רקע
יחיאל מיכל פינס
בנין הארץ - כרך ב - ספר ב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

מַאֲמָרִים בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ-יִשְרָאֵל (תרמ“ה – תרס”ט)

יט. שבעה שבועות בגליל


יהודה תורה שבכתב, והגליל תורה שבעל פה. נאדרה בהוד קודש, בפשטותה מתנשאה לעינינו ארץ יהודה כאחד מחזיוני הנביאים, אך נעימה ויפה ומסולסלת בחליפותיה כאחת האגדות היא ארץ הגליל. ירושלם, חברון, בית לחם, צרעה, אשתאל, קרית יערים, לוד, ואונו יהוד, ובני ברק, כולן ערי התורה והנביאים ביהודה. טבריה, צפורי, אושא, שפרעם, בירם, עכברא, מירון, בריה, וטריה, ופקיעין, כולן ערי התלמוד בגליל. קברות האבות, המלכים והנביאים ביהודה. קברות הנשיאים, ואבות בתי הדינים, ראשי הישיבות, והתנאים, בגליל.

בעשירי בסיון בצהרים ירדנו ביפו על האניה ללכת לחיפה. כהולכת במחול הלכה אניתנו על פני הגלים הקלים אשר התרוצצו והתנוצצו כספירים ביפעת זהרי חמה, והחוף העביר לעינינו חליפות תמונותיו: ערבות חול, קירות סלעים, כרמי זית, כפרים וחרבות עולם, אשר זכרונות למו בדברי הימים. עברו שלש שעות והנה הכרמל, על ראשו כפרים יפים ויערי חמד. ולמי המה שמה, בראש הפסגה, הבתים היפים בנויים בסדר כמבנה עיר חדשה נהדרה? הלא היא “שומרון” מוסבת שם “זכרון יעקב”, מושבה היא לבני ישראל עובדי אדמה, יוצאי ארץ רומניה. רבים ושונים המה המקרים אשר עברו על המושבה הזאת בטרם התכוננה ותבוא אל המקום אשר היא עומדת עליו עתה, ורבות ושונות הנה ההלכות אשר יש לנו ללמוד מקורותיה לענין חפץ ישוב ארץ-ישראל. שלשלת ארוכה של שגיאות וטעיות אנו רואים כאן, התכופות והרצופות זו לזו, ואשר התלכדו יחד למרר חיי האנשים אשר נשאם לבם לכונן את המושבה הזאת. אך אֵם השגיאות הללו היא אם כל המגרעות אשר לאחב“י, היא “הפּחזות”. זה כארבע שנים ורוח נשא מאת ד' ויפח חיים באף אחינו יושבי רומניה, וינהו אל ד' ואל ארצו, ותתכוננה חברות מחברות שונות לישוב א”י, ותתאחדנה כל החברות האלה ותהיינה לחברה אחת, ושמה לה ראש אחד את “חברת עיר גאלץ”, וראש חברת גאלאץ איש שוע ונכבד, הגביר המפורסם ר' יעקב לאבל. ותשם החברה חק לאמר: כל אשר יביא לאוצר החברה אלפים פרנק, ושלחה אותו החברה אל ארץ-ישראל, ונתנה לו שמה שדה ובית ובקר וכל מחסוריו, עדי יתערה בארץ. ותשמיע החברה נדבות, ותאסוף שלשים רבוא פרנקים, ותשלח מלאכים ארצה ישראל לקנות שדה. וישובו המלאכים הראשונים ולא עשו מאומה. ותוסף ותשלח מלאכים אחרים. ויבואו המלאכים בירותה, וימצאו שמה את האדון פראנק, והוא לבוש קצרים ומדבר צרפתית, וסוכן לאחת החברות אשר לאניות, וישימו בטחונם בו, כי מי חכם כאיש לבוש קצרים, ומי ישר לב כנוהג מנהג אירופה? ויפקד האיש על ימינם את אברהם יוסיל מרגינשטרן הידוע, כי בטח בו, ויתורו וימצאו חלקת שדה בראש הרים אשר כאלפים דונם לה שדה זרע, וכארבעת אלפים דונם סלעים וכיפים, וישלמו בעדה 44000 פרנק, וימהרו בני רומניה לבוא אל נחלתם המונים המונים. ובעת ההיא יצאה הגזרה מאת הממשלה הטורקית לבלי תת מדרך כף רגל לגולי רומניה בארצה, ותהי עת צרה לגולים מאין כמוה, כי בזזום בוזזים ויציגום ככלי ריק, ואל נחלתם לא באו, וישבו בחיפה ויאכלו בשרם מעל עצמותיהם, וידלו מאד מאד. ויבוא אליהם האדון ויניציאני, וירא בענים ויכמרו רחמיו, וימציא להם עזרה לפי שעה, ויהי כבואו פאריזה ויספר את ענים ומרודם לפני הנדיב, ויחמול עליהם הנדיב ויקחם תחת כנפיו, וישלח אליהם את האדון שיד לסדר עניניהם. והאדון הזה טוב לב ורחמן, ויואל להושיע לאומללים בכל לבו, אפס כי הואיל הלוך בעצת פראנק, וישם את מרגינשטרן לפקיד על הנחלה, ויאנחו בני רומניה מעול קשה וממצוקת לב. וישמע הנדיב את זעקתם, וישלח להם את האדון ורמסר לפקיד, וישאפו רוח ותהי הרוחה.

בימים ההם, ותמצא המלכות מקום, ותערער על הנחלה לאמר: למלך היא, ותמאן לתת לפקיד הנדיב לבנות בתים בתוכה, ותאמר לקחת גם כל האדמה מידי בעליה. וילך האדון שיד סטמבולה, ויוציא לאור משפט, ויקם השדה לשר מיכאל לאחוזת עולם, ורשות לבנות בתים נתנה. והנה עתה כששים בתים כבר בנויים ועומדים, ועוד מעט ויתנוססו שמונים בתים לעובדי האדמה, מלבד הבנינים אשר לבית הפקידות ואשר לצבור. ובני המושבה מקבלים לחם איש איש דבר יום ביומו מקופת הנדיב, ועושים עבודתם ככל אשר יצוה עליהם הגנן אשר העמיד עליהם הנדיב להורותם דרכי העבודה. והנה אמנם כבר באו אנשי המושבה אל הנחלה, אך הבאו גם אל המנוחה שהם רוצים בה? למורת רוחנו ראינו, שטרם ידעו שלו בנפשם, ועוד קורת רוח לא מצאו, כי יחושו עתידות למו, והמה רואים כי לעת כזאת אין תקוה להם כי יבוא יום אשר יעמדו ברשות עצמם מבלי עזרת הנדיב. אדמה אין להם בלתי אם כארבע הקטרים לכל בית אב, ואין בהם כדי להספיק מזון וכלכלה לביתם ולבהמתם, אף בכרמים אשר יטעו לא יאמינו מאד. גם בבתים אשר יבנו להם לא ימצאו נחת, כי בתי עץ המה אשר קרשיהם יחדיו לא ידבקו, והנם מטרה לחצי-הרוח והגשמים, כי על כן תרפינה ידיהם, ואינם עובדים עבודתם בחפץ לב. הגדתי לכם קוראים יקרים את הדברים אשר שמעתי מפי בני המושבה בתלונותיהם. אבל היצדקו? חלילה וחלילה. אולי צדקו מעט בתלונות פרטיות שהן תולדות מוכרחות מהדרך אשר בחר בה הנדיב שיחי' במנהגו עם המושבות שקבלן תחת כנפיו. ואולם בתלונות הכלליות, אשר זכרנו למעלה, לא יצדקו מאומה; וישאוני נא בני המושבה אם אומר להם כי זה פרי החשדנות היתרה המקננת בלב אחינו.

השמש ירדה לטבול בתוך הים, וככדור אש שקעה בתוכו, ויאדימו פני המערב כאודם שושנה. ויעברו רגעים אחדים, ותלך האדמימות, ויעטו השמים מעטה תכלת כלו, וכוכבי זוהר כאבני אש, אודם פטדה וברקת ספיר ויהלום עטרו את הלבנה אשר צעדה כמרכבה במרומי רקיע. האניה הקטנה הלכה מעדנות, ותבוא בלאט גם אל החוף ונעל עליו.

עומדות היו רגלינו בחיפה, אבל לא ראינו מאומה מן העיר הפעם, כי סרנו אל בית מלון ונלן שם הלילה. ממחרת יום בואנו, יצאנו מעט החוצה, והנה לפנינו עיר בנויה בנאוה, קטנה ופנים מסבירות לה, הים מלפניה, והכרמל מערפה, ורוח צח מנשב בה תמיד אשר יצנן חום היום. חוצותיה כמעט ישרים ורחבים בערך אל רוחב חוצות שאר ערי הקדם, אך גם רצופים המה באבנים ונקיים, אך אין עסק ואין המיה בהם, גם אם העיר לעיר מסחר תחשב. שלשה חופים לארץ הגליל: צור (אף כי צור המעטירה לא לארץ הגליל תחשב, אך חופה קרוב מאד לארץ הזאת כאשר יראה הרואה במפה), עכו וחיפה, ומכלם בחרו אניות הקטור אך בחיפה לעשותה לתחנותן, כי על כן ארץ הגליל מסתפקת ממנה, אבל חסרה עוד חיפה ידים חרוצות ובעלי הון אשר ירחיבו מסחרה ויגדילו כבודה, וכמה עסקים שפונים וחבושים בטמון, וממתינים לקראת גואלם שיבוא. כפי מה שראינו וחקרנו, הגון הוא לבעלי כיס שיקנו שמה בתים, כי ישאו להם פרי שמונה למאה ודאיים, מלבד מה שתגדל הקרן עצמה, כי משנה לשנה יתיקרו הבתים עצמם. כללו של דבר: חיפה היא עיר אשר עתידות לה, וטוב לבעלי כיס כי יתנו עיניהם בה. תושבי העיר ישמעאלים נוצרים ויהודים. היהודים כמעט כלם ספרדים, ומצבם טוב מאד, כי אין בהם עניים, אבל יש בהם עשירים וגבירים. גם איש לב אחד בהם מצאתי אשר דרכי ההשכלה היהודית לא זרו לו, הוא ידידי חכם מאיר זבולן ני‘. כשלש מאות נפש נמצאות לעדה הזאת, ולה בתי כנסיות ובית ספר לח’ “חברים כל ישראל” אשר מנהלה העקרי הוא הרמ“ז הנ”ל. יתר שאת לביה“ס הזה על שאר בתי הספר אשר לחברה בכל ארצות הקדם, כי יתנו בו חלק גם לשפת הארץ כלשפת צרפת, ומשפט אחד לכהנית כלפונדקית, ואף ללשוננו הקדושה, אשר בכל מקום עזבוה ונטשוה וישימו את כרמה בתה, יסבירו בה פנים מעט, כי המורה אלפנדרי הוא מן המורים המעטים חניכי החברה אשר למדו שפת עברית וידעוה בדקדוקה. זכורני, כי כשיצאו התלמידים הראשונים מבתי מדרש הרבנים אשר בווילנא וזיטומיר לכן ברבנות, ספרו בשבח אחד מהם, כי ירא שמים הוא, כי מניח תפילין בכל יום, וישמור מועד המנחה. שבח הוא לרב בישראל, האף אין זאת? אוי נא גם לנו! כי בספרנו בשבח בית ספר ישראל, לעדת ישראל, בארץ ישראל אשר נוסד ע”י “חברת חברים כל ישראל” אנו מונים בין השבחים כי ילמדו שמה שפת ישראל, ובכ“ז שבח גדול הוא לבית הזה, כי הלא לא לקיים את ישראל בצביונו הבלוי מגמת פני החברה בכל מקום, כ”א לשנותו ולהמירו על פני כלו, ולהפכהו – לצרפתי, להפיץ על פני כל הארץ את הצרפתות תחת היהדות זה חפצה וזה תכליתה, וחובתנו להגיד כי חפצה זה עלה בידה באופן מאד נעלה. צאו וראו בחוצות סטמבול, סלוניקי, איזמיר ובירות, הנה שם בחורים יוצאים לבושי קצרים, צנופי מגבעת, מזויני זכוכיתים, חלוקי לחיים, מצוחצחי נעלים, נעולי ידים, ומלגלגים כמו מנחירים, מניפים בשוט אשר בכפיהם, ומצפצפים בשפתותיהם. בחורי ישראל המה חניכי בתי הספר אשר לחכי"ח. ואם כי בורים וריקים המה, שאין בהם לא תורה ולא כל חכמה, אך לא שום ידיעה יסודית באחת מן הלמודיות, מה בכך? הדרוש איפוא לאיש שלמות זולת להג שפת צרפת? והנה אם בעולם של תוהו כזה, ימצא מקום מצומצם שבו אור וחיים, הלא נקרא בשמחה לאמר: הנה אור! מאחינו האשכנזים מעט מאד בעיר הזאת, ולא יעלו לעשרה, זולת מבני שומרון אשר דרו עוד שמה בעת הזאת כשלשים משפחה, והן מגולי רומניה כידוע.

והנה בראשית דברינו כבר זכרנו את בני המושבה. אך בהגיענו אליהם שנית לא נחדל לדבר עליהם עוד. אך לא באנשים כי בנשים נדבר. בת שומרון יוצאת, לא כבת אכרי גרמניה אשר במושבות הכרמל והשרון, כ“א כבת ישראל בת מלכים. קציעות וקמטים, שזופים ולפופים רקומים ופתולים כל בגדיה, משי סמט ואטלס מחלצותיה, ולא סמו”ט ואטל“ס שהם ראשי תבות של הכתובים “סור מרע ועשה טוב” “אך טוב לישראל סלה” כי אם סמוט ואטלס ממש מסט”א, ר“ל שהם ההפך מן הכתובים הללו שעל ידיהם יסור האדם מטובה ויעשה רעה וגורמים אך רע לישראל. על ראשה מגבעת עם זנבות התכי, צמידים על ידיה, ונזמים באזניה, עד שכל הרואה אומר: אך בת אחת היא מאצילי פולניה. והנה לא שאלתי מאין בא להן כל הכבוד הזה? כי ידעתי כי בשלם הנדיב את חובות בעליהן או אבותיהן העטופים ברעב, יפדו את המשכנות האלה מידי נושיהם, וישובו על כנם כבראשונה, כימי עלותם מארץ רומניה. אך זאת שאלתי לנפשי: היכונו בגדים כאלה לבנות אכרים? התענה האדמה גם למותרות הבל כאלה? וידים ענוגות כמו אלה, התשלחנה לכישור? וכפים כאלה התתמוכנה בפלך? ומלבד כל אלה, העל מנת כן באו הנה כי תוספנה להכביד עול המחיה על בעליהן ועל אבותיהן כאשר עשו ברומניה? לא כחדתי דעתי מפקיד המושבה ה' וארמסר נ”י, ואמרתי לו כי אם לא יכון להאדמיניסטרציה להתנהג עם בני המושבה באכזריות, אך בדבר הזה יכון, ועליו להוציא דבר שלטון לבל יראו וימצאו בגדים כאלה בכל המושבה, וגם אם תתפורנה לבן הבגדים בידיהן, יחרמו מתוך הקהל למען יושם קץ להבלים האלה האוכלים שארנו בכל פה. ואולם ה' וארמסר, כצרפתי גמור החרד לכבוד הנשים, ענה ואמר לי, כי גם הוא צר לו מאד לראות כל אלה, אפס מי הקשה אל הנשים וישלם? לדברים האלה לא מצאתי כל תשובה ואדום.

כשבוע ימים עשינו בחיפה ובא לידינו להראות את השר לורנס אוליפנט. והנה טהור רעיון לבו של השר היקר הזה, ואין מחשבת פגול פוסלתו. באמת ובתמים חפץ הוא לראות בהתרבות היהודים בא“י, ועוזר הוא לתכלית זאת בכל אשר יוכל. בקיץ העבר נתן לאנשי יסוד המעלה חמשים נאפ‘, ולבני פקיעין חמשים נאפ’, ולאנשי יסוד המעלה נתן גם בגדים אז. וגם הפעם כשמעו כי מגמת פני צפתה, פתח לפני ארגז בגדים, ויצו לי לבחור למען אנשי יסוד המעלה חליפות בגדים ככל חפצי. ואעש כן, ואקח אתי צרור גדול של בגדים עליונים ותחתונים לגברים ולנשים ולילדים, ואחלקם שמה ואכסה מערומיהם. איש אחד מצפת אשר לו חלק בראש פנה, בטרם נמכרה לבני מוינשט, ואשר בכ”ז לא נמנה במספר בני הקולוניה בא אל השר, ויתאונן לפניו, ויתן לו עשרה נאפ' למען יחל בבנין בית. סוף דבר עינו ולבו לעזור בכל אשר יוכל. אפס כי צר לי, כי מרבים אחב“י להכביד עליו טרחם ומשאם, וגם בא לידו כי נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים, וכבר ידע לספר ספורים מסרבנותם וטרחנותם של בני ישראל, וגם – מתרמיתם וכפית טובתם. עד מתי עוד לא ידע ישראל כי ראוי לו שלא יהיה רגיל אצל בן אומה אחרת יותר מדאי? ואם ברעך אמרו: הוקר רגליך מביתו, כ”ש מבית בן אומה אחרת. גם הטוב שבבני האומות, זר הוא לנו ואהבתו חיצונית אשר אם רוח קל יעבור ואיננה. ידעתי שר אחד גדול ונכבד מאד בעיר מאהליב אשר כל ימי חייו התימר באהבתו לישראל. ויהי היום ועדת ישראל קנתה בית אחד גדול לבית-חולים סמוך לבית השר, וישלח השר ויחל את פני ראשי העדה כי ישובו וימכרו את הבית לבן אומה אחרת. גם הטוב שבבני האומות, זר הוא לנו ואהבתו יכלו ראשי העדה למלא בקשתו מטעמים שונים, ויהפך לבבו לשנוא את ישראל מאז, ויהי להם לרודף. ומי לידנו יתקע כי לא יבוא יום וגם השר אוליפנט יהפך לאויב לנו? כי מי תכן רוח האדם? גם השר הזה בן אומה אחרת הוא, אין דם ישראל נוזל בעורקיו, לבבו טוב לנו, אך איננו מעורה בגידיו ובעורקיו אל אומתנו, ובהפרדו מאתנו לא יכאב לו מאומה. הן גם עתה בהיותו טוב לנו, איננו יודע רוח ישראל ואת רגשותיו. מודיעים לנו מצפת כי השר היקר הטה חסדו לבני יסוד המעלה הגועים עתה ברעב, ויתן להם עשרים דינרי צרפת על ידי – ציר המסיתים שבצפת, וימים רבים מאנו בני המושבה ללכת אל המומר הזה, אך רעבונם גבר על מכשול לבם, וסוף סוף באו ויקחו, זולתי האחד, ר' פישל סאלימאן אשר נער חצנו מקבל השפע דרך הצנור הנבזה הזה. חלילה לי לחשוד את השר אפילו בחשד קל כי בכונה עשה את הדבר, אבל הוא הדבר שאמרתי, כי בן אומה אחרת גם לפי תֻמו יוכל להכאיב לב בן ישראל כי לא ידע. במכתבו למכה“ע “ספר הזכרון” מרבה השר להלל את הרופא ד”ר אקוילא אשר נתמנה לרופא בזכרון יעקב. ואני ידעתי בעליל, כי הוא אך רופא אליל, ולא זכה מעולם לכתר דוקטור, וגם לא הומחה מעולם לא מבית דין של רופאים ולא מדעת הקהל, כי לא למד, ולא בן לא להלכה ולא למעשה. אחד מהנודדים הרבים ורודפי ההצלחה אשר בא לארץ המזרח ויאמר: רופא אני, ויהי לרופא. גם הפעם חלילה לי מהרהר אחרי השר לאמר: בזדון פרש טליתו על האיש לקחת אותו תחת מחסהו, אבל כמדומה לי כי האיטלקים או היונים אחי הרופא ואוהביו הרבו לספר שבחו באזני השר, והאמין להם, כי נוצרים הם ולא ישקרו… כללם של דברים, כי ההתקרבות לבני אומה אחרת, ואפילו לטובים שבהם, הוא מן הדברים שמעוטם יפה ורובם קשה, וע"כ אני קורא בכח לאחינו בני צפת: חדלו לכם מהעמיס טרחכם על השר הנכבד שיחי'. שמרו טובו וחסדו ככלי חפץ יקר, ולא תשתמשו בם אלא לעת צורך גדול לא יקוץ בכם.

ביום א‘,פ’ “שלח” נסעתי צפתה, ואלך בעגלה עד עכו. הדרך על שפת הים כחצי גורן עגולה. העגלה הולכת על גבול החול אשר משברי הים יצופוהו פעם בפעם, והוא מוצק, ע“כ לא ישקעו בו הגלגלים ורגלי הסוסים. כחצי שעה מחיפה עברנו את נחל קישון, הוא הנחל השוטף ובא מבין הרי הכרמל לבין הרי הגליל ומשקה את כל עמק יזרעאל, וכרבע שעה לפני עכו, עברנו נחל שני, אשר פי אחינו יקבנו “נחל קדומים”. המה הנחלים אשר בלעו את חיל סיסרא ואת צבאיו. בשתי שעות באנו אל עכו. עכו היא עיר מבצר ומושב לפחת ארץ הגליל. מימיה טובים, כי הפחה העריץ אשר שפך דמי משפחת “פָרְחִי” הגיר מים לתוךהעיר ממרחק פרסה במלאכה ותכונה רבה, ואולם אוירה כלוא וכבוש בין החומות, ובתים מחוץ לחומה לא ינתנו לבנות, ע”כ קשה ישיבתה. העיר על שפת הים יושבת, וחופה טוב, וכל תבואות ארץ הגליל וארץ הגלעד אליה תובלנה בגמלים, ואניות אנגליות באות ונוטלות אותן, ע“כ נכבדה העיר הזאת למסחר היוצא. בני העיר ישמעאלים ונוצרים. יהודים היו בה לפנים אנשי השם, ועתה אך מעט מזער מאד נשארו (כעשר משפחות ספרדיות) והם בעלי מלאכה ועניים, זולתי משפחה אחת אשר חנות מרכולת ומכולת לה. אשכנזי אחד בן צפת שותף למשפחה הזאת בעסקה, והוא בעכו ואשתו בצפת, כי אין מקום בעכו לחנך את בניו וללמדם ספר. לקהלה הקטנה הזאת בית-כנסת ישן נושן, ואומרים עליו שהוא ביהכ”נ של ר' יצחק דמן עכו. חקרתי ודרשתי לדעת מדוע לא ירבו היהודים במקום הזה והוא מקום מסחר? ולא מצאתי סבה מספקת.

לפנות ערב רכבנו על פרדים, ונלך כשתי שעות לאור השמש קדימה בבקעה הגדולה והפוריה בקעת עכו, ויהי כי אביט על הבקעה ההיא בעין קנאה, ויאמר אלי אחד מן המלוים: ראה, הנה כל הבקעה הזאת היתה לקנין לנוצרי אחד מעיר עכו, אשר הביאה לאט לאט ברשותו מלבד שדות וכרמים הרבה מאד, ויהי במותו, ויניח אחריו שלשת בנים אשר אחזו בהבלי קוהלת, וילך לבם אחריהם וילך לתוהו גם הון אביהם, ורוב נחלותיו נהפכו לזרים. הנני נותן מקום לזכרון הדברים האלה, כי תורה מאתם תצא, והמשכילים יבינו. החמה ירדה, ואנחנו עלינו ההרה, ונעל מעלה מעלה, והחשך כסה סביבותינו, ויבצר מאתנו להתבונן על המקומות שעברנו בהם. כחצות הלילה באנו אל כפר “מגדול כרמים”. בכפר ההוא יושב יהודי כל ימי המרעה, וקנה החלב מעדרי בני הכפר, ועשה חמאה וגבינה, ואמרנו נסורה אליו, אך כבואנו שמה, הוגד לנו כי תמול תקע אהלו בכפר אחר, ונלון הלילה ברחוב תחת כפת השמים, ושנתנו ערבה עלינו עד מאד. ויהי בבקר בטרם עלות השחר הקיצונו, ונעל על הפרדים ונלך לדרכנו הלאה, והנה הארץ אשר עברנו בה החליפה תמונתה משה לשעה. סלעי מגור ושדמות אוכל נעצוצים ונהלולים, ויער עצי זית ורמון. כשתי שעות רכבנו ביער עבה, וכלו עצי זית זקני ימים מאד, אשר דשנו מדם נוסעי הצלב, והם לבני הכפר “רמיה”. הכפר הנחמד הזה, יושב כצפור בראש הר זקוף וגבוה מאד, ונשקף על פני כל ארץ הגליל התחתון. בתים רבים בכפר הזה, נבנו בטעם בתי העירות, כי רבים עשירים בו. גם בית בד גדול למעשי השמן שמה, ומפליגים מאד במספר מדות השמן שהוא מוציא בשנים כסדרן. אנחנו לא עלינו אל הכפר, ונלך לרגליו בבקעה עוד כחצי שעה, ונבוא בגיא גדול בין הרים גבוהים ורמים אשר במעדר יעדרון, ולא יעבור שמה בקר וכליו. עוד כחצי שעה, ונעלה בצלע ההר, ונבוא עד כפר פאראדי. הכפר הזה מצוין במעינו הנובע הנודע לתהלה בכל ארץ הגליל, כי מימיו מפכים ומסובבים רחים, ומשקים גינות הכפר הזה, וגינות כפר חנן. זה כשש מאות שנה, ויהודים עוד ישבו בשני הכפרים האלה, ויהי ריב בין בני כפר חנן ובין בני כפר פאראדי ע"ד המים, כי לא אבו יושבי פאראדי לתת מים לבני כפר חנן, ויצומו יושבי כפר חנן על הצרה הזאת. ובכפר חנן קבר ר' חנן הנחבא, ויבוא ר' חנן הנחבא אל ראשי עדת הכפר בחלום לאמר: חפרו בקברי, ותמצאו זכיותיכם, ויחפרו בקברו וימצאו שטרי אמנה כתובים וחתומים שבין יושבי הכפר פאראדי לבין יושבי כפר חנן, הנותנים משפט לאחרונים להסתפק מן המעין שלשת ימים בשבוע. הכתבים בדברם וישקוט הריב. על יד המעין הנפלא הזה השוטף בהמולה נעימה על גבי חצץ טהור, תחת זית רענן המצל בענפיו ומטיל בבואתו על גבי המים הזורמים הנוצצים בקרני השמש, שמה ישבנו גם התפללנו, גם אכלנו וגם נחנו מעט מעמל הדרך, ונעל על הפרדים, ונחל לעלות בהר, הוא ההר אשר יקראו לו היום “ג’בל נבוט” מים לצפת. ונעל בהר מעלה מעלה, והנה עולם חדש נראה לרגלי. כל ארץ הגליל התחתון הריה ועמקיה ברכותיה וימיה, כאדרת רקמת זהב פרוים מקומטות תשתרע עמוק עמוק תחת רגלי. נפעמתי למראה הזה כי כמוהו לא ראיתי ליופי ולשגוב. ובאמת אך משורר נאמן אשר חננו ד' בכשרון דעת למעט דבריו ולכוין מלותיו, הוא יעצר כח להבינכם את המראה, ואיש כמוני או אאריך ויכהה זהר הצבעים, או אקצר ויקמטו שרטוטי הציור.

עלינו על ראש הפסגה, ויגל לעינינו עמק טבריה, וים כנרת מימין, ושפלת עכו וים הגדול משמאל. ההר הזה אשר יקראו לו היום ג’בל “נבוט” או “זבוד” הוא ההר הגבוה מכל ההרים שבא"י. רום גבהו בפסגת “ירמוך” כי שם יתנשא עד כדי אלף ומאתים ועשרים מתר, והפסגה שעמדנו עליה אנחנו, נמוכה ממנה, והיא מתנשאה אך עד כדי אלף ומאה וארבעה עשר מתר מעל לשטח מי הים הגדול. רגעים אחדים עמדנו שמה להתבונן על המראה הגדול והנפלא, ונחל לרדת, ונרד מעל הפרדים, כי קשה הירידה לפרדים מן העליה (הפך טבע בני אדם במעלות ומורדות החיים), ונלך ברגל כחצי שעה, עד בואנו אל כפר “צמח” או “צמע” אשר למול צפת, ונעל על הפרדים, ונלך צפונה בצלע ההר עד בואנו אל כפר מירון.

מירון זכתה לשם גדול, וכל תרי הארץ ידברו בה, כי שם קברו של ר' שמעון בן יוחאי, ומדי שנה בשנה ביום ל“ג בעומר, יקבצו ויבואו שמה המונים המונים מאחב”י מארץ ישראל ומבבל, מדמשק ומארם צובא, אף גם מפרס ומרוקו, אנשים ונשים וטף, וחוגגים שמה “הלולא דר' שמעון בן יוחאי” בפומבי גדול, ובזמירות וברקודים כדרך הדרוישים. לא לחנם יקראו לחג הזה אשר אין יודע מי אביהו “חג הלולא”, כי באמת כלו מעשה הוללות, וזר מאד לרוח ישראל ותורתו, אשר הרחיקה מאד את החיים מן המתים. יעקב אבינו עה“ש מאן להקבר במצרים – למה? ומשה רבנו עה”ש העלים הקב“ה קבורתו מעיני כל חי. למה? הלא הוא מפני חשש חגים כאלה המביאים סוף סוף לידי ע”ז ואבזריה, ובמה הרע כחו של התנא הקדוש הזה (אשר עליו אמרו חכמים: כל אם שתלד כמותו תלד, ואם לאו לא תלד), כי תלו עצמם בו כל בעלי הזיה וכל עושי מעשי אמורי, ומתהוללים על קברו ומרקדים לשלהבת. ספורי נפלאות רבים שמעתי מפי יושבי צפת ע“ד “חג מירון”, (וחלילה לי מקרוא שם רשב“י ז”ל על החג הזה לחלל כבודו), ואחד מהם אני נותן לפני הקוראים בזה: ויהי היום, וחכם גדול אחד וצדיק, היה לרב בעיר צפת, וירא את החג והנה אנשי' ונשים יושבים יחדיו, ובאים לידי קלות ראש, ויאמר בלבו ללכת מירונה לעשות שמה תקון גדול שיהיו האנשים לבדם והנשים לבדן. ויהי אך ישב על אתונו אשר רכב עליה מעודו, ותשתגע ותפל את רוכבה מעליה, ותקע כף ירכו. ויגל ה' את עיני הרב, וירא והנה איש נורא מראהו עומד, וחרבו שלופה בידו, ויאמר אליו האיש: ברך את אתונך כי הצילתך ממות, ועתה שוב לביתך. זאת דבר ויעלם, ויירא הרב מאד ויאמר: אכן אין חפץ לצדיק כי אערבב שמחתו, ויחדל מעשות דבר. ואולם למה לא חש הקב”ה לערבב שמחתו “שמחת בית השואבה”, בשעה שתקנו חכמים להקיף את העזרה גזוזטרא שתהיינה הנשים למעלה והאנשים למטה? שאלה היא ותהי לשאלה. – חוגגי חג מירון מפזרים על חגם הון עתיק ואין אדם חולה עליהם, וחס על ממונם, ואם יאמר איש להפריש מהונו לחפץ ישוב ארץ ישראל, מיד ימצאו לו אוהבים ויועצים אשר יכאב לבם על פזרו מעותיו לתוהו. – האומנם מפני החסכון יעשו זאת?

בכפר מירון נעצרנו כשתי שעות, ונעצרה גם הקוראים אתנו, כי יקר לנו הכפר הזה לא מפאת יחוסו אל המתים כ“א מפאת יחוסו אל החיים. חצי הכפר הזה קנין יהודים הוא! וזה הדבר. איש יהודי היה בצפת ושמו שמואל למשפחת עבו מילידי ארצות המערב. ויהי האיש חכם וגבור, ועשיר ונאמן, ואמיץ לב וכביר רוח ומכובד על הבריות ואהוב לרשות, ויהי ימים רבים פקיד וחכם לעדת הספרדים אשר בצפת. ולו שלשה בנים: אברהם יעקב ויצחק. אנשים מצויינים יולדי מחשבות מצוינות, ותולד בלב שמואל המחשבה לחנך את בניו לעבודת האדמה, והימים ימי אדמה בזול, ויקן מחצית כפר מירון, ויאמר לתקוע שם אהלו הוא ובניו. הוא ישב באוהל הרשב”י ובניו יעבדו אדמה. ובימים ההם באו שש משפחות מארצות המערב אשר התיחסו למשפחת עבו. ויהי הוא עושה הנה והנה לבצע אשר החל, וילך בדרך כל הארץ. ובניו רוח אחרת היתה אתם, ויצאו לפעלם ולעבודתם, ויהי האחד לאיש תם יושב אהלים וסוחר בסממני צבעים, והשני ממלא מקום קונסול צרפת בצפת, וסוחר עם הפלחים, והשלישי היה לפקיד בנחלת נוצרי עשיר אחד בטבריה, ויעזבו את המקום לנפשו, ומקורביהם העניים עזבוהו גם הם, ועתה הנחלה תעבד ע“י אריסים פלחים, וכשתים או שלש משפחות מן העירות יושבות שמה כשומרים לנחלה ומתפרנסים בצער. אך לא כל הנחלה כלה למשפחה עבו לבדה היא, כי מלבד האחים עוד שלשה בעלים לה. נחלת מירון בכל יופי הדר הטבע השפוך עליה איננה נותנת שכר טוב לעובדיה, יען כי אדמת מישור לזרע, מעט לה בין ההרים. מעינה גדול ושופע, אפס כי הגיא אשר בו הנחל, צר מאד, וההרים משני עבריו זקופים מאד ע”כ אין די אדמה גם לגנות ולגני עצי פרי. אף רחוק הבעלים ממנה גורמת מעוט ההכנסה כידוע. ובכ"ז היא מכנסת כמאה דינרי צרפת מדי שנה בשנה.

חכם ר' אברהם עבו נלוה אלי מחיפה לצפת, ויתאונן לפני על גורל בני צפת כי הלך ילכו ודל. מעינות הנדבות ידללו מים ליום, והפרנסות מתמעטות, וחש הוא עתידות לבני החכמים הצעירים כי יבוא יום ויבקשו ככר לחם ולא ימצאו. ואשאלהו: אם כן איפוא למה לא תשים לב לעבודת האדמה? הלא מי כמוכם ראויים לאותה עבודה, כי בני הארץ אתם, והממשלה לא תפריעכם. ויספר לי ככל הדברים האמורים למעלה, ויאמר: אכן אם תואיל אתה ותמצא לנו מלוה של אלף וחמש מאות דינרי צרפת לפרעם במשך עשר שנים בלי רבית. הנני ונתתי ערבון להמלוה את בתינו בצפת, אשר ערכם יעלה כפלים. ונעשה חברה של עשרה או שנים עשר בני אדם צעירים לימים ומלאי כח עלומים מבני החכמים, ונושיבם במירון, ונבנה להם בתים, ונתן להם בקר וכליהם, והם יעבדו את האדמה בידיהם ואף יתחיבו להפוך שנה בשנה מספר דונמים שדה בור למטעי כרמים וזיתים. ואומר לו: ראה נא אם תשיג מבני החכמים כזה אשר אמרת, ויאמר: טוב, אראה. ויהי מיום בואי צפתה ויעברו ימים רבים, ואני רואה אותו יום יום כי אצלו התאכסנתי, ולא דבר אלי בדבר הזה, ולא התאפקתי, ואשאלהו מה משפט החברה? וישב לי בכובד ראש, כי בקש ולא מצא. הן אמנם אשר יתחיבו לעסוק בנטיעות בידיהם מצא, אבל חרישה וזריעה הם מלהזכיר! בכפר מירון ישבנו תחת צל האלה על גבי מחצלת פרושה, ואחד מן השומרים היהודים הביא לפנינו פת חמה, וחמאה וקום. לקום קורא הערבי “לבּן” בבית דגושה. ותכונתו כמו מי-החלב הנשארים אחר החמאה בארופה, אך יותר עבה, ויותר מתוק ויותר שמן, ויש אשר יגיע למעלת החלב המעומד שבארופה. בכלל מנהג בני הארץ הזאת עם החלב לא כמנהג בני ארצות ארופה. בני ארצות הקרות יתנו לזמן להוליד החמוץ בחלב אשר יעמידוהו, ואצל בני ארצות החמות הכל מעשי ידי אדם בעזרת מעמידים. בארופה נותנים את החלב בכדים במקום צונן, ובערך שלשת ימים בההפך חלק מחלקי הסוקר אשר בחלב והיה לחמץ יפרדו חלקי החלב למיניהם, חלקי השומן יעלו מעלה בקחתם אתם עוד חלק קטן גם מן הגבינה גם מן המים והסוקר, ולהם יקרא “חלב קפוא”, ואולם רוב חלקי הגבינה דוחים מביניהם כל חלקי המים והסוקר, ויתחברו ביניהם יחד ויקרשו. ולהם יקרא “חלב קרוש”. מהחלב הקפוא יוציאו החמאה, ומהחלב הקרוש עושים את הגבינה. לא כן בארץ הזאת, החמאה והגבינה תעשינה שתיהן מן החלב המתוק, החמאה באמצעות התנועה, והגבינה ע“י מעמיד של קיבה או של שרף תאנים. הדבר השלישי שהם מוציאים מן החלב הוא הקום. ומעשהו, כי ינתן מעט שאור לתוך החלב, ויבשלוהו, ועלו חלקי החמאה והגבינה כולם למעלה, והיה כמו מקפא עסה ושמן כחלב הקפוא בארופה, או יניחוהו צונן עד למחר, והיה קלוש כמעט כ”מי חלב" הנשארים אחר הגבינה בארופה. לפי החשבון שעשיתי ע“פ הידיעות שקבצתי מעושי חלב וגבינה פה, ומעושי חלב וגבינה בארץ ליטא, ראיתי כי חלקי השומן והגבינה רבים בחלב הארץ הזאת מאשר בחלב ארץ ליטא. ובפרט חלב ארץ הגליל, אשר שמה המרעה רב וטוב מאד. אכלנו הפת החמה עם החמאה, ונזכור את המלאכים אשר נשענו אצל אהל אברהם אבינו עה”ש, כי אמנם כן המנהג גם היום בין הערבים מכניסי האורחים. כי יבוא אליהם אורח, ממהרת האשה לקחת קמח או סולת הכל לפי כבוד האורח, ותבללהו במים בלילה רכה, ותלושהו ותעשהו עוגות מצות ותדביקן בתנור, ונתנה אותן בקערה אחת על השניה, ותתן חמאה ודבש בין כל אחת ואחת, ותגישן בעודן חמות לפני האורח. האורח יאכל תחלה כדי שבעו, ובעל הבית וכל בני הבית עומדים עליו, ולא ישלחו יד עד אם כלה האורח לאכול, ויתן הקערה לפני בעל הבית, ויאכל אך הוא ויתן לבני ביתו, וישלח הנשאר לנשיו האהלה. מיום שיצאה הקהאוה והקטורת בעולם, נהגו הערביים לכבד את האורח תחלה בכוס קהאוה ועשישה אחת (היא הנרגילה). לאורחים נכבדים יטבחו טבח שה או גמל הכל לפי כבוד האורחים ולפי רובם, והבשר יבשלו בארז. וכך הסדר: האורח אשר בראש וכל הנמצאים שמה שבאו לכבודו, עוטרים עליו, וכולם יושבים בעגול, ומגישים הקערה לפני האורח, והוא שולח ידו ולוקח עצם שעליו בשר ואוכל ממנו מעט, אח“כ נותן למי שיושב קרוב אליו: מץ עט’מה (מצוץ עצם) ולוקח ואוכל, ונותן לשני, ואומר לו ככה, והשני לשלישי, עדי יאכלו כל המסובים, אח”כ ידחה האורח הקערה מלפניו, וחוטפים הכל ואוכלים. ממירון לצפת סוקל הדרך מאבנים, ואף כי נתן מושל צפת אל לבו לישר ההדורים ולהשות את הדרך עד כי יכון לעבור בו בעגלה. יהי זכרו ברוך.

בשעה ג' אחר הצהרים באנו צפתה, ואסור אל בית החכם ר' אברהם עבו להתאכסן שמה. ענינו שרך דרכו, והוטל עלי להוחיל מיום ליום, וככה הוטל עלי גם להיות כלוא בצפת, ויבצר ממני לתור את הארץ כחפצי. אך בקושי עלתה בידי לבקר את ראש פנה, ואת יסוד המעלה, ואת עין זיתון, כי ע“כ שמתי לבי לעניני עיר צפת לבדה. גם בה כמו בכל מקומות עברי, לא שמתי לבי אל הקברים, כי לא אל המתים אך אל החיים אדרוש. עיר צפת שמה נאה לה, כי כצפת היא ליופי ולתפארת, וכמעט אין על עפר משלה. לא על הבתים ולא על סדר בנינה, שוקיה וחוצותיה, תסוב דברתי. כי אלה לא ראיתי כמוהם לרוע, נמוכים ודלים, צרים ורעועים כגלים ע”פ השדה המה, והחוצות והשוקים והרחובות והמבואות כולם מטונפים ומלאים חלאה וזוהמה עד אפס מקום. והסדר, אי שמים! בצלמות טובים הסדרים מבצפת. ואולם לעומת על ההשחתה אשר השחיתה בה יד האדם, העניקתה הטבע בכל קשוטיה. בצלע ההר אשר למול הר זבוד, יושבת העיר, ונשקפת על פני העמק, ועל פני כל ארץ הגליל התחתון, ועל פני ים כנרת, ועל פני הר תבור, ובסקירה אחת תקלוט העין כמות כל כך גדולה מן היופי וההדר והנשגב עד כי קשה לאדם להסב עין אף רגע מהסתכל, במראה הנפלא ההוא. ההר זבוד כחיה גדולה ונוראה, ואזניה וקרניה בראשה היהודים קוראים להגבעות האלה אזנות תבור וכסלות תבור), רובצת למול העיר ימה. ארץ הגליל התחתון כים של זהב נתך אשר הכה גלים בזעם, ויקפא פתאום מרוח קרה.

בקרן מערבית דרומית ים כנרת וארץ הגלעד דרומה, למעלה בהר, מבצר חרב, אשר מוצאו עוד מימי מסעי הצלבים. מעבר להר עמק נחמד אף נעים, כולו מכוסה כרמים ופרדסים מלאים ברכות ד‘, ומעבר לעמק מזרחה יתנשא בשיא חסנו “הר כנען” החוצץ בין צפת ובין בקעת גינוסר, ועליו בנויה עיר הנוצרים והמושלמים. מצפון לעיר הרים ובקעות נחמדים, כפר “בירי” למעלה בהר, וכפר “עין זיתון” למטה בעמק. כללו של דבר, בכל מקום שאתה נותן שם עיניך אתה פוגע אך יופי אך הוד אך הדר. מראה הבוקר והערב בצפת לא מצאתי דוגמתם אלא בציורים היותר נפלאים. תכלת השמים, זכות האויר, דמדומי החמה, קסם עבי הטל המקושרים על ראש הר תבור ועל שאר ההרים הגבוהים המרחפים באויר כהררי שלג, הצפרים הרבות השחורות כעורבים, המתעופפות בעת ההיא במחנות גדולות ומשוטטות אנה ואנה כנקודות שחורות בתוך התכלת והארגמן, כל אלה ישורר המשורר, ויציר המציר, ואני אין כחי אלא לקרוא: מה יפו מעשיך ד’! אויר העיר טוב ובריא, עד כי לא שלט בו חלי, החלי הרע, מעולם, וגם כל חלי וכל מחלה אשר יסודתם בעפוש האויר הכללי לא ישלטו בה, זולת מחלת הקדחת ודלקת הריאה התלויות יותר בחליפות האויר פתאום, הנה תשלוטנה פה שלטת, כי השתנות האויר גדולה פה מבכל שאר המקומות, המזון והמחיה בזול פה מאד. הבשר בזול, זולת הפרוטה שהיא ביוקר.

המים בתוך העיר אינם רבים, כי אך מעין אחד לה, ורובו מספיק לחלק העיר שאין היהודים דרים בתוכו, ואך חלק קטן ממנו נאצל גם ליהודים, וע“כ רוב בני העיר מסתפקים במי בורות, והבורות בנקל שמה לעשותם, כי סלע המקום סלע רך מאד, ובמעדר יחפר, ואולם לא רחוק מן העיר, מעינות רבים שוטפים, וחוסר מים לא יבוא לעיר מעולם. כל המעלות האלה כדאיות לעשות את צפת לתלפיות, לאמר לתל שהכל יפנו אליה. אך שני דברים המה המעכבים בה את רבוי הישוב. גיהנם פתוח מתחת לצפת. כמה פעמים נפקדה צפת ברעש ומהפכה ר”ל, עד כי היושבים בה אינם בטוחים בשלותם, בידעם כי על אדמה רוגזת תחתיה הם יושבים. ורגז האדמה מלמטה גורם פרעות וצלמות ומהפכות מלמעלה, עד כי כל איש החפץ בשלוה ואינו חפץ לראות בקלקלתם של ישראל, ינוס מן העיר הזאת ואין חפצו בה.

מספר היהודים דרי העיר 1600 מכולל ואלין, 1200 מכולל אוסטריה, 800 מכולל רומניה, 200 מלוקטים מכל שאר כוללות האשכנזים, סה"כ של האשכנזים שלשת אלפים ושמונה מאות, והספרדים אלף ושלש מאות וחמשים נפש, כל נפש ישראל חמשת אלפים מאה וחמשים. כל האשכנזים אשר בעיר הזאת לכתת החסידים יחשבו, אך החסידים עצמם גם המה לכתות ולבני כתות יחלקו, ולפי רבוי הכתות כן רבו הקלויזים בעיר, כל רבי וכל רבן זעירא, וזעירי דזעירא, יבנה לו במה לעצמו, וחסידיו שמה יתהוללו, ועושים להם חגים וימים טובים. בימי היותי שמה, חנך בית המדרש חדש לשם הצדיק מבאהוש בפומבי גדול, ברקודים ובמשקה לרוב. רננו צדיקים שמחו ועלזו ישרים: קלויז חדש, מהפכות חדשות, חברה לבנה חדשה, מקלות חדשות, זכוכית חדשות, אבנים חדשות, מכות ומהלומות חדשות. אל נא קוראי היקרים, אל נא תמהרו להוציא משפט מדברי המעטים האלה על העיר ועל העדה. בהיותי ליטאי מלידה ומבטן, חמדתי לצון מעט, להתל במנהגי החסידים הזרים לרוחי, אפס הכונו נא לשמוע ממני משפט אמת ונכון על העיר ועל העדה, מבלי שום גרירה משום חפץ ונטית רוח.

מאז היתה העיר צפת מרכז לישוב אחב“י בארץ-ישראל כפרושים כחסידים כבני ליטא כבני ואליניה וגליציה. אך מימי הרעש והבזה אשר כשואה באו על העיר הזאת בימי אברהים פחת מצרים, עזבוה הפרושים כלם, ויתקעו אהלם בהר הקודש בירושלם, ובני חבד בחרו את חברון למושב למו, ותהי צפת לנחלה לחסידי ואליניה וגליציה לבדם. ומאז קבלה העיר הזאת צורתה אשר לה עד היום הזה, אשר יסודותיה בתכונת בני ואליניה וגליציה בכלל, ובסגולות המיוחדות לחסידות בפרט. בני ואליניה ורומניה נפלו מבני ליטא ברחבת לבם ואהבת החיים. דשנה של ארצם השביעה רב טובה להם, ותהיינה פרנסותיהם בריוח ובלי עמל. ע”כ ידם פתוחה להעניק טובה לנפשם במאכל ובמשתה, אך נקיי הדעת המה בפנה זו. כי לא יאכל הואליני פת קיבר, ולא יחסיר נפשו מצלי קדרה רך ודשן, ומכוס יין מלא בברכת ד'. ואולם גם לא יקפץ ידו מהעניק טובה לאחרים ביד רחבה. העשיר הואליני בתתו צדקה, איננו מונה פרוטות כ“א שקלים, ולא לעשרות כ”א גם לפעמים למאות. מתוך רוב טובה לא הסכין הואליני גם ללכת שחוח כל היום תחת משא החיים, כליטאי, ולא יחסיר נפשו מתענוגים, ולא יבזה צלם העולם הזה. וזה הדבר אשר יתן גם עוז ועצמה ללבו לבלי הכנע לכל עול הנתון עליו שלא מדעתו. מסגולות החסידות הבעש“טובית הן: הסרת דאגה מלב ובטול היש. הסגולות האלה גורמות לבעליהן כי ידחו חיי דורות מפני חיי שעה, וטובה גדולה עתידה מפני טובה קלה נמצאת, וגם תתנה לאיש איש עזות נפש, וחוצפה דקדושה. רוב הטובה המושפעת לגרי ואליניה ורומניה, גרמה ג”כ חליפות מהירות ופתאומיות במצבו החומרי של כל איש ואיש, ומעלות ומורדות גלגל ההצלחה החליפו משמרותיהן בזריזות נפלאה. יש אשר שכב איש עני וקם עשיר, ויש להפך. כי ע“כ תכונת עשירי ואליניה ורומניה ע”פ רוב אינה כתכונת עשירי ליטא. ע“פ רוב לא פתאום העשירו, אך על יד על יד קבצו הונם והנחילוהו לבניהם, ובניהם לבניהם, ובאורך הזמן אשר האירה ההצלחה פניה למשפחה, נצרפה דעתם של בני המשפחה הזאת, ונזדככו מדותיהם מסיגים האלה שהעניות יוצרתם. ע”כ אי אתה רואה ד“מ גביר ליטא שיטפל בשדכנות או בסרסוריה ע”מ להרויח, כי חרפה היא לו. לא כן הגביר הואליני או הרומני אשר על פי רוב תמול הוא עלי ארץ ומשלשום כל גדולתו, כי מאחרי שולחן החנות יצא למלוך, וממשרת היה לגביר. נקי הדעת הוא אמנם בכל דבר הנוגע לסעודתו ומשתהו, אבל דעתו לא תדע נקיון מאומה בבחירתו הדרכים לפרנסתו. (מובן מאליו כי משפטי על הכלל יצא, ויש הרבה יוצאים בזה ובזה, אלא שהעולם נדון לפי רובו). ע“פ ההקדמות האלה, יבין כל איש ענינה של העיר צפת, ויתבררו לו כל המראות המוזרים אשר עיניו תחזינה שמה. דרך משל, יבין: מדוע בחרו אך בני ואליניה ורומניה בצפת, בשעה שבני ליטא ורייסין עזבוה. כי אמנם איככה יוכלו אלה להפרד על נקלה מהבשר השמן, והדגים המפולמים, והחמאה והחלב והגבינה המצויים להם, וזולים להם שמה, וילכו וינועו על הסלעים השוממים אשר בירושלם. יבין: מפני מה רבו פה העזבונות בבתים ובחצרות שהיו לנחלת העדה העולים לכמה וכמה אלפים דרכמוני זהב. משא”כ בירושלם. כי אמנם בני ואליניה ורומניה מרבים להתנדב הרבה יותר מבני ליטא. הנמצא איפוא בכל ארצות ליטא, זמוט, ורייסין, גביר אחד אשר הואיל לפזר מכיסו סכום גדול לאיזה קרן קיימת בארץ ישראל, כאשר עשה הגביר פיכטנהאלץ ז“ל מברדיטשוב, אשר זכרונותיו מכריזים עליו בירושלם וצפת? או מי מעשירי ליטא משתוה אל הגביר טולטשינסקי מאיהומן, אשר בנה מכספו בית חולים מפואר מאד בצפת, העולה לכמה אלפים רו”כ ואולם גם יבין על מה ולמה אין סדר ומשטר בכל מעשה הצדקה הזאת, על מה ולמה כל הכנסות העזבונות הולכות לתהו, והעזבונות עצמם עומדים להשתקע בידי אחרים, על מה ולמה בית החולים המפואר של טולטשינסקי עזוב ונטוש, וחדריו מושכרים, או שאולים לדירה למי שירצה, ויד הכל ממשמשות בו אך לא יד עניים?1 כי אמנם החסידות הבעש“טובית לא תדע דאגה, ולא תחוש עתידות, ואף החוצפה מהיא, כי העיר כמרקחה תמיד, ואש המחלוקת תוקד בה לא תכבה, כי אין איש חפץ להכנע תחת רעהו, והעיר כולה ראשים, ונער בזקן ירהבו, ונקלה בנכבד. אין כבוד זקנה, אך כבוד התקיפות עולה על כולם, וידו בכל. גם יבין על מה ולמה נמצא בצפת מספר גדול של עשירים מופלגים שהביאו הונם מחו”ל, והמה לא לבד שלא משכו ידם מהחלוקה, כ“א עוד נוטלים חלק בראש, ומרבים מחלוקת בגללה. כי אמנם העשירים בל”ס משרתים היו מתחלה, ועוד כפיהם פרושות למתן גם היום, ועאכו“כ כי לא נתפלא על מעשה העשירים מאזרחי העיר, אשר עשרם הורתו ולידתו בקדושה, אם גם המה מחזיקים בחלוקה ולא ירפוה. כי ישאו ק”ו בעצמם. ק“ו שאין עליו תשובה. ואם יקשה אדם לאמר: החסידים הקנאים הלא בכל עת ובכל שעה מוכנים ומזומנים להתנפל על איש אשר נמלטו מפיו דברים שלא כהוגן על אחד מקדושיהם, ולהכותו מכות אכזריות ממש, ולרדת עמו לחייו. ומדוע איפוא בקרירות רוח יביטו על החיים המתהלכים עם פסלו של המסיתים, הוא האיש אוטשרט המומר, אחוזי יד ושלובי זרוע ומשוחחים אתו ואף גם – מחזיקים בידיו? בן תשובתו בצדו: אבן-חן בידי המומר הזה, זהב רב, אל נא תטעו בדברי, קוראים יקרים, חלילה לי מלטפול על עדת צפת הקדושה עון און ותרפים לאמר: מחזיקים הם בידי המסיתים. ידעתי מאד כי כמעט כל בני העדה רע עליהם במעשה מאד, ואך מתי מספר המה אשר מהלכים להם בביתו של אוטשרט, בכ”ז לא אוכל גם הצדיקם על תתם לרעי אוטשרט אלה מהלכים בתוכם, ואין כוחם בם, ובצדק אשאל: צאצאי פנחס, היכן קנאתכם? היכן אגרופיכם? היכן מקלותיכם? הן לא הסכנתם מעולם לכבוד את כעסכם מסטרא דקדושה, למה אתם מחשים פה. אין זה כי אם אשר לא תמצאו און באלה הפושעים על פת לחמם ויונקים חיותם מן האשרה, אף גם על זאת לא אוכל הצדיק את בני צפת, ומשפטים אדבר עם ראשיה.

בית מרקחת סמים היה בצפת שהתכלכל על חשבון החלוקה. תכונת הבית ומהותו היטיב לצייר המנוח ר' מענדיל ליזנסקיר בספרו “ארץ הצבי”. עכ“פ טוב מעט מאפס, וסוף סוף השיג החולה סמי מרפא מאת בית המרקחת של הקהל. אפס כי אך בא אוטשרט צפתה, כלתה פתאום פרוטה מכיס הכולל, ושערי בית המרקחת נסגרו, והרוקח הלך לבירות, וקנה סמים חדשים מכספו ושב ויפתח בית מרקחת חדש על חשבון עצמו באותה החנות עצמה של הקהל, ואוטשרט בא אתו בברית לתת לחוליו הסמים במחיר ידוע. אין חדש קל בלבי אולי יש חלילה התיחסות פנימית בין ביאת אוטשרט לסגירת בית המרקחת, ואין ספק כי שני המקרים הם אשר נזדמנו יחד. אבל אם הקב”ה מזמין שני מקרים כאלה לפונדק אחד, על בן האדם לפקוח עיניו ולראות מה ה' שואל מעמו. נסיון הוא אשר נסה ה' אתכם לדעת אם תעמדו בו, אבל, הה! כי נכשלתם. כשראיתם את המנוול הבא אל גבולכם לא התחזקתם כראוי להרחיקו מעליכם, ובסגרכם את בית המרקחת גרמתם שיתערה אצלכם כאזרח. האומנם אבדה כל עצה ונכזבה מכם מזמה להחזיק אשיות בית המרקחת לבל תמוטנה בשעת הסכנה? אתמהה! ועוד בה שלשיה, חטאת שאין לה כפרה. כי ידי ראשי העדה מחזיקות בידי הרופא עצמו, שהוא גם רופא המסיתים. לא אדע על נכון תכונת הרופא הזה, ואם גם הוא במסיתים חלקו, או רק אל שכרו עיניו תלויות. אך איך שהוא אם בכהנים ששמשו בבית חוניו, אמרו שלא ישמשו על גבי המזבח, על אכו“כ שאין נותנים לכהן לגשת אל הקדש אשר ידיו גלולים מלאו, ואם בבקר ישתחוה לפסל, היעבור לפני התבה בערב? אמנם כן כי אותו הרופא עצמו יכהן פאר גם במושבת “ראש פינה” העומדת תחת מחסה הנדיב הידוע, ומפרק לפרק יביא אתו את אוטשרט אדונו, לבקר את המושב הזה, ולהניח להם ברכה, את הקונטרסים הידועים, ואולם כבר העיד עד גדול ונכבד ונאמן מאד הוא יורש עצר מלכות בריטניה, כי לא יוכל הטיל על בית רוטשילד אחריות משרתיהם אשר מבלי שאל פיהם יביאו צלבים למערכת מעשי החדשים, (המגיד גליון צמ"ב) כי על כן לא נוכל גם להטיל האשמה הזאת על ראש הנדיב הידוע, כי הנעשה מאחורי ערפו מי יגיד לו? ועוד נדבר בענין זה בבואנו אי”ה לפרק “ראש פנה”.

כירח ימים בטרם בואי צפתה, נוסדה חברת “ישועות ישראל” בהשתדלות ה' טויבנהוז ושולמן, להיות לשטן למסיתים. בראש החברה עומדים נכבדים וחשובים מזקני העיר אשר לא יתערבו עם שונים. ותהי ראשית מגמתם לתת לחולים עניים סמי מרפא חנם, וגם להמציא רופא לשואלים, ועיניהם צופיות להיטיב בית חולים בצפת אשר יתנהג בסדר ובמשטר. אין ספק כי כונתם טובה, ומעשיהם רצויים, ואם ראשיתם מצער יש תקוה כי אחריתם ישגה, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון המזדיין בהתמדה ובסבלנות, גם אין ספק כי בית החולים נחוץ מאד בצפת. הן כבר תארנו מעט תהלוכות בית החולים אשר לטולטשינסקי, ויש עוד בית חולים לכולל אוסטריה, ולא טוב הוא מן הראשון. גם הוא בנין יפה להלל, ויש בו חדרים נאים וטובים, אבל הם נתונים לדירה בחנם או בשכר, ואך שנים או שלשה חדרים הוקצעו לחולים בבתי החולים האלה, אשר אם יכנסו שמה לא יזכו עוד לצאת מהם, כי כאסורים בבתי כלאים מתגוללים על בלויי סחבות, ואין רופא מבקרם, ואין סועדם על ערשם, ואין נותן לתוך פיהם אפילו מעט מים חמים. רעדה אחזתני בעברי ע“פ החדרים האלה, ושמעתי אנחות האמללים. לא בקרתי אותם, כי המראה אשר ראו עיני כבר ספר לי די והותר, ומהרתי לעזוב את הבית, לא מפני הריח הרע אשר עלה באפי כ”א מפני האנחות אשר בקעו לבי מאין לאל ידי להושיע, אבל נדרתי אז להודיע הדבר בקהל ועתה שלמתי נדרי. אין חפצי לבקר ולהגיד משפט, מי ומי החייבים ברוע מצב הבתים, כי לא שופט אני, וגם קשה להוציא משפט. כי אם אוכיח את האחד, והראה בעליל, כי השני החייב, והשני מדחני אצל הראשון לאמר: הקולר תלוי אך בצוארו, ושניהם יחד נותנים האשמה בראש בני חו“ל הממעטים לשלוח כסף לכלכלת בתי החולים. אולם אם כה ואם כה, הן אך זאת ידענו, כי צפת היא עיר גדולה, ובה כחמשת אלפים נפש מישראל ורובם עניים מרודים, וכי יחלה אחד מהם חלילה, והיה כהפקר. אין פונה אליו, ואין חולה עליו, וגם אם תפח נפשו ברחוב העיר, לא ישימו אליו לב. בפנה זו, היטיבה איפוא חברת “ישועת ישראל” מאד אשר עשתה. וראויה היא לתמיכה ועזרה נמרצה, מצד דורשי שלום ציון, בחוץ לארץ. ואף נקוה כי יתעוררו הרבנים הנכבדים גדולי המעשים בארץ אשכנז, כגון הרב הגאון מוהר”ע הלדסהימר ני' והרבני' השלמי' המפורסמים ד“ר לעהמאן וד”ר סלפנדי ני', ויפתחו שעריהם לקבל נדבות המתנדבים לטובת החברה הזאת.

אך אם אמור תאמר החברה בלבבה להחליש בפעולתה זאת את כח המסיתים, אינה אלא טועה. וכן יטעו כל אלה בכלל החושבים להתחרות עם המשחיתים בדברים שבממון, החברה אומרת בתקנותיה, כי עלינו אך לכון פעולתינו כנגד פעולות המסיתים ונוכל להם. דרך משל: מה הם מרפאים חולים? אף אנו נרפא חולים, מה הם מפרנסים עניים? אף אנו נפרנס עניים, ומה הם מלמדים אומנות לתינוקות? אף אנו נלמד אומנות לתינוקות. טוב איפוא, אך אל נא יזח מלבבכם, כי אם אתם תתנו לחולים סמי מרפא חנם, ואולי גם את הרופא, הם יתנו לו גם בשר ומרק ויין בעת החלי, ואחר החלי, הם יתנו לו אף מנעלים לרגליו, ואף בגדים חמים לשמרו מן הצנה והרטיבות, הם יתנו לפעמים לבני ביתו גם מזון וצידה, כל אותם ימים שהוא שובת ממלאכתו. התפארו נא אחב“י, התמצא גם ידכם לעשות ככה? ואשר ידם תמצא, היאבו לעשות ככה? יש שרוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה. שני בתי חולים יש בירושלם, האחד לעדה והאחד לרוטשילד, ופקידי שני הבתים האלה יחד יוצאים ידי חובתם בהכניסם את החולה לבית ובכלכלם אותו כל ימי מחלתו. אולם אך רפתה ממנו המחלה ושלחוהו לביתו, והוא ישוב ויאכל פת קיבר וצנון ושאר ירקות, ויחלה שנית ושב אל בית החולים שנית וכן חוזר הדבר חלילה, עד כי יפטר לבית עולמו ולא ישוב עוד. וכן אם אתם תפרנסו עניים, התוכלו לתת לכל אחד יותר מכדי חצי פראנק? והפונה אליהם לעזרה, הוא ישיג דינרים דינרים, כדי שכר דירה, וכדי מחיר בגדים חדשים וטובים, ועוד ועוד. והוא הדין בלמוד מלאכות לנערים. אתם גם אם תצליחו, הלא יבצר מכם לכלכל גם צרכי עשרה נערים הלומדים מלאכה. הן שכר האומנים המלמדים לבדו, יעלה לכהפ”ח לשלשים דינרים צרפתים, וצרכי מזונות והלבשה, לא תוכלו להפחית מסך מאה דינרים. הרי מאה ושלשים דינרים לשנה לאלה העשרה לבד, ושאר הנערים מה יעשו? ואם תאמרו לצמצם פעולתכם מבלי תת מקופתכם כ“א שכר הלמוד לבדו, ואת הנערים תעזבו לנפשם למצא צרכיהם באשר ימצאו. הלא תבינו מאליכם כי בפעולה זאת אין ממש מאומה, וגם הכסף המעט אשר תוציאו ילך לאבוד, ואם בכ”ז תאמרו לצאת ידי חובתכם שנתחיבתם: ללמד לנערים עזובים מלאכה, הלא אין דרך אחרת כ“א לעשות כמעשה אוחזי העינים לחפש צפת בנרות, ולמצוא נערים אשר אמותיהם נתנו אותם לאומנים ללמד, ותבקשו מאמותיהם כי תקבלנה מכם אשה חצי פרנק לשבוע, למען יקרא שמכם על בניה. בדרך כזה תוכלו אמנם להכניס גם שמונים נערים תחת כנפיכם. אבל היתכן הדרך לישרי לב? על כן אחת אמרתי: אל נא תעשו מצות חבילות חבילות. ועשו דברים לשמם, לאמר: לשם עצמם, ולא לשם מטרה אחרת. הקימו בית חולים – בשביל חולים, הקימו בית מלאכה – בשביל הנערים העזובים. הקימו בית גמ”ח, בית עזרה וכו' בשביל עניים באותה שעה. וד' יצליח חפצכם, אך לא כנגד המשחיתים. אם אתם תארבו לערוך מלחמה, הזדיינו בכלי נשק הלטושים למענם ביחוד. הבדלו מתוך העדה הרעה המתרועעים עם המנוולים האלה, בזום, שקוצם, הראו עליהם באצבע. אל תתנו אותם לבוא בחברתכם, ספרו לבניכם כי האנשים האלה נבזים הם, שפלים הם, ויתעבום, ואם ראינו אדם אשר טרם דבקה בו הצרעת, ותהי לצרעת נושנה בעור בשרו. ודברו על לבו לעזוב את מעשהו למען לא יבדל מקהל ישראל. אם כה תעשו ותצליחו. גם פה ירושלם לא חרבה “הרטוף” ולא שמם בית הועד אשר יקראו לו קורהויז כ“א בדרכים האלה, הן בראשונה כאשר החלו הגולים לבוא הנה מארצות רוסיה ורומניה, היה להם הדבר כהתר, כי טרם ידעו הסכנה הכרוכה בעקבו, וטרם הכירו הארס העומד בין שני הנחשים האלה אשר עורם כל כך חלק ויפה. בתם לב האמינו כי אך אהבת אדם צרופה וטהורה נתנה מרוחה על המסיתים האלה להביא ישע לנדכאי לב, להצילם משחת. החרמות שהטילו הרבנים עליהם לא הפחידום בראשונה, כי אמרו כבר למודים רבני ירושלם להטיל חרם ואסור על דברים המותרים ואין בהם ממש אבל לאט לאט נפקחו עיניהם וראו כי הבדל גדול יש בין חרם שמטילים אותו שלא ברצון העם, לבין חרם אשר הכל מכירים נחיצותו, ראו כי רבים מבני העדה מתרחקים מהם, מכל וכל, ורבים מהם לא חשכו מלהוכיחם תמיד בדברי רצוי ובדברי תוכחה והראו להם שפלות מעשיהם וחרפת עלילותם, עד כי לאט לאט הכירו וידעו כי באמת עומדים המה מחוץ לגבול ישראל, ויהי הדבר למשא על לבם, ויהי אך מצאו פנים לצאת וימלטו לנפשם, ורוב היוצאים והנמלטים כמעט שלא השיגו שום עזר, כ”א לאחדים מהם לאמר: אחזו בזה וצאו מן המצולה.

כבר הזכרתי כי בתי התפלות בצפת כמספר הרביים בחו“ל, וכל רבי יגן על בית התפלה הבנוי לשמו, לאמר, כי יתמוך למתפללים במעות יחיד. ולמען יבינו הקוראים את הדבר עליהם לדעת כי מימים ימימה התאחדו כל חסידי ואליניה ופדוליה וחלק גדול מחסידי גאליציה ורומניה, ויחוגו חג שבעים לדגל סנדיגוריה להיות לכולל אחד, והרב מסנדיגוריה היה הנשיא הכולל: כל רבי ורבי אפילו הגדולים שבהם כגון ר' דוד מטאלנא ור”י מטשערקאם ור“י ממאקארב וכו' וכו' לא היו אלא גבאי משנה והממון שקבצו לשם אה”ק שלחוהו לנשיא הכולל לסנדיגורה, ומשם יצא לחלוקה, אולם במשך הימים רבו במחוזיהם התלונות מצד בני אה“ק כי הנשיא הכולל יבכר את חסידי סנדיגורה שבאה”ק על פני שאר החסידים אשר בזה, וימציאו הגבאים המשנים תחבול' להפיס דעת מקורביהם מבלי לצאת בריב גלוי עם הנשיא הכולל, ויקציעו חלק אחד מהממון הנקבץ על ידיהם, וישלחוהו בתור מעות יחיד למקורביהם. ואולם למען דעת להבחין בין מקורביהם לשאר ההמון הפוסחים על הרבה סעיפים אמרו כי מקורביהם יבנו להם כתה כתה בית תפלה לה לבדה, אשר על שם רבה תקרא, ואז המתפללים בבית הזה יזכו בברכת מעות יחיד. בימים שהייתי בצפת נתכונן בית תפלה חדש לשם הרבי מבהוש. מחלוקת גדולה קדמה לבית התפלה חדש לשם הרבי מבהוש. מחלוקת גדולה קדמה לבית התפלה הזה אשר הנני לספר תולדותיה. מזה ימים ימימה היו העם כמתאוננים על הנהגת סנדיגורה כי לא ישרה בעיניהם, בהחזיקם במעוז אנשים אשר לא לרוח העם השתררו בצפת, ולא הטתה אזן לשום תחנה ובקשה ומחאה אשר באו לה מהרבה בני אדם, ועוד הוסיפה לתת כח בידי האנשים האלה. ויהי כי נפטר הרב ר' אברהם יעקב ז“ל ותכון המלוכה לבניו הצעירים, וגם הרב ר' שמואל העליר ז”ל נפטר לבית עולמו, ותרב רוח המרד בצפת, ויקומו ויפרקו מעליהם עול המנהיגים הישנים ביד חזקה ויביאו להם איש אחד מטבריה וישימו כתר הרבנות על ראשו, למען יהיה לשטן לר' רפאל הדיין אשר רבו עליו המערערים, ולהנהגת העיר קבעו ועד מיוחד אשר יקחו את ההנהגה תחת ידם. והמורדים פללו כי עתה עוד לא יקשו ערפם נשיאי סנדיגורה, ויסכימו למעשה שכבר נעשה. בין כה וכה פרצה המחלוקת בין שני הצדדים, לאמר בין הנשארים אמונה לדגלם, ובין המורדים, ותהי יד איש באחיו למכות ולמהלומות, ולשבירת חלונות כנהוג. והנשיאים הצעירים החזיקו בידי המנהיגים הראשונים, ולא הכירו את כח המורדים לתת להם משפט תקנות עדה מסודרה. והרב מבהוש בן אחי הרב ר' אברהם יעקב, מלך עוד בחיי דודיו ביד רמה ויהי גדול ונכבד גם בעיני דודיו. ויקומו שני אנשים חשובים מצפת מן המורדים, ויקחו בידם מכסף העדה וילכו לבאהוש לשים כתר הנשיאו' בראש הרב הזה, באמרם כי לו משפט הירושה, וראוי הוא לזה יותר מבני דודו הצעירים. ויהי כי באו לאליו, וימאן לקבל את העטרה, כי לא חפץ בריב משפּחה. אפס כי האץ האיץ בבני דודו לבלי יעמדו על דעתם, ויעשו הנחה כחפץ המתלוננים, ויאמרו האחים לשלוחי' כי ישובו לביתם כי תפלתם נשמעה, והונח יונח להם. ויהי כשובם ותבוא הפקודה מסנדגורה כי יבוטל הועד אשר עשו המורדים, וישובו הסדרים לקדמותם, רק בשנים מן הועד בחרו להוסיף על מספר הממונים. ויתמרמרו המורדים על האונאה הזאת מאד, ויפנו שנית אל הרב מבאהוש, והוא אם כי לא נעתר להם מפורש, אך נראה כי סוף סוף לא ידחה הנשיאות ממנו עוד אם יתרגלו העם לחשבהו כיורש כסא דודו, ע"כ השכילו בני בריתו עתה לבנות בית לשמו ולעזב את בית סנדגורה בידי בני ברית האחים. ועתה הבית הזה נכון הוא ונתן עליון על כל שאר הבתים, כי כמעט כל חשובי העיר מתפללים בו.

אך נעלה על כל בתי התפלות האלה הוא בית הכנסת של הארי ז“ל, בסדריו הישרים באמת. אין לו לא מלאך ולא שרף, לא רב ולא צדיק, שיגן עליו, ויחזיק בידי המתפללים בו במעות יחיד, כ”א הקב“ה בכבודו ובעצמו, אשר נתן לב למבקריו למאוס בכל הפרעות והקטגריות. זקנים חשובים נוחים ועלובים בחרו במקום הזה, ותפלתם בסדרים נכונים, במתינות ובאימה ובכונה כראוי למקום קדוש. אנכי כל אותם הימים שעשיתי בצפת התפללתי בבתי כנסיות של הספרדים, ואולם פעם אחת בשבת ערבית נכנסתי להתפלל בבית הכנסת הזה, ומצאתי קהל גדול עומדים עטופים בטליתותיהם המצויצות, איש איש על מקומו, ופניהם כלפי הקיר ומתפללים בנחת ובכונה, והחזן, קולו ערב, ומתפלל בנעימה, והנרות כוכבים נוצצים, ונתפעלתי ממראה עיני, והרגשתי עונג שבת, ונצטערתי מאד. כי בשביל כבוד אכסניה שלי נבצרה ממני לשוב ולהתפלל שמה גם שחרית. גבאי בית הכנסת התאונן לפני כי אין תומכים לבית הזה, כי לא חלק ד' גם לו רבי מיוחד אשר יגן עליו כלכל שאר בתי הכנסיות, ואינו מתפרנס אלא מניה וביה. וכבר עלה בלבו לתקן בבית הזה ישיבה לזקנים בעלי תורה, שיהיו יושבים בו כל היום להגות בתורה, ויקומו בלילה לאשמורות ואין צורך לו לדבר הזה, כ”א הוצאה מועטת, כדי להכין משקה טה או קאוה ליושבים שמה. אך אין מחזיק בידיו.

בית ת“ת אין בכל העיר, זולת ג' חדרים אשר יספיקום יורשי הגביר המנוח מרומניה ר' זאב דער באביס ע”פ צואתו וכפי הנשמע יש שם השגחה וסדרים מעט. גם ישיבה אין, והרבה יגע בחייו הרה“ג המנוח מוהר”ש העליר ז“ל לקבוע ישיבה בצפת, ולא הניחוהו הקנאים, אעפ”כ הקדיש קודם פטירתו כל אוצר ספריו הגדול והיקר מאד והבית שהספרים נתונים בתוכו, למען יהי' הבית פתוח לכל דורש דבר ד', ובל“ס אמר בלבו כי לרגלי הדבר הזה תתכונן “ישיבה” מאליה. אפס כי חפצו לא נתקיים. ואמנם כי נמצאו דורשים לספרים, אך לא ללמוד בהם כ”א להעתיקם – מבית זה אל ביתם.

לספרדים בתי כנסיות הרבה ויש מהם גדולים ונהדרים כגון ביהכ“נ של מוהר”י אבוהב, ואם כי כולם נבנו מחדש ואחר הרעש, אך מקומם מקדשם, ושמם ישית עליהם עטרת שיבה. לכל ביכ“סת זכרונות מאורעות משולבים במעשה נסים ונפלאות. ובית כנסת אחד שם נקרא בית הכנסת ר”י הלבן, מי הוא הר“י הלבן הזה? אין אדם יודע ברור, אבל קברו נמצא בבית הכנסת עצמו, לאמר בקובה קטנה שפתחה פתוח אל בית הכנסת. ופעם בפעם אחר התפלה יגש כל אחד מבאי הבית אל הקבר ויאציל לו מנשיקות פיהו. לא אכחד כי השערוריה ההיא הבהילתני, מי פלל כזאת, מי שמע כאלה? כי מקום קבר, יהיה מי שיהיה, יהיה לבית כנסת? הגם זה לא מדרכי האמורי הוא? ולא עוד אלא מי התיר לכהנים להכנס בבית הזה. ממ”נ אם הקבור שם לא נקה בחייו מקנאה ועצמותיו נרקבו, הלא לא היה צדיק, ומדוע תאצלו לו הכבוד הזה להכניסו במותו לביהכ“נ? ואם צדיק היה, הלא לא היה בו קנאה, ולא נרקבו עצמותיו, ושלדו קיים ומטמא באוהל. הגם להצדיק את התועבה הזאת יביאו לנו הנקרנים מאמרים משובשים מן הזוהר להסמך עליהם? אל נא אל נא אחים יקרים! כל בעל דעה ישרה יענה ויאמר, כי עברה גוררת עברה. החילותם ברשב”י, וגמרתם באחד קדוש שאין אתם יודעים מי הוא. וכללו של דבר כי אל דרכי הגויים אשר אתם יושבים בתוכם למדתם.

בית חולים יש גם לספרדים ותכונתו כתכונת בתה“ח אשר לעדת האשכנזים, ועוד גרוע מהם. בית ת”ת יש לעדת הספרדים, וכמו חמשה חדרים בתוכו, ואין לדבר בגנות הבית ואף לא בשבחו, כי סדריו כסדרים המצויים בכל בתי ת“ת המתנונים והולכים בדרך המלאה לה חתחתים מרוב החכוך של האופנים, ורגלי אדם ורגלי בהמה הדורסים בה. התעוררות ראיתי בין הספרדים, וחפץ נמרץ להביא סדרים חדשים בבתי החנוך, וכבר ראיתי השאלות במכתבים ששלחו ראשי עדת הספרדים אל חכי”ח והתשובות שהשיגו מהם בענין הזה, אך רעה חולה ראיתי בהם כבכל שואפי חדשות, כי חפצם בתקונים לא באה לרגלי הכרתם בקלקול החנוך עצמו, כי אם מחפצם ללמד לבניהם שפת צרפת. בדברי עמהם העירותי אותם על המשגה הזה, ואמרתי להם הרי אתם כחולים המרגישים חולי בכל גופם, ובדמיונכם תחשבו אשר אם ינתן לכם דג מלוח ושב ורפא לכם. אל נא ידידי: שפת צרפת לא לעזר ולא להועיל לכם. תנו לב לחנוך העברי עצמו לתת לו סדרים טובים וישרים. שימו לב כי היוצא מבית הספר לא יצא נעור וריק מתורה והויות העולם גם יחד. ואם גם שפה אחרת תדרש לבניכם ללמדה, הלא היא אך השפה הערבית השגורה בפיכם, ואין לכם אלא ללמוד קריאתה וכתיבתה ודקדוקה אבל לא השפה הצרפתית. השפה הזאת לא ימצא בה תועלת אלא אחד מאלף, ושאר לומדיה לא רק כי יבלו זמנם עליה לריק, כ“א גם תביא להם נזק גדול באשר תטע בלבם רעיונות כאלה אשר ישללו מהם הכשרון להתנהג בחייהם כאשר התנהגו אבותיהם, ויעוררום לאהבת המותרות ועדוּן החיים, מה שתקצר ידם להשיגם במקומם. פללתי כי דברי נכנסו אל לבם, ואקוה להתבשר מהרה כי החדרים אמנם שנו פניהם בכ”ז, וכל רואיהם יכירום כי לישראל המה. – שאני, קורא יקר, כי זה פרקים אחדים עזבתי את החיים, ואטפל במתים, ובקבריהם, כי אמנם “מתי מצוה” היו אשר ראיתים על יד דרכי, ואסור אליהם, ואתעסק עמהם כדין, ועתה אשובה לי שנית אל החיים.

רעיון “ישוב א”י" הכה שרשיו גם בעיר צפת ואנשיה. בזמן שהתעוררו בני ציון, וייסדו חברת “פתח-תקוה”, עשו גם אנשי צפת מעשה, ויקנו את שליש כפר ג’אעוני ויאמרו להתישב בו ולעבוד אדמתם. ושנים עשר אנשים אחרים קנו שלשה “פדאנים” אדמה, וחלקת גנות ירק בכפר “עין זיתון” הרחק מצפת כרבע שעה, ויאמרו להתישב שמה, אך אלה כמו אלה לא הצליחו. הראשונים מפני המריבות והמחלקות והרדיפות מבית ומחוץ, והאחרונים מפני שכל תקותם תלו בעזר אשר יבוא מחו“ל. והנה חלקת ג’אעוני נמכרה לאחב”י הרומנים ממונישט, אשר יסדו להם שמה מושבת “ראש פנה”, וחברת “עין זיתון” נתפרדה לכל רוח, ויעזבו הגנות והשדות בידי אריסים פלחים, ואינם רואים שום ברכה כבקדרה דבי שותפי. ויהי כבואי צפתה, ויבואו אלי אלה בני חברת “עין זיתון” ויראו לי את זכיותיהם ושטרי המקנה אשר על השדות, ויחלו את פני כי אהיה להם לפה לפני חברת חו“צ אשר תעניק מחסדה גם להם, למען תהי לאל ידם להתנחל על אדמתם, ויציקוני כי אלך ואראה את הגנות, ואעתר להם, ואלכה אתם וארא. והנה כל האדמה אשר קנו לא תספיק בלתי אם לשלש משפחות, ולהם שנים עשר חברים. ואומר להם: שמעו נא אחי, הרעיון לכונן מושבה בעין זיתון, בבריה, או בשאר הכפרים הסמוכים לצפת אשר להם מעינות, רעיון הגון הוא מאד, כי בגלל קרבת העיר למושבה תמצא יד המתישבים מצד אחד למכור תבואות גנותיהם במחיר הגון, ומצד השני תוכל המושבה לחסר נפשה מדברים רבים דורשי הוצאה רב שאין שאר המושבות יכולות להתקיים בלעדם. מושבה בעין זיתון אינה דורשת שוחט ורופא ובית טבילה וכיו”ב. ואולם שאלתכם עתה לא בעתה. הגישוה נא אחרי אשר תהיה לכם אדמה כדי ספוקכם, וידים אמונות לעבודה כל צרכן, ואנחנו ככל אשר תשיג ידינו ועזרנו לכם.

גם בני כולל וארשווא באו, ויבקשוני להיות להם לפה לפני הרב מוהרח“א ואקם, כי יבצע אשר יזם לעשות למענם. וזולת אלה באו אלי גם יחידים רבים צעירים לימים וכבירי כח, להתחנן לפני כי אתן להם אדמה, גם במדבר ויעבדוה. בתום לבם וממרירות נפשם דברו לאמר: החלוקה נתדלדלה עד כי היתה לאפס, מסחר ומרכולת אין בעיר, אם יאמר אדם לעבוד עבודת פועל יום לא ימצא. לפנים היתה צפת מקום לסחר חטים, להוציאו לצרפת, אך זה שנתים כי חדלו הצרפתים להביא לחמם מן המזרח, ויביאוהו מאמיריקה. לפנים הרבו אנשים חדשים לבוא מחו”ל והתישבו בצפת וקנו בתים. והיו מאנשי צפת אשר בנו בתים ומכרום והרויחו. אך מיום אשר סוגר חוף בירות לפני הבאים מחדש, חדל גם מעין הפרנסה הזאת, ועתה בני הדור החדש מתהלכים בחוצות בטל, ונושאים עין אל ההרים מאין יבוא עזרם? ולא ידעו היום מה יאכלו מחר. כי ע"כ אך תקוה אחת נשקפה להם, והיא כי תנתן להם אדמה ויעבדוה. ואני שמעתי דבריהם ואומר להם, כי אמנם צדקו יחדיו, ואף גם זאת אוכל לתת עדותי, כי יש ויש באנשי צפת הרבה הראויים לעבודה ותקוה גדולה מהם לישוב הארץ. כי בקיאים המה בהלכות הארץ הזאת, ונהירין להם שביליה. מדברים כולם ערבית, ומתרועעים עם הפלחים, והמה אמיצי לב וכבירי רוח. לא יבושו לדבר את הבדוים בשער. ולא זו בלבד, כי אם גם מעלה יתירה נודעת להם, כי לא גדלו על ברכי מעדני החיים, ושומים ובצלים יערבו אל חכם, ויחזיקו את גופם כתרנגולת פטומה, ויין ישן, ומספר אמות ארג בד פשוט די להם לכסות מערומיהם ומערומי נשותיהם תחת הרקמות והמחלצות אשר הסכינו להם בני אירופה ובנותיהם ביחוד. ואולם מלבד לנוד להם קצרה ידי לעשות למענם מאומה, כי אין נפשי יושבת בגוית אלה אשר יש לאל ידם לכונן מושבות ואין כסף אלה מונח בצלחתי.

