הוא חזיון איש משכיל, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת, וכל ימיו בחשך הלך, ולא ראה טובה בכל עמלו שעמל תחת השמש.

בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו.

(תהלים ל"ט)

לִכְבוֹד אִישׁ חֲמוּדוֹת נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר

אָשִׁירָה שִׁיר יְדִידוֹת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר:

יְהוּדִי הוּא זֶה מִגֶּזַע נִפְלָא בַדּוֹ

נִכְרָת נֻפַּץ, וְלֹא נֶהְפַּךְ לְשַׁדּוֹ

תּוֹכוֹ נִחָר מִבָּרָק וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת

וּבְרֹאשׁ אָמִיר עוֹד צַמַרְתּוֹ כְּפוֹרַחַת. (גרין)

בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת בֵּין שָׁמִיר וָשָׁיִת

שָׁמָּה הַסִּכְלוּת הוֹמִיָּה וְשׂרָרֶת

שָׁם קִנְנָה הַחֲסִידוּת בָּנְתָה לָהּ בָּיִת

שָׁם אֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְתַרְמִית נֶהְדֶרֶת

חִבְּלָתְךָ הַחֲסִידוּת יְלָדָתְךָ עַל בִּרְכֶּיהָ.

טִפְּחָתְךָ אַף אִמְּצָתְךָ בִזְרוֹעוֹתֶיהָ.

וַתִּבְגֹד בָּהּ כִּי רָאִיתָ עֶרְוָתָהּ

וַתַּעֲזֹב אוֹתָהּ וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ

וַתַּעְגֹב עַל הַהַשׂכָּלָה צָרָתָהּ

וַתְּחַבְּקֶנָּה וַתָּלֶן בֵּין שָׁדֶיהָ

וַתֵּרֶא אוֹיַבְתָּהּ וַתְּכַסֶּהָ בֹשֶת

וַתִּנְאַץ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶת.

וַתִּרְדְּפֶךָ בְּאַפָּהּ בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

וַתַּכְעִיסְךָ תַמְרוּרִים בְּרֹב כְּשָׁפֶיהָ

וְַּאַתָּה כְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל תִּתְגָּר-בָּהּ מִלְחֶמֶת

וּתְגַלֶּה נַבְלוּתָה לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ

וּכאִישׁ חֲמוּדוֹת תִּתֵּן אִמְרֵי שֶׁפֶר

חָזוּת קָשָׁה זֹאת כָּתַבְתָּ בַסֵּפֶר.

אני אוהבך מנער צבי אלעזר טעללער הלוי.

 

א. שני רעים    🔗

האביב בא בהדר תפארתו על ארץ רבה, וישפוך רוח חיים על כל היקום, אשר עליה. בטל אורות עורר את ישני עפר מתרדמתם, ויקרא דרור לכל הנחבאים בנקיקי הסלעים ובמחלות עפר מפני פחד החורף ומהדר גאונו. זוחלי עפר עזבו את מעונתם בתחתיות האדמה, ובעלי כנף נטשו את מגוריהם בארץ מרחקים. השמש יצקה אור יקרות על הארץ, וירח זו אתא, וישלח את זוו והדרו על כל נאות שדי, ועל כל כר נרחב; כמו ישמחו השמים ותגל הארץ לפניו, כל עצי היער ימחאו כף, וכל הצפרים אתם ירננו. הגנים וערוגות מטעיהם לבשו ירק דשא ונצני חמד וכל עצי פרי נהדרו בגאון ענפיהם, המלאים ציצים ופרחים מפיקי ריח ניחוח, להרנין לב כל חי. מה רבה תפארת האביב! ומה עצמו מפעלותיו! הוא יפיח חיים חדשים באף כל צומח וכל חי, ובלב כל מדבר יוליד רגשות נעימות ומחשבות נשגבות. כן יסד יוצר בראשית את התבל וכן הכינה, אשר כל צאצאיה אחוזים ודבוקים איש ברעהו כטבעות רבות בשרשרת אחת; כל חליפה וכל תמורה, אשר תעבור בין צבא מרום במרום, תחליף את רוח שוכני אדמה באדמה מתוגה לשמחה, ומשמחה לתוגה. וכל שיח השדה וכל רמש האדמה, אשר יקיצו לנוגה ימי האביב מתרדמתם, ויחדשו כנשר נעוריהם, יתנו תקוה בלב אנוש, כי בא תבוא גם לו עת התחיה, אשר בה תקום גם תפרח נפשו עם הגויה.

-–

באחד מימי האביב האלה, אשר בהם תחוג הארץ ומלואה את חג התחיה והתקומה, והתבל ויושבי בה ילבשו בגדי כבוד ותפארת, ילכו שני אנשים צעירים לימים ברחובות עיר ואם בישראל בארץ פולין, וילפתו ארחות דרכם אל מגרש העיר. מראה הצעירים האלה לא כמראה בני האצילים ונכבדי ארץ, הלובשים שני עם עדנים, והולכים נטויי גרון ומשקרי עינים, המתענגים על כל מראה עיניהם, ולא כמראה אנשים סוחרים ועורבי מערבה, ההולכים בחפזון לרגלי מסחרם ומרכלתם, כי אם כמראה בחורים מחבשי בית המדרש. שניהם כבני שמונה עשרה שנה, האחד בחור נחמד למראה, שערות ראשו תלתלים שחורות, פניו כפני הלבנה, לחייו אדומות כשושנים, ועיניו מפיקות חן ושכל טוב. והשני בחור, אשר לא תואר ולא הדר לו, גבו כפוף, ושכמו האחד גבוה מרעהו, לחייו צנומות ודקות, וכפתור יוצא מקנה גרונו; אולם במצחו הרחב, ובשפתיו הדקות והסגורות ינכר, כי לבו לא צפון משכל וערמה. שני הבחורים האלה ידברו בלכתם דבר סתר איש אל רעהו, כי פונים הם את פניהם כה וכה לראות אם אין איש שומע את אשר ידברו.

אנה ילכו הבחורים האלה? אנה פניהם מועדות? ומה ידברו? האם מגמת פניהם לשוח בשדה לרוח היום? האם יצרו כותלי בית מדרשם מהכיל רבי תורתם, כי ילכו לשוח להביע מורשי לבבם והגיוני רוחם על פני חוץ? ומי יגיד לנו דבר סתרם?

 –

עוף השמים יוליך את הקול למליץ, ובעל כנפים יגיד דבר סתר לדורך בגיא החזיון, ואת אשר יגידו לנו בעלי כנפים, אותו אשמרה לספר אל הקוראים.

שני הבחורים האלה שני רעים הם, וכאשר הרחיקו ללכת, שמעתי האחד שואל את רעהו: איה בית¹ הפלאי, אשר בשם איש חמדות תכנהו?

הנה ביתו לא רחוק הוא מזה, ענה רעהו, ועיניך מרחוק תצפינה את הבית הזה, נוה שאנן, נוה חכם, הדר הוא מכל עבריו, וכלו אומר כבוד. –

האמת אגיד לך רעי יקירי, אמר הבחור בעל הכפתור, כי מאוד מכה לבי אותי על שמעי בקולך ללכת אתך אל נוה חכם הפלאי הזה, המהולל ומרומם בעיניך. הטרם תדע כי לפתח נוה חכם הנחש הקדמוני רובץ? הוא הנחש הקדמוני, אשר הסית את אבינו הראשון לאכול מפרי עץ הדעת, וגרם מיתה לעולם, ומאז ועד עתה כל המוסיף דעת, מוסיף מכאוב לגופו ולנפשו, אך יראת ה' היא חכמה, וסור מרע הוא בינה, וחכמת חכמים בזמן הזה היא כזונה אמריה החליקה, דרכי שאול ביתה, והיורד אליה יורד אל חדרי מות. ולולא ידעתיך לבחור תמים כיונה, אשר אין בך נפתל ועקש, כי עתה מנעתיך מבוא אל בית הפלאי הזה. אולם טרם תדרוך כף רגלי על מפתן בית הפלאי, ספר נא לי, יוסף חביבי, את כל אשר ידעת מתכונת האיש הזה, אשר תחשבהו לחכם וצדיק נסתר, למען דעתי כי לא תלכדנה גם רגלי ברשת יטמנו רשעים ארורים המתכסים באדרת האמונה למען כחש, ונקראים משכילים, והם כופרים בה' ומתעתעים בנביאיו, וצודדים נפשות בחלקת לשונם.

כן דברת, שמואל יקירי, ענה הבחור בעל הלחיים האדומות, אנכי אחשבהו לצדיק נסתר, לאחד קדוש מל"ו הצדיקים, אשר עליהם העולם עומד, ומי ישים לאל מלתי? איש מתבודד, השוקד על התורה יומם ולילה, אשר כמטר יערוף לקחו בדברי ההלכה, וכטל תזל אמרתו בדברי אגדה, נופת תטופנה שפתיו במליצות הנביאים, לפניו נגלו כל תעלומות חכמה, וכמגלת ספר נגולו לפניו יריעות שחקים, וכבראי מוצק הוא מביט בכוכבי השמים וכסיליהם, בהלך נפשו הוא מתהלך בירחי קדם, ובחן אמריו קורא הדורות מראש ימות עולם. לאיש אשר אלה לו אנכי קורא צדיק נסתר, כי נסתר ונעלם הוא ואין איש יודע מאין הוא, ומה צור מחצבתו. הוא מדבר בלשונות שונות, ובשפתיו לא ינכר מאיזה עם ולשון הוא, ואלי דבר יגנב כי מזרע יהודים הוא, ואם לא צדיק נסתר הוא, איפא מי הוא?—

הוא הדבר אשר דברתי, אמר בעל הכפתור כי על החכמות בזמן הזה אמר הכתוב: “לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך”. כפירוש רש“י ז”ל: אע“פ שהיתה חביבה בימי האבות שנואה היא עכשיו, לפי שעשוה חק לע”ז. וכן החכמות אף כי היו אהובות לקדמונים, מפני כי הראשונים היו להם נשמות גבוהות ולבם כפתחי של אולם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים אמרו חז“ל. הגע בעצמך, כי בעלי התלמוד ידעו שבעים לשון וגם חכמת הכשוף; וגם רש”י ז“ל ידע לשון לע”ז, ומאין למדו זאת? וכי תעלה על דעתך כי למדו זאת מספרי הגוים? חלילה לך מחשוב זאת, האם בקדושיו לא תאמין, ובמלאכיו תשים תהלה!– אנשים כחז“ל אשר רוח הקודש ואליהו הנביא ישכנו סביב לאהליהם יתגאלו בפת בג הגוים? האם אין לנו ידים מוכיחות, כי הרבה שלוחים למקום? האם לא בא גבריאל ולמד ליוסף שבעים לשון? ובימי קדם אשר חכמה רבה היתה לישראל, לא באה אליהם החכמה בדרך הטבע, כי אם על דרך שאמרו חז”ל: “עשרה קבים חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם” [קדושין מ“ט]. ואחרי כן כאשר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אמרו חז”ל: “כיון דאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם” (חגיגה ח'). ובזמננו מתהללים המשכילים בחכמת הגוים הנסרחה ואינני יודע במה כחם גדול?– האם בתקון טעלעגראפים שלהם? הבל ורעות רוח הוא! תקון עירובי חצרות ועירובי תחומין היא חכמה גדולה מתקנת טעלעגראפים שלהם, שהרי עליו אמרו חז“ל: “בשעה שתקן שלמה המלך עירובין, יצאה בת קול והכריזה, אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני” (שבת י"ד). בא נא וראה, אם יתקבצו כל יודעי דת ודין מכל אפסי התבל, האם ידעו על פי איזה דין היה יעקב אבינו אוחז בעקב עשו? וחז”ל ברוח קדשם ידעו כי בדין היה יעקב אוחז בעקב עשו, יען כי יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מטיפה שניה, והמשל² משפופרת שפיה קצרה נחמד מאוד, אולם יוסף יקירי טרם יאמנו דבריך, כי הפלאי הזה לא משכיל מתכסה באדרת האמונה למען צודד נפשות הוא הגד נא לי איך נודע לך כי יהודי הנהו?

הוא בא תמיד אל בית דודי לקנות חפצים הדרושים לו…

טרם כלה יוסף את דבריו, והנה קול צלצל פעמון נשמע ממגדל העיר, וקול אדיר וחזק קורא: אש! אש! ויפנו הבחורים כה וכה ויראו והנה אש ותמרות עשן עולה מאחד הבתים אשר בקצה הרחוב ויחרדו מאוד! הבית בוער באש, ויתאבכו גאות העשן ומהומה ומבוכה גדולה היתה בעיר, קול התוף וקול החצוצרה סואן ברעש, המחצצים קל מהרה באו בקרדומיהם לקרקר קיר, והמשאבים החישו נאדות מלאי מים לזרוק לתוך האש ואין מכבה, כי התחולל רוח חזק וישא גחלי אש על גגות יתר הבתים אשר ברחוב ההוא, ותפרוץ התבערה ויהי כל הרחוב לאפר. אנשים רבים התאספו לקול ההמולה, ובראותם כי אין לאל ידם לכבות את התבערה, שמו את לבם לבער את כל הרכוש ולהציל את כל נפש אשר נשארו בבתים הבוערים באש. שני הבחורים יוסף ושמואל, אף כי עול התורה ועול הגלות הביאו מורך בלבבם, לא נמלטו לנפשם, ולא נמוגו מפני מראה האש הגדולה, כי אם חגרו בעוז מתניהם וימהרו גם המה אל מקום התבערה לעזור ולהושיע. הבחור יוסף רץ לראות את שלום בית הפלאי הקרוב אל מקום התבערה, והבחור שמואל עמד נוכח הבית, אשר הוצת בו האש בראשונה. והבית הזה גדול ורחב ידים הוא מכל הבתים אשר ברחוב ההוא. בו חדרים רבים תחתים שנים ושלשים, והאש יצאה מיציע התחתון, ותאכל ממסד עד הטפחות, כל האוהב את נפשו יותר מרכושו, מהר לנוס מתוך התבערה, והיתה לו נפשו לשלל, וכל האוהב את רכושו יותר מנפשו, התמהמה, ויחרף את נפשו למות בעד הונו. מהם נשרפו והיו למאכלת אש, ומהם קפצו בעד החלונות ארצה, וישברו את מפרקתם, וימותו. לכן נגשו אנשים רבים, ובתוכם הבחור שמואל, אל הבית הבוער, אשר חלוניו קרועים ונפתחים, ותמרות עשן עולה מתוכם, ויעמדו הכן בכפים פרושות לקבל את כל הקופץ או נופל בעד החלונים, לבל יפול ארצה וישבור את מפרקתו וימות. והנה פתאום קול קורא לעזרה מאחד החלונים, ויאיצו האנשים אל חומת הבית, ואיש את אחיו לא ראה מפני כובד העשן, והנה כנפש חיה נפל לידי בעל הכפתור, ויחזק בו הבחור, וימהר לנוס עם שללו מתוך ההפכה אל מקום בטוח. וכבואו אל מקום רחוק מן הבערה והנה נפקחו עיניו, וירא נערה יפה מתעלפת בזרועותיו, ויהי בהציגו אותה ארצה, פתחה את עיניה, ופני שניהם, אשר מפני הפחד והבהלה כפני מתים חורו עד כה, נהפכו פתאום למראה אדמדם, היא נשאה למרום עיניה, ושפתיה נעות להביע רגשי תודה למצילה, אבל מצילה עמד נדהם ועיניו נטה לארץ. עוד רגע אחד וניצוץ אחד יצא מאחת מעיניה ותלבב בו את מצילה, וימהר לברוח מפניה, מפני-אש אשר מים רבים לא יוכל לכבות אותה…..

הבחור שמואל נחפז לברוח אל בית מדרשו, וזיקי אש התנוצצו נגד עיניו בדרכו, ובהגיעו אל מחוז חפצו נפל ארצה ויתעלף. ובבית המדרש אין איש, כי כלם רצו אל מקום התבערה זולתי השמש הזקן הסרוח על ספסל ארוך אחורי התנור, וכשמעו את אנקת הבחור בהתעלפו, קם בכבדות מעל משכבו וישפוך צנצנת מים על פני בעל הכפתור ויניעהו הנה והנה ותשב רוחו אליו. ויען השמש ויאמר: הנני רואה, כי מן השרפה אתה בא, ומדוע נגשת אל מקום הסכנה הלא חצי בגדיך שרופים באש? אנחה כבדה התפרצה מקרב לב הבחור וידום. –

היום רד מאד, ומלכת היום נטתה לערוב, וענני שחקים אדמו פניהם מפני האש הגדולה, אשר אכלה את יגיע בני חלוף ואת שכיות חמדתם. בפעם הזאת לא התאספו אנשים אל בית המדרש להתפלל תפלה מנחה כי עוד ידיהם מלאות עבודה לעזור ולהושיע להאמללים אשר נשקה אש במשכנותם, ותהי צעקה גדולה בעיר, ורבים בוכים למשפחותם, כי אנשים רבים יהודים ונוצרים עניים ועשירים, ישבו ברחוב ההוא, וקרוביהם החישו להם מפלט ועזרה בצרה. הבחור שמואל עמד להתפלל תפלת מנחה, ופניו פונים אל קיר המזרח, עיניו סגורות בהתפללו ולבו רחש תודה לאלהים אשר הצילו מן האש, והנה תמונה אחת מרחפת נגד עיניו, היא תמונת העלמה אשר התעלפה בזרועותיו, ושפתיה נעות כמו מתחננת אל מצילה לקבל רחשי תודה על הצילו אותה ממות, ויפקח את עיניו, והנה אין איש לנגד עיניו, ותתפעם רוחו בקרבו, ובכבדות כלה את תפלתו. – מהיום הזה והלאה נדדו הלכו להם מלאכי השלום, המלוים את הבחור בבואו ובצאתו מבית המדרש. הוא לא מצא עוד מרגוע לנפשו בשבתו על הגמרא, ולא מצא ענג בלמודו, כי משנתו לא היתה קב ונקי ופלפלו לא יצא עוד כפתור ופרח, יען כי הנערה המתעלפת בלבלה תמיד את מחשבותיו הזכות. –

 

ב. בית הפלאי.    🔗

במגרש העיר כסלון על יד נהר זבל עומד עומד בית קטן נחמד למראה וסביבו משתרע גן נעים, אשר בו נטועים עצים עושים פרי מגדים למיניהם, גם ערוגות מלאות פרחים ושושנים מפיקי ריח ניחוח בגן הזה. בבית הזה יושב איש כבן חמשים שנה, והוא אחד מחכמי חרשים הבונים את מסלול הברזל, אשר מקרוב באו אל העיר, כי מסלול הברזל סלל מסלה ודרך לעבור בה ההשכלה מקצה התבל ועד קצה, וערים נכחדות ומקומות נשכחים מני רגל עובר אורח ימים רבים ישישו עתה אלי גיל לראות פני אנשים שונים ונכבדים חדשים לבקרים, אשר עינם לא שזפתם עוד. האיש הנכבד הזה, אשר במלבושיו ובשפתו לא ינכר מאיזה עם ולשון הוא, התודע להבחור יוסף כי יהודי הוא. ויען כי מצאהו יושב והוגה בכתבי הקודש ובספרי התלמוד, חשבהו לאחר קדוש ויכנהו בשם הפלאי ואיש חמודות, כי נחמד האיש למראה. ועוד לא נודע לנו מאין הוא ומי הוא, כי ספוני טמוני תולדותיו נעלמו מאתנו, ורק קמטי פניו יגידו לנו אותותם כי תלאות רבות אפפוהו בימי חלדו וצור מחצבתו נסתר מעין כל חי. בכל יום יראה הרואה את האיש הפלאי מתהלך בגנו לרוח היום ושני אנשים צעירים ממנו לימים הולכים אחריו בין ערוגות מטעיו ומדברים איש אל רעהו. למראה עינים נשפוט כי שני אנשים האלה נועדו יחדיו לבוא תמיד אל בית הפלאי לשמוע את חכמתו, כי כהקיר ביר מימיה, כן הקרה חכמתו דברים רמים ונשגבים לכל השוקדים על דלתותיו יום יום.

ויהי שני ימים אחרי השרפה ויפגעו שני הבחורים איש את רעהו ברחוב הנשרף, ויען יוסף ויאמר אל שמואל: האח רעי יקירי! ראות פניך במקום הזה לא פללתי, כי שמעתי עליך אומרים כי חולה הנך שוכב על ערש דוי ואמרתי לשחר את פניך היום בביתך, ואולם סימן טוב לחולה, כי הולך הוא בחוץ.

ומה מעשה הפלאי, שאל שמאל, האם נגעה גם בו הרעה? אולי נוכל ללכת אליו היום? הנה מאז שלח ה' אש ממרום ותאכל את הרחוב הזה, אש עצורה בעצמותי, כלכל לא אוכל כי אין לי מנוח לא ביום ולא בלילה, כי תמיד התמונה… הנוראה… נצבת לנגד עיני, אולי אמצא נוחם בדברי צדיק נסתר ושב ורפא לי?

מלאך ה' סכך באברתו על בית הפלאי, לבל תאנה אליו כל רעה. וכה יתן ה' וכה יוסיף כי כל נגע וכל פגע לא יקרב אל אהלו מעתה ועד עולם. ואם כלתה נפשך לראותו ולשמוע את חכמתו, הבה לי ידך רעי יקירי ונלכה אליו, כי עתה לעת הערב נמצאהו יושב שלו ושאנן בגנו. ויפנו שני הבחורים כה וכה… וילכו.

היום פנה והחרסה נטתה ללון מעבר לנהר זבל ואך את קרניה האחרונים תשלח על כל גבעה גבוהה ועל צמרת כל עץ רענן ויזהירו כזהב מאופז. ובבית הפלאי יושבים שני אנשים צעירים ממנו לימים, השוקדים על דלתותיו יום יום ושומעים לאמריו כי נעמו. ויפתח הפלאי את דלתי ביתו ויולך את שני אוהביו אל גנו, הנשקף על פני הנהר, ויושיבם בין ערוגות מטעיו, למען יתענגו על הדרת הארץ ומלאה לעת בוא השמש אהלה. ככה ישבו שלשתם בגן, והדומיה שררה ביניהם, מתבוננים, משתאים ומתענגים על תפארת הבריאה, אשר הופיעה בהדרת קדשה, והנה הדלת נפתחה ושני חובשי בית המדרש יוסף ושמואל נראו בפתח הגן. ויקם הפלאי מעל מושבו ויאחז בידי בעל הלחיים האדומות, ויקרא: ברוכים הבאים בצל קורתי!

הזה שמואל רעך, אשר הללת אותו שבע על עומק שכלו?

זה דודי ורעי אדוני, ענה יוסף.

אם כן איפא, שבו פה רעים אהובים ושמעתם את אשר ידברו שני אוהבים היושבים לפניכם פה. ובדבר הפלאי את הדברים האלה, נגש אל אחד משני אוהביו, ויאמר אליהם: מדוע נאלמת דומיה היום בן דוד, ואין אחד מכם פוצה את פיו לצפצף, ואתה בן חביב למה תחריש? הנני רואה כי עיניכם נשואות השמימה, אולי תראו סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים, עולים ויורדים בו?

שחוק קל נראה על שפתי בן דוד בדבר הפלאי את הדברים האלה, ויפתח גם הוא את פיו ויאמר:

חי אלהים, וחי אתה אדוני הנכבד, כי נקל לאיש משכיל להיות מאושר בארץ. אם אך בכל מוצאי בוקר וערב יביט על יפעת הבריאה והדרת צאצאיה, הלא אז מחזה שדי יחזה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הבריאה כהיכל הקדש היא בעיני המשכיל. בה חסד ואמת נפגשו וצדק ושלום נשקו, אין קנאה ואין שנאה בין צבאותיה. אם ישא לשמים עיניו, יראה כי שלום במרומיו, השמש יצא כחתן מחפתו, והירח יקר הולך בלילה בין רבבות אלפי אלפים כוכבים נוצצים, גבר במסלתו ילך, ולא יעבטון אורחותם, והארץ גם היא תיטיב את פניה, תעד את נזמה וחליתה עליה, ותשיש לקראתם ככלה בעדי עדיים, כי גם במעונה שקט ושלוה ילינו, הגבעות תלבשנה כרמי חמד, והעמקים יעטפו בר. ומבין נקיקי הסלעים ומחלות עפר מעינות נכבדי מים יזולון, אשר בהלפתם ארחות דרכם יתהפכו לפלגים יבלי מים, ההולכים לאט בין נאות דשא ושדי תרומות. ובין סבכי היער, אשר בהם כל משפחות בעלי כנף יקננו, נשמע רננת צפרים אשר לא תמלא כל אזן משמוע הוד קולם. כל בר לבב, הדורך על מפתן היכל הבריאה, יגיל ברעדה מפני אל אדיר ונאור השוכן בקרבו, כל תאבה נבזה ותקוה נכזבה כעב תעופינה מפניו, כל איבה ומשטמה³ לא תמצאנה מסלות בלבבו, וכל נגע ופגע לא יפריעו את מנוחתו, ויהי אך שמח!

טובים דבריך רעי יקירי, ענה בן חביב, כי הבריאה כהיכל הקדש היא בעיניך, אבל בכל זאת אך כממשל משלים ודובר צחות אתה בעיני, לבך יהגה נשגבות ושפתיך תבענה מליצה חידות לי. כי כמו לא שפה אחת ודברים אחדים לבני אדם כלם, כן מערכי לבם והגיוני רוחם לא ידמו זה לזה, בעיני האחד התבל כהיכל הקדש היא, בה מעונה אלהי קדם, ואך צדק ומשפט חסד ורחמים בה ילינו ובעיני השני היא כמערת פריצים, בה עשק וחמס, פגע ונגע ישכונו, כל גדול בולע את הקטן ממנו ואין דורש משפט ומבקש צדק, כי איש איש יעריך את התבל כפי מערכי לבו ותכונת נפשו, ואין מעמד ומצב נכון לכל ילדי עשתנותיהם, כי בהמר הזמן את מצב איש משבט לחסד, תהפך תכנת נפשו ותמיר התבל גם היא את פניה מתוגה לשמחה. ואנכי אדמה, רעי יקירי, כי גם אתה, אשר האהבה בתענוגיה מצאה קן בלבך, לקחה את נפשך במחמדי שעשועיה ותעורר את דמיונך ביתר שאת ויתר עז, והיא תפזר לעיניך פרחי אושר וששון בכל פנה ועבר, וכטוב לבך עליך תראה את כל יושבי התבל מאושרים לפניך. ואתה אל תדמה בנפשך, אשר אגזור אומר כי כל איש אשר השעה משחקת לו, לא מאושר הנהו, לא! מאושר הוא! אולם היאריכו ימי אושר כזה אשר תדמה בלבך? הנה אושר כזה לא יעמוד כי אם רגעים אחדים. כי כמו אם יטעום איש מעדני מלך, או אם ישתעשע במינים ועוגב, או כי יתעלס באהבים, לא יאריכו ימי אשרו, כן אם נתענג על הדרת הארץ ומלאה, רגעי אשרנו לא ימשכו כי אך תאוה לעינים היא; ותאוה נהיה תערב לנפש עדי רגע, ונפשו שוקקה לתאוה אחרת. וגם אתה יקירי היאריכו רגעי משושך? – הלנצח ייטב לבך? או התקח בכל עת ממטעמי התבל כאשר תאוה נפשך? נער אתה וצעיר לימים, על כן תראה בדמיונך פרחי אושר יציצו בטל ילדותך גם לימים הבאים. אולם הימים האלה כחזיון לילה יחלופו, והארץ ומלאה אשר כגן עדן היתה לפניך תאבל ותמולל כחציר יבש, ימי הזקנה והשיבה יבואו, וכנבול עלה מגפן כן שושני נעוריך יבולון, שערות ראשך כשלג ילבינו, ואתה תשנה פניך ותלך בדרך לא תשוב עוד. –

מאוד צדקו דבריך רעי יקירי, אבל הגד אתה נא לי, מה תקרא בשם אושר ואיזה הגבר מאושר?

כבר הגדתי לך, כי ההצלחה ושלוה בה אושר אכנה, והאיש אשר נפל חבלו בנעימים, מאושר במקרה אכנהו, כי המאושר או המצליח הוא רק על ידי מקרים המשלימים חפצו. והוא אשרו כמו העני אשר התעשר במקרה על ידי נחלת אחד מקרוביו במותו בארץ מרחקים. האכר על ידי ברכת יבול אדמתו, הרודף אחרי הכבוד והתהלה על ידי מהללי קרובים ורחוקים, והאוהב על ידי אהובתו. אולם כלם מקרים הם. הרגעים המאושרים גז חיש יעופו גם יעבורו, והמאושר היום יהיה מחר לקשה יום! –

ויען בן דוד ויאמר: גם אנכי ידעתי כי ימי אשרנו לא ימשכו, ואני לא דברתי מזה עד כה, אך אמרתי כי נקל לגבר אשר ישרה נפשו בו להיות מאושר בארץ ולבו ישמח תמיד אם טוב ואם רע יקרנו. –

כשמוע בן חביב את דברי בן דוד רעהו הביט אליו פעמים, ואחרי כן פתח את פיו ויאמר:

הנה אין בתבל זו לא אושר נצחי, ולא רעה נצחת, כי חליפות וצבא למקרה בני אדם חדשים לבקרים. אולם אושר אחר אני מכיר בתבל, ובקרב איש ולב עמוק משכנו. בעותי צלמות לא יבעתוהו, כי הוא לכל פגעי הזמן ישחק ועל צבא חליפותיו ילעג, במעדני מלכים יתקלס ותענוגי רוזנים משחק לו. אין אושר בתבל אשר יגדילהו ואין אסון אשר ישפילהו, אך נפש האדם היא אשר בידה לכוננהו, גם לרוממהו ולהשפילהו ולזרים אין חלק בו. איש אשר אושר כזה נפל לו למנה הוא מאושר בארץ, כי שלות השקט תנוח בלבבו, ובהשקט ובבטחה יביט על כל הנעשה תחת השמש אם לשבט ואם לחסד. אולי אל אושר כזה תשא עיניך, רעי יקירי?

כן דברת, בחירי רצתה נפשי, ענה בן דוד, אל אושר כזה שמתי פני והצדקה מקורו. העושה צדקה וחסד בכל עת, ולא יבוש ממעלליו אשר עשה, מאושר בארץ הנהו, כי הצדקה תביא צרי ומרפא בכנפיה לכל עמל אנוש ועצבונו, היא תרומם את נפש דכא על כל מקרי התבל וצבא חליפותיה להיות מאושר בעברי פי פחת כמו על גפי מרומי ההצלחה. לא כל אושר בתבל הוא בידי אנוש לכוננהו ולהחזיק בו, כי החליפה והתמורה מושלות בגבורתן על כל בני חלוף, אבל אושר פרי הצדקה בלב איש וברצונו הוא להכינו ולהחזיק בו, כי בלב כל בני אדם זרע צדקה זרוע, אם אך בחפצו כמו ברביבים ימוגגנו, אז צמחי צדקה יעלו וישגשגנו⁴ בו. אין ביד כל אדם לעשות עושר ולהיות אהוב ומהולל, אבל לאהב צדק ולשנא רשע היא ביד כל ולא כבד הדבר להכין אושר כזה בנפשו. כל הון לא יערכנו ולא יסולא בכתם אופיר. כל כלי משחית לא יכריתנו, גם המות האכזרי לא ירגיזנו, כי מה מנו יהלוך ביום המות? המות לא יאבד אושר אנוש אשר לא יבקש שכר לפעולתו. ולא ייחל על גמול אחרי מותו, כי שכרו לא בשמים הוא, כי אם ברוחו ונפשו הוא. –

בעת נדברו שני אוהבים אלה, ישב הפלאי דומם כלא שומע ואחרי כן פתח גם הוא את פיו ויאמר:

צדקת מאוד בן דוד רעי, כי צדקת אדם אל על תרוממהו, ובין אלים תושיבהו, אבל הנמצא אדם כזה פה בארץ החיים אשר הצדקה לבדה תהיה משכורתו, ולא יפחד מבלהות צלמות, ולא יקוה לגמול ברדתו אל שחת?

אנכי אנכי, קרא בן דוד, אנכי אף כי לא הישר באדם הנני, בכל זאת צדקתי תמגנני מפחד פתאום ובלב נכון ובטוח אביט על מקרה התבל וצבא חליפותיה, עדי אשוב אל ארץ חושך וצלמות, לא אקוה לגמול חלף צדקתי לא בחיים ולא אחרי מותי, כי לאיש בר הלבב אין חפץ בתענוגי גן עדן, וקול פחדים לא יבא באזניו מחבוט הקבר ויסורי גיהנום.

לא לא, בן דוד יקירי, ענה הפלאי, לא נמצא יליד אשה קורץ מחמר, אשר צדקתו לבדה תסך לראשו ביום זעם, ולבו לא ימוג לשואה ממרחק כי תבוא. צדקה כצדקתך אהובי, אשר לא תבקש שכר לפעולתה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, לא לבן אדם היא, כי אם למלאכי אלהים היא.—

גזר דין קשה חרצת עלי, אלופי ומיודעי, אמר בן דוד, ואל נא יחר אפך בי, אדוני, כי ארהיב בנפשי עוז לדבר דברים אשר לא ישרו בעיניך, ידעתי כי לא לאיש צעיר כמוני לחרוץ משפט על דבר נשגב ונעלה כזה, כי שופט צדק ומגיד משרים אין בינינו זולתך, אשר כנשיא אלהים אתה בתוכינו, ולך יאה המשפט. אולם אנכי אחת דברתי, ולא אשנה, כי רק לאיש נקי כפים ובר לבב, אשר עשה צדקה וחסד ולא התעיב עלילותיו, לו אושר נצחי, אשר כל כורת לא יעלה עליו, ולא יחת מהמקרה המשחק בנו כנער בכדורו, יד כל אסון ופגע רע לא תשלט בו להרגיז מנוחתו. כי תצא אש ותאכל את ביתו ואת שכיות חמדתו, ממשלת זדון כי תרדפהו ותגרשהו מהסתפח בנחלתו ומטה ידו לבקש לחם על פתחי נדיבים, אז לבי נכון ובטוח, כי, כאשר חלק האיש לפנים נדבה לעני בטוב לב, כן יקבל עתה נדבה בלי תלונה ומגנת לב. ואם יעלה המות בעברת גאונו ויגדע בחרונו את כל מחמדי עיניו את אביו ואת אמו, את אשת חיקו את בניו הנאהבים והנעימים, גם אז, אף כי גדול כים שברו, נפשו לא תשתוחח עליו ולא תהמה, כי האושר אשר מצא קן בלבו, יחלימהו ויחזקהו, נפשו תמצא לה מנוח ונוחם בצדקתו, כי לא פעל כל און וחף הוא מפשע, ולא מידו באה עליו הצרה הזאת. ברגש צדקה, אשר בקרבו, לא יתעצב על מר גורלו ולא יתאונן על קשה יומו, ירד אלי קבר כמו יעלה איש על ערש יצועו גם יישן וימות לנצח.

כמעט צדקת בדבריך אלה, בן דוד ידידי, אמר הפלאי, הצדקה תביא צרי ומרפא בכנפיה לבני אדם, אבל חדלת אונים היא להביא רפאות תעלה לכל נגעי לבבם. ודעו לכם רעים אהובים כי באושר אנוש בתבל נחלקו דעות חכמי לבב מימי קדם קדמתה, וכלם ילכו תוהו בדרך משפטם, כי איש איש מהם יתעה בדרך משפטו. זה יחשוב, כי האדם לא בשר ודם הוא כי אם רוח הנהו, ורוחו על תרוממהו על כל מקרה ופגע רע, וישכח כי האדם יליד אשה הוא קורץ מחומר, וחמרו מרגיש כאב ועונג, מתאוה תאוה ובורח מן המשחית, וזה יחשוב, כי האדם אך בשר ודם הוא, ותכליתו היא אך להתענג בתענוגי בשרים, וכבוא אליו צרה וצוקה, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו לא תאבל. אבל המשכיל יבין כי גו ונפש, בשר ורוח בנו יתלכדו וכל אחד מבקש חלקו בחיים, את אשר ימתק לאחד, ימר לשני ויתחולל ריב ומדנים ביניהם וקשה מאוד לעשות שלום ביניהם. הרודף אחרי חשקו החומר לא ימצא אושר נצחי, כי נפשו שוקקה תמיד לחשק אחר. אבל גם השונה בהלך נפשו ובחזיון רוחו לא ימצא מנוח, כי צדקתו לבדה לא תנחילהו אושר. וגם אתם רעים אהובים הגידו נא לי אם לא ראיתם בימי חייכם אנשים ישרי לב, אשר בכל מעלליהם הטובים לא תנוח נפשם, כי אם לבם כהולם פעם, ובחפש מחופש יחפשו עולות בקרב איש ולב עמוק, ובלילות תיסרום כליותיהם על שמץ עון קל, אשר ימצאו בדמיונם. ואיה אושר הישרים האלה בכל צדקתם? אשרם נמוג והלום מחרדת נפשם הנפעמה. ויש אנשים ישרים בלבותם אשר אם יראו כי צדקתם לא תצילם מרעתם, יתקצפו על קשה יומם ויקללו את צדקתם ויפנו למעלה להאמין, כי הארץ נתנה בידי מלאכי זעם אשר ירבו את פצעיהם חנם. הנך רואה בן דוד אהובי, כי הצדקה לבדה משענת קנה רצוץ היא לבן אדם בבוא אליו צרה וצוקה, ובכל צדקותיו, אשר עשה, ירד ביגון שאולה. אולם אנכי לא כן אדמה, ולבבי לא כן יחשוב, כי אם מקור אחר נפתח לאושר בן האדמה, והוא החכמה או האמונה…

עוד לא כלה הפלאי את דבריו, והנה איש בעל שער, אשר מראהו כמראה שוטר הממשלה, פתח את דלת הגן וישאל: איה מושב המקדוני?

ויקם הפלאי מעל מושבו ויענהו: הנה פה מושב המקדוני, ומה תבקש ממנו?

הנה האדון פלאב שר העיר שלחני להגיד לו, כי בא יבוא אליו עוד בלילה הזה, כי דבר המלך נחוץ אליו. השיב האיש.

טוב הדבר, ענה הפלאי, הנני הולך להתראה פנים אתו, ובדברו את הדברים האלה נהפכו פניו לירקון, ויקח את מקלו בידו ויאמר אל רעיו: מחר לעת ערב תבקרוני ואכלה את דברי, כי אל שר העיר אני קרוא, בלי כל תפונה נכבדות ידבר בי, ויעזוב הפלאי את ביתו וילך אל שר העיר.

שני הרעים בן דוד ובן חביב ישבו עוד רגעים אחדים בגן הפלאי ועל פניהם נראו אותות פחד ובהלה, ואנחנו לא נדע מה זה ועל מה זה, גם שני הבחורים יוסף ושמואל השתוממו איש אל רעהו, כי לא ידעו פשר דבר הבהלה, ויקומו ויעזבו את בית הפלאי וילכו לדרכם, ויהי בהיותם בדרך, ויפתח בעל הכפתור את פיו ויאמר: סוף דבר הכל נשמע, האמונה היא מקור נפתח לאושר בני אדם, זה אמת ויציב. אבל החכמה מאין תמצא? הן יראת ה' היא חכמה! גם זה אמת ויציב, אין נפתל ועקש בדברי הפלאי. –

 

ג. שפרה המילדת    🔗

כסלון היא עיר ואם בישראל, בכל ארץ פולין נודעת היא לשם ולתהלה. אף כי אין פאר ואין הדר לעיר הזאת, שוקיה צרים ומעוקלים, ורחובותיה מלאים רפש ואגמי מים, אשר בהם תשרץ הצפרדע וכל שרץ נפש חיה למיניהם; בתיה שפלי קומה וגגיה ישחו ארצה, בכל זאת כל אוהבי ודורשי קדמוניות העמים אשר שרידי חרבות ימי קדם כאבני שוהם וספיר יקרים בעיניהם, ימצאו בה חפץ להשביע נפשם השוקקה לדברים עתיקים. ואם כי אין בעיר הזאת לא מצבות ואבני משכית, לא שרידי היכלי עונג ובתי משוש ולא עמודים גדולים מעשה צעצועים, אשר יתנו עדיהם על מחמדיה בימי קדם, הנה ימצאון בקרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות עתיקי ימים, גם בית המרחץ וחצר מות ישנים מאוד. בראש מרומי קרת עומד בית גדול ורחב ידים, אשר גגו גבוה מגגות כל בתי העיר, הוא בית הכנסת הישן, אשר מרוב שנותיו עלה בו ירק דשא ויכס פניו חציר גגות. לפי עדותו של ר' שכנא בעל קורא, התפלל בבית הכנסת הזה “בעל צפנת פענח”, בהיותו רב ומורה צדק בעיר הזאת. ובעלית בית הכנסת נמצא אוצר כלי חמדה והוא: רומח של ברזל ישן נושן מאוד, ספר תורה קרוע לגזרים ומעוטף בפרכת ישנה אדמדמת, וקרן חזות אחת גדולה מאוד. על רומח של ברזל נחלקו דעות זקני העיר. לפי דעת הדורש הקדמוניות ר' פסנתר, הוא רומח של אותו קוזאק בעצמו, הנודע לחסידים, ולפי דעת ר' זבל הפרשדוני הוא רומח של פנחס בן אהרן הכהן אשר בו דקר את כזבי בת צור. ועל ספר התורה הקרוע לגזרים הסכימו כל זקני העיר כסלון כי זאת היא התורה אשר עבר עליה טיטוס עברה וידקר בחרבו בתוך הפרוכת ויצא ממנה דם, לכן היא אדמדמת עד היום הזה. וגם בקרן חזות גדולה יש דעות נחלקות זו מזו. יש אומרים כי הוא מאילו של אברהם אבינו הנאחז בסבך בקרניו. ויש אומרים כי היא משורו של אדם הראשון אשר קרן אחת היתה לא במצחו. וקרוב לבית הכנסת נמצא גל אבנים גדול מאוד והעיד עליו ר' יוזיל הבורסקי כי היא שארית הארמון הנפלא אשר העתיקו ר' אדם בעל השם מארץ מרחקים בכח שמותיו הקדושים למען הכין בו משתה למלך בעיר כסלון.

בית המרחץ אשר בעיר כסלון נפלא הוא מאוד. אף כי קירותיו מלאים בקעים, קרשי קורותיו כרעו קרסו וגגו הוכה לרסיסים ונוטה הוא לנפול מרוב ימים, בכל זאת הדר הוא לכל חסידיו ולכל טובלי שחרית וערבית, כי במקוה העמוק מאוד טבל ר' ישראל בעל השם את בשרו. לכן ריח המים נודף על למרחוק ויהי למעין ישע לכל זב ומצורע, לכל עקרה ומשכלת, לכל פסח ונכה רגלים לכל תחלואי לשון ושפתים וגם לכאב מתנים ושוקים ורחם רחמתים. –

והשלישי הכי נכבד הוא חצר מות. בו נמצאו זכרונות ירחי קדם למכביר. תלאה לשון כל דובר צחות ועט כל סופר מהיר מספר אותם. בו נמצא קברו של הצדיק ר' ליב בן שרה, הנקרא בפי כל ר' ליב שרהם. הוא ר' ליב אשר היה נאמן בית בחצרות שרים ומלכים, ובעברו מעיר לעיר קפצה הארץ תחת רגליו והוא, אשר הרים ידו בקיסר יוסף אשר הכיר את אחיו בני ישראל והם לא הכירוהו. בחצר מות הזה נמצא קברו של ר' ליב הארוך אשר יצר את הגולם המונח בעלית בית הכנסת הישנה בעיר פראג עד היום הזה. בו נמצא גם קבר ישן וציון אצלו אשר עליו העיר ר' יוקיל קובר מתים, כי הוא קברו של בעל ונתנה תוקף, ונשים צדקניות בעיר כסלון מעידות כי הוא קברה של שרח בת אשר. וזה לא כביר חפרו קוברי מתים בקרקע של חצר מות וימצאו שן אחת גדולה מאוד והעיד השוחט מליק שהיא שן של עוג מלך הבשן. –

מלבד בית הכנסת הישן נמצאו בעיר כסלון עוד בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים ושונים זה מזה בשמותיהם, כי מפלגות וכתות שונות זו מזו נמצאות בעיר הזאת. פה יש בית מדרש גדול, בית מדרש לחברה קדושה, בית מדרש לפרושים וקלויז לחסידים. ועוד בתי כנסיות ובתי מדרשות לבעלי מלאכות: לחייטים ולסנדלרים, לרצענים ולבעלי עגלות כנהוג בישראל. בבית הכנסת הישן מתפללים רק הותיקים, הם שארית אנשי מעשה, האוחזים בסדרי תפלתם מנהג אשכנז בידיהם, כי כן היה לפנים מנהג ישראל בארץ פולין, טרם פרץ מנהג האר“י ובעלי הקבלה וחסידי בעש”ט ההולכים בעקבותיהם. בבית המדרש הגדול מתפללים עשירים, מיוחסים ועניים בני טובים, בעלי תריסין, פרנסי העיר וגוזלי הבריות. בבית המדרש לפרושים מתפללים קנאים אכזרים חנפים וצבועים, מגידים, חזנים שדכנים ובעלי תקיעות. בבית המדרש לחברה קדושה מתפללים קוברי מתים גבאים, גרגרנים רבתנים, שכורים ומרבים בסעודות. ובקלויז מתפללים חסידים ואנשי צורה, מאמינים בצדיקי הדור, זוללים וסובאים, מתקדשים, בטלנים ורבי נקיות.

מגמתי היתה בראשונה, קורא יקירי, לא להלאותך בדברי רוח, כי אם להציג לפניך אשה אחת נכבדה מנשי העיר כסלון הדרושה לחפצנו, והיא שפרה המילדת. אולם אחרי בואנו אל העיר רבתי עם, לא יתכן לעזוב אותה בלי ראות אחדים מנכבדיה, טרם נראה את שפרה המילדת. ויען כי יראת אלהים בעיר הזאת ורוב אנשיה משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, נלכה נא לבקר אותם שמה. ראשונה נלך אל בית המדרש הגדול, כי שמה מתפללים רוב מנכבדי העיר ואציליה.

בבית המדרש הגדול בקיר המזרח סמוך לארון הקודש מתפלל הרב אב בית דין של העיר, הרב הזה לא גאון ולא חריף העוקר הרים בפלפלו הוא, כי אם רב מיוחס, שלשלת היוחסין הוא, כי בידו נמצא ספר היחס עשרה דורות עד מהר"ל מפראג ועל ידי יחוסו זכה לקחת את חנה בת הגביר הצולעה על ירכה לאשה, אשר על כן נקראת הרבנית הצולעת עד היום הזה. ויש אומרים כי לא בזכות יחוסו נעשה רב בעיר הגדולה הזאת, כי אם על ידי תקפו של גביר העיר המושל על הקהל בלי מצרים. ומצד השני לארון הקודש מתפלל גביר העיר, הוא איש בעל שתי הקצות חציו משכיל וחציו ירא שמים, ולצני הדור יקראוהו איש תהפוכות, כי בו התאחדו שני הפכים בנושא אחד. בלכתו למסעיו בארץ אשכנז, יאמרו עליו, כי הוא מקצר את העליונים ומאריך את התחתונים, כל קודש יחלל, ובכל תועבה יתגאל, ובשובו הביתה יגדל בראשו שתי פאות ארוכות וירחיב את זקנו לכל עבר ורוח, ועל בשרו ילבש בגד ארוך וסרוח, על ראשו יחבוש מגבעה רבת הזנבות, לכן בצדק יכנוהו איש מרמה גונב הלבבות, ובכל זאת הוא איש אדיר ועשיר בעירו, ראש וקצין על עדה גדולה בישראל, ונקרא בפי כל, ר' חיים קצין. והשלישי המתפלל בצד מזרח הכי נכבד הוא מן השנים, ועד השנים לא בא, כי הוא לא רב מיוחס ולא אדיר ועשיר בעירו, כי אם למדן מופלג וראש הישיבה. כי ישיבה גדולה בעיר כסלון, בה ילמדו עשרים בחורי חמד בעלי שכל חד וטוב, ובבית מדרש הגדול משכן כבודם, וראש הישיבה הוא איש קטן ודל בשר, גבן מפנים ואחור, בעל עינים קטנות וקצרות רואי ונקרא בפי כל ר' יודל חריף, וכשמו כן הוא, חריף ובקי הוא בכל חדרי התלמוד, הוא עוקר הרים בפלפל וסברות רעות רוח, ומחדש חדושים בפתח פתוח, בפרוזדור ועליה יעמיק וירחיב בעודף וסרח, ובמוכת עץ יעלה כפתור ופרח. ר' יודיל חריף הוא איש תם וישר, מתפרנס מיגיע כפה של אשתו, היושבת בחנות ומוכרת סחורות מסחורות שונות, ובזכות זו תדור במחיצה אחת עם בעלה בעולם הנשמות. והבחורים אשר בישיבה, שוקדים על דלתי נדיבי העיר ויאכלו לחם חקם יום יום על שלחן אחר, וחדר משכבם הוא בית מדרשם. בבואי אחר הצהרים אל בית המדרש היה חום גדול. ומצאתי את ראש הישיבה לבוש בטלית קטן המגיע עד ברכיו, וציצות כנפיו מגיעות עד קרסליו, ובגד עליון אין עליו, גם כובע אין על ראשו כי אם מצנפת קטנה מכסה את שערותיו הצהובות והוא יושב בראש שלחן ארוך ותלמידיו הבחורים עוטרים את שלחנו, ומקנה מקטרתו אשר בפיו יעלה עשן באפו. בין הבחורים המכתירים את שלחן ראש הישיבה ראיתי את שני הבחורים יוסף בעל הלחיים האדומות ואת שמואל בעל הכפתור הנודעים לקוראינו הנכבדים.

נגשתי אל שלחן ראש הישיבה להקשיב ולשמוע איך ר' יודיל חריף יקשר בחדוד שכלו חבל בנימה ונימה בחבל להוציא דין אמת לאמתו והקשבתי קשב רב קשב, איך ראש הישיבה פהק ויזורר פעמים, וישם את שתי ידיו על שתי פאות ראשו הארוכות ויסלסל אותן ואחרי כן התחיל לדבר בנגון משנתו:

"היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד "חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואביי משמיה דר' חייא "בר רב מחייבו שתים, חדא אכניסה וחדא אפרישא, היכי יעביד "ינעוץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות האבר, כי המשמש באבן “מת פטור.”

התלמידים אשר מורא רבם כמורא שמים מרחף על פניהם לא עצרו כח משחוק. ואחד, שמעתי, מלחש באזני רעהו: משמש באבר מת היכי דמי? –

לבי נקרע לגזרים מעלבונה של תורה! אשר מאהביה הזילוה ובלזות שפתם תעבוה, ואפן מעל פני השלחן ואשים פני אל הארונות הגדולים החצובים בקירות בית המדרש המלאים ספרים מספרים שונים חדשים גם ישנים. פתחתי ארון אחד מהם ואמצא בו ספרים עתיקים מאוד כספר פרקי היכלות פרקי דר' אליעזר, אותיות דר' עקיבא, מסכת גידנום וסליחה ישנה אשר בה נמצאו פזמונים פיוטים וקרובצים לכל השנה. ולוא ראו המציאה הזאת החכמים דורשי קדמוניות ישורן בארץ אשכנז, כי עתה נפלו עליה וישמחו בה כמוצאי שלל רב, יען כי על ידה העשירו את ספרות העברית בתולדות הפיטנים. –

פתחתי ארון שני מארונות בית המדרש, ואמצא בו מציאה יקרה בעיני מאוד, כי חוקר קדמוניות גם אני, והיא אילן הגדול מהרש"ל מפותח פתוחי חותם על קלף צבי. ויען כי לא רבים יבינו ערך המציאה הזאת אשר לא תסֻלא בכתם אופיר, אערכה לפניכם המציאה הזאת: האילן הגדול הוא ציור נפלא מלא עגולים מעגולים שונים גדולים וקטנים אגול בתוך עגול גם נקודות וקוים בתוכם, ובאמצע הציור מראה דמות אדם בעל חוטם ארוך, וכאשר עמדתי רגעים אחדים משתומם על מראה הציור הנפלא הזה, כי לא ידעתי מה הוא, שמעתי קול מאחורי, הוא קול של ראש הישיבה מדבר אלי לאמר:

“הנך רואה ידידי, כי הציור הזה מורה באצבע על השתלשלות העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה מכתר עליון עד סוף כל הספירות, סופם נעוץ בתחלתם באופן מאוד נעלה, עין בעין תראה העגולים הרבים, הם הספירות אחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת לא יחסר כל בהם”. –

ואשאל את ראש הישיבה: הנה העולמות הם רק ארבעה, ובכל עולם רק עשר ספירות בלימה ולמה לנו העגולים הרבים האלה, אם הספירות הם רק ארבעים?" –

ויען ר' יודל חריף ויאמר: “הנני רואה כי לא תדע שעור קומה של יוצר בראשית על פי זוהר הקדוש. הנה נודע כי על פי הזהר הקדוש אלף אלפים רבוא ושבעת אלפים וחמש מאות שערות נמצאים בראש עתיק יומין, ועל כל שער ושער ארבע מאות ועשר עולמות תלוים. מהם ינחלו הצדיקים לעתיד לבוא, ע”פ הזהר ארבע מאות עולמות בסוד ארבע מאות שקל כסף עבר לסוחר, ובכל עולם מעולמות האלה יש עשר ספירות, לכן העגולים רבים הם כמספר הספירות אשר בכל העולמות".

ואשאל את החריף: ומה המה הנקודות והקוים הנפלאים, אשר אני רואה בתוך העגולים?..,

ויענני ר' יודל חריף: הנקֻדות והקוים אשר אתה רואה הם רומזים על צינורות השפע היורד ממעלה למטה דרך כלים ושברי כלים, המלאים אורות: אור ישר, אור פנימי, אור חיצון, אור מקיף ואור חוזר דרך אחורים דרחל ופנים דלאה, כנודע ליודעי ח"ן.

ומה זה דמות בעל חוטם ארוך, אשר אני רואה באמצע העגולים? שאלתי את המקובל.

הטרם תדע כי הוא חטמו דעתיק יומין? כדתנן בזוהר הקדוש אורכא דחוטמא דעתיק יומין תלת מאה ושבעין וחמש עלמין אתמליין מן ההוא חוטמא. וכד הוה בעי רב המנונא סבא לצלאה צלותיה אמר לבעל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן. והיינו דכתיב “ותהלתי אחטם לך, (ישעיה) האי קרא לעתיק יומין אמרו” (זוהר פ' אמור רצ"ז).

מי שלא ראה הציור הזה לא ראה ציור נפלא מימיו, ולוא ראהו הדרשן המקובל בקרית מלך רב, כי עתה קנהו לעטר ולפאר בו את אוצר ספריו הנחמדים. אשרי העם שככה לו.

ועתה אציגה לפניך, קורא יקירי, האשה שפרה המילדת. נכבדה האשה ונכבדות אדבר בה. שם שפרה המילדת גדול מאוד בעיני כל נשי העיר. בעיני הצניעות והחסידות כבעיני המשכילות והנאורות, גם בעיני שרים ושרות אשר לא מבני ישראל הם גדול שמה, כי הוא יודעת עת לכל חפץ. יודעת עת ללדת ועת להפיל, עת לחשות ועת לדבר, עת לחבוק חיק ועת לרחק מחבק, ועל כל אלה היא מילדת נפלאה, תצליח בכל אשר תפנה. אם תדרוך כף רגל שפרה המילדת על מפתן בית היושבת על המשבר תכרע ותלד בלי חבלי לדה. ולא בדרך הטבע תצליח שפרה כי אם בדרך נס יען כי הצדיק מכזיב פרש את כפיו עליה ויברך את פרי כפיה. כי היא אשת חיל ויראת ה' אשר לב מלא רחמים בקרבה לאסוף נדבות מבתי נדיבי עם לתמוך בידי יולדות עניות ובידי עוללים ויונקים אשר נשארו יתומים בלי אב ואם. וזאת לא כל תהלתה ותפארתה, כי לא מילדת נפלאה לבדה היא שפרה, כי אם גם רופאת חולים היא ברפואות וסגלות מנוסות ובדוקות מקדושי עליון. לכל מחלה ונגע, לכל מכה ופגע, לכל מדוה נשים ותחלואי ילדים, לקדחת ושחפת, לצרעת הראש והזקן, לגרב וילפת היא יודעת להכין צרי ומרפא. היא יודעת להכין תחבושת לגרב וילפת מדונג נרות של יום הכפורים מהול בשמן של נר חנוכה. היא תכין מרקחת משיריים של אפיקומן מעורב במרה של תרנגול שחור למשוח את בטן אשה הרה. את העקרה תשקה שפרה המילדת מי עלה ערבה חבוטה ותאכילנה את הפיטום מאתרוג ותלד בן זכר באותה שנה. את בטן המקשה לילד תמשח בשמן של ר' מאיר בעל הנס, ולמפלת תצוה להריח במכנסי צדיק הדור. ואף שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש; אולם לא לסגלות ורפואות שפרה המילדת אנחנו צריכים, כי אם לספורי נפלאותיה, כי היא יודעת לספר ספורים נפלאים משדים רוחות ומזיקים ואגדות מקדושי עליון המושכות את לב היולדת בשבתה בדמי טהרה. ושנים מספורי נפלאותיה דרושים לחפצינו ואלה הם: “בכפר כזיב היה מכשף נורא, אשר עשה נפלאות גדולות בלהטיו ובתחבולותיו ועל ידי שמות הטמאה התהפך את עצמו לעוף השמים ולכל חיות הארץ. פעם התהפך לחזיר מיער והלך בליל חושך ואפלה לנגוע בנשים היוצאות מבית הטבילה, ופעם התהפך לחלדה שחורה וירד דרך ארובת העשן אל בית היולדות ויהרוג את עוללי טפוחיהן טרם נמול בשר ערלתם. ובימים ההם היה חי ר' ישראל בעש”ט. הוא היה מקובל, איש הרוח, משביע בשם, רואה ואיננו נראה. ויהי היום ויבוא ר' ישראל בעש“ט בדרך מסעיו עם תלמידיו אל כפר כזיב ויסר אל בית מלון אורחים, אשר בכפר ההוא, וירא והנה השלחן ערוך וצנצנות וצלוחות מלאות יין שרף ומיני ממתקים מונחים עליו, כי ליל שמיני ליולדת אשת הכפרי, ליל שמורים לילד הנמול ביום המחרת הוא, ספר רזיאל וסכין של המוהל מונחים מראשותיו, וכל הנאספים קוראים את “שמע”; אולם בעל המלון ואשתו היולדת בוכים. ויגש הבעש”ט אליהם וישאל אותם מפני מה אתם בוכים? ויספר בעל המלון ואשתו את האסון אשר קרה להם, כי זה פעם שלישית, אשר תקפוץ חלדה שחורה דרך ארובת העשן הביתה ותחנק את בניהם בליל שמיני טרם נמולו בשר ערלתם, וגם עתה הם יראים מאסון זה, לכן הם בוכים, ויצו הבעש“ט לתלמידיו לקחת שק גדול ולשבת במארב אחורי התנור והכירים כל הלילה, עד אשר תקפוץ החלדה דרך הארובה הביתה. ויהי בחצי הלילה, והנה נשמע קול רעש גדול כקול רוח סערה בעברו, הנרות כבו וחלדה שחורה קפצה הביתה, ויתפשוה תלמידי הבעש”ט וישמוה בשק ויכוה במקל הכה ופצוע עד שפך דם, וישליכוה החוצה. הבוקר אור והילד חי, בריא ושלם ונמול, וישמחו כל אנשי הבית, ויעשו משתה גדול. ויהי בצהרים אחרי סעודת ברית מילה, ויקח בעל המלון את מבחר הממתקים וישא משאת מנחה לכפר את פני רוזן הכפר, ובבואו אל חצר הארמון הוגד לו, כי הרוזן חולה הוא, ולא יוכל לראות את פניו, וישלח את הממתקים ביד עבדיו. ויהי בערב, וישלח רוזן הכפר לקרא את בעל המלון, וישאל אותו: מי זה האיש הבא בצל קורתך? –

ויענהו בעל המלון, הנה זה איש צדיק וקדוש הבא מארץ פולין, אשר הציל את בני ממות בלילה הזה.

את בנך הציל ממות בלילה הזה, אבל את נפשו לא יציל ממות, דע לך, ענה הרוזן בחרון אף, כי בעוד שני ימים אכחיד אותו מעל פני האדמה.

בעל המלון נדחף אל ביתו סר וזעף על האסון אשר קרהו. ויהי אך פתח את דלתי ביתו, והנה הבעש"ט שמח לקראתו, ויאמר אליו, אל תירא איש כפרי ‘אל תחת מדברי רוזן הכפר, כי לא יגע בי לרעה; דע לך כפרי כי הרוזן הזה היה בעוכרך, הנה הוא מכשף נורא, אשר התהפך את עצמו לחלדה שחורה ויהרוג את בניך, ואנכי כגמולו השיבותי לו, כי הכיתי אותו מכה רבה, לכן הנהו חולה ושוכב על ערש דוי, ואם יקים מעל משכבו ויערוך אתי מלחמה, אז שמותי הקדושים גדולים וחזקים משמותיו הטמאים ואנצחהו בעזר ה’.

ויאמר הכפרי בדברי הבעש“ט וינצל”.

מאז והלאה מעמידין נשים צדקניות בחדר היולדת בארץ פולין מטאטא בארובת העשן, משום מעשה שהיה בחלדה שחורה, וגדול כח המטאטא ככה שמותיו של בעל השם הקדוש; -

והיה אם לא ינעם לחכך, קורא נעים, הספור הזה, אספר לך ספור שני, אשר בלי כל ספק ינעם לך:

“בכפר מי-דימון יש אבן גדולה, לא רחוק מארמון הכפר, אשר אבותינו ואבות אבותינו הגידו, כי היא מן האבנים אשר נפלו מן השמים בימי יהושע בין נון. האבן הזאת צמחה ותתפשט למרחוק, ולולא הבעש”ט, אשר קללה בקללות נמרצות, כי עתה היה העולם כלו מלא אבנים. ובאבן הזאת חקקו שדים, לצים, רוחות ומזיקים את משכנם, כי כן העידו שלמים וכן רבים שלומי אמוני ישראל, אשר ראו שדים ומזיקים בלילה, וכאשר קרא התרנגול נעלמו השדים מעינם, וכן העיד אבי זקני עליו השלום, כי ראה שד ולץ בדמות איש בעל מכנסים ארוכים ולשון ארוכה עשרים אמה בעברו דרך האבן הזאת, ויחרד אבי זקני מאוד, ויאחז בציצות כנפיו ויקרא “שמע ישראל” ונעלם השד מעיניו. ומקרה נורא קרה גם לי, אשר מדי זכרי אותו תסמר שערת ראשי ותאחז בשרי פלצות, בליל תשעה באב בא אלי שליח עם בעל עגלה מכפר מי-דימון, ויבקשו ממני לנסע עמהם אל הכפר ההוא, כי חנה אשת בעל המלון יושבת על המשבר. ואף כי ליל חושך ואפלה היה, ורוח סערה נושבת מכל עברים, בכל זאת מהרה הכינותי לדרך פעמי, ואעל ואשב על העגלה השלוחה לי, וכעברי דרך האבן הנוראה קפצו פתאום שני שדים, אשר פני להבים פניהם, על העגלה, ויאחזוני בחוזק יד וישימו מסוה על פני לבל אראה אנה יוליכוני, ופתאום שמעתי קול אדיר וחזק כקול מפרק הרים ומשבר סלעים, ואקרע את המסוה מעל פני, וארא שד איום ונורא בעל צואר ארוך נושא אבן גדולה על ראשו, היא האבן, אשר על פי מערת השדים, ובבואי אל מעונתם, לקחו את המסוה מעלי, ויציגוני לפני מטת אשה רכה וענוגה, אשר מסכה נסוכה על פניה, היושבת על המשבר ומיללת, כי אחזוה חבלי לדה – ותכרע ותלד בת – ואעש בחפזון את מלאכתי, ואכרות את שרר הילד וארחץ אותו למשעי, והנה עוד הפעם נראה לעיני שד משחת המראה בעל קרנים כשעיר עזאזל ויגער בי, ויאמר קחי את הילדה הזאת, כי בת זנונים היא מבני ישראל, היליכי והשליכי אותה החוצה, ובדברו הרים את הילדה ויתננה על זרועותי, ואנכי כעמוד שיש עמדתי על רגלי, ולא משתי ממקומי, כי נפשי יצאה בדברו מפני הפחד, וישובו אלי שני מלאכי חבלה הראשונים ויסחבוני החוצה, ויעלוני על העגלה, את הילד שמו בחיקי, והמסוה על פני כבתחלה. הסוסים משכו את העגלה,ואשמע דהרות אביריהם במרוצתם. רגעים אחדים עברו, ואשמע את קול התרנגול קורא: קוקוריקא! ותעמד העגלה, ותפול המסכה מעל פני, ואפן כה וכה וארא והנה אין סוס, ואין עגלה, אין ילדה, ואין אבן, כי אם רגלי בבוץ הטבעו ומרחוק קול שוחק שמעתי הא! הא! ואוחז בשמורה אשר נתן לי הצדיק מכזיב ואקרא “שמע ישראל” והנה נפתחו עפעפי שחר והבוקר אור, ואבוא הביתה עיפה ויגעה, ואתעלף מפני פחד השדים והמזיקים, אשר עין בעין ראיתים ותנצל נפשי, ואתן ליטרא נרות להקלויז להודות לה' כי טוב!"

ועמך הסליחה, קורא יקירי, על הלאותיך בדברים, אשר טעמם כריך חלמות, ידעתי גם ידעתי, כי לא רבים לצון חמדו להם, וכי בלהג הרבה יגיד אדם אך מעט; אולם אלהים נתן לאדם עינים לראות לא לבד את אשר יגלה האור, כי אם גם את אשר יכסה החושך, אזנים נתן לו לשמוע אמת ושקר, ושפתים לדבר חכמה והוללות, ולב להרגיש ענג ונגע. גם שכל נתן לו ממרומים לשפוט על כל הנעשה תחת השמש, וממעל לשמש, ורוח שם בקרבו לכלכל מכאובו על סכלות אוילים ועל תחבולות הערומים. יש אנשים, אשר יצחקו עת יבכו, ויש אשר יבכו עת יצחקו, וכן גם אנכי, עת הֵאָנְחִי בשברון לב על אולת עמי, אתהולל בצחוק ולצון, אם קצרה ידי להכרית רשע וכסל מעם סגלתי ותפארתי ולרועם בשבט ברזל, אַכֵּם בחץ שחוט לשוני, ואפלח בלצון כבדם. אולי יבושו בני עמי מאולתם, ושב ורפא להם.

 

ד. ארמון רוזנים    🔗

כפר מי-דימון יושב בעמק, הררי קדם וגבעות עולם רמים ונשאים סביב לו, עליהם שפכה הטבע את כל פארה והדרה, כרמי חמד, ושדי תרומות מתנוססים על גביהם כאבני נזר. הגבעות לבשו צאן, והעמקים עטפו בר, ובסתר חורש כל חיתו יער וכל בעלי כנף יתרועעו אף ישירו, גם בבטן הררי הכפר אצרה הטבע שכיות חמדתה מימי קדם, גחלי אש, אשר לאבני שוהם וספיר נהפכו, ורגבי חול, אשר לבהט ושש דבקו, גם מתי יצירי קדם, שרידי צמחים ובעלי חיים, אשר התהפכו לאבנים, בחיק אדמתם מצאו קברם. לרגלי ההרים האלה משתרע הכפר עם בתים קטנים משוחים בשיד לבן נחמד למראה, אשר כזר פרחים לבנים יכתירו בית אחד גבוה, אשר מגדל ופעמון בתוכו, העומד בתוך, הוא בית תפלה לנוצרים, אשר ינהרו המון אנשים ונשים וטף לשפוך שיחם, כי יום ראשון בשבוע היום.

קול צלצל הפעמון נשמע, ודלתי בית התפלה נפתחו, המון רב יצאו משם, וילכו איש איש לדרכו, מהם הלכו אל בתיהם להתענג במשתה שמנים, אשר הוכן ליום הקדוש הזה, ומהם הלכו לבית המרזח לשים בכוס עיניהם. –

בירכתי הכפר עומד בית רחב ידים, וחצר גדול סביבו, הוא בית מלון אורחים ובית המשתה לאכרי הכפר, עתה שערי החצר פתוחים וכמשק גפים שוקק בו מהמון האכרים העוברים והשבים, זה בא במקלו ותרמילו, וזה בא בעגלה רתומה לשורים; זה הביא מפרי אדמתו, דגן חטים, תפוחי אדמה, שומים ובצלים, וזה הביא מעדרי בקריו ועדרי צאנו, גם מבעלי כנפים למכור, ובעל המלון מצפצף ומהגה, מדבר ארוכות וקצרות וקונה הכל בכסף מלא. אולם רק מעט מן הכסף יביא האכר לעת ערב הביתה, כי רבו יתן ביין ושכר וישתה לשכרון, ממקום שבא הכסף אליו ישוב. ואם צמא אתה קורא יקירי, בא עמי ואנהגך אל בית המשתה, ושתית כנפשך שבעך, וראית גם את בעל המלון, את אשתו ואת בניו וכל אשר לו. בבית המשתה אך חדר אחד, בו שלחנות ארוכים עומדים לארכו ולרחבו, וספסלים ארוכים בלי משען ומשענה עוטרים אותם. במקצוע אחד מהחדר עשוי מעקה, אשר בתוכו עומדים פעם בעל המלון ופעם אשתו ומוכרים יין ושכר לאכרים. החדר מלא עשן מקטורת הטאבאק, והאורחים, אשר יכתירו את השלחן, יחוגו וינועו כשכורים, אשר ירננו וינגנו בנגינות שותי שכר.

בעל המלון הוא איש יהודי, ושמעון שמו, וכל רואיו יכירוהו, כי כפרי הוא מלדה ומבטן, כי לא תואר ולא הדר למבנה גויתו; שער ראשו צהוב, חוטמו עב ואדום ופיו פתוח ורחב, ולא כן חנה אשתו, הכרת פניה תענה בה, כי בעיר מולדתה. היא אשה יפת תואר וטובת מראה מאד; עיניה נוצצות כהלל בן שחר, אדמת השושנה ולבנת החבצלת תשכונה על לחיה, וחן ונועם ירבצו לפתחי פיה. ואם ישתומם הקורא למראה עיניו וישאל: מי חבר את שמעון הכפרי, עצב נבזה זה, אל סמל היופי? ומי קשר את חנה, אילת אהבים זאת, אל פרא אדם? ואיך תפרח שושנה בארץ ציה? –

אנכי אענך רעי, כי בשתים יתחתן איש ישראל: בכסף, או ביחס משפחה. לפעמים אך הון בהון יתחתן, את הכסף יתנו לשגל ואת הזהב יעשו לבעל, ולפעמים ירבו מוהר ומתן בעד יחס משפחה. בת ישראל אמה עבריה היא לבעלה, ושפחה נחרפת לאבותיה; אם מיוחסים המה, ימכרוה, ויאכלו גם אכל את כספיה. איש ישראל הבוטח בה' ומאמין בבת קול המכרזת ארבעים קודם יצירת הולד, בת פלוני לפלוני, לא יבקש חשבונות רבים, ולא ישים אל לבו לבקר בין חתן מוכה שחין בעל גרב וילפת, לבין עלם יפה תואר, בעל חן ושכל טוב, גם לא יבדיל בין כלה נמאסה ונאלחה, לבין כלה נאה וחסודה, כי אם אחת משתים יבקש לו, יחס משפחה, או כסף; כי במקום שאין יחוס, הכסף יענה את הכל. אם החתן איש בער הוא, הכסף ישכילהו, ואם בעל חסרון הוא, הזהב ישלימהו, ואם הכלה שחורה ונמאסה, הכסף יְיַפֶהָ, ואם סרת טעם היא, בלי שכל ובלי בינה, יש לה זהב, ויש לה דדים במקום בינה. לכן דעת לנבון נקל איך חברו שמעון הכפרי וחנה היפה בנשים יחדו והיו לבשר אחד, כי חנה היא בת תלמיד חכם ומיוחס מעיר כסלון, אשר מתה עליו אשת נעוריו בלדתה את הילד הרביעי. ואֵם הבנים כי תמות, אז לא המזבח לבד מוריד דמעות, כי אם גם אבן מקיר תזעק וכפים מעץ ייליל על אסון בניה האמללים; כי האב יוכה בסנורים, והָאֵם החורגת תרדה בבניו בפרך. מי הביט אל לב חנה, ומי הרגיש מרת נפשה, במכר אותה אביה לשמעון הכפרי לאשה! כרחל לפני גוזזיה נאלמה חנה בעמדה לפני שמעון הכפרי. היא לא נשאה למרום עיניה להביט בפני האיש, אשר בידו תנתן להטותה לחפצו, ולא התלוננה על כי אין תואר ואין הדר לבעל נעוריה, כי אם לבה רחש תודה לה‘, על כי הוציאה מתגרת ידי אם חורגתה, ואל דעות, אשר לו נתכנו עלילות, גמל לה כצדקתה, וכבוד לבה השיב לה, כי הוכיח לה ה’ איש, אשר רק למראה עינים אין תואר ואין הדר לו, אבל לב טהור ורוח נכון בקרבו, וכאהבת נפשו אהבה. גם בעת פקד ה' את חנה בפרי בטן, גם אז לא שכח את צדקתה, ויתן לה בן יפה עינים וטוב רואי, אשר בנחלת שפרה מאמו, נפל חבלו, הוא הנער יוסף, אשר חנה חובקת עתה בזרועותיה. –

עתה קורא יקירי נצא מבית היין ונלך לראות את ארמון רוזנים אשר בכפר הזה.

על ראש גבעה גבוהה, אשר נקרות צורים מעבר מזה, וסעפי סלעים מעבר מזה יסובבוה, עומד ארמון גדול ורחב ידים כליל בהדרו. הארמון הזה עתיק ימים הוא, ונבנה ממסד עד הטפחות מאבני גזית. גגו וספוני קורותיו נשענים על עמודי פסל מעשה צעצועים, וסביב לו חומה גבוהה ובצורה למחסה ולמסתר מפני שודדים וגדודי אויב. היציע העליון, אשר בארמון הזה, נבנה כמגדל הצופים, הצופה למרחוק, כי פעמים רבות בא במצור ותרועת מלחמה נשמעה בו. בארמון הזה חדרים גדולים ורחבי ידים מלאים הוד והדר, רצפתם משוחה בששר יקר תאוה לעינים, והמצעים אשר עליהם משלל צבעים רקמה הם, ועיני האדם לא תשבענה מראות הדר תפארתם, כי כלם מחמדים מעשה חכמי חרשים בתבונות כפיהם. כלי הבית שונים זה מזה, כלם מעשה ידי אמן להפליא; מטות מעצי הבנים בפטורי ציצים, ושלחנות מעצי לוז וערמון מצופים זהב, ארונות מלאים כלי תפארת, כלי כסף וזהב וכלי זכֻכית יקרים וכל שכיות החמדה ואוצר ספרים עתיקים, פסלים מחוטבים תבנית מלכים ונכבדי ארץ, ראיים מלוטשים סגורים במסגרות זהב ותמונות שרים ושרות מעולפות באבני שוהם וספיר, וסביב לארמון גן נחמד, אשר בו נטועים עצים רכים וענפיהם מלאים ציצים ופרחים נותני ריח נעים, גם בית הקיץ בגן הזה נחמד למראה מאוד. ולא רחוק מהארמון משתרע כר נרחב ונאות שדי, אשר בהם מסלות סלולות להולכים לשוח ושואפי רוח צח לעת ערב. כל הרואה את הארמון הזה עם חדריו ואולמיו, בצדק יגזור אומר כי הוא נוה חמדה והיכל עונג!

בנוה חמדה והיכל עונג, ראינו למכביר, שם צרה ויגון ישכונו, כי כן יסד אביר הטבע, על עברי פי פחת פרחי ששון וגיל יצמחו, במקום שם נשיר בשירים ונחול במחולות, קברים תחתינו. יש זורע אהבה וקוצר איבה, ויש זורע מדנים וקוצר שלום, לרוב הצדק יכנע לרשע ושכל לסכל, כי התהפוכות צוררות אשה את אחותה בכל ממלכת הבריאה, ולא על אדני הצדק והמשפט נוסדה התבל. חידה היא, ותהי לחידה!

במקצוע חדר אחד מחדרי הארמון, המלאים הוד והדר, יושב לפני שלחן עגול איש בא בימים, אשר מראה פניו גם שער ראשו וזקנו לבנים כשלג, והנהו תפוש ברוב שרעפיו, כל רואיו יעידו בו, כי איננו יודע את אשר אתו בבית, כי כחולם חלום בהקיץ יושב בעינים פתוחות, מבלי נטות ימין ושמאל, זרועותיו נשענות על השלחן העגול, אשר לפניו, ועל כפיו ממעל נשען ראשו. מי האיש הזה? – רוזן הכפר הוא! שני אנשים, אשר מראיהם כשומרי הסף, עומדים נוכח הפתח כמצפים על צו ואמר מאת הרוזן, אבל אין אחד מהם מניע את ידיו ואת רגליו, ואין פוצה את פיו לצפצף, כי דומית מות שוררת בחדר הזה.

הלילה בא, והחושך כסה ארץ, וערפל את כל פני הכפר מי-דימון, ובכל חדרי הארמון מנורות כסף מפיצות אור יקרות, והרוזן עודנו יושב על מושבו, וגם שני שומרי הסף עוד לא משו מקומם. ופתאום קם הרוזן מעל כסאו וילך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, וישאל את שני סריסיו: העוד לא באה? – לא! פה אחד ענו שומרי הסף. וישב הרוזן אל מושבו כבראשונה. –

בחדר שני מחדרי הארמון, הוא חדר התמונות, עומדת עלמה יפה ועדינה ומתבוננת על התמונות התלויות על קירות החדר. פני העלמה מזהירים כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר, ובהביטה על תמונה אחת התלויה על הקיר באמצע החדר (היא תמונת אמה המתה) התגלגלו פניני דמעה על לחייה המלאות חן ויופי. גם האודם והלובן, אשר על לחיי העלמה ילינו, החליפו את מצבם מרגע לרגע, פעם כפני מתים חורו פניה, ופעם פני להבים פניה, ולחייה כתולע יאדימו; כי לרגעים כאב מתנים יאחזוה, וחבלים כחבלי לדה יחזיקוה, והיא תחגור שארית כחה ותלך בחדרה הנה והנה נאבקת עם חבליה… והנה פתאום נשמע קול שעטת פרסות סוסים וקול מרכבה מרקדה בחצר הארמון “הנה היא באה!” קראו שומרי הסף.

הרוזן הקיץ מתרדמתו, ויקם על רגליו. הדלת סבבה על ציריה ואשה קטנה שמנה ועדינה באה החדרה, ותקוד לפני הרוזן ותשתחוה אפים ארצה. שומרי הסף עזבו את החדר, והדלת נסגרה, ויאחז הרוזן בידי האשה, ויאמר לה. שמעי נא שפרה המילדת, דבר סתר לי אליך, ואנכי ידעתיך, כי אשה חכמה את, וידעת עת לחשות ועת לדבר, על כן קראתיך הלום, כי הנה בתי רעגינא הרה ללדת, והיה כאשר תלד, תקחי את הילד, ותעשי בו כחפצך. ותתחלחל המילדת, ותאמר: אנא אדוני, למה תעשה כה לאמתך, ואנכי מעודי לא שפכתי דם נקי, ומה אעשה עם הילד?

מה תעשי עם הילד? אם תמיתי אותו, או תחיהו, אחת היא לי, כי מזרע היהודים הוא. עוד לא כלה הרוזן את דבריו, והנה נשמע קול אשה מצירה, הוא קול העלמה רעגינא, אשר צרה כמכבירה החזיקתה, ויחרד הרוזן וילפת, ויעמוד על מקומו כעמוד שיש, ויאלם דומיה, ותעזוב שפרה את חדרו, ותמהר אל חדר רעגינא, אשר נהפכו עליה ציריה, ותכרע ותלד בת!

שפרה המילדת מהרה לעשות בחפץ מעשה ידיה, ותכרות את שרר הילדה, ותרחץ אותה למשעי, גם החתל חִתְלָה אותה, ותשב אל חדר הרוזן, והנה הוא עוד לא מש מקומו, וכבואה לפניו פתח את עיניו, ויפצה את פיו, ויאמר: שמעי נא שפרה המילדת, מה ילדה בתי, אם בן או בת? לא אשאל, כי אחת היא לי, יען כי מזרע היהודים הוא, אך זאת היא העצה היעוצה מאתי, כי תקחי את הילד ותתניהו לשמעון בעל המלון, והוא יעשה בו כחפצו, אם יחיהו, או ימיתהו, אחת היא לי, כי מזרע יהודים הוא, אך מהרי קחי ולכי, ואנכי אתן את שכרך.

ותען שפרה, ותאמר: אנא אדוני, איך אלך, ושמעון בעל המלון לא ישמע ולא יאמין לי כי אתה אדוני שלחתני?

שנים מעבדי אשלח עמך, למען יאָמנו דבריך, כי אנכי שלחתיך, גם אנכי אצוהו לקחת את הילד מידך, רק אליו, אל תגלי סודי כי היא בת בתי, וכי מזרע יהודים היא, ויעש בו כחפצו, ראי אנכי הזהרתיך, שמרי פתחי פיך, כי דמך בראשך, ואין מידי מציל. –

הלילה מחסה ומסתר הוא לפועלי טוב, ולעושי רע, לעונגי עונג ונגועי נגע. עין נואף שמרה נשף, ועין אשת חיל צופיה בו לבעלה. העבד ישאף צל ערב, ואיש מכאובות ישבע נדודים על משכבו עד בוקר, יגיעי כח ימצאו בו מנוח, ורודפי שכר מאחרים בנשף עדי יין ידליקם, הגנב חותר בחושך בתים, וחוקר קדמוניות פותר בו חידות מני קדם, רוב בני חלוף בלילה יחלופו, ורֻבם בלילה יולדו. בלילה הזה שמעון הכפרי וחנה אשתו נמו שנתם ומתענגים בחלומות נעימים. הוא רואה בחלום את ההון הרב, אשר יתן עשיר אחד מעיר כסלון נדה לבנו בקחתו את בתו לאשה, והיא רואָה בחלום את הכלה היפה והנעימה, אשר תפול בחבל יוסף בנה, היונק עתה את חלב שדיה, והנה פתאום אנשים מתדפקים על הדלת, ויקיצו שניהם משנתם. השוער פתח את שערי חצר בית המלון, ואת נשף חשקם שם להם לחרדה, כי שני עבדים מעבדי הרוזן ושפרה המילדת בתוכם באו הביתה. כל עט סופר מהיר וכל פה ממהר לדבר צחות לא יוכלון להביע חרדת לבב שמעון, וסערת נפש חנה בהביטם את הילדה הבוכיה מאין הפוגות ובשמעם את דברי רוזן הכפר. במעט אומר ודברים הגידו העבדים את דברי אדוניהם, ושפרה המילדת הניחה את הילדה על מטת חנה, ויעזבו את את בית המלון, וילכו להם. וחנה, אשר גברו עליה רחמי אם, חלצה שד להניק את הילדה הנדחה, ושמעון הנדהם רץ בחדרו, רצוא ושוב כמשתגע, ויצעק צעקה גדולה ומרה מה זאת עשה לנו אלהים?

אחרי הרעש קול דממה דקה, ואחרי פחד פתאום השכל וידוע. עד אור הבוקר לא נתנו שמעון ואשתו שנה לעיניהם, ויחשבו מחשבות מה לעשות לגול הרעה מעליה, ויגמרו אומר לנסוע העירה, ולספר את האסון, אשר קרה להם, לאביה ר' פנחס גבאי ולר' יודל חריף ראש הישיבה. הבוקר אור, ושמעון ואשתו נסעו העירה ויגידו דבר סתרם אל אביה ואל ראש הישיבה, ושניהם פה אחד גזרו אומר, כי חלילה להם לנגע בילדה הזאת לרעה, פן ישים עליהם רוזן הכפר עלילות דברים, וחטא משפט מות בראשם. ותגמול חנה את יוסף בנה, ותחלץ שדיה להניק את הילדה הנדחה ויקראו את שמה מלכה, כי כמלכת השמים האירו פניה.

מלכה ויוסף גדלו שניהם על ברכי חנה היפה בנשים, ותאהב חנה את מלכה כאהבת אם לבתה, ואין איש יודע צור מחצבת מלכה זולתי שפרה המילדת; וכאשר גדלה הילדה, ואכרי הכפר שאלו את חנה, בת מי היא העלמה הזאת? בת אחותי היא אשר מתה בלדתה אותה, ענתה חנה. גם יוסף שמע זאת, ויאמן בדברי אמו. אולם לב חנה הגיד לה בסתר, בת מי הנערה הזאת, אבל יראה לנפשה להוציא רחשי לבה על דל שפתיה. ותגדל מלכה ותפרח כשושנה בבית בעל המלון, ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. וכאשר גדל יוסף, שלחתהו אמו אל בית אביה ר' פנחס גבאי ללמוד בישיבה בבית מדרשו של ר' יודל חריף, והוא הוא הבחור יוסף בעל הלחיים האדומות. הבחור יוסף שקד על למודו, ויעש חיל בתורת ה' גם הצנע לכת עם חבריו ויכבד את מורהו ויאהבהו כנפשו. כל ימות השנה ישב יוסף בבית אביו הזקן ר' פנחס גבאי, רק לימי החג בא אל הכפר להתענג בבית הוריו, גם להתעלס באהבים עם מלכה בת דודתו. –

 

ה. הנאהבים והנעימים    🔗

יש כח נסתר ונעלם מעין כל חי, המסתתר בחביון הטבע. ומושל בגבורתו בכל מרחבי הבריאה, ואין קץ לממשלתו. מגבהי שחקים עד עמקי תהום רבה נודעו עזוז מפעלותיו, הוא מחבר נפרדים, ומקרב מרוחקים, הוא יוצר יצורים, ומוליד ילודים, הוא מעריך מערכת צבא השמים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם. שונה הכח הזה במפעלותיו ושונה הוא בשמותיו. אם יקרב חומר אל רעהו יִקָרא “כח המושך”; אם יחבר וירכיב יסודות ההפכים זה לזה יִקָרא “נטיה חימית”, ואם יקשר נפשות נערכות זו לזו מכונה בפי מליצי דור ודור אהבה!

האהבה בת אלהים היא, מעונתה במעונה אלהי קדם, קדם מפעליו מאז משחקת לפני כסא כבודו, ותהי שעשועיו יום יום. בצקת עפר למוצק נודעו עקבותיה, ובאמצו שחקים מעל נכרו אותותיה. ממרום שלחה בת אלהים זאת ארצה להחיות לב בני תמותה. בלי אהבה אין תבל, אין יקום ואין חיים. אולם יש אהבה, אשר סם החיים בתוכה. ויש אהבה, אשר סם המות בתוכה. אהבה עם תוחלת מאשרת את הנאהבים, רשפיה רשפי יה שלהבת קודש תוקד בלבם. ואהבה בלי תוחלת, אש תפתה היא עד אבדון תאכל, במדורתה עצים ואש הרבה וחימה עזה כנחל גפרית בוערה בה.

מה יפית ומה נעמת אהבה בין אוהבים נאמנים! ומה תזלי, ומה תכלמי אהבה בין אוהבים בוגדים! שני מלאכי זעם, השנאה והקנאה בעוכריך! מי ימלל האסון והשבר המרחף על פני בוגדי האהבה? אם תבגד האהובה באוהבה, אז גדול כים שברו, וכל צרי ומרפא לא יעלה ארוכה למכתו, מות ורצח בחדר הנאהבים יארובו, כי בחימה עזה יטרף הוא את נפשו ונפש אהובתו בכפו וירדו ביגון שאולה; כל עצי היער ישאו עליהם קינה ונהי, וכל גלי הים ימררו בבכי, כי אבד נצחם וגם תוחלתם נכזבה; ואם יבגד האוהב באהובתו, אז העלמה עניה סוערה לא נחמה, מי ירגיש מרת נפשה ולבה הנדכה על אבדן ששון עלומיה וחמדת חייה, ברוב יגונה תבחר אחת מהשתים, אם נבול תבול כשושנה האמללה, או כזונה משרכת דרכיה, תתן מהודה לכל עובר אורח.

אין איש בחיים (זולתי הסריס) אשר ימלט מעבור בשלח אהבה, השפחה כגבירה, העבד כאדונו, הנאור כירא חטא, ואף הנזירים בבית הנזירות בוערים לפעמים באש האהבה, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות אותם. גם בחורים מחובשי בית המדרש, אשר יתחממו יומם ולילה לאור התורה אחורי התנור והכירים, לא ימלטו מאהבה; כי למודי התלמוד בהלכות אישות ויבמות, בעריות וערות, בדיני נדות וזבות, במוכת עץ ופתח פתוח, יעוררו את האהבה ואת התאוה טרם תחפץ. לכן לא יפלא בעינינו, כי שני בחורי חמד מישיבת ר' יודל חריף, הלא המה הבחור שמואל בעל הכפתור והבחור יוסף בעל הלחיים האדומות, נוקשו ונלכדו בחבלי האהבה. –

עוד יזכור הקורא עת אכלה האש את אחד מרחובות עיר כסלון, והבחור שמואל הציל נערה אחת מלהבת אש, אשר התעלפה בזרועותיו וישאנה בתמהון לבו אל מקום בטוח, ולא ידע כי נפש חיה היא, עד כי פקחה את עיניה היפות, ותלבב בהן את שמואל מצילה. מאז והלאה נדדה שנת הבחור, ורוח כהה לבשה אותו ויתהלך בחוץ כחולם חלומות. שבע ביום סבב את מקום התבערה, בתקותו לראות ידידת נפשו גוזלת שנתו, ולא מצאה. כל יודעיו ומכיריו מלפנים יתלחשו וישיחו בו, בשוק, במרחץ ובבית המדרש, זה לזה שואל, מה נשתנה הבחור שמואל? האם רוח עועים נמסך בו, כי סובב ברחובות העיר כמשתגע? אין זאת כי אם נבעת מפני האש הגדולה, ורוח רעה מבעתו, כן כלם גזרו אומר. –

בבית אבות שמואל נראה שערורה, האב סופק את כפיו, וימרר בבכי ויצעק, מה היה לבני, כי נכנס בו רוח? והאם צועקת ובוכיה, מה ברי, ומה בר בטני, סגלתי ותפארתי, כי שפך ה' את חמתו עליך! שכנים ושכנות, וכל שאר בשרם, התאספו, יעצו עצה וינועו ראש, ופה אחד גזרו אומר לקרא לקדר המרבה בלחשים ואל הצוענית העושה פלאות ולשלוח פדיון לאחר קדוש המרפא בהשבעות. לקדר ולצוענית קראו, ולאחר קדוש הפדיון שלחו, אולם הרוח לעג ללחש, לקמיעות ולהשבעות, ונפש הבחור שמואל עוד לא שבה למנוחתה. –

העת תביא צרי ומרפא לתחלואי גבר ומכאוביו, אבל לא לחולים במחלת האהבה. מחלת האהבה היא כרקב בעצמות איש מנפש עד בשר יכלה. כצל בנטותו נהלך שמואל. עיניו נמקו בחוריהן, ועורו צפד על עצמותיו, וכל יצֻרי גוו כמסוס נוסס. ימים עברו, ירחים חלפו, ותקותו לא באה, כי עיניו עוד לא ראו את אהובתו, ורעיון אחד עוד הגדיל מכאובו והרבה את פצעי לבבו, כי מי יודע, אולי גם אהובתו מתאבלת על דודה אשר חמק ועבר ממנה? הרעיון הזה הוסיף מכאוב על מכאובו. –

ויהי היום ויצא שמואל החוצה, ויסב ברחובות העיר כמשפטו, ויבוא אל מקום התבערה, ויפגע את יוסף רעהו הבא מן הכפר, וישמח לקראתו, ויחבקהו ויפול על צוארו, ויבך. וישאל יוסף את רעהו: מה לך רעי. כי תבכה? ומדוע פניך רעים? –

ויען שמואל ויאמר: חולה אנכי, וכאבי נעכר, אש עצור בעצמותי, כלכל לא אוכל, ובהגיגי תבער אש בקרבי, אהה! הנה אנכי הולך למות, ומי יתן ותמות נפשי מות ישרים, ולא אטרוף את נפשי בכפי כאחד הנבלים, וארד ביגון שאולה. ויחרד יוסף וילפת בדבר שמואל את הדברים האלה, ויען ויאמר: למה תדבר רעי כדברים האלה, ולא משוגע הנך ממראה עיניך?

לך רעי, לך בחירי רצתה נפשי, אגלה סודי, ואנחה נוראה התפרצה מלב שמואל בדברו הדברים האלה; ויוסף לאמור, במקום הזה, במקום התבערה נפתחו שערי שמים לפני וארא מלאך אלהים, וממקום הזה נפתחו גם שערי תפתה לפני וארא מלאך בלהות, ומאז ועד עתה כלתה נפשי לעלות השמימה ולהתעלס באהבים בין מלאכי אלהים, אבל אין סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לכן במר נפשי אל התפתה ארד ובשערי שאול אמצא שאהבה נפשי. –

הנני רואה לדאבון נפשי, כי כאחד המשוגעים תדבר גבוהה על גבוהה, ומלים בלי הבין יצאו מפיך. חולם אתה, ופותר חלומות אין לפתור את חלומך. לבי אומר לי, כי אמת הדבר, אשר שמעתי אומרים, כי נבעתָ מפני האש הגדולה, אשר אכלה את כל הרחוב ויהפוך את כל פארה לאפר ורוח רעה מבעתך. –

אל נא רעי יקירי, אל נא תתנני למשוגע וחסר דעת, כי לא איש המוני אתה. חכה נא לי מעט ותשמע את כל המוצאות אותי במקום הזה, ואחרי כן תשפט משרים, אֵם משוגע הנני, אם לא. במקום הזה, במקום התבערה עמדתי נוכח הבית הראשון הבוער באש, ואודים עשנים ורשפי אש נשואים ברוח אדיר וחזק על הבתים הקרובים לו, והאש להטה אותם מסביב. מן החלונות נשמע קול זעקת האמללים. אנשים רבים התאוששו וישליכו בעד החלונות את סגלת כל רכושם להציל מתוך הלהבה, ואחרי כן קפצו רבים בעד החלונות או השליכו את נפשם ארצה. והאנשים, אשר עמדו נוכח הבתים נגשו לעזור להם לבל יפלו על האבנים וישברו את מפרקתם, ואחרף את נפשי, ואגש גם אני אל אחד החלונות. משאת העשן אשר עלתה מן החלונות עורה את עיני. נדהם ונבהל עמדתי וזרועותי פרושות לקבל כל דבר הנופל אל ידי. והנה פתאם זעקת שבר שמעתי ודבר גדול וכבד נפל על זרועותי, בכל מאמצי כחי אחזתי בדבר הנופל, בלי דעת מה הוא אם נפש חיה או לא, וארוץ בתמהון לבי אל מקום בטוח. ויהי כבואי אל גן הרוזן, והנה נפקחו עיני ואראה נערה מתעלפת בזרועותי – פני שמואל אשר כפני מת חורו עד כה, נהפכו עתה למראה אדמדם – ובהציגי אותה ארצה, פקחה את עיניה היפות, ושפתיה נעות להביע רגשי תודה, וקולה לא שמעתי, כי נחפזתי לברוח…

שחוק קל רחף על שפתי יוסף, בדבר שמואל את דבריו האחרונים. ויען יוסף ויאמר, עתה ידעתי את מחלתך, מאש ברחתָ ואש באה בקרבך, גם החלום אשר חלמת, כי נפתחו שערי השמים לפניך יש לו פתרונים. ודע לך יקירי, כי יש צרי למכאובך, ומרפא למחלתך. גם רופא אמן נמצא קרוב אליך. אולם טרם אראך הסלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אספר לך את כל הקורות אותי. ואתה שמע נא וינעם לך:

“חוק לשני אוהבים, אשר לשניהם יכה חלי אחד” יאמר אחד המליצים. אתה חלית במחלת האהבה, ומחליך חליתי גם אני, אבל מחלתי לא כבדה כמחלתך, כי לי נודעה אהובתי, היא מלכה בת דודתי, מחמד נפשי, ויש לי תקוה ותוחלת להשיג מאויי נפשי וחפץ לבבי, אבל לך לא נודעה עוד אהובתך ואולי לא תשיג ידידת נפשך. אולם אל תירא, שמואל יקירי, קוה, כי יש תקוה לאהבתך, כי אנכי יודע ומכיר את העלמה, אשר הצלת ממאכלת אש, גם לא רחוקה היא ממך, כי בבית, אשר הוצת בו האש בתחלה, שכן ר' שמשון חלפן, ואהובתך היא מרים בת ר' שמשון. ונקל לך לראותה ולדבר אתה עוד היום, אֵם תחפוץ, ולהשיג תשוקתך דרוש מעט שכל, מעט בינה ומעט מתינות, פן תכשל בדרכך, כי איש מהיר אתה, כאשר ידעתיך. –

הבחור יוסף נפח רוח חיים חדשים באף שמואל רעהו, ותאורנה עיניו, גם רוח כהה, אשר לבשתו, סרה ממנו, ויבוא רוח ששון תחתיו, לכן האמינו כל אנשי העיר, כי ידי הלחשים, הקמיעות וההשבעות פעלו כל זאת, ויפליאו את נפלאות הקדר, את להטי הצוענית ואת שמות הקדושים של צדיק הדור עד להפליא. ומיום גלות שני חובשי בית המדרש את דבר סתרם זה לזה, נקשרו נפשותיהם ביתר שאת וביתר עז מלפנים. בכל יום ויום לעת ערב נראה את שני הבחורים הנאהבים האלה, הולכים לשוח בשדה, ובלכתם יסבבו את בית ר' שמשון חלפן, לראות את פני מרים, היושבת ומביטה בעד החלון. גם מרים מאז נצלה ממאכולת אש, ומיום פגשו עיניה את עיני הבחור שמואל מצילה, שנתה את מראה פניה, אודם לחייה ושחוק שפתיה יצאו ממנה ואינם עוד, ותחתיהם עצב ותוגה לקחו עמדתם, גם רגשות מוזרות, אשר לא ידעה עד כה קננו בנפשה. כל היום תעבוד עבודת הבית, ולא תחשוב מחשבות, ולעת ערב תשב במושב אל הקיר ותביט בעד החלון, ושרעפיה יהמיון בקרבה, וכאשר ישית חושך ויהי לילה, גם אז תשגיח מן החלון, תציץ מן החרכים, ותביט אל הירח, אל הרע הנאמן לנאהבים, איך יקר הולך בלילה ותשמח לקראתו. אבות מרים לא ידעו מכל החליפות והתמורות, אשר תעבורנה בלב בתם האהובה, גם לא שמו את לבם לדעת זאת, כי האש, אשר אכלה את נויהם, ועמל שנים רבות, אשר כלה בעשן, הקשיח את לבבם ויעצם את עיניהם מראות את אשר סביב להם. כל הימים אשר לא ראה שמואל את מרים, ולא הכירה מרים את שמואל מצילה, במסתרים בכתה נפשם ויגון ואנחה שכנו בלבם, ומאז הכירו זה את זו האירו פני שניהם באור אהבת קודש, ונסו יגון ואנחה, ונפשותיהם נשואות עתה על כנפי התקוה להתאחד בברית אמונת עולם. ואף כי לא דברו הנאהבים זה לזה, כי חרפה היא לבתולת בת יהודה בארץ פולין, המיטבת צעד, לדבר אל בחור מישר לכת, בכל זאת הבין שמואל את מחשבת מרים אהובתו. כי לאהבה טהורה שפה קדושה, אשר בה שיח סוד שרפי יה ימללו, ואיש לא יבינה, כי אם נפשות הנאהבים והנעימים. –

אולם לא כגורל בעל הכפתור גורל רעהו בעל הלחיים האדומות, נחלתו שפרה וחבלו נעים, כי הוא ואהובתו מלכה בת דודתו גדלו שניהם על ברכי חנה אמו היפה בנשים. בעודנו⁵ נער צעיר לימים, ורגשי לבו לא ידעו עוד את האהבה בתענוגיה ובמכאוביה, עוד שעשועי הילדות לקחו את לבו הטהור, נמשך הוא אחרי בת דודתו בעבותות החן ובחבלי הנועם. וכאשר אבי נעוריהם החלו להתפתח ולציץ ציץ, ותגדל הנערה מיום ליום ביפיה, בהודה ובתפארתה לעיני הבחור יוסף, אשר כבן פורת עלי עין גדל וישגשג גם הוא, גם אז לא באה האהבה אליו ברגש ובסערה, כי אֵם לאט לאט התקשרו מעדנות האהבה עד היותם חזקים כעבות העגלה, וכאשר פרצה האהבה בעזוזה ותקפה ביניהם, לא היתה בלי כל תוחלת, יען כי יוסף לא זרע אהבתו על צחיח סלע, כי מלכה השיבה אהבה אל חיקו. גם אבותיו לא עמדו לשטן על דרכו, בראותם את מלכה חבוקה בזרועות יוסף בנם החרישו, ולא דברו מטוב ועד רע. –

כמו התבל כלה על אדני יסודות הפכים זה לזה נוסדה, כן כל חמדת החיים על אדני הרגשות מתנגדות זו לזו הטבעה. לא ינעם לחיך כל מתוק, אֵם לא טעם טעם מר בתחלה; העין לא תתענג על אור השמש, אֵם לא תתלונן בחושך בראשונה; הטוב לא יִבָחן כי אם ברע, האדם לא ישמח בחיים, אם לא יפחד ממר המות, והאוהב לא ירגיש עונג האהבה, כי אם על ידי הפרידה. כן הרגיש הבחור יוסף את עונג האהבה ביתר שאת ויתר עז. כל ימות השנה ישב בישיבת ר' יודל חריף בעיר כסלון, וישקוד על למודו, ורק לימי החג או לעתים מזומנים בא אל אבותיו לכפר מי-דימון, ואז החליפה הטבע את בגדי תפארתה לעיניו, ותיף מלכה שבעתים מאשר היתה. כאשר פתחה מלכה את שפתיה לדבר, נפתחו שערי שמים לפניו, וכאשר דברה אליו, שמעו אזניו רננת כוכבי בוקר ותרועת בני אלהים. וכאשר סגרה את עיניה, אז נסגרו עפעפי שחר לנגד עיניו, וכוכבי נשפו חשכו. וכבוא עת הפרידה, אז עטתה הטבע בגדי אבל לפניו, השמש והירח אספו נגהם, הפרחים והשושנים חדלו מפרוח, ובעלי שיר וכנף רננים עלי עפאים נאלמו דומיה, כן הרגיש גם לב הבחור יוסף אהבה בתענוגיה ובמכאוביה. –

כח המושך או כח החבור מחבר חומרים שונים לחומר אחד, וכח האהבה מדבק אדם לאדם והיו לבשר אחד, יתלכדו ולא יתפרדו, עד יבוא כח אחר, הוא כח הדוחה, ויפריד ביניהם. כל היקום לוחם בעד קיומו בכח המושך, והמשחית נלחם עמו בכח הדוחה, זה בונה, וזה סותר, ושניהם בוני עולמות ומחריבן הם. האהבה והחשק בונים, ושנאה ומדנים הורסים. אהבה ושנאה חיים ומות הם, הנלחמים בכל מרחבי הבריאה. מלחמת היקום בעד קיומו היא מחזה איום ונורא, אף נחמד למראה, ופעלו והדרו יראה על כל בני חלוף, מאזוב היוצא בקיר עד ארז אשר בלבנון, מאבק פורח עד הר גבוה ותלול, מזבוב מות עד הפיל⁶ הגדול בחיתו יער, מניצוץ היוצא מתחת הפטיש עד המאור הגדול המושל ביום, ממר דלי עד גלי ים הגדול. והאדם העומד ורואה בשחוק כחות הנלחמים האלה, יתענג על מראה עיניו, וישכח, כי גם הוא בסוד⁷ הלוחמים האלה. –

המחזה, אשר אגול לפניכם קוראים נכבדים הוא מחזה מלחמת האהבה נגד שנאה וקנאה, נגד צבועות וחניפות ונגד רכילות ותרמית. וגבורי האהבה יגברו חילים, יפריעו פרעות בשונאיהם, ויצאו ביד רמה ובנצחון גדול.

שני הבחורים הנאהבים חלמו חלומות נעימים, כי עד מהרה יגיעו למחוז חפצם, וישיגו מאויי לבם, ועיניהם שעו מהביט לשואה ממרחק כי תבוא, ולא ראו איך התקדרו שמים על ראשיהם בעבים, כי האהבה טחה עיניהם מראות ומהשכיל לבותם. הבחור שמואל, אשר לבו לא צפון משכל וערמה, חשב מזימות כל היום למצוא מסלול ודרך אל בית ר' שמשון חלפן ולא מצא תחבולה אחרת, כי אֵם לגלות סודו לר' שכנא בעל קורא, אשר היה גם שדכן לפרקים.

ר' שכנא זה היה איש מרמה, אשר תהפוכות בלבו, וחלק משמן חכו, לעיני החסידים ויראי חטא התראה כאיש אוהב תורה ושותה כמים מצות ה‘. ולעיני המשכילים התראה כאיש אוהב ספרי חכמה ומליצה, הוא הלך שחוח, פסיעותיו פסיעה קטנה, על נשים לא שם עיניו לעיני הרואים, וכל דבריו חלקו מחמאות. כפי דברי ר’ שכנא, אשר ספר למרעהו, סבל תלאות רבות ומצוקות שונות בארץ מולדתו, כי בחטאת אנשי בליעל, אשר שמו עליו עלילות דברים נאלץ לברוח מארץ מולדתו ולגור בארץ נכריה. תחת מסוה הצדק הסתיר ר' שכנא את ערמת לבו, ויקן לו שם חסיד, חכם ותמים דרך בין אנשי עיר כסלון. הוא היה גם סופר מהיר לעדתו, כל אשה עקרה וקשת רוח, אשר בקשה לנסוע אל צדיק הדור, להושיעה מעוצר רחמה, באה אליו לכתוב מכתב בקשתה, וכל איש מצוק ומר נפש, אשר ירד מנכסיו, בא אליו לכתוב מכתב מליצה אל אחד מגדולי הארץ.

כאשר גלה הבחור שמואל את סודו לר' שכנא בעל קורא צחק הוא כמשפטו, ועיניו מפיקות אהבה וידידות, וירם את ידו הימנית ויכה בה על שכם הבחור בנחת, ויאמר לו, טוב בני, לך, שוב לבית המדרש ולמוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. ור' שכנא עשה בהשכל ודעת מעשהו, וערמתו עמדה לו לבצע את אשר זמם. דרכו של ר' שכנא מאז לשקוד על פתחי נדיבים ועשירי העיר בשבתות השנה ובמועדי קדשיה, לקדש על היין, לדבר מעניני היום ולספר חדשות הנעשות בארץ, גם מסרסרות ושדכנות לא שכח מלדבר. ויהי היום יום שבתון ומקרא קודש, ויבוא ר' שכנא לבית ר' שמשון חלפן וישמח ר' שמשון לקראתו, ויכבדהו ויושיבהו על כסאו בראש השלחן, ובהציגו לפניו יין וממתקים לקדוש היום, הסב ר' שכנא את פניו הנה והנה, וישאל את ר' שמשון: איה דבורה אשתך ובתך מרים היפה בבנות? – אשתי ובתי, השיב ר' שמשון, הן בחדר השני, עתה הן מכינות את המאכלים ומעריכות את השלחן לסעודות שבת קודש, ובדברם איש אל רעהו נפתחה דלת החדר ומרים באה החדרה, ותשב בפנת החדר, ור' שכנא לא הביט אליה, ותהי בעיניו כלא רואה, וכלא ידעה אֵם הוא בחדר. ויען ר' שכנא ויאמר: שמח לבי ויגיל כבודי שמשון ידידי, כי נצלת אתה ונפשות ביתך מן האש, וכי לא כל רכושך היה לשרפה מאכולת אש, בלי ספק שכניך הרעים עשו לך זאת ויביאו רעה גם על נפשם, ומי יחמול עליהם? תן תודה לה' כי הציל את נפש בתך, אשר נפלה בעד החלון כאוד מוצל מאש, ולא שברה את מפרקתה, קוה לה' שמשון, כי בית נדיב כמוך על נדיבות יקום, ואחרית רשעים נכרתה. –

ומה מעשיך, שכנא יקירי? במה תכלכל נפשות ביתך, האם השתכרת דבר מה בימים האלה? שאל ר' שמשון חלפן.

המשתכר משתכר אל צרור נקוב בימים האלה, כי צרכי ישראל מרובים, ענה ר' שכנא, ומה אתאונן אני על גורלי, אם כל בני ישראל נתונים בצרה? שונאי ישראל ירביון מיום ליום ויאכלום בכל פה, ואך לה' הישועה! ואם יעזרני ה' ברוב רחמיו, אקוה להשתכר בשדכנות כסף הרבה, כי בא סוחר ועשיר גדול אל העיר ומבקש חתן לבתו מבחורי הישיבה, ואנכי הצעתי לפניו את התכשיט בין הבחורים הנאה לשמים ונאה לבריות, וכל אב עשיר יכול לקנותו לקשט ולפאר בו את משפחתו. –

מי זה ואיזה הוא התכשיט? שאל ר' שמשון חלפן כמשתומם.

האם לא ידעת את העלוי בין הבחורים את שמואל בן הקצב? – ענה ר' שכנא. וכשמוע מרים היושבת בפנת החדר את שם שמואל אהובה אדמו פניה כתולע, ברכיה פקו, עצמותיה רחפו, כי דברי ר' שכנא בעל קורא כמדקרות חרב ירדו חדרי לבה, ותקם, ותעזוב את החדר, ור' שכנא הביט אליה מן הצד, והיה כלא רואה. ור' שמשון חלפן לא שם את לבו על בתו העוזבת את החדר, בחשבו כי כן דרכן של בנות ישראל הצנועות לעזב את החדר, אשר נכבדות מדובר בהן. וכעזוב מרים את החדר, נגש ר' שמשון אל ר' שכנא וילאט באזניו, שכנא יקירי, אל נא תשלה את נפשי, אנכי שמתי את עיני על הבחור הזה מימים כבירים, ואתה אל תמכרנו לאיש זר, כי אחים אנחנו. האלף לך שכנא, אלף כסף אתן לך שדכנות מידי, וטוב תתן אותו לי מתתך אותו לאיש אחר. עתה לך עשה כחמתך, כי איש חכם אתה. ר' שכנא יצא מבית ר' שמשון חלפן שמח וטוב לב, ובלכתו התגרד באצבעות ידו הימנית בזקנו הקצר, לאות כי מים עמוקים מחשבה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה. ועוד במוצאי יום מנוחה זה אנחנו רואים את ר' שכנא בעל הקורא יושב על השלחן בבית ר' שמעיה הקצב.

שמע נא, שמעיה הקצב, שמענו ר' שכנא אומר, שמע לי ואאלפך בינה, אמת הדבר, כי בנך כלי יקר מפז, אמת הדבר כי בנך עלוי מופלג הוא ורחוק מפנינים מכרו, אולם אל תשכח, כי בנך זה הולך וסובב את העיר לפרקים כמשוגע, אם מפני פחד האש הגדולה, אשר אכלה את חצי בגדיו, או מפני שקידתו הגדולה בתורה כבן עזאי, אשר הציץ ונפגע, כי יצא מדעת, אחת היא לנו. והיוצא לנו מזה, כי אין תרופה למכתו, כי אם להשיאו אשה ולהוליד בנים, ואז תבוא הדעת אל קרבו, ואנכי מצאתי שדוך נכון לפניך, שדוך טוב והגון, אשר בו יאשרוך כל יושבי העיר, היא מרים בת הנגיד ר' שמשון חלפן היפה והעדינה.

בת ר' שמשון חלפן! קרא הקצב ברוגז, הזאת כל תגמולי על כל עמלי אשר עמלתי בבן הנחמד הזה? ר' שמשון חלפן לא עשיר ולא מיוחס הוא, והתורה מה תהי עליה, האם העולם הפקר? כי תאמר אשר בחור מלא תורה ויראת ה' כרמון, כשמואל בני, יקח בתולה, אשר אין בה לא עושר ולא יחוס, כי אם חן ויופי? שקר החן והבל היופי, רק בת עשיר בעשרה, או בת מיוחס ביחסה היא תתהלל, וצפרה אשר הקצב ישבה בפנת החדר, בדבר בעלה עם ר' שכנא בעל הקורא, ותאמר בלבה, רבות מחשבות בלב איש ועצה ה' היא תקום. מה' יצא הדבר לא נוכל דבר מטוב ועד רע, החלום הוא אחד מששים בנבואה, ובני שמואל מדבר בחלומו וקורא, מרים יפתי, מרים אהובתי, אליך נפשי אשא, אנכי הצלתיך מאש, ואש תבער בעצמותי, אל נא, רפא נא לי!

ר' שכנא בעל קורא הוכיח לשמעיה הקצב, כי בת קול מכרזת, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני, ואוי לאיש המתנגד לבת קול זאת, אשר השכינה מדברת מתוך גרונה, כי עונו ישא, והביא ראיות ברורות מן התורה, מן השכל ומן הנסיון, כי הקב"ה יושב ומזווג זווגים, והמחליף את זוגו לא זכה ונעשה לו כנגדו, וזוג שני הוא לפי מעשיו. וסוף דבר הכל נשמע, כי הקצב שמע לקול בעל הקורא, ויגמר אומר לעשות תנאים בשעה מוצלחת!

 

ו. התנאים    🔗

עבר קציר, כלה קיץ ונאספו עשבות שדה, וירח בול בא. כל עצי היער התנצלו עדים מעליהם, וימי ענן וערפל הגיעו, השמים התקדרו בעבים ורוח צפון קר התחולל בעזוזו ותקפו, ועננים מריקים שלג ומטרות עוז ארצה. בכל חוצות העיר כסלון רפש וטיט ואגמי מים, אין יוצא ואין בא, ליל חושך ואפלה בא ויכס את פני כל העיר בצעיף עלטה, אין אור ואין נוגה בכל רחובות העיר, סגר כל בית מבוא, זולתי בבית אחד נראה, אור הוא בית ר' שמשון חלפן. מנורת נחושת קלל בת ששת הקנים התלויה בספון החדר, תפיץ אור ונוגה מסביב לה, וגם בשאר חדרי הבית אורה ונוגה. השלחנות ערוכים ומכוסים בסדינים מעשה רקמה בשלל צבעים, ועליהם עומדים גביעי כסף וכוסות מזהבים וצליחות מלטשות ומפתחות בפטורי ציצים לכבוד ולתפארת. – המון קרואים באו ויכתירו את השלחנות, אשר בחדר הגדול, וישיחו וידברו איש אל רעהו, זה מספר חדשות מעולם המסחר, זה מעולם המדינה, וזה מהויות דאביי ורבא. בראש הקרואים אנחנו רואים את ר' יודל חריף ראש הישיבה, ושלשה אנשים, אשר מראה פניהם ומלבושיהם יגידו לנו, כי בני ארץ אחרת הם והם הפלאי ושני רעיו בן דוד ובן חביב, אשר נציבי מסלת הברזל הם בעיר הזאת ונכבדו על פני כל העיר בהתודעם כי מזרע יהודים המה. כל הקרואים מחכים על המחותנים ועל החתן והכלה, כי קרואים הם למשתה התנאים, אשר הכין ר' שמשון חלפן בהתחתנו אם ר' שמעיה הקצב. ואיה המחותנים והחתן והכלה?

בחדר שני הנשען לחדר, אשר בו הקרואים מחכים, אנו רואים את ר' שמשון חלפן ואת ר' שמעיה הקצב יושבים זה לעומת זה, ור' שכנא בעל קורא הולך בחדר הנה והנה. על פני ר' שמעיה הקצב כעס ורוגז ישכונו, ועל פני ר' שמשון חלפן תוגה ועצב ילינו, ואין קול ואין קשב ביניהם ור' שכנא, המתהלך בחדר הנה והנה, מתגרד פעם בזקנו ופעם מעביר את ידיו על כרסו ומחליק בה את בגדיו, וגם הוא נאלם דומיה. אולם פתאם נגש ר' שכנא אל המחותנים ויאמר אליהם, עד מתי אתם מחרישים? הלא הקרואים מחכים לכם! האם למשתה, או למספד קראתם אותם?, ויקם הקצב על רגליו, ויאמר, חמסי עליך ר' שכנא, הנני רואה, כי במקום שם תורה ויראת שמים, שם ערמה ותרמית לב תשכונה, ואנכי האמנתי בדבריך עד כה כמאמין בדברי צדיקים ונלכדתי בידך כצפור ביד יקוש. אתה שכנא אמרת באזני כי ר' שמשון חלפן מתחייב את עצמו לתת נדן לבתו חמשת אלפים כסף, מלבד מוהר ומתן לחתן כנהוג, וגם ארוחתו, ארוחות עשר שנים, יתן לו, ועתה רואה אנכי לדאבון נפשי, כי רמיתני, וכל דבריך הם שקר וכזב!

מה לך ולכסף ר' שמעיה? שאל ר' שכנא בנחת ובצחוק קל, המעט לך, כי בנך שמואל הוא עלוי שבעלויים ותכשיט יקר מפז, ארוחתו היא עשר שנים על שלחן חותנו, ומה תבקש עוד? הוא ישקוד בשנים האלה על למודו ולבך יהיה נכון ובטוח, כי לא רב וגאון בעיר קטנה כסלון יהיה בנך אחרי כן, כי אם גאון וחריף יהיה בקרית מלך רב. הקצב החריש ולא ענה עוד.

ואיה החתן והכלה?

בחדר שלישי, הוא חדר קטן מאד, יושב החתן שמואל על כסא, ומרים כלתו יושבת למולו, שניהם לבושים בגדי תפארת הם, חדרי לבם מלאים ששון ושמחה, ועיניהם מפיקות חן ואהבה זה לזו, הכלימה כסתה את פניהם ותסגור את דלתי פיהם רגעים אחדים, ואחרי כן פתחה מרים את פיה ותאמר: הגד נא לי שמואל יקירי, מדוע נחפזת לברוח מפני בעת הצלתני ממות?

אימתך בעתתני, אחותי כלה, כי כפני מתים חורו פניך אז, ענה שמואל. אבל דעי לך יפתי תמתי, כי לבבתני באחת מעיניך, וגזלת שנתי מעיני, משוגע ממראה עיני הייתי טרם ראיתיך והכרתיך, וגם עתה לא אתן שנה לעיני עד אם שמאלי תחת לראשך וימיני תחבקך, ובדברו קם מעל כסאו ויגש לחבקה ולנשקה, אבל ברגע הזה נפתחה הדלת והמחותנים באו החדרה. ויגשו אל החתן והכלה, ויאחז ר' שמעיה הקצב בידי הכלה ור' שמשון חלפן אחז בידי החתן ויוציאו אותם מן חדרם ויוליכום אל חדר הקרואים ור' שכנא בעל קורא הולך אחריהם וקורא בקול רנה, מזל טוב! –

בבואם אל חדר המשתה ישבו המחותנים והחתן והכלה בראש השלחן ור' יודל חריף לצד ימינם והפלאי ושני רעיו לצד שמאלם, ור' שכנא לא ישב בפעם הזאת בין הקרואים, כי אם עמד על רגליו ויקרא בכבודו ובעצמו את דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי הצדדים עד תמם, אם החתן ואם הכלה וכל הנשים הקרואות הביאו בידן כלי חרס סירות וקערות, וכהתמו (ר' שכנא) את דברי התנאים, השליכו מידן (במקור: מידו, הערת פב"י) ארצה ותשברנה אותם לעיני כל הקרואים, וכולם פה אחד קראו, מזל טוב, וימחאו כפיהם, והבית מלא אורה, שמחה ששון ויקר!

אחרי כן נגש ר' שכנא אל החתן והראה לו מה יפה כחו בחרוזים ויאמר אליו: למזל טוב! הבחור שמואל יעלה ויצמח כגן רטוב! מהאל הטוב האומר להכלה מרים הדבק טוב! – הבחור שמואל מלא שחוק פיו ויתן תודה להשדכן על נועם מליצתו. לפעמים יתן הרעיון טעם לשבח במלים שדופי קדים, שפת אמת תביע חכמה, ולשון שקר תכסה צדק. אם דברי השדכן מלב עקוב אל לב תמים נכנסו, לא נודע לנו, כי לתכלית נרצה כל מעשה קדוש הוא.

ר' שמשון חלפן הכין משתה שמנים להקרואים על ראש שמחת בתו היפה והעדינה, כי שכר את המבשלת הזקנה רבקה המהוללת בכל העיר ליום טוב הזה, ותעש רבקה מטעמים ומעדנים צלי אש וצלי קדרה בשומים ובצלים כאשר אהב ר' שכנא בעל קורא, גם נשים כבודות שכנות ושארות בשר לחתן ולכלה, ושפרה המילדת בתוכן, באו לעזור ולהושיע להמבשלת, להכין כרה גדולה כסעודת שלמה בשעתו, ויאכלו הקרואים וישתו יין ושכר לשכרון. ר' שכנא לא ישב בפעם הזאת בין הקרואים, כי אם הלך מחדר לחדר בבית ר' שמשון חלפן שמח וטוב לב, פעם דבר דבר סתר אל שפרה המילדת, פעם שחק אל אשת החלפן ופעם נגש אל המבשלת וידפוק על גבה ויקרא רבקה, רבקה, האם שכחת את שכנא אהובך, עורי נא, למה תישני ביום שהכל שמחים, ותבן רבקה את דבריו, ותקח את המזלג שלש השנים בידה ותעל מן הקדרה חתיכה ראויה להתכבד כקרקבן או בית הצואר ממולא בקמח ובשמן ותתן לר' שכנא אהובה, ויטעום ויאמר: ידעתיך רבקה כי אשה יפת מראה היית בנעוריך, אבל גם עתה אינך סרת טעם, כי עודך מכנת מאכלים הראויים לעלות על שלחן מלכים. עודם מדברים והנה נשמע קול קורא מן החדר הגדול אשר בו הקרואים אוכלים ושותים: הסו רבותי, כי החתן יגיד דרשה! ר' שכנא וכל הנשים עזבו את חדר המבשלת, וימהרו לשמוע את דרשת החתן.

ויפתח שמואל את שפתיו ויאמר:

"ברשות אל נורא עלילה, אפתח את פי בתודה ותהלה,

“ברשות מורי ורבותי, רוכבי רכב ישראל והפרשים, יודעי ח”ן

"ונבוני לחשים, נגידים אדבר בדברי התורה הטהורה, פשט,

"רמז, דרוש וסוד, אוציא לאורה, כפטיש יפוצץ סלעים,

"יבואו בו באורים פלאי פלאים, גם סברות ישרות כתאמי

“צביה, חרופות ועמוקות ליודעי תושיה”.

וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

תנו רבנן חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק“ש. ר' יוסי הגלילי אומר חתן פטור אף בק”ש משום דכתיב בקרא בלכתך בדרך פרט לחתן. –

ממה נפשך קשיה, אי קסבר ר' יוסי הגלילי דעוסק במצוה פטור מן המצוה, למה חייבין השושבינין וכל בני החופה בק“ש, ואי קסבר ר' יוסי הגלילי דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק באינו יכול לקיים את שניהן, אבל ביכול לקיים שיניהן חייבין, למה החתן פטור בק”ש, הלא גם הוא יכול לקיים את שניהן. ועוד קשה, הא דתניא כותבי ספרים, תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. הלא כל אלו יכולין לקיים שניהם, ולמה פטורין? ותו הא דאמר רב חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה, הלא הן בוודאי יכולין לקיים את שניהן, דאטי חתן לא יכול למחדי כלתו בסוכה? –

ונראה לפי עניות דעתי כי הני תנאי סבירי ליהו דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק באינו יכול לקיים את שניהן, והא דחתן פטור משום דאינו יכול לכווין דעתו כלל אפילו בפסוק ראשון דק“ש משום דטריד במחשבת בעילה, מה שאינו כן בשושבינין דיכולין לקיים שניהן. והא דחתן פטור מן הסוכה לאו משום מחשבת בעילה אלא משום צערא, דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סכה איש ואשתו, ובסוכה המקום צר ואין יכול החתן לשחוק עם כלתו כראוי כפירוש רש”י ז"ל.

“בגמרא אמרו, כשראה דוד מצות פרה ומצות פסח נתישבה דעתו על שבא על בת שבע, תמיה גדולה מה ענין פרה ופסח אצל מעשה דבת שבע? והענין כך הוא, כי כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כי כמו שלא חטאה אשת פוטיפר אשר חשקה נפשה ביוסף משום שראתה ברוח הקודש דעתיד להיות נקשר עמה בעבותות הזוג, כך לא חטא דוד משום שצפה ברו”הק דעתידה להיות אשתו ולהוליד את שלמה. וזה פירש מאמרם ז"ל: כשראה דוד מצות פרה, היינו שראה מה דכתיב בקרא: ולקחו “לטמא “מעפר “שרפת “החטאת היינו אותיות “ש”ל”מ”ה, שעתיד שלמה לצאת ממנה, נתישבה דעתו על שבא עליה קודם לכן. תינח פרה, פסח מה איכי למימר? ונראה על פי דרשתם ז”ל, ויפוזו זרוע ידיו שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו, ומי גרם לו זאת? אביר יעקב. משום דיוסף נכנס לעשות צרכיו עמה, ונראה לו דמות דיוקנו של אביו, ומשום דנטר ברית זכה למלכות להיות רועה אבן ישראל, ועל זה היה דוד מתחרט שמא משום דלא נטר ברית לא יזכה למלוכה, ולא נתישבה דעתו עד שראה מצות פסח, ופסח הוא בחינת מלכות, כי בני ישראל הם בני חורין כמלכים בפסח, ונתישבה דעתו. וזה אמת ויציב”. (קרני רא"ם).

כאשר כלה שמואל את דרשתו, מחאו כל הקרואים את כפיהם, ויקראו איש אל רעהו: הפלא ופלא! פלא והפלא! גם ר' יודל חריף השתומם, ויקרא: פלאי פלאים! דרשה נחמדה כזאת המלאה חריפות ובקיאות לא שמעתי ימים רבים. יהי רצון תלמידי שתעשה חיל להגדיל תורה ולהאדירה, אמן! –

המחותנים שמחו שמחה גדולה ויחבקו איש את רעהו וישקו זה לזה, ופני מרים האירו כאור שבעת הימים בהביטה על פני שמואל אהובה. גם לבב ר' שכנא מלא גיל וחדוה על פועל כפיו, כי השכיל והצליח בדרכו, והמולה גדולה בחדר, כל הקרואים משחקים ומרננים מטוב לב, ויברכו את המחותנים ואת החתן והכלה וילכו איש איש לביתו בשלום, ולא נשאר בבית ר' שמשון חלפן כי אם ר' שמעיה הקצב וצפרה אשתו ובנם החתן שמואל ור' שכנא בעל קורא גם הפלאי ושני רעיו נשארו יושבים בחדר המשתה. המחותנים ור' שכנא הלכו אל החדר השני לאכול את הנותר מן המטעמים ולשתות את יתר היין, אשר בכדים, והחתן והכלה הלכו אל החדר השלישי להמתיק סוד האהבה ולשפוך שיח לבותם.

בשבת הפלאי ושני רעיו לבדם בחדר המשתה, שמענו את בן חביב אומר לרעהו בן דוד: כשמן בעצמותי היו לי דברי הדרשה הזאת, כי זה ימים רבים לא מלאתי שחוק פי כהיום הזה.

כמדקרות חרב בחדרי לבבי היו לי דברי הדרשה הזאת, ענה בן דוד, כי דרשות של דופי כאלה נתנונו לשמצה בקמינו. תורתנו הקדושה, אשר עליה אמרו באמת, כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים, חוגרת שק ומתפלשת באפר על מכבדיה, כי הזילוה ובלזות שפתם תעבוה, והן המה בעכרינו!

האם רק בדרשות האחרונים סחי ומאוס נמצאו, ובתלמוד בבלי, אשר עליו אמרת באזני כי הוא היה מעוז ומשגב לישראל לעתות בצרה, לא נמצאו דרשות של דופי כאלה? שאל בן חביב.

הפלאי, אשר ישב כמחריש עד כה, לא יכול להתאפק עוד, ויפתח את פיו ויאמר: התלמוד הוא אוצר רב ומהומה בו ונמשל בעיני להר אחד מהררי קדם, אשר בו אוצרות חושך אבני חפץ וסגלות מלכי קדם עם אבני אופל וצלמות ספונים וטמונים, גם חול רפש וטיט מעורבים עם עפרות זהב וכסף נחושת וברזל בו נמצאים. רק חכם חרשים, אשר בידו להפקיד ולחבר, לזרות ולחבר, לזקק ולצרף יכול לקרב אל ההר הזה ולחצוב מתוכו אבני אופל ולהפוך אותן לאבני חפץ ולכסף מזוקק בעליל לארץ, אבל איש חסר לב בלי דעת ובלי תבונה, אשר יאסוף מלא חפניו עפרות זהב וכסף, אף כי ינוצצו לנגד עיניו בזהב מאופז, אפס ואין הם, אין כל מחיר להם, אם לא מזוקקים הם. התלמוד הזה לא בפעם אחת, ולא בשנת מאה אחת, ולא מאיש אחד חֻבר, כי אם חכמות וסכלות אנשים רבים, בשנות מאות רבות נאספו אל תוכו, ורק חוקר קדמוניות, אשר בידו מצרף לכסף וכור לזהב, הוא יקרב אליו להוציא מתוכו דברים עתיקים, כלי יקר מפז, מעשה ידי חכמי קדם בתבונות כפיהם, ולא איש בער, אשר בידו יועם זהב וישנא הכתם הטוב, אם יקרב הוא אליו יוציא מקרבו אך נבלי חרש.

* * *

אחרי הדברים האלה עזב הפלאי ושני רעיו את בית ר' שמשון חלפן גם ר' שמעיה הקצב ואשתו ובנו עזבו את בית מחותנם, ור' שכנא הולך עמהם ללותם. ויהי בדרך ויאחז ר' שכנא את הבחור שמואל בידו הימנית ויטהו אל הצד, ויאמר אליו: דבר סתר לי אליך שמואל יקירי, הנך רואה, כי לבי שלם עמך, כי עשיתי כאות נפשך, לא בכסף ולא במחיר, כי אם למען הראותך את כחי ועוצם ידי, ועתה שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאתך, ואתה אל תשיב את פני ריקם. שאלתי ובקשתי היא כי תדבר על לב רעך יוסף הכפרי לקחת את שרה בת ר' נחמן פערלס לאשה, ואף כי לא יפה ועדינה היא כמרים כלתך, הנה יש לה חן ושכל טוב מנה אחת אפים על שאר הבתולות! –

ויען הבחור שמואל ויאמר, בכל נפשי ומאודי, אעשה הדבר, אשר אתה מבקש ממני, אבל ירא אנכי, כי לא יצליח בידי להטותו בחפצי, כי כבר הגיד לי את כל לבו, כי אוהב הוא את מלכה בת דודתו אהבה עזה כמות.

גם אנכי יודע כי אוהב הוא את מלכה, לכן פניתי אליך, כי תדבר על לבו ואנכי אגלה לך סוד כמוס עמדי, כי מלכה לא בת דודתו היא, כי אם בת נכרי ולא מזרע ישראל היא, ממזרת היא לא תבוא בקהל ה'.

הבחור שמואל נדהם ויתר ממקומו בדבר ר' שכנא הדברים האלה. ויאמר אליו, אל נא ר' שכנא יקירי תעולל עלילות ברשע על נערה תמה ותמימה קח את נפשי ונפש יוסף חברי ואל תנתק את מוסרות האהבה ביניהם באגרוף רשע. האם אמת הדבר, אשר אמרת?

לדאבון נפשי הנני רואה, כי תחשבני לאיש תככים ומרמה, אשר יכה את רעהו בחץ שחוט לשונו. הזאת משכורתי חלף עבודתי, אשר עבדתיך באמונה ובתום לבב והבאתי אילת אהבים ויעלת חן, היא מרים היפה כלבנה וברה כחמה אל חיקך? דע לך שמואל, כי לא כן אנכי עמדי, שאל נא את מורך ר' יודל חריף ויגדך ואת שפרה המילדת ותאמר לך, כי היא הביאה בליל חושך ואפלה ילדה קטנה מבית רוזן הכפר אל בית שמעון אבי יוסף חברך, ובמצות הרוזן לקחה שמעון לו לבת. דרוש נא בעיר אם אמת יהגה חכי ואין עולה בשפתי, ואחרי כן תשפוט משרים אם דובר אמת הנני. אולם טרם יאמנו דברי בעיניך אל תגלה את סודי ליוסף חברך, כי לא להרע לו מגמתי. –

הבחור שמואל נאלם דומיה, כי כבוד מורו ר' יודל חריף יכבד במאזנים מאוד, גם שפרה המילדת נודעה לשם ולתהלה בכל העיר, ואם הם יתנו עדיהם ויצדיקו את דברי ר' שכנא, אז אין להרהר אחרי דבריו, ויפן שמואל וילך אל ביתו סר וזעף. בלילה ההוא נדדה שנתו מעיניו ולא התענג בחזיון לילה על מראה פני מרים כלתו, כי יוסף ומלכה הנאהבים והנעימים נצבו לפניו בחרון אף וכעס על כי נתן ידו לנוכל וצבוע וחלל ברית רעים. –

 

ז. חג המצות    🔗

בחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש, בליל התקדש חג הפסח ערך איש משכיל את שלחנו, וימסך את יינו כוסות ארבעה, ומצות ומרורים הניח לפניו, וירב לספר ביציאת מצרים. מחדרי בית זכרונו עלו המון מצוקות ותלאות, אשר מצאו אותו בימי חיי הבלו. ואת הצרות הרבות והרעות, אשר מצאו את שה פזורה ישראל בארצות פזוריהם מיום היותם לגוי, ותעמודנה לפניו כמלאכי בלהות להרגיז את נפשו. מבינות לקירות לבו נשמע קול אנחות מרורות, בזכרו כי מיום נגע דם פסח על מזוזות פתחי ישראל במצרים, לבל יבוא המשחית אל בתיהם לנגוף, נשפך דם רב מבני ישראל על לא חמס בכפיהם, ולא חדלו המשחיתים מבית ומחוץ מהשחיתם, ומליל שמורים זה במצרים, רשע וכסל ישמרום מבית, ושקר ותרמית ינצרום מבחוץ, והבל וריק עזרם ומגנם הוא. ברוב שרעפיו בקרבו, ועשתונות מעציבות רוח ומדאיבות נפש המו בחדרי לבו, והוא יושב לבדו משמים בחדרו ואין איש אתו, נפתחה פתאום הדלת ושני אנשים צעירים באו הביתה, ויקם האיש בעל הבית לקראתם ויאמר להם: “ברוכים הבאים!” אנכי לא חכיתי גם לא האמנתי, כי תבואו בלילה הזה לבקרני, אבל הטיבותם, כי באתם אלי, כי אנכי יושב לבדי בחדרי ואין איש אתי.

ויען אחד הצעירים, והוא עלם יפה עינים, אשר הקורא יכירהו כי הוא הבחור יוסף בעל הלחיים האדומות, ויאמר: אבל הננו רואים את פני אדוננו רעים בליל שכל ישראל שמחים בו?

ויאמר בעל הבית, והוא הפלאי נציב מסלת הברזל הנודע לקורא, הנה כל בני ישראל שמחים על הגאולה הראשונה, ואנכי נעצב על הצרות האחרונות המשכחות את הראשונות!

ויען השני מן הצעירים והוא בעל הכפתור, ויאמר: אבל החג הזה הוא חג גאולה ראשונה, והוא יתן תקוה בלבנו על הגאולה האחרונה. ואנוש בלי תקוה מה הוא? חייו אינם חיים, גבר אובד תקוה אובד עצות הוא, ואחריתו עדי אובד.

אמת הדבר, כי התקוה תפח רוח חיים באף איש מכאובות ומר נפש, השיב הפלאי, אבל רק איש הנתן בצרה, או גוי נדח ואובד, הוא ימצא נוחם בתקותו לימים יוצרו, ולא איש המצליח בדרכיו, הוא יחיה חיי עונג ושלוה ולא ישים את לבו אל התקוה בת הדמיון. מה נמרצו אמרי ראש מליצי אשכנז:

“שתי שושנים צומחות לבני אדם בעמק עכור זה, שם האחת תקוה, ושם השנית תענוג, האיש, אשר יקטוף את האחת, לא יבקש את אחותה השנית. איש המקוה יש לו שכר לפעלו בתקותו. ואיש הבלתי מקוה, יתענג. שאל נא לחכמים ויגידו לך, לנבונים ויאמרו לך: כל איש המואס בעונג רגע, הוא מחסר נפשו מטוב, אשר לעולמי עד לא ישוב".

הנה לפי דעת אדוני שוא תהיה תקות כל המיחלים לגאולה האחרונה, ענה ואמר בעל הכפתור, כי בת דמיון כוזב היא התקוה הזאת. ואיש מזרע ישראל הבלתי מאמין בתקומת עמו יהודי הוא? ואם תקות שוא היא הגאולה האחרונה, הלא טוב לנו להתערב בגוים, ולעשות כמעשיהם, ולא לסבול חרפת מחרפינו, אשר כל היום שמנו מנואץ בפיהם, על לא חמס בכפינו! –

חיי כל לאום תלואים בארץ מולדתם, כי אין עם בלי ארץ מולדת, החליט הפלאי, וכל גוי מפוזר ומפורד בין העמים חייו אינם חיים, כי לא עם יכונה, כי אם אובדים ונדחים יקראו, אבל לא כן עם בני ישראל, אף כי מאז נגדעה קרנו ונשברה זרועו וארצו נהפכה לזרים, מפוזר ומפורד הנהו בין העמים וחדל מהיות לאום מדיני, אבל בכל זאת עם הוא, אשר באמונתו ובמחצבתו יחיה. כי עם, אשר כל קורותיו ומחמדיו מימי קדם עודם חרותים על לוח לבו, עם הרוח הוא, וכל עוד לא המיר את דתו, ולא התחתן בגוים, לא אבד נצחו. ואיש ישראל, האומר נואש לתקות הגאולה, ולתקומת עמו בארץ מולדתו, לא חדל מהיות יהודי, כי היהודית איננה תלויה בארץ. גם הכופר בתורה מן השמים, כל עוד לא עזב את עמו בפועל, אף על פי שחטא ישראל הוא, אבל, רעים אהובים, אל תדמו בנפשכם, כי אני אומר שאין מצוה להאמין בגאולה אחרונה, לא, לא! הפך הוא הדבר, אני אומר, כי לא מצוה לבדה, כי אם גם חובה היא על כל איש ישראל לא להאמין בלבד, כי אם גם לחפוץ, לעזור ולהושיע לכל העמלים לקומם הריסות ארצנו, כי גם עם סגלה חיה לא יחיה חיי חומר כי אם על אדמתו. אבותינו קצרי הראות היו וחטאו בהתרחקם מעל אדמתם ולא דאגו לאחרית בניהם, עיניהם לא צפו למרחוק, כי יבוא יום, אשר איתני אירופא יגזרו אומר: “היושבים בארץ להם המשפט לנחול את הארץ". גם היונים והבולגרים אשר נאנחו ימים רבים תחת שבט אדונים קשים, לוא התרחקו מעל אדמתם כבני ישראל, כי עתה לא שבו אל ארצם ואל ממשלתם כבראשונה. –

אל נא יחר בעיני אדוני, אמר הבחור יוסף, אם אדברה גם אני, הנני רואה, כי יש הבדל עצום בין המשכילים לבין היראים והחרדים לדבר ה' גם בדבר הזה. היראים מאמינים, כי כמו הגאולה הראשונה היתה על ידי אותות ומופתים, כן הגאולה האחרונה תהיה על ידי אותות ומופתים. אם הקב“ה בכבודו ובעצמו או על ידי השליח, והוא המשיח, יבוא ויגאל את ישראל בעת שיעלה רצון לפניו, ואז תגיל ותפרח ארצנו בהוד והדר על ידי נסים ונפלאות, תבנה ותכונן עיר האלהים, ושם נעשה את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. אבל המשכילים בזמן הזה אינם מאמינים בנסים ונפלאות, גם הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, היתה לפי דעתם על ידי מלחמה ברכב וסוסים, לכן הם דוחקים את השעה ורוצים ליסד קולוניות בארץ הקדושה, ויהיו ח”ו ככל הגוים בית ישראל להצליח על פי טבע, וזה הוא ענין רחוק מאוד, יאמר מורנו ר' יודל חריף.

הוי עם תועי לבב, עם שואף לנסים ונפלאות! והנסים והנפלאות הם בעוכריך! קרא הפלאי במר נפשו. על ידי הנסים והנפלאות גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ועל ידי נסים ונפלאות יאריכו ימי גלותנו. איש יהודי מניח את כל אומנות שבעולם ואינו מלמד את בנו כי אם תורה, בהאמינו כי הקב“ה יכלכלהו על ידי נסים ונפלאות, יען כי מעודו לא ראה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, וכאשר יגדל בנו ותורתו לבדה איננה מכלכלת את ביתו, אז יעשוק וירמה את הבריות ויאכל כסף אחרים גם מנכסי אלמנות ויתומים לא ימנע את ידיו, והכל על ידי נסים ונפלאות. איש יהודי ישיך נשך לבן ברית ואינו בן ברית, ועל ידי נסים ונפלאות יפשיט עורו מעל עצמותיו ויוציא את כספו. איש יהודי ילוה כסף מאת רעהו ושבע ביום ישבע שבועה כי ליום הנועד ישלם לו, ועל ידי נסים ונפלאות אף אחד אחוז ממאה לא ישלם לנושיו. – הנסים והנפלאות הפילו עצלה ותרדמה על נפשות בני ישראל מימי קדם קדמתה ולא יצאו לקראת נשק ביום קרב בעת התגרו מלחמה בעם אדיר וחזק מהם, ויאמינו כי על ידי נסים ונפלאות יצילם ה‘. – ובאבדן ארצם ושבט ממשלתם, לא השכילו ולא הבינו לאחריתם, כי טוב להם לשבת בארצם ולסבול עמל ותלאה מידי נוגשיהם ולפתח ולשדד אדמתם ולהצמיח שבר רעבון אל בתיהם מנדוד אל ארצות נכריות וללמוד תורת ה’ ולחכות עד שיעלה רצון מלפני ה' ויקבץ את פזוריהם מארבע כנפות ארץ על ידי נסים ונפלאות. וכאשר ישבו על אדמת נכר נטמאו בטמאת הגוים ובהבלי אליליהם, ויטמאו גם את תורתנו בהבליהם. כאשר דבר בקדשו הרמב”ם באחד מאגרותיו וז“ל: “וזאת היא שאבדה מלכותנו והאריכה גלותנו, והגיעתנו עד הלום, שאבותינו חטאו ואינם, ולפי שמצאו ספרים רבים של החוזים בכוכבים, שהם עקר עבודה זרה טעו ונעו אחריהם, ודמו שהם חכמות מפוארות, ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה, ולא בכבוש ארצות אלא דמו שהחכמות הבדויות יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים ע”ה, סכלים ואוילים! ודאי סכלים ואוילים היו!”

כמעט צדקו דבריך אדוננו הנכבד, ענה הבחור שמואל, כי הנסים והנפלאות משחיתים את כרם בית ישראל, אבל מה נעשה, אם תורתנו הקדושה מלאה נסים ונפלאות וגם יתר ספרי קדשנו מלאים נפלאות מתחלתם ועד סופם, קורות אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו באורח פלא, יציאת מצרים בדרך נפלא וכבוש הארץ גם כן בדרך פלא, על כן אין להפליא, כי עם הפלאות אנחנו. ומה יענה אדוננו אם כל ספרי תולדות ימי קדם מלאים הגדות נפלאות, האם לא נאמין בהם? הורנו אדוננו במה נאמין!

הפלאי נאלם דומיה… עיניו קמו בחוריהן מבלי נטות ימין או שמאל, כחושב מחשבות ברוב שרעפיו בקרבו, אולם על לחייו הצנומות והלבנות נראה כמראה אדמדם לאות כי עשתנותיו לא שאננות בקרבו וכי קרב ומלחמה בחדרי לבו תערוכנה. שני הבחורים חכו בכליון עינים על דבריו, והוא ישב דומם כמו עשרים רגעים במספר. ואחרי כן פתח את פיו ויאמר:

רעים אהובים! בהוציאי עתה את רחשי לבי על דל שפתי, נוע ינוע לבבי כנוע עצי היער מפני הרוח ורגשותי כהמות ימים יהמיון בקרבי. לבי, אשר כבר הסכין מנעוריו להאמין, כי כל דברי תורתנו באותותיה ומופתיה הם כתובים באצבע אלהים באש שחורה על גבי אש לבנה קדם מפעליו מאז, יאמר לי בקודש אל תגע ידך פן תכוה באש. הנה קורות עם סגלה חרותים בכתבי קדשינו, עליהם אין להוסיף, ומהם אין לגרוע, ואל יסיתך שכלך להביט מבעד לשמלת קדשיהם, פן תבלע את הקודש, וחטאת מרי הוא, חטא משפט מות הוא, וכל בית ישראל ירגמוך באבנים. ושכלי, אשר כבר הסכין ללכת בדרכי ההגיון והבקורת יגזור אומר, תפשיט את מעיל המליצה ואת אדרת האמונה מעל כתבי קדשנו, ותעמוד האמת אהובתך ערומה לפניך כיום הולדה כי הטרם תדע, כי האמת והאמונה לא צרורות הנה אשה אל אחותה, כי אם צוררות אשה את אחותה. ואם האמת נר לרגליך והחכמה אור לנתיבותיך, אז תלך לבטח דרכך, ולא תפחד מהמון רבה, אשר בחשכה יתהלכון, כי ייראו מגשת אליך. ועתה רעים אהובים, הנכם רואים, כי רעיוני ורגשותי נלחמים בקרבי, אולם החפץ לדבר אמת גבר עלי, ולא אמנע מחות דעי על דברי אגדה והתולדה, למען תראו אור בהיר בדברי תורתנו ובכתבי קדשנו. ודעו לכם רעי, אם תפתחו ספרי תולדות גויי ימי קדם, ותקראו את דברי ימי עולם הכתובים בהם, אל יעלה על לבכם להאמין, כי הם דברי התולדה הנאמנה, אשר כל מקריה וקורותיה כתובים בהשכל ודעת שאין להרהר אחריהם. לא, לא! רעים אהובים! ידוע תדעו כי כמו אדם פרטי בימי ילדותו אך ילמד את ידיו לתפוש עט סופר אבל לא ישכל את ידיו לכתוב קורותיו ותולדותיו בהשכל ודעת, כי בימי נעוריו עוד טחו עיני שכלו מהבין ומהשיג את המקרים, אשר יכתירוהו ואת גלגלי הסבות, אשר יסובבוהו, כן בני אדם בכלל, ימי נעוריהם בימי קדם חלפו ועברו מבלי משים על לב לחקוק לזכרון את מפעלותיהם, כי אין כותב ואין מכתב בימים ההם, וימים רבים חלפו ועברו ללא תורה, ללא דעת, ללא כותב וללא מכתב, ובני אדם נמשלו כבהמות נדמו. אך לאט לאט החלה שמש ההשכלה לזרוח על בני האדם, ויחלו לבנות ערים וליסד ממלכות ונפרדו לגוים ולמדינות וללשונות שונות, ויחוקו חקים ומשפטים, ויערכו אמונות ומוסרים, ויכתבו דברי הימים וקורות העתים. אולם דעת לנבון נקל, כי בימים ההם בעלות עם אחד מעמי ימי קדם על מדרגות ההשכלה, ובעלות על לב העם הזה לכתוב קורותיו מימי נעוריו, אז נסתמו כל מעיני התולדה מפני סופריו, כי ספרי דברי הימים עוד לא נכתבו לפניו, ומאין שאבו את דברי קורותיהם? כח הדמיון היה בעזרתם. בן אדם בימי נעוריו טרם יבוכר שכלו, אך בכח הדמיון לבד ישתמש, ובני אדם בימי נעוריהם חסרי דעת היו, ובדמיונם לבד השתמשו, וכן בני ההמון בזמן הזה בילדי הדמיון ישפיקו. כל מקרה ממקרי הטבע וכל קורות העתים, כל בעל שכל יבינם על פי סבותיהם ותוצאותיהם, וכל בעל דמיון יבינם על פי דמיונו, לכן בני קדם הולידו בדמיונם על כל קורותם אגדות נפלאות, אשר מסרו אותן האבות לבנים, ומדור לדור הנחילו אותן עד כי התפשטו והתרחבו האגדות והחליפו את מלבושיהן, אשר לבשו בתחלה. והאגדות האלה מצאו הסופרים הקדמונים בפי העם ויצרו אותן בחרט המליצה, את רחשי לב העם שמו להם לקו והגות רוחם בעת כתבם למשקולת, ויכתבו תולדה על פי האגדה, האגדה איננה תולדה, והתולדה איננה אגדה. התולדה אוצרת בקרבה מקרים וקורות הכתובים בהשכל ודעת, והאגדה אוצרת בקרבה ספורים נפלאים ילדי הדמיון, ובכל זאת אם נביט בעין פקוחה בספורי נפלאות, אשר בפי האגדה נראה כבראי מוצק את משאלות לב סופר האגדה ואת הגיון רוח העם, אשר הרה וילד את האגדות, אשר על אדניהן הטבעו קורותיו ותולדותיו. כי אין עם בתבל, אשר יזכור ימי עולם מראשית היותו לגוי וספורי האגדות לא יפיצו אור בהיר במחשכי תולדותיו, גם לא ילמדונו דעת קורותיו מראשית מוצאותיו, אשר ערפל חתולתן, כי אין זכרון לראשונים. אבל יאלפונו דעת את רוח העת ההיא, אשר בה נכתבו האגדות, גם נכיר מתוכם את תכונת העם ורוח סופריו ומצבם בהשכלתם בעת כתבם תולדות גוי עתיק ימים, כי כל סופר מסופרי ימי קדם אשר רוח עמו דבר בו, הנחיל לנו בספריו יצרי לב עמו וילדי רוחו, אשר התחברו והיו לבשר אחד. –

ואתם צעירים לימים בשמעכם מפי את הדברים האלה אל תבהלו ברוחכם לגזור אומר, כי חפץ אני להשפיל כבוד תורתנו, צבי תפארתנו, חלילה לי ממחשבה כזאת! כי החקים והמשפטים הכתובים בתורת משה נפלאים המה בעיני המשכיל מכל הנפלאות, אשר עשה משה במצרים ועל הים לעיני המאמינים. וגם האגדות הנפלאות אשר בתורתנו, אשר לא דברי התולדה הנאמנה הם, חשובות הנה בעיני המשכילים כאבני חן ופנינים יקרים, כי הן מפיצות אור בהיר במחשכי דורות עולמים, ולולא כתבי קדשנו, אשר הם נר לרגלי כל דורשי קדמוניות, כי עתה היו מגששים כעורים קיר בתולדות גויי ימי קדם. כתבי קדשנו באיזה זמן נכתבו, אם בזמן מקדם או מאוחר יורונו דעת, כי גוי עתיק ימים אנחנו. בעת כל עמי ימי קדם התהלכו עוד כפראים במדבר היינו גוי נבון וחכם ) – אבל גם עם נבל ולא חכם – ( גוי אוהב תורה ונוצר מצוה אבל גם עם סורר ומורה– ( גוי אוהב מליצה ודובר צחות. ספרי קדשנו הם פאר לאומנו, פאר נשגב ונעלה מכל פאר עמודי מצרים ומכל שכיות חמדת אשור ובבל! –

הנה, על פי דברי אדוננו, כל דברי הקורות הכתובים בכתבי קדשנו הם אגדות ילדי הדמיון העטופים במחלצות המליצה! תולדות השמים והארץ בהבראם אגדה היא, תולדות נח, ותולדות אבותינו, אברהם, יצחק, ויעקב ויוסף, יציאת מצרים, ומעמד הר סיני, וכבוש הארץ, כלם אגדות נפלאות, ולא דברי התולדה הנאמנה, שאין להרהר אחריהם? שאל הבחור יוסף.

ויען הפלאי ויאמר: לא כל דברי תורתנו דברי אגדה הם, יש בה דברי התולדה הנאמנה, ויש בה דברי הגדה לבד, ויש בהם גם דברי תולדה הבנויה על דברי אגדה. והמשכיל יבור לו את הבר מתוך התבן ואת היקר מזולל יוציא. “תולדות השמים והארץ בהבראם" היא אגדת מעשה בראשית, יסודה בדמיון לבד, כי מי עמד בסוד ה' ביום ברא שמים וארץ. כי מימות עולם ושנים קדמוניות, מאז החלו בני האדם לחשוב מחשבות בנשאם למרום עיניהם וראו את השמש והירח וכל צבא השמים: “מי ברא אלה?” שאלו זה לזה, האם על פי חקים טבעים יסבו הכוכבים האלה בלכתם כאופנים במכונה, או בעלי שכל ורצון הם? או יש להם מניע אחר, מלאך או אלהים לבדו? – והאלהים זה! האם יושב הוא על כסאו כפקיד נגיד ומצוה, ומשנה רצונו בכל פעם, כי מי יעצור בעדו? או הוא כמחוקק נתן חק ולא יעבור, ולא ישנה את רצונו לעולמי עד, כי אין דבר, אשר יאלצהו לשנותו, וכל ברואי התבל ילכו בחקותיו? ובהביטם על הארץ וצאצאיה רוח מבינתם העמיק שאלה, הארץ הזאת, האם במאמר האל הוצק עפרה בפעם אחת מאפס ואין לחומר מוצק? או רגבים דבקו לאט לאט ברבות הימים על ידי כחות הטבע אשר הטבעו בם? וכאשר הסבו פניהם אל ירחי קדם לדעת תולדותם וצור מחצבתם, עוד זה לזה שואלים: “מבטן מי יצאו בני אדם כלם? האם אב אחד לכלמו וצור אחד חצבם? או אבות רבות להם? ואם נגזור אומר, כי אב אחד לכלנו, איך נברא אבינו הראשון? האם בעת הבראו פתחה הארץ את רחמה או פצחה את פיה וילדה את האדם הראשון חי בדמותו וצלמו, כאשר הוא עומד לפנינו היום? –

השאלות האלה הן חידות מני קדם, וחכמי דור ודור יגעו למצא פתרונן איש איש לפי שכלו ומצב החכמה בזמנו. כל חכמי קדם הרו וילדו דמיונות שדופי קדים ורעות רוח, וגם חכמי זמננו המתפארים ברוב חכמתם ילדו אך השערות מהן יסודן בשכל ומהן בדמיון לבד, יען כי קצרה יד השכל האנושי מהשיג את הנשגב מגבול מחקרו. וכל ימי השמים על הארץ לא ישיג אדם העצור בתוך הטבע את מה שאחר הטבע ואת מי שאמר והיה העולם. ואגדת מעשה בראשית, אשר בתורתנו, אף כי יסודה בדמיון סופר אחד או שני סופרים הוא, יתר שאת לה על הגדות שאר עמי ימי קדם, כי הן מלאות הבלים ודמיונות שקר הרחוקים מאוד משכל הישר, ונפש היפה קצה בהם. –

גם ידוע תדעו, רעים אהובים, באמרי לכם, תולדות השמים והארץ, תולדות נח, ותולדות אבותינו אברהם יצחק ויעקב הם דברי אגדה, לא אמרתי לכם, כי המבול לא היה וגם אבותינו לא היו ולא נבראו כי אם אמרתי לכם, כי קורות חייהם הם דברי אגדה, כי אין עם בתבל, אשר יזכור את שמות אבותיו הראשונים ואף כי קורות ימי חייהם, ואם אנחנו מביני מדע משכילי הדור לא נזכור את שמות אבותינו, אשר חיו עשרה דורות לפנינו, על אחת כמה וכמה בימי קדם קדמתה, בעת לא היה לא כתב ולא מכתב, לא גליון ולא ספר. ואם תשאלו, איך כתבו סופרי עמי ימי קדם את קורות אבותיהם? הנה כבר מלתי אמורה, כי הדמיון היה בעזרתם, גם תשוקת העם ומשאלות לבבם היו נר לרגלם בכתבם תולדות אבותיהם. גוי אוהב קרב ומלחמה כתב, כי אבותיו הראשונים היו גבורים לוכדי ממלכות וכובשי ארצות עושים נפלאות גדולות בחרבם ובקשתם. גוי נבון וחכם, אוהב כל חכמה ומלאכת מחשבת, כתב כי אבותיו הראשונים המציאו בכשרונם חכמות ומלאכות נפלאות. גוי עושה מסחר וקנין כתב, כי אבותיו היו עוברי ימים ונוטעי משכנות לכל משלח יד ומרכולת בארצות רחוקות. ועם דבק באלהיו כתב כי אבותיו היו אלים ומלאכי מעלה, או יראי ה' נביאים וחוזי עליון. ודעת לנבון נקל כי דברי הקורות האלה לא דברי התולדה הנאמנה הם, כי לא האמת מדברת מתוך גרונם, כי אם רוחם, רוח תשוקתם, רוח גאותם וגאון לאומיתם שם את הדברים בפיהם. וגם בדבר בריאת שמים וארץ אל תדמו בנפשכם, כי יש חכם לבב בזמננו האומר כי השמים והארץ קדמונים הם בלי ראשית ובלי אחרית, דעו לכם רעים אהובים, כי רק הבריאה יש מאין נעלמה מעין כל חי, אבל היצירה כל חכמי התבל מודים ואומרים כי לא השמים והארץ לבדם, כי אם גם כל יצורי החלד, אשר ישנם פה אתנו היום, נוצרו, ולא בדמותם וצלמם, אשר להם היום, נוצרו בתחלת היצירה, כי אם החליפו צורותיהם ברבות הימים. בכל מקום, אשר עינינו צופיות אם נשא סביב עינינו, או אם נעמיק בחקר תהום נבכי ארץ וימים, או אם נגביה למרום אל רבבות כוכבי שמים וכסיליהם עינינו, נמצא בכל קצות הבריאה חליפות ותמורות לאין תכלית, כל יצורי החלד אף הדוממים יתלכדו ויתפרדו, ישנו ויחליפו את דמותם ואת צלמם חדשים לבקרים, אבל לא יאבדו לנצח, כי אין כליון ואבדון בתבל, ואף במקום, אשר נראה, כי המות והכליון יהפכו לנגד עינינו את החי לאפס ואין, בטוח יהיה לבנו, כי מן האפס הזה יצורים חדשים יוצרו. ואם נעריך את היצורים, אשר חלפו ואבדו והיו לאפס ואין לפני אלפים שנים, אל היצורים, אשר נוצרו ונולדו עתה ועודם חיים וקימים, נראה, כי המות איננו מות בעצם, כי אם חיים בדמות וצורה אחרת טובה מלפנים, כי על כל דומם, צומח, חי ומדבר תעבורנה חליפות ותמורות מיום הולדם עד יום מותם, ואף אחרי מותם לא ינוחו אם אך מלא חפנים עפר ואפר נותר מהם. האש יכלה ויאבד, והמות יכלה ויאבד, את אשר יעשה האש בחפזון, יעשה המות לאט, וכמו הדבר, אשר תאכל האש, לא יכלה, כי אם למראה עינים, כי רק היסודות נפרדו זה מזה, כן את אשר יכלה המות, לא נעשה כלה עמו. ואת אשר אנחנו רואים היום במערכת הטבע, נעשה לפנים לפני אלפי אלפים שנים, בעת אשר עין אנוש לא ראתה, כי בחיק האדמה רבבות יצורים נקברו, אשר חיו לפנים בדמות וצורה אחרת, והם יתנו עדיהם, כי לא אישים פרטים לבדם ירדו אל ירכתי בור, כי אם מינים רבים מצומח חי ומדבר אבדו ונכחדו מעל פני האדמה, ולא השאירו אחריהם כי אם אבני אופל, וכלם קמו לתחיה בצלם ודמות אחרת. היצורים, אשר היו יהיו גם לעתיד רק ישנו את פניהם וילכו, כי החומר והכח נצחים הם. בכח המושך והדוחה יתלכדו ויתפרדו לפי המקום והזמן ויולידו יצורים חדשים, כי אין מנוחה בטבע. –

וכי תאמרו בלבבכם, רעים אהובים, אם בורא יש מאין לא תשיג יד שכלנו, איה היוצר על האבנים, היוצר צורות שונות ונפלאות חדשות לבקרים מחומר קדמון?

על זה יענו חכמי הטבע, כי כחות הטבע הדבוקים בחומר התבל ופועלים פעולתם על פי חקים נצחים, הם יוצרי יצורים, וסכום כחות הטבע וחקותיהם נקראים: אלהים! (לא יהוה) והאלהים האדירים האלה! פועלים תמיד פעולתם, לא ייגעו ולא ייעפו, לא ינוחו, ולא ישבותו ממלאכתם, וחיים וקימים הם לעולמי עד, אבירי הטבע אלה לא יתנו צו ואומר, לא במאמר אחד ולא בעשרה מאמרות נברא העולם! כי התבל הזאת תחדש פניה ותשנה צורות צאצאיה, אבל חמרה וכחותיה בלתי מחודשים הם, יתלכדו ויתפרדו בלי ראשית ואחרית, ולא על אדני הצדק והמשפט נוסדה התבל, אין אהבה, אין שלום ואין מנוחה בטבע, כל היקום לוחם בעד קיומו, ואף כוכבי השמים וכסיליהם נלחמים בעד קיומם. כל יצורי התבל הדוממים, הצומחים והחיים הם ילדי סבות טבעיות נטועות בתכונות חמרם, ולא יד סבה נפרדת מחומר העולם הבוראת מאפס ואין שלטה בהם, וגם החליפות והתמורות העוברות עליהם מסבות טבעיות תצאנה. –

החיים והמדברים הנלחמים בעד קיומם נראה לעינים בכל מרחבי הבריאה, אבל יואל אדוננו להביננו איך הדומם והצומח נלחמים בעד קיומם, ואיך כוכבי השמים וכסיליהם נלחמים בעד קיומם? בקשו שני הבחורים פה אחד.

שמעו נא רעים נחמדים, את אשר אשכילכם היום, ענה הפלאי, דבר ידוע הוא לכל יודעי טבעי היצורים, כי לכל דבר טבעי שני כחות דרושים לקיומו, והמה כח המושך וכח הדוחה. בכח המושך ימשוך כל דבר אליו את כל החלקים הדרושים לקיומו, ובכח הדוחה הוא מרחיק את כל החלקים המפסידים לו, ובשני הכחות האלה נלחם כל היקום אף הדומם והצומח בעד קיומו אם יקום עליו רעהו לקחת ממנו את הדרוש לקיומו. ואם תשאו למרום עיניכם וראיתם את השמש והירח וכל כדורי שחק סובבים במעגלם ולא ישנו את פקודתם, אל תדמו בלבכם כי כן יצאו שלמים וקימים מידי היוצר בראשית, כי כבר הראינו לדעת אשר כל הנברא והנוצר בחיק הטבע בגיחו מרחם לא יצא שלם, כי אם יגדל מעט מעט, ישנה צורתו ויחליף צלמו עד עלותו אל שלמותו, ואחרי כן ילך הלוך וחסור עד יתפרדו חלקיו ויהפך לעצם אחר. חק עולה ויורד זה, אשר אנחנו רואים בעיני בשר בכל צומח, חי ומדבר, נראה לעיני שכל החוקר עד תכלית גם בכדורי שחק. כדור ארצנו הוא אחד מכדורי שחק, וכל משכיל יודע, כי הארץ הזאת, אשר אנחנו יושבים עליה, לא בפתע פתאום במאמר האל הוצק עפרה למוצק, ויצאו הצמחים ובעלי החיים מחיק הורתם באורח פלא, כי אם לאט לאט פעלו כחות הטבע הדבוקים בחומר העולם פעולתם, ואחרי עבור המון חליפות ותמורות במערכת העולם יצאה הארץ כלילה בהדרה בהמון צאצאיה ככלה בעדי עדיים. המעינות החמים הנובעים מתחתיות האדמה, וההרים המריקים אש וגפרית מתוך לועם, ילמדונו דעת, כי חום גדול עצור בבטן הארץ, וכי בעת הרת העולם היה חומרו בוער באש פלדות והתקרר אחרי כן. ושארית הצמחים ובעלי החיים הנמצאים בירכתי ארץ אשר התהפכו לאבנים הבלתי דומים בגדלם ובמראיהם לצמחים ובעלי החיים, אשר ישנם פה אתנו היום, הם עדי היצירה הנאמנים, אשר יתנו עדיהם, כי בהמר ארץ את פניה, ובמוט הרים בלב ימים, אז הצמחים ובעלי החיים כבגד בלו וכלבוש החליפו צורותיהם ויתהפכו לאבנים בחיק האדמה, ויקומו אחרים תחתיהם טובים מהם, אבל חוטר הם מגזע הראשונים, כי לא נתק חוט התולדה מן האדמה מימות עולם עד היום הזה. –

ומכדור ארצנו נשא אל צבא השמים עינינו, ונראה, כי גם שם לא בפתע פתאום התלכדו הרגבים לחומר מוצק, והטבע עוד לא כלתה בם את מלאכתה. החוזים בכוכבים המביטים בעד כלי מצפה גדולים וארוכים ברום שחקים, הגידו, כי כבר חשכו רבים ממאורי אור בשמים, ומערפלי תוהו, המעופף בחללו של עולם, כוכבים חדשים יהלו אורם. כיוצר, העושה מלאכתו על האבנים, יעשה מחומר אשר בידו כלים מכלים שונים, כן תפעל הטבע בחמרה ע"י כחותיה בשמים מעל ובארץ מתחת המון יצורים שונים למיניהם, היא תחדש את פניהם, ותבלה אותם אחרי כן, כי לכל תמורה, ולכל חליפה, ואין כל עמדה גם בצבא השמים. בכח התנועה הדבוקה בטבע פור התפוררו ערפלי תוהו לאלפי אלפים ורבי רבבות רגבים דקים מן הדקים, ועל ידי כח הכובד, או כח המושך, דבקו הרגבים זה לזה והיו לחומר מוצק, אשר ממנו נוצרו הכוכבים הקימים, והם השמשים, ועל ידי כח הכובד או כח המושך נוצרו מרגבים אחרים המעופפים בחללו של עולם כוכבים הסובבים במעגלם את הכוכבים הראשונים הקימים, והם נקראים על דבר סבובם כוכבי לכת. אולם לא בהשקט ובבטחה לקחו להם הכוכבים איש איש את מצבו בחללו של עולם, כי אם בריב ובמלחמה, אשר נלחמו הכוכבים במסלותם בעד קיומם. כל רגב עב וגוש המעופף ברום שחקים נלחם בכח כבדו עם הרגבים הקטנים ממנו, וימשכם אליו בחזקה והיו לחומר מוצק אחד, השוכן באמצע שוקט ובוטח, הוא הנקרא שמש, או כוכב קים, ושאר הרגבים, אשר התרחקו ממנו, ולא יכול לקרבם אליו בכח המושך, נשארו במרחק והיו לכוכבי לכת הסובבים במעגלם את השמש. וכן ילחמו תמיד כדורי שחק זה עם זה בכח המושך ובכח הדוחה, מהם יפלו במלחמה ויוכו לרסיסים וידעך נרם עד עולם, ומהם ינפצו וישברו, וילכו נבוכים בלי כל מסלול ודרך. החוזים בכוכבים מצאו מקום רחב ידים בחללו של עולם הגלגלים בין כוכב מאדים לכוכב צדק גדלו עשר מיליאן פרסא, ובמקום הזה נלחם כוכב אחד עם רעהו בכח המושך והדוחה ויפל האחד על רעהו ויכהו לרסיסים. כי שם נראה לעיני החוזים בכוכבים שמונים שברי כוכבים הנבוכים במסלותם, ויתנו עדיהם, כי במלחמה נפצו ונשברו, וכל היוצא כגבור מנצח במלחמה הוא חי וקים עד עת קץ. –

חכמי הטבע בחנו וינסו וימצאו, כי חומר אחד וכחות אחדים לכל כדורי שחק, וגורל אחד, וחקה אחת לכלם לשבט ולחסד. ואף המאור הגדול לא ימלט מכליון ואבדון, כי אורו וחמו ילכו הלוך וחסור מיום ליום. ואתה בן אדם אל יפל לבך, פן יחזור העולם לתוהו ובוהו, כי מעפרו עולם אחר יבנה, ויצורים אחרים יוצרו תחתיהם, כי החומר והכח נצחים הם, יתלכדו ויתפרדו בלי ראשית ואחרית. –

הנה אדוננו השמעתנו פעמים רבות כי כחות הטבע עושים פעולתם על פי חקים נצחים, יבאר נא אדוננו לנו, האם יש להטבע שכל ותבונה, וכחותיה פועלים פעולתם ברצון ובתכלית? ומי נתן להם את החקים האלה, אשר על פיהם יתנהגו? שאל הבחור יוסף.

השאלות האלה הן עמוקות מאוד, והתשובות עליהן נשגבות הן משכל האנושי, לכן אין לאל יד שכלי להגיד לכם דבר ברור, רק הדמיון או האמונה תורה את הדרך, אשר תלכו בה להשיג את תשוקת נפשכם. ואנכי רק זאת אוכל להגיד לכם, כי בענין הזה נפלגו דעות חכמי דור ודור מימי קדם קדמתה, יש מהם יגזרו בדמיונם ) – כי הוא נשגב מן השכל– ( כי יש עצם רוחני, נעלם מכל רעיון, בורא שמים וארץ, ועורך מערכת הטבע בכח בלתי בעל תכלית, הוא העמיד את כחותיה, וישם להם חקים נצחים, אשר על פיהם יפעלו פעולתם לתכלית נרצה לו, והם שומרים פקודתם בלי שכל ובלי רצון, רק ברצון הבורא יתברך שמו המנהיג את עולמו בשכל נשגב משכלנו וברצון משונה מרצוננו. ויש מהם גוזרים בדמיונם – לא בשכלם – כי אין לעולם הזה, לא בורא, ולא מנהיג, כי אם כחות הטבע פועלים פעולתם בחומר התבל הקדמון והנצחי בלי דעת ובלי תבונה ובלי תכלית, וחלקיו מתלכדים ומתפרדים בלי ראשית ואחרית ומתנהגים על פי חקים נצחים, אשר אין להם מחוקק! –

בינו נא, רעים אהובים, את התהפוכות, אשר בלב חושבי מחשבות אלה! הנה, בכל מערכת הטבע אין דעת, אין שכל, אין רצון ואין תכלית! רק לנו קרוצי חומר יש שכל ורצון, גם קולעים אנחנו אל המטרה והתכלית. ואנחנו חסרי דעת ולא נדע מאין באו לנו השכל והרצון ואנה ילכו אחרי מותנו? חידה היא ותהי לחידה! …… עוד לא כלה הפלאי את דבריו, והנה נשמע קול אנשים מתלחשים אחורי הדלת, ויחרדו הבחורים ויפתחו את הדלת, ואין איש! ויתמהו איש אל רעהו, ויאמרו, אין זאת כי אם הצבועים והחנפים אורבים עלינו, ואם שמעו את אשר נדבר פה, הנה כליון חרוץ עלינו. יתגודדו ויתנפלו עלינו כזאבי ערב. אוי לנו מי יצילנו מידי המרצחים האלה?!

ה' יצילכם, והחכמה תמגנכם! ענה הפלאי, לכו לביתכם, ואל תפחדו, כי ה' עמכם, הנה הבוקר אור, ונוגה אור החכמה יגיה חשככם. ויפנו שני הבחורים וילכו…

 

ח. הצבועים והחנפים    🔗

שנו חסידים בלשון המשנה: “המקוה מביא לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי תחתוניות, ותחתוניות מביאה לידי חולי מעים, וחולי מעים מביא לידי בטלה, ובטלה מביאה לידי הזיה, והזיה מביאה לידי פרושות, ופרושות מביאה לידי דבקות בצדיק הדור, ודבקות בצדיק הדור מביאה לידי שכרות, ושכרות מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש”. (משנת חסידים כ"א).

החסידות מחלת הנפש היא, וצוררת את ההשכלה צרתה. כי ההשכלה בת החכמה מחוללת המדעים, אשר תפארת אדם הם, והחסידות בת אמונה טפלה מולדת הבלי שוא, אשר חרפת אנוש המה. ההשכלה אומרת, כי תעודת אנוש עלי ארץ היא להתענג בחמדת החיים, ללכת בדרכי צדק ומשפט, לעבוד עבודה, ולשבע לחם, גם להוציא את כשרונותיו וכחות נפשו לפעולה בכל חכמֹה ומלאכת מחשבת, ומבלעדן האדם נמשל לבהמה. חכמי דור ודור אחזו בדרכי ההשכלה, ויהיו למאשרי העם ומאורי הדורות. והחסידות גוזרת, כי תעודת אדם היא להנזר מכל חמדת החיים, לא לחקור ולדרוש על כל הנעשה תחת השמש, כי אם ללכת בעינים עצומות אחרי אמונת אבותיו, לא לעסוק בצרכי הגוף, כי אם לעבוד את ה' בתפלה ותחנונים, להתקדש ולהטהר במצות עדי יזכה לנועם ה' ולהשגת רוח הקודש. כל איש נבער מדעת וכל איש תועה לבב חובק בעצלות ידיו, נהה אחרי דרכי החסידות, וירכב שמים בדמיונו, ויחלם חלומות שוא, ויחזה חזיונות שקר, ועל אל אלים ידבר נפלאות, ויהי לצדיק וקדוש, למורה מתעה את העם בפחזותו ובתרמיתו. וירבו הקדושים בארץ, כי לכל משוגע ואיש הרוח, המענה את נפשו בענוים קשים, והולך אחרי דמיון כוזב, קדוש יאמר לו.

אולם ברבות הימים השחיתו החסידות וההשכלה את דרכן על הארץ, ותלדנה בנים זרים, בנים כחשים, ובנים לא אמון בם. המשכילים התהפכו לנאורים, אשר יפנו עורף לכל חכמה ודעת אך בחשק ותאוה ישימו כל מעינם, והחסידים התהפכו לזוללים ושכורים הלובשים אדרת החסידות, למען כחש, וישימו מסוה יראת שמים על פניהם. למען כזב, והם הצבועים והחנפים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אין ארץ בתבל אשר האמונה תשרץ בה כצפרדע צבועים וחנפים כארץ פולין, ואין עם בחלד נעלה בכשרונותיו לכל חכמה ומדע והוא טבוע ביון מצולת הסכלות כעם בני ישראל. תמונה מחרדת לב ומדאבת נפש יחזה העובר בערי ארץ פולין, שמה יראה איך עם נבחר, עם סגלה, פרועים לשמצה בקמיהם, החסידות הומיה וסוררת על גפי מרומי קרת, וההשכלה נרדמה בירכתים אין דורש ואין מבקש לה. –

עוד יזכור הקורא כי בעיר כסלון נמצאו בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים, וקלויז אחד לחסידים. ובזה נפלה העיר הזאת מיתר ערי פולין אחיותיה, כי בה אך קלויז אחד לכל חסידיה השונים למיניהם. בכל שאר ערי פולין נמצאו קלויזים רבים לכל כת וכת מחסידי הדור. והחסידים מריבים אלה עם אלה. אלה יאמרו כי הצדיק שלנו הוא משיח, אריה דבי עלאה הוא, צנתרא דדהבא הוא. וצדיק שלכם טמא מטומא, מסטרא אחרא, וכלב שבכלבים הוא. ואלה יענו, הצדיק שלנו קדוש עליון הוא, שלשלת היוחסין, בגן של קדושים הוא, וצדיק שלכם בור וריק, זולל וסובא, ונואף. ויבוא חסיד שלישי ויכריע ביניהם, ויאמר, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, צדיקים שלכם אפס ואין הם, אסקופה הנדרסת, וקטיל קניא באגמא הם, אולם הצדיק שלנו נהורא נחית מן שמיא הוא, אור עולם הוא, קדוש מרחם הוא והמלאך לא סטרו על פיו, לכן אוצר בלום, גאון הגאונים, פטיש החזק ועמוד הימיני הוא, ויריבו החסידים בחזקה ויכו איש את רעהו מכות חדרי בטן וישטמו זה את זה. גם הרבנים שומרי משמרת הדת והדין עוזרים על ידיהם, והשוחטים שתפי של עמלק מזנבים אחריהם, על כן נפרדו אנשי העדה לפלגות וכתות שנות, וכל רב או שוחט האדוק בצדיק זה הוא פגול ושקץ לצדיק אחר. אבל לא כן עיר כסלון, היא עיר ישנה בארץ פולין בה נמצאו מתנגדים רבים, לכן רק קלויז אחד בה לכל חסידיה הרבים והשונים. ואף כי לפעמים יתחולל ריב ומדון ביניהם, היין שרף עושה שלום ביניהם. והמתנגדים, אף כי לא יסעו אל כל צדיק מצדיקי הבעש"ט, יושבים הם בחושך כי רק בתלמוד ופוסקים יהגו יומם ולילה, וכל אגדה טפלה, ומנהג הבל וריק הנמצאים בתלמוד, בפוסקים, או בשלחן ערוך, קדושים הם בעיניהם כתורת משה, כי חלילה להם לעבור את הגבול, אשר גבלו הראשונים, והמתנגד לא יעבור זמן התפלה, אף אם יסיך את רגליו במכנסים. –

ועתה ידידי הקורא הבה נא לי ידך ואנהגך אל הקלויז אשר בעיר כסלון: בבואי אל הקלויז הבוקר אור, והחסידים מאחרי

בנשף עדי יין ידליקם נרדמו בשנתם, וסרוחים הם עלי ספסלים ארוכים הנשענים לקירות הקלויז. כי הלילה הזה ליל ששון ושמחה היה לחסידי עיר כסלון כי כלם בשבתם על כוסות מלאות יין שרף גזרו אומר, כי ר' יודל חריף ראש הישיבה, המתנגד, מין הוא, מסטרא דמתעבותא, ותורתו תורת פלסתר היא, ומצוה לעקרו מן השורש, כי עולם הפלפול ועולם הכפירה קרובים הם זה לזה, לכן תלמידיו הקדיחו תבשולם ברבים, והלומד עם תלמיד שאינו הגון, הרי הוא כזורק אבן למרקילוס! –

וכאשר נגלה להם הסוד על פּי עדות שפרה המילדת ור' שכנא בעל הקורא, כי שני בחורים מישיבת ר' יודל חריף הולכים בכל לילה אל בית נציב מסלת הברזל ללמוד טרפה ופסול, אז עין בעין ראו, כי הקב“ה מגלגל זכות על ידי זכאים כשפרה המילדת וכר' שכנא בעל הקורא, וחוב ע”י חייב כר' יודל חריף ותלמידיו, לכן שתו ושכרו, ויתהוללו וישתגעו וירקדו על הספסלים ועל השלחנות כמשפטם, וירונו כל הלילה על הנסים והנפלאות אשר עשה ה' עמכם לבער השאור שבעיסה, גם פמליה של מעלה הסכימה על ידם, וכאור הבוקר נפלה תרדמה עליהם ויישנו. –

שעות עברו, ושעה עשירית הגיעה, והחסידים קמו מעל משכבם מעל הספסלים הארוכים, וילכו איש איש לדרכו לעשות הכנות לתפלה. מהם הלכו לבית המרחץ לטבול במים סרוחים את בשרם, ומהם הלכו אל בית השמש לשתות טיפות חמין המועילין לנקיות, וראש החברה רץ אל בית המשתה להכין יין שרף המועיל מאוד לעליות המוחין ולאתערותא דלתתא ודלעילא. –

חצות היום הגיע, והחסידים ערכו את תפלתם בהתלהבות גדולה, קול כל חיתו יער, וקול כל עוף השמים נשמעו בהקלויז בהתפללם. חסידי סאדאגורא- עמדו זקופים, עיניכם התהפכו בחוריהן ונראה אך הלובן מתוכן, שפתותיהם נעות וקולם כקול עכברים יוצא מנחיריהם. חסידי וויזניצא המו כדובים וגעו כשורים בתפלתם, ושאר חסידי פולין, מהם מחאו כפים ורצו רצא ושוב כמשתגעים, ומהם רקדו כאלים ועתודים על הספסלים והשלחנות. כמעט כלו להתפלל, ויבא השמש צלוחית מלאה מיין שרף המשובח, והחסידים עודם הולכים וסובבים בהקלויז כמשפטם, זה מרכיב תפילין דר"ת על ראשו, ורצועות הארוכות של היד סרוחות ארצה, וזה אוחז כוס יין שרף בידו ומריקו לתוך פיו, ושפתי בני העליה נוטפות מור מדברי הזוהר והתקונים, והנה פתאום נפתחה הדלת ור' פנחס גבאי ור' שמעיה הקצב באו אל הקלויז להתפלל.

כזאבי ערב משחרי לטרף התגודדו החסידים כאיש אחד חברים, ויסובו את שני האנשים הבאים להתפלל, ויתנו עליהם בקולם קול עוז:

עין בעין נראה כי הקב“ה מזמן לפונדק אחד! הוא מגלגל זכות ע”י זכאי וחוב על ידי חייב! סוף דבר הכל נשמע ר' יודל חריף ותלמידיו רשעים ואפיקורסים הם, רחמנא ליצלן! –

ר' פנחס גבאי ידע את דרכי החסידים מאז, כי הוא איש נוטה לשתי הקצות, בידו האחת הוא מחזיק בלמודי התלמוד והפוסקים, כי הוא גדל מנעוריו על ברכי הורים לומדי תורה ומתנגדים לדרכי החסידות, ובידו השנית הוא מחזיק בדברי החסידים, ואין אנו יודעים אם באמונת אומן הוא מאמין בצדיקי הדור, או בחכמת לבו הוא שם מסוה החסידות על פניו, ולבו בל עמם בחפצו להיות גבאי אהוב ומרוצה לכל אחיו ולא לרוב אחיו. – ור' שמעיה הקצב הוא קצב בן קצב, וטבח בן טבח משותפו של עמלק מלדה ומבטן. בילדותו היה נער שובב ופרוע, ובמעלליו התנכר כי יהיה טבח מפליא לעשות, כי באחז בזרוע כחו שור פר בקרניו השליכהו ארצה וישבור את מפרקתו, לכן נקרא בפי כל שמעיה ביק. ובשחרותו התמכר לכל תועבה ויזנה אחרי תאות לבו, ובהיותו לאיש היה בור וריק נתפס במצ דת החסידות כאיל נאחז בסבך כקרניו. הוא היה נבזה וחדל אישים נבדל ונפרש מכל משפחה נכבדה אשר בעיר כסלון. אבל החסידות, אשר דרכה מאז לאסוף כל פוחז וריק בין צבאותיה להרבות חילה ולהאדיר כבודה, אספה גם את שמעיה ביק בין רבבות גדודיה. ויהי שמעיה ביק לחסיד נוסע לרבו שלש פעמים בשנה, ויעניקהו מכספו. ויקן לו שם ר' שמעיה הקצב. ושמואל בנו בעל הכפתור, אשר שקד על דלתי בית מדרשו של ר' יודל המתנגד לקהל חסידים, לא

ברצון אביו עשה זאת, כי אם מרוב אהבתו לתורת ה' ותשוקת העזה ללמודי הגמרא והפוסקים ואביו לא מנעהו מזה, ולצדקה תחשב לו. וכאשר נתפרסם בעיר כי שמואל בן הקצב הוא העלוי בין בחורי הישיבה, וכל הנשים הצדקניות התברכו בו, אז גם שמעיה ביק התימר בכבוד בנו. ולמען הראות לעיני כל, כי הוא ראוי לאותו איצטליתא דרבנן, התנדב לקנות בכל מקראי קודש את מבחרי העליות, ובכל “שמחת תורה” קנה הוא עלית “חתן תורה” במיטב כספו, ויקנאו בו שאר הקצבים והטבחים. ואף כי שמעיה הקצב בור וריק היה, ואף קרוא מקרא לא יכול, בכל זאת בנו העלוי האציל עליו מזיו תורתו, לכן מילין דרבנן היו שגורים תמיד בפי הקצב, והתקשט בהם לעיני השפחות הבאות לקנות בשר באטליס שלו. בבוא שפחתו של הרב רב בית דין של בסל מלא ירקות לקנות בשר, אז אמר “באתרא דלעיל ירקא יעיל בשרא וכורא”. ואם שפחתו של גביר העיר מתאוננת באזניו, כי גברתה תכעיסנה על כי הקצב ירבה לה עצמות, אז בענות חן יענה ויאמר, “משחרב בית המקדש נטל מן הבשר ונתן בעצמות”. –

בבוא ר' פנחס גבאי ור' שמעיה הקצב אל הקלויז, וכל החסידים כתרו אותם, לא ידעו מכל הנעשה והנשמע בעיר, וכשמעם את חרפות וגדופי החסידים על ר' יודל חריף לא הבינו עד מה, בחשבם כי כן דרכם של החסידים לחרף ולגדף את המתנגדים. ויחל ר' פנחס גבאי לנסות דבר אליהם לשכך חמתם, ויאמר להם, שמעו רבותי, תנו כבוד לתורה, אשר בתוך מעיו של ר' יודל חריף, והבו גודל לחכמינו ז"ל התנאים המדברים מתוך גרונו של ראש הישיבה!

אולם כהר זועף המקיא מתוך לועו גפרית ואש פלדות, כן הקיאו החסידים פה אחד חרפות וגדופים מרבה להכיל, ויקראו בגרון: אכן נודע הדבר, כי שני הבחורים יוסף ושמואל הקדיחו תבשולם ברבים, כי הולכים הם בכל לילה אל נציב מסלת הברזל ללמוד חכמות חיצוניות ומי אשם בדבר?

מי הגיד זאת לכם? שאל ר' פנחס גבאי בעמדו מרעיד ומשתומם למשמע אזניו, ור' שמעיה הקצב, אשר לא ידע פשר

דבר החטא, אשר נמצא בבנו, לטש את עיניו הגדולות ויפצה את פיו הרחב, מבלי דעת מה לדבר. אולם עד מהרה התאושש הקצב ויקרא בקול עוז:

ר' שכנא הרמאי ושפרה המוכרת נפשות לפורחות הוציאו עלילות דברים על בנינו הכשרים, מי יתנני שמיר ושית, אִדוש את בּשרם בקוצים וברקני המדבר. ואתם חסידים. בטלנים, צרועים ומוכי שחין, אם לא תתנו יד לפה, ועוד תוסיפו דבר נבלה על בני כלי יקר מפז, אז בצואה רותחת אסתום את פיכם, כי חשוב אני בבית הפאליציא ובבית הצדיק מכזיב נאמן אנכי, ולפני זרועי מי יעמוד, איפא זאת עשו, שלחו אחד מכם אל ישיבת ר' יודל חריף ונראה ערות דבר, אשר מצאתם בין תלמידיו.

כן דברת ר' שמעיה הקצב, ענה ראש החברה, נלכה נא אל בית מדרשו של ר' יודל חריף, ונראה אם ר' שכנא בעל קורא ושפרה המילדת שקר ענו באחיהם. –

בבוא שלשתם אל בית מדרשו של החריף, ישב ראש הישיבה בראש שלחנו ותלמידיו הבחורים עוטרים אותו מימינו ומשמאלו. וכראות ר' יודל חריף את ראש חברת החסידים עומד לפניו, קם על רגליו ויקרא בעזוז רוחו: מה לריש בריוני בבית מדרשנו? אולי באת לדקרני או לדחפני?

“אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו”

ענה ראש החברה.

יפה דברת, כי רבך דומה למלאך ה', לכן הוא אוכל שלש לשונות בחרדל, ומגיח ירדן של יין שרף בפעם אחת לתוך פיו. –

אבל הגד נא לי ר' יודל חריף מפני מה אמרו חז"ל: מה בין תלמידיו של אהרן הכהן לבין תלמידיו של בלעם הרשע ולא הבדילו בין אהרן הכהן בעצמו לבין בלעם הרשע, אלא הדבר כך הוא, לפי שבלעם הרשע התעטף בטלית של יראת שמים, ועסק בתורה יומם ולילה, לא פסק פימיה מגרסא בפלפל וסברא כאהרן הכהן, ובני אדם טעו בו, ונהו אחריו, אבל מתלמידיהם הכירו הבריות תורת רביהם, כי זה פורש לרשעו וזה לתמו.

הס שקץ, בן שחץ, על מי ירמזון מיליך?

אנכי אגיד לך, כי על פי עדות שפרה המילדת ור' שכנא בעל קורא שני תלמידיך יוסף ושמואל הנצבים לפניך הקדיחו תבשולם ברבים, כי הולכים בכל לילה אל מומר מסית ומדיח ללמוד טרפה ופסול.

כרעם בגלגל מפרק הרים ומשבר סלעים, כן המּמו דברי ראש החסידים את גלגלת שני הבחורים. חיל ורעדה אחזתם ופניהם כפני מתים חורו מפני הפחד והבהלה.

עמדו בחורים ויעידו בכם! קרא ראש הישיבה בזעם אפו.

בפיק ברכים וחלחלה במתנים קמו הבחורים מעל מושבם ויתיצבו נוכח פני רבם, אשר מרוב כעסו ורוגזו פני להבים פניו. ובעמדם לפניו נפלו שני ספרים מתוך צלחתם. “ספרי מינים נושרין מתוך חיקם”. קראו התלמידים פה אחד.

ר' פנחס גבאי הרים את שני הספרים מעל הארץ ויניחם לפני ראש הישיבה, ויבט ר' יודל חריף על פני שער הספרים האלה, והנה חרות עליהם “ספר מורה נבוכי הזמן” “וספר דור דור ודורשיו”, ונהפכו פניו לירקון. דומית מות שוררת בבית המדרש.

רגעים אחדים עברו, ויפתח ר' יודל חריף את פיו ויאמר אמת הדבר כי בחור ירא שמים אסור להסתכל בספרים כאלה, אבל עוד לא נתברר לנו, אם “ספר מורה נבוכי הזמן” וספר דור דור ודורשיו, ספרי מינים הם.

ספרי מינים הם לכל הדעות, קרא ראש החברה, והא ראיה שהם מלאים יתדות!!! – – וקרסים??? – כספרי האפיקורסים.

שוטה שבשוטים, טפש שבטפשים, האם אתם יודעים איזו הם ספרי מינים, הלא כל כתבי הקודש כספרי המינים נחשבים בעיניכם. אנכי אגיד להם, ספרי המינים הם כתבי הכעש"ט ותלמידיו הצבועים והחנפים…

עודם מתוכחים זה עם זה, ושני הבחורים ראו כי כלתה עליהם הרעה, נשמטו אחד אחד, וימלטו לנפשם…

 

ט. הפרידה.    🔗

השמועה, כי שני בחורי חמד, יוסף בעל הלחיים האדומות שמואל בעל הכפתור מישיבת ר' יודל חריף נוקשו ונלכדו בחבלי האפיקורסות, פרשה מטות כנפיה מלא רוחב עיר כסלון, ותהום כל העיר. מקטנם ועד גדולם ישיחו וידברו בהם. ממשרת בית המרחץ המקריב בספל אדירים מים קרים להיושבים על המעלות ומזיעין עד הרב הגאון אב בית דין של העיר, ומאשה צנועה המטבלת העושה צפורני נשים היורדות אל הרחצה עד הרבנית בת גביר העיר הצולעת על ירכה. גם הנערים והנערות המשחקים בכדור בחוצות העיר יתקלסו בהם, זה אומר יוסף בעל הלחיים האדומות המיר דתו, כי מצאו ספרים מלאים שתי וערב בחיקו, וזה אומר שמואל בעל הכפתור נתפש למינות, כי חקק שם שמים על אמתו, ויש אומרים שם עבודה זרה חקק על אמתו… (סנהדרין ק"ג).

ר' פנחס גבאי ור' שמעיה הקצב מבית מדרשו של ר' יודל חריף כפופי ראש ושבורי לב, עיני הקצב נהפכו לדם מחרון אף וכעס, ויאנח במרירות על אבדן בנו כלי יקר מפז, ור' פנחס גבאי לא אמר נואש, וינסה לנחם את הקצב, אבל הקצב מאן להתנחם, ויאמר, הנני רואה כי דברי הצדיק מכזיב אמת וצדק הם, הוא היה אומר “התנגדות קשה מאפיקורסות”. יען כל תמימי דרך ילכו מנגד לאפיקורס, אבל במתנגד רבים נכשלו בו, ונפלו במהמורות בל יקומו, כי מרשעים יצא רשע, רחמנא לצלן.

אבל עוד לא אבדו כלי חמדה, השיב ר' פנחס גבאי האם לא שמעת, קצב, את דברי החריף, באמרו כי עוד לא נתברר אם הספרים האלה ספרי מינים הם?

החריף מחפה על בת אחותו, המה תלמידיו, ענה הקצב, ולא אטמו אזני משמוע מפי החריף כי אסור לבחור ירא שמים להסתכל בספרים כאלה, ומי נתן לבני הכלב רשות ללכת אל בית נציב מסלת הברזל ללמוד שמה טרפה ופסול, אין זאת כי אם שמשון חלפן ובתו המכשפה אשמים בדבר, וקולר תלוי בצואר ר' שכנא הרמאי, הוא היצר הרע, הוא השטן והוא המלאך המות. הה! מי יתננו בידי, ואמרט שער זקנו גם פאות ראשו! ועתה ר' פנחס ידידי נלכה נא לבקש את שני בחורי חמד הנמלטים, למען הראות להם אותות אהבה בגלל הכבוד והיקר, אשר הכינו לנו. –

ר' פנחס גבאי ור' שמעיה הקצב סבבו כל היום בשוקים וברחובות לבקש את שני הבחורים הנמלטים ולא מצאו אותם. החסידים, אשר בהקלויז ישבו לשתות ושמעיה הקצב ור' פנחס גבאי שבו אל בתיהם זועפים ונבוכים. –

ומרים בת ר' שמשון חלפן ידעה את כל אשר נעשה בעיר, כי שמואל אהובה הגיד לה את אשר קרהו בשבתו בחג המצות בבית הפלאי, ולבה היה חרד על שמועות לא טובות, אשר ספרו לה העבדים והשפחות הבאות מן הרחוב. בנשף בערב יום היא יושבת לבדה בחדר קטן ומנורה קטנה העומדת על השלחן, מפיצה אור כהה סביב לה, והיא תפושה ברוב שרעפיה, והנה נפתחת הדלת ואביה ר' שמשון חלפן בא ברעש ובבהלה החדרה ויבט אליה בעינים חודרות קרב ולב עמוק, ויקרא: השמעת בתי את אשר עשה בן בליעל, בן פריץ, בן הקצב?

בן בליעל, בן הקצב! נאנחה מרים, מי זה ואיזה הוא? שאלה כמשתוממת וכלא יודעת את אשר הוא מדבר.

שמואל בן הקצב אהובך התחבר לאפיקורסים והולך בכל לילה ללמוד חכמות חיצוניות מפי הצרפתים, בן פריץ זה יעולל בעפר כבוד משפחתנו, וינבל צור מחצבנו, אהה! בתי, אנה אוליך את חרפתי! עצתי אמונה לך, כי תקרעי את התנאים, ותנתקי מוסרות הברית בינך לבינו, הוא ילך לאבדון ולבאר שחת, ואת תבחרי לך חתן אשר יכהן פאר משפחה וכתר של מדות טובות יכתירהו. –

את אשר יודע אתה, אבי יקירי, ידוע לי מתמול שלשום, ולא יפלא הדבר בעיני, אבל נפלאת היא בעיני איך נהפכת כרגע לאיש אחר, וכלי יקר מפז נהפך לנבל חרש בעיניך! ואתה אבי יקירי התדמה בנפשך כי חתנים וכלות נמכרים בזמננו בזול כתפוחים ואגוזים בשוק, וכל אחד מחליף את רעהו כמחליף פרה בחמור? לפנים נמכרו בנות ישראל כפרות הבשן לאלופים בני בקר וכסוסות לאבירים מזוינים, לכן בצדק שר משורר ישראל: “לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי”. כי אין בחירה לבחורי ישראל ואין רצון לבתולת בת יהודה, כל אשר נפל להם בחבל מידי הוריהם אותו נחלו. לכן מרבית בני עמנו אין רגש אהבה במעונם ואין שלום במגורם, אך מצות ומרורים יאכלו כל ימי חייהם, וצוררי ישראל האומרים, כי אין אהבה לבת יהודה, כן דברו. כי אהבה לא בכסף וזהב תקנה. אולם עתה ימי חושך ואפלה חלפו ועברו וימי אורה והשכלה הנה באו, גם בנות ישראל יצאו מעבדות לחירות, אני אצא ראשונה, ואחרף את נפשי למות מות ישרים בעד אהבה, ואהי לאות ולמופת בין בנות ישראל לגול חרפת העמים מעליהן. הררי עד ימושו וגבעות עולם תמוטנה, ואהבתי לשמואל בן הקצב לא תמוש ותמוט. המות יפריד רק בין גויתנו, אבל נפשותינו קשורות בעבותות קודש עד נצח לא תנתקנה.

הוי בת נעות המרדות! לא תקום ולא תהיה מזמת לבך, קרא ר' שמשון חלפן, ויעזוב את החדר בחרי אף.

עתה קורא יקירי נסעה ונלכה אל הכפר מי דימון לראות את שלום חנה אשת שמעון הכפרי ואת שלום מלכה בת אחותה.

חום היום הבוער כתנור רפה לעת ערב, ועננה הרת גשם ומטרות עוז תשכון על פני רקיע השמים, ליל חושך ואפלה אתא, ויכס בצעיף שחור את כל פני האדמה, ברקים ירוצצו רצא ושוב כמאורי מתאים על פני כל עובר אורח להוליכהו תוהו לא דרך, והרכב נהג את העגלה, אשר אנחנו יושבים בה בכבדות אל כפר מי דימון. בבואנו אל בית מלון אורחים מצאנו את שמעון בעל המלון עומד על מעמדו ומוכר יין ושכר לאכרים הבאים להנפש מעבודת היום, וחנה אשתו יושבת בחדר השני ושני הבחורים הנמלטים יוסף ושמואל ומלכה נלוו עמהם עוטרים אותה, ועל פני כלם נראו אותות פחד ובהלה, ויתאושש הבחור יוסף ויאמר למה תתראו במורך לבב, הלא אדוננו הנכבד נציב מסלת הברזל הבטיח לנו לחלץ את נפשנו מכל צרה, ומוצא שפתיו ישמור, כי איש אמונים הוא.

ומדוע יאחרו פעמי מרכבותיו? שאלה מלכה בתמהון לבב.

בלי כל תפוגה בא יבוא עוד בלילה הזה, ענה יוסף. עודם מדברים והנה קול שעטת פרסות סוסים וקול מרכבה מרקדה נשמע בחצר בית המלון, הדלת נפתחה והפלאי ושני רעיו בן דוד ובן חביב באו החדרה… כעובר אורח התועה באשון חושך ביער, מקום שם טורפי טרף ושודדי לילה לדמים יארובו, אם פתאום חלוני רקיע יפתחו לפניו, ואור בהיר בשחקים יזרח עלי ראשו, ומלאך אלהים בלבוש בשר ודם נגלה לפניו לנחותו מסלת ישרים, כן נראה הפלאי לעיני שני הבחורים ולעיני חנה ומלכה. יוסף ושמואל קמו מעל מושבם ויגשו לנשק את ידי הפלאי בהדרת כבוד, גם חנה ומלכה קמו מעל מושבן, ותעמודנה כעמודי שיש ולא משו ממקומן, כי תואר פני הפלאי הנחמד למראה, מצחו הרחב, ועיניו המפיקות חן ושכל טוב מבעד לשמורותיהן השחורות כעורב, גם שערות ראשו המסלסלות היורדות על צואריו, ובגדיו הערוכים בטוב טעם ודעת, כלם לקחו את לבב חנה ומלכה ולא הרהיבו בנפשן עוז לנוע את ידיהן ורגליהן. גם הפלאי עמד מרעיד ומשמים ולא גרע עיניו מעל פני מלכה דמאירים כשמש בצהרים. ומלכה בראיתה כי נציב מסלת הברזל מתבונן עליה שנתה לרגעים את מראה פניה, פעם דלה עיניה למרום ופעם נטתה עיניה לארץ מפני הבושת. כמו עשרה רגעים במספר עמדו שלשתם מחרישים, משתאים ומתבוננים על יפעת הנשים הנצבות למולם, ואחרי כן פתח הפלאי את שפתיו ויאמר אל רעיו בשפת צרפת:

אחי ורעי, תם אני ולא אדע נפשי, העלמה כלילת יופי זאת כקסם לא אדע שחרו נגעה אל לבי, כל יצורי גוי נוע ינועו חושי עזבוני ורגשותי כהמות ימים יהמיון בקרבי וימשכוני בחוזק יד אל קרבתה. לבי אומר לי בלי אומר ודברים כי בנצר נחמד ונעים זה סתרי חיי חלדי כמוסים, ובצלם דמות העלמה הזאת חזיונות ירחי קדם אחזה… בטרם כלה את דבריו פרץ שמעון הכפרי ברעש החדרה ויצעק בקול גדול, עד מתי אדם עומדים פה משתאים כחמורים, האם לא ראיתם עוד אדונים נכבדים כאלה בצל קורתי? מהרי חנה אשתי, לכי והביאי שכר לאדונים האלה, ואתם אדוני הנכבדים שבו איש איש על כסאו המוכן בזה וחכו מעט.

צדקת מאוד בעלי היקר, ענתה חנה, ותעזוב את החדר והפלאי ושני רעיו ישבו על כסאות סביב להשלחן. ותבא חנה שכר ותעמד על השלחן. וכשבתם כלם סביב השלחן פתח איש חמודות את פיו ויאמר:

רעים אהובים, שמעו את אשר גזרתי אומר בלבבי אתם בחורי חמד תעזבו את העיר ואת הארץ הזאת עוד בלילה הזה, ותסעו מזה, אחד מכם לארץ צרפת והשני לארץ אשכנז ללמוד תורה וחכמה באחד מבתי ספר הגבוהים. ואתה שמואל יקירי תהיה לרב, לא לרב גאון וחריף דורש חמורות, גוזר גזרות וגודר גדרים, כי כנסת ישראל מקוננת לפני הקב“ה, רבש”ע הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקימתים (ערובין) ור' חייא אמר, כתיב, אל תוסיף על דבריו, שלא תעשה את הגדר יותר מן העקר, שמא יפול ויקצץ את הנטיעות (בר"ר) כי אם רב משכיל. לא רב משכיל המתכסה באדרת החסידות למען כחש, ולא רב משכיל הדורש אחרי בלואי סחבות ובלואי מלחים לדעת קורות הפיוטים והקרובצים הישנים, כי אם רב משכיל, האומר לחכמה אחותי את, ומודע לבינה יקרא, ולכל דורשיה אומר אחי אתם. רב יודע דת ודעת, יודע את הרוח המתהלך בקורות היהודים ויודע את אשר רוח עת החיה דורש מאתו. באור החכמה אשר תבוא בלבך תגרש את ענני האולת וערפלי הפתיות מעל בני ישראל, תורם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה, אשר יעשון. \–

ואתה יוסף יקירי, אתה תהיה למליץ יודע דת ודין, אתה תעמוד לימין כל עשוק ורצוץ משפט, וצדק צדק תרדוף כל ימי חייך: מדבר שקר תרחק. לא תכיר פנים במשפט, ולא תטה אחרי רבים לרעות, ידוע תדע כי במקום המשפט שמה הרשע, ויש נספה בלא משפט. בזמננו דור דעה אך עגלי זהב ונטילי כסף העושקים דלים ורוצצים אביונים בעבור בצעם, יעלו מעלה מעלה, הם בונים בתיהם בדמי עניים וארמנותיהם השוד וחמס, במקום אחד הון ועושר וכל שכיות החמדה צבורים, ובמקום השני עוני ומחסור, נגע ופגע טמונים, והשמן לב אלי הזהב ואדירי הכסף מהבין כי בא תבוא עת הפקודה וימי השלום לא יאחרו פעמיהם, וקרוב יום אידם. ובני ישראל עודם עשוקים ורצוצים ובכל דור ודור עומדים עליהם שונאיהם לכלותם. אש תמיד על מזבח שנאת העמים ושה פזורה ישראל היא השה לעולה. ואתה בחכמתך תגול חרפת ישראל מבין העמים ולא יוסיפו בני עולה לענותם, כל צר ומשטין תכה בחץ שחוט לשונך, ואם תאהב צדק ותשנא רשע, אז שונאי ישראל יכרעו ברך לפניך, ועל פני כל העם תכבד.

עתה רעים אהובים הכינו לדרך פעמיכם ומהר נא שמואל והחישה מעשיך כי מרים אהובתך מחכה לך בכליון עינים בחצר מסלת הברזל…

טרם כלה הפלאי את דבריו והנה קול רעש אופן וסוס דוהר נשמע בחצר בית המלון, הדלת נפתחה ומרים באה החדרה.

ויקם הפלאי על רגליו ויאחז בידי שני הבחורים ויאמר אליהם קחו איש איש מכם את כלתו בזרועותיו וכרתו ברית אמונת עולם טרם הפרדכם מזה, ואנכי אברך אתכם בברכה המשולשת, וארשתיכם לכלותיכם לעולם, וארשתיכם לאמונת בית ישראל בחסד וברחמים וידעתם, כי מזרע קודש מחצבתכם. וישקו איש את רעהו, ומלכה, נגשה לנשק ידי הפלאי ותפול על צואריו ותבך, וגם הוא בכה על צוארה, ואין איש יודע מה זה ועל מה זה הם בוכים, גם הם לא ידעו פשר דבר הבכיה, אבל הלב יודע מרת נפשו, והלב יגיד דבר סתר בלי נשמע קולו. –

אחרי כן הוציא הפלאי ארגז מאמתחתו, ויתננו לידי מלכה, ויאמר חתום בצרור זה כל תולדות ימי חיי ואל תפתחי את הארגז בעודני חי… ואחרי מותי יודע לכם מי אנכי ומה חיי הבלי…

עודם מדברים והנה שמעון הכפרי בא שנית החדרה ויאמר הנני רואה, כי תכינו לדרך פעמיכם, אנה תסעו מזה בליל חושך ואפלה מנודח, יוסף בני נוסע לבית מדרשו אבל את אשתי חנה ומלכה יפתי אנה פניכן מועדות?

הננו נוסעות העירה לראות את המחלצות ואת המעטפות וחליפות בגדים אשר הכין שמשון הלפן ליום כלילת בתו מרים העדינה, וממנו נראה וכן נעשה גם ליוסף בננו ליום חתונתו, ענו חנה ומלכה פה אחד. ועוד בלילה הזה נשוב הביתה.

לכו לשלום, אך אל תתמהמהו בדרך, כי כמעט חצות לילה הגיעה לבל יקרה לכם בדרך, חלילה וחס! ענה שמעון הכפרי

הפלאי ומלכה וחנה ומרים עלו וישבו במרכבה אחת ושני רעיו בו דוד ובן חביב והבחורים יוסף ושמואל עלו וישבו במרכבה השנית ויעזבו את כפר מי דימון.

השחקים, אשר חשכת מים סתרם בלילה הזה, טהרו לאט לאט את פניהם, הירח יצא כחתן מחפתו ומנוגה נגדו עבים עברו, וכוכבי השמים הטיבו את פניהם גם הם ויביטו ממרום שבתם כרעים נאמנים על פני עוברי אורח אלה, ורוח צח חרישית נשב מכל אפסים להרנין לב דכאי רוח אשר בעינים זולגות דמעות יעזבו את ארץ מולדתם ובית אבותם. אולם הדרת הארץ ומלאה לא עצרה כח בפעם הזאת להשביח המית לבב הנאהבים והנעימים בהפרדם זה מזה. יוסף ושמואל ישבו זמן רב במנוחה על מושבם ויאספו אליהם רוחם לבל ישמיעו קולם, ויאנחו דום. וחנה, מלכה ומרים הנשים הרכות והענוגות האלה נלאו נשוא את הדממה העמוקה, אשר שררה ביניהן, וכפרץ מים כבירים פרצו עיניהן דמעות, ואנחות חודרות קרב איש ולב עמוק התפרצו מקירות לבותן. גם לב הפלאי נשבר בקרבו בשמעו את האנחות הכבדות ובראותו את עיניהן האדומות המלאות אגלי דמעה כרסיסי טל עלי אורות הנוצצים לנוגה ברק הירח, וימס לבו ובכל מאמצי כחו שאף רוח להבליג על יגונו ולהשקיט את סערת נפשו, ולא יכול, כי צרת נפש העלמות לחצה את לבבו, וכל רגע מרגעי נסיעתו כיום תמים היה בעיניו עדי בואם אל חצר מסלת הברזל.

בבואם אל חצר מסלת הברזל חבקו וינשקו איש את רעהו ויבכו רב ויעלו אל העגלות, ומכונת הקיטור השמיעה קולה קול עז בלי אהבה ובלי חמלה ותפריד ביניהם…