רקע
יחיאל מיכל פינס
בנין הארץ - כרך ב - ספר א
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ט

לזֵכר בת המחבר המנוחה נחמה קרלינסקי נ“ע ובעלה המנוח נח קרלינסקי ז”ל שנפטרו שניהם בדמּי ימיהם

מֻקדש הספר הזה אשר הוצאתו והוצאת הספרים הבאים אחריו מהכתבים האלה אֻפשרו ע“י תמיכת בנם האדון שמריה קרלינסקי לכבוד זקנו ז”ל

יהי זֵכר כולם לברכה.


 

מבוא

פינס והתחיה

“ספרא וסיפא” – זוהי ההרגשה שאנו מרגישים בקראנו את שני הספרים מתוך כתבי המנוח חותני הרי“מ פינס ז”ל, הכוללים, מלבד התחלת תולדותיו ויומן נסיעתו ללונדון ולא"י ומכתבים לשולחיו, מאמריו ומכתביו שנתפרסמו בזמנים שונים בכתבי עת שונים. איש הרעיון והמחשבה הברורה, הצלולה וההגיונית, איש חושב והוגה דעות שמצטרפות לתורה שלמה בדתיות, בלאֻמיות ובתחית הארץ, חבתה ובנינה גם יחד; ומצד שני איש המעשה החודר בכל ענין עד תכליתו ועמקי מעמקיו ופוסק הלכות קבועות וקצובות מתוך ידיעת הדברים על בֻּרְיָם. כל מה שנוגע לתחית העם והתחדשותו ובנין הארץ וישובה נוגע ללבו והוא מדבר עליו נגידים.

אהבת ארץ ישראל קננה בלבו עוד בילדותו בהיותו עולל עדין. בקטע תולדותיו (א. 13) הוא אומר: "ארץ ישראל היתה חביבה עלי מאד ותעסיק את מוחי ואת לבי תמיד, ותהי משאת נפשי עוד בהיותי בן שנתים, כי אז ירד אלינו דוד מהררי ציון. .. “, ודוד זה ספּר לו “ספּורים שונים על הכתל המערבי, והדמעות שהוא זולג בת”ב, והשועל העובר עליו תמיד באותו לילה”. וכמה שמח בהיותו לחתן והוא בן שלש עשרה שנה, על אשר “זִכּה ה' אותו במחותן אשר לו מטבעות זהב מארץ ישראל; ולא זו בלבד אלא כי הוא עצמו היה בארץ ישראל”.

וטפוסית היא השיחה שבין אמו ובינו בליל ת"ב (שם), היא יושבת על הארץ וקוראת בספר “צאינה וראינה” את פרק חרבן בית המקדש ובוכה מאד, והוא עומד על ידה ובוכה גם הוא. היא שואלת אותו לסבת בכיתו והוא מחזיר לה שאלתה: ועל מה אתּ בוכה?, היא עונה: על בית המקדש שחרב!, והוא עונה: אני בוכה על ארץ ישראל שגילינו ממנה.

בזה מתבלט כבר ההבדל בינו ובין יתר שלומי אמוני ישראל.

ומה הפלא אם בהמצא בראשית שנת השלשים למאתנו זאת מסלות לרעיון ישוב א“י בקרב טובי עמנו, והוא אז כבן שלשים שנה, התמסר בכל חם עלומיו לרעיון הזה, והיה הראשון שהתחיל לצאת על שדה הספרות לעשות תעמולה נמרצת להגשמתו. באחד מאמריו ב”הלבנון“1 הוא כותב: “אחת החדשות היותר נכבדות היא התיסדות [חברה ל] ישוב א”י. ברק של חסד הוא, השופע מתחת כסא הכבוד למלאות לבות נכאים באור של תקוה ונחמה. אצבע אלהים היא, הרומזת לישראל; אל תשתע כי אלהיך אני, קול אלהים הוא המדבר נחומים על לב עניה סוערה. רעיון נשגב והגיון קדוש הוא כי אדמתנו השוממה, ארצנו החביבה והקדושה שנהפכה למלחה בידי זרים תהפך לגן עדנים בידי אכרים יהודים אסירי התקוה ודורשי שלום ציון, החרבות השוממות היורדות דמע כשמונה עשרה מאות שנה תתנערנה מעפרן ותלבשנה עדי ותפארת במלאכת ידי אמנים יהודים השמחים בבנינן, כרמי חמד ואילני פרי ישובו יפרחו בגאון, כי מוציאים הם פירותיהם לאהוביהם מאז, הארץ תוציא צמחה בעין טובה ובשמחה כי בניה שבו אליה, וכו‘, וכו’”.

ובמאמר אחר ב“הלבנון” הוא כותב: "רוח ישראל ישן שנת תרדמה שנות אלפים. עתה יקום, עתה יתעורר… אחת אומר לכם סופרי ישראל, אם תשמעו ואם תחדלו: כל מי שטובל עטו להתנגד או להטיל ספק בתועלת מחשבה טובה או עצה טובה, אשר נראו סמני התעוררות בישראל להביאה לידי תושיה, הרי הוא כטובל עטו בדם, ולא בדם יחיד, אך אומה שלמה אשר לא יניחנה לקום לתחיה. היא תובעת עלבונה ממנו. אך בחום לב והמית ההרגשות ההומות באהבה וחבה לארץ מולדתנו המוסרית, אך בעוז קנאת נדבה לאדמת חיינו, נעלה ונצליח לכונן לנו ישוב בארץ אבותינו.

וארץ אבותינו זו, וביחוד ירושלם עיר בירתה, הוא חפץ לראות בהדרן ובתפארתן. ולא פעם שמענו מפיו את המאמר הזה: כל אחד מתפלל לראות את ירושלם בבנינה, ואני מתפלל לראות בחרבנה השלם למען תהיה האפשרות להקים על שטחה עיר חדשה מפארה. ובמאמרו הראשון “על דבר ישובה של א”י" (ח"א, צד 96) הוא כותב כנגד אלה החפצים “לעשות את ירושלם בית מקלט לנזירים ומתבודדים הפורשים עצמם מחיי שעה לחיי עולם”: “ואולם אני ככל בעלי ההשקפה המדינית, לבי נוהה לראות את ירושלם ביפיה כאחת מבנות אירופה המהוללות, בפשטה מעליה מעיל הנזירות ופניה הזועמים, ובלבשה לבנים ופנים צוהלים להיות קריה עליזה, עיר הומיה, סחר גוים ומושב החכמה וחרושת המעשה. דרכי ציון האבלות, שדמותיה השוממות, וחורבותיה אשר היו למעון תנים ובנות יענה, כרקב המה בעצמותינו, ונפשי מתאוה לחזות בנועם אדמת הקודש, בשובה לפרוח כגן עדן ולהצמיח גפני ברכה ושדי תבואה לבניה אסירי התקוה אשר מאפסי ארץ ינהרו לפקדה, לעבדה ולשמרה”.

התשוקה הסנטימנטלית הזאת, פרי הרגש החם, איננה מונעתו מלדון בכל מאמריו ומכתביו על דרכי ישובה של ארץ ישראל בכל ישוב הדעת הדרוש להן ובכל תוצאות חקירותיו ודרישותיו בכל מקצוע שעסק בו. “משנת ארץ ישראל” (פרק מ"א), מאמר נפלא זה, הכתוב בסגנונו של הרמב“ם בספר משנה תורה שלו, הוא תורה שלמה לצד החקלאי של הישוב ולעֲלִיָה לארץ, וכן פרק כ”ז אשר בו בא תרגום מאמר מענין מאד בנושא זה. הוא דן בענין זה גם במאמרו המלבב “שבעה שבועות בגליל” אשר בו באו גם תאורים נהדרים למקומות שונים בארץ, ומשפטים על תכונות בני הארץ ועד כמה הם מסֻגלים לחקלאות.

ומאמרו הארך “סחר הארץ” (פרק כ') הוא תורה שלמה במסחר ובתעשיה בא"י גם יחד.

על נושאים אלה הוא שב ודן בפרקים רבים אחרים הכוללים ידיעות מפרטות ומדֻיָקות על תעשית השמן משעת מסיקת הזיתים ועד עצירת השמן וזִכּוּכו, והשמש בגפת, ושמוש בשמן למעשה הבּורית, על מעשה היין מקטיפת אשכלות הענבים ועד השגת היין ושִׁמוּרו, בהשתמשו בידיעותיו המרֻבּות בכמיה; על נטיעת אתרוגים ותפוזים ולימונים; על תעשית הזכוכית; על האריגה בכלל ואריגת תרבושים לצבא התֻּרכּי בפרט; על תעשית הרעפים והחמרים הדרושים לה, על מסחר הנפט בארץ, ועוד כאלה וכאלה, וברבים מהדברים האלה הוא מדבר על נסיונתיו הוא בעצמו ועל נסיונותיהם של אחרים.

כל הידיעות האלה הן אוצר בלום לידיעת הארץ וחקירתה, וענין רב לכל המתענינים בּעברם ובעתידם של המסחר והתעשיה בארץ.

במכתבו, פרק נ“ח, הוא נותן באור רחב ועמק על מֻשג הלאֻמיות. ובתשובתו, פרק ל”ד וכו' הוא מדבר על השׁטות השונות בתמיכת המתישבים בארץ, והוא דן ברותחין את שטת האפוטרופסות, זו שטת הפקידות־הברונית הידועה "המרגילה את הנתמכים לקבצנות ושפלות הנפש, לרמאות וגנבת דעת, לעצלות ולפזרון ולאהבת החיים שאין בהם מעשה! " (ח"ב, צד 123).

ובפרקים שונים הוא דן בשאלת "מי ומי ההולכים? “, ז”א: מי הם האנשים הראוים לעלות אל הארץ, ומה הם צריכים לדעת לפני החליטם לצעד צעד זה.

בתשובתו, פרק ל“ח, הוא אומר: “מרגלא בפומי תמיד, כי כל הרוצה לעלות לאה”ק יכון עצמו ליסורים, לא מפני שבאמת כך קשה הישיבה בארץ, כ”א מפני שבנוהג שבעולם מי שעלה בדעתו לעלות הרי הוא מתחיל מיד לבנות לו מגדלים באויר מהתענוגים הרוחנים והגשמיים שיתענג עליהם בארץ, ובבואו ומגדליו מתפוצצים מעט הוא מתמרמר ומקלל את יומו, ואם תמצא ידו הוא שב על עקבו, ובקצפו ורגזו על בלבול חשבונותיו הוא נותן דופי בארץ ומוציא דבתו רעה עליה ועל יושביה… לא כן מאשרי דרך והחפצים בישובה של א“י. המה מחשבים את דרכם וע”כ יצליחו. ובלבד שיקבלו עליהם היסורים בראשית בואם באהבה, ולאט לאט ירגילו את עצמם לדרכי החיים פה… ויקבלו על עצמם להדיר מדברים רבים אשר הרגלו בם בחו“ל, ויסכינו את נפשם לחיים פשוטים מופשטים ומנוקים מחלאת הלוקסוס. אם כה יעשו לא ימצאו כל תואנה ותלונה על הארץ אשר באו בה ועל האנשים אשר בקרבם הם יושבים”.

ובתשובתו, פרק ל“ג, הוא אומר: “מי החפץ בישוב א”י עליו להיות כמתנדב ההולך לצבא במלחמה בעד ארץ מולדתו. עליו לדעת כי הולך הוא לקראת סכנה פן קשת תחלפהו, פן אבן תשקע במצחו, אולי לא ישוב לביתו כלל, ואולי ישוב קִטֵעַ, עִוֵר או פִסֵח – ובכ”ז ילך, כי למען ארץ מולדתו הוא נלחם. אם יזכה יאכל פרי נצחונו, ואם לא – די לו שחבריו ובני אומתו יאכלום. ואולם הרוצה לעשות מישוב א“י כמין עסק המביא לו פרי, והוא שואל כמה רֶוח יהיה לו, אם עשרה או עשרים למאה, עליו נאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

בפרק כ“ח הוא הולך ומונה סוגי האנשים שאינם מסֻגלים להיות מבני הישוב, ובפרק מ”ד הוא מברר את הענין ביתר בהירות.

ובדבר זה מענינת דעתו בנוגע לצרך הארץ באנשי מדע, באותו הזמן, לפני כששים שנה, כשחסרה ארץ ישראל כל סוגי אנשים כאלה, וכן כל מוסד שאפשר להשתלם בו. במאמרו “תת כבוד לאמת” (פרק י') הוא אומר: “גם חכמים יוצאי ביה”ס והמדרש יבואו הנה. כגון רופאים, רוקחים ומהנדסים ימצאו פרנסתם בזה בכבוד. אך שמעתי כי הרבה מתלמידי בתי הספר והמדרש אומרים לבוא הנה בטרם גמרו חוק למודם. חובתי להזהיר אותם כי לא יעשו ככה… גם אלה התלמידים האומרים להניח כל אומנות שבעולם ולעמוד אך על הקרקע, גם להם חלילה מבגוד בלמודם. הלמודים בכלל עושים את האדם לבריה שלמה, וכל מי שלא למד דבר בחכמה או במלאכה על בוריה הריהו בעל מום שלא יצלח לשום מלאכה. ואם כן, איפוא, אילו למדו אלה מלאכת עבודת האדמה על בוריה בנסיון תחלה, גם אז יש בלמודים להיות להם לתועלת, עאכו“כ שלא למדו מעולם מלאכה זו אפילו בחלום הרי עליהם להביא עכ”פ בידיהם לב חכם ומבין אשר ימלא חסרון תבונת כפים. על כן בני! חוסו על נפשכם ואל נא תבהלו. במקום בהלה אין ברכה. יש צורך לאומה הישראלית באנשים מלומדים ומומחים, בידכם לתתם לה, ולמה תמנעו הטוב ממנה בהתפזרכם? הננו הולכים כלנו לקראת מלחמה… והתורה והעבודה והחכמה כולן יחד תכבשנה הארץ לפנינו… בכל חכמה ובכל ידיעה, ואפילו בפילולוגיה וארכיאולוגיה תמצא ידכם להועיל בבחינת מה להאומה בכללה. מ“מ שימו לב ביתר שאת לסגל לכם הידיעות השמושיות כמו חכמת הטבע בכל סעיפיה וחכמת ההנדסה לכל תולדותיה הכוללות בקרבן כל הידיעות הדרושות לעבודת האדמה למלאכה ולמסחר ולשלום האדם הרוחני והחמרי. וכל הדברים האלה לא להלכה לבד כ”א גם למעשה, ואז, אקוה, תהיו לברכה בקרב הארץ".

ככל אשר היתה אהבת הארץ חקוקה בקרב לבו כן גדלה עוד יותר לירושלים הבירה, עוד בהיותו בחו“ל הוא כותב ב”הלבנון" (ח"א צד 107): “בדברי בעיר הזו אשר אליה משאת נפשי, מעי כחלילים יהמו ולבי שותת דם, ויושביה בקרבה נפשי תעיד להם, כי ידעתי בצערם במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים”. ובבואו אל הארץ הוא מֵגן במאמריו ובמכתביו תמיד על בני ירושלים בין שהם רבנים (ואפילו על הרב דיסקין אשר רדפהו וימרר חייו! – ח"א, צד 156), בין שהם ממֻני כוללות, ובין שהם בעלי מלאכה.

הוא מבליט במקומות אחדים במאמריו כי בני ירושלים היו הראשונים למלאכות שונות. במאמרו החשוב “סחר הארץ” הוא כותב (ח"ב, צד 43): “הראשון לצורפי זהב – ר' זלמן צורף, הראשון למפתחים – ר' יצחק פ”ח, הראשון לחרשי אבן – ר' מרדכי שניצר, הראשון למדפיסים – ר' ישראל ב“ק, וכו' וכו'”.

ובראשית המאמר (צד 37) הוא כותב: "אחינו אלה הביאו את המסחר והמלאכה בשערי ירושלם בראשונה, הן זה כששים שנה אשר החלו אחינו האשכנזים להתישב פה, וכבר בראשית התישבותם נמצאו בתוכם אומנים מצוינים צורפי זהב, מכונני שעונים, מפתחי חותמות, פוסלי אבן, חרשי עץ וברזל, צורפי נחשת, מדפיסים, נגרים, חייטים, תופרי מנעלים, מרפדי מצעות, וכו' וכו' ".

אך אהבתו זאת לא קלקלה את השורה, ובלב כואב הוא אומר אח“כ: “אבל אע”פ שהרבה מאלה אומנים מצוינים היו שזכו לשם, בכ”ז לא ראיתי אחד מאלה שהביא משלוח ידו לידי מדרגה חשובה עד כדי לקנות לו בית בירושלים", בשעה שהגרמנים שבאו אל הארץ אחזו בכל ענפי המלאכה והתעשיה שאחזו הם והצליחו בם. והוא מנתח באיזמל הבקרת את הסבות שגרמו לכך, ובלב כואב הוא הולך ומונה מעלותיהם של הנכרים האלה כנגד מגרעותיהם של אחינו.

ועל עוד שני דברים עלינו להתבונן במאמריו: על יחסו לתחית הלשון העברית ועל יחסו לגאֻלת הארץ.

במאמרו הנספח למכתבו השביעי אל שולחיו (ח"א, צד 58)2 הוא מתאר להם את המושבה החקלאית שייסד ובית הספר אשר בתוכה, ובין יתר דבריו הוא אומר: "השפה אשר בה ילמדו תהיה השפה העברית, וכל השתדלותי תהיה לחדש נעורי השפה ההיא שתצלח להיות השפה המדוברת בקולוניה עצמה.

ודבריו אלה כתב לפני שפרסם בן־יהודה ב“השחר” את מאמרו הראשון בנוגע להחיאת הלשון בתור שפה מדֻבּרת!

ובנוגע לגאֻלת הארץ הנה בתשובתו לאחיו (ח"ב, צד 157), אחרי בררו כי בנוגע להתישבות אחינו בחו“ל יש בררה, ואם מקום אחד איננו מתאים אפשר לבחר במקום אחר, הוא אומר: “ואולם ישוב א”י, המקום בו העיקר, ואין לנו שום בררה, כל שעל יפה בא”י דבר חשוב הוא לנו מאד, ואין לנו אלא לשום לב להביא שטח גדול מאדמתה ברשותנו, מבלי ברר הרבה במיניה. כל חברת ארץ בהמצאה לנו עלינו לקנותה. אם טובה היא הלא לנו הטובה, ואם רעה היא עלינו להיטיבה, אם ארץ חול היא – נזבלנה, אם ארץ טרשים היא – נסקלנה, אם ארץ בצה היא – ניבשנה, וכו‘, וכו’."

סוף דבר: המאמרים והמכתבים האלה נותנים לנו בתכנם משׂג רחב ונכון על מצב הארץ לפני ששים וחמשים שנה, ויש בהם חמר למוד רב גם לזמננו אנו. ומצד הצורה – הן יספיק לנו אם נאמר כי הסגנון הוא סגנונו של יחיאל מיכל פינס.

דוד ילין

ירושלם, תשרי, תרצ"ט


* * * * *


אחרי דבריו של מר ילין בהערכתו המפורטת והמבוססת על “מראי־מקומות” מתוך הספרים, שאני מצטרף אליהם במלואם, לא נשאר לי להוסיף על המנוח המחבר – חותני הנכבד – ז"ל אלא מלים אחדות קצרות.

אני חושב ששני החלקים החדשים של “כתבי פינס” ח“ב, וח”ג3 הם בבחינת פירות גינוסר משובחים מזמרת הארץ, היינו מהגיונות־רוחו של המנוח הגדול שכתב אותם בארץ ועל הארץ מיום בואו להשתקע בה כזמיר ראשון לבשורת התקופה החדשה – תקופת חבת ציון והציונות במובנה החדיש להלכה ולמעשה.

בשנת תרל“ח עלה המנוח ארצה כשליח נאמן לאותה החברה האנגלית “למזכרת משה מונטיפיורי ז”ל ואשתו יהודית”, לעבד בה, ולסלל בה את הדרך לשנוי־ערכים, להרמת קרנה בכלל, וקרן ירושלים בפרט על יסוד של שטה חדשה של עבודה ומלאכה המפרנסות את בעליהן בכבוד, והמרימות ערכם בעיניהם עצמם ובעיני אחרים, ולא על יסוד של אותה שטה של “חלוקות־חנם קבועות, ותמיכות ארעיות בלתי קבועות, שהשפילו את כבודם של מקבליהן, ודכאו את רוחם בעשותם אותם – לרבות הצעירים שבהם – ל”טפּילים" הסמוכים על שלחן־אחרים בעל כרחם". אני מסתפּק בהערה קצרה זו מבלי הזדקקי לכל ראיות וצטטות מתוך הכתבים עצמם, בסמכי על הקוראים הנכבדים שיוָכחו בעצמם באמתת דברי בקראם בעצמם את הספרים.

יש להצטער הרבה ששולחיו של המנוח בשעתם לא נענו לתכניותיו ולהצעותיו החשובות להוציאן אל הפועל, באותה שעה שהאפשרויות לכך היו לא מעטות, כי באותו זמן – לפני ששים ושתים שנה – היו יכולים לעשות הרבה בארץ באמצעים מועטים בערך.

אם יש דבר חשוב אחד שהשולחים האנגלים הסכימו לעשותו על פי הצעתו של המנוח, הריהו זה של הקמת שכונות בירושלים החדשה, – שכונות חדשות והגֶייניוֹת אלו רשומן נכּר עד היום לברכה רבה בירושלים, והן הלכו הלוך והשתפּר מפעם לפעם. כל השכונות נשאו עליהן את שמו של סיר משה מונטיפיורי ויהודית אשתו שלשמם ולזכרם הוקמו, והן ידועות למדי בכדי שיהיה צורך להעלותן על ספר בשמותיהן. די לנו להזכיר לדוגמה את השתים האחרונות שנבנו בתקופת אפיטרופסותו של מר ילין – חתן המנוח – שירש מקומו בשליחותו אצל החברה הנ“ל, הלא הן שכונת “זכרון משה” ו”קרית משה" היפות והנאות באמת, לתועלתה ולכבודה של עירנו הקדושה.

גם במה שנוגע להתפּתחות־המסחר, חרשת־המעשה, התעשיה, ורכישת קרקעות לשם חקלאות, הרבה המנוח לכתוב ולטפּל במסירות כל הימים, גם בתקופת היותו שליח לחברה האנגלית הנ"ל, וגם בתקופה מאוחרת בהיותו פקיד “חובבי ציון”. הוא תכן תכניות, והציע הצעות חשובות ומבוססות על יסודות של ידיעות ברורות ושלמות כבעל־תפיסה חריפה עמוקה הגובלת עם בעל מקצוע מוסמך, וכל תכניותיו והצעותיו הובעו בצרה נאה, ובסגנון בהיר, צלול וקצר, בסגנונו של פינס המיוחד והמצוין. כידוע, היה המנוח בעתו בבחינת פּנס אמתי להארת אפלת־המצב של אז בארץ בכלל ובפרט מצבה של ירושלים מרכזה של הארץ, ואפשר שקרני־הארותיו והצעותיו לטובת הארץ וקדמתה, מאירות ומזהירות להלכה ולמעשה קם בימינו אלה…

בטוח אני ששני החלקים החדשים של שני “הכְתָבִים” שאנו נותנים כיום בבת אחת לפני הקוראים, לא רק שלא יחשבו אותם למיותרים, אלא גם תועלת מרובה להם ולטובת הארץ וקדמתה גם לימים יבואו, וזהו ערכם.

פינס נחשב בכלל כל הזמן ל“מורה דרך” נאמן בנוגע לארץ, “ולעמוּד תיכון” בטוח, שאליו פנו, ועליו סמכו רבים בשאלותיהם מכל אלה שהתענינו בקדמת הישוב, בדעתם נאמנה שרק אמת יהגה חכו, ושבכל מה שיאמר וייעץ, כונתו טהורה, ועצתו נכונה, מבלי שיהיה בהן שמץ ספק של פניות פרטיות שלא ידע מעולם מהותן, ומבלי הבדל מעמדות וסוגים. כל תושבי הארץ מהישוב הישן והחדש היו שוים בעיניו, וחביבים עליו.

ויורשה נא לי להוסיף שאנו – בני משפּחת המנוח – מבטיחים נאמנה שלא נשקט ולא ננוח עד אשר נתן לפני הקוראים כל מה שיש לתת עוד – ויש הרבה מה לתת – מִכְּתָבָיו של המנוח השמורים אתנו, להנאתם הם, ולספוקנו אנו – החתנים־הבנים, והנכדים – שכל שאיפתנו היא החיאת זכרו הנערץ של המנוח שהיה באמת אחד הותיקים המעולים והחשובים ביותר בין חובבי ציון “ומהנחשונים” הראשונים שבהם.

המנוח ידע את סוד המאמר של חז“ל האומר: ש”ארץ ישראל נקנית ביסורים" ועל כן קבל באהבה את היסורים המרובים והשונים שכתומם יחד באו עליו מצדדים שונים למרר את חייו בלי הפוגות. רק אהבה נפרזה ונאמנה לארץ, כאהבתו אליה, וסבלנותו היהודית הטפּוסית והמופתית, רק הן יכלו להתגבר על כל יסוריו ויעודדוהו במאמציו שנמשכוּ בכל ימי חייו לטובת הישוב וקדמתו. יהי זכרו ברוך לנצח.

יוסף בר"נ מיֻחס


 

תּוֹלְדוֹתָי (כתובות בידי הרי"מ פינס עצמו)


עירה קטנה היא העירה ראזינאי בפלך גראדנא במדינת ליטא, שלפנים היתה משכן הדוכס פפולו סאפיה; אבל בכל קטנותה יצא לה שם על ידי רבניה גדולי התורה מדור לדור, ע“י קדושיה למשפחת זקהיים אשר נהרגו על קדוש ד' בשנת ת”ך, ועל ידי משפחת פינס העשירה אשר יסדה בתוכה בית חרשת לאריגי צמר שבהם מצאו רוב בני העיר את פרנסתם, וסוף סוף על המכון הגדול לתורה אשר הכין בה אבי משפחת פינס. המכון הזה היה בעל חמש מדרגות מהתחלת גמרא עד השתלמות למוד גמרא ותוספות ומפרשים, ואליו נהרו נערים ובחורים מכל קצוי תחום המושב הישראלי שבארץ רוסיה, ותהי תורה יוצאה ממנו לכל הערים הקרובות והרחוקות.

ומשפחת פינס העשירה והנדיבה היתה בת חמשה בתי אבות בני אב אחד, אשר נודעו לשם, איש איש מהם על ידי יחוס עצמם, ועל ידי יחוס התנהגותם, כי הרכבו במשפחות היותר מיוחסות בישראל, ומבין כולם הצטינו התאומים ה“ה ר' יצחק דוד ור' נח פינס ז”ל אשר תאומים היו גם בעסקיהם וגם בנדיבות רוחם כל ימי חייהם, ויהיו למופת.

בעירה זו, בתוך משפחה זו, בביתו של ר' נח פינס ז“ל, בשנת תר”ד בחג השמיני, שלישי לבטן אמי וחמשי לבית אבי4, יצאתי לאויר העולם, והַכָּרָתִי את העולם מסביבי הקדימה לבוא, כי עד היום זוכר אנכי מעשים רבים אשר קרו בראשית ימי ינקותי כגון: ראשית צעדי על רצפת הבית, שלפי דברי אמי חלה להיות עוד בתוך שנתי, וכמו כן מחלת האַרְגְוָנית אשר עברה עלי סמוך לזמן ההוא. כל המקרים רשמיהם נכרים במוחי עד היום, ויתר מכל חיה בזכרוני מלחמת רוסיה באונגריה בשנת תר"ח, שהייתי אז בן ארבע, והצבאות עברו עלינו, ואתענין מאד במלחמה זו. ואהיה בקי גדול בכל סבותיה ופרטיה עד שאנשים גדולים פנו אלי לשאב ממני ידיעות וחדשות.

ובכ"ז אין כח זכרוני מצוין כלל. זוכר אנכי אמנם מושגים כלליים, אבל ביחס לפרטי מעשים – חלש הוא זכרוני, ומספרים וזמנים כאשר יחנו במוחי כן יסעו. ואם גם אחזר עליהם כמה פעמים לא ישארו בזכרוני בלתי אם אעשה להם איזו גמטריא.

ומבין הזכרונות שנקבעו במוחי מבצבצת מהות יחסי אל העולם אשר מסביבי ויחס העולם הזה אלי. כשאני לעצמי אין לי להתאונן מאומה על אותו היחס, כי מלא היה אהבה וחבה, וזולת אבי ואמי אשר התיחסו אלי בכבד ראש היו הכל מחבבים ומגפפים אותי, ואהי להם לשעשועים, וינסוני בחידות ויהללוני בפני. בכל זאת לא השפיע עלי היחס הזה לרעה, כי לא גבה לבי בי, באשר תליתי אותו בדרך הטבע שמדרכי כל הגדולים להתיחס בחבה אל כל הקטנים.

ומראשית בואי לידי הכרה הייתי נער את הפטרונים, הם הם נערי הישיבה ובחוריה העניים, שהתגוררו בבית מדרש משפּחת פינס ושהרבה מהם גם אכלו על שלחנות המשפחה הזאת דבר יום ביומו. ואהי מתהלך עמהם תמיד, ותהי ההתחברות הזאת למורת רוח להורי, כי חששו פן תשפיע עלי לרעה, ויגערו בי על ככה פעם בפעם. אך אנוכי דמוקרט מטבעי, ע“כ לא זזתי מדרכי זו אשר התחבבה עלי. ואין לי סבה להנחם עליה, כי קרבת הבחורים בני מדינות שונות ובני דעות שונות והשקפות שונות הועילה להעשיר את עולם מושגי וגוניהם השונים עשר רב, ותלמדני עוד בימי חרפי לבחן את העולם אשר מחוצה לי בעין בוררת ובוחנת לבלתי אגרף עם הזרם המצוי. וגאוה ויהירות לא ידעה נפשי מעודי, ואהי שפל בעיני. בכ”ז התבדלתי תמיד בעולם המחשבה מכל בני גילי, ולמוד הייתי שלא לבטל דעתי אפילו מפני דעת גדולים וגדולי גדולים. ולא מגדל לבב, כי בכל אשר הסכנתי לשמוע מהללי מפי אנשים על דבר חכמה ילדותית אשר פלטו שפתי או על דבר פתרון לחידה ילדותית אשר מהרתי למצאה, לא פעל עלי המהלל הזה להגדיל ערכי בעיני, ואדרבה הייתי תמיד תמה: מה מצאו בי האנשים האלה אשר לא נמצא גם בכל הילדים כמוני, ואת מי אין כמו אלה.

מדתי זו, אשר לא קניתיה לטבע כ“א היתה טבעי ותכונתי מלדה, אפשר מאד ששמשה לי בבחינת מה לרעה, כי לא נתנה להתעורר בלבי קנאת סופרים והתעלה על חברי, על כן התעצלתי בלמודי, ושקידתי עליהם היתה לקויה, ולא זכיתי לשם מתמיד. ואולם גם הולך בטל לא הייתי, כי מצוי הייתי לעול המלמדים והמורים אשר שמו עלי הורי, אשר לא נתנוני להיות משולח לנפשי, ואהיה חורש מדי יום ביומו, מלבד בשבתות ויו”ט, כל היום מראשית האשמורה האחרונה שבלילה עד סוף האשמורה הראשונה שבלילה השני, בהפסקות מועטות לתפלה ואכילה, ואפילו השעה הפנויה שבין מנחה למעריב, אשר היתה נתונה לי לכאורה למשחק ולשעשועים, לא הרבתה תמיד לשעשעני, כי אמנם העסיקה אותי בהתעמלות, אבל לא בהתעמלות אברי הבשר והעצמות כ“א בהתעמלות כלי המחשבה. כי בכל פעם שראה אותי אבי קופץ ומשתובב היה מרמז לי בידו לגשת אליו, והיה מציגני לפני ראש הישיבה אשר עמד על מקומו על יד ארון הקודש נשען על העמוד ומסלסל את קוצת פאתו ומעין בספר, והיה אבי אומר לו: “ר' פיטל! תנה נא לפני השובב הזה איזה אגוז קשה לפצעו!” והיה ר' פיטל מקמט את מצחו ומשוטט באוצר פלפולו עד שהעלה משם איזו הקדמות שפרש אותן לפני ויצו עלי מצוא את הקושי ואת התרוץ. ואולם, בכל אשר רבו בין השמשות כאלה בימי ילדותי, לא כהתה עליזותי ולא נסה שמחת לבי, והייתי מוצא לי שעות פנויות הרבה למעשה ילדות – ובפרט השעות בשבת ויו”ט משעת הבקר עד שתי שעות אחר הצהרים – עד שיצא לי שם “מחבל” בעיר.

והמלמדים אשר בחר לי אבי היו כולם אהובים עלי ונכבדים בעיני, למרות מה שהכוני וגם מרטו את שער ראשי, כי הצדקתי עלי את הדין, מלבד האחד אשר שנאתיו ולא אוכל לסלוח לי עוד היום, למרות מה שהתאמצתי תמיד להיטיב עמו בשעת דחקו או חליו, כי אמנם האביד ממני טובה הרבה בזדון. וזה הדבר: נער גדול ממני בארבע שנים והוא בן לדודי אחי אבי יצא שמו לעלוי גם הוא, כי היה בעל זכרון וראש חזק, כלומר שפעולת מוחו היתה מתונה ומיושבת. ויהי גם מתמיד, ואנכי כבר הודיתי כי מתמיד מטבעי לא הייתי כלל, ואולי מטעם זה עצמו לא גדל גם כח זכרוני, כי אמנם מה שבכחי לזכור ימים מרובים היו דוקא רשמים עמוקים שבאו על ידי פעולות נמרצות או מסקנות הגיוניות כלליות ולא פרטי המעשים. וגם מה שנוגע לכח הבנתי נאמר עליה: “חדודה קודם ללבונה”, שאין יוצא מבית חרשת שכלי דבר מתוקן כל צרכו אלא אחרי עיון רב. ובכן היה העלם הזה לבן תחרות בעיני אבי ז"ל, (כי כשאני לעצמי לא הייתי מתחרה כאמור, וכל מעשי היו נובעים מחפץ נפשי החפשי, באין שום מעורר מוסרי חיצוני אם טוב ואם רע), ויהי כי היה העלם הזה לחתן לאחד הגבירים אשר הפריז לו נדֶה גדול. ויקנא בו אבי למעני. למרות מה שהייתי אז רק בן תשע שנים ובקי בחמש מאות דפים גמרא, על הדף ועל המחט5.

ויהי כי התחדש בן תחרות זה, עם התחדשו בבגדים, גם במלמד חדש שהביאו לו ממרחק, ויניח את מלמדו הראשון, ויקפץ אבי על המציאה ויקחהו לי.

ומלמד זה שכל כחו היה רק בשקידה ולא בחריפות היה מטבעו איש אינטריגות, ויהי הרוח החיה במסבות הריב הגדול בדברי ימי עירתי הקטנה שפרץ אז בין הרב הגאון האב“ד ובין הרב הגאון ראש הישיבה. ומלמד זה היה מבאי בית הורי, ע”כ היה שוטם למלמדַי. ובמה איפה ינקם מהם אם לא בראש תלמידם? וישם לבו להוכיח, כי המלמדים אויביו לא ידעו כלום במלאכת המלמדות, ובכן ראשית כל השתדל להשכיח ממני את תלמודי, וחפצו זה השיג לא לבד בזה אשר חדל מלחזר עליו תדיר כאשר הסכינו רבותי הקודמים, כי אם גם בזה אשר התאמץ להסיח אותו גם מדעתי בבזותו אותו בעיני יותר מאשר בז בעיני ר' זירא תלמודא דבבלאי, ולא עברה שנה שלמה ובעזרת חולשת כח זכרוני בכלל התמלא חפצו בשלמות. ואולם בזה עדיין לא שבעה נקמתו, וישתדל מאד להשפיל ערך כשרונותי, באמרו כי רבותי הקודמים בלבלו את דעתי, ויהי השם אשר קרא לי “ראש שכור”, ובשם הזה היה מזחיחני תמיד בבואי באיזו קושיא או שאלה, ואני בהיותי עלוב מטבעי כמעט האמנתי לדבריו לאמר: אטום המח ומטורף הדעת אנכי; עד שהזדמן פעם אחת שהשיבותי על דברי מהרש"א במקום אחד, כי לא נתכנו דבריו בעיני ומלאני לבי להציע דעתי לפני רבי, והוא, כדרכו, מלא פיו גדופים ויאמר: “ראש שכור אתה ואינך יודע מה אתה שח”. והנה נצרך פתאם לצאת החוצה, ויהי לי פנאי להתבונן אל אשר אמרתי, והנה מצאתי כי צדקתי מאד, ובשובו אמרתי לו: “רבי יסלח לי וישמע עוד הפעם אשר אמרתי; ואחזר על דברי, ובפעם הזאת הטה אזנו ויתבונן ויאמר: “אמנם צדקת הפעם, ובכל זאת ראש שכור אתה”. אז חרה אפּי מאד ואבך מרה, ובשאול אותי אבי לסבת בכיתי ספרתי לו הכל ואמרתי לו מפורש, כי אצל מלמד כזה לא אוכל ללמד, ואז נכנסתי שנית למלמד מצוין, אחד מתלמידי ראש הישיבה, שהוא (ראש הישיבה) היה מתלמידי הרב הגאון המעמיק המפורסם ר' יצחק אביגדור ז”ל. ועל דרך למודי חנכתי מקטנותי ואינני זז ממנה גם היום, בהיותה מתאימה עם כשרון נפשי. היא ממעטת להרכיב מושגים שונים על פי דמיון שמותיהם, כי אם אדרבא, היא משתדלת להבדיל בשם אחד את השתנות המושגים שלכאורה כולל אותם שם אחד והמה באמת נפרדים. הדרך הזאת של הלמוד ידועה אצל בעלי ההגיון בשם דרך ההפשטה, כלומר: להפשיט את הדבר משמו ולהעמידו רק על גדר מושגו, ודרך זו היא היותר בטוחה להוליך את השכל בנתיבות ישרות, לבלתי ילכד ברשת פלפולי תוהו המאזרים זיקות ואין בהם כדי להדליק אפילו נר קטן הראוי שישתמשו לאורו.

ואמנם מוּם אחד מצא מלמדי אויבי זה בדרך שהורו אותי בה מלמדי הקודמים לו שלא אחשוך פי מהודות עליו, המום הזה היה שלא הקפידו עמי מלמדי אלה ש“אשמור את רש”י“, או שאהיה לומד בשתי אצבעותי. המבטאים הללו רצונם לאמר: שמיד בלמדי פסוק אחד בגמרא אשמר ללמד גם פירושו ברש”י, או שבלמדי בגמרא והיתה תמיד אצבע היד האחת מונחת על הפסוק שבגמרא ואצבע היד השניה על פירושו שברש“י, ובזה באמת הרגלתי להמציא לי פרושים אחרים מחזון לבי שלא לפי האמת ולא דקדקתי הרבה בפירוש רש”י אשר באמת כל דבריו שקולים ומזוקקים כזהב, ומלה אחת מהם יש אשר בכחה להפיל כמה מגדלים של קושיות ופלפולים, אבל מצד שני ראיתי כי השעבוד המכֻוָּן לרש“י גם בו הרבה מגרעות, כי ראשית: השעבוד הזה מעכב בעד ההתפתחות הטבעית של השכל והתבונה ומישן את רוח הבקרת; וזאת שנית, כי מאחר שנעשה השעבוד הזה הרגל כבר אינו משיג מטרתו, כי רבים מהלומדים “בשתי אצבעות” אם רק אינם בעלי עיון מצוינים היה יהיה כל הלמוד אך מין זמר מן השפה ולחוץ, ומעולם אין עולה על לבם לחפש אחרי המרגליות הצפונות בדברי רש”י ולמצוא אותן. משא“כ אם מרגילים את הנער לתור בו לבדו את הדרך בפרושו של הדבר הלמוד, והיה אם אחרי כן יעין בפרוש רש”י וימצא שם דרכים אחרים מיד יתעורר לחקר אחרי הסבה שהכריחה את רש"י לבאר ככה, ולא כבאורו הוא, ויגעת ומצאת תאמין.

ומשפחת פינס בכל היותה נוהגת מנהג גוברין יהודאין של הדור הקודם, לא הסתפקה בחנוך בני ביתה בגבול התורה לבד, ותתן מקום להם להסתפח גם בדרך ארץ. על כן היתה המשפחה מביאה תמיד מורה ממרחק אשר נתנה שכרו, והסמיכתו על שולחנה חליפות, וילמד את בניה ואת בנותיה כתב ולשון, ואולם איזה כתב ואיזה לשון? זה היה תלוי בידיעת המורה.

הנה המורה הראשון אשר הובא בחצרה היה יעקב בראפמאן הידוע בטרם הקדיח תבשילו ברבים, הוא הצטין רק בכתב ידו הקליגרפי בעברית וברוסית עד להפליא, ואת השפות עצמן לא ידע, אבל הילדים היו אז עדין רכים, ולהיות מכּתב יפה לא היו נצרכים. ואני הייתי אז כבן שלש ולא באתי בכלל התלמידים, אבל שנא שנאתי את האיש הזה מאד על תכונתו הגסה וחצפתו העזה, וביותר על התארחו תמיד עם הגלח שבעירה, ויהיו הגלח והגלחית והגלחות שיחתו כל היום, גם בשבתו על השולחן לסעודה, ולא חשכתי מפניו חרפות וגדופים ואכנהו: משומד, איש קלוסטרא; והוא שחק ויען אותי ויאמר: התדע כי עתידות כל הקלוסטראות להיות בתי כנסיות? ואמר: לא יתכן הדבר! הלא גר צריך טבילה ואיך יטבלו את הקלוסטרא? היוציאו אבניה ויטבלון אחת אחת?

והאיש הזה לא האריך ימים במשרתו, כי נבאוש נבאש במעשיו המגונים ויבוא תחתיו מורה אחר, איש נכבד מִזָגֶר למשפחת עפשטיין, והוא ידע היטב עברית, גרמנית וצרפתית, וילמד את הנערים עברית וגרמנית, והבנות למדו גם צרפתית. ואנכי עודני לא גמול ללמודים הללו, בכ“ז כבדתי את האיש כי התנהג בכבוד ובכובד ראש. אחריו בא אחר מביאליסטאק זַאמֶנהוף שמו, אחיו הגדול של זָאמֶנהוף ממציא האספרנטא. שפת עברית לא ידע, אבל מצוין היה בגרמנית ובצרפתית, איש חי זריז וממולח, אבל על עניני הדת התריס בקלות. ויהי כי בא בת”ב אל בית התפילה והוא רחוץ ומסורק, ונעליו ברגליו, ואני כבן שבע, ואתקוטט עמו ולא אביתי לקחת מפיו לקח, אבל מעט מעט תקנתי קריאתי בשפת גרמניה, ואקרא ואבינה ספורי טשאקע, ואתענג ביחוד על הספור “הנסיכה מוואלפענביטל” אשר עוררה רחמי מאד ואשפך עליה דמעות למכביר. ואחר הספור הזה מלאני לבי לקרוא את הספור “אלמנת די” אשר טרם ירדתי לעמק דבריו בחלקו הראשון, אבל הם עוררו בי רוח מחשבות פילוסופיות מושקאות ורטובות מרוח האמונה, ואהיה לפלוסוף קטן אדוק בדת רציונלית. ואמלא בטני גם בדרמותיו של שיללער כגון מריה הסטוארטית, ודון קרלוס, וגם את “השודדים” קראתי בשום לב, והספור הזה פעל עלי לטובה בראותי כי כל הטענות כנגד המוסריות מושמות בפי איש בליעל אשר כל רגש מוסרי אין בקרבו. “ושליחות משה” נמנעתי מעצמי מקרוא אותה אחר ששמעתי כי היא מלאה מינות, אבל מתיקות המים הגנובים משכתני ומשכתני עד שלא יכלתי לעמד בפניה, ולקחתי את הספר ואקרא בו מהחל ועד כלה. אבל השבעתי את השטן לבלי שלוט בי, תולדותינו? אכן משה אמת ותורתו אמת!

בבית אבי היה אוצר גדול של ספרי הספרות התלמודית ואהיה בקי בשמותיהם ובתכנם, ואחתר באוצר תמיד. ויזדמן לידי פעם ספר “שרשי לבנון” להרי"ר לעווינזאהן ואדפדף בו, והנה לקראתי מעשיה בפלאי הציר בעיר רומי, אשר בראש הומיות מרומי קרת. שם בסתר ציור נפלא מאד ויעלם. ותהום העיר, כי לא ידעו מה הוא ומה פעלו. ויהיו העם כמדיינים איש אל אחיו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויבא איש חכם ויחוה דעתו לאמר: “לא מעשה אמן הוא הציור ולא מחשבת חושב פעלו, כי אם הוא יציר המקרה, תולדות של הרכבה של סבות רבות ושונות”. ויקצפו עליו העם רב קצף, ויתנוהו אל המהפכת כי אמרו לסלקו. והנה נגלו פלאי הציר, ויכירוהו וישימוהו למלך עליהם וישב לכסא לשפוט. והנה בא לפניו משפט אותו האיש אשר העז ליחס את מעשה הציור למקרה בן סבות מרכבות. וישמע את טענותיו, ויתבונן בתבונה רבה ויוציא המשפט הזה ויאמר: אמנם כן, טעה האיש בחשבו את הציור למעשה ידי המקרה ולא מעשה ידי אמן חושב מחשבות, אך אין עליו חטא כי בהשכל ודעת דבר דבריו, על כן לא לבד שטעותו מחולה לו כי גם הרבה שכר יטול והיה מרואי פניו.

המעשיה לקחה את לבי, וגם ידעתי כי רק משל הוא, אפס כי לא עמדתי על הנמשל ואבוא לפני מלמדי, ואני אז כבן שמונה או תשע שנים, ויהי כי הסתכל מלמדי בספר הזה ויקראהו והנה הזדעזע כל גופו ויחל לספק כפיו ולמרט שערות ראשו, ויצעק: “מות בסיר”! איפה מצאת את הספר הזה, את העוכר ישראל? הלא הוא מודה בע“ז רח”ל! מהרה לשרף את הספר ולא תלמד בו עוד, ויהי כי מפקפק הייתי מעט לשרף ספר כרוך כל כך יפה מבלי רשות אבי, ויקח מלמדי בחמתו ויקרע את כל הספר מתוך הכריכה וימסר את העלים הקרועים למולך, ויהי בעלות הלהב ותתרגש נפשי מאד. מצד אחד קצפתי על הריב“ל כי היה למין, ומצד השני הצילה נפשי מתוך האותיות שפרחו מעל הגוילים הנשרפים, כי אין לגזר דינו של אדם לחובה על פי דעותיו אשר שגה בהן בלכתו לרוח ההגיון. אפס כי חמתי על הריב”ל לא שככה בזה, כי אחרי כן מצאתיו במקום אחר חותר חתירה תחת דעת הרמב“ם ז”ל שביסודי התורה, כי לגלגלים רוח חיים ודעת והוא מכחישם, אז אמרתי: אם ברמב“ם שהוא עצמו מרוממו – ישים תָּהלה הלא מין בזדון הוא, בכ”ז חפשתי אחרי ספריו לקראם ולא מצאתים, ואמלא ספקי בספרי הרנה“ו ובתכן הפרוש על ספר “העקדה” מהר”י פאליאק ז“ל אשר סגנונו הקל בתערובת משפטים מתרגמים גרמנית מצא חן בעיני. וכל אלה קראתי בצנעא, ואיש לא ידע כי מלאתי כרסי בקריאה כזו. אבל דבורים שפלטו שפתי פעם בפעם היו בעיני מלמדי כאותו הקש שבצבץ מבדקי הבית שהכניסו בן תבן ויחזה בי בישות. ואני אז בן שתים עשרה, כי כבר עברו עלי יותר משנתים מיום מדורת בית המוקד, ובמשך הזמן הזה עברו עלי גם חליפות מלמדים, ויהי לי המלמד אז אחד מתלמידי ראש הישיבה המצוינים, עמקן גדול, אבל במחילה, גם לא חכם גדול. ויהי כשמעו מפי בקרת על דרך למוד התנ”ך על ידי המלמדים מבלי דעתם פשוטי הכתובים ויקם בחמתו, ומפיו נפלטה המלה בקצף גדול: “אפיקורס!” ויהי כי החילותי לבכות על שחשדני במה שאין בי נח רוגזו וישב ויאר פניו אלי. ואני למדתי אז “יבמות” וחזרתי גם על גירסא דינקותא, ותחל רוח ד' לפעמני והתעוררו בי כל כחותי אשר אמר מלמדי שונאי לישנם. והנה בטרם כלתה השנה בסוף חדש מנ“א, ויבוא אל חדרי איש שיבה גבה קומה ומהודר פנים, ויחל לבחן אותי. ויתמהמה בחדרי כל היום וילך לו, ולמחר שב שנית. וככה עשה גם למחרתו, ויבחנני שלשה ימים רצופים, ואחר הבחינה נכנס אל חדר משכיתו של אבי ויתלחש עמו ויסע לדרכו. ויספרו לי אח”כ כי שלוח היה האיש הזה מאת האדיר בעשירות והגדול בתורה ר' זלמן מרגלין ז“ל מפאריץ, אחיו של בעל “מראות הצבאות” לבחן אותי הראוי אנכי להיות חתן לבתו. ולא עברו כשני שבועות והנה עוד הפעם באו בוחנים שלשה, האחד זקן בעל קומה ממוצעה, בעל פנים מסבירות ועינים המחבבות גם דרך המשקפים התכולים, מדבר בנחת ובקול נמוך ודבריו ספורים, וכולו אומר כבוד ורוך ואהבה, הוא ר' אברהם שיק מסלונים מבאר המדרשים שהיה ידוע לבעל (?) והיה מצוין בנעימות מדותיו. והשני איש חי וזר, וממולח באמצע ימיו, המדבר בכל אבריו ויורה חצים מעיניו העופפות, הוא ר' יהושע העשל לעווין בעל “עליות אליהו”, והשלישי איש צעיר לימים פחות מבן שלשים, בעל מצח גבוה וחושב, משוטט בתוך החדר אנה ואנה בידים מקופלות לאחוריו ונוהם איזו נגינה נוגה, הוא העילוי המפורסם ר' דוידל קאמניצר, חתנו של הגביר המפורסם ר' שמריהו לוריא ממאהליב, הוא היום הרב הגאון המצוין, סבא דרבנן שבכל הגולה, מוה' דוד פרידמן שליט”א האב“ד דק”ק קרלין–פינסק, בעל המחבר פסקי הלכות על הרמב“ם. שלשה אלה לא באו לבחן אותי, כי אם לחטפני, כי ר' שמריהו לוריא ז”ל אשר שב ממערכת מלחמת תורקיה, עסק בעסק קבלנות הספקת הצבא שם, ויביא אתו “אפותיקי” הגונה הביתה. ויהי כי ידע, כי לפי תכונת פזרונו אשר אתאר הלאה, לא יארכו “הממתקים” ימים רבים במטמונו, התאוה מאד כי בתו בת זקוניו אשר אך זה הגיעה לימי נערות תמָהר מהר. והוא הסכין להשיא את בנותיו לבני תורה, ובשמעו איפוא כי מחותנו ר' זֶמי פאריצר ז“ל נתן עיניו בי, הקדים הוא לכבשני. ויהי כי באו שלשת השלוחים האלה לא באו לבחן אותי בלתי יום אחד, ולמחרתו כבר התלחשו עם אבי ואמי בחדר משכיתם, ולעת ערב והנני – חתן למז”ט! חתן ככל חוקיו ומשפטיו, חתן עם הבטחת נדוניא של עשרת אלפים רו"כ, כי כך לקח גם בן תחרותי הנזכר למעלה, ולא אבה אבי לותר על מקחי אפילו פרוטה. ואהי גם חתן עם מתנות כלי כסף וזהב כמנהג גבירים חשופי זרוע. – ובהיות כי מחותני זה עתה שב מן המלחמה עם התורקים העניקני מטבעות זהב תורקיות הרבה גדולות עם קטנות, אשר שמרתי עליהן מאד, כאלו הגיד לי לבי שעתיד אני לקבוע דירתי בארץ ישראל שהתורקי רודה שמה.

ארץ ישראל היתה חביבה עלי מאד ותעסיק את מוחי ואת לבי תמיד, ותהי משאת נפשי עוד בהיותי בן שנתים, כי אז ירד אלינו דוד מהררי ציון, בעל אחות אבי אבי, ר' מרדכי שמו, ודמותו חקוקה עוד בזכרוני כאלו הוא עומד לפני בקומתו הגבוהה בספודק על ראשו, ובמלבושו הרחב, ובעיניו המחבבות אותי, בספרו לי ספורים שונים מהכתל המערבי, ומהדמעות שהוא זולג בת"ב, ומהשועל העובר עליו תמיד באותו הלילה.

ויהי בת“ב בלילה ואמי ישבה על הארץ ותקרא ב”צאנה וראינה" את פרק חרבן בית המקדש ותבך מאד, ואבך גם אני. ותקחני על ברכיה ותלטפני ותשאלני: “על מה אני בוכה?” ואחזיר לה שאלתה ואמר: “על מה את בוכה?” ותאמר: “על בית המקדש שחרב!” ואמר: שאני בוכה על ארץ ישראל שגלינו ממנה.

ואנכי אהבתי מאד ספורי מעשיות, ואבכר תמיד הספורים על דבר ארץ ישראל, ובגדלו מעט ואתענין הרבה באגדות ארץ ישראל, ועתה כאשר זכני ד' במחותני אשר לו מטבעות זהב מארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא כי הוא עצמו היה בארץ ישראל (כאשר אספר הלאה) הכי לא היה לי לשמוח על כל אלה?


 

יוֹמָן (מלונדון ועד ארץ ישראל)

א

י“ג – י”ז אב תרל"ח, בואי לונדונה, בקורים: הרב אדלר, שמואל מונטגו (ענין בית מלאכה, ת"ת בלומנטל–דורש ציון, הרב מאיר אוירבך ונכדו) אספת הועד, הוראות.


יום ב', י“ג מנ”א, באתי לונדונה והתאכסנתי אצל האלמנה היילברון גרעווסט, אליע סטר. גיודמאנספיעלד 20. אחרי כי החלפתי כח מעט והתרחצתי הלכתי לראות את הד“ר אדלר ואת הד”ר אשר, ולא מצאתים בבית כי נסעו מזה למדינה.

ג‘, י“ד מנ”א. בא ה’ דעוויס מדרכו והודיע לאנשי הועד ע“ד בואי, ומסר לידי ההוראות הנדפסות. אנשי הועד קבעו להתאסף ביום ו' עש”ק טו“ב מנ”א.

ד' ט“ו מנ”א. בקרתי את הרב הד“ר אדלר והוא הגיד לי כי נכון הוא לתת בידי כתבי מליצה לרבני ירושלים, ויעץ אותי ללכת לרמסגט לראות פני השר. וגם הגיד לי ברב גבוב מלים, אשר נשמע מהם, כי אף אם פקודת הועד עלי חזקה לבלי אטה לשום צד, מ”מ טוב לפני כי אחזיק בימין הרבנים.

ה' ט“ז מנ”א. שחרתי את פני ה' מונטגיו אשר קבלני בסבר פנים ודבר עמי ארכות וקצרות אודות משמרתי, אשר לא נתנו להכתב מאין חדשות בהן הראויות להכתב בספר זכרון. ואך שלשה דברים ראיתי לרשם לזכרון מדבריו: א) כשהצעתי לפניו עצתי בדבר בית המלאכה אמר לי, כי אם יעלה בידי ליסד ענין כזה או ענין אחר, אשר יאמר עליו כי הוא זה, אז לא יחסר כסף באנגליה לחפץ הזה; ב) בקשני להודיע לו ע“ד מצב הת”ת של בלומנטהאל, ואם אמת נכון הוא, כי גם מבני האשכנזים רוצים לבוא לבית הלמוד הזה, אלא שאין להם מורים אשכנזים, אז נכון הוא לשלם מעזבון גיסו די שכר מורה שפת ערבית אשכנזי; ג) בקשני לקחת אתי את כלי הכסף אשר שלח לו הר"מ אויערבאך חזרה לטובת נכדו, אשר בקש ממנו עזר.

יום ו' עש“ק, טו”ב מנ“א. נתאספה האספה הקטנה ובאו אליה ד' אנשים: ארטהור כהן, הענרי העריס, אופנהיים ומונטגיו, והם מסרו לי את ההוראות והוסיפו לי בע”פ להזהירני, כי אראה לחיות בשלום עם כל הכתות שמה.


ב

י“ח–כ”ד אב. בקור הדיין שפיירס. יין א“י ומשלוחו לחו”ל למכירה. – בקורים: ש. מונטגו. ד“ר אשר. הרב אדלר. הברון ליונל דה רוטשילד. בנו נתנאל רוטשילד. (ע"ד מצב היהודים ברוסיה. עלילות כי נרפים הם). אצל ד”ר אשר, ד"ר א. לוי מזכיר “אגודת אחים”, אחוד העבודה. מצב יהודי רוסיה. במה להיטיבו, מנוי אגנטיס ושחד.

ביום השבת בקרתי את הדיין ה' ספייערס, והוא כבדני ביין אה“ק, והגיד לי כי בני אה”ק שולחים לפה היין לא כדרך התגרים, כי שולחים מעט ולא לסוחר יין כי אם לאנשים יחידים, אשר אין להם פנאי וגם הידיעות הנחוצות בהלכות העסק הזה, וכל מעינם הוא כי היחידים הנ“ל ישלחו את יינם לכל אחד מן הגבירים בתורת מתנה ע”מ לקבל פרס שבעתים. ולוּ היה עכ"פ היין טוב באמת, אבל היין שהם שולחים אינו ראוי לעלות בשום אפן על שלחן הקצינים לשם יין ממֻצע אפילו, כי טעמו כטעם מוהֶל ענבים ולא כטעם יין.

יום א' עבר עלי בלי שום חדשות, ביום ב' הייתי שוב אצל מונטגיו ולא נתחדשה הלכה. ביום ג' בא ה' ד“ר אשר לביתו והלכתי לראותו, והשתעשעתי עמו כמה שעות באין חדשות להשמיע. ביום ד' בקרתי שנית את הגאב”ד ולא השמיעני חדשות, זולת כי אם יבחרו בעבודת האדמה אשתדל עכ“פ שיהיו הגנים סמוכים אל הבתים. יום ה' עבר עלי ג”כ בלי שום חדשות.

