רקע
דוד כהנא
ספר לתולדות רס"ג

כולל דברים רבים המפיצים אור על תולדות רבנו סעדיה גאון ז"ל מפי ספרים וכתבי יד יקרים. ונלוה לזה מקצת מספרו האגרון עם הקדמתו וגם המבוא לספרו “הגלוי” עם תקונים והערות


 

מאמר הראשון.    🔗

הגאון רבנו סעדיה בר' יוסף, אשר כשמש ינון לעד שמו, נולד בשנת ד“א תרנ”ב ליצירה במחוז פיתום במצרים; ואף כי חי רק כחמשים שנה על פני הארץ, בכל זאת רבות וגדולות עשה לעמו, וגם חבר הרבה ספרים יקרים בתורה שבכתב ותורה שבע“פ ובדקדוק ובחכמות חיצוניות, והראב”ע חשב אותו מזקני לשון הקדש, ואמר עליו בראש ספרו מאזנים לאמר: הגאון רב סעדיה מפיתום ראש המדברים בכל מקום, אגר ספר האגרון, וספר לשון עברית וספר צחות; הספרים האלה שהזכיר הראב“ע אבדו מאתנו לדאבון נפש, ואף המדקדק הגדול מהר”י דוראן לא ראה אותם בימיו כמו שאמר בספרו מעשה אפד וז“ל: ומי שהתעורר ראשונה והתחיל לכתוב בחכמה הזאת (חכמת הדקדוק) הגאון רבינו סעדיה שנסמך לגאונות בשנת ד”א תרפ“ז ליצירה, חבר בה שלשה ספרים לא הגיעו אלינו1; והנה לדעת הח' וייס מה שמכנה הראב”ע את הרס“ג הראשון מזקני לשון הקדש, לא נקט דבריו בדקדוק כאלו ירצה לאמר שלפניו לא היה איש שעסק בחכמה הזאת, הלא ר' יהודה בן קריש היה קודם לו בזמן, ועשה חבור בחכמת הדקדוק, וכן אין כל ספק כי הפייטנים הראשונים כמו מחבר הפיוט אל אדון, ויוסי בן יוסי וכו‘, היו בקיאים בחכמת לשון הקדש וכו’ ואין בהם דופי ולא משגה נגד דרכי הלשון ודקדוקה, ועל כן לא יאות לו שם “ראשון” בחכמה הזאת, אבל ראשון היה מן המשתדלים לתת לה תוצאות, ולהפיצה בין בעלי דעותיו הרבנים, עכ”ד2.

אבל דברי וייס האלה אין להם כל יסוד, ובחנם יצא להקל בכבוד הגאון, ולעקם את דברי הראב“ע הנאמרים באמת וצדק, ראשית: נודע לנו כעת כי ר' יהודה בן קריש חי בימי הרס”ג, והראב“ע הביא אותו שם השלישי אחריו ואמר: ורבי יהודה בן קריש ממדינת תאהרת, כתב ספר היחש וקרא שמו אב ואם, וראוי לנהוג בו דרך כבוד3, והשנית: אם חבר באמת ר”י בן קריש ספר בדקדוק לא נודע עוד אל נכון4, והשלישית: מה שאמר שאין כל ספק שהפייטנים הראשונים היו בקיאים בדקדוק לשון הקדש, לא ראה מה שאמר הראב“ע בס' שפת יתר בפירוש להפך, וז”ל: ידענו כי פיוטי כל אנשי מזרח כלם על זה הדרך, גם רוב פיוטי אנשי מערב, ומשפטם לבקש מלות זרות וקשות, ואין תימה על זה כי לא נודע דקדוק לשון הקדש, עד קום ר' יהודה חיוג ראש המדקדקים5, ואם באנו לדקדק בספרים שאינם חרוזים נמצא בהם טעיות רבות בדקדוק וגם בטעמי המלות, אף כי בכל חרוז6: וכן אמר בפירושו על קהלת לאמר: ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים; ויצא שם להלל את רס“ג ואמר: והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון, באין חידות ומשלים ולא דרש עכ”ל7; ולפי זה נראה שהראב“ע קרא להרס”ג כיאות הראשון מזקני לשון הקדש, יען הוא היה הראשון שהחל לכתוב ספרים בדקדוק שפת עבר, וכמו שאמר עליו זאת מהר"י דוראן מקודם.

והראשון שהזכיר את ספר האגרון לרס“ג היה נכדו דונש בן לברט, וכן הביא בהשגותיו עוד ספרים ממנו בדקדוק הלשון, כמו ספר צחות לשון עברית, שער החלופים, שער הצירוף, שער ידיעת הדגש והרפה, כתב השבעים תיבות8; ולדעת הגאון שי”ר הי' הספר האגרון מחברת קטנה בשפת עבר9, אך מלבד הספרים האלה הזכיר עוד מנחם בן סרוק במחברתו אות ה“א: ספר פתרוני רב סעדיה10; והנה לדעת שד”ל נראה מדברי מנחם, כי אותו ספר פתרוני רב סעדיה לא היה ספר שרשים ממש, אלא פתרון קצת מלות שחדש בהן רס“ג דבר מה, כענין ספרו על תשעים מלות שהוא מפרש מתוך לשון חכמים, ואולי ג”כ ספר פתרוני רב סעדיה איננו ממש מלאכת רס“ג, אלא אחרים לקטו מהעתקותיו ומפירושיו לספרי הקדש פתרון המלות החמורות, שאם היה שבאמת עשה רב סעדיה ספר שרשים לא היה זכרו נשכח מפי ראב”ע ושאר קדמונים. וכבר עלה בדעתי לומר, כי זה ספר פתרוני רב סעדיה הוא ספר האגרון שהזכיר ראב“ע, ובפרט כי ראיתי כי ספר אגרון ענינו אצל אנשי הדור ההוא ספר שרשים, כי ראיתי כי דונש קורא שם זה לספרו של מנחם: לדורש החכמות וכו' ושת ספר אגרון בדעת ובכשרון וכו', אך עזבתי השערתי בראותי כי רק בדף האחרון מהשגותיו מזכיר דונש ספר האגרון, נראה מזה כי שאר השגותיו לא על ספר האגרון הן, ונראה כי רבנו סעדיה להיותו טרוד בכמה וכמה חבורים אחרים, לא היה לו פנאי לעשות ספר שרשים שלם, עכ”ד11; ואחריו נמשכו רבים ובראשם פינסקער, ויצא עוד להוכיח שדוד אלפסי הקראי, שחי לדעתו בימי הרס“ג, חבר עוד קודם מנחם ספר אגרון בשרשי לשון הקדש ע”ס א"ב, וכמעט הוא היה הראשון בזה12.

אך מה נתפלא לראות שע“י שלא הבין שד”ל את כונת דונש בשירו הנמצא בראש תשובות דונש, המתחיל: לדורש החכמות וכו‘, נעלם ממנו ומעיני רבים ההולכים בעקבותיו, את תוכן האגרון שחבר הרס“ג אל נכון, וגם סבת הכעס שכעס הנשיא חסדאי על מנחם מאד13; ובאמת לא יצא פה דונש בשירו זה להלל ולשבח את מעשי מנחם, כמו שחשב שד”ל ורבים אחריו, אך כונת דונש כאשר נראה מיד היא להפך, לשפוך חרפה ובוז על מנחם ביותר; מנחם בן סרוק הספרדי מטורטוסי, היה סופר ומזכיר בעיר קורדובה בבית הנשיא רב חסדאי בר’ יצחק שפרוט, והוא כתב לו מכתבים למדינות שונות ואף למלך כוזר14, והנשיא חסדאי עורר את לב מנחם לחבר את מחברתו על שרשי לשון הקדש15, כמו שעשה לפנים רס“ג, וזאת כונת הראב”ע שאמר על מנחם: גם הוא חבר מחברת. והנה בעיני הנשיא חסדאי היה רס“ג יקר ונכבד מאד, עד שבנו ר' דוסא שלח לו אגרת מבבל, והגיד לו את קורות אביו וכל הטובות שעשה לישראל בימיו16; ויהי כמעט גמר מנחם אות כ”ף ממחברתו, ועד אות למ“ד לא בא, והגיד שם לפי תומו שמצא בפתרוני רס”ג שרשים אחדים במחברת ה“א באותיות אשר אינם יסוד במלים, כמו להרף, הרה וכדומה, ולא יכול לדעת מה ראה רס”ג על ככה ומה היתה סברתו, אך דקדוקי פתרוניו ומרחבי מליצתו יורו על תבונתו, על כן יש מאמתת מוסר ומדריך אמונה, לבלתי שום משגה בסדרי עניניו17; מיד קפץ על מנחם רגזו של א' אדונים המכונה בערבי' דונש, והוא המר את רוחו מאד.


 

מאמר השני.    🔗

דונש בן לברט היה מעיר בגדד, מיוחס גדול נכד הרס“ג, והוא היה עוד צעיר לימים ומשורר נשגב, והחל לכתוב שירים בשפת עבר על משקל ערב18, והיה ג”כ מזכיר ויועץ לחסדאי, וברוב קנאה יצא דונש וכתב חיש על ספר את תשובותיו, ובו מאתים השגות על מנחם19, ודבר עמו בלעג ובקלס כמו עם נער קטן, ושלח את ספרו זה לחסדאי, עם שיר תהלה לכבוד הנשיא בראשו; אך להשפיל את כבוד מנחם בעיני חסדאי עד מאד, ראה דונש למצוא עוד תואנה על מנחם, והרים קול ברעש גדול כי נגע בכבוד זקנו ורבו, ודבר סרה במחברתו על רס“ג, ובאמת דבר מנחם נגד רס”ג ביראת הכבוד מאד20; וזאת כונת דונש בשירו: לדורש החכמות וכו', שהוא רס“ג אשר דרש בחכמה ועורר את ישני עמו ערב ובקר, וכל הניב והשפה אסף בספרו האגרון, ואיך ערב מנחם את נפשו לירות חץ וחנית בלב ציר ישראל כמוהו, וכל ענין השיר ההוא סובב והולך להגין על כבוד רס”ג המחולל לדבריו בפי מנחם, והוא:


א.

לְדוֹרֵשׁ הַחָכְמוֹת

בְּעֵצוֹת וּמְזִמוֹת

וְנוֹעֵר בִּתְנוּמוֹת

נְשָׁפִים וּשְׁחָרִים


ב.

מְנַחֵם בֶּן סָרוּק

חֲנִיתוֹ הִמְרִיק

וְחִצוֹ הִזְרִיק

בְּלִבּוֹת הַצִירִים21


ג.

אֲשֶׁר הֵנִיב אָסַף22

וְאֶת סוֹדוֹ חָשַׂף

וְשֶׂכֶל טוֹב יָסַף

עֲלֵי כָל הַמוֹרִים


ד.

וְשָׁת סֵפֶר אֶגְרוֹן

בְּדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן

וְחִבֵּר הַפִּתְרוֹן

בְּמִלִים נִבְחָרִים


ה.

וּבָדַק בַּצַחוֹת

קְמוּצוֹת וּפְתוּחוֹת

וְהֵשִׁיב בָּם רוּחוֹת

לְגוּפוֹת וּפְגָרִים


ו.

וְנָתַן בִּקְמָצִים

נְקוּדוֹת לִקְמָצִים

לְקַבֵּץ נִקְבָּצִים

וְלִגְזוֹר נִגְזָרִים


ז.

וְלִשְׁמוֹתָם מָנָם

לְמִינֵי עִנְיָנָם

וּבִתְבוּנָה בָנָם

בְּסִפְרוֹ קְשׁוּרִים


ח.

וּבֵאֵר מַה טַעֲמֵי

פְּסוּקִים וּלְגַרְמֵי

וְהֵבִין מַה מִן מִי

כְּמוֹהֶם נֶאְדָרִים


ט.

וְרָפִים וַחֲזָקִים

בְּמַצַבְתָּם הֵקִים

כְּמוֹהֶם נֶחְקָקִים

בְּיֵהוּא נִקְשָרִים23


י.

וְטַעֲמֵי הַתּוֹרָה

בְּקוֹל נָעִים קָרָא

וְתֻשִׁיָה הוֹרָה

פְּתָיִם נִמְהָרִים


יא.

וְיָסַד מוֹסָדוֹת

עֲלֵי כָל הָאוֹדוֹת

וְגַם גִלָה סוֹדוֹת

מְלֵאִים וַחֲסֵרִים


יב.

אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת יוֹדֶה

וְגַם יִשַׁק לִידֵי

חֲכָמֵי מַגִידֵי

דְבַר צֶדֶק בָּרִים


ואחר שהראה דונש בשירו זה כמה וכמה מקומות ששגה מנחם במחברתו בפתרון המלות, יאמר עוד:


ק.

בְּאָמְרוֹ כִּי יָדַה

בְּיֵסוֹד הֵא הָדָה

וּכְצִפּוֹר צָדָה

חֲכַם הַשִׁנְעָרִים


קא.

סְעַדְיָה בֶּן יוֹסֵף

זְקֵנִי, הַחוֹסֵף

צְפוּנוֹת, הָאוֹסֵף

פְּנֵי הַמוּסִרים24


וזאת אמר ג“כ בתשובותיו נגד מנחם לאמר: וכתבת בספרך ראיתי בפתרוני ר' סעדיה גמול ידו הדה הוזים שוכבים במחברת ה”א, ותמרה את אמרו, ותשנה את הדרו, ותבא הוזים במחברת זיין, כי חשבתו כאפס ואין25.

עוד יצא דונש בחמת אפו להלשין על מנחם לאמר: שפירוש מלת ומלק כמו ראש המונים ענן, המחליק על תלמידי רבנן26, ואמר עליו בשירו הנזכר בזה"ל:

וְאָסַר מֻתָּרָה וְהִתִּיר נֶאְסָרִים

עֲלֵי זֶה הַפֶּרֶץ לְכָלָה וּלְחֶרֶץ27

דברי דונש אלה לא היו כקול קורא במדבר, כי עשו רושם גדול על לב הנשיא חסדאי, עד שנהפך לשנוא אותו, וכאשר ראה שלא ענה מנחם על השגות דונש מאומה28, אז עבר על חסדאי רוח קנאה, ומבלי לשאול את פי מנחם אולי חף הוא מפשע, צוה להרוס את ביתו בקורדובה וביום מועד ושבת נהרס בית מנחם, וגם הכה מידי אנשי חסדאי ונמרטו שערותיו29, ומנחם האמלל היה מוכרח לעזוב את קורדבה, ומצבו היה אז רע מאד30; אבל שלח מיד מכתב לחסדאי להראות לו צדקתו, ואיך שונאיו סבבוהו בכחש31, ועל זה ענה לו חסדאי לאמר: אם העוית, כבר הביאוך למוסר, ואם לא העוית, כבר הביאוך לחיי העולם הבא. ואחרי כן שלח לו חסדאי לחזרה את הקונטרס כ“ף מן מחברתו, אשר כפי הנראה נשאר אצלו מן העת שעזב את ביתו32, והדבר הזה היה בעיני מנחם לאות, כי חפץ הנשיא בו ובמחברתו, ומיד כתב מנחם מכתב גדול להנשיא והוכיח על פניו דרכו שעשה בו משפט עול, והגיד לו שיש עמו תשובות ואם עתה ידום אחר יום ישמע שאונו33, ובסוף מכתבו אמר כי כ”ף המושב מאותו שם אותו לטוטפת, וגם היה לו למשיב נפש34.

ובין כה וכה יצאו תלמידי מנחם לעזרת רבם, וגם להציל כבוד חכמי ספרד35, וכתבו ספר בתשובות נמרצות נגד דונש, וגם חברו בראשו שיר שבח ותהלה להנשיא חסדאי כמו שעשה דונש, והראו לדעת שאך לשוא יצעק מרה על מנחם בדבר רס“ג, והוא בעצמו בתשובותיו על מנחם לא ישמע לדברי זקנו ורבו, והוכיחו את דונש על פניו לאמר: והנה נמצאת מחליף דבריו (דברי רס"ג) ומימר פתרוניו אחרי שומך אותו זקנך ורבך, ויהי דבריך מכחישים זה את זה36; וכמו שיצא מקודם דונש להלל את ספר האגרון של רס”ג, כן יצאו תלמידי מנחם כעת, לפאר ולרומם בשירם את מחברת מנחם רבם, ולשום את דונש לחרפות והוא:

א.

הֲכָזֹאת חָשַׁבְתָּ

תְּשׁוּבוֹת הִשַׁבְתָּ

מְנַחֵם הִכְזַבְתָּ

כְּמוֹ שָׁוְא וּשְׁקָרִים


ב.

אֲשֶׁר הֵכִין בִּנְיָן

וּפָתַר כָּל עִנְיָן

וְעָמַד עַל מִנְיָן

חֲסֵרִים וְיַתֵּרִים


ג.

וּבֵאֵר מַה אוֹדוֹת

טְעַמִים וּנְקוּדוֹת

וְהוֹדִיעַ סוֹדוֹת

וְגִלָה מִסְתָּרִים.


ד.

אֲשֶׁר סֵפֶר הִפְאִיר

וּבוֹ עַיִן הֵאִיר

וְאֶת אַחְרָיו הִשְׁאְיר

בְּרָכָה לַדוֹרִים37


אולם אחר כל החרדה שחרד דונש לכבוד רס“ג, יצא בעצמו אחרי כן נגדו וכתב על פתרוניו בקרת עזה מאד, והרס ושבר את דבריו לרסיסים38; וכעת נבין מה שאמר הראב”ע בראש ספרו שפת יתר, שיצא בו להציל את הגאון מיד דונש, לאמר: אדוני האדונים שא עון ר' אדונים הלוי משכבו נ“ע, שקשר על אדוניו ראש הישיבה ר' סעדיה תנצב”ה; כי באמת עשה דונש נבלה נגד מנחם, במה שצעק כי נגע בכבוד רס“ג, בעת שיצא הוא לבטל את דבריו מכל וכל. ומטעם זה נבין ג”כ מדוע דבר הראב"ע עמו קשות39, וגם קרא לספרו זה שפת יתר, כי כונתו ברוב חכמה ומזמה על ראש הכתוב, לא נאוה לנבל שפת יתר40, והבן.

היוצא לנו מכל אלה כי רואים אנחנו מדברי דונש בשירו הנזכר, שהספר אגרון לרס“ג לא היה ספר קטן, רק ספר גדול וכולל בתוכו הרבה ענינים, וספר פתרוני רב סעדיה שהביא מנחם במחברתו וכן דונש בתשובותיו, כונתם על ספר פתרוני המלות משרשי לשון הקדש שעשה רס”ג, ולא באוריו על כה“ק. גם היה רס”ג הראש והראשון אשר הניב אסף, וכתב על ספר שרשי לשון הקדש על סדר הא"ב, ופתר אותם במלים נבחרים, והקראי דוד אלפסי וכן מנחם בן סרוק הלכו בעקבותיו41, ולו נאה ולו יאה השם הראשון מזקני לשון הקדש.


 

מאמר השלישי.    🔗

ספר האגרון לרס“ג אשר לא חשבנו לראותו, העלה בימינו מתהום הנשיה הח' אבן רש”ף, כי מצא בשנת תרכ“ה מקצת ממנו בכ”י במצרים, והוא הקדמתו העברית חסרה בסופה, והקדמתו הערבית חסרה בראשה, גם מצא המבוא לספר הגלוי מרס“ג שחבר בשפת ערב, והדברים האלה הם מעשי רס,ג באמת, ולא חלו בהם ידי מזייף; ובשנת תרל”ב נדפסה ההקדמה העברית לספר האגרון במ“ע לגייגער, עם הערות מאת המו”ל גייגער, דערינגבערג ושזה“ה42, אבל לפני שנים אחדות בא לידי העתקה נכונה מן ההקדמה הזאת, וראיתי שהיא בנקוד וטעמים ופסיקים, ובידי החכמים האלה היה נוסח משובש, גם לא באו אל חקר דברי רס”ג במקומות אחדים; עוד צלח לי למלאות החסר ולהשלים הענין בסוף, ממה שהביא דונש בהשגותיו על שם רס“ג. גם נודע לי שלא הקדמה היא לספר האגרון, רק התחלת ספר האגרון, ואעתיק פה שארית הפליטה מדברי רס”ג הנפלאים, והם דוגמא אחת משפת עבר מתקופה הראשונה, ע“פ הנוסח שבידי עם התקונים וההערות אשר שמתי על דבריו היקרים וז”ל:

סֵפֶר הָאֶגְרוֹן לְשׁוֹן הַקֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ אֱלֹהֵינוּ מִנִי עַד, וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵׁהוּ בוֹ יְזַמְרוּהוּ סֶלָה, וּבֹו יַעֲרִיצוּהוּ כָּל בְּנֵי עֶלְיוֹן

שָׂפָה אַחַת וּמִלִים אֲחָדִים הָיָה בְכָל הָאָרֶץ, לְמִיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וַיָאצֶל עָלָיו חָכְמָתוֹ43, גַם תּוֹלְדוֹתָיו שָׁנִים אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וָשֵּׁשׁ

עַד יְמֵי לַהֲקַת שְׁעָרָה, הַמוּבָאת שָׁמָה מֵהָרֵי הַהַרְמוֹן44, בִּשְׁנַת מוֹת פֶּלֶג בֶּן עֵבֶר, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ שָׁנָה אַחַת לִפְנֵי מוֹתוֹ

עַל כִּי יָזְמוּ רָע וַתַּחְשֹׁבְנָה שְׁרִירוּתָם45 לְהִזָהֵר מֵאֵל שַׁדַי פֶּן-יְפִיצֵם בְּכָל פַּאֲתֵי אָרֶץ, וַיָבִיא מְגוּרוֹתָם וַיָפֻצוּ בְחֻמָם,46 וַיִתְמַהֲרוּ הָעֲתִידוֹת

יָרְעָה47, הָאָרֶץ וַתֵּחָץ לְשׁוֹנוֹת בְּמִסְפַּר לְאֻמֶיהָ לֹא נִשְׁאַר לְשׁוֹן הַקֹדֶשׁ רַק בְּפִי בְּנֵי עֵבֶר לְבַדָם

יַעַן כִּי נִמְצְאוּ כֵנִים48 לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ כִּי מִנֶצֶר כַּנָם עָמְדוּ הוֹרֵנוּ, אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲהֵבוֹ, יִצְחָק בְּחִירוֹ יַעֲקֹב סְגֻלָתוֹ וְכָל שִׁבְטֵי-יָהּ

דָרְכָה רַגְלָם בְּכָל הָאָרֶץ בְּכָל מַמְלְכוֹת כְּנַעַן וְאֶרֶץ פַּתְרוֹס מִסָּבִיב וְלֹא מָשׁ מִפִּימוֹ49, וּבַעֲלוֹתָם מִמִצְרַיִם בּוֹ דִבֵּר אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ דִבְרֵי צַחוֹת, בְּיַד עַבְדוֹ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל הַר חוֹרֵב חֻקִים וּמִשְׁפָּטִים

דוֹר אַחֲרֵי דוֹר הָיָה לָנוּ לְמוֹרֶשֶׁת50 מִדֵי הֱיוֹתֵנוּ בְּאֶרֶץ יְרוּשָׁתֵנוּ, בְּחַסְדֵי קְדוֹשֵׁינוּ, לְמַלְאֲכוּת מְלָכֵינוּ לְשִׁירוֹת לְוִיֵינוּ לִנְגִינַת כֹּהֲנֵינוּ, בְּיַד נְבִיאֵינוּ לְחִזָיוֹן, בְּפִי שָׂרֵינוּ לְהִגָיוֹן, עַד גְלוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּימֵי צִדְקִיָהוּ בָּבֶלָה

בִּשְׁנַת מֵאָה וְאַחַת שָׁנָה לְחָרְבוֹת עִיר אֱלֹהֵינוּ, לְתֹם יֶתֶר הַנְבִיאִים51, הַחִילוֹנוּ לִטּוֹשׁ52 לְשׁוֹן הַקוֹדֶשׁ וּלְסַפֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת עַמֵי נֵכַר הָאָרֶץ, שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יָוָן

בִּימֵי נְחֶמְיָהוּ הַפֶּחָה וְכָל מְתָיו, רָאֹה רָאָנוּ מְדַבְּרִים אַשְׁדוֹדִית, וַיִחַר לוֹ וַיִגְעַר בָּעָם וַיָרֶב בָּם

נִגְלִינוּ אַף אַחֲרָיו בְּכָל שַׁעֲרֵי אֶרֶץ וְאִיֵי הַיָמָה, לֹא הָיָה גוֹי שֶׁלֹא בָאוּ בוֹ נִדָחֵינוּ, גַם בְּתוֹכָם רִבִּינוּ יְלָדֵינוּ לְשׁוֹנוֹתָם לָמַדְנוּ, וַתָּלֶט עִלְגָתָם עַל שֶׁפֶר אֲמָרֵינוּ וְלֹא נָכוֹן כֵּן53

נְפוּצַת מִזְרָחָה מְסַפֶּרֶת יְוָנִית וּשְׂפַת פָּרָס, וּמִצְרַיִם הָגוּ חַנְסִית54, וְגַם גָלוֹת בְּנֵי קְנַז וּבְנֵי סְפָרָד יָשִׂיחוּ נוֹעָז55, גָרֵי-יְתֵת כָּהֵם, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם56

יָחִיל לִבֵּנוּ עַל זֹאת וְחַיַת רוּחֵנוּ, כִּי נֶעְדֹר נָעְדַר מִפִּינוּ הָגוּת קֹדֶשׁ מָעוּזֵנוּ, וַתְּהִי לָנוּ חָזוּת כָּל מַשְׁאוֹתָיו, וּנְאֻמֵי דְבַר פִּיהוּ כְּדִבְרֵי הַסֵפֶר הֶחָתוּם, וּכְהִקיץ מֵחִזָיוֹן, כִּי נִלְעַג לָשׁוֹן בְּאַרְצוֹת שִׁבְיֵנוּ

יָאֲתָה לָנוּ וּלְכָל עַם אֱלֹהֵינוּ, לִדְרוֹשׁ וְלָבִין וּלְחַקְרֵהוּ תָמִיד, גַם אֲנַחְנוּ גַם טַפֵּינוּ גַם נָשֵׁינוּ וַעֲבָדֵינוּ, לֹא יִזַח מִפִּינוּ כִּי בוֹ נָבִין חֻקֵי תּוֹרַת צוּרֵנוּ, אֲשֶׁר הֵמָה חַיֵינוּ חַיָיתֵנוּ אוֹרֵנוּ מִקְדוֹשֵׁנוּ לְמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם

וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמָאתַיִם וָאֶלֶף מִיוֹם נֶחְתַּם חָזוֹן וְנָבִיא57, וַיִכְתּוֹב הָאוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר הַזֶה לִהְיוֹת לְחָכְמָה לְכָל עַם יְהֹוָה, לְכָל יוֹדְעֵי דַת וָדִין.

וַיָכֶן אוֹתוֹ לָחוּד חִידוֹת וְלִמְשׁוֹל מְשָׁלִים וּלְהָבִין כָּל מַתְכּוֹנֶת וְלַחְרוֹז כָּל מַחְרוֹזֶת, אֲשֶׁר יַעַרְכוּ בּוֹ הַפּוֹרְטִים, וְכָל שָׁרֵי שִׁיר עַל הֻיְדוֹת58

שׂוֹחַ יָשִׂיחוּ בוֹ עַם אֱלֹהֵינוּ בְּצֵאתָם וּבְבוֹאָם, וּבְכָל מִשְׁלַח יָדָם, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבָם וְאֶל עוֹלְלֵיהֶם

סוּר לֹא יָסוּר מִשֶׂכֶל לִבּוֹתָם, כִּי תוֹרַת יְהֹוָה בּוֹ יְדָעוּהָ, לְמַעַן יָקִים יְהֹוָה אֶת דְבָרוֹ אֲשֶׁר דִבֵּר בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַבְדוֹ לֹא יָמוּשׁוּ דְבָרַי מִיַעֲקֹב וּמִזַרְעוֹ עַד עוֹלָם

פְּנוּ אֵלָיו כָּל יוֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָע, וְשִׁיתוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לְהַשְׂכִּילוֹ[59], וְכָל הַמְלִיצִים אֵלָיו נַהְרוּ, וְעָלָיו תַּעְתִּיקוּ כָּל לְשׁוֹנוֹת הָאָרֶץ, הַבָּאָה וְהַיוֹצֵאת מִתָּו עַד-תָּו60

פּוֹדֵה נַפְשֵׁינוּ גוֹאֲלֵנוּ מִקֶדֶם, בַּעֲשׂוֹתֵנוּ כֵן אָז יְחָנֵנוּ לְחוֹדֶרֶת יְשׁוּעָתָה61, אֲשֶׁר נִכְסַפְנוּ לָהּ, הֲפוֹךְ שְׂפָתֵנוּ הַבְּרוּרָה עַל כָּל הָאָרֶץ לִקְרֹא בִשְׁמוֹ לְעָבְדוֹ יָחַד

וַיְהִי בַעֲלוֹתִי עַל לִבִּי לִכְתּוֹב אֶת הַסֵּפֶר, לְשׂוּמוֹ מַדָע לְכָל בּוֹחֲרֵי לְשׁוֹן מַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ

וָאֶתְּנָה בוֹדְאֵי לִבִּי62 אֶל כָּל דִבְרֵי בְּנֵי הָאָדָם וּלְכָל מִבְטָא שְׂפָתָם וּמִפְצָה פִימוֹ, הַנִמְצָא בְכָל שְׂפַת עָם

וָאֶמְצָא אֶת מִלַת כָּל גֶבֶר63, עַל אַחַת מִשְׁתֵּי פָּנִים אִם יְסוֹד אִם תּוֹסֶפֶת תִּמְצָאֶנָה, וְהַנוֹסָפֶת יְסוֹדָה בָהּ64

וְהַנוֹסָפוֹת עַל אַחַת מֵהַשָׁלוֹשׁ תִּהְיֶינָה, אִם לְהַרְבּוֹתָם אִם לְהַקְנוֹתָם65, אִם לְהַגִיד זְמַנֵיהֶם אָחוֹר וָקֶדֶם וָעָתָּה

הַיְסוֹדוֹת הֵמָה הָעוֹמְדִים עַל מַתְכֻּנְתָּם, וְהַנוֹסָפוֹת נֶהֶפְּכוּ הֶפֶךְ66, הָאוֹתִיוֹת הַמוּסָפוֹת בִּתְחִילַת הַמִלָה הֵמָה: הָאוּבִים כְּשִׁתְלָן

שֶׁבַע מֵהֵנָה עַל הַיְסוֹדוֹת67, וְהַהֲפוּכָה הֵמָה: בְּשָׁלוֹם כֹּה, וְאַרְבַּע עַל הַנֶהְפֶּכֶת לְבַדָּהּ הֵמָה: אֵיתָן

כָּל הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיוֹת הֵן עִיקָר הַמִלִים לְכָל לְשׁוֹן הַקֹדֶשׁ, אַחַת עֶשְׂרֵה מֵהֶן תְּשַׁמֵשׁ בִּתְחִלַת הַתֵּיבוֹת וּבְתוֹכָם וּבְסוֹפָם, וְאַחַת עֶשְׂרֵה הָאֲחֵרוֹת לֹא תְשַׁמֵשׁ וְלֹא תִרְכַּב עַל זוּלָתָהּ, בִּלְתִּי הִיא מָרְכֶּבֶת, וְהֵמָה: טָח סֹפֵר גֶזַע צֶדֶק68


שתי פעמים חתם פה רס“ג את שמו: סעיד בן יוסף בראשי הענינים69, ודונש בהשגותיו על רס”ג שפירש גדלני כאב שטעמו כאב וחולי, רמז עח דברי רס“ג הנמצאים כאן בראש ספרו האגרון והם: ומלאכי קדשהו בו יזמרוהו סלה, ועל זה יאמר דונש: חלילה לנו לפתור דבר שיובילנו להפר נקודה אחת מלשון הקדש שבו יזמרוהו לאלהינו המלאכים בשמים וישראל בארץ70; וכן אמרו תלמידי מנחם בתשובתם לדונש לאמר: רב סעדיה גאון זצ”ל חכם ממנו אשר החביר הטית והדלת במשרתים בספר האגרון אשר בנה, כי זה סימן במשרתים האובים כשתלן עכ“ל, והן הן הדברים הנמצאים פה בתחלת ספרו האגרון71; והנה מדברי רס”ג בהקדמתו הערבית לספר האגרון72, נראה כי בעת שחבר ספרו הנזכר היה אז בן עשרים שנה, וכאשר ראה כי הרבה מבני ישראל שכחו בימיו שפת עבר, ואין ביניהם איש שיודע לדבר צחות, וכל דבריהם מלאים שגיאות ושיריהם כקול הסירים, ורק קבוץ דברים הרבה בלי טעם וענין, אז קנאת שפת קדש אכלתו, ויצא לחבר ספרו זה על שני אופנים, כל השמות והמלות וכדומה עם א“ב, וכן כל חרוז הנשלם בא' בג' עד סוף כל האותיות, שיהיה נקל ללמוד בעל פה ושלא לשכוח; והגיד שאחד מחכמי ישמעאל ראה כבר את העם אינם נקיים בדבור וידיעת לשון ערבית, והעציבהו זה וקבץ להם בספר דברים מקוצרים, שיכלו להתלמד בו לעתות הלשון, כי רק השקידה והבקיאות בדבר תצילנו מן השכחה; ומדברי רס”ג אלה נראה שספרו זה האגרון היה ספר גדול רב הכמות ורב האיכות, וכמו שאמר בראש ספרו הנזכר: ויכן אותו לחוד חידות ולמשול משלים, ולהבין כל מתכונת ולחרוז כל מחרוזת; והוא היה ספרו הראשון שכתב בפיתום, וגם בשפת עבר ובלשון צח73, ועל הספר הזה ירמוז ג“כ במבוא לספרו הגלוי לאמר: וכן חברתי ספר וכו' על אודות העבודה והשקידה בלה”ק מפסוק לפסוקים ומטעם בטעמים שיהיה יותר נקל לקריאה ויותר האפשרי ללמוד בעל פה.

אמנם רס“ג היה הראשון שהחל לכתוב ספרים בדקדוק הלשון, וגם לאסוף שרשי לשון עבר ע”ס א“ב, יען כי עד אז לא היה עוד שום ספר בחכמה הזאת, וכן חבר ספר ואלה שמות על שרשי לשון הקדש74, אבל רס”ג ראה כפי הנראה לסדר השרשים בספרו, על סימן האותיות שעשה והן: טח ספר גזע צדק, ואחריו הלך בזה מנחם וגם דונש75, כי לא נודע להם עוד ששרשי לשון הקדש הולכים לרוב על שלש אותיות, וכמו שאמר מהר“י אבן גאנח לאמר: כלם סרו מני דרך הנכונה, בהניחם רב השרשים על בלתי מכוניהם, כמו השרש בנטה הטי”ת לבדה, ושמו הנון וההא נוסםות בו וכו‘, וכבר הראה ר’ יהודה חיוג המופתים על טעותם בזה76; וזאת אמר אחריו ר' שלמה פרחון וז“ל: רבינו סעדיה גאון ז”ל ראש המדברים ותחלץ המפרשים שביאר את המקרא כתקונה, והעמידה על מתכונה, ומחכמתו למדו כל המפרשים, והוא ידע לשון הקדש כתקונו, וגם לשון ישמעאל ולשונות אחרות, לא עלה בדעתו לחבר ספר על זו הדרך, עד שעמד חיוג ז“ל ומצא ערוך שעשאו חכמי לשון ישמעאל ללשונם, וקרא אותו ועשה כן ללשון הקדש עכ”ד77; ובכלל השתדל רס"ג בכל נפשו, לבל ישכחו בני ישראל את שפת קדש, כי ראה שגברה עליה לשון ערבית והנבטית78, ושפת עבר נפלה מטה עד ששכחו בניה מליצתה ודבריה הנעימים.


 

מאמר הרביעי.    🔗

הדבר הגדול שעשה רס“ג לטובת עמו, וכתב ספרו האגרון בנקודות וטעמים ופסוקים, ולא חס על עמלו הרב, כי כונתו היתה לשם שמים להקל הקריאה על התלמידים, העלה עליו אחרי כן חמת אויביו הרבים, ויצאו להתלוצץ ממנו והמרו את רוחו מאד, ואמרו שרצה להדמות לנביאים, וזה ספר נבואי הוא, גם יחליש הספר הזה את אמונת המון העם, כי יחשבו בלבם שכ”ד ספרי קדש חברו ג“כ על אופן זה; אך רס”ג השיב על דבריהם כהוגן לאמר: כי הזכיר בראש ספרו בשני מקומות שהנבואה נכרתה מישראל, הראשון: לתום יתר הנביאים, והשני: ונחתם חזון ונביא, ומי שמאמין שנכרתה הנבואה לא ינבא79; עוד הראה לדעת שגם ספר בן סירא, וכן ספר החכמה לר' אליעזר בן עיראי וכדומה, שחברו הרבה שנים מקודם, נכתבו בפסוקים נקודות וטעמים, כי מותר לעשות זאת לכל מי שירצה; אך שונאיו לא הרפו ממנו, ואמרו עוד כי דבריו שאמר: ויחל סעדיהו, דומה למשה שנאמר עליו ויחל משה, וכן ויער ה' את רוח סעדיה, דומה מעט אל השפעה, גם מה שאמר: וישקר סעדיהו, כי זאת שייך רק למעשה אלהים; אבל רס"ג השיב להם בטוב טעם ודעת גם על הטענות האלה, והרס ובטל את דבריהם80. בכל זאת קרוב הדבר, שעל ידם אבד מאתנו הספר הזה, וגם יתר ספריו היקרים.

ומלבד ספרו האגרון חבר רס“ג עוד ספר אחד בימי נעוריו בחכמת לשון עבר, וכולל בתוכו הרבה ענינים, כמו שהגיד בעצמו במבוא לספרו הגלוי לאמר: והשתדלתי שלא תשכח האומה את הלשון, והוריתי להם תועלת הסדור והקבוצים, כמו שפרשתי הרבה מזה בחלק י”ב מן הספר, אשר חברתי לתקון סדרי לשון העברים ואם תקרא האומה אותו ילמדו לדבר צחות81; וכן יזכיר שם שחבר ספר בשם שירי העברים, וכפי הנראה חבר הספר הזה אחר שהוציא ספרו האגרון, וזאת כונתו במה שאמר בהקדמתו הערבית לס' האגרון וז“ל: ואחר שהוצאתי את הספר הזה, ראיתי כי המתלמדים אף כי קבעתי להם ראשי פנות השיר וסופו, כי הם נצרכים עוד שאודיע להם מן האמצעים שיוכלו להתועל בו, להבין הענין אשר בו ישירו, שמתי ג”כ בספר, ועוד ראיתי להביא ראיה מדברי המשוררים הקדמונים כמו יוסי בן יוסי, וינאי, ואלעזר, ויהושע, ופינחס עכ“ל82; ומכל אלה נקל לשער מה שעשה רס”ג לטובת עמו, וכמה ימים ולילות עמל לכתוב ולחבר ספרים ארוכים וגדולים, ללמד לבני ישראל שפת קדש, וכמעט לא יאֻמן כי יסֻפר, כי מנה רס“ג כל המלות שאפשר להוציא משרש אחד, ומצא שהן י”ט אלפים וקס"ט83, וכן עשה שיר על מספר כל אות ואות שיש בתורה84.

אבל רס“ג לא הסתפק בזה לבד, ולא אמר לעמלו די, ויצא עוד ללחום מלחמת ה', ולהתוכח עם המינים והקראים, אשר רצו בימיו להרים את ראשם, וללכוד אנשים רבים בחרמם, אך הוא עמד ברוב חכמתו נגדם ונצחם, והוא היה מעוז ומחסה לעמו, ובן כ”ג שנה לבש עז בנפשו וכתב ספרו: כתאב אלרד עלי ענן, והוא תשובות נגד ענן מיסד כת הקראים והרס ובטל את דבריו מאד, כאשר שר משורר קדמון לכבודו ואמר:

כְּתָבוֹ בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרִים לְהָפֵר

עֲצַת עָנָן אֲשֶׁר קָשַׁר וּמָרַד85

וכן חבר רס“ג עוד ספר בלשון ערב ושמו כתאב אלרד עלי בן סקויה, והוא תשובות על דברי הקראי בן סקויה אשר יצא להתל על דברי חז”ל, ובפרט מן המאמר: אמר רבי ישמעאל פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות וכו‘86, ואמר עליהם שהם נותנים דמות ותמונה להקב“ה; אך רס”ג הרס ובטל את דבריו והראה לדעת כי אכתריאל הוא שם מלאך כמו מיכאל וגבריאל, ור’ ישמעאל מלאך ראה87; וזאת הגיד לנו רבנו נסים גאון כאשר שאלו מאתו על הא דאכתריאל וענה לאמר88: כבר דבר על זה רבנו סעדיה בפיו, ובחבורו דברים שונים ושלמים, בספר התשובה על הטוען הנקרא בלשון ישמעאל: כתאב אלרד עלי מתחמל סקויה, פירוש זה וביאורו בטענות מפורשות וראיות מקוימות שמסירות הספקות89; בשנת תרפ“ו כתב רס”ג ספרו נגד הקראים ושמו: כתב אלתמייז בלשון ערב, שהוא בעברית ספר הכרה או המבחן; וכן כתב תשובות על דברי הקראי בן זוטא90; גם חבר ספר נכבד על נר שבת, נגד הקראים החולקים על דברי חז“ל ושמים אור לחשך, והראב”ע אמר עליו: השם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר שבת91; עוד יצא רס“ג לתרגם את כתבי הקדש לשפת ערב ובכתובתם, ועשה ג”כ פירושים עליהם, להרים בזה את כבוד ישראל הרבנים בעיני העמים, ולהשפיל את הקראים מאד92; גם חבר רס"ג ספר על העריות וספר על המועדים93, והרס ושבר בראיות חזקות את דברי הקראים, עד אשר לא יכלו להרים את ראשם, כמה שנים אף אחר מותו, כמו שהגיד זאת אחריו הקראי ישראל דיין במכתמו לאמר:

מְאֵרוֹת עַל מְחַבֵּר הָעֲרָיוֹת

אֲשֶׁר הִכְּחִישׁ בְּשָׁרָשָׁיו עֲנָפָיו

בְּאָמְרָם לִי, הֲלֹא הֵן הוּא כְבַר מֵת

וְאֹמַר חַי, וְהֵן פָּרַשׂ כְּנָפָיו94


עוד כתב רס“ג תשובות נמרצות על המין חוי אלבלכי, אשר כחש בתורת ה' ובדה מלבו תורה חדשה, והסית והדיח רבים מבני ישראל, והעיד רס”ג שראה מלמדי תינוקות בערי אלבלך בבבל, מלמדין תורת חוי הכלבי95; והמין הזה היה רבני ולא קראי, וחבר ספר במאתים טענות שונות, ומהן: למה עזב הקב“ה המלאכים הטהורים, ובחר לשכון בין בני אדם הטמאים, ולמה חייב בעבודת הקרבנות אם לא יאכל, ולמה חייב בנרות אם לא יקבל אורה וכדומה96; ורבים נמשכו אחריו וישימו ג”כ תהלה על הנאמר בתורה, ויאמר למך לנשיו, וכן צידונים יקראו לחרמון שריון וגו', ושאלו מה בא זאת ללמדנו, אבל רס“ג השיב על דבריהם כהוגן, והראה את טעמי הכתובים לנכון; גם ראה לבער הספר של חוי מן הארץ, אשר הקים בין ישראל ששים97 שנה כל זאת עמדה לו חכמתו, כי היה אוצר מלא דעת, וידע ג”כ חכמת בעלי חיים והצמחים, והרומים, והכוכבים ומה שדומה לזה, והורה ג"כ לאהוב החכמה והמדע ואמר: וייקר לך ערך החכמה מכל קנין, ותעמוד עליה ולא תפנה לדברי הכסילים אשר יתלוצצו עליה98.

בימי גלותו ומחבואו מחמת ראש הגולה דוד בן זכאי וסיעתו, חבר רס“ג אז בלשון ערב את ספרו: הגלוי, אלכתאב אלטראד הנזכר בקבלת הראב”ד, ובו היה עשרה שערים וענינים רבים נכבדים מאד, כמו תאריך השנים שהיתה הנבואה בישראל, ובכמה שנים נשלמה המשנה והתלמוד, כי ראה שהנקראים בשם רבנים אינם יודעים כעת זה, ואינם הולכים בדרך הראשונים99; גם הגיד שם כל הצרות שעברו עליו מסבת הריב, עוד גלה שם בשער החמישי המצאות מן העתידות וזמן הגאולה, כמו שאמר עליו ר' אברהם בר חייא100, אבל רס“ג יתנצל במבוא לספרו הנזכר על הדבר הזה, ויאמר: ובעת שיגיע הספר ילמוד עליו מי שיקראהו הסבה לזה, שאני ראיתי תקף הצטרכות האומה לזה; ומה יקרו דברי הרמב”ם שאמר על רס“ג אחרי כן בדבר הענין הזה לאמר: אנו דנין את רב סעדיה לכף זכות וכו‘, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות נשחתות וכמעט שתאבד תורת ה’ לולי הוא ע”ה, כי גלה תעצומותיה וחזק נחשליה והרביצה ושמרה בלשונו ובקולמוסו, וראה מכלל השתדלותו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא המכון בכל מעשיו לשם שמים101.

ספרי רס“ג הרבים יקרים מאד, כי מלאים הם חכמה ודעת בלי רמזים וסודות, כי לא אהב ללכת בגדולות ונפלאות ממנו, כמו גאונים אחרים שהיו לפניו102, אך רצה לקרב הכל אל הפשט ואל השכל הישר, ובדרך זה הלך אף בפירושו על ספר יצירה, וממנו הכלל היקר: כל פירוש מסכים למה שיש בשכל הוא האמת, וכל מה שמביא אל מה שהוא חולק בשכל הוא הבטל103, והוא הביא בדת ישראל את חכמת המחקר, שהוא רוח חיים, ולא שת לבו לרבים מחסרי דעת אשר התנגדו לזה104; גם גלה לנו רס”ג הרבה ענינים נפלאים105, ודברים רבים שלא שמעה אזן, והיטב אמר עליו רבינו בחיי בסוף הקדמתו לספרו חו“ה לאמר: והתבונן מספרר תורת אלהיך מה שהערותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה ז”ל, שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל.


 

מאמר החמישי.    🔗

בעת שישב רס“ג עוד במצרים הלך שמו הטוב למרחוק, כי איש גדול הוא בתורה שבכתב ובע”פ, וגם בשאר החכמות, ומלבד שהחוקר הנפלא הרבני ר' דוד אלמקמץ היה רבו106, עוד בא רס“ג אז בחליפות מכתבים בשאלות מחכמות חיצונות, היא חכמת הפילוסופיא, עם החכם המפורסם ר' יצחק הישראלי בר' שלמה ממדינת קירואן, שהיה זקנו של החכם הנודע דונש בן תמים107. והנה כאשר אזלת יד ישיבת סורא היא מתא מחסיא, והחכמים יודעי תורה ספו תמו, אז עלה על לב ראש הגולה דוד בן זכאי, לבחור כעת באיש חכם וגדול הדור לראש הישיבה, אולי יצלח לו להטיב את מצבה ולחדש כנשר נעוריה, ונמלך בלבו על רס”ג ועל ר' צמח בן שהין, אך הראש כלה נסי נהרואני108, יעץ אותו כחכם הרואה את הנולד, שיבחור בהשני ולא ברס“ג, ונתן טעם לדבריו, כי רס”ג אינו מתירא מאדם בעולם, ואינו מסביר פנים לשום אדם, מפני רוב חכמתו ויראת חטאו, אך ראש הגולה ענה לו שכבר הסכימה דעתו לבחור את רס“ג109; בשנת ד”א תרפ“ח בחדש אייר בא רס”ג לסורא, והוא היה אז בן שלשים וחמש שנה, ונכתר בשם גאון אשר עד העת ההיא לא זכה איש מארץ אחרת לכל הכבוד הזה, ויחל רס"ג ללמד תורה אל תלמידים רבים, והישיבה עלתה תחת משמרתו כפורחת, ושמה נודע לתהלה בכל הארץ.

אולם לא ארכו לרס“ג ימי המנוחה, כי אחר שתי שנים יצא ריב גדול בינו ובין ראש הגולה דב”ז; סבת הדבר כי ראשי גליות אלה לא היו כלם בעלי אמת, והיו קונים נשיאותם מן המושלים כמו מוכסים110, ולפעמים הטו משפט. פעם אחת שלח דוד בן זכאי את בנו למדינת פרס, שהיתה תחת ידו לקחת מן בני עמו מתנות, וכאשר לא רצו לתת לו, החרים אותם והגיד הדבר למלך והוא ענש אותם רב כסף, ולא היה אחד מראשי הישיבות, שיערער עליו בדבר זה111; ויהי היום יצא ריב בין אנשים בדבר ירושה, והלכו אחדים מהם לראש הגולה דב“ז, והתנדבו לתת לו מעשר מכל הירושה, למען יוציא מהר משפטם, ועלה לחלקו מעשר סך שבע מאות זהובים, ומיד נתן להם ראש הגולה כתבי הפשרה בחתימת ידו ואמר להם שילכו לראשי הישיבות לקיים אותם בחתימת ידם, וכראת רס”ג הכתובים האלה לא ישרו בעיניו, כי ראה שדב“ז עות הדין112, אבל אמר להם בנחת לכו אל ראש ישיבת פובדיתא כהן צדק שיחתום הוא עליהם, וחשב בדעתו מאחר שכבר רָב כהן צדק עם הנשיא דוד בן זכאי, ורק הראש כלה נסי נהרואני השתדל בעמל רב לעשות שלום ביניהם, בלי ספק ישים בנפשו עז, ולא ירצה לחתום שמו עליהם113; אבל שגה רס”ג בראה כי מיד שבו האנשם אליו, והראו לו את חתימת כהן צדק, אז אמר להם רס“ג בענוה, הנה יש עתה בידכם חתימת ראש הישיבה, מה לכם עוד חתימתי; וישאלו האנשים מאתו להגיד להם הטעם באמת, מפני מה לא יאבה לחתום שמו על הכתובים, ולא רצה להגיד להם, ויפצרו בו מאד וגלה רס”ג את אזנם בסתר מה שיש לערער על הכתובים, והשביע אותם מבלי להגיד לאיש, אבל הם עברו על שבועתם, והלכו חיש והגידו הדברים לראש הגולה, ומיד שלח דב“ז את בנו יהודה לרס”ג, והגיד לו בשם אביו הנשיא שיחתום הכתובים, אך רס“ג ענה לו: לך אמור לאכיך כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט, אז שלח דב”ז עוד הפעם את בנו אליו, ויצו עליו במפגיע לחתום, אבל רס“ג לא חת מפניו ולא רצה לחתום; ואחר שהלך ושב יהודה כמה פעמים, ודבר אל רס”ג תחנונים והוא עמד על דעתו, אז לא יכול יהודה לעצור עוד ברוחו, וירם את ידו ויאמר אל רס"ג: אם לא תחתום מהר הכתובים אשלח ידי בך.

הדבר יצא מפי יהודה, ואנשי רס“ג ואוהביו הרבים כתרוהו מסביב, והכו אותו הרבה במנעליהם, וגררוהו והוציאוהו חוץ לפתח ונעלו השער בפניו; וישב יהודה לאביו נכלם ונבזה, והגיד מה שקרה ועיניו זלגו דמעות. אז פרצה אש הריב והמדון בין דב”ז ורס“ג עד להשחית, ורה”ג החרים מיד את רס“ג ויעביר אותו ממשמרתו, ויקרא לרב יוסף בן רב יעקב מברסטיא להיות גאון בסורא, והוא היה עוד רך בשנים ותלמיד קטן נגד רס”ג114; אבל רס“ג לא נבעת מפני ראש הגולה, כי כל עשירי וחשובי בבל ותלמידי הישיבות היו עמו, והחרים מהר את דב”ז, ויסר אותו ממשמרתו, ויבחר את יאשיהו אחי דב“ז להיות לראש הגולה במקומו, ונחלקו העם בעת ההיא לשני מחנות, חצי אחד רס”ג וחצי אחר דב“ז, אך נתחזק דב”ז אחרי כן בכח המלכות, כי איש עשיר גדול ושמו אהרן הכהן, הנקרא בערבית כלף אבן שראגדו, התקנא ברס“ג בשביל רוב חכמתו, ונהפך לשנוא אותו, והוא פזר מכספו הון רב ונתן שחד לשרי הממשלה, עד שחפץ דוד בן זכאי עלתה בידו, ואחיו יאשיהו גלה ממקומו לכרסאן115, ורס”ג היה מוכרח לעזוב את ביתו, ולהתחבא בסתר מפני חמת דב“ז, כי רצה להרוג אותו, ובמחבואו ישב רס”ג כשבע שנים, ושם חבר את רוב ספריו, ויוסף בן יעקב היה בעת ההיא ראש ישיבה בסורא.

והנה לדעת גרעֶטץ אין כל יסוד להדברים האלה, שרצה דוד בן זכאי להרוג את רס“ג116, אבל דברי הראב”ד ור' סעדיה אבן דנאן מיוסדים על אדני האמת, והוא לא ראה שר' שרירא גאון וכן נתן הבבלי לא הגידו זאת רק מטעם שישבו שם, אך הראב“ד ואבן דנאן שישבו במדינה אחרת, כתבו בפירוש כמו שהיה על פי מקורים נאמנים117; וכן הגיד רס”ג בעצמו כדבריהם, במבוא לספרו הגלוי, וז“ל: השער הששי (מן ספר הגלוי) ספור מה שקרה לי מן האנשים המובאים בשם בו, מן העצב והאכזריות ותביעת הנפש; עוד יגיד שם ברמז במקום אחר איך חשבו לנפשו לאמר: כי ידוע שהרשעים רבים אשר ידרשו נפשות הצדיקים, ולא יתנם ה' בידם כנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו; ועוד אמר שם: וזכרתי התועלת האומה בי, ולא ידע הרוצה להרע, ורצוני לשמרם מן העון; בשער השלישי הודעתי מה יוכל להתחדש בערים, גם מה ירצה האיש האכזר בעל מגן, והסבה אשר הביאתני לזה ממעשה דוד בן זכאי; ומרוב צערו וכעסו הסיב ושנה רס”ג את שמות רודפי נפשו: לדוד בן זכאי קרא ידוד, כלומר ידוד וישרף באש118, להגביר כלף אבן שראגדו, קרא כלב מת, למשה מאוסה אמו, חנניה קרא אנינה119, ישי, ישי מות; ואמר כי האנשים ההם הריבו אותו לשנאתם את החכמה, ורצונם שלא יהיה בין העם לא חכמה ולא מוסר; עוד יצא רס“ג להראות אז כי יחוסו עולה עד שלה בן יהודה, וע”כ גדול הוא ביחוסו מן דב“ז, שיחס עצמו לבית דוד, וכאשר שאלו אויביו מדוע לא התיחש כן עד עתה, ענה להם רס”ג שלא היה נחוץ לו, אך כעת ראה שנחוץ לו להזכיר זאת.

כמה שנים נחבא רס“ג מפני דב”ז, ובאיזה עיר או מקום לא נודע עוד אל נכון, לדברי הראב“ד ואבן דנאן נחבא שבע שנים, אך תלמידי רס”ג בפי' לד“ה יאמרו: שלש עשרה שנה נאסר רס”ג בבית המלכים120; וכן הזכיר הדברים האלה ר' משה תקו בספרו כתב תמים ואמר: וכבר מי שפירש דברי הימים כתב, כי הגאון מר רב סעדיה נאסר בבית המלכים י“ג שנה והעתיק מספרי הישיבה וחדש דברים, הנה מסתמא חכמי האומות היו שם עמו, עכ”ל121; והנה להפיץ אור על מקום מחבואו של רס“ג, ולהבין כונת הנאמר נאסר בבית המלכים, גם לישב הסתירות בדבר השנים, נחוץ לנו להעתיק תחלה פה, הדברים הנפלאים הנמצאים בפירוש ד”ה הנזכר, ההולכים ע"ד החרוז, ולבאר אותם אחר שנתקן הנוסח בהם, כי סתומים וחתומים מאד, והם:

ודברים הללו שאני שונה ואומר

לא מֵאֵלַי אני אומר

ולא כמשורר ומזמר

וכ"ד בלב דעות ולמסמסת מעמ122

אפס דברים קבועים כמסמר

דרושים בהנה מלילה שומר

מגזרה שוה מקל וחומר

בדוי חיי צער ורוח מֵימַר123

כרוח מחליף בשרי ושערי מסמר

מברקים מפי ארי אשר גלה במר

ומסר לדוסא אשר גילע לעשיה בן שמר124

והוא מסר לבני יהודה ואימר

ומפיהו תקבל ארז ואומר

אשר הלכותיו הפריחו כקטורת מעלה עשן ומתמר

הגאון רב סעדיה שנתן אסור בבית שומר.

שלש עשרה שנה נאסר בבית המלכים והעתיק מספרי הישיבה, וחדש דברים שלא שמעה אזן, ואנו אחריו נתעסקנו להוציא הדברים לאמתתם ועל מכונם בישע המעוז, ע"כ.

דברים נפלאים שומעים אנחנו פה מפי תלמידיו אלה, כי רס“ג גלה ברוח מר, ונתן אסור בבית שומר, ונאסר בבית המלכים, והעתיק שם מספרי הישיבה, וכן אמרו שם מקודם: ובספר היובלות שהביא אלפיומי רב סעדיה מספרי הישיבה, ואם באמת ישב רס”ג נאסר בבית המלכות איך היה אפשר לו להעתיק אז ולהביא ספרים מן הישיבה? אבל דבריהם פשוטים מאד, רק נאמר שלא הבין כונתם אף ר' משה תקו בימיו, כי תלמידי רס“ג קראו אז כפי הנראה ע”פ מליצת חז“ל את הישיבה בית המלכים125, ושם ישב רס”ג בהחבא נאסר כשבע שנים, והיה אסור בבית שומר, הוא בית ה' הישיבה, ושומר תאר לה' השומר עמו, ובלי ספק היא ישיבת בגדד, שנמלט שמה מחמת דב“ז שארב לנפשו126, ושם חבר רוב ספריו ובראשם ספרו האמונות והדעות, גם העתיק ספרים מספרי הישיבה, ובתוכם ספר היובלות; ובדבר הסתירה במספר השנים, מן שבע על שלש עשרה, נאמר כי הראב”ד חשב רק זמן המחלוקת שנמשך שבע שנים, אך תלמידי רס“ג יחשבו מן העת שיצא הריב ומדון עד מות רס”ג שעלה הזמן לדבריהם עד י“ג שנה, יען מאז ישב רס”ג כאסור וכלוא, וכל מעיניו שם בתורת ה', ולא שב עוד לגאונות.

אחר שבע שנות הריב יצא פתאם השלום בין רה“ג ורס”ג, ע“י שני אנשים שהיה ביניהם דין ודברים, אחד היה מבבל והשני מארץ אחרת, ועלה בדעתם להקריב משפטם לפני בוררים, הבבלי בחר לו רה”ג והאיש הזר את רס“ג, ויהי כשמוע דב”ז זאת, שלח אחר האיש הזר שבחר ברס“ג, והכהו ופצעהו ברוב כעסו, הדבר הזה נודע בעיר, וכל הקהל מלאו חמה על רה”ג, שעשה עול להאיש הזר, כי הרשות בידו לבחור במי שירצה, ונקבצו כלם אל כשר בן אהרן שהיה חותן כלף בן שראגדו, והוא היה אדם נכבד בבבל, והגידו לו עד היכן הגיע הריב, ואמרו שעליו מוטל הדבר להסיר המחלוקת מישראל, שאינה תלויה אלא בחתנו כלף; ולא אחר כשר בן אהרן לעשות, ויקבוץ כל גדולי הדור אל ביתו, ובתוכם גם דב“ז רה”ג, ואמר לו בפניהם: מה המעשה הזה אשר עשה, ועד מתי יחזיק במחלוקת, ועליו לעשות עם רס“ג שלום, ורה”ג ענה לו כי לשלום פניו מועדות; וחיש הלך כשר אל רס“ג והביא אותו עם סיעתו לביתו127, ודבר אליו כמו שאמר לדב”ז, וגם הוא ענהו לשלום, אז עמדו האנשים מראשי הקהל ונחלקו לשנים, חלק אחד תמכו בידי רה“ג, וחלק אחר תמכו בידי הרס”ג, והלכו אלו נגד אלו עד שפגעו זה בזה, ונשקו וחבקו זה את זה, וכל הקהל שמחו מאד, וביום תענית אסתר נכרת בבית כשר ברית השלום, ויפילו אחרי כן גורלות מי מהם יאכל אצל חברו סעודת הפורים, ויפול הגורל על רס“ג ויאכל על שלחן רה”ג וישמח עמו ימי הפורים, וגם שני ימים אחרי כן; ובכל זאת לא שב רס"ג לגאונות, ולא הוסר רב יוסף וקם במקומו, אך ישב בביתו ולא הלך עוד אל הישיבה, וקבל די ספוקו כמקודם128; הגביר כלף אבן סראגדו היה אחרי כן לראש ישיבה בפומבדיתא129.

בלב שלם השלימו ביניהם דב“ז ורס”ג, וכאשר בשנת ת“ש מת דב”ז, ראה רס“ג לבחור את בנו יהודה לראש הגולה על מקום אביו, ולא זכר מה שחטא נגדו, אחר שבעה ירחים שנהג יהודה נשיאותו מת גם הוא, ונשאר אחריו עלם קטן בן י”ב שנה, אז לקח רס“ג אותו אל ביתו ויהי לו לאב; בשנת ד”א תש“ב חמש שנים אחר השלום, גוע וימות רס”ג מן המרה השחורה, כפי הנראה מרוב עמלו ושקידתו בלמודים, וגם מרוב הצרות שעברו על נפשו בימי הריב, ויקבר בעירו מתא מחסיא בכבוד גדול, ושמו הטוב נשאר לברכה בישראל עד עולם.


 

נוספות.    🔗

א. מבוא לספר הגלוי.    🔗

החשבון ושאר מה שלא הודיע (הספר) הזה130… ונתן את החכמה לבן אדם, וכמו שאמר: המלמד אדם דעה, ואמנם נאמר אחר זה, כי המקרים אשר קרו בזמן אשר חייבה חכמת הבורא שליחות הנביאים, בו הנביאים מקבלים תחת ממשלתם את ספריו131, והיו מצוים בהם רצון הבורא יתעלה, כי בזה לאומתו אֹשר, וזה מה שבכ“ד ספרי הקדש בכלל, ומעת שסרה הנבואה היתה הודעת מה שיתחדש בזמן ומה שיעלה לשכל לחכמים שהיו מאמתים זה, וכותבים בספר למוסר וידיעת מי שאחריהם132, וכמו שמצאנו שמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא, חבר ספר מוסר הדומה לספר משלי בחלקיו ופסוקיו, ועשהו בסימנים וטעמים, וכמו שחבר אלעזר בן עיראי ספר חכמה הדומה לספר קהלת133, בסדרו ופסוקיו בנקוד וטעמים, וכמו שחברו בני חשמנאי יהודה ושמעון ויוחנן ויונתן ואלעזר בני מתתיה,במה שקרה להם, הדומה לספר דניאל בלשון הכשדים, וכמו שבזמננו זה חברו אנשי הקירואן ספר עברי, במה שלמדו משעדי הנצרי בפסוקים וטעמים, וכמו שחברתי בהיותי בעראק ספר עברי, בענין מי היה ראש בבירת המלך, בעת שקרה לאומה מחטאת בן מאיר בן (חסר) במועדים, נחלק לפסוקים ובטעמים134, וכן חברתי ספר במה שמצאתי (חסר) העם ממשפחתו, על אדות העבודה והשקידה בלה”ק, מפוסק לפסוקים ומוטעם בטעמים, שיהיה יותר נקל לקריאה ויותר אפשרי ללמדו בעל פה.

וכונת הספר הזה עשרה (דברים) מכל אחד מהם תתועל האומה מבלי ספק, רק מהם ז' אשר הם מיוחדים במקום פרטי בו, וג' האחרים מתפשטים בכלל הספר, וצריך שאזכיר יסודותיהם והסבה אשר הביאתני לחבר את כל זה [השער הראשון] מהות החכמה ואיך מצאנוה ומעלת אוהביה, ופחיתות בוגדים בה, והיתה הסבה לחבר זה, כי האנשים ההם הריבו אתי לשנאותיהם את החכמה, ורצונם שלא יהיה בין העם לא חכמה ולא מוסר; והשער הב': תאריך השנים וכמה שנים היתה הנבואה בין עמנו, והודעתי שאלף שנים, ובכמה שנים נשלם כל המשנה. והודעתי שבת"ק שנים אחר זה, ובכמה שנים נשלם התלמוד, וכי חבל לא היו נעתקים אלא בעת שקֻימו.

והסבה אשר הביאתני לזה, שאני מצאתי כי הנקראים בשם אלרבונין135 כעת אינם יודעים זה, ואינם הולכים בדרך הראשונים, אשר יהיו בפיהם ועל פי מעשיהם יצליחו; והשער הג': הודעתי מה יוכל להתחדש בערים, גם (מה) ירצה האיש האכזר בעל מגן, והסבה אשר הביאתני לזה מעשה דוד בן זכאי; והשער הרביעי; הודעתי מה שהקב"ה לא יעזוב אומתו מלמוד בכל דור ודור עד ילמדה, ותצלח בכל דרכיה, והסבה לזה מה שהודעתי בנפשי, מה שעושה חסד עלי ועליה; השער החמישי: פרוש יסודות המצאת מהעתידות אשר שם הספר הזה, ובעת שיגיע (הספר) ילמוד עליו מי שיקראהו הסבה לזה, שאני ראיתי תוקף הצטרכות האומה לזה; והשער הששי: ספור מה שקרה לי מן האנשים המובאים בשם בו, מן העצב והאכזריות ותביעת הנפש, ומה שהייתי מעתיר לאלהים ונושענתי בעזרתו, והסבה בחבורי זה, שיקחנו לו למשל כל איש אוהב אמת, בעת שירעו לו הרשעים, וצריך שיסבול ויעתיר ולא יחיש לקצוף וימהר (לעשות) כשבושם וכמעלליהם; ובשער השביעי: יבוא שבושי ומשלי כל אחד מן הרשעים האלה, נצטרך לכתבם בספר, להיותם לאזהרה לכל איש החפץ לחטוא, כדי שאם יחפוץ לעשות כמוהם לבל יעשה, וגם סבת עשיתם להרשעים עצמם, ואמנם אולי גם יוזהרו ישובו.

אלה הם דברי הז' שערים הפרטיים, ואלה הם דברי הג' שערים הכוללים המתפשטים לכלל הספר, הראשון מהם: הוראת האומה למליצת הלשון העברית, כי אני ראיתיה, שמעת שגברו עליה לשון ערבית והנבטית, היו כל מי שהיו יודעים, שכחו את הלשון המליצות ודבריה הנעימים; והשני: למוד האומה לחבר דברים ולקבצם (חסר) עשיתי זה כנר למצוא הדרך הישרה, ויתעוררו בה על סדר דבריהם ותשובותיהם; והשלישי: להורתה (האומה) הקבוצים, כי כל דבר לא תשתלם ענינו כי אם בקבוצים, אשר יקבצו כל המלות זה אחר זה, ובזה יתכן הענין ואם לא יפסר ושיתנה, וכמו שפרשתי הרבה מזה בחלר י“ב מן הספר, אשר חברתי לתקון סדרי לשון העברים136, ואם תקרא האומה את הספר הזה, וילמדוהו בחוריו תתועל באלה התועלתיות, וילמדו לדבר צחות בלה”ק וסדריה וקבוציה, ויהיה בזה כמו שאמר ישעיה: ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות, וכמו שאמר אליהוא: ישר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו, ואשתמרה ממה שזכרו הרשעים, ומדבריהם הטמאים ולא עשיתי כמוהם, כ“ש דוד: ויכשילו עלימו לשונם וגו‘, ואמר עוד ישׂמו ישרים על זאת וגו’ ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אמץ, וסבלנות כל איש צדיק תבחן מנטיתו שכמו לסבול חרפת הרשעים, כאמרו: בצדקתי החזקתי ולא ארפה וגו‘, כי ידע שרשעים רבים אשר ידרשו נפשות הצדיקים ולא יתנם ה’ בידם, כנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו‘, ותוסיף האומה לאל שבח שלא עזבה בכל דור ודור, ותשבע מבעל החכמה (מהקב"ה) כמו שהבטיח: כה אמר ה’ כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו וגו‘, וכמו שהיו הנביאים בזמנם מנהיגים אותה (האומה), כן הצדיקים בזמנם מנהיגים אותה, כמו שכללם ואמר: ואקים מבניכם לנביאים וגו’; השתמרתי ממה שיצא מהקמת מנהיג מבלי בחינה, כי השופט הטוב הוא לאֹשר העם, והרע לרעתה, כ”ש: ברבות צדיקים ישמח העם וגו‘, ואמר עוד: ארי נוהם ורוב שוקק וגו’.

וראיתי עוד מה שיהיה בעתיד וכמה שנים עוד אל קץ הישועה, כי הכסילים לא ידעוהו והמשכילים ידעו, כ“ש: והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו137; ולמדתי דרכי המצות הסדורות בזה הספר, אף כי שרשיהן רבו ועניניהן רחבו, ברוב טוב הרחמן על ידי, כ”ש: אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא וגו‘, והודעתי מה שקדם מן הזמן, ומה נשאר מן השנים בתאריך המקרא והמשנה והתלמוד וכתיבת האבות, כ“ש: כי שאל נא לדור רישון וכונן לחקר אבותם, וייקר לך ערך החכמה מכל קנין ותעמוד עליה, ולא תפנה לדברי הכסילים אשר יתלוצצו עליה, כ”ש יראת ה’ ראשית דעת חכמה ומוסר כסילים בזו; ואחר שספרתי י“ב השערים האלה138, והודעתי תועליותיה מסופה ועד ראשה, והכרחתי לבאר עוד הסבה אשר הביאתני לתרגם את הספר הזה, ואמר כי בראות הרשעים כי חברתי ספר בלה”ק בפסוקים ונקודות וטעמים התחילו להתלוצץ עליו, ואמרו כי זה ספר נבואיי, וזה מכסלותם כמו שפרשתי בראשו, כי הזכרתי שם כי הנבואה נכרתה, בשני מקומות, הראשון: לתם יתר הנביאים, והשני ונחתום חזון ונביא139, ומי שמאמין בהכרתה לא ינבא; ואמרו עוד שהספר הזה יחליש אמונת לבב האומה, עד כי תחשוד ג“כ בכ”ד ספרי הקדש, ותחשוד שגם הם מחוברים כמו זה, וזה ג"כ לכסילות תחשב להם בגדרי הספרים הנבואיים, כי הם חשבו כי גדריה היות הספר בפסוקים וטעמים, ואמנם אין כן גדריה כמו שחשבו, כי את המעשה הזה (לנקד וכדומה) רשאים לעשות כל מי שירצה, כמו שעשה בן סירא ובן עיראי, ובני חשמנאי ובני אפריקיא, ולא אחד מהם נביא.

ואמנם חקי הספרים הנבואיים שלשה, הראשון: היות בו זכר חזון, או וידבר ה' או כה אמר ה' כמו בשאר הספרים, או חכמה נסתרת כמו שבמשלי וקהלת ומגלת אסתר, והשני: יתאמת היות בעל ספר כזה נביא, או באותות ומופתים או נביא אחר יעיד עליו, והשלישי: שספרו יובא בין ספרי הקדש ויועתק בכלל הספרים, ואם לא יחוברו אלה שלשה החקים, ויחסר אפילו אחד מהם לא יהיה הספר ספר נבואיי, ואיך אם לא יהיה מהם אפילו אחד140, כמו שאין בספר הזה ולא בספרי בן סירא ובן עיראי ודומיהם וזה היותר רחוק להקרא בשם ספר נבואיי, ואמנם הרשעים האלה לא יבינו זה, ויהפכו עוד דברי בכסלותם אין בינה, ואמרו שאמרו: ויחל סעדיהו, דומה למשה אשר נאמר עליו: ויחל משה, וזה ג“כ כסילות שלא יבינו שהמלה הזאת תשמש פה במקום ויתפלל, וכי כלל האומה תוכל להשתמש במלה הזאת, עד עובדי האלילים, כ”ש: ויחל יהואחז את פני ה' והוא אשר נאמר עליו: ויעש הרע, ואמרו עוד שאמרו: ויער ה' את רוח סעדיהו, דומה מעט אל ההשפעה, וזה ג“כ מכסלותם שלא ירעו שהמלה הזאת משתמשת אפילו אצל עובדי עבודה זרה, כ”ש: ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור, ועוד ויער ה' על יהודה את רוח הפלשתים; ואמרו עוד איך יאמר וישקד סעדיהו, והדבר הזה למעשי אלהים, ולא יזכרו הכסילים כי על פי הנכון הוא במעשי בני אדם, כ"ש: לשקוד על דלתותי יום יום, ועוד שקדתי ואהיה וגו', ועוד ונכרתו כל שוקדי און.

ואמרו עוד, איך יתיחש אל שלה בן יהודה, וכבר לא התיחש עד עתה אליו, ואשיב להם שאנכי לא פרשתי היחס הזה כי לא נצרכתי אליו, וכאשר נצרכתי לו זכרתיו, כמו אפילו שנזכר בניהו בן יהוידע בספר שמואל ומלכים ולא נזכר יחסו,וכי נצרך לזה בדבר המחלקות, פרש שהוא כהן, כ“ש: שר צבא השלישי בניהו בן יהוידע הכהן ראש, ועל מחלקתו עשרים וארבעה אלף141; ואמרו איך ישבח את עצמו, באמרו: שהאל חננו חכמת בעלי חיים, והצמחים והדומים והכוכבים ומה שדומה לזה; ואֹמר שאמרתי זה משתי סבות, הראשונה: שהספר הזה יצא לעם אשר לא יכירוני, והשנית: לאזהרה אל מכירים אותי, שיזכירו התועלות האומה בי, ולא ידע הרוצה להרע, ורצוני לשמרם מן העין, ולאלה שתי סבות זכרתי עוד את טובי ואת ישרי, כמו שאמר עובדיהו לאליהו וזכר לו איזה מטובותיו שלא יחשוד בדעתו, כ”ש: ועבדך ירא את ה' מנעוריו הלא הגד לאדוני את אשר עשיתי בהרג איזבל וגו', ועתה אמר לך אמר לאדוניך הנה אליהו והרגני142, ולזה עשיתי בכונה קצת ולא הכל.

ויבזו כי השתמשתי במלת הענותי ממרום, והאומה תמיד תתפלל משמי מרום תענינו, ויבזו עוד שנוי שמות אלה הרשעים, כי עשיתי דויד ידוד (ירום ויבאש), כלף, כלב מת, משה, מאוסה אמו, חנניה, אנינה143, ישי ישי מות ודומיהם, ולא יזכרו שהחכם ית' וית' מדרכו להחליף שמות עובדיו החסידים, לשם אחר יותר נכבד משמם הראשון, כמו שקר את אברם אברהם ותרגומו אב המון, וקרא את הושע יהושע ותרגומו מאלהים התשועה, ויחליף את שם הרשעים למה שהוא יותר פחות משמו הראשון, כמו שקרא את פרעה תפרע ותרגומו מכוסה רע, והוא מענין ויחף את הבית, וקרא בית אל, אחר אשר שמו את האלילים, בשם בית און, כ“ש: לעגלות בית און, ואמר נשמדו במות און, ועיד ובית אל יהיו לאון, והופך את שם פשחור מגור מסביב, ואת מקום ההפוך144, כי שרש השם מנוחה חופפת, וזה אם נחלק המלה לשני חלקים, ויהיה פש מן וינפש שם ויהיה מנוחה ויתורגם חור כרפת כמו שנאמר חור כרפס ותכלת, ויהיה היפך זה מגור מסביב, ושנה את שם עזה ואשקלון ואשדוד ועקרון, אל פחותי משמותם הראשונים, כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה, אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר, ואמנם שנוי עזה עזובה ועקרון תעקר הם מבוארים, ומחויבים אנחנו לבאר מקום הקרבה בשנוי אשקלון לאשדוד, ונאמר כי זה ג”כ יבואר בחלקנו כל שם לשני חלקים, ויהיה אשקלון אש-וקלון, וזה בעת שתחרב ולכן אמר שממה, ויהיה אשדוד באש ידוד, ולכן אמר בצהרים יגרשוה, והצטרכות כזאת היא אחת מסודות הלשון, ועליה נסמכתי בשנותי את שמות הרשעים, ולא הצרכתי לבאר כל זה בזה הספר, כי אני השארתי כל זה לעת הנצרך בכלל (לכתוב הכל יחד).

ואמנם זכרתי את איזה מהם, לפרסם סכלותם אשר גלו ואשר ממנה בהם בסתר, ודע נא יברכך האל! כי מצב הרשעים האלה עמי, ברדפם את דברי המריבות האלה, ובעזבם תועליות הספר וכונותיו, כי מזכירים ממנו (מן הספר) במצב מנשה ברדפו איזה פסוקים מן התורה, אשר חושב אותם לחרפות התורה, בעזבו את האותות והמופתים והמצות ומה שדומה לזה, כמו שאמרו הראשונים: מנשה בן חזקיהו היה אומר, לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים ודומים לזה, והיה מביש נפשו במקום התורה, ויעזוב את הפסוקים הגלוים האלהיים; ואשיב עליו ר“ל למנשה (אף כי לא יכיל הקדמת הספר הזה) קצת מן התועלתיות אשר תצאנה מגלוי התורה את הדברים, כי בני שעיר החרי ומשפחות אנשיו ונשיו, והמלכים אשר מלכו בערי אדום, ומהיטבאל בת מטרד והנשארים אשר בסוף פרשת וישלח יעקב, מן וישב עשו בהר שעיר עד סופו, הן אף כי אנחנו רואים את עצמנו כעת שאיננו נצרכים לידיעת כל זה, ואמנם אבותינו היו נצרכים לזה, כי ה' הזהיר להם איזה משפחות מבני עשו, ולקיחת ארצותם או הונם, כ”ש: אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם אף מדרך כף וגו', והיו בני שעיר מעורבים במושבותיהם, ולולא נתברר לאבותינו יחס המשפחות האלה, מי אשר נצרכו (לדעת) על האנשים, ונשיהם לא היו מכירים את בני עשו הנזהרים עליהם, ובני שעיר המורשים עליהם, ובעת שנתגלה לאבות יחסם ופירש להם מי הם הנזהרים, היה אם יפול בידם איש שעיר145, ישאלו לו ממי אתה, והוא לא ידע מה ירצו בזה, וכי התילד אל לוטן ושובל ובניהם ומשפחותיהם, התירו לקיחת ממונו ונפשו, וכן גם כן אל תמנע האשה אחות לוטן, ואם התילד אל תימן ואומר ותמנע, האיש בעל מעלה ומשפחותיהם אז היו מחרימים לקיחת ממונו ונפשו.

וכמו זאת התועלת ג“כ באמרו: כי חשבון עיר סיחון מלך האמרי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את ארצו מידו עד ארנון, כי הם הוזהרו על ערי מואב, כ”ש: אל תצר את מואב, ושלא יעיד העד בהחריבם איזה מערי מואב, ויחשוב שהם לקחוה מן מואב, ועל זה פירש שהם לקחוה (את חשבון) מן סיחון; ובתועלת הזאת ג“כ באמרו: והעוים היושבים בחצרים עד בכפתרים וגו', כי אבימלך השביע את אברהם אם תשקר לי ולניני ולנכדי, ומפני שלא יחשב כי הישראלי לקחו את חצר אדר ועוה מבני אלימלך, הודיע שהם לקחו מן הכפתרים, וזה מה שהשגנו אנחנו, וחכמת הקב”ה עוד גבוהה מזה; ואמנם מה שהוביש מנשה את נפשו במקום התורה, על אמרה: וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה, כל זה אחד משערי הורה,146 שהיא כותבת לנו הספורים הטובים שנעשה כמוהם, וזה ממעשה ראובן ויעקב הטובה, כי בעת קציר חטים השדה מלא מכל טוב הפרות הטובות (הצומחות ע"י עמל אדם) ראובן עזב כל זה ולקט לו מן הדודאים, המורשים לכל אדם (כי אינם יגיע אדם), וזה מן השכל: כי המעט הכשר, יותר טוב מהרבה ואסור, כ"ש: טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו, והדודאים הכשרים יותר טובים [מהפרות] האסורים, וענבי השועלים הכשרים, יותר טובים מענבים האסורים147, ואמנם, מנשה ודומיהם לא יבינו כל זה.

ואמנם מצאנו כי הדומים לו ישימו תהלה על אמרו למשל: ויאמר למך לנשיו עדה וצלה וגו' כי שבעתים יקם קין, ואשיב להם כי הרצון בזה, להורות לנו אחד משני דברים או נחם למך על חטאתו, שננחם גם אנו על הרעה, וזה אם נפרש כי איש הרגתי הוא על האמת, ונאמר אם הורג קין יקם בעבור הריגתו הרבה, אף כי קין שפך דם, ולמך אשר הרג איש וילד צריך שיקם בעבורם יותר ויותר, וכל שכן כי הנער אין עמו שום חטא, ולזה נוסף עליו (על למך) נחם יותר מאשר לקין; או אם נפרש כי איש הרגתי בדרך שלילה, ונאמר אם קין אשר הרג איש יקם, אם ימיתנו איש כי שב בתשובה, וכל שכן למך שלא הרג לא איש אפילו לא ילר, יקם יותר ויותר אם ימיתנו איש, ועל זה הוסיף פה את ילד לצעירותיו ופחיתות148, ותהיה מלת כי מלת השלילה, כמו: הכי אמרתי הבו לי; ויש מי ששם תהלה על אמרו: צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקרא לו שניר, וההוראה הזאת לעם שמות המקומות האלה, בשתי לשונת העמים שכנים להם, כי אף כי שם ההר המיוחד בערי חרמון, ואמנם אינו ידוע אלא בשמו המפורסם לראשונים צידונים ואֶמורים, וכן כל הנשארים אשר טענו עלינו המינים, הורנו האל אדוננו עד כי השיבונו להם מספרו (של הקב"ה), וכזה התשובה לחוי הבלכי אשר הקים את ספרו בין אמתנו ששים שנה.

נתחיל כעת פרוש הספר הזה ונאמר, כמו שהתועלו החכמים מספר בן סירא ולמדו ממנו מוסר ודרך ארץ, צריך שאזכיר מיסודיו. הראשון האזהרה שלא לבטוח לכפרה, כי היא הסבה להרבות חטאת, כ“ש: ואֶל סליחה אַל תבטח להוסיף עון על עון, ואמרת רחמיו רבים לרוב עונותי יסלח, כי רחמים ואף עמו, ועל רשעים ינוח זעמו149, והב‘: מה שאמר על רוב הרעים, ומעט הנבחרים ביניהם, באמרו: רבם יהיו אנשי שלומיך, גלה סודך לאחד מני אלף150, והג’, צוה להבחין את הרע טרם התרועע עמו, באמרו: קנית אוהב במסה קנהו, ואל תמהר לבטוח עליו, כי יש אוהב כפי עת, ולא יעמד ביום צרה151, הד‘, אמרו כי כל הדברים באחריתם יודעו, והיות האיש תם במותו, במותו, כי אמר: לפני מות אל תאשר גבר, כי באחריתו יתנכר איש152, הה’, אזהרה מן הרע שלא יכזב כמו שיכזב האויב, כ”ש: משנאיך הבדל ומאהביך הזהר, הו‘, שלא יקל איש בעיניו ויאמר, מי אנכי ואיך יזכרני אלהים מבין העם העצום הזה ויחשבני, כי אמר: אל תאמר מאל נסתרתי, ובמרום מי יזכרני, בעם כבד לא אודע או מי נפשי בקצות רוחות153, הז’, צריך שישתמר האדם בדברו עם איש אחר, שלא יפתח לו סודו, כ"ש: כי ברב שיח מנסה אותך, ושחק לך וחקרך154.

וכמו שהתועלו בספר בן עיראי, צריך שאזכיר גם ממנו, הראשון עזיבת העיון מלחשוב מה אחרי העולם ומה לפניו, כי אמר: במפלא ממך אל תדרוש, במכסה ממך אל תחקור, באשר הרשיתה התבונן, ולא יש לך עסק בנסתרות155, הב' הוראתו כי צרכי האדם יושגו בעמל רב, כי אמר: בלי בכף סלעים הם יֵרוצו156, כי לפוצצים פטישים יחליקו, כי כליות חטה יידקו במורג וצקלון, אביב ביד יתמוללו, והג' על אזהרה לדבר כבוערים, ועל הדמות דבריהם למים הנותנים הד קולות, ואמר: כרעם קול על מיכל המים, אפס ואפע כל דבריהם מבלי עצה תפלו.

וכמו שהתועלו בספר בני חשמנאי צריך שאזכיר גם ממנו מאמר אחד, כ"ש: יוחנן בן מתתיה על נקנור: די הן יקטול יתי יהך וישתבח בבית דגון ויאמר טעותי מסרתיה בידי157, ובקציר אומר מספר בני אפריקא דבר, שלא להאריך158, וכן הספר אשר חברתי על אודות המועדים: ואבקש עזר (מאלהי) לתרגם הספר הזה, ואמר שהוא יותר נכון מכל התרגומים, כיט מחברו הוא אשר מתרגמו, והוא יותר מבין מה שברצונו וכונתו159.

ראשיתו.

דברי ספר הגלוי הכמוס רואה, וחסין מוסר אמרי צחות הם אוצרו, כלאם אלכתאב אלטארד אלמכנוז אעתבארא ומכוין תאדיבא ואלכלאם אלפצוח היכנזה, אין לסלאות התבונה בכל פניני הדר160, ומי ערוך יערך לה מן כוכבי גיה, כי ה' האלהים לעזו אצלה, וישת לגאונו את מעונתה, תמונתה בנשם כבזק אור ברוח יום זך, שומח בנפש מלהבת בגחלת, תתור מחבא לב כנר.


ב. הקדמה לספר האגרון.    🔗

הנאמר עליו נמצא בו, ועל אשר המספר שרשיו הם תשעה161 וענפיו לא יספרו מרוב, ואנחנו שמנו מגמת פנינו אל המספר הנקרא הקנין והוא מה שקנהו האדם162, וזה הדרך כ“כ יש ממנו שהוא פנימי בעצם הקונה, וממנו שהוא חיצוני לו, ואנחנו רוצים את הדרך הראשון, ויחדנו עוד העצמי ממנו, והוא שער החכמה: ונאמר בעבור החכמה, כי באמצעות השתנות הגשם אשר הוא נושאה, יצטרך ג”כ להשתנות גם הוא, ובעבור זה מי שלמד איזה חכמה מן החכמות מחייב שישנה ושילמדה ושישתלם בה, למלט אותה בדרך זה מן השכחה, אשר תקרה לנושאה מסבות שנויים שונים, וכבר זכרו הנביאים בהוכיחם בעבור השכחה: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וגו‘, הודיענו כי רק השקידה והבקיאות בדבר תצילנה מן השכחה, והזהרו עוד כי העזיבה היא הסבה הגדולה לשכחת חכמה אחת באמרם: באין חזון יפרע עם ושומר תורה אשרהו, וישוו את החכמה ואת כל דבר הנערך לשקידה, לשדה אשר לא יחרש ולא יזרע ועלה שמיר ושית, באמרו: על שדי איש עצל עברתי והנה עלה כלו וגו’, ועשו זה לאיש אשר עינו בראשו לאזהרה, כמו שאמרו: ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר; וכמו שתשכח חכמת היחיד מחסר השקידה, כן תשכח ג"כ חכמת העדה בעזבם את תנאיה.

ואחר ראיתי בחלק מן הזמן אשר רצה הקב“ה, התחלתי בו בענין ההוא, תלמידים רבים אומרים כי הרבה חכמות דברי הימים והשעור נשכחו רבם ואבדו בין האנשים בכלל: ספר המשקל וחכמת התחליות וכדומה לזה163 וכמו שאמרו בני ישמעאל, כי אחד נבחריהם ראה את העם אינם נקיים בדבור וידיעת לשון ערבית והעציבהו זה וקבץ להם בספר דברים מקוצרים, שיכלו להתלמד בו לעתות הלשון, וכן ראיתי הרבה מבני ישראל שאין ביניהם איש מדבר צחות בלשוננו ואיך עמוקה (הלשון), ובדברם רוב דבריהם יצאו בשגיאות, ואם ישירו היה הכוסף מבין הפנות הראשונות הוא המעט, והעזב הוא יותר הרבה, וכן עם החרוזים, עד שיהיה עצם הספר עמם, כקובץ דברים הרבה וחסר הענין, וראיתי את עצמי מחויב לחבר ספר, לקבוץ רוב הדברים על שני מינים, הקבוץ הראשון: כל מה שמתחיל באל”ף זה אחר זה, וכן כל שם שמתחיל בית אחר בי"ת, וכמו זה השמות המתחילות בג' וד' וה' וכדומה, והקבוץ השני: לקבץ כל חרוז הנשלם בא' וכמו זה כל שם שסופו ב‘, וכמו כן כל החרוזים בג’ ד', והם עד סוף כל האותיות, שיהיה נקל ללמד בעל פה ושלא לשכוח.

וזה הדרך היותר טוב להקל למוד הלשון אפילו העמוק והרחב, וחברתי את הספר הזה על דרך שהזכרתי וכבר עברו לי עשרים שנה, וברוך השם שיכולתי לחברו כך, כדי כל הרוצה להתועל יקח מן הפנה הראשונה דבר שהוא רצוי לו ויבנה אחריו דברים אשר ישנה ברעיונו, ויחתום בחרוז הראוי לו, ואחר הוציאתי את הספר הזה, ראיתי כי המתלמדים אף כי קבעתי להם ראשי פנות השיר וסופיו, כי הם נצרכים עוד שאודיע להם מן האמצעים שיוכלו להתועל בו להבין הענין אשר בו ישירו, שמתיו ג"כ בספר ואילו האמצעים הם נפש השיר, והפנות כשני שומרים להם164, והם (האמצעיים) אף כי רבו ענפיהם, שרשיהם הם שלשה, הראשון: חלקי הדבור אשר בהם ידברו כל האנשים, והם: הקריאה, והשאלה, וההודעה, והצווי, והמניעה, כמו שאפרש, והשני: חלקי הלקיחה אשר גבוליה הם ארבעה, והם או מן הכח או מן הצורה, או מן הפעל או מן שכל כמו שאפרש הכל, והחלק הג': הדמיון והוא דומה בזה אל החלק השני, רק שזה לקוח ממה שהוא נמצא בדבר, וזה לקוח ממה שהוא נולד בדבר הנמשל בו, ולשלשה השרשים האלה, יש סעפים רבים אשר הם צריכים להמשוררים.

ועוד ראיתי להביא ראיה מדברי המשוררים הראשונים יוסי בן יוסי, וינאי, ואלעזר, ויהושע, ופינחס165, עשיתי זה, ואמנם מדברי המשוררים הקרובים לנו, לא אזכיר דבר, רק אדבר את מי שדבריו ראוים, ואמר פלוני אמר טוב במה שאמר, ואשים הפכו ואמר פלוני הרע באמרו זה שאמר, והשלכתי תוך הספר בלשון עברי על מה שהייתי מתחיל בו מראש הספר166 וחייבתי את עצמי לפרש עניניה, אם תצטרך האומה לזה, ואם ניחד שני החלקים, שהם חרוזים ראשי הפנות וסופיה אשר קבצתים, אשים אחריהם את האמצעיים אוסיפם, ואני תפלה שיתועל בו כל הקורא, בעזר האל בכל אשר אמר.



  1. עיין בספרו מ"א (צד מ"ד).  ↩

  2. עיין בספרו דו“ד ח”ד (צד קמ"ה).  ↩

  3. עיין בראש ספרו מאזנים ועיין במ“ע לגרעטץ לשנת תרל”ג (צד הפ"ג) ובספר תולדות אבן גאנח לבאכער (צד ק"א).  ↩

  4. הדבר הזה שחבר ספר בדקדוק נוסד על קורי עכביש, כי פינסקער מצא אצל הקראי עלי בן יפת שהגיד בזה“ל: באדרעי אמר מר‘ ור’ יהודה בן קומיש רו”ת בדקדוקו כי הוא שם מבצר; ועל זה אמר פינסקער שצ“ל בן קוריש, ואחר שחפש המאמר בספרו רסאלה ולא מצא אותו, נראה מזה לדעתו, שמלת בדקדוקו כונתו על ספר מיוחד שעשה בן קריש בדקדוק (עיין בספרו ל“ק נספ' צד ס”ה), אבל דברי פינסקער אין להם כל יסוד, יען מלבד המאמר הזה חסר שם ברסאלה עוד הרבה דברים כנודע, ואם היתה כונתו על ספר דקדוק, היה אומר בספר דקדוקו, אך פה הכונה בדקדוקו כמו בפירושו על מלת באדרעי, וכמו שאמר בעל אשכול הכפר (צד ע"ו) בזה”ל: ובכלל דקדקו משכילינו נ"ע בספריהם, שכונתו שפירשו הדברים בספריהם.  ↩

  5. כונת הדברים האלה עיין להלן במאמר השני.  ↩

  6. עיין בס‘ שפת יתר סי’ ע"ד.  ↩

  7. קהלת (ה‘, א’) והבקשות האלה מהרס“ג נדפסות במחזור רומניא, ובס' קובץ מיג”ק (צד ע"ד); ואגב אעיר מה שאמר ווייס בספרו הנזכר (צד קמ"ד) שרס“ג נטה לפעמים מן הנקוד הנהוג, כמו גדלני כאב שפירוש כמו כאב בצירי, לא ראה מה שאמר ע”ז הראב“ע בספרו שפת יתר (סי‘ ד’) וז”ל שם: ואמר דונש וחלילה להפר נקוד וכו', ולא אמר מאומה, בעבור שמצאנו כל התנועות מתחלפות זו בזו; ועיין בספרו צחות (ד' מ“ד, ע”ב).  ↩

  8. עיין בספר תשובות דונש על רס"ג (צד נ“ו: סי' קס”ט) ושם (צד כ“ו: סי' צ”ח) וכן (סי‘ ק"ד, וסי’ ק“כ, וסי' י”ט) ועיין להלן במאמר הרביעי.  ↩

  9. עיין בכה“ע לשנת תקפ”ט (צד כ"ב).  ↩

  10. עיין מחברת מנחם (צד ס"ח) שהוציא פיליפאווסקי.  ↩

  11. עיין בספרו בית האוצר ח“א (צד ל"א) וכן אמר שם: (צד ל"ח): האיש דונש ערך השגותיו בשירה ארוכה וכו', ואע”פ שתחלת דבריו מלאים תהלה וכבוד למנחם, הנה שאר דבריו כוללים מרורות ולעג.  ↩

  12. עיין בספרו ל"ק (צד קכ"ב).  ↩

  13. וכה יאמר שד“ל בספרו בית האוצר (צד מ"ו): אנחנו לא נדע מה האשמה אשר האשימוהו, וחסדאי מיד עלתה חמתו באפו, וע”ד זה יאמר ג"כ גראֶטן, גראס ושטערן.  ↩

  14. עיין במ“ע המגיד לשנת י”ז (צד רפ"ז) וזאת אמר מנחם אחרי כן במכתבו לחסדאי לאמר: ומה השלום אשר שלמת לי, אחרי אשר שמתי אגרות מהלליך אחשתרני רכב וכו‘, ואשים ספרי הודך כרכרות בכל עיר ועיר. עיין בס’ תשובות תלמידי מנחם לשטערן (צד ל"ג).  ↩

  15. וזאת כונת מנחם במכתבו הנזכר: כאשר באתי צויתני על מלאכת למודים לשון הקדש. עיין בספר הנזכר משטערן (צד הנ"ל).  ↩

  16. עי' יוחסין השלם (צד ר"ז).  ↩

  17. עי' בספרו מחברת מנחם (צד ס"ט).  ↩

  18. עי' בספרו תשובות דונש על רס"ג (צד ל“א: סי' ק”ה).  ↩

  19. וכה אמרו תלמידי דונש: השיב בעליו מאתים תשובות, הודה לו בהן כל אנשי לבבות. עיין בס' תשובות תלמידי מנחם (צד י"ח).  ↩

  20. וזאת אמר מנחם במכתבו הנזכר שכתב לחסדאי לאמר: רדפוני בקנאה ובתואנה ואהי להם למאכל. עיין תשובות ת"מ לשטערן (צד כ"ט).  ↩

  21. השיר הזה הוא ע“מ יתד וד”ת, והנוסח אצל שד“ל הוא: חניתי המרוק וחצי הזרוק, על זה יאמר שד”ל בדרך הפלגת השיר הוא מכנה את מנחם כאלו הוא חרבו וקשתו וחניתו וחצו, כלומר שהוא חביב לו, ומועיל כאלו הוא כלי זיין שלו וכו‘, אך פיו הכשילו ועשה חנית לשון זכר ואינה אלא לשון נקבה עכ"ד, עיין בספרו בית האוצר (צד ל"ב), אולם דונש כתב כהוגן, רק הח’ שד“ל נכשל שמצא נוסח משובש, אך הנוסח הנכון הוא כמו שנדפס בספר תשובות דונש רק במקום המרוק וכן הזרוק צ”ל שם ביו“ד; בלבות הצירים כן צ”ל, ולא היצורים, ובחרוז הבא יבוא לנכון כל המורים, וכן אמרו תלמידיו על דונש רבם: אבותיו הישרים בישראל שרים, מהם המורים ומהם הצירים, עיין בספר תשובות תלמידי מנחם לשטערן (צד ד‘: סי’ יו"ד), ונוער בתנומות כן הנוסח הנכון עיין בס' הנזכר (צד כ"ו).  ↩

  22. הניב היא השפה כמו (ישעיה נז, יט) בורא ניב שפתים; ושת ספר האגרון, הנוסח הראשון היה ושת ספר האגרון, אך כאשר הראו לו תלמידי מנחם שטעה, שנה אחרי כן כפי הנראה על וספר האגרון, עיין בספר הנזכר לשטערן (צד כ"ו).  ↩

  23. ביהוא, כונתו אותיות אהו"י.  ↩

  24. חכם השנערים הוא רס“ג כמו שאמר מיד סעדיה בן יוסף זקני, ומלת האוסף היא כמו (ירמיה ח, יג) אסוף אסיפה לשון כליה, ובמלת מוסר השתמשו אז כמו אנחנו כעת במלת בקרה או מבקר, וזאת אמרו תלמידי מנחם, (עי' בספר הנזכר משטערן צד י"ט): ומתקני פשר המתקראים בשם מוסר, וכן שם (צד י“ז: סי' צ”ה) ובטלו מוסרים, וכן אמר מנחם מקודם: ומאמתת מוסר, וכן דונש בשירו הראשון אמר: שמע המוסרים, עיין תשובת דונש (צד א'); ולפי זה כונת דונש פה, כי רס”ג מאבד ומכלה פני הבקרת והמבקרים בחכמתו.  ↩

  25. עי' תשובות דונש (צד כ"ג).  ↩

  26. בספר הנזכר (צד ע"ה), ועל זאת יאמר שם ר"ח: וחלילה למנחם מלהעלות על לבו עלילות דונד.  ↩

  27. עי‘ בשירו לדורש החכמות הנמצא בראש ספרו (סי' נ"ט) וזאת אמרו תלמידי דונש: השיבותי עליכם למען לא תמצאו פתחון פה לעולם בין התנאים ולא בין הקראים, עי’ בספר תשובות ת"מ לשטערן (צד ל"ג).  ↩

  28. ויחת מנחם ולא ענה במלה; עי‘ בס’ הנזכר (צד י"ח).  ↩

  29. עי‘ במכתב הנזכר שכתב מנחם לחסדאי (צד ל') ודברי שטערן נכונים שנהרס ביתו בקורדובה, ולא כמו שאמר גראֶטץ ביתו בטורטוסי, יען אמר מנחם במכתבו לחסדאי לאמר: הלא לעיניך הלמוני וכו’.  ↩

  30. עי' להלן הערה ט"ו.  ↩

  31. עיין במכתבו הנזכר לחסדאי (צד כ"ח), וכן אמר שם (צד כ"ט) מהרו רודפי לנקום נקם ולשפוך דם נקי בחיקך לעשות להם שם.  ↩

  32. וזאת אמרו תלמידי דונש, (עיין בס' הנזכר לשטערן צד מ"ב) לא השיב על מנחם עד אשר אסף כל כ“ף שהיה שהיה מפתרו בקורטבה עכ”ל; ומזה משמע שעזב מנחם את קורטבה.  ↩

  33. וזאת אמר מנחם לחסדאי במכתבו: יש עמי עוד תשובות, מלים שנונים מחצים, פתוחים מחרבות, מחסימי פה מאלימי לשון, ואם עתה יש לה דממה, אחרי יום תשמע שאונה; ובלי ספק כונתו שיש לו תשובות על השגות דונש.  ↩

  34. במכתב מנחם לחסדאי (עי‘ בס’ הנזכר לשטערן צד ל"ד) יאמר בסוף מכתבו בזה“ל: כף המושב מאת ידידי שמתיהו לטוטפות וכו', הכף הזאת עמדה בגרון החכמים זה כמה שנים, שד”ל יאמר: מן כף המושב ואילך אין לו ענין עם האגרת של מעלה, ונראה שהוא מכתב אחר שכתב מנחם לאחד מאוהביו וכו‘, ועקר הענין היה ידוע למקבל האגרת, ואנחנו לא נדע מה היה הכף ההיא, אולי של כסף או של זהב, ואיך בא ליד הידיד ולמה החזירו לו וכו’, והנה ידוע כי כף לשון נקבה, וקשה איך טעה מנחם בדבר פשוט כזה, וכתב כף המושב ושאר המאמר כלו בלשון זכר; ואיגל אומר להגיה סף המושב והוא מזרק, וברוך הידע עכ“ל; ולדעת גראֶטץ צ”ל: ספר המושב; ולדעת גייגער: הכתב המושב; וגראס יאמר שהיה במכתב הזה כ‘ סדרים וכדומה; אבל נעלם מעיני החכמים שכונה מנחם על הקנטרס כ“ף, כמו שאמרו מקודם תלמידי דונש לאמר: אסף כל כ”ף שהיה שהיה מפתרו בקורטבה; ונהגו קדמונים לכתוב אות כף בלי שתי נקודות מלמעלה, עיין בספר תשובות דונש על רס"ג (סי' ל"ד) ובס’ הרקמה (צד כ"ט); ומנחם ועוד הרבה כמוהו כתבו אז אותיות בלשון זכר, כמו בהקדמתו (צד ב') ואלה הם האותיות החמשה וכו‘ ועומדים עמודת מיוסדים, וכן שם (צד י"א) זולתי אל"ף לבד אשר לא יכפל בסוף המלה וכו’. ומטעם זה אמר מנחם כ“ף המושב בל”ז אל נכון.  ↩

  35. וזאת אמרו תלמידי מנחם לאמר: תדע כי יש בספרד משיגי חכמה ובעלי שכל וכו‘, עי’ בספר הנזכר לשטערן (צד כ"ט).  ↩

  36. עי' בספר הנזכר (צד מ"ח).  ↩

  37. שם (צד ט‘: סי’ ד') וכן אמרו תלמידי מנחם לדונש (שם צד י"ט): ויש על האדם מאורח מוסר שיודה על האמת הן לו הן עליו; וזאת אמר מנחם במכתבו לחסדאי (צד כ"ח): יש על המשכיל מארח המוסר ומדרך האמונה בשמעו נכוחה שיודה עליה הן לו הן עליו. מכאן נראה כי מקודם כתב מנחם מכתבו לחסדאי, ואחרי כן כתבו תלמידיו את תשובתם על דונש.  ↩

  38. עי‘ בספר תשובות דונש על רס“ג (סי' קל"ד) וז”ל: ואני אומר שראוי לקרות כתבי זה תקון השגגות, וכן (סי' קנ"א) יאמר: ומן פרסום טעותו וכו’.  ↩

  39. עי‘ בספרו שפת יתר בהקדמתו שאמר: תחלת דברי פיהו סכלות, (סי' יו"ד) אין ראוי להרחיב פה על הגאון, (סי' י"ד) ופי’ ר‘ אדונים מגזרת דום ומי יתן וידום, (סי' נ"ב) ספרו ראוי להשרף, (סי' פ"א) טפשות ר’ אדונים.  ↩

  40. משלי (י"ז ז).  ↩

  41. הקראי דוד אלפסי הזכיר באגרונו את רס“ג ואמר: וכבר המה על זה הפיתומי וכו‘ ואיננו כמו שחשב הפיתומי, עי’ ל”ק לפינסקער נספחים (צד ק"ז).  ↩

  42. עי' במ“ע הנזכר (צד רנ"ו) וכן נדפסה אז במ”ע הלבנון.  ↩

  43. כונתו בעת שברא ה' האדם ויאצל עליו חכמתו דבר אז שפה אחת ומלים אחדים, גם תולדותיו הם בניו היה להם הרבה שנים רק שפה אחת היא לשון הקדש.  ↩

  44. פה תקן ש‘ על שנערה, אבל בהכ“י נאמר בפירוש שערה, וגם אין מקום שם להוסיף אות נו”ן באמצע, אך לדעתי שערה הוראתו כאן עיר ומדינה כמו (דברים ט"ז, יח) בכל שעריך וגו’ שה“א בכל קרותך, וכן אמר רס”ג פה להלן: בכל שערי ארץ, וכונתו בכל הערים והמדינות; הרי ההרמון, עיין עמוס (ד‘, ג’) ושם תרגם ארמוניא, הערת ש'.  ↩

  45. מלשון שרירות לב (דברים כ“ט, י”ח).  ↩

  46. פירוש המלה בחמם לא ידע ג', ויתקן בחמםם שאין לו שחר, אבל כונת רס"ג על הנאמר בירמיה (נ“א ל”ט) בחמם אשית משתיהם.  ↩

  47. ירעה פה מלשון שבר ורציצה כמו (ישעיה כ“ד י”ט) רעה התרעעה הארץ.  ↩

  48. אצל ג' נאמר בנים וטעות.  ↩

  49. בטעות אצל ג', מפינו, וכן אמר רס"ג פה להלן: ומפצה פימו כמו שאמר כאן, וכונתו על לשון הקדש.  ↩

  50. כונתו כי לשון עבר היה לנו לנחלה, ובטעות אצל ג': היו לנו.  ↩

  51. המלות: לתם יתר הנביאים, חסר בכ“י, אך מדברי רס”ג במבוא לספרו הגלוי נראה שנשמטו מכאן וע"כ הוספתי אותן פה.  ↩

  52. לטוש: מלשון כי לא יטוש ה' עמו (תהלים צד י"ד).  ↩

  53. ותלט: ענינו כסוי והעלמה כמו (ישעיה כ"ה ז') פני הלוט הלוט, וכונת רס"ג שלשון העלגים כסתה את השפה היפה לשון עבר.  ↩

  54. חנסית עיר במצרים (ישעיה ל‘, ד’).  ↩

  55. עי' ישעיה (ל“ג י”ט) ויאמר שם רש"י, נועז כמו לועז.  ↩

  56. בטעות נאמר אצל ג': גריסתת, ולא ידע מה היא, אבל בכ"י שלי נאמר גרי–יתת, והכונה השיושבים במדינת יתת, כמו שנאמר (בראשית ל"ו, מ') אלוף יתת, וכונתו כי היושבים ביתת דברו נועז כהם, כבני קנז וספרד, וגם כלשון עם ועם דברו עוד.  ↩

  57. פה תקן ג‘ לנכון שבמקום הנאמר בכ“י עשרי או עשרה צ”ל עשרים, שעולה ד"א תרע’ג ליצירה, וכן נאמר בספר העבור (צד צ"ט) וז“ל: מנין שטרות אשר הוא החלת מלכות אלכסנדרוס מקדון הוא חתימת החזיון אשר נחתם בימי חגי זכריה ומלאכי, ועי' ס”ע רבא (פרק ל').  ↩

  58. עי' נחמיה (יב ח') ויאמר שם רש“י ז”ל, הידות מין כלי שיר.  ↩

  59. כונתו פנו אל לשון עבר לדעת היטב.  ↩

  60. בטעות אצל ג‘ מתי“ו עד תי”ו, ולדעת ש’ כונתו להבין שני החלקים מן ספר המלים שלו, ולדעת ד' כונתו מסוף העולם ועד סופו; אבל כונת רס"ג היא להעתיק את כל מה שנמצא בלשונות עמי הארץ על שפת עבר, הן הכתבים הבא אליהם והן היוצאות מאתם, יעתיקו כלם לשפת עבר מתו עד תו, ולא ישארו בלשונות העמים שום קו ונקודה, אך הכל כאשר לכל יעתיקו לשפת עבר, והיא תהיה אם הלשונות.  ↩

  61. ענינו כמו (יחזק' כ“א, י”ט) החודרת להם.  ↩

  62. פשר המלה הזאת לא הבין ג', וענינו כמו (מ“א: י”ב, ל"ג) [במקור נדפס בטעות מ"ב, הערת פב"י]. אשר בדא מלבו.  ↩

  63. כל גבר (ירמיהו ל‘, ו’).  ↩

  64. עי' הקמת מנחם למחברתו שאמר: ואחר הועדם לשרת שבים בפנים אחרים ונאחזים אחיזת עיקר.  ↩

  65. וכה יאמר הראב"ע בס' צחות (ד' ל“ב, ע”ב) ורב סעדיה הגאון יקראם עשרת הקונים וכונתו על הכנוים.  ↩

  66. כונתו כי יבואו בראש ובסוף השרש.  ↩

  67. מן הי"א אותיות: האובים כשתלן, אם נקח מהן שבע והן בשלום כה, ישאר ארבע אותיות איתן.  ↩

  68. הדברים האלה הביא דונש בשם רס“ג, עי' בספרו תשובות על הרס”ג (צד ב‘: סי’ ו'), וכן אמר הראב“ע בספרו שפת יתר וז”ל: ועוד אמר הגאון כי האותיות המשרתים הם חצי האותיות וכו' (ד‘ ה’: סי‘ ו’); ושם בתשובותיו הביא דונש גם השני הסימנים של רס“ג: איתן, בשלום כה, ומכאן נראה כי יתר הדברים שהביא שם שייכים לכאן, ובזה נשלם הענין לנכון שחסר בכ”י הנזכר.  ↩

  69. וכן חתם שמו סעיד בן יוסף על דרך הערבי בהאזהרות שלו, עי' בספר עמודי העבודה (צד ר"צ).  ↩

  70. עי‘ בספרו תשובות דונש על רס“ג (סי‘ ד’), ומכאן נראה שטעה גראָטץ מאד בספרו גד”י ח“ה (צד של"ט) שאמר שדונש םירש בספרו הנזכר כ”ד פסוקים לא ע"פ המסורה, ובאמת כונת דונש היא להגיד שם, שזאת רק דרך הלשון ולא יותר, ועי’ בס' הרקמה (שער ל') והעד שגם הראב"ע אינו משיב עליו על זה בספרו שפת יתר; אבל מכאן מוסר נאה לגראֶץ המחלל קדש, ויתקן פסוקים שלמים כפי העולה על רוחו.  ↩

  71. עי' בספר תשובות תלמידי מנחם לשטערן (צד מ'), ומכאן נראה ג"כ זאת, שמה שנשאר בידינו לפליטה מן האגרון, היא התחלת ספר האגרון.  ↩

  72. גם מן ההקדמה הזאת וכן מן המבוא לספר הגלוי, יש בידי העתקה נכונה מן שפת ערב אל שפת עבר, ונדפסו פה בסוף הספר בנוספות.  ↩

  73. לדעת הראב“ע נכתב רק ספר האגרון בשפת עבר, והשאר בשפת ערב, כמו שאמר בראש ספרו מאזנים וז”ל: וכל אלה הספרים הם בלשון ההגריאים לבד המחברות, והשירה, והאגרון; ובדבר מליצת רס“ג בלשון עבר, אמר מנחם מקודם וז”ל: ומרחבי מליצתו יורו על תבונתו.  ↩

  74. מדברי רס“ג בהקדמתו הערבית לספרו האגרון נראה כי ספרו ואלה שמות הנזכר בספר תשובות תלמידי מנחם לשטערן, היה ספר בפני עצמו על שרשי לשון הקדש, ולא פירושו על ספר שמות, כמו (שם צד ע"ד): וכן פתר ר‘ סעדיה בפתרון ואלה שמות וענה גאון ישראל מלשון עוני, (צד פ') וכה החבירו רב סעדיה בספר ואלה שמות אשר פתר כמאמרנו, וכן נזכר בספרו האמונות והדעות (צד נ"ד) כאשר בארנו בפירוש ואלה שמות; וזאת אמר דונש בשירו מקודם: ולשמותם מנם ולמיני ענינם וכו’; ודברי גייגער במ”ע של לשנת תרל"א (צד נ"ז) לא נכונים.  ↩

  75. עיין מחברת מנחם בהקדמתו.  ↩

  76. עי‘ בספר הרקמה בהקדמתו (צד י"ג), ועי’ בספר שפה ברורה להראב"ע (דף כ“ה ע”ב).  ↩

  77. עי' בספרו מחברת הערוך ערך פרח, וגם הוא קרא את רס“ג ראש המדברים כמו הראב”ע.  ↩

  78. עי' במבוא לספרו הגלוי בנוספות בסוף הספר.  ↩

  79. עי' במבוא לספר הגלוי הנדפס להלן בסוף הספר.  ↩

  80. עי' דבריו הנכונים במבוא הנזכר.  ↩

  81. לא נודע אם כונתו על ספר צחות לשון עברית שזכר דונש בהשגותיו על רס“ג, והשער החלופים, שער הצירוף, שער ידיעת הדגש, הם חלקי הספר, ובפירושו על ספר יצירה הגיד רס”ג שיש לו על אותיות הגרון חבור שלם (עי' הרקמה צד צ"ז), וכן מביא שם רס“ג ספרו כתאב אללגה, ואולי הוא ספר לשון עברית שזכר הראב”ע, וכן מביא רש“י (תהלים מ"ה ז') נקוד של רס”ג בענין מלא וחסר.  ↩

  82. שמות המשוררים הלא נודעים לנו, יוסי בן יוסי הוא שחבר סדר העבודה, עי‘ בס’ קובץ מעשי ידי ג“ק (צד א'), וכן נאמר בס' תשובות ח”מ לשטערן (צד ל"ז) בזה“ל: עורכי השיר רב ינאי ורב אלעזר קליר; וכן נאמר בספר שבלי הלקט (ד‘ י"ג: סי’ כ"ח) הרי ר' ינאי שהיה מן החכמים הקדמונים ופייט קרובות לכל סדר וסדר של כל השנה, ע”כ; פינחס הוא פינחס ראש הישיבה מבעלי המסורה, עי‘ במ“ע רעַווי עטיד ח”ה (צד ר"ע) ור’ יהושע, עי' צונץ ליטעראטורגעשיכטע (צד תנ"ט).  ↩

  83. עי‘ בס’ תשובות דונש על רס"ג (סי' ק“ב, קמ”ט).  ↩

  84. התחלת השיר היא: אהל מכין בניני וכו‘, ונדפס בס’ מסורת המסורת לר' אליהו בחור הוצאה ראשונה (ד' ס"ג), ובעל שה“גמביא שמצא בכ”י שפעם אחת דרך בדיחותא שאל רס"ג לחייט אחד הבא אצלו, כמה תפירות תפרת היום, והחייט השיבו: מעלתו יאמר לי כמה אותיות יש בתורה, והגאון לא ידע להשיב ונצטער מאד, ועשה אחרי כן השיר הזה (עי' מ"ג ערך סעדיה).  ↩

  85. עי‘ בספר יסוד מספר להראב"ע שהוציא פ’ (צד ק"ע) וצחוק היא לראות איך הקראים בדו מלבם שרבו היה שלמון בן ירוחם הקראי, ועוד שקרים רבים, עיין דברי הגאון שי“ר בבכ”ע לשנת תקפ"ט (צד ל“א, הערה ל”א).  ↩

  86. עיין בפירוש ספר יצירה לר“י ברצלוני (צד כ') וז”ל: ומצאנו בספר אחד מספרי רס“ג שחבר על טענות מין אחד שאמר על חז”ל וכו‘, שהם היו נותנים דמות ותמונה לבורא העולמים וכו’, וחבר עליו רס“ג ספר בתשובות נכונות וכו‘, אבל על טענתו על הא דאכתריאל וכו’; ומדברי רבנו נסים וכן ר' משה בן עזרא (עי' להלן) נראה שהמין הזה הוא סקויה; והקראי יפת מזכיר ג”כ את ספר התשובה שחבר רס"ג נגד סקויה הנקרא בערבית כתאב אלרד (עי‘ בס’ ל“ק צד מ”ג) ועי' ברכות (ד‘ ז’).  ↩

  87. עי' בפירוש ספר יצירה לר"י ברצלוני (צד כ"ב).  ↩

  88. עי‘ בספר נטעי נעמנים (צד ט"ו) והלשון משובש שם מאד ויש לתקן לדעתי כך: כתאב אורד עלי מהחמל היוס, על: כתאב אלרד עלי מחמל סקויה, כי מהמלה היוס אם נוסף אות ק’ יעלה סקויה, ולדעת פינסקר (ל“ק צד מ”ג) היה שמו שמואל סקויה.  ↩

  89. וכה יאמר ר‘ משה בן עזרא בספרו ערוגת הבשם (ציון ח“ב, צד קל”ז) בזה“ל: אבל מה שהרחיבו רז”ל בדברים בדרשות ואגדות אשר אין השכל מקבל אותם וכו’, ורבנו סעדיה ז"ל כתב בספר המבחן ובתשובותיו על בן סקויה האפיקוריס ועל זולתו החולקים ומאריכים לשון על התורה והקבלה.  ↩

  90. עי' דברי הראב“ע בפירושו הגדול שמות (כ“א, כ”ד) מדברי הראב”ע האלה נראה שרס"ג חבר ספר נגד בן זוטא.  ↩

  91. עי' בפירושו הגדול על שמות (ל"ה, ג') ובפירושו הקטן (צד ג').  ↩

  92. הראב"ע יאמר בפירושו על התורה (בראשית ב', י"א) פישון אמר הגאון וכו' אולי עשה כן לכבוד השם בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתובתם, שלא יאמרו כי יש בתורה מצות לא ידענום.  ↩

  93. עי' במבוא לספרו הגלוי, ואולי הוא ספרו העבור, וכן יש ממנו הלכות שחיטה בכ"י אצל אבן רשף.  ↩

  94. עי‘ בס’ ל“ק בהערות (צד קע"ה) והמכתם הזה הוא ע”מ: יתד וב“ת יתד וב”ת יתד ות', והמלות הן פרש כנפיו כונתן על הספרים הרבים שעשה רס“ג נגדם, ואל תקרא מארות אלא מאורות, יען רס”ג הביא אור לעולם.  ↩

  95. עי‘ בס’ חמדה גנוזה (צד כ"ח) ובקבלת הראב"ד.  ↩

  96. עי‘ בפירוש לס’ יצירה לר“י ברצלוני (צד כ"א) ובספר ל”ק (צד כ"ח) ובספר האמונת והדעות מאמר ראשון (צד כ') ובפירוש הקצר על שמות (צד פ"א) יאמר הראב“ע וז”ל: גם הוא (הגאון) אמר אם יטעון טוען עלינו איך ירצה השם להשכין כבודו עם בני אדם וכו', והנה הגאון הקיץ עתה משנתו שהיה אומר בחמשה ספריו שמעלת האדם גדולה מהמלאכים.  ↩

  97. עי‘ במבוא לספר הגלוי, ובס’ האמונות והדעות בהקדמתו (צד ג') שאמר וז“ל: והרבה מהמכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת, ועוד שם מ”ג (צד ע"ג) וכן מה שאמר שם (צד ס"ט) וז"ל: מצאתי להם ספקות מן המקרא וכו‘ אבל סמכתי מהם על עשר שאלות וכו’ ותחלתה לקיחת בני האדם את אחיותיהם וכו‘, והשנית דין על קין, והשלישית מה שצוה בקרבן כלא אדם, אחרי כן מנעם כלם, חוץ מאהרן ובניו וכו’, והרביעית הקרבת הקרבן בשבת, אחר אוסר המעשה בו וכדומה.  ↩

  98. עי' במבוא לספר הגלוי הנזכר וכל החכמות האלה היו נחוצים לו להעתקת כתבי הקדש לשפת ערב.  ↩

  99. עי' במבוא הנזכר.  ↩

  100. עי' בספרו העבור בהקדמתו (צד י').  ↩

  101. עי' בספר אגרת תימן (צד ל"ט) שהוציא האלוב וויען תרל"ד.  ↩

  102. וכן הרחיק את אמונת הגלגול, עי' בספרו האמונות והדעות מאמר ששי (צד ק"ג) שהוציא סלוצקי.  ↩

  103. עי' בספרו הנזכר מאמר התשיעי (צד קל"ג) וזאת אמר אחרי כן הראב“ע בהקדמתו לפירוש התורה וז”ל: ואם הדעת לא תסבול הדבר, או ישחית בהרגשות יחבר, אז יבקש לו סוד, כי שקול הדעת הוא היסוד.  ↩

  104. עי‘ בהקדמתו לספר האמונות והדעות (צד י') וז"ל: ואם יאמר אומר וכו’, נאמר כי זה אצל עמי הארץ שבהם וכו‘, ואם יאמר אומר הנה חכמי ישראל הזהירו מזה וכו’, נאמר ונעזר באלהים כי העיון האמתי לא יתכן שימנעוהו ממנו.  ↩

  105. כמו המספר שבע ושבעתים ושבעים הם הרבה בלשון התורה, וכן בחשבון, עשרה ומאה ואלף שהן רגילין בתורה להאמר על לשון רבים, עי‘ בפי’ לספר יצירה לר“י ברצלוני (צד כ"ו) ומזה קרא הראב”ע להמספרים האלה כמו: עשר נשים (ויקרא כ“ו, כ”ו) כי הוא סך חשבון; וכן אמר רס“ג על עשרה פסוקים כי הם זוגות, אי אפשר לראשון אלא גם השני עמו ותלוי בו; עי‘ בס’ תשובות דונש על רס”ג (צד נ“ז: סי' קע”ז) גם אמר שלפעמים חסר מלה כמו עשקת לי ערבני, היא כמו עשקה לי נפשי, וכן ותחס עליך, כי הענין ותחס נפשי עליך; עי' תשובות ת"מ לשטערן (צד מ"ז) וכדומה.  ↩

  106. עי' במאמרי שם ושארית לגאון נעלם (צד ט').  ↩

  107. עי' ספר היסודות מאת פריעד (צד מ"ג).  ↩

  108. עי‘ דברי ר’ נתן הבבלי ביוחסין (צד קל"ד) דפוס ווארשא ונקרא נהרואני על שם העיר נהרואן בבבל עי‘ שו“ת גאונים קדמונים להרכבי (צד קמ“א: סי' רפ”ה) ולדעת רש”ז היה שמו יוסי נהרואני והוא היה פייטן, וחבר ד’ שערים בשיר על חכמת העבור, עי' כרם חמד (חלק ט': צד מ"א).  ↩

  109. בחנם יצא ווייס בספרו דו“ד (ח“ד, צד קל”ח) לדבר סרה על ראש כלה נסי נהרואני, ואמר שנתן היתרון לר' צמח בן שהין, יען רס”ג היה חכם בחכמות חיצוניות ושונא הקבלה; אבל מי הגיד לו שר‘ צמח בן שהין אהב הקבלה ושנא חכמות חיצוניות, גם מדוע לא נאמין לדברי ר’ נתן הבבלי שהגיד הדברים לנכון.  ↩

  110. יוחסין (צד ק"מ) נדפס בווארשא שנת תרל"ו.  ↩

  111. שם (צד קל"ז).  ↩

  112. שם בצד הנזכר, ובקבלת הראב“ד נאמר בקצור, והיה לדוד בן זכאי דין ונעשה לו פסק דין כרצונו ולא כהוגן, ושלחו לרס”ג לקיימו ולא רצה וכו'.  ↩

  113. יוחסין (צד קל"ג) לכל ישיבה היה ז‘ ראשי כלות וג’ חברים, ונסי נהרואני היה אחד מראשי כלות, ועי' יוחסין (צד קל"ז).  ↩

  114. כן נאמר באגרת רב שרירא גאון בסוף: וקרייה דוד נשיאה לרב יוסף וכו' בברסטיא בגאונות למחסייא, ורך בשנים הוה ותלמיד קטן הוה לגבי מר רב סעדיה גאון; והיטב העיר שם ב“ג לאמר: בברסטיא, ר”ל שהוא מברסטיא שעיר ברסטיא מערי בבל נזכרת (קדושין ע"ב) וגראָטץ טעה שחשב שהוא בר סטיא, והוא אבי זקנו של יוסף.  ↩

  115. בספר מסעות בנימין נאמר: ארץ שנער ופרס וכרסאן (צד פ"א).  ↩

  116. עי' בספרו גד“י ח”ה (צד ר"פ).  ↩

  117. וכה נאמר בקבלת הראב“ד: ובקש להרוג את רס”ג ונחבא כמו שבע שנים, וכן יאמר ג"כ אבן דנאן, עי‘ בס’ חמדה גנוזה (צד כ"ח) וגם רבינו שרירא גאון ירמוז על הדבר הזה במה שאמר: ונחבא מר רב סעיה גאון כמה שנים משום דוד נשיאה.  ↩

  118. עי' במבוא לספר הגלוי; צפניה (ב‘ ד’) נחום (ג‘ ז’).  ↩

  119. אנינה הוא לשון צער ואבל.  ↩

  120. עי‘ בפי’ דברי הימים שהוציא מכ“י בשנת תרל”ד קירכהיים, המיוחס לאחד מתלמידי רס“ג, אבל בסוף הספר נאמר: בספר הזה נתעסקו בו יראם המגדאלי ומאיר מעדריאלי, ועי' שם 0צד ל”ו).  ↩

  121. עי' אוצר נחמד ח"ג (צד ס"ט).  ↩

  122. מסמס, הוא בדברי חז“ל כמו נמס ונוזל, מעמר מלשון המעמר לגדיש (פאה ה‘ ח’) שענינו לעשות עמרים, וכונת המליצה הקשה הזאת, שהדברים שהוא שונה פה, לא אמר אותם בעצמו וכ”ד הם כתבי קדש יפרש בלב דעות, והנמס והנוזל יאסוף לגדיש, אבל הדברים האלה קבל מפי הארי הוא רס"ג שגלה במר נפש מחמת אויביו.  ↩

  123. מימר הוא מלשון מר (שבת ד' פ“ח ע”ב) שמיצר ומימר לי דודי.  ↩

  124. דוסא הוא בנו של רס“ג; גילע, מלשון בכל תושיה יתגלע (משלי י"ח א') ובנו דוסא גלה את דברי אבו רס”ג לאחרים, ויש לנו שו“ת מבנו של רס”ג, עי' תשובות הגאונים ליק (ד' ז] ט"ו); וכבר עמל דר. דאנאטא במ“ע מאגאזין לבערלינער שנה ראשונה (צד ל') לבאר את הדברים הסתומים האלה, אבל באמת ראוי לשחוק על פירושו מאד, עי”ש ותמצא נחת.  ↩

  125. וכן נאמר באגרת רב שרירא גאון (צד מ"ב) שהוציא ב“ג מאינץ תרל”ג בזה“ל: ומלך ז‘ שני ובחרי מלך רב יוסף דנן וכו’ ומלך ב' שנין; וכן יאמר ג”כ ר‘ נתן הבבלי: נהג אחריו צמח בר כפנאי ישיבתו י"ג חדשים ונפטר ומלך אחריו כלב בן יוסף, עי’ יוחסין (צד קל"ה).  ↩

  126. עי‘ בס’ גד“י לגראָטץ ח”ה (צד תפ“ד סי' י”ד) ובימי בנימין הראשון היה שם בבגדד עשר ישיבות, ובית שומר הוא בית ה', כמו שאמר מקודם שם: מלילה שומר, וכמו (ישעיה כ“א י”ט) ורש“י יפרש דומר הוא הקב”ה.  ↩

  127. יוחסין (צד קל"ד) וכפי הנראה בעת שהלכו הקהל לכשר בן אהרן בדבר השלום, אז הודיעו הדבר הזה אוהבי רס"ג אליו במקום מחבואו והוא בא מיד לביתו, או ימים אחדים מקודם בא בסתר לביתו וישב בהחבא, ובתוך כך יצא דבר השלום.  ↩

  128. בקבלת הראב“ד נאמר: ואעפ”כ לא הוסר ר‘ יוסף, ולא שב רס"ג לגאונות, וכן אמר אבן דנאן עי’ חמדה גנוזה (צד כ"ח) וזאת אמר ג"כ ר‘ שרירא גאון: ולבסוף אפייס רבי סעדיה עם דוד נשיא ורב יוסף קם בדוכתיה, הכונה נשאר על מקומו, אך לא הלך אל הישיבה, כאשר הגיד לנו זאת ר’ נתן הבבלי (יוחסין צד קל"ה) ועל אופן זה יסכימו דבריהם זה לזה.  ↩

  129. עי‘ אגרת רב שרירא גאון וז"ל: ובתריה איסתמך מר רב אהרן בר מר רב יוסף הכהן, ולא מן בני רבנן הוה אלא מן הגרי הוה וכו’ ולאו דהוא הוה ראוי לגאונות; והוא חבר פירוש על התורה, כנראה מדברי הראב“ע שהזכיר אותו בפירושו על התורה ואמר: טעה ר‘ אהרן הכהן ראש הישיבה שפי’ ויהי מתיו מספר כמשמעו (בראשית ל"ד ל') ומר' אהרן אבם סארגאגה יש שו”ת ממנו נכתבו בשנת ד“א תש”ג ליצירה ונדפסו בסוף ספר הפרדס לרש“י ז”ל.  ↩

  130. ההעתקה הזאת המבוא לספר הגלוי משפת ערב לשפת עבר, אשר נעשה מאיש אלמוני, נתן לי בטובו ידידי הרב הח‘ מאגיסטער ת“י גורלאנד ז”ל, ואנכי ראיתי לבאר פה ענינים אחדים; וכונת הדברים החשבון וכו’, כי המחבר יתן חשבון בהקדמה הזאת על דברים רבים, וגם מה שלא הגיד בספרו זה.  ↩

  131. ר"ל היו כותבים בין הספרים ההם את המקרים אשר קרו בימיהם.  ↩

  132. ר"ל לדור הבא.  ↩

  133. שני ספרים יקרים ראה עוד רס"ג בחייו, שאבדו מאתנו כעת: ספר בן סירא בנוסח העברי, וספר החכמה לבן עיראי, ומשניהם הביא פה להלן מאמרים יקרים.  ↩

  134. שם הספר וגם תוכן הספר הזה לא נודע, רק נראה שנכתב בשפת עבר, אך הספר השני שזכר ואמר: וכן חברתי ספר וכו‘ ויותר אפשרי ללמדו בעל פה, נראה שכונתו על ספר האגרון, וזאת אמר להלן בהקדמתו לספר האגרון בזה"ל: וראיתי את עצמי מחויב לחבר ספר וכו’, שיהי נקל ללמד בעל פה ושלא לשכוח.  ↩

  135. וכן ישתמש רס“ג במלה הזאת אלרבונין, שכונתו על הרבנים, בפירושו על משלי, עי' במ”ע לגייגער לשנת תרכ"ח (צד שי"ב).  ↩

  136. . וכה יאמר רס“ג בפירושו על ספר שמות בלשון ערב כפי שהעתיק הח' הרכבי וז”ל: והנה נאמר כי החכמה והנבואה והדעת כלן תשתוינה לנר ומנורה, כבר אמר החסיד, כי נר לרגלי דבריך, ואמר כמו כן כי נר מצוה וגו‘, ומספר כ“ב גביעים כמספר אותיות הא”ב אשר בהם נבטא כל חכמה: ומספר י“א כפתורים כמספר י”א זוגות מאלה הכ"ב אותיות, כאשר יהיו למלות. כי האות האחד איננו מלה, ואולם הוא שרש (עלעמענט) להמלה. ומספר ט’ פרחים כמספר תשעה הברות הקריאה והם ז‘ הידועים, החולם והקמץ והפתח והסגול והצירה והחיריק. וכן הדגש והרפה שהן מעמידי הקריאה והמלות, ויתכן ג“כ שנאמר כי מספר י”א הכפתורים כמספר י“א האותיות הנסמכים להמלה מלפניה וסמנם א”ב, ה“ו, יכ”ל, מנש"ח, כאשר בארנו בספר השיר. ומספר ט’ פרחים כמספר ט' האותיות הנסמכים להמלות מאחריהן, והם: אהו“י, מנ”ת, ושם בתרגום א"ס: כאשר תאמר מלכא (מלך בעברית) ביתא, קתרוס. (דניאל ג‘, ה’) וכרקוס (עי‘ המגיד לשנת כ“א תרל”ז נו’ 31 צד 287).  ↩

  137. (דניאל י"ב י).  ↩

  138. כונתו מן ספרו שירי העברים הנזכר מקודם, והיה בו י"ב שערים.  ↩

  139. המאמר הראשון: לתם יתר הנביאים, חסר פה בהתחלת ספר האגרון, אך המאמר השני: ונחתום חזון וכו' נמצא שם, ומכאן נראה שכונתו על ספר האגרון שחבר בנקודות וטעמים ופסוקים.  ↩

  140. כונתו כי אין בספרו זה, אפילו אחד מן החקים האלה שחשב, שנחוץ לביות לספר נבואיי.  ↩

  141. דה"א (כ"ז ה').  ↩

  142. מ"א (י“ח, י”ג).  ↩

  143. בכ"י נאמר אנניה, ואנכי תקנתי אנינה שהיא מלשון צער ואבל.  ↩

  144. כן נאמר בכ“י, ולדעתי צ”ל: ואיך מקום ההפוך?  ↩

  145. בכ“י נאמר: איש שחור, אך לדעתי צ”ל: איש שעיר.  ↩

  146. כך במקור, לדעתי צ“ל: משערי התורה – הערת פב”י.  ↩

  147. והוא ע“ד שאמרו חז”ל: (סנהדרין דף צ“ט, ע”ב) וילך ראובן בימי קציר חטים אמר רבא בר יצחק אמר רב מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל.  ↩

  148. וע“ד זה פירשו תלמידי רס”ג בפירוש ד“ה הנזכר מקודם (צד ה') וז”ל אמנם מתמה ואומר (למך) וכי אני הרגתי להבל שהיה איש לאברים וילד בשנים, קין שהרגו נתלה לו שבעה דורות– שנאמר לכן וגו', למך שלא הרג כלום, לא תבא בימיו הרעה אפילו עד שבעים ושבעה.  ↩

  149. עי' בן סירא לבן זאב (ה‘, ה’) ופה הוא הנוסח הקדמון בשפת עבר אשר אבד מאתנו.  ↩

  150. בג' סנהדרין (ק', ע"ב) הנוסח רבים יהיו דורשי שלומיך גלה סודך לאחד מאלף, אך הנוסח פה יותר טוב.  ↩

  151. עי' ב"ס לבן זאב (ו', י"א) וכן נאמר שם בתרגום ארמית: אות רחמא באפי שעתה ולא קאם בעדנא דאולצרנא.  ↩

  152. שם (י“א, ל”ג) וכן בתרגום ארמית שם: עד לא תבקא לאנש לא תשבחוהי, מטל דבאחריתא הי משתכח בר אנשא; ובכלל נראה שהתרגום ארמית הלך בתרגומו אחר העברית.  ↩

  153. עי‘ ב"ס לבן זאב (ט"ז, כ) וכן תרגום ארמית שם בלשון הזה: ובעלמא סגיאא לא אתנדע, או מנא הי נפשי בינת רחותא דכלהון בני אנשא; המאמר כי ברב שיח וכו’, חסר בתרגום ארמית, ונמצא ביונית בנוסח אחר (כ“ז, כ”ה).  ↩

  154. ועל מאמרי בן סירא האלה אדבר אי"ה במקום אחר באריכות.  ↩

  155. עי‘ בפירוש לספר יצירה לר"י ברצלוני (צד ר"ע) ושם נאמר כך: ואמר ר’ אלעזר בן עיראי בזה הענין, במופלא ממך אל תדרוש וכו‘, עי’ ב"ס (ג', י"ח) חגיגה (ד‘ י’"ב), אך במדרש רבה (בראשית פ"ח) נאמר ר‘ אליעזר אומר בשם בן סירא: בגדול ממך אל תדרוש וכו’.  ↩

  156. כונתו: בלי יד אדם הישברו אבנים? הלא נחוץ להכות אותם בפטישים ומקבות ואז יחליקו לגזרים.  ↩

  157. עי‘ בס’ מגלת אנטיוכוס שנדפס בסוף הס' מבחר הפנינים מאת פיליפאווסקי (צד פ“א, סי' כ”ג) ולדעתי אמר זאת רס“ג ברמז על דב”ז והבן.  ↩

  158. כונתו כי נחוץ היה להביא גם מאמר מספר בני אפריקא, רק לא יעשה זאת מבלי להאריך מאד, וכן היה נחוץ להזכיר ג"כ דבר מה מן הספר שחבר אודות המועדים, רק לא יעשה זאת מטעם שלא להאריך.  ↩

  159. עד כן היא הקדמה לספר הגלוי, ומכאן ואילך הוא ספר הגלוי שנשאר רק מקצת ממנו, חבל.  ↩

  160. לסלאות הוא ע"ד הכתוב (איכה ד‘, ב’) המסלאים בפז.  ↩

  161. גם ההעתקה הזאת משפת ערב לשפת עבר שנעשה מאיש אלמוני, נתן לי ידידי הנ“ל ז”ל; וכפי הנראה דבר רס“ג מקודם על שם העצם הנושא עליו תשעה המקרים, עיין הראב”ע בפירושו הגדול על שמות (כ‘, א’), וכן אמר רס“ג בס' האמונות והדעות מאמר שני (צד מ"ג) בזה”ל: וכן בעשר המאמרות אשר על העצם, והכונה שהם עם שם העצם עשרה ע"ש.  ↩

  162. כונתו על הכנויים ורס"ג קרא אותה עשרה הקונים עיין לעיל במאמר השלישי.  ↩

  163. הנוסח פה בשפת ערב הוא: כתאב אלמקתאל ועלם אלמבאדי, ולפי זה יש ג"כ לתרגם, ספר המשקל וחכמת היצירה.  ↩

  164. כונת הדברים עיין במ“ע לגייגער שנת תרל”ב (צד רס"א).  ↩

  165. ובדבר פינחס ראש הישיבה עיין במ“ע המגיד לשנת כ”ג נו. מ“ה צד שנ”ח.  ↩

  166. כונתו כי יתן בתוך הספר שפת עבר, כמו שהחל עם שפת עבר בתחלת הספר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48800 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!