כִּסּוּנִי בִּמְתִיקָה,
לִטְּפוּנִי בְּטוֹבָה.
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַבָּן
צָהֲלוּ, שֶׁל ר' פִישֶׁלֶה.
טִלְטְלוּנִי כְּמִרְכֶּבֶת,
כְּשִׁבֹּלֶת בְּמֵי רַב.
נִלְקְחוּ מִבֵּית אִמָּן,
בָּכְ־אַ־אוּ, שֶׁל ר' פִישֶׁלֶה.
נולדתי מחוז ווהלין, יום כיפור, בֵּית הרבי בנֶסכיזש – אֲבי אמי.
גדלתי מחוז לוּבּלין, בקראסניסטאוו, פולין, בעיר מרוּבּעת, בֵּית בעל־טחנת־מים – אֲבי אבי.
בית הרבי, בו אולם סגוּר, בו ארון סגור, בו ספר־תורה סגור, קראו לו “טהרוּת”.
בית הכנסת, בו תקרה גבוהה, בו מנורה גבוהה, בו ציפור גבוהה, קראו לה מנחושת.
בטחנה מעופה על המים. כאן גלופה מנחושת. קִראו לה ציפור הנחושת – הרבה מתייחד הייתי – עד שהורדתיה, עד שטמנתיה. עד שגילו אותה.
בעיירה לא ידעו מי – מעין “עולה חדש”.
בבית הרבי היה דיון, מכּוֹח: מי נשא את ציפור הנחושת מעל ראש מנורת הבית?
יושבים: דודי, רבי, יושב כיסא אביו.
יושבים: דודי, דיין. וכל השאר סביב.
משנכנסתי, הבּיטו. שתקו.
אני נפלתי על הרבי:
– נכון שאני לא?
הדיין אמר אמת.
הרבי לא.
עוד קודם לכן, לְקָחַתְנִי אמי ל“ימים נוראים”, והייתי נוכח במתן “ארבעים־חסר־אחת”, שנוטלים כולם, קודם “כל נדרי”. הַשַּׁמָּשׁ מצליף בשוט קר. נכנס דודי, נטל גם הוא.
עוד קודם לכן, גרנו עם אמי בעיר המרובעת, בית פולני לבן שׂפם, עושה ארונות מתים עם צלבים. מולנו הקלוֹיסטר, ולנגדי קיר שיִש גבוה, חלק, בלי חלון.
עוד קודם לכן, אמרה לי אמי, כי בשמיִם ראו ארון־אש, וארבעה שׂרפים הכריזו: “פֹּה מעבירין את לייביש הזקן לארץ־ישראל”.
עוד קודם לכן, אמרה לי אמי, בשבּת בין השמשות: “מחר משיח בא”.
במלחמת העולם הראשונה, היינו בשיירת פליטים יהודיים.
במושב־המזרח – שני הדודים עם ה“טהרוּת”; במושב העגלון – אבי עם הסוסים.
אמי הלכה ברגל.
– בלבד שהעגלה תמהר.
במקום־שהוא, שני הדודים ירדו עם ה“טהרוּת”. אבי נשאר עם סוס אחד. אמי יחפה.
– בלבד שהעגלה תמהר.
אמי יחפה ואבי עם הסוס.
במלחמת העולם הראשונה, היינו בשיירת פליטים יהודיים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו, ונדקר בחזהו. חבוש צמר גפן כאשר הוא – הרי אץ עכשיו וספל חלב בידו, לאשתו, ועיניו לספל. הביט לספל – החליק לבּוֹר; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.
דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ביאליק: “אשתי מותרת או אסורה?”, הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו, והיהודי בשלו.
אחרי המלחמה חזרו היהודים לעירם. רבים מהם קצוצי זקן, מאשר גזזו להם חיילי גנראל האלר, לוחמי חירות פולין. נשאו סנטריהם בפיהם. חבשו לחָייהם במטפּחת.
אחרי המלחמה חזר סבי לטחנת המים. שכחתי לומר: זה סבי, בבקשו ליקח חתן לבתו, וַיקח חוט, וימדוד את החתן.
אחרי המלחמה חזרנו בעגלתנו ובסוסתנו. דוֹד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה, ויוביל מים לבַּית. הוא הדוד קרא לה “ואשקה”. הוא הדוד, אשר בימי סחר־מכר בוואלוטה, מעלָה־מטָה, קנה גם הוא שישה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל מערבי, ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.
שקי תפילין רקומים קטיפה כבדה, מצב תפילין כמבצר. שק תפילין שלי לא היה רקום כלום, מצב “בתים” ברעד.
יום אחד חיבּרתי שיר ארוך ביידיש: “די נבואה אין געזאנג”. נביאים מתנבּאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוֹזים של ריבית, של מכירה ושאר ניירות – השיר נבלע עמהם. השיר נשאר שם.
יום אחד אחי הצעיר החזיק בול קרן קיימת לישראל. בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירוֹ אליו. בחשאי בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזקנו פעמים הרבה, ולא אמרנו דבר.
יום אחד עליתי לארץ־ישראל.
הבול נשאר שם.
כתבתי הביתה שבחי הארץ.
השיר נשאר שם.
באתי לארץ, ראיתי גמלים:
תָּמִיד פְּשׁוּטֵי צַוָּאר,
כְּמוּבָלִים אֶל כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ.
כ טבת תשכה, 25 ינואר 1965
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.