יום ו' כ“ד מנ”א. יום זה נכבד הוא לי ועשיר במאורעות: ביום ההוא הביאני ד“ר אשר אל בית הבארון פון ראטהשילד הזקן הנקרא ליאנעל, וידבר עמי הרבה אודות משמרתי, ואמר לי כי שומע הוא אשר אחינו באה”ק אוהבי מצה ומריבה המה ותקשה לי עבודתי עמהם, ובטרם נפרד ממנו אמר לי: הודע הכל ואת כל אשר תמצא בירושלים להד“ר אשר, והוא יקריא לפנינו את המכתבים. מהדברים האלה אני שומע כי חפצו ג”כ לשום לב לעניני ירושלים, בלכתי מעמו נכנסתי לחדר בנו נתנאל, והוא ישב על יד שלחנו לאכל סעודת הצהרים, ויצוה עלי לשבת לימינו וישאלני ע“ד שלום אחינו ברו”פ ואמרתי לו כי מצבנו ברע הוא מאד, ושתק. אח“כ דבר ע”ד בני אה“ק ואמר ג”כ, כי שמע עליהם אומרים כי עצלים המה, אמרתי לו כי זהו אך מחסרון מקום להשתכר, ואמר לי כי גם בני רו“פ עצלים המה, ואמרתי לו, כי ארהיב בנפשי עז לסתר דבריו אלה, כי לא כן הוא, ומקודם שנתפטרתי ממנו אמרתי לו, כי אקוה כי אם יעלה בידי לכונן דבר קיים באה”ק, אז ילך לבו לשמוח בזה. ויען ויאמר לי: אמנם לבנו ילך תמיד לטובת אחינו שמה, וגם כספנו. ובזה נפטרתי מאתו. בשבת קדש הוזמנתי לסעודת הערב אצל ד“ר אשר, ולסעודת הצהרים אצל הרב אדלר. הרב הנ”ל דבר אתי שלישית ע“ד משמרתי, ויתן לי עצתו לבלי אקבל עלי חלוקת נדבות מיחידים אשר אולי יאבו להבטיח על ידי. כן דברנו הרבה ע”ד מצב בני ישראל ברוסיה, ותארתי לו את תהלוכות הממשלה אתנו – הכל באר היטב. בערב הייתי שנית אצל הד“ר אשר ופגעתי שמה את הד”ר א' לוי שהוא איש סוד6 לחברת אגודת־אחים והוא דבר אתי ג“כ ע”ד משמרתי ובקשני כי נלכה יחדיו שלובי זרוע בפעולותינו לטובת בני אה“ק. הוא ספר לי, כי על הקאנגרעס של חברים כל ישראל, אשר נאסף בפאריס בי”ד אוגוסט נמנו וגמרו לכונן בית מחסה ליתומים ביפו. לא באר לי היטב תכונת בית המחסה הנ“ל, אך הכרתי מדבריו שהוא מכחד מה תחת לשונו, וכפי הנראה כונה צפונה אתו, אשר לא נתנה להגלות. כן דברנו ע”ד מצב אחב“י ברוסיה, והגיד לי, כי עלה זכרוננו לפניהם, אך משאם ומתנם ע”ד זה והמחשבות שהם חושבים עלינו לא נתנו להגלות. אנכי אמרתי לו כי אך שני דרכים אני יודע ומכיר במה יש להתגבר על השטן הזה: א) ע“י התעוררות של דעת הקהל על ידי מכתבי העתים, ולתכלית זו יש לקבוע אגענטים נסתרים, אשר יואילו להודיע לחברה מכל הנעשה והעולה במחשבה לעשות ברוסיה; והשנית היא דרך השוחד. בתשובתו על עצתי הראשונה בקש ממני, שאקרא לו בשם אנשים הראויים למשלחת זו, ואמרתי לו כי בספ”ב אינני מכיר כ“א את ד”ר הרכבי ואת צעדערבוים, ובורשה יפנה לו אל דודי הר' משה כהן, ואחרי אשר מסרתי לו שלשה רו"כ אשר שלח על ידי ר' שמעון אליעזר נפטרתי מאתו.


ג

לרמסגט, בקור בבית ד“ר אליעזר הלוי, תכונותיו, יחסו להועד למזכרת מונטיפיורי, כועס על הבקור למונטיפיורי. איננו מרוצה ממשלוח ב”כ, יחסו לרבני ירושלם. תאונות, כ"ה אב.

יום א'. עפ“י עצת הד”ר אדלער והד“ר אשר הלכתי ביום הזה לרמסגט לראות פני סיר משה, אעפ”י שלא פקדו עלי בני הועד. ויהי כבואי לרמסגט הלכתי תחלה על אליעזר הלוי. כבואי אל ביתו שלחתי אליו את הקלפי7 אשר שמי כתוב עליו, ויתמהמה רגעים אחדים עד אשר יצא לראותי וכצאתו שאל עוד הפעם לשמי.

פה אנוח מעט מספר, ואספר את תכונת האיש ותארו כפי אשר מצאתיו אנכי. האיש הוא יפה תואר ויפה־עינים, חכמתו תאיר פניו ועיניו יפיקו נגה תבונה. אם אמנם שנותיו שבעים הרי הוא כבן ששים, ועודו מלא כח עלומים בכל פנות שהוא פונה.

ראיתי כי אין דעתו נוחה מבחירתי בכלל, באשר דעתו היתה כי ימסר דבר משלחתי להרבנים שמה בירושלים.

בשאלו שנית לשמי ראיתי כבר כי חפצו להתיצב לעומתי במצב הנגוד, אך הבלגתי על רוחי ועניתיו בתומי: שמי מיכל פינס. ויתבונן רגע ויקרא כאיש הנזכר דבר שכוח ממנו: אהא! אבל מדוע באת אלי? – לראותך, עניתיו. – אבל לא היה לך לעשות ככה, ענה חלקו אף הוא, כי יגיע מזה נזק לך. עניתי ואמרתי לו: בראותך אותי פה לפניך אות הוא לך, כי אחרת יחשב לבבי. הנני להגיד לך אשר בלבבי. הנני נוסע כעת לאה“ק לעשות דבר מה בשם השר ולכבודו. חפצי לחיות שמה בשלוה עם כל הכתות, ואם אבוא שמה ואת פני השר לא ראיתי, הלא יהיה זה לי לאבן נגף, כי יאמרו אלי: שקר אתה דובר, לא השר שלחך הנה ואין דעתו נוחה ממך כלל, ע”כ אמרתי יהי מה, ארוצה אראה את האיש, אולי אשא חסד לפניו להכירני גם הוא. ויען ויאמר: ואיך מלאך לבבך לעשות דבר נגד רצון הועד? הן הם אמרו עם הספר להשר בשנה שעברה, כי אין חפצם לשלחך הנה לבלי יבולע לך. אמרתי לו: אני באתי לכאן לא בתור אגענט של הועד, אך בתור איש פרטי הרוצה לראות את השר, וכן יעצני גם הד“ר אדלער. אבל אינך איש פרטי כ”א אגענט, ואין לך רשות לעבור על מצות הועד, ולא עוד אלא“כ יעצך הרב אדלער, היה לו לתת לך מכתב אל השר, כי יקבלך. אמרתי לו: האמת, כי כן שאלתי מאת הרב, אבל הוא השתמט מזה ואמר לי כי השר יקבלני גם בלי מכתב, אם אומר לו כי קרוא הייתי אצלו לסעודת הצהרים בשבת ודי בזה. אחרי אשר הרבה להטיל דופי במעשה הועד, בעשותם אך נגד רצון השר, אעפ”י שכל מגמתם היא להקים מזכרת לכבודו, נתפטרתי ממנו על מנת ללכת אל השר.


ד

כ“ה וכ”ו אב. ברמסגט, אשת ר' אליעזר שאול, הכנסת אורחים, בקור אצל מונטפיורי מיום ליום, יחס מונטפיורי לועד ולעבודתו, כעסו עליו, הועד ואנשי ירושלם, למה עזרת קונסולים ומומרים? אנשי ירושלם ואהבת העבודה, רק קונסול בריטניה והפקידות התורכית. אי הצלחת התעשיה, הזמנה לסעודה, אמונה בבני ירושלם, מי הוא המושיע מדמשק? כרמיו או מונטפיורי?


והנה בראותי כי אין לי פה מכיר, סרתי אל אהל משה ויהודית לראות את פני [מי] מהרבנים הנעצרים שמה, ובאתי דרך הגן והנה אשה זקנה לעומתי וכראותה אותי שאלתני מיד: הלא אדוני מלונדון יבוא, ובטח לא אכל מאומה היום, סורה נא פה, הנה שלחן, טה ולחם, סעד נא לבך. תמימות האשה ואפן הכנסתה אורחים שמחו את רוחי. שאלתי לשמה והנה היא אשת ר' אליעזר שאול. עשיתי רצונה ושתיתי מדה אחת טה אשר תָּאֲבָה נפשי, כי באמת כמעט לא טעמתי כל היום ההוא. הלכתי אל השר ומסרתי את הקלפי שלי ואמרו לי, כי הוא נסע לשאוף רוח היום. חזרתי משם אל האהל ובקרתי את פני ה' אמשיעוויץ ולא מצאתי בו נחת רוח. אח“כ ראיתי את ר' שאול אליעזר והנה הוא שמח לעומתי והראה לי כל אותות קורבה, אבל גם בו לא מצאתי נחת רוח, בכ”ז הנני מכיר לו טובה, כי בהיותי גר פה היתה לי קרבתו לישועה. הוא הביאני שנית אל בית השר, וכאשר שאלתי תשובה השיבו לי ע“י המשרת, כי אין ביכולת השר לקבלני היום ויקבלני למחר לשעה השנית בצהרים. מאד עגמה נפשי כי התעכבתי פה בעל כרחי עד מחר, באשר הבטחתי למונטגיו לנסוע למחר אל הקונסול מאהר, אך מה אעשה? והנה אנוס הייתי, מהרתי והודעתי מזה ע”י מכתב לידידי ד“ר אשר, למחר כיונתי השעה, אבל באותו רגע שנתקרבתי אל ביתו ראיתי מרכבתו נוסעת ואבהל, כי אמרתי אין זה אלא שהוא משמיט עצמו מלראות אותי. אבל טעיתי, כי אמנם נסע אך מעט לרוח היום ושב מיד עם הד”ר לוי ועם ה' גודעס שיהיו המליצים בינינו. אנכי כבר חכיתי לו בחדר האורחים והנה הוא בא, ואחרי דברי דרך־ארץ הראשונים שאלני מה חפצי. אמרתי לו: אחרי כי הולך אנכי ירושלימה לעשות דבר בשמו ע“כ חשבתי לחובה לעצמי לראות תחלה את פניו וגם לשאול עצתו. ויענני בכעס, כי אין לו רשות להגיד לי שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהועד. אמרתי לו: אחרי כי הועד פקד עלי להתחקות היטב ע”ד מעמד ומצב אחב“י שמה, אדמה כי אין לי מקור טוב יותר לשאב ממנו ידיעות נחוצות מזה אשר אשמע מסיר משה, רב שניו ונסיונותיו למדוהו למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני: אבל אין הועד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה, ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאמר לו. מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ כלם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצם אלא לעבוד את ד' ביראה. אין צורך להם בעשירות, אין ירושלם עתידה להיות כלונדון או פאריס. כל חפצי ומגמתי שיהיה ליושבי הארץ במה להחיות את נפשם כדי שיוכלו לעבוד את ד'. אם היו חברי הועד שומעים לקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה שהיו קרקעות בזול מאד ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, ולא היה להם כלל לשלח איש לקנית קרקעות, כי ע”י מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד. מיום שנוסד הועד לא גרמו לי אלא צער, וכפלים הייתי נותן מכיסי אלו הייתי יודע כי כך עלתה להם. אילו לא היו מיסדים המזכרת לגמרי כי עתה לא היתה לי עגמ“נ מחלול ד' שנתרבה על ידם. דמי נקפא בקרבי בדברי הענין ההוא. אנכי יודע אנשי ירושלים היטב, מה שראו עיני שבעתים, ואין לי צורך לשאול את פי גויים ומשומדים. אנכי יודע כי כלם אהובים כלם ברורים וכלם חפצים במלאכה באמת, והנה בני הוועד אומרים עם הוראותיהם שתשאל את פי הקונסולים. מה לך אצל הגויים הללו אשר אין חפצם אלא להסיע את אחב”י מעל אביהם שבשמים? עניתי לו, כי אין כונת הועד לשאל מפי הקונסולים עצה כי אם לפנות לעזרתם בדבר מכירה וקנין. ויען ויאמר לי: א“כ אין לך לפנות אלא אל קונסול בריטניה ואל הממשלה הטורקית ולא יותר. וכאשר אמרתי לו, כי אקוה שאמצא הכל בירושלים כפי מה שהוא אומר, ענה לי בכעס: אבל אין לך להסתפק כלל כי כן הוא. וכאשר אמרתי לו כי ידעתי מאד כי אנשי ירושלים חפצים בעבודה, ע”כ אין לנו אלא לתת להם ידים לכך, ענה ואמר לי ג“כ בכעס: לא אך חפצים המה בעבודה כי אם גם עובדים ועושים כבר. הלא שמעת מהבנינים אשר צויתי זה כחצי שנה לבנות בירושלים בתים ובורות, ונתעסקו במלאכה זו חמש מאות איש. ואח”כ שאלני למלאכתי, אמרתי לו כי הייתי פאבריקאנט. הידעת מעבודת האדמה מאומה?, אמרתי לו: לא! ומה תעשה שמה? האם לבנות פאבריקען בירושלים אתה אומר? והיא לא תצלח. אנכי זה כשלשים שנה נסיתי והכינותי שמה כסאות לאריגה ולא צלחה המלאכה. שלחתי מלונדון כל המטוה ראשונה ושנית, וכן הוכרחתי לשלוח תמיד עד אשר נלאיתי ותשבת המלאכה.

סוף דבר, כל דבריו היו בכעס, אך לאחרונה נפטר ממני באמרו, כי נלאה ועליו לנוח מעט ושחר פני לאכול אתו סעודת הצהרים בשעה הששית. בשעת האוכל היה רוחו טוב עליו, וישתה איזו פעמים לחיי ירושלם וחכמיה, וספר לי מכל מפעלותיו אשר פעל ועשה זה חמשים שנה. והכפיל דבריו, כי הוא מצדו מאמין הוא בישרת לב אנשי ירושלים, ונתן לי עצתו לשאול אך את פיהם ולא אפנה לי על ימין ושמאל אל הקונסולים והמומרים, ואח"כ נפטרתי ממנו וקבלתי ברכת הפרידה מהרבנים ולמחר נסעתי לונדונה.

מפי ר' ליפמאן שוחט ומפּי ר' אליעזר שאול שמעתי כי תשועת דמשק איננה פרי פּעולת השר משה, כי ידיו לא עשו בזה תושיה מאומה כ“א כל נזר הנצחון יאתה לה' כרמיו. והשר יודע זאת וע”כ יגוּר מפני כרמיו פן יסיר המסכה ויראה לעולם את האמת. ובאמת כבר כתב כרמיו ספר שלם להראות לבאי עולם הדברים כהויתם. אך מפני שהוא חס על כבוד הזקן, ממאן הוא להוציאו לאור, וזה לנו [האות], כי לא יואיל השר לחוג יום תשועת דמשק מדי שנה בשנה כאשר הסכין לעשות זאת ביום תשועת מרוקו. השר ספר לי, כי בעמדו בפעם הראשונה לפני ניקולאי, הגיד לו הקיסר כי אלו היו תחת ממשלתו יהודים כמו מונטיפיורי כי עתה כבר היתה להם כל החרות הדרושה.


ה

כ“ו - כ”ט אב, בקורים לפני הנסיעה, ד"ר אשר, מונטגו, מרקוס אדלר. עבודת האדמה והמצות התלויות בארץ. יוסף סבאג – מונטפיורי – היורש. לסוטהאמפטען. בנימין פיליפּס ושאלת החנוך בארץ-ישראל, פיק – ושאלת המסחר והמלאכה, מונטגו – ומסלת הברזל ירושלם־יפו.


ביום ג' בבקר בבואי לונדונה, ראיתי כי כבר אחרתי מועד הנסיעה אל קונסול מאהר ונצטערתי מאד. בערב ביום ההוא שחרתי פני הד“ר אשר ולא מצאתיו בביתו, ובאתי אצלו בשעה השמינית בבוקר לקבל ממנו ברכת הפרידה ונפטרתי ממנו בחבה יתרה. ובשעת פטירתי אמר לי, כי אם יהיה לי צורך מה בלונדון אפנה אליו והוא עומד לשרתני בכל האפשר. ובקש ממני לפרוס בשלום החכם באשי וה' וואלירו, ולהודיע לו אם האבן אשר הציג מצבה על קבר רחל אמנו לא ניסעה ממקומה ע”י המקנאים. אחרי כן בקרתי את ה' מונטאגיו בבית מסחרו, 60 Old Broad Sr. ולא מצאתיו. אך סופריו המציאו לי את מכתבו לוואלירו ואת הבשר הכבוש אשר הכין למעני ואת הכסף אשר אמר למסור לנכד הרב מקאליש. בביתו מצאתי את ה' מארקוס אדלר ושמחתי הרבה במקרה ההוא, והנה נדברנו הרבה על אודות המשמרת, וראיתי בכלל כי אין רוחו נוחה מעבודת האדמה, כי מתירא הוא שלא יהיה אפשר לקיים את ההלכות התלויות בארץ כהויתן ולבוא עליהן בעקיפין עפ“י המצאת המתירים לא יהיה זה לרצון לפני הועד, אשר הוא בעיניהם כמו גנבת דעת עליון כביכול. ואני אמרתי לו, כי אין צורך כלל להודיע לועד מדברים קלים כמו אלה. אבל הוא לא כן דעתו, באמרו כי כל דבר קטן כגדול חלילה לי להעלים מן הועד. לעבודה ומלאכה בחרושת המעשה הוא מסכים בכל לבו, ואמר כי זהו היותר ראוי והגון להוציא אל הפועל אם אפשר. כן הגיד לי כי בהיותי ביפו אחקר בבית הספר לעבודת האדמה אשר לחברת כי”ח, אם ימצאו שמה שנים מן התלמידים היודעים בעצמם כי ידם כבר רב להם לעבד ולשמר גנו של השר משה. כי לפי השערתו ימסר השר את הגן ההוא לאנשים כמו אלה.

בבית מסחרו של מונטאגיו ראיתי גם את ה' סעבאג יורשו של השר, ואם אמנם לא דברתי עמו הרבה אך הכרת פניו ענתה בו, כי מלאכת יורש נאה והגונה לפניו. בו ביום ראיתי את הד"ר ארטום, ויהי דברו אלי לבלי לשים פדות בין ספרדים ואשכנזים. ואמר לי כי מיום שבתו על כסא הרבנות הוא משתדל להפיל כל חיץ מבדיל בין שתי המשפחות הללו.

למחר ביום ה' א' דר"ח אלול יצאתי בבוקר מלונדון בלוית בן עירי שאול לעווינזאהן אשר עמד ושמש לפני כל ימי שבתי בלונדון באמונה ותום לב (ישלם ד' פעלו ומשכורתו תהיה שלמה כי יחלצהו מצרתו ויאיר אליו פנים של חסד), ובאתי לסוטהמפטאן בשעה 12 וירדתי מיד לאניה אשר שמה לומבארדיה.

הד“ר אברהם לוי, בראותו אותי אצל הד”ר אשר, נתן לי עצתו כי אכתב כל דבר אשר אשמע בספר זכרון מדי יום ביומו, כי יהיה זה לי לתועלת מרובה, והנה שמעתי לעצתו ועל פיו כתבתי את הטורים האלה, והנה בטרם אפרד מלונדון עוד עלי לזכור פרטים אשר שכחתי או אשר לא מצאתי לפניהם מקום במהלך הספור:

בלכתי עם הד“ר אשר לראות את פני הבאראן ראטהשילד פגשתי בדרך בבנימין פיליפס, שהיה לורד מאיור בלונדון, וכאשר הגיד לו הד”ר מי אני ומה משלחתי? פנה אלי ויאמר: עבודה קשה אתה נוטל עליך. יחזק ה' את ידיך כי תעשה חיל. אך טרם אדע אם תצלח. כי כפי השמועה האנשים הללו מרי נפש המה, ומי יודע אם תדע היטב לכלכל מעשיך עמם מבלי השחית את הכונה. העיקר אשר עליך לשים לב הוא להביא רוח חדשה בלב בני הנעורים ולהניח אבן פנה לחנוך טוב.

ה' פיק אמר לי כי לפי דעתו הסכיל הועד עשות בגמרו לקנות קרקעות. גם הוא אומר, כי אין תקוה לבני א"י אלא ממסחר ומלאכה.

מונטאגיו אמר לי, כי הוא מתאמץ בדבר בנין מסילת הברזל מיפו לירושלים. ואמר לי כי גם בית ראטהשילד יקח חלק בזה.

שמעתי מפי שטיינהארט, כי נמצא תחת יד הרב מווירצבורג סכום של מאתים אלף מארק אשר נתאספו לטובת בית חולים בירושלים ע“י הר”ע לעהרין ז“ל שיהיה כנגד המיסיונרים, ואולם הרב אין חפצו להוציא את הסכום לתכלית זו. אך חפצו לבנות בו בתים לתלמידי חכמים ויהיה משפט הבכורה לת”ח של כולל הו"ד. אם אמת הדבר הוא עול גדול שאין למעלה ממנו.

שמעתי כי ע"כ לא יצליחו בני הקולניה הווירטמבערגית ביפו, יען כי נכשלו לקנות אדמת חול וזבורית בתור עידית.


ו

ל' אב - ט"ז אלול. הכנות לנסיעה, הבדידות באניה, התפלה, חופי איי ברטניה, הגלים ובני האדם, השבת והים, מחזות הטבע, ספרד, ימי זהרה ומצבה הנוכחי, ים סוער, גיברלטר ועצי התמרים, מלטה, הנסיעה עד פורט סעיד.


סוטהמפטאן, א' דר"ח אלול.

כחצות היום ירדתי אל האניה לומבארדיא אשר תעשה דרכה מסוטהמפטאן לגיבראלטאר, מגיבראלטאר למאלטה, ממאלטה לפורט סעיד ותעבר את תעלת עציון גבר ותבוא עד באמביי אשר בהודו. האניה היא קנין חברה גדולה הנקראת Peninsular &Oriental Steam Navigation Company ושם רב החובל אשר עליה הולל.

והנה אנכי באתי אל האניה על מנת ללכת רק עד פורט סעיד, ומשם, כי יזכני ד', אשב על ספינה אוסטרית עד יפו. זמן לכת אניתי עד פורט סעיד כפי הקביעות הוא י“ג מעת־לעת. לפני שבתי על האניה הכינותי לי בשר כבוש ומאכלת טובה, אשר נתן לי במתנה השוחט הערמאן, שבאה לו ג”כ במתנה מאת המנוח קייזר, שהיה חשוב ונכבד מאד בלונדון מאנשי המעלה וממשפחת בית כהן, והיה ירא שמים גדול ולמדן עצום ועוסק במצוות ויודע נפש הענו, ואף הוא היה סופר סת"ם לעצמו ויודע מלאכת השחיטה.

כבר הגדתי כי בן עירי ר' שאול לעווינזאהן נלוה אלי עד סוטהמפטאן וירד אתי יחד לאניה בטרם עזבה את החוף. כי יען אשר לא ידעתי דבר אנגלית היה הוא המליץ ביני ובין פקידי האניה, כי יתנו לי לעשות כחפץ לבי, ביחוד מאכלי שיהיו בכשרות ואחרי אשר מלא משלחתו באמונה נפרד ממני וילך לו. בשעה ההיא עברו משכיות לבבי רגשות מעציבים כי ראיתי את עצמי בודד בין אנשים מוזרים לי, אשר אין אנו שומעים איש את שפת רעהו. זכרתי כי בבדידה זו אהיה לא פחות מי"ג מעת־לעת, ונתגבר עלי רגש הגעגועים לביתי ולבנותי, ובבות עיני רוטבו מדמעה. אך מאשר אינני בעל הרגשה נמרצה מטבעי עברה גם הרגשתי זו חיש קל, ואתפלל אל ד' לאמר:


רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית!

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, כִּי יָדְךָ עָשָׂתְהוּ: גַּלָּיו

וּמִשְׁבָּרָיו אֵלֶיךָ יִשְׁמָעוּן: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִתְרוֹמְמוּ

וְיִתְגָּעֲשׁוּ וְיַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאָם, תְּצַוֶּה מְנוּחָה

וְיִרְגָּעוּ וְיֶהֱמוּ שִׁבְחֲךָ יְיָ! אַתָּה מוֹשֵׁל בָּאָדָם:

דְּרָכָיו תְּכוֹנֵן וַאֲשׁוּרָיו לְרוּחַ חֶפְצֶךָ יְהַלֵּכוּ: אַתָּה

גָזַרְתָּ אֹמֶר כִּי אָנוּד מֵאַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי לָלֶכֶת לָתוּר לִי

מְנוּחָה בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים: עֲצָתְךָ נִהֲלַתְנִי אֶל אֶרֶץ זוּ

חֶפְצִי בָהּ מֵאָז, וּבִמְסִבּוֹת מְזִמּוֹתֶיךָ הַנִּסְתָּרוֹת בָּאתִי

עַד הֲלוֹם; עַד הֵנָּה יָדְךָ נָחַתְנִי וְלֹא נִכְשָׁלְתִּי: אָנָּא! אַל

נָא תָסֵר מֵעָלַי כַּפֶּיךָ, וְהָגֵן עָלַי מִכָּל-פֶּגַע וּמִכְשׁוֹל

תָּמִיד: צַוֵּה לָרוּחוֹת הַטּוֹבוֹת כִּי תְנַהֵלְנָה אֶת-הָאֳנִיָּה

לִמְחוֹז חֶפְצָהּ בְשָׁלוֹם, וְאַל יְאֻנֶּה לָהּ שׁוּם פֶּגַע

וּמִכְשׁוֹל חָלִילָה: וּפְרֹס סֻכַּת שְׁלוֹמְךָ עַל כָּל-הָאֳנִיּוֹת

הָעוֹבְרוֹת בַּיָם:


פניתי לבי לחשב מחשבות קטועות אשר כבואן כן לכתן מבלי הניח רושם קיים בזכרוני. האניה הלכה מעדנות, כי היום צח והאויר בהיר. ותעבור על פני שיני סלעים קרחים, המגבילים את חופי אי בריטניה, ולאט לאט הסתתרה היבשה מנגד עיני והשמים החלו להתקדר בעבים. ולעת ערב והנה גשם שוטף ורוח גדולה, וארד אל ירכתי הספינה וארדם ושנתי ערבה לי. בקומי בבוקר עליתי על ספון האניה וראיתי, כי עדין לא קמה הסערה לדממה והגלים יהמו, יחמרו וירומו על ויגביהו גם את האניה על שכמם למעלה ויורידוה מטה ותחוג ותנוע כשכורה. ואני מאשר לא הסכנתי בזה חליתי במחלת הים ואקיא את מאכלי כל היום ההוא ובשרי סמר עלי. בכ"ז לא מנעתני המחלה מתת שנה לעיני גם בלילה ההוא.

ויהי בבוקר ביום השבת ג' אלול ואיקץ ואעל על ספון האניה והנה ראיתי כי גם הים יחוג היום את השבת, כי לבש את בגדיו החמודים: תכלת וארגמן ומלל צמר צחר על שוליהם. כי השמש שפעה נגהה על פני הגלים אשר המו עדנה ויעלו קצף. ואם כי לא סרה ממני מחלת הים כולה, בכ“ז יכולתי לחשב מחשבות, ואתבונן אל הגלים, וארא בהם שיתרוממו במנוחה והולכים ומתגלגלים ונעצרים עד שיגועו, ואחריהם יתרוממו אחרים ויכלו כבאים לפניהם בלי רגש ורוגז. אמרתי אלו הם הדורות של בני האדם הנולדים וחיים ואוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים. ראיתי שיש בהם שילכו ויגועו ואחריהם יאירו נתיב כמו עומק, אמרתי: אלה הם אנשי־המעלה אשר בלכתם יקומו פרצות בדור וחסרונם לא במהרה ימנה. וראיתי שישנם שיתרוממו ברגזה, יעלו קצף הרבה, ופתאם יהדפו אחור ובמפלתם יתגעשו וקצפם לעבים יז. אמרתי אלה אנשי שחץ אשר כים נרגשים, מרבים מהומה בחייהם ומרבים רעש במותם, ואין כל מעשיהם אלא קצף על פני המים, אשר כלעומת שבא כן ילך ואין בו ממש. במחשבות כאלה וכיוצא באלה עבר עלי היום. לפנות ערב הרגשתי כי נתחדש בקרבי רוח נכון ומחלת הים סרה מעלי כולה. גם הים נח ושקט לגמרי ומראהו כטלית של תכלת מקומטת מרוקמה זהב ומשובצה באבני חפץ ויקר הזרועים על פני כולה. עוד מעט והיום רד. השמש שקעה ככדור אש במצולות ים. פני הרקיע נכספו. הירח כמגל כסף נראה על פני האופק והכוכבים הפיקו נגהם, ואתפלל ערבית ואבדיל על הכוס, ויען כי הרגשתי עיפות בכל יצורי גוי, ע”כ ירדתי אל קטוני ואישן. ואשכים בבוקר קודם הנץ החמה, כי רציתי לראות בעפעפי שחר על פני הים ובמראה מלכת השמים בצאתה מחופתה, אחרי שהעבירה שנה מעל עיניה. כערך שעה ישבתי על המכסה והתענגתי לראות ברן יחד כוכבי בוקר, ובפני קדים כי התאדם כארגמן. לאט לאט נגרשו צללי ליל והשחר פרש אורו, ואציץ בים והנה הוא כמראה מלוטשה ובירכתי האופק לרוח מזרח ראיתי כצללים חשוכים עולים ובולטים, ועוד מעט והכרתי כי המה שיני הסלעים הגובלים חופי ארץ ספרד.

ספרד! כמה מחשבות עלו על לבי לזכר המדינה ההיא, האוצרת בקרבה כמה זכרונות טובה ורעה, הצלחה ואסון. – היא הארץ אשר לפנים כגן עדן היתה למשפחות רבות מבני ישראל. תחת תמריה ישבו במנוחה ואשר ויעשו חיל בכל ענין אשר נתן האלהים לבני האדם, גדלו, העשירו ויעשו כצאן משפחות ויגדל כבודם וירם קרנם, ויעשו חיל גם בתורת ד' ובלמודי החכמות והידיעות, קבעו ישיבות גדולות לתורה ולתעודה, גם בת השירה אוותה למושב לה בארץ החמודות הזאת, אשר שם האתרוגים יגדלו והשושנים יפרחו בעמקיה. מהארץ הזו יצא בן גבירול ור' שמואל הנגיד, ר' יהודה הלוי והר“א בן עזרא, הרמב”ם ובני אבן תבון. ואולם היא גם הארץ אשר נהפכה לתופת וגי ההרגה לצאן קדשים, ואין לך ארץ אשר אדמתה רותה דם ישראל יותר מן הארץ הזאת. בה גם הקנאה הארורה, קנאת הדת, אוותה למושב לה ותכין מטבח לאדם רב, ותצבע אדמתה בדם ושמיה גם הם אדמו מלהבות אש המדורות אשר הכינה לזבחיה. ולא נתקררה דעתה עד ששמה כָלה לזכר ישראל, ותגרשם מן הארץ אשר נקשרו אליה בעבותות אהבה עד כי מלאה להם מקום ארץ מולדת.

אבל מה עלתה למרשעת ההיא? האם קרבוה עלילותיה הנתעבות האלה למטרה אשר שמה לשים דת נצרת שלטת בכיפה מבלי ראות כל צרה במעונה? חלילה! ונהפוך היא כי עוד החלישה כח הדת, ולעומת שהיא מתאמצת לתמך בידי הדת בספרד כן הלכו ונתרופפו עמודיה באשכנז, צרפת, אנגליה והולנד עד שקם לוטר והפילם לגמרי.

או אולי הועילו הרדיפות הללו לגויי ספרד להרים קרן הצלחתם המדינית אחר שרחקו מהם היהודים שהתחרו אתם בכל מלאכה וקנין וימוצו את דמם לפי דבריהם? גם זו חלילה, ואדרבה! מאז ירדה הארץ פלאים בכל פינה. תחת אשר היתה שרתי במדינות ומושלת בכיפה, הנה היא עתה ממלכה שפלה קרועה לגזרים, וקללת אלהים חלה בה, והשטן מרקד בקרבה לסכסך אדם באדם ולשלוח מדנים בין אחים לשפך איש דם אחיהו. עלו פרצות בקרבה ושלהבת מרד ומלחמה עולה בה תמיד. כן גם תחת אשר היתה הארץ הראשונה לכל חכמה ומדע, עתה היא שקועה בחשך האולת והבערות. נשחתה בקרבה כל מדה נכונה. וכל ההרגשות העדינות עטו אבל ורוח כעס ועצבת. כן גם ירדה פלאים במעלות המסחר והמלאכה. ואעפ“י שמשכנה בלב ימים ראוי היה לעשותה סחר גויים, עד שהיתה יכולה להתחרות גם בבריטניה וצרפת ואולי עוד להעבירן, בכ”ז המסחר בקרבה בשפל המדרגה מאד. הדלות מתגברת עד כי אם ישוטט איש בחוצות קריותיה לא יראה בלתי כומרים מסורבלים וקבצנים המחזירים על הפתחים. המבצר גיבראלטאר שהוא השער על יד מבוא ים התיכון אל ים האוקינוס ונכבד מאד מאד למסחר ומלחמה נפל בידי בריטניה ואין אומר השב.

עודני שקוע במחשבות כאלה והנה השמש עולה, אבל פניה לא צהלו וכמו חמרמרו ואדע, כי נכון לנו יום סערה והנה כל היום ההוא היה הים שקט, אך לעת ערב עלה אד מן הים, ובלילה קמה רוח סערה ויהמו גלי הים, אך הספינה הלכה לדרכה מבלי מפריע. גם למחרת היה כל היום סגריר, וארד לירכתי הספינה ואערך מכתבים לביתי. למחר ביום ג' בשעה ג' אחה"צ באה האניה אל חוף גיבראלטאר, ותנח שמה ארבע שעות, ואני ירדתי מן האניה העירה לראות בחוצותיה, ואמרתי גם לבקר את פני החכמים אשר בקרבה. אך יגורתי פן אתמהמה יותר מדי ומהרתי לשוב אל האניה . אך אחרי כן נחמתי כי מהרתי ככה, כי אמנם היה לי פנאי הרבה למשאות חפצי. בגיבראלטאר ראיתי בפעם הראשונה לימי חיי תמרים גדלים על פני חוץ. מצר גיבראלטאר הוא הר גבוה ותלול והבתים בנויים במורד סמוך אל החוף.

בשעה השביעית, והלילה כבר פרש כנפיו על פני הים עזבנו את גיבראלטאר והאניה צלחה לדרכה מים האוקינוס אל תוך ים התיכון, וגם הלילה הזה ליל סגריר היה, אך לפנות בקר טהרו השמים, והשמש בצאתה שפכה חום צח על פני הגלים. במוש"ק בשעה הראשונה אחר חצות הלילה באנו למלטה, ובבוקר בשעה השביעית עזבנו את החוף ללכת הלאה לפארט סעיד. האויר בימים האלה חליפות היו לו: רוח ושקט גשם וטוהר־שמים. והנה זה לי היום השלישי מעת עזבנו את מאלטא ובעזרת ד' נקוה לבוא מחר בלילה אל פארט סעיד.

ועוד עלי לכתוב זכרון בספר דרכי חיי על הספינה. ביחוס למאכלי ישרתוני המלצר והמשקה, כל אשר אשאל מאתם לא ימנעו ממני, תרנגולת חיה מדי יום ביומו אשר אשחטה כהלכה ואבשלה בסיר אשר לי. ביחס לאנשים הנוסעים אתי, יש לי לרשום כי עד גיבראלטאר נלוה אלי איש אחד עברי ספרדי אשר ידע מעט לגמגם בלשון עברית, ואיש אחד נוצרי אנגלי אשר גמגם מעט אשכנזית. ואולם מגיבראלטאר ואילך אין גם אחד אשר אוכל לשוחח עמו; ואולם נמצאים בהם אנשים טובים אשר ישתדלו לדבר עמי ברמיזה.

אור ליום ד'. הנני שוכב שרוע על מכסה האניה ומסתכל בטוהר השמים ובירח כי יקר הולך בין רבבות כוכביו ויהל אור יקרות, ולבי תוהה באין מחשבת עיון. אמרתי אין נכון לשבת בטל בהתבוננות של אין, ואשים אל לבי וארא כי כל עוד שהיו עיני נטויות אל השמים לא הרגשתי כלל שהספינה הולכת הלאה, אך כמעט הסיבותי עין מלמעלה ואביט על פני הים, מיד הרגשתי כי הולכים אנו ומתקרבים למטרתנו. ואומר אל לבי: כן הוא האדם, אינו מרגיש בתנועת חייו וצעדיו הלאה בלתי אם כי יפנה אל ימין ואל שמאל. יש לו פעולות ועלילות קיימות שיוכל להסתכל בהן איך שהן במקומן מונחות והוא הולך קדימה.

בלכתנו במרכבות הקיטור נרגיש לפעמים בשעה שהמרכבה עומדת כי היא הולכת, טעות ההרגשה הזו באה לנו רק בשעה שמרכבה אחרת עוברת על פנינו. אמרתי א“כ לפעמים גם העומד דומה שהוא מהלך בשעה שהוא רואה כי הדור הסובב אותו הולך קדימה לא אל עבר פניו כ”א להפך.


ז

י“ז-י”ח אלול. פורט סעיד. תעלת עציון גבר. היהודים האשכנזים ופרנסתם הבזויה. יפו, מקוה ישראל, אמזלג והפרדסים. ד"ר הרצברג מנהל מקוה ישראל. שטת הלמודים. הגנן הצרפתי. השפות. הדאגה לגורל התלמידים הגומרים למודיהם במוסד.

שלום לך ספר זכרונות. לא ראיתי פניך זה ארבעה ימים. אך הנתחדש לי דבר מה בימים האלה? לא! הנה אך בעיני ראיתי מה ששמעתי אבל אין דומה שמיעה לראיה.

באלול אור ליום ה' י“ב אלול. ירדתי מעל מכסה אנית לומבארדיה ובאתי לפורט סעיד. מעוט נסיונותי במנהג הארץ וחסרון ידיעת אחת מן השפות המתהלכות פה: איטלקית, יונית, צרפתית, אנגלית – היו בעוכרי. כי הוצאתי בערך ששה שילינג יתרים מן הראוי. סרתי פה למלון גרמניה, אשר שם בעליו הוא פרידמן, לחכות לאניה צרפתית עד יום א‘. כי אם גם אניה אויסטרית הולכת מפה ביום השבת, אך מאנתי לנסוע בשבת. פה מצאתי איש אחד מעירי, תושב ירושלים והוא שוחט פה, שמו ר’ חיים אהרן, לפי דבריו הממונים העשירו מפסלתה של החלוקה, אבל לא באר לי כיצד. ע”כ אינני נותן אמון לדבריו.

במשך ימי שיבתי פה ראיתי והתבוננתי על תהלוכות העיר ודרכי אחב"י פה. העיר חדשה, כי זה כשתים עשרה שנה נבנתה לרגלי תעלת עציון גבר המתחלת פה. יושביה המה יונים, ערבים, איטלקים, צרפתים, אנגלים ויהודים. מחית העיר בכלל היא מן האורחים העוברים פה, ובעקב זה הפרנסה היא באופן בזוי מאד. מעשיהם פה הנם למורת רוח כל חובב עמו.


יום א' טו"ב אלול –. בעצם היום ההוא בשעה החמשית לפנות ערב ירדתי אל ספינה צרפתית לבוא יפו. ואם אין נחש אבל יש סימן כי בו ביום הרים הקונסול הרוסי את נסו בפעם הראשונה מיום הורידו אותו לרגלי המלחמה. יתן ד' והיתה ביאתי כיציאתי אך שלום, ויקרבו הימים אשר עליהם נבא בן אמוץ: “לא ישא גוי אל גוי חרב, וכו'.”


יום ב' –. באתי ליפו וקבלני על הספינה בן הרב החכם ר“י הלוי והורידני מעליה. דמיתי מתחלה כי הוא בא לכבדני, אבל נוכחתי אח”כ כי גם הוא לא בא אלא בשביל מתת, כי שאל ממני אח“כ חצי לירא בעד הוצאות. אחרי שהתרחצתי והתפללתי וטעמתי דבר מה הלכתי לראות את “מקוה ישראל” ביחד עם הר”י ספיר אשר בא לקבלני מירושלים. מאד נצטערתי על הדבר הזה, אשר לא לרצון היה לי. אבל מה אעשה ותכונתי רכה. לא אוכל השב פני איש. ידעתי כי חסרון הוא בי ויש להתאמץ להסירו ממני, כי מלבד אשר הרביתי במחירו הרבה, עוד יש בידו להתעות אותי בדרכים עקלקלות. בהיותי בדרך סרתי אל בית מסחרו של ה' אמזליג ודברתי עמו על אודות משלחתי. לפי דעתו הפרדסים הם עסק נושא פרי טוב. אבל אינו מסכים עם תכלית החברה, באשר אין כאן עבודה לבעלים מאומה, שמבלי אריס גוי לא יעלה בידם כלום. ע“ד הגינה של מונטיפיורי הגיד לי שהיא הולכת וחרבה בשביל שאינה מסורה לידים חרוצות, וע”ד מקוה ישראל גלה דעתו ג"כ בדרך תלונה: הדירקטאר החדש לא כלבו הנהו.

ממנו הלכתי אל מקוה ישראל. הדירקטאר הד“ר הערצבערג קבלני בסבר פנים ודברתי עמו ע”ד בית הספר אשר ת“י, והנה גם הוא מודה שאין כדאי ההוצאות אשר תעלינה עליו לעומת התועלת היוצאה ממנו. הסבה הראשית לאי־הצלחתו היא מפני שהנערים הלומדים שמה עבודת האדמה לא תדאג החברה לאחריתם להכין להם קרקע ובית אשר יעבדוה ככלות שנות למודם. זוהי דעת הד”ר וגם דעתי, אבל אני מוסיף עוד, כי גם בשביל כך לא הצליחו, יען מעטו בלמוד המעשי והרבו בלמוד התאוריטי על לשון צרפת אשר לא תועיל להם מאומה לעבודתם. ואילו היו עכ"פ מצליחים בלמודים החיצוניים, אך גם בהם ימעטו מפני עבודת האדמה, ובין כך וכך עמדו קרח מכאן וקרח מכאן.

ה' אמזעליג אמר לי והד“ר קיים דבריו, כי הגנן הצרפתי שיש להם עכשיו אינו רוצה ללמד את הנערים את המלאכה על בוריה. ובאמת אין צורך כלל לגנן צרפתי. אילו חפצה חכי”ח להקים הבית על תלו יש לה לגרש את הגנן הזה ולקחת תחתיו גנן ערבי טוב, ועל הנערים תקבע לחובה להתעסק בעבודה הזו בדרך קבע. הלשון הצרפתית תרחיק מבית ספרה לגמרי ולא תלמד להנערים כ"א שפת עבר וערבית.

מוכרחה היא לבקש ולמצוא יסוד נאמן אשר ממנו תוצאות לתת לכל נער הגומר חוק למודו בבית הספר בית ושדה וכל מחסוריהם, באפן שישיב סכום ידוע כפי ערך ההענקה הנתנת לו לאוצר החברה מדי שנה בשנה עד שישלם מחירה ואז תקום בידו לצמיתות.


 

מִמִּכְתָּבָיו לְשׁוֹלְחָיו

מכתב א

למר לואיס עמנואל

לונדון

26 ספטמבר 1878

ביום 29 אוגוסט בבקר עזבתי את לונדון, וכחצות היום באתי לסוטהמפטון וירדתי אל האניה, שלשה עשר יום ארכה נסיעתי עד פורט־סעיד אשר עלתה לי – תודה לאל – בטוב. כי מחלת הים לא הציקתני כי אם יום אחד, וכל שאר הימים היתה רוחי טובה עלי. באחד עשר לספטמבר בלילה הגענו לפורט־סעיד ושמה הוכרחתי לשהות ולחכות כארבעה ימים לספינה הצרפתית אשר הלכה ליפו. בששה עשר בו באתי ליפו והתאכסנתי בבית הרב החכם של הספרדים ר' יהודה הלוי. ומר אמזליג סגן־הקונסול הבריטי אשר בעיר בהוָדעו מביאתי שלח לקראתי את בנו לדרשני בשמו ולשחר את פני לסור אליו לבקרהו. והנה אך נחתי מעט מעמל הדרך, שמתי בגדי עלי ואחל במלאכתי. ותהי ראשית דרכי אל “מקוה ישראל”, היא הקולוניה אשר יסדה חברת “כל ישראל חברים” בפריז על ידי קַרְל נֶטֶר. בדרך הלוכי בקרתי גם את מר אמזליג הנ“ל ודברתי עמו על דבר בית־ספר והקולוניה של “מקוה ישראל”, והגיד לי כי המוסד היה לאכזב, ויצא שכרו בהפסדו. התלמידים היוצאים מבית-הספר הנ”ל אין בידם לא תורה ולא חכמה ולא מישוב העולם, ומבלעדי מעט צרפתית אשר תלמד לשונם לגמגם, אינם יודעים לא במלאכת־הגננות ולא בעבודת־האדמה ולא בחרשת המעשה. סבת הדברים בפרטות לא ידע או לא אבה להגיד. כשנפטרתי ממנו הלכתי ל“מקוה ישראל”, והנה שם עתה מנהל חדש – הד"ר הרצברג – ויקבלני בשמחה. ואדבר עמו על דבר בית הספר והקולוניה, וגם הוא לא כחד ממני כי אין בית־הספר עושה פרי ישוה להוצאותיו העולות לחמשים אלף פרנקים מדי שנה בשנה. הנערים אינם חושקים ללמד את עבודת־האדמה, מפני שאין להם תקוה להכין להם פרנסתם אחרי כן מן העבודה הזו, אחרי שבצאתם מבית־הספר יחסרו להם כל האמצעים הדרושים להתאחז באדמה. אין להם קרקע, ואין להם בית, ואין להם מעות במה לקנות כל כלי־החרישה והבהמות הדרושות לעבודה, נוסף לזה, הגנן הצרפתי שיש להם עושה מלאכתו רמיה, ואין חפצו ללמד את הנערים המלאכה על בוריה. ועל כן תרפינה ידי התלמידים ולא יצליחו בלמודם כלל. ואני מוסיף עוד, כי לפי דעתי העמיסו על התלמידים למודים הרבה יותר מדאי שאין להם בהם צרך כלל לעבודה שהם מתעתדים אליה, ובפרט למוד שפת־צרפת. – בחיי ראשי שאין אני יכול להבין כלל מה צרך יש לעובד אדמתו ליַגֵע נפשו ומוחו בלמוד השפות הארופיות בארץ הזאת שבה השפה הערבית – בתור שפה זרה – דיה להם, ותחת אשר יבלו עתם בלמוד השפה הצרפתית ילמדו ביתר־שאת את עבודתם ואת מלאכתם בפועל ממש, עד שיהיו רגילים בעבודה זו כמו האכרים מלֵדה ומבטן. גם בלמוד העבודה עצמה אין צרך בגנן הצרפתי. הערביים אשר בארץ יודעים את מלאכתם על הצד היותר טוב, ואין עינם צרה ללַמֵד גם לאחרים, והם מסתפקים בשכר מועט מאד. לדבר הזה הסכים עמי הא. אמזליג וגם המנהל עצמו, ואמר לי כי רוצים הם לסלק את ידם מן הגנן, אך התקשרו עמו למשך חמש שנים, וכשיכלו ימי שכירותו יסלקוהו באמת.

העבודה בגנות־הבית נעשית אך מעט בידי הנערים, והמנהל מוכרח לשכר ערביים לעדר את האילנות ולהשקותם, השדות לזריעה נתנו באריסות לערביים במקומות החול. על הגבעות נסו לטעת כרמים והמנהל מקוה לראות בהם סמן ברכה, אך גם בכרמים תֵעָשה המלאכה בעיקרה על ידי שכירות ערביים. כשלשה תלמידים בלבד אשר כבר גמרו את חק למודם בבית הספר מוצאים עסק במוסד בעמדם על הפקודה וההשגחה.

כשלשים תלמידים ימצאו במוסד, ששה עשר מן הספרדים וארבעה עשר מן האשכנזים. לפי דברי המנהל, האשכנזים חרוצים יותר מהספרדים. כעשרה מהם הולכים לעיר ללמד אומנות, אך גם הם אינם מצליחים בלמודם.

האדמה שלהם טובה ושמֵנה בכלל, ולפי דעתי נוח היה להם ולעניי ארץ הקדש אלו חלקוה במדה לאנשים בריאים ורגילים במלאכה אשר בארץ הנמצאים במדה מרובה גם בין האשכנזים וביחוד בין כולל המערבים אשר באו לארץ ממרוקו. האחרונים היו גם בביתם עובדי־אדמה, ויודעים בעבודה זו יותר מן התלמידים.

לא יכלתי לשאב במקום הזה ידיעות נאמנות על דבר עבודת־האדמה בכלל. כי הקולוניה “מקוה ישראל” אשר תכליתה ללַמֵד ולא להכניס רוַח ופירות אין בה אקונומיה. ואי אפשר להקיש ממנה על עסק עבודת האדמה בכלל.

לפנות ערב הוזמנתי לביתו של מר אמזליג לסעודת־הערב, ונדברנו יחד הרבה על דבר עבודת האדמה, ומה טוב יותר לתכלית הועד אם להתעסק בעבודת־גנים או בעבּוּד־האדמה למזרע. והנה לפי מה שהגיד לי, וכפי גם מה ששמעתי מאחרים היודעים בטיב הענינים הללו, עבודת־הגִנוֹת יש בידה להעשיר את בעליה, וביחוד שתילי האורנגים והאתרוגים והציטרונים אשר יובלו מהם מדי שנה בשנה לאודיסה ולסטמבול במספר רב מאד, ואולם שני חסרונות ראשיים יש בדבר:

א) אם יטע איש גן מחדש עליו לחכות תשע שנים עד שיזכה לראות שההכנסה שקולה כנגד ההוצאה. ומן השנה ההיא והלאה אמנם ההכנסה הולכת ומתרבה עד שתענה על כל ההוצאות שהוצאו על הגנה עד כאן, אבל חפץ הועד הוא לזכוֹת את עניי ארץ־הקדש מיד לבלי יהיו נצרכים להמתין תשע שנים. כי במה יחיו נפשם עד היום ההוא?!

ב) עבודת הגנות אינה מלאכה, והיא אינה נוהגת אלא שני חדשים בשנה לעדוּר האילנות, ומלאכה זו, אי אפשר שתֵעשה על ידי הבעלים עצמם, כי לה דרושות ידים עסקניות הרבה, ובהכרח לשכר פועלים, ושכר הפועלים האלה ליום הוא רק פרנק אחד. והנה לאשר המלאכה אינה תמידית וגם שכרה מועט מאד, אי אפשר כלל לקחת אליה מבני ישראל, מפני שהחלשים שבהם לא יֵאותו לעבודה קשה כזו, והגבורים והבריאים שבהם, כל אחד, מבקש לו עבודה שתתן לו פרנסה בכל ימות־השנה, ואם יאחז בעבודה זו, בשאר ימות־השנה מה יעשה? – נמצא שלא יהנה מן הגִנה אלא מי שנפלה לו הגִנה לחבל לשבת בה ולאכל פֵּרותיה. ועתה מלבד מה שלא יתקיים חפץ הועד שיתרגלו אחינו בארץ־קדשנו בעבודה (כי בעל הגנה כמעט שאינו עובד כלל, אלא שהוא משגיח ומפקד על העבודה) הלא תקום לנגד עינינו השאלה הגדולה, את מי יבכר הועד לזכוֹתו בעבודתו? – כמעט כל בני ירושלם, ולא יפָקד אחד, יאמרו להחזיק בגִנוֹת, כי אמנם פרנסה טובה וקלה היא להיות בעל־גנה מבלי שיעלו עליה הוצאות מקח ונטיעה.

לא כן אמנם עבודת האדמה, לחרש אותה ולזרע אותה. עבודה זו, אם אמנם אינה מעשרת את בעליה, אבל לעמת זאת היא תענה להם את דגנה בשנה הראשונה, ועבודתה כמעט נמשכת כל השנה כֻלה, ועל כן אפשר שהיא תעשה על ידי בני ישראל עצמם. וכן לא יקשה לנו דבר חלוקת האדמה, כי לא הרבה ירצו להטות שכמם לסבל עבודה קשה, וממילא יהיו המבקשים מעטים, וכשנברר מהם את הראויים והבריאים, נספיק למלא את חפץ השולחים מבלי טרדה יתרה.

איני קובע לעת עתה כל הדברים הללו להלכה. כי נסיונותי בימים המועטים שאנכי בארץ, אינם מספיקים לי להיות תוקע מסמרים בדברי, אבל דומני כי לא אחזר מדעתי זו אף בימים הבאים. היוצא מכל מה שאמרתי הוא כי עבודת־האדמה, לחרש אותה, ולזרע אותה טובה יותר ומַסְכֶּמֶת יותר את מגמת הועד מעבודת־הגִנות. אבל בנוגע לעבודת האדמה עצמה, תנאיה ופרטיה אחשׂך דברי לימים יבואו, כי הרבה הרבה יש לדבר בזה, ולחקר בזה, ואין כל החמר בידי לעת עתה.

למחרתו של היום ההוא הלכתי לראות בגנים העומדים למכירה, והנם עדיין צעירים לימים, ועוד תעברנה עליהם שנים אחדות עד שיביאו פרנסה לבעליהם, כי הציעו לפני שדות הראויים לזריעה בהרבה מקומות ובמחוזות שונים, אבל עדיין אין לי מכל המקומות האלה ידיעות ברורות. ואי“ה בפוסתה הבאה אקוה להציע לפני הועד את כל הידיעות הפרטיות שכבר אספתי, ושעוד אאסף אי”ה בפנה זו.

כן בקרתי את הגנה של השר מונטפיורי עצמו ומצאתיה כי בכלל היא הולכת ומשתבחת, אף על פי שעוד לא תעצר כח להצליח ולעשות פרי כמו שאר הגנות הסמוכות לה.

ובזה אצא לעת עתה מאת פני מעל', ועל אדות בואי לירושלם, וכיצד קבלוני החכמים והרבנים יצ“ו, אכתב אי”ה באריכות בפוסתה הבאה, כי אמנם עד היום לא נתנו לי מנוחה אף לשעה קלה. בני אדם נכנסים ויוצאים כל היום ולא היה לי פנאי להכין הכל באריכות, אבל בכלל אוכל לאמר, כי תודה לאל נתקבלתי מאתם בכבוד, ואקוה כי לא תהיה שום מחלקת על ידי, והספרדים כמו האשכנזים יהיו שבעי רצון, וברכה וכוח"ט לכלכם כחפץ הסר למשמעתו.

יחיאל מיכאל פינס


מכתב ב'

ירושלם, א' אוקטובר 1878

לכבוד מר לואיס עמנואל

לונדון

בשבוע שעבר במכתב מספר ד' פסקתי באמצע הרפורט והנני עתה לכלותו.

בשבעה עשר לספטמבר בקרתי גם את הקולוניה של האשכנזים הנוצרים אשר בסביבות יפו הנקובה בשם “שרונה”. את ראש הקולוניה לא מצאתי בביתו, כי נסע מכאן, ודברתי עם הרבה מבני הקולוניה ההיא ושאלתים על מעמדם והצלחתם. והנה היו מהם מי שהתאוננו על גורלם, ואיזה מהם מי שהיו שבעי רצון. בכלל בשתים נכשלו הקולוניסטים הללו, – א) השדה אשר קנו היא קרקע חול, – ב) החלק היותר גדול מכספם הוצאו על בנין הבתים שלהם אשר באמת בנויים המה בנאוה, ומראיהם כהיכלות קטנים, עד שעלו ההוצאות לכל בית בערך חמש מאות לי“ש שאין צרך כלל בכל זה. אמנם מאד שמחתי למצא בקרב ארצנו השוממה כפר נאוה כזה הראוי וההגון להדמות עם הכפרים היותר יפים אשר בסביבות לונדון. הרחובות רחבים וישרים על המחוקה, שדרות עצים רעננים מזה ומזה יטילו צל על ראש הנוסע העיף, לכל בית גינתו המיוחדת לו, ובאר מים חיים, ולכל הפחות באר אחת לשני בתים, גם בית ועד כללי מהודר מאד, וגן אחד כללי לשוח ולבריאות־האויר נמצא בכפר ההוא. ואף על פי שהאשכנזים האלה נכשלו בשתים אלה שהזכרתי, בכל זאת לא נפל לבם עליהם, וחלילה להם מהתרפות. אדרבא! הם מתאמצים ומשתדלים להתגבר על כל המפריעים והמכשולים, הרבה כרמים נטעו על אדמת החול, והענבים מצליחים מאד, אבל עד היום לא עלה בידם להוציא מהם יין משומר. ויינם מחמיץ מהרה, ואי אפשר להם לשלחו לאירופה, אבל עתה עשו נסיון חדש להביא אויר בחביות, ויש להם תקוה כי על ידי התחבולה הזאת יעלה בידם לתת קיום ליינם שלא יחמיץ. אבל עדיין אינם יודעים ברור, כי יש להם לחכות עוד. הזכרתי את הדבר הזה מפני שנחוץ הוא גם לנו לדעתו, וגם רציתי להראות בזה עד כמה האשכנזים משתדלים לחזק את מעמדם פה בחריצות יתרה ויש תקוה לאחריתם כי ישׂגו חיל, ועל כן אקוה כי אם יעלה בידינו למצא גם בין היהודים אנשים חרוצים, אפשר כי גם המה יצליחו אי”ה במלאכתם זו.

ביום ה' נסעתי מיפו, וביום ההוא ירדו גשמים מרובים והיתה הדרך קשה עלי עד מאד, ובאתי לירושלם תובב"א ביום ו' בבקר. רבני האשכנזים והספרדים קבלוני בכבוד גדול, ובקרוני בביתי בו ביום והבטיחו לי לעמד לימיני בכל דבר אשר אמַר לעשות אם רק אין חפצי חלילה לנגע בסדרי החנוך שלהם. בית הספר לעבודת אדמה ביפו אשר באמת אינו מתנהג על פי דת תורתנו הקדושה בנוגע למעשרות ולשבּת ולחנוך הבנים הטיל מוראו עליהם, פן יש במחשבתי גם אני לעשות כמתכונתו, אבל אני הבטחתי להם כי אין לי דבר עם החנוך של הילדים, כל חפצי אך לתור ענין וחפץ אשר יהיה בידו להמציא פרנסה להרבה מתושבי ירושלם החפצים להנות מיגיע כפם, ויהי כדברי אליהם ככה נחה דעתם ויקרבוני ויבטיחו לי להיות בעזרתי.

ביום הראשון אחר השבת בקרתי את פני הרב הגאון “ראשון לציון”8 ואת רבני האשכנזים, ושנו לי הבטחתם וגם אמרו למנות קומיטע מעשרה אנשים אשר אהיה נועץ עמם בכל דבר. אולם אני השיבותי להם כי לא באתי לגור פה ימים אחדים ולצאת, אך חפצי להשתקע פה, וע"כ אין לי חפץ לעת עתה עוד בקומיטע, בטרם אמצא ידים לדעת מצב אחינו בני ישראל בעיר זו על יסוד השקפת עצמי. חפצי להתבונן תחלה ימים רבים על כל הנעשה פה וללמד לדעת את רוח העם פה ואת כשרונותיו למען לא אתעה חלילה ואכשל במעשי. ואם תתנו על ידי עתה קומיטע משלכם, הלא אהיה מוכרח להיות נמשך בדעותי אחריהם ולשמע כל מה שיאמרו לי, ולא לכך אני שלוח.

כמעט נחתי מדרכי, והנה באו אלי סרסורים שונים על דבר קרקעות. אך ראיתי והתבוננתי אשר אם אהיה מהיר וזריז בקשת שדות, יעלו המוכרים את המחיר פִי שנים משָוים, על כן גמרתי בדעתי לדחות את כל הסרסורים מעלי ולהגיד להם כי אין חפצי לעת עתה כלל בקנית שדות, ושאני לא באתי אלא לראות ולהתבונן, אם תוכשר עבודת־האדמה לפני אחינו בני ישראל בכלל. בין כה תמצא ידי להתבונן היטב על אשר לפני ולהתחקות על שרשי הדברים.

היוצא מחקירותי עד היום הוא כי אין טוב לפנינו לקחת קרקעות בהרים אפילו מן המובחרים, כי ארץ הרים צריכה עבודה ומלאכה רבה, ובקיאות ורגילות גדולה וסבלנות רבה. וכל אלה אין לנו תקוה לעת עתה למצא בין היהודים אשר לא נתגדלו על עבודה זו מנעוריהם. והנה רוב הקרקעות אשר סביבות ירושלם, בהרים המה, ועל כן אין טוב לפנינו לקבוע הישיבה פה, ואך עלינו לתור אחרי קרקעות בארץ מישור כמו עמק־השרון אשר על פני ים יפו, ובככר הירדן.

בעמק־השרון כבר קנתה חברה אחת של יהודים חובבי הארץ וחרוצים במלאכתם כברת ארץ גדולה מאד בכספם, ואי"ה בשנה הזאת ינסו לזרעה בפעם הראשונה. כפי אשר שמעתי אחרי חקירה ודרישה רבה, אצל האשכנזים הנוצרים בני שרונה הסמוכים לכברת־ארץ זו, הנה האדמה שמנה ופוריה מאד, גם מים שמה מבארות של מים חיים, ומקום מרעה טוב ושמן מאד לבהמות וצאן. אך האויר שמה מקולקל ומסב קדחת. הרבה אומרים כי קלקול האויר בא מנחל גדול, אבל בנקל מאד אפשר לתקן את החסרון הזה, אם יחפרו תעלות בנחל הרטוב ליבשהו, והוצאות החפירות הללו לא תעלינה הרבה. – היהודים אשר קנו את המקום מתחזקים בבטחונם בה‘. את הישוב שלהם המה קובעים אצל כפר “יהודיה” אשר אוירו טוב וזך מאד, והישוב שלהם קרוב וסמוך לנחלותם. מי יתן ויברך ה’ פעל כפם ויהיו למשל לפני אחיהם הנשארים לעשות כמעשיהם ולא יכשלו חלילה.

ישאני אדוני, כי גם הפעם לא אכתב לו ע“ד קרקעות אשר הציעו לפני, כי כבר אמרתי לו כי חפצי להיות מתון בדבר לבלי אחבל מעשי־ידי חלילה. רצוי לבלי החל בשום פעולה לעת עתה, כי אם לשבת, לשמע ולהתבונן ולחקר. ובפרט כי הימים האלה ימי החגים הם, ואי אפשר לצאת לדרך ולבחן בעיני עצמי, על כן חכו נא לי מעט, ואי”ה אחר החג אכין רפורט מסודר כראוי אשר ממנו תראו הכל ונוכחתם.

לעת עתה היו בשלום, וכתיבה וחתימה טובה לכל באי שער הועד הי"ו.

כחפץ עבדכם הסר למשמעתכם

יחיאל מיכל פינס

דורש אנכי בשלום ידידי דעויס הי"ו. – בבקשה ממך ידידי להעתיק הדברים באר היטב, וה' ייטיב לך את הכתיבה והחתימה כחפץ ידידך.

הנ"ל


מכתב ג'

ששה בנובמבר 1878

למר לואיס עמנואל – לונדון.

בנוגע לעבודת האדמה עוד לא עלה בידי להחליט בברור באיזה מחוז ממחוזות הארץ אתורה אחרי קרקעות. כי כפי מה שאמרתי במכתבי נו"מ 6 כל מחוז ומחוז יש לו מעלותיו וחסרונותיו. ואי אפשר לי להכריע באיזה מחוז יבחרו הרוצים בעבודה עצמם לקבע שמה ישיבתם. ועל כן נועצתי עם לבבי ואמרתי מה לי לתור אחרי קרקעות? אתורה תחלה אחרי בני אדם הגונים ומָכשרים לעבודה זו אשר יכול לבבי להיות בטוח בהם, כי בתום־לב יגשו אל העבודה הקשה ההיא, ועוז ברוחם להתגבר על כל המפריעים אשר בהכרח יפגשו בדרכם בראשיתם, ולא ינחמו ולא יסוגו אחור חלילה בראותם מלחמה מאיזה צד שיהיה, אם מצד הטבע, ואם מצד בני אדם, אך באמץ הלב יערכו מערכה נגד כל שטן אשר יעמד לפניהם בדרך, ובארך־רוח ובסבלנות עצומה יחתרו לבוא אל מחוז־חפצם. כי אמנם במשך ימי שבתי פה נוכחתי כי אם אמנם הרבה דופקים על דלתותי יום יום לאמר: הבה אדמה ונזרענה ונחיה זרע, ואפשר כי בתום־לב יאמרו כדברים האלה, אבל הרבה מהם אין בהם המעלות הדרושות לעובד אדמה. ואין ספק אצלי כי לכל מקרה של פגע קל שיפגשו חלילה בראשית צאתם לעבודה, ישליכו מחרשתם ואתם אחרי גֵום וישובו אל החלוקה.

והנה מצאתי לי לעת עתה כשלשים אנשים צעירים לימים בעלי כח וגבורה אוהבי עבודה וטורח בכלל, ומלאי תשוקה לעבודת אדמת הקדש ביחוד. האנשים הללו הם בעלי מוסר, אוהבי שלום וסדרים, ולבי בטוח כי עם אנשים כאלה עלה נעלה וירשנו את הארץ ברצות ה' את מעשינו ותהיה פעֻלתנו לברכה. האנשים הללו אומרים לשלם להועד כל ההוצאות שתעלינה עליהם לאט לאט במשך עשר שנים, ורצונם לתת כבר בהקדם סך עשרים לירות במזומנים, ומי שאין לו מעות יתן בטוחות טובות על הסך הנ"ל.

והנה עתה אשאל את כבודו כי יואיל לאסף את האדונים הנכבדים חברי הועד למען יתיעצו וישיבו לי על השאלות אשר אני מציע בזה לפני כבודו:

א) אם בדעת הועד להעניק עזרה לחפצים בעבודת־האדמה להלוות להם כל הסך הדרוש להם לכל צרכיהם, היינו: לבנין הבתים ולקנית הבהמות וכלי המחרשה אשר יעלה בערך למאה לירות, או אין חפץ הועד כי אם לתת להם את האדמה לבד? – באפן האחרון, היינו אם חפץ הועד לצמצם מדת עזרתו רק על חתיכת הקרקע לבדה מוטב לי לסגת אחור מענין עבודת־האדמה לגמרי, כי לא ימצא פה אף אחד אשר יצא להאחז באדמה בידים ריקות.

ב) אם אתן לב לתור אחרי קרקעות העומדות להמכר על פי הממשלה, או לאותן העומדות להמכר על ידי יחידים? – כי כפי מה שבארתי במכתבי נו"מ 6, קנית הקרקעות מהממשלה תמשך זמן רב ודורשת פזור גדול לשוחד, אף על פי שאפשר שיקנו אותן בזול יותר מאשר יעלה בידינו אם נקנה אותן מיחידים.

בנוגע לאינדוסטריה כבר כתבתי לכם כי לפי דעתי יש לנו לעשות נסיון להעמיד ארבעה כסאות לאריגה. לארג את מין הסחורה אשר שלחתי לכם דוגמאות ממנה, והנה תרתי ומצאתי עוד ענינים טובים אשר יש בכחם להחיות עם רב.

א) מלאכת הרעפים לכסוי הגגות. הרעפים הללו דרושים פה הרבה ומביאים אותם ממרסיליה, ומחירם עתה חמש מאות פר' כל אלף. והנה יש פה יוצרים טובים אשר יקבלו על עצמם לכונן את הרעפים הללו כמתכנת הרעפים של מרסיליה באין מגרעת, כי יש פה טיט טוב ומובחר המוכשר למלאכה זו. – מלאכה זו יש בכחה לתת פרנסה לחמשים משפחות בערך ודורשת קרן קטנה בערך מאה וחמשים לירות. והסחורה יהיו עליה קופצים הרבה הרבה מאד, כי גם היום אשר הרעפים ביוקר גדול, בכל זאת הבונים החדשים מכסים גגותיהם ברעפים. ואם יהיו בזול אין ספק כי כל בעלי הבתים יעמידו גגות כאלה על בתיהם אפילו על הישנים, כדי להנצל מדלף טורד אשר קצה נפשם בו.

ב) חרשת־המעשה בעצי-זית. – בטח כבר ידוע לכם כי ממנה תוצאות לפרנסה להרבה משפחות פה עיה"ק. והנה נמצאים פה בערך מאה אמנים העושים במלאכה זו מאחינו בני ישראל, ואם כי האמנים הנוצרים עושים עֹשר מאומנותם זו, האמנים מבני ישראל חיים חיי צער ודוחק. וסבת הדבר היא מפני שהאמנים הנוצרים פקידי המסיון תומכים בהם בזה, אשר יפתחו חנויות גדולות בכל ערי ארופה הגדולות, והם מטפלים בזה למכר את תוצאות בית־מלאכתם במחיר הראוי; ואולם האמנים מאחינו בני ישראל אנוסים למכר את פרי מלאכת ידם לאותם האמנים הנוצרים במחיר מועט, יען כי אין להם קונים אחרים. ולכן הוָעצו נא יחד אם אולי אפשר שגם אתם תתנו לב להכין חנות פתוחה עבור הסחורה הזאת בלונדון בהיכל־הזכוכית.

בדבר אריגת המגבעות הנהוגות פה הנקראות בפי העם בשם “פֵֿיֵסִים”, חקרתי ודרשתי הרבה על המקום, ואין איש יודע את המלאכה לא בכללותה ולא בפרטיה. ועל כן הואילו נא לבקש את הא' דיק כי יחקר על אודות המלאכה הזו אצל דודו בבעהמען, ויבקש כי יכתב לו בברור על כל פרטיה. כיצד תעשה האריגה, וכיצד יכוננוה? ואיזה צמר דרוש לזאת? כמה משקל הצמר הדרוש לכל מאה מהמגבעות הללו? – כללו של דבר שיבאר לו את כל המלאכה לפרטיה. וכשתשלחו לי הידיעות האלה אראה אם יהיה אפשר לתת מסלות לעבודה הזו בירושלם.

הנה זה עתה שמעתי כי הקונסול הבריטי מר מוּר יתעכב באנגליה עוד כששה חדשים, ונצטערתי מאד כי חכיתי לו כל הימים האלה ולא התראיתי פנים עם ממלא מקומו פה באשר לא היה לי כל מכתב אליו. ועתה הואילו נא ושלחו לי מכתב על שם ממלא מקום הקונסול פה.

ושלום לכם ולכל העוסקים בצרכי צבור באמונה

כחפץ ידידו

יחיאל מיכל פינס

בנוגע למלאכת הרעפים נשכח ממני להודיע לכם כי החמרים לשרפתם הם פה בזול מאוד. באשר זה דרכם של כל היוצרים בארץ לשרף כלי חרס בגללי החמורים והגמלים. הגללים האלה מלבד שהם בזול מאד, הנה האפר היוצא מהם ימכר בכסף מלא כי הבונים מערבים אותו בסיד כדי להנצל מן הרטיבות.


מכתב ד'

דצמבר 9, – 1878

למר לואיס עמנואל, – לונדון.

ביום 11 לנובמבר הרימותי פעמי לסובב באה“ק לראות בעיני כמה מקומות אשר הציעו לפני לקנותם, אם ראויים ומוכשרים המה ליסד שמה קולוניות. אחזתי דרכי סביבות חברון והלכתי ראשונה למקום אחד הנקרא “תל ספיה” רחוק מחברון כשלש שעות ומרמלה כחמש שעות, ושם יש לקנות כשלשת אלפים ושתי מאות דונם = 288 הקטאר. האדמה טובה ופוריה, אבל רחוקה היא מן הישוב הבטוח מרחק חמש שעות, אף על פי שלא נחשב למאומה בעיני בן אירופה, אבל לא כן הוא לבן הארץ הזאת אשר כל דרכיה מלאים חתחתים ומכשולים. פה מרחק חמש שעות מרחק רב הוא מאד. אח”כ הלכתי אל סענאברא, המקום הזה ימצא בין שני הרים צר ברחבו וארוך. מדתו ג“כ בערך 288 הקטאר, ארץ מישור מלבד שפועם של ההרים השייכים ג”כ לנחלה ההיא, אדמתה פוריה ודשנה מאד, ויש בה כתשע מאות זיתים אשר שוים לכל הפחות 450 לירות אַנגליות. שפועם של ההרים מכוסה בעצי־באלוט, מים טובים בה ממעינות ומבארות, מרעה טוב בה מאין כמוהו לבקר ולצאן, מערות הרבה חצובות בתוך ההרים משנים קדמוניות הראויות להיות מחסה לצאן הרבה. מחיר הנחלה ההיא עם כל ההוצאות ערך 800 לירות טורקיות = 738 לירות אנגליות, רחוק הוא מחברון כשתי שעות וחצי ומיפו כתשע שעות, והנה כל כמה שמצא המקום חן בעיני מצד טיבו, וכן מצד היפי הטבעי אשר לו. בכ“ז לא אוכל להחליט כי טוב המקום ההוא לישוב באשר הוא תקוע בין ההרים ורחוק מעיר שיש בה קונסולים, ויש בו חשש סכנת הערבים השודדים והגונבים. משם עברתי על פני עוד מקומות רבים אשר לא ישרו בעיני, ועל כן לא אאריך אודותם. כשבוע שלם עברתי על פני הרים וגאיות ובאתי למקום אחד אשר שמו “דזינדאס”. המקום קרוב ללוד כעשרה רגעים, ארץ מישור ונחלי מים, אדמה טובה ופוריה מאד מאד, יש בה עצים וירקות, וחטיה הם היפים שבכל ארץ ישראל. מדתו כארבעה אלף דונמים= 360 הקטארים. עצי זית הרבה יש בה, והמקום מוכשר מאד לגִנות. כללו של דבר המקום הזה הוא המובחר שבכל המקומות מכל הצדדים, הן מפאת טיב־אדמתו וכן מצד קרבתו אל הישוב, כי רחוק הוא מרמלה, היינו מדרך המלך העולה מיפו לירושלם, רק כשעה אחת וקרוב הוא ללוד אשר כפי הנראה תעבר שם מסלת הברזל במהרה (כי בשבוע זה כבר באו האינזינירים להחל במלאכה). כן מפאת קרבתו ללוד לא יהיה צרך לנו לבנות בתים בעד אנשי הקולוניה, כי יותר טוב להם יהיה שישכרו להם בתי־דירה בעיר לוד עצמה אשר הבתים שמה בזול מאד להשכרה. והנה המקום ההוא שייך לממשלה, אבל בעלי זרוע מן הנוצרים היונים והישמעאלים החזיקו בו בגזל, והממשלה מדיינה עמהם לדחותם מעל הנחלה ולהוציא בלעם מפיהם, ובימים האלה יצא דבר המשפּט. ואם תגבר יד הממשלה ותאמר למכרהו, אז אודיע לכם ע”י תלגרף. מחירו יעלה בערך עם כל ההוצאות 2000 לירות אנגליות, וכדאי הוא המקום הזה לתת בעדו המחיר ההוא.

משם הלכתי ליפו לשבות ביום המנוחה וסרתי אל בית “מקוה ישראל” אשר לחברת כי“ח, והתבוננתי שמה. ביום ההוא היה לי פנאי להתבונן על הנהגת הבית וסדריו, והנני מקיים גם עתה את המשפט אשר חרצתי עליו במכתבי הראשון. כי אין תקוה לבית הזה להצליח במעשהו כל זמן שלא יעזבו את הדרך הנתעה שאחזו בו לטעת נטעי צרפת בארץ ההיא שאינה מסוגלה לכך. כבר אמרו חז”ל “אזלית לקרתא אזל בנימוסיה”. והמה לא שמרו את הכלל ההוא, ע"כ אינם מצליחים.

והנה הדירקטור של הבית הנ“ל הציע לפני ענין אחד אשר ראוי לשית אליו לב. לפי דבריו תאות החברה כי”ח לתת מנחלתה כערך מאתים הקטאר להושיב עליהם קולוניסטים מאחב“י בערך שתים עשרה משפחות, על מנת שיתנו לה מדי שנה בשנה סכום מצער. והנה יען כי האדמה של הנחלה ההיא טובה היא וקרובה ליפו ובטוחה מפחד שודדים ופטורה ממעשר הממשלה, על כן אמרתי כי טוב אשר “הועד הנכבד” ישים לב לדבר ההוא ויבוא בקשרי־מכתבים עם חברת “כל ישראל חברים” בפריז להתפשר עמה ע”ד הפרטים.

ביום הראשון נכנסתי ליפו, ומשם יצאתי לראות הנחלה “פתח תקוה” אשר קנו אחב"י מהונגריה. הנחלה ההיא טובה ודשנה מאד, והאנשים יעמלו בזעת אפם, להכין ישובם שמה. מי יתן וה' יצליח מעשה-ידיהם. כי אנשים יקרים המה, וחבת ארץ הקדש מטרתם, ואינם חסים על יגיעם ועמלם וכספם, ובטחונם חזק בצורם כי ישפיע להם ברכתו.

על יד הנחלה ההיא יש נחלאות הרבה למכירה בזול מאד, ואדמתן טובה ופוריה. הנחלאות האלה נשענות על יד נהר “עוֹג’ה” ( Nahr el Audja ) אשר ריחיים רבים סובבים בכח מימיו. התבוננתי על כח המים, ויש בו לפי השערתי כח מאתים וחמשים סוסים. בתוך הנחלאות האלה יש אגם מים גדול מאד אשר עתה הוא מקור משחת לאויר שמה, אבל ראיתי בעיני בו תעָלוֹת רבות (Canals) חפורות מהאגם הזה אל הנהר, אבל נסתמו ברבות הימים ואפשר לתקנן ולפתחן בהוצאה קטנה. ואז אותו האגם עצמו אשר היה למקור משחת יהפך למקור ברכה ועֹשר הרבה. כי אפשר להוציא ממנו כמה רבבות שחת (Hay) טוב ומובחר אשר שויו בארץ הזו אין לו ערך כלל. כל המקום ההוא אשר מדתו כשלשת אלפים הקטאר אפשר לקנותו במחיר 3000 £, ובמשך הזמן אפשר לקנות גם את הנהר עם בית הריחים מן הממשלה במחיר מצער. המקום הזה ימכר בזול באשר האויר אשר בו מקולקל הוא, אך כבר אמרתי לכם כי מקור משחת של האויר הוא האגם ואפשר ליבשו בנקל מאד.

ידעתי אדונים נכבדים, כי לפלא יהיה בעיניכם שלא הודעתי לכם מכל המקומות האלה דבר ברור בדבר המחיר ותנאי הקנין, ורק ערכים והשערות אתם שומעים ממני ולא דבר קצוב, אבל ידעתי כי תחדלו להתפלא אחרי שיודעו לכם אל נכון סדרי הארץ הזאת ביחס אל מקח וממכר. בארצות אירופה מי שיש לו נחלה למכר אדון הוא על נחלתו, כל שטרותיו וזכיותיו נעשים בבית המשפט או אצל נוטריום על הצד היותר טוב בלי שום ערעור. ואם יבואו המוכר והקונה אל עמק השוה, אז ילכו יחד אצל נוטריום וימכר המוכר את נחלתו והכל שריר וקיים. כן גם באירופה האנשים בכלל בעלי אמון המה. ויוכל הקונה להתפשר עם המוכר בדבר המקח ויאמר לו כי צריך הוא להמתין עוד זמן מה כדי לקבל רשות וקיום מצד משלחו, המוכר ממתין עד הזמן אשר יקציב לו הקונה ואינו חוזר בו מדבורו אח“כ. ואולם לא כך היא המדה בארץ הזו, פה אין לך אדם שיהיה בטוח בנחלתו, כי כל בעלי הנכסים כמעט יש עליהם ערעורים מצד הממשלה ומצד אחרים, ואי אפשר לגמר פה שום קנין בלתי אם יקבלו שרי בית המשפט שוחד, ואז יבטלו את כל הערעורים ויתנו ביד הקונה שטרות ברורים. ממוצא הדברים האלה תראו, כי הענינים פה מסובכים מאד, ואם ירצה איש לקנות נחלה עליו למהר מעשהו לגמר עם המוכר ועם שרי בית המשפט כאחד, ולמהר לקבל את השטרות לבלי יתעוררו עליו ערעורים מצד אחר. כן רוב המוכרים פה בעלי ערמה ומרמה המה, מלאים שקר וכזב, ואם יגמרו עמם היום במחיר זה, למחר יחזרו בהם וידרשו על אחת שבע, וע”כ הנני מציע לפניכם אדונים נכבדים כי אם תגמרו בדעתכם בכלל לקנות אדמה בשביל קולוניות, הועילו נא ותנו לי הרשאה גמורה שיהיה בידי לגמר ולקנות ביחד מבלי שאצטרך לשאל את הסכמתכם תחלה, כי בלי זה ימשך הדבר עד אין קץ, ולא יעלה בידי לקנות לעולם. והנה אם תעתרו לבקשתי זו, הואילו נא ושלחו לי הרשאה מקוימה אצל נוטריום כדין וכדת למען לא יהיה לי שום עכוב, וגם תכתבו לי על שם מי לקנות אם על שם הועד הכללי או על שם אחדים מבני הועד אשר תבחרו. לפי דעתי טוב יותר לקנות על שם יחידים מבני הועד. כי מסופקני אם הממשלה הטורקית לא תניח מכשולים על דרך הקניה על שם הועד.

בטרם אכלה מכתבי הנני להודיע לכבודו כי קבלתי מכתבו מן כ“ו חשון, ואשיב עליו אי”ה בפוסטה הקרובה.

והנני ידידו הסר למשמעתו

מיכל פינס


מכתב ה'

11 דצמבר 1878

לכבוד מר לואיס עמנואל, לונדון

כבר הודעתי לכבודו במכתבי החולף מספר 10, שקבלתי את כל מכתביו ולא השיבותי עליהם אז מפני מהירות הפוסתה, ועתה הנני להשיב לו ע"ד מכתבו של הרב וואקס מקאליש. אמנם כבר כתבתי לכם פעמים, כי מלאכת הגינות יש בה שכר טוב לעוסקים בה, אך אין השכר ההוא אלא אחר תשע שנים, ובנתים לא יהיה לעובדים מה לאכל. לא כן שדות לזריעה, אשר יתנו פרים בכל שנה, ויהיו העובדים בהם לעת עתה בטוחים מדאגת רעב, ובמשך ימי שבתם על אדמתם, אפשר להם להתעסק גם לאט לאט בנטיעת גנות.

בדבר המכתבים של הליטינאנט קָאנדער, קראתים ואין לכחד כי נגלו לפניו נתיבות הארץ. אולם ככל אדם לא נמלט משגיאות גם הוא, וביחוד במה שאומר ביחס ליהודים לשלל מהם הכשרון לעבודת האדמה. הראיה שהוא מביא מבני שפר־עמר איננה מיוסדה על אדני האמת, היהודים אשר בשפר־עמר לא נתישבו שמה לפני שלשים שנה כאשר הוא אומר, כי אם אדרבה המה ישבו על האדמה מימים קדמונים מיום גלות ישראל מעל אדמתם. והמה ילידי הארץ ההיא, והסבה אשר נדדו מעל נחלתם היא מפני שכבדה עליהם יד הממשלה במעשרותיה, וסבה זו מעשים בכל יום היא אשר גם הפלחים הערביים מניחים שדותיהם כשהם זרועים ויברחו להם. וכמה וכמה כפרים חרבו באפן זה, ועוד יתרה היתה לבני שפר־עמר, כי השכנים הרעים מן הנוצרים אשר שמה נגעו בנחלתם והציקו להם עד כי הוכרחו למכר להם את נחלותיהם. לא כן אמנם אם יצליח ה' חפצנו בידינו לקחת את האנשים הללו תחת צל מחסה הקונסול הבריטי ולהושיבם אל הנחלה אשר אנחנו נקנה בעצמנו, אז אין ספק בידי כי יצליחו אי"ה ויעלו מעלה.

בדבר הספרים של חברת המחקרים באה"ק אשר אמר כ', אם המה עוסקים בעניני הגיאוגרפיה הפיזיקאלית יהיו לי לתועלת גדולה, ואולם אם אינם עוסקים אלא במחקרי קדמוניות, אין לי חפץ בהם. והנני מבקש לשלוח לי המפה הגדולה של המלומד Van der Welde בשפת אשכנז, ואולי נעשתה בימים האלה מפה יותר מדויקה ישלח לי אותה כי נחוצה היא לי. וכן יואילו נא לתת לי רשות לקנית הספרים בשפת אשכנז המדברים ברחבה ובדיוק על דבר עבודת האדמה. כן יהיה נא מטובכם לשלוח לי רובה טוב ומקל אשר חנית נעוצה בתוכו, כי נוכחתי אשר בעת הנסיעה נחוצים כלי נשק מאד, לא להשתמש בהם חלילה, אך הפראים פה בארץ יודעים יותר לכבד איש מזוין וייראו מפניו.

והנני מכבדו ומוקירו וסר למשמעתו

מיכל פינס


מכתב ו'

4 בינואר 1879

אדון נכבד!

אל יפלא בעיניך כי מזה זמן לא מלאתי חובתי לכתב אליכם כמצוה עלי, כי אמנם מחלת הקדחת לא הרפתה ממני עד עתה, ולא היה לאל ידי לכתב, ועתה כי היתה לי מעט הרוחה הנני ממהר לעשות את המוטל עלי.

הנני יושב ומצפה למכתבכם אשר בו תודיעוני מה עלתה בידי הועד ומה המשפּט אשר חרץ ע"ד הצעותי, הנה אמנם מציעים לי מקומות טובים לקניה, אך חס אנכי על ההוצאות ללכת לראותם, כי טרם ידעתי מה נועצתם בכלל.

בדבר דז’ינדאס כבר שלח הפחה טלגרמה לסטאמבול לקבל הרשיון למכור את המקום ההוא, ולע“ע אין תשובה. והנה אם גזרתם אמר לקנות שדוֹת לקולוניות ולא יעלה בידנו לקנות את דזינדאס, אז אין טוב לפנינו כי אם לבוא בברית עם בני הקולוניה החדשה אשר על אודותה כבר הודעתי לכם את טבעה במכתבי 4.10 והיא שנודעה לכם גם ע”י ר' זרח ברנט מלונדון. הן אדמתה רחבת ידים אשר תוכל שאת כשלשים איש, ויש עוד לקנות כברת ארץ סמוך לגבולם דשנה וטובה מאד ואוירה צח ובריא, והיא על יד כפר “עוג’ה” וסמוכה למפלי־המים במחיר 300 £ ומדתה ערך 800 דונם = 73 הקטאר, האדמה הזאת טובה לכל מיני זרעים ונטיעות שבעולם, ובנקל אפשר לקנותה.

את הדוגמאות של הסחורה הנני שולח פה שנית, אעפ"י שאין ספק אצלי שהנחתי אותן בתוך מכתבי מס' 6 №. והנני להעירו כי טעות נפלה במכתבי מס' 8 №. בכתבי לכם שמדת ארך הסליעז היא מֶטֶר אחד וחמשה ועשרים סנטים, ובאמת אין הארך צריך להיות כי אם יארד אחד.

בנוגע למצב העיר בכלל, הנני להודיע לכם כי ת“ל המטיר ה' מטר על הארץ ומחירי התבואה החלו לרדת, ואולם בכ”ז עדיין היוקר בתקפו, והעניות מתגברת. ירחם ה' עמו ויברכם בכל טוב!

הנני מצרף למכתבי חשבון הוצאותי עד תום שנת 78.

והנני הסר למשמעתם

מיכל פינס


מכתב ז'

יום כ' טבת תרל"ט = ינואר 15. – 1879

כבר הודעתי לכם שלשום מקבלת מכתבכם מיום 20 דצמבר 1878, והנני עתה להשיבכם על כל השאלות אשר הואלתם להציע לפני במכתבכם הזה.

1) על השאלות ממספר אחד עד יו"ד, תמצאו תשובות ברורות ברשימה הרצופה פה.

2) על השאלה הי"א כבר מלתי אמורה, כי חפץ האנשים הוא להחזיר לועד את כספו על יד על יד.

3) על השאלה הי"ב, יוכלו האנשים לשלם במזומנים מעשרה ועד עשרים למאה מההוצאות שתעלינה על כל בית, למקנה השדה, הבנינים, הבהמות, הכלים והזריעות.

4) ועל השאלות י“ג וי”ד, הנני מתכבד להודיעכם, שיש בדעתי להפקיד אי"ה איש נאמן אשר את הוצאות שכירותו ישאו בני הקולוניה, ומלאכת האיש ההוא תהיה: א) לפקח על הבהמות והכלים שנמסרו לבני הקולוניה לפקדם בכל יום במספר ובמנין כדי שלא יוכל אחד מהם לטבוח את הבהמות או למכור את הכלים. – ב) בשעת הקציר יקח הפקיד את התבואה תחת ידו, ויפרישׁ ממנה שני מעשרות, מעשר אחד לממשלה, ומעשר שני לטובת הועד לתשלום החוב, וערובה אחרת אָין, בלתי מה שיוקם השדה וכל אשר עליו מן הבהמה והכלים על שם הועד, ולא תהיה רשות לבני הקולוניה לנגוע בהם, למכרם או למשכנם עד שישלם כל חבר את כל המגיע ממנו.

5) ועל השאלה הט“ו – אין ספק אשר ישיבת כל בני הקולוניה צריכה להיות במקום אחד, ולא רק שלשים בתי אבות כי אם חמשים. כי אמנם כל ישוב טעון בית־מדרש, שוחט, מורה לילדים, ובית־ספר, ובהתפזר הישובים לא תהיה לאל ידם להשיג את כל אלה. כן דרוש הקבוץ מאד מאד בשביל הבטחון מפחד שודדים. ועל דבר בתי המעון אין מן הצרך שיהיו היכלים וטירות, כ”א אהלי דלים, כל בית ארכו חמשה ורחבו חמשה מטרים בערך, וחדר קטן לבשול ולשמוש.

6) ועל השאלה הט"ז – דיר לעצים ולבהמות.

6) " " הי"ז – על בני הקולוניה להשמע למשמעת הפקיד, ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו הן בענינים החמריים, והן בענינים הרוחניים, יותר לא ידעתי לעת עתה מה להגיד לכם כל זמן שאין הקולוניה על מכונה.

7) על השאלה הי"ח – באיזה מקום אבחר? כבר כתבתי לכם כי מובחר המקומות בכלל הוא המישור הסמוך לים על יד הדרך מירושלם ליפו, אמנם כי אדמת עמק יזרעאל יותר דשנה ופוריה, אך אין נפשי אל המקום הזה משני טעמים: א) מפני שאין המקום בטוח מפני שודדים כאשר בסביבות יפו. הערביים אשר בעמק יזרעאל המה פראים למאד, ואינם מקבלים עליהם שום מרות, בעוד אשר הפלחים בסביבות יפו מָחזקים המה בערך אל שאר בני עמם לאנשי מנוחה. – ב) היהודים הגרים בסביבות עמק יזרעאל מלבד מה שמצבם אינו רע כל כך כמצבם של בני ירושלם, הנה גם בבחינת מדותיהם הם מחזקים לאנשים לא די ישרים, ואין חפצי שיהיה לי עסק עמהם, ומלבד כל אלה הנה עיני כל ישראל צופיות רק לירושלם אשר שם עיקר מושב היהודים, ולכן לפי דעתי צריכה להיות התחלת פעולתו של הועד סמוך לירושלם. ובנוגע לתכונת האדמה שעליה תתכונן הקולוניה כל השתדלותי ומגמתי למצא מקום שכזה שאדמתו תהיה שמנה ופוריה וראויה לזריעה ולנטיעות של כרמים וזיתים וחרובים וכל שאר עצי פרי. עיקר מגמתי היא למצא מקום על יד נהר או מעין גדול, כי המים דרושים מאד מאד לחפץ גינות־הירקות וגני עץ פרי, ומקומות כאלה כבר הצעתי לפני הועד במכתבי הקודמים, בשובי מיפו מתור את הארץ.

8) על השאלה הי“ט. – ליסוד קולוניה לא נדרש מאומה, זולתי כסף למקנה האדמה, ולבנינים, לבהמות (שני שורים וחמור אחד לעבודה) ולמעט צאן וזריעה. מדת האדמה הדרושה לכל בית־אב כדי מחיתו היא ששים דונמים, שהם בערך ששה הקטארים, ואם האדמה דשנה וטובה הרבה, יספיקו בערך ארבעים וחמשה דונמים. מחיר האדמה אינו קבוע פה, וכבר כתבתי לכם כי בכלל אין עניני המקח והממכר פה מסודרים וקבועים כמו באירופה. המוכרים והקונים אשר כאן בארץ כל אחד מתחרה להערים על רעהו, ומי שהוא ערום ואיש מרמה ביותר ידו על העליונה. שדה אחד אשר תמול שאל המוכר בעדו כך וכך, למחר יכפיל שאלתו או יגרע ממנה יותר מן החצי, הכל לפי הקונה ולפי ארצו. מבן ארץ אנגליה הסכינו גרי הארץ אשר פה לשאל בעד כל דבר ממכר פי שבע מאשר ישאלו מבני ארצם, ואם איש זר אירופי לא יעמד על המשמר בשבע עינים יפול על נקלה בפח אשר לא ינצל ממנו. ואולם בכ”ז הנני משער על פי הידיעות שאספתי לי מרב הקונים, כי המחיר הממוצע פה בעד אדמה טובה הוא ערך עשרה פר' בעד כל דונם או מאה פרנק בעד הקטאר. ובנוגע למחיר בנין הבתים הכל תלוי במקום, אם יש אבנים, סיד, חול ומים קרוב למקום, לא יעלה הבית כי אם כחמשים פונטים יחד עם כל הנלוה אליו. הסך הממוצע הדרוש לכל בית־אב, לשדה, לבית, לכלים ולבהמות הוא ערך מאה פונטים. ואולם יש בנינים וכלים שדרוש שיהיו לכל הקולוניה כלה בשותפות, כמו בית־מדרש, בית האוצר לתבואה ולמעשרות אשר יובאו על חשבון הועד, כלי הדישה והזריה וההנפה, וכלי הקוצצת של התבן לתת לבהמות וכו', ואפשר שכל אלה יעלו כמאתים לי"ש על חשבון כל הקולוניה.

והנה בכלל אני רואה כי הועד הנכבד דורש ממני כי ארשם להם חשבונות מדויקים מכל ההוצאה האפשרית לבוא. ועל זה אודה ולא אבוש כי קצרה ידי מעשותו. לפי דעתי קשה הוא להגיד מראש חשבונות מדויקים גם בעסקים הנעשים בארצות המסודרות והמתוקנות שבאירופה; ועל אחת כמה וכמה בארץ פרועה ונשמה לצערנו כארצנו עתה אשר כל נתיבותיה מעקשים וכל דרכיה נלוזים. פה יד המקרה על העליונה ולא החשבון. זהו מה שעלה בידי להציל מתוך הערבוביה והבלבול, ואותה הגדתי לכם, פרטים נוספים יבואו במכתבי הבא.

מוקירו ומכבדו כערכו.

בדבר משפט הקולוניה, מעשיה ומנהגיה, אעפ“י שהיא עוּבר שלא יצא לאויר העולם עדיין, אך לעשות רצונכם חפצתי לרשום לכם ראשי פרקים מההנהגה העתידה כפי שהיא במחשבתי: א) כל דרכי הקולוניה על דרך התורה ילכו לבלי לסגת אחור ממצותיה וחוקיה. הגאונים יצ”ו מפה הבטיחו לי נאמנה כי ישתדלו למצא קוּלות מיוסדות על אדני דברי חז“ל בדיני כלאים ורבעים העומדים לשטן בדרך עובדי האדמה היהודים. – ב) כל עניני הקולוניה יתנהגו על פי ועד הנבחר מאנשי הקולוניה בהסכמת האגענט אשר יהיה לראש לועד ההוא. – ג) כל אחד מבני הקולוניה יעבד בעצמו את האדמה, אך מאשר לא נעלם ממני כי אחינו האשכנזים עוד לא הסכינו בעבודה זו ולא הטו שכמם לסבל, על כן להושיב בקולוניה אך מחצית מהם, והמחצית השניה תהיה מהספרדים היינו: מבני מארוקו וגרוזיה, וביחוד מבני הכפר פקיעין ושפר־עאמר שהמה עובדי אדמה מנעוריהם כמה דורות. שני בתי אבות, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, יעשו שותפות ביניהם לעבוד חלקת שדיהם ביחד, ועפ”י האמצעי הזה יסכינו גם האשכנזים לאט לאט בעבודה ההיא. כן נחוץ הוא שיוקח לכל בית אבות אריס אחד גוי או ערבי לעזר על ידי העובדים בדיש, וזה משני טעמים: א) גם הערביים יש להם שכירים או עבדים העוזרים על ידם במלאכתם. – ב) נחוץ בשביל שבתות וי"ט ושנות השמיטה.

ג) בשבת היהודים על אדמתם אשתדל אי“ה לצרף אל עבודת האדמה גם האינדוסטריה האגריקולטורית כמו עשית יין־שרף מתאנים ומחרצני הענבים, עבוד־העורות, ציד־הדגים ומלאכת הבנין וכיו”ב, וביחוד אשים לב להכנת היין באפן שיטעם לחיך האירופי. האַלְמָנים מהטעמפעלגעמיינדע אשר נתישבו בהר הכרמל, בקולוניה שרונה הסמוכה ליפו ופה ירושלם כבר עלה בידם להיטיב את היין, וכפי אשר הגידו לי הד“ר שוורץ והד”ר הרצבערג לא נופל יינם עתה מיין בורדו הטוב, וכן הגיד לי הגרף קאבאגה קונסול אוסטריה, כי תקוה רבה נשקפת ליין הארץ ההיא אחרי שיתפרסם שמו, ואם היין של הגויים כך עאכו“כ יין כשר של ישראל. אין ספק אצלי שיהיו עליו הרבה קופצים בחו”ל וביחוד בארץ רוסיה.

ד) בנוגע לבתי החנוך מקוה אנכי להכין בהקולוניה בתי ספר מסודרים, תכן הלמודים יהיה שמה: תורת ה' – שפת עברית וערבית על בורין, – מושג כללי מקורות הימים הכלליים ומקורות ישראל ביחוד, – מושג כללי מהגיאוגרפיה הכללית ומשל ארץ ישראל ביחוד, – מושגים כלליים מידיעות הטבע וכחותיה. ומידיעות הכימיה ביחוסה אל עבודת האדמה. – השפה אשר בה ילמדו כל אלה תהיה השפה העברית וכל השתדלותי תהיה לחדש נעורי השפה ההיא עד שתצלח להיות השפה המדוברת בקולוניה עצמה. – גם ביה“ס לנערות יכון שמה אשר בו תלמדנה הנערות תורת ה' לפי מדרגתן: – שפת עברית וערבית, – מלאכת יד, כגון: תפירה, טויה, אריגה, קליעה וכיו”ב.

ה) המעשר אשר יהיו מחויבים בני הקולוניה להפריש על פי דין תורה יהיה לפרנסת בתי הספר הללו כי נשתדל להשיג מורים שיהיו כהנים או לויים, ואולם מה שיחסר למלאכת ההוצאה אקוה להשלים מנדבות אחינו שבגולה.

לא נעלם ממני אדונים נכבדים אשר לדברי האחרונים יעלה צחוק קל על שפתותיכם באמרכם אך חולם חלום הוא האיש הזה, ואולם מה אעשה? – והנה רוח הוא באנוש. בדברי מעתידות ישראל יחם לבבי בקרבי, ודמיוני יעלה להבה, ולא יחדל מארוג דברי חלומות בתוך דברים נאמנים ומיוסדים. ואמנם לבי מלא תקוה לראות אחינו בני ישראל בהתחדש כנשר נעוריהם, בכל פנים ובחינה ומה גם בארץ אבותינו, האהובה והחביבה עלינו גם עתה בשוממותה ובחורבנה.

אם אמנם אחב“י בכל ארצות פזוריהם שכל אחד קיים וקבל עליו את מנהגי הארץ שהוא גר בה וסגל לו שפת העם שהוא יושב בקרבו, – לא גרע כח יהדותם מאומה, והנם יהודים נאמנים לה' ולדתו; אבל יהודי באה”ק לא די שהוא רד עם אל ולבו נכון עמו, יהודי באה"ק צריך להיות תוכו כברו מבית ומחוץ בלבו ובשפתיו.

ובכל זה הייתי חושך עצמי מלהעתיר אליכם חלומות וחזיונות דמיוני לולא הבנתי מתוך שאלותיכם, כי אך לנסות אותי באתם, לבחן יושר משפטי ומגמת פני, ויען כי חז“ל הזהירונו על ההונאה באפן אשר אסרו על המוכר ליפות את סחורתו ולהראות לפני הקונה רק את הצד היפה ולהסתיר את מומיה, ע”כ אמרתי אגלה לפניכם כל לבי, כי אני שלכם וחלומותי שלכם, ובלב שלם אומר לעבדכם לטובת אחינו בני ישראל, ה' עליהם יחיו.

בדבר הרשימה מהאמנים השונים ובעלי המלאכה אשר פה, קצרה ידי למלא משאלתכם בזה יען לא יאותו לעבר במנין הם ונשיהם וטפם כי לסכנה נחשב להם הדבר הזה. ולא ידעתי מה חפץ גם להועד ברשימה הזו אחרי כי לא אראה לעת עתה שום דרך במה לעזור להעניים הללו. הן כל אסונם הוא שאין להם קופצים על מלאכת ידיהם פה. היתכן אפוא כי ימצאו באירופה אנשים אשר יערב להם לשאת מנעלים או בגדים התפורים מירושלם? – כל זמן שלא יוטב פה המצב בכלל ותתרבה הפרנסה אשר נתמעטה מיום החלה המלחמה, אין תקוה להם כי יתנערו מעפר דלותם. ואולם האורגים אשר אמרתי, אינם פה כי אם שנים, אחד אורג טליתות ואחד אורג אומן אשר למד מלאכתו בעיר המצוינה בפבריקותיה ברוסיה, היא העיר ביאליסטוק והוא אמן גדול במלאכתו ויודע לארג כל מיני הסחורות השונות בצמר ובצמר־גפן ושמו ר' יעקב מביאליסטוק, וע“ד הסחורה אשר שאלתם לרשם מחירה לכם, הנה הוא רשום במכתבי מס'??? № עפ”י האמה הטורקית אשר היא שלשת רבעי יארד אנגלי, רוחב הסחורה הוא קרוב ליארד אנגלי, וע“ד אשר אמרתם כי הסחורה הזו אפשר להביאה ממנשסתר בזול יותר מאשר תעשה פה, אמנם כן! אולם הואילו נא ודקדקו במכתבי מס' 8 № אז תראו כי גם אני לא נואלתי לחשב כי הסחורה נעשה במלאכת מחשבת מיוחדה אשר קצרה יד האמנים באנגליה, צרפת ואוסטריה לעשות כמתכונתה, אך אמרתי כי עם הארץ קוני הסחורה הזו יתנו משפּט הבכורה לסחורה הנעשה בתוך המדינה עצמה, לאשר סחורת ארופה מוחזקת לסחורת ארעי. ויען כי הסחורה ההיא ילבשוה כל העם השרים כמו הפלחים, על כן הרבה קופצים יהיו לה, ודומה אני כי באריגתה לא יהיה הפסד, אי”ה, וזה לי האות כי הנה כל בתי־מלאכת האריגה אשר בדמשק ובירות נסגרו על מסגר לאשר אי אפשר להם להתחרות עם תוצאות בתי המלאכה באירופה, ובתי מלאכת האריגה של הסחורה ההיא עומדים על תלם ולא נידחו מפני סחורת אירופה.

והנה ביחס אל הסחורה, יש לי להוסיף כי להכין הסחורה על שלמותה נדרשות שתי מכונות קטנות לגהוץ הסחורה בעמילן של כובסים, האחת צריך שתהיינה מרגלותיה של עץ, והשניה של ברזל אשר יושמו בתוכן עששיות של ברזל מלובנות באש. המכונות הללו מצויות בכל בתי הפבריקאות העוסקים במלאכת צמר־גפן. אנא הואילו נא לחקר אחריהן, כמה יעלה מחירן, ואם יוסכם אצלכם להחל במלאכה ההיא הואילו נא לקנותן.

בדבר רעפי הגגות אשלח ע“י האניה הקרובה אי”ה דוגמאות מן החמר כאשר שאלתם.

על דבר חברת בוני הבתים הנני שולח רצוף בזה התקנות והחשבונות כאשר בקשתם משתי החברות “מאה שערים” ו“משכנות ישראל” אשר שתיהן על עמדן תעמדנה, ומתנהגות ביושר ובאמונה.

והנני מוקירם ומכבדם, עבדם הסר למשמעתם

מיכל פינס


רשימה

מהאנשים אשר נשאם לבם להאחז בעבודת אדמת הקודש בגופם ובממונם החונים פה ירושלם תובב"א.

מספר שמות אנשים מקום מולדתם גילם נפשות ביתם ימי שבתם בארץ מלאכת ידם עכשיו
1 ר' משה ליב9 רעזיצע ברוסל' 50 20 מחזיק בית ריחים
2 בנו ר' יעקב מן10 “ ” 26 3 20 מחזיק בית ריחים
3 בנו השני ר' אליעזר “ ” 21 20 עוזר על יד אביו
4 ר' שלמה מקאמעניץ ואחיו11 22 7 קולה קפה וטוחנו
5 ר' מענדיל גרובר יליד ירושלים 24 1 חרש עצים נושא סבל
6 ר' אבא מסאלאנט רוסלאנד 23 1 8 חרש עצים
7 ר' דוד גרובער12 יליד ירושלים 33 3 מוכר חלב
8 ר' ישראל מקאמעניץ רוסלאנד 25 2 4 טוחן בריחים
9 ר' שלמה בהר"כ יליד ירושלים 33 4 טוחן בריחיים
10 ר' זונדיל סלאנט רוסלאנד 27 1 6 “ ”
11 ר‘ צבי בר’ אליהו יליד ירושלים 38 5 חרש ברזל
12 ר‘ חיים בר’ יצחק שלמה רוסלאנד 38 1 20 מסדר אותיות בדפוס
13 ר' יחזקאל הלוי " 40 1 12 מסייד ומכייר
14 ר' בן ציון מבערדיטשוב " 22 בונה בחומה
15 ר' מנחם מנדיל וואטפערט " 32 2 12 } פרנסתם מכל אשר יקרה ה'
16 ר' אהרן זבולון ברש"ד " 30 2 25 } לידם, ואולם בכ"ז אני מכירם
17 ר‘ ליב בר’ אלימלך " 27 2 24 } כי המה אנשים מוכשרים,
18 ר‘ צבי בר’ אברהם יצחק יליד ירושלים 30 2 } חרוצים ואוהבי עמל ויגיעה,
19 ר' אברהם בהרי"ל “ ” 31 3 } ובפרט עבודת אדמה.
20 ר' משה צבי לוינזאהן ווערבלאווע רוסיה 30 5 11 קולה קפה וטוחנו
21 ר' יוסף ליב רוסלאנד 20 7 חרש ברזל
22 ר' סים רעגנערי הונגריה 50 7 עובד אדמה
23 ר' אליעזר ראב " 50 “ ”
24 בנו ר' יודע " “ ”
25 ר' יהושע שטאמפער "
26 ר' יואל משה כהר"ם יליד ירושלים מדפיס13

רשימת האמנים, הפועלים והתלמידים של מלאכת עצי־זית בירושלם

1 ר' חיים בר“ש חנון בר”ש נשוא, עושה מלאכה ע"ח עצמו, אמן
2 ר'משה כהן מפינסק “ ” "
3 ר' אברהם טיילער “ ” "
4 ר' אריה ליב ברי"נ נשוא, פועל
5 ר' אריה ליב בר"ז “ ”
6 ר' יחיאל הערש בר"נ “ ”
7 ר' אפרים ברח"ל “ ”
8 ר' זלמן ברי"מ “ ”
9 ר' זלמן מפינסק “ ”
10 ר' משה יצחק מלהישען “ ”
11 ר' יעקב בר"י “ ”
12 ר‘ משה בר’ אברהם “ ”
13 אליעזר בר"י אהרן בחור פנוי, פועל
14 יוסף מלאהישען “ ”
15 מיכל ברי"מ “ ”
16 יעקב בר' יצחק “ ”
17 שמואל יצחק “ ”
18 יצחק “ ”
19 ר' משה בייניש נשוא, שוליא דאומנא
20 יהודה בר"י בחור פנוי, שוליא דאומנא
21 דוד בר"י “ ” "
22 מיכל בר"ץ “ ” "
23 משה בר"ל “ ” "
24 שמואל בר"ל “ ” "
25 משה יצחק בר"י “ ” "
26 אהרן ב"ר גרשון “ ” "
27 אפרים בן יעקב “ ” "
28 מרדכי בן שמעון “ ” "
29 ר' יחיאל נגר מוארשווא נשוא, אמן
30 ר' חיים יעקב מגרודנא “ ”
31 ר' מאכיל כהן מפינסק “ ”
32 ר' יונה ב"ר אליעזר “ ”
33 ר' זוסמן “ ”
34 ר' ישראל ליב “ ”
35 ר' ליב “ ”
36 ר' חיים ברי"א “ ”
37 ר' עזריאל “ ”
38 ר' דניאל “ ”
39 ר' צבי מפינסק “ ”
40 ר' מאיר מפינסק “ ”
41 ר' יהושע מפינסק “ ”
42 ר' גדליהו בחור פנוי, פועל
43 ר' שמואל בר"א זוסמן מטעלז בחור פנוי, פועל
44 משה מגרודנא “ ” "
45 חיים שמואל “ ” "
46 אלטער “ ” "
47 ראובן בחור פנוי, שוליא דנגרא
48 שמואל אליעזר מפינסק “ ” "
49 ר' פנחס משה “ ” "
50 משה בר"י “ ” "
51 יעקב “ ” "
52 בנימן “ ” "
53 שמעון “ ” "
54 יוסף “ ” "
55 אליעזר בר"י “ ” "
56 משה אהרן “ ” "
57 נפתלי צבי “ ” "
58 ישעיהו לוריא מירושלם “ ” "
59 מאיר שכנא ב"ר אברהם “ ” "
60 שאול ב"ר אהרן מוילנא “ ” "
61 אברהם מביאליסטוק “ ” "

הערה: כל הנפש העוסקים במלאכת עצי־זית ששים ואחד מלבד נפשות־ביתם שיחיו. אחר חג הסכות יצאו גם איזו משפחות מבעלי המלאכה הזו לרוסיה ולאמריקה, וע“כ לא בא זכרם פה. מספר שנותיהם של כל אחד ומספר נפשות ביתם יבואו אי”ה ברשימה הכללית של בעלי־המלאכה והאומנים בירושלם תוב“ב שאשתדל להכינה כדי לעשות רצון הועד הנכבד הי”ו.

והנה בדבר האומנים ובעלי המלאכה של עצי זית יש לי להעיר, כי בהשתדלות הנגר ר' חיים יעקב הידוע להאדון מונטגו יצא שליח מאת חברת בעלי המלאכה ההיא לערי חו“ל להניע לבם של נדיבי עמנו ליסד קומיטעס בכל מקום אשר ישתדלו למכר את מלאכת עצי־הזית הללו. לעת עתה עלה ביד השליח הנ”ל אשר שמו ר' יהושע מזרחי להכין קומיטע כזה בעיר פראג בירת ארץ בוהמיה. אשר קבצו לע“ע כארבע מאות זהובים, וידם נטויה לקבץ עוד, והכסף הנ”ל יאמרו לתת לבעלי המלאכה בתור מעות קדימה והם ישלחו להקומיטע מלאכת־ידם פי חמשה מהסך הנ"ל למכירה. מי יתן ויתעוררו רבים בכל העירות הגדולות באירופה לעשות כמעשי אלה הנדיבים אשר בפראג ותצמח מזה ישועה גדולה להרבה משפחות וגם להרבה יתומים נעזבים אשר עכשיו הם הולכים בטל ברעבון ובצמאון, ומהם ימותו ומהם ישחתו, ובפרוח המלאכה ההיא יאספום האמנים בחפץ לב אל ביתם ללמדם את המלאכה ההיא, ואולם גם לא אמנע מלהודיע לכם כי הסדר של החברה לא ישר בעיני, לאשר אין לה פקידים ומנהלים ישרי לב. ומי יתן וסוף כל סוף לא תפרצנה מריבות עם גדופים והכאות לחלל שמו יתברך וארצו הקדושה חלילה!


מכתב ח'

12 פברואר 1879

אחרתי הפעם למלא חובתי להודיע לכם מכל המתרחש אתי, וזה משני טעמים: א) מפני החולשה אשר השאירה מחלתי, הגורמת לי פזור־נפש ורפיון ידים. – ב) והוא העיקר, כי באמת לא נתחדש כמעט אצלי דבר בכל משך הזמן ההוא מאשר נבוך אנכי, וטרם ידעתי לאיזו מטרה אשים לבי. כי עד היום לא גליתם לי חפצכם במה אתם רוצים, אם בעבודת האדמה, ואם בחרשת המעשה. – אם בעבודת האדמה אתם רוצים אין לנו מקום יותר מכשר ויותר מסוגל לקולוניה מהכפר “דזינדאס” הסמוך לעיר לוד. האדמה טובה ופוריה מאד מאד, האויר שם צח ובריא. מעינות יוצאים שמה בבקעה ובהר. ומאשר הוא סמוך ללוד על־כן לא יהיה מן הצורך לבנות שם בתים באשר בעלי הקולוניה אפשר יהיה להם לשכר בתים בעיר עצמה בזול מאד, והנה הכפר ההוא החזיקו בו לע“ע בעלים שלא כדין והממשלה אומרת לקחתו מידיהם. וכבר כתב הפאשא בנדון זה לסטמבול פעמים ולא השיג שום תשובה, ועל כן השתדלתי וקבלתי מאת הפאשא מכתב שלישי אשר אני סוגר בזה, ואתם בטובכם, אם רוצים אתם במקום הזה, הואילו נא להגיש המכתב הזה ע”י האמבאסאדור כבוד הוד מוסרוס פאשא לבית פקודת נכסי ההקדש אשר בקונסטנטינופל, או אולי דרך יותר בטוחה לכם לפעל בסטמבול ע“י לארד סליסבורי. בין כה ובין כה הואילו נא להשתדל בסטאמבול אצל פקיד נכסי ההקדש שיצוה למכר את הכפר הזה. כי באמת כבר יצאה הפקודה לפני איזה שנים למכר את המקום ההוא, אלא שהבעלים שהחזיקו בנכסים שלא כדין עכבו הדבר על ידי שוחד. ומכיון שעברו שנים הרבה ולא יצאה הפקודה אל הפעל, ע”כ אין הפאשא רוצה לעשות מעשה לבדו מבלי שיקבל רשיון חדש מסטמבול, ושמה אינם זריזים כ"כ לחשב אם מפני רוב העבודה העמוסה עליהם, או אולי לא נהיה כחושדים בכשרים אם נאמר כי אינם מראים אותות תנועה מבלי המניע הכללי והוא השוחד. תכן המכתב של הפאשא בהעתקתו הוא כך:

13 № – לבית פקודת נכסי ההקדש

בסטמבול.

ביום 14 “מוחרם” (חדש טבת) שנת 1296 יצאה מכאן במכתבי 10 № הצעה על אדות מכירת קרקע כפר “דזינדאס”, אשר נתודע לנו כי הוא קנין הממשלה – יען נמצא עתה מי שחפץ לקנותה, אחרי ימים שנינו לשלוח לכם הצעה זו ועד היום לא הגיעה לנו שום תשובה, להודיע לנו חפצכם. ומאשר החפץ לקנות מטריד אותנו יום יום בבקשותיו אודותיה, ע“כ הננו פונים אליכם עוד הפעם בבקשת תשובה להודיע רצונכם. עכ”ל המכתב.

והנה מאחר שכבר הגעתם למדה זו להשתדל בסטמבול, הנני מציע לפניכם את דעתי שתשתדלו שהממשלה תתן לכם את המקום הזה במתנה, ועל כל פנים אם אי אפשר בכך תשתדלו שהממשלה תצוה להפאשא פה להעריך את שויו של המקום ההוא עפ“י מבינים, ותמכר לכם במחיר ההערכה מבלי לתתו עוד בממכר הכרזה, – כן אולי יהיה בידכם לקרא דרור למקום ההוא משך עשר שנים ממכס המעשר ולהתפשר עם הממשלה לשלם לה גם אחר המשך הנ”ל מכס קצוב בממון. כן גם הנני להעיר אתכם כי מבלי הוצאות שוחדים לא יצא הענין אל הפועל במהרה, והשוחדים נחוצים בסטמבול וגם פה בירושלם. ובלי זה ימצאו בעלי המשרה מפריעים הרבה, והסולטאן בעצמו בכל חפץ לבבו לא יוכל למלא חפצכם. המקום בכלל שוה הוא להוציא עליו הוצאות, כי מאין כמוהו בכל הארץ, תבואתו בשנים הממוצעות חמשה עשר שערים.

כן כתבתי לכם ע“ד מקום אחד המחזיק כשמונה מאות דונם, והוא נשען על יד הנהר “אל עוג’ה” – אדמתו טובה ופוריה מאד מאד, עפר שחור כלו, ויש לקנותו מבלי כל השתדלות במחיר 300 לירות זהב צרפתיות, היינו 6000 פרנקים. ויען כי המקום ההוא סמוך לקולוניה “פתח תקוה” אשר יסדו ידי יהודים, ע”כ טוב לעשות שם נסיון להושיב עליו עשרה אנשים, ואקוה כי יהיה גם המקום ההוא ל“פתח תקוה” להושיב בני ישראל על האדמה להתפרנס מיגיע כפם.

בדבר חרשת המעשה בכלל הנני שולח לכם רשימה מדויקה מכל מיני האומנים ובעלי המלאכה אשר בכאן. ממנה תראו כי רובם עוסקים במלאכת החיטים, הסנדלרים ורוקעי הפחים. מעט מהם מי שמצוינים במלאכתם, והרוב מהם, ובפרט הספרדים והמערבים, אינם כי אם טולאי טלאים. מספר מועט מן האומנים המצוינים אפשר לבוא לעזרתם בהלואה לקנות סחורה הדרושה להם למלאכתם, באפן שהסחורה תהיה מונחת תחת ידי, ובכל זמן שיצטרך האמן לקחת חלק מהסחורה ישלם בעדה. כן יתן האמן עצמו במחיר הסחורה כשלשים פ“צ (אחוז), וההלואה לא תהיה כ”א בסכום של 70%. באופן הזה דומה לי שתהיה הלואה בטוחה ותגיע מזה טובה גדולה לאמן הזה. כי בהיות לאל ידו לקנות הסחורה בשפע מן הפבריק עצמה יעלה לו מחירה כמעט בחצי הסכום אשר ישלם בעדה לסוחרים המוכרים אשר פה. חייט אמן אחד פה שיתן מלאכה לששה פועלים וואלף בענקלער שמו, אשר ד“ר שוורץ דבר עליו טובות ככתוב בכרטיס שלו הרצוף בזה, בקש ממני שאתן לו בהלואה לפדות תבה אחת של סחורה שקנה במרסיליה והיא עתה אצל השפידיטאר ביפו. וצריך לו לתת עליה 100 £ והוא הציע לפני לתת לי בטוחות במשכונות של זהב וכסף ע”ס 400 £ והסחורה כלה ג“כ תהיה תחת ידי מונחת, רק בכל עת שיצטרך לחתיכה יביא לי מעותיה. אמרתי לו כי מסופקני אם יש בדעת הועד להפריז בהלואות במדה מרובה כזו. ואולם מאשר ידעתיך לאיש אמונה וישר הולך, וגם הא' ד”ר שוורץ מדבר עליך טוב, על כן אציע בקשתך לפני הועד. לע“ע עליך להשתדל לפדות את הסחורה ממקום אחר. כי עד לכת מכתבי ושוב תשובתם יעברו בלי ספק איזה שבועות. זה ענין פרטי, אולם בכלל אני רואה כי אין בכח הועד להושיע לכל בעלי האומנות השונים זולת לחרשי עצי זית ולסופרי סת”ם.

העזרה שתוכל לצמוח על ידכם לשני מיני בעלי האומנויות הללו היא לפי דעתי כי תבואו בברית עם “חברת כל ישראל חברים” בפריז שהיא תפקד על האגנטים אשר לה בכל ארצות אירופה שיפתחו חנויות בכל עיר ועיר שיש בה הרבה מישראל למכר מלאכת עצי זית ומזוזות ופרשיות של תפלין. אין ספק אצלי שהקהלות הקדושות באנגליה, צרפת וגרמניה תזדרזנה לעשות רצונכם ובקשתכם, ובזה תושענה כמה משפחות.

בנוגע לשאר ענפי חרשת המעשה כמו מעשה האריגה ומעשה הלבנים כבר כתבתי לכם מה שיש בו די. החומר הנמצא פה שלחתי זה כשבועים ליפו ליד העקספידיטאר ה' חיים שמערלינג שישלחהו לונדונה על האדרססא של האדון מונטאגו. היוצרים בכאן אומרים שהוא טוב מאד. והנני עתה להעיר אזניכם על דבר ענין חדש אשר לא בא זכרו אצלי לעת עתה מאשר לא נתבררו אצלי עסקיו כראוי והוא זה: כאן נמצא איש אחד יליד אמשטרדם ר' יעקב יוסף שמו ונרשם ברשימה אצל 96 № והוא מוחזק בכאן לאיש כשר, וכל ימיו היה מתאמץ להמציא לו פרנסה מיגיע כפיו ועשה מסחרים שונים ולא הצליחו בידו, ואח“כ שם אל לבו ושב לאמשטרדם ללמד שם איזו מלאכה, ושם למד מלאכת מעשה הבורית הטובה על בוריה, ועדיין הוא עסוק ומרגיל עצמו במלאכתו בבית מלאכה גדול באמשטרדם. האיש ההוא יש לו תעודות ממנהל הפאבריק שהוא יודע מלאכתו בטוב, כן גם יעידו הפקידים והאמרכלים באמשטרדם על ישרו ותומתו, וכן יתן עדותו גם הרב ד”ר דינער נ“י. והנה האיש ההוא יש לו ארבע מאות £ משלו, ורוצה להכין בכאן ירושלם בית מלאכה לבורית בשותפות עם הועד בהכנת בית־המלאכה ההוא, ודרוש לזה קאפיטאל של 800 £ באפן שיהיה בית המלאכה כלו על שם הועד, והועד לא יכניס בקופת השותפות כ”א 400 £, אלה הדברים הציע לפני גיסו של ר' יעקב יוסף בשמו, ואמרתי לו שיפנה בהצעתו הנ“ל בצרוף מכתבי התעודה ובצרוף הדוגמאות ממלאכתו לונדונה אל הועד בעצמו, וגם אם ירצה הלא לא רחוקה היא לונדון מאמשטרדם ולא יפסיד הרבה אם ילך בעצמו לונדונה, לעמד לפני הועד ולשאת עמהם בענין הזה. והנה אם יבוא האיש לפניכם ותדברו עמו ותעשו עמו חשבון שיש בכחו להתחרות עם הפבריקות שבאנגליה, צרפת ואשכנז, אז נראה לי שתבואו עמו בברית להכין הפבריקה הזו. יען שלפי דעתי יהיו הרבה קופצים על הבורית הזו שתעשה באה”ק משמן טהור וכשר, ותשא עליה חותם ירושלם ושם השר מונטיפיורי. כפי שיודע אני רוח בני עמנו בארץ רוסיה, הנני שופט כי בודאי בנפש חפצה ישתמשו בבורית הזו מכמה טעמים: א) יש בני אדם אצלנו שנזהרים לרחץ את בשרם בבורית, באשר יש בה חלב, ומה גם שנזהרים לטהר את שניהם עצמם שהרופאים אומרים שאין תרופה בדוקה יותר לבשר־חניכיים מרחיצתם בבורית. – ב ) הרבה יש אשר זכרון ירושלם יקר להם, ומבלי להרבות בהוצאה, ודאי יתנו יתרון לבורית הבאה מאה"ק, ושם השר מונטפיורי חקוק עליה. ואם כך ברוסיה, אדמה כי גם בשאר הארצות ימצאו הרבה יהודים אשר יבחרו כי תהיה מונחה על שלחן הקשוטים שלהם בורית כזו, ואם גם יעלה להם מחירה איזה פרוטות יותר.

והנה כל זה אמור בבורית של קשוטים, אכן הבורית הפשוטה שהיא העיקר בבית מלאכה כזה, היא לפי דברי סוחרים נאמנים רבים ובתוכם גם האדון ואלירו ענין הקרוב תמיד לשכר ורחוק מהפסד. מחיר הבורית הממוצע 200 פר' כל קנטאר = ירושלמי 3/16 281 קילוגרמים, והסחורה יש לה הרבה קופצים, כי למצרים, מעקקה, ותימן מנגב, וגם לדמשק, אחלב ובגדד מצפון, תובל הרבה מאד, – הפבריקות גופן הן בשכם, יפו וירושלם, והעוסקים בה המה עשירים גדולים, והנה האיש גאלדשמיד מתימר כי יש בכחו להתחרות עם עושי הבורית בכאן ולהוזיל מן המחיר. לא אכחד כלל כי לא אתן אמון בדבריו בנידון זה. אפשר שיש בידו להכין בורית משובחת מאשר יכינו עושי הבורית בכאן אשר מעשה אבותיהם בידיהם, אבל להתחרות אתם בזולות המחיר אי אפשר לפי דעתי, באשר שכר העבודה בין הערבים נמוך מאד כידוע. אמנם הלא האיש לפניכם יבוא ותשמעו מה בפיו. ואם תמצאו כי העסק טוב, אז יהיה בכחו לפרנס הרבה משפחות בעבודתן.

עבודת העורות אם היתה נעשית ביתר כשרון כמו שהיא נעשית בצרפת, יש בכחה להביא פרי טוב מאד, כי החמרים הדרושים למלאכה זו, הם נמצאים בכאן ובזול. העורות הבלתי מעובדים הם בכאן בשפע ויובלו מהם הרבה לצרפת ובריטניה. החמרים המכילים בקרבם את חומר הבורסקים מצויים כאן ברבוי מופלג ובמינים היותר משובחים כמו פרי־עץ הסומאק Sumak קליפת עץ־האילן ואגוזיו. ואולם לעת עתה אין לי אמנים טובים בטיב המלאכה על בוריה. על כן אינני מדבר בנידון הענין הזה בפרוטרוט.

ואשוב לדבר עוד מעט בענין הכפר “דזינדאס”, כי לפי דעתי טוב יהיה אם תמלאו ידי בנקיר אחד בסטמבול אשר ידעתם אותו כי תוכלו לסמך עליו שהוא ישתדל בענין הנ"ל, כי אולי דרושה שמה איזו הוצאה של שוחד הלא לא יוכל לעשות זאת שר המלוכה לארד לא הוא בעצמו ולא שלוחו. אכן איש פרטי סוחר לא ימנע מעשות כזאת, וכח השוחד רב מאד בסטמבול, מה שתמצא יד השוחד יבצר מכל השרים והמיניסטרים שבעולם.

בזה הרגע קבלתי מכתבי מע“ל מיום 24 יאנואר, רב תודות לו על חרדו לבריאותי, אקוה כי גם נבואתו תתקיים. ולא אוסיפה לדאבה עוד. ושלום למע”ל ולמשפּחתו ושלום לכל אלופי בית הועד הי"ו.

והנני מוקירו ומכבדו הסר למשמעתו

מיכל פינס


מכתב ט'

ב“ה כ”ד שבט תרל"ט

כבוד הרב החכם הנכבד, משכיל ישר ונאמן רוח כש“ת מו”ה מנחם פרחי ני' מורה לילדי ישורון בביהמ"ד בסטמבול.

אם אמנם לא זכיתי להכיר את מע“ל פנים בפנים אך מעטו הכרתיהו כי הנהו איש לבב ונלבב ודואג לטובת אחב”י, ע“כ מלאני לבבי לגשת לפניו בשאלות הרשומות מטה. בטח כי לא נעלם מעיני מע”ל כי שולחתי הנה במלאכות סגל־חבורה וּ“ועד למזכרת מונטיפיורי” לתור פה איזו דרך תשכן ישועה לאחינו הנאנחים והנאנקים להמציא להם פרנסה וחיי נפש, ואחרי החקירה והדרישה בשום לב ראיתי כי בארץ הנשמה הלזו כמעט שננעלו כל שערי הפרנסה, ואך ענין אחד עלה על לבבי אשר אם יצליח ה' בידי להוציאו אל הפועל יש בכוחו להחיות עם רב.

הענין ההוא הוא הכנת פאבריקה לאריגת בגד צמר פשוט שמלבישים בו אנשי חיל שבכל המדינות. ויען שאין חפצי להכין פבריקה כזו ולהניח המעות על קרן המקרה, ע“כ חשבתי בלבי אם אין זה מגדר הנמנע לבוא עם הממשלה הטורקית שתקבל בכל שנה כמות קצובה מן הבגד הנ”ל משך עשרים או שלשים שנה, כי אז אם יצוה אלקים ויכלתי עמוד, וגם תקוה נשקפה לי להרחיב הפאבריקה גם לאריגת צמר גפן. והנני מסדר בזה שמונה שאלות אשר מטובו להשיב לי עליהן על כל פרט ופרט כחכם ומבין מדעתו. והיה אם יזכנו ה' להוציא הדבר לפעֻלת אדם הלא ישמח לבו גם הוא כי היה בנוטלי חלק במצוה הזו. – וזכות הרבים תהיה תלויה בו. כמדומני שאין צרך לעוררו שיהיה מתון בחקירותיו, ולפנות רק לאנשים כאלה שאין בתכונתם לקלקל תחת לתקן. מרוב טרדות הנני מקצר, והנני מכבדו ומוקיר שם תורתו מרחוק.

יחיאל מיכל פינס

שאלות בענין הבגד הפשוט לבגדים עליונים שמלבישה בם הממשלה הטורקית יר"ה את אנשי חילה בכל ארצותיה:

1) מאיזה מין הוא הבגד הזה? אם מצמר פשוט, או מצמר איספניה? ואם כלו צמר או יש בו תערובות צמר גפן, צמר גמלים, נוצה של עזים ושער בקר?

2) איזה הם התנאים אשר הממשלה דורשת מן הסחורה? בכמה חוטים בשתי ובערב תהיה נארגת? כמה יהיה רחבה, וכמה יהיה משקל כל אמה? ואם הרוחב העודף על התנאי יצורף לחשבון הארך? כיצד יהיה צבעה? שחור, תכלת, ירוק או מראה אחר?

3) יואיל נא לשלוח דוגמא מהסחורה שהממשלה דורשת, וגם טופס התנאים הקבועים שהם לקו ולמדה לכל הקונטרקטים של הממשלה ירום הודה.

4) מאיזה מקומות קונים הסחורה, מרוסיה או מצרפת או מבריטניה? וכמה עולה להם המחיר הממוצע בערך?

5) באיזה מחיר נותנים הקבלנים את הסחורה לממשלה עכשיו?

6) אם הקבלנים מוסרים הסחורה בגילומיה, והיא תופרת אותה לבגדים ע"י אנשי־חילה, או אם תקבלם בגדים מוכנים מתחלה ועד סוף?

7) אם הקבלנים מוסרים בגדים מוכנים לממשלה, רצוני לדעת כמה אמות סחורה דרוש לבגד אחד, ואיזה הן ההוצאות העולות על הבגד מלבד הסחורה עצמה, כמו החוטים, הכפתורים והמצע התחתון שנותנים תחת הבגדים מבפנים, ושכר התפירה?

8) בכמה אמות מהסחורה הנ“ל יש צרך לממשלה יר”ה מדי שנה בשנה בשנות שלום?


מכתב יוד

ירושלם, 29 פברואר 5639=1879

זה שבתי פה כחמשה חדשים, וכל אותם הימים חקרתי ודרשתי על מצבה של העיר, ונתתי את לבי למצא דרך כבושה לתשועתה, ולא אכחד ממע“ל, כי בימים הראשונים הייתי כמעט נבוך ומשוגע ממראה עיני, בכל פנות שפניתי ראיתי העוני והדלות עולים לנגדי בעצמת מראיהם, וכמעט שלא מצאה עיני מקום לפוש ולנוח למראה משמח, למראה של אושר וחיים של הרוחה. ראיתי את בני הנעורים היתומים באמת והיתומים מחיים כאלה, אלה נעזבים ומשולחים לנפשם, ואם לא יצומו כל היום על כל פנים יותר מפת של מורסין לא יבוא אל פיהם, אחדים מהם יבואו אל בתי הת”ת, ואחדים יבואו אל החדרים, והרבה מהם, וביחוד בני הספרדים מחזרים על הפתחים. ראיתי את הזקנים והנה הולכים שחוח מתגרת יד העוני והמחסור, נשקפים אל כל פגע ומחלה כמטרה לחץ. והרבה הרבה מהם – שלא בערך הרגיל – צעדו למלך בלהות בימים האלה. ראיתי את הבחורים ואנשי העמידה, והנם כצללים משוטטים, שואפים רוח ורודפים קדים מאין עסק ופרנסה, מאין עבודה ומלאכה, ומאין מחיה וכלכלה. רבים מהבאים לכאן מחו“ל ע”מ להתפרנס מכספם שהביאו בידם השקיעום ב“שטרות טורקים” ונתרוששו ונתדלדלו עד מאד עד כי הגיעו לכלל מקבלי חלוקה, וגם החלוקה מה היא? (זולת חלוקת כולל הולאנד וגרמניה) מעיד אני שאינה מספקת עפ"י רוב אלא לדירה. האומנים ובעלי המלאכה שהם יותר מארבע מאות בתי אבות גם הם פרנסתם מקומצת בימים הללו, והרבה מהם גועים ברעב ממש. ביחוד רע ומר גורל הספרדים שלא זכו להיות בין המנויים בחברת “תפארת ישראל”, וכמה זכו להיות מן המנויים בתוכה? לא יותר משמונים בתי־אבות וכל השאר זולת העשירים שבהם הם עניים מדוכאים, אשר קצר עטי לצייר עניותם הנוראה מאד. פניתי אל המדינה בכלל והנה היא שממה ונעזבה באין סדרים וחוקים ובאין דרכים מסוקלות וכבושות, ובאין התחברות בין הערים והכפרים ובאין בטחון מפחד שודדים אשר כל אלה לא יתנו למלאכה והמסחר להרים ראש. כללו של דבר, בכל פנות שאני פונה אני רואה מארת ה' הרובצת על הארץ, וחותם החורבן קבוע על כל, ולא יפלא איפוא אם לרגלי מעמד מהורס כזה תבואנה ההזיה והקנאות מצד אחד, והעזות והפריצות וההפקרות מצד שני.

במבוכה הזו כמעט שאמרתי נואש ורפו ידי. כי אמרתי בלבי מה כחי להביא ישע לעזובה הכללית ההיא הדורשת לתקנתה כח־מלכים ואוצרות־מלכים? – אבל כמעט שעברה הבהלה הראשונה התחילה הערבוביה להתבהר לאט לאט, והתהו והבהו נעקרו, ונתגלו לפני איזו נקודות קטנות ובלתי מבוררות כל צרכן אשר שמתי את לבי אליהן ושויתי אתהן לי למטרה לחתור אליהן, ומיום אל יום יזדככו ויתבררו מושגי, והנקודות הללו הולכות ומתקרבות אלי ומקבלות לאט לאט צורה קבועה וברורה.

הנקודות הללו אשר אליהן שמתי לבי הן הנה אשר הודעתי למע"ל מכבר בכל מכתבי, ושם יש מהן שדברתי עליהן באריכות, ויש מהן שבאו דברי אודותן בקצור, והנני עתה לדבר עליהן שנית ביתר באור.

עבודת האדמה. – כל מה שאני חוקר יותר על אודותיה יותר מתברר לי שיש בכח העבודה הזאת להחיות את בעלה בכבוד ובכשרות אפלו בלא יגיעת בשר הרבה. כי אמנם עשתרות הצאן לבדן יש בכחן להחיות את בעליהן בגיזתן וחלבן, זולת גדול הדבורים והתרנגולות ושאר בהמה ועוף אשר נתנו לאכילה ולסחורה. ועל אחת כמה וכמה אם יתאחז באדמה איש חרוץ וזריז אשר עינו ולבו אל שדהו לחרש אותו בשעת חרישה ולזרע אותו בשעת זריעה ולקצר אותו בשעת קצירה, וגם לאט לאט יעסק בנטיעת עצי זיתים ואתרוגים ובזריעת ירקות שונים, אז אין ספק שברצות ה' דרכו, יהיה לאל ידו להתפרנס בכבוד וגם ללמד בניו ולהשיאם אשה. אבל מה שיש לשים עין ביחוד הוא שלא נכשל חו“ש בבני אדם שאינם מהוגנים נרפים ועצלים, או אפילו זריזים רק שהם משחתי המדות, ואין יראת ה' על פניהם, זהו מצד אחד, ומהצד השני יש לשים עין שלא תהיה לממשלה יד באמצע במעשרותיה. הנסיון הורה כי כל מקום שתתן הממשלה הטורקית עיניה בו או ערמה או עוני. כי כך הוא דינו של המעשר: אסור לו לבעל השדה להחל חרמש בקמה עד שיבוא המוכס ויעריך את השדה, או שיעמד על הקצירה ויתן חלקו. והנה המוכס אינו מזרז כל כך עצמו לבוא, כי דברים הרבה לו, ובינתים התבואה עומדת בקמתה, והזרעונים היבשים נושרים לארץ וגם שודדים יבואו בלילה ויגנבו דים, ובבוא המוכס לא לבדו יבוא, כ”א מתי מספר מאנשי חילו יבואו לרגלו, וכלם עם סוסיהם אוכלים ושותים ומקטרים טאבאק, הכל על חשבון בני הכפר. וגם לא פעם אחת יבוא, כ“א שתים או שלש פעמים בשעת קציר השעורים, בשעת קציר החטים ובשעת מסיקת הזיתים ובציר הענבים. מובן מאליו, כי לרגלי סדרים כאלה אי אפשר לו לבעל השדה שלא יתרושש ושלא יפותה לגנוב. כללו של דבר, המעשר הוא מקור העוני והשחתת המדות והעצלות בין העם שבשדות. ואי אפשר לנו להפטר ממנו ומתולדותיו אלא בשני אפנים: 1) לבוא בברית עם הממשלה שתהיה הפקודה הראשית של הקולוניה נאמנת על פנקסיה לאמר: כך וכך הוציא השדה והרי המעשר לפניך טולי ולכי. וכך נוהגים באמת בעלי הנכסים האירופיים אשר בכאן, כמו בערגהיים והקונסולים. 2) לבוא בברית עם הממשלה לפצותה ברצי כסף בסכום קבוע מדי שנה בשנה. וגם זה אפשר להעשות אבל רק באמצעות סטמבול. והנה שני האופנים הללו לא יעלו בידינו מבלי הוצאות ממון הנקראת בלשון טורקית או ערבית: “שכר טרחא” ובלשונות אירופה קוראים אותה “שוחד”. וע”כ מכיון שבאנו לכלל “שכר טרחא” אפשר שבשכר ההוא יש להשיג כי משך עשר שנים מפטרת הממשלה מן המעשר לגמרי. וכבר כתבתי לכם דעתי במכתבי העבר כי אם רוצים אתם בקנין נחלה מן הממשלה צריכים אתם למלאות ידי באנקיר אחד ידוע לכם שישתדל בדבר, או אולי תצוו עלי לנסע סטמבולה לחפץ הזה ותתנו בידי מכתבי מליצה אל מי וממי שתחשבו לנחוץ. אך עשו מה שתעשו, הנה מלאני לבי רק לזרזכם בדבר הזה, כי אם יתמשך דבר המקח יותר מדאי, יעבר קציר, יכלה קיץ, וימי הגשמים יבואו ועדיין השדות לא יהיו לנו, אז תעבר עוד שנה אחת מבלי פעולה, ומה היתרון בזה?

ב) חרושת־המעשה. – בזה ישנם הרבה סעיפים אשר כבר דברתי עליהם במכתבי העוברים, והנני בא כעת למלא אחרי דברי ביתר באור: 1) ראשית כל דברי היא מלאכת חרשת־המעשה בעצי זית. מהרשימה כבר נוכחתם כי יותר מששים איש עוסקים במלאכה ההיא, ומיום ליום יתברר אצלי כי יש בידכם לבוא לעזרת האנשים הללו באפן נעלה מאד אם רק תשתדלו לתת מהלכים לפועל ידיהם בארצות אירופה. ולתכלית זו עליכם לבוא בעצה אחת עם חברת “כל ישראל חברים” ושניכם יחד תפרסמו בכל מכה“ע לבני ישראל וגם במכתבי העתים הכוללים כי יש את נפשכם להעמיד בכל עיר ועיר בארצות בריטניה, צרפת ואשכנז נציבים אשר יקבלו עליהם בתורת מצוה ופעולה טובה להיות עוסקים במכירת כלי עצי זית הנעשים ע”י חרשי ירושלם. ואין ספק אצלי כי יתעוררו רבים לקבל המשרה הזו על שכמם ואחרי אשר תראו שיש לסמך עליהם תמלאו את ידיהם לזה. וזה יהיה משפט הענין: אני אעשה כאן מקח קצוב על כל מין ומין מהסחורה ההיא על פי שומת מבינים במלאכה, באפן שהעובדים לא יבואו רק על שכר מלאכתם בלי שום עודף, והריוח אשר יהיה אי“ה משוקי אירופה, יהיה לפרנסת יתומים עניים להספיק להם מזון וצידה וכסות כדי להתלמד המלאכה הזו או אחרת. כי אמנם הנסיון הורני, כי הרבה נמנעים מללמד מלאכה מפני שאין להם במה להחיות את נפשם אפילו לחם חוקם, ואנוסים הם בגלל הדבר הזה לחזר על הפתחים או למהר לשאת אשה. האפן הראשון יחזיקו בו הספרדים, ובאפן השני יתנהגו היתומים האשכנזים. אין צרך לי להגיד לכם, אדונים נכבדים, כי שני האופנים גם יחד מָשחתם בקרבם, והם ראשית כל און וכל חטאת, ומאד מאד צריך לכם לחשוב מחשבות, אחרי שאמרתם לעשות טובה עם אחב”י בארץ הזאת ארץ מולדתנו הנאמנה, להסיר את הסבות הגורמות את ההריסות והפרעות הללו בכל אשר תמצא ידכם, ואם יהיה לכם איזה מקור נאמן לפרנסת יתומים, או אז לאט לאט אפשר שיעלה בידכם להכין בעצמכם כאן בית למוד לחרשת המעשה. וכפי שנודע לי עתה דעות הרבנים על בורין, כמעט שאוכל לתת ערובה שלא יניחו מכשולים על דרך זו, אם רק יֵעָשה מה שיֵעָשה ע“י אנשים שאפשר לבטוח בהם כי אין את לבבם לדחות את הגבירה – קדשי הדת – מפני השפחה – חפצי העולם הזה. וגם בטרם יעלה בידכם להכין בית מלאכה על חשבונכם עכ”פ הנערים המתלמדים יעמדו תחת השגחתי, ואני אפקח עליהם שלא יבואו עם נלוזים ולא יקדיחו תבשילם ברבים. וגם כי יקראו שתי שעות בכל יום, ויום השבת כלו ללמודי תורת ה' ודת אל, ובימי החול אפשר שילמדו גם שפת ערבית ומלאכת ציורי השרטוטים הדרושה למלאכתם.

2) מלאכת האורגים. – גם ממנה תקוה נשקפה להרחבת גבול מלאכת האריגה בכל הסעיפים השונים, ויען כי אין דעתי שהועד יוציא הוצאות מרובות כל עוד שהענין איננו מנוסה כל צרכו, ע“כ יעצו להחל הנסיון בארבע מכונות האריגה, ואם רב הוא בעיניכם אפשר להחל הנסיון גם בשתים, ולא דרוש לי להתחלה הזאת כי אם משלשים ועד ארבעים פונט £ ואולי עוד פחות מזה. העיקר שתשלחו לכאן החוטים הלבנים והצבועים, כסאות האריגה אפשר לעשותם כאן, חוץ מן הקירוס ובתי־הנירין עם הטבעות, והסחורה הנעשה ע”י האורגים אתן אותה לבעל חנות בטוח בקומיסיון למכרה. ונראה איך יפל דבר. גם בדבר אריגת הטליתות אשר רמוז רמזתי לכם אודותה במכתבי מספר….. עתה יש בידי להגיד לכם דברים ברורים. דעו לכם כי הרבה חסידים ואנשי־מעשה ברוסיה, פולניה, וגליציה, רומניה והונגריה מדקדקים להתעטף דוקא בטליתות הנארגות בתוניס או בארץ ישראל, והמה מרבים במחיר הטליתות האלו עד שהערימו הרבה פבריקנטים בעיר ווין לעשות טליתותיהם כמתכונת טליתות תוניס זמן הרבה, ונגלתה ערמתם. אח“כ התנכלו לשלוח טליתותיהם לתוניס למכרן שם, וגם ערמתם זו לא עמדה להם. ועד עתה מהדרים דוקא אחרי טליתות תוניס ואה”ק הנאמנות ומרבים במחירן, ונותנים טעם בדבר שטליתות אירופה יש בהן חשש תערובת שעטנז, מפני שגוזזי הצאן לובשים כתנות בד ופשתן קרועים ובלויים בשעת גזיזה, ואינם זהירים שלא תפול אונה של פשתן לתוך הצמר, כן נוהגים הגוזזים לכרך את צרורות הצמר בחוטים של פשתן, ובבואם לטויה אי אפשר שלא יתערב מהם בצמר. כן גם האכרים המוכרים צמרם מניחים בתוך הצרורות אוניות של פשתן. כללו של דבר, בשביל כל החששות הללו אין לבם בטוח בחוטים של הטליתות הבאות מצמר אירופה. לא כן צמר אסיה אשר שם אין הפשתן מצוי כ“כ אין להם כל חשש. והנה יש כאן שני אחים זקנים מחשובי פולניה העומדים כמעט במעלת רבני החסידים ושמם ר' יצחק דוב ור' אליעזר מנדיל, והאחים הללו מלבד שהם חשובים ונערצים מכל כתות החסידים אשר הנה דבריהם נשמעים גם בחו”ל. דברתי עמהם ושאלתי את פיהם אם אשלח צמר גפן מכאן שיטוה בלונדון תחת השגחת שני אנשים יראי ה' אשר הרב הגאון ד“ר אדלער שיחי' יסמך ידו עליהם, כי דבר ה' יקר להם, האם יהיה לטליתות הללו שיארגו אח”כ פה ירושלם אותה החשיבות עצמה בעיני החסידים כאלו היו ג“כ טוויים בכאן? כי אם נאמר גם לטוות חוטים בכאן באמת ע”י הנשים הטוות. יעלה מחיר הטויה עצמה פי שבעתים מחוטי מטוה מוכנים הבאים מאירופה, וע“כ נמכרות הטליתות ביוקר מופלג, ואין זוכה בטלית כזו אלא העשירים. אכן אם תארגנה הטליתות עפ”י האפן אשר הצעתי, לא יעלה עליהן כ“א הוצאות יתרות מועטות, ואז כל החרדים ישיגו חפץ נפשם בזול. וישיבו אותי האחים דבר, כי אם כדבר הזה תעשה תצליח ואנחנו נתן בידיך תעודה גלויה כי הטליתות היוצאות מלפניך יש להן חזקת כשרות ודאית וגם יש בהן משום קדושת ארץ ישראל. כן גם נודע לי בברור אשר הרה”ג מקאליש ר' חיים אליעזר וואכס נאות לדבר הזה לתת מהלכים לטליתות האלו בפולניה, ואחריהם ינהרו וידאו כל המון החסידים וגם רבים מהמדקדקים ומהמהדרים שבין המתנגדים. וסוף סוף תהיה לנו האפשרות להרחיב גבול המאנופֿאקטורה הזו, ולתת עבודה ומלאכה לרבים מעניי ירושלם. הנה נתתי גם העצה הזו לפניכם, הואיל נא ושימו לב אליה והגידו לי חריצת משפטכם והסכמתכם. הצמר בכאן מלובן קודם הגזיזה, והראוי לעשות ממנו טליתות עלה במחירו ערך שמונה פיאסטער בכסף סיגים כל קילו צרפתי. שמונה פיאסטער כסף סיגים הן ערך פראנק וחצי, ולפי החשבון הזה חושב אני כי יהיה כדאי לשלוח הצמר לונדונה למטוה ולהחזירו לכאן, ומה גם כי לפי החוק הטורקי כל סחורה הבאה לשם צדקה, היא פטורה מן המכס.

3) רעפי הגג. – הנה שלחתי לכם החומר לדוגמה ואתם תגזרו משפט, והנני להוסיף דברים לכם בנוגע למלאכתם. רעפי מרסיליה דפוסם מרכב מאד, ויש בהם צנורות וחריצים שונים לארך ולרוחב, ועל פניהם וידות ובליטות שונות מתחתיהם, ואעפ“י שהיוצרים אומרים כי תמצא ידם לעשותם בידים, בכ”ז מסופקני אם יהיה ביכלתם לעשות הרבה. ולפ“ד מבלי דפוס ומכונה מיוחדת לכך אי אפשר לעשותם. אלא שאין אני יודע אם הדפוס הוא דפוס של יד, או שהוא צריך להיות קבוע דוקא במכונה שלמה המתנועעת ע”י כח הקטור או כח המים. כן נסתפקתי אם הרעפים הללו, להיות מלאכתם מורכבה ומדוקדקת הרבה, אפשר להם להנָגב על גבי נסרים פשוטים מבלי שיהיו הנסרים עשויים בהסכם אל דפוס הרעפים כדי שלא יאבדו הרעפים בהיותם לחים עדיין את צורתם שקבלו מן הדפוס? והנה כבר כתבתי לשאול על הדברים הללו במרסיליה, ועדיין לא הגיעני מענה, ועתה אם הרעפים הנעשים אצלכם בלונדון שוים המה במתכונתם אל רעפי מרסיליה, הואילו נא לחקר אחר שתי השאלות הללו, ולהודע בכלל על תכן המלאכה ההיא. אך גם מבלעדי הדפוס של מרסיליה אפשר לעשות רעפים שטחיים או גם כפופים עקלתון כמו אלה הנהוגים בארץ רוסיה וצפון אשכנז. והרעפים הללו מלאכתם פשוטה בידים, אבל יען שכבר הרגלו בארצות המזרח ברעפי מרסיליה ע“כ טרם אדע אם יאותו הקונים לעזב את הדפוס שהורגלו בו. גם בדבר המקום ליסוד הכבשן לשריפה, הנני לע”ע במבוכה שלא נפתרה לי, החומר אשר שלחתי ממנו דוגמה הוא בסביבות ירושלם במרחק שעה בערך, אך עתה הודיעו לי כי בסביבות יפו ג“כ מצאו מקום חומר מובחר וטוב, והנה יש מעלות ביפו מה שאין בירושלם, וכן להיפך. כפי הנשמע יחלו בקרב הימים לבנות את החוף ביפו, ואין ספק אצלי כי יהיו לבנים דרושים להם, ואם נקדים לכונן שמה בית מלאכה ללבנים ולרעפים יהיו לנו קונים ודאיים אי”ה. לעומת זה יש ליפו חסרון כי הסחורה ממארסיליה תבוא אליה רק דרך הים מבלי הוצאות מרובות, בעוד אשר הסחורה הזו עצמה בבואה ירושלמה יעלו עליה הוצאות ההובלה מיפו לירושלם מאה פרנק, וא"כ נקל לנו להתחרות עם רעפי מרסיליה בירושלם יותר מאשר ביפו. בגלל הטעם האחרון לבי נוטה יותר להכין בית המלאכה בירושלם.

4) בדבר שאר ענפי חרשת המעשה כמו מעשה הבורית ועבוד עורות כבר גליתי לכם דעתי במכתבי העבר. ובנוגע לעבוד־העורות ביחוד, יום יום יתברר אצלי יותר כי העסק הזה ברכה בקרבו ותקוה נשקפת לו. אך בתנאי אם אמצא בזה אומנים מומחים ומנוסים לעבודה זו מביתם, אך להביא בשבילה אומן אירופי ולהרבות לו בשכירות ולהרבות בהוצאות הבנינים וההכנות כדרכיהם של אומני אירופה הבאים לכאן מחדש אשר בטרם התחקו לדעת כיצד המלאכה ההיא נעשה כאן מקדמת דנא, ואם ואולי אין צרך כלל לשנות ממנהגה, ואם צריך עכ"פ אין הצרך מרובה. בטרם ידעו כל אלה הנם משליכים את מנהג הארץ אחרי גיום ככלי אין חפץ בו, ומרבים בהוצאות לכונן את הענין על מתכונתו כמו שהוא באירופה, ואך אחרי עבור ימים רבים ילמדו לדעת כי העוו בדרכם, והרבו בהוצאות חנם או גם לקלקלה, – ולזה אין לבי נוטה כלל, ולכן אנכי מציע לפניכם להכין הדבר הזה.

ג) בניני הבתים. – בנוגע לפנה זו כבר גליתי לכם את דעתי, שאין שוה לכם בשום אפן לבנות בתים מהמסד ועד הטפחות ע“ח עצמכם, וכל הכשר והנאות לעשות בענין זה הוא רק לבוא לעזרת חברות בוני הבתים מכבר בהלואה 2280 £ במשך חמש שנים. באפן שתשיב לכם במשך שלש עשרה שנה. ואולם יום יום יבואו אלי אנשים שונים אשר כבר נשתקעו בבנין וגם נשתקעו בחובות ואין לאל ידם לפדות נחלתם כי הרבית אוכלת בהם, והם מטרידים אותי שאשתדל אצל הועד שיתן להם הסכום כנגד חובותיהם בהלואה בלא רבית או עכ”פ ברבית מועטה כדי שתמצא ידם לצאת חפשי מן הקולר התלוי על צואריהם מבלי שיהיו אנוסים למכר את נחלתם אשר עמלו ויגעו בה. מובן מאליו כי תשובתי לאנשים הללו היתה כי אין לאל ידי להציע חפצם לפני הועד באשר אין זה מגמתם לעשות בירושלם עסקי בנק, ואם יאמרו לעשות זאת לאחד או לשנים אין לדבר סוף. אולם בראותי צרת נפשם בהתחננם אלי עלה על לבי ענין אחד אשר אולי יהיה להם לישועה, והנני מציע זה לפני הועד לא בתורת הצעה מוחלטת כ"א בתורת שאלה אם יש לה מקום לצאת אל הפועל.

כפי שראיתי והתבוננתי בנוגע לבתי ירושלם וחצרותיה, ראיתי עפ“י רוב הכנסתם 5% לשנה מכפי שוים, ובכ”ז ישתדל כל אחד לפי כחו לבנות או לקנות בית למדור בפני עצמו, יען כי קשה להם מאד הטלטול בכל שנה, גם יען אין לבעל הכיס מקום בטוח לתת כספו בהלואה, וטוב לו אם עכ"פ ישא לו כספו הפרי המועט הזה. כללו של דבר, בית בירושלם בערך המחיר ההוא הוא סחורה שיש עליה קופצים הרבה בכל יום, ובהיות הדבר כך אמרתי בלבי אולי עסק הגון הוא לפני אחד הבנקים העוסק בהלואות ממין של אפוטיקיאות של בתים על מנת שישלמו הקרן והרבית ביחד לאט לאט במשך שנים במספר ידוע, אולי הגון לפניו למלא ידי אגענט אחד שיתן בהלואה ממון על אפנים כאלה גם בירושלם? לפי דעתי יוכל הבנק להיות בטוח לעשות כאן עסקים טובים אם רק ימלא בזה ידי איש ישר וזהיר אשר לא יכניס עצמו בשפּקולציות נפרזות וילך דרכו לבטח, והנה אם הדבר הזה הוא אפשרי במציאות הרי זה – לפי דעתי – יכנס בכלל המטרה שהציג לו הועד להשתדל למצא בנק כזה ולבוא עמו בברית להוציא הדבר מכח אל הפעל, ובזה ירימו קרן ישראל ותשבנה הרבה נחלאות העומדות להשתקע בידי גויים ליד בעליהן הישראלים. ויש לי להעיר בענין הזה כי במדינה הזאת ואפן בנינה אין שום מקום לאחריות מִדְלֵיקה כי הבתים בנויים אבנים מהמסד ועד הטפחות, אך לעומת זה יש חשש מפולת בבתים אשר בתוך העיר מפני שלפעמים היסודות אינם מגיעים עד קרקע בתולה או עד סלע איתן. ואולם הלא הדברים הללו מסורים בידי ארכיטעקט מנוסה ומלומד, וכל בית שימצא בו חשש כזה לא יקבלוהו באפותיקי.


פברואר 27.

המכתב הכתוב למעלה הכינותיו לשלחו ביומו, אך מסבת הקאראנטין שבאלכסנדריה נשחתו אורחות הפוסטען, וע“כ נשאר תחת ידי עד היום, ובינתים נתחדש ענין נכבד אשר חשבתי לחובה להודיעהו לאלופי הועד שיחיו. – חברת המסיונרים הרה חלה גם ילדה רעיון מסוכן מאד ליהדות אשר באה”ק עפ“י עצת הד”ר טשפלין נאותה החברה ההיא ליסד בירושלם בתי חנוך יתומים לנערים מבני העברים להאכילם ולהלבישם ולהנעילם, וללמדם למודי היהדות, ולמודי חול ע“י מורים עברים וכל הכלכלה תהיה בכשרות. הדבר הזה הרגיז את הרבנים הספרדים מכסאותם, בראותם כי המיסיונרים אומרים ועושים ונכונים הם להוציא את הרעיון אל הפועל בזמן קרוב, ובידעם היטב כי המסיונרים לא לשם אהבת הבריות הכללית עושים מעשיהם, כ”א כל מעינם וחפצם לצודד נפשות תמימות להסיר לבן מאחרי אלוקי אבותיהן. ומראותם את הנולד כי ע“י ההצעה ההיא – עצה עמוקה משאול – תעלה חו”ש מחשבתם בידם, באשר השכילו למצא את האמצעי הגורר לעניים הרבים והרעבים אשר ישנם כאן היותר הגון לתכליתם, והוא – הלחם – ע“כ התעוררו, ואתמול התאספו יחד בבית־ועדם וקראו גם לי לשבת אתם, ותכלית קריאתם אותי היא להציע לפני כי חפצם להכין בית יתומים כזה על טהרת הקדש, ושאלוני אם אהיה נאות לתת יד להם להציע לפני הועד הי”ו להסב את הכף לתכלית זו. ואני השבתי להם כי אם יבואו בעצה אחת עם האשכנזים נכון אני למלא משאלתם, אולם כל זמן שאין כאן הסכמה בין כל הצדדים, דומה אנכי כי הועד שכל מגמתו להקים שם וזכר להשר מונטיפיורי לא יאות להקים תחת מצבת־זכרון – סלע מחלוקת אשר שתי הכתות תנפצנה ראשיהן אליו. ומכל מקום יעצתי להם לפנות בבקשה זו אל “חברת כל ישראל חברים” בפריז, ואל חברת “אגדת אחים” בלונדון אשר החליטו באספת הקאנגרעס בקיץ העבר להקים בית יתומים כזה בארץ הקדש, וגמרו אומר ליסדו ביפו בשביל להמלט מן המחלוקת. ועתה כי חכמי ספרד ורבניה יבקשום להעתיקו ירושלמה דומה אני כי יעתרו להם.

הנ"ל


מכתב י"א

ב“ה, – 10 אלול תרל”ט, ירושלם.

כבוד ידידי ועמו הרב הגביר החכם המפורסם רב חסד ואוהב הבריות כש“ת מר מיכאל ערלאנגער נ”י.

כשבאתי הנה במלאכות הועד למזכרת מונטיפיורי הי“ו לתור את הארץ ולראות אם אפשר לתת פרנסה למקצת אחב”י ע“י איזו עבודה ומלאכה, התבוננתי בכל ענפי האינדוסטריה שיש להם תקוה לשגשג בארץ ומצאתי כי מלאכת הלבנים לכסוי הגגות היא אחת מהם. ובחזרי אחרי אמנים היודעים במלאכה הזו, וידעתי כי איש אחד מירושלם, א. גרינברג לומד במלאכה ההיא על בוריה בפאריז, בבית המלאכה לכלי־חרש אשר לאדון מיללער, וכי ידידי וש”ב הרה“ח הנכבד מו”ה דוד זאבלאדווסקי מביאליסטוק מרוסיה המתעכב בפריז לרגלי משפּט רבינאויץ גארפינקעל הידוע מכיר את האיש גרינברג וטיבו, מהרתי לכתב לידידי לשאלו. והנה היתה תשובתו אלי מלאה תהלת האיש גרינברג באמרו כי חקר ודרש אצל בעל בית המלאכה האדון מיללער ואצל הדירעקטור של הפאבריק ויהללו את גרינברג לפניו כי שוקד הוא במלאכתו ויודע אותה על בוריה, והוא חרוץ וזריז ולא נמצאו בו עול והתרשלות כל אותם הימים שהוא עובד עמהם. ועפ“י העדות הזו הנאמנה עלי גמרתי אומר להפקיד בידי הא' גרינברג את הנהלת המלאכה וכתבתי להא' זאבלאדווסקי כי יגיד להא' גרינברג אשר אם יש את נפשו לקבל המשרה הנ”ל על עצמו בבואו הנה, הנני נכון להפקידה בידו על יסוד של התנאים האלה: –

א) הנני מטיל עכשו לע"ע בכיס העסק הזה לא יותר ממאה וחמשים £ ושכר ה' גרינברג יהיה כל הריוח מהעסק ההוא.

ב) אם יתרחב העסק אי"ה ויהיה דרוש להטיל בו עוד כסף, אז הברירה בידי לשנות את התנאי הראשון ולקבע לה' גרינברג שכר קצוב כפי הראוי למלאכתו.

ג) העסק עצמו יהיה על שם “הועד”, ואני אהיה המוציא והמביא והמנהל את החשבונות, אני אקנה החמרים ואשלם לפועלים. הסחורה הגמורה תהיה תחת ידי, ואני אמכרה ואין לו לה' גרינברג להכניס ראשו בזה כלל, כ"א יבוא על שכרו (היינו בריוח), בסוף כל שלושה חדשים כפי שיראה מתוך הפנקסים.

ד) אם אראה כי אין ברכה בעסק חו"ש, והקרן הולכת לאבוד, אז הרשות בידי לפסק את העסק, ואין לו לה' גרינברג עלי שום תלונה של שבת ופגם.

ה) כל דברי הברית יש להם תוקף ועוז משך חמש שנים מיום התחלת העסק.

במכתבו מיום ה' אוגוסט ש“ז הודיעני ה' זבלאדווסקי, כי ה' גרינברג נאות לתנאים הללו ועומד הנהו לשוב ירושלמה. אלא שמבקש ממני כי אשלח לו סך 1200 פראנק לפאריז לידי איש אשר הנני בוטח בו לקנות המכונות (מאשינען) והחומרים הצריכים לו למלאכה הזו ולשלחם לידו לפקודתו, ויען כי הא' זאבלאדאווסקי עומד הכן על דרכו לשוב לרוסיה, ע”כ יתן לי עצתו לשלוח הכסף ליד האדון הנכבד לעווין המזכיר הכללי של חברת כי“ח, וכפי דברי הא' זאבלאדאווסקי יקבל עליו הא’הנ”ל את הטורח בלי קבלת פרס, ואולם מאשר לא ידעתי את האיש ההוא בחרתי לי לפנות אל מע“ל אשר זכיתי לקבל פניו בירושלם, והנני שולח לו את הסך הנ”ל על שמו. וזה יהיה משפט הכסף:

א) לקנות בו מכבש, – פרעססע – הצריך למלאכה ההיא עם מיני דפוסים – פארמען – שונים אשר מחירם עד יפו יעלה ערך 1100 פראנק. ביחס למכבש הזה הנני להעיר את מע“ל כי קבלתי קאטאלאג מפאבריקאנט אחד בארץ גרמניה ושמו………. והוא עושה מכבשים ללבנים ול”טארף" ושם נמצא מכבש ללבנים חצי־יבשים, ותבניתו היא כמכבש אשר תאר לפני האדון זאבלאדאווסקי בשם גרינברג. אלא שהמכבש הגרמני עושה מלאכתו ע“י מחלצים (העבעל) של יד והפארמא ע”י שרויבע ויָתֵר הוא המכבש הגרמני על הפאריזי בכשרון עבודת הכמות. כי בעוד שהפאריזי לא יעשה כי אם כשלשת אלפים לבנים בכל יום, הגרמני יש בכחו להוציא 12000, ורק איש אחד עוסק עמו. ובכל זאת אין מחירו כ“א 275 מארק, 330 פראנק. והנה שלחתי תבנית המכבש ההוא לה' זאבלאדאווסקי והשיב לי בשם גרינברג, כי אין המכבש הזה כשר למלאכת לבני הגגות הנעשים בבית־מלאכת מיללער עפ”י המצאה חדשה. והנה אני מקטני אמנה הנני בפנה זו, כי לפי דעתי מלבד ההבדל שבין המחלצים והשרויבע, תכונת שני המכבשים אחת היא. וע“כ בקשתי מאדוני להגיד לה' גרינברג לבלי יבהל ברוחו להוציא דמים יקרים על המכבש בטרם התישב בדבר היטב בינו לבין עצמו ועם הדירקטור של הפאבריק שהוא עושה עמו. וגם על זה יעיר נא אדוני זאת לה' גרינברג כי הרעפים הנהוגים כאן המה רעפי מארסילייא הנמכרים ביפו במחיר 200 פר' כל אלף ועדיין מעטים המה המשתמשים בהם לרוב יקרותם. ולאשר כי חפצי הוא לתת מהלכים לרעפים הללו גם לאלה שאנוסים לקמץ בהוצאות הבנין, ע”כ צריכים להשתדל להוריד מן המחיר הנהוג הרבה. והנה ה' זאבלאדאווסקי מודיעני כי מחיר רעפי פאריז הוא 200 פר' ממקומם בלי איכות ההמצאה היא הסבה לעלוי המחיר. ולכן לפי דעתי לא תכון ההמצאה ההיא בשביל ירושלם אשר תשמיש הרעפים עדיין מועט מאד בה, ויתר דרוש לחפצנו להשתדל בהוזלת המחיר מאשר ליפות את הסחורה, ומוטב לנו להחזיק בשטת מרסיליה אשר המכבש הגרמני ראוי הוא לחפצה. ואפשר שימצא אדוני הזדמנות לדבר בעצמו עם ה' מיללער או עם המנהל שלו על אודות הדבר ההוא ואחזיק לו טובה הרבה. והיה אם אחרי עיון וישוב הדעת יעלה לו כי נחוץ לקנות את המכבש הפאריזי ועשה אדוני כטוב בעיניו.

ב) למכבש הזה עוד נצרך כששה דפוסים שונים, וגם על זה הנני להעיר אזני אדוני כי יגיד לה' גרינברג אשר יצוה לפתח על הדפוסים את הפירמה של “הועד” כמודפס למעלה על הגליון הזה. –

ג) שני צילינדער מאשינען לטחון בה את החומר. – ועל זה אעיר את אזני אדוני כי לפי דעתי המכונות האלו מיותרות כאן מפני שהחמר שישנו פה מעורב בו מערגעל ואבני סיד, אשר ע“כ לא יצלח למלאכה בטרם שיצלילו אותו (שלימען), כלומר שיתנו החומר בתחלה בכלי גדול של מים עד שימס והיה לבלילה רכה (איין דינער בריי) וישקעו המערגעל ואבני הסיד למטה, ופותקים את הטיט הנרוק הצרוף לכלי אחר ומניחים אותו להשקע, ואז יצלח למלאכה, ולפי זה מכונת הטחינה אך למותר, כי ע”י ההמסה יתבולל החומר היטב היטב ביתר שאת מאשר יש בכוח מכונה לעשות. ואולם אם אחרי ישוב הדעת יראה אדוני כי טעיתי בהשערתי, אז הנני מסכים לקנות גם את המכונות הללו.

ד) חבית אחת של קוניא גלאזור ושאר דברים קטנים הדרושים לחפץ המלאכה.

לפי דברי ה' גרינברג יעלו כל אלה לסך 2000 פראנק, אלא שה' מיללער הבטיח לה' גרינברג לתת לו את המכונות בהקפה של 1000 פראנק, והנה יסלח אדוני כי אטרידו בדבר הזה, כי אמנם מאשר יודע אני כי לא חפץ בחובתה של ארצנו הקדושה, חשבתי כי הטרחה ההיא תהיה לו לעונג. ואם לא יחפוץ אדוני עכ"פ לטפל בזה, הנני מחלה פניו למסור הדברים להא' לעווין אשר לפי דברי הא' זאבלאדאווסקי יקבל הדבר על עצמו בטח. האדרעסע של הא' גרינברג היא: ……………

בהשעני על חסדו של אדוני הנני גומר מכתבי ומברכו בכו"ח טובה, בשנה מבורכת כחפצו וכחפץ מוקירו ומכבדו כערכו הרב.

נא לבלי לתת אמון בה' גרינברג בעניני ממון מאומה. וכל החומר ישולח על שמי דוקא ליפו באמצעות מי שאדוני בוטח בו, או יותר טוב לשמו של אמזאליג סגן־הקונסול של ממלכת בריטניה. כדי לפטר אותן מן המכס.


מכתב י"ב

כבוד הרב הגביר החכם הנכבד דורש טובת עמו מו"ה מיכאל ערלאנגער.

מכתביו השנים מן 17 – 31 אוקטובר קבלתי לנכון צמודים יחד. ירשני נא אדוני להביע לו, בטרם אדבר דברי, תודתי הנאמנה ע"ד הטורח אשר קבל עליו בדבר עניני להוציאו אל הפועל כאלו היה מושבע ועומד לכך. בלי שום גוזמא וחלקלקות אומר כי אני רואה בזה סימן טובת לבבו ואהבתו לבריות במדה גדושה, ומי יתן וממנו יראו אחרים וכן יעשו אשר אולי באמת המה מושבעים ועומדים למלאות חובתם…

ועתה אל המכתבים אפנה ואשיבהו על ראשון ראשון.

בדבר התנאים אשר לפי דברי גרינברג שניתי בם מאשר סדרתים בראשונה, זה לא אמת, לא שניתי מאומה, כ"א פרשתים, באשר במכתבי זאבלאדאווסקי לא הצעתי התנאים אלא הרשמים היסודיים.

בדבר יתרון הכסף אשר ישאל ממני ג“ב על מה ששלחתי, הנני תמה מאד, הלא בפרוש כתב לי ה' זאבלאדאווסקי בשמו כי איננו רוצה כי אם מן 12 עד 15 מאות פראנק וכל מה שיעלה יותר יש לו תקוה להשיג בהלואה מאת האדון מיללער, ולולא כן לא הייתי מתחיל בדבר כי אמנם לא הוקצב מן הועד לעסק הזה כ”א 150 £ = 3750 פראנק, ואם אוציא שני אלפים פראנק על המכונה עצמה, איפה אקח מעות להניע אפני העסק? לא אכחד מאדוני שהנני עתה במבוכה רבה. כי לכתוב שנית אל הועד להוסיף על הקצוב מתירא אני כי אהיה בעיניהם כמתעתע, כי הבטחתים לא אחת ולא שתים אשר הסך הנ“ל די הוא להכנה הראשונה, ואולם אפשר כי בין כך וכך קבל אדוני תשובה מהועד ואהיה אך שמח. אבל ערך האיש ג”ב נפל בעיני, כי זה דרך השוינדלער לתפוש את זולתם במחט של דוכיה תחלה עד שיהיה אנוס אח"כ ללכת אחריהם בעבותות־העגלה.

איך שהוא, הנני מצפה לתשובה ברורה אם מוכרח אנכי לשלוח השאר או לא?

בדבר כתבי ההזמנה שישלח הועד לחכמי ירושלם לבוא לאספה הכללית, יסלח לי אדוני אם אומַר כי הטעם שהעלה מע"ל בידו כנגד זה אינו צודק מכמה טעמים:

א) אם גם נניח שבאמת עשו הרבנים שלא כהוגן בחתמם את ידיהם על המכתב במה“ע העברים, קשה לי להבין מדוע ישא העם עון ראשיהם? – הן כפי השערתי ידובר באספה פה ע”ד הדרכים אשר יאחזו בם להטבת מצב העם, ואדוני בעצמו יודע כמה דעות קדומות (פאהראורטיילע) שוררות באירופה ע“ד ירושלם והעם היושב בה. ואם כן מן הנחוץ הוא שימצאו עכ”פ שם שנים או שלשה אנשים מבני ירושלם בעלי דעה אשר יהיה לאל ידם להפיץ אור בהיר על המבוכה הנבוכה ההיא, ואם הרבנים אינם הגונים בעיניכם להיות לפה לעם א“כ שלחו ההזמנה לעם עצמו ע”י מכה“ע שיבחרו מתוכם ע”פ רוב דעות אנשים הגונים בעיני העם.

ב) “חכמי האשכנזים והספרדים חתמו על דברים שבדו מלבם אנשי בליעל, והם קבלו מידם לה”ר בלי חקירה ודרישה“. הלא אדוני אוהב אמת ולא יחרה אפו, כי אם אומר שהדברים שחתמו עליהם אינם בדויים חלילה מלב אנשי בליעל ולא בלא חקירה ודרישה קבלום. אך למורת רוחי ולמורת כל אוהב עמו ידוע ועומד הוא על פי חקירה ודרישה מדויקת כי כלם אמת בלי שום גוזמא והעדפה. והלא אדוני רואה שראו חכמי ירושלם חובה לעצמם לשלוח שלוחים למקום המעשה ולא לדון עפ”י השמועה לבד. מי שהגזים ומי שגבב דבות הוא “החבצלת” אשר הא' לאב מזכיר חברת כי“ח ראה חובה לעצמו למרות כל אלה להשיב לו תודה על שבזה את שמי ברבים על לא חמס בכפי. מתוך מעשהו של הא' לאב למדתי לדעת כי החברה הנכבדה רואה בי אחד מאויביה, מה אומר ומה אדבר? ה' מצא את עוני, אך הימים יודיעו אי”ה מי המה אויביה? אם איש כמוני הרואה ושופט ב“ה באספקלריה אוביקטיבית או הכותבים ע”מ לקבל שכרם. אין דרכי להתנצל, אבל מחברתי שאני שולח למע"ל בפוסתה הזאת, שיצאה לאור עוד בימים שהופיע נר ההצלחה על ראשי, ולא הייתי תלוי בדעת שום אדם היא תתן עדותה עד כמה אני מחבב את החברה ההיא ועד כמה אני מתפלל בעד קיומה ופריחתה.

בפרק השני של מחברתי השניה יראה מע"ל כי גם העירותי חרבי מתערה להגן בעד החברה ביפו, ואם אמנם שניתי דעתי היום בפנה זו, הוא מפני אשר מה שראיתי בפועל עתה אינני מסכים עם מה שחזה לבי אז.

והנה הרביתי דברים אולי שלא לצורך, כי הלא לא יעלה על לבבי חלילה לחייב את מע“ל באחריות מעשה לאב, אך עכ”פ זה יהיה לאות עד כמה גברו המשפטים הקדומים בפאריז בנוגע לירושלם עד שיתחלף להם איוב באויב ולא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי.

אם נתנה רשות לגלות יואל נא אדוני להודיעני אם יש תקוה לחברת כל ישראל חברים להפר עצת האגגים בבוקארשט אשר יאמרו להתל בכל מלכי הברית בהחלטתם האחרונה.

והנני ידידו ומכבדו כערכו הרם

יחיאל מיכל פינס


מכתב י"ג

ב“ה יום ט”ז שבט תר“מ לפ”ק פעה“ק ירושת”1

כבוד הרב הגביר המפורסם, חכם ודורש טוב לעמו כש“ת מו”ה מיכאל ערלאנגער ני'.

מכתבו מן ה' טבת קבלתי, בו ביום שבא הנה גרינברג, ואתו התודה הנאותה למע“ל על טרחו ועמלו שבשבילם קבלתי ברצון בם מה שפסק עלי ביחס למתן המעות לאיש גרינברג שלא נתרציתי מתחלה. הנני להגיד לו כי לפי דעתי לא צדקו טענות הא' מיללער בזה שאמר כי אין רצונו להיטיב עם ועד מונטיפיורי. הטובה שהיה עושה לא היה נהנה ממנה אלא ג”ב בעצמו, ועדיין הוא צריך לאותה טובה, כי אני אין ביכלתי ממש לתת לעסק הזה יותר מן הסך 150 £. ועתה שמונים £ כבר הלכו לשכר הספינה בעד המכונה, ושכר עגלה לפה עדיין לא ידוע החשבון, אבל בלי ספק יעלו ג“כ לסך 10 £ הוצאות, החומר והדירה ערך 20 £ וערך עשר £ יקח ג”כ עד התחלת המלאכה. לא נשאר אפוא להתחלת העסק כ"א ערך ארבעים £ וטרם ידעתי אם יפטרוני מתשלום המכס מה שיעלה לערך 8 £ ועתה במה ראשית לי לנהל את העסק עצמו?

והנה אם אמנם הדברים האלה אינם ענין לכאן יען לא נכחד ממני כי עתה לא יתעשת ה' מיללער לקיים הבטחתו, אבל תנם למקום אחר. הנני בא בהצעה לפני מע“ל אולי תעתר חברת כי”ח, ואולי תהיה מצדה לעזר לכהפ“ח בחמשים £ לדבר הזה. האיש ג”ב ספּר לי כי ברצונה של החברה היה לכונן בעצמה את הדבר הזה על ידו, אבל היא נסוגה אחור באשר לא יקרא העסק על שמה, אם אמת הדברים ואם לא. עכ“פ אני הנני מגלה דעתי בזה, כי אנער חצני מן הכבוד להקרא העסק על שם ועד מונטיפיורי, והנני מסכים שיקרא על שם חכי”ח בעזרת הועד של מונטיפיורי. כי לפי דעתי אין הכבוד בקריאת השם, כ“א במעשה עצמו, ודי לי ולהועד אם בעזרתנו יצא הדבר לפועל. והנה אדוני אשר החל בדבר מצוה כן ישים לבו לגמרה. כי אמנם אם לא תבוא עזרה לה' ג”ב מאיזה צד, אהיה מוכרח לכפות אותו שיקבל שותף לעסק, כי לא אוכל לראות בבלע כל ממון הועד מבלי שום תועלת. וזה לא טוב לפניו מכמה פנים.

הפאליסטא של המכונה עדיין לא קבלתי והנני מחכה אליה בכל פוסטה שתבוא.

בדבר ה' לאב הנני להגיד לו מה שספּר לי אחד מאוהביו ורעיו של ה‘…. מו"ל ….., כי האדון לאב כתב מכתב להא’… להודות לו על כי פגע בכבודי באחד מגליונות מכה“ע שלו. ויען כי נכרו לי דבריו כדברי אמת על כן התלוננתי ע”ז באזני מע"ל.

והנני חותם מכתבי עוד הפעם בתודה וברכה לאדוני, ותקותי כי יעשה מה שבידו בדבר אשר שאלתי ממנו.

הנני מוקירו ומכבדו

יחיאל מיכל פינס

– אם יש לו פנאי יואיל נא להודיעני משפטו על דבר מחברתי אשר בטח כבר קבלה, כי משפט חכם כמותו יקר לי מאד.


מכתב י"ד

ב“ה, יום 20 שבט תר”מ לפ“ק פעה”ק ירושלם ת"ו.

כבוד ש“ב ידידי הרב הגביר המפורסם חו”צ עומד בפרץ וכו' מוה"ר דוד זאבלאדאווסקי ני'

מכתבו מן יום ח“י טבת קבלתי בו ביום שבא ג”ב לכאן. האומנם הפרזתם על המדה לתת לאיש ג“ב 2692 פראנק להוצאותיו, בכ”ז אינני מונע את עצמי מלהאציל למע“ל תודה על השתדלותו בעסק בכלל, והנני מקוה כי כאשר התחיל במצוה כן יגמר להשתדל אצל חברת כי”ח אשר תאציל גם היא מקופתה ערך 50 £ לעסק הנ“ל. כי בלי עזרה כזו, איני רואה איך יעלה בידי גרינברג להכין העסק על מכונו, מאה ועשרים הפֿונטים או יותר תאכלנה ההכנות לעסק והעסק עצמו מה תהא עליו? וכבר כתבתי בנדון זה למר ערלנגער ומידו אבקש כי יתיעץ עם הא' הנ”ל בזה ויודיעני בהקדם מכל אשר יגמר בדעתכם.

הנני מצפה למכתבו הארוך.

ידידו ש"ב הדורש שלומו

יחיאל מיכל פינס


 

מַאֲמָרִים בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תרל“ה – תרמ”ד)


א. על דבר ישוּבה של ארץ ישראל

אחרי כי קצה נפשי בעולת התמיד העשויה לפני קוראי “הלבנון” ע“י דורשי טוב לעמם, מדי שבוע בשבוע: הגיונים ודברים שנאמר ונשנו וחזרו ונאמרו ע”ד טובתם של ישראל מבלי שיסבבו שום רגש והתעוררות להוציאם מכלל מחשבה לכלל מעשה14, התחדשה רוחי בקרבי בראותי שאלה אחרת, שאלת “תקונם של יושבי א”י" מוגשת לפנינו לשאת ולתת בה. השאלה ההיא אינה נופלת בחשיבותה ומעלתה מכל רעותיה העוסקות בתקונם של ישראל בכלל, אולם אם נועדה היא גם לגורלן: לקום לעולם ענין לפלפל בו מבלי צאת לפעולות אדם או היא תבוכר על פניהן לבוא לכלל מעשה ותושיה, מי יוכל להגיד מראש? אנו אין אנו בני חורין מנסות דבר ועצה הלום, ואם ראינו ונסינו כי כמעט אין תקוה לכונן דבר גדול ונכבד באומה מפאת פרוד הדעות ופזור הנפשות לא יפול לבבנו עלינו, כי חובה היא על כל אדם אשר יהין לעלות אל חפץ גדול ונעלה לאמץ לבו מבלי להבהל מבחינות בלתי מצליחות ותקות נכזבות. אם נסה דבר ולא הצליח, לא יאמר נואש, אך ברוח כביר וארך רוח יחל מלאכתו מראשיתה, ואנו האם אין חפצנו גדול ונכבד מאד בענין שיהיה כדאי לבחינה ונסיון? האם מגמתנו שמה לה למטרה ענין קל ופחות מהתחדשות כבוד האומה? מדוע לא נחלץ חושים בסבלנות ורצון עז למצוא הדרך העולה למטרה ההיא?

הדבר אשר עוררני עתה לדבר הוא מכתבו של הכותב הנכבד מלונדון אשר הפיק רצון ממני מאד. לא אוכל לכחד כי נפלגים אנו בדעותנו ע“ד תכלית ישיבת הארץ, אבל ביתר שאת דעותינו מתאימות בדבר איכות האמצעים אשר על פיהם נתקן את הישוב באופן מרוצה לשנינו. הכותב הנכבד הזה הנהו מבעלי ההשקפה הנזירית המחבבים את הרעיון הידוע אשר מיום שחרב בית המקדש עלתה היהדות וישבה לה תחת כסא הכבוד, ותפר בריתה את החיים המדיניים. כל מגמתם של אלו לעשות את ירושלים בית מקלט לנזירים ומתבודדים הפורשים עצמם מחיי שעה לחיי עולם, ואולם אני ככל בעלי ההשקפה המדינית, לבי נוהה לראות את ירושלים ביפיה כאחת מבנות אירופה המהוללות, בפשטה מעליה מעיל הנזירות ופניה הזעומים, ובלבשה לבנים ופנים צוהלים להיות קריה עליזה, עיר הומיה, סחר גוים ומושב החכמה וחרושת המעשה. דרכי ציון האבלות, שדמותיה השוממות, וחורבותיה אשר היו למעון תנים ובנות יענה, כרקב המה בעצמותי ונפשי מתאוה לחזות בנועם אדמת הקודש בשובה לפרוח כגן עדן ולהצמיח גפני ברכה ושדי תבואה, לא לערבים הללו, אך לבניה אסירי התקוה אשר מאפסי ארץ אליה ינהרו לפקדה לעֹבדה ולשמרה. אמנם אם נפלגים אנו בדעותינו, עכ”פ שנינו מודים שאי אפשר לרעיון לבו של כל אחד להמלא בעצם תומו. אני בכל התלהבותי בעד השקפתי, לא נפתה לבי להאמין כי רוב אחב“י יחשבו ויהגו כמוני אם אמנם כבר הגיע האביב ושמש אהבת הבריות החלה לשלוח קרניה המחממות להחיות לב נדכאים ולחדש ששון ותקוה בלב חברת האדם הכללית, לא נכחד ממני כי עד היום לא רב כחן לשבר עזוז יד הקרח הנורא אשר הפך לקפאון את לב האומה הישראלית והפיל תרדמה עזה על רגשותיה הלאומיים משך ימי חורף ארוך של אלפים שנות גלות ומצוקות ועוד יעלו עשבים בלחיינו בטרם ימס הקרח הזה ותשובנה ההרגשות האלה לתחיה ולפעולה כאשר היו בימי נעוריהן כאשר פרח ישראל ביפיו וגבורתו וקיומו בפ”ע. גם בעלי ההשקפה הנזירית יודעים ומכירים שאין ספוק בידם לעשות את ירושלים לבית נזירים כתבנית בתי הנזירים של העמים האחרים אשר להם נכסים ונחלות ורכוש רב לפרנסת הוצאותיהם. קופת א“י לא השפיעה מימיה כדי ספוק פרנסה מצומצמת ליראים וחרדים המסתופפים בעיר הקודש, וכל שכן עתה אשר מיום ליום היא הולכת ומתדלדלת, והמקבלים הולכים ומתרבים ואנשי אמת ימעטו וחלול ה' מתרבה. לסבות אלה הסכימו בעלי שתי ההשקפות, כי באה העת ליושבי אדמת הקודש לצאת משעבוד “נהמא דכסופא” ולשלוח ידם בעבודה ובעמל כפים מבלי הפנות לבם מחיי עולם ודבקות באלהות. להשגת התכלית הנרצה הזאת, אין טוב בעינינו משמוע לעצת הנכבד מלונדון לתת מסחר תשמישי קדושה בידי יושבי אדמת הקודש הללו, אם שלא נוכל לקבל עצתו זאת בצביונה ובצורתה, לאשר הכותב הנכבד הזה לא שם לבו לבחון אשר המלאכות המנויות מצדו רובן הן מאלה שהתפללו אנשי כה”ג עליהן שלא תעשֵרנה את בעליהן, ותפלתם עשתה כפלים, עד כי גם לחם צר לא תספקנה להם, ומה זה הוא נותן לפני עשרת אלפים איש? אולם דיינו שמצאנו המטרה שאליה שאפנו, ואם לא טובו בעינינו המלאכות שהוא נותן לפנינו, הלא בנקל נמצא אחרות כמתכונתן אשר שכר רב כרוך בעקבותיהן.

גם למלאכה אחת מן המנויות ממנו, יש לשים לב, והיא מלאכת גדול האתרוגים ומכירתם. הענין הזה כדאי הוא לעיין בו גם מסבה אחרת. הנה זה איזה שנים, שהיונים בעלי גנות האתרוגים, באו בעצה אחת לבצוע בצע ממדת חביבת המצות המסוגלה לנו ולהעלות מחיר האתרוגים משנה לשנה, עד כי בשנה האחרונה הגדילו לעשות באופן מבהיל מאד, ועוררו עליהם חרון אף גדול. כל ישראל לבשו קנאות, והתגעשו כי חרה להם, והרב המו"ל את הלבנון יצא המערכה במאמר מחוכם לפרוץ קשר הרשעים האומרים לנצל את ישראל, ויפץ אור בהיר על כל תהלוכת המסחר הזה ונכלי תרמיותיו, גם מלאו לבו להגיד לכל החסידים והחרדים המהדרים אחרי אתרוגים כשרים בלי כל פקפוק כי אתרוגי איי יון, מאיזה שם שיקרא עליהם, כולם לא יצאו מכלל חשש הרכבה וברכה לבטלה. ואולם שבעת ימי סוכה ושני ימי החג, דים היו לשכך כעס וחמה ולמתק את הדינים, ואך פנה החג פנה איש איש לבצעו ומסחרו, ודבר האתרוגים נשתקע ולא נאמר. ובין כה וכה הימים נודדים, וחג הסוכות ממשמש ובא מחדש, ואם לא נקדם בשנה זו למנוע העול, אזי יש תקוה כי הפעם היונים יחלקו שללנו בלעגם לנו, ואנחנו נחרק שן מבלי הועיל. ולכן הנני שמח מאד כי הביא המקרה בידי לעורר השאלה הזו בעוד מועד, ומבקש אנכי מאת קהל הקוראים לבלתי יעברו עליה בלי משים.

מאת-אלף אתרוגים הבאים מקורפו, ימכרו בטריסטי מדי שנה בשנה, מלבד הבאים משאר האיים, ומלבד הנמכרים במקומם, כל המון האתרוגים הללו עולים בשוים לעשרת אלפים פרחים, ואולם היונים לא נמנעו מקחת חמשה פרחים בעד אתרוג אחד. ועתה צא וחשוב, כי ארבע מאות ותשעים אלף פרחים לקחו בעד האתרוגים עודף על שוים האמתי, בחיי ראשי! כי חרפה היא ליהודים המצוינים במלאכת המסחר, כי יניחו לתגרי היונים להתל בם, ולהערים עליהם במדה גדושה זו. הלא תשמענה אזניכם קוראים יקרים, ארבע מאות ותשעים אלף העדיפו היונים שנה זו, ובשנים הבאות מה יעשו? והון רב כזה אנו משליכים אחרי גונו כדבר אין חפץ בו!! הלא תענו קוראים יקרים, מה בידנו להשיב לנפשנו, כי תשאל חשבון על מעשה פזור הון רב כזה, בעוד אשר תקונים גדולים וחשובים הנחוצים לקיום האומה, פניהם חבושים בטמון ולא יצאו לפעולת אדם מחסרון כסף? מה נענה לאלפי עניים בתוכנו אם ישאלונו מדוע אנו מעלימים עין מהם, ונותנים נפשם טרף למתלעות העוני והרעבון, בעוד שאין אנו חסים על ממוננו להשליכו לפני היונים? ומה תאמרו לי ולכל מי שהוא בשאלו: מה היה לישראל כי אבד כספו ורכושו החביבים לו מאד, כי קנם בדמים, בחרף נפש, ובקללת עלבון חרפות וגדופים, לתת אותם בעד פרי בוסר העומד להמכר בעד גרה אחת? ידעתי אמנם כי רבים ישיבוני: חביבה מצוה בשעתה ולפום יוקרא אגרא. כי כן אמנם כבר השיבו אנשים ידועים להרב הגאון אב“ד דק”ק ראסיין. אך העובדה היא כי האנשים האלה טפשים גמורים, התורה חסה על ממונם של ישראל אפילו במקום מצוה, וכ“ש שאין רצונה שירבו ישראל במחיר המצות במקום שתמצא ידם לקנותם בזול. הלא כשדרש רשב”ג: אשה אחת מביאה קן אחד לכמה לידות ואין השאר עליה חובה (כריתות), כשאמרו חז“ל: אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם (גיטין); כשאמר שמואל לאיש נכרי, אשוו זבינכו (סוכה), וכל הרבנים הגאונים הנוהגים מאז לאסור איסור על מוכרי דגים לשבת לבלי ייקרו השער, הלא כל אלה חלוקים המה על החכמים הידועים, שהשיבו התשובה הנצחת הנזכרת, ואנחנו, לפי דעתי, הלא לאלה עלינו לשמוע, ולא לחסידים שוטים שאין מהם חולה על אבדן ממון ישראל. ואלו ידעתי לכל הפחות שאנו עושים בממוננו מצוה מן המובחר, אולי החרשתי, אבל מה נענה ומה נאמר אם אנו מאבדים את כספנו, ומעלים חרס בידינו? כבר העיר הרב המו”ל במאמרו הנזכר, שכל אתרוגי איי יון לא יצאו מכלל חשש הרכבה, ואני מוסיף עוד להעיד מפי עדים כשרים ונאמנים, אשר ההשגחה על כשרות האתרוגים אין לסמוך עליה כלל. חותם ההכשר מוסר הרב מטריעסט ליד אחיו או בנו, והאנשים האלה ימסרו החותם ליונים עצמם כשיבקשום על ככה… ומעשים בכל שנה הוא, אשר ערך עשרים אלף אתרוגים המורכבים ודאים, לא יזוזו מטריעסט עד שיוכשרו בכלי וד"ל.

והנה להרים המכשול הזה מדרך עמנו, שלש דרכים לפנינו, האחת היא עצת הרב המו“ל נ”י לאסור אסור על אתרוגי קורפו לבלתי יוקחו למצוה, ולתור לנו מקום אחר שממנו נביאם, ועצה הוגנת היא, כי באמת הלא ארצות אזיה ואפריקה הברוכות בשפע הצמחים היפים והיקרים, תשפענה לנו גם אתרוגים מהודרים וכשרים ודאים למכור, בני אזיה ואפריקה עוד לא למדו להוסיף הדר על האתרוגים ע“י מלאכת ההרכבה, והפרי הזה אצלם הנהו לע”ע בצביונו של יוצר בראשית ואין בו שום חשש פסול, גם אין לסגת אחור מפני רחוק המדינות הללו, כי בימינו אלה אשר מסלות הברזל ואניות הקטור מקרבות אפסי ארץ בזרועות עולם, אין מרחק עוד אשר יפרידנו.

השניה, היא מה שאני מציע בזה לפני דעת הקהל, להוציא את המסחר הזה מידי התגרים ולעשותו למונופוליה של הקהלות. לא נכחד ממני, כי המונופוליה בכלל נבאש ריחה בעיני חכמי האיקונומיה המדינית, להיותה גודרת בעד התחרות הסוחרים, ועומדת לשטן בדרך הסתעפות המסחר הכללי, אולם כבר בארתי במקום אחר, שאין למדים בכיוצא כאלה מן הכללות, אם המונופוליה דרכה להזיק בהיותה נתונה בידי תגרים פרטים אשר עיניהם לבצעם ושכרם, הלא תועלתה רבה בהיותה מסורה בידי באין כח הצבור, אשר מגמתם וחפצם טובת הצבור, המה הלא יתנהגו מנהג ישרי לב עם היונים המוכרים מעבר מזה, לבלתי פזר להם יותר מכדי מקחם, וכן עם הקונים הפרטים מעבר מזה לבלתי העלות למו השער יותר מכדי רוח מועט, תחת אשר התחרות הסוחרים שהיתה עד היום לא הגיע תועלתה אלא ליונים המוכרים, אשר בראותם רבוי הקופצים המשתקשקים בחוצות טריעסט, לא נמנעו מהעלות מחיר האתרוגים ככל העולה על רוחם, והקונים גם הם בהיות שאין עיניהם אלא לבצעם, ובהיותם בטוחים שאחב"י מחובבי המצות לא יקפחו את שכרם, לא עמדו על המקח, ולא נשאו ונתנו יותר מדי אך ככל אשר שאלו היונים נענו להם. למוד מעתה, שאלו מסרנו המסחר הזה בידי הקהלות עצמן הדורשות טובת בני עדתן, לא מצאנו כל אלה.

הדרך השלישית היא, למסור המסחר הזה בידי יושבי אדמת הקודש. אדמתנו החביבה מצמיחה עצי הדר למכביר ביפו, חיפה ובכל חבל הים, נמצאים גנות עדן מצמיחות אתרוגים בשפע, ובכל זאת לא פרץ מסחר האתרוגים שמה, מבלי אדע לזה סבה אחרת זולת מה שאחינו יושבי הארץ לא נתנו לבם עד היום להנות מיגיע כפם ומפרי מסחרם15, אולם עתה, באה העת לפקוד את שדה המסחר הזה, לבלתי הבירם עוד, כי יש בכחם לתת יבול ותבואה בהמון, לאחינו המדוכאים שמה, ואם גם ייקר לנו מחיר האתרוגים, הנה עכ"פ לא יעלוהו יותר מן היונים חומדי הבצע, ואנו הלא לא ידאב לבבנו בדעתנו כי לא זרים יבוזו יגיענו, אך אחינו העניים המרודים יתפרנסו ממנו.

שלש דרכים הצעתי לפני דעת הקהל לגדור בעד הפרצה שזכרתי, ואולי תמצאנה עדו כהנה וכהנה טובות מאלה. אני אינני אומר קבלו דעתי, אך אקרא בכח לכל מי שעוסקים עם הצבור לשם שמים, שיתעוררו על השאלה הזו ולא יעברו עליה בשתיקה. החובה על כל מכתבי העתים וסופריהם, בהיותם מופקדים כשומרים על חומת ישראל, להגיד מה שיראו, ולהזהיר את העם, ואל ישיבו את עטם אל נדנו בטרם עשה שליחותו להוציא הדבר לידי פעולה, ואולם אם חובת מה“ע לדבר, הלא חובת הרבנים לעשות. ובפה מלא אומר, כי המכשלה הזאת תחת ידי הרבנים יושבי על מדין, ורק בהם תלוי הדבר, אם אמנם בשאר תקונים שאנו דורשים מידם, יש להם להתנצל ולאמר: גלה כבוד מאתנו, ואין דברינו נשמעים היום, אולם בדבר הזה גם התנצלות זו אין להם, בעה”ב בימינו אלה מסירים אזנם משמוע לקול המצוה עליהם לתת, הלא ביתר שאת ישמעו לו בחפץ לב בצוותו עליהם לבלי תת, ומדוע לא יקבלו עליהם גזרת הרבנים שאין תכליתה אלא לחוס על ממונם? אחת היא על כן אמרתי, אשר אם החרש יחרישו הרבנים לעת כזאת, תהיה לנו זאת לעדה כי בעו"ה נתעותו הדיינים, אין חושש מהם לטובת הצבור, ואין משתתף מהם בצערם של רבים, כי יאהבו מנוחה ועשתות שאנן, וכדי בזיון וקצף! בבקשה מכם לבל תשאו עלי עון על דברי אלה, כי בחומי נפלטו מפי עטי, ומוטב היה להם אפשר שלא נאמרו, אבל עכשיו שנאמרו, פשפשו במעשיכם וראו, אם לא כדברי כן הוא, ותנו דעתכם לתקן המעוות, וביחוד, החובה הזאת מוטלת על בתי דיני הצדק שבווארשוא ובוולינא, כי אל העירות האמהות האלה עיני ישראל תלויות וכמעשיהן יעשו.

קנצי למלים, ואשובה לאשר החילותי לעיין בענין יושבי א"י לתור להם מנוחה ופרנסה בכבוד, באופן שלא יחללו את קדושתם, והנה מצאנו ראינו כי מלאכת גדול האתרוגים ומכירתם, יש בה ממדה זו, באשר נושאה הוא מתשמישי קדושה, אך אם מעט היא להמציא פרנסה לכל המשפחות הדרות שמה, הנה ישנן אתי עוד שתי מלאכות גדולות וטובות ממנה אשר בכחן להיות מעין ברכה וישועה לנפשות מאליפות.

האחת היא מלאכת זכוך השמן. הצרפתים מוציאים שמן מאכל וכמה רבבות בת לשנה, ושמנם ירבו עליו קופצים בכ“מ, מפאת טוב טעמו וזכותו. אולם אצל היהודים החרדים, יבאש ריחו מטעם חשש תערובות שומן חזיר, לא זה המקום ולא זו השעה לבחון עד כמה צדקו החוששים הללו, אך עכ”פ המעשה אמת נצבת שרבים נמנעו לאכול שמן, וינזרו אף מן המטעמים שנתערב בהם שמן ואם אמנם עוד רוב ישראל לא יחושו לכך, ושמן פרובינציה יערב לחכם כמאז, אין ספק אצלי שאין זה אלא מפני שאין שמן כשר זך וצלול נמצא להם, אולם אם אך יעלה בידי יושבי אדמת הקודש לכונן בית מלאכה זכוך השמן בתכונת בתי מלאכה אשר בצרפת וישלחו את שמנם הנה, אין ספק כי כל ישראל החרדים לא יאכלו שמן בלתי זה, המובא מא“י, שאין בו שום חשש תערובות, וכשר הוא לכל הדעות, ואפילו אם יעלה להם השמן הזה ביוקר מעט לא יחוסו על כספם, כדי שלא להמנות בין העברינים, אלא שבאמת אינני רואה שום סבה, מדוע לא יוכלו בני א”י להתחרות עם הצרפתים ולמכור שמנם הזך באותו המחיר עצמו שהללו מוכרים? הלא הזיתים נמצאים בא"י במדה גדושה, וביחוד בארץ הגליל שטובלת בשמן רגליה, ובימים מקדם הוציאה שמן הרבה למצרים ולשאר הארצות, ואם עתה כחש מעשה זית, הלא אין זה אלה בפשע הערבים הפלחים העצלים ואין ספק אצלי אשר אם נתנה לב להרים קרן עבודת הזיתים וגדולם, עד מהרה תענה לנו האדמה את ברכתה ונמצא מאה שערים.

המלאכה השניה, היא מלאכת היין. אם אמנם כי יש לנו יין כשר מהונגריה, וחבל הרהיין, בשפע רב, עכ“ז אחשבה למשפט כי היהודי החרד והאוהב את ארצו הקדושה יבחר לו למצותיו, לקדוש, הבדלה וכוסות, ביין של א”י, ובכרוהו על פני כל אחיו. הסבה הקטנה הזו, דיה לתת מהלכים למסחר היין מא“י בכלל, וכמה אלפים חביות אפשר להן להמכר בחו”ל בריוח.

שתי המלאכות הללו, אם אמנם מלאכות של חולין הן, מכל מקום צד קדושה ומצוה יש בהן, ונאה ויאה לאנשי א“י להתעסק בהן מבלי עזוב מקדושתן מאומה. וע”כ זו עצתי, אשר נוכנן חברות מסחריות ע“י אקציות, שזו תהיה מגמתן, לכונן בתי-בד ויקבי יין במדה גסה, ולהכין את השמנים והיינות במלאכת מחשבת, שיהיו טובים וערבים בכדי שירבו עליהם קופצים בחו”ל, ותשתדלנה החברות הללו להרחיב גבול מסחריהן באירופה באזיה ובאפריקה ואמריקה, ועל ידי החברות האלה, יושעו כמה אלפים מישראל המחוננים עפר ציון, והיה כל הנותר בציון אשר הקדיש נפשו באמת לתורה ועבודה, קדוש יאמר לו, ויתפרנס מקופת הצדקה בריוח, ויהיה לבו פנוי לעבודת ה' והיה מעשה הצדקה שלום ושלם.

(“הלבנון”, שנה י“א, גליון 35, 36, תרל”ה).


ב. דבר אל מריבי

לרגלי מאמרי “ע”ד ישובה של א“י” התחוללה עלי מלחמה איומה משני העברים, הר“י ליפשיץ מעבר האחד התובע עלבון חברו מצא מקום לגבות את חובו, והר”י ריבלין מעבר השני קנא לציון קנאה גדולה ויכלה כל חצי זעמו בי16. והנה יסלח נא לי ה' ליפשיץ, אם אחשוך תשובתי לעת אחרת כי מלחמת יחיד הוא נלחם ומחלוקתו אינה לשם שמים, ע“כ אין השעה דוחקת. ואולם הר”י ריבלין סופר הכוללות בירושלם תוב“ב, הלא מלחמת ה' הוא נלחם, כי בא אלינו בשם הכלל כלו וכונתו רצויה מבלי שום נגיעה ופניה חלילה. לכן אענהו ראשונה, ולא עוד אלא שסכנת נפשות יש בדבר, כי הר”י ריבלין, כפי הנראה, נבהל מאד מדברי פן אפקדהו גם אותו במספר החולים, ואכפה עליו ההר כגיגית להשקותו סמי מרפא מרים, למען יתעמל ויזיע, וע“כ חובתי למהר להרגיע רוחו ולהבטיחו כי חלילה לי ממחשבה כזו. עוד זכור אזכרהו, גם ידעתי גם שמעתי כי ת”ל שמן חלקו, ואיננו זקוק לתרופות; אבל זולתו הלא נמצאים בירושלים בעו“ה חולים לאלפים שלא עלה עליהם הגורל, להולד במזל כוכב, ונגזר עליהם להיות חייהם תלואים להם מנגד, בצפיתם יום יום לקבל מנת החלוקה והקדימה וחלוקות קטנות וכיו”ב מידי הרבנים וסופריהם; אל האמללים הללו נפשי הומה באמת, וידעתי מאד כי המה עומדים ומוכנים לקבל עליהם כל יד עמל ויגיעת בשר ונפש למען יפקיעו נפשם מידי שעבוד לחם העצבים, ויסלקו ידיהם מן המחלוקות והמריבות והקטטות המתחדשות עליהם יום יום; למענם רחש לבי דבר טוב, ואמרתי מה שאמרתי, ואם ה' ריבלין לא ימצא חפץ בדברי לא יפול לבו עליו כמובן…

והנה לא אשים לב אל מחציתו הראשונה של מאמר הר“י ריבלין כי אין כבודי להשיב על דברי להג ועזות הראויים למי שאמרם – כלומר: למי שיודע ומכוון שמקומו מכבדהו – ואמנם אסורה נא ואראה גופן של תשובותיו, עד כמה יש בהן ממש. הנה ה' ריבלין יחוה דעתו, כי אין תקוה למסחר האתרוגים אשר יתן שכר טוב לעמלים בו, והוא הדין בזכוך השמן ועשיית היין, וראיותיו הלא הן עדים חיים וקיימים אשר שלחו ידם במסחרים הללו, ויצאו בנקיון שנים. קורא יקר! אלמלי ידעו בני א”י דרכי המסחר, והיו מתנהגים באתרוגיהם מנהג סוחרים מובקהים, גם אז לא הייתי מתפלא על כי לא יכלו לעמוד לפני אתרוגי קורפו המהודרים, בשעה שהיו נמכרים בזול. עאכו“כ שלא ראו ברכה בהיותם מתנהגים מנהג חזרה על הפתחים בכבוד! הלא כך סוחרי ירושלים עושים: מי שיש לו קרוב או מודע בחו”ל שהוא עשיר, אע“פ שהוא בנקיר פאבריקאנט או סוחר עצים או קבלן אצל הממשלה, קרובו שבא”י לא יחדל לזכותו במצות מכירת האתרוגים. והנה כבוא האתרוגים מא“י לאיש ההוא אשר רוחו פזורה לכל רוח, ולבו הולך אחרי בעלי משאו ומתנו, אחרי רפסודותיו שהפליגו לים, או אחרי המון עושי המלאכה שצריך להספיק להם עבודה ומזון, האם מניח איפוא כל עסקיו והולך ומטפל במכירת האתרוגים? חלילה, הנה אך לצאת ידי חובתו בוחר לו איזה אתרוגים ושולחם לאיזו שהם בעלי ברית מסחרו, והשאר, אם בעל נפש הוא, ויחוס על ממון קרובו לבלתי הותיר את האתרוגים עד אחרי החג, ימסרם לאחד הסרסרים למכרם בכל מחיר שהוא. זוהי תורת המכירה. ואולם סדר הגבייה כיצד? בוא ואגיד לך. בעלי ברית הגביר אשר שלח להם את האתרוגים למצוה, מקצתם ארכה להם המלחמה הפנימית, אם לבחור באתרוגי א”י או במהודר קורפו, וערב החג בין השמשות גבר עליהם יצרם הטוב וישיבו אתרוג א“י לידי בעליו, מקצתם חשבו כי בן בריתם שלח להם אתרוגיו למנחה, ולא עלה על דעתם כלל לתת לו תשלומים אחרים זולתי תודה, פן יפגעו חלילה בכבודו; ומקצתם אשר אמנם ידעו מפי הנסיון כי בעליהם לא לשם מתנה נתן להם אתרוגים, שכחו ממש להשיב מחירם וכבר נשתקע הדבר, ואין כבודו של העשיר לתבעם. ואולם הסרסור הצליח במכירותיו יותר, המחיר עולה לו בשכרו הוא, שלשים גרה האתרוג מעות מזומנים; אבל – הנה כלה עסקיו ערב החג עם דמדומי חמה, ולא הספיק למסור חשבון לידי בעליו, ובמשך ימי החג כבר נתאכלו המעות, ועכשיו מעיד עליו שמים וארץ שאין לו במה לשלם. כבוא תוצאות החשבון הזה לפני הגביר, ימשוך בכתפיו יקח איזו רו”כ מחפיסתו, וישלח ירושלימה לקרובו, בבקשה ממנו לבלי יוסיף להטרידהו בעסקים כאלה. זה סדורו של מסחר ארץ הישראלי באתרוגים, וכך היא המדה גם במסחר היין והשמן. אך אנו אין לנו אלא כלל גדול: איזהו מסחר שסופו להתקיים? זה שכל המתעסקים בו עושים ע“מ לקבל פרס, ויש להם ממנו הנאה. כיצד? מי שיש לו סחורה ורוצה למוכרה בעיר אחרת, לא ימכרנה לא ע”י קרובו, ולא ע“י מיודעו בתורת החסד, אלא בורר לו תגר מומחה ונאמן, וכורת עמו ברית למוכרה על ידו, ונותן לו שכר טפולו, אם אתה עושה כן, סחורתך תמכר בזמנה ובשויה, ותראה בה סימן ברכה. מעתה הרי יענה ה' ריבלין, האם האנשים שיקחם לראיה נסו לעשות סחורתם בדרך כבושה וסלולה כזו? ידעתי אמנם דבר ישיבני, כי סוחר היין באמת כה עשה, ועשה מיינו אוצר, וכרוז יצא מלפניו בכל מכה”ע: כל מי שרוצה לקנות יבוא ויקנה, ואעפ"כ לא היה איש שקנה; אולם באמת גם סוחר היין שגה מאד בבחרו לו עיר אמסטרדם או המבורג לקבוע שם חנותו, אלמלי הביאו לווארשווא או לריגא, בטוח אני כי ימצא עליו קופצים הרבה, ולא עוד אלא שסוחרי היין עצמם יקחוהו ממנו בחפץ לב, ועד מהרה ימצא נתיבות בבית עשירי ישראל, ורבתה עליו הדרישה, אבל בארץ אשכנז מי יפנה אליו להביא יינו משם? אם רוצים אנו לתת מהלכים לסחורה ידועה, עלינו להשתדל להקל השגתה אצל הקונה, כמה שאפשר עד שיצא טבעה בעולם.

הנך רואה קורא יקר, עד כמה צדקו השגותיו של ה' ריבלין על דברי בכלל. אך עוד שאלה קטנה יש לי לשאול מעמו: מה המריצהו להשיב על דברי? האומנם תשובתו בצדו: “יען עליתי על מגדל הלבנון, ובאשר הנני שם הוא”. אולם הן עד היום לא הסכנתי לראותו שומר צעדי רגלי, ונמשך אחרי כצל, ולמה אעמיס עלי חברתו עתה? אכן אם יאמר כי גוף הענין אלצהו לכך, באשר מצא דברי שאינם מכוונים, הלא יסלח לי אם אומר, כי נבהל ברוחו להשיב, בטרם ידע והבין את הנידון אשר לפניו, ואלמלי היה מעיין בדברי בדעת מיושבת היה לו לתת כבוד לשמי ולשבחני, כי כונתי לדעתו. הן בכל מאמרי “ע”ד ישובה של א“י” לא פניתי לי אל בני א“י עצמם לעוררם למלאכה ועבודה שיאחזו בם מאליהם, ידעתי מאד כי האמללים האלה ידיהם אסורות מקצתם בדלות, מקצתם בבלתי יכולת ומקצתם בבלתי רצון ונבצרה מהם להתיר עצמם מן האסורים הללו, ולכן לא אליהם אך אל אחינו בני חו”ל פניתי שיתנו ידם לאחיהם בא“י לחלצם מן המצולה שנשקעו בה. לבני חו”ל אמרתי שיקיימו עליהם לדורותם לבלתי השתמש באתרוגים למצוה זולת באתרוגי א“י, לבני חו”ל אמרתי שייסדו בתי מלאכה לשמן ויין במדה גדולה ובני א“י ימצאו אצלם עבודה, וגם ה' ריבלין פנה לו לבני חו”ל לקנות נחלת שדה וכרם לחלקם לבני א“י ובמה נגרעה עצתי מעצתו? ולא זו בלבד, אלא שמסחר האתרוגים, ע”פ האופנים שאמרתי אני ליסדו, היינו: שתנתן מונופוליה של האתרוגים לבני א"י לבדם, כמעט שיצא מגדר מסחר ובא לכלל חלוקה, כי אין בו עמל ושכרו ודאי ולמה יתמרמר עלי ה' ריבלין? אתמהה!

קודם פטירתו מראה לי ה' ריבלין פנים שוחקות ויעשה שלום לי על מנת שאפר בריתי את המתלוצצים ואחדל לבזות עיר הקודש. קוראים נכבדים. קובלני אני לפניכם על האיש ההוא ומוסר אני דיני לדעת הקהל. הנני עומד על רגלי, יבא מי ויעיד בי, איה מצא במאמרי הנדון שמץ ליצנות או בזיון עיר הקודש? בדברי בעיר הזו אשר אליה משאת נפשי, מעי כחלילים יהמו ולבי שותת דם, ויושביה בקרבה נפשי תנוד להם. כי ידעתי בצערם במה הם מתפרנסים ובמה המה נזונים, אבל חלילה לי להתל בם או לדבר בגנותם, כל כמה ששמעו אזני ולבי יודע מהנעשה בתוך העיר ויושביה, מעולם לא גליתי סודי בתוך קהל ועדה, מפני שכבודם חביב עלי, וגם מפני שלפי דעתי גלוי סוג החדר הוא באמת עון פלילי, גם לוא יראת הרצועה על פני, כי קלקלתו מרובה ותקנתו אינה של כלום. הנה מכתב אחד שכתבתי ביחוד לה' ריבלין, ובו העירותי רגשי לבי מבלי מעצור, כאשר ידבר איש אל רעהו מפה לאוזן, לא ידעתי מה המקרים שעברו עליו עד שנתגלגל ובא לו ליד בעל החבצלת, אשר ראה את המציאה ונפל עליה, והרים מכתבי לנס במכתב עתו מבלי הזכרת שמי עליו, המכתב הזה התגלגל ובא לו גם ב“הלבנון”, והעבודה! שכשראיתיהו מודפס ועומד, נצטערתי מאד על זה, ונוח היה לי שלא נדפס, אע"פ שגם בו לא פגעתי בכבוד יושבי ארץ-ישראל עצמם, אלא שקשים היו בעיני איזה בטויים שנונים שפלט קולמסי ונותנים מקום לטעות. הנה שמעתי דבת רבים מתרעמים עלי, על אמרי

במכתבי ההוא: “כקיתונים של זהב הייתם בעיני בני חו”ל, ועתה אינכם בעיניהם אלא ככדים של חרס מלאים אפר" הדברים הללו נראים קשים כגידים, אך לא מלבי הוצאתי מלים, אני לא אמרתי אלא מה שלמדונו חז“ל: למה דומה ת”ח בפני ע“ה וכו'. והנה לא לבד שלא בזיתי בדברי אלה את יושבי א”י כ“א אדרבא עשיתים לת”ח אשר עליהם לשמור כבודם מכל משמר, לבלתי יתחלל בעיני המון בני חו“ל, אשר סוף כל סוף מהם פרים נמצא. במקום אחר פלט קולמסי הדברים הללו, “עצלים, נרפים, מטילי עצמם על הצבור” זוהי הקריאה שאתם שומעים מכל פנה שאתם פונים. והנה מריבי גזו לראשיה דקרא, ויהי בידם לכלי מפץ לקנטרני בו, ואולם שוטים. שפילו לשסיה דקרא, הלא כל עין תראה, תעידני, כי לא אמרתי את הדברים אלא בשם אחרים. בדברים אלה פניתי אל אנשים ידועים בירושלים, הראשונים לכל דבר מצה ומריבה, ואמרתי להם כי אם יראת ה' נגעה בלבבם, הלא יתנו לב כי במעשיהם הללו גורמים חלול מקדש וקדשיו, וצלליהם מטילים המה על שאר יושבי עיר הקדש, להחזיקם גם אותם בחזקת נרפים ועצלים שאין מוצאים חפץ אלא באינטריגות ומדנים, אע”פ שבאמת יש בהם אנשי חיל הנוהים אחרי עבודה ומלאכה, וקצה נפשם בהתגרויות הנמבזות. עכ“פ שמות הגנאי הללו, לא אנכי בראתים יצרתים אף עשיתים, לא אמרתי להם אלא מה שידברו בם בכל עבר ופנה אנשים זולתי, וזהו קול ההמון ההולך ומתגבר ובולע וכובש כל קולות התבונה ומשפּט היושר השואלים כהלכה שאלה שכבר שאלוה האומללים מני שנות דור ודור: האיש אחד יחטא ועל כל העדה יצא הקצף? אלא במדה שמשנאינו ורודפינו מודדים לנו, מוציאים עלינו שטר ערבות, ומחייבים את הכלל באחריות הפרט, בה במדה מודד המון בני חו”ל לבני א"י ובהדי הוצא לקי עקרבא. והנה אם אומר אדם לחברו מה שמדברים בו או מה שידברו בשוק בעשותו כך וכך, היחשב לו לחטאה? הנה אתי משה בן עמרם, גם הוא הטיח דברים כאלה כלפי מעלה באמרו: ואמרו הגוים וכו' מבלתי יכלת ה' וכו‘. ממנו למדתי, וכמעשהו עשיתי ולא אירא אדם, אבל זולת זה, חלילה לי מבזות עיר הקודש. בכונה רצויה נגשתי אל המלאכה, ובלב טהור כתבתי מה שכתבתי, ואם אולי שגיתי הלא עיני בשר לי, וה’ הטוב יכפר בעדי, אך אלה מחללי קודש בזדון, אלה השמים ירושלים כמרקחה, ויתנו אותה לחרפה ויושביה לגדופים, לא יאבה ה' סלוח להם, הידעת קורא יקר מי המה אלה? הנה כתה אחת ישנה… אבל מוטב אשים מחסום לפי גם הפעם ושלום על ישראל.

(“הלבנון”, שנה י“א, תרל”ה. גליון 50).


ג. ישליו אוהביך, ירושלים!

באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים.

(ש“ע ברכה י”ח).

ידידנו הר"י ליפשיץ ערך למולי את מאמרו “שאלו את שלום ירושלים”, ואני חלילה גם ליל למעול מעל בקדשי השאלות הלאומיות ולעשות לכלי מפץ חרב נוקמת נקם הכבוד המדומה. לכן דרכי אשמור לשאת ולתת בדברים בהשקפה אוביקטיבית, להשיב על השגגות בענין, ולהודות על האמת כהלכה.

אם אמנם כי הר“י ליפשיץ לא הזכיר את שמי אלא על קלקלת בתי הספר שביפו, לא נכחד ממני כי גם דברי ראשית מאמרו למולי כוננו. אני גליתי דעתי במאמרי “על דבר ישובה של ארץ-ישראל” כי לבי לא הולך לשבח את ההשקפה הנזירית, ולעומתי הר”י ליפשיץ הולך ומוכיח כי הפרושים עדי יקר לישראל, וראוי והגון שיבחרו מקומם בירושלים. מבלי שם לב על איזה עוקצים קטנים שהבליעם בנעימה, אענהו כי טעות גדולה טעה בכונתי. מודה אני שאין טוב לאומה שלמה ומסודרה שיפקד בה מקום מפלגה מיוחדת של פרושים, ולא סוף-דבר הפרושים הללו שאינם מניחים מלאכה ומ“מ, אלא מפני שתורתם אומנותם, ואינם מזירים עצמם מן העולם, אלא בשביל ד' אמות של הלכות ומדעים, כי אמנם פרושים כמו אלה שמם אינו נאה להם כלל, כי לא פרשו מדרך ארץ, ואדרבא, הם הם העומדים בראש עסק ישובו של העולם, הם הם המפיחים רוח חיים בגולמים החמריים, ומהם תצא תורה ואורה להאיר מחשכי הרוחות, לעדן את ההרגשות ולהשכיל את הלבבות. לולא הכהנים הללו המקדישים גופם וזמנם לעבודת החכמה והתורה, ומאצילים מהוד קרני חכמתם גם על החברה האנושית בכללה, הגע בעצמך, ההמונים מה תהא עליהם? הלא ישקעו במצולות הפתיות וההבל, לבם יוכה בתמהון. גם שכלם ותבונתם ידעכו, התשוקה מולדת כל פוֹעל, תתקפל תחתיה כאבן שאין לה הופכים, ויחיו חיי בהמה מבלי משים לכל אשר מחוצה להם, זולת לאבוסם, והעולם ישוב לתוהו ובוהו. יפה אמרו חז”ל: תלמידי חכמים אינם נקראים בנים לאומה אלא “בוני” האומה ומיסדיה. אבל גם הפרושים הנזירים אשר התגברה עליהם מחלת המרה, ובוחרים בחיי בדידות והתבוננות מפני נטית לבם לעצבות או להזיה, גם הם מציאותם מוכרחת בכל אומה ולשון, ומכ“ש באומה נדיבה הלקוחה מרוח טהרה הפונה למעלה בדבקות ותיקים. יחידי אנשי סגולה כאלה, גם הם לא יכלו להנזר מן החברה לגמרי, ואם מואסים המה בחברת אנשים העוסקים בחיי שעה, ביתר שאת תשתוקק נפשם להתחבר בקשר החברה לדומים להם ברעיון לבם והלך נפשם, והיו לאגודה ומפלגה בפ”ע, אשר תשמור “חוק לישראל” ויקומו בלילה וירונו שירי דוד ולמוד משניות, וביום הולכים לגמול חסד עם המתים והחיים, לבקר חולים ולנחם אבלים וכיו"ב.

האומנם כי לפי ההשקפה הראשונה אין לעולם צורך במפלגות כאלה הנותנות קטורה באף ההזיה. מ“מ האמת לא כן היא. גם מפלגות מיוחדות כמו אלה, גם בתי מקלט למו – דרושים לאומה המשוכללה בבנינה להשלמת אבריה. הנה ישנם אנשים אשר בימי עלומיהם היו מראשי המשחקים על במת החיים: רדפו בציות והפליגו באניות, עשו עושר, ונחלו כבוד, והרחיבו מעגל מפעליהם עד כי כבשו תחתיהם עולם מלא, אך בא עתם ופקודתם לקחו אחרים, כי הזמן אם כי הוא משרך דרכו, הנה לא ינוח, ולאט לאט ידחה את הישן מפני החדש והזקנה מפני הילדות. גם הפעם הנה דור צעיר מלא כח עלומים הולך וכובש לפניו את הדרך לקחת עמדתו על בימת החיים, ולעולל עלילותיו גם הוא לפי חפצו וטעמו, ושרידי הדור הישן, אשר דורם עלה מסביבם: זה מת, זה העני, זה הזקין, וזה הלך לו למדינת הים, בהותרם לבדם לא יעצרו כח להאבק עוד, ומבלי חמדה, פונים מקום לבאים אחריהם, כאשר גם הבאים לפניהם פנו מקום להם. מן העת ההיא והלאה לא ישמחו עוד בחיי שאון אך המה ימצאו מקום לבלות שמה שארית ימי חיי הבלם במנוחה שאננה, ולהכין נפשם לקראת המות שהם יושבים ומחכים לו, ישנם אנשים אשר החטיאו מטרת חייהם, וכל אשרם עלי אדמות נשבר כשבר נבל יוצרים מרוח מתעה אשר נגעה בהם. תקוה נכזבה, בגד אהבה, מעל רעים, עמל תוהו, ויגיעת שוא, פור פוררו לבם וימלאו כסליהם נקלה ומרורות, וע”כ בשנאה כבושה בלב יפנו עורף לתבל אשר יבצר ממנה עוד להשביעם מטובה ומנעמיה. כעמק הבכא היא בעיניהם, כשדה צלמות מלא קברים. שושניה נהפכו להם לחוחים. זמרת צפריה ליללת אוחים, וכמוכים בתמהון ירוצו אנה ואנה למצוא מנוס ומפלט בקרן זוית שקטה, אשר שמה יחיו לנפשם ויערו רוחם אל מסתתר, רם ונשא וגבוה יותר מעל הבלי העולם, והמונם ושאונם, והוא ישלח להם ארוכתו ממרום לחבוש לבבם הנפצע וימצאו רוחה. ואולם איפוא היא קרן זוית בודדת כזו? גם ישנם אנשים כאלה שמנה אותם הר“י ליפשיץ במאמרו בטוב טעם והשכל, הדורשים עכ”פ תמורה בחייהם, למען מצוא ניחומים בעולמם החדש, תחת כבודם שגלה מהם במסיבות המתהפכות, וישנם גם אלה אשר כל חייהם יגעו ועמלו בתורה, והתפרנסו גם ממנה, ועתה שהזקינו הלא מצוה על כל ישראל לבלתי השליכם לעת הזקנה אלא לפרנסם ולכלכלם בכבוד. ובגלל כל אלה ראוי והגו מאד ליסד קופה של צדקה, אשר תכליתה להקים בתים כאלה שיהיו למחסה ולמסתור לאה העניים המרודים, ואיפה יש מקום יותר ראוי והגון למסד בתים כאלה מאדמת הקודש שבירושלים? העיר ההיא, אשר כאלמנה יושבת ובכה תבכה בלילה גם היא על כבודה כי גלה ממנה, האדמה השוממה אשר צמחה שמיר ושית ונשתה טובה, הדקלים הגבוהים אשר כעצובי רוח יניעו כפותיהם ובקול דממה דקה יספרו להולך אשר ינוח בצלם זכרון ימי מחמדיהם, כל אלה לעורר בלב, רגש תוגה חרישית נעלה ונשגבה, אשר תבוא כצרי לנפש נענה, וכמרפא לשבורי לב. אך במקום כזה המקודש בקדושת האסון, תמצא הנפש נחומים ורוָחה בהשתפכה עליה, ואם נאבה לגמול עם האמללים חסד שלם, הלא חיי רוחם ומשאת נפשם היא הארץ הקדושה.

ולא זו בלבד, אלא גדולה מזו אני מודה, שמפלגת הפרושים הללו לא דיה שהיא מנוס ומפלט לפליטי אנית החיים המטורפת, כי גם טובה רבה צפונה בה אף ליתר האדם שעל פני האדמה, באשר היא משמשת לשמור על הרוח השירי, הרוח האלהי לבלי יסוף מהחיים לרגלי התגברות החומר, כי קוי אור של חסד וענוה הנאצלים ויוצאים מן אגודת חסידים כמוה בוקעים לתוך הלבבות להחיות שמה ההרגשות הנרדמות והשקועות בחומריות להעלותן לעדון ולתקון. ולפי זה הנה המפלגה הזאת היא כתבלין ומלח לאומה אשר תשמור עליה לבלי תעלה באושים; אך אם תבלין היא הלא חלילה לנו לקחת מהם יותר מן המדה פן יקדיחו התבשיל. כמו שהפרישות במדה ידועה וראויה נחוצה לאומה לשמרה מן הרקבון, כן היא מפסדת בהעדיפה מדתה לשפוך על בני האדם רוח חלום והזיה, ותכהו בתמהון לב ורפיון ידים, ותמית בקרבו כל רגש חיים ורגש חמלה ורחמים ותביאהו לידי עניות ממון ודעת. יארכו הדברים, אם אומר לברר כל אלה ולקיים אמיתתם במופתים מן השכל והקבלה, אך דיה לנו ארץ ספרד והאינקוויזיציה שלה להוכיח מן הנסיון שיש לי על מה לסמך.

אבל אע“פ שדברי צודקים מפאת עצמם, מ”מ לא פגעתי בנידון ההוא במאמרי “ע”ד ישובה של א“י” ולא עלתה על דעתי לתת דופי במעשה המשתדלים להפריח מפלגת הפרושים בירושלים, אך פקחתי עיני על אחינו שבחו“ל אשר בהיותם אוכלים כבני אדם, ושותים כבני אדם, ועמלים בישובו של עולם כבני אדם, בכ”ז ההשקפה הנזירית תשתרר עליהם גם השתרר, ותאציל מרוחה על כל עלילותיהם. וכשבא לידי לדבר על אהבת היהודי לארץ ישראל, הראיתי לדעת כי אהבתו חדלה להיות האהבה הטבעית המסוגלה לכל אומה שלמה ובריאה אשר לא נס ליחה ולא כהה אור חייה, אך שבה להיות אהבה מסתורית, אהבה על פי סוד אשר אין ברגשי האהבה יסודה. ומה הפסד באהבה כזו? ישאלני הקורא, אבל יש הפסד והפסד. הנה הרגשה כזו, היא מולדת רוח מוכה מחלה, יש לך אדם אשר טפש כחלב לבו, ואינו מתרגש מאומה, אהבה חמלה וחנינה לא ידע, תענוגי החיים ותענוגי הרוח, כבוד ותהילה כהבל בעיניו, שונא הוא את הבריות ורוחו זרה גם לפרי בטנו, ולא עוד אלא שעוכר גם נפשו ויענה, וכל כך הוא בידי אלה, מפני שגברה עליו חמדת הממון ושעבד כל כחותיו לאליל ההוא, שאל נא פי הרופאים מה משפט האיש ההוא? ויגידו לך כי חולה הנהו, כי התגברה בו תאוה חומרית אחת, ותבלע בו כל רגש ומדה טובה; אולי גם הסוֹמנמבולים (מוכי ירח) בסוד אלוה עלי אהלם, ונר דולק בלבם שהם צופים בו מסוף העולם עד סופו, ויגלו גם המסכה מעל פני העתיד, גם הם נגועי חולי הם. שטת העצבים התרועעה, והרוח מצאה ידה להרפות כבליה מעט ותתרומם למעלה, כללו של דבר, חוקה חקק יוצר בראשית שבאדם הבריא יתלכדו החומר והרוח במדה שוה, ובמזג יפה והרמוניה, וזהו האדם החביב שנברא בצלם. הנה ה' יצר את המלאכים, השכלים הנאצלים, וברא את יצורי האדמה, החומריים המוחלטים, ובכולם לא מצא חפץ להכירם לעמוד לפניו, אלא באדם הזה אשר השמים והארץ התחתנו בו באופן נאה מאד, ומזה אנו למדים, כי גם ההרגשות הטובות והעדינות אין לעולם חפץ בהם, אלא כשיש להן בשר וגידים ועצמות. ואם אמנם מקור מחיתן נגיד ונפיק מתחת כסא הכבוד אך גופן ועצמותן צריכות לבוא מאיתערותא דלתתא, או אז חיות הנה ורבות העלילה, או אז יש תוחלת ותקוה טובה כי תפרחנה ותעלינה מעלה מעלה לברכה בקרב הארץ.

גם בנידון אשר לפנינו יש לנו להשתדל להפך את האהבה לארץ אבותינו לאהבה טבעית ופשוטה, לאהבה תמה וברה, לאהבה שאינה תלויה בדבר, אלא שנובעת ממקור הלב וממעין קדוש שאינו פוסק כאהבת הבן לאמו, ואך אהבה כזו חשובה ורצויה לפני הקב"ה,

תחת אשר נתן לה מטרה שמחוצה לה, ולוא גם המטרה ההיא קדושה היא מצד עצמה, הרי אנו פוגמים בקדושת הרגש ונחללהו. הר“י ליפשיץ יאמר כי “אין פועל חומרי תופס מקום בלב הישראלי לעשותו בחמדה אלא מצד הקדושה הקודמת לו” ואני אומר, לא מצד הקדושה הקודמת לו אלא מצד הקדושה שבו. אך שוא יעמלו הרופאים לתת לאדם חיים על ידי פעולות גיליניזמיות חיצוניות, אם לא יעוררו את כח החיים שבו מתרדמתו, לעולל עלילותיו מתוכו ומעצמו, לולא כח החיים הפנימיים. אך תנועה אנו רואים, תנועה בלי דעת ומטרה, שלפעמים היא גם מזקת ומפסדת. הרי לפנינו הנוכלים ואנשי תרמית, אשר מאז התעוררו בני הגולה למצות קיום מתנות כהונה ע”י דברי הרה“ג ר”צ קאלישער, היה להם הדבר הזה לכלי חפץ, ולנצל בו צלחת קלי דעת, ושן סלע איתן אשר קנו באחת המדבריות, חלקוהו לערוגות מרובעות בעלי ד' אמות, וימכרו לכל בכל בכסף מלא – ערוגה אחת, והקונה שמח מאד כי חלקו בעוה"ב כבר מונח בקופסתו, וכל דאגה רחקה ממנו. כללו של דבר, הנני אומר בפה מלא, כי מעשה המצוה בכונה מסתורית, מביאה לידי מעשה משולל הכונה לגמרי, למעשה מכונה שאין בו רוח חיים. ולא אגור מאומה פן אעיר עלי חשב ומשטמה, כי אנשים ישרי לב ישקלו במאזנים וימצאום צודקים, ואותם האנשים אשר אין בידם לצאת מפניתם ומשפטם על כל דבר, הוא לפי התועלת שבו לנפשם, המה ריב תמיד להם עם כל ענין וחפץ נעלה, אשר יתן מורא בלבם, פן יגרע חלקם, ואך לשוא יעמד איש אם יאמר לסתום פי המקטרגים, בהביאו להם ראיה מן הכתוב והמקובל, כי בכל אופן ימצאו מקום, לתת בו דופי ולקנא קנאה גדולה לשם שמים, כי על כן, מדוע נירא לצאת לקראתם ביד רמה? חלילה לנו להתגרות בהם תחלה, אך אין לכבוש נבואת לבנו בגללם, אם ידענו כי כונתנו טהורה ומחשבתנו רצויה.

עד הנה יצאתי ידי חובתי להגן עלי מפני השגתו של הר“י ליפשיץ הראשונה, ולהשיב חציו אחור, אך עוד מוטל עלי להחזיק מעמד נגד תלונתו השניה, על תתי צדק לפעולת חברת כי”ח ביסדה בתי ספר לעבודת האדמה תחת קולוניות. לפי דברי הר“י ליפשיץ מוטב היה לה לחברה לשוב אחור ממחשבתה ע”ד בתי הספר, ולהוציא לפועל דבר ישיבת הארץ על ידי קולוניה מחמש מאות איש (אתמהה, וזוזי מנין לה? הידע הר“י ליפשיץ כי יסוד קולוניה כזו דורש עכ”פ מיליון פראנק? תחת אשר לא הפרישה להוצאת בית הספר כ"א מאת אלף פראנק בפעם אחת) מילידי הארץ אשר הסכינו לעבודה זו מנעוריהם. עצתו אמנם נכונה, אבל עליו לדעת כי רעיון “ישובה של ארץ” מטרה כפולה לו: א) לגולל מעל ארצנו חרפת השממה והחורבן, ולהשיבה לידי כבודה מאז, ב) לפתוח מעין ישועה כל אחינו האלפים אשר אינם קרואים ומסוגלים כלל לשמור משמרת הפרישות, כחות נפשם מצומצמים, ולבם איננו הולך אחרי סגופים, ובכל זאת השליכום הסבות למקום כזה אשר מוכרחים המה לבלות בו את חייהם בעצלות המביאה לידי שעמום. והנה בעצתו של הר“י ליפשיץ לא נצא ידי חובתנו אלא כנגד הפרט הראשון; אבל עדיין הפרט השני במקומו עומד, ושאלה זו נשאלת גם עתה, מה נעשה לאלה העניים שהורתם ולידתם בקדושת הארץ, ובכל זאת עול גדול הוא שיתפרנסו מן הצדקה המתחלקת מטעם שאמרנו? ולא אם גם נהפוך בזכותם כי אנוסים היו, ועתה אחרי שעברו רוב שנותיהם באין עבודה אי אפשר להם להסכין בה, והרי הם כחולים או כקצוצי ידים ורגלים ועלינו לפרנסם; אבל מה יש לנו צדקה לחנך גם את הבנים הקטנים על ברכי העצלות ושעמום הלב? בגלל הבנים הללו היטיבה החברה מאד ביסדה בית הספר ביפו. היא עשתה את שלה, כי פתחה שער להכניס בו את כל החפץ בעבודה, ואם יושבי הארץ בעטו (?) בטובתה, היא לא חטאה, גם יצאה ידי חובתה לברוא הוריה לאחרים, ואם ה' ליפשיץ אומר, כי לא הצליח חפצה בידה והנערים אשר אספה, זה פנה לו למלאכת-חָרָש וזה למלאכת הנגרים, זה הלך לו לסטמבול, וזה לאדרינופול, אנחנו לא שמענו כזאת, ואדרבה, לפי הידיעות שבאו לנו, הקולוניה הזאת פורחת כנוה-ברכה בארץ ציה, אך לוא גם אמת בפי הרילי”פ, הנה לפי דעתי האשמה תלויה יותר ביושבי ירושלים אשר מאסו (?) בקולוניה הזאת והניאו (?) כל אדם למסור בניו שמה מאשר בקולוניה עצמה. ולא עוד אלא שלא ידעתי כלל מה ראה על ככה לחייבני באחריות ההצלחה של מעשה החברה? הן לא נביא אנכי, ולא בן נביא, ובשעה שכתבתי את הדברים, הלא עוד לא נתפזרו הנערים מבית הספר, ולא אמרתי אלא מה שהיה נראה לי לאמת וטוב, ולא באתי בטרוניה על שום איש, ולא שתי בחלקלקות לשום אדם בעולם. אין לו לדיין אלא לשפוט את המעשים לפי מה שהם צריכים להיות, ולא לפי מה שיתהוו אח“כ באמת, בגלל סבות חיצוניות שאי אפשר לו לראותן מראש. הנה הר”י ליפשיץ גם הוא בדברו בהתיסדות הפרישות בירושלים, תאר לנו את הענין הנכבד ההוא בשרד המליצה, ויעטפהו בענן זהר קודש, אך מה יעשה אם גם אנו נפיץ על הענין ים את הפרושים הקדושים הללו כמו שהם באמת? הלא ערפלי הטוהר יתפזרו, ותמונה אחרת תראה לעינינו אשר לא פללנו, אולם חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי ידעתי תמיד אשר אין המעשה מסכים תמיד עם ההלכה, ובכל זאת איננו מכבה את ההלכה, ואדרבא, עלינו להשתדל לתקן את המעשים לפי חפץ ההלכה בכל מה שנוכל, ואם לא יעלה בידינו בראשונה, חלילה לנו להתיאש, וחובתנו לגשת אל המלאכה מחדש, וע“כ אין אנו בני חורין מתמוך בידי הפרושים, וגם לתמוך בידי החברה הנכבדה בפעולתה כבית ספר, יען כי הפעולה בפני עצמה טובה והגונה. אדמה כי עלתה בידי לגולל מעלי אשמת החנופה אשר טפל עלי הר”י ליפשיץ, והראיתי לדעת כי בהוכחת הלב כתבתי מה שכתבתי, אולם אשאלה את הר“י ליפשיץ אם באמת החנופה כל כך מאוסה בעיניו, מה ראה על ככה לקרוא בשם את הגאון הצדיק מוה”ר עקיבא לעהרין לעמוד בראש חברת “ישובה של ארץ”, הטרם ידע כי האיש המצוין ההוא, הוא מן המתנגדים המפורסמים להרעיון הנכבד ההוא? גם אני חלום טוב כזה חלמתי, ויצאתי במכתב גלוי, וגם במכתב מיוחד לגאון הצדיק הזה לקנות לבו וכליותיו ולהלהיבו לקראת החפץ הנשגב והנעלה לישוב הארץ, אך הוא שם קרח סתרו, הקרח הנורא המסוגל לכל הרואים את העולם באספקלריה נזירית, והודה בפה מלא כי עול וחטא היא בעיניו לעורר את האהבה בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים עד שתחפוץ, ועד שיגלה לנו יתברך את חפצו ע“י אליהו הנביא ז”ל, ועד העת ההיא אין לנו אלא לקבל עול גלות במנוחה, ולבכות על חרבות ירושלים מבלי שלוח יד לבנותן. האף אין זאת? “ומה תקוה לישוב א”י מאנשים כאלה?" ומדי דברי באיש ההוא, ראיתי להציגו למופת לקיים דברי ע“ד ההשקפה הנזירית שאמרתי. הנה איש כמוהו שבאמת אין דוגמתו בתורה ובגדולה וכבוד, ועיני כל ישראל תלויות אליו, הוא נותן יד למתנגדי חפץ הישוב, ולא זו בלבד אלא גם הסרים למשמעתו – מרוזני ארץ המושלים במכמני כסף, אם כי יראת ה' בלבבם ומדקדקים במצות ביתר שאת, לא יתנו לב למצוה ההיא, וידושוה בעקבם. לא אכחד ממך קורא יקר, אשר בהעלותי לבבי מה שהיו אילו שרי ישראל יכולים לעשות ואינם עושים יתר לבי בקרבי. אל תדמה, איפוא, כי כסף אנו מבקשים מידם, חלילה לי מהכניס ראשי לשפוט בכגון זו, כי אין אנו מן הגבאים המחזירים תדיר להפרע מן האדם שלא מדעתו, אך השתדלותם ופעולתם אנו רוצים, ואולם אחשוך הדברים למאמר מיוחד אי”ה, ובזה אקרא שלום למריבי לקיים מה שנאמר ישליו אוהביך ירושלים.

(“הלבנון”, שנה י“ב, תרל”ו. גליון 9).


ד. על דבר ביה“ס לעבודת האדמה בעה”ק יפו

ירושלים. – באחד מגליוני “הלבנון” קראתי העתק מכתבו של ה' קארל נעטער, המיסד את ביה“ס לעבודת האדמה לנערי בני ישראל ביפו בפקודת כי”ח, אשר כתב להציל את כבוד בית הספר הזה שנתחלל, לפי דעתו, על ידי הרפורט שלי, אשר שלחתיו אל משלחי אלופי הועד הנכבד הנוסד בלונדון למזכרת מונטיפיורי הי“ו. והנה כפי הנראה מתוך המכתב הזה, הבין ה' נעטער מתוך קצורו של הרפּורט שלי שקרא במכתבי העתים, כי הקימותי את הקולוניה של הגרמנים כציור מקביל (פאראלעלבילד) למול המצב החמרי של השדות השייכים לביה”ס הנ“ל, כדי לתת דופי באחרון. ואולם אלו ראו עיני ה' נעטער את הרפּורט שלי בשלמותו, כי עתה נוכח לדעת, כי גם אני לא עשיתי שום יחס וקשר בין שני המוסדות הללו, השונים זה מזה בתכונתם. ובכלל לא שמתי לבי הרבה אל המצב החמרי של שדות ביה”ס, באשר פללתי כי כל עיקרו של המוסד הזה לא נוסד בשביל הכנסותיו, כ“א בשביל להרגיל את צעירי בני עמנו לעבודה ומלאכה, ולעשותם לבני אדם מועילים לעולם ולכנסיה, וע”כ אך למצבו הרוחני והחמרי של החנוך שמתי לבי, ובנוגע לפנה זו אמרתי מה שאמרתי, ומי יתן והיה בידי לאמר ההפך ממה שאמרתי. ה' נעטער יאמר בראשית התנצלותו, כי בראשית מפעלו היתה אליו המלחמה מפנים ומאחור, כי אויבים כתרוהו מכל צד, בעלי האחוזות, אנשי הקולוניות, פקידי הממשלה והערביים מחוץ, ואחינו בני אמונתנו אשר עינם חסה על החלוקה לבלי תכרת מפיהם מבית. על הראשונות אני מודה לו, והנני מוסיף לאמר, כי ראוי הוא ה' נעטער לכבוד ולתהלה, בגלל אומץ לבו וחריצותו במלחמה ההיא אשר אסרה בגבורה, ולא אבוש, ואכן עלתה בידו להדוף קמיו תחתיו; ואולם על האחרונה אני דן. מבשרי אחזה שאין שום מכשול ומפריע מצד אחינו שיחיו, ואדרבא כל חכמי ירושלים ורבניה מחזיקים בידי, וגם נתנו אותותיהם, כי לבם תמים עם החפץ לתת מסלות לעבודה ומלאכה בקרב צעירי בני ישראל. ואם לא אכחד אשר לא כן הם מתיחסים גם אל ביה“ס אשר ביפו, ומנגדו יעמדו מבלי לתת ידם אליו; אבל כל הרואה סדרי בית הספר הזה, ועל מה אדניו הטבעו, בעל כרחו יודה כי לא ברבנים תלויה האשמה אם ימאנו להחזיק בידי מפעל כזה ההולך מנגד היהדות הנאמנה. פעמים בקרתי את ביה”ס הזה, ובכל פעם עשיתי שמה ימים אחדים, למען אוכל לדון עפ"י הראיה ואשר חזיתי אותה אגיד.

התפלה בסדר יפה וכונת הלב, היא בלי ספק ראשית חובת היהודי ויסוד החנוך הדתי. ומי יעלה על לבו לחשוב, כי בבית חנוך הנוסד מטעם שלומי אמוני ישראל, נאורים וטובי טעם, לא יושם לב לפנה הראשית ההיא כראוי. אך מה השתוממתי בראותי כי בביה"ס אשר ביפו אין משים לב לזה! הנערים משולחים לנפשם, הרוצה ישמור מועדי התפלה, וגם המפגרים או הנפקדים לגמרי אין מעציבם על ככה. התפלה עצמה בלי שום סדר ומשטר, נער אחד ספרדי עובר לפני התיבה, ומסדר תפלתו בהמולה ובחפּזון ובהבלעת האותיות, ובזמרת הספרדים המונוטונית היוצאת מהנחירים (Naselender und monotoner Gesang) בלי שום טעם וריח17, והנערים נוהגים בשעת התפלה בלי שום מורא שמים, ומנהג כבוד, לשוחח איש עם רעהו ולשחק, עד אשר דמיתי כי הנני באחד מבתי התפלה של האספסוף.

השבת. היום הקדוש הזה אשר הנהו אבן פנה בדתנו עד שאמרו עליו חז“ל “שקולה שבת כנגד התורה כולה” ינהגו בו בביה”ס הזה לדאבון לב כל איש ישראל כמנהג אם חורגת עם בני בעלה.

מלבד מה שהנערים מחללים אותו בפרהסיא בכמה “אבות מלאכות” כמו צחצוח מנעליהם, הוצאה מרשות לרשות, אך גם שמירת כבוד היום החיצונית הושלכה ככלי אין חפץ בו, ואין לי להגיד פה אלא מה שראו עיני: עש“ק פרשה חיי שרה, כבר שקעה החמה, ואני באתי אל חדר התפלה, ואין איש בלתי אם המלמד הירושלמי אשר אודותיו אדבר למטה; שאלתיו: היכן הם הנערים? ואם כבר התפללו מנחה? וימשוך כתפו למעלה ויענני: הן עוד לא באו מן השדה! ובראותי כי עוד מעט ויאתה לילה, התפללתי ביחידות, ואחרי כן המתנתי עוד כרבע שעה, והנה הנערים באו בהמולה, רובם מלובשים בגדי עבודתם המגואלים, והמלמד סדר תפלת המנחה אחר צאת הכוכבים, ואני עומד ומשתומם על המראה, כי אפילו נר אחד לא היה דלוק בחדר, שאלתי את המלמד על ככה, והנה הוא רמז לאחדים מהנערים וירוצו בהמולה ויביאו את המשרת הערבי, והוא לקח שתי מנורות מבית המנהל וידליקן. אחר התפלה, הלכתי לראות בסדר השולחן, ומה מאד אַב לבי בראותי כי בחדר האכילה לא יבערו כ”א כשלשה נרות, השולחן קרח מבלי מפּה פרושה עליו, ומלבד הקדוּש שסדר המלמד על הכוס, לא היה שום אות כי שבת היום. גם למחרתו בבוקר, קרתי את חדר האכילה, וטרם ידעתי מה הוא מראה האש על הכירה אשר ראיתי? האמנם יכינו את התבשילים ביום השבת עצמו?

שפתנו הקדושה גם היא כבת חורגת תחשב. אמנם לומדים המה פרשת השבוע פעם אחת בשבוע, אבל אם גם יודעים מה שלומדים, זו היא שאלה אחרת, שאין לי עליה תשובה, בלתי מה שראיתי אשר בעוד כל נערי הספרדים בלתי באי ביה“ס הזה, ואפילו רומסי החוצות שבהם, תמהר לשונם לדבר בשפה הקדושה, הנה הנערים באי ביה”ס אין בהם אף אחד שיבין מה שידברו לו.

מורה הדת. חכמינו ז“ל אמרו: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. וכפי הנראה שמר ה' נעטער את הכלל ההוא, כי העמיד למורה הדת איש אשר ממדת מלאכי השרת יש בו, כי אינו צריך לאכילה ושתיה ולשאר צרכי האדם. וזה לי האות, כי אם גם האיש ההוא, לו אשה ובנים בכ”ז לא יקח בשכרו כ"א חמשה פראנק לשבוע, אך זולת המדה ההיא, מסופקני מאד אם עשוי הוא להטיל מרה בתלמידיו, שייראו מפניו ויכבדוהו, כי איכה אמנם יכבד מורה כזה על פני תלמידיו, אשר מלבד תלמודו הוטל עליו גם לעבוד בגן מלאכת עבדים וכל עבודה בזוּיה? מהמורה הזה, תכונתו ומצבו, כבר אתה למד עד כמה חשובים למודי הדת בבית הספר הזה בכלל.

מצוות התלויות בארץ. מסורת היא בידינו ויש לה סמוכין מן התורה, כי לא גלו ישראל מעל אדמתם אלא בעון עזיבת המצות הללו, והיפלא איפוא, אם היהודים החרדים לדבר ה' אשר רגש יראה טהורה הניעם לעזב ארצם ומולדתם ומשפּחתם לקבוע ישיבתם בארצנו הקדושה החביבה עליהם גם בחורבנה, וסובלים עליה יסורים ותלאות – אם יהודים חרדים כאלה, נפשם מרה עליהם בראותם כי המוסד הראשון בארץ הקדושה הזו הנוסד ע“י יהודים ולא לתועלת בצע כ”א לטובת הכלל; המוסד ההוא, ראשית פעולתו למעל מעל בקדשי שמים! הרכבת האילנות נעשה שמה באסור גמור, עד שלפי הדין עומדים המה לעקירה. התרומה והמעשר לא יורמו כ“א מהלחם הנועד לנערים, ושאר התבואה תמכר בטבלה. ויפה אמר לי אחד מרבני ירושלים כל כל התבואה והירקות היו באים משדות שאינם ישראליים. אך מיום שנוסד ביה”ס הזה ומיום שבאו נחלות “ארטאס” ו“אבו שושא” בידי יהודים שעל פי הדין המה כישראלים לכל דבר, אך התועלת הזו ראינו, כי בטרחה מרובה אנו משיגים תבואה.

החסרון הראשי הוא בבית הספר עצמו שאין לו תכונה בולטת (Ausgeprägter Charakter) באופן שלא ידענו מה טיבו: אם הוא בית חנוך לילדים או בית עבודה לגדולים? כפי הנראה חפץ ה' נעטער לאַחד את שתי התכונות הללו בקרבו יחד, אך בין כך ובין כך, לא עלתה בידו, כמאמר חז“ל: קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי. ואם אומרת חכי”ח לתקן את הפרצות, עליה לבחור באחת מן התכונות, ולכונן כל מפעלם אך לתכלית אשר בחרו בה; אם לחנוך הם באים, עליהם להכין את הבית הזה לפי התכנית של כל בתי החנוך אשר באירופה, יעזבו נא עבודת האדמה לגמרי, וירבו בלמודי קודש וחול, ויקבעו בבית הספר מדרגות מדרגות באופן שהתלמידים היוצאים ממנו יהיו מושלמים ומוכשרים לשאת משרה באחד מבתי המסחר הגדולים, או בבתי פקודות הממשלה, ואם לעבודת האדמה הם באים, עליה להביא תמורה חדשה בכל השטה, כי כפי מה שהוא עתה משחתו בקרבו מכמה טעמים.

עבודת האדמה היא מהעבודות הקשות הדורשות כח גוף ועמל כפּים, ומה כחם של ילדים בני שמונה או עשר שנים הבאים לביה“ס לעשות חיל בעבודה זו? הן גם בני הכפרים בהיותם ילדים אינם עוסקים אלא במרעה הצאן ובשאר העבודות הקלות, ומכ”ש נערי היהודים, רפויי הכח שאין העסק הזה מועיל להם אלא לבלות זמנם ולא יותר.

העבודה שילמדו חניכי בית הספר הזה, היא עבודת נטיעת אילנות. כנראה עינו הטעתהו לה' נעטער, אשר בבואו ליפו וראה כי בעלי הגנים שמה עלו מעלה במעלות העושר, לפיכך שפט בדעתו, כי מלאכה זו מעשרת את בעליה. אמנם כן הוא. עסק-הגנים הוא עסק עושה פרי, ונותן שכר טוב לעוסקים בו, בכל זאת אין למוד המלאכה הזאת מתאים עם החפץ והמטרה שהציבה לה חכי"ח.

מאליו מובן שאך זאת מטרת החברה: תשועה כללית למצבם השפל של אחב“י באה”ק. התשועה ההיא לא תוכל לבוא עי“ז אשר תעשיר עושר רב מתי מספר מבני ציון, כ”א עי"ז אשר תמצא ידה להמציא עבודה ופרנסה מועטת למספר רב מבני הנעורים. ועתה נבחר נא איפוא מה הוא משפט עסק הגנים בבחינה זו?

ה' נעטער בקבעו למוד הנטיעות לעיקר בבית ספרו, על כרחו נתן עיניו באחת משתי המטרות האלה: שהתלמידים בגמרם חוק למוּדם יהיו נשכרים לאחד מבעלי הגנים כאריסין ושומרי הגן, או שהיתה התקוה נשקפת לו אשר תמצא יד החברה להיות להם לעזרה שיוכלו לנטוע בעצמם גנים שיתפרנסו מהם. והנה בנוגע לכונה הראשונה, כמדומה לי נוכח כבר ה' נעטער בעצמו, כי שגה בתקותו זו; עינינו הרואות, כי בעלי הגנים נותנים משפּט הבכורה לנוטעים המצרים שמספרם רב, ומבלי בלות עתם בבית הספר, המה מומחים ומנוסים במלאכתם הרבה יותר מהתלמידים שיחיו, ואם אמנם עלתה בידי שנים או שלשה מהתלמידים המובחרים למצוא פקודה אצל בעלי הגן, אך לא ארכו להם שם הימים ועד מהרה נטרדו מגן עדנם, ולולא חמל עליהם מנהל בית הספר לתת להם עבודה בשכר שמונה גרוש, בערכך פראנק אחד וחצי, ליום מימי העבודה דוקא, כי אז היה גורלם לשבת בטל ככל שאר בני גילם, או למצוא להם פרנסה אחרת, ואם כן הוא, הלא לשוא עמלה החברה בם ללמד להם משך שמונה שנים רצופות מלאכה שאין בכחה להחיות את בעליה.

ובנוגע לכונה השניה, מלבד מה שאין אנו רואים שום סימן התעוררות מצד החברה למלאות אחרי הכונה ההיא, לא נכחד מאתנו, שזהו באמת יוצא מגדר האפשרות, כי גם אם אוצרות מלכים יעמדו לפקודת החברה, לא תעצור כח לתת נחלת גנים לכל אחד מהתלמידים.

נטיעת גן אחד דורשת הוצאה מרובה עד כדי שני אלפים נאפאליאן, רצוני לאמר: אם נצרף לחשבון כל ההוצאות שתעלינה עליו מראשית נטיעתו עד בואו לכלל עשות פרי, ותבואת שכר לעמלים בו, אשר יתמשך ערך תשע שנים. האמנם כי גן כזה יהיה לאל ידו אח“כ לפרנס כחמש משפּחות, אך האם תעצור החברה כח להוציא הוצאות על התלמידים משך תשע שנים לכלכלתם ולנהלם בלחם ומזון ובכל צרכיהם אותם ואת ביתם ואת זרעם, נוסף על ההוצאות שהוציאה עליהם עד כה כל משך ימי למודם, ועודף על הוצאת הנחלה ונטיעת הגן, ולהמתין אח”כ על תשלומי כל ההוצאות המרובות עוד מספר רב בשנים? הנה אמרתי, כי על החברה יהיה מוטל לכלכל את התלמידים בכל צרכיהם אותם ואת ביתם ואת זרעם משך תשע שנות הערלה להגן, כי אמנם אין חפץ החברה להשחית מוסרם של התלמידים, אשר בהגיעם לשנים אשר יש להם חפץ לעבודה כבר תעברנה עליהם לא פחות מעשרים. – לדרש מהתלמידים שימתינו עוד תשע שנים מבלי נשוא אשה.

והנה אחרי אשר ראינו כי אין תקוה נשקפת לתלמידי בית הספר הזה שיבואו סוף כל סוף למטרתם, לא יפלא איפוא בעינינו אם אינם מצליחים בלמודם שאין להם בו חפץ ומטרה, ולא נתמה עוד מה שלא מצאנו בכל המון התלמידים אשר כבר יצאו מבית הספר כ"א מספר מועט מאד מאד אשר לא הושחת מוסרם ולא הלכו לכליון. הנה רוב התלמידים יוצאים מבית הספר נעורים וריקים מכל תורה וחכמה, מכל למוד וידיעה מכל עסק ומלאכה, ובצאתם הנם מושלכים בחוץ, ונעזבים מכל עזרה ותושיה, ומה יעשו הבנים שלא יחטאו ויספחו אל הפריצים?

ה' נעטער בחפצו לצמצם פעולות גדולות ומרובות בחוג אמצעיו המועטים, לא חדל להכניס גם ענין למודי מלאכות שונות בתכנית של בית ספרו, ונערים הרבה נתן לאומנים שונים ללמד מלאכת חרשי ברזל, חרשי עץ, חייטים ורצענים וכדומה, אך עד עתה לא ראינו אף אחד שיצא שלם במלאכתו מהבית ההוא. רוב התלמידים, אם אינם משחיתים את דרכם לגמרי, יאחזו אחרי צאתם מבית הספר במלאכה אחרת מאשר למדו, והמעטים אשר נשארו במלאכתם אנוסים היו להשתלם בה אח“כ משך כמה שנים אצל אומן אחר ע”ח עצמם, וגם מהם עוד לא ראינו אומן שלם ומומחה. סבת הדבר היא מפני שאין המועט יוכל להחזיק את המרובה, הבית הזה לפי הכנסותיו המצומצמות אין בכחו להכין בית תלמוד מלאכה הגון בכל פרטיו, וע"כ הנערים מוכרחים לכתת רגליהם יום יום אל העיר אשר שמה אין עין השגחה צופיה עליהם ועל מלמדיהם, ונעזבים הם לנפשם, וגם מבלים זמן הרבה בלכתם העירה, וכבואם שמה המה מיוגעים מטורח הדרך, וכל אלה אינם עשויים להביא ברכה בפועל ידים במדה שיצליחו בלמודם.

סוף דבר, התפוצצות הכחות של החברה האומרת לעשות הרבה במועט לא תצליח בשום אופן, ואם בחפץ החברה לתת אחרית ותקומה למעשה ידיה, עליה לכנס כל כחותיה ולכונם אך למרכז אחד, והמרכז לא יהיה כ"א עבודת האדמה הפשוטה בחריש ובזרע, ובעבודת הכרם והכנת היין. ואם ישאַל השואל: מפני מה בחרתי אך בעבודה הזו לתתה לראש פנת תשועת תושבי הארץ והשלכתי אחרי גוי כל למודי הידיעות והמלאכות אשר לפי הנראה יש בכחם להחיות עם רב? על שאלה זו, תשובתי היא, שאלה אחרת: מה יהיה משפּט הנערים שיגמרו חוק למודם באחת מן הידיעות והמלאכות, ומה התקוה הנשקפת להם? והנה לא נעלמה ממני התשובה, כי הנערים המלומדים בשפות יכונו לשאת משרה בבתי המסחר ובתי פקודות הממשלה, או שימצאו פרנסתם כמתורגמנים לאורחי אירופה הבאים לתור את הארץ, ובעלי מלאכה הלא על מלאכתם יחיו, ואולם המשפּט ההוא הוא משפּט נמהר הבנוי על השערה כוזבת מתכונת הארץ שאנו דנים עליה. אלו היה משפּט הארץ ההיא כמשפּט ארצות אירופה במסחרה ובממשלתה, יפה היו אומרים; אבל בארץ הנשמה ההיא, טרם ידעתי אם חמשים נערים ימצאו טרף לביתם בידיעתם ובמלאכתם משך יובל שנים, וגם אלה מעט מן המעט הוא אשר יהיה לאל ידם להתפרנס בכובד. צאו וראו באלה עולי ימים אשר צלחה ידם למצוא משרה בבתי פקודות הממשלה, או באלה האוחזים בפרנסת המתורגמנים ומה מצאו בהם? כל משחתי המדות והמוסר, אלה גנבים ומקבלי שוחד, ואלה סרסורי עברה, הצד השוה שבשניהם שאין שוה לדורשי שלום עמם להכניס את בני ציון היקרים בהשחתה כזו. זאת ועוד אחרת, הנה זה ימים רבים נמצאים פה ירושלים בתי ספר לנערי הנוצרים והערבים, אשר יסדו ידי המיסיון, והנה חקרתי ודרשתי על התלמידים אשר כבר יצאו מהבתים הללו, לדעת מה משפּטם? ואת זה מצאתי כי כולם המה משרתים פשוטים בבתי שרי הקונסולים. ועתה אם גם נניח שגם זו היא פרנסה מכובדת, אך התכון היא לפני נערי בני ישראל אשר יאבו לשמר דתם? הטוב טוב איפוא, כי דורשי שלום ירושלים יסובבו בידים ריקות, ושנערי בני ישראל יתגאלו בטרפות, ויחללו שבתות? בנוגע לבעלי מלאכה, אין לי אלא הדבר כהויתו, כי ישנם פה ירושלים 416 בעלי מלאכות שונות מהיהודים לבדם, וכולם עניים מרודים, ונודדים אחרי מלאכה ולא ימצאוה.

לפיכך אני אומר, אשר כל זמן שלא ישתנה מצב הארץ לטובה בכלל, כל זמן שלא תורם קרן המסחר והאינדוסטריה בארץ ההיא, אין תקוה להביא תשועה לעם היושבים עליה ע"י למודי הידיעות והמלאכות, ואך עבודת האדמה היא העבודה האחת אשר יש לאל ידה לכלכל מספר גדול של משפּחות, ואך עבודת האדמה הפשוטה שאינה צריכה להכנות יתרות ולפזור ממון הרבה, ואם יצליח בידינו לתת מסלות לעבודה הזו בארץ, שתבוא בידי אנשים חרוצים ובעלי ישוב ודרך ארץ, לא כמו הפראים הערביים אשר נחשבים כבהמות בכל דרכיהם, אש יש תקוה כי תורם קרן המסחר והמלאכה בארץ והמצב ישתנה לטובה.

והנה אם אזכה אשר דברי ימצאו אזן קשבת אצל אלופי חכי"ח בפאריז, הייתי מיעצם לשנות כל סדרי השטה אשר הלכו אחריהם עד כה ביחס אל בית הספר ביפו, ויאחזו בשטה חדשה אשר תמהר להביאם למטרתם, ואם אין חפצם לחלק שדותיהם לעובדים פשוטים בלי כל הכנות יתירות, ורצונם דוקא בבית תלמוד לעבודת האדמה, אשר אמנם יש גם לחפצם זה על מה לסמך, יכינו נא את בית התלמוד ההוא על פי הפרטים האלה:

א) לא יקבלו בו כ"א בחורים זריזים ובעלי כח, וגם בעלי מוסר מבני שמונה עשרה שנה ומעלה;

ב) הנהלה השייכת לבית הספר, תעבד כלה על חשבון החברה על ידי הבחורים האלה;

ג) על המלאכה ינצח אגרונום מומחה ומנוסה אשר גמר למודו באחד מן האקאדמיות לעבודת האדמה, ואשר תמצא ידו על פי ידיעותיו למהר ולהכיר את טבע הארץ ההיא, ואופן עבודתה מבלי בלות זמן הרבה בנסיונות, אשר הוצאתם מרובה, ועל ידו יחרו יחזיקו אכרים פשוטים אשר ילמדו לבחורים העבודה הנסיונית. האגרונום צריך שיהיה יודע שפת אשכנז ואיטליה כדי שיבינו התלמידים האשכנזים מה שידברו אליהם, והאכרים אפשר שיהיו מבני הארץ הערביים.

ד) אחרי תום שלש או ארבע שנות העבודה לבחורים, תחלק החברה לכל אחד מאלה נחלת שדה לעבדה ולשמרה ע"ח עצמו, והחברה תהיה לו לעזרה כדי הצריך לו למקנה בהמה וכלים, ובנין אהל לשבת. וכל ההוצאות האלה תשובנה לחברה בתשלומים קצובים מדי שנה בשנה מספר שנים ידוע.

אם אך כה תעשה החברה, אז תצליח ואז תשכיל, ותהיה זכותה רבה, אך אם אין בכחה למלא אחרי התכנית הזאת, מוטב לה לבקש מסלות אחרות יותר ראויות והגונות לפזור כספה.אחרי הדברים האלה אשר בדמי לבבי כתבתים, באשר אנוס הייתי ע“פ חובת שמירת כבודי לבלי אתפש על דעת הקהל כבדאי, כמדומה לי אשר ה' קארל נעטער יוכח לדעת, כי לא במשפּט חרה אַפּו בי, ובהאדון אמזאליג הנכבד לשלוח בנו חציו כמתלהלה. ה' אמזאליג ספּר לי לפי תומו הדברים כהויתם, ואני מעיד עלי שמים וארץ, כי לא כתיר ומרגל באתי אל בית הספר ביפו חלילה לרגל ערוָתו, בכל לבי הייתי מתאַוה למצוא בו ההפך ממה ששמעתי, ובכל נפשי הייתי שמח אלו לא היתה חכי”ח נכשלת במפעלה, כי למה תרע עיני במפעלי החברה הנכבדה ההיא אשר עיני כל ישראל תלויות בה? או למה אקנא במעשי ה' נעטער הידוע לי מאד, וכבודו יקר בעיני על השתדלותו הרבה לטובת כלל אומתנו? וגם איך שתהיה תכונת מוסרי, עדין לא הגעתי ת“ל למדת השוטים להתכבד בקלוּן אחרים, כ”ז שלא עשתה ידי תושיה, אך את האמת שמרתי לדבר, כי פקודת משלחי שמרה רוחי, להודיע להם הסבה אשר בעבורה לא הצליחו מעשי בית הספר אשר ביפו, ואך להם הודעתי ולא בי האשם, אם נגעו ללבו של ה' נעטער אשר אמנם היו ידועים לכל גם בטרם גליתי אני המסכה הנסוכה על פניהם, אלא שהוא חשבם כנסתרים מעיני כל איש זולתו, נגלו עתה בדפוס, ועלו על שלחן דעת הקהל, ולמה יהיה ה' נעטער כילד הזה המכה את האבן שהוא נגף בה מבלי משים?

חפצי אני באמת, ואם דברי הפעם יועילו לפקוח עיני החברה לגדור את הפּרצות, והיה זה שכרי ושלום על ישראל.

(“הלבנון”, שנה ט“ו, תרל”ט, גליון מ“ד, מ”ה).


ירושלים, ג' סיון, תרל“ט. – ב”הלבנון" 44, 45 נדפס מאמר אחד ממני בתור תשובה על מכתבו של ה' קארל נעטער הנדפס ב“הלבנון” נו' 34. המאמר ההוא אמנם כתבתיו בחום לבי ואמרתי להדפיסו, אבל כי שככה רוחי חזרתי בי, ואמרתי לשמוע לעצת חכמים, כי אין טוב לגוף משתיקה. אין המקום גורם לבאר באיזה אופן נתגלגל ובא המאמר הזה ב“הלבנון” למרות רצוני, אך עכ"פ מצאתי חובה לנפשי להודיע צערי ברבים על דבר ההדפסה ההיא. ואבקשה מן הקוראים הנכבדים למחות זכרון הדברים מלבם והיו כלא היו.

(“הלבנון”, שנה ט“ו, תרל”ט. גליון מ"ה).


ה. עזרת סופרים

ירושלים, י' סיון, תר"מ.

אדוני האר"ז!

משפטים אדבר עמך הפעם ומדעתי כי אינך משונאי מוכיחים ע“כ אקוה כי דברי ישמחוך תחת להרעימך. – ב”מליצך" גליון 3 ש“ז שפכת בוז ונאצה על אנשי ירושלים וצפת, על יסוד דברים שקראת במכה”ע זולתך, ומסגנונך נכר כי לא עלו הרהורים בלבך כלום: שמא שקר הנחילוך, ובכ“ז הלא כלל מסור בידי הפילוסופים מימי קרטזיוס ואילך, שאין להחליט לשום דבר שהוא אמת בטרם שהביאוהו לבית הספק! כמה פעמים יסרת בשוט לשונך את מנהג מכה”ע שונאי ישראל, המקבלים כל לעז וכל דבר רעה על עם עברתם מבלי חקירה ודרישה, ועתה דבר שנצטערת עליו כשבא לידך לא קיימתו! אך זו רעה חולה ראיתי בבני חו“ל בכלל, שלא נמלטת ממנה גם אתה, בחשבם את בני ארצנו הקדושה כחבר צוענים ובני ברבריה, שאין להם עלבון, ואין להם בושת, ואם ירוק איש בפניהם אין רע, ואם יתנו שמם לשמצה אינם לוקחים להם קלון, ואולם הידעת והידעו בני חו”ל בכלל, כי יש כאן צבור גדול של חכמים וסופרים שאני ואתה וכל ישראל חייבים בכבודם? ויש כאן צבור גדול של אנשי כבוד ומעלה, שעסקו ועוד עוסקים היום בתורה וד“א יחד? – ובכלל הלא צבור של בני אדם המה, אשר דמיהם אדומים, וינוסו לחלל הלב בשמעם חרפתם בלי משפּט, וטרם אדע במה אבדה זכותם – זכות כל בני דעה שיתנהגו עמהם מנהג כבוד? הכי מפני שאנוסים המה להיות צופים למנת אחרים, ע”כ סר צלם מעליהם, וכל מוצאם יבזם ולא ימצאנו עון? אפשר שכן יחשבו הטפשים, אך לא נאוה לחכם שכמותך ללכת בעקבותיהם של אלה, ועליך להזהר מעתה בטרם תוציא משפּט, ויותר מזה, הזהר משאוב דברים ממקורות עכורים, ולקבל עדות עד מפי עד מפי תינוק ומפי אשה. בשם מכה“ע “יעוו. קר.” הנך אומר, כי חמש מאות אלף ליטרא עולה סכום המעות הבאות להתחלק באה”ק, וכל זה אינו מספיק להביא עזרה לידי העניים, מפני שהחלוקה מתחלקת שלא ביושר. השומע אומר, כי בעיניך קראת הדברים במכה“ע הנכבד הזה, והעתקתם או תמציתם העתקה נאמנה, אבל הלא לבך ולבי יודעים שלא העתקתם אלא הדברים מזויפים מתחלתם ועד סופם ממכה”ע וואכענשריפט. כי בדברי הסופר הנכבד הלונדוני, לא נמצא כתוב אלא חמשים אלף ליטרא, וחלילה לו מחשוד את הממונים פן ידם שלחו במעל, כי יודע הוא ישרם ותומת לבם, ולא חדל להגיד צדקתם בכמה מאמרים היוצאים מדי שבוע בשבוע מראשית השנה עד היום, ואם אמנם לא ישרו בעיניו סדרי החלוקה, אין זה מבחינת המחלקים ונקיון כפיהם, כ“א מבחינת החוקים והסדרים הקבועים באופני החלוקה מאז, שאינם מסכימים עם דעתו של הסופר שיחי‘; הלא כה דבריו שמה: "בשום אופן אי אפשר לנו לעמוד לשטן "לענין מגבית כספים לטובת בני ארצנו הקדושה, כי כבר אמרנו שמצבם רע מאד, וצריכים המה לכך, ולעוד יותר מכך, אך באופן החלוקה עצמה, צלמות ולא סדרים, ולא תביא שום תועלת להטבת מצב ירושלם הכללי, ואדרבא, בלבול הסדרים הללו הקבועים, עוד יוסיף להגדיל את המגרעות המושרשות שמה, תחת אשר היה לו לסך עצום כזה להמעיטן. סבת הדבר היא, כי החלוקה מסורה בידי אנשים שאין להם אלא ד’ אמות של הלכה, ועל פיהן יטו קו לעלילותיהם. בעין צרה יביטו על כל דבר אשר חוששים המה פן איננו מתאים עם מחשבות לבם שנוצרו אך על ברכי הלמוד האחד והמיוחד שהקדישו עצמם אליו”. הנך רואה אדוני עכ“פ מזה, אשר הכותב הנכבד מלונדון אך בשטת החלוקה נתן דופי, אבל לא במחלקיה, וגם אני אומר, כי זה לי פה כמעט שנתים, והרבה חקרתי ודרשתי וירדתי לעומקה של הלכה זו, והנה כל מה שראיתי ראיתי, אבל מעל, שוד וחמס לא ראיתי; הרבנים הממונים כנים המה, וגזלת העני אינה בבתיהם, וכל מה שאמרו וכתבו עליהם לגנאי בנד”ד, הרי היא דלטוריה פשוטה ולא יותר. ועוד אי“ה, אניף ידי לדבר על עיקרם של דברי הכותב עצמם, ואבאר סבת העדר הסדרים ורבוי התלונות הנשמעות מכל צד, מה שלא אוכל עשות עתה מהעדר הפנאי, ואולם בדבר צפת אין חפצי להכחיש הדברים, לא מפני שאני יודע כי כנים הם כ”א מפני שאין לאל ידי לאמר בבטחון גמור שבדויים המה לגמרי, אע“פ שההשערה אומרת כי על כל פנים יש כאן הפרזה של תתקצ”ט חלקים על האמת, ולא יפלא בעיניך אם דברים שגלויים וידועים לפני הד"ר ראהמער היושב במאגדעבורג נסתרים מעיני היושב בירושלם, ובמופלאות כאלה אל תדרוש. אם רצונך לקבל עדותי קבלה, ואם לאו, מה מני יהלך? חובתי היא להעמידך על האמת, ועכשיו הקולר תלוי בצוארך, אם תכשל בדברים בדויים בהוצאת שם רע ובהלבנת פנים של חבריך ברבים.

והנני ידידך

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, כ“ט סיון, ה’תר”מ. פטרבורג. מס' 9).


עזרת סופרים

ידידי הארז!

נצטערתי על אשר נתת מקום בהמליץ לדברים הכתובים לא לשם שמים רק לילך ולהזיק. האמנם כל כך רפתה אמונתך בי. כי תתן אימון במאמר איש לא נודע לך, יותר מאשר תאמין בי? כמדומה לי כי היטבת לדעת אותי מכבר, כי אינני מאלה המתמכרים לקנאים לשים אור לחושך, ומכ“ש שחלילה לי לשים ידי עם בוגדים. אין חפצי לחפות על תועבות ירושלם, אבל תכאבנה עיני לראות חרפתה ובזיונה שלא בצדק. וע”כ אמרתי לך לבלי תקבל דברים מאנשים כאלה, אשר שמו להם למטרה להבאיש ריח אה“ק בעיני אחינו שבחו”ל בדברים בדויים מעיקרם. הן מאמרו של ר… לבי יודע כי גם העשיריה מחמשת מילליון לא תבוא לשערי אה“ק לחלוקה, ובכ”ז החליט על ההודעה המוטעת הזאת ובונה עליה עליותיו. מוכן אנכי אי“ה להשיב במאמר מיוחד על הערתך למאמרי, שם אראה לך במספרים ברורים המיוסדים על ראות עיני, כי סך הרשימות כלן השלוחות לחלוקה, איננו עולה יותר מכדי 25,000 נאפוליון (=S. R. 189,285 5/7). בקצרה אני אומר לך שספרי החשבונות פתוחים לפני, ואין אני רואה בהם שום עוות דין, גנבה והעלמה. ושקר הוא דברי האומרים, כי הרועים יפושו מחלב הצאן. אין אלה אלא דברי דלטוריה, ולא נאה להמליץ שיעשה חצוצרה לתרועת הדלטורים. הקלקולים שישנם בסדרי החלוקה גם הם אינם ממין עול ועוות משפט כאשר תחשוב. לא אומר לך כי לא יש מי שזוכה לפרקים בחלק יותר ממה שראוי, ולהפך, כי אמנם גם אם יקרה כזאת, זעיר שם זעיר שם, עליך לדעת כי גם הגבאים וגם ההמונים אינם אלא בשר ודם, ועלולים לשגיאה ולרפיון עוז, ובכלל אין עול ואין משוא פנים במשפט החלוקה. ואם אמרתי לך שיש קלקולים, הן הנם בשטת החלוקה בכלל; ד”מ: לפי דעתי מאוס הוא בעיני מאד, כי אומנים ובעלי מלאכה יקבלו חלקם גם הם בתורת מתנה, כאחיהם הלומדים, ויותר ראוי וכשר היה אם היו נותנים להם חלקם לא בתמונת מתנה כ“א בתמונת שכר מלאכה. כן גם רעה חולה היא, אשר כל הרוצה ליטול שם תלמיד חכם נוטל, והרבה בטלנים יש בשוק ובבית המדרש, אשר מתכונם אתה רואה, בכל הקלוזין של החסידים, שאוכלים ואינם עושים כלום, ובאים לידי שעמום. לפ”ד אין החלוקה ראויה שתבוא אלא בשביל ת“ח אמתיים השוקדים על התורה, בשביל זקנים תשושי כח, ובשביל סוחרים ואומנים העוסקים בישוב העולם ומעטרים שוקי ירושלם במלאכתם, ואלה האחרונים לא יקבלוה לשם מתנה אלא לשם שכר כנ”ל. אין פה המקום להאריך, עכ“פ גם מהמעט שבארתי לך תראה, כי אין הקלקולים ממין זה שתלוי תקונם בידי הממונים. לריפורם ראדיקלי המה דורשים, לא אך במעשה בלבד, כ”א גם במחשבה, כי אע“פ שדברי אלה אמתתם מוכחת מתוכם, בכ”ז לא נכחד ממני כי רבים, ובתוכם גם אלה אשר עניני אה“ק מסורים בידם, אע”פ שמושבם בחו"ל ובמרכזי הציוויליזאציה לא כן יחשבו. וגם הם טעמם ונמוקם עמם, בהגינם על דעותיהם ומחשבותיהם. ולא אעשה בנפשי שקר לאמר, כי ברוח פה, ישנו אלה מחשבותיהם על נקלה. מלחמה כבדה וריבולוציה הגיונית צריכה שתבוא תחלה בלב אלה אשר כבר הקשיחו במחשבותיהם הישנות. והריבולוציה הזו בוא תבוא, וכבר נראו אותותיה אותות. אך אם אנו רוצים להחיש עת בואה, חלילה לנו מהשתמש בכלי מפץ של שקרים ועלילות שוא. כל אלה לא יועילו אלא למרר הלבבות ולדחות עת הישועה לימים רחוקים.

אמרתי לקצר ונמשכתי והארכתי ואינני מתחרט על הדברים, כי הלא יועילו מעט לתקן את השקפתך על הענין הנכבד הזה, לבלי תשפט עליו מתוך אספקלריה של אנשי חו"ל המסוכסכת מאד.

והנה עתה באתי לבקשך להדפיס ההודעה הכתובה מעל“ד אשר ענינה נחוץ ויש בו משום טובת הכלל. הנה הרבה מהבילים ועקשי הלב אשר שמו בטחונם בקלות דעת ההמון והנשים, וינצלו צלחתם במשאות שוא ומדוחים, ועל כן מחובת מכ”ע לפרסם חנפים כאלה ולשים לאל תחבולותיהם.

והנני ידידיך

יחיאל מיכל פינס.


ב“ה ירושלם, ז' מנ”א תר"מ.

אם אספנו דברים נגד החלוקה והממונים עליה, לא עשינו זאת להכאיב לב העוסקים בה, אם באמונה הם עושים, אך דאבה נפשנו למשמע אנחות האובדים והנדחים מתגרת יד אדונים קשה, וכאשר הרבינו לקרוא במה“ע דמתא ובחו”ל ובמאמרים ומכתבים פרטיים אלינו. ואם שקר הדבה או נפרזה ביותר, על הנחשדים חנם לפרוש צדקתם כשמלה לפני דעת הקהל, ולא לחבוש פניהם בטמון ולהיות מהשומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים בענין הנוגע לכלל. ועתה – יבואו נא דבריך וכבדנום, כי ידעו עד מאד כי נאמנו וכי משוא פנים אין לפניך.

ארז.

(“המליץ”, שנה ט“ז, תר”מ. גליון 18).


ז. עזרת סופרים

אל ראשי בני בריוני בירושלים!

רואים אתם צרות רוב ישראל בארצות פזוריהם כי רבו למעלה ראש, וכמו רוח ממרום העיר אותם מכל הארצות וקול אחד יצעקו: נתנה ראש ונשובה אל אדמת אבותינו ולא נהיה עוד זרים על אדמת זרים, – יתאספו לאספות, יקומו ועדים, ירימו תרומות, יתנדבו חלוצים לעלות להחיות אדמת הקדש לשוב לתת יבולה לבניה, ואיך יזדעזעו כל אבריהם לשמוע כל התועבות אשר תעשו אתם בהר הקדש בירושלים! אתם האוכלים ואינם עושים, או רע מזה האוכלים מקופה של צדקה הנקבצת בחו"ל, ועושים מעשי תעתועים, נבלות בישראל, – קנאתכם הארורה תסיתכם באנשים כנים וישרים לעשות בהם רצח מוסרי, להכריתם מקהל החיים בחרמותיכם הנחרמים מעיקרא ברוח אמונתנו, ונעקרים למפרע בתורת היהדות; אתם קנאים פראים, פועלים בטלים אשר הבטלה מביאתכם לידי שעמום, אתם בכורי שטן המאמינים כי עליכם נאמר “ירעו עד שיסתאבו”, למה תרפו בעלילותיכם הנוראות ידי העמלים להושיב נשמות ארצנו? מה יאמר ישראל כאשר יקרא את אגרת האיש המצוין, אשר קטנו עבה ממתניכם בתורה, בחכמה וביראת שמים, גבר רב כשרון אשר עזב ארצו ומשפחתו וכל הכבוד אשר בקשו להנחילו בארצנו, וילך לנוע על חרבות ירושלים להיות מעוז לחובבי עפר ציון ולבנות ההרוסות, הוא הנודע לשם מ' יחיאל מיכל פינס? מה יאמרו כל ישרי לב ובעלי רגש למקרא המגלה “שמעו הרים ריבי!” אשר שלחה ביעקב?

צר לנו, כי צר לנו המקום, ולא נוכל להעתיקו כלו בהמליץ, אך תמצית דבריו אשר נביא בזה, דים להוציא אנחות מקרב לב עמוק בעלי נפש עדינה.


שמעו הרים ריבי!

מחטאת נביאיה, עונות כהניה ה' ב' ד' צ'.18

(איכה ד', י"ג).

בהרימי פעמי ללכת ירושלימה, לא נכחד ממני כי שטן המריבה מרקד בתוכה, וע"כ הזדיינתי בנשק הסבלנות כו'.

הנה זה שנתים וכתה קטנה מן הקנאים החלה לרדפני, באמרם כי לא באתי הנה בלתי אם לכונן בתי ספר לרוח הזמן, ומעשי במסתרים. ויסיתו בי נערים שובבים וכלבים עזי נפש לתת את שמי לשמצה בכתבי פלסתר, גם בהוצאת שם רע, וגם בשאר דברים מגונים שתקוץ בהם הנפש היפה לשמעם, כי כל הדרכים כשרים היו למו לבוא למחוז חפצם. ואולם אני הייתי כמעלים עין. כראות הקנאים כי לא יכלו לי באלה, התאזרו לצאת אלי למלחמה, לפרסם אותי למין ולאפיקורוס. והמקרה הביא לידם מחברתי “ילדי-רוחי” אשר הוצאתיה לאור זה עשר שנים ואשר ראוה רבני ארצנו בחו"ל ויאשרוה, יראי אלקים, – ויהללוה; אך המה מצאו בה דברי מינות. ויקהילו קהלת מיודעיהם ויספרו באזניהם; ראו מצאנו דברי מינות במחברתו של פינס, וראוי ספרו לדונו ולשרפו. אני הייתי ביפו באותה שעה, אך שמעתי כי קמו מליצים בעדי, וכה הופרה עצת הקנאים אז. אבל הם לא נסוגו אחור ממחשבתם. ואני נשאתי וסבלתי בקור רוח ולא עלתה בידי שוטני להכעיסני.

ואולם זה ימים מועטים, התחדשה המלחמה עלי ביתר אונים, וזה הדבר: איש אחד באמריקה משלומי אמוני ישראל ועשיר מופלג, התודע אלי באמצעות הועד מלונדון, כי מכבד הוא מאד את שם השר מונטיפיורי הי“ו, וימלא האיש ידי לקנות בעדו אחוזת קבר בהר הזיתים בסך 1,500 רו”כ וליתן לכתוב בעדו חמשה ספרי תורה, שש מאות מזוזות וכמה עשרות זוגות תפילין וטליתות יקרות מעשה אומני ירושלם, ולתקן הכל בארוניהם מטפחותיהם פרוכיותיהם ונרתיקיהם מלאכה יקרה כולה אשר תעלה בס“ה ערך 1,500 רו”כ, וגם זכרון בני התורה בא לפניו, ויקצב פרס קצוב מדי חדש בחדשו לחלקם על דעתי לאנשים אשר עליהם תוטל החובה לשמר מועדי יום פטירתם של הורי המתנדב והורי אשתו הגבירה שתחי‘, ולהזכיר נשמותיהם, ולרבות את הברכה שיברכו את המנדב ואת משפחתו ואת השר מונטיפיורי הי"ו מדי שבת בשבתו. ואני מלאתי חפצו בכל דברי כהוגן. ובנוגע אל הפרט האחרון, שכרתי בית בשכונת “אבן ישראל” שאין בה בית תפלה וקבעתי הבית לתורה ולתפלה, ואומר: ישבו שמה לפני ה’ עשרה בני תורה, שיקבלו הפרס וימלאו החובות המוטלות עליהם. וירצה הדבר בעיני הרבנים והיראים מאד, והרב הגאון שמואל סאלאנט נ“י חזק ידי גם הוא, והרב הגדול ר' עקיבא יוסף שלעזינגער נ”י הידוע בארצנו ע“פ ספרו “לב העברי” אמר להיות אחד מן הבאים להתפלל בבית מדרשי. ואולם בעיני חרשי המשחית אשר בתוך הקנאים היה הדבר לצנינים, וימהרו להסית בי את הקנאים לאמר: מבית מדרשו זה של פינס תצא המינות על פני ירושלם, ויפתו גם את הגאון הרב ר' יהושע ליב דיסקין נ”י הנקרא הרב מבריסק לעמוד במערכה נגדי ולהפר מחשבתי, ויצו ויקהילו קהלה בירושלם, רובם ממתי סודו המשרתים לפניו, קדושים ומתקדשים, טהורים ומראים סימני טהרה, ומעוטם מאנשים רכי לב אשר מפני שם הרב מבריסק יחתו ושאתו תבעתם, ולאנשים אשר ידעו בם כי עוז בלבבם ולא יגורו מפני איש לא קראו, בלתי להרב הגאון הרש“ס נ”י אשר אמרו לבטלו ברובם. אך גם הוא חכם ראה את הנולד, וימאן ללכת, באמרו: רואה אנכי כי פה תגבר אגרופה של חנופה, ולא תהיה ידי עמכם לשפוך דם נקי, ושאר הקרואים לא ידעו כלל על מה הם מתבקשים. ויהי כי נקהלה האספה, עמד הריל“ד על רגליו וירם קולו בבכי ויאמר: רבותי! דתנו מרחפת בסכנה, תורתנו בצרה גדולה, כי זה האיש פינס ידענו מה היה לו מין ואפקורס גמור, ככל אשר יעידו עליו מתי סודי אשר קראו את ספרו, והוא אמר לכונן בית המדרש בשכונתו לפרסם בו חו”ש תורת המינות, והנה ידוע לכם דין ספר תורה שכתבו מין שישרף. ומכ“ש בית המדרש שזרחה בו צרעת המינות שיסגר, וע”כ תצא נא גזירה מלפניכם להטיל איסור על הבית ההוא, לבלי יבוא בו אדם, הן לתורה והן לתפלה, וטמא טמא יקרא לו. ויתמהו הנאספים איש אל אחיו כי לא ידעו מה הוא, ויש אשר פצו פיהם לפקפק בדבר. ויתנפלו עליהם הקנאים בחמה שפוכה לאמר: כל הטוען למסית דינו כמסית גם הוא. ורבים בראותם כי לא נתנה חרות הדבור באספה זו אמרו לעזבה כולה, ויגיפו הקנאים הדלתות ולא נתנום לצאת. ויעמוד הריל“ד שנית על רגליו ויאמר: אם חוששים אתם שמא פינס איננו מין מפני שלא קראתם מחברתו ולא תתנו אמון בעדות מתי סודי, האמינו בי שאני רואה בנבואה כי הבית הזה יהיה לבית שתצא ממנו תורת המינות ע”פ כל הארץ ולמה תסרבו עוד לכבוש שרש זה הפורה ראש ולענה בטרם צמח. למשמע הדברים האלה נבהלו נחפזו הנאספים, כי אכן יש נביא בקרבם והם לא ידעו, וקטני האמנה כבשו פניהם בקרקע, כי מי נלחם עם בעלי הזיה בשעה שדעתם זחה עליהם ונקה? וימהרו חרשי משחית ויערכו נוסח האיסור על הגליון. הנוסח טרם נחתם וישלחו הקנאים להרב הגאון הרש“ס נ”י לאמר: תן ידך עמנו וחתום על הנוסח הזה, ויחתום עמך גם חברך הגאון הריל“ד נ”י ובני האספה אתו. ואם לא – נדעה, כלומר: רמז רמזו לו שידונוהו דין זקן ממרא שהמרה את בידה“ג שלא במקומם. והגאון הרש”ס אינו ממי שמסיתים אותו וניסת ויאמר להם: גם אם תשמתוני, מתומתי לא אסור, ולא אתן ידי לשפוך דמי נקיים. ויתקצפו הקנאים מאד, כי כל בני האסיפה משכו ידם מלחתום על נוסח “האיסור”, ויאמרו להניח חמתם בהרש“ס ולבצע זממם, אך לא עלתה בידם, ויגזרו על שני דייני בית דין ואחד שלישי (כולם אנשים שמוחם רופם, זה מזקנה וזה מתולדתו), והמה שמחו בכבוד הגדול הזה שבחרו בהם כל בני האספה וישלחו ידם ויחתמו, ולמחרת הזדרזו המזורזים, ועשרה מבני הקנאים באו בהמון, בטרם עלות השחר לבית הכנסת אשר במשכנות ישראל, ויכריזו דבר האיסור בהוספת דברים יותר ממה שכתוב בו, לחרפני ולגדפני, ולתת את שמי לשמצה. ויהי כהודע הדבר בין החיים ותהום העיר, ורבים הסיתוני לבלי החשות הפעם, ויש אשר יעצוני לקרוא לעזרתי את זרוע הקונסולים שאני חוסה בצלם, ואמאן, כי אמור אמרתי: אם אחיך אלה לאלה מצירים, אל יתערבו בהם זרים, ואל יתחלל שם שמים על ידי. אך נפתיתי להגיש ריבי לפני רבותינו שבגולה למען ישפטו המה, וגם זאת לא מהרתי עשות עד אם נסיתי שלוח דברי שלום לשוטני לאמר יושיבו נא ב”ד של שלשה מביני מדע ומתוני משפט, המה יקראו ספרי מראשו לסופו ולא בסרוגין ולא למקוטעין, ועל הדבר הקשה בעיניהם ישאלוני וישמעו טענותי, ואם יצא משפּטי מלפניהם לחובה, לאמר: מצאנו דרכים הנוטים למינות בצאתם מחוץ לגבול י“ג עקרים שגבלם הרמב”ם ז“ל, מוכן ומזומן אנכי לפרסם בכל מכ”ע לבנ“י: ברם דברים אלה ואלה שאמרתי טעות הם בידי, וחוזרני בם. ואת הרב הגאון הריל”ד עצמו הכשרתי לדיין עלי, בתנאי שיסיר מלבו תחלה כל חשד ומשטמה, ויקרא מחברתי מראשה לסופה כנ“ל בעצמו, ולא יהא שומע מפי המתורגמן. ותהי תשובת הקנאים כי עלי לסגור תחלה בית מדרשי משך שלשים יום, ואח”כ יעיינו בדיני, ואוסיף לשלוח הזמנה כתובה להריל“ד, ע”י שנים עדים כי יעמוד אתי לדין, אם לפני ב“ד הרבנים הגדולים מאחינו הספרדים הי”ו או לפני ב“ד זבל”א ויסרב לבוא. ואני טרם סגרתי שערי בית מדרשי לבלי תת פתחון פה לאמר: כבר קבלתי עלי האיסור. והקנאים ירדפו בלי חשך את הבאים להתפלל, ומאיימים עליהם בחרמות ושמתות, ומפחידים אותם בגרעון החלוקה, ויש מתיראים והולכים, ויש חדשים שיבואו במקומם. ובין כה וכה המבוכה רבה והמהומה הולכת וגוברת. הגאון הרש“ס וממוני כוללות ווילנא, זאמוט, מינסק, פינסק, גראדנא, ורוב מנין ורוב בנין של ממוני כולל ריייסין עומדים לימיני. ממוני כולל ווארשא, הונגאריא ואוסטריא והרב ר' אליעזר דן רלבג שאר בשר קרוב להרב מבריסק ידם עם הקנאים לשטני. ושאר העם נבוכים, ורע עליהם המעשה מאד מאד, עד כי אשר אחזה לי מראש כי יפרדו כוללות הפרושים לחצי, כוללות ערי רוסיא וליטא לבד, וכוללות פולניא והונגריה לבד. וכבר נעשה מעשה, כי כוללות ערי ליטא ורייסען התאספו בי”ח לחודש הזה, וקיימו וקבלו עליהם בכתב הפרטים הללו: א) לקבוע ישיבת הדיינים בבית דינו של הרש“ס בחורבת ר' יהודה החסיד; ב) כל דבר איסור לחרם ושמתא שלא הסכימו עליו טובים השנים הגאונים הריל”ד והרש“ס שיהיו בעצה אחת אין בו ממש. ואולם לי טרם הגידו היתר מפורש, וגם אין חפצי להביאם לידי כך שיגלו דעתם בפירוש, למרות עיני הגאון הריל”ד נ"י פן תתלקח מחלוקת חדשה בין הרבנים עצמם ואז…

וע"כ מורי ורבותי רבותינו שבגולה אלופי ומיודעי בכל מקום שהם! לפניכם אגיש ריבי, הנה ספרתי לפניכם דברים כהויתם, ולא הגזמתי אפילו כחוט השערה, ואדרבה יותר ממה שכתוב כאן עוד כבשתי תחת לשוני מפני חלול ה‘, ואם הדברים בעצמם מעשה תעתועים, לא בי האשם. ולכן שפטו נא ביני ובין שוטני אם לא יעבירו עלי את הדרך? כו’.

דברי צעיר התלמידים הכו“ח פעה”ק ירושלם כ“ב טבת תרמ”ב,

יחיאל מיכל פינס.