ולא אכחד כי אם גם היה תהיה אחת מאלה, ובאיזה בוקר השכם בהעבירי שנה מעיני הייתי מוצא עצמי יושב בהיכל גדול אשר דפנותיו כולם אך ארונות של ברזל שבהם אוצרות זהב שמורים והייתי שומע קוראים לי: אדון בן חורים, והייתי רואה מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחי, גם אז הייתי שוקל בדעתי אם למלא חפץ צעירי צפת אלה מיד, כי הייתי חושב עם לבבי: אם אמנם חפץ נמרץ לעבודה מצאתי פה, אך מה רב הדרך בין החפץ ובין המעשה, וביחוד אצל אחינו בני ישראל. ליהודי, הרי העולם והמחשבה הוא הפעל. ואם צלח ביד אחד מאחינו לסדר מזמתו בכל חלקיה, ולערכם במערכה, ואמר בלבבו, כבר פעלתי כל אלה וידי יצרתם, ולא יחשוב דרכו מאומה. ולא לחנם אומרים לאחינו: “עמא פזיזא” המקדימים פיהם לאזנם, והנסיון קבע בזה מסמרות. כמה מאחינו ראינו בימים האלה אשר מלא פיהם אהבתם לאה“ק ולעבודת אדמה, כמה מהם אשר בבואם היתה רוחם אך שלהבת אחת, וירחיבו פיהם להתימר, כי למען עבודת האדמה באה”ק יקריבו הכל, ולא יחוסו על מעדני החיים ולא יצר להם הרגלם. בפתות לחם יחיו נפשם, ובמערות יגורו, רק כי ישיגו חפצם. ואולם אך עברו ימים אחדים, ויראו כי אין גודגודניות בירושלם, וימלאו פיהם חרפות וגדופים על ירושלם ועל ארץ ישראל, ועל אדמתה, ואָררו את היום אשר עלה בלבם להפרד מאת הקצבים אוהביהם, ואנשי אה“ק עצמם, אם אמנם לבבם קשור אל הארץ הזאת, וקשה להם אפילו לשמוע אחרים מדברים בגנותה, ומכ”ש שהם לא יוציאו דבתה רעה חלילה, אבל בנוגע לעבודתה ביגיעה ועמל כפים, מי יודע אם ידיהם תסכמנה לדבריהם? הן “הכל כבר היה” אמר ר' יעקב האקוסטי! כי על כן אמרתי לבני צפת. שמעו נא אחי! בדברים לבד לא תקנו לב אחינו המתנדבים לבא לכם לעזרה. הוכיחו חפצכם הטוב במעשים. הראו נא לנו בפועל כי לבכם נכון עמכם לעבוד ולסבל. הרבה מים בתהום שיש בו כדי לרוות את האדמה בלא מטר, ובכ“ז לא יזוזו ממקומם עדי שמעם קול הטפות היורדות, או אז יצא חתן לקראת כלה, וכותב לה בכתובתה כפלים מאשר הכניסה לו. והנה אמרתם כי עניים אתם ואין לאל ידכם, ואולם דעו נא כי מעניים גמורים באמת אין כל תקוה. ישוב ארץ ישראל עסק הוא, וכלל גדול מסרו לנו חז”ל, כי כל עסק שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד איננו עסק כ“א רבית, כי ע”כ עניים גמורים לא יצלחו לישוב הארץ. כי אין להם מה להפסיד בעסק זה. על כן אני עם בעלי הכיס אשר בכם אדברה: אם אתם לו תשמעוני, חפצתם בעבודת האדמה, קנו אדמה והתישבו עליה, והיה אם יחסר לכם אח“כ דבר למען תבצעו חפצכם כלו, והחזיקו בידכם חו”צ כאשר יעשו לשאר המושבות. ויהי הם אנשים אשר דברי נכנסו אל לבם, ויהיו לחברה, וילכו לבקש להם אדמה, וישלחו מהם שנים אנשים לתור את הארץ, ויאמרו בראשונה לקנות להם כברת ארץ על יד מי מרום צפונה ל“יסוד המעלה” אצל המלחה ותמצא להם בזול, אפס כי שם האויר מעופש, וגם השדות יסתפחו פעם בפעם. ויאמרו לקנות חלקת אדמה שמנה ופוריה מאד, מכפר “פרעם” אבל גם המקום הזה לא הפיק רצון בני החבורה, כי אם גם לא הרבו במחירו, אבל מים אין במקום הזה כדי הצרך.

מהתיור הזה עצמו כבר ראיתי כי יתרון לבני הארץ על הגרים. הם לא יצאו לתור את הארץ רוכבים על סוסים מזוינים, צונפי צניפים ועטופי סדינים כאנגלים מתחפשים לבדוים, אף לא יבואו בברית עם סוכני המסיתים כי יהיו למו לפה אצל הפלחים, ואף לא הוציאו כסף, שני התרים שכרו להם חמור אחד במחיר פרנק אחד ליום, ויקחו אך התפילין, וישימו לדרך פעמיהם, ויעברו את הארץ לארכה ולרחבה כסוחרי חטים ובכל מקום בואם קבלו אותם בפנים יפות, ויתנו מספוא לחמוריהם, ויאכילו וישקו גם אותם, – פת וחמאה ודבש וחלב עזים ומים, לאמר מן המותר בפי ישראל. ויהי בשובם ותהי כל ההוצאה שהוציאו במשך שלשה ימים שנים עשר גרוש, ואולם הידיעות שהביאו על דבר ככרות הארץ ההם, שוות היו כמה וכמה אלפים גרוש. ויהי כשבת בני החבורה יחד אצלי, ויען א' ויאמר כי לפ"ד תבוקש נא אדמה מעבר הירדן בגולן אשר בבשן, כי שם האדמה טובה ופוריה מאד, כלה משקה ומרעה ואוירה זך ובריא, ושם תעלה להם האדמה בזול מאד, וסוף דבר, אשר לא ישמעו לקול נוגש, – ואשאלם אם לא יגורו מפני הערבים השודדים? ויענו אותי פה אחד ויאמרו: לא לאנשים כמונו לגור מפניהם, כי מכירים אנחנו איש את רעהו, ונשב כאחים. ואען להם עשו והצליחו, כי דבר גדול תעשו לסול המסלה לרעיון ישוב הארץ מעבר לירדן, אשר אליו ישאו עין כל חובבי ציון. והנה בימים אשר ישבתי בצפת טרם נעשה דבר בענין הזה, אך אחרי שובי הנה הודיעוני כי חפצם בידם הצליח ויקנו שבעים פדם אדמה (10500 דונם) טובה ופוריה, והרבה מעינות בה. וזה כשלשה שבועות שהלכו לדמשק לקבל שטרי המכר מאת הערכות, וטרם אדע אם כבר כלו מלאכתם, אך שמעתי שהרבה מבני החבורה כבר יצאו למקומם, ובונים שם בתים ועוד בשנה ההיא יזרעו ויטעו.

(“הצבי” שנה א', מגליון ל“ח תרמ”ה בהמשכים עד שנה שניה, גליון י“ד, תרמ”ו)


כ. סחר הארץ


כל ענין וכל מעשה לא נוכל להוציאהו אל הפועל כתקונו, טרם תתברר לנו מהותו, והתיחדו מושגיו ותנאיו כל צרכם, כי בכל מקום שאתה מוצא ערבוב מושגים שמה אף הפעולה נבוכה ופוסחת על הסעיפים, כי על כן אין לה אחרית ותקוה טובה. התורה הישנה ההיא מצאנו לה סמוכים גם בענין ישוב הארץ. אך מבוכה ראינו בו, ולא פעולה מסודרה המביאה אל התכלית, ולא ידענו לדבר סבה אחרת מבלעדי סבת תערובת המושגים. שני מושגים שונים משמשים פה בערבוביה, מושג “שיבת ישראל לעבודת האדמה” ומושג “שבות ישראל לארצו”. כל אחד מן המושגים האלה טוב ויפה לנפשו, והתחברותם יחד כמעט שהיא מוכרחת ומכ“ש שהיא נאה להם ולעולם, ובכ”ז אין לנו להסיח מדעתנו אף רגע כי שני המושגים האלה נפרדים הם בשרשם ויש לאחד קיום גם בלא חברו. “שיבת ישראל לעבודת אדמה” היא תרופתו החברותית “ושיבת ישראל לארצו” הוא תרופתו הלאומית. רעיון “עבודת האדמה” ימצא מקומו גם בערבות אל-תכי ובבצות לואיזיאנה “ושבות ישראל לארצו” נוכל לצייר במחשבתנו גם בלי עבודת האדמה, ואם בכ“ז נאמר כי התחברותם יחד במושג “ישוב הארץ” התחברות הגונה היא, עלינו לדעת כי יחס הענינים הללו איש אל רעהו איננו אלא יחס האמצעים אל התכלית. תכליתנו היא, כי ישוב ישראל לדור באדמתו, ואם גזרה היא מלפני הקב”ה שלא יהי' לנו תלוי ראש בין האומות, הלא עכ“פ טוב לנו לשבת במקום שם קברות אבותינו תחת צל ישמעאל ולא תחת צל אדום. ואם תשאל נפשנו: במה נכלכל את העם הזה בארץ שממה באין מלאכה ומסחר, וענינו לה: בעבודת האדמה. ואולם חובבי ציון בחו”ל לא כן יחשבו, הם התיכו שני המושגים יחד ויעשום למושג אחד שאינו מתפרד, ע"כ יצא משפט מעוקל.

הלא סוף תאמרו: מה נועיל בדעתנו את הברור ההגיוני ההוא? הלא סוף סוף הכל מודים כי לא יוכל ישראל שוב אל אדמתו בטרם ידע במה יחיה נפשו, והלא אין דבר למחיתו מבלעדי עבודת האדמה? – וענינו לכם, כי אמנם בחלק השני של המשפט הזה שמה המשגה. אמת, כי משפט הבכורה לעבודת האדמה על כל שאר העבודות המחיות את בעליהן, יען היותה דבר השוה לכל נפש, ואין בה משום תחרות וקנאת איש מרעהו. אבל הרק עליה לבדה יחיה האדם? הלא על כל מוצא פי הסדרים החברותיים הטובים יחיה, ואם גם רובם של העולים יעמדו על הקרקע, הנה עוד קהל גדול ישובו הנה, אשר אל המסחר וחרושת המעשה ישימו פניהם. כי למה יואש לבנו ממקצעות הפרנסה הללו לאמר: אין ברכה בהם? הן גורלם כגורל האדמה עצמה דשנה ופוריה היא, ואך ידים חרוצות תחסרנה לה אשר תנצלנה אותה כראוי. כן גם המקצועות הללו, תקוֹת רבות נשקפות להם בהמצא להם ידים אמונות, ודי כסף לנהלם כמשפט. והוא הדבר אשר רצינו לבאר.

האומנם חלילה לנו להחטיא פינו לאמר כי אחב“י בארץ הזאת נטשו את המסחר והמלאכה ויעזבום, ונהפוך הוא. אחינו אלה הביאו את המסחר והמלאכה בשערי ירושלם בראשונה. הן זה כששים שנה אשר החלו אחינו האשכנזים להתישב פה, וכבר בראשית התישבותם נמצאו בתוכם אומנים מצוינים צורפי זהב, מכונני שעונים (אוּהרמאכער), מפתחי-חותמות, פוסלי אבן, חרשי עץ וברזל, צורפי נחושת, מדפיסים, נגרים, חייטים, תופרי מנעלים, מרפדי מצעות, וכיוצא באלה. אבל אע”פ שהרבה מאלה אומנים מצוינים היו שזכו לשם, בכ“ז לא ראיתי אחד מאלה שהביא משלח ידו לידי מדרגה חשובה עד כדי לבנות לו בית בירושלים. ואל תאמרו כי המקום גורם, כי ערי יהודה מדבר הן, ואין דורש אומנות ומלאכה. הן בעינינו ראינו בני גרמניה מעדת “בני ההיכל” באים הנה, ותופשים אותן אומניות עצמן בידיהם, והמה מצליחים ורואים סימן ברכה. החרש הראשון בברזל בירושלם יהודי היה, ר' אליהו זלמן ע”ה. והוא ידע מלאכתו היטב והפליא לעשות בה. אך עני היה כל ימיו, ויבואו מבני הגרמנים ויכוננו בית מלאכה לחרושת הברזל והוא פרוח יפרח, ובימינו נשמע קול פטישים הרבה בירושלים, אשר כולם יפרנסו בעליהם בכבוד. חרשי העץ הראשונים אשר עשו מלאכה בעצי זית, יהודים היו ולא הצליחו, ויבוא פֶסטר, והוא נוצרי גרמני, ויתפוש המלאכה בידו וירימה מעלה מעלה עד כי הכין לו בית מלאכה גדול השולח נטישותיו אל קצות אירופה ואמריקה, ויתעשר האיש עושר רב. גם ביתר המלאכות היו היהודים הראשונים. מכונת הקטור הראשונה לרחַים הובאה הנה ע"י יהודי מהרבנים (הרב ר' זלמן לעוין ז"ל) ולא הצליח, ויבוא נוצרי גרמני ויקן ממנו את המכונה ויביאה יפו, ויכונן לו בית רחַים ויצליח, ועתה כששה בתי רחיים של קטור בארץ הזאת, ורק בית רחיים אחד ליהודים. ראשון היה יהודי לפתח פתוחי אבן מעשי ידי אמן ביתרון הכשר, ומלאכתו מצאה חן גם בעיני פרנץ יוסף קיסר אוסטריה, ויהי עני כל ימיו, והנה זה בא נוצרי גרמני ויכונן בית מלאכה לחרושת אבן ויצרי פסל תבנית כל מעשי צעצועים, והוא מצליח.

יש אומרים כי ע“כ הגרמנים מצליחים, יען כי תומכים להם בחו”ל המנשאים אותם בכל צרכיהם, אך אין לדבריהם יסוד. אנחנו ידענו בברור כי אין לבני “חברת ההיכל” שום תמיכה חמרית מחו“ל זולת מה שבני חברתם שמה נושאים בעול צרכי הקהל הכוללים בקרבם שכר “סופרים משנים ורופאים” ובמה נחשבה התמיכה ההיא לעומת “החלוקה” הנתונה לאחינו? שאלנו לימים ראשונים והגידו לנו, כי הספיקה החלוקה אז להכין לכל בית אב מעון, ודי מכולת ביתו לשנה תמימה, דגן, תירוש ויצהר, זיתים מלוחים ומרקחת ענבים, עצים ופחמים וכל דבר שמכניסים אותו לקיום, וגם היום כי חרבו מעינות החלוקה, והיוקר האמיר במדינה עוד עזרתה בה (החלוקה) בדבר חשוב, ומה גם כי לפי מנהג הממונים לתת במקום הצורך גם שטרות למפרע על חלק החלוקה שבשנה הבאה. ובכ”ז איפה הוא החיל שעשו להם האומנים אז? ומה הסגולות שיסגלו להם עתה? הן כל אלה יביאונו לידי הרהורים רעים להטיל ספק בתועלת התמיכה בכלל, לולא ידענו כי ישנם עוד דברים המבדילים בין הגרמנים ובינינו, הנותנים משפט הבכורה לראשונים. אין חפצי חלילה להדאיב בדברי אלה את נפש אחינו בני בריתנו ולתת דופי בכשרונותיהם, אבל גם “מכסה פשעיו לא יצליח”.

ולזאת איפוא, החובה עלינו למנות הדברים שבהם כח הגרמנים יפה מכחנו אחד לאחד למען נדע, ואולי כי תודענה הסבות הנאמנות, וראו האומנים בחו"ל מאחינו היודעים כי לא נופלים הם מהגרמנים גם בזה, ובאו הנה, ויכוננו להם בית.

א) המתינות בהתחרות. הגרמני אינו מרבה במחיר מפעלו בשעה שאין משיגים גבולו, אבל גם לא ירבה להוזילו גם ברבות התחרות לצור צעדיו. ואולם מתכונת אחינו הפזוזה לרוץ תמיד מן הקצה אל הקצה, “כשהם מתנשאים הם מתנשאים עד לשמים, וכשהם נופלים הם נופלים עד התהום”. היהודי אָץ הוא לשכר העבודה, לכן באין תחרות לעניניו מעלה מחיר מלאכתו מעלה מעלה. אך בהריחו ריח תחרות מרחוק, מורידהו מטה מטה. ובשני האופנים לא יצליחו. בהרימם ימעטו נותני העבודה, ובהורידם אותו והיה יגיעם לתוהו.

ב) המתינות בהכנת המלאכה. שונה הוא ענין האומן בארץ מתוקנה ומיושבת כל צרכה, מענינו בארץ אשר זה עתה יצאה מכלל תוהו ובוהו ובאה לכלל תחלת הישוב. בארץ מתוקנה, המלאכות מתחלקות, ואין שולחן אחד נעשה ע“י אומן אחד, מי שעושה הרגלים אינו עושה המסגרת, ושלישי עושה את הדף, כי על כן כל אומני חו”ל המה בעלי מלאכה אחת, ואין האחד משיג גבול רעהו, ועוד כל אחד משלים חסרונות חברו. בארץ מתוקנה גם כל צרכי האומנים והכלים הדרושים למלאכתם מוכנים לפנים בחנויות, ובתי מסחר והאומנים מסתפקים מהם כמו שבעה“ב מסתפק מן המרתף, יום יום רק כדי צרכם, כי על כן אין צורך להם להשקיע ממון הרבה לתוך עסקם. ואולם האומן הבא לארץ שלא גמלה בה חרושת המעשה כל צרכה, עליו לדעת המלאכה על בוריה עם כל פרטיה ודקדוקיה מאלף עד תו, וגם יצור הכסף בידו, למען הכין לו כל החמרים הדרושים בפעם אחת מגדולים ועד קטנים, לבלי תבהילהו השעה פתאום כי ידרש לו מסמר קטן ואין להשיגו. הגרמנים בתתם לבם לעלות הנה ידעו כל זאת, וע”כ בעלותם הנה הצטידו כל צרכם בשלמות המלאכה ודי כסף ויבואו בברית עם מכיריהם אשר הניחו אחריהם בארצם להיות להם לעזר משם, לשלוח להם בכסף כל דבר אשר ידרשו. ובבואם הנה,עשו סדרים ביניהם כסדרי חברה בחלוקת מלאכות ועסקים, ואל ישיג איש גבול רעהו. ואולם אחינו בנ“י דחופים יצאו ומבוהלים יבואו. באין הכנה ובאין הזמנה, באין שלמות ובאין סדרים, ובאין כסף ובאין כריתות ברית, ע”כ יקרים להם כל צרכיהם פי שנים, ואינם נמצאים להם בזמנם, ויחסרו להם הקשוטים הקטנים המעלים עדי על הסחורה ומרבים ערכה לא לפי שויה, ואין שלמות למלאכתם ואינם מרויחים.

ג) הסבלנות. הגרמנים גוי כביר רוח הוא מעולם, מזוין בסבלנות בכל דרכיו. גם הסוחר או האומן מהם בבואו הנה משתמש במדה זו. הנה גמר בדעתו לעלות ירושלימה להשתקע בה, ולהתפּרנס ממלאכתו ולא ירבה דברים, ולא ירבה תחבולות ועצות ומחשבות, כ"א יבוא, ויפתח חנותו ויתחיל במלאכתו, ויחכה בארך רוח, עד אשר יבואו הקונים ודורשי מלאכתו. ואם ימעטו בראשיתם ידע כי ירבו באחריתם, ואם יתמהמהו, יבטח לבו כי יבואו, ואמנם יבואו בעדרי עדרים והוא מצליח. אבל היהודי רק זה צנח מעל החמור, ופנה כה וכה ואין איש רץ כנגדו למלא ידיו בעבודה, והתעצב אל לבו ורפו ידיו, והיה כחולם חלום, וכמתנמנם יגש אל מלאכתו להכין לו בית, והלך בקטנות להשתכר לחם יומו וכל עמלו לפיהו.

ד)קבע במלאכה. הגרמנים עושים מלאכתם קבע, ונותנים לבם ונפשם עליה, בדעתם כי אך ממנה מקר מחיתם, ואולם אומני אחב"י, יש מהם שעושים החלוקה קבע ומלאכתם למלאות חסרון החלוקה, אך כשעשועים היא להם, אשר תביא גם שכר מועט בדרך אגב.

ה) כלכלת ענינם במשפט, – היא מדה שמצטינים בה הגרמנים ביתר שאת מאחב“י. הנה אמרנו למעלה כי התמיכה אשר לגרמנים מבני חברתם, מעטה היא בערך התמיכה שמקבלים אומני ישראל מקופת החלוקה. אבל חז”ל אמרו, שנה שנגזרה עליה גשמים מועטים, וחזרו בני אדם בתשובה, להוסיף גשמים אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב“ה נותנם בזמנם ובמקומם. מזה ראינו, כי גם המועט עשוי להביא טובה הרבה, אם ישתמשו בו במקומו ובזמנו. וכן היא מדת הגרמנים. תמיכת ממון המעוטה יסבוה לצרכי העדה, ואת כל עניני עדתם הם מסדרים בסדרים הגונים ויפים, אשר ישיתו הוד וגם עצמה לחברתם. ולא תמיכת הממון עיקר אצלם, כ”א גמילות חסדים שבגוף. בין כל בני הגרמנים היושבים, פה הקשר אמיץ לעזור איש את אחיהו, כי מטה יד אחד מהם והחזיקו בו כל בני החברה, להכין לו מעמדו מחדש. חבריהם היושבים בחוץ לארץ, איש איש מעירו יעזור, ליושבים פה לשלוח להם כל צרכיהם הנה, ולמצוא שוק לסחורותיהם שמה. ואם גם אין איש עושה דבר מהם בחנם, כי הכל בחשבון, אך לא השכר עיקר אלא הפעולה בחפץ לב,

ואולם אחינו… אַל תדרשו ממני לדרוש לפניכם בפרשת “החלוקה” שכבר דרשו בה רבים. גם אַל תאלצוני לתת לפניכם ציור נאמן מדמות מדת הגומלין הנמצאה ביושבי ירושלם, ביחוס איש אל רעהו. אבל גם אחינו חובבי ציון בחוץ לארץ אינם מנוקים מכל חטא, ביחוס שפלות המסחר והמלאכה פה בארץ. כישנים כחדשים, אומרים לצאת ידי חובתם בהשתתפם בפרוטותיהם במעשה הצדקה. אבל אין בהם מי שיבינו כי הרבה יותר מאשר בממונם, יוכלו להועיל בגופם, אם היו נכונים לשאת את האומנים והסוחרים פה, בכל צרכיהם בסחורה וחמרי המלאכה, לשלחם מארצם הנה, ולקבל סחורת א“י, ומשלח יד אומניה לתת להם מהלכים שמה. עוד מדה אחת ישנה באחב”י שתחלתה שבח היא להם, אלא שיש מגרעת בתולדותיה. מדת התשוקה להשתלמות נטע ד' בלב כל אדם אשר בארץ, למען יצא על ידה מכלל אדם פרא לכלל אדם מן הישוב, ואולם לא במדה אחת חלק אותה לכל האומות, כי אם כל העולם נטל ממנה קב אחד, הלא אחב"י נטלו תשעה קבים, וזה הדבר אשר יתן ליהודי עוז וחיים להתקיים בתוך כל התלאות, כי אין לך יהודי ואפילו קטן שבישראל, אשר לא ירגיש חפץ נמרץ בלבבו להתרומם מעל למדרגה שהעמידתהו עליה תולדתו. ואולם גם מדה טובה שבטובות אפשר שתהפך לרועץ, מבלי שים לה חוק וזמן ואין מדת התשוקה להשתלמות יוצאה מן הכלל. גם המדה הזו אינה מביאה תועלת נאמנה לבעליה, אלא במקום שחכמתו ודעתו שמו רסן בפיה להנהיגה בנתיבות סלולות בהדרגה מסודרה, אך בהעזבה לנפשה, היא אך קופצת ומדלגת קפיצות נפלאות מרהיבות עין רצוא ושוב כמראה הבזק. גם תשט מן הדרך ותרוץ על גבי הרים סבוכים וצורי מכשול, ולמחוז-חפצה לא תבוא נצח. והנה החכמה הנאמנה איננה נחלת כל אדם, ומעטים הם בני אדם המושלים ביצרם ועוצרים ברוחם, כי על כן משבח אני בבחינת מה את בני האדם שאין תשוקתם עזה ונמרצה מאד, כי אם גם לא יגביהו עוף ואין קפיצים להתפתחותם, אך לעומת זה דרכם ילך בטח, ויש תקוה לאחריתם.

נתבונן נא אל הכללים האלה מה באו ללמדנו על הפרט שאנו נדונים עליו? לאמר, על ענין כשרון המלאכה והאומנות אשר לאחב“י, התשוקה להשתלמות במלאכה אינה טובה אלא במקום שהיא נושאה בד בבד עם הכשרון והיכולת, אבל מי שתשוקתו גדולה מהשגתו הוא מבלה ימיו במחשבות תוהו, ובונה מגדלים באויר, זורע רוח וקוצר עמל. התשוקה להשתלמות במלאכה, אינה טובה אלא במקום שהיא מזדוגת אל המתינות וארך הרוח. אבל מי שתשוקתו גדולה מסבלנותו, הרי הוא מדלג על המדרגות, תופש הכללים ומניח הפרטים, ולא יעלה בידו דבר שלם בדקדוקו, ובני ישראל, הרי אני כפרתם, התשוקה היא נחלת כולם, והכשרון הלא לא נתן אלא ליחידי סגולה, ותולדות הדבר הזה הוא, כי מאלף הנכנסים לבית האומן, יוצאים מהם עשרה ששמשו כל צרכם, והשאר או שהם הוזים החולמים בהקיץ למצוא פתרון התנועה התמידית, או שהם אומני-אליל בעלי מלאכה פוחזים ופזוזים, וגם האומנים הטובים, אם כי מעשי יד להתפּאר, ולפרקים גם להפליא, בכ”ז אותותיהם לא ינכרו כי בני אומן מולך מעצמו הם, וכל כך למה? מפני שהיהודי ההולך לבית האומן אינו מסתפק במה שלומד מפי רבו, כי אם גם חושב כמחשבות לעשות חיל במלאכתו מעצמו, והוא כמעין המתגבר כנגד אות אחת שלומד מרבו מוסיף כנגדו פי שתים מדעתו, כי על כן קצרה רוחו ללמוד פרטי המלאכה ולהתרגל בה ובדקדוקיה, וממהר לעזוב בית רבו בטרם נתבשל כל צרכו, כי תופש את כלליה, ואמור יאמר בלבו: די לי כי נבונתי, ואמצא נתיבות לבדי, אבל טועה הוא טעות גדולה: אם אמנם רעיון המלאכה נקנה ברוח, אבל שלמותה אינה נקנית אלא בהרגל ובזמן, כי שלמות המלאכה היא בדקדוקה. והיוצא מזה לכשרון מלאכת אומני עמנו באה“ק הוא, כי בארץ הזאת שאינה מיושבה כל צרכה בבחינת חרושת המעשה, הלמוד מעצמו הוא חסרון מורגש מאד בכל דבר. והנה כרוכל הייתי מונה והולך, מדות שמצאתי באומני אחינו באה”ק, ולא הבאתי ראיה לדברי, והקורא יוכל לאמר: ראו זה הביא לנו דברים קלוטים מן האויר לתת בנו דופי, ע"כ חובתי היא להביא סמוכים לדברי ממעשים שהיו.

ע“ד מה שאמרתי כי היהודים היו הראשונים בירושלם לכל מלאכה, הנני לקרוא את האומנים הראשונים לשמותם: הראשון לצורפי זהב ר' זלמן צורף. הראשון למפתחים ר' יצחק פ”ח. הראשון לחרשי אבן ר' מרדכי שניצער. הראשון למדפיסים ר' ישראל ב"ק. הראשון לחרשי ברזל ר' אליהו זלמן. הראשון לחרשי עץ ר' אליעזר נגר. הראשון לכורכי ספרים ר' ישראל שמעון. הראשונים לתופרי מנעלים כמנהג אירופה ר' מאיר וואלף סנדלר ור' ישראל סנדלר. הראשון שהביא רחַים לטחינת הקהוה ר' זלמן נתן ספיר. הראשון שהביא מכונת הקטור לרחים הרב ר' זלמן לעווין. הראשון לשענים ר' פייביל זייגערמיסטער.

ובדבר המתינות בהתחרות, הנני אך לספר מעשה שהיה זה כשלשים שנה. מכבשי הדפוס כבר היו בארץ, ויקר מקרה אצל אחד המדפיסים כי נשברה חוליה אחת מן המכונה, וירץ אל ר' אליהו זלמן הנזכר לרפא את שברה, והריא“יז רופא אחד הוא בעיר ואין שני לו, ויבוא וישם אקוליריו על עיניו, ויתבונן בשבר ויאמר: אכן שבר מסוכן הוא מאד, וטרם אדע איככה ארפאהו? ויבהל בעל המכונה מאד ויתנפל לפני הרופא ויתחנן לו: הושיע אדוני! אסוף נא כל כשרונותיך והעלה ארוכה למכבשי, פן ימות, ואהיה אומלל כל ימי, והרופא מניע בראשו, ואבי המכונה האומלל צועק במר נפשו, הרבה עלי מתן ואתנהו, ויען הרופא ויאמר: אם כך וכך דינרי זהב תתן לי, אראה מה יענוני שכלי וחריצותי. וישמח אבי המכונה מאד, וישקל על יד הרופא מכסת הדינרים אשר שאל, ותעברנה שעות אחדות, והנה נרפא הנגע. ויעברו ימים רבים ותשבר חוליה אחרת במכונה, חוליה נכבדה מאד, ובימים האלה כבר בא חרש ברזל גרמני לעיר, וילך אבי המכונה אל הריא”ז, ויען הריא“ז ויאמר: הפעם נבצרה כל עצה ממני באמת, כי אין לי לא הכלים ולא הברזל הדרוש לתקונה. ויפן בעל המכונה אל האומן הגרמני, וירא הגרמני את השבר, ויאמר שבר גדול הוא, ויש בידי לתקנו, אבל יקר לך שכרי, ויאמר בעל המכונה: נקבה שכרך ואתנה, ויען האומן: שכר גדול מאד, שלשים פראנק. ויהי כשמוע בעל המכונה את המחיר, ויתר לו בקרבו משמחה, כי התעתד לשכר שבעתים ממש, ובכ”ז הסתיר שמחתו, ויחל מעט לעמוד על המקח אולי יוזיל ממנו, וימאן האומן להפחית אפילו פ“א, ויעש התקון, ויקח שכרו. ויהי לימים עוד, ותשבר חוליה שלישית, ויבוא אל האומן הגרמני, ויאמר לו: אכן יש בידי לתקן החוליה, אך מחיר התקון יקר לך, ע”כ עצתי היא כי תיצוק לך חוליה חדשה מחושת קלל, ותעלה לך בזול מאד, וישמע בעל המכונה לעצתו ויעש כאשר אמר.

הפרט השני בדבר “ההכנה” אינו צריך לראיה, כי אם נתבונן נא למשל על חרשי עצי זית ונראה כי החרשים הגרמנים יש להם כל המכונות הדרושות וכל הדברים הקטנים הנקראים סחורות נירנברג אין נעדר, ופעם בפעם ישיגו פנים חדשות במעשה הכלים, לפי מנהג הזמן, ומכשיריהם ישולחו להם, ואומני היהודים אם תפשו צורה ידועה במעשה הכלים, לא יעזבוה עדי יביא המקרה לידם אחרי ימים ושנים צורה חדשה, ויוציאו הישנה מפניה, ומסחורות נירנברג יקחו, אך מה שהביא החנוני בטובו, ואת חפצם הם לא ישיגו.

ובנוגע לפרט השלישי בענין הסבלנות. הנני לספר ג“כ מעשים שהיו, בהחל ימי האמיגרציה, ויבוא הנה רופא מומחה מעיר מ' הוא וכל משפחתו, ויעש פה כחדש ימים, וירא כי אין החולים משכימים לפתחו לאלפים ולרבבות, וימהר וישב על עקבו. ויודע אני בטח כי לוא התמהמה פה זמן מה, והיה מוצא פרנסתו בריוח. – שוב מעשה ברופא אחד שבא באחרית ימי הקיץ שנת תרמ”ג, ויעש פה כחדשים שנים, ולא מצא חפצו, ויחל לשפוך על ירושלם חרפות וגדופים מרבה להכיל, ויאמר לשוב אל ארצו, אך רבו רעים ויעצרוהו, והנה נמצא לו מקום בבית לחם, ועתה ימצא פרנסתו בכבוד, ולא ינחם מאומה על צאתו מסוריה. – שוב מעשה ברצען אחד מעיר ב', שבא הנה באחרית קיץ תרמ"ד ומלאכת הרצענות (היינו מעשה אוכפים וסרגות לרכב ולפרשים) מלאכה דרושה היא פה, כי אך רצענים שנים פה יהודי וגרמני, (הגרמני עשיר, והיהודי עני וסבת עניותו היא כי אין לו במה לנהל עסקו).ויהי כבוא הרצען החדש מרוסיה וצרור כספו בידו, ואיעצהו כי יבא בברית השותפות עם הרצען העני אשר הוא אומן מומחה ואיש ישר מאד, ואין ספק אצלי שהיו מצליחים שניהם, אך הוא הלך כמתנמנם שבועות מספר על אדמת הקודש כמה אלפים פעמים ארבע אמות, ויקן חיי עולם הבא, וישב לארצו.

ובנוגע לפרט הרביעי, לענין עשית המלאכה ארעי וטפל לחלוקה. הנה באזני שמעתי מכמה וכמה אמנים שאמרו לי, שאינם חפצים בעמל רב, יען כי החלוקה מכשירתם להנפש מעבודה רבה, ולעומת זה, ראיתי אומנים רבים פה, שלא זכו ליהנות מטוב החלוקה כ“א מעט מזעיר, כגון האומנים שבכוללים הדלים והרזים פינסק וקארלין, או מי שלא טעמו טעם חלוקה מימיהם, כגון האומנים שבכולל סלאָנים. המה נותנים לבם ונפשם על עבודתם, מי בריוח ומי בצער, עכ”פ המה מתפרנסים. – ובנוגע לפרט החמישי בענין התיחסות חובבי ציון בחו"ל אל הרמת קרן המסחר והמלאכה בירושלם בגמילות חסדים שבגופם. אומר לקוראים שיחי': המתינו לי עד שאביא לכם ראיה בשבוע הבא.

בבואי לדבר ע“ד אחינו חו”צ בחו“ל וטיב מעשיהם לטובת המסחר והמלאכה באה”ק, הנני לספר תולדות המלאכה וחרושת המעשה בירושלים, מיום בואי הנה, וחובה עלי להתנצל בראשונה לפני האנשים אשר שמותיהם או זכרם אשא על שפתי בהמשך דברי, ואומר להם בלב נכון וברוח אמת. כי חלילה וחלילה לי מהתכוין לשום קנטורי דברים ודברי חדודים בעולם, כי אם מאשר הביאני הענין לידי כך ולמשפט אחשבה, כאותו חסיד אדוק, כי טוב לנו ספורי מעשיות מאלפי דרשות של מוסר השכל. בשנת תרל“ח בטרם בואי הנה עוד במלאכות שולחי, קנאו חרשי עצי זית בבני אומנתם הגרמנים ויהיו לאגודה אחת וישלחו מהם שליח לארצות אנגליה ואשכנז, לתור להם שוק לסחורתם. ויעש האיש שם כשנתים, וסוף סוף עלה בידו ליסד אגודה אחת בפראג, ולקבוע סוכן בוינה, והם קבלו על עצמם לקחת מסחורות חרשי עצי זית על מנת למוכרן. אם רצונכם קוראים נכבדים לדעת, מה עלה בידי אלה לעשות לטובת הדבר? הלא תדעו, כי חברי האגודה בפראג נכנסו פעמים אחדות לבית הועד, וימנו מתוכם ראש וסוכן וסופר, וישאו מדברותם בשפה צחה וברורה, חוצבת להבת שלהבת אש פלדות, ורשפי זיקי אהבתם הלהוטה לארצנו הקדושה, וגם כרוז קראו בחיל במכה”ע לבנ“י, וכן התמו. ולאיש בוינה שלחו סחורה בערך עשרים נאפ', ותהי תחת ידו כערך שנתים עד שנמכרה, ובין כה וכה נתפרדה האגודה ותהי לאפס. ויהי כבואי הנה, וימלך עלי לבי לעשות דבר לטובת המלאכה, ואציע לפני משלחי שלשה דברים. לקבוע שוק בלונדון ובערי אנגליה למלאכת חרשי עצים, לכונן בירושלם בית מלאכה לרעפים (דפי חרס שרופים למכסה הגגות), ולנסות דבר במלאכת הארג, ויעברו ימים רבים, והנה נעתרו לי משלחי, ויתנו לי רשות לקנות בחמשים לי”ש כלי עצי זית, ובמאה וחמשים לי“ש אכונן בית המלאכה לרעפים, ובעשרים לי”ש אנסה לעשות דבר במעשה ארג. ואקח מעשה עצי זית בסכום השלוח, ובעלי המלאכה הוסיפו מדעתם, וישלחו סחורת ידם בסכום הזה ולמוכרם על אחריותם, ויהי בשלחי הסחורה אל משלחי, ואומר להם כי במקנה הזה לא יושעו האומנים, ואם אמור יאמרו לעשות דבר מה לטובתם, עליהם לבקש אנשים סוחרים אשר יקנו וימכרו הסחורה ההיא בזמנים תמידים כסדרם, אבל מאין עתותיהם בידיהם, נבצרה מהם לטפל בזה, ותהי הסחורה מונחת תחתה שנה שלמה, עד בוא גואל לה מאמריקה ויתן שכרה ויקחנה. ויהי בימים האלה, ויבוא גם ה' בירנבוים מלונדון ירושלימה לבקרה, ויאמר להיות גם הוא בעזר האומנים חרשי עצי זית, ויאמר אליהם: נכון אנכי להיות לכם לעזרה בדבר מכירת מעשה ידכם, אפס כי ידעו תדעו כי כסוחרים תתהלכו אתי, וקצבתם לי מחיר כל סחורה כלפלחי בית לחם (פלחי בית לחם אינם נקראים פלחים אלא על שם יחוסם, והם בעצמם רוכלים חרוצים העוברים ארחות ימים במחרוזות מעשה צדף (צדף קליפת המרגלית), ומעשה עצי זית, ועושים חיל), ותתנו לי סחורה עוברת לסוחר ואם לא, אם אביט אליכם ואם אראכם, ויקח מהם מספר כלים לדוגמא, ויהי כבואו לונדונה, ויבוא בברית עם סוחר אחד וישלח הסוחר כשלשים פונט, וגם צרכי האומנים בכלי מלאכה בערך עשרה פונט, בפקודה לקנות במחירם כלים מכלים שונים לפי הרשימה, ולפי המחיר הקצוב שמה. בשמחה קראתי לאומנים לבשרם כי תשועתם החלה, ואתן הפקודה על ידם להכין את הכלים, מפני שהימים האלה ימי פרוס הפסח היו שעשירי בריטניה וקצפי מאסקוי יבואו שערי ירושלם, ויקנו ממעשי עצי הזית, ויבואו האומנים לחשבון כי טוב להם למכור סחורתם עתה לאחדים, והסוחר ההוא לא יברח מהם כי כספו כבר נמצא בירושלם. לשוא דברתי על לבם שלא יניחו חיים קבועים מפני חיי שעה, אך שומע לא היה לי. ויעברו הימים הטובים ימי השבר בשפע, ויבואו הימים שאין בהם חפץ למכר, ויזכרו את אשר נוטל עליהם, ויכינו את הסחורה, ויביאוה ואשלחה לונדונה. ויהי בימים האלה, והאיש מאמריקה אשר קנה הכלים מהועד בלונדון פנה אלי לבדי, ויבקשני לשלוח לו מסחורת עצי הזית לפי הרשימות אשר נתן, ותעל רשימתו לערך מאה לי“ש, והאיש הזה, רוב הכלים אשר קנה לא היו מאלה השוים לכל נפש, כ”א סגולות יקר לבתי כנסיות אשר בנה מכספו בעירו וכיו“ב, ויגד לי במכתבו כי נכון הוא לקחת מן הסחורה הזו במחיר חמש מאות לי”ש לשנה, והאדון בירנבוים גם הוא הפקידני ברשימה שניה שעלתה לערך מאה לי“ש, ואומר: הנה תשועתם של האומנים, וכבר בניתי לי במוחי מגדלים על גבי מגדלים, כי אמרתי אקבצה כל האומנים לבית אחד ואכין בית מלאכה כהוגן, ולע”ע קראתי לכל האומנים, ואחלקה להם מלאכה בקו, איש איש לפי מלאכתו וערכו, ואפציר בהם לאמר: אנא אחי! חוסו על נפשכם, ושימו לב למלאכה כי תהיה טובה, והכינוה בזמן קצר למען תהיה תפארתכם על הדרך הזאת. – אבל המלאכה ארכה וארכה משום חסרון עצים, ומשום שהיא צריכה להתיבש, ומשום… ומשום… סוף דבר, ערך שנה עבר עדי זכיתי לשלוח את הסחורה הראשונה לונדונה, ואמריקתה, ובינתים נלאה ה' בירנבוים מתוחלת ממושכה, וכבוא הסחורה לידו, ממילא לא מצאה חן בעיניו, ואך פתח תיבה אחת ותהי לא כלבבו, ולא אבה לפתוח עוד וישלח הסחורה לאמריקני, והאמריקני נהפך עליו הגלגל בינתים, ועיכב את תשלומי הסחורה עד היום. ככה נתוצו כל המגדלים שבניתי לי ברוח, ויפלו תחתם, ואם נשאל במי האשמה? וענינו – בכולם. האומנים כי לא ראו את הנולד ודחו מסחר קבוע מפני חיי שעה, וה' בירנבוים כי קצרה רוחו וימאן לטפל עם אומני ירושלם כאב עם בנים אשר גם אם יחטאו, יפקוד אותם בשבט פשעם אך פניו לא יסתיר מהם. רשאי היה לגרוע ממחיר הסחורה כמה למאה, אך לא לעזבם כלה, והאמריקני, כי לא נתן לבו לתת תמורה וחליפות לסחורה הקנויה מאתו ע“י מכר, כ”א קנה הכל לעצמו ויותר מכפי כחו עד כי נלאו ידיו.

ואלה תולדות בית מלאכת הרעפים. איש יהודי היה בארץ רוסיה ושמו משה ליב, ויהי יוצר כלי חרש מצופים זכוכית, ויהי בשנת תרל“ב ויעל מעירו ירושלימה, ויאמר: אצא ואעשה מלאכתי כאשר בביתי, ואמצא חית ידי, והוא לא ידע, כי לא כחומר אשר נסה בו בעירו, החומר אשר בסביבות ירושלם, כי לא יקלוט את הצפוי על נקלה. ויתן אל לבו, ויעמול וייגע מאד, וירבה נסיונותיו, ותמצא ידו להכין הצפוי כמשפט, גם אם לא טוב מאד, ויאמר עשרתי מצאתי און לי. ויהי באחד מן הלילות והוא שוכב על משכבו, ויבואו שודדים אל אהלו ויתקעו חנית בחזהו, כי אמרו לבוז הון, וינוסו. ויקיצו השכנים לקול הרעש ויבואו אל ביתו והוא מתבוסס בדמו, וימהרו אל הרופאים, ובטרם יבואו הרופאים והדם שופע כזרם ויתעלף, ויהי כפשע בינו לבין המות, ויבאו הרופאים וימהרו לחבוש הפצע, אך לא האמינו בחייו מאומה, יען הרבה הדם לצאת והפצע סמוך אל לבו, וד' ברחמיו ורוב חסדיו סעדהו על ערש דוי, ויסתם הפצע וירפא, ויקם מחליו. אפס כי כחו עזבו, ויהי מן היום הזה והלאה נגוע הריאה וקצר רוח, ובכ”ז עשה מלאכתו לאט לאט ויחי בדוחק. ויהי כבואי הנה, ואקראהו אלי לחקור אל מלאכתו, לדעת מה אעשה להרחיב את גבול המלאכה הזאת בין בני אחינו בירושלם? ואשאלהו אם תמצא ידו להכין רעפים כרעפי צרפת, ויאמר יש ויש, כי אעשה לי דפוס עץ, ואעשם בידי. ואקח מחומר המקום ואשלחו לונדונה למען נסות אותו היצלח למלאכה אם אין? וישיבו אותו דבר כי טוב החומר מאד מאד, וישלחו לי מאה וחמשים לי“ש למען החל במלאכה. ואקרא ליוצר, ואומר לו: הנה הכסף, לך הכין המלאכה, ואתבונן בו, והוא חוכך ומגמגם, ואניחהו הפעם, ואקראהו אחרי ימים אחדים שנית ואשאלהו: מדוע לא ישלח ידו אל המלאכה? ולא יכולתי להציל מפיו דבר גם הפעם, ואתגלגל עמו ככה ימים רבים, וארא כי אך דחה ידחני, ואין ברכה בו כי לא ידע המלאכה. ואפן לבקש איש אחר אשר יעשה חפצי. ויגידו לי כי איש אחד מירושלם צעיר לימים וגרינברג שמו, נמצא בפאריז כשנתים ימים, ועושה מלאכה על האבנים בבית-יוצר רעפים גדול מאד. ואשמח לשמועה ואומר: ישאלוהו נא עם הספר את השאלות האלה: אם נכון הוא לשוב ולכונן בית חייו בירושלם? אם כבר למד מלאכתו די, למען תמצא ידו להכין בית מלאכה בירושלם לבדו? אם הסך מאה וחמשים לי”ש די להכין בית מלאכה בכל צרכיו בכסף ובכלים? ואם המכונות והכלים למלאכה אינם דורשים כסף רב? והנה אם יענה על כל השאלות “הן”, והעיד לי עדים נאמנים על ישרו ועל כשרונו במלאכתו, אעשה לו בית. ויעברו ימים אחדים ותבוא תשובת גרינברג כי מאד ערגה נפשו לשוב לירושלם ולהכין בית המלאכה לרעפים אשר אמרתי ובמכסת הכסף מאה וחמשים לי“ש, כי כבר למד מלאכתו על בוריה, ובדבר הכלים אמר כי לא רב מחירם, כי אך מכבש-ידים אחד יקנה לו אשר מחירו כחמש מאות פרנק. ויעיד לי עדים נאמנים על ישרו ועל כשרון מלאכתו את ה' מילר בעל בית המלאכה אשר הוא עובד בו, ואת הגביר הנכבד מו”ה מיכאל ערלנגר נ“י, ואת המנוח החכם הנכבד מו”ה דוד זבלודווסקי ז“ל אשר התגורר אז בפריז, והאנשים השנים האלה היו ממכירי, ואפן אליהם ואשאלם על גרינברג ומעשהו, ותהי תשובתם לטובת גרינברג מאוד, ויגידו לי כי ירדו לבדם אל בית היוצרים אשר לאיש מילר, והאיש גדול ונכבד מאד בפריז, וישאלוהו על גרינברג, ויהלל את כשרונו ואת פעלו, ויעיד עליו כי ראוי הוא לעמוד בראש בית מלאכה לרעפים. ואשמח מאד, כי מצאתי איש כלבבי ואכתוב להרד”ז ז“ל, כי נכון אנכי לתת את סך מאה וחמשים לי”ש לג"ב לכונן לו בית המלאכה ופריו יאכל לבדו, רק כי שלש אלה נטלתי עליו:

א) כי יקרא שם “מזכרת משה” על הבית כל הימים.

ב) כי הנהגת העסק תהיה תחת ידי עדי התכונן הבית וידעתי כי ראוי האיש ג"כ לכלכל עניניו במשפט.

ג) כי אחרי עמוד הבית על מכונו, אך פועלים עברים יעבדו בו ולמדו המלאכה.

והנה אם יאות ג“כ לתנאים האלה ולקחתיו, ויאות ג”ב לכל הדברים האלה, והרד“ז הלך אז מפאריז לעירו, ואחל את פני הר”מ ערלנגר נ“י, כי יטפל הוא במקנה הכלים, ואמלא את ידו ויקן את המכונה, ויעל מחירה עד אלף ושמונה מאות פרנק, ויתן לג”ב עוד להוצאות דרכו כמאתים פרנק, ואחרי ימים רבים ויבא ג“ב ירושלמה. ויהי כראותי אותו, ויפל לבי עלי, כי חשה נפשי כי באתי בכף מבוהל המתהלל בכשרון שקר. גם טרם בואו כבר עלו מחשבות בלבי, אחרי רואי כי התהלך בעקבה אתי ע”ד המכונה, כי בראשונה אמר לקנות אך דפוס-יד אשר די היה להכין רעפים לפי בית המלאכה די והותר, אך בהיותו נבהל לגדולות, לא חשב דרכו כי יכלה קרנו בטרם מועד, ויקן מכונה גדולה העשויה להוציא אלפים רעפים ביום. בכ“ז סלחתי לו המשגה הזה, כי אמרתי אך ילדות היא, אבל בשוחחי אתו פה אל פה בפעם הראשונה, ואתעצב אל לבי מאד. לעזי פנים מלפנים קוראים היום אנשי לב בעלי רוח כביר. אמנם כן! עז לב מדה יקרה היא מאד כי תעזור לאיש כשרון לבוא אל מטרתו, אבל אם העז יתר על הכשרון וערך בעליו הפּנימי אינו אלא “עזות” שעל בעליה אמרו חז”ל: עז פנים לגיהנם. וידעתי מאד כי בימים האלה “עזות פנים” תצליח דרכה, וכאבן חן היא בידי בעליה להנחותו לפני גדולים, להרימו על גפי קרת. רבות ראיתי, נערים שהיו לשרים, חשוכים שהיו למאורים, ותעלולים היו למושלים, וקטני רוח לגדולים, רק כל קבל רוח חוצפה דאית בהו ועזות הנטועה בקרבם לפסוע על ראשי עם, אך כשאני לעצמי, כל עת שאני רואה באיש סימני עזות, ואחשדהו כי תוכו נבוב וריק, אין בו לא חכמה ולא כשרון, אך יש בו נחשים ועקרבים שאין ארוכה לנשיכתם. והנה אמנם כי לא מצאתי בג“ב “עזות יתירה” כזאת, בלתי אם “יתרון בטחון בעצמו” שאיננו אלא סימן לעזות, אבל גם על זה התעצבתי וינבא לי לבי כי נכונו לי תלאות מידו, אך כבר טבעו בבוץ רגלי מבלי למוש מזה, ואולם אמרתי אשקטה ואביטה, ואראה היצליח ד' דרכי. ואתור אחרי מקום הגון להכין שמה את בית המלאכה, ואמצאהו בקולוניה הסמוכה לירושלם, ואגש אל המלאכה וג”ב מנצח עליה, ויהי בורא רעפים ומחריבם, בורא ומחריבם, והקרן הולכת ומתמעטת, וג“ב מתהלל יום יום כי מחר יעשה נפלאות, והנה כלתה פרוטה מן הכיס ורעפים עוד אין. ואעצור את המלאכה, ויבוא ג”ב אלי יום יום, וידבר על לבי כי אך הכבשן היה בעוכריו כי לא עשהו כמשפט, והיה אם אוציא עוד כשמונה מאות פרנק ואציל את כל הכסף האבוד, ואמאן לשמוע בקולו, אך הוא לא נח ולא שקט, ויחפש בירושלם בנרות וימצא איש אשר נאות לתת לו את הכסף למען יקח אח“כ חלק בפרי העסק, ואאות לדבר גם אני, ויאבד ג”ב גם כסף האיש ההוא, ומאומה לא הביא בידו, ואני הוכרחתי אח“כ להשיב לאיש נזקו כי ערבתי לו. כללו של דבר, כי אבד ג”ב כשלש מאות לי“ש או שלשת אלפים רו”כ בנסיונות ובמעשים שאין בם מועיל, – כי – לא ידע במלאכה מאומה. אמנם כן! שנתים ימים עבד עבודה בבית מלאכת הרעפים הגדול בפאריז, אך מה היתה מלאכתו שמה? הביאו לו חומר מוכן, והוא נתנו במכבש, אבל הלמד איפוא אככה יכין את החומר? העמד איפוא על טבעי החמרים לדעת מי מהם ראוי למלאכה ומי אין? או הידע איפה איככה מכשירים גם את החמרים הבלתי נאותים כי יאותו למלאכה? חלילה! מכל אלה לא היה לו אפילו מושג קל, גם שריפת הרעפים למד ביחוד שלשה חדשים, ולא נתן אל לבו כי יבוא אל ארץ שאין שורפים בה בפחמי אבן אשר אשם חזקה ושוה בכל מקום, ואף לא בגזרות עץ שאינם ממהרים לשרוף ומעלים להבה, כ“א בשרשי עצי זית ואלונים המתחרכים תחתיהם, או בנעצוצים ונהלולים העולים בשלהבת כרגע, והתעיף עינך בהם ואינם, ולא ראה מראש כי כבשן אחר בבנינו דרוש לו פה מהכבשן שראה בפאריז, כי אם בפּחזותו התגאה בלבו כי כשרונו יורהו למלאות חסרון ידיעתו בדברים “קלי ערך” כמו אלה ויגשש כעור באפלה, ויאבד הון, ויאבד גם אשרו וטובו לימים יבואו. הא לכם ראיה נאמנה, על דברי בגליון י”ח ע"ד מדת החפץ להשתלמות אשר יעבור לפרקים את הגבול, ויעבט אורחותיו בתוהו לא דרך.

ואלה תולדות המארגה, הוא בית המלאכה למעשה ארג, איש היה בעיר ביאליסטוק ור' יעקב שמו, והוא אורג מומחה בצמר ובצמר גפן, ויעל האיש מעירו ירושלימה, ויעש לו כם-אורגים, ויארוג לו בו סחורת בורד, היא הסחורה מעשה קוים קוים העשויה בדמשק לאלפים בידי בני אדם, ובני ארץ הקדם יתפרו להם ממנה מעילים, ויחי האיש ההוא חיי צער ועמל. ויהי כבואי הנה ואשים אל לבי לכונן בית גדול למלאכת אורגים, והשר משה מונטפיורי הי“ו בהיותו בירושלם בשנת תרט”ו צוה ויביאו עשרה כסאות לאורגים, ואורג מומחה בא מלונדון, וילמדו צעירי בני ירושלם מלאכת האורגים, ויארגו ארג צמר גפן לבן לתפור ממנו כתנות, ולא האריך הבית ימים רבים, כי התאחדו יחד סבות רבות חיצוניות אשר הפריעו את המלאכה, ואך גם זאת, כי לא יכול הבית הזה להתחרות עם הבתים הגדולים למעשה ארג בד לבן אשר באנגליה ובאמריקה, כי על כן נתתי אל לבי להכין אך סחורת בורד הנזכרת, כי לא תירא תחרות חוץ לארץ, כאשר יבואר בהמשך מאמרי. וידעתי מאד, כי הכנת הבית וכל פרטיו ידרוש הון גדול, ואירא ללכת בגדולות, עד אם אנסה להחל במעט, והיה ראשית הבית מצער ואחריתו ישגא מאד. ואשאל על ר' יעקב הנ“ל, ויגידו לי כי הוא ירא ששמים ונהנה מיגיע כפיו, ואקראהו אלי ואומר לו: יש עם לבבי לכונן מארגה לסחורת בורדו, ואותך כי אורג מומחה אתה וירא שמים, אקח למורה ולמנהל בבית הזה, ואולם לא אעשה עד אם אנסה בראשונה, כי על כן, הנה לך חמש עשרה ליטרא שטערלינג, לך וקח בהם מטוה-צמר גפן, וכונן כס אורגים שני, וקחה אחד מן הצעירים ללמדו המלאכה, ואנכי אפקח עין על המלאכה ועל החשבון, והיה אם אראה כי יש ברכה במעשי ידיך, אציע הדבר לפני משלחי ויכוננו הבית, וייטב הדבר בעיניו, ואומר לו: הנה נא ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא תאבד בידך טובה רבה, אשר אם יצוה אלקים, ואעשה עמך ועם רבים מעניי העיר, וידעת כי הכסף אתך לא למלוה כ”א למשמרת, ולא תוכל להוציא ממנו בלתי אם להוצאות המלאכה ולהוצאות ביתך כדי שכר המלאכה אשר קצבתי אתך, ויאות האיש אף לדבר הזה, ואכתוב אמנה ונחתם בספר כדת, ואתנה הכסף על ידו ויחל במלאכה. ויעברו ימים רבים, ולא ראיתי ברכה במעשה ידיו, כי לא מצא החוטים אשר בקשה נפשו, כי אין לו מכונת עמלה (היא המכונה אשר נותנים בה חוטי השתי לפני האריגה למען ימשחו בדבק חלב חטה) כי אין לו מכבש יפה, כי אין לו… כי אין לו… ויהי ברבות הימים, ויחל האיש במחלת הקדחת, וימשך חוליו כשני ירחים, ויחי ויקם מחליו, ויבוא אלי ויאמר: כי חפצו ללכת ביירותה ודמשקה למען התבונן אל המלאכה שמה, ואבין לרעו כי ציד בפיו, כי חפצו ללכת לאירופה, ויאמר: אל נא אהיה לו לשטן בדרכו, ואומר לו, הביאה נא לידי את הסחורה העשויה ואת הכסף המזומן בערך מאה ושמונים פרנק הנמצאים עוד תחת ידך, ועשית דרכך כחפצך, ואתנה לך עוד בידך כדי הוצאות דרכך, וימאן להביא לי את הכסף המזומן, ואומר הביאה לי ערב וימאן גם בזה. ויהי אני עושה עמו אנה ואנה, והנה חלף הלך לו ולא הביא לידי לא סחורה ולא כסף, וייחר אפּי מאד, ואתאפּק ולא עשיתי דבר לגבות חובי, ואף גם לא דברתי דברים קשים לאביו ולאשתו אשר נשארו בירושלים, ותעבר כשנה תמימה, ותבוא אשתו אלי, ותאמר: הנה בעלי בביאליסטוק ודורש שלומך, ויבקשך לבל יפול לבך עליך, כי בשובו מדרכו ישלם לך עד פרוטה אחרונה, ותתן מכתבו על ידי לקרוא בו, כי היא לא ידעה קרוא, ואקראהו והנה כתוב בו כדברים האלה: לכי אל האפיקורוס מיכל פינס החפץ לעשות שקאָלעס בירושלים ואמרי לו, כי אכ“פ שהביא עלי תלאה גדולה בכספו אשר נתן לי, כי שלח ד' על ידו את המארה במעשה ידי, ואחלה ימים רבים, בכ”ז לא אוכל את כספו ואי“ה בהשיב ד' אותי אל ביתי אעשה עמו סדר לשלם לו. ואצחק בקרבי ואומר: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה! ויהי לתקופת הימים, ויבוא האיש ירושלימה ואפגשהו בחוץ ואשאלהו: מתי יבוא לעשות סדר אתי בתשלומי פקדוני אשר שלח בו יד? ויאמר: למחר! כלומר לאחר זמן. ואפגשהו עוד פעם בפעם, ותהי תשובתו כמשפט הראשונה, ואשלח ואזמינהו לדין, ויאמר לשלם לי גם בב”ד במטבע אשר זכר במכתבו, אפס כי הדיינים ראו כי המטבע הזו איננה עוברת לסוחר ואיננה שוה פרוטה אפילו במדי, ויצא פס“ד כתוב אל ממונה כולל הורודנה כי ישלם לי הוא מחלק החלוקה אשר לאורג, ואגבה את כספי במשך שנתים ימים. שטף הענינים הביאני לשוב ולדבר על האומנים בירושלים, גם אחרי אשר החילותי לדבר ע”ד אחינו בחוץ לארץ והתיחסותם אל הרמת קרן המלאכה והמסחר בירושלם, ובזה אי"ה הנני להתחיל מהמקום שפסקתי למען ישמעו אחינו בחוץ לארץ במה חטאו המה, וייטיבו דרכם אם “חבת ציון” בלבם, כמו בפיהם.

ויהי מזה ימים אחדים ויפגשני איש וישאלני, אם יש אתי איש אחד נאמן באודיסה אשר יואיל להיות לו לעמיל (הוא האיש העושה שליחותו של חברו במסחר בשכר) ואני ידעתי כי האיש הזה כבר הביא מרכולתו מאודיסה ע“י עמיל, ואשאלהו על חפצו להמיר את האיש אשר כבר בחר בו באחר, ויענני, אמנם כן, כי בהיותי באודיסה עשיתי חוזה עם אחד, אך נוכחתי שהוא סבבני בכחש. הן שלח לי רשימת שער השוק ויהי כתוב שם: דגים מלוחים ששה עשר רו”כ, קמח כן וכן, גריסים כן וכן, ואשלח לו כסף כי יקנה לי המינים האלה וישלחם לי, והנה באו המינים וחשבון אין אתם, ואמכרם לפי חשבון שער השוק הנודע, ויעברו שבועות וירחים עד שלחו לי החשבון, וארא כי נתן במחיר הדגים המלוחים ארבע ועשרים רו“כ, וכערך הזה העלה במחיר כל שאר המינים לעומת השער שבשוק, והנה הוא הסיר מעל החלב את החמאה לנפשו, ולי השאיר את הקום. כדברים האלה שמעתי, והנני שומע אף יום יום מפי אנשים שונים, כי חפצם מאד לבוא בברית המסחר עם אודיסה, אך אין להם על מי שיסמכו. והנני שואל מאת חובבי-ציון באודיסה אם לא ייטיבו לעשות כי ידברו על לב אחד הסוחרים הגדולים מאחב”י בעיר ההיא, כי יודיע גלוי לכל כי יקבל עליו המשרה להיות המתוך בין סחר הארץ לסחר ארצנו בשכר בינוני, ויספיק צרכי סוחרי הארץ אפילו בדברים קטנים. ידענו כי בית רוטשילד אשר בוינה ואשר בלונדון מטפלים עם החלפנים בירושלם אפילו בדברים מועטים, אשר לולא פני ירושלם היו נושאים, אם היו מביטים עליהם, ואם היו רואים אותם, ולמה לא ימצא איפא בית נכון ונשא כזה באודיסה? בטוח אני כי הדבר הזה ירים סחר הארץ למעלה הרבה מאד, אך אולי יען כי לא בסופה וסערה דרכו, ואין מקום אצלו להרבות הבל ורעות רוח בדרשות ודברים ע“כ אין תקוה לו מחובבי ציון בחו”ל!

חובבי ציון בחו“ל – אם רצונך קורא יקר לדעת מה התיחסות אלה להנדון? הנני לספר לך דברים אחדים. בפרוס החג דרשו רבים את פני כי אקנה למענם אתרוגים וכסף לא שלחו, כאלו עלי לדעת את כל איש ישראל מאידקונין עד אדינבורג כי בטוחים המה, בכ”ז נעתרתי לאנשים אשר ידעתים באמת, והלכתי בכונה ליפו ובררתי אתרוגים אחד לאחד, ושלמתי מחירם ע“י שטרי המחאה שנתתי למוכרים על שם הקונים. המוכרים והקונים יודעים – כי אוצרות השר מונטיפיורי אינם עומדים לפקודתי, גם אם שמו נקרא עלי, ולאיש אחר בלעדם, הלא אין חפץ כלל לדעת זאת – כי כל העמל והטורח הזה נטלתי על עצמי רק למען לתת מהלכים לסחר האתרוגים מארץ ישראל בחוץ לארץ, ובכ”ז שבעתי מהדבר הזה די צער ועג“נ מרבה להכיל, אך על כולם הכאיבני דבר אחד קל בפני עצמו אך גדול הוא בערכו אלי. מבין השואלים אתרוגים, היה אחד, רב נכבד בעיר קטנה אשר אין בה בית מסחר לשטרות, אבל קרובה היא למטרופולין, שבה גם אגודה נכבדה ל”חובבי ציון". ואשלח השטר על שם ראש האגודה, ואבקשהו לגבות הכסף מהרב הנכבד שיחי' הקרוב אליו, ויעש חפצי, אפס כי בקשני במכתב לבל אטרידהו בדברים היוצאים מגבול פעולת החברה. לפי דעתי, יש די בתשובה הקצרה הזאת לתת לנו ציור נאמן איככה מבארים אחינו “חובבי ציון” את מושג “ישוב הארץ”.

הרשני נא עורך נכבד, כי גם ענין אחד הנוגע אליך אקח לי לראיה לדברי, ואל נא תרתע לאחוריך מפני שהוא נוגע לך, פעם אחת התעצמו שני אנשים בדין, ויסכימו ביניהם לבחור אנשים שיעשו פשרה ביניהם, וימאן האחד לבחור ברב העיר כי יהיה בין האנשים, באמרו הלא אל אנשים אמרנו כי נגיש משפטנו ולא אל רבנים, וישאלהו השני ויאמר: האין הרב בכלל איש? גם אני אשאלך: האין “נוגע” בכלל איש? לרגל מלאכתי במאמרי זה, חפצי אך להורות, כי שגו בני חו“ל במושג ישוב הארץ ע”כ פקו פליליה. חז“ל אמרו: ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. חובת “הדרישה” הזאת מתגדרת לפי דעתנו לאמר: על כל אחב”י בחו“ל החובה מוטלת לעשות כל אשר יש לאל ידם לסול המסלה לאלה החפצים לשבת בארץ ישראל, כי תמצא ידם למצוא מחיתם. אם בעבודת האדמה, אם במסחר, אם במלאכה, ואם בכל עבודה אשר על פיה יחיה האדם, אם רק לא מעמל אחיהם יחפצו לחיות גם מבלי לעסוק בתורה, ועל פי הכלל הנודע “תפשת מרובה לא תפשת” הלא אין לך דרך נקלה לבוא אל המטרה, מהרבות גמ”ח שבגוף, עם אנשים פרטים לעשות שליחותם בנוגע לעסקי ממונם. אך איככה יקרא לחובבי ציון “ישוב ארץ-ישראל” דברים כאלה שאי אפשר לצלצל עליהם בפעמונים? ועתה שמעו נא הקוראים: זה כשלש שנים, וידידינו עורך מכתב העתי הזה, חבר מחברת יקרה בדמי לבבו ובזיעת אפו בשם “גיאוגרפיה טבעית של ארץ ישראל”. בהגידי משפטי על המחברת הזאת כי טובה היא, ויש בה תועלת גדולה לידיעת הארץ, אינני סומך על משפּט עצמי, כי אם על משפט חכמים מצוינים אשר ראוה ויאשרוה. כשתי מאות רו“כ השקיע בדפוס המחברת, ולא הושבו לו עד היום. וכי תשאלוני איככה נהיה הדבר הזה ואגידה לכם: בהחל התנועה הלאומית, ורבים דרשו לדעת ידיעה מדעית ע”ד ארץ ישראל, פנו להם לעורך הנכבד כי ישלח להם את ספרו, אך חקי הבקורת סגרו הדרך לנגדו, ויפן אל אחד מראשי חובבי ציון בווארשא, ויבקש ממנו כי יואיל לקבל הספרים על שמו ולתת להם מהלכים בארצו. ותהי תשובתו, כי עמוס הוא לעיפה בטרדות אין קץ, אך את הספרים ישלח על שם אחד מהמוסי“ם, וכבואם יעשה אשר יש לאל ידו, הספרים שלחו, הספרים באו ואין קול ואין קשב. ויהי אחרי ימים רבים, ויבואו דברי האיש כי לא שולחו הספרים להמו”ם אשר חשב הוא, ע“כ אין בידו לעשות מאומה, ובכלל אין בידו לטפל בדבר אך יצוה המחבר למסור הספרים להמו”ם אשר יקרא בשם, והוא מבטיח כי הכל יבוא על מכונו בשלום, ויעש המחבר כאשר צווהו, והנה הספרים מונחים עוד היום תחתיהם כאבן שאין לה הופכים, ולא זכה המחבר לקבל מן המו"ס אפילו ידיעה קלה אודותם, זולת מאה מהם אשר שולחו לה' יאנאס במאסקויא שנמכרו עד אחד, וה' יאנאס דרש כי ישלחו לו עוד ואין משיב גם לו.

שתי חברות מחברות “חובבי ציון” בערים גדולות, קנו להם ממעשי ידי חרשי העץ אשר בחברת ביל"ו, וישלחו גם רשימות, ואצו אל האנשים האלה ויכינו את הדרוש מהם, ויעבדו ויעמלו יומם ולילה, ויארך הזמן עד גמרם מלאכתם, ויקחו כסף בנשך ערך שבעים נפוליון, זה כתשעה חדשים והסחורה שולחה ואין קול ואין כסף, והרבית עולה, וידיהם אסורות מהכין מלאכה אחרת, וישב אחד מהם אל המקום אשר יצא ממנו וישב אל שולחן הסופרים, והשני עוד עובד עבודתו כמתנמנם, ומה כחו כי ייחל? והנה ספורים כהנה וכהנה שמורים אתנו אשר מהם תראה שגגת האנשים חובבי ציון אשר לא יבינו רעיון “ישוב הארץ” על מתכונתו; ונמאן להלאות בהם את הקוראים עוד.

עתה אהפוך הדבר על צדו השני ואספּר בשבח האנשים מחו“צ אשר עמדו על אמיתת הדברים ומתאימים פעולתם עם חפץ הענין. ראשון יסע ידידנו הרב הגאון מוהר”ע הילדיסהימר נ“י האב”ד בברלין. אין לך דבר קטן אשר לו התיחסות מה עם הרעיון, כי לא יהיה כגדול גדולים בעיניו, ולמרות זקנתו, ולמרות טרדותיו הרבות מאד באמת אשר תאפפנה אותו מכל עברים, לא ינוח ולא ישקוט עד אם ימלא חפץ איש ואיש, השואל אותו כהוגן בפנה זו. שני לו הוא ידידנו הגביר הנכבד מו“ה יהודה ליב המכונה ליאפולד המבורגר מפרנקפורט. האיש הזה סוחר במטבעות עתיקות ימים ובכל דברים עתיקים, ויהי לו המסחר לא כפרה חולבת אשר ממנה לחמו ימצא, כי אם לענין מדע אשר אליו נשא נפשו, וישימהו מטרה לעלילותיו בחיים, ועל כן לא נפלאת היא בעינינו, כי גם המרגלית העתיקה בעתיקות, היא ירושלם והארץ הקדושה, כאבן חן משכתהו אליה בכל כחה. ויהי בפרוס הפסח בשנת תרמ”ג ויעל האיש לבקרה ולחקור על עניניה, והימים ימי מבוכה לעינין ישוב ארץ ישראל, כי אחד עשר האיש אשר תעלה ואשר הביא אתו ידידנו היקר הרי“ל נ”י עורך “הלבנון” טרם באו אל המנוחה ואל הנחלה, ויהיו כמתאוננים, ורוח רעה שררה בין אנשי המושבה “ראשון לציון” בינם לבין עצמם ובין מנהל בית “מקוה ישראל”, ויהיו כל הדברים במבוכה; ויהי כבוא האיש ליפו, וישם אל לבו לקרב את הלבבות ולישר את המעקשים, ותהי פעולתו בזה לא כמתעסק בדרך אגב, כי אם כפועל נאמן ההולך בעסקיו אשר חייו תלוים בהם. עיני כותב הדברים האלה ראו כמה יגיעות יגע, וכמה טורח טרח לבא אל מטרתו, שני ימים ולילה אחד רצופים כמעט לא אכל ולא שתה ולא ראה שינה בעיניו, וירץ מאיש לאיש וממקום למקום וגרונו נחר מדברים אשר דבר על לב בעלי הריב, ואם גם מעט אשר הצליח אז בפנה זו, בכ“ז אך לחנם שפך עליו ידידנו עורך “הלבנון” את לעגו במחברתו “יסוד המעלה”, ויתנהו למשוגע, משוגעים כאלה מי יתן והיו רבים בתוכנו! גם לנביאי האמת אמרו “אויל הנביא משוגע איש הרוח”, גם ליונה בן אמיתי אשר משח את יהוא בדבר ה', אמרו שרי החיל “משוגע הוא”, ובכ”ז אשר אמר ליהוא ואת דבריו הקימו. משוגעים כאלה המה כל האנשים הנותנים נפשם ולבם לדבר אשר אין להם ממנו תועלת בעוה“ז. ויסלח נא לי ידידי ברי”ל אם אומר כי משוגע כזה גם הוא הנהו: הוא מסור מסר נפשו על אחד עשר האנשים הנזכרים, ויריב ויתקוטט עם אנשים רבים, אם בצדק ואם בהתלהבות יתירה לטובתם, שקלקלה השורה וירב אויביו ומשנאיו, ויאבד את טובו ואת שלום ביתו, ומה שכרו? שכחה, שכחה גמורה! י“א האנשים כבר באו אל המנוחה ואל הנחלה וכבני זקונים המה מנושאים ומנוטלים – חבה יתירה, וברי”ל מתגורר בלונדון, ואשתו במגנצא, ובניו מפוזרים בכל קצוי ארץ ואין דורש ואין מבקש. הוא הדבר שאמרתי, כי ברי“ל במומו פסל, ומשל הדיוט אומר: פסח בפסח מקנא. סוף דבר פעולת ידידנו “ה' המבורגר” לא היתה לשוא, ואם לא נראה תועלתה בשעת מעשה, הנה כזרע טוב נפלה באדמה מטויבה, ותצמיח פריה אחר זמן. גם את פי כיסו פתח ה' המבורגר וירחיבהו, ויעניק לאחד הקולוניסתים הלואת חן וחסד סך חמשת אלפים פרנק, והרבה להתנדב לטובת בני ראש”ל לדברים שבקדושה, ולא ע“ד הכסף אבוא לשבחהו, כי אם על העסק הגדול והיגיעה הרבה שהיתה לו בדבר הזה, ולא נלאה ולא קצה נפשו בו. בבוא האיש הזה ירושלימה שם לבו אל המלאכה ואל משלח יד בעיר הזאת. ויתאמץ לבוא בהכרות עם אנשים שונים בעלי אומנות ומשלח יד, ויחוק שמם לזכרון בספר; ויהי בשובו הביתה, ותהי ראשית מלאכתו לכונן חברת “חובבי ציון”, ולא פנה לו אל הגדולים אשר כגדולתם כן חכמתם להטיל ספק בקיום “בנין נערים” ולמשוך ידיהם מכל מעשה בענין הישוב, ויפן אל “משוגעים” כגילו, בעלי לב חם ורגש נלהבים, ואולם לא כנלהבים בגדולות הלכו, ולא אמרו לבנות ביום אחד את הנהרסות מאלפים שנה, כי על כן שמו לבם עד עתה לדברים קטנים. פעם בפעם יפקדו את חרשי ירושלם לשלח להם מפרי כפיהם בעצי זית, ואת היוגבים (עושי יין) לשלח יינם, ואת הסופרים לשלח להם ספרי תורה, תפלין ומזוזות, וידידינו ה' המבורגר נ”י בלכתו למסעיו בדבר עסקו בכל ארצות אירופה לא ימנע מעשות כל אשר תמצא ידו למכור הדברים האלה, ולתת להם מהלכים בכל מקום, ואין קצה לכל הטורח שיטרח, ולכל הטפּול בדבר הזה. מי שלא ראה מכתביו הארוכים המפורטים בכל מיני פרטים אשר יכתוב הנה לאנשים שונים בדבר עסקים פרטים הנוגעים להם, אי אפשר לו לצייר בלבו עד כמה התמכר האיש הזה: וכבר פעל ועשה הרבה בענין מסחר היין, כי נתן לו מהלכים בארצות אשכנז במדה חשובה. ומשם ינהל בעצתו ובכל דבר. את אחד מהיוגבים בירושלם. ושלח לו גם גת ברזל חדשה, היא מכונת המכבש לדרוך ענבים, אשר הועילה לעסקו מאד. ולאחד מן סופרים סת"ם כבש הדרך בארצות אשכנז, ויתן למעשי ידיו מהלכים שמה. ולאיש אחד מפה אשר למד מלאכת ארג הפוזמקאות, השתדל ויתנו לו שתי מכונות למלאכתו, ועוד לא ישקוט ולא ינוח וידו נטויה. כי לא יחריש באהבתו לירושלים, עליו נאמר באמת: כי שמה כחותם על לבו כחותם על זרועותיו. הירבו כמותו בישראל?

עד הנה דברנו ע"ד המלאכות, אפס כי גם במסחר שלח ישראל ידיו, והעובר היום בחוצות ירושלם, וראה כי רוב החנויות של ישראל הן. אחינו הספרדים מאז עסקם עם תבואות הארץ והחלפנות, האשכנזים פתחו חנויות לצרכי אוכל נפש, והן הולכות ומתרבות משנה לשנה; וישנה עוד מפלגה אחת מאחינו אשר קטנה ודלה היא ביחס הרחבת הישוב והרמת קרן המסחר בארץ הזאת. המפלגה הזאת היא מפלגת אחינו הבאים מערי גרוזיה וקוקז: המה כבשו תחת ידם את מסחר מעשי ארג וגלומי בגדי צבעונים, ויגרשו מפניהם לאט לאט את היונים והארמנים שעסקו במסחר הזה. האנשים הללו מרבים לבוא הנה מבלי אגרופי היחפים, ודרשות מליצים ומטיפים, אין חבת ציון על שפתם ואין מטרה מכוונת למגמתם, אך צרור כספם בחגורתם, והנם עולים הנה כי כן רצונם, לשום בציון דירתם ומשכנם. ובבואם הם והמונם, לא ירבו חקור בחשבונם, ולא יעכבם מה שאין פה השומעים לשונם, כי שפתם ומליצם הוא כיס הונם, ובזה יכינו להם ביתם, ושוכרים להם חנותם והולכים בירותה ומביאים סחורתם, וכשם שקונים ברמיזתם כך מוכרים בקריצתם, ומיום ליום תרב ידיעתם בשפת עמי הארץ ותכונתם, ותעל ותפרח הצלחתם, וממלאים כיסם ואמתחתם, כסף וזהב ואדרכמונים, ונאחזים בארץ, ובתים להם קונים, ויש אשר גם ביראות והיכלות בונים למו, עד כי כמעט אין פה בית גדול ליהודים אשר לא יהיו בעליו מן הגרוזינים, על כן יאמר: למישבי הארץ הם הראשונים, וכדאים הם אשר יוחק שמם בספר לזכרונים, למען יביא להם דור אחרון רב כבוד ויקר ואפיריונים, מהם למדו גם אחינו הספרדים, והרבה מהם פתחו חנויות לסחורות האלה ולסחורות מעשה צעצועים ומעשה גודלי גדילים. ומאחינו האשכנזים תפש אחד במסחר העורות, ומעטים עשו חיל בסחר צרכי סופרים, כלי זכוכית וחרס לבנה; גם החלו מעט לשלוח ידם במסחר מעשה ארג, מעשי צעצועים וגודלי גדילים, אבל טרם השיגו חיל והמה כולם בכלל חנונים קטנים.

סחר כל ארץ וארץ בכללו יפרד והיה לשני ראשים: מסחר היוצא ומסחר הנכנס. כל מעשה בראשית לווים זה מזה ופורעים זה לזה, וגם העמים והמדינות ככה משפטם כל הימים. בני האדם צרכיהם מרובים, ולא את כולם ימצא איש איש במקומו: יש מדינות שהן מגדלות חטים, ואינן מגדלות בשמים, ויש שמגדלות בשמים ואינן מגדלות חטים; יש שאבניהן ברזל ועפרם זהב, ויש שסלעיהן דבש ואדמתן שמן; יש שמגדלות חכמים במלאכות חושבים, ויש אשר חכמי חרושת על חיקן נולדו. כללו של דבר כל מדינה ומדינה משפעת ממה שמותירה מצרכיה, לרעותיה שיש להן בהם חסרון, והן משפיעות להן ממה שמותירות הן, ויש לה בהן חסרון; אבל המדינות הן דברים שאין בהם רוח חיים, והאדם הוא המוציא והמביא. ובראשית התפּתחות המסחר בעולם, התלכד המסחר היוצא והנכנס גם ביד איש אחד, כי האיש אשר נשאו לבו לשלח במסחר ידיו, הוא אסף שפעת ברכה מזמרת ארצו, ויביאה לארץ אחרת, ויקח במחירה מזמרת הארץ ההיא, ויביאה אל ארצו, ואולם מיום שתקן יעקב אבינו עה“ש את המטבע, נתחלק המסחר לשני הראשים שהזכרנו: ישנם אנשים שכל עסקם לאסוף מסחורות ארצם להביאן לארצות אחרות ויביאו במחירן את המטבע, ויש אשר כל עסקם להוציא את המטבע בחגורתם מארצם, לארצות האחרות ומביאים במחירו את מסחר הארצות האלה. העסק מהמין הראשון נקרא מסחר היוצא, והעסק מהמין השני נקרא מסחר הנכנס. והנה לפי הדברים שדברנו ע”ר המסחר אשר באה“ק, ראינו כי אחינו אינם עסוקים אלא במסחר הנכנס, וגם בו לא עשו תושיה אלא במדרגתו השניה לאמר: בחנויות המשפּיעות לאחדים, ואף טרם שמו לב לכמה מענפיו, כמו למסחר העצים והברזל וכיו”ב. ואולם למסחר היוצא עוד לא שמו לב מאומה, והרי הוא כולו עד היום בידי היונים והארמנים, ובכ“ז כל תועלתו של המסחר לארץ הוא במסחר היוצא, ואך בהפרחתו יפרח גם אושר המדינה והעם אשר עליה, כי כאיש כן המדינה, כל עשרה הוא בהעדיף הכנסתה על הוצאתה, ומה הוא כל המסחר הנכנס? הלא הוצאת ממון המדינה מחוץ לגבולה; אמנם כן! כי גם רבים בתוך המדינה מתפרנסים ממנו, אולם כל תועלתם היא רק לנפשם, וביחס אל המדינה, הרי פרנסתם כאיש אשר יאכל בשר זרעו וישבור צמאונו מדמו, וכבר ידוע כי לא קבלו חכמי ישראל עצת דוד המלך עה”ש באמרו להם: לכו והתפרנסו זה מזה, ויאמרו לו: לא! כי אין הבור מתמלא מחוליתו. ולא נתקררה דעתם עד שאמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, לאמר: הביאו פרנסה מעבר לגבול ארצכם, ושלל גוים תינקו. ולמה איפוא אין אחינו שמים לב באמת אל המסחר היוצא? הקצור קצרה ידם להתחרות עם היונים והארמנים? לא! אבל ישנן סבות רבות אחרות אשר עמדו לשטן להם בדרך.

א) כל אחינו שעלו לאה"ק עד הימים האלה, לא היתה עליתם אלא לשם ירושלם, להתהלך בחרבותיה ולבכות על קברותיה, כי על כן בה קבעו דירתם, ואין מקומה גורם למסחר היוצא, כי מקום המסחר הזה בערים אשר על שפת הים כעזה, יפו, חיפה ועכו, או גם בערים אשר מהן הברכה תצא על פני הארץ, כשכם וחברון ובנותיהן, אבל ירושלם אך על קדושתה תחיה, וכל עמל אדמתה גם לפי תושביה לא ימצא עוד.

ב) המסחר היוצא במדינה הזאת לאשר דרך אניה לו ולא במדה קטנה יעשו דרכו; לכן הון עתק ידרוש, ועד היום טרם נהרו הנה עשירים מופלגים בכספרם על מנת להשקיע ראשם ורובם במסחר.

ג) המסחר היוצא, דורש מידי בעליו בקיאות יתירה בשפת העם שהוא יושב בתוכו ובסגולותיו ובתכונותיו ובכל דבר יתר ממה שהמסחר הנכנס דורש מבעליו הוא. הן המסחר הנכנס הוא כלל שמתפרד לפרטים, והמסחר היוצא הוא פרטים שמתקבצים לכלל: בעל המסחר היוצא קונה סחורתו מרבים ומוכרה לאחד; הראשון, איפוא, עסקו עם הרבים בשעה שמוכר, לאמר: בשעה שהוא נתבע על סחורתו, והשני עסקו עם הרבים בשעה שהוא קונה. לאמר: בשעה שהוא התובע. וכל מבין דבר לאשורו, יבין מה בין תובע לנתבע. כי על כן בני אדם אשר מקרוב יבואו לשכון כבוד בארצנו, יסוגו אחור משלוח ידם למסחר היוצא, מיראתם פן יכשלו, ואין מגורתם מגורת שוא.

ד) המסחר היוצא במדינה הזאת, לפי תכונתו שהוא עובר ארחות ימים, וברית לו עם מדינות רבות ושונות, צרפת, איטליה ואנגליה, מן ההכרח שיהיו בעליו מלומדי המסחר לא למעשה לבד, כי גם להלכה, וידעתי כי למקרא הדברים האלה יעלה צחוק התולים על שפת רבים מן הקוראים ויאמרו: עוד לא ראינו את האוצרות אשר סגלו להם הסוחרים העושים מעשיהם על פי ספר שו“ע של המסחר. אמנם כן! גם אנכי ככה אחשב, ועוד לא ראיתי את החולים אשר נרפאו מדי רופא בן יומו שיצא מבית מדרשו, ובכ”ז אין איש נבון אשר יפקיד חייו בידי רופא העומד מאליו, אם לא הומחה האיש מאד מאד כללו של דבר, כי ההלכה והמעשה תאומות תלכנה, כנשמה והגויה, שאין תקומה בעוה“ז לאחת מבלעדי רעותה. הננו רואים כי חסרון דעת ההלכה במסחר, האציל פעולתו הרעה גם על המסחר הנכנס, ובכל הסתעפותו, אין בו רוח חיים ובכבדות יתנהג, כי הסוחרים שאין להם אלא נסיון, גם אם רובם חרוצים המה, אבל כל חריצותם איננה אלא בד' אמות של מסחרם אשר בחרו להם במקרה, ואין להם מחוץ לד' אמות האלה מאומה, כי אינם בעלי המצאה להמציא עסקים חדשים או לחדש נעוריהם לרגלי החדשות המתחדשות בעולם; וע”כ תרב התחרות בעם, ואיש כי החזיק בעסק או במסחר, ובאו לגיונות בעלי תחרות ויבלעוהו. שמא תאמר: אין ענינים לעסקים בארץ, – יש ויש! אלא שהם מונחים בקרן זוית כבנות מלך שדממו מקללת קוסם, עד בוא בן זוגם ויגאלם. אך אם יהיה בן זוגם מישראל או מאוה“ע מי יודע? עד היום לא ראינו הרבה מבני ישראל שיבחרו מסחריהם מקרן זוית, כי רובם בדרך כבושה לרבים ילכו. אך תקותנו תעודדנו, כי בימים האלה תקופה חדשה תעל לסחר הארץ לאחינו, וע”כ עוד נשובה לדבר ע"ד העסקים המקוללים האלה בפרט, ברצות ד' דרכנו. ועתה הננו רק לכלות דברנו בקל וחומר: אם במסחר הנכנס שהלכותיו מועטות, חסרון ידיעתו גורמת רעה, על אחת כמה וכמה במסחר היוצא שהלכותיו מרובות ומסתעפות מאד.

מנינו את הסבות המונעות את המסחר היוצא להתפתח כראוי, כי על כן הננו להגיד הפעם את דעתנו בתקנתן. בנוגע למונע הראשון והוא מעוט אנשים היושבים בערים, הננו אך להעיר על העצה היעוצה מאתנו במחברת “תחית ישראל”: כי חלק אחד מקופת חובבי ציון יוקצה להביא את האומנים והרוכלים מילידי הארץ כי יתישבו בערים האלה, וההוצאה לזה תהי כללית ופרטית; הכללית, אשר בכל הערים האלה יושיבו איש אשר למד מלאכת השחיטה והיה האיש הזה כמין סוכן לחו“צ במקום הזה ועושה דבריהם. האיש הזה היה יהיה כקנה הנעוץ בים כי יתלקטו אליו אנשים אחד לאחד. החייט במחטו, החנוני בפנקסו, והרוכל בקופתו, והיו למנין, ויחדו להם בית לתפלה והיו לעדה. והפרטית, כי האומנים והרוכלים אשר אין ידם משגת להמציא להם כדי העתקת מושב ינתנו להם צרכיהם אלה מן הקופה, ואין אנו מסופקים כי אם כה יעשה, לא יעברו ימים מועטים והיו מאחב”י במספר רב בעזה ושכם ועין גנים, בלוד ורמלה וכיו“ב. ובנוגע למונע השני, והוא מעוט בעלי כיס העולים הנה למען עשות מסחר, הנה אין בידנו לתקנו מאומה, אפס כי למה נכחד? והנה עינינו רואות כי הדבר הולך ונתקן מאליו: מה שלא עשתה האהבה עשתה השנאה, ומה שלא עשו הגעגועים עשו האגרופים. ובימים האחרונים מרבים העם לעלות לא לשם חורבן הארץ, כי אם לשם ישובה וצרור כספם בידם, לעשות בו אותות צרורותיהם אלה, אמנם מכלל אוצרות יצאו, כי יתר מכדי חמשת אלפים רו”כ לא יכיל אף הגדול שבהם. אפס כי אם יתאחדו כל הצרורות האלה והיו לאוצר נכבד מאד; אשר הנקל יהיה להרים בו קרן המסחר היוצא למעלה למעלה. בעלי הצרורות האלה בבואם הנה, ישוטטו בחוצות מאין דעת מה לעשות בכספם, כי מסחר קטן אשר פריו יתן בעתו, לא נמצא לעולים החדשים ולמסחר גדול אין צרורם מספיק. כי על כן יש לפי דעתי לכונן בית מסחר גדול למסחר היוצא ביפו על היסודות הללו.

א) בית המסחר הזה יהיה “בית הלואה” ואולם לא בית הלואה למושבות כאשר הציע אחד מן המציעים, כי לזה לא בא עדיין הזמן כאשר אבאר אי“ה בהמשך מאמרי, כ”א בית הלואה למסחר היוצא, לאמר: לאנשים אשר מעט כסף להם, והמה רוצים לשלוח החוצה חטים ושמן, וצמוקים וצמר, ופקועות שדה (מן אבטיח מר הגדול בהפקר, ומוציאים אותו החוצה בכמות רבה למען הוציא ממנו מין סם הנקרא קוליקוינטין), יתר מכדי דמיהם המה, יביאו מקנתם לבית ההלואה, ויאצרוה באוצרותיו ויקבלו ממנו הלואה כדי חמשים או ששים למאה בערך שויה של מקנתם, ופקידי בית ההלואה ישלחו המקנה למחוז חפצה על שם הבית. בית הלואה כזה יש לו עתידות טובים מאד, ואין ספק אצלי כ"א יתנהל בהשכל ובדעת והביא פרי רב.

ב) יסודות הבית הזה יהיו שטרי ראיה לחלק בשותפות הנקראים אַקציות כל אַקציה תהיה לערך מאתים וחמשים פרנק או מאה רו"כ.

ג) מנהיג הבית יהיה אחד מן הסוחרים המלומדים הבקי במסחר ארצות הקדם להלכה ולמעשה, ועל ידו יחזיקו כששה סוחרים מבני הארץ או מאלה אשר כבר נתישנו בארץ, וידעו מוצאיה ומובאיה ולמדו גם שפתה. ולא חנם יעבדו עבודתם כ"א בשכר.

ד) הקרן הדרושה לבית מסחר כזה תעלה בעת הראשונה לשבעים וחמשה אלפים פרנק, ואין ספק כי הבית יגדל, ויפרצו גבוליו, וכגדלו כן ירבה לדרוש הון, אולם גם אין ספק, כי כגדלו כן תרבה חזקתו ונאמנותו, ויבוא בברית עם בתי מסחר גדולים באירופה אשר ימציאו לו כסף ככל חפצו.

ה) סניפים לבית הזה יוסדו בעזה וחיפה ועכו, וישלח נטישותיו גם לביירות.

ו) מתועלת הבית הזה גם כי מאלה הבאים הנה בצרור כספם ואינם יודעים מה לעשות בו? יתנוהו אל הבית הזה בראשונה, עד אשר ימצא להם חפצם.מה שאמרתי בגליון הקודם להסיר המונע השני, כבר יש בו די להסיר כמעט גם שני המונעים האחרונים, כי חסרון ידיעת ההלכה במסחר, ימלא ע“י מנהל הבית בהורותו הדרך לכל הסוחרים הקטנים לבלתי יכשלו… וחסרון הבקיאות בשפת הארץ ותכונת עממיה, אפשר להמלא ע”י השתתפות הבאים מחדש עם ילידי הארץ, או גם עם אלה אשר נושנו פה.

עלינו לבאר עתה את העסקים למיניהם אשר לדגל מסחר היוצא ישכנו. המסחר היוצא אחד שהוא שנים: מסחר שאין עמו מלאכה אשר נקראהו בשם “תגרנות” ומסחר שיש עמו מלאכה אשר נקראהו בשם “משלח היד” גם הוא יפרד לשנים המכניס והעוצר. איזו היא תגרנות? כל שהקונה מוכר את הסחורה כמו שקנה אותה. ואיזהו “משלח יד”? כל שהקונה קונה גולמים, ומתקנם במלאכתו, ומוכרם כשהם מתוקנים. קנה הגולמים ותקנם והוציאם מחוץ למדינה ומכרם, הרי הוא מכניס, מכרם בתוך המדינה הרי הוא עוצר (ולמה נקרא שמו עוצר? מפני שהוא עוצר כסף המדינה שלא יצא החוצה), ולמה נכנס העוצר בכלל מסחר היוצא? מפני שתכונת המסחר היוצא להרבות הממון במדינה, ומה לך אם אתה מכניס כסף מדינות אחרות לתוך המדינה או אם אתה עוצר כסף המדינה שלא יצא החוצה? והנה ע“ד התגרנות, אין לדבר הרבה, כ”א למנות כרוכל המינים מתבואות הארץ היוצאים החוצה, כמו שהם חיים, כגון: מיני הדגן והפירות, ושבח בעלי חיים, ואין אני מוצא תועלת במנינם כי ידועים המה. ואם אמנם יש גם מינים כאלה אשר אינם מוציאים אותם כיום הזה, ואשר היו ראויים לכך אם יושם אליה לב כראוי, אך שימת לב זו אינה תלויה במסחר כ“א בעבודת האדמה, וע”כ נדבר עליה אי"ה כבואנו לפרק “עבודת האדמה”, – ועתה נשימה לב אך למשלח יד מהמין המכניס. בכלל המסחר הזה יבוא מסחר השמן, היין, הבורית, וחרושת עצי זית, וצפד, ואבן וזכוכית, ועורות. אלה הם העסקים שכבר נמצאו בארץ, והם צריכים להשתלמות, ויש שאינם נמצאים עדיין כלל, כי חסרו עד היום כל התנאים הדרושים לתחיתם. ונבאר מראשית את העסקים שכבר נמצאו אחד לאחד על הסדר, ונבארם בכללם ביחסם אל כל העולם, ובפרטם ביחסם אל לישראל.

א) השמן הוא המוהל היוצא מן הזיתים על ידי כמור ונגוב וטחינה וכבישה, ומלאכתו נעשית בארץ הזאת, על-ידי הפלחים בבתי בדיהם הפשוטים מאד, ובדרך פשוט מאד, כמו שהמציאהו הממציא הראשון, את הזיתים הם מוסקים במקלות, ואינם מבדילים בין זיתים שבראש הזית, ואשר באמצע, ומעטנים את כולם בתוך הבית עד שילקו, ומעלים אותם ומנגבים אותם בראש הגג מעט, ומביאים אותם לבית הבד וטוחנים אותם ברחיים, ונותנים הלחים לתוך קופות וטוענים אתם בקורה. לפי המלאכה הזאת מוכרח שיהיה השמן מר מתחלתו ומלא שמרים, כי על כן אך מעט הוא השמן הטוב בארץ אשר יצלח למאכל, ואף גם זאת, לפי תכונתו של בית הבד הנהוג בארץ אי אפשר לו להוציא את כל השמן הנמצא בזיתים, וכמות גדולה ממנו תאצר עוד בהגפת הנתנת להסקה. הפלחים מביאים את שמנם בנאדות העירה לסטון, הסטון הזה הוא אחד מאזרחי העיר אשר לו דינרים, והוא מסובב בכפרים, וקונה השמן מן הפלחים בעודם בראש הזית, ובביתו מוכנים לו בורות חצובים ומסוידים, והוא נותן השמן לתוכם, ושהה שמה כמה חדשים עד שיצלל. רב קוני השמן המה גם בעלי בית מלאכת בורית, וחלק גדול מן השמן יצא למעשה הבורית בפנים הארץ, ואולם גם חלק גדול ינתן בחביות ומוצאים אותו לצורך בני אדם. אומרים כי בבואו צרפתה, ינקוהו ויזככוהו, ויתקנוהו, ויכשירוהו למאכל, אך כשאני לעצמי אינני מאמין בדבר, לפי מה שחקרתי ודרשתי בספרים, ראיתי כי השמן המר מראשיתו אין לו תקנה, וגם השמן הלקוי והפגום מסופקני אם אפשר להשביחו, ולפי דעתי אין משתמשים בשמן המובא מהארץ הזאת אלא להדלקה ולמשיחת כלים ומכונות. הסטונות יש בה גם מעט יהודים, אבל בבעלי בית מלאכת בורית ובמוציאי השמן לחוץ לארץ לא נמצא עד היום גם יהודי אחד, רק בשנה הזאת התחיל בית מסחר גדול אחד אשר לגדולי העשירים היהודים באדיסה לקנות משמן הארץ; סבת הדבר כי כחש מעשה זית בארצות יון ואיטליה, “ובעת צרתי ומרודי עזרתי אך ביהודי”. מלפנים היתה העיר “תקוע” אלפא לשמן, אחריה “רגב” בעבר הירדן, ואחריה “גוש חלב” בגליל, והיום העיר “תקוע” חרבה, ורוב הזיתים הם בהרי אפרים במחוז שכם. אך גם בהרי יהודה ובשפלה זיתים הרבה, וביחוד בכפרים אשר בעליהם פלחים נוצרים, כמו בית לחם, בית גליה, ועין כרם, ורמלה, ולוד. והגליל עוד היום טובל בשמן רגלו, וזיתיו טובים ומובחרים מאד. אלה המה דברי סדר השמן כצביונו עתה, בשבוע הבא אי“ה נבאר מלאכת השמן כפי השתלמותה, והעתידות הנשקפות למסחר הזה אם ישימו אליו לב. – שני מינים בשמן, שמני מאכל ושמני שרפה. והנה השמן הנעשה בארצנו אע”פ שבקושי הוא גם נאכל, בכ“ז לפי מלאכתו לסוג שמני השרפה יחשב, ובתורת שמן שרפה מוצאים אותו גם לחוץ לארץ. ואולם לרגלי חפצנו להרים קרן המסחר הזה ולעשותו לענף פרנסה לאחב”י, עלינו לשים לב ללמוד מלאכת השמן על בוריה, למען תמצא ידנו להוציא שמן מאכל זך ונקי, אשר ישולח לארצות אירופה כשמן הפרובנצי, ואשר יאכלוהו גם אחינו החרדים מבלי פוגת לב, כי על כן לא ירע בעיני הקוראים אם אַלאֵם מעט בהלכו מעשה השמן הטוב

השמן הטוב או שמן מאכל יפרד גם הוא לשני מינים. לראשון קוראים “שמן בתולה”, ולהשני “שמן ירקות”. ולא כל הזיתים ראויים לשמן מאכל, שיש מהם בוסר ושמנם מר ויש מהם נרקבים ושמנם לקוי, לפיכך אין נוטלים לשמן הטוב אלא זיתים שלמים, ואין נוטלים מן הנמסקים במקלות, אלא מן הנלקטים ביד. ארבעה חלקים בזית: הקלפה, והבשר, והגרעין והזרע. ושערו חכמים בזיתים בינונים, שבהם כשני שלישים בשר ושליש גרעינים וזרע. השמן אגור בכל חלק וחלק מן הזית, אלא שמשונה השמן שבחלק אחד מזה שבחברו בשעורו ובהרכבתו. בשעורו כיצד? בדקו חכמים ומצאו שאם אתה מפריד את הזיתים לחלקיהם, ואתה נוטל עשרת אלפים משקלות מן הבשר, וכן מן הגרעינים, וכן מן הזרע, ואתה עוצר כל מין ומין לבד את מוצא שיוציאו לך:

הבשר והקליפה 5640 משקלות של שמן

4360 משקלות של גפת

הגרעינים 3574 משקלות של שמן

6426 משקלות של גפת

והזרע 1225 משקלות של שמן

8775 משקלות של גפת


בהרכבתו כיצד? לא ראי השמן היוצא מהקלפה, כראי השמן היוצא מהבשר, שזה מר ועכור, וזה מתוק וצלול. ולא ראי השמן היוצא מן הבשר, כראי השמן היוצא מן הגרעינים. כלל אמרו במלאכת השמן, שכל מה שאתה ממעט לכבוש את הזיתים, והמוהל זב מאליו יותר הוא משביח. עוד כלל אמרו, שכל מה שאתה מרבה חום לזיתים בשעה שהם נעצרים, יותר הם מוציאים שמן, אלא שהוא מפסיד. לפיכך אין עוצרים את השמן הטוב אלא צונן, ואין מטעינין את קורת בית הבד, אלא מעט, או שאין עוצרים אותו בבית הבד כל עיקר. כיצד הם עושים: לוקטים זיתים מראש הזית ביד, ומנגבים אותם חמשה ימים בחמה, כדי שיתפרד העור מן הבשר, והבשר מן הגרעין, ומגלידים אותם, ונזהרים שלא ישארו ציצין של קליפה על גבי הבשר, ומגרגרים אותם (מוצאים הגרגרים מתוכם), וכותשים את הבשר במכתשת, ונותנים את המקפא לתוך יריעות של בד, ושוזרים את היריעות משתי קצותיהן עד שהשמן נסחט ויוצא. וזהו שמן בתולה. ועדיין נשאר בגפת שמן רב שלא נעצר עוד. כי ע“כ יתנו הגפת שנית במכבש, ויטעינו עליו, ויעצר גם שאר השמן, והוא מין שני, ומשלישים הכבישה בחמים, ויוציאו עוד שמן שאינו ראוי אלא לשרפה או למשיחה. והנה שמן בתולה הוא היקר בשמנים, אלא שעבודתו מרובה, ואינו שוה לכל נפש, ואילו כל העולם היו סומכים עליו לא היה מספיק. כי ע”כ מכינים את השמן הטוב גם באופן אחר, לאמר, שאינם מדקדקים במעשהו כ“כ, לא מגלידים ולא מגרגרים את הזיתים, אלא שטוחנים את הזיתים כמו שהם, בממל של בית הבד וכותשים אותם במכבש. אבל על כל פנים, לזה ישימו לב, שיהיו הזיתים חיים ושלמים, ושלא יכבשום בצונן, ושלא ירבו לכובשם בפעם הראשונה, והיה השמן היוצא מהכבישה הקלה הראשונה, אותו מפרישים בכדים לבד, ומכניסים אותו למקום צונן, ושוקט הוא על שמריו כשלשים יום בכלים סתומים, שלא יבוא בהם האויר, ואח”כ מסננים אותו, וחותמים אותו בכלים שנית ומכניסים אותו לקיום. הנה בארנו מעשה השמן הטוב, אבל לא על טובת תבואתה לבד תחיה המלאכה, כי אם על רוב נצולת חומריה, וגם בזה הרבה הלכות חמורות אשר לבן הארץ הזאת ללמוד מעושי המלאכה בשמן בארצות צרפת ואיטליה. הנה נא בארנו כי בארץ הזאת מלבד אשר מקלקלים את השמן מחסרון הזהירות הראויה הדרושה למעשהו, הם גם משאירים הרבה שמן בהגפת שלא נעצר מחסרון מכבשים טובים. לא כן באיטליה וצרפת כי להם מכבשי המים אשר יעצרו מן הגפת כל שמנה מבלי השאיר אחריו שריד. ואף גם זאת כי הערבים משליכים את הגפת אח“כ החוצה כדבר אין חפץ בו, יען כי אינם יודעים למה היא ראויה לשמש. לפי דעתם איננה עומדת אלא להסקה, ומפני שרבויה הרבה יותר על כדי צורך ההסקה, ע”כ צבורה היא בחצרות בית הבד כדומן, צבורים כהרים גדולים. אבל עושי השמן באיטליה וצרפת התחכמו בתחבולות, ותעל בידם בעזרת הפּחמת המגופרת לנצל גם את הגפת הנעצרת עצור אחרי עצור. ועל יאמר עוד הסריס הן אני עץ יבש, כי עוד ברכה בו, וירים תרומת שמנו לטובת האדם מעשר ממשקלו, ולפרקים גם מעשר וחומש מעשר ועוד. בשנת תרכ“א נודעה המלאכה הזאת בראשונה, והבית הראשון לעבודתה התכונן בעיר פוגליון בארץ צרפת במחוז בארי. הטובל בשמן רגליו. ועד שנת תרמ”ד נבנו והתכוננו בכל מחוזות השמן בצרפת עשרים בתי מלאכה לעבודה זו. הגדול שבהם, לחמו ליום תמים שבע מאות וחמשים ככרים גפת מנוגבת (מאה קילוגרם הככר). חמשה מהם לחמם, שלש מאות ככרים, והשאר, לחמם ממאה וחמשים ועד מאה ככרים מדי יום ביומו, ותוצאותיהם שלשים אלף ככר שמן לשנה.

וזה משפט בית המלאכה: בימי בציר הזיתים תחל עצירת השמן, ואז תובא הגפת החדשה לבית גנזי בתי המלאכה. שמה ישטחו אותה שטוח על קרקע בית האוצר, וגלילי אבן כבדים יעבירו על פניה רצוא ושוב, עד אשר תכבש והתלכדה יחד. והיה כאשר תוסיף לכבוש את הגפת, כן יבטח לבך כי לא יכמרו הגרעינים ולא יתקלקלו. בתקופת טבת תחל העבודה בבתי המלאכה, ולפי רוב הגפת אשר הכינו כן ימשכו ימיה משמונה עד עשרה ירחים. בטרם תלקח הגפת לעבודה, תתנגב בראשונה, כי כנגובה כן תוסיף הפחמת המגופרת להוציא בלעה מתוכה, כי ע"כ ישטחו אותה שטוח תחת השמש כעובי טפחיים ויהפכוה ברחת מעת לעת. ויש אשר ינגבוה במנגבות העשויות לדבר במלאכת מחשבת, למען לא תעצר המלאכה גם בימי הגשמים. וזה מעשה המנגבה: מרזב ברזל אשר קורותיו נבובים וזרם קטור מים עובר ויחממו הקירות, ובתוך המרזב הגפת, ואופנים אשר להם כנפים ממול למרזב. והיה כי יסוב הגלגל ותהדפנה הכנפים מפניהן את הגפת אשר במרזב ותשוב ותעלה עד כי תנגב כלה. והנה לבאר כל פרטי בית המלאכה והמכונות הדרושות לה, דבר קשה הוא, ואף אין זה מעין מלאכתי. ואם אנו רוצים להוציא הלכה זו אל הפועל, עלינו לשאול בעצת תוכני מלומד, אשר במספרים ידבר אלינו. ואולם בכלל נוכל להגיד, כי הכנת הבית ואוצרותיו ומכונותיו למאה וחמשים ככרי גפת ליום תדרוש לא פחות מסכום של ששים עד שבעים אלף פרנק. ואף גם זאת נוכל להגיד בתורת ודאי, כי לחומרי הסקת המכונות לא נדרש שום הוצאה, יען כי הגפת גם אחרי העצרה עודנה ראויה להסקה, וגם בתי המלאכה הגדולים לא יאכלו ממנה בלתי אם שלשים למאה, ושבעים למאה עוד ימכרו להסקה לאחרים.

אחר ההקדמות האלה, דעתי היא כי תוסד חברה אקציונית בשם “חברת יצהר”. אלף אקציות בנות מאתים וחמשים פרנק (או מאה רו"כ) תמכור, וסכום חצי מליון פרנק תקבץ תחת ידה, וזאת תהיה תכליתה להרחיב גבול מלאכת השמן בארץ ישראל, ולהפריח מסחרה. וזה יהיה משפטה: בראשונה תשים לבה לכונן בתי בד מתוקנים במקומות אשר בהם זיתים מרובים. ע“י בתי הבד יתגלגל כל מסחר השמן אל ידיה, ואף תבוא בברית עם בעלי הזיתים למכור להם האילנות לפרותיהם, ואז תמצא ידה גם להכין את השמן הטוב. במשך הימים תתחזק בריתה עם בעלי הזיתים, ובהתברר לפניה צפוני הארץ והליכותיה ונתיבותיה ביחוס אל סחר השמן בכלליותו ובפרטיותו, אז תשים החברה לבה לכונן גם בתי מלאכה לבורית ולהוציא שארית השמן מן הגפת, במקומות הראויים לבתי מלאכה כאלה. על החברה לקחת לעבודתה חרשים אומנים מצרפת ואיטליה המבינים במלאכת השמן, ועל פיהם תכין בתי הבד בארץ, או אולי תמצא לנכון לפניה לשלוח מתוכה מתי מספר צעירי ימים בעלי כשרונות, אשר ילמדו את המלאכה הזאת במקומה, עד שיגלו לפניהם על צפונותיה. כי אמנם כל מה שבארנו במלאכת השמן, אין זה אלא להכנת השמן הנקי, אבל ידענו מאד כי השמן הצרפתי והאיטליאני הבא במסחר בתורת שמן מאכל מזיפים אותו, ואם גם לפי הנראה אין זיופו אלא בשמן זרעים כמו בשמן שומשמים ושמן צנונות וכו' וכו', עכ”פ מזיפים אותו, ולי אמר בעל בית מלאכת שמן גדול אחד בלונדון, אשר לולא הזיופים אין לרגל עמידה, ומן הנמנע הוא להביא לשוק שמן זית זך כתית ומתוק במחיר מצער כמחיר אשר ימכר. וע“כ אם תאמר החברה לעמוד בתחרות כנגד שמני צרפת, עליה לדעת כל סודות המלאכה הזאת וצפונותיה ותרי”ג הזיופים התלויים בה.

מלאכת היין גרועה עוד ממלאכת השמן סבת הדבר פשוטה וגלויה, כי לא ראי מלאכה זו בארץ הזאת כראי המלאכה בשאר ארצות. שבכל הארצות, הכורמים המה גם היוקבים, ובארץ הזאת הכורמים המה מבני המושלמים אשר לא למענם באו מי נח על הארץ, לשמח אלקים ואנשים, והיוקבים הם היהודים והנוצרים, אשר לא להם הכרמים לנחלה. וכי תאמר מה בכך? הלא אדרבא שבח הוא למלאכה, אם העוסקים בה מתפרדים לפרטיה, וכל אחד בורר לו ענף אחד ממנה שהוא משתלם בעשיתו ואין אחד נכנס לגבול חברו, אף אני אומר לך, אמת הדבר, אך אין זה אלא במקום שבעל המלאכה אחד הוא ואך פועליו יוצאים איש איש לפרטו. אבל לא במקום שלכל פרט ופרט מהמלאכה בעל מיוחד, אשר עיניו רק לבצעו. נתבונן נא אל תהלוכת הענין הנדון אשר לפנינו. הכורמים בזה המה הפלחים, המה יבצרו כרמיהם ויטעינו את הענבים על החמורים, ויביאום העירה למכרם לכל המרבה במחירם. כיום תמים יעמדו על יד השער.המוכסים והסרסורים יערצום ורוצצום, והקונים והשואלים יטעום ויערימו עליהם, עד כי יבוא השמש וינצלו בעורם הביתה. היפלא בעינינו, כי באופן כזה הכורמים מצדם יעשו כל מה שבכחם להטעות את הקונים. כי יבצרו כרמיהם לא יתנו לב להפריד את הענבים מן הבאושים, ואת האשכלות מן העוללות, ואת הגומל מן הבוסר, כי אם יקחו מכל הבא בידם ויבוללום יחד רק למען תהיה הכמות רבה. בהטעינם את הענבים על החמורים, עוד יותר יעשו, יערבו בתוכם עפר וצרורות, וגם ישפכו עליהם מים. כבוא הענבים העירה כבר עברו עליהם כמה שעות, ובמשך הזמן ההוא נחו בכומר עד כי מעשה התסיסה החל, בעוד התירוש פקוד בענביו. ועתה הגע בעצמך, מה יהיה משפט היין הנעשה מענבים ועוללות ובוסר ובאושים, ומים ועפר וצרורות יחד שכבר נכמרו ונלקו. העבודה! כי אם אחר כל אלה עוד תמצא ידי היוקבים להכין יין משובח, אין לנו עדות גדולה מזו שאין פירות משובחים בעולם מפירות ארץ ישראל. היוקבים גם המה אינם יודעים מלאכתם על בוריה, כולם היו ליוקבים מעצמם, ולא למדו המלאכה מבעל מלאכה מומחה ומנוסה. עד סמוך לזמננו לא היו בירושלם יוקבים כלל, כי אם איש איש עשה לו יינו כדי צורך ביתו, וכפי טוב טעמו. מובן מאליו, כי אז לא היתה כל תקוה למלאכה שתשתלם כהוגן. בעל הבית שעשה יינו לא נתן לבו למצא דרכים לעשיתו המשונות מהדרך הסלולה אשר הורגל בה. הוא הכין את יינו רק לשנה, וטעמו ערב לחכו, בלי כל הכנות והתחכמות, ומה לו לשנות מלמודו? וגם אם יאמר לאחוז בדרך אחרת, היכול? הכדאי הוא לאדם להכין מרתפים, ולהביא כלים מכלים שונים, בגלל בת אחת או שתי בתים יין שהוא עושה לו לשנה? אך בימים האחרונים היה מעשה היין גם למסחר, וב“ה כי כמה וכמה מאחינו היו לסטונים המכינים יין לממכר במדה גסה, ולא אכחד כי כמה מהם משתדלים בעשיתו ומתחכמים להשביחו, ואקוה כי סוף סוף חפצם יעלה בידם, אבל עד היום עדיין טירונים המה למלאכה זו, וטרם יגיע יינם למדה אשר יוכל להתחרות עם ייני צרפת, הרינוס והונגריה. יין ארץ ישראל משובח מאד, אך לא ינעם לחיך אנשי הצפון. היינות בכלל יפרדו לשני ראשים, היין המתוק והיין העז, וכן המדה גם ביין ארץ ישראל. ואולם היין המתוק שבא”י, כבד מאד, וטעמו עפיץ ומקהה את הלב, והיין העז כלו אש, ואין בו מן הקיוהה הנעימה הנותן לייני הצפון את טעמם הערב. כבדות היין המתוק וטעמו העפיץ באים מאופן מלאכתו, כי למודים המה היוקבים להשהות את התירוש על גבי החרצנים והזגים עד גמר תסיסתו, והשהוי הזה אינו משבח את היין, ולא עוד אלא שפוגמו, כי החרצנים והזגים מכלכלים בקרבם כמות גדולה מהבורסן2 והיסוד הזה הוא הגורם את הכבדות והעפיצה, אך קיוהת הלב בא מיתרון הדבשן3 אשר טרם הספיק להתהפך לכוהל (אלקוהול).

עזות היין העז אף היא באה מחסרון המעשה, ומטבע הענבים עצמם. ענבי ארצנו, רב בהם הדבשן, ומעט בהם היינן, (היא אבן היין שקוראים אותה גם קיוהת והוא הנקרא בפי ההמון “מלח חמץ”). הדבשן, אשר בהם התהפך לכוהל, ורבוי הכוהל גורם עזותו, ומעוט היינן גורם חסרון הקיוהה הנעימה, ואם רצונך לדעת במה חטאו היוקבים? הלא לפי דברינו החסרון בענבים עצמם. שא נא לי הקורא, וכתר לי עד השבוע הבא אי"ה ואבאר לך כמה הלכות במעשה היין ואז תדע. ועתה אומר לך רק כי ליין העז עוד חסרון גדול אחד אשר בגללו לא יכון להיות לסחורה עוברת לסוחר, והיא: שאינו מתישן, מיום שבתי בארץ לא זכיתי לשתות יין עז שעברו עליו שנתים, ובדבר הזה אין להאשים בלתי אם את היוקבים כאשר נבאר.החומרים שבענבה, הדבשן והקיוהות והקרש, והגומי והבורסן או העפצן. איזהו דבשן? המתק שבפירות, שהוא צוקר, אלא שאינו מתוק כמוהו. הקיוהות הרבה מינים: אבן היין, והיינן והתפחן, ושאר קיוהות ושמנים נודפים. איזוהי אבן היין? – מלחת הדבוקה בדופני החביות ששהה בהן יין זמן מרובה, והיא מורקלי (אפר מקלה צרוף) ביינן, והיא חמוצה, אלא שחמוצה קלוש ואינו פוגם. איזהו היינן? הקיוהה שחלצתה אבן היין, והיא חמצה הבנויה מגבישים משולשים חשוכי גונים וחמוצה קשה וערב, והיא מצויה במדה מרובה בענבים, בזמן שהשנה מבורכת. איזהו התפחן? הקיוהה המצויה בתפוחים, והיא אינה מצויה בענבים, אלא בזמן שהם בסר. איזה היא חנקנית? החנקן או החנקת היא יסוד כל חמרי החיים. ממנו הבשר, ממנו הדם, וממנו כל שאר לשדי הגויה. ואתה מוצא את החנקת אף בהרבה חמרי הצמחים שהם מזינים ומרבים את הדם, וכל דבר שאנו מוצאים בו חנקת קוראים לו חנקנית. החנקנית שבצמחים שלשה מינים. החלבון, והמעיסה, והקולן. חלבון הצמחים כחלבון ביצה סולד מן העור. המעיסה נמוחה בקלי נמוח מהול במים, וקיוהת החומץ חוזרת ומצרפה. והקולן נמוח בכוהל רותח. שלשה מינים אלה קרובים זה לזה, ומשתנים מזה לזה, ואחד מהם נמצא בתירוש, ואי אפשר לעמוד עליו איזה הוא?אם אתה מבשל יין מגתו, אינו סולד, ואם אתה נותנו בכלי, ואתה נותן את הכלי בקדרה של מים השפותה על גבי הכירה, היין הולך וכלה בקטור, ואם אתה נותן על שאריתו כוהל, אתה מוצא בו חנקנית נמוחה, סמן הוא לה שהיא קולן. ובמוח הענבים אנו מוצאים חנקנית סולדת מן האור, ואינה נמסת במים. לפיכך היא ספק חלבון. אבל מה לנו ולשם החנקנית? די לנו שהיא מצויה מפני שהיא גורמת התסיסה, ועושה את היין. הקרש הוא חומר שמקריש את מוהל הפירות בשעה שהם מתבשלים, והוא אינו מצוי במוהל הענבים, אלא במוחם, ואינו זוקק את התסיסה. הגומי הוא שרף היוצא מן האילנות. מים ממיסו ואין כוהל ממיסו, ונמצא ממנו מקצת ביין אבל אינו חשוב. הבורסן או העפצן. מוחת שאינה מתגבשת. עינה נוטה לצהיבות, טעמה צומת או עפוץ, ואין לה ריח, והיא נמסת במים, ובכוהל, ובהתחברה עם המלחות היוצאות מן הברזל והתהפך עינה לעין תכלת עמוקה הקרובה לשחרות, ולפיכך יש לה מקום במלאכת היין כי יתאדם. בקיוהות הנודפות אלו שנותנים ליין את ריחו הטוב, ולא עמדו חכמים על טבען ועל מהותן, אלא שיודעים שעם התישנות היין הן מתגלות, ולא עוד אלא שאין מדתן ואין איכותן שוה בכל היינות, מרובות הן ביינות ארצות הצפון, וכל מה שאתה מתקרב לדרום, הן מתמעטות והולכות. אלה החומרים אורגנים מרובי ההרכבה, ויש גם חומרים פשוטים, והם הקלי והזרחן (פוספור), והשיד, ומציאותם בכל חלקי הגפן, אלא שמדתם משתנה, ובכל חלק שהקלי מרוב, הזרחן מועט, ובכל מקום שהזרחן מרובה, הקלי מתמעט. רוב הקלי בתירוש ורוב הזרחן בחרצנים, והשיד מיעוטו בתירוש וריבויו בחנקנית.

בפרק העבר יצאו מפינו שמות מבוהלים אשר הרבה מקוראינו, יחשבום לענקים, שכובעיהם אמה, ומדברים מהצים כמו ארדא, וארטא, ופילי ברוש, כי על כן הטו אזניכם ואשנה לכם פרק אחד במעשה בראשית ונפקחו עיניכם לראות אור בהיר. – בראשון לימי בראשית ברא הקב“ה אבני בוהו, שמהן הושתת העולם ונבראו כל היצורים, והן הן החומרים הפשוטים שאין להם הפרדה, אבל יש להם הרכבה. חכמי הטבע קוראים לחומרים הללו “יסודי הבריאה”, “אבות התולדה” או “אבני שתיה”, וחכמי התורה קוראים להם “אותיות, שבהם נבראו שמים וארץ”, מפּני שכשם שמן כ”ב אותיות שבאלפא-ביתא נבנו כל המלות למבטא בן האדם, כך מכלל החומרים הפשוטים המשונים אלה מאלה, נבראו כל היצורים אשר עינינו רואות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כל חומר מורכב מאותיות “מרכבה” שמו. יש מרכבה של שתי אותיות “ומזיגה” שמה, ויש של שלש “ומשלשה” שמה, ויש של ארבע ושל חמש ושל שש “מרובעה”, “מחומשה” “ומשושה” שמן. “המזיגות”, מהן נבראו כל הדוממים המרכבים, כגון האבנים ומיני המלח, והמרכבות משלש ולמעלה קוראים אותן “מרכבות צ”ח או “צחצחות”, מפני שאינן מצויות אלא בצומחים ובחיים. אבני השתיה, אין מספרן ברור, ועד כאן יגעו החכמים ולא מצאו מהן אלא קרוב לשבעים. יש מהם אויריים, יש מהם נוזלים, ויש מהם מוצקים, ובמוצקים עפריות ומתכיות. אויריים שמזדוגים ויוצאת מהם מוצקת וכן להפך. ארבעה אבני שתיה עומדות בראש כולן, ואלו הן: החמצן, המימן, והחנוקת, אלה הם אויריים, והפחמת מוצקת. ארבעה אלו מצויים ברוב דברים, ואין גוף צומח וחי שאין בו מהם, לפיכך קוראים אותן אבני צ“ח. עפ”י הדברים האלה יבינו הקוראים מעתה מה שנדבר אליהם, ולא יהיו דברינו לפניהם כספר החתום, ועל כן ננסה נא עתה לבאר משפט התסיסה וענינה, כי כולה מיוסדת על אדני פרק זה שבמעשה בראשית שאנו קוראים אותו חכמת הכימיה. ועתה הסכת ושמע: הדבשן: “מרכב צ”ח משולש" או “משלשה” של פ’ח’ם' (כלומר: פ’חמת, ח’מצן ומ’ימן) וכשהוא מתפרד, יוצא לשתי מרכבות אחת מזוגה (פחם וחמצן) והיא “פחמת חמוצה” ואחת משלשה (פחמת חמצן ומימן) והיא “הכוהל”. הפחמת החמוצה, אויר, והכוהל נוזל. וכשמתפרד הדבשן “הפחמת החמוצה” עולה ונודפת למעלה כמשפט האוירים, ובצאתה היא מבעבעת את הנוזלים ומשמיעה קול, וזו היא “התסיסה”. ובלשון מקרא קוראים לה חמר, על שם שהתירוש יהמה ויחמר בשעה שהוא תוסס, והונח גם פעל “שקק” על הקול הנשמע בשעת התסיסה, כמו “וישיקו היקבים יין” וגם “כמשק גבים שוקק בו”. כל הפרדה היא רקבון, ואף הדבשן כשהוא מתפרד בא לידי מדת רקבון, אבל אין רקבון במעשה בראשית בלי גורמים, והגורמים הללו, הם בריות קטנות שבקטנות שאין העין שולטת בהן, הממלאות חללו של עולם, ובאות במחילות ובנקיקים שבין חלקי היצורים להפרידם, ואנו קוראים לחיות הקטנות הללו מזיקים, אבל הדבשן אינו בא לידי רקבון ע"י המזיקים שבאויר, אלא אחר שלבשו צורה של שאור, לפיכך עלינו לבאר מהות השאור ומשפטו.

כבר בארנו, כי חומרי היצורים אשר בהם החנוקת מצויה, שמם “חנקיות” ומכללם, החלבון, המעיסה, והקולן אשר אחד בהם או כולם, מצויים תמיד בבשר ועור, בחלב ודם, בקמח התבואות והקטניות, ובלשד הפירות והירקות המזינים. והנה החנקיות הללו בבואן לידי מדת רקבון, הן מתחמצות, ונעשות שאור, והשאור הזה כשהוא נוגע בדבשן, מביא אותו לידי רקבון, או לידי תסיסה. השאור והשמרים דבר אחד הם. החנקיות כשהן מתחמצות מוציאות מין בריה חדשה מסוג הצומח, שקוראים אותה כמהית. צורתה ככדור בורית הפורח, תוכה גרעין חנקנית, והיקפה קרום שאין בו חנוקת, והיא קטנה מאד, שאין רואים אותה אלא במגדלת. כמהית זו מולידה כמהיות שכמותה לאלפים ולרבבות בשעה קלה, וקבוץ כמהיות אלו הם השמרים. השמרים, בריות צומחות הנבראות ומתבטלות לפי שעה. ופעולתן בדבשן לא בשעה שהן נולדות, אלא בשעה שהן מתות. השמרים שני מינים, עליונים ותחתונים. העליונים אינם נבראים אלא בחום שלמעלה משמונה עשר במדחום, והתחתונים מתונים במעשיהם. העליונים כשהם ממהרים את התסיסה, כך ממהרים את החמוץ, והתחתונים קשים להביא את התסיסה וקשים להחמיץ.

בבואנו לתאר מעשה היין לפי הכללים שהנחנו, עלינו לחלק את המלאכה למחלקותיה: הבצירה, הדריכה, שמירת התסיסה, וההרקה. בצירה כיצד? אין בוצרים אלא ענבים מבושלים כל צרכם שלא אכלתם כנימה, ושלא שלט בהם רקבון, משעה שבוצרים אותם שומרים אותם בטהרה שלא ילכלכום בעפר ובצרורות, ואין משהים אותם זמן מרובה משעת הבצירה עד הדריכה. הדריכה כיצד? מסירים את הידות ואת הקנוקנות מן הענבים, ונותנים את הענבים בגת, ואין דורכים אלא הגרגירים מפני שהבורסן שבידות ובקנוקנות מרובה, ופוגם את היין. באמת אמרו, שבהם אף קהיות היין מרובה, אבל יצא שכר הקיוהה בהפסד הבורסן. מפקחים על הדורכים שלא יניחו גרגירים שלמים, ולפי שהדבר קשה, לפיכך נאותים בחוץ לארץ במכונות הדריכה העשויים משני גלילים המתגוללים זה אצל זה ומכניסים הענבים ביניהם וממעכים אותם. הגת כלי עץ או כלי אבן, (ובארץ ישראל עשו את הגתות בתוך הסלע במקום הכרמים), ששני שולים לה אחד למטה ואחד למעלה ממנו והשולים שלמעלה מנוקבים וכשדורכים הענבים היין זב בין השולים, ומשם יוצא דרך ברזה לחבית, (הגתות המצויות בסלע שהיו נהוגות בא"י בישובה היו כשני מקואות זה בצד זה, ואחד למטה מחברו, ונקב בשפופרת במקוה העליון, שבו דורכים הענבים, והמוהל זב ממנו לתחתון). הנקבים שבתוך השולים אינם בכונם הזגים, לפיכך הם למעלה, והמוהל זב לבדו, ואינם מעורבים בו. אלא מי שרוצה להאדים את יינו מחזיר הזגים לתוך החבית, כל ימי התסיסה. שמירת התסיסה כיצד? תסיסת היין צריכה שמור משעת נתינת המוהל בחבית עד שמתישן היין. שלשה פרקים לתסיסה: ארבעים יום של דריכה רתיחת הנעורים. שלאחר הפסח בזמן שהגפנים מלבלבות מחדש, ותסיסת ההתישנות שפועלת והולכת עד גמר כל הדבשן שבמוהל. אין נותנים המוהל אלא בתוך כלים טהורים ושטופים ומנוגבים כל צרכם, שאין בהם אויר כבוש ואויר מעובש. היוקבים הראשונים היו מגפרים את הכלים כדי לכלות את האויר המחמיץ שבתוכם, אבל אין רוח היוקבים האחרונים נוחה מזה. כשאתה נותן דבשן מזוקק לתוך מים מזוקקים שרבו עליו פי ארבעה, לא יבואו המים לידי תסיסה מאליהם, אא“כ תביא בהם שמרים. אך התירוש גם אם אתה נותן אותו לכלי תוך צמיד פתיל לא יעברו ימים מועטים ויחמר וכאובות חדשים יבקע. למה? מפני שהחנקיות שבו שקלטו את החומצן שבאויר נהפכו לשמרים, והשמרים עושים את שלהם, להפריד את הדבשן. השמרים אינם מביאים את התסיסה אלא בקצבה ולפי חשבון. שעור קצוב של שמרים, מהפך שעור קצוב של דבשן, ומפרידו לחלקיו, לפיכך במקום שהדבשן מרובה, והשמרים מועטים, ישאר חלק גדול מן הדבשן במים. החנקיות לא תהפכנה לשמרים אלא בעזר החומצן המזוקק, ואינן זקוקות למזיקים שבו. הכוהל המהול בנוזלים מרובים, יהפך לחמץ, וג”כ בעזר החומצן, אבל אין החומצן מחמיץ אלא כשהמזיקים מעורבים בו. על פי כל הדברים האלה על היוקב לשים לב במעשה היין לכללים האלה.

א) לעכב את התסיסה. לאמר לשמור את החנקיות שבתירוש לבלי תהפכנה לשמרים עליונים.

ב) לשמור את התירוש לבלי יקלוט את המזיקים.

ג) להביא את החומצן לתוך התירוש במדה מרובה למען יהפך את כל החנקיות שבו, לשמרים.

ד) לשים לב להרבות את קיוהת היין ביין.

אין ממלאים את המוהל בחבית, אלא עד כדי שני שלישים מפני שבשעה שהיין תוסס עולה למעלה, וחוששים שמא ישטוף מעל לגדותיה של החבית וישפך. מי שמלבין את יינו, מטהר את המוהל מן הפקטים, ונותנו לתוך כלי שהיה צר, ומי שמאדימו, נותנו עם הפקטים לתוך כלי שני כאלפס, צר מלמטה ורחב למעלה, וברזה בשוליו ומהדק בתוך הכלי, כטפחיים למטה משטח המוהל טבלא מנוקבת ככברה, וכף בוחשת למטה ממנה, שבית יד שלה יוצא למעלה, וכל כך למה? שלא יתקבצו הפקטים ויתעבשו. אין מביאים את החביות אלא בתוך מרתף שאוירו יבש, וצנתו מלמטה מארבעה עשר במדת החום שלא ימהר התסיסה, מעצרים את האויר שלא יכנס למוהל בשעת התסיסה, אבל אי אפשר לעצר את החמיצה שלא תצא, שלא תפקע החבית, כיצד הם עושים? פוקקים את החביות במגופה של אשכרוע (והוא עץ הרך שעושים המגופות לבקבוקים), ומנקבים אותה באמצע, ומהדקים בתוך הנקב שפופרת כפופה של זכוכית, או של בדיל, שחללה כאצבע. פיה האחד פתוח לחבית, ופיה השני תחוב בכלי מלא מים. אם כך אתה עושה האויר שמחוץ לא יכנס לתוך החבית, אבל הפחמת החמוצה מבעבעת ויוצאת.

(“הצבי” שנה א‘, מגליון ל“ח תרמ”ה בהמשכים עד גליון כ“ח, ואח”כ אפסקה עד שנה ב’. גליון ט“ו תרמ”ה, ומשם מתחיל שנית בהמשכים עד גליון כ').


כא. עזרת סופרים

ב“ה, כ”ג טבת תרמ"ט פה יפו.

אדוני המו"ל!

ראיתיך ב“המליץ” גליון 249 ש“ע מתפלא עלי, על תתי ידי לרבני ירושלים אוסרי העבודה בשביעית בזה”ז, ובת צחוק עלתה על שפתי כי נתת את כסאי בין גדולי ההוראה ועטרתני עטרה שלא נטלתיה מעולם לעצמי. אינני ממורי הוראה בישראל, ומכ"ש שלא חשבתי להכניס ראשי בין הרים גדולים להכריע ביניהם. אַל נא אדוני! דעתי הפרטית בענין השביתה אינה מעלה ואינה מורדת, כי בהיותי מנהל לעניני “גדרה” אינני אומר לבני גדרה בדברים כאלה: קבלו דעתי! וגם המה טרם נתחסדו במדה זו שיהיו חוששים לדעת האוסרים. הם לא זרעו זרע החורף, יען היתה אדמתם זרועה זרע זה בשנה שעברה, ואין זורעים זרע אחד איש אחרי רעהו, אבל אך ירדה רביעה ראשונה, יצאו לחרוש את חרישם באדמתם להכינה לזרע הקיץ כמשפטם שנה שנה.

וכשאני לעצמי מה אני? אם גם אנסה להוכיח במופתים נאמנים, כי ההיתר בצורתו הנוכחית לא היה בכלל צורך בו בשמיטה זו, הישמעו דברי? הישמע קול דובר בנחת בתוך קולות המון אדם רבה, הצועקים ואינם יודעים על מה המה צועקים? ומה אדבר ולא נכחד מאתי טיבם של אחינו בני חו“ל אשר לגבי עניני אה”ק נותנים לבם כאלהים לדעת הכל מאליהם, ודי להם אומד דעתם לבנות עליו בנין של סתירה, או להרוס על ידו בנין של קיום, אך אם אולי גליתי דעתי כי אין דעתי נוחה מן ההיתר, לא כונתי אל ההיתר עצמו כ“א אל התואנה אשר נתן בידי שואפי ההיתר להעמיד הדבר על דעתם בדרכים שאינן רצויות בעיני. הכפיה בדברים שבלב בכלל, ומה גם הכפיה החיובית, היא מן הדרכים המסוכנות מאד, כי על נקלה תט ממטרתה ותאכל על ימין ועל שמאל; אבל מה מאד יבהל לב כל אוהב עמו ודתו בראותו מביאים אל הקודש יד שלטון חצוני. המכתב משר המלוכה לפחת ירושלם יר”ה להשתדל אצל הרבנים להתיר העבודה בשביעית לבל יגיע נזק לאוצר המלוכה, אשר נתפרסם בזמנו במכה“ע “הצבי”, חידה סתומה היא בעינינו; כי לפי חוק מפורש בתורת משפּטי תוגרמה, רשאי אדם להוביר את שדותיו שנתים ימים בלי שום אמתלא, ומה ראה שר המלוכה על ככה להיות חרד על שביעית שנה אחת? וגם איזה דרך עבר עליו הרוח להעלות על לבבו בתוך שאר דאגותיו הנכבדות לטובת המדינה, גם הדאגה של שביתת היהודים באה”ק? האומנם אין אנו מסתפקים כי קברניטה של אנית המלכות משים לבו לכל דבר כקטן כגדול, בכ“ז לא נכחד כי טרם נבין מי הגיד לשר המלוכה, כי היהודים ישבתו שבתם על פי דעת הרמב”ם ז“ל? אולי יחזיקו בשיטת רש”י מפני כל הדברים האלה יש מי שהרהורים יעלו בלבבו פן היתה פה יד ישראל באמצע. ואם אולי יפלא הדבר בעיני בני חו“ל, אך בעיני לא יפלא מאומה אם הדבר הזה עצמו גרם גם לאוהבי הישוב שברבני ירושלם לצאת במחאה נגד ההיתר, כי אם גם חלילה לנו מהטות קו החשד על עושי דבר הנדיב שיחיו, ואין ספק אשר אם באמת יד ישראל בזה, אין היד הזאת אלא של הננסים המכניסים ראשם בכל דבר, ונדרשים ללא שאלום, בכ”ז לא נגרע בזה ערך הסכנה, ועינינו הרואות מה עלתה לבית ישראל בהביא העבד האדומי את הרומאים ירושלימה לפשר בין האחים הכהנים.

הואל נא ותן מקום לדברי אלה באחד מגליוניך, למען שים קץ למו"מ שאין בו חפץ.

והנני ידידך

 יחיאל מיכל פינס


אך כליתי מכתבי והנה “המליץ” גליון 258 נגד עיני, ובו עלילה נוראה על בני גדרה לאמר: נרפים המה נרפים, וגם בשנת תרמ“ח לא שקדו על עבודתם בשדה, כי הסכן הסכינו ללחם החלוקה, ועצלותם הסיתה אותם לעשות חונף לרבנים. הנני נבהל ונדהם למקרא דברי בלע כאלה. מרא דאברהם! אלה חלוצי הישוב הנושאים כל יד עמל ותלאה זה שש שנים רצופות, רעבים גם צמאים, יגעים בחמה ובצנה, עד שהורק דמם מעורקיהם, ורבים מהם הוכו במחלת החזה והשיגרה, מי יעז לאמר עליהם נרפים המה?!אולי איש מלוה ברבית? איש האומר לנצל את אחיו ולהלות להם פירות סאה בסאתים? אם לא איש כזה אשר אני מכירהו, טרם אדע לב מי נשחת במדה כזו? לב מי נמלא שנאה כבושה לאלה בני גדרה היקרים אשר בתומתם הם עומדים, וחביב עליהם הרעיון, וחביבה עליהם העבודה כשעה הראשונה? ולא אכחד ממך אדוני המו”ל, כי עליך אתפלא, איככה נתת מקום לדברי בלע כאלה, על אלה בני גדרה אהוביך ונשואיך מימים ימימה. הטרם הבינות כי אך חצי לשון אפעה הנמו? הטרם הכרת את הנחש הזה בלשונו השסועה? הוא אומר להצדיקני, כי אין בני גדרה נשמעים לי, אך מי בקש מידו להצדיקני לפני דעת הקהל? מי אמר לו כי חפצי להיות צדיק בעיני דעת הקהל? אינני ב“ה מהאנשים שאינם יודעים לשחות אלא מן הזרם ולפניו, ואינני מתירא לחות דעה כנגד הדעה הכללית התופשת המון אדם רבה בלבם, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, אך מעולם לא חפצתי לקנח ידי בראש בני אדם זולתי כי ישאו את עוני. עוד הפעם הנני אומר, כי נדהם אני, ודברי לעו והנני אך מרגיש כאב בעצמותי וכיקוד בלבבי, ומתוך הלהבה אקרא: שקר שקר ענו בבני גדרה! שקר ענה “הדובר אמת” ושקר ענה “הכותב לאדיססא” ושקר ענה “הכותב מאדיססא” ולפי הנראה איסטסית היא זו ו”קטיר קחזינא הכא“, קשר של רשעים אשר נוסדו יחד לחתור חתירה תחת בני גדרה ולהוריד עוז מבטחם, ע”י דבות רעות והוצאת לעז ושם רע ממינים שונים. זה יאמר: בני גדרה רשעים המה ומחללי שבת, וזה אומר צבועים המה ושובתי שמיטה, זה אומר פורצים המה ופורקי עול, וזה אומר עצלנים המה וחומדי לחם חסד. אוי שמים! מי המה בני בליעל אלה אשר מלאם לבבם להפיץ שקרים כאלה? מי המה עזי מצח אלה אשר לא נקוטו בפניהם להוציא מפיהם המלים על בני גדרה לאמר: נרפים המה! כמאה וחמשים דונם חרש וזרע איש איש מהם בשנה שעברה. וכשבעים אלפים נטיעות נטעו יחד בחורף העבר. ואת כל אלה בפחות ממאה יום של עבודה, ומי חציף כולי האי לאמר עליהם נרפים המה? מי המה הנחשים האלה? הוציאם נא אלינו ונדעם!

ביד רועדת הנני חותם שמי

יחיאל מיכל פינס

גם טלגרמה שלחתי לך היום לאמר: “העלילה נגד בני גדרה בגליון 258 שקר” ואחרי שיצאה הטלגרמה מביתי נחמתי כי הוספתי בה שתי מלים (בגליון 258) ובהוסיפי גרעתי, כי לא אך העלילה שבגליון זה, כ"א כל העלילות שקר הן, שקרים מוחלטים. אך לאשר התרגשתי מאד למקרא הדברים בגליון 258 והמה גרמו לי להריץ את הטלגרמה אליך, הוסחה דעתי משאר העלילות בשעת כתיבתי אותה. והנה שלחתי להשיבה, אך כבר שולחה כאשר היא, ובאו דברי אלה למנות את החסרון.

 הנ"ל

(“המליץ”, תרמ"ט. מספר 7).


כב. כל אמת אמת תפשיה להאי גברא


עלובה האמת שהכל מתעללים בה, ולא די לה תלאותיה מיד השקר בכלל, אלא כי גם נטל עליה לראות בהתחפש כל איש שוגה או כוזב בלבושה, ומתימר בגדלה ומתימר בגדלה לאמר: “דובר אמת” שמי “ולמען האמת” הנני נלחם.

“למען האמת” כעין זו יוצא אחד הנעלמים מקרתא הצפונית ב“המליץ” גליון כ“א, כ”ב, להעמיד חזון, כי אמנם החליטו בני גדרה בראשונה לשבות בשנה הזאת, ולא חזרו בהם אלא מיראת העונש. ואני שאינני אומר כן הוא מכחישני על פני מבלי חשבונות רבים, בכח ראיות מפי עדים כשרים ונאמנים(?) המעידים כנגדי, ובכח הנלמד מהמכתבים של ראשי חו"צ אשר הוקיעם לעין השמש.

לא אכחד כי כשאני לעצמי, הייתי חס אפילו על טפת דיו כחרדל להוציאה לתשובה על דברי חלומות שהם לא מעלים ולא מורידים ובטולם מוכח מתוכם. אבל הדבר נוגע לבני גדרה, ולא נכחד ממני טיב דעת הקהל אשר לנו, כי לא לב לה וחסרת בקורת היא. וכשבעלי-דינים עומדים לפניה, מי שמרים קולו יותר מחברו יצא צדיק מלפניה, לכן מוכרחני לטפל הפעם בדברים של מה בכך, לאמר: לשים דברי ה' “איקס” בכור המבחן, ולהוכיח לעין כל, כי סיגים מצופים על חרש היו.

מכל ארבעת המכתבים שפרסם ה' איקס למדנו אמנם, כי חבל נביאי שקר נתעים ומתעים יושבים באה“ק אשר שולחים לשונם לשון אפעה להלשין על בני גדרה אל ראשי חו”ץ, וכי ראשי חו"צ טעו בשתים:

א) בתתם אזן להנרגנים הללו אשר מדעת עצמם או מהשפעות דעת אחרים עליהם, אומרים לחתור חתירה תחת בני גדרה.

ב) בעשותם ספקות לודאות, ומחליטים משפט על פי השערות ואוֹמד-דעת; אבל לא מצאנו בכל המכתבים האלה אפילו צלה של ראיה, כי באמת החליטו בני גדרה לשבות מעבודה, וכי שבו מהחלטתם מאימת מדת הדין.

הנה המכתבים פרושים לפנינו, ומה אנו קוראים בהם?

א) כי פלוני הנאמן לבני מ', הודיע להם כי פינס עוזר על יד המסרבים בהיתר, מפני שעל כל מה ששואלים אותו בנדן זה הוא עונה תשובה הנשמעת לשני פנים.

ב) כי פינס אמר שאין בני גדרה יכולים להשתמש בהיתר הרבנים מפני שאדמתם כחושה. ולאיש שפינס אמר הדברים האלה עוד לא נתברר אם באמת כן הוא.

ג) כי אחד מיוחד בראשי חו“צ הוכיח את פינס במכתבו על דבר אשר הוא ובני גדרה יראים מרבני ירושלם ולא ישיתו לב להיתר רבני חו”ל.

ד) כי פלוני הנאמן לשואליו ששאלוהו אם באמת כחשה אדמת גדרה? השיב: אין לבי הולך לאשר את מעשה בני גדרה בזה.

ה) בנידן הדברים שאמר פינס כי גם הרבנים המתירים לא התירו העבודה בהחלט אלא הרב מקאוונא התיר העבודה רק ע“י גוי, ושאר המתירים התירו אמנם העבודה גם לישראל, אלא שהבדילו בין עבודה לעבודה; ולא התירו אלא אותן העבודות שיורו המורים להיתר, ענה אלמוני אחד, שהוא קרא את פסקי ההיתר, וזוכר הוא שלא נאמרו שם אותם הדברים שעל פיהם חפץ פינס לזכות את הקולוניסתים, אשר לא הלכו לאור (?) ההיתר, ועל יסוד זכרון אותו חכם נשלחה “דפּשה” בכ”ה בכסליו לה' הירש כי ימנע את התמיכה מהשובתים.

ו) כי ה“דפּשה” מאת ה' הירש לדרוש רשות להוצאת 2500 פר' לצרכי העבודה והזריעה שנשלחה בכ“א כסליו, היא לפי הנראה תשובה על דפּשת ראש חו”צ מכ"ח בכסליו, שמכחה חזרו בני גדרה מדעתם.

הנני שונה דברי, כי לאיש אשר קורטוב מוח בגלגלתו אין צורך להוכיח כלל בטולן של כל הראיות הללו.

א) מתשובה הנשמעת לשני פנים אין הוכחה לאיזה מן הפּנים דעת המשיב נוטה, ולו גם אמת שדעתי אני נוטה להחמיר, מי יאמר כי דעת בני גדרה כדעתי? ואם באנו לדון מכח “רוב וחזקה” הלא ההפך שמענו, כי רוב הקולוניסתים אין דעתם מסכמת עם דעת הפקידים, ובני גדרה בחזקת שהם נאורים, הלא בל"ס חפצם ללכת לאור ההיתר למרות פקידם, ההולך חשכים ואין נוגה לו.

ב) אם לבעל המכתב השני לא נתברר עוד אם באמת כחשה האדמה, אין ראיה אשר לא כחשה.

ג) מתוכחה שמוכיח אדם לחברו על חטא ששמע שחטא, אין ראיה כי אמנם חטא.

ד) תשובת פלוני הנאמן לשואליו, היא תשובה שלא ממין השאלה, כי שאל נשאל האיש אם כחשה האדמה, והשיב שאין מעשה בני גדרה רצויים בעיניו.

ה) מזכירת אדם שלא ראה אין ראיה שלא נמצא, והרי פסקי ההיתר פרושים לפניך, אדוני המו"ל, הואילה נא ותן להם מקום בגליונך וראה כל אדם מה שכתוב בהם.

ו) כיצד תהי דפשה מוקדמת תשובה לדפשה מאוחרת? פליאה דעתי ממני, ובכלל: מדבר שאומר אדם “לפי הנראה” אין למדים הלכה ברורה.

ואחרי בטולן של כל הראיות הללו, הנני אמר שנית, שקר ענו בבני גדרה לא לבד באמור להם: נרפים הם וחומדי לחם חסד, כי גם בהגד עליהם, כי החליטו לשבות מעבודתם השנה הזאת, ומכ“ש במה שהעיד עליהם ה' איקס, כי לא יצאו בני גדרה לעבודתם בשדה אלא אחר שכבר עבר זמן זרועי החורף. אינני מונה הפעם שבחם של בני גדרה, אך האמת נתנה להאמר גם בגנותם, כי לא עלה על לבם להמנע מעבודה בשביעית מטעם אסורה, ואני הוא שפקפקתי בדבר, אחרי רואי כי על כל פנים האדמה טעונה שביתה מטעם אקונומי, ולמה איפוא יצאו בני גדרה ראשונים לפרוץ גדר עולם, ולעורר עליהם שנאת שכניהם בני גילם בעבודה? לכן הגדתי לראש חו”צ עם מכתבי, כי בני גדרה אינם יכולים להשתמש בהיתר הרבנים מפני כחש האדמה, והכ“ז בצאת הרביעה הראשונה, כאשר נגשו אלי בני גדרה לדעת משפּט עבודתם אמרתי להם, הן זרע החורף אין באדמתכם הפעם, צאו וחרשו אדמתכם ראשונה שנית ושלישית, והיה בזמן זרע הקיץ בימי האביב, אז נדע איך יפול דבר. ואם לא יצוו עליכם ראשי חו”צ לשבות, ויצאתם וזרעתם זרע הקיץ כחפצכם. וכמצותי כן עשו, ויצאו כולם לחרוש אדמתם להכינה לזרע הקיץ, ומעוטם לקחו גם שדות אצל שכניהם הערבים ויזרעום חטים; ואולם כדי לקיים מצות היתר בזריזות, הכינו כולם להם גם גינות של ירק, ויש אשר בקשו ומצאו גם בשדותיהם ד' אמות שלא נזרעו בשנה העברה ויזרעו גם אותן חטים,

אחר כל הדברים והאמת הללו, יראו נא בני אדם, כי כל העדים מוכחשים וה' איקס הישן בקרתא חדתא הצפונית ורואה חלום בארץ הקדם, אין בחלומו אפילו אחד מששים בנבואה, אלא כולו תבן בלי בר, דברים בטלים ממש, שלא באו לו אלא מהרהורי לבו והשערות פורחות באויר.

עד כאן מלאתי חובתי לקיים דברי ביחס לבני גדרה שהם בעו"ה רשות הרבים ומדרס לכל מי שרוצה ליטול לעצמו שם מוכיח להם. ואולם ה' איקס יצא מרשות הרבים ונכנס גם לרשות היחיד, לתבוע ממני דין וחשבון על דברי הנוגעים לדעתי הפרטית והוא שואלני: מדוע לא שמתי לבי אל רוב (?) רבני ארצנו ורבני הספרדים המתירים את העבודה בשביעית לגמרי? ועל מה סתמתי דברי ולא פרשתי: מתי ואנה, כפו שואפי ההיתר את הקולוניסתים לעבוד עבודה בשביעית? ומפּני מה הנני מחפּש את מודיעי דבר השמיטה למלכות בין שואפי ההיתר ולא במחנה צוררי הישוב? על שאלותיו אלה אין אדם יכפני להזקק להן. לא שמתי לבי, מפּני שלבי ברשותי, סתמתי דברי מפני שלא רציתי לפרשם, וחפשתי את מי שחפשתי בין שואפי ההיתר, מפּני כי אם אמנם אינני מחליט שלא נמנה אותו האיש גם בין צוררי הישוב, אבל אין בלבי ספק כי חונה הוא על דגל שואפי ההיתר.

ובזה תמו דברי והנני מוסר מודעה, כי לא אזקק מעתה להשיב על דברי עזות וחוצפה, ובאעה“ח פה גדרה ר”ח אדר שני תרמ"ט

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, תרמ"ט. גליון 58).


כג. תשובה זו מה טיבה?

שלש הוראות למלת “תשובה”, אחת לטובה: שוב מדרך רשע, אחת לרעה: שוב לדרך כסל, ואחת במובן “מענה”.אך תשובה זו שבאה ב“המליץ” גליון מ“ג ו”דובר אמת" חתום עליה. אין בה לא ממדת ההוראה הראשונה ולא ממדת ההוראה האחרונה, אך יש בה ממדת “השב על קיאו” ומקשה לבו לקיים שקריו מכל מקום.

ארבעה עדים הקים אותו האיש לענות בי לאמר: אמנם חטא פינס ויאמר להניא את בני גדרה מהשתמש בהיתר העבודה בשביעית. ואלו הם עדיו:

א) בשנת תרמ“ח נזרעה נחלת בני גדרה כולה זרועי החורף מבלי הכין ניר לשנת תרמ”ט;

ב) נחלת גדרה לא נמכרה בערב שבעית לההוא טייעא בהמכר אדמת שאר המושבות;

ג) אחד מבני גדרה מסר בשנה הזאת את חלקת שדהו של ניר לאריס ערבי;

ד) ה' פראנק אמר לזרוע שנה זו את שדהו חטים וגערתי בו בנזיפה עד כי נסוג אחור מחפצו.

אילו הייתי אני בסנהדרין של דעת הקהל, והיו עדים כאלה באים לפני, הייתי אומר עדי שקר הם, מפני שדבריהם סותרים אלה את אלה. כיצד? האחד מעיד שבשנת תרמ“ח נזרעה אדמת גדרה זרע הסתו כולו, והשני אמר כי אחד מבני גדרה מסר שדהו של ניר לאריס ערבי? אם זרועי חורף בתרמ”ח שדה ניר בתרמ“ט מנין? ולו גם עדי אמת היו, הלא אין בדבריהם כדי לקיים טענותיו של איש ריבי. הן הוא עומד וטוען כי מרדתי כביכול בהיתר להלכה ולמעשה, והעדים מעידים כי נתתי שדות ישראל להזרע על ידי פועלים נכרים, וא”כ איפוא, הלא לא לבד כי כתורת ההיתר עשיתי, אלא גם נכנסתי לפנים משורת ההיתר והתרתי העבודה על ידי נכרי גם בעבודות האסורות מהתורה, וגם בשדות ישראל ממש. ואולם לפי שלא אני ולא כיוצא בי ולא בני דעת בכלל יושבים בסנהדרין זו, כ"א נערים נעורים הנוטלים עטרה לעצמם וקופצים בראש לחות דעתם בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות, והם מבלבלים את העולם בצעקתם ושאונם והמונם, עד כי לא ישמע איש שפת רעהו, אנוס אנכי להרים קולי גם אני, למען ישמעו דברי והתבררו טיבם של דברי העדים אל נכון.

מארבעה העדים אשר קמו בי, האחרון שבהם עד שקר גמור הוא. מעולם לא גערתי בה' פראנק בנזיפה ואף הוא לא נמנע מזרוע רוב שדותיו חטים וע“י פועלים מבני ישראל כמעשהו שנה שנה. ואולם נחקרה נא ונראה, מה יש בהגדרת שאר העדים כדי לחייב את ראשי לב”ד של דעת הקהל? אמת, כי בשנת תרמ“ח בראשיתה בהחל העבודה בשדה, והיתר טרם עלה אפילו במחשבה להבראות, הסכימו בני גדרה לזרוע נחלתם כולה זרועי החורף, וכן גם עשו, ולא נשארה אלא חלקה אחת שבעליה יצאו לחו”ל. והחלקה הזאת נתנה אחרי תום זמן הזרע לה' הורוויץ בתור תוספת לחלקו הקודם שכבר היה זרוע ועומד על ידו, ועבודת הכרמים החלה, ולא היה ספק בידי ה' הורוויץ לעבוד גם את החלקה הזאת בידיו, וימסור אותה באריסות לאריס ערבי לזרעה זרועי הקיץ השנה הזאת וזרועי החורף לשנה הבאה, כמשפט האריסים בכל הארץ שאינם מקבלים שדה אלא לשתי שנים. אמת גם זאת כי לא הלך לבי לטפל במעשה אחיזות עינים של מכירת קרקעות מחוץ לערכאות שאין בה ממש אפילו כממשו של צל עוף הפורח,4 ואמרתי הרוצה לסמוך על היתר שדות של גוים, מוטב לו שיסמוך על הדבר שאדמתנו היא אדמת “מירי” (כלומר: אדמה שלפי חוק המדינה, גופה למלכות ואנו אין לנו בה אלא זכות אכילת פירות כל הימים שאנו שוכנים עליה, כאותם אריסי בתי אבות שנזכרו בתוספתא תרומות פ“ב ובגמ' גטין מ”ג:), וסוף דבר אמת גם זה, כי החלקה הנוספת של הורוויץ אשר עשאה האריס שנה העברה ניר, בא האריס וזרעה השנה הזאת זרועי חורף בזכות שבידו מטעם הלכות המדינה. ומה שמענו מכל העדויות הללו לחובתי? לא כלום! מעט ברור דברים, וכל אשמתי ברחה כצל! אך כך דרכם של אלה בני בלי-שם לבוא ברוב דברים כחלום ברוב ענין. זורעים בר ומרבים תבן, ומעקמים עלינו את המעשים, ומבלבלים את המחשבות ומטילים סערה בצלוחית של מים, למען יתחשבו כדבר חשוב בעולם שהבריות נושאים ונותנים בדבריהם, ובין כה וכה מחרידים המה בני אדם ממנוחתם להשיב על חלומותיהם ושקריהם.

זוהי תשובתי האחרונה בענין זה אפילו למי שאינם מדברים עזות ומעתה אפילו יבואו כל אֵילֵי-נְבֵיוֹת שבעולם להעמידני לדין לא אזקק להם, ואחת היא מה שיאמרו הבריות הללו עלי, כי לא אחוש להם ולהמונם, והנני כמאז עבד לעבדי ד' הרוצה בקיום הקדושה המשולשת של האומה ושל הארץ ושל הדת.

הכו“ח פה יפו בחדש הגאולה שנת “בדבר אמת” לפ”ק.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנה תר"נ, גליון 169).


כד. עזרת סופרים

כבוד המו"ל עורך “המליץ” שיחיה.

זה מספר ירחים שקבלתי מן חו“צ בעיר לץ פלך מ… מכתב אשר הנני נותן לפניך את טופסו בזה: זה כשמונה ירחים נמנו וגמרו ביניהם חו”צ בעירנו לפעול ולעשות כל מה שביכלתנו לטובת הישוב. בראשית הוסדם יחד, קמו אחרים מבני עירנו להרוס את בניננו, בהוציאם דבת הקולוניסטים רעה באזני ההמון. ערכנו מכתבים לאחדים מגדולי דורנו, אשר מהרו לכבדנו בדבריהם החוצבים להבות אש אהבה טהורה וחבה יתירה לענין הישוב ולעוסקים בו, ודבריהם עשו רושם עז בלב רבים, הפוסחים על שתי השעפים כו'. פתאום בא מכתב מירושלים מאחד מי שהיה תושב עירנו ונחשב בין החרדים והנכבדים שבה, ועדותו נתקבלה כעדות נאמנה.

דעת לנבון נקל שמכתב כזה יש בידו להרתיח עיר ומתים, וגם אלה היודעים מעט מתהלוכות הענין שעלילות כאלה חזון לא נפרץ הוא בירושלים עיה“ק בעו”ה, אבל מה יענו להמון העם המסתער עליהם גם הסתער: הבו לנו את הכסף אשר מסרנו לכם. הלאנשים כאלה נושיט יד לעזרה? אין ביכלתי לתאר את מבוכת חו"צ פה בימים אלה; הכסף הנאסף לא ינתן לשלחו למטרתו.

ע“כ אם יקר בעיני כ' כבוד המשתדלים לטובת הישוב, וכבוד גאונינו, וכבוד כל חו”צ, ייטיב נא להודיענו ידיעות ברורות ונכונות, מתהלוכות חיי האכרים עובדי אדמת קדשנו בנוגע לשמירת דתנו; אנא אל ישיב פנינו ריקם בדבר הזה, כי מלבד כבוד חו“צ המחולל מאד, הנה רוח והצלה יעמוד מזה לכל הענין, מוקירו ומכבדו כערכו הנעלה בשם כל אגודת חו”צ דפה"…

בקבלי המכתב הזה עמדתי מרעיד על הנבלה שנעשתה בקרב ירושלם, לחלל כבוד המושבות וכבוד ירושלם גם יחד, כי היש לך חלול ד' גדול מזה, כי ינתנו רבני ירושלם למוציאי דבה נוראה כזו, המלאה לה שקרים וכזבים ממש כרמון? בעוד שידעתי בטח כי לא עלה כזאת על דעת הרבנים, בין ממחבבי רעיון הישוב, ובין מבלתי מחבביו, להשתמש בשקרנים וכזבנים לשלוח חציהם על ידי אלה ללב שלומי אמוני ישראל העובדים עבודתם על הרי ישראל. ובכ“ז לא עשיתי חפץ כותב המכתב לדרוש מרבני ירושלם הי”ו להכחיש דבר המכתב, כי מהצד השני לא נעלמה ממני קרירות רוחם למול דברים כאלה, כי כבר דשו בחרופים וגדופים ובזיונות, מצד לבלרים חצופים ממין אחר, אשר ישפכו עליהם, והמה מחשים, כי על כן אחר השיבותי דברים קצרים לכותב לא שמתי עוד לבי אל המכתב וסלקתיו הצדה. ואולם זה מקרוב נקריתי בירושלים ונתגלגלו הדברים, ואספר דבר המכתב להרב הגאון מו“ה שמואל סאלאנט נ”י, וישתאה גם הוא על חוצפת הכותב, ויאמר כי אם אשלח לו את המכתב מוכן הוא להשיב מצדו להכחיש את הכותב. ויהי בשובי ואשלח להרש“ס נ”י העתק מהמכתב הזה, ותשובתו אלי סגורה פה.

אקוה כי תתן מקום לשני המכתבים “במליצך” למען יראו רבים מי המה מחבלי כרם ד' צבאות ומי המה גודריו?

והנני דורש בשלום ישראל, דתו וארצו

יחיאל מיכל פינס.

יפו, י“א כסלו תר”ן

(“המליץ”, שנה תר"נ, גליון 269).


כה. עזרת סופרים

תכלה שנה וקללותיה שלהי שנת תר"נ פה יפו.

א ז ה ר ה

והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר

והעם לא נזהר כו' דמו מיד הצופה אדרוש.

השומע את קול השופר ולא נזהר דמו בראשו יהיה.

(יחזקאל).


מזהירים אנו את אלה מאחינו אשר אין ידם משגת להאחז באדמה, ואין כל מלאכה ואומנות בידיהם, לבל יעפילו לעלות לאה“ק על סמך תקות נכזבות ומשאות שוא ומדוחים, כי לא ינחלו בלתי אם מחלת לב ומרירות נפש. ואלה אשר אחזם בולמוס העליה מבלי יוכלו להרפא ממנו, עכ”פ ישימו הדברים האלה אל לבם: א) בל ימכרו מנכסיהם כלום בטרם עלותם; ב) חלילה להם מקחת אתם נשותיהם וטפם; ג) יצטידו מבראשונה בסכום כסף די הוצאות הליכה וחזרה, אם אינם עושים כן הרי הם מתחייבים בנפשם וגורמים רעה להם ולאחרים, כי מרה תהי אחריתם וסופם לחלל את ה'.

הערה: רבוי העולים ממין זה הממלאים חוצות יפו וירושלים ומשוטטים בקרבם כצללים נוראים, כבר היו לשיכים בעיני הממשלה המקומית, עד כי שבה וגזרה גזרת “תשעים יום” לאמר: מי האיש מבני ישראל מארץ הצפון אשר יעלה אל הארץ הזאת, לא ישאר בה בלתי אם תשעים יום, ואחר תום מספר הימים האלה עליהם לשוב למקומם. גזרה זו עדיין חדשה היא, וטרם ראינו עד כמה כחה גדול להניא את העליה, אך אם על פי תוצאותיה משכבר נשפוט, עלינו להכין עצמנו לקראת ימים נוראים מאד.

הננו מזהירים את בעלי הכיס מאחינו העולים לאה"ק על מנת לקנות בה אחוזות: א) לבל ילכו בודדים, מפני שאין קרקע בארץ-ישראל שנמכרת חלקים חלקים, לכן יעשו להם בני אדם הפרטים, אגודה אחת, במספר שלשים או ארבעים איש, וישלחו מתוכם אחד או שנים, וימלאו ידיו לקנות למענם אחוזה גדולה כמו מושבה שלמה; ב) בבואם הנה יפקחו עיניהם על דרכם לבל יפלו ברשת המתעתעים האורבים להם; בגשתם למקנה אדמה יתאזרו בסבלנות מרובה ומתינות גדולה, ואל יתרוצצו כמשוגעים הנה והנה, ואל ימלאו את הארץ קול הֶמְיתם: אדמה אנו קונים! כי אם הם עושים כן, לא יגרמו אלא מהומה, והעלאת שער האדמה למעלה ראש, ונעילת שערים בפני אחרים, וסוף סוף גם בידם לא יעלה כלום.

ומזהירים אנו את אלה מאחינו היושבים עדיין תחתיהם, ואומרים לקנות להם אחוזה באה“ק על ידי מכתבים, לבל ימשכו אחרי המודעות הנפוצות במכה”ע, ע"ד אחוזות גדולות הקנויות ומוכנות ועומדות להמכר לכל החפץ בהם, כי אין בכל ההודעות האלה שום ממש, ואינן אלא מעשה תעתועים.

הערה: מעין הודעה כזו קראנו במכה“ע “המליץ” נו' 180, כי ה' חנקין קנה עתה אחוזה גדולה בעמק השרון צפונה לפ”ת, אשר מדת אדמתה עולה לסך 6500 דיעסאטין, ואין בכל הדברים האלה שמץ דבר אמת, ואינם אלא קלוטים מן האויר, כי מיום שקנה ה' חנקין את דוראן, אשר כבר נמכרה כולה לאחרים עד היום הזה, לא הוסיף חנקין לקנות אפילו מלוא שעל אדמה, וכל השמועות בענין זה, אינן אלא שמועות פורחות הנפוצות במכה"ע, לפי הנראה, על ידי שוגים או משגים, תועים או מתעתעים אשר יש להם חפץ בריקלמה כזו, למען תמצא ידם לצוד דגים במים עכורים. לכן מי שגופו וממונו חביבים עליו, יזהר ויזהר מהלכד בפחים האלה, פן מרה תהי אחריתו והיה מן הצועקים ואינם נענים.

בעד כל אמתת הדברים האלה הנני נותן ערובתי, ומקבל אני עלי אחריותם, והשומע ישמע ונזהר, ואשר לא ישמע בקולם דמו בראשו ואני את נפשי הצלתי.

(“המליץ”, שנה תרנ"א, גליון 206).


כו. מקורות נאמנים

הפלא ופלא! פעם בפעם אנו פוגשים במכתבי העתים ידיעות מידיעות שונות מארץ הצבי, אשר לפי דברי מודיעיהן אינן נובעות אלא “ממקורות נאמנים”, ובכ"ז לא דיין שהן סותרות לאמת, אלא שלפעמים הן סותרות גם זו את זו, כאשר יעידו האותות הרבים הצבורים תחת ידינו בנדון זה.

ממין “מקורות נאמנים” כאלה, שאב גם הסופר הרמ“ד גמזו מד”ב את ידיעותיו שהביא למנחה לפני הקוראים ב“המליץ” 241 ש“ז, על דבר הג”ר שקנה אחוזה גדולה על שפת ים כנרת במחיר 40 פראנק הדעסיאטין, ועל דבר בטול דברי “באזהרות” ביחוס לגזרת “תשעים יום”.

ואני על אחרון אני בא ואומר, כי חלילה לי מבדות שקרים מלבי לאיזו תכלית שהיא, האמת נר לרגלי תמיד, ואותה שמרתי גם באזהרותי, אלא שקצרתי במקום שהיה לי אולי להאריך, לולא חשבתי את האריכות בדברים כמו אלה לסכנה, ועתה אשר העמדתי לדין לפני דעת הקהל, הלא כבודי מחייבני לפרש דברי.

לכן שמעו נא בית ישראל וישמע נא גם הרמ"ד, כי “גזרת התשעים” לא נתבטלה מעולם מעיקרה, אלא שהממשלה הגבוהה נתנה לה פנים לקולא, לאמר: לא נמתחה הגזרה אלא על העליה בהמון, אבל לא על היחידים העולים לנפשם. ואימתי נקראה “עליה בהמון”? דבר זה לא פרשתהו, ומסרה אותו לפקידי הממשלה המקומית לפרשה – לפי ראות עיניהם.

ויהי באחרית ימי הקיץ העבר, ושטף העליה התגבר מאד, עד כי אניה אחת הביאה כמאה וחמשים משפחות. נחשכו עיניהם של שונאי ישראל ופקידי הממשלה המקומית, והחלו להניח מכשולים, ויעכבו את התעודות תחת ידיהם, וידרשו מאת העולים ערבות כי ישובו על עקבם אחרי תשעים יום. כן היה הדבר בשעה שכתבתי “אזהרותי”, בינתים נתמעטו העולים ונתמתקו הדינים… וישתקע הדבר ולא נודע לרבים.

עתה יואיל נא הרמ"ד ושב וקרא את אזהרותי בכונה, ושום לב, אם לא ימצא רמוז שמה כל מה שפרשתי כאן בלי חמדה.

יפו, ד' טבת תרנ"א.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנה תרנ"א, גליון 282).


כז. דברי אמת

המאמר הנכבד אשר אני נותן העתקתו בזה לפני הקוראים, הוא מעשה ידי התיר הגדול ופילוסוף מצוין בפילוסופי אומות העולם, הוא ד"ר פורר, המורה לפילוסופיה התיאולוגית בבית מדרש החכמה אשר בעיר ציריך.

ואלה תולדות המאמר: זה כארבע שנים ורוח טהרה התעוררה בלב תלמידי בית המדרש מאחינו שבעיר הזו לשום לב לרעיון “ישוב ארץ ישראל”, ויהיו נדונים אם יש לעיון זה עמידה בעולם המעשה, ויסכימו לשאול פי מומחה לאותו דבר ויבחרו בהחכם פורר הנ“ל, כי הוא תר את הארץ כמה ימים לארכה ולרחבה וישים אליה לב לחקרה היטב ויגלו לפניו מצפוניה. ואין מומחה ממנו לדבר הזה, ידידי החכם והרופא ד”ר אהרן מזיא נ“י רופא המושבות החוסות בצל הנדיב שיחיה, עמד אז בראש בני בירב האלה, ובבית גנזיו היה טמון אותו מאמר בכ”י וימסרהו לידי להעתיקו.

ויהי בעברי על פני דברי המאמר הזה וארא, כי אם עברו ימים רבים מיום הכתבם טרם הזקינו גם היום, כי מסגולות האמת שאין לה לא בחרות ולא זקנה. ואין הזמן פועל עליה בכלל לפי שהיא למעלה ממנו, כי על כן נתנו חכמים להאמת מעלת “חותמו של הקב”ה“, לאמר לך: מה חותם זה בעינו עומד ואינו משתנה כך האמת אין לה שנוי, משא”כ בשם, שהוא משתנה לפי יחוסו, והוא הדין בשלום.

כללו של דבר, כי הדברים הנאמרים במאמר זה עודם חיים וקיימים בצביונם. בעל המאמר מרבה לספר בשבח הרעיון ומנבא לו עתידות גדולים, אך תנאי המה הדברים ומפורש יוצא מפיו, כי אין תקוה לישוב להתקיים בלתי, אם בהקדם לו ארבעה דברים על הסדר: א) הכנת ממון וידים לעבודה; ב) הכנת סדר קבוע לפעולה מאוחזת ומתאמת בכל חלקיה; ג) דרישת הארץ, טיבה, עממיה, משפטיה, וכו'; ד) קביעת חשבון הסכום הדרוש להוציא הדבר מכח אל הפועל, והיה בהקדם הדברים האלה ונגש אחרי כן אל העבודה.

מי יתן והיו הדברים האלה חרותים באותיות גדולות ומזהירות בכל עבר ופינה למען יזכירונו תמיד את הדרך נלכה בו להשגת חפצנו, ואם הדבר אי אפשר, הנני נותן אותם עכ"פ על עמודי הזכרון.

יחיאל מיכל פינס.


קנקן ישן מלא חדש!

א. הטוב לישראל להתישב בארץ אבותיו?

דורשי שלום העם הזה נפלגו בדעותיהם מאד, על דבר תשובתם על השאלה הזאת, כשאני לעצמי תשובתי ברורה ומפורשת לאמר: הן מאות בשנים מבכים בני ישראל את אבדן ארץ אבותיהם, הרבה ממדותיהם המעכבות אותם מהתלכד עם גויי הארצות שהן מוזרות וקשות בעיניהם, אינן אלא תולדות צער חסרון נוה שאנן, אין לך גוי שומר אמונתו לארצו בטהרה עדן ועדנים, אין לך עם מתחזק בגעגועיו למולדתו בכל חליפות הזמנים והתמורות במדינות כעם בני ישראל. ולכן אין גם ארץ בארצות, אשר תתן לעם הזה, קורת רוח ושלות בית, כארץ אבותיו משאת נפשו, לו גם ימצאו העולים בדרכם צר ומצוקה שבעתים מאשר פללו, לו גם יקצרו עמל ותלאה מלוא חפנים – אין דבר. הדעת כי בארץ אבותם יאחזו, תאמץ רוחם ותחזק ידיהם והתגברו על כל שטן ופגע, כל הציורים והדעות אשר נקבעו בלבם בהגותם בתורתם ודבר נביאיהם בשבתם בארץ מגוריהם, יתיצבו לפניהם כמו חיים בארץ אבותיהם ובתמונות נאמנות ומלאות ממשות יעברו על פניהם, מצבות וציונים מעשה אנוש היו לאבק פורח, אך עוד לא חרבו הימים ולא דללו הנהרות, טוהר האויר וספיר השמים עודנו כבימי קדם, ואך צמחי העדנים בני הארץ הממוזגת ההיא כהויתם הם, כאז בימי האבות כן עתה בימי הבנים, ומראה כל הזכרונות האלה, מעשה יוצר בראשית, אי אפשר שלא ימלא נפש העולים רגש עדנים משיב נפש ונעימות שלות בית.

העם הערבי היושב בארץ ישראל, קרוב הוא בשפתו ומנהגיו אל עם בני ישראל, רובי תורתו של מוחמד נובעים ממקור ישראל, חוקי המילה והטבילה, סדרי התפלה ומקצת אסורי המאכלים אותותם לא ינכרו למי המה, ומה קול הקורא מעל שיא מגדלי כל המסגדים: “אין אלוה מבלעדי אלוה”? הלא אך בת קול הוא מהקריאה הגדולה אשר קדמה לו כאלפים שנה לצאת בקולות וברקים מהר סיני “אנוכי ולא יהיה לך”. כי ישבו שני עמים יחדיו השונים איש מרעהו בעניניהם מבית ומחוץ אי אפשר שלא תבוא ביניהם קנאה ותחרות המביאות לידי שנאה כבושה, והיהודים והערביים ישבו יחד מאות בשנים, בערבות ערב ובשדמות ספרד, ויתרועעו איש את רעהו בשלום וברכה בקרב הארץ.

ב. אך הן היה עם בני ישראל כהיום לעם שכולו רוכלים וכנענים, התמצא ידם להתפרנס גם בארץ הזאת במסחר וקנין?

להשואלים האלה אשיב, כי המונים מבני העם הזה מתעתדים לעלות לארץ אבותם על מנת לעמוד על הקרקע ולשלוח ידם בעבודת האדמה כאבותיהם, ואם יצליחו? שאלו נא לחקר תכונת העם הזה מאז, וידעתם מה כביר חפצו ומה רב חילו בכלל, וכמה עוד יגבר כחו במקום אשר עניני הרוח ימריצוהו לפעולה, יד החזקה של המצרים אמרה לכבשוֹ לעובדי אדמה, ויפרוק עולם מעליו ויצא המדברה לרעות צאנו, וכעלות עליו רוח דת משה רבו, כבש לו ארץ ויהי לעם עובד אדמתו. דורות רבים אחרי כן לא היה די כח בשדמות הברוכות של ארץ בבל, ובעושר כבוד קרית ממלכתה שרתי במדינות, למנוע את בני העם הזה מלשוב אל שממות ארצם החרבה לחדש נעוריה כמקדם. אז ישיר ישראל את השירה הזאת: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו'”. על כן לבנו סמוך ובטוח, כי אם ישימו היהודים העולים אל לבם כי עליהם להורות הלכה גדולה בדבר משפט עמם כולו; כי אם יעברו לפני אחיהם להחזיק בעבודת אבותיהם ולקנות מנוחת מעון ושלות בית וחיי שלום בארץ מושבם משנים קדמוניות, אז בכל כח לבם יהיו לאכרים ולא יבהלו מפני קושי עבודת האדמה בארץ השרב, ואז ישיר ישראל שירתם הישנה: “הזורעים בדמעה ברנה יקצרו”.


ג) אך התכוֹן עוד ארץ ישראל להכין בה מושבות לעובדי אדמה, והלא כלה כחה ונס לחה ואפס דשנה ולא תעצר כח להשביע רצון עם אשר בקרבה ואיך תמצא ידה להחיות עם רב?

אמת כי העם היושב בקרבה לעת כזאת, מעט ודל הוא, אך ברכת האדמה מידי הטבע טרם נתמעטה, ועוד ידה רב לה לערוך שלחן לפני רבוא רבבות עובדים חרוצים בכבוד וברוחה. בעיני איש הצפון אשר הסכינו בירק דשא ההרים והשדמות תהיה ארץ ישראל אשר עין הזהב יכסה פני אדמתה כארץ שממה ומלחה, אך מי האיש אשר כמוני יעבור ברגליו את הארץ הזאת לארכה ולרחבה הוא כמוני יוציא משפט, כי רוב אדמתה דשנה ופוריה מאד. שכבת גיר ובדלח משתרעת לפני אדמתה מתחת על פני כֹלה, ושני מיני הדוממים האלה יפים מאד לצמחים, גם בארץ עבר הירדן ימה אשר לארץ צחיחה תחשב, יוצאים בבקעה ובהר, שמונים וחמשה נהרי נחלי מים אשר לא יכזבו, כמה שעות עברו רגלי שם בין יערי שיחים סבוכים, וגם במקומות העזובים ההם מצאתי עקבות ישוב קדמון. אך יתר שאת לאדמת עבר הירדן מזרחה. חבל האדמה בין הירמוך ובין היבוק בן שמונה שעות הוא, ואחד עשר נהרות רבי דגים וקליפי חומטים ישקוהו, פני אדמת ההרים יכסו יערי חמד בשטח כמה פרסאות ויפי עדן הארץ כלה עוד היום להפליא עין העוברים בה ולשמח לבם, לפנים פרח הישוב ויעל ויצלח מאד, ועד כמה גברו בתוכה העושר והחיל, עדים המה הבנינים הנפלאים אשר חכמת חרשים הראתה בה את כחה וידה החזקה עד להפליא, אך עיקרה של ארץ ישראל היא עבר הירדן ימה לכן אל הארץ הזאת נתבונן עתה. מקומות רבים יש בארץ הזאת אשר דלו מאנוש, או גם נשכחו מני רגל, ובכחם לתת שכר טוב לידים חרוצות ומשכילות אשר תעמולנה בעבודת האדמה. לראשונה אקרא נא בשם את חבל האדמה אשר בין תל אל קאדי ובין “גשר בנות יעקב”, הארץ הזאת מלאה ברכות מים, אלא שאינה יכולה לקבל רוב טובה, כי יקוו המים תחתם והיו לאגמים ובאשו והולידו דבר וקטב מרירי, ואין לה תקנה אלא בכיס מלא דינרים, בסכום כסף מספיק יכינו צנורות ותעלות אשר ימשכו בהם המים ויצאו הירדנה, ונרפאה הארץ המשכלת והיתה לגן עדנים, והמים בתעלות יהיו להניע בכחם גלגלי רחיים ובתי מלאכה, גם לא יבצר ממנו לשית את מי מרום כולה לחרבה, אשר לא עמקו מימיו יותר מכדי שבעה מטר, כי מדרון שופע ויורד מתל אל קאדי5 עד הים תשעים מטר ואחד, ומהים עד גשר בנות יעקב חמשה עשר מטר, ומשם מתחיל המדרון לשפוע מאד וירד עד ים כנרת דרך מהלך שלש שעות וחצי, מאה ותשעים וחמשה מטר, והיה ככלות מעשה כל התעלות הצריכות כהלכה, ומצאנו כמה אלפים הקטרים אדמה דשנה ופוריה, וסר מהמקום הזה גם מר המות, ומכ"ש בנטוע שמה עוד במקומות מיוחדים יערי עצי קליפטוס, ושב אויר המקום והיה לחיי נשמות, רוחות נושבות מראש הר חרמון, אשר עליו יתעלס שלג תפשרנה את עוז חום השמש בימי קיץ ופרחו כל הצמחים היקרים בני ארצות החמות בכל עתרת שפעתם ותפארת יפעתם עד להפליא, ואם היום כך, על אחת כמה וכמה מעלות טובות היו למקום לפני אלפי שנים עת יצא שבט הדני לבקש לו נחלה וימצא את המקום הזה אשר “אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ”. על יד כנרת שני מקומות מישור נכבדי מים (בטיה וחובר) אשר בעוז חום שמש בוערה יבשיל שמה התמר את פריו, והמקומות עזובים מאדם, לפנים עם רב מבני ישראל ישבו פה, בקעת חובר, יאמר יוסף הכהן, מעין גן-עדן היתה, ותבשל את עניה עשרה ירחים בשנה.

אלה אשר יבואו לעת כזאת מארצות הצפון, להתישב בהמקומות האלה, טוב להם לקבע דירתם על ההרים מסביב להם, (מפני החום הרב השולט בבקעה), אך החום הזה לא יפריעם לעבוד עבודתם בשדה (כי זמני העבודה בכל ארצות הקדם המה מהבקר עד חום היום ומעלות המנחה עד הערב).

מנגד לכנרת, קדמה וימה, ארץ מישור רחבת ידים והיו תוצאותיה מים אל עמק יזרעאל. אין אבן נראה בכל הככר הזאת ולא יבצר מבני אדם לעשותה כלה משקה. אך יתר שאת להמקום בסביבות בית שאן אשר יותר מחמשים עינות מים יוצאים בו בשטח אדמה מצומצם, והשקוהו. הן אמנם כי הברכה הזאת נהפכה לו לרועץ בהשליטה בו מחלות רבות, אך כל זה באו לו מבלי שים איש לבו לתת דרך למימיהן ללכת באשר ילכון, אף על פי שלא היתה המלאכה קשה מאומה, אין עיר ואין כפר נראה בכל המקום הזה לארכו ולרחבו, ובכלל זאת היו המונים המונים בני אדם יכולים להתפרנס ממנו ברוח.

בעלותנו מטבריה מול הר תבור תעבור רגלנו דרך כמה וכמה אדמות מישור המונחות כמדרגות זו למעלה מזו, בעברי שמה בימות האביב ואראה והנה עלו האדמות האלה כולן שמיר ושיש. שני מיני הצמחים האלה עדים שנואים הם, אבל נאמנים בעדותם על הארץ המגדלת אותם שהיא שמנה ופוריה מאד. מסביב להר תבור כרים למרעה שמן וטוב, שם ירעו הערבים שכוני האהלים את מקניהם, ומה רבה ברכת העמקים עמק בתוף ועמק יזרעאל! וכל המקומות המבורכים האלה שוממים ממעוט יושבים וגם מאין יושב. מבלי עמל רב יש לסול מסלה מים כנרת דרך עמק יזרעאל והיו תוצאותיה אל עיר חיפה הימה.

מעבר הירדן קדמה יתר שאת לגולן ובבשן צפונה לים כנרת, ארץ נחלי מים ונאות דשא, ארץ ברוכה ומבורכה. אף נזכירה לטוב את המעינות החמים אשר לעיר גדר. העיר הזאת בהוד מעשי בראשית אשר יסדוה דומה בעינינו כמו נוצרה מתחלה להיות מנוח לידועי חולי להשיב נפשם בתענוגיה. למותר אחשבה לספר בשבח ארץ הגלעד, כי כבר קדמני בזה השר אליפאנט, בספורו הנכבד. גם לא תחסר הארץ דוממים יקרי ערך, המחכים לידים חרוצות להעלותם מבטן האדמה להנאות בני אדם, על יד עינות הירדן צפונה בארות חמר (אפסלט), ועל הר הכרמל ספּר לנו נוסע איטליאני כי יכיל בקרבו נחשת. לים המלח מקור לא אכזב לנתרון, ברום ומגנזיות ושאר מיני מלח לרוב, אשר כדאי להוציאם במעשה מרכבה, אך יתר שאת לצמחיו הדומים בתכונתם לצמחי אזור קו המשוה.

עמק הירדן וכתף ים כנרת מיוחדים לגדל יערות הדבש, צמר גפן, שרשי הניל, עץ הטה והצרי הטוב. על ההרים תפרח הגפן הנותנת היין הטוב, וישגא עץ התות אשר עלהו מאכל לתולעת המשי. יושבי הר הלבנון כבר עוסקים בגדוּל התולעת הזאת ורואים ברכה בעמלם. תבואת הארץ חטים, בשמן ובאורנג’ים רבתה גם היום, ועד כמה תרבה השפּעתה עוד בההפך רבבות הקטרים אדמה נטושה ועזובה לשדי תרומות נעבדים בידים חרוצות ומשכילות, ואולם אין תקוה להישוב להצליח בלתי אם בהקדם לו שלשה דברים: א) כחות מספיקים בממון ובידים לעבודה. ב) הכנסת סדר קבוע לפעולה מתאמת בכל חלקיה. ג) דרישה וחקירה מדויקת בטיב כל הענינים המתיחסים אל הישוב. בחפּזון לא תצאו ובמנוסה לא תלכון, שלחו לפניכם אנשים בקיאים ומומחים לאותו דבר, ותרו את הארץ לארכה ולרחבה וראו מה היא ומה משפּט החוקים השוררים בקרבה, ביחס אל זכות הקנינים והשעבודים ואל בטחון היושבים בה ואל כל שאר הענינים אשר דבר להם אל הצלחת הישוב. והכינו התרים חשבון מדויק כאשר תשיג ידם מההוצאה הצריכה להוציא הדבר לפעלו לכל פרטיו והציעו אותו לפניכם וידעתם אשר תעשו. ואף זאת צריכה לטובת הישוב, כי ישימו המתישבים אל לבם מראשית בואם לתת בריתם שלום לשכניהם הערבים, ועם זה להטיל על השובבים המתגרים בהם אימה, בכח עצמת מספר המתישבים, ובאחדות סדריהם וישרת דרכם בכל דבר. אך מבלי אמץ רוח, חיזוק, רצון, שקידה, וחריצות ואחדות גמורה אל תהינו לעלות פן תהי אחריתכם מרה. יש להטות את לב הממשלה כי תקבל בחסדה לכל הפּחות למשך עשר השנים הראשונות מדי שנה בשנה, מס קצוב תחת חוק המעשר, ונתנה בטובה להקהלות החדשות לסדר עניניהן לעצמן. סוף סוף תראה הממשלה הרוממה בסטמבול ותוכח, כי מפרי מעשי המתישבים תשבע גם היא, וברכת הארץ הזאת אשר ככה חוננה מידי יוצר בראשית, תהי לברכה גם לאוצרותיה.

מר קרל נטר במכתבו הגלוי אומר להניא את הגולים מהאחז בארץ אבותיהם, באמרו כי היא לא תצלח כאשר לא הצליחו ההולכים לפניהם בנסיונותיהם, כלומר: בני פתח תקוה, אך ידעתי אני כי אין סבת כשלון אלה המנסים ראשונה אלא בחסרון ידים (כלומר: בחסרון האמצעים הדרושים להוציא הדבר לפעלו). רבים מבני המושבה הזאת מתו בדבר, יען קצרה ידם לשים לחרבה את האגמים אשר יסבוה לישר את עקולי נהר הירקון6, ואף עצי קליפטוס בל נטעו אז בארץ, אך אויר הארץ כשהוא לעצמו טוב מאד, וכן יצא שמו בימי קדם לתהלה בקרב הגוים, וגם כהיום אין דבר בטבע אשר יעכב מרפא את הארץ מכל תחלואיה, אדרבא, לבי יאמר לי כי בשוב הישוב אליה, והיו מקומות רבים בתוכה למקורי מרפא וישע אשר ינהרו אליהם רבים לשאוף שם רוח חיים, ועשירי עם יבנו להם בתי חורף בככר הירדן, למען יתענגו על יפי האביב בעצם ימי הסתיו והחרף. החום בשפלת הדרום ובעמק הירדן בימות החמה אפשר שיפול למשא לבני אדם, אך אין לך יום שאין רוחות מצננות באות מקרן צפונית מערבית ומנשבות מהבוקר משלש שעות לפני הצהרים עד ארבע שעות לאחריהן ומתישות כח החום, ובני אדם אשר הסכינו בשמש ערבות דרום ארץ רוסיא כל ימיהם, לא יתאוננו על קשי ידה גם בארץ הזאת.

מתחרות הערבים אין פחד, כי אם כח הערביים יפה במעוט צרכיהם, הלא כח העברים יפה בחריצותם והשכלתם ובהכלים לעבודה המתוקנים אשר בידיהם, וממגור חמס ידי הערבים אין מגור, כי לא יבצר ממושבה גדולה מרובה באוכלסין להגן על נפשה. מתוך המושבות יקבעו דירתם גם אמנים וסוחרים, אך עקרה של המושבה יהי לשם עבודת האדמה. אנשים מומחים ובקיאים בטיב העבודה יעמדו בראש המושבות ויפקדו את העבודה, ומובטחני בנערי בני ישראל אנשי חיל ובני דעת וכשרון, כי בסורם למשמעת פקידיהם עד מהרה ילמדו מלאכתם על בוריה והיו לאכרים מצוינים. המצות התלויות בארץ גם הנה לא תהיינה לצור מכשול לבני ישראל על דרך הישוב, כי מצות השמיטה אפשר לקיימה בדרך אחרת, כי יבורו מדי שנה בשנה כברת אדמה, כדי מדת חלק אחד אחוז משבעה משדותיהם, ושאר המצות לא תצאנה אל הפועל בלתי אם אחרי אשר יתערה דבר הישוב והעמיק הרחיב שרשיו מתחת, ואז לא יהיו למשא על נוצריהן7. גם איני חושש פן ירבו העניים בארץ לרגלי העולים, כי באמת אומר, כי בארץ פוריה כזאת שאין אדמתה ממתנת אלא לידים חרוצות שיגאלוה מן השממה, אין לבני אדם אוהבי עבודה צורך למתנת בשר ודם. ואולם להסיר את דאגת מר נטר פן יהיה הדבר רע בעיני עמי אירופא אומר אני, כי הנבונים שבכל אומה ולשון יכירו וידעו כי כך יפה וכך הגון לטובי בני ישראל להוקיר את ארץ אבותם, אם לא נתן איש דופי עד היום ברבים מאנשי זקנה ושיבה של העם הזה בעלותם בערב ימיהם אל הארץ הזאת על מנת לחצוב להם שם קבר, מי יערב לבו, איפוא, עתה לחשוב לחטאה את מעשי צעירי העם העולים שמה על מנת לבנות להם בית, ולאחוז באומנות המכבדת את בעליה, ושיש בה אחרית טובה למוסר העם ולכבודו? אך אַל יהין אדם לגשת אל רעיון גדול להוציא לפעלו, ורוח נדיבה לא תתמכהו לעבור על מדותיו ולותר הרבה משלו. ומי יתן והראה ישראל שנית לעיני כל חי כי איש איש ממנו יבכר את טובת הציבור על טובת עצמו; מי יתן והשתתפו בניו יחד ושכם אחד תצרנה ידיהם גדולות ונצורות לברכה קימת לדור דורים; ומי יתן ומצאו אנשי חיל ידיהם בבטחם על ה' להתגבר על כל מכשול ומפריע. עת היא והראה ישראל, כי די כח רצון ורעיון לב לו, לנחול לנפשו אושר נוה שאנן ונעימת שלות בית, בשובו לעבודת אבותיו באמת לטובה, ובשבתם איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו על אדמתם אז ישירו שיר אבותם: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל

ד"ר קרול פורר.

(הארץ, לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”א).


כח. תשובת שאלה

כבוד הנכבד חובב עמו וארצו מו“ה בנימין ביינוש חרשיש נ”י, עושה דבר חו"צ במנשסטר.

במכתבו היקר משמיני לחדשנו, אחרי סבלו גלגול מחילות דרך ועד העיר, בא אל מחוז חפצו, אל הועד הפועל אשר לחברת חו“צ, לאמר לידי אני החו”מ, כי שאר חברי בהועד נסעו מזה, מהם לארץ הגליל ומהם ירושלימה לרגלי עסקי הועד. ואם אמרתי לחשוך תשובתי עד בואם, יגורתי פן תאחר המועד אשר קבעתם. לכן הואילו נא וקבלו את ברכתי לבדי לדבר אשר תאמרו לעשות למען הישוב, ויהי רצון כאלו מפי שלשתנו יצאה.

לא אכחד מכם כי מתוך מכתבכם לא נתבררה לי היטב תכנית המפעל ופרטיו, אך מכללו למדתי, כי תאמרו לכונן מין חברה אקציונית, אשר תכליתה להושיב בני אדם אשר תבחרו בהם, על האדמה בארצנו להתנחל בה, ולהוציא על איש איש מהם עד כדי שלש מאות ליט"ש, אשר יחזרו וישלמו לקופת החברה לאט לאט אשר הוצאתם עליהם ושבה הנחלה להיות קנינם.

והנה כונתכם בכללה רצויה מאד, אפס כי בדבר הזה הפּרטים עיקר, ולכן שימו נא לב להצעותי אשר אני משים לפניכם בזה, אשר על פיהן תתנהגו בגשתכם אל הפעולה: א) אל תבחרו באנשים שהם ממקבלי האקציות ולא ממקורביהם אלא מאנשים זרים אשר אין להם שום תביעה אחרת על החברה זולתי התביעה מצד הכשרם לדבר, מפאת ישרם וחריצותם וכשרוניהם. ב) אל תבחרו באנשים אשר לא היו בארץ-ישראל ולא הראו כחם בעבודה באחת המושבות בתור שכירי יום, וזה משני טעמים: 1) מפני שאנשי חו“ל על פי רוב רצונם גדול מיכולתם ונדריהם לא יבואו לתשלומים. רבים מהם ראינו אשר אמרו בפיהם, כי אינם עולים לארץ ישראל אלא על מנת להסתלק מכל תפנוקי החיים אשר הסכינו בהם בארצם ולהקדיש כחם וגופם אך לעבודה פשוטה. ואין ספק אצלנו כי כן גם האמינו בלבם את אשר הוציאו מפיהם, ובכ”ז בבוא הדבר לידם רוח אחרת תהי אתם ואינם שמחים בחלקם מאומה, זה יתן דופי בארץ ופירותיה, וזה לא יטעמו לחכו מאכלי הארץ ומעדניה, זה יתאונן על סגנון הבנינים פה שאיננו לפי רוחו, וזה ימצא מגרעת במנהגי העם ובמדותיהם, הצד השוה שביניהם כי מלאים המה חרטות כרמון, ועבודה בגוף מי יזכיר שמה? רבים מהם אשר יתלוננו גם על בלי מצאם משרתת לביתם בשכר מועט, והלוקסוס יציץ ויפרח פה לרגלי המסתפּקים האלה במדה מבהלת מאד. מובן מאליו כי לא על ידי אנשים כאלה תבנה הארץ. 2) גם אנשים מוכשרים ומסתפקים באמת בבואם מחדש מחו"ל טרם יסכנו למטרתכם, כי הנסיון הורה לנו לדעת, כי האיש אשר התגורר בארץ משך זמן ידוע ולמד לדעת את אנשיה ושפתה ומנהגה והתרגל בעבודה ועמד על סודיה לא יבצר ממנו להתנחל בארץ בסכום מועט מאד, בערך הסכום הדרוש לזה לאנשים מחדש באו. ג) אל תבחרו באנשים אשר אין להם משלהם כלום, כי גם זו למדנו מתורת הנסיון, כי אנשים כאלה על פי הרוב אינם מביאים אתם את האהבה הדרושה להדבר ואת החפץ הנאמן לצאת לרשות עצמם, אין עיניהם צופיות אלא למתנת אחרים ובטנם כשאול לא תשבע וכבנות עלוקה תקרא הב הב. ד) גם לאנשים האלה אל תתנו כסף לדבר שבמטלטלים כי אם לדבר שבקרקע, הקבוע ועומד, וכל המטלטלים וכל ההוצאות הפורחות יקנו ויוציאו האנשים משלהם, אלא שבזה יש לעשות סדר להנתינות לפי מין העבודה אשר תאמרו ליסד עליה את המושבה, כי שתים הנה העבודות, עבודה פשוטה בשדה, ועבודת הנטיעה בכרמים, ולא ראי זו כראי זו, עבודה בשדה דורשת מדת אדמה לא פחות מעשרים הקטאר – 90 אקער – וממיטב השדות, ודורשת בנינים רבים לעבדה: אורוה, רפת, לול, בית הכלים, בית התבן, וממגורות לתבואה ובתי מסכנות לכל דבר כי עובד האדמה הפּשוט לא על התבואה לבדו יחיה, כי אם על הדברים הטפלים והטפל מרובה על העיקר, וסוף סוף דורשת כי כל הדברים האלה יתכוננו בפעם אחת, ואולם הכרמים אינם דורשים לעבודתם אלא כדי עשרה הקטאר – 45 אקער – וגם פחות מזה, ומאדמה בינונית ובנינים מועטים, וכל הכסף הדרוש לה הוא אך להשקיע בהנטיעות עצמן, ואין נחוץ וגם אין ראוי להשקיע כל הכסף בפעם אחת כי אדרבא, כל מה שיהיה הנוטע מתון בנטיעותיו יותר יצליח בהן אלא שיתמהמה מעט עד בוא העת אשר יוציא פרנסתו מעמלו.

על פי האמור למעלה יושם פדות גם בסדר הנתינות, לאלה אשר יעסקו בעבודה פשוטה תתנו למחיר שדה 4000, למחיר בנינים 3500 פר‘, אך בתנאי אם יוכיחו כי נמצאים אצלם עוד לכל הפחות 2500 למקנה בהמה וכלים וזרע והוצאות ביתם ומכולת בהמתם לא פחות מלשנה הראשונה, ואולם אם תאמרו לכונן המושבה על בסיס מטעי כרמים, אשר לפי הנראה זה יותר הגון לפניכם, אז תתנו לכל איש במחיר אדמתו ערך 1500 פר’, במחיר בנינים ערך 2000 פר‘, את זה תתנו בראשונה, ועל האיש להוכיח לכם כי נמצא בידו לכל הפחות עוד ערך 2500 פר’, למען תהיה לאל ידו לעדר חלק מאדמתו היטב ולנכשה מכל העשבים הרעים, או במקום אבנים לסקלה היטב ולנטעה כרם, והיה בשנה השניה אם הראה לכם כי עשה מלאכתו באמונה ועדר ונכש ונטע ר“מ שני הקטאר כהוגן ונתתם לו על חשבון זה ערך 1600 פר‘, ובעד כל שני הקטאר אדמה מוכנה לנטיעה, כלומר: אשר עדרה ונכשה ולא נטעה תתנו לו אך 800 פר’, ושב ונטע בשנה השלישית את אשר הכין לנטיעה וגם יכין אדמה חדשה, ונתתם לו בשנה הרביעית ג”כ כערך הזה, (עשיתי החשבון אך לארבעה הקטאר, כי כרם במדה זו די לה למשפּחה למצוא בו חית ידה), מובן מאליו, כי האדמה והבנינים והנטיעות יהיו כתובים בערכאות על שם אחד או שנים מאגודתכם, והאנשים האלה יעשו אמנה עם המתנחלים כי משכירים המה את אדמתם, וכל אשר בה להם, בתנאי אשר אחר שישלמו כל דמי השכירות, היינו 7500 פר', אז יקום כל השדה וכל אשר בו למקנה.

אם כה תעשו ותצליחו והייתם גם למופת לרבים, והנני דורש שלומכם.

יחיאל מיכל פינס,

אחד מחברי ועד הפועל. (הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”א).


כט. בכל “רחובות” מספּד

ה' ינחמני אחי יקירי!

הלא שמעת, אחי, מה עשה המות לנו, כי הניף חרבו על שארנו יעקב קרלינסקי ז“ל ויקטוף את היונק הזה פתאום בעודנו באבו. בערב ליום השלישי כ”ז ניסן, הלך הוא ופקידו רוכבים על סוסיהם מיהוד אשר הלך שמה בשליחות מצוה לתור אדמה למקנה, ובעוד כברת ארץ קטנה לבוא “רחובות”, נפל מעל סוסו ויצאה נשמתו בטהרה, כל עמל הרופאים אשר החישו לעזרתו לא הועיל, כי ה' לקחהו אליו. הלא ידעתני אחי, כי אינני מנוחי ההתפעלות ומורידי דמעות על יקירי לבי, גם על בני לא הרביתי בכי, כי מה אתאבל על פרי מצוי אם נקטף בעונתו או שלא בעונתו, צא לשוק ותמצא תמורתם הרבה, אך האסון הזה פצעני ויפרפרני ויגר דמעתי מאין הפוגות ואהיה כמשמים ימים רבים, והיתה זאת לך לעדה, מה גדלה האבדה בעיני לענין התקוה הלאומית, המלאה את כל חללי לבי, ועל פיה הנני שוקל את כל המאורעות לקצוב ערכן וחשיבותן. יונק היה יעקב מיודענו לפי שניו, כי עד העשרים לא הגיע, אך לפי שכלו, לפי דעתו ולפי מעשיו מטע ארז היה, אשר שרשיו המרובים שולחו על מעין טהור היוצא מבית קה“ק ובענפיו המרובים חסו כל רעיון נשגב, כל מדה נכונה וכל פועל טוב ורצוי בעיני אלקים ואדם. לבו זהב מזוקק, ישר, תמים, רחום, חנון, נוח לבריות, מלא יראת ה' ואהבת אדם ובוער באש אהבה לעמנו, לתורתנו, לארצנו ולשפתנו. שכלו חץ מהיר, תופש ומקיף הכל בסקירה קלה. דעתו מיושבת, שוקלת וחוקרת ומסקת ענין להלכה ולמעשה, וכל מעשהו בהשכל ודעת, בזהירות וזריזות. מיום בואו הנה היה כבן בית אצלי, תכנתי את רוחו ואת מעשיו ואהבהו כבן שעשועים, כל שנותיו היו ספורות מדודות וקצובות, לא עבר עליו יום מבלי תורה ותפלה, כי חוק קצוב היה לו, ושנה פרקו מדי יום ביומו, וכל שאר שעותיו ביום הקדיש לעבודתו אשר רובה היה עבודת הקודש לישוב ארצנו. בטרם עלתה בידו להתנחל בארץ הרבה מכתבים למיודעיו ורעיו בחו”ל להלהיבם באש קודש רעיון הישוב. ולא אגזים אם אומר, כי כעשרים מכתבים יצאו מתחת ידו מדי שבוע בשבוע, גם רבים מכתבים אשר באו לי בשאלות משאלות שונות על דבר הישוב, מסרתי לו להשיב עליהם ובארך רוח עד להפליא עשה משלחתו, עד כי צלחה בידו למשוך אבירים בכחו ולקנות את לבבם, להביא רעיון הישוב לידי מעשה. יסוד מושבת “רחובות” פרי מעשיו הוא, על פי מכתביו התעוררה אגודת “מנוחה ונחלה” בווארשווא לשים לבה לאחוזה הזאת לקנותה, על פי השתדלותו יצא המקנה למעשה, וביגיעתו ועמלו החיש את בנינה ושכלולה בסדרי צבור לפי רוח התורה והאנושות להעמידה לנס ולמופת לכל שאר המושבות בארץ. הוא היה אחד מחברי ועד המושבה הזאת, ומרוחו אָצל על חבריו לקבוע במושבה תקנות חשובות ויקרות מאד. בכחו המעורר נוסד במושבה הזאת בית התבשיל להפועלים העומד לנס, ובמדברותיו הנעימות והנהגתו המשכלת משך אחריו לב הפועלים לאהבה אותו ולכבדו ולשמוע בקולו, ויאצל מרוחו עליהם להתאַחד לחברה מתוקנה בתקנות טובות וישרות, וישימו להם חוק ללמוד שעורים שונים מדי יום ביומו בערב בבואם מן השדה, מי שרגיל לקרא קרא, מי שרגיל לשנות שנה, ומי שרגיל באגדה קרא הוא עצמו לפניהם פרשה בתורה, נביאים וכתובים ושנה לפניהם פרק בידיעות הטבע, דברי הימים לבני ישראל, והעיר על הפועלים בכלל כאשר יעיר הנשר על קנו, והדריכם בדרך ישרה ונכונה. הפועלים ברחובות בכלל ראויים הם ליחד להם פרשה קטנה בדברי ימי הישוב. הרואה אותם ומכושם בידם בנכשם ובעדרם את האדמה יאמר בלבו, אך עמי הארץ המה מיושבי קרנות שבחו"ל, ואולם שים נא אליהם לב ובקש קרבתם, ומצאת בהם רבים מבני עליה, תלמידי חכמים וסופרים, ורבים ידענים ותורנים יקרים, כל אלה נטו שכמם לעבודה המפרכת את הגוף ועובדים מאהבה, ולא אשגה אם אומר כי רוח יעקב הוא קבצם ובשלו היו למה שהם עתה, לו לעצמו אצל מכל הפועלים חבורה מצוינת, כחמשה עשר בני אדם, רובם צעירים יקרים, אנשי רוח ישרים ותמימים, הוא היה להם לאב והם היו לו לבנים נאמנים, לא שמעו קול נוגש, ויעבדו עבודתם באמת ואמונה כבני אדם העושים בתוך שלהם. כל מה שספּרתי לך בזה מיחסו אל הפועלים ויחס הפועלים אליו אי אפשר להיות מובן לך היטב, כי מה כח עטי לצייר לך הדבר במהותו? ומה הצבעים העומדים לפקודתי? כולם כהים ומטושטשים! אלו היית כמוני ברחובות ביום התוכחה, אלו ראית בעיניך את נחלי הדמעות הנשפכות, אלו שמעת באזניך הקולות המרים אשר התפרצו ממאות לבבות קרועים: אבינו! אבינו! על מי עזבתנו? כי עתה הרגשת מה שמרגיש אני. רעיון גדול הגה לבבו אשר אמר להוציאו למעשה, וגם החל במעשהו, אך המות קדם להפר עצתו מבלי לבצעה כתקונה. הוא אמר להנחיל לפועליו יש, להקצות לאיש איש מהם כברת ארץ למטע כרמים, וכבר קנה ברחובות עצמה כברת ארץ בת מאה דונם ויחלקה לשנים מנאמניו, על מנת שינכה להם את מחיר האדמה לאט לאט משכר עבודתם, ולא אמר די ויחפּש וימצא עוד אדמה לקנותה לתכלית זו, והנה הוא הלך לכרות הברית והמות הפר אותו. כשם שטוב ונוח היה לישרי לב, כך מחתה היה לפועלי און ולבוזי קודש, לא רדפם ברוח קנאה אך בושו מפניו ויחדלו מעשות זר מעשיהם. רבים מאלה בעל כרחם ושלא בטובתם נשמרו מחלל את השבת. ושמרו מועדי התפלה ודקדקו בנטילת ידים, וישמרו את כל תקנות בית התבשיל.

גם על מושבת ואדי חנין הקרובה לרחובות אצל מחסדו, ויקח על אחריותו עצים לבנין בתיה במחיר מאתים נאפ', ותהי על ידי זה למושבה. ומי יספר את חסדיו המרובים לאנשים פרטים? לזה נתן מקום באדמתו לבנין חנות ויעשהו מאין ליש, לאמור: מאיש רש אין כל, לאיש מוצא פרנסתו בריוח, לזה תמך במלוה ולזה ערב אצל אחרים, את זה נהל בעצתו ואת זה הקים על רגליו בהשתדלותו, ובכל פעולותיו התכוין אך כנגד טובת הישוב. עד כי בצדק אומר כי היה עמוד התוך לישוב, ובכל אלה לא ידע גאון, ורום לב שנאה נפשו, לא התפּאר ולא התהלל ולא החזיק טובה לנפשו, לא הרבה דברים ולא עשה למעשיו פומבי, אך הכניס בחשאי והוציא בחשאי, אלא שמעשיו עצמם יוצאים בקולי קולות ובוכים על אבדן כלי יקר. אלו חי אתנו עוד כשנה כי עתה נוסדה עוד מושבה אחת על ידו, והתכונן עסק אחד גדול ונכבד מאד בעיר יפו. בעיני ראיתי את המכתבים אשר היו לו בענין זה מאחד העשירים מבני המדרגה הראשונה, כי נכון היה לכונן העסק הזה על פי עצת יעקב וכבר עשה ההכנות לו. וקוה אקוה כי במות יעקב לא תופר העצה הזאת, והאיש יקיים דבריו והיה זאת ליעקב למזכרת נצח.

שמא תאמר לא היה כחו אלא ברוח, והוא ככל המון אנשי הרוח המתהלכים בשמים ואינם יודעים מה בארץ מתחם. חלילה! מעולם לא ראיתי איש צעיר לימים עושה כל מעשיו ועסקיו בחשבון וזריזות כמוהו. בימים המועטים מיום שנוסדה המושבה עד היום, שהיו בהם גם מספר רב ימי בטול עבודה מפני הגשמים, עלתה בידו לבנות בית ולנטוע שלשים אלף נטיעות של גפנים מלבד בית תרבות גדול לנטיעות אשר כוננו ידיו, וכל נטיעותיו ממבחרי שרקות צרפת והודו, וכל הנטיעות האלה באדמה מעודרה ונכושה מעשבים רבים, היודע פרק בהלכות נטיעות הכרמים הוא ישתומם על רבוי העבודה בזמן קצר, וכל אלה עשה במעוט הוצאות בערך אל אחרים, לכל חלקה מעודרה לו חשבון מיוחד, כמה עלו הוצאותיה. ומתוך החשבונות האלה נראה עד כמה ידע לכלכל כל עניניו במשפּט, החשבונות אצלו בכלל, אך כי רבים המה וענפים רבים להם, נמצאו אצלו ערוכים וסדורים כאלו הכינם ליום המות. ולא במקרה היה זה, כי אם כן היה משפטו כל הימים, לסדר חשבונותיו מדי יום ביומו, כנהוג בבתי הבנקים הגדולים,

בן יקיר אָבד לאביו אך אבדת אמו הפעם קודמת לאבדת אביו, ארצנו הקדושה עליו מר תבכה, כי אָבד כלי חמדתה, רחובות תתיפּח: בני יצאני, בני המושבה לא נתנו להוביל גויתו לקברה בירושלים או ביפו. ויכרו לו קבר בנחלתם, אך יציגו לו ציון, כי קדוש הוא להם, רבים מבני מושבות עקרון וראש“ל באו לגמול אתו החסד האחרון ללותו לבית עולמו וכשלש מאות איש הלכו אחרי מטתו ויגדל המספד מאד. בני המושבה מלאו ידי לערוך “מצבת זכרון”. בדברים קשרים ונמרצים אשר יציבו לו יד במכה”ע. אך טרם התחוללה דעתי עלי כראוי, כי עודני נרעש ונפעם, ואינני מוצא המנוחה הדרושה לדבר הזה, ישלם ד' נחומים לאבותיו ולכל בית ישראל, אבלי ציון, ומחה דמעה מעל כל פנים.

אחיך

יחיאל מיכל פינס.

(הארץ, לזאב יעבץ, ח“נ, תרנ”א).


ל. מכתב

ב“ה בעשירי לחודש זיו תרנ”א, יפו.

כבוד המשכיל הנכבד סופר מהיר וכו' מו“ה ישכר בער סאקאלסקי נ”י באמסטרדם יע"א.

בשם כל דורשי שלום ירושלם המתאוים לחבק חיק ארצנו, יתברך הוא וחבריו ורבותיו וכל העמלים עם אחינו היקרים שבהולנד להפיץ רעיון הישוב בקרבם בצורתו הנאמנה וטבעית אשר שב אליה אחרי שנים רבות. גורל הרעיון הזה כגורל בן המלך בהאגדה אשר הפכו מכשפים את צורתו ולא שב אליה עד שבאו הנפשות הנאהבות וגאלוהו מהקסם. הנפשות הנאהבות הללו ברוכות תהיינה בכל מקום שהן. ועלה של זהב מובטח להן בתולדות ימי ישראל. רבים המפזרים תהלה להנדיב הירש המפזר זהב כאפר להמציא משכנות לבני ישראל בברזיליה וארגנטינא. אך בכל המעלות החיצונות אשר לישוב אמריקא לא תמצא ידו להתחרות עם ישוב ארץ-ישראל. כי המעלה האחת של קדושת הקבלה (טראדיציון) אשר לארץ-ישראל מכרעת גם בבחינת אחריתה הנסיונית, את כל המעלות האיקונומיות אשר לארצות אחרות. כי בכל המעלות האלה לא ימלט דבר הישוב בראשיתו ממכשולים רבים הדורשים ארך רוח וסבלנות גדולה לנצחם, ואין בכחה של הטובה הגופנית לבדה המקוה מישוב אמריקא לחולל את הסבלנות הזאת. אך בארץ-ישראל עינינו הרואות, כי הרעיון הנשגב מחיה את חובביו, ומנשאם ומרוממם על כל התלאות והמצוקות ונותן בהם כח לשאת ולסבול ולהתגבר על כל המפריעים ולנצחם נצחון עולמים. העבודה! אם לא ראיתי בני אדם רבים אשר מצאה ידם להחלץ מהאדמה אשר נאחזו בה בריוח מרובה, עד שהנקל היה להם להתיק משכנם לאמריקא ולמצוא שמה פרנסתם מכספם, והמה מאנו בדבר ויבחרו בחיי צער ותלאה באה"ק מכל חמודות אמריקא והתאמצו בכל כחם להשאר על נחלתם וילחמו וגם יכולו.

הנני אומר: נלחמו גם יכלו, כי אמנם הנסיון הורה לדעת כי התקוה לנצחון רבה מאד בארץ. הן אמת כי בראשית צאת הרעיון אל הפועל רבה המכשלה והאחריות הבלתי טובות היו בכחן להרפות את ידי המחזיקים בהרעיון וליאש את לבם, אך קדושתו של הרעיון לא נתן את רוחם לנפול ונסיונות חדשים והתאמצות הכחות פתחו לפניהם את הדרך הישרה אשר בה יגיעו אל מחוז חפצם.

בראשונה אמרו המתישבים לעסוק בעבודת האדמה הפּשוטה. ולהיותם על פי רוב עובדי אדמה בלתי מנוסים חשבו וטעו בהרבה דברים, טעו במדת האדמה הדרושה לעסק זה ויסתפקו בשליש מהצורך, טעו בחשבון ההוצאות ויאמרו לכבוש את הארץ בפרוטות, טעו בחשבון סדר חייהם ואמרו להתנהג בארץ-ישראל במנהגי אירופא. טעו בכח גופם וכשרונם ויאמרו לעבור מחיי המסחר לחיי עובד אדמה כאשר יעבור איש ממקום למקום. כל הטעויות האלה עלו להם בדמים יקרים ובאבוד כחות יקרים. ואחרי עמדם על הטעויות האלה וימצאו את הדרך הנכונה קצרה ידם, באין כח, ללכת בדרך זו מבלי עזרת אחרים. אך הבאים עתה מחדש להתישב בארץ דרך כבושה לפניהם אשר הולכים בה בטח ולא יכשלו.

הדרך הכבושה הזאת. היא מצוינה לנו מימות עולם מחכמינו ז“ל. אשר דבריהם כדברי האורים לאמר: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם. ר' יהודה ב”ר סימן פתח: אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לבו”ד להלך אחרי הקב“ה וכו'? אלא תלכו אחרי מעשיו. אתה מוצא בהקב”ה שמתחילת בריתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא דכתיב ויטע אלקים גן בעדן, אף אתם כשתכנסו לארץ-ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה“. סוד גדול גלו לנו חז”ל בדברים האלה אשר ימים רבים עברנו על פניהם מבלי למצוא המרגלית אשר תחתם. עד שהורנו הנסיון כי אין תקות ארץ-ישראל בנויה אלא על המטעים. הנסיון הורה לנו כי בכרמים עושר רב שמור לבעליהם. הן אמת כי דורשים המה כסף רב וזמן רב עד תתם את פּרים, אך גם שכר רב צפון לעסוקים בם. ושנות הפרי תשלמנה פי שבעתים את כל היציאה והטורח וכאב הלב של התוחלת הממושכה. אחים לכרמים המה גני פרי מיני האתרוג, כלומר: פרי הלמונים והמרנצים למיניהם. הגנים האלה הגדלים על מים, אם יטעם אדם מתחילתם כראוי והכין לו עושר רב. גם משאר המטעים בל ינח העובד את ידיו וביחוד ממטעי השקדים, הזיתים והתאנים, כי כולם ברכה בם ועסקם מועט מעסק עבודת האדמה הפּשוטה, גם יש רוח חיים וטעון עבודת המוח והשכל יותר מעסק עבודת האדמה, כי לכן מוכשר הוא גם ביתר שאת לאחב"י אשר רובם אנשי הרוח המה. אשר הסכינו בעבודת השכל. האומנם כי הנטיעות לא ידחו את עבודת האדמה הפּשוטה כולה. אך משפּט הבכורה בזמן ובמעלה לנטיעותה והזריעה טפלה להן.

חבה יתרה נודעת עוד לעבודת המטעים, אשר יש עליכם – כלומר להמתנדבים בעם המבקשים טובת אחרים ולא טובת עצמם – לשים אליה לב. עבודת האדמה הפּשוטה בערך הסכום הדרוש לה, אינה נזקקת אלא לעובדים מועטים, לא כן עבודת המטעים הדורשת ידים חרוצות במספר רב. ובגלל זה רבו פה האנשים אשר מבלי היות בידם מאומה, ימצאו חית ידם בעבודה בשכר. והיה, איפוא, הכרם והגן מקור נפתח למאות משּפּחות לפרנסן.

ואולם הדבר הזה עוד צריך עיון ודרישה. האומנם כי נמצא אתנו כהיום קהל גדול של פועלים שכירי יום. אבל אין לכחד, כי אם גם מצד אחד נשמח בהם, וביתר שאת בדבר שאנו רואים בני אדם מכל המדרגות וביניהם רבים לומדים ומשכילים ומיוחסים נוטלים מכושם בידיהם ומציבים נציבות בארץ, ומטים שכמם לעבודה פשוטה שבפשוטות, הנה מצד שני אין הפועלים האלה יכולים למלא כל התנאים הדרושים. כי על כל פּנים לא מבטן הוקדשו לכך, וההרגל אינו עושה אלא טבע שני ולא ראשון, והלומד זקן למה הוא דומה וכו', כי על כן כבר חשבו מחשבות חובבי הארץ ליסד כעין בית תרבות לפועלים, כלומר: שיקחו מהילדים הרכים לתת אותם בבית תרבות אשר עם הלמוד והחנוך הדתי והעברי יחונכו לעבודת הגוף, באחת המושבות. החשבון מראה כי עבודת הנער דיה להספּיק הוצאת מחיתו ומלבושיו, ואולם מלבד ההוצאות האלה, הלא תרבינה גם הוצאות התרבות והחנוך. לכן דעתי היא אשר המתנדבים בעם אם אין לאל ידם לקבץ אלא 25 אלפים פראנקים. אחרי אשר אין בכחם ליסד בזה מושבה שלמה על חשבון עצמם, (חוץ מה שלפי אשר יצא לנו מהנסיון אין זו דרך נכונה לעשות בני אדם לאכרים או לנוטעים מבלי שיביאו משלהם החלק היותר גדול הדרוש לכך) מוטב להם להשתמש בהסכום הנקבץ לתכלית בית התרבות אשר אמרתי.

או עוד עצה אחרת אתי לתת את הסכום הזה לתכלית קרן קיימת “לגאולת הארץ” כלומר: לקנות בה קרקעות ולמוכרם, קרן קיימת כזו הוא מהדברים הנחוצים מאד להוזיל מחיר הקרקעות ולקצץ רגלי השפּיקולציה הנמאסה, והדברים ארוכים. והנני מוקירו ומכבדו.

יחיאל מיכל פינס.

ידרוש נא בשמי בשלום הרב הגדול מוהר“י שפירא נ”י אשר שמעו שמעתי ואברכהו במשרתו החדשה כי זכה לשבת על מדין בעיר ואם בישראל.

הנ"ל.

(הארץ, לזאב יעבץ, ח“ג, תרנ”א).


לא. תשובות שאלה

א

בתשובה על מכתבו על דבר הכנת בית מלאכה ללבנים, לרעפי גגות ולרעפי תנורים ישנם בפי הדברים האלה:

א) במעשה הלבנים נחלקו הדעות. לפי דעתי קשה יהיה ללבנים להתחרות עם האבנים החצובים מההר. מפּני שמחירם עולה לערך 1,20 רו“כ לכל מטר מרובע בעובי 30 סנטימטר, והלבנים לוא גם יוכלו להמכר פה במחיר 15 רו”כ האלף מה שאני מסופּק מאד, הלוא גם אז יעלה מחירם למטר לסך 190 קאפ', אם נחשוב עובי הכותל רק 25 סנטימנטר, אך באמת הלא המנהג בלבנים לעשות עובי הכותל שתי לבנים וא“כ יעלה מחירן למטר מרובע 3,80 רו”כ וזה יותר מכדי פי שלשה באבנים. אמת הוא כי הבנין בלבנים יוצא יותר מתוקן ומהודר, וגם יאכל שיד פחות מהבנין באבנים, בכ"ז טרם ידעתי אם המעלות האלה תכרענה את יוקר המחיר.


ב) לעומת זה מלאכת רעפי הגגות כדאי וכדאי, ומה גם בימים האלה אשר התרבו המושבות מיום ליום, וגם הערבים ילידי הארץ למדו לכסות גגותיהם ברעפים. הרעפים האלה יובאו מארץ צרפת, 15 רעפים עולים מטר מרובע ומחירם פה ערך 60 רו“כ האלף. האומנם כי מלאכתם נקיה ויפה כי הם עשויים בדפוס ונקבעים כיון. אך בגלל זה לא ייקר מחירם הרבה, ולפי חשבוני אפשר להכינם פה לכל היותר במחיר 40 רו”כ האלף.

ג) לרעפי התנורים אין דורשים פה בארץ. כי אין תנורים נדרשים פה, אך לעומת זה יש דורשים הרבה רעפי רצפה לרצף בהם את קרקע הבית. גם הלוחות האלה מובאים מצרפת בני 25 סנטימטרים מרובעים בלוח האחד, ומחירם אף המה מן 50 עד 60 רו"כ האלף, והמה מלוטשים מלמעלה.

ד) אך דא עקא, כי אין חומר טוב מצוי בארץ. החומר שבהרים הוא שמן וטוב ועושים ממנו קדרות, אבל שמנוניתו היא גריעותו, כי יחסר בו חלק חול הצורים (קיזעל-קווארץ) ואיננו יוצא אחר השריפה קשה כזכוכית, אך נוח להגרר כלוחות השאקאלאד. האומנם כי חרשי הקדרות קשים הם ואינם מתגררים, אך בשום אופן לא יגיעו במעלתם למעלת הקדרות המצויות באירופא, ועפ“י רוב לא יעמדו בפני האש ויפקעו, סיבת הדבר כי החומר משופע בחלק השיד ואף חצץ של שיד נמצא בו למכביר, ואם כי יוסר החצץ הזה ע”י ההרקה8 בכל זאת לא ימלט כי מעט מן החצץ יבוא בתוך הטיט המסונן. והיה כבוא הכלי לתוך האש והיה החצץ לסיד וכבוא עליו מים יתפורר ויבקע את הכלי, ועוד רעה זאת גורם הסנון כי ידל על ידו חלק החול שבחומר וישמן עוד יותר. בירושלים כבר נסיתי אנכי הכותב להכין בית מלאכה לרעפים, והרבה מעות שקעתי בו, ולא עלתה בידי מטעמים המבוארים למעלה. גם בלעדי נסה קדר אחד אשכנזי לעשות רעפים ואעפ“י שמצליח במעשי הקדרות, אבל ברעפים לא הצליח. בכ”ז לא אוכל להחליט בדבר, כי אי אפשר להכין בית מלאכה כזה בארץ, אם אמנם חומר ההרים איננו מסוגל למשלחתו אבל בשפלה ימצא לפי דעתי, החומר הראוי לכך. ולי אני הכותב הביאו דוגמא מחומר הנמצא במושבת פ“ת ועשיתי ממנו רעף ונתתיו לשרפו והנה יצא טוב מאד, אך כבר נלאיתי להוסיף לנסות הדבר, כי כבר אָבד כספּי בענין זה ולא היה בי כח, אף לא נמצא לי האומן הראוי לכך ואחדל. ואולם כבודו אם ידיו רב לו הנני מיעצהו לבוא לפה להתחקות על החומר הנמצא פה. ואנכי אי”ה אנחהו בעצתי כיד הנסיון הטובה עלי.

ה) מחיר חומרי השריפה אי אפשר לקבוע, אם עצים יהיו והיה הדבר תלוי במקום מציאות החומר, ישנם מקומות ובפרט בהרים אשר עצים להסקה נמצאים בם ברבוי גדול ובזול, ויש מקומות שאין בהם עצים וצריך להביאם על הגמל ומחירם יקר הרבה במדינתנו ואינם נמכרים אלא במשקל היינו ערך 13,10 קאפ' הפּוּד. העצים עצמם אינם כעצי ארץ רוסיא, לא סָאסנאַ ולא בעראזא לא יעל ולא אליח אבל הם מין דוּבּ, ואינם גזרות עץ מן הגזע אבל הם שרשים חפורים מן האדמה, חומם רב, אבל אין להם להב, גם יש מקומות שאפשר להסיק בהם את התנור במין קוצי השדה והברקנים אשר להבם רב אלא שממהרים להשרף, ועל מסיק התנור לעמוד כל היום אצל התנור ולהשליך בו את הקוצים לבלי תכבה האש. במין הקוצים האלה משתמשים עפ"י רוב להסקת הכבשנות לשרפת הסיד.

ו) פחמי אבן מובאים פה מפּורט סעיד ונמכרים לחרשי ברזל במחיר 22 כל פּוד, ומחיר זה גדול לערך המחיר באירופא, אך הסבה היא שהצורך בפחמים מועט לכן אין כדאי להביאם משא ספינה גדולה בפעם אחת ממאלטא מקום מכרה הפחמים. אך מביאים מפורט סעיד כדי ספּוקם, ואולם אם ידרש כמות גדולה אפשר שימעט מחירם.


ב

א) אופה אמן בדרך האופים הגרמנים אם יהיה בידו הסכום הזה – ערך 700 רו"כ אפשר שיצליח במלאכתו.

ב) חייטים רבים כבר ישנם פה, והצלחתם תלויה במזל, יש עושה חיל ויש אוכל בשרו ומתאוה לשוב לארץ אשר יצא ממנה לשבת על סיר הבשר.

ג) גם חרשי עץ באו בימים האחרונים הרבה מאד, וגורלם טוב מעט מגורל החייטים, אך להם תקוה נשקפת בהבנות המושבות החדשות הרבות כי ימצאו מלאכה.

המורם מהדברים: אין ליעץ לאיש לעלות הנה אך גם אין לדחות בשתי ידים את עליתו, אך מי האיש אשר אמר לעלות ידע מראש כי עולה הוא לקראת ספק. ואם לא יצליח חפצו בידו אין לו להתרעם רק על עצמו או לקבל עליו את הדין באהבה.

יחיאל מיכל פינס.

(הארץ, לזאב יעבץ, ח“ג, תרנ”א).


לב. תשובות שאלות

כבוד הנכבד מוה"ר…

…ב) והעסק חנות מעשה אורג איננו בארץ הזאת לע“ע בהעסקים שקבלו צורה קבועה ובולטת, וטרם יוכל לקבל צורה קבועה כל הזמן שעקר התחדשות הישוב עודנו במעמד התהו. הנה אמנם גם בטרם החלה תנועת הישוב לא חסרו פה חנויות כאלה אשר רבים מבעליהם עשו להם עושר, אך לא הרי מעמד העסק הזה לפנים כמעמד העסק עתה. לפנים לא הביא החנוני בחשבונו אלא את ילידי הארץ אשר לפי טבעם, המה בבחינת המדה מן “העומדים” אשר לא יסורו ממנהג אבותיהם. ולפי שמנהג אבותיהם נשתנה אך במעט ממנהג אדם וחוה, ואין כחו אלא ביוקר חמרי הבגדים (משי ורקמות זהב) לפיכך לא היה החנוני זקוק לכשרון טעם מיוחד ותחבולות סוחרים. פעם או פעמים בשנה הלך לדמשק או לבירות והביא משם סחורתו, אשר אין ברירה לה, והניחה בחנותו ורבץ על פתחה במנוחה והנרגילה מקטרת על ידו, ויחשוב מחשבות ע”ד התענוגות המוכנות לפניו בגן העדן. תנועה מעטה גברה בהעסק הזה מיום שהחלו היהודים האשכנזים בירושלים, וביחוד מיום שהחלו האירופאים בכלל להתישב בארץ. אך בימים האחרונים, מעת שבאים רבים מאחב“י להאחז בארץ בא העסק הזה לכלל תסיסה אשר טרם נדע מה יהי סוף יינו. החנויות בירושלים ויפו נתרבו, ולפי הנראה תביאנה פרי לבעליהן, אבל לע”ע גם התחרות רבה ולא רב הוא הפרי, וטרם נדע אם לא נתמלאה סאתה של התחרות במקומות האלה. אך לעומת זה תקוה נשקפת להעסק הזה, לפי דעתנו בערי הגליל, חיפה, עכו, צפת וטבריא, אשר לפי הנראה תתכוננה אחוזות רבות על יד הערים האלה.

ג) והעסק במכונות מסרקות של צמר בצירוף אל בתי רחיים של קטור יש לדון עליו הרבה, וצריך הגהה נמרצה. הרחלים הנמצאים בארץ אינם ממין רחלי שפּניה כי אם ממין בעלי האַליה, צמרם ואשר שערותיו יפרדו לשני מינים: השער העליון והמוך, אינו מן המשובח במינו, השער העליון ארוך ביותר ונוטה למין הנקרא קאמגארען והמוך רך אבל מפוזר, כי ע“כ אין לפי דעתנו מקום כזה לעסק טוית החוטים ע”מ לשלחם חוצה. אבל לסרוק הצמר לצרכי הבית של האכרים וגם לטותו לחוטים יש מקום ולא כל המקומות שוים. הערים המספּיקות צמר הנה: חברון, עזה ושכם מעבר מזה, וצלת וכנתרה מעבר הירדן מזה. לפנים שלחו את הצמר מפה על פני חוץ, ומחוץ ליפו לבדו יצא ערך 12000 פּוד, ומקחו היה ערך 13 פראנק הפּוּד, אולם צמרי אוסטרליא ואמריקא מציפים כהיום את שוקי אירופא, ואין צמר הארץ יכול לעמוד בהתחרות לפניהם. לפיכך נתמעט פה מסחר הצמר. וצמר ערי הגליל טוב בטבעו מצמר ערי יהודה, ושוקיו המה ערי עכו, צפת ובירות. והנה לא הזכרנו פה את מסחר הצמר אלא למען נדע ממנו את שוקיו, כי עפ"י רוב השוקים האלה אינם רק לשלוח הצמר על פני חוץ, כי אם גם לבתי אריגה של השמיכות הערביות הנקראות “עבאיות”. ובמקום בתי הארג האלה נכון היה להעמיד המכונות אשר אמרנו, כי העוסקים כהיום במעשה הארג המה יסרקו ויטוו החוטים בידי נשים. וההשערה אומרת, כי נוח יהיה להם למסור מלאכתם בידי המכונה מלמסרה בידי בני אדם. גם בעלי הבתים יתרגלו מעט מעט לתת את צמרתם לסריקה, אך אין לבנות על יסוד זה לכתחילה.

ואולם לצרף המכונות האלה לבית ריחים של קטור הוא שאלה אחרת כי לא כל המקום הטוב למסרקות טוב לריחים. יען יש מקומות אשר בהם בתי ריחים של מים, ויש מקומות אשר קשה להביא אליהם את מכונות הקטור הכבדה מצד שאין אליהם דרך כבושה ללכת בעגלה, כגון שכם, צפת וכיו"ב, וביפו בתי ריחים של קטור הרבה, וגם שוק של צמר בה. אך אין בה בית אריגה, והצמר אינו בא שמה אלא להשתלח. המקום המוכשר ביתר שאת לענין זה בארץ יהודה, הוא לפי דעתי העיר “עזה” ושניה לה העיר “מגדול” הסמוכה אליה. בשתי העירות האלה בתי אריגה לעבאיות. ויתר שאת לעזה כי בה גם בית ריחים של קטור גדול אשר כח “עודף” לו למכביר, ואפשר לשכור ממנו כח להניע גם את המכונות. בית הריחים הזה קנין ישמעאלי אחד עשיר מאד, אשר רק שעשועים הוא לו, ואינו מפקח עליו כל צרכו, גם חרש אומן המנהל את המכונה ואת בית הריחים יחסר לו כעת, ואין הבית מתנהל עתה אלא על פי ערבי מנוסה אשר שרת בבית הזה תחת השגחת אומן אחד יהודי כמה שנים. לפי דעתנו אפשר להאיש אשר ישאל כבודו עליו, אם אומן הוא גם במלאכת הריחים, לבא בשותפות עם בעל בית הריחים בשני הענינים לאמר: בריחים עצמם ובמכונות כי לאיש הזה גם בית אריגה גדול וזו הי תשובה גם לשאלה.

ד) אפס כי התשובה הזאת אך פרטית, ובכלל אין אנו רואים צורך גדול בחרשי ברזל, כי רבים פה כהיום והתחרות גברה גם במלאכתם.

ה) דבר מחיר הובלת המשא מאודיסה לפה, תלוי במין המשא לאיזו מן המדרגות הוא נמנה. ודבר זה בכללו נוח לדרוש באודיסא יותר מפה.

ו) שלוחי אגודות רבות ישנם פה כהיום, ועוד יהיו החפצים בקנית אדמה, אלה אשר קנו קנו לעצמם, ואלה אשר יקנו עפ“י רוב ג”כ יקנו לעצמם, רק אם יזדמן לפניהם חבל אדמה יותר מכדי צרכם אז בלי ספק לא ימנעו מצרף אליהם גם אחרים אשר יכירו בהם כי לא יפריעו את ההסכמה ביניהם.

ז) כתבי התעודה המה פאס חו"ל פשוט מקבלים מהקונסול התוגרמי. ויש מדקדקים הלוקחים “תזכרה” (מין פאס תוגרמי) מסטאמבול. אך גם אם יהי לאיש תעודה מסודרת בכל פרטיה, עליו לחשוב גם הוצאה קטנה של שני פרנק עליה ביפו.

ובזה הנני מכבדו ומוקירו

יחיאל מיכל פינס.

(הארץ, לזאב יעבץ, ח“ד, תרנ”א).


לג. תשובות שאלה

ב“ה, ד' תשרי תרמ”ט, פה יפו.

כבוד מורי ואלופי הרב הגאון הגדול המפורסם וכו' מו“ה יום טוב ליפמאנן הכהן נ”י אב“ד דק”ק מיר יע“א שלום וכ”ט!

לעשות רצונו רצון רבנן חפצתי, והנני ממהר להשיבו על מכתבו היקר מיו"ד אלול, לאמר: את הפרוגרם העברתי תחת שבט הבקרת כרצונו ושתי תשובות בדבר, כללית ופרטית, הכללית היא, כי לפי דעתי אין לדבר חשבון בכלל, כי אין לחתוך קצבה לאמר: השנה הזאת תביא לי פירות כך וכך ושנה שאחריה כך וכך וכן בההוצאות שזו תעלה לי במחיר כך וכך וזו במחיר כך וכך, יען רבו מאד המאורעות וההרפתקאות אשר ישימו כל חשבונותינו לאין ואפס; ומרגלא בפומאי, כי מי החפץ בישוב א"י עליו להיות כמתנדב ההולך לצבא במלחמה בעד ארץ מולדתו, עליו לדעת כי הולך הוא לקראת סכנה, פן קשת תחלפהו פן אבן תשקע במצחו, אולי לא ישוב לביתו כלל ואולי ישוב קטע, עור או פסח, ובכ"ז ילך כי למען ארץ מולדתו הוא נלחם, אם יזכה יאכל פרי נצחונו ואם לא די לו שחבריו ובני אומתו יאכלום; ואולם הרוצה לעשות מישא"י כמין עסק המביא לו פרי והוא שואל כמה רוח יהיה לו אם עשרה למאה או עשרים למאה, עליו נאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו.

ואולם התשובה הפרטית היא כי החשבון עצמו מלבד שהוא גוזמא בפני עצמו כאשר אבאר, הנה גם טעותו בקרבו, ותמה אני איככה לא הרגיש בו מעצמו. בשנה הרביעית כתוב לאמר: פרי הנטיעות 450,000 א 5 קאפ' = 22500 רו“כ, ואולם במאה דיסאטין היינו באלף דונם שיש בהם 900,000 מתר מרובעים אי אפשר לנטוע כי אם 225,000 נטיעות שרוח בין נטיעה לנטיעה לא פחות משני מתר. וא”כ אין ההכנסה כ"א החצי אך באמת גם בזה יש גוזמא כי לא כל הנטיעות קולטות בפעם אחת, ועל הרוב כרביעית ימותו בשנה הראשונה, כי על כן אני אומר בכלל כי יש גוזמא בהחשבון הזה, ולא עוד אלא שאם תקנה האגודה את האדמה בין ההרים אז אין לקוות לעשות ענבים עד השנה החמישית. ובענין הקרקע לא הגזים החשבון וכן בשאר הדברים אין גוזמא זולת בהכנסה מהפירות בשנים הראשונות, וגם בשנים האחרונות החשבון שמן מעט יותר מהראוי, כי הכל תלוי בברכת השנה, ולפי זה איפוא תחת עשר שנים יש לכם לחשוב לכל הפחות ארבע עשרה שנים היינו שני שבוע פעמים.

ובדבר “רמה” הקניה טרם נגמרה אך כשיהיה הכסף מוכן אז יקנוה והיא קניה טובה, אדמתה לתבואות אינה שמנה ככל סביבות ירושלם אך טובה היא מאד לנטיעות, ולפי השערתי אם יזבלו את האדמה הזאת תהי גם טובה לתבואות, בכלל הייתי שמח אם היה נגמר דבר הקניה של רמה והיתה באה ברשות יהודים, כי קרובה הנחלה לירושלם ויש לה עתידות טובות לפי דעתי.

והנני תלמידו דו"ש ביראת הכבוד

יחיאל מיכל פינס.

(פרי הארץ, לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ב).


לד. תשובות שאלה

יפו, שבט תרנ"ב.

ידידי אחי הר“ר ירוחם פישל פינס נ”י!

… וע"ד התלונה אשר שמעת מתלוננים עלי, על הפקידי בידי בני גדרה את הסכומים שנקצבו להם מבלי שמור צעדיהם ביציאת הסכומים האלה אם יוצאים המה לתכליתם אשר נועדה למו, לא אכחד כי תלונה זו יש לה רגלים ועון זה נמצא בי, אך מה אעשה, ואני אינני חושב דבר זה לעון כלל! שטתי במעשה התמיכה, היא שטת ההפלאה9 העושה את הנתמכים לאנשים מופלאים בדבריהם וזכאים לכלכל עניניהם לבדם, לפי דעתם ובחירתם ולא שטת האפוטרופסות בהשפעת כח חיצוני. בשטת האפוטרופסות אינני רואה אלא מגרעת והשחתה, אם מצד השגת התכלית? אדרבא, היא מרחקת את התכלית, ואם מצד מעוט ההוצאה? אדרבא, היא מרבה ההוצאה. ואם מצד התרבות ותקון המדות, לא ראיתי כמוה לרוע ולהשחתה, כי היא היא המרגילה את הנתמכים לקבצנות ושפלות הנפש, לרמאות וגנבת דעת, לעצלות ולפזרון ולאהבת החיים שאין בהם מעשה!

אל נא תאמר, אחי, כי הלכות אני יושב ודורש כמשה מפי הגבורה, מבלי הביא להן ראיה, עדי המה: המספרים והמעשים! סקירה אחת על כל מה שעלתה לבני גדרה בעזרת הסכומים המצומצמים שנתנו להם לעומת מה שהביאו בידם, דרך משל, בני “זכרון יעקב” בכל נהרי נחלי הזהב המושפעים עליהם, דיה להביאנו לידי הכרה ברורה בשאלה זו מצד התועלת החומרית. יבואו נא כל פקידי המושבות ויגידו: אם תמצא ידם להקים בתים ורפתים כאותם של בני גדרה באותו המחיר שעלה לבני גדרה? יבואו נא כל הנתמכים הנשואים והעומסים מאפוטרופסיהם ואומניהם כבני זקונים, ויגידו: אם ידמו כרמיהם לכרמי העומדים ברשות עצמם בערך שבחם ויציאותיהם?

גם ההתבוננות אל המושבות בנות האפוטרופסות עצמן ואל שנוי פרצופיהן החומרים והמוסרים תביאנו לידי הכרה ברורה בנידון זה, כי אין שנוי פרצופיהן בא אלא משנוי מדרגות האפוטרופסות השוררת בכל אחת מהנה. “זכרון יעקב” טובלת בזהב רגליה, בניה יתענגו על נהרי נחלי דשן, אך האפוטרופסות הגיעה שמה עד מרום קצה. במושבת “ראשון לציון” אין פזרון גדול, גם בניה נושאים בעול המרדות; אבל הם מתענגים במדרגה ידועה על עמידתם ברשות עצמם. בזכרון יעקב מעבירים את העם לשדותיהם וכרמיהם כמעשה יוסף עם המצרים, כדי להזכירם, שהם תלושים מן הקרקע, ובני “ראשון לציון” איש איש מחובר לשדהו ולכרמו ולבו סמוך ובטוח כי את אשר זרע הוא יקצור, ואשר נטע הוא יבצור, הוא ולא אחר; צא וראה: מה בין אלה ואלה? בני ראשון לציון משתדלים להוסיף חיל ואפילו העני שבהם מקמץ מעיסתו ומשביח את כרמו, ובני “זכרון יעקב” דברי בן סירא להם לעינים: אם יש לך היטב לך וכו' ואל תדאג דאגת מחר כי לא תדע מה ילד יום.

גם בני עקרון ימים רבים עד שנת תר"ן עמדו ברשות עצמם ויחיו חיי צמצום, אבל חיי עבודה ויגיע כפים, אולם משנה זו ואילך נהפכו עליהם סדרי ההנהגה, ושטת האפוטרופסות נמתחה עליהם, רבות נלחמו בני עקרון נגד החדשה הזאת, אך מי יוכל לדין עם מי שתקיף ממנו? ותחלשנה ידיהם במלחמה ויכנעו תחת ההנהגה החדשה, ומה עלתה להם? דום עטי ואל תגלה פני הלוט כי למה תעציב לב אוהבי הישוב?

הנה לפניך שתי השטות מקבילות אשה אל אחותה, הנה ועלילותיהן ובחנת בלבך: מה בין זו לזו? האפוטרופסות שמה כבלים על ידי הנתמכים ומרפה כחם, עמוסה כאבן מסמא על לבם ומקצרת נשימתם, וההפלאה מוספת חיל וכח ומרוחת נשימתם לעבוד מתוך שמחה, האפוטרופסות מביאה לידי עצלות וכשלון, והן מביאות לידי בטלה ושעמום, וההפלאה מביאה לידי זריזות וכשרון והן מביאות לידי עבודה ודרך ארץ.

שמא תאמר: אם אין אפוטרופסות מה הבטחון אשר יבטחו התומכים כי כספם יבוא ליסוד הנרצה? אף אני אומר לך, כי הבטחון הוא בתכונת הנתמכים עצמם, אין לו לפקיד התמיכה אלא לדעת את האנשים אשר יש לו עסק עמהם ולהכיר את טיבם. יתומים קטנים ובני אדם הדומים להם שאין דעתם שלמה, או בני אדם שפלים החשודים למעול מעל בכסף תמיכתם להוציאם למותרות ותענוגים, אינם כדאים להפקידם לתמיכה כלל, אך האיש הראוי וההגון לקבל חסד, האיש המחשב עתידותיו ויודע כי הדרך אל האושר עוברת על פני קוצים וברקנים ואבני נגף, האיש היודע לחשוך נפשו מטובת חיי שעה כדי לנחול טובה קימת, למה נשלול ממנו את חופשתו ונהיה לו לשטן בדרכיו?

ושמא תאמר: אין זו סמיכה מפני כי הכרת פני אדם עלולה לשגיאות, ויש אדם שיחשבהו הפקיד לתם דרך וישר לב ואינו אלא בן בליעל! – אף אני אומר לך, כי השגיאה אינה אלא מקרה אשר לא יתמיד, כי על כן אם גם אחד ממאה יונה את הפקיד ויאבד מה שיתנו לו, אין זו סבה להודות לשטת האפוטרופסות כי אין תועלתה שוה בנזקה, ורוב ההוצאות העולות לכלכלת מכונתה הגדולה והכבדה שוקל פי שבעים ושבעה כנגד מה שאפשר ללכת לאבוד בלעדה; ואף גם זאת, כי האפוטרופסות עצמה נותנת מקום לאונאה וגנבת דעת יתר מכל העלמת עין שבעולם!

הנני מקוה לפרוט לך בקרוב אי"ה את הדברים האלה במכתב אחר לפרטיהם כי עתה תקפו עלי טרדותי, ועכשו הסתפק בטובך בזה.

יחיאל מיכל פינס.

(פרי הארץ, לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ב).


לה. תשובת שאלה

ב“ה, כ”ד אלול תר"ן, יפו.

כבוד ידידי היקר איש חמודות מוה' יעקב קרלינסקי נ"י! (ז"ל).

שאלתני ידידי בשם אחד ממכיריך לבאר לך מעט ממה שלמדתי בתורת סחר הארץ והלכות חרושת המעשה בכלל ובפרק מעשה השמן והבורית ודרך המו“מ בהם בפרט. לא אכחד ממך כי בלי חמדה הנני נזקק תמיד לשאלות כאלה שאינן נשאלות ע”פ רוב אלא משום דרוש וקבל שכר מבלי שום תועלת למעשה; אך לפי שהבטחתני כי האיש אשר בשמו הנך מדבר אלי איננו מבעלי החלומות, כי אם איש מעולם המעשה, שגם כל דבריו מעשה, ושאלותיו אם תפתרנה כהוגן קרובות לצאת אל הפועל, לכן נדרשתי לך, ואשר שמה ידיעתי בפי אותו אשמור לדבר.

סחר הארץ בכללו עודנו כילד במעי אמו המקופל ומונח תחתיו וטרם נתפתחו אבריו, ולהתפתחותו דרושים קפיטלים גדולים ואנשים חרוצים אנשי מסחר מטבעם, אשר חננם ה' בטביעת עין וסקירה כוללת להבחין ולהכיר את נקודות הממש המשוטטים בתוך התוהו, וברצון וחפץ נמרץ לתפוש את הנקודות האלה ולהשתמש בהן לתועלתם. נקודות של ממש האלו רבו מאד במיניהן ואי אפשר לי לפורטן והן מחכות לקראת איש כזה אשר יבא לקבץ פזוריהן. לכן ראשית כל מעשה לבעל כיס בארץ הזאת לכונן בית מסחר כללי, אשר לא למטרה אחת יכון ולא בענף פרטי מענפי המסחר יבחר, כי אם יהי מקיף וכולל כל עניני המסחר למיניהם. בית המסחר הזה יהי קונה הכל ומוכר הכל וממצע הכל בין קרקעות ובין מטלטלין בין סחורה היוצאת ובין סחורה הנכנסת, והיה הבית הזה עליון מושל בכפת סחר הארץ ושליט בהליכותיו להטותן לכל אשר יהי רוחו ללכת, והיה בטוח מפחד החליפות והתמורות, כי ידו תהי מחוללת את החליפות והתמורות האלה.

ואולם בדרך פרט משפט הבכורה בארץ הזאת לסחר השמן. החבה היתרה הנודעת לו היא היותו שמור מטבעו מהמזיקים של התחרות. אין מקום לסחר השמן במדה קטנה, מפני שאינו נכנס לקיום אלא בבורות מסוידים גדולים בני עשרת אלפים פוד ויותר, ומפּני שאינו נקנה מידי בעליו הראשונים, כלומר מבעלי הזיתים, אלא במזומנים. היוצא מזה כי אין אדם יכול להזקק להמסחר הזה אלא א“כ מושל הוא בסכום גדול של ארבעים עד חמישים אלף רו”כ, ולפי שבעלי סכומים כאלה מועטים ממילא גם התחרות ביניהם מועטת ונצלו בעלי הכיס את בעלי הזיתים עד מקום שידם מגעת, באופן אשר בכל חליפות השער שבשוק לא יפסידו במקחם ורוח מוכן להם בכל עת.

מעשה הבורית מסתעף מסחר השמן ומצטרף אליו. הבורית או הסבון יעשה פה מהשמן ומהגרוע שבמינו, היינו מהשמן הירוק והגרוע היוצא מהכבישה האחרונה של הזיתים, ולפי שהשמן הזה לא יצלח לא למאכל ולא להדלקה לכן יקדישוהו למעשה הבורית, ובעלי המסבונות, כלומר בעלי הפבריקאות למעשה הבורית הם על פי רוב סוחרי השמן עצמם, והמה אינם מתכונים לרוח הבורית כי אם למכירת השמן הגרוע. הסבון הנעשה פה הוא ממין פשוט ואינו מעלה רתיחות אלא שהוא קשה ואינו מרבה להתאכל בשעת כביסה לכן יאהבוהו אנשי המזרח ורצוי הוא בעיניהם ויבכרוהו על פני הסבון האירופי שממהר כליונו, הסבון הוא סחורה היוצאת למצרים ולערי התימנים דרך ים סוף. מבני הגרמנים שבחיפה נסו להשביח מעט מעשה הסבון ועלתה בידם לתת לו צורה נאה והמה שולחים אותו לאמריקה ששמה נמכר בשם קדושת א"י במחיר הגון. המסבונה הזאת שבחיפה מכינה גם סבון עדנים (טואלעטענ-זייפן) ממינים שונים ואין עסקיה רעים. הכלל היוצא מדברנו הוא, שמעשה הסבון הנעשה פה הוא עסק גדול אלא שאין תקוה להגדילו, כלומר, להמציא לו שוקים אחרים זולת השוקים אשר כבר החזיק בם. אך לבי אומר לי, כי עלה יעלה בידי אמנים מומחים ומלומדים בתורת הכימיה לתת למעשה הסבון תכונה חדשה בדרך שיפתחו לפניו גם שערי שוקי אירופה. 38

האומנות השניה המתיחסת לסחר השמן היא אומנות עצירת השמן, מנהג עצירת השמן בארץ הזאת הוא כמנהג אדם הראשון, והרבה שמן ישאר עוד בזיתים בלתי נעצר. יודעי דבר שערו כי אם היו הזיתים נעצרים במכבשים טובים של ברזל היו מוציאים יותר מכדי עשרה למאה עודף על מה שמוציאים היום, ואם היו נעצרים במכבשים של מים היו מעדיפים עוד עשרה למאה, ואחר כל אלה המציאה חרושת המעשה בימים האלה דרך לפרנס את גפת הזיתים במי גפרית הפחמן עד כי עקרה זו גם היא מולידה שמן עשרה למאה. לדבר הזה, כלומר להוצאת השמן מן הגפת בדרך הכימיה, דרושה הכנה רבה ובתי פבריקאות גדולים עוסקים בזה בצרפת ואיטליה ואין ספק אצלי אשר אלו הכין אדם בית מלאכה פה לדבר הזה היה עושה עושר רב, אלא שבית המלאכה הזה דורש סכום גדול. בכלל הנני משער כי אם בא אדם וכספו בידו או אגודה אקציונית בסכום של מאתים אלף רו"כ ויותר, והיו מכינים, א) מכבשים טובים של מים (הידרואולישע פרעססן) לעצירת הזיתים. ב) בורות מסידים רבים לכניסת השמן הקנוי מן השוק. ג) בית מלאכה להוצאת השמן מהגפת. ופקידים חרוצים היו עומדים על המשמר ועובדים בארץ לתת לבעלי הזיתים דמי קדימה על זיתיהם בטרם נמסקו ועל שמנם בטרם נעצר, כי עתה היה האיש הזה (או האגודה הזאת) מביא כל סחר השמן תחת ידו והיה מושל בו בכפה והצליח במעשיו מאד.

והנני ידידך מכבדך דו"ש כל הימים

יחיאל מיכל פינס.

(פרי הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ב).


לו. שאלות ותשובות

ב“ה, כ”ג אדר שני, תרנ"א, יפו.


כבוד ידידי הנכבד וכו' מו“ה מיכאל ראבינאוויץ נ”י.

מכתביך השנים קבלתי, והראשון נאבד ממני, אך כפי הרשום בזכרוני שאלת לדעת מה טיבה של האגודה “נס ציונה” ואם הגון הוא לפניך להכנס בה? ועל השאלה הזו תשובתי קצרה: כי לא נבראה אגודה זו מתחלתה אלא למען פועלים העובדים עבודתם בתור שכירי יום בארץ ישראל. לאנשים כאלה אולי יאותו כל תנאיה, אך לא לאנשים סוחרים היושבים בחו“ל. להם אין חשבון לבוא אל נחלת כרם שיהיה בו כדי להחיות נפשם אלא בהוציאם עליו במשך חמש שנים ערך שלשת אלפים רו”כ בתנאי אשר כל העת ההיא ימצאו חית ידם ממקור אחר.

ובדבר המסחר בפירות הארץ אשר אמרת בלמונים, מרנצים10, זיתים מלוחים, תאנים וצמוקים הנני להשיב לך על הסדר.

א) למונים ומרנצים, המסחר הזה הוא ראשון בראשונים בעיר יפו אשר היא עיר הגנים והמרנצים קודמים להלמונים ובהם כמה מינים המתחלקים לפי המקומות שהם נשלחים שמה. המין ההולך על פי רוב לאדעססא הוא מין הנקרא “שמותי”, המה יושמו בתבות אשר מדתן 27 סנטימתר אורך, 27 סנטימתר רוחב, 14 סנטימתר גובה. ומספרם בכל תבה מן 180 עד 200, הכל לפי גודל הפרי, אך חק הוא לסוחרים כי כל התבות הנשלחות בפעם אחת יהי מספר הפירות בהם שוה, או כלן בנות 180 או כלן בנות 185 וכו' עד מאתים. מחיר התבה לפי הזמן וטיב הסחורה מתנדנד מן 5 פר' כל תבה עד 61/5, שכר הספינה מפראנק אחד עד פר' אחד ורבע מכל תבה עד אדעססא, זמן המשלוח מתחיל מחדש מ“ח עד ניסן. דין הלמונים כדין המרנצים בכל דבר, אלא שזמן שלוחם מפה מתחיל בחצי אלול וגומר בחצי כסלו. אלה המה פרטי המסחר, אך בכללו עליך לדעת כי המסחר הזה מסוכן מאד, וכבר נפצו הרבה ראשים על אותו הסלע ואינם יכולים לעמוד בו אלא בעלי הון עתק, לפיכך אין לסחור במסחר זה על נאכנאהמע כ”א בבטוחים מפורסמים. רוב המסחר פה הוא בקאמיסיאן, לאמר, כי סוחרי העיר שולחים סחורתם לעירות ליד קומיסיונרים.

ב) זיתים מלוחים, הפרי הזה נמצא בא"י אך המסחר בו מעט, ולא יוכלו להתחרות עם זיתי ליוואנטא, סבת הדבר לפי דעתי לא בטיב הפירות עצמם כי אם במעשה המליחה שאין בני הארץ בקיאים בה כבני היונים.

  1. תאני הארץ ממין הגרוע ואינם יוצאים על פני חוץ כלל.

  2. הצמוקים יוצאים 9 על פני חוץ דמשק, מצלת בעבר הירדן ומחברון, המובחרים שבהם הם צמוקי צלת, פרטי המסחר לא נודעו לי היטב אך ידעתי כי כבר עבר זמנם והרוצה לעשות מסחר בהם עליו להקדים מחדש מנ"א.

מתוך התשובות האלה הלא תראה, כי בכלל אין עתה העת לדבר במסחר זה ועליך לפנות אלי בזה באמצע ימות הקיץ ואז הנני נכון לנחותך בעצתי, ואע"פ שאינני מבטיחך לקבל על עצמי את המעשה אך אבטיחך להמציא למענך איש הגון אשר תוכל לסמוך עליו.

ובזה הנני ידידך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

(פרי הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ב).


לז. תשובת שאלה

על דברי שלוחיכם הנכבדים, אין לנו כמעט מה להוסיף, כי הדברים צודקים ונאמנים, רק להעיר אזנכם אנו באים, כי “אחד העם” במאמרו הפריז על המדה, באמרו כי אין לנו כל חשבון למעשה היין ולפריו. אם אמנם מפועל עושי רצון הנדיב אין חשבון, אך מנחלת “מקוה ישראל” יש לנו חשבון ברור. זה כעשרים שנה עברו על הנחלה הזאת מיום בואה תחת חכי"ח, והרבה נסיונות נתנסו בה, וסוף סוף עמדו מנהליה על הכרמים ועל היין, ובפרוש שמענו מפי מר ניאגא שהיה גנן בהנחלה הזאת שנתים ימים ועכשו הוא ממלא מקום מר הירש, כי כל דעסיאטין כרם מביא פריו לשנה 800 פראנק וכל זה מפני שהכרמים נוטעו מכל המינים בערבוביא, אך יש להם עתה כרמים חדשים שנוטעו כהוגן, כל מין ומין לבדו, מהם יקוו לקבל הכנסה כפלים ממש; גם זה ברור כי הוצאת נטיעת כרם בן דעסיאטין אחד, וכלכלתו עד נתינת פריו לא תעלינה יותר לכל החומר מאלפים פר'. ואם כן גם אם נאחז ביתר שבההוצאה ובפחות שבהכנסה יצא לנו החשבון טוב מאד. גם במטע הפרדסים הדין כך, כפי שהגיד לנו מר הירש, לכן אין לפקפק הרבה בדבר. ובזה הננו דורשים שלומכם ומחזיקים ידכם, דורשי שלום ישראל והישוב בכלל.

יחיאל מיכל פינס.

יצחק איזיק בן טובים.

(מירושלים, מאת זאב יעבץ, ח“א, תרנ”ב).


לח. תשובת שאלה

ב“ה, ירושלים, כ”ו שבט תרמ"ה.

כבוד האדון הנעלה כו' וכו' מוהש“פ יאקאבזאן נ”י.

מכתבו מן כ“ו טבת קבלתי והנני להשיב על שאלותיו: מרגלא בפומי תמיד, כי כל הרוצה לעלות לאה”ק יכון עצמו ליסורים, לא מפני שבאמת כך קשה הישיבה בארץ כ“א מפני שבנוהג שבעולם מי שעלה בדעתו לעלות, הרי הוא מתחיל מיד לבנות לו מגדלים באויר מהתענוגים הרוחנים והגשמים שיתענג עליהם בארץ, ובבואו ומגדליו מתפוצצים מעט, הוא מתמרמר ומקלל א יומו, ואם תמצא ידו הוא שב על עקבו ובקצפו ורגזו על בלבול חשבונותיו, הוא נותן דופי בארץ ויוציא דבתו רעה עליה ועל יושביה. זה הוא דרך כל המעפילים לעלות מבלי חשוב את נפשם אם ראויים הם לכך או לא. לא כן מאשרי דרך והחפצים בישובה של ארץ ישראל המה מחשבים את דרכם וע”כ יצליחו, ובלבד שיקבלו עליהם היסורים בראשית בואם באהבה, ולאט לאט ירגילו את עצמם לדרכי החיים פה, השונים מאד מדרכי החיים אשר בארץ מושבם, ויקבלו על עצמם להנזר מדברים רבים אשר הרגלו בם בחו“ל, ויסכינו את נפשם לחיים פשוטים מופשטים ומנוקים מחלאת הלוקסוס, ואם כה יעשו לא ימצאו כל תואנה ותלונה על הארץ אשר באו בה, ועל האנשים אשר בקרבם הם יושבים. הדברים האלה אמורים לאיש שקדמה ביאתו לידיעתו את הארץ; ולמי שחפץ להקדים ידיעתו לביאתו, הנה דברי אמורים כי יכין א”ע ליסורים ולשנוי נמרץ בדרכי חייו הקודמים, והיה כי יחשוב מע“ל את דרכו, ויבחין ויבדוק את לבבו ואת נפשו וידע כי יוכל עמוד, או אז: “עלה והצלח” אקרא לו. ובדברים מסחרים, הן אמנם לא פרץ המסחר עוד בארץ מאד, לא על נקלה יביא העסק פרי רב לבעליו, וגם לא בכל עת ימצא עסק לדורשיו, וע”כ אם יאמר מע“ל לעלות לארץ, אין טוב לפניו בלתי אם לתת את כספו ברבית קטנה וכשרה בראשית בואו, ועליה יחיה עדי יסכון בארץ, ולמראה עיניו ובינתו ישפוט באיזה מעסקים יאחז. ואולם אם חפץ מע”ל להכל בעסק מיד, יתחיל בעסק עשית שמן זית ושמן שומשמין. בתי מעשה שמן ישנם אמנם פה רבים, וכלם כמעשי הבדים עתיקי הימים נעשו, ואינם נותנים לב למעשה השמן עצמו לעשותו זך ונקי, לפיכך יצא ע“פ רוב מר מעט ולא יכון לשלחו לחו”ל בתור שמן אוכל. אבל אצלי אין ספק כי אם יבוא העסק הזה בידי טעכניק מומחה שלמד מעשה השמן להלכה ולמעשה, יהיה בידו להכין פה שמן מן המובחר, שיהיה ראוי לעלות על שולחן מלכים כשמן פרובנץ. לבית מעשה השמן אפשר לצרף גם בית מלאכה לבורית, והנה ישנו פה איש אחד (עתה הוא מתגורר באמשטרדם), אשר למד מלאכת הבורית על בוריה, הן בורית פשוטה והן בורית שחצנים (טואליטענזייפע) והאיש איש ישר ונאמן מאד ונכון הוא ג“כ להניח בעסק הזה ערך 1500 רו”כ אם ישיג שותף טוב. לפי דבריו דורש העסק הזה להשקיע בו עד 5000 רו“כ. האיש הזה למד ג”כ מלאכת זכוך השמן, אבל לא הצליח בידו למעשה, והטעם הוא שקנה שמן מהפלחים והם מקלקלים השמן בעת עשיתו, עד שהזכוך מועיל לו דוקא לעשותו צלול אבל לא להמתיק מרירותו, ואם יאבה להכין השמן הטוב, צריך לקחת בחכירה כרמי זיתים ולהשגיח עליהם מתחילת המסיקה עד סוף מעשה השמן, ואת זה לא למד עדיין.

והנה אם יכנס הענין הזה בלב כבודו, אז עליו להכין א“ע להעסק הזה עוד בטרם עזבו את ארצו, היינו שיקבע לו קומיסיונרים טובים באדעססא, בווארשא, במאסקווא ובספ”ב אשר ימכרו לו הבורית והשמן אשר ישאו עליהם תו “כשר” ו“ירושלם”. מלבד זה עסק טוב הוא פה לסחור בעצים וברזל וברעפים (דאכציגיל) ובכל דבר קטן וגדול הדרושים לחרשי עץ וברזל. בכלל מי שירצה לעשות פה מסחר צריך שיהיה סוחר מומחה היודע לבוא בברית ההתחברות עם ערי פאריז, מארסייל, לונדון, טריעסט, ווינא, אדעססא, וכל כיו“ב. הסבה שהסוחרים היהודים עפ”י רוב אינם מצליחים פה, הוא מפני שחסרה להם ידיעת המסחר ועושים מעשיהם בבהלה ומבלי ההכנה הדרושה. עסק טוב היה, לפי דעתי, אם ימצא איש בעל כיס אשר יאבה לתת כספו בנאכנאהמעס ולתכלית זו עליו לשבת ביפו, כי ביפו המטבע המזומנת ביוקר מאד, ועדיין לא עלה הרעיון על לב איש בעל כיס להתעסק בענין הנאכנאהמעס שם, ולפ“ד שהאיש אשר יתפוס הדבר בידו בראשונה יצליח מאד. כל העסקים שאמרתי ודאי שאינם תלויים בהשערה, ובכל זה כל הקודם קודם זכה, ואולם גם מבהלה יתירה לא יבוא הטוב, כי ע”כ לכל מה שנתן בדעתו עליו לעשות הכנה בשבתו בביתו, היינו לבוא בברית מכתבים עם סוחרים מובהקים במקומות אשר אמרתי. דרך משל: עצים יובאו עפ“י רוב מטריעסט, ויש להביאם גם מאדעססא ומשוועדין, ויש עצים שמביאין אותם מתורקיה בעצמה, מחיאס ומאיזמיר ומיערי גריצבא; ברזל יובא מאנגליה ומרוסיה, ע”פ רוב משתמשים פה בברזל אנגלי שהוא בזול, אע“פ שהוא קשה ומתפורר, מפני שהרבה ברזל ידרש פה למעקות ולסורגים בהחלונות, ובזה אין נ”מ אם הברזל אינו טוב למלאכה, יען כי אין בזה מלאכה הרבה באש, ואולם הברזל הרוסי במקום שהוא דרוש יעלה פה במחירו הרבה לעומת הברזל האנגלי. הרעפים יביאו ממארסייל. מסחר העצים והברזל והרעפים הולך ע"פ רוב בהקפה ולכן דרוש לסוחר שיתנו גם לו בהקפה.

ההוצאות הדרושות לו ולאשתו לא תעלינה לכל היותר לחמשה עשר רו“כ לשבוע, ואולם הדרושות לבניו וחתניו, שהם צעירי ימים לפ”ד מע“ל וחפצים בתענוגי החיים – לא אוכל לדעת, כי דברים כאלה אין להם קצבה. אך לכל הדעות יעלה להם בזול יותר מאשר במ… המסחרים שמניתי בכלל המה עסקים טובים שאפשר להתעשר מהם, אבל לקבוע בבירור מכסת הריוח שיביאו, אין בידי וביד כל אדם, וחדוש אצלי כי שאלני מע”ל שאלה כזו, הטרם ידע כי במסחרים אין חשבון קבוע, והכל תלוי לפי הזמן ולפי המסבות!

העת המוכשרת לנסיעה לפה היא מהתחלת הגשמים עד תקופת תמוז, והנבחרת היא בחדשי ניסן ואייר. הרוצה לקמץ בהוצאות יסע דרך אדעססא והרוצה לקמץ בזמן יסע דרך טריעסט, ואולם לאשר כבודו רוצה לעשות פה מסחר, ע"כ טוב לפניו שיאחז בזה ובזה ויהיה באדעססא, גם בווינא ובטריעסט, ואולי גם במרסייל תחילה, והעיקר שיהיה במקום מעשה השמן בצרפת ואיטליה, לחקור ולדרוש אחרי המלאכה ההיא הדק היטב. וגם יקנה לו כל הספרים היותר חדשים המדברים בענין זה ברחבה ובפרוטרוט, ויבקר פני פרופיסורים לכעמי וטעכנולוגי וידרוש עצה מפיהם. הכלל שיעשה כל מה שבכחו לבוא עד יסודו של העסק הזה.

אין צריך שיבוא איש לקדם פניו ביפו, ואם יודיעני כשבועים בטרם בואו דבר ביאתו אודיע מזה להסרסור “חיים בעקער” ויתנהג עמו כשורה. בדבר החוק החדש אצלנו כבר אבד עליו כלח, כי למעשה הוקל עתה הדבר מאד ואין דורש ואין מבקש, אבל מה שיהיה אין בכח אדם לדעת מראש. מכתביו שלחתי לבעליהם. בנוגע להרב“צ שאטיל ולהר”ז וואלפזאהן המה לא מצאו קורת רוח ביציאתם מחו“ל ומתאוננים הם מאד. העצה היעוצה ממע”ל לקדם ולבוא הנה לבדו לתור הארץ, טובה מאד מאד, כי ע“כ פנים כדאי לכל חובב ארצו לבקר אותה פעם אחת בימי חייו, ומה גם לאיש האומר להשתקע בזה, הלא נוח לו לדעת הכל עפ”י הראיה וע“פ שמועה מפי המרובים מלשמוע מפי יחיד. ובזה יצאתי לפ”ד חובת תשובה כל צרכה. והנני מכבדו ומוקירו,

יחיאל מיכל פינס.

(מירושלים, מאת זאב יעבץ, ח“א, תרנ”ב).


לט. תשובת שאלה

לכבוד האלופים הנכבדים חברת “חברים כל ישראל” בקרית ווין.

בתשובה על מכתבכם היקר מעשרה לשביעי, לאחינו מר טעמקין אשר הלך מפה לאירופה לפי שעה, הננו מתכבדים להשיב: א) בנוגע למכשולים, שהונחו על דרך הכניסה מצד הממשלה, אשר הודיעו מכה“ע, אמת הדבר בכללו, אך אין זו אלא גזרה ישנה אשר נרדמה תחתיה כל ימי המנוחה להעליה. אך מיום שגדלה המהומה ונתרבה השאון וכל אניה ואניה מביאה צאן אדם, עניים מרודים ודלים מדולדלים, עדרים עדרים שהנם מתגוללים בחוצות ממש, בבגדיהם המגואלים, ובשערותיהם הפרועות, נכנסה בהם עין הרע… ויכתבו שטנה לסטאמבול לאמר: הנה עם היהודים יוצאים מצפון, ועולים כארבה על הארץ להשחיתה, ותבא הפקודה להזהיר כי בגלל הגזרה הישנה כי אין ליהודים הבאים מחדש להשתקע ב”פחוֹת" ירושלם (כלומר, בארבע המחוזות, ירושלם, עזה, יפו וחברון) יש לשום לב אל היהודים העולים כעת, כי אחרי השתטחם על קברות אבותיהם ושרידי-קדשיהם ישובו אל המקום שיצאו משם… בכ"ז אין הצרה גדולה כל כך, וכבר הורגלנו בכיוצא בה, ותקותנו חזקה אשר אם יחדלו אחינו לעלות הנה בהמונים, להשתקשק בשוקים וברחובות בענים ובדלותם, אז ישוב הדבר לכמות שהיה, וחדל כל פרץ וכל צוחה.

ב) בנוגע למחלות, אמנם הפריזו על המדה בקראם אותן: “מחלות מתדבקות” כי רובן אינן אלא ממין הקדחת, ודלקת העינים, ודלקת העור, הבאות מרוב חום וזעה וסבותיהן שונות. 1) סוף ימי הקיץ תרבינה פה המחלות בכלל. 2) העולים החדשים טרם הורגלו בשנוי האויר. 3) עניות העולים גורמת להם לבקש להם מחסה במעון צר וחשוך, ויש אשר כמה בני אדם יושבים צפופים בחדר אחד. 4) רוע הכלכלה הקרוב לרעבון, והתלאה והזוהמה עושים את שלהם, להרוס את שתות הבריאות. ועל כלם אין לכחד כי שנה זו שהיתה גשומה בתחלתה הרבה, ויבשה בסופה, היתה שנת תחלואים מצוינת.

ג) בנוגע לתקוה הנשקפת פה לעולים, צר לנו להגיד האמת, כי התקוה מעטה ומצומצמת מאד: עניים בעלי משפּחה שאין בידם אומנות ומלאכה, אין להם תקוה להתכונן בארץ. גם אומנים ובעלי מלאכה אם כי אחרי שבתם פה ירחים אחדים, אם לא יחשכו נפשם מהשתדלות נמרצה, ימצאו סוף סוף את פרנסתם. אך בימים הראשונים לעלותם, אין הדבר תלוי אלא במזל. יש אשר ימצא מיד מקום למלאכתו, ויש אשר יחכה ויחכה ואין תשועה. אנשים הבאים בגפם (בלא משפחה) גם אם אינם אומנים, אם רק די כח להם ואהבת עבודה, אפשר להם למצוא פרנסתם, בעבודת עדור-האדמה במושבות, אך גם למספרם יש קצב, ומה גם עתה בימי הקיץ אשר העבודה במושבות מעטה, ורק שתי מושבות מתעסקות בעבודה, לעומת זה יש תקוה לימות הגשמים אשר בהם תרבה העבודה בכלל. וגם מושבות חדשות אשר נקנו תתכוננה, אז ירבו לדרוש אחרי ידים חרוצות, והרבה ידים עובדות תמצאנה מקום להשתכר בתוכן. ובכלל תקוה גדולה פה רק לאנשים בעלי הון הראויים להאחז בארץ, על חשבון עצמם, ורק לרגלם יש תקוה גם לדל. כי במדה אשר תרבינה המושבות אשר תתכוננה על ידי בעלי הכסף, בה במדה יפתחו שערי הפרנסה, גם לאומנים ועובדים פשוטים.

ד) על שאלתכם לדעת שלום הקאלאניזאציאן בכלל, יש בידינו להשיב לכם תשובה משמחת: שתים עשרה מושבות נוסדו עד היום, ואלו הן: ראשון לציון, מזכרת בתיה, באר טוביה, זכרון יעקב, ראש פנה, פתח תקוה, וואדי חנין, רחובות, גדרה, חדרה, יסוד המעלה ומשמר הירדן. חמש הראשונות תחת מחסה הנדיב הבארון רוטשילד הי“ו הן עומדות, ושבע האחרונות עומדות ברשות עצמן, ונתמכות לפרקים ע”י חובבי ציון. הנסיבות הרבים אשר עברו על המושבות שנתיסדו בראשונה, היו לתועלת רבה להבאות אחריהן. פרי הנסיונות האלה הוא למשוך את הידים מעבודת האדמה לזרע התבואה, ולשום לב אל נטיעות הכרמים והפרדסים, כרמי גפן וזית וגם כל עצי פרי. וכן עלתה בידי המושבות האחרונות להשתמש גם בתורת הנסיון בנוגע לנטיעות עצמן, להבחין בין המינים, לברר את הטובות שבהן אשר הברכה צפונה בהן. ביחוד שאבו תועלת מהתורה הזאת שתי המושבות רחובות וחדרה אשר נוסדו בשנת תר“ן ותרנ”א. שתי המושבות האלה נוסדו ע“י עשירים העושים הכל על חשבון עצמם, ובימים האלה עומדות להבנות עוד כמה מושבות חדשות, על יד הים בין עכו וחיפה, בעמן יזרעאל, ובעמק הירדן מעבר מזה על יד טבריה, ועל יד צפת בגולן בבשן, ואצל דמשק. כמאה אלפים מארגען אדמה נקנו בכל המקומות האלה בס”ה, אך טרם נתישבו. ומקוים אנו כי בקרוב יתישבו ויתכוננו עליהם מושבות ע“י בני אדם בעלי כיס; בצאת התיסדות כל המושבות האלה אל הפועל, תקוה גדולה נשקפת מהן גם לאומנים ולבעלי מלאכה, כגון בנאים, חרשי עץ וברזל וכן כיו”ב, ולאנשים פשוטים פנוים הראוים לעבוד כשכירי יום.

ה) אולם בנוגע למעמד בעלי מלאכה פה לעת כזאת, אין להודיע טוב בהחלט. רבים מהם וביחוד חרשי העץ, כמעט שמצאו מלאכה כלם, ואך יש מהם אשר לשוא בקשו עבודה ולא מצאו, וישובו על עקבם. גם חיטים, סנדלרים וכיו“ב כמעט שכלם מצאו מלאכה, בכ”ז עצתנו אמונה לבלי יבואו עוד בעלי מלאכה מהמין הזה כלל. אך מהמין הראשון אף כי יש לעצור בעדם לעת כזאת, אך בצאת דבר התכוננות המושבות החדשות לאור, ולא יבצר מהם מלבוא בהמון, יבואו נא וימצאו עבודה ושכר.

ו) שכר הפועלים שכירי יום הוא מפראנק וחצי ליום. במושבות החדשות העומדות ברשות עצמן, דואגים למען הפועלים הפנויים, להכין למענם אהלים למעון ומחסה בלילה, ובתי תבשיל להמציא להם אכילה בזול באופן אשר אין להפועל להוציא על אכילה יותר מחצי פראנק ליום. אבל גורל הפועלים בעלי משפּחה מר מאד, כי מלבד אשר השכר הזה לא יספיק בכלל להחיות משפּחה שלמה, הנה עוד רעה בזה, כי טרם ימצאו פועלים כאלה דירה במושבות, ומוכרחים המה להושיב את נשותיהם וטפּם ביפו, או בעיר אחרת, והמה בגפם ילכו למושבה לעבודה, ועל ידי חלוקת הכלכלה לשתים, עוד תגדל כפלים מכפי מה שהיא צריכה להיות. לכן אמרנו כי פועלים בעלי משפּחה לא יבואו הנה. זה הוא גורל הפועל הפּשוט כ“ז שהוא פשוט, אבל גם לו תקוה לעלות מעלה; הפועל הפשוט מלאכתו היא לעדור האדמה ולנכשה מהעשבים הרעים המכים שרשיהם עמוק בהאדמה, ופרים ורבים מאד. הנכוש הזה טעון הרגל ובקיאות כי צריך לחטט אחרי השרשים הדקים הרבים המסתבכים ולהוציאם עד בלי השאיר להם שריד. הפועל שאיננו מורגל או שאיננו מדקדק לעשות מלאכתו באמונה, או שמתרשל במלאכתו ואיננו זריז בה צריך השגחה. לפיכך מעמידים על הפועלים משגיחים להשגיח לבלי יתרשלו במלאכתם. המשגיחים האלה לקוחים עפ”י הרוב מהפועלים המורגלים והמומחים, ושכרם עד ערך 50 פראנק לחדש. והמשגיחים הבקיאים גם במלאכת הנטיעה וההרכבה וכלכלת העסק בכללו, יש שמקבלים שכרם עד כדי 140 פראנק לחדש. מעמד הבטחון בארץ מפאת שודדים וחומסים איננו רע מבארצות אירופה. אך השדות והגנים והכרמים צריכים שמירה מפני הגנבים. אלו הן תשובות קצרות לכל שאלותיכם מבלי נשית לעצמנו בחלקלקות והננו…

(מירושלם, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ב).


מ. תשובת שאלה

אחי ידידי, שלום!

ועל דבר בית “מקוה ישראל” כי ראית אותי היום מטה משפּטי עליו כלפּי חסד ותשאלני: מה נשתנה, הדבר או השקפתי? ואשיב לך גם זה וגם זו נשתנו. זה לי שלש עשרה שנה מיום עלותי ארצה ישראל. על קצה גבול הבחרות עמדתי אז, רוחי היתה כלה שלהבת, ואידיאלים מלאוה, בכל דבר חפּשתי את השלמות וכל דלס וכל מום בדבר, השניא בעיני את הדבר כלו. פלא הוא, כי הבחרות עומדת תחת שלטון הדמיון אשר לא יבצר ממנו לצור את צורותיו שלמות ומשוכללות מבלי שים לב שאינו דומה יציר דמיון ליציר מעשה, יציר מעשה מוכרח לעבור דרך ארוכה של הסתעפות עד בואו לשלמותו. גם העולם לא נברא בעשרה מאמרות אלא להורות הלכה לדורות שאין דבר יוצא לפעלו בפעם אחת. ואני כבואי אל הארץ מצאתי את בית “מקוה ישראל” עודנו כיונק לפנַי. לא עברו עליו אז אלא תשע שנים, ותשע שנים מה הן לגבי פעל נכבד היוצא מעולם התהו? לי אין ספק כי למחוללי המפעל עצמם, טרם נתברר להם טיב חפצם אשר ישב בסתר לבם, ואל מה הם נושאים נפשם במפעל זה? כל עין רואה שהיה כאן רגש לאומי, להרים קרן העבודה בארץ-ישראל, ולהרגיל לעבודה וליגיע כפּים את אחינו בני ישראל. ומיסדי הדבר הטעו את עצמם לאמר: אין כונתנו אלא הומנית, ואין חפצנו אלא חברות, לכן עזבו קדש, וברית הלאומיות הישראלית שכחו, והצרפתית לקחה מקומה. מיסדי הבית בהיותם עצמם צרפתים נלהבים אמרו בלבם, אין אנושית בעולם אלא הצרפתית. בני ארץ-ישראל לא יכלו להסכין עם הרעיון הזה, לכן סרו מעל הבית כמעל אהלי רשע, ולא באו בו אלא נערים שובבים ומשולחים לנפשם אשר ההשכלה החיצונית שקלטו ממנה הועילה עוד יותר להשחיתם. גם עצם הלמוד והחנוך עוד טרם הספיק אז לבוא לידי שלמות, גם המנהלים גם המורים לא היו ראויים למשרתם. מנהלים חכמי מדינה, מנהלים סוחרים, מנהלים פילוסופים עמדו בראש ההנהגה, אך לא מנהל איקונומי, מנהל היודע פרק בעבודת האדמה והנטיעות, מנהל בקי בהלכות כלכלת אחוזה גדולה, אף לא מנהל הבקי בתורת החנוך והתרבות. המעמד הזה מצאתי בבואי אז אל הארץ ויעצב לבי מאד. לכל עבר אשר הסבותי עיני ראיתי אך את משוגתי. ראיתי חברה אשר אמרתי אֵם ישראל היא, ואיננה אלא שפחת-צרפת. ראיתי בית אשר אמרתי “מקוה ישראל” הוא – ואיננו אלא “מקוה-עגלונים”! היפלא אפוא כי התמרמרה נפשי? הן לא עלה על לבי אז כי אין כל המעמד הזה אלא רגע אחד של ההויה וההסתעפות. אך הימים דברו אחרת. הנסיון הורני כי כל אידיאה אשר מקורה היהדות ותכליתה ארץ-ישראל גם אם תתע בראשונה ארחות עקלקלות, סוף סוף תמצא לה דרכה הנכונה, “זרוק חוטרא באוירא אעיקריה קאים”. חכרה כי"ח בבחרה בה' הירש למנהל הבית צעדה הצעד הראשון להטבת הדבר. גם ה' הירש איננו אקונום מלומד ומומחה, אבל הוא אקונום טבעי: אוהב את הסדר ואת החשבון, אף יודע הוא את חובתו ומשתדל למלאות אחריה. אם לא למד את תורת עבודת האדמה בבית המדרש, השתדל להביא את תורתו בלבו על-ידי ספרים ושמוש ונסיון, באופן אשר לא עברו עליו ימים מעטים ויהי לאקונום מנוסה וחרוץ, ועמלו עמד לו להרים קרן הבית בכל דבר. הבא אל הבית כהיום לא ימצא עוד גם צעצועים של צרפתים ונערים שובבים, אבל ימצא פרדסים נושאי פרי, כרמים משמחי לב, עדרי בקר נהדרים למראה, בתי-עבודה גדולים ומרֻוָחים, וגדוד נערים זריזים וחרוצים עובדים. עוד היום אין מטבע היהדות על הבית בעינה, אבל הסבות אשר עוררו את רעיון הישוב לתחיה בכלל לא נמנעו מהאציל פעולתן בבחינת-מה גם על הבית הזה. סוף סוף התלמידים היוצאים היום מן הבית אינם עוד מתנכרים לעמם, ורעיון הישוב יחַיֶה גם אותם. אף גם יש תועלת להישוב, כי מרביתם יבואו כגננים וכורמים אל המושבות. גם הבית עצמו היה היום למין “אחוזה של דוגמא” שהמושבות נהנות ממנה עצה ותושיה. קוה נקוה כי יעלה בידי דרומון וחבריו לפקוח עיני היושבים ראש בחברת כל ישראל חברים, להבין ולהשכיל כי ישראל קודם לצרפת, ואז יהפך הבית הזה באמת לבית “מקוה ישראל” ותוחלתו לימים טובים מאלה.

אחיך

יחיאל מיכל פינס.

(מירושלם, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ב).


מא. משנת ארץ ישראל

פרק ראשון הלכות התלויות באדמה: א) מיני האדמה שנים: אדמת ההרים ואדמת השפלה. איזו היא אדמת ההרים? כל ששופע ויורד מהרי יהודה ואפרים למערבם ולמזרחם, וכל העמקים והבקעות שביניהם, וכל מה שמשולי ההרים עד חוף ים הגדול ועד שפתו של הירדן וים המלח וכל עמק יזרעאל, הרי היא אדמת השפלה. ב) מה בין אדמת ההרים לאדמת השפלה? אדמת ההרים עיקרה לכרמים וזיתים, ותבואת דגן טפלה להם, ואדמת השפלה עיקרה לתבואת הדגן, והכרמים והזיתים טפלים לה. אדמת ההרים מוציאה דגן משובח ומועט, ואדמת השפלה מוציאה הרבה ואין דגנה משובח כדגן ההרים. אין זורעים בהרים אלא חטים ושעורים, ואת הטופח במדה מועטת ( טופח, דורא בערבית), הטופח מין חטה תוגרמית שהכפריים עושים ממנה לחם ומקפה והיא יפה מן השעורים, וגרעין-זרע אחד הימנו עושה כדי ארבע מאות גרעינים, אלא שזורעים אותו מפוזר. בשפלה זורעים את הטופח במדה מרובה, את השומשמין שעוצרים ממנו השמן, ואת התורמוס ואת הקשואים ואת האבטיחים. אדמת ההרים רזה וזורעים אותה שנתים ומבירים אותה שנה אחת, ואדמת השפלה שמנה, וזורעים אותה שנה בשנה. אדמת ההרים איננה מעלה עשבים ואינה טעונה נכוש, ואדמת השפלה יש שהיא מעלה את החלפות ובצל-המדבר, ושאר עשבים רעים שאי אפשר לנכש אחריהם. עבודת השפלה קלה, ועבודת ההרים קשה ממנה: ג) עבודת ההרים כיצד? שפוע ההר הזקוף שמתלקט עשרה טפחים מתוך שש אמות, (ולאו דוקא אלא שדבר בהוה) מניחים מתחתיו לארכו של ההר רובד של אבני גויל שגבוה עשרה, ומוציאים עפר תחוח מבין הסלעים וממלאים בו כל השטח מן הרובד עד דופנו של ההר, נמצא השטח שש אמות שדה הראויה לזרע, ומניחים רובד שני כיוצא בו למעלה ממנו, וכן השלישי וכן הרביעי עד שמגיע לראשו של ההר, ונמצא שפועו של ההר כולו מדרגות מדרגות. וזו היא ששנינו: אין בונין מדרגות ע“פ הגיאיות ערב שביעית, ולא יסבוך בעפר וכו' אבל בונין חיץ וכו' (שביעית פ"ג משנה ח'), ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר: ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות (יחזקאל ל"ט כ'). ואומר: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה (שיר השירים ב', י"ב). נתקנו המדרגות, נוטעים בהן גפנים וזיתים ותאנים, אבל הדגן והקטניות זורעים אותם בעמקים, והבקעות שבין ההרים ועל גבי ההרים המשוטחים, והירקות, אין זורעים אותן אלא על המים במקום שהמעינות יוצאים ומשקים אותן. ד) אין הדגן שבהרים מספּיק לבעליו לפרנסת ביתו, לפיכך משתרד רביעה ראשונה, ראשי בית אב ועובדיהם, יורדים לשפלה וחורשים וזורעים שדות של אחרים באריסות למחצה, לשליש ולרביע, הכל לפי שבח השדה, ושוהים שם בששה שבועות עד גמר מלאכתם וחוזרים לבתיהם. ומשהגיעה שעת הקציר הם חוזרים ויורדים ונשותיהם עמהם וקוצרים ומאלמים אלומות ונותנים למלך חלקו (המעשר) ולבעל השדה חלקו, ושלהם טוענים על גמליהם, ואת תבנם ואת קשם, ומכניסים אותם לגרנותיהם שבהרים, וכל כך הם עמלים ואין בידם אלא כדי ספוק מזונותיהם ומזונות בהמותיהם, ומהיכן מוציאים שאר צרכיהם? מן הענבים שבכרמיהם, ומן הזיתים שבזיתיהם, ומשאר פירות האילנות, שעבודת האילנות אע”פ שהיא קשה בתחלתה, היא נותנת שכר טוב לבעליה בסופה. הגפנים עושות שבח לאחר חמש שנים והזיתים לאחר עשר שנים, ומאותו זמן ואילך הוצאותיהם מתמעטות ושבחם מתרבה, וזהו שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים ל“ב, י”ג). ה) חומר בישיבת ההרים מה שאין בשפלה, וחומר בישיבת השפלה מה שאין בהרים. חומר בישיבת ההרים מפני הטורח. כיצד? הכפרים בנויים בראשי ההרים או באמצע שפועם, וטורח גדול הוא להם להעלות כל צרכיהם למעלה, ולא עוד אלא שהמעינות יוצאים בבקעה, וכשבני ההרים נזקקים למים, בנותיהם יורדות בכדיהן וממלאות מים מן המעין, וחוזרות ומטפסות ועולות וכדיהן בראשיהן. ואלמלא היו להם בורות חצובים בראש ההרים מימות יהושע בן נון שבהם מי הגשמים מתכנסים, ומהם הם מספיקים להם מים תשעה חדשים בשנה, לא היו יכולים לעמוד בטורח זה. ו) ומהיכן יושבי השפלה שותים מים? מבארות חפורות, אלא שהן עמוקות משלשים עד ארבעים אמות (אמה של משנה שהיא חצי המטר) ועושים להן מוכני לשאיבה, מעשה המוכני כיצד? סדן של עץ או של ברזל מונח על גבי יתדות לארכו של הבאר ושתי שלשלאות של ברזל תלויות בו שיורדות עד מתחת למים וחוזרות ועולות ונועצות סופן בראשן. ושתי השלשלאות המרוחקות אחת מחברתה ששה טפחים מחברות אותם, ובין קנה לקנה כמלוא הקנה, ודליים תלוים בקנים הללו וגלגל של שנים קבוע בקצה הסדן, וסדן אחר זקוף עומד מצד הבאר וגלגל של שנים קבוע בראשו, שאוחזים בשני גלגל הסדן המונח, ומוט ארוך קבוע בסדן הזקוף שהבהמה אסורה בו, וחוזרת עמו בעגולה, והסדן המונח והשלשלאות מתגלגלות עמו ומעלות את הדליים מצד אחד ומורידות אותם מצד שני עד שהריקן מתמלא, והמלא מתרוקן, ושופך מימיו לתוך בריכה שממנה בני הישוב שותים ומשקים את הבהמות. מוכני זה “אנטילא” שמו, ועליו אמרו חכמים: העולם הזה למה הוא דומה? לגלגל של אנטילא, המלא מתרוקן והריקן מתמלא (ויק“ר ל”ד). ז) חומר בישיבת השפלה מה שאין בהרים, מפני ההבל וטורח הבנין. מפני ההבל כיצד? אדמת השפלה היא של חומר שאינו בולע את המים וכשהגשמים יורדים הם מתכנסים למקום מדרון ונעשים בצות בצות, וכשהחמה מתגברת בימות הקיץ הרי המים מתעפשים, והעשבים מתרקבים, ומעלים הבל רע, וגורמים חוליים רעים. לפיכך אין אתה מוצא ישוב בשפלה, אלא במקומות הרחוקים מן הבצות, ולפי שאין נכסי עדיות מצויים אלא במקום שהבצות מצויות, הרי בעלי הבתים נמצאים רחוקים משדותיהם. – ומפני טורח הבנין כיצד? אין האבנים מצויות בשפלה בכל מקום, ואין השיד מצוי אלא בהרים, ויושבי השפלה מביאים אותו משם. לפיכך אין יד על אדם משגת לבנות ביתו אבנים ושיד, והם יושבים בבתי חומר שאינם יכולים לעמוד מפני הגשמים. סליק פרקא.

הכלל העולה מן הפרק הזה, הוא: אדמת ההרים לא תכון בכללה ליסוד מושבות מבני אדם כאלה אשר עיניהם צופיות ללחם יום יום הצומח לחם מן האדמה. בכ"ז אין כלל בלא יוצאים מן הכלל, ויש גם בין ההרים מקומות אדמת מישור טובה, ומלאה מעינות, ועוד יתרה למקום כזה, כי גם עצים גם שיד גם אבנים מצויים בו. והלואי שימצא מקום כזה למכירה שיהיה לו חבור-דרכים כבושים לירושלים, או למחוז הים, או אז לו משפּט הבכורה על המקומות אשר בשפלה.

פרק שני משפטי האחוזה: א) השדות רובם נכסי הצבור שבכל כפר וכפר, ומיעוטם של יחידים. ב) רובם נכסי הצבור כיצד? לכל כפר וכפר נכסים מרובים שמוחזקים ביד התושבים מאבותיהם, וכל בני הכפר שותפים בהם, חוץ מן הכרמים הסמוכים לעיר, שהם הנכסים המיוחדים לכל אחד ואחד, ואין יד כל השותפים שוה בהם, אלא כל הנכסים מתחלקים לחלקים במנין, יש שאין להם אלא מחצית של החלק, ויש שנוטל פי שנים ופי שלשה, הכל לפי עשרו. ג) אעפ“י שכל בני הכפר שותפים בשדותיהם, אין זורעים אותם בשותפות. כיצד הם עושים? בכל שנה קודם שתרד הרביעה, זקני הכפר יוצאים ומחלקים השדות מעניות מעניות לפי מנין החלקים, ונותנים לכל אחד מענית אחת או שתים הכל לפי חלקו. ואין אחד זורע מענית אחת שתי שנים בזא”ז, אלא מה שזרע שנה זו זורע חברו בשנה שלאחריה, והוא זורע של חברו, וחוקים קבועים להם בחלוקה זו, שאין כדאי לפרטם. ד) ולפי שאין הנכסים מיוחדים, אין הבעלים מטפלים בשבחם, לא עוזקים אותם ולא סוקלים אותם ולא מנכשים ולא מזבלים, אלא יונקים שמנוניתם עד שיבורו. ואלמלא היתה הארץ ארץ חמדה שאין שמנוניתה פוסקת לזמן מרובה, כבר היו בעליה מניחים אותה ובורחים להם. ה) מיעוטם של יחידים כיצד? בראשונה לא נתחלקה הארץ ליחידים, אלא השדות הסמוכים לכפר, כדי לעשות מהם כרמים, משרבו מבריחי ארנוניא בין הכפרים, ונותני עין בנכסי עם הארץ בין העירונים, רבו נכסי יחידים. ו) מבריחי ארנוניא כיצד? הכפרים ששדותיהם זבורית או שהבל רע שולט במקומם, רבים מעמי הארץ מניחים שדותיהם ובורחים להם, והשאר לא די להם שיפקיעו את עצמם, אלא שהמלכות עוד תובעת הארנוניא מהם בשביל כל הכפר. פעם אחת גזרה המלכות גזרה שכל מי שישלם הארנוניא המגיעה למלך, הרי השדות נתונים לו, והוא נכנס תחת הבעלים, ובאו עשירים מבני העיר והביאו הכסף לאוצר ולקחו השדות להם, ונתנום לבני הכפרים באריסות. ז) נותני עין בנכסי עם הארץ כיצד? הכפרי שבא למכור חלקו, אינו מוכר שדה מסוים במצרי' מפני שאין נכסיו מיוחדים, לפיכך היו העירונים נמנעים מלקנותו. משהוזקקו העירונים לבקש פרנסה בהיתר (הוזקקו אימת? משנתקנה המלכות ונקצצו ידי החמסנים) התחילו לקנות נכסים אפילו שאינם מיוחדים, היום מכפר זה ומחר מחברו, וכשהתקבצו חלקים רבים בידם, היו כופים את בני הכפר, או מתפשרים עמהם ומסיימים להם חלקם לבד. ח) מי שקונה שדות בדרך זה, קונה בזול, ונכסיו עדית, ובמקום בריא, אלא שצריך לזה זמן וסבלנות מרובה. סליק פרקא.

הכלל העולה לנו מן הפרק הזה: שהנכסים אשר בידי יחידים, אם קנו אותם מיד הממשלה לא ימלט שיהיה בהם אחד משני המומים, או שהם של זבורית, או שהבל רע שולט בהם. ואם קנו אותם מידי בעליהם חלק חלק עד שנצרפו לאחוזה גדולה, הרי הם טובים ויפים. אלא שאין נוח לבעליהם למכרם בזול, ועל פי רוב מסרבים למכרם אפילו בכל ממון שבעולם. ולכן אם נאמר אנו להביא ברשות ישראל נכסים מרובים בלי ממון מרובה, עלינו להזדיין בסבלנות מרובה, ולא לחזור אחרי אדמה, כי אם להמתין עד שתבוא האדמה לידינו, כלומר: לסבב הדבר בחכמה שתבוא לידינו, ואל נדקדק הרבה עם המוכרים שימכרו לנו דבר מסוים דוקא, כי בזה לא נצליח, כ"א נמסר הדבר לידי הזמן. לאט לאט יצא העולם מרחם התהו, וקבל צורה מסוימת, ומברִיָתו של עולם נלמוד גם אנו.

פרק שלישי על הארץ ופירותיה: א) משכורת העבודה מועטת. שכר עובדים פשוטים לכל שבוע עולה, לאנשים מחמשה עד ששה שילינגים, ולנשים שלשה, ולנערות ונערים שנים, – ושכר כזה שכר טוב יחשב, ויש בו כדי ספוק פרנסתם של העובדים בריוח. ב) המחרשה הנהוגה שמה, קלה היא במשקלה מאד, עד כי יקל לאיש בינוני לקחתה על שכמו ולשאת אותה דרך הרבה פרסאות מבלי שילאה. שני שוָרים קטנים, או פרדה אחת תעצר כח לחרוש בה. המחרשה הזו נהוגה בכל ארצות מצרים וסוריה, וכפי הנראה היא היא המחרשה אשר השתמשו בה מימים ימימה, כי מוכשרה היא לעבודה זו מאד, (בכ"ז נהגו האירופאים לחרוש במחרשה מתוקנה, אלא שהיא גם כן קלה). ג) אין מוציאים שמה שום הוצאה לזבל, לא לעשיתו ולא להבאתו אל השדה, כי גללי הבקר אשר יטילו על פני השדות הנקצרות, ואפר הקש אשר נוהגים המה לשלחו באש אחרי כלות המרעה, דים במדה גדושה לזבל את שדות סוריה המשובחים ולהחליף כחם, (בכ“ז הנסיון הורה שהזבל מועיל מאד לשדות, וע”כ האירופאים מזבלים אותם. ד) אין מוציאים הוצאה מרובה למקנה סוסים וחמורים גמלים בקר וצאן, כי כל אלה מחירם נמוך, (בערך מחירם באנגליה). סוס בחור, מחירו משמונה עד עשר לירות, פרדה משתים עשרה עד חמש עשרה, חמור משלש עד שש, שור משמונה עד חמש עשרה, כבשים מגודלים, מעשרה עד ט“ז שילינגים, ומחיר העזים עוד פחות מזה. ה) אינם מוציאים הוצאה מרובה למזונות בהמתם, כי מאכלם אך שעורים ותבן קצוץ, ואכל במחיר חמשים עד ששים לירות מספיק לכלכל ארבעה סוסים משך שנה שלמה. חלות גפת של שומשמים הנלקחות מתחת קורת בית הבד בעוד שהן מטפטפות שמן, נמצאים בשפע רב לכלכלת השוָרים, אך גם הם מסתפקים ברוב ימי השנה במאכלים קלים ופשוטים. ו) אסיפת התבואה, חלה תמיד בימים שפני הרקיע טהורים מעננים ואין פחד גשמים לנגד עיניהם, כי מימי ירח זיו עד ימי ירח בול, האויר חם ויבש, ואין טפת גשם יורדת, ולעולם לא יאונה כל רע לתבואת הקציר בסבת הלחות והרטיבות. ז) בגלל יבשת האויר בכל ימי הקציר והאסיף, אין צורך לאכר הארץ הזו להביא התבואה לתוך גרן, אך מטעין הוא את האלומות על גבי שוָרים ומביאן, ומניחן במקום מישור תחת כפת השמים, ושמה הוא דש וזורה ובורר וממרח. ח) אין צורך להם בבנינים שונים כמו שהם דרושים לעבודת האדמה בארצותינו. אין גרנות ואין אוצרות, בלתי רפתים לבקר, העשויים מעשה הדיוט. את תבואותיהם המה מטעינים בתוך בורות חצובים בקרקע, העשויים כמו קנקנים גדולים, ואם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר: ויאמרו אל ישמעאל אל תמיתנו כי יש לנו מטמונים בשדה: חטים ושעורים שמן ודבש (ירמיה מ"א ח'). אין סיג, גדר, או חריץ סובב את השדות, ואין חופרים תעלות בתוך השדות כדי ליבשם, (על כן מתרבות הבצות, ומפסידות את האויר), אך אבנים גדולות נצבות על המיצר שבין שדה לשדה, לסימן הגבול, ורוָח יושם בין אבל לאבן. ואחרי אשר בנקל הוא להסיע האבנים ממקומן בחשאי, כדי לבוא בתחומו של חברו, ע”כ החמירה התורה באזהרת השגת גבול, להקים את העובר בארור (דברים כ“ז י”ד). ט) אין הממשלה מכבדת על עובדי האדמה במסים, כי זולת מעשר תבואותיהם אשר המה מפרישים שנה שנה למענה, הוסיפה עליהם זה שנים מעטות מכס קטן מן הקרקע. י) דשנה של האדמה בינונית עולה למעלה מכל התשבחות. יש מקומות אשר הזורע ימצא מאה שערים כמו בכפר שלוח (סילוואן), ובדרום עזה, (גוזמא קתני). האדמה הזו מִשִׁבחה שהיה לה עוד בימי יצחק יש בה גם היום. יא) למעלה הימנה דשנה של האדמה השוכנת על יד נהרות ונחלים המפרים אותה. ואלמלא היו מתקנים את הנהרות ואת תעלות המים הנעשים בידי אדם אשר חרבו כהיום, כי עתה היו מהפכים עוד שטח גדול מאד של אדמה נשמה לשדות פוריים ומבורכים. יב) דשנם של האילנות העושים פרי אין לו גבול. הזית התאנה והגפן, האפרסקים והתותים אשר בגובה של הארץ, כלם יתנו עדיהם מה רב לשד הארץ אשר הוציאה לעובדיה בימים אשר כסתה הגפן את פני כל מורדי ההרים, וגני חמד השתרעו בבקעות. פרי הזית, התאנה והתותים יצליחו בגדולם גם על פני סלעים. הגפנים אשר יתנון להשתרע על פני האדמה מבלי שים לב עליהן, יש אשר תכסינה פני שדות נרחבים עד כי כל הבקעה כלה נראה כמו ים של ענבים לבנים, כמו בסביבות חברון. על פני המישור, שמה עצי האתרוג, הלימונים, האורנגים, תאנת השקמה, ותאנת הודו, יתנו פרים למכביר, ויסובבו את הגנים כמשוכת גדר.

פרק רביעי הלכות דרכים: א) אין יוצאים לדרך על מנת לעלות לארץ ישראל אלא בתעודות מלכות רוסיה (פספורטו בלע"ז), ואין מחליפים ואין ממירים אותה בתעודה תורקית, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ב) מאימתי יוצאים לדרך? מעצרת עד אב החמה קודרת ומכה בראש כל אדם. מאב עד כסלו החלאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באוירה של הארץ, קדחת אוחזתו או עיניו מתקלקלות. מכסלו עד הפורים ימי גשמים, הצנה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה, לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל אלא מן הפורים עד העצרת בזמן שהעשבים יוצאים, והאילנות מלבלבים, ובני אדם מחליפים כח, וכל מעשה בראשית מתנאים ואומרים שירה. ג) הספינות הולכות לארץ ישראל דרך ים טריסטי ודרך ים אודיסה. מי שגופו חביב עליו מממונו הולך בספינה של טריסטי שנוטלת הרבה בשכרה אבל ממהרת לבא, אבל העניים, או מי שחָסים על ממונם הולכים בספינה של אודיסה שהיא מתאחרת לבוא, אבל נוטלת שכר מועט. ד) ספינות של שני בעלים מוליכות את האדם מאודיסה לארץ ישראל, ספינות של החברה האוסטרית, והספינות של החברה הרוסית. ושתיהן אינן נוטלות בשכרן אלא תשעה עשר רובל לנפש (מחלקה שלישית), אלא שהספינה האוסטרית נוטלת אף החפצים והכלים חנם, והספינה הרוסית נוטלת עד שוי שני פוד חנם, ויתר על כן היא נפרעת מן הנוסע מששים קאפ' עד רובל אחד לכל פוד. ה) הספינה האוסטרית יוצאת מטריסטי ליפו אחת לשבועים ביום השבת. מאימתי מתחילה למנות שבתותיה? משבת הראשונה שלאחר שבת יאנואר שבשנה זו (83) שהיא שבת פרשת וארא, בשבת זו יצאה ודלגה על השבת שלאחריה, וחזרה ויצאה בשבת פרשת בשלח, וחזרה ןדלגה בשבת פרשת יתרו, וחוזרת חלילה. הספינה הרוסית יוצאת מאודיסה ליפו מדי שבוע בשבוע, אלא שבשבוע שהספינה האוסטרית מפלגת בשבת, הרוסית מפלגת בשלישי בשבת, ומתעכבת בסטמבול שלשה ימים, ומקפת כל חופי הים הגדול, ובאה ליפו אחר ארבעה עשר יום. ובשבוע שהספינה האוסטרית שובתת, הספינה הרוסית יוצאת בשבת ובאה לאלכסנדריה בשבת שלאחריה, ולמחרתה ספינה אחרת יוצאת מאלכסנדריה שעמה יורדי הספינה הולכים שני ימים ובאים ביום שלישי ליפו. ו) העולה מחו"ל לארץ לוקח עמו חפציו וכלי תשמישו בזמן שאין נפוחם מרובה, הארונות והמגדלים והתבות, אף על פי שנפוחם מרובה, נותן בהם חפציו וממלאם, אף על פי כן נותן דעתו ואינו לוקח אתו אלא כלים שאין הוצאתם מרובה על השבח. ז) קודם שמפליגים בספינה, כותב ושולח כל אחד ואחד לקרובו או למכירו שבארץ ישראל, ומודיע לו אימתי יוצא מאודיסה ואימתי יבוא ליפו, ומבקשהו והוא יוצא לקראתו עד יפו, ומשמרו מן המזיקין. העניים מקדימים ושולחים מכתביהם שלשים יום קודם יציאתם, והעשירים מודיעים בתלגרף. בא ליפו ולא מצא שם את קרובו, הרי הוא מוסר עצמו ביד הסרסור, המראה לו תעודה חתומה מראשי הכוללות שבירושלים, ועושה כל מה שאומר (כלומר: האורח יעשה כל מה שאומר הסרסור) ומסביר לו פנים (לסרסור) ומתנהג עמו (האורח עם הסרסור) בדרך ארץ, ואינו מתקוטט נגדו, אף על פי כן, החכם עיניו בראשו, ואזניו פקוחות ופיו בלום. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. ח) מיפו לירושלים באים בעגלות, וששה מקומות בכל אחת, בשעה שהנוסעים מרובים (מן הפורים עד אחר הפסח) נותנים שני סלעי תוגרמה (מג’ידי) בשכר כל מקום ומקום, ובשעה שהנוסעים מעטים והשבים מרובים (מאחר הפסח עד תמוז) אתה מוצא מקום אף בשקל, ובזמן שאין נוסעים ואין שבים נותנים סלע אחד בשכר כל מקום ומקום. מי שכליו מועטים לוקחם עמו בעגלה, אבל כלים מרובים שולחם לבדם על ידי גמלים, ונותן בשכרם משני סלעים עד שלשה לגמל. משוי הגמל הוא ערך חמשה עשר פוד. ט) העגלות יוצאות מיפו לפנות ערב ונחות ברמלה כשעה. העגלות עומדות לפני הפתח של חורבה אחת שיש בה מים לסוסים, וכוס קטנה של קהוה נותנים לכל נוסע, והוא משלם עשרים פרוטות ואינו מתלונן, שכך הוא המנהג. בלילה העגלות באות לשער הנחל (באב אל ואד) ואכסניא גדולה שם. הנכנס לתוכה משלם פראנק אחד, אחד היושב ואחד הישן על מטתו, ומי שחס על ממונו יושב למטה באהל של קרשים, ושותה קהוה ומשלם גרה אחת. הדרך משער הנחל עד ירושלם, עולה הרים ויורדת בקעות, לפיכך יורדים הנוסעים בהרבה מקומות מן העגלה והולכים ברגליהם, המפונקים והנשים המעונגות מסבירים פנים לבעלי העגלה, ואינם יורדים מן העגלה בכל מקום. י) העגלות באות לירושלם בבוקר, מי שהיה לו מודע בירושלם סר לביתו ומתאכסן שם עד שמצא לו דירה לפי צרכו, לפי שלא היו אכסניות בירושלם, משרבו הנוסעים ומעטו מכניסי אורחים, היו הבאים מצטערים הרבה, ונתנו מאנשי ירושלים את לבם וקבעו אכסניא נאה, חדרים מרוחים, ומטות מוצעות, ומאכלים יפים וערבים, ואויר צח ומזוכך, ומעתה מי שרוצה פונה לשם ומוצא כל צרכיו בשכר מועט.

הערה: שם האכסניא “אשל ירושלם” ומקומה בבית הבנקיר סי' וואלירו מחוץ לשער יפו על יד הדרך. מחיר אכילה ושתיה ולינה (מעל למטה) שני פראנק, והעשיר מרבה לפי כבודו ואין אונס.

מס' ערכין. המשקלות והמדות והמטבעות: א) ואלה הם המשקלות: הגרעין, האדרכמון (דרהם בלע"ז) ששים גרעינים, האוקיה שבעים וחמשה אדרכמונים, האוקה 400 אדרכמונים, הרוטל שתים עשרה אוקיות שהן 900 אדרכמונים. ב) כיצד המשקלות נערכים לפי משקלי מדינת רוסיה? האדרכמון רבע הלוט משהו יותר, האוקיה 183/4 לוט ומשהו, האוקה 100 לוט ומשהו, הרוטל שבעה ליטרות לוט אחד ומשהו. ג) כיצד משקלות רוסיה נערכים לפי משקלי המדינה? הלוט ארבעה אדרכמונים פחות משהו, הליטרא 127,88 אדרכמונים, הפוד חמשה רוטל ושמונה אוקיות וחמשה עשר אדרכמונים וחומש. ד) המדות, מדות הלח והיבש, מדות הסחורה ומדת הבנין. – מדות הלח והיבש נערכות לפי המשקל. הסחורה נמכרת באמה בת 68 סנטימטר פחות משהו, ואמת הבנין, האמה הישנה 76 סנטימטר, טהאמה החדשה שלשה רבעי המטר שהם 75 סנטימטר. – השדות נמכרים במדת השטח, ארבעים על ארבעים באמת-הבנין הרי הוא בית סאה (דונם בלעז), שנים עשר בתי-סאה פחות שתי תשיעיות הם דיסטין רוסים. ה) מטבעות כל המלכויות יוצאות בירושלים, ומטבעות המדינה ומטבעות אנגליה צרפת ורוסיה בראש כולן. ו) שער המטבעות של זהב, עולה לפרקים ויורד לפרקים, הכל לפי הצורך, ואין המטבעות נערכות אלא לפי הגרה (מטבע קטנה תורקית “גרוש” בלע"ז, ועיין ערכה למטה) ושתי גרות הן; הגרה הגדולה של המלכות, והגרה הקטנה של התגרים, לא שהן שתי מטבעות, אלא שהתגרים מחשבים מספר גדול של פרוטות לגרה של המלכות, כיצד? ז) מטבעות המדינה: המנה, וחצי המנה, ודינר כפול, (לירה בלע"ז) וחצי הדינר, ורביע הדינר, אלה הם של זהב. ואלה הם מטבעות של כסף: הסלע (מג’ידי בלע"ז) והשקל, והרבע, והגרה, וחצי הגרה, ויש מטבעות ישנות של מינים שפחתו שעורם, ואלה הם: האלטליק, והבשליק, וחצי הבשליק, וגרה כפולה, וגרה וחצי הגרה, והפרוטות (פארה בלע"ז) של נחשת. השער הקבוע מתחלה מן המלכות: המנה חמשה דינרים, והדינר חמשה סלעים, והסלע עשרים גרה, והגרה ארבעים פרוטות. משירד שער הכסף פחתה המלכות מן הסלע גרה אחת, ואין החשבון יוצא אלא תשעה עשר גרוש, אבל התגרנים פחתו את הגרה, ומחשבים כל המטבעות לפי ערך שוין, ואין חשבון תגרי ירושלים כחשבון תגרי יפו, ואלה הם כל ערכי המטבעות, אחד מטבעות של מדינה זו, ואחד מטבעות של שאר המדינות בערך הזה:


שמות המטבעות בזהב בכסף בסיגים ובנחשת


סוג מטבע השער פראנק גרה
זהב
דינר אנגליה (ליטרא שטערלינג)
בשער המלכות 100
בשער תגרי ירושלים 135
בשער תגרי יפו 20 154
דינר תורקי (לירא)
בשער המלכות 100
בשער תגרי ירושלים 20 122
בשער תגרי יפו 140
דינר רוסיא (חצי אמפריאל)
בשער המלכות 30 88
שער תגרי ירושלים 30 108
בשער תגרי יפו 124
דינר צרפת (נאפאליאן–20 פראנק)
בשער המלכות 10 87
שער תגרי ירושלים 107
בשער תגרי יפו 122
דינר אוסטריא (דוקאטין)
בשער המלכות 52
שער תגרי ירושלים 35 62
בשער תגרי יפו 25 71
כסף
סלע תורקי (מג'ידי)
בשער המלכות 19
שער תגרי ירושלים 30 22
בשער תגרי יפו 26
הרובע
בשער המלכות 30 4
שער תגרי ירושלים 30 5
בשער תגרי יפו 20 6
שילינג אנגליה
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 20 6
בשער תגרי יפו 20 7
פראנק צרפת
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 10 5
בשער תגרי יפו 6
הרובל הרוסי כסף טהור
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 20 17
בשער תגרי יפו 20
סיגים
האלטליק או וואזארי
בשער המלכות 5
שער תגרי ירושלים 35 5
בשער תגרי יפו 30 6
הבשליק
בשער המלכות 20 2
שער תגרי ירושלים 3
בשער תגרי יפו 15 3
הגרה
בשער המלכות 20
שער תגרי ירושלים 25
בשער תגרי יפו 25
20 קאפ' רוסים
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 25 2
בשער תגרי יפו 3
15 קאפ' רוסים
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 35 1
בשער תגרי יפו 10 2
10 קאפ' רוסים
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 13 1
בשער תגרי יפו 20 1
פרוטות של נחשת (סַחתוּת) שש מהן יוצאות בחשבון (ויש מהן יחידות כפולות ומרובעות)
בשער המלכות
שער תגרי ירושלים 10
בשער תגרי יפו 12

(מירושלם, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ב).


מב11

מסכים אנכי בכל לבי לדברי פי חכם חן הוא מורנו הרב הגאון האב“ד דמחננו נ”י, וכן הורונו גם חז“ל אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. האומנם כי כל כך הקשיחו אחינו את לבם לעניני הדת והתורה, כי לא ימצאו בהם אפילו מתי מספר אשר יתעוררו לקול הקריאה הזאת הקורא בצדק? – חלילה לנו מהאמין ככה על עם ד'! עוד נמצאים בקרבנו רבים אשר לבם נתון לארץ-ישראל כשהיא מקופלת באורייתא ולא חסרה להם אלא התעוררות. לאלה הנני קורא גם אני, עורו נא, וצאו לעזרת בית תלמוד התורה ביפו והעניקו לו מטובכם וחסדכם למען יוכל למלא משלחתו כפי מחשבת מנהליו. ובעה”ח פה יפו ג' אדר תרנ"ג.

יחיאל מיכל פינס.

(המליץ, תרנ"ג, גליון 69).


מג. באה"ק

ירושלים. – חובבי עמנו וארצנו! זה כעשר שנים ויותר שארץ-ישראל היתה לתל, שאלפי אלפי ישראל – החובבים אדמת הקדש – פונים אליו, וחפצים בקיומה להרים קרנה בכבוד ולתת עבודה ומלאכה להולכי בטל, שיוכלו להתפרנס על אדמת הקדש ביגיע כפּם וזיעת אפּם, ולא יוסיפו עוד לסבול עני וחסד ולחץ בדירות צרות וסרוחות, ובבגדים קרועים ומטולאים ובמאכלים גסים ביותר – מאכלי אסופי שוק – כי בכלל הם חיים על החלוקה המשחיתה כל חלקה טובה מכבוד בית ישראל, וגורמת עצלות, חבוק ידים, שפלות הרוח, השחתת המדות, יאוש מכל תקוות טובות וחלול כבוד הבריות, כי באמת החלוקה אינה מספקת אף לחלק עשירי למחית העני ולצרכיו ההכרחיים וחיים חיי צער, חיים – שיש בהם בושה וכלמה.

כל איש שיש לו רגשי כבוד, מצר ודואג תמיד לקשי יום ולאומללים האלה, זה אל זה שואלים, זה אל זה ממללים זה רבות בשנים, במה נוכל להושיעם לכסות על חרפתנו ובשתנו, ואיך נושיט להם עזרה, לא עזרת נדבות ומתנות לאביונים, כי אם עזרה בעבודה ומלאכה המחיה את בעליה? – ועד היום הזה לא מצאו כל עצה ותחבולה.

החובה הזאת מוטלת עלינו גם מפני “מה יאמרו הבריות”, בראותם שאנחנו שקטים ושלוים ומתעלמים מאחינו לעתותיהם בצרה. כבר היינו למלה, ללעג ולקלס בעיני שכנינו בני דתות ואמונות שונות. ולא יפלא הדבר, כי גם אנחנו בפגשנו ברחוב את הבטלנים האלה, ונביט בפניהם הכחושים והדלים, ובמלבושיהם, תהלוכותיהם ומנהגיהם, גם אותנו תכסה חרפה וכלמה.

אפילו האנשים שיש להם כשרונות לאיזו עבודה ואומנות – הולכים שחוח ובטלים מעבודה, כי בעלי המלאכה והאומנים בירושלם הם רבים מהמלאכות בעצמן, ובעבור זה מצב אנשי ארץ-ישראל בכלל, וירושלים – שיש בה כחמשה ועשרים אלף יהודים – בפרט, נורא מאד, ומה גם בתקופה הזאת שישראל בכל מקומות מושבותם דוויים וסחופים וירדו פלאים, ובעבורה, גם החלוקה נתמעטה ונתדלדלה, ואשר על כן – סופרים וחכמים הציעו כמה פעמים לעשירי ישראל ולחובבי ציון בכל מקום שהם, לעשות פה בתי חרושת-המעשה להמציא עבודה לאלפי איש ולהתפּתחות המסחר והישוב בכלל, ועד עתה למגינת לב כל אוהב עמו וארצו עוד לא יצא הדבר לפועל, אף כי נודע כי כמעט אין עצה ואין תחבולה אַחרת להטיב מעמד העניים פה בלתי אם ע"י זה שימצאו להם עבודה בחרשת המעשה. –

ובהתבונננו לדעת מה החרשת היותר מסוגלת בארץ-ישראל שיוכלו לעשותה במעט כסף, ובכל זאת תמציא עבודה לאנשים רבים? – באנו לכלל הכרה כי היא חרשת אריגת צמר עבה ופשוט, הנחוץ ליושבי הארץ ועובר לסוחר, ודרוש לכפרים ולפלחים כלם מסביבות ירושלים, שרבים הם. – ועינינו הלא רואות כי בדמשק כמו בכל ערי סוריה עסוקים בזה הרבה מאד ושולחים סחורתם הנה, ולכל ארצות אזיה ואפריקה וידיהם תמיד מלאות עבודה.

והנה עתה נמצא האיש החפץ לעשות ולעבוד בדבר הגדול הזה, ומתנדב לפעל בזה בכל כחו ומאדו, הוא הבאנקיר האדון לואיס אונגר מברלין, שהעתיק אהלו ירושלימה. – כל חפצו להועיל אם מעט ואם הרבה לעניי א“י בעזרה שיש בה ממש. לבנות איזה בנין על בסיס חזק שיוכלו לחיות בעמל כפיהם ולא יצטרכו להתבזות בעיני הבריות. ועתה בשבתו בירושלים, בעיניו יראה ובאזניו ישמע את כל הנעשה בה ממעמד אחינו הנורא והאיום מאד, שעל פת לחם נעשים אלפי ישראל כאסקופה הנדרסת לפני כל עובר, ושם ה' ושם ישראל מתחלל על ידם, קבל עליו להוציא את המפעל הגדול הזה לאור, וגמר בלבו לגשת אל העבודה ולעשות את בית חרושת המעשה הזה מארג ומטוה צמר הנ”ל, ולהוציא עליו שטרות, מאה פראנק השטר.

הוצאות הבנין הזה עם כל המכשירים – על פי שמאים יודעי בינה – תעלינה למאה אלף פראנק, ועל הסך הזה בדעתו להוציא את השטרות הנ"ל.

עתה אחינו חובבי ציון בארצות מערב אירופה ואמעריקה החפצים בתקנת אחינו בירושלם! נבקש כי תשתתפו נא עמו בפרוטותיכם, ואיש איש יקנה לפי כחו מספר שטרות. – מובן הדבר, כי בשנים הראשונות כמו בכל עסק חדש לא יביאו פרי רב, אולם תקותנו חזקה כי אחרי שנים מספר יעלה מחירם למעלה למעלה.

תכנית הבית ואופני עשיתו לכל פרטיו ודקדוקיו יהיו מבוארים בפּלאן מיוחד שישלח לכל אחד ואחד מן החברים, ובכלל, – יהיה הכל נעשה בסדרים טובים, וחזקה – כי הבאנקיר האדון אונגר שיצא שמו לתהלה בעולם המסחר בארץ אשכנז – לא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

מ. אדעלמאן, ירושלים. יחיאל מיכל פינס, יפו.

(המליץ, תרנ"ג, גליון 104).


מד. תשובת שאלה


ידידי אחי מר ירוחם פישל פינס, שלום!

עוד תלונה אחת שמעתי ואותה הגדת לי, על בלי מהרי להענות לחדשים מקרוב באו הפושטים יד לתמיכה להפקידם על יד מי שהיכולת בידם למלא משאלותם. אמנם גם לתלונה זו יש מקום, אך כי אערכה טענותי לפניך – ידעתי כי אצדק. בהתבונני לענין התמיכה הנני רואה בו, כבכל הדברים הנוגעים לכלכלת עניני עמנו, אך ערבוביה גדולה במושגים, אשר לרגלה תביא גם הערבוביה במעשים. הבה נפיץ נא אור בערבוביה זו, ונתבונן במושג “הישוב” בהקפו ובמובנו הכללי, והוא בבחינת מה שהוא העתקת בני אדם ממקומם, למקום אחר להתישב בו, ונאמר בבאור המושג הזה, כי צורך “הישוב” בא בשלש דרכים: א) אם הארץ צריכה לו. ב) אם האומה צריכה לו. ג) אם החברה צריכה לו. – הארץ צריכה לו, כיצד? יש ארץ רחבת-ידים שאדמתה פוריה וטובה, אלא שהיא מועטת באוכלוסים, והיא שוממה מחוסר ידים חרוצות אשר תשתמשנה בכחה להנאת בני האדם, או אז יעבירו ראשי הארץ ההיא קול לאמר: מי האיש אשר יואיל להאחז בארצם, ונתנו לו אדמה כדי צרכו, ואף ינשאו אותו בעצים ואבנים וכל חמרי הבנין, וגם הנחות מדיניות יעשו לו, למען הרים כל מכשול מדרכו; כדבר הזה עשתה ארץ רוסיא, תוגרמא, וכיו“ב. – הלאום צריך לו, כיצד? יש גוי וממלכה אשר עניניהם המדיניים, החמריים או הרוחניים, דורשים ממנה להחזיק מעמד במדינה אחרת, לכן היא נותנת לבה לנחול לה נחלה במדינה הזאת אם בחרב ואם במחיר והביאה בני אדם מארצה להאחז בנחלתה זו. גם באופן הזה משתדלים ראשי הממלכה הזאת, לסול הדרך לפני הבאים להתנחל, בעשותם להם הנחות מהנחות שונות, כגון מה שהצרפתים עושים באלג’יר, והגרמנים בטונקין, וכל כיו”ב. – החברה צריכה לו, כיצד? יש מדינה מרובה באוכלוסים יותר מכדי כחה לפרנסם, ונשאה עיניה לקצות תבל, ומצאה לה ארץ שממה ופוריה, וכבשה אותה בנשק או בממון, ושלחה רבים מבניה להתישב שמה, והיתה הרוחה לנשארים. שלשה מיני הישוב האלה, לא הרי זה כהרי זה. באופן הראשון הכשרת האדמה לישוב היא התכלית, והמתישבים הם המכשירים, – באופן השני המקום הוא התכלית, והאדמה והמתישבים הם המכשירים, ובאופן השלישי המתישבים הם התכלית, והמקום והאדמה הם המכשירים. ומה בין תכלית למכשיר? – הדבר הוא שהתכלית אין בו ברירה, ואין משתדלים אלא בתקונו כפי האפשר, מה שאין כן במכשירים, שיש בהם ברירה לברר מהם לכתחילה, אך את אלה המכוונים לתכליתם ביתר שאת, דרך משל, באופן הראשון של הישוב הרי האדמה השוממה שבמדינה כמו שהיא, ואין לעוסקים בישובה אלא לברר למענה בני אדם חרוצים אשר יהיה בכחם להסיר שממותה ולהפכה לארץ נושבת, מבלי שים לב אליהם מאיזה עם הם, ומארץ מי יצאו. – באופן השני: המקום גורם, והוא קבוע ועומד ואין להחליפו באחר, אבל העוסקים בישובו, בוררים מתוכו את האדמה המוכשרת, ומחזרים אחרי בני אדם הגונים ממדינתם ומעמם, ובאופן השלישי אין ברירה באנשים, אבל יש ברירה במקום ובאדמה. והנה אם אין לנו דבר עם הישוב מהמין הראשון, אבל יש לנו דבר עם הישוב מהמין השני ומהמין השלישי; ישוב ארץ-ישראל בכלל למין השני יחשב, וישוב ארגינטינה למין השלישי יחשב. תכלית האחד הוא המקום המקודש שאומתו קשורה בו במסורת המסורה, ותכלית השני, הם האנשים הנפגעים מפגעי הזמן, ולפי ההבדל שבתכליות כן תבדלנה הדרכים המובילות אליהן. ישוב ארגנטינה לפי שלא נברא אלא בגלל המגורשים מן גו, והמושלכים על פני חוץ, אין לנו בו זכות הברירה באנשים. כל האומללים האלה טענה אחת להם ללבנו ולהמון רחמינו, אם טובים ושלמים הם האנשים האלה, ואם יש בהם מגרעות ודופי אחת היא לנו, ולא נוכל לחשוך חסדנו מעמהם כולם. עלינו לטפל בהם, עם כלם יחד במדה אחת, ואלה שיש בהם מגרעות, עלינו להתאמץ בתקונן, נורם דעה, נביאם למשמעת, נלמדם דרך ארץ, אם במקל נועם ואם במקל חובלים, אבל לא לדחפם מחוץ למחיצה. לעומת זה יש דין ברירה במקום, העוסקים בישוב זה מצאו ארץ ארגנטינה נאותה לחפצם, אבל אם היו מוצאים אחרת נאה ממנה היו בוחרים באותה האחרת. וגם עתה יש אומרים, כי משפט הבכורה לברזיליה, טשילי, מעקסיקו, קאנאדה, ארצות הברית ואיי אפריקה. ובארגנטינה גופה יש ברירה במחוזותיה וגליליה לבחור מהם את הנאותים ביותר. ואולם ישוב ארץ ישראל, המקום בו העיקר, ואין לנו בו שום ברירה, כל שעל יפה בארץ ישראל, דבר חשוב לנו מאד, ואין לנו אלא לשים לב להביא שטח גדול מאדמתה ברשותנו, מבלי ברר הרבה במיניה; כל כברת ארץ בהמצאה לנו עלינו לקנותה, אם טובה היא הלא לנו הטובה, ואם רעה היא עלינו להיטיבה, אם ארץ חול היא ונזבלה, אם ארץ טרשים היא ונסקלה, אם ארץ בצה היא וניבשה, ואם ארץ מלחה היא ונשבית מלחה. והמפריעים והמכשולים בהתגבבם לפנינו בדרך המקנה, הנבהל? המפניהם נסוג אחור? חלילה! כל מה שבכחנו נעשה להתגבר על המפריעים האלה, עד בואנו לתכלית זו שאנו חפצים בה. לעומת זה לא לבד שיש לנו זכות הברירה באנשים, כי גם לנו חובת הברירה בהם, כלל גדול אמרו חז“ל: ירושלם שלעתיד לבוא אין עולים לה אלא במזומנים לה, ולא כל הרוצה לטול את השם “מישב” יבוא ויטול. וכללים אלה נתאמתו לנו בנסיון, הרבה אמרו לטול את השם הזה, מבלי היותם מזומנים לו, ונכשלו והכשילו אחרים עמהם. ומי המה המזומנים לו? בני אדם הנתונים בכל לבם ונפשם אל הארץ הזאת, ומחבבים אותה לא לשם פירות גנוסר שבה, אלא לשם חבת קדושתה הלאומית. אך מבני אדם כאלה יש תקוה לישוב, ולא מבני אדם אשר תועלת עצמם היא להם לקו, כי אם גם בכל מקום התועלת היא המחוללת כל, לא כן הדין בארץ ישראל, אשר אמנם טרם נמצא עוד בפירות-גנוסר שבה די כח למשוך אחריהם אדם רב. ואדרבא כח גדול במפריעים ובמכשולים הרבים המפוזרים על הדרכים המובילות אליה, להרחיק מעליה בני אדם פושרים, אשר אהבתם לציון נשאו אך על שפתם ולבם בל עמם, לכן לא יכונו לישוב זה אלא בני אדם מלאי רוח לאומית, כי אך הרוח הזאת מגדלתם ומרוממתם על כל המעשים, ונותנת בהם כח לארך-רוח לעמוד בנסיון, ולסול הדרך לפני הבאים אחריהם. שמא תאמר: הלא ראינו בני עליה כאלה והמה מועטים. ואם אך להם ישא הישוב עין, הלא ישרך דרכו עדן ועדנים, ולא יבוא חיש לידי שכלולו, אף אני אומר לך שלש תשובות בדבר: 4) לו גם ישרך דרכו, הן דבר הישוב איננו שאלת היום, כי אם שאלת ההיסטוריה אשר מאה שנים בעיניה, כיום אתמול כי יעבור, ומדוע נהיה נחפזים בהתרתה? האם לא הורגלנו להמתין? הן כמעט כאלפים שנה שאנו ממתינים ומחכים! ולא עוד אלא שכל אותם הימים חכינו בלי מעשה, ואם עתה הקיצונו משנתנו והחילונו במעשה, למה נבהל ונדחוק את השעה לחבל את מעשה ידינו? המעט למדנו מפי הנסיון מה הבהלה והחפזון עושים? – ב) באמרנו כי לא יוָסד הישוב כי אם ע”י חובבי ציון צרופים ומנוסים, אין כונתנו שיהיו המיסדים האלה כלם כהנים ובעלי מחשבה נשגבה, כי אם מסתפקים אנו בבני אדם פשוטים הקשורים בעבותות חזקים אל הארץ מצד ההרגל, ובני אדם כאלה, אם אולי לא ימצאו רבים בחו“ל, אך בארץ עצמה נמצאו מהם רבים, בין מאלה שנולדו בה ובין מאלה שנתישבו פה מימים רבים, ונתחבבה עליהם הארץ מבלי לעזבה בעד כל כופר. – ג) הן לא אמרנו אלא כי התיסדות הישוב תהיה אך על ידי אנשים כאלה, כלומר: המושבות הראשונות תוסדנה ותשכללנה על ידיהם, למען תהיינה ליסוד חזק ונאמן כדי לשאת עליו בנין גדול ורחב ידים, ואם אלה המושבות תתכוננה כהוגן, אז הדרך פתוחה וסלולה לפני כל בני אדם, יהיו מי שיהיו, כי אז הבאים לשם תועלת גם ימצאו את התועלת שהם מבקשים, והישוב יתגדל ויתרחב כדי צרכו. והנה הכל מודים, כי הישוב החדש טעון זרוז ותמיכה מבחוץ, למען יוכל עמוד במלחמה עם המקרים והסבות, ובעודנו באבו לא יקטף, אולם אופני התמיכה רבים הם, ויפרדו בכללם לשני ראשים: לתמיכה כללית ולתמיכה פרטית. בכלל התמיכה הכללית: הכנת אדמה וקביעות גבוליה, הסרת המפריעים המדיניים והחברותיים, והספקת צרכי צבור. והתמיכה הפרטית אין בכללה אלא מה שבפרטה, לתמוך בידי יחידי המתישבים במלוה או במתנה למען תמצא ידם לבוא לתכליתם, אפס גם היא מתפרדת לשתים: לתמיכה הבאה קודם מעשה, ולתמיכה הבאה אחר מעשה. קודם מעשה כיצד? הרי כשאמר איש לעלות לארץ ישראל לשם ישוב ואין ידו משגת כל מאומה, או שידו משגת קצת ואין לו כדי צרכו כולו, הרי הממונים על התמיכה אומרים לו: עלה, וכל מחסוריך עלינו. אחר מעשה כיצד? הרי שעלה איש לא”י על דעת עצמו, ואמר להתישב משלו, וכבר קנה קרקע, ובנה בית, אלא שתקפו עליו הסבות והתרושש, ואין לאל ידו לכלות את אשר החל, הממונים על התמיכה משלימים לו חסרונו, ועוזרים לו לחלצו מן המצר. דרכי התמיכה הללו אינם שוים בכל מיני הישוב. דרך משל, בישוב ארגנטינה, התמיכה הפרטית היא העיקר, וגם התמיכה הכללית בבואה, אינה באה אלא לטובת היחידים, משא“כ בתמיכת ישא”י שבו התמיכה הכללית עומדת בראש, ואין התמיכה הפרטית באה אלא לשם הכלל. כיצד – הנה כבר בארנו כי ישוב ארץ ישראל דורש לא אך ידים חרוצות, כי אם גם לבבות מתלהבים באש קודש של חבת הארץ. אבל כלל גדול הוא, כי מי שיש להם ורוצים, המה מעוט שבמעוט, ולא מהם תבנה הארץ, כי על כן בבואנו לבחור בין מי שיש להם ואינם רוצים, ובין מי שרוצים ואין להם, עלינו לבחור באחרונים, ולמלא מחסורם מבחוץ, הרי כי תמיכתם היא צורך הכלל, למען יהיו המה “החלוץ” לפני העם, אשר יסולו הדרך וישימו העקוב למישור, ויבואו אחריהם עם ה' וישבו לבטח בארץ. מכל הדברים האלה הלא איש יבין מדעתו, כי בני ישוב א“י הבאים להתמך צריכים בדיקה כפולה: בדיקה מצד צרכם לה, ובדיקה מצד כשרותם לה, והבדיקה השניה הזו קשה מאד באנשים אשר טרם עמדו בנסיון, ואין לנו ידיעה מחבתם לציון, אלא ממה שאומרים בפיהם, או ממה שעסקו ד”מ בקבוץ נדבות לישא“י והפצת הרעיון בין בני גילם בחו”ל, כי יש בין אנשים כאלה רבים מאד, אשר חפצם רב מיכולתם, ויש בהם גם רבים אשר לכבוד עצמם הם דורשים. הנסיון הורה לנו כי לא רק בדברים שבאמונה ודת, כי אם בכל דבר שבלב ורוח, זיפנות וצביעות נוהגות בו. וכבר ראינו צבועי-השכלה, צבועי-המוסר וגם צבועי-חובבי-ציון אשר נראו כענן כבד על פני העם, ויוליכו רבים שולל. לפיכך אני אומר כי לא נבראה התמיכה הפרטית אלא בשביל בני אדם, אשר כבר עמדו בנסיון שלש שנים או שנתים והראו כחם לעמוד בקשרי המלחמה בעזוז וחיל. אך לא בשביל בני אדם אשר זה מקרוב באו, וטרם עברו עליהם ימי גדול השנים, כבר פושטים ידיהם לתמיכה. לאלה אנו משיבים, מי שברכיו כושלות ישוב מצבא העבודה, ויפנה המקום לטוב ממנו. גם בגוץ התמיכה דעתי נוטה, אשר לא תנתן ביד רחבה ובמלוא חפנים, כי אם מעט בדרך סיוע לכח הפועל מאליו. כשמלמדים את התינוק ללכת, או את השוחה לשחות, מחזיקים בידם מפרק לפרק, כדי שלא יפול ולא יטבע, אבל רוב למודם להפקיע את עצמם ולהתרגל בפעולתם מאליהם. גם התמיכה בעיני, הוא אחד ממכשירי החנוך לעבודה, וכל יתר שבה כנטול הוא. והנה נא ידעתי כי הלכה זו כחדשה תהיה בעיני רבים, אשר הסכינו לשמוע תמיד תנואות בדרך ההפך, המחליטות כי כל גופה של התמהמהות יסוד הישוב, הוא בשביל שהתמיכה אינה באה בבת אחת, ובפזרון גדול, וגם אני בחלומם הייתי, ואולם אחרי שובי נוכחתי, כי לא כן הדבר, ולא לבד שהתמיכה הבאה בקמוץ מכוונת לתכליתה מהבאה בבת ראש; כי אם גם היא טעונה הוצאה מועטת מחברתה. הגע בעצמך, אם היו נותנים לאיש כדי צרכו בפעם אחת, אין ספק אצלי, כי מחצית הסכום הזה, היה הולך לאבוד בנסיונות שלא התמחו, ומחציתו השני היה הולך וכלה בדרכים אחרות, ולחפצו לא יבוא האיש לעולם, לא כן בהנתן לו התמיכה מעט מעט, אז לא לבד שהוא מקמץ בה ונותן לבו שיהיה המעוט עושה הרבה, כי אם גם מתעשר בנסיונות. מבלי שיבלעו סכומים גדולים. האמנם לא נכחד ממני גם הצד החשוך שבדרך התמיכה הזאת, והיא מה שתרגיל את הנתמכים לחזור על פתחי התומכים, ותטע בקרבם מדת הקבצנות, אבל גם למכה זו יש תרופה, אם היה תהיה התמיכה מסורה לידי אנשים יתרי מדע אשר ידעו לכוין את השעה ואת המקום ואת הצורך כהוגן, ובכלל יש לחוק חוק בתמיכה שלא תנתן למי שמבקשה, כי אם חוב יהיה מוטל על המתעסקים בדבר ללמוד היטב את מצב איש איש מבני הישוב, להקדים לכל הזקוק לתמיכה את תמיכתו בטרם שנשאל. את שאר דברי בענין זה אדבר אליך אי"ה במכתבי הבא.

והנני אחיך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

שבט, תרנ“ג, ירושלם ת”ו.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ג).


מה. הזכוכית

כלי זכוכית למיניהם, ולוחות זכוכית לחלונות, לבנים וצבועים, הם סחורה שיש לה דורשים הרבה בארץ; ואינה באה אלא מן החוץ מאוסטריה, צרפת ורוסיה, ובה בקרבה אין מַזְכוּכיות (בתי מלאכה לזכוכית), אלא בחברון ודמשק, העומדות בסתר המדרגה. המזכוכיות שבחברון מכינות טבעות ואצעדות צבועות שנשי הכפרים מתקשטות בהן, ומין בקבוקים קטנים דקי דפנות הנשברים באפס יד. המזכוכית שבדמשק מוסיפות להכין גם מין בקבוקים גדולים שמשתמשים בהם הרוכלים המחזירים בשוקים למכור מי לימון ומי סוס12 לצחי צמא, הצד השוה שבהן, כי מלאכתן גרועה מאד, לא תאר ולא הדר לה, ואינה נכנסת לקיום, ואין כדאי לשאת עליהן שם מזכוכיות במובן שאנו רגילים בו. שמא תאמר: המקום גורם ואין ארץ-ישראל מסוגלת להוציא כלי זכוכית? תלמוד לאמר: “ושפוני טמוני חול” זו זכוכית לבנה. וגם חכמי הקורות מהעמים, רובם יאמרו כי ממציאי הזכוכית בכלל היו הממציאים הראשונים, ומודים בפה מלא כי

ממציאי הזכוכית הלבנה אשר יקר מחירה מזהב יהודים היו. ועכ"פ אלה ואלה מודים כי ארץ מכורתה של הזכוכית ארץ-ישראל היא. היתכן, איפוא, כי הורע כחה13 של הארץ בימים האלה, ויבצר ממנה להספיק לנו גם עתה את החמדה הזאת? אבל האמת היא כי גם המלאכה הזאת כמספר רב מאחיותיה מקופלת ומונחה תחתיה כאבן-קוסמים ומחכה לגואלה שיבא לעוררה לתחיה, לכן הנני לבאר פה את חוקי המלאכה הזאת לפרטיה למען נבא לידי הכרה ברורה מה יש בידינו לעשות להביאה לידי שלמותה.

הזכוכית כגוץ כימי היא “מלחת” (חעמישעס זאלץ), מרכבת מחמצה אחת ושתי שתיות החמצה (זייערע) היא חמצת הציר (Sior) כלומר: החול הפשוט הנפוץ על פני כל הארץ, והשתות (באזע), השתים – אחת מהנה באה ממיני האפר (נתרון וקלי) והיא עיקרה של הזכוכית, ושניה לה באה ממיני העפר (סיד וחלודת העופרת), ואינה באה אלא לחסם את הזכוכית שלא תהא נמוחה ברותחים, ואכולה בחמוצים קשים וקלים. שלשת חמרי מעשה בראשית אלה בבואם יחד לתוך הכור העולה במעלות חומו, מאלף וחמש מאות עד אלף ושמונה מאות מעלות במעלות צילזיוס, יותכו כמים ויתלכדו יחד והיו לגוף אחד בולס14 אשר בהצטננו עד אלף ומאתים מעלות יהיה המקפה, וכשמוציאים אותו, חלק מן המקפה נמשך אחריו, ומביאים אותו ואת המקפה הנמשכת עמו לתוך דפוס של מתכת, ונופחים בקנה מלמעלה ומתנפּחת המקפה שבתוך הדפוס, ויצא הכלי למענהו, ובהוסיפו להצטנן עוד יהיה למוצק דק ושקוף כעין הקרח, והיא היא הזכוכית. אמנם הזכוכית המצויה העשויה לשמוש בני אדם אינה מסתפקת בשלשת החמרים האלה לבדם. כי גם שאר שתות תבאנה בה, בכמות מרובה או מועטת, יש שתבאנה מאליהן בתערובות עם החמרים הראשים, ואין דעת האומן נוחה מהן, ויש שהאומן מערבן בידים לשלמות מלאכתו אם ליפותה וללבנה, אם להרבות כשרון התוך חמריה, אם להרבות כשרון ההתלשות (קנעטבראקייט) של הבולס למען לא יעלה אבעבועות, אם לתת צבע לזכוכית ואם לחסמה ולהוסיף בה עָצמה, כי זה הכלל כל שאתה מוסיף שתיות בזכוכית יותר היא חסומה ועצומה ורחוקה מן השברון; והנני בא לבאר מיני החמרים השונים למיניהם ולסגולותיהם הדרושים לגוף הזכוכית ולמכשירי מלאכתה. א) חומצת הציר: כבר בארנו, כי הוא החול הפּשוט הנפוץ על פני כל הארץ, אולם לא כל החולות שוים, כי יש הרבה חולות אשר לא זה בלבד שיש בהרכבתם תערובות מינים שונים המפסידים לטוהר הזכוכית, אלא שבין גרגיריהם עצמם נמצאות תערובות של מיני עפר ודומן שאינן אלא למחסור. לפיכך האומרים להכין זכוכית יפה ומלובנת, מדקדקים להביא חול מחולסית, כלומר: מהמקום שהחול בו אינו אלא גרגירים זכים של חומצת הציר מבלי תערובות עפרוריות שונות, ואולם חבה יתרה ודעת לאבני הציר עצמן (לאבני האש ולשאר גבישי הציר אשר מספרם עצום) מפני שבאבנים האלה קבצו ובאו רוב החמרים היותר דרושים למעשה הזכוכית מבלי תבל מינים מפסידים. ב) שתיות האפרים: הנתרון, והקלי בבנינים כימיים שונים, מפוחמות מגופרות וכו', הכל לפי המלאכה אשר לפני האומן, שתיהן אהובות וחביבות, אך חבה יתירה נודעת להנתרון שזכוכיתו יותר מלבינה. ג) שתות העופרת: הסיד וחלודת העופרת. יתרון לאחרונה בטיבה, כי אין זכוכית – אלגביש (קריסטאל) באה אלא מחלודת העופרת, אבל הסיד מצוי וזול, ולא כל יושבי תבל משתמשים בזכוכית יקרה לפיכך נחשב הסיד לעיקר וחלודת העופרת לטפל; אך גם בסיד ישנם מינים ממינים שונים בהרכבתם אשר יתערבו בם גופים המשביתים טוהר הזכוכית, לפיכך מדקדקים גם בו להביא מן הסיד הטהור לאמור: מאבני שיִש טהור שקופות וזכות כעין הקרח, ובהעדרן, על האומן למצוא תחבולה לבטל את ההפסד הערב-רב. ואחרי שבארנו את תכונת החומרים הראשיים, נפנה נא אל החומרים הטפלים לבאר מהותם תכונתם. כבר דברינו אמורים, כי החמרים הטפלים האלה יש מהם שיבואו לחסום את הזכוכית ולהוסיף בה עצמה לפי הכלל המונח שכל שאתה מוסיף שתות בהזכוכית, יותר היא מתחסמת, יש מהם שיבואו לתת צבע או לבטל צבע. ויש מהם שיבואו להכשיר את הבולס שיהיה נוח לקבל צורה, ויש מהם שיבואו למהר את ההתוך למען הביא קמוץ בחמרי ההסקה ובזמן המלאכה, ועתה הנני לבארם על הסדר: א) הברזל והאלימין יבאו לחסום15, אבל מגרעת נמצאה בברזל כי ישבית טוהר הזכוכית ויתן לה צבע. הברזל המָחלד לא יתן אמנם בלתי עין צהוב יפה שאיננו מורגש הרבה, והזכוכית נראָה מתוכו לבנה, אבל הברזל החלוד שהוא בא בתערובות על הרוב יתן עין ירוק כהה ועכור לא טוב, אמת, כי לא יבצר מן האומנים החכמים להפך את החלוד למחלד בערבם בחמרים מיני שתיות שונות אשר תאצלנה מעליהן את החמצן על הברזל ויחלידוהו, אבל מלאכה קשה היא ועולה ביוקר, לפיכך נוהגים האומנים לבטל את עין הירוק בשתות. ב) המגנזיה. החומר הזה יקרא בפי המזגגים: בורית הזכוכית. המגנזה תתן בזכוכית עין אודם שושנים, ומטבע האודם הזה כשמתקרב בירוק יבוטלו שני הצבעים יחד, ושב נושאם להיות לבן. ג) הנחושת שחלידתה קלה נותנת לזכוכית מראה זהב, ומערבים אותה בכמות מועטת לתכלית זאת, אך על האומן להזהר מאד בתערובתה ולשמרה מפני החלודה הקשה, כי אז היא משחיתה ומעכרת את הזכוכית. ד) הקבולת (קאבאלט) נותנת מראה “כחול” (בלויא), וישנן עוד מתכיות שונות שמערבים בזכוכית להפכה לכמה גונים, והן מסודות המזגגים שאין בידי לפורטן; אך הצד השוה שבכלן, שתבאנה בכמות מועטת, ואין למכין הזכוכית לכוין הכנתה במקום מציאותן דוקא, כי בנוגע להכנת הזכוכית אין לכוין אלא להכינה במקום אשר ימצאו בשפע החמרים הראשים, והחמרים המכשירים, לפיכך נפנה נא אל החמרים מכשירי המלאכה לבאר גם אותם.

ראשי המכשירים הם חמרי ההסקה, כי מלאכת הזכוכית טעונה הסקה גדולה ועצומה לפיכך אין בונים מזכּוּכה אלא במקום שחמרי ההסקה מצויים בשפע ובזול. בארצות רוסיה ובוהמיה מכינים המזכוכיות במקום יערות גדולים, ובשאר ארצות מכינים אותן במקום שפחמי אבן מצויים, אך גם במקומות הרחוקים ממקור מעשה הזכוכית יתכן להכין מזכוכיות, אם אך אפשר להשיג פחמים דרך הים מבלי הוצאה מרובה. שני לו הוא החומר שעושים ממנו הכוּרים (הקדרות שמתיכים בהם את חמרי הזכוכית). אין עושים את הכור אלא מחומר העומד בפני אש גדולה, והחומר הזה איננו אלא החומר (הטיט) הצרוף מכל תערובת מתכת גורמת התוך להחומר עצמו, והחומר הזה לא בכל מקום תמצאנו, וצריך לחזר אחריו, אלא לפי שהכורים הטובים מתקימים ימים רבים ואין צורך לחדשים תמיד, לכן נהגו הרבה בתי מלאכה להביאם מוכנים ועשויים מארץ צרפת, או משאר המקומות שמין החומר הזה מצוי בם. ועתה אחרי העבירנו לפנינו כל מיני החמרים הדרושים למלאכת הזכוכית בכלל, נתבונן נא אליהם ביחסם אל ארץ אבותינו, אבל הרשני נא, קורא יקר, להתעכב כמעט רגע, להתבונן אל תוצאות כלי הזכוכית למיניהם. מיני הזכוכית רבים ושונים, זה למעלה מזה, המין הפּשוט שבפשוטים הוא מין זכוכית בקבוקי יין ושכר אשר רובו אמוץ כהה, ירקרק וגם עכור, שאין מקפידים באלה על זכּוּתם אלא על חזקם. למעלה ממנו מין לוחות החלונות הפּשוטים שמקפידים על זכּוּתם, שיהיו שקופים, אבל אין מקפידים על לבנוניתם, ומראה ירקרק רפה אינו פוסל בהם; וכן הדין בהרבה מיני כלים פשוטים, למעלה ממנו מין הזכוכית של כלי השלחן כגון בקבוקי מים, כוסות וגביעים, ולוחות החלונות הטובים שמקפידים על זכותם ולבנוניתם גם יחד. למעלה ממנו מין זכוכית אלגביש – קריסטל גלאז – הנתן להמרק. והנה למין הראשון יוקחו החמרים מהבאים ביד, כמו שהם יוצאים מחיק הטבע, מבלי להקפיד מאומה על טהרתם וצרופם, לא כן אמנם שאר המינים, להם יוקחו החמרים בברירה מרובה או מועטת, הכל לפי המעשה. והנה מיני הזכוכית אשר נדרשו בא“י עד היום היו מן המינים הממוצעים, לוחות לחלונות, בקבוקי מים, נרגילות, גביעים, כוסות, וגלים מכלים שונים; אכן היום ברבות הכרמים וסחר היין יעלה כפורח, אין ספק כי יהיו דרושים גם למלאכה הפשוטה, לבקבוקים מבקבוקים שונים. ועתה נשובה לעניננו. א) החול שעל שפת הים יכון מאד למעשה הזכוכית, כי ימצאו בו גם נתרון, גם קלי וגם סיד במדה גדושה. אפס כי ימצא בו גם ברזל ושאר מינים של פסולת המשביתים טוהר הזכוכית, לפיכך לא יכון רק להזכוכית הפּשוטה שבפשוטות; אבל גם חול טהור וזך נמצא בארץ הרבה, על הכרמל והלבנון ובכל מקום, ואני בעצמי מצאתי תל חול טהור ולבן במושבת “יהוד” אשר הראיתיו לאומנים מובהקים וישבחוהו מאד, ולבד החול, נמצאות בארץ אבני צור בשפע, וביחוד בהרי ירושלם קדמה, ובהרי הכרמל. ב) הסיד הבא אחר החול יכסה את פּני כל הארץ, כי אין סלעי הרי יהודה ושומרון ורוב הגליל אלא סיד מפוחם. אמת הדבר כי לא כל אבני הסיד כשרות למלאכת הזכוכית הלבנה, יען נמצאות בהן תערובות של ברזל, אלומין, פוספור, ומגנזה, אבל גם אבני שיש טהור נמצאות לרוב בהרים והן זכות כקרח ממש. ג) הנתרון והקלי: חמרי מעשי בראשית אלה יבואו בשני פנים: בפני דומם ובני צומח, ובשני פניהם אלה ימצאו לרוב בא”י. ים המלח הוא אוצר כל מיני החמרים האלה בתמונת הדומם, ורבו מאד בכל הארץ הצמחים נותני אפר קלי, ונתרון לרוב, ובסביבות דמשק ועל הרי הלבנון היתה שרפת הצמחים האלה לאפרם מלאכה נכבדה אשר ידים רבות עוסקות בה. גם ממצרים יובא מין נתרון חפור מאדמה, אשר איננו כי אם תערובות נתרון וקלי ויתר מיני האפר, אפס לא נכחד כי לפי מצב המלאכה בימינו אלה, לא יכון לנו להשתמש בכל מיני האפר האלה לזכוכית לבנה, להיותו אך תֶּבל ותערובות מינים ממינים שונים אשר יפסידו את המלאכה. ואין לנו דרך אחרת כי אם להביא את כל מיני האפר הדרושים למלאכה מבתי המלאכה למיני האפר באירופה, המכינים אותם מין מין לבדו בצרופו וטהרתו, או להכין בית מלאכה מיוחד לדבר הזה פה בארץ, ולא יכבד הדבר לעשותו לאשר אין חסרון אתנו בכל החמרים הדרושים לכך. ד) שאר החמרים הבאים בזכוכית כטפלים להעיקר, אם נמצאים בארץ או לא נמצאים בארץ או לא נמצאים אחת היא, כי אינם דרושים אלא בכמות מועטת, וגם כל המזכוכיות שבאירופה מביאות אותן ממרחק. ה) וחמרי הסקה רבים הם מאד בארץ, גם עצים גם נעצוצים ונהלולים הרבה אשר יסיקו בהם בני הארץ את כבשונות הסיד, בכל זאת לא נעשה בנפשנו שקר לאמר, כי יש לסמוך על החמרים האלה בהכנת מזכוכה, מפני כי אין החמרים האלה מצויים אלא בהרים שבמדבר, ומזכוכה ראויה להיות במקום הישוב אשר שמה לא ימצאו כל אלה במדה מרובה. האומנם כי לפי דעתי לא יארכו הימים ויהיו לנו מקור נאמן לחמרי הסקה זמורות הגפנים אשר יזמרו מדי שנה בשנה, כי אם בימים האלה עוד יש שֵֹבר לזמורות הללו כי ימכרו אותן למושבות החדשות לנטיעות, אבל לכל תכלה ראיתי קץ, ובעוד שנתים תרבינה הזמורות במדה אשר לא תצלחנה כי אם לשרפה, ואולם בכל אופן אין מכשול אם יקחו להסקה פחמי אבן המובאים מאנגליה, ואם כי היום מחיר הפּחמים האלה יקר בא“י, אין זה אלא מטעם מעוט צרכם. עד היום לא זכינו שתבוא לאיזה מחופי א”י אניה גדולה טעונה פחמים, יען כי לא נמצאים להם קונים בבת אחת, וכל הפּחמים הבאים יבואו רק באניות-תורן קטנות מפורט סעיד, אכן בהוסד פה בית מלאכה גדול לזכוכית, כדאי יהיה למיסד להביא אניה גדולה טעונה פּחם מאנגליה, ועלתה לו בזול הרבה, וגם עוד ימצא מקום להרויח בפחמים האלה באצלו מהם חלק קטן לחרשי ברזל ובעלי מטחנות הקיטור העולות בדמים מעולים. ו) החומר הטהור הכשר לכורים טרם נדע בברור אם ימצא בא“י, רוב מיני החומר הנמצאים בזה מעורבים בסיד, אך לא ראינו אינו ראיה. ולפי דעתי שאין אני סומך עליה יכון מאד החומר הנמצא בכפרי “קולוניה” ו”בית-עקתא" הסמוכים לירושלם למלאכה זו, אך כבר אמרנו כי אין חסרון זה מעכב להכנת מזכוכה, כי אם ממרחק יבואו הכורים אין בדבר הוצאה מרובה. כללו של דבר בית מלאכה לזכוכית בארץ-ישראל, הוא דבר שאפשר להיות, וכדאי להיות, ואין חסר לו אלא הממון והחפץ. וברוך ה' אשר לא מנע מאתנו גם אלה, הנדיב שיחי' מצא הדבר גם הוא נכון לפניו בבחינת צורך גדול לבקבוקי יין אשר בו יבוא ולא יאחר, ויגמר אמר להכין מזכוכה גדולה באחת מנחלותיו, וישם לבו אל אחד מצעירי עמנו רב כשרון אשר גרסה נפשו ללמודים, ויתנהו ללמוד את תורת הכימיה בכללה, וביחסה אל מלאכת הזכוכית בפרטיה נתן אותו ללמוד גם המלאכה הזאת להלכה ולמעשה וככלותו דבר למודו הפקידהו הנדיב לעלות ארצה ישראל לתור אותה ולראות איזה מקום יכשר להכנה בית מלאכה, ויבוא ויעבור בארץ, וימצא את “נפת דור” אשר על שפת הים דרושה לחפצו. ונפת דור היא אחת מנחלות הנדיב ואל “זכרון יעקב” נחשבת. ויערך את מערכת לבו לפני הנדיב, ויואל הנדיב להוציא מאוצרו סכום רב, ויצו לבנות הבית והנה הוא יבנה, ואומנים יבואו מפאריז לפקד על הבנין אשר יעשה לפי המלאכה אשר הוא נועד לה, ולפי הנדרש ממנה לכל חוקיה אשר התחדשו בבית מדרש המזגגים. ושם האיש המפקד על המלאכה מלאכת הזכוכית: מאיר דיזנגוף, מבני אחינו אשר ברוסיה, ושם עירו קישינוב, והוא איש חרוץ במלאכתו, ותקוה רבה למלאכה הנכבדה הזאת ממנו בארץ. על יד בית המלאכה לזכוכית יש מקום להכין גם בית מלאכה להכנת מנורות של נפט, בראשית הכנת הבית יובאו כל חלקי המתכיות של המנורות ערוכים ומוכנים מאירופה, אך בהמשך הימים לא יבצר מהכין בית מלאכה גם לחלקי המתכות האלה, והיה בית המלאכה שלם.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ג).


מו. תשובת שאלה


ב“ה, כ”א כסלו תרנ"ב, יפו.

כבוד מורי ואלופי, הרב הגאון הגדול המפורסם זקן ויושב בישיבה, צדיק תמים ומגן ארץ הקודש כש“ת מו”ה נפתלי יהודה ברלין נ“י אב”ד ור“מ דק”ק וואלאזין.

עוד בת ציון מתיפחת: וי לי דחסרית גברא רבא כבוד הרה“ג מו”ה מרדכי גימפל יפה זצ“ל! והנה בת קול מנהמת כיונה דברי נחומים לאמר: מנעי קולך מבכי, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, הוא כבוד מורנו שיחי', אשר גמר בדעתו לעלות ולשכון בחצריך. נשען על שמועה זו, הנני בא בהצעת דברים לפני כתר”ה, כי אם בחר בציון, יאוה למשכן לו באחת המושבות, הרעיון הזה עלה על לבי אחרי רואי עין בעין את הפעולה הנכבדה אשר האציל כבוד הרב המנוח הרמ“ג ז”ל בישיבתו ביהוד, מלבד מה שהישיבה הזאת גרמה לשביעית שלא תתחלל בפרט, הנה עוד גרמה רבות לחזוק התורה והדת בכל המושבות. הוא ז“ל כשמש עמד במרכז, וגם בלי נשמע קולו יצאו קויו בכל הקולוניות, גם הפקידות נחתה מפניו ותהי זהירה מאוד במעשיה לבי הכאיב לבו בעניני הדת. כללו של הדבר, רואה אני ברור כי ביאת צדיק עשתה רושם. אולם אהה! כשם שביאתו עשתה רושם לטוב, כך יציאתו עשתה רושם לרעה, וכל האנשים אשר בהפקרא ניחא להו ויהיו עוינים מאד את התגברות רוח הדת במושבות, הנה שמחים עתה על פטירתו של אותו צדיק כאלו הוסר מפריע מעל דרכם. והנה מיד אחר סלוקו של צדיק נועצנו לחלות את פני כתר”ה לבוא הנה, אלא שהיינו פוסחים על הסעיפים: שמא אין רצונו של כתר“ה לעזוב את ישיבתו הקדושה, ועתה כי הגיעה הבשורה לאזני, כי מנויה וגמורה מאת כתר”ה לעלות אל הר ה', הנני ממהר להגיד לו את אשר עם לבבי, וזאת חובתו יעשה אותה לבחור לו מקום לישיבתו באחת המושבות דוקא, ואולי ימצא רצון גם הוא ביהוד, מקום שוקט ובוטח, מקום תורה ותפלה, כי ישיבה קטנה של אברכים מופלגים בתורה התכוננה פה מיד חברת “דגל תורה”. מקום אויר זך ומים מתוקים; ובזה יגרום גם כן להקים הריסת המקום הזה אש עזבוהו יושביו מפני חסרון אדמה, והיתה יהוד למרכז הרוחני למושבות החומריות, איך שהוא, אם יבחר ביהוד או במושבה אחרת עכ“פ בכונה זו יצא מחו”ל על מנת לקבוע ישיבתו באחת המושבות. באין עוד דברים בפי, הננני לבקשו כי מכתבי זה יהיה כמוס עמדו… ובזה הנני תלמידו מוקירו ומכבדו.

יחיאל מיכל פינס.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ג)


מז. תשובת שאלה

ידידי אחי מר ירוחם פישל פינס!

ע“ד פרק היין אשר הבטחתי לך לשלחו, הנני מתעכב ג”כ מחסרון מעתיק, ופרק הבורית הבטיח לי מר גארדאן להספיק לי החומר למענו ועדיין לא קיים הבטחתו. ועל דבר חרושת העצים, והאבן והצפד אין בדעתי לכתוב, כי אין הדבר הזה שוה לאבד עליו זמן, וכן מה שאתה מבקש ממני להורות לך בהלכות הדפוס, אין אני מוצא כדאי לטפל בזה. כי כל ענין הדפוס מיוסד פה על דברים הבאים במקרה, כגון הדפסת מכתבים של קריאה, של הזמנות, חשבונות וקבלות וכיוצא באלה. אבל לספרים שלמים אין מקום בירושלם, וממילא אין מקום לסטעראטיפים. והוא הדין לשאלת מי מיניראל וקרח. א… שב ב“ה לאיתנו, והנני רואה אותו כמעט יום יום, וגם מסרתי לו פ”ש, הוא הלך אתי לסוחר במסמרות עץ לסנדלרים, וחקרנו ודרשנו על דבר העסק הזה, ולפי דבריו כדאי הוא לנסות העסק הזה מרוסיה לפה. המסמרים הנמכרים פה באים מסטמבול בצרורות של ניר כדוגמת הצרורות של טעה, וכל צרור משקלו ערך 25 לאטה או רביעית האוקה, ומחירו 8 קאפ' לסוחר עם כל הוצאות ההובלה והמכס עד הכנסתו לחנות, ועתה צא וחשוב ומצאת כי 13 אוקות בערך הוא הפוד, והיה איפוא מחיר הפוד פה לסוחר ערך 4,20 רו“כ; ומסמרי סטאמבול גרועים ממסמרי רוסיה לפי דברי ה' א… וגם לפי דברי הסנדלרים הבאים מרוסיה לפה, כי נעשים הם מעץ רך וגם מלאכתם איננה נקיה כ”כ. דוגמאות מהמסמרים של פה הנני שולח לך מוסגרות בתוך המכתב, והמינים האלה המה היותר מהלכים פה. המכס פה עליהם מעט, שמונה פ“צ משוים דוקא, ואם יתעקש פקיד המכס לשוּמם יתר על כדי דמיהם, וינתן לו שתי צרורות אחוזות מתוך חמש ועשרים. כבר הגדתי לך, כי שמעתי בקולך ואשים פני אל הספרות לעשותה לי לעץ החיים; אך לא אכחד ממך כי רק אונס המסבות הביאוני לידי כך, כי כמאז כן עתה אין נפשי אל הלחם הזה, עץ הדעת לא עץ החיים הוא, ולרגל עסקי במלאכתי היום מלאכת הספרות, מתאים המשפט הזה לי יותר ויותר. מצד אחד עומד עלי המלאך הממונה על הפרנסה ומכה אותי לאמר: כתוב! כתוב! וכל שאתה מרבה לכתוב תהיה משובח. ומצד שני מלאך הסופרים עומד עלי וקורא באזני: מתון מתון! לא הכמות הוא העיקר כי אם האיכות! טוב מעט בכונה מהרבה שלא בכונה! ברר וצרף דבריך צרוף אחרי צרוף ועשה אותם כסלת נקיה! טוב קב ונקי מבור מלא פסולת! ועוד דברים רבים כאלה אשר ישימו כבלים על ידי לבלי תמהרנה במלאכתן. ובמלחמה הזאת הנני נתון כל היום, ולבי מכריע הכף לצד מלאך הספרות, והנני מתחיל לאטי במלאכתי. והנני כותב ומוחק, וכותב וחוזר ומוחק, וגם אחרי צאת המלאכה מתחת ידי וארא בשכלולה טרם אשבע נחת, כי הנני מוצא מגרעת פה ושם, ולפעמים אני מוצא כי הדבר צריך סדר אחר, ועלי להשיב ידי שנית על כל המלאכה לשנותה. ואלו היה על ידי עכ”פ מעתיק אחד אשר יקל עלי את העבודה הפשוטה עבודת הכתיבה, החרשתי; אך מעתיק כזה אין אתי, ועלי לבלות זמן בעבודת הכתיבה שהיא מלאכה ואינה חכמה. וכי תשאלני מה משפט היגיעה הרבה הזאת? ואומר לך שלשה דברים קשים נטלתי עלי אשר לו היה איש איש מהם עומד בפני עצמו, לא נקל הוא לכל סופר לנצחם, ומכ"ש כשאני אומר לאחדם יחד. הדבר האחד הוא הענין בעצמו, ענין “תורת מעשה בראשית”. ולא חלק הספורים שבה, כי אם חלק החוקים לאמר: “חוקי כחות הבריאה ועלילותיהם”, התורה הזאת רחבה מים ועמוקה משאול, ואחוזה ותלויה היא בחשבונות רבים מרכבים, ומושגיה דקים מן הדקים ואין דבורים מצויים בפי העם לבארם, והוכרחו חכמי התורה הזאת לברוא להם ניב שפתים ושפה חדשה הנאותה לחפצם. הדבר השני, כי הענין הקשה הזה נטלתי על עצמי לבארהו בשפתנו הקדושה בסגנון כתבי הקודש. והשלישי הכי נכבד, כי עלי לפרש הדברים האלה בשפת קדשנו לתינוקות של בית רבן. בדרכים המנהיגות אל לבם הרך ואל שכלם אשר טרם התפתח. והנה לו עשיתי המלאכה הזאת לשמה, כי אז יותר שהיתה קשה עלי הייתי שמח בה, כי אין שמחה גדולה לאדם משמחת נצחון המפריעים. אבל עתה כשאני מעלה על לבי כי זאת המלאכה שעמדה לי בעמלי וזיעתי, תבוא לפני המדפיס לבקרה בטרם ישקל מחירה והוא יקמוט במצחו וימצא בה דופי במקצתה או בכולה ובשאט נפש יאמר: לא לזו יחלתי ואין לי חפץ בה. או גם יאמר: כי אין ההדפסה שוה בנזק הניר. ואם גם יתרצה לקנותה ממני ונהג אתי כמנהג הסוחרים, אחי ידידי, כשאני מעלה זאת על לבי אני מרגיש כמו קפאון בלבי, וכמו סמרמורת בכל עצמותי!

אתה מוכיחני, כי אני בוחר בלחם עבדות מלחם בני חורים. אל נא אחי! לא למה שאתה קורא עבדות אני קורא עבדות ולא למה שאתה קורא חרות אני קורא חרות. הנני מרכב מגוף ונשמה. הגוף עבד עבדים הוא מברִיָתו, אם לשדה נעבד או לגוף אחר כמותו, אחת היא לו. כל עמלו לפיהו, כשעושה הוא אוכל ואין הבדל לו אם עושה מלאכת הבשמים או מלאכת הבורסקי, לא כן הנשמה בת חורין מטבעה, לא לה להיות עובדת על מנת לפרנס את הגוף, קחה את הזמיר וכלכלהו, על מנת שיזמר לך שיריו, הישיר? היזמר? הלא להפך, כל עוד שהוא מרגיש בנפשו שהוא שבוי אפילו אתה נותן לו כל מעדני עולם, הוא ישב בפינת כלובו עצוב רוח ויאלם וידום. ואתה אומר לי: הראה לבני אדם את רקודי רוחך ויתנו לך פרוטות! לזאת אקרא עבדות, שפלה. אך לא לכל מלאכת ידים שאני עושה בשביל אחרים.

ובנוגע למלאכתי, הנני עוסק בה בקביעות ולא בדרך ארעי, אך אל תאמר, כי מלאכת העתקה היא, לא כן הדבר, הספר שלקחתי לי למורה דרך הוא יורני אך סדר הדברים, וגם בזה אני נוטה ממנו לפעמים, אך הדברים עצמם חדשים מכל וכל. ומחודש הוא ביחוד דרך הבאור, אשר הכינותי אותה לפי רוח החינוך היהודי. דוגמא ממלאכתי אין אני צריך לשלוח לך אחרי כי הדוגמא אתן בפרקים שנדפסו ב“כנסת” של סוקולוב. עיקר שכחתי להודיע לך, כי ספרי שאני עוסק בו כעת דורש ציורים רבים, והנה מר עפשטיין מרחובות אמר לי כי בווארשוי מכינים עתה הציורים על ידי הצינקאגראפיה באופן יפה מאד. לכן דרוש נא אתה על הדבר הזה למען תדע את הענין לכל פרטיו.

והנני אחיך דו"ש.

יחיאל מיכל פינס.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ג).


מח. סדר תקרובת הפסח לשומרונים על הר גריזים

בי“ד אייר שנת תרנ”ג.

ממכתבו של מרדכי בן משה סולימאן בשפת לועז ונעתק עברית ע"י יחיאל מיכל פינס

…מנהג ארץ-ישראל בפסח שני (י"ד אייר) בני אדם יוצאים ומטיילים בכרמים, ובשכם שאין כרמי-טיול מצויים עושים להם שטיח. שטיח זה מהו? ראש בית16 אב מצוה לבעלת הבית והיא אופה ומבשלת ומכינה סעדה גדולה כסעודת שלמה בשעתו, והוא הולך ומביא חמור ואוכף שעל גביו בשכר, ומרכיב עליו את סעודתו ואת אשתו ואת בניו, והם יוצאים להשתטח על קברות הצדיקים (כגון קברו של יוסף הצדיק ושל יהושע בן נון), ושם הם אוכלים ושותים וחוגגים ומתענגים עד הערב וחוזרים לביתם17. ואני שהנני שורה פה בלא אשה ובלא בנים, בלי טובה ובלי ברכה, ישבתי משמים בחדרי ובדד במועדי, ורעיונות תוגה עלו על לבבי ויציקוני מאד, ואם אמרתי אסיח דעתי מהם, לא עלתה בידי, אז נזכרתי כי פסח שני זה פסח ראשון הוא לעדת השומרונים השוכנים בעיר הזאת, שארית הפלטה מעם הכותים אשר חלק גדול להם בדברי הימים לבני ישראל. כי מפני שנתאחרה תקופת האביב, עברו את השנה ויהי להם חדש אייר לחדש ניסן, ואמרתי אל לבי אלכה נא אל השיות הנדחים האלה אשר נפרדו מעל עדר ה', ואראה איפה הם רועים ומה הם עושים? כי שמעתי עליהם לאמר: פסח הם מקריבים היום על הר גריזים, ואקח משענת בידי וקומץ קליות בצלחתי18 וארים לדרך פעמי. ויהי בצאתי את העיר, והנה על יד השער המון אדם רב. ישמעאלים ונוצרים אשר פניהם מועדות ההרה, והמה נצים ומתקוטטים איש את רעהו. זה שוכר חמור ועומד על המקח, ובא רעהו ומרצה מעות לחַמר, וחוטף חמורו מידו, ותהי מהומה ומבוכה וקולות וברקים; ואעזוב את האנשים והמונם ואלך לדרכי, כי ברגלי אעבורה, ומשענתי היתה לי לרָכבה. והדרך כמו עשויה מבראשית להנאת בני אדם, כי עוברת היא בינות לגני עדן וכרמי חמד, ושתי שדרות אילני שקדים רעננים ומלבלבים לשני עבריה, אשר יסוככו בצליהם הנחמדים על העוברים. שלוליות של מים זכים כבדולח מפסיקות את הדרך לרגעים, ועוברות על פניה בהמולה נעימה, וכל השלוליות האלה נמשכות “מראש העין”, הוא המעין הגדול היוצא לרגל הר גריזים, ומשלח פלגיו להשקות את כל הגנות, וממנו מסתפּקים גם בני העיר. כצאתי מן הגנות, נראה לעיני מספר מטחנות אשר מי המעין יסובו את אפניהן, ועוד רגעים אחדים ורגלי עזבו את המישור ותחלנה לעלות ההרה. והר גריזים גדול ורם כענק. לא ראיתי כמוהו לגובה ולזקיפות, הר הכרמל למולו כננס, והר הזיתים כגבעה קטנה. והדרך העולה אל הפסגה מלאה חתחתים וצורי מכשול. ובה הייתי מטפּס ועולה על ידי ורגלי כשעה תמימה. קוצים ואבני נגף מתחתי, וחמה קודרת ממעל לראשי, ברכי כשלו, רגלי התנגפו, וכל גופי טבול בזיעה. שומה בפי השמרונים לאמר: אבדה דרך הר הברכה מהיהודים! האמנם יש אמת בדבריהם? ואולם סוף סוף באתי אל אל ראש ההר, ולעיני השתרע שטח גדול ארוך כאלף דונמים מדתו, והוא זרוע אבנים מנפצות על פני כלו. לפנים התנשאה פה העיר סמריה, אשר על שמה נקראו השומרונים, ואל תחליפנה בעיר “שומרון” אשר הוסב שמה “סבסתא” כי חרבות סבסתא רחוקות ממנה כשלש שעות. וגם היא היתה עיר גדולה ובצורה מאד, ויחריבה צלח-איל-דין כאמור למטה. מרחוק נראה לי בנין קטן אשר שאיה הכתה שעריו, הוא קבר שכם בן חמור (לפי המסורה אשר בידי היהודים), וקדוש הוא בעיני הישמעאלים, עד כי בגללו לא יתנו לשמרונים לבנות להם מקדש מעט על ההר הזה, ויזרעו אותו חטים וכרשינים. בקצה השטח הזה לפאת ים, כר נרחב מעוזק ומסוקל עטוף דשא ופרחי חמד, ושתי שורות אהלים מימין ומשמאל נטוים בו, ארבעה עשר אהלים לכל שורה, הוא מחנה השומרונים החוגגים. ואנכי עיף ויגע מעמל הדרך, ואסור לאהל אשר לאחד ממכירי, ואשלוף את נעלי מעל רגלי, ואשליך את מעילי מעלי, ואתנפל על המטה המוצעת באין אונים, ורוח קרה נשבה מים ותשב נפשי. לא עברו שתי עונות, ועל ידי עמד שומרוני גבה קומה, ובידו טס, ועליו שתי כוסות מלאות מי למון. והנה קרים כקרח, וריח שושנים נודף מתוכן. ולא הייתי סרבן באותה שעה, ואריק את שתי הכוסות לתוך פי בזאת אחר זאת, ואשבור את צמאי. ואחר הביאו לי נרגילה טהורה (מקטורת המים) ושפופרת חדשה, ואשאף, ואשום בה, ברוחב לב כאלו הייתי בצל קורתי. והשומרוני בעל האהל חרד לשלומי, ויגש לי בגד ללבשו, באמרו: אם אמנם מסורת בידינו מאבותינו כי רוח הר גריזים אינה מזקת, אבל במה דברים אמורים בשומרוני, וליהודי אפשר שתזיק ותזיק. ואני שמעתי בקול בעל הבית, ושבתי ולבשתי את מעילי, ויביאו לי קהוה, ושקדים מתוקים מקולפים, ויפצירו בי לקחת מהם, ולא סרבתי גם הפעם. וכבדתי את מכבדי באכלי ממה שהקריבו לפני בכל פה. כשתי שעות נפשתי בתוך האהל, ובהגיע השעה העשירית לפנות ערב, היא השעה הרביעית אחר הצהרים, יצאנו לראות בסדר העבודה.

פה עמוד נא עטי מעט, עד אמצא סדר לספורי; כי הרשמים הרבים השתערו עלי מכל עברים וטרם ידעתי במי מהם אחל ובמי אכלה. הנה עם רב, מהומה ומבוכה, דחיקה ודחיפה; כשלשת אלפי בני אדם על פני הככר, אך הן לא במקום אחד נקבצו כיום כי נפלגו לשלש חבורות. לכן אלכה לי מחבורה לחבורה, ואדבר על כל אחת מהן לבדה. החבורה הראשונה קדמה למחנה, כר נרחב כעשרת דונם מדתו, פניו משוטחים כשלחן, וגדר אבני גויל תסובהו, ועל גוד הגדר למעלה בני אדם יושבים צפופים, ועיניהם נטויות פנימה, יש אשר תשמט אבן מהגדר, ועמה ירדו היושבים עליה למטה, אבל השוטרים הסובבים מטעם הממשלה מבית לגדר, יכריחום לשוב אל מקומם. לפאת המקום הזה נגבה, אהל גדול רבוע, מצפון לדרום, כעשרים מטר ארכו, כעשרה מטר רחבו וכשלשה מטרים קומתו, והוא נטוי על חמשה עשר קרשים עומדים – הוא משכן העדות הנטוי לפי שעה, ובמשכן הזה בתוך, ארבע אבנים גדולות, ויריעת משי ירוקה פרושה עליהן. היא הבמה העשויה לכהן הגדול להתפלל עליה, וקרקע המשכן מכוסה במצעות יקרים פרי מלאכת הודו ושנער. ופתח האהל מצפון, ולפני הפתח כסאות ערוכים, ושר הצבא ושרי החילים והסגנים יושבים עליהם, ומחכים לכהן הגדול שיבוא. והמקום אשר לפני פתח האהל פנוי ומנקה, וחציר יבש שטוח עליו ובתוכו בור רקוע באבנים, שלש אבנים לכל רוח וארבע אבני-פנה עולות כקרנות לארבע הקצוות. וחריץ יוצא מתוך הבור ונמשך צפונה כשלשה מטרים. כתבנית אשר אתה מראה בזה הוא המזבח![^20] ועל גבי המזבח גזרות עץ מסודרות ומסורגנות אשה אל אחותה בשתים עשרה שורות למעלה והיא המערכה. ובתוך החריץ מדורות אש, ועל גבה שתי קלחות נחושת מכוסות מלאות מים. מתי מספר שומרונים עומדים על גבן, ומוסיפים עצים על המדורה פעם בפעם, וקטור עולה מן הקלחות, ועשן מן העצים אשר מתחתם.

ההמון דוחקים איש את רעהו לראות, ואמרתי אעזבה נא את המקום הזה ואלכה לי אל מקום אחר. בחבורה השניה. קדמה למשכן גבעה קטנה ואנשים זרועים על פניה, ומה אתה רואה? בור עגול בראש הגבעה בנוי באבנים ובתוכו מדורות אש ועל יד הבור שני שומרונים לבושי בדים עומדים ומשליכים שרשי עצים לתוך המדורה ותמרות עשן עולות מתוך הבור כעשן הכבשן. ואשאל מה משפט הבור הזה ועל מה מרבים להסיקו? ויענני לאמר: הוא התנור אשר בו יצלו את הפסחים. נלאיתי נשוא את החום ואת העשן, ואפן לי אל המקום השלישי. החבורה השלישית: מאחורי האהלים צפונה מרחב דשא, ושבעה כבשים בני שנה לבנים כשלג רועים עליו. חבלי זהורית קשורים על קרניהם, ושבעה שומרונים זקנים עטופי סדינים אוחזים בחבלים ונוהגים בם. חבור ילדים מילדי השומרונים יוצאים בעקבות כבש כבש לבדו, והם הולכים אט, אין פוצה פה ואין דובר דבר, ורק מביטים איש אל רעהו בפנים צוחקות ומתבוננים לרגעים אל שעונותיהם אש יוציאו מתחת לחגורתם, כמו מונים המה את השעות. פתאום כרוז יוצא מבין האהלים: אל התפלה!

אז נהרסו כל החבורות, והעם שטפו מכל העברים אל מקום המשכן. לא שמעו בקול מושל, ולא עצרתם יד שוטר, כי כזרם מים כבירים שטפו ועברו על פני כל מפריע, וגם אני בתוך הזרם!… ואני תרתי לי מקום גבוה לעמוד עליו, אשר ממנו אראה ואתבונן על כל הנעשה, והנה השומרונים לבושי מכלול נצבים איש פתח אהלו ופניהם אל המשכן, עתה הם הולכים ובאים. גם שבעת הכבשים באו ומוליכיהם לפניהם, ויתנו העם להם ידים לעבור, ויצעדו ויבואו עד לפני המשכן, ויעמוד הכהן הגדול על יד הפתח, והוא לבוש מעיל משי ארוך, ויסמוך ידו על ראש אחד מן הכבשים, ויעברו על פניו, ויבואו האהלה אל ירכותיו, וירבצו שמה על מצע יקר אשר הוצע למענם. ואז נגשו השומרונים אל התפלה. ויחלקו השומרונים לשתי כתות, הכת האחת באה פנימה לאהל, והכת השניה הקיפה את המזבח, ויעמוד איש על מקומו כתומר מקשה, כאנשי צבא העומדים על משמרתם. והכהן הגדול נגש אל המזבח, ויתבונן אל הקלחות אשר על החריץ, וישלך בידו גזרת עץ מתחתן, ויתבונן אל שעונו ויבוא האהלה; וכעשרים איש אחריו, עתה התבוננתי אל תלבושת האנשים האלה, וארא והנה בני הכת הראשונה הבאים פנימה לבושים מעילי משי לבנים, כולם ארוכים עד קרסוליהם, ובני הכת השניה שומרי משמרת המזבח, אך מכנסי בד על בשרם, וחושן בד מכסה גופם מחציו ולמעלה, אלה ואלה הולכים יחף, ואין גרב ואין מנעל ברגליהם; וארא עוד והנה ארבעה בני אנגליה עומדים מארבע רוחות חצר המשכן, ומצלמותיהם בידיהם והם מצלמים את כל המראה…

והכהן הגדול עלה על הבמה והתפלה החלה, ויעמוד הכהן על עמדו הכן כפסל שיש, טלית משי בלתי מצויצת על ראשו, עיניו הפוכות למעלה, וקול מוזר יוצא מגרונו. והשומרונים עונים אחריו מלה במלה בקול גדול וצעקה רבה19 ומרגע לרגע כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך אשימא20 לעולם! ובני הנכר העומדים מסביב, מלעיגים על הקולות והצעקות, ונדחקים לגשת אל האהל, והשוטרים דוחפים אותם לאחור וידיהם לא תעשינה תושיה. והתפלה ארכה כחצי שעה, וככלותה פשט הכהן את טליתו, ויסב פניו אל העם, והנה הוד שפוך עליהם, ואור חדוה מאירים אותם, ועל שפתיו כמו בת צחוק נראה, כמו מסביר פנים הוא לעם, לאמר: לשרים ולסגנים היושבים למולו. ויתיצב על עמדו הכן, ועל חזהו התנוצצה מטבעת זהב, ואבן יקרה משובצה בתוכה. מנחה שלוחה היא לו מאת השלטן יר“ה מזה שש שנים, כי פחת שכם דבר עליו טוב באזני המלך, ויכבדהו המלך במנחה הזאת אשר בה יתפאר. עתה הקשיבו רב קשב. הנה הכהן מדבר אל העם, פניו אל העם, אך לבו אל השרים והסגנים כי ישמעו דבריו, וידבר ערבית, ויספר להם את הקורות אשר מצאו את ישראל מימי אברהם עד יעקב, ואיככה ירד יעקב מצרימה, ואיככה ענו המצרים הרשעים את בניו, עד אשר רחם ה' אותם, וישלח להם את נביאו את משה ויעש שפטים בפרעה ובעמו, ויוציא את ישראל מכור העוני, ויוליכם דרך הים אשר בקע לפניהם, ויעש בו שתים עשרה דרכים. אז צוה ה' לבני ישראל לעשות את הפסח ולאכלו על מצות ומרורים, החק הזה הם שומרים למועדו מימים ימימה. אחר הדברים האלה החל לספר בשבח משה רבנו ויאמר: וה' אמר אל אברהם: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. אם תמצא לומר כי בכל זרע אברהם הכתוב מדבר, הרי כמה וכמה אלפים ורבבות שאין ברכה בהם לעולם, ולא עוד אלא שכמה וכמה בהם זדים ארורים שמביאים קללה תחת ברכה, ולא זו בלבד אלא שעינינו הרואות, כי גם המון זרע אברהם כטובים כרעים ינחלו קלון תחת כבוד, וחרפה תחת ברכה, אלא כיצד יתקים מקרא זה? הא אין לך לאמר, אלא באחד, מיוחד מזרעו הכתוב מדבר, ועתה נראה נא מי הוא האחד המיוחד ראש הסגולה ופנת יקרת אשר בו נתברכו כל גויי הארץ; הנה שלשה אנשי סגולה עמדו לו לאברהם אבינו, משה, ישוע ומחמד: הנוצרים מאמינים בישוע והישמעאלים במחמד ואולם במשה רבינו עה”ש מאמינים הכל, כנוצרים כישמעאלים כיהודים וכשומרונים, והכל מתברכים בו. לכן כלנו חיבים בכבודו ובכבוד המצוה הראשונה אשר צוה לבני ישראל הוא מצות הפסח, ואפילו האומות שאינן מצוות על מעשה הפסח, זכות היא להן בכבוד שמכבדים את הנביא בבואם לראות כיצד מקיימים השומרונים האמללים האלה את המצוה הזאת, במסירת נפשם ממש. ובדברו את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות, וגם לבי בכה עמו על כבוד ישראל שגלה. ואחר ספר הכהן לעם כדברים האלה לאמר: זה כשבע מאות שנה, ומלך עריץ משל אז בארץ ושמו צלח-אל-דין21 הוא החריב את עיר סמריה מקום מקדשנו, אשר עמדה על המקום הזה, ויהרוג בשומרונים הרג רב. אז נשבת הפסח במועדו. אך אלהי משה אשר צוה לעשות את הפסח, לא שמר לעד אפו, ויתן שארית פליטה לשומרי מצותיו וישמור חסדו להם, והאל הגדול הזה הרים קרן מלכות בית עותמן לשים משטרם בארץ. ומאז הונח לנו, ונמצא מנוחה תחת כנפיהם, לכן הננו מתפללים תמיד בעד שלומם. אז ברך הכהן את המלך ואת הפחות והסגנים ואנשי הצבא בקול רם ערבית, ויענו העם: אמן! ותבקע הארץ לקולם. והיום רד מאד, והחמה בראשי האילנות, ויוציא הכהן ספר תורה מחיקו ויפתחהו, ויחל לקרוא באזני העם את פרשת החדש (שמות י"ב), ויקרא אותה בנעימה, ומלה במלה, וכל העם מחשים ומקשיבים. והוא בקראו את הדברים: וקחו לכם איש שה לבית אבות… והנה שבעת הכבשים מובאים מן האהל ומשכבים לפני המזבח על משטח החציר היבש שמה, ושומרוני לבוש בדים נצב על כל אחד מהם ומאכלת שלופה בידו, כאיש ערוך למלחמה. והכהן מוסיף וקורא, וכולם מקשיבים, ועיניהם תלויות אל מוצא שפתיו, כמו מונים וסופרים הם את המלים. וכשמעם את הדברים יוצאים מפורש מפי כהן גדול: ושחטו הפסח! ויקראו יחד בקול גדול: פסח הוא לאשימא! והנה ברק מחלפות ושבעת הכבשים מתבוססים בדמם בבת אחת. אז הריע העם תרועה גדולה וימחאו כף, ומקצות העם נגשו אל הכבשים, ויקבלו דמם בחפניהם22 ויזרקו ממנו על המזבח, וישאו ממנו אל האהלים, ויתנו אל המשקופים, ועל שתי המזוזות, והמון העם הרואים התפרצו לראות בסדר העבודה, ויהי רעש גדול, וכל הסדרים אשר עמלו השוטרים להקימו נשבתו, אך השומרונים לבדם עמדו על משמרתם כעמודי-ברזל, וישמרו משמרת הקדש לבלי יקרב זר אל הקרבן לגעת בו ולטמאו. והכהן עושה את שלו ומוסיף וקורא עד תום כל הפרשה, וכלותו קמה הסערה לדממה, ועל פני כל המקום השלך הס כעל פני חצר מות… רק הכבשים עודם מפרכסים, והשומרונים נצבים איש על מקומו, מדיהם מנוקדים בדם, והשמש אדומה כדם. ותשקע השמש מתחת לאפק ויהי ערב! והמון הרואים החלו להשמט אחד אחד, ועוד מעט המקום נפנה מהם, רק אני לבדי נשארתי עם השומרונים, כי עיני טרם שבעה מלראות, ואזני טרם מלאה משמוע; והנה הורד האהל והיריעה נפרשה על הקרקע. והכבשים חדלו מלפרכס, ויפשטו רגליהם. ויגשו מהשומרונים אל הקלחות, וירימו מכסיהן מעליהן, ויעל עתה הקטור כערפל וישת חשך. אז הובאו פנסים דולקים ויאירו את הלילה, ולאורם נגשו העסקנים אל הכבשים, חמשה עסקנים לכבש אחד. האחד שופך מים רותחים מתוך הקלחות על גופת הכבש, ומולג, והארבעה ישבו עליה ויתלשו את צמרה, ובעשותם בידיהם הגו שפתותיהם: קרבן הוא לאשימא! בלי חשך. ותארך עבודתם עד השעה השניה בלילה, וימרטו כל הכבשים, ותהיינה גופותיהם נקיות וחלקות כשיש, ומקלות דקים וחלקים היו שם, והניחם אחד על כתפו ועל כתף חברו, ותולה את הפסח, ושלישי בוקע את הבטן, ומוציא את האמורים; ובכל מה שהמה עושים לא חדלו שפתותיהם לאמר: “פסח הוא לאשימא!” ואש אחזה בעצי המערכה ותעל השלהבת. ותהי צעקה לאמר: הבו מלח! ויביאו מלח וימלחו את האמורים, ויעלו על המערכה. וגם על המזבח זרו מלח, והכבשים רוחצו במים, ויתחבו שפודים מבית צוארם עד בית נקובתם, ויניחום על הארץ במקום נקי. ועצי המערכה בוערים, והאמורים מקטרים, והשומרונים עומדים סביב למזבח ואומרים שירה, והזקנים שבהם מספקים בידיהם ומרקעים ברגליהם ושמחים לפני אשימה. ויהי כי אֻכּלו האמורים על גבי המערכה, ויקחו את הכבשים, וישאום ברנה אל התנור, ומקצת העם מהרו, ויקחו אדמת חמר מן המוכן שמה, ויתנו בה מים ויכינו מלט, ומקצת העם שלשלו את הפסחים לתוך התנור והשפודים על גדותיו. ויכסו את פי התנור בנסרים, ויתנו עליהם עפר, וימרחו עליו חמר וטיט, ויסתמו כל פתח בו. אז ישבו השומרונים סביב התנור ויתנו קולם בשיר, ויספרו ביציאת מצרים בפזמונים שונים אשר מליצה נשגבה מדברת מתוכם, ותארך להם העבודה הזאת כשעה אחת. וילכו איש לאהלו לנוח מעט עד יגמר הפסח להצלות, וגם אני אחריהם, כי התאויתי תאוה לראות כל סדר הפסח עד תומו. ואבוא אל אהל הכהן הגדול, ואשב בין המסובים להעלות עשן מהנרגילה אשר הוגשה אלי. והכהן הגדול מספר באזני אשתו ובניו את נפלאות יציאת מצרים ככתוב: והגדת באזני בנך וכו‘, ויוסף נופך משלו מדרשים ואגדות שונות אשר רוח מליצה יפה נודף מהם, ואחת מהנה אני נותן בזה לדוגמא לאמר: בהגלות אלהינו אל משה בפעם הראשונה ויאמר אליו: נביא נתתיך לעמי, לא ידע משה מה משפט הנביא ומעשהו? ויאמר ה’ אליו ראה נתתי דברי בפיך, והיה בדברך אל העם להשיבם מדרכם הרעה ואמרת להם: דבר ה' הוא, וישמעו אליך. ויאמר משה: והן לא יאמינו לי, ויאמרו לא ה' שלחך! ויאמר ה‘: לכן עשה תעשה לפניהם אותות והאמינו בך. ולא ידע משה אף משפט האות מה הוא, ויאמר ה’ כי תגזור אמר לשנות אחת מהליכות העולם ואקים את דבריך. ויצא משה מעם ה‘, וירא בשדה והנה שני אנשים נצים את האחד, וישאל אותם על אודות הריב. ויגש האחד עצומותיו לפניו. וישמע משה אף את דברי רעיו. ויאמר צדיק הראשון בריבו. ויאמר לו השני: מי שמך לשר ושופט עלינו? ויאמר משה: לכן תדעו כי ה’ שלחני, כי נביא אנכי! ויאמרו האנשים: ומה האות כי ד' שלחך? – ויאמר משה: הנה גבעת החול הזאת לפניכם היה תהיה לזהב. ויהי כצאת הדברים האלה מפיו, והשמש שלחה קויה על פני הגבעה, ויצא ממנה זוהר מבהיק מאד, עד אשר כהו עיני האנשים מראות. ויעצמו עיניהם, ויהי בפתחם אותנה ויראו והנה הגבעה כולה זהב מופז, אז ידעו האנשים כי דבר ה' הוא, ויקבלו עליהם את הדין באהבה. ומשה הלך לדרכו, והאנשים נשארו על יד הגבעה לשמור את הזהב, ויהי כשבתם שעות מספר וירעבו ללחם, ויאמרו לאחד מהם קחה לך מעט גרגרי זהב ולכה העירה והאת לנו לחם ואכלנו; ויעש האיש כאשר אמרו, וילך לדרכו. ויהי בלכתו ויסיתהו לבו הזונה לבלע את רעיו השנים למען יהיה כל הזהב לו לבדו, ויקח מעט רוש, וישם בלחם אשר קנה למענם. והאנשים השנים אשר ישבו על הגבעה לשמרה, רעה עינם גם הם באחד, ויתנכלו להמיתו בבואו, למען יירשו את חלקו בגבעה, ויהי בשוב האחד מן העיר, וישאו עיניהם ויראו אותו מרחוק, וישלחו חץ אל לבו וימיתוהו. והם נגשו אליו, ויקחו את הלחם ויאכלו כתאות נפשם, ויבוא הרעל בקרבם, ויתפתלו מכאב אנוש וימותו אף המה. וה' אמר אל משה צא נא אל האנשים אשר הוכחת ביניהם וראית את שלומם, ויצא משה אליהם השדה, וירא והנה כלם פגרים מתים. ויחרד משה ויקרא, אהה ה‘! ידי מי שפכו את הדם הזה? ויאמר ה’: ידך אתה! ויאמר משה: הלנסות אותי אתה אמר? הלא בשלום נפרדתי מהם ואלך לדרכי, ויאמר ה‘: אבל נתון נתת חרב ביד איש ואיש מהם להרוג את אחיו הטרם הגיד לך לבך כי הזהב יסיר את לבם מאחרי הצדק, והיו לחיות טורפות, אשר יטרפו אשה את אחותה?! אז ידע משה כי נואל לעשות, ויאמר: סלח נא כגודל חסדך, כי לא אעשה עוד אות בארץ ואת פיך לא שאלתי. לכן בשלוח ה’ את משה לפרעה לאמר: שלח את עמי! ויאמר משה: ומה האות אשר אראנו? ויורהו ה' את האותות ככתוב.

וחצות לילה הגיעה, וכרוז עבר על פני האהלים: הטהרו! וימהר העם לקום ממקומם כאנשים כנשים כטף, וירחצו את פניהם ואת ידיהם ואת רגליהם. והאנשים וכל אשה באה בימים, הלכו אל התנור, והנשים הצעירות וילדיהן ישבו בבית, כי לא תבואנה הנשים על האנשים לאכל יחד מפני הצניעות, ואף אנכי הלכתי אל התנור. ויהי כבואי שמה, והנה רעש גדול, קול תרועה וקול זעקה עלו בלולים באזני, וכל העם מגדול ועד קטן עלו על התנור להסיר את החומר מעל פיו בידיהם. והחומר כאש לוהטת ואצבעותיהם תכוינה, אך אין דבר, “כי תלך במו אש לא תכוה נאום ה'”, ויוסיפו לגרד את החומר כמו חצי שעה, אז נראו ראשי השפודים ועוד מעט ויוסרו הנסרים והתנור נפתח. אפס הרעש טרם שתק, ועוד הלוך ילך וגדול ואיש אל רעהו יצעקו, ואשאל לדעת מה הרעש הזה? ויאמרו לי כי התנור כאש יוקדת, ולא יכלו להוציא את הפסחים, מפני ההבל הבוער. ויהי כי נלאו למצוא תחבולה להוציא את הפסחים ויאמרו להמתין עד אשר יצטנן התנור. וימתינו כשעה אחת, ויתקרר התנור מעט, אז הוציאו את הפסחים.והנה נשלו מהם נתחי בשר ויפלו אל תוך התנור, וישם אחד השומרונים נפשו בכפו, ויקפוץ אל תוך האש להעלות הנתחים, ויאחזו רעיו בידיו, ויוציאוהו, ונתח גדול בידיו, ויעל חרוך ומהובהב כאוד מוצל מאש, ולא שת לבו לכל אלה, כי חדות המצוה עודדה אותו, אנכי קרבתי מעט לראות, ויחל הכהן את פני לבלתי נגוע בבשר, וארגיע רוחו ואבטיחו כי אזהר מאד, ואת בשר הפסחים שמו בקופות תבן, וישלחו חלק ממנו לנשים אשר נשארו באהל, ואת השאר הביאו לפני המזבח על יריעת האהל הפרושה שמה. ויחלקו האוכלים למנויהם לשבעה בתי אבות, ויביאו מצות ומרורים, וישבו בני כל בית אב סביב לפסחים, מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם ויאכלו אותו בחפזון. והכן זרזם עוד ויקרא בערבית לרגעים: “כולו קאואם!” לאמור: מהרו ואכלו. ויהי ככלותם לאכול ויאספו את העצמות ואת הגידים וישרפום על המזבח, וירחצו את ידיהם ואת פיהם, וישטפו וימרקו את הכלים אל תוך החריץ. וילכו המים אל המזבח וישרפו שמה. אז לקח הכהן בידו כוס יין ויאמר: לשם אשימא! וינסך את היין על גבי המזבח. והעם שבו אל מקומם, וישירו שירות ותשבחות עד אור הבוקר. ואז קמו ממקומם ויעמדו להתפלל שחרית. ואנכי פניתי הביתה, ואבוא העירה עיף ויגע ומחשבות שונות התרוצצו בקרבי, וזכרונות חליפות מלאו את לבי. ובזה, חסל סדור פסח השומרונים כהלכתו ככל משפטו וחוקתו, כאשר זכו הם לסדר אותו, כן נזכה אנחנו לעשותו לשנה הבאה בירושלם.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ג).


מט. סחר הארץ. השמן 23

השמן הוא הנוזל היוצא מן הזיתים ע“י כמור ונגוב, טחינה וכבישה, ומלאכתו נעשה בארץ הזאת ע”י הפלחים בבתי-בדיהם הפשוטים מאד, ובדרך פשוטה כמו שהמציאהו הממציא הראשון, את הזיתים הם מוסקים במקלות ואינם מבדילים בין הזיתים שבראש הזית ואשר באמצעו, ומטענים את כלם בתוך הבית, עד שילקו, ומעלים ומנגבים אתם בראש הגג מעט, ומביאים אותם לבית הבד, וטוחנים אותם במטחן, ונותן הלחם (כלומר הזיתים הטחונים) לתוך קופות, וטוענו בקורה. לפי המלאכה הזאת מוכרח שיהיה השמן מר מתחלתו ומלא שמרים, כי על כן אך מעט הוא השמן הטוב בארץ אשר יצלח למאכל ומובחר להדלקה, ואף גם זאת, לפי תכונתו של בית-הבד הנהוג בארץ, אי אפשר לו להוציא את כל השמן הנמצא בזיתים, וכמות גדולה ממנו תשאר עוד בגפת הנתונה למשיחה ולבורית. הפלחים מביאים את שמנם בנאדות העירה לסטוֹן. והסטון הזה הוא אחד מאזרחי העיר אשר לו דינרים, והוא מסובב בכפרים, וקונה את השמן מן הפלחים בעודם בראש הזית. ובביתו מוכנים לו בורות חצובים ומסוידים, והוא נותן השמן לתוכם, והשמן שוהה שם כמה חדשים עד שיצלל. רוב קוני השמן הם גם בעלי בית-מלאכת בורית, וחלק גדול מן השמן יוצא למעשה הבורית בפנים הארץ. ואולם גם חלק גדול ינתן בחביות ומוציאים אותו לצרך בני אדם. אומרים כי בבוא השמן צרפתה, ינקוהו ויזככוהו ויתקנוהו ויכשירוהו למאכל. אך כשאני לעצמי איני מאמין בדבר. לפי מה שחקרתי ודרשתי בספרים ראיתי, כי השמן המר בראשיתו אין לו תקנה, וגם השמן הלקוי מסופקני אם אפשר להשביחו, ולפי דעתי אין משתמשים בשמן המובא מארץ ישראל אלא למשיחת כלים ומכונות, ואם יש כאן זיכוך, אינו אלא להכשיר את השמן להדלקה כשיבואר להלן. במלאכת הסטונות יש גם מעט יהודים, אבל בבעלי-בית-מלאכת-הבורית ומוציאי השמן לחו“ל, לא נמצא עד היום אף יהודי אחד, רק בשנת תרמ”ו שהיתה שנת בצורת לזית בארצות יון ואיטליה, קנה בית מסחר גדול אחד אשר לגדולי העשירים היהודים באודיסה משמן הארץ “ובעת צרתי ומרודי עֶזרתי אך ביהודי”.

מלפנים היתה העיר “תקוע” אלפא לשמן, אחריה “רגב” בעבר הירדן ואחריה “גוש חלב” בגליל; והיום העיר “תקוע” חרבה, ורוב הזיתים הם בערי אפרים במחוז שכם, אך גם בערי יהודה ובשפלה זיתים הרבה. וביחוד בכפרים אשר בעליהם פלחים נוצרים, כמו בית לחם, בית גילה ועין כרם, רמלה ולוד. הגליל עוד היום טובל בשמן רגלו וזיתיו טובים ומובחרים מאד. אלה המה דברי סדר השמן בצביונו כעת. ננסה נא עתה לבאר את מלאכת השמן כפי השתלמותה, והעתידות הנשקפות למסחר הזה אם ישימו אליו לב, ונחל איפוא מראשית עבודתו של הזית, כי בעזיבת הזית ראשית כל חטאת. הנסיון הורה כי זית שאינו משומר כל צרכו פירותיו כחושים, ושמנם מועט, ואינו דולק יפה.

ואתה הטה אזנך ושמע. הזית טעון שמור ועבודה כגפן משעת נטיעתו. אין נוטעים אותו אלא בשדה מנוקה מעשבים רעים, ומרחיקים זית מחברו כדי ארבע אמות, וחורשים כל השדה בשבילם בכל שנה פעמים ושלש, שלא יעלו בו קוצים, ואין מביאים זרע בין האילנות, שהצמחים מכחישים את האילן, ומביאים עליו פגעים שאוכלים את לבו. יש טוענים ואומרים שאין הזית טעון עבודה משהזקין, אבל אין הדבר כן, שאפילו הזקין מאה שנה טעון עבודה כנטיעה חדשה. מכסים את השרשים בעפר שלא י ראו פני החמה, וטוענים אבנים סביב הגזע, וחורשים כל השדה בשבילם. הערבים אינם כוסחים את הזיתים, וסומכים על הרוח והשלג שמשברים את הענפים, אלא שאלו אינם מבחינים בין טובים לרעים ומשחיתים את האילן, לפיכך כוסחים בזיתים כדרך שמזמרים בגפנים בכל שנה, ומזהמים את האילנות, וסדים אותם בסיד, להרחיק את התולעת. כללו של דבר: כל מה שאתה מרבה לשמור את הזית, אך הוא מרבה פירותיו ומשביחם. הערבים מוסקים את הזיתים כלומר: חובטים אותם במקלות, ומפילים אתם לארץ, ולוקטים אותם מתחת הזית, ושתים רעות הם עושים בזה, שעל ידי החבטה הפירות נלקים ונכשרים לרקבון, והיונקות (הענפים הרכים העושים בכל שנה ומביאים פירות לשנה הבאה) נתזות, ואינן עושות פירות לשנה הבאה. לפיכך אין הזיתים עושים פירות בא"י בכל שנה אלא לסרוגין. שנה אחת פירותיהם מרובים, ושנה שניה פירותיהם מועטים. לכן טובה ממנה דרך הצרפתים והאיטלקים, שאינם חובטים את הפירות אלא לוקטים אותם ביד, אשר על כן האילנות עושים פירות כל שנה ושנה במדה אחת, והפירות עצמם באים לבית הבד שלמים וחדשים.

שלשה שמנים הם: שמן מאכל, שמן שרפה, ושמן משיחה או שמן בורית. איזהו שמן מאכל? כל שטעמו ערב ומראהו צלול, היה טעמו מר, פגום או לקוי, ומראהו צלול ונמשך אחר הפתילה, זהו שמן שרפה; אבל כל שאין בו מכל המדות הללו, אינו אלא שמן משיחה. – כיצד בודקים את השמן לשרפה? נותנים בו פתילה דקה ומדליקים אותה: אם הולכת ומבעירה כשש עשרה שעות, ואינה עושה פחם, ואין אורה מכהה, והשמן עצמו איננו משתנה בעינו – בידוע שהוא יפה לשרפה. אבל השמן הדלוק שאחר שעות מועטות הוא נעכר, ואינו מאדים, ופתילתו מעלה פחם, ואורו מכהה – בידוע שהוא שמן משיחה.

כל הארצות נזקקות לשמן מאכל ולשמן משיחה, ואינן נזקקות לשמן שרפה אלא הארצות שבהן הנוצריות היונית שלטת בלבד, מפני שהעם שבתוכן נוהגים להעלות נר תמיד לפני תמונות קדושיהם, איש איש בביתו ובחדר משכבו, ומחזרים אחר היפה שבשמנים. שמן ארצנו לגבי בני הארץ כל שלשת המינים בו, ויוצא לאכילה, להדלקה ולבורית, אבל לגבי מסחר היוצא, – אינו מן השם שמן מאכל כלל, ואף בכלל שמן שרפה התירו בקושי להכניסו, כי בדקוהו ומצאו שאף על פי שמראהו צלול, ועינו מבהיק, אין בעוּרוֹ עולה יפה אלא משש עד שמונה שעות, ולמה? האם נמצא דופי בגופו ובטיבו? חלילה, כבר בארנו כי זיתי כל הארץ אינם גרועים מזיתי ארץ יון ואיטליה, וזיתי ארץ הגליל עוד עולים בטובם על זיתי ארץ פרובינצה, אך כל השחתת השמן אינה תלויה אלא בעשיתו הגרועה, ואנחנו לרגל חפצנו להרים קרן המסחר הזה, ולעשותו לענף פרנסה לאחב"י, עלינו לשים לב ללמוד מלאכת השמן על בוריה למען תמצא ידנו להוציא שמן מאכל זך ונקי אשר ישולח חוצה כשמן הפרובינצי, ואשר יאכלוהו גם אחינו החרדים מבלי פוגת לב. ועל כל פנים נעשהו לשמן שרפה יפה, אשר אין ספק כי יהיו עליו דורשים הרבה בארץ רוסיה ויבכּרוּהוּ על פני שמן איטליה ויון מפני חבת הקודש שבו. לכן לא ירע בעיני הקוראים אם אלאם מעט בהלכות מעשה השמן הטוב למאכל ולשרפה, וגם במעשה השמן בכלל להרבות ברכתו.

א) שמן מאכל יפרד גם הוא לשני מינם, לראשון קוראים “שמן בתולה” ולשני “שמן ירקות”. ולא כל הזיתים ראויים לשמן מאכל, שיש מהם בוסר ושמנם מר, ויש מהם נרקבים ושמנם לקוי, לפיכך אין נוטלים לשמן הטוב אלא זיתים שלמים, ואין נוטלים מן הנמסקים במקלות אלא מן הנלקטים ביד. ארבעה חלקים בזית: הקליפה והבשר והגרעין והזרע, ושערו חכמים בזיתים בינונים, שבהם כשני שלישים בשר, ושליש גרעינים וזרע. השמן אגור בכל חלק וחלק מן הזית, אלא שמשונה השמן שבחלק אחד מזה שבחברו בשעורו ובהרכבתו. בשעורו כיצד? בדקו חכמים ומצאו, שאם אתה מפריד את הזיתים לחלקיהם, ואתה נוטל עשרת אלפים משקלות מן הבשר וכן מן הגרעינים וכן מן הזרע, ואתה עוצר כל מין ומין לבד אתה מוצא שיוציאו לך:

הבשר והקליפה 5640 משקלות של שמן

4360 משקלות של גפת

הגרעינים 3574 משקלות של שמן

6426 משקלות של גפת

הזרע 1225 משקלות של שמן

8778 משקלות של גפת

בהרכבתו כיצד? לא ראי השמן היוצא מן הקליפה, כראי השמן היוצא מן הבשר, שזה מר ועכור, וזה מתוק וצלול. ולא ראי השמן היוצא מן הבשר, כראי השמן היוצא מן הגרעינים והזרע, שזה קשה וזה נוח להקרש. זה אינו מבאיש וזה מבאיש, לפיכך אין נוטלים לשמן בתולה לא הגרעינים ולא הזרע אלא הבשר לבד. כלל אמרו במלאכת השמן שכל מה שאתה ממעט לכבוש את הזיתים, והשמן זב מאליו יותר הוא משביח. עוד כלל אמרו, שכל שאתה מרבה חום לזיתים בשעה שהם נעצרים, יותר הם מוציאים שמן, אלא שהוא מפסיד, לפיכך אין עוצרים את השמן הטוב אלא צונן, ואין מטעינים את קורת בית הבד אלא מעט, או שאין עוצרים אותו בבית הבד כל עיקר. כיצד הם עושים? לוקטים זיתים מראש הזית ביד, ומנגבים אותם חמשה ימים בחמה, כדי שיתפרד העור מן הבשר, והבשר מן הגרעין, ומגדילים אותם, ונזהרים שלא ישארו ציצין של קליפה על גבי הבשר, ומגרגרים אותם (מוציאים הגרגירים מתוכם), וכותשים את הבשר במכתש, ונותנים את המקפא לתוך יריעה של בד, ושנים אוחזים את היריעה משתי קצותיה, ופותלים אותה, זה פותל אילך, וזה פותל אילך, עד שהשמן נסחט ויוצא, וזהו שמן בתולה. ועדין נשאר בגפת שמן רב שלא נעצר עוד, כי ע“כ יתנו הגפת שנית במכבש, ויטעינו עליו, ויעצר גם שאר השמן, והוא מין שני, ומשלשים הכבישה בחמים ויוציאו עוד שמן שאינו ראוי אלא לשרפה או למשיחה. והנה שמן בתולה הוא היקר שבשמנים, אלא שעבודתו מרובה ואינו שוה לכל נפש, ואילו כל העולם היו סומכים עליו לא היה מספיק, כי על כן מכינים השמן הטוב גם באופן אחר, לאמר: שאין מדקדקים במעשהו כל כך, לא מגלידים ולא מגרגרים את הזיתים, אלא טוחנים אותם כמו שהם, בממל של בית-הבד וכובשים אותם במכבש, אבל על כל פנים לזה ישימו לב שיהיו הזיתים חיים ושלמים, ושלא יכבשום בצונן, ושלא ירבו לכובשם בפעם הראשונה. והיה השמן היוצא מהכבישה הקלה הראשונה, אותו מפרישים בכדים לבד, ומכניסים אותם למקום צונן, ושוקט הוא על שמריו כשלשים יום בכלים סתומים שלא יבוא בהם האויר, ואח”כ מסננים אותו ונותנים אותו בכלים שנית, ומכניסים אותו לקיום24 והנה כל מה שבארנו במלאכת השמן הטוב, אין זאת אלא להכנת השמן הנקי,אבל ידענו מאד כי השמן הצרפתי והאיטאליאני הבא במסחר בתורת שמן מאכל, מזייפים אותו, ואם גם – לפי הנראה – אין זיופו אלא בשמן זרעים כמו בשמן שומשמין ושמן צנונות כו' כו'25 עכ"פ מזיפים אותו; ולי אמר בעל בית-מלאכת שמן גדול אחד בלונדון, אשר לולא הזיופים אין לרגל עמידה,ומן הנמנע הוא להביא לשוק שמן זית זך כתית ומתוק במחיר מצער כמחיר אשר ימכר בו. אולם לבאר כל סודות מלאכת הזיופים וצפונותיה אין בידי, כי לא נמסרו אלו אלא ליחידי סגולה בעלי בית-מלאכת השמנים בארצות אירופה, והרוצה לעמוד עליהם עליו לשמש שנים רבות בבתי המלאכה האלה.

ב) שמן שרפה, הסבות הגורמות את קלקול השמן הזה, הן השמרים שבו, ושהותו באויר ימים רבים. כלל זה יהיה מסור בידך, שאין מדליק בשמן אלא חלקי השמן שבו, אבל כל שאר החלקים המעורבים בו אינם מדליקים, ואדרבא אינם גורמים אלא כבוי. והתערובות שבשמן שני מינים: חלקים מוצקים, וחלקים נוזלים, החלקים המוצקים המה השמרים, והחלקים הנוזלים המה חלקי השמן עצמם שנרקבו ויצאו מהרכבתם (דעקאמפאזירטע בעשטאנדטהיילע). ושתי סבות גורמות את הרקבון בשמן: השמרים ושהותו באויר. השמרים גורמים פירוד בין האטמים, והאויר מכניס חמצן בשמן, והאטמים שנחלצו מתוך הרכבתם דבקים בו ונעשים חומציות שאין האור שולט בהן;

שמעתי כי אפשר לזיף שמן גם בשמן הנצרף מנפט שאין לו לא טעם ולא ריח.

נמצא שהשמרים גורמים קלקולו של השמן פי שנים: מצד עצמם, שמזהמים את השלהבת. ומצד פעולתם על השמן, שגורמים לו רקבון, ומרבים החלקים שאינם דולקים. והנה להסיר את הקלקול הבא מצד עצמם, אין לנו אלא לתת את השמן שיהיה שוקט על שמריו עד שישקעו השמרים למטה ויזדכך השמן, ויהא עינו מבהיק וצלול. וכך הערבים עושים, אלא שבזה לא הרחקנו את הקלקול הבא מצד גרם הרקבון, ואדרבא כל מה שאתה משהה את השמן על גבי השמרים יותר הוא מרקיב. כי על כן שמן הארץ הזאת מקולקל מראשיתו, ולא יצלח היטב לשרפה. אמנם יש תקנה לשמן מקולקל לטהרו במי אפר. מי האפר כשאתה בוללם עם השמן, חלקי הקלי שבו באים בהרכבה עם החומצית שבו, ונעשים חלקים מוצקים ונחלצים מן השמן וטהר. אלא שבעקב התקנה הזאת השמן מוציא פחת הרבה. לכן טוב מזה לסנן את השמן ולטהרו מן השמרים מיד בצאתו מבית הבד, בטרם יספיקו השמרים להאציל עליו פעולתם הרעה. אך הטובה שבתקנות, למעט את תולדות השמרים מעיקרן. כיצד? הוי יודע, שאין השמרים באים אלא מחלקי החנקניות הבאים אל השמן מתוך בשר הזיתים, ואין מדת החנקניות שוה בכל הזיתים ובכל השמנים, זיתים ששמנם מרובה חנקניותיהם מועטות, וכל מה שאתה ממעט לכבוש את הזיתים, יותר מתמעטים להוציא חנקניות מתוכם; לפיכך, אם אתה רוצה בשמן שרפה יפה, קח לך זיתים שמנים, והוצא מתוכם את שמנם בכבישה קלה והוא מדליק, ועדין לא יצאת ידי חובתך! שאפילו אתה ממעט את השמרים, הנה האויב השני אורב לשמן לקלקלו והוא האויר, לפיכך על זה תשים לבך, לתת את השמן מיד אחר סנונו לבור, ותמלא את הבור בשמן עד פיהו, וסתום את פיהו יפה יפה שלא יבוא אויר לתוכו ויעמוד ימים רבים ולא יפסיד.

ג) שמן הבורית: הנה בארנו מעשה השמן הטוב בין למאכל בין לשרפה, אבל לא על טובה של תבואתה לבד תחיה המלאכה, כי אם על רוח נצולת26 חומריה, וגם בזה הרבה הלכות חמורות אשר לבן הארץ הזאת ללמוד מעושי המלאכה בשמן בארצות צרפת ואיטליה. הנה בארנו כי בארץ הזאת מלבד אשר מקלקלים את השמן, מחסרון הזהירות הראויה, הדרושה למעשהו, הנה גם משאירים הרבה שמן בגפת שלא נעצר, מחסרון מכבשים טובים. לא כן באיטליה ובצרפת, כי להם מכבשי המים אשר יעצרו מן הגפת כל שמנו, מבלי השאיר אחריו שריד, ואף גם זאת כי הערביים משליכים את הגפת החוצה אח“כ כדבר אין חפץ בו, יען כי אינם יודעים למה הוא ראוי לשמש? לפי דעתם איננו עומד אלא להסקה, ומפני שרבויו יותר הרבה על כדי צרכי ההסקה, ע”כ צבור הוא בחצרות בית הבד כדומן, צבורים צבורים כהרים גדולים. אבל עושי השמן באיטליה ובצרפת התחכמו בתחבולות, ותעל בידם בעזרת פחמת המגופרת, לנצל גם את הגפת עצור אחר עצור, ואל יאמר עוד הסריס: הן אני עץ יבש כי עוד ברכה בו, וירים תרומת שמנו לטובת האדם מעשר ממשקלו, ולפרקים גם מעשר וחומש מעשר ועוד. בשנת תרכ“א נודעה המלאכה הזאת בראשונה, והבית הראשון לעבודתה התכונן בעיר פוגליון בארץ צרפת, במחוז בארי הטובל בשמן רגליו, ועד שנת תרמ”ד נבנו והתכוננו בכל מחוזות השמן בצרפת עשרים בתי מלאכה לעבודה זו, הגדול שבהם: לחמו ליום תמים שבע מאות וחמשים ככרים גפת מנוגבת (מאה קילוגרם הככר), חמשה מהם. לחמם: שלש מאות ככרים; והשאר לחמם: ממאה וחמשים ועד מאה ככרים מדי יום ביומו. ותוצאותיהם שלשים אלף ככר שמן לשנה. וזה משפט בית המלאכה: בימי בציר הזיתים תחל עצירת השמן, ואז תובא הגפת החדשה לבית גנזי בתי המלאכה, ושמה ישטחוה שטוח על קרקע בית האוצר, וגלילי אבן כבדים יעבירו על פניה רצוא ושוב, עד שתכבש ותתלכד יחד, והיה כאשר תוסיף לכבוש את הגפת, כן יבטח לבך כי לא יכמרו הגרעינים ולא יתקלקלו.

בתקופת טבת תחל העבודה בבתי המלאכה, ולפי רוב הגפת אשר הכינו כן ימשכו ימיה, משמונה עד עשרה ירחים. בטרם תלקח הגפת לעבודה תתנגב בראשונה, כי כנגובה כן תוסיף הפחמת המגופרת להוציא בלעה מתוכה, כי ע“כ ישטחוה שטוח תחת השמש כעובי טפחים, ויהפכוה ברחת מעת לעת; ויש אשר ינגבוה במנגבות העשויים לדבר במלאכת מחשבת, למען לא תעצר המלאכה גם בימי הגשמים. וזה מעשה המנגבה: מרזב ברזל אשר קירותיו נבובים וזרם קטור מים עובר בחלל וחממו הקירות, ובתוך המרזב – הגפת, ואופנים אשר להם כנפים – ממול למרזב, והיה כי יסוב הגלגל ותהדפנה הכנפים מפניהן את חלקי הגפת אשר במרזב וישיבום ויעלום, עד כי ינוגבו. והנה לבאר כל פרטי בית המלאכה והמכונות הדרושות לה, דבר קשה הוא, ואף אין זה מעין מלאכתי; ואם אנו רוצים להוציא מלאכה זו אל הפועל, עלינו לשאול בעצת תוכני מלומד אשר במספרים ידבר אלינו. ואולם בכלל נוכל להגיד, כי הכנת הבית ואוצרותיו ומכונותיו למאה וחמשים ככרי גפת ליום תדרוש לא פחות מסכום ששים עד שבעים אלף פרנק. ואף גם זאת נוכל להגיד בתורת ודאי, כי לחומרי הסקת המכונות לא נדרשה שום הוצאה. יען הגפת גם אחרי העצרו, עודנו ראוי להסקה, וגם בתי המלאכה הגדולים לא יאכלו ממנו בתי אם שלשים למאה, ושבעים למאה עוד ימכרו להסקה לאחרים. והנה אמנם אין שמן-עמלה זו ראוי לא למאכל ולא לשרפה, אלא למעשה הבורית והמשיחה, בכ”ז ערך נכון גם לו ועושר רב צפון בו.

אחר ההקדמות האלה, דעתי היא כי תוסד חברה אקציונית בשם “חברת יצהר”, אלף אקציות בנות מאתים וחמשים (או מאה רו"כ) תמכור, וסכום חצי מליון פרנק תקבץ תחת ידה. וזאת תהיה תכליתה להרחיב גבול מלאכת השמן בא“י ולהפריח מסחרו. וזה יהיה משפטה: בראשונה תשים לבה לכונן בתי בד מתוקנים במקומות אשר בהם הזיתים מרובים. ע”י בתי הבד יתגלגל כל מסחר השמן אל ידיה, ואף תבוא בברית עם בעלי הזיתים למכור להם האילנות לפירותיהם, ואז תמצא ידה גם להכין את השמן הטוב. במשך הימים בהתחזק בריתה עם בעלי הזיתים, ובהתברר לפניה צפוני הארץ והליכותיה ונתיבותיה ביחס אל סחר השמן בכלליותו ובפרטיותו, אז תשים החברה לבה לכונן גם בתי מלאכה לבורית, ולהוציא שארית השמן מן הגפת במקומות הראויים לבתי מלאכה כאלה, על החברה לקחת לעבודתה חרשים אומנים מצרפת ואיטליה המבינים במלאכת השמן, ועל פיהם תכין בתי הבד בארץ, או אולי תמצא נכון לפניה, לשלוח מתוכה מתי מספר צעירי ימים בעלי כשרונות אשר ילמדו את המלאכה הזאת עד שתגלינה לפניהם כל צפונותיה.

(גאון הארץ, לזאב יעבץ, ח“ב, תרנ”ג).


נ. תשובת שאלה

שאלתני ידידי לספר לך תהלוכת הריב, אשר פרץ בין העקרונים ובין הפקידות שאחריתו קלון. למען תשים למשמרת באחת ממחברותיך לשמש חומר מוכן לסופר דברי הימים העתיד לבוא. ואנכי, הלא ידעת כי כשרון מספרים אין לי, אין בכחי ללקט מעשים ומקרים גדולים וקטנים אחד לאחד, ולחרזם כלם במחרוזת אחת, כי אין מוחי קולט את הכללות המופשטת מהם בדרך העיון והמשפּט, והם עצמם כמוץ תרדפם רוח השכחה.

אבל כלום סופר דברי הימים מלקט את הפרטים אלא כדי לעמוד על הסבות שגרמו אותם, כי אך דעת הסבות והתולדות היא התכלית הרצויה בספרות דברי הימים. לכן אמרתי לעשות רצונך לבאר לפניך את הסבה אשר גרמה את הריב, בעברי בסקירה קצרה, גם על ראשי פרקי התולדות, מבלי שים לב לפרטיותם אשר לא לכבוד הם לבית ישראל, ולא לתועלת לקוראיהם. והסבה הזאת היא שטת האפוטרופסות אשר החזיקה בה הפקידות כפי מה שבארתי לך טיבה באחד ממכתבי הקודמים. השטה הזאת אומרת לעשות את בני האדם למכונות הפועלות מבלי רצון ומבלי רגש חיים. השטה הזאת אומרת, כי לא לבד שמזכים לאדם שלא מדעתו, אלא שמזכים אותו אפילו בעל כרחו. אבל בני אדם בעלי חיים ובעלי מחשבה ובעלי רצון, אי אפשר להם לבטל את ישותם אם לא נתחנכו לכך מקטנותם, כדרך שתלמידי היזואיטים מתחנכים. הא למה זה דומה? לרוח שכובשים אותו בכלי, כיון שגדלה הכבישה יותר מן המדה, הרוח שובר את הכלים ומתפּרץ ויוצא, כי אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח, וכשהוא מתפּרץ ויוצא אינו שומר סדרים, ואינו נוצר חוק, אלא הולך ומזיק בדרך הלוכו ומחריב את העולם, וגם אם סוף סוף יצלח האדם בתחבולותיו להתיש את כחו, אך הקלקלה שכבר נעשתה אין להשיבה ורשומה ניכר לדורות.

שרש דבר הריב הזה אתה מוצא עוד בשנת תרמ“ט שנת השמיטה, אשר אז אמרה הפקידות לכפות את העקרונים לעבוד את אדמתם ולא אָבו שמוע. כשראתה הפקידות כי יש דעה בקולוניסטים, ומתנשאים הם על אדוני הארץ, אמרה להוציא מלבם את טעותם וגזרה עליהם שלש גזרות. א) שיהיו כל עניני העבודה נחתכים על פי הפקידות אם לחרוש ואם לנטוע. ב) שיביאו כל תבואתם אחרי האספה מן הגורן אל אוצר הפּקידות, והמה יקבלו מידי הפקידות אפסניא מדי חדש בחדשו כדי צרכם. ג) שישובו ויערבו את אדמתם שלא יהא כל אחד מכיר את חלקו, אלא שיעבוד את החלקה אשר הפקידות אומרת לו, היום זו ומחר אחרת, גזרה אחרונה זו היתה קשה עליהם מגזרת יוסף על המצרים שנמסרו לעבדים לפרעה, שיוסף לא גזר אלא על חלופי השדות כמו שנאמר: ואת העם העביר לעריהם (בראשית מ“ז, כ”א), והפּקידות בקשה להפקיע מהקולוניסטים כל זכות בעלים, ולא יהיו אלא כפועלים המצפים לשכר מלאכתם ואין להם משלהם כלום. וימאנו העקרונים לקיים עליהם את דבר הפקידות ויאמרו: אנחנו לשם בני חורין הובאנו הנה ולא לשם עבדים, והאדמה מוחזקת בידינו, ונעבדה כטוב בעינינו, ואם יאבה הנדיב לתמוך בידינו גם לימים הבאים טוב, ואם לא, נבקש לנו עבודות טפלות אשר יהנו בהן כל האכרים בכל מקום לצרפן לעבודת האדמה אשר הפקידות ראתה בהן עון,ותמנענו מהן, ונחיה ולא נמות, אז נכנסו הרבנים הריא”ס והרש“מ לפשרה, ויטו את לב הנדיב להעביר על מדותיו. ויהי כי נאותו בני עקרון להקצות חלק מאדמתם לנטיעה, ויקבלו על נפשם לסור למשמעת הפּקידות בדרכי העבודה, ותרף הפקידות מהם ותשאירם על אדמתם, רק תמיכה לא היתה להם, כי אם הרוצה להשתכר בא אל חלק הנטיעות, ועבד עבודתו וקבל שכרו דבר יום ביומו, ויבוא כל העם על מקומו בשלום. ויסכינו לאט לאט עם הפקידות ועם דרכיה, ויפותה לבם ללכת לאט בדרכי אחיהם בני “זכרון יעקב” האומרים: טוב לנו להיות נקראים עבדים, ולחיות כבני חורין מאשר להיות נקראים בני חורין ולחיות כעבדים. ותמצאנה אהבת המותרות והתפנוקים מסלות במושבה, ואהבת העבודה והחריצות רפתה מאד; אך בדבר אחד עמדו כצור איתן כי לא נתנו מקום בלבם, גם להרהר פן אין להם זכות קנין בנכסיהם; וגם הפקידות נזהרה לבלי העלות על שפתה את הרעיון הזה, אשר לא נואשה ממנו אף רגע למען לא תעורר עליה נחיל דבורים. אך ברית כרותה לכל סתר שיגָלה, ובאשמת גנן בחור אשר לא ידע להזהר יצא הדבור מפורש. הגנן הזה אסר להקצות עוד חלק אחד מאדמת הקולוניסטים לנטיעות. ויהי כדברו עמהם על אדות הדבר הזה, וימלטו מפיו הדברים לאמר: הלא האדמה לנדיב היא, ואתם רק פועלים בה. ויחר אף הקולוניסטים ויאמרו: “אין אתה אדון לנו בדבר הזה, ואין אנו נותנים לך מאדמתנו אף שעל אחד, אם תצוה עלינו לנטוע חלקים מאדמתנו, ונטענום אנחנו, איש איש יטע את חלקו לבדו, וגם שכר לא נבקש ממך, כי כל מה שאנו טורחים אין אנו טורחים אלא בשבילנו”. וימהר הגנן אל הפקידות, ויספר לה כל דבריהם, ותגער בו הפקידות על בלי דעתו לכלוא את מחשבות לבו, אפס אחרי כי יצאו הדברים לאויר העולם לא אָבתה הפקידות להשיבם ולכבשם, פן תהיה כמודה לדברי הקולונסיטים, ותצו עליהם במפגיע לעשות כדברי הגנן, וימאנו לשמוע גם בקולה, ויעשו מעשה וירדו לנכסיהם, ואת כל החלקה אשר אמר הגנן לקחת מהם נטעו נטעים איש איש בחלקו, ובידיו. ותרא הפקידות כי לא תוכל להם, ותאמר להעמידם לפני ב”ד ישראל ויבואו שלשה רבנים מובהקים מירושלם וישבו יחד עם הרב מיפו בדין הזה.

ותהי טענת הפקידות “כי אין להעקרונים זכות מאומה בכל נכסיהם כי לנדיב המה, והעקרונים אך שכירי יום הם, אשר ביד הנדיב לשלחם בכל עת אשר יאבה; ואף גם זאת כי משועבדים המה לשלם להנדיב כל אשר הוציא עליהם עד היום בתמיכות שונות כי בתורת מלוה נתן להם, לכן תדרש מאת העקרונים לעקר בידיהם את אשר נטעו באדמת הנדיב והוא לא צוה, למען היות לעדה כי לא במשפט ירדו לאדמה לא להם”.

ויענו העקרונים כי האדמה קנינם היא לעשות בה כחפצם, ואין לנדיב עליהם רק את כספו אשר זקף עליהם במלוה, על מנת לסלקם לו לאט לאט כפי היכלת. ועל דבר התמיכות אמרו כי נתונות הנה להם במתנה על מנת שלא להחזירה, ויביאו עדות לדבריהם את ספר הברית אשר כרת עמהם הר“י בריל עורך הלבנון ז”ל הנדפס בספר “יסוד המעלה”. וספר הברית הזה כחו מסופק מכמה טעמים, כי הרבה דברים עשה בריל מדעתו, והנדיב לא הודה לו עליהם, ובדבר התמיכות עוד נשמע ממנו ההפך כי הכל במלוה. ויצא פסק הדין מלפני הרבנים כי אמנם בטרם ישלמו הקולוניסטים היושבים, עליהם לשמע בקולו בכל אשר יצום בעניני העבודה ועניני ההנהגה אשר דבר אין להם עם עניני הדת כאמור בספר הברית הנ“ל, כי לכן עליהם לשמע בקולו ולעקור את הנטוע; אפס כי חלילה לו להנדיב להרחיק איש מהקולוניסטים מעל נחלתו בטרם יתברר בבי”ד ישראל, כי סר האיש ההוא מעל חוקי המשמעת והסדרים, ואף גם אז בשלחו אותו לא ישלחנו ריקם, כי אם העניק יעניק למגורש מכסת כסף די יכלת להכין לו מקור פרנסה אחרת.

נצחון גדול נצחו העקרונים, כי מעתה יהיה גורלם מסור בידי ב“ד ישראל, השוקלים דבריהם במאזני המשפט, ולא ביד אַוּת נפש הפקידות אשר לפי מהלך רוחה תשפט; ולולא נואלו, היו יודעים להוקיר את הנצחון הזה, ולא גבה לבם לאבדו בעקשותם. אבל למורת רוחנו, עלינו להודות כי האנשים האלה נבערו מדעת, להאמין כי אך בכחם, ולא בצדקת משפטם, לקחו למו קרנים, ויוסיפו להקשות ערפם וימרו גם את פי הרבנים, ולא אבו שמוע בקולם לעקור את הנטוע. והפקידות עמדה על דעתה לבלי לותר משלה מאומה, ותאמר אם ימאנו העקרונים לשמוע בקול השופטים ונקתה גם היא מחובתה נגדם. ואף גם זאת דרשה מאתם כי לא יפריעוה מלסלק מן המושבה שני קולוניסטים, אשר עוררו את המרד, ויטפלו הרבנים עם בני המושבה, כי יקבלו עליהם את הדין מבלי להתלונן, פן תצלח עליהם כאש חמת הנדיב, ואבדו את הטוב בידיהם, ויאותו לעקור את הנטוע. אך בדבר גרוש האנשים לא אבו שמוע, ויאמרו כי יעמדו כאיש אחד חברים לבלי נתן להרע לאחד מהם. והפקידות הזמינה את שני האנשים האלה מחרחרי הריב לפני השופטים, למען יתברר כי לה המשפט לגרשם ולא אבו לבוא ויפטרו נפשם בשה”י פה“י. אז נהפכה דעת הקהל אשר נטתה תמיד אחרי הקולוניסטים, ותט אחרי הפקידות באמרה: “אם אמנם לא צדקה הפקידות בגוף הדבר, אך אחרי אשר קבלה עליה את הדין אין להקולוניסטים להתגרות בה”. ובכל זאת לוּ רק הוסיפו לעמד במרדם בשלילה, אולי סוף סוף יצאו כמנצחים כי לא אבה הנדיב ללכת עמהם בקרי, ויטפל עמהם ימים רבים, אבל קצרה רוחם להכיל, ויאמרו לקרב את הקץ ביד חזקה, ויעשו מעשים מכוערים להכעיס את הגנן היושב בקרבם. ותצו הפקידות ויסגרו את בית המרקחת, ולא נתנו לרופא לבקר את המושבה, ואת פרדיה לקחו ולא נתנו לשאב מים מן הבאר, והשו”ב והמורים והמלמדים העבירו ליפו. ותהי המושבה עזובה מכל עניני צרכי הצבור. ויוסיפו העקרונים ללכת עם הפקידות בקרי ויתנכלו לעשות דבר להכעיסה. ואיש אחד מראשוני העקרונים, איש רע ובליעל, אשר מאת חבריו לבדם היתה שומה כי גורש מקרבם, הושיבהו הנדיב בפתח תקוה וישחית דרכו גם שמה, ותאמר הפקידות לגרשהו גם משם וימאן לעזוב מקומו וישב בפתח תקוה, ויסיתוהו בני עקרון לשוב עקרונה ולהכנס בבית המרקחת אשר דר שמה בראשונה ביד חזקה, ויעש כן. ותעל חמת הפקידות עד להשחית, ותשלח אנשי חיל להוציאו משם. ויעמדו בני עקרון על ימין האיש, ויכו את אנשי החיל. אז מצאה הפקידות תואנה לבצע את זממה בקולוניסטים, מבלי צאת נגדם בגלוי כי אנשי החיל ופקידם תבעו את עלבונם, ויעמידו את המכים למשפט לפני שופטי הממשלה. ויובאו המכים העירה אסורים בכבלים ויתנום אל חצר המטרה ותהום העיר, ויתחלל שם ה' בגוים. אפס כי לא מצא איש את לבבו לדבר על השבוים טובות אל הפקידות כי בידיהם הביאו את הרעה עליהם. אז נבלו גבורי המושבה ויכנע לבם ויתחננו לפני הפקידות להצילם מרעתם, והיא הציעה לפניהם את תנאיה כי יסלקו ידם מכל זכות קנין במושבה בכתב מפורש, וכי יתנו לה לגרש את המורדים מתוכה. ויהי כי נאותו לכל התנאים האלה ויכתבו את הדברים בספר ויחתמו ויאשרום בערכאות. אז רמזה הפקידות להתובעים למשך ידם ולאסירים נקרא דרור.

ובכן נוצחו הפרעושים מן האריות, והפקידות צהלה ושמחה, כי עלתה ידה לדכא יתושים תחתיה. אך לוּ חכמה השכילה זאת הבינה לראשית דבר, איכה מלא לב היתושים האלה לעמד כנגדה! אם לא צדקתם היתה מעוזם ומשפטם עם ה'! כי אם יש גבורה בידים, הצדק והמשפט גברו ממנה. ואלמלא חטאו ישראל לא היו כל אומה ולשון יכולים להם, ואלמלא נכשלו העקרונים באולתם לא היתה הפקידות יכולה להם. וסוף דבר הכל נשמע: א) כי אפוטרופסות אינה מביאה אלא השחתה וקלקלה. ב) כי חולשת החלש היא היא גבורתו, ובה יכול לנצח את כל הגבורים שבעולם. אך כיון שיאמר בלבו גבור אני וכמעשה גבורים אעשה גם אני, מיד הוא נופל ואין לו תקומה. הוא שאמר הכתוב: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו (יחזקאל ל“ג, י”ב) ופשע הקולוניסטים גרם כי יצאה הפקידות הפעם זכאית כנגדם, אבל כנגד ההיסטוריה???…

ידידך

יחיאל מיכל פינס.

יפו, י' שבט, תרנ"ה.

(מציון לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ה).


נא. תּשובת שאלה

שאול שאל אחד מגדולי סוחרי הנפט בחו“ל לבאר לו דבר המסחר הזה בא”י למען דעת אם יש מקום להכין בית למסחרו בא"י? ותהי התשובה לו לאמר: יש ויש, והננו לבאר לו מצב המסחר הזה עתה מכל עבריו לאמר:

א) מאין יבא הנפט הנה? רוב הסוחרים מביאים אותו מפורט-סעיד, היושבת על תעלת זועץ ושמה יושב עמיל (אגענט) מבאטום וכל הרוצה להביא לו נפט פונה אליו ומביא על ידו, וגם מרכז גדול להנפט יש בעיר ההיא וכנשמע ימצאון שמה תמיד מליונים אחדים תבות נפט בת שני פוד התבה, ואולם ישנם סוחרים המביאים להם תבות נפט מבאטום עצמה.

ב) איזה הדרך יבוא? הנפט יבוא דרך אניה, ולא באניות קטור אשר לא תקבלנה דברים מתלהבים בלתי אם כדי טעינת כל האניה, כי אם באניות תורן אשר תלכנה מפה טעונות פרי הארץ ותשובנה טעונות נפט, ושכר האניה מבאטום הנה עולה בערך חצי פרנק לתבה.

ג) באיזה כלים יבוא? הנפט יבוא בתבות של רקועי פחים סגורות מכל צד, רבע מיתר על רבע מיתר, ברם שליש המיתר מדתה, ותכיל בקרבה פוד אחד נפט, שתי תבות כאלה תושמנה בתבת עץ המוכנה לפי מדתן, למען לא תתנדנדנה בדרך ולא תשברנה.

ד) המכס ויתר ההוצאות. כבוא הנפט באניה יביאו אותו בראשונה לבית המכס, ועלו הוצאות ההבאה הזאת גרוש אחד (חמישית הפרנק) לכל תבה בת שני פוד, המכס עצמו עולה 8% בכסף או בסחורה, הכל לפי רצון בעל הסחורה, ולפי חקי המדינה אסור לצבור במקום אחד בתוך העיר מספר גדול של תבות נפט מפני הסכנה, ויקחו להם חברי פקודת העיר בית אוצר מחוץ לעיר, והיה כל הנפט הבא באניה והובא לבית האוצר הזה, וממנו יקחו להם החנונים איש איש מספר קטן של תבות לתוך חנותו לממכר. שכר האוצר עולה בחדש הראשון גרוש אחד מכל תבה ונכלל בו גם שכר הסבלים אשר יסיעו את התבות מבית המכס לבית האוצר, ומהחדש הראשון והלאה לא יעלה שכר בית האוצר יותר מרביעית הגרוש לכל חדש.

ה) המכירה לאחדים. – רוב בע“ב הנאותים לאור הנפט, אם רק אין חייהם תלויים להם מנגד, ואינם אנוסים להיות לוקחים לחם מן הפלטר, נוהגים לקנות את הנפט לביתם בתוך כליו, וקנה לו בעה”ב פח אחד שלם או גם תבה אחת שלמה בת שני פחים בבת אחת, כי לבד אשר יקמץ מהמחיר עוד יפטר עי"ז מכמה טרדות, ואינו נזקק לכלים קטנים לתת במו הנפט, כי נתון הוא בכלי הבא מן החנות, ואחר שכלה הנפט מן הכלי ישתמש בו לצרכים שונים, ואם אין לו צורך בו ימכרהו ולקח בעד התבה ושני הפחים שתי שלישיות פרנק ויותר.

ו) המקומות המספקים צרכיהם בנפט הבא דרך עיר יפו: המקומות האלה המה כל ערי ארץ יהודה וכפריה, היינו כל העירות קדמה עד הירדן, צפונה עד שכם, ונגבה עד עזה ובנותיה ועד חברון ובנותיה.

ז) משלוח הנפט לערי המדינה. הנפט ישולח לערי המדינה ולכפרים על דבשת הגמלים משמונה עד עשר תבות עץ לכל גמל, אך לירושלם יש לשלוח ע“י מסה”ב, אך הסוחרים יבכרו לשלוח ע"י הגמל, כי דרך זו עולה להם יותר בזול.

ח) כמה נפט ימכר מדי שנה בשנה בחוף יפו? בשנת 1890 נמכרו ערך חמשה וששים אלף תבות, ובשנת 91 נמכרו תשעה ושמונים אלפים, ובשנת 92 נמכרו כמאה אלפים תבות עץ בעלות שני פחים התבה, וכלל זה יהיה מסור בידיך כי מדי שנה בשנה יעלה מספר התבות הנמכרות בכדי הרבה %, כי משנה לשנה יתרבה פה הישוב, ובני הארץ מתרגלים לאורה מבהקת, וגם זאת לדעת כי כמספר התבות אשר תבאנה לחוף יפו כן מספר הבאות לחוף העיר חיפה, ולבירוט כפלים, לבד אשר תבאנה לחופי טריפאליס וקיפרוס ויתר חופי סוריה אש תעלינה לרבבות רבות.

ט) המחיר שנמכר פה הנפט לאחדים מתנדנד מאד, ואינו מתערך לפי המחיר בשוק הגדול, כי אם לפי ערך סכום הסחורה הנמצאה מוכנת בבית האוצר. וסבת הדבר היא מפני שאין לעיר יפו חוף בטוח ובפרט בימות הגשמים, ולפי שאין מביאים את הנפט אלא באניות תורן אי אפשר להביאו כלל בימות הגשמים בזמן שהרוחות מצויות, לפיכך אנוסים הסוחרים להכין להם את הסחורה הדרושה בקיץ, ויש לפעמים שמכינים פחות מכדי הצורך אז יעלה השער הרבה, ויש שמכינים להם יותר מכדי הצורך, ומדוחק המעות אין בכוחם להשהותה אצלם ומוכרים אותה בזול. בשנה העברה חסר המזג ונמכרה התבה בשבעה פרנק וגם בשמונה; ובראשית השנה הזאת הוסיפו על הצורך ונמכרה במחיר חמשה פרנק, ובימים האלה אפסה הסחורה ויעל מחירה שנית עד כדי שמונה פרנק התבה.

י) האם כדאי לסוחר גדול להכין ביפו מקוה ברזל (רעזערוואר) לנפט? מכל האמור נראה לכאורה כי כדאי הדבר מאד, כי בית המקוה הזה יתכונן לכתחילה מחוץ לעיר, ואניה מיוחדת תבנה מאת הסוחר ובית מקוה של ברזל בתוכה המכיל בערך עשרים אלפים פוד, ולא יובל הנפט בכלים כי אם בתוך המקוה הנ"ל, ובבוא האניה אל החוף יריקו הנפט מתוכה בשפופרת ארוכה של עור אשר תגיע אל בית המקוה שעל היבשה, ובאופן הזה הלא יש כאן קמוץ רב,

קמוץ הכלים, קמוץ ההבאה מן הים לבית המכס ומבית המכס לבית האוצר, וקמוץ ההבאה מן הים לבית המכס ומבית המכס לבית האוצר, וקמוץ דמי בית האוצר, אבל מכשולים רבים בדרך הזאת

הדורשים עמל ויגיעה, כסף וסבלנות רבה, והמשך זמן להסירם ולפנותם.

יא) המכשולים מצד הצבע, חוף ים יפו. – כבר אמרנו למעלה כי חוף ים יפו איננו בטוח מפני הצורים והשוחות הממלאים פני החוף, והנה באמור איש להביא את הנפט באניה שיש בה בית מקוה ולהריקו בשפופרת, הלא ראשית כל דבר עליו לגשת באניתו אל החוף ולקרוב אליו בכל מה שאפשר, ואולם מימי ים יפו על פני כל החוף הם מרודדים ואי אפשר לאניה גדולה לקרוב אל החוף כלל, אך לאניה בת עשרים אלפים פוד אפשר למצוא מקומות שתוכל לגשת עד כדי חמשים או שבעים מטר מן היבשה, אבל לא כל אורך החוף ראוי לכך, והיה בבוא האיש לחפש מקום לבנות עליו את בית המקוה, צריך לו לחפש דוקא מקום כזה שלא תרחק האניה לגשת אליו ומי יאמר שמקום כזה ימצא לו?

ואולם למכה הזאת אפשר להקדים תרופה, להכין לכתחילה שתי אניות מקוה אחת גדולה בת ששים אלף פוד, והשניה דוגיה קטנה בת אלף פוד שתוכל לגשת אל החוץ ולקרוב אליו ממש. והריקו את הנפט מהאניה אל הדוגיה, וממנה אל המקוה אשר ביבשה, ואין בזה יתרון הוצאה מרובה אבל יותר מהמכשול הזה הם העכובים שיוכלו לבא מצד הממשלה.

יב) המכס. מן הדין צריך להביא הסחורה בראשונה אל בית המכס, וזה דבר שאי אפשר במקוה, וא"כ נדרש לזה רשיון מיוחד מבית המכס המרכזי שבבירות כי לא יביאו את הנפט לבית המכס כי אם שאחד מפקידי בית המכס יעלה על האניה וימדוד את הנפט ויקבל את המכס.

יג) בית פקודות בעיר. כבר אמרנו כי בית פקודות העיר לקח לו פה אוצר מחוץ לעיר לאצור בו את הנפט המובא הנה, ועשה לו מזה עסק המכניס לו כמה אלפים פרנק לשנה. ומי יודע אם יסכים לתת רשיון לסוחר יחידי לעשות לו בית אוצר לבדו מבלי פצוי מצדו.

יד) רשיון הממשלה. בכלל מראים הדברים שלא תתן הממשלה הכללית לעשות את המקוה הזאת בלי רשיון מיוחד מהממשלה הכללית שבסטמבול, ולהשיג רשיון כזה דרוש זמן רב והשתדלות רבה וכיוצא בהם כידוע ליודעי חן.

טו) המונופוליא. והנה אחר שנזקקים אנו לרשיון הממשלה ולנו להגיש בקשתנו לה, הרי כדאי להרחיב חוג פעולתנו ולהשתדל עם הממשלה לתת לנו את כל העסק במונופוליא, ובאופן הזה כדאי הוא אבוד הזמן וההשתדלות הרבּה וכל הדרוש לזה; אבל הדבר הזה ספק גדול הוא אם יצליח ביד איש להשיגו במקום פרטי כי בברית המסחר אשר כרתה הממשלה עם ממשלת גרמניה נמצא תנאי אחד, כי אם תעשה הממשלה מונופוליא על הנפט יצא הנפט מכלל הברית, ומזה נראה כי בדעת הממשלה לעשות מונופוליא כללית לכל המדינות, וכבר הודיעו מכה"ע כי אחד היונים אומר לשקול במחיר המונופוליא עשרת אלפים לירה טורקית ועשירית הרוח בכל שנה, כי על כן קשה מאד שתסכים הממשלה לתת מונופוליא למקום פרטי; ואם לקחת המונופוליא הכללית, אין לעשות המקוה ביפו עצמה כי אם סמוך לה במקום שתוכל האניה להתקרב אל החוף ממש ואשר יהיה מרכז ראשי ליתר הערים והמדינות.

טז) מה יש לעשות במסחר הזה עתה? לפי כל האמור כבד הדבר לעשות כרצון איש ואיש ולשנות פני המסחר כלו, אכן גם במצב המסחר הזה כמו שהוא יש מקום להתחרות להראות כחה עליו. כבר אמרנו כי רוב הסוחרים פה מביאים סחורתם מפורט סעיד, וזהו רמו שאומר משל ההמון “קנית שעורים מהאוז”, וגם אלה אשר יביאו מבאטום אין כחם להשהות את סחורתם זמן רב כי דחוקים הם למעות, ולכן אם איש אמיד יכין לו פה בית מסחר לנפט ונסוגו אחור הסוחרים אשר לא יוכלו להתחרות עמו, ועלה בידו לתת לסחורה שער קבוע אשר לא ינוד כנוד קנה במים, ואח"כ ינסה כחו ללכת הלאה, ולאט לאט יצליח גם להשיג המטרה אשר בקרבנו עליה.

יחיאל מיכל פינס.

יפו, י' שבט תרנ"ה.

(מציון לזאב יעבץ, ח“א, תרנ”ה).


נב. חדשות שונות

קראקא. הרה"ח ה' יחיאל מיכל פינס בירושלים כותב לנו כדברים האלה:

עורך נכבד! באחד מגליונותיך הודיע סופרך ה' ווינץ מברלין, את אשר הודיע גם ל“הצפירה”, כי אנכי הבא בכח הרה“ג מוהר”ר הילדסהיימר נ“י באחוזת “גדרה” שנכתבה בערכאות על שם הרב הנ”ל, מאנתי להעביר את הנחלה הזאת על שם ה' ברוין ב“כ הנדיב שיחי', כי אם בתתו על ידי חמשת אלפים פרנקים בתור “בקשיש”, ולפיכך חרה אף מַרְשי בי ויבטל את הרשאתי בטליגראף לקונסול יפו. והנה כבר הודעתי ב”הצפירה" כי כל הדבר בדוי הוא מראשו לסופו, מעולם לא בקשתי חמשת אלפים פר‘, ומה שבקשתי לא בקשתי בתורת “בקשיש” כי אם בתורת תביעה על פי דין הצדק והמישרים, וסוף סוף עד היום כחי אתי ולא נתבטל במאומה. ויבוא ה’ ווינץ שנית ל“הצפירה” לקיים את דבריו הראשונים (עיין “הצפירה”, גליון 168) בכל פרטיהם. לכן הואילה נא, עורך נכבד, לתת מקום לאגרת הקטנה הרצופה בזה, אשר מר רב עזריאל חתום עליה בעצם ידו, וידע ישראל מה טיבם של עדי הראיה אשר יסמוך עליהם ה' ווינץ. ואולם יהי טיבם מה שהוא, הנני דורש בזה מאת ה' ווינץ לקרוא בזה את המקור הנאמן אשר ממנו שאב את ידיעותיו שנתנו לו הזכות להלבין פני ברבים, לבל אהיה כפוי לדרוש כזאת מעמו על ידי בית דין ולפני ב"ד.

יחיאל מיכל פינס.

ואלה הם דברי הרה“ג הד”ר הילדסהיימר אל הח' הנ"ל:

ברלין. שוכט“ס לכבוד הרב הגה”ג וכו' וכו' כש“ת מוהר”ר יחיאל מיכל פינס ני' בתוככי ירושלם ת', – אחר דשה“ט ושלום תורתו, קבלתי מכתב כתב הד”ג, וכן העתקת דברים ממה שכתוב ב“הצפירה” גליון 112 וב“המגיד” וב“המליץ” כי לקחתי חו"ש את ההרשאה אשר נתתי לו למלא מקומי בעניני אחוזת “גדרה” הכתובה בערכאות על שמי, והנני מודיע בזה, כי הדברים האלה שקר הם – ואסיים באמירת חיים ברכה ושלום. ידידו.

הק' עזריאל הילדסהיימער.

(המגיד לישראל, תרנ“ה, גליון ל”ו).


נג. חנוך או תרבות?

סופרנו “איש ישראל” בדברו בגליון הקודם על אדות אשר יתקלסו הנערים בזקנים, אם איש באחיהו ואם בעם אחר. נזרקו מפיו הדברים האלה: “ומה כל הדברים האלה מלמדים אותנו? כי החנוך בקרבנו פרוע הוא, ומי מכחיש בכל אלה? “והנה אין אנחנו יודעים מה הוא הדבר אשר סופרנו הנכבד הזה מכניס בכלל “חנוך”, לפיכך מעמידים אנו אותו על החזקה הבאה מכח רוב, כי קורא הוא “חנוך” ללמודי השפות, ורצונו לאמר אשר לוא היו מלמדים לנערים שפת צרפת או גרמנית או אנגלית כהלכתה. כי אז לא קרו כל המקרים האלה, לכן הננו לספר לו שני מקרים. האחד אשר ראו עינינו, והשני אשר שמענו מפי נאמן. פעם אחת היינו מטיילים במושבת “קהל רפאים” אשר “לבני ההיכל” בסביבות ירושלם, ועברנו לתומנו על פני בית הספר שלהם. והנה התלמידים המצחקים שמה בחצר הבית, אך ראו אותנו, ויקראו אחרינו מלא: יהודי! יהודי! והמקרה השני קרה בערב ר”ח דהשתא, כי איש נכבד אחד הלך ברחוב הצר אשר בין הכותל המערבי של חצר הרוסים ובין בית עמיאל, וירדו כנגדו כל תלמידי בית ספר אחד, בחורים וגדולים הנזקקים ללשון צרפת, ויזדווגו לאיש הזה, ויפילו את מגבעתו מראשו, ויתלשו את שער ראשו ואת זקנו ויתקלסו בו. משני המעשים האלה למדנו כי לא שפת גרמן ולא שפת צרפת מכלכלות בקרבן את המאור להחזיר אדם למוטב, ומהן נקיש גם לשפה האנגלית רעותן, כי כמוהן כמוה יתרון מוסרי אין לה. ובאמת זו טעות שטעו ושטועים כל אחינו גדולי חו”ל, ביחס לירושלם, מיום שנתנו לבם לתקן את בדקיה, וזו הטעות גרמה סכסוכים שונים אשר מצד אחד הביאה את בני ירושלם להראות כבועטים בטובה, ומצד שני הביאה את בני חו"ל לבזות את ירושלם ואת יושביה ולחשבם כפראים. ולא זו בלבד, אלא שאותה הטעות היא שגרמה בכלל את הבלבולים אשר נתהוו בין המתקיימים והמתקדמים בכל מקום, והיא שהרחיבה הפרץ בבית ישראל, ולמען ברר את הטעות הזאת, עלינו לברר את המושג “חנוך”. ונאמר בזה, כי מהות המושג, היא הכשרת האדם הפרטי להיות חבר נהנה ומהנה לצבור, וההכשרה הזו נקנית לאדם בשתי דרכים: דרך החקוי (עקסעמפל) ודרך הלמוד.

דרך החקוי, כיצד? האדם כשהוא עדיין בהויה הגולמית ונתון בתוך בני אדם שכבר התפתחו מדותיהם ונקבעו מנהגיהם עד שקבלו אופי בולט, הרי טבעו פוקד עליו לחקות מעשי אותם בני האדם בעלי האופי, ולסגל לעצמו את אופים, לפיכך אם מזלו של אדם גרם לו להנתן בין בני אדם של צורה אשר מדותיהם טובות ונעימות, ומנהגיהם נוחים רפים, ומושגיהם ברורים, והשקפותיהם ישרות, ודבורם נכון ושקול במשקל ההגיון, אז יהיו כל אלה לו לחקוי לכונן גם את מעשיו ותנועותיו ומושגיו והשקפותיו וסגנון דבורו על פיהם.

דרך הלמוד כיצד? הדברים שאמרנו למעלה בדרך החקוי אינם אמורים אלא בנתון בצבור של בני אדם הדומים איש לרעהו, בכל אותם הענינים שזכרנו; אבל הלא ידענו כי אין דעותיהם של בני אדם שוות. ובכל צבור וצבור אתה מוצא בני אדם בעלי מדות שונות ובעלי מנהגים שונים וכו' וכו'. והנה האדם הגולמי הנתון בתוכם, לא רק על פי דרך החקוי לבדו יתפתח, הלא מלא סתירות יהיה, ואור וחושך ישתמשו בו בערבוביה, אבל הורים ומורים נתנו לו, אשר בפיהם ילמדוהו לאמר לו: זאת הדרך הטובה, לכה בה! וזאת הדרך מלאה חתחתים, מנע רגליך ממנה! ועל פי הלמוד הזה, ידע האדם איזו דרך ישרה שיבור לו. וזאת דרך הלמוד עצמה תפרד ג“כ לשני ראשים. הראש האחד הוא הלמוד הבא בידים ומכוין ישר אל תכלית ההכשרה, והוא למוד הלכות המוסר וחוקי דרך ארץ. והראש השני הוא הלמוד המכוון לכתחילה לתכלית אחרת, אלא שהוא מביא את ההכשרה בדרך הלוכו וכלאחר יד, והוא למוד המדעים הכוללים, שאינם מתכונים מראשיתם רק להרבות את הידיעה ולפתח את השכל, אלא שבהתחדד השכל, ובהתעשר אוצר המדעים שבמוח, אז תתישרנה גם ההשקפות, ותתעדנה גם ההרגשות, ומאליו יבין האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולהבחין בין הנָאֶה והמגונה, והתיצב על דרך טובה, והיו כל מעשיו נאים ויפים ומשובחים. מתוך הדברים האמורים למעלה, למדנו כי פעולת החנוך אינה משתרעת על זכוך הנפש לבדה, ועל תקון מדותיה, כי אמנם ידה הדתה גם על חיצוניותו של הגוף: לתת קצב ומדה לתנועות אבריו, והעוית פניו, שתהיינה נוחות ונעימות, ומשקל וסגנון להגה פיו, ולניב שפתיו, שיהיו ערֵבים ומשמחים את לב שומעיהם, וערך ומראה נאה ללבושיו ומדיו, שיהיו נקיים וטהורים ונאותים לפי לובשיהם. ולא זו בלבד אשר יד פעולת החנוך נכרת בגופו של האיש, אך היא גם אשר תנחהו בפעולותיו לתת להן סדר וגבול בזמן ובמקום לבלי יהיה בהול ורדוף אחרי חפצו במדה שיזיק לעצמו, ויהי גם לבוז בעיני אחרים. ואחרי בארנו כל אלה נאמר עוד, כי אם אתה רואה אומה יושבת תחתיה מתבודדת לעצמה, ומכוננת על פי תכונה צבורית ידועה, ואתה מוצא כי הבנים מתחנכים בה על פי אותה התכונה הצבורית, אע”פ שהיא בפ“ע רעה בעיניך מאד, בכל זאת אי אתה יכול לאמר לחניך כי פרוע הוא, למה? מפני שאין פרעות אלא במקום שאין הסכמה; אבל באומה זו, אין ספק אשר הוית החנוך שבה, מסכמת עם תכונתה בכלל הסכם גמור, לפיכך הרשות בידינו לתת דופי בכללות התכונה של האומה, אבל לא לתלות הקלקלה בחנוך. ואולם אימתי רשאי אני לתת דופי בחנוך מצד שהוא חנוך? בשעה שאני רואה שהאומה בכללה מואסת בדרכים ומעשים ידועים, וחפצה מאד להתרחק מהם, ובכ”ז אינה דואגת לתעב את הדרכים האלה בעיני בניה שהגיעו לכלל חנוך, אז בפה מלא רשאי אני לומר: דרכי החנוך באומה זו פרועות הנה. הנה למשל בראותנו נער קטן משכוני האוהלים במדבר ערב מתנפל על נער נכרי ההולך בדרך ופושט מעילו מעליו, לא נאמר כי אותו הנער לא נתחנך חנוך יפה, כי אדרבא מעשה אבותיו בידו, ובכל אשר ראה מהם כן עשה, אבל אם נראה את אותו הגזלן הקטן עצמו כי בעבור איש על פני אוהל שבתו לבקש ממנו מים לשבור צמאונו, מנע את חפצו ממנו, ואם אז נאמר כי חנוך אותו הנער פרוע הוא, אז לא נטעה מאומה. באשר אין מדותיו מסכימות עם מדות הגוי כולו. לפי המשל הזה, הלא לכאורה אין מקום לתת דופי בחנוך, אלא ביחסו אל הפרט ולא אל הכלל; אבל באמת אין הדבר כן, כי יש אשר אומה שלמה עמדה ימים רבים בהויה אחת, והתכוננו בקרבה דרכי החנוך לפי תכונה ידועה, ופתאום באו מקרים ממקרים שונים אשר הוציאו את האומה הזאת מהויתה הישנה, והתחוללה בתוכה השאיפה לשנות את תכונתה. באותה שעה תקום בקרבה כמין תסיסה,והיתה מהומה ומבוכה, ואז תפרענה גם דרכי החנוך, והיו אך תוהו ובוהו וצלמות. למה? מפני שחדלה כל הסכמה בין החפץ ובין המעשה, ובין הלמוד והחקוי. ובחדל ההסכמה, תבואנה הפרעות במקומה. אחרי ההקדמות האלה נשובה נא לעצם הנדון. מיום שיצא ישראל בגולה, שרוי הוא בתוך עמים רבים אשר יסובבוהו, אך מחיצות של ברזל גבהו בינו ובין העמים האלה, ויהי שוכן בדד בתוכם, וכל סדרי חייו התפתחו בדרך מיוחדת לו, ולפיהם התכוננו גם דרכי החנוך בקרבו בשטה מיוחדת שלמה ומותאמת בכל חלקיה, ואין לנו להעביר עתה את השטה הזאת תחת שבט הבקורת, כי לפי שעתה טובה היתה בלי ספק, באשר אז הסכמה שלמה שררה בינה ובין תכונת החיים של עמנו, ומה לנו עוד? והנה זה כמאה וחמשים שנה אשר החלה רוח חדשה להתהלך בקרב עמים רבים, היא הרוח אשר אמרה להשבית מפניה את כל סדרי העולם הישנים, ולתת חדשים תחתיהם אשר על פיהם תחדלנה המחיצות הלאומיות, והתאחדו כל באי עולם והיו למשפחה אחת: משפחת האדם. ותצרור הרוח הזאת גם את אחינו בני ישראל בכנפיה, וישתוקקו מאד להפיל גם את המחיצות החברותיות אשר הבדילו ביניהם ובין העמים, למען יקחו חלק גם הם בשוק החיים הכלליים. ויהי בבואם לבצע את אשר זממו, והנה ראו ונוכחו לדאבון לבבם, כי ישנה מחיצה המפסקת בינם לבין העולם, שאינה מחיצה מקרית הבנויה בידי אדם וידי אדם תהרסנה אותה, כי אם מחיצה הנחשבת כמו טבעית, באשר ידי הרגל ארוך בנה אותה שדינו דין טבע שני, ואותה המחיצה היא ההתפתחות המיוחדה בדרכי חייהם, שאינה מתאימה כלל וכלל אל ההתפתחות הכללית אשר אחזה לה דרכה אצל העמים האחרים במנהגי חייהם המה.

והנה מן הדין היה, שהיו מושיבים בתי דינים על כך לבחון על פי בקורת עזה ונמרצה. מה נמצא בתולדות ההתפתחות הזאת הבאה ממקור ישראל ומתכונתו הלאומית, ומה מהן יסודתן במקרים פורחים באויר, שאין להם שום יחס אל עצם התכונה הישראלית? ואילו עשו ככה, אז אין ספק שהיו באים לידי הוכחה כי אותן הסגולות המיוחדות שבאו לנו ממקור ישראל, אינן לנו לפוקה ולמכשול כלל על דרך החיים, ואדרבא, יש בהן כדי לאַהב אותנו על הבריות, ולשימנו למשל ולהוריה טובה לבאי עולם, ואותן המדות אשר תגדרנה לפנינו דרכי החיים, אינן אלא שדבקו בנו במקרה, וליהדות אין שוה להניחן. ואחר שהיו באים לידי הוכחה כזאת, היו כל הכתות שבישראל באות לידי הוכחה כזאת, היו כל הכתות בישראל באות לידי הסכמה אחת לכונן את דרכן ודרך החנוך על פי אותה ההוכחה, ולא היה כל פרץ וצוחה. אבל דא עקא, כי בין המדות הטפלות שנסתגלו בנו, אנו מוצאים גם מין “צמצום הלב” שאינו נותן אותנו להתרומם אל פסגת המחשבה, ולהתבונן ממרום הפסגה, אל כללות המעשים המתחוללים ומהוים ונעשים מתחתנו, אך איש איש מאתנו שקוע הוא עצמו בתוך המעשים הללו, ואינו רואה אלא חוג צר מהם, שאינו מתרחב מחוץ לארבע אמותיו, וזה גורם שכל השנויים המתהוים באומתנו, אינם יוצאים מראשיתם מידי גדוליה ומנהיגיה; אך הנערים והתעלולים עומדים בראש התנועה, ואחרי משכם אחריהם אדם ואחרי משכם אחריהם אדם רב, אז יתעוררו גם הזקנים לקחת חלק בה, ואולם כיון אשר ראשית התנועה מידי נערים יצאה. הלא היא מלאה סמני נערות וכל עניניה בוסר המקהה את השנים, וכשבאים הזקנים ורואים את השערוריה הם תולים את הקלקלה במעשים עצמם, ולא באופן עשיתם, לפיכך אין מחאתם מועילה ולא תעשינה ידיהם תושיה. ויהי ככה גם משפט התחדשות רוח ישראל בתחלתה, רבים אומרים כי הרמ“ד והרנה”ו הם היו אשר נתנו תנועה לגלגל היום, וזה לא אמת, כי אילו יצאה התנועה מידם המה לא היתה מעבטת דרכה; אבל המה רק הורו כלל להלכה כי יש צורך לישראל לחדש את נעוריו. ופרושו של הכלל הזה ודרך יציאתו למעשה, מידי פרידלאנדער וסיעתו יצאו, והמה היו נערים קופאים לפי שתי המשמעות של אותה המלה: אנשי שאנן הקופאים על דינריהם אשר נלאו נשוא עול המצוות המפריע אותם משמוח בחיים כאות נפשם, וגם קופאים בבחינת שכלם ומשפטיהם, ולא ירדו לעומקה של הלכת התחדשות הרוח, ויהיו להם מקרים טפלים לסבות עיקריות. כפרי אחד בא לעיר וראה את הרב שהוא יושב ועוסק בתורה, ומשקפים מורכבים על אפו. אמר בלבו: כל חכמתו של זה אינה אלא במשקפים, אקנה לי משקפים, אף אנכי, ואתחכם כמותו, כמשפט אותו הכפרי ממש, שפטו אף הנערים הללו שעמדו בראש תנועת ההתחדשות ויאמרו בלבם: הנה העמים עוסקים בלמודיהם והם מכובדים בעיני עצמם. וישראל עוסק בתורתו והוא בזוי בעיניהם, אין זאת כי אם אשר תורתו היא שגרמה לו את בזיונו, לפיכך יעזבנה ועסק גם הוא בלמודי העמים, והיה לכבוד בעיני הבריות, ואולם לוא חכמו באמת, כי אז השכילו אשר לא התורה ודרכיה חלילה השניאוהו בעיני העמים, כי אם המדות הנשחתות אשר סגל לו לרגלי מועקת הגלות, הן הנה היו בעוכריו. ומה הן המדות הללו? הלא עקמימות השכל, והעדר אהבת הסדרים והיופי בכל מעשיו ותהלוכותיו, ועל כל אלה נטיה עצומה לפחזות ובהלה, נטיה עצומה לחקות את אחרים הבאה משפלות הנפש, ונטיה עצומה להתהדרות ולהתפארות אשר היה תהיה כקוצים בעיני אחרים. והנה אין ספק, כי כל הקלקולים הללו אין להם תקנה אלא בחנוך, ולא בדרך החנוך של חקוי, כי מי יהיו בעלי החקוי לילדים אחרי שבאבות עצמם דבקו כל הקלקולים האלה? אבל בדרך החנוך של למוד בשני אפניו אשר בארנו למעלה, לאמר: לשנות לתלמידים פרק בהלכות דרך ארץ ויפי המדות הנמוסיות, ולמלא את מוחם בידיעות מועילות הנקבצות מעל פני כל שדות המדעים, אשר תישרנה את שכלם והשקפותיהם, ותעדנה את רגשותיהם ואת טעמם, ולמען השיג את התכלית הזאת היהיה לנו לעזוב את תורת ישראל, וללכת לנוע אל תורת העמים? הלא אדרבא, אין לנו דרך יותר בטוחה להגיענו אל התכלית הזאת, מתורתנו הקדושה עצמה, כי מי כמוה מורה לנו הלכות דרך ארץ, ומי כמוה עוז בידה לישר את שכלנו ולפשט את כל עקמימיות שבלב? ואם גם עלינו להודות, כי למרות עסקנו בתורה בשקידה נמרצה, דבקו בנו כל הקלקולים שאמרנו, הלא לא בה בעצמה מקור הרעה חלילה כי אם במקרים טפלים וחיצונים אשר לא נתנו למאור שבה לבקוע אל לבבנו בדרך ישרה, ולא היה לחפצים בתקנות ישראל אלא לשים לב להרחיק מאתנו את המקרים הטפלים האלה, ולשמור בקרבנו את העיקר בכל טהרתו, ואולם הם לא עשו כן, ותחת לכונן לנו חנוך נאה ברוח ישראל והתורה, אמרו לתת לנו חנוך מוזר לרוחנו, על פני כולו, גם בעיקרו וגם בשרשיו וענפיו, ותהינה שפות העמים ליסוד החנוך, ולמודי התורה טפלים להן, ולאט לאט נדחו למודי התורה לגמרי, ורוח ישראל נבקה.

מהזמן הזה כבר חלפו ועברו כמה שנים, ותהי מהפכה גדולה בישראל, וביחוד בארצות המערב של אירופה, אך מתי מספר נצלו מהמהפכה, ויצאו ממנה מחודשים ברוחם באמת, כי יחד את תורתם ויהדותם, סגלו להם גם המדות המתוקנות במוסר וד“א אשר עליהן התפללנו; אבל לפי שהמדות הללו באו להם יחד עם למוד השפות, טועים גם המה לחשוב כי הדברים תלויים זה בזה, ובאין למודי השפות, אין תקנה לישראל בחנוכו, לפיכך בנשאם עין לארץ ישראל, וראו כי העם אשר בתוכו פרוע הוא, בקשו לזכותו גם אותו בבתי ספר המתוקנים לפי רוח אירופה, ולא נפלא בעינינו מאומה, כי מצאו מכשולים על דרכם מצד שומרי התורה. הטרם למדנו הנסיון מה מסוכנת הדרך הזאת? ואם באירופה הביאה תועלת מסופקת עכ”פ לענין המחיה והכלכלה, אך פה בירושלם גם משום תועלת זו אין בה, וכבר בעינינו ראינו, אשר אולי אחד ממאה מבאי שערי בתי הספר ימצא דרכו בחיים בעזרת מה שלמד, ושאר התלמידים ערומים נכנסו וערומים יצאו, וכאשר יאכוף עליהם פיהם אין להם אלא לאחוז באחת האומנויות, אם נקיה ואם אינה נקיה, ובה יחיו את נפשם דוגמת יוצאי החדרים ממש, ואין בין אלה לאלה. אלא שיוצאי החדרים עוד אימת שמים עליהם, וגם מסתפקים במועט, ויוצאי בתי הספר קלולין כאידרא דקייטא,, ועינם גבהה לבקש צרכים בחיים אשר לא שערום אבותיהם, אך זולת זאת אין הבדל בין אלה לאלה אפילו בנמוסי ד“א, כי אם באירופה ראינו שנוי לטובה בבחינה זו, הנה לא לרגלי למוד השפות בא אותו השנוי, אך יד “החקוי” מצד המתוקנים שבעמים שאמרו להתקרב אליהם עשתה כל זאת, ופה בארצות המזרח? הלא אין מקום גם לחקוי זה… ולפיכך אין אנו מוצאים ביוצאי בתי הספר בארצות האלו שום מעלה, זולת גבהות עינים וגבהות לב לעשותם לחכמים בעיניהם, המבזים בלבם את כל ילוד אשה שאינו יודע לגמגם כמותם. על יסוד כל הדברים האלה, אנו אומרים: אמנם כן! חסר לנו פה חנוך מתוקן, אפס, כי לא בבתי הספר בתכונה שהסכינו בה באירופה נמצא את החנוך המתוקן שאנו מבקשים, אין לנו צורך בלמודי השפות בתור למוד חנוכי השוה לכל נפש27 אבל יש לנו צורך בלמודי הלכות ד”א ובפשוט העקמימיות שבמוח, ולא בכללים נדבר מעתה, כי אם בפרטים אשר מתוכם יעמוד אדם גם על הכללים. א) יש לנו צורך בחדרים, חדרי לימוד מרווחים, ונקיים ומכובדים מלאי אור ואויר צח ויבש, אשר גם כליהם ומטלטליהם בתוכם יהיו עשויים כתקונם, לפי חוקי היופי והסדר והתועלת, ונקיים מכל חלאה וזוהמה. ב) יש לנו צורך במלמדים בני תרבות ודרך ארץ, נקיים בלבושיהם, ונעימים בתהלוכותיהם, היודעים את אומנותם עלפי שטה קבועה ומסודרת, ויודעים את נפש התינוקות שעסקם עמהם. ג) יש לנו צורך בהשגחה מעולה על הילדים שיתרגלו באהבת הדיקנות (פינקטליכקייט) והסדרים והנקיות, ובנחת ובנעימות בתהלוכותיהם ודבורם, ובהדור פני מי שגדולים מהם בשנים. ד) יש לנו צורך בקביעות פרק ללמוד הלכות ד“א על פי ספר משלי, פרקי אבות, אדר”נ ומס' ד“א, והלכות דעות להרמב”ם, ועל פי שאר ספרים אשר אפשר לחברם לכתחילה לתכלית זו. ה) יש לנו צורך גדול להרגיל את התלמידים לאהוב ולרדוף אחר הפשט והסברה הישרה בכל למודיהם, ולתכלית זו יש ללמדם פרק בהגיון להלכה, ושמושו בהלכות למעשה, וגם ללמדם את תורת החשבון בכל מדרגותיה, לפי מדרגת התלמידים, מפני שהלמוד הזה מחדד ומישר את כח השופט שבאדם. ו) יש להרגיל את הילדים “בעריכת שפתים” בין בלה“ק ובין בשפה המדוברת, לאמר שילמד הנער להוציא את מחשבות לבו בשפה ברורה ושלמה בכל חלקי בנינה, מבלי לעג וגמגום, באשר עריכת שפתים סימן הוא גם לעריכת המחשבה וסדורה, ולא רק סימן, כי אם היא הגורמת לעריכת המחשבה, וכלל זה נקוט בידך: כל מי שילמד לשונו לדבר ברורות, אי אפשר לו שיהיה עקש ובלתי מודה על האמת, כי בהתלבש המחשבה בדבור, או אם מוטעת היא המחשבה, בהכרח שתגלה טעותה, לא כן המדה בנלעג לשון, כי אצלו המחשבה לעולם רק בכח, ולא תמצא ידו להבחין את חסרונותיה, לכן יתעקש להחזיק בה, לא לחנם אמרו חז”ל: כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור, תכוינה. ז) יש לתת לילדים השקפה נכונה על הוית העולם, ולפיכך יש ללמדם תורת הטבע ודברי ימי עולם וערכי הארצות בכללותיהם והכל מנקודת המצפה של האלקות וההשגחה הפרטית, והיו כל הלמודים האלה להם להישיר את השקפותיהם, ולחבב עליהם את היהדות ואת תורתה, ולמלא את לבם הרך ביראת ד' טהורה, ובמדות ישרות ונעלות. ח) יותר משהילדים צריכים שמירה והדרכה בבית הלמוד, נזקקים המה לכל אלה מחוץ לבית הזה, ולפיכך על המלמדים לטייל פעם בפעם עם התלמידים בשדות ובכרמים, ומצאו אז ידים להתכונן אל תהלוכות התלמידים, שלא בשעת הלמוד, ונטיותיהם, וידעו המלמדים לעקור שרשי פורי רוש ולענה מלב הילדים הרכים בעודם באיבם. ט) חוץ מהטיולים האלה, מחובת המלמדים לפקח על הנהגת הילדים בבתי אבותיהם, ולתכלית זו יש לתקן כי יהיה לכל ילד ספר זכרונות אשר בו ירשמו אבותיו, את הנהגתו בבית מדי יום ביומו, וכבוא הילד לחדר והביא ספר זכרונותיו עמו, למען ידע המלמד את משפטו, ועל פיהו יתנהג הוא עמו. י) בתי חנוך מיוחדים צריכים להתכונן לילדים עזובים ומשולחים, בין שהם יתומים טבעיים ובין שאבותיהם קצרי יד המה לתת להם חנוך-בית כהוגן. בבתים האלה, יהיו הילדים יומם ולילה, והיה להם הבית הזה גם לבית אב ואם, וגם לבית למוד ותורה, ולפיכך צריכים שיהיו פקידי הבית הזה מזוינים בכל המעלות והמדות הטובות שיוכלו להכשירם למלא לילדים את חסרון חנוך אבות טובים רחמנים ומשכילים. והדברים ארוכים. והיה אם יהיו לנו בתי חנוך כאלה, או אז לא ישמעו בקרבנו מעשים כדוגמת המעשים המסופרים בגליוני “החבצלת” א' וב‘, ולא עוד יבוש ישראל ופניו לא יחורו. אז יאמר ליעקב, עם ה’ הוא, ולבניו יאמר זרע קודש מחצבתם, והתברכו בהם כל גויי הארץ.

והנה כל חוקרי הלשונות יודעים, שבכל לשון ולשון יש מלים אשר מתחילתן נוצרו להוראה אחת, וברבות הימים השתתפה לה הוראה שניה, ותגבר יד ההוראה השניה על הראשונה ותבלע אותה, ואז היה מן ההכרח להמציא מלה חדשה להוראה הראשונה, או ליחד לה אחת מהמלות המשותפות. כמקרה הזה קרה גם למלת “חנוך”. הנה נא ראינו, כי ראשית הוראת המלה הזאת, התכונה אל ענין ההדרכה הישרה בד"א, כמה שנאמר: חנוך לנער על פי דרכו וכו' אבל לאשר רואים אנו, כי בימים האלה התיחדה המלה הזאת ללמודי בתי הספר, והתיחדות זו גרמה בלבול מושגים, לפיכך עלינו להבדיל עתה בין שתי הדרכים שבחנוך, ונקרא לדרך הלמודי בשם “חנוך” ולדרך “ההדרכה” נקרא “תרבות”, ועתה נאמר דברים קצרים: לא לתקונים בחנוך אנו צריכים, כי אם תקונים בתרבות.

(החבצלת, תרנ"ו, גליון 3).


נד. שמות מחולקים

כלל גדול בעולם המדע, שאין במדעים מקצוע מיוחד ועומד בפני עצמו, אלא כל מקצעותיהם מעורים זה בזה, ומתבארים זה מזה. וכבר אמר הגר“א ז”ל, ששער אחד במדעים פותח כמה שערים בתורה, ועל אחת כו“כ שהמדעים עצמם מפרכסים ומפרנסים איש את רעהו. לכן לא יפלא בעינינו, אם רואים אנו, דרך משל, כי מחקירת תורת הלשונות תוצאות רבות ונכבדות לחקר תורת טבעי העמים ואופיהם למיניהם. הנה יש מושגים רבים כוללים, ונפרדים לשמותיהם לפי הפרטים השונים וגוניהם הכלולים בהם, כי כמעט כל אומה ואומה מיַחדת לה פרט אחד מן המושג שעל פיו בוראה לה את השם המסמן את המושג כולו, מפני שהפרט הזה הוא רגיל ומצוי וסמוך, ונראה לה שכם אחד על כל שאר הפרטים. הנה דרך משל: מושג “הצביעות” אע”פ שהוא מושג משותף וידוע לכל האדם, מפני שנשואה היא מדה רגילה ומצויה בכל עם ועם, בכל זאת שמו משתנה אצל כל אומה לפי פרט מיוחד שבו. הצרפתי קורא לו “היפּוֹקריטוּת” ופתרון המלה הזאת היא “התכסותּ”. הגרמני קורא לו: “שיינהייליגקייט”, לאמר: “התקדשות מדומה”, והעברי קורא לו “צביעות”. ואם נתבונן לשלשת גוני השמות האלה, אז נראה כי כל גון וגון מסכים עם תכונת מולידו. הצרפתי באשר מזגו חם, ואוהב לדבר ולגלות את מצפוני לבו, אין שנוא לו יותר מההתכסות וההצפנה, וכל האָוֶן אשר יראה בצבוע הוא, כי מכסה הנהו על מחשבות לבו. – הגרמני, להיותו קר רוח, ומעמיק מחשבות, הלא השתיקה וההתכסות כשהיא בפ“ע למעלה תחשב לו, לכן מוצא הוא את העון בצבוע מצד ההערמה והתרמית שבו, כלומר: לא במה שהוא שותק כ”א במה שהוא מדבר, ולא במה שהוא מכסה כ“א במה שהוא מגלה, כי חיצוניותו עשויה להתעות את הבריות שיחשבוהו בהפך ממה שהוא באמת. אך לפי הנראה אין הצביעות מצויה ורגילה בגרמניה אלא כדברים שהם רק בין אדם למקום, אבל לא בדברים שגם בין אדם לחברו, לפיכך לא מצא לה שם אחר אלא שם “ההתקדשות המדומה”, אבל בהמצא בתוכו במקרה צבוע בעניני הצדק והמשפט, או בענינים יותר כוללים, כגון בפטריוטות ולאומיות, כמו האיש המרשטיין, אשר מעולם לא התחפש בלבוש פרוש מתקדש בחפצי שמים, כי אם בלבוש קנאי מתלהב לגרמניותו והתמימות והישרנות הטבעית שבה, והיה בהקדיח איש כזה את תבשילו ברבים, ונגלתה תרמיתו ותועבותיו הצפונות בלבו לעין כל, אז לא יחרפהו הגרמני אלא בשם: רמאי, זייפן, איש-תרמית, איש בליעל, וכל כיו”ב אך בשם “מתקדש” לא יכנהו. לא כן אמנם המשפט העברי. לרגלי בחינתו החודרת והמקפת את מושגיה מכל עבריהם בוחר הוא לכל מושג שם כזה המכוין אל המרכז וההולם את המושג מכל צדדיו. ובבואו לקרוא שם למושג הצביעות שאנו דנים עליו מאן ללכת בעקבות שאר העמים לבחור בשם המסמן רק בחינה אחת או דרך אחת שבמושג זה, אך יצר לו שם כולל ומקיף את כל הבחינות ושוה בכל הדרכים, והוא שם “הצביעות” כי הצבע הזה, אם מצד האחד הוא נותן לבעליו מראה נחמד מן החוץ, העשוי לאַהב אותם על הבריות לא לפי ערכם, ולהכשיל בם את בני האדם. הנה מהצד השני מכסה הוא ומחפה על מומי בעליו מכל המינים שהם. ואף הצבוע הזה שבבני אדם מלבד מה שאין בו ממדה זו שהוא מתגדר בה, כי אם גם משחת ורקוב הוא בפנימיותו לגמרי, וצביעותו מכסה ומחפה על כל מיני המומים שבו. ואף מדה זו בצבע שאין הבדל בין הצבעים, אם אדום הוא או ירוק או מזוהב, כי כולם יחד עושים משלחתם לחפות ולהתעות את העין. כן גם האיש הצבוע, אין הבדל בין אם הוא צבוע בדברים שבין אדם למקום, או בין אדם לחברו, או בין אדם לעמו. וכבר מנו חז“ל חמשה מיני פרושים צבועים, אשר אמנם נחלקו הבבלי והירושלמי בבאור מהותם, וגם באוריהם עצמם אינם מתבארים לנו היטב, אך אין ספק, כי כבר הבדילו גם חז”ל בין אלה הפרושים המתגדרים ביראת ה' שעל פניהם, ובין אלה מהם המתראים עצמם כמצטיינים בשאר המדות הרצויות. וגם בזמננו זכינו להרבה מיני צבועים, כגון צבועי ההשכלה, צבועי לאומיות, וצבועי חבת ציון. צבועי ההשכלה כיצד המשכילים הראשונים אמרו, שעיקר היהדות הוא במדות טובות ויושר לבב ונקיון כפים, והנה קמו גדוד בורים קלים, פורקי-עול, ויפרקו מעליהם עול התורה והמצוות, בין במה שבין אדם למקום ובין מה שבין אדם לחברו, וימלאו פיהם חרפות על יראי ד' ושומרי מצוה לאמר: מתקדשים אתם! כי תאמרו להלביש את הקב“ה טלית שכולה תכלת, ואין הקב”ה חפץ אלא במדות טובות “רק האמת הוא חפצנו”, כן יקראו בקול בשעה שימלאו פיהם שקרים, ורק הנאמנות היא חיי רוחנו, יוסיפו לאמר, בשעה ששולחים יד לכיס חבריהם. “ואמון רוח, זה כל האדם” מגידים עוד, בשעה שמגדילים עקב על איש חסדם, ויכרו שוחה לרעיהם היושבים לבטח אתם להפילם למשואות. הגידה נא קורא יקר האם אין אלה צבועים גמורים? האם אינם מסוכנים יותר מהפרוש הברדיטשובי, מר' צדוק האמוני ומתרטוף הפאריזי? – צבועי הלאומיות כיצד? היה היו אנשים בתוכנו כמו סלְוָדוֹר והעסס, אשר על פי חנוכם נתרחקו מכל המצות המעשיות הרחק מאד, וגם קרוא עברית לא יכלו, אך נשמת ישראל אשר היתה להם מורשה מאבות אבותיהם לא נתנה דמי להם ותדפוק על פתחי לבבם להזכירם כי יהודים המה. ויהי כי קצרה ידם להשתיק את הדפיקות האלה בשובם אל עמם ואל תורתם לכל דבר, ויבואו בפשרה עם נפשם לאמר: אין בכחנו להיות יהודים שומרי מצוה, אבל אנו יהודים לאומיים. והנה חלילה לנו מבעוט באלה הלאומיים הנאמנים, ולדחותם ממחיצתנו בשתי ידים, אדרבא! ישובו נא הנדחים, ויחסו לע“ע בצל הלאומיות לבדה, והיה אך בהתקרבם אל צור מחצבתם בדרך זו, סוף סוף שישובו אליו בכל כל, והיו ליהודים תמימים שומרי תורה ומצוה, ואולם כנגע נראה לנו בב”י להקת הלאומיים הצבועים. הזייפנים הללו רובם מבחורי ישיבה הם, אשר טעמו מעט מדבש ההשכלה והשעה עמדה להם, כי זכו לרשת כסא רבנות באחת העירות הקטנות, או הפרורים, בעזרת צעירי הדור מהמין הידוע, ובמה יתרצה זה אל קהלו החדש המלא כח עלומים, אם לא בהתחפשו בטלית לאומית נלהבה, הנכון להעתיק את מרכז היהדות הקדמוני ממקומו, ולותר על הרבה גופי תורה למען תת עצמם למרכז החדש? – צבוע “חובב ציון” כיצד? בנוהג שבעולם: בקום רעיון חדש לכבוש לפניו את הלבבות, ועשה והצליח להקים על רגליו חיל גדול, ההולך לדגלו, אז יסתפחו אליו גם פוחזים וריקים אשר סוף סוף יהיו לו למוקש על כל דרכיו. בעלות ישראל ממצרים ערב רב עלה אתם, אשר הרבו בלבולים ושערוריות במחנה, ועונותיהם נסבול עד היום. גם בצמוח רעיון “חבת ציון” לפי מושגו המתחדש בעולם, נספחו לדגלו פוחזים כאלה אשר מבלי מצאה ידם להם להתכונן על בסיס נכון בחיים באשר נולדו לפי הנראה במזל בין השמשות, ותהיינה להם שתים דעות למנה: “אכלין לא מדילהון ושתין לא מדילהון”, ובכל זאת לא יצליחו לכל מלאכה, ולכל מסחר, ואפילו כדגנבי לא מצליחין, לכן היו “לחובבי ציון”. ויעזבו את ארצם ואת מולדתם, ויעלו לארץ הצבי מבלי כל מטרה ותכלית מסוימת, רק לנסות את הצלחתם במקום שאין מכירים אותם היה חפצם. ופחזותם וחציפותם מצד אחד, וחנופותיהם וחלקלקותיהם מצד שני, עמדו להם לכבוש מעמד בטוח. האנשים הללו אינם מתגדרים לא בתורתם ולא בחכמתם ולא בבקיאותם בהויות העולם; אך בחבתם לציון המצויה בפיהם, ונשואה על שפתם תמיד, (כי לפי דבריהם אך להם נתנה במונופולין) ואינה מתבטאת אלא בהשלכת שקוצים וחרפות על “חובבי ציון באמת” אשר עין חדה להם להכיר את ריקותם ואת פחזותם, והמה מרעישים את כל העולם במכתביהם ובמאמריהם מארץ ישראל, ויזרקו עפר בעיני “חובבי ציון” התמימים שבחו"ל, לשים מבט בהם. וחפצם עולה בידם במדה נפרזה מאד.

ועתה שואל אנכי את סופרי ישראל האומרים לברוא בקרבנו ספרות ספורית חדשה ומקורית ממקור ישראל, אם אין כדאי להם לעזוב את ר' צדוק האמוני, ואת הפרוש הברדיטשובי, ומכ"ש את “תרתוף הנוצרי” מלטפל בהם, שהם אינם כיום אלא מטבעות פסולות שכבר עבר זמנן, ובטל סכוין. ולשים לב לערוך איזה ספור חדש אשר גבוריו יהיו איזה גביר שוטה, כעובדיה, ואיזה מוצץ דם כגעל, ואיזה נחש צבוע כצדוק, ואיזה קנאי תמים כגדיאל, ואיזה מתוחבל ערום כנחשון; אבל מכת המשכילים והלאומיים וחובבי ציון ונושאי כליהם כיוצא בהם: בורים עזי פנים, נחשים מסוכנים ושפלים, סרחנים ויתושים טרחנים? ספור כזה נחוץ לנו באמת בימים האלה, כי פקוח יפקח את לב רבים, בהסירו את התבלול מעיניהם, וידעו להבחין בין אוהב לאויב, ובערו את חרשי המשחית מישראל ושב השלום על כנו.

(החבצלת, תרנ"ו, גליון 11).


נה. אור לישרים

מצוה שהחזיקו בה אחינו בני ישראל, הרבה מדקדקים בה, אבל במחילה מכבודם, בלי שום הבחנה. הנה הכתוב אומר: טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. לכן נוהגים אחב"י לשאת כל עול בלי תלונה, ולא די להם עול מלכות ועול דרך ארץ, אשר ראוי לכל אדם לשאת אותם בשמחה, כי אם יטו שכמם בסבלנות מוזרה לכל עול אשר יתן עליהם כל איש זרוע ויד חמסים. ואם גם לא יחדלו מהאנח ומהאנק ולצעוק חמס, אך נסות לפרוק העול מעל צוארם, חלילה! וגם אם יאמר איש להרים מעליהם את העול, לוא רק לא יפקסו את צואריהם להניאו ממעשהו, לא יאבו לו, ושבו והתפתלו, וגעו, והלכו ומשכו בעול כבראשונה.

הרעיונות האלה התרוצצו בקרבנו בעברנו על פני חנות ידידינו הסוחרים בני המבורגער ושאלנום על אדות הנפט אשר אמרו להביא ירושלמה בכמות מסוימת, למען קצות רגלי מפקיעי השערים אם קרובה הישועה לבוא, ותהי תשובתם כי עוד העם מתרפים להביא את הערבונות, אם כי עת נעילת שערים קרובה לבוא, באשר מרר“ח תמוז ואילך לא יזדקקו עוד לדבר הזה. יושבי ירושלם אמנם ידעו על מה דברינו מוסבים, אך לבלי יהיו כספר החתום גם לקוראי החבצלת שבחו”ל, הננו נוטלים רשות לבאר להם את הנדון, ואעפ"י שאינו נוגע לעצמם ובשרם, אך הלא גם בענינים הנוגעים לירושלם לבדה ימצאו חפץ, ובפרט כי מהדבר הזה תצא תורה גם לרבים.

הנה זה יותר משנה אשר אחדים מסוחרי הנפט אבירי הלב ואילי הכסף חבלו תחבולות להביא את המסחר בידיהם כמין מונופוליה וחפצם הצליח בידם שלטת במסחר הזה בלי מצרים, ויעלו לאט לאט את מחיר התיבה בת שני פוד אשר עמדה בחמשה פראנק ויעמידוה על עשרה ועל אחד עשר, ותגדל הצעקה מאד, כי פה אין משתמשים בנפט למאור לבד, אך גם להסקה תחת התבשיל, והמקום גורם לזה, כי מלבד יוקר הפחמים הנה אין מקום בכל העולם כירושלם, אשר רבו בו בני אדם בודדים בלי בית ומשפחה, ותהיינה להם כירות הנפט לעזרה גדולה. כי גם בטלן וגם פועל, גם אומן וגם מי שתורתו אומנתו, שופת את המיחם או את הסיר על גבי הכירה אשר הדליקה בצאתו, והנה הוא עוסק במלאכתו ותבשילו מתבשל. ויהי בראשונה, ותעל בידי הסוחרים לסמא את עיני הבריות ולפתותם, כי סבת יוקר הנפט במקורו היא, ובטרם נתגלה סודם כבר באו ימי הגשמים, עת ספינות התורן נעצרות מהפליג בים, וספינות הקטור לא תובילנה כל דבר מתלקח, ולא מצאו כל שטן בדרכם. בכ“ז נסו בני אדם להביא נפט מפורט-סעיד ומביירוט, ויעשו המונופוליסטים בערמה, ויורידו את המחיר מטה מטה לשעה קלה, עד כי נבהלו אנשי תחרותם וימכרו להם את סחורתם, ואז שב המחיר לעלות כבראשונה. וככה עתקו מפקיעי השערים וגם גברו חיל, ועתה לא יהין איש להתחרות עמהם, והכל פונים להם מקום לגוז את הצאן כאות נפשם. אך זה כששה שבועות, ושלשה אנשים ישבו במסיבה, וישוחחו על דבר ירושלם ויושביה, כי ענותם מורא מאד, וכל הרוצה מתעולל בם ומסתולל בם כל פה דובר נבלה ישים אותם מטרה לנאצותיו, וכל זרוע רמה יכביד אכפו עליהם וישעבד בם, ויתגלגלו הדברים, ויגיעו אל צרת הפקעת שער הנפט, והנה נזרקה מפי חבורה עצה טובה לאמר, ישיתו נא על העיר ועל סוחרים נאמנים ומובהקים, ויקבצו תחת ידם ערבונות מכל הנאותים לאורו של הנפט חצי מג’ידי חצי מג’ידי לכל תיבה בת שני פוד, והיה בהקבץ תחת ידם ערבונות לכל הפחות לאלפים תיבות, והביאו את הנפט באניה ממקורו, וכל בעל ערבון הזכות לו לבוא אל מספר תיבות במחיר קרן ראשונה כמספר הערבונות אשר הביא. העצה הזאת נתקבלה, והסוחרים המבורגר ורייכמאן נבחרו לעסוק בדבר, ויפרסמו מודעה בחוצות ורחובות לקרוא את העם להצלת ממונו עצמו, והיטיבו אשר דברו במודעה הזאת לאמר: לוא גם יורידו עתה מפקיעי השערים את המחיר, הלא לא יפסידו המונים מאומה באשר לא יוכלו להוזיל ממחיר הקרן, ואנחנו נוסיף על דבריהם ונאמר, כי לוא גם יאותו המפקיעים להוזיל גם ממחיר הקרן, הלא אין טובתם אלא עד ארגיעה וכמעט יפרו את המחשבה הטובה, ושבו להעלות את המחיר מעלה מעלה, ועוד נקם ינקמו ויתנו לקונים לשלם כפל. לכן איש אשר קורטוב של דעת במוחו, לא יתפתה להנחות כאלה ולוא גם חנם יתנו את נפטם, לא יחדל איש מת ידו לשותפות הזאת. ויהי כאשר ראינו את המודעות ונשמח מאד על הדבר הזה, לראות בעינינו כי יתעורר ישראל לפרוק מעליו משא לעיפה אשר עמסו על גבו מתי מספר אנשי בצע, ואמר בלבבנו: אין ספק כי בטרם יעבור שבוע, והמספר ימלא וגם יוכפל, אך מה מאד השתוממנו, בשמענו הפעם כי טרם עברו הערבונות את מחצית הקצבה. באמת הנשתונות הזאת כחידה סתומה היא בעיני, האומנם לא נברא ישראל אלא להיות שה נאלמה לפני גוזזיה מבלי הבחנה אם יש להם עליה זכות בעלים או לא? האומנם טוב להיות כאסקופה הנדרסת לפני כל אלם ובוצע בצע, במקום שאפשר להתנער מהשפלות בתנועה קלה? אל נא, אחים יקרים, הקיצו מתרדמתכם, והשליכו מעליכם את כל המאכולות היונקים את דמכם, התעוררו בטרם נעילת שער! נעילת שער זו זמנה עם ראש חדש תמוז, כדי שילכו הכספים לחו”ל ותשוב הספינה עם הנפט הנה, בטרם קטירת לולב, לכן מהרו נא והביאו את הערבונות איש איש כמידת ידו וכדי צרכו.

דברי המדבר באמת בלי שום כונה צדדית

יחיאל מיכל פינס.

(החבצלת, תרנ"ו, גליון 26)


נו. ירושלים

הרב ר' יוסף ריבלין נפטר והלך לעולמו, בים השבת לסדר “אתם נ צבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם”. נפחה נפשו הטהורה אחרי מחלת תשעה ימים. הקריה הומה. נפל עמוד התוך שכל בית הועד הכללי נשען עליו. בהיותו בחיים היו מן בני האדם שדרשו את התואר הזה לגנאי כאילו חו"ש תפש משוט ההנהגה בידיו מבלי תת לאחרים לקחת חלק בה, אך עכשיו הכל מודים כי יש לדרשו כלו לשבח. הוא היה עמוד התוך לאשר טוב לבו ותום לבו וארך רוחו ונקיון כפיו הכשירוהו לשאת עליו לבדו את כל המשא הכבד הזה, ועכשיו כשנפטר אין מי שימלא את מקומו. הכבוד האחרון הגדול אשר עשו לו בלכתו לבית עולמו הוא העד הנאמן עד כמה מרגיש יושב ירושלים באבדה הגדולה אשר אבדה להם במותו. לויה גדולה כזו שהיתה לו היא מן המקרים היוצאים מן המצוי. לא בכדי ספדו ספדיא מצד אחינו הספרדים והאשכנזים גם יחד. כשלשים שנה עמד בראש בית הועד הכללי, רבבות נכנסו ויצאו על ידו ולמרות כל הדבות הרעות אשר הוציאו עליו לא דבק בכפו מאום, ותחת החומות והבתים ואלפי השקלים אשר יחסו לו לא הניח אחריו אפילו קבא דמוריקא במה להחיות את בניו ובנותיו הקטנים אשר נשארו יתומים עזובים בלי אב ואם.

הרב ר' יוסף ריבלין ז“ל היה איש רב פעלים במלוא מובן המלה, וכשיבואו סופרי אמת לכתוב תולדות התפתחות הישוב באה”ק ורשמו את שם האיש הזה “באותיות זהב”. הוא האיש אשר החל בבנין הפרורים מחוץ לחומת ירושלים, הוא הניח אבן הפנה לאגודת “נחלת שבעה” וייסד את חברת “מאה שערים” ויבן את “משכנות ישראל” ואת “אבן ישראל” וישם זכרון לשר מונטיפיורי בשכונת “מזכרת משה” “”וימין משה" ועל ידו התכוננו “כנסת ישראל” ו“עזרת ישראל” ו“זכרון טוביה” ו“שערי צדק”. כל הפרורים האלה מצבות קיימות הנה לדור דור אשר אין בכח כל עין צרה ולב רע לבטלן, כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ תענינה: ידים אמונות בנו אותנו ולא נמצא בנו רכוש גזול אפילו שוה פרוטה.

זה כח האיש הזה לטובת הכלל, אך טובת לבו ורחמנותו ביחס לעניים בכלל ולעניי בני משפחתו בפרט, לא יוכל לדעת בלתי אם איש קרוב לו בכל עת כמוני, ומאין טבעי לרדת לפרטים הנני רק להגיד, כי לא רק לארבעת בניו ושתי בנותיו הבתולות, אך עוד לשלשים נפשות זולתם אבד מכלכלם ומפרנסם. הרב ר' יוסף ריבלין היה איש אמת מעודו, ועשוי לבלי חת, גם כי המטירו עליו פחים הוא ממקומו לא זז, בכל זאת נגעו הדבות האחרונות אשר נכתבו בזדון לב בלתי מצוי, עד נפשו וידכאוהו עד מות. ה' הטוב יכפר בעד כל שוגה הנמשך אחר המשגים לדבר על צדיק עתק, וישם עין לטובה על אלמנתו ועל בניו ובנותיו היתומים העזובים לרפא את שברם והריסותם והוא תנצב"ה.

יחיאל מיכל פינס.

(החבצלת, תרנ"ו, גליון 47).


נז. איני כדאי

הרא“י סלוצקי, ברדתו לחשבון (“המליץ”, גליון ר"ט) עם חברי הנכבד הרי”א ב“ט נ”י, ל דברים שנמסרו בלחישה ונתגלו שלא מדעת כותבם, מספר מעשה שהיה: באחד ששלח ששים אלף פרנק במעטפה חתומה, בתנאי כפול אשר לא יפתח איש את המעטפה אשר היתה כתובה על שם ה' טעמקין עד שישוב טעמקין מחו“ל, וה' ב”ט לא התאפק ויפתח את הצרור, וכו' וכו‘. הדבר הזה אינו אמת מפני שלשה דברים: א) מעולם לא באו לועד ששים אלף פרנק במעטפה אחת. ב) מעולם לא בא לא תנאי פשוט ולא תנאי כפול עם הכספים השלוחים לועד. ג) מעולם לא פתח ה’ ב“ט מעטפה שבאה על שם ה' טעמקין שלא ברשות, כי ה' טעמקין בטרם נסעו הרשה לה' ב”ט בהרשאה מקויימת אצל הקונסול לקבל מן הפוסטה את כל המכתבים הבאים על שמו ולפתחם.

והנה לא באתי בדברי אלה להצדיק את חברינו ב“ט, כי אם, אדרבא, לשים עונותיו על ראש כולנו. אנחנו, שלשתנו יחד, חטאנו, עוינו ופשענו: חטאנו, כי היה לנו לֵב בָשָר ורחמן. – עוינו, כי היה לנו חפץ נכון להקדים את ענין הישוב, ופשענו, כמאן דאמר: נתקע פושע, כי נכשלנו בחשבנו, אשר דבר לנו עם בני אדם אשר גם להם לב וחפץ, ולא היה עסקנו אלא עם בני אדם, אשר להם פה רחב ולשון מדברת גדולות. וגם אמת, כי חטאנו עוינו ופשענו במובן הפשוט של הדברים, כי יצאנו חוץ מגדרנו, ובנינו מגדלים הפורחים באויר; אבל כל אותם החטאים והעונות והפשעים, לשלשתנו חלק שוה בהם, ושלשתנו חייבים באחריותם. לפיכך בראותי את הדברים אשר הביא שם הריא”ס בשם ה' ב-ן לאמר: “אינני מתרעם לא על פינס ולא על טעמקין כי אם על ב”ט לבדו" אמרתי עם לבי: בטוח אני כי גם חברנו הנכבד ה' ט. לא ישמח בהפקעה זו שמפקיעים אותו מידי אחריות, אבל אנכי ודאי שאינני שמח בה ואיני כדאי לה. בבקשה ממך, עורך נכבד! לשים דברי אלה בעתונך “לפני דעת הקהל”.

יחיאל מיכל פינס.

ירושלים, י“ח תשרי, תרנ”ח.

(המליץ, תרנ"ח, גליון 230).


נח. מכתב אל העורך

ב“ה ירושלים באלול תרס”ג

הזמנתני, ידידי, להמנות בסופרים, אשר ישפיעו מרוחם על “המזרח”, היוצא על ידיך, אף התוית לפני את הדרך אלכה בה. להיות סנגורין ליהדות הנאמנה להגן עליה, מפני בעלי השלילה המתעללים בה. ואולם, מה אכחד? ואני קטנתי מהמלאכות הגדולה הזאת אשר הטלת עלי. כבר מראשית צאתי על במת הסופרים מסרתי מודעה, כי דבר אין לי עם בעלי השלילה הגמורה והכופרים בכל, באשר אין שדה הוכוח משותף לשני הצדדים (עיין “ילדי רוחי” בראש מאמר ההתערבות), ועדיין אני עומד בדעתי זו, כי מה אשחית דברי להתוכח, דרך משל, עם הסופרים הפטפטנים, אשר חדשים מקרוב באו, למלא פני גליוני העתונים הירחונים, במין פיליסופיה הסתורית, ומלאה פרי דמיון תעתועים והיקשים מזויפים? הנה האנשים האלה בוראים הסתוריה ישראלית לפי הלך רוחם ועוז דמיונם. הם בודים מלבם מעשים, שאין להם בית אב, לא במקרה ולא בקורות הימים הרשומות, וחורזים אותם במחרוזת-משונות ומוזרות ואומרים: זו הסתוריותך ישראל! ומי יכחישם? מי יטפל בזיופים? ומי יזדקק לנחות הטעאותיהם להראות סתירותיהם? הנה לא ההגיון הוא המושל בזה, כי אלמלי היה הוא יושב לכסא לשפוט מישרים, כי אז לא היינו צריכים כלל לטוענים ומשיגים, באשר העקמימות שבדברי הפטפטנים הללו, כל כך מבוארת ונגלה, עד שכל הרוצה לראותה רואה, אבל באמת, לא ההגיון, כי אם ההלצה היא השלטת. דברים נגידים ונמשכים כנהרי נחלי שמן, ומתובלים במלים מצלצלות וגבוהות יקחו תמיד שבי את לב הקוראים הקופאים, עד כי יקשה עליהם להטות אזנם לדברי יושר הגיון. ובפרט אם הדברים הללו יטיפו להפקרות ופריקות עול, כי אז לו גם יצליח אדם להוכיח בטולם, הן לא תהי הוכחתו אלא שלילית, לבטל את הדברים ופּטפּוטים, אך מי יתפּאר לאמר: יש בידי לקיים את ההפך בחיוב? דבר האמונה הוא דבר המסור אל הלב, וכל זמן שלא עלה בלב לפקפק בו, הרי הוא מאושש וקיים כצור איתן, אך כיון שעלתה בידי ההלצה להזיזו ממקומו אף זיז כל שהוא, אפילו ההלצה תבטל, דבר האמונה לא יתאושש עוד, וכל מה שאתה מרבה דברים על לב הכופר או אפילו הספקן, אתה גורם לחזקו בטעותו. והוא מה שאמר הכתוב: אַל תען, ואמרו חז“ל באפקורס ישראל הכתוב מדבר, כי עכו”ם אשר התגדל בטעות הבלים וכפר בגללם בענין האמונה בכלל, אם אתה מראה לו את הפּנים המסבירות של האמונה הצרופה, הנקל לך להשיב לבו אליה, משא“כ בישראל, אשר עם היותו גדל על ברכי האמונה הטהורה והצרופה, ובכ”ז היה לכופר ביסודה, שוב אין לו תקנה. וכל הדברים הללו אמורים גם בוכוח המתנהג ביושר משני הצדדים, עאכו“כ שכל כחם של המתנגדים אינו אלא בפיהם לעקש את הישרה, ולהפך את ההגיון על פיהו, ולהשתמש בדברי בעלי ריבם להביאם ראיה לטעותיהם, כדרך כל בעלי ההזיה, אשר חזות לבם היא להם חזות הכל. אך שמא תאמר: הנח להם לבעלי היהדות העיוּנית והזדקק לבעלי היהדות המעשית, האומרים להעמידה על בסיס הלאומית הטבעית, ולשלול ממנה את תכונתה, תכונת הקודש, אשר על פיה התודעה לכל באי עולם מיום היותה עד היום, הנה גם בפרק זה אין לי דבר לחדש על מה שכבר אמרתי ושניתי במאמרים שונים לבאר, כי הלאומיות הישראלית, לאמר: נפש עם ישראל, אשר בה הוא חי וקים, אינה אלא התורה, אשר בהנתנה לנו, נוטעו בנו חיי עולם, לא רק למען התקיים, כי אם גם למען התפּתח והתחדש בצורתו מפרק לפרק, מבלי התכחש לאָפיו העקרי. ואילו יצוייר ישראל בלי התורה, כי אז בהשלל ממנו שאר קניני האומה, היה עומד חו”ש לכליה, ככל שאר הגוים משוללי התנאים החמריים של העממות. ולו גם ראינוהו בתנועה, עלינו לחשבה לפרכוס, הבא מסיבה חצונית, דוגמת כח האלקטרי המניע את אברי השלדים, אשר בבתי הנתוח. אבל ישראל בלי צורה אין במציאות, לפיכך אינו זקוק לא לארץ ולא לשפה ולא לכל אלה התנאים הבונים את העם ומעמידים אותו, כי מקור חיים בקרבו והוא צומח, והוא חי מתפתח מאליו, ופורח ומשגשג.

כל הדברים האלה כבר אמרתי בכמה גוונים ובארתי מכמה פנים, ועתה אין לי להוסיף עליהם מאומה, כי אין דרכי לטחון קמחא טחינא, כי על כן אמרתי להסתלק מהמלאכה בפנה זו שהטלת עלי, אפס כי הנה זה עתה באה לידי מחברת חדשה, אשר נתנה לי מקום לדון לפני קוראיך באותו הנדון. במחברת הזאת הנקראת בשם “דין וחשבון לפני חברי חברות החסד של אגודת ב”ב במדינת אוסטריה לרבע שנה" בא נאום אחד האנוסים הנושא ונותן בשאלת מהות “נשמת ישראל, – בשם אנוסים הנני מכנה לכל אותם המתבוללים הקיצונים, אשר אחרי הלאותם להדחק ולהכנס בחברת עם הארץ, כי גורשו משם בחרפה, שבו והחזיקו, באין לפניהם דרך אחרת, בשולי היהדות, לאמר: שלנו את, וחושבים להם את האונס לצדקה. אחד האנוסים האלה הוא לפי הנראה בעל הנאום אשר אמרתי, הוא מעמיד על הפרק את השאלה, אם יש הכרח בזמן הזה להקים ולהחיות בין היהודים את חוש ההשתתפות”? המלה המורכבת הזאת ברא לו הנואם תחת המלה היהודית “לאומיות” כדי שלא להוציא דבר מגונה מתוך פיו. כי אמנם חרפה גדולה היא לאנוסים הללו, להודות כי יש “לאומיות” לישראל. לאמר: ישראל עם בפני עצמו הוא, ואפילו גם בשעה שהוא מתלהב לזכר הטיטונים ואומר שירה על כוס של שכר שעורים, לא חדל מהיות ישראל בעל תלתלים שחורות, ואף כפוף למרות כל התאשכנזותו. והנה הנואם מקדים אמנם התשובה לשאלה זו, ואומר כי מצד הרגש עלינו להשיב על השאלה הזאת “הן” בהתלהבות וקול רב, אלא שצריך לקיים את ההן הזה גם מצד השכל, באופן שנוכל להוכיח גם לאחרים את צדקתו. ובכן נגש הנואם אל פתרון השאלה הזו על פי נתוח מהות המחשבות וההרגשות שעליהן מתבסס חוש ההשתתפות, שהוא כבר מצוי בתוכנו, וחי וקים גם בזמן הזה. כי אמנם במה שנוגע לימים הקדמונים, אין כל קושיא, כי אז גם בהלקח מן היהודים ארצם וקוממיותם, עוד נשארה להם “היראה” (דיא רעליגיאן) אשר נקבצו סביבה, וימסרו נפשם עליה. אבל היום, כי התרופפו מוסרות היראה, ורבים הפכו לה עורף, מה הדבר אשר יאגדם? שמא תאמר: אחדות הגזע, אע“פ שאין לכחד, כי היהודים בני גזע אחד הם, בכל זאת, מגיד הנואם דעתו, אין בדבר הזה די סיבה לההשתתפות האמורה. מבלי באר מדוע. והלאומיות לפי מושגה לרוח היום, ודאי שאין בכחה לחולל את ההשתתפות הזאת. ומפּני מה? מפּני כי אלפרד קירכהאף אומר, שהלאומיות מתבססת על אחדות המקום, אע”פ שהנקבצים בו המה תערובת גזעים שונים ודתות שונות ודוברי שפות שונות, כי בשביל שהם כלם דורשים שלום המקום אשר אוו למושב להם, הרי הם לאום. ובכן אין לאומיות לישראל, אלא הלאומיות האשכנזית. ותנא דמסייע לו הוא הפרופיסור לאצרוס שאמר בפירוש לאמר: מיום אשר עשו חוקי המדינה אותנו לאזרחים גמורים, אין לנו מאורעות אחרים, זולתי מאורעות העם הגרמני. כל מה שקרה לעם הזה לשבט ואם לחסד, כל דאגותיו וכל מלחמותיו וכל נצחונותיו גם לנו חלק בהם וכו' וכו'. שמא תאמר, אם כן גם הפּולנים בני אשכנז חדלו להיות פולנים? על כן יאמר הנואם שיש הבדל בין לאום ובין לאומיות. גדר הלאום הוא המקום כאמור, אבל גדר הלאומיות הוא השתתפות בשפה ובשאר סגולות מיוחדות. ולפי שלפולנים יש ענינים משותפים כאלה, על כן לאומיותם מיוחדת, לא כן היהודי שהוא כבר התפשט מכל הסמנים החיצוניים, אשר יחדוהו בזמן מן הזמנים, והרי הוא אשכנזי לכל דבריו, הרי חדלה כל לאומיותו, וחזרה איפוא הקושיא למקומה: מה איפוא הדבר אשר בכל אלה יאגד את היהודים הנפזרים להתחשב כחטיבה אחת? אמנם קושיא חמורה מאד לכאורה, אך הנואם לא חשך נפשו מעמל החקירה והדרישה, ויבקש וימצא סוד אחדות ישראל בצרותיו. הצרות והרדיפות, אשר ישאו ויסבלו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, הן העושות אותו לחטיבה אחת, ואם תחדלנה הצרות, ואם שמש האנושיות תזרח לכל באי עולם וגר זאב עם כבש, אז יחדל ישראל מהיות לגוי, והתבולל בין העמים, עד בלי השאיר אחריו כל רושם. זוהי התורה החדשה, אשר נמסרה לנו מפי הנואם החדש.

וכי ישאלהו איש מה הסבה, שהצרות נתלות דוקא בעקבי ישראל? מה הדבר המשתתף לישראל העושה אותנו בעיני רודפינו לעם אחד? אז אין מענה בפיו. חוקרי מהות הלאומיות בדרך האמורה, הם בעיני כחוקרי מהות הנפש על ידי נתוח גוף חי. הם שוכחים כי הנתוח ימית את הגוף, ופרחה לה הנפש ממנו, וכיצד יעמדו על אָפיה? הלאומיות היא נשמת האומה, היא החיות שבה, ואי אפשר לסמנה בסמנים פרטים. כל זמן שאנו רואים קבוץ גדול של אנשים שהם מתיחסים איש אל אחיו בתור עם, גוי או לאום, הרי הקבוץ הזה, הוא עם גוי או לאום חי, אחינו בכל מקום שהם הרי הם יהודים, הרי הם חשים בעצמם, כי יש איזה דבר, אשר יאחדם וישתפם יהי הדבר מה שהוא, אם כן הרי הם עם, ואין כל התפלספות שבעולם יכולה לשלול מהם את התואר הקים הזה, ואך לשוא ירבו מלים להתיר עורב ולאסור יונה. היונה היא יונה תמה, זכה וטהורה, ישראל הוא ישראל בכל מקום ובכל זמן. לא יוכרו אותותיו החיצונים והפּנימיים, אפו יעיד עליו, מצחו יעיד עליו ורחמנותו, בישנותו ואהבתו את החסד תעדנה עליו, כי מזרעו של ישראל סבא הוא, כי הקב“ה שם אות לעמיו, וחיי עולם נטע בתוכו, אשר לא ימות ולא יבטל לעולם, ומהות החיים הללו היא התורה, התורה שהנחיל הקב”ה לישראל בסיני ואשר השתיירה בקרבו דורות רבים, היא שהקליטה בלב איש ישראל תכונה מיוחדת, אשר לא נדע לסמן אותה בשום שאר סימן, זולתי בזה שהיא תכונה ישראלית. ופלא הוא, כי תכונה זו על פי רוב משתיירת בלב האיש הישראלי, גם בזנחו את התורה בפועל וגם בהתאמצו לשרש את התכונה הזאת מקרבו לא יצליח, כי כה אמר ד‘: העולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפּחות הארצות וגו’ וגו'. ואך התכונה הנפלאה הזאת היא היא, אשר יכירו גם הגוים, והיא היא המסבבת לרעים שבהם לרדפנו עד דכא, ולטובים שבהם לכבדנו ולהעריץ את שמנו. הנצחיות שבתכונה זו, היא אי-היכולת לבטלה ולהשמידה, היא המעוררת עלינו קנאה ומרבה שנאה, והיא גם הכופה והאונסת את באי העולם לכרוע ברך לפני האומה הקטנה הזו, אשר כבודה מלא עולם. לפני האומה הקלה הזו הצפה תמיד כשמן מלמעלה, לפני האומה החלשה הזו, אשר מפניה יגורו אלים, לפני האומה השפלה זו, אשר אם ברצון ואם באונס גוים גדולים ועצומים יבואו אתה בחשבון, והיא גם הכופה והאונסת את הרבים מישראל עצמו, אשר מתוך משובת לבם הזונה, החפץ בפריקות עול מתאמצים לכפור בתורה, להודות כי יש דבר מה מיוחד לישראל ומבלי דעת לדבר הזה שם מסוים, הם מגששים ומחפּשים בסתר לרבים ונכשלים.

אם הנואם שזכרנו קרא לו “צרת הכלל היטב ממנו מר אשר גינצבורג לקרוא לו שם “המוסר הישראלי”. בשם הזה יש על כל נים יוצר “חיוביות”, יותר “ממשות”, ובכ”ז גם הוא אינו אלא שם בלי ענין, מושג בלי תוכן. אמנם כן. המוסר הישראלי משונה ממוסר כל עם, המוסר הזה אומר, כי לא נברא האדם אלא לצורך הכלל, כלומר: תעודת האדם היא, לא קיום עצמותו, כי, אם משום כך, נוח לו שלא נברא יותר משנברא, אבל תעודתו היא קיום כלל כל העולם, ולפי שאין קיום הכלל אלא בפרטיו, לפיכך כל פרט ופרט הוא עולם מלא, ולפי זה אין יסוד המוסר “האנכיות” כי אם החסד, כמד“א: עולם חסד יבנה. יסוד המוסר הזה יפה ונעים ונוח לשמוע. במסירות הנפש יש שירה, יש נשגב, משא”כ באנכיות הגסה למרות נביאיה, אשר קמו לה באומות העולם, ותלמידיהם בדור הצעיר, המפיצים תורתה ברבים בהתלהבות יתירה. לכן גם האנכיים עצמם מוסרים נפשם על דעותיהם, מבלי חוש בנפשם את הסתירה שבין דעתם ובין מעשיהם. כללו של דבר: הכח המושך את הלב שביסוד המוסרי של “מסירות נפש”, אם לא יבקשהו באמיתות המחלטת של מציאות ה', יסוד ושורש כל העולם הנראה והמושכל שהכל מתבטל אליו, איננו אלא השירה שבו. וכאן הבן שואל: היתכן, כי בשביל שעה אחת קורת רוח של שירה, יקריב אדם את טובו ואשרו וכל הנאת העולם? לאמר: מה לו ליהודי לשאת ולסבול צער הגלות והנדודים בשביל יסוד מוסרי שאין בו אמת מצד עצמה? הלציור דמיון ולחזון מתעה יאמר לאומיות? אַל נא נהיה נביאי שוא להתעות את עמנו בדברים נבוכים, יסוד לאומיותנו הוא אלקי ישראל, מקור כל האהבה והחסד, הצדקה והמשפּט, האמת והשלום. ואך ממנו תוצאות לתורה ולמוסר ישראל, ולכל סגולות עמנו. ובזה אחתום מכתבי הפעם, ואם תמצאהו ראוי תנהו נא גם לפני הקהל.

והנני ידידך

יחיאל מיכל פינס

ירושלים.

( המזרח, תרס"ג, חוברת ה').


נט. על אדות מדינת המלון

שאלתני אחי היקר, לגלות דעתי על אדות השאלה הבוערת, שאלת “אוגנדה” המעסקת היום את כל איש ישראל מכל מפלגה שהיא, ולעשות רצונך חפצתי, אם כי דעתי הפרטית לא מעלה ולא מורדת את הכף להכרעתה. הנה ידעתני, אחי, כי מיום היותי, מגמת פני ציונה, והתאמתות חלום שיבתנו אליה, בדרך גלגול המסיבות, אם כי לא מקרוב אשורנה, קרובה אל לבי מאד. וכ"ז מסכים הייתי להצעת אוגנדה, לולא רוב הטובה שבה שאיננו יכולים לקבלה. ורוב הטובה הוא “האוטוניומיה” אשר לפי דעתי לא תתכן לנו אלא בארצנו ולא במקום אחר, שני טעמים לי בדבר! האחד נראה בעליל, והשני צריך באור. הטעם הנראה בעליל, הוא אותו הטעם עצמו שבגללו אסור לתלוש עשבים שעלו בבית הכנסת שחרב לאמר: מפני עגמת נפש, שלא יהיו בני אדם מסיחים דעתם מחורבנו. אך הטעם השני והוא העיקר, צריך להרחבת דברים ואקוה, כי לא יהיו למשא עליך.

הלא ידוע מאמר חז“ל, כי מקדש ראשון חרב בעון ע”ז, ומקדש שני בעון שנאת חנם, אב בכל מקום שאנו מוצאים עונש מן השמים, ובפרט עונש עם כלו, יש לבקש יחס סבתי בין החטא והעונש. ומה היחס הסבתי בין חטא עבודה זרה לעונש החורבן? הטרם ראינו גויים גדולים ועצומים השקועים בע“ז עוד היום, ובכ”ז הם חיים וקיימים? אבל באמת גרם החורבן שבעבודה זרה אינו מתיחס אלא לישראל ולא לעם אחר. עם ישראל בכמותו גוי קטן מאוד, ולא היה נחשב בעולם כלל וכלל, לולא התבודד במועדו בכח אלהיו אשר בקרבו, ואשר שמהו עם סגולה מצוין באיכותו, עז וחסון מאד שיש בכחו לעמוד לפני כל הסערות, אשר תסובבנה אותו. והנה זה כחו לאלהיו, הוא האופי הלאומי שלו, אשר בהכחישו לו והיה כשמשון אחרי התגלחו, רפה וחלש כאחד האדם, ועם ישראל כל משך היותו על אדמתו בתקופתו העממית הראשונה, לא ידע כי תמצית כחו היא בהתבודדותו, ובהבדלו מקחת חלק בנפתולי העמים הגדולים מימין ומשמאל, אשר שכנו עליו משני עבריו, ויתאו תמיד לתקוע עצמו לדבר הלכות מדינה בין שני ההרים הגדולים אשור ומצרים, כי תורת השתמרותו הלאומית על ידי התבודדותו באלקיו, והצטיינו באופיו המוסרי, טרם נקלטה בקרבו ונבלעה בדמו, למרות מה שהנביאים לא חדלו מהורות אותו את התורה הזאת הכם ודבר, ובכל עוז רוחם ותוקף מדברותיהם התאמצו לטעת אותה בלבבם. על כן התרוצצה גולגלתו. ואולם דברי הנביאים, אם כי לא פעלו לשעה, לא עברו מבלי פעולה לדורות. הם הכינו את הלבבות לקבלה ולקלטה, והחורבן הביא אותה לידי הכרה ברורה; אבל ההכרה לבדה של אמיתת התורה הזאת, עדיין לא היתה מספקת להקליטה ולהבליעה בגופו ובדמו של עם ישראל עד כדי להפך את אופיו. המהפכה הזאת עוללה לא חורבנה של הארץ, כי אם בנינה מחדש. השמחה הגדולה של העם על ארצו, אשר שבה אליו, והחרדה הגדולה עליה לבלתי תאבד ממנו שנית, הן הנה, אשר חוללו אותה המהפכה הנפלאה בקרבו, ותעשינה את ההתבודדות לעיקר אופיה של האומה, כמליצת חז“ל: שחטו ליצרה דע”ז. המהפכה כל כך הכתה שרשיה, עד כי שב אופיה הלאומי לנטות לקצה השני, כלומר להתבודדות מופלגת אשר חוללה סוביקטיביות יתירה, ואשר שבה מצדה לחולל קטטות ומריבות במחנה, עד כי החלו מוסדי העם להתמוטט מצד אחר, כלומר מצד המדה הנשחתה של “שנאת חנם” שהסתגלה בקרב הלאום.

הנה המדה הזאת, אם כי שמה שם “גנאי” בכ“ז אין מקורה משחת כל כך כמו שנראה לכאורה, כי באמת לא “מרוע לב” היא נובעת, כי אם מהסוביקטיביות היתירה, אשר זכרנו. ההתבודדות או הסוביקטיביות הלאומית, שהיא חיינו ואורך ימינו, עברה גם על היחידים והפרטים, ויהי כל איש ישראל עולם מלא בפני עצמו,אשר בגלל זה היה לו לדבר קשה מאד להכניס עצמו במערכת הסתדרות כללית בתור אבר פרטי, ויתאוה תמיד להיות מניע הגלגל, מאשר להיות גלגל מתנועע בכח אחר. מובן הדבר, כי התנגשות השאיפות הפרטיות הללו, הביאו לידי תסיסה בלתי פוסקת, אשר לא גרמה את תקונו של היין, כי אם את חמוצו, ויהי ישראל ההפך ממואב, אשר שאנן היה מנעוריו ושוקט על שמריו. והנה נא ידענו, כי השטן הזה של שנאת חנם או של רגש “העצמיות הפרטית היתירה”, אשר בנו, עדיין הוא מרקד בתוכנו, ומהרס ומבטל גם כל נסיון של “הסתדרות” עממית או לאומית, רק בהסתדרות הציונית, אשר כלי מבטאה הוא הקונגרס, אנחנו רואים כמו יציאה מן הכלל, ולמרות התסיסה וההתגוששות שבו איננו הולך ומתנונה, אלא אדרבה הולך ומתחזק, ולא זו בלבד,אלא כבפי הנראה ההתגוששות היא עצמה היא מחזקת את כחו ומחדשת את נעוריו. ומה בא זה ללמדנו? כי מתחדשת פה לעינינו שנית ההתחוללות של ההתילדות המדינית (דער פראצעס דער פאליטישען ווידערגעבורט), אשר ראינוה בשיבת ציון הראשונה, ואותה הסבה עצמה, אשר שחטה ליצרה דע”ז, היא תעקור מאתנו אי“ה גם את יצר “שנאת חנם”, ותבטל את רגש “העצמיות” הפרטית היתירה שבנו ותלמדנו לשים צוארנו בעול המשמעת הצבורית. כי הנפלאות האלה תחוללנה אי”ה בקרבנו “חפץ החיים” או “חפץ הקיום הלאומי המדיני” אשר התעורר לתחיה. אבל להיות שאין להעלות על הדעת שיבת ישראל לקדמותו, בלי “ציון וא”י" על כן הסתדרות מדינית מבלעדי ציון וארץ ישראל לא תצליח, כי לא יהיה בכחה לחולל את המהפכה הנזכרת באופי העם, ושטן “העצמיות הפרטית” לא יחדל מהחריב ומהשחית. וסוף סוף נהיה מוכרחים להזדקק לכח השלטון העליון להשיב הסדרים על מכונם, לפיכך טוב טוב, אשר לא נחל כלל לנסות כחנו בשלטון בית העומד בפני עצמו. כי אם לכתחילה נקבל עלינו עול השלטון העליון, ומלבד איזו זכיות מיוחדות בתור פריווילגיות המבטיחות לנו קיומנו בארץ, נהיה נתונים תחת חוקי אנגליה וסדריה, אשר יש בה די חרות וחופשה, וד' יקבץ נדחי ישראל לארצו ויגאלנו גאולה שלמה כחפצך וחפץ כל שלוחי אחינו ישראל אשר בתוכם גם אחיך.

יחיאל מיכל פינס.

אף כי דעתנו שונה מן הקצה אל הקצה בענין זה לא נמנענו מקבל את מאמר החכם בגלל כבודו, ולמען יתבררו הדברים מכל צדי צדדיהם.

העורך.

(המזרח, תרס"ג, חוברת ו).


ס. אל תהי בז לכל דבר

בשולי גליוני “הצפירה יובא כפעם בפעם “ספוג” אחד העובר על פני מקרי היום לספגם אחד אחד בלי ברירה ואולם בגליון רמ”ו של העתון הזה נהפך “הספוג” לנפה האומר לקלוט רק את הסולת ולמאס את הסובין, שלפי דעת רבים לא לבד שנמצא בהם חומר כלכלה הרבה, אלא שהם גם מכשירים את הסולת עצמה להתעכל היטב.

הלא הכל יודעים דבר אותו האצטרלוג אשר בשאתו עיניו אל הכוכבים לשאלם אם עושר שמור לו, עבר ולא ראה את המרגלית שהתגוללה לרגליו. כמשפט האצטרלוג הזה כן משפט הציונים האידיאליים שבתוכנו בהמריאם השמימה; אבל, בחיי ראשי, כבר ראוי להם לזכור גם את הארץ אשר מתחתם.

האידיאל דבר חשוב מאד בחיי האדם, ומכ"ש לחיי עם; אבל איננו אלא כשלהבת זו, המאירה לרועים במדבר לאן יכוננו צעדיהם, שהיא בעצמה אינה התכלית. התועים ילכו לאורה ויכוננו צעדיהם, פסיעה אחר פסיעה, ולא יחדלו מהגביה ולאסוף אליהם כל משען ומשענה אשר ימצאו בדרכם, שבכחו להקל להם את ההליכה. ושוטה הוא האומר: “אשב תחתי ואמתין עד שיזדמן גמל פורח שיביאני למקומי בטיסה אחת”.

אינני בא בזה להכריע במחלוקת הידועה שהתחוללה בחורף זה. גם לא באתי להמנות בקהל בעלי “ההן” או בעלי “הלאו”. כי לפי דעתי יש ב“ההן” חלק גדול הראוי ל“לוא”, ובה“לוא” – חלק גדול הראוי ל“הן”, כי השאלה עצמה נדרשת לכמה פנים. דרך משל: הכל מודים שמחובת הציונים לשים לב לכבוש את הקהלות בידיהם, כלומר: השתדל ששלטון הצבור בווינא או בברלין יהיה בידיהם, ובמה איפא יגרע כחה של קהלת ישראל העתידה להיות באוגנדה מקהלות הללו? ואדרבא, הלא הדברים ק“ו: ומה אם הקהלות הללו שכבר התכוננו בשטה ידועה, שאם אתה בא לשנותה אתה זקוק למלחמה, אתה מחיב את הציונים להלחם עד שיד שטת הציונות תהיה העליונה – באוגנדה הנבנה מחדש שלא מכיס הציונים (כי מי שוטה יאמר, שהקרן המועטה שביד הציונים תהי מספקת אפילו במקצת למלאכה גדולה כזאת), עאכו”כ שעל הציונים להשתדל שיהיו הם הבונים ולא אחרים. ולאידך גיסא אין להצדיק הרבה את החפץ לבנות לנו בית במקום אחר זולת ארץ ישראל, שאנו אומרים להתישב. מוטב לנו להכנע תחת שלטון צדק הבא מן החוץ מאשר להקים לנו שלטון אוטונומי מתוכנו. וטעמי ונמוקי בארתי בארוכה במקום אחר, ולא על זה אני דן. וכל חפצי עתה לצאת במחאה גלויה כנגד אלה המבזים בשאט נפש את הישוב ההולך לאט ומתפתח לא זה עשרים שנה כ"א זה כמה מאות שנה. וברצות ה' לא יצר בלכתו עד הגיעו אל הנקודה שכלנו רוצים בה. ובפה מלא הנני אומר: כי אם יש תקוה אין תקותנו אלא בהתפתחות המתנהלת לאטה, וגם “הטשרשר” אם בוא יבוא לא נחשבהו אלא כתולדה של ההתפתחות הזאת. משיח בוא יבוא, אבל כעני ורוכב על החמור, ולא כשר גדול במרכבה רתומה לסוסים אבירים. בינו זאת החולמים, אשר נפשם רק בגדולות תהלך ובזים לקטנות: כל שעל אדמה הבאה ברשותנו בארץ ישראל מקרב אותנו לחפצנו כמה פרסאות.

ומה משפט בת הצחוק של חמלה ותנודה הנראה על שפתותיכם לדברי מי שאמר, כי “מצב בני המושבות טוב ממצב כמה מכם במושבותיכם”? הן רק אמת בשרו שפתיו, ואנחנו בני ארץ ישראל עדים! הן אמנם כי לא נכחדו מחשבותיכם מאתנו. הנכם חושבים, כי טובה מלאכותית היא מלאכת חסד הנדיב ופעולות יק"א, הממציאים מעות להכורמים למפרע, והמשלמים להם בעד הענבים מחיר גבוה מכדי שוים, אבל מחשבה זו רק ראשיתה אמת ואחריתה שקר למחצה.

המצאת המעות למפרע היא באמת פעולה טובה הנותנת כח להכורמים להתבסס, אבל לא כל פעולה טוב אפשר לחשוב למלאכותית, ובפרט פעולה כזאת הנהוגה כהיום בכל הארצות המתוקנות. כי איפה הוא היום ממלכה מתוקנת, אשר אין בה בתי מלוה לחקלאים? הבגללם איפא נסמן את החקלאות במקומות הללו בתואר מלאכותית?

ואולם בנוגע לעלוי מחיר הענבים בערך אל שויו האמיתי של היין כפי המחיר המתמצע, הגורם הפסד תמידי לכיס הנדיב, (לפי דברי המפקפקים, בטבעיות הטובה של הכורמים) אין לנו לקבל בלי בקורת נמרצה. אמת כי רוב היין של המרתף נמכר בהאלידע שבהמבורג במקחים נמוכים מאד, עד שכמעט אינם משיבים אפילו הוצאות הדרך מהכא להתם. אבל מי יאמר שכל אותה שפעת היין צריכה לעבור דוקא דרך אותו הצנור שיש להרהר אחריו הרבה? הן רואים אנו את הגרמנים פה מוכרים את יינם במחיר אשר יכשירם לשלם בעד הענבים בכדי שליש יותר מאשר שלם המרתף להכורמים, ובמה נופלים יינות כורמינו מיינות כורמי הגרמנים?

הנני קורא אמנם התשובה מעל שפתיכם, לאמר: ברבוים! אבל אין זו תשובה מספקת כלל. כי באמת אין רבוי כזה תופש שום מקום בצורך העולם. התשובה האמתית היא – במעוט ההשתדלות! ולמכה זו אין תרופה אחרת אלא למסור ממכר היין להכורמים עצמם, אשר כבר הראו כחם בהלכה זו והתמחו בירושלים ויפו הפלא ופלא. ודנים אנו גזרה-שוה לא רק לארצות המזרח, כי אם גם לארצות המערב, אשר אם ימסר הממכר להכורמים עצמם, ימצאו לקוחות אחרים, מאותם הקונים בהמבורג שמוליכים את היין צרפתה בתור סחורה ירודה ומחזירים אותה להמבורג בתור פרקמטיא חריפה על מנת למכרה במחיר כפול, כמעשה שהיה, לפי המסופר מיודעי דבר. ולוא גם יהיו מפקפקים במעשה זה, היפקפקו גם בזה: בעוד שהפקידות חושבת לחסד גדול מה שמשלמת לבני גדרה בעד אלכוהל שלהם 140 פרנק לכל מאה ליטר, הזמינו סוחרים מאנגליה כמה וכמה הקטוליטר במחיר 170 פר'. ושמא תאמר למה איפא ימסרו את האלכוהל למרתף, ימכרוהו נא לאחרים? – התשובה בצדה: צורך קבלת המעות למפרע הוא המעכב על ידיהם, ממכור את האלכוהל כולו הצדה. אבל אם לא כולו מקצתו מוכרים באמת, ותקוה גדולה יש, כי המכירה הצדדית הזאת תעמידם סוף סוף ברשות עצמם שלא יהיו זקוקים להמרתף כלל28.

הנה הראינו כי עלוי מחיר הענבים הפרזה היא מצד אחד, כלומר: מצד שפל מחיר היין, אבל להוכיח כי היא הפרזה גם מהצד השני, כלומר: מצד רוב ההוצאה למעשה היין, אין צורך. כי סוד גלוי הוא אשר מחצית ההוצאה של המרתף – הוצאה לבטלה היא; ומבלי להכנס לפרטים שבכתב לעורר תרעומות, אומר רק כי הכורמים מוכנים לקבל את מעשה היין על עצמם במחצית ההוצאה היוצאת עליו עד היום.

על פי כל הדברים האלה הלא אתם רואים, כי להא מילתא מאן דמשבח לא גוזמא קתני, כי אם תגרעו ממלאכותיות גובה המחיר את מלאכותיות של ההפסד, ויצא לנו הסכום הכולל מצב טבעי מעולה שאפשר לשמוח בו ולא ללעוג עליו, ומכש"כ שאין לקרוא בקול בוכים לאמר: “עשרים שנה עבדנו בארץ ישראל והעלינו בידינו חרס”! לא חרס העלינו אלא מרגליות יקרות, אבני נזר המתנוססות בתולדות ישראל; ועל כן חלילה לנו מלבזות את אותן “השאיפות הפעוטות” ולדחותן כלאחר יד מלפני “האידיאל המרומם”, אשר מי יודע אימתי יחדל מהיות אידיאל והיה לממשי. חלילה לנו משלח את הצפור שבידינו למען לדלוק אחרי הנשר שבשמים, ואם נעשה ככה הרי אנו צפויים לא לבד לתוכחה, כי אם גם לצחוק.

יחיאל מיכל פינס.


סא

מאז ראינו את הסגנון, שבו משתמשים מחפשי מומים ומטפלי אשמות, ועונות על “בית הספרים לכל ישראל” בירושלם המתנהג על ידי “חברת בני ברית” גדר גדרנו בעדנו לעבור בשתיקה על כל התלונות הללו, כי הסגנון מוכיח, אשר לא מבקשת האמת, כ“א מצרות העין ידברו המתלוננים מה שידברו ואין מקום איפוא להתנצלות וברור האמת במקום שמתכונים למרוד בה. אפס כי בימים האחרונים חזקו עלינו דברי יודעי דבר מדורשי שלום הבית ויזרזונו לקיים הפעם במבקרינו מצות “ענה”. ובכן נעתרנו להם, אפס כי עלינו להקדים תחלה הקדמות אחדות: א) אמנם, דגל עם ישראל חופף על הבית הזה ובשם “לאומי” יקרא, אבל משום זה עוד לא חדל להיות יציר כפיה של לשכת ירושלים אשר לאגדת “בני ברית” הירושלמית מהמסד עד הטפחות מחוצה ומספריו עד רהיטיו פנימה29 ולא רק משום שהלשכה “הלותה (עם מרכאות או לותה בלי מרכאות) סכום כסף לקנין הבית”, כי אם פשוט, מחמת שידי בני הלשכה הן שיסדוהו, והן שרכשו את הספרים, והן שקנו את המקום, והן שעמלו בבנינו, והן ששכללוהו, והן הן המשתדלות בקיומו והנהגתו עד היום, והרבה זיעה ועבודה השקיעו בו. ב) שם כלל ישראל הנקרא עתה על הבית הזה מטעם הלשכה הוא. הלשכה מחפצה הטוב הואילה ותפקיע את המוסד הזה מרשותה, רשות היחיד, ותמסרהו לרשות הרבים בתורת מתנה. ואולם עם מסירה זו לא הסתלקה מעולם מזכותה לעמוד בראש הנהגתו, ואינה חושבת כלל להסתלק, גם אין כח בעולם, שיוכל לסלקה מזכות זו, ואם כי לא ננעל מעולם את חוג ההנהגה בפני הראויים לה, גם בעמודם מחוץ ללשכה, – אבל אותם הנדחקים להכנס בחוג ההנהגה בזרוע עוז או בתחבולות עקיפין ודאי שאינם בכלל הראויים לה, כמאמר חז”ל: כל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו. ולפיכך בעד כל אלה הקופצים כנגד המוסד וחורקים שן וחורצים לשון למולו, חוג ההנהגה סגור, וכל תחבולותיהם וטצדקותיהם לא תועילנה להם לפתוחו. ג) יען כי נמסר הבית הזה לשמושו של הצבור ושל כלל ישראל, על כן נטלה הלשכה הרשות עצמה לדרוש מאת אותו הצבור, כי יבוא לה לעזרה באמצעים הדרושים לכלכלת הבית והחזקת קיומו. ואם היו גם מי שנענו לקריאתה מהעומדים מחוץ ללשכה, גם המה עוד לא נתנו רשות למי שהוא מהקופצים בראש בשם כלל ישראל ומהנוטלים עטרת הציוניות לעצמם בחכירה לכבוש תחת ידו את המוסד הזה בתורת קנין מפלגה ידועה, שאינה מודה בתורת קנין כל עיקר. ד) לשכת בני ברית הירושלמית, על אף כל הרוקדים לעומתה ותולים בה בוקי סריקי, ציונית היתה מתחלתה, ציונית היא עתה וציונית תהי כל זמן קיומה, ולא רק על פי מקומה, כ“א על פי יסוד ראשית הוסדה, וכל בניה ציונים אמיתים במחשבה ובמעשה, ורב אשר פעלה מצפורן הקטנה שבהם לתחית הישוב והאומה מכל רוחב כריסם של כל גבורי האגרוף וגבורי הלשון המצפצפים ומהגים כל היום בציונות המעשית או ההלכית. ה) בית הספרים לכל ישראל, לפי הכונה הראשונה של מיסדיו, נוסד לא לבית מקרא לנערים אשר מעצלות מוחם לעסוק בדברים שיש בהם ממש הם מבקשים להם פרי דמיונות מתעים לשעשוע כדי להמית את הזמן. אבל נוסד להיות בית תלמוד לתלמידי חכמים; בית אוצר החכמה והמדע, שממנו יפיקו כל אלה שחפצים לעמוד על בוריו של דבר; באר התבונה והדעת, שממנה ישאבו כל תואבי למוד והשכלה נאמנה; מקור נפתח לכל חוקרי תולדות העתים ודברי הימים, חוקרי הלשונות והשוית השפות. ואם בכ”ז הקצינו מקום אף לקריאת עתונים והספרות היפה, לא נכחד, כי עשינו זאת רק בתור הנחה לצבור, אבל לא מלבנו, כי אין אנו מחשיבים הרבה את ההשכלה הקנויה מתוך הספרות המפוקפקת קלת הדעת הזאת. ובכ“ז שקר הדבר, אשר הנהגנו כמין צנזורה בהמצאת הספרים לשואליהם, כל מבקש ספר לקרוא לפנים ממחיצות בית הספרים אין מונעים ממנו כלום, אך כל האומר להוציא ספר מחוץ למחיצה, אמנם, משימים פדות בין ספר לספר ובין אדם לאדם, אך לא מבחינת הצנזורה, כ”א מבחינה אחרת לגמרי כאשר נבאר הלאה: הנה ידוע, כי רוב ספרי בית הספרים הם מיסודו של הד“ר חזנוביץ, והוא מסר להלשכה את הספרים בתנאי קודם למעשה, שאין להוציא שום ספר מחוץ לקירות בית המדרש בשום אופן שהוא. והרבה התוכחנו עמו עד ששתק למה שהודענו לו, כי אותם הספרים הדרושים לחכמים מחברים למלאכתם יוצאים מן הכלל הזה. וכן אנו נוהגים למסור ספרים למחברים או למעיינים הדרושים להם למלאכתם בביתם. אבל הספרים, שאין שם מר חזנוביץ נקרא עליהם, נמסרים לשואליהם בלי חקירה ודרישה רבה, ובכ”ז הלא הכל מודים – וכן המנהג בכל בתי הספרים שבכל העולם – שאין ספרים נמסרים ליד כל אדם בלי ערבון, שיוחזר הספר למקומו אחר זמן השאלה, ובכגון דא אין בהבטחת-פה אפילו של “פועל צעיר” שום תורת ערבון, ואם נאמר לסמוך על הבטחות כאלו, והתרוקן הבית מספריו, בטרם אנו עושים אנא ואנא, כמדומה לנו, שכבר יש בכללים האלה די תשובה לברור ענינה של הספריה הירושלמית, כי אמנם על פרטי הקובלנות, כגון על הקובלנא, שעדיין חסרה הספריה איזה ספרים נחוצים מאד של הספרות החדשה ובפרט הזרגונית, ועל הקובלנא, שאן מסלקים את השסי“ם מתוך הארונות, כדי לפנות מקום לספרי “תושיה”, וגם להשיב על העלילה בדבר הדילטוריא ובדבר הכאת הכושי אין רצוננו ואין כבודנו להשיב. אבל אין אנו יצאים ידי חובתנו, אם נחשוך שפתנו מהודות ל”פועל הצעיר" על הביבליותיקה, שיסדו ידיו הממלאה צורך קהל קוראים מירושלם, שהננו שמחים מאד, שלא “בית הספרים הכללי” היה מקור להשכלתם, ובכל לבנו הננו מתפללים,

שהביבליותיקה הצעירה תגדל במדה, שכל המבקשים סרי “תושיה”, פרץ ושלום עליכם לא יזדקקו לדרוך על מפתן “בית הספרים הכללי” והניחוהו להתפתח לפי דרכו אל מה שהיתה תעודתו מתחלה, להיות אוצר לספרות כל ישראל, שממנו יסתפקו החוקרים והמעיינים.

ושלום! הכו“ח פעה”ק ירושלם בשלהי שנת התרס"ח.

יחיאל מיכל פינס


סב. תשובה למרדכי30

על אדות דרכי ההתפשרות בין הפועלים והאכרים בארצנו הקדושה.


הנותן לב לרפא מחלה בטרם הוסרו סבותיה, הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ובאמור איש למצוא פשר בין הפועלים ונותני העבודה בעולם העברי בארץ ישראל בטרם שים לב תחלה על הסבות שגרמו את הסכסוכים ביניהם, הרי זה כרופא מחלה מבלי דעת מקורה, שמאום לא יעלה בידו.

והסבות רבות, גלויות וידועות, אלא שנעמידן על שתים: א) ההפרדות הנפרזה בדרכי החיים הדתיים. ב) התבענות הנפרזה מצד הפועלים. ונבאר דברינו:

א) “ההתפרדות הנפרזה בדרכי החיים הדתיים” כיצד? כלל גדול הוא, שאדם מדיני בטבע. ר“ל שבכל מקום שמתקבצים מספר הגון של בני אדם מתהוה ביניהם יחס המדבק את האישים להיות לכלל אחד, נקראהו בשם עם או צבור או חברה, לא השם הוא הגורם בזה, העיקר, כי התלכדו הפרטים והיו לחטיבה אחת בת תכונה מיוחדת, וכל מה שקיום הקבוץ במקומו יותר מתמיד, יותר מתפתחת בו התכונה הכללית ויותר מתבטאים בה אותותיה העיקריים, והיו לקבועים בכל פרט ופרט של אותו הקבוץ, עד גם אם ברבות הימים ישובו הפרטים להפרד לארבע רוחות, בכ”ז איש איש מהם אותותיו לא ינכר כי בן אותו הקבוץ הוא, ומאד מאד קשה עליו לשוב ולהתבולל בקבוץ אחר בת תכונה אחרת.

הדברים הכלליים הללו מוסבים ביחוד לעם ישראל, לא רק ביחסו אל העמים זולתו, כ"א גם ביחסו ההדדי של קבוציו שהתפזרו לרגל גלותו, למקומות שונים, מבלי מגע תמידי ביניהם.

הנה כי כן עינינו הרואות פה בארץ ישראל מה קשה היא ההתלכדות הגמורה בין האשכנזים והספרדים, ואע“פ שהדת בפני עצמה אינה חוצצת בין שתי המחנות במאומה, אבל דייהם שנויי השפות והמנהגים ודרכי החיים הטפלים שבטפלים שבטפלים להגביה הר גדול ביניהם, ואין להלחם בעובדה זו, כי עובדה היא, ומבשרי אחזה זאת. הן יודע אני בעצמי, כי אינני ארכן, וכשם ששונא אנכי את הפרזולוגים המרבים מלים במעוט ענין, כך תקוץ נפשי בחזנים האשכנזים המרבים נגון במעט מלים, וע”כ הייתי אמנם מתאוה תמיד לתפלת הספרדים המקצרים באריכות שפתיהם, ובכ“ז קשה לי למלא תאותי זו. ולמה? מפני שאין נפשי אל נגוני הספרדים הקצרים שלא הסכינה אזני להם מימי ילדותי, והנה מעיד אני עלי כי שנאתי לארכנות, גדולה הרבה מאי נפשיותי אל אופן נגוני הספרדים, ובכ”ז למעשה גוברת האחרונה על הראשונה, וכמאז כן עתה זה שלשים שנה, סובל אנכי, אמנם בקוצר רוח, אבל סובל אנכי בהכנעה את הארכנות והעקמומיות של חזני האשכנזים ולא אתפלל עם הספרדים. האין זו, לכאורה חידה מפליאה?

אבל פתרון החידה, ששנאתי לארכנות בכל תקפה ועוזה אינה אלא אשית ופרטית, ולפיכך היא שטחית, משא"כ אי-נפשיותי לנגינה הספרדית בכל קטנותה וקלותה היא, אם אפשר לאמר כך, גזעית ויסודית ושולחת שרשיה עד מעמקי הנפש ולפיכך קשה לנצחה.

ואנכי, הלא איש בין אנשים, וכמקרי אני בודאי כך מקרה כל בני אדם, ורשאי אני אפוא להוציא משפט מהפרט אל הכלל, כי כך דרכם של בני אדם שהבדלים קטנים וטפלים אבל יסודיים, חוצצים ביניהם יותר מהבדלים גדולים ורחבים שהם רק אישיים. והרי הדברים ק“ו, ומה אם הבדלים טפלים שבאדם כחם רב לבנות חיץ בינו ובין חברו, הבדלים עיקריים גדולים, כגון בדרכי החיים אשר יסודם ביחס שבין אדם למקום ובין ישראל לקונו, עאכו”כ שבכחם להרחיק את הלבבות, ומכ"ש שאין בכחם לחולל אהבה או לעורר השתתפות הרגשות ביניהם.

היש לי עוד צורך לבאר את יחס הדברים האמורים למעלה אל הנדון שלפנינו? כמדומה לי שאין כל צורך, ולפיכך נבואה אל הפרק השני, אל פרק ב) התבענות הנפרזה מצד הפועלים כיצד? היחס שהשתרר בעולם בין המעבידים והעובדים, אין ספק כי מום בו, לא ירצה. היחס הזה קבל צורה של אדנות ועבדות, של תקיפות והנעה. אל אחד בראנו, ואב אחד לכולנו, ואין יתרון לאדם על חברו בעצם, ויתרון מקרי טרם כדאי להשליט אדם באדם, ובכן היחס הנכון בין המעביד לעובד צריך שיהיה הדדי לגמרי, למרות מה שהאחד משפיע והשני מקבל השפעה, כי כשם שהעגל רוצה לינוק כך הפרה רוצה להניק, רצוני בזה לאמר כי המשפיע לא פחות זקוק למקבל ההשפעה מאשר זה אל הלזה, ובפרט כי על פי רוב גם המעביד וגם העובד שניהם משפיעים ומושפעים כאחד, ואין הבדל ביניהם מאומה ביסוד העבודה כ“א במדת התקיפות, אבל לא מדת התקיפות היא מדת הצדק, ואם התקיפות אינה נשמעת לצדק, על משרת הצדק להשתמש גם הוא במדת התקיפות להכריעה לכף צדק. וחששה זו לטובת הפועלים מקורה בתורה עצמה, הלא פעמים הזהירה התורה על הלנת שכר השכיר מפני “כי אליו הוא נושא את נפשו”, ועל יסוד זה העבירו חז”ל את דין תורת הנאמנות של בעל הבית המוחזק ונתנוהו לשכיר שיהא הוא נשבע ונוטל (שבועות פרק “אלו הן הנשבעים”), וגדולה מזו מצאנו בב“מ סוף פרק האומנים שכנגד ההלכה הקבועה “אדם מועד לעולם” פטרו את הסבלים העניים, אשר מבלתי זהירות שברו את חביות של יין בהעבירם אותן ממקום למקום, משלם את הנזק, ולא זו בלבד אלא גם חייבו את הניזק לשלם להם את שכרם, משום מה? משום למען תלך בדרך טובים ועשית הישר והטוב בעיני ד' אלקיך. וזאת תורת התורה הקדושה באמרה לא תרדה בו בפרך (ויקר' כ“ה מ”ג) לא ירדנו בפרך לעיניך (שם ע"ג), הונה בזה לא לבד שלא יטיל המעביד על העובד מלאכה קשה יותר מכפי כחו, אלא גם שלא ירחיב זמן עבודתו יותר מן המנהג, ובאמרה לא תעשוק שכיר עני, ((דברים כ“ד י”ד) הכונה שלא יקפח אדם את שכר השכיר שלא לפי המנהג. ואם אמנם לא הגבילה התורה את זמן העבודה ואת שכרה באשר מן הנמנע הוא לחוק עולם להגביל הגבלות כאלה התלויות בזמן ובמקום ובאדם, ע”כ הסתפקה רק בקביעת היסודות, אבל קביעות ההגבלות היו נעשים בכל מקום ובכל זמן ע"י ועד קבוע שהיו קוראים לו “חבר עיר”. הועד הזה היה ממונה לפקח על כל צרכי העיר שימלאו בצדק ובמשפט וביושר.

ומחובתו של אותו הועד היה להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים (ב"ב ח:) כי בכ“מ שנאמר “בני העיר) הכונה אל החבר הנ”ל (כלומר שבעה טובי העיר) ובכלל תנאי המדות נכנס בודאי לא רק מדות השטח והכלי, כי אם גם מדת זמני העבודה, ובתנאי השערים והשכר, חלילה, כי ב”ר חשוב היה, בלתי משוחד לא מעניני הבורגנות ולא מעניני האגרריות ולא מעניני הפרוליטריות, אך קו הצדק והמשפט היה לו לקו, ובשעה שבאה בצורת לעולם והיו אוצרי פירות ומפקיעי שערים חוגרים מתניהם להשתמש במקרה זה כדי לנצל את העירונים ואת הפועלים גם יחד, היה הועד הזה קוצץ את ידיהם בגזרתו, והיה קוצב את השער לפי שוים הנכון של מיני המכולת, ולהפך, אילו היו סוחרים זרים מביאים שפע מכולת מן החוץ, במדה שיתנזק האכר הביתי, בודאי שהיה החבר סוגר את השוק בפני הזרים בטרם מכרו אכרי המקום את תבואתם, וכן בודאי היו נוהגים בקצבת שכר הפועלים, לצאת ידי חפץ שני הצדדים, כי אם לאיזו סבה שהיא, אם טבעית או מדינית, גברה הדרישה על הפועלים, ואמרו להשתמש במקרה זה להפריז על תביעתם במדה שהיתה הפרזתם מעכבת את התפתחות העבודה בכללה, היה החבר מתערב בדבר ונותן קצבה לשכר המתאמת עם שויה האמיתי, אך כמו כן לא נמצע בודאי לבצור גם רוח הנגידים, כי אם לאיזו סבה שהיא רבתה הבטלה בשוק ואמרו בעה"ב להשתמש במקרה זה להוריד מחיר העבודה עד כדי פחות מכדי חייו של הפועל, כי אז השתמש הועד בכחו ויקציב את השכר לפי המדה הראויה.

ובכלל חשש אותו הועד לטובת הפועלים כי נתן להם רשות “להסיע על קיצתן”. מלת “הסיע” הוא פעל, ונגזר מהם “סיעה” שפירושו “חברה” או אגודה כמו “סינדיקט”. ומלת “קיצה” היא כמו “קצבה”. ופירוש הדברים האמיתי איפוא הוא, כי רשאים בעלי המלאכה להתחבר לחברה בקצבה הנוגעת להם, אם ביחס לשכר פעולתם או לאופן עבודתם, ואין מוחה בידם, וכן שנינו בתוספתא סוף ב"מ: רשאים הנחתומים לעשות ביניהם “רגיעה” כלומר: נופש ושביתת מלאכה ליום או ליומים כדי להכריח את בעלי הבתים להעלות על מחיר של הלחם, וזה בודאי בשעה שהדין עמהם לפי ערך מצב מחיר התבואה, אלא שגברה התחרות וכבשתהו, רק בזה לא נאות החבר אל הסיעה, שתשתמש לתת תוקף לתקנותיה באמצעי קנסות וכפיה, כל זמן שהתקנות עצמן לא התבקרו בסוד חבר העיר ונמצאו מסכימות עם היושר והצדק. (עיין ב"ב ט').

זאת התורה הסוציאלית לפי התורה וגם לפי הבינה הישרה, וחבה יתרה נודעת לה, שבכל מה שאין נפשה אל האדנות התקיפה והעבדותית הנכנעה אינה מפריעה את היחס המשפחתי או הפטרירכלי בכל יופי פיוטי שדרכו להתחולל בין אדונים ישרים ועבדים נאמנים, והרי מעשים בכל יום שאדונים טובים חסים על משרתיהם או שכיריהם בחבה יתרה כאשר יחוס האב על בניו, ולהפך דבר המצוי הוא כי משרת זקן או שכיר נאמן, כל כך קשור בעבותות האהבה והנאמנות אל בית בעליו, עד אשר בבוא הבית חלילה לידי משבר, וכל רעיו שנראו כאוהביו עזבוהו לנפשו, אותו המשרת או השכיר לא לבד שהוא לא עוזב את הבית ומתענה באשר יתענה בעליו כ"א גם מקריב הוא לרגלי בעליו את כל הרכוש הקטן אשר קבץ בעמלו ובנקיון כפיו, ואומר לו: הרי שלך לפניך, ממך הכל, קחהו לבני ביתך מחדש, יחס נשגב כזה אין לו מקום כלל בין המעבידים והעובדים לפי התורה הסוציאלית החדשה.

תורת הסוציאליות הזאת, החדשה שבחדשות אומרת, כי אין שררה בעולם אלא לתקיפות או לכח הזרוע, וכל דאלים גבר, והרכוש אינו אלא כח תקיפות שהתקבצה בידי המעבידים, ובה הם מכניעים את העובדים אשר להיותם נפרדים איש מרעהו, חסרי אונים הם למול כח הרכוש, ואין בידם להתגבר על המעבידים הרודים בהם, ולפיכך על העובדים לעשות אגודה אחת והיתה העבודה לכח כביר אשר תמצא ידו להלחם בכח הרכוש עד רדתו. וכללו של דבר, כי מלחמה נמרצה לעבודה על הרכוש, ולא תשבות המלחמה הזאת עד אם יהיה הרכוש והעבודה לחטיבה אחת.

הנה בכל מקום שיש מלחמה אין תביעה, כי התביעה הלא מיוסדת על שררת המוסר בעולם, ד"מ: ראובן נטל ממון משמעון, חוק המוסר גוזר על ראובן להשיב מה שנטל, ואם ממאן הרי שמעון תובע בכח החוק המוסרי, והחברה האנושית הבנויה גם היא על יסוד החוק המוסרי, כופה את ראובן בכח התקיפות של הרבים על היחיד למלא את חובתו המוסרית, והחובה המוסרית הזו מה טיבה? מהות החובה הזאת היא קדושת הקנין, שכל הפושט יד במה שחברו זכה בו, הרי אין מקום כלל למושג התביעה, כי אם תושיע לאדם ימינו לקחת מה שחפץ בו בזרועו. מה חפץ לו בתביעה? ואם תקצר ידו, מה מועילה לו התביעה? כי הנתבע יאמר לו: מכח מה אתה תובעני? מכח הזרוע? תושיעך איפוא זרועך!

ואחרי כי כן נפלאה ממני דרך המחזיקים בתורה הסוציאלית החדשה, כי באים הם בתביעות על בעלי הרכוש, ואיך לא ירגישו בסתירה הנמרצה שבין ההלכה השגורה בפיהם, ובין המעשה אשר יעשו, אם לא שנאמר, כי התביעה גופה היא מין כלי נשק של מלחמה, כידוע במשל דרך הזאב אשר בטרם יטרוף את הכבשה יבוא עליה בטענות שונות.

הדברים הללו אמורים על תלמידי מרקס בכלל, אך בנוגע לצעירי הפועלים שעלו לארץ ישראל, ואשר למענם התעוררה פה השאלה בכללה, עדיין יש לכאורה ללמוד זכות לאמר: הם אינם כופרים ביסוד המוסרי בכללו, אלא שלפי דעתם התביעה הלאומית היא למעלה מהתביעה האישית שבין איש לרעהו, ובכן אם נראים הם כבאים בזרוע על האכרים, אין זה אלא מפני שהם באים בכח המוסר הלאומי, הגוזר ואומר, כי כל אישי הלאום הם כאברי גויה אחת, אשר כל אחד במלאכתו, בדאגו לקיומו, הוא נותן כח וחיים לכל שאר חבריו, והיה אם יתרפה האחד במלאכתו, ויבוא בטענת זכות החרות של היחיד לנפשו, הרי כל חבריו עושים דין לעצמם, ומכריחים אותו בכח טענת חוב ההשתתפות לעשות את חובתו, ובכח טענה כזאת גם הפועלים שלנו באים על בעלי הבתים בטרוניה להכריחם לתת את העבודה שהם צריכים להם לפועלים העברים דוקא, כי קדשי הלאום, קדושתם גבוהה מקדושת הקנין האישי.

אבל אחרי שימת לב רואים אנו בדבר תיוהא, כי גם אם נסכים שעניני הלאום עומדים למעלה מקדושת הקנין האישי, עדיין הדבר צריך לתנאים, כלומר: לקבוע גדר כל דבר הנדון, אם הוא לאומי, ועד כמה הוא לאומי, ועד כמה כחו יפה לדחות מפניו את זכות האישיות, ובקביעות הגדרים האלה יש מקום רחב ידים להתחלפות הדעות.

הנה ד“מ לפי השקפתי אני ולפי השקפת רבים עמדי, אין לנו קודש לאומי גדול מן “השבת” שכדאי לדחות מפניו את כל הצרכים האישים שאין בהם משום סכנה, וכמו כן דעתנו אומרת כי בושת הפנים או הצניעות היא תכונה לאומית עיקרית לעם ישראל אשר בזכותה נגאל ממצרים, והמקיים בכל אורך הזמן שהעביר עליו הרפתקאות שונות, ואצ”ל שהתורה בכללה לפי דעתנו אנחנו, היא יסוד כל לאומיותנו, ובלעדה אין אנו אלא אספסוף צוענים נודדים שאין להם אחיזה לא בשמים ולא בארץ, ובכ“ז הלא ישנם בין הלאומיים דוקא שמדחים את קדושת השבת מפני כל צורך גופני קל, והאספסוף אשר בבתי העם יבואו הנשים על האנשים בחוצפה גדולה, ודורסים ורומסים ובוססים את התורה ואת כל קדשיה ברגליהם המסואבות, ונותנים אותה לבוז ולחרפה, וכללה של שטתם הלאומית הוא: כי אין גאולת ישראל באה אלא”כ יפרוק מעליו עולה של תורה, ויסיר מעליו את הבושת והצניעות, ויפרוץ את כל גדרי עולם והיה כאחד הגויים בית ישראל.

ומהצד השני, הדגלים הציונים ודאי ענין לאומי הוא, ובכ"ז יש אומרים שאין הענין הלאומי שבתהלוכות הנדגלות הפומביות כל כך כחו יפה, עד שיהיה בו כדאי לדחות מפניו את החשש של התעוררות קנאה העלולה להשיב את הענינים הלאומיים היותר חשובים מהדגלים, וכן יש חלוקי דעות בהרבה ענינים לאומיים אחרים, שלפי השקפתי אלה הם עיקרים, ולפי השקפת אחרים לאו דוקא, ואדרבה, כמו מום זר נראה להם בגוף האומה הישראלית, כגון יסוד בתי תיאטראות וקונצרטים ונשפים סתם, אשר ידענו עין מי שומרת אותם (איוב כ“ד ט”ו), וכמו כן קשוט הקברים שאיננו אלא משיורי עבודה זרה ופולחן המות.

הנה אלה המה חלופי ההשקפות דבין מדינחאי ומערבאי בעניני הלאומיות בכלל, ואולם גם בנדון הנדון לפנינו שהוא ענין העבודה העברית לעברים, יש מקום רחב לחלופי ההשקפות. הנה הכל מודים, ד"מ, שאותם העברים אשר יש להם תביעה על העבודה העברית לא די להם שיהיו עברים סתם אלא צריכים שיהיו גם עובדים, כלומר: בני אדם הראויים לעבודה וגם מומחים אליה, וגם בעובדים, עדיין יש לברר אם אינם עצלים האוכלים ואינם עושים, ובעובדים הזריזים עדיין יש לחקור אם ישרים הם ולא גנבים פשוטים, או אנשי בליעל החשודים להצית אש בקמת בעליהם על כל סכסוך קל שנפל ביניהם, ואחרי ידענו כי אין חשש גם בזה, עדיין יש מקום לבעלים לחשוש שמא הפועל הנספח אל ביתו בעל דעות נפסדות הוא שאפשר שתהיינה להם השפעה רעה מאד על בני ביתו. (אל תלעגו לי רבותי, ישנם בני אדם כאלה החוששים לבניהם ובפרט לבנותיהם שלא ישתו את המים של השטות הסוציאליות החדשות. ואם אמנם שזה הבל מצדם, אבל מה נעשה? וישנם בני אדם הרבה הרבה מאד, שחוששים להבל שיש בו חטא, ואין לכופם לבטל את דעתם זו, שהרי שהמחשבה חפשית והאישיות חפשית וכל אדם אדון לעצמו).

והיה בבוא אדם להכניס את הפועלים העברים לתוך ביתו או לתוך עירו, הלא עליו להביא את כל האפשרויות הללו בחשבונו תחלה, כי לא פועל סתם הוא הפועל העברי, פועל סתם בכל שעה שאתה רוצה לסלקו אתה מסלקו, ושום אדם לא ישאלך: למה אתה מסלקו? משא“כ הפועל העברי, אשר דם בהיותו בודד במועדו, לא יחסרו לו תובעי דקיון או פרקליטים טובים, לא תוכל לסלקו מבלי שתוכל לברר טעמך, ולפיכך יש לו למעביד להתבונן תחלה בטרם יעשה מעשה לקבל פועל כזה, בכ”ז לוא היה למעביד להתחשב רק עם דעת הקהל, אין לו להתבונן הרבה הרבה בבחירת פועלים, כי סוף סוף אם יודע האדם בנפשו כי יצא ידי חובתו לפני האמת איננו ירא הרבה מפני דעת הקהל, כמאמר המשל::יכונו מעשיך ולא תגור מפני איש" אבל בנידון דידן שיש למעביד להתחשב עם גדוד אגרופים התובעים זכותם באקדחים ועקירת אילנות, אין פלא מאומה כי המעביד יסלק ידו לכתחלה מפועלים כאלה, כי על כל צרה שלא תבוא אשר תכריחהו לפטור א האחד מהפועלים, מוכרח יהיה להיות גם ערוך למלחמה.

הוא הדבר שאמרתי, כי התבענות הנפרזה מצד הפועלים משניאה אותם על בעלי הבתים. שמא תאמרו: מה לו ולמלחמה? הלא יש לאגודת הפועלים “ועד” והגיש בעה“ב את טענותיו לפני הועד והיה, אם בר עונש הוא הפועל וענש אותו הועד עצמו. התשובה לשאלה זו הוא מה שאמרתי למעלה, כי “התבענות הנפרזה” של הפועלים היא היא המשניאה אותם על בעלי הבתים, כי איככה יוכלו לדרוש מבעה”ב שיאמין בב“ד של פועלים ויסמוך על פסק דינו בעוד אשר תהום כל כך רחבה מפסיקה בין ההשקפות על מושגי “שלי שלך” של המעבידים והעובדים, כי מה שלפי דעת הבעה”ב הוא מעל, הוא לפי דעת הפועל משפט צדק וכן להפך, ואיך יעלה על הדעת שיקריב בעה“ב את משפטו לפני ב”ד כזה המשוחד מהשקפותיו ונוטה לכתחלה לצד אחר?

ואחר כל הדברים הללו אין אני רואה דרך לישר את ההדורים האלה רק אם יאותו הפועלים מצד אחד להסתלק מעמידתם הבודדה במנהגי החיים הדתיים ולא יהיו, בתור אגודה, מופרשים מן הצבור. ומצד השני עליהם להכנע לספר התקנות המגבילות את היחס שבינם לבין מעבידיהם אשר יחובר ע“י ועד שיהיה מורכב מבעלי בתים ופועלים מתונים במשפטם ובעלי הגיון ישר, ועל פסק בית דין מורכב כנ”ל אשר ישפוט על פי יסודי ספר התקנות הנ"ל.

והנה נא דברי האחרונים, ידעתי מאד, כי לא התבארו כל צרכם, ואחשוך אריכותם לעת אחרת ושלום.

יחיאל מיכל פינס.

(החבצלת, תרס"ט, גליון 8).


  1. בימי היותי בצפת בא שמה שליח מיוחד מאת הגבירה טולטשינסקי לראות הכצעקתה הבאה אליה על דבר הנהגת בית–החולים עשו, והסיר את הפקידים הישנים, והושיב אחרים במקומם. והנה בא, ראה, ויבין כי ידיו לא תעשינה תושיה, וישב אל שולחתו, ויספר את אשר ראו עיניו, ותוסף הגבירה ותשלח את אחת מהנשים הכבודות, נשי החיל, ותתן על ידה צרור כסף ומפתחות הבית שמה על שכמה לכלכל צאתו ובואו. ותבא צפתה גם היא. ואולם עד היום טרם שמענו אם עלה בידה להרים הבית מאשפה ולתת לו את תעודתו.  ↩

  2. הבורסן הוא היסוד האצור בקליפת עץ האלון ופריו: האלונים והעפצים, ובפרי האוג, ובקליפת האגוזים והרמונים, ובעוד כמה וכמה מיני צמחים שמשתמשים בהם הבורסקים לעבוד העורות. וסגולתו לצמת את העור ולחזקהו. והוא נמצא גם בחרצני הענבים וזגיהם, וביחוד בקנוקנות וידות הענבים.  ↩

  3. הדבשן הוא יסוד הצוקר  ↩

  4. אם יאמר לך אדם: והלא מודעה מפורשת בכה"ע כי אדמת שאר המושבות נמכרו לנכרי בערכאות? אף אתה אמור לו: לאו מר בר רב אשי חתום עליה ואין האמונה בה מעקרי הדת…  ↩

  5. תל אל קאדי פירושו בלשון ערבי: תל הדיין והוא המקום “דן” בצאתם לתור להם נחלה ככתוב בס' שופטים י“ח, י”ט. (המתרגם).  ↩

  6. הנהר הזה שמו בלשון ערבי “נהר אלעוג'ה”, לאמר: נהר עקלתון, על שם שילפת ארחות דרכו בנתיבות עקלקלות מאד, ובעקוליו יתעכב טיט היון והיו מימיו מי מדמנה עוצרי דקיקיות משחיתות. – (המתרגם).  ↩

  7. אל ישכח הקורא, כי הכותב הוא מהחכמים שבאומות, ודורש טעם המקראות עפ"י דעתו, וכונתו אך לטובה, ואין לנו לקבל מדבריו אלא את הראוי ואת הכשר לנו. (המתרגם).  ↩

  8. ההרקה (שלעמפערפאהרען) וכך מעשיה: בריכה עליונה נקובה בדופנה ממעל לשוליה לתוך בריכה תחתונה שאין לה שולים, ובתוך הבריכה העליונה ימחו את החומר במים והיה לטיט הנרוק (מקואות ז‘, א’) והיה בהשקע החצץ למטה ופתקו את הנקב והריקו את הטיט הנרוק לתוך הבריכה תחתונה ועמד הטיט הנרוק תחתיו עד הבלע מים בהקרקע והוכשר החומר והצליח למלאכה.  ↩

  9. מינדיגקייט (נזיר כ"ט:).  ↩

  10. תפוחי זהב.  ↩

  11. מתחת למכתב של הרב מיפו בנוגע לעזרה לת"ת אשר שם.  ↩

  12. סוס, זיסהאלץ וואורצל, לאקריץ.  ↩

  13. “כחה” במקור המודפס, צ“ל: חה – הערת פב”י  ↩

  14. פריטשע, החומר המהותך שיוצרים ממנו הזכוכית (תוספות שם פרק חמצניע).  ↩

  15. “לחסוס” במקור המודפס, צ“ל: לחסום – הערת פב”י.  ↩

  16. “בת” במקור המודפס, צ“ל: בית – הערת פב”י.  ↩

  17. אמר המעתיק: שטיח זה אני יודע מהו: מחוקות עם הארץ למדנוהו. הן ככה משפט הישמעאלים בכל ימי מועדיהם לצאת לקברות ולשמוח עם המתים. עד כי היה למשל בפי הערבים לאמר: חגי היהודים בין הקדרות, וחגי הנוצרים בין האשרות, וחגי הישמעאלים על יד הקברות. ומי יודע אם גם המנהג הזה להם איזה ירושת פלטה מעבודת זבחי מתים? ובכל זאת מצא לו המנהג מהלכים גם בינינו! האומנם כי חלילה לו לבן ישראל לטמא עצמו ברגל, אך ביומיא דפגרא התירו לעצמם לחקות את הישמעאלים, כגון בי“ד אייר, ל”ג בעומר, ושלשה ימי הגבלה, וזהו סוד “הלולא דרשב”י בצפת“, ”הלולא דרבי מאיר בעל הנס“ בטבריה והלולא ”דשמעון הצדיק“ בירושלם, וצלו של המנהג הזה התארך ובא גם עד ארצות המערב, כי שמה (באלגיר ותוניס וכו') נוהגים אחינו בכל יום ששי עש”ק לצאת אל הקברות, וגם בארצות אירופה היה זכר למנהג זה עכ“פ בל”ג בעומר. וזוכרני כי כשהייתי תינוק, היו התינוקות יוצאים ביום זה לבית הקברות, וקשתם בידם לשלוח חצים בעיני השטן.  ↩

  18. מנהג בני ארצות הקדם, כשהולכים לטייל לוקחים אתם זרעונים וקליות וכוססים אותם בדרכם כדי לבלות הזמן.  ↩

  19. נוסח התפלה הזאת, וכן נוסח כל תפלות מועדיהם, יבוא במחברת מיוחדת אי"ה.  ↩

  20. בספרי השומרונים “שם המפורש” כתוב בארבע אותיות הוי“ה כאשר אצלנו, אלא לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא, כי גם לבם אסור להגות את השם באותיותיו, אלא תחת שאנו קוראים ”אדני“ קוראים הם ”אשימא“ ומזה למדתי כי אלה השומרונים יוצאי ירך אנשי חמת המה אשר עבדו את ”אשימא“, ובהזניחם עצביהם לא נכרת שם העבודה הזרה מפיהם ויקדישהו כקדושת שמים אין השומרונים מבטאים ”אשׁימא“ כי אם ”שׁמא“ והיא המלה ”השׁם" שאנו היהודים אמרים במקום שם ה‘ בן ד’ האותיות. (דוד ילין).  ↩

  21. הוא שלטן צלח–אל–דין אשר נלחם עם נוסעי הצלב ויוכל להם, ויקח מידם את ירושלם וימת בשנת ד' תתקנ"ג.  ↩

  22. השומרונים אומרים כי מיום שנגנז שמן המשחה ואבדו כלי השרת, אין מקדשים כלי שרת חדשים.  ↩

  23. המאמר הזה אינו אלא חלק מהמאמר הגדול “סחר הארץ” שבא לעיל ויש בו רק שנויים קלים מהמאמר ההוא שנכתב תשע שנים לפני זה ונתפרסם ב“הצבי”, שנה ב'. המו"ל.  ↩

  24. שנינו במנחות פרק ה‘: שלשה זיתים (כלומר; מינים שמשונים זה מזה במדרגת בשולם) ובהן שלשה שלשה שמנים. הזית הראשון (המבושל כל צרכו) מגרגרו (מוציא הגרעינים מתוכו) בראש הזית (כי עם לקיטתו מן האילן כבר הוא ראוי לכך), וכותש ונותן לתוך הסל (והשמן זב מאליו בלי שום כבישה), ר“י אומר סביבות הסל (לאמר: שהזיתים המונחים מכבידים על עצמם והשמן יוצא, ועל כרחו זב החוצה, לפיכך הוא אומר שהיו מניחים הזיתים סביב הסל מבחוץ והשמן הבא דרך הדפנות לפנים מן הסל כבר יצא כלי שום כבישה), זה ראשון. טען בקורה, ר”י אומר באבנים (ר"י ממעט בכבישה) זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הזית השני (מבושל ולא נתבשל עדין כל צרכו) מגרגרו בראש הגג (לאמר שמעלהו לגג כדי שיהיה שטוח על פני החמה, ויגמר בשולו ואח"כ מגרגרו) וכו’. הזית השלישי (שעדין בוסר) טוענן בבית הבד עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג וכו'.

    ממשנה זו ראינו כי כבר ידעו בזמן המשנה מלאכת השמנים על בוריה, והלכו בה ע“פ הכללים שהנחנו. אך דבר זה לא מצאנו כי הגלידו הזיתים, ופשטו עורם מעליהם, ואפשר לאמר כי זו בכלל הגרגור, ואפשר עוד לאמר, כי לאשר השמן היה מיוחד למנורה, לא שמו לב אלא לזכותו, אבל לא לטעמו. ובנוגע להזכות, משפט אחד לשמן הקלפה ולשמן הבשר, וגם מה שאמרו בזית השלישי ”מנגבו בראש הגג“ הנה זה לי שנים רבות, ואני הייתי בכפר ”עין כרם“ והביא לי נוצרי אחד שמן משובח מאד, ושאלתי אותו: מדוע לא כל השמנים שבכפר כמוהו? וישב לי כי הפלחים אינם יודעים מלאכת השמן, או כי מתעצלים לעשותו עפ”י הכללים המסורים. לאחר שחקרתי ודרשתי ממנו, הגיד לי כי הרוצה בשמן הטוב עליו לנגב את הזיתים בראש הגג אחר הלקחם מן המעטן, עד שיהיו יבשים כאגוזים, שאם אתה זורק אחד מהם על דבר קשה ישמיע קול, ואולם הפלחים מתעצלים בזה, והם מעטנים בתוך בית הבד, וטוחנים את הזיתים כשהם רטובים ומלאים לחה מרה. לפי דברי האיש הזה, הנגוב מועיל להסיר המרירות מפני שהחמה ממתקת את הזיתים, וראיתי בנסיון זיתים מבושלים שהתנגבו על הגג ימים מספר, וטעמתים ולא היה בהם טעם מר.  ↩

  25. שמעתי כי אפשר לזיף שמן גם בשמן הנצרף מנפט שאיל לו לא טעם ולא ריח.  ↩

  26. נצולת: עקספלואטאציאָן, מלשון וינצלו את מצרים, ופירושה הוצאת התועלת הגדולה שבגדולות מאיזה דבר שהוא.  ↩

  27. אנחנו מחשיבים את ידיעת השפות ביחסה אל המון העם בתור אומנות, ולפיכך אולי יש צורך פה בלמוד השפה הערבית והתורקית מבחינה זו. אך ללמודי שפות אירופה אין כאן מקום כלל.  ↩

  28. מיום כתבי את הדברים האלה התחדש דבר: כי אותו הקונה מאנגליה משך ידו מקנות את האלכוהול מ“בני גדרה”. יען מה? – יען כי בהמבורג ימצאהו במחיר פחות הרבה. ועתה שפטו נא מי יקלקל את השוק? ימ"פ.  ↩

  29. כי בעל הספרים הד"ר חזנוביץ ובעל הרהיטים מר פיינברג מאירקוטסק שניהם מאחי הלשכה המה.  ↩

  30. זוהי תשובה ל“מכתב אל המערכת” (החבצלת, שנה ל"ט, גליון 5) מאת מרדכי בן הלל הכהן על הועד שנוסד ביפו לחקר בדבר יחס הפועלים אל האכרים, ואשר בו הוא מבקש לשלוח אליו הצעות כדי שידון הועד עליהן. – המו"ל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות