רקע
אלתר דרויאנוב
חליפת מכתבים
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ברית ראשונים; תש"ה

 

חֲלִיפַת מִכְתָבים1:על הענינים הנדונים במאמרים “ציונות בפולניה”, שיצאו בשעתם בקונטרס מיוחד.

א

למר א. דרויאנוב, תל־אביב.

אישי הסופר – מיהרת בחסדך לכבדני במחברתך “ציונות בפולניה”, ואני מכיר לך טובה מרובה על כך.

בשנים האחרונות נגענו קצת, בהזדמנויות שונות, בכתב ובעל־פה, בכמה שאלות הנידונות בחוברתך זו (אמנם לאו דוקא בענין פולין: הרי בדרך כלל סדנא דארעא חד הוא). ומכאן ידוע לך: כשם שאני מודה בכל העובדות שבמחברתך ובהארתן, כך מתנגד אני למסקנותיך.

וכן יודע אתה שתפיסה משותפת לנו בכמה יסודי הציונות. הן בנקודת־מוצאה והן במטרותיה. שנינו אנו סתם־ציונים, בערך, ושנינו בלתי מפלגתיים. כמוך מעריך גם אני לאין שיעור את הקרנות הלאומיות. כמוך מתנגד אני, הדל באלפי ישראל, לדעתו של ביאליק האומר “שצריך דוקא לדבר אל היהודי בשם האינטרסים הפרטיים שלו”. גם אני ממאס כמותך בדעתם של המעשיים, המכריזים שהרעיון הצבורי־הלאומי־האידיאלי שבציונות עבר זמנו ושהגיעה השעה לעקור “מתוך לבנו שארית הדמיונות ותקוות־השוא של הכלל”. לפי דעתי חטא גדול הוא לציונות, חטא כבד תוצאות רעות, כשמזמינים את היהודים לארצנו אך ורק על סמך הקוניונקטורה. (והרי ראינו כבר עתה, כי אפשר לה לקוניונקטורה לקרוא אותנו מכאן לכל מיני קפריסין שבעולם). ברור שאין זה חוק, לא מן השמים ולא מן הטבע, שלעולם תהא פרנסתו וישיבתו של היהודי בארץ ישראל קלה מאשר בתפוצות הגולה. עלינו לזכור שיתכן, כי מחר או בעוד חמש שנים יהא מחובתנו לקרוא את היהודים לציון, אף אם באמריקה תשרור הרוחה ופריחה ובא"י מצוקה או פחד או פרעות. אין זה ממהותה של מולדת להיות ארץ, שישיבתה נוחה כל הימים ובכל המסיבות. אדרבה, המולדת היא שטח אדמה שיושבים עליה אפילו בזמן אשר רע לו לאדם מאשר בכל ארץ אחרת. ומי שאינו מודה בכך, כאילו הודה בעיקרם של קלי־עולם: “באשר טוב לי, שם מולדתי”. ואמנם, לפי תפיסתי, היו היהודים נוטים לעיקר זה כמעט בכל מקום ובכל זמן, אבל לאשרנו לא הסכימו אומות העולם לסדר לאחינו חיים טובים בארצותיהן. וגם בזה אנו תמימי דעה. הלא כה דבריך: “עם חוטא כזה, שקבל עליו גלות עד כדי כך, שהוא רוצה בה והוא ערבה עליו, עם כבד־עון כזה, היודע לעבוד את כל גויי־העולם ועבד נאמן לכולם הוא מבקש להיות, ורק את הגוי האחד, את עצמו, אינו יודע לעבוד ואדון לעצמו אינו מבקש להיות”.

גופי נגודינו אינם, אפוא, בשדה ההשקפות, אלא בגדר הרגש, כלומר לא בתחומי הציונות, אלא ביחס רגשותינו כלפי הציונים. אתה שייך ל“מפלגה” הכבירה של אוהבי הציונים, המחשיבה למאד, ובגאוה רבה, את הקטנות שעשינו, ואני מהווה מפלגה ציונית, שהיא בת חבר אחד. מפלגת שונאי־הציונים, בהעריכי אך ורק מה שהיה מחובתנו וביכלתנו לעשות ולא עשינו, אתה, למשל, רואה נצחונה של תנועתנו במה שיש לה בפולין “מחנה גדול של ששים אלף נוער”, ואני רואה דבר זה כעדות לשפל, את העובדה ששם מאורגנים רק כששים אלף צעירים וילדים – ששים אלף בלבד מתוך שמונה־תשע מאות אלף, בגיל של 12 עד 24 שנים, שישנם בין יהודי פולין, לפי אומדנת הסטאטיסטיקה, אתה רואה ביתרון רב, הקובע את כל יחסך לציונים: לב טוב ברא לך אלהים. לי לא חלק הבורא כלום ממתנה זו, ולפיכך פטורני מכל המצוות התלויות בה.

ומתוך תכונתך הטובה אתה מונה בהם, אמנם, מעשים ומדות ומנהגים שאין עליהם כפרה אלא שאתה סלחן ונושא עוון, ואין דעתך נוחה עליך עד שאתה יורד לעמקי סיבותיה של קלקלתם. ומכיון שהגעת להבנה זו, מיד אתה נעשה להם סנגור, עד שאתה מזכה את החייב, לכל היותר נשאר עליהם רק רבב קל של גנאי שב“אמנם” וב“אכן” (אף שאינך נוהג להשתמש בתארי־הפועל האלה, אבל זהו רק ענין שבסגנון). ואני להפך, אני גורס: הבנה אינה מזכה לסליחה; אדרבא, הבנה מחייבת לקפדנות. יוצא שמחובתנו להרשיע אותם על סמך ההאשמה הנתונה ב“אמנם” וב“אכן”. שמץ הזכות, כגודל העדשה, שאפשר ללמוד עליהם על יסוד הצדקה פסיכולוגית, של “רק בשר ודם”. לימוד־זכות זה הוא ענין לספוק־נפש פרט להרגעה אישית ולא להערכה ציבורית.

הציונים קבלו על עצמם תפקיד כביר הערך וכביר התוצאות, קיבלו עליהם לקיים את גדול תפקידנו הלאומיים, ומעלו בו באופן מחריד, מדכא. אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, והשתקה מצדנו, השמיע שר האומה, שר גאולנו, שוב את קריאתו האדירה: “למולדת”!; הוא השמיע אותה בדמות המתאימה לדורנו, ע“י פינסקר והרצל, והציונים הללו נענו ואמרו: “הננו! אנחנו מוכנים אנחנו נעלה” – ושיקרו. שיקרו שקר אכזרי ומהרס (פרט למספר מעט של נחשונים, מזמן הביל"ויים ועד ימינו, שקיימו בגופם ובנפשם את סיסמתם, ושלפיכך אינם ציונים). סדרו נא סטאטיסטיִקה של חלוצי־האמת, של הבאים מלכתחילה ובמפורש כדי ללבון מסבלם לבנים לבנין המולדת, ותווכחו כי בניהם של ציונים – מגדוליהם ועד קטניהם – חלקם דל מאד בין חלוצים שוטים אלה. הדבר מובן: בנו של מתבולל או של סתם יהודי, וכשלבו נהפך ללב ציוני, מניח הוא בפשטות, שבזה נקשר לציון ושזו מטילה עליו חובות מסוימות. כנעשה לציוני, הופך הוא באופן אבטומאטי למין טפש – לפי הטרמינולוגיה שלי – אם בהרבה ואם במעט. לא כן בנם של ציונים, הוא למד מהם, כי ציונים משמעותם “ציונים”, כלומר: אפשר להיות נלהב, מובהק, ותיק נאמן, מסור, בוער כולו באש האידיאל, ולהיות עם זה פיקח ופיכח וחשבן עד תוך תוכו של הלב. הוא ראה שיכול יהודי להשתייך לצבא־הציונות שלשים, ארבעים, חמשים שנה ולא להיות שונה בשום בחינה ממשית מן ה”ציביליסטים", מאותם שאינם ציונים, ואפילו לפול מהם במסירות־אמת לעניני הלאום ולעניני הציונות עצמה.

מרשה אני לעצמי להעיר, שאולי נאה היה לקרוא את חוברתך בשם הציונים בפולניה" ולא “הציונות”. הרי בעיקר עליהם אתה דן, ואתה ממעט לדון בשאלות ציוניות. אמנם, אצלך “ציונות” פירושה כללות הציונות ומפעליהם, כנהוג, אולם אני משתבח בכך שגיליתי, כי רק משגה אטימולוגי גרם, ששני המושגים המכחישים זה את זה, ציונות וציונים, נראים כאלו שורש משותף להם בלשון (הארכתי בכך במאמרי, “בימי האחד־עמיות”, שנדפס בשבועות האחרונים ב“מאזנים”, ושם כאילו התווכחתי אתך, מראש ובעקיפין).

אליבא דאמת, רוב העובדות מחיי הציונים בפולין ומפעלותיהם, שחרזת במחרוזת יפה, הן ממש “מים על גלגלי טחנתי שלי”, כלומר הערכתי אני את הציונים למיניהם. מדגיש אתה את ההתבוללות הלשונית, המגיעה אפילו עד לחברי השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר, סטודנטים של קורפורציות יהודיות, ועד למנהיגי הציונות, לו לא הכרנו את ציונינו אלא מתוך יחסם לעברית, דיינו, ביחסם זה במשך שני דורות של התחיה משתקף גם עומק־השקר שבקישורם הנפשי לעיקר אחד של הציונות, לבנין הארץ. עמדתם ללשוננו עדות היא לרקב רצונם הלאומי. הלא בגדרי הלשון אי אפשר להם להסתתר מאחורי כל התירוצים שבמכשולי־חוץ, כשם שהם מסתתרים מאחוריהם, במשך כל שנות התחיה, הנוגע לארץ־ישראל.

רוצה מישהו להכיר את ציוננו, מבחינת “העניוות” מבחינת הערכתו את עצמו ואת עבודתו הלאומית, בדרישתו לשכר כפנחס, הרי מצייר אתה תמונה זו: “אין כסתם־ציוני קנאי לכבודו ופיו מגיד תהלתו תמיד על כל דבר קטן שנעשה לשמה ובשמה של הציונות, שעות שלמות הוא נוטל ממך בספוריו המוגזמים על הגדולות והנפלאות אשר עשה”. על הסטודנט הציוני, אשר עתונותנו מרבה להודיע לנו מהחיים הלאומיים התוססים בחוגיו, מוסר אתה פשוט: “בקשתיו ולא מצאתיו”, כלומר בציונות (אעפ"י שבפולין ישנם תשעת אלפים תלמידים יהודים של בתי-ספר גבוהים, חוץ מהאלפים המתלמדים בחוץ-לארץ – “דבר”, 2376). אתה קובע דברים כדרבונות על המסירות של ההסתדרויות הציוניות, הן של הציונים־סתם והן של “המזרחי” והן של בית“ר, אם לדון עפ”י התנהגותם כלפי הקהק"ל, התנהגות שאתה מכנה אותה בשם “וואנדלית”. כידוע שקרן זו היא הדומיניון של הנוער הציוני, והנה אתה מספר לנו את העובדא, הנוקבת, שצירי נוער זה החליטו כמעט פה אחד על הטלת מס מינימלי של פחות מגרוש וחצי ארצישראליים לגולגולת בשנה, ואפילו מינימום זה אין הנוער מקיים. יוצא כי ששים אלף גבורים צעירים אלה, הנוער הלאומי המאורגן, שאתם מתפארים בהם,ציונים גמורים הם כבוגרינו ממש.

ואשר לבוגרים אלה, הרי מקרבנותיהם לציונות מביא אתה דוגמאות נחמדות ומאלפות. כגון הדוגמה מוורשה, “מרכזה של הציונות הפולנית”, שבו מרוכזים כל מאורות תנועתנו שבארץ זו, מנהיגיה, מדינאיה, הוגי-דעותיה, סופריה, עתונאיה וכו'. או דוגמתך מועד­־הקהלה בוילנה, “שהשפעת הציונים מכרעת בתוכו”. הוא מכניס לתקציבו כל שנה סכומים מסוימים לקרן הקימת ולקרן היסוד – והתוצאה: “כבשתי פני מבושה, אפילו פעם אחת לא שלמה הקהלה את נדרה, לא כלו ולא מקצתו”, כותב אתה. או הנה בוורשה, במרכז (כמעט שהייתי אומר: הרוחני) של הציונות הפולנית, אפילו האירגון של מורים ציונים, מחנכי “דור התחיה”, אינו מקיים מה שקיבל על עצמו, וכמה בתי-ספר, הן בעיר הבירה והן בערי השדה, לא הכניסו אף פרוטה אחת במשך כל השנה לקהק“ל, כפי דבריך. – אגב, תוספת יפה לענין ההרמוניה השלימה שבין ישובנו כאן ובין אנשי שלומנו בתפוצות, הן בנוגע לנוער והן בנוגע למוריו ומדריכיו: “בגמנסיות נורדיה, הלפרין, תלפיות וביה”ס הריאלי, תחכמוני, בת”א, השיבו התלמידים את פני הקופסה ריקים, ובמשך כל ירחי החורף לא הרימו אף אגורה אחת לקהק“ל” (מר ג. פישמן ב“דבר” ב"ו אדר ש.ז.).

ותבורך על פרט אחד במיוחד, שגם הוא שייך לענין ההרמוניה המדוברת עתה כאן. היינו, תבורך על שלהשקפותיך בדבר מהות הציונים היושבים בפרוזדור, בגולה, הוספת הארה נכונה עד למאד בנוגע לציונים העולים עתה משם לטרקלין, לארצנו. לגבם קובע אתה כלאחר יד וכדבר מובן מאליו, כי " למצער שני שלישים" מהם יוצאים ממקומות מושבותיהם רק משום שכלתה להם היכולת “לראות חיים” (אם התכוונת למה שקוראים: “לעשות חיים”, הרי היטבת מאד לצייר את דמותם) וכשתחלים הגולה יעזבו הם את ארצנו, כי “יראו להם יכולת לשוב ולחיות שם חיים טובים מאלו שהוכרחו (! ) לחיות כאן”. כך קובע אתה, האוהב ישראל. אולם גם בלי עדותך הנאמנה עלי מאד, דיה הסתכלות־מה, הסתכלות פשוטה, בפניהם של רוב העולים האלה, כדי שכל אחד מאתנו יסכים כליל לדבריך. – –

ואחרי כח זה בא הדבר התמוה: הרושם הכללי המתקבל ממחברתך, הסך-הכל הוא סנגוריה על ציוני פולין! אתה משתדל להבין אותם, כאמור. אני איני תופס, הבנה זו ורחמנות זו על שום מה ולשם מה? ניחא, אנחנו אנשים טובים וסולחים, אבל אולי סליחתנו חטא כבד היא לציונות?

אתה מתרעם על פסק דינו של ביאליק ו“דברי־מוסרו הזועמים”. אומר אתה שאזנו של הציוני “אינה יכולה ואינה מסוגלת לשמוע דברי זעם ותוכחה; דיו בזעם שזועם אותו אלהים”. אבל לפי עניות דעתי אין לנו להרהר אחרי מדותיו של אלהי ישראל. הוא, יתברך, מיטיב לדעת מפני מה זועם הוא את היהודי (בלחישה אגלה לך שאני מונה את עצמי בין השוטים אשר אתה אומר עליהם: “ידעו אמנם ציונים-שוטים, שאמרו: “ככל אשר תגדל הרעה תגדל הטובה”; אבל לא מפי שוטים הציונות חיה”. – ראה מאמרי הנ“ל ב”מאזנים" וב“לנרצעים!”, “דבר” י“ז אב תרצ”ג: “רק שוט-הצורר הוא יכריע”). נכון, היום קשה יד ה' על יהודי פולין. אבל בכל חמשים שנות הציונות, החל מאותה השעה בה התהלך פינסקר בחדרו, רצוץ ושבור בגלל אופן הגבתם של היהודים בכלל, ושל חובבי־ציון בפרט, על קריאת נפשו הטהורה; החל מאותו הזמן שע“י הסכום של חמשים אלף רובל אפשר היה אולי, לפי הסכם פאריס ביולי 1891, להעביר את פעולותיו של הברון הירש, לפחות במקצת, גם לא”י, וחובבי־ציון בתחילו בדבר ולא מלאו את חובתם, ועד אפריל 1892 לא אספו אלא כשמונה אלפים רובל; מן העת שבמשך חמש עשרה שנים של חיבת-ציון, עד הופעת הציונות הפוליטית, אספו אנשיה בסך-הכל כארבעים ושמונה אלף לירות, כלומר כשלשת אלפים ומאתים לירה לשנה (שזהו עתה, כפי שאומרים, קצת יותר מאשר משכורתו של מנהל בנק ציוני קטן ידוע בארץ קטנטונת זו, והרבה יותר מזה מקבל חבר ידוע של הסוכנות היהודית הקבצנית); מן הזמן שהקרנות להתישבות בא"י של חברת חובבי-ציון בגרמניה, “עזרה”, מיסודם של הירש הילדסהימר, דורן ואחרים, אספו במשך עשרים ושמונה שנים מאה וארבעים (!) לירה לשנה בחשבון ממוצע2); מתקופת הרצל, אשר פעמים אין מספר נתמלא יאוש ודכדוך הנפש, בראותו לפניו נהרי נחלי “אש” של הכרזות הציונים, מזה, ושלולית עלובה קרה ומבישה, של קרבנותיהם, מזה, בראותו איך נופצו אפשרויות כבירות אל סלעי לבם – כלומר כיסם – של גדולי הפיות חוצבי להבות; למן אותם הימים ועד המלחמה העולמית, אשר אתה מעיד עליהן כי “בני האדם זיקקו נהרי דם ועשו אותם כסף וזהב… בשנות השפע האלה והזמן הסמוך שלאחריהם” – בכל חמשים שנים אלה, כלום שמעה אזנו של הציוני דבריהם של נביאי התחיה?

אמנם, אני מודה לדבריך, ש" נסיון קשה מאד מתנסה (עכשיו) היהודי כשמתבקש להביא את פרוטתו קרבן לציונות". אבל מעיז אני להניח, שלא רק על דברים נחוצים אלא אף על דברי-הבל מיותרים הוציא הוא השנה (היוצאים מן הכלל אינם מן הישוב) מאה פרוטות לעומת הפרוטה האחת שהקריב לציון. ואל נא נשמע לדברי בינתו של איש טוב ואנושי, אשר ירצה אולי להבין, ולהסביר גם לנו, כי ההכרח שבהוצאתֿ־כסף בתוקף אופנה חדישה, למשל,כוחו עדיף מהצורך בגאולה.

ברור שכל מה שנתנו היהודים (שוב חוץ מן הטפשים המעטים, שאינם באים בחשבון) בכל השנים לציונות ולא“י לא היה אלא פרורים משולחנם – לעגל נתנו פי שבעה – ואף פרורים אלה לא לרעיון השחרור ולתנועתו ניתנו, אלא מתך כפיה שכפו עליהם נכבדים ובעלי־השפעה שבעיר, שבאו כגזלנים לגבות את הפתיתים, או שהם נתנום, כדי להפטר “מזעם לשונם ומחומר תבענותם” של השדר”ים, כלשונך. והן גם דעתך היא, שמחובתם הפרימיטיבית ביותר של הציונים היה להתנהג לגמרי אחרת. הן גם אתה מכריז כי "ציוני אינו נותן נדבה לקרנות, אלא מס הוא משלם למדינה העברית, והוא חייב לשלם ".

הציונות היא גיוס לכבוש המולדת (בדרכי שלום), המגויסים משתמטים מחובתם באופן מחפיר ומסכן, אתה שהית (השין קמוצה) עכשיו ביניהם בשליחות ציונית, סבלת עד עומק נפשך ממראה עיניך וממשמע אזניך – אבל לבך הטוב הוא בעוכריך והנך קובל על ביאליק " שראה את עצמו דיין ומוכיח" קשה כלפי ציוני הגולה; הוא אמר כי “אין התלהבות, אין אימון, אין כלום”, והנך מזים אותו –בועידה! כותב אתה: בועידה העשירית של ציוני פולין ראיתי התלהבות שלא ידעה גבול" אכן, הלא זהו דברי מאז: לא בועידות קם עם לתחיה, ולא בהתלהבות שבה נבנתה ארץ, העבודה! כאימפריה של אלכסנדר מוקדון בשעתו היתה מדינת היהודים.

יש להניח שבאותה מעלת-חום של התלהבות ואמון-קודש החליטו המורים הציונים וצירי הסתדרויות־הנוער מה שהחליטו על מסם, מס חובה, לטובת הקהק"ל – ורבים מהם לא שלמו אף פרוטה אחת, לפי דבריך. אדרבה, אני גורס תמיד כי התלהבות זו שבפינו באה לשם בטוח-באחריות מפני תבערה בכסנו.

אינני יודע למה מתלונן אתה על לשונו של ביאליק, “לשון הזעם והתוכחה”, משום מה סבור אתה, ש“אין זמנה של לשון זו עכשיו, אם לא כבר עבר זמנה לגמרי, ואלמלי עמדו עתה באמת נביאים לישראל, היו אף הם בוחרים לשון אחרת מזו שהיתה שומה בפיהם לפני אלפי שנים”? – לפי קלישות שכלי לוא בחרו להם היום לשון אחרת, היה זה סימן מובהק שנביאי שקר הם, נביאי “שלום שלום”. יתר על כן, אילו קמו עתה נביאי-אמת בישראל, בטוחני, שלא בלשונם בלבד, לשון של גערה וחרון, היו משתמשים, אלא מעצמת כאב וקצף היו מטיחים בראשיהם של ציונינו “מכל הבא ביד”: כל אבן וכל כלי שהיו מזדמנים לידיהם.

כותב אתה בעצמך: “אם יימצא מי שיאמר, שדיני על הסתם-ציוני קשה מדינו של ביאליק” וגומר, אלא שאתה מוסיף: “אני מלמד עליו חובה, אבל איני בז לו… גדולה מזו: אני רואה בו עמוד-יסוד של הציונות” – אולם לדידי אוי לנו ואוי לציונות, אם ציוני זה, שאת מעלותיו היטבת כל כך אף אתה לצייר, הוא עמוד יסודה. הוא, אשר למעלותיו, שתארת יפה, יש בידי כל יודע ועד להוסיף לפחות פי מאה.

אתה מתאר בן יקיר זה ואמר: " נשמה ציונית, ספוגה אהבה רבה ואמונה גדולה מחייתו". אבל, בבקשה ממך, מה זה ענינו או ענין שליחתנו? הדורשי נשמות ספוגות אנחנו? שליחי אגודה לחמלנות ולהבת אהבה ואמונה? ־ שמשים-שוטרים לציונות עלינו להיות, שוטרים ישרים, מתוקנים, דייקנים, קפדנים, ומחובתנו להפנות את כל רוך לבנו וחומו כלפי המולדת, ולא כלפי אזרחים משתמטים ומתרשלים בחובותיהם עד כדי הריסת המפעל.

בדברי השיחות והקורספונדנציות של ציונים נכבדים וחשובים, שאתה מביא בפרק החמישי, מתלבטים וחוזרים ומתלבטים רגשות ביחוד מסוג האמונה; “אמון, שארית אמון, לרעות אמונה, מקור-אמון, התמעטות הלבבות” וכדומה. ואני גוער בהם ואמר: אתה הציוני המצוין, אשר מעולם לא הבאת לציונות קרבן של כאב אמת, עמוק ופולח; אתה הציוני המובהק, מהראשונים, אשר לא רק בגדרי התאמצות-ממש לא מלאת את חובתך, אלא אף בענינים קלים ובדרכי העבודה הפשוטה הכבדה לחטוא מאד ותמיד באדישות, ברשלנות, בחוסר סולידריות ובטיחות ונאמנות, בהעדר קביעות וסדר ודיוק ומשמעת; על חוזרים, למשל, על שאלות דחופות ומכתבים חשובים לא ענית, חשבונות הוגנים על הכספים לא ניהלת, מועדים שקבעת לא שמרת, מה שקיבלת עליך גם בתִחומי העזר הפעוט וההתענינות הקטנה לא קיימת; למחרחרי-ריב ומפלגים, לחושדים בטהורים דוקא, עוד מימי לילינבלום ופינסקר והרצל, התחברת, אבל על הטמאים לא ערערת – אתה הציוני נשוא-הפנים בעירך, כבוד ה“מורשה” הותיק, אשר גם אתה, במסגרתך הצרה, הרבית לעכב פעולות ולשתק רצונות במשך כל שנות תנועתנו, מה זה מכניס אתה בלי הרף את רגשותיך למיניהם, את הדבר הפרטי, האינטימי הזה, שאינו מעניין לא אותי ולא את תפקידי, לתוך הענין הכללי והאובייקטיבי של עבודת־הצבא, אשר אותה דורשת ממך הציונות? אתה הציוני המנוסה והנבון, גדול אתה ברחשי לב ונדבן בהשתפכות הנפש, אינך פוסק מלתאר את גדולותיך ונפלאותיך במקצוע זה ורק לכסף מקננת בלבבך אנטיפטיה איסטניסית עמוקה, כלומר לא לכסף בכלל, אלא לדרישת הכסף, שהשד“רים דורשים ממך, אתה מתרגז: תפח רוחם, רק כסף הם תובעים! אבל, הגד נא, אתה הציוני, המסור והאמן, מרובנו או מקרקא, מוינה, או מברוקלין: אלא מה ידרשו ממך? – לא”י לא עלית, את בצות חדרה ונהלל ועין-חרוד לא ייבשת, וגם את בניך לא חינכת לכך, ללגיון עברי לא נכנסת, ומה לדרוש ממך, אם לא כסף? האם עצות בלבד? או רוח? חכמה, בינה, השקפת עולם? או רגש? סנטימנטליות שאינה עולה לך בכלום?

אתה מר דרויאנוב מכובדי, אתה קובל על ביאליק שאמר: “היה לי הרושם, שאני מהלך בין מתים”. דעתך שלא מת הציוני. במובן הפיסי ודאי צדקת. – ואולי היה על ביאליק לומר: אני מהלך בין ממיתים, ממיתי הציונות.

וייתכן שתשאלני את השאלה הנבונה: "מי שמך לצדיק, המקטרג תמיד על כללוּת הציונים, ובמה תוכיח אתה טוב מהם? ". אם תשאלני כך, לא אשתדל להוכיח את יתרוני עליהם, כי אם אבחר לכלול את עצמי בתוכם. אף ההכרח שגם אני בכללם, לא תביאני לכך שאצדיקם.

* * * * *

הנה כי כן הארכתי למדי ועוד עלי להעיר כמה וכמה הערות למחברתך הקטנה המחזיקה את המרובה. אולם ספק אם תרצה לקרוא את דבריו של צורר-הציונים כמוני. אם תכבדני ותודיעני שאף על פי כן, עדיין נשאר בלבך חוט של חסד כלפי, ארשה לעצמי להמשיך את דברי.

ירושלים.

אברהם שבדרון


ב

למר א. שבדרון, ירושלים.

ידידי,

“במזל-חטא” נולדה מחברתי “ציונות בפולניה”, שעליה אתה דן אותי במכתבך אלי, את פרקה האחרון סרבו שנים מעתוני-הארץ להדפיס. אחד מהם מתאמר להיות במה פתוחה לקהל הסופרים העברים. ואני עבדך, ארבעים שנה קודם יצירת במה זו כבר ישבתי במושב סופרים עברים. אף-על-פי-כן ננעלה עתה הדלת בפני. החטא גרם. עם השני גרתי שנים לא-מעטות, הייתי מסופריו, פעמים גם מעורכיו; עכשיו בקש גם הוא ליתן זְמָם על פי, ושניהם ודאי לשם שמים נתכוונו – שלא יידבק בהם מאום מן החטא שחטאתי ולא ייתפסו גם הם בבית-דין של-מעלה על מה שפגמתי – איני יודע, אם בהוד שבהוד או בתפארת שבתפארת. – לאחר שהזמם לא הצליח והמחברת נדפסה, הטילו עליה עתוני-הארץ – חוץ מאחד – אסור חמור, שלא ייזכר שמה. בודאי היתה הכוונה שוב לטובה – שֶתִּשָכַח חטאת-דברי ולא תהא מפעפעת והולכת. אבל ברית כרותה, כדברי בית-הלל: “כל שהוא נכבש, סופו לצוף”. לפני ימים מעטים עמד ידידי גרינבוים ב“אוהל־שם” והודיע ברבים, שעוד “יבוא יומי” והוא “יעשה חשבון” עמי על חטא שחטאתי לציוני, כי לא הבינותי לו דַיו ולא שלמתי לו אהבה וחבה במדה הראויה לו. והנה גם אתה, ידידי: הקדמת את גרינבוים ואתה “עושה חשבון” עמי על חטא שחטאתי לציונות, כי הבינותי לציוני יותר מדי, ומחמת-כך שלמתי לו אהבה וחבה תחת “האבן וכל כלי”, הראויים לו.

כיצד יכולתי לעבור בהעלם אחד שתי עבירות, המכחישות זו את זו, – קשה להבין. אולי יתברר לי מה־שהוא כשיבואני גם “החשבון” השני – זה של גרינבום. לעת-עתה שמח אני על “חשבונך” שלך, ובאמת ובתמים מחזיק אני טובה לך, שאתה תובעני לדין ברבים, כשם שאני מחזיק טובה גם ל“דבר”, שהסכים ליתן לי מקום בעמודיו, כדי להחזיר לך תשובה, אף כי לא נתכבדתי להיות מסופריו. זקן כמוני חזקה עליו, שאין כבר בלבו שום כוונה לתוספת קריירה ספרותית: למה שהיה בכוחו להגיע כבר הגיע, ולמה שלא הגיע עד עתה שוב לא יגיע עד העולם. בכל זאת חשוב לי הדבר לברר את אֲמִיתִּי, כי על כן גם הזקן – ולא גם, אלא דוקא הזקן – מבקש, שלא רק אזניו הוא ישמעו דבריו ושלא לו לעצמו בלבד יהגה מחשבתו. גְּרַצִיָּה זו להיות – או, לכל הפחות, להַראות – יחיד בדעתו ובמחשבתו, נאה לנוער ולא לזקנה. הזקנה אין לה פנאי לכך, אולי אין לה גם כוח לכך, והיא מבקשת – מוכרחה לבקש – שמשנתה שלה תהא סדורה גם לאחרים.

ומכאן, מודה אני, תמה אני עליך, הן גם אתה כבר יצאת מכלל נוער, ומה ראית לך אילוסיה, ש“המפלגה הציונית” שלך, “מפלגת שונאי-הציונים”, היא רק בת חבר אחד, ואותו אחד אתה הוא? דומה, שמנעוריך גדלת בין ציונים, וכלום אין אתה יודע, שאתה וחבריך, “הציונים שונאי־הציונים”, המרובים, ואני וחברי “הציונים אוהבי-הציונים” – המועטים? האומנם אין עיניך רואות, שזהו כמעט סימנו של הציוני המובהק, המבדילו – לדעתי לרעה, ולדעתך לטובה – ממובהקיה של כל תנועה אחרת, שכל מובהקה של תנועה אחרת מוקיר ומכבד בני תנועתו, והציוני המובהק מתעב בני- תנועתו ובז להם, ולא רק בלבו? שמא, למשל, שמעת מימיך סוציאליסט (סוציאליסט ממש, ולא דיוקנו העקום בדמות בולשבי) שואל לסוציאליסטים – ולו גם לאלו מהם, שלא מחבורתם הוא בתוך מסגרתה הכללית של התנועה: “מי הפריח בבשרכם, להמיקו, צרעת מתנבאים נכפים”, ומעיד עליהם ברבים, שהם “טמאי-נפש מתקדשים, שבע תועבות ושמונה שרצים בלבם”? – לשון כזו תצויר רק בפי ציוני, כשהוא מדבר – על ציונים. אתמול ישב עמי באטומוביל אחד ציוני, שבא זה עתה מגרמניה, וכל אותו זמן שנסענו יחדו לא פסק פיו משנאה ובוז, מחרוף וגדוף כלפי ציוני-גרמניה. “רעים וחטאים הגויים הגרמנים, רעים וחטאים מהם היהודים הגרמנים, ורעים וחטאים מאלו – הציונים הגרמנים”. מתחילה בקשתי להפסיק שטף חרופיו, ואחר כך נחמתי והנחתי לו, הן שלשום שמעתי לשון זו מפי ציוני פולני, מחר אשמענה מפי ציוני אמריקני, – ואין לדבר סוף. היה היה לנו סופר בעל השפעה בשעתו, ויוסף חיים ברנר שמו. אדם הגון וסופר הגון, אבל לב רגז ונפש כאובה נתן לו אלהים, ועל הכל שפך רוגזו וכאבו. ביחוד על הציוני ועל עבודתן. ומימי ברנר ואילך נעשתה אכילת-ציונים מצוה ציונית. ואם גם אתה משתבח להיות “ציוני צורר־הציונים”, מה לך כי לקחת “שבח” זה לך לבדך? תנהו גם למאות ולאלפים אשר עמך, כי רבים אתם.

ואני שואל: שנאת־חנם זו מניין לכם? יהודי ציוני שונא ובז ליהודי חברו, אף-על-פי שגם הוא ציוני, – אני מבין. הרבה השפעות ליחסים שבין אדם לחברו, חוץ מן ההשפעה של היותם שניהם בנים לתנועה אחת, לתקות לב אחת, למשאת נפש אחת, ויש שהשפעה זו נדחית – כולה או מקצתה מפני השפעות אחרות הדוחקות את רגליה. אבל יהודי ציוני שונא ובז ליהודי חברו משום שגם הוא ציוני, – איני מבין. ואילו אתה ובני-“מפלגתך” הרבים שונאים אתם לציוני ובזים לו – משום שציוני הוא. הגעתם לידי כך, שיש לכם בלבכם כמעט עדנת-חבה לציוני בן לא-ציוני, משום ש“זכות”-אבות זכורה לו מאתכם, ושנאה ובוז כפולים ומכופלים אתם שופכים על ציוני בן-ציוני, משום ש“זכות” אבות זו אין לו. והואיל ושנינו – אני ואתה – רגילים תמיד בשיחותינו לאמור איש לחברו את אשר עם לבבו, מובטחני שלא תבוא עמי בטרוניה אם גם הפעם אתנהג כך ואומר לך; אילו קרא דבריך ושמע דברי בני-“מפלגתך” גוי מן הגויים, גוי פשטן שלא טָעַם טַעַם פלפול מימיו, לא היה שואל: שנאת־חנם זו מניין לכם? אלא היה שואל: שנאה פתלוגית זו מנין לכם?

תאמר: לא על הציוני שבציוני, אלא על הלא־ציוני שבציוני שפוכים שנאתכם ובוזכם. “הציונים קיבלו עליהם תפקיד כביר-ערך וכביר-תוצאות –ומעלו בו באופן מחריד, מדכא”. ויש מן האמת בדבריך הקשים האלה. אי-אפשר אמנם להודות, שהציונים מעלו– “ובאופן מחריד, מדכא”. בתפקידם, אבל אי אפשר גם שלא להודות, שלאסוננו לא מעטה היא מדת הלא־ציוני שבציוני, והלא, והיה איש איש מאתנו – וגם הטובים והגדולים שבנו בכלל בודק את נפשו, שמא דבק – או שמא עדיין לא נרפא – גם בו מום זה, אולי תספיק דוגמא אחת. כשנוסדה,“הסוכנות” ולשם “טובת הענין” הורו כל ששת הצירים הארצישראליים – הם וסגניהם– היתר לעצמם להבחר ל“פיפטי” של הלא־ציונים, בא לידי רב אחד, שהסכים למעשה זה, ושאלתיו: “רבי, אילו נבחרת אתה להיות חבר המוסד הנוצר לתקנתם של ישראל, מחציתו מניחי־תפלין ומחציתו לא-מניחי-תפלין, היית מורה היתר לעצמך להבחר לשם טובת-הענין למחצית של הלא-מניחי-תפלין?”. ומיד, בלי שום הרהור קל, קפץ הרב והחזיר: שמא יצאתי מדעתי? " באותה שעה ידעתי: הנחת-התפלין של זה שלמה היא בתכלית, וציונותם של אלו – לאו. ציונים שלמים בתכלית השלמות מספרם לא רב, ובודאי יש לתלות בזה הרבה מכשלונותינו, בין כשלונות שמבפנים ובין כשלונות שמבחוץ.

אבל שוב שאלה אחת קטנה אנכי שואל אותך: שמא שנאה ובוז הם הסממנים הטובים לרפא את הלבבות, כי יתחדשו וישלמו, או שמא שנאה ובוז הם הדרכים הטובים לְגַדֵל דור חדש, דור ישא ויסבול ואת כל נפשו יתן על הגאולה ועל הפדות? או אולי אתה ובני-“מפלגתך” הרבים אומרים אתם לנער את ידיכם מן הציונים אשר עמנו כיום הזה ולדרוש מאת עזרא ונחמיה, כי ימציאו לכם לבנין בית-ישראל ציונים טובים מאלה? האומנם יודעים אתם את האדריסה הנכונה של עזרא ונחמיה בן-עדן, ואם אתם יודעים אותה, כלום אין אתם חוששים, שמא יחזירו לכם תשובה פשוטה: “אף אנו לא היו לנו ציונים טובים מאלה, אף אחרינו לא הלכו אלא מעטים, ואף אלו המעטים לא היה לבם שלם. יש אשר חרה לנו עליהם מאד, ובכל זאת עמהם בנינו. לא אחת בושנו ונכלמנו, אבל בָּזה לא בזינו, יש אשר מרטנו משער ראשנו וזקננו וישבנו משוממים, אבל מָאוס לא מאסנו, ואם גם רַבְנוּ וקללנו, שָֺנֺא לא שנאנו – וּבָנִינוּ עמהם בנינו”, – האין אתם חוששים, שמא תשובה כזו יחזירו לכם?

  • “אבל כוונתנו גם אנו לבנות”.

אני יודע. אף רגע איני מסופק בדבר, שזו לא אחרת היא כוונתכם. ואולם אם באמת אתם תבנו – מסופקני מאד. יען גבה לבכם על הציוני הרגיל ובשתי ידיכם אתם דוחים אותו, יען זעם מלאתם ומעליבים אתם בציוני הרגיל ומעליבים אותו בפיכם ובלבבכם. אתה עד. אחים אין אתם רוצים להיות לו, שוטרים ונוגשים אתם רוצים להיות לו. לנשמתו אין אתם שואלים – מה יתנו ומה יוסיפו לכם? לרגשו ולעצתו אין אתם נזקקים – משחק הם לכם. אלא מה אתם מבקשים, מה אתם דורשים ממנו? כסף, רק כסף. הוא עצמו ממש אין בו, ממש יש בממונו – בשקלו, בזהובו, בלידתו. היתנו לכם? דומני, לאו. ואם יתן – מה תעשו בשקלים, בזהובים, בלירות מתים, שאין עמהם לא רוח ולא נשמה, לא לב ולא רגש! האומנם באלה בפגרים-מתים, תְּחַיוּ עם ותבנו ארץ? התחת אלהים אתם, כי תעשו נסים ונפלאות? ואנחנו הלא כבר ראינו את “הנסים” ואת “הנפלאות” אשר נעשו בשעה שהכסף והזהב ירדו כמתוך קרן־השפע…

עזרא ונחמיה מנו תחלה את הציונים עצמם, " אנשי עם-ישראל", אשר התנדבו נפשם, לוּ רק חלק קטן מנפשם, ואחר כך – את הדרכמונים והמָנים שהביאו, את הדרכמנים והַמָנים שודאי היו כולם טבין ותקילין. חייך, חביבי: הדין עמהם, ולא עמכם.

ובוא וראה: עד היכן הגעתם אתם בדרככם? עד כדי “תגלית”, שרק מחמת “משגה אתימולוגי” נראים “שני המושגים המכחישים זה את זה, ציונות וציונים כאילו שורש משותף להם בלשון”. מעין “תגליתם” של הגויים המלומדים, המורים הלכה ברבים, שיהדות לחוד, ויהודים לחוד, ויש יהדות בלי יהודים. הם זקוקים ל“תגלית” זו: היהודים מיותרים בעיניהם, ולבטל את היהדות הם יראים מחמת טעות הקשורה בלבם, שהיהדות היא מקורה של הנצרות, ואם בטלה הראשונה בטלה גם האחרונה. אבל אתה ובני-“מפלגתך”, מה לכם ול“תגליתם” זו? האומנם אומרים אתם לקיים את הציונות בלי ציונים? הלא משחק מלים בלבד היא “תגליתכם”, ואת הטרגיקה שלנו, העמוקה כתהום, אתם עושים מדרס למשחק!…

* * * * *

העתרתי עליך דברי, ואתה שאני נא, אם אוסיף עוד שורות מספר.

אתה מבקש, כי יקומו נביאים בקרבנו. אבל לחנם הוספת: “נביאי אמת”. במנוחה שלמה יכול אתה למחוק מלבך את החשד של בקשת נביאי שקר, האומרים “שלום שלום”. אותם אין איש מבקש. אולי רק סְקְלֵרוֺזֵי-המחשבה, שכבר שקעו עד המדרגה של “מעט שנות, מעט תנומות”, ויראים הם פן יוכרחו להקיץ ולהעביד את מחשבתם עבודה שאינה לפי כוחה. מלבדם אין איש אשר יבקש את נביא השקר. אף אני מבקש כמוך רק את נביא-האמת. אף־על-פי־כן לא בקשה אחת לשנינו. אתה מבקש את נביא-האמת “איש-האימות וזעום-העפעפים”, אשר יזעם כל היום ואש וגפרית תמטיר לשונו. אני איני רוצה בו ואיני מאמין בו. שירתו היא “שירת המשטמה והכליון”, ובשירה זו לא יִרְפָּא לעם ישראל. העם לא ישמע לו, ואם ישמע לא יבין – לא ירצה ולא יוכל להבין. עם אומלל זה כולו מִכְוָּה אחת. ומכוות חדשות רק הַכְאֵב יכאיבוהו עוד יותר, ורפא לא ירפאוהו. אני מבקש את נביא-האמת “בהיר העינים”, “איש-החידות” אשר “ראה יראה ללבבם, ויבוא בנפשם כמבואי עיר מבוּקעה, ומצא שם את כל נגעיהם הנעלמים, ופרפר עם לבם בכל אשר יפרפר, והתענה שבעתים בכל ענותם”.נביא־האמת, ואליו יבואו “רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, ובקשו מפיו תוכחה ותפלה”, כי על כן מעיניו יבקשו – רחמים ותקוה"…

תל־אביב.

א. דרויאנוב


ג

למר א. דרויאנוב, תל-אביב. אלופי ומיודעי – שמחתי מאד על שכבדת אותי, את מתנגדך, את המקטרג על הציונים, וענית לי. מאוס לא מאסתני כי אם קצפת עלי עד מאד.

אבל צר לי שע“י תשובתך לא נתוסף לקו האידאולוגי שבויכוחנו כמעט כלום. והרי קו זה עיקר הדבר ותכליתו. מה תמצית מכתבי? – האירותי קצת את דרכיהם, לא-דרך, של הציונים בגולה ובא”י, וכן את מעשיהם: חוסר מעשה או מעשים רעים. הבאתי רק עובדות ומספרים מבישים ומדאיגים. מתוך מחברתך שלך הבאתים. והקשיתי: היאך אתה מגיע אחרי כל אלה למסקנה תמוהה כמסקנתך? משום מה אתה מפליג, לאחרונה, בסנגוריה חמה על הציונים ואתה דורש “להבין” אותם, לרחם עליהם? “ניחא, אנחנו אנשים טובים וסולחים, אבל אולי סליחתנו חטא כבד הוא לציונות?”

כך התפלאתי וקטרגתי. ואתה מה ענית? שמא חלקת על דברי והוכחת: להד“ם, ההנחות אינן נכונות, העובדות אינן מתאימות לאמת, המספרים המעציבים בדויים, הציוני הממוצע עשה גדולות ונצורות ונתן את נפשו על הגאולה ועל הפדות? – לא הוכחת כך. אי אפשר היה לך לעשות כן. מכיון שכמעט כל החומר ללימוד־החובה מידך לי ניתן, כאמור. לא הוספתי עליו אלא קצת פירוש. הסממנים שבמחברתך הספיקו לי כל צרכי ולא נזקקתי אפילו להשתמש בכולם (אף מסופקני אם עתון ציוני היה מדפיס את דברי שבחי שלי לציונים, שהרי אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו). לא ענית איפוא: הס קטיגור! הוצאת דבה! אלא שתקת שתיקת- הודאה על פרטי חומר-החומר. ושתיקה זו שלך, של מעריץ הציונים מאשימה אותם יותר מכל צעקותי, אלא מה, באת שוב בטענה “עם אומלל זה כולו מכווה אחת”, שוב הגשת לנו את מראה “נפשם במבואי עיר מבוקעה”, שוב אותה הבנת-חסד כלפי מי שאינו זכאי לה: היינו הכל כמקודם, כבחובתך. אבל הן אני התרסתי מראש נגד נדיבות-לב אסורה זו, ומתוך דברי בקעה ועלתה התמיהה: אם באמת אומללים הם כל כך, איה המאמץ המתאים לכאב זה, היכן ההסתערות להיגאל? הן אני הקשיתי: האם זה עניננו או ענין תפקידנו להתאמץ ול”הסביר" את נפשם? האם אנחנו שליחי אגודה לחמלנות כלפי אזרחים משתמטים ומתרשלים במלוי חובותיהם לגבי הכלל עד כדי הריסת המפעל? אולי חנינתנו חטא חמור הוא לתנועה? – – בקיצור, לא זזנו מנקודת מוצאנו.

גם אני מבין, משום מה השתדלת למצוא פגימות בקנקן, במקום להסתכל במה שיש בו; מפני מה ראית צורך לעצמך לא להיכנס לגופי השאלה, ובכל תשובתך אתה נוטע מסמרים בבחינות צדדיות בלבד. למשל, העירותי שאנכי מהוה מפלגה בת חבר אחד, וכן אמרתי: בעוד שעד עתה היו מתעסקים רק בתורת הציונות ובתולדותיה, הרי מפלגה זו פתחה אשנב למקצוע עיוני חדש: תורת הציונים וההיסטוריה של הציונים. חוץ מטעם “השתבחות” בתגלית “חשובה” זו רואה אני תמיד חובה לעצמי להדגיש זאת, כדי לקבל את האחריות לדברי-אפיקורסותי עלי ורק עלי. אני מטעים “מונופול” זה, כדי שאם ישתמש פעם שונא-ציון בדברי, יהא יודע שדעתי דעת יחיד, ולא תפסיד עי"כ הציונות. הן אני “אנטיציונים” ולא אנטיציוני. העירותי, איפוא, על יחוד זה בארבע שורות וחצי, בערך. ואתה מרחיב על כך את הדיבור ברבע שלם של תשובתך.

או שמא טועה אני בהערכתו של פרט זה? שמא אף הוא נכנס לעיקרי שאלותינו? אם כן אנסה לבחון את דבריך על סמך החשבה זו שלך. אתה טוען שאין מפלגתי בת חבר אחד, ואתה מכניס לי כשותפים את בעל השיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, כלומר את חיים נחמן ביאליק, ואת יוסף חיים ברנר. משקר הייתי אילו אמרתי שמתביש אני בשותפות זו, אדרבה, אני מצטער על שלא זכיתי לשותפים שכאלה. קשה להסביר כאן הבדלי תפיסה וגישה. אסתפק רק בהוכחה מוחשית אחת. היינו, על אותו השיר הרשיתי דוקא אני לעצמי להשיג בתוקף ( “מאזנים”, קכ"ו). אין איפוא בשיר זה “אכילת-ציונים” מסוגי שלי.

גם בשיתופך את ברנר למפלגתי מחבר אתה מין בשאינו מינו. הוא – אגב, אתה מגדירו כ“סופר בעל השפעה בשעתו, אדם הגון וסופר הגון”, ולי נדמה שכוח-השפעתו הוא גם מעבר לשעתו ושעיקרו בתכונות גדולות הרבה מאלו שקבעת, אבל אין זה ענין לכאן ברנר היה אישיות בעל מרה שחורה, איש שהיה מסור בלי תקוה, לצרת האדם ולא הפנה את לבו לראות צבעים, לשמוע רינת צפרים, להריח ריח פרחים, ובעצבונו ורגזו וקדרותו אלה יצא להסתכל בציונים. ואילו מפלגתי בעליזות נפש ועינים ואזנים, בשמחה לשמחת החיים והאדם באה היא להתבונן ב" גיזינונגסגינוסן" שלנו, ורק מתוך התבוננות בציונינו אלה מתמלא הלב מרה שחורה והעינים חשיכות. ועוד: ברנר קטרג על הטיפוס של הציוני, שהרגיז אותי. הן הוא לא דרש כמונו מדות גדולות להגשמת הציונות. לא את חובת העליה והריכוז ולא את חובת השעבוד של כל יהודי ויהודי לצו המולדת ולבנינה. ואילו מפלגתי, לדעתה אין ציונות אלא זו הדורשת את כל העם ואת כל הציוני, לכן מקטרגת היא על האופי האנושי של נושאי-הציונות. היא קובעת: רק אדם מתוקן יוכל היות ציוני מתוקן.

אכן, לא שני גדולים אלה בלבד מכניס אתה לתוך מפלגתי, אלא גם “מאות ואלפים כי רבים הם”, לפי דבריך. לגבי אותם הסתמיים אי-אפשר לי כמובן, להוכיח לך שטעית ומיינת לא כהלכה, כשם שהראיתי לך בנוגע לשנים שנקבת בשמותיהם. האמן נא לי: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי אף שותף אחד, אף על פי שאני מחפשו עוד מימי הרצל. ותרשה לי להביא סימן ליהודי זה, הגם שאולי אין זה ראיה: למאמרי הכתובים ברוח מפלגתי שלי נוהגים עורכי-העתונים הציוניים, גם העבריים וגם הלועזיים, להוסיף הערות כעין אלו: “רובי דבריו של הסופר הזה סובלים מהפרזה והעברת הגבול, ככל שקבעו חכמי המוסר הקדמונים והובא גם מהרמב”ם ב“שמונה פרקים”. או: “כדרכו של הסופר הזה, אשר העירונו עליה בהזדמנויות אחרות… עד כדי זרות” (“העולם”). “את דבריו של שבדרון, איש… החריפה והמרה כלענה, אנו נותנים בזה, בלי לזהות את עצמנו עם” וגומר ("הארץ). מכאן שאין דעת העורכים כדעתך, כי “הציונים שונאי-הציונים הם המרובים” ואוהבי-הציונים הם המעטים. וחזקה על עורכים ותיקים שיודעים את הצבור שלנו. ואין המקום להאריך.

כמוכן “קצר המצע מלהשתרע” במענה מפורט על שאלתך: “כל מובהקה של תנועה אחרת מוקיר ומכבד בני תנועתו, ושמא, למשל, שמעת מימיך סוציאליסט שואל לסוציאליסטים” וגומר. על תמיהתך זו אפשר לענות תשובות שונות. קודם כל נתונה האפשרות לבוא בשאלה שכנגד: שמא באמת גרועים בני תנועתנו מבני התנועות האחרות? הן אוהב ישראל אמר: “אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור”. ודוקא למשל הסוציאליסמוס, דרך אגב: אילו הקריב כלל-עמנו לציונות בעשרות שנות קיומה, מה שהקריב באותו הזמן לסוציאליסמוס – ברצון ובאונס – ודאי שהיה מצב-תנועתנו אחר לגמרי.

ואפשר לדחות בכלל את צורך העיון בבעיה, אם בתנועות אחרות ובעמים אחרים מרבים בני התנועה או העם למלא את חובתם מאשר אצלנו. אומרים: לפי העובדה, שאין לתנועתנו־הסתדרותנו כוח כפיה, הרי הפליאו הציונים לעשות במשך יובל השנים. על זה יש לענות: נניח שכן הדבר (אינני מסכים לכך ואני מקוה לסדר אי"ה קצת חשבון מפורט בענין זה), מה מסקנה ומה תועלת מכאן? הלא תודו שמבחינה האובייקטיבית: הגיאוגרפית, הפוליטית, הפסיכולוגית, המבנה הכלכלי הסוציאלי וכו', אין עם אשר לגאולתו ולחרותו דרושים התאמצות ושינויים מהפכניים עמוקים כהתאמצות וכשינויים הנדרשים לגאולת עמנו ולנורמליזציה שלו. ולפיכך אין טעם להשוואה לקרבנות האחרים. הללו אינם זקוקים אולי לקרבנות כמונו. רק היחס שבין הישגינו לבין החסר עדיין, בין מה שפעלנו לבין מה שיכלנו לפעול ולא רצינו, יחס זה בלבד מכריע והוא קנה המדה היחידי. הן תודו שבשעת חירום, בשעת מלחמה לחרות, מקריבים עמים אחרים קרבנות עצומים, גדולים פי אלף מקרבנותינו אנו, ואם כלל היהודים ואף הציונים אינם חשים שענין שיבתנו למולדת כעין מלחמה איומה היא לנו, לומר שהיא דורשת לשם פעולות שלום קרבנות-מלחמה כבירים, הרי זה אסון, ועל זה אני מתריס.

קבלה היא בידינו מדור דור: מפני חטאינו גלינו מארצנו, בלי שאלת-היחס, אם גם לעמים אחרים חטאים כאלה, כשם ששאלה זו לא מעלה ולא מורידה בקטרוגנו על שמפני חטאינו לא עלינו לארצנו. הן הבאתי גם את דבריך: “עם חוטא כזה, שקיבל עליו גלות עד כדי־כך שהוא רוצה בה והיא עריבה עליו, עם כבד-עוון כזה” וגומר.

ובאמת הרי אפשר לצאת מן הדעת כשאנו משווים לעינינו את העובדה שעד היום לא היתה עדיין עליה של ציונים הראויה לשמה. בזמנים שלפני הקוניונקטורה, בעליה הראשונה, השניה והשלישית, לא עלו הם, הפיקחים, אלא הטפשים המעטים (האם לא היינו כולנו, כמעט כל הותיקים, הראשונים, כמנהיגים כמונהגים, יושבים עוד כיום הזה ברוסיה, בגליציה וכו', לולא המלחמה העולמית, המהפיכות ותוצאותיהן?) ובעליות מתוך קוניונקטורה: ברביעית ובששית עד עכשו (בשם החמישית כדאי אולי לקרוא את עלית הצעירים המטורפים, ה“שמענדריקים”, שמיהרו לכאן סמוך לפרעות תרפ"ט), ב“עליות המיושבות” באו ובאים יהודים סתם, וחלקם של “חברינו לדעה” דל הוא גם בעליה של עכשיו, מוינה, למשל, מודיעים: “על פתח המשרד הא”יי צובאים עתה המונות, המונות, ותשעים ותשעה למאה מהנרשמים לעליה הם לא ציוניים… באגודות הציוניות מתכשרים החברים והחברות לעליה ולומדים בשקידה אנגלית וגם עושים חיל, ולומדים גם קצת עברית" (“הארץ”, כ“ה סיון ש”ז). והן על העולים עכשיו מעיד אפילו אתה, כי למצער שני שלישים יעזבו את ארצנו כשתחלים הגולה ויוכלו “לחיות שם חיים טובים מאלו שהוכרחו לחיות כאן”. – ואחרי כל אלה, לאחר שאתה בעצמך מונה בציונים מעשים ומדות ומנהגים שאין עליהם כפרה, הנך בא ואומר: “ציונים שלמים בתכלית השלימות מספרם לא רב”. מצטער אני על פשטות זו שבה נקטת, כאילו על שלימותם של הציונים אנו דנים. אני מראה לך מתוך דבריך שלך, כי משולים אנו לגבינת-אמנטאל זו: מקצת ממשוּת רק כדי לחבר את החורים – ואתה מדבר על שלימות! העוד לא התרגזת מימיך על מי שמלמד זכות על זמרי, שהרי גם משה רבנו חטא, כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא? – ואתה אומר שאני משחק במילים! ובמה ראית אצלי משחק זה? במה שמעמיד אני את הציונים בנגוד לציונות. אבל הן ביארתי כבר במכתבי הראשון, ש“ציונות” אין פירושה אצלי כללוּת-הציונים ופעולותיהם, כי אם כלל-האידיאה ומסקנותיה. ובין רעיון לבין נושאיו הרי אפשר ואפשר שיהיו ניגוד וסתירה. הנה ישנה, למשל, היהדות כחטיבה של אידיאות וחובות, ונושאיה היהודים מרבים לבגוד בה.

וכן תמה אני על שכתבת: “אי אפשר להודות שהציונים מעלו בתפקידם”. סתם כך: “אי אפשר”, כדרך שאומרים “כידוע” ופטורים מחובת הוכחה. אבל אליבא דאמת לא אפשר בלבד אלא מוכרחים להודות בקלקולם העמוק של הציונים. אמנם הרשות בידי הרחמן להודות בכך ותוך כדי זה למהר ולמשחם בשמן משחת כפרה, כדרך שעשית בחוברתך ובמכתבך, כאמור. ואכן מוסיף אתה תיכף: “אבל אי אפשר גם שלא להודות, שלאסוננו… והלואי והיה איש-איש מאתנו בודק את נפשו” ואומר. כבר הדגשתי במכתבי הראשון: ההאשמה שב“אכן” וב“אמנם” וב“הלואי” הכללות בלמוד-זכות שלכם, דיה שנוציא על פיה פסק-דין חמור מאד על החוסים בצל סלחנותכם.

ומתוך המשל, שאתה מביא במקצת-ההודיה שלך, נראה הדבר, כי אתה מוזג גם כאן – איני יודע משום מה – מין בשאינו מינו, יען מכל מוּמי הציונים, המחייבים גם לדעתך בדיקת הלב של כולנו, לא מצאת דוגמה לפסלוּת בולטת, לחוסר “שלימות-בתכלית” של הציונים, מאשר העובדה, שבהיווסד הסוכנות היהודית הורו צירים ציונים היתר לעצמם להיבחר ל“פיפטי” של הבלתי-ציונים. דוקא בדוגמא זו שבתכסיס ובפורמליות גרידא אתה רואה את חזות הרע! באמת לא מצאת דוגמא אחרת? (הן סוף סוף כאן לשם מצוה ציונית נתכוונוּ, בדרך כלל, אם באופן רצוי ואם באופן בלתי רצוי, כדעתך). הוכח לנאשם שגנב קרון חטין וסניגורו אי אפשר לו של יהא מודה במקצת והוא אומר דרך פשרה: אמנם אין להכחיש שהנאשם סחב פעם כמה גרעיני שעורין.

וכשם שקולעת פשטות אנחתך על “חוסר השלימות” של הציונים, כך קולע ביטוי אחר כלפינו, שאתה חוזר עליו פעמים. היינו, לאחר שהעברתי לפניך מתוך מאמריך שלך את פרצופם האמתית של ציונינו פרצוף… בא אתה וקורא לקטרוגי עליהם בשם “שנאת חנם”! לועגים אתם לעצמכם ולא ידעתם נפשכם.

ולשם מדויק זה מוסיף אתה שם אחר, יורה אתה כדור אחר, העולה על הראשון בכמה בחינות. כעין כדור "דוּם דוּם: שנאה פתולוגית שנאתנו, גוזר אתה. אילו היו קני-המדה של הערכותיכם מקובלות גם במפלגתי אני, היה עלי לערער הרבה על דיאגנוזה זאת שלך. ראשית, בויכוח כויכוחנו הרי טענה כזו היא הקלה-לעצמכם שלא כדין. אמנם שמעתי בפומבי בימים אלה, ימי ההכנות לבחירות, נימוקים דומים בפולמוסי המפלגות. והיה הדבר מובן: עת לעשות לקונגרס. אבל שתי מפלגותינו אנו, המתווכחות כאן, הלא אינן מעמידות מועמדים עתה, לפחות לא מפלגתי אני, ולשם מה הסברה בעלת איכות כזו? שנית, גם בכך לא פנית לנושא הויכוח אלא כנגד המתווכחים. נניח שפתלוגים אנו, כלום משום כך מותר לציונים להיות “ציוניסטים”, להיות בעלי דמות שכזו, כפי שלמדתי אף מתוך מחברתך? משל לאותו רב שהלך לגבות צדקה לעניים והציק לעשיר אחד תקיף. סטר לו העשיר על פניו. אמר אותו רב לגביר: זה בשבילי, ומה בשביל העניים?

ואולי תרשה לי בחסדך להשתמש בצורת סיגנוּנך אתה במקום המדובר: “אילו קרא דבריך ושמע דברי בני-מפלגתך גוי מן הגויים, גוי פשטן”, היה אולי שואל אף את אנשי מפלגתכם: מכיון שאין בידכם לסתור את הנחות הקטרוג ופרטיו, ואעפי"כ אינכם מוציאים מהם את המסקנה המסתברת – כלום זה סימן טוב לבריאות המחשבה? האין אהבה פתולוגית שכיחה יותר בעולם משנאה פתולוגית? ואולי היה אותו גוי פשטן שלכם מפקפק וחושב: שמא ראיתכם (האלף בחיריק) את הציונים בעינים טובות היא, שלא מדעת, מקצת מן המקצת של ראיתכם את עצמכם בעינים אלו; אולי אהבת-הציונים מצד בני מפלגתך היא זכר לזכר של אהבה עצמית?

כך אפשר היה, לפי קלישות שכלי, להראות בנקל, כי כוח-ההוכחה דל ההסברה הפתולוגית אינו עצוּם ביותר – אילו נצרכתי לבטל טענה זו. אבל לאמתו של דבר, מכיון שכנראה אין לדאבוני מודדי-ערך משותפים לשתי המפלגות, לא נפגעו כלל ע“י כדורך: “פתולוגים!”. כי מה הם בעצם שני היסודות השונים, שעליהם אנו עומדים כאן מפולגים-מתווכחים? ובשם מי טוען אתה ובשם מי אני? (“בשם” – בדרך ההשאלה בלבד, כמובן, לא במשמע של יפוי-כוח ואף לא במסגרת של סוג מסוים) הנה בכל חלק, בכל מיפנה של קיטרוגי על הציונים מוצא אתה את ההדגשה: “חוץ מן המספר המעט של הטפשים והנחשונים, מזמן הבילו”יים ועד ימינו, שקיימו בגופם ובנפשם את סיסמתם; חוץ מהמטורפים שבאו מלכתחילה כדי ללבון מסבלם לבנים לבנין המולדת ושלפיכך אינם ציונים”. היינו, אין לי אמנם הזכות לעמוד במחיצתם של אלה ואיני ראוי לכך, אבל מאז ותמיד אני עפר תחת כפות רגליהם של המשוגעים הללו, שהם זכאים באמת לקטרג כדרך שאני מקטרג. ולכן תבין, כי החץ שלך לא מחץ כלל את המאושר בדמיון להיות עבד לעבדי הפתולוגיה הציונית; תבין שדבריך לא פגעו כלל באיש המכריז תמיד, כי לוא היו המעטים ההם נורמליים ככל העם, לא היו גם הם מתחילים מגשימים את רעיוננו (הן אף אתה מעיד על עם זה ש“כבד עוון הוא והגלות עריבה עליו”), ואז היתה הציונות עד היום אפס אפסים, ולא היה לשנינו מצע להתווכח עליו כאן. – “פתולוגים”? יתכן שזוכר אתה את דברי הרופא התל-אביבי, פאטריוט כרוב היהודים בעלי השכל הנכון, אשר לא לפני חמשים שנה, בזמן הבילו“יים, אלא עוד לפני שלוש שנים, בזמן חוסר-קוניונקטורה בארצנו, כינה את הסוג החלוצי בשם “נגועים-באפידמיה, אשר ראשם אינו בריא”. וזוכר אתה ודאי את דברי הרצל בהקדמתו לגליון הראשון של ה”וולט": נוטלים אנו מלה שהיא מלה של גנאי ונעשנה למלה של כבוד.

ואכן איני שוכח שאתה קבעת את הדיאגנוזה “פתולוגיה” לא למגשימי-הציונות אלא למקטרגים של הציונים. איני אומר שהמגשימים הללו, הבלתי מיושבים, חברים הם למפלגתי (הרי באופן זה שוב לא היתה בת חבר אחד). אדרבה, אני מניח שהם באמת בעלי לב טוב, מוחלים וסולחים לציונים. אבל דעתי היא, כי ל“מטורפים” אלה מותר להיות נושאי עוון ופשע, ולנו – אסור.

וראה, בלי שום סבה וקשר וצורך אתה מפנה אותנו לאיזו “אדריסה של עזרא ונחמיה בגן עדן”. יהא. נסתכל קצת בענין זה. לא אבליט את העובדה, שאז היה בפנים ובחוץ יסוד אחר לבנין הארץ (למשל, מלכתחילה נתכוונו רק לבנין בית המקדש וחומות ירושלים) ושלכן גם הדרישות מהבונים היו אחרות. לא אדגיש זאת, אלא נניח שבאמת שתי התופעות נתונות להשוואה גמורה ושגם אז לא היו היהודים טובים מאשר בימינו. וא"כ, מהי ההוכחה שבדבר? אין ברצוני להטיח דברי גנאי כלפי שוכני-עפר אלה, נשמתם עדן או גיהנום. די לי אם אומר: אמנם כן, גם הם היו “ציונים”. במכתבי הראשון התחלתי את חשבונם של אוהבי נפשכם אלה – מזמן פינסקר (קריאתו הכאובה: “רקבון, רקבון!”), ואתה רוצה להתחיל מזמן עזרא ונחמיה. אדרבא, יתכן כי העולים של אז הם באמת תמונת המופת של אנשי־שלומנו היום. ודאי לא נעלם ממך, שיש מפרשים את הפסוקים בזכריה ה', 3 – 4, בדרך כך, שהיו אז גונבים את העצים ואת האבנים, אשר נועדו לבית המקדש, ובונים מהם בתים לעצמם. אינני אומר חלילה שצדקו המפרשים ההם. איני רוצה לחשוד באלה שהיו אולי כשרים, כשם שגם בנוגע לציונים שונים במשך חמשים שנות תנועתנו עד ימינו אלה איני קובע מסמרים, חס ושלום, בענין ביש זה. כוונתי רק להצטדק ולהראות לך שיתכן שלא דברתי סרה על הקדמונים הללו בקראי אותם ציונים. ושוב, כמו בהתחלתה של חליפת מכתבינו, תמימי דעה אנחנו בקביעת העובדות המחפירות, אלא שאף בנוגע לזמנים קדומים לכך הטוב הוא בעוכריך. במקום לכנות גם את העולים המעולים שלפני אלפיים שנה בשמם הנכון ולהכות בראי שלהם על קדקדי ההולכים בעקבותיהם היום – כמו שמפלגתי עושה – מרגיע אתה את בני-דורנו, באמרך: אין דבר, לכם בתי־אב עוד מימי בנין הבית השני, גם הם היו בדיוק כמוכם.

ואם יאמר מישהו: הרי אעפי“כ יסדו אז “הציונים” את מלכות-ישראל השניה, אענה לו: כבר העירותי שהתנאים היו אז לגמרי שונים מתנאינו היום. אבל אף אם נסיח את דעתנו מההבדלים – משום מה עלינו לראות תמיד ברעים, בפעולתם ובתוצאותיה, את אידיאלנו? מנין לנו שלוּא עלו אז מבבל כל הגולים ולא מעטים בלבד ולא בלי תכוּנות “ציוניות” בלבד, ולולא יצאו אח”כ המונים, המונים גדולים של “ציונים” את המולדת עוד לפני היכבשה, מנין לנו שלא היו ע"י כך פנים אחרים להשתלשלות תולדותינו? אולי לא היתה הארץ נחרבת במדה כזו ולא היה בא עלינו אסון הגלות בדמות איומה כזאת?

מה שמפליא אותי ביותר בכל מכתבך, הוא: לא נתת את לבך לכך שמכתבי לא לשם עיון מופשט גרידא נכתב, אלא שהוא כולו האשמה כבדה אחת נגדכם, נגד הטובים שבין הציונים, על שמתוך נטית-הרצון וטוב-לב פורשים אתם, מן התקופה הראשונה ועד היום, את כנפי הבנתכם על הגרועים שבהם – והם רובו דרובם – ויוצא שהציוני הממוצע, שהוא באמת למטה מבינוני, שאינו מקיים אף את חלק המאה מחובותיו, יוצא שהוא להלכה ולמעשה הציוני הנורמלי (“מילא, כך הנם והיו היהודים או בני האדם”) ולמה איפוא למישהו, מן הבוגרים או מן הנוער, להתגבר ולעלות עליו לטובה, לחפש לעצמו קנה-מדה משובח, כשהוא רואה את ציוני הקלוקל ההוא, שבכל הזמנים, מוצא מגן ומחסה בכוח-הסברתכם ונח לו על הפוּך הרך של רחמנותכם? במכתבי הקודם הרשיתי לי להעיר על דברי ב“מאזנים” (קפ"ו), אשר שם כאלו התווכחתי אתך, מראש ובעקיפין, באמרי: “יתכן כי בחוסר השנאה-לרע בלב הטובים טבועה אבן-נגף גדולה לחברה האנושית, מאשר בהעדר האהבה-לטוב בלב הרעים”. גם על ענין “הטרגיקה שלנו, העמוקה כתהום”, כפי דבריך, ואשר אני כופר בה, ניסיתי לענות לך שם.

לוּא התיחסתם לציונים הראשונים, מימי פינסקר והרצל, ברוגז וכעס המצווים עליכם מטעם קדושת הציונות, לולא דיברתם וכתבתם רמות על “העם הבונה את ארצו”, לולא השויתם חגיגית בנאומי-חנוכה את הציונים לחשמונאים, לולא התפעלתם כ"כ מההתלהבות שבוועידות ואספות, לולא כל אלה, מי יודע, אולי לא היתה המחרוזת המבישה שחרזתי לפניך מתוך חוברתך – דוגמה מעטה לצרור רב – מתקבלת כמסורת ציונית. אולי לא היתה היא נראית כדבר שאינו מרגיז עוד, כמעשי אבות סימן לבנים.

מודיעים עתה, כי אחד מהוותיקים שבציונות, עוד מלפני הרצל, עסקן מפורסם, גביר עצום עד היום, אינו משקיע את כספיו בא“י, שהיו מכניסים לו כאן כששה אחוזים רווחים, באשר הם מכניסים לו בחו”ל כמעט אחוז אחד יותר (“דבר” ז' ניסן ש"ע). במגבית לטובת התישבותם של פליטי גרמניה בא“י קובעים תיכף בשבועות הראשונים ש”ההגבה החלשה מצד הישוב מסכנת את כל תוצאות המגבית" ושהרשימה הראשונה “מעוררת כאב וצער”. עתה נסתיימה כאן ב“ה מגבית זו בסכום שהוא מחפיר מאד (לפי הטרמונולוגיה שלי: ציוני מאד) ביחס למצב הפריחה של הארץ: שנים עשר אלף לא”י בס“ה, פרט למוסדות. אנשים למאות ולאלפים ההולכים וצוברים הון בעקב האסונות והמצוקה של אחיהם בגולה, היינו בעקב העליה הכרוכה בצרות-הכלל אלו, מקשיחים את לבם במדה מגונה כלפי קרבנותיהן. גביר שאומדים את רכושו במאה אלף לא”י ואת הכנסותיו לשנה בעשרת אלפים, תורם חמישים לא“י למגבית ההיא; מנהיגים גדולים, אשר מלא כל העולם כבודם ושעליהם להית מופת מחנך לאחרים, תורמים תרומות קטנות המשמשות קנה מדה לכל הקופץ את ידו (וגם משכרתם הגבוהה משמשת מאז דוגמא לרעה); “המועצה המקומית בראשון-לציון מזמינה שלשים איש מעסקני המושבה לדון על המגבית, ובאים – שלושה” (“דבר”, 2489). עכשיו מודיעים על כשלון מביש על המגבית בעולם כולו כמעט. כגדול המחאה ו”זעם העם", כך תקטן התרומה והקרבן. בלונדון, למשל, קיטרג יועץ העיריה דייויס ואמר: “יש יהודים המוציאים לחגיגות נשואים או בר-מצוה סכומים שיכולים לפרנס בהם מאה יהודים מגרמניה”.

או הנה דבר הקרנות. כאן פשוט כעין גזל ציבורי לפנינו: יהודי א“י נהנים מהקרנות במדה מרובה והשתתפותם בהן זעומה ומחפירה. “אחוז התורמים לקרן היסוד לגבי כל חלקי הישוב אשר בכוחם לתרום משהו – לא לגבי הישוב כולו חלילה – אינו עולה על שנים עשר, וגם אלה רובם מבני דלת-העם”. והילך ענין הקרן השניה, הקרובה כ”כ ללב שנינו, הקהק“ל. מורנו ר' מנחם אוסישקין השמיע עתה בקונגרס הציוני דברים מחרידים וזעק לשוא, באזנים אטומות, ובאולם ריק למחצה, כפי שהדגיש בעצמו. הוא הזהיר: “החושבים אנו לרגע, היכן אנו עומדים בפעולתנו למען בנין הארץ? האין זה צחוק ילדים מה שאנחנו עושים? במשך עשרים החדשים (בימי ה“בוּם” הכביר שאנו מרעישים עליו עולמות– א. ש. ) נגאלו ע”י כל היהודים שבעולם, ביחד עם הקהק”ל, ארבעים וארבע אלף דונם בס“ה… ויש לי יחס שלילי לאותן הצורות המכוערות והמסוכנות שבהן נקנות ונמכרות עכשיו קרקעות בא”י… הציונים הבעלי-בתיים חושבים את עצמם בכלל לפטורים מהעבודה" לטובת הקהק"ל. כך העיד ראש הקרן ההיא.

והנה קצת אילוסטרציה אף מארצנו ל“עבודה” זו (דוגמאות “מרנינות” מהתפוצות הבאתי במכתבי הקודם): אם מסדרים חשבון לחצי שנה רואים שהישוב מכניס עתה כחמשת אלפים לא“י לקהק”ל, ומוציא כמאה אלף לא“י לצרכי עישון (“דבר”, כ“ט כסלו, תרצ”ג); יהודי ירושלים מכניסים לקרן ההיא כאלף לירות, ולבתי ראינוע כשמונת אלפים לירות (עפ"י אומדנה של מומחה); תל-אביב תורמת לקרן זו כאלפיים ושבע מאות לא”י, ושכר דירותיה – כחצי מיליון.

ואם ברצונך לשעות רגע קט לעניני השפה העברית, שיחסנו אליה נראה לי מאז קנה-מדה מצוין לשקרוּתנו הציונית בכלל, כמו שביארתי במכתבי הראשון, הנה קראנו עכשיו, כי בכל מדינת פולין הגדולה, על שלשת מיליונים ומאתים אלף יהודיה ועל מאתים ושלושים אלף שוקליה נפוץ ספר עברי בששה או שבעה אכסמפלרים. והחוברת האחרונה של “אפקים” פותחת בשיר תהלה לציונים, בנדון התרבות העברית, בזה"ל: “אשמתם… בושתם… במקומותיכם ובארצותיכם, בירושלים ובלונדון, באירופה ובכל תפוצות ישראל באשר אתם שם, אתם כולכם חייבים ליתן את הדין”.

והנה עוד דוגמה ממסירוּת הציונים לציונות, דוגמה מסוג נאה ועדין במיוחד: הועדה הראשית בא“י לעניני הבחירות לקונגרס הציוני הודיעה עכשיו שאין באפשרותה לשלוח שקלים למקום נ. ולא למקום ס. מפני שמעלת העסקנים לא שלמו עדיין, במחילת כבודם, בעד השקלים משנה שעברה, “למרות התביעות המרובות”. ר' בנימין מוקיע כי “חבר תקיפים עומדים למכור בנין צבורי לקונה פרטי… שבית ספר יפול לקרבן על מזרח הספסרות, ולשם הבנין הזה אספו קברניטי “המזרחי” תרומות העם במשך דור שלם ועל אוסף הכספים האלה חי והתפרנסו רבות בשנים וקרן היסוד בלבד נתנה אחד עשר אלף לירות… ועכשיו עומדים למכור אפילו בלי נטילת רשות מאת קרן היסוד… " (“הארץ”, כ“ו סיון ש”ז. אמנם ר' ב. תיקן אח"כ וכתב שרק יחידים הציעו את המכירה ולא מוסד רשמי של “המזרחי”, אבל את שאר התמונה לא שינה בתיקונו). ואתה בעצמך, מר דרויאנוב מכובדי מאד, חותם עתה, למשל, על מכתב למערכת, שבו מודגש – בסגנון נאה ורך ומחפה – כי “ביחסים של חברינו עצמם ל”ברית ראשונים” הדבר תלוי, שיהיה לנו הכח לקשור מלחמה קשה זו, ולעת עתה אין היחס מצד החברים נותן לנו את הכוח לכך”.

זוהי דמותנו – והרי רק דוגמאות מעטות מתוך רבות הובאו כאן ולא טרחתי טרחה מיוחדת בברירתם – ואשמת המתוקנים שבנו היא כאמור, שיחסים ומצבים כאלה נראים לציבור כתופעה רגילה ופשוטה של רציפות ההיסטוריה ה"ציוניסטית" בת יובל שנים: המשך טבעי וישר של “האקציון בקערות ערב יום הכפורים” בימי “המגיד”, של ההחתמה על מניות “הקולוניאלבנק” בימי הרצל, של ה“חיים הציוניים התוססים”, כפי שהשכיל לתאר אותם באירוניה קולעת של ש“י עגנון בספרו “בנערינו ובזקנינו”, ושל המגבית ל”אוצר הישוב" בימי המצוקה בא"י – אתם המרגישים, לא זעקתם חמס ולא התקצפתם. “לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא מיחו זה בזה” (מובן שקביעת העדר-השלימות וכדומה אין שמה מחאה כ"א חיזוק ידיהם של עוברי-עבירה).

אתה הבאת במכתבך את ענין עזרא ונחמיה כדי לסתור את טענותי אבל מדוע לא הבאת את שאר הכתוב: "ואריב עמם ואקלל ואכה מהם אנשים ואמרטם"? אילו נהגתם גם אתם כך, בערך, ודאי שמפלגתי היתה תיכף מתמזגת במפלגתכם.

ומכאן התשובה לשאלה חשובה אחת שנגעת בה, זו שאלת הפדגוגיה. היינו אפשר לסבור, כי הציונים הם אמנם כמו שהם – להוותנו – אולם רק רחמים ונחומים ירפאו את הלבבות ולא מרירות ותוכחה. ברם, מלבד הפסוק הנ"ל, הן בעצמך הזכרת שעזרא ונחמיה רבו עם הציונים שלהם וקללו אותם, וגם ידוע לך שהם הכריזו: “כל אשר לא יבוא לשלושת הימים יוחרם כל רכושו… וגם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה”. והתוצאה? “ויאמרו כל הקהל אמן ויעש העם כדבר הזה… ויאמרו קול גדול כן כדבריך עלינו לעשות ויעשו כן בני הגולה”.

כך נדמה לי, שזכרון־הדברים מימי עזרא ונחמיה, שהטרחת אותם מגן עדן כדי לבטל את כל תפיסתי – את תפיסתך הוא סותר.

ולענין פדגוגיה זו בכלל אין לשכוח, שלא בראשית תנועתנו אנו עומדים ולא על הצעדים הראשונים אנו תוהים: איזוהי דרך־החינוך העדיף לציונים? מאחורנו חמשים שנות נסיון, שבהם חינכתם את הציונים בחנא וחסדא ורחמין, ו" פרפרתם עם לבם בכל אשר פרפר" – וקיצור־התוצאות של הפדגוגיה הסלחנית שלכם הלא הוא כתוב במחברתך (“כבשתי פני מבושה”), ובעיקר: העירותי על הקלקלה שבדבר, כי הציוני הרע, הרע מאד, נתקבל ע"י הערתכם כציוני הנורמלי, ומכאן תוצאות חמורות גם לחינוכו של הנוער הציוני, ובאמת, לוּא יכלתי לדבר לנוער זה, לסוגיו השונים גם יחד, הייתי משנן לו ראשית כל את הצו בעל שלש המלים: אל תהא כאבותיך!

ולפרשת הפדגוגיה נכנסת עוד בעיה חשובה אחת. בדבריך: “האומרים אתם לנער את ידיכם מן הציונים אשר עמנו כיום ולדרוש… כי ימציאו לכם לבנין בית-ישראל ציונים טובים מאלה?”, בדבריך אלה גלומה כעין תרעומת שנשמעה כנגדי לא פעם: בהערכותיך את הציונים ופעולותיהם – אומרים לי – אתה מכניס יאוש ללבנו, בפסימיוּת שלך (הקורא את מעשי-האנשים בשמם הנכון, מכוּנה אצלנו פסימיסט) אתה מכלה תקוה מנפשותינו, ואנחנו לעידוד אנו זקוקים, לעידוד בכל מחיר, מר משה קלינמן, למשל, התריס כנגדי בקשר עם מאמרי הנ“ל: “אולם כשאדם מישראל שואל את עצמו, אחרי קריאת מאמרו: “ובכן”? אינו מוצא שום תשובה, ומסתלק ממנו במפח נפש… אין שבדרון מספר לנו איך ליצור ציונים אחרים, מאיזה חומר, באיזה בית-חרושת… ובכן למה הוא מתעלל בנו, מה האכזריות הזו לענות אנשים נוטים למות, לאיזה צורך הוא מבלבל את מוחנו?.. נראה עצמנו מוכרחים לקום ולגעור במוכיחים-מקטרגים אלה ולקרוא להם: הסו! " – אבל חרף גערה חמורה זו בי נדמה לי כי אתם האופטימיסטים מבחינתכם הסובייקטיבית, פסימיסטים הנכם במובן האובייקטיבי. אתם מעודדים, כביכול, ע”י ההשליה של טוּב הציונים, אבל בכך מבצרים אתם מקום ליאוש רב בממשות הדברים. יען, כפי שהטעמתי, הלא כל דברי וטענותי אינם אלא שאלה אחת: את קרבנות האמת, אשר אחד בשבע ערים ראה צורך ואפשרות לעצמו להביאם לציונות, מדוע לא הקרבנום גם אנו, רובנו ככולנו? לוּא הקרבנוּם, אולי היה אידיאלנו מתגשם כבר, לפחות במדה גדולה. אדרבה, לאמתם של הדברים הרי אני איני מתיאש מיכלתם של הציונים. הן אני הוא הסובר שהמגשים הנדיר הוא באמת הבשר ודם הפשוט, הוא הנורמלי, ושכך עלינו לראותו: משום מה, איפוא, רצה ויכול הוּא לעשות את שלו, את חובתו הטבעית, ואנחנו, הנקראים באופן מוזר גם אנו ציונים, בדיוק כמותו וכיוצא בו, אנחנו לא עשינו את שלנו, כ”א מעלנו בתפקידנוּ? כלומר, אני איני אלא חוזר על הדברים הכתובים: היום אם בקולו תשמעו, נחפשה דרכינו ונשובה, ראה נתתי לפניך את החיים ואת המות ובחרת בחיים. לשם זה אני “מתאכזר ומבלבל את המוחות”, אבל אתם, אם אתם פוסקים בוודאות, כי מה שהיה הוא שיהיה, שכלל-הציונים אי אפשר לו שישתנה ואין לו תקנה עולמית ע"י התגברותם של גורמים חיוּביים בנפשו: כוח הרצון, רגש החובה והצורך בסוֺלידיוּת, יתר על כן, אם אתם מבינים אותו, מחוננים ומסבירים את מעשיו, הרי אתם מניחים את היסוד ליאושו של כל מתבונן. כלומר, אתם קובעים את קלקולם המהותי של הציונים וסותמים בכך את הגולל על הציונות.

יש ונדמה לי שגוף המחלוקת שלנו הוא אולי בשיעורי-המידות: אתם מסתפקים בשביל צרכי גאולתנו בקב חרובין, ולכן מסתפקים אתם גם בציונים שעצמותם הציונית אינה אלא כגרוגרת דרבי צדוק. ואילו לנו השגות אחרות משיעור פדותנו, ולפיכך קיים בלבנו הצורך לציונים אחרים, לציונים שעליהם לעשות את הדבר הקל ולהידבק במידותיהם של המעטים, אשר את קרבנותיהם מנצלת נפשנו מאז לשם פאר ונחת בזול מאד.

אנשים בעלי לב טוב, הם ברובם גם בעלי לב בוטח. אני, לצערי, לא נתברכתי לא בזה ולא בזה. אינני בטוח כמותכם שציונים בעלי דמות כזאת, יקימו את סוכת דוד, ועל ראיתכם (הריש פתוחה) מציוני עזרא ונחמיה עניתי לעיל.

אכן, אולי אין גאולתנו תלויה כלל באיכותנו? אולי בשלשלאות של ברזל יביא ה' את עמו לציון? אולי ההיטלרים והגראבסקים והקוּזאים, או משברי הכלכלה – בעולם כולו והפריחה הנצחית של “האי” שלנו כאן יקבצונו יחד לארצנו? אולי. ברם, אם כן הדבר, הרי לא תהיה זאת זכותנו, זכות הציונים, ואין זה איפוא מחובתי להעריץ אותנו על שההיטרלריסמוס למינהו יקים גם לנו את הממלכה השלישית. והרי באמת רק גלי האנטישמיות הביאו לנו גם עתה את ההתעוררות הכללית לא"י, ולא הציונות ובודאי שלא הציונים. אם ההכרח יגאלנו, למאי נפקא מינה שמפלגתי דוחה את הציונים כקובלנתך?

ובכלל, סברתך, שדברינו הקשים לגבי הציוני מרחיקים אותו מבנין המולדת, דעה זו תמוהה גם כשלעצמה. אותו ירחיקו או יקרבו דיבורים או דברים שביחסי-נימוס? אותו? את המעשי והחשבן עד לדק שבסימפונותיו, אשר גם אתה בעצמך מעיד על רבים (בפירוש) מסוגו כי משלמים הם לקרנות “רק בשביל להשתחרר מזעם לשונם ומחומר תבענותם” של התובעים? (אגב אם יימנעו מזעם לשון, כדרישתך, הרי לא ישלמו הללו כלום, לפי קביעתך אתה דוקא).

אמנם יש מנהיגי-ציונים העולים עוד עליך בחסד לבם, לפיהם ייתכן שאף אתה דוחה את הציוני, שהרי גם אתה “לא הבינות לא דיו ולא שלמת לו אהבה וחבה במדה הראויה לו”, כמו שמתרעם עליך מר גרינבוים. אכן, אישים רבי־סליחות להפליא ברא הקב"ה בעולמו, בצלמו כדמותו, כמו שנאמר בשלוש-עשרה מדות: רחום וחנון ארך אפים וגומר. – ואתה רוצה לפתותני לדעה, כי מעריצי־הציוניסטים הם הנדירים!

* * * * *

כשהתחלתי לכתוב לך את מכתבי זה, השני, עמדו לפני שני תפקידים: לענות על מכתבך ולהמשיך בהערות למחברתך, כפי שקבלתי עלי בסוף מכתבי הראשון. והנה רבו הביאורים במענה זה על מכתבך ואָרכו הדברים מאד, אף על פי שהשמטתי כמה הערות הנראות לי חשובות.

לכן “אשים קנצי למלין” עתה, ובמכתבי הבא אשתדל להאיר קצת את הפרק החמישי של מחברתך.

אברהם שבדרון


ד.

למר א. שבדרון, ירושלים. ידידי, דעתך נותנת להמשיך את וכוחנו ברבים?

אפשר, שהדין עמך; רצוני לאמר: אפשר, שבוכוחים מעין אלה שלנו יש באמת קצת צורך-השעה.

לשעבר נתפלגו הציונים לשני מינים: מעשיים ולא-מעשיים. על הראשונים נמנו הזקנים, שזו דרכם תמיד להיות בקיאים ב“דברים של ממש”, ומתחת לשפמם מוכן להם כל שעה חיוך של בטול לגבי על מה שיש בו משום “מליצה” ו“פילוסופיה”, ועל האחרונים נמנים הצעירים, שמטבע צעירותם היו כרוכים בעיקר אחרי “המליצה” וה“פילוסופיה”, וברובם עסקו באידיאולוגיה של הציונות ובמצוי כונותיה. והיו הזקנים-המעשיים מלגלגים, כמנהגם, על הצעירים “מבלי-העולם” והתכוונו לעשות אותם בכח לגלוגם גל של עצמות. למשל, החבורה הציונית הַבֶּרנית בשעתה לא היתה להם לזקנים המעשיים אלא “מדבריה” (“גבורילנה”) בעלמא, ובשם של לגלוג זה אמרו לדון אותה לכליה. וגידולי “המדבריה” לא נחתו מפני המלגלגים, לא קבלו עליהם את הדין להבטל מן העולם, וכבתחלה דברו, התוכחו, התפלפלו – ודוקא מחמת־כך העמידו הם מקרבם כמה עסקנים ואנשי-מעשה מובהקים, וקצתם לא נס לֵחָם הציוני גם לאחר שהזקנים המלגלגים כבר נעשו יבשת-חררים ומלֵּחָם הציוני שלהם לא נשתייר ולא כלום. ולא אכחד: לאחר זמן, כשהייתי רואה מי שהוא מן המלגלגים עומד בטל ומבוטל – או, לפחות, רכון-ראש וקשוב-אזנים – בפני מי-שהוא מן המלוּגלגים, הייתי נהנה ואומר: כך נאה לאלו, ש“אינטרסים של ממש” הם כל שורש נשמתם, וכך נאה לאלו, שטעם “מליצה” ו“פילוסופיה” עדיין לא פג מלבם… אבל מה שהיה כבר היה. עכשיו היתה רוח אחרת. במדה שהזקנים מתעצמים ב“חכמת-המעשיות” ומעלים אותה גרה כל היום, מחגירים אחריהם גם הצעירים, ואף הם מגרירים וחוזרים ומגרירים ערב ובוקר וצהרים את התבן והקש הללו, לְקַיֵם מה שנאמר: שותא דינקותא בשוקא או דאבוה או דאימיה. – ובשעה זו של ציונות, הנמדדת והנשקלת באיפה ובאבן של חנונים ותגרנים, בשעה שהציונות נעשתה סוגיה של “אינטרסים” בין לאבות בין לבנים, ולא של אינטרסים “לטובת הכלל”, אלא בפרוש ובמפורש רק לשם יחוד הפרט, ככל התורה והמצוה החדשה, אשר שמענו מפי “חכמים ונבונים”, – בשעה בזויה כזו אולי יש באמת צורך, שיִשָמעו גם “דברים של מה-בכך”, כגון וכוחנו שלנו, שאין בו לא “אינטרסים” ולא “פרוגרמות מתוקנות” ו“עצות טובות”, אלא משהו אידיאולוגיה וחשבון-הנפש בלבד. מי יודע, אולי יזדקק לדברי-וכוחנו לכל־הפחות אחד מני־אלף, אולי ישמע ויבין לכל-הפחות לרגע אחד, שהציונות יש בה משהו עליון על כל – עליון גם על “אינטרסים של ממש”.

אף גם זאת: חשוב אחד מחשובי הגויים היה אומר: “איני יודע חכמת-חיים מעולה ותורת-חיים משובחת מזו, שיהא אדם גם בשעת וכוח אומר לחברו איש-וכוחו בכל לבבו ובכל נפשו: שלום וברכה!” – במחנה ישראל, ובפרט במדינת-היהודים הציונית, נוהגת חכמת-חיים ותורת-חיים אחרת. כאן – אפילו האב ובנו, האח ואחיו שעוסקין בוכוח בשער, אינם זזים משם עד שנעשים אויבים זה את זה ועד שמרעילין את האויר ת“ק פרסה על ת”ק פרסה בכל מיני מזיקין, הקיימים לו לאדם ככסלא לאוגיא. ואף משום כך רצויים לי דברי־וכוח, שאין בהם איבה ושנאה, קנאה ותחרות, ואפילו לא רצון לנצח, אלא רק בקשה תמימה משני הצדדים להבין איש לחברו ולהסביר זה לזה מה שלבו הוגה ושורת-הגיונו מחייבת. מי יודע, אולי עלול וכוח כזה להֵעשות קצת דוגמה גם לאחרים במחנה-ישראל, ואולי גם במדינת-היהודים הציונית. אמנם, קשה מאד להאמין, אבל – אולי שמא…

ברם, כל וכוח טעון קצב וגבול, שאם לא כן יתעה עולמית לכאן ולכאן, והמתוכחים יהיו ממלאים מן האין ומערים לתוך האפס. לפיכך נראה לי להכניס גם את וכוחנו שלנו למסגרת ידועה – לקבוע תחלה, במה אנו שוים לדעה, ולבוא מתוך זה לידי הבנת עיקרי הפלוגתא שבינינו. אולי תסתיים על ידי כך הפלוגתא גופה.

ואלו דברים, שאין לנו, כמדומני, שום חלוקי-דעות בהם:

על עם ישראל רובצות אלפים שנות גלות – אסון, שאין לו דוגמה בקורות-העמים. התמימים, ועמהם גם המתממים, אומרים: אסון, הנמשך והולך אלפים שנה, חדל מהיות אסון ונעשה טבע. ואין הם משמיעים לאזנם מה שפיהם מדבר. הן זהו האסון של הגלות בת-האלפים, שהיא נעשתה טבע. על זה חולקים תמימים ומתממים אחרים ואומרים: הן עינינו רואות, שאלפים ורבבות מישראל בכל דור ודור נאנחים ובוכים – אם בצוּרה זו, או בצוּרה אחרת – על הגלות, ומכאן שהיא לא נעשתה להם טבע. והתמימים והמתממים הללוּ רואים ואינם יודעים, מה הם רואים. אַף לאותם “האלפים והרבבות בכל דור ודור” נעשתה הגלוּת טבע, אלא שגם האנחיות והבכיות נעשו להם טבע. טבע ולא יותר. רבי ישראל סלנטר יוכיח. הוא ודאי הוריד הרבה דמעות על הגלות, ובכל זאת כשהגיעה אליו שמועה על אנשים, שאינם מסתפּקים באנחות ובכיות, והם מבקשים באמת ובתמים לנשל את הגלות מעליהם – לא הבין ולא כלום.3) שלא רצה להבין, אלא שלא יכול להבין, משום שהגלות ובכללה גם האנחות והבכיות עליה נעשתה לו טבע. ואם אדם גדול ובעל נפש נפלאה כרבי ישראל כך, סתם אחד מישראל לא כל-שכן. וסתם אָדם מישראל פרושו – בית ישראל כֻּלו, פחות מעטים שבמעטים, יחידם שביחידים. הרב קאלישר והרב אלקלעי, פינסקר והרצל, ליליינבלום ואחד־העם – הם יחידים מופלאים במינם, שיצאו מחוץ לגדר הטבע, ובכל עֵרנות נפשם המעורטלת הרגישו בכל מגעיה המכאיבים של הגלות – וישנאוה. ואמנם השנאה לגלות, – שנאה ללא גבול וללא-הסוס, – היא היא באמת המצב הנפשי הנורמלי של אדם מישראל, שבכח מה שהוא הגיע לידי הכרה ברורה, שהגלות אסון היא ולא טבע, ואל כל רגע ורגע עיניו נשוּאות להשליך צלבו זה מעליו, ולפי מדת יכלתו – גם מעל כל בית-ישראל. השנאה לגלות הוא המודד המובהק למוֺֹד בו, אם ועד כמה עדיין ישנם, או כבר ישנם בישראל, שהגלות עדיין לא נעשתה, או כבר חדלה מהיות להם טבע.

תקנה אין לה לגלות. אחת משתי אלה: או שהיא תגבר והאומה העברית תחלש עד כדי כך, שישראל יכלה ויאבד מן העולם; ואין שוּם הכרח הגיוני לאמר: כיון שדבר זה לא עלה בידה עד עתה, שוב לא יעלה בידה גם מכאן ולהבא; אדרבה, הרבה יותר יש הכרח הגיוני להניח, שעם הריסת הגיטו וירידת הדת ועם תום כחה של הגלות ליצור צורות־חיים ומצוות-חיים מיוחדת לנו “ישאר עמנו בלא שומרים – ושטף-החיים ישטפהו, גלי ים-התבל יבלעוּהוּ והתבולל בגויים ואָבד זכרו”.4) או שהגלות לא תגבר והאומה העברית לא תחלש עד כדי כך, וישראל לא יכלה ולא יאבד מן העולם – ויוסיף לישא עול הגלות עד סוף כל הדורות, כאשר נשא אותו עד עתה, זה אלפים שנה. איזה משני האסונות הללו גדול וקשה ביותר? אדם מישראל צריך היות רב־כח וגדל-אמת, כדי להחזיר תשובה על שאלה זו. פינסקר רב-הכח וגדל-האמת החזיר את התשובה במכתב קצר ליל"ג: “אם אין קרן תקוה (להגאל מן הגלות) – חיים למה לנו? להלחם, להאבק כדג זה המתחבט בקרח, לשם חיים שהמות טוב מהם?”5)

תקנה אין לה לגלות. אבל יש – יותר נכון: צריך שיהיה – מוצא ממנה: גאולה. ואין אנו רשאים לרמות את עצמנו: "מלחמת־הגאולה מלחמה מסוכנת היא מאד. לא לחנם בוכה גם שר-הפנים ודמעותיו נוטפות כשהוא מספר על חבלי-משיח, מפני ארמילוס הרשע, שונאם של ישראל, ולא פחות מזה גם מפני ארמילוס הרע שקנה לו שביתה בלבם של ישראל עצמם, תכבד המלחמה עד מצוי-הנפש. אלא – “מה יש לנו להפסיד עוד? באופן היותר רע נשאר גם להבא מה שהיינו עד כה ומה שבמורך–לבנו אין אנו חפצים לחדול מהיות: – יהודים בזויים לעולם”. כך כתב פינסקר – אם מחמת טעות תמימה, או משום שעם כל כחו הרב ועם כל אמתו העצומה נרתע גם הוא מלהציץ עד למעמקי התהום. אם מלחמת־הגאולה לא תצליח, נהיה יהודים בזויים עד לאין שעוּר הרבה יותר משהיינוּ עד כה, גם בעיני אחרים וגם בעיני עצמנוּ, ודבר זה הוא שעלוּל להעשות אותו “כלי מות”, – ושוב אני בוחר בבטויו של פינסקר, – “שיש בו כדי להמית כל האברים, המפוזרים של גוף העם העברי”. ויֵאָמרו הדברים בלשון מפורשת: הציונות היא הנסיון הממשי הראשון לגאולה, אבל גם הנסיון האחרון. או שנסיון זה יצליח והאומה העברית תכריע את הגלות, או שהנסיון לא יצליח והגלות תכריע את האומה העברית. נסיון שני לא יהיה ולא יוכל להיות, כי דלה יוּדלו כל כחה ושארית אונה של האומה. וטוב הדבר, טוב מאד, שלפני חמשים שנה נמצא קומץ נחשונים, שלא ידעו כלל, או שלא ידעו דַיָם, מדת־הסכנה, הכרוכה במעשה אשר הם אומרים לעשות, וקפצוּ וגם הקפיצו אחרים עמהם לתוך הים. צדק ליליינבלום, שהלל את הנחשונים הללו, ולא צדק אחד-העם שבקש דוקא נחשונים מדעת. אלמלי ידעו הנחשונים הראשונים את כל מדת-הסכנה, קרוב לודאי שהיו נבהלים ונרתעים לאחוריהם, והדור או הדורות שלאחריהם ודאי וּודאי לא היו מעלים גם על הדעת להתחיל בדבר. ואמנם פינסקר, שהרגיש יותר מאחרים בסכנה, הסס והסס, אף-על-פי שהוא עצמו לָמֵד, “שאין ליהודים כל מוצא אחר ממצבם האָנוּש, ומורך-לב הוא לבלתי לכת דרך זו רק מפני שארוכה היא וקשה ומסוכנת”, ורק לאחר שראה את הנחשונים הראשונים קופצים לתוך הים ברך אותם על המעשה אשר עשו ונתן ידו להם. והמעשה הזה הוא שהעמיד בבת-ראש את כל גורלה של האומה בפני נסיון, שאמנם לא היה כמותו בישראל להעזה ולגודל-סכנה, אבל גם לא ליופי ולקדושה ולעצמת-תקוה. הנסיון מוכרח, אפוא, להצליח, ואפשרות הצלחתו תלויה בשלשה דברים:

א) שלמלחמתו יֵצא אם לא כל העם, הרי לפחות חלק גדול מן העם,

ב) שבחלק הגדול היוצא למלחמתו יהיו לא-מעטים מן הטובים והמעולים שבעם,

ג) שלכל-הפחות אלה הטובים והמעולים יביאו למלחמה הגדולה והקשה הזאת את כל כוחם וכל מרצם וכל יכלתם. ובאפס שלש אלה הצלח לא תצליח הציונות, פדה לא תפדה והמחתה קרובה – – –

דומה, ידידי, שעל כל האמור עד כאן יכולים אנו לחתום שנינו יחדו. אבל מכאן ואילך מתחיל הוכוח.

* * * * *

לפנינו עומדת לכל שעור-קומתה שאלה קשה ורבת-ערך: לא תמול היא הציונות, בת יובל-שנים היא, בספר-מלחמותיה כתובים כשלונות ומפלות לא מעטים, אבל גם נצחונות וכבושים לא־מעטים, ואולי מרובים האחרונים על הראשונים. מדוע לא כבשה, אפוא, גם את שלושת הכבושים העיקריים האמורים. שבהם – ורק בהם – נשמתה והצלחתה תלויות, ואותה המקצת שכבשה בגבולותיהם של שלש-אלה מדוע מעטה היא כל-כך?

אתה – תשובות פשוטות יש לך בפיך: העם כולו אשם. מאשריו ומבקשי-ארוכתו קראו אליו, הסבירו לו את גורלו, גוללוּ לפניו פרשת-הוו הנוראָה והגידוּ לו חוּרבן-עתידו האָיום, אם לא יקום פעם אחת ולא יחשל את רצונו ליתן תשועה – את התשועה היחידה – לעצמו, – והוא לא שמע, ואם שמע לא הבין, ואם הבין לא עשה. “אשמנו מכל עם”. – יותר מן העם כולו אשמים הציונים. הם קבלו " עליהם לקיים את גודל תפקידינו הלאומיים", פרוש: הם קבלו עליהם להיות הטובים והמעולים שבעם – “ומעלו באופן מחריד ומדכא”; מלכתחלה נענו “לקריאתו האדירה של שר האוּמה ואָמרוּ: הננו! אנחנו מוכנים, אנחנו נעלה”, פרוש: התחייבו למסור כל נפשם וכל עצמותם על קדושת תפקידם “כביר-הערך וכביר-התוצאות”, ולסוף “שקרו, שקרו שקר אכזרי ומהרס”. – ובאחרונה – last, not least – אשמים גם הסלחנים. בעלי לב טוב הם מטבעם, ואפילו אם הדין כרבי אלעזר בן-ערך, שזוהי הדרך הטובה שידבק בה האדם, חטא כבד הוא הלב הטוב, המביא ליד העלמת-עין מחטאיו ופשעיו של הציוני. הסלחנים, “בעלי הלב הטוב”, “קובעים את קלקוּלם המהותי של הציונים וסותמים בכך את הגולל על הציונות”. אלמלי שכחו את לשונם שלהם והיו מדברים בלשון אחרת, בזו של זעם-תוכחה, של גערת־חמה, היו מעירים ומעוררים את “כח-הרצון ורגש-החובה” של הציוני – וחיתה וגברה ידה של הציונות.

ואני – עם כל הפשטות שבתשובותיך איני יכול לקבלן, משום שלפי הנראה לי – אין הן בגדר תשובות כלל. “אשמנו מכל עם”. נניח, שכך. אבל מדוּע אשמנו מכל-עם? מה גרם לנו, שנאשם מכל-עם? תאמר: עם כבד-עון ורב-אשם אנו מטבענו, מעצם ברייתנו? אם כן, הציונות למה? חַטָּא מטבעו אין לותקנה. – הציונים קבלו ולא קיימו. מודה אני במקצת ויותר. אבל כאן יש כבר שתי שאלות, ולא אחת: מדוע קבלו ומדוע לא קיימו, תאמר: קבלו מקלות דעת? אם-כן. מהיכן היא “האופטימיות הפדגוגית” שלך בנוגע אליהם? תמיהני, אם לא כשם שקלי-דעת בולעים השפעה פדגוגית כך הם פולטים אותה. תאמר: לא קיימו משום שנרדם בהם כח-הרצון ונאלם רגש-החובה? אם-כן מי יחזור ויעורר את הנרדם וידובב את הנאלם? האוּמנם באמת אתה תולה את הקלקלה בסלחנים? הלא מרובים מהם גבורי-התוכחה והזעם היופיטרים שולחי-הרעמים והפוסידונים מחוללי-הזועות, ומדוע לא עוררו ולא דובבו הם? והם, המרובים, הלא שלחו רעמים וחוללו זועות דים, ומדוע לא נושענו?

בדבר אחד מודה אני לך בלב שלם: “נחפשה דרכינו – ונשובה”. אבל לפני “ונשובה” נאמר גם “ונחקרה”. ואולי באמת מתוך חֵקר נמצא את הדרכים הטובים לשוב.

אמנם אשם העם, אבל יותר משאשמו תלוי בו, תלוי אשמו בגורלו, אשר הוכיח לו אלהיו, שלש פעמים נתכה עליו גלות. והגלות היא טיט-יון, בצה עמוקה, בה נמסה כל עצמותנו, ואם יתבעני מי-שהוא לדין וישאלני: שמא אני שוכח, או שמא רוצה אני להשכיח כל הגידוּלים היפים שגידלה לנו הגלות. אחזיר לו: חס ושלום! איני רוצה לא לשכוח ולא להשכיח, אף אין זה כלל מטבע הבצה שתהא דוקא עקרה, אבל אם גם פוריה היא בצה היא. לא היא ולא גידוליה. – לאדים העולים מתוך בצת-הגלות מופקרת כל ישותנו, כל הויתנו והם מרעילים את הגוף ואת הנפש, את הרוח ואת הנשמה, – את הכל. “ואָכלה אתכם ארץ אויביכם”, – באדי-הגלות הכתוב מדבר, שהם אוכלים אותנו בכל-פה. אדים אלו יש שהם גם ערבים, פעמים ערבים גם עד לסחרחורת, ויותר שהם ערבים יותר הם מדיחים ויותר הם מסוּכנים, ואם אמרתי, שזהו האסון של הגלות, שהיא נעשית טבע, הרי האסון שבאסון הוא, שהגלות נעשית גם ערבה. ומחמת ערבותה דבקים בה ומקבלים אותה באהבה אפילו בעלי שאר-רוח. עיין רב יהודה (“כל העולה מבבל לארץ-ישראל עובר בעשה”). עיין מנדלסון. עיין דובנוב. החוט אחד הוא, אף כי ממשיכיו קושרים בו איש-איש קשריו שלו. ואם בעלי שאר-רוח אינם יכולים לעמוד מפני כחה של הגלות, עביו של העם לא כל-שכן. ולא עוד, אלא שטבע-הדברים מחייב, שהעם הבינוני והפשוט, המתיירא תמיד מפני כל זעזוע, ומחמת מורא זה הוא כורע כל-ימיו ברך לפני המציאות הגסה – יטעה אחרי מחייבי-הגלות ויהנה מתורותיהם ותיאוריותיהם, כי על כן הם מייפים לו אותה מנוולת – את המציאות הגסה. ובדרך זו הוא מגיע לידי דֻמָּה שלמה של הרצון להֵעלות מתוכה. ולבסוף גם לידי דֻמָּה שלמה של הרצון לרצות. –

לפי המסורת ארכה גלות-מצרים “רדו” שנה, והן הספיקו להרעיל ששים רבוא ישראל עד כדי כך, שקודם שהלך משה לדבר אל פרעה, שהוא יסכים לשחרר אותם, הוצרך ללכת ולדבר אליהם, שהם ירצו להשתחרר. ולא על נקלה עלה בידו להביאם לכלל “החלטה לאומית” זו. גלות בבל לא ארכה אלא כחמשים שנה. ואף היא טִבְּעה את העם בבצתה ואֵדיה הספיקו להרעיל אותו במדה כזו, שרק קומץ ממנו נשמע לקריאה, שקרא שר-האומה עם פיו של כורש: “מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו ויעל!” – ומראש אני יודע, שאתה, ידידי, תשוב ותתרגז אלי, שאני מביא דוגמאות אלה ובקצפך תאמר: “אל תהא כאבותיך!” אבל מה אעשה ואותם “האוצרות”, שהטמינו שתי הגלוּיות הראשונות ברוחו ובנשמתו של העם, הטמינה הגלוּת השלישית ברוחו ובנשמתו כהמה וכהמה, שהרי מה הן שתים הראשונות לגבי זו השלישית, שאלהינו שקע אותנו בתוכה, אם לא עקיצת-זבוב לגבי נשיכת-נחש? ומה תימה יש בדבר, שכל־הימים היה אדם מישראל אומר לנפשו, שהוא מוכן ומזומן, כביכול, לגאולה ולהקביל פני משיח, וכיון שהגיעה אליו בשורה על התחלת-גאולה ונשמעו פעמיו הראשונות של משיח, מיד נחבא בביתו ובפינתו, וליתר תוקף כפה אליה לתוך אזנו, שלא ישמע, אף גם כפר בכוונה בבשורה, שהגיעה אליו, ובקש לעשותה בטלה ומבוטלת? אותה אמירה. שהוא מוכן ומזומן לגאולה, לא היתה אלא אמירה ונוּסח, זכר מלוּלי לנפש בריאָה, ולמעשה כבר הרעילוהו אדי-הגלות והדמימו בו גם את הרצון הפשוט לגאולה וגם את הרצון לרצות. ואם הרעל של כל אחת ואחת משתי הגלוּיות הראשונות לא נשמד בשעתו אלא במשך דורות, מי יודע כמה דורות ימשך הפרוצס המכאיב, עד שישמד הרעל של הגלות השלישית ורפואה תהיה לעם?

* * * * *

כיצד אפשר להמהיר את הפרוצס ולהקפיץ לו את הדרך? הלכה זו חשובה מאד, אבל גם חמורה מאד, ולא כאן המקום לעמוד עליה. גם בלעדי זה כבר ארכו דברי גם הפעם יותר מכפי מדתו של מכתב. אף-על-פי-כן, אי אפשר לי שלא להוסיף עוד עיון אחד, משום שהוא כולו מעניננו.

אתה מאמין (שמא, ידידי, אתה טועה בעצמך ואתה רוצה רק להאמין?), שזעם ותוכחה כחם יפה להמהיר את הפרוצס? אני איני מאמין. זעם ותוכחה הן בבחינת שוט, ובשוט איני מאין. “עם אומלל זה כולו מכוה אחת, ומכוות חדשות רק הכאב יכאיבוהו עוד יותר, ורפא לא ירפאוהו”. במה אני מאמין? בבית-המדרש, שאני גדלתי בו, למדוני להאמין בחזון-לב, באידיאל, ומאמונתי זו אינני זז גם עתה, לעתֿ זקנה. אידיאל מרפא ומרומם, אידיאל סופג את האדים המרעילים ופולטם לחוץ, אידיאל הוא הקיבלה הבדוקה והמנוסה אפילו לגבי רעלם הנורא של אדי-הגלות. וככל אשר ישלם האידיאל – תשועת-ישראל על-ידי מלכות-ישראל בארץ-ישראל – תקפוץ דרכו של פרוצס-הגאולה, וככל אשר יפגם – תאט דרכו. הרציונליסטים עם פתחי-העינים הצרים מלגלגים ואומרים: אין אלו אלא דברי מסתורין ומתפיסיקה. אין בכך כלום. ילגלגו ויאמרו מה שיאמרו. עדיין לא הוּכח, אם לא הרבה יותר מסתורין ומתפיסיקה היא לראות את האָדם – מכונה לחשבונות. בבית-מדרשי שלי אמרו: אין כח ואין גבורה ככחו וגבורתו של אידיאל, של חזון לב-עם. ותמוהה טעותו של אחד-העם שכתב: “אין רעיון חי, אידיאל לאומי גדול, יכול להבראות בגולה”,6) אלא היכן נוצר האידיאל של גאולה ושל מלכות-ישראל, אם לא בגולה? אמנם, לא העם, כי אם יחידם מעטים יצרו אותו, אבל לא בגולה? אמנם, לא העם, כי אם יחידים מעטים יצרו אותו. אבל כל יצירה היא של יחידים, ולא של צבּור. אולי יש יצירה בצבור, אבל אין יצירה של צבור, היחיד הוא היוצר, ואם יצירתו מרעידה נימים חבויים בקמטי-נפש טמירים של הצבור, הצבור מקבלה והיא נעשית שלו; “עצם מעצמיו ובשר מבשרו”. וזה – ולא אחר – הוא סודו של דבר, שהציונים “קבלו עליהם לקיים את גדל- תפקידינו הלאומיים”. לבם של יחידים, שעמדו “מחוץ לגדר-הטבע”, נתמלא שנאה נורמלית – פרוש: שנאה ללא־גבול וללא-הסוס – לגלות, ובהם נצנץ אידיאל הגאולה. וכשבטאו אותו, אם בפה או בכתב, הרעיד נימים חבויות גם בלב אחרים, וכולם יחדו נעשו צבור של ציונים, פרוש: של שונאי-הגלות, שקבלו עליהם להתחיל בגאולתו של העם ו“להביא משיח”. אבל כשם שאידיאל מרפא ומרומם, כך אין לך דבר מחליא ומשפיל מאידיאל נָפִיל, אידיאל שהפך להיות “אינטרס”. והציונות – הלא תודה, ידידי – נעשתה כולה סוגיה של “אינטרסים”. אם אינטרס של יחיד ואם אינטרס של צבור. ואין תימה, שהציונים קבלו ולא קיימו. לא משום שלא זעמו ולא הוכיחו אותם, אלא משום ששננו להם כל היום: הכל הבל; "האינטרס של הפרט הוא האלהים! 7)

“ומה יפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בנין לאומי, הנוסד על החשבו היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות?”


  1. “דבר”1933  ↩

  2. אזכיר לך את דבריך בקשר עם אספת הזכרון לועידת מינסק, כי במשך שנתים בלבד, 1923–1922, שנות הרעב הגדול ברוסיה, שלחה א“י, שהיתה אז בת שמונים וחמשה אלף נפש יהודים בס”ה, בערך, לרוסיה בלבד לפחות מאתים אלף לירה, היינו פי כמה מכל מה שהגולה הרוסית הכניסה לקופות הציונות של א"י במשך כל הימים.  ↩

  3. עי‘ “כתבים לתולדות חבת ציון” ג’ סי' 1145.  ↩

  4. ליליינבלום כרך ד‘ מכתביו עמ’ 99 (והשוה גם סוף המאמר מקור ותרגום) במאספו של גליקסון “משואות”, עמ' 193–192.  ↩

  5. כתבים לתולדות חבת ציון" ג‘ סי’ 1165  ↩

  6. על פרשת דרכים" א', הקדמה למהדורה שניה.  ↩

  7. עוד לפני חמשים ושתים שנים כתב י. ל. גורדון: אם עוד יקרו לנו ימי–עולם ותקותנו לאחריתנו לא אבדה מלבנו – עלינו לעלות אל ארץ אבותינו, אבל לא כלהקת אכרים ויוגבים או נוסעים בעדר, רק כדי להאכיל את מעיהם, כי אם בכוונה ברורה וצרופה לקבוע לנו יתד במקום קדשנו ולחיותנו חיי–עם". (“המליץ” נומר 12 לשנת 1882).  ↩

המלצות קוראים
תגיות