רקע
משה פלינקר
הנער משה
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: יד ושם; תשכ"א

 

בפתח הכפול

[א]

הדפים שלפנינו שנכתבו בידי הנער משה פלינקר בן השש־עשרה, הם דפי יומנו, שצרר בהם חוויותיו והרהוריו בשבתו, עם משפחתו בת תשע הנפשות, בעיר מפלט־לא־מפלט בבלגיה, שאליה נמלטו מהולאנד, ושבה השיגתם אחריתם, והיא כאחרית מיליוני־אחינו באירופה. תעודה נחשבת ומהימנה היא, וכדרך תעודה־לתומה היא משיבה תשובה, אחת התשובות, לשאלה הגדולה, מה היה בנפש נער בפתח כפול – פתח־הממשות, והיא ממשות־הכליה, ופתח־המחשבה, והיא מחשבת־הגאולה. אמרנו: אחת התשובות, שכן צירופי־הקוים, הפזורים בדפים שלפנינו, והמתלכדים כדי תמונת־ביוגרפיה של הכותב הצעיר מעמידים אותנו גם על עיקר־תכונתו גם על עיקר־חינוכו, שסיגלו אותו לתפיסה המיוחדת ולתגובה המיוחדת הכלולות בדבריו. בן למשפחת יוצאי־פולין, שומרי מצוה ומשמיריה, מקוֹרבים במעט לחסידות־גור, נולד כבר בארץ הגירתם, בהולאנד, גדל באווירת בית על רוח־המסורת ודרכה, שלא נפגעו מדרך־השכלתו, שבה נקנתה לו ידיעת לשונות ובכללן, ואף ראש להן, הלשון העברית. בה נכתב יומנו, שימושו בה רהוט וחי, עד כדי גילויי חידוש מעניינים המחויבים במעמד ניתוקו הגמור מזרם־חייה.

יומנו מניח פתח־עיונים מכמה וכמה בחינות, שהרי זו תעודה מיוחדת במינה – נער שמוצא משפחתו במזרחה של אירופה וגידולו במערבה והוא חי, בבדידות־מפלטו, את גורל המוני־עמו בתחושה חדה ביותר. עד היכן תחושה זו מגעת, אנו למדים מתוך אותם השרטוטים הזרויים בדבריו, שבהם הוא מגלה מה שסתום היה באותה שעה מגדולים בשנים ובנסיון – בעוד הללו אינם משערים, כי המוני־היהודים הנחטפים ומגורשים מזרחה, כוונת חטיפתם וגירושם כליה גמורה, מחושבת ומתוכננת, הרי הנער למד על כך בדרך עקיפין: מנאום של פקיד גרמני לפני חבריו; מדרך־ביוּמו של סרט “יוּד זיס”1 וכדומה. דיו בראיית־הסרט שתיקבע בו הוודאות, כי אם לא יבוא נס, תבוא כליית־ישראל. תחושה זאת, שגדולים ומנוסים התעלמו ממנה, באה על ביטויה החד בתיאור של אולם, שבו הרבים שמחים והמעטים עצבים, ומדי פעם בפעם נוטלים מבין העצבים ומביאים אותם לחדר־צדדין וחונקים אותם.

ודאי שהתחושה הזאת היא אֵם התלבטותו של הנער במעמדה המיוחד של משפחתו העשירה, שהצליחה במקנת זכות־השיבה להתחמק מגזירת חטיפה ושילוח, התלויה אמנם מעליהם וסופה משיגתם. מתוך העירוב של מתיחות והתרה (הנער משוטט ברחובות, מבקר בבתי־ספר, אפילו בבתי־סרט)2 שהוא רקע־יומנו וחלל אווירו, מתגבשת תגיבותו המיוחדת על הפורענות, ומתרקמת מסתו, התמה והכאובה כאחת, היא המסה לעמוד על משמעותה של הפורענות ולפרשה.

[ב]

פירושו נשען אל בסיס שאין הפורענות מערערתו – בסיס האמונה בבורא ובהשגחתו, שכרוכה בה מאליה האמונה בבחירת־עמו. לכאורה עשויה ודאותו של הבסיס הזה שתקל על הנער ותרגיעו, אבל באמת החמירה עליו והסעירתו – העימות, עימות־תמיד, שבין המציאות ובין האמונה טופח וחוזר וטופח על פניו. שעל כן נבלט ביותר אפיה של אמונתו כתערובת מוזרה של תום ופאראדוכסיה, ושיאה בתפיסת הגאולה. פאראדוכסיה זאת בולטת בייחוד לאור ההכרה של ערעור היחס שבין שכר ועונש: “הצרות כבר רבו הרבה מאד מעוונותינו”. ולא עוד, הצרות נראות לא בלבד גדולות יותר, אלא אחרות, שונות במכריע, מכל הצרות שהתרגשו על העם לאורך תולדותיו – הוא מדגיש את החידוש בעצם־תכונתה של צרת־הדור לגבי צרות־הדורות, ומנסה לנסח את החידוש שבו בכלליותו, רשמיותו, חוקיותו: “כמו שאסור לגנוב, כך מצוה לרדוף את היהודים”. הייחוד של עצם הצרה – כמבטיח את הייחוד של מוצאו, והוא מוצא־הגאולה, שתבוא לא בשל צדקותיהם של ישראל אלא בשל עוונותיהם של מעניו, ונמצאת כוליוּת העינויים כערובּת־שלימות הגאולה. התפיסה הזאת כרוכה בתפיסת מחיצה מוחלטת בין ישראל והעמים, כמחיצה מוחלטת בין כלל מעוּנים וכלל מעניהם, בין כלל רדופים ורודפיהם. שעל־כן לא ישים הנער כל פדות בין שני הצדדים הלוחמים וכאחדים הם בעיניו – כגרמניה כן רוסיה, כגרמניה כן אמריקה, ואדרבה פקפוקו בזכותה של אנגליה לנצח אינו פחות מוודאותו בכרחה של גרמניה לנצח, כורח מבחינה דיאלקטית, שכן כמותה כיריביה מקיימות במלחמה זו ובדרכי אכזריותה בחינת השלמת עוון האמורי. אמנם, ניכרים כמה וכמה נדנודים בפרטי־ראייה, אך אין הם משנים מן התפיסה המוצקת, כי ייחודה של המלחמה הזאת הוא בייחוד אופיה ותוצאתה כאחת, מעמד־אימים המחייה התערבות של מעלה. פעמים הרבה ידובר בדפים אלה בעניין נסים שכורח להם שיתרחשו, אבל כל הנסים אינם אלא פסידונים לנס האחד – התערבותו של הבורא בכבודו ובעצמו. וכתמיהה־לא־תמיהה היא, כי הנער רואה את ההתערבות הזאת כחזיון שאינו משנה את הממשות לפניה ואינו משנה את הממשות שלאחריה, כי כשם שחוקי הטבע והמציאות שולטים לפניה כך חוקי הטבע והמציאות ישלטו אחריה.

ההכרה, כי עצם־ההצלה של ישראל, שתבוא על דרך גאולתם בארצם, תהיה דרך־נס, אך הנהגת־המדינה, פרי הגאולה ומצעה, תהיה כדרך־הטבע, היא סיוע לטיפוחו של חלום הנער על עצמו – החלטתו להיות קברניטה של מדיניות־ישראל. עד כמה תחום־החלום ותחום־הבהקיץ משמשים בערבוב, ניתן ללמוד מדרכו לנמק את החלטתו ומנסיונו להכשיר עצמו לכך – ההנמקה: התעודה הזאת אינה מצריכה לימודים מסודרים; ההכשרה: לימוד הערבית, שהוא שוקד עליו ועל דרגות התקדמותו בו. ומשנזכר דין־וחשבון זה, ראוי להעיר, כי אין הוא נוהג כן אלא בחומר קריאתו בלשון העברית, ואילו על חומר קריאתו בלשונות לועז, זולת העתונים, אין אנו שומעים ולא כלום. ודאי שהקריאה הזאת היא לו בית־אחיזה על שום היותה עברית, אבל הדין־וחשבון עליה מעמידנו על השליית האחיזה הזאת וביותר על הכזבתה – עיקרה של הקריאה כרכי “התקופה” הם והדברים הנקראים בהם נידונים לו לקוראם ברותחין. עניינם ובעיותיהם אי־אפשר שיהיו נערכים לו לגופם, שלא במעגל האימים של הפורענות ושעתה, וכממילא הם נפסלים עד כדי הגדרה: “כאין ואפס לגבי הדברים המתרחשים”. ראייה זו המתפרנסת, כנראה, גם מדרך חינוכו, שלא הכשירתו ביותר לתפיסת ערכי ספרות כתעודה לעצמם, אינה פוסחת אפילו על המקרא – הקריאה בו, שהוא כופה אותה על עצמו, תחילתה אינה ממלאת נפשו, ואך בסופה נענים לו קצת פרקיה, כספר ירמיהו וביותר מגילת איכה. מה שאין כן פיוטי ימי־הביניים – אלה שהיה מלגלג על בניינם וצורתם, מדברים אל נפשו ומנפשו, שהרבה הצד השוה שבין מעמד־ישראל בתקופה ההיא ובין מעמדו בתקופתנו עושה, גם אם נקבעה ההלכה על השוני המוחלט בין צרות־הדורות ובין צרת־הדור.

[ג]

ספק אם אפשר להכריע, לא כל שכן במדוקדק, בשאלה החשובה, מה השקפות הביא הנער לתוך חווית־הפורענות ומה העלה מתוכה. פתרונה של השאלה ניתן לו להאחז ברמז קל אך ברור למדי. כוונתנו למספר נעלם שבחשבון – דמותו של מורה, מר גרבּל, שתלמידו מפליג בשבחו וקושר לו המנון, הנכתב ברוב כיסופים. דומה, כי יסודי השקפותיו של הנער ידו של המורה באמצעם. פעם אחת תלמידו אפילו מעמידנו בבירור על כך – לא הם דבריו המועטים משמו של רבו על מלחמת גוג ומגוג העתידה שתבוא. באמת, קשה כאן לשון־העתיד, שהנער נוקטו, כי לפי תיאוריו והגדרותיו המלחמה הזאת עשויה כמלחמת גוג ומגוג, שסופם שאינם נוצחים, כי סוף הניצחון לאלהים. ועוד זאת, מבין שיטי דבריו של הנער ניכר רישומם של דברי־תלמודו, ופעמים אפילו בבירור גמור. הנה הנער אימפולסיביות היא בו ולא תיפלא התעוררותו למעשה – הרי תכניתו להימלט לאנגליה, והרי תכניתו להעפיל לארץ־ישראל, אבל אלו תכניות־עראי יותר, בעוד שתכנית־קבע היא לו חפצו להניח בית־מפלטו ולהתנדב כעובד למזרחה של אירופה ובלבד שיוכל לשאת בסבלם של המוני הנחטפים והמגורשים. לאמור גם בגבור עליו רוח פעילה עיקר מגמתה סבילה. רוח זאת היא גם המבריחה ממנו את שהיה מסתבר מאליו, חפץ־הנקמה או כלשונו, “שכל יהודי שאפשר לו לשאת חרב יקום ויתנפל על גרמני”. אמנם הוא מסתייע כאן בהכרתו אחת, שאינה שמה פדות בין צד לצד, עד כדי אמירה, שחפץ־הנקמה פירושו התקוממות אל העולם כלו; כשם שהוא מסתייע בהכרתו אחרת, כי נקמתו היא תקומת ארצנו ותשובת עמנו אליה. אבל אוזן מלים תבחן תצוד הדו של הכתוב, אף שאין הנער מפרשו: “ד' ילחם לכם ואתם תחרישון”, כשם שתצוד הדה של אגדת המדרש על יוצאי מצרים, היא האגדה הנדרשת בעניין “יונתי בחגוי הסלע” – היונה בורחת מפני רודפה אחד, הנץ הטורף, ונמלטת לחור רודפה אחר, הנחש המכיש, ומתוך שהיא מתלבטת בין נץ ונחש, היא טופחת כנפיה ומצווחת ובא בעל השובך ומצילה.

שורת הדין מחייבת לומר, כי הנער נאבק במסד תפיסתו וחלק לא־מועט, במאבק זה, אם כי הוא מובלע בדפי־יומנו, נוטלת ציונותו, שהוא מבקש למזגה ביסודות־תפיסתו כעדות נסיונו לנסח את ההמנון כנוסחו: “עוד לא אבדה תקותנו / התקוה משנות אלפיים / להרחם מאלקנו / אלוקי ציון וירושלים”. מאבק זה ניכר עם השמועה בעניין הכנות הסתר של היהודים והערבים למלחמה ביניהם – עתה התעוררתו על דרך תשוקה פעילה: “להסתפח אליהם על אחי החביבים ולעזור במלחמתם ובעוד דברים אחרים”. ואם לציונות, ראוי להבליט שני קוים – מזה הדין הקשה היורד על וייצמן על שום שאין תפיסתו כתפיסת הנער ועמידתו בצד אחד של הצדדים הלוחמים, והוא אף הולך אצל רוזוולט; מזה הדין הקשה היורד על סוקולוב, על שום שכתב בספר־יובלה של “הצפירה”, כי רוב העם ישאר בגולה והסולת תבוא לארץ־ישראל; והוא הדין על העזות ליטול לעצמו את זכות ההכרעה, מי סולת הראויה לגאולה ומי פסולת שאינה ראויה לה – דין שאינו תרתע מאמירה, כי הפסולת הם אותם המנהיגים החכמים והפיקחים שאינם יודעים כי לגבי ארצנו וצורך גאולה בה והכרח גאולה בה של ישראל סולת.

ניכר, כי הנער היה בימי סיום יומנו בעצם תהליך בישול־מחשבתו וביקרתה, וראיה חשובה ניתנה בהודאתו (עמ' 93): “והימים הבאים יוכיחו, אם כל זה מה שחשבתי עד עתה, כל זה מה שנתבשל בקרבי ומה שעתה [שעלה?] לרעיון חזק ועז, הנו זה שמהווה את כל הווייתי, את גרעין רוחי, אם כל זה יהיה לאפס, אם כל זה יהיה אמת ונכון, ואז זה בשבילי להוכחה היותר חזקה למטרת חיי שהצבתי לי מאז. לא בשבילי מתחנן אני מאלקי, שיהיה הכל כמו שחשבתי ושיתהווה הכל כמו שכבר מתואר מאז, כי רק לטובת עמי האהוב, רק לאשרו, ושכבר יהיה קץ לגלותנו בת אלפיים שנה”.

דברינו על המעט, הניתן לומר בהשקפה ראשונה, לא באו אלא לעורר בחינת הפוך בה והפוך בה, כי הדפים הרבה הם מעידים על כותבם ונפשו והרבה מזה על סביביו ואווירתם.

דב סדן


 

עם הספר

ספרים ומלבושים ושלוש מחברות – אלה הדברים שמצאו בנות משפחת פלינקר בחזרן ממחנה־ההסגר הנאצי, במרתף הבית בבריסל־סחארבק, רחוב קולונל פיקאר 1, ששם גרה המשפחה לפני מאסרה. המחברות הללו לא היו אלא רשימותיו של אחיהן, שרשם אותן בזמן שהיה מתבודד בחדרו ונחבא מעין זר.

משה זאב (שנקרא בקיצור “משה”) בן אליעזר נח פלינקר ז"ל נולד בהאג, ב־9 באוקטובר 1926. אביו מיוצאי פולין היה, וראה ברכה בעסקיו בהולאנד. לכל שבעת ילדיו שכר מורים פרטיים להוסיף על לימודיהם בבית־הספר, ובייחוד הנער משה הירבה ללמוד לימודי־יהדות. לשון דיבורם בבית הולאנדית היתה, אך משה ידע גם עברית ויידיש, ולמד גם צרפתית, אנגלית וגרמנית, רומית ויוונית; על השתדלותו ללמוד ערבית מעידים יומנו ומחברת אימוניו. בסתיו 1939, בהגיעו למצוות, נשא דרשה בעברית באחד האולמות לפני מאות שומעים, ואף עיתונים יהודיים כתבו על מאורע זה.

אחרי פלישת הגרמנים, בשעה שהתחילו מגיעות ידיעות על זוועות שעשו הנאצים ביהודים, בא משבר על נפש הנער המוכשר והמצליח והוא כמו נהפך לאדם אחר. משה ביקש לשתף את עצמו בצרת הרבים והטיל על עצמו איסורים: פסק מלאכול בשר וחמאה ודברים כיוצא בהם, שנראו לו מותרות. סירב לקנות בגדים חדשים, והיה מתהלך בבגדיו שהיה לובש מלפני־כן. בחדרו היה מאזין – במקלט שהרכיב בעצמו – לחדשות הראדיו ששידרו בנות־הברית, למרות האיסור החמור שהיה מוטל על האזנה כזו. בשנת 1942, משהתחילו הגרמנים אוסרים את יהודי הולאנד זה אחר זה, עלה בידי אבי המשפחה להסתיר את עצמו ואת משפחתו מעיני הגרמנים. בגבור הסכנה עברו כל בני המשפחה לבלגיה כמתואר ביומן שלפנינו. גם בבלגיה לא רווח למשפחה, היו שם גם בחינת “אנוסים” וגם נרדפים3. משה למד בבית־ספר למסחר, וללא ידיעת הוריו למד ערבית אצל מורה פרטי, שהורה אותו חינם אחר שעמד על כשרונותיו.

האב הצליח להשיג רשיון־שהות4 בבלגיה ולהאריכו כפעם בפעם, באחרונה – ב־9 במרס 1944. שבועות מעטים לאחר־מכן, בערב פסח תש"ד שחל להיות ב־7 באפריל 1944, בא לדירת המשפחה במפתיע אחד ז’אק, מלשין ידוע, בלווית שני אנשי גיסטאפו. שוב לא הועילו תעודותיהם כלום – העופות שהיו נתונים במליחה והמצות העידו במאה עדים על יהדותם של בני־הבית. מכאן הובלו לאושויץ, וממנה לא חזר משה עוד.

מחברות היומן נתגלגלו בידי המשפחה עד שנשלחו ארצה, לידי האח הצעיר. ממנו נמסרו לידינו בהמלצתו של ש“י עגנון, שקרא את היומן והביע את התפעלותו. ראינו חובה לעצמנו לשמור בקפידה על הצורה המקורית שכתב בה הנער את דבריו. אותיות יתירות נסגרו בסוגרים עגולים, השמטות הושלמו בסוגרים מרובעים. לא שינינו אלא בכתיב המלה אלקים – לפי בקשתם של בני משפחת פלינקר – וכתבנו בכל מקום בקו”ף. מלים ומשפטים מודגשים נדפסו באותיות גדולות. כל רשימה שתאריך בצדה – ניתנה לפי סדר כתיבתה; שאר הדברים באו בסוף לפי סדרם במחברות.

שלוש מחברות הגיעו לידינו: מחברת אחת ובה 120 עמודים ודף בודד – כולה יומן; מחברת אחת ובה 36 עמודים (4 נתלשו מתוכה), מהם 15 עמודים ריקים – יומן ורשימות וגם העתק “התקוה” בשינוי הפזמון (נדפס בסיום ספר זה); המחברת השלישית, בת 164 עמודים, מהם 22 עמודים ריקים, עיקרה אימוני כתיבה בערבית והעתקים של פרקי תנ"ך, של זמירות־של־שבת, פיוטים, קינות וסליחות, ציורים ושרטוטים – כל אלה לא נדפסו כאן. שאר הדברים שבמחברת השלישית – רשימות וקטעי רשימות, ונדפסו כולם.

חובה נעימה עלינו להודות לכל אלה שיש להם חלק במצוה זו, להביא לדפוס דבריו של נער קדוש ולדובב את שפתיו בקבר. הרב חיים אליעזר אלטר שליט“א, ירושלים, שימש שליח מצוה; הוא שמסר את היומן לש”י עגנון והוא שלא שקט עד שכילה את הפקדת כתבי־היד בידינו. מר חיים אהרן פלינקר, אחיו הצעיר של בעל היומן, נאות להעמיד את המחברות לרשותנו. מרת אסתר שווימר (ניו־יורק), אחותו הבכירה של משה פלינקר, הואילה למסור את הפרטים הביוגראפיים שניתנו למעלה. הגב' ציפורה אפשטיין תירגמה את הפיסקאות שנכתבו הולנדית במקורן. נטעם המערכת עסקו בהבאה לדפוס שאול אֵש (שכתב גם הקדמה זו, ההערות שבשוליים ושבסוף הספר) ויעקב שלהב.

מערכת “יד ושם”


 

יומנו של משה פלינקר

ט“ו כסלו תש”ג בריסל Novemb. 194224 (Brussel)

כבר איזה זמן חפצתי להתחיל לכתוב לי בכל ערב וערב מה שעשיתי ביום, אבל על ידי דברים שונים לא באתי לידי זה עד הערב הזה. בערב הזה הנני עושה התחלה בדבר.

ראשית כל אפרש מדוע אני עושה את הדבר הזה. על ידי סבות שונות שאכתבן להלן, נתגוללתי כאן לבריסל. התגוללי הנה קרה באֹפן זה:

נולדתי בהג עיר המלכה בהולנדיה, שם ישבתי במנוחה והשקט. בקרתי את בית הספר הנמך, ואחריו הַחִלותי לבקר את בית הספר למסחר. אותו בית הספר בקרתי רק שתי שנים. אולם העת שצריכים לבקרו בכדי לעמוד בבחינת גמר היא ארבע שנים. אבל על ידי שגרמניה, שנכנסה להולנדיה ב־1940, אסרה בימי החפש אחר גמר הלמודים של השנה השניה על התלמידים היהודים של כל בתי הספר בהולנדיה לבקר עוד בתי ספר ששם מלמדים מורים בלתי־עבריים (אַריים), לא יכולתי עוד לבקר את בית הספר למסחר הכללי. האסור על היהודים לבקר עוד בתי־ספר כלליים, הוא חלק משורה ארוכה של אסורים ליהודים. כבר לפני זה הוצרכו היהודים למסור את מקלטיהם והיה אסור להם לבקר את בתי־הראי־נוע וכד'.

בערים הגדולות שישבו בהן הרבה יהודים, נוסדו בשביל התלמידים היהודים בתי ספר שבהם למדו רק מורים עברים. גם בהג נוסד בית ספר כזה. (ה)בית־הספר שנוסד אצלנו היה ליסיוּם,5 ובו היו שלש מחלקות. מחלקה לה.ב.ס.,6 לגימנזיום7 ומחלקה למסחר. אני המשכתי כמובן את למודי במחלקת המסחר. בשנה שבקרתי את בית הספר העברי נתרבו האסורים על היהודים במאד מאד. חדשים לפני ימי החפש היינו מוכרחים למסור את אופנינו למשטרה. מאז נסעתי בחשמלית לבית הספר, אבל יום או יומים לפני גמירת הלמודים לשנה זו, נאסר גם על היהודים לרכוב עוד בחשמלית. אני הייתי מחויב אז ללכת רגלי לבית־הספר וזאת ארכה כשעה וחצי. אף על פי כן הוספתי עוד ללכת הימים האחרונים לבית הספר כי חפצתי לקבל את תעודתי ולדעת אם עברתי לכתה הבאה או לא. אז חשבתי עוד שאוכל לבקר אחרי ימי החפש שוב את בית־הספר, אבל מזה לא בא כלום. מקֹדם אזכיר עוד שבאמת עברתי לכתה הבאה ועתה אתחיל לכתוב את כל הגזרות שנגזרו עלינו במשך ימי החופש. עוד דבר אחד שכחתי: במשך השנה נתחייבנו לתפור על חזינו השמאלית אות קלון. האות הזאת היתה “מגן־דוד” בגדל כף היד. על ה“מגן־דוד” היה צריך להיות כתוב בפרוש יהודי באותיות הולנדיות.

כבר כחצי־שנה ויותר לפני התחלת ימי־החפש החלו הגרמנים לקבץ את היהודים בערים הגדולות, וביחוד לאמשטרדם. ליהודים נאסר להעתיק את דירותיהם אבל לאמשטרדם היה מותר להם. כשהיו די יהודים באמשטרדם, התחילו הגרמנים לשלוח את היהודים מאמשטרדם למקומות שעד עתה אינני יודע עוד איפה הם. השליחה היתה באפן זה. הרבה משפחות, עבריות כמובן, קבלו מכתבים להכין את עצמם לנסיעה לשלושה ימים. היו צריכים להזמין צדה לדרך וגם כסותות8 וכלים שהם נחוצים מאד בדרך. ובלילה, בשעה שתי־עשרה, היו צריכים לבא אל התחנה. משם נשלחו קודם כל לֶוסטרבֹּרח,9 מחנה סמוך לגבול הולנדיה וגרמניה ומשם נשלחו כעבור איזה ימים ל….

בימים ההם נאם איזה פקיד גרמני לפני אספה מחבריו. בנאומו דבר גם כן על היהודים, ויאמר שהיהודים הם שונאי אירופה והם חפצים להכניע את גרמניה וגם יתר מדינות אירופה. על כן הוא צריך להגן על עצמו מהם והוא מחויב לשלחם לאוקרינה10. ויוסף לאמור להולנדים, כי אינם צריכים לרחם עליהם כי הוא אינו עושה עמהם כלום. הוא משיבם רק לארצות שמשם בא[ו] וזה שאסור לקחת עמם לא כלום, סִלק באמרו שבאו לארצות המערב כעניים וגם יצאו כעניים. ועוד אמר שגורל היהודים שם (באוקרינה) יהי כבד מאד.

כשקראנו את הנאום הזה כבר ידענו כי חדלה תקותנו, כי מקדם חשבנו שהרעה תהיה רק מֻגבלת לאמשטרדם, משום שהעיר הזאת היתה כבר מקֹדם מקום מוכן לפורענות.

אף על פי כן לא חדלנו עוד מלקוות שבעזרת ה' נגָאל עוד טרם נהיה מוכרחים לנסוע, אבל תקותנו לא נתמלאה.

הגרמנים שׂוררים אז כמעט על כל אירופה. המדינות היחידות שהיו עוד צדדיות11 היו: שו[יי]ציה, שודיה, שׂפּניה12 ופורטוגל. שאר הארצות היו מיושבות בין מגרמניה בין מבעל־בריתה איטליה. עוד מקלט אחד היה, וזאת היא חלק צרפת13 שאינה מיושבת עוד מאת הגרמנים. כשהיה לאנשים הרבה כסף ולא חפצו להשלח לאוקרינה, ברחו מהולנדיה לאחת הארצות שהן עדין צדדיות. גם אבי שיש לו כסף, לא היה חפץ [להשלח] למקום המועד מאת הגרמנים. על כן התענין בדבר עבירת הגבול, הוא היה כבר ברוֹזֶנדַל,14 עיר הגבול, בקבל אמי את המכתבים לבא בערב בשעה אחת־עשרה למחרת אל התחנה. אני נסעתי כבר ביום ההוא לרוזנדל. כשנודע לאבי שאמי קבלה את “השטרות” (היא הודיעה זאת לאבי דרך הטלפון באמרה שכבר הזמינו אותה לחתונה), היתה כבר תשע וחצי בערב, תכף ממחרת שלח להג שלש נשים שיובילו את אמי ואחי ואחיותי לרוזנדל. הנסיעה ברכבת היתה אז מסוכנת מאד כי נאסרה ע“י הגרמנים: ואם איש יעיז בנפשו אע”פ לנסוע, ותפשוהו, אז ישלח אל אחת ממחנות15 הרכוז, שמשם לא היתה עוד שום תקוה לצאת חי. גם מצד אחר היה הדבר קשה מאד, כי משפחתנו היא בת תשע נפשות, אבי ואמי, חמש(ת) אח[י]ותי, אחי הקטן ואני, אבל בעזרת (ה) ה' הגענו בשלום לרוזנדל. שם היה אבי צריך לדאוג למקומות ללון, ובהרבה יגיעות עלה בידו למצא בשביל כלנו מקומות לינה. צריך אני להעיר כאן כי על ידי האשכנזים16 נאסר לתת ללוּן ליהודים. בערב שהיינו חַיבים לנסוע היינו כלנו ברוזנדל. זאת היתה בשני בשבת. אז החלה החפישה 17אחרי אנשים שהם יודעים להוביל מעבר הגבול האחד לעבר השני של הגבול. החפישה הזאת ארכה עד יום הששי ועוד לא עלה בידי אבי למצוא איש כזה לבסוף שמע לאחד ממכריו שם שאמר לו שהוא יודע דרך ששם לא עומדים שוטרים. אני ואחותי הבכורה נסענו תחלה. יצאנו מרוזנדל ביום הששי בשעה שלש. הקב"ה הצליח את דרכנו ואחרי נסיעת אופנים ואחר זה נסיעת חשמלית ואחר זה נסיעת רכבת, הגענו לבריסל, בירת בלגיה. בלילה הזה18 עברה גם אמי עם אחי הקטן את הגבול. בשביל אמי ואחי עלה בידי אבי למצוא אשה להובילם. הדבר הזה עלה ב־1800 גוּלדן. ביום הראשון עבר אבי עם שלשת אח[י]ותי גם כן את הגבול. וכך היינו כלנו, מלבד אחותי הקטנה, ביום הראשון יחד בבריסל. האחות הזאת באה אחרי שבוע וחצי לבריסל.

בתחלה היה קשה לנו מאד למצא מקום לישון. אחותי הגדולה אסתר עם האחות הצעירה ממני ואני ישננו אצל בעל בית־חרֹשת שהיה מוֹכר לאבי הרבה דברים למסחרו. אבי ואמי ישנו אצל מכר אחר, ואחיותי האחרות ישנו [אצל] איזה איש שאבי לא הכירו מעולם. אחרי איזה עת לא היה עוד בשביל אבותי מקום אצל המכר הזה כי אשת המכר היתה צריכה לקבל את חמֹתה; היא תשאר אצלה איזה ימים ועל כן לא היה מקום לישון. גם בעל בית החרשת התחיל לירא אחר עת קצרה, כי אמרו לו, כך אמר לאבי, שבאו אצלו אנשים לאמור, כי ידוע הוא ברחוב שיש לו יהודים בבית.

אז החלה שוב דאגת לינה ואחרי יגיעות הרבה מאד ומקומות לינה עוד יותר מהם, הגענו לאיזה בית שאבי היה יכול להתישב בו בלי לרשום את עצמו בבית־העיר.

אף על פי שבלגיה גם כן מיושבת מאת הגרמנים לא יראנו כאן כמו בהולנדיה, כי כאן לא ידע אותנו איש (בלבד איזה יהודים מכרים) על כן לא יראנו כלל בצאתנו בלי “כוכב” (אות קלון) וגם בעשותנו דברים אחרים שהיו אסורים ליהודים. בעת מלחמה זו שאנו חיים עתה בה, אי אפשר כמעט לקנות כלום בלי הבולים בשביל הדבר הזה: למשל בשביל לחם צריכים לתּן בולי לחם, בשביל קפה בולי קפה, בשביל בורית19 בולי בורית וכו' וכו'. וגם לכל איש ואיש היה כרטיס20 שעליו21 כתוב, מי האיש ההוא מה הוא עושה איפה הוא יושב ויתר הדברים האלה. כששואלים בחוץ את הניר הזה ואין לו, אז לוקחים אותו תכף אל המשטרה. מובן מאליו שסכנה גדולה היא ללכת בלי ניר כזה. משום זה השתדל אבי מאד להרשם בבית־העיר. מובן מאליו שאי־אפשר לנו סתם ללכת אל בית־העיר ולאמור: “הננו”! אז בטח ישאל [האיש] שיושב שם לרשום אנשים שנכנסו לעיר אחרת או לבלגיה עצמה, היאך באתם הנה, תן לי רגע לראות אם יש לכם חותם על הפספורט שלכם. על כן פנה אבי למליץ אחד שקיבל את שמו על ידי איזה איש. המליץ הזה עשה בשבילנו את הדבר הזה וקבלנו רשיון לשבת שלושה ירחים בבלגיה. כמובן שהדבר הזה עלה בהרבה כסף, אבל אבי אינו מסתכל כלל על הכסף. הוא אומר תמיד: “הכסף יהיה לכפרה”. ועתה הננו יושבים בבריסל. אני הולך בטל כל היום, אין לי לעשות כלום. לפני איזה שבועות נ(ת)רשמתי בספריה עברית ואידיש. אני מרבה עתה לקרוא בכל מיני ספרים עבריים, אבל כל זה אינו ממלא כלל את רוחי. אני מרגיש שאני יורד מטה מטה. כבר נסיתי ללמוד תנ"ך. (הבאתי עמי תנ"ך קטן בלי שום פרוש שקבלי ממכר בהולנדיה). אבל זה אינו יכול לקשור את מחשבתי. אשתדל לשאול איזה גמרא. ולרגלי זה שאני הולך בטל, עשיתי את המחברת הזאת לרשום לי בכל יום ויום את אשר עשיתי ובמה שחשבתי ודברים כאלה; באפן כזה אוכל בכל ערב לתן דין וחשבון לפָני, מה שעשיתי במשך כל היום, במה שעסקתי ובמה עבר יומי. אחרי ההקדמה הזאת הנני מתחיל מחר.


26. Nov. 1942

מן המחר הזה עשיתי מחרתיים. באמת, אתמול לא היתה בי ה“עזות פנים” לתן דין וחשבון לי על מה עשיתי ביום הזה. לא עשיתי אף כהוא זה. בעשיה זו אני מתכּון שלא עשיתי כלום לתקון נפשי, ז. א. להעל[א]ת רוחי. כן, קראתי חלק מן הספור של ש. י. עגנון ב“תקופה”. המכנה “הנדח”, אבל בזה לא מצאתי דבר שיעלה את רוחי. רק ידיעותי על דבר החסידות נתרבו ונתרחבו קצת, אבל זה לא כלום. החלותי אתמול ללמד את אח[י]ותי צרפתית. כידוע מדברים כאן, בבריסל, הרבה צרפתית. (לפי דעתי מרבים כאן לדבר צרפתית מאשר מדברים הולנדית). מטעם זה וגם כן ע“י הסבה שלאח[י]ותי אסור לצאת בשעות בית הספר, ועל־כן צריך אני להשקיטם, צוְתני אמי ללמדם צרפתית כפי כחותי. בזה מלאתי חצי יום, בחצי השני התקוטטתי עם אח[י]ותי קצת ואקרא גם כן ב”תקופה“. הספר הזה שכבר הזכרתיו למעלה, שאלתי מספריה. בבריסל יש ספריה עברית־אידיש, ששיכת לקהלה. אַדרסת הספריה הזאת קבל אבי מאת איש, שהוא גם כן כאן. בתת אבי לי את האדרסה22 הזאת, נפלתי עליה כאילו מצאתי שלל רב, כי לא היה לי כלום לעשות או לקרא, לולי מצאתי, או יותר טוב לולי מצא אבי, את כתבת הספריה הזאת. ממנה אני שואל בכל יום ראשון ספרים עבריים לרבות על ידי זה את ידיעותי בעברית וגם כן ידיעותי הכלליות. כבר קראתי איזה ספרים כגון סגנון העברי, חלק מכל שיריו של ד. פרישמאן, ב' חלקים מכל כתביו של אותו ספר ועוד. כשהייתי לפני איזה שבועות בספריה, נפגשתי באיזה מורה עברי שלמד מקדם בבית הספר העברי בבריסל. אבל על ידי המצב הרע אין עוד תלמידים די לבית הספר, הרבה משום שכבר נלקחו (נשבו) ע”י הגרמנים והרבה משום שמתיראים שיתּפשו, והמורה הזה העירני על ה“תקופה”. זאת היתה רבעון (הופיעה ארבע פעמים בשנה) שהוצאה לאור ע"י י. ס. שטיבל תחת הערכתו של ד. פרישמאן. מרבעון זה יש בספריה כששה־עשר חלקים. יש בספרים הרבה דברים מענינים כגון בחלק הרביעי, שאני קורא עתה. מצאתי מאמר מאת ש. ברנפלד, על איוב. לא גמרתי עוד חלק זה, אבל כנראה לי יש עוד דברים מענינים בו.

היום, ז. א. 26. Nov. ^'^42 למדתי בבקר שוב את אחיותי. לפני זה הנחתי תפילין. אחרי שלמדתי את אחיותי לא עשיתי עוד כלום, מלבד שאכלתי, קראתי ב“תקופה” ושחקתי בקלפים. אז היום גם כן לא עשיתי הרבה, אבל אני מקוה שאקבל מאיזה איש גמרא. באמת כבר הייתי צריך לקבל היום גמרא מאיזה שוחט. אבי הלך אליו היום, ואשאלהו שיביא לי מן השוחט גמרא חולין. אבל כמו שיכולתי לחשוב, צריך השוחט בעצמו לגמרא זו ועל כן לא הביא אבי לא כלום. אבל מחר אולי אקבל מאיש אחר גמרא חולין, ואם לא, אשאל מן השוחט גמרא אחרת. היום היה כתוב בעתון שהמצב ברוסיה הוא אינו כה טוב בשביל הגרמנים. הרוסים עשו התקפה גדולה מדרומה לסטלינגרד. אולי תעלה בידם, ויגאל הקב“ה אותנו באפן זה מן הצרה הגדולה שאנו בה היום. כבר הגיעה העת להגאל, נראה לי. אם חפץ הקב”ה להציל עוד מה מן היהודים שנשבו ע“י הגרמנים, עתה העת להצילם. כי אם יצטרכו להיות במשך החרף ברוסיה, אז נראה לי שח”ו לא הרבה יוכלו להשאר בחיים. כי אף כשהלכו בחפץ עצמם, לא יכלו לקחת עמם די כסויות לחמם בהן את גופם בקר הנורא ברוסיה.

אמנם בצרה גדולה אנחנו. הצרות כבר רבו הרבה מאד מעֲונותינו. ובאמת, מה יכול הקב“ה להתכון אחרת, בצרות הנוראות שהוא אינו מונען23 ממנו. בטוח אני שעל ידי הצרות שיבואו עוד, אף יהודי אחד לא יחזור תשובה. להפך! יש לחשוב שבראותם בצרות הגדולות יחשבו כי אין אלקים בארץ, אחרת לא היה יכול לתן לעשות זה לעמו, אשר בו בחר. זה כבר שמעתי מהרבה אנשים. ובאמת, למה יכול הקב”ה להתכון בכל זה שקורה אותנו בעת הנוראה הזאת? נראה לי שעתה כבר הגיע זמן הגאולה, ז. א. שכבר כדאים אנחנו פחות או יותר לגאולה. (מחר אמשיך הלאה את פתרונה של השאלה האחרונה, כי כבר אחוז שֵנה אני מאד. כבר אחרי חצות הלילה היא).


30. NOV. 1942

כמו שחשבתי לא יכולתי לקים את המחר הזה, גם לא מחרתיים המשכתי את כתיבתי אף לא אחרי שלושה ימים. וגם עכשיו (אחרי ארבעה ימים) לא חשבתי שאתחיל לכתוב, מכיון שכבר הפסקתי כה הרבה, אבל אף על פי כן התחזקתי ואֹמר בלבי שלא אהיה כה רפה, ועל כן הנני ממשיך מחדש את שהַחִלותי. ועתה הנני מקוה שלא אחדל בכל פעם ופעם אלא בעזרת השם אכתב בכל ערב וערב מה שכתבתי לעיל. עתה הנני שב לשאלה ולפתרונה ששאלתי לעיל: למה יכול הקב“ה לכוּן בכל הצרות שבאות בימים הנוראים ההם עלינו ואינו מונען ממנו? השאלה הזאת צריכה קדם לפתרון על שאלה על השאלה עצמה. השאלה הזאת היא, אם הצרות שעוברות עתה עלינו הן חלק מן הצרות שכבר עברו עלינו מראשית צאתנו לגלות, או אולי הצרות האלה הן אחרות ומשֻנות כֻּלן מן הצרות האלה שעברו עלינו עד עתה. לפי דעתי נראה לי שהפתרון השני הוא הנכון, כי באמת קשה לי מאד להאמין כי כל זה שאנו רואים היום הוא אינו אלא קטע של השלשלת הארוכה של צרות. ראשית כל קשה לי להאמין זה, מפני הרשם הגדול שעושות הגזרות והרדיפות עלי, אבל חשבתי אני כבר לעצמי שקשה מאד לתלות פתרון שאלה חשובה כזאת ברשם לבד. הלא דבר ברור ובטוח הוא שהרדיפות למשל בספרד24 והגרוש משם, או גזרות ת”ח, או כמה צרות אחרות עשו גם כן רשם גדול על בני עמנו בימיהם. ואולי הרשם שעשו עליהם בימיהם צרותיהם עוד יותר גדול הוא מאשר עושות היום עלי, כי זה יכולים לראות ממשיחי שקר וכד‘. אבל צריכים לאמר שהרשם אינו מכריע ואינו מעלה, כי יש לפעמים לדבר שבערכו הוא קטן מאד ורשמו שהוא מסב הוא גדול מאד, ואפשר גם להפך, כמו למשל הנצרות, שהיא בעינינו דבר שוא עשתה רושם על כה הרבה אנשים גדולים כגון סופרים, משוררים וכו’. על כן מוכרחים אנו ללכת ולהסתכל בצרותיהם ובצרותינו; ז. א. להשׂתכל בהבדל בין שתיהן. ראשית כל רואים אנו שצרותיהם היו תמיד מקומיים. במקום אחד רדפו היהודים מאד מאד, ובמקום שני ישבו בהשקט ובשלוה. אבל יותר מכריע הוא השינוי השני וזה הוא הרשמיות שמלוה את צרותינו עתה, והארגון שמארגנים להכב[י]ד יותר ויותר את צרותינו. השנוי הזה הוא באמת דוקר את העינים. ופרט של כלל זה הוא שאינם (הגרמנים) מתכַּוְנים כלל לתלות את טעם הרדיפות באיזה דבר. למשל כמו שעשו הספרדים שתלו את טעם רדיפותם אותנו באמונתנו וכד'. אבל אצל הגרמנים אין אנו רואים שום נסיון אמתי לתלות איזה טעם ברדיפות שהם רודפים אותנו, אלא סתם משום שאנו יהודים. הדבר שנולדנו יהודים זהו די והותר לטעום25 את כל הרדיפות ואת כל הצרות.

על הטעם הראשון יכולים עוד להוסיף שבעת הזאת באמת כלל ישראל נפגע בצרה זו. (כלל ישראל הוא רוב ישראל!). במשל אפשר זה להסביר היטב מאד. מקדם, בימי הבינים, כשצר(ר)ו האויבים על איזה עיר אז הכו בה בכל מיני אש וקלעו אבנים לתוכה, וגם נסו לפרוץ את החומות בבריחים גדולים וחזקים ואנשים חזקים וגבורים נטלו את הבריח בידם ויחלו להכות בחומה. והאנשים שראו בימים ההם את הדבר הזה חשבו באמת כי יותר תֹקף ויותר כח אי אפשר עוד. ולכל היותר כשעוד איזו עשרות אנשים נגשו לעזור בהריסת החומות, אז כבר הגיעו לראש כח האדם שאפשר לעשות. אבל בימינו רואים אנחנו שילד קטן אפילו גם כן בכחו להרוס עיר שלמה. צריכים רק לקחת מעט דינמיט ולחברו בחשמל, ואז בנגיעת אצבע אחת החומה היותר חזקה נהרסה בן רגע. כך גם בצרותינו אז והיום. גם אז כבר חשבו, למשל ברדיפות בימי מסעות הצלב, שיותר מה שעשו אז אי אפשר עוד; אבל היום עושים בלי חרב ובלי כלי זין דברים חמורים פי אלף מזה שעשו אז. הטעם שזה אפשר, הוא מפני שעושים היום הכל על פי סדר.

מסדרים ומארגנים, מארגנים ומסדרים, עד שאולי רק אחד מאלף יכול לנוס על נפשו להחבא וכד'. ומפני מה שאפשר לו לסדר הכל כה ובימים ההם לא היה זה. הטעם של זה הוא, ובזה שַבְנו לפתרון השני העיקרי, שאצלו הכל הולך באפן רשמי, הכל אצלו חק. מרשיעים לפי החקים. כמו שאסור לגנוב כך מצוה לרדוף אחרי היהודים.

על כל מה שכתוב למעלה הנה נוכחנו שיש באמת הבדל בין כל הצרות שעברו עלינו מזמן הכָּנס(י)נו לגלות וצרותינו של העת הנוראה הזאת. ועל כן יש טעם לשאול כיון שהן מבדלות בהרבה: למה אין הקב"ה מונען לכל הפחות ממנו או מדוע הוא נותן להפך לרדוף אותנו ולצררינו? ומה התוצאות שיוכלו לצאת מן הצרות האלו?

התרוץ26 לשאלה זו נראה לי אינו כלל קשה. כידוע נגרשנו מארצנו בעֲונותינו הרבים, ועל כן אם אנו חפצים לשוב צריכים אנו לשוב בתשובה שלמה ואז נוכל לשוב לארצנו. אבל שלא נשוב ע“י תשובה, כבר חזה הנביא מראש ועל כן אמר שבאחרית הימים לא בצדקותינו נגָאִל אלא ע”י עֲונות אויבינו ועל ידי עינויהם אותנו (כמו במצרים). והנה באמת היה די והותר כשהקב“ה לא היה מונע ממנו את הצרות הפשוטות שעברו עלינו עד עתה. אבל יש עוד קושי אחד והקושי הזה שאם כבר על ידי צרותינו הרבות27 נוכל להגאל, יש הסכנה הגדולה שהיהודים בעצמם לא יחפצו בגאולה. כמו ששמעתי כה הרבה פעמים מתרצים לי בשאלי את מכרַי היהודים: מה תחשוב תהיה בסוף המלחמה? כמעט תמיד קבלתי בת[ו]ר מענה שכשהמלחמה תסוף28, אז הכל ישוב לסדרו הישן. נשאר שוב בין הגויים שנשתקענו בתוכם, החיים נמשיך כמו שהיו והכל יהיה כבראשונה. אבל הקב”ה אינו חפץ בזה, על כן מְשכם מביתם ועריהם (שישבו בם מקדם) ועכשיו חפצים הם כבר בכל לבם לשוב אל ארצנו הקדושה ארץ ישראל.

על כן יש לקוות שכיון שרוב ישראל אינם עוד יושבים עתה במקום שבתם מבראשונה, ורבם כבר חפצים להגאל, באמת כבר הגיע זמן הגאולה עתה, ובעזרת אלקינו נגָאל בקרוב, אולי עוד בחנכּה הבאה יעשה אלוקינו הנס הזה לעמנו ויגאל אותנו וישיבנו לארצנו. אבל יש עוד דבר קטן שאפשר להפריע את כל זה, ועל זה אכתב למחר בעזרת השם, כי באמת אחוז שנה אני מאד (כבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות) אבל טרם אסים אכתב ואתפלל לאלוקי ישראל שימלא בקרוב את התפלה הזאת: השיבנו ד' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם!


בקר 2. December

הדבר הקטן שהזכרתי למעלה הוא זה: רבם של היהודים חושבים שהגאולה והישועה הן תלויות בנצחון או במפלת אנגליה. והנה כשתנצח אנגליה אז יוכלו רבּם של היהודים (אף אלה שיחפצו להגאל) לאמור שלא ה' הציל אותנו, אלא אנגליה. וגם אצל הגוים יאמרו ככה. וזה שאני מזכיר כאן גם כן הגוים זה אני עושה משום שאני מוּכח מן הרעיון29 שגם לגוים יֵצא איזה דבר מן המלחמה הזו. הלא סוף סוף עלינו גם כן לדעת ולזכור שאף על פי שהגוים אינם נוגעים אותי אף כהוא זה, ואף אם ימותו מיליון ביום אחד אינו נוגע לי ואינו עושה עלי רשם כלל וכלל, אף על פי כל הדברים האלה אין לשכח שגם לגוים אבדו הרבה הרבה דברים, בין אנשים בין שאר דברים, כגון בתים אניות עד אין סוף ועוד הרבה הרבה, וכבר הגיעה העת שגם הם ילמדו קצת מכל המלחמות שהיו עד עכשיו ובפרט משתי30 מלחמות העולם שכמעט רצופות היו. ועל כן הנני חושב שהמלחמה הזו שאנו חים היום בה, לא תעבור בנצחון אחד מן הלוחמים, כי אם בנצחון הקב"ה. לא אנגליה ולא אמריקה, אלא אלוקי ישראל יצא בתור נוצח מן המלחמה הזו. וכשזה יהיה, הנני חושב שלפני הנצחון האחרון גרמניה תגבר כמעט על כל החזי[ת]ות וכשיֵרָאה שכמעט כבר נצחה, אז יקרב ה' בחרבו ויקח לו את הנצחון. מובן ונראה מאליו שכל ההשקפה שיש לי ושכתבתי למעלה היא השקפה דתית. ואני מקוה שיסלחו לי על זה, כי אם לא היתה לי הדת, באמת לא יכולתי לעולם לבא לידי פתרון אף הקטן שבקטנים מכל השאלות שקופצות עלי.

עתה אכתוב מה ממצב ביתנו ומשפחתנו. כבר תכף אחר בוא(י)נו הנה, לבריסל, היו חלוקי דעות בין אמי ובין אבי אם נשאר כאן או נסע הלאה. ה“הלאה” הזה היה בראשונה צרפת הבלתי מיושבת מן הגרמנים (עתה כל צרפת כבר מיושבת) ואחר כך שו[יי]ציה שאינה מן הלוחמים אלא היא כמו במלחמת העולם הראשונה. אבי, שכבר סחר עשרים או יותר שנים עם בלגיה ועל־ידי זה היה כמעט בכל שבוע בבלגיה, אמר שיותר טוב שנשאר כאן עד סוף המלחמה ועד שהישועה תבא, כי בריסל היא עיר גדולה ואין כה קשה להחבא בה. הרבה יהודים מתחבאים כאן ואינם הולכים למַלין31, מקום קבוץ היהודים שנחטפו ושיושלחו לרוסיה. ומלבד שאינו כה קשה להחבא כאן, גם כן אפשר להרשם כאן בעיריה32 ואז נקבל ניר או איזה תעודה, שיכולים אנו להשאר כאן זמן ידוע. בעת ההיא שבאנו הנה לא הי(ת)ה כבר שקט בחלק צרפת הבלתי מיושבת מן הגרמנים, כי לַוַל נעשה לראשון למיניסטרים, והוא חובב גרמניה גדול ועל ידי זה גם כן כמובן שונא יהודים גדול. על כן החליט אבי, ואמי לא התנגדה כל כך לזה, שנשאר כאן בבריסל ונראה מה שיהיה ומה שיש לעשות. ומשום שסכנה גדולה היא ללכת בחוץ בלי תעודת העיריה החליטו הורי שננסה להרשם בעיריה. אמי יראה מאד לזה כי חשבה33 שעירית בריסל היא מקֻשרת עם איזה משרה34 מן הגרמנים, וכשנבא להרשם בעיריה יחכו שם עלינו איזה שוטרים ויקחו אותנו כמו שלוקחים כה הרבה יהודים. אבל כנראה אין קשר בין משרת העיריה בענין הגֵרים35 ובין הגרמנים. או אולי לא זה הוא הגורם שלא נשאלנו כלום בבֹא(י)נו להרשם בעירית בריסל, כי אם זה שנתן אבי הרבה כסף (חמישים אלף פרנק) למליץ אחד שתקן את העשׂק הזה בשבילנו. בקצור ב־9 לספטמבר הלכנו, אבי, אמי, אחותי הגדולה ואני, אל עירית בריסל להרשם שם וקבלנו כּלנו תעודת רשות להשאר בבריסל שלושה ירחים. ועתה שלושה הירחים האלה הולכים וקרבים לקצם. ועתה שוב מתקוטטים ומריבים הורי בדבר, אם נסע הלאה או נשאר כאן, ונתן שוב סכום גדול למליץ שיטפל בדבר הארכת הרשיון. אמי חפצה לנסוע הלאה לשו[יי]ציה ואבי חפץ להשאר כאן. בינתים נושבה החלק הבלתי מיושבת של צרפת גם כן מן הגרמנים (לפני איזה ימים נושבה גם כן טוּלוֹן36, שעד עכשיו היתה עוד פטורה מן הגרמנים ועל ידי זה הוטבע חלק גדול של אניות מלחמה שהיו בטולון מצרפת). על ידי זה שו[יי]ציה היא מוקפת כולה משתי ארצות ה“אַס”37, גרמניה ואיטליה. ועל כן מסֻכן מאד לסעת38 עתה לשו[יי]ציה. כמדומני כבר נתן אבי שוב כסף (עשרים וחמשת אלפים) למליץ שיאריך את רשות)י)נו. כשירצה השם, אז נקבל שוב איזה תעודה ועתה לששה חדשים. דבר אחד שכחתי. כשנרשמנו בעיריה, קבלנו גם כן בולי אכילה והבגדים. ולולא נרשמנו היינו מוכרחים לקנות הכל בלי בולים וזה הוא יקר מאד. למשל כשקונים אנחנו לחם עם הבולים עולה לארבעה פרנקים, אבל בלי בולים עולה לארבעים.


בקר 3. Dec.

אתמול לא קרני דבר שהיה די חשוב לרשמו כאן. אבי ואמי מתקוטטים עתה בדבר סחר. אמי חפצה ללכת לסחר אבל אבי אינו חפץ. בשאר אין שום חדשות. קראתי מאמר על משפט הסמיכה וקורותיה מח. י. בורנשטיין.

ההתקפה הרוסית על החזית המזרחית נמשכת, אבל נראה לי, שלא תצא מהתקפה זו שום תועלת. משאר החזיות אין חדשות.

היום ערב חנוכה, אבל נראה לי שחנוכה זו תעבור כְּכֹה־הרבה חנוכות בלי שום נס או דבר שיוכל להדמות לזה.


אחר הצהרים 4. Dec.

אתמול קראתי מאמר גדול של הלל צייטלין על אודות קדמות המסתורין ביהדות. מהמאמר עִנְיֵן אותי ביותר החלק האמצעי ששם הוא נכנס בפילוסופיוּת. חפצתי היום לכתוב קצת על זה. בבקר הייתי צריך ללכת אל בית המרחץ ובשובי משם שמעתי צרות חדשות, לא של כלל ישראל אלא של משפחתנו לבדה, ועל ידי זה לא היה לי עוד חפץ כלל לכתוב מה על הענין הזה. הצרות החדשות שפגעו בנו הן: עוד כשהיינו בהג בא אצלנו פעמים תכופות ורבות איש משעוֶנינגֶן39, רוֹזֶנתַל שמו. האיש הזה היה קצת עשיר כמו אבי. כשהמסחר הלך מעט יותר טוב מאשר היה מקדם, יעץ האיש הזה אותנו שנקנה נירות של שווי40 אפֶקְטן מחברת נפט המלכותי[ת] שהלכו בימים ההם עלֹה ועלֹה. אבי שמעודו לא קנה עוד נירות כאלה לא הטה בראשונה כלל אוזן לעצת האיש הזה אבל לאחרונה כשהנירות האלה הלכו עלה ועלה, וכשהאיש הזה חשב לנו בכל פעם מה שהיינו יכולים להרויח בשנים או שלושה ימים, קנה אבי איזה נירות. ובאמת בעבר עת קצרה הרויח אבי כסף הרבה על ידי הנירות האלו. כשבאמסטרדם חטפו בחוץ בימים ההם וגם הרבה אנשים קבלו הזמנות לבא בחצות הלילה לתחנה לנסוע לרוסיה ובהג חשבו שבכל יום ויום תוכל המגפה לפרוץ ועל כן קנה אבי עוד איזה נירות. ובכל העת ההיא הלכו הנירות עלה ועלה. ובנסענו לבלגיה ז. א. בנוס(י)נו מן הגרמנים, אמר אבי למיודעיו שהיתה להם רשות לנסוע לבלגיה שיקחו אחרי בואו לבלגיה הנירות עמם ויתנו לו. באמת איזה שבועות אחרי בוא(י)נו היו כל הנירות שוב ברשותנו. צריך אני להעיר שאסור היה להוביל הנירות האלה לבלגיה וגם היום עוד אסור זה. אף על פי כן חפצים מאד מאד לקנות הנירות האלה גם בבלגיה. וכאשר אבי ראה שהנירות הולכים ועולים עוד וכשיקנה הנירות האלה בגולדנים שהיו לו41 וימכור אותם שוב בבלגיה, יקבל יותר פרנקים בשביל זה, נתן פקודה לאחד ממיודעיו שיקנה עוד חמשה נירות. המכר הזה של אבי קנה לפני עת קצרה את חמשת הנירות ונתנם לאבי. בינתים ירדו הנירות על־ידי גזרות הבּוּרזה42 – שלא יכלו לתת להרויח לאנשים כה הרבה בבת אחת – כמאה אחוזים. אחר כך עלו שוב כששים אחוזים ועתה אין מִנהלת הבורזה נותנת עוד לנירות האלו לעלות. מובן מאליו, שאנחנו שכל קיומנו תלוי בנירות האלה מפחדים עתה קצת, אע“פ שההמון חפץ לקנות הנירות האלה. אבל עתה הולכים בהולנדיה (הגרמנים) לבקש אצל כל איש ואיש, אם ישנם עוד ברשותו הנירות שקנה ולא הוציאם לחוץ לארץ. בודאי יבואו עתה גם כן אצל מכר(י)נו שקנה חמשה נירות בשבילנו על חשבונו ועל שמו. החמשה הנירות האלו הם כחלק שלישי, כך אני חושב, של כל הנירות. וכשנתּן חמשת הנירות האלה למכרי אבי, שיהיו ברשותם עד אשר יבואו הגרמנים ואחר־כך ישיבם לנו, יש הסכנה שלא נראם עוד לעולם. הלא היום עושים הכל עם היהודים מה שחפצים. אין להם דין ואין להם משפט. לפני איזה ימים באו אנשים שהם נוטים אחרי הגרמנים אבל הם בלגיים (רֶקסיסתים קוראים כאן לאנשים האלה) לביתו של איזה יהודי וַיִקחו ממנו כל מה שחפצו, אפילו הדגים שבקדרתו לקחו להם, והיהודי עמד אצל זה ולא היה יכול לפצות פיו. על כן יראים הורי למסור את הנירות ל”גוי". בין כך וכך לאמי ולאחותי הגדולה חלום בלתי יפה ומובן כבר שזה לא עזר להיטיב את המצב.

בינתים נסע גם כן איש אחד, מכרנו כבר מהג, שבא כאן לבריסל אחר בואי(י)נו לשוַיציה ואמי שהיא חפצה מאוד מאוד לנסוע לשויציה, מתלוננת עתה שוב על אבי שנסע ועל ידי זה יבוא קץ לצרותינו הרבות.

עתה אני גומר כבר את רשימותי של היום, שומע אני אנחה כבדה מתפרצת מפי אמי.

חשב שלכבוד חנוכה הישועה או לכל הפחות חלק ממנה תבא, והנה שוב צרות חדשות, שוב צרות!


לילה 7. Dec.

בימים האחרונים לא קרה לי ולסביבתי כלום. כבר הדלקנו הנר החמישי בערב הזה, וחנֻכה הולכת ומתקרבת לסופה. לנסים אינני מקוה עוד בחנכה זו. בכל יום ויום הולכים וחוטפים יהודים. פעם נותנים דקירה כאן ופעם דוקרים שם. אומרים שלגרמנים יש אנשים מיוחדים שסובבים בעיר לראות אם יושבים פה או שם יהודים ואז הם מראים דירתו של היהודי לגרמנים והם באים במכונות המשא(ה) שלהם וחוטפים את אחינו. כבר הרבה פעמים אמרו שעד התאריך הזה או הזה יחטפו, ואחר כך יחדלו. אבל כבר הרבו מאד בנתינת הזמנים האלה ומכּלם יצא אפס. הגרמנים אינם ח(ו)דלים כלל מלחטוף יהודים.

מן חזי[ת]ות המלחמה אין חדשות כלל. נראה שהתקפת הרוסים נתרפתה או חדלה כבר בכלל מלהיות. בצפון אפריקה לא נעשים גם כן מאורעות שיוכלו להשפיע על מהלך המלחמה או לקרב את סופה.

אמי מ(ת)קוננת43 מאוד בימים האחרונים, בפרט על ידי האיש הזה שנסע לפני איזה ימים לשויציה. נראה לי שגם אבי חפץ כבר לנסוע. בימים האחרונים אין לי כמעט עוד חשק לעשות איזה דבר. כשמקוים לנסים ואף מאורע כל שהוא נעשה, אין דחיפה או חשק יכול להתעורר בלב האדם. כבר חשבתי הרבה פעמים אם באמת גרמניה תנצח במלחמה זו. ליהודים כה ברור שאנגליה היא יותר חזקה מגרמניה ושהיא תנצחה. אבל סוף סוף מדוע באמת חושבים הם ככה, משום שתחת הגרמנים לא נוכל לחיות ולא ינתן לנו לחיות. אבל זה אינו עוד ראיה לדבר, אם אנגליה תנצח או גרמניה. אבל מי שינצח אינו נוגע כלל אלי. העיקר הוא, שאנחנו, היהודים, נִגָאֵל ונִושֵע מצרות הזמן. אפילו ימות חלק גדול מן הגוים אינו נוגע לי כלל. יפלו כמו הזבובים. שמעתי כבר הרבה פעמים אומרים באידיש. באמת כך הוא. יומתו הם ואולי יהיו כפרה לנו. בעת האחרונה מפקפק אני יותר ויותר בזכותה של אנגליה שעל ידיה היא צריכה לנצח במלחמה זו. הלא באמת קשה במה זכותה של אנגליה כה גדולה? הרבו כה להטיב עם בני האדם. כמדומני שהעניות איננה חסרה באנגליה וגם אצל בני בריתה ישנה במדה בלתי מועטה. לפני איזה ימים שמעתי “מלה” טובה מיהודי אחד. “הגרמנים יהיו כפרתם של האנגלים, והאנגלים יהיו כפרת כּלנו.” כך צריך באמת להיות. בזה אפסיק עתה כי כבר אחוז שנה אני מאד. ליל מנוחה! עמי!


ליל 8. Dec.

כבר תכף אחרי בוא(י)נו לבריסל, והשגנו דירה, אמרה אמי הרבה פעמים אל אבי ואלי מה יהיה אחריתי. אני הולך כל היום בלי עשות כלום. קורא אני לפעמים עברית, אבל מזה אי אפשר שתצא איזו אחרית, לפי דברי אמי. בשמעי כדברים האלה מפי אמי בפעמים הראשונות שָחקתי מהם. גם [אבי] לא שם אליהם לב. אמרתי איך תוכל לחשוב עת כזו בסוף או באחרית טוב, הלא היום עלינו רק לעסק בשאלת חיים. וגם אבי ענה לאמי כדברים האלה מדי דברה בענין זה. גם בימים האחרונים נגעה אמי בענין הזה וַתּאמר כדברים האלה: מה יהיה בסופו של זה (ב“זה” כִּוְנה אלי) ואני שחקתי שוב על הדבר הזה, אבל בהותי לבדי הֵחִלותי גם אני לחשוב בדבר הזה. מה באמת יהיה סופי? מה אהיה? הלא מובן שהמצב הזה שאנו מצואים היום בו לא ישאר לעולם. אולי יארך עוד שנה או שנתים, אבל אז מה יהיה עמדי. הלא פעם צריך גם אני ללכת לעסוק בדבר פרנסתי. מתחלה חפצתי לדחוף את כל המחשבות האלו מראשי, אבל הן הלכו הלוך ושוב ולא יכולתי להפטר מהן. אז החלותי באמת להתעמק קצת בענין זה. אחרי חקוּר הרבה מצאתי שהיֹתר טוב בשבילי הוא להעשות…מדינאי. כן, מדינאי חפץ אני להעשות עתה. לא מדינאי סתם, אלא מדינאי עברי בארץ ישראל, כי נראה לי שאף על פי שדרך [נס] נצטרך לצאת מצרותינו של היום, השאר, ז.א. חיינו על אדמתנו, לא יהיה עוד כלל וכלל על פי נס. אז ישוב הכל כמו שהיה. בודאי יהיה קצת שנוי ביחסי העמים ליהודים ואולי גם ישתנו קצת יחסי העמים לבין עצמם, אבל זה אינו מוצי[א] כלל מן העולם, שהכל יהיה בדרך נס אז. הלא מובן מאליו שרוח עמנו שהיא כה גלותית לא תוכל להשתנות בבת אחת, אף לא בדור אחד. עד הזמן שנשוב להיות כעם חפשי גם בגופ(י)נו וגם ברוח(י)נו (והאחרון הוא העיקרי), על זה צריכים לעבור דורות שלמים. לזה צריכים אנשים שינהגו את העם בדרכים שיובילו סוף כל סוף לחרות הרוח.

עוד סבה אחת שעל ידיה החלטתי להיות מנהיג עמנו ז.א. למדינאי היא שלשאר האו[מ]ניות צריכים ללמוד זמן רב בספרים רבים. כּוּנתי היא זו. למשל, כשאני חפץ להיות מלומד במדעי הטבע, צריך אני ללמוד קודם כל, כל אלה הדברים שחדשו חכמי המדע הזה עד היום, ואחר גמרי ללמוד ולדעת זה, אוכל עתה ללכת לחשוב גם בעצמי במדע הזה, ז.א. לחשוב באֹפן אקטיבי שאוכל לחדש מה. לא כן הוא במדינאות. שם לא צריכים ללמוד באפן שיטתי (זה שאי אפשר לי היום). כל מה שלומדים בכלל הוא מוכשר להשתמש בו, וגם בראש צריכים לדעת להשתמש בשכל. ואני שאני יהודי “חרד”, מקוה גם כן שבקב"ה יעזרני בדברים ששכלי יקצר.

על כן מהיום ואילך אֲכַוּן את הכל מה שאי עושה ומה שאני חושב רק לנגד מטרה זו. ארבה במובן ללמוד בתנ"ך כי רק לפי רוח ספר זה יכל ישראל של העתיד לחיות. אין דרך אחרת. גם ארבה לפי האפשר לי ללמוד בספרים עבריים שהם עוסקים בדבר היהדות ועל ידי זה ארחיב את ידיעותי במדעי עמנו.

עתה ממעשי היום: האיש הזה שהזכרתי כבר איזה פעמים, שישב נוכח(י)נו (בהג) ויבא גם כן לבריסל ויסע הלאה לשויציה, שב לבריסל. האנשים שחפצו להובילו מעבר לגבול היו רמאים. באמצע הדרך קפצו מתוך הרכבת. ויקפוץ גם הוא אחריהם כי חשב שהם הולכים עתה להכניסו לשויציה. בקפיצה זו שהיתה דרך החלון, פצע את ידיו, ובקומו מן הארץ לא ראה עוד האנשים האלה. אז חכה איזה זמן עליהם וירא כי לא באו, אז הבין שרמוהו. בצרות גדולות – צם שני ימים רצופים – הגיע שוב לבריסל. על ידי המעשה הזה אבד לו הרבה כסף. מובן שכח אבי נתחזק במאד מאד על ידי המעשה הזה, כי אמי הללה כל היום את האיש הזה ותאמר שהוא הטיב להחליט, לא פקפק אלא החליט בבת אחת וכד'. אבל עם כל זה נראה לי שבאו איזה מכשולים בענין הארכת רשות(י)נו לשהות כאן בבריסל. מחר כבר עברו שלושה חדשים ואז יהיה סוף הזמן שכתוב על תעודת הרשות שיש עתה בידנו. אבל אבי הוא מלא תקוה וחושב שמחר נקבל את ההזמנות לבא לעיריה לקבל שם התעודות החדשות. עתה אלך לשכב ואגמר בפסוק זה:

אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך, ומשם יקחך.


בקר 10. Dec.

אתמול שב אבי הביתה ויאמר שבענין הארכת הרשיון צריכים עוד לחכות עד יום הששי. נראה לי שבפעם הזאת לא יעלה בידי אבי להאריך את הרשות. אף על פי כן אבי עוד מלא־תקוה והוא אומר לאמי שבעזרת השם נקבלנה.

אתמול גמרתי מאמר של ד.א. פרידמאן על דבר י.ח. ברנר וגבוריו. המאמר הזה שקראתי מאותו המבקר איננו הראשון שלו. כבר קראתי ממנו מאמרים בקרתיים על ח.נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי. מאמריו הם ברבם כה ארכים שבשני המאמרים הראשונים לא באתי לסיום. גם המאמר הזה שעתה גמרתיו, ארך מאד, כחמישים עמודים. אבל למרות זה גמרתיו בפעם הזאת. כי היה באמת מענין מאד המבקר העברי הזה והשקפתו על תחית עמנו. מאד נגעו ללבי דברי הזקנה הינדה, שלה היתה ארץ ישראל גלות חדשה, מן גלות אחרת.

אחר גמרי את המאמר הזה חשבתי עוד מעט עליו. ובחשבי ככה נצנץ פתאום במוחי: לוּ ידעו בין ד.א. פרידמאן בין י.ח. ברנר את המצב שעמנו מצוי בו עכשיו, לא היו כל מחשבותיהם וכל הגיונותים וכל רעיונותיהם כאין וכאפס נגד כל הדברים שקורים היום. הלא רק בעולם השקט עד מאד יכול לבוא איש כברנר ולעשות מהומה קצת, או יותר מקצת, בלבות איזה בני־אדם. אבל בעת הזאת שהיא מלא[ה] רעש ושאון – מי ישמע קולם של אנשים כאלה. באמת בעת חשובה עד מאד חיים אנחנו. ואז באתי לענין חשיבות האנשים והרעיונות של דור העבר או שני דורות שהם אחרינו, ואמצא שרק רעיון ציון, ז.א. הציונות ויוסדיה, יש להם אפשרות לעשות עלינו עוד איזה רשם. כי רק אם הלכנו אחרי רעיון הציונות ושבנו לארץ ישראל היינו יכולים לקדם את פני הרע שאנו מצואים היום בו. אבל מכיון שלא עשינו זאת, גם זה אין לו44 עוד שווי הרבה בשבילנו. רק ידוע נדע שחטא[ת] שאין אנו יכולים לשערה תרבץ על מתנגדי הציונות, כי כל נפש שלא הובאה או לא הלכה על ידם לא"י, תהיה כאבן על לב אלה המתנגדים. אבל הציונות עצמה היא כולה כעין רמז לכל עמנו, לחטא הגדול שחטאנו. כי לוּ עשינו והלכנו אחר עצותיה הלבביות שיצאו באמת מלבות מנהיגנו, אוהבי ישראל עד מאד, לא היינו היום בצרה כה גדולה.

עוד מאמר אחד קראתי, מאת מ. טייטלבוים בענין מדור הנפש. בקראי המאמר הזה נוכחתי לדעת שבכל דבר ודבר אף הטפשות יותר גדולה יכולים להתעמק יותר מחיי אדם שלמים. מוּכח אני שכשיתנו לאיש חכם חתיכת עץ או אבן יוכל לחקור בענין זה כל ימי חייו ויוכל למלאות בו ספרים עד אין סוף. לא דוקא במה שימצא הוא בעצמו, אלא בעיקר מה שמצאו אחרים. מזה למדתי שאין עיקר שהאדם חוקר, אלא העיקר הוא במה שחוקרים. וגם יש לאמור על המאמר האחרון, ויֹתֵר חזק, מה שכתבתי על מאמר הראשון, שביחס למאורעות של היום הוא עוד פחות מאפס.

ומשני מאמרים האלה למדתי שכּגדל הסופר כן יגדל המאמר או הספר שלו. ואז יש גם כן סופרים כה גדולים שהם נצחיים ושספריהם הם כמוהם גם כן נצחיים. אחד מן הסופרים הנצחיים שאני מכיר, או אולי הספר היחידי, הוא התנ“ך האלוקי או בעיקר התורה והנביאים. על כן אקרא יותר ויותר רק בספרי התנ”ך, כי הם מגיעים בחשיבותם גם לעתים חשובות45 כאלו ואולי עוד למעלה מהם.

עכשיו, בכתבי על חשיבות סופרים וספרים וכתביהם, נזכר אני פתאום במאמר של ד. פרישמאן בשם “חרבות עולם”. המאמר הזה עשה רשם עלי על ידי שהרגשתי תכף בקראי אותו שהוא יצא ישר מלבו של הסופר כמו רוב כתביו.


מוצאי־שבת 12. Dec.

ביום החמשי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנכה זו הנרות. זכינו עוד להדליק46 שלשתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאד להשיג נרות, התאמצנו ויכלנו לקנותם ביוקר. בש[י]רי את הבית האחרון של “מעוז צור” (נ)תמהתי מאד על הקבלת הדברים לצרותינו היום:

חשוף זרוע קדשך

וקרב קץ הישועה

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (!)

כי ארכה לנו הישועה

ואין קץ לימי הרעה

דחה אדמון בצל צלמון

הקם לנו רועה שבעה.

באמת פנים אחדים יש לכל צרותינו מן הראשונה ועד הצרה הגדולה של היום. צעקה אחת עולה מכלם. באיזה מקום שתהיה, הצעקה שתעלה משם תּשְוה לחברתה בקצה הארץ השני ואחר שנים רבות. בדיוק אותו הדבר הרגשתי בקראי איזה שירים ב“מבחר השירה העברית” בהיותי עוד בהג. ממש אותו הדבר. באמת רועה אחד לא מנעם מאתנו, רועה אחד לא הצילנו ממנו. בש[י]רי את “מעוז צור” בשביל הפעם האחרונה בחנוכה זו, הדגשתי ביותר עליו ובפרט על הבית האחרון. אבל בשבתי אחר כך לבדי חשבתי בעצמי מה תועיל דגישתי47. מה באמת תועיל היא. מה תועילו, כל תפלותי, שאני מתפלל בכונה כה גדולה. הלא בבטח48 צדיקים יותר גדולים ממני התפללו בעת צרתם בשביל הגאולה שתבא ולישועה שהיא כה נחוצה. אמנם איזו זכות עומדת לימיני, שעל ידה אוכל להתפלל בשביל הגאולה שהיא כה דרושה לנו. אבל נגד זה מצאתי שאינו כְּמה שאני חושב. הלא משה, מנהיגנו הראשון, מנהיג עמנו היותר טוב, הלא גם הוא היה יחידי, ואף על פי כן עלה כה ל“גדולה”. ויש עוד דברים מקבילים לבין מצבו ולבין מצבי אני. כי חשבתי כבר בעצמי מה אוכל לרבות את זכותי. הלא להא באיזה מקום אי־אפשר לי, ששם אוכל לרבותה. אבל גם בזה עומדת דוגמתו של נשיאנו לנגד עיני. הלא דם הוא נסע בכל העולם, ולא בקש לעשות טובות לאנשים, אלא רק בחוגו הקטן, רדף אחר הצדק ואחר המשפט וכל זכותו באה לו בסיבת מדינים. ואף על פי כן הגיע למדרגת נביא הנביאים ולנשיא הנשיאים. ולא בקל הגיע למדרגה זו; היה צריך לעבוד ולשעבד את רוחו שמונים שנה, כמו שהעירוני מורי בצדק. שמונים שנה ואז זכה.

אומנם צריך אני ללמוד מדֻגמתו המאירה והמבהיקה. בטבעי אני כעסן; אני ממהר להתרגז, אבל על ידו דוגמתו של אותו האיש ששמו הוא כשמי, אתחזק ואתאמץ ואתגבר על טבעי זה. כבר הרבה פעמים אמרתי אני ללבי, שצריך אני להטיב יותר את דרכי. אבל בכל פעם ופעם שהבטחתי לי את הדבר הזה, בהגיעי, לקטטה או לריב עם אחות מאחיותי, שכחתי כל ההבטחות. אבל עתה הנני כותב שחור על לבן49 שאטיב את דרכי, לא אמהר להתרגז, או יותר טוב לא אתרגז כלל.

בהַג היה נער, יונה יֶרֶט שמו, שהיה גם כן לדוגמה לי. הוא היה נער כה טוב. נער טוב־לב כמוהו לא ראיתי מעודי. כשדברתי עם חברים אחרים ואם יכלו לתת לי עקיצת מלים, לא נמנעו כלל וכלל מזה, אבל בדברי עמו לא עשה אף פעם כזאת. ולא משום שלא ידע, או שהיה טפש. לא, להפך. הוא היה נער משכיל מאד. הטיב מאוד ללמוד בבית הספר. תמיד היו לו תעודות עם ציוני תשע ושמונה. תמיד שחק כה בנעימות. בכתבי עתה עליו, אכתוב גם כן מה ששמעתי כאן בבריסל מהאיש שישב נוכח(י)נו שבא להנה, הוא ספר שהנער הזה נחטף בחפצו עבור את הגבול הולנדי־בלגי, עם הרבה אנשים נתפש. וכעבור איזה חדשים קבלו הוריו את הידיעה שבנם מת. בשמעי את השמועה הזאת, חרד לבי, לא יכולתי להאמין לזה שנער כה טוב, שכאילו השכינה רחפה עליו, הומת על ידי הרשעים האלה. זה בטח לא נתן הקב"ה לעשות, אבל אם חס וחלילה הומת, או יותר טוב נרצח, על ידי הגרמנים הרשעים האלה, אז באמת כבר הגיעה העת שתאמתנה המלים:

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (גרמנית)

כן, הגיעה כבר השעה.

ולא רק בשביל זה, שהוא כבר כדאי שנגָאֵל באותו רגע, אם חס וחלילה יהיה אמת, אל גם כן מטעם דבר (ה)אחר. הדבר האחר הוא ה־מסירות 50כן, מסירות. כבר הרבה פעמים שמעתי מן הדבר הזה, אבל לא האמנתי לזה. חשבתי, היהודים לא למדו עוד, למרות כל הרעות שמצאונו מן ה“גויים”, לבקש את האשם בם ולא באחינו בני ישראל. אבל הפעם הזאת באמת כמעט אי־אפשר עוד לחשוב ש“גוי” מסרוהו. הדבר הוא זה. איש יהודי ישב אצל נכרי. אשתו ישבה במקום אחר, וגם בניו ישבו במקום אחר. האיש הזה לא בקר רק יהודים. וביום אחד באו ולקחו אותו ואשתו ואת בניו מכל המקומות שהיו ושלחום למַלין. (מק[ו]ם קבוץ היהודים החטופים, לשלחם משם לרוסיה.) כמעט אי אפשר לי להאמין שיהודי מסר את אחיו. לא למדו עוד אמתת המלים: “אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר”. האם באמת מקוים הם שאם ימסרו הם אחיהם לגרמנים, אז ישארו הם נקיים. אם לא ילמדו עוד היום אמתת המלים הנזכרות לעיל, אז לא ילמדו עוד לעולם אותן.

כן, כן, כבר הגיעה העת לגאולה.

הרביתי בפעם הזאת יותר מבפעמים אחרות לכתוב באותיות גדולות מרובעות, אבל כמה שכתבתי אינה עוד כלום. לו כתבתי כל העלים באותיות מרובעות גדולות לא הייתי יכול להביע על ידי זה גדלות הצרות. הגיעו כבר לשמים והצעקות שגרמו צריכות להועיל. אם לא עתה מיתי תואיל אדוני עמך, עם בחירתך? התתן לסופם51 בְּקר רוסיה. יסופו שם האומללים בקר? הלא זה בטח לא תחפוץ. ואם לא בזכותנו תצילנו, הצילנו אז בשביל כבודך וכבוד עמך, כבוד עם, עם בחירתך, שכה נטמא ונגעל על ידי הגוים. ימח(ו) שמם. אנא אדוני

ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה,

אנא, אדוני, הושיענו נא למען שמך!


חצות 14. Dec.

אתמול הלכתי עם אחותי אל הראינוע. בהיותי בהג, עוד לפני כִּבושה על ידי הגרמנים, לא הרביתי לבקר בית זה. כשהיו הגרמנים איזה זמן בהולנדיה, אסרו על יהודים לבקר בתי־ראינוע. אחר העת הזו החלו לתת בבתי הראינוע פילמים אנטישמיים. חפצתי מאד לראות את הפילמים האלה, אבל לא יכולתי, כי על תעודת הזהות52 היתה כתובה (J) י' לסימן שאני יהודי, וכשפקפקו מעט יכלו לשאלני להראות את התעודה הזאת, וכמדומני שבשביל עוון זה קבלו ששת חדשים מאסר. אבל עתה, כשאני בבלגיה וכאן נרשמתי לא בתור יהודי, יכול אני לבקר את בתי־הראינוע וגם לא מקפידים כאן על זה. בבואי כאן לא היה עוד רשום שהכניסה אסורה ליהודים. אבל עתה כבר על כל בתי־הראינוע כתוב: על פקודת הגרמנים, אסורה ליהודים הכניסה לבתי הראינוע.

למרות זה הלכתי אל הפילם ‘יוד זיס’.53 מה שראיתי שם הרתיח את דמי בעורקי. בצאתי היו כל פני אדֻמים, שם הכרתי לדעת מזמותיהם של הרשעים האלה, שם ראיתי את תחבולותיהם, איך הם מתאמצים בכל כוחם לתת ארס האנטישמיות בדמם של הגוים. בראותי את הפילם הזה נזכרתי פתאום בדברי הרשע54 באחד מנאומיו: מי מן הלוחמים יִגְבַּר, האנטישמיות תתפשט ותתפשט עד כלות היהודים. כעין זה היו דבריו. וכאן ראיתי את תחבולותיו שבאלה הוא חפץ להגיע למטרתו. וכאן הוּכחתי לדעת שאם הכלת שאר כמו שהיא, אז בטח יעלה בידו להטיל ארס בדמיהם. איך שהוא מעורר את הקנאה ואת השנאה ואת האיבה בגוים אי אפשר לי לתאר. איך עמקו תחבולותיו במקצוע זה, לזה גם כן אין לי די מלים. אבל זה אדע, שאם לא נִוָּשַע עתה באיזה נס מן השמים, אז סופנו הוא כה בטוח כמו שאני עתה זה. כי כאן אינו נוגע רק בגופו של ישראל, אלא כאן הוא מתנפל על רוחו של ישראל. כאן הוא מבאיש את ריח ישראל בין הגוים במדה כה מְרֻבָּה, שאפילו נהרי אפרסמון לא יוכלו להבריח את הריח הזה. בצאתי מן (ה)בית־הראינוע הזה ידעתי מה טיבו של הרשע עם כל רשעיו הקטנים גם יחד. חקרתיו וָאדענו וגם ידעתי אז בצאתי משם מה שעלי לעשות, אם בעזרת השם אגיע למטרתי.

בתוך הפילם אמר היוּד זיס לאיזה נערה: לנו יש גם כן אלוקים, אבל אותו האלוקים הוא אלוקי נקמות. אותי המלים שנתנו בפיו של המשחק שהוא צריך להיות היהודי, הן שקר וכזב. אלוקינו הוא אותו האלוקים שבטא את המלים: “ואהבת לרעך כמוך”, אבל עתה דוקא משום שאלוקינו הוא אלוקי נקמות, עתה יבא נא אלוקינו בדמות זו, עתה אבקש ממנו,

אלקי נקמות הופיעה נא

נקם נקמת דם עבדיך,

וכבודך וכבוד עמך,

שנטמא על ידי הגוים

המכֹערים והמגֹעלים ההם.

בין כה וכה מתרבות הקטטות בביתנו מיום ליום. למרות סופו המר של האיש שנסע לשוַיציה והיה מוכרח לשוב לבריסל, ובבואו להנה ברך עוד אלף פעמים שלכל הפחות זה עתה השיג, אף על פי כל אלה חפצה אמי לנסוע לשויציה. ובכל פעם וכפעם כשיש רק הזדמנות כל שהיא, היא מעירה על הדבר שלא נסענו לארץ הזהב והכסף וכל האבנים הטובות, שויציה, אז לא היה לנו זה או זה. ואבי מצדו איננו נשאר ברב גם כן שקט, והוא עונה לבסוף דברים חריפים שעליהם אמי איננה נשארת חיבת המענה ברבן גומרות הקטטות האלו בגדוף משפחת אמי על ידי אבי, ומצד אמי, בגדוף אבי בעצמו, שלא שמע לה עוד מעולם. ובכל פעם ופעם כשיש קטטה או ריב בין הורי, הנני מתרגז ושוב שנאה חדשה לחלק של בני האדם מקבלת מקום בלבי, והיא השנאה לאלה שהם אשמים בקטטות הורי.

לשום חלק של עמנו אינני נושא שנאה אמיתית. כּלם אני אוהב, אפילו הסוחרים שמשלח ידם שנוא אצלי, אף על פי כן אותם אני אוהב כשאר בני עמנו, אבל חלק אחד אני שונא תכלית שנאה. הם האשמים בלכל הפחות חמשים אחוזים של האסונות בחיי המשפחה של הדור העבר ולחלק גם לדור של היום. החלק הזה הם השדכנים. הם ורק הם לבדם אשמים בקטטות שהן עתה בחיי משפחתנו. הם הסוחרים באהבה, שהיא לפי הרבה חכמים הדבר היותר נעלה אשר בעולם. בה הם נוהגים כמו בסחורה. וחיי המשפחה שהם מבססים על בסיס רעוע כזה הם כמובן ביחס לזה. על ראשם יהיה החטא הזה. וקשה לי מאוד להאמין אם יש עוד תשובה לזה. הוא יוכל רק לשוב על חטאו בראותו תוצאותיו של המעשה אשר עשה. אבל מה אדבר בתשובתם של הרוצחים האלה. הלא כשיראו שאיזה שידוך לא “עלה יפה”, אז הם משׂתכלים על זה כאיזה עסק שלא עלה כמו שחשבו להם. ישלם להם בשביל כל55 הרע אשר גרמו, אם אפשר בשביל זה עוד תשלומים.

בימים האחרונים לא הרביתי לעשות או ללמוד. העת עוברת בלא כלום. אבל זה לא כלום. בפעם אחת אתנקם בעת הזאת וארבה בפעם אחת יותר מאשר חסרתי בכל הפעמים. בין כך וכך לא קבלנו עדַין תעודת הרשיון, אבל אף על פי זה אבי עוד מלא תקוה, והוא מחכה בכל יום ויום לה. כמובן גם זה הוא מקור קטטות, אולי בקבלנו הם לא תרבינה עוד כה הקטטות, או אולי תחדלנה כלל. בהיותי היום בספריה לקחת איזה ספרים, שמעתי מאת האיש הנותן שם את הספרים שהרקסיסתים כבר נסו בלילות שעברו איזו פעמים להדליק את בית־הכנסת הגדול אבל לא עלה בידם עד עכשיו לעשות את הדבר הזה.


15. Dec.

היום קבלנו הרשיון. הדבר היה כך. בבקר יצאתי לעיר, ובשובי משם באו אחיותי לקראתי וַתאמרנה אלי שצריך אני למהר ללכת לעיריה. רצתי אל הרכבת ואחר חצי שעה הייתי בעירית בריסל, בירת בלגיה. שם חכה עלי האיש שהוא אחד ממסדרי העשׂק הזה בשבילנו. בבואי אמר אלי שצריך אני לחכות איזה רגעים, כי הוא צריך לקרא לאבי. בעבוֹר רבע שעה באו שניהם לעיריה וָאכנס עם ה“מסדר” ואבי לעיריה. אחר חכותי כרבע שעה שמה באו אבי וה“מאכער”56 ויצאו מן העיריה וגם אני יצאתי אחריהם. בחוץ אמר אלי אבי שיש לו קצת חלוקי דעות עם ה“מסדר” ושצריך הוא ללכת עתה אל המליץ, שהוא גם כן אחד מן המסדרים, ומשום שהמליץ מדבר תמיד עם המסדר, שקורא לעמו מסייו מקס57, צרפתית, שפה שאבי אנו מבינה, אמר לי שצריך לי ללכת עמו ועם המקס הזה למליץ, ולתרגם שם הכל בשבילו מה שהמליץ מדבר עם מסיור מקס. אצל המליץ סדר כל העשׂק ואבי ואני שבנו הביתה עם ארבעת רשיונים. הרשיונים שקבלנו עתה הם, לפי דברי המליץ, טובים עד אחרי המלחמה. אחש שלושה חדשים צריכים אנו ללכת אל העיריה להאריך שם אותו בששה חדשים, ואחר ששה חדשים האלה עוד ששה, וכולי. תעודה כזאת ישנה לכל נתיני־חוץ. בין הליכתי לעיריה ובין שובי הביתה מן המליץ כבר עבר כמעט כל היום. כבר היה חשך ועל ידי זה לא יכלתי כמובן לעשות הרבה היום.

רק בערב קראתי, ז.א. החלותי לקרא מאמר מש. ברנפלד, ב“תקופה” על ספר יהושוע. לפני [ש]קראתי המאמר הזה, קראתי, כמדומני אתמול, מאמר על איזה ספר מאת האנטישמי פרידריך דֶליטש. בקראי את המאמר לא סר ממני הרשם שכאלו חפץ כאן הא' שמעון ברנפלד להגן על טענות כאלה שהאנטישמיים רגילים להוציא מן התנ“ך על היהודים. לדעתי אין כלל וכלל להגן באפן כזה על טענות אנטישמיים אם יש בכלל לענות עליהן. בכל מקום לא צריכים להתחיל בתנ”ך לאמר שׁהכַּוּנה לא היתה כך או שהדבר הזה לא היה מעולם או שהוא רק בדוי, וכולי. לא זו הדרך להגנת כבוד, כי זו היא הסגת אחור גדולה. אם יש לאנטישמיים טענות על התנ“ך אז ילכו ראשי כנסיותיהם וישאלום למה תרגמו את התנ”ך לשפות המדֻבּרות. אף יהודי אחד לא שאל מהם לעשות זה ואין בדעתה – וקל וחומר לא ברוח היהדות – להיות כמו אַפסטלים,58 לסבב בעולם ולתת לגויים התורה או מוסר התורה. אולי, אולי לא כִּוֵן הא' ש. ברנפלד כלל לזה מה שכתבתי למעלה, אבל קשה לי מאד להאמין זה.

בימים האחרונים לא הרביתי לעשות או ללמוד להתפתחות הכללית. אני חפץ לעשות תכונה לכל יום ויום שיהיה לי סדר, מה שיש לי לעשות בכל יום ויום. אתאמץ מאד לעשות דבר כזה.


בקר 18. Dec.

בשני הימים שעברו לא עשיתי כלום בדברי היהדות. לא למדתי תנ“ך, לא קראתי מאמרים לא כלום. כבר לפני שבוע החלותי ללמוד ערבית. אבל משום שיראתי שלא אתאמץ ולא אתחזק דיי, לא חפצתי לרשום זה, אבל עתה כיון שאני יודע כבר לקרא ערבית והגעתי כבר לשעור הראשון ארשם זה. אבל על ידי שהחלותי ללמוד ערבית לא יכולתי ללמוד דבר אחר. כי בימים הראשונים צריך אני לדחיפה יתרה, כי קשה מאד היתה עלי ההתחלה. יכולתי לקרא איזה דבר ולהבינו ואחר כך יכולתי לחזור עליו והיה עוד כחדש בעיני. רק אחרי קראי דבר כזה שלש ארבע פעמים זכרתיו והבינותיו היטב. אבל בכל למודי לא מצאתי נחת רוח כהוא זה. לא יכלו הלמודים לספקני. תמיד הרגשתי שחסר אני דבר מה, ורק הדבר ה[ה]וא יכול לתת לי ספוק נפש. והדבר הזה הוא התנ”ך. מרגיש אני שכשאקרא ואלמד תנ“ך לא תהינה לי עוד כה הרבה ספקות. אבל איך אתחיל ללמוד תנ”ך. הלא כבר נסיתי איזו פעמים להתחיל ללמוד אותו, אבל אחר קראי אותו זמן מה הרגשתי שאינו מענין אותי עוד, כי מלבד ספר דברים ודברי רוב הנביאים האחרונים לא מצאתי עוד שום חדוש בו. והנה מצבי הוא כעין זה: מצד אחד חפץ אני ללמוד בכל לבי ובכל נפשי את התנ“ך ומצד אחר איני מוצא בו עוד שום דבר שיענין אותי באמת בו, מלבד אותם הדברים שכתבתי למעלה, שמהם כבר שניתי ושלשתי את ספר דברים. על כן החלטתי שאעשה התחלה כזו: בכל יום ויום אלמד חלק, להתחיל מבראשית כגון מא' עד ב'. באפן כזה הנני חפץ כלהכריח את עצמי ללמוד תנ”ך, ואיני מפקפק שלאט לאט תבא גם כן ההתענינות, שאתענין מעצמי לחקור ולמצא בו כמו שחקר בו מורי. וגם מאלי אשאל שיקריב אותי לתורתו כמו שאני מתפלל בכל יום ויום. ואולי יתקים גם בי אותה ההבטחה שנתן ה' ליהושוע במלים: ואז תשכיל. לא רק בתורה, לא בדברי ה' לבד, אלא אז תשכיל בכל.

כבר כתבתי לעיל שהחלותי ללמוד ערבית. כמובן שאני לומד השפה הזאת לא פשוט משום שמצאה חן בעיני או כעין זה. החלותי – ורוצה אני מאוד לגמרה גם כן – ללמוד השפה הזאת לפי שחלק גדול מיושבי ארץ־ישראל ושכנותיה מדברים השפה הזאת. ולרגלי מטרתי אשר שמתי לי, כמו שכתבתי לעיל, צריך לי מאד מאד לדעת לכל הפחות לדבר השפה הזאת. הרבה יותר צֹרך יש לי בה מאשר שיש לי מכל השפות שלמדוני בבית־הספר. הלא מובן מאליו, שבראש וראשונה נצטרך לחיות בשלום עם אחינו בני ישמעאל שהם גם כן מצאצאי אברהם. דברים כמו שקרו לפני המלחמה כגון הפרעות הנוראות, שהפחידו כה העולים, אסורים עוד להשנות. מובטחני שכל הדברים האלה שקרו לפני המלחמה, ז.א. כל הפרעות, נעשו על ידי הצתת גרמניה59 או איטליה, ועל ראשם ישוב גם כן העונש בשביל כל אלה שמתו בארץ ישראל על ידי הערבים. אבל חושב אני שלוּ למדו לכל הפחות מנהיגי ישראל את השפה הערבית ויכלו לדבר עם ראשי הערבים, אז נראה לי שלא היה בא לכל הדברים האלה שקרו. ועל כן מתאמץ אני מאוד ללמוד את השפה הזאת. לא בנקל בא לידי ספר ללמוד את שפת ערב. הייתי צריך לבקש בהרבה חנויות שמוכרים שם ספרים, ואף אחר חפשי בכל החנויות האלה לא יכולתי עוד להשיג זה. אבל בחנות גדולה אחת יכולתי להשמין ספר כזה, אבל הייתי מוכרח לשוב אחר חדש או חדשים, כי הספר הזה היה מוכרח לבא מגרמניה. ואחר חדש קבלתי באמת ספר כזה אבל לא כמו שהזמנתי. היה קטן מאוד. אף על פי כן לקחתיו וָאזמ[י]ן תכף אצל זה עוד בפר למוד בשביל השפה הערבית, אבל עתה מצרפת. גם זה ימשך חדש וחצי ואף על פי שאיני מטיב לדעת השפה הצרפתית, אולי אם אקנה לי עוד מלון אולי יעלה בידי ללמוד גם מתוכה. הספר הראשון שקבלתיו מגרמניה הוא כמובן כתוב בשפת גרמניה: גרמנית, ואף על פי שאני מטיב לדעת השפה הזאת יותר מן הצרפתית, למרות זאת עוד קשה עלי מאד ללמוד אותה, בפרט על ידי שהספר הזה נדפס באותיות הגותיקות, הינו האותיות הגרמניות שאיני כה בקי בהן. אבל גם בגרמנית עצמה אינני בקי עוד די. לוּכל ללמוד60 שפה אחרת ממנה, כי הרבה מלים אינני יודע. ואף על פי שיש לי גם כן מלון הולנדי־גרמני ולהפך, קשה לי עוד ללָמדה, כי המלון הוא קטן מאוד (עלה לי בחמשה פרנקים) וכל מלה שאני צריך לה אינה כתובה בו. אבל לא אתיאש. להיפך, אתאמץ ואתחזק כי השפה הזאת היא נחוצה לי מאוד למטרתי שלפני עיני.

על ידי התעודות בדבר רשותנו להיות כאן, שקבלנו לפני יומים הרחב לנו מעט. אף על פי שאמי איננה עוד שבעת קצון עוד כֻּלה מזה, אף על פי כן איננה מתלוננת עוד כמו מקדם על אבי. אם באמת יהיה הדבר כמו שאמר המליץ, שהרשיונים שקבלנו עתה יהיו טובים עד אחרי המלחמה, אז אין לאבי כלל נזק מן העשׂק שעשה, כי עתה אנו מקבלים גם כן בולי האכילה והלבשה, ואלה הם עולים בהרבה כסף לו היינו צריכים לקנותם.

שמעתי שלבריסל הגיעו המכתבים הראשונים מאחינו שנשלחו לארצות המזרח. חלק מן המכתבים בא מפולניה וחלק בא מסילזיה61. ברבּם כתוב שצריכים היהודים לעבוד קשה, אבל האכל שהם מקבלים אינו כה גרוע כמו שחשבנו בראשונה. בטוניס שעתה שׂוררים שם הגרמנים והאיטלינים לקחו כל אחינו בני ישראל במאסר.


בקר 22. Dec.

ביום הששי ישבתי קרוב לשבת62 עוד ללמוד מעט הערבית. כשכבר חפצתי לגמור בא אלי אבי וַיאמר שאין לו שמועות טובות. שמע שהרבה יהודים ה ולכים וגוססים וכבר כמאת אלפי מתו. כבר בשמעי הבשורה הרעה הזאת חרדתי עד מאד. לבי נתכוץ, לא ידעתי מה לעשות מרב יגון. ידעתי שיום מן הימים תבא בשורה זו, יראתי כבר זמן רב ממנה, אבל קויתי אולי באמת לקח[ו] את היהודים לעבוד בהם, ועל כן יתנם די אוכל ודי מלבושים ודי מקומות לינה שלא יגועו, אבל בבת אחת גם מתקוה זו לא נותרה כלום. גם התקוה האחרונה עלתה ברוח.

וכאילו חפץ אבי עוד לתת מלח על פצכי היגון והכאב, הוסיף לבשורה הרעה שאנגליה, אמריקה ורוסיה ועוד שמונה ארצות אחרות 63 הפראות הזאת. המה המיוחסים הטובים והמעולים. המה שאינם טובים מגרמניה אף כחוט השערה ורק על ידם היה יכול לבא לצרה גדולה כזו. לרוסיה האכזריה שהיא גם כן בין המתנגדים, שָכחה כבר רבבות ורבבות היהודים שנרצחו תחת ממשלתה ולרב גם בחפצה, שלי שום ספק במלחמה זו, שמחרבת ומשממת עתה את ארצה, מקבלת את תשלומיה,64 גם לה יש צרך גדול להתנגד נגד פראות גרמניה, הלא הדבר כאלו צוחקים כּלם על צרותינו ומשברנו.

לא ידעתי מה לעשות. עם כל אחד התקוטטתי ורבתי; מרוב יגון וכאב לא ידעתי מה לעשות. מרב צרות אחַי חפצתי גם אני להיות עתה ביניהם ולהצטער65 יחד עמם ואף למות חפצתי, כי לא יכולתי לשמוע אף צרותינו הגדולות עד לשמים. נגד66 ….. 67….. בדברי עם אבי על החסידות – הוא חסיד רצת ולהוט אחרי הרבי מגור ־ 68דברים כאלה. ועתה י להם. אוי מה גדלו צרותינו מה גדלו מה גדלו! לקחתי את תנ"כי, הספר היחידי שהצלתיו מביתי, למצוא בו מעט נחמה. עברתי על התורה על יהושוע על שופטים והלאה, אבל אף נחמה69 כל שהיא לא יכולתי למצא בו. דפדפתי הלאה הלאה ועמדתי סוף כל סוף… באיכה. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם… בה מצאתי תנחומים. לא בתורה עם המצוות הנעלות ולא בספרי הנביאים הראשונים, לא בישעיה עם שפתו הנשגבה רב[ת] המליצות מצאתי נחמה לצרות עמי, אלא באיכה, הקינה על שבר עמי, מצאתיה. מה שלא קויתי ולא פללתי מצרת עמי בימים ההם שאבתי70 נחמה. ובגמרי הקינה בזמרי בנגון71 תשעה־באב המלים השיבנו ה' אליך

ונשובה

חדש ימינו כקדם

נזכרתי בדברי רבי, מא גרעבל (מי יודע איפה הוא עתה) שאוהב אני אותו כה, מה שלמדני מן הפסוק הזה: השיבנו ה' אליך ונשובה, כשתשיב אתה ה' אותנו אליך, אז נשובה, אז ורק אז יש האפשרות שנשוב אליך, כי כה ירדנו ונשקענו בבוץ, שמעצמי(י)נו לא נוכל עוד. כך באמת כַּוָּנת המלים האלו. ואם היתה להן מעולם באמת טעם, אז הוא היום בעת הצרה שאנו בה. וכך הוא גם בפסוק האחרון שכאלו לא נאמר אלא בשבי היום.

קצפת עלינו עד־מאד.

כי אם מאס מאסתנו

כן, קצפת עלינו עד מאד, עד מאד…….

זה שכתבתי בפעם האחרונה שאלמד בכל יום תנ"ך עשיתי עד עתה, אבל לא מצאתי בו כלום. הצרות הנוראות הן ככלי זכוכית המקטנת. וכגדל הצרה כן תרבה ל[ה]קט[י]ן הדברים שהם בסביבתי. הכל הולך וקטן הולך וקטן. מה יש לי עוד מכל בפר בראשית חשבתי. הלא [ה]דברים אין להם בעת הזו שום טעם. הם באמת קטני ערך עד מאד.

אבל נזכרתי בדבר האיש הזה שבא תמיד לקחת אצלנו הלבנים בהיותנו עוד בהג. בעת המלחמה היתה להם הרבה עבודה ולא הקפידו על קונים. ופעם בא האיש הזה, משָרת מבית מלבינת הלבנים, לקחת הלבנים אבל אלה לא היו עוד נכונים להנתן ואבקשהו שישוב. ויאמר אלי: באמת אינני צריך לשוב, יש לנו קונים די ודי אבל אמלא את בקשתך משום שאחרי העת הזו באה עוד עת אחרת. ואם המשרת הזה אמר כך בדבר הלבנים, על אחת כמה וכמה שכן הדבר בדברי התורה ויתר הדברים שבעת השלום היו קדושים לי.

אתמול הייתי אצל ראש בית־יתומים. לא אני הייתי, אלא אמי ואני הלכנו אלי[ו] ואני חכיתי בחוץ. בשוב(י)נו הביתה שאלתי לאמי, איזה חדשות ספר האיש לך, אמא, ותענ(י)ני איזה דברים בדבר נסיעה לשוַיציה ועוד דברים אחדים וביניהם ספרה לי שהיטלר כרת שלום בִּדְבַר, או עִם, היהודים שלא יקח עוד יהודים עד ניטל72. הדבר הזה הוא, חשבתי בקרבי, אחת הראיות היותר גדולות לגדל הצרות.


24. Dec. 42

בימים שעברו לא היה לי לכתוב כלום. שום דבר לא קרה לי ושום דבר לא עשה עלי רשם כל שהוא. באמת איך יוכל לעשות דבר עלי רשם, הלא הכל לי שוה, הכל שוה. שום דבר שאני קורא אינו מעלה בי מחשבות או התענינות בו.

בהיותו ביום השני של שבוע זה בספרי העברית לא ידעתי מה שאקח לי לקרא. עברתי כה על שמות המחברים ועל שמות הספרים שבקטלוג, אבל שום דבר לא ראיתי באמת רק עיני עברו עליהם, אבל ראית הלב, ז.א. שהרגשתי במה שאני רואה, לא היה. עברתי כה.

פתאום ראיתי את השם “צפירה”. חשבתי בעצמי אקח נא זה, אולי יש בו מה. הספר הזה הוא חוברת לרגלי חג היובל של העתון הזה. לקחתיו הביתה ואחרי איזה ימים בשכבי במטתי לקחתי הספר הזה. דפדפתי בו: ראיתי השם חז"ס73 כאלף פעמים, כאילו היה איזה גאון הגאונים. כלם שבחוהו, העלוהו על הנס. ובקראי כה כל התשבחות והערצות ושאר הברכות והרוממות שרוממוהו מטעם שבאיזה מקרה מן המקרים היה הוא יוסד הצפירה, עתון שהיה חפץ להשתמש בו בעיקר בתור מקור למוד מדעי הטבע ליהודים (רעיון חשוב עד מאד), חשבתי בלבי, הלא באמת ילדים המה האנשים ההם. כּלם קטנים וקטנים, בדברים שאינם חשובים להוציא עליהם אף מלה אחת מן הפה התעשׂקו ימים ושנים. אבל הרהרתי הלאה, הלא המה אינם אשמים שבאת עת צרה כזו ליעקוב. הלא המה לא יכלו כלל וכלל להעלות זה על דעתם. אין לפקפק בדברים, שבימיהם היו הדברים שדברו כתבו או נשאו נאומים עליהם באמת מענינים. אבל בלי פקפוק זה אין עוד74 להם רשיון לקחת אף חלק שבעים ושבעים של מחשבתנו.

דבר אחד שקראתי בו דקרני עד מאד. בבּנקו (!!) נאם גם כן עורך הראשי של הצפירה בעת יובלו, ובסוף נאומו אמר אלה המלים:

“אומרים כי עתון צריך להיות מורה דרך, אך את הדרך כבר הורו אחרים, כי אין דרך אחרת אלא ארץ ישראל. אמנם לעבוד צריך בכל מקום ומקום, כי רובה של האומה ישאר בגולה ואולם הסולת שבאומה תעבור לארץ ישראל והיא תשפיע על כל עם ישראל”.

עכשו בעת הזאת יכולים לדון על, כמעט אפשר לי לאמור, עזותם של המנהיגים האלה. באמת בעזות שאין גדולה הימנה לוקחים ה“גדולים” ההם להם הרשות לאמור מי יכנס ומי לא יכנס ומי לא יכנס לארץ ישראל. והם ידונו על השאלה מי הוא הסולת ומי הוא הפסולת. קרוב לי שהם הפסלת למרות כל חכמתם ופקחותם, אבל כל זה אין עוד בעולם. הם אינם “לוקחים”, אלא “לקחו” להם הרשות וכול'. עתה לוקח לו הקב"ה הרשות הזאת, והוא יובילנו במהרה לארצנו. כל ישראל הם בלת, ואלה שהם מעזים להבדיל בישראל בין חלק של סלת וחלק שאינו סלת, אז הם, המחלקים, הם ורק הם החלק שאינו סלת והשאר, ז.א. כלל ישראל, הוא הסלת. או עמי עמי, כה אוהב אני אותך.

כאן בבריסל כבר התחיל החורף. בבקר, בצאתי, הרגשתי בפעם הראשונה קר החרף, ותכף חשבתי מה יעשו אחַי בקר הזה. לשמירה למעלה מן הטבע צריכים אנחנו, אם הקב"ה חפץ עוד לגאול אותנו. כי אם לא ישכ(י)נו בנס שמירה זו, אז חוששני שבגאולה זו לא ישתתפו הרבה יהודים. אבל הקב ה לא יוכל לעזוב כה את עמו. בטח יגאלנו בלי שום ספק. מוכרח הוא לגאלנו.

בלמודי השפה הערבית שהחלותי75 בהם הנני ממשיך בכל יום ויום. הלמודים הולכים ומתקשים, אבל אף על פי כן אמשיך את למודי, כי השפה הזאת נחוצה לי מאד בדבר מטרתי שהצגתי לי. באמת קשה מאד ללמוד הכל בפני עצמו בלי האפשרות לשאול שום דבר. רק כבר מפאת הבטוי76. אני קורא תמיד בקול בשעת לָמְדִי, כי בעיקר חפץ אני ללמד לדבר ערבית. אבל בשעת קראי כה77 בקול נכנס פתאום בי ספק אם מטיב אני לבטא את מה שאני קורא, כי הבטוי קשה מאד ללמדו מתוך ספר, כי בספר עצמו כתוב שקשה ללמד את הבטוי בכתב. למשל לפני האותיות האמפטיות78 כתוב שבלי למוד מפה לפה אי אפשר ללמוד זה. ועוד ועוד דברים כעין זה יש בדבר, אבל מה יש לי מזה לכתבם כלם. העקר הוא שבכל זמן שיש לי פנאי אני פונה תכף ללמוד. אחרת אני הולך בטל, ואף עם79 למדי אני מרגיש בי מין רגש שכל הלמוד אינו אלא בטוי בטלני אבל עם זה אני ממשיך ללמוד, אפילו יהיה רק הלמוד לממלא פנאי.

הפרשיות, שכתבתי, ללמדן בכל יום ויום, אני לומד, אבל כמו שכתבתי כבר כאלף ואחת פעמים אינן עושות עלי אף רשם כל שהוא.


28. Dec. 1942

בימים האחרונים לא קרה לי וגם לא לבני משפחתנו כלום. הננו קמים בכל יום, אוכלים, עושים דברים נחוצים בעין קנית דברי מאכל ועוד ועוד, וטרם עשות(י)נו איזה דבר ממשי, כבר עבר היום וצריכים כבר ללכת לשכב. כבר פעמים אחדות אמר אבי בהלצה, עתה עוד יותר טוב לנו מבביתנו בהג. שם עבדנו כל היום, זה בכה וזה בכה, ואכלנו. וכאן אין אנו עושים כלום והננו אוכלים גם כן. במבט הראשון נראה מצב כזה נח מאד לנו, אבל בהרחיקנו ובהעמיקנו סקירתנו נראה, שממצב אי־נורמלי זה אי־אפשר לצאת טוב. אמי מתאוננת כל היום שאנחנו, הַינו אחיותי ואני, הולכים בטלים כל היום. ולא זה בלבד עוקץ כה את אמי אלא עוד גבר אחר. אמי מטבעה אין לה חפץ בדברים יפים וחדשים, אבל כשאבי משׂתכר ולכלנו יש מה שצריך לנו, אז היא גם כן חסה על עצמה וקונה לה מה שצריכה לה. כך היה תמיד בין בזמן שמצבנו היה טוב בין בזמן שהיה לא כה טוב. אבל עתה כשאבי אינו משׂתכר עוד כלום, ־ במשך ארבעה חדשים או יותר לא באה אף פרוטה לביתנו – אין לה הכוח ללכת ולקנות לה הדברים הצריכים לה. עתה למשל צריכה לה שמלה וגם נעלים, אבל על ידי הסבה שכתבתי לעיל אינה חפצה או על ידי טבעה אינה יכולה ללכת לקנות אלה הדברים, אף על פי שאבי אומר בנגע(י)נו ב“מקרה” בדבר כזה לאמי: “סוס!! (פערד) מי מונע בידך!” אבל למרות אמירת אבי היא אינה יכולה לעשות זה. כשכאן היה הסוף של טרגדיה קטנה זו, לא היה עוד כה גרוע, אבל מן הצד השני היא מתלוננת על אבי מדוע אינו הולך לסחור. ואמי נותנת טעם לדבריה באמרה שכשאבי ילך לסחור אז לא נלך עוד בטל, כי ממילא תבא עבודה לנו אפילו שהעבודה תהיה רק קטנת ערך. ההתלוננות הזאת כבר בת חצי חדש או אולי עוד יותר היא, אבל אבי לא היה חפץ לעשות כדברי אמי כי יש סכנה גדולה לדבר. אבל סוף סוף הטה אבי אוזנו לדברי אמי, ומחר או באיזה ימים ילך לסחור. וממקום זה הנני מקוה לא יפגעהו שום רע והנני מתפלל לקב"ה שיעזרהו וישמרהו, בזכות המשפחה הגדולה שעליו לפרנס ובזכות לבו הטוב ובזכות הטובות שכבר עשה לאחרים.

היום בבקר נפל השלג הראשון בחרף זה וגם בפעם הראשונה קפא. באמת חושב אני שהקר היה כתשע מעלות מתחת לאפס. בצאתי מן הבית ללכת לקחת תפוחי אדמה – כארבעים קילוֹ80 ־ הרגשתי את הקר, ופתאום, ביתר חזקה, חשבתי שוב בגורל אחַי בני עמי בארצות המזרח. תמיד הנני חושב בם, כל היום אינני שוכחם, אבל בשעה זו חשבתי עוד יותר בם. ואתפלל חרישי לישועה, שאינה חפצה לבא, ואקוה שכבר תבא, שתמהר יותר בביאתה, שירחם אלוקינו על עמו שהוא כה בצרה.

בשבועות האחרונים הרבו הרוסים לעשות התקפות על התקפות. כמעט בארך כל החזית עשו התקפות חזקות. ובימים האחרונים התחילו ביתר שאת ויתר עז בהתקפה חדשה בתחום שבין לו[וֹ]גה והדון. ואמנם ההצלחה עמדה על ידם. מה שלא קרה עוד במשך כל המלחמה הזאת קרה עתה. המפקדה הראשית של צבא גרמניה היתה מוכרחה להודות שעלה בידי הרוסים לעשות פרצה בחזית הגרמנית. וגם היה עוד כתוב בעתונים, שבמשך כל מלחמת רוסיה לא הוקצבו עוד כה הרבה חילים וכלי מלחמה רוסים במקום אחד כמו בפעם הזאת. בכל מקום שנפגש יהודי עם יהודי או אפילו גוי שונא גרמניה עם גוי אחר ממין זה, נשמעו המלים “הכל הולך טוב ברוסיה; הוא הולך ונסוג אחור משעה לשעה”. בשמעי את כל הדברים האלה חשבתי בלבי: אולי לא שכח עוד אלוקינו אותנו וברגע האחרון יושיענו מן הצרות הנוראות. אבל אחרי שימי אל לבי את מחשבתי זאת העמקתי יותר בה וחשבתי הלאה, ומה יהיה אז כשהישועה תבוא מצד רוסיה, היינו שרוסיה מנצח את גרמניה, אז נצא מן הצרות ו….המקום יהיה פנוי לצרות חדשות. כי אחרי עת קצרה שנֵרָגע מעט מכל התלאות שמצאונו, נרג[י]ש פתאום שעוד בגולה הננו וכל הדברים שקרו, היינו כל הצרות הנוראות שגדלן הוא עד השמים, היו לחנם; רק חלק משלשלת ארכּה של צרות עברנו עתה ולפנינו עוד שלשלת ארכּה עד מאד והסוף אינו נראה עוד. כך היה היה לוּ בא עתה נצחון רוסיה. ופתאום ראיתי שתקוה זאת שעל[ת]ה בקרבי איננה כלל וכלל תקוה. כמעט יש לאמור, אסורה להיות תקוה. ולמרות כל היאוש שעלה בלבי על ידי הקר שהזכרתיו למעלה, ולמרות השמחה שכבר שמחתי למפרע, ראיתי שאין עוד עת לשמוח. כי לפי הוכחתי המלחמה הזאת ז.א. הצרות שאנו סובלים בה, הן הסוף של גלותנו, כעין חבלי משיח. ואז לא לצד רוסיה צריכים להסתכל, וגם מאנגליה או אמריקה [לא] נוכל לצפות לישועה. הישועה תבא מצד אחר כלל וכלל. והנה שבתי לסברתי שהיתה לי עוד בהיותי בהג. הסברה הזאת היתה לי מקדם רק כעין רגש, אבל עתה היא הולכת ומתגשמת. הישועה תבא רק אז כשכבר יִוָּאֵש כל העולם מנצחון בעלי הברית, ובפרט כשכבר יוּאשו היהודים מנצחונם של אלה המקֻשרים, ואז תבא באמת הישועה. הגאולה השלמה תגאלנו אז ואור ה' עלינו יזרח. אז בקץ כל התקוות תבא הישועה האמתית. אז תרחם עלינו ישועת אלוקינו והיא תושיענו.

ולגאולה זו כבר ראיתי סמנים. הסמנים אינם כה ברורים אבל ישנם. לפני איזה ימים נרצח אדמירל דרלַן, האיש שהיה מקדם ראש המיניסטרים או אולי עוד למעלה מזה בצרפת, שלא היתה אז עוד מיושבת כּלה מן הגרמנים. אחר כך עבר לאמריקנים, ועזרם עזרה ממשית בענין צפון אפריקה. העתונים שמופיעים בארצות המיושבות81 מגרמניה כתבו שרצ[י]חת דרלן נעשתה על ידי האנגלים על דבר תחרותם עך האמריקנים. כבר לפני זמן רב התחילו העתונים הגרמנים לכתוב בדבר סכסוכים בין אנגליה לאמריקה. כתבו למשל שהאמריקנים חפצים להיות ליורשי אנגליה והקולוניים82 שלה. מקדם צחקתי על הדבר הזה וחשבתי בלבי שהאפשרות יותר גדולה שיבא סכסוך בין גרמניה ואיטליה, מאשר תבא סכסוך בין אנגליה ואמריקה. אבל עתה הנני רואה שבאמת יש טעם להסברתם של הגרמנים, כי בענין דרלן קשה מאד לתרץ הדבר אם לא נאמין במקור איזה סכסוך בין אנגליה ואמריקה. וזה שמקדם נראה לי מקור יאוש גדול, הנה נראה לי עתה לסמן הגאולה שקרבה לבא. אבל עד הישועה הגמורה כמה צרות עוד תעבורנה עלינו. כמה קרבנות עוד צריכים למות. ושוב אני מתפלל לאלוקינו אלוהי ישראל: אנא ד' הושיעה נא, הקרב נא הישועה לעמך שבו בחרת, שעתה הוא בצרה כה גדולה. הושיעה־נא!!!


כ“ד טבת תש”ג

בימים האחרונים לא קָרַני כמעט שום דבר שכדאי הוא לרשמו. ברוסיה אומרים, שהכל הולך בהכי טוב. הגרמנים נסוגים אחור בחזית הדרומית. בעתון כתוב שלוחמים ממזרח לרוסטוב; וכשהוא כותב שלוחמים ממזרח איזה עיר, אז כמעט בלי ספק הוא, שמקום המלחמה הוא בעיר או אפילו ממערב לה. זה קרה כבר הרבה פעמים בצפון אפריקה.

אתמול בערב באה אלינו אישה יהודית. על ידי ביאתה נתגלה לי שוב צד צרה, שמקדם לו העליתיו אף פעם אחת במחשבתי. האישה הזאת הביאה לנו איזו אבנים יקרות, הינו אבנים טובות של משפחה יהודית שאין לה כמעט לאכול כלום. עד עתה חשבתי שרק אלה היהודים שנתפשו על ידי הגרמנים והובלו לארצות המזרח, הם בצרה גדולה, אבל אלה שהם עוד יכלו להתחבא כאן, הינו אלה היהודים שיכלו עוד להשאר במקומות מושבותם של לפני המלמה, הם מאשרים מאד, ועתה ראיתי שגם ביניהם כבר נראות הצרות. כי חלק גדול של אלה היהודים שנחבאו חשבו שהמלחמה תגמר בעוד חדש או חדשים. כי בעת שהגרמנים התחילו לחטוף את אחינו, הרבו מאד לדבר על אינוַזיה83 שאנגליה היתה חפצה לעשות במערב אירופה. אבל מן הדבר הזה לא נתגשם כלום עד עכשו. ובכן צרותינו נתרבו בשבילי שוב באחת, שעד עתה לא חשבתי שגם ביהודים האלה שכַּוָנתי עתה אליהם, תוכל עוד לחל בהם צרה מלבד החטוף שבכל רגע ורגע יכולים לבא הגרמנים ולתפשם.

לקריאה כמעט אין לי עוד חשק כלום. בחלק התשיעי של ה“תקופה”, שלקחתי ביום השני שעבר מן הספריה, לא קראתי אף אחד מן הספורים. אחרי קראי את השורות הראשונות חשבתי פתאום בלבי: מה יכולים דברים כאלה לעשות עוד ברוח: הלא אינם שווים אף פרוטה אחת, אינם מעלים ואינם מורידים כלום. קראתי רק מחלק התשיעי של ב“תקופה” חלק הבקרת וחלק הרשימות.

גם איזה מאמרים קראתי, כמו המאמר של רב צעיר על מפרשי ה“שלחן ערוך” האחרונים וגם מאמר על תאריכי ישראל מאת ח. י. בורנשטין קראתי. חפצתי לקרא גם כן מאמר של הלל צייטלין על ה“זוהר”, אבל אחרי קראי איזה שורות נמלאתי מגועל נפש על הדבר המת שהוא מדבר עליו במאמרו. איזה איש צעיר יכול אף להתענין כל שהוא בפטפוטים כאלה שהם רק מכשרים לזקנים שכבר מתכוננים ללכת בדרך כל העולם.

בימים האלה אומר אבי הרבה פעמים אלינו שאין אנו יודעים איך מאשרים אנחנו. יש לנו לאכול מכל, יכולים אנו ללכת לכל מקום שכל אדם כאן הולך. אני חשבתי כבר איזה פעמים על דברי אבי. בעיני אינני כלל וכלל מאשר. אף על פי שאני נותן תודה לקב“ה בכל רגע ורגע על הנסים שהוא עושה בנו בכל עת, אף על פי כל חסדו שהוא עושה עמנו, יש לי בפעמים רבות תשוקה גדולה לאחַי, שהם בארץ פולין או במקומות אחרים. הקב”ה יודע איפה הם. הרבה פעמים כבר עלתה בי התשוקה והחפץ להיות יחד עמם ולסבול סבלם. כבר מצאתי אפשרות איך שאוכל להגיע אליהם. הגרמנים חפצים בכל מקום שהם הרבה פעולים. כמה שבאים אינם די בשבילם. בהולנדיה, בבלגיה ובצרפת כבר לק[חו] מאות אלפים פועלים ובכל זה יש לו עוד צורך בהרבה הרבה פועלים. וגם בפולין ובארצות המזרח הוא צריך לפועלים, ועל כן כשאלך אל המשרה הגרמנית ואומר שגם אני חפץ ללכת לעבוד אז בודאי יקחוני גם כן. אבל לעת עכשו אבי בטח לא יתנני לעשות דבר כזה. את למודי בערבית אני ממשיך, אף על פי שהלמוד לעצמי הולך וקשה אני ממשיך בהתמדה. כבר הגעתי לשיעור התשיעי.


כ"ח טבת

אתמול בערב ישבו הורי אצל השלחן וגם אני ישבתי שם. כבר היה קרוב לחצות הלילה. פתאום שמענו צלצול; כלנו נזדעזענו. חשבנו שכבר בא הרגע שגם אנחנו נהיה בין הנחטפים. הפחד היה בעיקר על ידי הדבר שלפני יומים נאסר על תושבי בריסל לצאת אחר השעה התשיעית. כי בלילה האחרון של שנה הומתו שלושה חילים גרמנים. לולי האסור הזה היה אפשר שאיזה איש טעה וצלצל אצלנו. אמי כבר לקחה את נעליה. אבי אמר שנחכה עד שיצלצלו בפעם השניה. אבל הצלצול לא נשנה. תודה לד' עבר הכל בשלום. רק הפחד נשאר עוד וכל היום אבותי עצבנים עד מאד. לא יכולים לשאת אף קול קל. כל דבר קטן הפריע.

מן הדבר הקטן הזה נוכחתי לדעת עד כמה אנו יראים מן החטיפה. אף על פי שעד עתה עבר הכל עוד בשלום, ולא הרגשנו עוד בכלום שמבקשים אותנו, היה צלצול קטן כזה יכול להפריע את מנוחתנו עד כמה שהיא ולמלאות לבנו בפחד מפני כל דבר קטן.

כבר הזכרתי למעלה, שתושבי בריסל מוכרחים להיות בשעה התשיעית בבית, מפני הטעם שכבר אמרתי. אבל לא זה העונש היחידי שנתנו עליהם הגרמנים. הם צריכים למסור לגרמנים עשרה אלפים אופנים וכל בתי המרזח ומקומות השעשוע כעין ראינוע וכד' צריכים להיות סגורים עד אשר יקבלו בעליהם רות לפתחם. מלבד הדבר האי־נעים שכתבתי למעלה, יש לי לכתוב כאן דבר נעים מאד שממנו יכולים לראות שהקב"ה לא מנע חסדו ממנו. כבר כתבתי שכמעט כל הוננו כאן הוא נירות־שוֹוי, שהבאנו וחלק הביאו אחרים לבלגיה. לפני איזה חדשים נפלו הנירות האלה הרבה משָוְים, אבל אתמול היה אבי בבנק וישאל שם בכמה עולים היום הניירות האלה, ואמרו לאבי ששוים עתה כשמונים אלף פרנק. כמובן שאבי שמח מאד מזה וגם אנחנו שמחנו מאד בספר אבי לנו הדבר הזה אחרי שובו מן הבנק.

גם מן החזי[ת]ות שומעים שהכל הולך בהכי טוב. הרוסים הולכים ומתקדמים. לא שמעתי עוד בדיוק כמה כבר התקדמו, אבל אומרים שהם רק כשלושים קילומטר מרוסטוב.

בלמודי הערבית הנני מתקדם מיום ליום. כבר הגעתי לפעל.

בימים אחרונים לא היה לכתוב שום דבר והלואי שלא הייתי צריך לרשום עתה מה. כי לא נחת ביעקב ולא מנוחה בישראל. בזמן חגותיהם לא חטפו הגרמנים כלל, אבל עתה, אחרי שנחו, יש להם שוב כוח לרדוף אותנו.


ז' שבט

אבי הלך ביום הראשון שעבר לשוחט לקנות אצלו ולתת שלחוט איזה עוף. השוחט ספר לו ששוב חטפו אנשים בסביבתו. ובין החטופים של הפעם יש מכרים משלנו שעוד לפני איזה ימים דברנו עמהם, ואפילו נתנו להם את כתבתנו. שם המשפחה שאנחנו מכירים אותה ושנחטפה הוא קלר. האשה כבר הכיר[ו] אבי ואמי בהולנדיה, ובהיותנו כבר איזה זמן כאן נפגש אבי בה וַישמח מאד בפגישתו זו. ויבא הביתה ויספר לאמי שנפגש במכר ישן מהג. אמי בקרה אותה איזו פעמים וגם היא בקרה אותנו פעמים. היא ישבה מקדם באַנטורפן, אבל כשהחלו לחטוף שם יהודים ברחה היא, אישה ובניה ובנותיה לבריסל. בבואה לכאן לא יכלה למצא דירה כי הגויים הארורים לא חפצו להשכיר ליהודים דירות כי אמרו שיראו. לבסוף לא ידעה עוד מה לעשות ותבקש מאיזה בעל־בתים שיתן לה דירה לשבת בה. לא הסתירה ממנו שחפצה להחבא מפני הגרמנים כי כבר היתה בסוף רעתה. לבסוף מצאה דירה, אבל השם דירה אינו נאה לדבר הזה כלל וכלל. הדירה הזאת היתה דומה הרבה יותר למערה לחיות. גאז וחשמל לא היו שם, החלונות היו שבורים, אבל היא שמחה עוד במציאתה זו, וַתאמר בלבה שחבר הדברים שכתבתי למעלה יהיה כפרה בשבילה. גם אישה טובה היתה כי שלחה הרבה דברי אול לקרוביה שהיו במַלִין. כמעט בכל שנים שלושה ימים שלחה לשם תפוחי אדמה, ממתקים, פטריות, בקצור הכל מה שיכלה לעשות עשתה בשביל קרוביה האמללים. אבל כל זה לא הועיל לה. כמדומני ביום החמישי נחטפה היא עם אישה ושלושת בניה ובנותיה. הן אחד שלחה כבר מקדם לאיזה כפר בצרפת. הוא עכה עד עכשו שם לאיזה הזדמנות לעבור את הגבול וללכת לשוַיציה, אבל עד עתה לא עלה עוד בידו. הוא יחכה בודאי עתה למכתבים מהוריו ואחיו ואחיותיו. עוד בפעם האחרונה ספרה לנו האשה הזאת שבמכתב האחרון ששלחה אל בנה השתתפה גם בתה הקטנה ותכתב לאחיה דברי תנחומים. לא היא לבד נחטפה, אלא ביחד נחטפו כששים אנשים. עד עתה היה עוד קצת שקט אצלנו בביתנו אבל עתה עלו שוב השיחות בענין נסיעה. אבי אמר שלולא היה עתה חרף, אז בטח שלָחְנו, הינו אותי ואחותי הגדולה, לשוייץ או לארץ אחרת שיכולים להמלט שמה. על ידי חטופה של האשה ההיא ומשפחתה חשים הורי את עצמם בכל רגע ורגע בחזקת סכנה. חושבים הם שאי אפשר להחבא מפני הגרמנים ובאיזה יום בטח נֵחְטף. אבי הלך לבקר את הרב כאן ולשאלו אם נוסעים עוד אנשים לשוַיציה או לארץ נוטרלית אחרת. כמדומני שהרב ענהו שלעת עכשו לא נוסעים עוד.

מן החזי[ת]ות אין חדשות כל עיקר. הרוסים עושים התקפות על התקפות אבל לא הגיעו עוד לאיזה מטרה מוחשית. המלחמה היא חזקה ביותר בסביבת ויליקי־לוקי ובדרומה של האדם אילמן. בצפון אפריקה אין האמריקנים והאנגלים מתקדמים עוד; כנראה היטיב להתישב שם, בטוניס, הגרמני.

בלמודי בערבית לא התקדמתי ולא למדתי כה כמו עד עכשו. אבל זה בא רק על ידי שהזמנתי איזה ספר צרפתי גם כן בענין זה. וכשספר זה יהיה בידי אז יקל עלי ללמוד כי בפרט עתה שאני עומד בפועל הולך וקשה הלמוד עלי.


ט' שבט

לפני איזה ימים חטפו ברחוב שבו יושב איש, שהיה מקדם שמש בבית־הכנסת אבל ע"י חסר אנשים וחסר כסף נמכר בית־כנסת זה והוסר השמש ממשרתו, נחטפו איש ואישתו שהיו בקר[ו]ב שבעים שנה. כבר הרבה פעמים ספרו לנו שלקחו אנשים שהיו כבר זקנים מאד, אבל לא חפצתי או לא יכולתי להאמין לזה, אבל עתה ספר לי איש חבר כזה שהכיר את האנשים האלה פנים אל פנים. אף על פי שהדבר הזה לא עשה כלל וכלל רשם עלי (איני יודע מדוע, אולי הרגלתי לצרות) מ(ת)ענין הדבר מאד. יכולים לראות ממנו, שהגרמנים חפצים לחטוף כּלנו, בלי שום יוצא מן הכלל.

בשאר לא קרה הרבה. עוד לוחמים קשה ברוסיה, אבל לתוצאות מוחשיות לא בא עוד.


י"ג שבט

בשבת העברה עמדתי להתפלל, אבל כּמה שכבר קרה הרבה פעמים לא יכולתי לרכז את
מחשבותי ואדפדף בסדור. בהגיעי לסליחות החילותי להסתכל ביתר עיון ואראה
סליחה שעשתה רשם חזק מאד. הסליחה הזאת היא לשֵני וחמישי ומתחילה במלים:
“מלאכי רחמים, משרתי עליון”. כמעט תמיד כשאני רואה פזמון ששם המחבר חתום בו
אז מתמלא לבי געל ממנו וכך גם כן באלה הפזמונים של א"ב. אבל בפזמון זה לא
היה כלל וכלל כך. נראה לי שמקודם שפך המשורר את לבו ואחר כך כשכבר היה מעט
יותר שקט, שנה איזה אותיות וחתם בדרך זו את שמו בו. הפזמון הזה עשה עלי רשם
כאלו הוא מודרני מאוד, כאלו זה עתה יצא מתחת עטו של המשורר. מזה ראיתי עוד
פעם שצרות ימי הבינים וצרותינו היום הן דומות זו כטפה מים לחברתה. בפרט
המלים “מלומדי מכות בענוי סבל” נראו לי כמו שרק לעת זו נכתבו. ואחשב בעצמי
אבל הצרות שעוברות עלינו היום הלא הן כבר סוף צרות הגלות, כי הלא זה כבר החלטתי בלבי הרבה פעמים וכבר הרבה פעמים הבאתי לי הוכחות לזה. ואף על פי כן נכנס בי שוב ספק, אולי זה רק חוליה משורת הצרות שעברו ושעוד תעבורנה? ומזה באתי לחשוב מדוע כה אורכות הצרות מדוע אין בא עוד הסוף. כשרק יוצאים לרגע ונפגשים עם יהודי, אז שומעים כבר די צרות לכל היום והרבה פעמים כל השבוע אי אפשר עוד למצא מנוחה. בחשבי כה נפלו פתאום במוחי אלה המלים שאמר הקב“ה לאברהם: “לא שלם עוון האמרי עד הנה”. חשבתי אולי כאן גם כן כך הדבר. באותו שבוע קראתי בעתון אשכנזי84 מאמר על איזה גרמני שהוא ואשתו ובניו ובנותיו עובדים כלם בשביל הצבא הגרמני. מן הבקר עד הערב עובדים כלם קשה. וַישאל האיש שכתב המאמר הזה לאיש שעובד כה קשה, אם אין העבודה מרבה ממנו, ואם אינו מוצא העבודה קשה ביותר בשבילו. וַיַעֲנֵהו האיש שהוא אינו ירא כלל וכלל בשביל עבודה רבה, כי הוא יודע מה הוא חסר־עבודה. הוא בעצמו היה כשבע שנים בלא עבודה. היה עוד איש באביב חייו ובכל מקום בקש לעבוד אבל לא היתה עבודה בשבילו. וכשתי שנים אחר עלותו של היטלר לממשלה קבל כרטיס85 שיכול הוא לבא לאיזה משרה כי מצאו עבודה בשבילו. והוא המשיך עוד לאמור כמה גדולה היתה השמחה אז וכמה תודה הוא חייב לרג’ים86 הנַציונל־סוציאליסטי. כנראה שמנהיגי גרמניה של עתה גדולה זכותם בדברים כאלה. כי הלא אינו דבר קטן מה שעשו אז. בעוד שבארצות אחרות הלכו רבבות אנשים בלי עבודה ורבם של מחוסרי־עבודה אלה היו גם כן על ידי זה מחסרי פרנסה. ויבא הוא הרשע, ויתן לכלם עבודה ופרנסה. ואף על פי כן שנתן להם עבודה כמעט רק בבתי־חרושת להזדינות, זה אינו מוריד הרבה מזכותו. הזכות שקץ בעת הזו באמת רבה מאד. ואמנם הולכת עתה וחסרה, אבל כנראה יש לו עוד די זכות ולא שלם עוד חטאו. אבל אף על פי כן הולכת זכותו ונפחתת במהירות אבה. כמובן שגם לאנגלים ולאמריקנים ולרוסים ולבני בריתם אין זכות הרבה, אבל אין אנו, ולכל הפחות אני, מחכה לישועתם של אלה. הלא זה הוא גם אחד מן המניעים שמחכה אני לישועת אלוקינו, אלוקי ישראל, עליו אני סומך, ועל ישועתו אני מחכה כל היום וכל הימים. וכמה שמתרבות הצרות, כה מתרבה בלבי האמונה שהישועה הולכת ומתקרבת. כי כל הצרות שגרמניה מסבה לנו אינן נעשות אלא להפחית את זכותה. אבל לפעמים מתרבות הצרות האלה במדה כח גדולה עד שכמעט הייתי אומר שהאמצעים הם עולים הרבה על המטרה. אבי ספר לי הרבה פעמים שנפגש עם אנשים שילדיהם ונשיהם נלקחו מהם והם כאן יחידים. או גם להפך, נשים שאנשיהם87 נחטפו מהן; כשאני הייתי במקומם, אמרתי כבר הרבה פעמים בלבי הייתי מאבד את עצמי בדעת או הייתי מוסר את עצמי לגרמנים שאוכל להיות אצל בני משפחתי. ועוד הרבה הרבה צרות מספר לי אבי בכל פעם כשהוא שב מן העיר. אבל בודאי יודע הקב”ה מה הוא עושה. לפני איזה ימים נשלחו ממַלין שוב איזה טרַנספורטים. לפני איזה חדשים אמרו שעתה לא ישלחו עוד יהודים לרוסיה או לארצות הסמוכות לה, כי הם צריכים בעצמם מאוד למרכבותיהם. אבל כנראה לענות את היהודים אפשר גם בחסר מרכבות88 לעצמו. כדַי לו זה. כן, באמת אין סוף לצרות הרבות, אין סוף! ואני יושב כאן בבריסל לכאורה שקט, רענן אין לי חסר משום דבר. כן, כך נראה מבחוץ, כך חושב גם אני לפעמים, אבל בשכבי בלילה על מטתי ובהעמיקי רק מעט במצב עמי, במצבנו, אז רואה אני שחבר לי הרבה הרבה. חפץ אני גם כן לסבול עם אחי, עם עמי, שכה אוהב אני אותו. עמי, עמי! בהיותי עוד בהג נסעתי אני ואחותי בפעם הראשונה לרוזֶנדַל, עיר הגבול, אבל אבי לא נתן לנו רשות ואפשרות לעבור את הגבול. ובשובי להג שאלני מורי שהיה לי אז, “מדוע לא עברת את הגבול, הלא כבר היית סמוך לבלגיה ומדוע לא נסעת הלאה לבלגיה; הלא משם היית בקל יכול לנסוע לשוייציה או לצרפת הבלתי מיושבת. הלא כל נער או נערה שיוכל לברוח מן הגרמנים הלא הוא נִצָל לעמנו, לתקות עתידנו”.89 בשמעי את המלים האחרונות האלה, חשבתי שכבר מצאתי לי תרוץ לשאלה שכבר שאלתיה הרבה פעמים לי: “איך אוכל לברוח מעמי בעת שהוא בצרה כה גדולה”. אבל כאן בדברי מורי, שהיה לי אז, חשבתי את התרוץ. ועתה בהיותי כאן בבריסל, רחוק ממקום צרת עמי מרגיש אני שהתרוץ הזה באמת תרוץ הוא הינו תרוץ במובן הגמרא. בדברי הלכה יכולים להשתמש בתרוצים, אבל בדברי נפש בעניני הלב, רק הרגש מדבר, רק ללב יש דברים. ועתה מרגיש אני שלא נצלתי לתקות עמי; להפך, אני רואה את עצמי בעיני כבוגד, שברח מעמו בעת צרתו. ועוד יותר מזה. לפעמים נראה לי שרק אלה שהיהודים שסבלו, שנשאו את עול הגלות הכבדה והמרה, רק אלה יזכו בישועה בגאולת עמנו, אבל אלה שנשארו כאן, שנחבאו, אלה יאבדו כמו היהודים האלה שאבדו בחשך במצרים.

בעת שעל היהודים באות צרות על צרות, יש למשפחתנו כעין מנוחה. כמובן שהמנוחה איננה שלמה כמו שהיתה בימי השלום, אבל אף על פי כן אני בטוח שמיליונים מבני עמנו היו חפצים בחיים כאלה שאנחנו, הינו בני משפחתנו חיים עתה. כנראה שיש לנו זכות מיוחדת שעל ידה הקב“ה חונן אותנו בחסד שהוא עושה עתה עמנו. אולי מצד זקני שאבי מרבה תמיד בשבחו ואולי על ידי הזכות, שקבץ לו אבי בעצמו, שאינה מעטה כפי שאני יכול להוכיח בעצמי. אולי על ידי שניהם יחדיו, ואולי עוד על ידי דברים אחרים או על ידי אנשים אחרים אנו כדאים לחסד כזאת. אבל אני מבקש מהקב”ה שהוא ימחול לי ולהא הוא מכיר ויודע אותי: למרות כל הטוב שיש לנו ולי, אינני מוצא בלבי כלל וכלל ספוק לנפשי. בכל רגע ורגע אומר אני לעמי – אתה כאן ואחיך בצרה כה גדולה: וכשאני מתחיל רק לשמוע דברים כאלה, אז מתמלא לבי חפץ עד אין סוף ללכת לאחַי לבני עמי בכל הצרות. הקב"ה יודע שאני אינני מורד בו ואינני מעיז נגדו בשום דבר, והוא יודע גם כן כמה אסיר תודה אני לו על שהוא מגן על הורי ואחיותי הקטנות והגדולות וגם על אחי הקטן, אבל אף על פי כל אלה הוא גם כן נושך איזה דבר בלבי, איזה חשק בלתי סופי להשתתף עם אחַי בכל מה שעובר עליהם.

בהיותי עוד בהג בשנה האחרונה בקרתי שם בית ספר לעברים90. שם בבית־ספר זה היו לי שתי תמונות שבהם אני מסל לי את כל ישראל. הראשונה היא נערה שאהבתי ושאני אוהב אותה עוד אהבת נוער. היא לא דברה אלי כמעט שום פעם, וגם אני לא דברתי אליה, ואף על פי כן חש אני שיכולתי להכיר מבטי אהבה אלי. מי יודע איפה היא עתה הנערה הזאת. תמיד ברגעי הפנאי כשאיני עושה כלום וכשאני חושב קצת, אז באה תמונתה לפני עיני, בכל יפיה היא מופיעה לפני ובפרט בשבוע העבר אין לי שום לילה שלא ראיתי את תמונתה בחלום. ובראותי אותה אז כמעט תמיד מצטרפת אליה תמונת חברי היקר שהיה לי בהג. עמו הרביתי לדבר ובשעות הפנויות שבין שתים עשרה לשתים למדנו יחד גמרא. הוא היה נער טוב־לב וביותר היה לבו גלוי. גם הוא אהב נערה בבית הספר, אבל לא כמוני היה ירא להתקרב אליה ולהודיעה שהוא אוהב אותה אהבת נפש. הוא לא התביש כלל וכלל, ואצלו היה הדבר הרבה יותר קשה, כי הוא היה מחברת האגודה; והם היו “נשמרים” מאוד בדברים כאלה. אבל למרות זה שהיה חבר באגודה – רק בגופו, אבל לא ברוחו – לא כסה על אהבתו לנערה יהודית שלא היתה כלל וכלל חרדה. והוא היה גם תמים מאין כמוהו. ובזכרי את שני אלה הנפשות העבריות, שהן בשבילי סמל לכל עמנו, אז בפעמים לא מעטות יכול אני לבכות בזכרי את מצבנו. וביום הששי בערב בשכבי על מטתי בכיתי באמת בזכרי אותם. בשאלי: א[י]פה הם, א[י]פה עמי, עם ד‘, עם הנבחר מכל העמים. ולא בפעמים הרבה אני בוכה. לפי שאני נזכר בכיתי בדבר כזה רק שלש פעמים. פעם אחת בהיותי עוד קטן, בתשעה־באב. בערב שלפני תשעה באב כבר הייתי נכון ללכת לבית הכנסת, הסתכלתי ב’איכה’ ופתאום החילותי לבכות. נזכרתי אז – הדבר היה עוד לפני המלחמה – בעבר שהיה לעמנו, בחיינו הלאומיים, בארצנו, ומאלי91 החלותי לבכות. בפעם השניה היה הדבר גם כן בתשעה־באב. תשעה־באב כמעט עבר. צמתי כל היום ועוד כחצי שעה היתה לזמן שהיה מותר ללכת לאכול. ראשי כאב וָאֵלָך לשכב על מטתי. זאת היתה בתשעה־באב שעבר כשהייתי עוד בהג ובזכרי אז במצב האמלל של עמנו בצקות שהלכו וקרבו בימים ההם, כשכבר חטפו אנשים, בחורים יהודים באמשטרדם, וגם אנשים אחרים חטפו, החלותי גם כן לבכות. הכל נעשה כבד עלי, התפללתי לד' בלב נשבר, שירחם על עמו, על שארית יעקוב ישוב וירחם, שישיבנו אליו ונשובה, שיחדש ימינו כקדם. הפעם השלישית היתה בערב שבת זו, כבר היה סמוך לאחת־עשרה.92 שכבתי כה על מטתי, הייתי עוד לבוש בבגדי ואחשוב כה בחֲבְרְתּי ובחֲבֵרִי ובכל עמי ופתאום נדחפו הדמעות מאליהן לא יכולתי לעצור בעדן.

ירחם נא93 הקד[ו]ש ברוך הוא על עמו, הושיענו נא אלוקינו, רחמנו, כי עוד מעט ואבדנו. אם אין אנחנו כדאים לגאולה, די, עשה לשמך ההולך ומתחלל בגויים.

בימים האחרונים הרביתי מעט יותר משהייתי רגיל, לקחת את תנ"כי ולקרוא בו. ביותר קראתי את פרקי הנקמה־נחמה בנביאים האחרונים. לקחתי מהם כוח ואמונה בישועה שקרבה לבא. בשאר ספרים לא הרביתי לקרא. עתה לקחתי מן הספריה העברית ‘התקופה’ חלק שלושה־עשר. יש בו הרבה ספורים, שירים ומאמרים, אבל כמעט לא כלום מצאתי. הכל לא היה חשוב בעיני. את הספורים לא חפצתי לקרא, כי יראתי שמא אשמח בהם, ואינני חפץ לשמוח בימים רעים כאלה. בשירים לא מצאתי כלל וכלל דבר חשוב. אין העת הזאת עת שירים. במאמרים אין גם כן הרבה דברים שהם כדרים לעין בהם. כמעט על כלם אני מסתכל כמו על פטפוטי ילדים שאינם יודעים מה שאומרים. ישנם מאמרים שהענין שהם מדברים עליהם אינו שוה פרוטה. יש גם כן כאלה שהם מדברים על הציונות או על ענינים שנוגעים בה ובשבילי הציונות עתה לאי הכח אשר לנו להועיל לעצמנו במעט מן המעט. הציונות היא עתה בשבילנו כדבר המוכיח שאי־אפשר היה אחרת ממה שהוא עכשו. רק בדרך הצרות שאנו הולכים עתה עליה, נוכל להגיע לישועה הגמורה, לגאולה השלמה. רק על דברים מדעיים שנושאיהם הם דברי הלכה או כדומה, עובר אני וגם על הרשימות הנני עובר. בערבית אני מתקדם; כבר הגעתי לפ(ו)עלים עם המזא.94 חשבתי שאקבל בקרוב ספר למוד בצרפתית, אבל לפני איזה ימים שמעתי שאין להם עוד הספר הזה.

מן החזי[ת]ות אין הרבה חדשות. אומרים שהרוסים הולכים ומתקדמים מיום ליום, אבל הגרמנים לא הודיעו עוד כלום מהקדמה95 כזו. תמיד הם כותבים על התקפות הרוסים החזקות, אבל למרות חָזקתם הם מגינים על עצמם בחזקה ולא הגיעו הרוסים עד עכשיו לתוצאות מוחשיות. באיזה מלילות שעברו עשו האנגלים התקפת אויר על ברלין, וישליכו פצצות. על ידי זה המיתו שנים ושמונים אנשים. אבל לפי דעתי לא ינצחו את גרמניה ובני בריתה בהתקפות אויר, אפילו על ברלין. תבא לנו הישועה. בצפון אפריקה נראה שהאנגלים מתקדמים. אמרו שהם עוד כששים קילומטר מטריפוליס. מיניסטר שׂפּני נסע לגרמניה; כנראה תכנס שׂפּניה גם כן למלחמה, אבל דבר זה אינו עוד בטוח.


ט"ז שבט

אתמול אמרה לי אמי שאלך אל השמש, שכבר הזכרתיו פעם למעלה, לקנות אצלו בולי בגדים ואם יהיו לו גם כן בולי לחם. הלכתי אליו, הייתי קצת שמח. היה חם. השמש זרחה. הרגשתי שהאביב כבר בא, למרות שאני עוד מונים אך 15 שבט. לקחתי את הרכּבת 5 ואסע אליו. בהגיעי לביתו צלצלתי פעם, פעמים, שלוש פעמים, אבל לא פתחו את הדלת. עד הנה צלצלתי על הצלצול שהוא עשה לו לבדו, משום שכשיצלצלו לא יריעו האנשים שחפצים לבא אליו גם האנשים שהם יושבים על יתר העליות. אז צלצלתי על המצלצל הב[י]תי, שהוא לכל הבית. ואחר צלצלי שתי פעמים שמעתי שבאים לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה ואשה הופיעה בפתח. ראיתי שהוא רעדה כלה. שאלתיה אם האנשים שצלצלתי בשבילם אינם בבית. ותענ(י)ני בצרפתית שאתמול באו לקחת את האנשים האלה, במכונית. בשמעי את השמועה הזאת נזדעזעתי כּלי. היא הרעידה את כל גופי חשתי את עצמי כאלו אני עומד פנים אל פנים למלאך המות. ליתר בהירות שאלתיה עוד מי היו האנשים שבאו לקחת את המשפחה הזאת, ותאמר האשה אלי הגרמנים. ואחר אָמרה זאת הראתה לי את הדלתות שנחתמו בחתם שעליו היה צלב־ווים.96 אמרתי לאשה שמבין אני הכל, כי היא אמרה לי כאלו חפצה לבקש ממני סליחה, שהיא לא היתה בבית בעת שבאו לקחתם. ואלך לי. בעמדי ברחוב לפני הבית ראיתי שהתריסים היו סגורים. חשבתי כמה לא טרח האיש הזה להתחבא בשביל הגרמנים ועתה נחטף, למרות כל טרחתו, הוא ואשתו עם שני ילדים. הצעיר היתה ילדה בת ארבע שנים. בלכתי אל הטרם הייתי עוד כּלי רועד. לא ידעתי מה לחשוב. והפעם היה נראה כאלו שאני בעצמי הייתי עֵד בחטיפה זו ביתר המקרים שחטפו אנשים ממכרי, כבר שמעתי את הדבר מקדם שהייתי צריך ללכת אל האנשים האלה. ואז כאלו חשבתי בלבי האנשים האלה נסתלקו בשבילי. אינם מתקימים עוד בשבילי. הלכו לעולם אחר שדומה לי בהרבה לעולם האמת. אבל כאן היה הכל אחרת. לא ידעתי כלום. הלכתי לתמי אליהם לקחת את מה שחפצתי לקנות וללכת לי, אבל היה כאלו הגרמנים לא חפצו בזה ויחטפוהו עם משפחתו מלפני. מן השמחה הקטנה שהיתה לי בלכתי אליו לא נשאר(ה) כלום. יגון ועצבון מלאו את מקומה. בלכתי אל האיש הזה אמרתי בלבי ללכת לטיל בקיץ, ביער שהוא סמוך לביתי, אבל בשובי לביתי העברתי את כל הטיולים וכל הדברים, שעלו עוד בקרבי לעשות בקיץ הבא. לא חפצתי להנות מכלום, להיות עְצֵב כל היום ולהשאר בביתי כל הקיץ חפצתי. אף השמחה היותר קטנה לא עשה לגופי. רק לבקש אמצעים לענות את עצמי חפץ אני לבקש. בכל גופי ובכל נפשי חפץ אני להיות קשור לעמי ולגורלו המר. כשצרה תהיה לו, אז תהיה גם לי. בן לעמי אני חפץ להיות. אינני יודע במה שאוכל להגלות אף את השמחה היותר קטנה מלבי, אבל כבר אמצא לזה אמצעים. חשבתי בלבי בא[י]זה מצב היו האנשים האלה נכנסים אל המכונית. בבכיה? או אולי חזקו את עצמם וברוח “בידך אפריד רוחי” נכנסו לתוכה. לא עברו רק שני שבועות שהאיש העתיק את מעונו. בטרחה רבה היה הדבר קשור. אבל מוכרח היה האיש לעשות זה, כי אחרת היו באים לקחתו. בבואי הביתה ספרה לי אמי שעוד לפני יומים היתה אצל המשפחה הזאת. ותאמר לה האשה" שבי־נא97 ואחר שישבה אמי, ספרה לה האשה שלפני איזה ימים באו לחפש במעונם הקודם. ותוסף לאמור שברגע נכון הלכה משם ושהקב“ה יתן שהיה הדבר ברגע מזלי כמו שאומרים ביידיש: ב”מזל’דיקער מינוט“. האיש היה יושב, באמרה זאת, שקוע במחשבותיו. ועתה אינם עוד. האיש הזה היה עוד ממֻרדפי גרמניה מלפני המלחמה. זאת היא הפעם השניה שהוא נפל עם משפחתו בידי הגרמנים. בפעם הראשונה היה יכול לברוח מגרמניה עם עשרה מַרקים. בפעם הזאת לא לקח כלום עמו. לא ידעתי מה לחשוב, מה לאמור, מה לעשות. ראיתי ברחוב שה”גויים" הם עוד שמחים שׂשׂים אין נוגע להם שום דבר. הדבר דומה לאולם גדול שישנם שם הרבה אנשים ששמחים ורוקדים והוללים וגם ישנם שם אנשים לא הרבה ביותר, שהם אינם שמחים, אינם רוקדים. ומעת לעת באים לקחת מן המין הזה איזה אנשים, מובילים אותם לחדר צדדי וחונקים שם. לאנשים שישנם באולם שהם כה רוקדים, צוהלים, אין הדבר נוגע כלל וכלל. לכאורה נראה שזה מגביר את שמח(ו)תם, עוד מעלה את צהלם.

כן כך הוא ולא אחרת. ה“גויים” הם ממש חיות. גם לשליליות זו יבא יום התשלומים.

בהתפללי מנחה ביום ההוא חפצתי לשפוך את לבי לפני ה' בצורת השמונה־עשרה. אבל הצורה קטנה בהרבה. לא יכולתי לשים בה את כל מה שהיה בלבי. לא ידעתי בזכות מי אתפלל. האבות הם רחוקים ממנו בהרבה. בזכות עמנו? כנראה אין לו עוד זכות, אחרת לא היו יכולים לבא עליו כה הרבה צרות. אולי התפלה היותר פועלת היא להתפלל על גדל הצרות. כמה חטאותינו לא יהיו – הצרות כבר גדלו למדי. עוד מעט ואבדנו.


כ' שבט התש"ג

במוצאי שבת העבר הלכתי לקחת את העתון. אחרי שקניתיו הסתכלתי קצת בו ואראה באותיות גדולות: טריפולי נכבשה מאת האנגלים. בבואי הביתה ספרתי זאת לאבי; וישמח מאד ויאמר פעמים אחדות “ער האָט שוין איינגעכאפט א סוף”, “מען האָט אים שוין געלערנט” ובטויים כאלה. בשמעי אבי כה מדבר חשבתי בלבי, האמנם קרובה מפלתו, הכבר הולכת הישועה וקרבה לעמנו? וכשאלו קול בקרבי ענה לי: לא לא! לא ע“י האנגלים או אומה אחרת תִּוָּשע יהודה, ואמר לאבי שזה לא כלום הוא מה שכבשו האנגלים; עם מעט מזל ישובו הגרמנים לכבוש את כל השטח שאבד להם עתה על ידי התקפת האנגלים. לא לחנם נכנסו לטוניס. אבי ענה לי שאני טפש ועקשן ולבסוף קצף גם כן קצת עלי ולא דברנו עוד על זה. אבל בלכתי לישון לא סרה ממני המחשבה הזאת, שכבר כתבתי עליו כמדומני פעמים ועוד הרבה פעמים חשבתי עליו אם הישועה תבא לנו על ידי נצחון של אנגליה אמריקה או רוסיה. בכל אהבתי לעמי וכמה חביב הוא עלי, לא אוכל לקוות לישועה כזאת. ואולי דוקא מֵאהֲבִי את עמי אי־אפשר לי לקוות על גאולה כזו, מפני הטעם הפשוט שזה לא יהיה כלל וכלל ישועה. נצחון מבעלי הברי[ת] שנ”ל, יהיה רק סיום לצרת השעה, לצרת גרמניה, אבל ביחד עם זה יהיה התחלה לצרה עוד הרבה יותר גדולה מן הקודמת, שבמקום צרת גרמניה תהיה לצרה עולמית, לאנטישמיות בלתי מוגבלת. כי הארס שהוא, הינו הרשע, ימחה שמו, שם באנושיות נגד היהודים, הולכת ומתפשטת ואחרי המלחמה, עם נצחון כזה, לא ישאר מגבל מבין הגבולים של המנֻצחים, אלא יעבור את גבולי המנַצחים. כי הלא למשברים האין סופיים של אחרי המלחמה יצטרכו למצא אשמים, ומי יותר טוב לדבר כזה מהיהודי, מן העם האמלל בלי מגן? לא, לא מן האנגלים ולא מן האמריקנים וגם לא מן הרוסים תבא ישועתנו. מן הקב"ה בכבודו ובעצמו תצטרך לבא. ולזה הנני מתפלל בכל פעם. ועל כן רואה אני בכל נצחון מקומי של בעלי ברית, הארכת הצרות. וכבר איזה פעמים בבואי לפתרון כזה נכנס פקפוק בלבי אם באמת הגיעה העת שנזכה לגאולה? הכבר הולך הרגע של הסוף המחלט של גלותנו בת אלפים שנה וקרוב?

בעת האחרונה הרביתי – יותר משעשיתי מקדם – לקרא בדברי הנביאים האחרונים הגדולים, ובפרט בפרקי הנחמה־נקמה שלהם. ובפרט בירמיה הרביתי לקרא כי בדבריו, הלכאורה כה קשים אבל הנובעים מלב רך ומלא אהבה לעמו, מוצא אני ביותר נחמה ומרגוע. ובכל פעם בפעם בקראי את הפרקים האלה המדברים על העתיד, על אחרית הימים, על עת צרה ליעקוב, הרגשתי מכל אות ואות, מכל חלק וחלק של האות, שהדברים האלה מֻסַבִּים על זמננו זה. בכל נפשי חשתי שאך ורק לעת צרה זו מסבות המלים האלה, כי אחרת לא היו יכולות לנחמני כה; אחרת לא היו יכולות להרגיעני כה כמו שהן עושות; כי אחרת לא היה אפשר שתשפ(י)ענה כה עלי; מנוחה ושלוה באה עלי בקראי בפרקים האלה.

או אולי, אולי רק סוּגסטיה כל הדבר; כל זה בא רק על ידי הצרות אין־סופיות שבאו ובאות עלינו; בכל יום צרות חדשות, ענויים חדשים, מכות רצח חדשות בכל יום ויום, בלי סוף, בלי סוף. כי אמנם (ה)צרות הגדולות באות עלינו; ועתה איני מתכּון לצרות עמנו בכלל, שהן נוגעות בלבי במדה שוה שנוגעות הנה לאחַי האמללים, או אולי עוד יותר משום שאני אינני סובל תחתיהן; לא אליהן מתכון אני עכשו. עכשו כונתי לצרות שנוגעות אותי ומשפחתי ישר, כי אחרי איזה חדשים של מנוחה דפקה גם על דלתנו צרת עמנו, צרת העם הנוראה הזו.

ביום הראשון העבר ישבתי אני לבדי לשלחן ואלמד ערבית, הייתי יחידי בבית. אבותי עם אחי ואיזו מאחיותי הלכו לבקר איזה איש ושאר אחיותי הלכו לטיל. ואשב כה לשלחן, ופתאום צלצלו. הלכתי אל החלון לראות מי צלצל. וארא ששוטר בלגי היה המצלצל. ירדתי אל הדלת, ואפתחה. השוטר נכנס וישאלני מי יושב כאן. ואענהו שעל העליה השנית98 יושבת משפחה בת תשע נפשות. ועוד אמרתי לו ששאר בני המשפחה הלכו להם ושרק אני לבדי עתה בבית. וישאלני השוטר את כרטיס הזהות99 ואלך לקחתו ואתן לו. ובתתי את הכרטיס100 לו שאלתיו, אם מותר לי לדעת מדוע הוא צריך לדעת את שמות[י]נו. ויאמר אלי שהוא צריך לרשום בספרו כל היושבים, שיושבים ברבע שלו. וירשום את שמי ויאמר אלי שבשביל שאר בני המשפחה יבא לרשום את שמותיהם למחר בחמש. בבא אבי ואמי ואחיותי הביתה, ספרתי לאבי בחשאי על אודות השוטר שהיה. אבי נפחד קצת ויתחיל לחשוב בדבר. למחר נודע גם לאמי ששוטר היה כאן ותפחד אמי מאד. בערב חכינו על השוטר אבל לא בא. למחרת בבקר שמענו פתאום צלצול ארך מאד. שוטר צלצל. אחותי פתחה לו הדלת ותבקשהו לעלות ולבא לחדר. אבי קדמו ויובילהו אל המטבח. שם התחיל השוטר לשאול את אבי את שמות האנשים שיושבים כאן. וישאל גם כן לאבי מדוע לא נתן עוד לרשום את עצמו בעיריה. כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל, ויש[ו]ב אנו יושבים בשׂחרבּק101. אבי ענה לו איזה תירוץ, והסוף היה שבקשוהו שלא ירשום עוד אותנו בספרו ושיחכה עד השבוע הבא. השוטר הבטיח שימלא את רצון אבי ויתן אבי עוד לו תבת סיגרטות102 וילך לו השוטר. על ידי הדבר הזה נכנסה כמובן מהומה גדולה לביתנו, כי אין אנו יודעים כמעט מה עלינו לעשות. אמי חפצה שנלך מכאן ושנשכור לנו בבריסל עצמה דורה, כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל וכשאנו חפצים להרשם עתה בעירית שׂחרבּק, עוברת העתקה זו דרך הגסטפו, הינו המשטרה הגרמנית. וכמובן אין אבי רוצה כלל וכלל כי אחרת סכנה גדולה עומדת לנו. אני הייתי מוכרח ללכת כל היום לבקש בעתונים דירות ולעשות עוד יתר העבודות. אבי הלך לבקש את האיש שעזר לו הרבה בהרשמו בעירית בריסל ומחר תהיה לו פגישה עמו. בין כך וכך אמי עצבה עד מאד. בכל רגע פנאי היא בוכה. ובערב יראה עוד ללכת לישון כאן כי חשבה שמא יבואו הגרמנים לקחתה בלילה, כי מנהגם לבא בלילה.

בכתבי כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות ותודה לאל לא קרה עוד כלום. יושיע נא הקב"ה לעמו ויושיענו נא מצרה זו, כי אי אפשר עוד לשאת.

הכל מה שנראה לי ומ[ה] שאני מרגיש בקראי באלה הפרקים שהזכרתים למעלה, מוכרח להיות אמת, כי אחרת אָבד אבדנו, כי אי אפשר עוד לשאת את הצרות, באמת אין־סופיוֹת הנה.

היום אחרי הצהרים הכרתי לדעת עוד פנים מן הצרות הרבות. אחותי ספרה לי שהאשה שכתבתי כבר פעם עליה, שנחטפה עם כל משפחתה, נשתגעה!! מקדם לא העליתי אף פעם אחת על דעתי שמגדל הצרות אפשר להשתגע, אבל עתה נוכחתי שגם צרה זו לא שכחה אותנו. השגעון גם כן נכנס אלינו. התוכחה הולכת ומתאמתת לפני עיני מלה במלה, אות באות. ובשמעי שהאשה הטובה הזאת נשתגעה, הבינותי פתאום ממה יראתי כה עד עכשו. עד הנה בראותי את אמי יושבת שקועה במחשבותיה החילותי לצחוק בפניה ולעשות לי הלצות, כדי שלא תהיה כה שקועה במחשבותיה. ומפעם בפעם אמרתי לאמי שלא נתן לדחוף אותנו ולא נתן להשפילנו, אלא למרות רצונו של הרשע וכל חבריו – ימחו שמם – נצחוק ונהיה שמח. עתה מבין אני מדוע עשיתי את זה. כי הלא יש עוד בעולם שגעון, ואם ישנן צרות שיכולות להסב אותנו אז הן צרות ישראל שהן באמת אין־סופיות, אין־סופיות.

כמובן שבמצב כזה לא הרביתי לקרא ועוד פחות הרביתי ללמוד ערבית.

מן החזי[ת]ות באות רק שמועות “טובות”. הגרמנים נסוגים אחור בכל מקום, בין ברוסיה בין בצפון אפריקה. הגרמנים מודים אף בחלק גדול של ההסגות־אחור האלה.


כ"ג שבט

תודה לאל! הצרה שהשקיפה עלינו ושעל כמעט היינו בין הנחטפים הרבים של שאר בני עמנו, סרה. אבי הלך אל האיש שעֲזָרוֹ ברשימה הראשונה ועל ידו יכולים אנו להשאר במקומנו עתה, ואין אנו מוכרחים להעתיק את מעוננו לבריסל. אבל עומדים אנו שוב בחזקת סכנה, כי מקדם היינו נרשמים בעירית בריסל באדְרֶסה שלא היינו דרים עליו; ועתה הננו יושבים באותו הבית שנרשם בעיריה, אבל ברחמיו הגדולים ישמרנו אלוקינו הלאה ובקרוב יושיע את כל עמו שבו בחר, כי הצרות הולכות וגדולות. כשהדבר היה תלוי בגרמנים אז לא היו מניחים אף ליהודי אחד לשבת במקום שבו ישב לפני המלחמה, אבל על ידי שהרבה יהודים נחבאו מפני הגרמנים, אי־אפשר להם לתפשם. אבל למרות שהם נחבאים נחטפים בכל יום ויום שוב יהודים, כי אומרים שיש הרבה “מוסרים”, שהם מוסרים לגרמנים את מקומם של אלה היהודים שנחבאים מפניהם. ובודאי משלמים הגרמנים היטב היטב בשביל מסירה כזו. שמעתי שהשכר בשביל מסירה אחת היא אלך פרנק. לפני איזה ימים התנפלו על איזה רחובות ביחד, וַיתפשו הרבה יהודים. בין הנחטפים יש גם כן אב ובנותיו, והאֵם היא עתה בסַנַתוריום. ועוד יותר צרות ישנן, אבל אי אפשר לי לכתבן כּלן.

בין כך וכך הוא, הגרמני, נסוג אחור ברוסיה. לפנים לא הטיב כה להודות בנסיגות אחור כמו עתה. מזה נראה לי שהוא אינו ירא כלל וכלל מנסיגות אחור אלה, כי הוא חושב בודאי בלבו שבעבוֹר החרף ישוב לכבוש את כל התחומים שאבדו לו, והוא רק נסוג אחור בכה־הרבה שהוא מוכרח, אבל בנסוגו אחור הוא מנסה להמית מהרוסים כה הרבה שעולה בידו. משום טעם זה הוא גם כן עוד מתנגד לרוסים בסטלינגרד.

בין כך וכך מקוים היהודים על ידי צרותיהם הרבות לגאולה ומצפים בכל רגע ורגע לישועה.

מדברים שוב על ביאת האנגלים והאמריקנים. אבל עתה לא באו עוד.

בלימודי הערבית הגעתי לסוף הפעל, ועתה אעשה חזרה על כלו. אבי הביא לי גמרא מן השוחט, שכמדומני כבר הזכרתיו פעם. על ידי שהיא קרועה מאד, לא יכולתי להתחיל מן הפרק הראשון, ועל כן החלותי ללמוד הפרק “איזהו נשך”.


ז' אדר א'

בימים האחרונים נעשתה בקרבי ריקות שאיני יודע מאין באה. אין לי כל דחיה103 לעשות מה או לכתוב מה וגם שום רעיון חדש לא נכנס למוחי; הכל מת או אקוה שרק הכל נרדם. איני יודע מאין באה ריקות זו, אבל שישנה – מרגיש אני בכל גופי. בהתפללי נדנה לי כאלו מתפלל אני אל הקיר ואינני נשמע כלל, ובקרבי כאלו קול אומר: מה אתה מתפלל? הלא הקב“ה איננו שומע אליך, לך הלאה בתפלתך. וכבר איזה פעמים נצנץ במוחי הפסוק שכמדומני שמעתיו בשמחת־תורה “ורוח קדשך אל תקח ממנו”. כן, נדמה לי שהניצוץ הקדוש שתמיד חשתיו בי נלקח ממני והנני עומד רק, בלי רוח, בלי מחשבה, בלי כל דבר, רק גופי האמלל נשאר לי. אינני יודע מה אעשה. מקדם, כשלפעמים היתה גם לי כן תרדמת הרוח לעתים קטנות, אחרתי מאד ללכת לישון וקראתי בתנ”ך ולמדתי גמרא, אבל זה אי אפשר לי עתה, כי אחותי הצעירה ממני, לאה, חלתה באיזה מחלה משונה, והיא צריכה לשכב במטה שאני ישנתי בה תמיד, והמטה הזאת היא עומדת לבדה בבית אחד104 ושאר בני הבית ישנים בבית אחר105, (בבית מתכון אני לזה שקוראים כאן אפַּרטְמֶנט). תמיד, בכל פעם שאני מתפלל, אני מבקש מהקב“ה שישיב את רוח קדשו בי, אבל עד עתה חש אני עוד בי אותה הריקות שכבר יש לי אותה כשבועים. אבל אקוה שבע”ה תבריא אחותי ממחלתה בקרוב ואז אולי אוכל לעשות זה שכתבתי למעלה.

בימים שעברו נסגו הגרמנים אחור בלי הרף לפי שהם מודים בעצמם. וגם נראה שבטורקיה יתהווה דבר מה, כי ראש המנסטרים של אנגליה היה שם וַידבר עם הראש של טורקיה. כל איש ואיש חושב עתה שהמלחמה תגיע במהרה לסופה. גם מחירי הסחורות הולכים ויורדים. דעתי שלי כבר כתבתי בפעם שעברה על זה ועודני מחזיק בה. גם אבי הוא מלא תקוה. אבל למרות זה שכּלם, ובפרט היהודים, הם מלאי תקוה וגם קצת שמחה, הולכים הגרמנים וחוטפים יהודים כאלו אין שום שנוי במצבם עצמם. כמעט כל היהודים שהכרנום בבוא(י)נו הנה נחטפו. רק כשלוש(ה) משפחות, שביניהם רומנית שפטורה ממצות חטוף106, נשארו עוד ממכרינו. עוד בשבוע שעבר נחטף איש בן ששים וחמש שנים ואשתו. יותר חדשות אין. למודי הערבית אני ממשיך, אבל בכל פעם רואה אני שזה שאני לומד אינו אלא דקדוק וזה עוד בקצור נמרץ. אבל אף על פי כן אמשיך את למודי, אבל ביחד אנסה לקנות דקדוק יותר גדול או אולי יעלה בידי לקנות ספר ערבי עם דקדוק. עתה הגעתי לשעור העשרים ושנים.

לפני איזה שעות שמעתי נאום שנשא המיניסט[ר] הגרמני לתעמולה, גבלס. אנסה לכתוב כאן את הרשם שעשה עלי נאום זה והמחשבות שעוררו בי. ראשית כל שמעתי מה שכבר יכולתי לשמוע כמה פעמים, אנטי־שמיות בלי גבולים. פרק שלם מנאומו קבע לשנאה הגדולה שיש לו עלינו ושיש כמעט לכל העם הגרמני על עמנו. איני יכול עד היום להבין יסוד שנאה זה. כבר אלף ואחת פעמים שמעתי מפיהם, הינו מפיותיהם של המנהיגים של גרמניה, יוצאות תרעומות על ישראל ותמיד הלוו לשם יהודי או לשם כד[ומה] לזה המלה קפיטליסטית או קומוניסטית107, אבל מסֻפקני מאד, אם באמת הם בעצמם מאמינים בדבריהם שהם מוציאים. אבל מצד שני הם אומרים המלים האלו והם מדברים בהתלהבות כה מרבה, שכמעט הייתי יכול להאמין שבאמת המה מוּכחים מן הדברים שהם אומרים. ולו רק מהתלהבותם ובטחונם108 שהם מראים בדבּרם בענין זה, יש לנטות אחר הסברה השניה שכתבתי לעיל, אלא עוד יותר יש לחשוב אותה לנכונה, שאף בפעם אחת לא ישכחו לדבר ממנו ואף עתה, בזמן שגרמניה [לוקה] מכות אחר מכות והיא מוכרחת לעזוב עיר אחר עיר ברוסיה, בזמן, שכמעט מכל עבר יורדים על גרמניה מהלומות בלי הרף, לא נראה להם לנכון לשכוח פעם את האומה הרבו כבר לענותה ולעבור פעם אחת על ההזדמנות לגדפה ולהכלימה, אלא דוקא בעת זו, שהיא עת צרה לגרמניה, דוקא עתה רואה המיניסטר לנכון לגדף עוד ביתר שאת אותנו ולנאץ עוד ביתר עוז את עמנו. אולי יש באמת בקרבם שנאה פראית, שנאה אלמנטרית שיש כמעט אצל כל הגויים, אבל אצלם היא יוצאת ביתר בהירות וביתר חזק וביתר תוצאות בשבילנו לאור. איך שיהיה, אם הם בעצמם מאמינים בפשעים שהם מפשיעים אותנו בהם או שהם אינם מאמינים בהם כלל אלא רק עושים את כל מה שעושים משום שהם חפצים להפנות את דעת העם מדברים אחרים, או שהם חפצים למצא שׂעיר חטאת לכל הדברים שאינם מוצאים חן בעינם ושצריכים להאשים מישהו בזה – במעשה הדבר שוה והצרות שכבר נגרמו על ידיהם לנו הן כה גדולות וכה שטניות, שכבר אין חלוק מאיזה מחשבה יצאו. אבל מהם יש לראות ולדון, שמלחמה זו שנלחמת עתה בין כמה ארצות צריכה לסַיֵם בפתרון לשאלת היהודים (בדברי מנקודת ראות אמונתי הייתי אומר בגאולה), כי לפי מה שאני יודע, לא היתה השנאה נגד היהודים באפן כה רשמי וכה ארסי כמו שהיא עכשו. בנאומו של גובלס שררה רוח של גלוי־לב, שלא ראיתי ולא שמעתי כמותה עוד. באמת רוח לאומית חזקה ועמוקה צריכה להיות בעם הגרמני שיהיה אפשר לדבר אליו ברוח כזו. ותמיד היה זה בעיני שבחו של העם הזה ולא פעם אחת ולא שתים, אלא הרבה פעמים כבר התפללתי באלוקינו, שיטע גם בלבנו רוח כזו ושגם ישים בלבנו יחד עם האהבה אליו רוח חפש ורוח אהבה למולדת כמו שיש לעם הגרמני. כמובן שגרעין הלאומיות ורוח החופש הזה לא יהיה כמו שהוא עתה אצל הגרמנים, שגעון שכמעט אין גדול הימנו ושבעדו הם מקריבים על מזבח מולדתם מיליוני נפשות; לא, בהתפללי לאלוקינו לרוח לאומית ולאהבה למולדת לנו כמו שיש לגרמנים, אז כוונתי לאותם הדברים, אבל לגרעין אחר לגמרי, כונתי לאמונה, לעבודת אלוקים טהורה שהן תהיינה לגרעין לרוח לאומיותנו ולאהבה למולדתנו.

עיקר נאומו של גובבלס היה בענין הפועלים, שרבה נשים תלכנה לעבוד בבתי־החרושת ושעל ידי זה ישחררו הרבה אנשים לעבודת הצבא; שבאביב הבא יהיו נכונים להתנפל מחדש על רוסיה ולהכותה עתה עד נפש. דעתי בזה היא שיעלה בידי גרמניה הדבר הזה, שבאביב הבא באמת תתקדם שוב ברוסיה ואולי עתה תנצחנה כּלה. כי, כמדומי כבר כתבתי פעם זה, לא מאנגליה, אמריקה או רוסיה מחכה עַמנו, או צריך עמנו לחכות לישועה כי אז ישוב כל המצב שהיה לפני המלחמה וצרות היהודים תתחלנה מחדש. לא, עתה נוסגת גרמניה אחור רק להתקדם אחר כך ביתר גבורה וביתר חזקה ושתעלה לראש הפסגה, לראש ההר, נצחונה כבר יהיה לתשעים ותשעה אחוזים בידה, ואז תתחיל לפול. וכמה יגבּה ההר שעליו תהיה, ככה תרבה לנפול וככה תהיה מפלתה יותר גדולה ויותר אדירה. כך היא דעתי וכך ורק כך נראי לי לאפשר(ה) הישועה שתבא ושמוכרחה לבא אחרי מלחמה זו. לא ישועה פשוטה שכבר נושענו במשך גלותנו אלפי רבבות פעמים. לא, הישועה בהֵא הידיעה תבֹא וצריכה לבא אחרי מלחמה זו, כי אחרת אבֹד אבדנו. ועתה מבין אני גם כן את רגש השמחה, לא באמת שמחה אלא מעין שמחה, שהיתה בקרבי בשמעי מנצחונות גרמניה, ושנאתי לאנגליה ובני בריתה. כי אז הרגשתי, ועתה ידעתי, שדרכנו לישועה לא תִּמוֹד בנצחונות אנגליה, ולא תתקצר באלה של רוסיה, אלא דרכנו לגאולה נמודה בנצחונות גרמניה ועל ידיהם מתקצרת דרכנו לגאולה. וברבות ניצחונותיה – כך (ת)תמהר לבוא מפלתה ומפלת כל שונאי ישראל שהם רבים עד אין קץ. ולא על ידי רוסיה או ארץ נוָּשע אלא עד ידי אלוקינו בעצמו תבא ישועתנו ונגָאל מגלותנו בת האלפים.

בשבוע הזה קראתי באיזה עתון שד“ר חיים וייצמאן נשיא הציונים הי[ת] לו109 פגישה עם פּרסידנט רוזפלט. עד עתה, ז. א. עד שמעי שמועה זו היו בי עוד רגשי כבוד לאיש הזה בתור נשיא הציונים, אבל עתה בראותי שהוא גם כן אינו טוב משאר ה”גויים" ושהוא סומך גם כן על דבריהם המלא[ים] שקרים ולא העלה על דעתו האזהרה הכפולה של מחבר המזמור קמ"ד שאמר: אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר – לא נשאר בי שום רגש כבוד אליו, ועתה הוא בעיני שוה לכל אלה היהודים שהם סומכים על הגוים. לא על אלה ישועתנו; ישועת[נו] וגאולתנו היא על אלוקינו אלוקי ישראל. אבל עד הישועה צריכים אנו לרחמים גדולים, כי צריכה הגנה מיוחדת לדמנו שהרבה כבר כה לזוב. דמנו הקדוש. הגם נא עליו, ד' אלוקינו, ורחם על עמך שבצה כה גדולה הוא ובין כלבים כה גדולים נמצאים עכשו.

רחם נא את!!

הנאום שנשא גובבלס בברלין עשה רשם חזק עלי. עתה ראיתי כמה כח אפשר עוד להיות בעם, בעם חזק. הלואי יהיה לעמנו רוח כזה, רוח לאומיות וחפש, רוח אהבה למולדת כמו שיש לעם הגרמני; אבל כמובן לא עם הגרעין שלו!


ב' באדר ב'

מה לעשות! מה לעשות? הריקות שכבר כתבתי עליה התפשטה בי ומלאה את כל קרבי. כלום־מחשבה110 חדשה, שום רעיון לא נכנס בי מכמה ימים. כבר נסיתי כמה דברים ואף אחד מהם לא הועיל. מתחלה נסיתי לאחר מאד ללכת לישון ושכבתי בשלוש, אבל לא הועיל לי זה בכלום. כבר שני שבועות ואולי עוד יותר המעטתי את מספר סעודותי משלוש לאחת ליום, שעל ידי זה הנני אוכל רק פעם אחת ב“מעת־לעת”, אבל עד עתה לא הועיל לי זה גם כן בכלום. אולי יועיל עוד, אבל עד עתה נשארה אותה הריקות בקרבי אותו האי־רצון לכל דבר. כבר בקשתי כמה פעמים אחרי הטעם, אבל בבטחה לא יכולתי עוד למצוא טעם. חושב אני שכל הדבר הזה בא מטעם שכבר מקדם היה, אבל עתה שבא לי ביתר חזקה. הוא הדבר שאני יושב כאן במנוחה והשקט ואחַי הם במקום עבודה, במקום פרעון111, במצב שד' לבדו יודע איך גרוע הוא. אולי תלך לה הריקות הזאת במהרה, יש סמנים לזה אבל בבטחה אינני מרגיש עוד כלום. בעת האחרונה אני חש את עצמי כה בדד, כה ערירי, שרגש זה לא היה לי עוד עד עכשו. חש אני את עצמי כה רחוק מכל אחַי, מכל דבר יהודי לאומי. וכל דבר שאני רואה שמעורר בי זכר לדברים האלה אני מחבק ושׂמוֹ ללבי בחבה שלא הכרתיה עד עכשו. כה מצאתי בספריה הערבית כאן לוח לבתי־ספר לארץ־ישראל. כבר לפני איזה חדשים מצאתיו שם וגם לקחתיו הביתה, אבל אז לא חשתי את עצמי כה ערירי כמו שאני חש את עצמי עכשו. ולפני איזה ימים שאלתי שוב את הלוח הזה ואתה קראתיו ברוח כולה אחרת מבראשונה. עלה היה לי כמכתב, כסמן של חיים של שאר בני עמי אלי. כה אוהב אני ומחבב אותו שכמעט אי אפשר לי להשיבו לספריה. שם הלוח הוא “מולדתי”. כמה112 פעמים לא בטאתי כבר את המלה הזאת בחבה בימים האחרונים, ובכל פעם בחשבי בה אני מתמלא כליון נפש אליה ונפשי עורגת אל ארצי שכה אהבתיה ואוהב אני עוד עכשו. עוד בימים לפני המלחמה נכספ(ה) לבי אל מולדתי אל ארץ ישראל, אבל עתה גדלו החיבה והעריגה אליה עוד שבעתים. כי רק עכשו מרגיש אני כמה נחוץ לנו מולדת, כמה דרוש לנו ארץ שבא נוכל לשבת במנוחה בשלוה ובהשקט כמו שכל עם יושב על ארצו. הוֹי, כמה אהובה היא לי מולדתי, כמה עורגת נפשי אליה. בכל פעם בעמדי להתפלל תפלת ש[מונה] ע[שרה] אני מ[ת]כוֵן את כל רוחי ואת כל מחשבותי אליה, אל אהובתי, ואני רואה אותה לפני עיני; רואה אני את קו־החוף, רואה אני את תל־אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון ועד ים המלח וראה אני אותו זורם. וגם הארץ מעֵבר הירדן רואה אני – הכל כאשר לכל מצַיר אני לי בכל פעם ופעם במחשבותי בעמדי להתפלל. ובהתפללי ואיני רואה את ארצי הנחמדה לפני עיני, אז כאלו לא נתקבלה תפלתי וכאלו דברתי אל הקיר. אוֹי, הכל כה אהוב אצלי. הכל הכל. עמי וארצי אינם יוצאים אף לרגע ממחשבותי, כל היום הם בראשי. בימים האלה אני חש ומרגיש כמו שלא הרגשתי עוד עד עכשו, כמה אהוב הוא אצלי עמי ישראל וכמה נחמדה היא ארצי ארץ־ישראל. כבר כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה; אם עוד יתנני הקב"ה לעמוד וללכת בה? הוֹי, כמה נפשי עורגת אליך מולדתי, כמה עיני כלות אליך ארצי, ארץ ישראל!!


ב' ניסן

בפעם האחרונה של כתיבתי ביומני כתבתי כמה דברים שבגמרי אותם לא ידעתי מעצמי מהיכן באתי לאלה. חפצתי לכתוב על דבר אחר לגמרי אבל כאלו נפלטו המלים מעֵטי מבלי ידיעתי. הענין שחפצתי לכתוב עליו היה כּלו אחר; הינו בדידותי הנוראה. בימים האחרונים תקפתני איזו הרגשה של בדידות, של לבדיות, וגלמודיות, שחש אני את עצמי כאלו אני עצוב כּלי. כמובן בא לי זה על ידי שאני מרבה לחשוב בעמי, שכה רחוק ממנו אני, וגם על ידי הזכרי בנערה שעליה כבר כתבתי. הרגש הזה בא גם כן על ידי שאין לי איש או אשה בסביבתי שיבינני ושאוכל לדבר אתו או אתה. בהיותי עוד בעיר גלותי הראשונה הג, צחקתי תמיד בשמעי מאנשים או בקראי בספרים מבני־אדם שיש להם צרך גדול שלפך את לבם לפני איזה חבר או חברה. אני אמרתי תמיד ללבי, שלי אין צורך בדברים כאלה ושזה אינו אלא רכות הלב שהיתה תמיד נמאסה בעיני. הייתי אז רגיל לאמור, כשיש לי לפעמים רחוקות צרך בהשתפכות לבי אז שופך אני אותו ללבי עצמי. אבל מאז לעתה עברה עת שבה נשתניתי כּלי. אז לא ידעתי עוד מה הוא לחיות בלי שום איש מבני עמך שתכירוֹ רק קצת ולהיות בדד וגלמודי כבשממון. הוֹי, כמה שואף אני עתה לראות איזה מחברי הקודמים113; כמה עורגת נפשי לדבר עם חברי פינקל שכמדומני כבר הזכרתיו. כל היום אין עַמי יוצא אף רגע ממחשבותי. בכל מקום, אם אני עומד או הולך, בשכבי ובקומי, תמיד מלוַתני מחשבה זו. וכמה אינני מונע ממני וכמה אינני חושׂך מכּה הרבה הנאות שישנן כאן. בלכתי ברחוב והשמש בוערת מעל ראשי ואני כּלי מכסה זעה וכשעולה אז במחשבתי ללכת לשׂחות – אז תכף אחרי מחשבה זו עולה זכר עמי שכה רחוק אני ממנו, ואז אי אפשר לי אף לחלום מללכת לשׂחות; או כשאני עובר על פני איזה חנות ורואה אני בחלון הראוה מאפיות־קצף114 שמושכות את העין והקבה, ושכבר אני נכון להכנס לתוך החנות – אז עולה זכרון עמי בי ואז נהרסות כל התאוות, כל התשוקות, וכאלו אני מתביש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החביב. אבל עוד במקום אחר נזכר אני בו ומטעמים כּלם שונים מאלה שלמעלה ושמסבּים בי מחשבות כּלן שונות מאלה מלמעלה. המקום הזה הוא בית ספר.

בעת האחרונה אני מבקר על פי עצת אבי בבית ספר ללמוד לכתוב על מכונת כתיבה ולכתוב כתב מהיר115. כבר מבקר אני בבית ספר זה כשני חדשים. בבוקר כשאני יושב שם בשעה התשיעית ומכה על מכונת הכתיבה, אז נכנסות נערות שגם הן לומדות שם ופיהן מלאים שחוק והם צוהלות ועליזות. וכבר מראה זה, הינו ראִיָתי את אלה הנערות ה“שקוצות” מתהוללות צוחקות ועליזות בשעה שנערות עמי שמי־יודע באיזה צרה הנה, הן נוגות והשמחה ששמחות הנערות האלה כבר לא שמחו מי יודע ממתי – מעלה בקרבי איזה קנאה וביחד שנאה להן, אבל זה אינו הכל. בשִתבן, אלה הנערות, הן מספרות זו לזו איפה היו אתמול בערב, איזה ראינוע בקרו, הן מספרות מ“נעריהן” שטילו עמהם ושנתנו להן כמה דברים יפים, או שקבלו מהם מכתב וכמה אותות חבה כתובות בו, אז מקנאתי הגדולה בהן כמעט פורצות הדמעות מעיני בהזכרי בעמי ובפרט בצרותיו. וברגע כזה לא עולות לפני בעקר צרותיו הגופיות, אלא צרותיו הרוחניות, שאולי הן עוד גדולות מהגופניות. כן יודע אני שמר מאד כשאין לילדים לאכול וכשהם שואלים מאבותם לחם ואין לתן להם; כן יודע אני היטב כמה מר זה, אבל כמה מר המצב כשנער שלם של עמי הוא נוגה, כשהוא עצב, כשבתולותיו כבר לא צחקו כמה ימים ובחוריו כבר עצבים מזמן רב. ברגעים כאלה בראותי כמה חסר לנו, כמה דברים שהם ורק הם עושים החיים לחיים, ז. א. שיהיו החיים כדאים לחיות, אז מרגיש אני אהבה בוערת לעמי האמלל שעל ידי עִמְדי בגופי מחוץ לו מרגיש עוד הרבה יותר צרותיו. ברגעים כאלה חש אני כאלו עשה הקב"ה זאת בצדיה, בכונה שׂמַני מחוץ לעמי, שאחרי הגאולה אדע כמה היה חסר לו, לעמי, שעל ידי צרותיו הגדולות לא חש בהם אף, שאדע להשיב להם פי שבע תענוגותיהם שחסרו להם.

אינני מרבה בעת האחרונה ללמוד, אינני מתמיד עוד כה בלמודי בערבית. מרגיש אני בי מיום ליום איך מתגדלת העת שאנו חיים בה היום. מיום ליום עשית העת הזאת לעיני יותר כבירה, יותר עזה ויותר נוראה. כבר בטוח אצלי ואין לי שום ספק בזה, שמלחמה זו לא תסתים כמו כל המלחמות עד עתה ושהפוליטיקה כמובן116 ברור לי מעל כל ספק כי אין כאן מקום להחלפת הערכים, לפחות לא בתהליך המבוסס על ההנחה ששינוי כזה פירושו התקדמות. דבר זה ברור לי כשמש. קיבלתי תמונה ברורה במיוחד מערכה וממהותה של תרבותם ושל התפתחותם הרוחנית על־ידי מעשה שאירע זה לא מכבר.

בתום הלימודים נשארנו עוד קצת בבית־הספר כדי לשוחח על עניני מדיניות, וכאשר יצאנו נתלוויתי לבחור, כבן עשרים, כלומר הלכתי אל החשמלית. על־יד תחנת־הרכבת הצפונית (Gare du Nord) ביקש ממני להחזיק בספריו כי עליו לטלפן. הוא ביקש ממני גם פראנק אחד כי לא היה לו. הוא נכנס לתא הטלפון וחזר כעבור כמה רגעים אמר לי שטעה במספר הטלפון. אמרתי לו שאם כן מוטב לחפש בספר הטלפונים. וכך עשה. הוא נכנס בחנות כדי לשאול אם מותר להשתמש בספר הטלפונים. לאחר שנתברר שהשם לא נמצא בספר – על כל פנים לא יכולנו למצוא אותו – אמרתי לו שהמקום אינו רחוק כל־כך ומוטב אפוא ללכת אל אותו בית־קפה. כך עשינו, ואחרי חיפוש קצר מצאנו את בית־הקפה "Cornet Glace ". נכנסנו והוא ביקש ממני לשבת על־יד אחד השולחנות, בשעה שהלך לחפש את הבחורה שהוא היה מעונין לראותה ושהיה צריך למסור לה איזו כתובת. לאחר שישבתי שם זמן־מה ניגשה אלינו אותה בחורה בחברת כמה בנות אחרות כשהן רועשות למדי ובירכו אותנו בקולי־קולות. הבחור שנתלוויתי אליו הסביר את מטרת בואנו ובתום דבריו ראו הבחורות, שלוש במספר, בדבריו סיבה לפרוץ בצחוק רם, ואחרי שצחקו די צרכן ביקשו ממנו שנשב פנימה מעט בתוך בית־הקפה. מילאנו אחרי בקשתן ועברנו לשבת בשורת השולחנות שלפני השורה האחרונה, קרוב למזנון שבקצה האולם. בשבתי שם ובשמעי מסביב את דיבורן וצחוקן של הבחורות שהם תלמידות בית ספרנו כשמזמן לזמן גם אני מוסיף מלה מצדי,נוכחתי לפתע שזו לי הפעם הראשונה בחיי להקלע לחברה כזאת. הבטתי מסביב וראיתי בחורים ובחורות יושבים ליד השולחנות האחרים. גם אלה ניכר היה בהם שעדיין נמנים הם עם הנוער הלומד בבית־הספר. כל אחד מהבחורים והבחורות הללו מצא לעצמו משום מה סיבה לצחוק. יוצאים מהכלל היו רק אלה שבילו את זמנם בהתרפקותם זה על זו, מלאכה שאין בה כל מקום לצחוק, ולהפך, מצווים שם על רצינות קדושה. אמרתי בלבי, מה הם בעצם הערכים הרוחניים המקובלים בקרב הקבוצה הזאת של צעירים, שהם למעשה בחינת דוגמה לטיבו של הנוער הלומד בבית־הספר התיכון. בשעה שמתארעים מאורעות כל־כך עצומים, כאשר מיליונים של צעירים נקטפים באבם במחי־יד אחד, כאשר שרות אנשים מחרפים את נפשם למען רעיונות אמיתיים או מדומים – אך לפחות בשאיפה הכנה והקדושה להבטיח לעולם עתיד טוב יותר מן האתמול – אותה שעה יושבים כאן בחורים ובחורות ועל־פי הבעת פניהם היית מדמה בנפשך שדבר לא אירע בעולם כולו, ושההפקרות היא הדבר הרגיל ביותר בעולם. נוער ללא כל תוכן, ללא רעיונות וולא אידיאלים כאסתרא בלגינא קיש קיש קריא, וכן חושבים הם להוכיח את יכולתם, את הישגיהם ברגעים שאין כפייה כלפיהם משום צד. באמת זה לא שווה פרוטה.

שאלה שכלל לא צפיתי לה העירה אותי לפתע ממחשבותי. ראיתי שהבחור, שגרם בעקיפין לבואי הנה, ניצל יפה את הזמן כדי לשוחח בנחת עם הבחורות, ובצורה פתאומית למדי שאל אותן לשמותיהן בהתכוונו לשמות הפרטיים של “הגברות”. הן הגידו לו מייד את שמותיהן וכך עלה על דעתן לשאול גם אותי לשמי הפרטי שעד כה לא הזכרתי אותו אף פעם. הופתעתי קצת מהשאלה, כי אמנם נקראתי על שמו של אדם שלעומת גדולתו הם כאין וכאפס ולו גם היה ערכם רב פי־אלף, אולם שמי זה מצביע על העובדה שאני שייך לקבוצת אנשים מסוימת השנואה במעט או בהרבה, ועל כל פנים קבוצה, שלא אוהבים לראותה. מסיבה זו שיניתי את שמי לפני־כן, אולם בסביבה שבה נמצאתי אותה שעה נודעה לשינוי שם זה משמעות עמוקה הרבה יותר. ולכן עניתי על שאלתם: “כן, שמי”, ועוד שקוע במחשבות, “שמי הרי”, כן, הרי. נדמה היה לי כאילו אותה שעה ירד ערכי פלאים לעומת “האני” הטוב יותר אשר בי. לפני התקופה הלא־תקינה הזאת לא הייתי מעלה על דעתי מעולם להסתיר אף במקצת שבמקצת את החלק היפה ביותר של שמי ולעורר על־ידי זה אף בעקיפין את הרושם כאילו הייתי מתבייש במוצאי. אך הזמנים משתנים. אולם לא זה היה הדבר שדיכא אותי אלא הסביבה שבה אירע המעשה. וכל הדבר שימש סמל כביכול לטיבם של הערכים אשר בהם השתדלתי להחליף את ערכי שלי. וכאשר עמדתי ברחוב וחיכיתי לחשמלית, היה ברור לי יותר משהיה אי־פעם כי הדבר לא יהיה לעולם. ובאמת באותו רגע הייתי משוכנע לחלוטין, מבחינה תיאורטית, בדבר פחיתות־הערך של מידותיהם האנושיות. אך דעה מוחלטת זו היתה תיאורטית, כמו שכתבתי זה עכשיו. אמנן כן, תרבותם ורמתם הרוחנית והמוסרית נמוכות מאוד, אבל מה רמת מידותי אני? מה הם תרבותי וערכי הרוחניים שאוכל להשתמש בהם כסוללה נגד הפיתוי. הניסיון? בעצם אין אני אלא כלי ריק, שאין בו כל זכר לתוכן חיובי. כן, כך הדבר.117


עתידי

ביומני כבר כתבתי איזה פעמים על מה שיהיה בי בהיותי עומד ברשות עצמי, היינו אחרי חמש(ה) שש(ה) שנים. שאלה זו כבר מַטרדת אוי מעת גלוֹתי ממקום גלוּתי הראשון שנולדתי בו. חשבתי פעם שכבר תרצתי שאלה זו ז. א. כתבתי אז ביומי שבדעתי להיות מדינאי. מדינאי יהודי ושעל ידי זה אעבוד לעמי ולאלוקי. אז חשבתי שזה הוא פתרון יפה מאד מאד, כי כמו שיכולים ביתר בהירות לראות ממאורעות עתנו, וללמוד מהאנשים שעומדים בראש הארצות השונות, שרובם ככולם לא היגיעו למצב זה שהם היום לא על ידי למודים ארוכים ולא על ידי דעות חדשות או דברים כאלה, אלא רק על ידי תאוַת השלטון החזקה שלהם בראש וראשונה, ומסיבות קטנות ערך בדרגה השניה. על ידי זה חשבתי שמצבי שאני בו היום מסגל מאד לדעתי זו, להעשות מדינאי, כי לזה לא צריכים ללמוד ימים ולילות, לא צריכים להגות דעות, אלא אך ורק צריך אפי חזק ולב של ברזל. וכשעם זה תהיינה לי עוד איזו ידיעות במקצועות אחרים אז הכל טוב יופה בתכלית היופי. ואמנם בעת הראשונה אחר הביעי ביומני מחשבה זו, שזה היה כעין התגבשות מחשבותי מכמה ימים כּונתי לעשות הכל למטרה זו. כל מעשי היו מכוונים לנקודת אמצע זו, וכל הגיגי ומחשבתי נגעו רק בענין האמור למעלה. אבל כעבור איזה עת ראיתי ועוד יותר הרגשתי, שכל מה שעשיתי, הוא כמעט לא כלום. מה ביכולתי לעשות. הלא אינני בא בקשור עם שום איש. לכל היותר הרביתי ללמוד ערבית, שזה היה מכֻוָּן למטרתי שהצגתי לי כמו שבארתי במלוני. אבל בהעשות המלחמה יותר נוראה ויותר כבירה, הרגשתי שאם יצאו באמת ממלחמה זו תוצאות של ערך נצחי לגורל עמנו, ז. א. אם באמת תצא ממלחמה זו גאולת עמנו שלה אנו שואפים כבר זה שנות אלפיים, ולא בדרך דיפלומטיה או רמיות אחרות, או בחסד המעצמות הגדולות, ומזה אני מאמין באמונה שלמה, אז אין עוד שום ערך לערבית שאני לומד. על ידי זה נעשה הערבית בשבילי דבר פחות ערך, וחלק גדול ממעשי שמרוכזים לנקודת האמצע חדל מלהיות, זאת אומרת: שחלק גדול, אם לא הכל, מתּכני החיובי עבר ממני וכמעט נתרוקנתי118 כּלי. וזה הוא שאני צועק עליו, הריקות הנוראה שישנה מזה כמה בקרבי. חש אני בי שאינני עוד כלום. כן, רק נקודת האמצע ישנה, אבל מה לי מזאת בלי מעשים מוחשיים. כי לפי שמצאתי לפני איזה ימים, כל הדעות וכל המחשבות אינן שוות כלום אם אין מעשים מוחשים בחיים שאפשר להן להתבלט בם. ולא די שאני כולי רִק ובלי שום תכן, אלא יתר על כן על ידי ריקותי הנוראה נפנה מקום לכל מיני מחשבות, שמתבטאות במעשים, להכנס בקרבי. כי בחיים אי אפשר אפס ז. א. אי־אפשר שלא אהיה לא חיובי ולא שלילי; אם אין חיוביות בי, אז בלי שום מעצר נפנה המקום לכל מיני שליליות. ועתה כל היום אני מבקש לי תכן לי, שלא לאבד כליל. בכל דבר אני מקוה שיהיה לי לתכן שימלאני באמת, אבל עתה בכל דבר שחשבתי לדי־חשוב להיות לתכן בשבילי, כאילו שמעתי קול בקרבי אומר מלה: הלא תטעה את עצמך שזה הוא תכן בשבילך, לדבר זה או זה יש לו די־ערך למלא רק חלק מחייך הרוחניים. במצב כזה אני כבר עת כמה. טועה אני ומבקש לי תכן תכן תכן!!! אבל עד עתה לא מצאתי עוד כלום. אף לא הדבר היותר (ה)קטן היותר מזהם. בתפלותי מתפלל אני שירחם הקב“ה עלי ויאציל מרוחו עלי, שזה יהיה לי לתכן שרוח הקדש תמלאני ואחיה שוב. וגם מבקש אני מהקב”ה שירחם על עמו המדֻכא המבֻזה והמשולל כל הזכויות, רק לא זכויות בזיון ורציחה. רחם ד' על עמך רחם רחם!! ורחם גם על עבדך, כי רק לעָבדך אני חפץ ד' רחם נא!? (י“ד אייר תש”ג).


רחמים 119

לפני זמן מה ישבתי ב… ובלית ברירה התחלתי לחשוב. כעבור רבע שעה הייתי צריך ללכת אל מורה אחד והרהרתי במה שאומר לו בהיכנסי אליו. כמובן, קודם אתן לו שלום ואחר כך אשאל אותו איך עברו עליו ימי חופשתו. אבל תהיה זאת רק פתיחה, כמובן, וכדי לתת לפתיחה הזאת צורה שונה מזו של פטפוטן של שכנות, יהיה צורך שיבוא בעקבותיה משהו “טוב יותר”, משהו “נשגב יותר”. אז נזכרתי פתאום בהפצצות האיומות על האמבורג. כן, הייתי שואל את דעתו על כך, ידעתי שהוא אנטי־גרמני, ואפילו מטעמים אידיאולוגיים. אבל לא יוכל לבוא בטענות נגדי במקרה שהייתי עומד לצדם של הנפגעים, כי בכך הייתי מגלה שנמצא בי עוד קורטוב של רחמים, ואף־על־פי שהערך של המושג המופשט הזה כבר ירד בהרבה ואפילו אפשר לפגוש באנשים שרואים לנכון לבוז למושג זה – בכל זאת אינני יכול לתאר לעצמי שהוא שייך לסוג זה של אנשים. ובלי משים הגעתי לנושא שכדאי היה להתבונן בו מקרוב יותר. ואחר שחשבתי על העניין כחמישה רגעים באתי לידי התוצאות האלה: יצאתי מההנחה שמורי היה שואל אותי: “ובכן, מה הם רחמים, למעשה”? ואז הייתי עונה לו כלקמן: כדי להבין זאת, מוטב להתבונן היטב בדוגמאות שלהלן:

נניח שאתה הולך ברחוב והנך רואה ילד כבן ארבע הסופג מכות מילד אחר, גדול ממנו במקצת, מכות נאמנות הן אלה. הקטן, הנפגע, עינו נפוחה, דם זב מאפו, נגרמו לו כמה חבורות וכיוצא באלה. אתה, המסתכל מן הצד, טבעי הדבר שהיית מעמיד את עצמך מייד לצדו של הנפגע ממעשה זה, כמובן, בגלל הסיבה הפשוטה שאתה מרחם עליו. זהו מקרה א'.

ועכשיו מקרה ב:

שוב אתה הולך ברחוב והנך רואה לפניך אותו המעשה, בערך, כבמקרה א', כלומר: מישהו מוכה באכזריות והוא חף מפשע, לפי דעתך. ממשיך אתה בדרכך ואחר שעברת רחובות אחדים שוב אתה רואה מחזה דומה, אולם הפעם זה שהיכה לפני־כן הוא המוכה עתה. ולפתע מגלה אתה שלא נשאר זכר מרגש הרחמים שבך. להיפך, תאמר לעצמך: יופי עכשיו מקבל המנוול הזה מה שמגיע לו.

מקרה ג':

תחילתו כבמקרה א' המשכו כבמקרה ב', אבל עכשיו התפתחות העניינים היא כזאת: זה שהיכה לראשונה סופג הפעם מכות כל כך אכזריות שעל אף “עברו” בכל זאת נכמרו רחמיך עליו.

נדמה לי שההגדרה שלהלן מתקבלת על הדעת כנכונה במעט או בהרבה: “רחמים” פירושו, הרגש העולה מאליו בלב אדם בראותו את הסבל של אדם אחר, או בשמעו עליו, סבל שמידותיו אינן הולמות את המגיע לנפגע, לפי דעתו או לפי הרגשתו. אם בוחנים את ההגדרה הזאת לאור שלושת המקרים נדמה לי שיוכח שהיא נכונה למדי.

עכשיו אפשר לעבור להערכת רגש הרחמים. לפי מה שיוצא מההגדרה נובעים הרחמים מההפרש הנראה־לעין, בין מה שעובר על אדם ובין המעשה שעשה ומה שמגיע לו בעקבותיו. והקושיא נעוצה במשמעות המושג “הנראה לעין” במקרה זה. למעשה מן הנמנע הוא שידע אדם את הכל על זולתו ושיוכל על סמך זה לשפוט מה שמגיע לזולת ומה שאינו מגיע לו. ולפיכך גם לא ייתכן שיוכל להכריע את רגשי הרחמים שהתעוררו בו עקב גורלו מוצדקים הם. ובכן לגבי שאלת הרחמים המתעוררים עקב המעשה המתארע לאדם מסוים אפשר לקבוע, למעשה, כי אפשר ואפשר שהרגשת הרחמים נטולה כל יסוד באין ידיעה מלאה…..120


אמונה

אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין, להאמין באמונה בלתי מעורערת באידיאל שהוא קודש בעיניך, באידיאל שבחרת בו לטובת העם והמולדת. האמונה הקדושה שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס ואין טעם לקיומה אלא לכל היותר בתור הוכחה לנכונותה של האמונה הזאת. האמונה, שממנה אנחנו שואבים כל הכוחות, אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה, האמונה אשר כל ניצחון מחזקה פי־עשרה והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר, מאסיבית יותר, משכנעת יותר ושרשית יותר, שהרי אמונה היא, הדבר הקדוש מכל מה שהיה ויהיה בנמצא בעולמנו. אתה אמונה שאיננה קשורה בבתים או בחפצים אחרים. האמונה שאנחנו נושאים בקרבנו ואשר אחרי מותנו יקבלוה על עצמם הבאים אחרינו ביתר שאת כדי ליצור את הכוח להמשיך ולשאת את האידיאל. המלה העברית שלנו “אמונה” מבהירה לנו כל מה שאנחנו צריכים להיות, כיצד עלינו לפעול, כיצד עלינו להאמין. כל זה כלול במלה הקדושה שלנו “אמונה”. האמונה האיתנה שיש לנו בעמנו, עם הסגולה, עם עולם, בעמנו אשר סבלו עשוי אך להגביר את עקשנותו ואת כוחו. האמונה שיש לנו בארצנו שלנו, הארץ שהיתה שלנו ושתהיה שלנו, הארץ שנתקדשה בעצם אמונתנו בה, הארץ אשר מוסיפה לנו יום יום כוחות חדשים.

ועל הכל אמונתנו באלוקי אבותינו, באלוקינו, באלוקי הבאים אחרינו, באלוקי עמנו באלוקי ישראל, שהנחה אותנו ושמר אותנו עד הנה דרך גיאיות עמוקים כשאול, לאורך תהומות תלולות ביותר ובמבחני אש הקשים ביותר. אמונה שלא ניטוש אותה לעולם פן ניטוש את עצמנו, האמונה שתלווה אותנו לעולם, עד שבכוחה נזכה לניצחון, אשר למענו נתייסרנו ועוד נתייסר ייסורים רבים כל־כך, עד שיותן לנו בעזרת אלוקינו, לעלות אל ארצנו ונחיה שם כעם אחד בארץ אחת, עם ה' האחד והיחיד121.

ועל כן ד' רחם על עמך ורחם גם עלי. רחמני נא בהמון רחמיך והושיעני כי אחרת אבד אבדתי. את[ה] יודע שרק אותך לבד חפץ אני לעבוד. רחם נא ד' רחם רחם.

(כ' אייר תש"ג)


עוד פעם עתידי

כבר כמה פעמים כתבתי על עתידי, מה שבדעתי ובחפצי להציב לי למטרת חיי או לכל הפחות לזה שבו כוונתי למלאות את חיי. שאלה זו כבר פתרתיה כמה פעמים על ניר, לא יכולתי לפתור עדין אפילו פעם אחת בחיי היום יומיים. שאלה זו נעשתה שוב אקטואלית בשבילי על ידי שהיה ביני וחברי שנפגשתי עמו כאן בבריסל על אודות עתידנו. הוא אמר לי שבחפצו להיות מהנדס חקלאי וביחוד בענין השקאת חבלי אדמה שוממין, שזה לפי דעתו דבר נחוץ מאוד בארץ ישראל של אחר המלחמה הזאת. כנראה תכונה ריאלית עד למאוד. ביחד עם זה ענה לי על שאלה ששאלתיו על דבר המצב שיהיה לפיהו אחרי המלחמה, שלפי דעתו אנגלי[ה] ושאר ארצות הברית122 ינצחו במלחמה זו ועל ידי זה ישוב הכל בשבילנו כמו שהיה. אולי תקל לנו קצת יותר ההתישבות בארץ ישראל, אבל בשאר יהיה הכל שוה לזה שהיה לפני המלחמה. אז שאל גם הוא אותי מה בדעתי להיות אבל לא עניתי לו בברור. אבל בימים אחרי זה לא נתנה לי מנוחה שאלתו, שהיא שאלה שכבר אני שואל לעצמי מתחלת היותי כאן. וביומני כבר השיבותי כמה פעמים על שאלה זו אבל בחיים עצמם לא נתהווה דבר מכל פתרוני, ולא עוד אלא ששכחתי למצוא פתרון לשאלה שחשובה בהרבה יותר על שאלת עתידי, וזאת היא: מה אני, מה עלי לעשות עתה, במה עלי למלאות את חיי, ז. א. לתת תכן להם,שלא יהיו123 עוד כה ריקים. לשאלה זו לא מצאתי עדין שום פתרון אף לא בכתב. בגשתי124 לשאלה זו עלי להגדיר125 קודם כל ככל האפשר, מה אני, באיזה מצב אני, ובאיזה דברים אני קשור וצריך להתחשב. לכל לראש אפשר לי לקבוע בבטחה גמורה שאני יהודי, ז. א. שבחיים אני דומה למין אדם שנוהגים לקראו יהודי. אחת ההוכחות היותר חזקות לאמת זו היא כמדומני, שכל הצרות שמכונוֹת לענוֹת חברת אנשים שידועה בשם יהודים, מכונוֹת גם אלי ואו סובל אני תחתיהן, או צריך אני לעשות דברים כאלה שעל ידם לא אסבול תחתיהן באותה מדה שכִּוְנו עושיהן או אפילו לא אסבול כלל תחתיהן. ובכן יהודי אני במלא מובן המלה. חוץ להוכחה שהבאתי לעיל יש לי עוד שבעים ושבע הוכחות שאין צרך להביאן. ועל ידי היותי מחבּר אני לחברת אנשים, שסובלים כבר אלפים שנה במדה מרובה ושבזמננו היום סובלים יותר ממה שסבלו במשך כל אלפים השנים ההן בין בכמות בין באיכות הצרות. על ידי נסיו הגדולים של הקב"ה שאין לי די במלים לכתבם, ועל ידי חסדו הגדול, זכינו, היינו משפחתי שהיא בת תשע נפשות ומהן שלשה זכרים ושש נקבות, להקלת העל במדה כזו שכמעט לא נשתנה כלום במצבנו החמרי שמלפני המלחמה, שביחס לזה שקרה ליהודים אחרים נס שמגיע עד לשמים. כמו שכתבתי רק מצבנו החמרי הוא יפה עד מאוד, למצבנו הרוחני, שגם כן עיקר גדול הוא עד מאוד, אין הכל בתכלית השפע. מה פירושו של “המצב הרוחני אינו בתכלית השפע” ומתי הוא בתכלית השפע. כן, באמת מה הוא המצב הרוחני. לא שאלתי את עצמי עוד אף פעם אחת שאלה זו ועתה בכתבי היא עולה פתאום במוחי. לענות עלי אינו קל כלל וכלל. אגדיר126 נא את השאלה לעצמי, כי אמנם קשה לי עד מאוד לדון על מצבם הרוחני של שאר בני משפחתי. בדברי על המצב החמרי כִּונתי לזה שכשאני רעב או צמא ואני נגש אל ארון המאכלים ויכול לקחת לי משם כל הנחוץ לי, אז אפשר לי לאמור שהמצב החמרי הוא טוב או אולי טוב מאד. אבל עתה למצב הרוחני. גם הרוח יש לה צרכים שאין לבזותם. אבל מתי יש לה הצרכים האלה ובאיזה אפן יכולים למלאם. בקומי ממטתי אז יש לי צורך במים ובסבון, זה אינו צורך רוחני כמובן. אחרי שרחצתי אני מתפלל. בדבר זה אני ממלא במדה ידועה צורך רוחני, אבל תפלתי נשתה אצלי לדבר קבע ועל ידי127.


אתה בחרתנו

אתמול היה שבועות. חג השבועות, חג הקציר היה אתמול לעמנו, לעם ישראל שעתה הוא במשבר שלא היה עוד כמוהו. עם ישראל שהוא עתה בגלות, שגלה כבר שבעים ושבע גלויות, חגג אתמול את חג הקציר שלו ז. א. אתמול היה זמן גל השבועות. באותה עונה בשנים הקודמות היו בתי הכנסת של ישראל מקושטים בפרחים, ענפים ודברים כעין זה. בפעם הזאת כמובן לא היה אפשר לעשות זה. לכל הפחות ברוב ארצות אירופה היתה זאת אי־אפשרות גמורה. הטעם ידוע לכל: הלא באותם הימים גולה ישראל בפעם האלף ואחת ממקום גלותו הקודמת, ואותה גלות אין זו גלות פשוטה כעין גלויות כאלה שכבר גלינו פעמים אין מספר. לא, בפעם זאת התקפנו כביכול מכל העברים בכל מקומות שבתנו, בין בבלגיה, בין בצרפת, בין בהולאנד, בין ברומאניה ובכל מקומות שבתם גלו ולא די שגלו אלא שבמקום שהוגלו שמה נרדפים אחינו, כמה שרק ליהודים אפשר להרדף. כן נרדפים עד אין סוף. עד אין גבול, אבל האם פלא הדבר? מי יתמה מזה הלא הדבר פשוט בתכלית הפשטות. למה מסוגל עמנו יותר מלהרדף. האם עם חיילים הוא, או אולי עובדי אדמה, אלה רק להרדף יפה לו, ואין כלל וכלל להתפלא על זה. הלא לכל ידוע תוכחתנו החביבה, היפה. מי לא קראם פעם, מי לא שמעה פעם נקראת בהשפלת הקול. מקודם יראתי לגשת אליה לקראתה. תמיד בְּקָרְבִי לאותם המקומות בתורה שבם היא כתובה, דלגתי עליהם כי באמת נפחדתי מהם. אבל בעת האחרונה, בימי צרות אלה, אבדה על יראה והלך לו כל פחד, ובאיזו חבה יתרה אני נגש לקראתה, כאילו אוכל למצוא בה קצת נחמה לדברים הרבים החסרים לי. וגם “איכה” מרבה אני לקרא יותר משהייתי רגיל מקדם. כן מר הוא גורל(י)נו, על־כן מר הוא גם גורלי. כל העמים שמחים, חיים, ואנו מתים. אפילו גרמניה שעתה היא במלחמת קיום שלעולם לא היתה עוד בשבילה דומתה. חי(י)ה יותר מעמנו. הלא אנחנו מתים חיים אנ[ח]נו או חיים מתים. מקודם בהגיעי בתפלתי לתפלת “מחיה מתים” אמרתיה תמיד באי־הכּוּנה היותר גדולה. חשתי את עצמי רחוק מאוד מעת זו. אבל עכשיו על ידי מצבנו היפה, קבּלה תכן שלא הי(ת)ה לה עוד במשך כל שני קיומה. עכשיו נשתנתה ל“ברכת” צעקה לשוב לתחיה, לתחיית מתינו. ובכן היה שבועות. ובכן התפללתי במעט יותר כונה את תפלת הרגל, תפלת “חגנו”, ובהגיעי למלים המורגשות על ידי כל יהודי והידועות לחלק גדול של הגויים, הי(ת)ה ראשי סחרחר עלי כמה דורות כבר אומרים אנו מלים אלו. במשך כמה שנות גלות שנינום שלשנום ואלפנום כבר. משך כמה צרות, כבר שונים אנו מלים מלאי תכן אלו “אתה בחרתנו”. כן, אתה בחרתנו. בריאליותינו כבר צוחקים אנחנו בעצמנו ממלים אלו ואף על פי כן כבר מלַוַתנו זה אלפיים שנה וכמדומני שלא תשכחנו גם בימים העתידים לבא. הרהרתי כה אם באמת כדאי להיות בן עם “נבחר” כזה – אבל בעצם חשבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי ואם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל. היו עתים וגאיתי בזה שהייתי בן לעם נבחר זה. אבל עתים אלה כבר עברו זה מכבר. אינני יכול לאמור ששנא אני את הבחירה הזאת, אבל מלאהוב אותה אני עוד רחוק מאוד. מתי נראה כבר בפרי עמל(י)נו, מתי, מתי, מתי.


י' סיון תש"ג

זה כמה שבועות שלא כתבתי עוד ביומני128. טעמו של דבר זה קשה לאמור, כי אמנם יש לזה כמה טעמים אבל הטעם העיקרי הוא שקויתי כל העת הזאת לאיזה דבר. מתבּיש אני כמעט לעצמי בהעלותי על דעתי לְמה שקויתי, אבל אף־על פי כן היה. בכל יום ויום קויתי לנס… כן, לנס. מה יהיה הנס הזה ומה יסבב זה לא נגע לי, רק קויתי אליו. אבל יום התחבר ליום ושבוע לשבוע ונסי לא בא. וככה הוּכחתי לדעת שאין לסמוך על הנס. אבל לא רק לנס קויתי, קויתי עוד לכמה דברים אחרים אבל אף אחד מהם לא נתקים. עוד סבה אחת מדוע לא המשכתי זה כמה זמן את כתיבת יומני הוא זה: כבר כמה זמן היה יודע לי, שכאן, בבריסל, גר גם כן נער מהאג, שהכרתיו אמנם, אבל בעת האחרונה לא הרביתי להתרועע עמו בהג אבל מכיון שכאן אין לי שום חבר אחר מלבדו, התאמצתי להפגש עמו. קויתי שנדבר זה עם זה על אודות קורות זמננו ונספר זה לזה את רעיונותיו עליהם, ועל ידי זה נפרה איש את אחיו ונוכל להיות ככה לתועלת הדדית. אבל תקותי זו נכזבה. נפגישה לפגישה קויתי שעתה יבוא הרגע הנכון ועל ידי זה קויתי שאוכל לגרש באופן זה את ריקות שעד היום לא סרה עוד ממני. אבל פגישה אחר פגישה עברה ושום דבר לא קרה. אמנם דברנו זה עם זה, וגם דברנו אף על קורות זמננו, אבל129 הרוח ששׂררה בשיחותינו היתה כולה אחרת ממה שצירתי לי וככה נוספה עוד אכזבה לאכזבות הרבות.

דבר של ערך מוחשי לא קרה בכל הזמן העבר. רק הגרמנים והאיטלקים גרשו מאפריקה, אבל בזה לא נתקרב עוד, לפי דעתי, הרבה סוף המלחמה. בכוונה אינני כותב במקום סוף המלחמה “ישועתנו”, כי לפי דעתי, שכבר כתבתיה איזו פעמים ביומני, ושעד עתה לא שנתה עוד, אין “סוף המלחמה” ו“ישועתנו” דברים נרדפים. להפך. ועל כן, כמו שכבר כתבתי, לא נוכל [לראות] קֵרוב הישועה בניצחונותיהן של “ארצות הברית” אלא יותר להפך. מקדם חשבתי שכבר נראו סמנים שהיו חלוקי דעות בין ה“ארצות המחברות”, ושאֵלֶה היו יכולים להחשב כמו מבשׂרי הגאולה. אבל עד עתה לא נתאמת עוד דבר מזה. אבל לעומת זה ישנם סמנים אחרים. סמן מובהק שכמעט אין לפקפק בו שהוא מבשר גאולתנו. כידוע דעתי בענין גאולתנו היא שמלחמה זו תסתים במפלת רב הארצות, כי כּלן ענו את עמנו בלי שום יוצא מן הכלל. אבל ישנם עוד ארצות שעונן לא נשלם עדיין, והדבר היחידי שגאולתנו נתעכבת על ידו הוא זה. אבל על ידי הפלת הפצצות על התושבים הולך ומשתלם עונן, ביחוד זהו בשביל אנגליה ואמריקה. עונן של רוסיה וגרמניה כבר נשתלמ(ה) לחלק גדול. והדבר היחידי שאנו מחכים עתה הוא השלמת חשבונן של אנגליה ואמריקה. וזה הולך ומשתלם מיום ליום, כמו שכבר כתבתי לעיל, על ידי הפלת פצצות על תושבי ערים בלתי מגנות, נשים זקנים וטף. ועוד סמן אחר ישנו והוא התגברות האנטישמיות ב“ארצות המחברות”, עד לפני עת קצרה היתה האנטישמיות קנינה הפרטי של גרמניה. אבל לאט לאט התפשט הארס אפילו על ארצות אויביו. אמנם לא הגיעה עוד שם לרשמיות, אבל אף על פי כן ישנה ומישותה בארצות האלו עד הגיעה לעמדה רשמית יש רק קפיצה אחת. ובלי ספק תקפץ קפיצה זו כי סוף כל סוף תוכל רק לשמש להגברת תוקף ישועתנו. אבל בינתים, למרות כל הסמנים ה“טובים” האלה, סובל עמנו ביחוד כאן באירופה, כמעט עד לאין נשוא130. בכל יום ויום נשמעים מקרים חדשים שמחרידים לב ונפש. ככה שמעתי באחד הימים האחרונים דבר זה: מהולנדיה נסעה משפחה יהודית לבלגיה, כי בהולנדיה אי אפשר עוד להחבא וכמעט כל היהודים כבר הוצאו משם. המשפחה הזאת היא בת ארבע נפשות והאשה מחכה לילד וכמדומני שהיא כבר בחודש החמישי. המשפחה הזאת מצאה אחרי כמה הרפתקאות מקום ללון ולשבת שם, ובאחד הימים יצא האיש לאיזה דבר ולא שב עוד עד עכשו. זה קרה כלפני שבועים. יכולים לתאר מסבות האשה עם שני ילדיה ושמחכה לשלישי. ודברים כאלה ישנם לאלפים ועוד יותר. ועוד יותר משסובלים, הולך ונקלה כבוד עמנו מיום ליום. אבל מי שי לו בשעת חרם כזו ראש לכבוד העם. כן, הצרות גדולות מדי שנוכל להִפָּנות לכבודנו ההולך ומתחלל. על זה אכתוב עוד בפעם אחרת. אבל עתה עקר צפיתנו היא לישועה לסוף הצרות, לסוף גלותנו המרה שבקרוב תוכל לחג את יום האלפים להולדה. אבל עדין אי אפשר עוד שנושע כי עוד “לא שלם131 עון האמר’קנ’י עד הנה”!!


עש“ק י”ד סיון

בימים שעברו קרה הרבה עמי יותר משאפשר לי לכתוב. הצד השוה שבכל מה שקרה הוא, שהכל הוא בסימן ירידה. מרגיש אני איך אני הולך ויורד מטה מטה. הבטחתי לי שבשבוע הבא אעשה תשובה שלמה ורדיקלית עד למאוד. אקוה שד' יעזרני ויחוס על עמי ועלי. אולי יסב הכל לטובה וכל הירידה לא תהיה רק לשם הגברת העליה.

במצב עמנו לא נשתנה הרבה. בכל פעם נוספים “מיני יהודים” חדשים לצרות. כגון היהודים הרומנים היו מקדם פטורים אבל עתה גם הם במנין. על ידי גזרה נחטפ[ה] משפחה בת שש נפשות שאנו מכירים אותה היטב היטב. כמעט בכל שני ימים בא אבי אליהם. בשמעי את הבשורה הרעה הזאת, עשתה מקדם רשם חזק עד מאוד עלי ורעדתי כּלי. אבל בעבוֹר איזה שעות כבר נחלש הכל, כי אמנם לפי עמדת ראותי הלא כל זה מובן, מובן עד מאוד. אבל אף על פי כן, למרות כל חזקת עמדת ראותי נוגעות הצרות עד נפשי. אבל מצד אחר מרגיש אני שהישועה הולכת וקרבה. מרגיש אני זאת, אבל ביחד אני מרגיש שבשעת שהכל מתקרב לגאולה אנכי אינני נכון, ועדי יותר הולך אני ויורד. אולי ירחמני אלוקי ויעזרני. חוסה נא ד' עלינו ורחם גם עלי, עבדך הנאמן!


יום ב' דר"ח תמוז

זה שוב שבועים ימים שלא כתבתי דבר ביומני למרות הבטחותי לעצמי בפעם האחרונה. ומה אוכל לעשות. כבר כמה פעמים במשך השבועים האלה לקחתי את יומני לידי אבל לא פתחתיו כי לא היה לי דבר לכתוב, עוד מקוה אני מיום ליום ומשבוע לשבוע; למרות אכזבת תקוותי כה הרבה פעמים לא חדלתי מלקוות, ועתה יודע אני שלא אחדול לעולם מלקוות כי תכף בחדלי לקוות אחדל מלהיות. כי כל היותי היא רק תקוותי, אבל בכל זה אין לי עוד כלום. מה יש לי מזה, מתקוות רוח אלה, מה יביאו לי. אינני יודע מה לעשות. הכל הולך ומתרוקן הכל הולך ומתעלם. מקדם, בקחתי לידי את תנכ“י ובקראי בו, היה כאלו שבתי לתחייה, כאלו רחמני אלוקי ואף ברגעים היותר שחורים מצאתי נחמה בו. אבל היום הכל כאלו מת. אינני מתלהב אף כהוא זה. בקראי בתנ”ך, פניתי לדברים שמעולם לא חשבתי שאמצא בהם ספוק לנפשי. אבל כנגד כל מחשבותי מצאתי בהם יותר נחַם משיכולתי מעודי לקוות. ככה למשל במזמורים האלה על פי אלף־בית או באלה שנחתם שם המשורר בראש הפסוקים. מקדם דנתי את כּלם בפסק אחד. אמרתי שהם קללה אחת מקללות הגלות הרבות שנדבקו בנו. אבל עתה בחסר דבר אחר הייתי מוכרח כביכול לפנות אליהם. והנני מוכרח לשנות את סברתי מאלף עד תיו. כי הרבה מצאו ומוצאים כה חן בעיני, שכבר כמה פעמים הרביתי כה לשנותם שכמעט יודע אני אחדים מהם על פה. ככה למשל השיר הנהדר משלמה גבירול: “שחר אבקשך”. השיר הזה כבר נגנתי לי132 פעמים אין מספר ועוד מוצא הוא חן בעיני כפעם קראי אותו לראשונה. אבל מכל זה אין לי עוד כלום, עוד אני הולך ומתרוקן ואיני יודע מה שיהיה בי. מצב עמנו לא שנה בהרבה בימים האחרונים לפי מה ששמעתי. עדין ממשיכים את החטופים, ולפני אזה [זמן] עשו גם כן התנפלות על הספריה שהיא בבית הקהלה של בריסל, לשם באו בכל יום ראשון כמה יהודים שבשאר ימי השבוע היו חבואים בבתיהם, והנה גם מקום זה נגזל מהם. ובכן מצב עמנו לא שנה בהרבה, לנגד זה הולך כבודנו, עד כמה שהיה לנו עוד, הלך ונפחת. אבל מי חושב היום עוד בענין כבוד, בענינים כאלה יכולים לחשוב בעת מנוחה ושלוה. היום רק שאלת החיים, ז.א. לאלה היהודים שלא נחטפו עדין רק השאלה איך להשתמר מן הגרמנים שלא ליפול לתוך ידיהם. כן, כך המצב. במצב הכללי לא נשתנה גם כן הרבה. חוזרים ומדברים בלי הרף על דבר פלשה בין בצרפת בין בדרום אירופה, למשל ביון או איטליה. אבל עד עתה לא נהיה עוד כלום מזה, ולפי דעתי לא יהיה גם כן בימים או בשבועות הבאים. אבל כמובן היהודים אינם חדלים מלקוות על פלשה זו הצריכה עוד לבא. אנגליה ואמריקה ממשיכות את הפלות הפצצות על ערי גרמניה, אבל לפי דעתי לא תגיע לכלום בהשלכות אלו וזכותם הולכת ונמעטת על ידי זה עד כמה שהיתה לה עוד. כי למרות שהם אינם משליכים אלא על גרמנים, זה אינו מפחית אף בכשהוא זה את עוונם. אולי על ידי זה, הינו אזלת זכותם של בעלי הברית, תתקרב גאולתנו, אולי?


י"א תמוז

בימים האחרונים, או יותר נכון בשבועות האחרונים133, הרביתי להתרועע עם נער אחד מבית הספר שאני מבקר ללמוד לכתוב במכונת כתיבה ועוד דברים, ועל ידי התרועעותי עמו התרועעתי גם עם חבריו ובעיקר עם חברותיו. אף על פי שבכל העת הזאת, הינו בכל עת מגעי עמהם, חשתי כמה זר אני להם, לרוחם למחשבותיהם ולכל הוָיתם, ולמרות הרגישי את ריקות חייהם, לא יכולתי להפרד מהם. להפך, כח המשיכה שלהם הלך וחזק וכמעט היה אי אפשר לי להבדל מהם יום שלם, בלי להפגש עמהם פעם. אבל היום נוכחתי לדעת במדה היותר מכרעת את ריקות הויתם ואת חסר תכן, אפילו היותר קטן והיותר פעוט, עד שהחלטתי להמנע מחבורתם ככל האפשר מהיום והלאה.

בינתים נתהוו שינויים בעולם שערכם יכול להיות מכריע בענין המלחמה. ברוסיה התחילו הגרמנים בהתקפה גדולה נגד הרוסים, ואיזה ימים אחר התחלת התקפה זו עשו האנגלים והאמריקנים בעזרת חיילים וכל עמים בעלי בריתם פלשה בסיסיליה. בעקר הדבר האחרון הוא חשוב עד מאוד. אם יעלה בידי האנגלים ושאר בני בריתם לכבוש את סיסיליה, אז נראה שהמלחמה לא תארך עוד הרבה ותסתים בנצחונם.

כך הוא המצב הצבאי כיום. את דעתי בענין סוף המלחמה ומה שמחובר134 אליו כבר כתבתי כאן כמה פעמים. ולמרות השנוים שחלו באחרונה, לא שניתיה. להפך, עתה אני מוּכח יותר מבעבר, שמלחמה זו לא תסתים כמו שכה הרבה אנשים מדמים בנפשם ושעתה נראה כה הרבה יותר אפשר. אינני מוּכח מזה מטעמים גלוים, כגון מצב הצבאי או ענינים כאלה, אלא מוכח אני מזה מפני שאני מרגיש בקרבי שאי אפשר הדבר שכל סבלת[י]נו שסבלנו ושאנו עוד סובלים, תהיה בחנם, ושכל זה שעבר ועוד עובר עלינו לא תהיה אלא הכנה לצרות יותר גדולות ויותר נוראות, שלא היו לנו עוד מאז היינו לעם. כמובן נראה ש“הרגשה” זו איננה כה מכריעה ושאפשר מאוד שלמרותה יתהוה המצב כולו אחרת ממה שאני חושב. אבל בשבילי אין לי דבר יותר מוכיח בשבילי ויותר חזק כמה שאני מרגיש בקרבי. והימים הבאים יוכיחו אם135 כל זה מה שחשבתי עד עתה, כל זה מה שנתבשל בקרבי ומה שעתה לרעיון חזק ועז, הינו זה שמהוה את כל הויתי את גרעין רוחי, אם כל זה יהיה לאפס, או אם כל זה יהיה אמת ונכון – ואז יהיה זה בשבילי להוכחה היותר חזקה למטרת חיי שהצבתי לי מאז. לא בשביל[י] מתחנן אני מאלוקי, שיהיה הכל כמו שחשבתי ושיתהוה הכל כמו שכבר מתואר מאז, כי רק לטובת עמי האהוב רק לאשרו, ושכבר יהיה קץ לגלותנו בת אלפים שנה.


ט“ו תמוז תש”ג 136

כן, שמח אני, אינני חפץ ואינני יכול לכחד; אבל אם תשאל איזה שמחה, מה טיבה של שמחה שאתה שמח עתה, אז אוכל לאמור לך ששמח אני שמחה כזו שרק יכולה להדגיש יותר הכאב, להבליט יותר הצרה, להעמיק ולחדש את הפצע שאינו ח(ו)דל מלהזיב דם. כן, שמחה זו מאותו מין היא, כמו נטפי המים היחידים שהם רק מגבירים את הצמאון, רק מחז(י)קים אותו, כך היא. כי איך אוכל להשתמט מצרת עמי, איך אוכל להתחמק מיגונו שהוא יגוני. בעצם ה“שמחה” היום, בראש שיאה, חשתי ביתר חזק, ביתר תקף צרת עמי, עמי האהוב והחביב. עמי היקר.

היום עמדתי בנסיון בכתב־קצור137. בעזרת השם עמדתי בה. הבחינה היתה בבקר, ואחרי צהרים הצרכנו לשוב לקבל את התעודות. ולפני נתינתם קרב נער לפסנתר ואחר שנגן איזה נגינות, קמו כבבת אחת כל האנשים שהיו באולם ויתנו כבוד לשירת עמם. גם אני קמתי, לא חפצתי להוציא את עצמי מן הכלל, ובהיותי כה עומד חשבתי בלבי כדקירת חרב, לבי התכוץ מכאב. ברגע זה חשתי כאב עמנו, ראיתי צד חדש מצרת עמנו, צד שעד עתה לא ראיתיה[ו] בבהירות כזאת. הינו כבודנו, כבוד עמנו. כאן היו138 לפָנַי בני עם רוח הסדר, רוח המשטר אנו מן היותר גדולות והיותר מפותחות, ואף על פי אחרי שמעם איזו נגינות משירת־עמם קמו כאיש אחד ויתנו כבוד זה. ואז עלה על דעתי כבוד עמנו, כבודנו ההולך ונתחלל מיום ליום. בכל מיני האפשרויות רודפים אחריו, מתאמצים להקניטו ולהקטינו עד כמה שאפשר.

בתפלתי ובעיקר בתפלת השמונה־עשרה הצרכתי כבר כמה פעמים לשנות את ענין “הברכה”, את ענין התחנה, להתאימם ככל האפשר עם גדל צרותינו ועם נוראותן. ובין זה שניתי גם כן ברכת “ראה בענינו” והוספתי בה תפלה שיראה אלוקינו בקלוננו, שיחוס על כבודנו שהוא גם כן כבודו. על ידי זה אני מתאמץ להביע את כאבי הבוער בקרבי, אבל כמדומני שזה לא יספיק. תחנות ובקשות אינן יכולות להש[י]ב כבודנו המחולל בכה הרבה פעמים ומסבות. כאן רק המעשים יכולים לפעול. חוסה ד' על כבודך ורחם על עמך.


כ' תמוז תש"ג

בשבוע העבר לא קרה הרבה. שום דבר לא עבר שהיה אפשר על ידו שנשמתי, שאינה חודלת מלרדת מטה מטה, תעלה מה. חש אני שהתרוקנותי אינה חודלת מלפעול, וכמדומני שכבר מצאתי הסבה שלה, היינו מצאתי שאני כלל וכלל חסר תכן. כן, יש לי מטרה שלא פעם ולא פעם דברתי וכתבתי עליה, אבל בין המטרה ולתכן יש עוד מרחק והבדל גדול. כי הצבת המטרה נעשית רק פעם אחת, אבל הדרך אליה, הינו התכן, צריכה להשאר תמיד. ובשביל שתשאר צריך שתהיה אפשרות, אפילו היותר קטנה, שתוכל להוביל למטרה. ואני הנני חסר כל אפשרות כזאת. מה אוכל לעשות בכדי להתכונן למטרתי שהצבתי לי. כן, כבר כתבתי כמה פעמים על דברים שאפשר לעשות לשם זה, אבל עד עתה לא הספיק אף אחד מהם. ומה שעוד הרבה יותר חמור בשבילי, זה שאני חש בכל יום ויום שההכרעה הולכת ומתקרבת ואני אינני עוד נכון. על ידי מה יש לי ההרגשה הזאת, אינני יכול להגדיר בדיוק. המצב הצבאי אמנם שהורע בשביל גרמניה ובעלי בריתה, אבל עד עתה לא נראה לי עוד שהיא כבר בסוף כוחותיה, לא, כלל וכלל. אבל מה אוכל לאמור או לחשוב כשאני רֵק. איזה זכות יש לי לדבר על דברים כאלה. במצבי עתה חש אני את עצמי כמשולל כל הזכויות. אקוה שבמהרה ישתנה מצב זה.

כבר כתבתי כאן פעם על אודות נער נכרי שהכרתי לדעתו בבית הספר שבקרתי עד לפני שבוע. אנחנו התרועענו כמדומני שני חדשים. הנער הזה עשה עלי רשם חזק מאד. אינני יודע בדיוק על ידי מה, אולי על ידי ישׁר לבבו או על ידי לבו הטוב עד מאוד. מכל מקום יודע אני שהרֹשם שעשה עלי לא ימחק במהרה. הנער הזה נסע בשבוע הזה לאנגליה. כך אמר לי לכל הפחות, ויוסף לזה שהוא הולך בעזרת אנשים שישנם כאן בבלגיה, ולרגלי נסיעתו נפרדתי ממנו. הפרדה עשתה עלי רושם שחדר עד לתוך תוכו של לבי. בשעת הפרדה עלתה המחשבה בראשי: אולי אסע גם אני לשם, אבל באותו רגע דחיתי מחשבה זו. לא, מעמי לא אפרד. הדבר היחידי שיש לי עוד, הינו שאני יחד עם עמי בצרה. לא אסיר ממני.

באחד הימים האחרונים שאלני נער, שהוא בן לאנשים שישנתי אצלם בשבועות הראשונים אחרי בואי לבריסל, מלבד הלילה הראשון139, אם רוצה אני לשהות את ימי החופש עמו בארדֶנֶן140. אני דחיתי את ההצעה בשתי ידי ובהחלטה כזאת141, ששמחתי בעצמי ממנה לאחרי חשבי על זה בהיותי בביתי. כן, החלטה זו שמביעה בשבילי את קשורי בעמי, היא התקוה היחידה והבטחון האחרון שיש לי עוד. אולי יהיה עוד מה ממני. אולי? ואתה ד', תן נא תכן לעבדך! תן נא!


יום הראשון אחר שבת חזון

ביום הששי העבר נפדתי מרע שהכרתי לדעת כאן בבריסל והתרועעתי עמו במשך ששה חדשים בערך. הנער הזה עשה רשם עלי על ידי טוב לבבו הגדול. בעמדי כה אצלו וידי נתונה בידו, חשבתי בעצמי רגע זה אקבע לי להתחלת חיים אחרים, להתחלת חיים שיהיו מקדשים לעמי. אמנם יודע אני שבתחלה לא אוכל לבטא זה במעשים חיוביים, אבל חושבני שגם בדברים שלא אעשה אוכל לראות התחלה למטרתי, כי ממנו יכולים לצאת ולהתפתח הדברים החיוביים.

ובעמדי כה על יד התחנה הצפונית בבריסל, חשבתי הלאה: באמרי לו עתה שאני יהודי – דבר שלא הגדתי לו משך כל זמן התרועעותנו ־ ־ אז יהיה הדבר לכל הפחות [חסד] מצדו ומנקודת ראות של קורות הימים האלה, שימשיך את רעוּתו. והנה פתאום נצנץ במוחי, הרי כאן לפניך הגשמת כל שאיפותיך, הגשמת המטרה שהצבת לך. כן, כל מה שאעשה, הינו מה שאני מקוה לעשות לטובת עמי בעזרת אלוקינו, מגשם בזה שבהתראותנו142 אחרי שובו לא יהיה עוד חסד מצדו להמשיך את רעותנו, אלא או שלא יהיה עוד כלל שאלת חסד ז.א. שעמנו יהיה שוב עם במלא מובן המלה ובכל כבודו. או (ואם143 ירחמנו אלוקינו בטח כך יהיה) שאנחנו נהיה למעלה והטובה תהיה מצדי להמשיך ידידותנו.


תשעה באב תש"ג

היום עברו אלפים חמש מאות עשרים ותשע שנים144 מיום שחרב(ה) בית מקדשנו. ביום חרבן זה אנו זוכרים את כל אלה מבני עמנו שנפלו ונהרגו על קדוש עמם ואלוהיו. ממגיני חומת ירושלים עד חללי הגסטפו זוכרים אנו היום.

ביום זה יוצאות מחשבותינו לכל בני עמנו בכל המקומות באשר הם שם. ביחוד יוצאות מחשבותינו לחלק זה מעמנו היקר, הנושא היום החלק היותר גדול של על הגלות. על זה שלפני שנים מספר חשבנוהו כאלו אפס וכשלא היה עוד על זה שנשאו עמנו משך כל ימי גלותו, על ידי [ש]קבלנו לכאורה זכויות שויון, שכחנוהו וחשבנוהו כאפוס.

על זה שב אל[י]נו ביתר אכזריות וביתר תקיפות. וכיום החלק היותר גדול של עמנו החביב נושאו. חלק זה של עמנו שעוד לפני שנים מספר ישבו באין מחריד בערי גלותם. גלו גולה אחר גולה ואלוקינו, יודע איפה145 הם עתה, אולי עובדים הם עתה במכרות סילזיה, אולי בשדמות רוסיה נושאים הם על השעבוד. מי יודע, מי יגד לנו?

בתשעה באב זה, בימי צרה שאין כמוהם, מאחדים אנו עם כל בני עמנו, מאחדים בצרותינו ובכאבנו.

בתשעה באב תש"ג זה תתמלא(י)נה עינינו דמעות וראשינו לא נטיל לארץ.

צרותינו ומצקינו המה ימלאו מקום תפלותינו והמה יבואו לפני כסא אלוקינו להוכיח על סמל עמו.

ביום זכרון זה נרים ראשינו וקומת(י)נו נזקוף, כי יודעים אנו בבטחה גמורה שדמנו השפוך, דם בני עמנו השפוך כמים לא ישאר בלי נקמה ודרוש ידרש.

בתשעה באב תש"ג תפלת[נ]ו היחידה שאנו מפילים לפני אלוקינו היא, שגדל רחמיו ישוה לגדל הצרות שעברו עלינו ועוד כיום עוברות על עמנו האמלל.

באחד הכרוזים, כרוזים מיגון הגלות, כאלה שישנם לאלפים לנו ושכל אחד ואחד הוא לעצמו אֶקספּוֹננט146 לכל הגלות כולה ועומד ומוכיח על שויון כל צרותינו ועל ביאתם ממקור אחד, מצאתי השורות הבאות, ישמעם נא אלוקינו, אלוקי ישראל, וירחם על עמו המענה והמדכא.

שׁעָרִים הַטְבוּעִים

הָקֵם עַל תִּלָם

תֵּיְסֵד עַל מְכוֹנוֹ

הֵיכָל וְאוּלָם

בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת

יְקַווּךָ עַם עוֹלָם

מוֹרָאֲךָ נֶצַח יַעֲרִיצוּ

כְּאָז בְּהִגָּאֲלָם.


ט“ו אב תש”ג

ביום הששי העבר ישבתי בבית מרזח וקראתי את העתון. העתון הרבה לכתוב על דבר ההתקפה הגדולה של הרוסים. ובהסתכלי בו, פתאום היה כאלו נפקחו עיני. עד אז בקראי תמיד על התקפת הרוסים חשבתי בלבי שהתקפה זו תגמ(ו)ר כמו כל אלה שהיו עד עתה, שרבּם לא העלו דבר. כידוע עשו האנגלים והאמריקנים לפני עת קצרה פלשה לסיסליה. והנה ראיתי והכרתי עתה לדעת את הקשר בין התקפת הרוסים ופלשתם של האנגלו־אמריקנים. עד עתה חשבתי שהמלחמה היא בעקרה שקול הכוחות. כשכוחותיה של רוסיה, למשל, הם באיזה רגע יותר גדולים147 מאלה של גרמניה או מתחלת היא התקפה נגדה ומנצחתה. אבל עתה ראיתי איך שלהפך אפשר שהם נסוגים דוקא אחור בהתחשבם עם גורמים מדיניים שכמו שחשבתי עד עתה אינם באים כלל וכלל בחשבון, כשהענין הוא בדברים צבאיים.

כידוע התחילו הרוסים את התקפתם הגדולה, וכמדומני היותר גדולה מתחלת המלחמה, לפני התקפתם של האנגלים והאמריקנים. וכנראה אין התקפה זו הפצה לעור את עיני “בני בריתם” או היא פרי גורמים מדיניים אחרים, אלא נראה שעתה חושבת הממשלה הרוסית שבא הרגע הנכון להתחיל ההתקפה הכללית על החזית הגרמנית ועל ידי זה אל אירופה כּלה. ושבאמת היא מתכּונת לפרץ לתוך תוכה של אירופה. זה הראתה לפני עת קצרה בהודיעה שבמסקו148 נתיסדה ממשלת־עם גרמנית, הינו ממשלה מקומוניסטים גרמנים.

וראיה לדבר הוא, שאך עתה התחילו האנגלים והאמריקנים ההתקפה הגדולה נגד האַקס149. ועתה מתאמצים המה באמת בכל כוחם לחדור לארצות איטליה וגרמניה עצמן ולקדם על ידי זה את רוסיה.

בראותי זה, הנה נתבהר לי שגרמניה שלוחמת עתה נגד הרוסים, לוחמת לחלק היותר גדול אך ורק בשביל ענינם של האנגלים והאמריקנם ושהיא באמת הרבה יותר קרובה להם מאשר לרוסיה.

ובהשו[ות]י לכל זה שאיפתנו הלאומית – הינו שאיפתנו לשוב לארץ אבות[י]נו, לארץ שכה עורגים אנו אליה שאנו מחבבים כה, ושעל ידי גלוֹת(י)נו עתה מרוב מקומות גלוּתנו נתיקרה עתה בעינינו עוד יותר – עומד אני מעט משתומם לכל זה. רואה אני מסביב רק ענקים וחבורי ענקים ולעמתם הננו כננסים אנחנו עם שאיפותינו הנעלות היקרות כה לנו אבל שבגדר המדינאות הגדולה והרחבה הן כה פעוטות. ואז חושב אני בלבי ומה באמת יהיה כשאנחנו נספּח על רוסיה. מה יהיה בבחרנו ברוסיה והספחנו על צדה? אבל אז נזכר אני בגלותנו. ונזכר אני במקורה. נזכר אני בכאבנו, בצרותינו שאין להם גבול, רואה אני לפני את הקו המתוח מחרבן מקדשנו ועד היום, רואה אני נהרות הדם שנשתפכו על קדוש אמונתנו ועמנו. נזכר אני בכל אלה הצרות והכאבים הדוממים, שאי אפשר לתפשם בסתתיסתיקות ושאי אפשר לרשמם במספרים ושרק מחרתים על פניהם ולבותם של בני עמנו היקרים והחביבים, ואז מתבטח אני והנני מתחזק. ובבטחה גמורה אני יודע שלא מדינאותה של רוסיה תנצח ולא דרכיהם העקלקלות של האנגלים והאמריקנים תולכנה למטרת חפצם.

כל דבריהם הפעוטים והפחותים ישלכו כלא היו. וכאבנו ודמנו וצרות[י]נו ידברו בשבילנו והם יאשרו את זכותנו על עתיד לאומי בכל פרטיו.

ובהעלותי כל אלה הדברים על דעתי מוּכח אני עוד פעם שנצחונם של האנגלים והאמריקנים או של הרוסים אינו נצחוננו ושמחתם אינו שמחתנו. ועל כן אי אפשר לי – ולמרות צרות[י]נו הגדולות והנוראות, שמתגדלות מיום ליום, אסור לנו – לקוות ולהתפלל לנצחון של אחד הגזלנים השודדים האלה.

בתפלתי, ובעקר בתפלת השמנה־עשרה, אני מדגיש בעקר על המקומות שבם אני מתפלל על דברים אקטואליים של יום ויום. ככה, למשל, התפללתי ומתפלל אני עוד תמיד וביתר הדגשה וביתר כּונה בברכות “ראה נא בענינו” וב“רפאנו ונרפא”. על ידי זה נעשתה תפלתי כעין מראָה לקורות הימים האקטואליים. והיום בנוגע לכל מה שכתבתי למעלה הנני מבקש מאלוקינו, אלוקי ישראל, ביתר חזקה ותקף שישים עלינו שלומו ושהוא יגאלנו:

יהא נא טוב בעיניך, ד' אלוקינו, לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומך.


עש“ק ג' אלול תש”ג

שוב עבר[ה] עת לא קצרה מפעם האחרונה שרשמתי ביומני המעשים שקרו בי ובעולם. עברו כשני שבועות מהפעם הזאת. אבל איני שׂם זה כלל וכלל ללבי. להפך. כי מאיזה עת נעשה יומני זה לכעין מראָה של מחשבותי ובעיקר של חיי רוחי, ובעת שאיני חושב יותר מנהוּג או שאין חיי רוחי פועלים יותר מרגיל, אינני יכול וגם אינני חפץ לכתוב ביומני ועל ידי זה לחלל את קדשתו שקבל על ידי מה שכתבתי לעיל.

מן הפעם האחרונה150 שרשמתי כאן חלו שנויים גדולים עד למאוד בקורות העולם, וגם בקורות עמנו חלו שנויים יותר גדולים משנהוג.

האנגלים והאמריקנים והרוסים ובני בריתם התחילו התקפה גדולה על כל הארצות שנכבשו על ידי גרמניה. האנגלים והאמריקנים כבשו עד עתה כבר את כל צפון אפריקה וגם האי החשוב עד מאוד בים התיכון, סיסליה, כבשו, והיום בבקר בשעה 4.30 התחילו לַאֲרֹץ151 על איטליה עצמה.

גם הרוסים מתקיפים עתה על הגרמנים ברוסיה, בתקף ובחזק שאין דגמתו בכל המלחמה הזאת, הכי גדולה מכל המלחמות שהיו עד עתה בעולם. אמנם לא התקדם עד עתה עוד במדה כזו שיש לחוש לפרצה בחזית הגרמנית, אבל אף על פי כן שזה לא קרה עוד, יכולים לראות מכּבד המלחמות שהמפקדה הראשית של החיל הרוסי מתכּונת עתה לעשות פרץ בחזית הגרמנית ולפרוץ על ידי זה ללב אירופה ואולי גם לחוף האטלנטי.

גם האנגלים והאמריקנים הכירו בכונותיהם של הרוסים כמו שיש לראות מהתאמצותם של עתה לקדם את רוסיה ולפרוץ לפניה לאירופה. חוץ מזה שארצוּ היום באיטליה עצמה, מתכוננים הם גם לעלות ליבשה בחוף האטלנטי. התקפות האויר מצד האנגלים והאמריקנים נתרבו עתה למספר גדול מאוד וגם כּבדם הולך ומתרבה. בשבועות שעברו עשו שתי התקפות על ברלין, וגם על ערים אחרות של גרמניה וגם של איטליה התקיפו מן האויר ונחרבו לחלק גדול. מעמדת־ראותי יכולות התקפות אלה, מלבד שהן תשלומים לפגועים, הן מעלות גם את מספר חטאתן ופשען של הארצות האנגליות והאמריקניות, ואי אפשר בעולם שהקב"ה ישבע רצון מזה שאנשים בלי מספר נהרגים בהרף עין ושערים שלמות, שבנו כה הרבה שנים עליהן, נחרבת ברגעים אחדים.

כמו שכתבתי, כמדומני בפעם שעברה, נפקחו עיני במאוד מאוד בעניני הפוליטיקה, ביחס לידיעותי ותבונותי הקודמות, והפקחה זו הולכת ומתקדמת. עכשיו הכרתי לדעת שבגרמניה לוחמת עתה על עצם קיומה בתור ממלכה חפשית, כי יתכן מאוד שאחרי המלחמה תמשיך גרמניה להתקים, אבל אז לא תפעל כארץ חפשית אלא הממשלה שלה תהיה רק כלי מלאכה בידי מנצחיה. ועד עכשיו היתה גם לחלק לא קטן כלי המלאכה בידי האנגלים והאמריקנים, כי הם חפצו להחליש את רוסיה על ידיה. אבל כנראה שהם, הינו האנגלים והאמריקנים, טעו בחזקת רוסיה והם יראים עתה עד מאוד מפניה. זה יכולים להכיר בלי הרבה יגיעה מהועידות152 הרבות והתכופות והארוכות של ראשי אנגליה ואמריקה ומטות שבטם. אמנם בעת האחרונה נתרבו אלה הפגישות במדה מרובה עד מאוד, ובכתבי עתה שוהה צ’רצ’יל153, ראש המיניסטרים באנגליה ואוחז כעת בפועל בשבט הממשלה, ומתוָעד עם רוספלט, פרסידנט של ארצות הברית.

ככה כבר מתראים עתה סימני המלחמה הבאה בין אנגליה ואמריקה מצד אחד ורוסיה מצד השני. מה שיהיה תפקידה של יפוניה154 במשחק זה אינו עוד נראה לי. אולי [אחר] (ה)תחלש(ו)תה של רוסיה תמלא היא מקומה ונגיע על ידי זה לזמן מלחמת גוג ומגוג, כמו שאמר לי מורי היקר מר גרעבל.

בא' אלול הופיעה הודעה זו בעתונים: הערבים והיהודים בארץ ישראל מתכוננים למלחמה ביניהם, הערבים והיהודים מתכוננים בסתר למלחמה בין עצמם מודיע ה“דילי מיל” מקהיר. “שתי המפלגות הזדינו היטב היטב בעת האחרונה”, מוסיף העתון. יחסיהם מתרעים יותר ויותר. אומרים שלערבים יש בערך מאת אלפים רובים, הרבה מכשירי מלחמה, מיטרילוס155, מכתשות156 ופצצות יד157. ליהודים יש רק חמשים אלף רובים, אבל כנגד זה הרבה יותר כלי זין כבדים: כבערך אלפים מיטרילוסס ואיזה תותחים גדולים. אומרים שיש להם אף תעשית נשק של עצמם“. הודעה זו קראתי בא' אלול בעתון ותכף כבר בראותי בעתון “יהודים” וארץ ישראל” נחרד לבי ובהוסיפי לקרא עוד הרביתי לחרוד. כי ההודעה היתה באותה נוסח של ההודעות על המהומות שלפני איזה שנים. כל גופי חרד ורעד בהעלותי על דעתי שוב דם יהודי, דם אחי היקרים, דם זה שהולך ומתיקר מיום ליום ישפך. ולמה, לחפצם ולמטרתם השפלים ולנכליהם הנקלים של ה“גוים”. דם זה לא ישפך לענין יהודי. בנפול עתה מאחינו היקרים לא (ת)תיטב על נפילתם אף כהוא זה מצבו158 הכללי של עמנו, שבכה צרה גדולה הוא159 עתה. ובשעת קראי ושנותי את ההודעה הזאת נתחמם לבי ומהר(ה) לדפוק, כל עצבי היו נטוים ופתאום חשתי בקרבי ערג וגעגועים לארצי החביבה ולאחי היקרים, שלמרות אולי שמלחמתם לא תהיה לענינים ולמטרות יהודיים, נכסף לבי אליהם בחזק גדל מאוד. כי כשיסבלו אלה, אז יסבלו כיהודים שעמדו על נפשם; כשיפלו מהם, אז יפלו בתור יהודים שהגנו על עצמם, בתור יהודים חפשים – ולא כמה אלה מאחינו הסובלים עתה תחת על גרמניה הקשה שהם כצאן טבחה.


ו' אלול תש"ג

ואז עלתה פתאום בי המחשבה לעלות ארצה ישראל, להסתפח אליהם על אחי החביבים ולעזור במלחמתם ובעוד דברים אחרים. ואז בחשבי ראיתי והכרתי לדעת שאפשר מאוד שתתגשם מה מזה שיקרה עתה בארץ מולדתנו. כי בקשר עם מה שקורה כאן באירופה נוכחתי לדעת כי גרמניה וכל פעולותיה לא נעשו ל“התקדש” בה. אולי כל הויתה היתה רק לרשם את האנטישמיות, אבל עתה נראה לי שגרמניה אינה עוד אלא שדה משחקם של שאר הממלכות. ואף על פי שעמנו עתה עוד בסכנה גשמית כמו שלא היה עוד עתה, אף על פי זה מתראית עתה סכנה שהיא עוד שבע פעמים חמורה ממנה, הינו160 הסכנה כי בבא רוסיה או גם בבא אנגליה ואמריקה לתוך אירופה יטבעו כל היהודים ויתבוללו בין הגויים. וכבר חשבתי על זה, על ההתבוללות האחרונה. אולי יראָתי ממנה אינה רק היראה שהיה לכה הרבה מבני עמ(י)נו בכה הרבה עתים וזמנים שונים, שדוקא ברָגעם יתבוללו היהודים, ושעל ידי דברי הימים נתוֹכחנו161 שיראתם היתה יראת שוא. כמדומני שכאן ועתה אין הדבר כך. כי נגד האנטישמיות הרשמית שקמ(ת)ה בשנים האחרונות, עלתה גם השתפניות162 שהיא כידוע אינה עושה כלל וכלל חלוק בין יהודי ללא יהודי. וזה אינו רק על הניר, כמו בעת המהפכה הצרפתית, שזה אינו פועל אלא שנים מספר לאחר הגזרה, אלא כמו שיש לראות ברוסיה. בעקביות עד לקצה. וכמובן מעמדת ראות לאומית־אמונתית־יהודית אי אפשר שזאת תהיה תכלית כל סלתנו, צרותינו יגונ(י)נו ושאר מצוקותיה שעברו ועוד עוברים כיום עלינו, והיא כמה שאני מוּכח באמונה שלמה אינה יכולה להיות סוף גלותנו. ועל כן נראה לי שזה שהולך ומתגשם בארץ מולדתנו, ובעיקר זה שיתגשם עוד, הוא כהרמת נס לאחינו כאן בגולה בשביל הימים הבאים. על כן נפשי נכספת יותר משהיה עד עכשיו הדבר, לארצי האהובה, והחלטתי לעלות אליה למרות המצב של עכשיו שכמעט אי אפשר לעבור הגבולים בלי תעודה ולמרות שעתה עוד התחדד[ה]163 ההשגחה אצל הגבול לרגלי סכנת האריצה164. והנני מתכונן מעכשיו לעליה לארץ מולדתי, ובעת היותר קרובה אנסה בעזרת אלוקינו לעשות הדבר. ביום הראשון העבר דברתי עם “חברי”. הוא נער נכרי, ובדבּרנו כה על מצבי אנגליה יצא פתאום מפיו, היהודים המטנפים. חפצתי לו לענות, אבל אחרי חשבי קצת ראיתי שיותר טוב לשתוק. אבל אחרי חשבי הוּכחתי לדעת ששאלת היהודים, הינו שאלת עמי החביב והיקר, אפשר רק להפתר מעמדת ראות יהודית סוביקטיבית. עמדת ראות זו שכבר יש לי כמדומני מילדותי ונתגברה ונתחזקה משך אז מאוד. ועמדת ראות זו אני מקוה שתשאר לי תמיד במשך חיי, ושיזכני אלוקי על ידי זה לראות להבחין לברר ולהבין בעין חדה את כל שאלות עמנו בין בעבר, בהוה או בעתיד, כי יודע אני בבטחה גמורה שעל ידי כל המצוקות שעברו עלינו משך כל ההיסטוריה שלנו קבלנו זכות זה, ועל ידי המעלה הרוחנית הכללית של עמנו זכ[י]נו לרומם את שאלת עמנו לשאלת כל האנושיות, בהווה או בעתיד הקרוב. עכשיו כשהגעתי לסוף המחברת הראשונה של יומני יוצאות רגשות תודתי בראש וראשונה לאלוקינו, אלוקי ישראל, ששמרני ושמר את משפחתי, בימים רעים כאלה, ושזכּני להכיר ולדעת, למרות הצרות והמצוקות התכופות בעת הנוראה שפגעו את עמנו, את הנהגתו האלוקית ואת שמירתו הנשגבה.

ולבסוף יוצאות מחשבותי לרבי מורי ואלופי, מר גרעבל, שזכרונו לא עזבני משך השעה שעזבתי את עיר מולדתי א' ושרק המעטתי כה לכתוב עלי[ו], על ידי שלא חשבתי את נפשי לדי טהורה לדבר על האיש החביב והיקר לי עד מאוד.


אלי אלי כה קרוב אתה לי וגם כה רחוק תמיד מבקשך עבדך תמיד אלי מחשבותי אליך ומעשי כהן אלי אלי אל תרחק ממני שמע־נא לקול תחנתי חנני ורחמני את עמך שעל היותו כה קרוב וכה רחוק!!


אתה רוג’ה ואני משה, יחד דברנו על הא ועל זה, הנני הולך לי ומברך בזה נסוע ומברך ושתגיע למקום המקווה.

עמי מה אוכל לאמור לך מה אדבר להצדיקני: מעשי יצדיקוני ובטח בטח אשוב אליך עמי, לך הייתי ולך אהיה ממך באתי ואליך אשוב בשבילך אעבד אשאף, עמי יקירי. ואלוקינו בטח ירחמני, לא ישליכני ממנו. אלקי, אתה ידעת את לבי אתה הכרתני. לך ידועות כל מחשבות לבי. ד' רחם נא על עבדך, רחם!

משה משה ויאמר הנני ויאמר ולחש יחידך165

לפנינו דורכים/ בדגלים הקדושים / גבור[י]נו הנהרגים / ומעלינו גבורי אבותינו / ארץ! ארצנו! / הננו166

אלקי עמי / אלקי רוחי / אלוקי / אתה צורי / ומשגבי / לך קותי / ואקוה / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלקי / במה אוכל / להודך / במה אוכל / לקדמך / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלוקי / אני עבדך ואתה אלי / אלוקי / צורי ומשגבי / אותך אעבוד / ביראה ופחד / אותך ועמך / עמי החבי[ב] / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלקי.

האדם אחראי לתוצאות מעשיו הרצויות כמו לבלתי רצויות

אלי אלי, רחמני בזכות כל הטוב וכל העריגות שמאסתי, ושרק בך בחרתי אלי אלי נא!

מעשה שהיה כך היה. איזה חדשים אחרי בואי לבריסל אמר אבי אלי: משה, מה תאמר מזה שתבקר כאן בית ספר ללמוד לכתוב על מכונת כתיבה וכתב קצור. כשתבקר בית ספר כזה תלמד גם כן לדבר היטב צרפתית. אני עניתי שכשאבי חפץ בזה לא אסרב, וכעבור שבוע כבר הייתי רשום בבית ספר. מאז הלכתי בכל יום ויום מלבד בשבת ויום ראשון לבית ספר זה. למדתי והתקדמתי; אבל הכל נשאר כמו שהיה אף שנוי כל שהוא לא נתחולל באמת עמי. הייתי עוד אותו (ה)משה שנסע מהולנדיה, אבל הכל נשתנה תכלית שנוי בהכנס לבית־ספר זה נער שמעודי לא ראיתיו עוד עד אז. שם הנער הזה הוא מַרסל דוטרנג'167. הנער הזה שהוא בן עשרים ואחת כמדומני, השפיע כה הרבה עלי עד שאני בעצמי משתומם מזה. בכל ימי היותי בבריסל לא הלכתי עוד אף פעם אחת לבית ספר לשמו, הינו לא לשם לראות הסרט. אמנם בתחילת בואי הנה נכנסתי איזה פעמים בבית כזה אבל לא לשם הסרט אלא פשוט משום שהיה מסוכן ברחוב ולי לא היה שום ניר. אבל אחרי קבלי ניר זהות לא בקרתי עוד.


מר גרעבל

כמה אהבתיך / כמה חמדתיך

מורי! אבי!

כמה נפשי אליך ערגה / כמה לבי אליך נכסף

מורי! אבי!

בכל מעשי / בכל הגיגי / אתה מורני

מורי! אבי!

בכל מחשבותי/ בכל רעיונותי / אתה מוליכני

מורי! אבי!

הורי הולידו גופי / ואתה חלת רוחי

מורי! אבי!

זכרונך תמיד יזכירני / דמותך תמיד תוכיחני /

רוחך תמיד תורני

מורי! אבי!

באשר אתה שם: שלום! שלום!

לך ועל כל ישראל שלום שלום!

אין168 לשאת כך, בגלוי, ספר תנ"ך בעברית.

– מדוע לא, אדוני?

– מפני שרואים – והרי הגרמנים בכל מקום – שיהודי אתה.

– אך סלח־נא אדוני, אינני יהודי.

– וכי מה אתה?

– הולאנדי אני.

– בהיותך הולאנדי אפשר ואפשר שאתה יהודי.

– פרוטסטנטי אני.

– אך בהיותך פרוטסטאני יכול אתה להיות גם יהודי.

– אך אדוני, שאלתני אם יהודי אני, ואני עניתי לך, שאינני יהודי. שוב שאלתני מה אני אפוא, ועניתי לך, שהולאנדי אני ופרוטסטנטי. אף־על־פי־כן ענית לי, שאין הדבר מונע היותי יהודי. ובכן לאיזו תשובה ציפית כששאלתני, אם יהודי אני, באמת,

אדוני, יכולים להיות כל אלה ולהיות אותה שעה יהודי.

אלפים שנה / אנו גולים

אלפים שנה / אנו סובלים

אלפים שנה / אנו צופים

לישועתנו המתמהמהת.

אלפים שנה / אנו נדים

אלפים שנה / אנו נעים

אלפים שנה / אנו קווים

לגאולתנו המתאחרת.

עתה הננו / פה עומדים

בשנת המאה / העשרים

הננו עומדים / וקווים

אלקינו התושיע?

כן אלוקינו / אתה תושיע

כן גואלנו / אתה תגאל

אתה שכחת – ותזכור

אתה זנחת – ותשוב

אתה תשוב / ותשיכנו

אתה תרחם / ותחננו

אתה תטענו / על ארצנו

תכיננו על נחלתנו.

בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי שאפשר לו לשאת חרב יקום ויתנפל על גרמני, לנקום ממנו את דם אחינו ואחיותינו ואת כאבם הכמעט־אין־קצי. לא, אחי החביבים, כשמדברים בישראל על נקמה כזו, מלוה זה תמיד מתפלה לקב"ה שהוא יקוֹם את נקמתנו. כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום נצטרך להתקומם לכל העולם כּלו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.

לא, אחי, בדברי אליכם על דבר נקמה דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו, לצרות[י]נו של היום ולצרות כל הגלות הארוכה שאנו סובלים זה יותר מאלפים שנה, תהיה הקמת ארצנו [ו]ישובה על ידי עמנו והשבת עמנו החביב לארץ נחלתו. זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידנו לקוֹם. לנקמה זו אנו מבקשים בראש וראשונה עזרת אלוקינו. אלקי ישראל, ששמרנו משך כל הגלות מאבדון. הוא יושיענו בטח ויכיננו מחדש על ארץ נחלתנו ארצנו הקדושה ארץ־ישראל, אבל אל תחשבו אחי היקרים169


אלי! רצה נא רצוני לעשות רצונך!

תאמירנו לך, ונאמירך לנו!

מה אחשוב? מה אעשה? שני דברים שהם מקושרים זה בזה בקשרים היותר חזקים. איזו תועלת יש למחשבה בלי המעשה ואיזו – למעשה בלי המחשבה. בראשונה היה המעשה ואחריו המחשבה. ועתה צריכים לי מעשים. זמן רב לא עשיתי דבר אחר מלבד לחשוב. מחשבה אחר מחשבה ולמעשה לא בא. ועתה אי אפשר לי עוד לחשוב. מה למחשבה בלי המעשה. מה יש לי מזה שלא אחדל מלחשוב, ולידי מעשים לא אבא. הלא אינני חי בעצמי בעולם. כמעט חש אני בי [כי] אסור לחשוב הלאה בעוד שלא עשיתי דבר מה. כאלו קול בי אומר: אין לך זכות לחשוב כשגופך נח. אבל מה אעשה, מכל הצדדים מסוגר אני כצפור בכלוב. לאן אלך, לאן אפנה. בצד אחד עמי החביב ושבצ[ר]ות אין סופיות עתה, עמי שחביב לי מכול, אחי ואחיותי שקרובים אלי הרבה יותר משאני לעצמי. ובכל יום שאני בלתי מעשי חש אני כאב בי. בשעת שכה הרבה סובלים, אתה לא תעשה כלום, אף לא תחסור בכהוא זה באכילתך. אף לא תחסוך מגופך ההנאה היותר קטנה, היותר גרועה. לא משום שאינני חפץ או שאינני יכול, אלא רק על ידי שאני כאן ועמי הוא במקום הצרה. רק על ידי שאני מסתובב כאן בבריסל כשאר הגויים, ובני עמי מסתובבים שם במקום צרותיהם יותר גרועים מעבדים. על כן לא יועיל לי כלום אם אחסוך מפי חלק מאכלי או שאאסור עלי לרחוץ את גופי או סגופים170 אחרים. כי הבדל המקום הוא הבדל הכל. אני כאן ואחי שם, ושום סגוף ושום חסוּך לא יקרבני אליהם. אבל מה לעשות, אחרי שחשבתי בלי סוף באתי לידי ההחלט[ה] שהמקום היחידי שאוכל להיות לאיזו תועלת לעמי הוא בארצנו היקרה והחביבה והכּה־רחוקה. רק שם אוכל להגיע171 לאיזו מטרה לטובת עמי, שזה רק רצוני ועקר טעם חיי. וזה כבר החלטתי, ממי־יודע־כמה־זמן. אבל עד עתה לא הגעתי עוד למטרתי ראשונה זו. עד עתה לא הגשמתי אף את החלק היותר קטן של זה שחשבתי בכה הרבה זמן. כבר נסיתי כמה דברים, אבל שום דבר לא הועיל. מצד אחד עומדים אבותי שבשמירתם המיותרת לי כלל וכלל, מעקים לי כל מעשה כל הגשמה. וכך אני אסור מכל הצדדים והעת דוחה בלי הרף בלי חדול, ולי אי אפשר לעשות שום דבר. הוי אלי, הושיעני אתה, חזקני ואמצני, תקנני והכינני לרצונך שרק בו חפצתי. הנני ורחמני כי רק אותך חפץ רצונך־רצוני וחפצך־חפצי, אלי! אלי, נא שמע נא תפלתי!

יהודי בצאתך / יהודי בבואך

יהודי בקומך / יהודי בשבתך

יהודי בלכתך / יהודי בעמידתך

יהודי במחשבותיך / יהודי במעשיך

יהודי בצרותיך / יהודי בשתיקתך

יהודי בשתיתך / יהודי באכילתך

יהודי בנעליך / יהודי בלבישתך

יהודי בשנאתך / יהודי באהבתך

יהודי באלוקיך / יהודי בעמך

יהודי בחייך / יהודי במיתתך

יהודי בשמים / יהודי בארץ

יהודי נולדת / יהודי תמות.


שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד

כל איש יש לו אלקים בנפשו. אפילו התאחדו הרבה אנשים לאלקים אחד ואפילו כּנו לו שם אחד אי אפשר שבעמק לבבם ובעמק עמקי נפשם יתכּונו לאלקים אחד. כי בכון הנגר לאלקים שעוזר הנגרים, מקוה בעל החרושת לזה שהוא מגן על בעלי החרשת, וכמובן רק על אלה שהם עושים רק שלחנות. ואף אפילו זה לא יהיה די לו, כי אמנם אפשר מאד שיהיה לבעל החרשת הזה, המתפלל בכונה כה עמוקה, מתחרים ואז לא נותר לאלוקיו אלא לשמור אותו לבדו ולהשמיד ולאבד כל אלה המתחרים; כך היא האמת בחיים האמתיים וכל פילסופיה מפלפלת לא תוכל לשנות כאן שום דבר. אפשר רק הדבר, שעניני אגודת אנשים יתחברו באפן כזה שכה מחברים המה זה לזה, שעל ידי כך מוָתרים על כל הענינים האחרים שיש להם, ומכונים כל ענינם על הענין האחד שהוא היותר חשוב בכולם ושבו תלוים כולם. כך הוא אצל עמנו. אצל ישראל. על ידי זה אפשר מאד שכל פילוסופי העולם ישתוממו לקרא בספרינו הקדושים על אודות אלוקי ישראל, שהוא מיוחד לבדו לעם אחד, עם הבחור מכל העמים. אבל זה לא עכב כלל וכלל שהדבר הזה הוא האמת היותר אמתית. על כן יש לנו רק אלוקים אחד, רק ארץ אחת, רק עם אחד. בדעתנו וברכזנו תמיד הדברים האלה ובשימנו אותם תמיד ללבנו, שום גוי לא יחזק ממנו ושום צרה לא תצרנו, כי נגד האחדות הכל תשבר. על כל, אחי, בעבר כמו בהוה ובעתיד, בשכבנו ובקומנו

שמע ישרעל ד' אלוקינו ד' אחד.


בין הערבים זמן מנחה

הנני יושב על יד החלון ומתכונן לתפלת מנחה. מביט אני לפנַי, והנה הכל אדום כל האופק אדום. השמים מכסים ענני דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלה. ענני הדם מאין אתם. אבל פתאום הכל בהיר לי, הכל מובן, הכל פשוט. האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מיליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו ענני הדם מימי הדם באנו. באנו אליך ממקום אחיך ממקומות עמך לתת לך שלום. הננו עדים, מעמך שלחנו להראותך צרותיו. מימי הדם עלינו, על ידי חם הצרות נהינו, הננו לך לאות שלום. מעמך ישר באנו אליך, העוד זוכר אתה, משה? או הכבר שכחת את עמך ואסונו. עוד הם בראשך או כבר שכחתם זה כמה. הננו להזכירך את עמך, הננו שליחים ממנו להעיד לך על צרותיו. עוד מעט ועלינו לשמים לפני כסא אלוקים, אלוקי ישראל. עוד מעט ונופיע לפני שליט העולם ונשאלהו עד כמה עוד. עד מתי יחר אפו בעם סגלתו. עד מתי יכעס על העם שבו בחר ושבשבילו סובל כבר אלפים שנה. ביודעים ובלא יודעים כבר חיים בני עמך. צרות על צרות עברו ועוברות על ראשינו ועוד מעט ויבא המשבר. אלפים שנה על הגלות נשאנו. אלפים שנה הולדנו בנים לצרות. ואלפים שנה, כבר אנו נרדפים, ד' אלוקינו, ועוד לא די?! עוד לא נחמת על עם בחירתך, עוד חמתך עליו. הלעולם תשכחנו אלוקי ישראל. הלא שמך נקרא עלינו ואם לא למעננו, אז למענך עשה, חושה ד' והושיענו. החישה נא לעזרתנו כי עוד מעט ועברנו, עוד מעט ולא יהיה עוד זכר מעמך ישראל. רחם רחם ד' על עמך אל תתמהמה, על ת[ח]כה כי עוד מעט וכבר יהיה מאחר…

יושב הנני נוכח השמש. עוד מעט ותשקע, כבר קרבה לאפק. אדומה היא כדם, כאלו נוטפים ממנה אגלי דם. מאַין לה כה הרבה דם. כבר כמה ימים בשעת בין הערבים אדומה היא, אבל באמת אינו קשה לי זה כלל וכלל. האין די לבכות בימי צרה אלה. הלא כל צד ופנה שפונים רק צרות ועוד פעם צרות מופיעות לעיניך. שם נחטפו זקן וזקנה ששניהם כבר יותר מבני שבעים. שם נפגש אתה ביהודי שחבואי172 ואין לו כסף לחיות, ושם יש לך בן עמך שממונו הולך ונפחת מטעם שהשקיע כמעט כלו בדולרים שעתה מטעם בלתי ידוע במזל ירידה. אין סוף לצרות… ובכל פעם בהפגשי בן [עמי] שואל אני את עצמי: משה, מה עושה אתה לזה? מרגיש אני את עצמי אחראי בשביל כל צרה וצרה. ושואל אני את עצמי, אם לוקח אני עוד חלק בצרתם של בני עמי, או אולי יצאת כּלך מעמך.

מקודם, הינו לפני שלושה ארבעה חדשים לא היה לי כלל וכלל קשה לענות על שאלות אלו, כי בכל נימי לבי ובכל נפשי הייתי קשור בעמי ואחַי, אבל עתה הכל נשתנה. מן העת שנעשיתי לריק, חש אני את עצמי כאילו כל זה אינו נוגע עוד לי, חש אני את עצמי כאילו מת הנני. גם173

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה משנות אלפים

להרחם מאלקינו

אלקי ציון וירושלם


  1. “יוד זיס” – “היהודי זיס”, סרט גרמני אנטישמי קיצוני על קורות “יהודי־החצר” יוסף זיס  ↩

  2. בית־סרט – קולנוע.  ↩

  3. נרדפים – הים.  ↩

  4. רשיון – רשות.  ↩

  5. ליסיום – Lyceum, בית־ספר תיכון.  ↩

  6. ה.ב.ס. – Hogere Burger School = H.B.S., בית־ספר תיכון ללא לימוד שפות עתיקות.  ↩

  7. גימנזיום – גימנסיה במובנה הצר והוא בית־ספר תיכון המושתת על לימודייוונית ורומית.  ↩

  8. כסותות – בגדים.  ↩

  9. וסטרבּוֹרח – Westerbork, מחנה־הסגר, שממנו יצאו המשלוחים מהולאנד לאַושוויץ.  ↩

  10. “אוקרניה” במקור המודפס, צ“ל: אוקרינה – הערת פב”י.  ↩

  11. ארצות צדדיות – העומדות מן הצד, ניאוטראליות.  ↩

  12. שׂפניה – ספרד.  ↩

  13. לוואל – Pierre Laval, ראש ממשלת צרפת הלא־כבושה (“ממשלת וישי”) מאפריל 1942 עד ספטמבר 1944.  ↩

  14. רוזנדל – Roosendaal – עיירה הולנדית, בסמוך לגבול בלגיה.  ↩

  15. “המחנות” במקור המודפס, צ“ל: ממחנות – הערת פב”י.  ↩

  16. האשכנזים – הגרמנים.  ↩

  17. חפישה – חיפוש.  ↩

  18. “הזאת” במקור המודפס, צ“ל: הזה – הערת פב”י.  ↩

  19. בורית – סבון.  ↩

  20. “קרתית” במקור המודפס, צ“ל: כרטיס – הערת פב”י.  ↩

  21. “שעליה” במקור המודפס, צ“ל: שעליו – הערת פב”י.  ↩

  22. אדרסה – כתובת.  ↩

  23. “מניען” במקור המודפס, צ“ל: מונען – הערת פב”י.  ↩

  24. “פספרד” במקור המודפס, צ“ל: בספרד – הערת פב”י.  ↩

  25. לטעום – לתת טעם, לנמק.  ↩

  26. “התרץ” במקור המודפס, צ“ל: התרוץ – הערת פב”י.  ↩

  27. “הרבים” במקור המודפס, צ“ל: הרבות – הערת פב”י.  ↩

  28. תסוף – תסתיים.  ↩

  29. מוּכח – מן הרעיון – בטוח בדבר.  ↩

  30. “משני” במקור המודפס, צ“ל: משתי – הערת פב”י.  ↩

  31. מלין – Malines (Mechelen), דרומית־מזרחית לאנטוורפן.  ↩

  32. עיריה – בית־עיר  ↩

  33. חשבה – לעצמה, נתכוון הכותב.  ↩

  34. משרה – משרד.  ↩

  35. הגרים – הזרים, בני חוץ־לארץ.  ↩

  36. טוּלוֹן – Toulon.  ↩

  37. ה‘אס’ – as (הולאנדית), ציר.  ↩

  38. לסעת – לנסוע.  ↩

  39. שעונינגן – Scheveningen, מקום רחצה, בסמוך להאג.  ↩

  40. נירות של שווי – ניירות־ערך, מניות.  ↩

  41. “אלה הנירות” במקור המודפס, תוספת מיותרת במבנה המשפטי – הערת פב"י.  ↩

  42. הבורזה – הבורסה.  ↩

  43. מ(ת)קוננות – עפ“י ”באקלאָגט זיך" שביידיש.  ↩

  44. “לא” במקור המודפס, צ“ל: לו – הערת פב”י.  ↩

  45. “חשיבות” במקור המודפס, צ“ל: חשובות – הערת פב”י.  ↩

  46. להדליק – להצית.  ↩

  47. דגישתי – הדגשתי.  ↩

  48. “בבטה” במקור המודפס, צ“ל: בבטח – הערת פב”י.  ↩

  49. “לבן על שחור” כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  50. מסירות – הלשנה.  ↩

  51. לסופם – שייספו.  ↩

  52. “ההזדיות” במקור המודפס, צ“ל: הזהות – הערת פב”י.  ↩

  53. “יוד סוּס” במקור המודפס, צ“ל: יוד זוס – הערת פב”י.  ↩

  54. הרשע – היטלר.  ↩

  55. “כה” במקור המודפס, צ“ל: כל – הערת פב”י.  ↩

  56. “מאכער” – “מסדר”.  ↩

  57. מסייו מקס – Monsieur Max.  ↩

  58. אַפסטלים – שליחים, שליחי הנצרות הקדומה.  ↩

  59. הצתת גרמניה – הסתת גרמניה.  ↩

  60. לוכל ללמוד – שאוכל ללמוד.  ↩

  61. סילזיה – שלזיה, והכוונה לאַושוויץ ולמחנות אחרים שבאותו מחוז.  ↩

  62. “ישבתי” במקור המודפס, צ“ל: לשבת – הערת פב”י.  ↩

  63. חסרה מילה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  64. “תשמוליה” במקור המודפס, צ“ל: תשלומיה – הערת פב”י.  ↩

  65. להצטער – לסבול צער וייסורים.  ↩

  66. קצה הדף קרוע – הערת פב"י.  ↩

  67. כחצי־שורה נמחקה – הערת פב"י.  ↩

  68. שש שורות נמחקו – הערת פב"י.  ↩

  69. “נחמת” במקור המודפס, צ“ל: נחמה – הערת פב”י.  ↩

  70. “שאפתי נחמה” במקור המודפס, צ“ל: שאבתי נחמה – הערת פב”י.  ↩

  71. ניגנתי לי – שרתי.  ↩

  72. ניטל – חג המולד (יידיש, מרומית).  ↩

  73. חז“ס – חיים זליג סלונימסקי, 1810 – 1904, מתימטיקאי ואסטרונום, יסד ב־1862 את ”הצפירה".  ↩

  74. “יש” מילה מיותרת במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  75. “ההחלותי” במקור המודפס, צ“ל: שהחילותי – הערת פב”י.  ↩

  76. הבטוי – המבטא.  ↩

  77. “כו” במקור המודפס, צ“ל: כה – הערת פב”י.  ↩

  78. אותיות אֶמפטיות – כגון ט, צ. ק.  ↩

  79. “אם” במקור המודפס, צ“ל: עם – הערת פב”י.  ↩

  80. “קילה” במקור המודפס, צ“ל: קילו – הערת פב”י.  ↩

  81. ארצות מיושבות – כבושות.  ↩

  82. הקוֹלֹוֹניֹים – המושבות.  ↩

  83. אינוַזיה – פלישה.  ↩

  84. עתון אשכנזי – עתון גרמני.  ↩

  85. “כרתית” במקור המודפס, צ“ל: כרטיס – הערת פב”י.  ↩

  86. רג'ים – regime, משטר.  ↩

  87. אנשיהם – בעליהם.  ↩

  88. מרכבות – רכבות.  ↩

  89. “עתיתנו” במקור המודפס, צ“ל: עתידנו – הערת פב”י.  ↩

  90. בי“ס לעברים – בי”ס יהודי.  ↩

  91. “מאליי”, מעצמי, על־דרך ‘מאליו’ שב‘מובן מאליו’ (דב סדן).  ↩

  92. “לאחד־עשרה” במקור המודפס, צ“ל: לאחת–עשרה – הערת פב”י.  ↩

  93. “ירחם נה” במקור המודפס, צ“ל: ירחם־נא – הערת פב”י.  ↩

  94. “המזא” במקור המודפס, לא מובן הפירוש – הערת פב"י.  ↩

  95. הקדמה – התקדמות.  ↩

  96. צלב־ווים – צלב־הקרס.  ↩

  97. “שבי־נה” במקור המודפס, צ“ל: שבי־נא – הערת פב”י.  ↩

  98. העליה השנית – הקומה השניה.  ↩

  99. “ההזדיות” במקור המודפס, צ“ל: הזהות – הערת פב”י.  ↩

  100. “הכרטית” במקור המודפס, צ“ל: הכרטיס – הערת פב”י.  ↩

  101. שחרבק – Schaerbeek, פרבר של בריסל.  ↩

  102. סיגרטות – סיגריות.  ↩

  103. דחיה – דחיפה.  ↩

  104. “בבית אחת” במקור המודפס, צ“ל: בבית אחד – הערת פב”י.  ↩

  105. “בבית אחרת” במקור המודפס, צ“ל: בבית אחר – הערת פב”י.  ↩

  106. מצות חטוף – פקודת השילוח.  ↩

  107. “כומוניסטית” במקור המודפס, צ“ל: קומוניסטית – הערת פב”י.  ↩

  108. “ובטוחם” במקור המודפס, צ“ל: ובטחונם – הערת פב”י.  ↩

  109. “היתה לא” במקור המודפס, צ“ל: היתה לו – הערת פב”י.  ↩

  110. כלום מחשבה – שום מחשבה.  ↩

  111. פרעון – פורענות.  ↩

  112. “ככה” במקור המודפס, צ“ל: כמה – הערת פב”י.  ↩

  113. “הקדומים” במקור המודפס, צ“ל: הקודמים – הערת פב”י.  ↩

  114. מאפיות־קצף – עוגיות עם קצפת.  ↩

  115. כתב־מהיר – קצרנות.  ↩

  116. מכאן תרגום מהולנדית.  ↩

  117. כאן מסתיים תרגום מהולנדית.  ↩

  118. “נתרוקקתי” במקור המודפס, צ“ל: נתרוקנתי – הערת פב”י.  ↩

  119. תורגם מהולנדית.  ↩

  120. קטוע במקור.  ↩

  121. עד כאן הולנדית במקור.  ↩

  122. “ארצות הברית”, – “הארצות המחוברות” – הן “בנות הברית”.  ↩

  123. “יהיה” במקור המודפס, צ“ל: יהיו – הערת פב”י.  ↩

  124. “הגשתי” במקור המודפס, צ“ל: בגשתי – הערת פב”י.  ↩

  125. “שהגדיר במקור המודפס, צ”ל: להגדיר – הערת פב"י.  ↩

  126. “נגדיר” במקור המודפס, צ“ל: אגדיר – הערת פב”י.  ↩

  127. קטוע במקור.  ↩

  128. הרשימה הקודמת נכתבה במחברת אחרת.  ↩

  129. “אבר” במקור המודפס, צ“ל: אבל – הערת פב”י.  ↩

  130. “אין לנשוא” במקור המודפס, צ“ל: לאין נשוא – הערת פב”י.  ↩

  131. כי עוד לא שלם וכו' – חידוד על־פי בראשית ט"ו 16.  ↩

  132. נגנתי לי – שרתי  ↩

  133. “האחרונות” במקור המודפס, צ“ל: האחרונים – הערת פב”י.  ↩

  134. שמחובה“ במקור המודפס, צ”ל: שמחובר – הערת פב"י.  ↩

  135. “עם” במקור המודפס, צ“ל: אם – הערת פב”י.  ↩

  136. רשימה זו נכתבה על דף תלוש.  ↩

  137. כתב קיצור – קצרנות.  ↩

  138. “היה” במקור המודפס, צ“ל: היו – הערת פב”י.  ↩

  139. “הראשונה” במקור המודפס, צ“ל: הראשון – הערת פב”י.  ↩

  140. ארדֶנֶן – רכס הרים נכוסי־יערות בגבולות צרפת, בלגיה, גרמניה.  ↩

  141. ובהחלטה כזאת – בהחלטיות.  ↩

  142. “שבהתרואינו” במקור המודפס, צ“ל: שבהתראותנו – הערת פב”י.  ↩

  143. “איפא” במקור המודפס, צ“ל:: ואם – הערת פב”י.  ↩

  144. 2529 שנים – המנין לחורבן הבית הראשון.  ↩

  145. “ועם” במקור המודפס, צ“ל: איפה – הערת פב”י.  ↩

  146. אקספוננט – נציג  ↩

  147. “גדולות” במקור המודפס, צ“ל: גדולים – הערת פב”י.  ↩

  148. מסקו – מוסקבה  ↩

  149. ה“אקס” – axe, “הציר” ברלין־רומא  ↩

  150. “האחרונו” במקור המודפס, צ“ל: האחרונה – הערת פב”י.  ↩

  151. לארוץ – לנחות, לפלוש (מלשון “ארץ”, על פי lander שבגרמנית).  ↩

  152. “מועידתה” במקור המודפס, צ"ל: מהועידות.  ↩

  153. “שורשיל” במקור המודפס, צ“ל: צ‘רצ’יל – הערת פב”י.  ↩

  154. יפוניה – יפן.  ↩

  155. מיטרילוס – mitrailleuses, מכונות יריה  ↩

  156. מכתשות – מרגמות.  ↩

  157. פצצות יד – רימונים.  ↩

  158. “מצבם” במקור המודפס, צ“ל: מצבו – הערת פב”י.  ↩

  159. “היא” במקור המודפס, צ“ל: הוא – הערת פב”י.  ↩

  160. “הינה” במקור המודפס, צ“ל: הינו – הערת פב”י.  ↩

  161. נתוכחנו – נוכחנו לדעת.  ↩

  162. שתפנות – קומוניזם.  ↩

  163. התחדדה – החריפה.  ↩

  164. אריצה – נחיתה.  ↩

  165. במקור עוד “לה מרבה” ולא ברור.  ↩

  166. תרגום חפשי של שיר־לכת גרמני.  ↩

  167. המלה אינה ברורה.  ↩

  168. המקור בצרפתית.  ↩

  169. קטוע במקור.  ↩

  170. “ספוגים” במקור המודפס, צ“ל: סגופים – הערת פב”י.  ↩

  171. “לגעת” במקור המודפס, צ“ל: להגיע – הערת פב”י.  ↩

  172. שחבוי.  ↩

  173. קטוע במקור.  ↩

המלצות קוראים
תגיות