רקע
מנחם שטיין
פסוודוֹ־הקאטאיוֹס, זמנו ומגמת ספרו על היהודים וארצם
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

המאה השניה לפני ספירת הנוצרים היא זמן צמיחת האנטישמיות העיונית במצרים ובסוריה. מימות אנטיוכוס IV אפיפנס ואילך התחילו הסופרים ההלניסטיים תוקפים את ישראל יותר ויותר בטענות ותואנות שוֹנות. הם היו מונים את ישראל בהוכחות, שהעם הזה הוא עם בארבארי, מחוסַר כשרון היצירה, שׂונא הגזע האנושי, בז לאֵלים וכדומה. נגד ההאשמות האלה יצאו סופרים יהודים־הלניסטיים בספרים שונים, ומגמתם היתה קבועה מראש להראות, שדוקא העם העברי הוא הוא שהניח את היסוד לכל תרבות, חמרית כרוחנית, ושיתר העמים למדו את חכמתם מן היהודים. הסופרים האלה היו הסניגורים הראשונים של היהדות והשתנו מן הסניגורים המאוחרים, שחיו במאה הראשונה לספה"נ (פילון ויוסף בן מתתיהו), בשיטתם הסנגורית הבלתי־ישרה. כי במקום להביא את דעת אנשי ריבם ולהוכיח את אפסות נימוקיהם של אותם שדיברו בגנות עם היהודים, הם בחרו לתנות את שבחו של העם, באופן שטענות יריביהם היו מופרכות מאליהן. סופרים מסוג זה היו פסוודו־הקאטאיוס ופסוודו־אריסטיאס, המחבר של “איגרת אריסטיאס”.

הסופר היהודי־הלניסטי פס. הקאטאיוס תלה עצמו בהקאטאיוס איש אַבְּדֶירָה, סופר יווני, שחי בימי אלכסנדר הגדול ותלמי הראשון, בנו של לאַגוֹס. הקאטאיוס זה כתב ספר על המצרים ובספר הזה הקדיש פרק אחד לתיאור מוצאו של העם העברי, מנהגיו והליכותיו1. להקאטאיוס היווני היתה רק ידיעה שטחית מאד על היהודים, והתיאור של משטר היהודים הנתון אצלו הוא מלא שגיאות גסות. דומה, שהסופר הזה לא ידע אפילו על מציאותו של אברהם, והכיר רק את משה ואותו הוא מעריך כמחוקק חכם ונבון. זולת זה אין הקאטאיוס מראה ליהודים לא חיבה ולא שנאה. הוא מתיחס אליהם ברגש הכבוד כמו ליתר העמים הקדומים שתיאר בספריו השונים: לא פחות ולא יותר.

בהקאטאיוס האמיתי כמו ב“אשלא רברבא” תלה עצמו סופר יהודי אלמוני, והוציא על שמו של הלה ספר “על היהודים” או “על אברהם”. ספרים “מתיחסים” כאלה היו שכיחים מאד בתקופה, שאנחנו דנים עליה, ולכן גם המחבר שלנו השתמש בזיוף מקובל זה, כדי להעלות את כבוד עמו בעיני היוונים. לשם כך הביא גם אגדות שונות – עד כמה שלא המציא אותן בעצמו – על היהודים בצבא אלכסנדר הגדול, ועל היחס הטוב של התלמיים ליהודים (יוסף בן מתתיהו, “נגד אפיון”, I, סעיף 185 וכו' וכו'). הוא שם גם כן בפיו של הטראגיקן סופוקלס שירים המתַנים את אחדות הבורא2. אותה המטרה עצמה להרמת כבוד ישראל בעיני אומות העולם התווה לו פס. הקאטאיוס בציור תמונה אידיאלית מארץ ישראל ומירושלים, המטרופולין הקדושה לכל העם העברי בכל תפוצות הגולה.

והנה בתקופה ההלניסטית פוגשים אנחנו אצל סופרים שונים את השאיפה לתאר באופן רומנטי ארצות עמים לועזיים שונים. בצבעים אידיאליים מציירים את המשטר החברותי המופתי השולט בארצות ההן. הסופרים האמורים רצו בזה לפעול על בני עמם ולעוררם ממצב הרפיון והרישול הרוחני, שתקף בתקופה ההלניסטית את השבטים ההלניים. כבר הקאטאיוס האמיתי הראה התענינות מרובה להעמים הלועזיים והקדיש ספר מיוחד לשבטי ההיפֶרבוֹרֵאִים. ההתענינות הזאת לא רפתה בכל התקופה ההיא אצל הסופרים היווניים וגם אצל הרומיים (כגון תיאור גרמניה אצל טאציטוס), שהלכו בעקבותיהם של הללו. הרעיון היה, אם־כן, מוצלח לתת תיאור אידיאלי של מדינת היהודים בשמו של הקאטאיוס, שהתיחס ברומאנטיות לגבי ה“בארבארים” הרחוקים בכלל ובמדינת היהודים בפרט. וכך עשה באמת פס. הקאטאיוס.