קצרנו ביחוד בסופו כי בו יציע טענותיו בפלפולי דאוריתא לפני הרבנים, והנה המכתב נתאחר להגיע לידנו, ולא ידענו מה ענו הרבנים בארצנו? ואנחנו טרם שמענו מה בפיהם? נכון לבנו בטוח כי אם קראו בשום שכל לא מצאו דברי מינות בספרו של ה' פינס, אשר גם אנחנו קראנוהו בזמנו, ואם ידענו מראש כי עדותנו לא נאמנה לקנאים מאד, כי לא מחשבותם מחשבותינו, אך אנחנו על דעת יראי ד' אמתים נעיד לפני דעת הקהל ורבים אשר אתנו מאשר אתם.

אין את לבבנו לפנות אל בני בלי שם, לפידי בוז, אשר זה כל כבודם כי יהיו למלה בפי העם, אך אל הרב המאוה“ג ר' יהושע ליב דיסקין שהיה אב”ד דק"ק בריסק נדבר: "אנא מורנו ורבנו, אשר נהירין לך שבילי התורה, ולבך מלא יראת שדי ואהבת אמת לעמך, חשוב נא דרכך, וראה כי זרים יתעוך בשוא, ואשה מושלת בך, אשה בת תלמיד חכם וחכמת לב, אך הן היא אחת מאלה שדעתן קלות, ומי לא ידע כי קלי הדעת על הרוב עקשנים ועקשים הם. חלילה לנו להבאיש ריח אשתך בעיניך, היה עמה בשלום ותכלכל היא באהבה את שיבתך, אך אל תתערב בעסקי קהל ועדה, בעסקי אמונה ודת, הלא שמעת בטח הפתגם הפולני: “בבית אשר אשה שלטה, שם השטן ירקד בעלטה”. זכור רב אונים וחדל כח – רב אונים אם לא תכביד אכפך על הקהל, וחדל כח אם ירבץ העם תחת משא חרמותיך – הטרם תדע כי חרמות ושמתות הם נשק מסוּכן אשר יוכל לשוב אל חיק בעליו. זכור כי עת צרה היא ליעקב, ועיני כל העם נשואות אל ארץ הצבי, רבים יפחדו לעלות שמה מאימת סמל הקנאה השם משטרו שמה, ועוד ירפו ידי אחרים; אך הלא יעלו רבים ובין העולים יהיו רבים מבני הדור החדש אשר כל זמן שתבין אתה ויתר הרבנים אשר דבריהם נשמעים שם למשכם אליכם בסבר פנים יפות, לא יבצבצו נגדכם, ונהפוך הוא – יבקשו קרבתכם, ויבטלו רצונם והרגלם מפני יראת הכבוד אשר תביאו בלבם, יזהרו לבלי הכאיב רוחכם במעשיהם ובמדברותיהם; אך אם אתה ושכמותך תאבו להתנהג עמם כמשפּטכם עם ה' פינס ודכותיה, דעו כי רעה נגד פניכם הם ימררו שלות חייכם, ויורידוכם מגדולתכם, ולהכעיסכם תמרורים יפרצו כל חוק ויעשו מה שלבם חפץ ועיניכם רואות וכלות, כי יסירו מכם את מחזה בחירי שדי אשר קרן עור פניכם, והייתם כנזופים.

כן תרעו לכם ולכל החיים מקופת החלוקת, כי תוכלו להיות בטוחים, אם תוסיפו סרה ולא תחדלו מרדוף אנשים הולכים לתומם, בחפצכם לתקן עולם במלכות שדי על פי שטתכם; אם שמועות מעציבות כאלה תבאנה לרוסיא, אז יקומו כל מה"ע לישראל בארצנו, וכל איש אשר דבריו נשמעים בעדתו, לזרז את המתנדבים בעם למשען היושבים לפני ד' בירושלים וביתר ערי הקדש, לבלי יהיו מן המסייעים לידי עוברי עבירה ועושי און, ולא יתנו יד לפושעים, להקל מעליהם עול פרנסה, למען יקלו הם מעליהם עול מלכות שמים האמתית, ועול דרך ארץ, ולא יוסיפו אחינו פה לפטם עגלים לעבודה זרה, המשפילה כבוד התורה והאמונה, לרגש האנושי, ולגדל שורי נגח להיות לזועה בכל הארץ. דעו כי כלתה מלכותכם בארץ הקדושה; כי ידכם היתה על העליונה כל זמן אשר היתה שוממה, ושעירים ירקדו בה, שעירים המשתלחים ברצון חפשי, לחיות על חשבון הקהל בלי דאגה; אך עתה יבואו שמה צעירים לימים לעבד את האדמה, ולחיות מעמל כפיהם, המה לא יהיו תלויים בכם, ואם תתחרו בם יחרבו מעיניכם ותסכרנה ארובות החלוקה, ותפול מידכם חרב שפלה זו המרחפת על ראש כל המסרבים לשמוע לקול הקנאים האוילים והפוחזים.

ראו הזהרנוכם בשם האמת ובשם האמונה והאומה, אשר כבודן יקר לנו מכל, ולמען כבודן המחולל לא נדע משוא פנים.

ארז.

(“המליץ”, תרמ"ב. גליון 12).


ח. עזרת סופרים

ב“ה כ”ב אדר תרמ"ב ירושלם.

ידידי הארז.

קנאת לכבודי קנאה גדולה בהערתך למאמר א“ש שבהמליץ גליון 5, והנני מגיש לך תודתי, אך לא אמנע גם מגלות דעתי, כי לא טוב בעיני הדבר שאמרת לתקוע בשופרותיך גם אתה, ולהרעיש ארץ על הקנאים שבירושלם, למען ישמעו העם ויכלאו מהביא תרומתם לקופת החלוקה. הן ידעתי כי אין רצונך חו”ש לקעקע כל החלוקה ולבטלה לעולמים, כי אם אין לכחד שהחלוקה בצורתה הנוכחית מחוללת רעות רבות, בכ“ז גם לבטלה כולה אי אפשר, כי חיי רבבות נקיים והולכי תום תלויים בה, ובטול החלוקה כשפיכות דמם יחשב, – ואולם גם לקפחה לפי שעה אי אפשר, כי כה נקל מאד להוראת שעה כזו שתהפך לחוקה קיימת לדורות. הן מעין הנדיבות מקומו בלב ולא במוח, ברגש ולא בחשבון הדעת, ואם אתה מביא את הנדיבות לידי חשבון, כבר נכזב מעינה. לא אפונה כי ישמעו לך העם לצרור כיסיהם כל ימי המהומה, אך הישמעו לך גם לשוב ולפתחם אחרי כי יחדל רוגז והקולות יחדלון? ולא אכחד ממך כי מאוד מאוד יכאב לי בהעלותי על לבי, כי בשלי נשברו צנורות החלוקה, או אפילו נתמעטה השפעתם חלילה. קול הזקנים והזקנות התמימים, קול העניים המרודים הרבים שלא עוו, קול האלמנות והיתומים שלא פשעו, קול תינוקות של בית רבן שלא חטאו, יעלו תמיד באזני לאמר: בשלך נסבול חרפת רעב. ולבבי לא יקרע לגזרים? ולא זו בלבד אלא כי נפשי יודעת מאד, כי אך הנקיים יאשמו, והחטאים באמת ישתכרון, כי גם מתחלה לא היתה כונתם של מחוללי המריבה, אלא להוציאני מגדרי, ולהפכני מנרדף לרודף, למען תהיה זאת להם לתואנה להריק כיסי שוטים ידועים בחו”ל והדברים ארוכים…

ולכן נשמרתי מאוד בלשוני בכל שלש השנים שהדריכוני ממנוחתי, וגם היום כי “השמעתי להרים ריבי” במכתבי הגלוי, לא השמעתיו מעל במת מכה“ע למען ישמעו העם, כ”א שלחתיו ליחידים אשר ידעתי בהם כי לא ימהרו עשות משפט, ופלס ומאזני משקל בידם, וכי ישפטו יהיה משפטם אך לברכה ולא לקללה חלילה, ותקותי לא נכזבה ת“ל כאשר עיניך תחזינה “בלוחות העדות” אשר הנני מדפיס בם המכתבים הבאים לידי, ראשון ראשון, ועוד ידי נטויה לפרסם אי”ה מכתבי שאר אנשי שם גאונים ורבנים מרוסיה, פולניה ואשכנז בנידון זה, אשר יצאו חוצץ כולם לתבוע עלבוני. ולא אך בחו“ל נמצאו תובעים לעלבוני, כי גם בירושלם עצמה כמעט כל העדה, רוב בנינה ורוב מנינה והאלופים אשר לראשה, קנאו לכבודי קנאה גדולה, ויצאו המערכה מול הקנאים והנבערים. הן מיד, אחר שנגזרה הגזירה מלפני הקנאים להחרים את בית מדרשי, נתאספה עדת הפרושים, ויגלו דעתם בכתב מפורש, שאינם מקבלים עליהם שום אסור וגזירה חדשה שלא נעשו בהסכם הרב הגאון ר' שמאל סלאנט והרב הגאון ר' יהושע ליב דיסקין שיחי' ביחד, וביום ד' אדר נתאספו עשרה ת”ח מצוינים תחת דגל הרב הגאון הרש“ס ני', ויבטלו האסור הרובץ על בית מדרשי כחרס הנשבר, והרבנים הגאונים של קהל עדת הספרדים הי”ו, קיימו דברי המתירים, ותהי שמחה גדולה בעיר, והעם מרבים לבוא ולהתפלל בבית מדרשי, וממוני כוללות הפרושים, וגם חב“ד נמנו עמהם, ומתחרים להפיס את דעתי במכתביהם אשר ישלחו אלי, למען הראות כי חו”ש אין לבם הולך להסכים למעשה הקנאים, ונפשם ירעה להם מאד על הנבלה שנעשתה לי. וזאת עולה על כל, שנמנו כוללות הפרושים וגמרו, להפרד מעל מבוהלי ווארשא וקנאי הונגריא “בשולחן ובית מטבחיים”, למען הראותם כי נפש העם מרה, על חלול השם הגדול ושפיכת דם נקיים אשר בתוכם. ואחרי כי כן, מה יסכון לי לקרוא לעזרה את העם כולו ולהרבות חלול ד' וחלול כבוד ירושלם? אדרבא חובתי להגיד לכל באי עולם, כי ירושלם קריה נאמנה היא, ראשיה למשפט ישורו, והעם אשר בקרבה לא יביטו עמל ואון, כי מי ראשי ירושלם אם לא הרב הרש“ס שיחי' ודיעימיה? הן זה יותר מארבעים שנה שהוא הוא היושב לכסא דין להוראה בעיר הזאת, והורה ודן גם בפני הגאונים הגדולים הרב מקוטנא והרב מקאליש זכרם לברכה, ולא השיגו גבולו, כי הרב ההוא בחכמתו המצוינה, ובישוב דעתו, הרי הוא כמו נוצר מבטן לשאת משרה זאת על שכמו, ועטרה זו על ראשו, ומי המה העם היושב בקרבה אם לא כוללות הפרושים בני ליטא ורייסין, אשר אך על ידיהם נבנתה העיר ונשתכללה בכל תקנותיה ומוסדיה, ובתי החסד אשר בקרבה “לתלמוד תורה” “בקור חולים” “גמילות חסדים” “ותמחוי”? אך מהם יצאו האנשים אשר הרו והגו את הרעיון של חברות בוני הבתים, ועל ידיהם נבנו כמעט כל פרורי ירושלם השמים עתה את העיר לצפירת תפארה, ואך מהם יצאו הראשונים אשר אמרו להוציא אל הפועל רעיון ישוב הארץ ולפתוח “פתח תקוה” לעבודת האדמה בארץ קדשנו. והאנשים הללו שלמים הם אתנו, ועליהם נתקיים מה שאמרו חז”ל: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והמה מבוני האומה ולא ממהרסיה. ומה לנו ללהקת הקנאים הקטנה המתהוללים והמשתגעים מרוב טובה שמשפיעים להם בני בריתם? הנה עתה כי גורשו מן גו, ונקטעו כצרעת מתוך הגוף, לא ירעו ולא ישחיתו עוד בכל הר הקודש, ישמחו הם בבני בריתם ובני בריתם בהם, ואנחנו בשם אלהינו נדגל ונעשה חיל לקחת חלק בבנינה של הארץ, ולהיות לעזרה במעוט כחותינו לעולי הגולה אשר יאמרו לחדש כבוד ארצנו הנהלאה.

מדי דברי בזה, הנני גם להשיב לך אמרים קצרים על דבר אשר אשים מחסום לפי מהות דעתי, בדבר ענין ישוב הארץ. בימים האלה ימי הדבור והמשא והמתן לכל מי שגורל ישראל נוגע אל לבו, כאשר לבי מלא מהרעיון הזה, וכל חפצי לראותו בצאתו אל הפועל, אין צורך להגידו, וכבר נודעו מחשבותי בנידון זה בספרות העברית למדי, ואני לא שניתי וגם מחשבותי לא נתחלפו. ואולם לצאת היום במאמרים בגלוי לא אוכל מטעמים רבים, אבל עומד ומוכן אנכי להשיב כהוגן לשואלים כענין, בכל עת ובכל שעה, ומי האנשים החפצים לרדת לעומקה של הלכה זו, יכינו נא שאלות קצרות וברורות באחד ממכתבי העתים הבאים לידי, וחלילה למנוע עצמי מהגיד לשואלים מה שידעתי.

ובזה הנני ידידך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.


מאמרך זה נתאחר לבוא אלינו אחרי אשר כבר נשלח לנו מאת אחד מסופרינו בערי המדינה, מכתבך הגלוי “שמעו הרים ריבי” וכאשר נשבר לבנו בקרבנו למקרא מגלת איכה זו, לא החמצנו לתת תוכנה לפני קוראי “המליץ”, ולהלן בהערתנו למאמר א"ק, תחזה כי כונו גם אנחנו לדעתך בנידון כסף החלוקה.

הן קראת את המכתב הגלוי של ה' געטטער, ועוד קמו אחרים נגד רעיון ישוב ארץ ישראל, ובכן עליך המצוה להשיב נכונה, כי אתה הוא בר סמכא, ועליך ישענו קוראי “המליץ”.

שגית יקירי בדבריך בשולי מאמרך אשר כתבת לא לדפוס, אם תאמין כי רק להשקיט הסער אמרנו, כי בלב המון עם הרוסים אין שנאה כבושה לנו, ורק רוח רעה עבר עליהם מחוץ ברשעת כותבי פלסתר. ולבנו נכון ובטוח, כי לו יצא מהר דבר מלכות כי היהודים נחשבים לאזרחים גמורים וזכות ומשפט אחד להם, ישובו הרוסים להושיט יד לשלום לנו, ולמנות אותנו כאחדים מהם בכל הנוגע לחיים המדיניים, מבלי דרוש מאתנו להתערב בהם, ולהיות לבשר אחד, בדברים המסורים אל הלב, כי כבר מלתנו אמורה ולא כחדנוה תחת לשוננו, גם לפני שרי המלכות, כאשר נגעו בענין הזה: “אם קרבת היהודים תחפצו יצלח חפצכם בידכם, ואם תשאפו לתערובות – שוא תעמולו, כי כשם שלא יתבוללו יחד מים ושמן, כן אי אפשר לישראל להתבולל באומות העולם התבוללות שלמה במובנכם”.

ארז.

(“המליץ”, שנת י"ח. מס' 13).


ט. תעודת מר פינס

אחרי מאמר דוב בער שטיינהארט, מורה בבית היתומים החדש.

המבקר כרמו יום יום אינו מרגיש בגדולו עד שרואה פריו. ולכן שמחתי מאד היום בראותי כי כרם זה נטעו נוטעים בברלין (הלא המה האלופים הנכבדים ראשי חברת מגדלי יתומים) על אדמת ירושלים הקדושה, כבר נשא פריו וענביו לא יהיו בוסר אי“ה. הילדים הרכים אשר עלו ממצולות העוני והדלות כמו מחדש נולדו, לבשו מעטה ששון תחת רוח כהה, כל תנועות גופם וצביונם מעיד עליהם כי רגש כבוד האדם הקיץ בקרבם ועתידים המה להיות חברים מועילים בחברת האדם ויהודים ישרים בתוך עמם. במשך הזמן הקצר שהם בתוך הבית הצליחו בלימודם לפי ערכם והתקוה תעודדני כי עוד יצליחו ויוסיפו לעלות מעלה מעלה בחובות ולימודים, ועיני אוהבי עמם באמת תראינה ותשמחנה, ולכבוד האדון הנעלה ד”ר הערצבערג נ"י נאמר: יישר כחך!

נאום יחיאל מיכל פינס

סוכן לחברת “מזכרת מונטיפיורי”.

היום יום י“א שבט ה' תרמ”א פה ירושלם תב"א.

(“המליץ”, שנה י“ז. תרמ”א. גליון 5).


י. תת כבוד לאמת

פרק ראשון.

נעתרתי לבקשת רבים להשיב גם אני דברים קצרים וברורים בדבר השאלה הנכבדה העולה היום על שפתי רבים: הטובה ארץ אבותינו לכונן בה מושבות לפליטי המהפכה מבניה אשר יבקשו מחסה הצלה? ואולם בטרם נשיב על השאלה ההיא, נשימה נא לב אל גורל המושבות אשר כבר התכוננו בארץ הזאת על ידי בני ברית ועל ידי שאינם בני ברית.

הראשונה התכוננה זה כחמש עשרה שנה מחוץ לשערי יפו על ידי חבר נוצרים מאמריקא אשר באו הנה לחכות לביאת המשיח, וישימו מבטחם באדם שנתן בכוס עינו, וציר ממשלתם גם הוא בגד בם, ויתרוששו וישובו לארצם ריקם; אך המושבה באה בידי נוצרים בני ווירטנברג מכת הטמפלר, ועתה היא כפורחת מבית ומחוץ, ובתוכה בתי ספר ובתי חולים, וסביבה כרמיה וגנותיה המרהיבים עין וכל יושביה מאושרים.

השניה כוננו אותה בני הכתה ההיא, לראשונה על יד הכרמל סמוך לחיפה. והיא מושבה גדולה אשר יצא שמה לתהלה על פני חוצות, כי על יינה הטוב יסובו אצילי ארץ, ובבורית החשובה שתעשה בה, תזכינה הגבירות הענוגות באירופה בדי עורן המפונקים.

השלישית אף היא מוסד ידי בני כתה זו אשר כוננוה במרחק של שלושת רבעי שעה מיפו, ויקראו שמה “שרונה”, אדמת חול היתה הארץ מדי קנותם אותה, וקטב מרירי שלט שמה אשר תבע וגם לקח קרבנותיו. אך עתה כגן-עדן הארץ לפנינו. ערבות חול היו לשדות פוריים, ורוח צח מבריא, מרפא, מנשב בין עצי חמד אשר נטעו.

הרביעית גם היא על ידי הטמפלר כוננה בעמק רפאים סמוך לחומת ירושלם, קטנה היא בכמותה אך גדולה באיכותה, כי היא המרכז הרוחני לכל הכתה ההיא, בה מושב ראש חברתם הוא האיש המצוין ד"ר האפמאן, אשר ידיו עשו החברה ההיא, וברוחו הכביר קבצם, ואתו שמה חבר מלומדי החברה, והמה המורים הראשים אשר יורו לקח בבית הספר הכללי אשר משפט גימנזיום לו. אדמה מעטה ליושבי המקום ההוא בראשונה, ואמנם לאט לאט ילחכו את שכניהם מבני הארץ הסובבים אותם, וכבר נכבש לפניהם חלק גדול מן הבקעה הפוריה ההיא ונטעוה כרמים.

בכלל בני הכתה ההיא הולכים ומתגברים בארץ: מהם רופאים, מהם רוקחים, מהם אדריכלים, הם אומנים-חרשים באבן, בעץ ובברזל, מהם מכונני ריחים של קטור, מהם עושי שכר שעורים, ומהם עושי מסחר וקנין במדה גסה ועל פני כל העם יכבדו.

ובמה זכו לכל אלה?

אומרים אמור כי בני חברתם מחוצה מנשאים אותם בכסף ובזהב; אך אין אלו אלא דברים בטלים, כל העזרה הבאה להם מן החוץ, אין בה כדי לפרנס אפילו חלק קטן מהוצאות בתי הספר אשר להם, אך האלהים השולח ברכה במעשי ידי כל העובדים מאהבה, ואפילו גוי ואפילו עבד, הוא הנותן גם למו כח לעשות חיל.

אך הטרם קשתה עליהם המלחמה עם רעד האדמה ורוע האויר?

האדמה טובה ופוריה, והארץ אינה משכלת מטבעה, בכל זאת המלחמה קשתה עליהם בטרם עמדו על טיבה, וכל עוד שהקשו ערפם מבלי ללמוד מן הערביים ילידי הארץ, הרבה ממון שקעו וגם הרבה נפשות נפלו במאנם להשמר מפני המאכלים והמשקים אשר לא יאותו לאויר הארץ הזאת, אך כי ארכו להם הימים, גברה עליהם יד ההרגל, וגם נשתבחה האדמה לרגלי הנטעים אשר נטעו בה, וגם הם עזבו את משוגתם וישמרו משפטי חיי הארץ ויצליחו.

אך הכי לא תכבד עליהם העבודה בחום השמש הבוער כאש?

דברים כאלה עשויים להפחיד בם את התנוקות או – את בני אירופה, אך בן הארץ ההיא יודע כי רוב עבודתה של האדמה חל בחדשי ימות הגשמים, שהחמה בשפולי הרקיע ומחממת בנחת, ועבודת הקציר שהיא בימות החמה, לא תמשך כולה אלא שבועים.

אך מי יכריח את האכר לעשות עבודתו בצהרים, בשעה שהחמה מכה בראש כל אדם? האין שהות לזה ביום בטרם תגבורת החמה ולאחריה ככלות מלאכתו? כן משפט הערבי לעשות מלאכתו בארבע שעות של בוקר, ובארבע שעות של ערב, ומטפחת חבושה לראשו אשר תצילהו מחצי השמש, לצמאו ישתה חומץ היפה לשרב, ובשעת הצהרים תחת צל אילן ישכן או בצל אהל יחסה אשר נטו ידיו, ולא ידע רע.

ואיככה יוכלו עמוד בהתערבם עם הערבי במכרם מפרי אדמתם? הלא יוזיל הערבי במחיר תבואות שדהו לאשר צרכיו מועטים?

חלילה! ערך התבואות הנהו כערך התבואות באירופה, כי אם צרכי הערבי מועטים, הלא גם יבול אדמתו מועט, וכנגד מה שהוא מקמץ בהוצאות ביתו, מרבה בהוצאות המסים לממשלה.

אך הטרם ידעו בני אירופה את תנואות חוכרי המסים?

חלילה! הממשלה כחוכריה בשלום ובמישור יתחלקו עמהם, והמה זורעים בשעת זריעה, וקוצרים בשעת קצירה, ומאספים בשעת האסיפה, ואין אדם מוחה בידם, כי נאמנים המה על המעשרות ולפי פנקסיהם יחשבו עמם.

אך הלא ישאו תגרת יד הערביים שכניהם השודדים וחומסים?

גם הדברים האלה אינם אלא גוזמה, מעבר להרי יהודה מערבה, אין שודדים, אין חומסים, וגם בתוך ההרים שלוה ובטחון. הגנבה אמנם מצויה במידה שהיא מצויה בכל הארצות הנאורות, אך שמירה מעולה פועלת עליה. ולאיש נעטטער שמלחמת תמיד היתה לו עם בני יעזור, הלא זה יען אשר עשקם, כי האדמה אשר נתּנה לו מן הממשלה ברוב כופר, משלהם היתה, ורבע ההוצאות אשר הוציא להשגת חפצו דיו היה לקנות האדמה מידי בעליהם לקנין עולם, מבלי שיהיה קנינו תלוי בתנאים מיוחדים הידועים לנו, ומבלי שהיה מגרה בו את שכניו אשר לעולם לא ישכחו לו כי לקח את אחוזתם. אך בני מושבות הטמפלרים כי יתנהגו במשפט וצדק עם שכניהם מחוצה, ובסדרים נכונים ובהסכמת לבבות ביניהם פנימה, ע"כ ירוממו בעיני כל, ואימתם מוטלת על הערביים, ואין פוגע בם לרעה.

ההתנחלו אלה בארץ כולם בזמן אחד?

לוּ עשו כזאת לא היו מצליחים, כי נחלה מבוהלת ראשונה אחריתה לא תבורך; אך ככה היה סדר עליתם: בראשונה שלחו מתוכם מלאכות סגל חבורה של חמשה בני אדם ובתוכם אֶקונום, רופא ואדריכל למען יתורו את הארץ, ואיש לא ידע דבר בואם וצאתם, ויהי בשובם לארצם וימלאו ידי אחרים ממיודעיהם מיושבי הארץ לקנות בעדם כברת ארץ, ובהגמר דבר המקנה, עלו מתי מספר מבני חברתם אשר התנדבו לעלות ראשונה, וישלמו מחיר האדמה מכספם, וישבו בארץ ויבנו בתים.

כל הימים אשר התאבקו עם המכשולים שמצאו בדרכם, לא קראו לחבריהם לבוא הנה, וישבו חבריהם איש איש תחתיו בחוץ לארץ, ויהיו מעירם לעזר לאלה היושבים בארץ בכל דברי הצבור, ואולם אחרי אשר נצחו במלחמה, ויסירו מכשולים רבים מדרכם, ויקראו מדי שנה בשנה מספר חברים – אשר ידעו בהם כי הגיע עתם למצוא חית ידם בארץ הזאת, לבוא הנה, אחרי אשר יכבשו לפניהם הדרך ויכינו להם כל צרכיהם, בשדה ובבית, ויהי זה משפטם כל הימים וירבו ויעצמו ויפרצו לרוב.

[ולמה לא הצליחו אחינו בני “פתח תקוה”?]19.

יש אומרים כי רוח קטב העולה מן הבצות הנענות מצד אחד על גבול נחלתם גרשם מזה, ויש אומרים כי חסרון הכסף גרם לכל אלה, ויש אומרים כי אין היהודי ראוי לעסק זה. היצדקו? חלילה! אין הדברים הללו אלא משפּטי בני אדם העומדים מבחוץ, וימלאם לבבם להגיד משפט בטרם חקרוהו. ואולם אנכי נתתי את לבי לדבר, צופה הייתי ומתבונן בהשתלשלות המסיבות פנימה, והנני מעיד באמונת עדים כי לא אחת מן המסיבות המנויות למעלה, הכו את הבנין לרסיסים, כי אם מאליו נפל, יען כי לא היה יסוד לבנינו, לא היתה כאן אהבת השלום והסדרים, אף לא היו כאן ארך רוח וסבלנות, אך היו כאן בהלה וחפּזון, צלמות ומריבה, בכל מעשיהם מראשית המקנה עד גמר החלוקה. הן בני הטמפלר בחשבון ודעת נפש הלכו, ובמתינות הולכים הם וקרבים למחוז חפצם, ובני “פתח תקוה” בבהלה קנו, בבהלה מכרו, בבהלה התישבו ובבהלה נסו. בני הטמפלר שמו להם ראש אחד אשר כבוד מלכים יתנו לו, ואליו ישמעו, כבני החיל לשר צבאם ביום קרב, ובני “פתח תקוה” הנערים בזקנים הרהיבו, ואנשי מדון סכסכו איש באחיו, וכבימי דור ההפלגה, אין איש שומע שפת רעהו, היפלא איפוא כי לא הצליחו? ואחר כל אלה, הן זה אך שנתים שהחלו, ושנת השמיטה באה באמצע, ומי יאמר כי אבדה תקותם לעולמים? עוד טובם בידם, כי יתקנו את אשר עותו. כי אמנם נחלתם שפרה להם, עד כי כמעט אין כמוה בכל חבל הים. ארז, וצמר גפן, וקני סכר כי יזרעו בה, יעשו פרי תנובה, וגנים ופרדסאות בלי הוצאה מרובה ימכרו פריהם שמה, כי נחל הירקון יוכל להשקותם בלי עמל, חציר יבש “היי” אך בה ימצא, ובני “שרונה” יקחוהו שם, וכלום היא חסרה אלא עבודה וחריצות ואהבת שלום וסדרים, או אז יסיר ד' מהם כל מחלה, ויצוה אתם את הברכה, ויוכלו עמוד. ומה התורה היוצאה לנו מהאמור למעלה?

כי טובה הארץ לשבת עליה, ותענה לעובדיה את הדגן ואת התירוש במדה גדושה.

כי התישבות בה לאנשים חדשים קשה היא, אך אין לך דבר שעומד לפני החריצות והמתינות ואהבת הסדרים, כי רעת הארץ ותחלואיה אך מקרים עוברים הם, ובידי אדם חרוץ להסירם.

כי הזהירות מועלת להסתר גם מן החמה וחציה.

כי יש ללמוד מהערביים ילידי הארץ בנוגע למנהגם עם האדמה ולחוקי חייהם, וכל האומר בלבו: אני חכמתי יותר וכמחשבתי אעשה, הרי הוא שוטה וגס רוח ומובטחני שיכשל שבעתים עד שיכיר משוגתו, כי עבודת העובד תגמל פה בהפרזה.

כי היודע לשמור כבודו גופו מכובד על הבריות. ומי שלא יפול עליו לבבו בעלות רוח המושל לא יעיז גם המושל לשבור עליו חוק.

כי ההנהגה הישרה והמכובדת תשית מורא על בעליה לירא ממנו. ומי שאינו מזיק לאחרים שמור מפני אחרים שלא יזיקוהו.

כי אין ברכה בבהלה וחפּזון ועין הרע שולטת בכל דבר שיש בו פרסום.

כי באין סדרים יפרע עם ובפשע ארץ רבים שריה.

כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום?

כל הכללים האלה ישימו [אל לבם] כל אלה האומרים לעלות הנה ע“מ להאחז באדמה וילכו בטח ולא יכשלו, ואם אחרת יחשבו ישבו נא תחתיהם ולא יזוזו ממקומם לא לאה”ק ולא לאמריקא, כי כל הכללים שמנינו דרושים המה לתוקע אהלו ומביא תמורה בדרכי חייו בכלל ומכ“ש למי שגולים מביתם לבקש להם מנוחה בארץ זרה למו עם שפתה ונמוסיה ועאכו”כ למי שאומרים להתהפך מסוחרים, סרסורים ויושבי קרנות לעובדי אדמה בזיעת אפם. תלאות רבות אחוזות בעקב תמורה פתאומית כזו בלי ספק; אך די כח בחפץ עז הנובע מתוך רגש קדוש הממלא כל חללי הלב לנצח כל התלאות הללו בארך רוח ובמתינות. והנה רגש קדוש כזה הוא המפעם בלב אלה האומרים: פנינו לארץ קברות אבותינו; אך איפה הוא הרגש הרוחני אשר ילביש אלה הגולים לאמריקה? הראשונים ערובתם בלבם כי מעשיהם יצליחו, והאחרונים שדודי כל תקוה ילכו שחוח תחת משא דאגותיהם לקראת ארץ חדשה ושמים חדשים ובשברון רוח ישאלו לנפשם: מה תהי אחריתנו? אפונה אם אנשים כאלה יוכלו עמוד לפני התלאה הראשונה אשר תמצאם, שארית אומץ לבם תלך וכמתיאשים ירדו שחת חלילה. מי יתן ואהי שוגה!

יש וישאלוני, הרי בן סמך כנטטר חרץ משפּט כי המצוות התלויות בארץ, כי מעשר ושמיטה ירוששו את האכר העברי ולא יוכל עמוד, – אף אני אשיבם: המורים הלכה מתוך משנתם, מתוך התרגום הצרפתי של התנ“ך אינם אדונים לנו לדין בדברים כאלה. שאלו נא יודעי התורה ויאמרו לכם תרומה בזמה”ז חטה אחת פוטרת את הכרי, מעשר ראשון מותר לזרים, מעשר שני נפדה וגם לתרומת מעשר שהיא אחת ממאה בתבואות אפשר למצוא דרך הנאה עפ“י דת, והשמיטה מועילה מאד לקרקע להשיב לה כוחה ואילותה ובשעת הדחק אפשר למצוא גם לזה תרופה עפ”י דת ומה גם להגנים ולהפרדסאות.

אחרי השיבי על השאלה האמורה למעלה אשר שאלוני אחרים, שאלוני נא אם אגב זו אשיב על שאלה שניה ששאלתי לנפשי, שאלה נכבדה מאד והיא שאלת: מי ומי ההולכים? כי אם אמנם ילכו ויבואו הנה אנשים שאינם ראויים אפילו מועטים כח בידם להפוך הקערה כולה על פיה. לפיכך עלי להודיע, כי

המצפים לישע אחרים לא ילכו.

מי שאין בידו לא ממון ולא אומנות ולא אחת מן הידיעות השמושיות לא ילכו.

המפונקים והפזרנים והעצלנים והשחצנים לא ילכו.

ואלה הם שילכו, מי שחפצם בלבם וכחם במתניהם וצרור כספם או אומנתם בידם ויסירו לבם מחיי העירונים ויטו שכמם לעבוד ולמשא וישימו מבטחם בד' לבדו שהוא ינטלם וינשאם והוא יושיעם.

גם עשירים האומרים לחיות חיי עדנים יבואו הנה; אך אלה ישיתו פניהם אל המסחר והפבריקאות ולא אל עבודת האדמה, כי בעבודת האדמה במדה קטנה לא ימצאו חפץ וגם אין בה כדי ספוקם, ועבודת האדמה במדה גסה כדרך שעוסקים בה בעלי האחוזות באירופא באמצעות שכירים ופועלים כמדומה לי, כי טרם הגיע הזמן בארץ הזאת שיהיו העוסקים בה רואים סימן ברכה. אמנם ישנם פה שרים גדולים אשר להם אחוזות גדולות שמתעשרים מהם, ואולם אין מנהגם עם אחוזתם כמנהג בעלי האחוזות באירופא עם אחוזותיהם. בעלי האחוזות שבארץ ההיא מחזיקים בשטת האריסות כי יתנו לפלחים מאדמתם לעבדה ולשמרה והיה בתבואות ויקחו הבעלים בחלקם חמשית, רביעית או שליש, הכל לפי שבח השדה, ויש אשר יתנו לפלחים גם הזרע וגם הבהמה לחרישה והיה בתבואות ויקחו הבעלים שלש הידות להם והרביעית לפלחים ולפעמים להם גם ארבע הידות והחמשית לפלחים. וכי יאמרו מהעולים החדשים להתנהג אף הם במנהג זה לא ידעתי אם יצליחו. כי כל עוד שחדשים המה ואינם רגילים בשפת הארץ ונמוסיה ומשפט תהלוכות האדונים עם הפלחים לא יהיה לאל ידם להזהר מהאונאה והגנבה מצד הפלחים עובדי אדמתם. ואולם אם יאמרו להתנהג עם אחוזתם כמשפט בעלי האחוזה באירופה לעבדה ולשמרה באמצעות שכירים ופועלים, עליהם לדעת – כי באופן כזה ראשית חובתם היא לזבל אדמותיהם, ולפי שלבעל אחוזה גדולה דרוש זבל הרבה הרי עליו לחבל תחבולות להשיגו.

באירופא נוהגים בעלי האחוזות שמגדלים בהמות הרבה בגלל גלליהן ועדיין לא יצאו ידי חובתם, ע“כ מכינים בתי משרפות יין שבפסולתם מפטמים שורים רבים העושים זבל גם המה. חובתם השניה למצוא קונים ליבול אדמתם שעקרו עומד למכירה, ולפי שיש מיני תבואות כאלה שאינם כדאים לשכר משאם לפיכך השכילו בעלי האחוזות הגדולות באירופה להפך חלק גדול מהם לאלקאהאל (תמצית יי"ש חריף שבחריפין), אשר בצורתם החדשה ההיא יובאו לשוק וקופצים רבים עליהם, אך אם כה ואם כה עכ”פ דרכים מתוקנים דרושים לבעלי האחוזות הגדולות מאד, כי לאשר עקר יבול אדמם למכירה עומד, הזלת שכר המשא הוא אחד מהתנאים הראשיים הנחוצים להם. והנה בארצנו דרכים מתוקנים טרם ימצאו, ולבתי משרפות היין אין מקום בקרבה כי הערביים אינם שותים לא שכר ולא יין וצורך המדינה בספּירט מעט מאד.

לא נכחד ממני כי לא יבצר מהחריצות ותכונת כפּים להמציא דרכים אחרים לבעלי האחוזות הגדולות פה למלאות החסרונות האמורים למעלה, כי תחת לזרוע ולגדל תבואות שערכם מועט יתנו לבם ביתר שאת ד“מ לזרוע צמר גפן ואורז ולגדל עצי תותים לכלכל בם תולעת המשי ולגדל קני הסוכר ולבשלם כדי להוציא מהם מתקם, ואולם כל הדרכים הללו חדשים המה ובחזקת סכנה וכמה ממון ישקעו בבחינות ונסיונות כאלה עד שיצליחו. ודבר כזה הגון ונאה לחברה שלעשירים שתעשהו, אם כמאה עשירים יפקיר כל אחד אלפים רו”כ להכניסם בקופה כוללת, מהם יקנו אחוזה אחת ויביאו בה מנהל מומחה ומנוסה אשר ישתדל להביאה לידי מעלה נכבדה כמשפּט האחוזות באירופא; אך יחידים אפילו עשירים לא יוכלו דבר זה עשוהו.

אמנם דבר אחד יש הנכנס גם הוא בגבול עבודת אדמה ונאה הוא גם לעשירים. הדבר הזה הוא נטיעת הפרדסאות המגדלים עצי אתרוג, לימון ותפוחי הזהב. עינינו הרואות ביפו, כי כל בעלי הגנות הללו מתעשרים עושר גדול, אין לאמר מי שלוקח קרקע ונוטע גן שאם רוצה למוכרו אחרי שש שנים מרויח בו פי עשרה ממה שהוציא עליו, אלא אפילו מי שקונה גן מוכן, כבר עמדו על החשבון ומצאו שגן כזה מביא מן 15%–20 ריוח לשנה. האומנם כי גנות “מקוה ישראל” אשר נוטעו שמה תחת השגחת האדון נעטטער זה כשתים עשרה שנה יכחישוני על פני, יען כי הגנות הללו למרות הגנן הצרפתי המפקח עליהם העוקר על מנת לנטוע ונוטע על מנת לעקור יומם ולילה עדיין יציאתם יתירה על השבח. ואולם מי יביא ראיה מן הצרפתים החכמים, המה אינם נבהלים להון ואומרים: כי תכלית תלמיד בית מקוה ישראל היא העבודה ועמל הגוף, כדי שיהיה זריז ומהיר – להנהיג סוסים, ואם אתה אומר יטעו שלא לעקור הרי אתה מחסרם עבודה. אכן מי שנוטע גן על מנת שיאכל מפירותיו, הנה לא יעברו כחמש שנים וכבר מביא הגן שבח כדי יציאתו, ומזמן זה ואילך הולך השבח ומתרבה עד כי אחרי עבור עשר שנים כבר הוא רואה סימן ברכה במעשה ידיו.

גם חכמים יוצאי בתי הספר והמדרש יבואו הנה. כגון רופאים, רוקחים ומהנדסים ימצאו פרנסתם בזה בכבוד. אך שמעתי כי הרבה מתלמידי בתי הספר והמדרש אומרים לבוא הנה בטרם גמרו חוק למודם, חובתי להזהיר אותם כי לא יעשו ככה ולא יגרמו רעה לעצמם ולאחרים. הן בכל התלאה אשר מצאה את אחינו בארצות גלותם בימים האלה עדיין לא הגיעו לידי מדה זו שיהיו אנוסים לנוס על נפשם מנוסת חרם חלילה, ואף אם אין להתיאש מן הפרעניות אפילו רגע, מכל מקום עדיין שהות להם להכין עצמם לדרכם ולסדר יציאתם ועלייתם לאט לאט ובהדרגה שלא יהיו כיוצאי חפּזון, ומכ“ש אלו התלמידים למה יחפּזון המה? האם יחרד לבם על מלתחות ספריהם פן יגזלו מהם? ואם על כבודם כי גלה מהם יתעצבו, כי נלאו נשוא חרפת נבלים אשר יחרפום בשם “יהודי” כל היום. הנני אומר, כי כדאית היא החכמה לשאת עליה מספר שנים חרפה ותלאה ולא יעזבוה כעזוב איש דברים קלי ערך. גם אלה התלמידים האומרים להניח כל אומנות שבעולם ולעמוד אך על הקרקע גם להם חלילה מבגוד בלמודם, הלמודים בכלל עושים את האדם לבריה שלמה, וכל מי שלא [למד] דבר בחכמה או במלאכה על בוריו הריהו בעל מום שלא יצלח לשום מלאכה, וא”כ איפוא אלו למדו אלה מלאכת עבודת האדמה על בוריה בנסיון תחלה, גם אז יש בלמודים להיות להם לתועלת, עאכו“כ שלא למדו מעולם מלאכה זו אפילו בחלום הרי עליהם להביא עכ”פ בידיהם לב חכם ומבין אשר ימלא חסרון תבונת כפים. ע“כ בני! חוסו על נפשכם ואַל נא תבהלו. במקום בהלה אין ברכה; יש צורך לאומה הישראלית באנשים מלומדים ומומחים, בידכם לתתה לה, ולמה תמנעו הטוב ממנה בהחפזכם? הננו הולכים כולנו לקראת מלחמה, ואמנם רבים אנשי חיל דרושים לנו שיעמדו במערכה להניף חרב ולקלוע חצים, אך מה יועילו אלה אם לא יהיו שרי צבאות בראשם. מלחמתנו אמנם לא תהיה חלילה מלחמת חרב וחצים במלוא מובן המלה. מאז קראנו לתפלה חרב ולבקשה קשת, וגם היום אין אנו סומכים אלא על כלי הנשק הרוחנים אשר לנו, אך כמובן המלחמה בכלל, כן גם מובן שרי הצבאות אשר אומר. התורה והעבודה והחכמה כולן יחד תכבשנה הארץ לפנינו, וע”כ חזקו והתחזקו בעד עמנו ובעד ערי אלהינו והביאו בידכם כל דבר חכמה ומלאכה. האומנם כי לפי דעתי בכל חכמה ובכל ידיעה ואפילו בפילולוגיה וארכיאולוגיה תצא ידכם להועיל בבחינת מה להאומה בכללה, מ“מ שימו לב ביתר שאת לסגל לכם הידיעות השמושיות כמו חכמת הטבע בכל סעיפיה וחכמת ההנדסה לכל תולדותיה הכוללות בקרבן כל הידיעות הדרושות לעבודת האדמה למלאכה ולמסחר ולשלום האדם הרוחני והחמרי. וכל הדברים האלה לא להלכה לבד כ”א גם למעשה. ואז, אקוה, תהיו לברכה בקרב הארץ.

גם לא אשר אך לעבודת האדמה מגמתם יבואו הנה, כ"א גם האומרים להתפרנס מאומנתם לא יכלאו רגלם מבוא הנה.

ואלו הן האומניות והמלאכות אשר תקוה להן לחַיות בעליהן פה:

1) חרשי עץ (נגרים ומעגלים ויתרון רב להראשונים), חרשי ברזל (נופחים באש פחם ועושים בברזל צונן, ויתרון לאחרונים), רוקעי פחים ובונים באבן.

2) אורגים, יוצרי חרש ומעבדי עורות.

3) חרשי רחיים, עושי עגלות, רצענים (כלומר: עושי מרבדים ואוכפים לסוסים ולחמורים וכל מעשה עור חוץ ממנעלים). מושחים בששר, מפתחי חותמות, אופי תופינים וממתקים. חובשי חביות ופותלי פתילים.

המלאכות שמניתי בסימן 1 מהלכים להן בכל הארץ ואפילו בירושלים שכבר רבו בעליהן לא יעבור הכפן על פתח בית אומנים כאלה, כי ימצאו מלאכה תמיד, ואך לפי דעתי טוב והגון לפני אומנים אשר מחדש יבואו להשתקע גם במקומות חדשים כמו שכם ועזה שהן עירות גדולות ואין בהן אומנים מומחים.

המלאכות שמניתי בסימן 2 אי אפשר להן להתקיים אלא בידי מי שצרור כספו בידו להכין לו בית מלאכה, האורגים אינם צריכים אלא מאתים רו“כ (חוץ מכלי האריגה), אשר יתנו במטוה צמר או צמר גפן וגם ידרשו להם המכונות אשר באמצעיתן יעלו חלב-חטה (שטערקע) על הארג למען תת לו ברק, ולאורגי טליתות אין צורך במכונות הללו; כן ליוצרי חרש היודעים לעשות גם צפוי עופרת (גלאזור), אין צורך במעות הרבה; אך למעבדי עורות יש צורך במעות ערך שלשת אלפים רו”כ. החומרים שבהם יעבדו את העורות הנם פה מן המובחר, ואלו הן: האוג (סומאק) ופרי האלון (אייכעלן).

המלאכות שמניתי בסימן 3 מעוטן יפה ורובן קשה.

ואולם מלאכת החייטים ועושי מנעלים אע"פ שגם המה לא ימותו בכפן חלילה אך כבר נתרבו יותר מדאי.

אפס כי כלל זה יהיה מסור בידי ההולכים: כל עור ופסח לא יבוא. כלומר: כל מי שאינו יודע מלאכתו על בוריה מוטב לו שלא יזוז מביתו, וגם בידים ריקניות לא יבואו כי באין כסף אין כל.

(“המליץ 1882, מספר 19, י”ב סיון תרמ"ב).


יא. ידידי הארז!

קראתי מכתב הר“א קופרניק ב”המליץ" גליון 13, אשר יצא בו לקנא קנאתי, והנה בכל תודתי להאדון הזה מוכרח אנכי להגיד, כי מאד מאד רע בעיני הסגנון אשר בחר בו לשפוך בוז וקלון על איש גדול מורם מעם ודגול מרבבות חכמי ישראל גם בתורתו וגם בתוך לבו20. האמנם כי הרבה סבלתי ממנו, וסובל אני גם היום, כי עוד לא חדל מלרדפני, ובפקודתו שוכרים עלי מלשינים וכותבי פלסתר אשר יתנו כבודי לשמצה ובנקיון כפי יטילו דופי (הדברים האלה נתבררו לי בברור שאין אחריו ספק), – בכ“ז נצטערתי מאד בראותי כבודו ושמו מחולל במדה כזו. כי כל אשר מצאנתי מידו לא עורה עיני, וחלילה לי לחשדו בצביעות רח”ל. ידעתי בו כי ידמה בנפשו לעשות כל מעשיו לשם שמים, ואך שוגה יאמר לו, כי מרוב קנאה טחו עיניו מראות נכוחה, ומהרבותו להטות אזן לקול מגידי בעלטה. ערלה אזנו משמוע אמרי יושר, ומכלל כעם יבוא לכלל טעות, לבור לו דרך שאינה תפארת לעושיה ואין תפארת לו בה מן האדם. ובראותנו כל אלה אין לנו אלא להצטער בצערה של התורה, אבל חלילה לנו לשמוע בגדופיו של ת"ח ונחשה!

אבקשך אלופי לתת מקום לדברי אלה במליצך ותברכך נפש הנעלב.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנת י"ח. מספר 20).


יב. ידידי המו"ל!

היום באה לנגד עיני אקציה נדפסת לחברת בוני עיר חדשה בירושלים (עיר בתוך עיר?) “אשר תבנה אי”ה בתים, חצרים, גנות, בתי כנסיות ובתי-פרנסה פאבריקען" (לשון האקציה ממש), וכתוב בה כי מחירי האקציות יושלחו גם אלי החו"מ במספר שאר אנשי שם.

הואילה נא ידידי! והודע נא בשמי, כי לא אני, וכדומה לי שגם לא שאר האנשים הנכבדים הנקובים שם בשמותם, אין לנו עסק מאומה עם חברה כזו וכיוצא בה, ומאת הקוראים אקוה כי לא יתנו אמון בדבר הנכתב או הנדפס בשמי, כ"ז שלא יראו חתימת ידי ממש מתחתיו.

תכלה שנה וקללותיה וקלקלותיה, ותחל שנה וברכותיה וסדריה, ותכתב ותחתם לחיים אתה וביתך וסופריך וקוראיך כחפץ ידידך.

ירושלים תוב“ב, ער”ה תרמ"ג.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנת י"ח, מספר 37).


יג. בע“ה ירושלים תו”ב, בית ועד לחברת בילו“י הי”ו.

יום כ“ג לחדש סיון שנת תרמ”ג.

ע“י מה”ע ומכתבים פרטיים שונים כבר הודענו בשבטי ישראל, כי הועד הראשי של חברתנו חברת “ביל”ו" העתיק את מקום מושבו מקונסטנטינופול לעה“ק ירושלים תו”ב, ולראש הועד נבחר ה“ה מיכל פינס; נקוה כי עתה עלה נעלה ויכול נוכל, באשר גם המכשולים אשר היו עד הנה לשטנה על דרכנו, עתה כליל יחלופו. ואנחנו, עוד לא נגרע מאומה מאומץ רוחנו, ולמרות כל משברי הגלים אשר שטפו ועברו על ראשנו, עוד לא נפל לבנו, וכמאז כן עתה נכונים אנו לעבוד עבודתנו על הרי ציון. קדימה נצעד והלאה הלאה, עד בואנו אל האושר הגדול הנשקף לנו מעל צבע תכלת העתיד: לראות מספר גדול מאחינו חיים בשלוה, איש תחת גפנו ואין מחריד. מספר האנשים העובדים עתה עבודת החברה בגו ונפש הוא כ”ח.

במושב “ראשון לציון” שלשה עשר איש. אדמה נתונה להם מאת ה' לעוואנטין באריסות. ויזרעו בשנה זו חטים ושעורים, תפוחי אדמה, דורה ושומשמין וזן של ירק, ויטעו כרם, ויטעו אילני סרק בחוצות הקולוניה לפארה, ויעשו גם שאר עבודות בבית ובשדה, לכונן את המושב על תלו. חברת כי“ח תמכה בידם עד היום בתתה להם בתים לשבת, עגלה ושני סוסים, ואף תשלם לכל אחד פראנק ליום אשר יעבוד בו, ולימים יבואו הבטיחה החברה להם לכוננם בכל צרכיהם. שבעה מהם יעבדו עבודה ב”מקוה-ישראל" כשכירי יום, ושכרם ליום פראנק וחצי לאיש. שכר שבת ויו“ט ושכר בטלה אינם נוטלים, וגם מדור לא ינתן להם, וישכרו להם מדור לעצמם באחד הגנים הסמוכים למקוה-ישראל, בדרך עשרים מינוטין, וישלמו בעדו שלשים פראנק לכל חדש. שמה יישנו בלילה, ובבוקר ילכו לעבודתם עד הערב. גם להם הבטיחה החברה, לכונן בסיס להם לימים יוצרו, שלשה מהם יעשו מלאכת החרשים בירושלים. שמה ייסדו למו בית למלאכת הנגרים. בביתם ימצאו להם עבודה גם מבני המקום. ת”ל כי עבודתם בידם תצלח. מהרבה מקומות יבקשום לשלח את מעשי ידיהם. גם המה באו במספר האנשים אשר האלליאנס שמה עינה עליהם, אולם עוד לא נגמר הדבר, אם יבואו אלה אל אחיהם הנשארים, או ישארו על מכונם, להפיץ את חרושת המעשה בקרב אחינו. שלשה מהם נמצאים בקונסטנטינופול, מהם שנים יבואו בעוד ימים אחדים לפה, והאחד ישאר על מקומו להשתדל אצל ממשלת הפּורטה (השער העליון) הרוממה, אודות כברת הארץ אשר הבטיחה לתת לחברת “ביל”ו“, אחד מהם נסע זה לא כבר לאירופה בדבר החברה. האחד חלה את חליו וייעצוהו הרופאים להתרחץ במי טבריה, והנהו שם ובקרוב יתרפא. מלבד אלה כ”ח האנשים, אחדים אשר עבדו פה במשך זמן כביר, נסעו מפה לארץ מכורתם, מסבות נחוצות, ובעוד זמן קט ישובו לפה. כל האנשים האלה יעבדו עבודתם בידים חרוצות, וברוח כביר, ועשויים המה לבלי-חת, לבלי שוב מכל אשר יפגשו על דרכם, ולכן לא לשוא נקוה, כי האנשים האלה במשך הזמן עוד יעשו גדולות ונצורות לטובת הרעיון הנשגב והקדוש. עבודתם הנפלאה משכה עליה עין רבים וכן גדולים, מראשי היהדות ואלופיה.

בעת האחרונה היו פה ה' ווענעציאני, שלוח מאת הבארון הירש וחברת כל ישראל חברים, וערלאנגער, שלוח מאת הבארון רוטשילד. כראשון כן השני שמו אל לבם את גורל “בילו”, דברו לנו דברי אהבה וחסד, ויבטיחונו להביא אל המנוחה ואל הנחלה את חברי חברתנו הנמצאים כבר בממלכת תוגרמה – בקונסטנטינופול, בירושלים וביפו.

דבריהם הנחמדים היו כטל על לבותינו, בראותנו כי בא מועד, וגם האדירים, שועי יהודה אלה, יעלו את שם “ירושלים” על שפתותיהם. שמחנו לראות כי גם האנשים האלה “בנים חפשיים לארץ חפשית”, גם המה עברים נאמנים המה, ובלבם תקנן תשוקה נמרצה לארץ אבותיהם. כאשר כן אמר לנו ה' ווענעציאני, “עברי נאמן-רוח אני כמוכם” – האיש הזה הציע לנו לדבר אתו עברית (לה"ק). גם הבטחותיהם אשר הבטיחונו לעזור לנו, הוסיפו אומץ בלבנו. בכל זאת עתה עוד יותר חזקים אנו בדעתנו, כי נחוץ לנו לעצמנו לעבוד בלב ונפש, והמה יבואו אחרינו לעזרנו. לא להם, להשרים והרוזנים האלה אשר שמם נודע בכל אפסי תבל, לא להם לעבוד, “בשדמות עיר ציון וירושלים”, רק אנחנו, בני עוני, נוכל לדעת לעות דבר את המון ישראל אשר כמונו כמוהם; רק אנחנו, בני עוני נוכל לעבוד בזרוע עוז וביד חשופה, יען עברים אנחנו המפחדים מפני הולכי יחף. ואצל אחינו בני שבטנו הסימיטים נבקש לנו מחסה, מנוס ומפלט, לכן זה הוא דברנו מעתה וזה הדרך בחרנו לנו:

אנחנו נתאמץ בכל כחותינו להטות את לבב ראשי ישורון לטובת רעיון א"י בכלל, ולטובת חברתנו בפרט. על האדמה אשר יתנו לנו אלה – כאשר הבטיחונו ה' ווענעציאני וה' ערלנגער – נושיב מתי מספר מחברי חברתנו, והנשארים ייסדו למו מושב בפני עצמם, אשר יהיה לאבן הפינה, לאבן השתיה ליסוד לכל עבודת חברת “בילו”, אשר נקוה כי ברבות הימים פרי תשוה לה לגאון ולתפארת. את הפּרטים אודות זה ואת האמצעים אשר נשתמש בהם נבאר במכתבנו השני.

ממקומות שונים באירופה יודיעונו, כי התאספו שמה אנשים החפצים ליסד מחלקות וסעיפים לחברתנו, אשר יתנהלו ע"פ חוקי הסטאטוטען שלנו, אשר נדפיס בקרוב. נקוה כי סניפי “בילו” אלה, בכל מקום שיהיו, יועילו הרבה להפיץ את הענין הנכבד בין אחינו, להביא רוח נכון באופני התנועה הזאת, (המה לא יתעו בתוהו לא דרך, אחרי אשר יהיו בקשר אמיץ את אלה הנמצאים על שדה המערכה באה"ק), להביא ישועה לרבים מאחינו, כאשר את זאת כבר אמרנו, כי עלינו לאחוז את דגלנו – דגל היהדות באון וכח, לעבוד בגבורה נמרצה לטובת עמנו, לאומנו וקיומנו.

בקונסטנטינופול ישארו אחדים ממחננו, להשלים את אשר החלונו אצל הפורטה (השער)-הרוממה יר"ה. העבודה הזאת, נקוה, בקרוב תוציא פרי הלולים.

אודות המושבות של אחינו “ראש פנה” ו“סאמראין” לא נוכל להגיד דבר דבור על אפנו, יען זה כבר לא קבלנו ידיעות מאנ"ש הנמצאים במושבות האלה. רק זאת ידענו כי חֶבר המושב “ראש פנה” עובדים עבודתם בשדה ברוח נמרץ, וכפי הנראה אנשים כנים וישרים המה. אודות הכסף אשר יחסר להם, תקוה טובה נשקפה להם מפאריז.

אף כי ה' ווענעציאני עזר מעט למושב סאמארין, עוד “הצענטראל-קאמיטע” במבוכה, ולא יוכל לשים קץ אל התוהו והבוהו השוררים שם, לדאבון לבב כלנו.

ראש הועד: יחיאל מיכל פינס.

חברי הועד הראשי: עוזר דוב ליפשיטץ.

יעקב בערליאווסקי.

(“המליץ”, תרמ"ג. מס' 54).


יד. להשיב לשואלי דבר בנדון אתרוגי אה"ק

שאלה א): מפני מה לא היו אתרוגי אה"ק מתקיימים ימים רבים?

תשובה: מפני שלא היו סוחריהם בקיאים בסדרי זמניהם, ובעסק לקיטתם ועטיפתם ונתינתם בכלי ושמירתם בדרך. אך מאז החל המסחר באתרוגי אה"ק לרוב בארץ, נתנו סוחריהם לבם להשביח מקחם, וירבו בנסיונות, ותעל בידם עד היום להמציא לקוניהם אתרוגים מגנות יפו אשר אינם נופלים מחבריהם אתרוגי קורפו בכל דבר, כי מובחרים ומהודרים גם המה ועומדים בצביונם ימים רבים גם אחרי החג.

שאלה ב): מפני מה נוהגים סוחרי אתרוגי אה“ק סלסול בעצמם ואינם מביאים אתרוגיהם לשער שבשוק טריעסט למוכרם לסוחרי חו”ל כמשפט היונים?

תשובה: עד שאתה שואלני: למה אינם מביאים? שאלני: אם אינם מביאים? הן שתי אגודות למסחר האתרוגים בארה“ק, הראשונה בזמן היא אגודת ר' ליב ור' בינוש סאלאנט וחבריהם. ושניה לה אגודת ר' בן-ציון ליאון וחבריו. שתי האגודות הללו שולחות שלוחיהן מדי שנה בשנה לטריעסט להמציא אתרוגים למבקשיהם כמשפּט היונים ממש. ואך בשתים יבדלו אלה מאלה: היונים מניחים הפסולים בתיבות ובוררים את המהודרים לבדם, למוכרם בדמים מעולים, ואחינו סוחרי אתרוגי אה”ק מניחים המהודרים בתוך התבה ובוררים את הפסולים לבדם למוכרם לטגון. היונים ידרכו ברגל גאוה על צוארי הקונים ולא יחשכו מפניהם כלימות ורוק, ואחינו סוחרי אתרוגי אה“ק אחרי קוניהם ילכו כמתחננים, והקונים מתנהגים עמהם כמו שמתנהגים היונים עם הקונים. וזו היא גם הסבה, כי ידרשו סוחרי אה”ק אחרי קונים גם בעירות, כי אלמלא היו מביאים אתרוגיהם כלם לטריעסט, מי לידם יתקע כי לא יתלחשו עליהם סוחרי חו“ל ועמיליהם (קומיסיונרים) להזניחם כחם, ולבלי לקנות מאתרוגיהם אף אחד? כי אמנם למורת רוחנו עלינו להודות כי כן מנהג רוב סוחרי ישראל: לפני מכרו הנכרי יכרע ברך, ועל אחיו היהודי יעבור את הדרך. ואם שגיתי אמנם תנו אות כי שגיתי. הנה שליח האגודה הראשונה כבר יצא לטריעסט, ר' ליב סאלאנט ישב בעיר הזאת עד חדש אלול בבית S. Macchior להמצא לכל אשר ידרשוהו, וכן שליחי האגודה השניה מתעתדים לצאת. הואילו נא סוחרי האתרוגים שברוסיה ופולניה ופנו אליהם, ואל תפנו אל אלילי היונים, בחנו אותם ובואו אתם בברית קיימת לשנה הבאה לקבל אתרוגיהם מהם ע”פ תנאים הגונים לכם ולהם, אם אף תיבה אחת מלאה אתרוגים תעבור את הגבול ליחידים קרובים ושארים.

שאלה ג): אבל איפה יקחו סוחרי אה“ק לולבים והדסים להמציא לקוניהם, אחרי כי לולבי אה”ק אינם מתקיימים וממהרים ליבול ולהכמש?

תשובה: מי ששואל כך אינו יודע במסחר האתרוגים כלום, או שיודע ומתכוין להטיל אבק בעיני הבריות. כלום תלוי מסחר הלולבים במסחר אתרוגי קורפו? הלולבים באים מג’ינובה (גענוא) שבאיטליה, והאתרוגים באים מאיי קורפו שבארץ יון, והם באים ומזדמנים יחד לטריעסט, וכשסוחר האתרוגים בא מפולניה או מרוסיה, הוא הולך אצל היוני וקונה מאתרוגיו, והולך אצל הג’ינובי וקונה מלולביו והדסיו, וכלום תחסר יכולת זו גם לסוחר באתרוגי אה“ק? אל נא סוחרי אתרוגי יון! אל נא תרפו ידי חובבי אה”ק בהפחדות שאין בהן ממש. סוחרי אתרוגי אה"ק מחייבים עצמם לתת לכל קונה וקונה שיקנה מהם אתרוגים – מלולבי ג’ינובה המובחרים, כמספר אשר ידרוש, ולא ירבה עליהם במחיר ממה שידרשו מהם חוכרי אתרוגי היונים.

שאלה ד): אבל היספיקו אתרוגי אה"ק די צורך כל קהל ישראל אשר בערי רוסיה ופולניה?

תשובה: זכורני, כי כשנתעוררה שאלה זו (שאלת אתרוגי ארץ הקודש) בשנת תרל“ה ראשונה, לא הוציאה ארץ ישראל בלתי אם כששת אלפים אתרוגים, אשר רובם נרקבו בדרך הליכתם, ומעוטם נתקלקלו ביום הראשון של חג, ועל יתר הפליטה הקדישו סוחרי אתרוגי יון מלחמה עצומה מכל עברים, ועם כל אלה, הן לא עברו שמונה שנים וכארבעים אלף אתרוגים מהודרים ומתקיימים עתידה אה”ק להוציא בשנה הזאת לשוק של חוץ לארץ. הן כל אלה גרמו השרידים היחידים גאוני ישראל הנאמנים אשר ראו את הנולד מראש, ולא נפתה לבם ללכת אחרי עצת העושים סחורה בתשמישי מצוה הללו, ועתה כי ילוו להם גם שאר רבני הדור, והתודו על מעלם אשר מעלו בארצם, ויטהרו גם המה מאלילי היונים, וישליכום אל הפחתים כתפוחי סדום, הנה ימים באים – נאום חזון לבי – ובאו אתרוגים מגנות יפו ופרי עצי הדר מהגליל, ושטפו ועברו את אירופה כשטף מים רבים. והיה ביום ההוא ולקח איש עשרים אתרוגים בשקל, ויבדיל מהם ששה והיו קודש למצות אתרוג אחד ליום ויתרם ישים צבי כבוד לסוכתו שבעה ימים, ועברו ימי הסוכות, ויקח את האתרוגים הנחמדים ויתנם ביד אשתו, והניפה עליהם סכינה ופשטה עורם מעליהם, ונתנה אותם בדבש, ובשלה אותם, והיו למאכל תאוה לבני ביתה, ולמטעמי כבוד לרעותיה המבקרות אותה ימים רבים.

שאלה ה): אך היסכון לנו לתת מסילות למסחר אתרוגי אה"ק ואין הנאה ממנו אלא ליחידים?

תשובה: תמה אני מאד, כלום יש כלל שאיננו קבוץ של יחידים? וכלום יש יחידים שאינם חלקי הכלל? הן עתה כעשרים משפחות מתפרנסות מן המסחר ההוא, וכשירחיב גבולו, לא יבצר ממנו לפרנס גם מאה ומאתים משפחות. ואולם השואל כך יש לו לשאול: גם אם יביא מסחר זה פרי תבואה למספר נפשות כך וכך, האף יש תקוה ממנו לענין הישוב בארץ בכללו? אפס כי על השאלה ההיא אוכל להשיב בפה מלא: יש ויש! אמנם צדק מאד הרב “משכיל לאיתן” באמרו כי עוד שנים תעבורנה בטרם יתנו גני ישראל את פריהם, הנה עד היום אין גנים בישראל, מלבד גנות “מקוה ישראל” אשר לא תצאנה לעולם מידי ערלה מטעם הידוע לנו, וכחמשה גנים הנתונים בידי ישראלים מאז, וכשנים הלקוחים מידי הגולים מחדש אשר עוד לא נשאו פרים. אך הוא הדבר שאנו מבקשים לתת אחרית ותקוה טובה לבעלי הגנות, למען ירבו נוטעי גנות בישראל, ותחזקנה ידיהם לעסוק בדבר הגדול והנכבד ההוא, אשר גם עושר וברכה, וגם חיים וחליצות עצמות צרורים בכנפיו. כי לא לבד עושר שמור בנטיעות לבעליהן, כ"א גם חיים ומרפא, בטהרן את האויר מכל עיפוש, ולא זו בלבד אלא גם ברבות הנטיעות בארצנו הקדושה, ירבו גם טלליה ורביביה, ולא תהי צחה לימים עוד, וירבו מעיניה ותצמח ותפרח ציה, ותגל הערבה.

רואה אנכי פניך, קורא יקר, כמהתל בי, לאמר: האמנם כי מספר איזה אלפים מעצי האתרוגים יעצרו כח להפוך סדרי בראשית ולשים ארץ ציה לאגם מים? אך אל נא תבהל ברוחך, יודע אני כמותך, שאין צורך לעולם באתרוגים יתר מכדי ששים רבוא, ואפילו אם אתה מרבה לברר הטובים מן הגרועים, כלום לא יעלה בידך ללקט עשרה אתרוגים מאילן אחד? ועתה צא וחשוב, ואתה מוצא שאין צורך לעולם אלא בששים אלפים אילנות, ויודע אני שאין בכח ששים אלפים אילנות להפוך סדרי בראשית. אבל יודע אני גם זאת, כי לא על האתרוגים בלבד תחיה הגינה: ואדרבה, אין האתרוגים אלא כטפלים לשאר האילנות. גינה שיש בה כמאה אילני אתרוג, אתה מוצא בה כחמש מאות אילני לימון, ואלפים אילני אורנג’ים, חוץ מאילני תפוח ורימון, ואפרסקים ושזיפים ופרישים, עד אין מספר, צא וחשוב עתה ואתה מוצא כי לא דברתי דברי הבאי וגוזמה. ולא לחנם אמרו בספרי ז"ל, כשנכנסו ישראל לארץ נצטוו על הנטיעות תחלה.

יחיאל מיכל פינס.


ידידי המו"ל!

שא נא לי כי לא שלחתי לך מאמרי זה נקי וטהור, כי אמנם טרוד אנכי מאד עתה לרגלי האנשים החדשים הבאים הנה. שלשום באה הנה אניה רוסית, ובתוכה חמש ועשרים משפחות מאחב“י ולא נתנון לרדת אל החוף וישיבון בירותה, ואנחנו טרם נדע מה נעשה בהן שמה? למשפחות הללו כולן תעודות רוסיות נכונות, אבל הקונסול באודיסה נתן חתימתו עליהן עד סטמבול, ובסטמבול לא לקחו “תזכרות” עד יפו, וע”כ החזירון. ולמען תדע באור הדברים, עליך לדעת כי הקונסול באודיסה ממאן לתת לאחב“י ויזא עד יפו, כ”א עד סטמבול, ובבוא הנוסע עד סטמבול מביא תעודתו לקונסול הרוסי והוא יכתוב לפקידי התורקים שהם יתנו רשותם לנוסע לנסוע עד יפו, והרשות ההיא הכתובה נקראה בתורקית בשם “תזכרה”. בלי “תזכרה” כזו לא יתנו מהיום והלאה לרדת אל החוף, וע"כ על הנוסעים להשתדל או שיתן להם הקונסול התורקי באודיסה ויזא לכתחלה עד יפו, ואם לא יתן, ישתדלו להשיג “תזכרה” מסטמבול.

והנני ידידך

הנ"ל.

יפו, י“ד תמוז, תרמ”ג.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 57).


טו. עזרת סופרים

ב“ה, כ”ח תמוז תרמ"ג, פה יפו.

גדר דרכינו בגזית;

זה לנו ארבעה עשר יום, ועינינו רואות פה יפו, את העמל והתלאה אשר ימצאו את אחינו בני בריתנו הבאים הנה באניות, ואין לאל ידנו להושיע. הן זה כשנה תמימה, כי אמרה ממשלת תורקיה לעצור בעד שטף הגולים אשר ברחו מארץ רוסיה, ותצוה על פקידיה הפקודים על חופי סוריה לבל יתנו לגולי רוסיה לעלות אל היבשה, ולא ידעו הפקידים להבדיל בין הגולים ובין הנוסעים כמשפט, וישיבו את כל היהודים הרוסיים על עקבם הביתה, וייחר אף ממשלת רוסיה על הדבר ההוא, ויחשב לה לחרפה, ותשלח אל הממשלה התורקית דברים נמרצים לאמר: לא לך המשפט לגרש בני ארצי מארצך. ותשב לה ממשלת תורקיה דברי שלום ואמת לאמר: חלילה לי מפגוע בבני ארצך אשר תעודות נכונות בידם, כי אך על הגולים יצא הקצף העוזבים ארצם כבורחים, ויבואו הנה כמבוהלים ודחופים לרושש את הארץ. ויהיה אחרי הדברים האלה, ותהי הרוחה לנוסעים, וילכו כל אשר תעודה בידם קוממיות לארצנו והאנשים אשר הערימו לקחת להם תעודות תורקיות, ויבדקו הפקידים אותן בדיקה אחר בדיקה לדעת אם תורקיות הן באמת, והיה האיש אשר לא ידע לדבר שפת ערבית או אשר לא ידע להשיב על שאלות הפקיד אשר שאלהו לבחנו, והושב אחור באין חמלה. וקונסול תורקיה אשר באודיסה מאן לתת חתימתו על התעודות אשר בידי יהודים להרשותם ללכת עד יפו, ויתן רשותו אך עד סטמבול; ויהיה כבוא הנוסעים סטמבולה, ויהיו מהם אשר הביאו תעודתם אל הקונסול הרוסי, ויבקש הקונסול מאת הפוליציה התורקית, ותתן לאנשים האלה הרשאה מיוחדת אשר תקרא בשם תזכרה, ומהם אשר הלכו לדרכם ליפו ותזכרה אין בידם, ויעברו שניהם בשלום, כי הפקידים ביפו לא שתו לב להבדיל בין אלה לאלה. ואניה רוסית באה מאודיסה סטמבולה ובה כחמש ועשרים משפחות מאחב“י, העולות ירושלמה, ויאמרו להם הסרסורים: קחו אתכם תזכרות ותעברו שלום דרככם, וימאנו הנוסעים, כי חסו על כספם, שלשה רו”כ לכל תעודה, וילכו לדרכם בלי תזכרות. ויתמרמרו עליהם הסרסורים כי הוציאו בלעם מפיהם, ויסיתו בהם את פקידי הממשלה, ותנתן דת ע"י התילגרף לפקידי חופי סוריה לאמר: הנה עם יצאו מרוסיה ותזכרות אין בידם, כבואם אליכם אל תתנו להם מדרך כף רגל בארצכם. ובאניה זקנים ונשים וטף, ובנשים גם אשר הרו ללדת, וכל העם אשר באניה קצרה נפשם בעמל הדרך, כי ארבעה עשר יום טלטלה אותם האניה על גלי הים הסוער. ויהי בקרבם ליפו, וישאו עיניהם ויראו את ההרים אשר אליהם קותה נפשם, ותחי רוחם ויאמרו: עוד מעט ונבוא אל נחלתנו ואל מנוחתנו, ונשק רגבי עפר ארצנו ארץ הקודש. והאניה באה עד החוף ותעמוד על עוגנה, ויבהלו הנוסעים לרדת, והנה קול קורא להם: עמדו! והראוני האותות אשר בידכם, ויוצא כל איש תעודתו מחיקו ויתנה אל הפקיד במנוחת לב, אך הפקיד השיב לכל אחד את תעודתו ויאמר: אל נא אחי תעלו היבשה, כי אין תזכרות בידכם כמשפט, שובו לביתכם. ויתפלצו הנוסעים ותהי מהומה רבה מאד, זקנים כילדים וגברים כנשים ספקו כף על ירך, וירימו קולם בבכי, וירגז כל לב, ולב הפקיד קשה כצור איתן, ולא ידע רחם, ולא הבדיל בין גברים לנשים, בין זקנים לבחורים, בין חולים לבריאים, וגם הנשים אשר הרו ללדת השיב אחור, וישובו כולם ביירותה, ויהי כבואם שמה ויורידם פקיד האניה בסירות וישלחם אל החוף וימאנו פקידי החוף לתתם עלות וישיבם אחור, ופקיד האניה מאן גם הוא לקבלם שנית, ויהיו הנוסעים כל היום בסירות הרצות והשבות בין האניה ובין החוף, ושמש בחומו מכה בראשם ויתעלפו, ויבקשו נפשם למות. ויאותו פקידי המקום, ויעלום על החוף בכופר רב, ויתנו עליהם משמר ויענום קשה. ויצלח בידי אחדים מהם להנצל מכף מעניהם, וילכו באשר התהלכו, ושאר הנוסעים הושבו שנית על האניה בלב קרוע וצרור נקוב כי לקחו הנוגשים כל אשר להם.

ויהי כראותנו הדבר הזה, וירגז לבבנו, ונכתוב ירושלמה ותילגרף הריצותי לסטמבול לה' מינץ היושב שמה במלאכות חבורת “בילו”, כי יבקר נא את כל האניות הבאות מאודיסה לארצות סוריה, ויזהיר את הנוסעים היהודים לבל ילכו הלאה לדרכם באין תעודה כשרה ו“תזכרה” בידם. ותהי תשובתו כי הממשלה התורקית ממאנת לתת תזכרות בידי הנוסעים היהודים, ויודיעו לי גם זאת, כי עוד שלש עשרה משפחות הלכו מסטמבול ואין תזכרות להם, לשמועה ההיא אחזתנו רעדה, ואעל לממלא מקום הקונסול היושב פה לשאלו כדת מה לעשות, ויענני כי יען אשר לא נחתמו התעודות מאת הקונסול התורקי כמשפט, וגם תזכרה בידי הנוסעים אין, ע“כ נבצרה ממנו לעשות דבר. ונכתוב שנית ירושלמה, ויתעוררו הרבנים שיחיו לצאת לישע האומללים, וילכו הרב הגאון הרש”ס וה"ר ניסן בק ויחלו פני הקונסול הרוסי היושב בירושלים, כי יעמוד לימין בני ארצו החוסים בצל ממשלתו, ולא יתנם למרמס כעפר ארץ, ויאמר להם הקונסול כי יפקד על פקידו אשר ביפו להוריד בחזקה את כל איש אשר תעודה רוסית בידו, גם אם לא חתם עליה הקונסול התורקי בלתי עד סטמבול. ואולם לא ידענו למה חזר מדבריו, כי בפקודה אשר שלח לפקידו כתב אך כי יתאמץ להעלות היבשה את כל אלה אשר תעודה כשרה בידם, ולא פורש בה אם התעודות אשר חתם עליהן הקונסול התורקי לתת רשות אך עד סטמבול כתעודות כשרות תחשבנה, או פסולות הנה, וישאר הדבר כבראשונה.

ואתמול באה האניה הרוסית השניה ושלש עשרה המשפחות בקרבה וישיבון כולן על עקבן ועוד לא ידענו גורלן בביירות.

לזאת איפוא באתי להזהיר לכל האומרים לנסוע לארצנו הקדושה, לבל יהינו לעלות ההרה בטרם ישיגו תעודות נכונות וברורות, ולא יזוזו ממקומם בלתי אם חתם הקונסול התורקי לתת רשות לא עד סטמבול לבד, כ“א לכל מלכות תורקיה. והנני מודיע לך בזה ידידי המו”ל, עצות מעצות שונות אשר על ידיהן יבואו הנוסעים בטח למחוז חפצם, אך אתה אל תפרסמן מפני עין הרע, כ"א זאת תעשה להן: שימן במגילת סתרין והיה כל החפץ לדעת הלכה למעשה ופנה אליך ותשלחה אליו וידע.

אפס כי הדרך הישרה, לפנות בקובלנה אל שר מלכות רוסיה שעל הענינים החיצוניים, להתאונן על מלכות תורקיה אשר תעשה מעשיה בערמה, לגדור דרכינו בגזית, על ציריה בחו"ל תצוה לאמר: אל תתנו חתימתכם עד יפו, על פקידיה בסטמבול תצוה לאמר: אל תתנו תזכרות עד יפו, ועל פקידיה ביפו תצוה לאמר: כל יהודי רוסי אשר אין תעודה הגונה בידו אל תתנוהו לעלות היבשה. אין המשפט למלכות תורקיה לאמר: לא אתן מדרך כף רגל ליהודי רוסי בארץ הצבי, ותבוא בערמה ובעקבה, האם לא לחלול כבוד מלכות רוסיה יחשב הדבר הזה, כי משחקת בה מלכות תורקיה? התתן איפוא מלכות רוסיה לתורקיה כי תהתל בה? חלילה לה למלכות נאורה וגדולה מדבר זה! ואם החרש תחריש לעת כזאת, הלא לא יבצר ממלכות תורקיה למתוח מידת דינה גם על עולי הרגלים הרוסים הנוצרים, העולים מדי שנה בשנה לאלפים ולרבבות, כי עוינת היא גם אותם. ואז הלא לא יהיה עוד פתחון פה למלכות רוסיה למחות בדבר.

הנה זה עתה הגיע לידי “המליץ” מס' 45 אשר בו תשחרני להשיב לך דבר ע“ד האתרוגים, והנה אמנם הקדמתי להשיב על שאלות שונות בענין הזה בהמליץ בטרם שאלתני, ובכלל תשובותי אלה, נכללות גם תשובות לשאלותיך בכ”ז אמרתי אכפיל הדברים בקיצור נמרץ.

א) כארבעים אלף אתרוגים תוכל הארץ להספיק ליושבי חו“ל, אך הרוב מהם בלי פטמות מתחלת בריתם, אשר אמנם הכשירם הרב המבי”ט ז“ל בלי פקפוק, בכ”ז יש מהדרים שרוצים דוקא בפטמות.

ב) גני יפו, חיטין ואם-אל-פחם, כמעט כולם בידי התורקים, הארמינים, והיונים, ולאחב“י כחמישה או ששה גנים, ואולם בשנה ההיא, החלו אחב”י מארץ רוסיה לקנות גנים וארבעה כבר קנו.

ג) ככל דבר חפץ, אפשר לקנות גם הגנות אבל לא בזול, כי עסק זה מעשיר את בעליו, ולא על נקלה יעזוב איש פרה חולבת מידו.

ד) בכל מקום שהאדמה טובה, והמים קרובים יש לנטוע גנים, ובני הקולוניה “פתח-תקוה” אשר נחלתם ע“י נחל הירקון מתעתדים כולם לנטוע גנות אי”ה, ולא יבצר מהם לנטוע כברת ארץ בת אלפים דונם (מאה וששים דיעסאטין) כולה עצי פרי.

ה) העוסקים במסחר האתרוגים פה, הן שתי אגודות מאחב"י הספרדים והאשכנזים יחד.

ו) אין דעתי מסכמת לכונן ועד פה בארץ הקודש, אשר יקח את מסחר האתרוגים בידו, כי עסק האתרוגים דורש טיפול ובקיאות רבה, ואין אני מאמין כי יצלח העסק הזה בידי ועד אשר יכונן לשם שמים. כי אם זאת עצתי, לכונן ועד בחו“ל אשר מתוכו יבוא הנה איש עתי לקנות האתרוגים מהסוחרים, ולברר הטובים מתוך הגרועים, והכשרים מתוך הפסולים: כמו שעשה ועושה עוד היום הרב הגאון מהרי”א וואכס אב“ד ד”ק קאליש.

ז) לא האתרוגים, כ“א האנשים העוסקים בזה מתכשרים ע”י הרבנים אשר יעידו עליהם כי נאמנים המה ולא יוליכו חו“ש את עם ד' תועה, להמציא להם אתרוגים מורכבים תחת כשרים, וממילא מובן כי כל איש המוחזק ללכת בדרכי תורתנו הקדושה לא יתנוהו רבני ירושלם חו”ש לחשוד. והנה אמנם בדיקת האילנות לדעת אם פסולים המה מטעם הרכבה או לאו, דורשת בקיאות יתירה, אבל אין הדבר קשה לעמוד עליו, ויגלו רזין אלה לכל מי שחפץ לדעתם.

ח) בטרם יספיקו אתרוגי אה“ק כדי צורך אחינו בני ישראל בחו”ל, דעתי היא כי ימלאו החסרון מאתרוגי מרוקו, קורסיקה, וכו' ואתרוגי קורפו יאסרו לבוא בקהל לגמרי, ויושם קץ לשלטון היונים. ואם גם אלה לא יספיקו, מוטב כי יושם קצב בכל עיר כמה אתרוגים כשרים תקנה לה וישתתפו רבים באתרוג אחד, מאשר חזק ידי היונים הרשעים.

והנני חותם בברכה “מי יתן והיה פרי הארץ לגאון ולתפארת”.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 62).


טז. ידידי הארז!

קול דמי אחינו הצועקים אלינו מן “המליץ” גליון ששה וששים שמענו וידענו כי אך קול מרומה הוא, קול מאחזי עינים המדברים מטבורם דברי עמל ורעות רוח, ולא שמנו אליהם לב. אך אתה המו"ל עטרתם רצון בהערתך, ותשפוך בוז וקלון על ירושלם (?) ועל רבניה ועל הדבר הזה התחמץ לבבי, וירע בעיני מאד, כי ראיתיך תמיד עומד לימין הפליטים האלה להצדיקם בריבם עם בני ירושלם הנאמנים ולא ידעתי למה החשיתי עד כה מלהעמידך על האמת? או מה ימריצני הפעם לעשות זאת? אך לכל זמן ובעונתו יעשה כל דבר; גם הדבר הזה עתו באה להתברר לפני באי עולם, ואמרתי אגלה אזניך, כי אך לחנם תאשים את נפש הרבנים לאמר: אך מקנאה אולת ורשע כסל (?) ירדפו נקיים, כי אמנם כלנו חייבים. כלנו אשמים כעם ככהן, כקנאים כמשכילים, כל איש ישראל אשר לב ישראל דופק בקרבו, בדרך אחת נלכה, להבדל מקהל השפלים האלה, המוכרים קדשי שמים בעד נזיד עדשים, ויסכימו בכל למעשה הרבנים הפעם, ואתה בשפטך שפטה נא את כלנו, האמנם תתן אותנו לרודפי הבל ולקנאים אכזרים? התאמר איפוא כי לא לנו לב כמוך ונפש מרגשת בצרת נגועי האסון? אל נא אדוני! בראותך עדה שלמה המורכבת מכתות שונות מותחת דינה לגדור גדר ולעמוד בפרץ, והדין נראה בעיניך קשה מאד, ביחוס אל הפרצה ואל הסבות שגרמוה, עליך לדעת כי טעית באחת משלש אלה: או הפרצה גדולה מאשר תחשוב, או כי אין הסבות מכריחות כאשר תדמה, וסוף סוף אולי אין הדין קשה כאשר תשער, ובנידון אשר לפנינו טעית בשלש הטעויות האלה יחד.

הפרצה אשר פרצו האנשים האלה בהתמכרם למיסיון גדולה ורבה מאד מאד, ולהבין גדולתה אי אפשר בלתי אם מי שעיניו רואות אותה, אחינו בלונדון אשר שמה קננה המכשלה ההיא מכירים היטב בהפסדה, וע“כ לא כמוך ישפוט אחיך המו”ל את “ספר הזכרון” Jew. chr. את אנשי ירושלם, הוא יבין מאד כי צדקנו אנחנו בגזרנו על המנוגעים בצרעת ההיא הסגר מוחלט, כי אם אשמים המצורעים בהנגעם או לא, אחת היא לנו, אם כה ואם כה התקרבותם מסוכנה והתרחקותם חובה; אך על חברת המסיתים ישפוך חמתו, אשר הביאה אסון רוחני על המון האנשים האלה להרחיקם מחיק אחיהם; ולא אך הוא (המו"ל את ספר הזכרון) לבדו יתלה הקלקלה במעשה החברה, כ"א גם מבעלי בריתה עצמם הישרים בלבותם התקצפו מאד על התועבה אשר נעשתה בירושלם, ויחשבוה גם המה לפרי עלילות און ותחבולות מרמה אשר עושי דבר החברה בירושלים השתמשו בהן בקנאתם המזויפה.

הסבות אשר הביאו את האנשים לבוא עד הלום, גם הן אינן מכריחות. ידיעתי כי כמוך כמו כל יושבי חו“ל אומרים: אך העניות העבירה את האמללים האלה על דעתם להתמכר לעקר, ואולי כן היה הדבר בראשונה באמת; וע”כ גם עמם התנהגו בראשונה במידת הרחמים ולא פגעו בהם קנאים. האמנם גם אז ראינו, כי כל אשר נתן לבו באמת לבלי התגאל בפת בג המשלחת, וימציאהו ד' פרנסתו בהיתר, ובני חברת “בילו” יוכיחו, אשר בחרו להתענות תחת יד פקידי מקוה ישראל, אשר העבידום בפרך, ויסבלו עוני ומצוקה כאבותינו במצרים, ולא שעו אל פתויי שלוחי החברה אשר דברו אליהם יום יום, ויגרשום מעל פניהם בחרפה. בכ“ז אמרנו אין כל הדעות שוות, יש לב אמיץ וגבור ויש רפויי לב, ותשושי כח, גם אין דומים בני אדם בחורים שאין להם משפחה, לבני אדם אשר עול אשה ובנים על צוארם, ועל כיוצא בזה אמרו חז”ל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. אבל לא כמשפט הדבר כבראשונה כן משפטו גם היום, מאז עד הנה נהפכו האנוסים למזידים, והמוסתים למסיתים. החוטאים ומחטיאים אחרים עמהם, דרכים רבים פתחו לפניהם להמלט מן הפח אשר לכדתם בו חברת המסיתים, והמה לא די כי לא נמלטו על נפשם כ“א גם קראו לאחרים לאכול מהצדה הדשנה אשר העלתה החברה בחכה, כי לחם סתרים זה ינעם מאד לחכם, אחרי ידעם היטב כי משוח הוא בשומן חזיר. החברה כבר הסירה המסוה מעל פניה ולא תכחד עוד, כי כל מחשבתה להעבירם על דתם, ובכ”ז עוד לא ירפו ממנה, ועוד יאמרו לסמא את עיני הבריות, כי הרימון שמצאו אך תוכו יאכלו ואת קליפתו יזרקו.

למראה כל הנבלה הזאת, הלא בצדק ירתח לב היהודי לעשות שפטים נוראים במורדים ובפושעים הללו, ואין להאשים איפוא את אנשי ירושלם הרואים יום יום את שם שמים בהתחללו, אם היו מודדים לתרבות האנשים החטאים האלה את פעולתם אל חיקם באמת – למתוח עליהם דין קשה מאד. אבל האמת ניתנה לכתוב, כי אנשי ירושלם לא החמירו כלל בדינם, ולא כצעקתה הבאה במכתבי העתים כן עשו להם. הן אמנם מתחו עליהם דין החרם, והחרם אש לוהטת היא אשר מבשר עד נפש תכלה, אבל אין דומה החרם הפוגע באיש יחיד הבודד במועדו ומתהלך כצל בין אנשים חיים הרצים וחיים סביבו ואליו לא יתקרבו, להחרם הפוגע ברבים אשר לא יבצר מהם להתכונן כעדה שלמה בפני עצמם ולחיות חיי חברה כבראשונה, ובני המסיתים הלא כן עשו באמת, כי אך שמעו קול השופר, ויקבעו להם מקום תפילה לבדם, מלבד הכנסיה הלוטרנית אשר יבקרוה יום יום, ואת בניהם ישלחו לבתי הספר אשר למוריהם המסיתים, ולו מנעו מהם בשר מבית המטבחים כי עתה העמידו להם גם שוחטים ובודקים לבדם, כי לא יחסר להם כל, ולוא חכמו והשכילו לאחריתם, כי עתה הכינו להם גם בית מועד לכל חי, ולא היה יוצא כל העגל הזה, אך המה דאגו בעד החיים, ואל המתים לא שתו לב, על כן מצאתם כל אלה, ובמי האשם תלוי? הלא אך בהם! ואף גם זאת עלי להודיע קושט אמרי אמת, כי עדת ירושלם לא מנעה מהעדה החוטאת הזאת את קבריה מעולם, כי אך זאת אמרה להם: הנה הארץ לפניכם, ברו מתוככם אנשים וקברו מתיכם מלפניכם, ואולם אנשי העדה החוטאת אמרו: לא, כי אנשיכם יקברו מתינו ולא אנו. ועתה שפוט נא אתה ידידי המו“ל ותשפוט גם דעת הקהל, מי מאלה יצדקו. הן לא נבראה חברת גומלי חסד של אמת כ”א לגמול חסד עם בני ברית, אבל מי איפוא יאכוף עליה להתעסק בקבורת אנשים אשר ישליכו שקוצים על כבוד בית ישראל, ושם ד' יחללו? ומלבד כל אלה הנה לעת כזאת, כבר ספה תמה כל השאלה ההיא. המשלחת כבר קנתה את נחלת הרטוף, אשר תאמר לישב בה את המתמכרים האלה ע"פ תנאים אשר אשלח לך, ואז תראה אם צדקו רבני ירושלם בראותם את הנולד או לא. ומי יתן ונבואתנו לא תתקיים, ולא ישמע פרץ במחנה ישראל

ידידך

יחיאל מיכל פינס.

* * * אף כי קשות תדבר עמנו אספנו מאמרך, ונתן לו מקום בראש, ולא גרענו ממנו מאומה, להיות לך ולאחרים למופת ולאות כי אין לפנינו משוא פנים – גם לנו, וכי לא להבאיש ריח אחד הצדדים כונתנו, רק נוכח האמת דרכנו, ובמקום ששגינו ושהעוינו נכונים אנחנו לקבל נזיפה. אך בפעם הזאת לא נרגיש בעצמנו שום חובה על הערותינו, לו גם תצדק בשפטך, בהצדיקך את רבני ירושלם נגד הפליטים.

אגב ריהטא לא שמת, בלי ספק, לבך לקרוא הערתנו בשום שכל, כי אז לא האשמתנו כי הצדקנו את הפליטים בריבם עם רבני ירושלם. הלא בפירוש אמרנו: “ואנחנו מבלי החליט כי נראין לנו עדותן של כל אלה, וגם איזה מ”ע בחו“ל, נחזיק רק בהמאורע המוסכם משני הצדדים כו‘, וכל עיקר טענתנו היה, על העול כי פקדו עון אב (לו גם גדל פשעו) על ילד רך, נולד ביהדות, והובא בברית ונקי עוד מחטא, ולפי קוצר בינתנו לא נוכל עוד להשביח שאון רגשות נפשנו למדת דין קשה זו. ובכלל עלינו להתודות, כי אף אם ידענו בנפשנו כי לא נגיע בידיעתנו ובקיאותנו בתורה לקרסולי הגדולים היושבים לפני ד’ בהר הקודש בירושלם, ותורתם אומנותם, בכל זאת לא נוכל לכבוש את רחשי לבבנו החושבים כל מדה קשה ואכזריה בדברים המסורים אל הלב למשחיתה ומקלקלת יותר מאשר תוכל לתקן, ובפרט כי יש לנו להשען על כללים יקרים בתלמוד, כי “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא” ואין לדחותו בשתי ידים. אך למותר לנו להגיד כי אין נפשנו נוחה בהתמכר אחינו אל הפורשים מכמורת להעבירם על דתם; כמוך ככל הרבנים אנשי השם בארץ ובחו“ל וככל איש ישראל דבק בעמו ובדתו, נשמת אפו תדאב נפשנו מאד אם נדח ממנו נדח; וביתר שאת לא נוכל להצדיק פועל מתי מספר מהחלוצים אשר יצאו להניח אבן פנה למוסדות עוז, במקום קדוש לאמונתו, ולאומתנו הנרדפות על צואריהן, ואחרי אשר כבר באו על אדמת הקודש ינזרו לבושת, למכור נשמתם ותעודתם ועתידות אומתם בעד חיי בשרים. הן לבוא במסורת ברית אחת האמונות השוררות, אך למותר היה להם לכתת רגליהם, לעבור ארחות ימים, לבגוד באמונתם ובעמם, על אדמת הקודש כמעשה טיטוס באגדה דגטין, ונקל היה להם לבוא במים במקומם ויחיו מאושרים. אולם כשם שאסור לנו להניע גוסס לבלי לקרב מיתתו, כן חלילה לנו לדחוף את הגוססים המוסריים לפי דעתנו הפנימית, לבלי לקרב מיתתם המוסרית ברוח אמונתנו; כל זמן שהם קשורים בנו בקשר דק כמלא שערה, עוד יש תקוה כי יתנו לב וישובו מדרכם, או נשיהם תעצרנה אותם מעבור אל נחל הברית, לא כן אם ירדפום באף ויבדילום מתוך הקהל, יבואו לידי כעס, ויעשו בזדון מה שיוכל להיות שלא עלתה על דעתם. ועוד גם זאת, עלינו להזהר בזמן הזה לבלי הרבות מומרים להכעיס. כי המומר לתיאבון (מאיזה פנים שיהיו) אם אנחנו לא נתחרה בו, ונתאמץ רק להחזיקו בבריתו ולא יכרת ממנו, גם אם יכבד עליו יצרו לדבקה באמונה אחרת, לא יקום ולא יטור בבני עם מחצבתו, לא ידבר עליהם סרה ולא ישתדל להשחיתם, תחת אשר הנרדפים על צואריהם לא יוכלו סלוח למעניהם, ובקנאת עברה יעשו בהם שפטים. דוגמאות כאלה מרובות בדברי הימים לבית ישראל, וגם דורנו לא נקי מהן. מי העיר עלינו חמת בראפמאן אשר חמתו שותה רוחנו גם אחרי מותו? אם לא רודפיו, אשר התחרו בו, וכמוהו רבים אתנו. אי לזאת חלילה לנו, לדעתנו, לצאת בקרדומות החרם ובחרפות וגזרות על אלה אשר רופפה בקרבם רוח האמונה והמה פוסחים על שני הסעפים. – ומה עלינו אנחנו, אם אספנו מאמר כתוב ברגש אמונים ובהתנצלות, בלי חרופים וגידופים נגד הרבנים? רק מעשה שהיה ועליו חתמו ל”ד אנשים, וחוץ לזה הגיענו מכתב ממכה“ע “יוד.פ”ב” בסגנון כזה. וגם קראנו במה“ע האשכנזים וכמדומה לנו גם בעבריים (גם זאת לא נעלם ממנו כי רגילים גאונינו בציון להשתמש בחרם גם נגד כנים וישרים כמוך ובדומה לך); ועפ”י הכלל המונח: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”, אספנו את המאמר, ונעיר עליו בשפה רכה וברגש עז מכאב אנוש. ואשר אמרת כי לא מנעו מהם מקום קבר רק לא אבו לתת לעוסקים בחסד של אמת זה לטפל בקבורת הילד, - מלבד אשר לא שמענו זאת בלתי היום, עוד לא נחה רוחנו מההצטדקות הזאת נגד קושיא שלנו: במה חטא הילד כי יקחו ממנו נקם על פשע אביו? הן נשמתו יצאה עוד בטהרה, ואם תאמינו כי האיש הזה ימיר דתו, אות הוא כי זכות אבות ראשונים עמדה לילד כי לא הובא מבלי דעת בחיק אמונה אחרת, וישב בתומו אל מקום מחצבתו, ומצוה וגם חובה היא לקברו בקבר ישראל בכבוד גדול כצדיק גמור מלידה עד יומו האחרון. ובכלל לא נוכל להעלים כי כשרט בנפשנו לשמוע בהשתמש בימינו בארס מסוכן כחרם. ואשר עמלת להוכיח כי אינו דומה חרם יחיד לחרם רבים, לא יכשר בעינינו, ונהפוך הוא, מלבד אשר אבדן נפש אחת אינו נרגש כל כך, ותולדותיו לא מסוכנות, כאשר אם יפקד מישראל מספר נפשות רבות, הן על האחד תוכל המועקה לפעול כי ישוב ונחם, לא כן על אגודה שלמה בעזבם אותנו יוכלו להרבות הנפילים.

ארז.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 90).


יז. ירושלים עה“ק ת”ו, יום כ' לירח כסלו תרמ"ד.

כבוד הרב המו“ל מכ”ע “המליץ”, שלום.

הח“מ חברי ועד החברה אשר נוסדה פה ל”עזרת נדחי ישראל“, ולפאר במפעל חסד את שם השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי”ו ורעיתו יהודית נ"ע, מתכבדים לשלוח לכבודו את הספר הראשון לחברתנו, יראה כבודו את מצב החברה, סדריה וחוקיה, ואת המטרה אשר הציבה לה לקו, ואם טוב בעיניו יואל נא להודיע בגליונו הנכבד את דבר החברה והתועלת אשר עוז בידה להביא לישוב ארצנו הק', ובטובו יעורר לבות אחינו בכל מקום שהם לחזק ידינו לתמכנו בנדבת לבם למען נוכל להשיג המטרה אשר כוננה חברתנו לנו, והיא: לתמוך בעניי העם כי יוכלו להושיע את עצמם.

בחוברת אשר אנו שולחים לו יראה כבודו כי בחברתנו זאת התאחדו יחד כל אחינו תושבי ירושלם כספרדים כאשכנזים לכל קהלותיהם וכתותיהם, תקותנו גדולה כי האחדות הזאת תתן לנו עוז לעשות חיל, ואם אחינו הנדיבים בחו"ל יואילו גם הם לתמכנו, והצליחה החברה הזאת בכל מפעליה ותועלתה תרב מאד. באהבה ובכבוד נדרש שלומו, והננו מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם.

הק' ניסן בק;

נאום פייבל הכהן לאפין מהורודנא;

נאום יחיאל מיכל פינס;

נאום ישראל דובר פרומקין;

נאום נסים בכר;

נאום יוסף נבון;

נאום בן-יהודא.

מקום חותם החברה


יח. ב"ה, פה יפו עיר הגנות, בראש השנה לאילנות

שנת ה’תרמ“ד לפ”ק.

ידידי הארז.

הזמנתני ידידי, לפני בית דין דעת הקהל לתת עדות בשני דברים: א) אם אמת העיד ר' מנשה בן צבי מאיראוויץ, אשר ענה לפקיד בית “מקוה ישראל” בפקדו עליו דרכיו ואופן מעלליו עם בני המושבה “ראשון לציון”?. ב) ואם נכונה בפי הסופר התובע עלבון הרב ר' ישראל הורוויץ מידי מתקוממיו? ואני אמנם לא נכחדה ממני הלכה מפורשת, כי היודע עדות לחברו ואינו מעיד עובר על: “אם לא יגיד ונשא עונו”. אך אין הדברים אמורים אלא בכשר להעיד; ואני באותה עדות טרם ידעתי אם נקיתי מנגיעה קלה. הלא קראת בספר “יסוד המעלה” לידידי הר“י ברי”ל, כי הפקיד הזה הכלימני פעם אחת בעזותו הנמרצה, וגם הרבנית, כפי הנשמע לא חלקה לו כבוד במלוא הפנים, וחוששני שמא תגרום התרעמות היושבת בסדר לבבי לשפוט שני הנדונים האלה יחד במדה אחת, אשר אולי אינה נכונה כל צרכה. על כן פטרני נא הפעם מעדות, ובקש לך ברור הדברים בדברים עצמם, כי האמת וגם השקר אותותיהם לא ינכרו. אפס כי איני נפטר ממך, עד אם אעירך שני דברים על שני המכתבים האלה. א) ה. מאיראוויץ מעביר תחת שבטו את פעלי הפקיד הזה אך ביחסם אל בני המושבה “ראשון לציון”. ומדוע יחשה ולא ידבר דבר גם על פעליו ביחס אל בני ביל“ו ואל י”א האנשים אשר הובאו הנה בפקודת הנדיב הידוע, לתת להם נחלת שדה וכרם? האם אך את הרע יספר ממנו ולא את הטוב? ואני ידעתי, כי היטב הטיב מאד הפקיד עם י“א האנשים האלה, במסרו אותם לרועה נאמן, אשר ירעם במקל נועם, עד כי יכוננם בארץ. הלא הוגד לך ושמעת, כי חבל אדמה דשנה ופוריה נקנה בשדה עיר עקרון, אלפים ושמונה מאות דונם יכיל, וכששים אלף פראנקים נתנו במחירו, ויהי כי קם דבר המכר, ויפקד הפקיד את י”א האנשים על ידי הגביר הנכבד מבני המערבים ה“ר אברהם מויאל, ויבקשהו כי יטפל בהם להביאם אל נחלתם, ויאות לו האיש ויקבל המשרה על שכמו, והנה הוא מטפל בהם באמת כאב רחמן עם בניו החביבים, הוא ירצם, והם ישמעו בקולו לכל אשר יצום, ולא ימרו את פיו במאומה. כרדת הרביעה הראשונה יצאו האנשים אל נחלתם, ויותן להם חמשה עשר צמד בקר, שלשה סוסים, ארבע פרדים, שלש אתונות, ושני גמלים, ושתי עגלות, ושמונה ערבים עוזרים על ידיהם, ויזרעו בשנה ההיא שבע מאות כלי חטים (1100 פוד), מאה ועשרים כלי שעורים ומעט עדשים, ושלשים כלי חטים זרעו באריסות, ויחפרו חריץ סביב הנחלה לגבולותיה, מטר עמקו ומטר רחבו ויחפרו עד היום 1400 מטר בארכו, ויטעוהו בעצי צבר (קאקטוס), ושנים מהם עושים בעגלה האחת להביא זבל לשדותיהם, ושנים אחרים עושים בעגלה השניה להביא אבנים לבנין. והנה עד היום אך שליש הנחלה חרושה, ועוד ידם נטויה לחרשה כולה, ולזרעה זרע הקיץ: שומשמים ודורה ותפוחי אדמה וכו' וכו', והנם שמחים וטובי לב, ועושים עבודתם בחריצות ובמתינות, בזריזות ובסבלנות כראוי והגון לעובדי אדמה גמורים אשר גדלו מנוער על ברכי העבודה ההיא, ושבע בכל יום מברכים את הנדיב ואת הרועה הנאמן אשר הושת לראשם, כי לא בחזקה ירדה בם ובפרך, ולא יחשבם לעבדים ולא יבזה את צלמם, ולא יהדפם בשנאה, וכל צרכיהם ישלים בטרם יקראו, ופקיד “מקוה ישראל” בידו למחות על כל אלה, ואינו מוחה, ע”כ מעילים אנו עליו כל זאת כאלו עשה. וגם לחברת “פתח תקוה” עשה טובה מרובה בימים האלה, אשר לא נתנה עוד להגלות, ועל הטובה יזכר לטוב. ב) התובע עלבון הר"י הורוויץ לא הטיב עשות גם הוא בפנותו אל הצעירים בני הדור החדש לעזרה, כאלו זקנינו ורבנינו פטורים מן המצוה ההיא, והלא מקרא מפורש הוא: “לא תעמוד על דם רעך” וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ועל כן אני אומר: אדרבא, כי המצוה אך על גדולינו ורבנינו, אדירינו וגבירינו, כי יתחקו על שרשי הדבר ההוא, ויחקרוהו ברוח משפּט וצדק ולא יתנו לדם נקי להשפך בחוצות ירושלם, או על שדה מכתבי העתים, ויגידו את מי הצדק, ויתמכו בידיו להציל כבודו מיד עושקיו. וה' יצוה שלום לעמו מעתה ועד עולם.

והנני ידידך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, י“ז אדר ה’תרמ”ד. מספר 18. פטרבורג).

עדותיך נאמנו לנו מאד, ובכל זאת לא נוכל להעלים גם את אשר כתב לנו איש אמונים כמוך, ודבריו מתאימים עם תלונות ה' מאיראוויץ הבאות להלן, ועוד סופרים אחרים נודעים ובלתי נודעים לנו, ונכרין דברי אמת. ע“כ חשבנו כי עלינו לחובה להביא את המשפּט לפני דעת הקהל. ואלה דברי איש אמת הידוע לנו: “בני ביל”ו עתה בצרה גדולה. הפקיד ה' הירש הודיע להם כי מעתה יחדל לשלם לכאו”א פראנק וחצי ליום, כ“א יערכם כמו הערביים, כמה שוה כל אחד לפי עבודתו וכן ישלם לו, וחדשים לא יקבל כלל. ועתה הנה שלשה חדשים באו ממינסק להלוות לחברה, והנם באין עבודה, וגם לשאר נכונו ימי חושך, כי לפי הנראה עוין אותם הפקיד, ואומר להכביד עולו עליהם עד שיעזבו את הארץ הזאת. ותקותם להאחז בארץ בעזרת הבארון רוטשילד הכרית באמרו להם: “לחנם תחלמו חלומות כאלה, אין נפש הבארון אליכם”. ואע”פ שאין עדים מוכיחים, יש ראיה לדבר כי הוא השטן והוא מלאך המות, היורד ומסית ועולה ומשטין ויורד ונוטל את הנשמה. הוא פתה את בני ביל“ו לשלוח תקנותיהם לבארון רוטשילד, ועתה הוא אומר כי התקנות גרמו שנקעה נפש הבארון מהם. – זאת אוכל להבטיח נאמנה, כי ה' הירש הוא מתנגד נורא לישוב א”י, וכל מה שבכחו הוא עושה לסכל את העצה הזאת. ביחוד יכביד מאד, על בני “ראשון לציון”, כי כבהמות שדי נחשבו בעיניו. הוא ישלול מהם חרותם, וכמלמד בחדרו הרודה בתלמידו ברצועתו, כן הוא רודה בבני המושב “ראשון לציון” בחלוקה שהוא נותן להם. על כל משגה ועון קל ימנע אוכל מפיהם. כבר נודע לקוראי המליץ; כי נקנסו בני המושב ההוא בחצי החלוקה, על אשר העיזו להתאונן רע באזני ה' רוטשילד על הפקיד ההוא, והנה אחרי עבור חודש ימים רוחמו, בתנאי שיגרשו את בלקינד מן הקולוניה, והוא מראשית חברת “ביל”ו" ומחבריה היותר מצוינים, נקנס על אשר הרהיב בנפשו עוז להעתיק מכתב הקולוניה לבארון רוטשילד מעברית לצרפתית. כללו של דבר, כל הכתוב במכתבי מאיראוויץ הראשון וגם השני – שראיתיו בכתובים – אמת ויציב“. כאשר שמענו עומד ה' הירש תחת חסות הרב המצוין הכולל מ' צדוק כהן בפאריז, ומהראוי איפוא כי יאבה הרב הנכבד לחקור היטב ע”ד מעללי ה' הירש, כי אי אפשר שיבדו כמה אנשים, וינבאו בסגנון אחד, להתלונן מר על אומץ לב ה' הירש ושנאתו, או דעתו הקדומה נגד הקולוניסתים האומללים, אשר נחוץ להדריכם במקל נועם. אולי באמת אי אפשר להפקיד זעומי המקרה אלה ביד איש כזה ונחוץ יהיה להעמיד אחר במקומו.

ארז.


יח. ירושלים, י“ב אב, ה’תרמ”ד.

לידידי היקר כו' מ' א. צעדערבוים.

מכתבך מה"י תמוז עם ההמחאה קבלתי בשבוע העבר, כי בסבת החלירע בצרפת אחר הפוסט לבוא במועדו. מיד צויתי ליפו כי ישלחו אתרוג מהודר ומובחר על שמך, והוא נשלח ביום ו' העבר, ואקוה כי יפיק רצון מעמך*.

ע“ד הגזרה כי תשאלני הנני להגיד לך, כי אמנם מביאים דבתנו רעה אל הממשלה, אבל מי הוא המכה בסתר בלשון מלשין לא אדע, וגם לא נוכל לדעת אם ירושלמי הוא או בן ארץ אחרת. אבל סלח אם אגיד לך כי אך לשוא תחפה את העון הזה על הממונים, (לא אנחנו הוצאנו את הקול הזה, אך אחרים. ומאד היה קשה לנו להאמין, אך מה יכלנו עשות? אם רבים החליטו כי הן הוא. המו"ל), אנכי אערבם כלם ובמועל ידי הנני מעיד בם כי חפים הם מהפשע *[האתרוג קבלנו והוא הדור שבהדורים ותיכף שלחנוהו לתעודתו למתנדב מאה וחמשים רו”כ] הזה וידם לא היתה במעל. אמנם יש אחדים מהממונים אשר אולי ישמחו בקרב לבם על הגזרה כי יצאה, אבל בכל זאת משתדלים הם בגלוי בכל כחם להעביר את רוע הגזרה מעלינו. כן כתבו וחתמו כולם מכתב בקשה להרב הכולל בקונסטנטינופול, וכן מבקשים הם את פקידי הממשלה פה להמתיק הדינים.

ובענין הגזרה בעצמה, אין אנו מרגישים לע"ע מאד במועקה הזאת. אבל מי יודע מה יהיה אחרי שוב הפחה ירושלימה?

הנני שולח לך מודעה ע“ד מקנת “גדרה” אשר עלתה בידי בימים האלה לקנותה, ומסגנון המודעה תדע עד כמה יש להזהר בימים האלה בכל הענינים הנוגעים לא”י.

הנני ידידך כו'

יחיאל מיכל פינס.



  1. מובא בספר “תולדות רעיון חבת ציון” לש. ל. ציטרון סוף פרק י"א.

    לצערנו לא יכלנו להשיג את הגליונות של “הלבנון” שבהם נדפסו המאמר הזה ונזכר אחריו. – המו"ל.  ↩

  2. במכתביו אלה בכלל הננו רואים עד כמה השתדל להרים קרן הישוב הפרודוקטיבי בא“י ומה גדלה רוח האיניציאטיבה שלו. וכנגד זה הוא רואה לפניו תמיד קיר אטום מצד שולחיו, וכל הצעותיו מתפוצצות אל סלע האדישות של אלה היושבים במרחק אלפי מילים וחולמים חלומות בא”י.  ↩

  3. ח“א ”ילדי רוחי" כבר הופיע לפני חמש שנים (בתרצ"ד).  ↩

  4. לר' נח פינס נולדו מאשתו הראשונה שמתה עליו בצעירותה שני בנים מאיר ויוסף, ומאשתו השניה הינדא לבית כהן מורשו ארבעה בנים: ליב, ירוחם פישל, יחיאל מיכל, ואבא, ושתי בנות, גולדה (אשת המנוח הר"ז יעבץ) וצביה.  ↩

  5. המבטאים האלה מצינים את מדת הבקיאות של אדם, שאם שואלים אותו על איזה דבור תלמודי היכן הוא נמצא, הוא קורא בשם המסכתא ומסמן את הדף; וכן נהגו ג"כ: היו מעמידים מחט בספר הפתוח על איזה דף שהוא, ושואלים אותו: במרחק כך וכך דפים לפנים או לאחור נגד חודו של אותו המחט איזה מלה נמצאת, והוא יודע להשיב.  ↩

  6. מזכיר, תרגום מלת Secretary שהיא מל' סוד.  ↩

  7. הקלף, הכרטיס.  ↩

  8. הרה“ג ר‘ מאיר פניז’ל ז”ל  ↩

  9. לאיש הזה ישנם כשרונות טבעיים למעכאניק, ולב מבין בכמה מלאכות, בהיותו ברוסיה עסק במלאכת שרפת הסיד ובמלאכת היוצרים, ויש לו מושג נאמן מעבודת אדמה.  ↩

  10. בעל שכל חד וחרוץ, ואוהב עמל ויגיעה, ואם כי נמנה בין הלומדים בכ"ז עיני ראו אותו עובד עבודה קשה בשוק ולא יתבושש.  ↩

  11. אביהם היה עובד אדמה בקולוניות אשר אצל חרסאן והוא איש בריא אולם, אוהב עבודה וכן אחיו הצעיר ממנו.  ↩

  12. מכירת חלב אינה מלאכה קלה. בכל יום הוא הולך אל הכפרים לעמד על החליבה, ומביא כד חלב על שכמו, ואח"כ הולך מבית לבית אל הקונים למכרו.  ↩

  13. החמשה האחרונים המה מבני הקולוניה פתח תקוה הסמוכה ליפו. הראשון הנהו פה זה כשלשה חדשים. כשלשים שנה עבד אדמתו בביתו ויודע הוא בטיב האדמה כרגיל ומנוסה. ראיתי את כתבי תעודותיו שיש לו מגראַף הונגרי אשר הרד“ר הנ”ל החזיק נכסיו באריסות כמה שנים, והוא משבחו מאוד, וכן ראיתי בעיני את האיש ההוא, אם כי בא בימים, בכ“ז הוא מלא כח עלומים ואהבת עבודה, ובעצמו הוא מנהיג מחרשתו ומפקד על צבא העובדים. השני גם הוא היה בארצו בן כפר ועובד אדמה, וכשרונותיו לעבודה זו נראה עתה עין בעין. השלישי עודנו צעיר לימים מלא כח עלומים, ואם כי מלומד בשפה על בוריה, בכ”ז לא יתבושש לעבד עבודה קשה ופשוטה. הרביעי איש מצוין הוא כעז רצונו ואמץ־לבו, למדן גדול, הוא יודע שפת אשכנז והונגריה, ובכ“ז הוא ייגע ויעמל בגופו כחמור גרם, והחמשי אם אמנם איננו עובד עבודת פרך בגופו, אבל הוא איש חרוץ וערום בדעתו, יודע להלך נגד רוחם של הפלחים, ולב מבין לו בהנהגת העסק. בני הקולוניה ”פתח תקוה“ קבלוהו במנינם רק בשביל מעלותיו אלה. שאר בני הקולוניה כמו הפקיד ר‘ דוד גוטמן, ר’ זרח בארנעט, ר‘ מיכל ליב כהן וכו’ עשירים ואינם דורשים עזרה, וביחוד הפקיד הרד”ג הנ"ל הוא עשיר גדול, שליש הקולוניה שלו, ומלבד זה יש לו בתים וקרקעות בירושלים. והנה אלה החמשה אשר זכרתי דורשים יחד 250 לירה טורקית בתורת הלואה, ופקיד הקולוניה יתן ערובה בעדם, וגם יעשה הקולוניה עצמה אפותיקי ישרה ליעד פרעון ממנה. בעד אדמת הקולוניה שלמו 15+10 נאפוליון דאר, והנה כרו שמה עתה באר עמוקה וגם בנו שם בית גדול אחד למעון ודיר לבהמות ויש להם פרים לחרישה, וכבר זרעו 800 סאה חטים וגם… סאה שעורים. לפי דעתי יש בכל אלה בטוחות נאמנה כדי הסך שאלה החמשה מבקשים, וראוי למלא משאלותם, והנה אם יתרצה הועד למלא משאלות אלה האחרונים יואל נא להודיע לי חריצות משפטו בלי אחור, כי קיום אלה האנשים תלוי בעזרה ההיא, ומבלי העזרה לא יהיה כח בידם להשאר עד אדמתם.  ↩

  14. שגית במשפּטך ידידנו, ההרגשות כבר התעוררו, ונקוה כי גם יתעוררו רחמי אלה אשר לאל ידם לעשות הטוב בעמם, ואתה הלא ידעת טבע אחינו בארצך, כי לא ימהרו אל הפעולה גם אם היא נחוצה מאד, ואם אנחנו מחשים מדבר על לבם השכם ודבר, גם על ההרגשות תפול תרדמה.

    המו"ל.  ↩

  15. צַר לנו עליך ידידנו כי גם אתה חולית כאיזה מאחינו בימינו, כמוך כמוהם תדון דיני נפשות אחינו האמללים באה“ק, רק למשמע שמועת שוא, כמו שהותר דמם ח”ו לשפכו כמים. ואולם כל הבאים בשערי ירושלם לא לרגלה ולא לדעת להפטיר בהודע, כי אם לראות במה נוכל להושיע לאחינו באה“ק מצרותיהם, המה יעידו ויגידו ויאמרו, אמת כי אחינו באה”ק יעשו בכל שנה מסחר באתרוגי א“י, ואף כי המשתכר בהם משתכר אל צרור נקוב, ויש אשר יאבדו כספם וכסף אחרים בעסק הזה, בכל זאת לא תרפינה ידיהם מהמסחר הדל הזה. האין זה אות נאמן כי אחינו באה”ק חפצים להנות מיגיע כפּם, טרם באו שמה מוציאי דבת יושבי אה“ק – רעה? וידענו כי אלה הששים במצאם ענין לענות בו את נפשם ונפש אחרים, בשמעם אשר אחינו באה”ק המסובלים בתורה ובמצות היו נושאי סבל, ישנו את טעמם ויתנו דופי בהם, מדוע לא ישקדו על דלת בהמ"ד כראוי ליושבים לפני ה' על אדמת הקדש.

    המו"ל.  ↩

  16. עי' “לבנון” עלים 42– 44.  ↩

  17. כמדומני אשר רובי הנערים באי ביה“ס המה מבני הספרדים, וכתורה יעשו המתפללים שם בנוסח וזמרת הספרדים. והרגיל בזמרתם ימצאה מוכשרת לעורר את הלב מזמרת בני פולין אשר תערב לאוזן האיש המזרחי כשומים ובצלים לחיך האשכנזים והצרפתים. המו”ל.  ↩

  18. ר“ת: ה‘שופכים ב’קרבה ד‘ם צ’דיקים, וכון לסדר מזה מלת: הבד”צ (והבית דין צדק). (המו"ל).  ↩

  19. במקום משפט זה באה במקור הנדפס רק מלת “למה?”, וברור כי חסר פה משפט זה. – המו"ל.  ↩

  20. הכונה היא על הרה"ג יהושע ליב דיסקין. (המו"ל).  ↩

המלצות קוראים
תגיות