רקע
יוסף  ויתקין
מכתבים לידידים ולאישים

 

מסחה (תרס"ד – 1904)    🔗

אל משפחת פוחצ’בסקי,1 ראשון־לציון

… לא ידעתי גם אני מנוחה וחיים, ומיום ליום דחיתי את מכתבי ליום בו אנוח גם אני. והנה עד שלא שקט רוגזי בבית, באה השמועה הנוראה על אסוננו הלאומי,2 וזמן רב הלכתי כהלוּם רעם. איזה רגש מעיק, רגש של יתמות אחזני. נדמָה לי, שהלכתי בדרךְ באישוֹן ליל־סער ובפנסי הכהה חיפשתי לי נתיב צר, המלא קוצים וחתחתים. ופתאום והנה נבקעו העננים, וברק מאיר הופיע וזרמי אורה השתפכו וישטפו את העננים – שאורו גם המה הפעם – את המרחב הגדול השטוח לפני ואת ההרים הגבוהים שם בקצה האופק. בו ברגע נדמה לי שרואה אני את ביתי, את אחרית נדודי, כל־כך קרוב, כל־כך מזהיר ומושך את הלב, והדרך אליו כל־כך קרובה, ישרה וסלולה. ופתאום… אהה, שבר! כבה הברק, כבה גם פנסי הכהה, וחושך, חשכת קבר סביבי, ואין שמים, ואין ארץ ואין ביתי ואין לי דרך אליו… רק חושך, חושך, חושך…

יוסף ויתקין


 

מסחה, כ“ט באדר־א' א’תתל”ו (תרס"ה־1905)    🔗

למשפחת פוחצ’בסקי, ראשון־לציון

…אלוהים ברך אתכם בכל: כי יבוא ההֵלֶך הנפלא מר פויל דויטש3 והייתם אתם הראשונים שזכיתם לביקורו הנעלה, לחזות את פניו בבית־העם, לשמוע את דרשתו המחוכמת, ומר מ., נשיאכם הרוחני, זכה גם להודות לו בשם כל ישראל. אשרהו! ה“השקפה”4 גם היא מינתה אצלכם כַתב תמידי,ההולך ומונה בדייקנות נפלאה מספר הנולדים למען הודיע לכל באי עולם. בבית־ספרכם יש מנהל גם לעברית העלובה, לבביות ראויה לראשון המהוללה. ובצדו תלמוד־תורה, לקיים מה שנאמר וגָר… בבית־העם ערבי קריאה ושיעורים לחכמת ישראל, וצעיריכם המגוהצים חדלו בודאי לבקר את הכרמים גם בעת הזמיר וחוזרים המה על שיעוריהם העבריים. במחנכם נפוצה המלחמה בין הזקנים והצעירים, הללו מושכים לבית־הכנסת והללו לבית־העם, הללו רוצים לאמור קינות על המחירים שירדו, וההלו לנגן בנגינות כדי “להרוג את הזמן” שיש כל־כך הרבה.

הכל הסתדר אצלכם, איש על מחנהו ואיש על דגלו! הזקנים עמדו בודאי תחת פקודתו של “ועד חיפוש חטאים”…5 הצעירים גם המה התאחדו תחת פקודתו של המנצח בנגינות ובצל מקלו. תלמידי בית־הספר התאחדו והסתדרו גם המה. וחברתם בוַדאי סוציאלית־קוסמופוליטית־עברית־ציונית־פרקציונרית6 כראוי לשוויץ המחכימה. ונוסף על כל זה יבשת ברחובותיכם ואין לכם לחכות עשר ימים עד אשר תוכלו לצאת מהבית. הוי מאושרים, מאושרים! ואצלי בוץ, בוץ ובוץ! עמוק הוא, שחור ומידבק, ארץ כָּבוּל ממש. וסביב לבוץ הזה הרים גבוהים עטופי ערפל, הסוככים בעדי ובעד העולם הגדול שם במערב, החי חיים כך־כך נפלאים. ויש אשר יעברו שבועות, גם ירחים יחלפו ובית־ספרי ריק מילדים (כי אין לעבור את הרחוב, פשוטו כמשמעו). הרחוב ריק מאדם, המוח ריק ממחשבות והלב גם הוא חלל! בכליון־עינים אחכה למכתב, לעתון. עשר שנות חיי הייתי נותן בעדם, ואינם! ורק הרוח הומה ומבכה אותי, והעננים זולגים דמעות, זולגים בלי הפוגות… ויש אשר תופיע השמש מבעד למפלשי העבים, והזהירו השלוליות של ביצתנו ונהרוּ, ואשׂנאֶהָ אז פי עשרה. ההרים מופיעים לפנַי כולם ירוקים, רעננים, מושכים הם אותי אליהם כבחבלי קסם, מבטיחים הם לי עשב רך ופרחים נחמדים, והביצה הארורה שמה עלי מצור, אין יוצא ואין בא!

יוסף ויתקין


 

מסחה, יום ו‘, א’ דחול־המועד פסח (תרס"ה־1905)    🔗

למשפחת פוחצ’בסקי, ראשון־לציון

… צר לי מאוד ששלחתי את לשוני בקדשיכם, ושכחתי מקרא מפורש “וכל זר לא יאכל קודש”. מעתה הנני ירא כבר לשאול אודות בית־הספר, מר ק. ר.; אודות המושבה ומ.מ.פ., ק.ו… ויתר גדוליה, פן אגע עוד פעם בקדוש, וקדוש פגיעתו רעה עוד יותר מאשה. לה יש באופן היותר רע שנים־שלושה מקנאים, ולקדוש – שבעים ושבעה… לשמחתי לא היה קץ בשמעי שהמנצח־בנגינות שלכם הואיל לדבר קצת עברית. מרוב התפעלות חטפתי את “בית־ספר עברי”, חלק א' של גרזובסקי ויצאתי במחול אתו. הצעתי, שהכתב המיוחד של “ההשקפה”, הנמצא במחניכם ימהר להרימו על נס, פן יתחרט אחרי כן ויתחיל מחדש לגמגם צרפתית.

משתדל אני לעבור הפעם מליצנות לרצינות, כי ירא אנוכי פן תחשבוני למאושר באמת, והמאושרים באמת, כידוע, אין להם אף כותונת לעורם, וביחד עם הכותונת אובד האדם את הכל, ובפרט את רעיו וידידיו. ובכן דעו לכם, יקירי, שאינני עוד מאושר לגמרי. יש לי עוד הרבה יסורים פנימיים, רוחניים וחמריים, וגם כותונת יש לי עוד. וצחוקי זה אנחה היא, ומהול הוא בדמעות…

יוסף ויתקין


 

כפר־תבור (מסחה), ד' בשבט, א’תתל"ו לחורבן (תרס"ה־1905)    🔗

לכבוד האדון הנעלה מר מ. אוסישקין, שלום!

א.נ.

במכתב זה תמצא קול־קורא יחד עם הצעת תקנות ראשיות להסתדרות האגודות הנזכרות בו.

השקפותיך על הבגידה האוגנדית7 או, יותר פשוט, הטריטוריאלית, הכרתך הברורה את הישוב ומצבו הרוחני והחמרי, וגם הצעתך שהצעת לפני שנים אחדות באסיפה המינסקאית בנוגע לצבא הלאומי8 – כל אלה עודדוני לשלוח לך את קול־הקורא הזה ולבקש את עזרתך להוציא את רעיוני לפועל. הנחיצות באגודות האלה, ובכלל בשינוי ההשקפה על הישוב הן מצד (העם) כולו והן מצד יושבי הארץ עצמם, הרגשתי זה שנים אחדות, אך לא העזתי להביע את רעיוני בקהל, בראותי כמה רחקה דעתו ממנו. כל עוד שהציוניות המדינית שלטה בשם ציון ממשלה בלתי־מוגבלת, ותאסוף תחת דגלה את מיטב כוחותינו בלי תת להם כל עבודה זולתי אולי גביית כספים; כל עוד שהעבודה בציון, והקרבת איזה קרבן על מזבחה לפני קבלת הצ’ארטר9 נחשבה כעין בגידה בציוניות, או לכל הפחות לשגעון ואיבוד הכוחות, כל עוד שהדעות האלו שלטו בשם ציון, המלה היותר קדושה לעם, למרות רפיון רגש לאומיותן, לא היתה כל תקוה גם להשיג חברים לאגודות האלה. עתה, בהתפזר הערפל, והמעטים הנאמנים לציון ולעם באמת (המה היו תמיד מעטים) ראו פתאום את התהום שאליו הלכו הלוך והתקרב ויבּהלו ויעמדו מלכת, עתה בעמדם נבוכים ונרעשים מהבגידה הנוראה שהתבלטה לאָשרנו באופן כל־כך גלוי, עתה הגיעה העת לאסוף את המעטים האלה סביב דגלנו שחוּלל ולקרוא אותם לעבודת העם, לעבודה מלאה מסירות־נפש אמיתית, קרבנות רבים, ונצחונות, אם כי קטנים אך מתמידים ורבים. וגם מצד מצבו של הישוב בארץ עצמה הגיע הזמן למהר בהוצאת הרעיון הנ“ל אל הפועל. לפני שנים אחדות נפתח פתח תקוה, שאִם המושבות החדשות שבגליל טבריה תצלחנה, אז תוסיף יק”א להרחיב את הישוב, תקנה אדמה, תתנֶהָ למחוסרי הון באריסות ולבעלי הון בכסף, ובין כה וכה והישוב ילך הלוך והתפתח והתרחב. אך עתה, לרגל אי־הצלחתן של המושבות החדשות האלה, איבדה יק"א לגמרי את האמונה באפשרות הישוב בארץ, והישוב עמד עתה מהתרחב, בה בעת שזרים התנפלו על ארצנו ועוד מעט ויבלעוה (המקום “אום אל רֶנם” שאצל מסחה עומד להיקנות על־ידי הגרמנים, האומרים ליסד בו מושבה חדשה, וזה לא המקום היחידי). מקוה אני הרבה מעזרתך, אדון נכבד, אך אם גם תתיחס אל ההצעה הזו בשלילה, אבקשך לענות לי על מכתבי זה ולבאר לי נימוקיך.

ברגשי כבוד רב,

יוסף ויתקין,

מנהל בית־הספר במסחה


 

מסחה, ח' בשבט, א’תתל"ו לחורבן (תרס"ה־1905)    🔗

למ. מ. אוסישקין

… ההגירה הזאת הבלתי־מסודרת של פליטים גורמת רעה רבה לפליטים ולארץ. הפליטים האלה אין להם כל קשר עם הארץ ואין גם כל קשר ביניהם לבין עצמם. אין לנגד עיניהם כל מטרה, כל תקוה. ובהיותם בודדים, חסרי מרץ וחסרי איזו שאיפה, לא יוכלו להסתגל גם אל העבודה פה. אינם יכולים להתחרות עם הערבים ואינם יכולים למצוא מקורות חדשים של עבודה בכלות העבודה הרגילה. נורא מאוד המצב של בעלי־המשפחה שהיגרו הנה. צריך להתנגד עד כמה שאפשר להגירה זו ברוסיה. עוד לא הגיע הזמן שארץ־ישראל תהיה מקלט לרעבים ללחם. המהגרים האומללים האלה הנם בכל אופן כאותן הצפרים העוברות אָרחות־ימים, הבוחרות גם הן את ארצנו לזמן קט לנוח, וכמוהו יעזבוה בהזדמנות הראשונה. לעת־עתה נחוצים צעירים ברוח האגודות שהנני מציע ליסד בקול־הקורא שלי. ורק אגודות כאלה יוכלו אולי לפלס נתיב להגירה יותר רחבה.

אוכל לבשרהו, שיש תקוה, שהשנה הזאת תהא שנת ברכה במלוא מובן המלה, ומצב המושבות של עבודת האדמה10 יתבסס.

ברגשי כבוד רב,

יוסף ויתקין


 

כפר־תבור, כ“ח באדר א', א’תתל”ו (תרס"ה־1905)    🔗

אדון נכבד מר מ. מ. אוסישקין, שלום וברכת ציון!

מכתבך מ־2.11 ואחרי ימים אחדים מכתבך הפתוח11קיבלתי. המה עודדוני וחיזקו את תקותי לראות את רעיוני יוצא לפועל. הצעתך שהנך מציע לי ליסד קודם־כל אגודה מרכזית בארץ, והיא תהי היסודית ומורה־הדרך לבאות אחריה, שימחתני ואף העציבתני עד מאוד. שמחתי שכיונתי גם בזה לדעת אדם שכמותך, ונעצבתי בזכרי את פרי עמלי בנידון זה. דע לך, אדוני, שעוד בסוף הקיץ שעבר, בטרם ערכתי את קול־הקורא, ניגשתי להוציא את הצעתך הנוכחית לפעולה, בהרגישי גם אני מה נחוץ היה שהצעד הראשון ייעשה בארץ עצמה, אך סוף־סוף מצאתי את עצמי מחויב לסלק את ידי מזה. לא מפני שאי־אפשר בכלל ליסד אגודה שכזו ולתת לה פרוגרמה כשלנו. ליסד אגודות, לכנותן בשמות וגם לתת להן פרוגרמות אפשר בכל מקום וגם בארץ־ישראל. אולם, אני התבוננתי אל החומר שהיה תחת ידי ולא מצאתיו מוכשר וראוי לתעודתנו ולמטרתנו אנו. הרשני נא להתבונן בזה אל חלקי חומר השונים, שמהם עלינו לברוא את אלו האגודות שאנו רוצים. את בני האיכרים ובכלל את הצעירים שבאיכרים לא חשבת גם אתה בחומר שהנך מציע לפני, ובזה הראית לדעת שגם אתה לא מקווה מהם מאומה. ומה מאוד צדקת בזה. הרעל שבבית ובסביבה נקלט בדמם מילדותם, וגם בתי־הספר בלאומיותם המקשקשת לא פעלו בנידון זה מאומה. בדאבון־לב פניתי מהם ואשים עיני בפועלים החדשים שבאו מרוסיה, באלו הצעירים שמהם קיויתי כל־כך הרבה. אולם, גם מהם יצאתי וידי על ראשי. בין הצעירים הרבים שבאו הנה בתור פליטי מלחמה וסתם מהגרים הצטיינו ויכלו לתת תקוה אך מספר צעירים קטן שבאו מהומל,12ואליהם נלוו עוד אחדים שבאו הנה לשם העם והארץ.

אל הצעירים האלה התקרבתי, למדתים, חקרתים עד כמה שהיה באפשרותי, וראה זה מצאתי: בכללם הם מהכוחות הטובים שיש לנו בשדרות העם הרחבות, ויכלו להיכנס גם באגודות, כפי שהצעתי, לוּ סידרום ואירגנום לפני בואם הנה, לוּ חינכום מראש ברעיון שהוא צריך להיות נשמת האגודות, לוּ הדביקו בהם מראש את הנסיוב נגד הרעל והרקב הרוחני השורר בארץ, על־ידי ההכרה הברורה של המצב הנוכחי, של תכנית עבודתם ומטרתה. אך כל זה לא נעשה. הם באו הנה תחת השפעת הרגע בראש מבולבל מהמון שיטות שלא יכלו לעכלן. רובם הם סוציאליסטים־ציונים־אוגנדיים, וכל זה, כמובן, בשטחיות נוראה, ואצל רבים מהם חזק האֶלמנט הסוציאלי על הציוני. הכרה ברורה ומסוימה של מטרתם ונחיצותם בארץ לא היתה להם מראש. לעבודה לאומית ענָוית ושוקטה, עבודה אִטית ומלאה מסירות־נפש לא הרגילום ולא חינכום. להיפך, הציוניות המודרנית הרגילתם לחשוב לעבודה – אסיפות, נאומים ונדבות של פרוטות, ושביותר אין צורך לעם… ובחינוך שכזה ובהכנה שכזאת באו הנה ויפלו אל התוהו ובוהו השורר בעולמנו. ועתה, היש להתפלא אם אחרי זמן קצר נבוכו ויתיאשו ומעט ציוניותם, זו הציוניות שהביאתם הנה, כמעט שפגה?… אין אני חפץ לדונם לכף חובה, כי אין לנו לדרוש מהם יותר, כי לא הכשרנום לעשות יותר, אך איך שיהיה אין אנו יכולים לקוות מהם הרבה. להכשירם פה, למען היותם מוכשרים למלא מטרתן הרמה של אגודותינו, אי־אפשר. רעל הסביבה חדר כבר יותר מדי בדמם. בהתבונני אל כל זה סילקתי את ידי מהאלמנט הזה, אם כי לא לגמרי,13והחלטתי לפנות בקול־קורא אל אחי הצעירים שברוסיה, לעוררם מתרדמתם, שמסכו עליהם השקפותינו על הישוב והציוניות, ולחנכם מראש בזה הרעיון שצריך להיות היסוד בעבודתם. האגודות שתיוָסדנה שם על היסודות של קול־הקורא שערכתי, צריכות להיות מסודרות ומחונכות עוד בטרם תבואנה הנה. עליהן להרגיש מראש את כוחן ולהכיר אויביהן. עליהן לדעת ברור מראש את מטרתן ולהאמין בגודל ערכה.

ברוח זו ערכתי את קול־הקורא הנ"ל, בו אדבר אל לבות צעירינו ואל נשמתם יותר מאשר אל הגיונם הקר. כי האהבה והגבורה פרי הרגשות חזקות תמיד מההגיון הקר, שלפעמים קרובות קצר־ראות הוא עד מאוד. כל זמן שנתיחס באיזה ביטול של חמלה לשני הרגשות האלה ולא נשתדל לפתחם כראוי ולהשתמש בהם, לא נצליח. קול־הקורא שלי ומאמרים בדומה לו צריכים לשמש בתור כוח חינוכי. עליהם לחנך לנו צעירים כרצוננו במשך הזמן, אם אינם נמצאים עתה.

לכן אבקשך מאוד מאוד לתת מהלכים לקול־הקורא שלי, להעתיקו בהעתקות רבות על־ידי ההקטוגרף או להדפיסו בתור “גליון מעופף”14ולהפיצו. רוצה אני ששמי לא יהיה עליו. ידבר הוא בעד עצמו.

אולם אם אי־אפשר ליסד פה את האגודה המרכזית לפי הצעתך, הנה יכולים ליסד פה כעין ועד מרכזי, שהוא ידאג לאגודות שתבואנה הנה ויקל עליהן את צעדיהן הראשונים. ועד כזה צריך להימצא פה, ויימצא, אם כי בני ארץ־ישראל יתנגדו לאגודות כאלה, וגם האנשים שלכאורה הנם תמימי־דעים אתנו כמר סמילנסקי15וכדומה; כי כבר דיברתי עם אחדים מהם בנידון זה. אולם עתה טרם הגיע הזמן להיוָסדו, כי אין דואגים לדבר שלא בא לעולם. על האגודות להיוסד שם, בחוץ־לארץ, להתחנך ולהתרגל ביסודותיהן העיקריים לפחות משך ששה חדשים, כאשר הנני מציע ב“תכנית הסתדרות האגודות”. ובינתים, בהיות דבר היוסדן לעובדה, אפשר יהיה ליסד פה את הועד הזה. ואולי לא יהיה צורך בועד מיוחד, והועד הראשי של חברי ההסתדרות הארצישראלית, זו ההסתדרות העלובה שככה סבלה על קדושת רדיפת שמך, ימלאו את חובות הועד הנ"ל, אחרי שבו נכנסו בדרך הבירור הטבעי כל אלה שהם תמימי־דעים עמנו.

עתה דברים אחדים אודות מתולה.

הצעתך בנוגע למושבה זו עד כמה שהיא מלבבת, עד כמה שהיא משמחת בתור עובדה שיש לנו מספר כל־כך הגון של צעירים הנכונים לתת את חייהם גם למעננו, למען הגן על אחת ממושבותינו שבארץ, הנה היא (אינה) אפשרית ובפרט בזו התמונה שהנך אומר לתת לה, מפני הסיבות העיקריות האלו: ראשית, לפקידות עצמה אין עתה כל עבודה במושבה זו, ולכן לא תוכל לקחת עליה כל התחייבות אפילו בנוגע לבנין בית, כלכלת סוסים וכדומה, ובכל אופן לא תוכל לקחת באופן רשמי כל חלק בפועלים האלה, אחרי שהיא מתנגדת בכלל לשימוש האיכר בידים זרות16 תהיינה מי שתהיינה. ושנית, מצד האיכרים עצמם אין לנו לקוות כמעט מאומה בנידון זה. מספרם עתה במתולה 40, ואם נאמין בפלא הזה שפתאום ישַלחו כולם את חרתיהם הערביים ויחליפום בעברים, הנה גם אז לא יעלה מספרם על ארבעים. אך זה מהנמנע. כמה שהם שרויים בפחד תמידי מהדרוזים,17 כמה שהמה סובלים מחוסר כוחות ההגנה, הנה פועלים או חרתים עברים הם לא יקחו מטעמים אלו:

א. האיכר העברי שבמושבות, כידוע לך, לא היה איכר ואיננו כזה גם עתה. הוא לא איכר פרימיטיבי הבא בכוח ההרגל והנסיון, ולא איכר מודרני המבין במדע. קבלן הוא המשתמש לא רק בידים זרות, אלא גם בידיעות הזרים. הרגלו ונסיונו של החרת נחוצים לו יותר מכוח־ידיו, ואיך יחליפנו באיש היודע את העבודה הזו עוד פחות ממנו?

ב. “כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו”. הכלל הזה נקטו איכרינו, ומתרחקים המה מפועל עברי עד כמה שאפשר. החרת הערבי ואשתו יעבדו גם ביום וגם בלילה, גם בשדה וגם בבית. הוא ואשתו ישרתו גם את הגבירה ויקלו עליה משאו של המטבח. לא כן הפועל העברי, ומה תאמר זו האחרונה?

ג. בה במידה שהפועל יהיה יותר מפותח ויותר אידאלי, בה במידה שיחבב יותר את העבודה ויהיה קשור יותר אל הארץ, בה במידה ישנאו אדונו, שיראה בו מחאה חיה18 וישתדל להיחלץ ממנו. ומה יקל הדבר הזה עליו! בזה נוכחתי מהנסיון.

ואם תמצא לאמור שהצורך בהגנה יכריחם לקחת לפועלים את הצעירים שנשלח להם, למרות כל המניעות שמניתי, הנה מוכרח אני להגיד לך שלהגנת ארבעים או חמישים הצעירים האלה לא יהיה באמת כל ערך. מהשוחד התמידי לדרוזים ומחיילי הממשלה והמון השומרים הנמצאים בה תמיד לא ייחלצו גם אז. דע לךָ, שאם תשַלח את השומרים, שהמה התקיפים בסביבה לרגל קשרי משפחותיהם ושבטיהם, את החיילים המגינים על המושבה בשם הממשלה, ותחדל לתת לדרוזים דמי־כיפורים19 כפעם בפעם, אז תוכל להכין את עצמך לשמועה הנוראה שבן לילה אחד יימחק זכר המושבה והצעירים מגיניה. הדרוזים בסביבה נמצאים לרבבות, גבורתם נוראה, אימת הממשלה לא תבעתם, כי ההרים והמדבר מחסה להם, ובכוחות של איזו עשרות צעירים תאמר להסתבך אִתם במלחמת שבטים? הטרם שכחת את ימי אַרמניה?.20בכל זאת יש אופן להגן פחות או יותר על המושבה הזו ולהשיב לה סוף־סוף גם את הבטחון והמנוחה, והוא, לקנות אדמת סביבותיה וליסד פארמות שתעובדנה על־ידי פועלים עברים. ריבוי האֶלמנט העברי על שטח גדול מצד אחד, והעובדה של התרבות היהודים והתחזקותם יחלישו מעט־מעט את תקוַת הדרוזים להשיב להם את המושבה, יגבירו את כוחות ההגנה של האיכרים כמו שלא במתכוון, וזה יביא סוף־סוף את השלום מאליו. אוכל להגיד לך, שגדול כוחן של 30 משפחות המתישבות במקום חדש ליהד את הסביבה ולתת לה את הבטחון, מאשר לוּ נוספו עוד הרבה משפחות אל המושבה הקיימת מכבר. 30 המשפחות של בני מסחה עזרו לשבור את זרוע עוזם של הזבֶחים, זה השבט של שודדים ששם את משכּנוֹ במערב התבור, יותר מאשר לוּ נוספו אל סג’רה, שעמדה מכבר, עוד הרבה משפחות. השפעתה של מושבה חדשה או פארמה (לערבים אחת היא) על יושבי הארץ גדולה הרבה יותר מאשר אפשר לחשוב למראית־עין.

אם רק אפשר הדבר ש“גאולה”21 והקרן הקיימת יקנו אדמה, יקנו בסביבותיה ובמהירות היותר אפשרית, למען הציל את המושבה היפה הזו הגוססת. במסרי לך השקפותי אלו לא מצאתי את עצמי פטור בלי לעשות כלום בנידון זה. תיכף בקבלי את מכתבך שלחתי מכתב לפקידה הזמני של המושבה, העורך־דין מר ילין הצעיר, והצעתי לפניו את הצעתך בבקשה לעשות בנידון זה כל מה שיש בכוחו – ולהודיעני. גם ביקשתיו לחקור בנוגע לקניית קרקעות בסביבה ההיא, מהותן ומחירן. את תשובתו לא אאחר מהודיע לך. מאמרך “הפרוגרמה שלנו” לא קראתי, לדאבוני הגדול, והנני מבקשך בזה למהר ולשלחנה לי, כי נכספה נפשי לקראה.

את קול־הקורא שלי אבקשך עוד פעם להפיץ בין צעירינו, דברי יצאו מעומק לבי, ובטוח אני שיחדור אל לבות הצעירים ויחממם.

גם לוארשה שלחתי נוסחה אחת של קול הקורא הנ"ל למר מ. נ. סירקין22 לפי הודעתו בעתונים, ולא קיבלתי כל מענה. לא אדע, אם להאשים בזה את סדרי הפוסטה הגרועים אצלנו או עֶרכּי המָךְ שלא זכה לכבוד שכזה…

אודות הסתדרות הפועלים החדשים23 בארץ אוסיף להתעניין ואודיע לך על כל דבר ראוי לתשומת־לב.

ברגשי כבוד רב וברכת ציון

יוסף ויתקין


 

מסחה, ט' בניסן (תרס"ה – 1905)    🔗

למ. מ. אוסישקין

מכתבו בצירוף “הפרוגרמה שלנו” קיבלתי. קראתיה בעונג רב, ומאוד התפלאתי על שלמותה, פשטותה ואמיתיותה. בנוגע לשאלת הפועלים העברים אינני תמים־דעה עם הצעתו לפתור את שאלת העבודה הבלתי־יהודית במושבות על־ידי “חיל לאומי” מסודר, שיבוא לעבוד שלוש שנים את עמו בתור פועלים במושבות ואחרי־כן יהיו פטורים לביתם.

קצת דעתי חיויתי כבר בקול־הקורא שלי. את טעמי ונימוקי בפרט אמסור למר ד"ר בוגרצ’וב.

לא אבין בכלל את מר סירקין וסיעתו, המכנים את עצמם בשם “ציוני ציון”. בכוח השם הזה הינם מתנגדים לאוגנדה בפרט ולטריטוריות בכלל. לעבודה נוכחית בארץ־ישראל יתנגדו גם כן בטרם יקבלו צ’ארטר, ולפני זה האחרון, כידוע, “קיר ברזל”. את ה“קולטורה” האומללה24 גירשו מקהלנו זה כבר, ועתה מה נשאר להם לעשות? בנוגע אלי הנה הנימוס האלמנטרי חייבהו לענות לי על מכתבי, בשלילה או בחיוב אחת היא. הנהגה שכזאת (לא לענות) מתאימה כנראה להגיונם הכללי של האדונים האלה. ד' עמהם. מלא תקוה בהצלחת מפעלנו הנני המכבדהו כערכו הרם.

יוסף ויתקין


 

מסחה, ג' בסיון, א’תתל"ו לחורבן (תרס"ה – 1905)    🔗

לכבוד האדון הנעלה מר אוסישקין שלום וברכת ציון

א.נ.

חדשים אחדים עברו מיום הודיעך לי שמר בוגרצ’וב יבוא הנה, יקראני ויבאר לי השקפתך אתה על המרכז המדובר בארץ וריכוז השבלים הבודדות. במשך הזמן הרב הזה הספיק אמנם מר בוגרצ’וב להיות פה וגם לשוב, אך לי לא הודיע דבר ושמעתי על דבר בואו אחרי שאיחרתי כבר זמן הנסיעה. ולא אדע מה שעשה, מה שתיקן, אם לא נחשוב את זה שהפיץ את קול־הקורא שלי ביהודה, דבר שהזיק להצעתי יותר מאשר יכלו להזיק לה המון שונאים. במכתבי ביקשתי לא פעם להתרחק מהפרסום. הפרסום לפני העבודה הוא אסוננו היותר גדול, ובמה שנוגע לקול־הקורא היתה ממש סכנה כרוכה בדבר לישוב25 וליושבי הארץ. מי כמוך יודע עד כמה תגיע הציוניות של ציונינו, הנכונים לשמה גם להלשין לפני הממשלה… זולת זה יסבלו מזה הפועלים הנמצאים כבר במושבות ואלה אשר יבואו, והמה מה חטאו? ותועלת לא תצא מזה כלל. את האֶלמנט הנמצא לא תחזיר לתשובה, בפרט בדברים. אולם אין צועקין על שעבר. אך מה עשה עוד? מדוע לא קראני, מדוע לא הודיע לי בכתב מאומה? אתמהה!

בימים האחרונים קיבלתי מכתב ממרכז ציוני ארץ־ישראל. במכתבי שעניתי להם הבלטתי שלושת הדברים הנחוצים לצרת לפועל תיכף על־ידי הקונגרס והציונים בכלל.

  1. יסוּד לשכת־מודיעין בארץ־ישראל על־יד האנגלו־פלשתינה־בנק. הלשכה הזאת צריכה להיוָסד על חשבון השקלים וצריכה לעלות 30.000 פרנקים לשנה, אך התועלת שהיא תביא לישוב לא תסולה בפז. בלשכה זו צריכים לעבוד ארבעה־חמישה מומחים במקצועות שונים: עבודת־האדמה, המסחר וחרושת־המעשה וגם חוקי המדינה ונימוסיה של ארץ־ישראל. אילו יסדנו לשכה שכזו לפני שנים אחדות, כי אז היו נכנסים בשנים האחרונות לארץ מיליוני פרנקים אחדים של אחינו. המון אנשי הון באים בזמן האחרון מכל קצות הארץ בחפצם לקנות אדמה, בַיָרות,26 לסחור, לפתח בתי־חרוֹשת ועוד, אך התוהו־ובוהו השורר בעולמנו, טענות הסביבה הנוראות, קוצר־דעת עסקנינו הציבוריים והשפילָם איש את רעהו, חוסר אנשי־אֵמון, חוסר ידיעות מדעיות אודות ענפי העבודה השונים גרמו לזה, שכולם שבו כלעומת שבאו בלי הביא כל תועלת לנו. כל המכשולים האלה היו מוּסרים אילו התיסדה לשכה שכזו. מומחיות חבריה, היותם מורמים מעל כל פנִיה וחשד, היותם חפשים ממוסדות פילנתרופיים ועוּלם מצד אחד ואחראים לפני הקונגרס מצד השני, כל זה היה מרים את כבודם בעיני העם והיה מעמידם מעל לשפלוּת הסביבה ודיבותיה, והאֵמון שהיו נותנים בהם יחד עם מומחיותם היו עושים נפלאות.

  2. ארגון גדוד צעירים משכילים, אשר ישימו להם למטרת חייהם החדירה אל שדרות הממשלה התורכית בקושטא ובארץ־ישראל. עליהם ללמוד שפת המדינה, להיכנס לבתי־הספר שלה, ואחרי־כן להשיג משרות שונות בשני המקומות הנ"ל, ומשם יהיו לנו לעזר גדול בדרכנו הקשה, ולפעמים יכול לקרות שאחדים מהם יוכלו לקרבנוּ אל הצ’ארטר הרבה יותר מההשתדלות הרשמית בעזרת מלכי אירופה.

  3. ארגון גדודים ליסוד ההתישבות, ובזמן הראשון כפי הצעתי. יסוד הלשכה צריך להיות על־ידי הקונגרס, וארגון שני מיני הגדודים לא צריך לצאת ממנו, באשר כל מעשי הקונגרס והחלטותיו ניתנים לפרסום, ושתי המסדרות של הגדודים אינן סובלות פרסום.

כל זה אמנם במחברתך “הפרוגרמה שלנו”, אולם רוחב הפרוגרמה בכלל, אשר הקיפה את כל העבודות השונות ועירבבה את הצורך ביכולת עם הצורך שלא־ביכולת, אינו נותן להיבלט לשלושת העיקרים האלה, אשר צרכם מוחלט ביותר ויכלתם אפשרית. לפני ימים אחדים קיבלתי מחברתך “החינוך בארץ־ישראל”. חן חן לך על זכרך אותי.

מאוד מאוד חפצתי לקוות שיש איזו אפשרות ללאֵם27 את החינוך העברי בארץ־ישראל בעתיד הקרוב. זה החינוך הנורא, הבא כאילוסטרציה28 חיה לקרעי ופצעי אומתנו. אך חושש אנוכי, שכל זמן שהחברות התומכות במוסדות החינוך האלה לא תעמודנה בעצמן על בסיס לאומי לא תתנה את ידיהן לנו. בכל אופן אם דבריך יועילו לקרב את הדבר במקצת הנה עשית הרבה. באחרונה הנני מרשה לעצמי להציע לפניך שתעזור לנו להוציא לפועל אחת מהחלטות סניפנו הטברייני של אגודת המורים והיא, יסוּד בטבריה, מקום מנוחתו של הרמב"ם, ספריה על שמו ולזכרו ליום מלאות שבע מאות שנה למותו או לשנה זו. שם הספריה תהי מימוניה.

עד כמה היתה החובה על הציונים הרוחניים או הקולטוריים שלנו לדאוג לקהילה העברית הגדולה הזו והעזובה יותר מכל ערי ארצנו, תבין בעצמך, והמה שכחוה לגמרי, ורק אתה היית הראשון אשר פקדתה. אך 50 הספרים ששלחת כבר אבדו, באשר בעיר עצמה אין אחד משלנו, ובסביבה בכלל אין אנשים ואין אמצעים. אי לזאת, אם חפצים ליסד שם ספריה, מחויבים להשיג סכום כסף הגון, בתור תמיכה שנתית, לשכירת דירה וספרן מיוחד שיהיה אחראי לספרים. ויסוּד הספריה, על שם הרמב"ם וליובלו, אולי תתן לנו היכולת להשיג את העזרה הנחוצה הן בספרים והן בכסף מאת חובבי שמו הגדול ומוקיריו. חפצים אנו, שחובבי־ציון יקצבו תמיכה שנתית לספריה זו, כי איננה פחות חשובה לארץ מזו של יפו, ואולי יפתח הועד האודיסאי29 חתימה לספרים ולכסף שיקבלם על שמו, והוא ימַנה ספרן וישלחנו הנה. בטוחים אנו, חברי ועד הסניף, בעזרתך הגדולה בנידון זה.

ברגשי כבוד רב,

יוסף ויתקין.

p. s עם בעלי הכתובות ששלח לי טרם באתי בכתובים, אחרי שפה עוד לא נוסד המרכז. אולם חושב אנוכי לכתוב לאחד מהם צירקולאר30 בנוגע להתישבות הגדודים, והוא ישלחנו כבר למקומות הידועים לו או לפי הכתובות הנשארות שאמסור לו. יעצֵנו מה לעשות.


 

וינה, כ“ז בתשרי, תרס”ח (5.10.1907)    🔗

אדון נכבד!

עוד מלפני הקונגרס השביעי נפסקה חליפת המכתבים בינינו. מצדי אני גרמו לזה שתי סיבות, האחת אסון משפחה (מות אבי ז"ל), והשניה מהכרה, שבאתי אליה מתוך הנסיון, שאין לו למורה בכלל ולמורה עברי בארץ־ישראל בפרט להתמכר לעבודה אחרת, אם גם תבוא בשעות מנוחתו. כיון שלא יכולתי ולא רציתי לעזוב את ההוראה, הסחתי את דעתי מכל עבודה ציבורית אחרת, אם גם תוגבל אך ורק בכתיבה.

אך הנה באו המקרים וניתקו אותי לשעה מההוראה ועקרו גם את רגלי (כמובן לזמן קצר) מארץ־ישראל.

זה כמה חליתי באחת מאזני. עתה בהיות הד“ר צ’לנוב31 בארץ־ישראל יעצני לנסוע לאירופה לעשות לי ניתוח באפי ולהציל בזה את אזני. עשיתי כדבריו, והנני כעת בוינה. הריפוי ייגָמר אולי בעוד ימים אחדים ועלי יהיה לשוב הביתה. אך הרעיון, שנשאתי בלבי זה שנים אחדות, התחיל שוב מטרידני ומנקר את מוחי. תמצית רעיוני הוא, לבוא לאיזה זמן לרוסיה ולהפיץ בעצמי בעם – שם בערי ובעיירות התחום,32 במקום שעוד חיה ומפרכסת בכל עוז הנשמה העברית – את הרעיונות שהבעתי בקול־הקורא, במחברתי החדשה “החינוך העברי” (אשר תצא לאור, כפי שמסרו לי, על־ידי “עבריה”,33 חושב אני שכתב־היד נמצא בידי ד"ר קלויזנר) ובהרצאה הקטנה השלוחה אליך בזה; זאת אומרת לנסוע לרוסיה להיות אגיטאטור ציוני ברוח הכתבים הנ”ל (מקווה אני להיות גם אורגניזאטור).

קשה לי לדבר אודותי בתור אגיטאטור, אם כי יש לי כשרון הדיבור. מרגיש אני רק שעוד לא היו לו לעם אגיטאטורים מארץ־ישראל שחיו שם שנים רבות, שהכירו את תנאיה והאוהבים אותה בלי מצרים ומאמינים בעתידה הגדול, שלא היו לעם אגיטאטורים ברוחי אני ובכל הקיצוניות ובכל העוז שיש בקיצוניות זו. מרגיש אני שעתה, אחרי אבדן התקוות הגדולות ושבירת כל האלילים, נחוץ לו להמון אגיטאטור חזק, שיוציא אותו מתוך האפאטיה שלו, מתוך חשכת לילו, שיאיר את נשמתו ויעוררהו לעבודה לאומית. ויש אשר אשמע קול פנימי קורא אלי לאמור: לך והינבא לעם הזה, נחם אותו, יַבש בלבךָ האוהב והבוער את דמעות עיניו, השלךְ מלבו את שברי אליליו ובנה שם מזבח לאלוהי ישראל. לךְ והַשב באפו את האויר הצח של הרי הגליל, השכּן עליו, ולוּ רק לרגע, את שמיהם הזכים והחיית אותו. לך ושוט בערי ישראל ומצאת נשמות צעירות, נשמות עבריות טהורות, המבקשות את אלוהים וטרם מצאוהו, מהר ואספתם אליך והראית להם את אלוהי ישראל ואת מקדשו, והלכו אחריך וסידרת אותם והיו למחנה קטן אך אמיץ ונמרץ, ונפוצו בעם והרחיבו והעמיקו את עבודת התחיה, ובאו ארצה ישראל והגדילו את בנין האומה… כאלה וכאלה מדבר אלי הקול מתוך פנימיות נפשי, ומרגיש אני ברגעים אלה שמחויב אני ללכת, אך…

אך המציאות לא תמיד נשמעת היא לקולות פנימיים. שתי סיבות מעכבות בעד הוצאת רעיוני לפועל: חסרון האמצעים הנדרשים לזה והחשש מפני אי־האפשרות של עבודה שכזו ברוסיה מצד הממשלה.

אי לזאת, אדוני, פניתי אליך, בידעי שרק אתה תבינני ותבין את רצינותה של הצעתי זו, שאתה תודיעני תיכף אם יש להסיר את שני העיכובים האלה.

בנוגע לכסף אמנם איני אגיטאטור זול, כי משלי אין לי כלום, ואצטרך איפוא הוצאות הנסיעה לרוסיה, הוצאות התעודות, אשר יוכל להיות כי תהיינה גדולות מאוד, כי חייב אני כבר בעד 10 שנות שבתי בארץ־ישראל, הוצאָתי אני וסכום לא גדול למשפחה שעלי לכלכלנה.

אם תסכים לזה ותקח עליך להוציא לפועל את הדבר הזה, אז נדבר על פרטי הדברים באודסה. בכל אופן אבקשך, אדוני, מאוד לענות לי על־ידי הטלגרף את תשובתך החיובית וגם השלילית, כי יושב אני פה ומחכה לתשובתך. נא אדוני מַלא את בקשתי זו האחרונה.

ברגשי כבוד רב ובברכת ציון,

יוסף ויתקין


 

וינה, ו' לחודש מרחשון ( תרס"ח – 15.10.1907)    🔗

אדון נכבד!

אמש קיבלתי את הטלגרמה שלו, והנני להודיעהו בקצרה את תנאי:

  1. כל הוצאותי, זאת אומרת, הוצאות הנסיעה, המלון, הכלכלה, בגדי־החורף ותעודת־המסע מיום צאתי מוינה עד שובי ליפו, חלות על ההסתדרות השולחת אותי.

  2. זולת ההוצאות הנ"ל, עלי לקבל משכורת חדשית לכלכלת משפחתי לא פחות משמונים פרנקים לחודש

בנוגע לזמן עבודתי, הנני חושב את המינימום לארבעה ואת המכסימום לעשרה חדשים.

הפרטים בנוגע לאָפני וסדרי עבודתי נברר בבואי לאודסה. הנני מחכה לתשובתו הטלגרפית, אם אפשר יהיה, ואם לא – לתשובתו במכתב. טוב יהיה שתשובתו החיובית תבוא במכתב, והשלילית, אם תהי, תבוא בטלגרמה.

ברגשי כבוד רב,

יוסף ויתקין


 

וינה, 22.10.1907 (י“ג בחשון, תרס”ח)    🔗

אדון נכבד!

מכתבו מ־16.10 קיבלתי, ועלי להודות שתנאו האחרון הביאני במבוכה גדולה. מרגיש אני שהרבה, הרבה יש לי להגיד להמוננו שם בתפוצות הגולה, שעלי להביא מהפכה בהשקפותיו על הציוניות ועל חובותיו אליה. מרגיש אני שאעצור כוח להשיג חפצי זה פחות או יותר. אבל איני מרגיש בי כשרון של משולח34ולוּ גם באיצטלה לא דתית, חושש אני שבתור משולח לא אצליח הרבה ולתעודתי העיקרית אזיק מאוד. בבואי בתור מטיף של “חובבי־ציון” הנני נכנס ברובריקה הידועה של מטיפים למוסדות של צדקה, והעם, ובפרט הצעירים, יתיחסו אלי כמו שהורגלו להתיחס אל מטיפים מסוג זה, ותקטן השפעתי עליהם ולא אשיג כלום. ואם יעלה בידי לעורר לבבות נקפאים ולחממם, וספגו פנקסי הכספים את חומם, ושבו והצטננו וקפאו כלעומת שהיו. השפעתי בנוגע לתרומות כספים למוסדות ציוניים תגדל רק אז אם תבוא באופן בלתי־ישר, בפרט בנוגע להועד האודיסאי, אשר אני חושב אותו לאחד המוסדות היותר חשובים בציוניות, ואשר לא אכלא, כמובן, את שפתי מלהגיד את זה בכל שעת הכושר. ועל המורשים בכל אתר ואתר תהיה החובה להשתמש בהטפתי לאסוף תרומות החברים ונדבות. אבל ממני אי־אפשר לדרוש זאת, ואי־אפשר למדוד את הצלחת עבודתי בכמות הכספים שאכניס להועד האודיסאי או למוסד אחר.

הנני אומר לכבודו עוד הפעם, שרוצה אני לבוא לפני המוננו לא בתור משולח ארצישראלי, אלא בתור אדם שחי עשר שנים בארץ־ישראל בתוך תוכו של הישוב החדש ולמד אותו ואת תנאי התפתחותו, ומתוך הנסיון והחיים עצמם בא לידי אלו ההכרות, שאותן הוא מטיף. רוצה אני באמת להפיץ בהמון, עד כמה שירשה לי זמני, ידיעת הישוב וידיעת ארץ־ישראל, דבר הנחוץ כל־כך! רוצה אני להופיע לפניהם בתור מורה עברי מארץ־ישראל, בתור מורה, שהקדיש מבחר שנותיו וכוחותיו לתחיית שפתנו בארץ־ישראל, ולעורר גם אותם לעבודה קולטורית בגולה, לפתיחת חדרים מתוקנים, ביבליותיקאות, שיעורי־ערב לשפה העברית, ספרותה ודברי־ימינו. (מחוק) רוצה אני לשחרר צעירינו אשר נואשו גם משמאליים ואין להם עוד כוח להשתחרר לגמרי(מחוק) ולקרוע את כבליהם הרוחניים, ולקחתם כולם, כולם לעבודת העם. (מחוק) עד כמה אין תעודה זו מתאימה אל עבודת משולח ארצישראלי (מחוק) מאסף כספים לחברת ישוב ארץ־ישראל!

(הנני חושב), שכמוני מרגיש כבודו בנחיצות תעמולה שכזו, ובפרט עתה אחרי הפוגרום,35– –ולכן, בהישעני על פתגמו השגור על פיו תמיד,36 אין גם שאלת הכספים יכולה לעכב. תשתתף בהוצאות גם האורגניזציה הציונית, תשתתף גם “עבריה”, אשר מרכז כספיה (אם יש לה) באודיסה, ואשר החליטה לשלוח אגיטאטורים לתחיית הקולטורה העברית, ובתור מורה ארצישראלי גדול כוחי בנידון זה. בכל אופן, לא אני יכול לחפש מקורות ההוצאות. מצדי הנני נכון לתת כל מה שאפשר רק ליחיד לתת.

בנוגע לשאלת התעודה,37היא אינה חשובה ביותר. בכל אופן איני חושב לשלם את החוב המוטל עלי בעד עשר השנים, ובאיזו עשרות רובלים אמצא אופן לצאת את הארץ.

ועתה, אדוני, אם כי לא מצב הכספים שלי פה ולא מצבי שם בארץ מַרשים לי לחכות עוד (כי יכול אני לאבד כל אפשרות להשיג משרה שם), בכל זאת הנני מחכה עוד לתשובתך הטלגרפית על מכתבי זה.

ברגשי כבוד ובברכת ציון,

יוסף ויתקין

שפות הטָפָתי הנן אך ז’רגון38 ועברית, אחרי עשר שנים של אי־שימוש בשפה הרוסית איני יכול לקחת עלי להטיף בה.


 

וינה, ט"ו בחשון (תרס"ח – 1907)    🔗

מכתב גלוי לציוני וינה

אחים לדעה!

בתור ציונים הנכם מכירים שהעם העברי רוצה וצריך לחיות, בתור ציונים הנכם מכירים גם כן שאין האומה העברית יכולה לחיות ולהתפתח וגם לא למות בגולה, וכל חייה שם אינם אלא גסיסה נוראה ומנוולת שאין־לה־סוף. בזמן האחרון באתם גם לידי הכרה זו שארוכה עד מאוד וקשה דרכה של הציוניות, שהאומה העברית תצטרך לאמץ את יתר כוחותיה החמריים והרוחניים משך דורות רבים למען היגאל.

עתה אחים, הרשוני נא לשאלכם שאלה זו: המכוונים אתם את מעשיכם אל הכרותיכם אלו? הנכם משלמים אמנם שקלים, קוראים לאסיפות לעתים רחוקות או קרובות, אך הייגָאֵל העם בשקליכם או באסיפותיכם, אשר בהצליחן וצדוּ, לכל היותר, עוד נפשות אחדות, כלומר עוד שקלים אחדים? סביב לכם מלחמת־לאומים נוראה. התבוננו וראו: הכמוהם הנכם נלחמים וכמוהם הנכם עובדים להצלת עמכם ולאומיותכם? ומצבכם הלא גרוע שבעתיים ממצבם, והשגת מטרתכם קשה פי שבעים ושבעה! הנכם נלחמים אמנם בעד הכרת לאומיותכם בתוך לאומי אוסטריה, בעד מקומות ברייכסטאג39, אבל עד שאתם נלחמים על כיבוש מקומות חדשים – אינכם רואים ומרגישים שהקרקע שלכם, שהנכם עומדים עליה, הולכת ומתמוטטת מתחת לרגליכם! העמים אשר סביבותיכם מכינים ומקדישים את בניהם למלחמת לאומיותם, הם נותנים להם חינוך לאומי, מוסרים40להם שפתם הלאומית, על חשבון מצבם ומצב בניהם החמרי, ובאופן זה מכינים הם דור שירצה לקחת את דגלם מידם וימשיך את מלאכתם ועבודת גאולתם אחריהם, וכוחות מרובים מקדישים המה לעבודה החינוכית הזאת, ובצדק. ואתם, אחים, אשר מספרכם כה קטן, תעודתכם כה קשה, והשגתה כה ארוכה, אתם שכחתם את בניכם והסחתם את דעתכם מהחינוך הלאומי של בניכם. בקהילה של 160 אלף נפש מישראל אין גם 10 ילדים שיקבלו חינוך עברי לאומי, והקהילה הזאת מונה בכל זאת מאות ומאות ציונים, המדברים השכם ודבר בשם עתיד העם והצלחתו!

ואם דל כוחכם מכבוֹש את הקהילה ואת חינוך בניה, הלא לחינוך בניכם אתם – החובה עליכם לדאוג! כי מה תנחילו אתם לבניכם אחריכם, אם הבית, הסביבה והחינוך שלהם זרים ליהודים וליהדות? מי יקח את דגלכם אחריכם, מי ימשיך את עבודתכם? האומנם תקווּ שהנוצרים הסוציאליים41יגרשו את בניכם בחזרה אליכם, כאשר גירשה כבר האנטישמיות בחזרה אל מחננו הרבה שיות נידחות?

ואתם, הצעירים האַקדמאים, הלומדים כל החכמות שבעולם – ואת דעת עצמכם לא תדעו, האינכם יכולים להקריב שעות אחדות בשבוע, לוּ גם משעות ה“קנייפ”ות"42שלכם, ללמוד את שפת עמכם ותרבותו? האם בלי הרכוש הזה אומרים אתם לעבוד?

ואתם, “פועלי ציון”, הדואגים לקיבת העם ואת נשמתו ויסוריה לא תדעו43 העֵדר בהמות רעבות עמכם, אשר רק רעבונו נחוץ להשקיט? האם בשביל הלחם לבד עומד עמכם בקשרי מלחמה עם כל העולם זה אלפי שנים" האם בגלל הלחם עלה על מדוּרות האש וירד למרתפי האינקויזיציה? אומרים אתם: בגולה אי־אפשר להפיץ את השפה העברית וספרותה, שם בארץ־ישראל… אבל אם כל בני הגולה כזה יאמרו – איך ניגאל? הן היהודים והיהדות עודם בגולה ועוד זמן רב ישארו שם. או האומרים אתם להטיל את העבודה הזאת על שכם אחיכם מרוסיה וגליציה, אלו “המדוכאים והאומללים”? – אם כן, השאירו להם גם את השם “ציוני”, ואל נא תעסקו, בבקשה, ב“ציונות של רחמנות”.

יוסף ויתקין,

מורה בארץ־ישראל


 

פרוסקורוב, ט“ז בשבט תרס”ח (1908)    🔗

למשפחת פוחצ’בסקי, ראשון־לציון

… אינכם יכולים לתאר לכם מה משמח אותי, מה מעודד את רוחי מכתב, שהנייר, הדיו, כל מלה ומלה מזכירים לי את היקר לי בחיי, את הארץ, שמיה, הרריה, משעולי כרמיה ומרחב שדותיה. מכתב שכזה מוציא אותי, לוּ לזמן קצר, מהאפלה הנוכחית הסובבת אותי, אל תוך אורכם, זה האור שמההרגל אינכם מרגישים בו. יום שכזה כשחל ביום נאומי, והיה הנאום יותר חזק, יותר מלא אהבה, רחמים, געגועים ועוז, ובערו אז עיני והיתה חרב חדה לשוני, ומתפוצצים סביבי לבות אבן ונמוגים לבות קרח ומאושרים אז גם אני, גם שומעי. וכשעוברים שבועות ואין מכתב מהארץ, וסרה ממני רוח־הקודש, וכבות עיני ומתנהלת בכבדות לשוני ונשאר הכל סביב קפוא ומוצק, ושואלים שומעי איש את רעהו: מה רצונו של זה?

והעבודה שלי היא כה גדולה, כה חשובה, כה בִעתה, עד כי אילו לא באו חיי אלא בשביל חצי השנה הזו דייני, אך לדאבוננו הגדול תנאי הממשלה44 כה נוראים עד כי איני יכול להגיע אל ההמון. ככל שהנני מתקרב יותר אל הצפון מורגש יותר ויותר לחץ נורא. אי־אפשר לדבר גם בבית־כנסת, אי־אפשר לדבר לפני קיבוץ של 10־30 איש בסתר. אין איש נותן את דירתו, ובכל זאת הנני מדבר גם באלה המקומות לפני קומץ קטן של אנשים ובזהירות יתרה; שומרים על־יד השער וברחוב. ויש אשר התאספנו 100 איש בחדר קטן וכמעט נחנקנו, ובחוץ עמדו בפינות הרחובות הסמוכים שומרות (לבלי עורר חשד) להציל לפחות אותי בעוד מועד. רק פעמַיִם זכיתי לדבר ברשיון. בבנדרי – ברשיון האיספרבניק,45 ובקמיניץ־פודולסק ברשיון הגוברנטור46. כעת משתדלים להשיג רשיון פה בפרוסקורוב, השתדלות שאין לה תקוה. בליטא איתפס באיזה מקום, בלי ספק, אך אין הדבר הזה מבהיל אותי. בחיים הנוכחיים שברוסיה דבר שכזה שחוק הוא. היש ברוסיה אדם הגון שלא ישב בישיבה של מלכות? וכי מותר להם לצעירי ישראל לשבת ישיבת ארעי וקבע בשביל כל הרוחות שבעולם, ואסור לו לציוני לשבת איזה חדשים בשביל הציוניות?

יוסף ויתקין


 

ח, בטבת תרע"א (1911)    🔗

ידידי החביב מר הוכברג! 47

מכתבך שימחני וגם הפליאני. האומנם ישנם לי ידידים נאמנים שחילול כבודי מזעזעם? והחיים לא פינקוני בכמו אלה. תמיד, תמיד עמדתי יחידי בקשרי מלחמתי למטרתי הקדושה, וברגעי העלבון והיסורים היותר גדולים רגיל הייתי לשמוע מפי “ידידי” הלצות, ומכאב־לב התלוצצתי אתם יחד לבל איראה כמעורר רחמים. ועכשיו הנני פוגש פה ושם (גם ביפו) השתתפות אמיתית וגם מאת ידידים נאמנים אחדים בוַדי־חנין! האומנם יש לי ידידים שכאלה בודי־חנין (זולתך, כמובן) ואני לא ידעתי? מסור נא להם, יקירי, את תודתי הרבה ואמור להם שמציאה זו שבאה לי בהיסח־הדעת יקרה לי מאוד, ואילו לא באו הפאמפלטים48 אלא לשם זה, הרי כבר יצא לי הפסדם בשכרם.

מה שזיעזע אותי בירכתונים ההדיוטיים הללו הוא לא עלבון כבודי הפרטי, כי, אליבא דאמת, לא היה שם גם זה, אלא עלבון העתונות וספרותנו העברית ועלבון המורה העברי בארץ־ישראל. הגע בעצמך: חייל עממי צנוע עובד בשדה החינוך 13 שנה עבודה של מסירות נפש, נלחם בחשאי ובלי כל תשלום רוחני עם מכשולים שאין דוגמתם בעולם, ואחר־כך תבוא מערכת, הדוגלת בשם אותה האידיאה שהמורה הלז מסר את נפשו עליה, ותשפוך עליו קיתון של שופכין. הייתכן כדבר הזה?

אך על מי יש כאן להתרעם? כלום בני עונשין המה האנשים הללו, עורכי עתון זה? יש להצטער רק על אלה האחדים משלנו, המשתתפים עוד לפעמים בעבודה ספרותית בעתון צהוב זה, או חותמים עליו ועוזרים להפצתו המרעילה.


שלך יוסף ויתקין


 

(ראשון־לציון, תרע"א־1911)    🔗

ידידי הנכבד מר יוסף אהרונוביץ.

קיבלתי מכתבם של אז“ר, א. ציוני ור' בנימין49 אודות החלטתם הפיקחית של חובבי־ציון. שלילתם את התמיכה הנני מבין. גם אני חושב שמאמרים כאותם של ברנר המה ממש מסוכנים, אך ההצעה שבאה אחרי ההחלטה50 אינה אלא פרי אהבה טיפשית. רצונם לתמוך, אך רצונם בתשובה, תשובה כשרה וקצת התרפסות למריקת העוון, ואחר־כך תבוא הסליחה והכל יבוא על מקומו בשלום. מה לעשות, ובתמיכה עצמה, תהא איזו שתהא, יש כל־כך הרבה רעל ועלבון עד כי מחויבים הם לפעפע מכל צד ובכל הזדמנות. עד כמה הגיעה תמיכה זו, ואם שלילתה תעמיד את העתון בסכנה, הודיעני נא. הודיעני כמו כן מה יהיה גורל מאמרי51 מעכשיו. סובר אני שאינצידנט זה לא יפריע להדפסתו, אך אם מפני איזו סיבות אין לו מקום ב”הפועל הצעיר" הודיעני מיד והשיבהו לי.

שלך יוסף ויתקין


  1. שלמה זלמן פוחצ'בסקי (1947–1863) ואשתו נחמה (1934–1863) – מידידיו של יוסף ויתקין. הבעל היה אחד מששת הצעירים שנשלחו על–ידי חובבי–ציון ברוסיה, לפי הצעת הברון רוטשילד, ללמוד חקלאות, כדי לשמש מדריכים לעולים המתנחלים בארץ–ישראל. עלה ב–1885 ועבד בהדרכה; אשתו היתה פעילה בחיי הציבור. כתבה סיפורים ורשימות מחיי הארץ, שקובצו בספריה “ביהודה החדשה” ו“בכפר ובעבודה”.  ↩

  2. פטירת הרצל  ↩

  3. הרפתקן–רמאי שהציג את עצמו כרופא נשים, ציוני נלהב, מסייר ארצות העושה דרכו ברגל, והוא אוסף כספים בשביל משפחת הרצל וקק"ל; אך לפני הקונסול האוסטרי הציג את עצמו כיהודי שהתנצר. הוא סחט כספים ככל שהגיעה ידו, עד שנתגלה פרצופו ויצא את הארץ בבושת פנים.  ↩

  4. עתון ירושלמי בעריכת אליעזר בן–יהודה. נדפסו בו כתבות אחדות על ראשון–לציון.  ↩

  5. בירושלים התקיים ארגון של קנאים קיצונים, שהיו רודפים בחימה את אלה שנחשדו בעבירה קלה כחמורה על מצוות הדת, ומצודתם פרושה גם בערים אחרות.  ↩

  6. פרקציונרית – סיעתית, הכוונה לפרקציה (סיעה) הדמוקרטית שנתארגנה בסוף 1901, כתגובה על העדפת הפעולה הדיפלומטית בתנועה הציונית על חשבון הפעולה החינוכית ועל התפשרותה היתירה עם הזרם הדתי. ראשי הפרקציה היו בעיקר תלמידי אוניברסיטאות בשוויץ, ובראשם ד"ר חיים וייצמן.  ↩

  7. הנכונות להמיר את ארץ–ישראל באוגנדה.  ↩

  8. בועידת ציוני רוסיה במינסק בספטמבר 1902 הציע אוסישקין לחייב את הנוער הציוני בשנות–שירות למען בנינה של ארץ–ישראל.  ↩

  9. הציונות המדינית ראתה את מרכז הכובד בהשגת תנאים מדיניים, בעזרת “צ'ארטר” של השולטן התורכי, שיבטיח בסיס חוקי להתישבות רבת–ממדים, וזילזלה במה שקראה “התישבות זעירה” – פעולה מעשית, שעסקו בה חובבי–ציון, שהיקפה היה מצומצם.  ↩

  10. הכוונה, כנראה, למושבות הפלחה, ביחוד בגליל.  ↩

  11. גלויה  ↩

  12. הכוונה לקבוצת חברי “פועלי–ציון” מהעיר הומל שברוסיה, ראשוני העליה השניה, שהגיעו לארץ בחנוכה תרס"ד, עוד לפני פרסום כרוזו של ויתקין.  ↩

  13. בהיותי ביהודה בימי החגים מיניתי את אחד הפועלים המצוינים לעשות סטטיסטיקה מפורטת מהפועלים הבאים והנמצאים מכבר, להתבונן אליהם ולציין אלה שיראו לנו איזו תקוה למטרתנו אנו, ולהודיעני עליהם; ובכלל להשתדל לארגנם, לסדרם להטבת מצבם החמרי והרוחני יחד. ועוזריו הם מר גיסין* ואוסטשינסקי.* ובאמת עלה בידיהם לסדרם ועושים הם הרבה להטבת מצבם. אך, כאשר הודיעני הפועל הנ"ל, אין לנו כל תקוה מהם. כמעט שאין להם כל יחס לארץ. מהמספר הגדול של פועלים, כ–200, ישארו בארץ אולי 20, וזה מפני סיבות שונות שאין להן שייכות לארץ.

    שלמה זלמן גיסין (1871–1952) עלה בשנת תרנ“א. תחילה פועל שכיר ברחובות; התנחל בפתח–תקוה. מאוהדי ”הפועל הצעיר“ ומראשי ה”צעירים" במושבה שלחמו בשמרנותם של אבותיהם בהנהלת המושבה ולמען שינוי דמותה. חבר אסיפת–הנבחרים הראשונה.

    אליהו אוסטשינסקי (1870–1951) עלה בשנת תרנ“א. התנחל בראשון–לציון, מהמסייעים להשרשת העבודה העברית במושבה. גם יוסף ויתקין עבד אצלו לפני שקיבל עליו את עבודת ההוראה בגדרה. ב–1901 עבר לפתח–תקוה ואף הוא היה פעיל בסיעת ה”צעירים".  ↩

  14. תרגום מדוייק מרוסית – עלון.  ↩

  15. משה סמילנסקי (1953–1874) עלה לארץ ב–1890. איכר, עסקן ציבורי וסופר פורה. מראשוני חדרה. התישב ב–1893 ברחובות. מחסידי תורת אחד–העם; ביחסיו אל הפועלים העבריים היו תמורות. בתקופת העליה השניה עזר להם להשתרש בעבודה. השתתף בקביעות ב“הפועל הצעיר”. מפעילי ההתנדבות לגדוד העברי בשלהי מלחמת–העולם הראשונה. לאחר מלחמת–העולם הראשונה היו לו לא אחת התנגשויות קשות עם תנועת–העבודה. ממיסדי התאחדות האכרים ויושב–ראש שלה שנים רבות. כתביו כונסו בתרצ"ד–ז ב–12 כרכים, וגם לאחר–מכן הוציא קבצים נוספים של כתביו.  ↩

  16. כלומר,מתנגדת לעבודה שכירה.  ↩

  17. הכפר הדרוזי מתולה, על אדמתו ובתיו, נקנה על–ידי אוסוביצקי, בא–כוח יק“א, מידי ערבי נוצרי. יק”א שילמה פיצויים לדרוזים והם עזבו את הכפר והלכו אל הר הדרוזים, אך מיד התחילו להתאנות למתישבים החדשים, והציקו להם בכל מיני דרכים, והמתישבים נאלצו להתגונן תקופה ממושכת מפני התקפות חוזרות ונשנות.  ↩

  18. כלפי עצמו, שלא עמד בנסיון.  ↩

  19. הכוונה לכופר–נפש  ↩

  20. השלטונות התורכיים חשדו בארמנים, תושבי תורכיה, שהם בוגדים במדינתם, מתוך אהדה למדינות הנוצריות, שתבעו הפסקת ההתנפלויות של הכּורדים המוסלמים, שהוסתו ע"י השלטונות, על הארמנים, ותיקון מצבם של הנוצרים בתורכיה. ארגוני–מחתרת ארמניים קראו את בני עמם להתנגדות פעילה. ובעשור האחרון של המאה הקודמת פרצו התקוממויות של ארמנים. כפרים ארמניים רבים נהרסו, אלפי ארמנים נהרגו, ומאות אלפים נאלצו לברוח מארצם.  ↩

  21. חברה ציבורית לרכישת קרקעות בארץ–ישראל ומכירתן לצרכי התישבות ובנין. נוסדה בשנת 1904.  ↩

  22. מ. נ. סירקין (1878–1918) מראשי הציונים בוארשה בימים ההם, מעוזריו הקרובים של נ. סוקולוב בעריכת העתון “דאר טעלעגראף”. ב–1906 עבר לקיוב והיה פעיל כאן בתנועה הציונית. לאחר המהפכה הרוסית ב–1917 מראשי הציונים באוקראינה.  ↩

  23. הכוונה להסתדרות “הפועל הצעיר” שקמה בימים ההם.  ↩

  24. בהסתדרות הציונית התנהל ויכוח על הכללת הפעולה התרבותית והחינוכית בתכניות פעולתה של ההסתדרות. בניגוד לדעתם של נ. סוקולוב, אחד–העם, ד"ר וייצמן, ל. מוצקין ומנהיגים אחרים, תבעו הדתיים להוציא את הסעיף הזה מחוג פעולותיה. הויכוח החריף ביחוד בועידת ציוני רוסיה במינסק ב–1902.  ↩

  25. הכוונה, כנראה, לעבודת ההתישבות.  ↩

  26. פרדסים.  ↩

  27. להלאים  ↩

  28. הדגמה.  ↩

  29. ועד ה“חברה לתמיכת יהודים עובדי–אדמה ובעלי–מלאכה בסוריה ובארץ–ישראל” באודיסה, שריכז את פעולת חובבי–ציון ברוסיה לפני היות ההסתדרות הציונית. גם לאחר קום ההסתדרות הציונית מילא תפקיד חשוב בעבודה הישובית בארץ ישראל.  ↩

  30. מכתב חוזר  ↩

  31. ד“ר יחיאל צ'לנוב (1918–1863), רופא. מראשוני חובבי–ציון ברוסיה, מחברי אגודת ביל”ו, שלא זכה לעלות לארץ–ישראל. ממנהיגיה הבולטים ביותר של התנועה הציונית ברוסיה, מראשי הלוחמים נגד הצעת אוגנדה. מאז הקונגרס הציוני האחד–עשר סגן יושב–ראש ההנהלנ הציונית העולמית. על שמו המושב “תלמי יחיאל”.  ↩

  32. האזורים שהיהודים הורשו לגור בהם, בימי שלטון הצארים ברוסיה, נקראו “תחום המושב”. מחוץ ל“תחום” נאסרה הישיבה על היהודים, אלא אם כן היו בעלי זכויות מיוחדות (בעלי השכלה גבוהה, בעלי–מלאכה וכו')  ↩

  33. החוברת הזאת אמנם הופיעה אותה שנה בהוצאת “עבריה” באודסה, נדפסה בקראקא.  ↩

  34. שם מקובל לשליחי מוסדות ציבוריים, על הרוב דתיים, לשם איסוף תרומות.  ↩

  35. הפרעות ביהודי רוסיה בשנות 1905/6.  ↩

  36. “אין דבר העומד בפני הרצון”.  ↩

  37. הכוונה לתעודת–מסע מאת הקונסול הרוסי. בתור נתין רוסי היה עליו לשלם מס מסוים בעד כל שנה של ישיבתו מחוץ לרוסיה.  ↩

  38. כך קראו לשפת–היהודים אידיש.  ↩

  39. בית–הנבחרים.  ↩

  40. מַקנים.  ↩

  41. מפלגה אנטישמית באוסטריה שבראשה עמד צורר–היהודים הידוע לוּאגר. בימים ההם היה לה רוב בבית–הנבחרים האוסטרי.  ↩

  42. מסבאות, בתי–מרזח.  ↩

  43. חלקים ב“פועלי ציון” הדגישו במיוחד את הגורמים הכלכליים המחייבים פתרון ציוני לבעיות העם היהודי, והתעלמו מן הגורמים הרוחניים–היסטוריים.  ↩

  44. המשטר הקיים ברוסיה, שאסר על כל פעולה מפלגתית.  ↩

  45. מושל המחוז  ↩

  46. מושל הפלך  ↩

  47. צבי הוכברג (1951–1872) עלה לארץ מבסרביה ב–1889. ממיסדי נס–ציונה. במשך שנים רבות שימש כמורה בבית–הספר של המושבה. ב–1922 עזב את ההוראה והתמסר למשקו.  ↩

  48. בעתון היומי “האור”, בעריכת אליעזר בן–יהודה, במדור “ירכתון” (פליטון), נתפרסמו, מסוף כסלו ועד תחילת טבת תרע“א, שורה של רשימות על המושבה ראשון–לציון, שהוגדרו בכותרת–משנה כ”זכרונות וציונים מיומנה של צעירה“, ששמה ”דלילה“. אך לא היה זה אלא שם בדוי. לידו באה הוספה ”נחטף ונמסר לדפוס ע“י י. מיימון” (ברשימות הראשונות חתם “יוסף הגלילי”). לפי סגנונן ותכנן לא קשה לזהות את מחברן – מורה בבית–הספר בראשון–לציון, שקינא בויתקין וירד לחייו והריץ מכתבי–פלסתר להנהלת בית–הספר. כמה דברים מתוך המכתבים חוזרים ברשימות אלה, שהיו רצופות ניבול–פה ודברי בלע על אישים שונים במושבה, וביחוד על ויתקין. ראה להלן עמ' 190.  ↩

  49. שלושה אלה הזמינו סופרים ועתונאים לאסיפת–מחאה על החלטת הועד האודיסאי להפסיק את התמיכה ל“הפועל הצעיר”, שהדפיס מאמר אפיקורסי של י. ח. ברנר. גם ויתקין הוזמן לאסיפה הזאת, ואף הוא חתם על החלטת–המחאה.

    אז"ר – א. ז. רבינוביץ (1945–1854), מורה וסופר. עלה לארץ ב–1906. נאמן תנועת–העבודה. בעל פנקס–ההסתדרות מספר 1.

    ר‘ בנימין, שמו הספרותי של י. רדלר–פלדמן (1957–1880), סופר ועתונאי בעל סגנון מיוחד. מטיף נלהב לאחדות יהודית–ערבית. גם אז"ר וגם ר’ בנימין היו אנשים דתיים שומרי מצוות.

    א.ציוני, שמו הספרותי של י. וילקנסקי – וולקני–אלעזרי (1955–1881), מאבות תנועת– העבודה בארץ–ישראל, סופר ופובליציסט פורה. מנהל התחנה לחקר החקלאות והמכון ללימודי החקלאות ברחובות. ייסד וניהל את החוות בן–שמן, וחולדה בימי העליה השניה.  ↩

  50. שאם תוחלף המערכת של העתון אולי יחדשו את התמיכה.  ↩

  51. הכוונה, כנראה, למאמרו “שנאה והערצה עצמית”, בו ביקר קשות את דעותיו של י.ח.ברנר. י.ויתקין, כנראה, חשש שהמערכת תדחה את הדפסת המאמר, מתוך רצון לא להכביד על ברנר ועל עצמה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!