נֶּפֶשׁ

לְמוֹרָתִי וּמְיֻדַּעְתִּי בְּתוֹרַת הַדְּרָמָה וְהַיֹפִי

ד“ר פֶּפִּי אֶנְגֶל-שַׁטְנֶר ז”ל

בִּרְחִימוּ

­  

I. קְרִיזוֹן אִישׁ-הִמֵּרָה    🔗

– א –    🔗

אתונה, שנת ארבע מאות ושתים לפני הספירה. חמשתם ישבו שם על אבן-הסיד הארוכה: סוקראטס עם ידידיו-תלמידיו, המתייחדים אתו בשיחות של ויכוחי-ההגיון הלבביים, הרציניים-העליזים: אפלטון, פאידון, קריטון וגלאבקון, אחיו של אפלטון. – אבן-תושבת זו המעוּרה בקרקע, היתה חלקה ונוחה לישיבה. דייגים זעירים היו מתיישבים עליה עם גאוּת נחל-איליזוֹס להתקין להם רשתות ולתקן את הקרועות. ילדים היו משתובבים ומשחקים סביבה כשאמותיהם מכבסות ומייבשות לבנים ואריגי-יד, שאך זה יצאו מתוך נולי-הבית שלהן, ורוכלי-השוק, שחזרו מן הסביבה עם חפצי-הסידקית, היו נחים פה לפני היכנסם בשער העיר, ואחרי שרחצו את רגליהם וראשם מאבק הדרך, היו מונים פה את פרוטות הריווח שלהם, ומשסיכמו את החשבון, הרימו את עיניהם אל פסל-הֶרְמֵס הקרוב ביותר ונעצו בו את עיניהם, אלה בהכרת-טובה ואלה בחירוק-שינים, ומילמלו:

האחד: “את אשר הבטחתי לך אלי הטוב והמחוכם, אקיים. אתה הן ידעתני, כי גם מפי אחשוך ובלבד לרצות את פניך בקרבן”.

והשני: “העלמת עיניך ממני, אֵל פוחז ולא חסת על ילדי. בפעם הבאה אבחר לי הרמס אחר הטוב ממך ואותך אבזה בכל לבי!”

והשלישי, שיותר משהרוויח הפסיד בסחרו, התקצף על להשחית: “כעת רואה אני, שהסופיסטס¹ היחפן צודק: לא אֵל אתה, כי אם טינופת! הבט, רגלי בצקות מאבני הדרכים, ואתה המפתה אותי ומדיחני אחרי הכסף, ואני נשמע לך כטיפש, במקום לעבוד את אמנו הטובה דמטר² _­ ולעזור לה להפרות את האדמה ולשבוע מפריה המתוק, אתה עוזב אותי באמצע הדרך ומעגב על הגנבים ועל הנע-ונדים הבטלים מכל עבודה ועל הדברנים מכל המינים, המרחיבים את פיהם ומסיתים למלחמות ולמהומות, כדי שיהיו לך נשמות להעבירן אל השאול בעבור שלמונים מידי הַאדֶס³! אכן צודק סוקראטס, הצוחק לך ולכהונותיך גם יחד!” אך זאת לא אומרת, שכופר בעיקר זה, שהפסיד הפעם בדרך-מסחרו, שוב לא יקשור בקרוב כתרים להרמס “הטוב, מהיר-הרגלים וטוב-השכל, הנותן בינה בלב בני-הכפר לדעת את מחסורם ולקנות ביד רחבה” מכל אשר יביא להם פעם בפעם. “הסופיסטס היחפן” לא היה מכובד עליהם אלא בצר להם, כשהפסידו בעסקיהם. הוא היה מבאר להם את סוד כהונותיו הרבות של הרמס, שהיו שונות זו מזו בתכלית ובכל זאת היו כולן בידיו. לא לחינם הוא אֵל המסחר וגם אל הרועים וגם אל הגנבים וגם אל הנואמים וגם אל הדרכים והנודדים וגם אל השינה והחלום ולבסוף – הוא המוסר את נשמות המתים בידי אל-השאול האדס, כדי לשפוט אותן שם. הסוחר והרועה – ביאר להם הפילוסופוס – כמוהם כגנבים, חיים ממעשי ידי אחרים, מרמים את הבריות: הסוחר בסחורתו הניקלה, והרועה בחלבו, בחמאתו ובגבינתו המזוייפים, שבהמותיו נותנות לו אחרי שרעוּ בשדות אחרים, ושניהם מבלבלים את מוחו של הקונה בפיטפוטיהם הנמרצים עד שאינו מוצא את ידיו ורגליו וקונה מכל מה שמושיטים לו. ומובן, שהוא גם אֵלם ומגינם של הנודדים, שאינם שולחים ידם בשום מלאכה, וחיים על גניבות, וגם הם אין כוחם אלא בפיהם ובנאומיהם הריקניים; חצי חייהם עצלנות ושינה וחלום וחציים גניבות ודברי הבל-הבלים. – “ומהו העונש שלהם שם בשאול?” שאל אחד הסוחרים בדאגה ניכרת. “האדס ההופך אחר-כך לפלוּטוֹן” ⁴, ענה סוקראטס, “הופך אותם לאדמה דשנה ופוריה ומצמיח מהם את הפירות השונים לטובת עובדי-האדמה הישרים בלבותם. וטפילי-עולם אלה מתקנים בתועלתם-לעולם את עוונותם שחטאו בחייהם הניקלים. הביטו, כמה פסליו הרבים של מהיר-אלים זה ממלאים את השווקים ואת הרחובות ואת הדרכים עד אפס מקום. באשר תפנה עינך, שם הרמס! כאליליך כן עמך, אתונה”.

– ב –    🔗

אל אבן זו, שיושביה השונים משך דורות שפשפו אותה והחליקוה לצורת ספסל טבעי גס, היה סוקראטס חוזר תמיד – בסוף טיוליו, אחרי שהיה טובל בנחל את רגליו הגדולות והשטוחות היחפות תמיד. ופה היה נפגש עם ידידיו-תלמידיו, שהיו מקפידים בשנים האחרונות על כך, שלא להילוות אליו בשעת טיולו ביחידות, אלא לחכות לו פה. אך היום הקדימם סוקראטס לתמהונם. עוד מרחוק ראו, איך הוא מטפל באבן, מנקה אותה, שוטפה במים­­­­ מתוך ספל-חרס, שאחת הכובסות השאילה לו לשאוב בו מן הנחל ולהדיח את האבן המלוכלכת. ובלי לשאול דבר הצטרפו גם הם לעבודת הנקיון שלו. אף כי תמהו מאוד לראות, שהלכלוך אינו סתם רפש, אלא צוֹאת-אדם. הם ידעו, שידה של אשת סוקראטס, קסאנטיפּה בדבר. “אבן זו”, אמר סוקראטס תוך כדי שטיפה, "מסתגלת והולכת יום-יום בעין לצורת כסא בעל מושבים אחדים. הבאמת כבדי-בשר אנחנו כל-כך? כאילו זה אלפי שנים שאנו מתיישבים אליה בתמידות. הביטו: זה פה מקומי-אני – – – זה מתאים לך אפלטון, וזה לך קריטון הרזה, וזה לך פאידון רחב המתנים וזה – – – ". “ידה של פאלאס-אַתֵינֵי⁵ בדבר”, אמר פאידון, “זכותך שלך היא, הוי סוקראטס”. המורה קיבל את דבריו כמחמאה נוספת מפי תלמידו הצעיר. אלא שתלמידו לא אמר זאת סמלית. הוא, ואתו יחד גם אפלטון, ידעו את הסוד: הצייר פולוּגנוֹטוֹס, שקישט את אולם פארי העמודים החטובים של האקרוֹפוֹליס⁶, הערים כבוד לפילוסופים ולילה-לילה היה יורד ובלי מקבת, רק בשיפשוף לוחית-בזלת מפוצרת-קל היה משפשף את האבן, מעמיק במקומות הישיבה, מבליט במקום הצורך, אך בצורה כזו שאפשר לשבת עליה גם פנים וגם אחור, גם כלפי העיר וגם כלפי הנחל. סוקראטס, שמתוך חיוכם הבין מיד את מעשה-ערמתו החביב של הצייר, הרים את עיניו אל פאידון תוך כדי ניקוי האבן ואמר בחיוך קונדסי: “אותה יד-אתיני, מסופקני אם נוכל להזמינה ללגימת סו’מפוזיון⁷, אחרי שגמרה את המלאכה הזאת בקצב אטי כזה. מי יודע, אם אפילו זֵבס⁸ עצמו יוציא שנות רבבות אלה, הדרושות לגמירת עבודה זו. – לפיכך תיטיב פאידון, אם תזמין “אותה” מיד. נפש כזו יכולה לקבל פרס בתחרות ממין חדש לגמרי: בקצב האיטי של הביצוע. האינכם חושבים ידידי, שהגיעה השעה בכלל לערוך תחרות-אַט באתלטיקה במקום תחרות-חיש, שאין לה כל יסוד פילוסופי?”

קריטון: מה כוונתך בזה?

סוקראטס: פשוט מאוד. כל פעולותינו נמצאות כל הזמן, זה דורות אין-חקר, בסימן המהירות והאיצה. כל תחרות היא בחינת מי יקדים את מי, או את מה; ואין איש שואל: לאן זה ממהרים בעצם? ההעליתם פעם על דעתכם את השאלה הזאת?

קריטון: לא העלינו, סוקראטס.

סוקראטס: אם כן, הבה, נעלה אותה כעת. – אך הנה גמרנו את העבודה, וכעת נשב קצת. לוקח לו סופיסטס כמוני אשה, שאין ביכלתו אלא להתווכח אתה על התועלת והיופי שבאַבטארקיה⁹, על הקימוץ בחיים והנאותיו, במקום לדאוג לאוכל בשבילה. להסתפק במועט, בכל-זאת פירושו: על אותו מועט לא לוותר. איני יודע, מי משנינו הגיוני יותר: אני, האומר לאשתי: כל שאינו זקוק לשום דבר, עושה מעשה אלהים, וכל שזיקתו מועטת למשהו מחוצה-לו, קרוב ביותר לאלהים. או היא, האומרת לי: “קרבתך לאלהים הפכה אותך לדומה לו: מה הוא יושב בטל, אף אתה, ומה הוא חזיר מתאכזר ליצוריו, אף אתה אכזרי לאשתך ולילדיך!” קסאנטיפה מסכנה. יצאו לה מוניטין בכל אתונה כאשה מרשעת, ואין היא אלא תובעת את המגיע לה בדין".

גלאבקון: אם אינני טועה, סוקראטס, הרי היא התאהבה בך בשעתו, ולא אתה בה.

סוקראטס: היכול אתה להבטיח לי, הוי גלאבקון, שאילו הייתי אני מתאהב בה קודם, לא היית טוען כעת למעני ואומר, שכל מה שאדם מבטיח בעגבי-האהבה, כלומר, הרים וגבעות של זהב, אינו אלא הבטחתו של איש שיכור או חוזה בחלום-קדחת, ואין אדם נתפס ונתבע על כגון אלה?"

גלאבקון: לא אוכל להבטיח זאת, סוקראטס.

סוקראטס: ועכשיו הוסף-נא לכך, שהיא לא הבטיחה לי כלום, אך הביאה אתה רכוש הגון מבית אביה, בשעה שבידי לא היה כלום מלבד ירושתי הדלה מאבי; מקבת ומפסלת וחלילו של פאן. ולבסוף עזבתי גם את מלאכת החיטוב והפיסול וגם את המוזיקה – ונתתי את דעתי ללוש אלים טהורים מבני-אדם חיים; אך מכיוון שהאבן ניתנת לפיסול ואילו בן-האדם הוא בשר גמיש, ומה שאתה מסיר ממנו היום, שוב הולך וגדל למחרת, הרי נשארה אשתי קרחה מכאן וקרחה מכאן. – והאין זה מעיד עדות נוספת על מידותיהם של בני-אתונה, שאותי אומרים בצדק לסופיסטס קל-דעת והולך בטל, וממנה בכל זאת אינם מונעים את התואר מרשעת, אף כי מעולם לא פגעה באיש אף במלה חוץ מבּי? דראקון¹⁰ מת ואת הבעיה הזאת, בעיית-הבעיות: מירמתו הגדולה של אירוס¹¹, ללכוד ברשת שני גופים, לקשרם זה בזה ולהסתלק – את הסבך הזה לא סידר גם הוא. זה שוב הזכיר להם את אלקיביאדס. “מירמתו הגדולה של אירוס – – – " זאת היתה אימרתו שלו. – ולזכרו של אלקיביאדס קמה ביניהם דממה. פרא-עלם זה מקדיר את זיקנתו של סוקראטס. כל הטוב וכל הרע ממוזגים בבחור זה ואין לבור את הפסולת מתוך הבר. ואפילו סוקראטס, שנפשו של תלמידו זה קשורה בו באהבה מופלאה מאהבת-נשים, גם הוא אינו מצליח לרסנו. שני יצרים מתרוצצים באלקיביאדס: יצר החכמה ושיפור המדות – ויצר המלחמה וההרס. ובשניהם ידיו רב לו. ומה שמכאיב ביותר לסוקראטס, הוא כשרון-המלחמה של אהובו החביב. כשרון זה אינו יכול לבוא על סיפוקו אלא בקרב – ומשום כך אחת היא לו, במי להילחם ובלבד שיילחם. וככה מלהיב הוא את רוח-המלחמה באנשי אתונה אפילו נגד אלה, שסוקראטס רוחש להם יחס-כבוד מיוחד וגם יותר מזה – האשפארטאים. ולא עוד אלא גם אחרי שאתונה כרתה ברית עם אשפארטה. – סוקראטס, שגם לפי האוראקל שבדלפוי¹² הוא “החכם שבכל בני-האדם”, רואה באנשי אשפארטה זיק אור-בראשית להתקדמות תכונות האדם לטובה. ותמיד מצטער הוא על ששתי הערים היווניות אתונה ואשפארטה מסתבכות במלחמות. ולא אשפארטה אשמה בדבר. “אשמות” בזה מידותיהם של בני אשפארטה, שאינן דומות למידותיהם של בני-אתונה ולמידות העולם בכלל. בה בשעה שאנשי אתונה חושבים עצמם למפותחים ביותר בין כל העמים שמסביבם ואת מידת ההתפתחות הרמה ביותר רואים הם בשלטון העם, מה שהם קוראים בשם דימוקראטיה, הרי אנשי-אשפארטה יודעים, וזוהי גם דעתו של סוקראטס, שאין דבר מסוכן יותר למידות הטובות ולמוסר האנושי מאשר שלטונו של המון העם, שאינו מפותח כראוי. לשלטון אינם ראויים אלא יחידי-סגולה. הוגי דעות, השוקלים מידות ותכונות במאזני ההגיון והצדק. וזוהי אחת הסיבות לשנאת בני-אתונה לסוקראטס, המתנגד ל”שיא-הצדק" שלהם, לדימוקראטיה. “בה בשעה שאנו נושאים את עינינו לתקופה, בה יהיה הגה-השלטון בידי פילוסופים”, היה אומר סוקראטס, “הרי אנשי-אתונה מתפארים בשלטון בוּרים, בחירי המון טרטים הולכי חושך, שיצרים אפלים אורבים בקרבם בכל מעשיהם, אורחם ורבעם – שתחת מסווה רצון-העם עושים מה שלבם הצר חפץ, ובמקום ללמד את ההמון בינה וגם לדאוג לטובתו, קונים את לבו בשיחרור יצריו הרעים ובמקום לחם וחכמה נותנים לו מלחמות, תרועות-נצחון או להט-נקמה למלחמה חדשה”. אחד מתלמידיו של סוקראטס, המשורר קריטיאס, שהוא עצמו היה אחד משלושים הטוּראנים¹³ באתונה בשנות האוליגארכיה¹⁴ שם, העיר אז לדבריו של סוקראטס: “אם לטוראנוס, הרי שלטונו מוצדק באמת רק באשפארטה עצמה, במקום שאין לו לשליט-יחיד לא חשק ולא אפשרות להיות עריץ, ואילו פה באתונה – הרי זה כמי שרוצה להיות קברניט ביבשה. מה לו לטוראנוס במקום שכל אדם זריז וחרוץ ורמאי שליט על אוצרות כל טוב? במקום שמי שמצליח לגרוף הרבה כסף ומטבעות זהב, שום חוק אינו שולט בו, ובמקום שמי שחונן בכשרון הדיבור היפה, מוליך את העם אפילו להאדס?” והנה, אלקיביאדס, שלמד מפי סוקראטס לדעת את ערכו הקלוקל של שלטון העם כבייכול ואת ערכה האמיתי של אשפארטה, נתן את ידו לדימאגוגים¹⁵ לצאת למלחמה לאיטאליה, מלחמת-כיבוש שהיא למורת רוחו של סוקראטס ולמורת רוחם של אנשי אשפארטה. דמו של סייח משולח זה סוחב אותו בזרמו אל הקלקלה. – ואין כוח שיעכבו. – אמנם הוא אומר, שכוונתו בזה להפוך את לב אתונה לשלטון אוליגרכי של פילוסופים והוגי-דעות, ובשובו בנצחון לא ייבצר ממנו לבצע את ההפיכה הזאת לקורת-רוחו של סוקראטס. – ובינתיים התכוננו למלחמה גדולה זו, שכוחה יהיה יותר על הים מאשר ביבשה, בנו אניות-מלחמה, הלהיבו את עם-אתונה, ואלקיביאדס הצליח לצקת צבא עליז ורב-כוח להתמודדות חדשה זו על הים, שבני-אתונה לא היו מצטיינים בה ביותר – ובראשו עמד הוא עצמו, המצביא הצעיר והנועז אלקיביאדס. רוחו של סוקראטס וידידיו היתה נסערת ביותר, שלא הצליחו אפילו להתחיל בשיחה רצינית על איזה ענין חשוב ורב משקל. ובאתונה היתה התכונה רבה לשלוח את אלקיביאדס למלחמה בתופים ובמחולות ובתרועת המונים. והתלמיד החביב והשובב, בכל זאת בא להיפרד מרבו האהוב. “באתי לבקש ממך, הוי סוקראטס, שלא תסיר את חסדך מעלי. האמן-נא בי, שבכל לבי שלך הננִי ומה שאני עושה, כרצונך יהיה”. “ומה אם האשפארטים יתנו יד לאנשי סוראקוזאי ויושיטו להם עזרה כנגדך, אלקיביאדס?” שאל סוקראטס תוך כדי חיבוקו את אהובו הנערץ על יד הדלת לפרידה. “אלחם גם בהם; אך אחרי נצחוני יראו, כי לא אויבם אני, אלא ידידם כמוך”. “ומה אם הם ינצחו אותך, הוי אלקיביאדס?” “זה אי אפשר, סוקראטס”. “ואם אפשר יהיה?” “הרי אתה תהיה עדי, שלא בהם נלחמתי”. סוקראטס שתק – ואלקיביאדס יצא קוממיות, כמי שהולך לכלולותיו. ובינתיים קרה אותו לילה דבר, שבלבל לגמרי את דעתה של אתונה: למחרת בבוקר, כשהכל היה מוכן לחגיגת-פרידתו של אלקיביאדס וצבאו, קמו אנשי-אתונה ומצאו את כל פסלי אלילם החביב, הרמס, שבוּרים מנותצים, או לכל הפחות פגומים לחרפה. מי עשה זאת? קודם כל ברור, שמי שעשה זאת אין לו שום רגש-כבוד לאלים. ואיש כזה אינו יכול להיות אלא אחד הסופיסטים הארורים. ובכן, אחד מתלמידיו של סוקראטס. כל העיר המתה בהתרגשות עצומה. שכן פסלים אלה מילאו את כל הרחובות והכיכרות וגם בחצרות לא היו חסרים, ובכן ברור, שלא איש אחד ביצע את מעשה-התועבה. העיר סאנה מוִויכוחים. ומובן, שהופיעו גם הדימאגוגים, אנשי הדיבור המפותל – אך גם אלה לא היו מאוחדים בדעה אחת. גם ביניהם השתלטה מבוכה. היו שצעקו: “יד הסופיסטים בדבר!” ענו כנגדם אחרים: “הלא גם מצביאנו אלקיביאדס הוא אחד מהם!” “אם כן, גם ידו בבגידה!” צעק אחד הדימאגוגים. “הכוהו נפש! באלקיביאדס מדבר הוא סרה!” “דמו בראשו!” “ואני אומר לכם, אחד מאויבי אלקיביאדס עשה זאת!” נשמע קול בטנון רועם, שהחריש את כולם. “אל תדבר בחידות!” “באר את דבריך, ספינקס¹⁶!” “מה אינכם מבינים בני-אתונה, האם טפש לבכם כל כך?” החזיק אחרי הבטנון קול חד וצורם, “כדי להבאיש את ריחו של חביב-האלים, שלא ישלחוהו למלחמה!” “מי הוא זה ואיזה הוא חביב האלים? אולי באלקיביאדס אתה מדבר, זה שאנשי-אשפארטה ניצחו אותו בקלעי-ילדים?!” “אך כעת יוצא הוא לא על אנשי אשפארטה, אלא על אנשי סוראקוזאי ולכן ינצח!” קמה דממה. החשד הזה כלפי אלקיביאדס אינו חדש באתונה. אחרי המלחמה הקודמת בין אשפארטה ובין ארגוס, שגם אתונה שלחה שמה צבא בפיקודו של אלקיביאדס לעזור לבני-ארגוס והצבא נוצח לחרפה בידי האשפארטים – השמיע אחד הדימאגוגים את החשד, שאלקיביאדס, תלמידו חביבו של סוקראטס ידיד האשפארטים, יצא שמה בכוונה להנחיל נצחון את בני-אשפארטה האהודים על סוקראטס. – כששמע זאת אלקיביאדס, הרים אבן מאבני הרחוב, עמד ממול הדימאגוג ההוא במרחק הגון וקרא:

“אם לא ארוצץ את גולגלתו של כלב נבזה זה, ילך הוא בראש צבאותינו במלחמה הבאה נגד האשפארטים ואתם בני-אתונה תטביעו אותי ברוק!” זרק את האבן – והלה נפל על פניו בגולגולת מפוצחת כאגוז. – וכעת שוב השמיע מישהו את דברי החשד הזה. אלא שבין-רגע שוא חיפשו את הצועק, הוא נעלם כעשן ברוח. – והשאון שוב התחדש. “ואני אומר לכם, שהפושע הוא אויבו של עם אתונה!” “ואני אומר לכם, לא אויבו של עם-אתונה הוא הכופר, כי אם אויבם של בני-אשפארטה!” שוב קמה דממה. זה היה יותר מחידה. “באר את דבריך!” – “באר את דבריך!” צעקו מכל עבר. “בני אשפארטה בזים להרמס, כידוע לכם בני-אתונה”, ביאר בעל החידה חד-הקול, “וכעת יתנקם בהם האל על כי חיללו את קדשו, כן הלא ברור לו, שרק כופרים מבני-אשפארטה והנגררים אחריהם ואחרי כפירתם, הם עשו לו זאת!” פרץ צחוק אדיר ורועם, שהאקרופוליס החזיר את הדו למרחוק. “לעכב את הפלגת הצי עד שיתברר מי עשה זאת!” קרא אחד הדימאגוגים. “לעכב!” – “לא להפליג!” – “לפייס קודם את הרמס!” “לא לעכב! הרמס אינו אל-המלחמה!” “כן לעכב! – לעכב!” זאת היתה דרישה קשה במקצת. הכל מוכן ומזומן להפלגה ולמלחמה. אסור לאבד זמן. זוהי הפעם השניה, שאתונה לא הכריזה מלחמה, כמו שבמלחמה הקודמת עם אשפארטה לא הכריזה, וסוקראטס הוכיח אותם על כך. הוא שאל אותם, מתי החליט עם-אתונה להפוך לעם של שודדים במארב! – ועל זה ענה לו אחד מזקני העיר, הארכון-למלחמה, שעם-אתונה עדיין אינו משתתף בוויכוחי-סופיסטים, איך לערוך מלחמה על פי חוקי הסופיסטיקה. ואין בדעתו להתייעץ גם עם האויב על כך. – ולכן הוחלט, לא לעכב את הפלגת הצי עד שיתברר, מי הרס את פסילי-הרמס. אמנם התופים והמחולות הוחלשו קצת לרגל האבל והזעם, אך הצי הפליג – והמבוכה באתונה הלכה וגדלה: מי הוא מחלל-הקודש הנתעב הלזה? העם התווכח, רב, התפלפל ולא פעם הגיע הדבר גם לידי תגרת-ידיים. – לא כן אנשי הארֶאופאג¹⁷, שהחקירה שלהם החליטה וגילתה, שאף-על-פי שאין הוכחה לכך, אלקיביאדס השתתף באיזו צורה בחילול הקדשים; הלא נתברר, שהמצביא הסופיסטס הביע דברי-לעג לפולחן המסתורי שבעיר-המפרץ אַלאוּזיס לאלילה דמטר ובתה פּרזפּוֹנה, המסמלות את אַלמותה של הנפש. הפילוסוף השובב, כך מסרו לזקני-העיר, סיפר בשער-העיר, שהזמין את האם והבת למשתה-ויכוח, שתוך כדי לגימה תוכחנה, שהנפש היא בת-אלמוות, שחיה היא גם אחרי מותו של הגוף, וגם לשאול אותן, אם גם נפשו של גבר בלי גופו יכולה להיות אהובן שלהן, שהרי אז כדאי לו למות. – ועל זה ענתה לו הנביאה פוּטיה בשם האם והבת – כך אמר – שגבר בלי גוף לא יצלח לאהבה. ועוד שאל, מהו הפרס שהן נותנות למאהב, המאריך ביותר לאהוב אותן? ועל זה קיבל תשובה, שמעולם לא נתנו לגבר לנשק אותן פעמיים, כי הוא נמאס עליהן! ועוד מסרו לזקני-העיר בשמו של אלקיביאדס: “האלה דמטר היא סמל לשיא-האהבה של אֵם לבתה: היא הצליחה להשפיע על זבס שירשה לבתה פּרזפוֹנה לעזוב את בעלה האדס בכל עונת אביב וקיץ ולבגוד בו בבית אמה כאוות נפשה! אך קודם שאל אותה זבס: ‘מה יהיה לך מזה?’ ענתה הזקנה: ‘רוצה אני ללמד את בתי, שתדע לאהוב כמוני’. ועל זה ענה לה זבס: ‘שוא תתאמצי, היא לעולם לא תדע כמוך!’ ומאז מתחרות שתיהן באמנות האהבה!” ועל זה תבעו את אלקיביאדס לדין, אך הוא חמק, עזב את הצבא והצי לאנחות וברח לאשפארטה. – וכשהגיעה השמועה, שאנשי אשפארטה קיבלוהו בכבוד גדול ושהוא עושה שם לרעת אתונה, נתאמתו בלב בני-אתונה ונכבדיה כל החשדים וההאשמות כלפי הפילוסופים – והוסיפו עוד מגילת-אשמה על רבו סוקראטס. סוקראטס עצמו סבל לא מעט מתעלולי תלמידו זה, וגם מדברי-הלעג שלו על אלמותה של הנפש, שסוקראטס הוגה בבעייתה כל ימי חייו. בעיה זו היא העמוקה שבכל בעיות-הזמן, שכן כמעט כולן עלולות לפשוט צורה וללבוש צורה לפי רוח הזמן והמצב במדינה, ואילו בעיה זו לא תרד מן הפרק כל עוד יחיה אדם אחד עלי אדמות. – וסוקראטס ראה, שאלקיביאדס אין לו היכולת להתעמק בבעיה תהומית זו – מאחר שאין זמנו פנוי לכך. “בין כל התכונות הטובות שמנינו בפילוסוף”, אמר סוקראטס לפאידון שהתרעם על אלקיביאדס מבחינת בעיה זו, “שכחנו אחת: ישוב-הדעת שבשלוות-הנפש, זו המתונה בהחלט והפנויה מכל עיסוק אחר. בלעדי זה אי-אפשר לו אפילו לכשרון הפילוסופי המחונן ביותר, להיות לפילוסוף. ואילו אלקיביאדס – נפשו נסחבת בכוח-המזג שלו לכל מיני דברים, הגוזלים ממנו קודם-כל את הזמן. אולי לא נחטיא את המטרה, אם נדמה את העיסוק בפילוסופיה לאשה נצורה ומקנאת ביותר, שאינה יודעת אהבה לחצאין והתובעת מאת אהובה את כל זמנו, בלי שיור כלשהו. וכשם שבפעולת האהבה תפוס כל האדם כולו, גם גופו וגם נפשו, וכל אבר ואבר וכל שרעפיו, בלי כל צד של פניה הצדה, כך גם בהגות הפילוסופית”. סוקראטס ידע היטב, ידו של מי בחילול קדושת הרמס – אלא שענין זה השתיקה יפה לו. בין כל העמים מסביב לא היה עם שלא ידע את הפחד מפני האלים במידה כזו שלא ידעו אותו אנשי אתונה. היראה הדתית היתה זרה להם בהחלט. ורגש-הכבוד בלבד אין בכוחו לשמור על טהרת-המידות – אלא אם כן האדם הוא פילוסוף המחנך את עצמו ומבקר את עצמו חדשים לבקרים. הוא ידע, שהדימוקראטים של אתונה מסוגלים לכל, אין דבר קדוש בעיניהם, לא האדם ולא האלים כשהם זוממים נקמה באויבם – וכל שכן באויבם זה, סוקראטס, ששנאתם אליו אין משלה בחייהם: אדם הבוחן את כליותיהם ולבם כל הימים. שנאה זו אינה יודעת לא אהבת-מולדת, לא מוסר-כליות ואפילו לא סכנת-מולדת במלחמה. כשפורסם דבר אשמתו של אלקיביאדס בחילול-הרמס ותביעתו למשפט, השתוממו הבריות: איך זה תובעים לדין מצביא העומד במערכה?! אך הלא לשם מה ישנם דימאגוגים, היודעים לכבוש את רוח ההמונים בלשון-כזבים ונפתוליה, המדברת גדולות בשם המולדת? וביחוד, כשאלה מגינים על ראשי-העם, שופטיה וזקניה. “היש את נפשך גלאבקון בהיר-התבונה, להבינני דעה בכל הענין הזה?” שאל סוקראטס. “דומני”, ענה הפילוסוף הצעיר, “שלא אטעה אם אשער, שגם אתה, סוקראטס מבין לערמתם של שומרי החוק והצדק שלנו”. “אפשר מאד”, אמר סוקראטס, “אך בכל זאת אבקשך, אל-נא תמנע ממני את הבנתך. אמור-נא, אמור, למען אמצא ראיה ותוקף בדבריך להשערתי שלי”. “הענין הוא פשוט בתכלית”, ענה גלאבקון, “אף כי הם חושבים, שערמתם חידת-הספינקס היא. לא לחץ הדימאגוגים, שאינם אלא שליחיהם-שלהם, השפיעו עליהם לשלוח את אלקיביאדס בראש המערכה, אלא חשבונם, השטני מאוד. ברור לפני, שהם עצמם שכרו פושעים מוּעדים מבית-הכלא לשבור את פסלי-הרמס, כדי להטיל אשמה על אלקיביאדס, שאינה בעצם אלא אשמה על סוקראטס, שמפיו למד בן-קאליניאס לבזות ולחרף את האלים, ולבסוף לחלל את קדשי-הרמס!” “אם כן”, שאל קריטון, “למה שלחו אותו קודם בראש הצבא? הלא יכלו לתבוע אותו כאן בבית לדין וגם לאסור אותו מיד?” סוקראטס חייך. “הלא בזה ספונה כל ערמתם, קריטון טהר-הלב”, ענה גלאבקון. “ראשית כל רצו להראות, שאין שום טינה בלבם כביכול על אלקיביאדס. והא ראיה, שולחים אותו כמגן על המולדת; ושנית: הם היו מעוניינים למעלה מכול, שאלקיביאדס יופיע כבוגד באהדתו לאשפארטים, אהדה, שהיא עיקר אשמתו של סוקראטס. אך מכיוון שלעת-עתה אין יסוד מעשי לאשמה זו כנגד אלקיביאדס, סידרו את תככי-הערמה – והצליחו. שלחו אותו כמצביא, וכאן בעיר חיללו את פסלי-הרמס, האשימו במעשה זה את אלקיביאדס, ציוו עליו לבא הביתה ולעמוד למשפט, אך מיד גם נתנו לו לברוח לפי עצתו של אחד הדימאגוגים – והם ידעו היטב, שאם יברח, הרי ודאי אל האשפארטים. והרי לכם הבגידה: מצביא הבורח באמצע המלחמה אל אחד האויבים הצהובים ביותר. ואת הגושפנקה לבגידה זה למעשה קיבלו עכשיו במעשי הקנוניה שלו שם באשפארטה נגד אתונה. דומני, שכל זה שקוף למדי”. “שקוף לנו, אך לא לעם”, אמר סוקראטס, והוסיף: “רמייתם לא תחרוך את צידה באלקיביאדס, הוא עוד ישוב ויעשה בהם סדר – אך ממני לא ירפו. רשתם הולכת וצרה סביב” – התלמידים שתקו.

– ג –    🔗

וכעת ישבו שם חמשתם על אבן-הסיד כמימים ימימה וכל מעיינם היה גורלו של “העלם המשולח”, שהיעדרו היה מורגש מאוד. אלקיביאדס היה להם צפור-דרור ביער-הרעיונות שלהם המסובך. ולא פעם היה הוא המתווך העושה שלום בין סוקראטס ובין מתווכחו, שבא לידי קצף ואפילו לידי דברי-עלבון לסוקראטס, שקשה היה לא ליפול במכמורת הגיונו שאין לנצחו. וכשם שאין לעמוד בפני הגיונו של הרב, כך אין לעמוד בפני קסמו של התלמיד. זה היה אירוס של בשר-ודם שופע נחת-רוח, כשרון, עלומים, העזה וטוב-לב לאין-דוגמה. איך אפשר להוסיף ולחיות בלעדיו עלי אדמות! אך סוקראטס היה בטוח, שסופו של אלקיביאדס לחזור. ודווקא בכבוד מטוהר, ומוקף אהבה ותהילה. “הוא ישוב, הוא ישוב”, היה ממלמל כל הזמן. “אם יש עוד לאתונה זכות להתקיים ולפרוח, הרי זו בזכות העלם הזה; (בשל מזגו החם והעליז היה סוקראטס מכנה אותו בשם “עלם”) זהו אביבה של אתונה. הוא ישוב, אל נא תפקפקו בו, הוא ישוב”.

מריבת ילדים, המשחקים על גדת הנחל איליזוס באבנים מפולמות, השימה אליהם את לבם של סוקראטס וחבריו, להפוך את פניהם לאחור מן האקרופוליס, שזה שלש שנים הולכים ומתקנים שם את בנייניה פארי-העולם, מקדש-האלים, הנשקפים בגאווה על פני ימים רחוקים.

אחד הילדים, שכנראה כבר הכיר את “הזקן הטוב”, ניגש אל סוקראטס בבכיה רמה: בונה הוא יחד עם עוד שני ילדים פארתנון¹⁸ קטן מאבנוניות וחול “והוא שם” – אומר הילד והראה על ילד אחד גדול ממנו בהרבה, “תמיד הורס. מחכה הוא עד שהבנין שלי נגמר ואחר-כך הורס אותו”.

"זה שם? התפלא סוקראטס, “הלא הוא רק אחד ואתם שלושה?”

“כן”, בוכה הילד. “אך, ההוא שם מגין עליו. והוא חזק מכולנו יחד”.

סוקראטס רואה את “ההוא”: נער מבוגר יותר, חסון ושרירי, עומד בשחצנות ומחכה.

“בני-בליעל שכאלה!” אומר פאידון ומחליק את פניו המלוכלכים של הבוכה. “חכה, פאידון יקירי,” אומר סוקראטס, “אל-נא תחפוז בפסק-הדין האתונאי שלך”. –

ואל הנער הגדול: “בוא-נא הנה לרגע”.

הנער אינו מהסס אף רגע, ניגש בצעדי-און ובמרחק כארבע פסיעות מסוקראטס עומד.

“הנכון הדבר, שאתה מגין על המהרס הזה?”

“נכון”, עונה הנער

ברגליים מפושקות ובחיוך חצוף. חיוך זה הפעים לרגע את סוקראטס וחבריו. שלא-מדעת הביטו זה בזה. בלבו של כל אחד הבריקה השאלה: מאין אני מכיר את הפרצוף הזוהר הזה?

סוקראטס שוב שאל: “ואינך חס על העבודה היפה, שחבריך עושים?”

“לא. אינני חס”.

“ואינך חס על עמלם של חבריך?” “לא. אינני חס”.

פה שוב הביטו זה בזה. גם טעמי-הדיבור של תשובת הנער היו ידועים להם איך-שהוא.

“ואולי תבאר לנו, מדוע אינך חס לא על העבודה היפה ולא על עמלם של חבריך?”

“וכי סוקראטס אני, שאבאר את הכל? בני-אשפארטה אינם מבארים, הם עושים!”

סוקראטס וחבריו לא פרצו בצחוק. שחצנות פקחית נהדרת זו רק פקחה את עיניהם לרווחה.

“ומה בני-אשפארטה עושים, למשל?”

“מה שסוקראטס מבאר כל הזמן ולחינם”.

פה פרצה כעין זעקה חנוקה מפי אפלטון: “אלקיביאדס!” זעקה זו היתה בעצם של כולם.

בעיני סוקראטס הופיעה לחלוחית. קמה דממה. הנער הוריד את ראשו ואמר בקול-דממה נוגה, ויחד עם זה בגאוה:

“הוא אבא שלי”.

שוב היתה דממה. – איך זה, שאף אחד מהם אינו יודע, שאלקיביאדס יש לו בן?

סוקראטס קם, ניגש אל הנער וחיבק אותו אל לבו בשתיקה, כבשבץ שבאהבה. ותוך חביקה אמר בלחש:

“אני הנני סוקראטס, בני”.

הנער הרים את עיניו אל פני מחבקו, תקע בו את עיניו השחורות הגדולות, אחר כך אמר כמתנצל:

“לא ידעתי”.

סוקראטס תפסו בשתי זרועותיו, נסג לאחור עד האבן ובלי להרפות מזרועות הנער ישב ושאל בעינים לחות: “מה שמך, בן-אלקיביאדס?”

“פילאכס. אני ממזר באתונה”, אמר הנער בפשטות. “אך לא בעיני אמא שלי, היא בת אשפארטה. ואני נולדתי באשפארטה”.

“ואתה רוצה לשוב הביתה, מה?”

“למה? אשפארטה תבא הנה ואני אהיה גם פה בבית”.

“וגם בעיני אבא שלך אינך ממזר, יקירי. וגם לא בעיני-אני ולא בעיני אחד מבינינו פה”, אמר סוקראטס והראה על חבריו. “הנה, זה אפלטון, זה קריטון, זה פאידון וזה גלאבקון. – אנו מחכים פה יום-יום לאבא שלך שישוב”.

“יעשו בו משפט”.

“לא יעשו. הם יבקשוהו שישוב. בני-אתונה קבצנים הם, בלי אבא שלך. – אתה מתגעגע עליו?”

“כן, אך הוא אינו מתגעגע עלי. תמיד עסוק במלחמות”.

“ואמא?”

“לאמא שולח הוא כסף וזהב ומתנות, אך גם עליה אינו מתגעגע”.

“ולמה אין אמא חוזרת יחד אתך הבית לאשפארטה?”

“כבר עניתי לך על זה”.

לבו של סוקראטס עבר על גדותיו. שוב לחץ את ראש הנער אל לבו – וגם הנער חיבק אותו בכוח לבבי. – ופתאום השתמט וברח כנורה מקשת. ורק מרחוק הביט עוד חזרה וקרא:

“אספר לאמא שראיתי את סוקראטס!”

היושבים תקעו עיניהם בנער הרץ, ואחרי שתיקה ארוכה ומרותקת אמר סוקראטס במנוד-ראש:

“הרי לכם חכמים! לא עלה על דעתנו לשאלו, איפה גרה האם?”

פתאום ראה את הילד, שבכה לפניו קודם לכן. שם עמד מאוכזב, אחרי שראה את המחזה המוזר, המצער אותו מאוד: במקום נזיפה, חיבק את פילאכס.

“גש הנה, יקירי”, רמז לו סוקראטס.

הנער ניגש. “היודע אתה, איפה גרה אמו של פילאכס?”

“יודע, אך לא אגיד לך”, ענה הילד בעקשנותו של נעלב.

“אם תגיד לי, אלך אל אמא שלו ואתאונן לפניה, שהרס את הפארתנון שלך והיא תעניש אותו קשה. טוב?”

“לא אגיד לך. אינני רוצה שאמא שלו תעניש אותו. אני אוהב את פילאכס ובלבד שלא יהרוס”.

היושבים שוב הביטו זה בזה. “הנה אלקיביאדס”, אמר להם סוקראטס. “את הכל סולחים לו ובלבד שלא יהרוס”.

ואל הילד אמר: “טוב, חביבי. אם אינך רוצה, איש לא יגע בו לרעה. והוא גם לא יהרוס לך עוד את בניניך. איפה הוא גר?”

“בחצר אחת אתנו”, ענה הנער, "אחרי האודֵיאון¹⁹ ".

אפלטון הוציא פרוטה, הושיטה לילד ואמר: “הא לך, בני, זה שלך. תקנה לך מה שתרצה. ובעד זה לך-נא אל אמו של פילאכס ואמור לה, שהערב עם שקיעת-החמה תהא-נא בבית. סוקראטס יבקר אצלה”.

“אני אלך ואומר לה, שעם שקיעת החמה תהא-נא בבית ותחכה לסוקראטס”, אמר הילד, שלא האמין לעיניו למראה המטבע החשוב – ונשא את רגליו ורץ.

אחרי שהילד נעלם מעיני היושבים, אמר קריטון: “ודאי שלא יהיה בלבך עלי, סוקראטס, אם אזכיר לך, שהעלית את שאלת המהירות בחיינו ודנת אותה לשלילה”.

סוקראטס: הייתי שוכח את הענין, לולא שני הילדים, שרצו שניהם כמו בבשורת-מאראתון, הראשון מתוך אהבה וכבוד והשני בעד בצע-כסף – ושניהם סתרו לי בלי כל תנאי את דעתי הקודמת השלילית על המהירות. דומני, שכולכם תסכימו לי, שנהנים אנו ממהירותם של שני הילדים, או אולי לא?

קריטון: איך זה לא נסכים, סוקראטס? אך אולי תגלה קודם, על מה סמכת בהניחך לפני כן, שהמהירות ערכה מפוקפק ואולי גם חסרת-ערך לגמרי?

סוקראטס: תמכתי את דעתי על חוסר-ההגיון שבה. שכן שאלתי, אם לא שכחת עדיין, לאן זה בני-האדם ממהרים בעצם? ועד שלא תגיד לי, לאן ממהרים, כלומר: מאיזו סיבה רוצים דווקא להגיע אל כל מטרה בהקדם, עלי לעמוד בדעתי, שהמהירות מחוסרת הגיון, ודבר שאין בו הגיון, חסר-ערך הוא.

קריטון: אך אתה הלא התחרטת וביטלת את דעתך הקודמת בלי שעניתי לך על שאלה זו. סימן, שבעצמך מצאת את התשובה.

סוקראטס: חי זבס, שהיית צודק, אילו אתה היית סומך עלי.

קריטון: אני חושב, שאנו ממהרים, משום שחייו של אדם קצרים, בכל אופן קצרים לפי דעתנו, ורוצים אנו להשיג ולהספיק בהם הרבה ככל-האפשר.

סוקראטס: והחושב אתה, שגם שני הנערים הללו מיהרו בשל אותה הסיבה?

קריטון: הילדים לא. אך כלום בילדים אנו מדברים. הרי דברינו מוסבים על אנשים בעלי הגיון, או אולי לא?

סוקראטס: בזה כבר ענית לי מופלאי על חציה הראשון של השאלה. וטוב עשית. המהירות שלפנינו אין בה כל הגיון, שכן הילדים לפי דעתך אינם בני-הגיון. ובזה גם אני מודה.

קריטון: ואתה דווקא למראה מיהורם של הילדים התחרטת, כפי דבריך, מדעתך השלילית על המהירות. סימן, שאתה כן מצאת בה הגיון, הלא תסכים לכך, סוקראטס?

סוקראטס: איך זה אסכים קריטון יקירי, אחרי שהודיתי גם אני בכך, שהילדים אינם בני-הגיון?

קריטון: חֵי הַ²⁰ – סוקראטס! אני מתחיל לשער ולחשוד בך, שלא בדרך ההגיון חשבת מה שחשבת, אלא עצם מעשה הילדים, שאתה אוהב אותם כל-כך, הוא-הוא ששינה את דעתך השלילית על המהירות.

סוקראטס: היטבת לשער, אך לא היטבת לחשוד. לא מעשה-הילדים היה לנגד עיני, כי אם בני-אשפארטה, שלעולם אינם ממהרים אם איזו סכנה אינה מאלצת אותם לכך, ולכן מבזים הם גם את הכסף, המסמל את הסיבה העיקרית למהירות הגדולה. ואולי זוהי הסיבה היחידה לאיצה-ריצה שבחיים, כי שום הנאה אחרת בעולם אי-אפשר ליהנות אלא אחת בזמן אחד, ואילו כסף אפשר לצבור הרבה בבת-אחת. אפילו השיכור הלהוט ביותר אינו שותה שתי כוסות בבת-אחת וגם אינו מריק כד-יין בבת-אחת, אלא דווקא להיפך: במידה שבעל-הנאה הוא, מאיט הוא בשתיה ונהנה מכל טיפה לחוד. וכן בשאר מיני ההנאה, שהאיטיות יפה להם ולא המהירות. ומטעם זה אוכלים בני-אשפארטה בסעודות משותפות והכל משותף אצלם. כי במקום שהכל משותף ויש די לכולם, שם אין הגיון למהירות. בעוד שבני-אתונה ממהרים וחוטפים אחד מפי השני בכל ארחם ורבעם. התבונן-נא קריטון יקירי, ותראה.

קריטון: אם כן, מה ענין הילדים לכאן? הלא הם דווקא מיהרו ורצו כחץ מקשת?

סוקראטס: אילו דייקת להקשיב לדברי בייתר קשב, יקירי, היית שומע את התשובה עוד בראשית דברי.

קריטון: וכי אומר אתה להאשימני, סוקראטס, שאינני מקשיב לדבריך כהלכה?

סוקראטס: אני אינני שופט מאשים, קריטון מיודעי, אני רק קובע עובדה. ואילו שמעת

שאמרתי והדגשתי, וגם אתה וכולכם הסכמתם לכך, שאנו כולנו נהנים ממהירותם של הילדים הללו, לא היית שואל את שאלתך.

קריטון: קשה לי להאמין בך, סוקראטס, שההנאה שלך ושלנו מדבר שאין בו הגיון, משחדת את הגיונך לראות בה חיוב.

סוקראטס: וגם אל תעשה זאת, עמיתי. כי לא זה שאני או אנו נהנינו ונהנים ממהירותם, הוא המכריע, אלא שהם, הילדים, מיהרו כדי להנות אותנו, כלומר: לגרום הנאה לזולתם. ולגרום הנאה לאחר, זהו ההגיון הבריא ביותר בעולם, אפילו אם העושה בעצמו אינו עושה זאת מתוך הגיון ועל אחת כמה וכמה אם הוא עושה זאת מתוך הגיון. אך המהירות מתוך הנאה לעצמנו מחוסרת כל הגיון, משום שמחוסרת היא כל מוסר. אלא שגם הנאתו של הזולת הנהנה צריך שתהא הגיונית, כלומר: הנאה אנושית ולא כלבית. לא על חשבון הנאת זולתו וגם לא הנאה טפשית סתם.

קריטון: אינני יורד לסוף דעתך, סוקראטס. וכי ישנה הנאה טפשית סתם בעולם? הלא אם הזולת נהנה, הרי מן ההגיון הוא, שאגרום לו את ההנאה הזאת, אם זה ביכלתי. או אולי אין אתה מסכים לכך?

סוקראטס: לראשית דבריך לא אני צריך להסכים, קריטון, כי הלא זהו יסוד דברי שלי בהסכימי למהירותם של הילדים שלפנינו, אבל, איך זה אסכים למשל ללכת על ארבע, או לקפוץ כעגל, אך ורק משום שמישהו נהנה מזה? דומני, שגם אתה לא תעשה זאת. או אולי כן? הגידה-נא ואל תתבייש.

קריטון: לא הייתי מתבייש, סוקראטס, אילו הייתי מוכן לעשות זאת למישהו, אך האם ישנם בעולם טפשים הנהנים ממעשים כאלה והמהנים במעשים כאלה?

סוקראטס: לרבבותיהם, יקירי, הנהנים מכך באולוּמפיה. ברגע זה נשמע מאחוריהם קול חזק וגס למדי, שכמעט שהבהיל אותם: “חי הרמס, כיוונתי את השעה! טוכֵי²¹ הטובה היא תמיד נר לרגלי. האיש המדבר על האולומפיה, אותו אני מחפש!” בלי לזוז ובלי להביט לאחור אמר סוקראטס: "הזהר-נא, אורח נכבד ונכרי, טוכי היא אֵלה שגיונית מאוד, בוגדנית כמו המזל עצמו שהיא ממונה עליו. גם ברגע זה עוגבת היא מי יודע על מי. כי מעולם לא החטאת את מטרתך במידה מעציבה כמו הפעם. מי אתה המדבר יוונית זרה כזו? “אני הנני קריזון איש הימֵירה מסיציליה, גבור-הריצה המשולש במשחקי האולומפיה”, ענה הזר ועבר בינתיים ועמד ממולם. “זה זמן רב השתוקקתי אליך, הוי סוקראטס, החכם בבני-אתונה, כדי לשמוע מפיך דיתוּראמבוס²² יפה על הגבורה והנצחון, כי על כן שמעתי והשתוממתי, שאינך קובע עתים לתורה חשובה זו, שהמוני-העם מתלהבים לה ומעריצים אותה כל-כך”.

סוקראטס: שב-נא אורחנו הנכרי על הקרקע הטרושה, אף כי צריך הייתי להעמידך מניה-וביה על טעותך הכפולה-המשולשת ולומר לך: ראשית, המקדים את חברו בריצה, אינו גבור; שנית, אני קבעתי עתים לגבורה למעשה וקובע לה עתים גם להלכה, אף כי זה נעלם ממך, הוי איש הימירה; ושלישית, מסתבר שלא אני הנני החכם בבני-אתונה, אלא כנראה אתה, כי על כן המוני העם מתלהבים לך, ומעריצים אותך, ואילו אותי אומרים למשוגע איש-הרוח.

קריזון: הן רואה אתה, שלא אל ההמונים פניתי בענין חשוב זה, אלא אליך, הוי סוקראטס.

סוקראטס: הסכלת עשה, קריזון, ולא לפי דעתי, אלא לפי דעתך-אתה.

קריזון: לפי דעתי, חכמתי לעשות בפנותי אליך.

סוקראטס: אמרת, שאתה גבור-הריצה, או אולי לא אמרת?

קריזון: אמרתי. ואפילו משולש.

סוקראטס: ואמרת, שהמוני העם מעריצים את הגבורה ואת הנצחון שבריצה, לא כן?

קריזון: גם זאת אמרתי, סוקראטס.

סוקראטס: יוצא, שאתה גבור, משום שהמוני-העם מעריצים אותך. דומני, שזה ברור.

קריזון: ברור כפני-אפרודיטי²³ הבהירות.

סוקראטס: ועכשיו אמור-נא לי: אילו אמרו עליך המוני-העם שאתה משוגע, האם היית מאמין גם בכך? אמור-נא, אמור ואל תירא מפני עצמך, גבור.

קריזון: אינני מפחד, סוקראטס, אילו כך אמרו ההמונים, הייתי מצפצף עליהם ובז להם, שכן יודע אני, שאינני משוגע.

סוקראטס: יוצא, שאתה מאמין להמונים אך ורק כשהם מעריצים אותך, ואילו כשמגנים אותך, אתה מצפצף עליהם ובז להם?

קריזון: כיוונת לדעתי, סוקראטס. ואני מייעץ גם לך לעשות כך.

סוקראטס: לאט-לך איש הימירה, לעת-עתה אל-נא תייעץ. וכשההמונים מגנים לא אותך, אלא את אחרים, האם אתה מצפצף עליהם, או מאמין להם?

קריזון: מה איכפת לי אחר? על עצמי אני יודע, שאינני משוגע – ואין לגנות אותי על כך – אלא גבור ומנצח הראוי להערצה, מה שאינני יכול לדעת על אחר זולתי.

סוקראטס: החושב אתה, קריזון, שהמשוגע יודע, שמשוגע הוא?

קריזון: איך יכול אני לחשוב שטות כזאת, סוקראטס?

סוקראטס: אם כן, מאין לך, שאינך משוגע?

קריזון: אני? איש לא אמר עלי זאת עדיין.

סוקראטס: ועלי שמעת אומרים, כי משוגע אני, לא כן? ואתה כפי דבריך צפצפת עליהם ופנית אלי.

קריזון: כפי שאמרתי, סוקראטס.

סוקראטס: אם כן, צר לי עליך איש-הימירה, גם אתה לא תפתור את הבעיה הדֵילית²⁴. יש לך רגליים זריזות, אך הגיונך אינו מגיע לקרסוליך הקלות.

קריזון: זה לא כל כך ברור, סוקראטס. יותר מדי אתה ממהר להסיק את מסקנותיך אלה. יודע אני, ששכלך מהיר ונפתל משלי, אך דווקא משום כך עליך לבאר לי את פלפולך.

סוקראטס: אמנם אתה לא תעשה לי זאת, אם בתחרות-ריצה אתך למשל, אבקשך, שתאיט את מרוצתך למעני. אך אני אעשה לך זאת, משום שאין בדעתי לנצח אותך כלל, אלא להעמידך על טעותך. מובן, אם תסכים לכם.

קריזון: אם לא כדי לנצח אותי, הרי למה אתה מתווכח אתי בכלל?

סוקראטס: וכי אויבי אתה, קריזון, שאנצח אותך? וכי באת אלי להילחם בי ולנצח אותי? או אולי תגיד אתה בעצמך, למה באת אלי.

קריזון: כפי שאמרתי לך, באתי אליך כדי לשמוע מפיך דברי שבח ותהילה על הגבורה והנצחון.

סוקראטס: טוב מאוד. וגם תשמע זאת ממני. אך לעת-עתה נוכחתי, שהגיונך לקוי מאוד ואינך מוכשר לשמוע דברים של טעם ואיך תבין דברי שבח ותהלה לגבורה?

קריזון: איך זה נוכחת, ולי לא הוכחת זאת?

סוקראטס: הסכמת, שהמשוגע אינו יודע שמשוגע הוא. ואילו על עצמך אמרת, שיודע אתה שאינך משוגע, והלא יכול להיות שמשוגע אתה ומשום כך אינך יודע זאת. – ולייתר בטחון הסתמכת על כך, שאיש לא אמר לך עדיין שמשוגע אתה, ואילו על אלה האומרים עלי שמשוגע אני אתה מצפצף. ובאותה שעה עצמה שאתה מסתמך על כך, שאיש לא אמר לך שמשוגע אתה, ומוכיח בזה, שמאמין אתה גם לדברי-גנאי מפי אחרים עליך – אתה מייעץ לי לא להתחשב בדברי המוני-העם אלא אם כן מעריצים אותי ואילו כשהם מגנים אותי, אצפצף עליהם כמוך. – וזה רק חלק מן הסתירות שבדבריך, הוי קריזון.

קריזון: אמנם קשה להתחרות אתך גם כשאתה מאיט את מרוצת שכלך, סוקראטס, אך עדיין לא ענית לי: אם לא תאוות-הנצחון לנגד עיניך, הרי למה אתה מתווכח בכלל?

סוקראטס: אמנם כבר עניתי לך על זה ובכל זאת הייתי מבאר לך, אילו ידעתי שתעית פעם בחייך ביער, כי כך הייתי מקווה שתבין אולי את ביאורי.

קריזון: פוּטיה²⁵ לחשה לך זאת סוקראטס, בחיי הרמס מהיר-הרגליים! אך הדבר קרה להיפך: כשהייתי נער פגשתי בחייל תועה ביער והראתי לו את הדרך.

סוקראטס: יהא כך. אם כן מה דעתך, אותו חייל שביקשך להראות לו את הדרך, רצה להתנצח אתך או להילחם בך?

קריזון: לא עלה על דעתו, סוקראטס, הוא היה נטול כל נשק.

סוקראטס: ואתה, משהראית לו את הדרך, האם הרגשת רגש-נצחון בלבך?

קריזון: לא הרגשתי. להיפך, הרגשתי שעשיתי מעשה טוב ונעלה כרצון האלים וכרצון זקני-אתונה.

סוקראטס: אזרח טוב אתה קריזון, ולא רק אזרח טוב, אלא גם נדיב לב. ולא רק ביחסך אל אותו חייל, אלא גם ביחסך אלי: נותן אתה לי נימוקים נגד עצמך יותר משקיוויתי. אך לעת-עתה ענית בעצמך על שאלתך. כשאני מתווכח, רוצה אני, שאיש שיחי יראה לי את טעותי שלי, שלא אהא תועה ביער, קריזון. ואני מחזיק לו טובה, אם הוא מוכיח לי זאת. ואזי, משהצלחתי לשכנע את איש-שיחי בצדקתי, מרגיש אני שעשיתי מעשה טוב ונעלה, כדבריך.

קריזון: כפי רצון האלים וכרצון זקני-אתונה, אמרתי.

סוקראטס: לא זה חשוב ברגע זה, קריזון. חשוב לנו יותר ברגע זה לדעת, מה דעתך על הנצחון, החושב אתה אותו למעשה טוב ונעלה.

קריזון: דומני, שעל זה לא תתווכח אתי, סוקראטס.

סוקראטס: לא אני, קריזון, כי אתה מתווכח כנראה עם עצמך. משום שאך לפני רגעים אמרת, שרגש-הנצחון אינו לא מעשה טוב ולא מעשה נעלה ושהוא אינו לא לרצון האלים ולא לרצון זקני-אתונה.

קריזון: מתי אמרתי זאת?! לולא זקנתך, הייתי אומר לך, ששקרן אתה, סוקראטס! אדרבה, יגידו חבריך פה, אם אמרתי זאת!

סוקראטס: אמרו-נא לו, ידידי, שכן לי הוא אינו מאמין, איש הימירה זה.

גלאבקון: סוקראטס שאל אותך, אם הרגשת בלבך רגש נצחון כשהראית לאותו חייל את הדרך, ועל זה ענית, לא, כי להיפך, הרגשת שעשית מעשה טוב ונעלה. או אולי לא היטבתי לשמוע?

קריזון: (שותק ומהרהר).

גלאבקון: מזה הבינותי גם אני, שרגש הנצחון אינו רגש של מעשה טוב ונעלה, כי אם להיפך, מעשה רע ונקלה. כי מהו ההיפך של הטוב והנעלה אם לא הרע והנקלה?

קריזון: כנופיה מסוכנת אתם הסופיסטים, אך אותי לא תבלבלו הפעם! יודעים אתם היטב, שמדובר בחייל, וכשאתה שאלתני על רגש-הנצחון, התכוונת גם אתה וגם אני לנצחון בנשק, ולא לנצחון מסוג נצחונותי שלי לשם תחרות בלבד!

סוקראטס: סלח נא לי ולנו בטובך איש הימירה. צדקת הפעם. עשוי אדם לטעות ואפילו אם הוא פילוסופוס.

קריזון: סלחתי לכם, פילוסופים, כרצון האלים וכרצון זקני-אתונה.

סוקראטס: נניח נא לעת-עתה את האלים ואת זקני-אתונה הנעלים. אמור-נא לי, האנשים שאתה ניצחת אותם, אילו רצו לירות בך חץ, היוכלו לעשות זאת אחרי שניצחת אותם?

קריזון: מובן שיכולים לעשות זאת, סוקראטס.

סוקראטס: וגם יכולים לקום ולהתחרות בך שנית וגם שלישית?

קריזון: יכולים, אם ירצו להיות מנוצחים שנית וגם שלישית.

סוקראטס: ואמור-נא לי, החושב אתה גם את גבורי-המלחמה לגבורים?

קריזון: וכי איזה בר-דעת, מכבד האלים וזקני-אתונה אינו חושב ככה?

סוקראטס: ואתה, מכבד האלים וזקני-אתונה, מדוע אינך הולך למלחמה אם משתוקק אתה להיות גבור, ויפה אתה עושה כשאתה משתוקק לכך –?

קריזון: אני שמח סוקראטס, שנותן אתה לי את שעת-הכושר לגלות לך אחת מתכונותי הנעלות: אני אינני אוהב לשפוך דם, סוקראטס, וביחוד לא את דמו של בן-אדם שאינני מכירו כלל ושלא עשה לי כל רע. ומי יתן ולא היו כלל מלחמות בעולם, אלא רק תחרויות שלוות להנאת כולנו.

סוקראטס: יפה מאוד, קריזון איש-הימירה. וגם אינך אוהב לגרום לאיש כזה כל צער ועלבון, אם היטבתי להבין את תכונתך הנעלה הזאת?

קריזון: היטבת להבין, סוקראטס.

סוקראטס: והאם כל המשתתפים אתך בתחרות-הריצה מחוננים בתכונה נעלה זו כמוך?

קריזון: אינני יודע, סוקראטס, אינני מכיר אותם כלל, אנו מתוודעים רק רגעים מספר לפני התחרות, כנהוג.

סוקראטס: והישנם ביניהם כאלה, המפיקים מתחרות כזו איזו תועלת לעצמם, כלומר: לבד מן התהילה והכבוד?

קריזון: גם זה אינני יכול לדעת, סוקראטס, הואיל ואינני מכיר אותם, כפי שאמרתי, אך אני משער, שגם הם כמוני אינם מפיקים מזה שום תועלת חמרית לעצמם. עצם ההנאה מן ההתחרות והכבוד והתהילה היא המושכת את לבם ומספקת אותם. מי שלא טעם מטעם ההנאה הזאת, אי אפשר לבארה לו על בוריה.

סוקראטס: וכן בוודאי גם הנאת ההמונים מן התחרות, אם אינני טועה, היא בלי כל תועלת אחרת לבד מן ההנאה עצמה. או אולי טועה אני?

קריזון: לא סוקראטס. אינך טועה.

סוקראטס: אך יש לי סיבה לא להסכים לך בזה, שאי-אפשר לבאר את ההנאה הזאת למי שלא טעם אותה. הלא ישנה הנאה דומה לזו, ההנאה ממעשה-אמנות, כמו למשל מיופיו הנשגב של הפארתנון ומפסלה האלוהי של פאלאס-אתיני, ומי שטעם כל הזמן את טעם ההנאה מן האמנות, איך לא יבין גם את ההנאה שבאולומפיה?

קריזון: טועה אתה סוקראטס. אין הנאה זו דומה בשום אופן להנאה הרוחנית שבטעם

האמנות. שני דברים שונים הם אלה, ואני תמה עליך סוקראטס, שאתה אינך מבדיל ביניהם!

סוקראטס: אל-נא תתמה עלי, גבור-הריצה, הלא אני מעולם לא טעמתי את טעם ההנאה שבריצה. יוצא איפוא, שהיא גם אינה שייכת לשום סוג מסוגי-האמנות השונים?

קריזון: בהחלט לא. האמנות אינה משחק, וזה משחק. זה ידוע לכל ילד.

סוקראטס: האם עד נאמן כזה הוא הילד בעיניך? החושב אתה שהילד נאמן יותר להיות בר-סמך לשיפוט בשאלה מסובכת כזו? אתמהה. אם כן, מדוע אינך משחק גם אתה באבנים מפולמות כילד, שהוא מומחה בעיניך בעניני משחק?

קריזון: לא יעלה על דעתי, סוקראטס. אדם מבוגר המשחק כמו ילד, טיפש הוא, והילד לגמרי אינו טיפש, אלא ילד.

סוקראטס: ובכן, רק עוד שאלה אחת, קריזון. השונא אתה את אנשי אשפארטה אויבי-אתונה?

קריזון: הלוואי וכל בני הֶללאס²⁶, וגם אתה בתוכם, ישנאו אותם ואת כל אויבי-אתונה כמוני! כי אז ניצחנו את כולם זה מזמן, כרצון האלים וכרצון זקני-אתונה!

סוקראטס: ואילו יכולת להשמידם, אני מקווה שהיית עושה זאת למען אתונה וזקני-אתונה, כך אני משער.

קריזון: יפה אתה משער, סוקראטס. הייתי מוחה אותם מעל פני האדמה ולא הייתי משאיר להם כל זכר! ואני מקווה, שגם אתה לא היית טומן ידך בצלחת, סוקראטס! או אולי לא?

סוקראטס: אם כן, גמרנו, איש הימירה. מכל אלה יוצא, שאתה איש-נבזה הרבה יותר משחשבתי, אך אני אסתפק למען צעירותך ולמען תמימותך וגם למען להיטותך אחרי הכסף, ולא אתן לך אלא שלושה תוארים בלבד: אתה פחדן, רשע וטיפש.

קריזון: (קופץ מעל הקרקע בחימה רותחת, אך עוצר ברוחו) אל נא תתחמק סוקראטס, מפני השאלה ששאלתי: האם היית עוזר לנצח את אנשי-אשפארטה ולהשמידם, או היית טומן את ידך בצלחת ומחכה לנצחונם עלינו? כן, או לא? – אתה רואה, שנוהג אני בך בכבוד אחרי כל מה שהעלבת בי קשה, וזה משום שחכם אתה וגם זקן, שבין כך עומד ברגל אחת בקבר.

סוקראטס: “כרצון האלים וכרצון זקני-אתונה”, לא כן? ואם כך, תן נא לי מחמדי קריזון, שאנמק לך את דעתי עליך לפני שגם רגלי השניה תצעד אל תוך הקבר.

קריזון: חי האדס, די לי בפלפוליך ששמעתי עד הנה, ולמה לך להוסיף עליהם?

סוקראטס: חי הרמס שלך וכל יתר האלים וגם זקני-אתונה, שלא אוסיף אף מלה אחת על כל מה ששמעת מפי היום וגם לא על מה ששמעתי אני מפיך היום. קודם אמרת, שאינך הולך למלחמה, משום שאינך רוצה לשפוך דמם של אחרים שלא עשו לך כל רעה ושאינך מכיר אותם כלל, ואחרי-כן אמרת, שמוכן אתה להשמיד את כל בני-אשפארטה בלי להשאיר להם זכר. מה ברור איפה יותר מן העובדה, שאתה מתחמק מן המלחמה לא מחמת חששך לשפוך חלילה דם אחרים, אלא מתוך פחד לשפוך חלילה את דמך שלך. וזה מה, אם לא פחדנות מבישה. – שנית, אמרת, שאינך מכיר כלל את המשתתפים אתך בתחרות-הריצה, ואתה בכל-זאת גורם להם צער ועלבון בנצחונך עליהם ושולל מהם את כבוד הנצחון והתהילה, וגם נהנה מן הלעג שההמון מנחיל להם בגללך. וזה מה, אם לא רשעות מבישה? – ולבסוף: אמרת, שהתחרות אינה אלא מישחק, שאין בה שום תועלת חמרית וגם לא הנאה רוחנית שבאמנות, ושוב אמרת, שאדם מבוגר, המשחק כילד, טיפש הוא. אם כן איפוא, מה אתה, אם לא טיפש? – אך כדי שבכל זאת לא תחשוב עצמך לגבור, אגמור בכך, שעדיין לא היה בעולם גבור, שאחרי שניצח את איש-ריבו יהא הלה, המנוצח על-ידו, יכול לקום ולירות בו חץ, או להתחרות בו שנית ושלישית ולהיות שוב מנוצח על-ידו, ואין צורך לומר, לנצח את מנצחו. – וגם צידה לדרך אתן לך: דע נא, איש-הימירה, שחימַאירה²⁷ אתה רועה ברעיון הגבורה שלך, רוח-קדים אתה רודף ברגליך הזריזות, משום שכל יצר-נצחון שבאדם על משנהו אינו אלא יצר רע, שטפשות-פראים ספונה בו. ואני הייתי מייעץ לך, אף על פי שברור לי, שלא תשמע לעצתי, לא לנסות להשתתף באולומפיה הבאה, לא רק משום שבזה תוכיח, שראשך מיותר לגמרי ושכל קריזון אינו אלא שתי רגלים זריזות, אלא גם משום שאותו קורטוב שכל שבראשך, אם אפילו לא קלט אלא טיפה אחת מדברי, יתקנא הפעם ברגליך ויכשילן, ופיק-ברכיך יפיק צחוק מאת ההמון המשתולל. – וכעת, אל נא תרוץ, אתה גבור-הרגליים, אלא לך לך לאט-לאט, ולא כמנוצח בידי סוקראטס, אלא כאותו חייל תועה ביער, שהראית לו את הדרך בהיותך נער טוב, ולא כשליחם של זקני-אתונה אלי כדי להוציא מפי דברי-דופי על האלים ועליהם, שיוסיפו עלי עוד מגילת-אשמה אחת בעזרת גבור-האולומפיה המשולש קריזון איש-הימירה, שבמקום להיות מרגל ברגליו המהוללות, יוכל להיות באמת גבור משולש: אם ינצח את תאוות-השלמונים מידי זקני-אתונה, ואת תאוות-הנצחונות, ואת תאוות-הנקמה בסוקראטס. – ועתה בחר לך אחת משתי הדרכים: או ללכת אל בית-המשפט ולקבל את השלמונים, או לחזור הביתה אל אשת-חיקך, שבוודאי יפה היא וחכמה, ולומר לה: ניצחתי היום לא את איקוס באולומפיה, שמחר אולי ינצח אותי, אלא את סוקראטס, בזה, שמהיום והלאה ארגל לא אחריו, אלא אחרי עצמי ואחרי היצרים שלי, להוכיח לו לסוקראטס, שאין הוא צודק בהעליבו בי עלבון קשה כל כך.

 

II. הַסּוֹחֵר הַצָּעִיר מִפִינִיקְיָּה    🔗

– א –    🔗

כעבור שנה אחרי שיחתו עם קריזון, חיפש קצין יווני את סוקראטס בביתו של כסנופון, שם ישב גם אדימאנתוס אחיו של אפלטון. הקצין בא בלווית בחור שחמחום ומסר לסוקראטס מכתב מאת חביבו-תלמידו אלקיביאדס ובו כתוב לאמור:

– “הריני שולח לך בזה מתנה, שוודאי תשמח לה: בחור זה בעל העינים הפקחיות, שמו חנון בן עדין, הוא יליד פיניקיה משבט ששמו “עברי”. סוחר שיש לו קשרים עם נמל הפיניקים בקורונתוס וגם עם אזרחים יווניים בצפון פיניקיה. אמנם רחוק הוא מדרכי חיינו-אנו וגם סולד ממנהגי הידידות הרווחים בינינו, כן אין לו מהלכים בפילוסופיה, אך דווקא משום אלה כדאי לך סוקראטס להתחקות על הלך-מחשבותיו ולתהות על קנקנו, שכפי שאתה רואה – קנקן מלא-חן, אף על פי שאמו מעולם לא ראתה אף פסל אחד מפסליו של פולוקלאיטוס²⁸ (את יפי-גופו אני רק משער לי לדאבוני הרב, שהלא כפי שאמרתי, בוסר הוא על ידידות-גבר עד כדי בחילה ממש). תשמע מפיו דברים, שלא הירודוטוס ולא תוקוּדידס לא שמעו מעולם, ושאני לא הספקתי לטעום מהם אלא בקצה המזלג, אך אתה ודאי תעשה מהם מטעמים כאשר אהבת. אני בטוח, שתצליח לקחת את לבו הזר-מוזר ובהריקך את כוס-הידידות תזכור גם אותי, ידידך אוהבך אלקיביאדס”.

סוקראטס הביט בבחור הזר – ושכח לכבד את האורחים בישיבה. ולבסוף ביקש סליחה והודה מקרב-לב לקצין על עמלו. עבדו של כסנופון הביא בינתיים מיינות בעליו ובעל-הבית מזג וכיבד את האורחים.

“אתם בוודאי תסלחו לי, אם לא אטעם מיינכם”, אמר חנון, “וגם לא תדרשו ממני מיד ביאורים לכך. אנא, שתו לבריאותכם, ואני, בהמשך השיחה אבאר לכם, אם רצונכם בכך”.

“רצונך רצוננו” אמר כסנופון ושתה.

סוקראטס הביט בחנון, אחר-כך טעם מן היין, ולבסוף אמר:

"המותר לי לשער, הוי אורחנו הצעיר, ששבטך או אולי רק אתה לבדך מתנזר מן היין, ואולי גם מן הבשר וכדומה כפי שגם אצלנו רווחים פילוסופים כאלה?

חנון: לא. לא אני ולא משפחתי ולא עמי אינם לא נזירי עסיס-ענבים ברכת אלהים זה על אדמות, וגם לא נזירי-בשר אנחנו, אף כי מחוקקנו משה בן עמרם ראה באכילת הבשר תאווה שאינה ראויה לשבח – אך לאסור לא אסרו אלינו.

סוקראטס: הישנם עוד דברים כאלה בתורתכם? כלומר, מעשים שאינם ראויים לשבח, והם מותרים לכם?

חנון: יש, המלך. גם לשים עלינו מלך לא אסרה התורה, אך היא מזהירה אותנו מפני מלך, העלול להעמיס על העם כל מיני עול וגם לחיות חיי-תענוגות על שכם העם, וכדומה.

סוקראטס: המותר לי להבין מזה, שתורתכם היא בעד הדימוקראטיה?

חנון: אם תועיל, מורה גדול להבינני דעה, איך אתם מבארים את המושג דימוקראטיה, שפירושה שלטון-העם, אולי אוכל לענות לך.

סוקראטס: פשוטה כמשמעה: שהעם עצמו הוא השליט במדינה.

חנון: אם כן, לא. כשם שהאדם אינו יכול להיות שופט את עצמו, כן גם העם. השופט צריך להיות איש אשר רוח אלהים בו, איש אמת, שונא בצע, ירא אלהים ועוד מעלות כאלה. ובעם רבים הם אנשי בליעל, כסילים, רשעים ורודפי בצע.

סוקראטס: העד כדי-כך אין אתם מכבדים את העם? האם לא למדוכם מוריכם, שהעם נעלה מכל תהילה ונשגב מכל הדר-תשבחות בעולם?

חנון: לא. את העם אין מכבדים, את העם צריך לאהוב, הוי סוקראטס. לאהבו וללמדו ולחנכו בדרך הישרה.

סוקראטס: (מביט בכַסנופון. אחר כך אל הקצין) אנא, מסור נא למצביא הגדול אלקיביאדס את תודתי הלבבית, וגם אמור נא לו, שאנו מחכים לו בכליון עינים. את האורח היקר נחזיר בכל הכבוד למחוז חפצו אחרי שנלמד ממנו את הנתון ללמוד.

הקצין: רצונך פקודה היא, סוקראטס.

הקצין נפרד והלך.

סוקראטס: מאין לכם, הוי אורחנו המופלא, בוז זה לעם?

חנון: אין זה בוז, סוקראטס, אלא זהירות שבאהבה. האם בז אתה לבנך כשאתה מחנך אותו על-פי רצונך ולא על-פי רצונו-שלו?

סוקראטס: והניסיתם פעם בדברי-הימים שלכם לבחון את רצונו של העם ומעשיו בלי רצון השלטון עליו?

חנון: לא ניסינו, אך נתנסינו בו קשה, הוי סוקראטס! ולא פעם. ראשונה, אחרי שנביאנו הגדול משה בן עמרם הוציא אותו ממצוקת העבדות, מתחת עול מצריים, והוליכו לארץ אבותיו. עם הנסיון הראשון שהעם נתנסה ברעב, מיד צעק, שרוצה הוא לחזור אל בית העבדים, שם נתנו לו לאכול לשובע. – בשניה, אחרי שהנביא משה בן עמרם נתן להם את התורה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון והעלם לגוי קדוש, – אך נעלם מעיניהם לימים אחדים, מיד עשו להם עגל אליל והשתוללו סביבו וצעקו: אלה אלוהיך עמי! וזה אחרי שהנביא הגדול גילה להם את אלהי-האלהים אשר לא ייראה לעין.

סוקראטס: חכה, ידידי הצעיר, חכה, אל נא תשפיע עלינו רוב-טובה מדי בבת אחת. ידידי אלקיביאדס כותב לי, שאוכל ללמוד ממך הרבה, אף על פי שאין לך מהלכים בדרכי הפילוסופיה. – אך הנה, בכל תשובה שאתה נותן לי אני שומע בשטף דבריך מושגים, הזרים לי בהחלט, לפי שאתה אומר אותם בלשונכם-שלכם. ואף על פי שאתה מדבר בשפת יוון שגירה למדי, הרי יכול להיות שמושגים הללו אין להם מלים בשפתנו. – כך למשל השתמשת במלה “נביא”, אותה אמרת בלשונך-שלך ושכחת לבאר לי מה פירושה של המלה.

חנון: הנביא? – קצת קשה לענות על זה. אך אולי תשאלני סוקראטס לפי המושגים שלכם אחד-אחד ואני אענה לך.

סוקראטס: יפה, חנון, ובכן, אתחיל במה שכבר התחלתי: הנביא הוא נואם, דברן?

חנון: לא, אך גם זה, יותר מזה. הרבה יותר.

סוקראטס: אולי הוא משורר?

חנון: לא, אך גם זה. הרבה יותר ממשורר.

סוקראטס: ואולי הוא פילוסוף?

חנון: לא, אך הרבה יותר מזה.

סוקראטס: הרבה יותר. – אם כן, אולי הוא חכם-מדינה?

חנון: לא, אך עולה על כל חכם-מדינה שבעולם.

סוקראטס: אולי הוא אמן? פסל, צייר, מנגן וכדומה?

חנון: לא! פסל וצייר בוודאי לא, איך זה יטמא הנביא את ידיו ואת נפשו ליצור אלילי עץ ואבן או לצייר דמויות כאלו, שנפש עמנו סולדת מהם בתיעוב? לנגן יכול הנביא וגם יאה לו בתהלות ובתשבחות לאלהינו, אך אין זה שייך למהותו כנביא.

סוקראטס: אם היטבתי להבינך בחורי, אין לכם ענין מיוחד ביופי כשהוא לעצמו?

חנון: כוונתך, שאין לנו ענין בחיקוי ליופי, כי בדרך היופי עצמו אנו מתעלים אל אלהים ואל המידות הטובות. כי מי אשר לו עינים לראות ואזנים לשמוע לא יראה ולא ישמע את היופי שמסביב, בארץ ובשמים – בשעה שהחיקוי לעולם לא יגיע לאותה השלמות שאלהים יצר בה את יצוריו. כל חיקוי כזה ילדותי הוא לחמלה. היעשה מישהו עץ, או יצייר אותו עד שיתן ריחו או פריו? או היחצוב בן-אדם דמות ילד, שיתן קולו, יצחק או יבכה, או יגיד: אמי? הלמעשה-ילדות כזה יתן האדם את לבו הנבון? כפי שאבי ביאר לי, אתם עובדים ליופי כמו לאליל. הוא כל חייכם. רק שלטון הצדק והרחמים יתקן את העולם, ולא שלטון היופי!

סוקראטס: אביך היטיב לבאר לך, מחמדי. אך גם אתה אמרת, שבדרך היופי אתם מתעלים אל אלהים ואל המידות הטובות – –

חנון: נכון, דרך יפי הבריאה, שבה אנו מעריצים את יוצרה, מתפעלים ממנו ומיצוריו ומשתדלים ומתאמצים ללמוד את מידותיו, שהן ההיפך ממדותיהם של אליליכם הדומים לבני-אדם. עובדי-האלילים עושים להם אלילים, הדומים להם עצמם במידותיהם.

סוקראטס: ומאין לכם, מה הן מידותיו של אלהים, אם טובות הן או רעות?

חנון: תמה אני עליך, הוי סוקראטס. מי שברא את כל היופי הכביר והנשגב הזה, היכולות להיות לו מדות לא טובות? ואל-נא תשאל, המידות הטובות מה הן! מידות טובות הן אותן המידות, הטובות לכולנו, לכל בני האדם, הנעימות לא רק לנו בעצמנו, אלא גם לזולתנו – כי כל מה שאנו עושים צריך להיות טוב ונעים לזולתנו. ואל תביא לי ראיה כנגדי מן הרשעים והרוצחים והגנבים, שאינם עושים אלא לטובת עצמם. לשם זה יש חוק ומשפט, לחנך וללמד את העם למידות טובות. אך מובן, אם ראשי המדינה נתונים בכל לבם וארחם ורבעם לעבודת היופי הילדותי, החיקוי, הרי אין מי שיחנך את העם למידות טובות. חינוך זה דורש מאת מנהיגי העם את כל נפשם ולא חלק ממנה. הנביאים שלנו מלמדים אותנו: ואהבת את אדוני אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. בשיחתי עם המצביא הגדול אלקיביאדס, אמר לי ידידך רב-התבונה, שאתם מחנכים את העם להנאה מן היופי. ועל שאלתי: אם להנאה, הרי ודאי מחנכים אתם את העם גם לשאר ההנאות, כגון להנאה מן היין הטוב ולהנאה מן האשה ולהנאה מן העושר? – ועל זה ענה לי אלקיביאדס: על זה יענה לך סוקראטס.

סוקראטס: לא, בחירי, חריף השכל; אני במקום לענות לך על שאלות, רוצה ללמוד ממך דברים שאינם ידועים לי. ונראה לי, שאוכל ללמוד ממך הרבה דברים מענינים. וקודם כל עלי לשמוע מפיך דברי טעם על אלוהיכם, כי הלא לפי תכונותיו של אלוהיכם אוכל לשפוט על תכונותיכם בכלל, אם אינני טועה.

חנון: שאינך טועה, הוי סוקראטס? טועה בהחלט. איך זה שופט אדם על תכונותיו של בן-אדם לפי של אלוהים?

סוקראטס: אני סבור, שעל פי אלוהיו של עמנו למשל, אפשר להסיק הרבה על אופיו של עמנו. שכן הלא אמרת גם אתה: אנו עושים לנו אלילים, הדומים לנו עצמנו במידותיהם.

חנון: כן, סוקראטס, אתם, אך לא אנחנו. סלח נא לי, מורה גדול, עובדי האלילים עושים להם בעצמם את אלוהיהם, ואילו אנחנו קיבלנו את ידיעתנו אותו מפי איש-אלוהים גדל-רוח, נביא. כי הלא אילו קיבלנוהו מפי העם, אילו בא לנו מאת אנשים פשוטים, בני-ההמון, הרי היה לנו לא אל אחד יחיד, אלא כמה וכמה אלילים כשלכם. ושוב, סלח נא לי, אך קשה לי להביע את מה שעלי להגיד – –

סוקראטס: הגד נא, הגד, ידיד נפשי עול-הימים. כשהענין הוא חשוב כל כך, הרי לא כבודי ואפילו לא כבוד עמי אינו בא בחשבון. כי האמת עומדת למעלה מכל ענין אחר בעולם. דבר נא, יקירי, דבר.

חנון: – אם לפי תכונותיו של אלוהי העם אפשר לשפוט על תכונותיו של העם, הרי עמכם הנכבד מאוד מלא תכונות לא נעלות ביותר. אמנם ישנם גם אלילים בעלי מדות טובות ונעלות, אך כלום יש מידה מגונה בעולם שאינה נמנית על מידית אליליכם? – והלא – –

סוקראטס (מפסיקו): חכה נא אלופי הצעיר, אם כן, אולי נחזור אל שאלתי הקודמת: מה הן תכונותיו של אלוהיכם? אמנם אתה אמרת, שמי שברא את כל היופי הנשגב שבבריאה, אי אפשר לו שיהיו לו תכונות לא טובות – אך עדיין לא אמרת לי, מה הן התכונות שיש לו?

חנון: סלח לי, הוי סוקראטס, אנו לא דברנו אף מלה על תכונותיו, אלא על מידותיו. כי את תכונותיו אין שום ילוד אשה יכול לדעת. כי הלא אין אדם יכול לתאר לו אותו בדמיונו וזה גם אסור לנו.

סוקראטס: מה אסור? להגות בו ובתכונותיו ולשער לנו את דמות?

חנון: בהחלט, סוקראטס. לא רק שאסור לנו לעשות שום דמות ממנו של עץ או אבן וכדומה, או לצייר אותו, אלא גם בדמיוננו אסור לנו לראותו בשום דמות. אין אדם יכול לתאר בדמיונו מה שאין בעולמנו, ושום דמות מדמויות עולמנו אינה יכולה להיות דמותו בשום תכונה כלשהי. כי הלא אין לו שום דמות בכלל ומה שאין לו דמות, אין לו גם תכונה כלשהי. אנו את מידותיו משערים ומאמינים בהן לפי היופי הכביר והנשגב שברא, אך לא את תכונותיו, המחייבות בהכרח איזו דמות, וזו אין לו – הוא אינו אליל. אתם מורידים את אליליכם אל עצמכם – סליחה, ודאי שהכוונה היא לא לך, הוי מורה גדול ורם-מידות – ורואים אותם כאחד מכם, ואילו אנחנו רוצים להתעלות אל מידותיו הנעלות של אלוהינו.

סוקראטס: אמור נא לי ידידי העברי, הבאמת אין אתם רואים במעשיו של אלוהיכם שום אי-צדק או עוול כלפי יצוריו?

חנון: אין אנו מהרהרים אחרי מידותיו, כי הלא בין כך ובין כך אין תקוה שנבא פעם עד חקר הדבר. מפני כוחות איתניו אנו מתגוננים איך-שהוא, אך את כוונתו בהם אין לדעת; ואילו הסבל מידי אדם – מידינו-אנו בא לנו, ואין לנו אלא לשפר את מעשינו בלי הרף. המידות הטובות שכרן בצדן, כשם שהרעות עונשן בצדן. גבולות החיים, לידתנו ומיתתנו, אינם בידינו, אנו מוכרחים להיוולד ומוכרחים למות, ואילו החיים עצמם בידינו הם: מותנים הם במידותינו, במעשינו: לזה קוראים אנו בשם בחירה. בזה אנו נבדלים משאר היצורים, זהו חלק אלוה ממעל שבנו.

סוקראטס: המותר לי, אלופי הנבון, להסיק מדבריך, שאלוהיכם אינו מתערב כלל במעשיכם?

חנון: לא, מורה גדול, אל נא תסיק זאת מדברי. אנו חיים בו והכל בידיו, ומתוך אהבתו הגדולה אלינו רוצה הוא, שנתפתח ונתעלה אליו יותר ויותר ולשם כך נתן בידינו את הברירה, כלומר, את היכולת, את האפשרות להתעלות אליו. ואשרי המבין זאת.

סוקראטס: אמור נא לי, בחורי, האם אף לאחד מחכמיכם ונביאיכם לא גילה מעולם את סודו של המוות?

חנון: תמה אני עליך, הוי סוקראטס, שאתה רואה סוד במוות. ומדוע אינם רואה סוד גם בלפני הלידה? לפני לדתנו לא היינו מעולם, ואחרי החיים לא נהיה לעולם. זה הכל.

סוקראטס: ומדוע נתן בנו את התשוקה הגדולה הזאת לחיות?

חנון: התחת אלהים אני, סוקראטס, שאענה לך על כך? בוודאי כדי שנרצה לחיות ולהתפתח ולהתעלות אליו. כי הנה, החסד הגדול ביותר שעשה עמנו הוא, שלא נדע שאנו איננו כבר בחיים.

סוקראטס: ואתם בטוחים בכך?

חנון: כך לימדנו אחד ממלכינו, המלך שלמה החכם: “והמתים אינם יודעים מאומה”. וגם אביו, המלך הגדול דוד פרט זאת עלי נבל: “לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה”.

סוקראטס: עכשיו אמור נא לי, בן-העברים הנבון, אם אין פחד השאול עליכם, אם אינכם מפחדים מפני העונש אחרי המוות וגם לשכר אינכם מצפים, מה מכריח אתכם להיות ישרים וטובי מידות?

חנון: רק האוויל מפחד מפני העונש ומצפה לשכר מלבד עונשם של המעשים הרעים עצמם ומלבד שכרם של המעשים הטובים עצמם. העברי האמיתי עושה את הטוב לא על מנת לקבל שכר כמו עבד. וגם לא כדי להיטיב לאלוהים, כי לא אדם הוא שייטיבו לו. כי כה אמר אחד מחכמינו, אליהו בן ברכאל ממשפחת רם: “הבט שמים וראה, ושוּר, שחקים גבהו ממך: אם חטאת, מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו? אם צדקת, מה תתן לו, או מה מידך יקח?”

סוקראטס: אם כך הוא הדבר, אלופי הטוב, הרי ודאי שמותר לי להסיק, שאתם אינכם מעוניינים בכך, שמעשיכם ימצאו חן בעיניו, כי הרי לא למענו אתם עושים את הטוב ולא לרעתו את הרע, או אולי לא צדקתי?

חנון: רוצה אתה להכשילני, הוי סוקראטס. אל נא תערבב מעשים, הנעשים למען מישהו, לטובתו, במעשים שמישהו עושה כדי שיהיו טובים בעיני מישהו.

סוקראטס: ומדוע ולמה לפי דעתך טובים בעיניו המעשים הטובים?

חנון: על זה כבר עניתי לך, אלוף החכמים הגדול: הואיל ויצר אותנו כדי להתעלות אליו, והואיל וזה אי אפשר לנו אלא על-ידי מעשים טובים, הרי ברור שמעשינו הטובים לפי רצונו הם.

סוקראטס: אם כן, עלמי המצויין, אין לך להתפאר הרבה לא באלוהיכם ולא בנביאיו וכוהניו, שהם בוודאי אנשים מצויינים, אך למישרותיהם אינם ראויים ביותר.

חנון: איך זה, סוקראטס?! – העד כדי כך לא הצלחתי בשכלי הבלתי פילוסופי להוכיח את אמיתות דברי? אני באמת אינני – – אנו איננו רגילים – –

סוקראטס: לא, לא, יקירי, לא אתה אשם בדבר, אלא אני, – –

חנון (בשמחה): מובן, אתם עובדי אלילים, אינכם יכולים לתפוש – –

סוקראטס: לא זה, בחורי רב-התבונה, כי להיפך. אני אשם, מפני שהיטבתי ביותר לתפוס את דבריך הנבונים והעמוקים. הבה, נראה, אם תפסתי או לא תפסתי את דבריך. אמרת, שאלוהיכם אי-אפשר שיהיו לו מידות לא טובות?

חנון: אמרתי, סוקראטס.

סוקראטס: ואמרת, שאת העם לא צריכים לכבד, אלא לאהוב אותו? או אולי אתה מתחרט וחוזר בך מדבריך אלה, אל נא תחכוך ידיד נפשי, החרטה אינה בושה חלילה.

חנון: לא, סוקראטס, אינני מתחרט, ולא מתוך בושה, אלא משום שזוהי אמונתי העמוקה. את העם צריך לאהוב מאוד-מאוד.

סוקראטס: יפה, בחורי; כן אינך חוזר בך מדבריך, שהמוות הוא לא בידי אדם, אלא בידי אלוהים, או כדבריך: כוח-איתנים עליון.

חנון: בהחלט כך הוא, סוקראטס.

סוקראטס: ושאתם מתגוננים איך שהוא מפני כוחות האיתנים.

חנון: ברור.

סוקראטס: ואמרת – ובוודאי בצדק – שהנביאים שלכם אנשי מידות נעלות הם.

חנון: נעלות ביותר, סוקראטס.

סוקראטס: והם אוהבים את העם.

חנון: ואיך אחרת?

סוקראטס: והעם מכבד אותם ומאמין בהם.

חנון: מאמין וגם מכבד, סוקראטס.

סוקראטס: אם כן, אמור נא לי, בבקשה ממך ומהגיונך, איזו מידה טובה היא זו של אלוהים, להביא על יצוריו שואה איומה כמו המוות ולא ללחוש לנביאיו איזו תרופה, הקלה כלשהי נגד הסבל שבידיעת המוות והכרתו? ואיזו אהבה היא זאת בלב נביאיכם אל עמם, שאפילו אינם מנסים להקל מעליו ולרכך את הסבל הגדול הזה אף במשהו? הלא המונח העדין ביותר למידה כזו הוא: אכזריות, שאין דוגמתה בשום ארץ מארצות ידועות לנו; בכל אופן, לא אצל אנשי מידות נעלות ביותר. אלא אם תחדש לנו חידוש לא-ייאמן, שעמכם, אפילו ההדיוטים שבו, אינו חש כל פחד מפני המוות ואינו סובל כלל מפחד שכזה.

חנון: עלי לומר לך, סוקראטס המכובד מאוד, שזה עובר כל דמיון, איך שאתה מתפתל ומתפלפל בפלפולי הפילוסופיה שלכם ורק כדי להצדיק את הבלי פולחן האלמוות שלכם והעלאת בני-אדם לחצי-אלים ואלים החיים לנצח – מה ששום איש בעל תבונה בריאה אינו יכול להאמין אף רגע. – אמנם כתשובה לדבריך, סוקראטס אביר-ההגיון, יכולתי להזכירך את דבריך הנעלים, שהאמת קודמת לכול – ומה הוא כל ענין האל-מוות שלכם בעיני נביאינו אם לא ההיפך מן האמת? ואיך יכולים הם להדיח את עמם להאמין בדבר, שהם עצמם אינם מאמינים בו? האמת הפשוטה והברורה שלנו היא, שאדם נולד עם גזירת המוות יחד, ואין איש יודע לעת-עתה מה אחרי המוות. אולי ייוודע פעם ואז ודאי שנביאינו וחכמינו יגידו לנו זאת. – אלא שאנו איננו מלומדים בנפתולי שכל ולשון כמוכם, שכלנו ישר הוא, כדברי אמי: “ישר כקרן השמש”. רואה אני, שעליכם אמר מלכנו החכם: “האלוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”. ומה שאין אנו יודעים ידיעה ברורה ומוחלטת כמו ידיעת האלוהים וידיעת הטוב הספון במידות הטובות ובמעשים הטובים, אין אנו מדיחים את העם להאמין בו ואין צורך לומר, שנביאינו לא יעשו כזאת. – מעולם לא אמרתי, שאין אנו מפחדים מפני המוות, וודאי שסובלים אנו מהכרת המוות וידיעתו. הכרה זו, שלא ניתנה לשום בעל-חיים מלבד האדם, בחסדו הגדול של אלוהים ניתנה לנו; כי לולא ידענו, שעתידים אנו למות, לולא היינו מבינים, כשם ששאר בעלי-החיים אינם מבינים, שהגוף המוטל לפנינו מת חדל לחיות, חדל להיות, ושאנחנו עתידים, בקרוב או ברחוק, להיות כמוהו, הרי מי יודע, אם בכלל היינו יודעים דבר מן הדברים שאנו יודעים, וודאי שלא היינו יודעים את האלוהים ולא היינו רואים את כבודו והדרו ויופיו הכביר שאנו חלק ממנו. הוד מוראו של המוות, שאדם מת משרה ומאציל עלינו, מעלה אותנו למרום גבהה של ידיעת הידיעות: ידיעת האלוהים. – ומלבד זה, האם רואה אתה בחזונך, הוי סוקראטס נבון-הנבונים, איזה סבל הוא זה: לחיות לנצח? לנצח! – תאר נא בנפשך איזה אי, שבני אדם חיים שם רבבות שנים ואינם יכולים למות – להיפטר מן החיים! כמה זה איום. אך אם חושבים אתם, שאותם החיים שאחרי המוות הם אחרים, שונים משלנו, הרי עליכם החובה לתאר אותם איך-שהם. וגם: איפה הם, באיזה מקום ביקום? – אך הלא תודה, שאין ביכלתו של ילוד-אשה לעשות זאת. – נוחם רוצים אתם לתת לעם? חיים אחרים במקום חייו כאן עלי אדמות? – אני אומר לך, הוי סוקראטס, אני הצעיר, שאיני ראוי לשמוע את הד קולך ולראות את זיו פניך, שכל חכמתכם זו לא תתקיים, ואני חושש, שאִתה יחד ימות גם עמך הגדול רב-התהילה. לא אני הוא האומר זאת, כי מי אני ומה חכמתי שאלמדך לקח? לא חכמתי היא זאת, אלא מורשת נביאינו ועמנו, ואנו יודעים, שאין עם נצחי, אם אלוהיו אינו נצחי. אמנם, כל העמים יחלופו, ואחרים יבואו תחתם, אך עמנו לא יחלוף עד שכל העמים לא יחיו לאורו של אלוהי העברים. – ועכשיו הרשה נא לי, רב-הפילוסופים, ואשאלך בכבוד: היודע אתה, מה היא התשוקה העזה ביותר, הנעלה והמאושרת ביותר בחיי האדם, תשוקה המייסרת ומאשרת כאחת ביסורים מתוקים ביותר?

סוקראטס: אם תגיד לי, אלופי הצעיר והלוהט, אדע.

חנון: רק לפני ימים ביקר אצלנו אחד פילוסופוס, מכירו של אבי מכבר, אדם חריף-שכל להפליא, יליד האי לסבוס. נכנסתי אתו בשיחה ואחרי אמרי-נועם-ושפר מפיו ענה לי על השאלה הזאת: “מפי סוקראטס אנו יודעים, שהתשוקה העזה ביותר היא: האירוס”. וביאר לי: “האהבה לאשה וגם לגבר”. אינני יודע, אם דעתך היא זאת, סוקראטס, אך אני נדהמתי לשמוע מפי איש הוגה דעות, שתאוות גבר לגבר הוא דבר שאפשר לדבר עליו, להעלותו על השפתיים; ולא רק לשלילה, אלא אפילו לחיוב! אצלנו מעורר עצם המושג בלבד בחילה, ומעשה כזה מחייב פסק-דין מוות. בדיוק כמו משכב-בהמה. – ובעולם כזה איך זה יידע אפילו אדם רם-מחשבה ומעמיק-חקר כסוקראטס את תשוקת-התשוקות – את התשוקה לאלוהים? צמאון אדיר הוא זה, שבמידת יסוריו כך מידת העונג העילאי שבו. מנעימי זמירות אלוהים שלנו, בני-קורח, היו עוברים ברחובות-קריה ומנעימים באזני ההמונים, במקהלה: “צמאה נפשי לאלוהים לאל חי”, וההמון היה מהלך חוגג אחריהם ועונה: “נפשי תערוג אליך אלוהים!” – הוי סוקראטס, אילו – –

סוקראטס (מפסיקו): לאט לך, עברי נלהב, לאט לך ולי יקירי, ההתלהבות היא אֵם הטעות, עויינת היא את ההגיון, ועדיין לא ראיתי את אפוללון רוקד שלוב-זרוע עם דיוניזוס²⁹ – סלח נא לי בטובך, שכחתי שבן-העברים אינו מבין בשפת האלילים ובוודאי גם אוטם את אזניו משמוע אותה. אך אמור נא לי, הצמאון הלזה, שאתה לוהט לו כל כך, האם נחלת כל העם הוא אצלכם, שכן רואה אני, שגם אתה, סוחר בן-סוחר – –

חנון: לא, לא, סוקראטס, קטנה נפשי החילונית הטמאה מחסד גדול וקדוש זה. אמנם ישנם בין בני העם המחוננים מלידה ומבטן להתעלות אל מדרגה זו, אך רק הנביאים זוכים לתכונה נאצלה זו במלואה. הם, הנביאים, אינם מכריזים על כך, הם, צמאונם זה לאלוהים, כשהוא ממלא אותם עד מצוקת-קודש, יוצאים הם אל העם להאציל עליו ממידותיהם המוסריות הטהורות לטהר אותו בדברי-תוכחה עזים ומוכיחים לו את מעשיו על פניו בלי חת – –

סוקראטס: הנה, זה הוא, בחורי הטוב, מה ש – – כן – – אולי תואיל לבאר לי, מה הן המידות המיוחדות, שהנביא מצטיין בהן? כלומר, למעשה, מידות, שהן מיוחדות לו לנביא ושבהן משמש הוא דוגמה לאחרים.

חנון: אולי תשאל, סוקראטס, ואענה לך אם אוכל כפי שאלותיך.

סוקראטס: טוב, יקירי; הנה, אנו מונים תשע מידות המיוחדות לפילוסופים: א‘: חפץ אדיר לדעת את כל מה שאפשר לדעת; ב’: שנאת השקר וחובת האמת; ג‘: בוז ושאט נפש לתענוגות-בשרים; ד’: שנאת-הבצע; ה‘: נדיבות-לב; ו’: צדק וחסד; ז‘: שכל מהיר לשמוע וזכרון טוב; ח’: מתינות ונחת; ט': הכנה נפשית לנגינה, לסדר ולאחדות-החיים. האם תשע המידות הללו הם גם מידותיו של הנביא?

חנון: ברור, וגם הענווה, וגם הרחמים, אלא שנוסף על כל אלה יש לו עוד מידה אחת, שבה עולה הוא על שאר ילודי-אשה.

סוקראטס: חכה, יקירי – הענווה והרחמים. מצויין, בחורי. ומה עוד?

חנון: להגיד את האמת לבלי-חת!

סוקראטס: השמעת אלופי, על הכוהנת-הנביאה שבדלפוי, ששמה פוּתיה?

חנון: וכי לגדף את הנביא אתה אומר, הוי סוקראטס? – יורדי-הים שלכם סיפרו לנו על המאנטייון והחרסֶמוס³⁰ ועוד כאלה, שם מנבאים לכם הפרופייטיס שלכם. – חס וחלילה! כל זה שקץ טמא הוא לנו, ואילו הנביא כולו קודש וטהרה.

סוקראטס: שוב אמרת שתי מלים, שלא ביארת לנו. אמרת “טמא”, אם אינני טועה ואמרת “טהרה”, אם היטבתי לשמוע. מה הם אלה?

חנון: קצת קשה לבאר: אך אנסה. בשפתכם ישנם שני מושגים נוגדים: נקי ומלוכלך או מזוהם. לא כן?

סוקראטס: כן, יקירי.

חנון: ובכן, אצלנו ישנם עוד שני מושגים לשני ההפכים הללו: בשביל נקי יש “טהור”, ובשביל מלוכלך יש “טמא”. אך זה לא זה. טהור הוא יותר מנקי וטמא הוא יותר ממזוהם. יתר על כן: יכול דבר-מה להיות נקי ואף-על-פי-כן טמא הוא, כשם שמשהו יכול להיות מלוכלך ועדיין אינו טמא.

סוקראטס: סתומות תדבר יקירי. אולי תתן לי איזו דוגמה ואבין?

חנון: דוגמה? כן – –

חנון לא הספיק לגמור את תשובתו, כי פתאום הודיע העבד, שהרופא הגדול היפוקראטס בא.

בעל-הבית, כסנופון, שכמעט שקפץ ממקומו מתוך שמחה, קם ויצא לקראת האורח החשוב, החי באי-קוס וזה זמן רב לא השתתף במשתה-ויכוחים ובשיחות.

– ב –    🔗

סוקראטס: אל יעבירנו חארון³¹ את נהר-הסטיכס של האלמוות, אם לא עליך חשבתי ברגעים הללו כל הזמן, הוי, היפוקראטס. מי זה לחש לך בחלומך, שאני זקוק לך כל כך ברגעים הללו?

היפוקראטס: רצונך לומר, הוי סוקראטס, שמישהו לחש לי שלשום לקום ולנסוע אליך, משום שאתה תרצני כאן היום? לא נעים לי לראות בך סימני זיקנה, הוי סוקראטס. שכן לא יאומן, שאדם לא-זקן יאמין בתפֵלות ממין זה. – קטיגור המדינה מליטוס³² קרא לי בידי שליח; חולה מסוכן היה וכבר הצלתי אותו מן ההאדס – אף כי עלי לציין, שנתנסיתי בו נסיון קשה: אני שונא את האדם הזה תכלית שנאה. אך הרופא הוא רופא. משיבריא אוכל להשקותו רעל, אך עד שחולה הוא, עלי לטפל בו כמו בילד-שעשועים.

סוקראטס: שנאתך אליו, היפוקראטס, לעומת שנאתו אלי היא עקיצת-דבורה לעומת נשיכת-צפעוני. אך הלא זה ידוע לך. שב ותשמע מה שלא ידוע לך. הנה, בחור יקר זה בן-פיניקיה הוא, שם שבטו הוא שבט-העברים – נכון אמרתי, יקירי?

חנון: נכון, סוקראטס. (הוא קם והחווה קידה קלה להיפוקראטס).

סוקראטס: יקירנו אלקיביאדס שלח לי אותו, כדי שאלמד ממנו משהו. ואני רואה שאלמד ממנו הרבה. ואתה היפוקראטס, בשעה טובה באת. אורחנו זה הצעיר ומלא חכמה לימדני הרבה דברים טובים ונכונים, שכדאי לנו להקדיש להם מזמננו לבררם וללבנם. ובכן, אל נא תצטער על כך, שהחמצת כמה דברים, אני אשתדל לחזור עליהם באזניך כנתינתם מפי אורחנו הנבון. ברגע זה אנו עומדים בתחילת שיחתנו על ענין – – הוי, שכחן שכמוני! – שכחתי למסור לך דבר לא נעים כל כך, אך חובתי היא: החולה שלך, זה המתגושש חזק-האברים וקצר השכל – – דומני, קירון שמו.

היפוקראטס: הורע לו?!

סוקראטס: לו ולאשתו המסכנה, היא – –

היפוקראטס: הגם אשתו חלתה?

סוקראטס: היא לא, אך הוא במכאוביו ממרר את חייה עד כדי טירוף. היא בכתה מר באזני. ברגע זה ישן הוא, השבח לאסקלפיוֹס³³ ואתה יכול לשבת אתנו שעה קלה ויפה, כי ברגע שיתעורר, היא שוב תבוא, שכן יודעת היא מפי מישהו, שאתה צריך להיות כאן. הנה, כסנופון, אזני העיר כרויות מאזניך ומאזנינו. אנחנו לא ידענו הפעם, שהיפוקראטס יכבד אותנו בימים הללו בביקורו הנעים. או אולי מחכה לו אותה האשה ולעצותיו הגופניות יותר משאנו מצפים לעזרת הגיונו הבהיר והמשכנע?

היפוקראטס: אינני מסופק אף רגע, הוי סוקראטס, באהבתכם אלי, אך הלא תודה, שהסבל הגופני ממריץ את הסובל לחכות לרופא יותר משיצר-הפילוסופיה עושה זאת בצמאונו לוויכוח הגיוני.

סוקראטס: לאט לך, בחיר-אסקלפיוס, הרוצה אתה לומר בזה, שהסבל הגופני הוא עז יותר מן הסבל הרוחני?

היפוקראטס: שום ספק אין אצלי שכך הוא הדבר – אך אני לא את זה רציתי לומר ברגע זה, אלא שהסבל הגופני עז לאין-ערוך יותר מכל יצר בעולם.

חנון: אני מבקש את סליחתכם הטובה ואת רשותכם להעיר, שכפי שאני רואה, אתם הפילוסופים אינכם מזניחים שום הזדמנות להתפלסף ולהתווכח, זאת אומרת, לברר כל מושג וכל מונח הבא לידכם תוך כדי שיחה – –

סוקראטס: טוב שתיקנת את תחילת דבריך, בחורי מצויין-ההגיון: לברר, לברר. ונכון, אין אנו מזניחים זאת. וכפי שאתה רואה, גם אותנו ממלא צמאון עז ולוהט – הצמאון לאמת.

היפוקראטס: אמנם לא הייתי כאן ואינני יודע, על איזה צמאון דיבר אורחנו הצעיר, אך אני כבר שמעתי על שבט העברים, שפולחניו שונים ומשונים בעינינו, ענינים מעניינים בלי ספק, אלא שאני מעוניין ביותר לשמוע מפי בן-העברים על דבר חכמת הרפואה שלהם ובמיוחד על חוקי הנקיון והזהירות שם בכלל.

סוקראטס: חי פויבוס אפוללון³⁴, אתה את הפוטיה תתרועע! אנו עומדים ברגע זה בשיחתנו על בעיה הנוגעת בדיוק לשאלתך. אורחנו השתמש תוך שיחתו בשני מונחים משפת שבטו – – מה הם שתי המלים, בחורי הנבון?

חנון: טמא וטהור.

סוקראטס: כן, טמא וטהור; שהם כפי שהבינותי נרדפים למושגים נקי ומלוכלך. אלא שהוא מנסה לבאר לי, שלא כן הוא, ושהמושג “טמא” מציין דבר נקי בהחלט שבכל זאת יכול להיות “טמא”, וכן גם להיפך. והוא עומד להביא לי דוגמה לכך. אך הוא עצמו אולי ידייק בדבר יותר ממני. אם כן, אלופי הצעיר, אנא – –

חנון: האם ידועים לך, הוי רופאי הגדול, חוקי הטומאה והטהרה שלנו?

היפורקראטס: אני מתחיל לשער, שאלה הם דברי-התפֵל מיסודם של כוהני אפולון מדלפוי, ה-אגנֵיה וה-מיאזמה, שאין להם שום שייכות אל הנקיון והזהירות לבריאות בכלל, כגון האיסור לנגוע במת גם אם זה תינוק נקי למשעי, שמת מתוך מכה בראשו; כלומר, הנקיות כפולחן רוחני – ובזה, יקירי בן-העברים, אין לנו כל צורך, בכאלה עשירים אנו לדאבוננו בשפע רב.

חנון: הוי רופא הרופאים, האם כל מה שאינו מובן לך, תפל בעיניך?

היפוקראטס: האלים בראו הרבה דברים שאינם מובנים לנו ואנו בודקים אותם וחוקרים לדעת את טיבם, מהותם ואיכותם, שאולי נוכל להשתמש בהם לתועלתנו, ואולי רק ליהנות מידיעתנו אותם. אך בני-האדם בודים להם הרבה שטויות, שהם עצמם אינם יודעים לבארם, אלא שכך הם מאמינים. בדות כזו היא האמונה ב-אגניה ו-מיאזמה, או בלשונכם – –

סוקראטס: טהור וטמא.

היפוקראטס: שיסודה במושג הלשוני ולא יותר. מכיוון שאנו אומרים למשל, “נקי מפשע”, כלומר, בלשון ההשאלה, כאילו מרוחץ הוא מלכלוך, הרי באו בעלי-דמיון והעמידו את “הנקיון” הזה ברשות עצמו בלי שום יחס אל הלכלוך הגופני, ואת “המלוכלך” בלי שום יחס אל הנקיון הגופני. דומה זה כאילו היינו אומרים על אדם שגבהו חצי אמה, “אדם ארוך”, או על אדם שגבהו שבע אמות, היינו אומרים שהוא “ננס”.

חנון: וכי אין אומרים על אדם, שקטן הוא גם אם הוא גבוה ביותר?

סוקראטס: כן, יקירי, אלא שבמקרה כזה מוסב התואר “קטן” על רוחו של אותו אדם ולא על מידת גופו.

היפוקראטס: לכן אני אומר לך אורחנו הנכבד ביותר, אל לך להכניס ינשופים לאתונה³⁵. בשטויות כאלה מצטיין גם המון עמנו, ולדאבוננו הרב לא רק ההמון.

סוקראטס: האינך חושב, היפוקראטס אלופי, שבחסדה של טוכי הטובה ניתנת לנו באורחנו ההזדמנות ל – – (כאן הנמיך סוקראטס את קולו ודיבר כמעט בלחש) לדבר וללבן דבר, שמטעם שלטונותינו החדשים אסור לנגוע בהם נגיעה חפשית כיד ההגיון הטובה עלינו? הפעם נדבר לא על אחד מעיקרי אמונתנו-אנו, אלא על אמונת עם זר, וממה-נפשך: אם יתברר ששתי האמונות התפלות, כלומר: שאמונתם זו התפלה זהה עם אמונתנו זו ה“קדושה והצרופה”, הרי נוכל להחליט שגם אמונתם זו קדושה היא וצרופה כמו שלנו, ואם יתברר שאינן זהות, ואנו נמצא את שלהם לתפלה, וגם נחווה את דעתנו זו, הרי שוב לא פגענו חלילה וחס בקדושת אמונתנו זו “הקדושה והצרופה” לתהלה. אך בינתיים נחווה את דעתנו ההגיונית על הדברים לבלי-חת; האינך מסכים אתי, מיודעי הוותיק, שכדאי?

היפוקראטס: מובן, שתמיד כדאי וראוי להתבונן ולחקור ולשקול במאזני ההגיון כל תופעה אנושית בעולם, בין שהיא גאונית ובין שהיא כסילית לחלוטין. אך בענין זה של “האגניה” ו“המיאזמה”, שהעסיקה אותי לא יום ולא יומיים, לא הצלחתי להעלות כל דבר של ממש. וגם עכשיו לא נצליח, שכן כבר ברור לי, שהשאלת מושגים ומונחים יש כאן כפי שאמרתי, כדוגמת אותו סופיסטן מטומטם, “שהוכיח”, שיכול מישהו להיות רוצח גם אם לא רצח ואפילו לא גרם למותו של מישהו, הואיל וכל מושג מוחשי אפשר להשאיל לדבר מופשט, וכן גם להיפך.

סוקראטס: אך הן לא אנחנו, אתה ואני רוצים להתווכח הפעם על הענין עד כמה שהוא משותף בינינו, אלא אנחנו עם אורחנו החכם עד כמה שאמונתו אינה זהה עם אמונתנו; ובכן, הבה, ננסה את כוח הגיוננו עד כמה שעדיין לא בגד בנו. – –

חנון: אולי אקל את הדבר, אם הרופא הגדול ירשה לי לשאלו שאלה: אם ידוע לו הדבר, שגם בית יכול להיות חולה, כלומר, קירות הבית יכולים להיות חולים במחלה מזהימה. מסוכנת מאוד?

היפורקאטס: חולה – אני מניח, אם הבית רעוע ונוטה ליפול: ומובן, שיכול הוא לסכן גם את הדרים בו. אך אם אתה, אורחנו היקר, שוב אומר להשתמש בהשאלה ולומר “מחלה מזהמת” במקום “רעוע ועלול להמית”, הרי כבר שמעת את דעתי על כך.

חנון: חלילה לי מעשות להטוטי לשון והגיון, הוי רופא גדול. אני מדבר במחלה ממש.

היפוקראטס: ובאיזו צורה מופיעה מחלה זו?

חנון: בתופעות צבעוניות על הקיר, כתמים ירקרקים ואדמדמים שקערוריים – –

היפוקראטס: כתמים – צבעוניים – ואיך מרפאים זאת?

חנון: סלח נא לי, רק הכוהן יודע לרפא את המחלות. אני אינני יודע אלא זאת, שאם הכוהן מצא שאין לה תרופה, הורסים את הבית, ואת עפרו מוציאים אל מחוץ לעיר וקוברים אותו שם.

היפורקראטס: (מתוח כמי שדבר-מה חדש ורב-חשיבות מבליח בו) איך אמרת, בן-מזרח זר?! כתמים צבעוניים – –? חי אסקלפיוס – זה – סוקראטס בן סופרוניקוס! הלא אתה היית אתי יחד כשבדקתי פעם את גבור האולומפיה קירון, הסובל מכאב פרקי ידיו ורגליו – הזוכר אתה, איך נערך מירוס, שגם הוא היה אתנו שם, שאל, למה טשטשו את התמונה היפה שם על הקיר?

סוקראטס: הילד ראה שם כאילו תמונת מנאדה³⁶ משתוללת ואתה צחקת.

היפוקראטס: ואתה נהנית מכוח-דמיונו של הנער, הרואה מעשה-אמנות בעובש שעל הקיר – סוקראטס! אני אציל את האיש הזה! אני עוד היום הזה אוציאו מביתו החולה – – זאת אומרת מביתו ה – ה

סוקראטס: החולה, היפוקראטס, החולה.

היפוקראטס: אינני יודע עדיין, אם לגבי בית אפשר להשתמש במונח “חולה”, אך – –

סוקראטס: מדוע לא? המשום שלא השתמשו בו עדיין אצלנו? אם כן ישתמשו בו מהיום והלאה. בך תלוי הדבר, הוי היפוקראטס. – אך הנה רואה אני, שעינו של אלקיביאדס טובה מעינך. אחת “משטויותיו” של אורחנו היקר בכל זאת הביאה לך תועלת, והלא תועלת כזו, לא אתה לבדך נהנה ממנה, אלא אלפי חולים המחכים לחכמתך הגדולה. –

היפוקראטס: אתה מדבר על הדבר כעל עובדה, ואני איני אלא משער, נאחז בקש, שהיה מדמדם בי בזמן האחרון: שאותו העובש על הקיר שם – לכל הפחות הריח שהוא מפיץ בחדר – – אך לעת-עתה אין זה אלא השערה רחוקה – מה שאינו מעכב אותי כמובן לנסות מיד, ובפרט שהנסיון עצמו אין בו משום סכנה לחולה; אבל, אינני חושב שאפשר לטפל בשאלה זו טיפול פילוסופי. וכיוון שאורחנו הזר מזכה אותי באפשרות של נסיון חדש, הרי אפילו רק מתוך רחשי תודה לו אוסיף ואשמע לדבריו, ומיד אקדים, שעד שאורחנו מדבר בקשר עם זה על פצעים, ברור הדבר, שהמושגים טהור וטמא פירושים נקי ביותר ומלוכלך ביותר. שכן מה שיכול להיות נקי למראית-עין לגבי כל דבר אחר, וגם לגבי גוף בריא, עדיין יכול להיחשב למלוכלך לגבי תופעה חולנית בגוף, וביחוד כשזה פתוח.

סוקראטס: לאט לך היפוקראטס בחירי. אם היטבתי להבינך אמרת, שטמא פירושו מלוכלך, כלומר, מזוהם – או לא אמרת זאת?

היפוקראטס: אמרתי זאת.

סוקראטס: ואחרי כן ביארת ואמרת, שלכלוך מסויים אינו לכלוך גדול לגבי גוף בריא, ואילו אותו לכלוך עצמו לכלוך לגדול ייחשב בשביל פצע וכדומה. או אולי לא היטבתי להבינך?

היפוקראטס: היטבת, סוקראטס.

סוקראטס: וזה כמובן מחייב גם לגבי היפוכו, הטהור. או אולי לא?

היפוקראטס: איך זה לא? כן מחייב.

סוקראטס: יוצא איפוא, שנקיון מסויים הוא אינו נקיון גדול לגבי גוף בריא, ואילו אותו נקיון עצמו לנקיון גדול ייחשב בשביל פצע וכדומה. פירושו של דבר, שהפצע הפתוח דורש פחות נקיון מן הגוף הבריא. והלא תסכים אתי, שזה לא ייתכן. אמנם אני אינני רופא, אך כל אֵם פשוטה ובריאת-שכל תגיד לך, שזה לא נכון.

חנון: סוף-סוף שומע אני אוזן-באוזן את “הפילוסופיה”, ששמעתי עליה כל כך הרבה שבחים מפי הסוחרים שלכם, אלא שהם לא ידעו להשמיעני דוגמה לכך.

סוקראטס: ואיך היא בעיניך?

חנון: אזני תצילנה לשמעה: הלא אתה מסלף את הדברים סילוף מוחלט!

סוקראטס: אדרבה, בחירי, תסיק אתה את המסקנה ההגיונית מדבריו של הרופא הגדול.

חנון: איזה מסקנות, ולמה מסקנות? ולמה מדבריו של הרופא? כלום מדברי שלי אין להבין בפירוש ובלי מסקנות את מה שאמרתי? שטהור זה יותר מנקי וטמא הוא יותר ממלוכלך, אך כלום דיברתי על מידת הנקיון הדרושה לגוף בריא או לגוף חולה, וכלום דיברתי על לכלוך המזיק לגוף בריא או לחולה? למה כל הנפתולים הללו?!

היפוקראטס: אם כן עלי להבין מדבריך, שכל ענין הטהור והטמא אינו ענין לבריאות או למחלה – ואם כך, למה הוא בכלל?

חנון: את זה אינני יודע, משום שזה אינו מסור אלא לכוהן בלבד.

היפוקראטס: אם כן, אני לא אבקש ממך לבאר לנו את מה שלפי דבריך אינך מבין, אך אתה הלא סותר את עצמך בדבריך שלפי דעתך אתה מבין אותם.

חנון: זה אי אפשר, אני אינני פילוסוף!

היפוקראטס: חכה רגע, בחורי בן האקלים החם, תיכף נראה.

חנון: אך בלי נפתולים.

סוקראטס: (אל היפוקראטס) אם כן, תן לי ואשאל אותו שעל בשעל – או אולי אני מפריע לך?

היפוקראטס: אינך מפריע לי, להיפך, שאלהו נא, שיעמוד בעצמו על הסתירה שבדבריו.

סוקראטס: אם כן בחורי העברי; אמרת, שמשהו יכול להיות נקי ואף-על-פי-כן טמא הוא. אמרת, או לא אמרת?

חנון: אמרתי.

סוקראטס: ואני גם מקבל את זה, כי הלא יכול משהו להיות נקי למראית-עין ובכל זאת לא נקי בהחלט. המותר לי לומר זאת?

חנון: מותר, סוקראטס.

סוקראטס: כי הן לא הרי מי שרוחץ את ידיו במים בלבד כהרי מי שרוחץ אותן בבורית. גם זה מותר לי לומר?

חנון: גם זה.

סוקראטס: ואחרי כן הוספת ואמרת, שמישהו יכל להיות מלוכלך ועדיין אינו טמא. האם מדייק אני בדבריך?

חנון: מדייק.

סוקראטס: ועכשיו, התרשה לי בחירי ללמוד מזה על מידת הנקיון הנהוגה אצלכם עם עברי, או אולי אינך מרשה?

חנון: איך זה לא ארשה, הוי סוקראטס, הגם לזה דרוש רשיון ומה גם מאתי?!

סוקראטס: אם כן מתחילת דבריך למדתי, שאתם העברים מדקדקים בהלכות הנקיון יותר מאשר אנחנו, שהרי ישנם מקרים לפי דבריך, שאפילו דבר נקי בהחלט, טמא הוא בעיניכם – אך אם טועה אני, העמידני נא על טעותי ואחזיק לך טובה.

חנון: אינך טועה בזה סוקראטס, אך בהמשך דבריך אלה יבוא הסילוף העיקרי כפי שאני מנחש.

סוקראטס: הגם מנחש אתה, בחיר העלמים?

חנון: אם תרצה, אגיד לך מראש, במה אתה זומם להכשילני.

סוקראטס: רוצה אני, בחורי הטוב.

חנון: מזה שאמרתי, שגם מלוכלך יכול להיות טהור בעינינו, אומר אתה לפלסף, שאין אנו מדקדקים בנקיון. ושוב אתה שוכח, הוי המורה הגדול, שאין כאן ענין של נקיון או לכלוך, משום שלמשל האלילים שלכם יכולים להיות מרוחצים בבורית ומבהיקים כפז, והם בכל זאת טמאים בעינינו. אולי עלי לבקש מכם סליחה ומחילה על כך, אך אתם הלא אינכם רוצים, שאהיה אחר משהנני, אחרת למה שלח אותי המצביא הגדול אלקיביאדס אליכם?

היפורקראטס: נכון מאוד, בחורי, אלא שאני טעיתי בך; חשבתי שאני בתור רופא אמצא ענין בדבריך, והנה אני רואה, שדבריך שייכים לא לרופאים אלא לתיוסופים³⁷, כלומר, לאנשים שראשם תקוע בדברים שהם למעלה מבינתנו. אולי זה יוכל לעניין את סוקראטס ואני בכל זאת אשב ואקשיב, שמא בכל זאת, בהמשך השיחה, אוכל לקלוט עוד דבר-מה נוסף הנוגע לעולמי שלי.

סוקראטס: שמח אני לשמוע מפיך, בחיר אסקלפיוס, שאינך בז עדיין לכמוני, שמחוׂסר כשרון וידיעה לגאול בני-אדם מסבל המחלות הבאים להם מידי האלים, מנסה להתחקות על דברים מופשטים. אך מכיוון שלפעמים יוצאים דברי תועלת מעשית גם מן הדברים המופשטים, ומכיוון ששמח אני לקבוע, שגם הפעם דלית פנינה רפואית רבת-ערך מים המופשטות הבלתי-ממשיות שלנו – –

היפוקראטס: יותר מדי אתה נחפז, הוי סוקראטס, לראות בזה – –

סוקראטס: לא – לא, יקירנו הנערץ, חזקה לנו עליך, שמה שאפך חש ממרחק מאה אמה, מחר יהיה בידך לממשות של ברכה לכולנו. אם כן, מפיו של אורחנו המופלא למדתי מה על אלוהיהם, שאמנם גם בלשונם מופיע הוא בלשון רבים, מה שאורחנו לא החוויר לי עדיין – –

חנון: עדיין לא שאלתני על זה, הוי מורה גדול. וגם אינני יודע מאין לך ידיעה זו, שהיא נכונה בהחלט?

סוקראטס: מפי אחד בן-ארצנו, חורש-ברזל, שארוס כבל את לבו בכבלי נערה מנערות עמכם שזופות-השמש להפליא, והיא פיתתה אותו להחליף את מולדתו במולדתה וגם לקבל על עצמו את הניתוח הקדוש, ששמענו עליו מפיו של הרודוטס אצל בני-מצרים. אלא ששם אין נוהגים בו אלא הכהנים בלבד, ואילו בפיניקיה – –

חנון: לא כל בני פיניקיה, אלא רק אנו העברים – –

סוקראטס: המותר לי להבין מזה, שאתם כולכם כהנים? כלומר, שהשבט העברי אינו אלא כת של כהנים שעיסוקם בכך?

חנון: לא, סוקראטס, אני עצמי הנני הכחשה חיה לכך. סוחר בן סוחר אני, אבי-אבי הוא בוקר מפטם בהמות, אבי-אמי היה עושה מאזני-צדק מלאכת מחשבת, אחי הוא בונה בתים ואחותי הצעירה עושה ברקמת זהב וכסף מעשי-חושב. אך עמנו כולו, כבחיר אלוהי אבותינו, הוא עם קדוש, ממלכת כהנים, שאורחות חייו טהורים הם וכולם קודש לאלוהינו. אך כל אדם בעולם יכול להיות בן לעמנו, אם יקבל על עצמו את חוקותינו וילמד לדעת את אלוהינו, שהוא אחד יחיד ומיוחד. תארו של אלהים בא בלשוננו ברבים, משום ש“אל” פירושו “כוח”, ואלוהים הוא כל הכוחות יחד, הרעים והטובים, הקטנים והגדולים כאחד. ואם בן-עמכם שהיה לעברי תרגם את זה ליוונית בלשון רבים, הרי זה משום שכך היה רגיל כל ימיו: לדבר על סתם אלוהות בלשון רבים – “האלים”.

היפוקראטס: אמור נא לי, אורחנו המלא ענין, מה טעם בניתוח זה של בני-העברים?

חנון: אמנם ממלכת כהנים הוא עמנו, אך רבים הם חוקותינו שלא ניתנו לבארם ולנמקם אלא לכהנים ולנביאים בלבד. אין אנו שואלים לטעמי המצוות, אלא מתאמצים לקיימן.

היפוקראטס: ואני, דעתי היא, שאם כהניכם ונביאיכם חוננו בתבונה צלולה מעשית, הרי כל המצוות ממין זה שאין איש פשוט יודע את טעמן, מטרתן היא לשמור על בריאות העם, אחרת אינן אלא שטויות דומות לרבות מאלה שבפולחן שלנו. סלח נא לי, אם פגעתי בכבודם, אך זוהי דעתי.

חנון: אין חובת כיבוד כהנינו ונביאינו חלה על בני עמים אחרים; אך יבוא יום וכל עמי-תבל יידעו את אלוהי האלוהים, שאין לו כל דמות מדמויות הגופים הידועים לנו, וגם בדמיוננו ובמחשבתנו ובהגיוננו אין לנו יכלת לתפסו בשום צורה שהיא, בשום תמונה מן התמונות החמריות שבעולמנו.

היפוקראטס: בחיי כל האלים! האם אין זה אותו ה“נוס” של אנאכסאגוראס?! הלא הוא היה בן לודיה, בה מסתובבים תמיד סוחרים מפיניקיה!

סוקראטס: אל נא תסיר, הוי אתה איש השכל והתבונה, את זר-הקוצים מעל ראשו של אנאכסאגוראס המסכן, שעטרוהו בו בגלל הנוס שלו. הנוס הוא עצם, העדין והמזוקק ביותר בין כל העצמים, אך בכל זאת עצם, שאיך שלא תפרשהו ותבארהו – חומר הוא, וכבר מראשית דבריו של מורנו הצעיר אני שומע, שאלהי העברים אינו עצם כלל – – או אולי תאמר לנו, בחורי המופלא, אתה בעצמך – –

חנון: יותר מזה נבצר גם ממני לומר לכם. לכל היותר – במלה אחרת: רוח, רוח שאין לו שום צורת גוף, או חומר, ושוב: גם לא שום דמות, או תמונה – –

סוקראטס: הבטחת לנו, הוי היפוקראטס, לשבת ולהקשיב לשיחתנו בענין זה, שאינו מרתק אותך ביותר, ואני מבקש ממך, לעשות זאת. ואתה בחורי הטוב והמיטיב, אל נא תשים לב ביותר, אם רופא הרופאים שלנו יגיד לך פתאום, שרוח בלי גוף ובלי דמות-גוף הרי זה כעין נזלת בלי אף, כיוון שזוהי הנוסחה שלו לגבי כל רוח בכלל. – אך אני רוצה לעזור לך בחירי, שתביע את דבריך בבהירות, כדי שנבינך –

חנון: אך בלי פילוסופיה, הוי מורה, כי אין לי בה לא מהלכים ולא כשרון –

* *  *

סוקראטס: אל תפחד, יקירי, להיפך, אני אינני נבהל מן הרוח, כלומר מן “הנזלת בלי אף”, ואומר אני, שהנה, גם רופאנו הגדול מוכרח להודות, שלמשל הזמן אינו לא חומר ולא עצם ואף-על-פי-כן ישנו – ולכן, קודם כל אמור נא לי אורחי הנכבד, היש לו לאלהיכם גם שם מיוחד, כמו שכל אֵל ואֵל שלנו יש לו שם?

חנון: שמח אני לציין, מורה רב תבונה, שתוך כדי דיבורך כמעט שנגעת בתשובתי שעלי לתת לך: שם אלהינו הוא שם שאסור לנו להעלות על השפתיים, אך מובנו הוא: “היה, הווה, ויהיה”. אך הייתי מבקש, לא לחקור אותי יותר בנידון זה.

סוקראטס: רצונך רצוננו, אלופי, אך אולי לא אפגע ברצונך אם אשאל: איה מקום כבודו של אֵלכם האדיר?

חנון: גם על שאלה זו עונה שמו: “מקום”.

סוקראטס: כך אתם מכנים אותו? ואת שמו זה מותר להעלות על השפתיים?

חנון: כן. ואנו גם אומרים בברכתנו: “ברוך המקום”, או “המקום יברך אותך”.

סוקראטס: הנה, היפוקראטס, הלא תודה, שגם המקום אינו לא חומר ולא עצם ואף-על-פי-ישנו גם הוא. – אם כן, חושבני, שאינני טועה אם אומר, בחורי הטוב, שאלהיכם הוא המקום והזמן כאחד, כלומר, הכל נמצא בו, או אולי טועה אני?

חנון: אינך טועה, סוקראטס, אף כמלוא שערה.

סוקראטס: ולמרבה הבהירות נוכל לומר, לא שהוא נמצא באיזה מקום, או בזמן מן הזמנים, אלא להיפך, הוא עצמו המקום והוא עצמו הזמן, והכל נמצא בו. ובזה גם גמרנו בחקר מיוחד זה, כפי רצונך יקירי. וכך נוכל לעבור אל מה שרמזת לנו לפני רגעים: אל מידותיו של אלוהיכם. אך לפני זה – –

סוקראטס לא גמר את דבריו, מפני שבעל-הבית, כסנופון, שתוך כדי שיחתם יצא – חזר וביקש אותם לצאת אל הגזוזטרה ולסעוד את לבם. ועוד הוא משדלם ביפי המטמועין שבחוץ, איך קרני-השמש האחרונות מלטפות את היכל הפארתנון – והנה נכנס העבד ומבשר להם, ששני אורחים באו, האחד הוא אפלטון ואתו יחד כעין איש-אדמה זקן מקורוׂנתוס. –

כסנופון ביאר לסוקרטאס, שהזמין את אפלטון, משום שמצא את השיחה והתפתחותה למעניינת ביותר – אך מי הוא אותו אכר זקן, אין הוא יודע.

סוקראטס: האין זה אותו איכר שבע ימים, אך לא שבע-דעת מקורונתוס, שחכמתו של אפלטון קסמה לו עד כדי כך, שעזב את מולדתו ובא הנה לשבור את צמאונו לחכמה?

כסנופון: צדקת סוקראטס, ודאי שהוא הוא. אם כן, נזכה מיד גם ליינה המשובח של אדמת קורונתוס, שאזרחיה אינם מחמיצים שום הזדמנות להתפאר בה, ובצדק, אף כי יין זה אינו חסר גם במרתפי, וגם הגשתי ממנו על השולחן לכבד בו גם את אורחנו הצעיר מפיניקיה, שגם יינה המשובח אינו זר לחיכי – –

– ג –    🔗

בינתים קמו ויצאו, והעבד ניגש אל ילקוטו של חנון כדי להביאו אחריו החוצה – אך חנון ממש חטפו מפניו ונשא אותו בעצמו. סוקראטס ראה זאת.

בחוץ, על הגזוזטרה הנשקפת אל פני הפארתנון – עמד אפלטון ואורחו הזקן, האיכר מקורונתוס.

סוקראטס: חי הזמן והמקום, אפלטון, שנתן בלבו של מארחנו כסנופון להזמינך הנה בשעה זו, שהיטבת לעשות גם בבואך וגם בהביאך הנה את אורחך, שכולנו שמחים להכירו. (ומשהתיישבו בינתיים אל השולחן) פניך מביעים גם תמיהה וגם קורת-רוח על צורת-שבועה חדשה זו בפי, שאורחנו זה הצעיר מפיניקיה אילפני לה. אמת, גם מאתנו לא נעלם, שהמקום הוא אחד התארים של אדיר-האלים, שאנו מגששים אחרי מהותו ואיכותו באפלת-היקום הסמיכה, ואין צורך לומר, שגם הזמן ידוע לנו כתואר-כבוד לו, אך אלופנו הצעיר הורה לנו, שבני-שבטו יש להם בשבילו שם, הכולל בתוך עצמו את שניהם יחד – –

חנון: אתה בודאי תסלח לי סוקראטס אם אתקן לך, שאין לנו שם אחד הכולל את השניים הללו יחד, אלא שני שמות, האחד הוא “המקום”, והשני הוא זה שאסור לנו לבטאו ושפירושו היה–הווה–ויהיה, פירוש, הזמן, שלא ראשית לו ולא אחרית. (וכשכסנופון מזג את כוסות-היין, פתח הבחור את צקלונו והוציא מתוכו בקבוק של זכוכית לבנה והעמידה על השולחן, אך בלי להסיר מעליו את העטיפה שהוא כרוך בה ואמר בחיוך רב-משמעות: אם תרשו לי בטובכם, אעשה כפי רצונו של מצביאכם אלקיביאדס רב-התבונה, ואחוד לכם חידה.

סוקראטס: בשמחה נכרה את אזנינו לדבריך, מופלאי. מפי הרודוטוס שמעתי, שחכמה זו, החידה רווחת אצלכם, כי הלא תלמידי הספינקסים אתם בני מזרח-השמש וגם בונים להם פסלים ענקי-מידות.

חנון: לא-לא, סוקראטס! ישמרנו אלהי-אבותינו מכאלה! אנו נזהרים מכל מיני פסילים, ולא עוד, אלא שאנו מכנים אותם גם בשם גנאי, שפירושו זבל, גלל: “גילולים”, והם סמל הטומאה.

כסנופון: אולי נאושש קודם את בינתנו בקצת יין, כדי שנדע לקלוט את כל החכמה הזרה הזאת כהלכה וגם למצוא את החידה, שמורנו הצעיר יזַכה אותנו בה.

חנון: הרשה-נא לי, הוי מארח נדיב-לב לחוד קודם את החידה, לפי שהיא קודמת לשתיה, כפי שתראו מיד.

כולם הסכימו ברצון.

חנון:

חֵמָר קָשֶׁה כְמֹו אֶבֶן,

וְגַם כָּבֵד כָּמֹהָ,

שָׁוְא תִּבְנֶה בוֹ קִיר אֲטוּם,

לֹא תְכַסֶּה בּוֹ כָל מְאוּמָה.

קמה דממת-סקרנות.

סוקראטס: רואה אני, שפתרון החידה הוא בין אצבעות ידיך, השומרות עליו יפה-יפה.

חנון: לא על הפתרון שומרות ידי בזה, כי אם על חידה שניה:

נָקִי הוּא לְמִשְׁעִי, מִיָּדָיו תֹּאכַל

אַךְ הִזָּהֵר, בְּיֵינְךָ אַל יִגַּע,

וְאִם נָגַע בּוֹ, שָׁפְכֵהוּ עֲלֵי-אָרֶץ,

או תְנֵהוּ לַנּוֹגֵעַ וְיִשְמַח לִבּוֹ.

סוקראטס: לאט לך, מהיר תבונה, כי קל יותר לחוד חידה מלמצוא את פתרונה. אף כי לא אכחיש, שקשה ביותר לבנותה יפה. לכן מוטב, שלא תמתח את חוט-סקרנותנו בגרון יבש ותגלה לנו את פתרון שתי החידות גם יחד.

חנון הסיר את הלוט מעל הבקבוק, המזוג עד מחציתו יין אדום. אחר כך הוציא מילקוטו פיסת-זכוכית מרובעת והראה אותה; אחר כך מסרה לכסנופון, שהתבונן בה בסקרנות רבה.

חנון: זהו החומר המופלא: שמו “זכוכית”. זוהי בעצם הסחורה, שהבאנוה לארצכם לסחור בה. יודע אני, שהחומר עצמו כשהוא ירוק-אטום ידוע לכם, אך זה פה שקוף כמו מים.

כסנופון: חושבני, היפוקראטס, שאתה תמצא חפץ בכגון זה. הא לך, התבונן בו ואולי תגיד לנו פשר דבר. – ואתה אורחנו המופלא, לפני שתגלה לנו את פתרון החידה השניה, תן לי ואמזוג קודם-כל מיינך לאורחי ולך, כי זכותי היא למזוג לאורחי.

חנון: הפעם, הוי כסנופון מארחי המכובד, עליך לוותר על זכותך זאת, את כוסי במו ידי אמזוג לעצמי – –

סוקראטס: הבינונו, בחורי-בחירי, זהו פתרונה של חידתך השניה: אסור לאחד מבינינו לנגוע ביינך. ואל לך לבקש סליחה. כפי שהבינותי, מצוות אלהיכם היא גם זאת, אם מעריץ-אלילים נוגע ביינכם, “טמא” הוא, או אולי טועה אני?

חנון: כן, סוקראטס, שוב אתה טועה. אנו נזהרים מיין שעובד-אלילים נגע בו, לא מתוך שטמא הוא לנו, אלא – – אם תרצה, הרי דווקא מתוך כבוד – – יודעים אנו, את רגש-כבודכם העמוק אל אליליכם עד כדי כך, שאם אתם נוגעים בעסיס נפלא זה, הרי קודם לשתייתכם ממנו אתם מקדשים אותו גם שלא-מדעת לאליליכם – ויין שהוא קודש לאלוהיו של עם אחר לא ממידתנו הוא שנשתה ממנו. – אך גם בלי שנגעתם בו אני מתכבד להציע לכם מייננו כי טוב הוא.

סוקראטס: יפה כותב לי ידידי אלקיביאדס, שאין לך מהלכים בשבילי הפילוסופיה, וחבל, שכן רואה אני, שיודע אתה לבאר את מעשיך לפי הצורך, ויכלתך אינה קטנה לרתום את ההגיון לרצונך, מופלאי. יפה מאוד הסברת את יחסכם זה אלינו, ואני מקבלו ברצון. – אך הנה, אתה אפלטון יושב כאן כמי שאיחר את פתיחת המשתה ועליך למלא את מה שהחסרת מנקטאר³⁸ אלוהי העבדים, שאורחנו זה המופלא הביא לנו בכוח תבונתו הנדיבה. ולכן, הבה, נטעם קצת גם מיין כרמיהם המצויינים ואחר כך אכניסך אל תוך שיחתנו זו.

– ד –    🔗

חנון מזג לעצמו כוס מיינו שלו, אחר-כך מסר את הבקבוק לידי כסנופון. ואחר שבעל-הבית מזג לאורחים וכולם לגמו, מזג להם גם מיינו של האיכר הזקן מקורוּנתוס.

כסנופון: כמארחכם, המתכבד בכבודכם, אטול לעצמי את הרשות לפטור אתכם ואת עצמי מחובתה של הבעת-דעה על טיבם של שני היינות השונים לשבחו של האחד על חשבון שבחו של השני.

סוקראטס: ואם שניהם מצויינים כאחד, כפי שהם באמת?

כסונופון: לא יוכל להיות שאין הבדל ביניהם, סוקראטס.

סוקראטס: רצונך לומר, שהם שונים זה מזה.

כסנופון: כדבריך.

סוקראטס: והאם שוני זה מחייב גם שוני בדרגה? כלומר, שהאחד טוב יותר והשני גרוע יותר?

כסנופון: ברור. משום שאין שני דברים שונים ממין אחד, שלא יהא אחד גרוע מן השני, או להיפך, שלא יהא אחד טוב מן השני.

סוקראטס: הזהר, כסנופון יקירי, שהממון לא יסתיר אותך.

כסנופון: מובן, שאין זה חל על הממון. למשל, המינה והדראכמה שונות הן, ובכל זאת מאה דראכמות אינן גרועות בערכן ממינה אחת. אך אנו לא בממון עוסקים, אלא בצרכי-אדם, בסחורות עצמן, ואלו, אם הן ממין אחד ושונות אחת מן השניה, הרי מן ההכרח, שתהיינה שונות בערכן.

סוקראטס: אך לא בערכן הכספי, כלומר, לא במחירן בשוק.

כסנופון: מובן שלא. שתי חגורות שונות, אחת עשויה עור ומשובצת אבנים טובות, והשניה עשויה בד ומשובצת מרגליות, מחירן יכל להיות אחד.

סוקראטס: יפה מאוד, חביבי; ומה מבחינת התועלת שאיזו סחורה מביאה לאדם, כלומר, לבריאותו וכדומה?

כסנופון: אל מה אתה מתכוון, סוקראטס?

סוקראטס: אל עניננו, היין. – אך בזה עלינו לפנות לעזרתו של יקירנו היפוקראטס, שהוא המומחה לכך. אמור-נא היפוקראטס איש הרפואות וכל כיוצא בזה, אם זכרוני אינו מטעני אמרת פעם, שהמַאכלים והמשקאות משפיעים על אוכליהם ושותיהם, ולא רק על בריאותם סתם, אלא במידה מסויימת גם על הלך-רוחם ואפילו על כשרונותיהם, האין אני טועה?

היפוקראטס: אינך טועה, כך אמרתי.

סוקראטס: ובדבר היין מה?

היפוקראטס: ודאי שגם היין. אך זה תלוי במידה. לא הרי הממעיט בשתיית היין במידה ובמשורה, כהרי הסובא, שאינו יודע מידה.

סוקראטס: ואם במידה ובמשורה מה? משפיע לטובה?

היפוקראטס: בלי כל ספק.

סוקראטס: ועכשיו נבקש את עזרת אורחנו הנבון. רואה אתה בחורי, שהפילוסופים אינם מדירים עצמם מן היין הטוב. ומה הנביאים, האם נוהגים הם ליהנות מן היין? או מדירים עצמם ממנו?

חנון: לא, אינם מדירים עצמם ממנו, אך גם אין נותנים בכוס עינם.

סוקראטס: כלומר, יש ששותים ויש שאין שותים.

חנון: מייסרים הם בשוט לשונם את השוגים במשתה היין.

סוקראטס: אך אין אוסרים אותו עליכם.

חנון: כדבריך, סוקראטס, אין אוסרים לשתות יין.

סוקראטס: וכעת, כסנופון, ודאי שמותר לי לסכם ולומר: יש יינות ויש יינות. יין-העברים מגדל נביאים, ויין קורונתוס והללאס והאיים היווניים מגדל פילוסופים.

חנון: תורתנו מלמדת אותנו, שהאדם הראשון ואשתו החכימו והשכילו לדעת טוב ורע אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת, תאוה לעינם ונחמד להשכיל. אך הנביא אין לו צורך ביין.

סוקראטס: מצויין, מופלאי, גם הפילוסוף אין לו צורך ביין, ואין אנו מדברים על הצורך, אלא על ברכת הארץ החוננת את יושביה ומחוננתם בכשרונות שונים – וכעת, מארחנו כסנופון, האם גם לחוות-דעת זו אתה מתנגד, מתוך נימוס יפה לשני אורחיך אלה, על שני מיני היין שלפנינו?

כסנופון: תלוי בזה, מי משניהם עדיף: הפילוסוף, או הנביא? שכן אם אחד מהם עולה על השני, הרי אתה בא ממילא לידי גינויו של האחד מתוך שבחו של השני.

סוקראטס: וזה כמובן, לא יעלה על דעתי גם אני, אלא שלעת-עתה לא הוברר עדיין, מי משניהם עולה על השני, כי רק מעט ממידותיו של הנביא נודע לנו מפי אורחנו הצעיר מחונן אלוהיו. אך אתה אפלטון איחרת קצת ולכן מחובתי להכניסך אל ראשית שיחתנו זו עם בן-העברים.

וסוקראטס מסר בקצרה לאפלטון את ראשית שיחתו עם חנון.

אפלטון: שומע אני, שאורחנו אינו מכבד את היופי שבמעשי ידי-אדם, ילדותיים הם בעיניו. האם גם הפיוט והמוזיקה לבוז הם בעיניך?

חנון: לא, פילוסופוס צעיר, ספרי קדשנו מלאים דברי שירה מאד נעלה. אני, שמקצת משירת משוררכם הגדול גונבה אלי מפי יורדי ים − −

סוקראטס: גונבה אליך – הגם עליכם שומרים, ששום רוח זרה לא תרענן חלילה את חדרי-נפשכם העבושים?

חנון: עם קטן אנחנו וכל הארצות אשר סביבנו עובדי אלילים הם ודתנו שונה מכל עם ואם לא נשמור על רוחנו, נטמע בין הגויים ולא יישאר לנו זכר. והן אם אתם, העם הגדול והחזק שומר על רוחו מפני רוח זרה, איך לא נעשה זאת אנחנו?

סוקראטס: אם משומרינו אתה מביא ראיה, הרי זה משענת קנה קצוץ מאוד, בחורי; אך האם מידותיו של אדם, ואפילו הנעלות ביותר, יש בכוחן לשמור על העם שלא יטמע בסביבתו, הגדולה כל כך לעומתו? גם רבבות אנשים ישרים אין כוחם אלא בצבאותם, אך לא ברוחם של היחידים הישרים בלבותם.

חנון: רובן המכריע של מצוותינו מטרתן ללכד אותנו לחטיבת-עם אחת, שאם לא נשמור עליהן, עדיין יכול כל אחד מאתנו להיות אדם ישר, אך עם לא נהיה בלעדיהן.

סוקראטס: איך אמרת זאת, בחורי המופלא?

חנון: במקום להוסיף ולבאר את הדבר, אביא דוגמה. אמור נא, מורה גדול, היש בין חוקיכם חוק המחייב את האדם לאהוב את זולתו?

סוקראטס: איך זה אפשר לחייב בחוק דבר שבלב, שאין עליו ביקורת והוכחה?

חנון: ובכן, מלבד החוקים הרגילים שיש לכל עם בעולם, המצוה החשובה ביותר היא אצלנו: “ואהבת לרעך כמוך”. והנה יכול אדם להיות כיחיד ישר-מידות ומקיים חוק גם בלי מצוה זו, אך עם לא נהיה אם לא נקיים אותה. אם רבואות יחידים לא יאהבו זה את זה, איך נהיה לחטיבת-עם אחת? אם כן, כפי שאתה רואה, מורה נעלה, אין זה חוק צפוּן שאין עליו ביקורת, אלא להיפך, זה דבר גלוי לעיני כל ובכל מקום וזמן, בכל אורחו ורבעו של האדם.

סוקראטס: אי אפשר לא להסכים עמך, מופלאי, אך חושבני, שמחוקקה של מצוה זו דורש קצת יותר מדי: וכי מי יכול לאהוב את זולתו כמו את עצמו? אתה למשל מסוגל לאהבה כזו?

חנון: אמנם צדקת, סוקראטס, אך מצוה זו כנתינתה, היא מידתה הגדולה ביותר, שלאמיתו של דבר כולנו חייבים בה, אבל רק יחידי סגולה זוכים להתעלות אליה ולקיימה במלואה, אך מי שרוצה לבוא לידי מדרגה עליונה זו יכול להתחיל במיעוטה, במידתה הקטנה ביותר: לא לעשות לזולתנו דבר שאינו נעים לנו. אמי רגילה לומר לי: כל יום יכול אתה בני להתחיל לחיות חיי-מוסר נעלים, אם תדור נדר, שמהיום והלאה לא תגרום לזולתך שום דבר, שאילו גרמו אותו לך, היית מתרעם. – ומדרגה נמוכה זו ועד הדרגה הגבוהה ביותר, ישנן מדרגות על מדרגות. אם הדרגה הראשונה היא קלה ביותר, שכן אין בה שום מעשה, הרי הדרגה השניה היא כבר עשיה, שדרך אגב, בה מתחיל האדם להיות נבדל משאר בעלי-החיים: הנתינה. לתת לזולתנו משלנו. וכמידת הקרבן שבנתינה, כן מידת ערכה המוסרי.

סוקראטס: ומה היא לפי דעתך דרגתה הגבוהה ביותר?

חנון: בטוחני, סוקראַטס, שרק לבחון אותי שואל אתה זאת, שכן מי כמוך יודע, שנתינת היקר ביותר בחיינו היא הקרבן הגדול ביותר ובכן הדרגה הגבוהה ביותר. והיקר מכל יקר בעולם הם החיים עצמם.

סוקראטס: והמכיר אתה, עמיתי הצעיר לימים, אדם כזה בתוך עמך?

חנון: מכיר אני, סוקראטס, ולא רק מבני עמי, אלא גם אחד מבני עמך – – המצביא הגדול, ידידך אלקיביאדס סיפר לי עליו – יש לי הזכיה הגדולה לשבת אתו ברגע זה פנים אל פנים, סוקראטס שמו.

על פניו הזקנים של סוקראטס הופיעה מבוכה. חבריו חייכו.

סוקראטס: יקירנו אלקיביאדס הפריז בשבחי; הן רואה אתה שאני חי.

חנון: לא ברצונך נשארת בחיים, אלא ברצון אלוהי העולם. אך אין זה גורע אף טיפה מערכה הגדול של המצוה. אתה רצית לתת את חייך במקום חייו שלו.

סוקראטס: המותר לי לשאול מיודעי, מי היא אמך החכמה והנעלה?

חנון: גם אמי וגם אבי ממשפחת כהנים הם. מבין אני סוקראטס, למה אתה שואל זאת – אך עלי להניח את דעתך, שכל מה שאמרתי על המצוה הזאת ועל דרגותיה, ידוע אצלנו לכול, כי מסורת היא בפי העם שהכהנים והחכמים מבארים את תורתנו לעם מדור דור. – אמנם מיום שגלינו מארצנו ועמנו פוזר בגולה, שכח עמנו הרבה מתורתו, אך הנה מלך פרס רב החסד, אשר אדני אלוהינו העיר את רוחו הטובה לנו, העביר קול בכל מלכותו הגדולה, להשיב אותנו אל ארצנו וגם עוזר לנו לקומם את חורבות ארצנו ולבנות שנית את בית מקדשנו – –

גלאבקון: אני מקווה, שלא אפגע בך ובאלוהיך חלילה אם אציין, שהרוח המתעוררת בלב הפרסים להיטיב עם מישהו, היא רוח-התועלת לעצמם.

חנון: גם רוח התועלת לעצמנו אינה רוח רעה אם היא מועילה גם לזולתנו. כי הלא אילו דרש מאתנו מלך פרס שכר בעד טובתו זו, שום קרבן לא היה קשה עלינו בעד האושר לראות את סופרנו המהיר בתורתנו עזרא בן הכהן הגדול שריה מקומם את הריסותינו ולשמוע מפיו את דברי תורתנו, שעוד מעט ונשכחה מלב העם בסבלותיו ונדודיו בגולה.

סוקראטס: חכמנו הצעיר צודק – מעלה היא ומידה טובה לעזור לזולתנו גם אם אנו נעזרים על ידי עזרה זו. שכן אנשי-רשע אוהבים להיבנות על חשבון זולתם ולרעתם. – אך אל נא נשט הצדה מעניננו. מכל מה ששמעתי מפיך עד הנה, מיודעי העברי, הבינותי, שאתם יחידי-סגולה בין כל העמים. האינך יודע, בחירי, שכל עם רואה את עצמו יחיד-סגולה ומצויין בין העמים?

חנון: קצרה וצרה היא ידיעתי באלה, הוי סוקראטס.

סוקראטס: התוכל לומר לי, מהו הדבר, שעמכם הקטן מצטיין בו ומעמידו לפי דַעתכם על המדרגה הגבוהה ביותר?

חנון: לפי מה שלמדתי מפי הורי ומורי, חוננו במתות-יה אחדות שאינן לשום אומה ולשון.

סוקראטס: מנה נא אותן אחת אחת, אלופי, ונדען.

חנון: אין אני חכם-לב גדל-דע, אך מפי מלמדי השכלתי לדעת שלוש סגולות שהן נחלתנו-אנו ושעתידות להיות נחלת כל העמים. על שתים מהן כבר דיברנו תוך שיחתנו ואין אני אלא חוזר עליהן כתשובה על שאלתך. הראשונה והחשובה שבהן היא: ידיעת יחודו של אלוהים. אך אל נא יובנו דברי כאילו רק שלנו הוא. אלוהינו הוא אלוהי כל העולם, של כל היקום ושל כל העמים בעולם. אלא שהעמים אינם יודעים אותו עדיין, וסגולתנו המיוחדת היא, שרק אנחנו יודעים אותו, ולנו ניתן היעוד לגדל את שמו בעולם עד שכל העמים יידעוהו.

סוקראטס: אל נא יהא בלבך עלי, יקירי, אם אשאלך: מהו הטוב, כלומר, התועלת הרוחנית, המוסרית בעצם הידיעה הזאת?

חנון: אם תגלה לי, מורה המורים, תועלת בעיניך מהי, אוכל לענות לך.

סוקראטס: כל ידיעה, העוזרת לנו בחקירותינו ובחיפושנו את האמת שבדברים, את המהות ואת האיכות שבתופעות האופפות אותנו, תועלת היא בעיני.

חנון: אם כן, מכיוון שהוא נמצא בכול ואין מקום וזמן פנוי ממנו, הרי ברור, שבמידה שאנו יודעים אותו, יודעים אנו את מהותן ואיכותן של כל התופעות האופפות אותנו ושבלי ידיעתנו אותו, לא נצליח לגלות שום אמת. ידיעתנו אותו היא הדרך היחידה להרחבת כל שאר ידיעותינו, שהרי כולן אינן אלא הוא עצמו. ברור לי שלא הצלחתי להביע מה שעלי להביע, אך מי כמוך מבין גם לשון עלגים כלשוני?

סוקראטס: דבר נא, אלופי, אם יש לך עוד מה לומר בנדון זה.

חנון: אולי רק עוד פסוק אחד: אדם, ויהי זה חכם חרשים, גאון השכל, אם אלהיו מוגבל בגבולות בני-אדם כמוהו בעצמו, מן הנמנע ששכלו ייצא ממסגרתו הצרה ויתפוס את העולם, בין שחוקר הוא את כללו ובין שמחפש הוא את האמת בפרטי-פרטיו – –

סוקראטס: המותר לי להסיק מדבריך, – – אך קודם עלי לשאלך: הידוע לך דבר-מה על השערתו של החכם ליאוקיפוס ותלמידו דימוקריטוס, שכל היקום בנוי מחלקיקים זערעירים ראשוניים, שאין חושי-אדם תופסים אותם?

חנון: לא שמעתי על כך, כי על כן אין איש ממכירי עוסק בדברים כאלה.

סוקראטס: אין דבר, עמיתי, אך מה שאמרתי מובן לך או לא?

חנון: לא קשה להבין.

סוקראטס: וגם זה יובן לך בודאי, שיקומו אנשי-מדע רבי-שכל, שיוסיפו לחקור בענין זה כדי להוכיח את אמיתות ההשערה הזאת.

חנון: מובן לי, סוקראטס:

סוקראטס: אם כן, החושב אתה, שרק אדם המאמין באלוהיכם יצליח פעם לבוא עד חקר אמיתותה של ההשערה הזאת?

חנון: בהחלט, סוקראטס. האדם ההוא, אם יידע את אלוהים, שפירושו לדעת, שרק כוח אחד ויחיד ישנו בעולם, בין שקיבל זאת מפי המסורת ובין שיעמוד על כך מתוך חקר עמוק, ימצא את האמת שבהשערה זו, בתנאי, שהשערה זו תחזק גם היא את הידיעה, שרק אלהים אחד ישנו בעולם ואין שני שלו. ואם שכלו שכל אלוה ממעל הוא, יוכיח את יחודו של אלוהים בדרך זו. אחרת אי-אפשר, הוי סוקראטס. אתה בוודאי תמצא לזה איזה משל מסבר את האוזן, אם מקבל אתה את דברי כמובן.

סוקראטס: מקבל, אלופי היקר, ואיך לא אקבל דבר פשוט ומובן כזה? הלאה, בני.

חנון: אם מסכים אתה, שזוהי סגולה מיוחדת לעם, אוכל למנות את הסגולה השניה: יום השבת. שום אומה בעולם לא חוננה בידי אלהים לעמוד על חשיבותו של יום-מנוחה אחד בשבוע. אנו אין לנו אלא לקיים את המצוה כנתינתה, אך אתם ודאי תמצאו לה את הטעם ואת התועלת המעשית שבה כפי שבטוח אני שהרופא הגדול – –

היפוקראטס: הפלא ופלא! עד שאתם מבזבזים את זמנכם ברדיפה אחרי חימירות מופשטות מתעתעות, מוטב שתראו עין בעין את הפלא הלזה כאן – את החומר הקשה כאבן, הנותן בחסדו לעיני האדם לחדור בו מעבר אל עבר – – זה – הזכוכית!

סוקראטס: אתה, הוי הופקראטס, מצאת ענין בחומר מופלא זה; לא קשה לנחש, שהיית רוצה לבנות בו בית-חולים, שקרני-השמש ילטפו בו את חוליך כל היום. אך הזהר-נא, אל תבנה בו גם את חדר-משכבך והיית לראווה בשעותיך האנושיות ביותר.

חנון: למה לא? לא מפי אחד מסוחריכם שמעתי, שאתם שוכבים עם נשותיכם ושגליכם לעיני בני-אדם!

סוקראטס: לעיני בני-אדם? תמהני, אם הסוחרים ההם לא שתו שם מיינותיכם יותר מדי.

חנון: אפשר, שהעבדים אינם בני-אדם בעיניכם, כי לא רק הסוחרים סיפרו לנו זאת, אלא גם עבד אחד, שבעליו קנה אותו מאת אחד הפילוסופים שלכם, והוא עצמו היה עד לראווה זו לא פעם.

סוקראטס: אם בעבדים אתה מדבר, בחורי המופלא – –

חנון: והעבד אינו בן-אדם בעיניכם כפי ששמענו.

סוקראטס: ואיך הוא בעיניכם?

חנון: בעינינו הוא בן-אדם ולא כלי-בית בלי רוח-חיים. וגם עבדותו מוגבלת בזמן; שש שנים. וכעבור זמן-עבדותו זה, חפשי הוא לחיות חיי-אזרח ככל אזרחי הארץ. אך יכול הוא להשתחרר גם לפני שש-השנים אם ירצה בכך: אם הוא בורח מבעליו.

סוקראטס: התמימות בחורי, אינה הולמת אותך כלל. לפי זה גם הגנב יכול לגנוב כאוות-נפשו, אם אינו רוצה להיכנע לחוקי המדינה. או אולי מותר אצלכם גם לגנוב?

חנון: כאלה שמעתי על שופטיכם, שאחד מהם הצהיר לגנב שעמד לפניו במשפט; אני מענישך לא משום שגנבת, אלא משום שתפסו אותך!

סוקראטס: כנראה, ששופטיכם קוסמים הם: מענישים את הגנב שלא תפסו אותו. או אולי לא זוהי המסקנה שעלי להסיק מדבריך, בן-העברים המוזר?

חנון: שוב אתה מסלף את האמת, הוי מורה-המורים! תפיסת הגנב אינה אלא אמצעי להעמידו למשפט ולהענישו, אך אי-תפיסתו אינה מנקה אותו מעוון; גנב הוא גם אם לא תפסוהו.

סוקראטס: שוב אתה מיתמם לא לפי תבונתך הפקוחה, בחורי הנבון. וכי מה מפסיד הגנב בידיעתו שמוחזק הוא לגנב בעינינו, או מה תועלת בזה למדינה? והלא לשניים אלה מתכוון בית-המשפט: הפסדו שלו ותועלת המדינה ולפעמים גם לדבר נוסף: שהגניבה תושב לבעליה, או ערכה יוחזר לו.

חנון: צר לי מאוד, הוי סוקראטס, אך מכיוון שאני רוצה לכבד את ארצכם, שאני בא לסחור בה, לא אגלה את חכמתכם זאת בארצי. וכי לא מניעת מעשי-הפשע היא עיקר העיקרים אצלכם? אתם מחנכים את האזרח, שיהא גנב חרוץ וזריז, שלא יתפסוהו חלילה. ואילו אצלנו יודע הוא הגנב, שעצם מעשה-הגנבה חרפה ופשע הוא. ולא פעם קרה, שגנב שלא תפסוהו, מוסר-כליותיו לא יניח לו לישון במנוחה עד שבעצמו בא ומחזיר את הגנבה. בעוד שאין אנו בזים כלל לאדם הגונב לחם למלא את בטנו ברעבונו. – אך הרשני-נא, הוי סוקראטס, לא לסור ולהתפתל לצדי דרכים, אלא לחזור אל דבר העבד. עבד הבורח אצלנו מתחת אדוניו, הופך לאזרח חופשי, ולא עוד, אלא אם מישהו תופשו, אסור לו להחזירו לבעליו. אתה מבין? אסור, ובזה רואה אתה, הוי פילוסוף-הפילוסופים, שהמשל שלך בגנב, אינו אלא משל של-חושך, שכן בריחת העבד לא רק שאינה פשע, אלא להיפך, מעשה טוב ויפה.

סוקראטס: יוצא, שאין אצלכם עבד לצמיתות. במקרה הטוב ביותר, רק לשש שנים.

חנון: לדאבוננו ישנם גם כאלה. אם העבד אינו רוצה לצאת לחפשי עם קץ שש השנים, יוכל לעשות זאת, אך השופט מענישו על כך: הוא מטיל בו מום קטן בגופו, לא יותר מחור קטן באזנו לאות-קלון לכל ימי חייו. – ובימים שאסור לעבוד בהם, גם העבד פטור מכל עבודה. כמו למשל בשבת.

סוקראטס: לאט לך נערי. אתה שוב סוחב אותי אל ענין חדש כפי שאני רואה. תן לי קודם לעכל את הלגימה הזאת ששמה עבד. – כלומר מותר לי להסיק מזה, שהעבד יוכל פעם להיות גם שופט למשל?

חנון: מותר, סוקראטס, מותר.

סוקראטס: והגם קרה פעם דבר שכזה?

חנון: אינני יודע, אך יכול היה לקרות.

סוקראטס: כרה-נא אוזן הוי היפוקראטס ושמע. תן דעתך ואמור: השמת פעם לב לדבר, מהו ההבדל ביני או בינך ובין העבד שלך?

היפוקראטס: אם לגוף, לא מצאתי שום הבדל בין עבד ובין אזרח חפשי. אם נפצעַ, שותת דמו גם הוא וגם דמו אדום כמו דמנו-אנו.

סוקראטס: ואולי ראית הבדל בנפשו?

היפוקראטס: דומני, שאין הבדל גם בזה. עבדי טימוכיאוס עוד מעט ויהיה רופא כמוני.

סוקראטס: ועכשיו צא ולמד: האם מן הנמנע הדבר, שעבד משוחרר יהא לפילוסוף כאחד מבינינו?

היפוקראטס: לא מן הנמנע, סוקראטס.

סוקראטס: וגם רופא גדול כמוך.

היפוקראטס: גם זה יכול להיות.

סוקראטס: מעתה צא וחשוב, מה הועלנו בכל חכמתנו. אם לא עלה בידינו לעמוד על הבוז והזלזול הזה בכשרונות האדם, ואם תרצה על החרפה הזאת. שאלפי פילוסופים-בכוח, רופאים-בכוח ואנשי-מדע-בכוח, ומוזיקאים-בכוח הולכים ומתנוונים במדינתנו – ואנו לא ניסינו אפילו לחשוב על כך, שצריך לכל-הפחות להקדיש ויכוח אחד יסודי על גורל העבדים, כדי שנשפיע על מי שצריך להשפיע, שישימו קץ בחוקה לנזק זה למדינתנו? −

היפוקראטס: הא לך, אורחנו הצעיר, את פיסת הזכוכית שלך המפליאה, שהיא שקופה יותר מבני-עמך המוזרים במנהגיהם, ושכנראה קשה לנו לקלוט אותם במהירות כזו. אך אתה הפלטת כבדרך-אגב, שבימי המנוחה שלכם גם העבד פטור מכל עבודה, כך אמרת?

חנון: כך אמרתי, רופא גדול. ולא רק העבד, אלא גם בהמות-הבית שלנו, השור והחמור והסוס, גם הם נחים בשבת. זאת אומרת, בכל יום שביעי בשבוע.

היפוקראטס: יום אחד בכל שבוע. ותמיד אותו יום עצמו, אם היטבתי להבינך.

חנון: היטבת, הוי היפוקראטס.

היפוקראטס: נחים מנוחה גמורה?

חנון: מנוחה גמורה. כל עבודה בעולם אסורה.

היפוקראטס: ועתה צא וחשוב אתה, הוי סוקראטס − − היודע אתה, בכמה אפשר להאריך ימים בזכות יום מנוחה אחד כזה בכל שבוע?

סוקראטס: אמור אתה, היפוקראטס, אתה הנך הדואג הגדול לאריכות ימיה של האנושות.

היפוקראטס: אין לשער על רגל אחת את יקרת ערכו של יום אחד בשבוע בלי כל עבודה ומלאכה ודאגת העבודה ומתיחות הנפש שבעבודה וכל הכרוך בה, כגון העייפות ומורת-הרוח שבקלקול המלאכה ושבאיחור גמר העבודה ועוד כהנה וכהנה. אך אולי יגיד לנו אורחנו המכובד, איזו מעלות מנו חכמי-שבטו בתועלתו של יום-המנוחה בשביל אריכות הימים?

חנון: בער אני מדעת את שבחי חכמינו ליום-השבת ותועלתו; אין אני יודע אלא את אשר מבשרי ונפשי אחזה. מלבד ההנאה הגופנית וגם הנפשית שכל מנוחה מהנה את האדם, משרה עלינו יום זה רוח של שלוות-השקט ונועם-עדנים, שאין דוגמתה בשום מצב ממצבי החיים – אך לדאבוני הרב אין לי הכשרון להביע זאת בלשון בני-אדם − −

סוקראטס: לפני המנוחה, או אחריה?

חנון: הרשה נא לי, הוי סוקראטס, שאביע לפניך את הערצתי אליך בשל שאלה זו. שהרי לפי המקובל מובן מאליו, שהשלוה באה לו לאדם אחרי שנח ונרגע זמן-מה. והנה, לא כן שלוות השבת; עם שקיעת השמש יורדת על האדם כעין עדנת-זיו נעימה, כאילו כל היקום משמש לך עריסת-תינוק ואתה מוטל בה − − או − − מוטב − − כל היקום הוא אֵם לך ואתה מוטל בחיק אלוהים − −

סוקראטס: האם כל אחד מבני-העברים מחונן ברוח-פייטנות כמוך, נערי היקר, להרגיש כפי שאתה מרגיש זאת?

חנון: לא פייטן אני ולא בן פייטן, הוי סוקראטס, אלא סוחר בן סוחרים ובעלי-מלאכה, ואילו ראית את האנשים הפשוטים בעמנו ביום-השבת, כי אז הבינות את דברי − − כל שומר שבת בן-אדם בין בני-אדם הוא כל ימות השבוע, ואילו ביום-השבת יצור נעלה הוא לא פחות מן הכהן בבית המקדש ומן הנביא בהתייחדו עם אלוהים − −

היפוקראטס: כל זה טוב ויפה פייטננו העברי, אך אותי אתה מאכזב לצערי הרב. רואה אני, שאתם מוסרים את חייכם ובריאותכם בידי האלים, או כדבריך אתה, בידי האל, לשרירות רצונו הטוב או הרע ואין איש בכם דואג לגופו ולגוף העם. או אולי גם אתם חושבים, שדי לו לאדם שנפשו בריאה ואילו הגוף יכול להיות קן של מחלות משונות?

חנון: הגם אתה, הוי, רופא גדול, אוהב את הפילוסופיה הנפתלת, המבלבלת את הדברים עד כדי לעייף את האדם שיפול תחתיו שלל להתחכמותכם? וכי על מחלות דיברנו, הלא אני לא נשאלתי אלא על אורך ימים וקוצר ימים. ועל זה עניתי כפי יכלתי.

היפוקראטס: אם כן, הרשה נא לי ואשאל: איך אתם דואגים לגוף החולה?

סוקראטס: אם לא יהיה בלבך עלי, הוי היפוקראטס, אעזור לך ולאורחנו הצעיר במשפט בהיר וקצר אחד. אנו, בחורי בהיר השכל, אומרים: נפש בריאה בגוף בריא.

חנון: גם אנחנו אומרים ככה: נפש בריאה בגוף בריא! כלומר, אנו מדגישים את הנפש, ואתם את הגוף, זהו ההבדל.

סוקראטס: הייתי מסתפק בכך, אילו הבינותי יפה את מה שאמרת קודם לכן, וגם אילו ענית על שאלתו של רופאנו הגדול: איך אתם דואגים לבריאות גופכם מלבד דאגתו של אלכם האדיר?

חנון: בשמירה על מצוות התורה, המונעות כל מחלה ושומרות על גופנו מלהיפגע בהן, האם לא מוטב להזהר מן המחלות מאשר קודם להחלות ואחר-כך לבקש רפואה?

היפוקראטס: יפה אמרת, בחורי הטוב, אך אם אחד מכם בכל זאת נפגע במחלה, הן לא תאמר לנו, שאם הוא מתחרט ושוב שומר על מצוות תורתכם, מיד הוא מתרפא מאליו? או אולי גם אתם מאמינים בזה, שהנפש היא אדם לחוד בתוך הגוף ושאחרי המוות עוברת היא לעולם אחר ומוסיפה שם לחיות לשבט או לחסד?

סוקראטס: כבר ביאר לי החכם העברי הצעיר, שבזה הוא ההבדל בין עולמנו ובין עולם העברים, שאין להם שום פולחן הדואג לחיים שאחרי המוות. עם קץ חייו של איש עברי, הקיץ הקץ לקיומו בכלל, בכל צורה שהיא. − אם אינני טועה, היפוקראטס, הרי זה קרוב ללבך – אף כי לא ניסינו עדיין ללבן ביחד את הבעיה הזאת.

היפוקראטס: גם לא אנסה, הוי סוקראטס הטוב. אך לעת-עתה – אולי תואיל, בחורי העברי, לגלות לנו אחת, או אחדות מן המצוות שלכם, השומרות עליכם מפני המחלות? אך לא שמירה בידי אלוהיכם בלי עזרת סמי-רפואה וכדומה.

חנון: אנו יודעים, שכל המצוות שבתורה שומרות על בריאותם ושלומם של מקיימיהן, אך מכיוון שיודע אני, שתשובה זו אינה מספיקה לכם, אעשה כנגד רצוני ואציין לדוגמה דבר, שאתם בוודאי תבינוהו לפי רוחכם-אתם. ואלה הם חוקי המזון, בעלי-חיים שמותר לאכלם וכאלה שאסור לאכלם. לדוגמה, שניים: החזיר אסור לאכלו, והשור מותר. כן אסור לנו לאכול את הבשר יחד עם החלב. אך אל נא תדרשו ממני לבאר את טעמו של איסור זה, שניתן לנו בצורת דיברה מופלאה, שגם היא אינה מובנת אלא לכהן ולנביא.

סוקראטס: אולי תגלה לנו את הצורה המופלאה הזאת?

חנון: לא סוד היא, שאסתירנה ממך: “לא תבשל גדי בחלב אמו”.

לשמע פסוק זה קמה השתוממות-חשאין בין המסובים, שפקחו את עיניהם לרווחה.

היפורקטראטס: אתם אינכם יודעים את טעמה של מצווה זו?! אולי תרשה לנו, שנבאר לך אותה?

− ה −    🔗

חנון ראה בעין כעין התחלחלות בין המסובים, שכולם הפנו את פניהם אל היפוקראטס − − − גלאבקון הרים את ידו כלפי הרופא בתנועת אזהרה, שישתוק; כאילו איזו פקודה חמורה מגבוה כופה עליהם את האיסור לגלות את הדבר. סודיות זו אצל בני-יוון לא היתה זרה לחנון. אביו, בעל אניית-סוחר, נכנס לא פעם בשיחות עם סוחרים ויורדי-ים יווניים, תראקיים, פריגיים וגם כרתיים, שסיפרו לו בזהירות גדולה על מסתרי הדת שלהם, על עבודות-הקודש שלה. ואחד מבעלי האניות, שנתפס לסבאָנות, גילה להם אחדות מסודות דתם, הנשמרת מכל משמר באיסור חמור מאוד. וכך נודע לאבי-הבחור, שאחד מעיקרי הפולחן הגדול שלהם הוא, לכבוש את פחד-הפחדים של המוות והכליון, ושרק יחידי סגולה זוכים להיכנס לפני ולפנים של פולחן זה, שבמרכזו אלילים, או בני-אלהים נערצים על כל נערץ, הלוקחים בחסותם יחידי-סגולה, מעבירים אותם דרך כמה מדורות-שאול, זוועות, פחדים ונסיונות-חרדה שונים – ומשאֵלה עמדו בנסיונם המחריד, מעלים אותם האלים למדרגת חצאי-אלים, שגזירת המוות שוב אינה שולטת בהם. כן נודע לו, שעבודות-קודש אלו מביאות אותם לידי השתוללות בשכרון דתי, שגם תענוגי-בשרים וזימה אינם חסרים בו והתרגשות ועליית-נשמה עד כדי השתכחות גמורה הגובלת לשגעון.

והנה ראה חנון, שסוקראטס וחבריו מהססים לגלות לו דבר-מה ממסתרי אליליהם. אך מכיוון שהיפוקראטס הפליט את השאלה, אם רוצה הוא שיבאר לו את ענין האיסור של אכילת בשר בחלב, ופתאום נשתתק בהבנת-גומלין עם חבריו, העיר להם חנון, שכבר שמע פעם על עבודת-הקודש שלהם, שהיא תועבה לבני שבטו ועמו, ושרב-חובל אחד, מבני העליה שבבני כרתים גם הזכיר פעם את ענין בישול הגדי בחלב-אמו – אך לא הספיק, או לא רצה לבאר את הדבר.

חנון: אתם רואים, שאני אינני מהסס לגלות לכם את דברי-נביאינו, ועונה לכם על השאלות, עד כמה שיש בידי לענות עליהן. אולי תתנו לרופא הגדול, שיבאר לי את הדבר היחידי הלזה?

סוקראטס, שהסקרנות, סקרנותו שלו עצמו וסקרנותם של אחרים היתה הכוח המגרה והפורה ביותר בחייו, קשה היה לו עוד לכבוש את יצר השיחה המבהרת שבו, עד שגם חומרת האיסור נדחה בו הפעם הצדה מפני כפירתו ההגיונית בפולחני האלילים.

סוקראטס: רואה אני, בחורי החמוד, שדתכם היא ההיפך המוחלט מדתו של כל העולם. אצלנו זה לא איסור, אלא מצווה גדולה, אולי מצוות-המצוות הנהוגה עדיין בכמה מקדשים בפריגיה ובתראקיה. מצווה זו אומרת: “בּשל את הגדי בחלב אמו!”

חנון: איזו אכזריות היא זאת?!

סוקראטס: אין זה אלא סמל, יקירי, שבחירי-האלים, המוכשרים להתעלות למדרגה מוסרית גבוהה ביותר – לא כמונו אנשי-תמותה פשוטים המסתפקים במוסר-אנוש פשוט, − צריכים להיוולד שנית על ידי כך, שהם חוזרים אל בטן אמם ושוב נולדים לחיי עולם ונהיים לחצי-אלים, שהמוות אינו שולט בהם עוד לעולם. וסמל ההולדת מחדש הוא בישול הגדי בחלב אמו.

חנון: חצי-אלים?! הגם האלהות ניתנת למחצה או לשליש ולרביע? ושילוד-אשה יוכל להיות לאלהים? תמהני עליכם חכמים בהירי-השכל, שעלולים אתם להאמין בדברי-הבל כאלה! ובכלל, שאוסרים אתם מלחמת-שווא בגזירת אלוהים זו, המוות. אך הרשוני נא להמשיך בשיחתנו הקודמת על סגולתו השלישית של עמנו: החירות.

סוקראטס: אם אינני טועה, אין עם בעולם שאינו אוהב את החירות.

חנון: עמנו היה הראשון בעמים, שנתן דוגמה לעמים המשועבדים לפרוק מעליהם את עול משעבדיהם. שאלו נא את חכמיכם רושמי-הדורות שהזכרת, אלה שנסעו במרחקי סביבתנו והכירו את העמים שם, ויגידו לכם – אף כי מסופקני אם מלכי מצרים חורתים גם את מפלותיהם על לוחות האבנים כפי שחורתים הם בגאוה את נצחונותיהם. אך אם המנצחים העלימו את השתחררות משועבדיהם מידיהם, הרי המשתחררים עצמם הלא ודאי שמספרים על כך.

גלאבקון: לא שמענו זאת מפי תוקוּדידס − − מתי זה היה, ידידנו?

חנון: לפני יותר מאלף שנה.

גלאבקון: לא. מתקופה קדומה כזו לא שמענו על מרידת עמים משועבדים.

חנון: חג השחרור הזה הוא חגנו המפואר ביותר. סגולה זו, חירות עמנו, טבועה בנפשנו בחותם אלוהים, המזהיר אותנו מאז: “כי עבדי אתם ולא עבדים לעבדים”. שהלא כל העמים אינם אלא עבדי אלוהים, שבלעדו אין שליט ביקום. ונוסף על הסגולות הללו – שום עם בעולם אין לו נביאים כנביאינו, המוכיחים את העם ומייסרים אותו בלי הרף על חטאיו ופשעיו באין פחד, לבלי-חת. ואם יקרה, שמישהו, אם הוא כהן, או מלך, או כל איש אחר, נפתה לעבודת אלילים, הרי הם מנתצים את במותיהם ומשברים את אליליהם בלי חמלה.

סוקראטס: אמור נא, יקירי, האם גם עבודת המסתורין שלכם נעשית לעיני כל העם, או שגם הנביאים יש להם מסתרי-אלוהים, שאין לעם חלק בהם?

חנון: לא, סוקראטס; ישנם בתורתנו דברים, שלא כולנו מבינים אותם, אך אלה אינם סודות נסתרים, אלא דברים הצריכים לימוד וחקר, שלא כל אדם יכול להיות נתון להם ולא כל אדם מוכשר לכך מלידה ומבטן.

סוקראטס: אם כן, בכל תורתכם אין שום דבר, שהאדם הפשוט אסור לו לדעת, אם רק רוצה לדעת ויש לו כשרון לכך?

חנון: כדבריך, סוקראטס.

סוקראטס: והנביא, אומר אתה, יודע את הכל.

חנון: ברור.

סוקראטס: ושיחות-בירורים עורכים הנביאים, כדי ללבן ולהבהיר עם המוכשרים לכך את הדברים הסתומים למרבית העם?

חנון: לא, זה אינו רווח אצלנו.

סוקראטס: זכורני שאמרת, שהנביא הוא יותר מנואם, יותר ממשורר, יותר מפילוסוף, יותר מחכם-מדינה, ועדיין לא ענית לי, אם הוא נותן עצות למי שפונה אליו לעצה?

חנון: נותן הוא, סוקראטס, ואפילו למי שאינו פונה אליו. הוא מוכיח את העם ומדריכו בדרך הישרה וגם את המלך.

סוקראטס: אם היטבתי להבינך ידידי, הרי הנביא נתון כולו לטובת העם?

חנון: היטבת להבין, סוקראטס.

סוקראטס: ומה דעתך בחורי, החכמה והתבונה האם לטובת העם היא?

חנון: ואיך אחרת?

סוקראטס: והנביא, אמרת, עולה בתבונתו על כל שאר אזרחי המדינה, או לא אמרת זאת?

חנון: לא אמרתי זאת, אך עכשיו אני מוכן לומר זאת.

סוקראטס: והנביא יודע לפי דבריך לענות על מה שאתה אינך יכול לענות: למה זה מותר ולמה זה אסור?

חנון: נכון בהחלט.

סוקראטס: ואתה, הרוצה היית לדעת מה שהנביא יודע?

חנון: אילו היה זה תלוי ברצוני!

סוקראטס: הלא לזה אני מתכוון: אילו זה היה תלוי ברצונך, היית רוצה לדעת את מה שאינך יודע?

חנון: איזו שאלה היא זאת? מובן מאליו.

סוקראטס: אם כן מופלאי, אינני מבין דבר מה. לפי השערתך, הישנם בארצכם עוד כמוך, התאבים לדעת, מה שאינם יודעים ושהנביא יודע?

חנון: ודאי שאינני היחידי בנידון זה.

סוקראטס: אם כן, זהו מה שאינני מבין: מדוע הנביא, הנכון כולו לטובת העם כדבריך, אינו מלמד אתכם לדעת מה שהוא יודע, ובין השאר למשל, מדוע מותר לאכול בשר-שור, ומדוע אסור לאכול בשר-חזיר? האין זה תמוה בעיניך?

חנון: גם על השאלה הזאת רק הוא עצמו, הנביא, יכול לענות.

סוקראטס: אם כן ידידי, חי אלהיכם האדיר, שאינני מבין את מהותו של הנביא. ואני גם מפחד לשאול, כי מה אעשה אם שוב תענה לי, שרק הנביא יודע לענות על כך? ואני בכל זאת אשאל, כי כלתה נפשי לדעת: מלבד כשרונותיו בשירה, בחכמת-המדינה, בתפארת-הדיבור, בשבילי הפילוסופיה – –

חנון: סלח-נא לי, הוי סוקראטס, זאת לא אמרתי. אמרתי שהוא יותר מפילוסוף. אך זאת לא אומרת, שמתחכם הוא כדרך הפילוסופים.

סוקראטס: אם כן, במה עולה הוא עליהם, אם יש דבר מה שהם יכולים והוא אינו יכול?

חנון: גם זה לא נכון, הוי סוקראטס, שהוא אינו יכול מה שהם יכולים. אך מה שהפילוסופים רוצים להשיג בדרך נפתולי ההגיון והדיבור, הנביא מחונן בו בדרך אחרת. ובלבד שלא תשאלני, דרך זו מהי.

סוקראטס: יפה, ידידי הזהיר, לא אשאל זאת, אך כן אעז ואשאל, במה כוחו של הנביא גדול כל-כך, אם – כפי שאני משער אחרי כל אלה – אין כוחו בזרועו ולא בצבא כמלך ולא בשום אחד מן הדברים המטילים פחד על האדם? הגם זה רק הוא עצמו יודע, יקירי? הלא למשל, אתה בעצמך, המעריץ אותו, ודאי יודע, מדוע אתה מעריץ אותו כל כך. ובכן, במה אתה מבאר, או מגדיר את איש-הפלאות הכביר הזה, שאתם מכנים אותו בשם נביא? רק על זה ענה-נא לי עוד, מיטיבי הצעיר, ולא אַלאך עוד בנפתולים שלי כפי דבריך.

חנון: על זה אוכל לענות לך אך ורק על פי רוחי-אני, מדוע אני מעריץ אותו וגם מפחד מפניו, אף כי יוכל להיות שאינני יחידי בהרגשה זו, או בדעה זו: אנכי חושב, שעצמתו של הנביא היא בזה, שמוכן הוא לא רק למות בעד האמת שלו, שאין הוא מסתירה אפילו מפני המלך העריץ ביותר, אלא אפילו לסבול ולשאת יסורי-גוף מחרידים ביותר, ובלי לוותר ולהירתע אף רגע.

סוקראטס: וכך הוא משכנע את מתנגדיו ואפילו את אויביו?

חנון: כנראה שכך.

סוקראטס: בעקשנותו ובעוז דבריו ואפילו בדברים הפוגעים בכבודו של השליט, או של המלך, או של השופטים?

חנון: כבודה של האמת אשר אלוהים נתן בלבו עולה על כבודו של המלך והשופטים גם יחד.

סוקראטס שתק, הרהר רגע ארוך, אחר כך הביט בהיפוקראטס.

היפוקראטס: ואילו יוותר, או יחזור בו מדבריו הקשים, לא היו מייסרים אותו, או לא היו הורגים אותו?

חנון: מובן מאליו. וגם היו מעתירים עליו שפע כבוד ועושר ואהבה בלי מצרים.

סוקראטס: אתה היפורקראטס מאמין באפשרותו של כוח-אדם כזה? הלא רופא אתה.

היפורקאטס: כנראה, שעוד יש דברים לא מעטים שאינם ידועים לנו אפילו בנוגע לבני-האדם.

סוקראטס: אמור-נא לי יקירי העברי. האם קרה דבר שכזה אצלכם? או שאתה אינך אלא משער לך כך?

חנון: איך זה משער? אני אינני פילוסוף, הוי סוקראטס, שאשער לי דברים כאלה. מובן שקרה: אחד מנביאינו הזהיר את מלכנו, שלא יכרות ברית עם מצריים, שעתידה לבגוד בו, אלא ייכנע לאויב הגדול מלך אשור; המלך לא שמע לו. הנביא הוכיח אותו וניבא לו תבוסה איומה, ברחובות קריה באזני כל העם. על זה עינה אותו המלך ואחר-כך שם אותו בצינוק. מלך אשור שלח למלך שליח, שייכנע, ולא – מר יהיה קצו וקץ כל העם. הוציא המלך את הנביא מן הצינוק והתחנן לפניו, שייעץ לו מה לעשות. הנביא רק הוסיף על מה שאמר עד הנה. ויעץ לו להיכנע ולמלא אחרי כל דרישות האויב, עד להשפלה נבזה ביותר, ובלבד להציל את הארץ מחורבן.

סוקראטס: התחנן לפניו, אמרת?

חנון: התחנן מאוד-מאוד. אך גאוותו המלכותית לא נתנה לו להישמע לדברי הנביא ולמלא את דרישותיו הנבזות של מלך אשור. ומובן, שדברי הנביא באו במלואם. הארץ נחרבה עד היסוד. – –

שוב קמה דממה.

סוקראטס: היש לך עוד דוגמה לזו?

חנון: שונה מזו, אך זורעת אור נוסף על הנביא. אור אחר, והנביא היה אחר. היה מלך רשע, עוול וחומס. ניבא לו הנביא קץ מר ונמהר, וגינה אותו באזני כל הארץ. ביקש המלך להרגו. זה נודע לנביא. ובעצם הימים שהמלך רדף אחריו לתפשו, שלח להגיד למלך: הנה אליהו! – זה היה שמו – ובפגשו במלך, חזר על דבריו המייסרים וגם הוסיף עליהם –

סוקראטס: והמלך?

חנון: לא העז לנגוע בו לרעה.

סוקראטס: ובדרך זו היה משכנע את הבריות, כלומר, את המלך, באמיתו ובדעותיו?

חנון: כך נראה, סוקראטס.

סוקראטס: ואפילו לא ניסה להוכיח את אמיתותיו בדרך ההגיון?

חנון: זה למטה מכבודו של הנביא.

סוקראטס שוב שתק רגע ארוך.

חנון: בדרך זו למדנו גם אנו ממנו, לא להיבהל מפני אויב, הפוגע בדעותינו.

סוקראטס: הנביא לימד אתכם?

חנון: אף לא במלה אחת. רק במעשיו.

שוב קמה דממה.

סוקראטס: האוכל להסיק מזה את המסקנה ולומר, שהנביא אינו נכנע לחוק ואינו מכבד את החוק?

חנון: איש-האלהים הוא למעלה מכל חוק. הוא הקובע את החוק.

סוקראטס: אם כן, הוא השליט במדינה.

חנון: נכון אמרת, סוקראטס.

סוקראטס: ואם העריץ, או זקני הארץ העריצים, אינם נשמעים לו?

חנון: אוי ואבוי להם.

סוקראטס: והם מכירים בזה? כלומר, יודעים זאת?

חנון: היודעים יודעים וסרים מדרכם, ושאינם יודעים יורדים לבור-שחת.

סוקראטס: ואם בכל זאת מאריכים ימים?

חנון: שמם נשאר לדראון עולם.

סוקראטס: והאזרחים יודעים זאת?

חנון: יודעים, יודעים.

סוקראטס: ושאינם יודעים עדיין?

חנון: עתידים לדעת. יבוא זמן והנביאים לבדם יהיו השליטים בארץ. ובכל העולם.

סוקראטס הביט באפלטון. על פניו של הלה הופיעה בת-צחוק זוהרת.

סוקראטס: ואיך ישיגו את השלטון?

חנון: בכוח הצדק והיושר.

סוקראטס: אולי תספר לי, איך מגדיר הנביא את הצדק והיושר?

חנון: וכי למה להגדיר דבר, שכל ילד יודע אותו?

סוקראטס: ועדיין אינני יודע, מופלאי, במה כוחו של הנביא גדול כל כך, אם לא בכוח ההגיון והתבונה? –

חנון: ההגיון והתבונה הם כגשם של אבנים על לבו של המלך העריץ.

סוקראטס: אם כן, במה?

חנון: לצון אתה חומד לך, סוקראטס, וכי לא אמרתי לך?

סוקראטס: אין-דבר, בחורי היקר, אמור, אמור עוד פעם.

חנון: בצחקו בפני כוחו של העריץ – בפני המוות.

סוקראטס: בצחקו בפני המוות. – הוא צוחק?

חנון: לא הוא צוחק, אלא כוח הצדק והיושר שבו.

סוקראטס: (אל אפלטון וכסנופון) את זה לא סיפר לנו לא הרודוטוס ולא תוקודידס³⁹.

כסנופון: שכחת, הוי סוקראטס, שעליך להיזהר. המעט לך בדברי-הבלע עליך, שאתה פותח את לב הנוער לפלישת אלים זרים? מי יודע, מה הביא משם הרודוטוס – ושם יד לפה? אך כפי שידוע לי, הוא לא היה בארצו של שבט-העברים.

סוקראטס: כן, כסנופון בהיר-השכל. הירה⁴⁰ האדירה הפכה מתוך קנאה את צרתה יוׂ לבהמה והעמידה את ארגוׂס רע-העין לשומר עליה. ועין בני-ארגוס שלנו פקוחה עלינו לשמור על בהמיותנו, שלא תשתפה חלילה לטעום מטעמה של תבונה נכרית מאירת עינים. הרמס הרג את שומרה של יוׂ המסכנה ושחרר אותה, והנה – הוא, הרמס, השולח לנו תמיד סוחרים ושבויים זרים, המבריחים לנו קצת בושם מגנם הפורח של אלים רחוקים, מביט באכזריות זו ושותק. – הנביא – – אִיהו הנביא, הצוחק בפני-ארגוס אלה?! – אמור-נא לי אלופי-מורי הצעיר, הגם זקניכם-שופטיכם שומרים עליכם כל-כך מפני אלים זרים?

חנון: לא שופטים וזקנים שומרים עלינו מפני הבלוּתם של האלילים, אלא הנביא. כי גם אצלנו ישנם רבים המוכנים להמיר את אלהינו בהבלי אלילים, שגם אם חיים הם, הרי הם יצורי-אנוש מושחתים עד היסוד. אוכלים ושותים ומשתכרים ומתהוללים, רועים זונות ורוצחים בקנאתם לשלטון ולנשים, כפי שכבר אמרתי לך, סוקראטס.

סוקראטס, כסנופון, אפלטון ואדימאנתוס הביטו זה בזה, ואחר-כך בהיפוקראטס.

כסנופון: אם זכרוני אינו מטעני, סוקראטס, אמרת בתחילת השיחה, שענין הנביא חשוב לך ביותר ושתטפל בו בסוף השיחה, ולמה לך לעסוק באלים זרים ובאלים בכלל? –

סוקראטס: אני מבינך, מחונן האלים, ומודה לך על המתג שאתה שם בפי, לשרך את דרכי המוליכה אל בית-משפט ולהפנותני אל הדרך לאריכות ימים. – אם כן, רק עוד שאלה אחת, אורחנו היקר לנו מפז: האוכל להגדיר את רוחו של הנביא בשם רוח-גבורה, ואותו עצמו בשם גיבור?

חנון: לא, סוקראטס. רוחו הוא יותר מרוח-גבורה והוא עצמו יותר מגיבור.

סוקראטס (קם): ובכן, מה הם שניים אלה?

חנון: הם לא שניים, אלא אחד.

סוקראטס: והוא?

חנון: נביא! – אמר וקם גם הוא.

כולם קמו.

סוקראטס נגש אליו, שם את ידיו על כתפיו, לחץ אותו בכוח בשתיקה, ממש בעווית, אחר-כך אמר: “אילו היית בן יוון, היית פילוסוף.”,

חנון הביט בו ארוכות, אחר-כך אמר: “אילו היית בן העברים, היית נביא.”

סוקראטס נתחלחל ובצעדי-חיפזון מיהר החוצה.

כשכסנופון רצה ללוותו הביתה כמו תמיד, אמר לו סוקראטס בפנותו לאחור:

– השאר, מחמל-נפשי, תן לי הפעם ללכת יחידי.

והלך.

– ו –    🔗

אפלטון: (אחרי דממה ארוכה) התוכל לקרא באזנינו דבר מדברי הנביאים שלכם?

חנון: כלפני חצי שנה לקח אתו אבי באנייתנו פילוסופוס חולה אחד מבני ארצכם, שבימי מחלתו היה אצלנו וגם נרפא כמעט לגמרי. הלה למד לדעת את שפתנו להפליא. כשאבי התרה בו, שלא ינסה להדיח אותי ואת אחי מתורתנו אל תורתכם, ענה, שזה לא יעלה על דעתו, כי להיפך, רוצה הוא ללמוד את דרכי חיינו ותורתנו, ואותי לא לימד אלא את שפתכם, שהיא נחוצה לו לאדם לצרכי משא ומתן במסחר וכל הנוגע לכך. וכשהכיר את ספרי הנביאים, בחר מדבריהם חלקים אחדים ובעזרתי תרגם את החלקים הללו לשפת יוון. וכשראה, שגם אני מעתיק את התרגומים, הזהירני, שלא אגלה אותם בארצכם בפומבי, כי זקני ארצכם ושופטיה מביאים את האדם בפלילים על הפצת תורות אלים זרים במדינתכם.

כסנופון: אין דבר, אורחי הנכבד, אין פה אתנו איש שאינו מאנשי סודו של סוקראטס. אנא, קרא נא באזנינו – –

חנון: ברצון רב, אך עלי להקדים ביאור קצר למען ההבנה: שושלת מלכינו היא מגזע משפחת ישי, שבנו דוד היה מלכנו הגדול וגם גדול הפורטים עלי נבל ומנעים זמירות להפליא. – והדברים שאקרא באזניכם הם מדברי נביאנו ישעיהו בן אמוץ, שהם חזון לאחרית הימים.

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשַי וְנֵצֶר מִשָׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת אֱלֹהִים. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפֹּט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ, וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָּיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶש, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָאֹן⁴¹ נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִעֲשַע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן, וְעַל מִאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָגָה⁴². לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-אֱלֹהִים כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

קמה דממה ארוכה.

חנון: אולי תואילו לחוות את דעתכם החשובה. יקרה לי מאוד דעת חכמי יוון, ששמעם לא זר לנו.

כסנופון: לא-לא, אורחי היקר, קרא לנו עוד ונשמע.

חנון: רצונכם רצוני. וזה יהיה מזמור למלכנו הגדול דוד בן ישי, אשר פרט אותו עלי נבל:

מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶא יַרְבִּיצֵנִי עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה לְאֹרֶךְ יָמִים. לְדָוִד מִזְמוֹר לַיהֹוָה הָאָרֶץ וֹמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי-הוּא עַל-יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל-נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. מִי-יַעֲלֶה בְּהַר יְהֹוָה וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָֹּא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהֹוָה גִּבֹּור מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶך הַכָּבוֹד יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

שוב קמה דממה ארוכה.

חנון: חושבני, שלעת-עתה די.

כסנופון: אתה אומר: לעת-עתה; וכי אומר אתה להשאר בעירנו עוד זמן רב?

חנון: לא עכשיו. אך בקרב הימים, כך מקווה אני לאלוהי, שוב אשוב אל ארצכם היפה לרגל מסחר אבי; וגם מורכם המופלא, סוקראטס, קסם לי מאוד.

כסנופון: אם כן, בפעם הבאה תביא אתך עוד מאוצרות רוחכם, אך כעת אל נא תמנע מאתנו את אשר אתך הפעם.

חנון: רק עוד מזמור אחד אתי כאן.

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה, יְהֹוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, עוׂטֶה אוׂר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּח. עֹשַׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵש לֹהֵט. יָסַד אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן-גַּעֲרָתְךָ יֶנוּסוּן מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בֵּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשָׁיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַּׂמַּח לְבַב-אֱנוֹש יִסְעָד⁴³. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהֹוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְּׁפַנִּים. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. תָּשֶׁת חֹשֶךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יַעַר. הַכְּפִירִים שֹּׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְדֹלוֹת. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ. כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְמַעֲשָׂיו. הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. אָשִׁירָה לַיֱהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיְהֹוֹה. יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהֹוָה הַלְלוּיָהּ.

עכשיו ארכה הדממה עוד יותר מקודם.

כסנופון קם ממקומו, עשה צעדים אחדים, אך מיד חזר וישב בשתיקה.

אפלטון: ומה אם נבקשך, אורחנו הנעים, להשאיר לנו את מה שקראת באזנינו, האם יקשה עליך הדבר?

חנון: אם הדברים ישרו בעיניכם, איך אמנע אותם מכם? ובכל זאת הייתי רוצה להביא אל אבי את דעתם של חכמי יוון הנודעים לתהלה – –

אפלטון: אין דבר קשה מחוות את דעתנו אחרי שמיעה אחת. שכן שלוש הן האפשרויות במקרים כאלה. האחת – שהנשמע הוא גרוע ואינו שווה את חוות הדעת. – השנייה – היא שהנשמע הוא דבר בינוני, שאין בו חידוש, אך בכל זאת אינו מאכזב. – והשלישית – הנשמע זר הוא, אך קוסם לך ביופיו ובזרותו גם יחד, ועדיין לא הספקת לעמוד על כל טיבו ואיכותו. במקרה הראשון עליך לשתוק, וגם זה דיו כדי להעליב את המבקש תשובה. במקרה השני אתה אומר דבר-מה ובלי לעשות שקר בנפשך אתה יוצא ידי חובתך בדברי-פושרין. ובמקרה השלישי עליך שוב לשתוק, שכן אין לך עוול גדול מלתת מפרעה של מחמאה במקום שאתה חייב תודה עמוקה.

חנון: אם כן, המותר לי להסיק מזה, שהמקרה שלי הוא השלישי, שכן לולא כך, לא היית מבקש שאשאיר לכם את דברי נביאנו ומלכנו?

אפלטון: כדבריך, עמיתנו הנעים.

כסנופון: אנחנו נשמור על זה כעל שלומנו, שהוא גם שלומך אתה. – ומובן, שברשותך נמסור את הכתב גם לסוקראטס.

חנון: ואיך אחרת?

כסנופון: ובמה נוכל להודות לך על העונג שגרמת לנו?

חנון: אם תתנו לי אדם שיראה לי את הדרך הקצרה ביותר לקורונתוס. אבי מחכה לי שם באנייתנו.

על זה נגש אליו הזקן מקורונתוס ואמר:

“אם תואיל, בני היקר, לקבל ממני את עזרתי, אביאך עד הנמל בשלום.”

אך כסנופון לא נתן לאורחו לעזוב את ביתו בלילה. ואת האכר ביקש, שיבוא מחר בבוקר לקחתו.

משיצאו אפלטון עם גלאבקון והאכר, אמר היפוקראטס אל כסנופון תוך כדי דברי פרידה:

“עלי למהר מחר בבוקר אל קירון החולה ומיד אחרי כן לנסוע הביתה. – שמרו נא על הזקן. הוא הציל את חייו של אלקיביאדס, והלה שלח לו מתנת-מוות!”

 

III. הַקְּדֵשָׁה הַבְּתוּלָה מֵעַכּוֹ    🔗

– א –    🔗

נמלה של עכו במאה הרביעית לפני הספירה.

הנמל היה כבר אותו זמן אחד הנמלים העתיקים ביותר בים התיכון. בפי תושבי העיר העברים, שרובם היו משבטי אשר וזבולון, היתה חיה אגדה על התהוותו של הים התיכון שלפני כעשרת אלפים שנה – כשם שבסין חיות עד היום הזה אגדות על הדראקונים וציוריהם רווחים באמונת-העם, שהעם הסיני ראה אותם פעם כלפני שלשים-ארבעים אלף שנה. כך ראו העברים-הכנענים שבסביבת הים התיכון את הקאטאסטרופה הכבירה, איך פרץ האוקינוס את החומה הטבעית, הגיבראלטאר, שהפרידה בין הים הגדול ובין העמק כביר-המידות – כשלשה מיליוני קילומטרים מרובעים – והשטף, שאין כוח-דמיוננו מסוגל לתאר אותו כהווייתו, מילא את העמק כחתף, כשהזרם התגלגל ברעם יקומי וכיסה אלפי ערים וכפרים ושדות פוריים ותרבויות וחיים הומים – עד שהגיע אל החוף, שבקצהו האחד שוכנת היום העיר עכו ובקצהו השני העיר יפו. ורק פה ושם נשארו צוקי הרים וראשיהם בולטים מתוך המים: אלה הם האיים שבים התיכון וביניהם קורסיקה, סארדיניה, מאלטה, קפריסין ושאר האיים הרבים שבו.

מאותה תקופה קדומה, תקופת הטראגדיה הגדולה, נשארה בפי העם האגדה על אדמת-העמק, שהיתה פוריה להפליא (“היו חורשים אותה פעם לארבעים שנה”), ועל עמי-העמק החסונים, לאין דוגמא בימינו – כמובן, בלשון הגוזמה שבאגדה. וכך נשארה גם המימרה, שאלהים הציב גבולות לזרם-המים השגיא ופקד עליו: “עד-כה!” ו-“עד פה!” ומזה נבנה אחרי כן הפסוק שבספר איוב – הספר העתיק ביותר בכתבי-הקודש – האומר בשם אלהים: “ואומר עד כה תבא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך”. וכך קבלו שני קצוות-הגבול את שמותיהם – “עד-כה” נעשה “עכו”, “ופה” – “יפו” על שם המאורע.

העיר עכו היתה מאז ומעולם נקודת מוקד למלחמות וגם מקום מרכז לסחר-עמים. – המושג “מאז ומעולם”, שמובנו הפשוט הוא: דורות ותקופות, שאין חקר למספרם ולימי עברם, האובד בערפל ימי קדם של תולדות העמים, השבטים, המשפחות והאדם – הצטמק והפעיט בידי רושמי ההיסטוריה לכמות-זמן זערערת מגוחכת, שיד-ילדים מודדת בה תקופות חיי-עמים, דתות ושפות בזרת ומדחסת רבוא-רבבות שנים בכף איש, בפחות משעה אחת משעות חיינו-אנו. כן הפכו המונחים “אין-מספר”, “אין-חקר”, ואפילו “נצח”, לבית-קיבול המתמלא בתוכן של מידת-זמן אפסית, בשעה שמידתם מכילה התהוות והתפתחות רבות-רבואות היצורים למיניהם, ובתוכם חיי-האדם, שנבצר מאתנו לתפוס את ימי תולדותיהם כמות שהם. דוגמת גוש-רגב במשקל גראם אחד, המכיל בתוכו מיריאדי-מיריאדים מערכות-שמשות של אטומים, שלא רק עין אדם לא תראה אותם לעולם, אלא גם ידיעתו המאתימאטית הגאונית מכל גאוניות, אין בכוחה אלא לכל היותר לדעת את מספרם, אך לא לתפסו. – בתקופה אחת, תקופתנו, של הפרדת האטום לחלקיו, הפריד אחד ממוחות האדם, תומאס מאן, את “אטומי” ההיסטוריה האנושית והעמידנו על האמת שבממדיה, המדהימים בגדלם ובמרחקיהם. ההיסטוריה האנושית מאזרת את כוח-דמיונה בהעזה ומונה עשרת אלפים, עשרים אלף, וברהבו הנועז ביותר – חמשים אלף שנה לתולדות העם הסיני למשל; באה הארכיאולוגיה ומרחיבה בחסדה את תולדות האדם למיליון אחד, או שני מיליונים, והגיאולוגיה שוב לכמה מליונים שנה את תולדות כדור-הארץ – בשעה שכל אלה ביחד אינם אלא “יום אתמול” בעיני היוצר עצמו. חוקרי השפה העברית למשל, מקבלים את השפה העברית, שנמסרה לנו בספר התנך (שהרי מתקופותיה שלפי התנך אין לנו אף מסמך אחד כתוב עברית,) ואין איש מעז לחשוב על העובדה: כמה אלפי תקופות נדרשו להתפתחותה עד צורתה זו, בניינה זה המשוכלל והמסובך להפליא. שכן כל מכונה וכן כל יצור חי, במידה שהוא משוכלל יותר, מסובך הוא יותר. כמה אלפי תקופות עברו עד ששפתנו הגיעה לידי נטיות פעלי ע“ו, ל”ה וכפולים – ובחוקי-ברזל ותיקים כאלה, מקובלים ושגירים – בשעה שהיום עלינו לחשוב רגע לפני השתמשנו בהם כהלכה.

העיר עכו שלעברה אין חקר, “נתברכה” בשני הגורמים העושים איזה מקום לעיר: המסחר והמלחמות. וזה מפאת כמה מתכונותיה: סביבתה בעלת תנובות יקרות-ערך מסויימות, אדמתה הסופנת חמרים מסויימים, וקרבתה אל הים. וגם למלחמות היו בה כמה מעלות ולכן היתה מבוצרת. ועיקר יצואה היו: שמן-זית וצבעי התכלת והארגמן הנהדרים, העשויים מדם החלזונות, שים עכו היה עשיר בהם; ולבסוף – תעשיה שחוללה אחר כך מהפכה בעולם: הזכוכית הלבנה, “חומר קשה וכבד כאבן, ואפשר לשקף בו מעבר-אל-עבר כמו במים!” – היוונים, שצבע התכלת קסם להם, קראו את הנהר שבסביבה זו בשם בּילוֹס, כלומר, שמים, ואחרי כן, כשגם הזכוכית יקרה בעיניהם, שוב מצאו מלה מתאימה הדומה כמעט בצלצולה: באלוֹס, כלומר, זכוכית.

נקודת-מסחר-ומלחמה זו, שבניהם של עשרות עמים נפגשו בה, ערבבה ובחשה משך דורות יחד עם שאר ערי-חופיו של הים התיכון את רוח העמים הללו לבליל אמונות ודתות, הסחר-מכר החליף השקפות בהשקפות, אמונות באמונות, וביחוד אלילים באלילים, לפי הצורך והתועלת שראו באליל זה וזה, שיכול לעזור לו בצרה, בקניה ומכירה, בערמה ומרמה ובהצלחות מכל המינים, וביניהם ההצלחה באהבה. סחורה זו, האלילות, לא עלתה להם בכלום, סחורת-הפקר היתה זו בלי מחיר כלשהו. לכל היותר החליפו את שמו של האליל לשם שפתם וגם הלאימוהו במידה מסויימת: יחסו לו מתכונותיהם שלהם עצמם.

ובתוך שטח היקפה של דת כבירה זו, שהיתה מלאה מיסתורין על גבי מסתורין, היתה דתו של השבט העברי הפעוט, כמעט כולה היפוכה של הדת השלטת. מהי סיבת הדבר, מאין באה, מתי התחילה ואיך התחילה, מתי “הוחל לקרא בשם אדני”, מי היה “הכוהן הראשון לאל עליון”, וכמה תקופות התפתחה עד שהגיעה לידי תקופה זו של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”? – אין ילוד-אשה יכול לדעת זאת. אין ספק, שבני הדת העברית היו גאים על אלוהים הנעלם מכל עין ובזים לאלילים “מעשי-ידי-אדם”, להם ולעובדיהם בשם שאין ספק, שהסביבה רחשה להם איבה על כך. ובוז זה, הופיע לא במסחר, שאין לפניו אלא תועלת, אלא ביחסי אהבת-הבשרים, שבני השבט העברי ובנותיו היו מסתייגים בה משכניהם וזה הפליא אותם וגם הרגיזם.

ואחת מבנותיו של שבט זה, שבתקופתנו היה כבר עם, לאום, היתה עתליה בת נבוֹ “הקדשה הבתולה” מעכו, שמשפחתה לא היתה מעולי-גולה של זרובבל, עזרא ונחמיה; היא לא עזבה את העיר ולא יצאה בגולה.

– ב –    🔗

ממצרים חזרה ספינה עברית-כנענית הביתה לכנען. בדרך הסתער עליהם הים בשצף-קצף, ואף על פי שהספינה היתה טעונה סחורות למכביר, טלטל אותה הים טלטלה עזה, עד שהמלחים היו שבורים ורצוצים ורטובים עד העצמות. מטרתם היה נמל עכו, אך לפני שהגיעו אל הנמל, גברה סערת הים עוד יותר, וכך אנוסים היו לרדת על יד שפך נהר הנעמן. שם רצו להדליק להם אש לבישול, חיפשו אבנים להכין אובניים לשפות עליהן את הקדירה, ולא מצאו. העלו מן האניה גושי-נתר שבין סחורותיהם, עשו להם משפת והבעירו תחתו את האש. ואחרי שאכלו ראו לתמהונם במקום האש חומר חדָש מפליא: חומר, שקשיו ועביו אינו מכסה מן העין את מה שבצדו השני. בדקו ומצאו, שהנתר שנמס מחום האש התמזג עם החול החם ומשניהם יחד נוצר החומר השקוף. – ובשל זכּוּתו של החומר, לאין דוגמה לו בחמרים קשים וכבדים, קראו לו בשם “זכוכית”; והארמים שבהם – בשם “זגוגיתא”. על ערכה המסחרי של הזכוכית באותה תקופה יודעים אנו מפי איוב: “לא יערכנה (את החכמה) זהב וזכוכית”. עוד זמן רב אחרי כן היו הנשים מתקשטות בפניני-זכוכית, שערכן היה לא בהרבה פחות מפניני-הים. אמנם המצרים ידעו על דבר זכוכית צבעונית, אך ההיא לא היתה שקופה, והרי עיקר הפליאה היה בשקיפותו של החומר החדש.

לא עברו שנתיים ובעיר עכו היה בית-מלאכה קטן לזכוכית – נסתר כמובן מעין הבריות. חרושת קטנה זו היתה של הסוחר תושב חיפה, עדין בן אונו, אביו של אותו בחור מפיניקיה חנון בן עדין. ואחד העובדים בבית מלאכה זה היה נבו בן זַכִּי משבט אשר, אביה של עתליה “הקדשה-הבתולה” מעכו.

נבו בן זכי היה קודם לכן נפח חורש ברזל, עושה ומתקן עוגנים ושלשלאות לספינות, אך כשרונו וחריצותו השימו אליו את עיניו של עדין בן אונו, שהשתדל לא רק ליצר את הזכוכית, אלא גם לפתחה, לזככה ולצחצחה למשעי.

ולנבו בן זכי ארבעה ילדים, שני בנים, שהיו שולים מן הים חלזונים לתעשיית צבעי התכלת והארגמן היקרים, בתו עתליה כבת שש-עשרה ובת קטנה כבת עשר. עתליה היתה רוקמת עדיים לבגדי נשים ואחותה הקטנה היתה עוזרת על ידה – וכך היתה המשפחה הקטנה חיה בשלוות העבודה – עד שבאה אליהם שואה: שורת אסונות בזה אחר זה. ראשונה נחטפה האם. היא היתה מביאה לבעלה ארוחות יום יום אל בית-המלאכה, שם אחזה אש בשמלתה והאשה נשרפה בו במקום. – אחריה אבדו שני הבנים: שניהם טבעו בבת-אחת בסערה כשצללו לדלות חלזונים מקרקע הים. – ואחריהם איבד האב את ידו הימנית בשעת העבודה. – וכך באה המצוקה במעונם. נבו התפלל ימים ולילות לאלהיו, אך לשוא. עתליה ואחותה הקטנה המשיכו במלאכתן, אלא שפרי עבודתן לא הספיק אלא למלא את קיבת שלשתם, אך לא לקניית החומר הדרוש למלאכתן. – פעמים אחדות שלח אביה את עתליה אל מנהל בית-המלאכה, לבקש ממנו לחם-חסד בזכות עבודתו קודם לכן בחרושת הזכוכית שעשתה אותו לנכה, אך הלה התאכזר אל הנערה:

“נערה יפה כמוך – – לכי אל הנמל! שם מחכים לך יורדי-ים שכיסיהם מלאים כסף לרוב!”

ירקה לו עתליה בפניו וברחה על נפשה.

אמר לה אביה:

“לכי בתי וארבי על יד בית-המלאכה, אולי בא עדין בן אונו מעיר כיפא (זוהי חיפה, הבנויה על כף-סלע) לראות בעבודת בית-המלאכה שלו ופרשי לפניו את תחנוניך ואת דבר מצוקתנו. הוא לא שכח את נאמנותי אליו ובודאי יטה אלינו את חסדו הטוב”.

וכך היה. הופיע עדין בן אונו יחד עם בנו חנון, וכשנגשה אליהם עתליה, ראה אותה חנון הצעיר ונדהם מיופיה הבלתי רגיל של הנערה וממש שלא-מדעת הושיט לה מטבע-של זהב.

בבית נבו לא היה גבול לשמחת המשפחה הקטנה.

חנון נכווה מגחלת יופיה של עתליה, אך אפילו על דעתו לא עלה לחשוב עליה ברצינות. הוא היה מגזע אותם הכוהנים, שהיו נזהרים בחוקי התורה ולא נשאו בגולה נשים נכריות. ונערה זו – מי יודע מי היא ומשפחתה הדלה?

אך משעברה שנה ויותר, ופרוטות מטבע-הזהב אפסו, והרעב שוב פקד אותם ימים על ימים, החליט נבו לשאול בנביא. באחת המערות שם מחוץ לעיר התגורר נביא אחד, כך ספרו לו, שאובדי-עצות מביאים לו מנחה והוא אינו מונע את עצתו מהם. – לקח נבו צפיחית מרוחה בשמן והלך אל הנביא. נכנס אל המערה האפלולית והרטובה, הניח את הצפיחית על בליטת קיר-הסלע ופרש לפניו את מצוקתו. אך הנביא ישב ושתק ולא ענה לו דבר. עמד שם נבו ולא זז – ורק כעבור זמן רב השמיע הנביא את קולו ובלי להרים את עיניו אל נבו אמר:

“בוא מקץ שבוע ימים!”

הלך נבו במפח נפש הביתה, וציפה ללכתו שנית אל הנביא. וכעבור שבוע ימים שוב בא אליו ושוב הביא לו מנחה, חלת-דבש קטנה, הניח את חלת-הדבש על בליטת הקיר – אך הנביא שוב שתק ולא ענה דבר. התכעס נבו, לקח חזרה את חלת-הדבש ובלי אומר עזב את הנביא לנפשו. והלה, כאילו לא ראה ולא שמע, ישב ושתק שקוע בשרעפיו.

אלא שהרעב הציק להם מאוד.

אמרה עתליה לאביה: “אני אלך אל הנביא”.

אמר לה אביה: “לכי בתי ואדני יצליח את דרכך לפתוח את פי נביאו לעצה טובה לנו”.

נטלה עתליה את חלת-הדבש והלכה אל הנביא.

אך מששתק הנביא ולא ענה לה, פרצה הנערה בקול בכי ואמרה:

“לא נביא אתה, כי גבר לא-יצלח, בוז-משפחות חסר-לב אשר לא יידע רחם!” ונטלה את חלת-הדבש ופנתה ללכת.

אך הנביא התעורר פתאום מהרהוריו, הרים את ידו ובלי להרים אליה את עיניו אמר: “חכי!”

עמדה עתליה מלכת והפנתה את פניה אליו לאחור. נגש הנביא בעינים עצומות אל קיר המערה, הוציא מן הכוך שבו פסיל-עשתורת קטן, נגש אליה עצום עינים, תחב את העשתורת אל תוך חפת שמלתה ואמר:

“הילכי את עשתורת שלך, היא תתן בלבך תבונה, מה לעשות בברכתה הגדולה, אשר חוננה אותך בה לנס. לא לתוהו נתנה את היופי עלי אדמות ואוי לה למי שמזלזלת בחנה וחושכתה מאשר מחכה לה. ואת חלת-הדבש תני לאחותך הקטנה והרזה וחיי את נפשה הרכה”.

עתליה עמדה ורעדה מפחד הטומאה שבעשתורת בחפת בגדה, ולא העזה לנגוע בה. רק עכשו ראתה, שהנביא עוור-עינים הוא. – לבסוף התחלחלה כפצועת-סכין, שאינה רוצה למות, הוציאה מחפת בגדה את הפסיל וזרקתו ממנה והלאה – ופנתה ללכת. אך הנביא קפץ, חסם לה את דרכה החוצה וצעק:

“ארורה תהיי כל ימי חייך, גופך ילך וייכמש, עיניך תתעששנה, שדיך יצטמקו כדבלים, יופייך לדופייך יהיה ואת ואביך ואחותך ייאספו אל אמך האומללה שאולה בלא-עת, אם בכבוד עשתורת תפגעי, נערה חסרת-בינה וקשת-עורף! – לכי והביאי את חמודותיך קרבן-אהבה על מזבח-אפריונה של אֵלתך זו רבת החסד, וכעבור זמן-מה לא חלת-דבש תביאי לי, כי אם לשון-זהב מאוצרך הגדוש – היליכי את גואלתך ומאשרתך, כי רב חסדה אליך היפה בנערות!” – אמר והרים את העשתורת, נטל את ידה המרושלת של הנערה, תחב את הפסל אל כפה ודחף אותה החוצה.

לא אביה של הנערה ולא היא עצמה לא ידעו, שנביא זה נביא האלילים הוא. ובלכתה הביתה נזכרה: הלא עוור-עינים הוא ואיך הוא יודע שיפה אני? ואיך מצא את העשתורת על האדמה אחרי שזרקתיה? ואיך ראה את חפת בגדי לתחוב בה ישר את העשתורת, ואיך לקח את ידי בלי לחפשה אף רגע? ואיך – – ואיך? – –

נביא כזה היה כעין מוסד-עסקים מכניס יפה. היה לו לנביא כזה חבר-נביאים, שמלאכתם היתה להתהלך בעיר, ואפילו מחוץ לעיר, בערים ובכפרים ובנמלים וגם לרדת באניות ולאסוף בערמה ידיעות על כל מה שנעשה בחדרי-חדרים וגם בלבות פנימה, הם היו עוורים ופכחים, נכים וצולעים וגידמים וחרשים ובריאים וישרי-גוף ויפי-תואר לפי הצורך והמצב. וכך גם הנביא עצמו. – נבו זה בעצמו לא ידע ולא זכר, שלפני-ימים אחדים אמר לו איזה איש ערל-שפתיים, מגמגם לחמלה, שאולי יפנה אל הנביא – והאיש העלוב ההוא היה הנביא עצמו. וגם נשים עמדו בשירותם של נביאים כאלה, שפעם היו מכוערות וכפושות להחריד ופעם קדשות יפהפיות, הצדות את לבות הגברים באמנות-עגבים, שתושבי המערב ועמיו לא ידעו עליה. ובין הנשים הללו היו גם בעלות-מרזח ןכוהנות במקדשים ומנחשות וידעוניות ומכשפות מכל-המינים, ובעלות-אוב והוברות-שמים המנחשות בכול: בעננים, בציפרים, בגלי-הים, ברוחות נושבות, בגעיית בעלי-חיים, בנעירות חמורים וצהלות סוסים וברשרוש עצים למיניהם. –

ורק שבט אחד היה, שכל אלה היו אסורים עליו באיסור חמור – בעונש מיתת בית-דין.

זה היה עמה של עתליה, שנלחם דורות על דורות בסביבתו, השמיד אותם בלי חמלה – ולא יכל להם.

לא יכל להם, משום שעיקר כוחם היה ביצר-העגבים הנצחי.

– ג –    🔗

בית-המרזח שבנמל-עכו היה של האשה רַחֶבֶת, שקראו לה כך על פי המסורת של גיבורת יריחו רחב-הזונה, ואולי על שום מתניה הרחבות, והארמים קראו לה בשם “פוּתיה”, אך אין זה אלא מקרה, שזה דומה לכנויין של הנביאות היווניות: זה פשוט תרגומה הארמי של המלה העברית “רחבה”. – זה היה גליל-הגויים ממש: יורדי-ים מכל ארצות הים התיכון, מצריים, לוביים, קורייניים, תרשישיים, איליריים, לודים ויוונים; ויושבי האיים: חתיים, כפתוריים, אלישעיים, ושני איי הים התוריני: קורסיקה וסרדיניה, ששמותיהם העתיקים כבר אינם ידועים לנו היום, כל אלה עברו את נמל-עכו לרגל מסחרם ומלחמותיהם, ובשעת שלום היו מבלים את זמנם החופשי בבית-מרזחה של האשה רחבת הפיקחית וערומה כנחש. כאן חיכו להם מאכלי-מעדנים חריפים ושמנים, ועליהם יינות הכרמל ונערות המזרח השחומות והנתונות-נתונות לגבר בהתמסרות כזו, שאין לה דוגמה בארצות צפון-הים. בכמה עגות דיברו כאן – קשה היום לדעת, אך הסוחרים הבינו זה את זה, ושני הגורמים האדירים, המסחר והאהבה יצרו להם שפה משותפת: שפת הערמה והמירמה והעגבים השולטים בכול שלטון בלי מצרים.

בית-המרזח הומה מגערת המלחים השיכורים, שאחדים מהם נערות בחיקם, שיכורות גם הן למחצה, או עושות עצמן כשיכורות ועומדות על משמר האֶתננים בראש מפוכח וידים חרוצות וזריזות להפליא. היין-נשפך בשפע; על יד הכיריים עומדת בעלת-המרזח וצולה ומרחשת על מחבת בשר ודגים, ומי שכיסו מלא מוסיפה היא לו את יקר הירקות, הסילפוֹן, הבא מקורינה ושמשקלו יסולא בכסף, ו“בנותיה” מגישות את האוכל החם אל השולחנות. הבית רחב-הידים מלא אדי יין ותבשיל רותח, ולולא הגשם הנשפך בחוץ, היה החום מחניק, אך רוח-כרוכית של חורף נושב ועובר דרך החורים שבקירות, שתריסיהם האטומים פתוחים וכך אין האוויר הדחוס קשה מנשוא.

על יד שולחן קטן קרוב אל הכיריים יושבת נערה כבת שבע-עשרה לבדה, ואין איש מבין המלחים מעז לגשת אליה. אך רואה היא גבר מתקרב אל שולחנה, פורצת היא בגערת-אימים וגם מזקיפה את צפרניה כלפי עיניו; וגם בעלת המרזח משדלת אותם להתרחק מן הנערה:

“לך, לך. אל תקרב אליה אם חייך יקרים לך, פן תיווקש בה. מיד יבוא דודה-חתנה, שיקפח את שוקיך ויזרוק אותך ישר אל סירת-השאול!”

נערה זו, הידועה בשם “הקדשה הבתולה”, היא עתליה בת-בריעה ובת נבו, שבעלת המרזח שומרת עליה בשבע עינים, כמי ששומר על אוצר נעול, שבקרוב ייפתח בידי גבר עתיר-נכסים, והמטבעות יישפכו אל תוך כפיה בשפע רב. האשה רחבת אינה חוסכת מן הנערה היפהפיה אוכל ובגדים וגם נותנת לה מלחמה ותבשילה הביתה לאביה ואחותה הקטנה. אך אין היא מפצירה בנערה למהר ולעלות לקרבן על מזבח עשתורת. עקשנית היא הנערה מתוך גאוותה על עמה ועל יחוס משפחתה, שהיא מצאצאיה של בת-שבע אֵם שלמה. ומתוך יחוס מסורתי זה לימד אותה אביה דעת ובינה בתורה, ובמיוחד אמה טיפלה בה כל הימים ולימדתה ושיננה לה מתוך מגילת-קלף, השמור במשפחתה אוצר יקר, את ספר “משלי” בעל-פה, מכיון שהמסורת אמרה, כי “למואל המלך” שב“משלי” הוא המלך שלמה ו“אמו אשר יסרתו במשא” היא בת-שבע. וזה שימש לה לעתליה תריס בפני הירידה המוסרית אלא שסבלות אביה ואחותה וחרפת הרעב העבירוה על דעתה ועל דעת המסורת, עד שרגליה הכושלות הביאוה אל אותו נביא-האלילים ומשם אל בית-המרזח.

ובימים האחרונים נוספה לה מחיצה בפני השחיתות: קסם לה אחד יורד-ים, רב-חובל ממוצא יווני, ולא כל כך ביופיו האתלטי כמו בהתנהגותו היפה. גם הוא ניסה לגשת אל שולחנה, אך בנימוס עדין ורך להפליא. הוא לא נגש לגמרי אליה, אלא ממרחק-כבוד אמר לה:

“אילו הייתי ראוי לך, הו, בת-אלים בצורת בשר ודם, כי אז התפללתי והבאתי קרבן שתמשכי אלי את חסדך ותשמיעיני את קולך בנחת, ולוּ גם בלשון עמך שאינה מובנת לי – –”

אמנם עתליה לא ענתה לו, אך גם לא גערה בו כדרכה ולא זקפה צפרניה כנגדו, אלא פנתה אל אשת-חסותה רחבת וביקשה ממנה למסור לו בלשונו, שבידו הדבר להיות ראוי לה, אם אין לו אשה כדת ואם ימול את בשר ערלתו כדרך כל בני-עמה.

רב-החובל השתאה לשמע הדבר המוזר, אך בפניה ראה, שאין היא חומדת לה לצון, ועל שאלתו בארה לו בעלת-המרזח, שזה פולחן קדוש בעיני בני-עם העברים.

רב-החובל לא ענה לה, אלא הביט בה ארוכות כולו יוקד מיופיה ולבסוף החליט ואמר:

“רבים הם מיני הקרבנות שאפרודיטי דורשת מאת אדם אוהב, אך קרבן זה הלא קטן הוא אפילו מקרבן החיים עצמם”… וברגע זה הרגיש באמת, שמוכן הוא ומסוגל לתת את חייו למען נערה מופלאה זו. וכשהציע לה כוס יין והיא סרבה ואמרה לבעלת-המרזח: “אמרי-נא לו: אחרי-כן, אחרי-כן”, כבר היה בטוח בה, שהיא לו תהיה, ולא כהטאירה⁴⁴), כזונה, אלא אשתו, שתתן לו בנים, כל עצם מטרת הנישואין ותכליתם ביוון. – ובלב שקט חזר אל שולחנו והתחיל לשחק באסטראגלות: קוביות עשויות מקרסולי רגליהם האחוריות של הכבשים. אך בינתים לא פסק מלפזול אליה בסתר. ומשהנערה יצאה לרגעים אחדים, קם ומיהר אל בעלת-המרזח ושאל אותה, מה דעתה, אם הנערה אוהבת אותו? – ועל זה אמרה לו: “אם רוצה אתה להיווכח בכך, תן לי מהר שקל-זהב ואראה לך, את השקל תקבל חזרה בעוד שעה קלה”. רב-החובל שהיה בכלל טיפוס של עלם טוב-לב ותמים במידה מרובה, לא היסס ונתן לה שקל-זהב. היא לחשה לו לחישה ארוכה באזנו, אחר כך שלחתו למקומו להמשיך במשחק. עתליה חזרה, ושבה והתבוננה בו ובמשחקו. לא בפעם הראשונה רואה היא את המשחק הגורלי הזה, הגומר לפעמים בתגרת-ידים עד כדי פצעי-דם. וכבר חרדה לשלומו. והוא הולך ומפסיד. פתאום שומעת היא שמעמיד הוא את רכושו ששם ביוון; אחר-כך את אליל הבית שלו – כפי שרחבת מתרגמת לה את דבריו – אחר כך את גורל הצלחתו בעיני הנשים ולבסוף את חייו – עתליה לא הרהרה אף רגע אחרי הדברים, אם יש בהם הגיון או ממש ובבהלתה פנתה אל בעלת-המרזח:

“תני לי מהר כסף!”

בעלת-המרזח מסרה לה את שקל-הזהב והנערה קפצה אל רב-החובל:

“הא לך ותן לו! חייך לא שלך הם, כי אם של עשתורת!”

היא עצמה נבהלה מפני המלה עשתורת שנזרקה מפיה שלא-מדעת. אך לבה כבר עבר במידה מרובה לרשותה של אלילה זו, שמיום שהיא נושאת אותה בחובה חדלה מלרעוב ללחם, גם היא וגם אביה ואחותה, אף כי לא מסרה עצמה לשום גבר. ולא פעם מצאה דברי-חפץ באקראי, ברחוב, כאילו נפלו לה מן השמים. פעם מצאה בחול שרשרת-זהב פעוטה ופעם מטבע-כסף – ומובן שידה של עשתורת היא בדבר. פעם הצילה ילד מנפילה לתוך בור ואֵם הילד העניקה לה מטפחת-משי רבת ערך. והכל בחסד האלילה שלה. והיא יודעת, שעיקר חסדה של עשתורת מחכה לה בקשר עם רב-החובל, ולכן נתנה האלילה את שמה בפיה. –

רב-החובל הביט בה בעינים נמסות באהבה, שילם ליריבו-במשחק ובסתר חייך באשרו כלפי בעלת-המרזח שהשיבה לו חיוך של נצחון. ערמתה של המרזחית הצליחה להוכיח לו, שהנערה אוהבת אותו. – אך אל שולחנה של עתליה לא ישב עדיין, אלא מסר לבעלת-המרזח את תודתו העמוקה למצילה את חייו, בהבטחה שבקרב הימים יפרע לה את החוב בריבית דריבית.

”אמרי נא לו רחבת, שבת-העברים אינה מקבלת כל רבית ואפילו לא תודה!"

את כל המחזה הזה ראה אדם צעיר, שישב על יד הקיר שממול ולא גרע עין מעתליה. אחר כך קם והלך. – זה היה חנון בן עדין, אותו “בחור מפיניקיה”, בנו של בעל בית-המלאכה לזכוכית. היא הכיר את עתליה מלפני שנה, אך היא לא הכירתו. כי בינתים גידל זקן. הוא בא לעכו לרגל עסקי אביו ובבית-המרזח חיפש עובדים לספינתו.

ברית-אהבתה של עתליה עם רב-החובל לא איחרה לבוא. כעבור ימים שוב הופיע בבית-המרזח – וכשנגש אל שולחנה, ביקשתו לשבת.

“אם רוצה את לדעת את שמי, אגיד לך”, אמר לפני שישב.

“רוצה אני”.

“שמי קריזון איש-הימירה, רב-חובל האניה “אגון”, לפני זה מנצח משולש במירוץ האולומפיה וכעת עבד נאמן לבת-עשתורת, הנפלאה בבנות מזרח-השמש”. וישב.

בת עשתורת?! – עתליה התחלחלה למשמע אזניה. עד כדי כך לא! אך הן הוא אינו אשם בדבר, לא מבני-העברים הוא.

“שמי עתליה בת בריעה – אמרה בהדגישה את השם בריעה – אמי מצאצאי המלכה בת-שבע, אשת מלכנו הגדול דויד בן-ישי ואמו של מלכנו החכם שלמה-למואל”.

רחבת ידעה את מגילת-יוחסין זו בעל-פה ועל תרגומה לרב-החובל הוסיפה משלה:

"אֵם עתליה המסכנה נשרפה. זו היתה אשה כזו – פילוסופית – – שלימדה את בתה תורה – – זה – – סוֹפיה (חכמה) – היא בת-אריסטו, (בת אצילים) – פּאידה (חינוך) טובה מאד – קאלוֹס קאגאטוֹס⁴⁵) – – סוֹפרוֹזוּגי⁴⁶) – – היא תתן לך הרבה ילדים יפים – – "

עתליה המשיכה:

“נצחונותיך באולומפיה אינם מענינים אותי”.

רחבת תרגמה את דבריה כך: “לא המשחק האולוּמפי מענין אותה, אלא אם אתה ירא אלהים ואיש ישר”.

“אלהי האולוּמפוס⁴⁷) השגיאים הם אלהי”, ענה רב-החובל, “אך אינני ירא אלא מפני עשתורת, שאנו קוראים לה אפרודיטי, שלא תקח ממני את עתליה בת – – בריעה (לזכור את שם אביה, היה יותר מדי בבת-אחת – אך זה קסם לה לעתליה ששם אמה נקבע לו בזכרונו). והנה המטבע, שהציל את חיי. ושאני מודה לך עליו מקרב לבי, ובלי רבית, כמנהג אבותיך” (את זה הוסיפה רחבת בתרגומה) – והחזיר לה את שקל-הזהב.

עתליה מסרה את המטבע לרחבת:

“לא שלי הוא, אלא שלה. היא ליוותה לי אותו”

במידה שהתבונן בה רב-החובל, התחמם יותר לאור יופיה. היוונים – וקריזון חונך מילדותו באתונה – גם יורדי-הים שבהם לא נלהטו בסנוורים אחרי הקדשות הזרות שבארצות המזרח. בגאוותם לתרבות-היופי שלהם, שהיתה דם מדמם, הסתייגו בעסקי-עגבים מבנות המזרח הפרוצות. ולא רק מתוך עליונות, שיצר האהבה יודע להתגבר עליה ולא בקושי, אלא גם מתוך פחד. פולחני העממים בכנען וסביבותיה היו שוטפים לא רק זימה, אלא גם סוּחה זוהמה. עצם זוהמת-הסוחה היתה פולחן אצלם. שמעה של עבודת האליל בעל-פעוֹר, שהיתה קשורה גם במישגל וגם בפעירה סביב לאליל והתבוססות בעגבים בקיא-צואה, שמע-בחילה זה עבר אל מעבר לגבולות הארץ ועורר שם מעווה-פנים של גועל ובוז עמוק. אולי זה היה הדבר היחידי, שזקני-יוון אסרו בצדק לספר ולכתוב עליו בארצם. – ומובן, שזה היה קן של מחלות-עגבים הראשון, לפי ידיעותינו, בעולם, שבתקופה זו שאנו עומדים בה כבר ידעו גם בארצות השכנות והרחוקות-יותר להזהר מפניהן. וכבר לפני כמעט אלף וחמש מאות שנים – כמובן, לפי ממדיה של המדוחסים של ההיסטוריה הרשומה – נרשם מעשה-גבורה אחד מיוחד של עברי, שקינא את קנאת אלהי-העברים ונעץ את הרומח בזוג מעגבים על יד בעל-פעור והרים אותם לראווה ולאזהרה לפני כל העם וקיבל תודה מיוחדת מאת אלהיו. ואפילו רשמו את שמות-הזוג: הוא היה דווקא נשיא בית-אב עברי זמרי בן-סלוא והיא כּזבי, בתו של צוּר ראש אומות בית-אב במדיין, והרושם העברי מציין, שזה היה אחרי שפרצה מגיפה בעם, ושעם מעשה-דין זה נעצרה המגפה. מה עשו באלה שכבר נגפו בה – על זה עונה החוק האכזרי ביותר בתולדות החוקים בעולם: “לא תחיה כל נשמה!” זה היה מעשה רופא נועז ואכזרי, שהשמיד מאות כדי להציל רבבות.

פחד זה מפני המחלה דימדמה בוודאי גם בלבו של קריזון, שכיורד-ים אולי שמע וידע על זהירות זו, וכאתליט שמר על בריאותו יותר מכל אחר בין חבריו יורדי-הים. לפיכך היה תוהה קודם על קנקנה של הנערה הכנענית, ואחרי ששמע מפיה של סרסרת-העבירה, בעלת בית-המרזח, את דברי ההלל עליה ועל משפחתה, התעניין אצלה כמו בדרך אגב אודות נערות-עגבים אחרות – ורחבת בטלה אותן בתנועת-יד אחת של בוז. לא חלילה מתוך רגש אמת ויושר עשתה זאת, אלא פשוט, משום שאצל ההן לא היו לה עוד שום סיכויים מיוחדים לשלמונים. ואילו בנערה בתולה זו היתה לה ערובה בטוחה וגדולה לתועלת. – אמנם פולחן אהבת-הבשרים עד כדי השתוללות לא היה זר גם ליוונים בחגי דיוניסוס-באכחוס, וגם אחד מסמליהם הקדושים היה אבר-הזכרות, ארכו כמה מטרים שהיו נושאים אותו עשוי מעשה-חושב – הכל היה עשוי מעשה-חושב אצל היוונים – על אפריון עטור פרחים על כתפי הכוהנים בתרועת המונים חגיגית לאורך הרחובות, – אך יחד עם זה היה גם פולחן הטהרה כנגד הטומאה אחד מעיקרי עבודת האלילים שלהם.

וכך תהו שניהם, עתליה וקריזון זה על קנקן זה ימים על ימים. וכיוון שבעלת-המרזח ידעה זאת, לא מנעה גם היא לקח מעתליה בדברים שבינה לבינו. להתגונן מפני חשדים ידעה הנערה הפקחית והמשכילה גם בלי עצותיה של רחבת. וכך ביארה לו לרב-החובל, שהעם היחידי בעולם, הנלחם זה דורות בזימת-העגבים ומחלותיה, הוא עמה שלה. ובנעימתה הורגשה גאוותה ועליונותה על כל העמים ובתוכם גם העם היווני כמובן. אך גאוותה זו במקום לפגוע בו, גרמה לו הנאה: שוב ערובה לטיבה ומהותה הטובה של הנערה. וכששאל בזהירות, אם כבר ידעה איש – סטרה לו על פניו. – האתליט חייך.

“אצלכם פגיעה היא שאלה זו, ואצלנו ישנן נערות, שכשהן רוצות בבעל, אומרות לגבר בחיר-לבן: יכול אתה לבדוק אותי!”

“אני את לבו הייתי בודקת קודם בדיקה שכזו!” אמרה עתליה, עדיין מרוגזת מן השאלה הגסה.

“האם האכזריות מידה טובה היא בעיניכם?” שאל רב-החובל.

“האם אכזריה אני בעיניך?” ענתה היא בשאלה.

במקומה ענתה בעלת-המרזח, אחרי שתרגמה לו את שאלתה:

“היא שואלת, אם אתה מוצא אותה לאכזריה? אני מכירה אותה לא מהיום. לבה מלא רחמים לכל סובל, אך אם מישהו פוגע בכבודה, זוקפת היא צפרניים ונושפת כחתולה – –”

“אל תכבירי אליו מלים אשר לא אמרתי!” גערה בה עתליה.

האשה ממש נבהלה מפניה. אשה רבת-מידות זו ומושחתת עד היסוד, התכוצה בפני הנערה הרכה, כלביאה בפני חתולה. משך מאות בשנים התפתחו וגדלו רחשי הכבוד והיראה בלב עובדי-האלילים, וביחוד העברים שבהם, מפני המשפחות והשבטים העבריים שלא עבדו את האלילים, ועל אחת כמה בתקופה זו ובימים האלה, אחרי שעזרא הכוהן ונחמיה, פחה למלך פרס, העלו את בני הגולה לירושלים ובחסותו של המלך הקימו את חומות העיר ואת בית-המקדש וטיהרו את העם מנשותיהם הנכריות ומבניהם אשר ילדו להם ויגרשו אותן ואת ילדיהן בלי חמלה – עלה כבודם של העברים שלא בגדו באלוהיהם ובחוקותיו, בעיני אחיהם שלא עמדו בנאמנותם ויתערבו בעמים שבסביבה. אכזריותם זו של עזרא ונחמיה, שגרשו ביחוד את הנשים הזרות ולא גם את הגברים הזרים, מעידה על הסכנה העיקרית: הנשים היו שהפיצו את המחלות יחד עם פולחן האלילים בעזרת העגבים ופולחן-הזנונים רב הכוח.

ומשפחת עתליה היתה מן הטהורות שבעם, וכך היה לכבוד לבעלת-המרזח לטפל בבת-טובים זו ולהיות לה למחסה, וגם מתוך פחד, שמא תגיע ידה של הרשות בירושלים עד הנה. – ושאלתו של רב-החובל הזר, שלא ידע על כל הענין הזה של טיהור המשפחות, על האכזריות, נגעה בעתליה נגיעה עמוקה: הלא גם היא עומדת להינשא לאיש נכרי עובד-אלילים! – – שאלתו התמימה האגבית של בחיר-לבבה באה לה הפעם כשאלת-יסוד בגורלה; ובתמימותה חשבה, שאולי מרמז הוא לאכזריות החוק הירושלמי, שאם יגיע לעכו, תפנה גם היא לו עורף ותתן לגרשו בחרפה? – – ומכאן גם קוצר-רוחה לבעלת-המרזח, המדברת בלשון זרה דברים, שהיא לא אמרה ואינה מבינה אותם. – ובלי לחכות לתשובתו של קריזון אמרה דבר, שהגבר לא הבין אותו כלל:

"אמרי נא לו, רחבת, שיזכור את התנאי, שהתניתי לו – אשה זרה איננה יכולה לקבל את חותמו של אברהם אבינו – "

בזה רצתה גם לומר, שרק את הנשים מגרשים, משום שאותן אין להפוך לנשים עבריות.

“ואיך אבאר לו זאת, אם את אינך מרשה לי, אלא לתרגם את מה שאת אומרת?! איך הוא יבין זאת?!”

“בארי-נא לו” – אמרה עתליה.

ורחבת ביארה לו את כל ענין “בריתו של אברהם וחותמו” כיד הידיעה הטובה עליה. בימים הללו, ימי-הטיהור בירושלים, היה זה הנושא הרווח ביותר בכל רחבי הארץ, אף על פי שעכו היתה בעצם מחוץ לגבולותיה. – אך רב החובל בכל זאת שאל:

“איך אפשר לדרוש מאת אתליט, שיחבול ויפגום בגופו?”

גם עתליה היתה למודה לא לדעת את טעמי המצוות שבתורה ולא להרהר אחריהן, אלא שהכוהנים של עזרא ונחמיה ושליחיהם, שהגיעו גם לעכו להשפיע בדברי-חסד ולא רק בשבט-החוק להחזיר את העם אל אלוהיו, הורשו להשתמש גם בביאורים ונימוקים כמה שאפשר. וביחוד למצוה זו, שאפשר לנמקה בטעמי פחד מפני מחלות.

“זה לא פגם, לא חבלה, כי אם תיקון ושכלול”, אמרה בטעם-זקנים, בחכמה שרק אחד משני דברים יש בכוחם לחוללה בלבות צעירים: הסבל, או האהבה העזה. “הלא אתה שומר על בריאותך האיתנה, ומשמצאת את ביתך אצלנו תראה, שגברינו האוהבים אינם זקוקים לרופאים, ועל זה גאוותם. לא כן, רחבת?”

רחבת ביארה לו שהעם היחידי בעולם, שמחלת-האהבה הממארת אינה רווחת אצלו הוא העם העברי. – ועתליה המשיכה:

“ראיתי פסלי-גברים מפסליכם – – אילו היו גם אצלנו חוצבי פסלים כמו אצלכם, היו מתביישים להציג את הגבר לראווה ומה גם בלי תיקון זה. גועל נפש!”

“מאין לך כל החכמה הזאת?” שאל קריזון.

“מפי אמי”.

“עלי להרהר בדבר”, אמר רב-החובל – ומיד התחרט על דבריו, שמא יאבד את הנערה הנצורה סעורת-הרוח בהיסוסו זה.

“אתן לך שהות להרהר!” אמרה עתליה בקשיחותה של נערה יפה הבוטחת בעצמה. “בעוד שנה אחכה לך”, וקמה והלכה.

קריזון עוד לא הספיק להגיב אפילו בלבו – מיד אמרה לו רחבת:

“אל תחשוש, גבר בגברים. שלך תהיה”.

“והיא תקיים את הבטחתה?”

“כמו האביב, שאינו מאחר אף יום אחד!” – אמרה בבטחון גמור. שכן היא יעצה לנערה והשפיעה עליה למעשה-סכנה זה, לדחות את הגבר לשנה תמימה.

– ד –    🔗

עתליה ישבה תחת תומר רחב סעפים, נטלה בכפיה את העשתורת, ליטפה אותה ואמרה: אֵלתי הטובה רבת-החסד, שליחת אלהים על האדמה, אינני יודעת, במה מצאתי חן בעיני אלהים, ששלח אותך אלי, אך אני יודעת מאוד, כי אהוב אהבתיני ולכן ניסיתיני בנסיון-קשה – ואני, הנה עמדתי בנסיון: יעידו נא בי פצעי הכואבים ודמי אשר נשפך מאפי בידי אבי אשר הפליא את מכותי בגללך. עתה ידעתי, כי אמי לי את, לך אוכל לתנות את שברי ולשפוך את אהבתי בחיקך, ושלולא אַת, כי אז נחנקתי באסוני באֵלם-מות. כי הן רחוק הוא אלהי-אבותי הנעלם מכל עין ואין לנגוע אף בשולי בגדו ולהתחנן לפניו ולא ללטפו למען יסלח לנו. אותו יראתי ואחרד מפניו, ואותך אהבתי כאהוב אֵת אמי ואחותי, להתחטא לפניך כחפצי ולחבקך ולנשקך בגאוֹת מקור-דמעותי על גדותיו. הנה, הכני אבי הטוב על כי מצאך אצלי וגם להבינו דעה לא יכלתי, כי לא עובדת-אלילים אני חלילה, כי הן עובדי-אלילים לא ידעו את אלהי-אבותינו בורא שמים וארץ ואור וחושך וטוב ורע, ואני יודעת אותו ואת עשרת הדברים אשר נתן למשה עבדו בהר סיני ואת מצוותנו הגדולה “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”. וכי אלהים את לי עשתורת בתו כי אעבדך? גם אבי, גם אני וגם אחותי אהליבה הרכה התפללנו לפניו ברעבוננו ובצמאוננו, והנה שלחך לנו לעזרה, ומאז ניתת לי את, הפך גורלי לטוב לנו. באשר הלכתי נקרה נקרתה לי מתנת ידו הנדיבה בדרך אשר נחית אותי אַת: השרשרת אשר מצאתי על חוף הים, את האבדת אותה מצוואר האשה למען אמצאנה אני; את עזרת לי להציל את הילד על פי הבאר למען אשר אמו תגמול לי במטפחת יקרה; את הקרית לי מלח שיכור תועה שאנחהו אל הקדשה יסכּה למען אשר ישלם לי ביד רחבה; את הולכתיני בבוקר השכם אל הבאר למען אראה איש גונב את הכבשה ממכלא עזוּר בן נחר וארים צעקה ואבוא על שכרי; ועוד בטרם קיבלתיך מאת הנביא, את נתת בלב אבי שישלחני לארוב לעדין בן אונו ולקבל מאת חנון בנו מטבע-זהב לכלכל את משפחתי, ובלב הנביא נתת לתתך לי לאשרי וששוני, ואת נותנת רוויה לחמודות-גווי ושיקוי לעצמותי הרעננות למען ארווה בברכתן את גרישון אלוף-נעורי, אשר יפרני פרי-הלולים בבתולי, שהם קודש לעמי ושבטי מבית-אבי, אני רעבה לך עשתורת, אני צמאה לך עשתורת, אני כאבה לך עשתורת, אני עונגת בך עשתורת, יען כי רעבה וצמאה וכאבה אני לאלהי אבותי, אך מי אני ומה אני, כי יענני אלהים, אשר לא יראנו אדם וחי ואשר גם את שמו אין להעלות על פי, ובך אוהבהו עד כלות הנפש ושמך גלוי ומפורש וידוע ויפה ומתוק ללשוני וחכי: עשתורת, עשתורת, עשתורת! ואת פה בחיקי לי, בכפי אדעֵך, באצבעותי אמששך ואותו ואת טובו וחסדו אמשש בך ובך אני אוהבת אותו עד הימוג לבבי, אנא, המתיקי לי את גופי למען אמתיק בו את חיי גרישון אלוף-נעורי, שמרי-נא עליו לבל ישחית דרכו ואל ישוב אל ארצו ואל הבלי נצחונותיו אשר אין בהם מועיל ואני אהפוך את לבו לעבוד את אלהי-אבותי, אלמדהו בינה לדעת את עשרת הדברים כפי אשר למדתני אמי יולדתי, וכאשר פיתית אותו לעזוב את מרוצותיו אחרי תהילת-שוא ולהביאו על גלי הים אלי, כן תרענניני ותדשניני ותייפיני למען אביאו בצל שדי ואעלה עמו ברגל לירושלים עיר-קדשנו להשתחוות עמו יחד לפני האדון אלהי אבותי ברנה וקול תודה, כי אלי הוא ואודהו ואת דתו וארוממהו אמן ואמן. –

מזיגה תמימת-נפש זו של אלהי-העברים הרם והנישא אשר לא ייראה לעין, עם אהבת האלילים המוחשיים והממוששים בידים ובשפתים, לא היתה נדירה ולא חדשה בכנען. עוד מלפני מאות שנים רשום איש מהר אפרים בשם מיכה, שהקים לו מקדש קטן עם כוהן בבית-אלהים שלו, ושהיו באים אליו לדרוש לדבר אלהי העברים דרך התרפים, האלילים הכנעניים, ועל פיהם היו עושים, הולכים למלחמה, או נמנעים מלכת. והיו שואלים בעצותיהם בכל דרכי חייהם ומעשיהם. ואת האלילים הללו היו גם גונבים או חומסים כאוצר חי יקר, הממליץ ביניהם ובין האלהים. ועתליה הצעירה ידעה בודאי מפי אמה השומרת על מסורת האבות גם על רחל אֵם העברים, שגנבה מאת אביה את התרפים – והן בעלה יעקב, אבי העברים, היה עובד את אלהי-העברים וגם נתן פקודה לכל ביתו ועבדיו, להסיר את אלהי הנכר אשר בתוכם ולהיטהר ולהחליף את שמלותיהם כדי לעלות לבית-אל ולבנות שם מזבח לאל עליון, שאביו זקנו אברהם היה הכוהן הראשון לו.

כך דבקה נפשה של עתליה בעשתורת “בת-אלהים”, כי על כן היא-היא שהביאה לה, לפי אמונתה הגמורה, את יסוד היסודות של חיי-נעוריה: את קריזון, שהיא שינתה את שמו מיד לשם-לטף עברי “גרישון”, מגרשון. והגיונה הצעיר אך בהיר של הנערה העבריה היה: אלהי אבותיה ברא את הכל, ובכן גם את עשתורת, ששלח אותה לה לנערה האומללה, שרק דבר-ערך אחד היה לה – יופי, כאומר לה: הרי לך אותה בתי, אשה גם היא, אתה יכולה את לדבר פנים-אל פנים כנפשך ולגלות לה את לבך ולשפוך לפניה את דמעותיך ואפילו לריב עמה כחפצך. – ואחרי שאביה הכה אותה בהיוודע לו דבר העשתורת, נתקשרה נפשה עוד יותר באלילה הטובה, כי הרי גם קרבן הביאה לה בסבלה ובפצעה ובדמה שנשפך לה מאפה. – את אהבתה לקריזון גילתה לאביה מיד. ומיד גם את התנאי שהתנתה לרב-החובל היווני, שלא תינשא לו אלא אם ימול את בשר ערלתו וגם יתן מוהר לאביה כדת העברים. – אביה קיבל את הדבר בלי התנגדות וגם נהנה מבתו. אך בלבו צץ החשד. הוא פזל אליה מן הצד:

“ולא שכבת עמו?”

“מי? אני?!” התקצפה עתליה. “הכזונה אני בעיניך אבי?!”

"והוא יקחך לארצו – – "

“את מי? אותי?! בעת כזאת, שהכוהן הגדול עזרא בן שריה והפחה נחמיה בן חכליה מקוממים את הריסות ירושלים ואת בית המקדש ומשיבים את הגולים הביתה?”

אך האב לא הרפה:

"הם מגרשים את הנשים הזרות עם בניהן יחד – – "

“את הנשים, אך לא את הגברים אשר באו בברית אברהם!” – –

“ואם אחד מאחינו יבקשך מידי לאשה?”

עתליה השפילה את פניה:

“אל תתנני אבי, כי לא אינשא לו. אם לא רב-החובל – כי אז אשב לי בבתולי עד יום מותי”.

בזה לא רצה נוב לבתו הטובה והיפה בבנות. והוא הלא ידע אותה ואת עקשנותה. – אך משנודע לו דבר העשתורת, בערה בו חמתו עד להשחית, ובכעסו היכה אותה מכות נאמנות, וכשנפלה על פניה, יצא לה דם מאפה. למראה הדם נדהם האיש. הוא שפך דם – – ‘שופך דם אדם, באדם ישפך דמו’ – –

עתליה קמה, התנערה מעפר, ובעינים קמות עמדה לפניו ודמה על פניה – היא ראתה שאביה עומד נבוך, מתחרט על מעשהו, אך ברגע זה גם ראתה, שידה על העליונה – תיקנה את בגדיה ויצאה באין אומר. וזמן-מה לא שבה אל בית אביה.

רחבת חיכתה לה בכליון עינים. ומשספרה לה את סכסוכה עם אביה, אמרה לה בעלת-המרזח:

“את עוד תשובי אל אביך; לעת מצוא. כשרב-החובל יביא לו את המוהר בעדך. הוא יביא לו חמש מאות אדרכמונים! היודעת את, כמה זה? זה אלף ומאה ועשרים וחמשה שקלי-קודש! בכסף זה יוכל לקנות לו את כרם-הזית של בשמת, היא גרושת טלמון, אשר גורשה בידי הפחה כי עמונית היא, וטלמון קנה לה את הכרם למחיה לה. וכדי שיוכל לבוא אליה מפעם לפעם, כי אוהב הוא אותה מאוד, הושיבה הרחק מירושלים ומעבר לגבול. אך יד-אלהים פקדה אותה ויתן לה נגע צרעת בביתה והואיל ואין כוהן אשר יבדוק את הבית ויטהרו וינתצו, חלתה האשה וכל גופה מכאובים ממאירים וגם בעלה טלמון מת בינתיים בירושלים. וכעת רוצה היא למכור את כרמה כי שוכבת היא כל הימים בציריה, ועבדיה ושומרי כרמה גונבים ובוזזים את הזית ואת היצהר ולכן תמכור אותו בכל מחיר, ואביך –”

"אבי לא יקבל את המוהר מידי גרישון – – "

"קבל יקבל, בתי, בלב ונפש, כי על כן נושא הוא את נפשו כל הימים לעלות ירושלימה ולתת מנחה לאוצר בית-האלהים, ואם יתן עשרים וחמשה שקלי-זהב לאוצר המקדש, ישאוהו על כפים, בתי, ושמו ינשא על שפתי העם מדן ועד באר-שבע – – "

“ומנין לך, שגרישון יתן מוהר כזה?”

סמכי עלי, בתי, כשם שאני סמכתי עליך! אמרתי לו, שאביך דורש ממנו את הכסף הזה ושאם לא ירצה לאבדך מתוך אצבעותיו, אל יקפוץ ידו, כי זהו מחיר נערה בתולה אשר לא ידעה איש בארץ כנען – – "

“מבנות העברים!” תיקנה לה עתליה.

"ומה! מבנות הערלים? סמכי עלי, בתי, כשם שאני סומכת על יופייך וחכמתך! ואמרתי לו, כי לא את הנך הדורשת את הכסף הזה, כי הרי את תלכי אחריו גם אילו היה עני ואביון, אך אביך לא יוכל לוותר על המחיר הלזה – – "

“כבסחורה עוברת לסוחר את מדברת בי, ועל מחיר –”

“בזה את אינך מבינה, בתי, ומהו “המוהר” אם לא “מוכר” ואם לא “מחיר”? את הסחורה מוכרים ואת הבת מוהרים! והבטחתי לרב-החובל, שבשובו יוכל לדבר אליך בשפת אבותיך – –”

“איך זה?”

“סמכי עלי, בתי. יעצתיו לקחת לו שני מלחים עבריים, אשר ישרתוהו ואשר לא יענו לו אלא בעברית, ושיפתח את לבו לדעת את שפת אבותיך. כי אני לא אילווה אליכם כל ימי חייכם להיות מליץ ביניכם, לא כן? וכשהוא שאל, מדוע לא תלמדי אַת שפתו שלו – רעמתי עליו: וכי לא הסכמת להיות כאחד מבני-העברים?! וכלום הבטיחה לך עתליה להיות לבת-יוון? אך הבטחתי לו שגם את תלמדי קצת לדבר בשפתו-הוא, ומדוע לא? אני אלמדך והוא ישלם לי כמה שירצה, אין אני להוטה לכסף שלו, הלא יודעת את בתי המתוקה את רחבת הטובה, לא כן? – ואת אל תדאגי, שאביך כועס, הוא יתפייס כשיבוא קריזון שלך לבקשך ממנו לאשה, ועד שיבוא תגורי בביתי, תאכלי מלחמי ובצל קורתי ייטב לך”. –

ורחבת לימדה אותה לא רק את שפת יוון, כי גם הכניסה אותה במסתרי האהבה האלילית, שהיתה רווחת לאורכו של כל חוף הים התיכון ואייו בכלל. שכן פולחן האהבה היה חלק אורגאני של פולחן-האלילות עצמו ואפילו יסוד מיסודותיו. וכאן, בשטח האהבה המעשית, היתה יוון בדלה במידה מסויימת משאר הארצות: עם כל השתוללותן של הנשים בפולחן דיוניסוס-באכחוס ועם עבודת-הקודש של הכוהן הגדול עם הכוהנת לעיני העם אחורי וילון-צעוף שקוף במקדש פתוח לרווחה, והעם היה משתחווה לה בהתפעלות דתית קדושה, ועם פולחן-הזכרות ברחובות קריה ועם ריבוי הקדשות גם ביוון – הרי בבית, במשפחה היתה האשה היוונית קודש לפריון-הילדים בלבד. ובזה היתה יוון דומה לתפיסת העברים בכנען, אם כי בלי חוקי-השמירה המעולים על בריאות-האשה, חוקי-הנידה החמורים ביותר, שהעברים היו מדקדקים בהם מאד.

אך לדרכי-האהבה עצמה שבינו לבינה לא היה גם לעברים שום חוק וסייג, ובוודאי לא היו מתנגדים לתכסיסים של גירוי והנאה, הבאים להעלות את המתח למדרגה הגבוהה ביותר. אלא שהקדשות היווניות היו מתמחות בכאלה עד כדי “אמנות”, או נכון יותר: עד כדי אומנות-מקצועית. כך היתה ידועה הקדשה קליאה באסכולתה לאמנות-העסוי, מעיכת הגוף והאברים וכן גם שיתוף כל חמשת החושים בטעם העגבים. ובעלת-המרזח, שכקדשה לשעבר היתה בקיאה בתורת-עגבים זו, מצאה לנפשה כעין פורקן להרביץ את תורתה זו בנפש הבתולה הצעירה והתמימה. וכיוון שלא קל היה לה לסלף את נפשה של בת-העברים, המחוסנת בפני תועבות האלילות, השתמשה הקדשה הפסולה בנימוק משפיע: רק כך אפשר לקשור ולכבול את הגבר היווני אל האשה האוהבת. – אלא שתוך כדי לקחה גילתה לה גם את ענין המשכב-זכר וגם את האהבה הלסבית⁴⁸) – ועתליה לא הבינה את הדבר. ומשביארה לה – נצרבה נפשה הרכה צריבת גועל עד כדי בחילת-קבס, עד שקפצה ממקומה ורצה הביתה – אל אביה.

* * *

אביה קיבל אותה בשמחה כבושה. וכדי שלא להבריחה שנית מפניו, לא שאל כלום על העשתורת. והיא גם נזהרה לא להכניסה אתה אל בית אביה.

“באתי, אבי, לשאול אותך דבר-מה”.

“שאלי, בתי”.

“הנכון הדבר, ששם בארץ יוון שוגים הגברים לא רק בחיק הנשים?”

“נכון, בתי”.

“ובחיק מי, אם לא של נשים?”

“תגדלי, בתי, ותדעי”.

“איך אדע? – ואם גם גרישון יעשה זאת?”

גם האב נצרב עד נפשו:

“אם יעשה זאת, השמידיהו! תועבת אלהים ואדם היא: ‘ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו!’ אמרה התורה”.

כל השאר, עניני האהבה הלסבית, לא היה מעניינה של עתליה. אך מה שאביה אמר לה, הקדיר לה את שמיה בדאגה חדשה: איך לשמור על גרישון, שלא יצא לתרבות רעה זו ויהיה חייב מיתה?

– ה –    🔗

מובן מאליו שרב-החובל לא חיכה שנה. אהבתו אל הנערה אכלה אותו עד דכא. הוא היה מוכן לכל קרבן בעולם. כטבע דיוניסי⁴⁹), קל-דעת, טוב-לב ומהיר-פעולה לא היה מעמיק חשוב, ואם עמד על איזו שגיאה, הרי זה רק אחרי המעשה. מה שהיה מגרה אותו עכשיו ודוחפו על הזמן לשוב אל עתליה היה, נוסף לאהבתו היוקדת, גם הרעיון, שהפעם יטעם טעם נערה בתולה – דבר שמעולם לא היה חושב עליו אף רגע. קשרי-אהבותיו היו עד הנה רגילים, אף כי יש לשער את הצלחותיו בעיני הנשים. אך מה שעלה בעיניו אפילו על עובדה זו היתה הזרות שבנערה זו: דרישתה המוזרה, שימול את בשר ערלתו – מה שקודם לכן היה לזרא בעיניו, ואפילו למגוחך ולפעמים גם להתעללות הטאירית, החומדת לה לצון בגבר – היה לאט-לאט למעלה, לדרישה שביחוס-אבות, שבעליונות של פולחן וביחוד: פולחן הבריאות והטוהר. וגם: נעימה היתה לו עצם הבאת הקרבן ליצור נחמד זה, לצפור-רננים פעוטה מאת גבר-נשר שכמוהו. – קסמה לו דרישתה זו ממנו. ומשנזכר פתאום, שאף נשיקה קלה לא קיבל ממנה וגם לא נתן לה, עלה בלבו המתח עד כדי אי-מנוחה וצפיה לאין-נשוא. – עד כדי-כך, שהרגיש נחיצות לספר את הדבר למישהו. והפלא ופלא: האיש הזה צריך להיות סופיסטס! הוא ששנאתו לאותו סופיסטס, ששמו סוקראטס הבחילה עליו את מסולפי-המוח הללו, בכל זאת רחש להם לבטלנים אלה כעין איזה רגש של חשיבות: עולים הם עליו בדבר אחד – בשכלם השנון. וכך החליט ופנה אל אחד הסופיסטים וסיפר לו את ענין דרישתה של הנערה הפיניקית כשואל בדעתו, בעצתו.

“הניסית לשאול באוראקל, הוי, גבור האולומפיה?” שאלו הסופיסטס.

את זה שכח לגמרי. הוא, שלא פעם פנה אל פותיה בכל מיני שאלות בענינים אפילו פחות חשובים, לא עלה על דעתו לפנות בשאלה זו אל הנביאה. – ומשענה בשלילה, שאל אותו הלה, מדוע? –

“משום שמפחד אני מפני נבואה רעה”, ענה בתמימות-אמת. “ומה אעשה, אם האוראקל יגיד לי, לא לעשות זאת?”

הסופיסטס הרגיש עצמו נעלב. מפניו אין הוא מפחד, לעצתו-שלו יכול הוא לא לציית בלי כל פחד.

“אם כן, פנה אל הרופא”, אמר לו הלה בבוז – והלך לו.

אך קריזון לא הבין את הבוז שבדבריו, אלא קיבלם כעצה רצינית. וכשעגן פעם באי קוס, לא התעצל לפנות אל היפוקראטס. והרופא הגדול, שידע על פולחן זה במצרים מפי הרודוטוס, ענה לו בחיוב גמור מטעמי בריאות, וגם הוסיף:

“אתה תהיה כנראה הראשון לכך בבני-יוון. ישנם גם פולחנים שאינם מעשי הבל וריק, אלא מועילים לבריאות. הייתי מייעץ לך בני, לקבל על עצמך עוד מעשה-תועלת אחד שם בפיניקיה: לנוח יום אחד בשבוע מכל עמל ועבודה שהם. אין ספק, שבחירת-לבך תגיד לך, באיזה יום”.

עם פגישתו השניה של קריזון עם עתליה, ברך אותה בעברית: “שלום לך ולכל בני ביתך!” מעולם לא היה מוחו זריז כל כך כמו בחדשים ספורים אלה, ששני המלחים העברים שלו שיננו לו את שפתם, כלומר, את “שפת עתליה בת-בריעה”. וכשהיא ענתה לו ביוונית: “אֶררוֹזוֹ” (חזק!) – פרץ בצחוק ילד מאושר.

קריזון רצה לחבקה ולנשקה, אך היא סרבה:

"חיכית עד הנה, חכה-נא עוד קצת. אמי למדתני:‘ודבר בעתו מה טוב’ ".

לבו של רב-החובל עלה על גדותיו, ובקורת-רוח סיפר לה שהרופא הגדול באי-קוס, שבעצתו שאל בדבר “חותמו של אברהם אבינו”, לא רק שהסכים לניתוח, אלא גם שיבח אותו וגם יעץ לו לנוח ביום השבת.

שמחתה של עתליה לדברי הרופא הגדול נפגמה.

“אתה פנית לעצה?! ומה אילו לא היה מסכים?!”

“לא-לא יקירתי”, שיקר לה קריזון, “אני סרתי אליו משום שהצטננתי והשתעלתי – – ובדרך אגב סיפרתי לו – – איך זה יעלה על דעתך, שהייתי נשמע לו ולא לך?! וכי את מי אני אוהב, אותך או אותו?!”

עתליה רחשה תודה לעשתורת שלה. מיד נגשה אל מקום מחבואה של האלילה, ליטפה אותה ותלתה לה בצוארה את שרשרת-הזהב שמצאה בשעתו בחול.

מובן שנבו בן זכי לא רצה אפילו לדבר אתו על נישואין לפני שייכנס “בבריתו של אברהם אבינו”, ואחד מבני-הכוהנים טיפל בו כבעל-מקצוע מובהק.

“מעתה עליך להישבע בשם המצווה הזאת”, אמרה לו עתליה, " ‘הברית, שאני אוהב אותך ואהיה נאמן לך!’ אך אל תישבע. אמי למדתני: ‘שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר’. ולחג-הפסח נעלה ברגל לירושלים". וביארה לו את ענין עולי-רגל בחגים. “הלא גיבור-הרגליים אתה גרישון!”

רב-החובל שכב עדיין בחיתוליו, אך אלוף-המירוץ שבו התעורר פתאום:

“מה המרחק מכאן שמה? וכמה מספר המשתתפים?” שאל בסקרנות לבבית.

"טיפש אתה גרישון. לירושלים עולים לאט-לאט בשירה וזמרה על פינו. העולים מוליכים אתם כבשים וטלאים, אני אקח לי גדי בזרועותי, ואתה תוליך תיש, בדרך ננוח בכל יום פעמיים וגם יותר, אני אלמדך שיר-שבח לאלהים ולבית המקדש – – "

“ובלילות?” הפסיק אותה רב-החובל.

“בלילות נישן בבית מארחינו, שיקבלונו באהבה רבה וגם יאכילונו וישקונו, אך אנחנו ניקח אתנו לביבות ופירות וזיתים – – זה נהדר!”

“ושם בירושלים מה יהיה?”

"לא אגלה לך, למען תראה בעיניך. גם אני אראה זאת בפעם הראשונה, אך אמי סיפרה לי תמיד על שמחת החגים שם ותפארתם – וגם: שם נזכה בזכיה הגדולה והקדושה ביותר בעולם – נשמע את שמו המפורש של אלהי-אבותינו מפי הכוהן הגדול – – "

“מה שמו?”

“איך אגיד לך וגם אני לא שמעתי אותו מעולם. מלבד הכוהן הגדול אין איש נושא את שמו על שפתיו. וגם אחרי שנשמע ונדע, אסור לנו לנקוב את שמו, כי כל הנוקב את שמו מות יומת. מקיפים אותו מכל צד ורוגמים אותו באבנים”.

משקם רב-החובל ממיטתו סידר עם נבו את ענין המוהר. עתליה הפקחית, שלמדה לא לראות בדבריה של בעלת-המרזח עובדות שרירות וקיימות, לא מסרה לאביה בשעתו את הסכום שההיא הבטיחה בשם רב-החובל, חמש מאות דרכמונים, ולכן לא נתגלע סיכסוך בגלל המוהר. נבו היה מאושר שקיבל את החצי מזה, כי גם סכום זה שינה את מצבו החמרי בהרבה לטובה והביא את השמחה במעונו עם כלולות בתו, שחלו בעונת הבציר ושבנות-העברים שבעיר עכו העליזו אותן בחג-הסוכות בליל ירח מלא יחד עם הבחורים ובשתי מקהלות מקבילות, העונות זו לזו, סיפרו בשבח החתן והכלה ובשבח משפחתה, בליוויית מנגנים בכלי-זמר, חליל ומצלתיים ותוף עד עלות-השחר.

כעבור ימים, אחרי שרב-החובל הפליג באנייתו ושוב חזר בכל חומו אל אשת-נעוריו, נדהם והשתומם לראות שעתליה לא נתנה לו לגשת אליה ואף לא לנגוע בה באצבע. וכשחשב שזה אינו אלא משחק-עגבים להתגרות בו וניסה לשעט עליה ולחבקה, השמיעה קול-צריחה ובצפרניים דרוכות לשריטה נרתעה ממנו לאחור – – הגבר עמד והביט בה ארוכות, ולבסוף אמר:

"טוב. אם נפשך חשקה באחר – – "

היא לא נתנה לו לגמור:

“טיפש אתה גרישון – – ואני אשמה בדבר – – שכחתי להגיד לך: אנו הנשים העבריות יש לנו בכל חודש ימי-פרישות אחדים מן הבעל – – כדי שלא להימאס עליהם”, גמרה בשקר, ותיכף תקנה: “לא-לא – – אלא כל זמן שאורח-נשים לנו, אסור לנגוע בנו – המבין אתה?”

"מבין, עתליה בת בריעה – – "

"וגם אם אינך מבין מדוע, עליך לקיים את הדבר, כי מאת האלהים הוא. וגם אם הרופא הגדול שלך באי-קוס לא יסכים לכך, לא אכפת לי – – "

וכעבור ימים אחדים שוב הופתע. אחרי שבילה יומיים בבית ולפנות ערב רצה לרדת באניה, עכבה אותו אשתו:

“חלילה לך לרדת היום באניה ולהפליג. השכחת שיום-השבת הוא היום? הלא גם הרופא שלך יעץ לך לשמור על השבת!”

רב-החובל הרהר רגע.

“אפילו להפליג אסור היום? הלא אני אינני אלא נותן פקודות לאנשי-האניה”.

“לא רק את אנשיך אסור לך להעביד, אלא אף אילו היה לך חמור או סוס, אסור לך להטרידו לעבודה ביום השבת!”

“ומה יהא על תפקידי כרב-חובל?”

“לא כלום יקירי, תרד באניה ביום השישי, ותפליג בו ביום לפני שקיעת החמה ואת אנשיך תשחרר מרשותך עד צאת-הכוכבים ביום השבת בערב”.

“ואם תתחולל סערה ביום השבת?”

“בשעת סכנה מותר לחלל אפילו את קדושת השבת, גרישון יקירי”.

הוא שוב הרהר רגע ואמר:

“אלהים טוב וחנון הוא אלוהי העברים”.

הוא הבין את הדבר, אך אנשי-הספינה שלו השתאו לו וקבעו בינם לבין עצמם: “קסאנטיפה עברית היא אשתו של רב-החובל. היא תלוש ממנו עיסה כרצונה!”.

ופעם קפצה מן המיטה כנשוכת-נחש. כשרצה לשכב אליה, ראתה שנוטל הוא את העשתורת שלה ומשכיבה בינו לבינה – ועד שלא החזיר את הפסיל למקומו, לא נכנסה אל המיטה.

ולמחרת בבוקר קמה, נטלה בידה את העשתורת, ליטפה אותה והתחטאה לפניה:

“סלחי-נא לו לגרישון הטוב על טעותו. הוא חושב, שאת בת-אדם כמוני, עדיין אין הוא יודע, שבת-האלהים אינה אשה בשר-ודם, אלא יצור-רוח, שרק בדמותך דומה את לאשה, יען כי קשה לילוד-אשה לחיות בלי רוח-אלהים בדמות גוף שאפשר לאהוב אותו ולחבקו ולדבר אליו כדבר איש אל רעהו – –”

יום אחד החליט רב-החובל לקחת אותה לטיול ליוון. גבר בו החשק להראותה לידידיו שם וגם להוציאה קצת מעולמה הצר ולהראות לה את העולם. – אך עתליה לא רצתה אפילו לשמוע על כך. אם לזוז מעירה ומבית-אביה, הרי רק לירושלים. ושוא הבטיח לה לעלות אתה ברגל בחג הקרוב. ועל זה ניסה לפתותה וסיפר לה על יופיה של העיר אתונה, בנייניה, מקדשיה וחגיה המפוארים. – הקשיבה עתליה והקשיבה – ולבסוף אמרה:

“אל תפתני, לא אסע”.

“הראית פעם בחייך תיאטרון?” – שאל וביאר לה את תחרות אנשי-הרוח ואת ההצגות הדראמטיות לפרטי פרטיהן. היא שוב הקשיבה, אחר כך אמרה:

“מה כל זה לעומת – – איך אתה אומר? ‘הצגה’? מה זה לעומת ‘ההצגה’ בהר-סיני!” – ותיארה לו את מחזה מתן-תורה כפי ששמעה זאת מפי אמה, וגם מנתה לפניו את עשרת הדברות אחת-אחת ותיארה את הקולות והברקים והפחד הנשגב, שתקף את העם שהתחנן שאל ידבר אליהם אלהים, פן ימותו בו במקום? – – – – ––

ומששוב ביאר לה ותיאר לפניה – שוב אמרה:

“מה זה לעומת ‘ההצגה’ שלנו על הר-גריזים והר-עיבל?!” – ותיארה לו את מחזה הברכה והקללה בהר-גריזים והר-עיבל, הלוויים עומדים על שני ההרים ובין שני ההרים עומד כל העם ומקשיב בחרדת קודש, איך שהלוויים שעל הר-עיבל מכריזים ואומרים: “ארור האיש אשר – –” וכל העם עונה לעומתם: “אמן!” ואחר כך הלוויים שעל הר-גריזים: "ברוך – – " וכל העם עונה: “אמן!”

ניסה רב-החובל לספר לה על השירה והזמרה הנפלאה שבאתונה או במקומות אחרים – אך היא בשלה:

"מה זה לעומת מקהלת הלוויים ותזמרתם בבית המקדש, כשהם פוצחים בשיר ומנגנים: ‘שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם אדני עושה שמים וארץ!’ – – "

ולבסוף ניסה להעלות לפניה את דבר האולומפיה ואיך ניצח שלש פעמים וכובּד בענף-הזית – –

"שם בביתי תראי את דמותי הדומה לי קו-בקו ותו-בתו – – "

“למה לי פסלך, ואתה הן לי אתה בבשרך ודמך חי לתפארת!” – – ופתאם: “אם כן, למה עזבת את תהילתך הגדולה והיית ליורד-ים?”

רב-החובל בא במבוכה. – וסיפר לה את “ריבו” עם אחד סופיסטס – – (ובמוסר כליותיו שיקר לה) השונא את האולומפיה, כי בעיניו אין ערך אלא להתחכמות ולנפתולי המוח – ומכיוון שנכשל בשקר, רצה מיד לתקן וגילה לה, שאחד משופטי אתונה שלח אותו, להוציא מפי הסופיסטס דברי דופי על האלים ועל זקני אתונה, אך הסופיסטס בחן את לבו ואת כוונתו וניבא לו כשלון חרוץ באולומפיה – – “ומאותו רגע הרגשתי פיק-ברכים ופחד תקפני – –”

“ואתה הלשנת עליו באזני השופטים והזקנים?” שאלה עתליה בחשד ובאיום מלא חימה.

“לא! לא הלכתי ולא הלשנתי! הברית, שלא הלשנתי! – אך את דבריו לא אשכח לעולם! וכל עוד נשמתי בי, אשנאהו שנאת-מוות! וגם את אתונה האהובה עלי כנפשי, עזבתי בשאט נפש אף כי שולחני היה בטוח לי כל ימי חיי כגבור האולומפיה בין הפרוּטאנים, נכבדיה נשואי הפנים של העיר, ובחרתי בחיי-הים – –”

“לא אתה בחרת, כי אם אלהי אבותי, אשר בחר בך לבעל-נעורי”, אמרה עתליה, "וגם אותו הסופיסטס שליח אלהים הוא ואתה לא תתנקם בו גרישון יקירי, אלא, אם תיפגש בו, תמסור לו את בריתי שלום, כי מלאה אני רחשי תודה לו ולחכמתו אשר רוח אלהים בה – – "

 

IV. חֶרְפַּת-אַתּוּנָה    🔗

– א –    🔗

האם באמת לא מסר גבור האוּלומפיה קריזון בשעתו כלום על סוקראטס לזקני אתונה – לא ידוע. אך נבואתו של סוקראטס נתקיימה בו: מתחרותו הרביעית באולומפיה נרתע; וגם עזב את אתונה.

אחד משמשי בית-המשפט, שהיה פעם עבדו של בית קריטון, אגוס, שנשאר מסור לאדוניו הצעיר כל הימים, מסר לו, שכל קיר-הדרום בבית-המשפט מלא מגילות-אשמה על סוקראטס, המטילות צל כבד על אורו של גבור-המלחמה הזקן. ושאפילו מעשה-הכבוד שלו היחידי במינו, ויתורו על פרס הגבורה המשולשת, הפך בעיניהם למעשה-פשע. אגוס שמע את אחד הזקנים-השופטים אומר: “מתוך צערו של סוקראטס על נצחונה של אתונה את אנשי-אשפארטה חביביו ואנשי-בריתו בסתר, זרק בשאט-נפש את פרס-הגבורה לרגלי המדינה”.

וביום סגריר אחד הוציאו על סוקראטס פסק-דין-מוות, שהוא עצמו צריך להוציאו לפועל – בכוס-תרעלה.

המורה הנערץ, כוהנה הבלתי-משוח של הכת האורפית-הפיתאגוראית⁵⁰ למוסר אנושי, הבטלן האלהי, היחף, גבור-המלחמה המשולש, מפרה ומיילד ההגות הפילוסופית, האהוב והשנוא כאחד, אלוף-המוח אשר לא ינוצח – נאשם בשתי אשמות כבדות: בכפירה באלילי המדינה והטפה לאלהים חדשים, ובקלקול הנוער בתורות נפסדות.

האם היה בחוקי המדינה חוק כזה, שעל פיו אפשר היה לשפוט אמת? שופטי אתונה במשטר זה לא היה להם צורך בחוק לגבי סוקראטס שנוא נפשם.

פסק-הדין האיום היכה את תלמידיו-מרעיו במבוכת-תמהון מדהימה. אחד-אחד התהלכו כמוכי-סהר לרגלי האקרופוליס, הרימו מפעם לפעם עיני-בוז-ויאוש כלפי המיקדשים הנהדרים, וכל-מה שהדרת הבניינים המופלאים זהרה לעיניהם – מקדש זבס הכביר, מקדש-ניקי⁵¹ המקסים, מקדש האֵלה-הבתולה, הפארתנון, שהעין לא תשבע בו – כן הרגישו בטראגדיה הגדולה שבהם: כל זה ייהרס פעם תחתיו עד היסוד – ולא בידי שיני-הזמן. אף אחד מן האלים לא עמד לצדו של סוקראטס, כולם עומדים על דמו של היקר-באדם זה, המתריס כל ימיו כנגד שחיתות המידות, שבני אתונה מייחסים להם, שסילפו בה את סמלה של האלהות. שהאדם קיבל עליו את עוֹּלם המוסרי כדי להתעלות ולהטהר במעשיו הטובים והיפים.

אך תוך כדי הרהורים אלה, שפה ושם הביעו אותם במלים בודדות מקוטעות, ראו, שאין זה אלא סופיסטיקה ריקה. מה פירוש, האדם קיבל עליו את עוּלם? כלום ראה אותם האדם ודיבר אתם, הלא הוא עצמו בדה אותם מלבו וממילא הלבישם תכונות המתאימות לו-עצמו – – איזה אלים יכולים להיות לו לבן-אדם כמו הקטיגור מליטוס וידידיו השופטים, המאשימים את סוקראטס בקלקול בני-הנוער, ומסרבים להזמין לפי דרישתו של סוקראטס את הוריהם של בני-הנוער ולשמוע את עדותם?

“עובדי האלילים”, אמר אותו הבחור מפיניקיה, “עושים להם אלילים הדומים במידותיהם להם-עצמם” – אמר כסנופון והוסיף: “ידידנו שמש בית המשפט, אגוס מסר לי, שבמגילת-האשמה החדשה על סוקראטס כתובה כל השיחה שבינו ובין אותו בחור מפיניקיה” – –

חבריו עמדו מלכת בהשתוממות.

“כידוע לכם, נשאר הבחור אותו ליל-השיחה בביתי. לא נתתי לו ללכת בלילה אל ביתו של אפלטון יחד עם האיכר מקורונתוס, ורק למחרת בבוקר בא האיכר לקחתו” –

* * *

“אך לא באותו יום הלכו לקורונתוס”, אמר גלאבקון, “האיכר הביאו אל ביתו של אפלטון ושם חיכה לו סוקראטס, שקשה היה לו כנראה להיפרד מן הבחור המופלא אחרי שיחתו הראשונה אתו, ושם המשיכו בשיחה”.

“אני לא ידעתי זאת”, אמר כסנופון בתמיהה.

“ומביתו של אפלטון נמסרה שיחתם לבית המשפט?!” התפלא פאידון.

“לא”, ענה גלאבקון. "למחרתו של אותו יום-השיחה השניה, כשהאיכר הוליך את הצעיר מבית אפלטון לקורונתוס, בדרך ניגש אליהם בן-אדם והזמין אותם אליו הביתה, באמתלה שרוצה הוא להילוות אליהם בדרך; האיכר הזקן הסכים ברצון. בביתו של המארח מצאו עוד אדם, ועד שהמארח התכונן כבייכול לדרך אתם, נכנס השני אתם בשיחה, כלומר, עם הבחור מפיניקה. וכיוון שבעל-הבית האריך להתכונן לדרך, נמשכה השיחה שעה ארוכה למדי, ובדרך-אגב מסר לו הבחור מפיניקיה את כל שיחתו עם סוקראטס. בעל-השיחה לא היה אחר מאשר הקטיגור מליטוֹס עצמו, ומובן שכל זה היה מירמה, בעל הבית לא הלך אתם לקורונתוס משום שבסוף השיחה נכנס “פתאום” מישהו והזמין אותו בדחיפות לאיזה מקום חשוב, “שמוכרח” היה לבטל את נסיעתו לקורונתוס. – כל זה נודע לאגוס מפי עבדו של אותו “מארח”, שגם הוא לא היה אחר אלא אחד השופטים.

קמה דממה ביניהם.

“מי זוכר, מה אמר סוקראטס על הריגול – לא ריגול במלחמה, אלא במסחר ובעניני משפטים?” שאל פאידון.

“אני”, ענה גלאבקון – ונשתתק. דבר הריגול של הקטיגור יחד עם השופט, גניבת שיחתו של סוקראטס עם חנון מפיניקיה, מרר את לבו עד כדי כך, שלא היה בו כוח לשיחה על הריגול.

“אמור-נא, גלאבקון, אמור”, אמר פאידון.

גלאבקון התרכז בקושי רב:

“הריגול בענייני משפט הוא מידה מנוולת במדה כזו, שלא רק שלא מינו עליו שום אֵל, אלא אפילו לא סוּפר לנו, שאחד האלים המנוולים ביותר השתמש בו נגד אויבו, ואפילו לא אֵלה”, אמר סוקראטס, ואחר כך ניסה לבאר את ההבדל שבין העדים שבחקירה המשפטית ובין עדי הריגול שלא בפניו של הנאשם".

איש לא הוסיף לשאול. – שוב הגיעו אל אבן-הסיד – ולבם התכווץ למראה מקומו המקוער של סוקראטס, הנעדר מביניהם.

וכולם היו מהרהרים באותו ענין:

הם נזכרו בפילאכס הצעיר, נערו של אלקיביאדס, שהיה מהרס תמיד את הפארתנון בזעיר-אנפין, שחבריו היו בונים מאבנים מפולמות ומחות. – וכשהנער בא אל האבן בפעם השניה, שאל את סוקראטס, אם נכון הוא הדבר, שהזהב של פסל-אתיני הוא זהב ממש והשן הוא שן ממש? וכשסוקראטס ענה לו בהן, חרק בשיניו הלבנות ובעיניו הופיע ברק ירוק של חרון:

"הלא אצבע אחת משל הבתולה-הזונה ההיא שם למעלה דיה ללחם לשנה בשביל האלמנה אַגלאַיה עם שנים-עשר ילדיה הרעבים, שאביהם נפל במלחמה! את האתליטים מאכילים הם כחזירים בחינם ואילו את יתומי הגבורים מרעיבים ככלבים. אבא שלי נלחם להם כארי טורף – "

זה היה כשנבואתו של סוקראטס קמה והיתה: בני-אתונה סלחו לו לאלקיביאדס את הכל, את זלזוליו בקדשי המסתורין וגם את “ידידותו ובריתו” עם אנשי אשפארטה ואפילו את הצרות שגרם להם משם – והזמינוהו בכבוד הביתה, לעמוד בראש הצבאות.

לוֹ סלחו, אך לא לרבו וידידו הזקן סוקראטס. לא סלחו לו למורה, שממנו למד התלמיד לבוּז לאלילים “שבני-אתונה הורידום מפסגת-האולומפוס המכוסה שלג, כדי להמיסם פה למטה בחוֹם וללוש מהם את דמות תבנית-עצמם, בני תמותה בשר-ודם, השותים לשכרה, גונבים ומאנסים נשים ומולידים ממזרים כמו מעריציהם המתפללים להם”.

ועל כולם לא סלחו לו לסוקראטס, שנטע בלב תלמידיו את עקרון השלום בין אתונה ובין אשפארטה.

“אגוס למד בעל-פה את אחת ממגילות-האשמה”, אמר כסנופון “שבה מדובר על הנושא: סוקראטס ואשפארטה; שם נאמר: ‘חניפותו לעיר-מטורפים זו, למנהגיהם וחוקותיהם הטפשיים של בני-לאקדאימון, עוברת גם את גבולות העבדות השפלה ביותר. נקוטאים בני בלי-אבות הללו, שבעצמם אינם יודעים מה פירושו של שמם ‘ספארטאים’, זקן ממרה זה קושר לראשם את שם היחש, בני פרומתיאוס⁵²! בשעה שכל בארבארי שאינו יודע קרוא וכתוב יודע, שאנחנו, בני-אתונה, הננו בניו של אבי-האנושות דיקאליון בן-פרומיתיאוס’!”

“הלאה כתוב שם”, מוסיף כסנופון: "דיופיטאס, מיקירי אתונה נשואֵי-הפנים ביותר, גבורן הנערץ של הקנאה והנקמה הנעלות, שמע במו אזניו, איך סוקראטס כינה את בני-עמו בשם ממזרים. וכל זה מתוך הערצתו את שגעונותיהם של בני-לאקוניה אלה המתוזזים, שעצם היותם עלי אדמות מסכן את רוח הדימוקראטיה הנעלה והמפורסמת של אתונה רבתי בערים, שנועדה להיות שרתי במדינות. ואפילו את מידותיהם ומעשיהם המנוולים ביותר מצדיק הוא ומבאר בנפתולי הסופיסטיקה שלו, ההופכת נער לנערה ואת האש לקרח'. וכאן מובאת במגילה שיחה שבין סוקראס ובין אחד קליטון על ספארטה, ובה הדו-שיח דלקמן:

קליטון: הלא תודה סוקראטס, ששלטון אתונה מכבד את העם, ואילו עריצי אשפארטה מבזים אותו?

סוקראטס: העם הוא ילד מושחת-מידות, שאסור לכבדו – –"

פאידון פרץ: זוהי נבלה! זה סילוף זדוני נבזה! הלא הבחור מפיניקה אמר זאת לסוקראטס, שהעם הוא ילד תמים, שלא לכבדו אנו חייבים אלא לאהבו, כשם שהאב הטוב והחכם לא שמכבד הוא את בנו, אלא אוהב אותו! – האין השם קליטון אלא שם-מסווה לאותו בחור עברי?

“ועוד אומר סוקראטס”, הוסיף גלאבקון, “שאהבת האב לבנו ממלאת את לבו עד שאין בו מקום לרגשות אחרים כגון כבוד – וגם זאת אמר אותו בחור”.

“הלאה”, אומר קריטון “כתוב שם”:

קליטון: אנשי אשפארטה מאמנים כוחות צבא אדירים, בו מגוייס כל אזרח בתמידות ובלי המגמה הנעלה לשפוך רוח גבורה ועוז על העולם כדרך הגבורים, אלא רק כדי להתכונן ולשמור על עקרונם התפל, שאין הבדל בין אזרח לאזרח, ויחד עם זה שולטים בהם יחידים עריצים, שהכל נשמעים להם כעדר עזים לתיישים נוגחים! –

* * *

סוקראטס: הוי קליטון, מתוך גנותם אתה בא לידי שבחם. מי יתן ושליטי אתונה ילמדו מאנשי אשפארטה את כל הדברים הללו, שאתה מתריס כנגדם כל כך, שכן עריצים אלה הם תפארת המין האנושי".

לפאידון שוב פרץ: “ואת אלה יעזו להגיד לו לסוקראטס בפניו?!”

קליטון: והאם גם זה תפארת המין האנושי לפי דעתך, סוקראטס, שאנשי אשפארטה בזים לאמצאתו הגאונית ביותר של האדם, למטבע-הכסף, שאפשר להשיג בו את כל טוב-החיים וכל אשר עלי אדמות בלי כל עבודה וזיעת אפיים?!

סוקראטס: אם העצלות מידה נעלה היא בעיניך, קליטוס, הרי ודאי שצדקת.

“וגם זה משמש להם אשמה כנגד סוקראטס?” התפלא פאידון. “זוהי באמת דעתו של סוקראטס ושל כולנו!”

“כן”, ענה כסנופון. "אלא שהם מוסיפים על זה, שסוקראטס אמר, שבני-אתונה נושאים עיניהם למלחמות וכיבושים, כדי לחיות כטפילים בעצלתיים על חשבון עמים אחרים. הלאה אומרת מגילת האשמה:

קליטון: ואולי גם המסחר נבזה בעיניך כמו בעיניהם, סוקראטס, ומשום כך הרס תלמידך חביבך אלקיביאדס את פסלי-הרמס וברח לאשפארטה?

סוקראטס: טוב עשה, קליטון. גם גנות זו לאלקיביאדס אינה אלא שבח לו. –

“אם כן”, אמר פאידון, “הרי לא כדאי לאבד על שופטים ממין זה אפילו מלת התנצלות אחת!”

“העיקר הם לא הסילופים שהם מסלפים את דברי סוקראטס”, הוסיף כסנופון. "סילוף שיש בו מלה אחת אמת, ושבע מלים שקר; העיקר הוא, שהדברים שסוקראטס אמר באמת ושם-הם גופי הלכות לתורת המדינה והחברה – תועבה הם בעיני מליטוס וחבריו, ושבפיו של קליטון שמים את דבריהם שלהם עצמם, שסוקראטס מתנגד להם בכל הצדק וההגיון הבריא. וזוהי אשמתו בעיניהם. הנה למשל המשך דבריו של קליטון, נאום שלם:

קליטון: מאמנים הם (כלומר, אנשי אשפארטה) את גופם בלי הרף בגימנאסיונים, ומפחדים מפני מלחמת-אגרוף ושוללים בזה מאת אזרחיהם, מאת העם את העונג הגדול ביותר במדינה – את האכסטאזיס, את ההתפעלות בהנאת ההתחרות ותרועת ההמונים למנצחים ואת הצחוק הנהדר למנוצחים וגם את הצחוק לשניהם יחד, כשגם המנצח וגם המנוצח יוצאים מן הזירה באזניים מרוסקות ובאף שבור ומלוכלך בדם! ואפילו לעבדיהם המשועבדים, ההילוטים, אינם נותנים לגרום לעם את ההנאה הזאת, וזה מתוך רשעות, שהעם לא ייהנה חלילה מן החיים ויופיים!

סוקראטס: צדקת קליטון, אך זאת אינה גנות להם, אלא שבח ותהילה.

קליטון: וכדי לשלול מאת העם כל מין אושר בחיים, עושים הם את כל המדינה שולחן-אבוס אחד, כדי שהעם לא יוכל להתענג ממשתה-מרעים וחדוות-הקדשות ומסתרי-האהבה לכל גילוייה.

סוקראטס: ושוב אתה צודק, קליטון, אך רק בעיני השופטים ולא בעיני הפילוסופים.

קליטון: ושאוכלים הם מקערה אחת כחזירים?

סוקראטס: באמת רק בני-אדם יכולים לאכול מקערה אחת, ואילו החזירים חוטפים את האוכל אחד מפי השני.

קליטון: ואיך זה סוקראטס, שדווקא אתם הסופיסטים, או כפי שאתם מכנים את עצמכם: הפילוסופים, שכל חייכם אינם הלא פיטפוט אחד לאין-קץ, אתם המכבירים תלי-מלים על כל קוץ של רעיון, דווקא אתם מעריצים את רפוסי-המוח ההם, המקמצים עד כדי צחוק אפילו בדיבורם שביניהם לבין-עצמם בקיצור של חידות, כאילו עליהם לשלם מס-דיבור בעד כל הגה והגה?

סוקראטס: הפילוסוף לומד מכל אדם ועם בעולם, ומה עלינו לעשות, אם כאן באתונה אין לנו מה ללמוד? – – וכן הלאה וכן הלאה".

פאידון כמעט שפרץ בזעקה:

“מיהו ברנש זה, קליטון?! ומי הכריח את סוקראטס להכנס בשיחה עם חדל-אישים כזה?!”

“כלום אינך מכיר את סוקראטס?” אמר גלאבקון. “טבע המיילד שבו כפי דברי עצמו, אינו מחמיץ שום הזדמנות לנסות ולהכריח את האדם ללדת קורטוב של רעיון הגיוני טוב, ולא איכפת לו, אם נכשל הוא מפעם לפעם בעקר כזה, שאפילו אם הוא יולד, אינו יולד אלא מפלצת”.

פאידון: ואני אומר לכם, קליטון זה אינו אלא שם בדוי לאותו בחור מפיניקיה, שאת דבריו ודברי סוקראטס מסלפים חדלי-אישים אלה בזדון חסר-בושה.

“ומהי מסקנת כתב-אשמה גאוני זה?” שאל גלאבקון.

“המסקנה היא”, ענה כסנופון, “שברור כשמש, שאהבתו של בוגד זקן זה אל בני אשפארטה, ופטפוטיו התמידיים בשבח האויב הלזה, הם שגרמו סוף-סוף לנצחונם על אתונה והסתוללותם בה”

“כאלו סוקראטס אינו מוצא שום דופי באנשי אשפארטה ומנהגיהם וחוקותיהם ובכל ארחם ורבעם” – אמר גלאבקון. “וכאילו סוקראטס מסוגל בכלל לקבל את כל-כללו של איזה עם, חייו ומידותיו בלי כל ביקורת, סתם, על קרבו ועל פרשו!”

קמה דממה. דממה מעיקה, אבלה, מחניקה.

“הלא אפילו את חביב-חביביו אלקיביאדס לא ניקה מדברי-גנות בשיחתו עם אדימאנטוס על שלטון-המעטים, האוליגרכיה, ועל השלטון בהשתתפות העם, הדימוקראטיה” – אמר שוב גלאבקון.

“מאין לך גלאבקון, שלאלקיביאדס התכוון סוקראטס בשיחה ההיא?” שאל קריטון.

“הוא לא פירש בשמו, אך מי מבינינו לא ראה בדבריו הצרופים והמבריקים כאחד את דמותו השלמה, האהודה והלקויה גם יחד של אלקיביאדס כמו מצויירת בידי אמן בחסד האלים? זכורה לי כל מלה מדבריו ההם”.

“אדרבה”, אמר פאידון, “עשה עמנו חסד, גלאבקון, וחזור-נא על דבריו אלה, ותברכך נפשנו”.

לא בחשק עשה זאת גלאבקון, אף כי הוא היה בעל המזג החי והער ביותר בין כולם.

המועקה חינקה אותו כבצבת. אך בזיקתו המופלאה לסוקראטס ובכוח-זכרונו המזהיר היה היחידי ביניהם, החוזר תמיד על דבריו של מורם מלה במלה. וסגולתו זו גברה אפילו על קדרות אבלו הגדול לגורלו של סוקראטס. וכמו מתוך מגילה כתובה חזר על תיאוּרה של אותה דמות על ידי סוקראטס שבשיחה ההיא:

" – – וכך עוברים עליו חייו יום אחרי יום כשהוא נהנה מכל חמדה וחמדה המזדמנת לו, פעם שותה לשכרה וגם זן את אזניו בנגינות-החליל, ומיד אחר-כך מסתפק במים ומסתגף, ושוב מתמסר לאימון גופו, ופעם סרוח בעצלתיים ובחוסר כל ענין, ולפעמים גם מעמיק עצמו בהוויות הפילוסופיה, לעתים קרובות עוסק גם בצרכי המדינה, ופתאום קופץ ממקומו ועושה מה שהמקרה מאנה לו, ויש שמתקנא הוא במלאכתם של אנשי המלחמה, והנה הוא פונה למלחמה, או במלאכתם של אנשי-המסחר, ומיד הוא פונה אל מלאכה זו. בקיצור, אין משטר או כורח מנחה את חייו, כי החיים הללו נעימים וחופשים ומאושרים הם בעיניו וכך הולך הוא וחי אותם עד סוף ימיו".

“יפה להפליא”, אמר פאידון. וגלאבקון הוסיף בשם סוקראטס:

“וגם רב-תמורות הוא וממולא בכל מיני מידות-נפש שבעולם. וגם יפה ורבגוני הוא האיש כדוגמת המדינה שתארנוה למעלה, והרבה גברים ונשים מתקנאים בו בשל חייו אלה, מכיוון שמכיל בקרבו דוגמות של כל מיני חוקות-מדינה ודרכי-חיים שונים”.

– ב –    🔗

השנאה לסוקראטס בלב בני-אתונה ולתלמידיו, לא הרפתה אפילו כלפי אלקיביאדס, שניצח לתהילה את האשפארטאים, ומששב מן המלחמה וזר הנצחון על ראשו לתרועת ההמונים, לא שקטו אויבי הרב ותלמידו עד שמצאו אשמה מיוחדת במינה: הוא גרם למפלתו של אחד המצביאים. – ומכיוון שלפגוע בו פגיעת-מוות לא היה נוח כל-כך, גזרו עליו גלות. – ושם, בגולה קיפח את חייו בן-אדם; והרוצח העמיד לעצמו עדים, שבן-אשפארטה הוא.

ומאז אין עוד אלקיביאדס. סמל היופי, הפיקחות, ההעזה, הגבורה, העליזות וקלות-הדעת הדיוניסית – איננו. סייח-תפארת לאתונה, שבין מלחמה למלחמה היה עוזב את צבאותיו-מעריציו וממהר אל סוקראטס להשתתף במלחמת-ההגיון. – אציל-העם, חניכו של הדימוקראט השגיב פריקליס, סמל אתונה המתחדשת – שאהבתו לסוקראטס הוגה-הדעות היתה נפלאת לו מאהבת נשים, וגם כגבור-מלחמה היה לו רבו אלופו ומיודעו למופת.

ברגע זה היתה כל החבורה הקטנה תפוסה בשתיקה בדמותם של סוקראטס ואלקיביאדס; את התלמיד הצליחו סוף-סוף זקני-אתונה להסיר מדרכם, ואת הרב מחזיקים כעת בכלא ומכינים לו את כוס-התרעלה.

פאידון שבר את השתיקה הנוראה:

“דומני”, אמר, “שגם אתה קריטון שמעת מפי סוקראטס את הרמז לכך, שעצם מלחמתו של אלקיביאדס באשפארטה לא באה אלא לטהר אותו, את סוקראטס, מן החשד הנבזה, שכאילו רוצה הוא בתבוסת אתונה מידי האשפארטאים גם במלחמה – בשעה שכל מאווייו היו, ששתי הערים יתקשרו בברית-אחים לעבודה פוריה, להתפתחות שני יסודות-תבל: המוסר והיופי”.

“וגם בעצם דברי-שבח הללו”, אמר קריטון, "לא נמנע סוקראטס מדברי-ביקורת על ידיד-נפשו: ‘ויותר מכול’, כך אמר סוקראטס, ‘הלך אלקיביאדס למען המלחמה עצמה, הקוראת לו מפעם לפעם כקרוא היער לנמר’. –”

ושוב קמה דממה ביניהם.

וכל אחד מהם נזכר בדבריו אלו ואלו של מורם, היושב שם בצינוק ואין מי שישאל אותו מה.

ורק אחד מהם לא הרהר אלא בדבר אחד: איך להציל אותו?

זה היה אפלטון השתקן.

כך ישבו – בלי סוקראטס, מישקע המושב שלו באבן היה ריק.

היתה דממה כבדה ואפלה לאין-נשוא.

מה יהא עליהם כעת?

אף כי פסק-הדין לא בא להם במפתיע. הם הכירו היטב את מחוקקי-הצדק אלה של אתונה, היושבים על מדינו של סוקראטס, ואיך הם מגיבים לדבריו הנשגבים: אחד בקורת-רוח של מי שהשלטון בידו, כאומר: דבּר, דבּר סוקראטס, לך הלשון ולנו הרעל. – השני בחיוך מטומטם, המתענג על פרפוריו של קרבנו, כחתול שעכבר בפיו. – השלישי מעמיד פנים של פילוסוף מבין, וכל הזמן מנענע בראשו לשלילה: אינני מסכים. הוא מראש איננו מסכים לכלום, – הרביעי מפהק כל הזמן, והחמישי מנמנם סתם ומתעורר רק כשסוקראטס מפסיק לרגע באֵתנח. – וכשסוקראטס אמר במשא-ההגנה שלו: – – – “יען כי אם תוציאוני להורג, לא בנקל תמצאו אחר – – – שאלהים נתן אותו לעיר זו לדרבן”, לחש אחד מהם, אניטוס, דבר-מה באזני הקטיגור מליטוס – ושניהם צחקו כמעט בקול רם.

בצחוק-זדים זה הרהרו ברגע זה, כשגלאבקון הפריע את השתיקה ואמר:

“פרינונדאס ואאוריבאטוס, שני סמלי-השחיתות עלי אדמות, צדיקים גמורים היו לעומת שני שופטי-צדק אלה. הם לא ישבו על כס-המשפט לשפוט את סוקראטס. מהיום והלאה אלה יהיו סמלי הבליעל והרשע בעולם”.

“מעולם לא עשו אדוני-אתונה אלה מעשה הגיוני כזה”, אמר קריטון. “למרות חוסר-כשרונם המובהק לכל דבר שבהגיון, הייתי מתפלא בעצם אילו עשו אחרת”.

“הנחש אינו נושך בהגיון”, אמר פאידון.

לאט-לאט החשרו העננים, קרני השמש השוקעת, שבקעו מבין קרעי העבים, נעלמו לגמרי, הקרעים נתאחו לתכריך-עבות אפל, והיושבים הרגישו בטיפות בודדות הנופלות על ידיהם ועל ראשם.

"לולא ידעתי, שסוקראטס צודק: ‘האלים אינם מתערבים במעשי האדם ובששונו ויגונו’, הייתי אומר, שמישהו מביניהם מזיל דמעה עלינו – כעין מחשבה זו חלפה במוח כל אחד מהם ברגע זה.

והטיפות הולכות ומתמידות, הולכות ומסמיכות יותר ויותר.

להקת-ציפרים צפופה צנחה מן האקרופוליס ועטה סמוך לראשם ישר אל הנחל. כמעט שנגעה בשערם.

שני עורבים הופיעו וניצו על איזו לגימה, בוודאי תולדעת, ומרטו זה לזה את נוצותיהם – בא עורב שלישי, חטף את תולעת-המטעמים וברח. והשניים עודם ניצים.

לטאה גדולה ושחורה הגיחה מאחורי האבן, עברה לפניהם, נעמדה ותקעה את עיניה בהם, אחר כך החליטה וברחה. בפעם אחרת היו התופעות הללו משימות את לבם אליהן, אך כעת היו כולם תפוסים ביגונם.

ברק-חזיז חד חיזז בין העננים. הם חיכו לקול הרעם, אך הוא לא בא.

גשם יורד.

אחת הכובסות עולה מאצל הנחל, על ראשה סל מלא כבסים ובידה ספר-חרס. כשהיא עוברת על ידם, נעמדת, מביטה ארוכות, אחר-כך אומרת:

“היום אני ניקיתי את הספסל, שוב ליכלך אותו מישהו. חזירות שכזו! אך המושב התיכוני לא היה מלוכלך. – איה הוא הזקן!” קראה פתאום כמתפלאת. “האמנם מת? גם תמול גם שלשום לא ראיתי אותו”.

משראתה, שאין איש עונה לה, אמרה:

“פלוטון יחוננהו. הוא היה חביב האלים”.

וכנזכרת בדבר מה:

“משום כך לא ליכלך אותו חזיר את המושב שלו!”

הם הביטו זה בזה. רעיון צורב אחד עלה במוחם: לא קסאנטיפה, אשתו של סוקראטס, ליכלכה כל הזמן את האבן! – וכממשיך את מחשבת כולם אמר פאידון:

“גם אם נניח, שכועסת היא לא רק על בעלה, אלא על כולנו, הרי היום ודאי שאין לבה פנוי למעשה כזה”.

“לבה לא”, אמר קריטון, “אך לבם של אויביו – – של אויבינו – – ניתנה להם ההזדמנות להדגיש שגם אנו רשומים אצלם על לוח-לבם השחור”. –

אפלטון הושיט לה פרוטה. גם כשכר-הניקיון וגם כדי שתלך. היא הודתה לו והלכה. אך תוך כדי הליכה אמרה עוד:

“תמיד מתים, ובכל זאת תמיד מתאבלים. כבר יכלו להתרגל”.

כולם הביטו אחריה – ולא ראו שבינתיים הגיע אליהם מישהו, עמד והביט מהם.

זה היה היפוקראטס, הרופא הגדול מן האי קוס.

כשהגיע אליו דבר פסק-דינו של סוקראטס (מקרה היה: אחד ממפקחי בית המשפט שחלה בצהבת, נסע אליו כמכירו מזמן וסיפר לו) מיד עזב את בית-החולים שלו ומיהר לאתונה. ופה מצא אותם יושבים ושותקים.

“מי מכם ביקר אצל סוקראטס בבית-כלאו?” שאל הרופא.

“אני”, “אני” – ענו פאידון וקריטון בבת-אחת.

מזה הבין היפוקראטס, שלא ביחד ביקרו אצל סוקראטס. ולכן לא שאל עוד, אלא חיכה, שהם עצמם יספרו לו על ביקורם בכלא. כן היה בטוח, שיחד עם כל אחד מהם היה שם גם אפלטון, ולכן הביט בו. אך הלה לא הגיב.

“ספר נא, פאידון”, אמר גלאבקון, “הן דבר גדול למדת בוודאי מפי סוקראטס האסיר”.

פאידון הוריד ראשו ושתק. ורק לאחר שתיקה ארוכה אמר כמו לעצמו:

“בשעותיו האחרונות הקים מפלט לאדם מפני אויבו האדיר ביותר: המוות”.

היפוקראטס עשה תנועה עצבנית מאוד:

“מאימתי התחיל סוקראטס לעסוק בחכמת הרפואה?” שאל כמעט בחימה. והוסיף: “ואת הנסיון הראשון יעשה בנפש עצמו, אם אינני טועה”.

“סוקראטס ריפא אותנו מפחד-המוות”, אמר שוב פאידון אחרי שתיקה ארוכה. “המוות אין לו שליטה על רוחו של אדם”.

היפוקראטס פרץ:

“מיד הבינותי! במקום להילחם באויב, הוכיח פשוט, שאין אויב בכלל. וכך, פאידון, אתה בוודאי תקרא לו ‘לחיים!’ לכוס-התרעלה שלו, לא כן? וכשישכב מת, תוסיף לשוחח ולהתווכח עם נשמתו”. אמר הרופא והניע-הניד בראשו ביאוש. אחר כך הוסיף: “נחמתו המסכנה בפחד-המוות הגדול”.

כולם שתקו. הם ידעו, שהרופא הגדול אינו מאמין בנפש כדבר שמחוץ לגוף. הנזלת בלי האף" בלשונו. לפי דעתו, אין זה אלא אחת האמונות התפלות, שהוא מטהר מהן את חכמת הרפואה.

פתאום הזדקף היפוקראטס כנשוך נחש:

“המשום כך אינכם עושים כלום להציל אותו?! או אולי חושבים אתם את פסק-דינו למשפט-צדק!”

“לא יעלה על דעתנו, היפוקראטס”, אמר גלאבקון.

“אם כן, מה אתם עושים כדי להצילו? להציל אותו מן המוות ואת אתונה מחרפת-עולם? או אולי מחכים אתם שבני-אשפארטה יבואו ויבריחו אותו?”

קריטון: לא היפוקראטס, לא חיכינו לכך. אני הייתי האחרון שדיברתי אתו והצעתי לו להסכים לנו שנבריחהו לתסאליה, שם מחכים לו ידידים, ויד אויביו לא תשיגהו.

היפוקראטס: והוא כמובן התנגד לכך והוכיח לך, שזה לא לפי ההגיון הבריא, לא כן?

קריטון: אמנם כן, היפוקראטס. אני לא רק התחננתי לפניו, אלא שהשתמשתי בכל האמצעים. איימתי עליו, שבסירובו ימיט חרפה על ידידיו האהובים עליו ביותר, שהבריות יחשדו בנו, שחסנו על הכסף ועל הטרחה להצילו. שיאמרו אותנו לפחדנים ולקלי-דעת ובוגדים. ואיימתי עליו בגורל המר הצפוי ליתומיו ובאשמה הצפויה לו עצמו, שהוליד ילדים וברח מפני חובתו לחנכם ולגדלם. – אך כל זה לא הועיל.

היפוקראטס: ולבסוף נוכחת, שהוא צודק ולא אתם.

קריטון: כשם שזה היה קורה לך, הוי היפוקראטס, אילו היית שם במקומי.

היפוקראטס: על הנחתך זאת אפשר לחלוק, קריטון. אך מה שאין לחלוק עליו הוא, שאם אתה טענת לו, שקל-דעת הוא ליתומיו, הרי ודאי, שזה נכון לגביכם: שאתם קלי-דעת גם לגביהו וגם לגבי יתומיו. כי נוח וקל יותר להאמין, שסוקראטס צודק בדבריו, מאשר לעשות מעשה ולהצילו. וכיוון שבינתיים אחרתם בוודאי את המועד בוויכוח-המוות שלכם, לא נשאר לי אלא להתחרט על רגש-הכבוד שרחשתי לכם כל הימים ולחזור הביתה בלב מלא שאט-נפש וחרון שבאבלי הגדול.

פאידון: חכה היפוקראטס. האם לא די לנו, שעומדים אנו לאבד את ידידנו סוקראטס, וכי נאבד גם את היפוקראטס?

היפוקראטס: הידידות שבינינו שמה סוקראטס, ומי שמאבד אותו בידיים – – –

פאידון: ומה דעתך, האפשר להבריח אדם, אם הוא עצמו אינו רוצה בכך?

היפוקראטס: חי סוקראטס, פאידון יקירי, אילו אני הייתי אסיר בידיהם של אנשי-בליעל אלה, או אחד מכם, כי אז היה סוקראטס מוכיח לכם בשבע ראיות, שכשם שהרופא אינו שואל את הפצוע, שניסה להתאבד, אם מסכים הוא להצלתו, אלא מרפאו בעל כרחו, כך אין לשאול את אסיר-הרוצחים, אלא להבריחו שלא ברצונו.

פאידון: אם כן, היפוקראטס, כך ניסיתי גם אני לעשות.

כולם הביטו בפאידון בעינים מעוגלות, חוץ מאפלטון.

פאידון: בלי לחכות לשיחתו של קריטון עם סוקראטס ולהסכמתו או לסירובו, עשיתי על דעת עצמי את הבא: כשנודע לנו, שהאניה, שרק עם חזירתה לאתונה ישקו את סוקראטס את כוס-התרעלה, עוגנת בסוניון, השפעתי על דיאו, בנו של קליאון ויורשו, שישלח את אחת מאניותיו הקטנות והמהירות לסוּניון. באניה זו הושבתי את סוֹפרוס הסופיסטס חריף השכל לקנות את לב רב-החובל של האניה ההיא, שתאחר ככל האפשר. ולמרבה הבטחון בהצלחתו, נסע גם בעל האניה המהירה עצמו, דיאו, שבכוחו המסחרי להשפיע על רב-החובל כחפצו. ובינתיים נטל על עצמו האתליט פילאכס, בנו של אלקיביאדס, זה שגילינוהו לפני שנים אחדות, שיבריח את סוקראטס בזרוע אם יתנגד. נפשו של עלם זה, שהוא כולו-אב, קשורה בנפשו של סוקראטס בעבותות אהבה עזה, לא פחות משהיה אביו. – לא גיליתי לכם זאת ידידי, חששתי שמא רצונו של סוקראטס יקר לכם מחייו, וביחוד אחרי שסוקראטס הצליח לרפות את ידיו של קריטון מלהצילו. אך כעת, שהיפוקראטס מאשים אותנו וגם – –

פאידון נשתתק והביט באפלטון.

היפוקראטס: כלה דבריך פאידון.

פאידון: איך אכלה והגורל לא כילה עדיין את מלאכתו? – אני מחכה לשיבת אנייתו המהירה של דיאו עם סופרוס, ובפיהם בשורת ההצלחה. ואם האלים שירדו מן האולימפוס לא נמסו עדיין ולא הפכו גם הם לבני-אתונה – – –

דבריו נחנקו בגרונו. קמה דממה ממותחת. אל תוך רעד הזעם והתקוה נפלה גם טיפה של בושה; כולם נזכרו בדבריו האכזריים של היפוקראטס שלפני רגעים: “נחמתו המסכנה בפחד-המוות הגדול”. זאת אומרת, שלולא עמד המוות לפני עיניו של סוקראטס, לא היה מעלה על דעתו להיאחז בקש זה של הישארות הנפש כבת-אלמוות. אשמה איומה. –

ועכשיו גם פאידון פונה פתאום אל האלים ומחכה לעזרתם, שוב אותו “הקש”. –

היפוקראטס, הרופא הנסיוני הקשיח, שאינו סובל שום תעתוע של אמונה במה שלמעלה (“או שלמטה”, כדבריו) מחמשת החושים, הצטער בלבו בנצחונו עליהם: הנה, לזה הגעת פאידון וחבריך! די להיבהל – ושוב מופיעים “האלים הכל-יכולים” ואפילו הנשמה כיצור בפני עצמו. זהו גורלו של ההגיון גרידא בלי נסיונו של אדם בחומר הטבע! – נצחונו זה כאב לו מאוד. וכבר הזדקרה לו המלה לקצה לשונו: במקום לדבר הבלים על אלים ועל נפש ואלמותה מחוץ לגוף, מוטב היה שחכם-החכמים ירפא אתכם ואת עצמו מעצם אימת-המוות הילדותית, שאמנם טבעי הוא להיבהל מפניו רגע, אך למטה מכבודו של הפילוסוף להיות שרוי בפחד מפניו. האם צריך היה סוקראטס לשמוע את האמת הפשוטה הזאת מפי איש זר, בן העברים הצעיר מפיניקיה? ומה קל לו לסוקראטס יותר מאשר להוכיח, שהבל הבלים הוא לפחד מדבר, הצפוי לנו מטבע ברייתנו ושאינו כואב בכלל. מובן הוא הפחד מפני צער חבריו שבמותו של סוקראטס היקר להם מכל יקר, אך הפחד מפני המוות עצמו?!

היפוקראטס: ושליחותו של בן-אלקיביאדס?

פאידון: עוד הערב עליו להיפגש עם שניים משומרי הכלא, המחליפים הלילה את המשמר והם יעזרו לו להבריח את האסיר. יבואו עם “פקודה” בידם, להעבירו כבייכול למקום אחר..

קמה דממה.

רק כעת הרגישו, שבינתיים היה חושך, אם כי לא עד כדי לא להבחין איש ברעהו, שכן ליל-ירח היה; ושבינתים נרטבו וגם הגשם כבר חדל.

היפוקראטס: אם כן, אנו מחכים כעת. אך אמור-נא לי קריטון – אין בדעתי לשמוע את טענותיו של סוקראטס מפיך, ורק דבר אחד רצוני לדעת: מהי תמצית יסוד-סירובו של סוקראטס לברוח?

קריטון: מיאונו לעבור על החוק ולעקפו במרמה.

היפוקראטס: הבינותי. אך אולי יגיד לי מישהו מכם, האין נימוקו האמיתי של סוקראטס הוא, שרוצה הוא דווקא למות ולא להישאר בחיים? ומדוע רוצה הוא למות בכל מחיר?

שוב קמה דממה. והואיל והגשם שוב התחיל לטפטף, קם אפלטון והציע ללכת אל ביתו ושם לחכות לחדשות הנכספות.

בלכתם נזכר גלאבקון בשאלתו המוזרה של היפוקראטס.

גלאבקון: מנין לך הנחה זאת, היפוקראטס, שלא כיבוד החוק, כלומר, הפגנתו של סוקראטס ששומר חוק הוא, היא היסוד לסירובו לברוח, אלא רצונו למות?

היפוקראטס: על פי כל הלך-מחשבותיו הידוע לנו יפה יש לי שני יסודות לחשוב כך. ראשית: במיתתו זאת מידי שופטי אתונה מטביע הוא את הגושפנקה הסופית על כל מה שהטיף בחייו: שאנשי אתונה רעים וחטאים הם. האם לא כך אמר פעם: “אם אובא פעם במשפט – – – הרי זה שיביאני, יהיה פושע, כי אין אדם ישר מביא במשפט את מי שלא עשה עוול?” והאם לא ניבא באותו מעמד עצמו, שסופו לעמוד במשפט ולהיות צפוי לפסק-דין קשה? – ושנית: עצם מעשה-הגבורה שבדבר. כל מעשי הגבורה המשולשת שלו במלחמה נהיו לניקלים בעיניו – –

גלאבקון: סלח נא לי היפוקראטס בטובך; מדבריך אלה אני מבין, ששיחתו של סוקראטס עם הבחור מפיניקיה בביתו של אפלטון היתה המשכה של שיחתו בביתו של כסנופון שאני לא היה לי מזל להיות נוכח בה, אך שמעתי עליה מפי אדימאנתוס אחי.

קריטון: כשם שגם אני לא הייתי נוכח בשיחתו זו, השניה, בבית אפלטון וגם לא ידעתי עליה. מכאן יוצא, שאותו בחור טוב חזר על דבריו שלש פעמים בזו אחר זו: ראשונה בביתו, שניה בבית אפלטון ושלישית בביתו של הקטיגור.

גלאבקון: כנראה.

היפוקראטס: אולי תואיל להורותנו את הקשר שבין שתי השיחות, הראשונה והשניה?

גלאבקון: שוא אֵרצה לעשות זאת. אני אינני יכול אלא למסור מה ששמעתי וגם מה שראיתי בשיחה השניה שבביתו של אפלטון אחי.

בינתיים הגיעו אל ביתו של אפלטון.

– ג –    🔗

אפלטון, שהיה נוכח בשתי השיחות, ישב ושתק כל הזמן, ועכשיו, כשנראה, שעלולים לפנות אליו בבקשה זו, קם בזכותו של מארח ויצא להביא ולהוסיף יין על השולחן. אף-על-פי שחששו חשש-שוא היה. הם ידעו, שאפלטון נזהר מאוד משיחות עם זרים על מנהגיהם וביחוד על אליליהם. כשאלה אינם זהים לחלוטין עם אֵלי אתונה. פחדם של שלטונות-אתונה מפני רוח זרה, ולא רק של השלטונות לכל סוגיהם, אלא של אנשי אתונה בכלל, היה טבוע בהם מאז ומעולם. וכשהרודוטוס “אבי רושמי דברי-הימים” חזר ממסעיו בפרס, מסביב לים השחור וממצריים, ומיד אחרי קריאתו חלק מרשימותיו באזני החכמים, קיבל פרס ממשלתי גדול, היו ששיבחוהו על זהירותו מלהיכנס בפרטי הפולחנות הזרים, והיו שהתנגדו אפילו לכך, שמחשיב הוא במידה מופרזת את תכונות האלים ההם ומעשיהם לבאר בהם את תהליכי חייהם ומעשיהם של מלכים ומושלים בדברי-ימי עמיהם. ולא כמו רושם מלחמת-פלופוניזוֹס בת שלשים השנה שבין אתונה ובין אשפארטה, תוקידידס שאדינו מזכיר כלל את האלים, והלא אליליהן של אתונה ושל אשפארטה היו משותפים בכול.

שני דברים הם, שבני-אתונה שמרו עליהם מכל משמר: סודות פולחנם הדתי, המסתורין שבו, שגילויים היה אסור בעונש חמור מאוד, אפילו עד כדי עונש-מוות; והפצת פולחן זר במדינה בכל צורה שהיא. ואפילו מה שלמדו מפי זרים בעניני-חול, היו נזהרים מלרשום לדורות, שמא מתוך עניני-חול יבואו לידי עניני-קודש. דת-מסתורין זו הקיפה את כל חופי ים-התיכון לארצותיהם ושלטה בהם שלטון בלי מצרים. אך בכל מקום היו נזהרים מלהפכה לתורה-שבכתב. ואין צורך לומר, שאסור היה להעלות על השפתיים דברי פקפוק וביקורת עליה.

ואפלטון, שהיה כרוך כולו אחרי רבו סוקראטס שלא חשך מפיו דברי-כפירה במוסריותם של האלים הללו, ידע מה צפוי לאדם שירשום עלי-ספר את דבריו של אורח זה מפיניקיה, בן שבט העברים, שמתוך דבריו, וגם מתוך מה שכבר שמע פה-ושם על מנהגי שבט קטן ומוזר זה, הבין, שפולחן אלהותם, לא רק ששונה הוא מכל פולחני דת המסתורין, אלא ממש ההיפך מהם. די היה לו בפסוק האחד “לא תבשל גדי בחלב אמו”, כדי לראות את זה. –

לפיכך השתדל כעת להיעדר קצת ממסיבת-שיחה זו, שבין כך כבר ידע את תכנה.

גלאבקון: אמרתי: “גם מה שראיתי” בשיחה זו. משום שהפעם ראיתי את פניו ואת כל התנהגותו, שהיו שונים לגמרי מבכל ימיו עד כה. שתי תכונותיו היסודיות היו חסרות בו אותה שעה: השלוה שלוֹ וכוח-ויכוחו המזהיר.

היפוקראטס: סלח-נא לי, בן-אריסטון, אך עלי להפסיקך לרגע קט, כשם שאתה הפסקתני כשהזכרתי את מעשי-הגבורה של סוקראטס ואמרתי, שנקלו בעיניו – ולכן מובן, שזהו המעניין אותי קודם כל. משמע, שגם אזניך קלטו מדבריו כעין זה, אם אינני טועה.

גלאבקון: אינך טועה, היפוקראטס. אך גם אני לא שכחתי זאת, אלא מצאתי לנכון להקדים לכך, שסוקראטס, שלא כדרכו תמיד, לא התווכח כלל עם אותו בחור, כלומר, לא הרחיב את שאלותיו ולא דקדק בדברי איש-שיחו, אלא שאל פרטים נוספים ותמיד רק על נושא אחד, על אותו איש-נביא, שכפי שאני משער לי, ידוע לכם נושא זה משיחתו הראשונה, שכן בזה פתח סוקראטס את שאלותיו ורק בשיחתו השניה בביתו של אפלטון, כפי שאדימאנתוס מסר לי, היתה אחת השאלות שלו, אם הנביא גם הוא הולך למלחמה ואם הוא גבור גם במלחמה? ומשחייך אותו בחור בחיוך שהיה בו מן הביטול לגבורי-המלחמה ואמר, שהגבורה במלחמה אין לה שום דמיון לגבורת-הנביא, משום שההיא באה מתוך להט ההתגוננות ורצון לחיים ולנקמה באויב, ואילו גבורת הנביא היא ההיפך מזה, לבטל את הרצון הזה, והנכונות למות או אפילו לסבול יסורי גוף לשם נצחון רעיונו – קם סוקראטס נטול-שלוה וקרא: “אני יודע, שצדקת, הוי אלופי הנעלה!” וכאילו כמעט לעצמו הוסיף כשהוא מתהלך הנה והנה בחדר: “פעם עשיתי מה שעשיתי במלחמה מתוך יאוש שלאחר אפיסת כל תקוה להשאר בחיים, ופעם מתוך השתוללות-נקמה אחרי גידוף-צחוק מפי האויב עלינו כעל “עם סחר-מכר” תוך קריאות בוז “בכמה דראכמות החייל?!” וגם בפוטידיאה לא רציתי אלא להציל את חיי אלקיביאדס! – גבורה, גבורה!” התהלך בחדר ורטן-מלמל לעצמו שעה ארוכה, כאילו איזו רוח תזזית נכנסה בו. זה לא היה עוד סוקראטס – הוסיף אדימאנתוס באזני – אלא איזה זקן פרוע-נפש, שעורר בלבו של השומע רגש של רחמים – האם היה זה אותו סוקראטס, שהוכיח לנו, שהגבורה והחכמה אחת הן בתכלית? – ישבנו שם כאבלים ממש למראה שינוי מוזר ומעציב זה, ושתקנו, – גמר אדימאנתוס, – עוד בשיחתו הראשונה כפי שאתם זוכרים, פנה סוקראטס אל הבחור האורח, ושוב ביקש ממנו לספר לו על דוגמאות של נביאים מובהקים. אל מה מרמז סוקראטס במלה “מובהקים”, לא הבינותי. והבחור סיפר לו על נביא אחד בשם אליהו, ועל שני בשם ירמיהו. – אני, יותר משתקעתי את בינתי להבין את דעותיהם הפילוסופיות של אותם הנביאים – שהבחור גם לא דיבר עליהן, אלא על מעשיהם – התבוננתי בסוקראטס עצמו ועל הרושם שדבריו, נכון יותר, סיפוריו עשו על סוקראטס. הרושם היה – –

היפוקראטס: אולי תספר לנו על מעשיהם אלה, גלאבקון?

גלאבקון: הראשון, אליהו, עשה ניסים ונפלאות שונים, אך כל אלה לא נגעו בלבבו של סוקראטס. לבסוף סיפר הבחור שנביא זה היה שונאו המושבע של המלך וביחוד של המלכה, שהעריצו את אלילי הפיניקים, יצאה פקודת המלך בכל הארץ להביאו אליו כדי להרגו. ועל זה הופיע פתאום הנביא לפני המלך ובלי-חת חירף וגידף אותו ואת כל ביתו ומשפחתו, ונוסף לכך ציווה עליו, על המלך, לאסוף את כוהני האֵל בעל, כדי להוכיח לעיני כל העם, שהם ואלילם אפס ואין. והמלך נשמע לו. – ואחרי שהוכיח להם זאת במעשי-נסים, שחט אותם, ארבע מאות וחמשים איש, אל תוך הנהר שם. אחר-כך התחיל לספר לו על עוד נביא אחד, ירמיהו, שגם הוא עמד במרדו לפני המלך – סוקראטס כבר היה מרוגש במידה כזו, שלא נתן לו לגמור, אלא שאל וחזר ושאל, מה ואיך השפיע הנביא על המלך ואם גם ירק לו למלך בפניו, ועוד כאלה. – אני בעצם לא הבינותי את הדבר על בוריו, אך דבר אחד ראיתי: בפעם הראשונה ראיתי את שנאתו הבוערת של סוקראטס לאויביו האורבים לו בלי הרף ומכינים בשבילו את פסק-דין המיתה, מעלילים עליו עלילות שונות ומבאישים את ריחו כל הימים – –

היפוקראטס: אם כן, גלאבקון, אני אבאר לך את סוקראטס הלזה, החדש. רוצה הוא לעשות מעשה חדש במקצוע הפילוסופיה: במקום לשכנע את מתנגדיו על ידי ההגיון, אומר הוא לשכנעם על ידי מיתתו. וזה כמובן שטות גדולה, לפי כל הגיונו וטבעו של סוקראטס עצמו. וחבל שאינני יכול לומר לו זאת בפניו. אך אם הוא לא ירק להם לשופטים בפניהם, אלא השתמש בכל זאת באמצעיו של פילוסוף, בכוח ההגיון, המשכנע הרי ברור, שלא הצליח “להיות לנביא” – ונשאר קרח מכאן ומכאן. טיפות האירוניה שהכניס בדברי הצטדקותו – והנביא, אמר אותו בחור, אינו מצטדק! – לא היו די לשכנע אפילו אנשים ישרים ובעלי הגיון אנושי, וכל שכן את השופטים הללו.

בינתיים הגיעו אל ביתו של אפלטון. היפוקראטס לא הפסיק את דבריו.

היפוקראטס: כי, אם אין בכוחו של הפילוסוף להוכיח את אמיתותו בדרך ההגיון, הרי במיתתו בלבד ודאי שלא ישכנע את מישהו אף כמלוא הגה! “להיות לנביא” – אין זה עניין של לימוד ושל החלטת-פתאום.

קריטון: מוזרות תדבר, היפוקראטס. בודה אתה מלבך טענה כדי לסתור אותה. מאין לך לתלות שטות כזו בסוקראטס, שאתה טוען כנגדה, ששטות היא?

היפוקראטס: האם לא די לך במה ששמענו אך לפני רגע מפי גלאבקון? אותה מתנה, שאלקיביאדס שלח לו בדמותו של אותו בחור, מתנת-מוות היא לו לסוקראטס כפי שכבר אמרתי. אמר-נא גלאבקון יקירי, ההיטבתי לשמוע, שסוקראטס שאלו לאותו בחור, אם הנביא ירק לו בפניו של המלך?

גלאבקון: היטבת לשמוע, היפוקראטס, וגם אני היטבתי לשמוע את השאלה הזאת מפי סוקראטס ונדהמתי. ואני לא אתפלא, אם מישהו מכם יפקפק בדברי. גם אני פקפקתי בחוש-השמיעה שלי אותו רגע. ובאמת חשבתי, שמתיחותי הגדולה למראה התרגשותו הבלתי-רגילה של סוקראטס מתעתעת את אזני – לולא שמעתי מפיו של אדימאנתוס – “שאחרי שהתהלך בחדר הנה והנה כאריה פצוע השואף נקם, נעמד פתאום, הביט בי בעינים יורות זיקים – אך עיניו לא ראו אותי כלל, הן היו תקועות באותה חזות שראה אותו רגע – ואמר בחירוק שיניים: ‘הוי, חי האַאוּמנידות, אילו יכולתי פעם לירוק להם בפניהם!’ ואם תרצו, הרי גם פנייתו זאת אל האריכויות המתנקמות לא בשמן האמיתי, אלא בשם המנעים: ‘דורשות טובה’, דווקא הוא, שכל ימי חייו היה בז למכשפות עליונות אלו ושונא אותן באמונת העם – גם זה השים את לבי אל מצבו החדש, הבלתי-רגיל”. כך אמר אדימאנתוס.

היפוקראטס: כנראה, ששיחתו זאת, השניה עם הבחור, היא שהכריעה אצלו את לשון-המאזניים אחורנית. ולפיכך הייתי רוצה לשאלך גלאבקון, אולי שמעת עוד בדומה לזה מפיו?

גלאבקון: אולי לא יהיה מיותר למסור לכם עוד דבר: סוקראטס שאל אותו עוד, אם גם הנביא מנבא ומייעץ כדרך פוּתיה, היושבת על גבי בקיע-אדמה מעלה אדים משכרים וכך, בשכרון דתי, מוסרת היא את מה ששומעת מפי האל אפוֹלו? – הבחור פרץ בצחוק קל, שהנביאים אינם זקוקים לשטויות כאלה ולא לשום אמצעי שכרות ושכרון, להיפך, הנביא הוא בהיר שכל ואדיר הגיון – –

היפוקראטס: לגמרי לא מיותר, גלאבקון, מה שסיפרת בזה. מזה הוציא סוקראטס את המסקנה, שגם הוא יכל להיות נביא כזה, אך לא בהוראות דברי מוסר וחכמה שכל ימי חייו עסק בהן, אלא בזה, שסוף-כל-סוף לא יתחשב בחוקותיהם של אויביו ולא-יחת מפני העונש, אלא הגיע הזמן, שיעשה אותם לצחוק בהראותו להם, שאינו מפחד מפני המוות. זהו סודו של סוקראטס, כפי שאני רואה ברור – מה שבעצם ילדותי מאוד על פי שכלו והגיונו של סוקראטס עצמו, כי מה שאינו ניתן להוכחה בדרך ההגיון, הרי בעזרת המוות ודאי שלא.

גלאבקון: אני מתאמץ כל הזמן להעלות בזכרוני עוד ממה ששמעתי מפיו. ואני נזכר, שאחרי שאותו בחור הלך, אמר, ושוב כמו לעצמו: “גבורת הגבורות!” ושוב: “גבורת הגבורות!”

קריטון: ואני מתאמץ כל הזמן, וגם מצליח, לשלב את דבריו אלה של סוקראטס ואת התנהגותו זאת שאני שומע מפיו של גלאבקון, ולהתאימם אל דברי ההצטדקות שלו כבייכול, לפני פסק-הדין ואחריו. אך את זה נבצר ממני לעשות בלי פאידון, שרשם לו עד כמה שאפשר את כל דבריו בבית המשפט, שהיו מלאים לעג-בוז לשופטים ולצדקם וישרם, שבמקום לפייסם ולהניעם למידת-הרחמים, או לכל הפחות למידת-דין צודקת, הרגיז אותם עוד יותר. אך מובן מאליו, שגם דבריו אלה, סגנונם היה סגנונו, עד כדי כך, שמובטחני, שהרבה מדברי-הלעג שלו נתקבלו אצלם כדברי-שבח ואפילו כחנופה, שהלא זה טבעו של הלעג, כשהשומע אינו תופס את השלילה שבו, רואה הוא בו חיוב. אך בסיכומו של דבר היה זה באמת יריקה בפניהם".

היפוקראטס: ומה דעתך, קריטון, מדוע לא הקדיש סוקראטס את שיחתו האחרונה אתכם בכלא לשאלה זו, או לנושא זה בכלל? למה ביטל את זמנו בהתפלספות על אותה האמונה התפלה בחיי הנפש אחרי מות הגוף, במקום לבאר ולהוכיח את אמיתו זאת החדשה, את כוחו של אדם למות ולא לוותר, שאמנם אינה מתקבלת בשום אופן על הדעת ההגיונית, אך כנראה יש בה כעין איזה כוח מיוחד במינו, כפי שאני מרגיש יותר ויותר?

קריטון: חי אסקלפיוס שלך היפוקראטס, שבשאלתך זו אינך יכול להתהדר בכוח-הגיון מופרז. אם אתה בעצמך, שאין לפניך אלא עובדותיהם של חמשת חושיך, אם אתה מודה, שמיפנהו זה של סוקראטס יש בו איזה כוח, הרי עליך להודות, שכדי לנתח ולבאר כוח מיוחד כזה דרוש לא יום ולא יומיים ואפילו לא חודש-ימים, אלא הרבה יותר מזה. והאם לא בצדק יכול סוקראטס לחשוש, שמא לא נתפוס את האמת שבדבר, שגם בו לא התגבש עדיין אלא עד כדי אמת פנימית אדירה, אך לא עד כדי להוכיח אותה לאחרים? ומה גם שעצם המיפנה הזה הלא בא לשלול כל ויכוח והוכחה שבוויכוח, ועצם הוויכוח עליו שולל אותו לכתחילה ומעיקרו.

היפוקראטס: ואת האמת ההיא כביכול, על הנזלת המשתחררת מן האף, הצליח להוכיח לכם, מה? אני טורח ועמל כל ימי חיי לרפא, להבריא, לתקן את הגוף, שכשרונו האדיר שמו “נפש” – והוא בא פתאום ומהביל. – מדוע לא נולד בלי גוף?! – דבר אחד ברור: לנביא לא הצליח להיות, ונוסף לכך: אפילו מפי אותו בחור בהיר השכל לא קיבל את האמת האיתנה, ש“המתים אינם יודעים מאומה”. אני שתקתי אותה שעה כי חששתי, שאם אתערב בשיחתו זו על המוות, אהפוך את השיחה לוויכוח סימפוזיוני ואקלקל את הכול – והייתי בטוח, שהבחור הצליח אצלו בנידון זה. והנה פתאום “הישארות הנפש”!

ברגע זה הופיע פילאכס.

עצם צורת הופעתו ניבאה להם את חוסר הצלחתו של האתליט הצעיר, שעמד בראש מושפל ושתק. – היפוקראטס ראה בין-רגע בבחור, שזהו בנו של אלקיביאדס.

היפוקראטס: הזהו בנו של אלקיביאדס? – חבל, שרק ברו הוא כולו אביו, אך לא תוכו.

פילאכס: (הזניק ראשו כנשוך נחש ונעץ בו עיני-זיקים) מי הוא האיש הדר-הפנים ומהיר-השיפוט הלזה, שאני חייב לכבדו מפאת ימי-חיי המעטים?

קריטון: הרופא הגדול היפוקראטס.

פילאכס: סלח נא לי, בחירו של אסקלפיוס, אם פגעתי בכבודך כמלא נימה, אך אני לא כשודד הלכתי להציל את סוקראטס.

היפוקראטס: אלא מה, כמינקת? אביך היה ממלא את שליחותו בלי פשרות.

פילאכס: אך לא כנגד רצונו של סוקראטס!

היפוקראטס: האם לא לכתחילה הלכת לעשות את שליחותך כנגד רצונו כפי ששולחיך אמרו לי?

פילאכס: זה היה שלא בנוכחותו של סוקראטס – –

היפוקראטס: (קם): התלך אתי, בן אלקיביאדס?

פילאכס: אולי נצליח לקחתו בזרוע – בתנאי אחד: אם אפילו במלת-הברכה “חאירָה” לא תקדמהו, שכן אם סוקראטס יפתח את פיו לענות לך – אבדת במזימתך וזרועך גם יחד. מלבד מזימתם וזרועם של שופטי אתונה חלאת-האדם, אין מזימה וזרוע בעולם שיוכל לכוח-הגיונו של בן המיילת פאינאריטי. תוך רגעים ספורים של דבריו הרגשתי, שכל ימי חיי הצעירים חלפו לריק על שלא שמעתי אף פעם את ארשת-שפתיו הנמלצת להפליא – –

היפוקראטס: אם כן – –

הוא לא הספיק לומר דבר-מה, לפי שברגע זה נכנס שמש בית-המשפט אגוס ופנה אל קריטון למסור לו דבר חשוב – – פניו היו חיוורים כסיד ובעיניו הבולטות יאוש וכאב תהומי.

אגוס הביט סביבו כמפחד לדבר בגלוי, אך כסנופון הרגיע אותו, שכאן, בחברה זו אין לו מה לחשוש.

אגוס מצא בקושי את הכוח לדבר.

"היכו אותו – – " גמגם.

“את מי?!” שאל היפוקראטס חיוור גם הוא.

"מליטוס – – " ענה השמש וניגב את עיניו.

קמה דממה.

“איך קרה הדבר?” שאל היפוקראטס.

“אינני יודע, איך התחיל”, סיפר אגוס תוך התייפחות כבושה, “קודם לכן באו שלושת הסוּקופאנטים⁵³ המלשינים הנבזים אניטוס, מליטוס ולוקון. ראיתי שהם מרוגשים, אך צוחקים בהתרגשותם. מתוך שיחתם לא שמעתי אלא את דברי אניטוס אל מליטוס: “אתה תקרא לו מן הדיתוּראמבים שלך, שכתבת לכבוד יופיה של הקדשה הישישה אורגאיה. אחר כך תשאל אותו, מה דעתו על השיר? ואתה לוקון”, פנה אל רועה-הזונות המסואב, וקרץ לו בעינו האחת בלווית תנופת-יד ותנועה ברגלו, “אל תקפוץ ידיך. האלים, שזקן-ממרא זה מחרף ומגדף אותם, עומדים לימינך”. – כעבור רגע קיבלתי פקודה מאת המנהל, להכניס את שלשתם אל תאו של סוקראטס ולחזור מיד, ולחכות מפיו לפקודה אחרת. לבי דפק בי בחזקה, כי ראיתי, שהמנהל עשה עם הסוקופאנטים יד-אחת וחיפשתי איזו דרך לרוץ אליך, קריטון הנעלה – אך לא הצלחתי, ולמען האמת, גם לא האמנתי, שירימו יד על סוקראטס. אחרי כן שוב הופיעו השלשה ובצחוק על פיהם מסרו דבר-מה למנהל, שגם הוא צחק. מיהרתי מיד אל סוקראטס ומצאתי אותו במצב עלוב, שובר ושכוב על פניו, על בטנו. נגשתי אליו בזוועה, אמר. כך הבאתי לו לגימת-יין. הוא בלע טיפות אחדות ואחרי כן אמר כמעט נטול-קול: ‘הם הקלו עלי את מר-המוות’. – ומה שבא אחרי-כן היה גרוע מכול. נכנס אניטוס ובמתק-שפתיים וקול רך כדבש אמר: ‘האם פגע בך מישהו, סוקראטס?’ – – ומשסוקראטס לא ענה לו במכאוביו ועלבונו, הוסיף באותה הנעימה המתוקה עצמה, כדורש טובתו ושלומו: ‘הנה למה לא שיבחת לו את שירו היפה של משוררנו מחונן-האלים מליטוס? אפילו על סף-ההאדס אינך חוזר בך מרוע לבך, הוי סוקראטס! ואני צר לי עליך מאוד’. ועל זה התחלחל סוקראטס בכל כוחותיו, קם והזדקף – ובמלא הפה ירק לו ישר אל תוך פניו, ושוב התמוטט”.

דממת-מוות רבצה על פני כולם, ובתוך הדממה קפץ גלאבקון ממקומו וצעק וידיו על ראשו:

“אלקיביאדס!” אַיֶךָ?!" – והתמוטט בפניו על השולחן.

פילאכס העביר את עיניו הירוקות מאחד למשנהו, אחר כך אמר בשיניים חורקות ואגרופים קפוצים:

“אני אלמדהו לעלע בלעגו לסוקראטס את דם ריאתו המרוסקת!” ופנה והלך.

פאידון קם ורץ אחריו – –

קם גם היפוקראטס ואמר:

“אני מקווה, שיתנו לי לטפל בו” – ומיהר ללכת.

אפלטון: עדיין לא הצילו חיי אדם בעזרת העצבות והיאוש, – מי יודע את שמה של אניית אותו בחור מפיניקיה העוגנת בקורינתוס?

קריטון: כבר חשבתי על כך גם אני – – שמה “קירוס”. רוצה אני לשלוח אליו שליח – – לא! אני עצמי אלך אליו – – דומני, שבכוחי להשפיע על רב-החובל יותר מכל איש אחר בעולם. וברור לי, שהוא יעשה את הכול למען חייו של סוקראטס.

חנון נדהם לשמע פסק-הדין; אף על פי שסופו זה של הפילוסוף המוכיח בשער היה מדמדם לו בלבו כל הזמן. זה נתברר לו מתוך שיחתו השניה אתו, כשסוקראטס חזר על מה שסיפר לו על הנביאים, ולבסוף מלמל לעצמו: “לירוק להם פעם בפניהם בלי-חת! ולא להוכיח להם בהגיון ולא להתווכח אתם!” – חנון סיפר להם זאת. – מוכן הוא כמובן, לכול בעולם במחיר חייו של היקר באדם זה. האניה “אגון” עוגנת כעת בעכו. בין כך ובין כך אִנה לו אלהים ענין לנסוע עכשיו לעכו.

אם הצליח פאידון לעצור ברוחו של פילאכס – לא ידוע. על מליטוס איש לא שמע מאז כלום. אך גם לא על בן אלקיביאדס.

גלאבקון מיהר אל דירת אמו של פילאכס – אך הדירה היתה סגורה.

אחת השכנות שראתה את גלאבקון מנסה לפתוח את הדלת, אמרה:

“תמהני עליך איש לא ידוע לי, אך פניך לא פני גנב הם, וגם לא פני בער, הבא לגנוב לאור היום. הלא אם הדלת סגורה, סימן שבעל הדירה אינו רוצה שייכנסו”.

“צדקת אשה רבת-תבונה, אך ראשית, לא בעל-הבית הוא שסגר את הדלת, אלא בעלת-הבית; או אולי מתכוונת את לבנה פילאכס, שאני הנני ידידו ושאביו היה ידידי המופלא?” אמר גלאבקון והושיט לה מטבע. אחר כך לחש לה: "זהו שכר הבשורה הטובה שאשמע מפיך אשה טובה – שהם ברחו – ".

“הם נסעו הביתה לאשפארטה”, לחשה לו גם היא, “והאלים ישמרו עליהם בחסדם, כי אשה טובה וחכמה היא האשה תיריזיה, ובנה פילאכס חביבם הוא”.

– ד –    🔗

חנון הגיע לעכו.

את הכל ידע “הבחור מפיניקיה” על רב-החובל ועתליה מפי רחבת בעלת-המרזח, ורק לא זאת, שהיה לו סכסוך עם סוקראטס, שבגללו עזב את דרך-התהילה והיה לרב-חובל. ואילו ידידי סוקראטס, שידעו על אותו סכסוך, לא שיערו, שהוא-הוא רב-חובלה של האניה “אגון”.

כשחנון הגיע לעכו, מיד שלח לקרא לאביה של עתליה – ומינהו למפקח על בית-מלאכת-הזכוכית.

נבו חזר הביתה ובישר את הבשורה לבתו, שכל זמן שבעלה היה בדרך היתה יושבת בבית-אביה.

“לכי אליו בתי, והודי לו על סדו. והאירי לו פנים, כי איש חסד הוא חנון בן עדין, וגם אליך נוטה את חסדו מתמול שלשום”.

בדרך נזכרה עתליה פתאום, שאביה שאל אותה פעם: “ואם אחד מאחינו יבקשך מידי לאשה?” – והנה אמר לה, שחנון בן עדין נוטה את חסדו אליה מתמול שלשום. לא קשה לנחש, מי הוא אותו “אחד מאחינו, שיבקש את ידה”. אך את ברק-החרטה על שנישאה לקריזון גירשה כזבוב טורד. ואילו מלך ישראל היה מבקש אותה לאשה אחרי שהכירה את גרישון?! – אך היא שמחה לבואו של חנון הטוב והמיטיב מזרע הכוהנים.

על שאלתו של חנון לעתליה, איפוהו בעל-נעוריה, ענתה, שהפליג לסוניון. חנן החוויר ממש. היא הרגישה בקדרותו הפתאומית ולשאלתה על כך, ענה לה, שרב-החובל נחוץ לו נחיצות דחופה, ובעיקר מעוניין הוא שלא יחזור לעת-עתה ליוון. ועל זה הרגיעה אותו עתליה, שאישה שוב יחזור מסוניון הנה לעכו, ומיד הוסיפה: “גרישון בין כך ובין כך לא יחזור לאתונה, הוא היה לעברי ויישאר אתנו”.

מובן, שזה לא הרגיע את חנון; הלא הוא מעוניין לא ברב-החובל, אלא באנייתו שלא תמהר לחזור לאתונה.

“וגם האניה ‘אגון’ לא תחזור?” שאל במועקתו שאלה לא הגיונית ביותר, אך מיד הוסיף: “אם כך, הרי עליו לפרוש מן האניה שבסיסה באתונה?” ובלי לחכות לתשובתה החליט לעבור ישר אל הענין, אלא שעתליה פסוק-משלי בצבץ לה מלבה אל שפתיה:

“דרך אניה בלב-ים ודרך גבר בעלמה!” אמרה בחיוך, אך בלבה האמינה באמונה שלמה, ששני הנפלאות הללו מן הארבעה שבחכמת המלך שלמה, דרך האניה בלב-ים ודרך הגבר גרישון אליה, קשורים זה בזה בידי אלהים לטובתה. חנון היה לה ברגע זה בחינת כוהן, שאפשר להתוודות לפניו וכיוון שנוסף לכך הוא גם “נוטה אליה את חסדו”, פתחה לפניו את סגור לב האשה שבה, וקודם כל להראות לו, שאילו היה סיפק בידו לבקשה לאשה, לא היתה אי-ראויה לכך, שהיא מזרעה של בת-שבע אֵם המלך שלמה, שקראה לו בשם-חיבה למואל והטיפה לו מוסר-אֵם, ולכן לימדה אותה אמה בריעה ושיננה לה מילדותה את ספר-משלי בעל-פה מתוך מגילת-קלף מורשת אבותיה של אמה. ושגם אביה אינו בוז-משפחות ושבהיגלות העם לבבל, ברחה משפחתה אל בין ההרים ולא עזבה את הארץ והוא בקי בתורת משה – – והתחילה לפרוש לפניו את מגילת חייה ושיבצה אותה באמרי-בינה מספר-משלי:

"אלוף-נעורי גרישון, ששמו היה קריזון, הוא בן ארץ סיציליה ואזרח אתונה, אך הוא המיר את אליליו באלהי-העברים, גיבור משולש היה במרוצת האולומפיה שם כדברי המלך החכם, ‘בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל’ – "

“ולמה עזב את האולומפיה?” שאל חנון.

"הוא סיפר לי, אך אני לא הבינותי את הדבר לאשורו: איזה סופיסטס כזה פיקח שם באתונה, ניבא לו פיק-ברכיים ומזג לו רעל בחשקו, ועל זה עזב את ההתחרות והיה לרב-חובל כאבותיו בארץ סיציליה, כי גם הוא היה בנעוריו יורד-ים שם. אמרתי לו: היטיב לעשות אותו סופיסטס ‘על אץ אך למחסור’ אמר המלך החכם – – "

“מה היה שמו של אותו סופיסטס?”

"אינני יודעת; גרישון אלוף-נעורי לא רצה להעלות את שמו על שפתיו, כי שונא הוא לו שנאת-מוות ומצפה ליום בו יוכל להתנקם בו, ‘כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם’, אך אני אמרתי לו, ‘בחסד ואמת יכופר עוון’ – – "

חנון חייך כל הזמן לפסוקיה, אך גם השתאה לזכרונה הטוב. ומיד עלה בו החשד שמא סוקראטס הוא אותו “סופיסטס”, כי יש בזה מרוחו של סוקראטס, ובוודאי היתה לו סיבה לכך – אך לא העז לגמור את מחשבתו זו, שכן אם זה סוקראטס, הרי הכל אבוד. אתליט פצוע-נפש זה ימהר דווקא לאתונה עם אנייתו כדי להחיש את מותו. ולכן החליט חנון לפרוש לפני האשה הצעירה את כל הפרשה כמות שהיא. אך קודם כל רצה לבחון את היחסים שבין רב-החובל ובין אשתו ומהי מידת השפעתה עליו, על כל פנים לפי אמונתה שלה.

“ובעל-נעוריך הסכים להיות לבן-העברים ולא לחזור לאתונה?” שאל.

"הוא נימול כאחד העברים וישמור גם על יום-השבת וגם על ימי-דוותי, כפי שאמר החכם מכל אדם: 'בטח בה לב בעלה – – – ' אמרה עתליה.

וכך פרש לפניה חנון את כל הפרשה העגומה, שבאתונה חי גוי צדיק תמים, שהעיר החוטאת אינה ראויה לו ושכל ימיו רדפו אותו בשל תוכחתו ולבסוף דנו אותו למוות בלי כל חוק וצדק כשהוא בן שבעים שנה. חנון תיאר לה את שופטי אתונה וזקניה כפי שנודע לו מפי אותו זקן, שנפגש אתו בבית כסנופון והלה ליווה אותו לנמל קורונתוס – בצבעים שחורים למדי כהווייתם, ואחר כך תיאר לה את סוקראטס, אך בלי לפרש בשמו, ואת מצבו הטראגי עד שעלו לה ניצוצי-דמעות בעיניה.

“‘איש חכם נשפט עם איש אוויל’”, אמרה כמעט בבכיה.

“‘ופי-אוויל מחיתה קרובה’” ענה גם הוא בפסוק מספר משלי, והוסיף: “והמחיתה קרובה מאוד ועלינו למהר מאוד להצילו בטרם נאחר!” ובלבו שאל: האם כוחה רב בה על רב-החובל עד כדי כך, שאהבתו אליה תתגבר על שנאתו לסוקראטס? – ולכן החליט ואמר:

“וזה תלוי גם בך!”

“ומה שמו של אותו צדיק מיסכן?”

חנון היסס רגע, אחר כך אמר:

"ראוי הוא שתלמדי את שמו: סוקראטס – – "

עתליה חזרה ונקבה את השם: “סוקראטס, סוקראטס” – שם זה היה מדמדם בה כמוכר – – היא שמעה פעם את קריזון מספר לחבריו את ענין עזיבתו את האולומפיה – – אך חנון קם ללכת ואמר:

“עתליה בת בריעה מזרע המלכה בת-שבע – – אם אלהי אבותינו בלבך, עשי את כל מה שיש לאל ידך לעשות כדי ‘להציל לקוחים ממוות ומטים להרג’! הבטיחי לי זאת, כי ‘ביראת אדוני מבטח עוז’!” ואם תהיי זקוקה לעזרה לבעל-נעוריך להתערותו בארץ אבותינו, פני נא אלי. –"

בזה השפיע יותר מכול. מה לא תעשה למטרה זו?

“להיות באדוני מבטחך הודעתיך היום אף אתה!” ענתה בנדר.

משהלך חנון הוברר לה לעתליה לאט-לאט, שסוקראטס הוא אותו “הסופיסטס הפיקח”, שבעלה שונא אותו כל-כך. אך דבריו האחרונים של חנון הכריעו בה את היסוסיה פן תעלה את חמת-בעלה בתתה יד להציל את שנוא-נפשו – –

אחר כך הוציאה את העשתורת מאחרי-הקיר, שמה אותה בחיקה והתפללה:

“עשתורת לי רבת החסד והאהבה, אשר הבאת לי את גרישון מאפסי-ים ותתניהו לי לאיש-חיקי, ובמצוות אלהי אבותי הכנסתו בברית אברהם, אנא, יפי-נא את חמודותי בעיניו עשרת מונים למען ישמעני ויעזור לחנון בן-עדין מזרע הכוהנים להציל את הסופיסטס הצדיק ותני בלב בעל נעורי גרישון בן-אברהם שאט-נפש לעיר הזונה אתונה ולאנשי בליעל למען תקצר יד הרשע להדיחו ממני ומאלהי אבותי לעולם ועד אמן סלה” – אמרה וזלפה על הפסיל מי-בושם מהול באגלי דמעה, אחר כך נשקה לה בחמוקי-ירכיה בכל חום לבה, שמה אותה בחובה, שכבה על יצועה ונרדמה.

 

V. נִקְמַת הַסּוֹפִיסְטֵס    🔗

– א –    🔗

באתונה התהלך באותו זמן סופיסטס אחד בשם סופרוס. אחד הטיפוסים המובהקים ביותר של סופיסט וקיניק כאחד. למראית-עין היה סופרוס תלמידו-מעריצו של סוקראטס, אך בסתר לבו שנא אותו שנאת-מוות, כלומר, שנאת סופיסטס מקצועי לפילוסוף אמיתי. לעומת הפילוסופים, שסוקראטס הציב להם למטרה אחת יציבה עד כדי קדושה, את המוסר האנושי הנעלה ואת דרכי בירורו והבהרתו בכוח ההגיון העקיב והבריא, ואת הפילוסופיה הזאת היה מלמד שלא על מנת לקבל שכר – היו סופיסטים, שמטרתם היתה להטוטי-ההגיון עצמם, הפלפול החריף והחד כחרב-פיפיות, שבכוחו אפשר להוכיח הוכחה ניצחת כל דבר והיפוכו כאחד. פירושו של דבר: אין דבר יציב בעולם. לא בתורת החברה, לא בהשכלה ובדעת, ולא בחכמת-המדינה ולא בדת. ומובן, שזה הביא בהכרח לידי פריעת מוסר, קודם לידי יחסיות חשיבותן של המידות האישיות, במקום המהות הענינית עצמה, אחר כך לידי יחסיות, במקום המוחלט, לידי השמא הגדול, במקום הברי, הוודאי היציב, ולבסוף – במקום היחס החיובי אל הזולת, אל החברה, אל הציבור, אל המדינה ואל האנושות, באו קו-מידה ואַמת-מידה של האנוכיות. ודווקא כאמת-מידתו היחידה של “המוסר”. “מותר מה שלתועלתי”. כלומר, מצב שלפני מתן תורה אנושית. תוהו-ובוהו. ומה יכול מוסר שכזה ועקרונות כלאו להוליד ולגבש, אם לא רדיפת-הכבוד האישית? –

אם היה מישהו, או מישהם, שזקני-המדינה צריכים היו להאשים בקלקול הנוער ובחילול קדשי הדת, הרי הם הסופיסטים ממין זה. משום שעד אותו זמן לא ידעו דברי-הימים להט כזה, התפעלות כזו והערצה כזו בלב הנוער לאיזה רעיון או תנועה, כלהטו והערצתו של בני-הנוער האתונאים לסופיסטיקה זו המערערת את יסודות המוסר החברתי.

וכיוון שמורי הסופיסטיקה היו מורים מקצועיים, הרי הנוער לא חשך מהם גם שכר-לימוד. וסיסמת הלימוד היתה “לעשות את הנאום החלש לחזק”, אחד הלהטוטים שבו היה, להביא לידי נצחון את מעשי-העוול על מעשי-הצדק, לסתור את המושגים המקובלים על דרך-ארץ, נימוסים, על היאה ושאינו יאה בחיי האדם. מה שהיה עד עכשיו יאה, אינו יאה עוד. – וגם להיפך. וכך פקעה גם זכותם של ההורים לחנך את בניהם בדרך המוסר המקובל, וביחוד אחרי שהבן התבגר קצת.

אמנם ראשיתם של הסופיסטים היו אנשי מוסר, מורים להגיון, לחכמת הטבע ולחכמת המדינה, שבזכותם קמה תנועת ההשכלה הכללית, אך בסופה בא הניוון השכלי והמוסרי גם יחד, שתקף את הנוער כמחלה מידבקת.

אחד הסופיסטים הללו נפתולי-השכל להפליא היה סופרוס איש טינוס, שבין תלמידיו היה צעיר אחד כבן ארבע-עשרה, זריז-שכל יותר מכל שאר התלמידים. אביו של הנער, שאהדתו נתונה לסוקראטס ושרק לרצון אשתו לא התנגד ללמידת הסופיסטיקה של נערו, הזמין אל ביתו את סוקראטס באמתלה, שרוצה הוא להראות לפילוסופוס את חריפות שכלו של הנער. הופיע סוקראטס ונתקבל בכבוד גדול; וסופרוס השתמש כל שעת השיחה בביטוי “ידידי הגדול סוקראטס”, אף כי סוקראטס לא הכירו כלל. ולבסוף הציג המורה מחזה-שיחה בין האם ובין בנה הצעיר; השיחה צריכה היתה להפגין את הצלחתו של המורה הסופיסטס בחינוך הבן הכשרוני. והנה השיחה:

הבן: אמא, מה אני לפי דעתך, אדם או כלי-בית, או אולי סוס?

האם: מובן, שבן-אדם.

הבן: עבד, או בן-חורין?

האם: מובן, שבן-חורין, בני.

הבן: והאם אפשר לקנות בן-חורין?

האם: לא בני, אי-אפשר.

הבן: והיכול משהו להיות קניינו של מישהו אם לא קנה אותו?

האם: לא יכול.

הבן: ולא ירש אותו?

האם: לא יכול.

הבן: ולא קיבל אותו במתנה?

האם: לא יכול, בני.

הבן: או אולי יש עוד דרכים לכך, שמישהו ירכוש איזה קנין לעצמו?

האם: אינני רואה דרכים אחרות.

הבן: והאדם הרוכש לו קנין בדרך אחרת משאמרנו, האם הוא קנינו על פי הצדק והיושר?

האם: לא, בני.

הבן: ואם בן-חורין בא ונותן עצמו במתנה למישהו?

האם: אם הוא עצמו מוצא בזה תועלת או הנאה, או מטעם אחר, יוכל לעשות זאת, אם רצונו בכך.

הבן: ובלי רצונו?

האם: לא, בני, בלי רצונו לא.

הבן: אם כן, באיזו רשות את אומרת, שאני בנך?

האם: הלא אני ילדתיך!

הבן: ברצוני או שלא ברצוני?

כאן נתקעה האם בלי תשובה.

אך היא הלא כבר הכירה את הסופיסטים ואת תלמידיהם.

האם: טוב, בני, ועכשיו הוכח-נא לי, שאתה בני.

הבן: אין קל מזה. ולא רק בנך-שלך, אלא גם של אבא. – איך נעשית לאשתו של אבא?

האם: על ידי הסכם בינינו.

הבן: והסכמתם שהכל משותף ביניכם?

האם: הסכמנו, בני.

הבן: וגם גופיכם משותפים לשניכם?

האם: מובן מאליו.

הבן: וכל מה ששייך לגופיכם.

האם: הכל.

הבן: ומה שאתם מייצרים שניכם יחד, זה ודאי ובוודאי קניינכם המשותף.

האם: ודאי ובוודאי.

הבן: אם כן ודאי ובוודאי שאני קניינכם המשותף. או אולי לא?

האם: כן, בני.

הבן: כן? אך עדיין לא הוכח בזה, שאת אמי שלי – –

והוא מוכיח לה כשמש בצהרים, שהיא אמו והוא בנה, ושוב את ההיפך.

אמו של הנער נהנתה מהתעמלות-מוח זו בנחת-רוח וחיכתה לדברי-שבחו של סוקראטס. וגם אביו חיכה. – אך להיפך מאשתו: הוא ידע את דעתו של הפילוסופוס על הסופיסטיקה הריקה.

סוקראטס: (אחרי שלגם מן היין הטוב ושיבח אותו) תמהני, אם בעל כרמו של יין נפלא זה רוצה למהול אותו ביין-באושים כפי שעושים שיכורי האביונים העוללים בכרמי-זרים אחרי הבוצרים, אוספים את ענבי-הבוסר יחד עם הבאושים ושותים את העסיס המפוגל לתיאבון.

בעל-הבית: אני הוא בעל כרמו של יין זה, ולא יעלה על דעתי למהלו בשום יין אחר בעולם.

סוקראטס: ואתה אוהב ומוקיר את כרמך ויינו המשובח ומטפל בו כהלכה.

בעל-הבית: ואיך אחרת, סוקראטס?

סוקראטס: המותר לי לשאלך מארחי הטוב, בידי מי אתה מוסר את כרמך לטיפול, כי הן לא יתקבל על הדעת, שאתה לבדך מטפל בכרם כולו בלי עזרת אחרים.

בעל-הבית: ברור, סוקראטס; אמנם גם אני אינני בור גמור בטיפול כרמים, אך אין זו עבודה לאדם אחד לבדו.

סוקראטס: והאיש העוזר לך, כלומר, הכורם, האם מומחה הוא בעבודתו?

בעל-הבית: אני עצמי בחרתי בו, אך בכל זאת אינני סומך עליו בלי לבדוק את טיב עבודתו.

סוקראטס: מיטיב אתה לעשות, מארחי הזהיר. ואמור נא לי, אילו היית מומחה בכרמים, האם היית שוכר לך מומחה שיפקח על עבודת הכורם שלך?

בעל-הבית: מסתבר שהייתי עושה כך ואולי גם הייתי שוכר את המומחה עצמו לכורם לי.

סוקראטס: קבל נא ממני, איש רב-תבונה, את שבחי בפניך, אף כי אינני רגיל בכך, כשם שאינני רגיל לגנות את האדם בפניו אם אין לי סיבה מיוחדת לכך. אך מכיוון שהפעם יצאתי מכלל הרגלי זה ואמרתי לך את שבחי בפניך, הרשה נא לי למנות לך גם את חסרונך בפניך.

בעל-הבית: וכי מה מצאת בייני, סוקראטס, שבגללו יש לגנותני?

סוקראטס: לא לגנותך רוצה אני, אלא רק להזכיר לך את שגיאתך – ולא בגלל יינך המשובח, אלא בגלל בנך, המשובח גם ממנו, שכפי הנראה מעדיף אתה עליו את כרמך, ולא בצדק.

בעל-הבית: מאין לך זה, אורחי המופלא? וכי מה ראית בנערי זה, המכבדך כבוד רב לא פחות ממני?

סוקראטס: לא בו מצאתי פגם, אלא בך, שמוסר אתה אותו לכורם קלקלן, המגדל לך באוש לסחוט ממנו יין קוסס מר-חמוץ, שחיך-הגיונו של אדם מתכדר וקוהה ממנו יותר מן היין הגרוע ביותר. וחבל על נערך, שכשרון תבונתו ראוי למטפל-מחנך מן המהדרין. – ואני לא אמרתי לך זאת אלא משום שמחזיק אני לך טובה לא רק על יינך המצויין, אלא בעיקר על שנתת לי דוגמה לכך, איך כורמים אשפרים מחבלים באתים ומעדרים חלודים את שתילי-כרמינו הרעננים ואין מי שימחה בידם. (הוא קם) ואני מקווה, מארחי רב-החסד, שלא יהיה בלבך עלי, הרוחש לך ולרעייתך הטובה ולנערך הנהדר אהבה וכבוד ומקווה לראות את בנך כאזרח טוב ורב-כבוד, כי רואי הוא לכך.

בעל-הבית שליווהו החוצה, הודה לו בחוץ מעומק לבו על הלקח – לאשתו.

סופרוס ישב קפוא ומרותח כאחד. ורק אחרי שסוקראטס יצא, גמגם גמגום לא מובן לגמרי. ובעל הבית, איש בעל רוח בדוחה במידה מרובה, אמר: “אולי אבקש את סוקראטס למפקח על כרמנו? רעיון לא רע”, הסכים לדברי עצמו. “רק שאלה, אם יסכים לכך? שכן כפי שידוע לי, הוא פילוסופוס שלא על-מנת לקבל פרס והלא אין אני יכול להטריח אדם בחינם. מה דעתך, סופרוס חריף-הדעת?”

“עובד בחינם, עבודתו לחינם”, ענה הסופיסטס וקם והלך.

ומאותה שעה לוטש הוא שיניו לסוקראטס – אך בסתר, במסווה “ידידו הגדול של מקור-החכמה”. ומחכה לשעת הכושר. והיא באה: ידידיו של סוקראטס מסרו לידיו תפקיד, המתאים בדיוק למטרתו – נקמה בסוקראטס. ומיד גם ראה את מצפונו נקי ומרוגע: אם רוצים להציל את סוקראטס מן המוות – הלא זהו בדיוק מה שהוא רוצה! הנקמה בסוקראטס הבשילה והתגבשה אצלו בצורה סופיסטית מובהקת: שתהא ראויה גם לו עצמו כאיש-הרוח, פילוסוף, וגם לסוקראטס: השפלה רוחנית, מוסרית, “פילוסופית”, ודווקא פנים אל פנים, כמו שסוקראטס עשה לו. – צורת-נקמה זו לא היתה בת-יומה. בין אויבי סוקראטס, ששמרו לו איבה נסתרת, היו גם גורגיאס ופולוס, סופיסטים מובהקים, שגם זכו להתווכח עמו ויצאו מפניו בשן ועין: מובן, לא במכת-תבוסה בלי ויכוח כמו סופרוס, שסוקראטס לא זיכה אותו אפילו במלת ויכוח אחת. ויחד עם זני הסופיסטים הללו זמם את דבר הנקמה. אך בעוד שהם אמרו להכות את סוקראטס מכה סופית על פי מתכונתו הידועה של ראש הסופיסטים פרוטאגוראס: בקאטאבלונטס, דהיינו, במלים מכריעות ארצה, החליט סופרוס להכותו בהוראת אצבע, בידיים מוכיחות: הנה סוקראטס המנוול הכפול! זה שנים שמטיף הוא לשמירת החוק “אפילו אם מישהו יכך מכת-לחי ויתנך לגידופים” – והנה בורח הוא כגנב מפני החוק! ושנית: זה שנים שמטיף הוא לעולם הבא ולטוהר הנפש בעולם הבא – והנה הוא נפחד מפני המוות, וזה גם הוכחה לכך, שגם נפשו “אין בה מתום והיא מלאה רשומי-מלקות וצלקות של קשר ועוול, מסורסת-צורה ומכוערת” ביותר! מה לעומת זה נקמת-המוות?! – וזה באותם הימים עצמם, שסוקראטס נתן את הגושפנקה הסופית, בבית-האסורים, לפני מותו! לתורתו על השארות-הנפש אחרי המוות! – להוכיח לו לא בראיות פילוסופיות, אלא במעשי-הבריחה שלו עצמו, העושה את כל תורתו וחכמתו וישרו וצדקתו פלסתר!

וסופרוס נסע-נשיא על כנפי רוחו היוקדת לנקמה – וכל הדרך שקל ושינן לעצמו את נימוקי-הסופיסטיקה שלו בשיחתו הקרובה עם רב-החובל, שיכרוך אותו על אצבעותיו ויטהו אל מה שלבו חפץ. ידידיו של סוקראטס רוצים שאשפיע על רב-החובל, שלא יחזור עם אניתו “אגון” לאתונה עד שיבריחו אותו – כבר עצם מעשה זה הוא הערמה על החוק. ודווקא על חוק אנושי רחום, שעד שהאניה הנמצאת בדרך ולא תחזור אל בסיסה באתונה, אסור להוציא שום פסק-דין מוות לפועל – –

ובין-רגע עמד הסופיסטס על היפוכו של הדבר: חוק זה אינו בעצם אלא מעשה אכזריות מרשעת: עינוי-דין לנשפט למיתה. במקום למהר ולהוציא לפועל את העונש האיום, מאריכים לו את ימי עינויו. – וגם זה גרם לו לסופרוס הנאה מיוחדת. –

אנייתו המהירה של דיאו, “פטירוכס”, שבה נסעו, חצתה את הגלים כמו בחרב, מהר, מהר בא יום נקם ושילם – –

וגם דיאו כאילו דוחף הוא את האניה ומפיח את רוחו במפרשיה, מהר, מהר, זה יהיה עסק-תועפות, אותו החומר השקוף. –

דיאו היה אחד מעשירי אתונה, בעל אניות-סוחר ולהוט לכל עסק בעולם, וביחוד לחידושים בעולם המסחר והתעשיה. ובסוניון היה לו כעין שותף-יועץ, שבלעדיו לא הכניס את ראשו בשום עסק חשוב. כסנופון שידע והכיר את דיאו, הראה לו את לוחית-הזכוכית, שהבחור השאיר לו כאות-תודה על הארחתו אותו, וכשדיאו נלהט לחומר המופלא החדש, הסכים לחברי סוקראטס לא רק להסיע את סופרוס לסוניון, אלא גם לשחד את רב-החובל של האניה “אגון”, ואם יהיה נאלץ לעזוב את אנייתו מחמת פשע-איחור, יתן לו גם מישרת רב-חובל באחת מאניותיו. – כסנופון לא גילה לו, מנין לו החומר החדש, אך הבטיח לו, שאם יקיים את תנאי ההסכם, יגלה לו את האדם שממנו קיבל אותו, וההוא יתקשר רק עמו, עם דיאו, בהעברת החומר לסחר, שכן בא עם בנו של אותו סוחר-זכוכית לידי הסכם, שהוא, כסנופון, יקשר את אביו בקשרי-מסחר עם אחד מסוחרי אתונה, “אדם שיש לו חוש מסחרי בריא לדברים שיש בהם משום חידוש ותועלת למדינה”. כך אמר לדיאו, ובזה לקח את לבו של הסוחר הצעיר – שבאמת חשב על כך. להציע אותו כבא-כוחו של סוחר-הזכוכית באתונה.

– ב –    🔗

לא רב-החובל קיבל את דיאו וסופרוס באניה “אגון”, אלא משרתו, שבין רגעים אחדים סיפר להם בדברנות מופלאה מוסקת בקיטור-היין, מי הוא בעצם רב-החובל שלו, תפארת עם-יוון גבור האולומפיה ומדוע החליט להיות יורד-ים ושזה ענין של אשה יפהפיה מכנען, שלכדה אותו ברשתה ואין פלא בדבר, כי “עליכם לראות אזרחי אתונה הנכבדים את האשה הזאת ולא מפני שאני אינני מעריץ את נשי יוון חלילה, יודע אני כמוכם, שנשי-אתונה הן פאר העולם, אך זה יוצא מן הכלל אשה פיניקית זו ואין פלא בדבר, שהיא, אף כי אוהבת היא אותו אהבה עזה, כי איך זה אפשר לא לאהוב אתליט נהדר כזה, חביבו של אירוס, חומדת לה גם לצון בו ודורשת ממנו דברים, שאזני אדם תצילינה לשמעם, והוא ממלא אותם. כן הכריחה אותו עשתורת פיניקית זו שיחתוך – זה מצחיק מאוד – שיקצר – אוי, כמה זה מצחיק! – שיעשה ניתוח בזכרותו (הוא צוחק בכל גופו) אוי, אוי, אוי!”

“והוא עשה זאת?” שאל סופרוס.

"אם הוא עשה? הוא הראה לי! – ומי לא היה עושה זאת לאשה יפהפיה ארורה כזו? גם אני הייתי עושה וגם אתם, אזרחי אתונה רבי-היכולת, ואחר כך הכריחה אותו לקבל עליו את “השבת”. זה יום אחד של בטלה ועצלות בשבוע וזה דווקא טוב, אך מה שהיא מסוגלת עוד לעשות! פעם בחודש אינה נותנת לו לנגוע בה באצבע קטנה, אתם מבינים, ימים אחדים עליו להתרחק ממנה תכלית ריחוק ואפילו לא לשכב אתה במיטה אחת! אפשר לצאת מן הדעת\! אך מה לא יעשה אדם לאשה ארורה ונהדרת כזו? כי הלא – – "

“חכה רגע!” – הפסיק אותו דיאו, "קודם כל אמור נא, איפהו רב-החובל?

"הוי, רב החובל שלי! העדיין לא אמרתי לכם? בשעות הללו תמצאו אותו במקדש אתיני, שאף-על-פי שלמד מפי אשתו היפהפיה לבוז לאלים, הרי בכל זאת פונה הוא מזמן לזמן אל האוראקל ושואל, אם לחזור אל האולומפיה או לא? יען כי שני דברים בוערים בו ברב-החובל שלי עד כדי שריפת לבו העז: לשוב אל דרך התהילה, ולנקום את נקמתו באותו סופיסטס, שהדיחו מן האולומפיה, אותו החכם יחף-הרגליים הבז לאלים ולאולומפיה גם יחד, סוקראטס שמו, והנה – – "

“מי?!” פרצו שניהם, דיאו וסופרוס בבת-אחת.

"אמרתי, סוקראטס שמו – – מה אתם מביטים, אזרחי אתונה הנעלים? אני אמנם הריקותי מפל יין מיינו הנהדר של רב-החובל שלי, שהביא מפניקיה, אך עדיין לא הואפל עלי שכלי ואני יודע מה שאני מדבר, זה – – "

“תן לו וישתוק קצת”, רמז סופרוס לדיאו, והלה נתן למשרת מטבע-כסף, שישתוק רגעים אחדים. –

דיאו לא הופתע אלא מן השם סוקראטס, אך סופרוס נדהם מן הכשלון הצפוי לו מרב-החובל: אדם זה, כשיוודע לו, שסוקראטס עומד להיהרג בידי בית-הדין, לא רק שלא ירצה להצילו, אלא ירוץ הביתה עם אנייתו על כנפי רוח כמטורף כדי להחיש את נקמתו מסוקראטס שקלקל לו את חייו! –

“שמו של רב-החובל הוא ריזון, לא כן?” שאל סופרוס רק כדי לחזק את השערתו בוודאות גמורה.

“קריזון איש-הימירה ואחד הפרוטאנים מכובדי המדינה”, אמר המשרת בגאוה, “אך בוחר ומעדיף את חיי-הים על חיי-העיר, אחרי שעזב את האולומפיה ואינו רוצה להיות לראווה לעיני אזרחי אתונה, שיאמרו עליו: ‘הנה המנצח, החושש להיות מנוצח!’ ולכן פונה הוא אל האוראקל – ופותיה עונה לו כל הזמן, שכל זמן שיריבו חי, הוא לא יחזור לאולומפיה, ובמות יריבו, ימות גם הוא – אך מי זה יבין את שפת-הנביאה, הסתומה כמו כל שפת-אשה! – אבל, סלחו נא לי אורחים נכבדים, שבו קצת כי עלי לערוך את שולחנו של רב-החובל, שיכול לחזור בכל רגע. – הנה הוא בא!” – –

ברגע זה עלה על האניה רב-החובל בליווית אדם, שדיאו שמח לו כעל כל הון. זה היה מילאס, שותפו בעסקים ובא-כוחו של דיאו בנמלים אחדים. דיאו הבין כרגע, ששותפו יש לו עם רב-החובל איזה עסק שעדיין לא הספיק להודיע לו עליו. – ואחרי שהציגו את עצמם אלה לאלה, הזמין אותם רב-החובל לסעודתו. –

דיאו ומילאס התיישבו זה על יד זה, ובינתיים רצה דיאו להפתיע את שותפו בעסק החדש, והוציא מחפתו את לוחית-הזכוכית, בלי אומר וביאורים; ועל זה הוציא גם השותף לוחית כזו – וגם כן בשתיקה. וגם רמז לו בידו על רב-החובל. –

בינתיים סיכם לו סופרוס את מה שנודע לו מפי משרתו של רב-החובל: א. שקריזון עדיין לא התייאש מתהילות נצחונותיו באולומפיה; ב. שחמת נקמתו בסוקראטס בוערת בו ברב-החובל עד להשחית; ג. שנמצא הוא בידי אשתו הפיניקית כחומר ביד היוצר; ד. שהאוראקל מזהירו, שלא יגרום למותו של סוקראטס, כי במותו ימות גם הוא עצמו. –

ודיאו – אותו לא ענין אלא אפשרות עסק-הזכוכית בלבד. ומיד הסיק את המסקנה המסחרית שלו: למה לו כל ענין ההצלה של סוקראטס? את העסק בזכוכית יעשה בעזרת קריזון בלי אותו בחור עברי מפיניקיה – –

אלא, שעוד לא הספיק לסכם את תכנית בגידתו, פתח סופרוס את פיו וקלקל לו את הכל. סופרוס ערום זה, שלא הוציא אף הגה כל הזמן, תפס את כל הענין במהירות מופלאה. וגם את מחשבות נכליו של דיאו, שהיו מובנות לו מאליהן. ובלי כל הקדמה לדבריו סיכל את מזימתו. ומלבד דיאו איש לא הבין את דבריו. ותוך כדי אכילה ושתיה אמר:

סופרוס: טועה אתה דיאו, אבן-המים הצלולה בידי הגֶפוּרים⁵⁴ נעשית ובלי הסופיסטס מאתונה לא תשיג מאומה.

דיאו הבין, שהגפורים הם הבחור מפיניקיה ואביו, והסופיטס מאתונה הוא קריטון. (ומובן מאליו, שאבן-המים הצלולה היא הזכוכית).

דיאו: העדיין חושב אתה, שהמנותח יעזור לך? הלא שמעת, שהנעלות רותחות בקרבו.

סופרוס: עשתורת השחומה חזקה מכל הנעלות יחד. אם אזניו תחרשנה, אכרה את אזניה שלה.

(עשתורת השחומה: עתליה הכנענית).

רב-החובל ומילאס היו עסוקים כל הזמן בשיחה חשאית וממילא שמחו שסופרוס ודיאו משוחחים ביניהם גם הם. רב-החובל, שידע לשתות מאין-כמוהו ובלי להשתכר, הריק את ספלי היין בזה אחר זה. מה דיברו ביניהם הוא ומילאס, את זה אפשר רק לשער. וקל היה לו לדיאו לשער, שעל עסק-הזכוכית מדברים ביניהם.

סופרוס מצא לנכון, לא לדבר בעקיפין, אלא ישר וגלוי אל הענין.

סופרוס: באנו אליך, רב-חובל נועז, לעזור לך בהגשמת מאווה-מאוייך לחזור אל האולוּמפיה רבת התהילה.

קריזון: (מביט בו בעינים תועות במקצת) מה?

סופרוס: כפי שאזניך שומעות, קריזון איש הימירה גבור האולומפיה, להחזירך אל דרך התהילה.

קריזון: ומי שלח אתכם? זקני אתונה?

סופרוס: שליטים גבוהים מהם: האלים.

קריזון: (צוחק) אינני מאמין עוד. אילו רצו בכך, לא היו נותנים לי לסור אל הים. או שהיו מכים ברעם את הסופיסטס ההוא יחף הרגליים!

סופרוס: האם לא הזהיר אותך האוראקל, שבמותו תמות גם אתה?

קריזון: הוא גם אמר לי, שכל זמן שהוא חי, לא אחזור לאולומפיה. ואם אתה מאמין באוראקל, איך תרצה להחזיר אותי? ואיך אפשר להאמין לדברי-תעתועים כאלה?

סופרוס: מה? אתה אינך מאמין בדברי האלים?

קריזון: (שותה) שטות! הבל הבלים! – אך, אולי תגלה לי, מה אתם רוצים להוציא ממני בעד זה? לא ממנהגי הסופיסטים הוא לתת ולא לקחת.

דיאו: אני אינני סופיסטס, הו, גבור האולומפיה, אני הנני סוחר.

קריזון: וכמה אתה מציע לי בעד “סחורתי” שאתה רוצה לקנות ממני הפעם?

מילאס: (שאינו יודע כלום על כל ענין הצלת סוקראטס, אל קריזון): שותפי מתכוון אל מה ששנינו שוחחנו לפני רגעים.

דיאו: עוד יותר משאתה דורש, הוי, קריזון איש הימירה.

סופרוס: שוב טועה אתה דיאו בן-קליאון, והלא כבר אמרתי לך, שתחדל לך מדרך-לא-דרך זו. אגב, סמוך בענין זה עלי, אני אסדר לך אותו. אתה בין-כך ובין-כך עייף ואולי גם נתת בכוס עינך יתר על המידה. לך לשכב קצת, לא יזיק לך. או סדר לך את ענייניך עם שותפך – ולי תן נא ואגמור קודם את שיחתי עם רב-החובל פארה של אתונה לתועלתו שלו?

דיאו ומילאס ישבו על הספה הרחבה – מוכנים להרדם.

קריזון: ומה תהיה תועלתך שלך, סופרוס איש-אֵליס?

סופרוס: הפעם תהיה תועלתי תועלתך, הוי קריזון. היודע אתה, שרק איש אחד בעולם שונא את סוקראטס יותר ממך?

קריזון: מסופקני, אם יש כזה. ומי זה?

סופרוס: אני.

מילאס לא הבין עדיין כלום משיחה זו, אך דיאו הופתע והשתומם לדברי סופרוס. האם כך אומר הוא להציל את סוקראטס? – אך מיד אמר בלבו: מי יודע מה זד סופיסטס זה בלבו! – והחליט להמשיך ולהקשיב לדברי סופרוס.

קריזון: אם כן מה אתה רוצה ממני?

סופרוס: מה שאתה היית דורש ממני, אילו רצית באמת לשפוך את חמת-נקמתך על אותו מתעתע ששמו סוקראטס. בדברים ברורים יותר: בית-הדין באתונה דן את סוקראטס למוות בכוס-התרעלה.

קריזון, שהרים את הספר אל פיו, הניח אותו ופקח את עיניו לרווחה.

סופרוס: והוצאתו לפועל של פסק-הדין תלויה בך, כפי שאתה משער, הוי קריזון איש-בריתי.

קריזון: (קם) אמנם, עלי להפליג מכאן לעכו, אך לחג-מותו של שפל-אדם זה אפליג מיד הביתה! הוי, מגאירה![⁵⁵]

סופרוס: חכה, קריזון יקיר-לבבי, אל תמהר. אם אינך רוצה להתנקם בו, סע. –

קריזון: מי יודע, מה אתה מזיד בטרפש⁵⁵ שלך, סופיסטס ערום! דבר ברורות, בלשון בני-אדם! די לי בלשון הדלפית!

סופרוס: אני שמח, שאינך מאמין בפותיות למיניהן מלבד פותיה שלך, שמספרים עליה נפלאות. אם כן: אתה מוכן לוותר על נקמתך בסוקראטס?

קריזון: אני מוכן לוותר על כל נצחונות אולומפיה, אך לא על נקמתי באותו סופיסטס ארור ומאורר! אני בעצמי הייתי רוצה להשקותו את הרעל:

סופרוס: חי כל האַרינויות, הוי קריזון האמיץ – אם אתה שונא אותו על שהעליב בך פעם אחת בחייך, הרי מאין אקח אני מידה של שנאה אליו, אני, שהחריב את כל חיי ואת מקצועי ואת כבודי ואת פרנסתי ואת כל משאות-נפשי בחיים? גם אני רוצה לעמוד אתו פענים אל פנים ולומר לו סוף-סוף מה שלא אמרתי עדיין לשום ילוד-אשה בעולם. ולמרבה הנקמה רוצה אני שנעמוד שם שנינו, שני קרבנותיו יחד ונצחק על משבתו.

קריזון: הלא אומר אתה שלא אשוב עם האניה – –

סופרוס: עם האניה לא, אך בלעדיה.

קריזון: חדל לך הפעם מנפתוליך, אמרתי! אמור בפירוש, שרוצה אתה להצילו!

סופרוס: מן המוות, אך לא מן הנקמה, קריזון. ואתה רוצה במותו?

קריזון: ואיזוהי הנקמה הגדולה ביותר אם לא נקמת המוות?

סופרוס: מהי לפי דעתך הנקמה המתוקה ביותר, נקמה קצרה, נקמת רגע, או נקמה ארוכה, שאתה עומד ונהנה ממנה זמן רב ככל האפשר?

קריזון: כמו כל הנאה אחרת, כך נדמה לי. כל-מה שהיא ארוכה יותר, תמתק יותר.

סופרוס: מה מובן יותר מזה, קריזון? ואמר נא לי יקירי, הרוצה אתה, שגם סוקראטס יידע שאתה מתנקם בו ונהנה מן הנקמה, או אולי די לך בכך שהוא יסבול ולא יידע כלל, שנקמתך היא זאת?

קריזון: איך זה? וכי איזו נקמה היא זאת, אם אויבך אינו יודע שאתה גרמת לו את סבלו ושאתה שמח לאידו? אני במו ידי אשקהו את התרעלה!

סופרוס: מסופקני אם תוכל לעשות זאת גם אם ניכנס לדבר אתו. אך הלא הסכמנו, שנקמה קצרה אינה נקמה, וגם אם תוכל להשקותו את סם-המוות, כמה זמן זה יימשך? כי הלא זמן רב לא יתנו לנו לשהות אצלו עד שתשקהו.

קריזון: ומהי הנקמה שאתה מציע?

סופרוס: נקמה המתאימה לסוקראטס.

קריזון: שטויות אתה מדבר! וכי מי זה מתאים את הנקמה לאויבו? הנקמה צריכה להיות לפי רוחי-אני, לפי רוחו של המתנקם, שאני איהנה ממנה!

סופרוס: לא לגמרי כך, קריזון. וכי אחת היא בעיניך להתנקם במלך ולהתנקם בעבד? במלך די לו אם תהפכהו לעבד, ואילו העבד, איך תשפילהו והוא מושפל גם בלעדיך? מכיר אני את סוקראטס ויודע, שרק נקמה אחת תשפילהו ותדכאהו עד עפר רגליך.

קריזון: וזו מה?

סופרוס? להוכיח לו, שהוא נבל, פורע מוסר ומוג-לב מאין כמוהו וגם טיפש שבטיפשים. ועוד יותר מזה: ששופטיו צודקים וצודקת כל אתונה המבזה אותו תכלית בוז.

קריזון: להוכיח לסוקראטס? מסופקני, אם יש בעולם אדם כזה.

סופרוס: במילים, בדיבור, בוויכוח לא, אך במעשים!

קריזון: מעשים של מי?

סופרוס: העדיין אינך תופס, הוי קריזון עמיתי? במעשים שלו-עצמו: אם יברח מבית האסורים, מתחת ידי החוק ואם יברח בעזרתך ובעזרתי!

קריזון: אני מתחיל להבין – –

סופרוס: אם יברח מפני העונש, מפני המוות, הרי מה הוא אם לא פחדן? הוא, המטיף כל ימיו, שנפשו של אדם בת אלמוות היא, ושחיי האדם הישר, המוסרי, מתחילים אחרי המוות ושאדם בר-לבב ובעל שאר-רוח אסור לו לפחד מפני המוות! והנה, בורח הוא בעזרת שומרי-הכלא המשוחדים בשלמונים – וזה מה אם לא פושע? הוא, המטיף כל הזמן, שחוקי המדינה עומדים למעלה מכול וכל העובר עליהם פושע הוא! ולא עוד, אלא אדם המסכן את חיי השומרים בפשע הברחת האסיר, שעונשו עונש מוות – וכי מה הוא אם לא נבל פורע מוסר?

קריזון: אך זה מעיד דווקא על פיקחותו, שמערים הוא גם על השופטים וגם על השוטרים – –

סופרוס: שום ערמה ושום חכמה לא תסתור ולא תטשטש את עצם טיפשותו לעמוד למשפט. שנים על שנים ידע מנוול זה, שעומדים להעמידו למשפט, וגם ניבא לא פעם, שעונשו יהיה הקשה שבעונשים, ומה היה קל יותר מאשר לברוח? אפילו לא לברוח, אלא פשוט לעזוב את העיר ואת המדינה ולהשתקע במקום שם יד השופטים לא תשיגהו!

קריזון: ואיך באמת? הלא יודע הוא, שהבריחה מפני המשפט מעשה נבזה הוא? איך זה – לתת עצמו להיתפס ולהיות נדון למוות, ואחר כך לברוח?

סופרוס: זהו מה שנעלם ממך, יקירי! מתוך שאלתך אני רואה, שאתה חושב אותו לאדם מן הישוב, חכם, ישר-לב וגבור, ואילו האמת היא, שהוא באמת מה שעלינו לומר לו פעם בפניו! זוהי הנקמה האמיתית, יקירי, אנו לא נצטרך לשקר לו, אלא להגיד לו, מה שאיש לא אמר לו עדיין, אפילו לא השופטים! ולא תוך רגעים אחדים, אלא כל ימי חייו! אחרי שנבריחהו לתסאליה, נזמין אותך אליו, מובן, לא חבריו ותלמידיו, שהם לא פחות ניקלים ממנו, אלא אנחנו, אני ואחוזת מרעי המחכים לנקמה זו כל ימי חיינו, ואתה תביא אתך את אשת-חיקך המופלאה, – אני אומר לך, קריזון, גבור-האולומפיה המשולש: שלש פעמים ניצחת את אנשי-תחרותך ברגליך המבורכות, אך הפעם תופיע גם כגבור הרוח לעיני אתונה ולעיני העולם. זאת תהיה התחרות הגדולה, התחרות רוחנית, תחרות-הרוח ותחרות-המוסר, בין “איש-החכמה-והמוסר הגדול” סוקראטס איש אלופיקי ובין קריזון איש-הימירה – שקריזון איש הימירה ייצא ממנה וזר נצחון-החכמה-והמוסר על ראשו לתהילת-נצח!

רב-החובל התמים, ישר-הלב בעצם, ודווקא משום כך חשדן מטבעו, וביחוד לגבי סופיסטים, הרהר רגע, אחר-כך, כמתעורר מתוך מדהמה ומתנער ממנה, קם ואמר:

"לא, סופיסטס אביר-הראש, צוד לך ציד אחר במלכודתך המסובכת, וביחוד שאני כבר נמצא ברשתה של ארטמיס⁵⁶ בתולה פיניקית – – "

ועזב אותם פעורי-פה שהדיבר ניטל מהם.

- ג -    🔗

מה שקרה משעה זו והלאה, עבר בסימן “קדחת-המאורעות” בסערה מפי רוחות-הלאפיטים⁵⁷ מהרי-תסאליה מתרוצצות בלהט-תזזית לנצח זו את זו.

סופרוס העיר את דיאו משנתו ברמז שיניח לו לשותפו לישון, ודירבן אותו שיסע אתו יחד לעכו. אך מהר ככל האפשר. ומיד שפך עליו קיתון של שקרים בלי כל חשש מוסר כליות:

“אמרתי לך שתסמוך עלי? את ענין-הזכוכית סידרתי עם קריזון ככה, שאילו הייתי סוחר, הייתי דורש ממך דמי-תיווך. אך את זה אבאר לך באניה בפרוטרוט. קודם כל: בוא! אבל מהר! אנחנו נקדים בבעלת-הכנפים שלך את קריזון המתלבט בצב שלו לעכו. ועד שהוא יגיע שמה אלינו, נסדר את העסק!”

ואנייתו הקטנה המהירה של דיאו הפליגה לעכו.

בדרך המשיך הסופיסטס בשקריו ההאזארדיים: “עכשיו כבר יכול אני לגלות, שאני ורב-החובל מכירים זה את זה מזמן; עוד מאותו זמן, שסוקראטס פגע בו קשה בכבודו ואיים עליו בכשלון חרוץ אם ינסה עוד פעם את מזלו באולומפיה. – את לוחית-הזכוכית מכר הוא למילאס על-מנת שיביא אותה מתנה לאשתו-שלו הפיניקית ויטה את לבה אליו, שתשפיע על אביה, שהוא מפקח על בית-מלאכת הזכוכית, לתווך בעסק לטובתכם, אך משהכיר אותך וראה, שחוש-המסחר שלך מפותח יותר, לא היה קשה לי לסדר אתו את הענין בכי-טוב. ואת לבה של אותה אשה פיניקית תניח לי, אני אכרוך אותה על אצבעותי, שלא תדע בין ימינה לשמאלה – ובלבד שלא תפריע לי בשיחתי אתה. אני אביא לך את העסק על טס-זהב”.

“איש לא יפריע לך, סופרוס”, אמר דיאו, שבלע את כל השקרים בתיאבון.

“אם כן, שמע לעצתי: משנגיע לעכו, תלך ישר אל בית-המלאכה, הנמצא במורד הגבעה במערה שם על יד חורשת-זיתים, שם תראה סוכה עשויה ענפי-דקל, בה יושב איש זקן, שמו דצל בן קיחו וכשתראה לו את לוחית הזכוכית, יוליך אותך אל בית-המלאכה – ובינתיים אני אגמור בבישול האשה הכנענית”.

כל זה, כל מלה, יחד עם שמו של אותו “זקן”, שם שאין לו כל דמיון של צלצול לשם עברי, או סתם כנעני, היה פרי דמיונו של סופרוס, שגם במסחר היה בור גמור. ולגמר פטפוטו המדיח העז אפילו להזכיר ולהסתמך על שם אלילה שלא היתה ולא נבראה בפולחן היווני:

“ואמפוריס הטובה תהיה בעוזריך!”

דיאו השתאה רגע קט, ששם האלילה “אמפוריס” אינה ידוע לו, אך כיוון שהשם עשוי מן המלה “אמפוריה”, שפירושה מסחר, סמך על הסופיסטס, שבוודאי יודע דברים בעניני אלילים יותר ממנו.

קריזון – אחרי שדחה את עצתו של סופרוס, התחיל מפקפק ומהסס, שמא עשה שגיאה. כולו היה כמורעל ברגעים הללו. שני היצרים שהיו נרדמים בקרבו בתת-הכרתו ונידחים מדעתו ורצונו כל הימים, יצר הנקמה ויצר הנצחון והתהילה, שוב קמו לתחיה, ובכוח כזה, שהתחילו לחתור תחת שלטונו של יצרו השלישי, אהבתו לעתליה. ותוך שעה קלה היתה המלחמה נטושה ביניהם. – ובינתיים נזכר מה שאמרה לו פעם הטירה אחת: "היודע אתה, למה בראו האלים אוטנו הקדשות ומה תפקידנו המוסרי? לשמור על שיווי משקלם של הגברים, שלא ייכשלו במעשיהם כגברים וכאזרחים טובים. אין דבר מסוכן יותר לגברים מיצר-האהבה המופרז. לא האירוס הבריא בחיק אשתו להפרותה, או בחיק הקדשה למלא את רצונו של אירוס ולשבוע עד שעת-התיאבון הבאה, אלא ההתאהבות באשה אחת ולשגות באהבתו אליה כשיכור כל הימים, גבר מאוהב חולה הוא. כל מעיינו באותה אשה יחידה מביאו לידי מעשי שטות ופשע, ואפילו לא לטובתה, לא למענה, אלא בגללה יחדל מהיות בן-אדם מן הישוב ולקלקל את שני יסודות חייו של הגבר האזרח: את פרנסתו ואת כבודו. וביחוד בשני המקרים: אם הוא רחוק ממנה, או שהיא דוחה אותו והוא נתון כולו בגעגועיו החולניים אליה, – בשעה כזו באות אנחנו הקדשות. אם נשאר בו עדיין קורטוב של הכרה והוקרה עצמית, בא הוא אלינו ומפרק את אונו בחיקנו ושוב יוכל להיות לבן-אדם ולעשות למען חייו וכבודו. יתר על כן: גם אל אשתו חוזר הוא אחריה ברוח טהורה יותר למלא את חובתו המשפחתית בה – – "

“ונפשה של האשה, כלום לא בה מתאהב הגבר?” שאל קריזון.

“חדל משטויות!” אמרה הקדשה. “האינך מתבייש לפטפט כמו נערה בתולה בת ארבע-עשרה? אילו אהב הגבר את נפשה של האשה, לא היה שוכב אתה, אלא יושב כל הזמן ומשוחח אתה על פילוסופיה ועל אמנות המוזיקה והציור והפיסול. והעיקר: לא היה הופך למטומטם. לקנאתן המוכן לשקר ולגנוב ואפילו לרצוח בגללה, ולא עוד, אלא אפילו לרצוח אותה ואת עצמו. היודע אתה את שני השמות פליאונוס וקיליאון? שניהם היו גיבורי האולומפיה – הראשון עזב את דרך התהילה למען אהובתו הטיפשה, שהיתה מקנאת לו ולהצלחתו, מפני שהנשים זחלו אחריו כחתולות בעונתן. והשני – מתוך קנאה לאהובתו, שמילאה אותו כרעל עד מורשי לבבו, תקף אותו החשד תוך כדי היאבקות בפעם השלישית – בזירת האולומפיה, שהיא מעגבת באותה שעה על מישהו, ונוצח בידי יריבו כקנה רצוץ!”

קריזון נזכר בשיחה זו ומיד ראה עצמו דוגמה עלובה לדבריה. עתליה היתה אהבתו הראשונה בחייו, ולא בימי נערותו, אלא בעצם תקפה של גברותו הרעננה העולה. והרגיש אותה שעה, כאילו אותה “קדשה בתולה” לכדתו ואוחזתו ברגלי עכביש. – הלא הוא מילא אפילו את דרישתה המחפירה, שהכל מחייכים בו בסתר בגללה: בגופו האתליטי מתעללת היא! – הבגללה לא יחזור אל תרועות ההמונים בזירה?! ואחרי שכיבדוהו ברשיון, להפסיל את האנדרטה שלו על פי דיוקנו לראוות מעריציו אורחיו הבאים אליו כאל אליל רב-תהילה?!

ועוד לא הספיק לגמור את מסקנתו, וכבר נתן פקודה, ממש שלא-מדעת, למישנה רב-החובל שלו להרים את העוגן ולהפליג בלעדיו לתעודת האניה – לעכו.

“ומה למסור לאשת-חיקך שם, רב-החובל?”

קריזון היסס רגע במבוכה, אחר גימגם:

“מסור נא לה, ש – – שנסעתי – – לרגל עסק דחוף מאוד ל – – לאת – – לאטיקה”.

זו היתה הבגידה הראשונה שלו בעתליה.

ומיד אחריה באה השניה: הוא נכנס אל בית קדשה.

וכבר מצא לו אניה מהירה, ירד בה והפליג לאתונה.

אך כל הדרך התנגשו בו יצריו, שניים עם השלישי – ולאט-לאט ניצחו השניים את האחד: כוחות הנקמה והתהילה האיתנים, את האהבה.

באניה פגש אחד ממכיריו ששאל אותו, אם אמת הדבר, שהתחתן עם פיניקית יפה להפליא?

קריזון הרגיש בתעתועי רגשותיו כאילו השואל לועג לו, על שנכשל באשה ממוצא זר, וענה:

"ראשית, אין ספק שהיא יפה, אך לא צריך להגזים ושנית, עדיין לא התחתנתי – – "

זו היתה הבגידה השלישית והרביעית “באותה פיניקית”, שאולי פוגעות עוד יותר מן הראשונות.

עם ערב נרדם קריזון וראה בחלומו, איך מגאירה מוזגת לו גביע-רעל ודוחפתו להתחיל במירוץ האולומפי כשהגביע בידו, וההמונים מריעים לו: “מוות לסוקראטס!”

סופרוס ודיאו לא היו עדיין בעשירית דרכם כשקריזון עלה על חוף הנמל פיראיאוס. דרך זו מן הנמל ועד אתונה, שארכה לא היה יותר מששה קילומטרים, היתה לקריזון דרך היסורים הנפשיים. הדרך עברה בין החומות, שקשרו את אתונה בנמל, וכיוון שלא היתה מרוצפת ונמלאה אבק עולה, רצה קריזון לנסוע באחת העגלות דו-האופנים שעברו על ידו. רובן של העגלות היו רתומות לחמורים ולפרדים, אך הוא העדיף לנסוע בעגלה רתומה לסוס. וכשעברה אחת כזו, קרא לבעל העגלה ורמז לו, ולבסוף הרים את קולו:

“אני הנני קריזון איש הימירה!”

עצר בעל העגלה את סוסו ואמר:

“ואני הנני עבדו של דיאדימוס זקן אתונה!” והמשיך בדרכו.

"אתה אינך יודע, מי זה קריזון?

“ואתה כלום יודע אתה מי זה עבדו של דיאדימוס?”

קריזון התנחם: לא כל עבד צריך לדעת, מי אני.

שוב עברה עגלת-סוס ובה אזרח בעל צורה.

“המכיר אתה את השם קריזון איש-הימירה?”

האזרח שחשב, שהשואל שואל על קריזון איש הימירה, ענה:

“אם ידידך הוא, הוי אזרח, אל תתגאה בו ביותר. הוא ברח מפני האולומפיה, או נכון יותר, מפני איש תחרותו קלאימון, וטוב עשה; קלאימון זה היה הופך אותו לצב!” – ועזב אותו.

החליט קריזון לנסוע בעגלת-חמור ועכב אחת מהן והודיע את שמו. – הביט בו בעל-העגלה בעינים בוחנות מכף רגל ועד ראש ואמר:

“צר לי מאוד, אך אם חושך אתה את רגליך מן האולוּמפיה, הרי לך לכל הפחות לאתונה ברגל!” – והמשיך בדרכו. אך כעבור פסיעות אחדות, הפך אליו את פניו ואמר:

“אתה הוא זה קריזון איש-הימירה, המתחבא בחיקה של אשה, שלא ינצחוך, אם כן, מדוע אין היא נושאת אותך על זרועותיה?” – ודפק את חמורו הלאה.

קריזון ניסה לעצור חמר, שירכיבו על חמורו. הלה הביט בו ארוכות ואמר:

“מוטב לך למות בטרם יושפל כבודך עד עפר. גבורי אולומפיה בלים בנעוריהם אל יתהלכו ברחובות אתונה!”

קריזון לא ניסה עוד לעצור שום עגלה, מוטב שיכתת את רגליו קצת. חתחתי הדרך המאובקת הוסיפה על קדרות רוחו המרה עד כדי יאוש. וביאושו הלך ותפס יותר ויותר מה עשה לו סוקראטס. זה איום. – לא, הוא לא ישקהו את הרעל לפני שיפרוק לו את עצמותיו אבר-אבר! שם בבית-המשפט מכירים אותו והם שונאים את הזקן לא פחות ממנו.

משהגיע אל ביתו, נכנס אל הדירה, שאת חציה השכיר לשני אומנים: קדר וצייר, שעבדו בשותפות בעשיית כלי-חרס מצויירים. משפתח את דלת חדרו, נדהם במידה כזו, שכעין קבס-התעלפות תקפו: שברי האנדרטה שלו מונחים פזורים על הרצפה. – קריזון פרץ אל בית האומנים כשבידו שברי האנדרטה וצעק:

“מי עשה זאת? מי עשה זאת? מי עשה זאת?!”

“הוי, קריזון איש הימירה”, אמר הצייר, “טוב שתלמד מפי הפילוסוף לדעת, ששום איש זולתנו אינו מביא עלינו שואה מלבדנו-אנו!” אמר והמשיך בעבודתו.

חזר קריזון אל חדרו המשומם, ישב על הספה, שם את ראשו בכפיו וכבש את פניו בקרקע. אחר-כך הרים את ראשו וראה על הרצפה בפינה כד-יין. נענע את הכד ומששמע שעוד יש בו יין, הריק אותו בלגימות גסות אחדות, זרק את הכד ורץ – – רגליו נשאוהו ישר אל הקדשה מכירתו. –

הקדשה קיבלה אותו בחביבות רבה – ומיד ראתה שנפשו פרועה.

“אשה, מה?” שאלה אותו כאילו בהמשך לאותה שיחה פאטאלית. “הטפשט נא ושכב לנוח”.

מששכב, נגשה לאיו, הסתכלה בו ואמרה מודאגת:

“אתה חולה קריזון – – מה אכלת אתמול?”

ומשקריזון שכב ולא ענה, הלכה וקראה לרופא.

בדרך מסרה לרופא, שהחולה הוא רב-חובל, ושקודם-לכן היה גבור האולומפיה משולש, שמו קריזון איש-הימירה.

קריזון שהיה עייף מאוד, נרדם מיד בינתיים ובחלומו ראה את עצמו כורע ברך לפני עתליה בדמות אלילת פרשת-הדרכים הֶקאטֵי ומתחנן להראות לו את הדרך הנכונה. –

הרופא העירו משנתו. ומשבדק אותו מצא, שלבו אינו בסדר. ומיד גם קבע את הסיבה: הריצה בזירה מתנקמת בו. – ופתאום ראה, שעור-ערלתו אינו כתיקונו.

“מאין אתה איש בריא ושלם?” שאל הרופא על פי סגנונו של היפוקראטס.

“נולדתי בסיצילה, אך חונכתי באתונה”, אמר קריזון כשהרופא בודק לו בינתיים את מילתו.

“ושם בסיצילה יש מנהג כזה, להסיר את הערלה?”

קריזון התחלחל, אך כבש את עצבנותו.

"לא, רופא חכם – – אשתי הפיניקית דרשה זאת ממני. – – "

הרופא לא הראה שום סימן של תגובה, אלא רק יעץ לו, שלא יחזור עוד אל הזירה, זה לא בשבילו. ויצא.

בחוץ סיפר על הדבר לקדשה וביקש אותה שתזהירו לא לרוץ עוד ושעליו לשכב ימים אחדים במנוחה גמורה.

נכנסה הקדשה ובדקה גם היא את מילתו.

“למען האשה”, אמרה בחמלה גורלית. “גם זה טוב שלא דרשה ממך לחתוך אותו לגמרי. כעת מבוטח אתה מפני האולומפיה, הן לא תהיה לראווה ולצחוק בעיני ההמונים”.

קריזון החוויר כסיד. גם הרופא אמר לו, שלא יחזור אל הזירה. אמנם הוא כבר התייאש מן הזירה, אך מרצונו – – כל עולמו חשך עליו. נכה עלוב הוא. לא יוצלח לכלום. כמעט שפרץ בבכיה – וכשהקדשה רצתה ללטפו ולנחמו, התחלחל בכל מהותו, קפץ ממשכבו התלבש כמתוזז ורץ החוצה. ורץ גם ברחוב – עד שהתמוטט ונפל.

כשאספוהו אנשי הרחוב, גמגם, שיביאוהו אל הקדשה כאיריה.

שם נרדם כמת מדומה.

– ד –    🔗

כל הדרך היה סופרוס עסוק בתחבולותיו, איך לצוד את לבה של הפיניקית, שתשפיע על בעלה ההפכפך לבוא אתו לאתונה, בלי אנייתו כמובן. ברור, שזה תלוי באופיה ואיזה משאות נפש יש לה. להטיל ספק גדול בהצלחתו לא היה לו יסוד, שהלא נשי פיניקיה רחוקות בוודאי בהשכלתן מנשי יוון החיות כל הזמן באווירתם השכלית של הסופיסטים. תכונה זו של שכליות חריפה, מנת-חלקה של יוון היא כידוע.

“השמת לבך לכך”, אמר לדיאו, “שהרמס הוא אל יווני בלבד, אֵלם של העיסוקים הדורשים פיקחות וערמה? שים-לב: רק ראשו מעובד ומשוכלל בשלימות, ועוד יותר מראשו מעובדים ומשוכללים אברי המבושים והשיער שעליהם לפרטי פרטיו. מדוע? משום שני הסמלים שבו. הראש מסמל את הפקחות החריפה לגברים, והמבושים הם סמל הפיתוי לנשים, שאינו מצריך חכמה יתירה”. –

דיאו האזין ולא האזין לדבריו; במוחו זד עסק-הזכוכית.

כשהגיעו לעכו ונכנסו כדרך כל הנוסעים אל בית-המרזח שבנמל וסופרוס התחיל להתעניין אצל בעלת-המרזח בענין בית-מלאכת הזכוכית, העלה חרס בידו. ומשדיאו הושיט לה מטבע, גילתה להם לכל היותר את מקום מושבה של עתליה, אך מיד גם הוסיפה:

“לחינם תפנו אליה. תוך שמונה ימים מהיום, הערב מתחיל אצל בני-העברים חג-הפסח, ובחג זה לא תקבל את פניכם אשת רב החובל העברית בעד כל הון”. – וביארה להם את ענין איסור-החמץ המחמיר מאוד ושעתליה מדקדקת בו כחוט השערה.

סופרוס נדהם: שמונה ימים! הלא בינתיים יגיע הנה קריזון – והכל אבד!

דיאו הציע לה למרזחנית שוחד דשן, אך לשוא.

“אין לכם הון כזה, הוי אנשי אתונה, שאפשר להדיח בו את המשפחה הזאת מאחרי אלוהיה”.

וכך חזרו שניהם אל האניה – וחיכו במפח נפש.

“אם טוּכי הטובה תיטיב אתנו יישארו לנו אולי שני ימים עד שהאניה ‘אגון’ הזוחלת תגיע הנה.”

“אם שני ימים, הרי טוב. לי די בשעות אחדות לעבודתי”. אמר סופרוס. “ואתה הלא ודאי שיספיקו לך שעות אחדות ואפילו אחת או שתיים למצוא את מבוקשך”.

רק כעת, באניה, נזכר דיאו שהלא בינתיים יכול הוא לחפש ולמצוא את בית-המלאכה לזכוכית! הלא סופרוס נתן לו את סימני הדרך, את הכיוון, ואת סוכת-הדקלים והזקן שבה. –

אך סופרוס לא בא במבוכה.

“לחינם תלך”, אמר הסופיסטס, “עד שאתה התלקקת מיין-הכרמל בבית המרזח, הוצאתי מפי הזונה הזקנה, שבימים האחרונים העבירו את בית-המלאכה למקום אחר, חבוי יותר. כבר יותר מדי אנשים ידעו את המקום. לאן – לא גילתה לי עדיין, אך סמוך עלי, אני אוציא ממנה גם את המקום החדש, אך לזה דרוש לחכות עוד קצת. כשיגיע הזמן, אדבר אתה, סמוך עלי”.

דיאו סמך עליו.

כעבור שבוע ימים, והאניה “אגון” אחרה לבוא לשמחתם הגדולה, הוליכה אותם המרזחית אל עתליה. –

האשה הצעירה ישבה ושזרה תכשיטי נשים, ולתמהונו ראה דיאו תיכף ומיד, שבין אבני-הצבעונין שהיא משבצת בהן את התכשיטים, יש גם גרעינים של אותו החומר השקוף, הזכוכית.

“האפשר לי לראות את מעשה-ידיך הנהדר?” שאל.

“הנה”, אמרה עתליה והושיטה לו מחרוזת.

דיאו הביט ועיניו כמעט שיצאו מחוריהן. הגרעינים היו מלוטשים לקובי ביות משולשות, מרובעות, מחומשות ומשושות. –

“המותר לשאול, למי היא מחרוזת זו?” שאל כלפי-תומו.

“לבתו של בעל המחרוזת”, ענתה עתליה גם היא כלפי-תומה.

“ומי הוא, אם מותר לשאול?”

“אביה של בתו”, ענתה עתליה בקצרה. “ואם תוסיף לשאול, אוסיף לענות לך איש-אתונה”.

דיאו הבין, שהיא אינה רוצה לענות כחפצו, ולכן רק התבונן במחרוזת ושתק. בינתיים נגש סופרוס אל המרזחית ולחש לה דבר-מה. אחר כך פנה אל דיאו ואמר לו בדיאלקט לאקוני⁵⁸, שגם המזרחית לא הבינה, שהזונה הזקנה גילתה לו את מקומו החדש של בית המלאכה, שיפנה אל אותו זקן עצמו באותה סוכת דקלים והלה יוליך אותו אל מקום חפצו. – דיאו קם ללכת, אך בכל זאת ניסה את מזלו אצל עתליה. אולי יצליח. ושאלה על מקום המצאו של בית-המלאכה. – עתליה הביטה בו רגע ארוך, אחר כך אמרה לרחבת: “אמרי נא לו, שעל שאלה זו יקבל תשובה נכונה אך ורק בבית-המלאכה עצמו, אם ישאל שם”.

דיאו הלך מרוגז, והמרזחית צחקה.

זה היה די לו לסופיסטס לראות, שכאן אגוז-קנטרן לפניו. אך האם לשם כך הוא סופרוס, שלא יהפוך שחור ללבן, בדאות לוודאות ושקר מפורסם לאמיתות-שַעַם?⁵⁹ המפני נערה פיניקית יסוג הסופיסטס? וביחוד משראה, שיפה היא כל כך, אמר בלבו, אין קל מללכוד נשים יפות במלכודת רצוננו – מובן, אם אין אנו רוצים בה עצמה לעצמנו. וביקש את המרזחית להיות לו למליץ בינותם.

סופרוס: אשרי העם, אשר לו נשים יפות כמוך.

עתליה: אמי למדתני: “שקר החן והבל היופי”. מה הביאך אלי?

סופרוס: חן יפייך וחכמתך, בת פיניקיה.

עתליה: ראשית, לא בת פיניקיה אני, אלא עבריה מכנען, ושנית, אמי למדתני: “שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר”.

סופרוס: אם עד כדי כך חכמת, הוי, עבריה, אולי גם תנחשי, למה באתי אליך?

עתליה: למה לנחש, ואתה במו פיך תגידה.

סופרוס: צדקת רבת-תבונה. באתי לקבל וגם לתת. לבקש את עזרתך ולתת לך עושר וכבוד.

עתליה: אמי למדתני: “שתיים שאלתי ממך אל תמנע ממני: שוא וכזב הרחק ממני ורֵש ועושר אל תתן לי”.

סופרוס: רואה אני, שהנימוס אינו אחת התכונות של סגנונכם, אתן העבריות. כבר פעמיים אמרתיני לשקרן, ובעצמך לא חששת לומר לי אמת מפוקפקת מאוד, שאת בזה לעושר וכבוד.

עתליה: אמי למדתני: “טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת”. חלקת לשונך מכסה על מצפוני לבך.

סופרוס: ומה בדבר שנאתך לעושר וכבוד?

עתליה: אמי למדתני: “אל תוסיף ואל-תגרע”. אני על כבוד לא דיברתי וגם לעושר אינני בזה ואין צורך לומר, שאינני שונאת.

סופרוס: אם כן, אולי תבארי לי את דברי חכמת אמך?

עתליה: אמרתי, שבדרך שוא וכזב אל תתן לי לא ריש ולא עושר.

סופרוס: אם כן היטבתי להבינך, שבדרכי אמת מוכנה את לקבל את העושר והכבוד.

עתליה: על כבוד לא דיברתי.

סופרוס: אם כן, המותר לי להסיק מזה, שאת הכבוד מוכנה את לקבל גם בדרכי שוא וכזב?

עתליה: מותר לך להסיק מה שתרצה, אך לא בשמי. אמי למדתני: “אשת-חן תתמוך כבוד ועריצים יתמכו עושר”. הכבוד אינו יכול לבא בדרכי שוא וכזב. – אך אמור נא לי, האין אתה אחד מאותם שקוראים להם סופיסטס, שכבר סיפרו לי עליהם ושעליהם למדתני אמי: “גבר מחליק על רעהו, רשת פורש על פעמיו”?

סופרוס: אני בא אליך בלב שלם ואת – –

עתליה: אמי למדתני: “לב כסילים יקרא אוולת”.

סופרוס: רואה אני, שכבוד גדול לא אנחל ממך היפה בנשים ובכל זאת לא ארפה ממך עד שתאמיני לי.

עתליה: אמי למדתני: “פתי יאמין לכל דבר”.

סופרוס: והשמעת פעם על דבר גדול הסופיסטים סוקראטס?

עתליה: כן. עליו למדתני אמי: “ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום”. ועל אויביו נאמר: “דרך רשעים באפלה, לא ידעו במה ייכשלו”. אם להצילו באת לבקש את עזרת אישי, כל נפשי נתונה לך. איש-אתונה. אם אלהים יצליח רצוני להשפיע עליו, שלא יסע תיכף ומיד לאתונה, אלא כעבור ימים אחדים. כי אני מחכה לו כעת יום-יום שיחזור אלי הנה.

סופרוס: רוח פותיה מדברת מתוך גרונך, הוי, בת-העברים המופלאה! הלא זוהי כל מטרתי אליך. אם כן, עשי-נא אפוא גם זאת, השפיעי עליו, שיסע אתנו לאתונה ויעזור לנו להבריח את סוקראטס מידי רוצחיו.

עתליה: ידידיו יבריחוהו גם בלעדי אישי. והוא לא יחזור לאתונה, שם מחכה לו האולומפיה, המכה אותו בסנוורים. אל יהא אישי אליל להמונים, אלא בעל-נעורי הישר באדם ולא כדברי המלך החכם שאמי למדתני את חכמתו: “עיר פרוצה אין חומה, איש אשר אין מעצור לרוחו”. ואם באת הנה לפתותני, שאדיחהו לנסוע לאתונה, הרי עליך למדתני אמי: “לא יחרוך איש-רמיה צידו”.

סופרוס: (שראה שנתקל בקיר-חרש, החליט לפנות אל המזימה האחרונה) היודעת את, הוי היפהפיה בנשים, שאמך שכחה ללמדך את חכמת-החכמות: את דרכי אישך אל תחסומי, פן לחיק אשה זרה תדחפיהו, כי אם הילווי בדרכו והיי לו לעיניים. ועוד שכחה ללמדך: מנעי ממנו את חמודות גווך מפעם לפעם, למען לא ישבעך ולא יבחל בך, אך אל תתני לו להרחיק נדוד בלעדיך, כי אין אשת-חן, שהגבר לא ימצא יפה ממנה, וביחוד גבר כמו קריזון בעל-נעוריך.

עתליה: אל מה אתה מרמז, איש-אתונה?

סופרוס רצה להשתמש בטכסיס הסופיסטי: להביאה לידי משבר של אי-ידיעה ועל ידי זה לידי הסכמתה, אך בפחדו מפני קריזון, העלול לפרק לו את עצמותיו אם ילעיז עליו, שבוגד הוא בה, נקט את לשון-האוראקל, שאפשר להשתמט בה מפני האחריות שבלעז מסויים. –

סופרוס: אל אשה אשר לא ידעתיה, הטווה את רשת-כשפיה סביב גבר-הגברים – –

עתליה: (קמה) דבר דברים ברורים, סופיסטס מחליק-לשון! כי, אם – –

למזלו של סופרוס נכנס ברגע זה משנה רב-החובל של קריזון ומסר לה את הידיעה, שקריזון נסע לאתונה.

“באניה ‘אגון’?!” פץ סופרוס ממקומו.

“את האניה ‘אגון’ הבאתי אני הנה לעכו.”

עתליה קפאה כולה לאבן. המחרוזת שבידה נפלה מתוך כפיה וראשה הסתחרר עליה כשיכורה. – ולבסוף התחלחלה כמו מחלום-סיוטים, עיניה התווקדו באשן הירוקה – ניגשה אל מחבוא העשתורת שבקיר ובכוח עצום זרקה אותה אל סופרוס – אך הוא התכופף כרגע הצדה וברח החוצה.

“ארורים אתם, חלאת-אדם עובדי אלילים!” פרצה במגערת! “ארורה את עשתורת ממזרת טמאה!” צעקה והרימה את הפסיל ובעלי-מכתשת ניפצה אותה הכה ונפץ לרסיסים, ובינתיים יללה בקול בוכים, קרעה את בגדיה ותלשה את שער ראשה, אחר כך קרעה מעל צווארה את שרשרת-הזהב שמצאה על חוף הים, הוציאה מן הארגז את מטפחת המשי שקיבלה מאת אמו של אותו ילד שהצילה ומירטטה אותה חוטים-חוטים: “אוי לי כי נפתיתי אחרי ההבל! – גרישון! גרישון! מי יחלוץ אותך מידי אנשי-בליעל?!” – והתמוטטה אין-אונים ובהתייפחות חרישית מילמלה: "אל אלוהי אבותי – אל תעזבני – – אל תסיר את חסדך ממני – – רחבת – – קראי לאבי – – אלהי אבותי! קח נא את חי – – "

רחבת רצה החוצה לקרוא לאביה נבו.

 

VI. אשֶׁר הַמָּוֶת    🔗

– א –    🔗

אתונה, שלש מאות ותשעים ותשע לפני הספירה.

ארבעתם ישבו שם על אבן-הסיד הארוכה. אפלטון, פאידון, קריטון וגלאבקון ושתקו. ישבו וחיכו להיפוקראטס שהלך להשפיע על סוקראטס שיסכים להצלתו.

אף-על-פי שהמאורע האחרון – בבית האסורים – כבר העלה בלבם ספק, אם בכלל כדאי כל הענין?

האם כדאי בכלל להישאר בחיים אחרי חרפת-עולם כזו?

האם כדאי לחיות, להגות, לתכן תכניות חברה, מוסר אנושי – האם כדאי לדאוג למדינה, לשיפורה, לשכלולה, לעתידה?

הכל התמוטט בלבם למעשה-זוועה זה. כל המושגים כל העיונים, כל שיקול-הדעת על האדם, האזרח והאלהים.

האם אפשר אחרי כל אלה לשבת אתו – ולהביט בו?

ראשון היה קריטון שהפריע את השתיקה:

“דומני”, אמר קריטון בשפה רפה, בגמגום, “דומני שזהו הקץ – לא נחוץ אויב מבחוץ. – זוהי המפלה”.

פאידון: אותה החרב, שדיוניסיוס⁶⁰ תלה לפני שנה ממעל לראשו של חביבו דאמוקלס בשערת-סוס, אני רואה אותה תלויה בשמי אתונה.

גלאבקון: אפילו אויבי-אתונה הצהובים ביותר אסור להם שיגלו זאת. – אי-אפשר להכתים את שמנו לדראון-עולם. – אין בתולדות-האדם דוגמה כזו למעשה-נבלה. – איש מבינינו אל-נא יספר זאת לשום נפש בעולם.

קריטון: האלים אינם מתערבים במעשי בני-אדם. איש מבינינו בל ירשום זאת אפילו לעצמו.

קלאבקון: מפחדים מפני השפעת אלים זרים ושומרים על רוחנו, שאיש לא ירשום לדורות שום פרי-רוח הבא מן החוץ – אך מי ישמור על כבוד אתונה, שמעשה זה לא ילבש כנפים ויחפיר את שמשנו ברחבי-תבל? ואם אנו נשים יד לפה, ואם נשבור את החרט בידינו, מי לידינו ייתקע, שקירות בית-הסוהר לא יזעקו את חרפתנו זאת החוצה?

ושוב קמה דממה.

ובדממה הופיעה אשתו של סוקראטס, קסאנטיפה. ולצדה שלושת ילדיה. אחד תופס בימינה, אחד בשמאלה ואחד בשמלתה.

ילדי סוקראטס. – יתומים, כבר בחיי אביהם.

והיא עומדת ומביטה ושותקת.

וגם הילדים מביטים ושותקים.

היא אינה רוגזת כדרכה, אינה מגדפת כדרכה, אינה טוענת כדרכה. עומדת ודמעותיה זולגות על פניה באלם-דום.

זה איום מכול: לראות את קסאנטיפה בוכה.

אלה הן דמעותיהם-שלהם, של תלמידי סוקראטס.

לבסוף רצה גלאבקון לומר לה דבר-מה. – רק אילו ידע מה. וקסנטיפה עמדה והביטה ושתקה. הם הבינו, שאותם מאשימה היא במות בעלה. לבסוף פנתה והלכה ואתה שניים מילדיה. השלישי נשאר עומד ומביט. זה היה הבכור.

קם גלאבקון, ניגש אל הנער, ליטף את ראשו הרטוב מגשם, ואמר:

"לכא-נא חביב אחרי אמך ואמור לה, שאם אבא – – שהיא לא תדאג לכם. אנחנו נדאג לחינוככם וכלכלתכם. ולפי רצונה שלה. הגד לה: כרצונה שלה.

הלך גם הנער הבכור אחרי אמו.

ושוב היתה דממה. –

כשנכנס היפוקראטס אל תא הכלא, אמר סוקראטס:

"טוב שבאת, היפוקראטס ידיד נפשי וגופי. דבר-מה אינו בסדר אצלי. וחוששני, שאקיא גם את הרעל. והן לא ייתכן שיאמרו ברחובות אתונה: “סוקראטס הערים על החוק וירק את התרעלה, שניתנה לו בצדק ובמשפט”.

היפוקראטס בדק אותו – וכמעט פרץ בזעקה. הוא עמד ושתק ושוב בדק את גופו של האסיר, ושוב הביט בו – ולבסוף אמר:

“הרימו עליך יד”. –

“אכן, אין נסתר מעיניך, אתה ברוך-האלים”.

היפוקראטס רעד כולו.

“העֵזו”, אמר היפוקראטס.

“זקני אתונה ושופטיה אנשים מלומדי-העזה הם”.

הרופא שוב בדק אותו, אף כי ידיו רעדו לו. זוהי הפעם הראשונה בחייו שידיו רועדות. ברור שזהו “המשורר” מליטוס, החולה במחלת הכתיבה ושסוקראטס (או אחד מחבריו) חיווה עליו פעם את דעתו המצמיתה ושבית-הדין מצא לנכון לשמוע אותו כמאשים את סוקראטס. – היפוקראטס הרגיש אותה שעה, שכל חייו ויעודו ותפקידו כרופא נפצעו בזה פצע אנוּש מייאֵש. אנשי-הדין העזו לפגוע בקודש קדשיו של האדם: בגופו. –

וחמלה גדולה ועמוקה עברה בלבו למראהו העלוב של סוקראטס.

וגם הוא החליט כמו חבריו, שאסור שזה ייודע ברבים. שלא להבאיש את ריח אתונה בעיני העולם.

ומשראה את מנוחתו המפליאה של סוקראטס, בדק אותו גם מבחינה זו. היפוקראטס גילה לפני זמן לא רב, שכל מצב-רוח באדם גורם להפרשה מסויימת בגופו, וכל התרגשות והפרשתה שלה. אינה דומה הפרשה בכעס להפרשה בחדווה, או בצער. – ומצא, שסוקראטס שקט ושלוו כאילו לא קרה לו כלום.

מצב-רוח זה אצל בן-מוות, ועוד נפגע פגיעה מרושעת בגופו – לא ראה עדיין.

היפוקראטס: היודע לך, סוקראטס, שישנו חוק, שלפיו אסור להוציא לפועל פסק-דין מיתה בחולה?

סוקראטס: ואולי ידוע לך, מי היה מחוקקו של חוק זה?

היפוקראטס: אם אינני טועה, הרי פריקלס הכניס את התיקון הזה.

סוקראטס: דווקא פריקלס? – מסופקני, אם היה מסוגל לאכזריות כזו. הלא אנו הכרנוהו יפה. והן אפילו האכזרית שבחיות הטרף, החתול האוהב להתעלל בעכבר, אינו מחכה עד שקרבנו יבריא, והן החתול ודאי רוצה לאכול בשר בריא וטוב, וגם זה ידוע לך, שבעלי-החיים מחוננים בכשרון הזהירות, לא לאכול דברים המזיקים להם, אלא אם כן מערים עליהם האדם באיזה אופן. אך שאל נא את הנודד לודיקוס, זה המוחזק לשוטה. הוא היה ביערות אפריקה וראה שם אוכלי-אדם, והוא יגיד לך, שהשבטים ההם יש להם רופאים, אמנם לא גאונים כמוך, אך הם עצמם ודאי חושבים עצמם לגאונים, וגם הם אינם אכזריים כל כך, לטפל בקרבנם ולרפאו לפני שמבשלים את בשרו לסעודה. והן תודה, היפוקראטס, שכל משפט-מוות אינו בעצם אלא סעודה בשביל חיך-נפשם של ענוגי הטעם. רק אדם חולני-בנפשו, הנהנה מענויי-הדין של הנשפט למוות, רק אדם שעצם פחדו של הנדון מפני הקץ מהנה אותו, רק אדם כזה מסוגל להתעללות זו, שיש בה מן המצחיק: כלומר, צחוק להולך למות.

היפוקראטס: אכן, סוקראטס, בין שנכון הדבר, שפריקלס היה מחוקקו של חוק זה ובין שלא, אתה חולה מאוד. ועלי להודיע זאת לאנשי-המשפט, כי חובתי היא. ואל-נא תתמה, אם המפקח יעשה את חובתו וימסור אותך לידי שארפא אותך.

סוקראטס: חכה-נא, היפוקראטס ידיד-נפשי, למה לנו המפקח? כלום המפקח הוא ידידי משכבר הימים ולא אתה בן אפולודורוס היקר, שזה זמן רב לא השתתפת אתנו בשיחות ואני הרגשתי מאוד בהיעדרך מקרבנו? ואתה, גם כידיד אמיתי וגם כרופא אמיתי הן תגלה לי, כמה זמן יכולני עוד לחיות ולסחוב את מעמסת גופי זה החולה, אחרי שלפי בדיקתך היסודית מצאת, שאני חולה מאוד?

היפוקראטס: אכן, קשה עלי לגלות לך את האמת, אך איך לעשות אחרת? גם לבך וגם קיבתך רעועים במידה מרובה, ואם לא אטפל בך, הרי – אכן, אמת הדבר, לא תוכל להוציא אפילו שנה אחת – –

היפוקראטס לא גמר את דבריו. קולו נחנק בגרונו. ורק אחרי כן הוסיף: – אף כי גופך סוקראטס, היה תמיד בריא ושלם כפי שהכרתיך כל הימים. כי ידעת לשמור על אוצר זה, היקר מכל יקר. לא האלים פוגעים בגופו של אדם, הוי סוקראטס, אלא בני-אדם – אם מותר לקרוא להם בשם יפה זה. –

סוקראטס: ואם תטפל בי ותרפאני – – נניח שבית-הדין יאמין בחוקו האכזרי של פריקלס – הרי כמה אוכל עוד להוציא?

היפוקראטס: מכיוון שזוהי מחלה חדשה, הרי אם ארפאך כהלכה, תוכל להוציא אפילו את שנתך המאה.

סוקראטס: ואחר-כך אמות.

היפוקראטס: אם לא ישתנו סדרי-בראשית.

סוקראטס: ואיך לפי דעתך, ישתנו או לא ישתנו?

היפוקראטס: אין איש בונה אפילו סוכה רעועה על תקוות כאלה.

סוקראטס: ויכול להיות שאמות עוד לפני שנת המאה שלי?

היפוקראטס: גם זה יכול להיות.

סוקראטס: ויכול להיות שלא אוציא אפילו את שנת השמונים שלי.

היפוקראטס: אין איש בינינו יודע זאת.

סוקראטס: אם כן, יקירי, כפי שאני מכיר אותך, ואני הלא מכירך יפה ידיד נפשי, אם רק לא השתנית לחלוטין מאז ראיתיך בפעם האחרונה, אתה אינך אכזרי במידה כזו, שתוסיף לי עוד שנים אחדות על עינויי-הדין שלי. הרי אני בן שבעים, ואם לא ישתנו סדרי בראשית, מה שאין לבנות עליו אפילו סוכה רעועה כדבריך, אמות בעוד שלושים שנה, ואולי אפילו סוכה רעועה כדבריך, אמות בעוד שלושים שנה, ואולי אפילו בעוד עשרים או עשר שנים, ויוכל להיות שגם בעוד כמש שנים. ועכשיו צא ולמד: פסק-דין השופטים אינו רוצה לענות אותי זמן רב. היום או מחר תחזור האניה “אגון” מסוניון ואני אשתחרר מעינויי אימת-המוות הרגילה – ואתה ידיד נפשי מאז, אתה רוצה להאריך את ימי-פחדי בחמש שנים, או בעשר, ואפילו בשלושים שנה תמימות, שרק אחר-כך אמות. – לא, יקירי, אילו שמע זאת אביך אפולודורוס היקר-באדם, ודאי שהיה משתומם עליך ומתפלא, מאין פתאום יחס אכזרי משונה כזה של בנו אל סוקראטס – ועכשיו הגד-נא לי מחמדי, הכדאי לך לקרוא למפקח-הסוהר, שגם הוא ישתתף במעשה-קשיחות זה? – אך-זה הבוקר ביקר אצלי ובחיוכו הרך וקולו המתוך של סירינה⁶¹ רימז לי, שמליטוס ואניטוס מאשימי – רק לטובתי מתכוונים כשהם מבקרים אצלי – לקצר לי את ימי-אימת-המוות שלי – –.

היפוקראטס שוב הרגיש כעין קיבוסת לשמע שני השמות המתועבים הללו. – אך התגבר ורצה לא להפריע לסוקראטס בדרך הגיונו.

היפוקראטס: האם המיתה הטבעית כמיתת בית-דין היא בעיניך? –

סוקראטס: ואיך אחרת בגילי שלי ובמחלתי?

היפוקראטס: ואתה מפחד מפני המיתה הטבעית כמו ממיתת בית-דין – –

סוקראטס: תמוה אתה בעיני, יקירי. מי משנינו מפחד מפני מותי, אתה, שבאת להצילנו, או אני, שאינני רוצה לברוח מפני גורלי? או אולי גם בינתי אינה בסדר, היפוקראטס? אמור, אמור, אל תחוס עלי.

היפוקראטס: לא, סוקראטס. בינתך בהירה לא פחות משהיתה כל ימי חייך המלאים תהילה.

סוקראטס: אם כן, כשתראה את נערו הנהדר של אלקיביאדס – חבקהו נא בשמי ואמור לו, שאל יהרוס את מקדשי מעשי-ידיו של פאידיאס האלהי, שבני אתונה הודו לו באשמת-גניבה, ובגולה, כאילו יש בעולם אוצר-כסף-ושן כזה, שערכו עולה לאחד מני אלף מאמנותו של פאידיאס אלא מוטב לו שיגרש את האלים מארמונות-יופי אלה, וגם מתוך לב בני-אדם, חזרה אל ההרים. שיגרש אותם מתוך הבנינים המפוארים הללו אל האולימפוס הקפוא, ואם נבצר ממנו לעשות זאת, אל יתייאש, כי סוף-סוף עתידים הם להימוג מאליהם כשלג עם בוא האביב. ואם ישאלוהו ידידיו הצעירים, מי היה סוקראטס, אל-נא יגיד: פילוסופוס, אלא יגיד: ההליני הראשון, שידע למות ברצון לבלי-חת בעד האמת שלו.

– ב –    🔗

כשחזר היפוקראטס אל אבן-הסיד ומצא שם את שאר ידידי סוקראטס, אמר: “אין עצה. הוא רוצה בכל מחיר למות”.

ושוב קמה דממה.

הפעם הפריע אפלטון את הדממה, ובשקט נפשי גמור אמר:

"היה אצלי שמש בית-המשפט אגוס, שלא מצא אותך כסנופון בביתך, וסיפר לי, שבבית המשפט הופיע אותו גבור האולומפיה קריזון איש-הימירה, שסכסוכו עם סוקראטס זכור לכם לא פחות מאשר לי. – כן. – הוא ראה אותו ושמע איך הוא מדגיש את שמו וגבורתו, כיוון שחשב, שעצם שמו בלבד די בו כדי למלא את משאלתו: להיכנס אל תאו של סוקראטס. אלא שמפקח בית-האסורים ענה לו, שחבל שפירש בשמו, שאינו מוסיף לו כבוד. אלא להיפך. – ועל זה הנמיך קריזון את קולו וגילה לו למפקח שלא בא אלא להתנקם בסוקראטס, יען כי הוא שגרם לו להסתלק מן האולומפיה וכך הוכרח להיות רב-חובל באניה “אגון”. – כן. – הוא הוא רב-החובל של האניה. – ועל זה אמר לו המפקח, שיבוא מחר בבוקר, כלומר, היום וייכנס אל התא. כן גילה לי אגוס, שסוקראטס ביקש שיתנו לו את ספר-התרעלה, כי אינו רוצה לחכות עד שהאניה תחזור. והיום נתנו לו. – – וכששמעתי זאת באה שמחה בלבי – – "

“אולי תבאר לנו, הוי אפלטון, את שמחתך זאת?” אמר פאידון.

“הדבר ברור בתכלית”, אמר אפלטון. “שום אידיאה אינה מנצחת אם אינה באה לו לאדם מנפשו פנימה, אלא מבחוץ. וכך גם התקפת-לוֹגוס⁶² זו של סוקראטס. אותו בחור מפיניקיה לא בא אלא להוליד מנפשו של סוקראטס את מה שכבר היה חי בקרבו כל הימים: את האידיאות, שראן עוד לפני שנולד ושלידתן השכיחתו ממנה. האידיאה היא, למות וגם לסבול עינויי גוף ונפש מתוך רצון מוחלט תוך כדי מרי לעריץ או כל מי שעומד כנגד אמיתו. וכיוון שלא סוקראטס וגם שום איש מבינינו לא ידענו דוגמה לכך עד הנה, שכן לא הומירוס ולא הרודוטוס וגם לא אחת מאגדות-האמת של ארצות אחרות לא סיפרו לנו על דוגמה כזו, לפיכך היתה אידיאה זו שוכנת נטולת-כנפיים בחביוני נפשו של סוקראטס כמחכה לתעורה ולתעודתה. וכעת שהתעוררה לדבריו של אותו בן-העברים, תובעת היא את תיקונה. אידיאה זו, שעדיין לא מצאתי לה שם מתאים⁶³, נשאה את סוקראטס לבית-המשפט כמי שהולך לא למות, אלא להיוולד שנית. וכששמעתי, שפגעו גם בגופו בכלא, כבר לא הרגשתי מה שבוודאי כולכם הרגשתם: בושה ועלבון, אלא להיפך: חדווה שבנצחון. – ומה ברור אחרי כל אלה יותר מכל, שסוקראטס לא יהפוך את חג-נצחונו זה, בו הוא שם את גולת-הכותרת בראש כל חייו, למפלה, לתבוסה, לחרפה שבהשתמטות מנצחונו זה – לבריחה מפני עצמו? – אני מניח אפוא לכם ליישב בעובדה זו כמה מדבריו, מהתנהגותו, מסגנונו “בהצטדקותו” בפני שופטיו אויביו בנפש, שבוודאי היו רוצים, אם לא כולם, הרי אחדים מהם, ששנוא-נפשם זה יברח מכלאו כדי להוכיח שהוא בדאי, פורע-חוק ופחדן; שלא האידיאה המוסרית המוחלטת היא מרכז כל ויכוחיו ומטרתם, אלא עצם ההתנצחות ותאוות הנצחון והתהילה שבנצחון – שיהא לצחוק בעיניהם ובעיני העולם. – ועכשיו אמרו-נא לי, מי צריך לעזור לו במטרת-כל-חייו זו אם לא אנחנו ידידיו? – או לכל הפחות לא להפריע לו בזה?”.

* * *

כאן שתק רגע, אחר כך הוסיף:

"ומכיוון שמן ההכרח הנפשי הוא לו לסוקראטס, שיצהיר למישהו את האידיאה הזאת, שכעת אידיאת-האידיאות היא לו, ומישהו זה אינו יכול להיות אחד מבינינו, ואין צורך לומר שלא כולנו או אחדים מבינינו, שכן ברגע שהאידיאה הזאת קמה בו לתחיה להפכה למעשה, נפשו נקעה מן הוויכוח עליה, שהוא ההיפך הגמור לה, ובכן לא פילוסופוס נחוץ לו ברגעיו האחרונים, אלא דווקא אזרח פשוט וגס-רוח, שתחת גסותו ספונה אותה השלמות, שלפי דעתו של סוקראטס ניתנה להילמד לכל אדם בר-דעת – הרי מצאתי, שהאזרח המתאים ביותר לכך הוא אותו קריזון איש-הימירה, שלבו מלא חמת-נקמה לסוקראטס ולפיכך שמח אני, שגיבור-אולומפיה זה ייפגש עם סוקראטס, כדי לסייע במשבתו – ושבסופו של דבר יראה את סוקראטס איש-אלופיקי מזהיר כזוהר הרקיע – – "

אפלטון נשתתק – אחר כך שוב אמר: “חבל שאיש מבינינו אינו רואה אותו ביפעת נצחונו באגון-מוּ’זיי⁶⁴ זה, שהוא גולת-הכותרת של כל חייו המלאים תהילה”.

– ג –    🔗

בכלא האריופאג, בתאו של סוקראטס, בשעתו האחרונה.

תכנית נקמתו של קריזון היתה, לשקר לו לסוקראטס, שכרב-חובלה של “אגון” עכב את האניה בדרך ולפי בקשת ידידיו בא להצילו, ומשיסכים לכך – לצחוק לו בפניו. לשם זה שיחד את השומרים, שיתנו לו לעשות מעשה-קונדס עם האסיר הזק, להוציאו עד שער-החצר ושם יעטו עליו ויחזירוהו. – וכך יטעם הזקן גם את טעם עינויי-התקוה והכשלון וגם את החרפה כגנב ופחדן שנבהל מפני המוות. –

היה לילה לפני עלות השחר.

קריזון נכנס כבייכול בזהירות סודית, ואך הספיק ללחוש לסוקראטס, שבא להצילו על פי הוראות ידידיו, הופתע לראות על השולחן את ספל הרעל – ומיד ניגש בחיוך, נטל את הספל כאילו לשפוך את הרעל – –

סוקראטס: חכה רגע קריזון יקירי, השב-נא את הספל למקומו. לא אתה מילאת אותו ולא בשבילך נמלא. או אולי רוצה אתה לכבדני בכלי גדול יותר, בגביע?

קריזון: סלח לי, סוקראטס, ידידיך מחכים לך בחוץ – אין לנו פנאי, עוד מעט ויעלה עמוד-השחר, ועלי למלא את שליחותי – –

סוקראטס: יפה מאוד, קריזון – –

קריזון: אתה אמרתני לפחדן, רשע וגם טיפש ולכן רוצה אני להוכיח לך שטעית; שאינני פחדן להצילך בסכנת חיי, ואינני רשע אלא להיפך, ושאינני טיפש

* * *

סוקראטס: ובמקום זה תוכיח לי, שאני הנני פחדן, רשע וגם טיפש, לא כן?

קריזון: תמה אני עליך סוקראטס, כלום זה חשוב בעיניך בשעה שאומר אני להחזירך אל החיים ואל הדרור ואל חוג ידידיך המחכים לך כל כך? וכי מה חשוב יותר מן החיים? אין דבר כזה בעולם!

סוקראטס: אילו צדקת קריזון, הרי לא היו גיבורי מלחמה בעולם. החיים הם סך-הכל שנים אחדות, ואילו התהילה היא לדורות עולמים.

קריזון: שווא תתחכם אתי סוקראטס. יודע אני שבפלפולים כוחך גדול ממני, אך כעת הנה המוות לפניך ובידי להצילך או למסרך לאבדון. היה סוקראטס ואיננו!

סוקראטס: לא זה ולא זה אינו בידך, קריזון. להצילני לא תוכל, אי אינני רוצה, ואת המוות לא אתה מביא לי, אלא החוק.

קריזון: מה? אינך רוצה שיצילוך?! איך אאמין לך זאת סוקראטס? וכי ישנו בעולם בן-אדם שפוי בדעתו, שאינו רוצה להימלט מידי המוות?

סוקראטס: הנה הוא לפניך, קריזון.

קריזון: הנה, אתה בעצמך רוצה להוכיח שטיפש אתה. וכי יש טיפשות גדולה יותר מלאבד את חייך בידיך?

סוקראטס: יש טיפשות גדולה מזו: לברוח, הלא יכולתי לברוח לפני שאסרוני, שכן ידעתי עוד לפני המשפט, שידונוני למוות. בך לא פגעתי אלא פעם אחת, ואתה מיהרת אלי עם זעם-שנאתך לראותני באזיקים וגם לעשותני לפושע – ואנשי-אתונה נוטרים לי איבה זה שנים ואני ידעתי זאת.

קריזון: כעת רוצה אתה להוכיח לי בזה, שאתה צדיק תמים ואין בלבך טינה עליהם, כי להיפך, רוצה אתה לגרום להם הנאה במותך, הנעים להם כל-כך.

סוקראטס: הרי זה כאילו אמרת, קריזון, שאהובתך שוכבת עם גבר אחר, כדי לגרום לך צער, ולא כדי לגרום לעצמה הנאה. גם אני רוצה למות להנאתי שלי ולא להנאת אחרים, עונג גדול הם החיים, בזה צדקת, זה ידוע, אך ישנו גדול גם מהם, זהו המוות, יקירי, ולא הכל יודעים זאת.

קריזון: זה למעלה מבינת אדם בריא ושלם, סוקראטס.

סוקראטס: היודע אתה, מה זה אדם בריא ושלם? בריא ושלם הוא האדם המרוצה מחייו ומן הבריות, השמח בחלקו ואינו מתאווה ואינו חומד את מה שאין לו 'שאינו מאוכזב ואינו מואש משום אדם ומשום דבר, וכשהוא פוגש את ידידיו ומכיריו, הם מברכים אותו ב“חאירה” או ב“אַררוזו” חביב, אין איש בז לו, גופו הבריא עומד לרשותו בכל עת לעשות מה שלבו חפץ, רוצה לעבוד עבודה גופנית, עובד גופנית, ונפשית – נפשית, ואין לו מה לכסות ובמה להתבייש, לא בגופו ולא בנפשו ואפילו לא במחשבותיו – אדם כזה יודע, מה זה לאבד את כל האושר הזה ולהיות מוצג כלי ריק ואין לו יכולת לשנות את הדברים והוא בזוי-עם ונקלה בעיני כול ככלב חולה. שהכל בועטים בו – –

קריזון: מאין אתה יודע את כל זה, סוקראטס?

סוקראטס: מבשרי, מנפשי, מחיי, האם לא זה הוא מה שאויבי בנפש רצו לעשות בי כל הימים? אך הנה, עשיתי כך, שהם עצמם נתנו בידי את חגורת ההצלה: את ספל-הרעל, כדי שאוכל לירוק להם וללכת בראש מורם בגאוה, קוממיות… הוי, לך לבאר זאת דווקא לא קשה, ובלבד שתרצה להבין – –

קריזון: רוצה אני, סוקראטס.

סוקראטס: אתה, שזכית מה שמעטים בעולם זוכים: לאנדרטה בדמות פניך, אתה, שטעמת את טעם העונג האלוהי, הגדול, את טעם תהילת הנצח – האם רוצה אתה לאבד את הכל בידים? בשעה שיכול אתה להציל את עולמך בין-רגע? בין רגע אחד אדיר ונשגב – הלא אתה יודע יפה מה זה כשהמונים מריעים לך ברחובותיהם, משתוללים בהערצתם אליך ומשוררים שרים לך דיתוראמבים, וחלילי-קסם מנעימים לך אהבת-אליל, העובר על כנפיה של ניקיי אֵלת-הנצחון אל האולוּמפוס – ואתה יודע גם זאת – – אמור-נא קריזון, הראית בעיניך את פרופירון⁶⁵ המסכן בעודו בחיים?

קריזון: לא, סוקראטס. רק במותו ראיתיו, כשהסיעו אותו על הארמה⁶⁶ רעועה, שני גלגלים שבורים וקרש, ואיש לא ליווה אותו אלא מי שהיה פעם עבדו. נלוויתי גם אני אל הפגר העלוב – אל קברו העלוב – –

סוקראטס: ואני ראיתי אותו בשיא-תהילתו באולומפיה. – עלה לו אחרי שנדחף הצדה ואתה באת במקומו, וכך יעלה לך קריזון מחמדי אחרי שרגליך יכבדו ויסתבלו עליך, העוברים ושבים יסורו ממך בשאט ואפילו בלי שים אליך לב, איש לא ירצה להכירך, והנשים – אלה שהכירוך בגדולתך, תבטנה בך בחמלה ובבת-צחוק ושלא הכירוך לא יראוך כלל, משום שבינתיים בא אחר במקומך וכל אשר היה לך ימות, ואתה תלך אל האולומפיה ככלב רעב אל אחורי המיטבח, לרחרח את ריח-התהילה הנודף באוויר, תראה אותה השתוללות-התרועעות עצמה ואותה הערצה עצמה ותשמע אותם הדיתוראמבים עצמם – והם לא שלך אלא של אחר, ואתה מתכווץ ככלב מצורע עלוב ויש לך חשק לפרוץ בבכיה, אך אהובתך הארורה שוכבת גם היא אי-שם למעצבה, עלובה, בלה-ובלויה ואתה רוצה למות, אך למות ככלב חולה – קצת מזה אולי כבר הרגשת, קריזון יקירי, – או אולי טועה אני?

קריזון: אינך טועה סוקראטס:

סוקראטס: אם כן, קריזון איש-הימירה, עכשיו עצום-נא עיניך לרגע וראה את חזון-האושר: קריזון, גבור האולומפיה המשולש יורק בפני כל העולם ובפני אהובתו הארורה – ומת. מיד עוברת השמועה: קריזון מת! קריזון! – קריזון! – – – המונים מתאספים אל הלוויתו בחרדת-כבוד והערצה, עומדים דומם, אלמים, ובעיניהם אגל דמעה. – ההמונים סוגרים את קריזון אל תוך לבם כמו שהוא: חי, יפה, רגליו מכונפות כרגלי הרמס, בריא, מנצח ומחייך אליהם מאנדרטתו ואינם מוחקים אותו מלבם לעולם. מספרים לילדיהם על קריזון איש-הימירה, והילדים גדלים ושוב מספרים לילדיהם: אבא ראה את קריזון בעיניו, וזוגות צעירים עוברים על יד האנדרטה, עומדים מלכת ומתבוננים בקריזון, וכשהם מחבקים זה את זה ומתנשקים, מנשקות הבחורות את קריזון ולוחשות בפנים מסמיקים: ילדנו יהיה דומה לקריזון, וכשאיזה ברנש מופיע לפני אהובתך, אומרת היא לו בשאת-נפש: “אתה? אחרי קריזון?” – וקריזון חי, מלבב, מעורר אהבה בלב המונים וכל ילד שנולד הוא קריזון, וכל נערה האוהבת בחור, את קריזון היא אוהבת בו, את קריזון, הגבור הנהדר – הנצחי – – אך לזה דרוש, שקריזון יהא גבור באמת, גבור-הגבורים, ומעשהו האחרון עלי אדמות יהיה: גבורת-הגבורות בעולם. הבט, הנה אני לוקח את הגביע – ושותה – גש אלי וחבקני, קריזון יקירי – –

קריזון: (מחבקו, מתרפק עליו ובוכה) סוקראטס! סוקראטס!

סוקראטס: (אחרי ששתה, תוך יסורים) זהו – – אושר – – המוות – –

למחרת מצאו את קריזון מת.