עירה קטנה היא העירה ראזינאי בפלך גראדנא במדינת ליטא, שלפנים היתה משכן הדוכס פפולו סאפיה; אבל בכל קטנותה יצא לה שם על ידי רבניה גדולי התורה מדור לדור, ע“י קדושיה למשפחת זקהיים אשר נהרגו על קדוש ד' בשנת ת”ך, ועל ידי משפחת פינס העשירה אשר יסדה בתוכה בית חרשת לאריגי צמר שבהם מצאו רוב בני העיר את פרנסתם, וסוף סוף על המכון הגדול לתורה אשר הכין בה אבי משפחת פינס. המכון הזה היה בעל חמש מדרגות מהתחלת גמרא עד השתלמות למוד גמרא ותוספות ומפרשים, ואליו נהרו נערים ובחורים מכל קצוי תחום המושב הישראלי שבארץ רוסיה, ותהי תורה יוצאה ממנו לכל הערים הקרובות והרחוקות.

ומשפחת פינס העשירה והנדיבה היתה בת חמשה בתי אבות בני אב אחד, אשר נודעו לשם, איש איש מהם על ידי יחוס עצמם, ועל ידי יחוס התנהגותם, כי הרכבו במשפחות היותר מיוחסות בישראל, ומבין כולם הצטינו התאומים ה“ה ר' יצחק דוד ור' נח פינס ז”ל אשר תאומים היו גם בעסקיהם וגם בנדיבות רוחם כל ימי חייהם, ויהיו למופת.

בעירה זו, בתוך משפחה זו, בביתו של ר' נח פינס ז“ל, בשנת תר”ד בחג השמיני, שלישי לבטן אמי וחמשי לבית אבי1, יצאתי לאויר העולם, והַכָּרָתִי את העולם מסביבי הקדימה לבוא, כי עד היום זוכר אנכי מעשים רבים אשר קרו בראשית ימי ינקותי כגון: ראשית צעדי על רצפת הבית, שלפי דברי אמי חלה להיות עוד בתוך שנתי, וכמו כן מחלת האַרְגְוָנית אשר עברה עלי סמוך לזמן ההוא. כל המקרים רשמיהם נכרים במוחי עד היום, ויתר מכל חיה בזכרוני מלחמת רוסיה באונגריה בשנת תר"ח, שהייתי אז בן ארבע, והצבאות עברו עלינו, ואתענין מאד במלחמה זו. ואהיה בקי גדול בכל סבותיה ופרטיה עד שאנשים גדולים פנו אלי לשאב ממני ידיעות וחדשות.

ובכ"ז אין כח זכרוני מצוין כלל. זוכר אנכי אמנם מושגים כלליים, אבל ביחס לפרטי מעשים – חלש הוא זכרוני, ומספרים וזמנים כאשר יחנו במוחי כן יסעו. ואם גם אחזר עליהם כמה פעמים לא ישארו בזכרוני בלתי אם אעשה להם איזו גמטריא.

ומבין הזכרונות שנקבעו במוחי מבצבצת מהות יחסי אל העולם אשר מסביבי ויחס העולם הזה אלי. כשאני לעצמי אין לי להתאונן מאומה על אותו היחס, כי מלא היה אהבה וחבה, וזולת אבי ואמי אשר התיחסו אלי בכבד ראש היו הכל מחבבים ומגפפים אותי, ואהי להם לשעשועים, וינסוני בחידות ויהללוני בפני. בכל זאת לא השפיע עלי היחס הזה לרעה, כי לא גבה לבי בי, באשר תליתי אותו בדרך הטבע שמדרכי כל הגדולים להתיחס בחבה אל כל הקטנים.

ומראשית בואי לידי הכרה הייתי נער את הפטרונים, הם הם נערי הישיבה ובחוריה העניים, שהתגוררו בבית מדרש משפּחת פינס ושהרבה מהם גם אכלו על שלחנות המשפחה הזאת דבר יום ביומו. ואהי מתהלך עמהם תמיד, ותהי ההתחברות הזאת למורת רוח להורי, כי חששו פן תשפיע עלי לרעה, ויגערו בי על ככה פעם בפעם. אך אנוכי דמוקרט מטבעי, ע“כ לא זזתי מדרכי זו אשר התחבבה עלי. ואין לי סבה להנחם עליה, כי קרבת הבחורים בני מדינות שונות ובני דעות שונות והשקפות שונות הועילה להעשיר את עולם מושגי וגוניהם השונים עשר רב, ותלמדני עוד בימי חרפי לבחן את העולם אשר מחוצה לי בעין בוררת ובוחנת לבלתי אגרף עם הזרם המצוי. וגאוה ויהירות לא ידעה נפשי מעודי, ואהי שפל בעיני. בכ”ז התבדלתי תמיד בעולם המחשבה מכל בני גילי, ולמוד הייתי שלא לבטל דעתי אפילו מפני דעת גדולים וגדולי גדולים. ולא מגדל לבב, כי בכל אשר הסכנתי לשמוע מהללי מפי אנשים על דבר חכמה ילדותית אשר פלטו שפתי או על דבר פתרון לחידה ילדותית אשר מהרתי למצאה, לא פעל עלי המהלל הזה להגדיל ערכי בעיני, ואדרבה הייתי תמיד תמה: מה מצאו בי האנשים האלה אשר לא נמצא גם בכל הילדים כמוני, ואת מי אין כמו אלה.

מדתי זו, אשר לא קניתיה לטבע כ“א היתה טבעי ותכונתי מלדה, אפשר מאד ששמשה לי בבחינת מה לרעה, כי לא נתנה להתעורר בלבי קנאת סופרים והתעלה על חברי, על כן התעצלתי בלמודי, ושקידתי עליהם היתה לקויה, ולא זכיתי לשם מתמיד. ואולם גם הולך בטל לא הייתי, כי מצוי הייתי לעול המלמדים והמורים אשר שמו עלי הורי, אשר לא נתנוני להיות משולח לנפשי, ואהיה חורש מדי יום ביומו, מלבד בשבתות ויו”ט, כל היום מראשית האשמורה האחרונה שבלילה עד סוף האשמורה הראשונה שבלילה השני, בהפסקות מועטות לתפלה ואכילה, ואפילו השעה הפנויה שבין מנחה למעריב, אשר היתה נתונה לי לכאורה למשחק ולשעשועים, לא הרבתה תמיד לשעשעני, כי אמנם העסיקה אותי בהתעמלות, אבל לא בהתעמלות אברי הבשר והעצמות כ“א בהתעמלות כלי המחשבה. כי בכל פעם שראה אותי אבי קופץ ומשתובב היה מרמז לי בידו לגשת אליו, והיה מציגני לפני ראש הישיבה אשר עמד על מקומו על יד ארון הקודש נשען על העמוד ומסלסל את קוצת פאתו ומעין בספר, והיה אבי אומר לו: “ר' פיטל! תנה נא לפני השובב הזה איזה אגוז קשה לפצעו!” והיה ר' פיטל מקמט את מצחו ומשוטט באוצר פלפולו עד שהעלה משם איזו הקדמות שפרש אותן לפני ויצו עלי מצוא את הקושי ואת התרוץ. ואולם, בכל אשר רבו בין השמשות כאלה בימי ילדותי, לא כהתה עליזותי ולא נסה שמחת לבי, והייתי מוצא לי שעות פנויות הרבה למעשה ילדות – ובפרט השעות בשבת ויו”ט משעת הבקר עד שתי שעות אחר הצהרים – עד שיצא לי שם “מחבל” בעיר.

והמלמדים אשר בחר לי אבי היו כולם אהובים עלי ונכבדים בעיני, למרות מה שהכוני וגם מרטו את שער ראשי, כי הצדקתי עלי את הדין, מלבד האחד אשר שנאתיו ולא אוכל לסלוח לי עוד היום, למרות מה שהתאמצתי תמיד להיטיב עמו בשעת דחקו או חליו, כי אמנם האביד ממני טובה הרבה בזדון. וזה הדבר: נער גדול ממני בארבע שנים והוא בן לדודי אחי אבי יצא שמו לעלוי גם הוא, כי היה בעל זכרון וראש חזק, כלומר שפעולת מוחו היתה מתונה ומיושבת. ויהי גם מתמיד, ואנכי כבר הודיתי כי מתמיד מטבעי לא הייתי כלל, ואולי מטעם זה עצמו לא גדל גם כח זכרוני, כי אמנם מה שבכחי לזכור ימים מרובים היו דוקא רשמים עמוקים שבאו על ידי פעולות נמרצות או מסקנות הגיוניות כלליות ולא פרטי המעשים. וגם מה שנוגע לכח הבנתי נאמר עליה: “חדודה קודם ללבונה”, שאין יוצא מבית חרשת שכלי דבר מתוקן כל צרכו אלא אחרי עיון רב. ובכן היה העלם הזה לבן תחרות בעיני אבי ז"ל, (כי כשאני לעצמי לא הייתי מתחרה כאמור, וכל מעשי היו נובעים מחפץ נפשי החפשי, באין שום מעורר מוסרי חיצוני אם טוב ואם רע), ויהי כי היה העלם הזה לחתן לאחד הגבירים אשר הפריז לו נדֶה גדול. ויקנא בו אבי למעני. למרות מה שהייתי אז רק בן תשע שנים ובקי בחמש מאות דפים גמרא, על הדף ועל המחט2.

ויהי כי התחדש בן תחרות זה, עם התחדשו בבגדים, גם במלמד חדש שהביאו לו ממרחק, ויניח את מלמדו הראשון, ויקפץ אבי על המציאה ויקחהו לי.

ומלמד זה שכל כחו היה רק בשקידה ולא בחריפות היה מטבעו איש אינטריגות, ויהי הרוח החיה במסבות הריב הגדול בדברי ימי עירתי הקטנה שפרץ אז בין הרב הגאון האב“ד ובין הרב הגאון ראש הישיבה. ומלמד זה היה מבאי בית הורי, ע”כ היה שוטם למלמדַי. ובמה איפה ינקם מהם אם לא בראש תלמידם? וישם לבו להוכיח, כי המלמדים אויביו לא ידעו כלום במלאכת המלמדות, ובכן ראשית כל השתדל להשכיח ממני את תלמודי, וחפצו זה השיג לא לבד בזה אשר חדל מלחזר עליו תדיר כאשר הסכינו רבותי הקודמים, כי אם גם בזה אשר התאמץ להסיח אותו גם מדעתי בבזותו אותו בעיני יותר מאשר בז בעיני ר' זירא תלמודא דבבלאי, ולא עברה שנה שלמה ובעזרת חולשת כח זכרוני בכלל התמלא חפצו בשלמות. ואולם בזה עדיין לא שבעה נקמתו, וישתדל מאד להשפיל ערך כשרונותי, באמרו כי רבותי הקודמים בלבלו את דעתי, ויהי השם אשר קרא לי “ראש שכור”, ובשם הזה היה מזחיחני תמיד בבואי באיזו קושיא או שאלה, ואני בהיותי עלוב מטבעי כמעט האמנתי לדבריו לאמר: אטום המח ומטורף הדעת אנכי; עד שהזדמן פעם אחת שהשיבותי על דברי מהרש"א במקום אחד, כי לא נתכנו דבריו בעיני ומלאני לבי להציע דעתי לפני רבי, והוא, כדרכו, מלא פיו גדופים ויאמר: “ראש שכור אתה ואינך יודע מה אתה שח”. והנה נצרך פתאם לצאת החוצה, ויהי לי פנאי להתבונן אל אשר אמרתי, והנה מצאתי כי צדקתי מאד, ובשובו אמרתי לו: “רבי יסלח לי וישמע עוד הפעם אשר אמרתי; ואחזר על דברי, ובפעם הזאת הטה אזנו ויתבונן ויאמר: “אמנם צדקת הפעם, ובכל זאת ראש שכור אתה”. אז חרה אפּי מאד ואבך מרה, ובשאול אותי אבי לסבת בכיתי ספרתי לו הכל ואמרתי לו מפורש, כי אצל מלמד כזה לא אוכל ללמד, ואז נכנסתי שנית למלמד מצוין, אחד מתלמידי ראש הישיבה, שהוא (ראש הישיבה) היה מתלמידי הרב הגאון המעמיק המפורסם ר' יצחק אביגדור ז”ל. ועל דרך למודי חנכתי מקטנותי ואינני זז ממנה גם היום, בהיותה מתאימה עם כשרון נפשי. היא ממעטת להרכיב מושגים שונים על פי דמיון שמותיהם, כי אם אדרבא, היא משתדלת להבדיל בשם אחד את השתנות המושגים שלכאורה כולל אותם שם אחד והמה באמת נפרדים. הדרך הזאת של הלמוד ידועה אצל בעלי ההגיון בשם דרך ההפשטה, כלומר: להפשיט את הדבר משמו ולהעמידו רק על גדר מושגו, ודרך זו היא היותר בטוחה להוליך את השכל בנתיבות ישרות, לבלתי ילכד ברשת פלפולי תוהו המאזרים זיקות ואין בהם כדי להדליק אפילו נר קטן הראוי שישתמשו לאורו.

ואמנם מוּם אחד מצא מלמדי אויבי זה בדרך שהורו אותי בה מלמדי הקודמים לו שלא אחשוך פי מהודות עליו, המום הזה היה שלא הקפידו עמי מלמדי אלה ש“אשמור את רש”י“, או שאהיה לומד בשתי אצבעותי. המבטאים הללו רצונם לאמר: שמיד בלמדי פסוק אחד בגמרא אשמר ללמד גם פירושו ברש”י, או שבלמדי בגמרא והיתה תמיד אצבע היד האחת מונחת על הפסוק שבגמרא ואצבע היד השניה על פירושו שברש“י, ובזה באמת הרגלתי להמציא לי פרושים אחרים מחזון לבי שלא לפי האמת ולא דקדקתי הרבה בפירוש רש”י אשר באמת כל דבריו שקולים ומזוקקים כזהב, ומלה אחת מהם יש אשר בכחה להפיל כמה מגדלים של קושיות ופלפולים, אבל מצד שני ראיתי כי השעבוד המכֻוָּן לרש“י גם בו הרבה מגרעות, כי ראשית: השעבוד הזה מעכב בעד ההתפתחות הטבעית של השכל והתבונה ומישן את רוח הבקרת; וזאת שנית, כי מאחר שנעשה השעבוד הזה הרגל כבר אינו משיג מטרתו, כי רבים מהלומדים “בשתי אצבעות” אם רק אינם בעלי עיון מצוינים היה יהיה כל הלמוד אך מין זמר מן השפה ולחוץ, ומעולם אין עולה על לבם לחפש אחרי המרגליות הצפונות בדברי רש”י ולמצוא אותן. משא“כ אם מרגילים את הנער לתור בו לבדו את הדרך בפרושו של הדבר הלמוד, והיה אם אחרי כן יעין בפרוש רש”י וימצא שם דרכים אחרים מיד יתעורר לחקר אחרי הסבה שהכריחה את רש"י לבאר ככה, ולא כבאורו הוא, ויגעת ומצאת תאמין.

ומשפחת פינס בכל היותה נוהגת מנהג גוברין יהודאין של הדור הקודם, לא הסתפקה בחנוך בני ביתה בגבול התורה לבד, ותתן מקום להם להסתפח גם בדרך ארץ. על כן היתה המשפחה מביאה תמיד מורה ממרחק אשר נתנה שכרו, והסמיכתו על שולחנה חליפות, וילמד את בניה ואת בנותיה כתב ולשון, ואולם איזה כתב ואיזה לשון? זה היה תלוי בידיעת המורה.

הנה המורה הראשון אשר הובא בחצרה היה יעקב בראפמאן הידוע בטרם הקדיח תבשילו ברבים, הוא הצטין רק בכתב ידו הקליגרפי בעברית וברוסית עד להפליא, ואת השפות עצמן לא ידע, אבל הילדים היו אז עדין רכים, ולהיות מכּתב יפה לא היו נצרכים. ואני הייתי אז כבן שלש ולא באתי בכלל התלמידים, אבל שנא שנאתי את האיש הזה מאד על תכונתו הגסה וחצפתו העזה, וביותר על התארחו תמיד עם הגלח שבעירה, ויהיו הגלח והגלחית והגלחות שיחתו כל היום, גם בשבתו על השולחן לסעודה, ולא חשכתי מפניו חרפות וגדופים ואכנהו: משומד, איש קלוסטרא; והוא שחק ויען אותי ויאמר: התדע כי עתידות כל הקלוסטראות להיות בתי כנסיות? ואמר: לא יתכן הדבר! הלא גר צריך טבילה ואיך יטבלו את הקלוסטרא? היוציאו אבניה ויטבלון אחת אחת?

והאיש הזה לא האריך ימים במשרתו, כי נבאוש נבאש במעשיו המגונים ויבוא תחתיו מורה אחר, איש נכבד מִזָגֶר למשפחת עפשטיין, והוא ידע היטב עברית, גרמנית וצרפתית, וילמד את הנערים עברית וגרמנית, והבנות למדו גם צרפתית. ואנכי עודני לא גמול ללמודים הללו, בכ“ז כבדתי את האיש כי התנהג בכבוד ובכובד ראש. אחריו בא אחר מביאליסטאק זַאמֶנהוף שמו, אחיו הגדול של זָאמֶנהוף ממציא האספרנטא. שפת עברית לא ידע, אבל מצוין היה בגרמנית ובצרפתית, איש חי זריז וממולח, אבל על עניני הדת התריס בקלות. ויהי כי בא בת”ב אל בית התפילה והוא רחוץ ומסורק, ונעליו ברגליו, ואני כבן שבע, ואתקוטט עמו ולא אביתי לקחת מפיו לקח, אבל מעט מעט תקנתי קריאתי בשפת גרמניה, ואקרא ואבינה ספורי טשאקע, ואתענג ביחוד על הספור “הנסיכה מוואלפענביטל” אשר עוררה רחמי מאד ואשפך עליה דמעות למכביר. ואחר הספור הזה מלאני לבי לקרוא את הספור “אלמנת די” אשר טרם ירדתי לעמק דבריו בחלקו הראשון, אבל הם עוררו בי רוח מחשבות פילוסופיות מושקאות ורטובות מרוח האמונה, ואהיה לפלוסוף קטן אדוק בדת רציונלית. ואמלא בטני גם בדרמותיו של שיללער כגון מריה הסטוארטית, ודון קרלוס, וגם את “השודדים” קראתי בשום לב, והספור הזה פעל עלי לטובה בראותי כי כל הטענות כנגד המוסריות מושמות בפי איש בליעל אשר כל רגש מוסרי אין בקרבו. “ושליחות משה” נמנעתי מעצמי מקרוא אותה אחר ששמעתי כי היא מלאה מינות, אבל מתיקות המים הגנובים משכתני ומשכתני עד שלא יכלתי לעמד בפניה, ולקחתי את הספר ואקרא בו מהחל ועד כלה. אבל השבעתי את השטן לבלי שלוט בי, תולדותינו? אכן משה אמת ותורתו אמת!

בבית אבי היה אוצר גדול של ספרי הספרות התלמודית ואהיה בקי בשמותיהם ובתכנם, ואחתר באוצר תמיד. ויזדמן לידי פעם ספר “שרשי לבנון” להרי"ר לעווינזאהן ואדפדף בו, והנה לקראתי מעשיה בפלאי הציר בעיר רומי, אשר בראש הומיות מרומי קרת. שם בסתר ציור נפלא מאד ויעלם. ותהום העיר, כי לא ידעו מה הוא ומה פעלו. ויהיו העם כמדיינים איש אל אחיו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויבא איש חכם ויחוה דעתו לאמר: “לא מעשה אמן הוא הציור ולא מחשבת חושב פעלו, כי אם הוא יציר המקרה, תולדות של הרכבה של סבות רבות ושונות”. ויקצפו עליו העם רב קצף, ויתנוהו אל המהפכת כי אמרו לסלקו. והנה נגלו פלאי הציר, ויכירוהו וישימוהו למלך עליהם וישב לכסא לשפוט. והנה בא לפניו משפט אותו האיש אשר העז ליחס את מעשה הציור למקרה בן סבות מרכבות. וישמע את טענותיו, ויתבונן בתבונה רבה ויוציא המשפט הזה ויאמר: אמנם כן, טעה האיש בחשבו את הציור למעשה ידי המקרה ולא מעשה ידי אמן חושב מחשבות, אך אין עליו חטא כי בהשכל ודעת דבר דבריו, על כן לא לבד שטעותו מחולה לו כי גם הרבה שכר יטול והיה מרואי פניו.

המעשיה לקחה את לבי, וגם ידעתי כי רק משל הוא, אפס כי לא עמדתי על הנמשל ואבוא לפני מלמדי, ואני אז כבן שמונה או תשע שנים, ויהי כי הסתכל מלמדי בספר הזה ויקראהו והנה הזדעזע כל גופו ויחל לספק כפיו ולמרט שערות ראשו, ויצעק: “מות בסיר”! איפה מצאת את הספר הזה, את העוכר ישראל? הלא הוא מודה בע“ז רח”ל! מהרה לשרף את הספר ולא תלמד בו עוד, ויהי כי מפקפק הייתי מעט לשרף ספר כרוך כל כך יפה מבלי רשות אבי, ויקח מלמדי בחמתו ויקרע את כל הספר מתוך הכריכה וימסר את העלים הקרועים למולך, ויהי בעלות הלהב ותתרגש נפשי מאד. מצד אחד קצפתי על הריב“ל כי היה למין, ומצד השני הצילה נפשי מתוך האותיות שפרחו מעל הגוילים הנשרפים, כי אין לגזר דינו של אדם לחובה על פי דעותיו אשר שגה בהן בלכתו לרוח ההגיון. אפס כי חמתי על הריב”ל לא שככה בזה, כי אחרי כן מצאתיו במקום אחר חותר חתירה תחת דעת הרמב“ם ז”ל שביסודי התורה, כי לגלגלים רוח חיים ודעת והוא מכחישם, אז אמרתי: אם ברמב“ם שהוא עצמו מרוממו – ישים תָּהלה הלא מין בזדון הוא, בכ”ז חפשתי אחרי ספריו לקראם ולא מצאתים, ואמלא ספקי בספרי הרנה“ו ובתכן הפרוש על ספר “העקדה” מהר”י פאליאק ז“ל אשר סגנונו הקל בתערובת משפטים מתרגמים גרמנית מצא חן בעיני. וכל אלה קראתי בצנעא, ואיש לא ידע כי מלאתי כרסי בקריאה כזו. אבל דבורים שפלטו שפתי פעם בפעם היו בעיני מלמדי כאותו הקש שבצבץ מבדקי הבית שהכניסו בן תבן ויחזה בי בישות. ואני אז בן שתים עשרה, כי כבר עברו עלי יותר משנתים מיום מדורת בית המוקד, ובמשך הזמן הזה עברו עלי גם חליפות מלמדים, ויהי לי המלמד אז אחד מתלמידי ראש הישיבה המצוינים, עמקן גדול, אבל במחילה, גם לא חכם גדול. ויהי כשמעו מפי בקרת על דרך למוד התנ”ך על ידי המלמדים מבלי דעתם פשוטי הכתובים ויקם בחמתו, ומפיו נפלטה המלה בקצף גדול: “אפיקורס!” ויהי כי החילותי לבכות על שחשדני במה שאין בי נח רוגזו וישב ויאר פניו אלי. ואני למדתי אז “יבמות” וחזרתי גם על גירסא דינקותא, ותחל רוח ד' לפעמני והתעוררו בי כל כחותי אשר אמר מלמדי שונאי לישנם. והנה בטרם כלתה השנה בסוף חדש מנ“א, ויבוא אל חדרי איש שיבה גבה קומה ומהודר פנים, ויחל לבחן אותי. ויתמהמה בחדרי כל היום וילך לו, ולמחר שב שנית. וככה עשה גם למחרתו, ויבחנני שלשה ימים רצופים, ואחר הבחינה נכנס אל חדר משכיתו של אבי ויתלחש עמו ויסע לדרכו. ויספרו לי אח”כ כי שלוח היה האיש הזה מאת האדיר בעשירות והגדול בתורה ר' זלמן מרגלין ז“ל מפאריץ, אחיו של בעל “מראות הצבאות” לבחן אותי הראוי אנכי להיות חתן לבתו. ולא עברו כשני שבועות והנה עוד הפעם באו בוחנים שלשה, האחד זקן בעל קומה ממוצעה, בעל פנים מסבירות ועינים המחבבות גם דרך המשקפים התכולים, מדבר בנחת ובקול נמוך ודבריו ספורים, וכולו אומר כבוד ורוך ואהבה, הוא ר' אברהם שיק מסלונים מבאר המדרשים שהיה ידוע לבעל (?) והיה מצוין בנעימות מדותיו. והשני איש חי וזר, וממולח באמצע ימיו, המדבר בכל אבריו ויורה חצים מעיניו העופפות, הוא ר' יהושע העשל לעווין בעל “עליות אליהו”, והשלישי איש צעיר לימים פחות מבן שלשים, בעל מצח גבוה וחושב, משוטט בתוך החדר אנה ואנה בידים מקופלות לאחוריו ונוהם איזו נגינה נוגה, הוא העילוי המפורסם ר' דוידל קאמניצר, חתנו של הגביר המפורסם ר' שמריהו לוריא ממאהליב, הוא היום הרב הגאון המצוין, סבא דרבנן שבכל הגולה, מוה' דוד פרידמן שליט”א האב“ד דק”ק קרלין–פינסק, בעל המחבר פסקי הלכות על הרמב“ם. שלשה אלה לא באו לבחן אותי, כי אם לחטפני, כי ר' שמריהו לוריא ז”ל אשר שב ממערכת מלחמת תורקיה, עסק בעסק קבלנות הספקת הצבא שם, ויביא אתו “אפותיקי” הגונה הביתה. ויהי כי ידע, כי לפי תכונת פזרונו אשר אתאר הלאה, לא יארכו “הממתקים” ימים רבים במטמונו, התאוה מאד כי בתו בת זקוניו אשר אך זה הגיעה לימי נערות תמָהר מהר. והוא הסכין להשיא את בנותיו לבני תורה, ובשמעו איפוא כי מחותנו ר' זֶמי פאריצר ז“ל נתן עיניו בי, הקדים הוא לכבשני. ויהי כי באו שלשת השלוחים האלה לא באו לבחן אותי בלתי יום אחד, ולמחרתו כבר התלחשו עם אבי ואמי בחדר משכיתם, ולעת ערב והנני – חתן למז”ט! חתן ככל חוקיו ומשפטיו, חתן עם הבטחת נדוניא של עשרת אלפים רו"כ, כי כך לקח גם בן תחרותי הנזכר למעלה, ולא אבה אבי לותר על מקחי אפילו פרוטה. ואהי גם חתן עם מתנות כלי כסף וזהב כמנהג גבירים חשופי זרוע. – ובהיות כי מחותני זה עתה שב מן המלחמה עם התורקים העניקני מטבעות זהב תורקיות הרבה גדולות עם קטנות, אשר שמרתי עליהן מאד, כאלו הגיד לי לבי שעתיד אני לקבוע דירתי בארץ ישראל שהתורקי רודה שמה.

ארץ ישראל היתה חביבה עלי מאד ותעסיק את מוחי ואת לבי תמיד, ותהי משאת נפשי עוד בהיותי בן שנתים, כי אז ירד אלינו דוד מהררי ציון, בעל אחות אבי אבי, ר' מרדכי שמו, ודמותו חקוקה עוד בזכרוני כאלו הוא עומד לפני בקומתו הגבוהה בספודק על ראשו, ובמלבושו הרחב, ובעיניו המחבבות אותי, בספרו לי ספורים שונים מהכתל המערבי, ומהדמעות שהוא זולג בת"ב, ומהשועל העובר עליו תמיד באותו הלילה.

ויהי בת“ב בלילה ואמי ישבה על הארץ ותקרא ב”צאנה וראינה" את פרק חרבן בית המקדש ותבך מאד, ואבך גם אני. ותקחני על ברכיה ותלטפני ותשאלני: “על מה אני בוכה?” ואחזיר לה שאלתה ואמר: “על מה את בוכה?” ותאמר: “על בית המקדש שחרב!” ואמר: שאני בוכה על ארץ ישראל שגלינו ממנה.

ואנכי אהבתי מאד ספורי מעשיות, ואבכר תמיד הספורים על דבר ארץ ישראל, ובגדלו מעט ואתענין הרבה באגדות ארץ ישראל, ועתה כאשר זכני ד' במחותני אשר לו מטבעות זהב מארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא כי הוא עצמו היה בארץ ישראל (כאשר אספר הלאה) הכי לא היה לי לשמוח על כל אלה?



  1. לר' נח פינס נולדו מאשתו הראשונה שמתה עליו בצעירותה שני בנים מאיר ויוסף, ומאשתו השניה הינדא לבית כהן מורשו ארבעה בנים: ליב, ירוחם פישל, יחיאל מיכל, ואבא, ושתי בנות, גולדה (אשת המנוח הר"ז יעבץ) וצביה.  ↩

  2. המבטאים האלה מצינים את מדת הבקיאות של אדם, שאם שואלים אותו על איזה דבור תלמודי היכן הוא נמצא, הוא קורא בשם המסכתא ומסמן את הדף; וכן נהגו ג"כ: היו מעמידים מחט בספר הפתוח על איזה דף שהוא, ושואלים אותו: במרחק כך וכך דפים לפנים או לאחור נגד חודו של אותו המחט איזה מלה נמצאת, והוא יודע להשיב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53981 יצירות מאת 3291 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22201 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!