רקע
מנחם שטיין
הציונות של ברוך שפינוזה
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

ידוע הוא המקום אצל שפינוזה במסכת הדתית־מדינית ג' נ"ז, שבו כאילו דברי נבואה נזדרקו מפיו של הוגה דעות גדול זה, והוא מדבר על עתידו של עם ישראל במלים האלה: “את ענין אות המילה אני מוצא לחשוב במידה כזו, עד שאני בטוח, שעל ידו בלבד תשתמר אומה זו לעולם. יתר על כן, אם יסודות דתה לא יתישו את נפשם, כי אז האמנתי בהחלט, שבהזדמנות הראויה, מאחר שהענינים האנושיים עלולים לשינויים, יקימו בזמן מן הזמנים את מדינתם שנית, ואלוהים יבחר בהם מחדש”.

כאן יש להבחין שלושה מוטיבים: א) הרעיון של שיבת ציון והקמת מדינה יהודית; ב) הרעיון הזה קשור בשמירת אות ברית אברהם; ג) אלוהים ברצותו להשיב את גודל ישראל לקדמותו, ישתמש במסיבות הזמן (“מאחר שהענינים האנושיים עלולים לשינויים”), זאת אומרת: במצב מדיני מסוים, כדי לבצע את מעשה הגאולה, ולא באורח נס ופלא.

אין ספק ששפינוזה כתב מה שכתב במצב של התרוממות הרוח, כאשר הפילוסוף היהודי מצא את מקומו בתוך היהדות והרגיש את עצמו כחלק מן העם הכבול במוסרות העבדות הגלותית. ידועה היא גם ההשערה, ששפינוזה כתב את המלים האלה בהשפעת התנועה המשיחית של שבתי צבי, שהתקיימה בימיו. אמנם עם כל זאת, השילוב של שלושת המוטיבים האמורים ברעיון הציוני של שפינוזה דורש ביאור.

אשר ליחס המוטיב א' אל ב‘, זאת אומרת, הקשר שבין גאולת ישראל לקיום מצוות מילה, השווה עכשיו הפרופסור יוסף קלוזנר1 את ספר העיקרים לר’ יוסף אלבו ספר ד' פרק מ"ה:

“בהיות האות ההוא (אות ברית אברהם) מתמיד באומה הוא ראייה על קשר האלוהי שנשאר בנו… ובעבור זה כל זמן שנראה אות ברית זה קיים באומה אף אם נראה תוקף הצרות עוברות עלינו לא בעבור זה נתיאש מן הגאולה. כי אנחנו היום דומים לחולה, שהוא קרוב למות, וכל האנשים אומרים עליו שאין בו כוח לחיות… וכך אף אם כל האומות אומרות עלינו, שאנחנו באפס תקוה ושאבדה תקותנו נגזרנו לנו, הנה כאשר נראה אות הברית הזה נשאר ומתמיד בנו, המורה על הקשר שיש בין הענין האלוהי ובין האומה, נדע בודאי, שעדיין יש בנו כוח לחיות ושעל ידי הקשר הזה תשוב האומה לקדמותה ולאיתנה ולהידבק בענין האלוהות כאשר היתה בחזון בתחילה”.

בשים לב לשילוב שני מומנטים רחוקים כמו שיבת ציון ומצות מילה, אין ספק, שיש יחס של תלוּת בין שפינוזה ואלבו. שפינוזה, שקרא והשתמש בספרו של ר' חסדאי קרשקש, רבו של אלבו, הכיר גם את ספר העיקרים, שכתב תלמידו של הלז, הוא ר' יוסף אלבו.

נשאר עוד לבאר את המוטיב השלישי, היינו, שאלוהים ישתמש בתנאים מדיניים מתאימים למען הקים את המלוכה היהודית. את הרעיון הזה אפשר למצוא אצל ר' חסדאי קרשקש עצמו, כשם שהמוטיב השני של אות ברית אברהם כתנאי לגאולת ישראל נמצא אצל בעל העיקרים, תלמידו של קרשקש. וזה לשון ר' חסדאי קרשקש בספר “אור ה'” מאמר ג' כלל ח‘: “הנה ענין בית שני כאלו מלך מצרים, המושל עתה בארץ הצבי, היה נותן רשות ליהודים אשר בקצת מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה… ולא יהיה מן הפלאים”. יש להוסיף, שהפרופיסור פ. בּר2 סובר, כי הדברים האלה כתב ר’ חיסדאי קרשקש על יסוד איזה משא ומתן פוליטי, שהתנהל בין היהודים ובין השלטון המצרי בקשר עם גלות ספרד. איך שיהא, חושב אני, כי שפינוזה עצמו לא המציא את הרעיון, ששיבת ציון תבוא, אמנם, בפקודת אלהים, הודות לבחירה החדשה של עם ישראל, אבל הגאולה תבוא כאחת בצורה טבעית ואנושית. ולא זו בלבד, אלא שכבר לפני ר' חסדאי קרשקש, בתחלת המאה הי“ד, כותב ר' יוסף אבן כספי3: “מדוע לא יקל… שעוד יביא ד' איש יעשה כמעשה משה וילך אל מלך מצרים ומלך תתר וימסרו לו היהודים וא”י? או יקום מלך ויכבוש את כל א”י מיד מלך מצרים… ויעביר קול בכל מלכותו שנשוב לארצנו, ואולי יהיה זה מלך התתר… או היה מלך צרפת או הקיסר או אולי מבלי כל אלה יעיר ד' מחר… רוח השלטון שימסור א“י לנו ויאספו שמה כל היהודים הנמצאים בכל מלכותו וזולתם מד' רוחות השמים”.

הרי עלה בידינו לגלות גם את המוטיב השלישי של נבואת שפינוזה אצל סופרים עברים שקדמו לו. נמצא שרימיניסצנציות ספרותיות שונות התרקמו במוחו של ברוך שפינוזה בשעת רצון, כאשר הוערה עליו רוח ממרום והרגיש הלב היהודי פועם בקרבו. הרגש היהודי, שנבע מעומק פנימיותו של הלב, חיפש אחרי אופן ביטוי מתאים ומצא אותו בצורה אשר קיבל הרעיון הציוני בדורות הקודמים.



  1. י. קלוזנר, פילוסופים והוגי דעות כרך ראשון, ירושלים תרצ“ד, עמד 532 הערה 3. עוד לפני שנים אחדות התכוונתי לדעה זו ורשמתי אצלי אל הספר ”עקרים" למקום זה על שולי הגליון את ההקבלה בין שפינוזה ור' יוסף אלבו.  ↩

  2. פ. י. בר, ארץ־ישראל וגלות בעיני הדורות של ימי הביניים, כ“ע ציון, ירושלים תרצ”ד, עמ' קס"ה.  ↩

  3. 251  ↩

המלצות קוראים
תגיות