רקע
יהושע אטלס
הנרדף מארץ רוסיה
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: פשעמיסל בדפוס זופניק קנאללער& האממערשמידט; תרמ"ד, 1884

חזיון תוגה: מרדיפות היהודים בנגב רוסיה: בשלש מערכות

 

ראשׁית דבר.

Das Gchicksal deŝ Jüdichen Bolkeŝ

ist vielleicht daŝ erschütterndste

Drama der Weltgeschichte.

Brof. Dr. J. v. Döllinger


שמים לרום וארץ לעומק, ולשפע קורות יהודה הנוראות אין חקר! זה העם אשר שנות מספר רכב על במתי האושר ויתלונן בצל כנפי השלוה, המנוחה והמרגעה, בשבתו כשבת אחים יחדיו על אדמת ארצו, פעמים אין ספורות טֻלטל טלטלה גדולה מקצה שחק עד קצהו וַיֵשְתְ לרויה נחלי ראש ולענה על כל פאתי חלד! זה העם האומלל אשר רק ספרי הקודש נשארו לו מכל סגולות חמדותיו שנפלו לו לחבל בנעימים, על לא עול בכפו הנו כשה אובד מֻרדף על צוארו גם ממֻשך וממרט מרבבות זרים עריצי גויים!

קצרה כל לשון מלמנות ולסַפר המון סערות הרשע אשר בעים כחן עברו עליו זה עת כבירה מארבעת אלפים שנה עד הנה, והפלא ופלא מאוד איך למרות חפץ משנאיו ומצמיתיו יחליף כח מאין הפוגות ובשם אלהיו ידגול! –

לב מי לא יתחמץ איפוא בזכרו איך היונים והרומים דכאו לארץ חיתו, גם חללו תורתו ומקדשו והשכינו לעפר כבודם למען יטוש אלוה עשהו וישתחוה לאלהים אחרים אשר לא שערום ולא ידעום אבותיו? לב מי לא יתפלץ בזכרו איך כחצות המאה הרביעית לאלף החמישי שנאת הדת בירכתי ים היתה לאש מתלקחת סביבותיה, וארצות הצרפתים והגאָטים נהפכו לשדות שערוריות נתעבות, לענות בכבל ולדוש בחרוצות ברזל נפש כל אדם אשר בשם יהודי יכונה? מי בעל נפש ולא ירגז תחתיו בהעלותו על לבו איך משך שנות מאות רבות אחר כן מראשי עד זנבי הכוהנים הנוצרים, תחת להורות את העם את מצוות משיחם, לאהוב כל אדם ולהיטיב גם לשונא1, שננו לשונם כמו נחש, ובחמת עכשוב תחת שפתימו שלחו רצח ומות ביעקב וירדפוהו עד חרמה? מי לא כשבלול תמס יהלוך אם יזכור גדודי הנוסעים למלחמות הצלב אשר בשבחות ותהלות לאל ובחרב מעוטה ומרוטה לטבח בידם סערו להפיץ כל מאמיני מחמד באזיה, ובזדון לבם חמסו ויבוזו ראשונה כל חיל היהודים, ואותם באכזריות חמה הרגו וישרפום עם בתיהם והיכלי אלהמו? שערת מי איפוא לא תסמר בהרחיפו לנגד עיניו חיל המרורות העצומות אשר התגלגלו על ישֻרון לרגל עלילות הדם הנמאסות שנֻקרו ממעין אכזב בשנות המאה האחרונה לאלף העבר? ועל מי איפוא נפשו לא תשתפך ויתכו כמים שאגותיו לזכרון רבבות אלפי היהודים האומללים אשר נֻגעו בספרד ופאָרטוגאל בנגעים גדולים ונוראים ובכל מוקשי מות, גם הוֹעֲלוּ לקרבן על מזבח קנאת הדת הנתעבה2 כשבת טאָרקוועמאדא ופוערטא על כסא משפט האמונה (אינקוויזיציאָן) ומדורת עמק המשפט כאש תפתה להטה? – הוי! זה גורל ישֻרון מימות קדם עלי אדמות! ככה בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו ולהשבית מאנוש זכרו, ובכל דור ודור ירָאה מה גדול כחו ואמון לבו אשר אין על עפר משלו! בכל דור ודור זה העם הנֻגש כצבא גבורים נאמנים בשדה הקרב ילָחם בעד אמונתו, ובלי חדול ישמיע קולו כדברים אשר שם החכם בעער בפי אלעזר הנכבד ממשפחת הכוהנים הגדולים: “עד זקנה ושבה אשא ואסבול בעבור קדושת שם אלהי ישראל, ובידו אפקיד רוחי בחיי ובמותי!3

גם בדורנו זה עוד שלהבת שנאת הדת לא כבתה! אף אם כבר שמש הדעת מאיר לארץ ולדרים עליה, עדן ימצאון חסרי לב אשר בחשכת אולתם ישאפו לבלוע בני אדם השונים מהם באמונתם. אבל מדוע רק ביהודה יעשן אפם? שַלָמָה רק זה העם אשר בל העמים ממעיו נפרדו יהיה מטרה לחצי זעמם המכסה עליו בצלמות? אם חטא מות להיות יהודי, למה זה צוה פולוס שלא יֻתן מכשול ליהודים4, ומדוע אמונות הנוצרים והמחמדנים על דת משה נשענות? הלא בוז וחרפה לאנשים לרדוף במשטמת עולם בני אמונה שהיא אֵם אמונותיהם, ובלעדה אולי כלמו עד היום הזה כפראי אפריקא הצפונית בכל הבלי שוא האמינו? אם אומר שלא בשם “יהודי” או באמונתו החטאת, למה זה צוררי ומבקשי נפש יהודה בדם ואש ישפטוהו וידריכוהו בכפות רגליהם למען ימיר אלהיו? הוי חשוכים נעוי לב! עד מתי לא תפקחו עיניכם? עד מתי לא תשכילו לדעת הוללות זדונכם? אם באמת כפי דבריכם עם כבד עון העם השדוד הלזה, הכי בעזבו אל מחוללהו יפול ממנו גם עבטיט האשמות הרבות אשר תכבידו עליו? ואם ישָאר גוי חוטא גם בעבדו אלהיכם, למה זה קרבתו תחפוצו? הלא תבושו לקרוא לו עַמכם? – הרימותי ידי אל קונה שמים וארץ אם תדעו מענה נכונה וישרה על השאלות האלה! חזו איפוא רשעי ארץ איך נלכדתם, ודעו כי רשעתכם לְמַדַי בתבל נודעת! לא אנכי היהודי רק בני אמונתכם זה כבר הוכיחו כי דבר בליעל יצוק בכם! רייכלין ולעססינג לא היו יהודים, גם מיראבאָ דגל מליצי צרפת לא מזרע היהודים יצא, ובכל זאת אישים נכבדי נפש וישרי לב האלה הנלחמים מלחמת האמת והשלום העידו על זדון לבכם והוציאו כאור צדקת העם הנרדף! גם חכמי לב אחרים ושרים ונשיאים שונים הנאמנים בברית ישוע הוכיחו כי עלילות דבריכם על אדני השקר הָטבעו5, ובשנאת חנם תשאפו לדם ישורון! לזאת שורו נא הביטו מה יורונו ספרי קורות העולם! המה משפטי התבל היותר נאמנים, ומהם דעת לנבון נקל שרק עם חכם ונבון יהודה, עם אשר יוכל התפאר כי יתרון גדול לו בכל חכמה ותבונה ובכל מלאכת מחשבת ומלאכת חרש, עם עושה משפט ושונא בצע גם בארצות צורריו6! מי לא ידע שעל כן גָדַל כבוד ישראל בעיני רוזנים ומלכים ישרים כמו קארל הגדול ולדוויג החסיד ועוד רבים כמוהם7? ואולם אויה! אנשי זדון ימאנו לדעת כל זאת, כי נקל שיהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו מאשר יעזבו רשעים דרכם, וכן למרות דורשי שלום התבל השנאה העורת והנושנת עֲדֶן כסלון ממאיר פורחת בשדמות החיים, ויהודה כאמרי הסופר הנעלה טשאָקע: על ישרת לבו ורוב אמונתו לדת אבותיו8 מֻכה ומדֻכה סלה!

זֹה השנאה העורת והנושנת אשר חרפת עולם ודראון נצח הִנֶהָ לבני אנוש, זֹה השנאה הנתעבה והארורה, זֹה השנאה בת שחת ותופת השקתה בעת החדשה ארצות שונות מערוגות מטעה ותעש פרי למכביר, אכן בארץ רוסיה על אחת שבע הבשילה ענבי רוש, אשכלות מרורות! שמה מורדי אור ילדי צפעונים באכזריות עוברת משכיות לב עשו פרק והרג ביהודה, ואגמי דם עם פלגי גפרית ואש שטפו משכנות יעקב! שמה אנשי דמים ורצח לא השפיקו בשערוריות ימי הבינים, ועוד השחיתו התעיבו עלילה, כי גם שוד וחמס עם תועבות ונבלות אין מספר נראו על גי החזיון9!!

אלה קורות שנת:ימי הרדיפה ברֻסיה” לפ"ק.

דם עורקי לכפור יקָרר מדי זכרי הקורות האלה, ובדי בשרי נחוש אם לא יתפלצון בהעלותי על לבי איך בני עמי הנרדפים מרוסיה כרפאי אשמנים עברו לפני בברחם מני חמת הורגיהם! זקנים ונערים, בחורים ובתולות, נשים וטף עם אנשי מכאובות חזו עיני איך כפופים מרוב צרה ומכאוב הרחיקו נדוד לקצוי תבל למען המָלט מזעם ארץ חושך וצלמות, ועל פני כלם רחפו ענני יגון ועצב, ונחלי דמעה זרמו עיניהם בְסַפְרָם עָנְיָם ומרודיהם! אבוי! אזני צללו מקול יללות האומללים! אבות בכו על בניהם, בנים על הוריהם, ורבים על רכושם אשר נפל בידי שודדים אכזרים, ולשוני נאלמה דומיה מרוב תוגה מבלי יכולת לתאר איך נפשי עלי השתוחחה, אך פתאום אמרי המליץ הנשגב וויזל עלו על זכרוני, ובלב נשבר ונמס קראתי לאחי: “לוּ תבינו צרת לבי מה כבדה, תחת כי אחמול עליכם עלי תחמולו! אהבה, חמלה, איבה גם נקם בי יסערו!” – זאת דברתי, ורגשי קודש האלה חצבו בקרבי להבות אש לדרוך קסתי על רשעי ארץ הצפון. ככה יצרתי ספרי זה, ומי יתן יראו ויכירו בו הרוסים חרפתם וישוֹמו על עקב בָשְתָם! מי יתן יוָסרו אנשי זדון ולא יוסיפו לעשות הרע בעיני אלהים ואדם! מי יתן ידעו ויבינו שהאמונה איננה קיר מבדיל בין איש לחברו, וגם היהודי אנוש כמוהם, כי אז לפי תורת משה10 ותורת ישוע11 ומחמד12 גם יחד תחת השנאה העורת רק שלום, אהבה ואחוה יקחו מקומם, ואושר התבל יפרח כגפן אדרת לטובת כל העמים סלה!

פשעמישל בשנת תרמ“ד לפ”ק

המחבר.

 

שׁמות המדברים

עֲמִינָדָב, סוחר עברי בעיר קיעב.

שְׁלוֹמִית, אשתו.

מִרְיָם, בתו.

יוֹעֶזֶר, משרת בית מסחרו.

עֻזִיאֵל, אורח צעיר מארץ עסטרייך.

הַיְהוּדִים שׁוֹכְנֵי קִיֶעב.

עָמְרִי, מנהל אנשי דמים ורצח מעם הרוסים, כמו זִמְרִי, זַבְדִי, ועוד אחרים כמוהם.

מקום המעשה בעיר קיעב ובמגרשיה.

 

מערכה ראשונה.

מחזה ראשׁון.

בשוק אצל בית־מסחר עמינדב אשר דלתותיו הרחבות ממולאות בזכיכות.

עמרי, זמרי וזבדי נקבצים באים ומתחרשים מעט קט.

עמרי (מורה בידו לבית המסחר)

הַבִּיטוּ נָא פְנִימָה עַל כָּל יַרְכָּתָיִם,

וּרְאוּ שִׁפְעַת הַחֲפָצִים מַרְהִיבֵי עֵינָיִם,

הַצְמִידִים, הָרְבִידִים וְקִשֻׁרֵי הַבְּגָדִים,

גַּם הַלֹיוֹת הַמְעֻלָפוֹת פְּנִינִים נֶחְמָדִים!

חֲזוּ אֵיךְ סָבִיב הַנְזָמִים וְהַחֲלָאִים,

הַשַׁרְשְׁרוֹת וְהַצְעָדוֹת וּלְחָשִׁים נִפְלָאִים

אַף הָעֲנָקִים וְהַפְּאֵרִים בְּרֹב סַפִּירִים

כְּמַרְאֶה זֹהַר, כְּעֵין הַחַשְׁמַל מַזְהִירִים!

הֲכִי רֹאוֹת עֵינֵיכֶם מַה יָפוֹת מְאֹד

אֵלֶה הַסְחוֹרוֹת, הַמְלֵאוֹת תִּפְאֶרֶת וָהוֹד?

זמרי.

הֲלֹא מֵעִבְרִי הַלָזֶה כְבָר שָׁמַעְנוּ,

וְגַם בֵּית מַעֲרָבוֹ לְנָכוֹן יָדַעְנוּ,

וּמַה זֶה מֵחָדָשׁ כָּל זֹאת תְּמַלֵל,

וְעַל אַחַת שֶׁבַע כָּל דָבָר תְּהַלֵל?

עמרי.

עֲדֶן אֶתְפַּלָא אֵיךְ עַל גַפֵּי מְרוֹמֵי קָרֶת

יְהוּדִי נִבְזֶה יִסְחֹר בְּאוֹצְרוֹת תִּפְאָרֶת,

אֵיךְ כִּכְנַעֲנֵי עַמֵנוּ לְעֵינֵי הַשֶׁמֶשׁ יֶחִי;

וּבַל יִדָחֶה לִתְּהוֹם יָגוֹן וָדֶחִי!

מִי שָׁמַע כָּזֹאת? מִי רָאָה כָאֵלֶה?

הוֹי נַפְשִׁי תִרְגַז, וּלְכַלְכֵּל זַעֲמִי תֵלֶא!

חִישׁ לַעֲזָאזֵל יְשֻׁלַח וְיִטָבֵל בַּשַׁחַת,

כִּי לִטְחוֹן פָּנָיו אֵשׁ קִרְבִּי קֹדַחַת!

זמרי.

בְּשׂוּמִי עֵינַי עַל אִישׁ הַשֵׂיבָה,

לִבִּי יִמָלֵא חֶמְלָה תַחַת אֵיבָה,

וְאֶנָחֵם עַל הַקֶשֶׁר אֲשֶׁר קָשַׁרְנוּ

עֵת בְּעֶבְרַת זָדוֹן לַצְמִיתוֹ גָזַרְנוּ;

כִּי אִם גַם יְהוּדִי זֶה הַגָבֶר,

הֵן לְכָל טוֹב וָיוֹשֶׁר הִנֵהוּ חָבֶר,

וּלְזֹאת אֵיךְ בְּיָשִׁישׁ חֲדַל אוֹנִים וָכֹּחַ,

יָעִיז בַּעַל נֶפֶשׁ יָדוֹ לִשְׁלוֹחַ? –

זבדי.

זִמְרִי! כָּמוֹךָ כָּמוֹנִי אֵינֶנִי אַכְזָרִי כָכָה,

לְהוֹרִידוֹ עַל לֹא עָוֶל לְעֵמֶק הַבָּכָא!

עמרי.

הוֹי, רַכֵּי לְבַב! הוֹי, אַנְשֵׁי אִוֶלֶת!

מִפְעָלֵנוּ הֵן יִהְיֶה מִפְעַל רַב תּוֹעֶלֶת,

וּמַה זֶה מִבַּעַל נֶפֶשׁ תְּדַבֵּרוּ? –

לְמַעַן הַבֶּצַע הַיָקָר בְּעֹז הִתְעוֹרֵרוּ,

וּלְמַעַן מִלְחֶמֶת דָתֵנוּ בַל תִּשְׂאוּ פָנִים,

אִם גַם יִהְיֶה בֶן מֵאָה שָׁנִים!

דְעוּ כִּי כְאוֹר מִזְרַח הַשָׁמֶשׁ

מֵאֵין הֲפֻגוֹת יְגָרֵשׁ צִלְלֵי אָמֶשׁ,

כֵּן הַנוֹצְרִי וְהַיְהוּדִי בְשִׂנְאַת עֹלָמִים

זֶה אֶת זֶה יִרְדֹפוּ עַד אַחֲרִית הַיָמִים,

וּבְכֵן כְּנוֹצְרִים נֶאֱמָנִים עֲצֻמוֹת נַגִישָׁה

וְלַעֲשׂוֹת הַזְבָחִים וּלְמַלְאוֹת כִּיסֵינוּ נָחִישָׁה

זמרי.

יְהִי כִּדְבָרֶיךָ רֵעִי! הֶאָח רֵעֶיךָ יְקָרִים!

נַעַט כַּאֲשֶׁר עֲלֵי אָכְלָם יָטוּשׁוּ הַנְשָׁרִים!

זבדי.

אִם כֵּן, אָרוּצָה גַם אָנִי חֶבֶל לָקַחַת,

כִּי לִצְבֹּר רֹב שָׁלָל יֵשׁ לִי אַמְתַּחַת!

עמרי (בקול ענות גבורה)

קִרְבוּ, אֵתָיוּ בְלִי מָגוֹר וָפַחַד!

נִרְמֹס הַיְהוּדִי עִם מְשָׁרְתוֹ גַם יַחַד!

(שלשתם בחמת כחם ישברו דלתות בית המסחר, ויחדרו פנימה).

מחזה שׁני.

בבית־מסחר עמינדב. עמינדב ויועזר משרתו. הקודמים.


עמינדב (יחרד וילפת, ויפרוש כפיו)

אֵל עוֹלָם! מֶה אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה?

מָה אֶחֱזֶה? הָהּ, מַר לִי כְלַעֲנָה! –

הָהּ לִימֵי שֵׂיבָתִי, יְמֵי תּוֹכֵחָה וּנְאָצָה!

יְמֵי שַׁמָה וְשַׁעֲרוּרָה, כָּלָה וְנֶחֱרָצָה!

תַּחַת מְצֹא לְנַפְשִׁי שַׁלְוָה וּמְנוּחָה,

רַק צָרָה עַל צָרָה, מְהוּמָה וּמְבוּכָה! –

אֲבָל אֱהִי אֵיפֹה אֶתְחַבֵּא הַפָּעַם

מִפְּנֵי מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי זָעַם? – –

אוּלַי אָנוּסָה? אֲנַסֶה בְטֶרֶם הַכּוֹרֵת עָלָה!

הוֹי! בֵּין חַיִים וּמָוֶת מַה עֲשׂוֹת אוּכְלָה?!

(ירוץ לדלת מסותרת למען המלט על נפשו, אך שלשת אנשי־הבליעל יקדמוהו ויתנפלו עליו ועל יועזר באגרוף רשע)

עמרי.

הֲתַחְשׁוֹב לִבְרוֹחַ מִזֶה אִישׁ בָּעַר?

זמרי.

דַע כִּי תַחְבּוּלָתְךָ תַּחְבּוּלַת נָעַר!

זבדי.

רַק לְגֵיא צַלְמָוֶת לָךְ נִפְתַּח הַשָׁעַר

עמינדב.

אוֹיָה! חָנוּנִי, רַחֲמוּנִי אִם אִישִׁים הִנֵכֶם,

וְלִבּוֹת אֲנָשִׁים בְּקֶרֶב גְוִיוֹתֵיכֶם.

יועזר.

חוּסוּ נָא! לָמָה כִזְאֵבֵי עָרֶב

נַפְשׁוֹת נְקִיִים כֵּן תִּטְרְפוּ טָרֶף?

זבדי.

אֲטוּמָה אָזְנִי! – הֱיֵה נָכוֹן לַשָׁבֶר!

מוּתוּ יְהוּדִים נֶאֱלָחִים, וּרְדוּ לַקָבֶר!

(כמוהו כמו מרעיו מכים את שני האומללים באכזריות רצח, ועמינדב נופל מלא קומתו ארצה)

עמינדב.

אֲהָהּ אֱלֹהִים! פָּלְטָה נַפְשִׁי מֵרְשָׁעִים!

הֵן גְדוֹלִים חֲסָדֶיךָ, וּמְאֹד נִפְלָאִים! –

רְאֵה כֹּחִי יַעַזְבֵנִי, וּמְלֵא פְצָעִים אֶפֹּלָה –

הָהּ! מְרַצְחִים אַכְזָרִים – יוֹרִידוּנִי שְׁאוֹלָה –

יועזר.

(מביט בשברון־לב אל אדוניו, גם יֵאָבק בכל תעצומות כחו)

עִבְרִים רַחֲמָנִים! הוֹי לַעֲזֹר הוֹאִילוּ!

מַהֲרוּ, מַלְטוּ אֲחֵיכֶם! חוּשׁוּ! הַצִילוּ! –

מחזה שׁלישׁי.

הקודמים. יהודים אחדים באים מבוהלים ודחופים לעזרת הנדכאים.

היהודי הראשון.

אֲבוֹי! תְּסַמֵר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי!

הַזֶה עַמִינָדָב? הוֹי רֶשַׁע אַכְזָרִי!

היהודי השׁני.

מַה אֲיוּמָה זֹה חָזוּת קָשָׁה!

הָאֵלֶה דַרְכֵּי רוּחַ עֵת הַחֲדָשָׁה? –

היהודי השלישׁי.

שַׁלָמָה – הַגִידוּ פוֹעֲלֵי עָוֶל –

אִמְרוּ! שַׁלָמָה לְאִישִׁים הָאֵלֶה יֵחָבֶל? –

מַה אַשְׁמַת הַיָשִׁישׁ כִי אֹתוֹ תִּרְצָחוּ?

וְחַטְאַת זֶה הַגֶבֶר כִּי דָמוֹ תִּשְׁפָּכוּ?

היהודי הרביעי.

(דוחק את המרצחים ממקומם)

סוּרוּ! סוּרוּ! דַי לָכֶם זְדוֹנִים!

זְאֵבִים וּנְמֵרִים! פְּתָנִים! צִפְעוֹנִים!

דַי, דַי, הִשְׁחַתֶּם, הִתְעַבְתֶּם עֲלִילָה!

וּזְרֹעֲכֶם תִּשָׁבֵר כַּאֲשֶׁר לִשְׁבֹּר הִגְדִילָה!

עמרי (במהתלות)

הַאַף אֻמְנָם לִשְׁבֹּר הִגְדִילָה?

וְאֵיכָכָה – אִם בְּשָׂרוֹ אֵינֶנוּ כִמְסֹס נֹסֵס,

וּבְשֶׁטֶף דַם פְּצָעָיו עֲדֶן לֹא מִתְבֹּסֵס? –

זמרי.

עוֹד נִרְאֶה כָל הַיְהוּדִים כָּכָה!

זבדי.

כָּעֵת מֹשֶׁה לֹא יוֹצִיאֲכֶם לִרְוָחָה!

עמרי.

וְאִם גַם יֶחִי, הֲכִי מִצְרַיִם רֻסִיָה?

בְּאַרְצֵנוּ יָדָיו בַּל תַּעֲשֶׂינָה תוּשִׁיָה!

אַנְשֵׁי זֶה הָאָרֶץ לֹא כַמִצְרִי יֻכַּתּוּ

וְגַם מִמוֹפְתֵי אֵל מַכֵּהוּ לֹא יֵחַתּוּ!

(קול שאון ישָמע מרחוק)

אֲבָל הָס! – בְּעוֹד רֶגַע עַל כִּידְכֶם תִּתְפַּלָאוּ! –

הֶאָח! כְּסוּפָה יֶאֱתֶה! – – שִׁמְעוּ שְׁמָעוּ!

(הַשָּׁאוֹן יֵלֵךְ הלוך וקרב, ופתאום ישמע קול רוגנים אכזרים:

נְנַתַּחַ לִנְתָחִים

הַיְהוּדִים הַנֶאֱלָחִים!

נְבַתְּקֵם נִדְקָרֵם,

וּבְכֹּפֶר נִכְפָרֵם!)

(לשמע דברי־בלע האלה מבוכה גדולה שלטת בתוך היהודים, אך פתאום יועזר מתעורר בקול תמרורים.)

יועזר.

שׁוֹפֵט צֶדֶק! הֲלֹא תַשְׁגִיחַ מָטָה,

אִם לֹא תַּאֲזִין אֵיךְ נִרְדָפְנוּ עָתָּה?

אוֹ הֲכִי קָצְרָה יָדְךָ מֵהוֹשִׁיעַ,

עֵת נַאֲקַת יְשֻׁרוּן עֲרִיפֶיךָ תַּבְקִיעַ?

עַד אָנָה לֹא עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ

לִנְקוֹם מִצָרֵינוּ נִקְמַת דַם עַמֶךָ?

אַיָם אֵיפֹא הַקוֹלוֹת וּבְרָקִים?

יִרְעֲמוּ בַעֲיָם כֹּחָם מִמְרוֹמֵי שְׁחָקִים,

וִיפַצְפְּצוּ הֲמוֹן עָרִיצִים הַנִגָשִׁים,

אֲשֶׁר פְּנֵי אָדָם לָמוֹ, וְהֵמָה נְחָשִׁים! –

(השקטה.)

אַךְ לַשָׁוְא אֶקְרָא! אֲהָהּ! אֵין קָשֶׁב!

לַמְרוֹת רוּחִי בִדְמָמָה יָבֹאוּ צִלְלֵי נָשֶׁף,

וְהַחֲזִיזִים וּרְעָמִים בְּאֵשׁ פְּלָדֹתֵמוֹ,

יִשְׁקְטוּ, יִשְׁבֹּתוּ, כְּמוֹ יָחֹגוּ שַׁבַּתֵּמוֹ!

אֲבָל הֵרָגְעִי נַפְשִׁי! בַּל תִּשְׁתּוֹחָחִי,

וּמְבוּכָתֵךְ הַגְדוֹלָה חִישׁ מַהֵר תִּשְׁכָּחִי,

כִּי הַמְבוּכָה הִיא שׁוּחָה לְנֶפֶשׁ מָרָה,

וְעַתָּה עֵת לַעֲשׂוֹת בְּעֵצָה יְשָׁרָה!

(פונה ליהודים הנאספים)

אָמְנָם עֵת לַעֲשׂוֹת, וַאֲשֶׁר נוּכַל נָשִׂימָה

חִישׁ הַיָשִׁישׁ הַנִדְכֶּה מֵעָפָר נָרִימָה!

וּבְטֶרֶם הַמְרַצְחִים יֶאֱתָיוּן לִפְעוֹל נוֹרָאוֹת,

קִרְבוּ הֵנָה! פֹה מִמָוֶת תּוֹצָאוֹת!

(יפתח הדלת המסותרת)

חֻשִׁים! חֻשִׁים נִמָלֵט! הַדֶלֶת נִפְתָּחָה! –

פֹּה הֶרֶג וְאַבְּדָן, וְשָׁם חַיֵי הַצְלָחָה!

(מדי דברו עמינדב ינשא החוצה, וכמעט הגברים האומללים ממלטים את נפשם, בית המסחר ימלא מהמון רב)

מחזה רביעי.

עמרי, זמרי, וזבדי. שׁפעת מרצחים תבוא בכלי רצח ומות ובקול המולה גדולה.

אחד מהבאים.

בְּלִי חֶמְלָה הַיְהוּדִים נָפִּיל חֲלָלִים,

וּדְמֵי לִבּוֹתָם יִשְׁתַּפְּכוּ כַנְחָלִים!

שׁני.

כָּלָה וְנֶחֱרָצָה לְזֶרַע אַבְרָהָם נַאֲוָה,

וּלְנַתְּחֵם לִנְתָחִים נַפְשִׁי גָרְסָה לְתַאֲבָה!

שלישׁי.

כָּל יְהוּדִי אֲשֶׁר בְּצֵל הָעשֶׁר נָוֵהוּ.

עָרוֹם וְיָחֵף יִתָּלֶה! אוֹפֶל יִקָחֵהוּ!

רביעי.

בְּשִׁבְטֵי בַרְזֶל יִגָרֵשׁ מִבֵּית אוֹצְרוֹתָיו,

וּבְכַשִׁיל וְכֵילַפּוֹת תִּשָׁבַרְנָה עַצְמוֹתָיו!

חמישׁי.

גַם אֲבָנִים וְכַדוּרִים מְאֹד יוֹעִילוּ

אִם מוֹרֵיהֶם לְקַלֵעַ יַשְׂכִּילוּ! –

שׁשׁי.

אָנֹכִי אָבִין לִירוֹת אֲבָנִים וְכַדוּרִים

וְאוּלָם אֵיפֹא הַיְהוּדִים הָאֲרוּרִים? –

שׁביעי.

לְפִי רְאוֹת עֵינַי חִנָם מְזוֹרָה הָרֶשֶׁת!

לַשָׁוְא הַחִצִים שְׁנוּנִים וּדְרֻכָה הַקֶשֶׁת

שׁמיני.

רִדְפוּ נָא מַהֵר!… הִנֵה שָׁמָה יָנֻסוּ…

הֲשִׂיגוּם! תִּפְשׂוּם! עַד אַרְגִיעָה יָמֻתוּ!…

עָמְרִי.

עִמְדוּ! עֲמֹדוּ! אַךְ לְמוֹתָר תִּרְדְפֻם בְּחָרוֹן

בִּמְרֻצָתָם שָׁם יִפְּלוּ מֵרֹב שִׁבָּרוֹן!

חַיֵי הַזָקֵן וּמְשָׁרְתוֹ גַם יַחַד יִתָּמוּ,

כִּי דְמֵי בְשָׂרָם פֹּה כַמַיִם זֹרָמוּ!

(יגיה חשכת בית המסחר)

שׁוּרוּ הָרִצְפָה אֵיךְ מִדָמָם צְבוּעָה,

וְהִגִידוּ אִם יֵשׁ לְמַכָּתָם תְּשׁוּעָה –

זמרי.

בְּרֹאשִׁי נִשְׁבַּעְתִּי! שֶׁכָּל סַמֵי הַמֶרְקָחִים,

לֹא יַחֲלִימוּ וִיחַיוּ אֵלֶה הַנֶאֱלָחִים,

וְאֶתְעָרֵב כִּי בָעֵת לְפִי אֱמוּנָתָם,

הָרְפָאִים מִקִבְרָם יָשׁוּבוּ לִתְּחִיָתָם,

גַּם אָז לְמַעֲצֵבָה יִשְׁכְּבוּ אֵלֶה הַשְׁנַיִם,

וְלֹא יוּכְלוּ קוּם, לִרְאוֹת אוֹר חַיִים!

אֲבָל הָבוּ יַיִן וְשֵׁכָר זְעֵיר שָׁמָה!

הֵן נִחַר גְרוֹנִי, וּלְשׁוֹנִי צִחֵה צָמָא!

זבדי.

גַם בְּקִרְבִּי צִמְאָה רַבָה בֹעֶרֶת,

כִּי דֶלֶף לֹא שָׁתִיתִי מִלְבַד כֹּסוֹת עֲשֶׂרֶת!

אחד מהבאים.

בִּמְחִיר אַחַד הַחֲפָצִים, עַד מְהֵרָה

בְּכַדֵי יַיִן־שָׂרָף צִמְאוֹנְכֶם אֲשַׁבַּרָה!

שׁני.

הַס פֶּתִי! פֶּן תִּהְיֶה לְדֵרָאוֹן,

כָּעֵת בְּלֹא מְחִיר נַשְׁקִיט הַצִמָאוֹן –

שלישי.

צָדַקְתָּ! הֵן בְּבָתֵּי מַשְׁקֶה הַיְהוּדִים

עוֹד יַיִן וְשֵׁכָר לְמַדַי לָנוּ עֲתוּדִים!

רביעי.

יֵשׁ וָיֵשׁ עוֹד לִשְׁתּוֹת לִרְוָיָה,

אִם גַם נִשְׁפַּךְ הַרְבֶּה מֵהַיַיִן שֶׁהָיָה!

וְאוּלָם לֹא רַק מִיַיִן יַאֲדִימוּ פָנִים!

נַעֲשֶׂה לָנוּ עַתָּה מִשְׁתֶּה שְׁמָנִים!

חמישׁי.

הִקְשִׁיבוּ זוֹלְלִים וְסוֹבְאִים! חִישׁ כִּדְבָרוֹ יֶהִי!

מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְעֻמַת צָרָה וָנֶהִי!

רביעי.

יַגִיד כָּל אֶחָד מַה לֶאֱכֹל יִתְאַוֶּה.

וְאָנֹכִי כְּרֶגַע מַלְאוֹת חֶפְצְכֶם אֲקַוֶה.

שׁשׁי.

הֶאָח! אֲמָרֶיךָ נִמְלָצִים לִשְׁמוֹעַ!

מַה נָעִים שְׁתוֹת יַיִן, גַם אָכֹל וְשָׂבוֹעַ!

לְמַעֲנִי הָבֵא עֶשְׂרִים בַּרְבֻּרִים אֲבוּסִים!

יִהְיוּ נָא דְבָרַי עַל לוּחַ לִבְּךָ חֲרֻתִים!

שׁביעי.

לְחִכִּי יִטְעַם רַק בְּשַׂר אַבִּירִים,

עִם חֵלֶב כָּרִים בְּסֵפֶל אַדִירִים!

שׁמיני.

אָנֹכִי אוֹכַל אֲרֻחַת מַטְעַמִים;

חֲזֶה עֵגֶל, וּזְנִים מְרוּקָחִים חַמִים!

תשׁיעי.

לִי תָבִיא בֵצֵי דָגִים בַּמֶלַח נִמְלָחֹות,

וְשִׁשִׁים לְבִיבוֹת בְּשֶׁמֶן חֲזִיר מְרֻבָּכוֹת!

עשׂירי.

וְלִי רַק נַעֲרָה כְבַת אֲבִיחָיִל!

נַעֲרָה יְהוּדִית לִי תַנְעִים הַלָיִל

רביעי.

חַ! חַ! חַ! כָּזֹאת אִוִיתִי גַם אָנִי,

וְהַשָׂטָן הָאֲרוּרִי לֹא נְתָנָנִי….

בִּרְחוֹב הַיְהוּדִים לִפְנֵי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת,

שָׁלָחְתִּי יָדַי לְקֵן נְעָרוֹת נֶחְמָדוֹת,

אַךְ לַמְרוֹת־חֶפְצִי בְּעַד הַחַלוֹן דָלָגוּ,

וְתַחַת הִכָּלֵם, גַם יָחַד – נֶהֱרָגוּ!

עשׂירי.

יִקָחוּךָ אַלְפֵי שְׂעִירֵי מִדְבָּרוֹת.

אִם לֹא תֵדַע פְּרֹשׂ מִכְמָר לִנְעָרוֹת!

לַעַג וָקֶלֶס לָךְ, בֶּן בוּז וָדֹפִי!

לְבַדִי לִי אֲבַקֵשׁ יַעֲלַת חֵן וָיֹפִי!

האחד עשׂר.

גַם אָנֹכִי לִבְטוֹחַ בָּךְ אֶמָאֵן!

עַל גַמָד כָּמוֹךָ לֹא טוֹב הִשָׁעֵן!

רביעי.

אִם גַם רַגְלַי קְצָרוֹת, הֵן כִּידֵיכֶם יָדִי!

לְכוּ וְאַרְאֶכֶם כֹּחִי! בֹּאוֹ עִמָדִי!

(שלשתם הולכים)

מחזה חמישׁי.

הקודמים זולת השלושה. אנשי חיל יבואו.

אישׁ חיל הראשׁון.

לֵיל עֹנֶג אַחֲרֵי הֶרֶג רַב לָכֶם, רֵעִים!

לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָכֶם יָבֹאוּ תְמִימֵי דֵעִים!

אישׁ חיל השׁני.

מִפְּנֵי חַרְבוֹתֵינוּ אַל נָא תַעֲרֹצוּ!

הֵן תֵּת לָנוּ חֵלֶק מֵהַשָׁלָל תַּחְפֹּצוּ –

אישׁ חיל השׁלישׁי.

הֲלֹא תֵּדְעוּ כִּי כָמוֹכֶם הַכְּלָבִים טָבַחְנוּ,

וּמַשְׂכֹּרֶת עֲמָלֵנוּ עֲדֶן לֹא לָקַחְנוּ!

אישׁ חיל הראשון.

אָנֹכִי יִשְׁבָּק הַצָרוּעַ מִבֹּקֶר עַד עָרֶב,

כְּמֶלֶךְ בַּלָהוֹת עוֹפַפְתִּי הַחָרֶב!

בְּלִי חֶמְלָה וַחֲנִינָה שִׁכְּלָה, כָרָתָה,

וּמִגְוִיוֹת הַיְהוּדִים דָמִים רָוָתָה!

זמרי.

טוֹב! טוֹב מַשְׂכֻּרְתְּכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה,

וְעִמָנוּ עַתָּה תֹאכְלוּ אֲרוּחָה נָעֵמָה!

עמרי.

כָמוֹנִי חֵלֶק מִן הַמַלְקוֹחַ תִּקָחוּ,

וְעַל רֹב מַטְעַמִים תִּתְעַנְגוּ, תִשְׂמָחוּ!

מחזה שׁשׁי.

הקודמים.

שׁלשׁת הנבלים האכזרים אשר יצאו זה מעט, מביאים כדי יין־שרף גם דוּדִים וְצֵלָחוֹת, המלאים בשר ודגים וכל מטעמים. הנאספים יעופו לקראתם כנשרים יחושו לאכול, כלם יאכלו וישתו גם ישירו:

דוֹדִים! יֵשׁ שֵׁכָר וּמַשְׁמַנִים!

הָבָה! נִשְׂמַח נָא וְנָרוֹן!

נְמַלֵא הַכֶּרֶשׂ בְּרֹב מַעֲדַנִים.

גַּם שָׁתוֹ נִשְׁתֶּה לְשִׁכָּרוֹן!

אֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אַחַת

חָלִילָה לָאִישׁ לֶאֱכֹל הַפַּעַם!

מִי לֹא יָרִיק כַּד וְקַלַחַת,

לֹא יִמְצָא בָּאוֹכֵל טָעַם!

הֶאָח! מַה נָעִים לָשָׁבֶת

כְּמִשְׁפָּחָה עַל אֲרֻחָה נָעֵמָה!

עֵת לְזֶרַע יַעֲקֹב חֶבְלֵי מָוֶת,

עַל אֶבְרֵי הַשִׂמְחָה נִתְרוֹמֵמָה!

חָפְשִׁים, חָפְשִׁים פֹּה נַעֲלֹזָה!

לֹא נֵדַע שֶׁמֶץ מָגוֹר וָפַחַד!

רְכֻשׁ הַיְהוּדִים לָנוּ נָבֹזָה,

וְהֵם יֵלְכוּ לַעֲזָאזֵל יַחַד!

שִׁמְעוּ אֵיךְ בַּשְׁוָקִים וּרְחֹבוֹת

מַר יְיֵלִילוּ בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם!

פֶּצַע וַחֲבּוּרָה וְרֹב מַכְאוֹבוֹת

לְכֻּלָהַם מָנָה אַחַת אַפַּיִם!

כָּכָה פִּתְאֹם כְּשׁוֹד מִשַַדַי

מִצָפוֹן עֲלֵיהֶם יָבֹא הַקָרֶץ,

וַאֲנַחְנוּ מִפְּרִי עֲמָלָם לְמַדַי,

פֹּה נִרְאֶה חַיִים בָּאָרֶץ!

הָבָה דוֹדִים! נִשְׁבֹּר כָּל אָרוֹן,

וְנוֹצִיא לָנוּ גִנְזֵי הַמַלְקוֹחַ!

נְמַלֵא הַכִּיס, הַכֶּרֶשׂ וְהַגָרוֹן,

וְכָל אִישׁ בְּחֶלְקוֹ יִשְׂמַח נָא שָׂמֹחַ!

(מדי ירוצו לשלול שלל ולבוז בז, הידיעה פורשת כנפיה על גיי החזיון.

תמה מערכה ראשׁונה.

 

מערכה שניה.

בנוה עמינדב.

 

מחזה ראשׁון.

בחדר־מטות גדול ורחב ידים שלומית ומרים בִּתָּהּ יושבות אצל שלחן ואותות תוגה על פניהן. מנורה בעלת שלשה קנים תפיץ אור בהיר מעל חוּג התיכון אשר למכסה החדר.

מרים.

הַאוּכַל הִנָחֵם, הוֹרָתִי יִקְרָתִי,

עֵת עוֹדָם חֲדָשִׁים פִּצְעֵי לִבָּתִי?

הֵן רַק שְׁלשֶׁת יָמִים כִּמְעַט חָלָפוּ,

הַמִקְרִים עֲדֶן לְנֶגֶד עֵינַי יִרְחָפוּ,

וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם אֶחֱזֶה כִידוֹ הַנוֹרָא,

אֵיךְ בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתָיו יֵרֵד הַבּוֹרָה! –

וְאֵיפֹה רִגְשוֹתַי, כִּי אֵדַע מוֹתֵהוּ,

אֵיךְ בְּיִפְעַת תָּאֳרוֹ וְיִקְרַת לְבָבֵהוּ

שָׁסוּעַ, קָרוּעַ, בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ,

וְנַפְשִׁי – נַפְשִׁי עָלַי לֹא תָשׁוּחַ? –

אוֹיָה! הַנִיחִינִי אִמִי! אֶבְכֶּה עַל דוֹדִי

אֲשֶׁר הוֹקַרְתִּיו וָאֹהֲבֵהוּ בְּכָל מְאֹדִי,

וְלִבּוֹ הַנֶאֱמָן כָּל עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ,

עַד סָגְרוֹ עֵינָיו לֹא שָׁכַח כַּלָתוֹ! –

הָהּ! בְּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, עֵת קָפָא בְשָׂרוֹ,

“לְמִרְיָם אֲהוּבָתוֹ” עוֹד פָּנָה בִדְבָרוֹ,

וּבְאַהֲבָה נִצַחַת, בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ אָמַר:

"עַד הֵנָה דוֹדֵךְ בְּרִית אַהֲבָתוֹ שָׁמַר,

"וְגַם בְּמוֹתוֹ, אַהֲבָתוֹ בַּחַיִים תִּשָׁאֵר.

“חֲיִי בַטוֹב, מִרְיָם! הָאשֶׁר לָךְ יָאֵר!”

(דומיה קצרה)

מַה נְעִימִים נְאֻמִים אֵלֶה וּמַה מְתוּקִים!

כְּמוֹ בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר עַל לוּחַ לִבִּי חֲקֻקִים.

זָכֹר אֶזְכְּרָה אוֹתָם וּמָלֵאתִי דְאָבָה.

אוֹרִי כִמְעַט יִדְעַךְ מֵאוֹרוֹ כִי כָבָה!

כִּי תִקְוֹתַי הַנְעִימוֹת עִמוֹ בַתֹּהוּ עָלוּ,

וּסְגֻלוֹתֵיהֶן הַחֲמֻדוֹת כָּלוּ בְיָגוֹן כָּלוּ! –

שלומית.

בִּתִּי! בִּתִּי! לָמָה כָזֹאת תַּגִידִי,

וּמֵאֵין הֲפֻגוֹת בִּמְרִי שִׂחֵךְ תָּרִידִי?

הֵן אַחֲרִית יֵשׁ בַּטֶבַע לְכָל דָבָר,

וּבִכְיֵךְ הֲכִי נִצְחִי שֶׁעוֹד לֹא עָבָר?

הֵרָגְעִי נָא! בַּל תַּכְאִיבִי נַפְשֵׁךְ וְהוֹרַיִךְ,

וְהֶעָתִיד עַד מְהֵרָה יְרַפֵּא פְצָעַיִךְ.

עוֹד מְעַט תַּחַת כּוֹס תַּרְעֵלַת הָאָסוֹן,

נַחֲלֵי בִּרְכַּת מָרוֹם תִּשְׁתִּי בְרֹב שָׂשׂוֹן,

וּבַעַל כְּעֶרְכְּךָ לְךָ עֶלְיוֹן יוֹכִיחַ,

גַּם כָּל תִּקְוֹתַיִךְ בַּחַיִים יַפְרִיחַ!

מרים.

תַּנְחוּמַיִךְ אָמְנָם יְקָרִים וְטוֹבִים,

כִּי עֲרֵבִים לְאָזְנַיִם כִּצְרִי לְמַכְאוֹבִים,

וְאוּלָם מִי רָאָה אָסוֹן בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ,

אֵינֶנוּ פֶתִי מַאֲמִין בַּחֲלֹמוֹת תִּקְוָתוֹ!

רַק פַּעַם אַחַת הַתִּקְוָה תְרַמֵנוּ,

וּבַל תִּשְׁנֶה הֱיוֹת מַפַּח נַפְשֵׁנוּ! –

גַם בִּתֵּךְ,

(מורה בידה הימנית על עצמה)

זוֹ בִּתֵּךְ הָאוּמְלָלָה

הִתְנַחֵם בַּתּוֹחֶלֶת לֹא עוֹד תִּהְיֶה סְכָלָה.

לֹא עוֹד כְּעֶלֶם תֶּאֱסֹף נִיצוּצֵי שֶׁמֶשׁ מִמַעַל,

וְלִמְרוֹם הָאשֶׁר עַל כַּנְפֵי הַדִמְיוֹן לֹא תַעַל,

כִּי יְמֵי אשֶׁר כְּלוּלֹתַי נָדְדוּ, עָבָרוּ,

וְאִלוּ גַם יָשׁוּבוּ בַיָמִים יֻצָרוּ,

בַּאֲבִיב חֶלְדִי בְלִי תְפוּנָה לֹא יוֹפִיעוּ,

וַעֲלִיצוּת מִבְחֲרֵי שְׁנוֹתַי לִי לֹא יָבִיאוּ!

אַךְ לָמָה לִי עֲלִיצֹת? הֲלֹא טוֹב הִתְאוֹנֵן?

שִׁמְעִי! כָּל אֲשֶׁר סְבִיבוֹתַי מַר מַר יְקוֹנֵן! –

שלומית.

אָמְנָם, אִישִׁים הֲלוֹם יָרוּצוּ בְקוֹל נֶהִי;

מִי וָמִי הֵמָה? מַה הַצַעֲקָה תֶהִי? –

(מדי דברן מרוצת אנשים בלוית קול צעקה ישמע, ושתיהן תתחלחלנה ותחפוזנה הפתחה בהלך נפש)

מחזה שׁני.

יועזר ומספר יהודים מביאים את עמינדב האומלל החדרה, ויניחוהו על אחת המטות. הקודמים.

שׁלומית.

רוֹכֵב עֲרָבוֹת! מַה תֶחֱזֶה עֵינִי? –

אוֹיָה, בַּעֲלִי! בַּעֲלִי! – הוֹי חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי!

מרים.

אַלְלַי לִי! הֲכֵן עַתָּה נִתְרָאֶה, אָבִי? –

שלומית.

עַמִינָדָב! הוֹי מַרְאֶה פָנֶיךָ רֶצַח בִּלְבָבִי

מרים.

וְלִבִּי כְבָר קָרוּעַ, וְרֶצַח שֵׁנִי לוֹ לְמוֹתָר!

גְמוּל זְאֵבֵי אַרְצֵנוּ יְהִי זֶה הַנוֹתָר!

שלומית.

שַׁדַי! הַלָזֹאת רוֹמַמְתָּנוּ לִרְאוֹת בַּטוֹבָה,

כִּי שֶׁבַע תְּקַלְעֵנוּ לִמְצֻלוֹת הַהֹוָה?

מרים.

וְאִם גַם כָּכָה עֲצַת אֱלֹהִים צְבָאוֹת,

הַעוֹד לֹא דַי לַהֲמוֹן צָרוֹת וּתְלָאוֹת?

הַעוֹד מְשׁוּרַת הַשְׁאֵת וְהַשֶׁבֶר לֹא נִמְלָאָה

אוֹ הֲכִי נַפְשֵׁנוּ מִמֶנָהּ לֹא שָׂבָעָה,

כִּי מֵאֵין הֲפֻגוֹת עוֹד יַכְבִּיר מְרֹרוֹת,

לָשִׁית נוֹסָפוֹת עַל צָרוֹת אֵין סְפֹרוֹת?

(מנשקת יד אביה, ותחפוץ למחות דמו)

אֲבוֹי, אָבִי הַנִרְדָף! אָב נֶחְמָד וְיַקִיר!

עָקֻב מִדָם הִנֶךָ, וּמִי אוֹתְךָ יַכִּיר?

אַךְ מַזֶה דָמֶיךָ כֹּה נוֹזְלִים כַּפֶלֶג,

וּמַאֲדִימִים בְּשָׂרְךָ, וּמַחְלְפוֹת רֹאשְׁךָ כַּשָׁלֶג?

(אל יועזר הנשען על המטה)

אוּלַי מִפִּיךָ זֹאת אֶשְׁמַע וְאָבִינָה –

יועזר.

נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר, עַלְמָה עֲדִינָה!

מרים.

וּבְכָל זֹאת, יוֹעֶזֶר, אַל בְּמִלִין תַּעֲצֹרָה!

שׁלומית.

הַגֵד מַה נִהְיָה! הָהּ! מַכְאוֹבִי נוֹרָא!

יועזר.

אַרְגִּיעַ נָא רֶגַע! הֲיֵשׁ בְּפִי אֲרֶשֶׁת? –

נַפְשִׁי קָצְרָה מִסַפֵּר מַה נַפְשְׁכֶן דֹרֶשֶׁת!

אָנֹכִי גַם אָנִי אֵין מְתֹם בִּגְוִיָתִי –

הֹרְגִים אַכְזָרִים הִקְרִיבוֹ לַשַׁחַת חַיָתִי –

שלומית וּמרים.

אֲבוֹי! גַם הַיוֹם הוֹרְגִים אַכְזָרִים?! –

יועזר.

שַׁאֲלֶינָה וְיַגִידוּכֶן אֵלֶה הַגְבָרִים!

אחד הגברים.

צַר לָנוּ שֶׁכֵּן הוּא! רְדִיפוֹתֵינוּ הַנוֹרָאוֹת

הֵן בְּכָל תַּעֲצֻמוֹתֵיהֶן לָכֶן נוֹדָעוֹת!

רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילוּ, וַהֲרֻגֵיהֶן עֲצֻמִים –

מרים.

וּבְתוֹכָם מַחֲמַדֵי נַפְשֵׁנוּ הַנְעִימִים!

שלומית.

אָמְנָם אָמְנָם, בִּתִּי, מְאֹד גָדוֹל שִׁבְרֵנוּ,

וּבְכָל זֶה אִמְרִי “מַחְמַד” וְלֹא “מַחֲמַדֵי נַפְשֵׁנוּ”,

כִּי אָבִיךְ, תּוֹדוֹת אֶלֶף לְאֵל הַשָׁמַיִם,

חַי חַי עוֹדֶנוּ, וְיוֹסֶף לִרְאוֹת חַיִים!

אֲבָל יוּבָא נָא רוֹפֵא, גַם חֹבֵשׁ יִקָרֵא!

אחד הגברים.

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי כִּי לָצֵאת אֲנִי יָרֵא!

שׁני.

גַם נַפְשִׁי מִמַעְיְנֵי הַדְאָגָה מָגוֹר שֹׁאֶבֶת!

מִי יֵדַע אִם עֲדַת הָרֶצַח לֹא מִחוּץ אֹרֶבֶת!

קוֹל צְעָדִים בְּאָזְנָי! הִנֵה קוֹל צְעָדִים,

וִיְצֻרֵי בְשָׂרִי יִתְפַּלָצוּן מֵרֹב פְּחָדִים! ­–

מחזה שׁלישׁי.

הדלת תסוב על צירה ועזיאל יבוא. הקודמים.

עזיאל. מביט סביבותיו ודובר אל לבו.

זֶה הוּא הַבַּיִת, אַךְ לֹא זֶה הַמָעוֹן –

לֹא גִיל וְשָׂשׂוֹן יוֹדִיעַ זֶה הַשָׁאוֹן –

לֹא מְחוּתָּנִים הֵמָה אִישִׁים הַנִזְעָפִים, –

אַף לֹא קְרֻאֵי מוֹעֵד אֵלֶה הַנֶאֱסָפִים. –

וְאֻלָם מִי זֹה הָאִשָּׁה שֶׁשָׁמָה עֹמֶדֶת? –

וּמִי זֹאת הָעַלְמָה שָׁם בִּבְכִי יֹרֶדֶת? –

הֲלֹא אֵשֶׁת עַמִינָדָב הָרִאשׁוֹנָה? –

אִם לֹא בִתּוֹ הָעֲדִינָה הָאַחֲרֹנָה? –

(מתקרב לאט לאט וישא קולו)

הֵן אֶת שְׁתֵּיהֶן יָדַעְתִּי! הוֹי שָׂרוֹתַי!

לִשְׁאוֹל לִשְׁלוֹמְכֶן יָרֵאתִי! אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתַי!

שלומית ומרים.

עֻזִיאֵל! בָּרוּךְ בֹּאֲךָ עֻזִיאֵל מוֹדַעְתָּנוּ!

רָאָה, קִוִינוּ לְשָׁלוֹם, וְשַׁדַי הֵמַר לָנוּ!

עזיאל.

אוֹי לִי וְאוֹי לְאָזְנַי שֶׁכָּכָה שֹׁמְעוֹת!

אֲבָל… הֲכִי הַשְׁמוּעָה לֹא שֵׁמַע הַחֲלֹמוֹת?

שׁלומית.

לֹא בַחֲלוֹם אַךְ בְּהָקִיץ הִקְשַׁבְתָּ דִבְרֵי אֱמֶת

מרים.

לֵב כָּל שׂמְעֵיהֶם כְּשַׁבְלוּל יַהֲלֹךְ תֶּמֶס!

עזיאל.

בְּטֶרֶם אַאֲזִין יִמַס לִבִּי! הוֹי מַה נִהְיָתָה?

אֵיךְ עָרְבָה שִׂמְחַתְכֶן? הַחֶדְוָה אֵיךְ שָׁבָתָה?

שלומית.

אֵין דֵי מִלִים בִּלְשׁוֹנִי כִי אֲמַלֵלָה

אֵיךְ פִּתְאֹם הֹוָה עַל הֹוָה הֵחֵלָה!

כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ אוֹתָנוּ תֶחֱזֶינָה,

עַל צָרוֹת רַבּוֹת נַפְשׁוֹתֵינוּ תִבְכֶּינָה!

וְרַק אֵל זֹעֵם מַכְאוֹבוֹתֵינוּ יוֹדֵעַ!

זֶה יָמִים אֲחָדִים עָלֵינוּ חִצָיו קוֹלֵעַ!

עזיאל.

יָמִים אֲחָדִים? הֲלֹא שִׁלְשׁוֹם הִשַׂגְתִּי אִגְרַתְכֶן

שֶׁבָּהּ נִקְרֹא נִקְרֵאתִי עַל שִׂמְחַתְכֶן?! –

שלומית.

וְאוּלָם מִיוֹם הִכָּתְבָהּ יוֹם זֶה הַחֲמִישִׁי,

וּבְעֶרֶב יוֹם הַהוּא כִּמְעַט נִרְצָח אִישִׁי.

עזיאל.

אוֹיָה! הֲכִי אִישֵׁךְ עַל זֹה הָעֶרֶשׂ יָנוּחַ

כְּאִישׁ חָלָל בְּאַכְזָרִיוּת חֵמָה רָצוּחַ?

שׁלומית. (תשת ידה על ימין עמינדב)

הוּא וְלֹא אַחֵר! כִּכְּפוֹר וָקֶרַח יָדָיו!

עזיאל.

פַּלָצוּת אֲחָזַתְנִי! עַמִינָדָב! עַמִינָדָב!

זֶה חֲמֵשֶׁת יָמִים הִנְךָ שׁוֹכֵב כָּכָה,

וּתְמוּר גִילָה פֹה אֶמְצָא יָגוֹן וַאֲנָחָה? –

שׁלומית.

עֲדֶן לֹא הַכֹּל שָׁמַעְתָּ, אוֹרְחִי יְקִירִי!

לֹא לִפְנֵי חֲמֵשֶׁת יָמִים הָחֵל הָאֵיד הַמְרִירִי,

כִּי בַעֲלִי הִצְלִיחַ אָז לְמַלֵט נַפְשֵׁהוּ

בְּטֶרֶם קֵין הָרֶצַח נָגַע בִּבְשָׂרֵהוּ,

אָכֵן שִׁלְשׁוֹם מֵחָדָשׁ אָתָא יוֹם עֲבָרוֹת.

וְחֶבֶר מְרַצְחִים הִתְנַפֵל כְּדֻבֵּי יַעָרוֹת –

עזיאל.

עוֹד הַפַּעַם עַל אִישֵׁךְ? עוֹד הַפַּעַם?

שׁלומית.

לֹא עָלָיו! עַל בְּחִיר בִּתִּי אָז יָצָא הַזָעַם!

הוֹי עֻזִיאֵל! עֻזִיאֵל! לוּ עֵינֶיךָ רָאוּ

אֵיךְ פְּרִיצֵי חַיוֹת הָאָדָם הַשֶׂה קָרָעוּ,

אֲזַי אָמַרְתָּ: בְּהַרְרֵי לְבָאִים וּנְמֵרִים,

וּבְמִשְׁכְּנוֹת עַקְרַבִּים וּשְׂרָפִים בְּמִדִבְּרֵי חֲרֵרִים,

גַם שָׁמָה לֹא נוֹרָאוֹת מֵאֵלֶה תִּקְרֶינָה,

וָמָר מִמָוֶת לָאִישׁ שֶׁעֵינָיו זֹאת תִּרְאֶינָה!

(מרים תמרר בבכי במרוצת הדברים האלה)

עזיאל.

גַם לִשְׁמֹעַ זֹאת, כְּרַעַם לָאֹזֶן שֹׁמַעַת!

צָרַת לִבֵּךְ וְלֵב בִּתֵּךְ אֶת לִבִּי קֹרַעַת,

וְנַפְשִׁי עַל מַחְמַל נַפְשְׁכֶן תְּעֹרֵר לִוְיָתָן!

אֲבוֹי! צַר לִי מְאֹד! צַר לִי עָלֶיךָ חָתָן!

עַד לֹא שֶׁמֶשׁ הַצָהֳרָיִם לְךָ הוֹפִיעַ

פִּתְאוֹם קִצְךָ הַמַר וְהַנִמְהָר הִגִיעַ,

וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים לִפְנֵי מוֹעֵד חֲתוּנָתְךָ

בִּידֵי הוֹרְגִים נוֹרָאִים קֻפְּדָה חַיָתְךָ!

אֲבָל אַשְׁרֶיךָ אוּמְלָל! אַשְׁרֶיךָ עַתָּה

שָׁם בְּשַׁעֲרֵי מָוֶת לֹא תֵדַע שֶׁמַתָּ,

וּפֹה דַעַת מוֹתֶךָ תַּרְבֶּה תַאֲנִיָה!

פֹּה קְרוֹבֶיךָ יְקוֹנְנוּ, פֹה כַלָה בֹכִיָה,

אַף דִמְעוֹת הוֹרֶיהָ נֹבְעוֹת כְּיִבְלֵי מָיִם!

וְאוֹיָה! פֹה עוֹד מַכְאוֹב וָשֶׁבֶר כִּפְלָיִם!

מֵאֵין הֲפֻגוֹת צָרָה עַל צָרָה תָבֹא,

וְגַם עַמִינָדָב שֹׁכֵב לְמַעֲצֵבָה עַל מִשְׁכָּבוֹ –

אַךְ אֵיכָה נִפְצַע כָּכָה, גְבִירָה נִכְבָּדָה?

וּמָתַי זֹה הֹוָה שְׁלִישִׁיָה נוֹלָדָה? –

שלומית.

הֲנַפְשִׁי לֹא שֹׁאֶלֶת שַׁאֲלוֹתֶיךָ הַשְׁתָּיִם? –

דַע שֶׁהַיוֹם אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַצָהֳרָיִם

אִישִׁי בָּרִיא אוּלוֹ הָלַךְ לְרֶגֶל מַעֲרָבוֹ,

וְזוּלַת צָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, מְאוּמָה הִכְאִיב לְבָבוֹ,

פִּתְאוֹם! – בְּטֶרֶם בָּאתָ הֵנָה לִפְנֵי רֶגַע –

אִישִׁים הָאֵלֶה הֱבִיאוּהוּ בְּרֹב מַחַץ וָפֶגַע,

וּמַה קָרָהוּ אֵיפוֹ, כָּמוֹךָ לֹא יָדַעְתִּי! –

אַךְ מִי יִתֵּן גַם אֲשֶׁר הִקְשַׁבְתִּי לֹא שָׁמַעְתִּי!

עזיאל.

הוֹי עַמִינָדָב הַנִרְדָף! כָּזֹאת לֹא חָלַמְתִּי

עֵת לִנְסוֹעַ הֵנָה אֶת פְּעָמַי שַׂמְתִּי!

אָנֹכִי חָשַׁבְתִּי דַרְכִּי לְדֶרֶךְ אֶל גַן־עֵדֶן,

וּפֹה חֶרֶב הַיוֹנָה שְׁלוּפָה מִנֵדֶן,

חֶרֶב אֵיד וָשֶׁבֶר פֹּה מִתְהַפֶּכֶת,

וְעֶדְנֵי זֶה הַבַּיִת לְרוֹשׁ וְלַעֲנָה הֹפֶכֶת!

שׁלומית.

אוֹי לִי! לְפִי רְאוֹת עֵינַי חֶרֶב הַזָדוֹן,

חֶרֶב שׁוֹד וָרֶצַח, חֶרֶב אַנְשֵׁי מָדוֹן,

בַּל תֵּאָסֵף אֶל תַּעֲרָהּ, אַף לֹא תִשְבֹּתָה,

עֲדֵי בְלִי חֶמְלָה דֵי שָׂבְעָהּ תִּכְרֹתָה!

הַבֵּט נָא! – הַבִּיטוּ! – צָרָה חֲדָשָה מִתְקָרֶבֶת!

עַמוּד עָשָׁן יֵרָאֶה! אוּלַי תִּבְעַר שַׁלְהֶבֶת! –

(מדי דברה בהלה נוראה שלטת בין הנאספים. החדר ימלא עשן. כל הדלתות תפתחנה, ומעל מפתן הדלת המובלת החוצה צועק

אישׁ אחד.

בְּאוּלַם הַשַׁעַר נְגֹהוֹת אֵשׁ יַגִיהוּ!

איש שני.

גַם רִשְׁפֵּי לֶהָבוֹת שָׁם עוּף יַגְבִּיהוּ!

איש שלישׁי.

נָחִישָׁה מִפְלָט לָנוּ! מִן הַבָּיִת נָרוּצָה!

עזיאל.

אֶת עַמִינָדָב הָאֻמְלָל חִישׁ נוֹצִיא הַחוּצָה!

שלומית.

בְּטֶרֶם נַחֲלֵי פְלָדוֹת אוֹתָנוּ יַקִיפוּ

וְכָל תּוֹצְאוֹת הַבַּיִת בְּמִסְגְרוֹת אִשָׁם יָגִיפוּ,

עַד מְהֵרָה עִם בַּעֲלִי הַנִרְדָף נִמָלֵטָה!

אֲבוֹי! בְּעוֹד רֶגַע לֹא תִהְיֶה לָנוּ פְלֵיטָה!

מרים.

הוֹי! נוּסוּ, נוּסוּ עִם אָבִי! אַךְ אָנֹכִי? ־

הָהּ! לָשֵׂאת נֵטֶל הַחַיִים כָּשַׁל כֹּחִי! –

(תִוָאֵש מרוב תוגה, ומסתתרת באחת הפנות. כלם בלעדה ימים את עמינדב עם מטתו ונחפזים לצאת.)

מחזה רביעי.

מרים. (יוצאת ממחבואה, ולבה כים נגרש מרוח סערה)

כְּאֵשׁ תֹּפֶת וְגֵיא הִנֹם תִּגְדַל הַבְּעֵרָה!

אֶשָׂרֵף פֹּה אֵיפוֹ, וּפֹה אֶקָבֵרָה,

כִּי מַר לִחְיוֹת וְלִרְאוֹת בַּחַיִים הַשַׁחַת,

וּמִמֻת בְּכָל רֶגַע טוֹב לָמוּת פַּעַם אַחַת! –

פַעַם אַחַת אָמוּתָה! וּמַה זֶה אֹבֵדָה? –

הֵן עֲנִיָה סֹעֲרָה לְעִמְקֵי שְׁאוֹל אֵרֵדָה!

כָּל חֶמְדוֹת חַיָתִי לָעַד מֶנִי שֻׁדָדוּ,

וּכְבָר מֵרֹב מַכְאוֹב כֹּחִי וְלֵחִי אָבָדוּ!

דַי וָהוֹתֵר שָׂבַעְתִּי יָגוֹן וְעַצָבֶת,

וְלָמָה לֹא אָחוּשָׁה לְשַׁעֲרֵי הַמָוֶת? –

(רוח בינתה יעזבנה ומשתוללת)

אָרוּצָה! הֵן הַלַיְלָה לֵיל הִתְקַדֵשׁ שִׂמְחָתִי,

וּמָחָר יוֹם הִלוּלִים, יוֹם מוֹעֵד חֲתוּנָתִי!

הֶאָח! בְּאֶרֶץ הַשַׁלְוָה וּשְׁלוֹם עוֹלָמִים,

אָחֹגָה עִם דוֹדִי בֵּין לַהֲקוֹת רָמִים!

שָׁם אֶמְצָא מָחָר גַם אָבִי הַנָעִים,

וְנַעֲלֹזָה יַחַד אַחֲרֵי מַכְאוֹבִים נוֹרָאִים,

כִּי שָׁמָה אַךְ שָׁמָה הָאֹשֶׁר פּוֹרֵחַ,

וְשֶׁמֶשׁ פַּרְדֵס נֵצַח מִמָרוֹם זוֹרֵחַ!

שׁלומית. (בחוץ)

בִּתִּי! בִּתִּי יְחִידָתִי בַּבַּיִת נִשְׁאָרָה!

מרים (תקרב אל החלון)

אַל נָא תִדְאָגִי, אִמִי הַיְקָרָה!

שלומית.

הוֹי! כָּל הַבַּיִת בֹּעֵר, וּמִי יוֹצִיאֶנָהּ?

עזיאל (בחוץ)

יַעֲבוֹר עָלַי מָה! אָנֹכִי אֲחַלְצֶנָהּ! –

מחזה חמישׁי.

מרים. עזיאל יבוא בחפזון ובלב נפעם.

עזיאל.

הִנָצְלִי עַלְמָה אִם תַּחְפְּצִי חַיִים,

כִּי הַבַּיִת בֹּעֵר עַל כָּל יַרְכָּתַיִם!

זֶה כְּבָר הַמִסְדְרוֹנָה חָדְרָה הַלַבָּה,

וּבְעוֹד רֶגַע בַּמַעֲלוֹת תַּעֲלֶה אֵשׁ רַבָּה!

מרים.

תַּעֲלֶה וְתָבֹא הֵנָה בְצַעֲדֵי עֲנָקִים!

עַד אֲבַדוֹן תֹאכַל, וּתְלַהֵט עַד לֵב שְׁחָקִים!

עזיאל.

חָלִילָה לָאֵל מִלְמַלְאות אֵלֶה אָלֹתַיִךְ!

דַי דַי קִלְלָתוֹ רֹבֶצֶת עַל בֵּית הוֹרַיִךְ!

בֹּאִי נָא בֹאִי טֶרֶם הַמַעֲלוֹת תִּשָׂרַפְנָה,

וְנַפְשׁוֹתֵינוּ מִבְּלִי יְכֹלֶת לָנוּס תִּשְׁאַפְנָה!

מרים.

לְנַפְשִׁי לֹא תִדְאַג אֲדוֹנִי! בְּרַח בִּלְעָדִי!

אֶל תּוֹחֶר לָצֵאת פֶּן תִּשָׂרֵף עִמָדִי!

עזיאל.

לֹא אֶשָׂרֵף גַם לֹא אֵצֵא בְגַפִּי,

כִּי לְמַעֲנֵךְ עַלְמָה שַׂמְתִּי נַפְשִׁי בְכַפִּי!

לְמַעֲנֵךְ בֵּין לֶהָבוֹת לִי דֶרֶךְ סָלַלְתִּי,

וְתִקְוָתִי חֲזָקָה שֶׁלֹא לַשָׁוְא עָמַלְתִּי!

מרים.

אַךְ לַשָׁוְא עָמַלְתָּ, וַאֲנִי מִזֶה לֹא אֵלֵכָה! ־

לָמָה אוֹסֶף רְאוֹת עוֹד שׁוֹד רֶצַח וַהֲפֵכָה?

הֲלֹא מַר לִי הָעוֹלָם מֵעֵמֶק הָעָכוֹר,

וּמִשְׁחוֹר הַמָוֶת תֹּאַר הַחַיִים שָׁחוֹר!

עֻזִיאֵל! רְאֵה נָא הַשְׁחוֹרִים בִּפְנֵי לֶהָבִים,

נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי חֶרֶב גַם תַּעַר הַגַלָבִים,

אֲשֶׁר כְּחֵיל שְׂעִירֵי תֹפֶת סָבִיב כִּתְּרוּנִי,

וּלְמַטָרָה לַחֲרוֹן אַפָּם הַגָדוֹל שָׂמוּנִי!

מִי אֵלֶה הַגְדוּדִים הָאֲרוּרִים? מַה יֶחְפָּצוּ?

הֲגַם לְדָמִי יִשְׁאָפוּ? גַם אוֹתִי יִרְעָצוּ? –

אִם בְּאָבְדַן דוֹדִי וְאָבִי הַיָקָר לֹא יַשְׂפִּיקוּ,

וּבְכָל רִשְׁעָתָם עוֹד לֹא כָל זְמָמָם הֵפִיקוּ?

הוֹי עֻזִיאֵל! לוּ הָיָה בִזְרוֹעוֹתַי כֹּחַ

לַנְפִּיל הַבַּיִת עַל רֹאשָׁם כְּבֶן מָנוֹחַ,

כִּי עַתָּה תוֹךְ עֲרֵמוֹת אֲבָנָיו לְהִקָבֵר שָׂמַחְתִּי,

אִם אַךְ גַם אוֹתָם קָבַרְתִּי, וְנָקָם לָקַחְתִּי!

עזיאל.

מַה תֹאמְרִי עַלְמָה! מַה לְשׁוֹנֵךְ דֹבֶרֶת?

הֵן בִּלְתֵּנוּ אֵין פֹּה נֶפֶשׁ אַחֶרֶת!

גַם צֵל בֶּן אָדָם בְּכָל הַבַּיִת אָיִן,

וְאֵיפֹה תֶחֱזִי עַתָּה תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב וָקָיִן?

מרים.

בְּכָל עֵבֶר וּפִנָה אֶחֱזֶה הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים!

עזיאל.

יַלְדֵי רוּחַ דִמְיוֹנֵךְ אֵלֶה הַזֵדוֹנִים!

רַק רוּחֵךְ הַנֶעֱכָּרָה אוֹתָם יָלָדָה,

וּבְרֶשֶׁת פַּחַד שָׁוְא נַפְשֵׁךְ נִלְכָּדָה!

מרים.

הוֹי! מִי יִתֵּן פַּחַד שָׁוְא אֶפְחֹדָה!

אַךְ לֹא! אִם אֶשְׂנָא חַיִים וּמָוֶת אֶחְמֹדָה,

הֵן אַחַת הִיא לִי אִם אֵשׁ תֹּאכְלֵנִי

אוֹ יַד מְרַצְחִים אַכְזָרִים תִּקְטְלֵנִי,

כִּי כָכָה גַם כָּכָה אֶתַּם לִגְוֹעַ,

וּפִצְעֵי כִלְיוֹתַי לֹא עוֹד אֵדַע יָדוֹעַ,

אָמוּתָה נָא, וְאֶשְׁכַּח מְרִי יְגוֹנִי סֶלָה!

עזיאל.

עַלְמָה! חוּסִי עַל אִמֵךְ הַמְיַלֵלָה!

לוֹ תַקְשִׁיבִי אֵיךְ “בִּתִּי! בִּתִּי!” הִיא צֹעֶקֶת,

לוּ תִרְאִי אֵיךְ בִּמְרִירוּת כַּפֶּיהָ סֹפֶקֶת,

בְּלִי תְפוּנָה כִדְבָרִים הָאֵלֶה לֹא דִבַּרְתְּ,

וּכְרֶגַע מִתּוֹךְ הַשְׂרֵפָה עִמִי מִהַרְתְּ!

אֲבָל הָהּ! שׁוּרִי! – הָאֵשׁ מִתְלַקַחַת בַּחֶדֶר!

לֹא נוּכַל הִמָלֵט! הַשְׁבִיבִים לָנוּ גֶדֶר,

וְאֶפֶס הַדֶרֶךְ בְּעַד הַחַלוֹן לָנוּ נִשְׁאֶרֶת! –

דֶרֶךְ חַתְּחַתִּים הִיא, אַךְ יַד שַׁדַי עֹזֶרֶת!! –

(יאחזנה בשתי ידיו וירוץ אל החלון, וברגע הזה המסכה נסוכה על פני החדר)

תמה מערכה שׁניה.

 

מערכה שלישית.

מחזה ראשׁון.

ככר גדול ורחב ידים בשערי קיעב, ועליו המונים עברים נאנחים יחנו למשפחותם עם שרידי חילם הנשארים למו כאורים מוּצלים מאש בתוכם עמינדב שוכב על ערשו, ומרגלותיו מרים שוֹכנת בתנומה עלי משכב. שלומית נשענת אצלם במרירות נפש.

שלומית.

חֲלוֹם אֱמֶת הַחַיִים, וּמָתוֹק וָמַר זֶה הַחֲלוֹם!

מָתוֹק שֶׁמֶשׁ הָאשֶׁר, וּמַר לָבֹא עַד הֲלוֹם!

נוֹרָא פֹה לַחֲנוֹת בְּלֵיל קוֹר וָצִנָה,

לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרוֹ וְלַאֲזִין אַךְ קִנָה,

וְרַע מִמָוֶת לִרְאוֹת אֵלֶה הָאוּמְלָלִים,

אֲשֶׁר בְּדַם פִּצְעֵי נַפְשָׁם מְגֹלָלִים!

אֲבוֹי! שָׁם עֲנִיִים כִּרְמָשִׂים נִרְמָסִים יִזְחָלוּ,

וְשָׁם צְעִירִים וִישִׁישִׁים מֵרֹב מַחַץ יִשְׁתּוֹלָלוּ!

שָׁם הָרָה קְשַׁת רוּחַ זֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ,

וְשָׁם אֵם בְּמֻתָהּ חֹבֶקֶת עֲוִילֶיהָ!

לְעֻמָתָן הוֹרִים לִבְנֵיהֶם מַר מַר יִבְּכָּיוּן,

וּבָּנִים עַל הוֹרֵיהֶם בִּילֵל יְשִׁימוֹן יֶהֱמָיוּן!

אוֹיָה! הִקָבְצוּ אִישִׁים אֲשֶׁר לֵב אֱנוֹשׁ קִרְבֵּכֶם,

וּרְאוּ נִרְדָפִים אֵלֶה, וּדְעוּ מָה חַיֵיכֶם!

אַף אַתֶּם מְאֻשָׁרֵי חָלֶד הֵאָסְפוּ וּבֹאוּ,

וַחֲזוּ עָשִיר וְאֶבְיוֹן אֵיךְ יַחַד יֵרֹעוּ!

גַם עַמִינָדָב הַנִרְדָף, אִישׁ תֹּם וָיֹשֶׁר,

כָּמוֹכֶם בֹּרַךְ בִּנְכָסִים, גִיל, כָּבוֹד וָאשֶׁר,

וְעַתָּה – הוֹי! – כְמִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ רָעוּעַ,

וּבְלִי מַחֲסֶה בַחוּץ פֹּה שׁוֹכֵב פָּצוּעַ!

אֲבָל הָס! הֵן כָּמוֹהוּ כְבִתִּי נָמִים הִנָמוֹ!

אֶתְנַחֵם מְעַט, כִּי הַשֵׁנָה תָשֶׁב רוּחָמוֹ.

יִשְׁנוּ, יָנוּמוּ אֵיפוֹ עַד בֹּא עֻזִיאֵל הֵנָה,

וּמִי יִתֵּן יָבִיא טֹבֹת כַּאֲשֶׁר אֶתְחַנֵנָה!

מִי יִתֵּן לֹא לַשָׁוְא תִהְיֶה יְגִיעָתוֹ,

וְיִמְצָא לָנוּ בַיִת לַחֲסוֹת בְּצֵל קוֹרָתוֹ! –

מחזה שׁני.

הקודמים. עזיאל יבוא בלויית ארבעה אנשים.

עזיאל (אל שלומית).

כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ שָׂרָתִי, הַרְחֵק מִשְׁאוֹן הָעִיר,

בִּמְלוֹן עִבְרִים לְרוּחַ קֶדֶם שָׂכַרְתִּי עֲלִיַת־קִיר,

וְלָשֵׂאת שָׁמָה אֶת עַמִינָדָב בָּאתִי עִם אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר מַלְאוֹת חֶפְצֵנוּ הִנָם לָנוּ נִדְרָשִׁים –

שלומית.

קַח תּוֹדָה עֻזִיאֵל, אַךְ עַתָּה יָשֵׁן הִנֵהוּ,

גַּם בִּתִּי בִתְנוּמָה תָנוּחַ עַל עַרְשֵׂהוּ.

עזיאל.

הֶאָח! יָנוּחוּ בְצֵל כַּנְפֵי שֵׁנָה מְתוּקָה,

וַחֲלוֹמוֹת עֵדֶן יַשְׁכִּיחוּם מְרִירֵי צַר וָצוּקָה,

אָכֵן מְאֹד יָרֵאתִי אִם פִּתְאוֹם יֵעֹרוּ,

פִּי־שֶׁבַע קֹלוֹת עֶצֶב אֶת לִבָּם יִשְׁבֹּרוּ,

כִּי שַׁחַק וְאֶרֶץ יִתְפֹּצְצוּ מִילֵל הַנִדְכָּאִים,

וּסְבִיבוֹת זֶה הַכִּכָּר מַר יִבְכּוּ הַבְּכָאִים.

לָכֵן חִישׁ נִשָׂאֵם לַעֲלִיָה הַנִשְׂכֶּרֶת –

שלומית.

יְהִי כֵן, אַךְ – הִנֵה בִתִּי מִתְעוֹרֶרֶת!

מרים.

(תקיץ משנתה, עיניה לנוכח עזיאל יביטו, ובקול עָרֵב תפן אליו):

עֻזִיאֵל יְקַר נַפְשִׁי! מַה עַל שׁוּבְךָ אַחְשֹׁבָה?

הֲמָצָאתָ חֶדֶר? אִם הֵבֵאתָ שְׁמוּעָה טוֹבָה? –

עזיאל.

לֹא אַחֶרֶת עַלְמָה! רָחוֹק מִקִרְיָה הוֹמִיָה,

מִחוּץ לִשְׁוָקֵי הַשַעֲרוּרִיוֹת שָׂכַרְתִּי עֲלִיָה.

מרים.

וּמָתַי נָשִׂים פְּעָמֵינוּ שָׁמָה? –

עזיאל.

עַד אַרְגִיעָה, טֶרֶם הַבֹּקֶר יָאִיר הָאֲדָמָה!

לְכִי עִם אִמֵךְ עַלְמָה! – פֹּה אֲנָשִׁים לְעֶזְרָתֵכֶן –

וְאָנֹכִי לְמַעַן עֲשׂוֹת עוֹד דָבָר אֲקַדְמֵכֶן! –

(כִכְלוֹתוֹ דבריו כחץ מקשת יִלָפֵת דרכו. רגעים אחדים אחר כן ארבעה האנשים נושאים את עמינדב, ושלומית ומרים הולכות עמהם.)

מחזה שׁלישׁי.

בַעֲלִיַת־מלון במגרש העיר קיעב.

עזיאל לבדו.

(בלב נשבר ונלכד ברוב סרעפיו הולך הלום והלום, מביט לרגעים על מורה שעותיו, ופתאום מתיצב כִמְבַקֵש חשבון על מעשיו)

עָרַכְתִּי מִטוֹת וּכְסָתוֹת, גַם שֻׁלְחָן וּמַכֹּלֶת,

וְלַעֲשׂוֹת יֶתֶר חֹבוֹתַי יָהּ יִתֵּן לִי יְכֹלֶת –

אַךְ אֱהִי אֵיפֹה הָאֻמְלָלִים הַנִזְעָפִים? –

הֵן אַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר עָזְבוּ כִּכַּר הַנִרְדָפִים!

וּמַדוּעַ בּשְׁשִׁים לָבֹא? הוֹי גְדֹלוֹת דַאֲגוֹתַי,

כִּי רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֵב אִישׁ, וְרַבּוֹת מַחְשְׁבוֹתַי!

אֲבוֹי עַמִינָדָב, שְׁלוֹמִית וּמִרְיָם! אֲבוֹי מְרוּדִים!

מַה נוֹרָא – מַה נוֹרָא פֹה גוֹרַל הַיְהוּדִים!

(שקוע בים רעיוניו)

מַה נוֹרָא שֶׁבֶר עַמִי! – הוֹי קָטֶל וָרֶצַח!

כָּל עוֹרְקַי יְפַעֲמוּנִי כְהוֹלֶם פָּעַם!

פֹּה בְנֵי יְשֻׁרוּן יוּדַשוּ כְהִדוּשׁ קֶצַח,

וְקוֹל נַאֲקַת אוּמְלָלִים יַרְעִימֵנִי כְרָעַם!

כְּמוֹ עַל אַדְמַת סְפָרָד בִּימֵי הַבֵּינַיִם

רַק טֶרֶף וְהֶרֶג פֹּה עַתָּה אַבִּיטָה,

אֵשׁ קִנְאַת הַדָת תַּעֲלֶה לְרוּם שָׁמַיִם,

וְאַכְזָרִיוּת הָאָדָם כָּל אָוֶן תַּמְלִיטָה!

בֹּשִׁי, בֹּשִׁי רוּסְיָה, אֶרֶץ מוֹרָאָה וְנִגְאָלָה!

לַעַג לָךְ אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים!

עַד מָתַי יִשָׁמַע בְּקִרְבֵּךְ נֶחֱרָצָה וְכָלָה

גַם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה חֳדָשִׁים לַבְּקָרִים?

עַד מָתַי הַשַׁלְוָה פֹה לֹא תֵרָאֶה?

עַד מָתַי הַחֶמְלָה פֹה לֹא תִשְׁכּוֹנָה?

עַד מָתַי עַם עַל עָם בְּזָדוֹן יִתְגָאֶה,

וְאִישׁ עַל אָחִיו יְנֹפֵף חֶרֶב הַיוֹנָה?

עַד מָתַי – הוֹי אַתְּ אֶרֶץ הַדָמִים! –

לְשׁוֹן הָאַחְדוּת בְּקִרְבֵּךְ בַּל תִּשָׁמֵעַ,

וּמִבְּכִי נִדְכָּאִים יִרְעֲשׁוּ שְׁמֵי רָמִים

גַם הָאֲדָמָה בְקוֹלָם כִּמְעַט תִּבָּקֵעַ?

הֲלֹא כְבָר עֵת הָאַחְדוּת לָעַמִים הִגִיעַ,

וּשְׁלוֹם כָּל שׁוֹכְנֶיהָ כָּל מַמְלָכָה דֹרֶשֶׁת?

אִם לֹא בִשְׁלוֹם הָעַמִים הָאֹשֶׁר יוֹפִיעַ,

וּבְטוֹבַת כֻּלָהַם לַמְדִינוֹת בְּרָכָה מְשֻׁלֶשֶׁת?

מַה מָתוֹק לִרְאֹת וְלִשְׁמֹעַ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,

אֵיךְ יוֹשְׁבֶיהָ כְּאַחִים נֶאֱמָנִים יִשְׁלָיוּן,

אֵיךְ שָׂפָה אֶל שָׂפָה רַכּוֹת דֹבֶרֶת,

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ רַק אוֹהֵב יֶחֱזָיוּן!

כָּכָה גַם בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי הָאַהֲבָה מֹשֶׁלֶת,

וְשָׁלוֹם יָקָר אַף נָעִים שָׁם מָצָא מִשְׁכָּנֵהוּ.

שָׁם הָאֱמוּנָה בֵין אִישִׁים אֵינָהּ מַבְדֶלֶת,

וְהַנוֹצְרִי מִיהוּדִי לֹא יִגְזֹל נַחֲלָתֵהוּ! –

אַךְ מַדוּעַ יִגְזֹל? הַנַפְשֵׁנוּ לֹא יוֹדַעַת

שֶׁהַתֵּבֵל וּמְלֹאָהּ לְכָל אֱנוֹשׁ נְתוּנָה?

וְלָמָה אִישׁ עֲמִיתוֹ יִרְדֹף בְּחֵמָה וָכַּעַס,

יַעַן מַאֲמִין בְּזֹאת וְלֹא בְזֹאת הָאֱמוּנָה?

הֲכִי נֵדַע יָדֹעַ אֵיזֹה אֱמוּנָה יְשָׁרָה?

הֵן רָז אֵל עוֹלָם לֹא לֹא נִגְלָה לַגָבֶר!

כָּל מַאֲמִין יַחֲשֹׁב שֶׁאֱמוּנָתוֹ נִבְחָרָה,

וֵאלֹהָיו אֵל יָחִיד שֶׁאֵין לוֹ חָבֶר!

בִּינוּ זֹאת הַבֹּעֲרִים, וּדְעוּ אַכְזָרִים,

כִּי כְנִטְעֵי שַׁעֲשֻׁעִים אֱמוּנוֹת הֶחָלֶד.

יֵשׁ פְּרָחִים שׁוֹנִים נְעִימִים וִיקָרִים,

אַךְ לֹא כֻלָם נֶחְמָדִים לְכָל שָׂב וָיָלֶד!

זֶה יֶאֱהַב חֲבַצֶלֶת מִכָּל פִּרְחֵי הַטֶבַע,

וְזֶה יִבְחַר לוֹ שׁוֹשַׁן בְּחַכְלִיל מַרְאֵהוּ,

וְשָׁם אֱנוֹשׁ צִיץ נֹבֵל קָטֹן יְהַלֵל שֶׁבַע,

וְיֹאמַר: צְבִי תִפְאֶרֶת הַפְּרָחִים הִנֵהוּ.

וְאוּלָם מַה לְאִישׁ וּלְאָחִיו אִם בְּהָגוּת לְבָבוֹ

וּבְחֵפֶץ נַפְשׁוֹ הוּא שׁוֹנֶה מִמֶנוּ?

יִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל שָׁמַיִם אוֹ לְפֶסֶל זְהָבוֹ,

וְאִם שָׁוְא אֱמוּנָתוֹ, אֵל אֱמֶת יוֹכִיחֶנוּ!

הַשְׂכִּילוּ עַל זֹאת, וְהִוָסְרוּ זְדוֹנֵי רֻסִיָה!

הֵיטִיבוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם רִשְׁעֵי הָאָרֶץ!

לִבְּרִית אַחֲוָה הוֹשִׁיטוּ יֶדְכֶם הַנְטוּיָה,

וְשָׁלוֹם הַפְרִיחוּ תַּחַת שׁוֹד וָקָרֶץ!

כִּי אוֹי לָכֶם אִם כָּכָה מֵאֵין הֲפֻגוֹת

קִנְאַת הַדָת פֹּה תִבְעַר כְּאֵשׁ אוֹכֵלָה:

הִיא תָבִיא עֲלֵיכֶם הֲמוֹן צָרוֹת וְתוּגוֹת

וְתַּחַת שֹׁאָה תִתְגַלְגְלוּ עַד עוֹלָם סֶלָה! –

מחזה רביעי.

שׁלומית ומרים באות במר נפש. עמינדב יובא במטתו. עזיאל ירוץ לקראתם.

עזיאל.

הָהּ! עֵינַי כָּלוּ מֵיַחֵל בָּזֶה לִרְאוֹתֵכֶן,

וּמַדוּעַ עַד כֹּה אֶחֱרוּ פַעֲמֵיכֶן? –

שלומית.

יַעַן הַמְרַצְחִים יִתְהוֹלְלוּ בִרְחֹבוֹת,

לֹא נָקֵל לַעֲבֹר עִם אִישׁ מַכְאֹבוֹת,

וּמִדְאָגָה פֶן עוֹד יִקְרֵנוּ אָסוֹן,

סַרְנוּ מִן הַמְסִלָה לָלֶכֶת אֹרַח עֲקַלָתוֹן.

לָזֹאת עֲיֵפִים וִיגֵעִים מִתּוּגוֹת שִׁבְעָתַיִם,

מֵרֹב מַחַץ וּמַכְאוֹב גַם שִׁבְרוֹן מָתְנַיִם,

לְאַט לְאַט צָעַדְנוּ, וְכִמְעַט שֻׁפְכוּ אֲשֻׁרֵנוּ;

אַךְ תּוֹדֹת אֶלֶף לָאֵל כִּי פֹה הִנֵנוּ!

מרים.

וְאִם הֲלוֹם בָּאנוּ, הֲכִי נֵדַע יָדֹעַ,

אִם בְּגֵרוּת זֹאת נִמְצָא לָנוּ מַרְגוֹעַ?

הַנֵדַע אִם גְדוּדֵי הָרֶשַׁע בִּמְקוֹם הַמְנוּחָה,

עַל זֶה הַבַּיִת לֹא יָבִיאוּ צָרָה וּמְבוּכָה?

מַה נוֹרָא לִחְיוֹת חַיֵי פַחַד כָּאֵלֶה,

וְלִשְׂבּוֹעַ אֵיד וָשֶׁבֶר כָּזֶה מִי לֹא יֵלֶא?

הוֹי! צְרוּרִים וַאֲרוּרִים לִי חַיַי לָנֶצַח,

וּמִי יִתֵּן שׂרַפְתִּי לְבַּל עוֹד אֶרְאֶה שׁוֹד וָרֶצַח!

עזיאל.

לוּ מִמֶרְחַקִים רְדִיפוֹת הָאֵלֶה הֶאֱזַנְתִּי,

בְּלִי תְפוּנָה לְשֵׁמַע אָזְנַי לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

כִּי בְנוֹרְאוֹתֵיהֶן עוֹבְרוֹת מַשְׂכִּיוֹת לֵב,

וְרַק רוֹאֵיהֶן יוּכְלוּ דַעַת מַה גָדוֹל הַכְּאֵב!

וְאוּלָם עַלְמָה! אִם הָרִשְׁעָה לְדַם שֹׁאֶפֶת,

הֵן לֹא עֲדֵי עֹד חַרְבָּהּ מְעֹפֶפֶת!

הֵן עוֹד יַעֲבֹר זָעַם, וּלְחָיִים יֵשׁ תּוֹחֶלֶת,

וּמַה זֶה אַךְ לָמוּת אַתְּ נַפְשֵׁךְ שֹׁאֶלֶת?

מרים.

עֻזִיאֵל אֲדוֹנִי! מָה עוֹד אֲיַחֵל כָּעֵת,

וְלָמָה לִי חַיִים אִם כָּכָה גָדוֹל הַשְׁאֵת?

הוֹי! לוּ אֹשֶׁר הוֹרַי וְאָשְׁרִי לֹא רָאִיתִי,

וּמִכּוֹס שְׂשׂוֹנָם וּשְׂשׂוֹנִי לֹא שָׁתִיתִי,

אוּלַי אָז לֹא הִרְגַשְׁתִּי כֵן פִּידָם וּפִידִי,

אָכֵן אַחֲרֵי יְמֵי הַצְלָחָה מַר וְנוֹרָא כִידִי!

(השקטה. אח"כ מורה בידה על עמינדב ושלומית)

שׁוּר הֵנָה עֻזִיאֵל! אֵלֶה אֲבוֹתַי הַנֶחֱמָדִים,

שֶׁחָיוּ בְעשֶׁר וִיקָר לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים.

וְרוֹב עֶדְנֵי תֵבֵל לָמוֹ פָרְחוּ כַזָיִת –

בְּעָנְיָם עַתָּה יֶחֱסוּ בְּצֵל זֶה הַבָּיִת!

אָבִי בִפְצָעִים נוֹרָאִים עַל עַרְשׂוֹ סָרוּחַ,

אֶצְלוֹ נִצֶבֶת אִמִי כְאִשָׁה קְשַׁת־רוּחַ,

וְאָנֹכִי – – אָנֹכִי בִתָּם הָאֻמְלָלָה,

אַיכָה כַלְכֵּל זֹאת, אֵיכָה לִחְיוֹת אוּכָלָה?

עזיאל.

הַבְלִיגִי עַלְמָה! עוֹדֵךְ צְעִירָה לְיָמִים,

וְנִגְעֵי קֹרוֹת חָלֶד מִמֵךְ נֶעֱלָמִים.

עֲדֶן לֹא רָאִיתְ אֵיךְ בִּרְגֹז הָאֵיתָנִים,

לְגַלִים נִצִים יֵהָפְכוּ מִבְחֲרֵי בִנְיָנִים,

וְאֵיךְ מִתִּגְרַת יַד הַמְרֹרוֹת הַגְדֹלוֹת

אַלְפֵי אֲנָשִׁים יִפְּלוּ כִזְבָחִים וְעֹלוֹת,

לָכֵן כֵּן קֹרוֹת אֵלֶה לָךְ מִנְשֹׂא גָדֵלוּ.

אֲבָל דְעִי: כָּל עוֹד עַלֵי הַחַיִים לֹא קָמֵלוּ

וְנִשְׁמַת שַׁדַי הַנִשְׂגָבָה מְחַיָה הוֹרַיִךְ,

לֹא טוֹב הִוָאֵשׁ, וּלְגָרֵשׁ הָלְאָה תִקְוֹתַיִךְ

כִּי שֶׁבַע יִפֹּל אָדָם לִתְּהֹם אֵיד וָשָׁבֶר,

וְעוֹד יוּכַל קוּם בְּטֶרֶם רִדְתּוֹ קָבֶר!

מרים.

הֲתַמְרִיצֵנִי זֹאת לְהִתְנַחֵם עַד אַרְגִיעָה,

בְּעוֹד הַהֹוָה כְנַחַל שֹׁטֵף עַד צַוָאר מַגִיעָה?

וְאִם עַל עֳנִי אֲבוֹתַי תִּתְנַחֵם נַפְשִׁי הַנוּגָה,

הֵן אָבְדַן דוֹדִי לָהּ מַכְאוֹב וְתוּגָה – –

עזיאל.

אָבְדַן דוֹדֵךְ? – אַל נָא עַלְמָה תִתְיַפָּחִי!

אֹהֲבֵךְ עוֹד יִשְׁאַף חַיִים וְעִמוֹ תִשְׂמָחִי!

מרים.

עֻזִיאֵל! אִם בְּמַהֲתַלוֹת אוֹ בְחִידוֹת תְּדַבֵּרָה?

שׁלומית.

הֲכִי רְפָאַי יָקוּמוּ? מַה תֹאמֵרָה? –

עזיאל.

יָדַעְתִּי שֶׁיִשְׁתּוֹמֵם לִבְּכֶן, אֲבָל כֵּנִים דְבָרַי!

בּוֹחֵן הַכְּלָיוֹת יוֹדֵעַ יוֹשֶׁר אֲמָרַי!

מרים.

לֹא יוּכַל הֱיוֹת אַחֲרֵי רֹאִי מוֹתוֹ!

שׁלומית.

הַאַתָּה בְעֵינֶיךָ רָאִיתָ אוֹתוֹ?

עזיאל.

כֶּן הִיא! בַּמָלוֹן הַלָזֶה הִנֵהוּ!

מרים.

דוֹדִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי? מְאֹד שָׁגִיתָ! אַיֵהוּ?

עזיאל.

מִי יִתֵּן אֲהוּב נַפְשֵׁךְ יֶהִי, וְאֵלָיו תִּלָוִי!

(ישת ימינו על חזהו)

הִנוֹ עֹמֵד לְפָנַיִךְ! דוֹדַיִךְ לוֹ הָבִי!

מרים (ברגש לב)

עֻזִיאֵל אֲדוֹנִי! עֻזִיאֵל! –

שׁלומית (כמוה)

הוֹי, עֻזִיאֵל! –

(כלם עומדים בלי נוע, ודממה ממושכה שלטת)

עזיאל.

רַב לָכֵן שָׂרוֹתַי, רַב לָכֶן לִתְמוֹהַּ!

נִפְלָאוֹת הֲלִיכוֹת עוֹלָם, מֹעֲצוֹת אֵל גָבֹהַּ!

גַם בִּיאָתִי הֵנָה עֲצַת שַׁדַי הָיָתָה

וְאוּלַי בְּסוֹד מָרוֹם זֹה הַחֹבֶרֶת נֶעֶשָׂתָה –

מרים.

זֹה הַחֹבֶרֶת? הַנַח רַעְיוֹנֵי הָבֶל!

עַלְמָה עֲשִׁירָה וּמְאֻשָׁרָה לָךְ תִּהְיֶה חָבֶל.

בַּת שׁוֹעַ תַּנְעִים שְׁנֵי חַיֶיךָ אֲדוֹנִי,

וְלָמָה לָךְ אֻמְלָלָה וּקְשַׁת רוּחַ כָּמוֹנִי? –

עזיאל.

לֹא לַעֲלוֹת לִמְרוֹם אַרְמְנוֹת הָעֹשֶׁר אָהִינָה,

וְלֹא בְּבָתֵּי שׁוֹעִים אֲבַקֵשׁ רַעֲיָה עֲדִינָה!

יִקְרַת לֵב וָנֶפֶשׁ מִכָּל אֹשֶׁר יְקָרָה,

וּבָךְ מִרְיָם לִי אֶמְצָא חֲבֶרֶת נִבְחָרָה.

בָּךְ שֶׁמֶשׁ כָּל חֶמְדָה לְעֵינַי זֹהָרֶת,

וּבָךְ עַלְמָה נְעִימָה, נַפְשִׁי בֹחָרֶת –

מרים.

מְאֹד תַּפְלִיא חַסְדֶךָ, גַם תַּרְבֶּה תְהִלָה,

וּלְהֹדוֹת לָךְ כְּעֶרְכְּךָ, אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָה!

וְאוּלָם לָמָה לָנוּ עַתָּה רַחֲשֵׁי אֲהָבִים,

עֵת עַרְפְלֵי יָגוֹן וָעֶצֶב יְכַסוּנוּ כְעָבִים?

הֲיִהְיֶה לִי לֵב אֱנוֹשׁ אִם כֹּה דוֹדִי אֶשְׁכָּחָה,

וּבְטֶרֶם יַעֲבֹר הָאֵבֶל, אַחֵר לִי אֶקָחָה?

עזיאל.

נִכְבָּדוֹת וּנְעִימוֹת תְּדַבֵּרִי יִקְרַת הַעֲלָמוֹת,

וְלִתְּכוּנַת לִבֵּךְ אֵין עֲרֹךְ עֲלֵי אֲדָמוֹת!

בְּכָל הֶגֶה תְלַבְּבִינִי, כָּל מִלָה לִי נֶחְמָדָה,

וְנַפְשִׁי בִרְתֻקוֹת אַהֲבָה לָךְ נִצְמָדָה.

הוֹאִילִי נָא אֵיפוֹ לָתֵת לִי אֶת יָדֵךְ,

וּמְאֻשָׁר בַּתֵּבֵל, הֶאָח אֶהְיֶה עִמָדֵךְ!

לֹא אָעֹז בַּקֵשׁ כִּי הַיוֹם בְּרִיתֵנוּ נָחֹגָה,

כִּי נַפְשִׁי כְנַפְשֵׁךְ עֲצוּבָה וּנְמֹגָה,

אַךְ לְמַעַן אֵדַע שֶׁלֹא לַשָׁוְא אֲקַוֶה,

לִשְׁמוֹעַ דְבַר רָצוֹן אֶחָד מִפִּיךְ אֶתְאַוֶה.

חָנִינִי עַלְמָה! דְבַר רָצוֹן אֶחָד אֶשְׁאָפָה,

וּכְחֶפְצֵךְ לָךְ אֵעָגֵן עֲדֵי כָל תּוּגָה חָלָפָה!

מרים.

לְמַלְאוֹת שְׁאֵלָתֵךְ, הָהּ שְׂפָתִי רֹעֵדָה!

הֲבִּדְבַר רָצוֹן אֶחָד לֹא אֶהְיֶה בֹגֵדָה?

וְאִם גַם מֵתִי הַיָקָר לִי יֹאבֶה סְלֹחַ,

אֵיךְ לֶאֱהֹב מֵחָדָשׁ חִישׁ אַחֲלִיף כֹּחַ?

עזיאל.

בַּל תַּכְבִּירִי רְגָשׁוֹת כָּאֵלֶה, הוֹי יִקְרָתִי!

אֲמָרַיִךְ הִנָם שֶׁמֶן לְאֵשׁ אַהֲבָתִי,

וּלְיֵין דֹדַיִךְ צָמֵאתִי! לָמָה אוֹתוֹ תִמְנָעִי?

אִם חֵן לֹא אֶמְצָא, הַגִידִי אַל תִּירָאִי.

(יסב פניו אל שלומית המלאה רעיונים שונים.)

אוּלַי בְּעֵינַיִךְ תִּישַׁר זֹה הָאֲגוּדָה,

וּדְבָרַיִךְ יַעֲשׂוּ פֶרִי, שָׂרָתִי הַכְּבוּדָה –

שלומית.

עֻזִיאֵל! עוֹד בְּטֶרֶם דוֹדֵי בִתִּי שָׁאַלְתָּ,

אֶת נַפְשָׁהּ קָנִיתָ בִּגְדֹלוֹת פָּעַלְתָּ,

כִּי כְמַלְאַךְ עֶלְיוֹן בְּמַעֲטַף הַגְוִיָה,

מִתּוֹךְ לַהֲבוֹת אֵשׁ הוֹצֵאתָהּ לִתְחִיָה.

לָכֵן, לָכֵן הֱיֵה נָכוֹן בָּטוּחַ,

כִּי בְשֶׁפַע תֹּדוֹת לָךְ הִנֶהָ, בְּלֵב וָרוּחַ,

אַךְ לְבַטֵא דְבַר אַהֲבָה בַּל תּוּכַלְנָה שְׂפָתֶיהָ,

כִּי עוֹד בִּתְּהוֹם הַיָגוֹן טְבוּעִים סַרְעַפֶיהָ.

(אל מרים)

בִּתִּי! הַקְרִיבִי לְעֻזִיאֵל רַחֲשֵׁי תוֹדָתֵךְ,

וּתְנִי לוֹ יָדֵךָ, כִּי דוֹרֵשׁ טוֹבָתֵךְ!

מִמָוֶת הִצִילֵךְ, וְחָפֵץ הֱיוֹת לָךְ בָּעַל;

אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא! כֵּן גָמַר אֵל מִמָעַל! –

מרים.

(תביט ברגשות נעלות על הורתה ועל עזיאל ופתום תגש אליו ותפתח דל שפתיה):

אִם לִהְיוֹת מַלְאָכִי הַטוֹב מֵאֵל שֻׁלַחְתָּ,

קַח יָדִי וְלִבִּי כִּי מַלְאוֹת חֶפְצוֹ הִצְלַחְתָּ!

(שניהם מתחבקים, ועומדים כן רגעים אחדים.)

שׁלומית (מנשקת למו).

הֱיוּ בְרוּכִים בָּנַי! בְּרוּכִים הֱיוּ לָנֶצַח!

מַה נָעִים מַחֲזֶה כָזֶה אַחֲרֵי פִיד וָרֶצַח! –

(פונה אל עמינדב)

הֶאָח בַּעֲלִי! רְאֵה נָא הַנֶאֱהָבִים! –

עמינדב (בקול ענות חולשה)

בְּאֹשֶׁר – וּבְרָכָה – יִהְיוּ – מְשֻׁלָבִים! –

עזיאל, מרים ושׁלומית (יחד)

מִי יִתֵּן עַד עוֹלָם בְּאֹשֶׁר וּבְרָכָה

עַל רֹב גִיל נִתְעַנֵג תַּחַת יָגוֹן וָאֲנָחָה!

אַךְ בְּשָׂשׂוֹן נִזְכֹּר אֶת הַקֹרוֹת חָלָפוּ,

וּלְבַּל שׁוּב עַד נֵצַח יִתַּמוּ, יִסָפוּ!!

עזיאל.

עַתָּה מַחֲמַדֵי נַפְשִׁי, לִדְבָרַי הַקְשִׁיבוּ!

לְבַל עוֹד עַנְנֵי הַיָגוֹן שָׁמֵינוּ יָעִיבוּ,

עַד מְהֵרָה נִמָלֵט מֵאֶרֶץ רֻסִיָה,

שֶׁבָּהּ הָרִשְׁעָה פֹרַחַת כְּגֶפֶן פֹּרִיָה.

חִישׁ לְאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי נָשִׂימָה פְעָמֵינוּ,

וְשֵׁם אַחֲוָה תַחַת מָדוֹן תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ,

שָׁם נִשְׂבַּע עֲדָנִים תַּחַת מַכְאוֹבִים,

וּבְצֵל כַּנְפֵי הַשַׁלְוָה נִמְצָא חַיִים טוֹבִים.

שלומית.

אַף אִם צַר לְאָדָם עֲזֹב אֶרֶץ מְכֹרֹתָיו,

אַדְמַת עֶרֶשׂ יַלְדוּתוֹ, וְאֶרֶץ אֲבוֹתָיו,

בְּכָל זֹאת עֻזִיאֵל, לוּ אֵדַע יָדֹעַ

שֶׁגַם בַּעֲלִי עִמָנוּ יוּכַל לִנְסֹעַ,

אֲזַי עֲצָתְךָ טוֹבָה וּנְכוֹנָה לִי הָיָתָה,

אֲבָל אֵיךְ נִסַע אִם מַחֲלָתוֹ קָשָׁתָה?

עזיאל.

אַךְ לְמוֹתָר יִקְרָתִי דַאֲגַת לְבָבֵךְ!

הַשְׁלִיכִי נָא עַל עֶלְיוֹן וְעָלַי יְהָבֵךְ!

עֵת מַלֵט נֶפֶשׁ עַתָּה, וְלֹא דוּמָם פֹּה לָגוּר,

וְאָנֹכִי עֲדֶן חֲמַת הַזָדוֹן וְהָרֶשַׁע אָגוּר,

כִּי מִי יוֹדֵעַ הָאֹתִיוֹת אֲשֶׁר תָּבֹאנָה,

אִם עַד מָחָר בְּחֹמוֹת קִיעֶב נִשְׁכּוֹנָה –

שלומית.

פַּחְדְךָ פַּחֲדִי! וְאוּלָם כִּפְלַיִם רַבָּה יִרְאָתִי

פֶּן עֲמַל הַדֶרֶךְ הָרַב יַגְדִיל צָרָתִי –

לֹא נָקֵל לִנְסֹעַ עִם חוֹלֶה דֶרֶךְ יוֹמַיִם,

וּמָר מַר לָנוּס כֵּן פַּחַז כַּמַיִם!

מרים.

מְאֹד צָדְקָה אִמִי! נְחַכֶּה יָמִים מְעַטִים,

עֲדֵי יָהּ יַעַזְרֵנוּ גַּם יִתְּמוּ חַתְּחַתִּים.

עזיאל.

חָלִילָה! אַף יוֹם אֶחָד לֹא נוֹסֶף שָׁבֶת

בְּאֶרֶץ חַרְצֻבּוֹת רֶצַח וּמְהוּמַת מָוֶת!

עוֹד הַיוֹם יִקְרוֹתַי, זֹה הָעִיר נַעֲזֹבָה,

וְנִלָפֵת אָרְחֵנוּ לְאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי הַטוֹבָה!

אָנֹכִי הוֹלֵךְ – הַכֹּל אָכִינָה וְאֶעֱשֶׂה –

וַאֲקַוֶּה כִי בַשָׁלוֹם לִמְחֹז הַחֵפֶץ נֶאֱתֶה! –

(יוצא בחפזון)

מחזה חמישׁי.

שלומית ומרים כשתי חולמות צופיות רגעים אחדים לפתח אשר בו יצא עזיאל, ופתאום הראשונה פורשת כפיה השמימה.

שלומית.

נְהוֹדָךָּ אֵל חַנוּן, גַם נִכְרַע לָךְ בֶּרֶךְ,

כִּי שָׁלַחְתָּ לָנוּ אֶת עֻזִיאֵל רַב הָעֶרֶךְ!

עַל יַד זֶה הַגֶבֶר מְאֹד לַעֲשׂוֹת הִגְדַלְתָּ;

עַל יָדוֹ אֶת בִּתִּי מֵאֵשׁ נוֹרָא הִצַלְתָּ;

עַל יָדוֹ הֶעֱלִיתָנוּ מִתְּהוֹם תּוֹגוֹת נוֹרָאוֹת,

וּלְהַחֲלִים חִישׁ בַּעֲלִי עֲשֵׂה נָא נִפְלָאוֹת!

הֲלֹא כָכָה יָהּ תּוֹרֵנוּ גַלְגַל קֹרֹת הָאָרֶץ,

אֵיכָה בְדֵי רֶגַע יִתְחַלְפוּ שָׁלוֹם וָקָרֶץ,

וּבְנֵי אָדָם מִמְרוֹמֵיהֶם אֵיךְ יִפְּלוּ לַשָׁפֶל

וְאַחֲרֵי צָרוֹת מָרוֹת פִתְאֹם אָשְׁרָם יִכָּפֶל!

נִשְׂגָבוֹת חֲלִיפוֹת אֵלֶה, אֵל כַּבִּיר וְגָדוֹל,

אַךְ לַהֲבִיאֵן עָלֵינוּ שֵׁנִית חֲדַל נָא חָדֹל,

כִּי לְמַדַי נַפְשֵׁנוּ מֵרְדִיפוֹת רוּסְיָה שָׂבָעָה,

וּמַה כֹחֵנוּ שֶׁעוֹד נִשָׂא עָמָל וּתְלָאָה?־

הוֹי! חָנֵנוּ שַׁדַי בְּקָרְאֵנוּ לָךְ מִמַעֲמַקִים,

וּנְחֵנוּ לָבֶטַח עִם בַּעֲלִי לְאֶרֶץ מָרְחַקִים!

הַצְלִיחָה נָא דַרְכֵּנוּ שֶׁלֹא נִכָּשֵלָה,

וְתָמְכֵנוּ בִּגְבוּרוֹת יֵשַׁע יְמִינְךָ סֶלָה!

מרים.

אִמִי! קְרָבַי לְהֶגְיוֹנַיִךְ הֵד גָדוֹל יִתֵּנוּ,

וּמִי יִתֵּן אֵל יְמַלֵא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ!

שׁלומית.

הֵן תֶּחֱזִי בִתִּי, רַחֲמָיו גְדוֹלִים הֵמָה,

וְגַם עֻזִיאֵל מַצְמִיחַ לָנוּ תִקְוָה נָעֵמָה,

לָכֵן בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ נִבְטַח עָלֵימוֹ

שֶׁלֹא יָסִירוּ וְלֹא יָפֵרוּ מֶנוּ חַסְדֵימוֹ!

מרים.

נִבְטַח אֵיפוֹ הוֹרָתִי! קשֶׁט לָךְ אֹמֵרָה,

שֶׁלֹא הוֹחָלְתִּי לִמְצֹא נֶחָמָה כֵן מְהֵרָה,

אֲבָל הֶאָח! מִכָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה

יַד עֶלְיוֹן רוֹמֵמָה וַעֲצָתוֹ נִשְׂגָבָה!

אַף עֻזִיאֵל מֵטִיבֵנוּ נַעֲלֶה מִכָּל אֹמֶר,

וְדִמְיֹנוֹ כְבֶן אֱלֹהִים בִּגְוִיַת חֹמֶר!

מִפְעֲלוֹת טוּבוֹ מִפְעֲלוֹת אַחַד הַשְׂרָפִים,

וְרִשְׁפֵּי חֶמְלַת מָרוֹם מִבַּעַד עֵינָיו נִשְׁקָפִים!

חֶסֶד וֶאֱמֶת בּוֹ נִפְגָשׁוּ, כְּתָאֳמֵי בֶטֶן נָשָׁקוּ,

וְכָל חֶמְדוֹת תִּפְאֶרֶת נֶפֶשׁ בְּנַפְשׁוֹ רֻתָּקוּ!

לִיצוּר נִכְבָּד הַזֶה אֶקְרָא: עוֹזֵר וּמְנַחֵם,

כִּי פֹדֶה וּמַצִיל הִנֵהוּ, וּמַפְלִיא לְרַחֵם!

לָכֵן אוֹקִירֵהוּ, וּבְעוֹד מָלֵאתִי עֶצֶב,

נַפְשִׁי בוֹ קְשׁוּרָה, וּלְרִגְשׁוֹתַי אֵין קֶצֶב!

מִי יִתֵּן הוֹרָתִי! חֶפְצוֹ יַצְלִיחַ בְּיָדֵיהוּ,

וּבְשָׁלוֹם נָבֹא עִם אָבִי לְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּהוּ,

אַךְ לְמַעַן אָבִי! – אַלְלַי! – הִנֵנִי חֹרֶדֶת –

אִם גְוִיָתוֹ הַחוֹלָה לַמֶרְחַקִים נֹדֶדֶת –

שׁלומית.

טֶרֶם שָׁמְעִי מִלַיִך, דְאָגָה זֹאת בִּי קִנֵנָה,

וְעוֹד נְדַבֵּר מִזֶה בְּשׁוּב עֻזִיאֵל הֵנָה.

מחזה שׁשׁי.

הקודמים, עזיאל יבוא במרוצה נמהרה ועמו ארבעה אנשים העומדים נכונים לסור למשמעתו.

עזיאל. (יגש אל שלומית ומרים)

עַתָּה, עַתָּה יִקְרוֹתַי, הָעֵת הִגִיעָה!

בָּא הָרֶגַע לַעֲזֹב אֶרֶץ רִשְׁעָה אַכְזָרִיָה!

אֶרֶץ תּוֹעֵבוֹת רָעוֹת וּרְדִיפוֹת אֲיוּמוֹת!

הָבָה נֵלְכָה שְׁתֵּי מֶרְכָּבוֹת רְתוּמוֹת,

וְלָרוּץ לִמְסִלַת־הַבַּרְזֶל עֹמְדוֹת הָכֵן! –

שלומית ומרים.

מְאֹד נַחְפֹּץ לִנְסוֹעַ! – אָכֵן – אָכֵן –

עזיאל.

אִם יֵשׁ לָכֵן דָבָר, אָנָא מַלֵל מַהֵרְנָה,

וּשְׁמַעֲנָה אֲמָרַי לְבַל עֲצָתִי תָפֵרְנָה!

שלומית ומרים.

לְאַט נָא עֻזִיאֵל! מַה כָכָה תַחְפֹזָה?

אֵיכָה חִישׁ עִם חוֹלֶה זֹה הַדֶרֶךְ נֶאֱחֹזָה?

עזיאל.

זֶה פַעֲמַיִם הִקְשַׁבְתִּי אֵלֶה שַׁאֲלוֹתֵיכֶן,

וּמַה אֲשִׁיבְכֶן? הֵן אָנֹכִי דֹרֵשׁ טוֹבָתֵכֶן!

אָמְנָם רַב הַדֶרֶךְ, בְּכָל זֹאת רַבִּים יִסָעוּ,

וְלֹא כָמוֹכֶן עִם חוֹלֶה הִמָלֵט יִירָאוּ!

אֲנָשִׁים, נָשִׁים וְטַף עִם אַנְשֵׁי מַכְאֹבוֹת,

כְּעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים הַיוֹם יֵדְאוּ בָרְחֹבוֹת,

וְלַעֲרֹק לְאֶרֶץ אַחֶרֶת מְגַמַת פְּנֵיהֶם,

לְמַעַן הָמֵר בְּגוֹרָל אַחֵר גוֹרָלוֹתֵיהֶם!

בֹּאנָה מַחֲמַדֵי לִבִּי! כִּי הָרְגָעִים יִבְרָחוּ!

(מורה על האנשים אשר באו עמו)

אֶת חוֹלֵנוּ הַיָקָר אִישִׁים אֵלֶה יִקָחוּ! –

שלומית.

אִם כֹּה הַדָבָר, מַה נוֹסֶף דַבֵּר עוֹד?

בְּלִי תְפוּנָה כֵן מְצַוֶה אֵל נוֹרָא הוֹד!

בֹּאִי בִתִּי יִקְרָתִי! נֵלְכָה מְהֵרָה! –

אִם רַבִּים יָנֻסוּ, אַל נָא נַחְנוּ נִשָׁאֵרָה! –

מרים.

יְהִי כִדְבָרַיִךְ אִמִי, וְשַׁדַי יִשְׁמֹר דַרְכֵּנוּ!

(לעזיאל)

בּוֹ נֶחֱסֶה עֻזִיאֵל, גַם בָּךְ מֵטִיבֵנוּ!

עזיאל.

מִהְיוֹת מָכְתָּר בְּשֵׁם “מֵטִיב” מָךְ עֵרֶךְ אָנֹכִי,

אַךְ אֶתְאַמֵץ לַעֲשׂוֹת לְמַעַנְכֶן מַה יִהְיֶה בְכֹּחִי!

בֹּאנָה יִקְרוֹתַי!

(מורה על ארבעה האנשים)

הֵמָה יִשְׂאוּ הָעָרֶשׂ,

וּכְשִׂבְרִי עַל בֵּית הַנִרְדָף עוֹד יַעֲלֶה הֶחָרֶס!!

(כלם הולכים, והיריעה תשתרע על פני החדר)

תמה מערכה שׁלישׁית, וּבהּ נשׁלם הספר.


  1. ראה הברית החדשה: מַתָי ה‘ מ"ד. לוָקס ו’ כ"ז  ↩

  2. Krug sagt in seinem encyklopädisch־philosopischen eriton B. V. über Blaubenshandlung: So waren die sogenannten Blaubenshandlungen der spanischen Inquisition (Autodafeŝ) nichtŝ weniger alŝ gut, sondern vielmehr höchst verabschenenŝwerth Denn sie gingen auŝ dem faischen Blauben hervor, das man Menschen zum mahren (oft nur für wahr gehaltenen, an sich aber falschen) Glauben zwingen, und wenn sie sich nicht wolten zwingen Iassen, sogar verbrennen dürse; maŝ doch eben so widersinnig als rechtŝwidrig ist  ↩

  3. תולדות ישראל, חלק שני, פרק ד'.  ↩

  4. אגרת פולוס הראשונה אל הקורינתיות י', ל"ב.  ↩

  5. Siehe: Christilche Zeuegnisse gegen die Blutbeschuldigung der Juden. 1882. und: Die Blutbeschuldigung gegen die Juden. Bon christlicher Seite beurtheilt Wien 1883.  ↩

  6. הרב החכם היקר מוה“ר הלל כהנא נ”י מביא בספרו הנעלה “גלילות הארץ” צד 227 בשם שר ספרדי דאן יאזע אמאדאר נכבדות גדולות לתפארת ישראל, ומצאתי לנכון לתת פה מקום לדבריו. השר כתב בשפת ספרד: “אין גוי בארץ אשר קבל טובות רבות מיד היהודים כעמי מהיהודים, אשר ישבו בה לפנים, ולא בלבד בכל דבר חכמה ומדע וחרושת המעשה, אף גם התקונים הטובים אשר נעשו בסדרי ארץ ספרד פנימה היו לרגלי חכמת ותבונת היהודים. עד ימינו אלה העצימו עיניהם גם סופרי קורות ספרד מראות זאת ומהודות את הדבר הזה, אם מרעת לבם ושנאת הדת או מהעדר ידיעתם וכו'. ואחרים עשו בנפשם שקר לכתוב כי בכל ימי שבת היהודים בארץ ספרד לא התעסקו בכל דבר חכמה ומלאכה ורק אל המסחר והקנין ואהבת הבצע היו עיניהם ולבם; אבל כלם שגו ברואה וחטאו חטאה גדולה נגד האמת ונגד העם החכם והנבון הזה!”  ↩

  7. Bergleiche: Biblische Geschichte von L. Breuer. Wien 1870. II Th. Seite 286־288.  ↩

  8. קרא המאמר“דברי אמת ושלום” בספר “שפתי רננות” מאת החכ' ווערבעל צד 80.  ↩

  9. Siehe. Wiener Allgemeine Zeitung. Morgenblatt v. 16 Januar 1882.  ↩

  10. ויקרא י“ט, י”ח. במדבר ט“ו, ט”ז. דברים א', ט“ז וי”ז.  ↩

  11. אגרת פולוס אל הרומיים י“ד, י' עד י”ג. האגרת הראשונה לפטרוס ב‘, י"ז. ושם ג’, ח‘ וכו’. האגרת הראשונה ליוחנן ג‘, ט’ עד י"ג  ↩

  12. Bergl. Im Koran Sure 49.  ↩

המלצות קוראים
תגיות