רקע
מנחם שטיין
על מתתיהו שוהם
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970


 

מתתיה – כשמו כן הוא

(ביום קבורת ידידי הנאמן מתתיה שוהם נ“ע, כ”ה תמוז תרצ"ז)

חלקו הקדמונים אַרס (ars), אמנו, ואינגניום (ingenium), כשרון טבעי – הי מיניינו עדיף?

אינגניום עדיף, שכן אַרס אינה אלא חכמת סופרים מלומדה, ואילו אינגניום הוא ניצוץ אלוהי ויש בו משום הארה עליונה, שמימית.

בעל האינגניום יש בו כדי להחיות אנשים ואידיאות מתים. רואה הוא בעיני רוחו את הנעלם והנסתר בחביון דורות.

אינגניום הוא מתת אלהים.

איש שכזה, אשר צלל בנבכי העבר ודלה מתהום הזמן אידיאות שונות, מכוננות והורסות, היה מתתיה שוהם.

הוי אומר: מתת־יה – כשמו כן הוא…

שוהם ידוע היה כענָיו גדול. אולם ענווה זו, הידועה לכל, היתה בלתי ידועה לשוהם עצמו. ענוותו היתה טבעית ונבעה משורש נשמתו. יסודה במה שהאדם אינו מרוצה מהישגיו, באשר הוא רואה תמיד את המרחק בין ההשגה ובין ההישג.

השגתו של שוהם רבת ענפים היתה, חורגת ומתפרצת; מה שהושג לא השביע עוד את דעת המשורר.

תאוות היצירה לא ניתנה להיסגר ולהיבלם בתחומי ההישגים.

זהו מתכונותיו של משורר אמיתי: צמאון תמידי ואי־הסתפקות, וזהו יסוד החסרון החיובי, הדוחף והיוצר לפי משנת אפלטון.

גם הרגש המפרה הזה של חסרון ואי־שביעה הנהו מתכונותיו של האיש המחונן מאת אֶרוֹס (Eros), אֵל האהבה העילאית, החושק ליצירה בלתי פוסקת.

ארוס כזה זיכה גם את שוהם ברגש הכמיהה והכוסף, שהוא מתת האל ההוא, כאמור.

נמצאת למד: מתת־יה – כשמו כן הוא…


מתתיה שוהם סוּמן בצדק כאיש הדממה.

אולם זאת לא היתה דממה סתם, אלא מבחינת “וקול דממה דקה ישמע”. היוונים קראו לזה “דממה קדושה” אבפמיה (Euphemia), והיא מיוחדת למצב של יראת רוממות והדרת קודש. במצב שכזה יפה השתיקה מן הדיבור הַמְגַסֶה וְהַמְחַלֵן. שתיקה כזאת שכיחה אצל “בעל סוד”, לא במובן המקובל, אלא במובן של חוויה פנימית לבבית.

רק אדם מבני עליה הנהו בעל סוד באמת, משום שהוא נושא בחוּבו את הסוד שלו, אשר הוא גידלוֹ וטיפחוֹ בעומק נשמתו. בעל סוד שכזה הוא גם בעל הדממה והשתיקה, יעל כי הוא שלם ויש לו עולם פנימי משלו. עליו אפשר לומר “כי זה כל האדם” כלומר כולו אדם, שלם ומשוכלל.

והנה הקדמונים, בשאפם לפירצוף (פרסוניפיקציה) של המושגים הנעלים, יצרו בדמיונם את האל אפיקרטס, הוא כאחד השׂר הממונה על השתיקה ועל הסוד. הם תיארו לעצמם שרק בן־אדם מושלם זוכה להיות בעל סוד אמיתי, בקבלו את הסוד שלו כמתת השׂר השתקן והדומם הזה.

בעל סוד מטיפוס זה, שלם בתוכו ומשוכלל בנפשו, היה שוהם שלנו, ומכאן ה“אבפמיה” שלו, הדממה והשתיקה.

אכן: מתת־יה כשמו כן הוא…

 

מתתיה שוהם והאגדה התלמודית

מתתיה שוהם, שבימי חרפו למד תלמוד בישיבות ושימש תלמידי חכמים, התרחק במרוצת הימים מן הספרות התלמודית, וביחוד מן ההלכה התלמודית. מי שהתהלך עם דמויות המקרא וגאוני תבל, והיה שקוע בכל רוחו ונפשו בעולם של התאבקות והתנגחות של ניגודים פסיכיים איתנים מספר תולדות האדם הקדמוני, איש כזה לא יכול, כמובן, למצוא חפץ רב בשקלא וטריא של בעלי התלמוד, “המנגחין זה את זה בהלכה”. כמה פעוטה היתה בעיניו הסוגיא התלמודית, המוסבה ע"פ רוב על ענינים יום־יומיים אפוּרים, לעומת הדינאַמיקה העצומה הספונה בעלילות ימות־עולם! אמנם מקצוע אחד מן הספרות התלמודית קרוב היה ללבו של שוהם בשמעו בזה בת־קולם, ואם רק קלושה, של מעללי אבירי עולם, עולם, שעבר לבלתי שוב עוד; המקצוע הזה היא האגדה התלמודית. בלי ספק נכונה הדעה, כי “יותר מכל שאב (שוהם) מלוא נשמתו ממקורות האגדה התלמודית והמדרשית עד שהיה בקי בהם על פה ממש” (דניאל פרסקי). ולפיכך אין תימה, אם תפיסת הדמויות המקריות אצל שוהם הושפעה במידה מסויימת מן האגדה הזאת על נוסחאותיה השונות. ועל כן כל הרוצה לרדת לסוף דעתו של המשורר, עליו להקיף גם את המדרש והאגדה ואינו רשאי להסתפק בהשוואת התיאורים הנדונים אצל שוהם עם הספור המקראי בלבד.

לשם הסברת הענין אביא כאן שתי דוגמאות, ומהן אפשר לדון על כיוצא בהן.

א. פנחס בתיאורו של שוהם

שוהם התרחק לחלוטין מן הסיפור המקראי בנוגע לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אם בתורה פנחס הנהו איש צדיק וישר המקנא קנאת אלהי צבאות, הרי אצל שוהם “פנחס הוא אופי שחור”1. פנחס התאוותן חומד את רחב בדראמה הראשונה שלו “יריחו”, והוא משתמש בתחבולות שונות, כדי לקחת אותה לעצמו. גם בדראמה השניה של שוהם “בלעם” מתוֹאר פנחס כאיש הלהוט אחרי עגבים. הוא נמנה על אלה מן הכהנים שמדרכם:

הן על הדוד והן באהבת נשים / לקחת כל אשר המזלג יעל (בלעם, התקופה כרך כ"ד 171).

פנחס הבקיא בסדר נשים מעדיף את נזירוֹת בעל פעור העדינות על בנות ישראל הגסות, החיות בסביבה של מדבר שממה. בתאוותו הבלתי מרוסנת רוצה פנחס לכבוש את כזבו, וכך חפץ הוא לעשות ברחב. בקיצור, פחס הקנאי והחסיד נעשה ל“מתקנא” ול“מתחסד”. – האם באמת בדה לו שוהם כל אלה מלבו, וביחוד התאוותנות שהוא מייחס לפנחס?

והנה באגדה התלמודית נשתמרו שרידי הערכה שלילית של הדמות המקראית הזאת. בתלמוד מסופר, שהשבטים היו מבזים את פנחס בשל מוצאו השפל מצד אמו (סוטה מ“ג ע”א). אצל שוהם משה אינו מרוצה מפנחס, שהרג את זמרי; לפי הברייתא, היתה הריגת זמרי וכזבי שלא ברצון חכמים, ולכן “ביקשו חכמים לנַדותו” (ירושלמי סנהדרין פ"ט, ז').

על יחסו של פנחס לרחב אין התורה מספרת כלום, אבל דוקא האגדה התלמודית מביאה את פנחס בקשר עם רחב, כי לפי המדרש (במדבר רבא ט"ז, א'), אחד משני המרגלים שבא אל רחב היה פנחס.

אולם יותר מכל מתגלית השפעת המדרש על שוהם ביחסו של פנחס לכזבי. שכן גם המדרש מביא דעה, שהיתה רווחת בין העם, כי פנחס חמד את כזבי, ממש כמו אצל שוהם. ולא זו בלבד, אלא “שהיו אומרים אף הוא (פנחס) נכנס ועשה צרכיו…” (מדרש תנחומא בלק כ"א), כלומר “אחר שדקר את זמרי עשה צרכיו ושוב דקר גם את כזבי” (עץ יוסף שם). נמצא, שלפי דעת ה“יש אומרים” מבין העם, הספיק פנחס גם לבצע את זממו. מובן, שהמדרש עצמו דוחה דעה זו. אולם על כל פנים, אין סברה זו קלוטה מן האויר לגמרי, כפי שחושב בנשלום במאמרו המקיף והמעמיק על שוהם; אלא בדחות המשורר את הדמות המקראית ההיא בשתי ידיים פעלו עליו במידה ידועה גם התלונה שנשתמרה באגדה התלמודית. בזה חיקה שוהם במקצת – את מלאכי השרת שרצו לדחוף את פנחס, לפי המסופר בתלמוד (סנהדרין פ“ב ע”ב).

ב. אלדד ומידד

“אלדד ומידד מזכירים מתוך געגועים גדולים את בן עמרם. אחר מות משה נשאר העם בלי מנהיג…” (בנשלום קמ"ח). הם משווים את גודל רוחו של משה לעומת צרוּת עינם ולבם של הכהנים, ודורשים מתינות וחנינה לגבי נכרים, גֵרים וזרים, גם לגבי אנשים שנכשלו ונפלו ברשת החטא, אבל טובים הם בלבותם כמו עכן. כך מתואר הזוג הפלאי הזה, וביחוד מידד, בדראמה “יריחו”.