הסופר הזה לא נשאר יחידי בשאיפתו זו לרומנטיזאציה של חיי היהודים. בעקבותיו של פס. הקאטאיוס הלך אחר כך פס. אריסטיאס3. הלז השתמש בפס. הקאטאיוס גם מבחינת החומר4 וגם מבחינת המגמה הכללית5. האידיאליזציה של ה־ πολιτεία היהודית במובן הרחב של המלה, שימשה לשני הסופרים תשובה עקיפה לטענותיהם של שונאי ישראל, שהיהודים נופלים בערכם התרבותי מכל ה“בארבארים” האחרים6. במקום לענות על הטענות האלה, התאמצו לשים אותן לאַל על־ידי הסובלימאציה הרומאנטית של היהדות. הפרט הזה חשוב בשביל קביעת הכרונולוגיה של סופרנו.

מתי חי פס. הקאטאיוס? דעתי אני היא, שאין להקדים אותו עד המאה השלישית לפני ספה“נ, כמו שעושה שירר7, גם אין לאחר אותו עד לראשית המאה הראשונה אחרי ספה”נ, כמו שסובר ווילריך8. לדעת שירר, מתנגד כל התיאור של ארץ ישראל אצל סופרנו, כמו שנראה להלן; ודעתו של ווילריך מופרכת ביחוד על־ידי שיטתו הסניגורית של פס. הקאטאיוס. שהרי במאה הראשונה, אחרי שנתרבה מספר הסופרים שכתבו כתבי פלסתר נגד היהודים והיהדות, לא השתמשו כבר הסופרים היהודים בסניגוריה עקיפה, אלא יצאו בגלוי, בכלי כרכורים, נגד משטיני עמם, הביאו טענותיהם בפירוש והשתדלו לסתור אותן בעזרת נימוקים ברורים. ואילו פס. הקאטאיוס ופס. אריסטיאס הם עוד סניגורים מן הטיפוס הקדום, שנמנעו מהביא את טענות מתנגדיהם, ולפיכך אי אפשר לאחר אותם עד המאה הראשונה אחרי הספירה הרגילה. מפני הטעם הזה ומפני טעמים אחרים שיבואו להלן דעתי נוטה לסברת שטהלין9, שפס. הקאטאיוס כתב ספרו בקירוב בסוף המאה השניה לפני ספירת הנוצרים.

קביעת כרונולוגיה זו עומדת בהתאם גמור לא רק אל תיאור הארץ, כמו שהיתה לפי הסופר בימיו הוא, אלא גם אל המגמה שניכרת בהרצאה ה“היסטורית” שלו. והנה אתחיל בהרצאה ההיסטורית, כביכול, של פס. הקאטאיוס. בזה אגביל את עצמי לפרט אחד, שגם הוא נוגע לארץ עצמה, היינו לגבולותיה, מה שהוא עיקר הנושא בחיבורנו זה.

פס. הקאטאיוס מספר, שאלכסנדר הגדול נתן ליהודים את ארץ שומרון ושיחרר אותה ממסים. הידיעה הזאת נמצאת ב“נגד אפיון” II סעיף 43 בזה הלשון: “כי הוא (אלכסנדר) נתן כבוד לעמנו, כמו שמודיע גם הקאטאיוס בספרו עלינו, עד שספח על מדינתם את ארץ שומרון וקרא עליה דרור ממסים, יען כי היהודים הראו לו אותות צדקתם ואמון לבם”10. המגמה הסניגורית של המאמר הזה נראית בעליל. אבל לא לכך בלבד אני מתכוון, אלא בעיקר אל הצד ההיסטורי שבענין. הן אין ספק, שהידיעה הזאת על דבר הסתפחות ארץ שומרון אל מדינת יהודה בימי אלכסנדר איננה מתאימה אל האמת ההיסטורית, שהרי שלטון היהודים, ולא רק השלטון הפנימי העצמי, לא הקיף את שומרון עד לימי יונתן החשמונאי. הכהן הגדול הזה קיבל שלושה מחוזות (νομοί) – לא את כל המדינה – של ארץ שומרון מידי המלך הסורי דמטריוס השני (מכבים א, י“א, ל”ד), ואילו לפני זאת לא היה ליהודים כל שלטון בארץ שומרון11.

מפני חשיבות המקום הזה שבספר מכבים א' בשביל הכרונולוגיה והכרת אופן עבודתו של פס. הקאטאיוס אביא אותו בשלמות עם הפסוק הבא אחריו. המלך הסורי דמטריוס II כותב בפקודתו אל הנציב לסתינס: “ועתה קיימנו להם (ליהודים) גבולות יהודה ושלושת הגלילות עפרים ולד ורמתים חוברו ליהודה משומרון וכל אשר להם לכל המקריבים בירושלם תחת מסי המלך, אשר היה לוקח המלך מהם לפנים שנה שנה מתבואות האדמה ומפרי העץ. וכל השאר, המגיע לנו מעתה מן המעשרות, והמסים המגיעים לנו, ומכרות המלח ומסי הכתר המגיעים לנו, הכל אנחנו מניחים להם” (מכבים א, י“א, ל”ד–ל"ה לפי תרגום אברהם כהנא).

למרות מה שביטויים בודדים בפסוקים אלה אינם ברורים די צרכם12, אין התוכן מפוקפק כלל. הכוונה היא, כמו שהבין יוסף בן מתתיהו, במסרו את הפסוקים האלה בקיצור בקדמוניותיו י"ג, ד‘, ט’: המלך מספח על מדינת יהודה את שלושת המחוזות מארץ שומרון עם הקרקעות ששייכים להם. חוץ מזה הוא משחרר את היהודים ממסים שונים. ובכן, אין כל קשר בין סיפור המחוזות השומרוניים ובין שחרור מן המסים. אלה הם שני דברים שונים.

זה יועיל לנו למצוא את הפתרון לחידה הנעוצה בידיעה הנזכרת אשר יוסף בן מתתיהו מוסר לנו ב“נגד אפיון” בשמו של הקאטאיוס. לפי הידיעה ההיא, נתן אלכסנדר את שומרון ליהודים ועשה אותה (ובכן את ארץ שומרון) חפשית ממסים (τὴν Σαμαρεῖτιν χώραν προσέθηκεν ἔχειν αὐτοῖς ἀφορολόγητον). לכאורה, הדבר מעורר תמהון, כי איזה טעם היה לשחרר ממסים דוקא את ארץ שומרון ולא כל יהודה? ועל איזה מסים הכתוב מדבר? על אלה שהיו גובים לטובת השליט היווני או על אלה שהלכו לאוצר הכוהן הגדול לטובת הארץ? בכלל הדבר תמוה וסתום.

כל קושי יוּסר, אם נשווה את המקום הזה אל מכבים א, פרק י"א, שהבאתי למעלה. שם מסופר על שני דברים: על מחוזות שומרון לחוד ועל שחרור מן המסים לחוד, ולפיכך הנני נועז להביע את השערתי, שהפקודה של דמטריוס ללסתינס היתה לפני עיני פס. הקאטאיוס והוא ערבב את הענינים בעבודתו המגמתית והשטחית. הוא כרך שני ענינים ביחד וסיפר על מסירת כל ארץ שומרון (ולא רק שלושה גלילות) על ידי אלכסנדר הגדול (ולא דמטריוס II) ושחרר אותה, ז.א. את שומרון (ולא את כל מדינת שלטון היהודים) ממסים.

מזה יוצא, שפס. הקאטאיוס חי על כל פנים אחרי המאורע ההיסטורי של סיפוח חלק משומרון למדינת היהודים בימי יונתן החשמונאי. אלא שהשאלה היא, אם פס. הקאטאיוס השתמש בפקודה עצמה והיא קדמה לחיבור הספר מכבים א‘, או שהוא הכיר את הפקודה רק מן הספר הזה, וממילא חי אחרי יוחנן הורקנוס, שהרי הספר מכבים א’ לא נתחבר אלא אחרי מותו של המושל החשמונאי הזה, כמו שאפשר לראות מן הפסוקים האחרונים של הספר. ברם, טרם שניגש לפתרון הבעיה ההיא אשתדל לבאר את השינויים שהכניס פס. הקאטאיוס לפקודת דמטריוס II בנוגע להעברת שומרון לשלטון היהודים. בירור סיבת השינויים האלה יועיל לנו במידה ידועה לענות גם על השאלה הזאת.

השינויים הם, כמו שראינו, שלושה: א) ענין שחרור שומרון ממסים, ב) הרחבת דבר שלושת המחוזות השומרוניים לכל ארץ שומרון, ג) הכנסת שם אלכסנדר במקום דמטריוס. אשר ל־ א) יש לייחס את השינוי הזה לאי־הבנה שהיתה תוצאת עבודתו הפזיזה של פס. הקאטאיוס. ובכן אין לזה ערך רב בשבילנו, ואין לחפש אחרי סיבה עמוקה שהניעה את הסופר לקרוא דרור ממס רק על מדינת שומרון יותר מכל ארץ יהודה. לא כן שני השינויים הנשארים. הם נעשו במחשבה ובמגמה ברורה. ההסברה היותר פשוטה והגיונית לדבר היא, לפי דעתי, כדלקמן:

מלכי החשמונאים הקדישו מרץ רב להרחבת גבולות ארצם, שהיתה קטנה וצרה מאד. את השאיפה הזאת אנחנו מוצאים בצורה ברורה ומוחלטה אצל יוחנן הורקנוס. הוא כבש ערים רבות באדום ובעבר הירדן, והוא הסב גם את תחומי הארץ כלפי צפון על ידי כיבוש שכם ושומרון. הוא לא הסתפק בשלושת המחוזות השומרוניים בלבד, שנפלו בידי יונתן, אלא חתר להסיר את “מטלית הכותים” או את “הרצועה המפסקת של הכותים” – לפי סגנון התלמוד – כדי לאחד ולחבר את ארץ יהודה עם הגליל. כיבוש ארץ שומרון נמשך שנים רצופות ואך בקירוב בשנת 108 לפני ספה"נ היתה כל הארץ בידי היהודים13. – איזה רושם עשו הכיבושים האלה על היוונים וביחוד על אותם שבסוריה? כמלומדים אחדים בזמננו (אדוארד מאיר ואחרים) הביטו גם היוונים על הכיבושים האלה כעל מסעות שודדים והתנפלויות עריצים14. נשתמרה לנו בנידון זה אפילו עדותו של סופר יווני־סורי אחד, שחי בימי יוחנן הורקנוס, הוא הפילוסוף פוסידוניוס איש אפמיה. מלכי החשמונאים היו מסומנים אצלו כשודדים ממש15. הקובלנות האלה של מתנגדי היהודים מצאו הד גם בספרות המודרנית16.

להתמרמרותם המרובה של שונאי ישראל גרם כיבוש שומרון. שומרון היתה המדינה היחידה בארץ ישראל, שהיהודים לא “נקלטו” בה מימות שיבת גלות בבל. המצב הזה לא נשתנה במרוצת הדורות עד היום הזה. הזרים הביטו איפוא על כיבוש שומרון בימי יוחנן הורקנוס כעל מעשה־אלימות גס. על טענתם זו של היוונים הסוריים ענו היהודים, שכבר הכובש היווני הראשון, הוא אלכסנדר הגדול, הכיר בזכות היהודים, והוא עצמו מסר את שומרון לרשות היהודים.

שכן פס. הקאטאיוס לא היה היחיד בהמלצתו זו על כיבוש שומרון על ידי היהודים. הנימוק של פס. הקאטאיוס בדבר מתן שומרון ליהודים נמצא בצורה משונה בתלמוד מגילת תענית פרק ט'. שם אנחנו קוראים: “בעשרין וחד ביה (בחודש כסליו) יום הר גריזים (= חורבן בית המקדש השומרוני בשכם) דלא למספד”. עד כאן לשון המשנה הארמית. על זה בא פירוש הגמרא שהוא שאב, כנראה, ממקור עתיק: “יום ששאלו הכותיים את בית המקדש מאלכסנדרוס מוקדון [להחריבו]”… – הלאה מסופר, איך שמעון הצדיק יצא בראש אנשי ירושלים לקראת הכובש המוקדוני כדי להתחנן על בית המקדש. הגמרא ממשיכה: “אמר לו (אלכסנדר לשמעון הצדיק) מה אתה מבקש? אמר לו בית שאנו מתפללים בו על מלכותך התעוך גויים ונתתו להם! אמר לו מי הטעוני? אמר לו הן הכותיים שעומדים לפניך. אמר לו הרי הם מסורים בידכם… כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שחשבו לעשות לבית המקדש” (מ"ת פרק ט' לפי הוצאת האנס ליכטנשטיין בשנתון Hebrew Union College Annual 1931–1932 עמ' 339 וכו').

הצד השווה שבין פס. הקאטאיוס והתלמוד הוא, ששניהם רוצים להמליץ על היהודים בקשר עם כיבוש שומרון מפני תוכחת שונאי ישראל. תוכן המלצה הוא, שעוד אלכסנדר הגדול מסר את ארץ שומרון בידי היהודים17, אלא שבמשך הזמן נכנסו יסודות אגדיים חדשים אל טענת פס. הקאטאיוס, היינו, שהתוקפים היו השומרונים ולא היהודים, ואלה עשו להם רק מה שהם רצו לעשות ליהודים18. חוץ מזה הוסב המצע ההיסטורי בתלמוד לגמרי, באופן שחורבן מקדש השומרונים, שהחל באמת בימי יוחנן הורקנוס, הועבר לימי אלכסנדר הגדול! ההמלצה על היהודים מפני ההוכחות הכרוכות בכיבוש שומרון בימי יוחנן הורקנוס היתה, אם כן, נקודת המוצא גם לפס. הקאטאיוס וגם לתלמוד. ברם, בה בשעה שפס. הקאטאיוס מייחס את מעשה דמטריוס II לאלכסנדר המוקדוני, וכך הוא רוצה להגן על המאורעות שבימי יוחנן הורקנוס, ייחסו התלמודיים אותם המאורעות עצמם לפעולתו של אלכסנדר הגדול! האפולוגיה של פס. הקאטאיוס היא איפוא זיוף העובדות ההיסטוריות, והאפולוגיה של התלמוד היא סירוס האפולוגיה של פס. הקאטאיוס. שהרי הדבר נעלה מכל ספק, שיש קשר פנימי בין פס. הקאטאיוס ומגילת תענית ושהטופס התלמודי אינו אלא מודיפיקאציה של המצאת הסופר ההלניסטי הזה19.

מכל האמור יוצא, כי בו בזמן שפס. הקאטאיוס כתב את האפולוגיה שלו על כיבוש שומרון, היה הענין עוד אקטואלי. אפשר מאד לפקפק, אם אחרי הרחבת הגבולים של ארץ ישראל בימי החשמונאים, שמלכו אחרי יוחנן הורקנוס, היו מרבים עוד לדבר על ענין שומרון. גם לא היה מקום להתנצלות כזאת אחרי כיבוש מדינות זרות כארץ היטורים בימי אריסטובול הראשון. כיבוש מדינות כאלה, שמעולם לא היה בהם ישוב חשוב של יהודים, בודאי לא היו מצדיקים על ידי מתנות דמיוניות של אלכסנדר הגדול. לאפולוגיה של פס. הקאטאיוס היה, אם־כן, מקום רק סמוך לכיבוש שומרון בימי יוחנן הורקנוס, ולפיכך חושבני, שזמן כתיבתו של הלה צריכים לקבוע בסוף המאה ב' לפני ספירת הנוצרים. על זה מעידה גם השיטה העקיפה של הסניגוריה, כאמור למעלה, וגם ענין שומרון. ומפני הטעמים האלה דעתי נוטה גם כן אל ההשערה, שפס. הקאטאיוס שאב ממקור ראשון את הפקודה של דמטריוס II בדבר מסירת שלושת גלילות שומרון ליונתן המכבי ושחרור יהודה ממסים, ולא לקח את הפקודה הזאת מספר מכבים א', יען כי הספר הזה לא נכתב אלא זמן מסויים אחרי מות יוחנן הורקנוס, כמו שהזכרתי למעלה.

לתקופה זו מתאימה גם הידיעה, שמוסר לנו סופרנו על דבר המבצרים הרבים שנמצאו בארץ יהודה20. בצדק מצא ווילריך21 מכאן סתירה לדעת שירר, הקובע את הכרונולוגיה של פס. הקאטאיוס למאה השלישית לפני ספה“נ, כי אז לא היו עוד מיבצרים רבים ליהודים. אולם מפני הטעם הזה אין כל צורך לאחר את הסופר יותר מדי כסברת ווילריך, שהרי בסוף ימיו של יוחנן הורקנוס היה כבר ליהודים מספר הגון של מיבצרים. כבר יהודה המכבי נותן דוגמא לביצור הארץ, בהקיפו את בית צור בחומות גבוהות (מכבים א‘, ו’, ז'). יונתן בונה מחדש את בית־בֵצָי ומבצר אותה (שם ט', ס"א), וגם יועץ לבנות מצודות שונות ביהודה (שם י“ב, ל”ה וכו'). שמעון החשמונאי מוציא לפועל את תכניתו של יונתן (שם), ומצודת חדיד (שם ל"ח) לא היתה בודאי המצודה היחידה שבנה השליט החשמונאי הזה. גם בספר מכבים א' נזכרה שורה של מיבצרים, שנבנו על ידי הסורים, וביחוד ע”י בכחידס, ונפלו אחר כן בידי היהודים (שם ט‘, נ’, וכו' וכו'). אין גם ספק, שיוחנן הורקנוס הירבה את מספר המיבצרים, אף על פי שאין לנו על זה ידיעות מפורטות מחוסר מקורות. ברור, איפוא, שמי שכתב בסוף המאה השניה לספה"נ על ארץ ישראל היה יכול להדגיש את בצרון הארץ בלי כל הפרזה.

עוד יש פרט אחד בתיאורו של פס. הקאטאיוס אשר לדעתי מתאים רק לתקופת החשמונאים הראשונים. הסופר שלנו מוסר את מספר כל הכהנים שבארץ לאלף וחמש מאות איש22. המספר הזה הוא קטן בערך, וביחוד אם נשווה אותו אל המספר הנתון בספר עזרא ב', ל“ו–ל”ט (= נחמיה ז', ל“ט, מ”ב) שבו מגיעה מכסת הכהנים לארבעת אלפים שתי מאות שמונים ותשעה. כיצד לבאר את העובדה, שמספר הכהנים נתמעט כל כך? ירידת מספר הכהנים כזו היא בלתי אפשרית במסגרת הזמן המסומן על ידי שירר או ע"י ווילריך והנמשכים אחריהם. אנחנו נמצאים באיזו תקופה שבה פחת מספר הכהנים באופן מפתיע, וזה אפשר רק בתקופת החשמונאים הראשונים.

הנה בימי השמד והרדיפות של אנטיוכוס אפיפנס נתפרדה החבילה ונותקו כבלי המסורת הדתית. רבים מן העם נכנעו לפני רצונו של העריץ הסורי, והיו גם הרבה שהתיחסו בחיוב לרעיון היווּן של עם ישראל. בין אלה נמצאו רבים מן האריסטוקרטיה הכהנית של בני צדוק. הם התבוללו ביוונים על ידי חיתון וחיקוי מעשיהם. לכהן הגדול יזון, ואפילו למנלאוס, היתה בלי ספק סיעה גדולה מבין הכהנים. אפשר לשער, שאחרי התגובה העצומה ונצחונה של המפלגה הלאומית, אשר בראשה עמדו הכהנים החשמונאים מבית יהויריב, ערכו “טיהוּר” בשורות הכהנים. תוצאת הדבר היתה, שהרבה מן הכהנים נפסלו מפני שאיפותיהם היווּניות והרבה מפני פסול משפחה. הדבר יהיה מובן יותר אם נשים לב לחשיבות המרובה אשר ייחסו אז למגילות היוחסין של הכהנים23. גם יוסף בן מתתיהו24 וגם הספרות התלמודית מעידים על הקפדנות הגדולה והרצינות היתרה אשר בה חקרו ובדקו תמיד את יחוּס הכהנים. לא ייפלא, איפוא, שכאשר התבצר השלטון בידי המכבים הראשונים, שמעון ויוחנן הורקנוס, התחילו לבקר בקורת חריפה את משפחות הכהנים ופסלו הרבה מהם מפני הטעמים האמורים. זולת זה היו בודאי הרבה מקרים, שפסלו כהנים מן האריסטוקרטיה הצדוקית מפני טעמים מדיניים והחששות הדתיים שימשו רק לכסות עינים.

איך שיהיה, כסבור אני, שרק בתקופה זו אפשר להבין את ירידת מספר הכהנים, לחלק השלישי בקירוב בהשוואה לימי עזרא ונחמיה. הפרט הזה עלול, אם־כן, לתת חיזוק לדעתנו בנוגע לקביעת הכרונולוגיה של פס. הקאטאיוס.

ברם, אשר למספרים בכלל לא היו הקדמונים מדקדקים יותר מדי. זאת היא תופעה משותפת לכל הסופרים העתיקים. בזה אין הבדל בין ההיסטוריונים היווניים והרומיים ובין היהודים. והמספרים שאצל יוסף בן מתתיהו יוכיחו. מלבד ההפרזות המרובות יש אצלו בנידון זה סתירות בין ספריו השונים, כידוע ליודעי ענין. גם פס. הקאטאיוס לא היה מדייק במספרים. אין אצלו אפילו מספר אחד מתאים למקורות אחרים, עד כמה שהם עוסקים בענין אחד. כך, למשל, מוסר הסופר את היקפה של העיר ירושלים לחמישים ריס25, בעוד שסופרים אחרים מביאים מספר קטן מזה26. את מספר אוכלוסי ירושלים מוסר פס. הקאטאיוס לשנים עשר ריבוא בקירוב. ריינאך (בהערה למקום זה) חושב את המספר הזה למוגזם. על כל פנים, נראה הוא, לפי דעתי, מופרז ביחס למספר הקטן של הכהנים, אם לא נבאר את הדבר כמו שאמרתי למעלה.

גם בנוגע למידת רחבו של המקדש יש הגזמה. לפי פס. הקאטאיוס הגיעה מידת הרוחב למאה אמה, ואילו לפי ספר עזרא ו‘, ג’ היה רוחב המקדש ששים אמה (“פתיה אמין שתין”)27.

הדוגמאות האלה מוכיחות למדי, שאין לסמוך על פס. הקאטאיוס בענין המספרים. ובכן אפשר לבעל דין לחלוק ולומר, שאין להתיחס ברצינות גם אל מספר הכהנים אצלו ואין להסיק מזה מסקנות חשובות. אכן, אין הדבר כך, כי גם לאי־דייקנות במספרים אצל פס. הקאטאיוס יש מגמה מסויימה, והיא – להעלות את מדינת היהודים בעיני הזרים. ולכן תמצא, שאין הספר מנמיך, אלא מגדיל תמיד את המספרים ביחס לסופרים אחרים28. כפס. אריסטיאס (אגרת אריסטיאס סעיף 113) מדגיש גם סופרנו את המספר הגדול של אוכלוסי הארץ (πολυανθρωπία). ריבוי האוכלוסין עומד בקשר ישר עם העושר הטבעי של הארץ והתפתחות התעשיה לענפיה השונים (πολυτεχνία אצל פס. אריסטיאס סעיף 114) הודות לחריצות המופתית של דרי הארץ. ההגזמה במספרים היא איפוא תוצאת המגמה לתאר את ארץ יהודה כארץ מאושרה ומחוננה על ידי הטבע באוצרות גדולים, אשר אנשי הארץ מגדילים אותם עוד לאין ערוך בעבודתם ובפועל כפם.

בכל זה יש עקביות. מי שרוצה לתאר מדינה אידיאלית, איזה מין Schlaraffenland דוגמת Atlantis של אפלטון, אנוס הוא להשתמש בצבעים מבריקים המבליטים את האמת בזוהרם. אולם איזה טעם היה לסופר להמעיט את מספר הכהנים בניגוד למגמתו הוא? הוה אומר, שאנחנו עומדים בתקופה של ירידת מכסת הכהנים אשר שירתו בבית המקדש, וזה אפשר רק בימי החשמונאים הראשונים, כאמור.

במקום אחר מקווה אני להוכיח בראיות חותכות, שגם פס. אריסטיאס חי בתקופה זו29. הסופר הזה הוא דומה מכמה פנים לפס. הקאטאיוס אשר אותו הוא מחקה באופנים שונים. כמוהו שם גם פס. אריסטיאס על פניו מסווה סופר אלילי. השיטה הסניגורית דומה היא אצל שני הסופרים במה ששניהם משתמשים בסניגוריה עקיפה. שני הסופרים נותנים תיאור אידיאלי של מדינת יהודה ברצותם לפעול על לב הקורא היווני. הדין נותן, ששני סופרים שיש ביניהם כל כך הרבה נקודות מגע ומגמות משותפות, המתאימות לתקופה מסויימה, חיו ופעלו גם בזמן אחד. את האמת הזאת, שפס. הקאטאיוס לא היה קשיש בהרבה מפס. אריסטיאס, הכיר אפילו ווילריך30, וזאת היא, לדעתי, גם כן האמת היחידה, שתישאר מן המון השערותיו הפורחות באויר המיוחדות למלומד זה. אם יעלה איפוא בידנו לבסס את דעתנו בנוגע לכרונולוגיה של פס. אריסטיאס בעזרת נימוקים חדשים, יגרום הדבר לביצור השערתנו גם ביחס לפס. הקאטאיוס ששניהם היו, כאמור, בני דור אחד. אולם כעת נסתפק בנימוקינו אלה בתתנו לפס. הקאטאיוס עצמו להעיד על זמנו ועל מגמת תיאורו האידיאלי של מדינת היהודים.31



  1. הקטעים נמצאים בספר: Müller, Fragmenta Historicorum Graecorum II 391–393 והם לקוחים מן ה“ביבליותיקה” של דיודורוס מסיקיליה.  ↩

  2. קלמנס האלכסנדרוני Stromata V 113, 1 עוד במקומות אחרים. שירר (Schürer, Geschichte d. jüd. Volkes III4 596 ) ושטהלין (Otto Stählin, Hellenistisch־Jüdische Litteratur, Christ, Griechische Litteraturgeschichte II, 16, 618, 6). חושבים שגם יתר השירים המזוייפים המיוחסים אצל קלמנס למשוררים יוונים שונים מן התקופה הקלאסית לקוּחים הם מספרו של פס. הקטיוס.  ↩

  3. על הרומנטיזאציה של מדינת היהודים אצל פס. אריסטיאס ראה את המאמר היפה של יהושע גוטמן עה“נ ”מוצאה ומגמתה העיקרית של איגרת אריסטיאס“, הגרן, ספר עשירי, ברלין, תרפ”ח, עמ' 42–59.  ↩

  4. אגרת אריסטיאס (Aristeae ad Philocratem epistula ed Wendland) סע' 31.  ↩

  5. לזה לא הושם לב במאמרו הנזכר של יהושע גוטמן.  ↩

  6. “היהודים הם נקלים בטבעם מכל הבארבארים” ἀφυεστάτουϛ τῶν βαρβάρων, “נגד אפיון”, II 148.  ↩

  7. שירר, כלעיל III4, 607.  ↩

  8. Hugo Willrich, Judaica, Göttingen 1900, 127.  ↩

  9. שם עמ' 619.  ↩

  10. Ἐἐτίμα γὰρ ἡμῶν τὸ ἔθνος, ὡς καί φησιν Ἑκαταῖος περὶ ἡμῶν, ὅτι διὰ τὴν ἐπιείκειαν καὶ πίστιν, ἣν αὐτῷ παρέσχον Ἰουδαῖοι, τὴν Σαμαρεῖτιν χώραν προσέθηκεν ἔχειν αὐτοῖς ἀφορολόγητον (c. Ap. II 43).  ↩

  11. עיין ווילריך, יודאיקא, עמ' 97 והערת תיאודור ריינאך לסעיף זה בתרגומו הצרפתי של “נגד אפיון” פריס 1930.  ↩

  12. ראה הערותיו של אברהם כהנא לתרגום הספר הזה (תל־אביב תרצ"ב) עמ‘ נ"ט. ביחוד קשה הביטוי: תחת מסי המלך (…ἀντὶ τῶν βασιλικῶν) את הביטוי הזה צריכים להבין במשמעות: מכסה, סכום. ראה הערתו של קויטש (Kautzcsh) למקום זה בהוצאה הגרמנית של הספרים הגנוזים חלק א’, עמ' 67.  ↩

  13. ראה קלוזנר, היסטוריה ישראלית חלק ב‘, עמ’ 70 ואילך.  ↩

  14. Trogus Pompeius Prologus I, 39, Justinus 40, 2.  ↩

  15. פוסידוניוס אצל סטראבון XVI 2, 37, 40. ראה היינמַן J. Heinemann, Antisemitismus, Pauly־Wissowa, Real־Encyclopädie der Klassischen Altertumswissenschaft, Suppl. V, 8 להוציא מדעת ז‘וסטר Jean Juster, Les Juifs dans l’empire Romain II 202 sq. שחושב, כי באמת מדובר כאן על שודדים יהודים סתם.  ↩

  16. עיין עכשו Hans Lewy, Ein Rechtsstreit um den Boden Palästinas im Altertum, Monatsschrift für Gesch. u. Wissensch. d. Judentums 77 (1933) 84 sqq. ביחוד עמ' 94.  ↩

  17. השווה גם את הביטויים המקבילים: προσέθηκεν ἒχειν αὐτοῖς (פס. הקאטאיוס): “הרי הם מסורים בידכם” (מ"ת).  ↩

  18. בויכוח שבין היהודים והשומרונים לפני אלכסנדר אפשר למצוא גם הד הויכוח, שהתקיים, לפי יוסף בן מתתיהו, בין היהודים והשומרונים לפני תלמי VI פילומטור בדבר קדושת בית המקדש שבירושלים ואותו שבשכם (קדמ' י"ג, ג, ד).  ↩

  19. אופינית היא העובדה, שבתלמוד יש עוד המלצה אחרת על כיבוש שומרון. על טענת משטיני היהודים עונה ר' יודן בר סימון בהשענו על הפסוק בראשית ל“ג, י”ט (“ויקן (יעקב) את חלק השדה…”). שכבר יעקב קנה לו אחוזה בשכם. האופי הסניגורי מובע בפירוש במלים: “שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם…” (מדרש בראשית רבא פרק ע"ט). השווה גם: I. Bergmann, jüdische Apologetik im neutestamentlichen Zeitalter 150. כשמשווים את שני התירוצים, אותו שאצל פס. הקאטאיוס עם אותו שבמדרש, מכירים בעליל את המוצא היהודי־הלניסטי של הראשון ואת המוצא הארץ־ישראלי של האחרון.  ↩

  20. ἔστι γὰρ τῶν Ἰουδαίων τὰ μὲν πολλὰ ὀχυρώματα κατὰ τὴν χώραν καὶ κῶμαι. (“נגד אפיון”, I, 197).  ↩

  21. Juaica 96.  ↩

  22. οἱ πάντες ἱερεῖς τῶν Ἰουδαίων… περὶ χιλίους μάλιστα καὶ πεντακοσίους εἰσίν (נגד אפיון, I, 188).  ↩

  23. השווה כבר את “כתבם המתיחשים” שבימי עזרא (עזרא ב' ס"ב).  ↩

  24. ראה “נגד אפיון”, I, 7: מימות עולם שמו אבותינו לב, לבל יתערב גזע הכהנים באחרים, רק ישאר בטהרתו. עיין גם “חיי יוסף” בראש הספר והערתי למקום זה בתרגומי העברי (תל־אביב תרצ"ג).  ↩

  25. μία δὲ πόλις ὀχυρὰ πεντήκοντα μάλιστα σταδίων τὴν περίμετρον, ἣν οἰκοῦσι μὲν ἀνθρώπων περὶ δώδεκα μυριάδες, καλοῦσι δ᾽ αὐτὴν Ἱεροσόλυμα (“נגד אפיון”, I 197).  ↩

  26. פס. אריסטיאס (סעיף 105) – ארבעים ריס. המספר הזה נמצא גם אצל טימוכרס (אֶוסביוס Praeparatio evangelica, IX, 35). לפי יוסף ב“מ (מלחמת היהודים ה‘, ד’, ב') – שלושים ושלושה ריס; אצל כסנופון המהנדס (עיין הערת ריינאך ל“נגד אפיון”, I, 197) רק עשרים ושבעה ריס. החכם שלאטר A. Schlatter, Zur Topographie u. Geschichte Palästinas 95 חושב למוגזם את המספר של פס. אריסטיאס ולמספר של פס. הקאטאיוס הוא קורא: ”מספר של שטות" (eine sinnlose Zahl).  ↩

  27. εὔρος δὲ πηχῶν ρ (“נגד אפיון”, I, 198). שלאטר (עמ' 93) חושב להפך שהמספר של מאה אמה הוא קטן מדי. אמנם שלאטר נשען על הספרות התלמודית ושם מדובר על בית שני שבנה הורדוס.  ↩

  28. יוצאת מן הכלל היא רק מידת שטח הארץ אשר היא קטנה מאד אצל סופרנו ביחס לפס. אריסטיאס. אצל פס. הקאטאיוס (“נגד אפיון”, I, 195) יש לנו המיספר של שלושה מליונים צמדים (arourai), ואצל פס. אריסטיאס (סעיף 116) ששים מליונים. ובכן אצל פס. הקאטאיוס אחד מעשרים ביחס לפס. אריסטיאס! ואפילו אם נניח, שלפני הלה היו מרחפים הגבולות האידיאליים “מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בראשית ט“ו, י”ח), נמצא ההפרש עצום מאד. ונראה שהמספר של 60 מליון אצל פס. אריסטיאס יצא אך ורק מתוך קומבינציה דמיונית: ששים רבוא היו יוצאי מצרים, וכל אחד קבל מאה צמד קרקע. ראה שלאטר עמ' 92.  ↩

  29. החיבור הבא בחשבון נכתב עה“נ ”פס. אריסטיאס כסניגור היהדות". החיבור עומד להתפרסם.  ↩

  30. “Pseudo־Hekataios für erheblich älter zu halten als Aristeas, liegt gar kein Grund vor” – Hugo Willrich, Judaica 127 אמנם ווילריך אינו מנמק את סברתו כלל.  ↩

  31. הערה כללית: ראוי לציין, שבזמן האחרון עשה האנס לוי (Hans Lewy, Zeitschriftf. F. d. Neutest. Wissenschaft XXXI (1932), 117–132) את הנסיון להוכיח, שהציטטות המובאות באגרת אריסטיאס ואצל יוסף בן מתתיהו בשם הקאטאיוס הן לקוחות מספרו של הקאטאיוס האמיתי. לפי דעתו של לוי, כתב הקאטאיוס עצמו את דברי הסניגוריה של עם ישראל (!) כמו שהם נקראים אצל הסופרים האמורים. אמנם גם לוי אינו מוצא כל אפשרות לייחס את המקום הזה ב“נגד אפיון” ב', מ"ג להקאטאיוס ונוטה להאמין (שם עמ' 121, 131), שהמקום הוא מזוייף. ברם דעתו של לוי היא מופרכת מעיקרה, וכל נימוקיו מראים רק, שהסופר היהודי אשר תלה עצמו בשם הקאטאיוס ידע את הסופר היווני הזה וחיקה אותו בספרו. והנה העובדה הזאת היא מן המוסכמות שאינן צריכות ראיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות