פתח דבר מאת המתרגם    🔗

הקדשה מאת כוכבת, בתו של אלכסנדר זייד, בעותק שהעניקה למתרגם, מאיר פלס

דמותו של אלכסנדר זייד – השומר ועובד האדמה משיך־אבריק – קסמה לבני הארץ הזאת בחייו, והוארה באור טראגי לאחר נפילתו.

משוררים שרו לו שירים וסופרים צרו את דמותו במלים. עד היום מוסיף שירו של אלכסנדר פן הפותח ב״אדמה אדמתי״ להדהד בלבבות ודורות של קוראים מוסיפים לקרוא ב״אנשי בראשית״ של אליעזר שמאלי שתורגם ללשונות רבות וזכה בפרס ביאליק.

ב־1942 הופיע בספרית ״שחרות״ של עם עובד מבחר מיומניו של אלכסנדר זייד. אליעזר שמאלי, ידידו הטוב של זייד, הוא שבחר את קטעי־היומנים, תירגמם והביאם לדפוס תחת השם ״חיי ראשונים״.

בהקדמתו לספר כותב שמאלי:

״מחברות, מחברות, צרורי מחברות. יומנים, תזכירים, רשימות, זכרונות. אלפי עמודים, שנכתבו לסירוגין במשך שלושים שנה, עד ה־18 במאי 1938, כשבעה שבועות לפני הירצחו.

״כהתמדתו בעבודה כך היתה התמדתו בכתיבה. העפרון והמחברת היו חבריו בלילה, כשם שהמחרשה והרובה ליוו אותו ביום. בין התנפלות להת­נפלות ובין חרישה לזריעה – תמיד מצא לו שעה להתבודדות, לחשבון־נפש בכתב. לא פעם היינו מצטחקים למראה תאוַתוֹ לכתיבה, שלא הרפתה ממנו אף בבואו להתארח בבית ידיד. לצד האקדח, שהיה טמון בילקוטו הקטן, היו מונחים תמיד עפרון ומחברת. זאת היתה אהבה מיוחדת לכתיבה. ענינים חשובים בצד ענינים פחותי־ערך, רעיונות על דברים שברום־עולמנו בצד מחשבות של ילד תמים – הכל נרשם בקפדנות וברצינות. לא ספרות, לא רצון להתפאר. עוּבדוֹת. והעיקר: כנות רבה.

״בשנת 1925, כשהייתי מורה לילדי כפר־גלעדי, נתן לי רשות בפעם הראשונה לעיין ביומניו. הופתעתי מן הציוריות הפיוטית הנסוכה על העוּב­דוֹת, מן הפשטות הטבעית שבכל שורה, ועוררתיו להמשיך ולכתוב. החומר הזה, כך אמרתי לו, ישמש אבן־יסוד למי שיבוא לכתוב תולדות תנועת־העבודה בארץ ואת פרשת ׳השומר׳. ישבנו יחד וערכנו תכנית מפורטת, לפיה אמור היה לכתוב את זכרונותיו, מימי־ילדותו ועד כפר־גלעדי.

׳׳במשך עשר שנים, מאז אותו יום, היה בא אלי ומביא בבת־צחוק נבוכה ובפנים מסמיקים עוד מחברת ועוד מחברת, כדי שאעיין בהן ואעיר את הערותי. זמן רב נאלצתי לדבר על לבו עד שהסכים לכתוב את הפרק על ילדותו, אך סוף־סוף נכתב אף הוא ובו תיאור מפורט על הוריו, קרוביו ועל ימי־ילדותו בסיביר.

׳׳בשיחותי עמו הבטחתי לו לעבד במשך הזמן את הרשימות המרובות, ללקט את העוּבדוֹת המעניינות ביותר ולחרזן למחרוזת אחת. שמח אני כי עלה בידי לקיים חובת־אמת לחבר וידיד. ולא קלה היתה המלאכה. היומן כתוב כולו רוסית עממית, מתובלת מלים יהודיות ועבריות; מחברות רבות כתובות בעפרון וכתב־היד טושטש במשך השנים. רק פרקים אחדים הר­צאתם שוטפת, והשאר, אלפי עמודים, כתובים בצורת רשימות חטופות ומקוטעות. היה צורך לברור מתוכם את החשוב, ללקט ענין לענין, לשלבם.

״עוד בחיי זייד נתפרסמו פרקים אחדים מזכרונותיו ב׳דבר׳, ב׳ידיעות ארכיון־העבודה׳, ב׳ילקוט תל־חי׳, בספר ׳השומר׳ ובעתונים אחרים, ששונים תירגמום והביאום לדפוס. השתמשתי בחלקם, ובעיקר בפרק הגדול שנת­פרסם במוסף העליה השניה (׳דבר׳, ניסן תרפ״ט), בתרגומה של המשוררת רחל, וגם אותו הייתי צריך לחלק לחלקים וסעיפים קטנים, כדי לשלבם ולשבצם במקום המתאים להם״.

״חיי ראשונים״ עומד ביסודו של הספר שלפנינו כשנוספו עליו פרקים בלתי־ידועים שלוקטו מתוך החומר שעדיין לא פורסם והם זורעים אור חדש על ״איש הגבורה הטהורה״.

 

אבא    🔗

נולדתי בסיביר בשנת 1886. מפי דודי ודודותי נודע לי, כי אמי ילדה אותי בעיירה בלגנסק. זכרונותי הראשונים שמורים עמי מן הכפר זימה, כפר קטן שנתפתח וגדל אחר־כך והיה לצומת מסילות־ברזל חשוב. אבי, יצחק אליהו, יליד וילנא, הגלה בגזירת השלטונות לסיביר בעוון השתתפות בשביתת־פועלים. פועל־מתכת היה אבי, אומן מומחה ליציקת נחושת וברונזה.

במשך שנות גלותו נקשר אבי לארץ־גזירתו, התישב בה ישיבת־קבע וחי בה עשרים וחמש שנים. הוא פתח באירקוטסק בית־מלאכה גדול לתיקון נשק, שבו העסיק כעשרים פועלים מקצועיים. בית־המלאכה התפתח יפה ומצבנו הכלכלי היה טוב.

את חינוכי הראשון קיבלתי ב״חדר״, שבו היה המלמד, יוצא וילנא אף הוא, מתרגם לנו את החומש לרוסית, אף־על־פי שידע אידיש. אבי היה יהודי בן־תורה. בוילנא למד שנים רבות בישיבה. מלבד תלמוד ידע עברית על בוריה. הוא היה אדם בעל־קומה, יפה־תואר וגברתן, ישר־דרך ובעל מזג טוב. יחסו לאנשים היה פשוט וטוב, אך הקפיד על כבודו והיה נוח לכעוס. אחרי מותו נודע לי, שהיה חובב־ציון, ובעזבונו מצאתי גליונות רבים של ״המליץ״ ו״המגיד״. אך בחייו שמעתי בביתנו את המלים ״פלש­תינה״ ו״ארץ־ישראל״ רק בהזדמנות אחת: יהודי סיבירי חזר משם וסיפר עליה לאבי. ילד רך הייתי. רק שני מושגים אלה נקלטו אז במוחי: ״פלש­תינה״ ו״ארץ־ישראל״.

שלושה ילדים היינו: אחותי הבכירה חוה, הבינונית שרה ואני, הצעיר. אבינו לימד אותנו לדבר אך אמת ולא לספר לעולם בגנוּת אחרים. לפני מותו קראני אליו, הושיבני על מיטתו ושוחח עמי. לא את כל דבריו הבינותי, אך זכורני, כי לא בעניני דת ואמונה דיבר עמי, אלא על עתידי בחיים. הוא יעצני לסיים את לימודי בגימנסיה, כדי שאהיה אדם משכיל ובן־תרבות, אך לא לעשות את תורתי קרדום לחפור בה, אלא ללמוד מלאכה ולהתפרנס מיגיע־כפי. הוא אמר: ״הנני הולך למות בלי מוסר־כליות, כי לא הריעותי לשום איש. ואת הגיהינום איני ירא, כי לא חטאתי.״

אמי היתה אשתו השניה של אבי. מפיו שמעתי, כי את אשתו הראשונה נשא בעודו צעיר לימים, בוילנא, ויחד עמו נדדה לסיביר. שבעה ילדים ילדה לו שם, אך ששה מהם נרצחו באכזריות יום אחד עם האם.

ואלה פרטי הרצח כפי שנשמרו בזכרוני לפי סיפורו של אבי:

באותם ימים היה אבי גר עם משפחתו באלכסנדרוזבודסק, לא הרחק מאירקוטסק. בית־מלאכה קטן היה לו שם ובו עבדו אתו שני פועלים רוסים. פעמים אחדות בשנה היה נוסע עם אחד הפועלים לאירקוטסק, לקנות מתכת וחמרים שונים לצורך מלאכתו, והפועל השני היה נשאר עם משפחתו בבית וממשיך בעבודתו. יום ששי אחד, עם שחר, רתם את הסוסים לעגלה, התישב בה עם אחד מפועליו ונסעו לאירקוטסק, כדרכם. ולא ידע אבי ולא העלה על דעתו שפועליו נדברו ביניהם בסתר לרצוח את כל המשפחה נפש ולשדוד את כספה.

בצהרים, בהיותם ביער עבות, בדרך העירה, עצר אבי בסוסים ושם לפניהם מספוא, אכל יחד עם הפועל מן הצידה שלקחו לדרך, ואחר־כך, פרש אדרת על הארץ, שכב ונרדם. פתאום הרגיש מישהו ממשש ומחטט למראשו­תיו. הוא קפץ בבהלה, הביט סביבו והנה ראה כי פועלו גזל ממנו את אקדחו והוא מאיים לרצחו נפש. אבי הסתער עליו והפילוֹ, הוציא מידו את האקדח וחבט בו. לבסוף, קשר אותו בחבל לאחד מעצי היער והמשיך בדרכו לאירקוטסק.

אותה שעה הפיק הפועל השני את זממו בבית. כאמור, היה הדבר ביום ששי, האשה חפפה את ראשי הילדים, הלבישתם בגדים נקיים, ישבה אתם מול הראי וסירקה את שׂערם. פתאום התפרץ הפועל אל החדר, נעל אחריו את הדלת, ובפטיש כבד שבידו מחץ את ראשי האשה וששת הילדים. על הילד השביעי, תינוקת פעוטה שטרם מלאה לה שנה, הטיל כר כבד.

כאשר כילה את מלאכת־הדמים, התחיל מחפש כסף, ולא מצא. הוא השחיר את פניו בפיח, קפץ ויצא החוצה בעד החלון, והתחיל מצעק וצוֹוח: ״רוצחים, רוצחים!״

השכנים, שהובהלו לקול קריאתו, שברו את הדלת הנעולה, חדרו אל הבית ומצאו את האם וששת ילדיה מוטלים בשלולית דם, והתינוקת, שהשתחררה מתחת הכר שהוטל עליה, שוכבת בחיק אמה המתה.

המשטרה אסרה את הפועל הרוצח, אך לא היו הוכחות ממשיות כי אכן הוא זה אשר ביצע את הפשע. לדבריו – נכנס אל תוך הארובה, בשעה שחדרו הרוצחים לבית, בבקשו לו שם מפלט, ורק לאחר שנסתלקו, ופחד המוות סר ממנו – רץ החוצה וקרא לעזרה. השופטים שיחררוהו.

כשחזר אבי מאירקוטסק לביתו ונודע לו דבר אסונו הגדול, נתבלבלה עליו דעתו ונפל למשכב. חדשים אחדים עברו עליו בדכאון, ביגון כבד, ובאבל על משפחתו, ולא יכול היה לבוא ולהעיד בבית־המשפט. אחר שנרגע, סיפר לשופטים על־אודות הפועל השני, שהתנקש בנפשו. לשופטים נתברר, כי שני הפועלים קשרו קשר־דמים על המשפחה, והמשטרה נצטוותה לאסרו. בית־הדין דן אותו למיתה, אך אבי ביקש עליו רחמים, וכשהוצע לו לירות בו ולנקום את דם משפחתו, כמנהג סיביר, דחה את ההצעה. יומים לפני קיום פסק־הדין ברח הרוצח מבית־הסוהר ונמלט, אך תושבי הסביבה תפסו אותו והמיתוהו.

אמי, אשתו השניה של אבי, היתה בת למשפחת גרים מן ה״סובוטניקים״¹ ושמה רבקה. היא ילדה לאבי את אחותי שרה ואותי; גם את אחותי חוה, בתו של אבי מאשתו הראשונה, אהבה וגידלה כבת.

מאמי נשאר לי רק זכרון אחד ויחיד. בהיותי כבן ארבע בערך הכניסוני יום אחד לחדר גדול, שבו שכבה אמי במיטה ולידה עמדו נשים רבות, קרובות וידידות, ובכו. אמי נטלה את ראשי בידיה, קירבה אותו לשפתיה והעתירה עלי נשיקות רבות. עינים שחורות וגדולות היו לה, ומבטן נחרת בזכרוני לכל ימי חיי… איני זוכר את אמי לא לפני יום זה ולא לאחריו. את סבתי, אם אמי, אני זוכר יפה. היא הגיעה לזיקנה מופלגת ומתה בת מאה וחמש־עשרה שנה. עד יומה האחרון היתה ערה, בריאה וזריזה, והיתה אצה מבית לבית לבקר אצל בניה, בנותיה, נכדיה וניניה הרבים. היא שמרה בזכרונה את תולדות ה׳׳סובוטניקים״ הגרים על כל פרטיהן, ותמיד

היתה חוזרת ומספרת על חייהם וקורותיהם. היא היתה בקיאה במנהגי ישראל, ידעה בעל־פה פרקים מן התנ״ך וסיפרה לנו אגדות מן התלמוד – כמובן, בתרגום רוסי.

כל המשפחה הגדולה מצד אמי ישבה בכפר זימה ועסקה בחקלאות. כפי שנודע לי אחר־כך נתבקש אבי לחקור בדבר רכישת קרקע בארץ־הקודש בשביל בני־המשפחה. הם החליטו כולם למכור את אדמתם בסיביר, לעלות לארץ־ישראל ולהתנחל בה. איך הגיעו לרעיון זה בימים ההם ומי עורר אותו בלבם? – לחידה לי הדבר.

ימי ילדותי עברו עלי בכפר זימה. דודי, אחי אמי, שהיה חשוך־בנים, אימץ אותי לבן וגידלני בביתו, ואת שתי אחיותי אספו לבתיהם דודים אחרים.

בבית הדוד והדודה בכפר זימה עברו עלי שנים אחדות שהטביעו עלי חותם לכל ימי חיי. שניהם היו קמים בבוקר ונוסעים לעבוד בשדה. אני וכלב גדול היינו נשארים בחצר לשמור על המשק. מה נהדר היה מראה הכפר, ומה יפה היה הנוף. שדות נרחבים, יער ונהר. עד היום אחלום עליו בלילות, ויש שגם בהקיץ אראה עוד לנגד עיני את הכפר הזה, שרוב תושביו היו בני משפחת אמי, משפחה גדולה מסועפת ומכובדה. יום אחד באה אחותי חוה והודיעה לדודי ולדודתי, כי אבי נשא לו אשה שלישית, אם לשלושת היתומים, והחליט לאסוף את הילדים לביתו. הדודה לא אבתה להשיבני אל אבי, כי חשוכת־בנים היתה ואני הייתי לה כבן. היא בכתה וסירבה לשלחני מביתה, גם כאשר בא אבי בעצמו לקחתני לאירקוטסק. אבי ניצח. נגד רצוני ורצון קרובי עברתי לבית האם החורגת.

אשתו השלישית של אבי, פרידה, אשה יפה וטובת־לב, היתה חשׂוּכת־בנים, ואהבה את שלושת ילדי אבי כאילו היינו ילדיה. קראנו לה אמא ונקשרנו אליה בכל נפשנו. היא השפיעה על אבי כי ישוב לוילנא, כדי שנתחנך בין יהודים ולא נישאר ״גויים״. אבי לא נמשך ביותר לוילנא. הוא חשש מפני חיי עוני ומחסור. אך אמנו החורגת עמדה על שלה ודרשה לעזוב את סיביר, אם כי חיינו שם, באירקוטסק, ואחר־כך בכפר אלונקי, חיי־רוָחה.

בין הפועלים שעבדו בבית־המלאכה של אבי באירקוטסק היה קוזאק אחד ושמו ואסילי. כבן ששים היה, נמוך־קומה וכפוף־גב, גברתן, פיקח ובעל עבר עשיר ומלא הרפתקאות. שנים רבות בילה בקרבות ובמסעי־מלחמה, ועל־גבי סוסו עבר עולם ומלואו. הוא ידע הרבה סיפורים ומעשיות, והיה מסַפּרם לי ימים ולילות, כמעיין המתגבר. לאיש לא היתה השפעה עלי באותה תקופה כמו לואסילי הקוזאק. פניו וידיו היו זרועות צלקות, עקבות החרבות הרבות שניחתו בו בימי מלחמותיו. בימי נדודיו מתו עליו אשתו וילדיו, והוא דבק בבית־אבי במסירות ואהבה והיה לחלק מן המשפחה. תשע שנים ישב בביתנו, אכל על שולחננו וישן תחת צל קורתנו. לאבי קרא ״אחי״. מחזיר וממאכלי־״טריפה״ אחרים הדיר עצמו, ומאכלי היהודים נתחבבו עליו. את אבי היה מכבד מאוד וממלא באמונה כל מלאכה שהטיל עליו. מפני אמי־חורגתי היה ירא. משכורת חדשית לא רצה לקבל בשום פנים, והיה מסתפק באכילה, שתיה, לינה ודמי־יי״ש פעמים אחדות בשבוע. ביום הראשון היה מקבל את הפרוטות ליי״ש מידי אמי. מכיון שהיה משתכר ומתהולל ומבלה את שבתו כשהוא מבוסם, היה מתבייש למחרת לבקש כסף, כי אמי היתה מוכיחה אותו על פניו. לכן נהג לשלוח אותי. הייתי מציק לה ומבקש רחמים על ואסילי המסכן, וכשהיתה נותנת לי את מטבע־הכסף להשיב את נפשו, הייתי רץ תיכף לבית־המרזח, קונה את הבקבוק ההביב עליו ומביא לו. ואסילי היה מריקו מיד ומשכיח את שכרותו מאתמול, מסתכל בי בעינים מלאות תודה ומבטיח לספר לי בשכר זה סיפורים רבים.

סיפוריו נסבו בעיקר על המלחמה בתורכים ועל חיי הקוזאקים. הסיפורים נחרתו עמוק בזכרוני ועוררו בי חיבה לקוזאקים. אמנם, כל חייהם נתונים לעבודת הצבא, אבל בני־חורין הם ועומדים ברשות עצמם. תמיד ירכבו על סוסות ממוצא ערבי, תלבשתם נקיה ומסודרת ומתאימה לאורח־חייהם, בריאים הם בגופם וברוחם, אף־על־פי שהם חסרי־השכלה. ביקרתי אחר־כך בכפריהם וראיתים על הסוסים. בשום מקום בעולם לא ראיתי צבא־פרשים כה יפה ומסודר. נשיהם וילדיהם יפים מאוד. את הנשים יגזלו משבטים שונים, ותמיד את היפות ב־ותר. גם יהודיות ראיתי בכפריהם.

באירקוטסק גרנו שנים אחדות, עד שקפץ עלינו רגזו של הגנרל־גוברנטור גורמיקין. לפי פקודתו נצטווּ יהודי סיביר להתישב בכפרים דוקא, כדי לסייע לתושביהם לפתח את המסחר. היינו מוכרחים להיכנע לגזרה, ואבי וּואסילי נסעו שניהם לכפר אלונקי לשכור דירה.

מסע המשפחה לאלונקי זכור לי יפה. הימים היו ימי־חורף, שנת 1899. שלג רב כיסה את הכל, והקור חזק. ואסילי נסע בראש והשגיח על המגררות הטעונות חפצים, ואנו, בני־המשפחה, נסענו במגררת סגורה. ימים אחדים נמשכה נסיעתנו בערבות סיביר, וסוף־סוף הגענו לכפר אלונקי, מחוז־חפצנו, שלא ראה יהודים מעודו.

אבי שכר לו חצר גדולה ומבודדת ובה בית בן שתי קומות, אורוות, רפתים, מחסנים ובית־מרחץ. לרשותנו עמדו גם גן־ירק גדול ואגם־מים. בחצר התהלכו תרנגולות, אוַזים, ברוַזים ותרנגולי־הודו וברפת עמדו פרות חולבות, שנתנו חלב בשפע.

משק ממש!

בקומה התחתונה, סמוך למטבח, הותקן בית־מלאכה, שבו עבדו אבי וּואסילי הקוזאק. האיכרים התחילו להביא את נשקם לתיקון ולאיפוס. הם שילמו בעין יפה, וּואסילי היה מוסר יום־יום לאבי סכום־כסף גדול במזומנים.

בבואנו לכפר אלונקי מלאו לי שלוש־עשרה שנה. התחלתי להניח תפילין. ״חדר״ יהודי לא היה שם ועל־כן ביקרתי בבית־הספר העממי הרוסי, יחד עם אחותי שרה. בבית־ספר זה היה רק מורה אחד, וכומר הכפר היה מלמדנו פרקים בברית־החדשה.

רבים מתושבי הכפר לא ראו יהודים מימיהם. הם נהגו לבוא אלינו לבקרנו, לשים בנו את עיניהם ולפעמים לקשור קשרי־ידידות.

ימים אחדים אחרי שבאנו ביקר אצלנו הסטארוסטה (ראש־הכפר) וסיפר לאבי, כי במשקו של אחד האיכרים עובד יהודי זקן כפועל חקלאי. אבי הפסיק את מלאכתו ומיד הלכנו לראותו. כשמצאנו אותו לא הרפה אבי ממנו עד שהסכים לעבור ולחיות בביתנו. הוא היה אדוק מאוד, לא אכל בשר וניזון רק מירקות. נראה לי, כי היה טבעוני. הוא נהג לישון תמיד בחוץ, ולנו, לילדים, לא הרשה לקטוף אפילו פרח מפרחי־הבר. מי הוא יהודי זה, מאין בא ואיך נתגלגל לסיביר? – אף פעם לא הצלחנו להציל מפיו תשובה מניחה את הדעת.

עבודת ההיתוך והיציקה בבית־המלאכה של אבי הצריכה כמות גדולה של פחמי־עץ. היהודי היה נוטל שק תפוחי־אדמה, סיר מלח, גפרורים וגרזן, רותם את עצמו לעגלה קטנה והולך ליער הסמוך. שם היה חופר בור, מתקין בו מעין תנור, ואחר־כך היה חוטב עצים ושורפם לפחמים. כעבור ימים אחדים היה חוזר וגורר אחריו עגלה מלאה פחמים. על שאלתי מדוע לא רתם סוס לעגלה – ענה: ״עלינו לרחם על בעלי־החיים ולא לענות אותם.״

לפני חג־הפסח נסע אבי לעיר הסמוכה והביא מצות. המצות לא נשאו חן בעיני אורחנו האדוק. הוא נטל סל, הלך ברגל העירה (מרחק שלושים קילו­מטר!) והביא לעצמו מצה.

הפסח הראשון בכפר אלונקי נחרת בזכרוני באופן מיוחד. בחדר הגדול דלקו מנורות ונרות רבים, השולחן היה מכוסה מפה לבנה ועליו מצות ויין. אבי היה לבוש בגד לבן וישב בכורסה מוצעת. אני שאלתי את הקושיות. תריסי החלונות היו מוגפים ומאחור עמד קהל־איכרים גדול והציץ בעד החרכים. כנראה, גם אליהם הגיע שמע העלילה, כי היהודים משתמשים בחג־הפסח בדמם של נוצרים.

דרך כפר אלונקי היו עוברות מזמן לזמן שיירות אסירים וגולים, שנשלחו מרוסיה האירופית לסיביר, תחת משמר חיילים. אבי היה יוצא אל השיירות ושואל ליהודים בין האסירים או החיילים. לחיילים היה נותן לחם וצרכי־מזון ואת האסירים היה מוציא בערבות למשך שהותם

בכפר, מביאם לביתנו; מאכילם, משקם, מלינם ונותן להם צידה לדרך. כמה שמחה וכמה חדשות הביאו נודדים אלה לפינה הנידחת שלנו. לא קרה אף פעם, שאחד מהם יברח ויגמול לאבי רעה תחת טובה.

אבי היה בעל מרץ רב. לבד ממלאכתו, עסק גם בעניני ציבור. במטרה ליצור ישוב יהודי גדול באלונקי הזמין משפחות יהודיות אחדות ממגורשי אירקוטסק, וביניהם שוחט וקצבים. הקצבים היו קונים בהמות אצל האיכרים, השוחט שוחטן והבשר הכשר היה נמכר ליהודים בישובים הסמוכים.

מצב היהודים בסיביר היה טוב למדי.

כאשר התחילו לבנות בסיביר את מסילת־הברזל קיבלו עליהם יהודים רבים את אספקת החמרים והסוסים לעבודה. אבי קיבל עליו למלא את הגיאיות עפר ולישרם. לשם כך קנה סוסים ועגלות ושכר פועלים רבים. העבודה התבצעה רק בקיץ, כי בחורף קפואה האדמה ואין לחפור בה כלל.

קיץ אחד ביליתי שם בחברת אבי, בלב הטיגה (הערבה) הסיבירית.

בשעת־צהרים היו משלחים את כל הסוסים למרעה. אחר־כך הייתי רוכב על סוסה לאספם אל הצריפים. פעם אחת התחלתי לאסוף את הסוסים וסוסתי שמטה מידי את הרסן. הצלפתי על צדה בשרשרת והיא פרצה קדימה במלוא הכוח הביתה. נאחזתי רק ברעמה.

המרחק היה רב עד לצריפים. בצד הדרך, שעליה נשאתני הסוסה, עבר נחל עמוק ומורדות תלולים. ולפתע, סיבוב בדרך. הסוסה לא הצליחה לעצור. היא התעופפה בכל תנופתה לתוך הנהר, יחד אתי, מגובה של שמונה מטרים.

מכל הצריפים נזעקו פועלים להציל אותי. לבסוף יצאנו בשלום, הסוסה ואני.

כאשר עברנו מאירקוטסק לאלונקי סרנו לאלכסנדרובסקי־זאווד, כדי לעלות לקבר המשפחה: אשת־אבי הראשונה, שנרצחה עם ששת ילדיה. בסלע גדול ראיתי חדר חצוב ועל קירותיו חרוטים שמות האשה והילדים וחרוזי הספד וקינות. שם נודע לי כי אבי ביצע את כל המלאכה הזאת במשך שנה תמימה במו ידיו. בעבודה הזאת מצא לו תנחומים.

סוף־סוף עלה בידי אמי־חורגתי להשפיע על אבי, שנעזוב את סיביר ונשוב לוילנא, כדי שנגור בין יהודים ונקבל חינוך יהודי. ואסילי התחנן כילד קטן כי נקחהו אתנו, אך האם התנגדה. בדמיונה תיארה לעצמה את וילנא כירושלים שניה, שאין להביא אליה ״גויים״. כל אנשי הכפר ליוו אותנו לדרך ורבים ירו לכבודנו יריות רובים. ואסילי השתכר מרוב צער וכאשר התפכח מיינו נפל על צוארינו ונשק לכולנו נשיקות רבות.

״אמות בקרוב!״ – צעק ובכה. ״לא אוכל לחיות בלעדיכם!״ – ושנים רבות יסרוני כליותי על שעזבנו אותו בודד וגלמוד בסיביר.

בעגלות עמוסות עשינו את דרכנו על־פני הטיגה לכפר זימה, מושב משפחת אמי־יולדתי, הסובוטניקים.

היה אביב והערבה פרחה כולה.

נסענו ימים אחדים, ופעמים, ביום, היינו נחים ביער, סועדים את לבנו ורוחצים בפלגים היפים.

לילה לפני צאתנו לדרך אפתה אחת הדודות, אחות אמי, עוגות רבות, צידה לדרך הארוכה. כל הלילה אפתה ולפנות בוקר נרדמה. נתלקחה האש בארובת־העשן – וכל הבית ואשר בו נשרפו כליל.

 

חלומות    🔗

בוילנא מצאנו לנו מקלט בבית הדוד, אברהם זייד.

לא עברו ימים רבים ואבי חלה במחלה קשה. הרופאים דרשו בתוקף להשיבו לסיביר, כי חילוף האקלים היה בעוכריו, אך פקודתם, כמובן, לא נתמלאה. שנה תמימה התענה אבי בבתי־חולים ובבתי־הבראה וסופו שגוַע כשידי נתונה בידו.

אחרי מות אבי התחלתי לעבוד כשוליה בבתי־מלאכה למתכת. עשיתי בהם שלוש שנים. התחלתי לבוא במגע עם יהודים ובפעם הראשונה הגיעה לאזני השמועה על הרעיונות הציוניים. פעם אחת, בעוד אני עומד ליד הסדנה ועוסק במלאכתי, שמעתי בחורה מספרת לחברותיה רשמים מן הקונגרס, עליו שמעה מפי אחד הצירים הוילנאים. הדברים נסבו עליו, על הרצל, ונאמרו ברטט ובעצירת נשימה: ״בין כל משתתפי הקונגרס בלט הוא, משכמו ומעלה גבוה מכולם וכולו הוד מלכות. משהו תנ״כי היה בו, דבר־מה מן האגדות המסופרות על משה רבנו.״

הרעיון הציוני היה הולך וכובש את כל ישותי.

אחרי שנות בדידות ונכר בסיביר, רחוק מיהודים ויהדות – הרגשתי את עצמי בוילנא כמי שמתעורר מתרדמה ארוכה. הייתי הולך לשמוע דרשות של מטיפים ציונים, ובולע בצמא את דבריהם. ערב אחד לקח אותי חבר לאסיפת־נוער, נוער־פועלים ואינטליגנציה, שהיו מאוגדים יחד באגודה אחת למען ציון, היא אגודת ״פועלי־ציון״ לעתיד. נתקבלתי כחבר לאגודה.

מאותו יום ואילך התחלתי הוגה בגורלו של עם ישראל, בעבר ובהוֹוה. דומה היה עלי, כי נולדתי מחדש. באותם ימים הייתי מבחין בשני מיני יהודים: ציונים, והם המיעוט, הרואים את מצב עם ישראל בעינים פקוחות, ויהודים סתם, והם הרוב, יהודי גלות, החיים ללא טעם. נתגלה לי, כי חיינו אינם טבעיים, מזוננו אינו כמזונו של עם נורמלי, בגדינו אינם בגדי עם נורמלי, וכל גופנו, מכף־רגל ועד ראש – מדולדל ובלתי־מפותח.

מקרה אחד שקרני בילדותי עלה מנבכי נשמתי באותם הימים וניעור בזכרוני. כאשר גרנו בכפר אלונקי שבסיביר שיחקתי יום אחד עם ילדי־הכפר הרוסים. פתאום שאלני ילד אחד: ״מי אתה, בעצם?״

עניתי לו: ״יהודי.״

״ובמה עוסק אביך?״

עניתי לו: ״עובד בבית־מלאכה.״

״ואדמה יש לכם?״

״לא.״

״ולחם יזרע אביך?״

״לא.״

״כך?!״ – הכריז הילד כחוגג נצחון – ״אם אנו, האיכרים, לא נמכור לכם לחם, הרי תמותו כולכם ברעב!״

הרוח החיה באגודה שלנו היה המדריך והמחנך מיכאל הלפרין. הוא בא לוילנא בשובו מארץ־ישראל. בפעם הראשונה עלה לארץ בימי הביל״ויים, קנה קרקע בנס־ציונה והקים לו בית. בהיותו תקיף מטבעו ושונא שעבוד – התקומם נגד פקידות הבּרוֹן, הסתבך בסכסוכים עם באי־כוח הנדיב, ולפי דרישתם גורש על־ידי התורכים מארץ־ישראל.

הלפרין היה אדם צעיר יפה־תואר ודמה בחיצוניותו לגיבור אגדי. גבוה ומוצק, תלתלים בהירים יורדים לו על כתפיו וכל ישותו אומרת אצילות. לפי מסורת משפחתית, שבה האמין בתום־לב, היה מוצאו מזרע בית־דוד.

הוא היה בעל דמיון כביר, חלם על מעשי־גבורה ומסירות־נפש ומשך את כולנו אחריו בסערה.

הלפרין התחיל לחנך אותנו במרץ לקראת תפקידנו בארץ־ישראל. בחר מתוכנו שלושים חבר וטיפל באלה באופן מיוחד. בערבי שבתות וחגים היינו יוצאים ליערות שבסביבות וילנא ולנים בהם. את יום המחרת היינו­ מבלים בספורט, והוא היה מרבה לספר לנו על התנועה הסוציאליסטית בעולם, על ארץ־ישראל ועל הערבים. שאיפתו היתה להכשיר אותנו לקראת החיים החדשים בארץ־ישראל, לעבודת־אדמה ולהגנת הארץ. הוא הטיף לשינוי חיינו ביסודם: ללבוש בגדים פשוטים ככפריים, לאכול לחם שחור ופשוט ומאכלים טבעיים, להרבות בטיולים ולנשום אויר צח, לפתח את כוחות הגוף ולחשלם לתפקידי כיבוש הארץ.

הלפרין סיפר לנו רבות על הערבים, וביחוד על הבדוים. הוא התפעל ממנהגי הכנסת־האורחים של הבדוים, והטיף לקשרי־ידידות עם בני־המדבר ולכריתת ברית־אחוה עמהם. בצד מפעל ההתישבות עלינו לפתח בארץ, לפי הצעתו, כוח־הגנה משלנו. בכל המושבות מסורה שמירת הפרדסים והשדות בידי הערבים. עלינו לחנך שומרים עברים, רוכבים ורגלים, ולקבל את השמירה לידינו. עלינו להצמיח מתוכנו רועים עברים, ובעיקר – לשנות את משטר חיינו באופן יסודי ומוחלט: לחיות חיים סוציאליסטיים, להקים חווֹת לאומיות, לחיות בקומונות וליצור את צבא־העם.

הלפרין פיתח לפנינו רעיון מקורי על טמיעת הערבים בתוכנו, בזכות כך שנופיע ביניהם כנושאי תרבות גבוהה משלהם. עלינו לשאת נשים מבנות הערבים ולחנך אותן, ואת הילדים שתלדנה, כיהודים, וכך נכרות ברית־אחוה בינינו לבין המוסלמים. כדי לבוא במגע עם הערבים עלינו לבנות בכל חוה לאומית חדר־אורחים, שישמש מקום מִפגש ושיחה עם השכנ־ם. יהא צורך גם לרכוש סוסי־רכיבה אצילים, כדי לעורר כבוד בעיני הערבים.

אנו, בני הנוער העברי, שנתחנכנו ברוסיה חינוך רציונלי, על תבונה ושכל קר, מצאנו בהלפרין יסוד חדש: דמיון לוהט. הוא הדליק בלבותינו, בלב נערים ונערות בני 17־16, את אבוקת הדמיון.

ברוגז גלוי ובכאב דיבר על צורת־החיים הנהוגה במושבות העבריות, על האיכרים שאינם עובדים בעצמם, על פקידוּת הבּרוֹן המנותקת מן הערכים הלאומיים, המביאה את המושבות העבריות לידי התנוונות. תפקידנו בארץ – היה טוען – לחנך איכר יהודי חדש, שיעבוד במו ידיו ולא יהיה תלוי בפקידוּת. עלינו להוציא את ההון הלאומי מידי יק״א² ולהשקיעו בארץ־ישראל לפי הבנתנו. כדי להשיג מטרה זאת יש לנהל תעמולה רחבה, לארגן משאל־עם ולערוך הפגנות.

בהשפעתו של הלפרין החלטתי סוף־סוף לעזוב את הגולה ולעלות לארץ־ישראל.

הדבר היה ב־1904, בהיותי בן שבע־עשרה. אגודת ״פועלי־ציון״ ערכה נשף־פרידה לכבודי, וחברי ליווּ אותי לתחנת־הרכבת. נסעתי לוארשה להיפרד מאחותי ומאמא־חורגתי. הימים ימי מלחמת רוסיה־יפאן והקרון שנכנסתי לתוכו היה מלא חיילים שנסעו אל החזית. כולם היו מבוסמים ואחד מהם נטפל אלי והתחיל להציק לי בקריאות ״ז׳יד״ ובכינויי־גנאי אחרים. הוכחתי אותו על פניו ודיברתי על לבו שירפה ממני. ראשי היה כבד עלי מרוב התרגשות וחפצתי לשבת במנוחה ולהתיחד עם מחשבותי, אבל החייל לא הרפה ממני. נשאתי את העלבונות בדומיה והבלגתי.

כאשר הגיעה הרכבת לתחנת ביאליסטוק, הציק לי שוב – קמתי, סטרתי לו על לחיו בכל כוחי ומחצתי את פניו, קפצתי וירדתי לתוך אפלת הלילה ועברתי לקרון אחר.

כזאת היתה הפרידה שלי מרוסיה.

בוארשה ביליתי כשבוע ימים. אמי־חורגתי שמחה מאוד לעלייתי לארץ־ישראל. היא שדיברה על לב אבי שנעזוב את סיביר ונעבור לוילנא, לירו­שלים דליטא, ועתה זכתה לראותני עולה לירושלים. ובכל־זאת, דבר אחד היה מצער אותה: עולה אני בגפי, בלי אשה שתשמור עלי. היא התחננה לפני שלא אשכחנה, ולאחר שאסתדר, אשתדל להעלות גם אותה לארץ־ישראל.

הבטחתי לה.

נסעתי דרך וינה ושהיתי בה שבועות אחדים. התאכסנתי אצל חברי ״פועלי־ציון״ וכולם קיבלוני בסבר פנים יפות. הייתי העולה הראשון לארץ­־ישראל דרך עיר זאת. הם האכילוני והשקוני חינם, ערכו אתי טיולים רבים בסביבות העיר, נתנו לי צידה לדרך.

עד אלכסנדריה הייתי היהודי היחיד בכל האניה. משם הפליגה אתי אשה יהודיה עם שני ילדים.

עם הפלגת האניה מאלכסנדריה התחלתי מתבונן באופק ומחפש את חופי הארץ. על הסיפון ראיתי אדם נוסף הנושא את עיניו למרחקים. אחר־כך נתברר לי שהיה קראי.

והנה הופיע לעיני חוף חיפה והעיר המשתרעת לרגלי הר־הכרמל. יום בהיר היה. שמי ארץ־ישראל היו זכים ויפים מאוד והכל נראה בעיני כאגדה. הסַפּנים הערבים קיבלו את פני האניה בצעקות רמות. צעקותיהם נעמו לאזני. בחוף היו יהודים אחדים, והם שאלו אם יש ברשותי רשיון־כניסה לארץ, שאם לאו יאסרוני השלטונות התורכים. רשיון לא היה לי, אך הדבר לא הדאיגני כלל. סוף־סוף הגעתי לארץ־ישראל! למי ללכת? לאן לפנות? מה לעשות? – שאלות אלו לא העסיקוני כלל. אני בביתי, אחר אַלפּיִם שנה.

אני מאושר.

 

צעדים ראשונים    🔗

לא ירדתי מן האניה בחיפה. המשכתי ליפו, שהיתה אז מרכז העליה והשער לארץ־ישראל. ברדתי נאסרתי על־ידי השלטונות התורכים.

הייתי נרגז. דמי רתחו בי: היעזו לגרש אותי מארץ־ישראל?! החלטתי לפרוץ מבית־הכלא בכוח ולהילחם בשוטרים, ובלבד שלא לשוב לרוסיה.

הצלתי באה מן ה״בקשיש׳׳. בעזרת כמה רובלים ושעון־כסף, מתנת אבי, שוחררתי וניתנה לי רשות להיכנס ליפו.

ביפו סרתי לאכסניה של חיים ברוך. יום ששי היה, ובידי אין פרוטה. הצעתי לבעל־האכסניה כערבון את מזוַדתי הקטנה ואת מעיל־האביב שלי – כל רכושי שהבאתי עמי. הוא הסכים לאכסן אותי למשך השבת. נחתי שעות אחדות ויצאתי לשוטט ברחובות יפו. תעיתי בסימטאות ופתאום הגיע לאזני קול הלמות פטישים. מכיון שהייתי מסגר במקצועי, הלכתי אחר הולם הפטיש ובאתי לסדנת־פחח. הצצתי לתוכה וגל של שמחה עברני: ליד הסדן עומד והולם ידידי מנביץ, בחור אדמוני, חסון ואמיץ, חברי למפלגה בוילנא. הוא קיבלני בשמחה, חיזק את רוחי והלוה לי סכום כסף לשלם את דמי האכסניה. בשבת הוביל אותי ברחובות העיר וסביבותיה, והציגני לפני בעל־סדנה והשפיע עליו שיקבלני כפועל־עוזר.

הסדנה שבה התקבלתי לעבודה שכנה בראשון־לציון. החלטתי לעבור להתגורר במושבה.

צריף פועלי היקב היה בנין ארוך וצר, ומשני עבריו עמדו ספות־עץ, ופשפשים רבים שרצו בהן. קירות הצריף, שלא סוידו מעולם, היו שחורים מפיח. כדי להינצל מן הפשפשים המטרידים בניתי בשותפות עם פועלים אחדים סוכת־ענפים, סמוך לצריף, ובה היינו ישנים. מעיל־האביב שלי, שפדיתיו מידי בעל המלון, שימש לי מצע. הטל היה מרטיב אותנו לילה־לילה, אך לפחות נשמנו אויר צח. הים הפריע לנו במקצת. בהיותנו שוכבים על הקרקע היה רעש גליו מגיע לאזנינו. נוסף לכך היתה קיימת בימים ההם בראשון־לציון תזמורת, שניגנה פעמַיִם בשבוע עד חצות הלילה, וצליליה נישאו למרחקים וחדרו גם לסוכתנו.

ערב־ערב, כששבו הפועלים מעבודתם, היו מעלים מדורה ליד הצריף, בחישוקים שהביאו אתם מן היקב, ומבשלים להם ארוחת־ערב. האש נתנה לנו אור ועשן גם יחד, בשפע רב. ליד המדורה הייני שרים ומתוַכּחים בהתלהבות בשאלת אוגנדה.

יום־העבודה בראשון־לציון נמשך משש בבוקר עד חמש אחר־הצהרים, עם הפסקה של חצי שעה, לארוחת־בוקר, ושעתים לארוחת־צהרים. בבוקר הייתי אוכל שש ביצים ושותה שלוש־ארבע כוסות תה מתוק, כדי שיהיה לי כוח לעבוד.

חַדשיִם עבדתי בסדנה ואחר־כך עברתי ליקב ועבדתי בו בשכר של פרנק אהד ושלושת רבעי הפרנק ליום. העמידו אותי בשורה אחת עם הפועלים המשובחים, שלהם נמסרה העבודה הקשה ביותר ביקב, במרתף טחוב ומעופש. בגדי נקרעו במהירות, אך לתקנם לא ידעתי. הייתי זורק את הישנים וקונה לי בגדים חדשים במקומם. כדי שאוכל לרכוש לי בגדים חדשים היה עלי לקמץ באכילה. חדלתי לאכול במטבח הכללי והייתי אוכל מזון יבש ובלתי־מבושל. מובן מאליו שנחלשתי, רזיתי ופני נפלו.

באותם הימים קיבלתי מכתב מקריניצי הנגר, ידידי מחוץ־לארץ, שעבד בפתח־תקוה. הוא הזמין אותי לעבור אליו, לפתח־תקוה, כי שם נתלקטה קבוצת בחורים ממפלגת ״פועלי־ציון״. לא סירבתי להזמנתו, נטלתי את מעילי ומזוַדתי ויצאתי לדרך.

הדיליז’נס נעצר ליד בית קטן בקצה המושבה, מקום מגורי הפועלים. בחצר הופיע הרטשטיין, חבוש מגבעת־קש רחבה, שזוף שמש וכולו ״פועל חקלאי״.

קריניצי רץ לקראתי ונשק לי. א. ד. גורדון ניגש אלי ולחץ ידי בידידות. הציגו לפני את חיה־שרה חנקין, שאת שמה שמעתי עוד בהומל. בעלה, יחזקאל חנקין, היה הראשון שאירגן ״פלוגה לוחמת״, קבוצת הגנה עצמית שפעלה נגד הפורעים הרוסים בימי הפרעות בהוֹמל. כאשר החשיך היום חזר גם יחזקאל חנקין הביתה, והוצגתי לפניו. ראיתי לפני אדם רחב־כתפים, לבוש מעיל קצר ואפור ופניו צעירים ואמיצים. מגבעתו הרחבה והרובה שעל שכמו שיוו לו מראה של צייד. בערב ראיתיו מלמד את חיה־שרה לירות ברובה, והתפעלתי משניהם.

בגולה לא נזדמן לי לראות זוגות מעין אלה.

אחרי כמה ימים שבתי לראשון־לציון.

בינתים הגיע מרוסיה אהרן אוסטרובסקי. התידדנו והיינו מטיילים בשבתות וסרים למושבות סמוכות. פעם אחת פגעו בנו ערבים. אחד מהם זינק אלינו בחרב שלופה. מיהרנו וכוננו נגדו את נשקנו – אקדח ופגיון. הערבי השיב את החרב לנדנה, טפח על כתפינו וקרא: ״בּראווֹ, יא שבּאבּ״ (הידד צעירים!).

שכרנו דירה בת שני חדרים, מטבח ומרפסת, בעשרים פרנק לחודש. ישראל שוחט, שעבד אז ביקב, עבר אלינו. ערב־ערב היו מתאספים בדירתנו פועלי המושבה, יושבים יחד ושרים. אנשי המושבה היו צובאים על החלונות ומקשיבים. הם התפלאו למראה השמחה השוֹרה בתוכנו, למרות שאין אנו מקבלים אפילו פרוטה אחת מאת ״הנדיב״.

״לא תאריכו ימים כאן!״ היו אומרים לנו. אולם מספרם של הפועלים הלך וגדל.

יום אחד הגיעו לראשון־לציון אחדים מחברי הוילנאים. הם היו רעבים מאוד, כי ירדו לאניה בטרייסט בלי פרוטה בכיסם. כל הדרך לארץ־ישראל רעבו ללחם, אף־על־פי שעל אותה אניה היו גם יהודים אמידים. הזמנו אותם לדירתנו והשגנו להם עבודה במושבה. דירתנו שימשה מקלט לכל פועל שבא למושבה, ויש שהיינו שוכבים לישון חמישה־ששה, ובקומנו – והנה אנו חמישה־עשר או אף יותר.

פעם אחת עלה בדעתי לערוך כביסה כללית. אספתי כל מיני בגדים, בני צבעים שונים, שמתים בדוד גדול ושפתי על האש. נתבשלה דייסה רבת צבעים. ימים רבים היו כתמי הכחול והאודם שבלבנינו מזכירים את הקומונה הראשונה שלנו.

החלטנו לערוך טיול לירושלים ולירדן, שבו ישתתפו רבים מפועלי מוש­בות יהודה. התכנסנו ברמלה וכל משתתף הכניס עשרה פרנקים לקופה משותפת. בחרנו בגזבר, אקונום ומורה־דרך. בפרדס הבּרוֹן בראשון־לציון כרת כל אחד מאתנו קנה־במבוק עבה, משענת לדרך. הסתדרנו שורות־שורות, שרנו את ״השבועה״, הימנון ״פועלי־ציון״, ויצאנו לדרכנו. הלכנו כל הלילה לאור הירח, ובבוקר השכם הגענו לירושלים. במבואות־העיר התעכבנו במושב־זקנים והישישים שמחו מאוד לקראתנו.

נכנסנו לעיר־בירתנו בשירה. הרחובות התמלאו יהודים, גברים, נשים וטף. לבנות המבוגרות לא ניתנה רשות לצאת ולהתבונן בנו.

ימים אחדים התהלכנו בעיר וסביבותיה והסתכלנו במצבות העבר, בשרידינו ההיסטוריים. הטיול חל בחג־הסוכות. בליל שמחת־תורה הלכנו לבית־הכנסת ורקדנו שם עם כל המתפללים במעגל. היינו לשיחת־העיר, והרב ר׳ שמואל סלנטר הזמין אותנו לביתו ל״כיבוד״. מירושלים ירדנו ליריחו. חמשת הנועזים שבנו, וביניהם גם א. ד. גורדון הזקן, טיפסו ועלו על ראש ההר התלול ביותר, לחזות משם בזריחת החמה. גורדון התפלל למעלה תפילת־שחרית.

ביריחו התאכסנו בבית יהודים. ביום ישבנו כלואים בבית מחמת החום הרב, ובשיחותינו חלמנו על יסוד מושבה חדשה בסביבה. בערב שוטטנו על שפת ים־המלח. בשובנו ליריחו תעינו בערבת־הירדן. בתוך סבך שיחים ראינו סוכה וניגשנו אליה. בסוכה התגורר גרמני אחד, שנראה מוזר בהלי­כותיו, לא דיבר אתנו ולא רצה להראות לנו את הדרך. המשכנו לתעות ללא דרך ונתקלנו בסככה גדולה ומפולשת, ששימשה כנראה מרבץ לצאן בשעות החום. סרנו אל הסככה ולנו בה.

למחרת שבנו לירושלים. לכבוד סיום הטיול ערכנו מסיבה. גורדון שתה ״לחיים״ ונאם נאום נלהב. ״הידד״ אדיר כזה, שפרץ מפינו בתום נאומו, לא שמעו תושבי ירושלים מעודם.

נסענו, כמה חברים, ברכבת עד רמלה, ומשם הלכנו ברגל עד ראשון־לציון. היה בינינו בחור ושמו רוגוב, גבה־קומה וארך־רגלים. הלך אותו רוגוב ושכר לו חמור קטן לרכּוֹב עליו אל המושבה. כשניסה לעלות ולרכּוֹב עליו – חמק הלז מבין רגליו וברח. מראהו המגוחך של ארך־הרגלים עורר בנו צחוק, שנמשך עד כניסתנו למושבה. צחקנו ושרנו חליפות וכך בישרנו למושבה את דבר שובנו.

כעבור שבועים, לאחר שרגלי הפצועות מן הטיול נרפאו, יצאתי לבקש עבודה. האיכרים טענו כי העבודה קשה היא ואינה לפי כוחנו, וכי אין ביכלתם לשלם לנו שכר גבוה יותר מאשר לפועל הערבי. ״חלפו הימים הטובים,״ – היה נאנח האיכר בראשון־לציון, – ״עברו ימי תמיכת הבּרוֹן.״

זמן־מה עבדתי בקטיף פרחי שיטת־המשוכות המשמשים לתעשית מי־בושם, והייתי משתכר כשני בישליק ליום. אחר־כך עבדתי כעוזר למהנדס, שמדד קרקעות בואדי־חנין (נס־ציונה). עבודה זאת נעמה לי מאוד: במשך היום כולו בילינו בחוץ, באויר צח ובמרחב. והעיקר: הנה משתתף אני בפועל בגאולת אדמת ארץ־ישראל מידים זרות. מרוב שמחה שכחתי את איכרי־הבּרוֹן שמסביב.

אחר־כך עבדתי כעגלון אצל האיכר פ. בבוקר הייתי יוצא, עם פועלו מחמוד, לכרם, לקשור את הגפנים לפני הזמירה. לפנות ערב שאל בעל־הכרם את מחמוד על עבודתי. שבע־רצון מתשובתו קבע לי 7.5 גרוש כשכר יום.

כאשר רכשתי את אמונו של פ. היה מוסר לידי גם את הסוסים, דבר שנחשב כבוד רב. לימים, נשארנו בראשון־לציון רק שני פועלים – חברי ל. ואני. שמענו, כי בפתח־תקוה התרכזו כמאה וחמישים פועל ונמשכתי לשם. כאשר הודעתי לבעל־הכרם כי עומד אני לעזוב – התקצף וסירב לשלם לי את שכר־עבודתי: תשעים גרוש.

באותה שנה פרצה בראשון־לציון שביתה ביקב. השביתה הוכרזה על־ידי הפועלים ״הרוסים״. מכונה קטעה יד לאחד מהם והפועלים דרשו קצבה לכל החיים. הם נעלו את שערי היקב והפסיקו את העבודה. הוחלט גם לסגור את כל חנויות היין של ״כרמל״.

האיכרים הרימו צעקה, שלחו פרשים לכל המושבות להודיע ש״הרוסים״ חומסים את היקב. הדבר היה ביום ששי ובשבת. הרחוב התמלא המון אדם, פועלים, איכרים שואפי־קרב, מפקד־המשטרה וחיילים תורכים מיפו. הבחו­רים שלנו הלכו אל המפקד ומסרו לו שאם תוך שעתיִם לא יסולקו החיילים מהמושבה, נכה בהם והאחריות תפול עליו.

השביתה נסתיימה באותו יום. הנהלת היקב הסכימה לשלם לפועל וסידרה אותו בעבודה קלה.

בפתח־תקוה נתקבלתי לעבודה בפרדס של ד״ר מאזה. תפקידי הראשון: נשיאת תפוזים על־גבי אלונקות. אחרי־כן: זיבול. כשעבודה זו נגמרה, פוטרו כל הפועלים היהודים, מלבדי ומלבד לייבל. שנינו נשארנו לעבוד ושם גם היה מקום־מגורינו. אכלנו יחד ואכלנו לשובע. מאכלינו היו פשו­טים: הרבה חלב ותפוזים למכביר.

לפעמים היינו מתרחצים בבריכה. לשנינו היה רק זוג אחד של חולצה ומכנסים. כך שנאלצנו להתפשט ערומים כשנחוץ היה לכבסם.

פעם קרה שלייבל כמעט והרג אותי ביריה. בחדר היה תלוי אקדח גדול. הוא היה טעון. לייבל לקח אותו (היינו בטוחים שאינו טעון) וכיונוֹ אלי. הבלטתי את חזי. הוא כּיונוֹ ישר אל חזי בהתבדחות כעומד להרוג אותי. הוא החל למשוך בהדק, אך זה זז בקושי, כי הקפיץ היה עבה. אגב לחיצתו עלה הקנה כלפי מעלה. נשמעה יריה. לייבל צעק והחויר. הוא חשב שהרג את חברו. הכדור עבר מעל כתפי וחלף דרך הקיר.

עבדנו חדשים אחדים בפרדס. אחר־כך נשכרנו לעקידת יבלית.

כעבור זמן־מה, התארגנה קבוצה ללכת לזכרון לשמירה. הקבוצה כללה 12 חברים. הלכנו ברגל דרך חדרה לזכרון. דמינו לטירוני־צבא: שמיכות מגוללות על הכתף, בגדים מגוללים על הכתף השניה, נעלים וקומקום קשו­רים מאחור, מקל בת, שרוולים ומכנסים מופשלים.

שמרתי שני כרמים בשכר שלושים פרנק לחודש.

זה היה נסיוני הראשון בשמירה. בעל־הכרם נתן לי רובה בלתי־תקין שאי־אפשר היה לירות בו, ואבק־שריפה רטוב. בלל־השמירה הראשון באו אלי, מדי פעם, השומרים הערבים. הם דיבת אלי בשפה בלתי־מובנת לי ומיששו בחפצי. וכמה קשה היה להתגבר על חבלי השינה! הלילה, ליל־קיץ, נראה בעיני ארוך בלי גבול, ואני מהלך ומהלך בלי סוף.

לפנות בוקר גבר הקור וערפל לח עטף את הכרמים. ראשי היה כבד, הסתחרר, ועיני עכורות. הזמן זוחל בעצלתים ונדמה לי, כי זה חודש ימים שאני מהלך, בלי הרף. חפצתי להשיב את נפשי בענבים, אך אלה היו בוסר והקהו את שיני. חשבתי, כי בלילה השני יקל לי, אך עייפותי גברה וגררתי את רגלי בקושי רב. עם שחר התישבתי על אבן אחת, לנוח מעט. לא ידעתי מה היה לי. חושי נתבלבלו והכרתי נתערפלה. כאשר התאוששתי, ראיתי שני ערבים עומדים לחטוף מידי את הרובה. צעקתי כמטורף והברחתי אותם מעלי.

לפנות בוקר, נכנסתי לסוכתי ונרדמתי. את הרובה השענתי לידי. השומרים הערבים, שנגררו אחרי כצללים, ראו שוב שנרדמתי, התגנבו וחטפו את הרובה. רדפתי אחריהם, אך לא הצלחתי להדביקם. הם ברחו במעלה־ההר, אל שומרי־המושבה הערבים.

הגניבה הזאת לימדה אותי פרק בהלכות שמירה. התרגלתי, אחר־כך, לשבת תחתי בקור־רוח, עד שהגנב היה מתקרב אלי. לפתע־פתאום הייתי קם ומסתער עליו, ו״נוקם״ בו את נקמת רובי הגנוב.

פעם תפסתי גנב בכרמי והכיתיו מכות נאמנות.

למחרת מצאתי ב״שדה־הקרב״ כפיָה, עגל, סכין וחפצים אחרים. אחד מאנשי־המושבה בא וסיפר לי, ששיברתי את רגלו של הגנב ועלי להישמר לנפשי, כי אחי הגנב מתכוננים להיפרע ממני. הלכתי אל בעל־הכרם ובי­קשתי כי ישיג לי אקדח.

השומרים הערבים חברוּ נגדי. אחד מהם חדר לכרמי והתחיל לבצור ענבים לעיני. תחילה החלטתי לא להגיב על מעשהו, עד שבעל ־הכרם ישלח לי את האקדח. ובכל־זאת, לא יכולתי להבליג על זעמי. התחלתי לרדוף אחר הגנב ונפלתי בפח.

השומרים־האורבים התנפלו עלי והכוני עד זוב דם.

בעל־הכרם, שנמצא אותה שעה בקרבת מקום וראה אותם מכים אותי (הדבר היה אחר־הצהרים), לא בא לעזרתי, ולא נענה לקול קריאתי. ורק לאחר שהמתנפלים ברחו ניגש אלי מבוהל. אמרתי לו: ״ברענען זאלט איר מיטן כרם אינאיינעם״ (תאכל האש אותך ואת כרמך).

בבית־הספר שבשפיה חבשו את ראשי הפצוע ושלחוני לבית־החולים של ד״ר הלל יפה, לזכרון־יעקב. איבדתי דם רב וחליתי. גם כוח זכרוני נחלש. הייתי מפסיק את דברי באמצע שיחה ומאבד את חוט המחשבה.

במשך הזמן שב אלי כושר הזכרון, אך לא במלואו.

 

ברגלים יחפות    🔗

עגמת־נפש היתה מנת חלקנו באותם ימים.

הפעולה הציונית היתה בראשית ימיה. כל פיסת־קרקע שנגאלה מילאה את לבנו שמחה אין־גבול, אך עבודות רבות נמסרו לידים זרות. כאשר נקנתה אדמת בן־שמן בידי הקרן הלאומית התקבצנו שלושים איש ויצאנו לשם כדי לחפור תעלות גבול. הלכנו לשם ברגל כשאנו נושאים עמנו כלים ומצרכים להקמת מטבח.

הגענו בשארית כוחותינו. לא הספקנו להסתכל סביב, והנה עומדים ערבים רבים מהכפר חדיתה ועושים את מלאכתנו. התרתחנו. הבושה הזאת!

באותו לילה שלחנו משלחת ליפו, אל לבונטין. המשלחת שלנו באה בלילה אל לבונטין, אך הוא לא הסכים לקום ולקבל את פניה.

יום אחד פגשתי את מהנדס התכנוּן, יהודי שנשלח מגרמניה להשגיח על ביצוע העבודות. אחזתי בידו ואמרתי לו: ״על אדמה לאומית מסרת את העבודה לערבים. אני תובע אותך לדו־קרב, כי אתה מנוּול!״

הוא סקר אותי ורצה להסתלק. עצרתיו: ״מוג־לב, מפחד מפני?! הסתלק מנגד עיני!״

כעבור ימים אחדים ניגש וילבושביץ לבנית בית־חרושת לשמן בבן־שמן. הכל ידעו שאנו נקים שערוריה רבתי אם יעֵז להעסיק ערבים ולא יהודים. ואמנם, לא עמד וילבושביץ בלחץ וקיבל אותנו לעבודה. לבונטין החל לעכב את האשראי לוילבושביץ. הוא דרש להרחיקנו מבן־שמן. כך לפחות מסר לנו וילבושביץ.

את מגילת־היסוד של בית־החרושת הראשון שמנו בבקבוק ורשמנו עליה את התאריך וכל שמות המשפחה שלנו. הבקבוק נחתם ונטמן מתחת לקיר הראשון.

מקום־מגורינו בבית־החרושת היה במרתף ובחורף היו חודרים מים פנימה ורבים מאתנו קדחו. דרשנו מוילבושביץ לבנות מעון בשבילנו. עוזרו הראשי של מנהל בית־החרושת היה יריב ותיק שלנו. פעם איים עלינו בשוטרים תורכים, מובן שהדבר עורר את צחוקנו. אי־אפשר היה להפחיד אותנו עם שוטרים.

למחרת הודיעו לנו ששכרנו קוצץ. קראנו: ״הלאה ההון הלאומי, אם הוא כזה!״

נסתיימה הבנייה. הגיעה השעה לחנוכת בית־החרושת. ההנהלה הכינה נשף בשביל האינטליגנציה היפואית עם לבונטין בראש.

פיטרו אותי. כששאלתי מדוע? ענו: ״אתה פועל טוב מאוד, אך בשבילנו, מהפכן כמוך – לא נחוץ.״ ״טוב,״ אמרתי, ״אך דעו, איני עוזב את בן־שמן.׳׳ ״איך? ״

– ״אעבוד במטבח־הפועלים״

ביום חנוכת בית־החרושת נראו מרחוק עגלות רבות. אלה היו האורחים מיפו. הראשון שהגיע לשער היה לבונטין.

המרכבה נעצרה, ניגשתי אליה וקראתי: ״הלאה לבונטין!״ לבונטין סבר בתחילה שאני מברך אותו. הוא הסיר את מגבעתו, וקד קידה ואני שוב: ״הלאה לבונטין!״ שמתי שתי אצבעות בפה ושרקתי, וכל הפועלים אחרי.

לבונטין קפא במקומו. לפתע פרץ עוזרו של וילבושביץ לעברי, תפס בצוארוני וצעק: ״הסתלק מכאן!״ תפסתי גרזן, הנפתי אותו מולו ושתקתי. הוא החויר ונס מן המקום. לפני שנעלם, קראתי אליו: ״בפעם הבאה תנוס בלי ראש.״

כעבור כמה חדשים התחילו נוטעים את יער־הרצל. גם כאן לא קיבלו לעבודה פועלים עברים. באופן ספונטני התאספה קבוצת פועלים יהודים. הם יצאו לשטח ועקרו את כל היער. הדבר עשה רושם רב על נציגי הקרן הלאומית. לא עבר זמן רב ולבן־שמן הגיעה קבוצת פועלים יהודים והחלה בנטיעת היער.

ועד־האיכרים דרש מהפועל העברי מיני דרישות משונות כמו שמירת־שבת, שלא להתהלך ברחובות עם נערות, שלא להימצא בחדר אחד עם נערה, לשמור על מטבח כשר, והעיקר: להימצא בהשגחת ועד־האיכרים. אנו, מצדנו, דרשנו מהבנק הלאומי הפסקת האשראי לאיכרים. לבונטין לא הסכים. התקיימו אצלנו אסיפות סוערות. מצד אחד מיכאל הלפרין ומולו גורדון הזקן. האחרון היה תמיד נגד המהפכות והשערוריות שלנו. היה הולך אל האיכרים ומדבר על לבם, מנסה להשפיע עליהם. האיכרים היו עונים לו בגסות, וגורדון היה בא אלינו, מלא מרירות וצער.

יצא לי פעם לעבוד עם גורדון. זה היה בפרדס מאזה. היינו שני צעירים וגורדון, המבוגר מאתנו. כדי שלא יפגר אחרינו היינו מרמים אותו. הוא עבד בשורה האמצעית ושנינו עבדנו בשתי השורות החיצוניות. בלי שהרגיש בכך, היינו ״נוגסים״ עם הטוריות שלנו בשורה שלו. גורדון התמלא גאוה ואמר שאינו יכול להבין איך זה הוא מצליח להתקדם בשורה שלו בקצב העבודה שבו מתקדמים שני צעירים חסונים כמונו.

עבדנו כולנו ללא גופיות ובעת הארוחות היינו משוחחים הרבה. פעם דיברנו על אהבה וגורדון אמר שלפי דעתו בחורים חזקים כמונו מוכשרים לאהוב חזק.

פעם קרה שנערה, כאשר ירדה ביפו מהספינה, נטפלו אליה ערבים והכו את הבחור שליוה אותה. שמענו זאת ובאנו מהמושבה. דרשנו להוציא אלינו את אלה שנטפלו לנערה.

הערבים ידעו מי התוקפים אך שתקו. יצא קצין תורכי אלינו וניסה להניס אותנו עם חרבו. שברנו את החרב.

התִּגרה עם הערבים עברה לרחוב. הכינו אותם על ימין ועל שמאל לאורך כל הרחוב, כדי ששוב לא יעֵזוּ להתקרב אל הנערות שלנו.

מבן־שמן עברתי לירושלים, מכיון שקדחתי. מיכאל הלפרין הזקן וחיה־שרה שלחו אותנו, אותי ואת יחזקאל חנקין, שגם הוא הרבה לקדוח, לירו­שלים. נכנסנו לבית־החולים של המיסיון האנגלי. אחרי זמן קצר שבנו לאיתננו ויצאנו לחפש עבודה.

בירושלים התגוררתי שנה וחצי. עבדתי בסיתות אבנים ויחזקאל מצא עבודה אצל הזואולוג אהרוני כצייד.

בהנאה מיוחדת נזכר אני באותה תקופה ירושלמית. יום־יום, לפי התור, היה אחד מחברי הקומונה מקדים לחזור הביתה, מטאטא את החדרים ומבשל קדרה גדולה של שעועית וסיר אורז ומרתיח קומקום ציקורית־עולש; בחצר הרוסית היינו קונים לחם שחור, ומכלים את כל המטעמים האלה בתיאבון של זאבים. עבדנו לא פחות מעשר שעות ליום. בימים הראשונים השתכרנו ארבעה גרושים ואחר־כך הגענו לשלושה־עשר. בצהרים היינו סועדים את לבנו באבטיח או בענבים ומשתטחים לנוח על־גבי החצץ.

ומה מתוקה היתה המנוחה!

האסיפות הכלליות של חברי ״פועלי־ציון״ נתקיימו, בדרך־כלל, ביפו. היינו הולכים לשם ברגלים יחפות, על־גבי הסלעים. אך אין דבר, הרגלים לא נפגעו. הן נתקשו כסלעי־ירושלים.

הרבינו לדבר על ארגון קבוצת־חברים לצורך הגשמת מטרה לאומית – יצירת כוח עברי, שיגן עלינו ועל מפעלנו בארץ. מיכאל הלפרין הדליק בנשמתי את החלום הזה עוד בוילנה. גם בגלות וגם פה בארץ, לעגו לי וכינו אותי ״בעל־הזיות״.

יחזקאל ואנוכי החלטנו להתחיל בהגשמת הרעיון.

ראשית, היה עלינו למצוא חומר אנושי. בין חברי בירושלים נראו לי שנים כמתאימים: משה גולדשטיין ואליהו קמנצקי. גיליתי לפניהם את סודי. הם הסכימו בהתלהבות, ובשם שלשתנו הרצתי את המכתב הראשון אל ישראל שוחט, לשפיה.

עד מהרה נתקבלה תשובתו: הוא רואה ללבנו. עצתו היתה, לקרוא לאסי­פה ביפו, בחג־הסוכות, בימי ועידת ״פועלי־ציון״.

אסיפתנו הראשונה, החשאית, נתקיימה ביפו, בחדרו הקטן של בן־צבי. נכחו: ישראל שוחט, יצחק בן־צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, צבי בקר ואני. ישראל שוחט ובן־צבי ערכו מבעוד יום תכנית בלתי־מפורטת. הם הציעו את השם: ״בר־גיורא״, והסיסמה: ״בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום״. האסיפה עברה בלי ויכוחים. כולם הביעו נאמנות והתלהבות לרעיון.

 

לגליל    🔗

למן הרגע הראשון – במשך שלוש־עשרה שנה – היה ישראל גלעדי המעשי שבכולנו.

הוא הציע לרכז את כל החברים בגליל ולקבל במרח (גבעת־עדה) את השמירה, העבודה והמרעה גם יחד. הצעתו לגבי מרח איחרה את המועד, אבל יצאה לפועל בסג׳רה, אצל קראוזה.

שם נוצר הקולקטיב הפועלי הראשון.

כעבור חָדשיִם עברנו לשם, גם צפורה ואני. רכבנו דרך שכם, שם ביקרנו אצל השומרונים. מראות־הנוף בדרך היו מרעננים.

לסג׳רה הגענו בשעה עשר בבוקר. החברים היו בעבודה בשדה. מיהרנו אליהם. מתוך שמחת הפגישה ירינו כמה יריות באויר. איש לא הכיר את צפורה שלבשה בגדי־גבר, והכל שאלו אותי לשלומה. לאחר שהתברר להם כי היא עומדת לפניהם הפצירו בה להישאר בבגדיה אלה. וכל־כך מצאה חן בעיני כולם תלבושת מקורית זאת, שצבי בקר תפר לכל הבחורות מכנסי־עבודה לפי דוגמה זאת וכולן התהדרו והתגנדרו בהם, עבדו בהם בכל עבו­דות הבית והחצר וגם בחרישה, בשורה אחת עם הבחורים. וכמה מלבב היה המראה: גזוזות־שׂער וחגורות אקדח, זריזות וקלות־תנועה, דומות לנערים רכים.

עלי הוטלה משימת השמירה על המושבה.

ישראל שוחט הזהיר אותי ודרש ממני שלא אריב עם האיכרים, ובכלל, שאמעט ככל האפשר לבוא בדברים עמם. הוא ידע היטב מהו יחסי אליהם. קיבלתי על עצמי למלא את פקודתו.

מנהל החוה, קראוזה, התפעל מאתנו. ״פועלים רבים עברו תחת ידי,״ היה אומר במשיכת כתפים, ״אך אלה בחורים מיוחדים במינם.״ פעם אחת פגש בי בחצר ושאלני למעשי. ״שומר אנוכי״ – עניתי לו (טרם ידעתי, כי המנהל עומד לפני. מנהלים הצטיירו בדמיוני כאנשים גבוהי־קומה ובעלי־גוף). קראוזה תהה. ״בא לו בחור ומתיצב על המשמר, בלי לשים לב שיש כאן אדמיניסטרטור״ – קבל באירוניה לפני מניה שוחט. אל מניה התיחס כאל בת־חוגו, כי עוד בהיותה בפאריס הכירה את פקידי היק״א.

לפני שבאנו היתה תמיד השמירה על חוַת סג׳רה בידי הצ׳רקסים שבסבי­בה. קראוזה לא הסכים, בשום פנים, למסור לנו את השמירה, כי לא היה בטוח ביכלתנו וכוחנו, וגם חשש להסתבך עם השכנים. הוא היה אומר כי בחור יהודי לא יצלח לשמירה, מאחר שהוא עצמו אינו יודע לגנוב.

לילה אחד חזר סעדיה פז, מאנשי החוה, בשעה מאוחרת. השער היה סגור והשומר הערבי, שפז חיפשו כדי שיפתח לו את השער – לא נמצא בכל הסביבה. פז העיר את הבחורים והחליטו מיד לעשות מעשה. נכנסו לאורוה, הוציאו פרד והחביאו אותו. אחר־כך הלכו וסיפרו לקראזה שהפרד נגנב והשומר הערבי מועל בתפקידו. הלך לו באשר הלך ואיננו שומר.

למחרת סולק השומר הערבי וצבי בקר בא במקומו – הראשון לכיבוש השמירה העברית. חששנו להתנפלות־נקמה מצד הצ׳רקסים. כל הלילה ישבנו ערים, מוכנים לבוא לעזרת השומר.

פתאום נשמעו יריות.

מיהרנו החוצה. חלק רץ לעבר השומר וחלק – אל ההר, להדוף את התוק­פים. אתנו היו גם אסתר שטורמן (אחר־כך: בקר) ומניה שוחט. מאחורי שיח אחד קפצו שני ערבים, המטירו על מניה, שהיתה קצרת־ראות, מכות אחדות באַלה וברחו. השומר, צבי בקר, נמצא אותה שעה כמאתים מטר מן החוה. הערבים התקרבו אליו חרש וירו בו מחמישה רובים.

רוביהם היו מטיפוס ישן, שהיה צורך לטעון אותו אחרי כל יריה ויריה. צבי לא איבד את קור־רוחו וירה בתוקפים ברובה ובאקדח. בינתים חשנו לעזרתו – והתוקפים נמלטו על נפשם.

בכלי־נשק לא היינו עשירים. כל ״רכושנו״ הקולקטיבי לא היה אלא פגיון צ׳רקסי רחב, רובה ואקדח גדול לששה כדורים. שמרנו על הנשק כעל בבת־עיננו ואם היה מי מאתנו יוצא אל הכפר הערבי הסמוך היה מתקשט בשלושת כלי־הנשק ומתהלך בגאוה כטוַס.

הצ׳רקסים לא יכלו לשאת בקרבתם את דוב שוייגר, הרועה העברי. דוב היה באותם ימים בחור כבן שבע־עשרה, זקוף־קומה ויפה, בעל תלתלים שחורים, פנים נמרצים, עינים לוהטות. נועז היה להפליא. לילה אחד נפלה קטטה בין הצ׳רקסים לבין אחד מאתנו. דוב התערב והצ׳רקסים נוצחו. הם התאספו בכפרם ותאוַת־נקמה בוערת בם. רק התערבותו של ישיש, נכבד ערבי אחד, השקיטה את הרוחות.

לפני שנים אחדות סרתי לסג׳רה. סיירתי בין חדרי־דירתנו לשעבר, המח­סנים והממגורות. מראה המקום היה שונה בעיני. כאילו התכווץ הכל. שקט ומוות. חלוֹף חלף הכל. גז כחלום. נמלטתי משם. משהו העיק על הנפש: האומנם פעם המו פה חיים, בימי עבודתנו, בתקופת הולדת ״השומר״?

10 ביוני    🔗

צפורה ואני היינו היום בכפר הערבי סג׳רה לקנות ביצים. לא השגנו אף ביצה. עברנו כמעט בכל פינות הכפר. האוכלוסיה כאן מורכבת מנוצרים, ערבים ויהודים. לפנות ערב מתחילה לנשוב רוח חזקה ממע­רב. מצב־רוחי היום קצת עצוב, אחרי שיחה שהיתה לי עם מ. דיברתי על יחסי עם צפורה. אני אוהב את נוף הגליל. אני שמח לחיות בתוכו. טוב לחיות בכפר.

11 ביוני    🔗

היום רחצתי באמבטיה קרה ועשיתי שפשופים. בסוכה התוַכּחו חברים על עבודת הבנות. רבים אינם מאמינים שנערה יכולה להסתגל לעבודה קשה, זאת אומרת, לעבודות השדה, כמו לחרוש, להוביל, לקצור וכו'. הרי שלוש נערות עובדות כאן, אצלנו, בכל עבודה. אמנם עוד לא קצרו ולא חרשו, אבל אני בטוח שאם רק יתנו להן ויראו להן איך – הן ללא ספק תעבודנה טוב.

לצערי, אפילו חברים שלי מתנגדים לעבודת־נשים. חברים אלה דומים בעיני לאותם יהודים דתיים, הרואים באשה יצור שפל וחסר־ערך. לפי דעתם, האשה נוצרה רק בשביל המטבח ולטיפול בילדים (!). ליותר מזה, לגבוה מזה, אין היא מוכשרת. רואה אני כי פועלים רבים בעלי־הכרה אינם חפשים עדיין בדעותיהם ביחס לנשים.

12 ביוני    🔗

היום כתבנו צפורה ואני מכתב לאחיה. ננסה, ואיני יודע אם נצליח, ללוות ממנו 10פ׳ בתשלומים. אם כן, יופיע אצלי בראונינג טוב.

הייתי גם רוצה לקנות כבשים וחמורון. מאז שחליתי שקעתי שוב בחובות. אח, מה טעם להיות מוטרד מחובות אלה, אם את הישנים טרם פרעתי. כמה שלא נקמץ עדיין נשארים אנו חייבים. קשה לצאת מזה.

היום, כמעט כל היום, ישנתי ורציתי עוד להמשיך לישון. מניה לא נתנה לי. הרגשתי עצמי חלש יותר. הלכתי להתעמלות, וכאן נוכחתי כמה חלש אני: כמעט שלא יכולתי להתרומם על המתח. אני זוכר שהייתי מסוגל לעשות זאת 10 פעמים. איזה לילה נפלא הלילה. בהיר מאוד. השמים טהורים ונעים להיות בחצר או בחדר. חלון ודלת פתוחים. בלי אש. הירח כולו בחדר. האויר נקי וקריר והעינים נמשכות להביט רק בירח.

אני הולך לשמור ולהתענג על הלילה הבהיר.

26 ביוני    🔗

כה מהר חולף הזמן, אפילו אינך מאמין.

שכחתי איך ומה קרה היום. מה שהיה אמש: שלחתי שני מכתבים. קיבלתי מכתב מאברם. הוא מכיר לי טובה על גילוי־הלב שלי במכתבי. קלעתי למטרה – הוא יבוא!

אמש נאמה מניה. מעניין. על החורן.

רוצים להתחיל בהרצאות בנושאי היסטוריה עברית. מה מועילות הרצאות, כאשר לפניך אתה רואה את המקומות ההיסטוריים עצמם: הר־תבור, הגלבוע, החורן. בשבוע שעבר היתה תקרית קטנה עם ערבים גליליים. תכופות גונ­בים כאן אצלם גמלים. בעברם הפעם הם החלו לירות ברובים. הפעלנו אזעקה וצעקנו אליהם שלא יירו. הם המשיכו, ובעד זה נתנו להם כמה קתות על הראש, וזרקנו להם שק עם חפצים מעל החמור. הם רצו להרימו, אך גירשנו אותם.

אחרי כמה זמן הופיעו רבים מהם חמושים על סוסים. חזרו לדרוש את השק. לא הנחנו להם.

הם החלו להמטיר יריות. רצתי להפעיל אזעקה אך נאלצתי לחזור, כי הכדורים שרקו בצד זה. על־יד הבית הראשון יריתי פּעמַיִם ושרקתי שריקות אזהרה. התעוררו איכרים וציויתי עליהם לרוץ ללא שאלות אל החאן, שם נמשכו בינתים היריות. לבסוף הפעיל החצרן את האזעקה.

מיד ברחו הפרשים כולם על נפשם.

יש לי הרבה מה לכתוב, אך קשה הדבר. התחלתי ללמוד עכשיו עברית. אני מרגיש שזה ממש תענוג. אוהב אני את שפתנו הלאומית.

היום שמעתי חדשה: במושבה מסחה ירה שומר ערבי במתישב יהודי ופצעו ברגלו.

יפה! מה שנעשה במושבות העבריות!

והמתישבים אינם חושבים לקבל שומרים ופועלים עברים!

 

קרבנות ראשונים    🔗

רק שלוש משפחות היו בין החברים: יחזקאל ורבקה ניסנוב, מניה וישראל שוחט וקילה וישראל גלעדי. השאר היו רוַקים ורוַקוֹת או ״חברים״ ל״חברות״.

הילד הראשון נולד במשפחת גלעדי. שמו היה גדעון, ילד בריא ומפותח מאוד בגופו. במלאות לו שנה חלה. רופא לא היה בסביבה והיו מוכרחים להובילו לחיפה בדיליז׳נס. ושם גוע ומת.

בכלל, חולינו היו מסורים ביד הגורל. עזרה רפואית של ממש טרם היתה אז בגליל.

בצער ובכאב אני נזכר בקרבנות הראשונים שנפלו בסג׳רה. בחג־הפסח עלו אלינו מיהודה אורחים רבים, לחוג אתנו את החג. קבוצה ראשונה הגיעה בשלום. על הקבוצה השניה התנפלו ערבים מכפר־קנה ושדדו מחבריה חפצים רבים. אחד החברים הגן על הקבוצה בנשק וערבי מן השו­דדים נפצע פצעי־מות.

הנקמה לא איחרה לבוא.

כעבור ימים אחדים, כאשר טייל חברנו ישראל קרונגולד בהרים, סמוך לחוה, התנפלו עליו ערבים מן המארב וירו בו. לשמע היריות רצנו לעזרתו. חיפשנוהו בהרים וקראנו בשמו. הוא ענה לנו בגניחות ורמז לנו ברגליו לבוא אליו. פצעיו היו אנושים וגסיסתו לא ארכה. ״ישראליק שלכם איננו כבר״ – נאנח ולחש.

בין אלה שרצו לעזרת קרונגולד היה גם מלמוד. ערבים ארבו לו והרגוהו באכזריות.

התאספנו ליד קברותיהם אילמים ומחרישים.

כאבנו היה גדול ולא יכולנו לפצות פה. כולנו היינו מוכנים נפשית לסוף זה, שהשיג את חברינו. אף אחד לא פיקפק בנכונותו למות בלב שקט ובהכרה ברורה. בין הקרבנות הראשונים היה גם יעקב פלוטקין, אחד מפועלי סג׳רה, שהיה מועמד להתישבות במושבה. פועלי החוה יצאו לחרוש חריש ראשון בחלקת אדמת־מריבה, שהשתרעה באום־אל־ארבעין, סמוך לסג׳רה. הערבים התאס­פו והתנפלו על הפועלים והכום מכות נמרצות. בין הנתקפים היו לבקוביץ ופלוטקין. לבקוביץ, בעל הגוף הגבוה והידים הארוכות, הצליח לחלק מהלו­מות קשות לתוקפיו ולהיחלץ מהם. אך פלוטקין, לא שיחק לא המזל. הוא נפצע פצעים קשים בכל גופו. בית־הבראה לא היה באותם הימים, והוא המשיך לעבוד ולהתרפא תוך כדי עבודה. אך בינתים פרצה תגרה שניה בינינו ובין הערבים – ופלוטקין הוכה שוב, ופצעיו הראשונים שהגלידו, נפתחו שוב והעמיקו.

הוא מת אחרי יסורים קשים ונקבר בסג׳רה, וחלומו להתישבות לא נתגשם. בשנה ההיא התחיל ״השומר״ לפתח פעולת־שמירה ענפה. גד אביגדורוב נשלח לשמור במלחמיה, צבי בקר ושמואליק הפטר נשלחו לכנרת כשומרים־רוכבים, וצבי ניסנוב לאום־ג׳וני (דגניה).

צבי זכה לרכּוֹב על הסוסה הראשונה, שנקנתה על־ידי ״השומר״ מאת הפקידות שבראש־פינה, במחיר חמישה־עשר נפוליונים. כל חבר וחברה שב״השומר״ תרם מכספו שני פרנקים לחודש, כדי לשלם את מחירה.

סוסה זו חרותה בזכרון כל חברי ״השומר״ שבסג׳רה. שמה היה ״צהובה״. ערבי דליקה נתנו בה את עיניהם, ושלושה רוכבים מהם תקפו את צבי בשמרו בשדות דגניה. שעות אחדות רדפו אחריו על־פני השדות, הקיפוהו והסתערו עליו חליפות, אך הסוסה האמיצה התחמקה מהם וצבי הצליח להגיע בשלום לקבוצה. כעבור זמן־מה קניתי אני את הסוסה מאת ועד ״השומר״ במחיר חמישה־עשר נפוליונים, והיא היתה לקניני הפרטי.

השמירה בלילות היתה מחלישה אותנו, והחלטנו, מאירקה חזנוביץ ואני, לעסוק באופן שיטתי בתרגילי־התעמלות. יום־יום היינו מניפים משקלות כבדים, כדי לחלץ את העצמות. והנה באה לידי במקרה חוברת מצוירת של תרגילי־ספורט. ומאז היינו מתאספים כולנו ערב־ערב אחרי העבודה ועוס­קים בספורט בהתלהבות, לפי הציורים אשר בחוברת. יהושע חנקין היה יוצא בכל פעם אל הגזוזטרה של דירת הפקידות ומלווה במבטים סקרניים את ה״גימנסטיקה״ שלנו. את אשר חשב עלינו איני יודע, אבל הרגשתי שהתרגילים הקבועים משפיעים עלינו לטובה, מעודדים את הגוף והנפש גם יחד. מלבד התרגילים אשר בחוברת עסקנו גם בהתעמלות חפשית, בעיקר באימון הידים להיאבקות בשעת התנפלות. גם צפורה השתתפה בתרגילים ולימדתי אותה תרגילי־התגוננות.

אף כי היינו טירונים בעבודה החקלאית ולא היה לנו מושג על מכונת־הדיש – החלטנו, בכל־זאת, לדוש בכוחות עצמנו. פעם אחת, בעצם רתחת הדיש, נסתבכה קילה בין גלגלי המכונה ומצבה היה בכל רע. [ יחזקאל ניסנוב, שהיה מכונאי, רצה לעצור את המכונה, ואני הזדרזתי ותפסתי באחת הרצועות, כדי לעצור את מהלכה. הרצועה נאחזה בראשי ותלשה פקעת־שערות גדולה, המכונה נעצרה מאליה, כי בנפלה מלמעלה למטה סחבה קילה אתה את הרצועה הגדולה ושקעה בערימת הקש. וכשנתפזרה עננת האבק והמוץ מצאנו אותה, לאשרנו, שלמה ובריאה – וכולנו פרצנו בקריאות־שמחה.

בעוד אנו דשים במכונה עברה יום אחד ליד סג׳רה אורחת־גמלים מן החורן. הבדוים נדהמו למראה הפלא הגדול, הבריכו את גמליהם וניגשו אל המכונה. הם התחילו למשש בגלגליה ולהעביר את ידיהם על־פני הרצועות הנעות. התרינו בהם והזהרנו אותם, אך הם לא שמו לבם לאזהרותינו. ואז, לפתע־פתאום, הגיח יחזקאל ניסנוב ממושב־המכונאי, כולו מכוסה קש ואבק ומראהו כשד משחת, נעץ בהם את עיניו הגדולות ונתן עליהם בקולו. הם נבהלו וברחו על נפשם.

טרדות רבות גרמה לנו, השומרים, סוסתו האצילה של מנהל־החוה, קראוזה. הוא קיבלה במתנה מאת אחד השיכים הנכבדים. דם גזע ערבי טהור נזל בעורקיה, מפורסמת ביחוסה, וכל מחיר לא ישוה לה. גבוהה היתה, קלת־רגלים, זריזה ונבונה וכל רואיה השתוממו ליפיה.

הסייחות שילדה משכו עליהן את עינם של חובבי הסוסות שבין ערביי הסביבה, ובמלאות להן מאה ימים הציעו בעדן לקראוזה מאה לירות זהב, אך קראוזה מיאן למכור. הערבים היו אכולי קנאה למראה הסוסה והסייחות האצילות שבידי היהודים, חמדו אותן בלבם והמתינו לשעת־כושר. יום אחד מצאנו את שתי הסייחות מורעלות. הן מתו וקראוזה נתן לנו את הולד השלישי, סייח, במתנה. גידלנו אותו וקראנו לו: ״אביר״.

רק לקראוזה בלבד נתנה האצילה לעלות על גבה ולרכּוֹב עליה, ואם העַז מישהו אחר לעלות – היתה מנערת אותו מיד. אפילו מניה, שהיטיבה לרכּוֹב על סוסים, לא יכלה לרסנה ונאלצה לוַתר על נסיונותיה להכניעה. פעם הצליח חיים שטורמן לעלות עליה, אך היא התחילה לדהור לעבר הכפר הערבי, חדרה למשוכת־צבר סבוכה וניערה אותו מעליה. כעבור שעה קלה חזרה למקומה בחוה.

יום־קיץ אחד, כשהיינו עסוקים כולנו בעבודת הדיש, הגיע קראוזה ברכיבה על האצילה לבקרנו, ירד מעליה, קשר אותה לעץ סמוך ובא ועמד לידינו. פתאום הגיח אי־מזה בדוי ערום למחצה, התיר לעינינו את החבל במהירות הבזק, קפץ ועלה על הסוסה והדהירה בסערה מזרחה, לעבר הירדן.

קמה בהלה.

הכל הפסיקו את עבודתם והתחילו לרוץ אחריהם, מי ברגל ומי ברכיבה. קראוזה הרגיע את המבוהלים וציוה עליהם לשוב לעבודתם. ״אין דבר,״ אמר וצחק, ״היא תשוב מיד, בטוח אני שתשוב.״

ואמנם, כך היה.

כעבור דקות מספר חזרה האצילה והרוכב האלמוני עליה. היא חגה סביב קראוזה, השתדלה להפיל מעליה את הבדוי, אך לא הצליחה. ואז פנתה למושבה, פרצה ועברה מתחת לענפי אקליפטוס, כדי לנער את הרוכב, אך הלז נאחז בגבה וברעמתה כחתול. ניסתה שנית לעבור מתחת לאקליפטוס אחר – והבדוי נפל ונתפס על ידי אנשי המושבה.

כשהובא הבדוי אל קראוזה, כולו פצוע ושרוט, סיפר בדמעות כי אחד מנכבדי עבר־הירדן שכר אותו בכסף מלא ושלח אותו לגנוב את הסוסה האצילה ויהי מה. שלושה ימים אורב הוא לה מחוץ לחוה ומחכה להזדמנות. כולנו היינו מוכנים להכות אותו ולשלם לו כגמולו, אך קראוזה עצר בעדנו ואמר: ״ישוב ויספר לכל הבדוים שבעבר־הירדן, כי לא סוסה היא זו, אלא שטן – וירפו ממנה.״

החוה לא היתה די גדולה לאכסן בקרבה את כולנו. תנאי השיכון לא היו נוחים ביותר. סידרתי לי, איפוא, דירה פרטית ומיוחדת במינה: בין החוה והמושבה, במדרון הגבעה, היתה מערה שבה שוכנו כל ה״מוסדות״ הציבו­ריים של המושבה סג׳רה: ה״טבּוּן״ (תנור לאפיית לחם) המשותף, בית־המרחץ והמקוה. עם הקמת הבתים במושבה נעזב התנור וחלק מן המערה נתפנה. ניקיתי את המערה, בניתי מחיצה, שהבדילה בין חלקי לבין בית־המרחץ, קרעתי חלון ועשיתי דלת, סיידנו את הכל בסיד לבן – וכך היתה לנו דירה לתפארת. פתח הדירה היה כלפי מזרח, מול הרי החורן ממש, זה החורן שכה הרבינו לחלום עליו. ב״ארמון״ זה היו נערכות בקביעות אסיפות ״השומר״, כדי לשמור על סודיותן.

בינינו ובין האדמיניסטרציה שררו יחסי שלום וידידות, יחסי כבוד. מן היום הראשון הוכחנו שאין אנו עבדים ולא נסבול עלבונות ופגיעות. את ההרגשה הזאת השרשנו גם בלב הבחורות. הרגלנו אותן לדרוש יחס של כבוד מצד הפקידים ולא להרכין ראש. יום אחד, בעבדן במכונת־הדיש, הופיע אחד הפקידים והתחיל להעיר לבחורות הערות עוקצניות. על כל הערה באה תשובה קולעת. הפקיד התרגז והעליב את החברות עלבון קשה. אחת מהן השיבה לו תשובה חריפה בשם כולן, ולאות מחאה השליכו כהרף־עין את הקלשונות, ירדו מן המכונה והעבודה שבתה. כל ההפצרות והתיווּ­כים לא הועילו, המעליב מוכרח היה לבוא אליהן בכבודו ובעצמו ולבקש את סליחתן, ואז שבו לעבודתן והמכונה חזרה לנוע ולדוש.

בסג׳רה רכשו להם החברים את כלי־הנשק הראשונים: פגיונות, רובה כפול־קנה וקרדח (אקדח ערבי פשוט).

כולם למדו לירות ולקלוע למטרה.

לילה אחד תקפו את החוה עשרים רוכבים ערבים ושעה ארוכה המטירו אש על השומרים. כדורינו אזלו מהר ולא היה לנו במה להשיב. רק מאירקה חזנוביץ נשאר לבדו על משמרתו וירה באקדחו העלוב, כשהוא צועק בלי הרף ומאיים על התוקפים שלא יעֵזוּ להתקרב. היינו נרגזים ונכלמים.

בלילה ההוא נשבעו אחדים מחברינו, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב וצפורה, ללוות, על אחריותם, סכום כסף מן הפקידות ולקנות נשק ראוי לשמו. שנים מחברינו נסעו כעבור ימים אחדים לבירוּת וקנו שם שלושה רובים יוניים ובראונינג.

ערב אחד ניגשה אלי צפורה והגישה לי במתנה רובה יוני וחמישים כדו­רים. לעצמה קנתה בראונינג. המתנה גרמה לי עונג רב, כי נקנתה בכספה, כסף שהשתכרה בעבודתה בשדה!

במשך הזמן למדנו גם את תורת־הרכיבה. ראשונה למדה צפורה. לאחד מאיכרי סג׳רה המושבה היתה סוסה אצילה, והוא היה עובד בה בשדה. צפורה היתה מבאי ביתו וידידת משפחתו. וכשהביעה את רצונה לרכּוֹב על סוסתו לא התנגד. במשך שבועות רבים התאמנה, עד שלמדה לדהור עליה כרוכב מנוסה. ומובן מאליו שהציעה גם לי לנצל את ההזדמנות ולכבוש את הסוסה. יצאנו אל מחוץ למושבה והתחלתי להתאמן ברכיבה. כעבור זמן קצר פנתה הסוסה בדהרה הצדה. נפלתי, נתקלתי באבן ונחבלתי בצלעותי. בכל־זאת, חזרתי לרכּוֹב, עד שסוף־סוף למדתי את התורה.

 

חמושים ומוכנים    🔗

לאחר שכבשנו את השמירה בסג׳רה, בחוה ובמושבה, הציע ישראל שוחט לאיכרי מסחה למסור את השמירה על מושבתם לחברי ״השומר״. חלק קטן מן האיכרים נטה לקבל את הצעתו, אך הרוב התנגד. וצריך לציין, כי הנוער היה כולו בעד שמירה עברית והשתדל להשפיע בענין זה על ועד־המושבה. השמירה היתה בידי השומרים המוגרבים, מוסלמים יוצאי מרוקו, שכפריהם השתרעו מצפון למסחה. הפועלים החרתים (האריסים), שעיבדו את אדמת המושבה וקיבלו בשכרם חלק מן היבול הזעום, היו בני־שבט הזביחים, שאהליהם היו נטויים ממערב למושבה, לרגלי הר־תבור. וכיון שהזביחים חפצו להיות שומרי־המושבה – הרבו לגנוב ככל הבא לידם, כדי להכשיל את המוגרבים. כך נגנב ונשדד רכוש המושבה מכל הצדדים, והכל היה הפקר.

מראה המושבה היה כמראה כפר ערבי. בכל חצר וחצר שכן חרת ערבי עם נשיו וילדיו הרבים, שהיו רובם מוכי גרענת, כינים ופצעים. ליד כל בית עמד ה״טבּוּן״, מין תנור שהיה מעלה עשן והפיץ בחלל המושבה מחנק זבל חרוך שהכביד על הנשימה. ועוד יותר הכביד על הנשימה שלטון השומרים הערבים, שהטילו פחדם על הישוב הקטן והמנותק ועשו בו כבתוך שלהם. לא עבר לילה אחד בלי גניבות.

בבוקר שבת אחת עמדו איכרים אחדים ברחוב ושוחחו על מקרה הגניבה, שקרה בליל־שבת. אותה שעה עברו על־פניהם שנים משומרי־המושבה, רוכב ורגלי, ערבים מוגרבים, בדרכם לכפרם. האיכרים עיכבו אותם והתחילו לדבר אליהם קשות.

השומרים התרגזו על ״חוצפת״ היהודים. הפרש ירה בחבורה והכדור פגע ברגלו של האיכר כהן, חלף את שוק הרגל, נתקל באבן וחזר ופצע קשה את השומר הערבי שעמד ליד הפרש. האיכרים נתמלאו זעם, תקפו את השומרים הערבים ופרקו את נשקם מעליהם. הפרש העלה את חברו הפצוע על סוסתו וברח לכפרו.

מקרים כאלה היו שכיחים בימים ההם במושבות הגליל ולא הותירו רושם רב. אולם, כעבור ימים אחדים, נודע כי הפצוע מת. מיד פשטה השמועה בסביבה, כי המוגרבים מתכוננים לעלות על מסחה, לנקום את נקמת חברם ולפרוע ביהודים.

אותו ערב, בעוד אנו עומדים עמידת בטלה ברחוב המושבה, הופיעו שני פרשים יהודים ממסחה על סוסיהם. ״היכן ישראל שוחט, ראש־השומרים?״ שאלו בקוצר־רוח. ״אנו זקוקים לשומרים עברים!״

כל חברי ״השומר״ נתכנסו לישיבה במטבח. הישיבה לא ארכה זמן רב. היינו נכונים לקריאה זאת בכל רגע. וכשנקראנו – שמחנו להזדמנות ונענינו בחיוב. חגרנו את נשקנו ובשתי פלוגות, עשרה חברים בכל אחת, יצאנו עם חשכה בדרך למסחה.

הוחלט, כמובן, לשתף בפעולת־הגנה זאת רק בחורים. אך הבחורות שלנו מחו והתנגדו. כשיצאנו לדרך הופיעו בפלוגתי צפורה ואסתר, חגורות נשק, נצטרפו אלינו בהחלטה נחושה והלכו אתנו. שליחי מסחה התנגדו לכך, אך ללא הועיל. כשהגענו למסחה חילקנו את הפלוגות לקבוצות קטנות ותפסנו עמדות־שמירה בבתים הקיצוניים.

הלילה עבר בשלום.

למחרת חזרו רוב החברים לעבודתם בסג׳רה ואחדים נשארו לשמירה קבועה. מפי ערביי הסביבה נודע לנו, כי המוגרבים מתאספים מדי יום וזוממים להתנפל על המושבה ולמחותה מעל־פני האדמה. באי־כוח המושבות העב­ריות שבגליל התכנסו לאסיפה ובה הוחלט, כי כל מושבה תשלח לעזרת מסחה אנשים אחדים, לעבודה ולשמירה. רבים התחילו לנהור למושבה.

בראש ההגנה עמד ברלה שוייגר, הצעיר אך האמיץ שבכולנו. לרשותו נמסר בית־הספר של המושבה ובו קבע את מרכז־השמירה. באחד מחדריו ישב מזכיר, שרשם בקביעות את כל השמועות שהגיעו למושבה מכפר המוגרבים. כל איכר חייב היה לבוא ולמסור למזכיר כל פרט ופרט שנודע לו מפי עוברי־אורח ערבים. ברלה שוייגר היה קורא פעמים אחדות ביום את היומן, וידע מה מתרחש בסביבה ומהו הלך־הרוח בין המוגרבים. מזון קיבלו המגי­נים בבתי־האיכרים וכל היום בילו בבית־הספר, כשהם יושבים חמושים, מוכנים לכל הפתעה. ברלה חילק את המגינים לקבוצות, שתפקידן היה ללווֹת את האיכרים לעבודתם בשדה ובצאתם אל הבאר להביא מים.

באותם ימים נחתם סוף־סוף חוזה־שמירה בין ועד ״השומר״ ובין ועד מושבת מסחה, שלפיו קיבלנו עלינו את השמירה במושבה לשנה אחת, והתחייבנו להשיב את הנזק במקרה גניבה. ועד־המושבה דרש מאת ועד ״השומר״ ערבות כספית לקיום החוזה, אבל ידי הועד היו ריקות. אך המקרה בא לעזר: אביהן של קילה וצפורה בא באותם הימים לסג׳רה להתראות עם בנותיו והסכים להלוות לועד ״השומר״ סכום כסף מספיק למטרה זאת, כ״נדוניה״ לשתי בנותיו. הערבון נמסר, והשמירה הוטלה על כתפינו.

8 ביוני    🔗

היום אני מרגיש עוד חלש, אף כי מתהלך. יש לי תיאבון, אך כשאני נוגע באיזשהו שריר, אני מרגיש כאב. איני יודע איזו מחלה היא זו. החברים מדברים על לבי לעזוב את השמירה ולצאת לעבודה בשדה. אני עצמי רוצה לעבוד בשדה, העבודה נעימה מאוד, אך עלי לגמור, לפי ההסכם, את שמירת המושבה עד תקופת הגורן. השמירה מתנהלת בהצלחה. היום שמעתי עצה מעניינת שמאוד התפלאתי עליה. שצריך לעבוד, והעבודה מבריאה. בעיות מוזרות (מודרניות) בשבילי, אף פעם לא חשבתי על כך. מתבייש אני למחשבה שמישהו יקרא ברשימות שלי. איזו בושה היא זאת? איני מבין. צפורה עובדת היום בכרם. היא תביא לי, כמובן, ענבים. יום נעים. אין אף ענן בשמים. רוח מערבית נושבת, ולכן קריר. היום הגיע חצקל (יחזקאל ניסנוב) ומספר שליפו מגיעים, באניות־קיטור, יהודים קוקזים, בעלי־משפחה עשירים. הם נוסעים לירושלים, קונים בתים, ובודאי מתחילים לסחור. העניים נשארים במושבות לעבוד, ועושים רושם טוב בתלבושות קוקזיות עם נשק.

9 ביוני    🔗

יום ולילה עברו ללא אירועים. היום מתחיל אצלי מ־12 בצהרים ונמשך עד שעה 4 בבוקר, כאשר מאיר היום, אני הולך לישון עד הצהרים. היום במיוחד הרגשתי עצמי חלש, לפעמים הזעתי בכל הגוף. עכשיו אני הולך לשמור על המושבה. הלילה לא יהיה בהיר, העננים יסתירו את הירח. אני מוזמן לאכול ענבים בכרם שצבי שומר בו.

באיזו שעה קמתי? איני יודע. הוצאתי את השוַרים, החמורון והפרדות. אחר־כך פיניתי מהרפת את הזבל. ואז אכלתי ארוחת־בוקר. הארוחה כללה: תה ולחם עם ריבה.

אחרי הארוחה יצאתי עם בעל־הבית להתקין חבלים שזורים. כשסיימ­נו מלאכה זו, עשינו קתות לגרזנים וחפרנו בחצר תעלות, כדי שהמים לא ייעצרו שם.

ארוחת־צהרים. 12:30. הארוחה כללה חתיכת דג־מלוח עם זיתים ושמן יחד. התיאבון שלי טוב. לתיאבון כמו שלי נחוצים שני בעלי־בתים לפחות. לאחר הארוחה פרשתי קש בשביל השוָרים, ניקיתי את האבוסים ופיזרתי תבן. לפרדות ולחמורון הוספתי שעורה בתבן. הד­לקתי פנס והאכלתי בדיר את הטליה ואת הכבשה־האם.

התרחצתי.

האם זאת עבודה?

ארוחת־הערב: כללה צלחת־אִטריות וחתיכות קטנות של בשר. שתי יונים – לששה אנשים. תוספת: 5־3 כפות שעועית. קינחתי בתה ועכשיו אני כותב.

אחר־כך: עוד עבודה. לנקות את הפרדות, לתת מזון, לנפות שוב תבן, לפני עלות השחר, ולהוסיף שעורה. הנה, זהו יום עבודתי. כולי רטוב מהגשם. המגפים עוד לא מוכנים. אני מתהלך בנעלים קרועות. רטוב ברגלים וקר, בפרט בבוקר, כשצריך ישר מהמשכב להכניס את הרגלים לתוך הנעלים הרטובות. איני יודע מדוע עוד לא הצטננתי כמו חברים אחדים.

מה עוד יש לי לרשום היום? כמעט לא־כלום. יום ללא מאורעות.

רציתי להתראות עם צפורה. שבוע שלישי או רביעי שלא ראיתי אותה. לעזאזל!

למרות שהעבודה אינה בוערת אצל בעל־הבית המסחאי שלי, איני יכול לגשת. אפילו בשבת אסור להיעדר. אם אבקש – הוא מתחיל להתרתח ומתחילה שיחה בלתי־נעימה שאני מעדיף להי­מנע ממנה. אפילו אם אין כלום מה לעשות, לא ירשה לי ללכת לסג׳רה אל צפורה שלי.

בעלי־בתים, נוכלים!

אני מוַתר על שלי ושותק לי. לא למענכם אנו במסחה. אינכם ראויים שיעבוד אצלכם פועל עברי! לא אצלכם אנו עובדים. אינכם עברים, אלא צרה, אתם! אנו מעבדים ומשקים בזיעתנו את האדמה העברית בארץ עברית.

אני מסיים, עכשיו, את הכתיבה.

מתי שוב אציץ בשורות האלה? עבודה מבוקר עד לילה. אתה חוזר עייף, אין פנאי להרהר. ברצונך לראות חברים והנה כבר שעה 4 בלילה וצריך לקום. המלאכה רבה ובעל־הבית לא יעזור לך בכלום, כאילו כל המשק אינו שלו. כמעט שאין זמן להציץ בספר. צריך, איפוא, לנכות מחיי שנה שלמה. למזלי, אוהב אני את עבודת השדה הכפרית. בארץ־ישראל אויר רענן, מראות שמים ונוף יפים. טבע ועבודה.

3 בדצמבר    🔗

אתמול הייתי בסג׳רה באורח בלתי־צפוי. האיכר, בעל־הבית, שלחני לכפר־קמה ברכיבה על פרדה, וציוה עלי לרכּוֹב משם לסג׳רה, לקחת את מגפי והשמיכה. שמחתי להזדמנות לרכּוֹב לסג׳רה ולהתראות עם צפורה.

לצערי, לא פגשתי אותה. היא היתה בטבריה. נסעה לקנות מצרכים למטבח־הפועלים בסג׳רה. הסתובבתי, הסתובבתי, ויצאתי לדרך. תפס אותי גשם שוטף, ונרטבתי עד לעצמות.

כל היום המשיך לרדת גשם ללא־הרף. היו לי כמה עבודות דחופות בחצר, והיה לי הכבוד להירטב כמו שצריך.

אלכסנדר זייד בימי “השומר” 1909

8 בינואר 1909    🔗

צעקות, רעש בבית.

לא נעים לחיות ולעבוד כאן. בעל־הבית כבר יותר מדי מציק לי. עובר זמן רב עד שאני לוקח עט ביד. וגם ספר. הכל בגללו. אני פשוט לא יכול לעשות משהו בנוכחותו. הוא מוציא לי את הרצון ואת מצב־הרוח. איך שלא אעבוד – הוא תמיד נובח. בזמן האכילה, מביט לתוך הפה.

עבדתי אצל כמה בעלי־בתים, אבל אחד כמו זה עוד לא ראיתי. הוא נובר כמו איזו תולעת. האגמור אצלו שנה? – איני יודע. התספיק לי הסבלנות?

היום עבדתי בבית. מתחילה עכשיו עבודת־הקיץ. אם יש יום־גשם – אי־אפשר לצאת לשדה לחרוש 3–2 ימים.

הקיבה שלי מלאה היום. תיאבון של זאב. הצרה היא, שהסיר של בעלת־הבית מאוד קטן…

אני עוד יחף. הנעלים קרועות.

אני מתגעגע אל צפורה. כל הזמן חושב עליה. אולי מפני שהיא עומדת לנסוע לרוסיה לכמה זמן. איני יודע מה יהיה אתי אז. ימים יארכו כמו שנים. הדמיון יצייר לפני תמונות נוראות. פעמים רבות אני חולם שצפורה נפרדת ממני לעולם, עוזבת אותי.

האהבה היא הרגש העדין ביותר אצל האדם.

מסרו לי שקילה אינה בריאה. פייגלה (צפורה) ומניה הובילו אותה לטבריה לבית ־החולים. עוד יש לי תקוה להתראות בשבת עם צפורה. נחוץ לי לשוחח אתה רבות.

די לי! איני יכול לסבול עוד את הניצול על־ידי כל…

­חיים של מאות שנים למען עמי ולמעני – זה מה שנחת לי. האידיאל שלי זקוק לכך. אני צריך להיות חפשי. ללא שעבּוּד מצד מי שלא יהיה.

28 בנובמבר    🔗

אתמול התחלנו, אני והלוי הצעיר, בשמירת המושבה סג׳רה. נתקבלו מקראוזה רובים מרטינים מס׳ 47074 (זייד) ומס׳ 99943 (הלוי). כדו­רים נותנים האיכרים. הלילה עבר ללא כל מאורעות. הייתי מנומנם. שכבתי לישון בשלוש וחצי והתעוררתי ב־11.30. אני מרגיש טוב, אך היום יום־סגריר. מעיל־גשם עדיין אין. אהיה מוכרח להירטב.

תוספת: אנו מקבלים כל אחד 55 פר׳ לחודש ודירה.

1 בדצמבר    🔗

אתמול קיבלתי מכתב מצפורה. הצדק אתה. היא לא קיבלה את מכתבי. הייתי צריך לשלוח בדואר. מה לי לעשות, הרי אין פנאי לנסוע לחיפה. גשם לא ירד בלילה. קריר. יש לי צורך היום לכתוב לצפורה.

 

רחשים וצללים    🔗

את השומרים בחוה ובמושבה היינו מחליפים לסירוגין. שומר שעמד על המשמר שבועות אחדים, עבר לעבודה חקלאית, וחוזר חלילה. הדבר נעשה בעיקר מטעמי בריאות, כי השמירה הקשה והמאומצת בלילות היתה מתישה את הכוחות, והשומר היה זקוק למנוחה והבראה.

לאחר שכבשנו את השמירה במסחה נתאספו חברי ״השומר״ בסג׳רה לאסיפה, לדון בשאלת התישבותנו בחורן. השמירה וההתישבות החקלאית היו קשורות תמיד בעיני ״השומר״, והיו משלימות זו את זו. עתידנו עוד לא נצטייר לנו אז בבהירות, אך חלמנו על התישבות בחורן שנראתה לנו בחזון במין סץ׳ (מושבת־קוזקים ברוסיה).

את מספר המתישבים בחורן קבענו בערך לשלוש מאות איש. באסיפה הוחלט להתחיל בהכשרת פועלים חקלאיים לאותה מטרה, ועשרה חברים משלנו נשלחו למסחה, לעבוד אצל האיכרים, ללמוד את העבודות החק­לאיות באופן יסודי, ובעת ובעונה אחת לשמור על המושבה. תנאי זה הותנה בין ועד ״השומר״ לועד־המושבה: להרבות במושבה את מספר הפועלים העברים, כי לא נוכל להיות אחראים לרכוש המושבה אם פועלים ערבים ימלאו את רחובותיה וחצרותיה.

היינו ישנים באוּרוַה. בקיר החיצוני נקבנו חור, כדי שנוכל לבוא במגע מתמיד עם חברינו השומרים שבחוץ. בבוקר, כשהיינו צריכים לצאת לעבודה בשדה, היו השומרים חולצים את המגפים שהשאלנו להם למשך הלילה, תוחבים אותם לאוּרוַה דרך החור, ואנו היינו נועלים אותם. לא היינו עשירים בנעלים.

יחסי רעוּת וידידות שררו בין הפועלים לשומרים, וכאשר לא הסכימו האיכרים לדרישות השומרים – היו הפועלים שובתים מעבודתם ולוחצים על האיכרים למלא את דרישותיהם. אם חלה אחד השומרים היה אחד הפועלים יוצא לשמירה. הבחורות שלנו היו מבשלות במטבח־השומרים, וגם בלילות היו באות אל הקיר שהקיף את המושבה, לעודד את השומרים, להפיג את שממונם ועצבותם.

כמה מתוקה היתה עבודת־האדמה בשנה הראשונה. יום־העבודה נמשך ארבע־עשרה – חמש־עשרה שעות, אך לא הוגיע. להיפך, במסחה בעבודת־האדמה הבראנו לאחר השמירה הממושכת בסג׳רה, שנטלה ממנו את השינה ואת התיאבון. לאחר יום של עבודה מפרכת הייתי ישן שינה עמוקה, ובמשך היום הייתי זולל שתי כיכרות לחם. משכורתנו היתה שנים־עשר פרנק לחודש, מלבד אוכל וכביסה. צפורה, שהוסיפה לעבוד בחוַת סג׳רה, היתה שולחת לנו בקביעות כסף ממשכורתה, והיינו קונים לנו מזונות בשפע, נוסף על מזונות שקיבלנו מן האיכרים, אוכלים בתיאבון ומבריאים.

סג׳רה ומסחה קרובות זו לזו, וחברינו, וביחוד חברותינו, ביקרונו לעתים קרובות. ביום מלאות שנה לבואנו למסחה ערכנו נשף והזמנו אליו את כל בני הנוער אשר במושבה. הקפנו את המושבה בשירה וריקודים וירינו יריות באויר.

בט״ו בשבט קנינו שתילי־עצים בכספנו ונטענו אותם בחצרות האיכרים, שהיו חשופות וחסרות־צל. בערב ערכנו שוב נשף, ובו שפך מאירקה תזנוביץ שלנו את לבו בשירה אדירה וממושכת. לימים, יסדנו במושבה מועדון, שבו נערכו הרצאות.

אותה שנה עלינו במחרשות על אדמת הזביחים וכבשנו אותה. שטח הקרקע הגדול נקנה על־ ידי היק״א לפני כמה שנים והוחכר לבני אותו השבט לעיבוד בתשלום שנתי. עברו שנים אחדות ובני השבט חדלו לשלם את דמי החכירה ליק״א וראו את האדמה כקנינם, למרות הפרנקים הרבים שקיבלו במחירה.

יהושע חנקין היה כמעט מיואש, כי האיכרים הזניחו גם חלק מן הקרקע שלהם ולא עיבדוה, מחסרון ידים עובדות ומאימת הצ׳רקסים בכפר־קנה, שכבשו חלקות גדולות השייכות למושבה והגובלות בכפרם ועיבדון. ולפי חוקי המדינה פוקעת זכות הבעלות על קרקע אם אין מעבדים אותה במשך שנים אחדות.

חנקין בא אל ועד־״השומר״ בהצעה לעזור לו לכבוש שוב את הקרקעות השייכות ליק״א. הועד הסכים. איכרי יבנאל השאילו לנו כמה זוגות בהמות ויצאנו לחרוש.

הערבים התנגדו, הופיעו בשטח וזרקו בנו אבנים. היינו זהירים ונהגנו בהם סבלנות. חרשנו שבוע ימים בציבור בן עשרים איש והכיבוש היה שלם. וכעבור זמן קצר הושיבה היק״א על הקרקע איכרים אחדים והגדילה את המושבה. ערביי הסביבה הכירו לאט־לאט את טיבנו ולמדו לכבד אותנו, כשם שנהגו לכבד שבטים חזקים אחרים.

ברלה שוייגר נמנה אמנם עם הפועלים שבמסחה, אך, למעשה, היה ראש השמירה במושבה וכולם צייתו לפקודותיו. כולנו כיבדנו אותו ונשמענו לו ברצון. יפה־תואר היה ובעל מזג טוב. הוא ידע עברית על בוריה, כתב שירים, ואנו היינו מחברים להם מנגינות ושרים אותם.

שבת אחת נפוצה שמועה, כי ערבים־שודדים זוממים להתנפל בלילה על המושבה. מוסרי השמועה שבין הערבים סיפרו שהשודדים מחולקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תפתח ביריות מצדה האחד של המושבה, כדי למשוך לשם את השומרים המגינים, ובאותה שעה תפרוץ הקבוצה השניה מצד אחר לתוך המושבה ותבוז בז.

ברלה כינס את השומרים והפועלים לאסיפה וקבע את תכסיסי השמירה. לפי פקודתו נתחלקנו לפנות ערב לקבוצות אחדות, מזוינות ברובים ובאק­דחים. עם רדת הלילה תפסנו עמדות־הגנה בכל מבואי המושבה. זחלנו לשם על הקרקע, לבל ירגישו בנו הערבים האורבים. לא היתה פירצה שנותרה בלתי מבוצרת.

שכבנו שעות ארוכות על האדמה וחיכינו להתנפלות. אני ואסתר בקר ארבנו בגינה אחת מול השער הפונה לשדות, סמוך לגל זבל.

בחצות הלילה נשמעו יריות מעבר הר־תבור וכעבור דקות מספר הבחנו בצללים חשודים, המתקרבים אלינו. השודדים הופתעו. לקבלת־פנים חמה כזאת לא חיכו כלל. הם נוכחו לדעת, כי השומרים העברים אינם נופלים מהם בתכסיסי מלחמה, לא העֵזוּ לבצע את זממם. הם פנו עורף בחשכה והסתלקו כלעומת שבאו.

במסחה היה רחוב אחד בלבד והוא התמשך לאורך כל המושבה. השומרים היו מקיפים את המושבה מאחורי החומה, ונפגשים מדי פעם בקצה הרחוב, סרים אל המושבה, מטים אוזן למתרחש בין הבתים וחוזרים לחומה ומתחי­לים שוב בסיבוב.

פעם אחת, כשיצא צבי בקר מן המושבה אל הצד החיצוני של החומה, ירו אליו מן המארב מרובה־ציד, והאדרת שעליו נתלקחה באש והתחילה לבעור. בטרם הספיק להשליכה מעליו – התנפלו עליו שודדים אחדים ותפסו את רובהו. צבי הפיל את עצמו לארץ, כדי להתגונן, ואחז באקדח שלצדו. אך האקדח היה תלוי על שרוך, שהקיף את צוארו כעניבה. המתנפלים הבחינו בדבר והתחילו למשוך בשרוך. העניבה נתהדקה וצבי כמעט נחנק. בכוחותיו האחרונים ניתק את השרוך וירה בתוקפיו יריות תכופות. אלה הרפו ממנו וברחו. ומאז קבענו לנו לחוק, להעביר את שרוך האקדח מעל לכתף ולא מסביב לצואר.

אנחנו, הפועלים, היינו ישנים ברפתים ובקיר החומה הפונה אל השדות נקבנו חורים, כדי לשמוע את המתרחש בחוץ, אצל השומרים.

הנה אני שוכב לי על יצועי ליד הבהמות ומקשיב לצעדיו המדודים של חברי השומר, הצועד בחשכה. לצפירתו הראשונה אני קופץ ותופס את רובי, המוכן למראשותי, מגיח החוצה וקופץ ועולה על קיר־הגדר, פותח ביריות באויר לעודדו ובן־רגע – ואני מעבר לקיר, מוכן לפעולה. והקולוניסט (האיכר) ישן לו במנוחה. רק למחרת בבוקר הוא שומע מה התרחש בלילה ליד ביתו.

 

ליל־ירח    🔗

אני שוכב על משכבי ואיני יכול להירדם. קולות לחש קולטות אזני מעבר לקיר. אני מרכז את חוש שמיעתי, מצמיד אוזן ליד החור שבכותל הרפת. קולותיהם של מנדל פורטוגלי ואסתר בקר הם, המקיפים את המושבה ומשוחחים ביניהם. על התישבותנו בחורן הם משוחחים, מתכננים תכניות ומתוַכּחים. דבריהם נעימים לאזני, כמוסיקה טובה. אני עוצם את עיני ושוקע בשינה מתוקה ומפליג למרחקים, לחורן היפה.

בערבים, לאחר שהאכלנו את הבהמות, היינו מתאספים כולנו בבית שבקצה המושבה, בית־השומרים. בחדרים נמצאים תמיד אחדים מאיכרי המושבה, הבאים לשוחח עם השומרים בעסקי השמירה. כולם יושבים על הרצפה ומבלים בלגימת תה ובשירה. השומרים מנקים את נשקם ומתכוננים לצאת לתפקידם, ובינתים מספרים חדשות ומשוחחים על דא ועל הא: שטח־אדמה חדש נרכש על־ידי היק״א, מושבה פלונית פנתה לועד ״השו­מר״ ומבקשת שמירה עברית, חבר אלמוני חלה ופלמוני הבריא וכדומה. בבית־השומרים אתה קורא מכתב, שנתקבל ממניה או מישראל שוחט על מצב השמירה, מקבל דרישת־שלום מן החברים בסג׳רה, ושואל לשלום החברות. יום־יום היו השומרים סרים למושבות הסמוכות כדי לקשר בינינו וביו העולם.

בשבת היינו הולכים לסג׳רה לבקר את חברותינו. לא עצרו בעדנו אפילו סערות ורעמים. הייתי יוצא לדרך בליל־שבת, אחרי ארוחת־הערב. לא הייתי לובש לדרך בגדי־חורף כבדים, שלא יפריעו לי להתגונן בשעת הצורך. היה עלי לעבור דרך סוק־אל־חאן, חורבות מבצר עתיק שבין מסחה לסג׳רה, ששימש תמיד מחבוא לשודדים.

החברות היו פוגשות אותנו בתרועות שמחה. היינו מבלים עד חצות הלילה בשיחות־רעים, בשירה ובמשחקים. בסג׳רה סיפרו לנו על המתרחש באגודת ״השומר״, על מצב העבודה, ואנו היינו מקבלים עידוד לשבוע הבא, עידוד בעבודה הקשה והמשעממת בבית האיכר שבמסחה. וכשבאו חברותינו למסחה לבקר אותנו, היינו יורים יריות־רובים לכבוד המאורע, והאיכרים היו יוצאים מבוהלים מבתיהם, לראות אם כבר חדרו השודדים לתוך המושבה.

יום־קיץ אחד, אחר־הצהרים, בעונת־הגורן, באה צפורה למסחה לבקרני. הייתי עסוק מאוד בדיש ובזריית הגרעינים, אך רציתי להשתחרר במוקדם לכבוד האורחת. היה עלי לגמור את מכסתי, כדי שאוכל להמשיך מחר בדיש.

צפורה נטלה קלשון והתחילה עוזרת לי במרץ. לפנות ערב בא בעל־הגורן, ראה אותה עובדת בגורן, ואמר: ״אם בחורה חרוצה וחקלאית מומחית נפלה בגורלך – אעזור לכם גם אני, כדי שתסיימו מהר.״ עבדנו יחד במרץ ולא הרגשנו, כי בינתים עלה הירח וירד הלילה. כאשר סיימנו סוף־סוף את העבודה התברר כי השעה שעת חצות־ליל. סרנו לבית־השומרים, בישלנו קומקום תה, שתינו ושוחחנו עד אור הבוקר. אחר־כך ליויתי את צפורה לסג׳רה ושבתי לעבודתי בגורן.

איכרי מסחה היו יוצאים לשדה מזוינים בנשק. פעם חרש אחד מהם לרגלי התבור. רובהו היה טמון בעגלה והוא התרחק ממנה, בפתחו תלם ארוך. אחד מבני הזביחים ראה זאת, התקרב בזחילה לעגלה וגנב את הרובה.

בערב בא האיכר לבית־השומרים וסיפר כי רובהו נגנב ממנו. בנציון משבץ, אחד השומרים במסחה, שמע את סיפור־המעשה. הלך והודיע לשומ­רים, כי לא יוכל לצאת הלילה לשמירה מחמת מיחושים בראשו. שלחו שומר אחר במקומו. מה עשה? קם ויצא אל התבור, התגנב לעדר הזביחים שרעה במדרון, והוציא מתוכו פר אחד, הובילו לסג׳רה ומסרוֹ לידי השומרים. הוא סיפר להם את מקרה הרובה וביקש שיסתירו את הפר וימתינו להוראה ממסחה.

בבוקר בא אחד מבני הזביחים לשומרי מסחה ושאלם: ״שמא ראיתם פר כזה וכזה תועה בשדה?״ ענו לו בשאלה: ״ושמא ראית אתה, יא סידי, רובה יוַני שנתגלגל מעגלת פלוני האיכר לאחד מאהליכם?״ חזר הערבי לשבטו והביא את הרובה. נתן לו בנציון פתק אל שומרי סג׳רה – ובן־הערובה הושב לבעליו.

 

הנשים בחיינו    🔗

חיי הבחורות שלנו בקולקטיב היו קשים. שאפנו לשנות את חיינו מיסודם, אך לא שינינו את מושגינו על תפקידי האשה בחברה. במשך דורות הורגלנו לראות באשה עקרת־בית ואם בלבד. הבחורות התקוממו ליחס זה, דרשו שינויים באורח חייהן והשתדלו לסלול לעצמן דרכים חדשות.

כשעברה צפורה לסג׳רה ובלבה החלטה להישאר בקולקטיב, שמחו כולם. אני הייתי כבר שומר קבוע ומשכורתי חדשית ויציבה. מאירקה חזנוביץ דיבר על לבנו, ש״נעמיד חופה״ ו״השומר״ יזכה לילדים ויגדלם לפי רוחו. לא העזנו לעשות צעד כזה, כי היינו צעירים וחפצנו להישאר קלי־תנועה. צפורה ושאר החברות לא הסכימו לראות בבית המשפחתי הפרטי חזות הכל. יום אחד הופיעה צפורה לפני ״סידור־העבודה״ ודרשה במפגיע עבודה חקלאית. ישראל גלעדי הבין לרוחה וסידר אותה בזריעת חִמצה. העבודה נמשכה כעשרים יום והיתה לפי רוחה. כשנגמרה הזריעה באה שוב ואותה התביעה בפיה. ישראל קימט את מצחו, הירהר והירהר, אך לא העלה כל סידור לעבודה חקלאית בדעתו. כאן התערב ישראל שוחט ושאל באירוניה:

״ושמא לתת לך מחרשה ותצאי לשדה לחרוש?״

״כן,״ ענתה צפורה והלכה אל קראוזה, וביקשה ממנו למסור לה זוג שורים ומחרשה ולסדרה בעבודת־חריש.

״הרי אינך יודעת לחרוש!״ קרא קראוזה וצחק.

״צווה, איפוא, על אחד האיכרים וילמדני,״ ענתה בשקט.

למחרת ציוה קראוזה על אחד האיכרים במושבה לקחתה אתו לשדה וללמדה לחרוש בשורים.

כעבור ימים אחדים הלכה אחר המחרשה והשורים כרגילה ומנוסה. אחריה למדו גם בחורות אחרות והיו חורשות ומוביליות בשורים. כך יצרו החברות עובדה קיימת. בחדשים הראשונים לשמירתי בסג׳רה נחלשתי מאוד וגופי דולדל. ליל־שבת אחד, בעמדי על המשמר, יצאו אלי צפורה ואסתר בקר ואמרו לי בטון נמרץ: ״לך, שכב לישון. אנו נשמור במקומך.״

פיקפקתי רגע, אך בלי ויכוחים רבים מסרתי להן את המשרוקית ואת הרובה ונכנסתי בלב שקט למיטה החמה. לילות אחדים עברו בשלום בשמי­רתן ואחר־כך העֵזוּ ובאו בתביעה גם למאירקה חזנוביץ. הוא הסכים להצעתן ומסר להן את נשקו, אך נשאר אתן כל הלילה והיה שר להן משיריו.

לא קל היה לחברות שלנו לכבוש להן עמדת כבוד בחיינו. לכאורה, היינו כולנו שוים, חברים בקולקטיב אחד. אך אנו, הבחורים, היינו חברי ״השו­מר״ והן, הבחורות, שסבלו יחד אתנו, נשאו בעול, טיפלו בנו, השגיחו עלינו ודאגו לנו, הנעימו לנו את חיינו וילדו לנו ילדים – הן נשארו מחוץ לאגודה, ולא נחשבו כחברות באופן רשמי.

 

לילות־חורף ארוכים    🔗

גשם יורד בלי הפוגה והבוץ עד הברכים.

השמירה בלילות כאלה קשה מאוד; הגנבים מסתמכים על הרוח המבליעה את הד צעדיהם ועל רשלנותם של השומרים. השומר צריך להקיף בלי הרף את המושבה במשך הלילה, וכוחותיו עוזבים אותו. לפנות בוקר הוא שב לחדרו רטוב, עייף ורעב. ואז, אין לו כל סבלנות לטפל בהכנת ארוחתו וביבוש בגדיו. הוא נופל על משכבו אין־אונים, נרדם כהמום וישן עד הערב, ללא ארוחה של תבשיל חם. היו שהתחכמו, ובשובם מן השמירה היו נכנסים לתוך המתבן, מתחבאים בתבן החם וישנים להם להנאתם כדוב במאורה, ובמשך היום היו בגדיהם מתיבשים על גופם. המזון הקר והדל והשינה בבגדים רטובים דילדלו את הבריאות.

והנה מופיע מלאך מושיע: לקבוצת השומרים במסחה הגיעה אסתר בקר והחלה לטפל בבחורים כאם מסורה בילדים קטנים. ניקתה את החדרים וכיבסה את הלבנים, בישלה ארוחות טובות ומשביעות והכינה מטעמים. כשחזר השומר משמירתו בלילה מצא מיטה נקיה ושמיכה חמה, כוס תה ובת־צחוק של אחות רחמניה. לפנות ערב, כשקם משנתו ומנוחתו – היתה הארוחה מוכנה, הבגדים יבשים, ובסלו פת לארוחת־הערב. פעמים היתה מופיעה בחצות הלילה צצה מעבר אחד הקירות ובידה ספל תה חם או קפה מהביל משיב נפש. היתה נשארת, מלווה את השומר שעות ארוכות, מפיגה את שממונו ומחזקת את רוחו.

כולנו נהנינו מן הברכה שהביאו אתן חברות אלה, אשר ליוו אותנו, וטיפלו בנו. קשים היו חיינו בבית־האיכר, ואפורים. בזכות החברה מצאנו מעט אור וחמימות, נוחם ולטיפה כמו בבית אמא.

היינו משכיחים את סבלנו בחלומות־בהקיץ על מושבה משותפת, שעתי­דים אנו להקים. מושבת־אחים משפחתית, כמו בחזונו של מיכאל הלפרין. הקרקע והרכוש יהיו שייכים לעם כולו ואנו רק נשמור עליהם ונטפחם. כולנו נעבוד ונקבע יחסי כבוד ושלום הדדיים עם השכנים, ובתוכנו לא יהיו פקידים, אדמיניסטרטורים ואגרונומים. את המושבות שלנו נקים בגבו­לות הארץ, כדי להיות תמיד על המשמר ולשמש סכר בפני מתפרצים. את ילדינו נגדל לחיי־שיתוף, עבודת־אדמה והגנה. כל ילד וילדה, בלי יוצא מהכלל, ילמדו להשתמש בנשק ולרכּוֹב על סוסות אצילות. כל ילד וילדה יהיו חייבים ללמוד שלוש שפות על בורין: עברית, ערבית ושפה אירופית אחת.

ובתוך ההזיות והחלומות על עתיד יפה יותר חלפה שנה לעבודתי במשק האיכר. ובאותו יום, עם רדת הערב, נטלתי את נשקי, יצאתי אל הרחוב והתחלתי לירות באויר. עם היריה השניה הופיעו השומרים במרוצה:

״מה קרה, זייד?״

לא עניתי והוספתי לירות שמונה יריות. כאשר גמרתי הכרזתי:

״היום תמה השנה לעבודתי במשק האיכר. אני יוצא משעבוד לגאולה!״

לילה אחד הלכתי עם גד ממסחה לסג׳רה, בסוק־אל־חאן הופיעו ארבעה פרשים, הושיטו מולנו את רוביהם ושאלו:

״מי אתם?״

״שודדים כמותכם!״ ענה גד ושנינו הנפנו נגדם את נשקנו.

״לכו לשלום״… – ענו בגמגום ומיד נסתלקו ונעלמו בין החורבות.

לאחר שכבשנו את הקרקע שבסביבות סוק־אל־חאן במחרשות ״השומר״ ובחסותו – השתרר בטחון בסביבה, וגם הבחורות שלנו היו הולכות בלילות מסג׳רה למסחה ללא חשש. כיבוש זה הביא לגידול במספר האיכרים במסחה. במושבה נוסף רחוב חדש. הפקידות הציעה לנו להתישב במסחה, אך אנו דחינו את ההצעה. עדיין נשאנו את נפשנו לחורן הרחוק!

 

ברלה    🔗

ברלה שוייגר הצטנן בעבודה ובשמירה במסחה ובריאותו נתרופפה.

עקשן היה ומסור לתפקידיו והמשיך לעמוד על המשמר על אף אזהרותינו.

ועד ״השומר״ העבירו ממקום למקום, כדי שיחליף כוח ויבריא. פעם אחת, בלכתו מסג׳רה למצפה בחברת שני חברים, התנפלו עליהם ערבים מלוביה. ברלה נאבק עמם שעה ארוכה בידיו ולא השתמש בנשק שהיה אתו, כי חזקה עליו פקודת ועד ״השומר״ להימנע משימוש בנשק אף במצב החמוּר ביותר. השודדים ירו בו ברובה־ציד ועשרות רסיסי־מתכת חדרו לחזהו הרחב.

כעבור שעות אחדות כשהגיע ברלה למצפה, התרחץ ויצא לעבודה. רסיסי־המתכת הרעילו ימים אחדים את דמו, חזהו כוסה פצעים ובעל־כרחו הוכנס לבית־החולים של המיסיון בטבריה. אך לא איש כברלה יקבל עליו משמעת בית־חולים ורופאים. כעבור ימים אחדים רב עם הרופא הערבי־הנוצרי, ברח מבית־החולים ושב לעבודה ולשמירה. לא יצאו ימים רבים וברלה הוציא את נשמתו ומת.

הכרתי את ברלה בימי עבודתי במושבות יהודה.

בעודו נער עלה לארץ ונכנס כפועל־תלמיד למקוה־ישראל. חפשי היה ברוחו ונפשו, בועט בכל משמעת ופורק־עול מועד.

יום אחד פשטה שמועה, כי ערבים התנפלו על המושבה גדרה. ברלה לא נטל רשות, השיג נשק וביחד עם פועלים אחדים מיהר לעזרת המושבה. כיון שלא הספיק לשוב באותו יום לחצר מקוה־ישראל ולן מחוץ למקום – גורש מבית־הספר ופוטר מעבודתו. מאז היה עובד לסירוגין במושבות יהודה וביפו ומתכונן לעלות לגליל, להגשים את חלומו על עבודה חקלאית ושמירה.

בימים ההם היינו נפגשים לעתים קרובות ביפו, במלון המפורסם של חיים־ברוך, מלונם של החלוצים ופועלי העליה השניה.

ברלה היה אורח קבוע בבית חיים־ברוך וכל אחד שם הכּירוֹ וחיבּבוֹ. בחור יפה היה, שערו תלתלים וגומות־חן בלחייו. בת־הצחוק לא סרה מעל שפתיו. תמיד נהג להתלוצץ.

בימי־בטלה היינו מטיילים ארוכות על שפת־הים, מיפו צפונה. גם בני־הנוער הערבים מיפו, בני האפנדים הטרזנים המתגנדרים, היו מטיילים באותה הסביבה ופעמים היו נופלות מריבות בגלל שחצנותם וגסותם. הם היו סופגים מכות נאמנות מידי ה״מוסקובים״³ החזקים. המריבות התפתחו לפעמים לכלל תגרות רציניות, המשטרה התורכית היתה מודיעה מיד לקונ­סול הרוסי וזה היה שולח את ה״קוַס״⁴ שלו שיפזר את הנצים וירסן את הערבים. ברוסיה לא אהבו את היהודים, אך כאן, בארץ־ישראל, היינו נתונים לחסותו של הקונסול הרוסי והוא היה משתדל להגן עלינו ולעמוד לימיננו.

פעם אחת טיילו ברלה שוייגר ויחזקאל חנקין על שפת הים וראו פרש ערבי מציק לבת־ישראל. ניגשו אליו ודרשו ממנו להרפות ממנה. הלז, בחור יהיר ושחצן, התחצף ולעג להם. ברלה שוייגר יצא אליו וקרא: ״הריני מזמינך לדו־קרב בו במקום. ולא עוד, אלא שאתה תילחם בי בפגיונך ואני – בידים ריקות.״ קהל סקרנים שהתאסף למראה המריבה, הלהיב את הפרש ודרש ממנו להיענות לברלה ולהילחם בו. הלה ירד מעל סוסו והתנפל על ברלה בסכינו. בטרם הספיק לפגוע ולוּ רק פגיעה קלה – תפס אותו ברלה, הפילו ארצה והתישב על גבו.

קריאות לעג ובוז פרצו מפי המסתכלים. ואז התערב יחזקאל חנקין ביניהם כרודף שלום ושיחרר את העלוב מידיו של ברלה.

לילה אחד שמרנו שנינו, אני בסג׳רה המושבה וברלה ליד החוה. על פנינו עברה אורחת־גמלים, אחת מרבות שהיו נושאות שקי תבואה מן החורן לנמל עכו. רוכבי הגמלים נהגו לפתוח ביריות מדי עברם ליד המו­שבה. רבות הזהרנו אותם ודרשנו מאתם להפסיק משחק־לעג זה, אך ללא הועיל. ברלה, שלא נשא את החרפה הזאת, הסתער עליהם, רכוב על סוסו, והתחיל לרדוף אחריהם ולירות באויר. הגמלים נבהלו והתחילו מרימים רגלים ונמלטים. רצתי אחריו ודרשתי ממנו להרפות מהם ולשוב. אך הוא בשלו.

בין כה וכה הגענו לכפר ערבי סמוך, והגמלים פרצו לתוכו ורוכביהם הזעיקו עזרה נגד היהודים, המתנפלים על עוברי־אורח שלוים. הערבים עלו על סוסיהם והתחילו דוהרים לקראתנו. בקושי רב עלה בידינו להימלט ולשוב בשלום אל המושבה.

לאחר שעלה בידינו לכבוש את השמירה בסג׳רה, באנו בדרישה לפקידות לפטר גם את הרועים הצ׳רקסים. ברלה שוייגר, מנדל פורטוגלי ויהודה פרוסקורובסקי היו אוספים ערב־ערב את בהמות־העבודה, מוליכים אותן אל היער ורועים אותן במשך הלילה. באותו יער היו רועים גם הצ׳רקסים את עדריהם. הללו רגזו על ה״מוסקובים״, שדחקו את רגליהם מן השמירה והרעיה, וביקשו להם תואנות לריב ומדון. לילה אחד פגעו בברלה וקיללו את דת היהודים. דמו נתרתח בקרבו. בכל כוחו התנפל על המחרף, הכהו מכות־רצח והכריח אותו לשכב אפרקדן על הארץ, לבל יעֵז לקום וליטול את נשקו. בבוקר קם הצ׳רקסי ושב לכפרו, פצוע וזב דם. בני הכפר רגזו ותאוַת־הנקמה בערה בהם. הם החליטו לעלות על סג׳רה ולגמול ל״יהודים החצו­פים״ כגמולם. אך ישיש אחד באותו כפר, עלי חרוב שמו, שרצה למנוע שפיכות־דמים, התערב, בא אל החוה ופתח במשא־ומתן של שלום. הכל נגמר בכופר של עביה וזוג נעלים – פיצויים לפצוע שגאוָתוֹ נפגעה.

רסיסי־מתכת זעירים מרובה־ציד של אחד מבני הכפר לוביה שמו קץ לחיים צעירים ורעננים. בצער ובכאב ליוינו את ברלה לבית־הקברות בטבריה. את הצעיר, היפה והטוב שבנו קברנו באדמה שעל שפת הכנרת. עד היום אין מצבה על קברו.

 

תעלולי שומרים    🔗

השמירה העברית הלכה וכבשה לבבות.

סוס ורוכבו

גם איכרי יבנאל פנו לועד ״השומר״ בהצעה לקבל עליו את השמירה במושבה. נחתם חוזה ופלוגת פרשים עברים נכנסה למושבה ופרשה שלטונה עליה.

באותם הימים חליתי במחלה משונה, מחלת התה. מין משיכה חולנית למשקה זה, שעינתה אותי בלי רחמים. כל היום כולו הייתי שותה תה, לפני הארוחה, בשעת הארוחה ולאחריה ולא יכולתי לרוותו.

מה עשה ישראל? הרתיח יום־יום קומקום תה גדול והעמידוֹ סמוך למי­טתי. משנכנסתי לחדר היה רץ ומוזג לי כוס תה. כשביקשתי אוכל – הזדרז והגיש לי כוס תה. כששבתי מן השמירה העמיד לפני תה. עם כל דיבור שהוצאתי כיבדני, קודם־כל, בכוס תה. וכל־כך הרבה תה הגחתי לקרבי מתוך משחק־משובה זה עד שנמאס עלי ולא יכולתי עוד לראותו ולהריח את ריחו. אפילו בשעה שהציק לי הצמא ונפשי חשקה באדום האדום הזה, הייתי מתבייש להוציא את המלה תה מפי ושותה מים חיים.

סיטקוב ואני הקמנו לעצמנו מטבח משותף ואכלנו על שולחננו אנו. כיון שלא היתה לי סבלנות להתעסק בבישול בשר וירקות, למדתי לבשל ״קומ­פוט״ (לפתן מפירות) על רגל אחת. שלוש פעמים ביום היינו ממלאים בו את כרסינו. בבוקר השכם הייתי יוצא לשוק המושבה וקונה מן הערבים פירות שונים כשהסיחה שלי חמודה, בתה של צהובה, הולכת אחרי ונהנית אף היא מן הפירות, חוזר לדירתנו ומבשל סיר מלא, ומעמיד אותו ליד החלון להצטנן, ואחר־כך היינו יוצאים יחד לשמור על השדות, כי הימים ימי קציר.

שניאורסון היה אחד משומרי יבנאל. הוא היה ממונה על הגורן של המושבה. ביבנאל הוספנו לו את הכינוי ״קליפטה״, שדבק בו מאז והיה לו לשם שני. הממציא היה מאירקה חזנוביץ, הלץ שבחבורה. כשנפגש עם שניאורסון בפעם הראשונה מדד אותו בזרתו מכף־רגל ועד ראש והכריז בקול רם: ״גלייך ווי א קאליפטע.״⁵

שניאורסון, שהיה רעב תמיד, הריח את ריח ה״קומפוט״ שלי, שנישא מחלון חדרנו הפתוח, והיה בא אחרי לכתנו וגומע אותו כולו, מבחוץ, ומשאיר לנו סיר ריק. תחילה השבנו כי מעשה גנב הוא זה, והחלטתי לארוב לו ולתפוס אותו.

מי נתפס? – שניאורסון כשהוא עומד ומגיח לתוכו את מעשה־הקדירה שלי, נהנה ומתנשם מרוב הנאה ומלקק את שפתיו. סיפרתי את המעשה לשומרים וימים רבים צחקנו לתאבונו.

בכ׳ בתמוז הלכנו לכנרת והשתתפנו באזכרה שנערכה לד״ר הרצל. כשחזרנו ליבנאל, סיטקוב, מאירקה, נדב ואני, ראינו כי חלקה אחת נקצרה באותו ערב על־ידי ערבים במגלים, והתבואה נגנבה.

״חרפה היא לנו!״ קרא מאירקה בזעם. ״עלינו לתפוס את הגנבים!״ סיטקוב ואני חיפשנו בואדי פג׳אס, בדקנו את מחבואיו וטחנותיו הישנות והעזובות. אך העלינו חרס.

פתאום הופיעה ערביה במדרון הנחל, צעקה משהו בקול רם ונעלמה. טיפסנו ועלינו אל המדרון ובין סלעי־ענק ושיחים מצאנו אהלים אחדים נטויים ואלומות חיטה נטענות על גמלים. אחד מאתנו מיהר בדהרה לדגניה והשני ליבנאל, לבקש עזרה. כשחזרנו למקום פגשנו את מאירקה וצבי ניסנוב, שיצאו בעקבות הגנבים־הקוצרים. הערבי, גנב ידוע, אמר לנו: ״גיליתם את מחבואנו ומעתה לא נוכל לגנוב עוד.״ הם השאירו את האלומות ושילמו את הקנס שהטלנו עליהם והסתלקו בבושת־פנים.

גם מאירקה חזנוביץ היה בעל תיאבון גדול להפליא, כמוהו כשניאורסון, זולל ה״קומפוט״. איכרה מבית־גן, שעל שולחנה סעד בקביעות, סיפרה לנו כי פעם ערכה שולחן, העמידה עליו קערה מלאה בשר והלכה לאסוף את בני־המשפחה לסעודה. כשהתישבה המשפחה לשולחן נדהמה למראה עיניה: הקערה היתה ריקה.

״היכן הבשר?״ שאלה את מאירקה בתמהון.

״חשבתי, כי לי הגשת את המנה הזאת…״ ענה מאירקה והסמיק.

בפעם אחרת ישבה במטבח וחתכה חצילים, טבלה את הפרוסות במי־מלח והניחה אותן בצלחת. מאירקה שישב ליד השולחן והיה שטוף בשיחה, נטל כל פעם פרוסה מן הפרוסות שהמליחה, עד שבלע את כולן.

״הרי זה חציל בלתי־מבושל!״ קראה האשה בתמהון.

״מה, בלתי־מבושל?״ ענה מאירקה ומשך בכתפיו הרחבות.

יום אחד התנפלו ערבים מלוביה על שניאורסון בהיותו לבדו בשדה ואמרו לשדוד ממנו את נשקו, שניאורסון בא במרוצה למושבה וקרא לעזרה. עלינו על הסוסים ודהרנו למקום ההתנפלות. בינתים תפסו איכרים מבית־גן את הערבים והכו אותם. אלה ברחו והשאירו בשדה אחד משלהם מוטל על הארץ בלי רוח־חיים. האיכרים הסתלקו למושבה ורק אנו, השומרים, נש­ארנו ליד החלל. ״עסק־ביש,״ אמר מאירקה ונאנח. ״עוד מעט יופיעו פרשי לוביה הפראים ונהיה בכל רע. יש לסלק מכאן את המת ולהודיע לרשות.״ לפתע נמלך בדעתו, ניגש אל הערבי, נגע בו וקרא:

״קום, בן־לוביה, ולך לך לשלום לביתך!״

הערבי לא זז.

״הי, שניאורסון, תן לי חבל מן האוכף שלך ואקשור אותו, את השודד הזה, ונגרור אותו למשטרת טבריה!״ קרא מאירקה בערבית. והנה התעורר המת, קם על רגליו, פנה לעבר לוביה וברח, בלי להציץ אחורנית.

צבי ניסנוב היה ״מיניסטר־החוץ״ שלנו. הוא ידע היטב ערבית, היה מיודד עם השכנים ושמר על יחסים טובים. יום־יום היה מבקר באהלו הגדול של שיך דלייקה (בהר־פוריה), שותה קפה, מעשן נרגילה ומשוחח בענינים פוליטיים. שיך זה היה ידוע בכל הסביבה. הוא עיבד בשותפות עם אחד מאיכרי בית־גן שטח־אדמה נרחב. אותו קיץ זרעו דורה, וציפו ליבול טוב.

לילה אחד יצאתי עם מאירקה אל השדות ברכיבה לשמור על הדורה. בשנים ההן היו הערבים, בעיקר הבדוים, פושטים קבוצות־קבוצות בשדות, קוצרים את התבואה ושמים בשקים, מעמיסים את הגזל על גמלים ומובי­לים לאהליהם.

היה ליל־ירח. עלינו להרי־דלייקה ומשם השקפנו על הסביבה. אחרי חצות־ליל פנינו לעבר לוביה והנה הופיע לעינינו פרש אלמוני. הוא חצה בזהירות את ים הדורה הגבוהה. דהרנו לשם ושמענו קולות צעדים. ירינו באויר ופרצנו לתוך מחנה ערבים, שעסק בקציר הדורה. הערבים תפסו עמדת־הגנה וכיונוּ לעומתנו את נשקם. להפתעתנו התקרב הפרש וציוה עליהם להיכנע. זה היה שיך ערביי־דליקה, ידידו של צבי ניסנוב, שבא בכבודו ובעצמו לגנוב עם אנשיו את הדורה שזרע בשותפות עם האיכר מבית־גן.

מאירקה ירד מעל סוסתו ומסרה לידי, שלף את אקדחו וניגש לכל אחד מן הקוצרים והוציא מידיו את הסכין והמקל. כעשרה שקים ערביים ארוכים היו כבר מלאים וגדושים דורה, מלבד ערימות אחדות שטרם נאספו. השיך היה נבוך: ידידו של ניסנוב, איש־חסדם של יהודי יבנאל ובית־גן, בעל בעמיו – בא לגנוב דורה בשדה שותפו.

סוף־סוף פצה את פיו והתחיל לבוא עמנו בדברים. לאות הכנעה הסיר מעליו את חרבו הארוכה, שהיתה משובצת כסף, ומסרה לידינו. לא רצינו למתוח את היחסים ולקוממו נגד המושבות. החזרנו לו את חרבו והבטחנו לשמור את הדבר בסוד ולא לגלות את הדבר אפילו לשותפו היהודי. הוא הודה לנו והסתלק עם אנשיו בראש מורכן. מאירקה רכב למושבה להביא עגלה ואני נשארתי לשמור על השלל. לפנות בוקר בא בעל הדורה.

למחרת הודענו לשיך, כי ידידותנו נפסקה וצבי ניסנוב חדל לבקר באהלו.

יום־יום, כאשר היינו עוברים בגבולו, היה יוצא לקראתנו, מברך אותנו בחנופה ומזמין אותנו לקפה, אד אנו לא סרנו אליו. כעבור שבועות אחדים, כאשר נזדמנו שוב בגבולו, יצא זקן נכבד מתוך אהלו, התקרב אלינו, תפס ברסן סוסותינו והכריז, כי לא ירפה עד שנרד וניכנס לאוהל השיך, לזבח־שלום. לתדהמתנו יצא צבי ניסנוב מן האוהל (הוא־הוא שאירגן את כל המשחק הזה בלי ידיעתנו!), ניגש אלינו ואמר: ״חברים, רדו מן הסוסות והיכנסו לאוהל, הכבש מבושל והכל מוכן לטקס השלום.״ באוהל מצאנו שיכים רבים, נשואי־פנים שנתאספו לכבוד המאורע. השיך קיבל את פנינו בידידות וחמימות, סיפר בעצמו למסובים את מעשה־הגניבה וציין לשבחנו, שעמדנו בדיבורנו כאנשי־כבוד ולא גילינו את הדבר ולא מסרנו אותו לרשות.

בן־ציון משבץ שמר בבית־גן, בימיה הראשונים. לבן־ציון היתה חולשה מיוחדת לרכיבה ולא החמיץ הזדמנות שנתגלגלה לידו.

בוקר אחד, בשובו מן השמירה, נודע לו, כי אחד מאיכרי בית־גן רוכב לחיפה להביא כסף ומבקש לו בן־לוַיה. בן־ציון שמח לטיול זה ברכיבה, עלה על הסוס ויצא לדרך. כשחזר לפנות ערב לבית־גן היה עייף מאוד. הוא נכנס לחושה שלו (בית־חומר קטן), שכב לנוח, נרדם ושקע בשינה עמוקה. שודדים ערבים נתגנבו לאחת הרפתים, הוציאו פרות ועגלות והובילו אותן לחורן.

בבוקר נודע הדבר וכל המושבה היתה כמרקחה. שומרים מיבנאל וסג׳רה יצאו בעקבות הגנבים, אך שבו בידים ריקות. קשה היה לחדור לחורן ולהשיב משם את הגניבה.

ועד ״השומר״ קיים את תנאי החוזה שנחתם עם ועד־המושבה וסילק חובו לקופתו מאות פרנקים, דמי פיצוי בעד הגניבה. בן־ציון הורד ממשמרתו והועבר לעבודה במשק. נשללה ממנו הזכות לאכול במטבח־השומרים והוטל עליו חרם. רק כעבור חדשים אחדים ביטלו החברים את החרם והשי­בוהו לשמירה.

גרנו בדירה משותפת. בחדר אחד סיטקוב ואני, ובשני – צבי ואשתו וירה. ולחדר־אוכל שימש לנו חדר שלישי, שהיה משותף לכולנו.

ערב אחד, משכתי לחדרנו את הסיחה שלי, שאילפתיה למלא את פקודותי, השכבתי אותה בפיתויי סוכר ופירות על ספתי, כיסיתי את רגליה בשמיכה ואת ראשה עטפתי במגבות. סיטקוב נשכב תחת הספה וגנח גניחות שוברות לב. העליתי ארשת של עצב על פני, נכנסתי לצבי ווירה ואמרתי להם בקול חנוק: ״סיטקוב חולה אנוש, ראשו נפוח ואני אובד־עצות…״

שניהם מיהרו להיכנס לחדרנו, ולמראה הראש הגדול העטוף מגבות כמעט נתעלפו. צבי ניגש בזהירות והרים את השמיכה – והסיחה קפצה בבהלה ובקול צהלה…

צחקנו עד דמעות למראה פניו המבוהלים והחיורים של צבי.

 

הניסנובים    🔗

בית־הניסנובים גרם לנו, השומרים, טרדות רבות, אם כי את יחזקאל ואת צבי אהבנו וכיבדנו מאוד. חמישה אחים היו ואתם האם הזקנה.

יחזקאל עלה ראשון, ואחר־כך העלה את כולם. בני גרוזיה היו, חמי־מזג, בעלי עינים יוקדות וחודרות שפראות הרי־קוקז נשתקפה מתוכן. עור פניהם היה כהה ומשהו מונגולי בלט בלסתותיהם.

אחד האחים הצעירים היה ממש פרא, ויחזקאל היה חושש תמיד להת­נהגותו. אח זה בא אלינו, למסחה, עם אשתו הצעירה, אשה יפה מאוד, שהיה דורש ממנה לפעמים לכסות את פניה בצעיף, כדרך הערביות. יחזקאל השיג בשבילו עבודה בעקירת סדריות בשדות מסחה, ושמר עליו מכל משמר, לבל יסתבך בריב עם הערבים ולא ישפוך דם, כי ידע את נפש אחיו.

יום אחד, בעבדו בשדה עברה קבוצת ערבים לתומה ובידי אחד מהם היה רובה יוַני. קפץ ניסנוב הצעיר והתנפל על בעל־הרובה, הפּילוֹ ארצה, הוציא את הרובה מידו והתחיל להכות עם הקת את הערבים, כשהוא צועק ונוהם כחיה. הערבים קראו לעזרה וכולנו מיהרנו לשדה. השתדלנו לעצור בעדו ולרסנו, אך ללא הצלחה. דמו רתח וגעש ולא יכולנו להרגיעו ולהשתלט עליו. התחננו לפני הערבים כי ימהרו ויסתלקו, כי אין לנו כל השפעה עליו והוא עלול לרצחם. יחזקאל נשבע להם בהן־צדקו, כי ישיב להם את הרובה בעוד ימים אחדים – והם מיהרו להסתלק.

בחור זה לא ידע צורת מטבע. בוקר אחד לקח פרוטות תורכיות אחדות, יצא לשוק של מסחה ומילא את סלו פירות וירקות משל חנויות הירקנים הערבים. זרק לפניהם את הפרוטות והלך לו. הכסף לא הספיק. הערבים רדפו אחריו והוציאו מידו את הסל המלא. שוב נתעורר הפרא שבקרבו. הוא התנפל על הדוכנים ופיזר את הירקות והפירות על־פני כל השוק, הכה וחיבל, כשהוא שואג ברוסית:

״במושבה עברית תרימו יד על יהודי?!״

בקושי רב עלה בידינו להרחיקו משם ולהשיב את הסדר על כנו. יחזקאל וצבי החליטו להשיבו לקוקז, כדי שישרת בצבא ויקבל עול משמעת. הוא הסכים ונסע. אשתו נשארה אתנו. עברה שנה ונתקבלה ידיעה כי נהרג על משמרתו בצבא.

חסד רב ושפע אהבה השפיעה עלינו אם הניסנובים, שושנה. כאם היתה לכולנו. דאגה לכל אחד. לעתים היינו סרים לביתה לבקרה, והיא היתה מאירה לנו פנים, מטיפה לנו מוסר בלשונה הרוסית העממית ומלמדת אותנו פרק בהלכות הגנה ועמידה בפני מרצחים ושודדים. ישישה היתה, אך תמיד עבדה ועמלה ולא ידעה מנוחה. בידיה ליבּנה לבנים והקימה את ה״חושה״ שבה התגוררנו. באצבעותיה בנתה תנור צ׳רקסי לאפיית לחם, וטיפלה בגינה גדולה שהשתרעה ליד ה״חושה״ ונתנה ירק כל השנה.

אשה זו הוכיחה לאיכרי הגליל, שאפשר לגדל ירק לבית בקיץ ובחורף ולא להיזקק לערבים.

גאולת־הדם היתה, על־פי תפיסתה, תופעה טבעית ומובנת מאליה וראתה בה מצוה וכבוד לעושיה. פעם אחת נסעה עם בנה מבית־גן למסחה. היא היתה רכובה על סוסה והבן הלך ברגל. בדרך התנפלו עליהם ערבים לשדדם. הזקנה קפצה וירדה מעל הסוסה, הרכיבה כהרף־עין את הבן, מסרה לידיו את הנשק, עודדה אותו וקראה: ״לך והילחם בגבורה! יישפך דמם ולא דמך. תבכינה אמותיהם ולא אבכה אני!״

הטוב, הישר והעדין שבכל בית־ניסנוב היה יחזקאל, או כפי שקראנו לו אנחנו: חצקיל.

הוא גדל בבית הורים עניים, יהודים הרריים מקוקז. חוטב עצים ושואב מים מילדותו. על יהדות לא היה לו מושג ואף מלה באידיש או עברית לא ידע. בעודו נער ברח מבית הוריו ונדד לבקוּ, ושם התחיל ללמוד אצל חייט יהודי את מלאכת החייטות. שם גם התחבר לצבי בקר, נער יהודי אשכנזי ושוליה של חייטים אף הוא. צבי הכניסו למפלגת הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית ואחר־כך – למפלגת פועלי־ציון.

מהיר־תפיסה היה יחזקאל. תוך שנה־שנתים למד אידיש, ורכש לו ידיעה כללית בתולדות ישראל. בכיס ריק ובלי תעודת־מסע יצא יחד עם צבי בקר לאודיסה, להפליג באניית־משא לארץ־ישראל, כנוסעים סמויים. הדבר לא עלה בידם והם עברו לקראקא, ובעזרת חברי פועלי־ציון שבעיר – הצליחו להגיע סוף־סוף לחופי הארץ, לאחר שנים־עשר חדשי נדודים.

בקיץ שנת 1907 באנו מירושלים לראשון־לציון להשתתף בחגיגה למלאות עשרים וחמש שנים לעליית הביל׳׳ויים לארץ־ישראל. בתום החגיגה הודיע לנו יחזקאל בפנים סמוקים ובעינים נוצצות כי הוא מזמין אותנו ליפו, להשתתף בנשף נישואיו עם כלתו רבקה. הלכנו בתרועות ברגל מראשון־לציון לבית הכלה, ובמשך שבוע שלם התהוללנו ושימחנו את הזוג. עד היום זוכר אני את השיר העממי היפה באידיש, שישראל שוחט שר בהת­להבות. אבחנו ענינו במקהלה, ויחזקאל רקד ריקודי קוזקים וגרוזינים והראה את יכלתו.

״חאצקעלע, חאצקעלע,

טאנץ מיר א קאזאצקעלע,

חאטש אן ארימינקע –

דאך א חוואטסקעלע.

ארים איז ניט גוט,

ארים איז ניט גוט,

לאמיר זיך ניט שעמען

מיט אייגענעם בלוט,

ניט געבעטן –

אליין געקומען,

חאטש א ארימע,

דאך אמומע׳׳.⁶

וחוזר חלילה.

יחזקאל היה בין הראשונים שעלו לסג׳רה, וכשבאתי אני לשם כבר מצאתיו עם רבקה. שתקן היה, ממעט בדיבורים. בפשטותו וצניעותו השיג מה שאחרים לא השיגו בחריפות מוח ובויכוחי־סרק. הנשק וזקיפות הקומה היו בשבילו, בן הקוקז, דברים מובנים מאליהם, דברים שאין להתגאות ולהתנאות בהם, אלא מטילים אחריות וחובות.

הוא ידע להופיע ברגע קשה ולהושיט עזרה לחבר. היינו אחוזי תמהון למראה החידה הזאת ששמה יחזקאל ניסנוב: ללא חינוך גדל בסביבה בלתי־תרבותית, השכלה לא קיבל וספרים הרבה לא קרא – וכמה אינטליגנציה שכנה באדם זה, כמה עדינות וטקט. ומשום כך היה חביב על כולנו, ולמענו ויתרנו גם לרבקה אשתו, שחבלי־הסתגלות קשים ליווּ אותה בחברתנו תקופה ארוכה.

יחד אתנו נדד במושבות הגליל, ויחד חלמנו על הליכה לחורן. כשנקנתה אדמת פולה (מרחביה) והיה צורך דחוף בשומרים וכובשים – נשלח יחזקאל ניסנוב לשם. במושבות הגליל הורגש אז ריח אבק־שריפה והשודדים ציחצחו את נשקם. אף אנו עשינו הכנות לקדם את פני הבאות. יום אחד יצאו יחזקאל ועוד שומר ממרחביה בעגלה ליבנאל, לחלק נשק במושבות הגליל. בין מסחה לבית־גן התנפלה כנופית מרצחים על הנוסעים. הם חפצו לשדוד את הפרדות. יחזקאל מסר את המושכות לידי חברו, עבר לחלק האחורי של העגלה והתחיל יורה במתנפלים. העגלון הצליף בפרדות והן דהרו כמשתוללות במדרון ההר בואכה בית־גן. יחזקאל הוסיף לירות במרצחים הרודפים. כשהגיעה העגלה לבית־גן והעגלון החזיר את פניו לאחוריו מצא את יחזקאל שוכב מתבוסס בדמו.

כשנודע דבר האסון לאם הזקנה לא בכתה. היא לא הורידה דמעה. בראש זקוף ניגשה לגופת בנה, נתנה בו מבט ושאלה:

״ירה בשודדים? שפך את דמם לפני ששפכו את דמו?״

״כן,״ ענה האיש.

״ברוך השם!״ לחשה הזקנה בעינים נשואות לשמים – ״יהי שם ה׳ מבורך!״

אשתו של יחזקאל הרתה ללדת באותה תקופה. לשם זהירות העברנו אותה לחיפה והעלמנו ממנה את דבר אסונה. כשילדה בת קראנו לה יחזקאליה, על שם אביה, שכולנו אהבנו אהבה כה עזה.

 

מאירקה    🔗

כשם ששמו של ברלה שוייגר קשור בשמירת מסחה, כך קשור שמו של מאירקה חזנוביץ בשמירת יבנאל. כאן, במושבה הגדולה בגליל התחתון, התגלתה לנו אישיותו המקורית. הוא היה משכמו ומעלה גבוה מכולנו והשפיע עלינו בקור־רוחו ובהליכותיו המתונות.

יליד מינסק היה, בן לאלמנה שהתפרנסה מהכנת סיגריות. בעודו נער נלקח לבקוּ. בבית קרובים גדל ולמד את מקצוע החייטות. שם הכיר את הציונות ובלי שהיות מרובות קם ועלה לארץ. הוא הגיע למטולה והתחיל לעבוד שם כפועל חקלאי.

פגשתי בו בירושלים, בבואו להתרפא, כמוני, מן הקדחת שקיננה בדמו. בערב הראשון לפגישתנו התוַכּחנוּ בשאלות לאומיות. השקפותיו היו קיצו­ניות, וקיצוני היה גם במעשיו. בחור נאה היה, בעל גוף חסון, פניו עליזים ועיניו נמרצות. היה מתבל את דבריו בביטויים מן השפה הערבית, שאהב ולמד, וגם שירים ערביים ידע לשיר ברגש.

היתה לו חולשה מיוחדת לתלבושת הערבית הרחבה והנוחה, לנשק ולסוסה, ובהם ראה את עולמו. וכשהיה רוכב על אצילתו וה״אבו־חמסה״ (רובה חמישה כדורים) בידו – היה מעורר כבוד.

כשהייתי יוצא אתו בלילות לשמור על שדות יבנאל הייתי שקט ובטוח ולא ידעתי פחד. ראשו היה מסולסל־שׂער, כראשו של בדוי, על כתפו הרובה ועל חזהו חגורת־הכדורים. כך ירדנו פעם לואדי פג׳אס ועברנו ליד שיירת־גמלים. לפני שהספקנו להתרחק – התחילו אנשיה רודפים אחרינו בצעקות: ״לאן, בני־בליעל?״

רובי בדוים היו נטויים אלינו מכל עבר. מאירקה פונה אלי ואומר בלחש: ״זהירות, לא להתרגש!״ ואל הערבים הוא קורא בקול מצווה: ״עמדו תחתיכם, שוטים, ידידים אנחנו!״ הרובים הורדו והגמלים ומלוויהם הסתלקו.

לילה אחד חזר עם שני שומרים ממלחמיה. שוב, בנחל פג׳אס, צצים שני פרשים אלמונים מתוך האפלה, מתקרבים וקוראים: ״תנו סיגריות!״ – קריאה זו אינה אלא פתיחה לשוד. מאירקה הוציא סיגריה מכיסו, תקע אותה בקנה־הרובה והושיט לפרשים: ״בבקשה, קחו סיגריה,״ אמר בלגלוג. ״ואם תרצו, אוסיף לכם גם אש…״

האלמונים התחמקו ונעלמו בחשכת הנחל המפותל.

ואדי פג׳אס היה מפורסם בגליל כמקום מסוכן. שודדים, גנבים ורוצחים קיננו מאז ומעולם במערותיו וטחנותיו ההרוסות. לא היתה כמעט אורחת־נוסעים אחת, שלא שילמה בעבור המעבר בגמלים ולעתים קרובות גם בקרבנות אדם. כל מי שחצה את הנחל, המחבר את עמק־הירדן עם הגליל ומשמש שער לחורן, היה מסכן את נפשו. אך מאירקה ואני היינו משוטטים שם על סוסותינו לילה־לילה, והדי שיריו של מאירקה היו נשמעים בכל הסביבה. עד שהיינו לאדוני הנחל.

ביום קיץ אחד, אחר־הצהרים, כאשר קמו השומרים משנתם וישבו לאכול את ארוחתם, פרצה בהלה במושבה והפעמון השמיע צלצולי אזעקה. ״היכן השומרים? השומרים, איפה הם?״ נשמעו קריאות חרדה מכל עבר. ״עדר המושבה נשדד!״ השומרים עזבו את ארוחתם, תפסו את נשקם, עלו על סוסותיהם ויצאו בדהרה אל הרחוב.

״מה קרה?״

״העדר נשדד!״

״מי שדד?״

״בדוים!״

״ולאן הובילו אותו?״

״לעבר ואדי פג׳אס!״

״קדימה!״ פקד מאירקה. ״אחרי, בחורים!״

הענין היה רציני. פרשים בדוים רבים נהגו את העדר לעבר ואדי פג׳אס, כשהמאסף יורה בלי הרף לעבר המושבה ואינו מאפשר להתקרב אל העדר או להקיפו. הכאב והחרפה היו גדולים מנשוא. דומה היה כי הנה מצליחים הם להכניס את העדר לואדי והכל אבוד: מאות גולגלות בקר, חמורים ופרדות, כל רכושה של המושבה!

מאירקה התקרב והתחיל להמטיר אש קטלנית על השודדים מרובהו המפורסם. חבריו הקיפו את העדר וקרב עז התלקח בין שני הצדדים. קרב ראשון בין יהודים וערבים בגליל. אחד הבדוים תקף את מאירקה. מאיר הזדרז וירה בסוסתו. היא נפלה ורוכבה תחתיה. באותו רגע ירה בדוי אחר במאירקה ופצעהו ברגלו. קילוח דם האדים את צלעות סוסתו המשתוללת.

״רוץ למושבה לחבוש את הפצע, מאיר!״

״אַל תפריעו!״

״תאבד דם רב!״

״עוד לא גמרנו.״

בכוח השיבו אותו למושבה. החובש חבש את פצעו וציוה עליו לשכב. לא חלפה שעה קלה ומאירקה קם, עלה על סוסתו, חזר לשדה־ המערכה והצטרף ללוחמים. הוא תקף את השודדים במשנה־מרץ והלהיב את השומ­רים והאיכרים שהקיפו את העדר וגונביו. לעת ערב הונסו השודדים לעבר־הירדן, והעדר הוחזר למושבה בתרועות־שמחה.

באחת ממושבות עמק־הירדן השתרר אי־שקט ומאירקה נשלח לשם לארגן את השמירה וההגנה העצמית. יחידי היה משוטט בשדות הרחוקים, בודד בין אורבים ומתנכלים, ותמיד הופיע במקום הסכנה. הקציר עבר בשלום והתבואה נאספה לגורן, אך ביום האחרון הערימו הערבים והזמינו אותו לאחד האוהלים לכוס־קפה ושיחת־רעים. ואז, בלי שהרגיש בדבר, התגנבו מארחיו מאחוריו, המטירו על ראשו מטר אלות ואמרו לגזול את נשקו. פצוע וזב דם קפץ ועלה על סוסתו, פיזר את התוקפים והצליח לחזור בשלום למושבה.

כשהתרחבה השמירה העברית וחברים מן ״השומר״ הוזמנו לחוַת כנרת, שמר מאירקה על הגורן. יום אחד פרצה דליקה בערימות התבואה, ופקיד החוה, שחשד ברועה ערבי כי ידו היתה במעל, עשה מעשה על דעת עצמו. הוא תפס את עדרו של הרועה וכלאו בחצר החוה. מאירקה לא ידע על מעשהו של הפקיד. הוא המשיך בשמירתו על הגורן, יחד עם פועלים עברים אחדים שהיו ישנים אותה שעה על הערימות, מוכנים לעזרה, כרגיל.

בלילה הוקפה הגורן על־ידי עשרות ערבים שבאו להשיב בכוח את העדר הכלוא. מאירקה וחבריו אחזו בנשק והתכוננו לקרב. במבט קצר ראה מאירקה שיחסי־הכוחות לטובת הערבים, ואם יתחיל קרב יריות ייהרגו יהודים רבים.

הוא פקד להניח את הנשק ולהיכנע. הערבים הפשיטו את הפועלים מבג­דיהם (מלבד בגדי מאירקה, שידע לדבר יפה ערבית וניהל אתם את המשא־ומתן) ולקחו אותם כבני־ערובה. מאירקה עמד על שגיאתו של פקיד־החוה ודרש במפגיע להשיב לערבים את העדר.

הללו עזבו את החוה בלי שנשפכה טיפת־דם אחת. כאשר שמר מאירקה בפוריה באו אליו רוכבים ערבים ודרשו למסור להם את סוסתו, שהיתה לדבריהם סוסת־מריבה, ולבעליה לא היתה רשות למכרה. מאירקה אמר בנחת: ״אורחי אתם ובצל קורתי רשאים אתם לצעוק.״ תוך כדי דיבור עלה על הסוסה והזמינם לרכּוֹב אחריו. כשיצאו לגבול המושבה אמר להם: ״כאן תחום אדמת היהודים. אם שלכם היא הסוסה – קחוה בכוח הזרוע! קחו, בני־חיל!״ הערבים, חמישה במספר, הסתלקו.

 

פרה אדומה    🔗

ביבנאל התחלתי בעיסוק מיוחד במינו. במושבה היה מתגורר זקן מעולי קוקז, שהיה מבלה בחיפוש עתיקות. הוא היה נובר וחופר בתלי החרבות, אוסף מטבעות וכלי־חרס עתיקים, מוכרם לתיירים ומתפרנס בדוחק. באחת מחפירותיו נתקל הזקן באבן גדולה, שהיתה מחוברת משלושה חלקים. כמה שטרח ועמל, נבצר ממנו להזיז את האבן הזאת. כך התחיל חופר תחתיה עד שנחשפה האבן ומאחוריה נתגלתה מערה קטנה, שבעָמקה היה בנוי מעגל של אבנים.

חלף הקיץ והזקן טרם הצליח לפנות את המערה ולחדור לצפונותיה. ואז בא אלי ואל צבי ניסנוב וביקש עזרה. צבי ידע כי יש לי נטיה לענינים אלה, הלוה לזקן מעט כסף למחיתו ואני ניגשתי במרץ לעבודה.

אחרי לילה של שמירה הייתי חופר שעות אחדות, ביום, בעמקי הבור, והזקן העלה את העפר למעלה בדלי קשור לחבל. כשהגעתי לעומק שמונה מטרים נתקלתי באבן גדולה שהיתה מחוברת למין קשת. מעט־מעט פוררתי את האבן, והנה התחילה רוח מנשבת מחוך החלל שמתחתיה. עוד ימי־עבודה אחדים ואוכל לחדור פנימה ולגלות את הסוד. אולם, נתקבלה טלגרמה מועד ״השומר״: ״עליך לעבור לחדרה, לשמור על המושבה!״

ועד־המושבה של חדרה הציע ל״השומר״ לקבל עליו את שמירת המושבה, אך ההצעה לא נתקבלה בהתלהבות. לא היו שומרים די הצורך.

ועד־המושבה פנה לד״ר הלל יפה שיתערב בדבר, והלה, שהיה מטפל בנו בבית־החולים שלו בזכרון־יעקב, השפיע על ועד ״השומר״ לקבל את ההצעה. מנדל פורטוגלי עלה על סוסו, עבר בכל נקודות השמירה ושאל את השומרים לדעתם. אחר דין־ודברים הסכמנו. ערב אחד נשמעו יריות רובים מכיוון בית־גן. רצנו בבהלה, והנה מנדל פורטוגלי מגיע ברכיבה ובפיו בשורה: ״אנו עוברים לחדרה!׳׳ ירינו כולנו לכבוד הכיבוש, שחטנו את התרנגולות שגידלנו בחצר בית־השומרים וערכנו נשף־פרידה.

קשה היה לי להיפרד מחפירותי ועתיקותי, אבל ישראל שוחט התחייב במפורש, כי בקרוב תינתן לי האפשרות לשוב ליבנאל ולהמשיך בעבודתי.

המושבה חדרה השתרעה באותם ימים על־פני שטח של ארבעים וחמישה אלף דונם, בערך. בתחום המושבה היו קרקעות חול וחמרה, בצות ויערות־אקליפטוס, פרדסים ושדות־מרעה.

השיך של הכפר קאקון הודיע לועד־המושבה, כי הוא מקבל עליו את השמירה של חדרה חינם אץ כסף. אנשי המושבה הבינו את הסכנה הצפויה להם מנדיבותו של השיך מקאקון ופנו בדחיפות אל אגודת ״השומר״. האגודה שלחה לחדרה פלוגה נבחרת.

תחילה שמרנו רק על המושבה והיער, ואחר־כך קיבלנו על אחריותנו גם את השדות. שיך קאקון וכנופיתו פתחו בשורת התקפות עלינו, אך כולן נהדפו ובמשך השנה לא עלה בידם לסיים אפילו גניבה אחת בהצלחה.

בסוף השנה נתגלה בתוכנו מעשה בגידה מחפיר: אחד השומרים, בן ירושלים, בא בדברים עם הערבים ומסר לידם שתים מסוסות ״השומר״. הדבר נודע לנו בעוד מועד והבוגד הוכה בשוטים וגורש מן המושבה.

אדמת חוף ים־חדרה עובדה בידי השיך חסן סעיד. בבואו שמה לפני כעשרים שנה – סיפרו איכרי חדרה – היה כל רכושו שני צמדי בקר וגמלים אחדים. ובמשך הזמן נתעשר והיה למחנה בן מאה וחמישים אוהלים. מבני־משפחתו היו עובדים ושומרים בחדרה. מלבד שיך סעיד היו בסביבה כפרי־בדוים קטנים, שאנשיהם היו רועים את עדריהם על אדמת חדרה, ולצד כרכור שכן שבט תורכמנים חזק, ששלט על הסביבה. שכנים אלה ראו בנו יריבים ושונאים משלוש סיבות: א. עם בואנו הוצאה השמירה מידם; ב. אדמת המרעה נחרשה ונזרעה ודחקה את רגלי עדריהם; ג. אדמת גן־שמואל הוצאה מרשותם ועברה לידים יהודיות.

בוקר אחד בא מוכתר המושבה וביקש מראש־השומרים שלושה פרשים. ועד־המושבה החליט לכבוש את האדמה שנגזלה בידי הצ׳רקסים. לקחנו את נשקנו ועלינו על הסוסים. בדרך הצטרפו אלינו שני רוכבים נוספים מאנשי המושבה. עשרה זוגות סוסים רתומים למחרשות של פועלים עברים יצאו לחרוש את הקרקע בחסותנו.

אך ננעצו המחרשות באדמה, והצ׳רקסים ואתם הערבים, התנפלו על החורשים. האיכר וזלינסקי פקד: ״קדימה!״ ואנו הסתערנו על התוקפים.

דומני שהתגרה לא נמשכה זמן רב. פתאום ראיתי את הסוסה של חיים שטורמן מסתובבת במעגל. היא הוכתה מכה חזקה בראשה. בטרם הספקתי להתבונן סביבי, צנח ראשי על חזי ולא יכלתי להרימו. הוכיתי בראשי באלה וכמעט התעלפתי. התגברתי, נאחזתי בעורף הסוסה ורדפתי אחרי הצ׳רקסים שנפוצו בבהלה. ידנו היתה על העליונה והחריש נמשך ללא הפרעה.

שבנו אל המושבה בתרועת־נצחון.

במושבה הכינו לכבודנו סעודה נאה וועד המושבה החליט לזרוע שבולת־שועל בשביל סוסי השומרים. אחר־הצהרים הופיע המודיר⁷ מקיסריה, פתח בשתיית בירה וסיים בקונ­יאק, ערך ״פרוטוקול״, קיבל בקשיש והסתלק.

הצ׳רקסים משכו את ידם מאדמת היהודים.

פעם אחרת נפלנו בפח והיינו ללעג ולקלס. כך היה המעשה: ארבעה שומרים רכבו בשדה – בן־ציון משבץ, מנדל פורטוגלי, יהודה פרוסקורובסקי ואני. סוסותינו היו סוסות פשוטות, האוכפים זולים, בפגיונות טרם למדנו להשתמש וברובה היינו משתמשים רק בשעת סכנה. והנה נת­קלנו בעדר גדול רועה בשדה־התבואה. הסתערנו עליו, הפרדנו חלק ממנו ונהגנו אותו למושבה. לפתע הקיפונו ערבים מכל עבר בצריחות, התנפלו עלינו באלות והמטירו עלינו מטר אבנים.

התחלנו לדהור, אך רצועת־העור שבאוכפו של מנדל נקרעה והוא נפל ארצה. דבר דומה קרה גם לאוכף סוסו של יהודה, וגם הוא צנח ונפל. חשנו לעזרתם. הרועים השתמשו בשעת־הכושר, חטפו את הבקר שנהגנו וברחו. מנדל ויהודה רכבו אל המושבה לתקן את האוכפים ואני ובן־ציון נשארנו בשדה, מבוישים ונכלמים.

פרה אדומה אחת, רכושו של ערבי משכני חדרה, היתה חודרת יום־יום לשדה־החיטה, אוכלת בכל פה ומסתלקת לה, אחר־כך, לאדוניה דרך חורשת האקליפטוס. הערבי, בעל הפרה, היה אומר לנו בלעג: ״נסו לתפסה!״ רבים מאתנו ניסו את כוחם, אך נכשלו. הפרה היתה פראית וסוררה והיתה נוגחת בקרניה בסוס ורוכבו ופוצעת אותם.

בן־ציון ואני נשבענו להתגבר עליה ולהסיר מעלינו את חרפתה. פעמים אחדות הקפנו אותה ולא עלה בידינו לתפוס אותה. אך הנה סוף־סוף הצלחנו, יום אחד, לסבך אותה בחבל ארוך ולהפילה ארצה. כפתנו את רגליה ועזבנו אותה בחורשה. בלילה העברנו אותה אל המושבה.

ימים אחדים עמדה כלואה באחת הרפתים, עד שבא אדוניה ופדה אותה בכסף מלא. מאז לא הופיעה יותר.

את לילות־השמירה הארוכים היינו מקצרים בעזרת סעודות תפוחי־אדמה בשדות. לילה־לילה היינו מוציאים אותם מתוך האדמה, צולים באש־המדורות שערכנו מקוצים יבשים, ומיטיבים את לבנו.

בימי שמירתי בחדרה עבדה צפורה בבית־החולים בזכרון־יעקב. לעתים קרובות הייתי דוהר שמה על סוסי, שוהה שעה קלה וחוזר לתפקידי. ערב אחד חזרתי לחדרה. גשם חזק שטף בלי הרף. הגעתי לנחל שבין שתי המוש­בות – והנה נגרף הגשר ואיננו. לא רציתי להיעדר ממקום־שמירתי, חציתי את המים בשחיה על הסוס ועליתי על הגדה השניה, כולי רטוב כספוג. פתאום ראיתי עגלה מחדרה מתקרבת לנחל הגואה. האיכר לא חש בסכנה האורבת לו. התחלתי צועק אליו בכל כוחי, להזהירו. מחמת שאון הגשם ורעש המים לא שמע דבר. מיהרתי ויריתי באויר יריות אחדות. בעל־העגלה נבהל, החזיר את הסוסים אחורנית וברח.

למחרת סיפרו במושבה, כי שודדים התנפלו על אחד האיכרים ליד הנחל והוא נחלץ משם כל עוד נפשו בו.

לילה אחד הקפתי את בתי המושבה וראיתי, כי דלת אחד המחסנים לא ננעלה. ״צריך להטיל קנס על בעל המחסן!״ הירהרתי, ונכנסתי למחסן לראות מה טמון בו. מצאתי שהמחסן גדוש חביות ובקבוקים מלאי יין! ״יטעמו הבחורים שלנו!״ אמרתי וצחקתי בלבי.

לקחתי בקבוק גדול, יצאתי וסגרתי את המחסן.

בבוקר השכם, כששבו השומרים משמירתם וסעדו את לבם, העמדתי את הבקבוק על השולחן וגמענו מתוכו במשובה. כיון שנכנס יין – יצא שיר והתחלנו לרקוד, עד שבא המפקח על השמירה ופקד עלינו לשכב לישון. למחרת חיפשו הבחורים וגילו את המחסן. לילה־לילה התחילו מביאים בקבוק אחד ״כדי להתחמם״. לבסוף, חש בעל המחסן בחסרון הבקבוקים ובא אל השומרים בצעקות. יין־פסח היה זה ומחירו יקר. בבואו מצא את השומרים מבוסמים ואין איש מסוגל לעמוד על רגליו. שיכורים! נתברר לו טעמו של דבר והביא את תלונתו לפני המפקח על השמירה. שילמנו לו בעד הגזילה ומאז ננעל המחסן בשבעה מנעולים.

כמה זכרונות נעימים שמורים עמי מחדרה! כל רוכב שהגיע אלינו מן הגליל הוזמן לתחרות מיוחדת במינה: לתפוס עגל בזנבו ולהעלותו על גב הסוסה. איש לא הצליח בכך. אני הצלחתי וסוסתי ״צהובה״ עוד מעט קרסה תחת משקל העגל. גם את טעם הקדחת טעמנו בחדרה. רבים מאתנו נחלשו כל־כך עד שנא­לצנו לעבור לרחובות. שני חברים שכלנו בחדרה. קרבנות קדחת.

 

כרמי רחובות    🔗

רחובות נצטיירה בדמיוננו כבית־הבראה, שבו אוכלים השומרים ענבים למכביר, חינם אין כסף. נפרדנו, איפוא, מחדרה ונדדנו משומרון ליהודה.

על ארבע גבעות ניצבו לילה־לילה ארבעה פרשים. אלה פיקחו על השמירה בכרמים ובפרדסים. תפקידם היה להגן על השומרים הרגלים ולבוא לעזרתם בשעת צורך. הקשר בין השומרים, שהיו פזורים על־פני אלפי דונמים מטעים, נתקיים באמצעות שיטה מיוחדת של צפצופים מוסכמים.

בליל־השמירה הראשון נתן לי צבי בקר, שבא לרחובות לפנינו, הוראות על דרכי השמירה במקום החדש.

״איך אמצא באפלת הלילה את השבילים שבין הכרמים ואת השומרים החבויים?״

שאלתי את בקר במבוכה.

״אַל דאגה,״ ענה בשלוה של בעל־נסיון. ״הא לך משרוקית וסמוך על חושה הטבעי של סוסתך. היא תוליך אותך בשלום מסוכה לסוכה.״

ליל־חושך. כוכבים בודדים קורצים בשמים. בין העצים רוחשים צללים. הסוסה צועדת לאִטה בשביל המתפתל בין גדרות הצבר. תחום־השמירה משתרע עד רמלה וגובל במטעי הערבים. שם אורבים לנו השומרים הערבים. הסוסה נעצרת. מבין העצים מגיח צל. המשרוקית שלי פולטת שתי שריקות קטועות.

״מי שם?״

״שומר.״

״מה מליל, שומר?״

״הכל בסדר. רצה ענבים, זייד?״

הרגלי מטפס ועולה בסולם לקומה השניה של סוכתו, יורד ומגיש לי סל מלא ענבים רעננים ספוגי טל. סוסתי ממשיכה לצעוד. אט־אט מתרגלות העינים לחשכה. אני נודד ותועה בין סוכות־השומרים וסר לשעה קלה לכל אחת מהן. שאלות ותשובות, ידי­עות ושמועות, עוברות מפה לאוזן. בכל סוכה מוכן סל מלא ענבים, לכיבוד־לילה.

צפורה ואני טרחנו ימים אחדים והקימונו סוכת־שומרים בעלת שלוש קומות. הקומה העליונה שימשה לנו לחדר מנוחה ושינה. השניה – למזוה, חדר־אוכל ומחסן למספוא הסוסה. בקומה התחתונה, שהיתה סגורה במח­צלות­ קנים, עמדו הסוסה והסייחה. כל ״הבנין״ עמד על ארבעה כלונסאות, שקיצצנו בחורשת האקליפטוס של המושבה.

ערב אחד ישבנו בקומה השלישית, התענגנו על הדממה העמוקה ושאפנו לקרבנו את ריחות הכרמים וצינת הערב. ופתאום – שריקת־אזעקה.

ירדתי במהירות ועליתי על גב הסוסה, שעמדה מוכנה ואוכפה קשור וערוך. דהרתי לכיווּן השריקה.

״מה קרה, חברים?״

״נחש הכיש את אחד השומרים.״

קמה בהלה. שומרים באים במרוצה מכל צד ועבר. צפורה השה ובידה בקבוק ספירט ותחבושת, ובטרם יובהל הרופא היא מתחילה לטפל בנפגע. השומר נאנח וגונח. מעלים אש ואנו ניגשים לבדוק את הרגל. אני מסיר את השמיכה מעל המצע שהאיש שוכב עליו – ועקרב גדול מופיע בין קיפוליה.

צחוק רם פורץ מפי הבחורים. גם ה״קרבן״ צוחק.

חברנו מנדל פורטוגלי הקים אף הוא מגדל־צופים על גבעה סמוכה. סוכתו שימשה לנו בית־ועד לשיחות בעניני השמירה. יום אחד, בעוד אנו יושבים שקועים בדיונים שונים, פילחו פתאום שריקות־אזעקה את חלל האויר.

״מה קרה?״

״בגבולות רמלה התנפלו השומרים הערבים על שומר צ׳רקסי זקן.״ הפרשים שלנו עלו על הסוסים ודהרו למקום־המעשה, ואני וצבי בקר רצנו ברגל אל המושבה להזעיק עזרה. החול עמוק, כפות־הרגלים שוקעות וההלי­כה קשה ומיגעת. פתאום מופיעים שני פרשים וחוסמים את הדרך. ״מי שם?״ ״צפורה ואסתר בקר!״ אכן, בנות־חיל, גם את נשקנו הביאו אתן. הן יורדות ומוסרות לידינו את הסוסות והנשק, ואנו עולים ורוכבים לרמלה.

התברר, כי שלושה ערבים התנפלו על הצ׳רקס הישיש, וחפצו לגזול ממנו את פגיונו הקוקזי הרחב, כלי־זינו היחיד. הוא ספג מכות, אך דקר דקירות רבות בבשר יריביו, ויצא כמנצח בקרב.

באחד הימים הגיעה קבוצת בדוים מעזה, ובראשה שיך, רכובים על סוסות אצילות. ״היכן השומרים העברים?״ שאלו הבדוים עוברים־ושבים. ״היכן הזקן שבחבורה?״ מראים להם על ״ארמונו״ של מנדל, המתנוסס בראש הגבעה. מנדל יוצא לקראתם ומקבל את פניהם בכבוד, כמנהג הבדוים.

מנדל, גבה־קומה, רכב־כתפים ובעל פנים צוחקים, משוחח עם האורחים. כותנתו הלבנה חגורה אזור־עור, על ירכו אקדח גדול ועל לוח לבו משרוקית. חדרו מלא נשק. בדלת הפתוחה נכנסים ויוצאים הבחורים בלי הרף, מזוינים כולם. יום התשלום היום וחילוף המשמרות. הכל נתאספו לשם סידור עניניהם. בודקים נשק, ממלאים אשפות־כדורים. תנועה ומרץ־עלומים. סיימו את שתיית הקפה. ושוב ברכות: מה שלומכם, שלום ה״אצילות״, שלום הגמלים וכדומה. השיך הבדוי סוקר הכל בעין בוחנת. הוא רוצה לשאול דבר־מה. לבסוף הוא קוטע את הדממה ואומר: ״רבות שמעתי עליכם לפני שבאנו בצל קורתכם. השלום עליכם!

הגידו־נא לי: מי אתם ומה מוצאכם?״

״יהודים אנו,״ עונה מנדל.

״כן, ידעתי,״ מצטחק השיך, ״אך מי אתם באמת?״

״יהודים, כבוד השיך!״ עונה מנדל שנית.

״כן, כן,״ מתקשה השיך, ״ידעתי, אבל אֵילו יהודים? הנה שם, במושבה, מתגוררים השיכנז (אשכנזים, יהודי אירופה). אתם שונים מהם. אחרים אתם. אתם נכדי העברים שגרו בימי קדם בארץ הזאת. גם הם היו רוכבים על ׳אצילות׳ וידעו להחזיק נשק. ואתם צאצאיהם, השבים עתה לארץ אבותיכם. בואו אלינו לעזה ותהיו אורחינו. נשמח לארח אתכם באהלינו.״

בשנה השניה לשמירתנו ברחובות אירעה התנגשות עזה ליד הכפר זרנוגה, שגרמה למותם של שנים מחברינו, שמואל פרידמן ודוד לויטן.

באחד מימי הבציר עברה שיירת־גמלים בין כרמי ראשון־לציון ונס־ציונה. נוהגי־הגמלים חדרו לכרם וגנבו סלים אחדים מלאי ענבים. כשיצאו מן הכרם והסלים בידיהם, חש בהם השומר הרגלי, התקרב ודרש מהם להשיב את הגניבה. שגיאה גורלית שגה השומר שלא השמיע מיד שריקת־אזעקה.

הערבים התנפלו עליו, הכוהו, גזלו ממנו את נשקו, עלו על גמליהם וברחו לעבר נס־ציונה.

השומר התחיל לשרוק ולקרוא לעזרה. שלושה שומרים־רוכבים הופיעו בין הכרמים, תקפו את הגנבים והתחילו רודפים אחריהם.

אחד הערבים נפצע ונפל מעל גמלו.

בינתים הרחיקו השומרים, עד שמצאו את עצמם בתחום הכפר הערבי זרנוגה, צפויים להתנפלות תושביו אשר חיפשו להם הזדמנות לנקום בשומ­רים העברים על שדחקו את רגליהם מן המושבה.

אחר הרוכבים דהר לרחובות, צילצל בפעמון המושבה והזעיק עזרה. בן־ציון משבץ ואני, שישבנו במקרה על־גבי הסוסות מוכנים לצאת לשמירה, דירבנו את בהמותינו ומיהרנו לשדה־המערכה.

בינתים הגיעו השומרים מראשון־לציון, נס־ציונה ורחובות ואתם כמה מאיכרי רחובות, וביניהם כתריסר פרשים.

ערביי זרנוגה נהרו מכל עבר ואליהם נצטרפו הבדוים מנס־ציונה, שעבדו בכרמי יהודים, מחנה גדול, כשלוש מאות איש. אנו התרכזנו על גבעה אחת והערבים על גבעה מנגד.

הם התקרבו בקולי־קולות ובתרועות אל עמדתנו. בראש רכב ערבי צעיר, כשהוא מדרבן את סוסתו ומלהיב את ההמון בקריאות. בקצה המחנה נראו כשלושים פרשים מנופפים חרבותיהם.

אחד מאיכרי רחובות פנה אלינו והציע את תיווּכוֹ: כיון ששדותיו גובלים בקרקעות זרנוגה וכל אנשי הכפר מכירים אותו ומהם גם עובדים במשקו, ינסה לצאת לקראתם ולהשפיע על המתקהלים להתפשר בלי לשפוך דם. הסכמנו. הלז יצא ורץ לעבר ההמון הערבי.

בינתים חילקנו את פרשינו לשלוש קבוצות קטנות, הוצאנו מבין הרגלים שלנו קבוצת־חלוץ מזוינת באלות ובראשה מירטנבוים, כדי לעצור את הפר­שים הערבים. המתווך שלנו טרם הספיק לפתוח את פיו – והערבים אחזו בו בקריאות־זעם וסחבו אותו לתוך המונם כשבוי־מלחמה.

שמואליק הפטר, משבץ ואני השתערנו על הערבים ואיימנו עליהם באקדחינו. השבוי הפנה את ראשו אלינו וקרא לעזרה.

לבסוף עלה בידינו לשחרר אותו ולהוציאו מידיהם. הערבים היו רובם מזוינים, אך נשקנו שלנו עלה על שלהם בטיבו. הוא היה נשק חדש. הם נשאו רובים ישנים, אקדחים ערבים פשוטים וזולים, חרבות ואלות, ואנו היינו חמושים מאוזרים, בראונינגים וחרבות. הערבים הרעישו את האויר בצעקותיהם ובמחננו שררו שקט ועצירת נשימה. ערבי אחד שראה את שמואליק, הסתער עליו וקרא:

״זה האיש שירה בגמל ואותו יש להרוג ראשון! עליו! עליו, יא שבאב!״

למעשה, טעה הערבי. בין שלושת הפרשים הראשונים שתקפו את הגמלים היה צלביץ, שפניו היו כהים ושׂערוֹ שחור. מכיון שעור־פניו של שמואליק היה כהה אף הוא – חשב אותו הערבי לאחד משלושת הפרשים הראשונים.

קבוצת ערבים התנפלה על שמואליק ביריות. האחרים הסתערו אף הם. התוקפים הוכו אחור על־ידי פלוגת־החלוץ שלנו שהיתה מזוינת באלות.

מירטנבוים היה בחור אמיץ־לב. לא התבלבל וידע לכוון את המכות ברגע הנכון ובמקום המתאים. ואנו, הרוכבים, דהרנו מסביב ומיהרנו לעזרה לכל מקום שבו נזקקו לנו.

לפתע הבחנתי בקבוצת ערבים שהתנפלה על שנים מחברינו. הפניתי את סוסתי והסתערתי על המתנפלים. והנה הופיע פרש ערבי ולידו צעיר הולך־רגל ובידו אקדח. הרגלי מסר את נשקו לרוכב וזה ירה בי שש יריות.

כולן החטיאו.

חמקתי ממנו, אבל הוא הוסיף לירות. ואז הופיע פרש אחר בחרב שלופה. הוא נופף את חרבו לעברי בכל כוחו, מתכוון לשסעני לשנים. למזלי, הספקתי להתחמק ממכת־החרב. היא פגעה בחלק האחורי של האוכף. הערבי היה בטוח שהצליח להרוג אותי. הוא התאכזב מאוד.

פרש ערבי אחד שרכב על סוסה מפוארת, כנראה היה זה המנהיג, התרוצץ ממקום למקום ביהירות ובחוצפה, עורר והסית, הלהיב וגירה את היצרים. אליעזר קרול התקרב אלץ בשקט, הביא כלאחר־יד את אקדחו לחזה הסוסה וירה בה. הסוסה כרעה־נפלה על ברכיה, פשטה את רגליה וגועה. הפרש ירד מעליה, תפס את ראשו בשתי דיו וזעק כאילו בו פגע הכדור.

הערבים הפסיקו לרגע את התקפתם.

כשחדשוה ביתר עוז, נעשה מצבנו קשה ורציני. ניתן אות להתקפת־אש כללית. כשהתפזר העשן ראיתי סוסות דוהרות ללא רוכביהן, המון נסוג לעבר זרנוגה ושדה־קרב זרוע אדרות, אלות, סוסים פצועים, ואיש שוכב ומבקש על נפשו. חברנו מגדלי עמד כשאקדחו בידו ורגלו זבה דם. המפקד שלנו פקד עלינו לחזור מיד לרחובות. התחלנו לסגת, כשהרוכבים מגינים מאחור.

״אני פצוע, איני יכול לרוץ!״ קרא מגדלי והושיט אלתו את ידיו. פקדו עלי לרדת מסוסתי ולהושיב עליה את הפצוע. עמדנו בשדה פתוח, מטרה גלויה לכדורי הערבים שהוסיפו לשרוק סביבנו.

התכופפתי אל מגדלי, הנפתי עליו את מגלבי וקראתי בכל כוחי: ״אמץ את כל כוחותיך ורוץ קדימה!״ מגדלי שמע בקולי והתחיל לרוץ.

אחר־כך סיפר לי, כי משהו בקולי השפיע עליו כך, עד שרץ חמישים מטר ברגלו השותתת דם ולא חש כל כאב.

שמואליק הפטר הזדרז, הגיע אליו והרכיבו על סוסתו. אילו היינו מתעכבים בשדה־האש, רע ומר היה גורל שנינו.

כשהתקרבנו אל המושבה הופיע אחד הצעירים. הוא הוביל עמו משדה־המערכה סוסה ערבית פצועה. זה היה פרנץ ון־דר־הורן. פרנץ הגיע בעת ההיא לארץ בטיולו ברגל על־פני העולם ונזדמן אל המערכה. ציויתי עליו לשחרר את הסוסה הפצועה וגירשנו אותה לעבר הכפר הערבי. בין השומרים שמיהרו למקום־המערכה היה גם שמואל פרידמן, שומר מכרמי ראשון־לציון. הוא אמר לקצר את הדרך ולרוץ לשדה־התגרה בשבי­לים צדדיים, כדי לבוא עם הראשונים לעזרת הנתקפים. בין הכרמים ומשוכות הצבר התנפלו עליו שלושה ערבים. שמואל ביקש לו מחסה באהלו של שומר ערבי, ששמר בכרמי נס־ציונה, אך זה הסגירוֹ בידי מבקשי־נפשו. כשעה לאחר ששבנו למושבה מצאנו אותו מת וכל גופו נקוב ככברה.

למחרת מצאנו באחד מכרמי־השקדים את דוד לויטן שוכב ליד שלושה שקי־שקדים ללא רוח־חיים. בידו האחת לפת מקל ובשניה אקדח. פועלי המושבה ושומריה ערכו הלויה רבת־עם לקרבנות. מנדל פורטוגלי ומיכאל הלפרין הספידום.

מנדל אמר: ״אנו השומרים השלינו את עצמנו באמרנו, כי על רכוש העם אנו שומרים ומוסרים את נפשנו על הגנת ההון הלאומי. אך עתה נוכחנו, לצערנו, כי שגינו, והננו מכריזים: ״לא תיתכן שמירה עברית בלי עבודה עברית!״ הפועלים והשומרים החליטו לעזוב את רחובות לאות מחאה.

 

יגון ושמחה    🔗

מנהג היה אצלנו, חברי “השומר”, להתאסף פעם בשנה לאספה כללית באחת המושבות המרכזיות. השומרים היו מוסרים את השמירה לימים אחדים לאנשי המקום וכולם, בלי יוצא מן הכלל, נהרו ברכב וברגל אל האספה.

באספה היינו דנים בשאלות ההווה והעתיד של האגודה, מאשרים או פוסלים מועמדים חדשים כחברים לאגודה, שומעים דין־וחשבון כספי, מארגנים את השמירה לשנה הבאה ומבלים ימים אחדים בצוותא, בשירה ובריקודים, התחרויות והילולות.

כינוסים אלה היו לחג כללי לאנשי המושבה והשמחה היתה רבה. האספה הכללית שנועדה באותה השנה ברחובות היתה מיוחדת במינה, כי ארבעה זוגות היו אמורים להיכנס בה לחופה, חברים וחברות ב“השומר”.

גם צפורה ואני.

החתונה ה“מרובעת” עשתה לה כנפים בכל יהודה, ומכל המושבות נהרו המונים לרחובות “לשמח חתן וכלה”. יקב ראשון־לציון שלח יין כיד המלך, מושבות נס־ציונה ורחובות הכינו מטעמים ופירות בעין יפה והתכונה היתה גדולה. פרשים רבים באו מן הסביבה להשתתף בתחרויות הסוסים, שעמדו להיערך למחרת החופה.

מצב־רוח של חג שרר במושבה.

ערב. האספה נגמרה, ואנו מתחילים להתכונן לחתונה. אני עובר במושבה וכולי נבוך למראה עיני: החנויות סגורות, הבתים ריקים, ולמטה, ביער, המון עם רב, עגלות, סוסים, דיליז’נסים. בין העצים – שורות שולחנות ערוכים, על הענפים תלויים פנסים רבים, המאירים ככוכבים. חבורות גדולות יצאו האנשים במחולות, כולם שרים וקוראים קריאות רמות. צפורה סיפרה לי: הכל דיברו על חתונת השומרים, ולה, ל“כלה”, לא היה ברור הענין כל־צרכו. התהלכה כ“מחותנת” שלא הוזמנה ולא ידעה מה לעשות. נזכרה שאחת ה“כלות” עזבה את האספה והלכה לסוכתה שבכרם, קמה והלכה אליה. באה ומצאה אותה שוכבת בקומה השניה והיא עייפה ויגעה. אמרה לה: “הרי אנו נכנסות הערב לחופה!” ענתה לה: “עייפה אני ואין לי כוח ללכת.” צחקה צפורה וקראה: “הרי מחכים לנו שם!” שאלה חברתה: “נו, והחתנים מוכנים כבר?”

התלבשו השתים וירדו למטה ופנו לעבר המושבה. עוד הן יורדות מהגבעה – ולקראתן באה שורת נערות לבושות שמלות לבנות ובידיהן פרחים. ברעש וצחוק הקיפו את הכלות וקראו: “החופה פרושה כבר, החתנים מחכים ורק הכלות בוששות לבוא.”

שילבו ידיהן ויחד רצו ליער האקליפטוס.

החופה היתה פרושה על ארבעה רובים. לא הספקתי להתבונן סביבי, והנה תם טקס חתונתי. זוג אחר נכנס במקומנו. ואחריו הזוג השלישי והרביעי. שירה, קריאות, ברכות ויריות. לפתע, בעיצומם של הטקסים, הגיעו רוכבים מחדרה ובפיהם קריאה לעזרה. נתגלע שם סכסוך רציני בין השומרים והערבים. מיד עלו החתנים על הסוסות ואצו בדהרה למלא את תפקידם. איש מן החוגגים לא הרגיש בהיעדרם, כי ההמון היה רב, הצפיפות גדולה והשמחה בעצם תקפה.

הנשף נמשך בהתלהבות והיריות היו רבות וחזקות כל־כך, שגרמו להתפוצצות של עור התוף באזני אחד המחותנים.

למחרת היה מירוץ־הסוסים. צפורה רכבה על סוסה פשוטה והתחרתה ברוכבי סוסות ערביות אצילות, גזעיות ומיוחסות. היא חלפה על־פני כולם וזכתה בפרס הראשון.

כשהיינו בחדרה נגאלה אדמת כרכור. כרכור היתה קן־שודדים מפורסם בשומרון ואיכרי חדרה לא חפצו להסתכן ולעבד את האדמה שנרכשה. יהושע חנקין פנה אלינו והציע שנארגן קבוצת כיבוש שתתישב בכרכור. ועד “השומר” קיבל את ההצעה וחברים אחדים באו, התישבו בחושות והתחילו לעסוק בפלחה ובנטיעת אקליפטוסים. לפי תנאי החוזה נמסרו חמישים דונם לרשות “השומר”, מתנה לצמיתות.

כשבאנו לכרכור (בשנת 1913) קרה מקרה מיוחד במינו: אחד הערבים הרג את איש־ריבו ובא לקבוצה עם משפחתו, למצוא בה מקלט מפני גואלי הדם, קרובי הנרצח. הקרובים באו בהמוניהם, צרו על בית הקבוצה ודרשו להסגיר לידם את הרוצח. כאשר לא נענו, פתחו באש־רובים חזקה. חברי הקבוצה לא בגדו באיש־חסותם, השיבו יריות והדפו את התוקפים. כעבור שעות אחדות באו מחיפה נכבדים ערבים והשכינו שלום בין הנצים. כעבור שנה התחילו לבנות בתים בכרכור ולהכין משתלה למטעי־זיתים.

האדמיניסטרציה ניסתה להנהיג שם עבודה זולה ויום אחד הובאו למקום המוני ערבים. יגאל, שהיטיב לדבר ערבית, יצא אל הערבים והסביר להם כי רומו על־ידי הפקיד והובאו לכרכור אך כדי להתחרות בנו, כי העבודה שייכת לנו, תושבי המקום.

הערבים שוכנעו, התנצלו ושבו אל כפריהם.

בחודש הראשון קרה מקרה בשדה עם בדוים שעלו עם גמלים על שטח שזה עתה נטעו בו שתילים. הם היו חמושים והיה בכוונתם לרעות שם בכוח הנשק. יגאל ירה והרג גמל. פעולות חד־משמעיות כאלו היו יעילות ביותר בסכסוכים מעין אלה. הבדוי אינו מבין את חשיבותו של המטע. הוא מעלה עליו את עדרו ללא רחם, באדישות גמורה.

סרתי אל השיך של הבדוים שישבו על אדמות כרכור ודרשתי ממנו שהרועים ירדו משטח המטע. “אם דרישתי לא תיענה,” אמרתי, “לא אבוא יותר. אנחנו נחרים את פרותיך והרועים יטעמו את נחת זרוענו.”

אחר־כך, כשהיינו תופסים רועה עם עדרו בחלקה מעובדת, היינו לוקחים ממנו את הכפיָה, העקל והמקל, ולפעמים גם עביה. כך הצטבר מחסן מלא. פעם אחת תפסנו פר (זה היה קשה) ולא החזרנו אותו. אלה היו ענשים כבדם בעיני שכנינו.

השיך התאונן בפני חנקין, שיגאל מתגרה בהם ושיום קודם אני ויגאל וטורנר החרמנו להם זוג פרים. אגב, הם באו להחזיר את הפרים, מצאו אותם עומדים בחצר שלנו, ניצלו את הדבר שאיש מאתנו לא עמד על המשמר ולקחו אותם. יום אחד עשינו פליישר ואני טור על סוסותינו מסביב לאדמות ולאקליפטוסים. לא הרחק מהעצים עמדו אהלי הבדוים. היה שם עדר פרות ושור אחד רעה לו בשקט בין השתילים הצעירים. גירשנו את השור בכיווּן כרכור. השור התחמק וברח אל העדר. הערבים צחקו. לא הרפיתי. סוסתי התחממה, אך לא נתתי לו מנוח. לבסוף, עקב מכותי, נכנע השור ורץ לאן שכיוַנתי אותו.

בראותם זאת, התחילו הערבים לירות באויר, וכולם אצו כדי להציל מידי את השור.

פליישר היה בלתי מנוסה, הוא איבד את הכיווּן לכרכור והתחיל לגרש את השור לעבר חדרה. צעקתי אליו והוא התוַכּח אתי תוך כדי דהרה. והערבים בעקבותינו.

השגתי את השור, ובצליפות הפרגול אילצתי אותו לרוץ בכל כוחו. כך הצלחתי להכניסו לכרכור ולכלוא אותו.

פעם בא לכרכור רועה בדוי חדש מעמק יזרעאל. רועה זה העריך את עצמו באופן מיוחד. כבר ביום הראשון הביא את עדרו והכניס אותו אל בין האקליפטים. התקרבתי והערתי לו, כי מכיון שהוא חדש אני סולח לו, אך פעם שניה, שידע. בערב, בעברי שוב, מצאתיו באקליפטים. הודעתי לו כי שוב לא אדבר אתו, ואם למחרת אמצא אותו שוב באקליפטים, אכה ללא רחם. בבוקר מצאתיו שם. לא הרחק עמדו רועים עם עדריהם והתבוננו בסקרנות. קפצתי מעל הסוסה ומיהרתי אליו. הוא זרק מעליו את העביה ואת הכפיה ומסרן לנער שהתלווה אליו. תפסתי במקלו. הוא אחז בו בשתי ידיו בכוח. אחר־כך התכופף, הרים אבן והכני. חטפתי את מקלו הארוך, אחזתי בו והכיתי. הוא נפל. רכבתי אל השיך ודרשתי ממנו אולטימטיבית להחזיר את הרועה הסרבן לעמק. וכך היה.

תנאי־החיים בכרכור היו קשים מאוד. החושות הערביות היו טחובות וחסרות חלונות. דרשנו תיקונים בדירות, אך הד"ר זגורודסקי, מטעם ההנהלה, ענה לנו כי אין להטיל על בעלי הון פרטי הוצאות יתירות. אחת החושות היתה רעועה כל־כך, שסיכנה את חיי יושביה. פעם אחת, כשדייריה יצאו לעניניהם, הוצאתי מתוכה את כל המיטלטלים, הנפתי עליה גרזן, מכה אחת ושתים – והחושה התפוררה כאבק.

פעם בא הד”ר רופין לבקר במושבה החדשה ונערכה ישיבה משותפת של באי־כוח פועלי כרכור, ההנהלה והמוכתר. הד"ר רופין רצה להסביר לנו את הלך־מחשבתם של בעלי־ההון. קמתי ועניתי לו בהתרגשות, כי אם לא תהיה בכרכור עבודה עברית – נעזוב כולנו את המקום! רופין קם, אחז בידי ואמר: “הירגע־נא, אין צורך לעזוב את המקום.” אחר־כך נתן הוראות למלא את דרישותינו.

המנהל הציע לנו עבודה בחפירת בורות לנטיעת עצי־זית וקבע לנו שכר. שלחנו פועל מומחה לחפור בורות אחדים לנסיון. בערב שב הפועל עייף ויגע והודיע כי הספיק לחפור במשך היום רק שני בורות, כי האדמה אדמת טרשים. דרשנו שיגדילו לנו את שכר־העבודה. ההנהלה לא הסכימה.

בבוקר יצאנו כשלושים איש לעבודה. בשער פגשנו את המנהל וזה הזכיר לנו, כי עלינו לעבוד לפי התנאים שהציע. אני קראתי בקול רם: “לכו, חברים, לעבודה ואני אחראי. הוא ישלם לפי דרישתנו!” הלז לא ענה דבר ונכנס לו לצריפו. בסוף החודש שילם לנו לפי דרישתנו ובידי כל אחד מן הפועלים היה סכום של מאה וחמישים – מאתים פרנק.

המנהל הצהיר באזנינו, כי הוא מתנגד מלכתחילה לעבודת בחורות בשדה. הכרזתי, לעומתו, כי אנו בעד עבודת בחורות בחקלאות – אילו רק היו די בחורות עמנו. רק פועלות מעטות עברו אתנו לכרכור, ובכלל היה אז מספרן מועט בארץ.

באותם הימים זכיתי בהגרלה בסוסה אצילה. קראתי לה “דומיה”. משכורתי היתה מאה ועשרים פרנק לחודש. חלק מן הכסף הייתי מוציא לכלכלתה, עשרים פרנק הייתי מסלק מדי חודש לקופת “השומר” על חשבון חוב, ובשאר התפרנסנו. קניתי פרה, תרנגולות ואוזים, וצפורה הקימה משק זעיר וגינת־ירק גדולה. היא עבדה גם כפועלת יומית והשתכרה מעות קטנות. הפרה נתנה לה שפע חלב והיינו מחליפים אותו בקמח, ללחם. התרנגולות היו מטילות כחמש־עשרה ביצים ליום. התפרנסנו יפה וחיינו חיים שקטים ומסודרים. דירתנו היתה מחוץ לחצר, בחושה. בחלונות קבעתי רשת מפני היתושים, את התקרה ציפינו בד לבן – והחושה היתה בעינינו כארמון.

חדרנו שימש לעתים גם “בית־הבראה” לחברים חלשים, שהיו באים באופן מיוחד לנוח וליהנות מתוצרת משקנו. עם הפועלים חיינו בשלום וידידות. יום־יום הייתי רוכב למקום־עבודתם על סוסתי היפה, יורד אליהם ומלמדם פרק בהלכות עבודה.

צפורה חלמה על משק־פועלות, שהניחה לו יסוד עוד בחדרה, וכאן, בכרכור, ראתה מקום נאה להגשמת הרעיון. אך השומר אינו יכול לתכן תכניות גדולות, כי מקום־עבודתו אינו קבוע ותמיד עליו להיות מוכן לארוז את חפציו ולעבור לכל מקום שיידרש – לפי פקודת ועד “השומר”.

על־יד ביתי סידרנו חדר־אורחים מיוחד, כדרך הערבים, לארח בו את שכנינו ועוברי־אורח. ד"ר רופין הקציב לתכלית זו חמישים פרנק לחודש. היינו מזמינים אלינו שיכים ואפנדים ומכבדים אותם כראוי. צפורה היתה מכינה מטעמים ואני הייתי מגיש ובא עמם בדברים. שוחחנו בעניני פוליטיקה, התישבות היהודים וכדומה. ראשי המדברים בינינו היו יגאל ויצחק הוז. גם הערבים הזמינונו אליהם והיינו סרים ומתארחים בכפריהם. בבואנו היו חרדים לקראתנו, אוחזים ברסני הסוסות, מאכילים אותן ביד רחבה ומטפלים בהן טיפול מעולה. אותנו היו מעלים ברוב נימוס אל חדר־האורחים העליון, כיאות לאורחים נכבדים, ומכבדים בקפה.

זקני הכפר וצעיריו היו מתאספים בחדר־האורחים, משוחחים שיחה נאה, ואחר־כך פותחים בסעודה, שהיתה בת מנות רבות, ומסיימים בקפה ריחני. כשנתגלגלה השיחה לעליית־היהודים, היה המארח משתדל ללמד זכות ולהפליג בשבח. יגאל היה מסביר לנאספים מהי מטרתנו בארץ. הערבים היו מציעים לנו קרקעות למכירה ושני הצדדים היו מרוצים מן הביקור.

הערבים היו מספרים אגדות על הכנסת־האורחים שלנו. היינו מלינים בצריפינו את הסוחרים בתפוחי־הזהב, שהיו מעבירים פרי־הדר מיפו לעמק יזרעאל ולעמק בית־שאן, ואת בדוי עזה שהיו מבקשים מים.

פעם בא אלינו בדוי אחד, שותפי לסוסה. הוא נשק לה ושאל לשלומה ובמשך כל הערב ישב וסיפר על יחוסה ועל תולדותיה. ואמנם, היתה זאת סוסה נאה, גבוהה ובעלת צואר ארוך, אזנים קטנות ועיני־אדם נבונות. היא לא היתה מן הזוכות בפרס ראשון במירוץ, אך בשעת תגרה היתה מפליאה בזריזותה. במשעולי השדות היתה נרתעת מפני הקוצים, עורה היה עדין. לעומת זאת, ברגעים של סכנה לא השגיחה בפצעים, לא נבהלה מפני יריות, היתה מזדקפת על רגליה האחוריות ומכה את היריב בקדמיות.

פעמים אחדות הצילה את חיי. היא היתה מהלכת לידי כחבר, עומדת ושומרת עלי בהיותי ישן בשדה. כשחשה בסכנה היתה מעירה אותי. ידעה להתיר עניבה וכשפגשה סוסה פשוטה היתה נושכת אותה ברוגז. היא וסייחיה היו נכנסים לתוך הבית ואוכלים מתוך הצלחת.

שלושה חברים שלנו החליטו ללכת אל הבדוים וללמוד את תורת המרעה, כדי להיות רועי־צאן עברים ולהניח יסוד לקבוצת רועים. השלושה היו: אריה אברמזון, גרשון פלישר וצלביץ. יגאל ערך את החוזה עם הערבים. הרועים הטירונים לבשו תלבושת ערבית וחיו בין בדוים. תנאי חייהם היו קשים מאוד, ביחוד – האוכל הגס והלינה בין הכבשים. מדי פעם בפעם היו באים אלינו לכמה ימים לנוח ולהחליף כוח.

כעבור שנה עברו הרועים לבית־גן, רעו צאן, שמרו והקימו משק זעיר וחיו חיי קומונה. כארבעה־עשר איש היו וביניהם יצחק טורנר. לבסוף, התחילו חיכוכים בינם ובין ועד “השומר” בגלל דרישתם לאוטונומיה. הם עזבו את אגודת “השומר” לשנתים.

ישראל שוחט התנגד לדרישתם להיות חטיבה מיוחדת בתוך אגודת “השומר”, אך הרועים שאפו ליצור טיפוס של רועה עברי נודד, חפשי ובלתי־תלוי בישוב. ישראל שוחט, שלא העריך את הקבוצה הזאת, השפיע בקוצר־ראותו על כל ועד “השומר”, ולא עזר לה להתפתח כחטיבה מיוחדת. יצחק טורנר, עוּל־ימים, רב מרץ ויזמה, מילא תפקיד חשוב ביסוד קבוצת הרועים. היה רושם ביומן את תצפיותיו של כל רועה ורועה על טיבו של מקום־המרעה, מחלות הצאן וכדומה. הוא ערך גם שיחות־חברים על גידול צאן.

ימיו היו קצרים. הוא הרבה לקדוח עד שאזלו כוחותיו. גלעדי דרש שיעבירו אותו לתל־עדשים להבראה, אך איחר את המועד. אכן, לא יכופר לנו חטא זה של הזנחה שהזנחנו את חברינו החולים!

 

בואדי־ערה    🔗

מכרכור העבירני ועד “השומר” לתל־עדשים שבעמק יזרעאל, לעבוד בחקלאות. העברתי לשם את רכושי הגדול: פרה ועגל, תרנגולות ואוזים, יונים, סוסה וסייחה. אדמת תל־עדשים טרם נגאלה אז. עיבדנו רק חלק ממנה, ושכר־עבודתנו היה שבעים פרנק לחודש. הבתים הישנים, שהיינו מכנים אותם “קופסאות־גפרורים” הותקנו לדירה, את החושות הפכנו לאורוות ולולים וממרחביה העברנו שני צריפים גדולים. בחצר נטענו עצים וזרענו גינת־ירק גדולה.

תל־עדשים שימשה כתחנת־מעבר, שבה היינו מחליפים לזמן מסוים שמירה בעבודה. כאן נולד בננו הבכור גיורא. כאשר נולד גיורא פתחתי את כל החלונות בחדר, אם כי היה קר מאוד בחוץ, והיינו רוחצים אותו במים קרים, כדי לחסן את גופו ולהרגילו לקור ורטיבות.

רבים מן החברים החליטו להקים בתל־עדשים ישוב־שומרים, אבל אני התנגדתי לרעיון. ישראל שוחט אמר לי: “למה אתה מתנגד? יישארו כאן החברים הרוצים להתישב בתל־עדשים, ואנחנו ניסד מושב שני במקום מתאים יותר.” “ומאין נקח אנשים לישוב שני?” טענתי כנגדו. “הרי גם עול השמירה מוטל על כתפינו!”

כאשר נוסד “השומר” ראינו את זכות קיומו בהתישבות חקלאית בעתיד, ובאסיפת־האגודה הראשונה נתקבלה ההחלטה על הקמת ישוב של שומרים. עברו שנים. עבודת השמירה והכיבוש נסתעפה יותר ויותר. מספר חברי האגודה הרשמי היה מצומצם. רבים חזרו בהם מרעיון הישוב החקלאי, כי ראו לפניהם תפקידים חשובים ומועילים יותר. ישראל שוחט עצמו הסתלק מרעיון ההתישבות בתל־עדשים ונסע לתורכיה ללמוד משפטים. רק גלעדי, שניאורסון, אני ועוד כמה חברים, נתארגנו לקבוצה, שתבעה בכל תוקף להגשים את החלטת ההתישבות, אך לא בתל־עדשים. באספת “השומר” השנתית דרש גלעדי חופש־פעולה בענין זה, והאספה הטילה עליו לטפל ברצינות בהכנות לעלייתנו על הקרקע.

בכרכור לא סיימתי את חשבוני הכספי עם ההנהלה, וכיון שמצבנו בתל־עדשים היה דחוק, החלטתי לרכּוֹב לשם ולתבוע את חובי. דיברתי על לב שאול קרבל שיצטרף אלי והוא הסכים.

ביום ששי אחד עלינו על סוסותינו ויצאנו לדרך. עד הערב הספקנו לחצות את עמק־יזרעאל לרחבו ועל־יד ואדי־ערה עמדנו לנוח. פגשנו שם שלושה מחברינו, שהלכו ברגל מכרכור לתל־עדשים, סעדנו יחד ונפרדנו לדרכנו.

הדרך בואדי־ערה היתה צרה ומעוקלת וההליכה בה קשה ומיגעת. עוד אנו מתקדמים לאט במורד הנחל – ופתאום פילחו יריות את האויר. הבטנו סביבנו. לקראתנו דהרה שיירת־גמלים, ואחריה כעשרים פרשים ערבים מזוינים המאיצים בהם. כשהתקרבו הפרשים קרא אחד מהם:

“הוי, אנשים, שימו לב לכלבים שלפניכם!”

אחר־כך נודע לנו, כי אלה היו בדוים שהתנפלו על כפר־פלחים במטרת נקמה וגזלו מתושביו את גמליהם. לעזרת הנגזלים באו בני הכפרים השכנים וכולם יחד רדפו אחרי השודדים. יריות משני הצדדים ואנו בתווך. התקרבנו בזהירות אל הפלחים הרודפים. כעשרה מן הפרשים ירו מטח־אש אל המון הפלחים. אחד נפגע ונהרג. פתאום ראו אותנו הפלחים. הם חשבו אותנו בטעות לבדוים, ועטו עלינו בקריאות זעם ובחמת נקם.

“סחאב! סחאב!”⁸ קרא שאול ונופף לעומתם בידיו.

“נברח, שאול!” קראתי אליו, “אנו בכל רע!”

בו ברגע הוקפנו מכל צד בידי המון פלחים, רגלים ורוכבים. הייתי מזוין באקדח ובפגיון ויכולתי לפרוץ לי דרך ביניהם. לא עשיתי זאת מכיון שלפתע נעלם שאול מעיני. סוסתי התחילה להשתולל, הזדקרה על רגליה האחוריות ורמסה אנשים בקדמיות והתפרצה לדהור בכל כוחותיה. רק בקושי עצרתי בה.

מהלומות ומכות ניתכו עלי ועליה מכל צד, אך לא נפצענו פצעים אנושים. סוף־סוף פילסתי לי דרך ודהרתי לכפר־ערה. אותה שעה יצאו מתוכו השיך ושני רוכבים אתו. סיפרתי להם על המתרחש וכי שאול נתפס בידי ההמון הנרגז וחייו בסכנה. השיך הרגיעני ויחדיו רכבנו לשדה־המערכה. התקרבנו אל הנחל וראינו את בני הכפר.

“היכן שאול?” קראתי קריאת כאב. “הרגתם אותו?”

במקום תשובה קראו כולם בכעס: “הנהו, הרוצח!” והסתערו עלי. צעקתי בבוז: “הוי, בני־חיל! העשרים מכם יתנפלו על האחד?!” סוסתי קפצה קפיצות אחדות, הפרידה ביני ובין המתנפלים והתחילה דוהרת בכל כוחותיה. מעולם לא דהרה במהירות כזאת. דומה היה כי אני טס ונישא באויר. עברו שתים־שלוש דקות והרודפים נעלמו מעיני. השתדלתי לעצור בסוסה, אך היא הוסיפה לרוץ. כעבור שעה קלה הגעתי לכרכור.

הזעקתי את התושבים לעזרה. אחד רכב לקיסריה לקרוא למשטרה ואחד מיהר לזכרון־יעקב, להודיע ליגאל. אחד החברים הוליך את סוסתי על־פני החצר הלוֹך ושוב. שטופת זיעה היתה ורעדה כולה מהתרגשות. כעבור שעות אחדות בא קצין מקיסריה ועמו שוטרים אחדים. מזכרון־יעקב באו יגאל, המוכתר ואחדים מאיכרי המושבה, וכולנו מיהרנו לכפר־ערה לפדות את שאול.

הקצין התחיל בחקירה ודרישה, אך השיך ענהו תשובה מוחלטת: “שאול איננו כאן.”

פני כולנו החוירו. חשנו כי נפל כאן דבר־מה נורא. הקצין ציוה על השוטרים לחפשו בכפר. אך השיך הצביע עלי וקרא: “גם הוא רוצח!” הבינותי כי עלי להיעלם מעיני הקצין התורכי, פן יאסור אותי. חמקתי ברכיבה ושבתי לכרכור.

כעבור שעתים שבו כולם, בלוית שאול, לכרכור ומפיו נודע לי כל אשר עבר עליו: האפנדי, שפניתי אליו לעזרה במבואי כפר־ערה, הוציאו מידי ההמון הערבי והוליכו לביתו וסגרו על מסגר. כעבור שעה קלה התקרב אל הבית מחנה ערבים גדול ובראשו משפחת הנרצח. אלה דרשו להסגיר לידם את “הרוצח”. האפנדי התחנן לפניהם, איים עליהם, אך ללא הועיל. שאול נמסר לידיהם. הם תפסו אותו והובילוהו לבית הנרצח. אין ספק שהיו הורגים אותו, אלא שממש באותם רגעים הגענו אל הכפר בלוית הקצין והמשטרה. שאול ראה בעד החלון את השוטרים מהלכים בין הבתים ומחפשים אותו, אזר את שארית כוחותיו, פרץ החוצה ונמלט אל השוטרים. הערבים רדפו אחריו, אך לא השיגו אותו. השוטרים הגנו עליו והובילוהו אל הקצין.

בכרכור התחמק שאול מידי השוטרים ושנינו יצאנו ברכיבה לזכרון־יעקב. בטרם הספקנו להתרחק מכרכור – הדביקנו יגאל וביקש משנינו לשוב. כך דרשו המוכתר מחדרה והאיכרים מזכרון־יעקב שערבו לנו. התוַכּחנו ארוכות ולבסוף נכנענו.

שאול חזר לכרכור ואני המשכתי בדרכי לזכרון־יעקב. בבואו לכרכור חלה מרוב התרגשות ונשלח מיד בדיליז’נס לבית־החולים של ד"ר יפה בזכרון־יעקב בלוית שוטר תורכי. בינתים הגעתי גם אני לשם ונשארתי ללון בבית־מלון. בלילה העירני ישראל גלעדי משנתי. המקרה נודע בתל־עדשים, והוא נשלח בעגלה לעזור לנו להתחמק. עצתו היתה: לגנוב את שאול מבית־החולים עוד באותו לילה, אך אני סבור הייתי כי בלילה הראשון לא נצליח בכך, כי השוטר היושב ליד מיטתו ודאי לא יעזוב אפילו לרגע.

נשבעתי כי מחר בערב אוציא את שאול, ויחד נימלט מצפרני המשפט התורכי. גלעדי חזר לתל־עדשים עוד בלילה, לבל יעורר חשד, ובבוקר באתי לשפיה והכינותי סוסות וגם בקבוק יין וצידה לדרך.

בעשר בלילה הבאתי את הסוסים עד בית־החולים וניגשתי לחלון הפונה אל החצר. שאול, שהודיעו לו על תכנית הבריחה, קפץ דרך החלון בעזרתו של אחד החולים. עלינו במהירות הבזק על הסוסים, והגענו במרוצה לואדי־מלח. בחשכת הלילה תעינו בדרך ונכנסנו לכפר ערבי. בטרם הספקנו להתחמק יצאה מאחד הבתים קבוצת ערבים מזוינים והקיפה אותנו.

“מי אתם?”

“אורחיכם!” ענינו.

“ברוכים הבאים!”

הערבים התחילו לחקור אותנו, מאין באנו ולאן פנינו מוּעדוֹת בחשכת הלילה, מי אנו ומה אנו ומאין באו לידינו סוסות אצילות? והעיקר – ציווּ עלינו למסור להם את נשקנו. ענינו בתוקף: “את הנשק תוציאו מידינו רק לאחר שתהרגונו!”

עברו שעות אחדות וטרם הצלחנו להתחמק. והנה מצא אחד הערבים, נוצרי שניהל את החקירה, את בקבוק היין שבשקנו, לקחוֹ והגיחוֹ אל פיו. השתכר ונשתתק. אחרי שנרדם באנו לעמק השוה עם שיך הכפר, ולאחר שסעדנו על שולחנו ציוה על אחד מאנשיו להורות לנו את הדרך ושלח אותנו לנפשנו. חצינו את שדות העמק והתקרבנו לתל־עדשים. במבואי הכפר חיכו לנו חברים והתרו בנו שלא ניכנס לתוכו. שוטרים תורכים חיכו לנו. הטינו את סוסותינו לעבר הגליל ונמלטנו.

קיבלתי עלי את השמירה במסחה, ושוב הייתי מקיף את המושבה לילה־לילה. משפחתי נשארה תחילה בתל־עדשים ואחר־כך הבאתי אותה אלי, לבית אחד האיכרים במושבה.

בימים ההם נערכה אספת “השומר” בתל־עדשים, שהיתה אמורה לאשר מועמדים לאגודת “השומר”. בין המועמדים היה גם מירטנבוים. צבי ניסנוב יעץ לי לא להביא אותו עמנו לאספה. הוא חשש שלא יאשרו את מועמדותו. מירטנבוים שמר אתנו במשך שנים אחדות והיה שומר חרוץ ונאמן. במאורע זרנוגה הצטיין כלוחם והכל העריכו את עמידתו האמיצה. גם עם משפחתו הסתדרנו יפה והחלטנו להתישב יחד. אך בהצבעה היה הרוב נגדו. שעה אחת לאחר שנודעה לו ההחלטה, בעוד אנו יושבים בישיבה, שמענו קול יריה. מירטנבוים האומלל איבד את עצמו לדעת.

הוא השאיר מכתב ארוך ובו הסביר את מעשהו: שנים אחדות התכונן לקראת תפקיד השומר וראה בשמירה את תוכן חייו, וכיון שסגרו לפניו את הדרך, אין לו ברירה אלא לקפד את חייו.

לרגלי גבעת־המורה, ליד קברות מאירקה חזנוביץ ואחדותי, כרינו לו קבר. כשהובאה אשתו ממסחה לבית־הקברות, קרעה שמים בזעקותיה. לא העזנו לגשת אליה ולהרגיעה. רק יחזקאל חנקין טיפל בה במסירות. שאלה אחת ומרה שאלה תוך התיפחות ויבבה: “מדוע גזלתם ממני את בעלי?..”

טרם הספקתי להתערות במסחה וכבר באה הפקודה שעלי לעבור ולשמור במלחמיה. השמירה במלחמיה בימי־הקיץ הלוהטים היתה קשה. אחרי ליל־נדודים לא הצלחתי למצוא לי בבוקר פינה קרירה להירדם ולנוח. הצמא והחום הציקו לי בלי רחם. הייתי מרטיב סדין במים ומתעטף בו, אך נרדם לשעה קלה וקם מיד עייף ויגע. פעמים אחדות במשך היום ירדתי לטבול בירדן הסמוך ולרחוץ במימיו גם את סוסתי ואת הסייח.

שמרתי לילות רבים עם אוסישקין והיינו “הורגים” את הזמן בשיחות על נושאים שאינם מניחים לך להירדם, זאת אומרת, מעניינים. המושבה יפה, אך מוזנחת. האיכרים, אולי בגלל החום, מחוסרי־מרץ. הם לא יצרו שום דבר חדש בחקלאות, רק הלכו ונעשו מעשיים יותר מדי. נהוג היה לחשוב כי בארץ־ישראל עומדים הערבים בחקלאות על דרגת־התרבות הנמוכה ביותר, אך האיכרים היהודים לא הרחיקו לכת עד כה. עוּבדה היא שאת מרבית עבודת־החקלאות עושים אצלם ערבים.

גיורא שלי וצפורה בתל־עדשים וזה השבוע השלישי שאיני רואה אותם. הילד הזה הוא אחד האידיאלים שלי: בריא, ועל־כן, יפה. איני יכול להשביע עיני בו. כולו מרץ, וזה הודות לצפורה. היא נתנה לו הרבה, הרבה! הייתי רוצה לעבור כבר את תקופת התוהו־ובוהו של המלחמה העולמית. בני עמי שופכים דמם עכשיו במיליונים לשוא. האומנם, אין זה קץ הגלות? ממה לשאוב כוחות ותקוה לעתיד?

אתמול באה בלילה עגלה מתל־עדשים. חברי מוסרים לי חדשות בלתי משמחות: צפורה חולה וברצינות. צריך למהר לנסוע אליה. תמיד אנו בעצמנו אשמים. גיורא כבר בן 9 חדשים. צפורה צריכה לנוח, לאכול היטב, לא לעבוד. היא התישה את גופה. בזמן המלחמה אין כסף ואין מצרכים.

מה קשים החיים לפועל העברי, כמה מעט מצליח בידו, ומה רבים הבריאות והלב הנחוצים. אני בן שלושים, בגיל זה אפשר להיות חסון כאתלט. אלא שהצרות והדאגות והקשיים אורבים ופוגעים בעץ־החיים החזק, התמיר. אינני נכנע. אני נאבק. איני רוצה ליפול. אין חברתי־לחיים רוצה ליפול.

רוצה אני כי גיורא, כשיתחיל כבר להבין קצת, ימצא הורים חזקים ברוח, בבריאות. רוצה אני לשחק אתו כמו ילד. אתמול ושלשום היה כאן כל־כך חם עד שהעצמות מתיבשות. למה אני כאן? למה להתיבש כאן? למה לאבד כל־כך הרבה בריאות? אין לי מה לנשום פה. בסוף אישאר גם נכה לכל החיים. איזו תועלת יש בזה?

חי אלוהים! הרי אני מנותק מהעבודה, מחברי הפועלים, מהמשפחה. הסבלנות עוזבת אותי.

אני בארץ־ישראל. דומני, זו השנה השתים־עשרה ואיני מצליח להגיע לעבוד במושבה אמיתית, כפי שאני מתאר לי בדמיוני. אדם צריך לשאוף לטוב יותר. כל המושבות שבהן אני עובר, כולן נובלות, ללא רוח־חיים, דומות לבתי־חרושת קטנים אי־שם באמריקה, מאובקים, מלוכלכים, תקועים בבצות. האנשים חיורים, מדולדלים, וכזה גם מצב־רוחם!

אך למה זה בארץ־ישראל הרים, נחלים, ואדיוֹת, ים ואגמים כל־כך יפים? למה אויר כל־כך טהור, שקוף ושמים תמיד בהירים, תכולים? למה אתם, בני־הגלות המעונים, באתם להתישב ולצמוח בבצות ובחולות המעלים סרחון? על החולות יגדלו יערות, והבצות תהיינה לכרי מרעה!

צפורה וגיורא ביבנאל, שהו כשלושה שבועות במסחה להבראה. נעים ונדים אנו כמו צוענים כל השנים. מתי אתקע כבר יתד בארץ? גיורא בריא. יש לו ארבע שינים, ללא כאבים.

אני זקוק ליותר מלים עבריות. אני חוטא נגדו. מלתו הראשונה “אבא” – כמה מתוק הוא מבטאה. כמה נשיקות אנו מעניקים לו כאשר הוא אומר “אבא”.

צפורה רוחצת אותו 4־3 פעמים ביום במים קרים. חזהו גבוה, הכתפים והמתנים – הכל אצלו יצוק, תבנית־הגוף שלי, לכל פרטיה.

הלילה היה מחניק והלכתי לשמירה. בשמירה, או שיש לך חשק לישון, או שאתה יושב ומקשיב. הכלבים כל הלילה נובחים. הלילה אף אחד לא עבר, אין למה להקשיב. המוח פעיל, מתעוררות מחשבות. אין איש מפריע, מופיעות מחשבות חדשות. היה מעניין מאוד לרשום אותן.

בלילה מלחמיה יפה יותר. כל המושבות יפות יותר לאור־הירח. בערב מתהלכות הנערות, מתהלכות ושרות בדמדומים. הנערים, אחרי רחיצה, צורחים, משתובבים, מצפצפים, משחקים בשומרים וגנבים. לפעמים יש רצון לשיר בלילה, אך לא תמיד מותר.

אתמול בא אברשה ושמרתי אתו. בחור צעיר, עליז, יהיה שומר טוב. לפנות ערב עבר דרך המושבה עמיר־עלי עם שלושים מוגרבים. לרבים מהם יש סוסים יפים, ביחוד הסוסה של עמיר־עלי. הוא כבן 40, גבוה, סימפטי, לבוש אירופית. בעברו בירכני לשלום. הם רכבו בשטף ובשקט ועברו את הירדן.

כמה חפשי אצלם הכל. כולם עם נשק, הכל שלו. הכל מסביב ערוך, פטריארכאלי. אי־אז, לפני שנים רבות, היו כך אבותינו. כאן, באקלים כזה אפשר לגור כל השנה באהלים. אם יהיה לי כסף לקניית אוהל כזה, אקנה. המִקנה יכול לשכון במִבנים, אך לאדם טוב יותר לגור באויר צח, באוהל מעורות־צאן לבנים. הנה, תרבות כזאת נראית לי.

מחניק לחיות בזמן מלחמה עולמית. אי־אפשר להתחיל משהו. כל אחד חושש שיגייסו אותו לצבא. פה, בארץ־ישראל, החברה היהודית קטנה, ואם יגייסו אותנו – הכל ייהרס.

תהיי ארורה, המלחמה, לנצח נצחים!

מתי יגמר זה הטבח האנושי? כבר 14 חודש ואין רואים עדיין את תחילת הקץ. ובעד מי עלינו להלחם? ובמה יגמלו לנו על החללים? האם לא בפוגרומים בלבד? ברוסיה מתרחשות פרעות בערים, ההמון מתנפל על שרידי היהודים ורוצחם. הנה גמולנו!

אלוהים, הרי אפשר להשתגע. אינך רואה את המתרחש? היכן ההתחלה, לפחות, של קץ יסורינו? איך לקבץ את היהודים לארץ־ישראל? האם עכשיו, אחרי המלחמה, לא תופיע אצל כל היהודים שאיפה אחת: ארץ־ישראל?! אם לא – אזי אין עוד יהודים בעולם, או שהם מקולקלים עד מח עצמותיהם.

בלכתי לירדן לטבול בו עם הסוסה והסייחה הציצו בנו הבדוים בעינים חומדות. האם האצילה והבת היפה עוררו קנאה בלבם. בדמדומי בוקר אחד יצאתי ממלחמיה ליבנאל, בדרך לתל־עדשים, לראות את שלום משפחתי. היה חושך מסביב. האצילה טיפסה לאִטה במעלה הר־שמסין, סמוך לואדי־פג’אס. לא האצתי בה, כי הדרך היתה קשה מאוד, בין סלעים ונחלים עמוקים. קורי־שינה כיסו את עיני וטווּ סביבן מעין מטוה. פתאום זקפה הסוסה את ראשה, חידדה את אזניה והקשיבה רב קשב למתרחש. מישהו אורב לי ועוקב אחרי. הוצאתי את המאוזר הגדול שלי, חיברתי אותו לנרתיק־העץ שלו, כדי להאריכו, וקיצרתי את המושכות. הסוסה הפנתה את ראשה לאחור בעצבנות וצהלה מושכות – אות לסייחה להתקרב.

הגענו לפנייה חדה. מצד אחד קיר־סלעים זקוף ומצד שני נחל עמוק. האופק התחיל להחויר. פתאום הגיחו חמישה ערבים מאחורי סלע ובידיהם רובים נטויים אלי. שנים קרבו ותפסו במתג הסוסה. הסוסה הזדקפה על רגליה הקדמיות ואני קראתי בקול:

“עמדו!”

הערבים התקרבו בלי לשים לב לאזהרתי. קירבתי את האקדח במהירות אל חזהו של אחד מהם וקראתי שנית: “עמדו! אני יורה!” האיום פעל והשנים הרפו מן המתג. הסוסה התחילה לכרכר סביב עצמה, הזדקפה מדי פעם על רגליה האחוריות והערבים סרו הצדה.

“מי אתה, שהעזת לעצור חמישה אנשים ולאיים עליהם בנשק?” שאל אחד מהם.

“ומי אתם?!” אמרתי ברוגז במקום תשובה. האלמונים נסוגו מעט, ואני דירבנתי את הסוסה, הסתלקתי משם מהר והמשכתי בדרכי.

כשעברתי את מסחה והגעתי להר־תבור פגשתי שני פרשים. אחד מהם התחיל לכרכר על סוסו כנגדי, ערך לכבודי “מידן” (שעשועי־רכיבה לכבוד אורח) ושב אל חברו. התקרבתי, והנה צבי ניסנוב לפני! השני, ערבי אלמוני, בירכני לשלום ואמר לי דברי־מחמאות. כל התנהגותו עוררה תמהון. ואז סיפר לי צבי, כי ערבי זה הוא אחד מן החמישה שהתנפלו עלי בלילה כדי לגזול ממני את האצילה ואת סייחתה, אך כיון שהצלחתי להתגבר עליהם ולהרחיקם, אחד נגד חמישה, אני ראוי לכבוד בעיניהם, ולכן יצא לקראתי.

יש לי זמן לכתוב קצת כי אני חולה בדיזנטריה. גם גיורא שלי אינו בריא. הוא מדבר כבר הרבה. הכל בעברית, וגם כמה מלים בערבית. עכשיו חם, אין צל סביב חדרי הקטן. החצר מאובקת. בזמן האחרון שבורה המשאבה, אינה שואבת מים, ואין מים להתזה כדי לצנן מעט את האויר.

מצב קיבתי הוטב. הרוקח נתן לי 2 זריקות נגד דיזנטריה. המזון שלי מורכב מלבן וקפה שחור. היום מלאו 7 ימים לחמסין. את מיטב כוחותינו ובחורינו אנו מכלים במושבות לא לנו. על כך כתבתי:

רצוננו הטוב הוצא במדבר,

ונשארנו בידים ריקות,

למען העם כלום או מעט פעלנו,

מתפרצת קללה מלאת זעם

על המקומות בהם דמנו נשפך…

צריכים אנו בעצמנו לבנות לעצמנו

והכל לפעול, לא ברוח אלא בכוח!

אצלי רגשי־נקם בלב…

מי שאינו מעבד את האדמה איננו אוהב אותה, והאיכרים שלנו הם במלה אחת –סוחרים. לעבוד, זה חרפה אצלם, משום כך הם כולם גסים כל־כך, לא ישרים, רמאים. כבר ניחר גרוני מלדבר על כך ועייף אני לראות זאת. נשאר משקע של פסימיזם בלב.

צריך לברוח הרחק מהרע. לבנות צריך מבראשית, מן היסוד. מהר, כי אין סבלנות. אני שמח. אנו, היהודים בארץ־ישראל, מתקרבים לחיים נפלאים, טבעיים, אך בה בשעה אני שרוי באיזה סיוט: כשאני נכנס למטבח, למשל, ומתישב בין החברים המלגלגים על הכל, על כל היקר או הקדוש. אף פעם, כמעט, אינם רציניים. עם מי, איפוא, הולך אני ליצור, לעבוד? אין להם נשמה? אין רגש חם? רק לגלוג וצחוק רע? איך אפשר ליצור, לעבוד, למען משטר לאומי־סוציאליסטי, להגשים בימות חול, בלי אהבה למפעל, בלי קדושת האידיאה, המטרה, שהצגנו לפנינו?

אלה מלגלגים על הכל, יורקים לבאר המים הטהורים. האנשים נעשו גסים. אין שום יחס לחברים, לקבוצה. רוֹוחת השקפה מעוּותת על חיי־משפחה, על אהבה. חיינו השיתופיים לא יצליחו ללא מזון רוחני, טהור ורציני.

ערב אחד שב יגאל מן היער שעליו היה ממונה. לפתע התנפלו עליו שלושה ערבים.

“מי אתה?” שאלו אותו מתוך החשכה.

“בן־אדם!” ענה בלעג וירה שתי יריות.

“הבה נתקוף אותו!” קרא אחד מן המתנפלים. “בידו רק רובה־ציד!”

הערבים תקפו במרץ. יגאל נתן להם להתקרב אליו ואחר־כך ירה ארבע יריות מן המאוזר שבידו. אחת מסוסות הערבים נפצעה קשה, השתוללה מכאב והפילה את רוכבה. יגאל השתמש במבוכה שהשתררה וברח אל המושבה.

למחרת בבוקר יצאו החברים לזירת־הקרב ומצאו סוסה ערבית הרוגה, בלי אוכף. אחר־הצהרים באו אל ה“שיך” שלנו, לצבי ניסנוב, שלושה ערבים ותבעו ממנו תשלום בעד הסוסה שנהרגה. צבי הקשיב לטענותיהם, שאל כמה שאלות וחקר לשויה של הסוסה. אחר צחק צחוק של ערמה ואמר להם: “כסף לא נתן לכם, אף לא פרוטה אחת. אך אם תגלו סוסה אצילה באחד הכפרים ותאמרו לקחת אותה במשיכה – תודיעו לנו ונבוא לעזרתכם…” הערבים הסתלקו.

פעם נקראה אספת שומרים יוצאת מן הכלל בתל־עדשים. כל שומרי הגליל התאספו במסחה ומשם התחילו רוכבים יחד למרכז־השומרים שבעמק יזרעאל. צפורה ואני הקדמנו ויצאנו לפני כל השיירה, רכובים על סוסות, ובאוכפי הושבתי את בני גיורא, בן השנתים. לידנו הלך שניאורסון ברגל.

כעבור שעה בערך, כאשר התקרבנו אל הכפרים הערבים שליד גבעת־המורה, שמענו פתאום צעקות ויריות־רובים. אחר־כך נודע לנו כי שודדים התנפלו על אחד הכפרים, שדדו את הבקר וברחו. הפלחים יצאו, ברכיבה וברגל, לרדוף אחרי השודדים, והתחילו לדלוק אחרינו ולירות בנו. הרימותי את גיורא למעלה, כדי שאוכל לדהור, והתחלנו לברוח לכיווּן תל־עדשים. דהרנו במהירות, אך מדי פעם היה עלינו להתעכב, כדי לחכות לשניאורסון שרץ ברגל. הצעתי לו פעמים אחדות לעלות ולרכּוֹב עם הילד, ואני ארוץ ברגל, אך הוא סירב. בינתים התקרבו אלינו פרשים אחדים וכמעט היינו בכל רע. והנה מופיעים בחורים משלנו, שיצאו ממסחה אחרינו, והם מתקרבים ויורים בערבים. בראשם רכב יחזקאל חנקין. הוא הזהיר את הערבים וציוה עליהם להסתלק. הערבים עמדו, לבסוף, על טעותם ושבו על עקבותיהם, ואנו הגענו בשלום לתל־עדשים.

לילה אחד יצאתי עם נתנ’צ’יק ברכיבה לשמור על שדות־החיטה של מסחה, שהשתרעו לרגלי התבור. הקיץ בא והשבלים נתמלאו מיום ליום. הגרעינים נתקשו והבשילו וחיכו לקוצר. עונה זאת דורשת שמירה קפדנית, בשבע עינים, כי הבדוים פושטים בלילות כארבה, קוצרים את השבלים המלאות ושמים בעביות גדולות, מעמיסים על כתפיהם או על החמורים ומביאים את השלל לאהליהם.

הירח נשקף מעבר לתבור מערבה וההר מטיל צל כהה על שדות־החיטה. לא יכולנו להבחין בדבר בגלל החשכה. שקט שרר. רק צרצרי־השדה השמיעו קולם מסביב.

רכבנו לאִטנוּ והקשבנו לדממת־הלילה. ליל־הגליל יפה בעונת הקיץ. עברנו בזהירות בשבילים שבין החלקות, עמדנו מדי פעם והטינו אוזן, אך לא שמענו אפילו רחש קל ולא חשנו בתנועה חשודה. הפנינו את הסוסים לעבר המושבה ואמרנו לשוב. פתאום חשתי כעין דגדוג בגבי. הפניתי את ראשי. צללים חלפו כאילו על־פני שדה־החיטה. גם סוסתי הרימה את ראשה ונחרה בעצבנות. אמרתי לבן־זוגי:

“נתנ’ציק, נדמה לי, שכנופית־גנבים מסתתרת בתוך התבואה.”

“הבלים,” ענה בביטול. “הן היינו בתוך החיטה ולא ראינו דבר.”

“אני מרגיש כעין דקירות בעורף… נדמה לי שאני רואה צללים חולפים בין השבלים,”

עמדתי על שלי, והפניתי את סוסתי לעבר שדות־החיטה. דהרנו שנינו ופרצנו לתוך ים השבלים. הפתענו כנופיה גדולה של גנבים שעמדו וקצרו חיטה. תקפנו אותם מקרוב וציוינו עליהם להיכנע. אחדים ברחו לעבר הר־תבור ואחרים התחילו לירות. נסוגונו לרגע קל, ערכנו איגוף קטן ופתחנו ביריות מכוּונוֹת למטה, כדי לפגוע ברגלים. כעבור שעה קלה נסתלקו הגנבים והשאירו בתבואה עביות אחדות. לקחנו אותן והבאנו למושבה. למחרת יצאו האיכרים למקום־המעשה ואספו את השבלים ופגיון שנעזב.

אותה שנה (1910) הופיע בשמים כוכב־שביט, הנראה אחת לשבעים שנה. הערבים אמרו כי יש לחשוש שיגע בזנבו בכדור־הארץ ויחריב את העולם. אנו, השומרים, עקבנו אחריו לילות שלמים, והבטנו בו ארוכות בלי להסיר עין.

השומר מחבב את הכוכבים. הם ידידיו האילמים בלילה ארוך ומשעמם. הם מפזרים את שממונו, קורצים ורומזים אליו באפלה ומשעשעים את לבו הכמה. לכל שומר כוכב שאליו הוא נקשר ועל־פיו יכוון את סיבוביו בלילה ויחלק את ליל־שמירתו. ידידתי הראשונה היתה קבוצת־כוכבים קטנה, הדומה לאות יוד והנקראת, כפי שנודע לי אחר־כך, כימה.

כאשר מסר לי יהודה פרוסקורובסקי את השמירה במסחה, אמר לי: “ארבע שעות אחרי חצות־הלילה תופיע קבוצת־כוכבים זעירה, הדומה לאות יוד.” חודש ימים חיפשתי אותה וסוף־סוף גיליתי. מאז לא זנחתיה. הייתי פוגש בה בבת־צחוק של ידידוּת לילה־לילה. כך נקשרתי אליה, ובמשך שנים רבות הייתי יוצא החוצה בלילות, קיץ וחורף, מגלה אותה, ומזין בה את עיני.

הכוכב החביב ביותר על השומר הוא כוכב הבוקר, הגדול, הזוהר, זה המבשר כי הלילה גז ועוד מעט ויבקע השחר. ארוך הלילה בעיני השומר. ארוך הוא יותר כאשר הוא עובר בשקט וללא כל מאורע. ארוך בלי קץ. העינים נעצמות וקורי־שינה נמתחים עליהן, הגוף כבד ונמשך אל האדמה. אח, מה טוב היה לצנוח למטה, להשתרע על הקרקע, לעצום את העין, ולנמנם רגע קט.

אבל אסור. סכנה אורבת. אם תירדם – מתחייב אתה בנפשך! ואף־על־פי־כן אני עוצם את עיני אגב עמידה, משעין את ראשי אל הרובה הנעוץ בקרקע ומנמנם כמו סוס. ישנתי? נדמה לי כי שעה ארוכה נימנמתי כך בעמידה, אך הדבר לא ארך אלא רגע אחד. ושוב אני מרים את עיני העייפות אל השמים ומחפש את כוכב־הבוקר, זה שיחלצני מעינוי הלילה הארוך. הנה הוא, מנצנץ סוף־סוף באופק, כעין טובה מצטחקת. אני נושם לרוחה, נכנס למושבה ופונה אל ביתי.

בשקט, על בהונות רגלי, אני נכנס וצונח על המיטה, נזהר לא להעיר את בני־ביתי ולא לפזר את קורי־השינה מעל עיני. לפעמים הייתי עוטף את ראשי ופני במגבת, כדי לא לראות את אור הבוקר ולא לשמוע קולות מן החוץ, כדי שאוכל לישון במנוחה. פעם אחת, עם שחר, אחרי ליל־חורף קר, גשום ולח, האיר לי כוכב־הבוקר ושימח את לבי. עצב וקור הקפיאו את גופי במשך שעות. נכנסתי אל החדר שבו שכנה משפחתי. פעיית תינוק רך קידמה את פני. אותה שעה נולד ילדנו השני. אשמור את החסד לכוכב הטוב, ששימח את לבי אחרי ליל צינה וטחב, ואקרא לבת שנולדה: כוכבת.

 

כפיות־טובה    🔗

ימי המלחמה הם ימים של משבר.

המשקים העבריים קיבלו הודעה מאת ההנהלה הציונית, כי עליהם להכין מזון לאנשים ומספוא לבהמות לשלושה־ארבעה חדשים. איש לא העלה על דעתו, כי המלחמה תימשך שנים. ועד המושבה מסחה הזדרז והודיע למנהל־השמירה, ישראל גלעדי, כי הוא מכריז מורטוריום (דחיית החובות) לתקופת המלחמה ולא ישלם לשומרים את שכרם. גלעדי השיב לועד, שאנו מפסיקים את השמירה ולא נרשה לשומרים ערבים להיכנס למושבה. כל איכר יאלץ לשמור בעצמו על משקו ואנו נדרוש תשלום מלא גם בעד חדשי השביתה. למעשה, הוספנו לשמור על המושבה בלי שהאיכרים ידעו זאת. לא לכבוד היה לנו הדבר שהערבים יתחילו שוב לגנוב, בשעה ששומרים עברים נמצאים בגבולות המושבה. האיכרים עלצו: לשומרים אין משלמים וגניבות – אין. כל אחד מהם צובר לו ממון תמורת התוצרת החקלאית שהוא מוכר – ואנו ומשפחותינו רעבים.

התחלנו לעבד חלקת קרקע שוממה ליד בית־הספר. גידלנו שם ירקות כדי לקיים את עצמנו. לכל משפחה משלנו היתה פרה אחת, חלב לתינוקות. נשינו היו סובבות מחצר לחצר, שואלות מן האיכרות מעט קמח לאפיית לחם והללו, ייאמר לשבחן, לא התאכזרו כבעליהן.

אמנם, לא מתנו ברעב, אך ילדינו היו רעבים כל הימים. גלעדי הלך שוב ושוב אל ועד־המושבה ותבע את שכרנו, אבל חברי הועד לא הבטיחו מאומה. המצב הכלכלי במושבה היה טוב למדי בימים ההם.

ביקשנו רחמים, איימנו, דרשנו משפט וצדק, אך ללא הועיל. ואז החלטנו ללמד את האיכרים השׂבעים לקח.

לילה אחד חדרנו לתוך דיר של איכר אחד, הוצאנו שתי עזים, העלינו אותן על סוסה והעברנו אותן עד אור הבוקר אל חברינו ביבנאל. למחרת רגשה המושבה. כעסו, צחקו והתלוצצו. הכל הבינו כי מעשה השומרים הוא, אך התביישו לדבר על כך ברבים. אחד האיכרים התפאר לפני קהל ועדה: “למשקי לא יעֵזוּ לחדור! אני ובני ישנים בחצר, וכלבי הגדול ער. יעֵזוּ לבוא אלי ויצאו בשן ועין.”

עוד באותו לילה חדרנו לחצר שכנו של אותו איכר, טיפסנו ועלינו על גג אוּרוַתוֹ של המתפאר, הורדנו רעפים אחדים ופרצנו לעלייית־הגג. עליית־הגג היתה מלאה וגדושה תבן. נקבנו בזהירות פירצה בתבן, הסטנו קרש מקרשי התקרה, ירדנו לאורוה והוצאנו את כל כלי הרִתמה. איש לא הרגיש בבואנו ובצאתנו.

למחרת שבתה המושבה. איש לא יצא לעבודה, הכל נתאספו ליד חצרו של האיכר הרברבן, התוַכּחוּ, רגזו, חרקו שן, אך הכל הודו: בני־חיל הם השומרים, מלאכה מקצועית נקיה עשו בלילה.

עברו שבועות ולא טעמנו טעם בשר. קמנו לילה אחד ונכנסנו ללול אחד במושבה, הוצאנו שתי תרנגולות, ולמחרת אכלו ילדי השומרים בשר־עוף.

סוסותינו האצילות כחשו מיום ליום. לא היה לנו מספוא. נתנו להן מלחמנו הדל אך הן לא שבעו, כמובן, ממנה עלובה זאת. בלילות התחלנו יוצאים וקוצרים בשבילן מכרי־המרעה של המושבה, אך ביום היו הסוסות עומדות בתענית. החלטנו, איפוא, לעשות מעשה גם למענן. יום־יום היו באים למושבה שוטרים תורכים מטבריה, כדי לגייס סוסים ופרדות לסוכרה (עבודת־כפיה). קודם־כל היו האיכרים ממלאים את שקי סוסיהם שעורה טובה וריחנית, ואחר־כך היו מכניסים את השוטרים לבית המוכתר ועורכים להם כֵּרה, כדי לסתום את פיותיהם ולשחד אותם. בשעה שהללו ישבו והיטיבו את לבם בצלי בשר ויין – העברנו אנחנו את השעורה משקיהם אל שקינו – וסוסותינו אכלו ולא מתו ברעב.

לפני הפסח הביאו למושבה עגלה עמוסה צרכי־מזון. ארבע חנויות היו במושבה, אך לנו לא נתנו בהקפה אף באחת מהן. ועינינו רואות וכלות.

העגלה הוכנסה לאורוה ובעליה שכבו לישון. חדרנו בזהירות לאותה אורוה ומצאנו בעגלה חבית מלאה יין, יין־פסח לארבע כוסות. הוצאנו את המגופה והפרשנו לעצמנו דלי יין ובמקומו יצקנו מים. למחרת “הסדר” קם רעש גדול במושבה: החנוָנים מכרו יין מהול במים.

האיכרים היו כפויי־טובה. הם לא זכרו את עמלנו למענם, ואנו רעבנו ודעכנו מיום ליום. וגם מעשי־התעלולים נמאסו עלינו. סוף־סוף שומרים אנו ולא גנבים. לילות ארוכים ישבנו, התוַכּחנו והתלבטנו, ולסוף החלטנו לעזוב את המושבה המתנכרת והמשלמת לנו רעה תחת טובה.

נמאסו עלינו חיי־השמירה הקשים, חיים של רעב ועוני – והחלטנו: די! הגיעה השעה להגשים את החלום מאז: לעבור להתישבות חקלאית! ארזנו חפצים ונדדנו שוב לתל־עדשים, מרכז השומרים בתקופת המלחמה.

גם בתל־עדשים לא הונח לנו. יום אחד הופיע בחצר קצין תורכי ועמו חמישה חיילים ערבים. הם הקיפו את המשק ודרשו סוסים לעבודות ציבוריות. סירבנו, והחיילים התפרצו בכוח לאורוה. נכנסו לאורוה – ועיניהם נפערו לרוָחה מרוב תמהון: באורוה ניצבו חמש סוסות אצילות, כמותן לא ראו מימיהם. הסברנו להם, כי אין אלה סוסי־עבודה וכי אנו מוכנים להשיג למענם סוסים פשוטים ובלבד שלא יגעו באצילות. לית דין ולית דין! צפורה אחזה ברסן סוסתי ולא הרפתה, אך הקצין הצליף במגלבו על ידיה והוציאה בחוזק־יד. על אף ההתנגדות הנמרצת הובלו הסוסות לנצרת.

אחד מהחברים הלך ליבנאל לקנות סוסי־עבודה ואנו עלינו לנצרת, להשפיע על המפקד שישיב לנו את סוסותינו היקרות. ערביי נצרת שמחו, כמובן, למשבתנו והחיילים ערכו תחרויות רכיבה בסוסות, להרעימנו.

שבתי לתל־עדשים והעליתי לנצרת את הסייחה של הסוסה, כדי לעורר רחמים עליה בלב המפקד התורכי, הלא זקוקה היא לחלב־אם, אך ללא הועיל. הסוסות הובאו לעכו, אל המפקדה העליונה. לאחר משא־ומתן ממושך הסכימו לקבל מידינו ארבע סוסות־עבודה חלף אצילותינו, אך על סוסתי שלי, דומיה היקרה, לא רצה המפקד לוַתר בשום פנים. הוא יקנה אותה בכסף מלא – הכריז – אך לא ישיב אותה לידי היהודים.

יצחק התימני, שהיה המתווך בינינו לבין המפקד, הסכים לבסוף: “ניחא, אמר, תקנה אותה מידינו, הוד מלכותך המפקד, אך אנא, הנח לי להוביל אותה לועדת־ההערכה ויקבעו את מחירה.”

המפקד הסכים ומסר את דומיה לרגע קט ליצחק. זה עלה על גבה, צייץ לה ציוץ־סכנה – והסוסה נשאה את רגליה והתחילה טסה לעבר שפרעם. כעבור שעות אחדות הגיעו לתל־עדשים. מיהרנו והעברנו אותה לגליל שם החבאנו אותה מעין רואים.

המפקד התורכי הוכה ממש בשגעון מרוב כעס. פרשים יצאו דחופים להשיגה, אך לא מצאו. באו לתל־עדשים וחיפשו, אך שבו בידים ריקות. המפקד השתולל בחמתו ושלח את חייליו לשדוד חנויות יהודים שבעכו, כמעשה נקמה. בעלי החנויות שלחו שליח לתל־עדשים והתחננו שנשיב את הסוסה. “ירה אירה בה,” עניתי, “אך לא אמסור את דומיה שלי לתורכי!” ולא מסרתי. כעבור ימים אחדים עבר המפקד לחזית אחרת ותעלולי החיילים נפסקו.

אחרי דיונים רבים וּויכוחים החלטנו לעלות להתישבות בגליל העליון. חברים רבים התנגדו להליכה אל הגליל. רק צבי בקר, ישראל גלעדי ואני תמכנו ברעיון בכל כוחנו. דעתנו היתה כי הגליל העליון, הסמוך לגבול הארץ, מתאים יותר למושב־שומרים, וגם הנוף יפה יותר בגליל. גלעדי הוכיח, כי ללכת לחורן או לבני־יהודה⁹ שממזרח לכנרת, אין די אנשים. צריך להתחיל במפעל קטן ולהרחיבו בהדרגה. דעה זאת ניצחה: עולים לגליל.

ישראל גלעדי ופנחס שניאורסון יצאו לגליל העליון לתור קרקע להתישבות. הם תרו וביקשו וסוף־סוף מצאו מקום מתאים: חמרה, בקרבת מטולה. כעבור כמה ימים הצטרפתי אליהם אף אני. נסענו לראש־פינה, אל חיים קלוריסקי, שהיה מנהל יק"א בתקופה ההיא, והצענו לו תכנית להתישבות השומרים, מוכנה ומעובדת לכל פרטיה. קלוריסקי שמח לקראתנו, שוחח עמנו ארוכות ובידידות, אך הציע להכניס שינוי קטן בתכניתנו: להתישב במושבה מטולה. בימי המלחמה עזבו שם שלושה־עשר איכרים את המושבה.

לא הסכמנו. גלעדי הסביר לו את מטרת התישבותנו, יסודותיה, ואת הצד העקרוני שבה. לבסוף הסכים קלוריסקי לקויה הכלליים של התכנית. לא רצינו להחמיץ את ההזדמנות והחלטנו להתחיל מיד בפעולה לקראת ההתישבות בחמרה. גלעדי ושניאורסון שבו אל העמק, ואני עליתי למטולה, כדי לתקן ארבעה בתים עזובים לשיכון המשפחות.

התקציב להתישבותנו אמור היה לבוא משלושה מקורות: יק“א, קופת פועלי ארץ־ישראל (קפא"י) וההנהלה הציונית, בשלושה חלקים שוים. כשביקר ד”ר רופין במרחביה לפני צאתו מן הארץ (בגזירת השלטונות), באנו אליו, גלעדי ואני, והבאנו לפניו את תכנית התישבותנו בגליל העליון. רופין רגז מאוד: איך מעיזים בני־אדם לדבר על התישבות חדשה בתקופת מלחמה ושעת־חירום? ענינו: “אין זאת תכנית חדשה אלא ישנה, ואין המלחמה חייבת לעכבה.” רופין נרגע, הקשיב לפרטי התכנית ולסוף התחיל להתיחס ברצינות.

 

עולים    🔗

סוף־סוף נתנו לנו שלושת המוסדות ארבעת אלפים פרנקים במזומנים, להתישבות ארבע המשפחות הראשונות. תקציב זה כלל רכישת כלי־עבודה, בהמות, כלכלה וזרעים. אנו, המתישבים הראשונים, הבאנו למשק את רכושנו: שלושה סוסים, שתים־עשרה פרות, עופות, כלי־עבודה וכלי מטבח. מובן מאליו, כי לא יכולנו להתקיים בתקציב זה וקיבלנו עלינו לשמור על שדות המושבה מטולה בשכר חדשי. בעלי־המשפחות היו עובדים בשדה והרוָקים שומרים. לעתים היו מתחלפים ביניהם.

גלעדי קרא לקבוצות־פועלים אחדות וזירז אותן לעלות ולהתישב באילת־השחר ובמחנים. הפועלים נענו לקריאתו, באו והתחילו לעבד את האדמה, תחילה כאריסים ואחר־כך ברשות עצמם. גם קבוצת תל־חי נוסדה באותם הימים. המיסדים היו קלמן כהן, יהודית צנטר ובוים.

הישוב העברי בארץ ראה באותם ימים את ענין ההתישבות החדשה שלנו כמעשה פזיז: ליסד ישובים חדשים בימי־מלחמה! אך גלעדי ענה לכולם תשובה אחת: אין אנו יודעים מה יהיו תוצאות המלחמה ומה יהיה יחסו של השלטון החדש, שיקום אחרי המלחמה, להתישבות שלנו בארץ. לפי שעה עלינו ליצור עוּבדוֹת. עתה אנו יודעים כמה נכונה היתה עמדתו ומה רבה חשיבותן של נקודות־הישוב המעטות, שיסדנו בתקופה ההיא בגליל העליון. מלאו שבועים לעלייתנו למטולה.

התקנו בתים אחדים למגורים והודענו למשפחות שישבו במסחה, כי עליהן לעבור לטבריה ולחכות לעגלה שתבוא להעבירן אלינו. צפורה, שהיתה בין העולים, היא ושני ילדיה הקטנים, סיפרה לי את תולדות הנסיעה בדמעות. העגלה, שבאה לקחת אותם מטבריה, הועמסה מיטלטלים, כרים ובגדים, נשים וילדים עד אפס מקום והתנהלה בעצלתים במעלה הרי הגליל העליון. עד ראש־פינה היה סלול מעין כביש, והסוסים התקדמו לאִטם. מראש־פינה והלאה, לעבר החולה עמדו שלוליות־מים בדרך שהיתה בלתי־כבושה, מגשמי היורה שהקדימו לרדת. העגלה שקעה פעמים רבות בבוץ.

בחצי הדרך בין ראש־פינה למטולה, מול ישימון החולה, נתקף אחד הילדים עוית. איש מן הנוסעים לא ידע מה יש לעשות כדי להשיב את רוחו. בראש־פינה ובמטולה נמצאו אמנם רופאים, אך איך להגיע אליהם – הרי העגלה עמוסה, הדרך משובשת והמרחק רב. התחילו לשפשף את בשרו של הילד עד זוב דם, כדי לחממו, אך הוא לא הראה כל סימני חיים. לשמע הצעקות ניגש לעגלה בדוי, הסתכל בילד וקרא: “הילד מת! באלוהים, הוא מת!” פתאום נראתה עגלה יורדת מצפון. צפורה מסרה את כוכבת הקטנה שלנו לידי הנשים, מיהרה לאֵם־הדרך ועצרה את העגלה הדוהרת במדרון. זה היה איכר ממטולה, אדם בריא וחסון, ובנו אתו. “התר סוס מסוסיך, קח את הילד ודהר מהר לרופא במטולה,” התחננה אליו צפורה. האיכר היסס, כי אצה לו דרכו לראש־פינה. “הא לך לירה וחצי, כל כספי אשר עמי!” קראה בדמעות. “ואם מעט הוא – אוסיף לך כאשר אבוא למטולה.”

רחמי האיכר נכמרו. הוא ירד מן העגלה והתיר את הטוב שבסוסיו, נטל את הילד המתעלף, ודהר עמו לעבר המושבה הרחוקה. לאחר שהתרחק הרוכב התירה צפורה את הסוס השני מן העגלה, עלתה עליו ויצאה בעקבותיו. בדהרתה הגיעה צפורה לכפר ערבי. במבואות הכפר ישבה קבוצת גברים.

“עבר כאן רוכב וילד בידו, אנשים טובים?”

“כן, אשה.”

“והילד חי?”

“רק ראינו שהוא תקוע תחת זרועו של הרוכב.”

“ואיזוהי הדרך למטולה?”

“ישר, ישר…”

שוב המשיכה בדהרה. כעבור זמן־מה ראתה בראש גבעה אחת מתנוסס בין האיקליפטוסים בית עם גג אדום. מטולה! הפנתה את סוסה, נכנסה לחצר וירדה מעליו.

“לאן נכנס הרוכב עם הילד החולה?” שאלה את הערבים שישבו ליד הבית.

“לא ראינו שום רוכב.”

“והיכן גרים כאן היהודים?”

“אין כאן יהודים…”

"מטולה?

“לא, זאת היא תלחה.”¹⁰

“והיכן מטולה?”

“ישר, ישר…”

יצאה מן החצר והוסיפה לרכּוֹב. סוף־סוף ראתה לפניה כמה מחברי “השומר”, שיצאו לקראתה.

“מה שלום הילד?” שאלה.

“חי.”

“הגידו לי את האמת!”

“חי, באמת!”

כעל כנפי נשרים נישאה ועלתה במעלה המושבה, משאירה את הסוס בידי החברים. היא נכנסה במרוצה לבית הרופא, כולה רועדת.

“מה שלום הילד?”

“חי! לפני שעה קלה קרא: ‘אבא’.”

צפורה התחילה לבכות מרוב שמחה.

“בנך הוא זה, פייגלה?” שאלה הרופאה.

צפורה נשאה את עיניה והנה עומדת לפניה הרופאה בן־עמי־סולודר, שעבדה יחד עמה בבית־החולים של ד"ר יפה בזכרון־יעקב.

“הילד חי,” אמרה לצפורה, “אך חולה הוא וחומו גבוה. הוא זקוק למנוחה.”

“והיכן זייד?” שאלה צפורה.

“זייד נאסר על־ידי התורכים והובל לג’דידה” (עיירה ערבית בעמק־עיון).

לפנות ערב הגיעה למטולה העגלה, שהובילה את המשפחות והמיטלטלים.

בראשונה אמרנו להקים את ישובנו בחמרה. חיפשנו גבעה מתאימה, אך לא מצאנו והוספנו לגור במטולה. יום־יום היינו נוסעים לשדות שהשתרעו עד נהר חצבני. הנסיעה ארכה כשעתים והיה עלינו להשכים קום כדי להספיק לזרוע לפני הגשמים. עבדנו עד שקיעת החמה ולמטולה היינו מגיעים עם חשכה. את הילדים כמעט שלא ראינו. יצאנו לעבודה בעודם ישנים וכששבנו – כבר היו ישנים. רק בימי־סגריר ובשבתות היינו מבלים בחברתם.

הכלכלה והאספקה היו משותפות, אך כל משפחה ומשפחה גרה בנפרד כיון שלא היה לנו בית גדול שיאכסן את כולם. לרוָקים היה מטבח משותף. בחורה אחת היתה מבשלת בשבילם. גם הנעלים היו משותפות: בלילה נעלו אותן השומרים ובוססו בהן בבוץ, ובבוקר – חלצו אותן ומסרו ל“פלחים”, שיצאו לעבודת השדה.

דברים אלה, שאני מספר כאן ביומני, אינם היסטוריה, זה לא המקצוע שלי. אינני יודע אפילו את הא"ב של כתיבת היסטוריה. אולי כל מה שהייתי רוצה, בעצם, זה למסור לחלוצים החדשים מה קשה היא דרך היצירה. אולי, מה שאינו עולה בנקל בחיים, אחר־כך זה נעים יותר, קושר אותך יותר אל המקום שבו סבלת.

לא האמנו מעולם במצבות־זהב שלאחר המוות. הן לא היו נחוצות. לא האמנו מעולם בהישארוּת־הנפש, בגן־העדן. אבל האמנו בעתידו של העם העברי, ואפילו – של כל האנושות, במשטר סוציאליסטי. חיי האדם, במשך מאות שנים רבות, עומדים לפעמים במקום אחד ואינם זזים. ואז בא לפתע רגע – והכל נהפך, לטוב או לרע. חיינו שלנו, היהודיים, שבמשך מאות בשנים אינם דומים לחייהם התקינים של עמים אחרים, יש בהם היום שינויים עצומים.

היום, אין לנו ולוּ גם נקודת־משען אחת בשום מקום בעולם, חוץ מאשר בארץ אחת – ארץ־ישראל! את כל מרצנו כולו עלינו לכוון לעבודה יצרנית בארץ־ישראל! יכולים אנו להצדיק את עצמנו ולהרים כבודנו בפני אחרים רק כאשר יהיו לנו בארץ־ישראל שטחים גדולים של אדמה מעובדת בידים שלנו.

חיי האשה במטולה היו קשים.

לאחר שהשגנו שק חיטים והבאנו הביתה – צריכה היתה לברור גרעין־גרעין, להעמיס את השק על כתפה, להביאו אל הטחנה הערבית, לשהות שם שעות אחדות עד שתיטחן החיטה לקמח ולשאתו על גבה חזרה הביתה. וכשנילוש הבצק – היה עליה לצאת אל השדה ולקושש זרדים וקוצים יבשים, להסיק בהם את התנור ולאפות את הלחם.

מים לא היו במטולה.

כדי לכבס את הלבנים היו הבחורות חייבות לרדת עם הגיגיות אל הנחל ולשאת אחר־כך את הכבסים הלחים במעלה ההר.

כוחות הנשים שלנו דולדלו מעבודה קשה והמחלות התחילו לפקוד אותן. הרופאה עזבה את מטולה ורופא אחר לא בא. היינו נאלצים לפנות, בשעת הצורך, לרופא ערבי בכפר דיר־מומס, שליד נהר־הליטניס. זה היה בודק את החולים רק אחרי ששתה לשכרה. את שכרו היה דורש מראש, בכסף ויין. אחרי הביקור היו צריכים לנסוע לביתו ולקבל מידו את התרופה, כי גם רוקח היה ומומחה לכל דבר.

גרינפלד ואני שמרנו בשדות והיינו עוסקים בחקירת הסביבה. התבוננו במעיינות הנובעים מהרי נפתלי וחלמנו על השקאה ובריכת מים לשתיה. פעם בא אלי הילמן, חברי מסיביר, בעל ידיעה במיכניקה. המרצתי אותו למדוד את גובה המעיינות כדי להוָכח אם יגיעו המים לישוב שייבנה, בלחץ טבעי. הוא ניגש לעבודה באמצעים פרימיטיביים: על אחת הגבעות העמיד שולחן ועליו הניח פלס־מים. את הפלס כּיוֵן לעבר המעיינות אשר לרגלי הרי נפתלי, כשם שהצלף מכוון את רובהו אל המטרה. לאחר חישובים ובחינה ממושכת מצא, שהמעיינות נמצאים במקום גבוה יותר מאשר הגבעה שעליה עמד השולחן, והמים יזרמו לישוב ללא עזרת משאבה. גלעדי ואני מדדנו מעיין אחד בפחים ריקים מנפט, וקבענו שתפוקתו ארבעה פחים לדקה. כעבור זמן־מה שלחו אלינו את המהנדס קנטור, למדוד את גובה המעיינות. קנטור בא, חקר ובדק ולא גילה שום דבר. חזר לראש־פינה והודיע כי “זייד מצא בצה וסבור כי היא מעיין.” שלחו אלינו מהנדס אחר, וזה קבע סוף־סוף, כי המעיינות גבוהים בהחלט בשלושה מטרים מן הגבעה, שעליה אמרנו לתקוע יתד לישובנו החדש.

 

רטוב, יחף ורעב    🔗

היינו “פראים”¹¹ והשלטונות רדפו אותנו באכזריות. יומם ולילה שוטטו סביב מטולה וחמרה שוטרים צבאיים ברכיבה, חיפשו אנשים מסוגנו, חיפשו פרדות וסוסים לעבודת־כפיה, ותבואה בשביל הצבא.

על צד האמת, לא אלינו נתכוונו השוטרים אלא לכספנו. כל אחד מאתנו נשא תמיד בכיסו מג’ידיות¹² אחדות, כדי לתת “בקשיש” ולשחדם. המושל הצבאי בג’דידה נטפל אלינו, החדשים בגליל העליון, וביקש לו אמתלות לאסור אותנו ולהפריע לנו בעבודתנו. החלטנו לנסוע לטבריה ולהביא את צבי ניסנוב, שידע יפה תורכית, כדי שיבוא בדברים עם השלטונות.

בטבריה קנינו מספוא לבהמות ומזונות לאנשים, ובעגלה רתומה לארבע פרדות יצאנו בחזרה למטולה. ארבעה היינו. פתאום התחיל גשם. הוא הלך והתחזק משעה לשעה. אדמת החולה ספגה את המים ונעשתה טובענית. העגלה התנהלה בכבדות. חריט ואני היינו לבושים בגדי־קיץ ונעולים סנדלים ערביים וכעבור שעות אחדות היינו רטובים כאילו משו אותנו מן המים. צבי ניסנוב לקח עמו לדרך את אדרתו הקוקזית, אדרת־צמר עבה ועטף בה את עצמו ואת גלעדי, ואנו הלכנו ברגל ליד הפרדות כדי לזרזן ולתמוך בהן.

הגשם גבר, הבוץ נעשה עמוק משעה לשעה והאופנים שקעו. סנדלינו נקרעו ונשרו מעל הרגלים. המשכנו ללכת יחפים, כשרגלינו נתקלות באבנים, נפצעות וזבות דם.

בבלט (כפר בחולה) קידמה את פנינו רוח צפונית קרה, שהטילה בנו צמרמורת. צבי ניסנוב הוציא מתחת לאדרתו בקבוק קוניאק, תוצרת טבריה, אך הקוניאק לא חימם אותנו, רק השאיר טעם מר בפה. הערב רד ובא הלילה, ליל־סגריר בחולה. קור, רטיבות, אפלה. הפרדות נעצרות מדי פעם, ואנו מטים שכם ועוזרים להן להוציא את העגלה מן הבוץ. בגדינו דבקו לבשרנו, אברינו רעדו ושינינו נקשו. לא יכולנו להוציא הגה מפינו. הלילה נמשך ונמשך בלי סוף. הגשם שוטף והרוח נושבת. לא האמנו, כי יבוא קץ לחשכה ונצליח לצאת מן הבצה הממארת.

לפנות בוקר הגענו למעלה הר־תלחה. שמחנו להגיע סוף־סוף למקום־ישוב. כאן נעצרו הפרדות ולא רצו להזיז רגל. הרמנו עליהן שוטים, נשאנו קולות – אך ללא הועיל. החלטנו כי שלושה יעלו ברגל לקבוצת הרועים ששכנה בתלחה, ואני אישאר ליד העגלה ואשמור עליה ועל הבהמות, עד שיבואו לעזרתי.

ישבתי על אבן בצד הדרך וכל עצמותי רועדות. הרגשתי כי אני הולך וקופא. ידי ורגלי לא נשמעו לי ודמי חדל לנזול בעורקי. חשתי שקצי קרוב. התגברתי על החולשה, התרתי את הפרדות בכוחותי האחרונים ואמרתי לעלות על אחת מהן ולרכּוֹב לתלחה, אך לא היה לי די כוח להרים רגל ולעלות על הפרדה. ניסיתי פעמים אחדות ולא הצלחתי. הנחתי לפרדות, והללו התחילו לעלות לעבר תלחה. נגררתי אחריהן בקושי, נופל וקם חליפות. סוף־סוף הגעתי לחצר ונכנסתי לחדר. החברים העלו אש ואמרו לערוך מדורה כדי לחממני, אך העצים היו לחים והעלו רק עשן. לא יכולתי להתחמם או ליבש את בגדי.

הייתי רעב מאוד. ביקשתי אוכל, אך אפילו פירור־לחם אחד לא נמצא בבית. אחד נטל חופן גרעיני־חומצה ופיזר על־פני האש כדי לצלותם ולתת לי להחיות את נפשי, אך שיני רעדו ולסתותי היו כצמודות ולא הייתי מסוגל ללעוס את הגרעינים הקשים.

רטוב, יחף ורעב יצאתי לדרך ובצהרים הגעתי למטולה, כל עוד נשמה באפי. שם נודע לי, כי גלעדי וניסנוב הגיעו לשם בשעות־הבוקר והם שוכבים במיטה ומתחממים. צפורה הפשיטה מעלי את הבגדים ממש בצפרניה. התכנסתי למיטה. הניחו עלי כמה שמיכות. שעת אחדות רעדתי כבקדחת ולא יכולתי להירגע, רק לפנות ערב הוחם לי קצת ונרדמתי.

יום אחד אזל הקמח בכלינו ואי־אפשר היה להשיגו בכל הסביבה.

השוטרים התורכים ארבו לכל פרדה שנראתה ולקחו אותה בכוח. הדרכים היו בחזקת סכנה. הערבים, כולם מזוינים, היו מתנפלים על עוברי־אורח, שודדים את כספם ומפשיטים את בגדיהם. הרעב הציק לנו עד שהחלטנו להוביל לטחנה מעט חיטים כדי לטחון אותם, ויהי מה.

לקחנו שלושה שקי חיטה, העמסנו על שלוש סוסות, נטלנו נשק, מן המעוּלה שהיה בידינו, ויצאנו אל טחנת־המים הפרימיטיבית שעמדה על שפת החצבני.

כשעברנו ליד הכפר זוג, שממזרח לתלחה, ראינו ערבי מזוין עומד על המשמר, אורב לעוברי־אורח. משהבחין בנו הסתלק אל הכפר ונעלם. חשדנו כי הוא זומם מזימות, אך המשכנו בדרכנו. לא יכולנו לשוב הביתה בלי לחם.

באנו אל הטחנה. הטוחן התחיל במלאכת הטחינה. הכנסנו את הסוסים לתוך הטחנה, ליתר בטחון, והנשק בידינו, מוכנים לכל הפתעה.

לפנות ערב נגמרה הטחינה.

העמסנו את השקים על־גבי הסוסים. אחר־כך טענו את נשקנו, נכונים לצאת מן הטחנה. ואז נכנס הטוחן בבהלה והודיע לנו בפנים חיורים שפרשים מזוינים אורבים לנו ליד הטחנה.

אך יצא הטוחן החוצה, מיהרנו וסגרנו את הדלת, העמדנו עששית קטנה בפינה על הרצפה, כדי שאורה לא יסגיר אותנו והסתדרנו מאחורי הדלת, נכונים לפעולה.

הערבים יכלו לתקוף רק דרך שביל צר שהוביל אל פתח הטחנה. קיר אחד נשען לצלע הר זקוף ושני הקירות האחרים פנו לצד המים הזורמים בזרם עז.

כעבור שעה קלה ניגש הטוחן אל הדלת והודיע לנו בשם הכנופיה, שמנתה ששה־שבעה פרשים, כי הם דורשים את נשקנו ולא יותר. ענינו בלעג והוא הסתלק. כעבור שעה בא שוב וחזר על דרישת שולחיו. אנו השיבונו את תשובתנו האחת.

כך נמשך הדבר כל הלילה. עמדנו כל הזמן על רגלינו, דרוכים ומתוחים. לפנות בוקר שמענו כי הכנופיה דורשת מן הטוחן מזון לאנשים ושעורה לסוסיהם. הטוחן סיפק את דרישותיהם והם הסתלקו.

כאשר האיר היום בא הטוחן והודיע לנו שהפרשים נעלמו.

אחד מאתנו יצא ובדק את הסביבה ואחר־כך יצאנו לדרך, מוכנים להתקפה פתאומית בשדה הרחב. לתמהוננו לא נראו עקבות הכנופיה בכל הסביבה. כעבור שעות אחדות הגענו למושבה והבאנו קמח טרי לשמחת הכל.

 

צריף ראשון    🔗

קיבלנו צריף גדול שעמד במחנים. היה עלינו לפרקו ולהעבירו אלינו. שניאורסון התחיל להעביר אותו בעגלה דרך החולה, אבל הדרך לא היתה סלולה והעגלה היתה שוקעת כל פעם בבוץ. כך נמשכה העברת הצריף כמעט שנתים.

זמן רב התוַכּחנו, אם להקים את הבנינים על־יד המעיין ראוחינה או במעלה הגבעה. גלעדי הסכים לדעתי, שעלינו לבנות את ישובנו על הגבעה, אף אם נהיה נאלצים להעלות את המים בעזרת משאבה.

תמיד חלמנו על נקודת־ישוב שתוקם במקום נישא ורם, ועתה נוכל לגשת להגשים את חלומנו.

התחלנו להעלות את חמרי־הבנין לראש הגבעה ותקענו יתד ברמה, שעליה מתנוסס עתה כפר־גלעדי. כעבור שנה עמד צריף קטן בראש הגבעה, והערבים קראו לישוב החדש בשם תחשיבה (בנין־העץ). את הצריף בנה אברמסון הזקן מכנרת, וכשגמר אותו ניגש לבנות גם את הצריף הגדול, אך אז התחילו רדיפות השלטונות התורכים ונגישות חסן בק ¹³ ואברמסון הזקן הפסיק את העבודה וחזר לכנרת. במקומו בא משה ליוק והמשיך בבנין הצריף עד שסוף־סוף גמר אותו והשלימוֹ. כל אותו הזמן גרנו בצריף הקטן ומשפחותינו נשארו במטולה.

לקבוצתנו הצטרפו חברים נוספים מן השומרים. גלעדי ערך כעין תכנית לקבוצה, ואלה היו יסודותיה: הקבוצה היא ארגון הנשען על המשמעת הפנימית של חבריה (בהסתדרות “השומר” לא היה המשטר דמוקרטי כלל); חיי שיתוף ועבודה עצמית; שויון גמור בין החברים לחברות (ב“השומר” היו אז כעשרים נשים, אך רק מעטות מהן היו חברות בעלות זכויות שוות); חבר הנכנס לקבוצה חברותו שרירה וקיימת לכל ימי חייו. אם אין שני חברים יכולים לדור בכפיפה אחת בקבוצה – אין רשות להרחיק אחד מהם בעל־כרחו. החבר רשאי לעזוב את הקבוצה מרצונו, אך אין להרחיקו ממנה שלא ברצונו.

חברי “השומר” היו מפוזרים בימים ההם בכל קצוות הארץ ועסקו במלאכות שונות. גלעדי הכריז בתכניתו, שכל אחד ואחד חייב לדעת כי הישוב החדש של השומרים הוא ביתו, וכל חבר רשאי לבוא לביתו בכל שעה שירצה. ביחוד יש לפתוח את דלת הקבוצה לנשיהם ובניהם של השומרים אשר נפלו על משמרתם או מתו בנדודיהם.

גלעדי היה אומר תמיד בשיחותיו, כי עלינו להביא לקבוצה חבר קשיש, שיהיה לסמל ומופת לכולנו. לילדים יש צורך ב“סבא”, אדם בעל מידות מוסריות, שישפיע עליהם ויחנכם ברוחנו. הסכמנו לדעתו והבאנו למטולה את מיכאל הלפרין שלנו. הוא ישב עמנו חדשים אחדים, אך לא נקלט בתוכנו. מצבנו הכלכלי בימים ההם היה גרוע והאיש זקן היה ונזקק למזון משובח.

סוכר השגנו בקושי רק בשביל הילדים, ובשר וחמאה אכלנו רק לעתים רחוקות. הסתפקנו בקערת עדשים, אך להלפרין לא יכולנו לתת מזון דל כזה. וגם לחם חסרנו לפעמים. זמן קצר היה הלפרין סועד על חשבוננו במסעדה במטולה, אך גם שם היה המזון דל ומצומצם, והישיש ממש רעב. באותם ימים חרשנו וזרענו ונהנינו מעצם העבודה – אך במה יכולנו לעודד את ידידנו הזקן?

אחרי תלאות רבות עזב הלפרין ויצא ממטולה לטבריה. בשנות־חייו האחרונות היה ממש רעב ללחם וגוע בלא עת לעיני חבריו. חצבנו לו קבר במחנים שבגליל העליון.

בתקופת בנין הצריף הגדול גרנו כולנו בצריף הקטן, יחד עם הבהמות. ישנו על דרגש גדול, סמוך לפינת הפרדות. הצריף הגדול היה כבר בנוי רובו, אך טרם כוסה גג. לילה אחד נשארנו רק גד אביגדורוב ואני בצריף הקטן ושאר החברים עלו למטולה. היה ליל־גשם, רעמים וברקים ורוח סערה התחוללה ושרקה בלי הרף. היינו מדליקים בלילה רק פתילה טבולה בשמן, כי נפט לא היה לנו, ובאותם הימים ישבנו פעמים רבות בחשכה גמורה, כי אזלו הגפרורים. עוברי־אורח כמעט שלא היו מצויים בסביבה.

גד שכב לישון ואני הייתי ער והקשבתי למתרחש. פתאום קלטה אזני שיחה בערבית. פתחתי בזהירות את הדלת והקשבתי. עד מהרה התברר לי כי בצריף הגדול מסתתרים משתמטי־גיוס ערבים אחדים.

“מה רצונכם כאן בלילה?” שאלתי בקול רם.

“אנו מבקשים חן.”¹⁴

“אין כאן שום חן. מהרו והסתלקו!”

ערכתי להם קבלת־פנים נזעמה, כי המשתמטים היו חיים על שוד וגזל וגם מרצח לא משכו ידם.

“סדר לנו מקום לינה, בן־אדם, ולא נירה בך!” קראו והניעו את בריחי רוביהם.

מיהרתי לצריף הקטן, סגרתי אחרי את הדלת והתחלתי מעיר את גד. גד נהג לישון שינה עמוקה, וגם הפעם לא נא ולא זע. קפצתי וסחבתי אותו בבת־אחת מעל משכבו וסיפרתי לו בלחישה מה מתרחש. הוא נטל את נשקו ושנינו שכבנו על הארץ, מול הדלת, מוכנים. הערבים ניסו לפתוח את הדלת בכוח. הזהרנו אותם כי נירה בהם בלי היסוס.

פתאום שמענו קול רעם ודרדור, כאילו פצצה גדולה התפוצצה בצריף הגדול. הידקנו את אקדחינו בידינו, עצרנו את נשימתנו והקשבנו רב קשב. וכך, במתיחות ובתהייה, עבר עלינו לילה ארוך וקר. כשהאיר הבוקר ויצאנו החוצה, מצאנו את הצריף הגדול מותק ממקומו ומוטל במדרון הגבעה, הפוך ומרוסק. הערבים נעלמו ואינם. אין זאת כי הסערה הפכה את הצריף וטילטלה אותו אל המדרון, ורעש הטלטלה הפחיד את התוקפים והבריח אותם.

הערבים לא השלימו עם עלייתנו על אדמת חמרה והתנכלו לנו לעתים קרובות. ערב אחד חשנו בתנועה חשודה בהרי־נפתלי. כיבינו את האור בצריף הקטן וגלעדי ציוה להקים מתרס סביב הצריף. מיהרנו והקפנו את הצריף במכונות חקלאיות, עגלות וחפצים שונים, ושכבנו על הארץ.

הסכנה היתה גדולה, כי רק כדורים מעטים היו באשפותינו. כך עבר עלינו הלילה ולמחרת ערכנו התיעצות בינינו והחלטנו להשיג כדורים בכל מחיר.

יום אחד חזר גלעדי ממטולה וסיפר לנו, כי במושבה חונה צבא רב וארגזי־כדורים מוטלים ברחוב. מיד נשלחו לשם פרש ושני רגלים.

המושבה היתה מלאה בצבא שנסוג לעבר סוריה. האנדרלמוסיה במחנה היתה גדולה מאוד, כדרך התורכים בימים ההם. הפרש שלנו הסתתר מאחורי קיר המושבה והשנים נכנסו למושבה וחיכו לשעת־כושר.

כשהחשיך היום תפסו ארגז מלא כדורים, סחבו אותו לסימטה צדדית, והשליכוהו על מעבר לקיר. הפרש העמיסוֹ על הסוס וברח במדרון ההר.

הזקיפים התורכים חשו בדבר, התחילו לצעוק ויצאו לרדוף אחריו, אך האפלה כיסתה על הבחורים והארגז הגיע בשלום.

כשהוקם הצריף הגדול חילקנו אותו תאים־תאים במחצלות קנים והעברנו אליו את המשפחות ממטולה. היו לנו שבעה ילדים, והחלטנו לחסן את גופם מפני הצטננות. היינו מפשיטים את בגדיהם בין שמונה לאחת־עשרה בבוקר והם היו מתרוצצים ערומים כביום היוָלדם, סופגים שמש ורוחות ונהנים.

גן־ילדים טרם היה לנו, והילדים היו מבלים רוב זמנם במשחקים שונים בחוץ, רצים אחרי החורשים והזורעים ורוחצים בנחל שבמדרון הגבעה. העירום מצא חן בעיניהם ונעם להם, וכאשר היינו מלבישים אותם אחר־הצהרים – היו שוב פושטים את בגדיהם, משתחררים מהם כמתוך כבלים, ומשליכים אותם באשר עמדו, ועלינו היה ללכת אחר־כך ולאספם. לבסוף החלטנו להשאירם עירומים כל היום, כי ראינו שהם מבריאים ומתחסנים.

בבוקר גשום אחד ישבנו במטבח וסעדנו, והנה הגיעו לאזנינו קולות הילדים מן החוץ. יצאנו וראינו את הזאטוטים טובלים בהתלהבות בשלולית מי־גשם, וצוהלים מן הרחיצה בגשם שוטף.

 

אנגלים!    🔗

כאשר הוקם סוף־סוף הצריף הגדול והתחלנו להסתדר בו, ניתכה עלינו חמתו של הקצין התורכי חסן בק.

בפרוץ מלחמת־העולם נדרשנו על־ידי השלטונות התורכים, למסור להם את הנשק שברשותנו. אגודת “השומר” חדלה לחתום על חוזי־שמירה עם המושבות. את נשקנו לא מסרנו והוספנו לשמור באופן בלתי־רשמי. התורכים ידעו זאת, אך אנו השתדלנו לא “להיראוֹת”.

באותן שנים החלה לפעול קבוצת ניל"י,¹⁵ מבני המושבות, שעסקה בריגול לטובת אנגליה. מרכזה היה בזכרון־יעקב.

קבוצה זו סיכנה את הישוב העברי בארץ. השומרים חינכו את עצמם לפעולה גלויה ולאומץ־לב והתיחסו בבוז לריגול ולמעשים הנעשים במחשך. ישראל גלעדי נסע ממקום למקום והזהיר מפני מעשי־הנקמה, שהתורכים עלולים לעשות בישוב העברי עקב הריגול.

כאשר נפלו אנשי ניל"י לידי התורכים היו השומרים שעיר לעזאזל.

יוסף לישנסקי, אחד הפעילים בקבוצה ההיא, הלשין על “השומר” ומסר לשלטונות הצבאיים רשימה של עשרים ושבעה שומרים, העוסקים בריגול. לישנסקי היה מועמד לאגודת השומרים ושמר מטעם “השומר” במושבות שונות, אך האספה הכללית פסלה אותו ולא קיבלה אותו כחבר לאגודה.

גל מאסרים עבר על חברי “השומר” ורבים מחבריו הוטלו לבית־הסוהר ועוּנוּ עינויים קשים. מלקות, כויות, בעיטות בנעלים מסומרות, חבטות בקתי הרובים – כל אלה השאירו צלקות איומות. חלק מן המעונים שוחררו כעבור ימים מעטים וחלק הוגלה לדמשק ולאנטוליה כחשודים בארגון מרד בתורכים.

בימי הזעם, בהיותנו נרדפים בידי חסן בק, נעזב המשק שהתחלנו להקים על הגבעה, הבהמות מתו, כלי־העבודה נגנבו וגם סוסתו של גלעדי נעלמה ועקבותיה לא נודעו. כשחזרנו, אני וגד, מן המאסר, התחלנו לתקן את הצריף ולהקים את ההריסות. ארבע פעמים החרימו התורכים את פרדותינו, וכל פעם השגנו הלואות כדי לקנות בהמות־עבודה אחרות.

בגליל העליון נשתררה הפקרות והערבים היו קוצרים את תבואתנו מזוינים בנשק. פעם נתקלנו, גד ואני, בשלושה ערבים, שעמדו וקצרו בחיטה שלנו. התחלנו לירות, והם השיבו אש חזקה.

תקפנו והם פנו עורף וברחו. רדפנו אחריהם. אחד מהם ירה בנו את כדורו האחרון. רובהו נשאר ריק. התקרבנו אליו ואמרנו לקחת ממנו את נשקו, אך לא שמנו לב כי תוך כדי ריצה הגענו לכפר ערבי.

הגנב התחיל לצעוק ובני הכפר נזעקו לעזרתו. ראינו כי סכנה נגד פנינו ומיהרנו להסתלק.

יום אחד פרצה קבוצת חיילים ושוטרים לחצר והתחילו לבדוק ולבלוש כל פינה. כשגילו באורוה את סוסתי האצילה, תפסו אותה, הוציאוה החוצה, להוליכה עמם.

גלעדי, צפורה ואני התחננו לפניהם להניחה, אך הם לא שמעו. גלעדי תפס ברסנה והלך ליד החייל, שירד מן הגבעה לעבר מטולה. צפורה הציעה לו “בקשיש” ושׂעוֹרים לסוסו, אך ללא הועיל. ואז, שמה נפשה בכפה, קפצה פתאום על הסוסה, בעטה בה והוציאה בכוח את הרסן מידי החייל – ובן־רגע נעלמה מעיני החמסנים.

חלק גדול מחברינו, אנשי תל־עדשים, התנגדו להתישבותנו בגליל העליון. לדעתם לא התאימה אדמת חמרה לחקלאות, והם לא האמינו שהפקידות של יק"א תתן לנו אפשרות להתבסס ולהקים משק גדול. אחרים טענו, כי חמרה רחוקה מדי ממרכז ארץ־ישראל ואין לה סיכויים להתפתח מבחינה משקית. מצבנו היה קשה מאוד, כי במשך התקופה הזאת מתו עלינו חנקין, פורטוגלי ובקר, שלושת עמודי־התווך של “השומר”, שהיו אמורים לעזור לנו בהקמת הישוב החדש ולהיות מבוניו העיקריים.

היתה סכנה שנישאר בודדים בגליל העליון והנסיון ייכשל, ואחרי כל עבודתנו המאומצת והסבל הרב נהיה נאלצים להיכנע למתנגדים ולחסל את המשק. אך המצב הפוליטי נשתנה פתאום תכלית שינוי. האנגלים כבשו את הארץ. באו מאורעות תל־חי. הגליל העליון נתקדש בדמי חברינו ושתי הנקודות הקטנות היו לסמל לעם ישראל כולו. המיעוט ניצח.

עוד לפני בוא האנגלים פנו אלינו שיכים ערבים אחדים בהצעה שנקים ממשלה מקומית זמנית. התיחסנו להצעתם באדיבות, אך השתמטנו מלתת תשובה ברורה. בוקר אחד בא אלינו השיך מחלסה ברכיבה והודיע: “הם באו!”

גלעדי תמה ושאל: “מי בא?!”

“האנגלים!” ענה השיך.

כעבור דקות אחדות נכנסו לחצר קצין אנגלי ואתו כשלושים פרשים הודים. הם תרו את הסביבה וחנו אצלנו. בכפר הערבי חלסה לא חפצו להישאר, כי לא בטחו בערבים. האכלנו אותם ולא הסכמנו בשום פנים לקבל תשלום. אחרי ביקור זה עברו חדשים אחדים ולא ראינו בסביבה אפילו אנגלי אחד.

ישראל גלעדי נחלש מאוד בנדודיו התמידיים. הוא חלה במחלת־לב והתחיל יורק דם. שנים רבות דילדל את כוחותיו ללא רחמים.

הוא ידע יפה את מצבו ושתים ביקש ממני: לקבור את עצמותיו בישוב החדש שעמלנו יחד בהקמתו, ושמשפחותינו יחיו יחד, עד שילדיו יתבגרו.

בי“א בחשון תרע”ט נערכה בטבריה אספת־השומרים הראשונה אחרי המלחמה. כולנו נסענו לאספה ובמשק נשארו רק הנשים והילדים ושומרים אחדים. באספה דנו על תפקידי “השומר” לאור המציאות החדשה, על ההתנדבות לגדוד העברי ועל התישבותנו החקלאית.

באותם הימים גם התקיימה אספת־פועלים גדולה בכנרת. רכבנו כולנו לכנרת, כשדגל “השומר” נישא בידי גלעדי, מוּרם וגלוי לעין השמש אחרי שנים של מחבואים ורדיפות.

גלעדי הצטנן. מחמת הצפיפות והיעדר מקום־לינה, היה ישן בחוץ. הוא חלה בשפעת והועבר לבית־החולים בטבריה.

אחרי מות גלעדי החלטנו לקרוא את ישובנו הקטן על שמו: כפר גלעדי.

אחרי מות גלעדי לא נשאר לי אפילו חבר קרוב אחד. רק עם שובו של שניאורסון נתעודדתי מעט.

המצב בגליל העליון נשתנה מן הקצה אל הקצה. הגבול בין ארץ־ישראל לסוריה נקבע בין יסוד־המעלה לבין תל־חי. ארבע נקודות־הישוב הצפוניות, מטולה, חמרה, כפר־גלעדי ותל־חי נמסרו לחסות הצרפתים, שכבשו את דמשק.

הערבים הכריזו על מרד בצרפתים, אספו מתקוממים רבים מעבר־הירדן והתחילו לתקוף את הצרפתים ולהתנפל על כפרי הנוצרים שבגבול סוריה, עמק־עיון ושפת הליטני. שרפו את בתיהם, שדדו ורצחו.

לכאורה, לא היינו מעורבים ב“סכסוך” זה שבין הערבים והצרפתים והכרזנו על ניטרליות מוחלטת. אך הערבים לא יכלו לראות בלב שקט את הישובים העברים ואת אנשיהם, הנושאים נשק ומתבצרים. מרכז המתקוממים היה הכפר חלסה שליד החולה, דרומה לתל־חי, ומשם היו יוצאות פלוגות־פלוגות לפשוט על כפרי הנוצרים.

בכפר־גלעדי ותל־חי נהגנו זהירות רבה, כי הכנופיות היו עוברות בסביבה יומם ולילה. עמדנו על המשמר בלי הרף ואל השדות היינו יוצאים מזוינים, כשעינינו פקוחות ואזנינו קשובות. בי"ו בכסלו (תר"פ), עם ערב, שמענו יריות תכופות מצד תל־חי. נטלנו נשק והתחלנו לרוץ לעזרה. בדרך פגשנו את קלמן כהן, שדהר במעלה כפר־גלעדי.

“לאן?”

“להביא את הרופא ממטולה!”

“מה קרה?”

“שפושניק¹⁶ נפצע פצעי־מות!”

כעבור ימים אחדים קרבה קבוצת־שודדים לכפר־גלעדי. השודדים שלחו לפניהם אחד מחברינו שנלקח בשבי, כדי שלא נוכל לירות. מיהרנו והעלינו את הילדים לחדר שבעליית בית־האבן ותפסנו עמדות ליד החלונות. בעד החלונות ניהלנו משא־ומתן עם השודדים ודרשנו מהם להסתלק.

בשעת המשא־ומתן עלה בידי השבוי להתחמק ולחדור לתוך הבית, ואנו התחלנו לירות בהם. הללו השיבו אש חזקה, אך הסתלקו.

בשעת חליפת היריות חדר קלע משל הערבים לתוך קנה־הרובה של אחד מהחברים ורובהו חדל לפעול. החבר ניצל ממות, כי הקלע עלול היה לפגוע בראשו ולהרגו. ערבים אחדים הצליחו להיכנס לחדר בלתי־מוגן ולשדוד מעט בגדים.

 

לתל־חי    🔗

בכפר־גלעדי היינו בסך־הכל שמונה גברים ושלוש נשים. החלטנו לשלוח את הנשים והילדים לתל־עדשים, ולהעביר את הבקר שלנו ושל תל־חי לאילת־השחר.

בבוקר הושבנו את הילדים בעגלה וירדנו לתל־חי. עוד אנו מתכוננים לצאת לדרך, ופתאום מגיע לאזנינו קול יריות מצד הכפר הערבי חלסה. קלמן כהן, אני ולויצקי מאילת־השחר, שנשלח אלינו לעזרה, יצאנו מן החצר לברר את סיבת היריות, ראינו שלושה פרשים דוהרים במהירות רבה לעבר תל־חי. אלה היו שלושה יהודים, שעלו מן הגליל התחתון אלינו. בעברם בחלסה הותקפו על־ידי הערבים, שאמרו לשדוד מהם את סוסיהם ונשקם. ליד בית־הקברות הערבי שבמורד תל־חי נפלה אחת הסוסות והשניה נפצעה. אחד מן הרוכבים נפצע, והערבים קרבו אליהם יותר ויותר וירו בלי הרף.

כהן תפס עמדה במקום נישא וירה בערבים, כדי לעכבם ולאפשר לשלושת הבאים להתקרב לתל־חי. הללו הסירו את האוכפים מעל הסוסים, העמיסו אותם על שכמם ורצו לעבר החצר. נחפזתי לקראת החבר הפצוע ועזרתי לו במעלה הגבעה.

היריות גברו וקלע אחד פגע בעקבי ויצא מצד הסוליה של נעלי, בלי לפצוע את הרגל. סוף־סוף עלה בידינו להכניס את שלושת החברים אל החדר. אך בטרם הספקנו לסגור את שערי־העץ הגדולים – ראינו המון רב מקיף את תל־חי. הילדים שלנו היו במחסן, שדלתו נוקבה בכדורים אשר חדרו ופגעו בקירות שלידם. הצצתי אליהם וניסיתי לעודד את רוחם. הם ישבו בשקט, לא בכו ולא צעקו.

הייתי המקשר: עברתי בלי הרף ממקום למקום והגשתי תחמושת למגינים המעטים. הכל ישבו ליד החלונות וירו בתוקפים. ק. כהן הסיר רעפים אחדים מאחד הגגות וירה מן העליה. הצצתי לאחד החדרים הצדדיים ולעיני נתגלתה תמונה: הערבים קרבו עד לחלון קטן שפנה מזרחה. בחדר היו חבר וחברה. החבר ירה בלי הפסק והחברה עמדה נשענת אל הקיר ועיניה השחורות פקוחות לרוָחה.

כדורי הערבים חדרו אל החדר בזה אחר זה ופגעו באבני־הבזלת. רסיסי אבן ניתזו לעברה – והיא עמדה שם כפסל חי. לרגע קט לא יכולתי להינתק מן המראה.

המתנפלים נוכחו כי אנו יודעים להתגונן בחמת־יאוש, והתחילו לנהל משא־ומתן עם ק. כהן. דרישתם היתה: למסור לידם את הצרפתים, שעלו ברכיבה מן הדרום. ק. הסביר להם, כי אין אלה אלא יהודים שעלו מטבריה, אך הערבים לא האמינו לדבריו ודרשו לתת לאחדים מהם להיכנס אל החצר ולראות במו עיניהם. לא היתה לנו ברירה. נתנו להם להיכנס, ואחר שראו את בגדיהם הנקובים ואת החבר הפצוע ונוכחו לדעת כי אלה יהודים ולא צרפתים – הסתלקו להם.

למחרת בבוקר העברנו את הילדים לתל־עדשים. ליוינו אותם עד ראש־פינה. אחת האמהות נסעה לתל־עדשים והשניה חזרה צפונה.

למחרת היתה אספה בתל־חי. חברי תל־חי, ביחוד אלה שבאו לעזרה, דרשו לעזוב את המקום, כי לא נוכל להחזיק מעמד.

הודעתי בשם שמונה חברים, כי לא ניכנע להחלטה זאת ונוסיף לעמוד על נפשנו. כבודנו הלאומי דורש להישאר. אם נברח – יעֵזו הערבים להתנפל גם על המושבות שמדרום לתל־חי. ק. כהן הצטרף אלינו והודיע, שיישאר בתל־חי ולא יעזבנה. לדעתנו הסכימו גם חברינו ביהודה והחליטו לשלוח מיד אנשים לעזרה. ואז עלה ובא יוסף טרומפלדור, שכולנו ראינו בו את האיש המתאים לתפקיד קשה זה.

כשהחמיר המצב וגברה הסכנה נשלחתי מטעם ועד־ההגנה לתל־עדשים להביא משם קבוצת־חברים גדולה שתשב ישיבת־קבע בתל־חי במשך כל ימי ההכרעה. יצאתי בלִוית שני חברים לטבריה, כדי לרדת משם לעמק יזרעאל. היחסים עם הערבים שבסביבה היו עדיין מתוקנים למראית־עין, וכאשר עברנו ליד הכפר חלסה, סרנו אליו כדי להיוָדע מפי אנשיו על מצב הבטחון בדרכים.

דודו של קמל אפנדי, שעדיין העמיד פנים של ידיד, אמר לנו דברים מרגיעים: “לכו לשלום. בכם לא יפגעו. שכנינו אתם.”

יצאנו מחלסה ופנינו דרומה, לעבר אילת־השחר, בדרך העוברת במקביל לחולה. כשהתקרבנו לבלט הגיחה מן המארב קבוצת בדוים והקיפה אותנו כטבעת. הבדוים היו מזוינים ברובים מתוצרת גרמניה ודרשו מאתנו במפגיע ללכת אתם אל החולה. שאלתי אותם בלעג: “למה לכם להוליך אותנו ללב הבצה? הפשיטו אותנו כאן ותנו לנו ללכת לדרכנו.” והם ענו: “לא בגדיכם נחוצים לנו אלא נפשכם!”

נצטווינו ללכת מזרחה, ללב הבצה. הבדוים ליווּ אותנו והיו מאיצים בנו בקתי־רובים. החורף היה גשום והחולה היתה שטופה כולה מים. חצינו תעלות־מים רבות, שקענו בבוץ עד צואר ובגדינו נרטבו ונתלכלכו.

כשהגענו אל הירדן פקדו עלינו להריק את הכיסים ולמסור להם כל מכתב וכל פיסת־נייר. אחד מהם אסף את פיסות־הנייר שבכלינו וחזר לעבר חלסה, כנראה – להיוָעץ בקמל בדבר גורלנו.

בכלל, דבר לא נעשה על־ידי הבדוים בלי פקודת קמל, וגם מאסרנו זה נעשה, כנראה, על־פי הוראותיו. ניסיתי לבוא בדברים עם הבדוים ולהיוָדע מפיהם מה היא סיבת מאסרנו, אך העליתי חרס.

בערב חזר הבדוי מחלסה ועמו פרש אחד.

נצטווינו לקום והובלנו חזרה לחלסה. סמוך לכפר נעצרנו וקמל בכבודו ובעצמו יצא אלינו.

שאלתי אותו: “הכך תנהג בנו, קמל?! למה נאסרנו?!” הוא לא הביט בפני ולא ענה על שאלתי, אלא לחש, כאילו לעצמו: “מסכנים, מסכנים.”

לפי פקודתו הובלנו לכפר ונאסרנו בבית־דודו, ובו בילינו כשבויים שני לילות ושני ימים. ניסינו לצאת מן החושה כדי להימלט, אך מסביב התהלכו בדוים מזוינים ולא היתה כל אפשרות להתחמק מידם.

בערב הראשון כיבדו אותנו בדייסה גסה. אכלנו אותה מתוך דוּד גדול ביחד עם בדוים רבים. אחר הסעודה התחילו לחקור אותי למצבם של כפר־גלעדי ותל־חי: כמה אנשים מתבצרים שם, כמה נשק בידיהם, ומה הוא סוג הנשק.

סיפרתי להם דברים כהווייתם: בידי כל אחד ואחד מן המגינים יש שני מיני נשק וגם הבחורות מזוינות. בשלושת הישובים שבצפון נמצאים שמונים איש נושאי־נשק.

חוקרי לא נתנו אמון בדברי. בדמיונם תיארו לעצמם כי בכפר־גלעדי ותל־חי מתבצרים מאות אנשים. בינם לבין עצמם דיברו בהערצה על המגינים והשתוממו לעמידתם האמיצה. אנשי תל־חי היו מכוּנים בפיהם “גיבורים” ואנשי כפר־גלעדי – “אש”. בעיקר הפליגו בשבחן של הבנות האמיצות הנושאות אף הן נשק ונלחמות בצד הגברים. ואני, הן ידעתי, כי בכפר־גלעדי ותל־חי נמצאות בסך־הכל ארבע בחורות.

לבסוף גילו לנו את סיבת מאסרנו ומטרתה: לפי החלטת המפקדה העליונה של המורדים – עליהם לכבוש את תל־חי וכפר־גלעדי ולהשתלט עליהם, כדי לסגור את הדרך בפני הצרפתים היורדים לעבר חלסה. וכבר ניסו לחדור לשני הישובים בערמה ובכוח, אך לא הצליחו. ועתה יעלו על הקבוצות כשאנו, השבויים, הולכים לפניהם, כי היהודים לא יירו באחיהם. וכך יצליחו לחדור לתוך החצרות המבוצרות.

אמרתי להם: “אל תשגו בחלומות! כבר החלטנו בינינו, במקרה שתקחו בשבי אנשים משלנו ותעמידו אותם בראש כדי למצוא לכם מחסה מאחורי גבם – נירה באחינו בלי כל היסוס, נהרוג אותם תחילה ואחר־כך נמטיר אשר עליכם!” דברי עשו עליהם רושם עז והשיחה נפסקה.

בלילה נכנסו לחדר שלושה קצינים, שהיו לבושים כגרמנים ואף דיברו ביניהם גרמנית. הם לא חשו בנו, כי שכבנו בין הבדוים על הרצפה והיינו עטופים עביות. לא יכולתי להירדם. הקשבתי לשיחתם. כשהלכו ניסיתי לצאת החוצה ולברוח, אך הבית היה מוקף בדוים מזוינים.

למחרת פרצו לחושה, שבה היינו כלואים כעשרים בדוים מזוינים. פניהם היו פני רוצחים צמאי־דם. דודו של קמל אפנדי נכנס אחריהם והכריז כי אין עוד באפשרותו לארח אותנו ועלינו ללכת עם הבדוים.

הבדוים היו לא מאנשי המקום והתנהגותם ענתה בהם: “אתם מוּבלים לקטל…” אחד מחברי לחש מרוב התרגשות: “צריך להיות קרי־רוח.” והשני פרץ בבכי. היה ברור כי אלה הם רגעינו האחרונים.

הם התחילו לדחוף אותנו החוצה. פתאום פרצה לתוך החדר אשה צעירה ויפה, דודתו של קמל אפנדי, אחזה בידינו וקראה בקול בוכים: "אַל תלכו אחריהם, הם מובילים אתכם לשחיטה!,

היא פנתה בצעקה היסטרית אל הבדוים: “איך תעֵזוּ לעשות כזאת לשכנינו:? אתם זרים כאן! תהרגו ותשובו למקומותיכם. ואנו – שכנים לאנשים האלה! אתם תהרגו – ודמם יידרש מידינו! אותנו יאסרו ויענישו בגללכם. הרפו מהם ולכו לכם!”

החלטנו להישאר בחדר. לא ללכת אחרי הבדוים ויהי מה! צעקות האשה השפיעו כנראה על הבדוים והם הסתלקו.

למחרת פתחו הצרפתים בהתקפה על חלסה וירו עליה בתותחים מהרי־מטולה. פצצות נפלו סביב הבית שבו ישבנו כלואים, והבדוים התחילו לברוח בבהלה. פתאום ראינו פלוגת פרשים צרפתים דוהרת אל הכפר. הערבים הניפו דגל לבן לאות כניעה.

יצאנו מן הבית וחפצנו לרוץ לעבר תל־חי אך לא יכולנו, כי הצבא סגר לפנינו את הדרך. פנינו דרומה ורצנו בכל כוחותינו לצד אילת־השחר. כשהגענו לנחל הינדג' נפלנו חסרי־אונים וחברי הודיעו לי, שלא יזוזו מכאן, כי רגליהם כושלות. הוספתי לרוץ לבדי לאילת־השחר וביקשתי מאנשי הקבוצה לצאת לקראתם בעגלה ולהביאם. אחרי שנחתי והחלפתי כוח ירדתי לצמח ומשם נסעתי ברכבת לעפולה. בערב הגעתי לתל־עדשים.

בעד החלונות ראיתי את החברים יושבים לשולחנות וסועדים את ארוחת־הערב. לא נכנסתי לחדר־האוכל אלא סרתי תחילה לבית־הילדים, הערתי את שני ילדי המופתעים, נטלתי אותם על זרועותי ונכנסתי אתם לחדר־האוכל – לתמהונם של כל החברים.

למחרת בבוקר נתקבל מכתב מטבריה, שבו הודיעו לאנשי תל־עדשים על חורבן תל־חי ועל הקרבנות שנפלו בהגנתה.

החבר שקרא את המכתב החויר והתחיל לגמגם, כי גם שמה של צפורה נזכר בין החברות שנפלו. לבי אמר לי כי נפלה טעות ברשימה וכי צפורה חיה.

כעבור חצי שעה נישאתי בדהרה לטבריה, שם מצאתי מכתב מאת גד, שבו תיאר את ההתנפלות על תל־חי וכפר־גלעדי. הוא פירט את שמות הנופלים וציין את המקום שבו הביאו אותם לקברות. צפורה לא נזכרה ברשימה. גד כתב, כי חלק מן החברים עלה להרים ופנה לאילת־השחר וחלק שם פניו צפונה, לעבר בירוּת.

רכבתי לאילת־השחר ובה מצאתי חלק מחברי שתי הקבוצות. הם ישנו כהרוגים ונשקם עליהם. כשנכנסתי לחדר קפץ אחד מהם ונתעורר בבהלה, רץ אל החלון, כרע על ברכיו והתחיל לירות ברובהו.

מפי החברים נודע לי, כי צפורה הלכה לבירוּת. עליתי לצידון ומשם הפלגתי בסירה לבירוּת. מצאתי את צפורה חיה ובריאה.

מתי כבר נראה את כוחנו לערבים? הלא עכשיו זה מתחיל להיות לחיים ולמוות. תמיד אנו המוכים. מתי נדע כבר להשיב מנה אחת אפּיִם?

 

כוח־רצון    🔗

שוב אנו בתל־עדשים. אין איש יודע כמה זמן נשהה כאן ומה יהא גורלנו. לא בלב שלם באתי לכאן: שוב הובלות מים בחביות ועבודה סתם, ללא מטרה וללא תכלית.

חברי תל־עדשים קיבלו אותנו, פליטי הגליל העליון, בחמימות וטיפלו בילדינו באהבה, אך הלך־רוחי היה רע ונפשי מדוכאה. הגליל ריתק אותי אליו כבחבלי־קסם והפרידה ממנו קשתה עלי מאוד. ומה יהיה בסופנו? היכן נמצא סוף־סוף מנוחה לנו ולילדינו? ומה יהיה גורל אלמנות השומרים ויתומיהם?

באחד מלילות־האביב, התנפלו ערבים על תל־עדשים וירו שיעה ארוכה. לתוך הישוב לא העֵזוּ לחדור. התכוונו, כנראה רק להפחיד.

כעבור ימים אחדים התנפלה כנופיה גדולה על העדר של מסחה ושדדה אותו. אנשי המושבה נלחמו בשודדים, אך העדר הובל לעבר־הירדן. ערבים רבים נפצעו בתגרה ומאנשי מסחה נהרג אחד ושנים נפצעו. חברינו השוטרים מטבריה השתתפו אף הם בקרב הזה ושתים מסוסותיהם נהרגו.

הערבים הרימו ראש והתנפלו לעתים קרובות על המושבות, כדי לשדוד את הבקר. כאשר היתה שמירה עברית מאורגנת ידעו הערבים כי יש כוח מלוכד שיעמוד נגדם. ועתה – הכל הפקר.

אחרי שהצליחו להחריב את כפר־גלעדי, מטולה ותל־חי ניסו כנופיות מעבר־הירדן להתנפל גם על אילת־השחר ועל ישובים אחרים, כדי למחותם מעל מפת־הארץ.

אנשי הגליל פנו לעזרת הממשלה וביקשו נשק, אך הממשלה חילקה בין כל הישובים כולם כשלושים רובים, בשעה שהיה צורך במאות.

לפעמים אני שואל את עצמי: אֵילוּ חיים הם אלה?

מצד אחד, אתה רואה חברים שגרים בנחת במרכז הארץ, ביפו, ומצד שני, חברים המתגוררים בגליל הרחוק בצריפים ומסכנים את חייהם יום־יום ושעה־שעה.

יש בעולם שני שליטים: הרמאי ובעל־השררה. אכן, מרים הם החיים ולזכות במעט אושר דבר קשה הוא. לפחות יש נחת מהילדים.

בגן־הילדים, כאשר התחילו הילדים לצייר, מעניין היה לשמור את ציוריהם. במקום לשמור – זרקו. לא הבינו הגננות והאמהות את ערכו של ארכיון כזה. גיורא לא רצה אף פעם לצייר או לרקום, ובכלל לעשות בגן דברים שהגננת מציעה. כל הילדים, כמעט כולם, ציירו לפי דמיונם, או לפי דמיון הגננת. גיורא לא צייר כלום. פתאום התחשק לו לצייר. הוא בחר לו בעצמו דגם של כד־חרס למים, העמידוֹ לפניו, ובשרטוט אחד, בלחצו חזק על העפרון, צייר כדין, בלי להינתק.

כמה מעניין יכול היה להיות בשביל גיורא, בהתבגרו, לראות את שרבוטיו…

עבדתי חצי יום בגן. אחרי־כך לא עבדתי עוד. שוטטתי בלי מטרה ולא יכולתי לעבוד. גיורא לא שיחק בכדורגל עם הילדים. שוחחתי אתו ולבסוף נתתי לו מכה. הוא התיפח ולא קם, לא זז מהמקום. התעקש על הקפריז. כוכבת היא דייקנית, פורחת, יפה, יוחנן ויפתח ביקרו אצלי בעבודה, שיחקו בשקט. אחר־כך שילחתים הביתה. הם הלכו – יפתח כחלוץ בראש, כשיוחנן דוחפו מאחור.

פעמים אחדות סרתי אל הילדים, עטפתי בכפיָה את כל פני. יפתח לא הכיר אותי, אך יוחנן הכירני בן־רגע.

צריך לישון. כבר מאוחר. מחר הרבה עבודה לפני. איני נרדם – הראש ער, משהו אינו מרוצה, חסר־מנוחה. נדמה לי שמשעמם ואני כאילו מצפה למשהו. למה? אולי עייפתי, או רעב אני. איני יודע, איני מבחין.

הכל טוב ויפה, אבל חסרה לי תנועה, חיים. ואולי כל מה שאני משתוקק אליו – נמצא הרחק, אי־שם, או היה ואבד לי? אחפש עד שאמצא – אך צריך לישון.

מחצית היום עבדתי בדלעת, ואחר־הצהרים קצרתי עשב בשביל הפרדות. אני אוהב מאוד לקצור – עבודה גופנית יפה. תמיד עומד אני בלי גופיה, קריר, וחפשי בתנועות.

בכלל, זמן הקציר זהו האביב הארצישראלי. הכל ירוק, הכל מפיץ ריח נעים.

בפלוגת־הבנין ישנו בחור מליטא, הוא שר באריטון יפה וחזק. כאשר אני שומע קול חדש, טוב יותר, מיטשטשים הקודמים. כלומר – כשהנך רואה ושומע משהו טוב יותר, רק אז אתה מבין את ההבדל.

כאשר משעמם לי והעצב אינו מרפה, בשעות כאלו יש רצון לשוחח עם אחות, עם אח, בכלל עם אדם קרוב, למצוא הרגעה, חיבה, מלים חמות, הקלה, אולי פיזור־דעת. אך אין לפני מי להסיח את הלב. לכל אחד יש משלו, ללא תשומת־לב, ללא רגישות לצרת חבר. לא הוקל. גיורא עדיין קטן בשביל שיחה מהלב.

חושבני שאפשר ברגעים כאלה למסור ליומן כל מה שבלב, אך הצער והרוגז כל־כך חזקים שהיד אינה כותבת, העינים אינן מביטות. הרגעים חזקים מהמלים או מהעט. מה מתחשק לי לשוחח עם הילדים, לתת להם להבין הכל על החיים. צריך להכין בשבילם.

כל הילדים הלכו עם המורה לטייל. גיורא לא הלך – קפריז.

אזל כוח הרצון אצל כמה מחברינו!

כשאך באו לעבוד – בדומה לסייח, כשרותמים אותו בפעם הראשונה לעבודה, הוא מסתער, דוהר, ובסופו של דבר נשאר עומד מיוזע.

היכן, עכשיו, הרצינות, המסירות לעבודה?! עוברים על־פני כל דבר, ולא איכפת.

לא מזמן התפרץ אחד בביקורת קשה על אחת האמהות על שהעמידה עגלה עם תינוק בתוך הפול הירוק, הלא יכולים כמה ענפים להישבר – באמת, נזק גדול… ולא איכפת לו שהתינוק יכול לישון ולנשום באויר בּשׂוּם.

והרי אותו פועל עצמו הוא מאלה שמשחררים את הפרדות במשך כל השבוע ליד הפול. הן נכנסות לתוך החלקה, רומסות את הפול, מתגלגלות בתוכו, ובקיצור – הורסות אותו. ואלה אף אינם ניגשים לגרשן…

יחס כזה יש להרבה עניני משק, לא אגיד מצד כולם, אך בעיקר מצד אלה המלגלגים תמיד על הכל, מהתחלה ועד הסוף, וחושבים את עצמם לידענים ולמומחים. מחשיבים את עצמם… על הכל יורקים, על כל מה שאתם עצמכם, ביחד עם חברים נוספים עמלתם שנים על שנים, על כל זה יורקים אתם. חסר בכם עומק!

בין הנשים יש אחת שהיא ממש ללא תקנה. היא מעמידה פנים בפני הנשים, חברותיה. אף כי חכמה היא מאוד וערומה, היא מנצלת מומנטים שונים… עם א., בעלה, עוד אפשר לחיות, ואפילו לאהוב כחבר, אך זו, ח., היא רכלנית טיפוסית – ונזק בשביל הקבוצה.

הכל מכירים אותה שהיא בעלת לשון רעה. בתל־עדשים התרחקו ממנה כל הנשים. בכל־זאת, יש לה השפעה בלשון־הרע שלה, ברכילות, על כמה נשים. אך בעיקר היא משפיעה על גברים. כל היום אינה זזה מהם. כמה טובים יכלו להיות החיים. הלא אנו בעצמנו מקלקלים אותם. הרי אין כל ניגודים עקרוניים כאן!

הח' ט., למשל, מבין הכל כראוי, אך איזה טוֹן הוא נוקט תמיד. כבר שנים שאני מכירו כך.

והרי הוא עצמו מבין את הטוֹן הרע, המזויף שלו, ובכל־זאת ממשיך. וכוחו הולך ונעשה גדול יותר, מדביק יותר.

כל היום מלגלג הוא על אחרים, ובפרט על ח., מחטט הוא בכל, רועש לריק, ביחוד אינו נותן מנוח לחברות, עד דמעות מציק להן.

24 שעות ביממה אינו יכוֹל להבליג על עצמו ולהביע מלה רצינית. אם גם ידבר כאדם, גם אז יעשה הפסקות לאינטריגה. החסיד שלו ז., בחור פיקח, אידיאליסטי, אך לשונו – בניגוד לעצמו, לאידיאל שלו, לשונו מגיעה לפעמים לגסות רבה. מתלוצץ הוא חינם, לא נותן אף לאחד להביע מחשבה רצינית, תמיד לועג לכּל ולכל אחד, ומשום־כך מאבד את עצמיותו.

יש גם מומנטים טובים ויפים אצלו. הוא בעל־מרץ יותר מחבריו. התנהגותו הפרטית ביחס לחברות אינה נעימה ואינה רצויה. דרושים היו מצדו ביטויים רכים, עדינים יותר, יחס יותר חברי. הוא אינו מעליב ובכל־זאת, הוא גס, בביטוייו הדו־משמעיים – לא במעשים. בכל־זאת, הן מכבדות אותו. לא בזכות לשונו, אלא בתור כזה שעליו מוטלת אחריות. הן אוהבות את אשתו, חברתן, ולמענה סולחים לו הרבה, או שהן “מביטות דרך האזנים”…

את האהוב עליך לא תשחית וגם לא תהרוג (את עצמך – הרוֹג) ברצונך לחיות או לקחת מהחיים יותר. יש לגייס את כל כוח־הרצון – לא לדרוש מהחיים יותר!

האהבה אינה יודעת לא גאוה ולא שפלוּת. אהבה קיימת גם אם היא נלקחה או ניתנה לך. אם הנך אוהב, יש לך רגעים חיתיים ורגעים של התעלות. רחמים ושכחה עצמית.

האהבה פוצעת לפעמים, אך לעתים משיבת־נפש ומאריכה חיים. האהבה אינה הולכת יד ביד עם ההיגיון. לא אחות היא למוח ולזמן. היא אינה מתחלפת אלא נשארת לנצח־נצחים.

החופש אינו תחליף לאהבה. האהבה קיימת אצל בן־החורין, העבד והפרא כאחת. אם אבדה האהבה אובדת הנפש עצמה. אין סבלנות לאהבה. אם הנך אוהב מישהי או מישהו – הרי אוהב אתה את כל־כולה או כל־כולו. כפי שהם, ללא הסתייגויות.

יש המרמים את עצמם. הם מחפשים אהבה לא אצל עצמם אלא אצל אחרים. אולי נדמה להם שהאחר טוב מהם. את עצמם מרמים הם, ורק גורמים כאב־לב לזולת.

יפה וניצחית היא האהבה הראשונה בלבד. באהבה כזאת אפשר לסלוח הכל. מתוך אהבה הופכות קלות כל השאיפות הגדולות, כל העבודות הגופניות הקשות.

בעיני האוהב הכל זורח, הכל קל. בכל אשר פונה האוהב רואה הוא רק פרחים. עינים אוהבות אינן מבחינות בחסרונות ידידיך, ילדיך, חבריך. ואז הנך מרוצה מהכל.

אפילו כאן, על־גבי הנייר, ביומני, איני מגלה את כל לבי, את כל כולי. הן כאן, ביומן, איש לא יתן לי תשובה. הכל כאן כתוב על נייר מת. קשה, קשה מאוד כאשר אתה מדבר ואין מענה, כאשר אתה רוצה לקבל סימן של תשומת־לב ואין אוזן שומעת.

צריך תמיד למצוא את המועיל, הטוב, היפה והבריא. אי־הנעימות והצרה והמחלה, אלו באות מעצמן ומסתירות את היפה, הבריא והמועיל.

מצד אחד כדאי לחשוב הרבה ומצד שני לחשוב פחות. צריך להתרומם, להתעלות, להתאפק למשול ברוח, להיות שקט.

רק חלק קטן מן המלים שבראש מצליחות להגיע אל הלשון. אין מלים בשביל כל המחשבות. הרעיונות, אלה הם הפקעים שעדיין לא נפתחו. מהרעיונות הראשוניים אנחנו עורכים העתק בשביל החיים, בשביל הרחוב.

ליל־מנוחה לך, פייגלה חביבתי, ולכם, ילדינו. גיורא, הישן במנוחה. כוכבת, ישני ונוחי. יוחנן הפקח, ויפתח האתלט הקטן שלנו, ישנו כולכם. רואה אני את כולכם, חוץ ממך, צפורה. אַת איכשהו רחוקה וגם קרובה, חלק מעצמי ובשרי.

היינו בחתונה. החברים, כשהם משתכרים, אינם יכולים להחזיק עצמם, אפילו פ., אין להם שליטה על התאוה. בלי לדבר על בחורים כגון א., שזה הרגל ישן אצלו. אבל בחור שיש לו אשה, רעיה, חברה לחיים, ולא נכה או פגומה, מדוע מתחשק לו אחרות?

במה אחרות טובות יותר ושלו עצמו לא מספיקה?

אם היא אינה לפי טעמך, למה היא שלך?

טובה היא בשביל אחר. ושלו – יותר מושכת, יותר נעימה?

הלא הכל אותו הדבר: אם אפילו מתחלפים, הרי שוב יֵצא להיפך, ושוב חומדים את זו של האחר.

כך לחיות?! זוהי הזיה חולנית, אי־טבעיות, זנות של הנפש והגוף. ראה: הנה יש לגבר רעיה ולה לא פחות מעלות מאשר לשניה (אשת־הזולת) ואיני מדבר על חריגים. יפה כמוה, טובה כמוה, צעירה כמוה. מה שאתה מוצא אצל האחרת – אם תרצה, תמצא אצלה ביתר־שאת. למה, איפוא, לרמות את עצמו, ועוד גרוע מזה – את האחר? מדוע לגנוב אצלו, גם אם אפילו אתם שניכם גונבים, גוזלים, רוצחים… עוד יותר גרוע…

היום הרכבתי את גיורא על סוסה קטנה ללא אוכף וציויתי עליו לרכּוֹב למקום שם היו כל הילדים. גיורא פחד, פעם כבר השליכה אותו, אך אני פקדתי עליו, ציויתי והוא רכב.

צפורה, כמה עצוב לי בלעדיך. אני שר, אני עליז, משתעשע, אך זה לא אמיתי. איני יכול לשתוק, איני מוצא לי מקום. ברצוני להשיב את רוחי ומשום כך באה עליזותי בהתפרצויות. מה יכול להיות לאישיות האדם שהוא לבד? אלה חיים אלה? מה טובים החיים בשנַיִם, התמזגות של שתי נפשות.

אתמול נשרפה עגלה אחת בעבודה. היום מת הפרד חכים מתולעים. אני קורא את “האחים קרמזוב”.

באיזו צפיפות אנו חיים?! בכל־זאת, רחוק סבלו של אחד מלב כולם.

אין איש משגיח, אין רואה ואין מרגיש, ולוּ רק מתוך השתתפות בצער. יכול מי לתלות עצמו ולשכב באוהל שלו. אף אחד לא יסור אצלו. חבר נעצב – איש לא יבוא לנחמו. חבר מת – מת, אין אנחה.

מה ריקני החדר בלעדיך, פייגל’ה. גם המטבח. בחדר־האוכל איני רואה כמעט איש. סר אני אצל הילדים, אך הם ישנים.

היום כל היום ישנתי. כאב במתנַיִם. לפנות ערב קטפתי עגבניות יחד עם הילדים.

הרופא אמר שליוחנן חוסר־דם. הוא יסע מחר אולי. יפתח לגמרי בריא, כן גם כוכבת, אך גיורא צריך לעבור בדיקות. צפורה ברוגז.

העבודות לקראת החורף לא תהיינה גמורות. לקחו על עצמם הרבה מעל לכוחות. “העינים גדולות”. התחילו בבנין מחלבה, מכבסה. התינוקות טרם הועברו לבית החדש. כעת הם 4 בחדר אחד. אני יחידי תחת מגדל־המים.

אתמול נסע יוחנן באוטו עם מניה להבראה, הוא סובל מחוסר־דם. גם חוה נסעה עם הדסה של אסתר’קה. הדסה היא עדיין חידה בשבילי, שאיני יכול עדיין לפתרה. רק השערות.

עבדתי עם רינה בשבת. בבוקר נסעתי עם גיורא לביקור אצל אברשקה. הוא התחתן. הרכבתי את גיורא על הסייח וֶלוֶל. בדרך השליך את גיורא על האבנים, אך בהשפעתי שב גיורא ועלה עליו אך וֶלוֶל השליכוֹ שוב. גיורא נפל על אבנים ופצע את פניו. התיסרתי על שבאשמתי קרה הדבר, אך גיורא סלח לי.

חבל שאיני כותב בעברית, לפחות מעט. לפנות ערב טיילתי ברכיבה עם יפתח עד המעיין. יפתח שאלני בהדגשה: “אבא, אתה רוצה להחזיק את יפתח?” תדיר הוא שואלני שאלות: “מה זה? מה זה?” הוא מבטא מלים באופן צלול וברור.

עם יוחנן כמעט שאיני משוחח.

התחילו לחרוש במחרשה גדולה, אך במאוחר. היבלית לא תספיק להתיבש.

היום אין לי עט.

הייתי רוצה שיהיו לי בקבוצתנו 2 חדרים אוריריים. האחד לי ולצפורה, ובשני – 4 מיטות קטנות לילדינו. היינו יכולים לעקוב אחריהם בערבים ולהציץ בלילות. הלא אני רואה אותם, והם אותי, רק ביום, וזה מעט מאוד בשבילי. גם בשבילם זה מעט מאוד.

היום ביקרתי אצל יוחנן ויפתח לפני השכבתם לשינה. יוחנן הרפה ממני. נשקתי את ידי שניהם והלכתי. יפתח לא הבין שעלי ללכת.

כשהייתי כ־40 צעד מבית־התינוקות הקים יפתח פתאום קול בכי: “אבא’לה, בוא הנה.” כל־כך הרבה עצב היה בקולו הרך ודבריו אלה – “אבא’לה, בוא הנה” – משכו אותי כל־כך חזק, עד שאילו הייתי הולך באותו רגע להתאבד, הייתי, על־ידי צליל קולו בלבד, חוזר לחיים. היו שם אנשים אתו, אמהות, איש מהם לא הרגיש בזאת.

איזה זרם עובר מהילדים להורים ברגע כזה.

אמהות אחדות אמרו לי כמה פעמים שאני אוהב רק את יפתח, יש להן סימנים שאני מתעסק אתו יותר. כמה הן אינן מבינות את אהבתי אל ילדי. האהבה שלי לכל אחד מהילדים קיימת תמיד, אך לעתים, לפרקים, היא מתלקחת יותר חזק, ואחר האש נחלשת, ושוב מתלקחת, לפעמים עד כדי שריפה.

עכשיו אצלנו נשפיה במטבח. שמח, רוקדים, שרים. מה מקנא אני בהם, לפעמים, בעליצותם. איני יכול להשפיע על עצמי לשמוח יחד אתם, לרקוד קצת. אוהב אני יותר משחקים פיזיים, התעמלותיים. החברים אינם נמשכים לזאת.

איני אוהב את השמחה הבלתי־מרוסנת. כאשר רוקדים, למשל, הורה, תמיד מישהו מפריע, תמיד רוצה האחד לעלות בצעקותיו על השני. ובכל־זאת, כך שמח.

מעטים הם היציבים בין החברים החדשים. אחד מתחיל בעדר, עוזב, מתחיל במטע. אחר־כך בגורן, בגן, גם שם אינו מחזיק מעמד זמן רב. א. לא יכול להחזיק מעמד אפילו חודש ימים במרעה הפרות, אין לו מרץ, ועובר לפרדות. ק. זה טיפוס שאפילו שעות אחדות אינו מסוגל להתמיד בעבודה אחת. רץ להסתכל על עבודות אחרות רק לא לעשות משהו, להתחיל ולגמור.

מצחיק. באופן תיאטרלי ובקול רועד ניגש אלי ל. ומאיים עלי. מצחיק. יצאה איזו אי־הבנה, איזו רכילוּת. בסופו של דבר כולם ילדים.

אתמול והיום זרעתי. בזמן האחרון התחילה להופיע אצלנו בגלוי תופעה של חיים חפשיים באהבה. חינוך לילדים… לאחד – תענוג במשך חודש, לשני – סבל נפשי לרבע החיים…

צריך שהילדים יישנו כשהחלונות פתוחים. לבוש מבד־פשתן הוא מבריא. בגדי־צמר אינם טובים לריאות ולגוף כולו. הלבנים צריכים להיות מבד.

אולי מישהו ישאל לשם מה כל זה. ברצוני להשיב בעוּבדה מהחיים. ילדינו – לא פחות מאתנו – יעברו את דרך חייהם במסילה קשה, כבדה וארוכה. התנועה העברית שלנו היא עדיין בתחילתה. לא קרובים הם הזמנים שכל אחד יוכל לשוב הביתה אחרי עבודה, בבטחה ובשקט, ולנוח בשלוה. איש תחת גפנו ותחת תאנו.

כדי לחיות את החיים הקשים כמו שלנו יש לחשל את העצבים וגם את הגוף. שרים: “ככל שחזקים יותר העצבים – כן קרובה יותר המטרה”. כל ההצעה שלי בקשר לילדים אינה אמצאה שלי. השיטות האלו נהוגות למעשה אצל אומות רבות. בעצם, לא משנה: אם זה מועיל – צריך להנהיג זאת בחיי ילדינו.

לפני שבוע מלאו לגדעון שוחט 13 שנים. בר־מצוה. בערב, במטבח, נערך נשף. כל הילדים היו. מניה נשאה נאום לכבוד גדעון והגישה לו תפילין ואקדח בראונינג.

הלילה ילדה ר. בן.

עכשיו יש לה שני בנים משני אבות.

כמה יסבלו ילדים אלה בגלל הוריהם. גם אם לא להתחשב בסבלו של מ. שאת חייו שברה בגידה זו. הוא הרי אדם מבוגר, אך איזה חינוך מקבלים הילדים, בראותם מעשים כאלה?

הערב השתעשענו בתחרות כוח. הרמתי בראשי את פיין ואחר־כך את אברשה. הראיתי עוד 2 תכסיסי־קרב. ארונצ’יק, שהיה פעם כל־כך חזק, הרגיש בתחרות שכוחו ירד. הוא אמר לי: “אם אגיע לשנותיך – מה יהיה, הרי לא יישאר לי כוח בכלל.” אמרתי: “תלוי איך תחיה.”

כל הזמן שאפתי לחיות חיים תקינים בכפרנו החדש. לא להצטער. הן לחיות צריך, ומוטב למצוא את הצד היפה, הטוב, של החיים. והנה, כאן, ההתרגזויות שאוכלות את הלב. כל הזמן רואה אני לנגד עיני את אותם החיים שאני מחפש. אך אין נותנים. העבודה בשדה מבריאה, אך צריך להיות תקין, לא להזיע, לעבוד בקצב סדיר, ואז רק תתענג על עבודתך, כמו אצל קנוט המסון ב“ברכת האדמה”.

קריצ’בסקי ביקר השבוע. ניגש אליו יוחנן ושאל: “אתה מושל? על מי אתה מושל?” קר': “אני מושל עליכם.” יוחנן: “לא, אנחנו לא צריכים מושל”.

הילדים מקבלים מאתנו מעט מאוד אותות־חיבה. אני בא לפני ארוחת־הערב, משכיבם לישון ומסתלק. אין פנאי. אני אמנם קומוניסט, אך רוצה אני לראותם אצלי בחדר לשעות אחדות לפחות.

הרעיה לחיים והילדים – אלה הנחמות והשמחות הגדולות. אַל לנו להרחיק זאת. אי־אפשר להיגמל ואי־אפשר להרגיל ילדים לחיות בלי הורים. אם ננסה לעשות זאת, נוריד את הקבוצה לטמיון. אם יש ילדים, צריך להתמסר אליהם בכל החום של אהבת־הורים. לא נכון ולא אמיתי הוא לקרוא לאהבה “אנוכיות” ולראות אותה מזיקה. האהבה הטבעית לרעיה ולילדים היא האוצר. כל מה שתגבר אהבה זו בקבוצתנו – כן נהיה קומוניסטים יותר.

למה לחפש אהבה אצל אחרים? יש למצאה קודם־כל בתוך עצמנו.

כששבנו לכפר־גלעדי הייתי נרגש עד דמעות. הוצאתי את נשקי ויריתי באויר יריות אחדות לאות שמחה. חברי יצאו לקראתי וענו לי ביריות, כמנהג השומרים. יום גדול היה זה לי, אחד הימים היפים בחיי!

קבוצת־חברים הקדימה לבוא לכפר־גלעדי לפני. הם התחילו לבנותה ולחדשה, אך עקבות־החורבן היו ניכרים על כל צעד ושעל. הבתים היו הרוסים, העצים עקורים ושרופים, חפצים שבורים התגוללו בכל מקום ומקום, ובפינות החצר עד נראו חפירות־ההגנה שלנו ובהן תרמילי־ירי ריקים.

שכנינו הערבים הופיעו סמוך לשובנו לכפר־גלעדי והציגו את עצמם כ“סחאב”, כידידים ותיקים ומסורים. כאילו לא קרה כלום!

התחלנו לתקן את הבתים ולבנות צריפים חדשים. קנינו פרדות בכפרים הערביים וחרשנו במרץ את האדמה, כדי לזרוע תבואות־חורף בהקדם, והתחלנו לנטוע עצים.

העדר הובא מתל־עדשים לכפר־גלעדי ושניאורסון יצא עמו להרים. הנשים והילדים עברו מתל־עדשים לראש־פינה וחיכו בקוצר־רוח לתיקון הדירות, כדי שיוכלו לבוא הביתה, לחדול סוף־סוף מן הנדודים.

ירדו גשמים. עבדנו יומם ולילה ולא עיַפנוּ.

גרנו באוהלים. היה טוב לכולנו.

הרגשת יצירה פעמה בקרבנו. המרץ פרץ ופיכה בנו באון ובעוז.

כמה יפה הסביבה, כמה נהדר הנוף המקיף אותנו מכל הצדדים: לנגדנו מתנשא החרמון, ראשו מלבין כמפה צחורה. למטה חבויים כפרים בתוך מעטה־ירק. בעמק משתרעת החולה, המבריקה כמו ראי גדול. ולכל אשר תשא עיניך – שטיחי פרחים צבעוניים וריחניים. האויר צח וצונן, ובעמדי על גג הבית, נדמה לי, כי עומד אני על־גבי סיפון אניה המפליגה בים הפתוח.

מעל למטולה מתנשאים כאילו שני אוהלים מלבינים ומחודדים – שיאים מושלגים של הררי הלבנון! מלוא חָפנַיִם יופי מפוזרים על־פני הגליל העליון ואין העין יכולה לשבעו.

יש רצון לגשת וללטף הכל. כאן יגדל דור שלבו יהיה פתוח ליופי ולנאצל!

כפר־גלעדי גדל, קלט חברים חדשים ופיתח משק יפה. אחר־כך, הצטרף לגדוד־העבודה על שם יוסף טרומפלדור, ומתנגדיו בעבר היו עתה לחסידים נלהבים.

יסדנו בית־ספר וגן־ילדים והתחלנו לחנך את הילדים לפי רוחנו ואפשר היה להביט בפני העתיד בעינים מלאות אמונה ובטחון. אך לצערי, התחילו רוחות אחרות לנשב בכפר־גלעדי. רוחות שעקרו אותי ואת משפחתי מן המקום האהוב עלינו והכריחו אותנו לנדוד שוב.

סלע־המחלוקת העיקרי היה ענין חינוך הילדים.

לא יכולתי להסכים לדעת חברי “גדוד־העבודה”, כי הילדים הם רכוש הציבור ואין להורים להתערב בעיצוב דמותם האנושית והחברתית.

לא יכולתי לשמוע את נאומי־הסרק של צעירים וצעירות, כי יש להרחיק את בית־הילדים לפחות קילומטר אחד מן הקבוצה, כדי שהשפעת ההורים עליהם תחדל.

דעתי לא הובנה. הרוב בכפר־גלעדי ראה אותי כיסוד בלתי־רצוי. עזבנו את המקום שראינו בו את תחנתנו האחרונה ועברנו לתל־חי…

גם שם לא הונח לנו. “גדוד־העבודה” החליט לאחד את שני המשקים ולבטל את תל־חי כמשק העומד ברשות עצמו.

עזבנו את הגליל העליון בלב שבור.

אלכסנדר זייד בחפירות בית־שערים

 

שיך־אבריק    🔗

אוטו משא, שנשלח לתל־חי מטעם המרכז החקלאי, אסף אותנו והעבירנו לחיפה.

חבילות גדולות לא לקחנו עמנו ורהיטים כבדים לא העמסנו על האוטו.

בלב כבד ובידים ריקות יצאנו מן החצר. את המרץ שהשקענו לא יכולנו לקחת עמנו. גם אוטומובילים רבים לא היו מספיקים.

המרכז החקלאי הושיב אותנו במלון. לא יכולנו לשבת בחדרים האפלוליים והמחניקים. בילינו את רוב היום על שפת־הים.

הראש היה כגוש־עופרת והלב נתאבן. מה לנו ולעיר? כבתוך מלכודת הרגשנו את עצמנו, זרים ומנודים ברחובות מלאי רעש ותנועה.

איך אפשר לשבת סתם בחיבוק־ידים ולא לעבוד?

שמחנו להצעתה של קבוצת־טירה שליד חיפה. הציעו שנעבור לפי שעה לשם. החברים קיבלו אותנו בחמימות ובאהבה. הילדים רחצו הרבה בים ונחו, ואני וצפורה עבדנו במשק.

מדי פעם הייתי נוסע לתל־אביב ובא בדברים עם המרכז החקלאי על עתידנו. הציעו לנו להתישב בחיפה ולעבוד בבית־החרושת למרצפות וצנורות־מלט “נמליט”, כיוצאי תל־חי האחרים. לא חפצנו אפילו להטות אוזן להצעה זאת.

לא אנשי־עיר אנחנו. אין לנו מה לעשות בה. לא ננתק את ילדינו מן הטבע והחקלאות!

גם לטירה לא נקשרנו, כי קיומה היא עצמה עמד בסימן־שאלה.

חדשים התענינו והתלבטנו. עצבינו נמתחו כמיתרים. מטירה לא גירשו אותנו, חלילה, לחם אכלנו לפי שעה לשובע, אך מה תהא התכלית?

הגיעו הדברים לקבוצת־הרועים שהתישבה בשיך אבריק, והזמינה אותנו לבוא אליה.

קבוצה זאת, שנוסדה על־ידי ג. פליישר וא. אברמזון, רעתה תחילה את עדריה ליד החצבני ולפני היות תל־חי ישבה באוהלים על אדמת חמרה. אף הם השתייכו לגדוד־העבודה על שם יוסף טרומפלדור, אך עקב הסכסוכים שנפלו ביניהם ובין כפר־גלעדי עזבו את הגליל העליון, עברו לשיך־אבריק, התישבו ביער של הקרן הקיימת לישראל, שם התחילו להקים משק־רועים.

גרעין שנזרע אינו נרקב אלא נובט, והנבט גדל וצומח. פלישר ואברמזון, שהלכו אל הבדוים ללמוד את תורת המרעה וגידול הצאן עוד בימים הראשונים של “השומר”, בימי שבתנו בכרכור, הגיעו אחרי גלגולים רבים לשיך־אבריק והניחו יסוד למשק־רועים עומד ברשות עצמו.

יום אחד נזדמנתי לחיפה והתהלכתי ברחובותיה מַשמים וקודר כצל. בלי מטרה תעיתי בסימטאות ובשוַקים ולא ידעתי את נפשי. ופתאום – והנה ה“דוד יענקל” לפני.

“שלום, זייד!”

“שלום, דוד יענקל!”

“לאן פניך מוּעדוֹת?”

“איני יודע…”

“מה היאוש והדכאון, זייד?”

“איני יודע…”

“בוא ונשתה כוס גזוז ונטביע את היאוש.”

ישבנו ושתינו גזוז והפלגנו בשיחה. סיפרתי לו על הזמנתה של קבוצת־הרועים. הוא קם והודיע לי כי אף הוא החליט להצטרף לקבוצה זו.

פניו הגלויים והטובים ועיניו הבהירות והמאירות של ה“דוד יענקל” עודדו את רוחי והחיו את נפשי.

יש עוד אדם בארץ, ואסור להתיאש! עוד לא כלו כל הקִצין, אפשר לנסות ולהתחיל שוב!

אריה אברמזון, מקבוצת־הרועים, פגש את ה“דוד יענקל” באחת מערי מכסיקו, התידד עמו והביאוֹ לארץ. יליד רוסיה היה, שיצא למסעות ונד על־פני כל כדור־הארץ. שפות רבות היו שגורות בפיו. הרבה ראה וידע.

אך העיקר היה הוא עצמו. בעל נפש רחבה ונשמה זכה. חזה רחב וחולצה רחבה, פנים רחבים ומגבעת רחבת־שוּליִם. בת־צחוק רחבה ויד רחבה. משהו מערבות אמריקה האין־סופיות דבק באדם זה. הוא הופיע בארץ, נעלם כעבור שנים אחדות ועקבותיו לא נודעו. אומרים, כי חזר למכסיקו ושם נספה ברעידת־אדמה.

החלטתי לקבל את הצעת קבוצת־הרועים וללכת עם יענקל לשיך־אבריק.

“שכח את העבר!” טען בלי הרף בהגישו לי כוס אחר כוס, “בוא נתחיל שוב.”

הודעתי לצפורה כי אני יוצא לשיך־אבריק ועוד באותו יום קמתי והלכתי.

צעדנו ברגל ויענקל נשא עמו מזודה גדולה. כל הזמן דיבר על תכניותיה של קבוצת־הרועים, על עתידה ועל אפשרויותיה הבלתי־מוגבלות. וכאשר התרוממנו על־פני גבעות חרתיה (חרושת־הגויים) ונכנסנו ליער, התרגש והראה לי בהתפעלות את האלונים העבותים, הגבעות היפות והעמקים הנחמדים.

ליד השביל הפונה לשיך־אבריק עומד אלון ענף ועבה, רחב־נוף וכבד־צל, ולידו ישבנו לנוח. הדוד יענקל פתח את מזודתו, הוציא ממנה מעט חפצים, ואת המזודה עצמה השליך אל בין השיחים.

“בכפר אין צורך במזודה כה יפה,” צחק ואמר. “עשה אעשה לי ארגז כפרי, שיתאים למציאות.”

שנים אחדות היתה המזודה של הדוד יענקל מוטלת בין השיחים, שטופת גשם ושרופת שמש. מדי עברי במקום ההוא זכרתי את הרגע שבו הגעתי לשיך־אבריק ובחברת דוד יענקל המופלא.

אלכסנדר, ציפורה ויוחנן זייד בפתח צריף העץ בשיך־אבריק, 1929

היום הובלנו זבל ואבנים מהחצר.

איני יודע אם צפורה תסכים שנחיה כאן, שוב בחושות ערביות או בצריף רעוע.

אפקים חדשים. כפר ערבי חצי חרב, שרידים מישוב של חסידים שרצו להתישב כאן.

התקרה מתפוררת, בחורף לח, מלמעלה מטפטף, אין חלונות. והכל מאובק ומעושן. בכל מקום חורים ובהם זבובונים. בפנים רצפת־אדמה והאויר רווּי ריח־זבל.

האבק חודר לעינים, לאף, לריאות ולאוכל. מים – אין במקום. צריך להובילם בחבית. אין מקלחת. יתושים וכל מיני רמשים עוקצים אינם חסרים פה.

סוף־סוף הסכימה צפורה להתישב זמנית בנהלל. שם יש בית־ספר. אני אעבוד בשיך־אבריק בפלחה ובגן, אסע לשם, להכין הכל להעברה. אחזור בעגלה לקחת את רכושנו מטירה.

אלכסנדר וציפורה זייד בעת קילוף התירס, 1936

עד היום, כל ימי היותי כאן, בשיך־אבריק, אף לא יום אחד – בשר, אף לא יום אחד – ביצים וחלב. קבוצה פרימיטיבית. אין שומר, אין מנגנון וחשבונות. ישנים בחצר, ליד הסוסים, והכלבים שומרים עלינו.

היום ביקר כתב “דבר”.

השעה 9, אשכב לישון. אנו קמים ב־6, ובקרוב נתחיל לקום בחמש וחצי. חורף. נראה שעדיין אין אנו מרגישים את הקרקע תחת רגלינו. עברו שנתים והרועים טרם מצאו שם חדש, משלהם, למקום הזה. קוראים לו בשם הערבי “שיך־אבריק”.

בקרוב ירד היורה. לא נזרע כי אין עדיין תקציב. ובעוד יום־יומים יתחיל משבר חמוּר, אזל הקמח וכן אזלו כל המצרכים. סופית. גם השעורה בשביל הסוסים אוזלת. ובכלל, הן אינן עובדות. האחת חולה.

מחר יבוא צבי שמעוני, המועמד שלי לחברוּת בקבוצה. הוא בעל־משפחה. היטב – איני מכירו. שמא ארומה. חבריו המליצו עליו.

הייתי היום במערות העתיקות.

יש שם חדרים רבים עם ארונות־קבורה, מעברים ארוכים. גם לעומק. גם למעלה. האויר שם מועט ואפשר לתעות אם מסתובבים שם בלי לפיד.

אני בונה גדר־חומה כדי שלא יהיה הכל פרוץ לגנבים ערבים. כמעט כל הרועים התפזרו ועזבו את שיך־אבריק. מהגברים, רק אני ופליישר נשארנו. שוב איני יודע בשביל מי אני עמל. השנה תעבור. איני רוצה ללכת למושב. צפורה כבר רוצה, והיא צודקת. למען הילדים.

חוששני שכך יהיה. לא מתחשק לי, אך אין מוצא אחר. כמה קבוצות כבר עברתי? ומבחינה כלכלית אני ברחוב.

העמל יורד לטמיון, אני וצפורה מפסידים את כוחותינו. אין לנו עדיין בית בשביל הילדים.

אני “אומן ראשי” למריחת־גגות. עשיתי תערובת של “חירבה”, סיד ותבן. הגשמים באו והכל התמסמס, המים התחילו חודרים דרך הגג לתוך הבית. לאחר זמן נודע לי שהערבים מרכיבים את התערובת מחומר לבן (גיר) ותבן.

חצבנו פתחים בקירות, בשביל חלונות. ינקל ניסר את האבנים במשור. הוא התקין מקרשים כל מיני כלי־בית ומטבח. ינקל הציב גם חלונות ודלתות.

צפורה והילדים גרו בהתחלה בצריף שאותו בנה, כמובן, הדוד ינקל. כדי שהגג לא ידלוף, היינו חייבים לעשותו מפחים, אך לא היה כסף והאוכל היה מועט. בבוקר, היינו קוטפים 2 פחים מלאים צברים ורוחצים אותם היטב. כל בני־המשפחה של שיך־אבריק היו עומדים מסביב ואוכלים לחם עם צברים. כך סעדנו את לבנו.

אורחים וידידים בעת חנוכת הבית בשיך־אבריק

7 שנים שאני חי פה, עובד ושומר. נמאס לי לשמוע את השם הזר הזה, הבלתי־יהודי, “שיך־אבריק”. אין זה שמה של הסביבה ולא של כפר, אלא של קבר של ערבי מצרי שנפטר כאן. האגדה המוסלמית רשמה אותו בשורת הצדיקים. ערבים עניים מאמינים, שבכוחו לרפא פצעים וכל מיני מחלות. לשם כך הם מתרחצים וטובלים בבצה המקומית הנקראת על שמו. כל ההיסטוריה של הקבר הזה אינה עולה על 70 שנה.

די לנו לחיות תחת שם זר. אנו דורשים מוַעד־השמות לקבוע סוף־סוף שם עברי לישוב החדש הזה. ביקרו כאן שני חברים מוַעד־השמות. ביקשנו להשתדל למצוא שם מתאים.

כל הארכיאולוגים שהתעניינו במקום היסטורי זה באו לידי מסקנה, שכאן היתה בעבר העיר גבע, אחת מ־3 הערים של חרושת־הגויים.

ההיסטוריה העברית מתקשרת עם המקום הזה בתקופת המלך הורדוס. המקום גם קשור בנצחונם המזהיר של ברק ודבורה הגיבורים על סיסרא.

אבל השם גבע אינו מתאים עכשיו. יש כבר כמה ישובים שנקראים כך.

יום אחד נכנסו 5 רועים ערבים לתוך התירס שלי. בסוכה נמצא באותו זמן גיורא. לא הרחק ממנו היו יפתח ויוחנן. גיורא רץ לגרש את הכבשים. הוא לא נזהר ולא חש בערבים שהתחבאו. הם התחילו להכותו על הגב באלות. גיורא נפל מתעלף.

יוחנן ויפתח באו אלי במרוצה וסיפרו שגיורא מתכתש עם הרועים. לא סיפרו לי שגיורא כבר מוּכּה.

לא אמרתי כלום. רצתי אל הסוכה. ראיתי את גיורא שוכב על האדמה. גבו היה מכוסה חבורות. דרשתי ממנו בתוקף לקום, ללכת הביתה ולשלוח אלי את קוזלובסקי ברכיבה.

למרות כאביו הגדולים קם וצעד לאִטוֹ הביתה. צפורה לא היתה בבית. רצתי ועליתי על גבעה קרובה. ראיתי שהרועים ברחו והשאירו את הכבשים. לקחתי 2 כבשים הביתה. קוזלובסקי ואני רכבנו יחד, אבל לא הצלחנו לשים יד על השודדים.

הרועים הערבים טיפסו לנו על הראש. פעם נכנסו עם 3 עדרים ישר לתוך החצר. התחלתי לגרשם. גיורא בא לעזרתי. לקחתי כפיָה מרועה אחד. פתאום הופיעו בחצר כל שאר הרועים.

הם באו לדרוש את הכפיה, רועה אחד ניסה לחטוף אותה. הדפתי אותו והוא הכּני באָלה. התרתחתי, רצתי אל העגלה, לקחתי שוט, וקראתי לילדי: “ילדים, הנה, הכו אותם באבנים.”

יפתח ויוחנן התחילו לסקול אותם באבנים. ושלשתנו יחד רצנו וגירשנו אותם. איפוא גיורא?

אחרי שהם ברחו ניגש גיורא. “גיורא, מדוע לא רצת מיד לעזרתנו?” – “חיפשתי מקל.” נזפתי בו בכעס. “ברגע כזה לא צריך לחפש מקל, כאשר מכים את אביך. באבנים צריך היית ללכת, ואפילו בידים ריקות, יחידי, כמו יפתח ויוחנן. רואה אתה איזו חבורה יש לי כאן?”

והערבים הספיקו לברוח. איזו חרפה. קלון. גיורא שתק. אחר : “צדקת, אבא, בפעם השניה, אתקן.”

בשנת 1929, בפרוץ המאורעות, ידענו, שהערבים יפקדונו. ערבים מסוימים, ידידינו, באו להזהיר אותנו וביקשונו שלא נסכן את חיינו ונעזוב את המקום. לא העלינו כזאת על דעתנו, להפקיר את ביתנו.

התכוננו לכל אפשרות שלא תבוא. גמרנו אומר עם החברים שבישובי העמק לאותת להם בשעת הסכנה. הכינותי קש וגפרורים למדורה, כדי להציתו בלילה, במקרה של התנפלות.

ידידנו הערבי בא והזהיר אותנו שנית. הודענו לו ברורות, שימסור לחבריו, כי אנו נישאר במקום ונגן על חיינו ועל רכושנו.

06.00 בבוקר.

הייתי מוכן לעבודה.

גיורא ומשה עבדו ליד הבנין.

מצד הכרמל, מסביב לצברים, הבחנתי בתנועה רבה של ערבים. הלכתי לראות מה הם עושים שם. עברתי על־פני גיורא ומשה בלי לומר דבר. מצאתי קבוצה גדולה של ערבים שלא נראתה מעולם בסביבה הזאת. לא עבר חצי רגע והם הקיפו אותי. אחד מהם התחיל לחרפני ובאותו רגע ממש קיבלתי אבן בראש ומכות אָלה על כל הגוף. צעקתי: “גיורא, הנה!..”

הבחנתי בגיורא מגיע בזינוק מאחורי הצברים. עשיתי עליו רושם מזעזע – כל פני, ראשי ובגדי היו מוכתמים בדם.

ראיתי את פניו של גיורא ולעולם לא אשכחם! לא מלים וצעקה, פנים מעוּותים בידיו היה מעדר.

הוא זרק אבן באחד המתנפלים ומיד הסתער על כולם. הבחנתי בשנַיִם שנפלו לארץ.

נאבקנו בהם גוף אל גוף, קרובים אחד אל השני. פתאום שמעתי שאגה קצרה של גיורא. אצתי אליו. הוא שכב מכווץ על הארץ, מפרפר, עיניו עצומות. תפסתי בראשו. הוא שכב ללא נשימה. שאגתי אל משה: “מהר, הנה, גיורא הרוג!”

העולם חשך בעדי. התחלתי זועק – “גיורא.”

אין תשובה.

ברגע זה, כשאני כותב, איני יכול להביע במלים מה היה אתי. אבדתי את בני.

כך חשתי באותם רגעים. לאחר שבאו לעזרתנו, הבהלנו את גיורא לבית־החולים. מצבו היה קשה, אך נותרה נשמה באפו. ימים רבים עברו עד ששב לאיתנו.

חצות לילה. הפר געה והתעוררתי.

כשהוא גועה – אני יודע שהפרות חמקו החוצה מהמכלאה.

יצאתי וחיפשתי אותן. לא מצאתי.

קראתי לעזרה אל שלושת בני.

צפורה התעוררה גם היא ואמרה ששמעה את הפרות מצד ימין. הלכנו לשם ואמנם מצאנו.

בוקר.

גיורא, יפתח ויוחנן עובדים אתי בשדה. כוכבת עוזרת לצפורה בבית.

11.5.38

 

סוף דבר    🔗

בשנת 1938 השיג כדור־מרצחים את השומר אלכסנדר זייד. כעבור חמש שנים, בסתיו 1943, חדרה בשעות־הלילה כיתת־פלמ“ח למחנה בדוים, ששכן בסביבת אלונים. אנשי הפלמ”ח הוציאו להורג את ראש השבט, קאסם טאוּבּש, לאחר שהתברר כי זהו רוצחו של זייד.

משפחתו של השומר זייד הכּתה שרשים באדמת שיך־אבריק. ביתם מתנוסס היום אל מול הגבעה הירוקה, שבה טמונה גופתו.