רקע
משה אורנשטיין
בקורת ישראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: פראג : דפוס אלמנת ש. פרוינד ושותפה; 1868

מדבר

על מצב המוסרי בבני ישראל באייראפא, אזיא הקטנה ואפריקא. דעותיהם, נמוסיהם, חקותיהם, הליכותיהם, מהם ממעין הדת נבעו, מנכלת הרועים, או מבאר חפרוה העמים.

גם

בקורת על הדור החדש.

ואבקש מאת אחינו בני ישראל, כל איש אשר אהבת אנשים ליטראטור העברית והאמת קננו בלבו, יואל נא לבוא על החתום להוציא לאור את ספרי זה עם ספר הליכות קדם אשר עודם בכתובים


מחסרון הוצאת הדפוס חלקתי אותו למחלוקות, וזאת היא

 

המחלוקה הראשונה

Prag, 1868.


על מות הגאון הגדול רכב ישראל ופרשיו ראב“ד דק”ק פראג מוהר“ר שלמה יהודה ראפאפורט זצ”ל.

לו ההמון יבינו אותו,

כאשר ילכו תהו

רבים יבכו על מותו,

כי בישראל אין כמוהו.

עלי לתת תודה לשלושה המה נכבדי ישראל, אשר שמו על ספרי עין הבקורת ויהללו אותו בחכמתם כערכו אשר שתו עליו.

הראשון הוא העמוד הגדול החכם המליץ המפואר אשר ידיו רב לו בכל חכמה ומדע, שמו נודע בכל תפוצות ישראל לשם ולתהלה, היושב בשבת תחכמוני כמהורר וואלפגאנג וועסעלי.

השני הוא הרב הבלשן הגדול נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, כמהורר שאול יצחק קעמפף.

השלישי הכי נכבד האברך, רך בשנים ואב בחכמה המליץ הנשגב כמהורר זעליגמאן העללער. עוד עלי לתת תשואות חן להחכם הנכבד והיקר, החוקר האמתי כמהורר קלמן ליעבען.

ובכלל שלום וברכות, מאל המערכות, ממגד שמים ממעל ותהום רובצת תחת לכל יחידי סגולה אשר נדבה לבם לקחת את ספרי במחיר, תהי משכורתם שלמה מן השמים, אורך ימים בימינם ושנות חיים.

עוד יזכר לי אהבת איתן, הלא הוא הכהן הגדול מאחיו, הרב החכם המפורסם בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, עמוד הגדול אשר כל בית ישראל ישען עליו כמהורר אברהם כהן מעיר הבירה פאריז האיש הגדול הזה נדב מכספו מאה פראנק להוצאות הדפוס. החכם הזה המקדיש עתותיו לאחיו להושיעם מחולצי נפשם גם ישכיל מאוד להקים מדרשי החכמות בכל תפוצות ישראל בארץ קדם ואפריקא, ללמד את בני יהודה קסת, בל יהיו עוד למכשול ולפוקה בעיני העמים האומרים נרפים המה נרפים אך לשפת יתר תחשב להרבות עליו בהלולים ובמזמור לתודה לאיש אשר כבר בכל הארץ יצא קוו. ומי זה יגמור עליו את ההלל? אך אחת דברתי מי יתן ישפוך רוחו על כל בני עמו, ילמדו עשות כמוהו, במו פי אַברכהו, יהי נועם ה' עליו, ומעשה ידיו כוננהו.

אל המאורות

בשחק, שאו נא עינים,

להבדיל ולהורות

נבראו שנים,

כן בחלוף הדורות

נראו פעמים, שנים

המה המנורות

להאיר ליוצאי מצרים.

גם עתה יאירו הנרות

להיות לנו לעינים,

הלא הם שני נשיאי העם, משה ואברהם.


משה יפדה את ישראל מיד שוסיהם

ואברהם מקים יריעותם,

משה מציל אותם מידי לוחציהם

ואברהם ישכיל להורותם,

משה יפתח את מוסרותיהם

ואברהם ייטיב אורחותם

משה הקים בית מדרש לעולליהם,

ואברהם יסקל נתיבותם,

שנים המה עמודי עם, משה ואברהם.


אמת וצדק יחד נשקו

משמים נשלחו לעזרת אחיהם,

לזכרון עולם בעט ברזל יחקו

פועל ידם יספרו בניהם,

לא קם כמשה כאשר רבים צדקו

וכאברהם לפקוח עיניהם,

שניהם מכסף זקקו

הולכים בעמוד אש לפניהם

הלא המה נכבדות מדובר בם, משה ואברהם.


גם אנכי בי נא אישים נהדרים,

נלאיתי נשוא לא אוכל עצור כח

בראותי אחי, ימשלו בהם זרים

ואמת וצדק ילכו שחוח

חרבו מַעְיְנֵי הדת, העם ישתו מי המרים

והמורים לא יביטו עיניהם לפקוח

עוד לא יעטו דשא השדות והכרים

עוד הנצנים לא החלו לפרוח

על כן גם אני דברתי בקהל עם

קחו נא מנחתי משה ואברהם.


 

השקפה כללית.

אם אמנם רבות הן על הנוסע במרחקי ארץ לחקור ולדרוש בידיעות שונות ונכבדות כמו מדידת הארץ, תכונה, לשונות, חקרי קדמוניות וכאלה; ואנכי רק מטרה אחת שמתי נוכח פני, הלא הוא מצב המוסרי, הסבות רבות הנה: ראשית עודני באבי הושלכתי מארץ מולדתי, ותהי ראשית ידיעתי התלמוד והחונים לרגלו, והידיעות האחרות המעט אשר עמדי לא אבוש לאמור כי גנובים המה אתי ככל בני ארצי בארץ פולין הלומדים בסתר מפחד בני אמם בל ירדפו אותם עד חובה. גם נפשי יודעת מאוד כי לא לזאת נקראתי, לא לבד כי לא עלי העבודה הזאת, לחקור באלה אשר כבר רבים וכן שלמים ממני שפכו עליהם מי שחור אך למכביר, גם מימי נעורי קנאתי מאוד לרוח המוסר, ולאהבת ואחדות אנשים תפעם רוחי בדעתי כי זאת היא הנקודה הגדולה להעלות אנשים ברום ההצלחה באשר היא אתנו רק צל על פני הארץ. עלינו לערוך קרב עם כמה שגיאות ואולת המונעים את הצלחת החיים טרם יתבכרו הידיעות וקורות הימים יתבררו ויתלבנו, אף כי החושבים להסיר את מסוה הדת מעל פניו. בדעתי כי לשוא שקידת סופרים, אם לא יפתחו ארובות השמים ויערה עלינו רוח ממרום, יחיו המתים נבלתם יקומון יבואו ויגידו מה פעלו הדורות מראש ומדוע לא הניחו יתרון לעולליהם.

כמעט הדמיון התעני כי נטיתי מן הדרך. אשובה נא אל מקומי הראשון ואומר, כי המטרה אשר עליה דרכתי את קסתי היא מצב המוסרי; ידעתי כי השם הזה כאשר יקל מאוד בעיני ההמון החושבים כי המוסר בקרבם, כן יכבד מאוד בעיני חכם לב, הבוחן את דרכי החלד, הסכין אורחם גם רבעם, לא לבד כי מעטים המה אשר הטבע חלק להם הרגש הדק להמוסר האמתי בלי תוארים ותקות גמול כמשפט דעתינו: גם המוסר בעצם אין לו יסוד מוסד להחוקר האמתי. אך למותר יחשב לתאר את המוסר ההבלי הצרור עם האמונות הזרות והנמוסות שוא אשר יצרו אנשים בדמיונם, יהיו אך למשא על כל חכם אמתי. מטרתם רק לשלול מאתנו את מעט ההצלחה הצבה לנו מיתר הפלטה, אשר הניח לנו הזמן בוגד מודיע מרמתו אחרי לכתו. אדבר רק מן המוסר יתרועע עם רעיון החוקר ועם רגש לבבנו, בנקל לנו לבנות עליו יסוד מוסד, לו עם הטבע יתאחד יעלה בקנה אחד.

אמנם מה היא הנקודה החזקה נעמוד עליה בכל תוקף ועוז בלִי לערוך קרב עִם חליפות הזמן, הִשָּׁנוֹת העמים, מסתרי הטבע הדואג לשחת כל בשר מימים ימימה, יהיה על ידי דבר חרב רעב וכאלה. פה עומד דעתינו משתאה ומחריש. אם לא נודה כי יושב סתר הוא עומד למעל מדעתינו יוליכנו במתג ורסן בלי לדעת אנה. מה היא תכונת חיינו? הצלחתנו על מה אדניה הוטבעו? זאת יודע שמים, לחקור ולחפש בענינים כאלה לא ישוה מחיר שחור. אמנם על זאת ימרר רוח החוקר בהתבונן על רוע המוסר אשר יצרו אנשים בדמיונם, גאות העמים, שנאת הדתות, כבוד המדומה, נמוסי הבל, וכאלה מי לא ישתומם למחזה הזה. באשר ראה ראינו כי החכמה ומלאכת מחשבת יום יום יגביהו עוף. חדשים לבקרים יסירו חכמי לב את הלוט מעליה. ימישו חושך ויהי אור, אמנם המוסר עוד ישכון ארץ, עוד כנפל אשת בל חזה שמש, עוד יסכרו ארובות הלבבות, מטר האחדות לא נתך ארצה, פרי השלום עוד לא התבכר, האמת לא חנטה פגיה.

רק במלאכת מחשבת יתפרדו העמים למיניהם אלה יכפלו בעבודתם, ואלה טמנו ידם בצלחת, אלה יציצו ויפרחו ואלה יבשו ויחרבו. העומדים ברום ההצלחה הם המה יעשו סדרים למען יחדרו אליהם עמים והמסחור יעלה מעלה, לו גם המוסר עמם יתרועע, אז ימשוך בחכו התקוה כי עוד חזון למועד, ישליו אהלי העמים בימים יצרו, אמנם כזאת לא נהיתה אם החכמה ומלאכת מחשבת יאירו את קרני המוסר אך שמץ מנהו, מעבר מזה יעשה גם חרמה. יען מה? יען המלאכה עם הדעות לא עלו בשבולת אחד. הראשונה תבוא במקרה טרם הדעות יניבו. זאת מודעת לכל חכם לב כי במרוצת הזמן וחליפתו ישתנה גם מראה המוסר, הגבה או השפל, כקץ ירחי החורף טרם בוא האביב, מעבר מזה ינשב רוח הצפון יהולל שלג, ומעבר מזה רוח הקדם ימסם כדונג, פה כפור וקפאון יכסה אדמה, ופה תזרח השמש יאספון. כן ירעשו הרוחות בשצף קצף עדי יסובב הגלגל, אופן הארץ יהפך פניו, וקרני השמש יישירו לכת, קרח וחורף בחומו ידעכו, הליכות נחלים קוו למו, הארץ ככלה תעדה כליה, ושוכני עפר יקיצו וירננו, כל צפור כל כנף יתרועעו אף ישירו. כן מחזה המוסר לעת כזאת. מעבר מזה עלה אך למעלה, ומעבר מזה ירד חמש עשרה מעלות אחורנית. אך לאולת תחשב לחשוב כי בידינו לעצור בעד הרוחות הרעות.

אך, קנאתי מאוד לרעי אליל, המעט כי לא בקשו להטיב את דרכי המוסר, גם הלקח מעט הטוב אשר נשאר לנו, אותו נתנו לחרפות. התורה הזאת תעמוד לנו למשמרת תוליך את המאמינים בטח, ואלה אשר אין אומן בם תתן לפחות מעצור לרוחם טרם בכרו עשתונותיהם, אותה יכרסמנה כחזיר מיער. לו על ההבלים לבד ישלחו הכורת, לו למטרה הגדולה יורו המורים, הלא היא אהבה ואחדות אשר היא באמת תכלית הדת, החרשתי. אמנם לא לבד כי יחטיאו המטרה, כי כאשר נתבונן בהם נראה כי המרו את תוארי הדת עם תוארי הזמן, גם חלק מאוד לבם, מהם שלחו עליה הכורת להכריתה לגזרים, את אשר ייטב בעיניהם ואת אשר יחפצו בהם הדור החדש, יאמרו כי זה מטע ה'. ואשר טחו עיניהם מראות, או תכבד עליהם העבודה, יאמרו כי זה ראש ולענה. מהם ידמו בלבבם לפתוח את מוסרות הדת עם חומר הגולמי אשר הוא לפנינו, והנה לא לבד כי שגו מאוד ברואה כי איך נכריח את דעתינו לשפוט על דבר אשר לא נדעהו על ידי משפט הדבר הנדמה לנו לדעת? מי יודע, לו נדע לכלכל הדבר אשר אנחנו שופטים עליו, עם הדבר אשר נשפוט ממנו, היינו יודעים כי לא נדע? גם יסוד הדת והמוסר תחריב הדעה הזאת גם יחד, כי ההמון מעריכים את הטוב והיפה רק לתועלת החומר, ולהפיק משאלות הרגשותם, והענינים יכולים להיות יותר יקרים ונכבדים, יהיו לרפאות הנפש ולמשפט הדת, כערך הפעולות ולא כערך הרעיונות. יהיו אך תפל להם אם לא ימצאו יסוד מוסד במשקל המחשבות. גם תחריב מוסר, כי החומר לבד עוד תש כחו להביא את ההמון במוסרות אהבה והאחדות אשר למעלה הנה מתאות החומרי וחוזק הדמיון. גם החכמים לרוב לא ימלטו מעול יבוא מבטן ההרגשות כגזרת העתים וכמתנת הטבע; ואם עשר פעמים יבינו כי לא יצדקו במעשיהם ומעטים המה אשר רוח האמת והחכמה יקוננו בלבם מבטן אמם ישנאו את השוא וירדפו את הטוב אף אם יהיה למפגע בהם, לא לבד כי חייהם ישליכו מנגד אשר חלקם המה על גפי חלד, גם כבוד המדומה ישאר אחרי מותם אשר עליו יפלו גבורי ארץ אף כי הנבונים יכרעו שדוד לרגלו. כל זאת יהיה משחק למו לעומת העונג הטוב והחסד יכלו לעשות לנדכה לבב ועניים מרודים האסורים במאסר העוני וכבלי הזמן אף כי להושיעם במצב המוסרי, אשר היא באמת הצלחה אמתית.

אמנם איזה דרך ישכנו החכמים האלה? הנמצא כמוהם אחר מני אלף? מה יעשו ההמון הגדול הזה אשר הטבע חשך כוכבי נשפם, לא חלק להם הרגש הדק להחסד והמוסר האמתי. יאהבו רק את המראות היפות בדברים החומרים ותקוה הכוזבת. לולא האמונה תהי להם מינקת, וערפל יערב להם להושיבם עדן, כמעט מכל בשר ישחיתו את דרכם, אך משחק יראו יתנו לו יקר וגדולה לא למענו, רק להפק משאלות ההרגשות, ורגש שמימי יקונן בלבם עמוק עמוק, אף אם יכחשו ויצחקו לא ימלטו ממנו טרם בוא המותה, יתראה לעם עם כדמותו וכצלמו לא לבד כתואר אמונתם יגדלו בהם, גם אם עיר פרא יולדו לא ימנעו מחפור אחרי איזה אמונה כערך דמיונם. תורה אחת ואמונה אחת היא לנו, וישתנו רק בתוארים ובצורות שונות, כמצות ההרגל והקבלות, וכערך הלבבות והדעות, ויהיה רק בזאת ההבדל כי החכם האמתי יצייר אותה בלי שום אמצעי ותקות גמול כרעיון ההמון, הבונים אמונתם על כנפי הרוחות והרצון לבד בלי הכרעת השכל, ורגש החזק האמתי הוא רק מתנת שמים לאנשים הגדולים, ימצאו רב תשלומים בעשות החסד, בל יחפרו מקורו אם כחו רב להחיותם חיי נצח, ועד מה תתענג נפשנו תתנבא לנו אור עולם בלי לדעת מה? כי מה ברית כרתנו עם שדי להושיבנו עדן תחת פעולתינו הטובות הרוג בקר ושחט צאן, ואם ישיאנו הדמיון כי צדיקים אנחנו, איה איפוא היא פנת יקרת ומגרש חמד כי נוכל לאמור כי ירשה היא לנו, ויושב סתר ישא מאתנו? או נכון לבנו בטוח כי יקר הגיו השפל הזה ישוה מחירו עדן ולא להביאו עולה כליל לאל הנעלם? או אולי חפץ הוא לכלות אותנו לאיזה סבה היותר יקרה בעיניו? אז יהיה הכליון אך ישע לו נבינהו! אמנם לא כן תתנבא רוחנו רק תבטיח לנו כי גואלנו חי ואחרון על עפר יקום. יהי מה! האם בלא זה לא יהיה האשם עלינו להיות אנשים ולא חיתו שדה?

וכאשר נתבונן בתורת ה' לא מצאנו כי תצוה לנו על האמונה או תבטיח לנו חיי עולם, אך תצוה לנו הפעולות. הראשונה אך למותר לצות דבר אשר שקע הטבע בלבות אנשים. ויהיה רק ההבדל בשנוי הדעות, ומי זה יכול לנגוש על הרעות אהבה ורצון? או מי יתן רסן ומתג לדעת אנושית לאמור עד פה תבוא ולא תוסף, כאשר נצוה לעין שתחשך אורה? זאת היא לדעתי הסבה הראשונה אשר בגללה נפרדו הלבבות ותחנף הארץ; כי לו תהיה באמת כדעת הסופרים אשר בדו כי כל איש יאשם על האמונות ועל הדעות, אז נכריח לאמר כי שער השמים פתוח רק לבהמות וחיות הארץ, והחכמים כלם ירדו שאולה. אמנם לא כן הדבר כי תוארי האמונות וכזביה יצחקו רק בארץ. מהם ישחקו רק את דרך אמונה, ילבשו אדרת למען כחש, יעשו ממנה מסחר, יהיה מטרתם להאשים אחרים, או יעשו בלי דעת. בין המחנות האלה יעמוד המשכיל לא יכול דבר כי ירא בל יורו עליו המורים, כמעט רגע ימח שמו מספר העברים אף כי באמת ירא אלהים והולך תמים בדת אמתית ולא במצות אנשים מלומדה.

זאת נתתי אל לבי על כן המו מעי מאוד מאוד. קנאתי לאחי, סכלות עמי אכלתני, על הרועים חרה אפי כי יאכלו רק את חלב העם ואת האמת לא ידברו, מי המה הרועים? החכמים המה? מחכמי הזמן הרימו אותם? לא! אך לרובע ישראל יקימו רועה. ירימו הכהנים למספר הלשונות. עשירי עם הם המה ירימו גם ישלחו בכל תפוצת ישראל, מי זה האיש החפץ למלאות ידו לכהן יבוא ויעמוד על אבן בוחן, במה איפוא יבחן דורש טוב יטע אמונה? דובר אמת? ירדוף צדק? לא! יהיו דבריו כמלאך אלהים שפתותיו ינצרו דעת – לא בזה יזכה בגורל הכהונה אם רק שפתותיו נוטפות מור. אם לא יחלוק לשונו, אם לא ידע לעוף על כנפי הרוחות לתאר את הענינים במראות נשגבות, המעוררים רק את אזני השומעים והעם ימחאו כף בלי לדעת מה, איש כזה לא יכון לכהן. לו חכמה ישכילו ויתנו את העבודה הזאת לחכמי הזמן, הדורשים טוב אלי עמם, היודעים להבדיל בין האמת ובין השקר, הם המה ירימו הכהנים לא לבד אנשי אמת שונאי בצע, אשר מעשירי עם לא יחתו, כחשם בפניהם יענו, גם תורת ה' ימלא לבם על כל גדותם. כי היש גוי או ממלכה אשר יבחרו אנשים לשרת אמונתם טרם ידעו תורת עבודתם? ושפת לקחם מבטן יצאה? אף כי קורות תורתם? ואנחנו מה? אהה! לא לבד כי חרפה שפת עבר, אין דורש ואין מבקש לנפשה, בחשבם מה בצע בלשון מות הישנה שנת עולם ולא שם לה על פני חוצות? מה כבוד ננחל בה להרים אותה מאשפה, התהיה לה עדנה אחרי בלותה? לא ידעו ולא יבינו כי רק בה נקוה להחיות את רוח היהודית האמתית עשרת מונים מן התוארים החצונים השוחקים רק לגאוה וגאון, להראות השרים את יפים ורוב עושרם המעוררים רק קנאה בין גוי הארץ, הבזאת יעלו מעלה? או באלה יתהללו כאשר יעטו פאר למראה עינים? או יתר תפארת לעם להחיות את רוח הפנימית לא לבד ללמוד דעת וחכמה להבין בכל מלאכת מחשבת להראות כי לא אלמן ישראל גם ישמרו ויחיו את רוח אמונתם וגאותם, אשר בהם ישתבחו כל גוי הארץ, לא לבד נכבדי עמים, אף גם בזויי העמים לא יחפצו להכחיש את מקור מולדתם ואמונתם, ויותר ישראל אשר באמת יתר שאת להם ביחסותם למשפחותם, ושאר רוח להם באמונתם, אשר מבארם ישתו העמים כלם.

ואיה איפוא המטע הזה? אי תפרה רוח היהודית? הלא אם אל נערי בני ישראל נביט אך למצער ילמדו לשון עבר, שפת כנען אך תפל תהיה להם, ותהי ראשית למודם לשון העמים למטרת העבודה אשר יחיו בהם, או באלה יתהללו, טרם ידעו לשון אמותם כאלו ילד אותם הקאת או הרחם – איך לא יחם לב לראות איך גוי הארץ מדברים בלשוננו, ונערי בני ישראל אהה! יצפצפו כצפור בהיכל ה' בל ידעו מה, ומעטים המה הלומדים אך מזער במהרה ישכחו. עודם באבם ימחה מלוח לבם כאיש חולם חלום. כי מדלת העם הנער עודו חמש עשרה שנה ידפוק על דלתי המלאכה, או המסחר. רבים המה הערים אשר לא לבד חוקות ישראל לא ידעו, שטו הנערים לבקש מחיתם טרם ידעו תורת אמותם, גם מוכרחים להפר ברית בל יאבדו מעמדם. ועשירי עם המה יתנו את בניהם בבית מדרש החכמות ללמוד לשונות בני קדם לתכלית הרפואה, החוקות “יורי” (Jurisprudenz) וכאלה, שם מעט היהודית עוד זרוע בקרבם יעלה בתוהו ויאבד, ותהי רב מהללם אם לא יבושו ויכלמו כי שם יהודי נקרא אליהם. זאת היא לעת כזאת אשר השרידים עוד בארץ, עוד יהודים אשר ה' קורא עליהם עומדים אך למשל לשארית ישראל, עוד הזקנים בעם קנאת היהודית בקרבם השאירה להם ניר מימים הראשונים, אך למצער יזכרו את בניהם בל ישכחו את קדוש ישראל ובאלוהי יעקב יתנו אומן.

אמנם מי לא יראה כי הנה ימים באים ויהיה האיש היודע לקרות בתפלה למופת ויקרא שמו בישראל רב, כאשר גם עתה יש כפרים רבים כידוע לכל נוסע יהיה המלמד או דורש אחד להם לרב והעם יביטו אליו כאֶל נחש הנחשת, ויהי דמותם רק ככהני הגוים המתפללים בעד העם והמה יפטירו בשפה באותות יכרעו או יעמודו – כמה יהיו כאלה לצור מכשול לבית ישראל, זאת יבין כל חכם לב, כי לא לבד חוקות התורה לא ידעו, גם יוציאו עליה לעז בל תגלה ערותם, כן ירדפו את שוחרי הדת ותופשי התורה לשלוח איבה בינם ובין העם בל יתמכו את ידם באמרם נרפים המה על כן יבקשו עזר, ולא ידעתי מי המה הנרפים? אלה אשר יסקלו את כרם ה' צבאות? או אלה הרשעים אבירי לב צוררי נפשות למען בצע כסף? אלה העומדים לנס לשארית ישראל להחיות את רוח היהודית, או אלה הממלאים בטנם מחלב העם ואת הצאן לא ירעו ותהי מטרתם רק להשחית את כל חלקה טובה. אהה! חוסי עלי רוחי אל תענני. עצרי נא במלין. כי אש תוקד בקרבי לא תכבה כאשר אתבונן על אולת העם ועל המחבלים את כרם ישראל. חם לבי בהגיגי כי פוזרה ישראל תופשי התורה חדלו, גם הדעת איננה.

היהודית האמתית היא נלחצת משני עברים: מעבר מזה נביאי השקר המצפצפים חלומות והבלים; יחזו לעם משאות שוא ומדוחים, כאשר יערבו להם להעלותם השמימה ואל הארץ לא יביטו. זה מתהלל בשם חסיד, ושם בשם קדוש יכונה, והיתה החסידות למגן ונשק בעד כל עול וחשק, במקום החסיד חֶסֶד, והקדוש יהולל עושק. ומעבר מזה ינשכום האריות הלא המה הנפילים האומרים פרי התורה יבש ציץ, נבלו עליה ופרי הזמן החל לצמוח, הם המה שתו בשמים פיהם באמרם אין כל! השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. כאלו ברית כרתו עם שמים, עשו חוזה עם ערפל. הן הטבע סגור לפנינו, נדע אך שמץ מנהו אף כי השמים ושמי השמים. לו הלבבות בכרו, לו יעשו הטוב על דרך חובת הלבבות, לו לא יצברו כספם בעד הבלים אחרים ותוארי שוא אשר לא עם הדת ולא עם הדעת יתרועעו החרשתי, אמנם על זאת ישתומם כל חוקר כי ההבלים עוד כימי קדם ישוררו בארץ ומי יאכל את רכוש ההמון? הבלי הדת והבלי הזמן. היכלות לשמים, בית מועד לכל חיים, מצבות זכרון, המנצחים בגרון, המה יאכלו את יבול הצדק, ועניים אמללים יאכלו ספיח, הפזור הזה למי? הריח נחוח היא לשמים? ירננו שוכני עפר? או יתענגו עליו החיים? החפץ לה' באבנים? החצר מות הוא מגרש שיח? או עד הגל ועדה המצבה מה? כי אבן הקימו. לו חצי הכסף יפזרו בעד עניים אמללים המפוזרים בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים אשר עודם בכבלי העבדות ובמאסר העוני, רגלם לנחושתים מחוקים הקשים עמוסים עליהם מגוי אכזר ופתי הרודפים אחרי הנחשלים. בל יבינו כי הזמן חליפות לו מכסו ישתו העמים כלם כחכם כפתי, כעז כחלוש, יחדיו לרגלו יכרעו לא יבקר בין טוב לרע, העומדים ברום ההצלחה לעת כזאת ישקע שמשם בימים יבואו, ומי זה לידו יתקע, לכרות עמו ברית עולם אשר לא יכרת?

אמנם מי זה בין הפראים האלה הקורא הדורות מראשית, בדעתם כי להם לבדם נתנה הארץ וכל הגוים כלם כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, כן ידה הזמן גורל על בת ציון, הגלות הפיל פור על נדחי ישראל מהם הושיב במטב הארץ בין עמים טובים העומדים ברום החכמה והצלחה, ומהם שלח לעזאזאל בין גוים אכזרים אבירי לב המושכים ידיהם מכל מלאכה. בארצם צלמות ולא סדרים – האם לא ייטיב לעשות להושיע את הרחוקים מחולצי נפשם. כמה יש מן אנשים הגדלים על ברכי התלמוד ובאבותיהם האשם שלא למדו מלאכה אשר יעשה אותה האדם. בחשבם כי זאת לבד יספיק לנטוע את מטע התורה ולחרוש את אדמתה; אמנם לעת כזאת התלמוד סחי ומאוס היה למרמס חוצות, התורה היתה לזרה, המדרש למדרס, כן נתעבו שוחריהם, העובדים בה לא לבד כי כבוד לא ינחלו גם יכובד מהם האכר, כל טמא וכל זב לו פי שנים מאיש עברי, ואיה איפו יעשו העניים האלה להחיות את נפשם אם לא נעים ונדים בצרורות על שכמם ידפקו על הדלתות על המחיה על הכלכלה. מי יחוש להטיב את מצבתם? אין איש! מלחמה כי תהיה בארץ, על גאות עם אם ישלחו חרב איש ברעהו, בית השחוק, כבוד המדומה, וכאלה, אין כסף נחשב וזהב שבא משחק למו, אם יוחק רק שמם במכתבי עתי או יקוו להגיע אל אותות הכבוד. כן צדק המון האוהבים רק לצפצף בגרונם ואת תוכן החסד לא יבקשו, לא שקול ישקל הכסף הנתן למטרת החסד האמתי, עם הכסף המפוזר לאפס, לא תפול על האמת אחד מעשרה, זאת מחזה הדת והחסד לעת כזאת, פה יעמוד המשכיל מחריש ומשתאה, לא יפלא על הישנים אשר כבר נודעים בארץ, כי ישחקו רק את תוארי אמונה ובילדי הלשון ישפיקו, אמנם יותר ישתומם על החדשים, לדעת מה המה? החוקרים המה? מדוע ישחקו התוארים? ואם מאמינים המה מדוע לא יחיו את רוח היהודית? אמנם כאשר נתבונן היטב נכריח להודות כי היהודים לעת כזאת, נגד הימים הראשונים ונגד אחיהם בארצות קדם עלו למעלה ראש, הן בחכמה ובמלאכת מחשבת, הן בעשות צדקה וחסד, ומה יחסר להם רק סדר הטוב וסדר הלקח? הרעה הזאת לא לבד מקורה בחליפות הזמן אך גם היא בטבע ההמון האוהבים רק המראות היפות, לא יבקשו לעולם האמת והחסד למענם כאשר המה בפועל. רק יאהבו את לבושם, אם יתחפשו בכנף רננים, קול זמירות ישמיעו כקול משורר וצלצל כנפים.

ומה היא התרופה למחלה הזאת? הלא היא הלקח הטוב, להעלות הכורת על הדעות הזרות הלוחכים עוד יותר את יבול המוסר יעשו אותו כלה, זאת היא המטרה אשר אליה צמאה נפשי. אליכם חכמי ישראל עורו, עורו. לא עת לחבוק ידים. הקץ לא בא? הלנצח תמשול אשת אולת? הפתיות לעדי עד תמלוך? העוד לא הגיע העת להסיר את מפצלת התוארים, מהיות גבירתה? העוד לא בכרו העשתונות להסיר את אלהי הנכר? הלא המה פרי הדמיון והרצון ולא פרי השכל והאמת! העוד לא נדע כי השמים לה' והארץ נתן לבני אדם? ולא עלינו לריב ריב על דעות כאלה אשר כלנו יחד נמשש כעור באפלה? העוד נסתרה מעינינו, כי כלנו בני איש אחד אנחנו, ואין איש עלה בעולם האמונות לדעת איזה מהן תבחר או כולן כאחת טובות כפי השנות עם, היהודי יחיה בתורת ה' והברית חדשה תהיה לעשו ירשה? האם עוד לא באנו אל המטרה להניח את האמונות ואת הדעות באשר המה שם, ולערוך קרב רק עם הפעולות והדעות הרעות המונעים את המוסר והצלחת אנשים? העוד לא יבינו כי תכלית הדתות והאמונות היתה רק למטרה הזאת? והתוארים והתמונות המה פרי רעה אליל בראו חדשות למען בצע כסף? העוד לא ארו עינינו לראות כי הדת לא תצוה אותנו על האמונה ועל המחשבות, רק יובל תהיה להם? מתי נבין כי הרעות גם הטובות לא יתיחסו למשפחות לארצות ולאמונות. רק לאנשים? הדעת או האולת הם המה ישחקו התוארים. ולא פרי הדעת והדת האמתית, פרי הטובות גם הרעות, החכמה או הדמיון נאכל יחד חלק כחלק. וכאשר לא נכון להאשים את איש על אמונתו, כן יותר לא לבד כי לא נכון, גם רשע היא ואולת להאשים את החוקר הזה אשר האמונות והתוארים יזורה לרוח גם יחד. ויאמן בסתר שמים בלי לדעת מה. ונהפוך הוא זה יותר מאמין אמתי באשר לא יאמין בצורות ותמונות, מאמונת המון הבונים אמונתם על הרצון ועל הדמיון, אף כי אלה החושבים לבנות אמונתם על הררי הגיון והיא כקש תרפנו רוח האמת.

נכון לבי בטוח כי הדעת והרגש הדק אשר בו יחֻנן כל איש כמתנת שמים לא נכון להחליף אותם עם חזיונות שוא ומראות הבל ממעין הדמיון נבעו. לא יתכן שיצוה לנו שמים לסגור עינינו ולמשש בחושך, ואם באמת כמני ככל איש יהודי נאמין כי כמה מן החוקות המה למעלה מדעתנו, אבל לא נגד דעתנו, אם רק לא נכלה את משפט שכלנו מעל פני האדמה בגלל אמונות שונות ילדו הסופרים הראשונים, אם לא נחליף את הדעה החזקה בכח המדמה. בדרך הזה לא לבד כי כל אולת ושגיאה יהיה להם משפט הבכורה גם נכריח להאמין כי כלנו יחד נרדה שאולה אם לא בשגעון ננהג. ולו באמת יהיה סוד שמים נסתר, יהיה להצלחתנו או לחזק איזה ענין הנסתר מעינינו, יהיה מצוי באמת אף שהוא נגד דעתנו, לא יתכן שהשמים ישלח לנו הדעות האלה ע"י מכתב אנשים, ויחפוץ מאתנו לברר האמת מתוך השגיאות הרבות נפלו בכתובים, אם לא המתים יקומו ויגידו לנו, או יפתחו ארובות השמים כמדובר.

עד כה מחזה היהודים באייראפא. גלתי מצבתם אך שמץ מנהו.

הואל נא אחי הקורא נבקר נא את אחינו בארץ קדם. שם הזמן חבק זרועותיו שנת עולם לו. שם לא שחתו הלקח עד תומו, אך ספחו אליו את קטב ובני מרירי, מראש מקדם השעירים ירקדו שם, כן ישתבחו גם עתה. לו הדמיון הזה יעוף על כנפי הרוחות לבד, אז המכשלה אך מזער תהיה, כי מי זה האיש יערוך אתו קרב, מי יקשה אליו וישלם. הלא מקדם מאז יולד דמיון, מעת הרים חוללו והארץ חצבה עמודיה, ומי זה האיש יניף עליו חרבו? אמנם על זאת דוה לבנו לראות איך השחת ישחת את יבול המוסר; לא לבד בקרב האמונות ישכון כחמור רובץ בין המשפתים, גם הלבישו אותו עור ובשר ויכרעו לפניו ברך, באמרם כי השדים בראש חוצות יהלכו אף כי ישלחו קול פחדים באזניהם. באמרם כי המה ימחצו והמה ירפאו, בגללם ימנעו את הרפואות הטבעיות, ורבים ירדו לבאר שחת טרם יגיע עתם. קצור קצרה ידי לתאר את ההבלים כלם, אף אין פה מקומו. אתאר אותם בתוכן במחברת אם יהיה ה' בעזרתי לחזק דברי בעט ברזל ועופרת. ואומר רק דרך כלל כי המסדרים החדשים אשר באו שמה לפקוח עיניהם במצב המוסרי, כאשר נבין היטב נראה כי הרעו יותר מאשר הטיבו. ההבלים עוד ישוררו בארץ כידוע לכל נוסע. אך אלה המה החדשות אשר בראו בארץ כי הלקח איננו, שדד אותו הזמן. מראש מקדם צמאה נפשם להאיר באור ה' כיונק יכסוף שדי אמו, רגש אהבה בקרבו לחבק זרועי ילדתו, כן נכספה וגם כלתה נפשם אל קדוש ישראל; קנאת הדת בחצי הלילה יעירם לשפוך לבם כמים על אבדן קרן ישראל. פלגי מים תרדנה עיניהם על חלל נזר בת ציון; קנאת היהודית כאש עצור בעצמותם, כאלו בית ה' עתה נחרבה, לעת כזאת הורסו אשיותיו; כמו מקרוב אסף כוכב ישראל את נגהו, ותחשך שמש הדת, רוח יעקב שלח בהם התבערה ויעל להבו השמימה. אמנם לעת כזאת מאז הזמן קרא להם דרור, יובל הוא לארץ, כבה נר ישראל, ותחשך אמונתם. יען מה? יען העת פתח את מוסרותיהם, טרם בכרו עשתונותיהם. כאור בוקר יזרח שמש על ההרים על כל גי ותלול תפיץ קרניה: פה עמקים יעטפו בר, והארץ תעשה פרי תבואה. ופה כל דשא כל עשב יבולו יחד יסתרו מחמתה, פרחי השדה יצמתו משרב, ושושני חמד יונקותם יחדלו – מדוע? יען מעבר מזה האדמה רכה משמן, אף כי עלה עליה האכר להכריתה לגזרים ומעבר מזה רגביה רגבי חול, העובר לא הניף עליה הברזל. כן פועל החכמה ומלאכת מחשבת בארץ הפראים בין אנשים אשר עוד לא זרחה עליהם שמש הדעת ותהי הפתיות להם למורשה. מעבר מזה הזמן הטיב לעשות כאשר עשה סדרים בארץ ציה וצלמות וינער את השודדים וטורפי טרף; אמנם מעבר מזה הגה ברוחו הקשה וישחת את כל חלקה טובה. הלא הטוב והמוסר הכמוס עם הדתות היו למגן ומחסה לעמים האלה טרם יחכמו כמדובר.

והנה עם פגעי הזמן אך לשוא אערוך משפט לשקר, אלטוש את קסתי; אך אל המסדרים אשים פני. בואו נא, לפני התיצבו, לכו ונוכחה ונראה מי יצדק. המעט כי שלחו אנשים אשר לא ידעו להוליך את העם הזה במדבר הגדול והנורא, לא יבינו להנחות את הקהל הרב הזה לאט לאט, למען לא ישטפו את גבול הצדק, גם הרוח היהודית אין בקרבם. מה מאוד הסכלו לעשות כאשר העליבו במדרש ובזוהר בין אנשים כאלה אשר קדוש יקראו למו, מה היא משכורתם? ההמון לא לבד כי לא נתנו אוזן קשבת לתוכחתם, גם חשבו אותם למסיתים ומדיחים. ואולי מעבר אחד יצדקו, כי לו באמת יחפצו להנחות את העם הזה במעגלי האמת והצדק, לא היה להם מראשית לשלוף חרבם על הזוהר והמדרשים. רק העבודה היותר קשה והיותר נאות להצלחת המוסר בין אנשים האלה היא להסיר את מפצלת ההבלים, המונעים את הצלחת עם כערך לבבם, דעותיהם מצבתם באשר המה שם; הדעות האלה הכמוסות עם הטבע בחיק שמים, אף אם נדע חסרונם, לא עלינו תלונותיהם, אם רק למצער ירעו. או יהיו עלינו כנוגש להניח להם איזה שארית למאכל הדמיון המולך בכל הארץ. ואם ברית כרתו לגלות את עדות השקר ביד רמה, היה להם ללחום עם העקרים ועם כמה שגיאות אשר ספחוהו אל הדת ונעשו חקים בארץ, אשר בגללם נפרדו הלבבות ועמודי המוסר ירופפו, אם אמנם החקות, הנמוסות, הדתות, אף אם יעמדו בהר מרום המעלה לא יספיקו להטיב המוסר בין עם שובב בטבעם. כאשר הימים ילמדנו מרידת צרפת אנגליטירא וכאלה.

זאת חקי המדינה אשר מטרתם להטיב את מצב העמים אך יחטיאו המטרה בין העמים כאלה אשר לא יבינו מיוקר החרות. אכן לצאת חפשי ממאסר האולת, להרחק הלאה את הדעות הזרות: זה הוא ענף הגדול למצב המוסר, לא אלה יקראו בני חורין (ליבראלין) לאשר להם שוו הזכיות. אך אלה אשר רעיון החפשי מצא קן בלבבם, למענו בעצם ולא למען התועלת היוצאת ממנו. כי החפשי הזה הצרור עם התועלת לא לבד כי לא מצא קן ברעיון האמת, גם לא יכול עמוד; כי כל עם יחשוב בדעתו כי לו משפט הבכורה, כחרות שוויץ, וכאלה. הרעיון האמתי הזה, לא יכול לבכר טרם יחכמו הלבבות, לדעת כי אל אחד בראנו ובני אב אחד אנחנו. והתוארים כלם ישא רוח. כל עם יקרא בשם אלהיו, יהיה להם נגלה או נעלם אם רק את שלום אנשים לא ישחתו, הרעה הזאת היא לא לבד משפט הדעת, אך גם משפט הדת. כמאמר הנביא “ההמיר גוי אלהים.” ובמלכים “את אלהים המה עובדים.” “כל איש יקרא בשם אלהיו” וכאלה רבות.


תוכן ההמשך אשר יבוא.

מחזה ישראל דרך כלל,

מחזה הזמן,

בקורת הדת,

בקורת האמונה,

בקורת החקים,

היהודים באזיא הקטנה ובאפריקא,

היהודים ברוסיא הקטנה.

המלצות קוראים
תגיות