אם בנוגע לפנחס יצאה לו לשוהם דעה שונה והפוכה מזו שבמקרה, הרי אשר לאלדד ומידד אשר הם בתארו של שוהם הניגוד לפנחס, לקח המשורר פרשה סתומה שבתורה ופתחה. יען כי מה שכתוב בתורה אין בו כדי להפיץ אור כלשהו על הזוג הזה. בתורה (במדבר פרשה י"א) מסופר רק, כי על אלדד ומידד שרה רוח אלהים והתחילו להנבא במחנה; ואלו דמויות בכירות ומקסימות יצאו לו לשוהם!

ברם, גם בנידון זה מבוססת ההשערה, שעל שוהם פעלה האגדה המדרשית אשר חתרה להסיר את הלוט מעל הזוג המופלא, ולחדור לתוך נשמותיהם, ולהכיר את המניעים הנפשיים שלהם.

לכל לראש יש להזכיר, שבאגדה הארצישראלית נעשו אלדד ומידד לקרוביו של משה. הם היו, או נהיו, לאחיו של משה מצד אמו יוכבד (תרגום יונתן לבמדבר י“א כ”ו). אצל שוהם נהפכה קירבת הדם לקירבת הרוח. אלדד ומידד הם אצל שוהם מ“משרתי משה”, הממשיכים את המסורת הנעלה של אבי הנביאים; התלמוד משווה אותם לתלמידים היושבים לפני רבם (סנהדרין י“ז ע”א). – המדרש מדגיש את מעלותיהם התרומיות של אלדד ומידד, וביחוד את ענוותם (ספרי בהעלותך לפרשה זו). ולכן הגדיל אותם אלוהים על כל שבעים הזקנים. “אמר להם המקום: אתם מעטתם את עצמכם, אני אגדל אתכם יותר מכולם” (ספרי שם). שמואל הקטן, שהיה "עניו וחסיד, תלמידו של הלל הזקן: (ירושלמי סוטה פ“ט, י”ג) מושווה לאלדד ומידד. “אלדד ומידד… אמרתי שאתה אחד מהם” (ירושלמי סנהדרין פ"א, ב'). ובכן ממש כמו אצל שוהם.

תוכן נבואת אלדד ומידד הוא באגדה מות משה. במשך הזמן נעשו אלדד ומידד למחברי חזיונות משיחיים, המנבאים על אחרית הימים (בבלי סנהדרין שם, וביחוד תרגום יונתן כלעיל); סופרי הכנסיה הנוצרית הכירו עוד ספר בשם חזון אלדד ומידד. ככה הלכו וגדלו שני החוזים והגיעו כמעט למעלת משה (ראש השנה כ“ה ע”א), ובחלקם נפלה השראת השכינה ישר מאת אלוהים כמו אצל משה עצמו (תנחומא בהעלותך י"ב).

הרי המעבר מן הפסוק הסתום אל התיאור של אלדד ומידד שאצל שוהם. כאן לבשו אלה עור וגידים, ויותר מזה שאר רוח, והיו לדמויות ברורות בעלות אופי ומידות נעלות.

ועוד פרט אחד. אצל שוהם ב“יריחו”, מופיעים אלדד ומידד במשפט עכן ורוצים להטות את דינו לכף זכות. אמת, שזאת בדה לו המשורר בלבו, כי באגדה אין לאלדד ומידד קשר עם המשפט הזה – עד כמה שידוע לי. אבל גם בענין זה נעשה צעד קדימה במדרש. שכן כדי שאלדד ומידד יוכלו להשתתף במשפט נחוץ היה להצילם ממות מתי מדבר ולהעבירם את הירדן. זאת עשה באמת כבר המדרש. “הזקנים לא נכנסו לארץ, אבל אלדד ומידד נכנסו” (תנחומא שם). אמור מכאן, ששוהם צעד עוד צעד אחד קדימה ומסר לאלדד ומידד תפקיד של שופטים לאחר שזכו להכנס לארץ במדרש.

קיצורו של דבר, כבר על סמך שתי הדוגמאות שהבאתי אפשר להסיק, שכדי להעריך כהוגן את תיאור דמויות המקרא אצל שוהם צריכים ללכת בעקבות המשורר ולצלול במים חיים של האגדה הארצישראלית העתיקה, אשר לא הסתפקה במה שנתון בתורה, אלא טוותה ורקמה הלאה את חוטי הסיפור בכוח הדמיון העממי הפורה וגם מפרה. ודוקא הכוח של האגדה והמדרש ניבט בעיצוב הדמויות ביצירותיו של מתתיה שוהם.


  1. בנציון בנשלום בחיבורו על מתתיה שוהם הדראמטורג (ספר השנה ליהודי פולניה קל“ג–קצ”ט, קרקוב תרצ"ח), עמ' קמ"ד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות