“עִיר נִבְנְתָה וַתִּכּוֹנֵן בִּמְקוֹם־מִישׁוֹר וְהִיא מְלֵאָה

כָּל־טוּב. וְלָהּ מָבוֹא צַר וְהוּא בַמּוֹרָד וּמִימִינוֹ אֵשׁ

וּמִשְּׂמֹאלוֹ מַיִם עֲמֻקִּים. וּמִשְׁעוֹל אֶחָד בֵּינֵיהֶם בֵּין

הָאֵשׁ וְהַמָּיִם וְלֹא יָכִיל הַמִּשְׁעוֹל כִּי אִם צַעֲדֵי אָדָם

אֶחַד, וְאִם נָתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַהִיא נַחֲלָה לָאִישׁ וְהַנּוֹחֵל

לֹא יַעֲבֹר אֶת־הַמָּקוֹם הַמְסֻכָּן אֲשֶׁר לְפָנָיו אֵיךְ יְקַבֵּל

נַחֲלָתוֹ.

עזרא הרביעי ה, ו–ט

 

חלק ראשון    🔗

פרק ראשון    🔗

עם השכמה, לפני זריחת החמה, יצא יֵשוּ יחידי אל השדה. חביב עליו טיול זה ביחידות, עם חשכת שחרית בשדה. דומה שבשעה דמוּמה זו נעשה העולם קרוב, פתוח, בלא חציצה כלשהי, – מעשה־בראשית. ואי אתה יודע בריאתו של מי קדמה: שלך או של העולם. אין הבדידות מפחידתו. אין בדידות כלל בעולם. הוא והעולם חד הוא. נושמים כאחד. בחינת עוּבּר במעי אמו, ביצה בתוך קליפתה.

צפּור משכימה השמיעה קול. אליה נצטרפו עוד קולות. תפילת שחרית. עוברות בעולם רוחות בוקר. צפרירים קלים ופזיזים, שמתפלשים בקמה, משני צדי הדרך. עדיין אין ישוּ מבחין בקמה זו. הוא רק שומע את המית השבלים היבשה. כמדומה לו שהוא שומע עוד המיה טמירה בחללו של העולם…

וכשעין גדולה ואדומה נפקחה בשולי הרקיע ואור ורוד־חיוריין השתפך על גבי השדה, נפרש הימנו צל ארוך שהלך והתמתח על גבי הקמה. ואז הרגיש פתאום כאילו פירש מחיק אמו, והוא קטן ובודד, בודד מאד בתוך המרחב הזה, המתמלא אור ורננה… ישוּ מזדרז להסיח את דעתו מעצמו: גזירה שמא הרהוריו הטרדנים, שטורפים את שלותוֹ בימים האחרונים, יקפצו עליו שוב. תלה עיניו בשמים. על פני הרקיע המבהיק כנחושת קלל הופיע פתאום, מאיזה עולם אחר, מבעד לוילון של פז ואבן יקרה, פרש סגוֹל עם חנית בין כתפיו. זמן רב עמד והסתכל בפרש זה והיה זן את עיניו בגוונים הנאים, הסתכל והסתכל… וּראֵה! הפּרש איננו כבר, ובמקומו פיל גדול עם צריח על גבו… גם בפיל הסתכל ישו שעה ארוכה, עד שנתמסמס ונעלם גם הוא… לבסוף גם וילון הזהב והאבנים היקרות נעלם. הטל היה רובץ עדיין על הקמה, ועם נשיבת רוח היתה דומה כמאובקת באבקה מנצנצת. החמה התחילה לוהטת. ישו מהלך בפסיעות מתונות, מסתכל בפרפרים, מקשיב לקול הצרצרים ונותן את דעתו שלא לחזור אל הרהוריו, שכל הלילה הטרידו את שנתו.

בחללו של העולם פרצו מאיזה מקום צריחות וקריאות־זעם. הקולות טפחו על הלב כמיותרים עד לידי אכזריות, כמי שקורע ברוגז יריעת־שיראים דקה.

במקום ששביל צר נפצל ופורש מן הדרך והולך ונאבד בין הסלעים, עמד אדם אחד וטרח לטעון את חמורו שק מלא תבואה. השק היה כבד, והחמור מרתיע את עצמו לכאן ולכאן, כמסרב לקבל את המשא הכבד. בעליו הצליף עליו בשוטו, בעט בו באחוריו, צוח, קילל, והחמור במרדו עמד. ישו ניגש מתוך אמירת שלום. ואילו האיכר המשולהב והמלא חימה לא החזיר לו שלום. רק הוסיף להלקות את בהמתו וּלקללה. ישו התכווץ כלשהו למראה עינוייהם של הללו, איש ובהמתו. דוּמם סייע בידו להחזיק בחמור ולהניח עליו את השק. האיכר נחה דעתו, אלא תחת להודות לישוּ ולהיפטר ממנו בשלום, הפליט כלפי חמורו עוד קללה אחת, האחרונה שנשתיירה עדיין בפיו, והלך לו.

ישו עמד רגע אחד וליוה אותם בעיניו. ומיד התחיל קורא:

– המתן! המתן!

עמד האדם ובפנים כעוסים עדיין שאל:

– מה רצונך, בן־אדם?

– הרי חמורך צולע.

– נראה שצולע. מכל מקום הוא צולע. וכי לכך עיכבתני?

ישוּ ניגש אליו בריצה ושאל:

– וכי מזמן הוא צולע כך?

– נראה, מימים אחדים. מכל מקום, תפּח רוחו… – השיב הלה והסתכל בבחור בתמיהה של רוגז – שמע, בחור, אין לי פנאי! לך למקום שרגליך מובילות אותך. למה דבקת בי כספחת? – והפך את פניו – נהחה!.. – השמיע קריאה גרונית לבהמתו ודפק אותה.

אך ישוּ שוב עיכבו:

– משום כך היה מסרב לקבל את מטענוֹ. בריה עלובה זו יסורים יש לה.

– רצונך, טול את חמורי על זרועותיך!

– סבורני שננעץ בו קוץ.

– תפּח רוחו, מהיכן באו קוצים להינעץ בו? מכל מקום…

ישו גחן והסתכל שעה קלה ברגלי החמור, התחיל ממשש מכל צד ולא מצא כלום. פתאום נגע בקצה רגל אחת, ליד הפּרסה, והבהמה נרתעה ממקומה.

– הרי לך כאן, כאן! – קרא בשמחה – המקום הזה גם תפוּח במקצת…

אז נתן גם האיכר את דעתו לראות, ושניהם יחד הוציאו בזהירות גדולה קוץ ארוך ודק כמחט מתוך העור. מסביב למקום היה דם קרוש.

– ועכשיו עמוד והמתן קצת – אמר ישו. התחיל רץ אילך ואילך על האֲפָר, כשהוא מפשפש וממשמש בצמחים ובעשבים השוטים. אחר חזר ועלים אחדים בידו.

– לכשתחזור אל ביתך תרחץ את מקום הפצע, תניח עליו את העלים הללו ותכרוך עליו מטלית. אחר ימים אחדים יתרפא.

נטל האיכר את העלים, הפך בהם והפך בהם, כנמלך עם לבו אם כדאים הם שיאחז בהם, הסתכל תוהה בישו ועל פניו הופיעה בפעם הראשונה בת־צחוק:

– רואה אני בך, בחור, שרופא חמורים אתה… אם לא יועיל לא יזיק, מכל מקום, ברוך תהיה. כנראה, אדם טוב אתה, מכל מקום… – הצליף בשוטו, פצח בלשונו והלך לו.

ראה ישו שהאדם והבהמה שוב אינם מתענים כמו קודם, נתקררה דעתו והלך הלאה.

התחיל מזרז את עצמו כמצטער על הזמן שביטל ליד החמור וכחושש שמא יחמיץ איזה ענין דוחק. אבל, לאמיתו של דבר, לא היה לו בשום מקום שום ענין, ואפילו לא ידע בבירור להיכן לבו רוצה לילך.

כך מנהגו כל ימיו. הוא קם עם השכמה, קורא שמע, סועד סעודה כלשהי, או שאינו סועד כלל, ויוצא אל השדה. השביל הראשון שמזדמן לו הוא הולך בו, בלא כוונה מיוחדת. כך מנהגו כל ימיו. אין לו תענוג גדול מטיולים אלו, כשהוא מהלך בשבילי שדה והר, מכפר אל כפר, נותן עיניו בעב שבשמים, בעוף פורח, בצמח צומח… אותו יודעים בכל מקום, ובכל מקום מקדימים את פניו בחיוך של חיבה וסקרנות, מפני שהוא ניגש אל כל אדם בסבר פנים של אמנה ופשיטוּת, בלב פתוח כפתחו של עמית ורֵעַ.

לא עברה שעה קלה והוא שוב התחיל מהלך בפסיעות מתונות ומפוּזר בדעתו, מפני שמקהלות החרגוּלים צילצלו בעוז, ריח הקמה אחר הטל היה מגרה את הנחירים, והעינים ממצמצות ונזונות משפע הזוהר והזיו של גינות־הירק וכרמי הזיתים ועצי־הפרי שהוריקו על מדרגות צלעות ההרים. תחילה היה דומה עליו שהוא יכול להלך כך כל ימיו, בשביל לאין קצה ולאין מטרה, בתוך זיוה של חמה והמית שדות וכרמים. אבל לבסוף התעייפו רגליו מפני החום וגם מפני הרעב והצמאון. הוא עבר בין מסוּכוֹת וגדרות אבנים. נטה מן הדרך והלך בשביל צדדי; אחר חמישים פסיעה התקרב אל כפר כַּנה. אל אפו הגיעו ריחות מעורבים של ירקות, זבל ודבש. באויר זימזמו דבוֹרים מסביב לכוורות הטמונות בתוך העשבים בין האילנות. על הגורן, סמוך אצל הכניסה אל הכפר, היתה חבורת תינוקות עסוקה במשחק. ראו אחדים מהם את ישוּ מרחוק וחייכו כנגדו. שנים מהקטנים שבחבורה פירשו פתאום מחבריהם ורצו אליו ליתן לו שלום, ואחר נטפלו אליו וליוו אותו פסיעות אחדות דמוּמים, והוא דמוּם גם הוא, היה משחק בשערות ראשיהם. פתאום עמדו התינוקות, אמרו לו שלום ופרחו להם כצפרים, כשם שפתאום ניגשו אליו בריצה.

בצל תאנה אחת ישבו זקנים אחדים. הוא עבר עליהם בברכת שלום ומיד עמד. הוא ראה ביניהם את יוֹסי, המשוּתק יד ורגל. לפני שבוע שמע מספרים על זקן עני זה ששיחקה לו השעה ולקח מחייל רומאי פרדה טובה בעד דבר מועט. הכל היו מספרים במיקח זה מתוך קנאה. עכשיו נזכר ישו בדבר וחזר ושאל לאותו זקן אם כבר מכר את פרדתו.

– לא. עדיין לא. לָקוֹחוֹת לא יחסרו – השיב הלה באבק גאוה.

– לפי שעה – ליגלגו הזקנים – הוא מפרנס אותה. הבהמה כבר אכלה את הדמים ששילם בעדה.

– תן דעתך שלא לקבל פחות משויה. פרדות כאלה לא רבות הן בשוק – אמר ישו כדי לחזק את הזקן העני בפני המלעיגים.

– כלום נשתטיתי? – השיב הזקן בשמחה פנימית – אף בעד המזונות אקבל, אקבל…

רצה ישו לילך הלאה, אך הזקן, שהכיר לו טובה על המלים הטובות שהשמיע על פרדתו, עיכבוֹ:

– להיכן אתה מזדרז? שב עמנו קצת.

– רעב אני.

– היכּנס אלי. הזקנה שלי תתן לך מפּתה.

– ומיהוּ זה שם? – שאל ישו על בחור אחד ששכב בריחוק מקום קצת, מכוּוָץ ומכוּרבּל בגלימה.

– בני – השיב זקן שני. – זה ימים אחדים אוחזת אותו צמרמורת.

הכל ידעו שאצל “הבחור מנצרת” יש תמיד בכיסו תרופות ועשבים שונים, קשרי פוּאה, ביצת חרגוֹל, שן־שועל וכדומה מאמצעי רפואה למחלות שונות.

– הקזה יפה לו – אמר ישו – תצלה בשר אדום על גחלים, וגם תשקהו יין מזוּג, ויחלים.

– יישר כוחך, בן יוסף! – השיב הזקן.

ישו נפטר מהזקנים והזדרז לבוא אל הכפר. נכנס אל אוהל דל, אל ביתו של יוסי, בעל הפרדה. מרוב האור שבחוץ היה דומה עליו כאילו נכנס לתוך מערה אפלה. רק קמעה קמעה נתלבנו לו הדברים בחדר, לאור הקלוש שהיה מסתנן דרך חוֹר קטן פתוח בכותל. ראה פלך עם אניץ פשתה קשור אל מקל, נוּל קטן, כד מים בקרן־זוית. ספסל־עץ.

אשה גוּצה וזקנה נזדקרה מלפני הנוּל, למראה האדם הזר.

– שלום עליך, רבי! – אמרה האשה בקול צפצוף דק.

– לא רבי אני. אני ישו מנצרת.

– הן, הן… ידעתי, ידעתי… מיד הכרתיך…

– שמא יש פת בסלך? רעב אני.

– הן, הן… יש, בודאי יש. גם בצל יש, אם לא תסרב… שב נא, בבקשה, רבי… יהושע.

מיהרה וקינחה בשולי סינרה על הספסל מקום לישיבתו ובתנועות פזיזות יצאה מן החדר, ואחר שעה קלה חזרה עם פרוסת לחם גדולה ועם בצל גדול. ומן הכד מזגה מים לנטיל חרס.

– יבוּסם לך ויטעם לך – אמרה הזקנה ונתנה לו מה שבידה.

נטל ישו את ידיו והתחיל סועד לתיאבון, כשהוא גומע מפעם לפעם מנטיל החרס. האשה עמדה כנגדו, כשהיא תומכת את סנטרה באגרופה הפעוט והמגויד.

ישו אוכל ומהרהר ברחמים גדולים על הזקנה הזו, היושבת כאן בחושך כל ימיה, ואורגת ואורגת… היא והנוּל, שניהם לבדם, שרויים כל הימים בתוך האפלה הזו. מה עובר בראשה כשהיא יושבת כאן יחידה, למה היא מחכה, מקווה? מהרהרת היא על סופה הקרוב? לא היא. חוטים רבים הכינה כאן על הנוּל. שמא מתפללת היא לפני החותך חיים לכל חי שיניח לה לסיים את אריגת החוטים הללו עד שלא יקָפד חוט חייה, עד שתעבור מאפלה זו אל אפלה גדולה הימנה?

– שיחקה לכם השעה – אמר אחר שתיקה ממושכת – בעלך עומד להתעשר מהפּרדה.

– הפּרדה, הפּרדה… – ראשה של האשה התחיל רועד יותר ויותר – דעתי כבר מטולטלת עלי מחמת פּרדה זו. כל הלילה אינו ישן, השוטה הזקן שלי, מחשש שמא יגנבו את אוצרו. מה אעשה, וכי אכניס את הפרדה אל מיטתו כדי לשמרה מגנבים?

– רואה אני שאין דעתך נוחה מכל המיקח הזה.

– לא לנו לבקש עשירות, לעסוק בדברים כגון אלו. לא כך ציוה הבורא.

– ומה ציוה הבורא?

– למה תשאל? כאילו אינך יודע… אדם לעמל יוּלד.

– כלום יש בידו של בעלך לעבוד? זקן, חולה…

– ודאי, ודאי שלא… חרס הנשבר… ואילו הפּרדות למה? מי שברא יום ברא פרנסתו.

– מהנוּל הזה אַת משתכּרת למחיתך?

– ברוך ה‘! צרכינו אינם מרובים. לחם לאכול יש, ברוך ה’!

– ואין אַת עייפה?

– ברוך הנותן ליעף כוח. אדם לעמל יוּלד – חזרה האשה, שלמדה בודאי מפי בעלה.

– אשת־חיל את.

– הה, רבי… – אמרה האשה מבוישת.

– המקום יעזרך בעולם הזה ויתן את חלקך בעולם הבא.

– וי לי, וי לי… מה צריכה אני ומה יש לי בעולם הזה, ומה חלקי בבּא? מה כל חיי? מן היד אל הפּה! מה מעשי וחסדי? וי לי, וי לי, לא בזה ולא בבּא.

– אל תצטערי, אשה! מלחמך נתת לרעב בעין יפה, ביגיע כפיך את מפרנסת את בעלך הזקן והחולה. מובטחני, אשה, שבת העולם הבא אַת – ועמד להיפּטר הימנה.

הזקנה ראשה התחיל מיטלטל אילך ואילך מפאת שמחה גדולה ולא שכיחה שבאה עליה פתאום. קינחה בקצה סינרה את עיניה שנתלחלחו ואמרה:

– לך לשלום. ברוך תהיה, אדם טוב!

משיצא אל החוץ עמד רגע אחד כמסוּמא על ידי החמה. וכשפסע ברחובו של הכפר המנמנם היה לו רגש כאילו עזב מאחריו אדם קבור חיים. “לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דוּמה", נזכר לו פסוק מתהילים. אדם כל זמן שהנשמה בקרבו, אפילו חייו כיורדי דוּמה, מהלל יה. אותה זקנה מאמינה בחסדי הבורא, אוהבת אותו ומברכתו בלב תמים, ומשום כך אינה קובלת על חייה… על פתח בית אחד עמדה אשה צעירה ובריאה, והיא מגפּפת על זרועה תינוק קטן, יפה ובריא כאמו; עיניה של זו היו ממצמצות כלפי החמה ופניה צוחקות. פני ישו נתבהרו. הסתכל בתינוק, פצח לו בלשונו, הכה באצבע צרדה כדי להצחיקו. והאם הביטה אל ההלך הזה בחן ובהכרת־טובה.

ואחר כך, משיצא אל השדה, נתעכב שעה ארוכה לפני רצועת נמלים ארוכה ושחורה שרחשה לרוחב הדרך. עמד שפוף והתבונן. כולן היו טרודות; זו הלכה עמוסה תרמיל נבוב של גרגר־חטה וזו סחבה מחט של ברוש, אלה דחפו ואלה משכו, כמו אותה זקנה גם הן טורחות כל ימיהן ואינן שואלות, אינן קובלות… לא! לא הרי הרמשים כהרי האדם. אותה אשה אינה תובעת כלום, מפני שיש לה הכל. יש בה אהבה גדולה, וּמהי צריכה עוד? מקבלת מהבורא את מתנת ידו באהבה, ושמחה בחלקה. כמה סומאים הם הבריות ואינם רואים את הטובה שזימן להם הבורא בחייהם. הוא כביכול נתן לאדם החי את עצמו, אמר לו: ואהבת את ה' אלוהיך…” והלה, שוטה קצר־דעת, מבקש עוד ועוד, כאילו יש לו לאדם צורך בדבר זולת אהבה זו… אמת דברי ר' חנניה רבו: “עם אבינו שבשמים אין לנו בעולם הזה צורך בשום דבר; בלעדיו, חלילה, אדם מת ואפילו חצי תאווֹתיו אין בידו"…

מרחוק, עטופי אד כחלחל דק ושקוף, הסתמנו על האופק שרטוטי טירות, חומות וכיפות; מעל להן התנשאו מגדליו וצריחיו של ארמון אַנטיפּס. ראה ישו שרגליו מובילות אותו שלא מדעתו אל ציפורי, ושמח לשהוֹת שעות אחדות בעיר זו. לכאורה לא ידע הוא גופו מה מושך אותו לשם. החיילים בפניהם הגסים, השרים והטפסרים השונים ביהירוּתם הדוחה, בני העמים הנכרים, הזוֹנוֹת והרקדניוֹת השחצניות פעמים היו אפילו מיראים אותו יראה סתמית. הארמון שהיה מעל ראש גבעה כפוי על ציפורי, כנוטה להחניק תחת כבדו את העיר ותושביה, נראה לו תמיד כמשכן הטומאה. פעמים היה אפילו מאמין ששדים ורוּחין רעים יושבים שם בדמות בני־אדם. אמת, בציפורי היו גם כמה עשרות בתי־מדרשות ובתי־כנסיות, ברחובות מתהלכים תלמידי־חכמים באיצטלותיהם השחורות והארוכות. הליכתם המתונה, תנועותיהם הכבושות, עיניהם המושפלות, דיבורם בנחת, כמעט בלחש, – כל אלה אומרים כבוד והסתכלות פנימית. אבל גם אליהם לא נמשך לבו. הוא היה יודע שרובם או כולם הם בודאי כמו ר' חנניה רבו האהוב והיקר. אבל את ר' חנניה היה למוּד לאהוב עוד מקטנוּתוֹ, משעה שהתחיל לומד מפיו את אותיות התורה, ואותם שם, כמדומה לו, יותר מדי עטופים הם ביראת־שמים ומקופלים בחכמה ותורה. ישו לא היה תלמיד־חכם; ידע אך מעט מאד מהתורה. אף על פי שהיה רגיל להתאבק בעפר רגליו של ר' חנניה, יותר מזה היה אוהב לטייל ברחובה של עיר או בין ההרים. ואילו תלמידי־החכמים בחיצוֹניוּתם החמורה לבד כאילו היו מיראים אותו. שאר הבריות, האוּמן, התגר, האיכר והפועל, חביבה מאד היתה עליו שיחת־חוּלין שלהם. מה שאינו כן אותם בעלי האיצטלאוֹת שבוֹסרים על שיחה בטלה. דבריהם מתובלים תמיד בפסוקי תורה והלכה, לא יאמרו לך דבר שאין בו משום לאסוּקי שמַעתתא, תמיד מתכוונים הם ללמוד או ללמד, לשמוע מפיך או להשמיעך דבר הלכה. ואם אין לבך נתון לדברי הלכה או אין בך ריח של תורה, הרי אתה עומד לפניהם ככלי מלא בושה וכלימה…

במידה שהיה אוהב את הבדידות בה במידה אהב גם להיות מעוֹרב עם הבריות. כשם שהיה אוהב את הריחות והגוונים בשדה ובהר כך אהב כל מקום שיש שם חיים.

בשעה שהיה עובר בשוק התחתון של ציפורי היו החנונים העומדים על פתחי חנויותיהם מנענעים לו ראש בידידות, קוראים לו שלום ומזמינים אותו לישב אצלם. אך קשה היתה עליו הישיבה בשוק הזה. כאן היו מוכרים ירקות, כאן היו מקוּלין, ועל הפתחים היו תלויות גופות בהמות מופשטות מעורן, עורות כבשים לחים, וכל זה העלה ריח רע; רגלי העובדים דרכו על מעים של בעלי־חיים, על פסוּלי ירקות מרקיבים ומעלים עיפוש; עבדים ושפחות, כּוּשים וכושיות, עובדים על המיקח, מתגרים ומתנצים עם החנונים, מצעקים ומקללים בקולי־קולות.

ישו ממהר ועובר אל השוק העליון. כאן היה יותר שקט ונקיון. כאן היו מוכרים מרבדים ושטיחים מבּבל, צמר ואריגים ממיליטי, שיראים מסין, לבוֹנה, קנמון, מוֹר וכל מיני בשמים מערב הדרומית, דגים מיובשים מטריכי ויין מחיאוֹס. גוונים וצבעים בשפע היו מלטפים כאן את העין, ואת הנחירים היו מגרים ריחות שונים, היו גוונים וריחות חריפים או מתוקים, צעקניים או שלוים ומרגיעים; את אלה אתה קולט בעינים ובנחירים,ואלה אתה טועמם בלשונך או בגרונך, או יש שאתה טועמם בנפשך: או שהם מעגמים את הנפש או שהם מקררים את הדעת…

כאן אין צעקה וּצוָחה, מדברים בנחת ובלשון נקיה. עוברים כאן שׂרים רומיים, טפסרים וקצינים בממשלה, עוברי אורח מארצות רחוקות, מטרוֹניות רוֹמיות או נשי סוחרים יוָניים עתירי נכסים ועבדים, חיילים רומיים, זונות כנעניות ורקדניות מצריות, מפורכסות ולבושות כתנות־שכבה מאטוּן מצרים דק ושקוף שמערומי הגוף נראים־ואינם־נראים בעדם. הלקוֹחות הללו רבים מהם עשירים ולא נאה להם להקפיד על הפרוטה ולעמוד על המיקח; והעניים שבהם מתביישים באמתחתם הדלה ומדברים אל החנוני תחנונים ובלחש. לפני אלה עומד החנוני בקידה וכניעה, ולפני אלה – בקומה זקופה ובהרחבת־הדעת. החנונים אינם טרודים כאן ביותר. יש שהם מתכנסים כנופיות כנופיות ועוסקים בדברי תורה או בהוָיות־העולם.

באמצע השוק העליון היתה רחבה עגולה שמכל רוּחוֹתיה יצאו, כמו קוים ארוכים, רחובות העיר. במרכז הרחבה עמדה מזרקת־מים עשויה משיש, וספסל שיש סביב לה. על הספסל הזה ישבה כנופית חנונים, וביניהם – שני סוחרים לא מאנשי המקום. עוד מרחוק הכיר ישו על פי מלבושיהם שבני דמשק הם. ניגש וישב על הספסל בקצה. האנשים היו שטופים בשיחתם ולא נתנו דעתם עליו.

דיברו בעסקי מיקח־וממכר. אחר שעה קלה נתברר לו ששני הסוחרים מדמשק בצרה גדולה: העבירו שיראים יקרים מדמשק, ובכדי לפטר עצמם מתשלום מכס, הטמינו את סחורתם בסלי צימוקים. ואילו המוֹכסים בדקו ומצאו את השיראים ונטלו הכל. שני האנשים באו לציפורי בלא סחורה בסליהם ובלא פרוטה בכיסיהם. אחד מהם היה זקן גבה־קומה, רחב־כתפים ומסורבל־בשר. זקן־השיבה שלו היה ארוך מאד ודליל מאד, עד שלוֹבן העור היה מבהיק מבעד שערותיו. ישב ישיבה זקופה, נשען בשתי כפיו על מטה עבה, מפותל ומטופל בסיקוסים. הוא היה מדבר מעט ובשלות־כניעה, כאילו מה שאירע לו על ידי המוכסים הוא דבר צדדי, שאינו נוגע אליו ביותר, וכאילו יש לו ענין אחר, חמוּר יותר, שעליו הוא מהרהר כל אותה שעה.

עיניו השקועות מתחת לגבות עבוּתות ומאפילות, הביטו נכחן במבט בהיר, צעיר, אבל מרוכז ומצומד אל איזו נקודה אחת שלפניו. דומה היה כאילו הוא מצפה למי, מאזין ומקשיב למה… השני, צעיר הימנו, גוּץ, שחרחר, כולו תנועה ופרפור, לא ישב על מקומו אפילו רגע אחד במנוחה; כל גופו היה מרתיע ומפזז על מושבו. זקנו השחור כזפת, הקטנטן והמחודד, שהזדקר לפניו כפגיון, היה מפזז גם הוא. סוחר גוץ זה היה פונה ימינה ושמאלה, מעפעף בעיניו ומדבר ומדבר בלא הפסקה, קובל ומתלוצץ כאחד. ואי אתה יודע אם הוא באמת שרוי בצער או שהוא מתעתע בבריות.

– שומעים אתם, לא כלום! לחלוטין לא כלום.. תימה שלא פשטו גם את בגדינו. צדיקים גדולים הם המוכסים הללו. בעד מלבושינו היינו משלמים להם כמה שהיו דורשים, וכי יעלה על הדעת שניכּנס לציפורי ערומים כמו במרחץ? מילא, עכשיו אין לי שיור אלא מקלי זה. אחזור לדמשק רכוב על מקלי. אלא חושב אני, וי, וי, חושש אני…

– למה אתה חושש?

– שמא יטלו המוכסין בחזרתי גם את מקלי.

– היכי תמצא? כלום תלך ברגל לדמשק? – שאל בתמיהה אדם אחד בעל פנים קטנים ומקומטים וראש דומה לראשו של עוף, עם חוטם ארוך שהוא מנענעו אילך ואילך כמריח באויר. השומעים צחקו.

– ומה אתם סבורים? לא יטלו את מקלי אותם החמסנים? הגידו נא לי, מורי ורבותי, כיצד אחזור אל אשתי בלא מקלי? ממוני, מילא… ודאי שאני מתאבל עליו. אלא ישראל אינו דומה לשאר אומות העולם: הבורא יתברך התקין לכל בשר־ודם עור אחד לבשרו ואילו לבן־ברית התקין כמה וכמה עורות, זה על גבי זה, וכל זה בשביל המוכסין שיוכלו בכל פעם לפשוט מעלינו עור חדש. וכי יש ישראל בעולם שלא פשטו הימנו את עורו כמה פעמים?.. אותי, למשל, כמה פעמים כבר ליסטמו הבריות, גם מוכסין, גם סתם חמסנים וגזלנים, ואף אני, בעוונותי הרבים, כמה פעמים חמסתי אותם? ואין בכך משום בושה, מנהגו של עולם כך! אבל לחזור אל אשתי אפילו בלא מקלי… הרי אהיה לצחוק בעיני הבריות. וי, וי לאותה בוּשה!

אנשי ציפורי עוד הגדילו את צחוקם. נזכרו במעשה שהיה: פעם העבירו שני סוחרים מציפורי אבנים יקרות מֵעֲרָב. היכן הטמינו אותן? בתוך מקלותיהם. מקלות עבים, נאים מאד ונבובים, התקינו להם לשם כך. נטלו עמהם חבילות צמר: סוחרי צמר הם, כביכול! העמידום המוכסין. עמוֹד! מה עמכם בחבילות הללו? צמר! וכאן התחילו הסוחרים שלנו מידיינים עם המוכסין, מתחננים לפניהם לחוס עליהם, סוחרים עניים הם, רק מעט הצמר הזה הוא כל רכושם, ובכיסם אין פרוטה לפרטה, וביקשו מאת המוכסין ליטול במקום ממון את מקלותיהם, מקלות עבים ונאים אלה! אך המוכסין התקצפו עליהם: וכי משטים בהם? וכי נוהגים הבריות לשלם מסים וארנוניות במקלות? החרימו את צמרם ושילחום בלא רחמים עם מקלותיהם לבד…

כל החבורה צחקה. השחרחר עמהם. רק בפני חברו, הסוחר הזקן, לא זע אף עורק אחד. הוא לא סילק את עיניו מאותה נקודה סמויה מן העין, שלפניו או בתוכו…

זקן אחד בעל עפעפים אדומים כדם ונטולים שמורות, פּה חסר שינים עם שפתים דקות ונעות, כלועס תמיד, דעתו לא היתה נוחה, כנראה, מכל הענין הזה, ובשפתיו המטפּחות זו על זו נאנח וקָבל:

– הכל מלסטמים, הכל מרמים… עוונותינו הרבים… מביאים את ישראל לידי חטא… רמאות וגניבת־דעת… עוונותינו גורמים…

פתאום נשמעה מן הרחוב שמנגד המולה גדולה. הכל קפצו ממקומותיהם והתחילו רצים איש אל חנותו.

באותו רחוב צר עברה במהירות וברעש גלגליה הגדולים קָרוּכין כבדה רתומה לארבעה פּרדים דוהרים, כולה מיוקרת בציפויי זהב וכסף, שהבריקו ונוצצו לאור החמה בתבליטי ציוריהם. על הקרוּכין ישבה בגאון תפארתה זונה ידועה בעשרה. עד שהחנונים היה סיפּק בידם לסלק את דלפקיהם, שקיהם וסליהם, הכל נגרר בגלגלים, נהפך, נשבר, נשפך ונרמס תחת רגלי הפּרדים.

ברחוב השקט תמיד עמדה צוחה. נשמעו קללות, הוגבהו אגרופים כלפי הזונה הגאיוֹנה שעברה את דרכה הלאה בלא נדנוד עפעף. זויות פיה לבד זעו זיע כלשהו בבת־שחוק כבושה.

זמן־מה עוד עמדו האנשים תוהים־ובוהים וקצופים. אחר החזיר כל אחד את כליו ואת סחורתו ממה שנשאר לו לפליטה. הקולות נשתתקו. הכל חזר אל מקומו ואל קדמותוֹ. וחזרו החנונים אל הספסל של מזרקת־השיש; מהם לא ניזוקו אף אחד, אך כולם היו נרגזים וכעוּסים.

– הרי לכם! – אמר אחד חשוב ונכבד בעדתו, שאהב להחליק זקנו ולדבר בנחת כנהנה מדברי עצמו – לא מוכסין, לא ליסטים ולא הרשות, אלא פּרדים, פּרדים דרסו את ממונם של ישראל.

ישו היה מרתית בכל גופו כמיתר מתוח. לא התאפק ואמר:

– אילו היינו רוצים באמת היינו נגאלים מ… מכל זאת.

עכשיו הכל הרגישו בו והפכו אליו את פניהם: “הה, אתה הוא זה?” מלבד הדמשקאים ידעו כולם את הבחור מנצרת, שבא לכאן מזמן לזמן, מהלך בטל ומדבר במשלים, כדרך בעלי־האגדה מתלמידי־החכמים, ותמיד באותו ענין: גדולה האמונה וגדול הרצון, שבידם לעקור הרים, לרפא חולים ולהחיות מתים.

– מה תעשה ברצונך נגד אותה זונה, ימח שמה, שלא תרכב על הקרוּכין שלה? – שאל אותו אדם חשוב המחליק את זקנו.

– הוא מאמין שאילמלי היינו רוצים לא היו הפּרדים בהמות אלא צדיקים יראי־שמים ועוסקים בתורה – התלוצץ בעל הראש הדומה לציפור.

השומעים צחקו

ישו חזר בשלוה ובתקיפוּת:

– אילו היינו מאמינים ורוצים בכל נפשנו היינו נגאלים מידי עכּוּ"ם.

– כלום אין אנו רוצים? וכי יש לך בן־ברית שאינו רוצה, חלילה, בביאת המשיח? אלא הבורא אינו רוצה, שיננא! – נזף בו היהודי החשוב.

– עוונותינו אינם מניחים… עוונותינו הרבים… – טפח אותו הפה חסר השינים בשפתיו – השתרשנו בעבירות… היך ירצה הקדוש־ברוך־הוא? – כלום פישפשנו במעשינו? כלום עשינו תשובה? נאחזים בעוונות ונסבכים בצרות…

– במדבר הירדן יושב נביא אחד… כך אומרים הבריות… נביא אחד יושב שם, שקורא לתשובה ולטבילה… הוא מבשר את ביאת הגואל…

– רואים אתם – אמר אותו בעל ראש הציפור שאוהב להתלוצץ – אפילו היעֵנים והתנים במדבר שטופים בזימה ובחטאים, ונביא יושב שם וקורא להם שיחזרו בתשובה… מה חיות חוטאות, בשר־ודם לא כל שכן!

הוא העביר את חטמו הדומה למקור של ציפור לכאן ולכאן, כדי לראות את הרושם שעשו דבריו. הפעם לא צחק איש.

– מכל מקום הוא צריך לבוא… – אמר פתאום הזקן מדמשק, ועיניו השקועות והבהירות, מתחת לגבות המאפילות, היו עדיין נעוצות בנקודה אחת, כמתבונן ומקשיב. על פניו הלבנים ריטטה כעין בת־צחוק חיורת ושקופה. ובקול חלש מאד שהתמיה בפי אדם רחב־כתפים זה: – אני מחכה לו ואיני יודע מהיכן יבוא. משם? מכאן? או שמא יושב הוא בתוכנו?..

– בתוכנו… – פתח בעל העינים האדומות ולא סיים, שכן פרץ פתאום בצחוק ילדותי שנשמע מתוך פיו חסר השינים כמו מתוך שוּחה שחורה, ונסתיים בשיעול ממושך אגב כיח. ומשפסק השיעול המשיך:

– לא. הוא יבוא עם ענני שמים… עם ענני שמים. כך כתוב בספרים. בנו חביבו של הקדוש־ברוך־הוא, יושב חיקו, יבוא עם ענני שמים.

– עם ענני שמים – חזר על דבריו אותו סוחר גוּץ ושחרחר מדמשק – זוהי הדרך הבטוחה ביותר, בלא מוֹכסין ובלא גבאים…

– לכשתגיע שעתו יבוא עם ענני שמים – אמר הזקן מדמשק כמו מתוך חלום – ועכשיו הוא מהלך על אדמתנו, ושמא… בינינו… שמא כאן… שמא מבין חברי הברית הקדושה שבדמשק…

– מי הם חברי הברית הזו? מה טיבה? – שאלו אחדים.

– אלה הם בני־אדם שקָצו בטומאת ארץ יהודה ורשעתה, והלכו אל ארץ דמשק להינזר שם מבני שחת ומחיי הרֶשע. הללו מעלים עליהם את הכתוב: “באר חפרוּה שרים כּרוּה נדיבי העם בּמחוקק“. הבאר היא התורה שקיבלו עליהם יוצאי יהודה לקיימה בארץ דמשק כדין וכדת; השרים ונדיבי העם הם דורשי ה', והמחוקק הוא דורש התורה ויורה הצדק, שעליו אמר הנביא: “מוציא כלי למעשהו”; בני ברית דמשק קיבלו עליהם לאהוב איש את חברו, להחזיק ביד עני ואביון וגר, לדרוש איש שלום רעהו ולא ימעל איש בשאר־בשרו, להינזר מן הזנוּת, להוכיח איש לאחיהו כמצוּוה ולא לנטור, ולא יטַמא איש את רוח קדשו במעשיו אשר לא כדת…

משונים היו הדברים שנשמעו מפי הזקן בקול שפל, בנחת ובלשון קדומה, דומה ללשון ספרי־הקודש. תוך כדי דיבורו היה מביט לפניו, ודומה היה כאילו הוא קורא מתוך מגילה, או שהוא חוזר ממה ששינן בעל־פה.

ואחר עוד הוסיף:

– רבים מבני הנכר נלוים על ה‘. אפילו נשי עכו"ם נכנסות תחת כנפי השכינה. נפש כל אדם משוועת ממצוּקותיה, צמאה לדבר ה’. אם לא עכשיו אימתי, אימתי יבוא בן דויד?

על פניו הלבנים זעה וריטטה שוב בת־צחוק חיורת ושקוּפה, שהיה בה משהו מבת־צחוק של תינוק מתחטא, מהסס ומתבייש, וסוף סוף אמר:

– פעמים דומה עלי… שאני… שאני… שומע קול פסיעותיו, אלא שאיני יודע מהיכן בא הקול… שמא מרחוב זה או מרחוב זה…

– אבל אילו היינו רוצים באמת ובכל לבנו להיגאל… – פתח שוב ישו. אך אותו סוחר חשוב המחליק זקנו ונהנה מדיבור עצמו, הפסיקוֹ ברוגז:

– הכּיצד, בחור? מה משמע “באמת”, “בכל לבנו", ריקא?

ישו לא נבהל מרוּגזוֹ של האיש, כשם שלא נעלב מהמלה “ריקא”, והשיב במנוחה:

– מה תינוק זה כשהוא יוצא לאויר העולם, ביסורים גדולים הוא יוצא וגורם יסורים לאמו, ופעמים אפילו מיתה, וכל זה למה? הוה אומר מפני שיש לו תשוקה גדולה להיוָלד, אף אנו כך חייבים להשתוקק אל הגאולה… אילו כך היינו משתוקקים, הרי ארמון זה – תנועת ראש כלפי ארמון המושל שהפיל כבר את צלו על הרחבה – זה כבר היה לתל ואותם הזונות ואנשי־הצבא לא היו מהלכים ברחובותינו…

הדברים הבהילו את השומעים. הביטו לצדדים אם אין שומע מבני התשחוֹרת; והסוחר החשוב עמד ואמר ברוּגזה:

– אני משׂיא לך עצה, רוֹבה, שמור את חכמתך לעצמך, אם ניחא לך לחיות בעולם הזה, או לפחות תחזיק אותה בשביל נשי נצרת. כאן לא יחזיקו לך טובה… שלום, רבותי!

– גם אנו, גם אנו… הגיעה השעה לנעול את החנויות… שעת מנחה… – וישו נשאר יחידי על הספסל ליד המזרקה.

הוא ישב כפוף, סומך מרפקיו על ברכיו ומשרטט במקלו על אבני המרצפת קוים מפוזרים, ולא הרגיש בפסיעותיו החשאיות של הערב על גבי הרחבה. מכל רוח הביטו אליו הרחובות כפיות שחורים פעורים של נחשים עצומים הטמונים בחושך. נקודות־אור זעירות בודדות קרצו מתוך החשיכה אילך ואילך.

“אינם מאמינים… אינם מאמינים…”

ואותם ההרהורים המטרידים, שכל היום נרדף מהם, תפשוהו והתנפלו עליו בכל כובד משאם. לאמיתו של דבר, לא היו אלא הרהור אחד, והרהור זה לא היה אלא שאלה אחת: “מפני מה אנו סובלים חרפה זו?..” עוד בילדותו שמע אגדות על מרידות ובלבולים נגד הוֹרדוֹס, נגד בניו. גם ציפורי זו עלתה באשוֹ של מרד אחד. כלום כל כך נחלשנו ורפו ידינו ופסה אמונה מקרבנו? אל ר' חנניה רבּוֹ אינו מעיז לבוא בשאלות כגון אלו, כשם שלא העיז מימיו לבוא לפניו בדברים המסורים ללבו. וכשניסה פעמים אחדות לדבר עם חנינא דודו על כך, היה הלה נעשה פתאום חרש… נקדימוֹן חברו נתעה כתינוק, ובעצמו מֵצֵר, כנראה, בעבור תעיותיו. צעיר הוא, חברו זה, ואף על פי כן הוא דומה לפעמים לנאד שנתרוקן מיינו. ואבא… אָח, אבא…

פתאום נזדקף, סמך את גבו אל דופן השיש של אגן המזרקה, הפשיל זרועו אל אחוריו וטבל את פיסת ידו במים. המים היו קרים והכאיבו לאצבעותיו, ואף על פי כן השהה בהם את ידו. המים זרמו ופיכפכו בחשאי ובשלוה מתוקה כזו. “בבית נעלו זה מכבר את החצר. בודאי כבר ישנים כולם", חלפה מחשבה במוחו, כאילו אמר לחזור עוד הלילה לביתו. זכר הבית שעלה על לבו טילטל וטרף משהו בתוכו. הוציא ידו מתוך המים, וחזר והתכופף כשהוא סומך מרפקיו על ברכיו.

בימים האחרונים הוא נוהג לחזור אל ביתו עם חשכה, לאחר פת ערבית. אמא מקדימה את פניו בעינים זועמות. עיני הזעם של אמו נוזפות בו ומגנות אותו יותר משהלשון יכולה לדבר. וגרוע מזה כשאינה מסתכלת בו כל עיקר. פשוט, אינה נותנת עליו את דעתה. בשעה שאמא מהלכת אילך ואילך עטופה בדממתה, נופל מורא על אחיו ואחיותיו הקטנים, והללו ממהרים לפרוש לקרן־זוית חשכה כדי שלא תשלט בהם עינה. יעקב מסמיך את גבּיניו ומפעם לפעם מצליף עליו, על ישו, מבטי חימה. ואבא טרוד אז באיזו מלאכה…

יותר מכולם מֵצֵר ומתעגם ישו. אפשר מפני שהוא רואה את עצמו חייב בדבר ולבו נוקפו על שגרם לשתיקה זו בבית. אלא שבו בזמן הוא גם נהנה בחשאי־חשאין הנאה מרובה ממראה אמו, כשהיא מהלכת בבית כענן שחור וקול פסיעותיה לא ישמע. הוא מתגאה עליה בלבו. היא כל כך נאה, כל כך נהדרה בזעמה ומלאה תוקף ועוז בשתיקתה. תמה הוא אם יש בעולם אשה נאה כמותה… ברגיל אינו מעיז ליטול לחם מן השידה (“אוכל ואינו עושה", אומר הוא לעצמו), והוא פורש לו אל מקומו בחצר, שוכב לישון רעב, נזוף, כלי מלא בושה וחרטה. הוא מצדיק עליו את הדין. כל היום לא נקף אצבע. בשעה שאביו ואחיו היו טורחים ומתיגעים בעבודתם מה עשה הוא? היה מטייל בהרים ובכפרים, או מספר עם נקדימון ועם מרים בכרמו של חנינא דודו, או מרבה שיחה עם תינוקות ברחוב… “וי! וי! בּוֹשני מחיי הבטלים… קַלני מהקל שבבריות"… מחר, בלי נדר, יתחיל בחיים מתוקנים, יהא עובד ומסייע בידי אביו ואחיו… אלא אותו מחר לא בא לעולם. שוכב הוא על שקוֹ שהציע, כדרכו על גבי תל של גרוּדוֹת שנשרוּ במשך היום מן המקצוּעה, עטוף בגלימה שחוקה ובלויה, ואין השינה באה עליו. ריח זה של גרודות העץ הלח, הוא מצוי אצלו עוד מראשית ילדותו ורישוּמו עדיין חדש עליו, עדיין הוא ערב וחביב עליו. וישו שואף לתוכו את הריח החריף במקצת והמזכיר לו משהו מטחב היער בהנאה כזו כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא שרוי בו. דומה עליו שאם יזדמן לו לשכב במקום אחר שריח זה אינו שם, לא יוכל להירדם… אבא רגיל לבוא אליו כל לילה בחשאי; מעמיד הוא לפניו אילפס עם פּיאה שנשתיירה מסעודת הערבית, צונח על הקרקע סמוך אצלו ודוּמם שומע קול לעיסתו. פעמים הוא גם מפליט מלים ספורות בודדות, כאילו הן נדחפות בקושי מתוך פיו: “וי, וי!.. זה… עובדים, טורחים, זה… ואין פת בסל ופרוטה בכיס… וי, וי!.. זה… הכל לכיסיהם של הרומאים… של האדוֹמיים, זה…” מימיו לא היה אביו זורק מרה בילדיו, לא היה ממחה בידיהם ואף לא היה משדלם וּמגפפם. דבריו היו ספורים. כאילו מתבייש היה על שהוא משמיע קולו בפני הבריות. היה דומה לקורת־עץ לא מהוּקצעת, אלא הרבה חום היה בו. אפילו מתוך שתיקתו היה חומו מלפף אותך…

ברם, בזמן האחרון אפילו ריח הגרודות אין בידו להפיל שינה על עיניו של ישו. בכל לילה הוא ממתין לביאתו של אביו, ואביו אינו בא. אביו הסיח את דעתו הימנו; הוא שוכח אפילו להביא לו בלילה את שיירי סעודתם. ברי לו לישו שאביו טרוד בדאגות או בדאגה אחת גדולה. שנתו של ישו נטרפה עליו. שוכב הוא מקופל תחת גלימתו הבלויה, תולה עיניו בכוכבים הרבים, ונחנק תחת משא בדידותו.

דוקא עכשיו יש לו צורך להשיח לפני אביו את הרהוריו וּספקותיו! ואבא כאילו אֵלם קפץ עליו. שפתיו נאלמו ואזניו נאטמו. קולו מכונס לתוכו. רק פעם אחת בא אליהם הדוד חנינא, ואז פירשו שני האחים לקרן־זוית רחוקה בחצר, ושם עמדו שעה ארוכה וסיפרו זה עם זה בלחישה. מימיו לא ראה את אבא מרבה שיחה במידה כזו… ניכר היה ששניהם נרעשים. אמא היתה שולחת כנגדם מבטי תהיה וחרדה… דבר זה הרעישוֹ מאד ולא ידע מה. אחר אירע דבר בלתי־שכיח ומתמיה יותר מהראשון. פעם בלילה ניעור משנתו: הרתיקו על פשפש החצר. עמד והלך לשאול מי שם. ואילו אבא הקדימוֹ ורץ אל הפשפש. פתח והתלחש שם עם אנשים שעה קלה, ואחר כך חזר, התלבש ויצא אל החוץ ואת הפשפש נעל מלבר. לא חזר אלא בבוקר עם השכמה. מאז היה ישו רואה את אביו נפטר בלילות מן הבית, בשעה שהבריות ישנים. מן הנמנע היה לשאול. ואת מי? מי יגיד לו? לא אמו ולא יעקב אחיו. אפילו אם הם יודעים. מה רחק אבא הימנו בימים האלו? ישו מרגיש שהוא יוצא ונכנס בבית זר. ובבית זר זה מתהלך סוד קשה, פני אמו לבשו קדרות. מעל לראשי בני הבית שטוחה עננה…

…מאֵילו מרומים נתקעה כסַיף חד לתוך דממת הערב תקיעה ארוכה דקה וממושכת. אחר התקיעה פלחה את לב הלילה תרועת חצוצרה כאנחה פורצת מתוך חזה עצום, מתוך חזה של איזו חית־בראשית, שהגיחה מנבכי הלילה. ישו הגביה ראשו: לפניו התנשא מעל גבעתו ארמון אַנטיפּס מוּאר באבוקות ולפידים, כבוער כולו. לוּלבי האש ותימרות העשן הרקידו על צריחיו, מגדליו ויציעיו צללים שׂגיאים, כדמויות רפאים ורוּחין שמפזזים ומרקדים, לקול החצוצרות, התופים והמצילות…

רגע עמד ישו כולו פליאה וּזוָעה. כמעט שהיה לו הבטחון שהשטן וכל הפּמליא שלו, הרוּחין והמזיקים, עורכים שם בארמון הילולא וחינגא…

הזדרז ועזב את המקום הזה, ברח מן האוּרים והמנגינות הללו. עבר יחידי רחובות, סימטאות שוממות… בכל מקום שהיה בא לשם רדפו אחריו זהרורי האורות ובנות־קול המנגנים וצוחות המתהוללים שם על הגבעה הבצורה, שבוקעים וחודרים אל המבויים הנידחים שבציפורי, כגון שפעת קלגסים רומיים, ומבטלים בני־אדם משנתם…

לסוף נתכווץ ונצטמצם תחת קמרונו של אחד השערים, עטף את ראשו בטליתו והיה מהרהר על עשירי העיר עם שגלוֹנוֹתיהם וזוֹנוֹתיהם, על השרים, החיילים והזונות: כולם אחוזי טומאה ושבויי השטן, שמתקין עכשיו סעודה שם על הגבעה הבצורה של אנטיפס… נפשו שאלה לנביא שיבוא ויהא מרעיד אגרופו ומרעים קולו על אלה “שיכורי אפרים”… “כה אמר ה'…” וישו ראה ברוחו את הפורענויות והמוראות הגדולים שעתידים להתרגש ולבוא עליהם…

כשנשתתקו התרועות וכבו המאורות, זרחו כוכבי הבוקר כה עליזים, כה טהורים, והם קורצים ורומזים לעולם על סוד שׂיח שׂרפי קודש…

בדממת שחרית נשמעה אי־משם חריקת־ברזל כבדה: שערי העיר נפתחו.

ישו יצא מן העיר בשער שבו נכנס תמול.

פרק שני    🔗

העולם מנמנם כמתעלף בשעות השחוּנוֹת שלאחר הצהרים. עב קל חיוריין יצא עם השכמה לשוט בשמים; שט, שט לו במתינות רבה עד שחטפתוּ שינה בחוֹם היום, באמצע הרקיע. אי־משם טס ובא נשר; תוך כדי טיסתו נרדם אף הוא, וּכקשוּר אל חוט סמוי־מן־העין הוא תלוי ועומד בחלל האויר בלא ניע כלשהו.

ישוּ ניעוֹר משנתו והגביה ראשו מבוהל במקצת. הפך פניו אילך ואילך וביקש לראות את יעקב אחיו שקרא פעמיים: “עצלן! עצלן!” ולא מצאוֹ. ומיד חייך ישו לעצמו: לא היה זה אלא חלום בלבד. יחיד הוא כאן, בראש ההר. נופו של חרוב היה תלוי עליו מלמעלה, ומבין ענפיו מציצה תהום של תכלת דהה. סמוך אליו, על קצה ענף, התנדנדה צפור אחת, והיתה מצייצת בהפסקות: רררן… רררן… וקולה כאילו מנסר תחת קמרון של זכוכית. כל פעם כשהיתה הצפור משתתקת עמדה דממה גדולה בעולם, גדולה כל כך עד שהמתה בתוך האזנים, כמו מתוך קונכיה ריקה, ודומה שצליל זה של הדממה הולך ובא עליך מסוף העולם…

שיפשף את עיניו, העביר את ידיו על פניו ופתאום נזכר שבבוקר, בדרך חזרתו מציפורי אל נצרת, הובילוהו רגליו לכאן, לראש ההר, ובצלו של חרוב זה שכב לנוח, וחטפתו שינה.

הצפור שהיתה מתנדנדת על ענף החרוב זה כבר פרחה לה. ישו עמד על רגליו, הקשיב אל הדממה שבחלל העולם, התבונן אל האויר שרועד במרחק־מה ממנו על הקרקע, רועד, מתמוגג וניגר כקטורת דקה, הסתכל בעב שנרדמה על מצע התכלת, ואחר סקר את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לכל ארבע רוחותיו. הארץ היתה פרושׂה לפניו כטפיטין בצבא צורותיו ושלל גווניה. בשולי הרקיע מזרחה, שם מעֵבר לירדן, מכחילים הרי גלעד כגון נפתולי קוים של עננים. בצפון מבהיק בחמה ראש השׂיבה של החרמון, והרחק־הרחק מאחריו, כאד כחול, זעים ומתמוגגים בחום היום הרי נפתלי. מערבה מכסיף ורומז הים מקצה האופק, ודרוֹמה מצהיבים כטומפוזים גדולים הרי הגלבוע, וביניהם משובץ, כגון לוח איזמרגד כביר, עמק יזרעאל שמוֹריק ומבהיק מקומות כעין הפרוֹזג, מקומות כעין קלָא־אילן… הרי שם התבוֹר המלא חן שמתכדר ועולה כשד בתולה צעירה… הר הכרמל שצף ועולה מתוך הים בראשו הפרוע… עיני ישו נתרחבו מתוך בולמוס של צמאון אל הגוונים ואל המראות הללו. בשעה שהוא עומד וצופה כאן מסוף העולם עד סופו יש לו הרגשה כאילו הוא צופה ומביט אל עינו של מי־שאמר־והיה־העולם. עינו כביכול הכחולה והבהירה, הפקוחה על פני כל הבריאה. כאן סוקר הבורא את עולמו בחן, בחסד וברחמים. פורש את טליתו הסמויה־מן־העין על כל בריותיו כאב רחום וחנון, שמכנס את ילדיו אל חיקו ומעטפם באדרתו להסתירם בצל כנפיו ולהגן עליהם מכל פגע רע… ישו רגיל לבוא לכאן בתמידוּת, להעמיד עצמו תחת טליתו של הקדוש־ברוך־הוא, יחד עם העמקים וההרים הללו, עם הים וכל באי־עולם. יחד עם העולם לבו מתרעש וגוֹוע משמחה, מאהבה ויראה. יש שהוא עומד, ידיו ורגליו כפותות, ושפתיו דובבות קטעי תפילה שחיבר פעם לעצמו: “אבינו שבשמים, יתקדש שמך ותבוא מלכותך! יעָשה רצונך כמו בשמים כן בארץ…” ואחר כך, כשהוא יורד למטה, אל רחובה של נצרת, כשהוא מהלך בין הבריות, עדיין לבו הומה ומרתית, כאילו הוא נושא בתוכו שיור כלשהו מהזיו והנוֹגה של אותה טלית…

בזמן האחרון מתרחש בו משהו חדש. מאימתי התחיל הדבר אינו יודע. בשעה שהוא מטייל כאן יחידי, פתאום כאילו צעיפים נשמטים ונופלים לעיניו, והוא רואה לא את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, אלא את ארץ נחלתו לבד, את ארץ קדושתו בכל זיו יגוֹנה, מעוּרטלת בכל הדר אבלוּתה. הריהי מוטלת לפניו ארץ הבחירה, ארץ האבות הקדושים, השופטים והמלכים הגדולים. שם בשבילי התבור ירדו פעם עליזי מלחמה צבאות ישראל, עם ברק בן אבינוֹעם בראשם, להילחם בסיסרא. מאחרי אותו הר מחודד נלחם בשעתו גדעון נגד הפלשתים. הראשון במלכי ישראל, שלא היה חביב על קונו, שהקניט את נביאו, נפל חלל על אותם הרי הגלבוע שמצהיבים שם בלא טל ובלא מטר, מבעד למעטה סודם הקדוּם והנורא. ואותו מלך חסיד וירא־שמים שראה את שקיעת יהודה, נפל שם מעבר להרי שומרון, מעבר לעיבל ולגריזים, שם במגידוֹ… מלחמות, מלחמות… משנים קדמוניות נלחם כאן המקום בעכּוּ"ם… עיני ישו הלוהטות רואות לפעמים שם על צלע הכרמל מהלך צל גדול וזעום, צלוֹ של התשבי, שנלחם בבעל בזעם והוא עתיד להביא לישראל בשׂורות טובות, ישועות ונחמות… הריהי מוטלת לפניו ארץ הבחירה כאשה נאה שעמדו עליה זדים וטימאוה. כוח אין לה להגביה קול, לצווֹח. אלא היא תולה עיניה לשמים: מאין יבוא עזרה?.. בכל מקום שהוא פונה רואה ישו עיניה של המעוּנה…

עיני ישו נתלחלחו. לא רק מהשדות, ההרים והגבעות, אלא מעיני כל מטורף־דעת, כל מצורע שמזדמנים לו על דרכו, כל תינוק שנצפד עורו על בשרו, הוא שומע אך צוחה אחת: וי! וי! מה היה לנו?.. כלום נסתמאו עיני הבריות ואינם רואים כלום? כלום נסתמו אזניהם ואינם שומעים כלום?

זמן רב עמד תקוע במקומו ועיניו תלויות בשמים, קודם, תחת כנפי טליתו של אבינו שבשמים, לא היה יחידי. כתינוק על ברכי אביו, חם וטוב היה לו עם רגש של בטחון מתוק בלב. עכשיו, מכיון שהפנה עיניו אל הארץ, אל מלכות ישראל, מיד אחזתוּ אימה של בדידות. יחידי, יחידי… כמו עב זו שבשמים, כמו נשר זה בחלל העולם…

התחילה דוחקת עליו תשוקה לברוח מכאן, לירד למטה ולהתערב עם הבריות, עם העמלים והיגעים תחת עול חייהם.

על הקרקע היתה מוטלת טליתו הלבנה והמצויצת. נטל אותה ולאחר שניערה התעטף בה והתחיל יורד בשביל שמוביל אל העיר.

היום עומד עדיין בשלהבתו, אף על פי ששעת מנחה היתה כבר ממשמשת ובאה. נצרת ניעורה משינה בצהרים. כאן והתם משתרבב ועולה מעל גג בית או מתוך חצר עשן ערבית. נשים תמורות ובהירות־פנים גולשות בשבילי ההרים למטה אל המעין וכדים על כתפיהן. ליד המעין מרובים הטחב, הצל והצינה. קול המים המפכפכים וקולות הנשים משרים רעננוּת משיבת־נפש. סמוך אצל המעין התכנסו תינוקות שמשחקים ברעש גדול. צחוקם מתפורר ומתפזר בין ההרים שמעל ראשיהם כאלפי דינרי־זהב.

מכאן הכניסה אל רחוב־הרצענים, רחוב צר שההרים מאפילים עליו ואין החמה מציצה לתוכו. צילתו מרובה מחמתו. ריחות רעים של שמנים מעוּפשים, של עורות ואשפתות מעלות סירחון, עומדים וקופאים כאן מימים רבים, שכן אין רוח קלה באה לפזרם. עוד משעת שחרית יושבים כאן הרצענים על שקי תבן ומחצלאות, רגליהם מקופלות תחתם, והם מקישים בקוּרנסיהם ונוקבים במרצעיהם, ופניהם היגעות שופעות זיעה. וכך הם עובדים עד שהחמה נתלית בראש האילנות.

באחד השבילים שמתפתלים בשיפוע ההר ירדה דמותו הבהירה של ישו, נראית־ואינה־נראית, פעמים מבהיקה בטליתה הלבנה ופעמים נמוגה באורו של יום. בדמות לבנה זו נאחזה עינו של תינוק מן המשחקים ליד המעין. הסתכל התינוק שעה קלה כלפי מעלה מתחת לכף המַאהילה על עיניו, ומפיו פרצה קריאה:

– חייכם, הרי ישוּ מהלך שם!

עשרים זוג עינים נתלו כאחד כלפי מעלה, ומיד עזבו את משחקיהם, וכסיעת צפרים, שמתנשאות כולן בבת־אחת מעל הקרקע ופורחות להן, כך עקרו רגליהם וטסו לקראת הדמות המלבינה שם בשביל.

לא עברה שעה קלה והתינוקות הקיפו את ישו, סביב שתו עליו, דחקו את עצמם אליו וביקשו לאחוז דוקא בידו. הזריזים שבהם זכו באצבעות, הנמושות יצאו בנקיטת פרק ידו או ציציות טליתו. כולם דיברו אליו יחד, סיפרו, צחקו, שאלו, ועיניהם דבוקות בפניו.

האמהות שליד המעין הפסיקו את מלאכתן, עמדו ותלו עיניהן בתמונה זו וחייכו. מן הנמנע היה שלא לחייך למראה דמותו הגבוהה והכפופה כלשהו, עם הזרועות הארוּכּוֹת, כשהוא מהלך שבוי בין הפעוטות. פניו העדינים ודקי־הקוים עם העינים הגדולות והאפורות־בהירות, עם האשמוּרוֹת הארוכות, ובכלל ראשו כולו הנאה והמעוטר שערות ארוכות מסתלסלות משהו משתי צדעותיו כשתי כנפי־זהב, עורר בהן כיסופים טמירים שלא נתגלו אלא בבת־צחוק צנועה דקה־מן־הדקה. רכות־הלב שבהן נאנחות מרחמים על אמו שנענשה מן השמים בבר־בטן כזה. “מרים המסכנה“… “מְהְנ, מסכנה!..” חוזרות הזקנות בלגלוג ארסי (זכורות הן עדיין שבינקותו של ישו היו מרננות אחריה שיותר מדי דומות פני הילד לפַנדוּרה, קצין רומי, שחנה בשעתו עם פלוגת אנשיו בנצרת. שכן מנין ליוסף הנגר ילד בעל תלתלי זהב ועיני תכלת?). “מלקות היו מחזירות בטלן שכמותו למוּטב… ולא יהא מגלגל עם התינוקות ומוציאם לתרבות רעה… מלקות!”

ראוהו מרחוק האוּמנים שברחוב־הרצענים וצחוק עבר מתריס אל תריס. אלה לאלה הודיעו: “ישו הולך ובא! ראו, הרי ישו הולך ובא!..” ומרחוק קוראים אליו וצוחקים.

ישו שמע ולא שמע דברי פטפוטיהם של התינוקות. אל אזניו הגיעו קריאותיהם וצחוקם של הרצענים ודעתו נתקררה. ברוך שברא בטובו את הצחוק והתינוקות בעולמו.

אדם אחד לבד לא צחק שם, ר' בתירא הסנדלר. אדם זה דומה היה כאילו סחטו הימנו את כל המיצים והליחוּיות ולא שיירו אלא את המר והחמוץ, שהיו מטפטפים מתוך עיניו וקולחים מזויות פיו. מחמת יראת־שמים אינו מגביה עיניו כלפי מעלה. אינו מביט, אלא פוזל. אינו פוסע פסיעה, אינו נוקף אצבע אלא לפי דין שלמד מהכתוב או מפי השמועה. אפילו הטלית שהוא עטוף בה, כאילו היא טווּיה מהלכות, מנהגים, איסורים והיתרים. יושב הוא בין שוּליותיו וטורח בחתיכת עור, הופך והופך אותה, גוזרה מכאן ומכאן ושוקד להתקין לה צורה כרצונו. תוך כדי עבודתו מתנועע הוא פנים ואחור ושפתיו דובבות בלחישה את פרשת השבוע, לקיים מה שנאמר “והגית בו”. בו בזמן עיניו בוחנות ובודקות כל שוליה, שלא יתרשל, חלילה, במלאכתו.

ר' בתירא זה טינה היתה בלבו על ישו. בכלל לא היתה דעתם של הפרושים בנצרת נוחה הימנו. מצוות שבעיניהם חמורות בעיניו הן קלות והוא דש בהן. בכמה דברים שבאיסור והיתר הוא למוּד לילך אחר לבו. אביו שעם־הארץ היה לא היה בכלל שומר מצוות, ורבו ר' חנניה לא זרק בו מרה מימיו ונהג בו חיבה סלחנית. לפיכך היו יראי־השמים שבעיר מתרעמים על הרב ועל התלמיד כאחד. הבריות ידעו, למשל, שהוא חיבר לעצמו תפילה, כמנהג חכמים ידועים וכדרך שהיה נוהג ר' חנניה בשעה שהיה יורד אל התיבה בבית־הכנסת. ראו בזה יוהרה, שקשה לסלוח לעם־הארץ שכמותו. יום שבת אחד שחוּן מאד היה ישו מהלך מחוץ לנצרת והיה צמא מאד. עבר על פני באר, עמד והציץ לתוכה; צינת המים טפחה על פניו עד שכמעט נתבלבלו חושיו ונטרף עליו לבו מבולמוס הצמאון. מיד שילשל את הדלי ושאב מן הבאר. ראו הבריות והתחילו מצעקים: “חילול שבת! חילול שבת!" הוא לא נתן את דעתו אל הצעקות ושתה במנוחה. נתקהלו הרבה אנשים ומיחו בידו. משנצללה דעתו אחר השתיה, נזכר במה ששמע פעם מפי רבו ואמר: “כלום אנו מסורים לשבת? השבת מסורה לנו". נתכעסו עליו האנשים ורצו להלקותו, והוא ברח. ופעם אחת נקלע למקום אחד עם פרושים, התחילו הללו מקנטרים אותו שהוא מלא עבירות כרימון, שהוא מזלזל במצוה זו ובמצוה זו. ישו שמע את דברי המלעיגים בשלוה, כדרכו, לא נעלב, לא התכעס, עמד שפל־עינים, נשען על מקלו ושתק. רק סביב לפיו היה שוֹרה חיוך דק־מן־הדק. ראו שתיקתו, התחילו מתקצפים ומקפחים אותו בדברים על שציציותיו אינן כהלכה. יש שאחזו בטליתו ורצו לבדוק אותן. יצא מגדרו ואמר: “הניחו לי, רבותי, אין אני מאלה שמראים לבריות: הביטו, טלפי סדוקות!” ונפטר מהם…

יש לו לר' בתירא בלבו על ישו עוד מסיבה אחת. לדידו הוא חוטא ומחטיא את הרבים. כל ימיו מהלך רובה זה בטל ומבטל את הרבים ממלאכתם. על ידי שיחותיהם הבטלות מלאכתם של אוּמניו אינה נעשית, והוא, ר' בתירא, נמצא מקופח. משהתקרב ישו לא התאפק והגביה כלשהו את עפעף עינו השמאלית והציץ בו בזהירות, כגון דרך סדק של וילון, הצצה אלכסונית. ראה את התינוקות שנגררים אחריו והתחיל מנענע כלפיהם את זרועותיו כמבריח עופות, וקרא:

– הְש!.. הְש!.. הסתלקו מכאן! לביתכם, לביתכם, הש…

ראה שאינם מצייתים לו, שאב נטיל מלא מים מתוך הגיגית שהיה שורה בה את עורותיו, ושפך על התינוקות. הללו, כמו עדת אנקורים, התפזרו ופרחו להם בצוחות. ישו עמד תחילה נבהל ואחר כך נתעטפו פניו בצער:

– מפני מה אתה עולב בפעוטות הללו, ר' בתירא?

זקף עליו ר' בתירא את עיניו ושפך עליו מתוכן את כל הבוז שהיה בלבו עליו. ומיד חזר והשפיל עיניו אל מלאכתו בלא שזיכה אותו בתשובה. ושוב התחיל מתנועע פנים ואחור ושפתיו דובבות.

– חברים נאים מצאת לך… לפי מידת שכלך – זרק לו יהודה, מפועלי ר' בתירא.

יהודה היה בן גילו של ישו. בחור צנום, רק עצמות לבד; כמדומה, אף ליטרה של בשר לא היתה על גופו. לחייו שקועות ולסתותיו בולטות. בלוריתו העבותה והשחורה כפיח שופעת ויורדת על מצחו עד לגביניו ומאפילה על עיניו השחורות והלוהטות. אביו נתגלגל לכאן, עם אשתו וילדיה הפעוטים, מקרָיוֹת שביהודה, ועל שום כך היו קוראים את כל בני ביתו “אנשי קריות”. האב נהרג באחת המרידות נגד הורדוס, ונשתיירו אחריו אלמנה צעירה, שפירה שמה, ושני יתומים קטנים, יהודה זה, הפועל אצל ר' בתירא וטָביתא אחותו, ריבה שוטה ואילמת. זו מתאבקת כל ימיה בעפר חוצות ורק חלוק קרוע לבשרה. יהודה אוכל לא לשובע בבית בעליו ושמח להביא לאמו ולאחותו משיירי סעודתו וממפל שולחנו של ר' בתירא.

אף יהודה, כמו בעליו, לא אהב את ישו, אלא מטעם אחר. לא סבל את הטוהר והשלוה שבעיניו ואת הנחת שבדיבורו ובכל תנועותיו. כל פרצופו של ישו היה מקניטו. אלה הפנים הדקים והחיורים עם הגבינים העבותים, עם העפעפים הגדולים והמושפלים כשתי יריעות שקופות ומצוּיצות בשמוּרות ארוכות… ישו היה אוהב תמיד להביט אל אצבעות ידיו או אל כפות רגליו. כשהיה מפשיל את היריעות הללו כלפי מעלה היו עיניו זולפות אור טהור של אמנה ותמימות, שדעתו של יהודה לא היתה סובלתו. מכיון שהוא רואה אותו מתעורר בו יצר סתום לסנוט בו ולהקניטו. ישו ידע זאת, ולפיכך היה מתרחק הימנו כדי שלא להביאו לידי נסיון. גם הפעם נתן את דעתו שלא להתעכב אצלו. אלא יהודה הקדימו, אחז בקיבורת זרועו בכוח, כמו בצבת.

– הניחני, יהודה! – ביקש ישו בקול תחנונים – אל תחזיק בי כך. אתה גורם לי כאב.

– אין שוטה מרגיש.

– אני מרגיש, יהודה!

צחק יהודה. אפילו ר' בתירא עור פניו נתקמט ונתקפל לקיפולים רבים ודקים, ופיו נתעקם לחיוך מר־חמוץ.

– בדאי אתה. אין אתה מרגיש כלום. – ותקע את צפרניו בבשר זרועו.

נאנח ישו:

– הנח, יהודה! על מה אתה מצערני?

– מפני מה אין אתה מחרפני? מפני מה אין אתה מקללני?

– איני יכול.

– ואינך כועס עלי?

– למה אכעס עליך?

– על הצער שאני גורם לך.

– צערך גדול מצערי, יהודה! – אמר ישו כשהוא אוחז בכפו הדווּיה, במקום שנתקעו צפרני יהודה.

יהודה העמיד עליו את עיניו כתוהה ומיד נדלקו בהן זיקין של משטמה:

– מהר ועקוֹר את רגליך מכאן, ריקא, אם אין ברצונך ש… – ולא סיים, אלא הפך פניו וירק. ישו הזדרז להסתלק.

הוא ניגש אל חבורת רצענים שישבו בקירוב מקום. הללו הקדימו את פניו בשמחה. כל אחד הזמינוֹ אצלו. מכל צד שאלוהו: מהיכן הרגלים?

– מן ההרים באתי.

– ודאי שעבדת שם והיית מיגע את בשרך במלאכה – התלוצצו.

– לא. היום לא עשיתי כל מלאכה – החזיר בפשטות.

– היום לא. משמע תמול עבדת?

ישו ניענע ראשו מתוך חיוך מבויש:

– גם תמול לא.

– ושלשום?

– גם שלשום לא – השיב מתוך ביישנות נאמנה. הוא מצפּה לשעה שיפסיקו את השאלות הללו. אך האוּמנים הללו לא היה כלל בדעתם לפטרו בלא קנטוּרי דברים. ראו שהוא מבויש ונהנו.

– אתה מאותן חיות־הבר שאוכלות ואינן עושות.

משך ישו בכתפו כשהוא עושה בידו תנועה קלה באויר, ואמר בקול שפל:

– מי שנותן חיים נותן מזונות.

לא עברו שנים־שלושה רגעים וכל הרצענים הקיפוהו. הכל צחקו, הכל דיברו כאחד, וגם היו שליגלגו עליו. לא מרוֹע לב או משנאה, חלילה, אלא אחר יום של עמל ויגיעה יש צורך לפשט את קמטי הפנים; או אולי הנאה יש לו לאדם לראות בחולשות חברו כשזה אינו ממחה. זה אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום, וזה – שהיא עתידה להוציאו מעולמו. ואחד ליצן מיעץ לו שלא ישגיח בהם, משום שהללו רק לטובת עצמם מתכוונים; שכן אם כל הבריות יהיו מהלכים ערומים ויחפים כמותו לא שבקית חיים לכל רצען… ישו לא היה ערוֹם ויחף. אדרבא, הוא היה נזהר שלא ליצא ברבב על בגדו ולא מנע סנדלים מרגליו. אף על פי כן צחקו כולם. ישו עמד בתוכם בשלוה, רק בת־צחוק של מבוכה נחה על פניו. המתין עד שישתתקו הקולות. הוא מסתכל בפני המלעיגים, כאילו אינו יורד לסוף דעתם, ובו בזמן הוא מחייך יחד עמהם משום כבוד הבריות…

סוף סוף מצא לו שעה קלה של שתיקה ואמר:

– כלום יש בזה עבירה אם אני סומך על החותך חיים לכל חי? חבל שאתם אפילו על עצמכם אינכם סומכים.

דברים אלה היו רגילים לשמוע מפיו. איזו רוח נכאה עברה פתאום בין האומנים וזקן אחד נאנח ואמר:

– מה אנו ומה כוחנו? כחרס הנשבר…

הזדרז ישו להסכים וניענע לו ראשו: הן, הן… ומכיון שנהיתה דממה השפיל את עפעפיו, הסתכל באצבעותיו הדקות והארוכות, ואמר כמסיח לעצמו:

– כשאדם משׂים עצמו כחרס הנשבר היאך יעמוד בפני רגל חמור שלא תרמסנו? כשאדם משים עצמו ראוי לצלמו, כל חמור יהא מדרס לרגלו.

הזקן ניענע ידיו כמבריח זבוב טרדן:

– דברים בטלים, ישו! אתה בשלך תדיר… דברים בטלים…

משך ישו בכתפו מתוך התרגשות ואמר:

– אמונה… חבל שאי אתם יודעים כוחה של אמונה. היא נותנת גבורה לחלש, רפואה לחולה…

– ודעה לשוטה – נכנס הלץ לתוך דבריו – שיננא! מפני מה לא נטלת לעצמך בכוח זה של האמונה קצת שכל טוב?

רעם של צחוק פרץ בקהל הרצענים. הרוח הנכאה כבר עברה ובטלה ושוב התבדחה דעתם עליהם. הסתכל ישו בפניהם כנבהל קצת:

– אליבא דאמת – אמר כמתנצל – מימי לא נתתי את דעתי לכך. מימי לא רציתי להיות חכם.

תשובה זו עוד הגבירה את עליצותם של השומעים.

– ולדעתך אין החולה חולה אלא מפני שאינו מאמין שהוא בריא. לא כך אמרת? – שאל הליצן.

– לא כך אמרתי, אלא אוי לו לחולה שאינו מאמין ברפואתו.

אחד היה בחבורה, לא מן הרצענים, שלא השתתף בשיחה. עמד והקשיב לכל הדברים שנאמרו, ולא הפליט אף הברה אחת מפיו. זה היה תוֹמא האכסנאי. בחור כבן עשרים ושלוש, בעל גוף גרמי, בנוי יפה וחסון, בעל פנים גרמיים, עם חתימת שפם בשתי קצות שפתו, דומה כאילו לחצו עליה בקצה אגודל מפויח מכאן ומכאן. עינים היו לו שחורות ואחוזות חלום. כל הזמן היה ממרט באצבעותיו המרטטות את קצה שפמו, ולא גרע מפני ישו את עיניו הטובות והנוצצות כקטיפה.

ראה ישו שבעלי־המלאכה פסקו לשמוע אותו והם חופזים לחזור אל מלאכתם, לא יכול לכבוש את עצמו ואמר:

– הבורא יתברך שלח את ישועתו על ידי החשמונאים מפני שהיו מאמינים בישועה זו. אילמלא היו מאמינים כלום היו נושעים? ואתם אין בכם האמונה…

בכל פעם כשהוא משמיע דברים כגון אלו הבריות מתפחדים. סכנה כרוכה בם לא רק לאוֹמרם בלבד, אלא גם לשומעם. תחילה הסתכלו זה בזה תוהים־בוהים. אחר התחילו נוזפים בו:

– ישו, ישו! מוטב שתשתוק, טובה לא תצמח לך מפתפותי ביצים שכּמוֹ אלה.

רוב בעלי־המלאכה הללו מבני גילו של ישו הם. עמו היו גדלים ברחובה של העיר ועל יד המעין, יחד היו לומדים מפי ר' חנניה תפילה, תורה ומצוות ויחד היו רָבים ונִצים. בקטנותו היו קוראים אותו בחניכת הגנאי “ממזר”, על שום שבין בני ביתו היה הוא היחידי בהיר שערות, ועל שום חולשתו ואיסטניסוּתוֹ. עכשיו משגדלו נשתכחה חניכת הגנאי או ניטל עוקצה ונשתייר רק מנהג זה של זלזול והקלת־ראש שנוהגים בו בעבור תמימותו, פשטותו וחוסר הדעה שרבים מצאו בו. אלא הכל היו מחבבים אותו ושמחים לראותו.

– הבט וראה, ישו! – קרא אחד מהם והראה באצבעו על ההר שבאחד משביליו ירד צעיר בפסיעות מדודות – הרי זה הרומאי שלך שם.

נשא ישו את עיניו אל אותו צעיר שנראה מרחוק וקרא בשמחה:

– אח, נקדימוֹן הוא זה!

– החברים שעשית לך… – גינו אותו – אתה מגלגל כל הימים או עם תינוקות או עם בנו של מוֹכסן.

– כלום עבירה היא זו לאהוב תינוקות? חייכם אף על פי שמוֹכסן הוא לוי אדם טוב וישר הוא, וכן גם בנו נקדימון.

ניענעו עליו הבריות ראשיהם. אבל ישו ידע מפני מה שונאים הם את לוי ואת בנו. את האב שונאים על שום שהוא מוֹכסן ואת נקדימון – על שום שהיה קרוב אל הרומיים והוא מתלבש כרומי. את הרומיים שנאו כולם.

ישו פנה והלך להקדים את פני חברו. לא הספיק לפסוע פסיעות אחדות ושמע מישהו רץ אחריו. הפך פניו וראה את תוֹמא האכסנאי. עמד והמתין עד שהלה התקרב אליו, מזיע ונושם בכבדות. תחילה הלכו יחד פסיעות אחדות ושתקו. תוֹמא התבייש והתקשה לפתוח בשיחה. בימים האחרונים היו מרתתים בנפשו יותר מדי דברים, שחשק לספר עליהם עם ישו, ועכשיו כיון שנקלעו למקום אחד אין מלים בפיו. ישו הולך שקוע בהרהוריו, שחוֹח־ראש ושפל־עינים וכאילו אינו תמה כלל על שזה אינו פותח פיו. האמת היא שקשה היתה על ישו חברתו של תוֹמא. תוֹמא פונדקאי היה וחזקה על כל פונדק שהוא מקום זוהמה של גוף ונפש, מקום שגזילה וגניבה וזנוּת מצויות שם. אף על פי שפונדקו של תוֹמא יצא מכלל זה, ואף על פי שתומא עצמו היה ירא־שמים היו אנשי נצרת רגילים לחשוד בו. גם ישו לא היה מחבבו בעבור פרנסתו הבזויה, ובו בזמן היה לבו נוקפו על כך, מפני שקיבל מר' חנניה רבו: “אל תדוּן את חברך עד שתגיע למקומו“, ו”הוה דן את חברך לכף זכות".

– עמל כפים הוא שטות – נפלט פתאום מפיו של תוֹמא כגון פקק זה שנחלץ מפי הבקבוק.

הגביה ישו את עפעפיו למחצה והצליף עליו מבט באלכסון.

ותוֹמא המשיך:

– נראים לי דבריך. מי שנותן חיים נותן מזונות. זה כבר הייתי מהרהר בזה.

ישו שתק.

– רצוני להניח את הפונדק. להניח לגמרי. לסגור אותו ולילך מכאן… כל העבודה הזו וכל הטרדות הללו למה? אילמלא אשתי וניצבת הפעוטה שלי הייתי עושה זאת מכבר. טוב לחיות כמוך.

בלא להגביה את עפעפיו, העיר ישו כמדבר אל עצמו:

– סבור אני שאיני מתנהג כשורה. סבורני שאין הבטלה רצויה לבורא. – נמאסו עלי החיים מתוך בהלה, דאגות, טרדות… המשא־ומתן עם התגרים המבוהלים תדיר, עם אותם בעלי־המלאכה…

– כלום אין דעתך נוחה מן הבריות?

– אין עובדים כאן את הבורא. כל אדם עובד כאן כחמור, עובד ועובד ואין דעתו פנויה אפילו לשעה קלה לחשבון־נפשו, ביחידות, בשלוה, בשתיקה גמורה… לא! לא! אני אלך מכאן… אני אלך מכאן…

– להיכן? – שאל ישו.

– אל המדבר, שם אצל הירדן…

– אל אותו יוחנן? שמעתי הבריות מדברים: יוחנן, יוחנן…

– ומה דעתך עליו?

ישו שתק רגע אחד ואחר אמר:

– אדם שיש בו יראת שמים ויראת חטא למה יפליג למדבריות? יוחנן זה… כלום הוא דומה לר' חנניה?

– לא. הוא אחר, לגמרי אחר. זה מכבר חשקה נפשי לילך אליו. האשה והתינוקת היו מעכבות. אבל לא אוכל להמתין… לא אוכל… ה, ישו! מה טוב ומה נעים להיות מיושבי המדבר. מה צריך אתה שם? מה חסר אתה שם? לא קנאה, לא שנאה, לא תחרות ולא הנאת הגוף… כל היום אתה פנוי לנפשך ולבוראך. אתה מיחד את לבך לאהבת הבורא, מהרהר בתורתו ואין מי שיטרידך מהרהוריך, אין מה שיפנה לבך לחיי שעה.

ישו שתק.

תוֹמא פסע אחריו עוד פסיעות אחדות, כשהוא מסתכל מן הצד בפני ישו בשאלה וציפּיה. כמעט בתחינה.

– אתה שותק. אינך רוצה להשיב לי – אמר לבסוף עגום, כמעט בתרעומת.

– את אשתך ואת בתך אתה אומר לעזוב. חביבה עלי ניצבת שלך ואני מצטער…

– הן, הן… ניצבת… אף אני… אוהב אותה מאד… – גימגם תוֹמא מתוך מבוכה וצער.

– אי אתה חס עליהן משום שרוצה אתה להתיחד עם הבורא יתברך. כלום שאלת לעצמך אם הוא יתברך ירצה להתיחד עמך? אין המקום מוחל צערם של הבריות.

– וצערי אני? איני יכול, ישו!.. איני יכול… אין לי שינה בלילה ומנוחה ביום…

– אין ממידותיו של הקדוש־ברוך־הוא להתאכזר על ברוּאיו. מה הוא רחמן אף אתה הוה רחמן.

תמוּהות מאד היו לתוֹמא טענות כאלו בפי הבחור הזה. כל ימיו היה משתקד לכסות באפר על האש העצורה בלבו. והרי זה בא ומסלק את האפר ומחטט בפצעיו. נתעכב ועמד. ישו עמד גם הוא. תוֹמא עמד בראש מושפל וידים מפוכרות על לבו. ראה ישו בצערו ונתגלגלה עליו מידת הרחמים. בקול רך ומשדל אמר לו:

– ואף זאת. כלום תהא דעת המקום נוחה ממך אם תהא פורש למדבר בשעה שישראל שרוי בשעבודה של מלכות הרשעה?

העמיד תוֹמא את עיניו על אדם זה. תמוהים מאד היו לו דבריו. כמדומה לו ששטות גדולה השמיע כאן.

– שעבודם של עכו"ם, כך… אלא מה ענין זה לכאן? איני מבין יפה. מה אני?.. מה כוחי?..

– כולכם שואלים כך. אילו רצית היית יודע מה כוחך.

פני תומא שוּנוּ פתאום. במקום המבוכה והצער, שהיו בו לפני רגע, נתמלא רוגז והשתוממות:

– אבל בלא אלוהים… כלום אפשר לחיות כך, בלא אלוהים? הרי זה גרוע מכל שעבוד.

אותה שעה התקרב אליהם נקדימון, ותוֹמא, שלא רצה לעמוד בד' אמותיו של בן המוכסן, הזדרז ונפטר מישו אפילו בלא אמירת שלום.

זכרונות ילדותו של ישו הבהירים ביותר קשורים בבית אחד קטן ומסויד לבן מבית ומחוץ, שסילוני אור היו נשפכים לתוכו דרך חלונותיו, שיוֹנים צחות עגו עוגות מעל לגגו ומילאו את חלל האויר משק כנפים והמית דוֹדים; ופרחים וצמחים צמחו סביב לו. בתוך חדרי הבית התהלכו אשה טובת־לב ואיש בעל סבר פנים יפות ושוחקות. הרבה אור ואהבה היו שופעים מן האנשים האלה על נקדימון יחידם. וישו חברו היה אף הוא מתחמם כנגד אורה של אהבתם; חיבה יתירה היתה נודעת לו מהם בזכות בנם. עוד מקטנותו היה נקדימון כרוך אחר ישו. בחצר ביתו של יוסף הנגר עמד שוֹבך ויוֹנים לרוב היו מטיילות שם על הקרקע, ויראת הבריות כמעט לא היתה עליהן. נקדימון למד מחברו לטפל ביוֹנים ולהלקיטן מתוך כף־ידו ולאלפן להיענות לקול קריאתו. עוד מינקותו היה ישו למוד לטפל בבעלי־חיים חולים ועזובים. פגע בכלב מצורע או בחמור עזוב, צולע וזב דם, ישו מצא לו מקום להכניס לשם את הבהמה המעוּנה, היה חובש לה ומרפא אותה בכל מיני תרופות וסממנים שאין יודעים מנין הם לו. נקדימון היה רגיל להשתתף עם ישו בריפוי חוליו. פעמים היו מגרשים מבית יוסף הנגר או מבין לוי בן חלפי את הנערים עם כלביהם וחתוליהם בעלי־המומים. אבל הוא, נקדימון, מצא לחברו פינה נידחת ורחוקה בין הקרפּפים שמחוץ לעיר, ושם היו אוספים כל זב וכל צרוע מן ההולכים על ארבע ומפרנסים אותם מכל הבא ליד בהיתר או באיסור. נקדימון היה מסייע בידי ישו לא מאהבתו לברואים (הוא היה סולד לנגוע בבעל־חיים עזוב), אלא מאהבתו אל ישו. תמיד היה נגרר אחריו ומגן עליו. בשעה שהנערים היו סונטים בישו, מפני שהיה חלש מהם, ומקניטים אותו בחניכת הגנאי “ממזר”, היה נקדימון עומד לו תמיד. מאותם הימים נשאר לשניהם זכר נעים וחברותם קיימת עד עתה. ומשנתמנה לוי בן חלפי למוכסן ועקר את דירתו לכפר־נחום, היה נקדימון חוזר מזמן לזמן אל נצרת מולדתו, מקום שם היתה לאבותיו אחוזת שדה ובית, לראות את חברו ואת בת־דודו.

נקדימון היה בחור בעל קומה זקופה ורענן ופניו מטופחים, עגולים וילדותיים. בלסתותיו הבהיק פיקס משי דק ובעיניו ניצנץ אור של תמימות חם ולטיף. הוא היה נאמן־לב ועדין־רוח וביישן כמו תינוק. תמיד היה שואל מה ולמה וחוקר במופלא הימנו. רבותיו (לוי בן חלפי היה שוקד תמיד על כך שבנו יהא מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי־חכמים) לא תירצו לו את קושיותיו ואבעיותיו. הלכותיהם הפסוקות: “כך שנו רבותינו…” או: “כך אומר הכתוב…” או: “קבלה היא בידינו…” – לא היה בידן לישב את ספיקותיו ולהניח את דעתו.

פעמים הלך לרומי בשליחותו של אביו ללמוד חכמת רומי ויון, מנהגי חיים ונימוסים נאים, ופעם אחת הלך, לשם אותה מטרה, לירושלים. הוא היה אוהב לשמש תלמידי־חכמים ולשקוד על דלתותיהם, וכל פעם היה חוזר מן הכרכים הגדולים מעוּטר בנימוסים נאים, מהודר במלבושו, מסופר קוֹמי ולמוד לגרד את ראשו דוקא בקצה זרתו, כדרך שנוהגים אצילי רומי; אבל נפשו שוקקה וצמאה כמות שהיתה ביציאתו מבית אבא.

ישו הסתכל בחברו וראה שהוא לבוש בעטיפה יוַנית חדשה מבּוּץ לבן עם אימרת ארגמן נהדרה.

– שוב מלבוש חדש עליך? – שאל – הפעם לא מרומי, כמדומני…

– יוני. וכי אינו נאה?

– יותר מדי.

– מה משמע “יותר מדי”?

– נאה כל בגד שהולם לא רק את לובשו לבד, אלא גם את הבריות שהלה מהלך ביניהם.

– הבריות? הבריות הללו בנצרת? – שאל נקדימון – Dii boni (אלים טובים)! בין אם יאה מלבושי למקום וליושביו ובין אם אינו יאה, לא איכפת לי. בחוֹר הזה קשה אפילו להתלבש כדרך בני־אדם הגונים.

הצליף עליו ישו את עיניו בתמיהה קצת:

– רואה אני בך שכעוּס אתה היום.

– נמאסה עלי הישיבה במחילות הללו, כמו נצרת שלך וכפר־נחום שלי… Mihi crede (האמינה לי).

– הדין עמך. מוטב שתלך לירושלים. מובטחני ששם אתה עתיד לישב בלשכת הסנהדרין.

הרגיש נקדימון בלגלוג הדק שבדברי חברו וקרא:

– Mihi crede (האמינה לי)! ירושלים או נצרת, לדידי היינו הך – ואחר רגע של שיקול־דעת: – ומאידך גיסא, אם באמת היינו הך, הרי הדין עמך: מוטב לישב בלשכת הסנהדרין מלפהק בלשכת אבא, בכפר־נחום…

– ברוֹמי התענוגות מרובים בודאי יותר מבירושלים.

נקדימון העמיד עצמו כאילו לא הרגיש בעקיצתו של חברו, וקרא:

– ודאי! ודאי! התיאטראוֹת והקירקסאוֹת… אותן התהלוכות המפוארות רבות התכונה והשמחה… אותן הסַטורנליות וביחוד הלוּפֶרקַליות! אתה יודע, אותן הלוּפרקליוֹת… בחורים ערומים, רק סינר־עור קטן מכסה ערותם, רצים ברחובות ומלקים ברצועות את הנשים שפוגעים בדרכם, והנשים סופגות את המלקות וצוחקות… (והבריות הללו, הירהר ישו, נתנו את עוּלם על צוארנו…) ואף על פי כן מרומי עליזה זו פעמַים ברחתי!

– מפני מה?

נקדימון עיקם את פניו, חכך קצת בתשובתו ולבסוף אמר:

– יותר מדי שׂבעים הם שם.

– ואין זה כשר בעיניך?

– לא. מפני שבמקום שיש מאושרים מאד שם יש גם אומללים מאד.

– חוששני שגם בירושלים כך. רבים בירושלים נוטלים את חלקם בעולם הזה.

– Sane (ודאי שכן)! גם ירושלים היא חוֹר כמו נצרת, אלא גדול הימנה. חוֹר, אחד טהור אחד טמא, הנפש סולדת הימנו.

– מהיכן אתה בא? – שאלוֹ פתאום ישו.

נקדימון שקע בהרהוריו, לא השיב לו. ישו חזר על שאלתו:

– מה עשית שם בין ההרים?

נגרף בזרם הרהוריו שלו, אמר נקדימון:

– בירושלים ובכל מקום ראיתי שלושה מיני בני־אדם. יש שמתיראים כל ימיהם מדינוֹ של גיהינום. חייהם של הללו אינם חיים והריהם טעונים רחמים. ויש שנגררים אחרי היצר־הרע ושטופים בחיי־שעה; אינם שואלים מאין באו ולאן הם הולכים. הללו אפשר שאינם טיפשים, אבל קלי־דעת הם. ולבסוף המין השלישי: המאמינים שמזומן להם חלקם בעולם הבא. הללו מתועבים עלי במאד מאד.

ישו שומע ובלבו אומר: נקדימון המסכן! אף לאחד משלושת המינים האלה אינך שייך, אבל אתה מעורר רחמים יותר מכולם!..

הם עברו דרך סימטאות צרות. מפּתחי הבתים והחצרות הציצו בהם תינוקות ונשים; העוברים ברחוב עמדו והסתכלו בזוג זה קצתם בלעג וקצתם בבוז: אחד לבוש הדר כרומאי או כיוָני ואחר כתלמיד־חכם עטוף בטלית מצויצת שיורדת מעל כתפיו בקיפולים רחבים כמרזבים. ושניהם בטלים מכל מלאכה.

כשיצאו אל מחוץ לתחום העיר ראו נערה מהלכת לקראתם בשולי הדרך, בפסיעות קלות ומהירות, כאדם שנחפז אל עסקיו. הנערה, מכיון שראתה אותם מרחוק, עמדה והמתינה, עמדה כעמוּד־אבן, בלא תנועה, בלא זיע כלשהו. כששני הבחורים התקרבו אליה, הכירו בה את טביתא השוטה, אחותו של יהודה איש־קריוֹת. היא היתה נערה כבת תשע־עשרה, גבוהה וזקופה כתמר, שערותיה הארוכות יורדות סתוּרות על כתפיה ועל לחייה. היא היתה יחפה, ועל גופה היה רק שק בלבד, שק קרוע קרעים קרעים שלא כיסה כמעט את כל מערומיה. בשתי ידיה אחזה בסחבות השק על שדיה המעורטלים למחצה. עיניה היו מבהילות מפני שהיו פקוחות לרוָחה וחסרות כל מבט, אף על פי שפחד וצער עמדו קפואים בתוכן. בכל דמותה היה משהו דוחה ומחריד גם יחד.

נקדימון ראה את מערומי גופה המבהיקים מבין קרעי השק ועבר על פניה בלא להחזיר אליה את פניו. אף על פי שכבר ישב בכרכּי הים, אף על פי שברומי לא הדיר עצמו מתענוגי העולם הזה, היו מערומי אשה מעלים עדיין סוֹמק בפניו וגורמים לו עינויי בושה. לתמיהתו של נקדימון, התעכב ישו לפני הריבה, עמד והסתכל בה במנוחת־נפש, כאילו לא היתה כלל ערומה.

– להיכן אתה נחפז? – שאל ישו כמעט בתרעומת – עמוד!.. מה נעשה?

– Quid agan (מה אעשה)? בכיסי אין אף איסר אחד – התנצל נקדימון שנתן את דעתו להתגבר על תשוקתו להסתכל בגוף הצעיר והתמוּר, שעומד לפניו בכל עריָתוֹ כמעט. בלבו תמה על חברו וגם קינא בו שאינו מתבייש.

רגע אחד עמד ישו כנמלך עם לבו, ומיד אחר כך העביר טליתו מעל כתפיו ונתן אותה על כתפי הנערה. אחר סילק ידיה מעל שדיה והכניסן לתוך חפתי הטלית, ועטף בה את גופה. טביתא לא סירבה, כתינוקת קטנה שמוסרת את עצמה בידי אמה להלבישה. בעיניה לא כבו הפחד והצער, ופניה היו בו בזמן צוחקות בפעירת־פה פראית אגב חשיפת שינים לבנות והשמעת קול נהימה של הנאה. אך מיד אחר כך שוב נסתם פיה ופניה חזרו והיו מסכת אבן מפיקה זועה. ישו עטף אותה יפה יפה, חפן על כרסה את קיפולי הטלית ולא היה לו במה לפרוף.

ראה זאת נקדימון ונתבייש שלא ירד לסוף דעת חברו בשאלתו הקודמת. מיד הוציא מתוך עטיפתו פריפת־זהב ונתן לישו לפרוף בה את הטלית על חזה הריבה.

לאחר שעשו את המעשה הזה הזדרזו שניהם להסתלק מן המקום, כמו מיראה שלא יתָפשו בדבר עבירה. ישו הניח את כפו על כתפו של נקדימון ונקדימון את כפו על כתפו של ישו, כמו שהיו נוהגים לעשות בימי ילדותם, והתחילו רצים. כרבע שעה רצו חבוקי־שכם, אחר כך עמדו, הסתכלו זה בזה ושניהם כאחד פרצו בצחוק.

– לא ידעתי שמקטוֹרן כזה לך מתחת לעטיפתך המהודרת – אמר ישו.

– ואני – אמר נקדימון – לא ידעתי שחלוק כזה מתחת לטליתך.

כיון שחסרה הפריפה בעטיפתו של נקדימון, נתבדרו שוליה אגב ריצה ונתגלה מקטָרנו המשונה, שלא נראה כמותו אצל בני המקום. הוא היה עשוי מצמר אדום לספוג את הזיעה ולשמור מצינה. וישו, שהיה נזהר כל ימיו בטליתו או באיצטלתו שלא יהיה עליהן רבב, חלוקו על בשרו היה ישן, קרוע, מטולא טלאים טלאים. כל דלותו של בית אביו היתה צרורה בחלוק זה.

עכשיו המשיכו את דרכם הלאה בפסיעות מתונות. נכנסו אל שביל צר בתוך הקמה והלכו בזה אחר זה. ישו בראש ונקדימון אחריו. הלכו ושתקו. היו מהרהרים באותה ריבה עלובה. כל אחד לפי מסלול הרהוריו הקבוע.

– אומרים – אמר ישו – שעד שעלה האדוֹמי למלכות לא היו בישראל עניים וחולים, ומיום שמלך האדומי נתרבּו העניים, המצורעים, השוטים, הנכפים… וגם נתרבּו שדים בין בני־אדם.

– הה, רחימאי! נתקעה בראשך מחשבה זו ואי אתה יכול להיפּטר הימנה.

– הייתי ברחוב־הרצענים… הרי כולם שם אחוזי שדים…

נקדימון צחק.

– אילמלא השדים מי סימא עיניהם ומי התיש את כוחם? למה אינם משליכים את המרצע ואת הקורנס ואינם נוטלים כלי־זין בידיהם?

– Me hercule (חי נפשי)! לא נוכל, לא נוכל אפילו אם נרצה לשבור את עולה של רומא… לא טוב שעבּוּדה, Vere (כמובן), אבל, מאידך גיסא, המרחצאות, הדרכים, הבנינים… אנו כלום היינו עושים אותם?

– את כל המרחצאות, הבנינים המפוארים והדרכים המתוקנות אתן לך בעד נפשה של טביתא, בעד צלם אלוהים שיוחזר לה! – אותה ריבה Sane! Sane! (אמת! אמת!)… אילו ידעתי, לפחות, שיש דין שם… אילו ידעתי שיש שם שכר ליסורים בעולם הזה! אילו ידעתי זאת היה לי קל יותר להסתכל בפני אותה ריבה עלובה, והיה לי קל יותר אפילו שם בין ההרים…

– כבר שאלתיך, נקדימון, מה עשית שם?

– הייתי אומר לך את האמת, אלא… גזירה שמא תהא מלגלג עלי.

– נקדימון…

– הלכתי אל אותם המקומות שאתה רגיל לטייל שם, שמא אמצא גם אני שם את השלוה, את שלותך אתה…

– ומצאת?

– ברחתי. ברחתי משם… מן הבדידות הנוראה שם, ומן הדממה הגדולה ברחתי… הרי אתה צוחק, אני רואה שאתה צוחק…

ישו לא הפך פניו אליו ולא אמר כלום.

– מוטב, צחק לך כרצונך… אלא שם נראים ההרים אחרים; העולם כולו, כמדומני, הוא שם אחר. זר מאד ורחוק מאד. אפילו אהיה שם צוֹוח מכאב בכל כוחותי, עד יציאת הנשמה, לא יזוע שם בגללי אף משהו, אף כמלוא נימה… מה אני בעולם? ומה לעולם ולי? בין הבריות לא טוב לפעמים, אבל שם, באותה שלוה איומה, עם אותם המרחקים horrible est (איוֹם). נתיראתי וברחתי…

ישו נזכר שגם הוא טעם הבוקר טעמה של בדידות זו. הרי גם הוא ברח הימנה אל רחוב־הרצענים… ובלבו נתגלגלו רחמים על חברו. הוא היה דומה בעיניו לתינוק שטורח לטלטל ממקום אל מקום משא כבד מכפי כוחותיו הדלים.

החזיר אליו את פניו, גיפף את צוארו ואמר באהבה:

– נקדימון אחי! יודע אני מהיכן כל זה בא עליך… כּלך לך, נקדימון, מהבליהם של הצדוּקים!

ומכיון שהלה לא החזיר לו כלום, קירב את פיו אל אזנו ואמר לו בלחישה:

– רחימאי, הוה מאמין כפרוּש!

מרחוק, מאחרי גבעה, הוריקו אילנות, מביניהם נראו גגות, עלה עשן, נשמעה נביחת כלב.

– להיכן אנו הולכים? – שאל נקדימון.

– וכי לא אל הדוֹד אנו הולכים? – תמה ישו. אף על פי שלא התנו ביניהם, ברור היה לשניהם שלמקום אחד הם הולכים.

– הן – הסכים נקדימון – אבל במלבושים כאלה… מרים תרד לחיינו כשתראנו בכך.

– מסופקני אם תרד לחיינו. סוף סוף היא בריה טובה, אף על פי שעקצנית היא. תהא מלגלגת עלינו. זה כן.

– ואני איני רוצה בכך! איני רוצה שמרים תהא מלגלגת עלי! – קרא נקדימון.

ואף על פי כן נגרר אחר ישו בדרך אל אחוזת־השדה של חנינא דודו.

פרק שלישי    🔗

לישוּ היה דוֹד, אחי אביו, חנינא שמו. היתה לו אחוזת־שדה קטנה, כחצי שעה מנצרת, שהיה מתפרנס ממנה, הוא ומרים בתו. דוד זה היה חביב מאד על ישו. סומא היה בעין אחת, ועינו השנייה היתה גדולה ובהירה ומלאת חיים. לא היה דומה כלל אל אביו של ישו: פני יוסף, המעוטרים זקן שחור וצפוף, היו קודרים וחסרי־תנועה כעשויים מעץ, ופני חנינא אחיו היו מוצקים ושלוים, כחטובים משיש. מימיו לא כעס ולא הצטער על שום דבר. את הכל היה מקבל באהבה. כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. תמיד היתה דעתו נחה עליו. גם ביסורים ראה כוונתו הטובה של הבורא, רצונו של אבינו שבשבמים, הטוב והמיטיב. פעמים היה דומה על ישו ששמים טהורים ומרחקי־זיו מקופלים בנפשו של אדם זה.

זכוּר ישו שבקטנותו שאל אותו פעם דודו חידה אחת, שהעסיקה אותו זמן רב אחר כך. אותה חידה נחקקה בנפשו לכל ימיו. כל פעם שהוא עומד במחיצתו של דודו הריהו נזכר חידתו. תינוק אחד קיבל מאביו חמדה יקרה, תיבה מלאת נפלאות. כל היום שומר התינוק את מתנתו זו, ובלילה הוא מפקידה ביד אביו לשמירה. כל הלילה ממתין האב הטוב עם הפקדון עד שיעוֹר בנו. מכיון שזה פוקח את עיניו הריהו מחזיר לו את מתנתו־חמדתו, פותח לפניו את התיבה הנפלאה לשעשעו ולשמחו… כל כמה שהיה ישו הקטן דוחק על דוֹדוֹ להסביר לו את החידה, היה זה מעפעף בעינו היחידה והמחייכת, משתמט ואומר: “לכשתגדל תמצא תיבת־פלאים זו עצמה, אם לא תהיה טיפש”. וישו היה ממתין שנים ל“מציאה” זו. עד שלבסוף נתגלתה לו. לאו כל אדם יודע חידה זו, לאו כל אדם רואה את התיבה היקרה. אבל חנינא דודו, לפניו היא פתוחה, והוא רואה יום יום את הנסים והנפלאות הגנוזים בה. וכי השמים המלאים זיו, עם החמה, הלבנה, הכוכבים המפיקים נוֹגה אינם נסים ונפלאות? והרוחות עם כל מיני הריחות הרבים, כל מיני הברואים, שהולכים על ארבע, שזוחלים על גחונם, או בעלי־הכנף, בין שעומדים לשמש את האדם ובין שאינם מקבלים מרוּתו, כלום אינם נסים ונפלאות? וכלום אין כל הבריאה זורחת, פורחת, נותנת ריחות, מצייצת, מזמרת, גוֹעה, שואגת, צוֹוחת, מגעגעת… – וכי לא בשבילו, בשביל חנינא, היא עושה זאת כדי לשמח את נפשו?… והוא רואה את פני אביו שבשמים מחייכים אליו בחסד ובאהבה, כמוֹת שמחייך אב לבן יקיר לו, בשעה שעולה בידו לגרום לו שעה אחת של קורת־רוח.

אפילו תחלואים ויסורים המציא מי־שאמר־והיה־העולם כדי לשפר עליו, על חנינא, את טעם חייו וקיומו בעולם הזה. פעם אחת בבחרותו השתתף חנינא במרד נגד מלכותו של הורדוס, וחזר אל ביתו ממקום המלחמה כשהוא עמוס על כתפי חבריו, כולו מוכה ופצוע, ועינו האחת שותתת דם (על אותו המרד כאילו נדרו הבריות שלא לדבר, ואף על פי כן לא היה אדם בנצרת שלא ידע היאך נסתמא חנינא בעינו האחת). ואז, כשהיה מוטל ביסורים ונוטה למות, שמעו אותו הקרובים מתפלל בלחש ומשבח לבורא: “מודה אני לפניך, אלוהי ואלוהי אבותי, על חסדיך הגדולים עם ברוּאיך ועם חנינא בנך, ששיירת לו עין אחת כדי שיוכל ליזון בה מעולמך הנאה ולשבּח ולקלס אותך על מעשה ידיך”. הבריות היו מתלוצצים ואומרים שעין יחידה זו הצילה אותו ממלאך הדוּמה: יותר מדי חשקה לראות את העולם הזה, נלחמה וניצחה…

כשנפטרה אשתו היתה מרים בתו תינוקת בת ארבע. והוא היה לה גם לאם, מלבישה, מנעילה, רוחצה, חופף ראשה, מאכילה ומשקה, מספר עמה משׂחק עמה, מזמר לה ומלמדה תפילות. כשהיה מהלך אחר המחרשה היתה התינוקת נגררת אחריו; היה בוצר או קוצר – היא עמו; היה חולב את הפרה או נותן מספוא לבהמתו – היא אוחזת בקצה חלוקו. ותוך כדי עבודה הוא משׂיח עמה, מפטפט, קורץ לה בעינו ומבדח את דעתה בדברי אגדה וחידות. משגדלה הנערה התחילה מסייעת לו בעבודתו. פעמים היו האב ובתו גם מדיינים ומריבים זה עם זה כתינוקות על דברים של מה־בכך. לא שחנינא היה גוזר עליה בגזירת אב דברים שאין היא יכולה לעמוד בהם. חלילה. אלא סתם איזו עקשנות, התרגזות של הבת על דבר שאין בו ממש. הוא מתלוצץ, מלגלג; ואם היא כועסת? ואם היא מטיחה דברים כלפיו? ומה בכך? השאלה היא רק מי יקדים ויפתח בפיוסים ושידולים. פעם פותחת היא בהם ופעם הוא. על פי הרוב הוא.

ישו ונקדימון היו עוד מקטנותם אוהבים לילך בתמידוּת אצל חנינא. הוא היה מרכיבם על פרדיו, נותן להם לחַמֵר או לנהוג את השורים אל המעין, וכדומה מן התענוגות שאין להם שיעור. ולא רק מפני כך לבד. גם בזכות מרים בתו. מרים היתה חברתם הקטנה והם היו קשורים אליה. כחושה, זריזה ובעלת עינים לגלגניות, ידעה לעשות כל מלאכה בשדה, בכרם ובחצר. לא היה שיעור לשמחתה בשעה שהיתה תופסת את אלו שני בני העיר באיזו תקלה, בחוסר ידיעה או זריזות, ואז לא פסקו דברי לגלוג מפיה. ואף על פי כן היו כרוכים אחריה. יש שהיו נעלמים ליום שלם בשדה, לצערו של חנינא, ואחר כך היו חוזרים משולהבים ושמחים ומספרים בהתלהבות שרדפו אחר נחש, או שחיפשו ומצאו “ביתה” של ארנבת, וראו שם את הארנבת האֵם רובצת על ולדותיה.

אחר כך, משנתמנה לוי בן חלפי למוֹכסן ועקר ישיבתו מנצרת לכפר־נחום, נפרד מהם נקדימון. אביו שלחוֹ לירושלים ללמוד שם תורה ולשמש תלמידי־חכמים; הוא נסע אפילו לרומי ליצוק שם מים על ידיהם של חכמי האומות. עברו שנים. ואחר כך, משחזר נקדימון לנצרת מצא שחנינא וביתו כאילו נגמדו, הונמכו בשיעור קומתם. וביחוד תמה על שני חבריו שלא הכירם כמעט. אותה תינוקת כחושה ופעוטה, כפי שנשתמרה בזכרונו, היתה לריבה זקופה, בריאת־גוף, עגולת־כתפים וגבוהת־חזה ועם מבט משונה בעיניה הקנטרניות. מיד לאחר שנפגשו שלשתם שוב פעמים אחדות, הכיר שהיא אוהבת את ישו בצנעא ובחשאי וסובלת מתוך כך. ראה זאת מתוך שהיתה מבקשת אמתלאות תדיר להקניטו ולצערו… וישו, כל כמה שהיתה הנערה שוקדת להביאו לידי כעס, לא עלה בידה להטריד את שלות־נפשו. היה משיב לה במנוחה ובפשטות ונותן את דעתו לשדלה ולפייסה, או, כשהיתה מקפחת אותו בדברים, היה מחייך חיוך טוב ושותק.

גם ישו נשתנה. גבה בקומתו, נתרחב בכתפיו, ואף על פי שהיה גיבּע במקצת נראה כתורן, שערות־הזהב שלו הארוכות הבהירו יותר והיו מעטרות את פניו הסגלגלים, החיורים־שקוּפים. מתוּן הוא מאד בתנועותיו ושפל־עינים; וכשהוא מגביה את עפעפיו, מבטו, מבעד לשמוּרוֹתיו הארוכות, חדש ולא מובן לו. יודע הוא נקדימון שבשעה שהוא היה מטייל עם חבורת בחורים ברחובות ירושלים או יושב בקירקסאות ותיאטראות של רומי, היה חברו זה שרוי בבדידות נוראה. רק אדם אחד היה בעולם שישו היה כרוך אחריו, והוא חנינא דודו; במידה שגדל בשנים ובבינה, בה במידה גדלה אהבתו אל הזקן הזה. אבל מה היה לישו? מה התרחש בו בימים שלא ראה אותו? מנין לו מתינות זו ומבט משונה זה?

אילו היה ישו נשאל על כך היה תמה על השאלה. הסיבה היתה נעוצה בסתר נפשו, נעלמה מדעתו של עצמו. קוֹץ דק וזעיר זה שנכנס לגופך אי אתה יודע היכן הוא נעוץ; אלא בכל פעם שאתה נוגע באותו מקום נגיעה כלשהי הרי אתה סולד מכאב. קוץ זה היה טמון גם בנפשו של ישו: זֵכר קטן, רחוק ומעורפל. לכאורה הרי כבר שכח אותו. אלא הוא חי שם בלא־יודעים. מפעם לפעם, עם כל מגע מן החוץ, באקראי, הוא גורם לו יסורים גדולים.

הוא היה כבן שלוש־עשרה בשעה שאירע לו הדבר. ישב אז יחידי ליד מעינה של נצרת. בקרבת המקום שׂיחקו נערים. מאחריו היו שתי נשים כובסות את כליהן ומספרות בלחש. תחילה לא נתן את דעתו עליהן. ואף הן לא השגיחו בו. פתאום תפשה אזנו מלים שמתחו את כולו כמו נימה. הללו דיברו בו ובאמו. הזכירו את שם הקצין הרומי, פּנדוּרה. נאמרה המלה “אוֹנס”. מישהי אמרה: “הוא יודע, אלא עושה עצמו כלא יודע”… (ישו ידע מי זה הוא). “מרים העלובה” – וצחוק… כנכוה ברותחין ניתר ישו ממקומו, נמלט משם, ורץ, רץ, מהר, מהר, אל ביתו. רצה להתנפל בין זרועות אמו, לחבקה, לבכות עמה, לבכות עליה, לצעוק בכל כוחו: “שקר! שקר!” לנחמה, לפייסה, להגיד לה שאינו מאמין… ובבית מצא את אמא, כמו תמיד טרודה בעסקיה, וכמו תמיד שתקנית, חמוּרה ודמומה, שליטה ושוררת, וכולה אומרת כבוד. נתקררה דעתו, אפילו התרעם על עצמו – ושכח… קל היה לו לשכוח זאת, מפני שעוד מקטנותו היה רגיל לשמוע מפי חבריו את חניכתו העולבת. שכח. שנים יצאו. שנים רבות. אלא מאז – הוא גופא לא הרגיש בדבר – רפו ידיו ונחלש רוחו עוד יותר. נכנע בלבו. כלפי מי? כלפי מה? שום דבר בעולם לא הכניע אותו. ואף על פי כן נכנע. כלפי חוץ. התכנס כלפי פנים. שם היה הולך ונעשה חזק יותר ויותר. כנימין של כנור התמתחו בו כוחות טמירים, רצונות ותשוקות סתומים. משונה היה הדבר שעם היותו מכונס לתוכו היו עיניו ולבו פתוחים אל העולם ואל הבריות. אלא תמיד היתה מאז בינו ובין הבריות איזו מחיצה נעלמה. ביחוד היו הנשים מאז מפחידות ודוחות אותו. כל אשה נושאת עמה, חבוי במהותה, איזה סוד טמיר ואיום שאין הדעת סובלתו; כל אשה נושאת עמה איזו טומאה שהנפש סולדת הימנה. סוד טמיר זה, טומאה כמוסה זו יש גם באמא שלו, גם במרים, בלא יודעים היתה נפשו חוֹתה מכל מגע עמהן. כאילו היה מתירא מהכאב שיגרם לו על ידי אותו קוץ הטמון בחביון נפשו…

ביתו הקטן של חנינא היה נסמך אל ירכו של הר, טמון בצל ערבוֹת, מחציתו חצוב בסלע כעין מערה גדולה, ומחציתו בנוי אבנים, כעין תוספת למערה, באופן שהיתה בו דירה מרוּוחת, אף על פי שמבחוץ נראה כאוהל דל וקטן מאד. החצר היתה מוקפת גפּת קנים קווּצים. כאן היתה רבה התנועה, וקוֹלות רבים ושונים היו מנסרים באויר: קירקרו תרנגולות שהיו מנקרות בגללים, בצוות אחת עם יונים, נער חמור, נבח כלב, געו פרות, וממעל במרום עגו סיעות של יוֹנים.

בשעה שישו ונקדימון התקרבו אל החצר חזרה מרים עם עדרה מן השדה. החמה עמדה מאחוריהם בשיפולי הרקיע, ומרים שעמדה במעלה הגבעה, סמוך לכניסה, האהילה בכפה על עיניה והסתכלה בהם מרחוק. עמדה והמתינה. כשהיו קרובים הקדימה את שניהם בשלום.

– מה זה? – שאלה בתמיהה – היכן טליתך, ישו?

– כפי שאת רואה, באתי בלי טלית.

הריבה כבר זימנה את עצמה לצחוק. אלא משראתה את חלוקו הישן, הטלוי ושאינו נקי ביותר, מיד נשתנו פניה. סביב לפיה ריפרפה עויה של רחמים ובעיניה נדלק ניצוץ חם. אבל מיד התגברה על עצמה וקראה בנזיפה כמעט:

– למה אתה עומד ומסתכל כמו גולם? כלום אינך רואה שהעגלה שוב ברחה מן העדר? צרות יש לי מן הסוררה הזו… מהר והחזר אותה! רוץ, רוץ ורדוף אחריה!…

שמע ישו את בקשתה, לא פיקפק ורץ להחזיר את העגלה “הסוררה”. והעגלה אך לעז הוציאו עליה. לא היה כלל בדעתה למרוד והלכה כרוכה אחר אמה. מכיון שראתה אדם זר רודף אחריה התחילה מקפצת, מקרטעת, ומיטלטלת לצדדים, וישו – אחריה. יותר ששקד לתפשה ולהחזירה, יותר השתובבה העגלה, חלוקו היה ארוך, ופעם נסתבכו רגליו ונפל. קם, הפשיל את שולי חלוקו ושוב התחיל רודף אחר העגלה. עלוב מאד היה מראהו. מרים הסמיכה ידיה על מתניה וצחקה בקול. נקדימון עמד מיד על כוונתה הרעה של הריבה והתחיל מתכעס.

– החזירי אותו! החזירי אותו מיד! – קרא ברוגז לא שכיח בו – די! די!

מרים העמידה עליו עינים תמהות. כל כך היה קולו קצוף ותקיף. ראה שהיא משתהית, עקר את עצמו ממקומו ורץ אל ישו.

– עמוד! די! – קרא – הנח לה לעגלה, היא תחזור בלעדיך. כלום אינך רואה שמשטים בך?

ישו נשם בכבדות, פניו היו שטופים זיעה וכולו היה כל כך עלוב. הוא לא חזר אל המקום ששם עמדה הנערה. בשבילי עקיפין נכנס אל החצר, כדי שלא יצטרך לעבור על פניה. עשה זאת בלא תערומת; עקף אותה כמו שרצה קודם לעקוף את יהודה איש קריות. רצה נקדימון להיטפל אליו, נמלך רגע עם לבו וחזר בו. חזר אל מרים וראה עוד מרחוק שפניה נשתנו, שנעשו קשות בשפתיה הקפוצות ובגביניה המושפלים. עומדת היא וצופה לפניה ומבטה דרוּך וחד.

– מפני מה עשית כך? – שאל נקדימון. רוגזו עדיין לא עבר.

– מה עשיתי? – שאלה הריבה ולא החזירה אליו את פניה.

– מה שעשית… מפני מה?

– וכי אתה מצר בגללו?

– ודאי שאני מצר בצערו. אני אוהב אותו. ואַת… כלום אַת שוטמת אותו כל כך?

כנראה לא פיללה לשמוע שאלה זו. הרעידה בכל גופה. אך הוסיפה לעמוד כמו קודם ולהסתכל באיזו נקודה שבאופק ולא הפכה אליו את פניה. תחילה סבור היה שהיא צוחקת בפני עצמה. ואילו משהציץ בפניה נתמה: פיה נעשה קפוץ וקשה יותר, ועיניה נתחלחלו ונוצצו לאור החמה השוקעת בזגוגיות דקות־מן־הדקות על ריסי עיניה.

– מפני מה בא בחלוקו המזוהם הזה? – אמרה – אתה בא תמיד הדור בלבושך…

נקדימון הרגיש שאינה דוברת אמת, שרק אמתלה מצאה, ואמר כדי להכריחה להפוך אליו סוף סוף את פניה:

– אני יודע מפני בא רק בחלוקו לבד. אני יודע היכן טליתו.

– וכי לא יצא כך מביתו?

– לא.

– היכן טליתו?

– זהו סוד.

פתאום עקרה את מבטה מן האופק, הפנתה אליו את פניה, שהיו מדוכדכים מאד, ובקול מתחנן וגוזר כאחד אמרה:

– אני צריכה לידע זאת! נקדימון, אתה מחויב להגיד לי! היכן הטלית?

– הוא כבר התחרט על השטוּת שנפלטה מפיו. ראה שלא יוכל לסרב לה:

– אצל ריבה שוטה אחת.

– אל תדבר אלי בחידות, בבקשה!

– היינו מהלכים בדרך ונקלעה לנו ריבה אחת עניה ושוטה. כולה ערומה. נטל ישו את טליתו ועטף את גופה.

– ריבה שוטה אמרת?

– הן, יש ריבה כזו.

– הרבה שוטות יש בעולם, ואילו השוטים מרובים מהן.

– מבני קריות, את יודעת אותם.

–חברך הוא שוטה כמו אותה ריבה – אמרה בכעס. הפכה את גבה והלכה אל החצר.

נקדימון נגרר אחריה.

ישו כיון שנכנס אל החצר הלך מישרים אל דודו, שעמד וחלט איזה בליל לפרותיו. הפרות היו טובלות מזמן לזמן את חרטומיהן בבליל זה, וכשהן מגביהות אותם אחר כך צינורות חוּמים ומהבּילים נמשכים ויורדים מהם. וחנינא היה עומד ומסתכל בכל אחת מהן באהבה, מלטף פעם את ראשה של זו ופעם של זו, אגב דברי חיבה.

הסתכל יפה בפרות הללו – אמר אל ישו כשזה ניגש אליו – בעיניהן הסתכל. מה אתה רואה?

– עינים של פרות – השיב ישו בצחוק.

– אבל המבט… המבט… לנו, למשל, אין עינים כעיני הפרות.

– מה אתה בא להשמיעני?

– כלום אינך מבין? מידה זו של פשטות הבטחון ומסירת־הנפש, של ענות האמונה והאהבה… מידה זו אין באדם, או שהיתה בו והוא קיפּח אותה. ה! הבטחון הגדול… הן באו אלי, אל העביט הזה, בבטחון גמור שאני דאגתי להן, שזימנתי להן את מזונותיהן. הן נותנות לי את חלבן בענותנות, מתוך אמונה שזוהי חובתן, שלשם כך נוצרו; גם באו לאכול מתוך ידי מתוך אמונה שזוהי חובתי ואעשנה, שלשם כך נוצרתי. כל זאת אתה לומד מתוך עיניהן, העינים הנפלאות של הפרה: מימי בראשית הן נותנות חלב לבני־אדם, ומימי בראשית הן בוטחות בקוֹנן שלא יחסיר להן מזון ולא ירעיבן. בוא וראה, בעלי־חיים אחרים אינם כך; הם בורחים מפני הבריות, הואיל ונתנסו ברשעתם של אלו, כמו הצפרים, החתולים, הזבובים וכדומה, או מפני שלבם נוקפם על חטאים שחטאו לאדם, כמו הנחשים, הכלבים וכדומה… אָמן אני אומר לך שמתוך שאתה מסתכל בעיניהן של הפרות, אתה נמצא למד על האדם. אף הוא חייב להגיע למדרגה זו של אמונה ובטחון, של הצורך בהנאת זולתו וּבעשיית חובת עצמו. בימות המשיח, לכשתקוּימנה כל הנבואות, עתידים בני־אדם להסתכל בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בעינים כאלו, כגון עיני הפרות…

– לפי שעה מושל. בנו האדוֹמי, מושל בנו הרוֹמי, ועינים להם כלל וכלל לא כעיני הפרות שלך.

– האדומי? הרומאי? גרש אותם!

– אני?.. אני… לא רצה המקום ליתן לי כוח. אין לי כוח בגוּפי ואף לא בנפשי. ואילו בני־אדם שכמותך, דודי, וכמו אבא… אילו הייתם רוצים… – ולא סיים.

וחנינא שאל:

– ואילו היינו רוצים?

– הייתם יכולים.

– ומנין לך שאין אנו רוצים?

ישו עד שהספיק להשיב, ראה את מרים עומדת מאחריו. נתבלבל ונשתתק. סבור היה שכל הזמן עמדה על גבו ושמעה את שיחתם. ולא היא. היא ניגשה אליהם בה בשעה שהפך אליה את פניו. אחר שיחתה עם נקדימון לפף איזה חום את לבה. היה ברגש זה משום כאב. משום חרטה. בכל לבה נמשכה אל ישו. התחילה מתעסקת במלאכות שונות מתוך שקידה יתירה, וזירזה גם את הפועלים לגמור את מלאכתם. ערכה את השולחן. ראתה שנקדימון נגרר לכאן ולכאן וממתין, כנראה, עד שתתפנה, שלחה אותו באיזו שליחות, ובלבד להיפטר הימנו. ומיד הלכה למקום שהוא עומד שם ומשׂיח עם אבא. לכאורה התכוונה רק להזמינם אל פת ערבית, אלא לבה התאווה להאזין אל קולו שקוֹלת ממעמקי החזה במתיקות כזו.

ראתה שישו נשתתק בגללה, התעוררה בה שוב המרירות הקודמת, התדירה; נדלק בה יצרה הרע להקניטו. ניגש כלבם להריח את רגלי ישו וללקק את ידיו, כשהוא מכשכש בזנבו. מרים בעטה בו בכוח כזה, עד שהכלב התהפך וברח ביבבה איומה, כשהוא צולע ברגל אחת.

ישו נזדעזע וחוַר למראה חבּלנוּתה של מרים. חנינא, שלא ראה את הנעשה, נבהל מיבבת הכלב, ונזדקר מבין פרותיו לראות מה אירע לכלבו, מי חבל בו.

– הוא! – קראה מרים.

– מי הוא? כלום ישו?

– הוא בטש בכלב עד שזה נתהפך ונתגלגל מכאב – שיקרה במנוחה, ובעיניה רקד שד.

פני ישו חורו עוד יותר. רגע אחד עמד לפניו חנינא תוהה ובוהה, כשהוא זוקף עליו את עינו הפקוחה לרוחה. פניו המחייכים תמיד נתכרכמו מצער כאילו עלבוּ בו בעצמו. קשה היה לו לראות בתקלתו של ישו.

– הכלב הזה הוא טוב מטבעו ואין פגיעתו רעה – מילמל חנינא – איני מבין… הריהו יודע אותך. איני מבין…

ישו עמד שפל־עינים ושתק. אי אפשר היה לידע מה העלים מתחת לעפעפיו שכיסוּ על עיניו כוילאות כבדים. את השד המפזז בעיניה ובפניה של הריבה לא ראה.

אבל בלב הדוד התעורר חשד ונעץ כבתו מבט בוחן ובודק. והיא, כדי להשתמט ממבט זה, התחילה מזרזתם אל סעודת ערבית.

השולחן היה ערוך בחוץ, סמוך אצל הבית. סעודת ירק פשוטה ומשביעה מפרי הגן ומשק הבית: צנוֹנים, מלפפונים, זיתים, גבינה, כּוּתח… הכל היה בשפע, הירקות היו לחים ונותנים ריח טוב. המסובין אכלו לתיאבון. נשמעו רק מצמוץ השפתים ופמפוּם הפיות המלאים והלועסים. זולת ישו שהיה טרוד בהרהוריו ואכל במתינות, כאילו מתוך כפיה.

היה ערב חָשֵך, בלא כוכבים. סמוך אצל הסועדים דלקה אבוקה, שהיתה משרה בחצר ועל הכתלים לולבי אש וצללים מכרכרים ומתפצלים, מתכווצים ומתמתחים… התחילו הפועלים משיחים בינם לבין עצמם על המלאכות שנעשו ושעומדות ליעשות. מרים פיטפטה עם נקדימון. ליגלגה עליו שהוא משתמש באכילתו רק בידו האחת, שכן ידו השנייה אוחזת בקצות עטיפתו, שלא יתבדרו על גבי מקטרנו האדום… אחר כך ביקשה הימנו שיספר לה על חיי המטרוניות ברומי ובירושלים, על המשחקים והתענוגות שם. היא היתה להוטה מאד אחר הסיפורים הללו ואזנה לא מלאה משמוע אותם.

וישו הסיח זה כבר את דעתו מהמעשה בכלב; אותו העסיקו דברי דודו האחרונים. בשעה שהמסובים היו עסוקים בשיחותיהם גחן אל דודו ואמר כממשיך את שיחתם הקודמת:

– סבור אני שאם אדם רוצה בכל כוח, בכל כוח, מובטח הוא שרצונו יקוּים. אילו רצה ישראל בגאולה…

חנינא טבל את פתו בשמן, הפך והפך אותה כדי שתספוג, ותוך כדי שאל כלאחר־יד:

– וכי נזדמן לך להשמיע לבריות את הדברים הללו?

– הן. פעמים אני אומר זאת למי שרוצה לשמוע.

– ומה משיבים לך?

ישו משך בכתביו:

– מלגלגים או מתקצפים. דעתי שהרומאי חייב בכל צרותינו; מחובתנו לשבור את עוּלוֹ. כמה פעמים כבר חזרתי לפניהם זאת…

הפעם הצליף הזקן מבט פזיז, כשידו עם הפת נשתהתה רועדת בתוך האילפס עם השמן:

– ומה הם אומרים לך?

– הם מתרעמים עלי ומצווים עלי לשתוק…

חנינא כרך את פתו בצנון ומילא בו את פיו. עינו היתה פקוחה אך למחצה. ישו לש בין אצבעותיו פירוּר לחם רך ואמר בעצבות:

– השטן לוכד את כולנו ברשתותיו… הוא משבש עלינו את חיינו בדאגות שונות, בטרדות של חיי שעה, והרומאי משים אותנו מדרס תחת רגליו. אנו מחויבים סוף סוף להטריד את הרוח הרעה מתוכנו!

חנינא גילגל כלפי העלם את תפוח עינו, השהה את מבטו על פניו החיורים והעגומים, ואחר סינן דרך שיניו הקפוצות:

– לא אלמן ישראל מבני־חורין… עדיין יש בנו בני־חורין…

– אילמלא עשֹאני הבורא תשוּש כל כך… – אמר ישו באנחה.

– מה היית עושה?

ישו פיכר את ידיו על לבו, ובקול נמוך, מרוב התרגשות, בלחש כמעט, אמר:

– הייתי מכנס את כל אותם בני־החורין, ו… ו… והייתי יוצא עמהם אל ההרים…

חנינא הכניס לתוך פיו שבולת זקנו והשמיע איזו נהימה לא ברורה.

אותה שעה היתה מרים משיחה עם נקדימון בלחש.

– ראה – אמרה לו – כמה לבנים פני ישו! דומני שהוא חולה. קודם התנפל עליו כלבנו כחיה טורפת. בּקושי הצלתיו משיניו. מאז עדיין חיור הוא.

נקדימון הצליף כלפי ישו מבט מהיר.

– סבורתני – אמרה בלחש – שישו אינו צריך הלילה לחזור אל ביתו. מוטב שילון אצלנו. כאן ינוח.

– הוא לא יסכים לכך.

– הוא יסכים.

– לא, הוא לא יסכים. לא ירצה שאיפּטר מכאן יחידי.

– משום זה אין חשש – עמדה מרים על שלה – עליך להסתלק מכאן מהר, עד שלא ירגיש בך. השומע אתה? הוא עסוק עתה בשיחה, אינו רואה ואינו שומע כלום…

נקדימון השיב: הן. הוא אהב את מרים. תהפוכות־רוחה ותעתועיה היו מטילים בו רוגז, ואילו יחד עם זאת היו מעוררים בו מצוקה של כיסופים. נפשו חשקה לשהות במחיצתה עוד שעה קלה אחר פת־הערבית. אבל למרים אין מסרבים…

התחילה מרים מגלגלת שיחה עם הפועלים בדבר עבודת יום המחר. ישו, עדיין טרוד בהרהוריו, הסתכל באצבעות ידיו ושתק. חנינא הצמיד אל פני ישו את מבט עינו הממצמצת כמקשיב בכוונה רבה לאיזה קול נעים בא מרחוק. פתאום נזרק ממקום נעלם צרור קטן ונתקל בנקדימון. הלה נתבהל תחילה, ומיד הבין יד מי זרקה אותו, קם בחשאי־חשאין ונפטר מן החצר בלא שירגישו בו.

דברי ישו הרעישו את לבו של הזקן ופניו החיורים והעגומים עוררוהו לרחמים גדולים. לא רק עליו לבד ריחם, אלא גם על עצמו ועל ישראל כולו. אפילו רשעי עולם ראויים לרחמים גדולים: אותם, באיולתם, אין מורא שמים עליהם ולאשוֹ של גיהינום אינם חוששים. רצה להפיס את דעתו של העלם החביב הזה ואת דעת עצמוֹ, והתחיל מספר על ימות המשיח. אין ישראל נגאל גאולה שלמה אלא לאחר שיסורים גדולים באים לעולם וממרקים אותו מחטאיו. עינו עצומה עדיין למחצה וממצמצת, כאילו מבעד לסדק הדק הוא מיטיב לראות את כל מה שעתיד להתרחש בעולם, ועל פניו שפוך אור אמונה תמימה ורחמים. קולו קולח בנחת, בנחת:

– כך, ישו רחימאי! הצרות הללו אינן ולא כלום לגבי אותן שעתידות לבוא. הקדוש־ברוך־הוא יעמיד לדין את השטן ואת העמים שהאמינו בו ובאותותיו ובנפלאותיו. אומות העולם תהיינה מקנאות בישראל, וכל מלכיהן יתכנסו עם חילותיהן לצוּר על ירושלים. אבל אלוהי ישראל ימטיר עליהם משמים חרבות אש. האדמה תרעד, הרים יתמוטטו, מאורות השמים יכבו ואפלה גדולה תכסה את העולם. אימה ופחד יפלו על כל נפש חיה בים וביבשה. יללות ותרועות מלחמה תעמודנה בחלל העולם. פגרי אדם ובהמה יכסו את האדמה ונהרי נחלי דם ישתפכו על כל גבעה ובכל עמק…

חנינא בעצמו נזדעזע ומפיו פרצה אנחה ממושכה. בעיני רוחו ראה, כנראה, מראות נוראים יותר מכפי שיכול לספר. כבש פניו בכפו ונשתתק לזמן־מה. מכל המסובים לא נשתייר עמו אלא ישו. מאיזה מקום בסמוך נשמעו נחרות ישנים. לולבי האש של האבוקה עדיין היו מרעידים ומפרפרים, וכמו פגיוני אש היו קורעים את קלעי הלילה. שם, מאחורי הקלעים השחורים, זעים גֵיסותיהם של כוחות הטומאה, זעים בדממה וחורשים מזימות רעות. הכלב רואה חלום רע על גבי תל אשפתו ומיבב חרישית מתוך שינה. גם מתוך האורוה נשמע קשקוש שלשלאות מחמת תנועות ראשו ונקישות רגליו של הסוס; אף אותו מטרידים, כנראה, ביעוּתי־לילה. רק הפרות ישנות במנוחה ומעלות גירה מתוך שינה.

חנינא סילק פתאום את ידו מעל פניו, הגביה את ראשו ופניו מחייכות: סוף הנצחון לבוא. אחר הלילה עולה עמוד השחר. השם יתברך ברא את עולמו בחסד וברחמים. אין יסורים באים אלא כדי להחזיר את האדם למוטב. “ובעת ההיא, כתוב בספר “דניאל”, רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפוֹת לדראון עולם. והמשכילים יזהירו כזוֹהר הרקיע ומצדיקי הרבים כּכּוכבים לעולם ועד”…

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא –

כתוב עוד שם

– וַאֲרוּ עִם עֲנָנַי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא

מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקִרְבוּהִי, וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן וִיקָּר

וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן,

שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל"

… ובספר “חנוך” כך כתוב: “…וביום ההוא יקומו כל המלכים והעריצים והרמים ומושלי הארץ ויראו אותו ויכירוהו כאשר ישב על כסא תפארתו. והַצדיקים ישפטו לפניו בצדק וכל דבר דופי לא ידברו לפניו… ואיש ישתאה אל השני ויוֹחילו ויורידו פניהם וחיל יאחזום כאשר יראו את בן־האדם ההוא יושב על כסא תפארתו. והמלכים האדירים וכל מושלי הארץ ישבּחו ויברכו וירוממו אותו הנעלם ומלך על הכל. כי בראשונה נעלם היה בן־האדם ויצפנהו העליון לפני חילו ויגלה אותו לפני בחיריו”. מה טובים ומה נעימים יהיו אז החיים, ישו חביבי! מה יגל לבו ותשמח נפשו של האדם אשר יזכה לראות כל זאת בעיניו…

לבו של ישו התכווץ עד כדי עצירת הנשימה. בקול חנוק שאל:

– ומה יהא דינם של הרשעים בימינו, עד שיבוא אותו נעלם לשפוט את העמים?

חנינא המתין רגע, שיפשף את מצחו המקומט, ואחר כך השיב בלחש כמו מתחת למשא כבד:

– בספר “חנוֹך” הקדוש כתוב: “אמן אני אומר לכם, חטאים! כי כאשר לא היה הר לעבד וגם לא יהיה, ולא גבעה – אָמה לאשה, כן לא שוּלחה החטאת על הארץ. רק האנשים לבדם יצרו אותה, וכל עושיה יהיו לקללה גדולה”. חטא גדול חוטאים עכו"ם שמשעבדים את ישראל: עליהם כתוב באותו ספר קדוש: “אוי לכם, ערלי־לב, העושים רעה ואוכלים דם! מאין תאכלו בטוב ותשתו ותשבעו מכל הטוב? הלוא באשר נתן אדוננו לרוב על הארץ. אין שלום לכם! אוי לכם האוהבים את דרכי החמס! מדוע תקוו לטוב? דעו כי תינתנו בידי הצדיקים והמה יחתכו את צואריכם וימיתו אתכם ולא ירחמו עליכם”. כך, ישו: חייב כל אדם לעשות כמעשי הצדיקים הללו, גזירה היא מלפני הקדוש־ברוך־הוא.

צמרמורת עברה על גבו של ישו. בפי אדם רחום וחנון כמו הדוד חנינא היתה משמעותם של הדברים איומה כגזירת ההשגחה העליונה… אותה שעה, לאור המגילה העתיקה, נתגלתה לפניו כל חוּמרת חלומו, לא רק חלומו לבד, כל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא מלא בודאי חטאים יותר מהמידה, אם אין גאולתו באה אלא מתוך פורעניות ויסורים גדולים. איזו אימה כמוסה מאחרי פרוכת הלילה, שרועדת, מתנפנפת ונקרעת קרעים קרעים על ידי פגיונות האש של האבוקה. לעיניו מנצנצות ומבריקות סכינים וחרבות מטונפות בדם… אנקת גוססים, חתוכי צואר…

כמו מתוך חלום שמע את דודו מדבר אליו:

– כבר קרא הגבר. כלך לך, בני, וחזור אל ביתך.

ישו לא הרגיש כלל בהעדר חברו ויצא יחידי אל תוך הלילה. האפלה לפפה אותו וחישקה את נפשו בחישוקי אימים. הוא מדמה לראות בכל מקום באפלה פגרי אנשים עם “צוארים חתוכים”… בשעה שחנינא השתתף במרד נגד הורדוס שחיק עצמות, עשה בודאי מה שכל אדם נוהג לעשות במלחמה, היה מרצח, חותך צוארים, מטיל מוּמין באויביו שנפלו בידיו, זה חנינא הטוב והרחמן… נראה שנפש האדם עשויה קיפולים קיפולים, קליפות קליפות… ומאד מאד היה מצר על שאפילו נפש חנינא היקר לו אינה גלויה וידועה לפניו…

מהלך היה בשביל צר, שהפליג בתוך קמה גבוהה. הלילה היה שקט ועמוק. זרחו כוכבים בלא ירח. רוח קלה שבקלה נשבה בקמה, והשבלים היו מנענעות ראשיהן כרדוּמוֹת, והמולתן היבשה נשמעה כחיטה שנשפכת לתוך אסם. מרחוק התחיל תן מילל ומיד נשתתק. העולם כולו הצטמצם לתוכו וכבש את נשימתו מחמת יראה כמוסה.

פתאום נבהל ועמד. מהלילה נפרש צל שחור והתיצב ממולוֹ בשביל הצר. רגע אחד פיקפק ישו ואחר שאל בקול נרגש: “מי כאן?” הצל לא השיב כלום, אך התקרב אליו: זו היתה מרים.

– מה את עושה כאן? – נפלטה שאלה מפיו.

– לא יכולתי לירדם ויצאתי אל השדה. אגב נזכרתי שאתה בלא טלית, ישו! אסור לך לחזור אל ביתך בלא טלית. אמך תהא מתרעמת וכועסת – היא דיברה בקול רך וחם כלילה, עד שנראתה לו כסוד אף היא, כמו אביה וכמו הלילה הזה…

– הבאתי לך לכאן את טליתו של אבא. הוא אינו נוהג להשתמש במלבוש של תלמיד־חכם. טוֹל ותאמר בבית שבטעות החלפת.

ראתה שישו עומד ומהסס, פרשֹה בעצמה את הטלית ועטפה בה את כתפיו, ממש כמו שהוא עשה לטביתא השוטה. הוא שתק מבולבל מאד.

– מפני מה אתה שותק, ישו?

– אני מודה לך, מרים, על טוב לבך.

שוב רגע של שתיקה. הרוח נשבה קלה וחמה, איושת השבלים היתה רכה ומלטפת, ונשימת מרים – מהירה ולוהטת.

ופתאום:

– וכי כבר נחה דעתך מנשיכת הכלב?

– כל כך לא טוב לשקר, כל כך לא יפה – השיב ישו בעצבות.

– ומפני מה שתקת?

– ומה הייתי צריך להגיד?

– את האמת. הרי שתיקתך דומה להודיה על השקר. שנינו שיקרנו ואי אתה עדיף ממני.

– כלום היתה דעתך מתקררת עליך אילו הייתי אומר לאביך את האמת?

– אבל מפני מה אינך מתרעם עלי?

– כיצד אתרעם? הרי אני יודע שאת מצטערת על המעשה ואפילו מתחרטת…

– על מה? על איזה מעשה?

– על הצער שגרמת לי.

– מנין לך זאת?

– שכן באת לכאן והמתנת לי.

צחוק פרץ מפיה:

– אדם משונה! קשה לירדם בלילה שחוּן כזה, הרי אמרתי לך… לא עלה כלל על דעתי להצטער.

– גם הפעם את משקרת. אני יודע שטוֹבת־לב את כמו הדוֹד.

– אתה מעורר אותי לצחוק. לדעתך, מפני מה עשיתי זאת?

– מאהבתך אותי – ענה ישו בפשטות, אבל בצער.

עמדה דממה סביבו, כאילו לא היתה נפש חיה בסמוך אצלו. דממה זו התקיימה שתים־שלוש דקות. כיון שצלה היה עומד עדיין לפניו, לא זז ממקומו והמתין. פתאום הקריבה אליו את פניה. עכשיו ראה כמה הם מעוּותים. והיא אמרה למקוטעין, נחנקת מכעס:

– לא היא! רק מפני שאני בוסרת עליך!… אתה שׂנוי עלי!… לצערך התכוונתי, רק לצערך…

– שמא אינך אלא טועה?… חייך, מרים… דומני שאת אוהבת אותי ולפיכך את מבקשת תדיר לצערני.

– אין בעולם שוטה כמותך! – קראה ומיד נסתלקה מן הדרך ונבלעה בתוך החשכה.

ישו משך בכתפו השמאלית והלך להלן.

רצה לחזור אל הרהוריו הקודמים, לפתוח שוב באותה החוּליה שבה נפסקה השרשרת שלהם. תחת זאת כאילו נזדמנה תחת ידו חולית־הרהורים אחרת שלא בידיעתו… לדוד חנינא יש, כנראה, בנפשו תריס כזה כדי שלא תהא סולדת מפני “הצוארים החתוכים”, ולו, לישו, אין אותו התריס, אין אותו הכוח שדרוש לו לאדם במלחמת־מצוה. כשנעשה בר־מצוה עלה יחד עם אבותיו לרגל לירושלים. געיית הצאן והבקר בעזרה בבית־המקדש, הדם השפוך, ידי הכוהנים המסואבות בדם, הבשר החי, הקרבים, כל אלה עוררו בו סחרחורת וקיבוסת. ומאז היה נמנע מלעלות לרגל… למראה דם ובשר חי של בהמה מחשיכות עיניו ומתבלבלים חושיו. לא. למלחמה לא יוכל לילך. ברם, הדברים ששמע הלילה שקעו בתוך נפשו כאבן במצולה. בר אנש יאתה עם ענני שמיא… בר אנש… ילוד־אשה כמותו, כמו הדוד, כמו ר' בתירא הרצען, וכמו כל הבריות… ילוד־אשה… עשוי ילוד־אשה לישב על כסא ה' ולדון את כל באי תבל! במה יזכה לחלקו זה? מה המעשים והגבורה שבכוח בשר־ודם לעשותם ושבשכרם זכות גדולה כזו תתגלגל על ידיו? לא! בשר־ודם אין כוח מעשיו שקול כנגד זכות כזו; הוה אומר שמתחילת ברייתו זוּמן לו מקומו על ידי בוראו; הוה אומר שלכתחילה נולדים בני־אדם דומים למלאכים ובני־אדם דומים לרימה ותולעה. עצבות גדולה נתקשרה בלבו של ישו. על מה? ולמה? מה הן זכויותיו וחובותיו של עוּבּר במעי אמו? בזכות מה או מי נולד פלוני להיות משיח? ובעוונות מה או מי נגזר על פלוני להיות מהלך כל ימיו כאבר מדולדל בין הבריות?

הלך ישו בלב כואב וטרוף כאילו כל אפלת הלילה נתקבצה ונערמה עליו עד כדי למעכו. מתוך איזו מערה חשכה שבקרבו זחלו ויצאו בזה אחר זה זכרונות מימי קטנותו, זכרונות נשכחים.

… שעת ערבּית אחת. השמים אדומים כבוערים באש. מעל לחצר בית אבא פורחת סיעת יוֹנים ורודות: יוֹנים מתהלכות על הקרקע ועל הגג, ובחלל האויר עומדת המיתן החרישית. אבא יושב על פתח ביתו. תמיד אחר יום עבודתו נוהג הוא לישב לפוּש על פתח ביתו. יושבים עמו עוד אנשים, עמלים ויגעי כוח כמותו. ופני האנשים וזקניהם רוויי זיו תולע לא שכיח מאור השקיעה. ומאחריהם חושך. הוא, ישו, מתירא מפני החושך; ואף דליקת השקיעה נותנת מורא בלבו. לפיכך הוא מתרוצץ בין האנשים הזקנים, משתובב, ובו בזמן אזניו שומעות את הדברים שהם מספרים זה עם זה, שהיתה מטייפת מהם בנפשו עצבות קודרת. היו מספּרים על קשי החיים, על ממשלת הזדון של האדוֹמי, של רומי, על המשיח… אינו זוכר עוד מפני מה הכעיס אז את אבא, שפתאום התחיל נוזף בו, מעמידו כחבוש בין ברכיו וגוזר עליו לעמוד בשלוה. אז שמע אחד אומר: – “אל תגעו במשיחי” כתיב; “משיחי” אלו תינוקות של בית רבן. אי אתה יודע, יוסף, באיזה בית משתובב כעת מי שעתיד להיות משיח צדקנו; אם הוא מוטל עדיין בעריסה או כבר עומד בין ברכי אביו…

אותה שעה עוברת אמא בחצר. הדברים מגיעים אל אזניה. היא עומדת, שומעת ופניה החמורות מחייכות אליו, אל תינוקה. וזוכר הוא, שבהיותה עומדת באמצע החצר הרחבה נראתה לו כך גדולה ונהדרה, כך מלוהטת פנים ומלאה איזה נוֹגה, כאילו מנוֹגה פניה נושר זיו כזה על השמים… אחר כך בלילה, כששכב כבר על תל גרודות העצים, ניגשה אליו האם, כרעה על ברכיה, גחנה אליו ולחשה מתוך נשיקות חמות:

– משיחי… משיחי היקר…

כשהוא מתאמץ קצת, דומה לו שהוא מחיה שוב בלבו משהו מאותו החום, מאותה המתיקות, מאותו הריח, שנשיקות אמא השרו עליו אז….הוא אוהב את אמו מרחוק, בחשאי, בדממה. מרחוק עיניו ניזונות הימנה, ושום בריה לא ידעה זאת. עם שנים גדל ורחב המרחק ביניהם. יותר ויותר מתגברת באמו טינה כבושה אליו, והוא מתכנס יותר ויותר לתוך עצמו, מרחיק עצמו מן הבית ומצטמצם בעולמו שלו. עתים יושב הוא פרוש ובודד בקרן־זוית, ונפשו מפליגה על מפרשֹי הרהוריו למרחקים, ועל עיניו פרוש ערפל עד כדי שלא לראות מה שלפניו, סמוך אצלו, ופתאום… – ומהיכן? היאך? באיזו דרך נעלמה ומשום מה פתאום? – ופתאום נגלית עליו דמות אמו מתוך הערפל, מתוך אותם המרחקים, או שפתאום מגיע אל אזניו קולה מרחוק־מקרוב, לעיניו יאיר פתאום זיו־איקוֹנין טמיר, תפארה נעלמה וחמה שמלוה את הדמות היקרה הזו, ונפשו כולה מפרפרת אז מאהבה אליה. “אמא! אמא יקירה!” רוצה הוא אז לקרוא. יחידי בבית, יחידי בין הבריות. פעמים היה רואה נשים מחייכות כלפיו בחן ובחיבה, פעמים היו נכנסות עמו בשיחה; אך הוא לא נתן את דעתו עליהן. פעמים באים שכנים אל אביו ואמו ומנסים לדבר על נישואין. זה כבר הגיעה שעתו להכניס צוארו בעול משפחה. הריחיים על צוארו יחזירוהו למוטב; גם לו לעצמו ייטב, ולאבא ואמא יקל. אך מהמחשבה לבדה על קירבה מתמדת של אשה, על חיי אישוּת, היתה כל ישותו סומרת ומתכנסת לתוכה… לעומת זאת חביבה היתה עליו חברת תינוקות. וגם הפעוטות היו כרוכים אחריו ושמחים להיות נמצאים במחיצתו…

כל העובר דרך נקרה צרה וארוכה שמח לראות סוף סוף את אור העולם בוקע אליו, כדמדומי שחרית, מן הקצה השני. כך היה ישו שמח, לאחר שעבר דרך שדרת זכרונות עגומים, על אורו של זכר אחד שברק פתאום במוחו. הוא זכוּר שעה אחת שעשׁתוּ שמח בחלקו, טוב ובוטח בעולמו. יום אחד ישב לרגלי ר' חנניה רבו. ר' חנניה קרא לפניו מספר תהילים. כשהגיע אל הכתוב: “בני אתה, אני היום ילדתיך”, העמיד עליו ישו עינים תמהות: הכיצד? מה לידה ובנים אצל השכינה? ואז שמע בפעם הראשונה מפי ר' חנניה שמשה רבינו כבר אמר: “בנים אתם לה' אלהיכם”, וחכמים אמרו: “חביבים ישראל שנקראו בנים למקום”: אפילו הם סכלים, אפילו הם מלאים עבירות כרימון, נקראים בנים… מכיון ששמע כך נתמלא שמחה גדולה מאד. לא יכול להוציא מלה מפיו. רק עיניו נתלחלחו. ראה אותו ר' חנניה בכך ושאל: “מה לך, בני?” החזיר לו ישו: “מה שאתה בא להשמיעני, רבי, הוא יותר מדי נאה, יותר מדי טוב!” מאז נזדקפה בו נפשו הכפופה. ראה את עצמו כבן מלך, כבנו של מלך מלכי המלכים… כולנו, כולנו בנים למקום, הרעים והטובים, החלשים והחזקים, הרשעים והצדיקים, החכמים והשוטים, – כולנו אהובים לאבינו שבשמים! מה טוב ומה ערב לנפש להגביה עיניו אל השמים ולומר: אבא!.. ומאותה שעה ואילך נוֹח היה לו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, מן השומעים חרפתם ואינם משיבים. כל העולבים והמלעיגים אחיו הם למקום, עצמו ובשרו! אילו היו יודעים ומבינים כמה טוב ורחום הוא אבינו שבשמים, היו שקודים להיום גם הם כך… אותה נקרה ארוכה של זכרוֹת והרהורים עגומים שעבר בה, נסתמה מאחריו. הוא פוסע עכשיו פסיעות יותר מאוּששות. לגבי מי שאמר והיה העולם אין ברואים מיותרים, פסולת אנוֹש, אין יצורים נפסדי־צורה. את הכל הוציא הבורא מתחת ידו באותה אהבה ובאותו חסד עליון. חמה אחת הוא מדליק בשמים לרעים ולטובים, ואהבה אחת הוא אוהב את כל ברואיו ומחדש עליהם בכל יום את חסדיו. אחד בר־אנש נקרא להיות לעתיד לבוא דיין העולם וגואל, וכי אין בזה משום כבוד לכל ילוּדי־אשה כולם?.. לא שׂרף, לא מלאך, אלא דוקא בר־אנש! כל בר־אנש עשוי להיות יורד עם ענני שמיא ולישב על כסא כבודו, אלא שלא כל בר־אנש ראוי לזכוּת זו. רק הטוב שבנוּ. צדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא לבני־אדם שמסר את הבחירה בידיהם עצמם. חייב כל אדם לומר בלבו: אני רוצה להיות הטוב, הטוב מאד, הטוב מכל אדם… ברוך המקום, ברוך הוא שנתן את היצר הזה, את התשוקה הזו אל הטוב שאין טוב הימנו…

ישו טפח על פשפש החצר של ביתם בזהירות גדולה. מיד שמע פסיעות גמישות, אבל חזקות וגבריות: אביו מיהר אל הפשפש לפתחו.

– מחילה, אבא, – מילמל ישו מבויש שגרם טרחה לאביו.

– אכלת? – שאלוֹ אביו בלחש.

– הן – השיב גם הוא בלחש – אצל הדוד.

עמדו זה מול זה ושתקו. עטוף בגלימתו השחורה והארוכה עד לקרקע, דמה יוסף גבוה בקומתו יותר מהרגיל. זקנו וגבותיו השחורים כפחם נראו אף הם, לאור הכוכבים, אפלים מאד. כאילו כינס הלילה את כל מחשכיו על הפנים הקודרים הללו.

“כמה גדול הוא וחסון – תמה ישו בלבו – עתה היא שעת הכושר להגיד לאבא מה שמטריד אותו כל הימים. אין כל טעם להחמיץ את השעה…” ופתאום, בלא כל פתיחה, כאילו המשיך את השיחה שנפסקה באמצע:

– אבא, רצוני להגיד לך… לשאלך… עד אימתי נהא סובלים שעבודם של עכו"ם?… רצוני להגיד… אני מהרהר בזאת כל הימים… כלום אין מן החובה להטרידם?

הוא היה מרתית בכל גופו. יותר מדי זמן היה מצפה לשעה זו שיוכל לספר עם אביו ביחידות. ואביו לא תמה תמיהה כלשהי לשמוע מבנו את הדברים הללו; לא נתן בו אפילו את עיניו. כאילו אף הוא עמד באמצע השיחה. ריפד בזקנו את חזהו והסמיך עליו את סנטרו. המתין שעה קלה ואמר בקול מתון־מתון ובלחישה:

– מחובתו של מי? מי חייב… זה…

– כל ישראל, אבא! אתה, הדוד חנינא, כל ישראל…

– וזה… שאניח את מלאכתי… אתכם… ואלך, זה… למקום של חובתי?

– אבא! כל הימים אני מהרהר ומהרהר אך בזאת. למה נמתין?

הפעם הגביה אביו את ראשו והעמיד עליו את עיניו. שעה ממושכת השהה עליו את מבטו. עיניו היו עטופות בלילה. ישו לא ראה את מבטן. לא הבין שתיקתו. בחשאי־חשאין שבלבו היה מרעיד ומתירא. לבסוף שמע מתוך הזקן האפל כגוש לילה את קול אביו:

– וכי ס…בור אתה… ש…אבא שלך… זה… מוכשר לעשות זאת?

– אתה, אבא, חזק, ישר, ירא־שמים… אתה והדוד, לכשתרצו…

כמדומה לו שראה מבעד לחושך משהו זע בפני אבא, דומה לחיוך. גוש האפלה המוטל על חזהו נע כלשהו.

– מוטב, מוטב… לך לישון. זה… אלוהי ישראל יהא בעזרתנו.

הפך אליו גבו והלך. ארוך ושחור, בשולי גלימתו הנגררים דמומים על גבי הקרקע, הלך ונבלע בתוך הלילה.

ישו שכב על תל הגרוּדות ולא נרדם. הכוכבים זרחו אליו מלמעלה, שמחים, קורצים ומבטיחים.

פרק רביעי    🔗

למחרת נטלה מרים בת חנינא אחת משמלותיה, כרכה אותה יפה במטלית, נתנה אותה בבית־שחיה ויצאה אל השדה בדרך אל נצרת. מרים ידעה את כל תושבי העיר והכל ידעו אותה. היא עברה בפסיעות מהירות וטרודות דרך סימטאות ומבואות חיצוניים, כדי שלא יָקלע לה בדרך מי מבני ביתו של הדוד. לבסוף הגיעה אל בית קטן ודל. ביתה של שפירה האלמנה מבית־קריות.

כל הבית לא היה אלא חדר אחד שכתליו עקומים, בפתח אחד ומאור קטן אחד. הקרקע היה עשוי מחמר דחוס, לא ישר, כולו גבשושיות וגוּמות. אצל הפתח עמדו כירה אחת קטנה עשויה מחמר, עביט, מטאטא, מַרדע וכלי־בישול שונים.

שפירה שכבה מול הפתח בקצה השני של החדר, עטופה במטליות וסמרטוטים; איזה שיתוק בא על רגליה ואינה יכולה לעמוד ולילך. משום כך הקדים היום יהודה לחזור מעבודתו, כיבד את הבית, שפת על הכירה קדרה עם איזה תבשיל, כיבס וכיסכס בגדים שונים ותלה את הכבסים על חבל ליבשם. ומשגמר את כל עבודותיו ישב סמוך אל אמו על הקרקע וקרא לפניה ממגילה ישנה שהיתה מונחת פתוחה על ברכיו. זה היה ספר “טוֹביה”.

אביו של יהודה תלמיד־חכם היה, וחינך את בנו וגם את אשתו בתורה וביראה; הואיל והפרוטה היתה תמיד מצויה בכיסו, לא היה חס על ממונו והיה מסגל לו ספרים, ובשבתות היה נוהג להקריא מתוכם לפני אשתו ובנו. ויהודה לא שינה ממנהג אביו, על פי גזירת האם. כל אימת שהיה פנוי היה יושב ומקריא לפניה מן הספרים החביבים עליה. חביבים היו עליה ביותר הספרים “יהודית” וטוֹביה", שהיתה שואבת מהם תנחומים לנפשה ובטחון בהשגחת הבורא.

בחדר היתה אפלולית דקה. מהמאור הקטן קלח באלכסון סילון קלוש של אור. האם ובנה ישבו בתחומו של האור, והיו כעטופים בערפל של כסף שקוף. מבעד לדוֹק בהיר זה הבהיקו פני האשה החולה בחיורונם, ופני הבן השחירו מהרגיל. שערותיו וגביניו היו נוצצים כשחור של פחם ממש. הוא היה כעוּס עוד ממה שאירע יום אתמול. עומד היה בפתח ביתו ותולה את עיניו ברחוב. פתאום ראה את טביתא חוזרת מן העיר עטופה טלית לבנה ומצויצת ופרופה על לבה בפריפה יקרה. והרבה נערים מלווים אותה כמוֹת שמלווים כביכול כלה אל חופתה: מזמרים, שורקים ותוקעים לתוך אגרופיהם כמו בשופרות. יושבי הקרנות מלעיגים, שׂוחקים ומחזקים בקריאותיהם את ידי הנערים… וטביתא פוסעת לפניהם; אינה רואה ואינה שומעת כלום. פניה מאובנות, עיניה פקוחות לרוָחה וכתמיד נטולות מבט עינו של אחיה לבדה יכלה להרגיש בזיק של שׂחוק מעמעם שניצנץ מתוכן. מה אירע? מי הלבישה מלבוש משונה זה? כלפי מי בת־שחוק כמוסה זו שבנפשה?

בפעם אחרת היה יהודה מבריח את הנערים וחוׂבל בהם בלא רחמים. ואילו הפעם עמד בלב טרוף, מלא זעם ונטול כוח, הואיל וכל השכנים ויושבי־הקרנות משתתפים בחוּכא־ואיטלולא. יחידי עומד הוא כנגד העולם כולו באגרופים קפוצים. לא אמר כלום, כבש את כעסו, לא השגיח בנערים והשכנים ומיהר והכניס את אחותו אל הבית. אבל עד שפתח את הדלת העביר מעליה את הטלית וּטמנה יחד עם הפריפה, כדי שהאם לא תראה ולא תצטער כמותו. נכנס עם טביתא, צנח על מקומו הקודם סמוך אצל אמו ושתק. שפירה שמעה את הרעש בחוץ, ראתה את בתה הערומה והבינה שילדי הרחוב עשו בודאי את הנערה העלובה לשחוק. אבל זה היה כל כך שכיח, ולפיכך לא הבינה מפני מה בנה מדוכדך כל כך.

יהודה הבין מי עשה זאת לאחותו. מכיון שראה את הטלית הבין. הוא ידע שאין מדרכו של ישו לנהוג קלות־ראש ולעשות מעשי ליצנות וּודאי עשה מה שעשה מתוך שנתגלגלה בו מידת הרחמים על אחותו. וזה שהקניטוֹ ביותר.

עכשיו יושב יהודה וקורא לפני אמו מתוך ספר “טוביה”. עדיין לא שכך כעסו של יום אתמול, והוא מתבל את הדברים שהוא קורא בהערות ארסיות, שעושות את בשר אמו חידודין חידודין. היו ימים שהיתה משתקדת הרבה להמתיק את מרירות בנה, ולבסוף נלאתה. גם רגליה הנפוחות מצערות אותה מאד, והריהי שומעת דבריו ואינה משיבה.

טוביה עשה פעם משתה בביתו. באמצע המשתה נודע לו שבחוץ מוטל מת, יצא והכניס את המת לביתו, כדי להביאו לקבורה עם חשכה (מיראת הרָשוּת), ולפי שעה המשיך את המשתה. משהגיע יהודה אל המקום הזה בספר הגביה עיניו וצחק.

– מה הצחוק הזה יהודה? – שאלה האם.

– מעשה טוביה הזכירני את המתים של אבא.

– אֵילו מתים של אבא?

– כלום לא היה גם לנו משתה אז… בחיי אבי?

– ומה?

– לא כלום. את עצמו הביא לקבורה, ואת מתיו השאיר בחוץ.

שפירה לא שאלה עוד. רק לבה נתכווץ ביגון אבלה.

– אביך – אמרה – מסר את נפשו על ישראל כמו טוביה, וכמותו קיבל את חלקו בעולם הבא.

– ומה נקבל אנו, אמא?

– אנו… אין בנו מעשים, בני!

יהודה משך בכתפיו. בקושי טמן עמוק בפנימיותו את מרירותו.

ראתה האשה את משיכת הכתפים, הבינה לשתיקת בנה ואמרה:

– גם אשתו של טוביה היתה מדברת כמותך: “הרי תראה, אמרה אל בעלה, כי תוחלתך נכזבה וכל צדקתך לשוא”… דעתן של נשים קצרה…

– ודאי! ישו, למשל, אינה ¹ מדבר כמותי! – קרא פתאום בעקיצה. אמו רגילה תמיד להעמיד את ישו לפניו לדוגמה.

– ודאי שכּן.

– ואני איני רוצה להיות חכם כמותו! איני רוצה!

יהודה לא נתכוון לצהוֹב לאמו ולקנטרה בדברים. אך לבו נתחמץ עליו. גם בביתו יחידי הוא, כמו כנגד אותם שברחוב.

– איני יודעת אם חכם הוא בן יוסף. אך ברי שהוא אדם טוב. וזהו עיקר גדול.

– הדין עמך. הוא טוב, טוב מאד! הוא טוב עד כדי אכזריות…

– מה אתה סח? איני מבינה.

– כל האנשים הטובים הם אכזריים, ו… ו… ולבסוף יש להם חלק בעולם הבא.

– אבא שלך יש לו חלק לעולם הבא, והוא היה בחייו כמלאך טוב.

– אמא! הניחי את העולם הבא! העולם הבא הזה…

– מ־מה?

יהודה לא יכול כבר לכבוש את כעסו. דחה את הספר ונזקר בבת־ראש על רגליו.

– מה טיבו של עולם הבא אם מן ההכרח לקבל יסורים כדי לזכות בו? אבא קיבל עינויים קשים ומת מיתה משונה… שקר! שקר! אין עולם כזה. ואם ישנו אסור ליהנות הימנו! אני אומר לך, אמא, שאסור! בשכר עינויים כאלה… אבא נהרג, והוא מקבל שם את חלקו, מוטב! יפה! ואילו אנו? ואילו אנו? הרי בעטיוֹ של החלק הזה אַת נתאלמנת ואנו נתיתמנו. הרי גם אנו משלמים בעד אותו חלק של אבא! היסורים הללו על שום מה? גן־עדן, אומרים אתם! ההה… קללה חלה בגן־עדן זה: שם יושבים צדיקים ונהנים, וכאן אלמנות ויתומים מתענים…

שפירה זקפה את גבה פתאום מרעידה בגופה והתחילה צוֹוחת, אף על פי שקולה היה נשמע בקושי:

– שתוק! שתוק! אסור… אסור… אל תחציף, אל תדבר כך על מלאכנו הטוב… אינך ראוי, בן מביש, להזכיר שמו… הוא שפך דמו בעד הארץ הזו, נלחם בעד שחרורו של ישראל משעבודה של רומי, ואתה…

נפלה פרקדן, כבשה פניה בכפיה ובכתה.

– אבל איני מקטרג, חלילה, על אבא! לא עליו, אלא… מפני מה משקרים הבריות… אותם הטובים… בשכר יסורים בעולם הזה, אומרים הם, נעשה אדם בן העולם הבא. שקר! מנין להם שאדם קונה את עולמו ביסוריו? משום מה ביסוריו דוקא? משקרים, משקרים אותם הטובים והנאים בטליותיהם הטהורות והמצויצות, שלֵוי־העולם השׂבעים בעלי העינים החסודות… אני מכיר אותם…

הוא התהלך בחדר ודיבּר ודיבר, והאם שכבה ובכתה בדממה…

הרתיקו על הדלת. שפירה סילקה ידיה מעל פניה וניגבה את דמעותיה. נכנסה מרים בת חנינא.

תחילה עמדה הנערה על הפתח כסומאה, האפלולית שבחדר ועמוד האור שמתלכסן מן המאור הקטן הכהו את עיניה.

– שלום עליכם – אמרה הנערה.

– שלוֹמך ירב – השיבה שפירה.

משנתקרבה הנערה אל תחום האור קראה האשה:

– חייך שבּת חנינא כאן! מי הביאך לכאן?

האשה נתרעשה: חדשים יוצאים והיא אינה רואה אדם זר בצל קורתה. ואף זאת: שמחה על ההפסקה בשיחתה עם בנה…

– הבאתי שמלה בשביל טביתא שלכם, שלא תהא מהלכת ערטילאית – גימגמה מרים כעמוסת־לשון.

האם ובנה שתקו ולא הזדרזו לקבל את הנדבה. בלב שניהם עבר אותו הרהור: כך דרכם של עמי־הארצות להכריז בקול על נדבתם.

הניחה מרים את השמלה למרגלותיה של האם ואמרה:

– דומתני שטביתא באה אתמול בטלית לבנה…

– טלית?.. – שאלה שפירה תמהה ומעמידה עינים שואלות פעם על מרים ופעם על בנה – איני יודעת… את טועה בודאי… היא באה אתמול לבושה כמו תמיד…

יהודה שנטרף לבו בתחילה, מיהר ואמר:

– הן, אמא! תמול באה טביתא עטופה בטלית…

– עם פריפה יקרה מאבנים טובות – הוסיפה מרים.

– הן, עם פריפה. נמצא ליצן אחד שקישט אותה. דומני, בן דודך עשה שחוק מאחותי.

– ישו אינו ליצן, ולא התכוון לעשות מעשה ליצנות באחותך.

– מה לך היום, יהודה? וכי משום שריחם על אחותך נתקהה עליך?

– אינו רשאי! אינו רשאי! – התחיל פתאום מצעק.

– אל תהא צוֹוח! מה אינו רשאי?

– וכי נטל ממני רשות לרחם על טביתא?

שתי הנשים צחקו כאחת. צחוקן הכעיס את יהודה עוד יותר:

– כלום על כרחי יהא מרחם עלי? על כרחי? כל שוטה יודע לרחם…

– אבל אין שוטה יודע להחשיב את מידת הרחמים – העירה מרים בכעס.

– איני רוצה בשמלתך, טלי אותה!

בידים מרטטות הוציא מאיזה מקום את הטלית עם הפריפה; צירף אליהן גם את החבילה שהניחה מרים למרגלות אמו וּזרקה בפני הנערה:

– הרי שלך לפניך!

– הפריפה היא מתנה לכם מאת בעליה. היא שווה הרבה ממון.

אף על פי שלא אמרה של מי הפריפה, קרא:

– אני מקבל מתנות מידי מוכסין ועמי־ארצוֹת!

האם המסכנה, שלא יכלה לעמוד ולא יכלה לשכך את בנה, קשה היה לה לראות בעלבונה של מרים ובכתה:

– מרים… מרים… – דובבה – אל תתני את דעתך… הוא בחור טוב, אלא כעוּס מאד…

מרים עמדה רגע דמומה ומבולבלת, כשהיא עושה בפניה עויוֹת כלפי יהודה. לבסוף נטלה את הטלית, עטפה אותה במטלית, נתנה אותה בבית־שחיה ויצתה מן הבית. בגרונה חילחלו דמעות.

יצתה. רקקה כלפי הדלת הנעולה מאחריה והלכה להלן. פתאום עמדה ונמלכה עם לבה באיזו דרך עליה לילך. פנתה אל סימטה צדדית כדי שלא יראוה הבריות. עקפה את הבתים ויצתה לשדה. שם הפליגה בין כרמים ומקשאות וגדרות אבנים עד שיצתה אל גבעה דשואה אחת. הביטה לצדדין, ראתה שאין אדם מסביב, עמדה, הוציאה את הטלית מבית־שחיה והתבוננה אליה. כאילו שתיהן, היא והטלית, הרגישו בעלבון אחד, עלבונו של אדם יקר… פתאום, בלא כוונה תחילה, כמעט שלא מדעת, התעטפה בטלית. איזה רגש חזק ומשונה התעורר בה. לבה התחיל דופק ונשימתה תכפה עליה. היתה לה איזו הנאה משונה מן המגע הקל באריג הצמר, מריחו. בעצמה תמהה ונבהלה מהנאה חדשה זו. ראשה היה עליה סחרחר, רגליה נתחלשו. עטופה בטליתו של ישו היה דומה עליה כאילו היא עטופה כולה בו בעצמו… כאילו משהו מחוֹם גופו נכנס אל גופה, כאילו משהו מדמו נֶערה אל לבה, אל קרביה… ישו! י־ש־ו־ו!.. התחילה מנשקת את הטלית, את שוליה המעוּפרות, את ציציותיה, את כל חוט וחוט לחוד… י־ש־ו־ו!..

פרק חמישי    🔗

אחר שיחתו עם אביו ניעור ישו למחרת בבוקר מתוך רגש של קורת רוח ודעה מבודחת. כאילו הראו לו את תפוח עקבו של אדם הראשון: העולם כולו נתמלא זיו חדש ועל כל הברואים נמשך חוט של חסד. אותו יום לא נפטר מן הבית עם השכמה, אלא הפשיל את בתי־ידיו ועמד לשתף עצמו בעבודתם של אביו ואחיו. בני הבית לא תמהו על השינוי ששינה ממנהגו תמיד. בכלל לא היו אוהבים להרבות שיחה בבית הזה.

העבודה גרמה בתחילתה הנאה מרובה לישו. אבריו, שהיו מרוּפים מבטלה מרובה, שמחו על התנועה ועל היגיעה. קיסמים, נסורת ושחולת נזקרים ונופלים סביבו על הקרקע, על הבגדים וניתזים לתוך הזקָנים, ובאוירו של הבית עומד ריח של עץ לח. כל זה מעורר את החושים. אחיו או אביו הצטרכו מזמן לזמן לכבוש את זריזותו היתירה, שהיתה מבלבלת עליהם את קצב העבודה שהם למוּדים בו.

האם, לאחר שהדיחה את הכלים שהשתמשו בהם לפת־שחרית, והעמידתם על מקומם, ולאחר ששפתה את הקדרה עם התבשיל לסעודת הצהרים, הלכה וישבה במקומה הקבוע לפני הפלך ועסקה במלאכתה. תמוֹל עלה בידה למכור בפונדק של תוֹמא את פקעות חוטי צמרה בשכר טוב והיום היתה דעתה נחה עליה. בשעה שכל בני הבית ישבו מסביב לאילפס היתה היא מספרת על כל מה שראתה בפונדק, ואפילו בידחה את דעת שומעיה בסיפורה על תוֹמא שמתלבט שם בין האנשים אילך ואילך כמטורף ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. היו משיחים על העושר שצבר אדם זה בנצרת. והיו תמהים על שהוא מניח את עסקיו ועוסק בחסידות. “חסיד שוטה זה, אמר עליו יעקב, עתיד לירד מנכסיו”. ישו נזכר את פגישתו אתמול עם תוֹמא. גם על ישו לא היה רצוי ביותר. קשה היה לו לעמוד על אפיוֹ של אדם זה ולא ידע מה הוא רוצה. מפני מה אין דעתו נחה מעצמו ומזולתו. וכי בשביל לעבוד את הבורא מן הצורך הוא להפליג אל מדבריות או אל מדינות הים? אלא כששמע את בני הבית מלגלגלים עליו, היה מצר ולא פצה פיו.

עכשיו יושבת אמו לפני מלאכתה. ובשעה שהמקצוּעה, המשור והפטיש משתתקים נשמע זמזום כבוש, רך ואוירי של גלגל הפלך שמסתובב, כקול דבוֹרה שנתעתה לתוך הבית, שפורחת לה ומתלבטת מתחת לתקרה, מזמזמת ומספרת על החמה, על הדבש ועל פרחי השדה שאבדה לה הדרך אליהם… זה שנים רבות מסתובב כך גלגל הפלך. כמה רחוקים אותם הימים שישו היה יושב, ילד־טיפוחים ורחים, לרגלי אמו, מסתכל אל סיבוב מתמיד ומרתית זה, ושומע אל דברי האם המדברת אליו בחיבה ומספרת על אנשים מופלאים ועל נסים שנעשו להם. עתים היה דומה עליו שהגלגל המזמזם משתתף בשיחה זו; שהוא מספר ואמא אינה אלא מפרשת ומסבירה בדברים בנחת ובקול ערב את זמזומו של זה. עתים מסתכל ישו בחוט שהולך ומשתזר, הולך ומתמתח בין אצבעותיה הלבנות והמרעידות של אמא, ולבו חרד שמא יפסק החוט הזה, חלילה, ואז יעמוד הגלגל וידוֹם הקול המתוק… עכשיו מתגעגע ישו על אותם הימים, כעל חזון־אור שנגלה אליו פעם בילדותו, כמו בחלום לילה רחוק ונשכח בשכבר הימים, נזכר שוב ושוב נשכח, פעמים רבות… הגלגל מזמזם כמו אז, כמו אז משתזר ומתמתח החוט בין אצבעות אמא הלבנות והמרעידות, ואינו נפסק לעולם. אך נפסקו הסיפורים על אנשים מופלאים ועל הנסים והנפלאות שנעשו להם. נדם הקול הערב.

ישו לא ראה את פני אמו, לא ראה את בת השׂחוק המעוּלפת שמנצנצת עליהם. לה היה ידוע סוד נורא שמקריש את דמה כל אימת שהיא מהרהרת בו. שום אדם לא סיפר לה על האנשים שבאים בלילות לקרוא לבעלה, אבל אזנה קלטה מן האויר הברות בודדות, ראתה את בעלה מסתודד עם חנינא אחיו, והבינה את כל האימה שהולכת ומתרקמת בחשאי־חשאין. היא כבר ידעה שבעלה עתיד יום אחד לעזוב את הבית ולילך למקום שאפשר שלא יחזור משם. לעכב את הצרה המתרגשת לבוא אין בידה, ולפיכך היא שמחה על שבנה הניח פתאום את חיי הבטלה ומכשיר עצמו לעבודה… היא שמחה עוד מטעם אחר. אף היא זכוּרה ימים רחוקים כמו חלום נשכח שנזכר שוב. אף היא מתגעגעת על חלום זה. היה לה ילד קטן, זהוב־תלתלים וכחול־עינים, בן טיפוחיה וסיכוייה, שעשוע חייה. הילד איננו, הלך לו אל ערפלי הזמנים. ועמו הלכו סיכוייה ושעשוע חייה. הרי יושב שם בחור גדול, חיור ומגודל זקן. וכמו זר לה. זר? ה, כמה פעמים היה לה בלבה על בחור זה! הוא שגזל הימנה את סיכויי לבה. הסתירם בסוד שתיקתו, ואין לקבול, אין לתבוע ממנו את הגזילה… הריהו יושב ועובד עם בעלה, ונזכר לה שוב אותו חלום רחוק ונשכח. לבה מתחמם מתקוה שחזר הבן האובד, חזר מתעיותיו במרחקי שדות והרים… מסתובב גלגל הפלך ומזמזם כמבטיח מה. משתזר ומתמתח החוט בין אצבעותיה, וכאילו היא קושרת בו את בנה, אוחזתו ומושכתו וטורחת למצוא את הקצה שאבד לה במרחקי השנים, באמצע סיפורה היפה שנפסק שם באמצע…

…פתאום הרתיקו על הדלת, ומיד אחר כך נפתחה ברעש ואל הבית פרצה מרים בת חנינא. הכל זקפו עליה את עיניהם בתמיהה. מרים היתה מוקירה רגליה מביתם. לא אהבה את הדממה הזעומה השורה שם. ואף היא לא היתה חביבה ביותר על בני הבית בגלל רוח התעתועים שבה ואָפיה הסוער.

רגע עמדה מרים מבולבלה על הפּתח: עיניה נתקלו בישו, והיא לא עלה על דעתה למצוא אותו בשעה זו בבית. אך רגע אחד עמדה במבוכתה, ואחר כך, סמוך לאמירת שלום, רצה אל הדודה וכעוּסה זרקה לפניה את הטלית.

– הילך, דודה! איני מחויבת לבטל ממלאכתי בגלל בטלן זה. אם יש לו טלית עליו לשמור אותה על כתפי עצמו ולא להניחה בכל מקום שהוא יושב שם, או להניחה על כל כתף שמזדמנת לו בדרך… אין זה מחובתי לשמש כל הולך בטל…

– למה את מצעקת? איני חרשה – החזירה לה הדודה בנחת – ומה בכך אם הטרחת את עצמך בגלל בן דודך? שבי כאן אצלי ותנוחי ואל תרגזי.

ישו נתמה תחילה כשראה את הטלית בידי מרים, ומיד אחר כך הבין מאליו היאך באה אליה הטלית, והסמיק מאד. הוא גם הבין למה דיברה בכעס גדול כזה… התרעם על המעשה שעשתה, אבל דעתו נתקררה מדברי אמו שנשמעו בנחת, כמו שהיתה מדברת אליו באותם הימים הרחוקים… כבש פניו במלאכתו וזמן רב לא הגביה ראשו.

ומרים התחילה משיחה בעניני הבית, בעבודת השדה והחצר. פרטים קטנים, דאגות וטרדות קטנות, תקוות ושמחות של חיי שעה. הפועל שכח להדיח את הכדים וכל החלב נתחמץ, מכאן: אל תסמוך על אנשים זרים. מחיר הצמר והבד בציפוֹרי האמיר, והיא התחכמה ומצאה כיצד שורים את הצמר כדי שיקלוט את עין האוֹדם; היא משׁיאה לדודה עצה טובה לעשות כמותה…

שעה אחר שעה יוצאת בעבודה שקוּדה ודמומה.

הפועלים עובדים בשתיקה, מתוך שהם מצמצמים את כל הגות לבם במלאכה זו שלפניהם. רק המשוֹר, המקצועה והפּטיש מספּרים זה עם זה בלא הפסק, כל אחד בלשונו שלו. הפטיש בעקשנות ובגסות עומד על דעתו, יש לו אמת אחת פּעוטה שהוא מכריז עליה, חוזר וחוזר ומכריז בקולי־קולות. המשור בניחוּת ובקול נמוך, בלא התרגשות אומר את שלו, דרך פטפוט טורד שאינו פּוסק. המקצועה היא ליצנית, חריפה, חורצת לשונה החדה, גוזרת כבאיזמל בבשר חי, אבל בחלקלקות…

לבסוף התחילה העייפות מתגברת עליו. הוא כבר לא שמע את שיחת אמו עם מרים. הרהוריו הפליגו לאַספמיה… לבו היה חלוק. וכשנתרחק יותר מן הראוי מידיו, הוא בא מסמר או בן־פּטיש ומחזיר אותו מחלומותיו באספמיה על ידי שריטה או חבלה. דם היה מטפטף מאצבעותיו, והוא היה מזדרז ומקנחו, כדי שלא ירגישו בדבר. הדבר לא נעלם מעיני אביו, אלא שהיה מעמיד פנים כאילו אינו רואה. יעקב אינו יכול לנהוג זהירות כזו; מה הוא נוהג סדר במלאכתו, אף מאחרים הוא דורש כן. לפרקים הוא רוטן ונוזף בישו על שמלאכתו אינה נעשית כהלכה.

סוף סוף לא יכול להמשיך עבודתו. כמדומה שלא היה באצבעותיו מתוֹם, כולן היו זבות דם. עמד לכרכן במטלית.

– דם! – קראה מרים כולה חיורת. פּצעיו לא היו מסוכנים כמות שנראו למרים ולאמו מרחוק.

אמו הניחה מיד את מלאכתה ומיהרה, יחד עם מרים, אליו: שתי הנשים בדקו את כפו.

– כואב אתה? – שאלה מרים מתרעשת.

ישו צחק למראה חרדתן:

– אבל אין זה חמוּר כל עיקר. דבר של מה בכך…

התחילו שתי הנשים מטפּלות בידו. זו רוחצת אותה במים וזו מתעסקת במטליות לתחבושת.

– אין אתה זריז, בני! – אמרה האם בנזיפה שנשמעה מתוכה לטיפת־חיבה.

– אבל הריהו כואב – חזרה מרים בצער של אמת, ורצתה לעורר עליו רחמים גם אצל האם.

וישו לא ידע כיצד ליפּטר משתיהן. לא היה רגיל בטיפּול של חיבה זה על ידי מישהו. אמו אפילו לא התאפקה והעבירה פּעמיים את כפּה על שערות ראשו. הוא היה סולד ממגען של הנשים; נתכווץ והצטמצם לתוכו מחמת קירבת גופן ונשימות פיהן על פּניו.

משחזר אל חמור־החרשים שלו, אמר לו אחיו בלגלוג:

– הנח! מה העבודה הזאת לך עם סמרטוטים על הידים? כלך לך אצל התינוקות שלך, לפי שעה. ולכשתיפּטר מהסמרטוטים הללו תחזור.

עניו² זה של התינוקות, שהיו למודים להיגרר אחריו, היה משמש בבית תדיר חומר לדברי קטרוג ותרעומות. ישו, כמו תמיד, היה שומע ואינו משיב. בלבו שמח על הפיטורין מן העבודה שבאו עליו בהיסח־הדעת. בלבו כבר היה מתגעגע על החמה ועל הבריות. בדמייונו ³ כבר ראה אותם, את התגרנים, האומנים ועובדי האדמה שבפרהסיה הם עוסקים במלאכתם, ובלילה, בחשאי, הם מכשירים עצמם למלחמת־מצוה… בקרוֹב, ושמא מחר, יניחו את כלי אומנותם ואת פרקמטיתם ויהפכו פתאום לחיילים…

נטל מן הפת שבתיבה ויצא מן הבית.

– שוב… הלך לו… – דובבו שפתי האם בלחש לעצמה. שוב נגוֹז חלומה הטוב…

אל השדה! אל השדה!… שוב חמד לבו את המרחקים שקויי החמה, את האפיקים שעינוֹ היתה למוּדה לראות יום יום, ושובע לא ידעה. מכיון שיצא אל השדה, הראשון שנתקל בו היה יוסי הפקעת. הרי זה ילד קטן, יתום מאביו ומאמו: אספוֹ אל ביתו דוֹד אחד, אביוֹן גדול ומטופל בילדים הרבה. בביתו לא אכל יוסי מימיו די שׂבעו, ואף מקום מספיק להניח עליו את גופו הקטן לא היה שם. ולפיכך היה גדל בחוץ, תחת כיפת השמים, בלא כל השגחה והדרכה, קל וחומר בלא לטיפה של חיבה. במידת גופו קטן היה מכפי שנותיו, ושמנמן היה יותר מכפי מידת אכילתו. עגלגל בגופו ועטוף בבלוֹאוֹת היה בו משהו דומה לפקעת. הוא היה אוהב להיגרר אחר נערים גדולים דוקא והללו היו מבעטים בו ודוחים אותו תדיר, מפני שמצאוהו יותר מדי קטן בשבילם, וגם מפני עוד סיבה אחת. מידה אחת משונה היתה בו להפליג בשבחי עצמו ולהתגדר בגבורות כביכול שלא עשׂאן מימיו, או לספר דברים מתמיהים שלא היו מעולם. הוא לא התכוון בגוּזמאותיו, כנראה, אלא להתחבב על חבריו: יותר מדי עלוב היה ועזוב היה, יותר מדי רעב כל ימיו. אבל עלה לו ההיפך מחפץ לבו. מידה משונה זו החברים לא יכלו למחול לו והיו דוחים אותו בשתי ידים. ואף על פי כן לא היתה חברתם מתקהית עליו.

יוסי הקטן לא הרגיש בישו שהלך והתקרב אליו. היה שקוע בהרהוריו, וכגון מי שטרוד באיזו דאגה, היה מנענע ידיו ומשיח עם עצמו. מן הנמנע היה לא לגחך למראה פקעת חיה זו כשהיא מתכדרת והולכת ובלוֹיי לבושה מתנופפים מעליה מכל צד.

– להיכן הרגלים? – עיכבוֹ ישו.

– הו! – קרא נבהל כמעט, והגביה אליו ראשו, כגון שמסתכלים בראש תורן – בענין חשוב אחד. איכר אחד… יש כאן בקירוּב מקום איכר אחד והוא רוצה לשׂכור אותי לכל השנה. אהיה עובד אצלו ורוכב על חמורו. גם פרדים וגמלים לו… איכר עשיר נכסים… גם על פרד ועל גמל אהיה רוכב, ואותם שם עינם תראה ותפקע…

ישו לא האמין, כמו שהדבר מסתבר מאליו, אף למילה אחת מכל הסיפור הזה; הוא ידע מי הם “אותם שם” שנגזר על עינם לפקוֹע: חבריו שבודאי הקניטוהו או הטרידוהו מתוך חברתם.

– בוא עמי, יוסי! האיכר שלך ימתין לך עד מחר…

יוסי שמח ליטפל אל ישו, שמגן תמיד עליו מפני חבריו ועושה שלום ביניהם.

– רוצה אתה לאכול, יוסי?

– ראיתי היום בכיסו של עזאי פרוסת לחם גדולה כזו; בודאי ליטרה אחת… לא! בודאי שלוש… מה אני שׂח? חמש, חמש ליטראות!.. כל הזמן הוא צובט מן הלחם אל פיו… סבורני שגנב את הלחם מן הבית – שׂח הילד מה שראה בדמיונו, בלא להשיב על שאלתו של ישו.

ישו לא המתין לתשובה. הוציא מכיסו את הפת ונתן ליוסי. הקטן תפש את הפרוסה בשתי ידיו המרעידות ותחבה מהרה אל פיו. אך מיד נזכר והוציאה, ובצער של מבוכה ויאוש:

– מה אעשה? היכן אטוֹל ידי?

ישו בחן אותו רגע אחד בעינו ואמר באבק־שׂחוק מסותר?

– תלך אל דודך ותטול שם ידיך. מי יתן לך כאן מים?

– אבל הבית הוא רחוק מאד, ואילו אני רעב אני… רעב אני… בתוך כרסי שורקת רוח מפני ריקנותה…

קשה היה לראות בצערו. ישו הזדרז להפיס דעתו:

– אין בכך כלום, חביבי! אכוֹל אם רעב אתה, המקום ימחל לך. אבל אל תשכח לברך. יודע אתה לברך?

יוסי לא פיקפק הרבה. בירך בקול ברכה חטופה, ואת המלה האחרונה כבר לעס יחד עם הלחם.

לאחר שסעד את לבו ושׁפה מצערו, ראה את המטליות הכרוכות על כפו של ישו.

– מה אלה? – שאל.

– נפצעתי.

– והרבה דם היה זב? – שאל נבהל.

– יותר משנשפך נשתייר בי – השיב לו ישו.

– אבל זה מכאיב?

– ואתה מתירא מכאב?

יוסי משך בכתפיו כאדם מנוסה ורגיל בפגעים רעים:

– חייב אדם להתרגל אל כל דבר ולהתגבר… לי, למשל, לא איכפת כל כאב שהוא. אפילו דם נוזל דליים דליים איני מפחד… מה איכפת לי! יזל לו… ואפילו כואב מאד, אני שותק לי, לא איכפת לי כלל…

– לא איכפת לך באמת? באמת אינך צועק ובוכה?

– חייך! רוצה אתה, אתה יכול לחתוך את ידי בסכין. טול אולר! יש לך? הילך ידי, טול וחתוך. אדרבא, בעיניך תראה שלא איכפת לי באמת…

“פקעת” קטנה זו ידעה שישו לא יעשה זאת ולכך מותר לו לסכן. ואילו ישו העמיד עליו עינים תמהות כביכול וקרא:

– או־או! הרי זה מפליא! ואני לא ידעתי… כדאי, באמת, לראות זאת…

עמד וכאילו התחיל מחפש את אולרו. היה מחפשו רגעים אחדים, ותוך כדי לא גרע עיניו מן הקטן העומד ומחכה נדהם ומלא פחד. לבסוף ריחם עליו ישו ואמר באבק של שחוק: – לצערי, שכחתי, שכחתי את אולרי בבית. אבל אל תצטער, אני מאמין לך אפילו לא העמדתיך בנסיון. היכן הם אותם שם?

– למי אתה מתכוון?

– לחבריך.

– מנין לי היכן שרויים אותם הריקים? – ומשך בכתפיו, כאילו שאלוהו דבר שאינו מענינוֹ.

– הכיצד? כלום לא הטרידוך חבריך? ראיתיך רץ כצבי מוּרדף.

– הללו לא יעיזו להטרידני! אלא ברחתי מהם מפני שקצה נפשי… אלא אם רצונך בכך, אוכל ליטפל אליך. בזכותך ולא בזכותם. אינם כדאים שאלך אצלם…

ובכל לב הוליך את ישו אל המקום שנטרד משם לפני שעה קלה.

עוד מרחוק הגיעו אליהם קולות ילדים שהיו משחקים על תל דשוּא. היו שם עזאי אֶרך־הרגלים כמו חסידה. ועל שום זה היו קוראים אותו “גלית הפלשתי”. בן נפח, הוא תמיד מפוחם כולו, רב מעללים ובעל תעתועים, למגינת לב אביו ולשמחת חבריו. בשעה שהוא משיח עם גדול הימנו הוא מגלגל תפוחי עיניו המבהיקים בלבנוניתם מתוך שחור פניו, ודומה כאילו הוא רומז בעיניו על חבריו או רומז לחבריו על שותפו בשיחה. שיחק שם ה“אבטיח”, נער קטן, עגול ושמן כמו יוסי, אבל בר־מזל יותר מיוסי: היה חי בביתו, תחת כנפי אבותיו, ואהוב היה על חבריו. לא נעדרו משם גם בנו של ר' בתירא, ילד צמוק כגרוגרת מצוצה ומדבר בקול דק ומצפצף, ובין חבריו נתפרסם בשם “אַבּוּב”, וגם ילדתו של תומא הפונדקאי, ניצבת המצרית. “המצרית” על שום מה? על שום שתוֹמא ואשתו ממצרים באו וגם על שום שפניה של ילדה זו שחורים היו כפני כושית. היא היתה היחידה כמעט בנצרת שדעתה היתה מעורבת עם הנערים, והללו, אף על פי שהיו מתיהרים עליה, לא היו דוחים אותה. תחילה היו סולדים ממנה ומתביישים לשתפה במשחקיהם, ולבסוף סברו וקיבלוה.

היו שם עוד ילדים גדולים וקטנים. כולם עסקו במשחק ה“מחניים”. היו מסודרים מעגל בתוך מעגל. המעגל הפנימי היה מזמר בקול, בקצב כשהוא מטפח ומספק; והמעגל החיצוני מסתובב סביב לראשון, מזמר ומרקד בקצב לזמרתו של זה. המעגל הפנימי עובר במהרה ובמתכוון משירת דוֹדים וחתונה אל נעימת הספד כדי לערבב על המעגל החיצוני את הנעימה. אלה שנלכדים ונכשלים יוצאים מן המעגל ונקנסים. ואז כל הילדים מקיפים אותם, מטפחים ומזמרים:

חִלַּלְנוּ לָכֶם בַּחֲלִילִים וְלֹא רִקַּדְתֶּם,

קוֹנַנּו לָכֶם קִינָה וְלֹא סְפַדְתֶּם.

משראו הילדים מרחוק את ישו הולך ומתקרב יחד עם יוסי הפקעת, הפסיקו פתאום את המשחק, עמדו והמתינו עד שישו יגיע אליהם. הם היו בטוחים “שהפקעת” התאונן לפניו עליהם וחיכו לשמוע דברי מוסר. את ישו היו אוהבים כולם והיו נמנעים מגרוֹם לו צער כלשהו.

במידה שישו התקרב אליהם, היה יוסי פוסע פסיעות מתונות יותר ויותר, עד שעמד מרחוק.

– למה הפסקתם את המשחק? – שאל ישו.

– “הפקעת” כבר הלשין עלינו – אמר עזאי במקום לענות על שאלת ישו.

– מה רעה עשיתם שיוסי ילשין עליכם? יוסי! – פנה אל הילד – למה תעמוד מרחוק? רואה אני ששוב עשיתם מריבה…

יוסי התקרב בפסיעות מהססות ועמד אצל ישו. הילדים כולם שתקו. לבסוף לא התאפקה ניצבת המצרית ואמרה:

– יוסי הוא שקרן גדול.

– את… – התחיל יוסי. רצה למדוד לה במידה שהיא מדדה לו. אך “גלית הפלשתי” הפסיקוֹ בגערה:

– אתה… שתוק!

ישו הניח את כפו הסוככת ומגינה על ראשו של יוסי, ובאבק־שׁחוק אמר:

– אני מבין… יוסי חילל בחלילו ואתם לא ריקדתם.

הילדים לא עמדו על הלגלוג שבדברי ישו.

– הוא פשוט טופל שקרים – אמר “האבוב”.

– על מי הוא טופל?

– על שום אדם.

– אם כן מה איכפת לכם?

– איכפת שהוא שקרן – העיר גלית הפלישתי ותפוחי עיניו מתגלגלים בזעם.

– ואני אומר לכם שגם אתם משקרים כמותו, כולכם!

– מי? אני לא! גם אני לא! אימתי? היאך?

ישו המתין עד ששקטו, ואז אמר במנוחה:

– לפני שעה קלה הייתם מקוננים ובוכים כאילו הספדתם מת. כלום אין זה שקר? הייתם מחללים בחלילים כמו לקראת חתן שיוצא מחופתו. כלום אין זה שקר?

– הרי זה רק משחק בלבד! – קרא עזאי שאבן נגוֹלה מעל לבו.

– גם יוסי אינו אלא משחק.

– אבל הוא מאמין בבדוּתותיו, ורוצה שגם אנו נאמין לו.

– המאמין, ילדים, עדיף מהמשַׁחק ־ אמר ישו וחיבק את יוסי יותר ולחץ אותו אליו.

הילדים לא תמיד ירדו לסוף דעתו של ישו, אף על פי שהיה מדבר תמיד בלשון פשוטה. אבל תמיד היו מדמים שמבינים אותו מפני שאהבוהו, אהבו את קולו, את ענוונותו. תמיד היה נראה להם נעלה כל כך, מקסים ורחוק כל כך, ובו בזמן – קרוב אליהם יותר מכל אדם, אחד מהם!.. עכשיו עמדו והביטו אל יוסי בקנאה.

– על מה אתה אוהב אותו? – לא התאפקה ניצבת ושאלה.

– אני אוהב אותו מפני שהוא מזכיר לי את קטנותי שלי. אף אני הייתי קטן וחלש כמותו, ואף אותי היו הנערים שונאים ומקניטים והיו צהובים כנגדי כמוֹת שאתם צהובים כנגד יוסי. עכשיו אותם הנערים נעשו גדולים והגונים ויודעים ששטות היתה בהם אז… ואִילו אני חבר היה לי אז, חבר טוב שהיה מגן עלי כל אימת שפגעו בי לרעה.

– היכן הוא חברך? מה שמו?

– הרי זה בודאי בן המוכס! – קראה ניצבת, שאזניה הקטנות היו קולטות כל דברי הרינון ולשון־הרע שהיו מתפשטים בנצרת ומגיעים עד הפונדק של אביה.

– המוכסין הם עבריינים ואסור להתחבר אליהם – אמר “האבוב” בכובד ראש ובחסידות, כדרך שמדבר ר' בתירא עצמו.

– רק אל אויבינו אסור להתחבר, והמוכסין אינם אויבינו – אמר ישו.

– ומי אויבינו? מי? מי?

– אני יודע! – קרא פתאום “הפקעת”.

– אתה… שתוק! – השתיקו שוב הפלשתי.

– שתוק אתה שאינך יודע כלום – התחצף הקטן בטוח בתמיכתו של ישו – ואני יודע אויבינו מי הם! אלו הם הרומאים! לא כך?

נתמה ישו: באילו דרכים נתגלגלה ובאה אל הקטן הכרה זו? וכדי לחזקו קרא:

– יפה דרשת, בני!

– הו! את זאת מי אינו יודע? גם אני ידעתי!

– וגם אני… וגם אני… – נענו קולות אחדים.

ראה יוסי הקטן שהשעה משחקת לו, לא הסתפק בהצלחתו האחרונה והחליט פתאום להראות מה שהוא יודע עוד: פרשׂ את שתי ידיו אל הקרקע ועמד הראש למטה והרגלים למעלה. הוא עשה זאת יפה, בתנועה מהירה וגמישה. אבל פתאום אירע דבר לא נעים: בלוֹיי סמרטוטיו נשמטו מעל גופו הקטן כלפי מטה וכל מחצית גופו ההפוך, מכפות רגליו עד טבורו, התערטלה כולה. הילדים פרצו בצחוק; ניצבת הסמיקה כסלק ומיהרה והפכה פניה. הילד המסכן מיהר וחזר אל עמידתו כדרך הטבע ותיקן על עצמו את קשרי הסמרטוטים, אבל צחק יחד עם הילדים, כאילו עשה במתכוון את הדבר… רק ישו לבדו הבין כמה הוא סובל בנפשו על שהוא, ישו, ראהו בתקלתו.

– כך אירע גם לי בקטנותי – אמר ישו – ועוד גרוע מזה, כשרציתי גם אני להראות את הפלא הזה ולעמוד הראש למטה והרגלים למעלה. מוטב שלא אספר לכם מה שאירע לי אז, גזירה שמא תהו מלגלגים עלי כמו על יוסי…

בוא וראה! הילדים הללו הפעם הזו לא שאלו מהו הדבר שאירע לו בקטנותו, ואפילו לא ניסו להוציא מלבו שלא יהוּ מלגלגים עליו… הכל שתקו. רצה יוסי לתקן מה שקילקל ואמר:

– ואני איני חושש! ובכלל איני מתירא משום דבר. אוּכל אפילו לישון בלילה בחוּרשת־השדים!

חורשה זו הכל היו מאמינים ששדים ורוחין רעים שוֹרים בה; היא היתה על הר תלול וגבוה מאד שצלעו האחד היה זקוף ככותל. אומרים שלפני הרבה שנים היו משלחים ממנו את השׂעיר לעזאזל, ועכשיו נוהגים להשליך מעל ראשו הזקוּף כל עבריין ופושע שהעלה את חמת העדה, וביחוד בשעת התרתחותה, כשהעדה היתה עושה דין לעצמה. מששמעו הילדים את דברי יוסי הפקעת, התנפלו כולם עליו שהוא שקרן, שאין הוא מתכוון אלא להתנאות ולהתפאר בפני ישו, ויוסי עמד על שלו שלא יפחד ללון יחידי בחורשת־ השדים. ישו הפסיק את הויכוח על ידי פשרה זו: גם הוא סבור שיוסי לא יוכל ללון בחורשת־השדים, אלא משום מה עומד הוא בשלו? משום שעדיין לא עמד בנסיון זה וסבור שיוכל, וסברה מוטעית אינה קרויה שקר מדעת…

ישו היה בטוח שהצליח לעשות שלום בין הילדים המתנצים, נפטר מהם והלך לו. מכיון שהלך לו, לא רצה עזאי למחול ל“פקעת” את התפארותוֹ והתחיל שוב מעורר את הילדים כולם כנגדו: יוסי מוכרח להוכיח להם שאינו משקר הפעם; ואם לא ירצה יהיו כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני…

ויוסי? הוא ראה שאותה ההצלחה שהאירה לו פניה בענין האולר עזבתו ושוב לא תעמוד לו בשעת דחקו. אבל היה לו דרך להשתמט, היה יכול פשוט לברוח. ולא ברח. מפני מה? אפשר שמורא הילדים היה יותר מדי גדול עליו ודעתו חלשה מאד, או שמא קיוה לנס שיעָשה לו שם וינצל, או – וזה קרוב לודאי – שבּוּשתוֹ מפני ישו, אם יוָדע לו שברח, היתה גדולה בו מיראתו את המות. בין כך ובין כך, עם חשכה התכנסו כל הילדים לרגלי ההר, שעל ראשו השחירה חורשת השדים, ובני נצרת אפילו ביום עוקפים אותה ומתיראים להתקרב אליה. יוסי הפקעת לא דיבר דבר. כל הצער והשממון של עולמו עטרוהו וגדרו בעדו ולא שיירו לו אלא שביל אחד צר לילך בו, השביל המוביל למעלה אל השדים… והוא הלך, עלה וטיפס, למעלה למעלה… למטה עמדו הילדים צפופים ודמומים מפחד טמיר. עדיין לא הקיפו במחשבתם את הנעשה, אבל פחד גדול נפל על כולם כשהיו עומדים ומביטים אל הנקודה השחורה שהולכת ומתרחקת, הולכת ונעלמת שם בין סלעי השביל. אף פעם לא עמד, אף פעם לא הפך אליהם את פניו. רק צרורות שהיו נשמטים מתחת לרגליו היו לפרקים מתגלגלים ובאים למטה אליהם… פתאום התחילו כולם מצעקים וקוראים אליו שיחזור, אך לשוא! מאוחר, הוא אינו שומע. נעלם יוסי הקטן בחשכת החורשה, הלך השעיר הקטן לעזאזל…

מה התרחש בלילה על ראש ההר, אין יודעים. למחרת היום ההוא מצאו לרגלי הצד הזקוף של ההר, בנחל, את גופתו של יוסי הפקעת מוטלת כולה מרוסקת איברים.

פרק ששי    🔗

עם הנץ החמה היו בני נצרת שקודים על מלאכתם ועל פרנסתם. בשדה ובכרם. חורשים וזורעים ביחידות ובדממה, כמו בתפילה; קוצרים ומאַלמים בחברוּת ובחדוה; בוצרים, מוֹסקים ודורכים גיתות בזמרה ושחוק. מתוך בתי־הסדנאוֹת בוקעת ועולה מנגינת פטישים, משׂורים וגרזנים בידי בנאים, נגרים, נפחים, קדרים… ובבית פנימה עקרת הבית שקודה על מלאכתה שלה: מבשלת, מכבדת, תופרת, טוֹוה, טוחנת… פלחי־הרכב מסתובבים וגלגלי הפלך הומים ומזמזמים…

נצרת כולה דומה לנחיל של נמלים. כל הידים עסוקות שם, ועוברי־דרך שמזדמנים לאותו מקום עינם ניזונית מפינת־ירק זו החבויה בין ההרים. הקמה רועשת בשדות, ועל מדרגות ההרים מבהיקים אילנות עמוסי פרי: זיתים, פגעים, פרישים, שזיפים, דובדבנים, ענבים… כל אלה מוריקים, מאדימים, מכחילים ומצהיבים בשפע גווניהם. למסתכל בנצרת מעל ראשי הגבעות שעוטרות אותה, נראית העיר כקן העבודה, השובע והשלוה.

לא כך יראה אותה מי שמטייל ברחובותיה ומציץ בפני תושביה. האדומי הגדול, אף לאחר שנסתלק מעל האוֹפק, צלו הארוך היה עדיין פרוש על כל הארץ, ביהודה, בשרון ובגליל. ביום שהובילו את העריץ לקברות היה ערפל כבד רובץ על הארץ. ועיני הבריות ראו בתוך הערפל כתמי דם מרפרפים ופורחים אילך ואילך כשחפים אדומים. בעינים עמדו קפואות בלהות ואימים. אין לך משפחה ואין לך בית־אב בישראל שלא נפצעו פצעים קשים זבי־דם, שלא נעקרו מתוכם נפשות יקרות על ידי בלשים ומלשינים, או על ידי בלבולים ומרידות שהיו צצים חדשים לבקרים. נפשות רבות, שלא יכלו לעמוד בפני הזוועות והמוראים הגדולים, נזדעזעו ונתקעקעו כחומה בפני אויב: האמונה, הבטחון, והאהבה אל החיים נסתלקו מתוכן, ובמקומם נכנסו שדים ורוחין רעים… טביתא היתה אחת מרבות שהרחובות והדרכים היו רחושים בהם. המסים והארנוּניות היו כבדים ואכלו בכל פה את יגיע כפם של הבריות; המרירות, שקיננה בלבבות עוד מימי המִפקד של קוירינוּס, לא שקעה, אלא היתה מחלחלת בהתמדה. הערפל מימי הורדוס עדיין לא נתפזר. אלא אילך ואילך להטה אבוקה מאירה ומחממת בחשאי: האמונה בימות המשיח הקרובים לבוא, בבן־האדם שעתיד לירד עם ענני שמיא…

ונצרת היתה מתיגעת בזיעת אפיה, כשם ששוקדת נמלה על קנה. לא מתוך חדוה, אלא על פי גזירת החיים בעולם הזה.

ימים אחדים עמדה בנצרת תרבוכת של התרגשות בעבור מה שעלתה לו ליוסי הפקעת. רבים תלו משום מה את האשמה בישו. ורבים היו אומרים: מעשה שטן כאן שפיתה את הילד לילך ללון בחורשת־השדים. אמהות ותינוקות היו שרויים באימה ויראה… וישו לא יצא מפתח ביתו. ישב על מקום אחד קבור בצערו, רצוץ ומדוכדך. לבו היה נוקפו על שלא נתן את דעתו לדברי התפארותו של הקטן והניחוֹ בידי חבריו שהיו צוהבים כנגדו; ביותר על ארס השנאה שמחלחל כבר ומפעפע בלבותם של הפעוטות הללו… אמת, גם לצערם של הקטנים לא היה שיעור. הם היו מתביישים בתחילה מפני ישו ונמנעים מהיפּגש עמו; וכשהיו משׂיחים על יוסי (והם היו מרבים שיחה עליו, כאילו התכוונו לשכך על ידי כך את דאבון לבם), היו מנמיכים את קולם ומזכירים את שמו בלחש; חוששים היו שנשמתו המעונה תועה ביניהם. פני רבים מהם היו שטופים בדמעות: תמיד היו בוכים. פני ניצבת נפלו במידה כזו, עד שקשה היה להכירה. הקטנה המסכנה היתה טעונה רחמים גדולים…

כשיצא ישו אחר כך אל רחובה של העיר וראה בני־אדם טרודים ושטופים בעסקיהם, מחשבתו הראשונה היתה: כלום הללו יכשירו את עצמם למלחמה? לא! כל הרינה שבלבו נדממה, ושוב נתעוררו בו הפקפוקים והספקות הישנים. מי בעצה אחת עם אבא ועם הדוד חנינא? מי יתן להם יד? כלום לא ימצאו גם בני־אדם שימסרום לרָשוּת עד שלא יהא סיפק בידם לקשור את אפונדתם על מתניהם?..

פתאום ניצנץ רעיון נועז בלבו: הוא ילך אל ר' חנניה רבו ובלא עקיפין ישאלוֹ: “רבי! למה תעמוד מרחוק? כבוד תורתך גדול בעיני הבריות ודבריך נשמעים, מפני מה לא תעורר את ישראל לטהר את הארץ מטומאת הגויים, לגאלה משעבודם של עכו”ם?" הה! אילו היה רבו רוצה היה מבעיר את כל הגליל באש המרד. אלא שאינו רוצה. מפני מה?

לגבי ר' חנניה אין החיים מתנת תענוגים מהבורא יתברך, לשׂמח בה לב האדם, כמות שהיו לגבי חנינא. הנשמה שנפח ה' באפנו חצובה היא מתחת כסא הכבוד, וניתנה לנו לפקדון. פקדון זה אנו מצוּוים ועומדים לשמור שלא ידבק בו מזוהמתו של החטא, כדי שנוכל להחזירו ביום פקודתנו, בקדושה ובטהרה. חיינו בעולם הזה אינם אלא הזדמנות יקרה שניתנה לנו מאת הבורא יתברך לקיים את התורה ומצוותיה, ואינם טיול של בטלה ושל תענוגות הגוף, כמות שעמי הארץ סבורים. תענוגות הגוף הם בכלל מעשי שטן, מפיתויי היצר־הרע. דרכו של אדם בעולם הזה היא דרך החובה כלפי המקום, כלפי חברו וכלפי עצמו. עלינו להלל ולשבח, להודות ולברך לבורא יתברך שיצר את האדם בצלמו ובדמותו, ולפיכך חייב אדם להיות זהיר שלא להבזות את הצלם על ידי מעשים מגוּנים וקלות ראש. כשם שהקדוש־ברוך־הוא הִנְוָה את עולמו בתורתו, כך חייב אדם להנווֹתו ולהתנאות בקיום מצוותיה. ואף על פי שהחיים בעולם הזה הם ענין חמוּר מאד ואסור לנהוג בהם קלות־ראש, לא היה עולמו של חנניה זעום קודר. הוא היה זן את עיניו מכל דבר נאה, מאילן נאה, מניר נאה, מקלסתר־פנים נאה, בין של צעיר ובין של זקן, בין של זכר ובין של נקבה, והיה מברך על הנאתו, כשם שהיה מברך על האכילה ועל השתיה: “שחָלק מכבודו לבשר־ודם”. בנערותו התאבק בעפר רגלי הלל הזקן. היאך נתגלגל לנצרת? אין אדם זוכר. מימיו לא ביקש גדולה לעצמו, שנא את הרבנות, ובנצרת היה כל ימיו חזן בבית־הכנסת והיה מלמד את התינוקות. אין לך אדם בנצרת שבילדותו לא התאבק בעפר רגליו של ר' חנניה זה, שלא ישב לפניו עם עוד תינוקות בחצי־גורן עגולה; מי המרבה ומי הממעיט. כל שנפשו חשקה בתורה היה בא ויושב לפניו, ור' חנניה היה קורא עמו פסוק במקרא, מַשנה לו הלכה או מושך לבו בדברי אגדה, ולא שאל אפילו לשמו ולשם אביו. כל ילדי ישראל בנים הם למקום.

מכל תלמידיו נתחבב עליו ישו. בשעה שקטן היה ישו והיה בא לישב לפניו, היה הזקן אוהב ללטף את תלתלי ראשו המבהיקים כזהב, להחליק בכפו על פניו, להסתכל בעיניו הגדולות שמביטות במבט משונה של זקנה. וחיבה זו לא פסקה גם אחר כך כשהתינוק הרך והענוג נעשה נער, והנער – בחור משונה וגלמוד בין פרחי נצרת. ישו היה ירא־שמים, אבל לפי דרכו שלו: יש שהוא מקל בחמורה ומחמיר בקלה. ור' חנניה כשהיא רואה אותו דש בעקבו מצוות ידועות לא היה זורק בו מרה.

צעירים רבים עברו לפני הזקן. הוא ראה את הגדיים הולכים ונעשים תיישים. פעמים היה שוכח את חשבון השנים: יש שחוּליה היתה נשמטת משלשלת השנים ומפסיקתה. אז היה תמה כשבחור בא להזמינו לחתונתו או לברית־מילה ושואל: “כיצד? אימתי לימדתיך ליטול ידים ולברך על הפת? דומני אתמול, וכיצד הספקת?..” או כשהוא מַשנה לנער איזה מנהג או הלכה, יש שהוא מדמה שזה אביו של הנער יושב עדיין לפניו… רבים ממי שיצקו מים על ידיו בקטנוּתם באים אליו בגדוּלתם ליטול הימנו עצה, להשׂיח לפניו דאגותיהם. הוא ידע את כולם וראה את נפשם במפולש; היה מציץ לתוכה כשם שמציצים במי נחל זכים ורואים את קרקעיתם. בימים האחרונים נרפסו מימי הנחלים הזכים, נדלחו הלבבות הצעירים. צעירי הזמן החדש אינם מסתפקים כבר בהלכה ובאגדה. הם חוקרים במופלא מהם, מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה. בימיו לא היו צעירים מרבים לחקור ולשאול. האידנא הספקות מפספסים את הלבבות והופכים אותם לאבק פורח… או אפילו גרוע מזה: הצעיר נעשה “פיקח” ומניח חיי־עולם ועוסק רק בחיי שעה; ירושלים ורומי אפילו מרחוק מסמאות את עיניהם של פרחי נצרת…

ישו עבר אצל חלקת השדה הקטנה שהיתה לרבו בתחומה של העיר. לפני שנים אחדות היה עדיין ר' חנניה בעצמו זורע, נוטע, משקה, מנכש וכיוצא בזה. בשעה שהיה עומד שפוף בין הערוגות ומפשפש בירקותיו וישו משמשו ומסייע בידו, היה בינתיים שונה לתלמידו איזו הלכה בעניין מלאכתם או מפסק לו מפסוקי התורה או מוסר לו מדרש אגדה ששמע מפי “הזקן”, רוצה לומר, מפי הלל רבו. ואילו עכשיו תש כוחו ופסק מהתעסק בשדהו. ולפיכך תמה ישו כשמצא את רבו עומד בשדהו עם סיעת אנשים שאינם מבני נצרת, אלא מן העיירות הסמוכות, כנראה בני המעמד שחנניה היה הממונה שלו. עוד לפני שבוע השיח הזקן את החשש שמא לא יכול לעלות עם בּיכּוּרי המעמד לירושלים מפני מיחושי הזקנה, ומפני שבכלל נעשה תשיש מאד. המסכן! עוד מרחוק ראה ישו כמה קשה לו לזקן לעמוד: בידו האחת היה נסמך על מקלו, ובשניה – על גזע של אילן. בניגוד לזקנתו, היה בשׂער ראשו וזקנו השחור מרובה על הלבן, ומבטו מתחת לגביניו השחורים והצפופים היה בהיר, חי, עם ניצוץ עצב מחמת הרהורי הבדידות המרובים. פיו עם השפתים הקטנות והמלאות היה לו עדיין חיתוך צעיר ועז; רק משתי כנפי חטמו ירדו אל זויות הפה חריצים עמוקים, שעתים היו ספוגים ליאות ועגמת־נפש מרובה. ואילו פניו תמיד היה שורה עליהם אור של תורה וחכמה. אין לך אדם שעמד במחיצתו ולא נתמלא יראת־הכבוד כלפי אור זה. הכל היו מרגישים בחמה שבלבו, שממנה זרוע אור זה על פניו. הוא היה לכאורה קטן בשיעור קומתו, ומרחוק נראה כתינוק בין אלה שהיו עומדים עליו. ואף על פי כן לא היו מכהים ומטשטשים את דמותו: אותו היו רואים תמיד…

“ואדם זה, היה ישו מהרהר תמיד, אילו רצה, היו הללו שעומדים ומספרים עמו בשדה ואותם שמחוץ לשדהו, כל השרויים בערים ובכפרים, בדרכים ובישובים, – היו מזדיינים ויוצאים למלחמה; רק מלה אחת, רק רמיזה קלה ממנו היתה מספקת… אבל הוא אינו רוצה! אינו רוצה!..”

בשעה שהזקן היה עומד ומספר עם אנשי המעמד, ישבו בחוץ, בצל הגדר שמקפת את חלקתו, משני צדי השער, כנופיות של עניים ובידיהם שקים, טנאים וכלכלות; ישבו שבת־אחים והיו משיחים בשלום ושלוה וממתינים מתוך אורך־רוח ועגמת־שעמום. מכיון שנפטרו אנשי המעמד, יצא חנניה ורמז לפועלו שיכניס את העניים. הללו נזקרו בבת־ראש על רגליהם, מבוהלים ודחופים פרצו לתוך השדה, הצטופפו מסביב לבעל־הבית הזקן, שבקושי עמד על רגליו, עד שכמעט הפילוהו. ר' חנניה הראה להם במקלו על הפיאה שהקצה להם. ומיד – אותם בני־האדם שישבו קודם שבת־אחים וסיפרו זה עם זה בישוב־הדעת ומתוך עגמת־שעמום, בן רגע נשתנו. נזדקרו ונתברחו בין הערוגות והאילנות של הפיאה בצוחות וצריחות, כשהם מתחככים זה בזה, דוחפים ודוחקים זה את זה, רוחשים כרמשים, נוברים ככלבים. שלא מדעת הפך ישו את פניו כדי שלא לראות בני־אדם בתקלתם, שלא לראותם נהפכים לחיות. מראה העניים שמתכתשים בשדה ובכרם על לקט, שכחה ופיאה היה עוד מקטנותו ממלא אותו סילוד־נפש וגם חרדה.

פתאום נתקלה עינו בטביתא השוטה ונתבהל: מה זו עושה כאן? הללו הרי ידרסוה שם! אמר לרוץ אליה ולחלצה מבין העניים המתכתשים, אך בו ברגע נתלתה גם עינה בו, ומיד – ישו ראה זאת בבירור – נתרחב פיה על ידי בת־שחוק רחבה, ושני טורי שיניה הבהיקו כנגד החמה. טביתא, כאילו מישהו לחש לה את מחשבתו, נפנתה ויצאה מתוך השדה בפסיעותיה הקלות והטרודות, עם שקה הקטן והריק על זרועה, וכל אותו הזמן לא העבירה אף לרגע את עיניה ממנו. כלום לא ראתה, כלום לא שמעה, שום דבר ושום אדם זולתו. רק בו לבד, בפניו, נתונות עיניה בשעה שהיא מבקיעה לה דרך בתוך הקהל, נדחפת ונדחקת מכל צד, בלא שהרגישה בכך, כל הזמן מסתכלת רק בו מרחוק, מחייכת רק אליו, תפושׂת חלום ומכוּשפת בתוך המהומה והמבוסה. אף הוא לא זז ממקומו. לא יכול לעבור להלן. עמד והמתין. טביתא הלכה והתקרבה אליו, הלכה והתקרבה, עד שפתאום עמדה.

– טביתא! למה הפקרת את חלקך בפיאה? – שאל.

טביתא שתקה. רק חייכה, דוּמם חייכה.

ישו תמיד כשהיה רואה אחד בעל מום, מצורע או שוטה, היה מתבייש בבריוּת גופו, באבריו השלמים, בטליתו הנקיה, כאילו נתן יד לרשוּת הרשעה, כאילו שיתף עצמו עם המלַסטמים את ישראל…

לבו נתמלא דמעות למראה הנערה האומללה, ולא יכול לזוז ממקומו ולסלק מעליה את עיניו.

יד רכה נחה על כתפו. החזיר ישו את פניו וראה את חנניה רבו. נתבלבל במקצת, נרתע פסיעה אחת לאחוריו והחוה קידה לזקן:

– שלום עליך, רבי ומורי!

הזקן טפח על כתפו טפיחות קלות של חיבה ואחר אחז במרפקו כדי להיסמך עליו.

– רוצה אתה לילך עמי?

ר' חנניה לא נתן את דעתו למה שנעשה בשדהו ולא לנזקין שהעניים עלולים לגרום לו; הוא ידע שאלו העניים שפשטו כארבה על הערוגות ועל האילנות, שמתכתשים ומתנצים על פחות משוה פרוטה, יהו זהירים זהירות יתירה שלא לנגוע במה שאינו בחזקת פיאה.

– כן, בודאי, רבי! – השיב ישו – אבל טובה, אבקש ממך: שמא תתן לי מקצת מן הירקות ומקצת מן הפירות?

נתן בו רבו את עיניו בתמיהה: מימיו לא ביקש ממנו ישו כלום, וכשהיה רוצה פעם להנות את תלמידו מפרי האדמה או העץ, היה מסרהב שעה רבה עד שהיה מקבל.

– בבקשה, בבקשה, בני! טוֹל כמה שלבך רוצה.

ישו לא השתהה הרבה. ביקש מחילה מרבו, מיהר ונכנס אל שדהו, ואחר שעה קלה יצא משם עם פולים, אפונים, עדשים וטופח מלוא כנף טליתו. ניגש אל טביתא ומילא את שׂקה.

– ביישתני, בני! קלני ממך, ישו – אמר הזקן ועיניו הבהירות והחיות היו קורנות מקורת־רוח.

– יש תקנה, רבי – אמר ישו באבק־שׂחוק – כדי שלא יהא הרבי מבויש על ידי תלמידו…

– ליתן לעלובה זו “מנה אחת אפים”?

ישו ניענע ראשו ושניהם צחקו.

– יפה דרשת, בני! – אמר הזקן – הזדרז והוה שליח־מצוה. רגלי תשושות יותר מדי וקשה עלי ההליכה.

ישו שוב נכנס אל השדה וחזר עם חוצן מלא ירקות ופירות, כפלים ממה שנטל קודם; בקושי דחק לתוך שׂקה של טביתא את כל שהיה בידו.

הנערה עמדה לפניו בפה מחייך, הסתכלה בעינים שכמדומה אינן רואות כלום.

– ועכשיו – אמר לה ישו – לכי לך לביתך בשלום. לכי דרך השדה, עקפי את הבתים, גזירה שמא תהא בך פגיעתם של הקטנים לרעה.

הנערה הבינה ורצה, רצה בדרך שאמר לה ישו, מאחורי הבתים.

הזקן נסמך שוב בידו על זרועו של ישו והתחילו פוסעים אל בית הכנסת בפסיעות מדודות. הזקן אמר:

– אותה ריבה שוטה… נאה היא וראויה שאברך עליה “ברוך שחלק מכבודו לבשר־ודם” אילמלי היתה שפויה בדעתה… חבל על האי שוּפרא… בת־ישראל נאה כזו…

– הרי זו בתה של שפירה האלמנה מקריות; אביה נהרג במרד נגד המלכות – הסביר ישו.

– כך, כך, ־ נאנח הזקן – יודע אני, יודע אני. הרבה פורשין אל הים ולא כולם חוזרים. לא הוא היחידי נהרג אז… זכורני… רבים עשו ורבים יעשו כמותו… אז העלו חרס בידם… לא היתה מהם טובה לא להם לעצמם ולא לעולם. כך, כך…

דברי הזקן הצליפו עליו כמו בשבטי־אש. אך לא אמר כלום. הלך בפסיעות זעירות ומתונות, לפי פסיעותיו של רבו, שנסתמך עליו. רק לבו דפק בחוזק וחש בפניו שהסמיקו.

בית הכנסת היה ריק מאדם. מבעד למאוֹרות הקטנים והעגולים קלח אור היום בצמצום, רך וממוזג בצל, שנמתח ברצועות דקות ואלכסוניות לאורך כל האולם. דומה היה כאילו היום נכנס לכאן בזהירות וכובש את עצמו שלא להחציף את אורוֹ. מפני קדושת היקום. שתי שורות עמודי־האבן היו חוֹצות את האולם לשלושה. העמודים ממחציתם ולמטה היו מוארים באור הרצועות הללו ומבהיקים בחלקלקות האבן, וממחציתם ולמעלה היו כבר שרויים בצל. ריח המינתה שמפזרים כאן בערבי שבתות וחגים עומד בחלל האויר ומתמזג עם האור הכבוש והעמום למסתורין של תפילה והתיחדות עם הבורא… תחת הקמרון הגבוה צללו בנות־קול פסיעותיהם הזעירות של הרב ותלמידו. לרגל אחד העמודים היתה שטוחה מחצלת ועליה כר קטן, נר שמן, זוג סנדלים ישנים ומגילת־ספר עטופה בתכריך שיראים ירוק וישן נושן. אל מחצלת זו ניגשו שניהם וצנחו עליה.

– הרגלים! הרגלים! – נאנח הזקן כשפשט אותן לפניו והחליקן בידיו בזהירות כמי שמעביר את כפו על מקום דוי – הן הולכות ונתפּחות מיום אל יום, – והוא התחיל מזמר בניגון של קריאת ההפטרה: “ביום שיזוּעוּ שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל”… כך, כך… “ובטלו הטוחנות כי מיעטו וחשכו הרוֹאוֹת בארובּוֹת”… שבח לאל יתברך ש“הטוחנות לא בטלו” בי עדיין, ועדיין לא “חשכו הרואות”, אבל “אנשי החיל”… “אנשי החיל” שהתחילו מתעוותים… וי, וי…

פתאום זקף על ישו עינים תוהות ובקול אחר, דאוג, שאל:

– מה לך, ישו?

– למה תשאלני, רבי?

– רואה אני בך שאתה שרוי בצער. על מה אתה מֵצר, בני? החכם מכל אדם עליו השלום אמר: דאגה בלב איש ישׂחנה. אל תקרא “ישחנה”, אלא “ישיחנה”, תלמוד לומר, יספרה לאחרים.

ישו הרתיע בכל גופוֹ:

– רבי! ברצוני לשאלך שאלה אחת.

– שאל, בני!

– רבי ומורי! עבדים לעבדים אנו… מפני מה אין אנו רוצים ליגאל משעבודם של עכו"ם?… לא! רציתי לשאול, מפּני מה אין אתה מקהיל קהילות ואינך דורש ברבים שישברו סוף סוף את העול הזה?

לבו דפק בחוזק. כאבם של שבטי־האש לא עבר עדיין, אבל שמח שסוף סוף שאל את השאלה הזו. משל לאדם שהרבה היה מתירא לקפוץ על פּני תהום ולבסוף התגבר וקפץ, ומצא שלא ניזק.

הזקן שמע ובפניו לא ניכר אף סימן כלשהו של תמיהה. בכלל היה ר' חנניה יודע לשמוע בשלוה ובלא תמיהה את הדברים המתמיהים ביותר; כל שטות והבלות, כל דבר שמעיקרו לא בא אלא לסתור את דבריו היה שומע באותה המידה השוה ומשיב באותה נעימה של מתינות ושיקול־הדעת. אפילו מדברים אליו ברוגז ובכעס, היה ממתין לשמוע דברי חברו עד הסוף, ואחר היה מבקש להמתין לו קצת עד שתתישב עליו דעתו וימצא מה להשיב; בינתים היה חברו שופה מכעסו ויכול לשמוע במנוחת־הנפש.

– שמא סבור אתה שיש בכוחם של בני נצרת להטריד את האויב?

– לא רק נצרת לבד. גם ציפורי.

– גם ציפּורי? נצרת וציפּורי?

– גם כל הגליל ויהודה כולה…

– בקיצור: כל ישראל כולו? וכל ישראל כולו כלום יש בו הכוח לעשות מלחמה ברומי?

– הטרדנו פעם את היוָנים מכאן. נטריד גם את הרומיים.

– ולאחר שנטרידם, מה יהא אז?

– אז נהא נגאלים.

– מה תעשה בגאולה זו?

שאלה זו ישו לא חיכה לשמוע אותה. נתמה ולא מצא מיד מה להשיב.

– אז… אז… יהי לחם לרעב ובגד לערוֹם.

– מנין לך זאת? דבר זה לא ברי לי כל צרכו. עניים ואביונים היו ויהוּ תמיד בישראל, שנאמר: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

– בן חורין עני עדיף מעבד בעל־נכסים.

– החשמונאים מרדו מפּני שהיונים אמרו להעבירנו על דתנו. אבל לא מפני היסורים. אבותינו היו יודעים לקבל יסורים ולהיות חזקים, לישא עול זרים ולהיות בני־חורין. ואתם, בני הדור החדש, וי, וי… מתיראים מפני השעבוד. נתרופפו הבטחון והאמונה… דע לך, כשיש בטחון ואמונה אין היסורים יסורים ואין העבדות עבדות, וכשהבטחון והאמונה מרופים, אז… – והוא סיים את דבריו במחוג ידים שמראה יאוש וחדלון.

– איני רואה מה הטעם ומה הצורך לקבל יסורים מידים טמאות.

– היסורים, חביבי, פּעמים הם רטיה למכה. מהו שנאמר "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך"? למה נמשל ישראל בזית? לומר לך: מה הזית הזה אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אין דבקים באביהם שבשמים אלא על ידי יסורים, שנאמר: “ויהי כזית הודו”.

– רבי! יסכר פּי האומר שאינך רוצה, חלילה, בגאולה…

– חלילה! חס ושלום! – קרא הזקן ואפילו הגבּיה שתי ידיו כלפי מעלה כמעיד עליו את השמים – לא תבוא הגאולה בשעה שאנו רוצים בה…

–?

–…אלא בשעה שנהיה כדאים ליגאל, כמו שנאמר: "ציון במשפט תפַּדה ושביה בצדקה"…

ישו השפיל ראשו, פיכר פיסות ידיו על ברכיו ובקול נמוך כמדבר אל עצמו:

– בכל מקום עניות מנוולת, רעב, צרעת, שחין… היכן והיאך תבקש משפט וצדקה? רגלם של עכו"ם דשה בנו, ממונם של ישראל נאכל על ידי גבאי הרשוּת, מוֹכסיה וחייליה, בכל מקום זונות וגייסות, היאך והיכן תבקש משפט וצדקה?

– בני! תורה בשעה שעוסקים בה משמשת תריס מכל צרה ופורענות. וכי לא השמעתיך מה שלימדנו הזקן? הוא היה אומר: “הווּ מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.

ישו עדיין ישב בראש מושפל על חזהו, ובלחישה חזר בינו־לבין־עצמו על דברי רבו האחרונים:

– שלום, אהבה וקירבת הבריות אל התורה…

ור' חנניה אף הוא המשיך את טוית הרהוריו בינו־לבין־עצמו:

– צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל המצוות שבתורה…

פתאום הגביה ישו את ראשו בתנועה תקיפה, הפך פניו אל רבו ועל מצחו התלקטו קמטים:

– מה אגיד, רבי, לאותה אלמנה מבני קריות, לשפירה, שבעלה מת במרד נגד האדוֹמי ואין לה פרוטה לפרטה, ואין פת בסלה, ובתה דעתה נטרפת עליה מאימות ומוראים גדולים? מה אגיד לבנה, ליהודה, שמפרך את גופו בעבודה ואינו אוכל די שבעו ומשום כך הוא תמיד כעוס וזעוף? במה אנחמם, מה עצה אשׂיא להם כדי שיהוּ כדאים לגאולה יחד עם כל ישראל?

– לאותה שפירה ולבנה תגיד שיסלקו את האשפה מלפני ביתם, שיכבדו את רשות־היחיד שלהם, וכך לכל אדם בישראל…

רגע שהה ואחר הוסיף:

וסוֹפה של רשות הרבים להיות אצלנו מכובדה וטהורה.

– לא אוּכל, לא אוּכל רבי! – נכנס הנער לתוך דבריו בצוחה כמתחנן: – לא אוכל לדאוג לשלום נפשי, לחלקי בעולם־הבא, בשעה שכאן מסביב…

הוא לא סיים את דבריו, רק כבש פניו בכפו והתרעד בכל גופו.

והזקן המשיך בשלותו הרגילה, כאילו צוחת היאוש של תלמידו לא הגיעה אל אזניו:

– אחת ויחידה היא הדרך אל חיי־עולם, רבים ונפתלים הם השבילים לחיי־שעה, לפרנסה טובה, לעושר ולנכסים, לכבוד ולתענוגות… והשטן מרקד ביניהם…

שעה קל היתה דממה. נשמעו רק ציוץ הצפרים והגה היוֹנים במאוֹרוֹת הפתוחים והעגולים מתחת לקמרון הגבוה. ישו סילק במתינות את כפו מעל פניו ואמר בקול חלש:

– יודע אתה, רבי, שרבים מישראל נתיאשו כבר אפילו מחלקם בעולם הבא?

העמיד הזקן על ישו עינים טובות, מלאות חיבה ורחמים; ואחר הניח את כפו על כתפו וטילטלוֹ במקצת בתנועה אבהית טובה:

– אל תאמין, אל תאמין לאותם שסחים לך כך… אין פיהם ולבם שוים… מחלקו בעולם הבא אין אדם מתיאש, אינו יכול להתיאש, ואף אינו צריך! שומע אתה, אינו צריך! אפילו על פתחו של גיהינום… אלא חוששני, ישו, שאתה, אתה הוא מן המתיאשים, ולא חלילה, מחלקך בּבּא אלא בזה, מעצמך… מעצמך התיאשת, חביבי, וזה לא טוב! כמהלך במדבר אתה ונפשך סכוּפה מצמאון… אתה מתירא מהריקנות והשממה שבקרבך, ואתה בורח ממדבר זה שבלבך אל אותם “הרבים המתיאשים”… כתוב: “כי בצלמו ודמותו בראם”. מהו צלמו ודמותו? הוה אומר: התיבה הראשונה של עשרת הדיברות. מה המקום אומר: “אנכי”, אף האדם אומר: “אנכי”, שכּן בצלמו ודמותו בראם… מה המקום הראה גדוּלתה של תיבה זו, שפתח בה את עשרת הדיברות, אף האדם חייב לנהוג בה כבוד. הזקן היה אומר: “אם אני כאן – הכל כאן; אם אין אני לי – מי לי! וכשאני לעצמי מה אני! ואם לא עכשיו – אימתי?” חייב אדם לכבד את האני שלו, ואילו אתה מזלזל בו…

גלגל החמה המנסר ברקיע כבר התחיל יורד ומתגלגל למטה במדרון ומתקרב אל סיום עבודת יומו. רצועות העור שהיו משתרבבות ממאורות בית־הכנסת נעלמו, כאילו גלגל החמה נטל אותן עמו, אל בית זבולו, עד מחר. בית הכנסת נתמלא אפלולית שקופה ורכה וריח המינתה נעשה חריף יותר.

– מנחה! – הזכיר חנניה. ישו ננער מהרהוריו. פשט לרבו את ידו וסייע לו לעמוד. עמדו שניהם לתפילה, כפותי ידים ורגלים, ופניהם דרומה כלפּי ירושלים. בתוך צללי ערבית שמילאו את הבית הבליחו כשני כתמים בהירים ומרתיתים טליותיהם הלבנות. ומתחת לקמרון הגבוה והמלא כבר חושך היו עדיין צפרים ויונים מצייצות והוגות.

מיד אחר התפילה נפטר ישו מרבו כשהוא מצדד פניו והולך עד שיצא מבית־הכנסת.

הרי שאלה זו, שהיתה בוערת על לשונו ימים רבים, כבר נשאלה – ועתה מה?.. זקן נפלא הוא חנניה זה. תמיד הוא משמיע דברים שטורפים את הלב ומרגישים עליו הרהורים עזים. שאלה זו, לאחר שנשאלה, תחת לשכך את סערת לבו, עוד הגבירה אותה. זכוּר הוא שבקטנותו, כשהיה עומד בין ברכי אביו ומסביב יושבים זקנים וצעירים שהיו באים ליטול עצה מפיו של אביו, על מה היו מספרים? על רשעת הרשות, על המסים הכבדים, על נקיים שיושבים חבושים בבתי־האסורים, על דם צדיקים שנשפך… ואחר כך, כשהיה טליא, והיה מחזר על פתחי לקוֹחוֹת בשליחות מאבא לגבות חובותיו או להחזיר רהיטים מתוקנים, על מה היו משׂיחין בכל בית בישראל? שוב על העוׂל הכבד מנשוא והשׂנוי על כל הבריות… עם כל נחת הדיבור וכיבוש־הצער היו תלונות אלו משוועות באזניו כצוחות. צוחות אילמות אלו היו מלווׂת אותו כל ימיו. ומלוות אותו גם עכשיו, אחר שיחתו עם רבו, ואף על פי כן… אתמהה! אחר השיחה דעתו נתקררה. ומשום מה? משהו שהיה קודם כפוף בקרבו, נזדקף עכשיו, נתישר. מהו דבר זה? דומה עליו כאילו חנניה החזיר לו אבידה שלאחר יאוש. מה זו? ובמה?.. כן, חנניה דיבר על יאושו מעצמו, על צלם אלוהים ועל התיבה הראשונה של עשרת הדיברות… לפתע פתאום נזכר והבין. נזכר בגילת נפשו בשעה ששמע מפי רבו בפעם הראשונה שכולנו בנים אנו למקום, שכל ישראל הוא בן אלוהים… חנניה שקוּד תמיד להזכיר לו זאת. משל לאוצר חמדה שישו תמיד מאַבּדוׂ, והזקן תמיד מוצאו ומחזירו לו. “חייב אדם לכבד את ה”אני" שלו"… “אם אין אני לי, מי לי?..” מלים יקרות מפז! כרפאוּת הן לנפש דוויה! “אנכי ה' אלהיך”… אנכי בן־האדם… וכיצד לא יגיל לבו של אדם שצריך, שחייב, שיכול להשתמש בלשונה של הגבורה: “אני!” “אני אומר!..”

ישו לא ידע עדיין מה יעשה ב“אני” שלו, כיצד ישתמש באוצר החמדה שאבד לו ושחזר אליו. אבל הלך בנפש מרוממת בגלל העושר הרב שנתעשר פתאום… וכך היה מהלך דרך סימטאות ריקות ולא ידע להיכן רגליו מוליכות אותו. פתאום נדבק דבר־מה לרגליו ולפף אותן. ישו נתבהל. זה היה תינוק כבן ארבע, ערוׂם כולו, מאלה שרוחשים בכל סימטה ועל כל קופת אשפה. ישו גחן, ליטף קצת את ראשו ורצה לסלק את הידים הזעירות שגיפפו את רגליו. אך התינוק דבק בו ולא הניחוׂ. אז נטל אותו ישו והגביהוׂ על זרועו. התינוק היה מלוכלך באבק דרכים ואשפה, מקומות פשה בו שחין, מחטמו ירדו שני קילוחין ישר אל פיו, ועיניו מלפלפות; זבובים רחשו מסביב לפיו, בזויות עיניו ובתוך אזניו. אך פניו היו, עם כל זאת, נאים. ישו הזדעזע מהטינוף הרב והיה מצר מאד. עניות זו מנוולת היא את ילדי ישראל ואת ישראל כולו! מה אגיד לך פטוטרתי הקטנה? אבא שלך מת, אמא שלך דעתה נטרפה עליה מרוב יסורים, ומי יכבד את ביתכם ברשוּת־היחיד שלכם? אתה שלא טעמת טעם חטא?

ישו לחץ אל לבו את הגוף הכחוש והמטונף הזה ונשק לו. התינוק נצמד כולו אליו רעב ללחם ולאהבה. נזכר ישו את הלחם והגבינה שהוא נושא כל היום עמו ושעדיין לא טעם מהם. הוריד את התינוק מעל זרועו, ישב שפוף כנגדו והתחיל פורס מהלחם ומהגבינה ונותן לתוך פיו. אך לתינוק לא היתה סבלנות וחטף את הפת מידי ישו. עיני ישו נתלחלחו בדמעות. גם יוסי הפקעת היה כך רעב כל ימיו, עד שנטרד מעולמו… ועליך כלום יהו הבריות מרחמים?… נזכר לו לישו לילה אחד רחוק, אבוד בין לילות ילדותו הרחוקים; פנים חביבים כפויים עליו וקול מתוק מדבר אליו: “משיחי! משיחי היקר!..” וישו גיפף לו לתינוק ודיבר בנעימה הענוגה והרכה ביותר מנעימוֹת קולו: "רעב אתה, חביבי, אבל עתיד אתה לשבור רעבונם של ישראל לגאולה ולשמחה… זבובים אוכלים אותך, כולך מוּגלה, לפלוף ושחין, יתום אתה מאב ומאם, אבל חביב אתה למקום, כליל תפארת ישים בראשך ואתה תהא לכולנו אב שלוח אלינו מאת אבינו שבשמים…חביבי! חביבי! עוד הרבה יסורים ועינויים מזומנים לך, משיחי, משיחי היקר!… כך? רוצה אתה להיות משיח ישראל? הרי זה תלוי קצת גם בנו, אם אך יהא בנו הרצון לכך. “אם אין אני לי, מי לי!”

פתאום נזדקף ישו, עמד על רגליו והביט לפניו תוהה ובוהה, רעיון אחד, חד כסכין ובהיר כברק, חלף אותו: כולנו כתינוק הזה, כולנו עזובים, כולנו מוכי שחין! עלינו למרק עצמנו מטומאתנו, לגרש את הרוחין הרעים מתוכנו, מרשות־היחיד שלנו… קודם לא הבין מה לתורה, לצדקה ולגמילוּת־ החסדים, שעליהן דיבר רבו, ולעלובי החיים והצמאים? אבל עכשיו, בשעה שעמד שפוף לפני התינוק הקטן הזה, כאילו נפתח פתאום בלבו מעין של אור וחיים, והוא הבין: אהבה ורחמים בשביל פעוט זה, בשביל יוסי, בשביל שפירה, בשביל טביתא ויהודה, בשביל כל מעוּני החיים; תורה ומצוות בשביל המנודים מנחלתם בעולם הזה ומחלקם בעולם הבא, בשביל היושבים בחושך בלא אלוה, בשביל הכמהים והנכספים אל אלוה… דרך הפדות והישע פתוחה לפני כל אדם מישראל בלבו של כל אחד מאתנו! היאך אמר אותו זקן מופלא? “אם אני כאן – הכל כאן: וכשאני לעצמי מה אני?..” רק בצדקה ורחמים מוצא אדם את צלם אלוהים שבו. “אנכי ה' אלהיך” – מה אני רחום, אף אתה הוה רחום!

רבים עברו על פניו. פועלים, שכירי־יום ובעלי בתים חזרו מן עבודתם וכלי־מלאכתם מופשלים להם לאחוריהם. נשים עברו בריצה אשה אל ביתה להכין פת־ערבית עד שלא יבוא הבעל. היו רואים את ישו עומד ומשׂיח עם התינוק המלוּכלך; אלה עמדו שעה קלה, מתמהים ושומעים לדבריו ואחר עוקרים ממקומם ברקיקה: “לגמרי יצא מדעתו בחור זה”, ואלה עוברים ומחייכים מתוך לגלוג ורחמים.

משפירש ישו מן התינוק, לא הספיק לפסוע פסיעות אחדות ומאחת הסימטאות פרצה כנגדו סיעת ילדים רצים בצחוק ובשמחה. מכיון שראו את ישו עמדו, נשתתקו והתחילו מתקרבים אליו בפסיעות מתונות, מבוישים ומבולבלים. מיום שאירע המעשה ביוסי הקטן חל שינוי בילדים: תחילה התבהלו ונתבלבלו; כולם ראו את עצמם חייבים במיתתו ורבים מהם היתה החרטה מנקרת ואוכלת בלבם עד שנטרפה שנתם בלילות. ניצבת המצרית, למשל, ננערת בלילות בצעקות ובבכי. לכולם היה מאז רצון עז לתקן מעשיהם באיזו דרך שהיא, ליעשות טובים משהיו. אבל לא כולם היו משוים לנגד עיניהם תמיד את רצונם זה הטוב; למעשה היו ילדים שובבים ובעלי יצרים רעים וטובים כמות שהיו.

– מהיכן הרגלים? – שאל ישו והכניס את אצבעות ידיו לתוך עבי תלתליהם של שני פעוטות שעמדו כנזופים וגמרו לכרסם זנבות גזר.

הילדים שתקו. בחשאי היו פוזלים זה כלפי זה מתוך צחוק כבוש שהיה עדיין מחלחל בגרונם ומתוך בושה כאחד.

ישו, שהיה בתחילה טרוד בהרהוריו ולא הרגיש בביישנותם, ראה פתאום בידיהם ירקות, מי היה מכרסם גזר ומי צנון ומי מלפפון, והבין שחברה זו שוב עשתה איזה מעשה שמתביישים בו.

– כל כך הרבה ירקות מנין לכם?

ראה גלית הפלשתי שאין להעלים ומכל שכן שאין לשקר, קפץ ואמר:

– מטביתא! פגענו בטביתא וידיה מלאות מכל הטוּב הזה, אמרתי להם: “רבותי”… רק תיבה זו ולא יותר… מיד קפצו ונטלו הימנה מה שנטלו.

– ואתה כלום לא שלחת ידך, צדיק? – שאלוהו חבריו ברוגז.

– מכיון שהכל נוטלים נטלתי אף אני.

– הכיצד! מטביתא? אתם גזלתם מנערה עלובה ועניה את מחיתה, את הירקות שחנניה רבנו ואני נתנו לה? את טביתא גזלתם?

– לא התכַּוַונו לגזול, רק דרך צחוק התחלנו מתעסקים בה, ו… ו… יצא כך… – ניסה ילד אחד להתנצל בתמימות.

– והיא נתנה לכם מרצונה הטוב?

– בכתה קצת…

– געתה כפרה – תיקן ילד שני.

ועזאי השמיע נהימה משונה, להזכיר לילדים את בכית טביתא שכל כך הצחיקה אותם קודם. ואף עכשיו לא יכלו להתאפק מצחוק.

פני ישו התקדרו. שתק והמתין עד שיפּסק צחוקם. ולבסוף אמר:

– מעשה רע עשיתם, ילדים! רע מאד!

הצחוק נפסק פתאום, עמדו דמומים כולם.

– פשוט סייעתם בידי השטן – הוסיף ישו בראותו את מבוכת לבם של הקטנים.

הדברים הללו הפחידום עוד יותר;

– היאך? כיצד?

– כלום לא שמעתם על השטן שהתקנא בקדוש־ברוך־הוא?

– לא שמענו! לא שמענו! – קראו הילדים והצטופפו מסביבו של ישו, מוכנים לשמוע אחת מאגדותיו החביבות עליהם כל כך.

– מוטב – הסכים ישו – אספר לכם מה שקיבלתי מר' חנניה שקיבל מרבּו. מעשה ובא השטן בקטרוּג לפני הקדוש־ברוך־הוא וטען: על חינם אתה מתהדר בתהילות והתשבחות שעמך ישראל אומרים לך. אילולא אימתך וּפחדך עליהם לא היו עושים כך. משל למלך בשר־ודם שהיה רודה בעבדיו ביד קשה, ועבדיו שהיו מתיראים מפניו היו אומרים לו שבחים בפניו: אין גדול כאדוננו, אין חכם כמלכנו, אין גיבור כרבנו… השתבח המלך לפני אשתו: צאי וראי מה ביני לבין שאר מלכי האומות. כלום יש מלך בעולם שעבדיו מקלסים אותו כך? אמרה לו: הללו מתרצעין על ידיך ואימתך מוטלת עליהם, לכך הם משמיעים לך דברי חונף. הראני בני־אדם שאין חייהם נתונים בידך ושיהו מרבים בשבחיך. כך ריבון העולם שכל הברואים בידו כקנקנים ביד היוצר, רוצה מקיים ורוצה משבּר, ולפיכך אין מזמורי תהילותיהם אלא חנוּפה בלבד. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: עפר לפיך, רשע! כלום אינך יודע שאני דן את החנפים באשוֹ של גיהינום, כמו שאומר הכתוב: “פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים: מי יגוּר לנו אש אוכלה, מי יגוּר לנו מוקדי עולם!”? אלא תבלין נתתי בעולם שאין בידו של שטן לעמוד על טיבו וטעמו, ובעבור תבלין זה אומרים לי ברוּאַי שירה. אמר לו: מה שמו של תבלין זה? אמר לו: אהבת־הבריות שמו. גדולה אהבת הבריות שנותנת שמחה לאדם, שמחה בעולמו, שמחה בחייו. אמר לו: מה עושה אדם בתבלין זה שנתת לו? כלום אוֹכל אותו? אמר לו: הוא טורח כל ימיו לתקנת הבריות, נותן פת לרעבים, צדקה לעניים, שנאמר: “וצדיק חונן ונותן”. אמר לו: אתמהה! כל ימי הייתי סבור שאין לך נתינה שאין עמה צער, ואין השמחה שורה אלא במי שנוטל מחברו. אמר לו: כלום לא אמרתי לך שאין בידו של השטן לעמוד על טיבו וטעמו של תבלין זה שנתתי בעולמי? אמר לו: ותבלין שלי מעולה משלך, שכן כוחו יפה להשרות יותר שמחה בין הבריות. אמר לו: ומה טיבו של התבלין שלך? אמר לו: אין בידו של הטוב והמיטיב לעמוד עליו. אלא אם תתן לי הרשות יהו הבריות קושרים כתרים גם לי ויהו אומרים לי דברי שבח והודיה. אמר הקדוש־ברוך־הוא: הרשות נתונה ליום אחד. יצא השטן מלפני מי־שאמר־והיה־העולם ומיד התחיל רוקד בין הבריות ומעורר בהם את היצר־הרע ליטול באיסור כל מה שהלב חומד, ומיד נתגברו בעולם השנאה, הקנאה והתחרות. והעולם נעשה שטוף בזימה, בגילוי עריות ובשפיכת דמים והצדיקים מפשילים מצוותיהם לאחוריהם ומתברחים, כמו שנאמר: כי השתוֹת יהרסון צדיק מה פעל". עמדו הצדיקים בתפילה לפני הקדוש־ברוך־הוא: ריבון העולם! כלום אתה מחזיר את עולמך לתוהו ובוהו? מיד גער בו הקדוש־ברוך־הוא בשטן ואמר לו: דייך! עכשיו אני יודע טיבו של תבלין שלך. למלא עולמי שוד עניים ואנקת אביונים אתה יכול, ולברוא שעה קלה אחת של קורת־רוח אי אתה יכול. בעט בו כביכול והשליכוֹ אל הרי החושך. וזה שאומר הכתוב: “מלוה ה' חונן דל”. ואתם מה עשיתם? תחת להלוות לה' סייעתם ביד השטן, תחת לחונן גזלתם, תחת לגרום שעה אחת של קורת־רוח גרמתם אך צער.

לא הספיק ישו לסיים את דבריו ועזאי קפץ וקרא:

– הריני מוכן לגרום לטביתא קורת־רוח!

והעמיד עצמו כרוצה לרוץ לבקש את טביתא. אי אפשר היה לידע אם נאמרו דבריו בלב תמים או מתוך ליצנות וקלות־ראש. הקטנים שעמדו ושמעו לישו בכובד־ראש ובפנים חמורים נזפו בעזאי:

– שוטה, דייך! הנח, טיפש!

– מפני מה הם כועסים? אני רוצה לקיים מצוה, לתקן מה שקילקלנו! הרי עברנו עבירה, אכלנו את הצנון ואת הגזר של טביתא בגזל ובלא ברכה, לטובתו והנאתו של השטן…

ישו זקף עליו את עיניו; פני עזאי הסמיקו ועיניו ביקשו להשתמט מפני מבטו הקודר.

– סבורני, עזאי, – אמר ישו – שאתה באמת מצטער על המעשה שעשית.

עזאי נשתנה פתאום ואמר כבר לא בקלות ראש:

– ודאי שלא טוב עשיתי… כלום איני מבין? רצוני לתקן.

על פני ישו הפציעה בת־צחוק. הניח את כפו על ראשו של עזאי ולא אמר כלום.

– הרי עלי שמהיום לא תהא פגיעתי רעה בטביתא! – קרא כרסתן אחד.

– אף אני… אף אני… אף אני… – קראו עוד ילדים.

– לא די לכם שלא תהו מצערים אותה. מחויבים את לעשות מעשה. אל תשכחו את התבלין שנתן הבורא לברואיו. כל אחד מכם יתן את דעתו לגרום לטביתא שעה אחת של קורת־רוח. משום שאותה הייתם מצערים ביותר.

עמד האבטיח והכריז:

– מכל סעודה שלי אפרוש לה חלק.

ישו כבש בקושי את חיוכו: ידע כמה גדולה נדבת־לב זו לגבי האבטיח. ובתו של תוֹמא, ניצבת המצרית, עמדה והודיעה:

– ואני אהיה נותנת לה כל מה שאני עתידה להרויח.

– כלום אַת כבר משתכרת? שאָלה ישו בחיבה.

– כשאני משמשת את האנשים בפונדק, מגישה להם מים או דומה לזה, אני מקבלת מהם גלוסקאות או פרוטות. את הפרוטות אני מוסרת לאמא ואת הגלוסקאות אני אוכלת. מהיום הריני מביאה אותן לטביתא.

– ואני אהיה מגן עליה מפני ילדים רעים שלא יהו עולבים בה – אמר האַבוב בנו של בתירא. המסכן לא היה לו מה להפריש, לא מאוכל ולא מכסף. אמת, גם כוח לא היה לו ביותר, אבל כמה שהיה לו היה יכול להעמיד להגנתה של טביתא.

– אבל, ילדים! – קראה המצרית הקטנה – הרי עלינו להחזיר לטביתא מה שגזלנו הימנה. בכיסו של עזאי, כידוע לי, יש עוד צנון אחד. אצל מי האפונים? רבותי! נחזיר לה את הכל!

– הן, בודאי – השיב האבוב – אבל כיצד? הרי אחיה יראנו ויהרגנו. עוד ילך ויספר לאבא…

– אני אלך. אני איני מתירא – אמר עזאי בפשטות.

– אף אנו ניטפל אליך – אמרו ילדים אחדים שהתקנאו בגבורתו של חברם.

– כלום איני חסר אלא להגן עליכם. די לי במה שיפרע ממני… החזירו, החזירו את הגזילה, מורי ורבותי!

“מוריו ורבותיו” התחילו מריקים את הכיסים1 נמצא שלא היה בידיהם אלא שני קלחי גזר, צנון אחד וחצי חופן פולים. דעתו של ישו נתקררה למראה התינוקות הללו. פיטר אותם לבתיהם ואמר לעזאי שהוא ילווה אותו אל ביתה של שפירה.

כשהרתיק ישו על הדלת של האלמנה נענה להם מתוך הבית קול אשה חלוש מאד, שנשמע בקושי. נכנסו. החדר עמד שטוף בחשכה. סמוך אצל שפירה ששכבה על המחצלת, מכוסה במטליות בלויות, עמדה איפה הפוכה ועליה דלק נר שמן קטן שהאיר תחום מצומצם סביבו. לפני נר זה ישב יהודה והיה עסוק בהטלאת נעל ישנה. בקרן זוית אפלה ישבה טביתא כפופה ומכווצה. על התקרה ועל הכתלים התנענעו צללים שחורים ומשונים שזרועות יהודה היו משרות עליהם.

כשנכנס ישו עם הילד לא הכירוהו בתחילה האם ובנה. רק טליתו הלבנה הבהיקה בחשכה כחזון־אור בלא דמות של גוף. כמו שרואים לפעמים בחלום… טביתא הראשונה הכירה אותו. ומפיה פרצה איזו קריאה משונה, מעין יבבה כבושה או מעין צחוק כבוש. קפצה ועמדה על רגליה. רק שיניה הלבנות היו מזהירות שם בחשכה.

אחר כך הכירוהו גם האם ובנה. יהודה נקפא על מקומו, נפסקו תנועות הצללים. ישב כגוש לילה, רק עיניו המבריקות באור משונה היו תלויות בו. האם, שאהבה את ישו מתמיד, נתבלבלה. הביטה אליו בתמיהה ולא האמינה למראה עיניה.

ישו גם הוא היה מבולבל קצת למראה החשכה והדלות שבחדר. עוד לא היה כאן אף פעם.

– הילדים נטלו מטביתא מהפיאה שלה. הנער הזה בא להחזיר ממה שנשתייר בידם. הם מתחרטים על המעשה שעשו – הסביר להם ישו.

עזאי שהיה כל הזמן ירא וחרד מכעסו של יהודה, ראה שזה שותק, הניח דוּמם מה שהיה בידו והזדרז להסתלק מן החדר, שמח לצאת בלא ריסוק אברים. ישו נשאר.

– יישר כוחך, בן יוסף! – אמרה שפירה לבסוף – חייך, לא כדאי היה הדבר שתטריח את עצמך…

רצתה להזמינו לישב ונזכרה שאין לה כסא. העמידה את הנר על הקרקע, הזיזה ממנה את האיפה ואמרה:

– שמא תשב קצת… תנוח…

היה ישו חוכך קצת ואמר:

– יהודה יש לו בלבו עלי… איני יודע מפני מה… הוא בוסר עלי…

– או, לא! אדרבא… להיפך… – גימגמה שפירה.

– אבל אתה אין אתה בוסר על עצמך; דעתך, כנראה, נוֹחה מעצמך – אמר פתאום יהודה – עשית מעשה טוב ואומר: שלום עליך, נפשי!

– שום מעשה טוב לא עשיתי. ואם אתה מתכוון לזאת… לירקות, הרי זה לא אני… – גימגם ישו.

– בבקשה ממך, שב נא, בן יוסף, – ביקשה שפירה, שלא ידעה במה לפייסו על דברי בנה שטינה היתה מפעפעת בהם.

ישב ישו על האיפה.

– למה באת יחד עם הילד הזה? – שאל יהודה – רצית להשתתף עמו במצוה, לא כך? כולכם כך, עושים מצוות ונשׂכרים מהן.

– נשכרים? מה עלה על דעתך? – שאלה האם בתרעומת.

– הללו לא יעשו פסיעה, לא יעשו מצוה קלה שבקלוֹת שאין עמה שכר…

– איזה שכר? מה אתה סח? – שאלה האם כבר בצעקה.

– מרויחים חלק בעולם הבא.

– כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא – השיב ישו.

– להם יש, ולנו אין. עוד הבוקר אמרה אמא: מפני שאין בנו מעשים… אשריכם אתם השׂבעים במצוות…

– שתוק, יהודה! – קראה האם.

– למה אשתוק? לא די לכם שאתם שבעים בזה, אתם רוצים להיות שׂבעים גם בבּא. כמה פעמים אכלת היום ישו?

ישו הירהר רגע השתדל לזכור, ואחר אמר:

– פעם אחת. כן, בבוקר אכלתי.

– ואנו אוכלים בכל יום אך פעם אחת, וימים אף פעם אחת לא.

ישו שמע על עניותם הנוראה של בני הבית הזה, ועכשיו שראה אותה בעיניו, קרא בתוגת לבו:

– אתם בני העולם הבא יותר מהשׂבעים.

– מנין לך? מי אמר לך?

– לפי הצער השׂכר. אתם נתונים ביסורים גדולים.

– כלום ביקשתי יסורים? מי עשה קנוניה זו על חשבוננו שלא בידיעתנו?

– יהודה… – נאנחה האם.

– הקדוש־ברוך־הוא הטוב והמיטיב… – פתח ישו, אבל יהודה הפסיקוֹ ברוגז:

– שמע, ישו! אני אגיד לך… הטוב והמיטיב… כן!… הוא טוב ומיטיב, אבל למי? לי? לאמי? או שמא לטביתא? אני אגיד לך… אתה אינך יודע כלום במה שנוגע לאלוה. בחור גדול שכמותך מתהלך כל ימיו עם תינוקות ואין דעתך גדולה מדעתם. רצונך ואגלה לך מה שנעלם ממך כל ימיך. שני פרצופים לבורא: פרצוף אחד של אורה, טובה ורחמים, ופרצוף שני הוא של זעם ואפלה… הרי לך… אתה לא ידעת זאת. עכשיו יהא ידוע לך… אתם רואים את הפרצוף הטוב והמאיר, ואנו את הזועם והאפל. כך!

איזו אימה סתומה לפפה את ישו. כאילו כל החשכה הזו שבבית יצתה מתוך נפשו של הבחור הזה, מתוך עיניו האפלות:

– יהודה! – אמר כמעט בקול תחנונים – אל תכעס. למקום אין פנים לכאן ולכאן. הוא אבי יתומים ודיין אלמנות… הוא… אין בשר־ודם יכול לירד לסוף דעתה של ההשגחה העליונה. אבל אין הבורא מקפּח שכר כל בריה. ואם הוא גוזר יסורים על אדם…

שוב נכנס יהודה לתוך דבריו, כאילו שמח על הזדמנות זו לראות את ישו יושב לפניו ולהגיד לו את כל שבלבו:

– שמע! אל תדבר לפני על יסורים. מה אתה יודע על יסורים? אתם שעומדים כל ימיכם בתחום האור של פני ה'… פרק ביסורים אלמדך אני. בענין זה של יסורים יכול אני להיות מורם ורבם של רבים כמותך… עשרה קבים יסורים ירדו לעולם. והברואים היו מצוּוים לחלקם בינם לבין עצמם חלק כחלק ביושר ובצדק. אילו היו נוהגים כך, טוב היה לחיות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא… אבל מה עשו הבריות? בריות הגונות כגון בתירא, כגון אתה וכיוצא בכם? נטלו לעצמם קב אחד, ואפשר עוד פחות מזה, וליהודה איש־קריות ועוד כמותו נתנו את השאר. עלי לבלוע גם את מנתו של בתירא ועוד מנוּולים כמותו. דין הוא? יושר הוא?.. למה יסבול אחד בעד הרבים? אילו לפחות ניתנה לי הרשות ליטול את חלקן של אמא ושל אחותי. אבל לא! אף הן מוכרחות להיות שותפות בעסק נאה זה…

שפירה שכבה פרקדן ובכתה, כמו בבוקר בשעה שישבה כאן מרים. בכתה לא מפני שבנה זיעזע את פצעיה ויגוניה, ולא מפני שחייה דמו עליה כמערה אפלה, ולא ראתה אף ניצוץ של תקוה לצאת הימנה. בלבה הפצוע היתה עדיין בוערת ומחממת אש של אמונה ובטחון. כמו ישו האמינה אף היא בחכמת ההשגחה וברחמי המקום עלינו וקיבלה את יסוריה באהבה. על בנה בכתה שהצרות הכהוּ עליו את נשמתו. לא יכלה לצהוב לו ולא יכלה לשדלו בדברים. לא היו לה דברים כאלה בפיה שעשויים להשרות מנוחה בנפשו. מה תדע לנטוע אור בלב צעיר ואומלל כזה אֶם עלובה ודוויה כמותה?

– האמינה לי… – פתח ישו ולא סיים. רצה להגיד: האמינה לי, יהודה, שאילמלי אפשר היה, הייתי מקבל עלי את יסוריכם ובלבד שייטב לכם…

יהודה כאילו קרא את הרהורי לבו ואמר בכעס:

– לא! לא! איני מאמין! איני יכול להאמין… לכשאראה אותך יושב מן הבוקר עד הערב ברחוב־הרצענים, ותופר, ותופר, ותופר… והכל בשביל בתירא… בשעה שאתה בעצמך ערוׂם ויחף ורעב… ואילו אתה מטייל כל הימים בשדה, אינך נוקף אצבע… אתה תמיד לבן, טהוֹר, בשעה שאני שחור, קודר, מלוכלך… לא, הנח!

שלא במתכוון נזכרו לו לישו הזיו והזוהר בין ההרים, בדרכים, בשדות וכרמים שהוא רגיל לטייל בהם להנאתו, פטור מכל עוֹל של דאגה, ואמר בלבו: “הרי הדין עמו”…

פתאום נזדעזע: איזה בעל חיים זחל על גבו ועל כתפו. התנודד והפך פניו: טביתא יצתה זה כבר מן הזוית האפלה, ובפסיעות חשאיות התקרבה אליו ועמדה כל הזמן מאחוריו; לבסוף התחילה מחליקה בכפה על כתפיו וגבו. זו היתה לטיפה חרדה וקלה שבקלה. עיניה היו מאובנות בלא מבט, רק שיניה מבהיקות ושוחקות.

שמעה האם את דברי בנה האחרונים ואמרה:

– אוֹ, בן יוסף! אל תתרעם ואל תתכעס על בני. מחל לו… בחור טוב הוא יהודה שלי ואין כוונתו להעליב… מוטב שתלך והמקום ישלם לך כטובך, ויישר כוחך, איש־חמודות!

רצתה שישו ימהר ויסתלק מפני שחששה לכבודו, שכן ראתה את בנה והוא נזעף יותר ויותר.

ישו שנזדקר ממקומו מחמת לטיפתה של טביתא, הזדרז לעשות כבקשת האשה ונפטר מן הבית מתוך אמירת שלום לאם ולבנה.

יהודה פניו היו כבושים בנעל הקרועה שהיתה מונחת על ברכיו ולא ראה את ישו ולא שמע את אמירת השלום שלו.

פרק שביעי    🔗

הפצעים שישו נפצע במלאכתו היו קלים, רק שרטות בלבד. ואף על פי כן לא הסיר את המטליות שכרכו אמו ומרים על ידו. היה דומה עליו שאצבעותיו כואבות עדיין. שלא־מדעת הערים על עצמו כדי שיראה את עצמו פטור מן העבודה עוד יום־יומים. נפשו חשקה לראות את הדוד חנינא. על הרבה דברים רצה לספר עמו. הואיל ועם אביו אינו רגיל להשיח כרצונו. אביו הוא אמנם אדם טוב, נענה לדורשיו, אלא כשם שהוא עצמו אינו מרבה להשתמש בלשונו העמוסה, כך אינו אוהב לראות אחרים משתמשים בלשונם יותר מן המידה. פעמים כשישו פותח עמו בשיחה, תחילה הוא שומע אותו ברצון, אך מיד הוא משפיל את עיניו לתוך זקנו, ובפניו – שעמום וקוצר־רוח; לבסוף הוא נוהם נהימה סתומה לתוך זקנו: “זה… זה…” ומסתלק. לא כן הדוד חנינא. אין לך אדם נוח לשמוע את חברו כדוד חנינא. גדולה מזו: בשעה שהוא רואה אדם שרוי בעצבות, הריהו יודע לדובב אותו ולהפיג מתוך שיחה את צערו. תמיד יש מלים טובות בפיו, שערבוֹת הן לאוזן וצרי ללב דוָי.

כל הלילה שכב אמש על תל הנסורת ושנתו נטרפה עליו; כל הלילה הפך והפך במה שאמר לו ר' חנניה רבו, ועכשיו, בדרך אל חנינא דודו, הרהורי ליל אמש עדיין רוחשים ותוססים בקרבו כיין חדש.

המלה הראשונה של עשרת הדיברות – צלם אלוהים שבאדם. “אנכי”… הדיבור האחד והיחיד שאדם עשוי לאמרו כמו אלהים, להשמיעו כאילו יצא מפי הגבורה: נהדר בשביל אדם תולעה! במה זכה למתנה הנפלאה, למתנת אלהים זו? דומה שהאדם יותר מדי חלש הוא, יותר מדי קטן בשביל שיוכל לכבד את צלמו זה, את ה“אנכי” שלו. במה יכבדוֹ? במה יגדילוֹ ויאדירוֹ? בתשובה? במצוות ומעשים טובים? לפי דעתו אין בתשובה כל חידוש. תמיד היה מאמין שהתשובה עשויה לתקן את האדם ולנשאו. אבל מה ששמע מפי רבו הוא, כמדומה לו, יותר מתשובה ומתיקון המידות. הוא דבר אחר. אבל מהו, מהו הדבר הזה? כל הלילה רצה לעמוד על טיבו ולא יכול. עד שסוף סוף, עם האשמורה האחרונה, חטפתו שינה. ואז חלם שני חלומות משונים, שנים שהם אחד. אותה תיבה קדושה מעשרת הדיברות צמחה וגדלה כאיזו חזות מופלאה, והריהי עומדת לפניו ומכסה את כל חלל העולם, ואין מקום פנוי הימנה. כעין ערפל־טוהר היא עומדת וחוצצת בינו ובין מה שנעשה מאחריה. ומאחריה – הוא יודע זאת – מתרגשת מלחמה גדולה; ישראל נלחם ברומי. אלא שהוא אינו יכול לראותה מבעד לחזות זו. ותוך כדי כך הוא מצר מאד על שאינו יכול לברר לעצמו מה דמותה ומה פרצופה. ואף על פי שאינו יכול לברר זאת, הוא מרגיש שהיא מסתכלת בו כשאלה אילמת, שהיא תובעת הימנו בעיניה איזו תשובה. אינו יודע מה להשיב, וזה מטרידו ומצערו עד למאד… וכמו שמתרחש תמיד בחלומות, פתאום, בלא מעבר כשלהו, הריהו מהלך יחידי בשדה בליל סופה ואנדרלמוסיה בעולם. לבו נתקשר בעצבות גדולה ובאימה כבדה, מפני שבאופק, במקום אחד קבוע, מפעם לפעם מבריקים ברקים; והוא בלבו יודע שבגללו מבריקים הברקים, כדי שיראה את הטירה המוארת על ידם. טירת־פלאים בחבל ארץ רחוקה, חדשה ונכריה. הוא גם יודע שהוא נקרא לבוא למלוך עליה, אבל היאך ילך לשם והוא אינו יודע את הדרך אליה, שביליה אינם נהירים לו? והיאך ימלוך עליה יחידי, אחד לנפשו, הרחק מאחיו הנתונים בעבדות ושפלות?..

משננער בבוקר נשכח החלום מלבו. וכל כמה שנתן את דעתו לזכרו לא עלה בידו. ועכשיו, בדרך אל דודו, שוב הוא מתיגע להעלות בזכרונו את פרטי החלום ואינו יכול, זכר רק אחת, שאימה ועצבות לאין שיעור לחצו על לבו. אמת, גם לפני שכבו היתה עצבות קשורה אל לבו בעטיוֹ של חנניה רבו. הוא ראה את דבריו כאילו באו לקעקע את אמונתו בצורך המרידה, בהכרח שיש להילחם בעד שחרורו של ישראל… ואילו עכשיו שכך מעצבותו זו. עכשיו ברור לו דבר אחד: ממלחמה זו אין להסתלק, אי אפשר, ואפילו אסור להסתלק!…

היתה שעת ערבית. ראשי ההרים והגבעות שתתו דם התמצית של השקיעה. אבל השדות והכרמים שלרגליהם כבר נבלעו בצל. היום גסס. כמו על מיטת נוטה למות עמד העולם בדממה מתוחה, כתוהה על פלא הלילה שממשמש לבוא.

באחוזתו של חנינא לא נשתתקו עדיין החיים. את פני ישו, עם כניסתו, הקדימו כאן, כמו תמיד, יחד עם ריח הזבל והחלב החם בעביטים, גם נביחת כלב, געית פרות, נעירת חמור, צניפת סוס. לתוך הקולות הרגילים הללו התערבו גם קולות צחוק רחוקים שניסרו בחלל האויר. ואף על פי כן היתה שוֹרה מנוחה בחצר, כמו תמיד אחרי יום העבודה. בקרן־זוית יושב פועל זקן ופולה את כליו, במקום אחר עומד פועל ועסק בהשחזת מגל. לרגלי אילן אחד עומד הכלב בראש מופשל כלפי מעלה, מכשכש בזנבו ונוהם כבוּשות, ומעל ענף למעלה נושף עליו חתול שחור בבוז ובחימה. את הדוד ובתו לא ראה בשום מקום. נפנה אילך ואילך, ופתאום ראה את נקדימון חברו שוכב על גבי תל של חבילי זרדין מתיבשים ותולה עיניו בשמים.

– נקדימון? – שאל ישו בתמיהה.

– Bone (כן, בודאי), זה שמי – השיב הלה – שב כאן, אם אין לך ענין אחר, חשוּב מזה.

– היכן הדוד?

– שם – והחוה ללו בתנועת־ראש כלפי המקום שמשם הגיעו קולות הצחוק.

– מה אתה עושה כאן, נקדימון?

– הרי עיניך רואות. שוכב.

– מעשה נאה.

– ושמא יודע אתה בשבילי מעשה נאה מזה?

– וכי כאן מקומך?

– כל מקום שאני שוֹרה שם מקומי הוא.

משך ישו בכתפיו:

– מה לך, נקדימון? כמה זמן תהא מוטל כאן?

– עד שימאס עלי. להיכן אלך? היכן טוב והיכן רע? סדנא דארעא חד הוא.

– רצוני לילך אל הדוד. קום, נקדימון, ותתלווה עמי.

– Bone (טוב). אם רצונך בכך איטפל אליך. היינו הך. – התנשא בעצלות וצנח מעל חבילות הזרדין.

­– נקדימון, מה לך? – שאל ישו שוב, כשהסתכל בפניו. הם היו כאילו מעוכים ומטושטשים. כאיקוֹנין זה שנתערבבו עליו גווניו.

– כלום אני יודע יותר ממך מה לי? הייתי בכפר־נחום אצל אבותי, ואף שם לא ישבתי בשלוה. אף שם לא ידעתי, כשם שאיני יודע כאן, להיכן אטיל את גופי, במה אעסיק את ידי וראשי. וכי יש מלאכה בעולם שכדאית היא לטפל בה? חזרתי לכאן. אותו הדבר גם שם גם כאן ובכל מקום. רואה אתה כלב זה הקשור אל השלשלת? מלאכתו לשמור את החצר ולנבוח. הוא יודע זאת ועושה את שליחותו באמונה. ואל שליחותי שלי בעולם הזה איני יודע. כל מלאכה שאני מנסה לעשות, דומה עלי שהיא מיותרת, שאין שום בריה בעולם מצפה אליה. כל אימת שלא תוכל לומר לעצמך: אין השעה מצפה אלא לך, הרי אתה מיותר, מיותר… אין מלאכה או ענין שעשויים לתקן את העולם, בין אם אעשה ובין אם לא אעשה, העולם כמנהגו נוהג ולא ישתנה. לא ישתנה כלום!

פסעו יחד פסיעות אחדות, ופתאום נתעכב ישו והעמיד על חברו את עיניו. השהה עליו את מבטו בתמיהה: הרי לפניו אדם שניטשטש בו צלם אלוהים, ניטשטשה בו התיבה הראשונה של עשרת הדיברות! ומיד הבין מפני מה פרצופו כל כך מעוך וכל כך מטושטש, כאיקונין שנתערבבו עליו גווניו…

אותו רגע התעורר בישו – אפשר זו לו הפעם הראשונה בחייו – רגש חדש שלא ידע את טעמו, רגש של החזקת־טובה לעצמו; זו לו הפעם הראשונה שהרגיש את עצמו עדיף מחברו, שיש בו משהו שחסר לחברו, שהוא יודע סוד גדול וחשוב. ובקול נמוך, מלא התרגשות:

– העולם ישתנה, נקדימון! אמן אני אומר לך! העולם כולו עשוי להשתנות!..

– הכיצד?

רגע אחד הרהר ישו, ואחר אמר באותו התוקף שבקולו הנמוך ובאותה ההתרגשות:

– אם אך אתה בעצמך תשתנה… אם תשנה את עצמך…

ופסע להלן.

– היאך? במה? – שאל נקדימון שפסע מאחריו. תשובה לא קיבל. עברו על פני האורוה והרפת ופנו לצד האסם. מאחרי האסם עמד שוֹבך, ושם נתגלתה לעיניהם תמונה זו: חנינא ובתוֹ עמדו בתוך ענן יוֹנים לבן ומפרפר. כמו רסיסי־ענן חיים היו היוֹנים מפרכסות על כתפיהם, ראשיהם, זרועותיהם, ונאחזו אפילו בחגורותיהם. הזקן היה משתדל להפריח מעליו את הטרדניות הללו. מרים, בניגוד לרצונו, זורקת עליו חפנים של זרעונים, והיונים בלא יראה דובקות בו, יושבות על כתפיו ועל זרועותיו, והזקן כעס, איים על בתו, ובו בזמן היה שוחק יחד עמה.

מרים הראשונה ראתה את שני הבחורים מתקרבים אליהם ועשתה עצמה כאינה רואה. ואילו חנינא מכיון שראה אותם קרא אל בתו: – די! די, מרים!

ומרים לא אמרה די. רצתה לעשות את שני הבחורים מטרה למשחק זה, וזרקה עליהם מלוא חופן זרעונים. אך החטיאה את המטרה: הזרעונים נפלו על הקרקע, והיונים בטיסה אחת רועשת כשמלת שיראים ירדו על הקרקע וכיסוה כשלולית חלב מאַדוות.

– הניחו לה, הניחו לה עם יוֹניה. אינה בת־דעת יותר מן העופות הללו – אמר האב – נלך מכאן.

ישו, טרוד בהרהוריו, לא נתן דעתו על דברי הנערה ונגרר אחר דודו; שמח להתיחד עמו שעה קלה.

– לי לא איכפת – אמר נקדימון מתוך קלות־דעת בנעימת ספקנותו הקודמת – עם יוֹנים או עם בני־אדם. מוטב שאשתהה כאן עם בעלי־חיים, שכן אילמים הם.

משראתה מרים שישו הלך עם אביה, ורק נקדימון נשאר, נתכעסה וקראה:

– בבקשה ממך! מה אתה אוהב בעלי־חיים אילמים, אף אני כן. ואילו אתה מדבר. כלך לך אצל חברך החכם.

נקדימון עמד מתמיה: לא חיכה לקבלת־פּנים כזו. ראתה אותו מהסס וגערה בו:

– שמא חרש אתה? ברח, דודי!

רצה נקדימון להסביר לה שדבריו שנפלטו מפיו אין בהם כוונה להעליב, חלילה, ואילו היא הפסיקה אותו:

– עכשיו כל אימת שהדיבר בך איני צריכה לך. לכשתיעשה בעל־חיים אילם תחזור.

– רק מרחוק אהא עומד ומסתכל – התחנן לפניה קצתו בליצנות וקצתו באמת.

– אבל אני גם מרחיקה לראות. מהר וסלק עצמך מכאן. שם ממתינים לך שני חכמים.

לא עמדו לו לנקדימון כל דברי פיוסיו, ועל כרחו נפנה והלך לו.

הזקן ישב עם ישו על אותם חבילי הזרדין שעליהם שכב קודם נקדימון. עדיין היתה דעתו של הזקן מבודחת עליו, וכשראה את נקדימון נגרר ומתקרב אליהם, הקדים את פניו בצחוק:

– הטרידה אותך עזת־הפנים? רואה אני בך שאתה חוזר אלינו ואזניך קטופות, אין זה אלא מפני שמזגו לך שם אצל היוֹנים בקומקום של רותחים? מוטב, מוטב… אף על פי שפירשת מעמנו, נמחל לך ונקבלך. בוא והסב עמנו, העלוב שבבעלי־החיים המדברים…

והוא צחק כילד שובב.

נקדימון ישב קצת למטה מהם, לרגליהם, וגבו אליהם, ואמר:

– היא שיגרה אותי אליכם בדברים אלו: “מהר וסלק עצמך מכאן. שם ממתינים לך שני חכמים”…

ושניהם, הוא וחנינא, הרעידו את האויר בצחוקם. אפילו ישו, שמימיו לא צחק, חייך חיוך רחב.

– דודי! – אמר ישו – הבריות אומרים עליך שאתה גיבור מלחמה. רואה אני שחזק אתה לא רק בזרועך: גם לשונך שנונה.

– את לשונה החרוצה ירשה מרים, כנראה, ממני. – השיב הזקן מתוך קורת רוח, כשהוא קורץ בעינו האחת. ומיד נעשו פניו השוחקות פתאום חמורות, והוסיף בלחש: – ולכשאצטרך להשתמש בזרועי…נראה…

– אימתי?.. – שאל ישו גם כן בלחש.

חנינא הבין. ישב כפוף, כששתי כפות ידיו מפורכות בין ברכיו, ושתק. ישו הרתיע את עצמו והתקרב אליו, הרכין אליו ראשו ושאל:

– ואם… חס ושלום… לא יהא סיוע מן השמים?

– כשאדם יוצא לעשות שליחותו של המקום, המקום מסייע בידו.

חנינא לא היה רגיל ליזהר מפני נקדימון בדבריו, מפני שזה היה אצלו כבן־בית וחביב עליו מאד. ונקדימון, שדעתו לא היתה נוחה מחצאי הדיבורים והרמזים על המרד, היה נמנע מהשמיע בקול מה שבלבו על כל הענין הזה, כדי שלא לצער את הזקן. הפעם היה מורגז והפליט:

– שנים יוצאים למלחמה זה נגד זה. זה אומר שהוא שליח־מצוה וזה אומר שהוא שליח־מצוה. הדין עם מי?

– מה אתה בא להשמיעני בדבריך אלה, נקדימון?

נקדימון התרגש, הפך פניו לאחוריו כלפי מעלה, אל חנינא וישו, ואמר בקול קצת גבוה מן הדרוש:

– אגיד לכם מה אני רוצה להשמיעכם. איני רוצה שנצרת או כפר־נחום או יפו או כל עיר בישראל יעלה להן מה שעלה פעם לציפורי… איני רוצה שבתינו יעלו באש, ואיני רוצה לפרנס את עוף השמים בבשר צלובים מישראל… חס ושלום… Sic habet (כך הוא הדבר!) ואפילו תשׂחק לכם השעה והאויב לא יחריב ערינו, מכל מקום כל מלחמה עתידה להרבות אלמנות ויתומים ובעלי־מוּמין בישראל. איני רוצה בכל התענוגות הללו, דיי בכל מה שאני רואה סביבי…

– עפר לפיך, נקדימון! – קרא אליו חנינא – כלום אינך רוצה שישראל יהו בני־חורין? כלום אינך דורש שלום וחירוּת לישראל?

– שלום וחירות… מי שואל אותי או אותך מה רצוננו? – שוב השיב נקדימון כשהוא מתרתח – לא ברצוני ולא ברצונך הדבר תלוי. הזבוב שטס באויר העולם רוצה גם הוא בשלום וחירות, אלא כלבך אינו רוצה והוא בולעו תוך כדי טיסתו של זה. ומה אתם עושים? טסים לתוך לועו של ארי… שטוּת! – קרא לבסוף בכעס.

חנינא לא התרגז. ישב כמו קודם כפוף ושתי כפות ידיו מפוכרות בין ברכיו. מששמע את המלה האחרונה יוצאת ברוגז מפי הצעיר, חייך ואמר במנוחה:

– כמדומה אני בך, נקדימון, שנשכך ערוֹד, או שדומה את אתה אפילו לערוד עצמו שמשתולל ומבקש לנשוך. אין שטויות לגבי שליחי־מצוה. שטויותיהם אינן שטויות, פשעיהם אינם פשעים, זדונותיהם עולים שגגות, שכן כל מעשיהם לשם שמים…

– דוֹד! – פרצה מפי ישו קריאת תמיהה.

– כולי האי? – הפליט נקדימון כלפי עצמו.

– הכוהן ממודיעין – אמר חנינא – לא שטות עשה כשיצא למלחמה על היונים? מעטים נגד רבים, חלשים נגד גבורים… ואף על פי כן לא היתה זו שטות, מפני שהיה שליחו של המקום. ועקידת יצחק? כלום לא היה בה משום רצח? זה שאמרתי: מה שלגבי שאר הבריות עבירה ופשע, לגבי שלוחו של המקום אינו כן. לגבי המקום אין שטות ואין חכמה, יש רק צדקה… ואהבה. כן, ואהבה!

– והיסורים והצער? – שאל ישו בקול כבוש.

– אין יסורים ואין צער! – קרא חנינא משום מה פתאום בהתרגשות, אלא שמיד שקט והתחיל שוב מדבר במנוחתו הקודמת – בואו וראו, אותו זקן לא עקד את בנו בשעה שדעתו לא היתה חלילה, שפויה עליו. הוא עשה את מעשהו בדעה צלולה ומיושבת. כל הלילה שלפני יציאתו אל הר המוריה לא עצם עין, והיה מהרהר ומהרהר. אילו הרהורים עברו עליו אותו לילה? לא תדע זאת שום בריה לעולם. סוד עולם הוא בין אברהם ובין אלהים. ואחר כך השכים בבוקר, חבש את חמורו, בקע את עצים, והלך עם בנו ועם שני נעריו שלושה ימים אל מקום העקידה. שלושה ימים!.. תנו דעתכם לכך!.. בדרך היו אוכלים, שותים, נינוחים ומספרים. הבן שואל והוא משיב, ומספר עם בנו על דא ועל הא. וכל אותו הזמן מתלווית עמו כוונתו האחרונה. אינו מסיח אף לרגע את דעתו מן הסוף. שלושה ימים נמשך הרצח הזה, שלושה ימים לא פסק מרצוח את בנו יחידו אשר אהב… ובשמחה! אי עומד על כך: דוקא בשמחה!.. כולו היה בוער ולוהט מקוצר־רוח ומציפיה לאותה שעה מקוּוה. משוּל לנושא מתנת דודים אל אהובת נפשו. אילו היה בלבו מצר ובוכה וקובל על שהוא אנוס לעשות כך, כלום היה מעשה זה נחשב לצדקה? כלום ראיתם מתנת דודים מאונס ובצער? כלום היה ראוי לברכה הוא וזרעו אחריו? ודאי שלא! זה שאמרתי: אין יסורין ואין צער לגבי שליח־מצוה, אלא שמחה ואהבה!

שני הבחורים שתקו ולא אמרו כלום. היה כבר חושך. נשמעה רק אושת כנפים רכה: עטלף חצה את האויר בדממה. מרחוק יללו תנים. הכלב ראה חלום רע ונבח פעם ופעמים מתוך שינה, ושוב נשתלטה דממה.

פּתאום השמיע הזקן שחוק קל ואמר:

– ובכלל צעירים שכמותכם… בשעתי לא היו הצעירים מתיראים מפני יסורים. ואילו אתם מפונקים ומלאי יראה וחרדה… אימתי לא היו יסורים בעולם? וחוששני שהיסורים לא יתכלו מן העולם עד ביאת הגואל. כך גזר הבורא יתברך בחכמתו הגדולה. צא ולמד כיצד נהנה אדם מעולמו: אין הבטלה ערבה עלי אלא אחר יום של יגיעה וטרחה מרובה; אין אתה נהנה מאכילה ושתיה אלא לאחר שרעבת הרבה, ואין האור מתוק אלא למי שהיה שרוי הרבה זמן בחושך… רוצה אתה בטובה מרובה ושמחה גדולה, הוא מוכן לקבל גם יגונים הרבה; ואילו אתה מתפּלל על פחיתות הצער ומיעוט היגון, תדע שגם השמחה והטובה יהיו פחותות ומועטות. הא למדת שגם הגאולה לא תבוא לעולם אלא אחר יסורים גדולים…

נקדימון התמתח פרקדן, הפשיל ידיו מאחרי ערפו ופיהק ארוכות ובקול גדול. אחר אמר נים־ולא־נים:

– חוץ מרוֹמי. זו אינה יודעת שעבוד מלכויות, נוהגת שררה בעולם ואין לה צורך בגאולה, וביסורים לא כל שכן.

­– שיננא! – השיב לו חנינא מאחריו – אפשר שרומי זקוקה לגאולה יותר מכל אומה ולשון, מפּני שהיא גרועה מכולן. שמא סבור אתה שטוב ונעים להתפרנס רק מגזל ורצח? עלובה זו טובלת בדם ובטומאה עד לצואר. אין לה בעולמה אלא זלילה וסביאה, שפיכת דמים וגילוי עריות. לא, היא זקוקה לגאולה יותר מכל אדם.

פתאום הרתיע על מקומו ופנה אל ישו בדברי ליצנות:

– כיון שכך, ישו חביבי! כיון שהשמעתיך מעלותיהם של היסורים, יש ברצוני לחללוק לך מהם מנה הגונה…

– של יסורים?.. לי?.. – תמה ישו.

– הן, של יסורים. אתן לך אשה, והיא כבר תביא גאולה עליך, מבין אתה, גאולה שלמה…

נקדימון פּרץ בצחוק ממושך, עד שהכלב ננער והתחיל נובח.

– האשה תטריד אותך מן העולם. זו תהא גאולתך, – אמר מתוך צחוק.

הזקן צחק גם הוא צחוק קל למקוטעין והוסיף:

– “לא תוֹהוּ בּראה לשבת יצרה”. ואתה מהלך בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא כגר. אתן ריחים על צוארך ותיאחז בעולם כאזרח…

– אני, באמת, דודי… אין לי צורך בכך… – גמגם ישו שנפגע פּגיעה לא נעימה על ידי דברים אלו.

– אין לך צורך? ואם אתן לך את מרים יהא לך צורך? למה אתה שותק, ישו? עם אשה כמרים שלי לא תהא עוד כישן בעולם הזה! – צחק הזקן.

נקדימון לא צחק. שכב ושתק. כאילו עצר כאילו עצר אפילו את נשימתו.

המתין הזקן, וכשראה שאין ישו משיב לו, אמר:

– חבל על נכסי שירדו אליהם אחרים.

– למה ירדו אחרים אל נכסיך? – שאל ישו, שלא ידע עדין אם הדוד מתלוצץ או מדבר בכובד־ראש.

– איני יודע מה שזימן לי מזלי ליום מחר. אני יוצא בקרוב לדרך שאיני יודע אם אחזור ממנה בשלום. כל אימת שאני כאן, אני נושא־ונותן עם מלוי, מסלק פורתא לפלוני ופורתא לפלוני, זה דוחה קצת וזה דוחה קצת, וכך אני שומר על נכסי שלא ישמטו מידי. ואם, חס ושלום, נגזר עלי שלא אחזור, נכסי יהיו מופקעים מרשותי על ידי בעלי חובותי, ומרים מה תהא עליה? לעבוד היא יודעת יפה, ואילו לישא־וליתן, ליקח ולמכור אינה יודעת. מה אתה סבור בענין זה?

ישו שתק. אך לבו דפק בחוזק.

– דיברתי עם אמא שלך. אמרה שאדבר עמך. והריני מדבר. מה? מה אמרת?

ישו לא אמר שום דבר. והזקן המשיך:

– דרכה של עבודת־האדמה תחילה פּניה זעומות, אחר סבר פּניה יפות ולבסוף היא מתחבבת… פּועלי נאמנים ויודעים את מלאכתם יפה. הם יעמדו לך בזמן הראשון וילמדוך, וסופך, ישו, להיות בעל בעמיך! – סיים בקריאה מבדחת ואפילו טפח על כתפו של הנער; אחר הניח את כפו על כתפו, הרכין ראשו והסתכל לתוך עיניו – בעל אשה ובעל אחוזה. מוטב? מסכים? רואה אתה, פתחנו בדברי שטות… על מה? על יסורים, כמדומני, וסיימנו בחתונה – ושוב צחק בצחוקו המקוטע, כנער שובב.

ישו ישב נדהם מהדברים. תחילה היה סבור שאין אלו אלא דברי בדיחה. ולבסוף, כשהבין עד כמה הם חמוּרים, התבהל. בן־רגע עמד על כל חומר המצב ואפס־הישע. דודו הולך למלחמת מצוה. הרי זה ברור. אפשר שלא יחזור; מקרקעיו יעברו לרשות בבעלים אחרים. מרים יתומה בלא חסות, בלא סעד ומשען… וכל זה עליו ירד, על כתפיו החלשות, וכל כך פתאום. עולם שלם עומד ליחרב, רכוש ונפש. הצלתו של עולם זה נתונה לידו, והוא נטול כוח. אינו יכול, אינו יכול להושיע! דומה עליו כאילו עמד יחידי ביער, מוקף לסטים, שדורשים ממנו כך וכך אדרכּמוֹני זהב, ובידו אין אפילו מעה קטנה אחת… פתאום הרגיש בדממה שמסביבו ונתבהל. אפילו נקדימון נשתתק. אילו לפחות היה הוא מתערב בדבר… העולם כולו, יחד עם הדוד, מצפה לתשובה מפיו. והכף הקטנה של הדוד עדיין מוטלת על כתפו ומכבידה עליה כאבן כבדה מאד.

– דודי יקירי! – אמר בקול של אדם שבא בצרה גדולה והוא אובד עצות – איני יכול… אי אפשי… לא נוצרתי לכך… אחרים טובים הימני לדבר זה… הרי נקדימון… הוא בחור טוב ואוהב את מרים…

בעצמו לא ידע מפני מה הזכיר את שם חברו. הדברים נפלטו מפיו שלא במתכוון. ועד שלא הספיק לסיים את דבריו, יצתה פתאום מאחרי ערימת הזרדין דמותה של מרים והיא מצעקת:

– אינך יכול? אינך רוצה? וכלום אתה סבור שאני ארצה בך? מי אתה ומה אתה שתהיה בעלי? וכי ביקשו מעולם סיוע וסעד מנבלה סרוחה? הוא עוד חוכך בדבר, הוא עוד מסרב!… ריקא! הרבה זמן תמתין עד שאסכים להינשא לך. הסיוע והסעד שיכולה אשה למצוא אצל בעל שכמותך, ההה… עדיין לא יצאתי מדעתי שאכניס את ראשי בקולר פנוי… אבא הטוב שלי מצא שומר לנחלתו ופסק לו שכר, את בתו. כך נאה לו! כך יאה לו!.. אבא, אבא! – ובקולה צללו דמעות – כלום אומרים לאדם: טוֹל ככר ורד לשאול? כלום אומרים לחמוֹר: טול כוֹר שעורים ונחתוך ראשך? אבל אני בוסרת על כל הנחלה הסרוחה הזו, שבגללה אצטרך לירד לשאול, כלומר, להשתקץ עם אדם זה… לא! לא! לא אתן לכם שתניחו את עקבכם בתוך קערתי, לא אתן לכם!

חנינא המסכן התפחד מאד מצעקותיה של בתו. מיהר וירד מעל הערימה, ניגש אל בתו והתחיל מפייסה בדברי פיוסין וגיפופין. אך היא לא נתנה כלל את דעתה עליו. דחפה אותו במרפקיה מאליה, נרתעה ממקומה וקראה:

– מה אני, סמרטוט לכולכם? וכי עשויה אני מדרס לרגליכם? אתה, אבא, משליכני בידי ריקא זה, וריקא זה מבעט בי ומשליכני בידי חברו. יודעת אני שרצונך מכבר ליפּטר ממני, זה כבר הייתי עליך לטורח… אבל איני צריכה לכם, אלך מכאן, אלך… כולכם נמאסתם עלי, כולכם…

ונעלמה בחושך. מרחוק עוד נשמעה יבבתה.

ישו נרתת כאילו נגעו בו המקום פצע פתוח.

נקדימו נבהל גם היא. הוא כבר ישב, והיה מסתכל, שומע, תוהה ובוהה. וכשנעלמה הנערה, וחנינא ובן־אחיו נשארו אילו רגעים דמומים ובוהים, פרץ צחוק מפיו:

– הרי שלך לפניך, חנינא! בתך מזגה גם לך בקומקום של רותחין, כך חינכת אותה וכך הזהרת אותה על מצות כיבוד אב… Dii immortales! Dii immortales! (אֶלים, בני אלמות! אלים בני אלמות!). ואתה, ישו, לא הרבה זמן המתנת עד שראית גאולה זו שדודך רצה להביא עליה מהי! Vero! (כך הדבר!) ה ה ה… – ושוב צחק, ובצחוקו היה מפעפע ארס מר.

– כל ימי – התנצל חנינא – הייתי מפנקה ומשעשעה, ועככשיו באתי על שכרי – והוא גירד את גבחתו וחייך כלפי עצמו – אבנים שישבנו עליהן בנערותנו עושות עמנו מלחמה בזקנתנו… ואף על פי כן… חבל… סבור הייתי שאוכל להציל כל זאת… או! אילמלי היו בכיסי מאתים דרכמונים לא הייתי דואג, אבל היכן ימצא אדם כמותי ממון רב כזה?

הוא לא התכוון כלל שישמעו לו; הוא השׂיח בינו לבין עצמו את דאגתו. אבל אחר רגעים התעורר, כאילו כלום לא אירע, והזמין את שני הבחורים להשתתף עמו בסעודת ערבית. “מכל מקום אותה ריבה דעתה נטרפה עליה, ואינה כדאית שנהיה רעבים בעבוּרה”, התלוצץ חנינא. שני הבחורים סרבו, והוא לא היה מסרהב הם. הלך לבדו וביקש שימתינו לו עד שיחזור.

שני הבחורים משנשתיירו לבדם לא פצו פה. ישו כאילו פתאום נשמט תבלוּל מעיניו וראה את נפשה של מרים ערומה לפניו. צחוֹתיה היו צוחוֹת נפש מעונה ביסורים. עלבון לא ראה בדברי גידופיה, אבל ראה את השנאה והצער בכל מערוּמיהם ונתבהל…

ונקדימון ישב על מקומו הקודם, בגבו אל חברו, סובל גם הוא. דברי חנינא הדאיבו את נפשו עד מאד. וליתר דאבה בא חברו והזכיר את שמו שלא לצורך, כאילו התכוון להראות לו בעליל עד כמה אהבתו אל מרים אין האב רואה אותה בעין יפה, ואפילו בוסר עליה… וגדולה מזו! מרים עצמה, כל צעקותיה ובכיתה הראו לו גם הן בעליל כמה עמוקה וכמה דאובה היא אהבתה אל ישו… פתאום עבר סברוֹ ובטל את סיכּוּיוֹ, והחלל הריק בחייו נתרחב… הוא ישב כפוף ומכוּוץ, ראשו שמוט על לבו, ודומה שלעולם כבר לא יקום מכאן, הלילה לא יעבור עוד, לא תעלה החמה, ואין לך דבר בעולם שיעוררו להגביה ראשו, לעמוד על רגליו ולילך…

לא הרגיש בדבר שהוא יושב כאן לבדו. חברו עקר זה כבר ממקומו והלך לו.

להיכן הלך ישו? המחשבה שהנערה המסכנה הלכה לה יחידה עם שנאתה ועגמת־נפשה אל חשכת לילה לא הניחה לו לישב בשלוה. איזה רגש סתום דחף אותו לילך אחריה, למצוא אותה. היה מהלך והולך יחידי בחצר בין הבנינים, נתקל בכלב שרבץ במנוחה על מקומו הקבוע, וכמעט נפל עליו. יצא אל השדה. אחר פסיעות אחדות ראה בפאת השעורה משהו שחור מוטל על הקרקע, דומה לגוף אדם. ניגש, גחן, הסתכל: זו היתה מרים.

היא היתה שכובה כמתה ופניה כבושים בקרקע.

– מרים!.. מרים!.. – קרא בקול רועד.

הנערה לא ענתה.

– מרים, באתי לבקש ממך מחילה… אל תכעסי עלי…

אין קול.

– מרים סלחי לי! יודע אני שרע לך… גם לי קשה… לא היה ברצוני לגרום לך צער, האמיני לי…

פתאום נשתתק. דומה עליו שהיא בוכה. הסתכל: כן, היא פירפרה בכל גופה. עמד על ברכיו והניח את כפו על כתפה הרועדת. מבין כפות ידיה שכיסו את פניה פרצו יבבות. כיבבות יתומה עזובה נדמו לו. לא יכול לעמוד עוד. הרכין את גופו, כמעט השתטח גם הוא סמוך אצלה ודיבר לתוך אזנה:

­– מרים! חביבתי! אל נא… אל נא… למה, למה תבכי? מרים…

פתאום נפסק הבכי. הנערה הגביהה את ראשה ונתנה בו את עיניה. פניהם היו סמוכים ושניהם מסתכלים זה בזה. ישו ראה אותה לאור הכוכבים ונתבהל: כך נעוים היו פניה. היא קראה:

– לך מכאן! לך! – תפשה בידה רגב אדמה לזרוק בו; ומיד נתחרטה, השמיטה מידה את העפר ורקקה בפניו – הרי לך, נבזה, נבזה! – קראה בקול יבש, ניתרה כחתולה ממקומה ונעלמה בחושך.

עמד יחידי בשדה בראש מוּטה ובידים מושפלות.

השדה מוטלת חנוקה תחת כובד האפלה, המלאה רחשי רזין. יללת שוּעלים; ציוץ צפור נעלמה; תנועת כנפים רכה וטיסת תעלומה באויר. במרום מרטטים כוכבים, שקורצים זה לזה תעלומות וצפוּנות. פתאום האיר הירח. על פני השדה נשפכו רצי כסף מרעידים, והעולם כולו נתמלא אור חיוריין. נתגלו דמויות של אילנות, שיחים והרים רחוקים; והכל, כל שהעין ראתה אותה שעה, היה שקוי אור כספי, לא ממשי, אור רפאים. והעולם כולו עם רקיעו העמוק היה נשגב, כשם שהוא נשגב תמיד בשעה שהוא עומד בדממת הלילה מרוכז בהסתכלות עצמו.

אך השׂגב הזז היה עכשיו זר לישו. השמים והארץ, כמדומה לו, אינם כדאים כנגד דמעותיה של נערה אחת, קטנה ועלובה. זיו זה של השמים, שלות־עולם זו, דממה רמה זו פגומה עליו מחמת ארס השנאה והעלבון שמחלחל בלב מרים הקטנה. צערם של ישראל אינו תמוה בעיניו, ואילו צערה של אותה ריבה ומשטמתה תמוהים בעיניו, שכן נעלמו הימנו הסיבה והתרופה… לכאורה התשועה היתה מסורה לידו, אך לידו לבד, ואף על פי כן עמד קצר־ידים ונטול־ישע… וי, וי! התיבה הקדושה של עשרת הדיברות!.. נבובה נראתה לו עכשיו. מה יועילו לו הצלם והדמות שנברא בהם אם אין בהם כדי לרפא את לבה הדואב של מרים? למה הם לאדם אם אין בהם כדי להפיג צערה של נערה קטנה אחת? עכשיו כמה רחוק הימנו אותו רגש שניעור בו קודם, עם תחילת הערב, שהוא כאילו עדיף מנקדימון על ידי הכרת האני שלו! הרי זה כהרי זה וכהרי כל בן־אדם, והצד השוה שביניהם שכולם עומדים נטולי־כוח כנגד צערו של העולם…

פרק שמיני    🔗

החלום שחלם ישו באותו ליל נדודים, אחת שיחתו עם חנניה, נשנה עליו אחר כך פעמים אחדות. פעם היה רואה בחלומו אותה דמות־אור שצמחה וגדלה מהמלה “אנכי”, שמכסה לפניו כל העולם כולו, ואת מלחמת ישראל שמתרגשת מאחריה, וכמו אז, בפעם הראשונה, אינו יכול להבחין את פרצופה ואינו יכול להשיב את התשובה שהיא כביכול נושה בו. ופעם הוא מטייל בליל סוּפה יחידי בשדה ולאור הברקים הוא רואה חבל־ארץ רחוק וזר וטירה גדולה שם, שהוא נדרש לבוא למשול שם. וכמו בפעם הראשונה מתקשרת איזו עצבות אל לבו, איזו אימה מעיקה עליו על שאינו יודע ליענות לאותה דמות מופלאה נטולת־הפרצוף או על שאינו מוצא את הדרך אל אותה טירה רחוקה. אמת שתוך כדי חלום הוא משדל את עצמו ואומר: הרי כל זה אינו אלא חלום בלבד! ואף על פי כן אינו יכול להפיג את אימת הסיוּטין… ולמחרת הוא שוכח את החלום. אבל כל אותו היום כבר נעדרת מנפשו המנוחה. על יד על יד נשתרשה בלבו איזו חרדה טמירה כאילו הוא שלוח באיזו שליחות נעלמה, נעלמה ממנו גופו, כאילו הוא נדרש לאיזה מעשה ואינו יכול לידע מעשה זה מהו. כל הימים היתה מתלווית עמו איזו ציפיה סתומה ומציקה…

ברם, כלפי חוץ היה שליו. במנהגו עם הבריות לא בא לכאורה כל שינוי. כל יום היה עובד בבית יחד עם אביו ואחיו. היה שוקד על מלאכתו ונותן את דעתו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. לא מתוך אהבת העבודה, אלא מתוך רצון להימלט מעצמו, להתעלם מאותה חרדה סתומה שקיננה בלבו. עתים היה מניח את המקצוּעה והפטיש ופורש אל ההרים או יוצא אל בין הבריות. אף הבריות לא שינו ממנהגם שהיו נוהגים בו. כמו תמיד הם מזלזלים בו במקצת, מטוּב־לב, מלעיגים עליו מתוך חיבה. עתים אפילו צוהבים כנגדו ומקניטים אותו, אבל תמיד תמיד שמחים לראותו. ואילו הוא נעימה חדשה נשמעה בזמן האחרון מתוך דבריו. היתה בו איזו תקיפות, נתגלתה בו איזו נטיה חדשה לעמוד על דעתו, מה שלא ראו בו קודם. עכשיו מרגלא בפיו: “ואני אומר לכם…” או: “אמן אני אומר לכם…”, מאמרות שלא היו שם על פיו קודם לכן. הוא למוּד לחזור לצורך ושלא לצורך על דברי הלל: “אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו אימתי?” הגיעו הדברים לידי כך שהאוּמנים, התגרים והחנונים כשהיו רואים אותו מרחוק, היו מצעקים אליו בדרך של ליצנות: “אי ישו! אם אין אני לך מי לך?” או: “לכשאתה לעצמך מה אתה”, “אם לא עכשיו – מחר”…

ובאותה שעה לא עלתה על דעתה של שום בריה בנצרת כמה גדול כוחם של דבריו על שומעיהם, ביודעים ובלא יודעים, בחשאי־חשאין. דבריו היו מפיחים על גחלים לוחשות תחת אפר. התשוקה הישנה והחבויה לשבור את עול הזרים, הרומאים והאדומים השנואים כאחד על העם, ליהטה עתה מסביב. מזמן לזמן התחילו נעלמים בחורים צעירים וגם אנשים בשנות העמידה, פעם מבית זה ופעם מבית זה. על הנעלמים הללו היו מספרים בלחישה, מפה לאוזן. לא חקרו ולא שאלו. הכל ידעו להיכן נעלמו. “למלחמת־חובה – היו אומרים הבריות – הכל יוצאים: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”. והרחובות נתמלאו תינוקות רעבים, זקנים וזקנות, במידה שלא ראו לפני כן. לא היה בית שלא פשטו עליו צללי רעב ומות. ואין בכי, אין צוחה. היסורים והמכאובים היו גנוזים ונסתרים יפה יפה, מפני אימת הרשוּת וגם מפני הבושה: אין קובלים על מלחמת־מצוה. הילכּך היו מצניעים את המרירות שבלב ומסבירים פנים יפות. ואילו הפיקחים שבעם, אנשי־המעשה ובעלי הדעה המיושבת, דעתם לא היתה נוחה מכל המתרחש בנצרת ובשאר ערי הגליל. אלה מפני חשש של כפירה בהשגחת הבורא ואלה מפני פחד הצרות הרבות והגדולות הכרוכות בכל מרידה. המרידות הרבות שהיו בישראל משעה שהורדוס עלה למלכות גררו אחריהם פורענויות גדולות. זקנים רבים ראו עוד את שריפת ציפורי, והצעירים שמעו עוד בינקותם על בלהותיה. רבים התחילו כבר מרגישים בחסרון כיס והיו חוששים שמא יתמסכּנוּ לגמרי. חסרו ידים עובדות, נתמעטו הלקוחות, והפרנסה היתה פוחתת והולכת. כל אלה תחילה היו מלגלגים ומושכים כתפיהם בתמיהה, אחר התחילו רוטנים בלחש ובחשאי, ולבסוף התחילו מתרעמים ומרננים בקול.

כל העינים היו נשואות אל שני האחים, יוסף הנגר וחנינא עובד־האדמה. אף על פי שהיו יושבים בבתיהם ועוסקים במלאכתם, כאילו בשלוה גמורה וכאילו כלום לא מתרחש סביבם, לא היה בנצרת אף אחד מטיל ספק בדבר שהם חייבים בכל הצרות שהתרגשו ובאו על העיר וגם על האוכלוסין שבסביבה, שהם המסיתים והמדיחים המסוכנים ביותר, מפני שעושים מעשיהם בצנעא ובהסתר. הכל יודעים שאלה שיצאו למלחמה לא עשו אלא את מצותם של שני האחים, ואלה שלא יצאו עדיין יושבים וממתינים לגזירה שתצא מהם. ואף על פי שהיו יודעים כל זאת לא יכלו לעשות כנגדם כלום, הואיל ולמאית עין היו עובדים עבודתם כאנשי־שלום ולא נתפשו בשום מעשה חשוד. אלא הבריות נפשם מרה עליהם והיו צריכים לאיזה שׂעיר לעזאזל, שיוכלו לשפוך עליו את חמתם. ביקשו ומצאו את בנו של יוסף, את ישו. ישו חייב בכל. ראשית, הוא מדבר לפני הבריות בלא הפסק ובלא העלמה כלשהי על המצוה למרוד, ושנית, הוא אומר לפני הבריות שהכל תלוי ברצונם ובאמונתם, ועל ידי כך הוא מעוררם לדברי שטות ולמעשים מסוכנים, ושלישית, הריהו מן הנעלבים ואינם עולבים, מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, מכאן שכבודו מחוּל…

יותר מכולם היה בתירא שקוּד להרגיש על ישו את בני נצרת. בתירא היה נתון בצרה גדולה: רוב אומניו ושוליותיו הלכו הימנו ונמצא מקופח בפרנסתו. הוא תל ה את האשם בישו. ביותר עלה בידו לעורר עליו את הפרוּשים ממינם של האוהבים להפגין ברבים את יראת־השמים שבהם. הבריות הללו לא היו חביבים על ישו, והוא לא היה נוהג בהם כבוד. עכשיו מצאו מקום להיפּרע הימנו: הלכו וזרעו בלבבות הדוויים שנאה אליו.

היחידי שהיה מלמד עליו זכות היה חזן בית־הכנסת, ר' חנניה רבו. חיבתו של זה אליו שימשה לו תריס בפני המקטרגים. לא נתקררה דעתם עד שבאו אליו בסיעה גדולה והתחילו קובלים לפניו על ישו שהוא דש בעקביו מצוות קלות וחמורות.

הזקן שמע כדרכו במנוחה. על פניו עבר אבק חיוך, ולכשנשתתקו אמר:

– רבותי! כלום אתם סבורים באמת שהקדוש־ברוך־הוא מצר הרבה כשאדם מישראל מטמא עצמו בנבלות וטריפות? מה הנאה יש לו מזהירותנו בטהרות, ומה איכפת לו נאכל פתנו בלא נטילת־ידים? המצוות לא ניתנו, רבותי, אלא לזקק בהן את הבריות.

הדברים הללו טפחו על ראשי השומעים. תחילה עוד היו כובשים את כעסם והיו רק מלגלגים, ואחר התחילו רוגזים וצוהבים כנגד הזקן:

– ר' חנניה! אתה מתיר את הרצועה…

– ר' חנניה! אתה מקצץ בנטיעות?..

– לקעקע, חלילה, את הבירה כולה אתה אומר?

ר' חנניה שוב שומע, מחייך ועיניו המטייפות זולפות אור־שלוה.

– מקובלני, רבותי! – אמר – שהצדקה וגמילוּת־חסדים שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

הדברים הללו הכעיסו את האנשים כעס גדול יותר, מפני ששמעו מתוכם שישו עדיף מהם.

– מה ענין צדקה וגמילוּת־חסדים אצל אותו עבריין?

– בן יוסף פעמים עובר על מצוה ממצוות התורה לא מתוך קלות־ראש, חלילה, שאין בו, אלא… אלא…

אז התחילו צוֹוחים ומצעקים כולם כאחד. התחילו מגנים את ישו ומונים את עבירותיו. הוא מבטל תינוקות של בית־רבן מתורה, הוא מפתה אותם לדברי עבירה, לעבור על מצות כיבוד אב ואם. וכי בכדי הוא מתבודד בין ההרים? מפני מה הוא מפריש את עצמו מן הציבור אם אין בו מינוּת?

ר' חנניה היה יושב בסמוך בגבו אל העמוד, קטן מכוּוץ, ואותם שהיו עומדים עליו באיצטלותיהם הארוכות, בעלי קומה ומגוּדלי זקן, דוחקים עליו, מנענעים כנגד פניו זרועות ארוכות, מרעידים ומרקידים כלפיו כפות ידיהם בפישׂוּק אצבעות, כאילו היה ברצונם לרסקו ולשחקו, והם צועקים וצועקים… בעלי הצורה הללו היך נתנוולו פניהם הקצופות? וכי כך נוהגים תלמידי חכמים? דרכו של חבר להשמיע בנחת את דבריו, להיות מתלמידי אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את לב הבריות למקום, – כך לימד אותו הלל הזקן. ואלה מה עושים?.. והיה ר' חנניה מצר מאד. הקולות שבקעו לתוך אזניו הדאיבו לו. הוא שהיה לך כל ימיו בדממת בית־המדרש, בין הספרים הקדושים, התכווץ כולו, בגופו ובנפשו, למראה הפנים הכעוסות, הזרועות המרתתות כנגדו ולמשמע הקולות והצעקות. מה יגיד להם? איך יסביר להם? כלום ישמעו? השפיל עיניו כדי שלא לראותם בקלקלתם, והיה משחק באצבעות ידיו – תנועה שישו למד הימנו עוד בקטנותו. – לבסוף שכך כעסם של האנשים וקולותיהם נשתתקו. אפשר שנתביישו מפני החזן הזקן ששני הקמטים משני צדי חטמו ופיו התעמקו ונתמלאו מרירות.

הזקן הגביה את עיניו השלוות־מאירות ואמר:

– משלוּ משל… רצונכם לשמוע?

אנשים, כדי לפייסו, הסכימו לשמוע, והוא פתח ואמר:

– יום אחד נמנו וגמרו כל האילנות לעשות מלחמה עם הים וגליו. רצו לכפות את הים שיסוֹג לאחור, כדי שיוכלו היערות להתפשט יותר. וגלי הים אף הם נמלכו וגמרו לעשות מלחמה עם היער ולהסיג את גבולו. אלא עצתם של האילנות לא נתקיימה, מפני שיצתה אש ושרפתם. ועצתם של הגלים לא נתקיימה, מפני שעמד החול ועיכבם. הדין עם מי משני המדיינים הללו? כלום אין האילנות והגלים כאחד חייבים, הואיל ורצו ליכנס לתוך רשות שאינה שלהם? והאדם רוצה לטשטש את הגבולין ולערבב את התחומים. הקדוש־ברוך־הוא עשה לכל בריה את הטופס שלה. פלוני משול לאילן שמגיבה ראשו לשמים, ופלוני – לתולעת שמהלכת על גחונה. זה דומה לסלע שהעולם קיים עליו, וזה – לגל שעולה להציף את כל העולם כולו, וכיון שהוא בא לחול הוא כורע לפניו. רבותי! רבותי! מפי רבי הזקן, מפי הלל, שמעתי: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”…

– וכי עולה על דעתך שנגיע למקומו של ישו? מי הוא ישו שנגיע למקומו? – צעקו וצחקו ששוב מכל צד.

– סבורני, רבותי, שיש זה מקומו רחוק רחוק… – יכול הזקן רק להגיד.

המתינות, השלום והנחת בדברי הזקן ובכל התנהגותו התישו את כוח זעמם של הפרושים; לבסוף התביישו, התחילו מתמרכים ומתפייסים, עד שלבסוף נפטרו הימנו בדברי תודה ושלום. כאותם הגלים שעליהם סיפר הזקן במשלו.

וישו לא ידע את כל המתרגש מאחר גבו. בבית הלכו החיים כשורה, אלא שניטל להם טעמם. נפגם טעם העבודה; כמעט שלא היה צורך בה. הלקוחות הלכו ונפחתו יותר ויותר. פסקה תאות האכילה והשתיה, ובלילות נטרדה השינה מן העינים. מבני הבית כאילו ניטל כוח הדיבור. כאילו מתיראים היו לפצות פה, גזירה שמא יפּלט מן הפה דבר שהשתיקה יפה לו. היו מתיראים אפילו להשמיע גניחה. דרכה של גניחה, כידוע, מכיון שפורצת כעורב שחור מתוך קנה שוב אינה חוזרת, אלא היא פרה ורבה, ומיד סיעת עורבים שחורים מנסרת והולכת באוירו של הבית, ואין בני־אדם יכולים לעמוד בפניהם… פעמים היו מתלחשים בדאגה על אודות חנינא, שמיד לאחר יציאתו מן הבית; להיכן? אימתי? על זאת נזהרו להשמיע אפילו ברמז), ירדו בעלי־החובות אל נכסיו, ומרים תישאר כספינה שנטרפה בלב ים. למרים דאגו פחות. מרים – החליטו בבית – תלך אל אחות אמה שבמגדל. אבל הנכסים, הנכסים שיצאו מרשות הבעלים, עליהם דוה הלב.

יום אחד, סמוך לערבית, היה יושב על איצטבת־האבן שהקיפה את חצר ביתם משלוש רוחותיה לאורך החומה. היה נשען במרפקיו על ברכיו ושׂירטט במקלו על הקרקע. על יד על יד כבשה מנוחת הערבית בדממתה את החצר. גם נפשו שלו היתה חבושה באיזו שלות־ערבית שהיה בה משהו מן החושך הממשמש ובא. על איצטבת־האבן ממולו ישב אביו. ישו לא הרגיש בו. לא ניעור אלא לקולה של אמו. הגביה ראשו וראה אותה עומדת על פתח הבית בתוך המסגרת המסוּידת: משולה לשן שחורה ויחידה שמבצבצת על פתחה של חורבת פּה זקן… ראתה האשה שהגביה את ראשו אליה, הפרישה עצמה מעל הפתח, פסעה אליו פסיעות אחדות ועמדה. הסתכל ישו באמו, כשהיא עומדת יחידה באמצע החצר הריקה, כולה עטופה שחורים, כצל שנפרש ממקום חיבורו ועמד על רגליו, ותמה – תמיהה גדולה. גם עכשיו, כמו תמיד, דומה עליו כאילו פתאום נפקחו עיניו לראות כמה נאה זקיפות קומתה, וכמה היא מעוטרת תפארת שאין ביד הלשון לספרה…

– אבא קורא אליך, מדבר אליך, ואתה אינך משיב – אמרה לו.

רק עכשיו הרגיש באביו שיושב כנגדו. כל גופו הגדול והכבד של אביו בישיבתו השתוקה היה משול לעץ. מתוך שהיה עוסק כל ימיו בעצים, כאילו הפך הוא גופו לעיקרו של אילן.

– מחילתך, אבא, לא שמעתי את קולך – התנצל.

– אתה, זה… חנינא ביקש ממך לישא את מרים… זה… סירבת. מפני מה? חבל… על חנינא… על הנערה… על הכל, זה…

קולו היה עמום ועיף. כאילו חס על כוחו היקר לו עתה ביותר, שלא לבזבזו על הרמת קול שלא לצורך. ישו התאבן כולו ולא הוציא הברה מפיו.

– ישו! – קראה אליו האם – מפני מה אינך אומר כלום?

הרכין ראשו ושתק.

– ישו! – קראה אליו האם בשניה. ניגשה אליו, הניחה כפה על ראשו, השהתה אצבעותיה בין שערותיו, אחר כך החליקה את כפה מקדקדו אל ערפו ואל כתפו. והיא התחילה מדברת על חנינא ומרים. דברם עגומים, ספוגי יאוש. מתוכם נשמע פחד לה לעצמה ולביתה. קולה היה כבוש וחם, רווי דמעות. בלבו של ישו התחיל מתמסמס גוש נוקשה. לא הרגיש בדבר שהיא כבר ישבה בסמוך אצלו. גיפפה את צוארו ולחצה אותו אליה, כמו שהיתה עושה בקטנותו. רגע אחד חשב לבכות מרוב אושר: זה ימים רבים היה מתגעגע בעומק הלב אל האם. אבל אך רגע. כאילו נזכר, ומיד – לא חמימותה של האם היתה זו, אלא של אשה, של נקבה, ונזדעזע… קילוח של רותחין עבר על גופו במקום מגע הבשר הרך שבגוף האשה… הרתיע את עצמו, ניתר מזרועה ונזדקר ממקומו. קפץ ועמד באמצע החצר, במקום שהיא עמדה קודם, ופניו כבושים בכפות ידיו.

– מה לך? – שאלה נבהלה.

– לא אוכל… לא אוכל, אמא!

– היה לי ניצוץ של תקוה ושוטה שכמותך כיבה אותו! כל ימיך היית שונא לאמך ולכל הבית. מה עשינו לך?

– הניחו לו – התערב האב.

– מפני מה? רצוני לידע מפני מה? – תבעה האם שלא כדרכה ובקול דואב.

– אם אינו יכול אין צורך… אם אינו יכול אין כופין, זה…

ודממה כבדה ירדה על שלשתם.

ישו לא יכול לשכוח את פניה של מרים, כפי שנראו לו לאור הכוכבים. בפניו עוד בער הרוֹק שרקקה בו. כל ימיו לא ראה את אהבת הנערה אליו, ואותו לילה נגלו לפניו רק צפעוֹני המשטמה והצער שקיננה בלבה. היאך ומהיכן באו אליה? הוא היה יכול להסכים עם המות, עם התחלואים והפגעים הרעים, שהם נחלת כל בשר־ודם. אבל לא עם פתנים שחורים אלו שרובצים על פתחם של לבות בני־אדם, עם השנאה הזו, עם המרירות המרורה הזו. חנינא דודו רואה את כל העולם כולו כטלית של אור, שבה נתעטף הבורא יתברך; היכי תמצי שבין קיפּולי טלית־האור של מי־שאמר־והיה־העולם שורצים צפעונים מטילי ארס? ור' חנניה שרואה את העולם כטלית אחת טווּיה ממצווֹת ומעשים טובים, כלום נעלם הימנו מה שחבוי מתחת לטלית זו? הרי אמו ניגשה אליו קודם מלאה אהבה וחסד, מפני מה נרתע הימנה? מפני מה אינו יכול אף פעם למדוד לה במידת האהבה שהיא מודדת לו? הריהו אוהב אותה, במסתרי לבו מתגעגע עליה, מפני מה הוא דוחה אותה? מה מעכב אם לא אותם נחש ואפעה?.. וכמו תמיד בשעה שהוא מהרהר באמו, עולה על לבו משום מה פסוק אחד מפסוקי תהילים: “הן בעוון חוֹללתי ובחטא יחמתני אמי”.. רבון העולם! בעוון ובחטא… עוון וחטא טבולים בכל טיפה מדמנו. אֵי המוצא? אי הישע? דויד המלך עליו השלום התפלל: “לב טהור בּרא לי, אלהים! ורוח נכון חדש בקרבי!” ואם דויד המלך כך, מה יעשה אדם רימה ותולעה כמותו? כיצד ימית אדם בקרבו את נחשיו הרעים? נזכר בשיחתו עם ר' חנניה. כנגד האויב בחוץ יש עצה ותחבולה: המלחמה. גם נגד האויב שבלבנו אין עצה אחרת זולת מלחמה. דומה שהדין עם חנניה, האויב הפנימי, זה שבלב, מסוכן לו לאדם יותר מן האויב החיצוני. מה בצע לאדם בכיבוש זה החיצוני כל אימת שלא כבש את הפנימי?..

ערב אחד, לאחר שנגמרה העבודה, התעטף ישו בטליתו ויצא מן הבית. הלך אצל שפירה האלמנה, לראות את יהודה בנה. זה כבר היה לבו מושכו אליו. הוא ידע שאין דעתו של יהודה סוֹבלתו, אבל לא ידע מפני מה. ואף על פי כן חשקה נפשו לילך אצלו. עוד אז, באותו ערב שישב בביתו, אמר לעצמו שעוד יחזור אליו. יהודה לא האמין בהשגחת הבורא. גם נקדימון כופר, כנראה, בהשגחת הבורא ובעולם הבא; בשעה שישב ברומי ובירושלים, דבקה בו מתורת עכו"ם ומתורת הצדוקים. אלא נקדימון כאילו השלים עם הכפירה הזאת. ויהודה לא השלים. בשבילו הרי זו פורענות. הוא מתענה וכואב ואומלל. וישו לא יכול לישב בשלוה עד שעמד והלך לראותו שוב.

בקרן רחוב סמוך לביתה של שפירה עמדו נשים אחדות והיו מספרות זו עם זו. הן היו רצוצות ומדוכדכות מדאגה ורעב. ישו הלך בפסיעות מתונות ושמע את שיחתן.

– אילו היה בא לנצרת לא היינו מגיעים למה שהגענו – אמרה אחת.

– אדם קדוש הוא ואינו רוצה ליטמע במגע עמנו; הילכך שוֹרה הוא במדבר – אמרה חברתה.

– הוא מנבא סוף מר לעשירים. ביום הדין ישליכו את כספם וזהבם כדומן חוצות, ואז תבוא מלכות העניים. העניים יהו מדוּשני עונג והעשירים יהו חורקים שן ומלחכים עפר – סיפרה השלישית.

– מספרים בשמו שהמשיח כבר בא… מהלך הוא בין הבריות ואין יודעים מיהו והיכן הוא. לכשתגיע שעתו יתגלה. כך מספרים בשמו של יוחנן…

פתאום הפכה אשה אחת את פניה וראתה את ישו. רמזה עליו לחברתה. הפכה גם היא פניה והסתכלה בו. פתאום נפנתה כולה אליו ורקקה כלפיו. “ריקרא! בן הנידה!” קראה שלישית. “מידוֹ, מידו כל הצרות!” הכריזה רביעית. ואחת פרשה מחברותיה, ניגשה אליו, אחזה בטליתו וצוחה: “עדיין אתה חי? עדיין לא השליכוך מעל חורשת־השדים לעזאזל?” ותוך כדי דיבורה נעצה את חמש אצבעותיה בפניו. נמצאה אחרת שקרעה עליו את טליתו.

כל זאת באה עליו פתאום עד שלא היה סיפק בידיו להשמיע מלה. מיד התלקטו עליו עוד נשים והולכי בטל, וכולם השמיעו עליו צוחות וקריאות גנאי. התחיל רץ אל בית שפירה והבריות היו רודפים אחריו, רוגמים אותו באבנים ובגללי בהמה ומצעקים. סמוך לבית נסתכסכו רגליו בשולי טליתו ונפל. נפילתו עוד הגבירה את קולות הצחוק וקריאות הגנאי.

בית שפירה היה כבר שטוף בחשכה בשעה שישו נכנס. כמו תמיד שכבה שפירה על משכבה, יהודה ישב על ידה, וביניהם דלק נר שמן דל. שניהם עבדו. היא היתה מחייטת איזה בגד, והוא התעסק באיזו נעל ישנה. בזוית החדר ישבה טביתא מכוּוצת כפקעת.

כשישו פרץ פתאום אל הבית הגביהו האם והבן את עיניהם ולא הכירוהו. הוא נשם בכבדות וקשה היה לו להגיד שלום. יהודה הניח את הנעל והסכין שהיו בידיו, עמד ופסע פסיעות אחדות אל העומד בפתח.

– דומני… ישו – אמרה האשה שהספיקה להכירו.

ישו התקרב אל האור. יהודה התבונן אליו תמה.

– מה זאת? – שאל כשראה את פניו הזבים דם ואת טליתו הקרועה והמטונפת.

– נשים… – הפליט ישו בקושי.

– נשים?

– ופרחחים… רדפו אחרי… חפצו להכותי.

– “חפצו להכותו”, והוא כולו זב דם! – קרא יהודה בנעימת לגלוג אבל בלב רחוּש.

– שב, שב… כיצד, על מה? וי! וי! – נבהלה האם – תן לו מים, ירחץ את פניו, וי! וי!…

יהודה לא המתין עד שתגיד לו אמו. הוא כבר רץ אל העביט וחזר עם נטיל מלא מים ועם מטלית וסייע לישוּ לרחוץ את פניו.

– צפרנים… – אמר כשהוא מסתכל בשרטות – והטלית, מה עלתה לטליתך הלבנה והיפה, אלוהי!

– למה תפטפט, יהודה?.. – נאנחה האם.

– אין סכנה. מצפרני נשים עוד לא מת אדם. רק הטלית חבל עליה… פשוֹט אותה ואמא תתקנה לך. שב, אומרים לך, שב! למה תעמוד?

הוא העביר מעל כתפי ישו את הטלית ומסרה לאמו. ישו ישב על הקרקע עם נטיל המים. יהודה עמד על גבו והביט היך הוא טובל את המטלית במים ומניחה על פניו. התרגשותו הראשונה כבר עברה; בגרונו היה מחלחל צחוק.

– נשים נבזות… היאך מעיזות בנות ישראל להגביה יד על בחור שכמותך! הרי זה מעשה עכו"ם… – לא יכלה שפירה לשקוט.

– הן עלובות מאד. כשראיתין עוד מרחוק אמרתי לעצמי: כמה עלובות הן הללו – אמר ישו.

– אבל מה חטאת אתה?

– הן כועסות עליו. כל הבריות כועסים עליו – הסביר יהודה.

– על מה? מה עשה להם ישו?

– עלובים הם – חזר ישו על שלו. – ועכשיו עלובים עוד יותר.

– מפני מה עלובים הם עכשיו יותר מקודם? – שאל יהודה.

– מפני שעכשיו בודאי הם מתביישים ומתחרטים.

הצחוק שהיה מחלחל קודם בגרונו של יהודה פרץ עתה החוצה. עיניו כבר הבריקו אותו ברק המרירות והטינה שישו היה מעורר בו תמיד.

– אתה טועה, ישו! הם לא יתביישו, לא יתביישו. ואם רוצה אתה לידע מפני מה יש להם בלבם עליך, אגיד לך. אתה מדבר להם תמיד שהכל תלוי ברצונם, שאילו היו רוצים היה הכל משתנה למוּטב. ואת זאת לא יוכלו למחול לך לעולם. נתונים הם בצרות ונוח להם לתלות את הקולר בצוארם של אחרים. נוח להם לסבול ובלבד שיוכלו לקבול ולטעון על מישהו, לחייב את מישהו. ומה אתה עושה? אתה בא ותולה את הקולר בצוארם של עצמם… לא ימחלו לך, ישו.

– וכי על זאת הוא חייב מיתה? וכי על זאת הוא חייב הרג וסקילה? – טענה האם.

– אתה, יהודה, שונא מאד את הבריות – העיר לו ישו.

– לא. יותר אני שונא את אלה שמכריזים שהם אוהבים את הבריות.

– מפני מה?

– הם משקרים.

– כלום אין בעולם אנשים שאוהבים את הבריות?

– יש אדם שהוא משול לברדלס ויש שהוא משול לכלב או לחתול… – השיב בצחוק והוסיף – יש שאוהבים באמת חתול או כלב – ושוב צחק.

– כך לחיות קשה – אמר ישו.

יהודה שתק, צימצם את עיניו והסתכל בישו כמי שמקשיב לאיזו מנגינה. ואחר אמר:

– אם איני טועה, ישו… גם לך לא קלים החיים.

ישו הרהר קצת והשיב:

– עתים… כן, יש שקשה לי…

– החיים, מהנ… – אמר יהודה בצחוק שהבהיל קצת את ישו – איני מבין למה החיים? אתה יודע? אני איני יודע. כאן בוֹר מחשכים! קבר בחיים, קבר במות, ושם איני יודע, איני רוצה לידע מה שם. אני יודע רק שכאן לא חיים אלא חנק! חנק מתמיד, יום יום, שעה שעה… ואף על פי כן אני מתירא מפני המות – שוב התעקמו פניו בצחוק רע – יודע אתה מה גרוע מן המות? אני אגיד לך: לשנוא את החיים ולירוא מפני המות. זה גרוע מן המות עצמו. אתה לא תבין זאת. לך לא איכפת לחיות, אדרבּא. אותך אהב הבורא ולפיכך אוהב אתה את עולמו: אותי הוא שונא, לפיכך שונא אני את עולמו. לא איכפת לי מה יעשה בי שם. אם יש משפט צדק ודאי שאיני צריך לירוא: יודע אני כבר מה אהיה טוען שם במשפט… לא ימצאו, אפילו יחפשו בנרות, לא ימצאו קטיגור כזה שיוכל לסתור את טענותי… ואם משפט אין שם, מה אני מפסיד? גיהינום כאן, גיהינום שם, היינו הך…

– לא אמרת שמתירא אתה מהמות?

– או! למות איני רוצה. לא! לא! מה יהא בסופן של אמא ושל טביתא לכשאמות? בלילות איני ישן, חושש אני לעצום עיני שמא לא אינער. יש שאני ננער בלילות וממשש את עצמי לראות אם חי אני.

– יהודה! איני מבקשת ממך, איני מבקשת ממך את טובותיך… איני רוצה, איני יכולה לשמוע את דבריך… הייתי מקבלת את כל יסורי באהבה אילמלא אתה… אתה הופך עלי עולמי לגיהינום, אתה… – קבלה שפירה בבכי.

יהודה לא השגיח באמו. דעתו היתה נתונה על נקודה אחת שבערה בקרבו, והוא שמח לדבר בה, לספר עליה:

– מבין אתה – אמר בנשימה עמוסה, כנחנק מחמת גמיאה גסה – סביבי רק ברדלסים, נחשים, כלבים וחתולים… היאך אני יכול למות ולעזוב אותן על רחמנותם של הבריות הללו? ואילמלא הן, למה לי כל זאת… אבל המתן, המתן! – נזכר פתאום – דומני שאני, פשוט, משקר… לשקר לפניך איני רוצה. איני אוהב אותך, אמת היא! עתים אתה מרגיזני ומעורר בי חשק לצערך, אמת! אבל לשקר לפניך, לא! זאת לא אוכל! לך מוכרחים להגיד את האמת… והאמת היא לא מה שאמרתי קודם, אלא אחרת. פעם אחת אהבתי את החיים… אז כשהייתי שוכב תחת המפולת… זוכר אתה? לפני שנה נפל עלי כותל מביתו של בתירא. קורות כבדות אבנים נפלו עלי אז, כמעט שריסקו אברי. את מרבית גופי כיסו, רק ראשי וכתפי היו פנויים מהם. שלוש שעות הייתי אז צוֹוח, עד שלא הספיקו לפקח מעלי את הגל. מה הייתי צוֹוח אז איני זוכר, אבל זוכר אני היטב שאותו חלק מגופי שהיה פנוי מהמפולת נתמלא אז כולו תשוקה מלהטת לחיים; כל ראשי היה צוֹוח, כל צוארי, כל כתפי, כל עורק וכל נימה בחלק זה מבשרי היו צוֹוחים: חיים! חיים!.. שום מחשבה אחרת, על שום אדם ועל דבר, זולתי החיים. זוכרני כל זאת יפה מאד, ואיני מבין, איני מבין… מהיכן באה עלי תשוקה מלהטת זו…

עצבות גדולה נקשרה בלבו של ישו. ישב מדוכדך מדברי יהודה. ויהודה כבר לא עמד על מקום אחד, אלה היה מהלך והולך מזוית אל זוית, כשידיו מופשלות על גבו, בפסיעות מהירות, כמורדף על ידי רוחין טמאין, והצל השחור היה מרקד מאחריו, מתמתח ומשתבר, מתמתח ומשתבר, כהרהורי יאוש, כקריאות אימה.

– יהודה – פתח ישו ואמר בקול נפשי ורך, כשם שמדברים אל חולה – לא כן כתוב: “אל תבטחו בנדיבים”? טוב לבטוח באבינו שבשמים, הוא דיין אלמנות ואבי יתומים. אמרת שאוהב אני את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. אמת! אבל לא מפני שהקדוש־ברוך־הוא אוהב אותי, אלא מפני שאני אוהב אותו. ומה אנו אומרים בקראית־שמע? “ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך”. לא כן? הנשמה שנפח באפינו היא חלק אלוה ממעל. באנו ממנו והוא בתוכנו, והיאך לא נאהב אותו? טוב ונעים לאהוב אותו בכל הלב ובכל הנפש, יהודה! בלא אהבה זו, חלילה, כולנו יתומים עזובים ואומללים ועם אהבה זו כולנו בנים למקום, לאב רחום וחנון, לאבינו שבשמים…

הוא דיבר בקול שפל, כמעט בלחש ובזהירות, כנושף על פצע, כאילו הוא משדל אח דואב מתוך כאב של השתתפות. האם היתה מנענעת לו את ראשה בהסכמה לכל מה שאמר ומתוך הכרת־טובה על שהשמיע כאן את הדברים הללו. אך יהודה היה רץ אילך ואילך בחדר כדחוף על ידי רוּחין טמאים וכמדומה לא שמע כלל את דברי האח הדואב עמו.

מכיון שיצאו המלים האחרונות מפיו של ישו, עמד יהודה באמצע החדר, הפך אליו את פניו הנעוים, כשידיו מופשלות לאחוריו, וקרא כמעט בצוחה:

– היכן הוא? היכן הוא? היכן מקומו? שמא אתה יודע? בשביל ברוּאים כמותך הוא זורח, ולא בשבילנו. אתם רואים את אורו, אנו אין אנו רואים אותו. אלינו אורו אינו מגיע. ועוד אתם באים אלינו בתביעות! מה? לא די לכם שאתם עומדים בתחום האור, אתם רוצים שגם יושבי החושך ישמחו עמכם? משתעממים אתם לבדכם? רוצים לשתף גם אותנו בשמחתכם?

– כל מה שהרחמן עושה לטובה הוא עושה – אמרה שפירה לעצמה, בלא להגביה ראשה, מה שהיה מרגלא בפי כל יראי־שמים. לה לא היה כבר כוח להילחם בבנה; לא הפליטה מפיה אלא דברי אמונתה ששמרה לעצמה חבויה בנפשה.

המלים הללו בפי האשה חיזקו את לבו של ישו, והוא הוסיף:

– היסורים אינם עשויים להשפיל את האדם, אלא לזקקו…

יהודה שעמד כמסומר באמצע החדר, צחק את צחוקוֹ האפל:

– מזקקים? כיצד מזקקים? את מי? אותי? אם טביתא מטורפת, אם אמא חולה, אם אין לחם בבית, – למה אזקק את עצמי? בשביל מה? בשביל מי? איני רוצה! איני רוצה לטהר ולזקק את עצמי!.. רק נבל ופושע יכול להיות טהור וטוב בפני היסורים הללו… “כל מה שעושה הרחמן לטובה הוא עושה” – הו! כלום יש בעולם נבל כזה שיעיז להגיד זאת למוטלת כאן נפוחת רעב או למוטלת שם חסרת־דעה? שפלות כזאת אין בי, ישו! כן, כן! אני מוכן ומזומן לטהר את עצמי, לזקק, למרק ולצרף – אף על פי שאיני יודע בבירור היאך עושים זאת – אילולי הייתי יודע שבדרך זוֹ ימצא לחם בבית, תבריא אמא ותשתפּה אחותי… אבל היכן היא? היכן טביתא? – קרא פתאום כשעיניו ביקשו את אחותו בפינתה הקבועה ולא ראוה.

– היא כאן – אמרה האם החוותה בתנועת ראשה אל המקום ששם ישבה טביתא. תמיד היתה יושבת שפופה ומכוּוצת בקרן־זוית אפלה; מכיון שנכנס ישו הזדקפה, התמתחה כמיתר. מתוחה ישבה אילו רגעים, אחר עמדה ובפסיעות חשאיות, כסהרורית, עברה ממקומה אל המקום ששם ישב ישו, וצנחה על הקרקע מאחרי גבו בצל, כפקעת דמומה, בלא זיע כלשהו.

נזכר ישו מה ששמע מחנניה שקיבל מהלל שקבל מרבותיו: “אַלתהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס”. רצה להסביר גם ליהודה ששכר מצוה – מצוה, ואמר באותו הקול השקט והזהיר:

– מפּני מה לא נלמד, יהודה, מהזרע שהזורע טומן באדמה? מוטל גרגר החיטה טמון בחושך; הוא מרקיב והולך בקברו, ואין לו תשוקה אחרת אלא זו: לקום לתחיה על ידי הגבעול שיוציא מתוך האפלה אל האור, אל החמה. והקדוש־ברוך־הוא מסייע בידו. מפּני מה? מפּני שהזרע קיבל יסוריו באהבה ועושה שליחותו באמונה. אין לו לגרגר זה שכר אחר בעד יסורי רקבונו בארץ אלא מה שתרמיליו מתמלאים לחם להשביע רעבים… מה גרגר זעיר כך, אדם אינו דין שתהא לו בעולמו הנאה אחת בלבד: ליתן, ממה שיש בכוחו, לבני אדם כמותו…

־ מהנ… מהנ… – צחק יהודה בחטמו כשהוא מנענע ראשו אגב לגלוג כלפי ישו – ליצנים, ליצנים… דבּר, דבּר! נופת צופים תחת לשונך… הגרגר שלך העלוב אילם הוא ולא יבוא לעשותך בדאי… אבל ברי לי, ישו, שאילו ניתן לו פּה לדבר ולהבין היה צ־וֹו־ח!.. “וי! וי!” היה צוֹוח מר… היה מוחל על היסורים ועל ההנאה הגדולה להוציא לחם מן הארץ בשביל בתירא ועוד ברואים נאים כמותו…

שפירה גמרה לתקן את הטלית, הניחה את ידיה עם הטלית על ברכיה וישבה דמומה כשעיניה נעוצות בחשכה. השמן כבר הגיעה אל קיצו, להבה קטנה עוד גססה ופירפּרה בשארית כוחה. שפירה התפללה בלבה אל אלהים. היא האמינה שכל מה שהוא עושה לטובה הוא עושה. הרי בא לישב אצלה אדם טוב ובהיר זה. כלום לא מן השמים הוא? וכמו להבת הנר פירפרה והבליחה בלבה האמונה ברחמי הבורא ובטוב ליבו של האדם…

והאדם הטוב והבהיר שישב אצלה נפשו התקשרה בחשכה למראה הבדידות והצער של נער אומלל זה העומד באמצע החדר כולו עקוד בצללים וביאוש… הוא לא הרגיש בשתי עיני השוֹטה המצומדות אל גבו.

ויהודה עמד בתוך החשכה, ידיו מופשלות על גבו, כמו קודם, ראשו שמוט על לבו תחת כובד המשא של הרהוריו. הוא התוכח עם לבו:

“לא! אין אלוהים!.. אין? הרי לכאורה טוב יותר אילו לא היה: הכל הפקר בעולם הנאה הזה, הכל הפקר, חירות גמורה מחובות, משעבוד כלשהו. קום ועשה כל מה שעולה על לבך, קום ולך למקום שרגליך מוליכות אותך, טוֹל ואכול מכל הבא ליד, אין שלי ושלך, כיון שהוא איננו!.. אין לך שום קשר עם הבריות ועם הדברים. אתה לעצמך בעולם שלא אתה יצרתו, לא אתה דפקת על שעריו ולא אתה אחראי לסדר שבו… אתה לעצמך, לבדך!.. ואילו היסורים? היסורים מה תהא עליהם? אם אין אלוה, אין לך אל מי לצווֹח, על מי לקבול, מאת מי לשאול: על מה ולמה?.. אם הוא אינו, הרי אין טעם, אין כל טעם לכל זאת!”

יהודה נזדעזע בכל גופו:

“כאילו הדין עמו, עם רוֹבה זה. עם אלוהים טוב ונעים לסבול, בלעדיו כל צער העולם איום, איום העולם עם הצער לבד, בלא אלוה…”

– ישו! – קרא בקול יבש, צרוד ומירא במקצת: – היכן הוא?

ישו התחלחל בכל גופו. שפירה נטלה את פך השמן שעמד בקרבת מקום והערתה אל הנר; הבית נתמלא אור חדש בשעה שישו אמר בקול רועד:

– אני שומע, יהודה, את אלוהים כאן, בבית הזה! מתוך צוחת יאושך, יהודה!.. אתה מרבה יותר מדי לישב בבית, או על עבודתך. צא להתבודד ביחידות… צא אל השדה, אל ההרים… ביחידות עם לבך ו… תמצא אותו, יהודה…

פרק תשיעי    🔗

לילה אחד השתהו בני הבית זמן מרובה אחר פת ערבית ולא הלכו לישון. היו עסוקים איש במקומו ואיש במלאכתו. פעמים נשמע לחש קטוע. יוסף ישב לאור הקיסם והשחיז סכין ארוכה וצרה, שמימיו לא ראה ישו כמותה. בלא הפסקה היתה מנסרת בתוך הדומיה העגומה המולת־הרחש של הסכין כשהיא מתחלקת על גבי המשחזת: זש… זש… פתאום נשמעו מבחוץ שלוש נקישות בחלון, קלות וזהירות. הכל נזדעזעו. רק אחד לא נזדעזע, וזה יוסף. לא השיב כלום, כאילו לא אותו קראו הנקישות הללו, ושעה קלה המשיך את עבודתו. אחר כך העביר אצבעו על חודה של הסכין מלמטה למעלה וחוזר חלילה, הסתכל יפה אל הלהב הנוצץ לאור הקיסם, הכניסה במנוחה אל נרתיק־עור ארוך, ועמד על רגליו. אז פרצה יבבה מפי מרים אשתו: “יוסף!..” פני הנגר חוורו קצת. “הביאי לי את כלי”, אמר, כמו שהיה רגיל לומר: “הביאו לי את המסמרים” או “הבו לי את התבשיל”. מרים החניקה מיד יבבתה. “הן, יוסף!” אמרה בהזדרזות יתירה והתחילה מיטלטלת אילך ואילך בבית, מפשפשת וממשמשת בכלים ששום אדם חוץ ממנה לא ראה בחושך מה הם; היתה לוקטת אותם אחד לאחד וצוררתם לחבילה אחת. פעמים כשהיתה פורשת לקרן־זוית, היתה נשמעת משם אנחה יתומה, יבבה חנוקה, וגם נשמע היה היך האשה מקנחת שם את חטמה ברעש. ואילו משפתח בעלה ואמר: “זה, ילדי… שלום… זה… אני נוסע…” לא התאפקה עוד ונפלה על צוארו. תמיד היה ישו סבור שאמו גדולה בשיעור קומתה מאביו, ועכשיו כשהיא עומדת ומלפפת בשתי זרועותיה את צוארו וכובשת פניה בלבוֹ, רואה הוא כאילו נתנמכה ונתקטנה. היא נצמדה אליו ונקפאה. כל אהבתה וכל צערה נשפכו בדביקות־אֶלם זו של גופה. יוסף עמד מבולבל, כאובד עצות. “די, די, מרים!” גימגם. העביר כפו הגדולה והרחבה על גבה, ואחר כך הפריש אותה מעליו בתנועה רכה. סביבו עמדו “ילדיו”. הביט לכאן ולכאן עדיין מבולבל, כאילו היה מתבייש בדבר שהוא עומד לעשות או בצורך להגיד את הדברים שהיו בלבו. ופתאום החל מזדרז, תחב את סכינו אל מתחת לגלימתו, טען על גבו את החבילה שהכינה לו אשתו, ותוך כדי כך הפליט מלים כאילו היה דוחפן מתוך פיו: “זה, ילדים… תסייעו לאמא, תעמדו לה בכל דבר… תעבדו, תעבדו… זה… אלוהי ישראל יושיעני, זה… יברככם ה' וישמרכם!” ונפטר. רצו בני הבית ללוותו. אלא הוא עיכב בתנועת יד. עמדו כולם בפתח, הביטו אחריו, אל גבו העמוס, וראו היך הוא הולך ונבלע בחשכה.

כל הלילה נשמעה יבבת האם בקולה דק והחנוק. לעצמה, לעצמה סיפרה כך כל אותו הלילה על צערה הגדול, על מדוי לבה, שאילמים היו כל ימיה, ופתאום נתנו בבכי קולם. הבנים שכבו דחוקים זה אל זה, דמומים, נבהלים מהדבר שקם ונהיה. רק יעקב היה מקנח כל הלילה את חטמו, משתעל ומכחה.

גם ישו לא נרדם על תל הנסורת שלו. בעומק לבו לא הצטער, כאחיו, צער חריף על שאביו הולך למלחמה. הוא ידע שאביו הולך לעשות חובתו, והאמין בעזרת הבורא. אבל גם שמח לא היה, אל לבו נתקשרו עצבות של געגועים ואהבה אל אביו, מעורבת ברחמים; רחמים סתומים, לא מפורשים, אבל לוחצים את הלב. גם הוא היה המרהר הרבה, אותו לילה, במרים בת דודו: היך נחתך גורלה?

עם שחרית חטפתו שינה כבדה. כשננער כבר היו אחיו עומדים שקודים על מלאכתם, ואמו היתה עסוקה בפלך. הזדקר ממקומו, התרחץ, אחר ניגש אל יעקב ואמר:

– לא שמעת מהנעשה אצל הדוד?

יעקב לא הגביה ראשו וריטן לתוך זקנו (אותה שעה היה כל כך דומה אל אביו):

– הדברים ידועים. מה יש לשמוע…

פירש אל קרן־זוית והתחיל מתפלל. מימיו לא קרא את “שמע” ואת י"ח הברכות בדביקות חמה כזו. המלים הפשוטות, האבהיות או המתחטאות, המזהירות והמבטיחות, המספרות על גבורת ה', על קדושתו ועל תחית המתים, התפילות שאין בהן זכר כלשהו למה שנעשה בבית הזה ובית הדוד, – הרי הן דומות עליו עכשיו כאילו הן מדברות עליו, על אביו ועל דודו ועל כל בני נצרת, כאילו טיפטפו טיפין של תנחומים ושל תרופות על מדוי געגועיו ורחמיו והפיגו את צערו על אביו, ואת דאגתו הגדולה לבת דודו…

הוא היה בטוח שדוד הלך יחד עם אביו אמש בלילה, ואף על פי כן, אחר הצהרים, כשהעבודה כמעט נפסקה, העביר מעליו את סינרו, התעטף בטליתו ויצא מביתו לילך אל בית דודו, לראות מה נעשה שם.

ברחוב פגע בנקדימון שהלך לקראתו. עוד מרחוק ניכר היה שהוא טרוד מאד ופניו צהורות.

– ישו – אמר מיד כשניגש אליו – נלך אל חנינא.

– כן, לכתחילה יצאתי על מנת לילך לשם – השיב ישו תמה על התרגשותו של זה.

אחר פסיעות אחדות אמר נקדימון בלחש כמגלה סוד חשוב:

– מצאתי אנשים טובים אחדים שהלוו לי סכום הגון של ממון. סבורני שיספיק לחנינא לסלק את חובותיו. כל הימים האלה הייתי מיטלטל ומבקש ושואל עד שמצאתי…

“חוששני שהחמצת את השעה”, הירהר ישו בעצבות, ושתק כדי שלא לערבב על חברו הטוב את שמחתו.

ונקדימון, שהיה יותר מדי שמח על הממון שעלה בידו למצוא, לא הרגיש בפני חברו שנתעגמו פתאום. הוא הוסיף לפטפט:

– עכשיו הואיל ולא יקצץ מנכסיו, יוכל לילך להירג בלב שקט… וגם מרים לא תהא עוד זקוקה לרחמיך…

ישו נתחלחל במקצת. נקדי מון רקה זאת ואמר:

– שמא אתה חוזר בך, תוכל לישא אותה. אין עיכוב…

הדברים פגעו במקום דואב מאד שבלבו של ישו. כדי לגלגל את השיחה לענין אחר אמר זה:

– אתה מדבר על חנינא כאילו הלך לעשות שטות גדולה.

– לא שטות, חביבי, אלא עבירה! פשע!.. להפקיר את נכסיו ואת בתו ולילך ליקטל, הרי זה פשע אם אין כאן שגעון!

– הרי שמעת מה שאמר דוד לגבי שלוחי־מצוה…

נקדיומון הפסיקו:

– שלוּחי־מצוה! כל שוטה יבוא ויעיד על עצמו שהוא עושה רצון קונו. רצונך להאמין לו, תיתי לך! אני איני מאמין.

– לדידי אין כאן שטות, אלא אמת גדולה אחת.

– מנין לך שיש כאן אמת, “אמת גדולה אחת”?

– שכן בני־אדם מוסרים את נפשם עליה.

התחיל נקדימון מתרגז:

– תמים אתה, ישו, תמים… כלום אין בני־אדם נהרגים על שטויות או על טעויות? ראיתי ברומי כמה מחכמי יון שיודעים להוכיח לך דבר והיפוכו, להביא ק"ן טעמים לכאן ולכאן; הפה שאוסר הוא שמתיר…

ישו חייך. הפליאה אותו מאד אוּמנותם של אותם החכמים.

ק"ן טעמים לכאן ולכאן? – שאל בתמיהה גדולה – והבּרי? ואת הבּרי הם משמיעים?

– לא אמרתי לך שאין בּרי בעולם כיון שיש לכל דבר פנים לכאן ולכאן?

– אם כן, אין הם אלא טועים כמקל של סומא – פסק ישו ושוב לא מצא כל ענין באותם שנטלו לעצמם את השם “חכמים”. אחר הוסיף בכובד־ראש:

– כל ילוד אשה עלול לטעות. אלא כשאדם רואה לפניו אך דרך אחת ויחידה, שבה הוא מוכרח לילך, שכן אין אחרת, הרי זו דרכו, דרך האמת שלו.

– ה! דרך האמת שלו, דרך האמת שלך, דרך האמת שלי… כך, כך… זהו!.. סבורני שבכלל, האמת, מבין אתה, בכללה דומה לשורה אחת דקה וישרה. מכאן ומכאן לשורת האמת הזו שטח רחב לאין סוף של אפשרויות, של שקרים וטעויות. אתה מהלך על גבי שורה דקה זו, על חוט־השׂערה שלך ויודע שאם אתה זז הימנה המלוא נימה לכאן או לכאן מיד אתה נמצא במחיצת השקרים והטעויות. בבקשה ממך, ישו, in vero (באמת) כלום יש בכוחו של אדם להיות מהלך כל ימיו רק על חוט אחד ארוך ומתוח, עקב בצד אגודל, בלא זיזה כלשהי, בלא נדנוד כלשהו? את זאת אני שואל אותך, את זאת לא אוכל להבין! מנין הבטחון הזה?

– הבטחון לנזהר כל ימיו שלא לסור מעל שורת האמת הדקה שלנו, אינו בא אלא משום שכל מעיניו נתונים רק לנקודה אחת, לאותה נקודה אחרונה שבקצה, שאליה הוא רוצה להגיע.

– לא, מוטב לי לתעות במרחב… לבקש בכל מקום את הנקודה הזו, ואפילו…

לא הספיק לסיים את דבריו עד שראה פתאום אנשים מתקהלים סביבם, מהלכים אחריהם, וכולם מביטים אליהם נרגזים וזעומים. נקדימון לא הבין כלום והתפחד. ראה שכל הזעם מכוּון כחפי חברו. לבסוף התחילו מצהיבים כנגד ישו בדברי גנאי: “עוכר ישראל, ימח שמך…” מישהו היה מנענע כנגד פניו אגרוף. נזכר ישו במה שכבר אירע לו ולחש לנקדימון שיחזרו. נקדימון פניו החוירו ודרך שיניו הקפוצות סינן: “אם אך יעיזו לנגוע בך…” והוא פסע במנוחה להלן. כך היה בילדותו, בשעה שהיה מגן על חברו מפני הילדים שהיו מקניטים אותו… פתאום נשמע מתוך האספסוף: “ממזר! ממזר בן הנידה!..” נזדעזע ישו בכל גופו. מקלו נשמט מידו. נחטף המקל על ידי מישהו והתנשא על ראשו. נקדימון, שהיה כל הזמן ממשמש בממונו הצרוּר על לבו מתחת לעטיפתו, נזדקר ממקומו, כאילו כל השעה היה ממתין אך לשעת־כושר זו, הבקיע לתוך הקהל, הוציא את המקל מיד האוחז בו, בסנוקרת אחת על ראשו, ואחר כך התחיל מנופף ומהפך במקל כמו בחרב אילך ואילך ומכה על ימין ועל שמאל. האספסוף נתברח מתוך קללות ויבבות. ישו עמד לבדו נשען בגבו אל כותל, פניו כבושות בכפות ידיו וכולו מרעיד.

– מה לך? כלום חבלו בך? – שאל נקדימון בדאגה.

ישו סילק את כפיו מעל פניו והסתכל בחברו במבט של מעוּנה:

– כיצד… כיצד יכולת לעשות זאת?

– מה עשיתי.

– הכית… הכית על הראשים, על הידים… נשים וילדים…

זקף נקדימון את עיניו על פני חברו הסכופים, נענע כנגדו רגע אחד את ראשו, ואמר:

– נלך מכאן, נלך מכאן, גיבור ישראל! שם בשדה אסביר לך – ומשכוֹ אחריו.

הם יצאו אל מחוץ לתחומה של העיר. נקדימון הלך בראש וישו אחריו, ולא דיברו זה לזה. לבות שניהם היו רחושים. הלכו כך דמומים שעה קלה. פתאום החזיר נקדימון את פניו אל ישו ואמר:

– שמא סבור אתה שהייתי צריך להניח לאותם הבריות לעשות בך כרצונם? כלום לא היו קורעים עליך את בגדיך? כלום היו חסים עליך ולא היו חובלים בגופך?

– כבר קרעו עלי פעם את טלית ורגמוני בּאבנים.

– אשריך שזכית לכך!

– ואף על פי כן… כיצד הגבהת יד על נשים ונערים?

– חבל שלא הנחתי להם לעשות בך את דינם.

– מובטחני, נקדימון, שאחר כך היו מתביישים ומתחרטים.

– מסופקני. אבל מובטחני שמעתה יהיו כבר מתיראים.

– איני רוצה, נקדימון, שבני־אםד יהיו מתיראים מפני.

– ושיהו מתרעמים עליך נוח לך?

– באמת, איני יודע מפני מה הם שומרים לי שנאה.

­– בשיחותיך הבטלות היית מעורר את בעליהם, אבותיהם ואחיהם ליצא למלחמה עלובה זו.

כך אמר לו פעם גם יהודה איש־קריות, והדברים לא נתקבלו על לבו. קשה לו להניח שדבריו היו נשמעים על ידי אותם הבריות שהיו מלגלגים עליהם.

– לא לרעתם התכוו – אמר ישו.

– ודאי שכוונתך היתה רצויה. כמה צרות מביאים בני־אדם על ידי כוונות טובות ורצויות. וכל זה מפני שלכל אדם דרך האמת שלו. שורת האמת הדקה והישרה שלו…

היה ישו מהרהר: כלום יכול אדם לחיות לא על אמיתו שלו? לילך לא בדרכו שלו?

הלכו בצד שדה של שעורה, שעמדה כבר בבישולה והיתה מצפה לקוצרים. רוח קלה היתה מנשבת בקמה ומגלגלת בה גלים רחבים שמשמיעים המולה כהמולת תבואה שנשתפכה אל האסם. המולת הקמה, המית הזבובים והדבורים, קשקוש החרגוּלים והצרצרים הניחו את רוחו של ישו. כאן אמת אחת, אין סתירות ואין טעויות, אין שנאה ואין עלבון. כל בריה עושה את שליחותה שלה, וכולם מקבלים עליהם עול אחד, עוּלה של אמת אחת, – רצון הבורא! העב הלבנה השטה שם בשמים, הנשר העג לו עוגות במרחבי האויר, הלטאה שבורחת אל בין השבלים, הצרעה שפלחה את האויר בהמיתה, הקמה הרועשת, והפרפרים הפורחים באֵלם מלא חן – הכל, הכל הם בני משפחה אחת. כל אחד עושה במשחה את רצון קונו, נהנה לצמוח, לטוס, לזחול, לזמר, לנתר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

ישו עמד. לאורך השביל היו מוטלים גללי בהמה. מאיזה מקום ירדה בטיסה אחת סיעת אנקורים והתחילו מנקרים בזבל בשקידה ובחדוה. ישו הסתכל בהם בחיבה.

– למה עמד? נלך! – קרא לו חברו.

– ראה, נקדימון! גם בני־אדם יש שאוהבים לנקר ולחטט בזוהמה וטומאה ולינוק משם את פרנסתם. ראה, הללו כמה הם חביבים, כמה הם עליזים וטובים!

תחת להחזיר לו על דבריו עמד נקדימון גם הוא, האהיל בכפו על עיניו והסתכל לפניו.

– מה זה? – שאל נפחד.

מאחוזתו של חנינא יצתה לקראתם שיירה קטנה של חמורים טעונים משא ואנשים מחמרים אחריהם. שני הבחורים עמדו רגע אחד והסתכלו, ומיד התחילו רצים אל השיירה. משהתקרבו ראו שהחמורים טעונים שקים ממולאים וכלי בית צרורים. בין המחמרים היו שנים מן הפועלים שעבדו אצל חנינא. על החמור האחרון רכבה מרים. ראתה מרחוק את שני הבחורים וצנחה מעל חמורה.

נקדימון ניגש אליה בפסיעות מהירות. ישו נגרר אחריו מתוך היסוס, ובמרחק מה עמד.

– הכיצד? – קרא נקדימון כמעט בצעקה – ואבא היכן הוא?

– אבא הלך ואיני יודעת היכן.

– ולהיכן את הולכת?

– אף אני הולכת ואיני יודעת להיכן. סבורתני שהפועלים הללו יוליכוני אל מגדל; שם גר דודי…

– מפני מה? הכיצד? היאך… – מילמל נקדימון תוהה ומיואש – הרי אני… חיפשתי, ביקשתי, עד שמצאתי כסף…

– כסף. למי? בשביל מה? – תמהה הפעם מרים.

– לאבא. לפרוע את חובותיו.

– חבל. החמצת את השעה. כבר נקצצנו מעל אדמתנו – אמרה בקול יבש ותקעה עיניה בקרקע. עמדה כפופה במקצת, שמוטת כתפים ועייפה, עייפה מאד. אחר שתיקה של רגע אמרה בלי להגביה עיניה:

– יישר כוחך, אדם טוב… כך נגזר עלינו מן השמים.

בזויות פיה עברה רתיחה קלה. פתאום עקרה את עצמה ממקומה וניגשה אל ישו. מרחוק קראו לה הפועלים המחמרים, אך היא לא נתנה את דעתה עליהם ואמרה אל ישו:

– ישו! אני מבקשת ממך מחילה… על הכל… מחל לי, ישו!.. כל הימים הייתי רעה, גסה… מן השמים נקנסתי… כל ימי היית חביב עלי, ה' יודע… נמצאתי לא כדאית… קיבלתי את ענשי… מחול לי, ישו!

– מעולם לא ביקש אדם ממני מחילה – קרא ישו בלב רחוש – מה אמחל לך ובלבי אין עליך ולא כלום. מן השמים ירחמו עליך ועוד עתידה את לראות בטובה…

עיני מרים נתקשרו בדמעות. זויות פיה היו מרתתות כלשהו ושפתיה מחייכות חיוך מר:

– למה לי טובה? מה אעשה בה?

מרחוק התגברו קולות המחמרים הקוראים לה. והיא לא שמעה אותם. עמדה כתקועה בקרקע ועיניה נעוצות בפניו. כך עמדו שניהם דמומים זה כנגד זה. חפצה, כנראה, להגיד לו דבר־מה ולא הגידה. פתאום הגביהה בשתי ידיה את שולי שמלתה הרחבים וברחה אל השיירה.

משנשתיירו שני הבחורים לבדם אמר נקדימון:

– ראית פניה… Dii boni (האלוהים טובים!)…

– ביקשה ממני מחילה… מעולם לא ביקש אדם ממני מחילה… – דיבר ישו בינו־לבין־עצמו.

נקדימון לא שמע את דבריו, ואף הוא דיבר בינו־לבין־עצמו:

– כמה יגעתי, כמה טרחתי כל הימים האלה עד שקיבצתי את הממון הזה… הייתי מאושר… שעות מועטות… ומה עכשיו? וכי יש לך אושר בעולם שכדאי לחיות בזכותו ולמסור עליו את הנפש? – ופתאום שוב: – ראית את פניה?

– הן. כאילו נזדקנה פתאום מאד – השיב ישו.

– שמע, ישו! אין לי צורך לחזור אל נצרת. אלך מכאן לציפורי להחזיר לבעלי־חובותי את הממון הזה. איני יכול להחזיקו עוד על לבי. הוא כבד מאד ומעיק. הוה שלום, ישו!

נפנה, בלא להביט בפני חברו, והתרחק בפסיעות מהירות ובלב עמוס.

יחידי, בפסיעות מתונות ובראש מושפל, גרר ישו את רגליו בשביל העולה למעלה אל ההרים. נפשו דוה עליו והוא משתוקק להתיחד עם עצמו. כל הימים היה יודע שדודו עומד לצאת יחד עם אביו אל מלחמה זו. הרי כל ימיו היה מצפה ליציאה זו, ולא שיער שכל כך גדול יהיה צער הפרידה. על אביו היה מתעגם ומתגעגע, ואילו הפרידה מדודו דיכדכה אותו ואף הפחידה. כאילו באמצע היום החזיר הקדוש־ברוך־הוא את החמה אל נרתיקה. היאך יתקיים בלא שיחותיו, בלא קרבתו המאירה והמחממת?.. יצאו להם שני האנשים היקרים, שני האחים, בדרך היסורים שבחרו להם. ומרים אף היא יצתה בדרך היסורים שלה. יצתה הנערה בדרך נדודים אל חיים לא ידועים, אל נכר וסבל. מרים, מרים!.. מזלה לחץ על לבו כחטא שאין לו כפרה. לכאורה מה רעה עשה? הוא רק לא עשה מה שלא היה בכוחו לעשות. השתמט מלקבל על עצמו משא שכתפיו לא נבראו בשבילו. לא בראוֹ אלוהים לאהוב ולישא אשה, לבנות בית ולהקים ולדות… ואף על פי כן… בעטיו נהרס בנין חיים. בעטיו נודדת שם אותה יתומה עזובה בתוך אבק דרכים זרות! מרים זו, שמימיו לא נתן את דעתו עליה, מרים המרדנית והקנטרנית, שנוהגת בשררה וזורקת מרה בכל אדם, היהירה והלגלגנית, מרים זו… היאך ניגשה אליו בלב נכנע ורוח שפלה וביקשה הימנו מחילה! אותה שעה נתעלתה בעיניו בשיעור־קומה מופלא, ובה במידה נשתפל הוא בעיני עצמו. נפלה איזו מחיצה שעמדה ביניהם כל הימים, ובפעם הראשונה ראה בה אדם; עכשיו, לאחר שהלכה הימנו. הנערה קרה עליו פתאום. תקפו עליו רחמים גדולים, רחמים כאובים ונואשים, ללא־ישע וללא־תקוה, דומים לכיסוף נעכר, לתשוקה שמימיו לא טעם עדיין את טעמה… לבו נימוח תחת כובד חטאו כלפי הנערה…

בדין קרעו עליו את טליתו, ירקו בפניו והכוהו. גם מרים ירקה פעם בפניו. והוא הרי דרש טוב לה, הרי דרש טוב לכל בני נצרת. כנראה, נגזר עליו לגרום צער לבריות בלא־יודעין. עם כל כוונותיו הטובות הוא מעורר בלבות בני־אדם פתני רעל, שנאה ומרירות. מפני מה ננעלה בפניו דרך המעשים הטובים?.. בלעג מר לעצמו נזכר אותו רגש הציפּיה שהיה מתלווה עמו כל הימים, כאילו הוא נקרא לאיזו פעולה לא ידועה לו עדיין, כאילו מחכה לו שעה של מעשים. בעוד הוא מצפה, אותה שעה כבר באה ועברה, והוא לא ידע; בעוד לבו מנבא לו פעולות ומעשים, הללו כבר נעשו על־ידיו, והוא לא ידע. בהיסח הדעת נעשו, כמו מתוך שינה. כאותה הבתולה העצלה שעליה מספר המשל שהמתינה לביאת החתן, ולא שקדה ונרדמה, ומשהקיצה אמרו לה שהחתן כבר היה ועבר. אף הוא, ישו, כאילו ננער על ידי השנאה והבוז; הבריות היו אומרים לו: “אתה חייב בצרתנו”, והוא תוהה ואינו יודע אימתי וכיצד…

ראה את עצמו יחידי וגלמוד בעולם, בין הבריות כמות שלא ראה את עצמו מעולם. אימת בדידות ועצבת גדולה כיווצו את לבו, כאימה וכעצבות שהיו שורות עליו באותו חלום שחלם, שהוא מהלך יחידי בשדה, עם ערבית, בשעת סוּפה ורעמים וברקים…

היום נטה לערוב. ערפל דק כחלחל עטף את האופק. הרי הגלעד והגלבוע פירשו אל עולם אחר, לא מכאן, ולא נתוָתרו מהם אלא שרטוטיהם לבד, שתלויים ומסומנים באויר… כצל רפאים שגיא וכבד מתנשא שם בצפון החרמון, משול לענק שעומד לשמור על פתחו של עולם מופלא זה שמאחרי הערפל. ובשיפולי הרקיע מערבה משובץ דיסקוס מבהיק, דומה לאשנב עגול ופתוח, ומבעדו זורם זיו מהתם, מאחורי הפרגוד… ועולמנו זה עמד שקוע בדממה גדולה, מכונס לתוך עצמו ומרוכז בהזיה על אותם המרחקים הנפלאים והנעלמים. לרגלי ההר הגבוה שישו ישב עליו היו מהלכים בני־אדם קטנים כחגבים, איכרים ופועלים וכלי־מלאכתם מופשלים לאחוריהם, חזר עדר מן המרעה, עברה גמלת בדרך, בתוך תימרות אבק, אילך ואילך מאוהלים בודדים עלה עשן, והכל, האנשים, הגמלת, העדר והעשן, נראו כאחוזי שינה, כשקועים בהזיה…

וישו היה אומלל. כזר ומנודה רבץ לפתחו של העולם. ישב כפוף ומכוּוץ, ידיו ומקלו בין ברכיו, וראשו שמוט על לבו. ישב הרבה זמן בלא ניד, כתולעת רמוסה ומעוכה, ונפשו צווחת אל אלוהים, אל אביו שבשמים. רגש החטא שתלה בעצמו הלך וצמח בתוכו עד לידי הרגשת הזוהמה והחטא שבטבע ברייתו. הרגשה זו העיקה עליו כעשרה חרמונים. ונפשו מפרפרת, מתפללת ומשוועת לישע ולגאולה. כל נימיה מתוחות כלפי מעלה, אל שוכן מרומים. דומה לאותו אדם אומלל שרבץ תחת המפולת ושיוָע לחיים… שוב עלה על לבו אותו פסוק מתהילים: “הן בעוון חוללתי ובחטא יחתמני אמי”… בעוון… בחטא… העוון והחטא טבולים בכל קורט דם שבעורקיו. היאך יטהר מזוהמת הלידה, היאך יסנן את דמו? היכן הפדות והגאולה? “תחטאני באזוב ואטהר, תכבדני ומשלג אלבין!” המקום, אך הוא בלבד, אביו שבשמים, הוא הפודה והמציל. הוא המחטא והמכבס, הוא יכול לעשות מה שאין בכוחו של אדם רימה ותולעה. “לב טהור ברא לי, אלוהים! ורוח נכון חדש בקרבי!”.. הרחמן! הרחמן! רחם נא, חוסה נא, הושיעה נא!..

בתפילה נשא את עיניו אל השמים, אל המקום שם שוקעת החמה.

על אותו אשנב עגול ומבהיק שבשיפולי הרקיע ירד וילון דק ושקוף של ערפל; מבעד לוילון זה הציצה עין אחת גדולה, מאירה וארוכת ריסי־נוגה… בעין זה תלה ישו את עיניו, הביט אליה הרבה מאד זמן, עד שלבסוף היה דומה עליו שגם בו מסתכלת מהתם אותה עין, מציצה ומאירה ברחמים, ורומזת לחסד וישועה… באויר פורחת צפור בודדת ומאוחרת. הצפור עגה עוגות מעל לראשו ומצייצת ומצייצת בהתמדה ובכוונה־שבלב. דומה שגם הצפור מדברת אליו, מבטיחה ומשדלת. היא מזמרת:

"כל החיים זורמים מהתם מאחורי הפרגוד; גם חיי אני, גם חייך אתה…

"כל הנשמות קורצו מתחת לכסא־הכבוד, הקטנות והגודלות, הטהורות והטמאות; גם נשמתי אני, גם נשמתך אתה; אני המנקרת בגללים, ואתה המתענה והנכסף אל אלוהים…

“אב אחד לכולנו. כולנו אחים. על כולנו זורחת חמה אחת. כולנו צפויים לחסדי הבורא. אתם עם תשוקותיכם הגדולות, ואנחנו עם שמחתנו על גרגר התבואה בתוך הזבל…”

ישו היה מסתכל ומקשיב. לא הרגיש היאך מתמסמסים והולכים עשרת החרמונים מעל לבו; מתנדפים והולכים סיוטי הבדידות. “אחותי, אחותי הקטנה!” קרא אל הצפור המצייצת. אינו כבר יחיד וגלמוד בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. כל הברואים אחים הם בחיק אב רחום אחד. אחיו אפילו הרמש הקטן הרומש על הארץ, אפילו הנחש המטיל את ארסו, אפילו החיה הדורסת, אפילו צפור־רננים זו, אפילו אותם הכבשים החוזרים שם מן המרעה – כולם, כולם עושים את שליחותו של המקום, מתקיימים בחסדו. גם האדם וגם הבהמה טעונים באותה המידה רחמים ומבקשים אהבה. את כולם לאהוב!.. האלוהים! תן את הכוח לאהוב את כולם! הרי כל החיים באים ממקור אחד. כל הנשמות חוצבו ממקום קדוש אחד. אין בהן עידית ואין בהן זיבּוּרית, ואין בנשמת הצדיק אלא מה שיש בנשמת הרשע, ואין בנשמת הרשע אלא מה שיש בנשמת הצדיק. כולנו בנים למקום, כולנו אחים. כשם שאחים נטפי המים היורדים מן הענן. סח לו ר' חנניה: אין לך מקום בעולם שלא נלקח מעפרו לבריאת אדם הראשון. כיצד ישנא האדם את חברו, כיצד יתנשא על חברו? כיצד לא ירחם וכיצד לא יסלח?..

דמעות עלו ועכרו את עיניו. אבל בתוכו הואר פתאום אור גדול. לאור הזה נגלה לו סוד התיבה הראשונה של עשרת הדיברות, שהיה סתום ממנו כל הימים. עכשיו יודע הוא מה יעשה ב“אני” שלו, עכשיו יודע הוא כיצד צריך לכבדו ולנשאו: על ידי אהבה וכבוד אל ה“אני” של זולתו, אחד שיכול ואחד שאינו יכול להגיד “אני”. כולם, כולם נבראו בצלם…

בשולי המערב נסתלקה העין ונעשה חושך. הצפור סיימה את מזמורה ונעלמה. פתאום ננער לקול אנחה שהגיעה אל אזניו. מקוב הגיעה. אנחות שמע גם קודם, שמע־ולא־שמע. לא נתן את דעתו עליהן. יותר מדי חבוש היה בצער עצמו. עכשיו נפתחה נפשו לקלטן, והחזיר ראשו למקום שמשם נשמע הקול. משהו השחיר שם על הקרקע. עמד ופסע פסיעות אחדות כלפי אותו מקום. פתאום הרתיע הגוף השחור, נזדקר ועמד על רגליו כנבהל. ישו נבהל גם הוא: לפניו עמד יהודה איש־קריות.

– יהודה! אתה הוא זה? – שאל תוהה: במחוחו הבריק זכר שיחתם האחרונה והעצה שהשׂיא לו בשעה שנפטר הימנו…

יהודה עמד שעה קלה מבולבל ומבויש. רצה להשיב לו בלגלוג עוקץ, כדרכו, כדי לכסות על ביישנותו, ולא מצא את המלים הדרושות. פניו התקדרו. עמד והביט אליו דמום מתחת לגבותיו הצפופות.

– מה אתה עושה כאן? – שאל ישו.

– אין זה עסקך – השיב הלה בגסות. אך באותה שעה ניצנצו לפניו הדמעות שעדיין היו קשורות בעיני ישו, מיד נשתנה קולו ואמר ברכּוּת ובאבק לעג: – דומני שבכית?

– אין בכך כלום.. שעה קשה באה עלי קודם, ועברה. עכשיו טוב לי… אלו הדמעות… אין בכך כלום…. מפני שטוב לי מאד. לפני שעה לא היה לי כלום, נאבד לי הכל; ועכשיו מצאתי שוב את הכל…

נתן בו יהודה את עיניו ושתק. על פניו היו שרויים צער נורא וקנאה.

– יהודה! – קרא ישו, ומתוך קריאה זו נשמעה ליהודה חמימות של השתתפות – ואתה… כלום מצאת מה שביקשת כאן?

פני יהודה שוב נתקדרו. פזל אליו מתחת לגבותיו הצפופוֹת וריטן:

– לא בקשתי כאן כלום.

ישו ידע שאין זו אמת. נתקרב אליו וראה שגם פניו שטופות בדמעות.

אז חיבק אותו פתאום ונשק לו.

נתחלחל יהודה ונרתע כנכוה:

– למה עשית זאת?

– לא אח אתה לי, יהודה? לא אב אחד לשנינו?

יהודה הביט אליו מתחת לגבותיו המושפלות ושתק.

– יהודה! אתה לא החזרת לי נשיקה. מפני מה אינך רוצה לנשקני?

– לי אין אב… אין אח… אני יחידי… – פניו נעוו על ידי איזה חיוך עקום ומר – מנשיקתי צריכים להיזהר, היא מורעלה.

נפנה והלך לו.

אותה תוחלת סתומה שהיתה מתלווית עמו כל הימים האחרונים, לא פסקה גם עכשיו. אבל תוחלת זו אינה מטרידה אותו עוד. בשלות־נפש הוא מצפה ביודעים ובלא־יודעים למאורע גדול שמתרגש לבוא עליו, ליום אחד מכובד מכל הימים שעתיד לבוא, ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא. מימיו לא טעם טעמה של שלוה עגומה וערבה כגון זו שהוא שרוי בה עכשיו. עיניו ההוזות מחייכות כלפי העולם כולו חיוך טוב ועגום, עד שאין הבריות יכולים לעמוד בפניו. אפילו יוֹשבי־קרנות כשרואים אותו עובר כנגדם אין לבם מניח להם לעלוב בו. הוא יוצא ונכנס בין הבריות ברחובה של העיר, ואינו חושש שמא תהא פגיעתם רעה. לא מפני שהיה בטוח שלא יעשו לו דבר רע, אלא מפני שבכלל לא היתה עליו יראתם של הבריות. כשאתה אוהב אדם, אהוב אותו אפילו אם הוא גורם לך יסורים, אהוב אותו מפני שהוא גורם לך יסורים. כשהעולב הוא גופו נסבך בצרות, עשה עצמך דיש לרגליו, ספוג מידו כלימות ורוֹק, שמא תפיג על ידי כך מקצת מזעמוֹ ומצערו. ישו ידע שאין אהבה ניזונה אלא מצער. והוא הרי אף ראה את עצמו חייב בצערם של הבריות הללו. עד אתו ערב אחרון על ההר לא היתה לו אמונה בעצמו, לא היה מאמין שיש בידו אפילו לחטוא כלפי הבריות. ומאותו ערב ואילך, לאחר שהבין מה יעשה ב“אני” שלו, היך ירוממוֹ וינשאוֹ, האמין גם בחטאו שחטא כלפי הבריות. ויכוח ארוך היה בלבו, שלא בידיעתו. זו היתה שקלה־וטריה ממושכת וטמירה בין הבּרי והשמא, בין אמונתו כל ימיו ובין רגשוֹ עכשיו. רק לאחר שנתמלאה נפשו אורה, נתגלתה לו המסקנה האחרונה של שקלה־וטריה זו. אסור לו לאדם לשפוך דם אדם כדי להיטיב לעצמו; אלוהים הוא החותך חיים לכל חי, ואין אדם משים עצמו דיין עליהם; אין לך דבר קדוש בעולם מן החיים, וקדוּשה קונים אותה בדם אינה קדוּשה… סח לו פעם חנינא דודו שהרוֹמאים טעונים רחמים יותר מכל אדם, הואיל והם יותר מכל אדם שקועים בחטאים, פושטים ידיהם בגזל, שטופים בזימה ושפיכת דמים. ולמה הלך לשפוך דמם של אלו? מי התיר דמם לחנינא דודו, לאביו ולכיוצא בהם? או! אילו היה יכוֹל להחזירם ממקומות המלחמה ולהסביר להם שגאולה זו, שהלכו למסור נפשם עליה, אינה גאולה. גם לאחר גאולת הקרקע, הממון, הנכסים והשררה האדם עלול להיות עבד…

הרהורים אלו כצל היו מתלווים עמו ועוטפים את נפשו במעטה דק של עגמימות. ברי לו שעליו לכפר את חטאו כלפי הציבור וכלפי מרים, ואין הוא יודע עדייו במה. עתים היה נזכר באותו נביא מוכיח שבמדבר הירדן, שכפי שמספרים עליו הוא מטביל בירדן את כל העמוסים בחטאים ואת כל חוזרים בתשובה. נתקע בלבו הרצון לילך אצל אותו נביא. רצון זה הלך והתגבר בלבו מיום אל יום. הרצון עצמו כבר היה משרה עליו איזו שלוה, איזה רוח של בטחון, כאילו שם, אצל הנביא המטביל, מזומן לו איזה דבר גדול וחשוב, שם תתמלא תוחלתו הכמוסה לאיזו שליחות נעלמה, ציפיתו לאיזה מעשה רב.

פעמים הוא פוגע ביהודה איש־קריות. ישו מתקרב אליו, ויהודה אינו דוחה אותו ואינו משתמט הימנו. בדבריו של זה אין עוד אותו לעג מר ולא אותו זלזול גס. קצרה ומקוטעה שיחתו. הוא כובש את דיבורו, כאדם שעסוק יותר מדי בעצמו ובהרהורי לבו. אבל מבין ריסי עיניו ניכר שדעתו נוחה מפגישותיהם החטופות, ואפילו דברים של מה־בכך שהם אומרים זה אל זה יש בהם משום קוּלה כלשהי לנפשו הבודדה והעמוסה.

פעם אחת ראה אותם תומא עומדים ומספרים זה עם זה. המתין עד שנפרדו, אחר ניגש אל ישו וּשאלוֹ מפני מה הוא מתחבר אל עבריינים כמו נקדימון ויהודה איש־קריות. החזיר לו ישו:

– הרבה שליחים לשטן, וכולנו מהלכים בתוך ביצת זוהמתו. אלא אלה מדשדשים בה להנאתם ואינם מקפידים, ואלה מקפּידים ומגביהים לפחות את שולי עטיפותיהם…

תומא לא שאל למי הוא מתכוון, רק קרא:

– אבל ברי שיהודה הוא מין. הוא כופר באלוהים!

השיב לו ישו:

– חביבי! ראית אדם מיואש מדבר כמין וככופר, צוֹוח במר נפשו שאין אלוהים, דע לך שבצוחתו זו נתגלה בו אלוהים.

ישו נתן את דעתו שלא להזכיר ליהודה את פגישתם על ההר. אבל יהודה בעצמו התחיל מדבר עליה, ובלא שנשאל על כך התחיל מספּר לו היאך ולמה בא לשם יחידי.

– תמיד – אמר – הייתי מקנא בך שכל כך קרוב אתה אל אלוהים, ואני רחוק הימנו… לא! לא כן! הייתי מרגיש שהוא רחוק הימני. היה בי רגש… כיצד אסביר לך זאת? קשה להסביר זאת… היה בי רגש, מבין אתה, כמו… למשל, בן שהגלוהו מעל שולחן אביו. אביו עשה סעודה. באו אל הסעודה אנשים הרבה, מוזמנים ולא מוזמנים, ולוֹ, לבן, לא נתוָתר מקום פּעוט אצל השולחן אפילו כזנב הלטאה. ועמד הבן מנודה בחוץ. אתה מבין מה שהרגיש אז הבן? ממש כך הייתי מרגיש אני כל ימי. אנשים כבתירא מקורבים אל אלוהים, להם מזומן מקום בראש, ואני מרוחק, מנודה… הייתי משתוקק אל אלוהים, הייתי צמא אל קירבתו. אשו של גיהינום אינה גדולה מן האש שבערה בקרבי. הצמאון והכעס… כעסתי על כל הבריות. כולם היו בעיני כחמסנים, שחמסו את מקומי אצל אבא, ואני נדחפתי, נתרחקתי… בלילות הייתי בוכה וצווח לעצמי שאין אלוהים, אין אלוהים!.. הייתי רוצה להתנקם על ידי כך מכל אותם בעלי־המזל שחם להם, שטוב להם, ששׂבעים ורוויים באמונתם. אבל עתים הייתי מתבהל: אין אלוהים? אם כן לא נעשה בי כלל עוול? אם כן אין לי על מי לקבול ולכעוס? הרי זה נורא בכל דבר רע שבעולם! הטעם היחיד ניטל מחיי… נזכרתי בעצתך לצאת אל השדה, אל בין ההרים, להתבודד שם. לא! אפשר שלא נזכרתי בה; אלא מעצמי חשקה נפשי לברוח מן העיר, מן הבריות, להתיחד עם עלבוני, עם שנאתי וצערי… איני יודע כמה זמן שכבתי שם על ההר. כלי ימי הרי הייתי כחבוש בבית־האסורים, כבול אל מלאכתי. בקטנותי, מיד לאחר פטירת אבי, עליו השלום, נטלני בתירא אליו. ירא־שמים כמותו לא ירחם על יתום? נטלני וקשרני אליו. נטל גוזל קטן וגזם את קצות כנפיו. כל ימי הייתי יושב שם מן הבוקר עד הערב, בסרחון ובחשכה, כפוף על מלאכתי… אותו יום, כשיצאתי פתאום אל ההרים, ראיתי בפּעם הראשונה את העולם רחב כל כך וגדול כל כך. דומני שמששת ימי בראשית לא היה העולם כך עליז וכך נאה כמו אז. כאילו הוא בעצמו נהנה הנאה גדולה מהדרו ותפארתו. הנמלים, הזבובים, הרמשים, הלטאות, הצפּרים, – כולם היו נאים מאד וכולם ידעו זאת ושמחו. בשמחה נשבה רוח קלה, התנופפו השבלים, התנענעו העשבים, זרחו העננים הקלים שהיו תלויים ברקיע… אלי! אלי! כולם כאן טובים כל כך ושמחים שמחה אחת גדולה ומשותפת, ומפני מה האדם לבדו עגום, שונא, מקנא, מבזה, כועס ונוטר, ואומלל, אומלל? בוא וראה מה תמוה הדבר, ישו! הרי אותה שעה עצמה שכחתי את קנאתי ושנאתי אל הבריות ונתמלאתי רחמים עליהם… מבין אתה? רחמים על האדם, על האדם בכלל, על בריאה זו, העלובה אפילו מן הלטאה הקטנה, שטובלת בחמה וטוב לה… וטע אז לפני ריבון העולם, קבלתי ושאלתי: מפּני מה? מפּני מה? הייתי מלא קנאה. לא לי לעצמי קינאתי, אלא לאדם קינאתי. בכל בעלי־החיים, בכל הרומש והזוחל. הרי יש גם בעלי־חיים מסוכנים, הצרעה עוקצת, הנחש מכיש, הברדלס דורס, ואף על פּי כך אינם מכוערים ואינם בזויים. מפני שאין הם עוקצים, נושכים, מכישים ודורסים מתוך כוונה רעה. אין מתכוונים לגרום צער. אלא מפּני שכך רצה בוראם, שנתן להם צפּרנים, שינים, לשון־ארס, ופקד עליהם להתפרנס בכלים הללו. אין הם מזיקים יותר מכפי צרכם. אינם מתחכמים כבני־אדם, אינם מערימים ואינם נמלכים עם לבם להזיק ולצער בלבד. הברדלס טורף את טרפו בתמימות רבה ובכובד־ראש, מפני שהוא עושה את רצון הבורא. ועל כך נהדר הוא בעצמתו, הנחש נאה בטבעותיו, הצרעה מלאת חן בפריחתה ובהמיתה. והאדם… אלי! אלי! האדם אשר נפחת נשמה באפיו, מפני מה הוא כל כך מגונה ובזוי ושפל בשנאתו, בערמומיותו, באכזריותו ובחטאיו הגדולים והקטנים? מפּני מה?.. שאלה זו היתה זמן רב אחר כך מנקרת במוחי, מטרידה מנוחתי ביום וש בלילות. שטות זו לצווֹח שאין אלוהים כבר נעקרה מלבי, אבל תחתיה היתה מכרסמת אותי תולעת אחרת: הבורא מתעתע באדם עוד מראשית היצירה. נתן לו בינה, נתן לו לשון מדברת, ועם כל זאת קיפח אותו יותר מכל בעלי־החיים. מפּני מה עשה זאת? מפּני מה?

– ועכשיו יודע אתה מפני מה?

– עכשיו אני יודע. זה בא לי אחר כך. פּתאום נתחוור לי. יום אחד חזרתי מעבודתי וראיתי שני ילדים, ילד וילדה, עומדים מאחורי דלת ביתי ומתוכחים. כל אחד דוחק את חברו שיכנס הוא תחילה. ניגשתי והכרתים: ניצבת, ילדתו של תומא, ו“האבוב”, ילדו של בתירא. בידיהם אחזו סל עטוף במטלית. “מה לכם כאן?” שאלתים. האבוב נבהל, והילדה, פּזיזה ועזת־לב, השיבה: “הבאנו לטביתא משהו”. לא שאלתי וסילקתי את המטלית: בסל היה חצי כיכר לחם, כרע של תרנגולת, גזר מבושל ועוד דברי אוכל. “מה זאת?” שאלתי תמה. “זה מה שקימצתי מן האוכל בשביל טביתא”, השיבה הילדה. “וכאן יש גם משלי”, קרא הילד בשמחה של גאוה. “את התפוח הזה אמי נתנה לי”. הסתכלתי בפני התינוקות הללו שהיו זורחים מגילה, ופתאם הוחור לי מה שלא ידעתי קודם. מידת הרחמים!.. כמה גדולים רחמי הבורא עלינו שנתן לנו מתנה נאה זו: מידת הרחמים!.. ובמידה זו כמה נעלים אנו מכל בעלי־החיים! הוחור לי אז עוד דבר אחד. לבעלי־החיים יש רק שליחות אחת בעולם, והיא: לטרוף ולחיות, לעקוץ ולחיות, להכיש או לנשוך ולחיות. דרכם היא אחת וקצרה, ושמחתם היא אחת וקטנה. לפני האדם הרבה דרכים, והברירה בין טוב ובין רע מסורה בידו… מכיון שבאתי לידי דעה זו מצאתיה כל כך פּשוטה, עד שתמהתי שלא ידעתיה קודם לכן. ופתאום נמצאתי נגאל, משוחרר, ושמח על החיים כמו אז בשעה ששכבתי תחת המפולת, תחת האבנים והקורות הכבדות, ופתאום פרקו מעלי את כל כובד המשא, ויכולתי לעמוד על רגלי ולילך למקום שלבי רוצה. חירות… מבין אתה. חירות!.. יש לי ברירה לבחור בשמחה ובטובה. חפצתי אז לצחוק והייתי חושש שמא אין זה אל חלום. בכיתי. בקול בכיתי כדי להוכיח לעצמי שאיני חולם שזה אני, אני בר־המזל, בוכה ממש. הצטערתי אז מאד על שאני יחידי בשמחתי, כשם שהייתי כל ימי יחידי בצערי…

את דבריו האחרונים סיים בנימה של עגמת־נפש.

ישו נשא אליו את עיניו ולא אמר לו כלום. בכל לבו השתתף בשמחת חברו הגדולה והחדשה. ובה בשעה היה מהרהר שבודאי עוד הרבה עתיד חברו זה לטעות, עד שידע להשתמש בברירה זו לטובתו ולהצלחתו; שבודאי עוד הרבה צער ויסורים עתידים להתרגש עליו עד שסוף סוף תתגלה לפניו האמת… ולפיכך הסתכל בו מתוך שתיקה והניחוֹ לשהות בעצבותו.

פרק עשירי    🔗

אף על פי שהעניות נתרבתה בערי הגליל, והדרכים נשתבשו בגייסות, מעשי בראשית לא נשתנו: השדות נתנו את יבולן, השבלים הבשילו בחמה ותרמיליהן נתפּחוּ מרוב מגד; הרוח היתה מתגלגלת בהן והקמה היתה רועשת בשמחה.

נצרת התכוננה, כמו בכל שנה, להקדים את פניהם של מביאי הביכורים מערי מעמדה ומן המעמדות הסמוכים, שדרך בה עוברים הם בעליתם לירושלים. לא עלה על הדעת לדחות את החג מפני העצבות הקשורה בלבבות. ירושלים ובית־הבחירה היו נעוצים בדמו של כל ישראל. לא היה דל ואביון מן המקומות המרוחקים ביותר שלא עלה פעם אחת, לפחות, לרגל, ושלא שמר בלבו לכל ימי חייו זכרונות מהדרה של העיר המעטירה ומתפארתו של בית־מקדשה. עבודת הקרבנות, משמרת הלויים על דוכנם, צלילי המגרפה, תרועת השופרות, מלבושי הכוהנים, הפחות והסגנים, – כל זה היה משרה על עולמו הקטן של כל יהודי, בעיר האבודה ביותר בין הרי הגליל או בין ערבות הגולן, זוהר של קדושה, והיה מנוה את חייו הדלים בזיו של גאוה. כל חייו של ישראל, זיעת אפיו, עמלו ויגיעו בשדהו, בכרמו, במכלאות צאנו, במשאו־ומתנו, מסודרים וקבועים על פי התורה והמצוות שנלמדות בלשכת הפלהדרין בירושלים; כל נבט ופקע על האילן, כל קלח וצמח על האדמה מצפה לשעה שיזכה לעלות לפיאה, למעשרות, לתרומה ולביכורים; כל בהמה טהורה וכל בעל כנף טהור מתפללים לעלות בּירושלים לקרבן לה'…

אמת, רבים היו ביהודה ובגליל שדעתם לא היתה נוחה מירושלים ההומה והעליזה, מצדוקיה השאננים בציון, ומפרושיה המחמירים על עצמם ועל כל יראי־שמים דקדוקי־מצוות; והיו בוסרים על כמה וכמה מנהגים שבבית־המקדש. אותם התמימים והישרים שהיו עולים מתוך עיירותיהם וחוותיהם הרחוקות לירושלים, ונפשם מלהטת באהבת־הבורא ויראת־הקדושה, כשהיו רואים את הכוהנים רצים ועולים בכבש המזבח, דוחפים זה לזה, חובטים וחובלים זה בזה כדי לזכות ולתרום את המזבח, או כשהיו רואים בשבת של סוכות את המצה והמריבה בלשכת הר־הבית בשל הלולבין שהופקדו בידי החזנים מבערב שבת, – היו חוזרים לבתיהם רצוצים מבושה וצער. הללו במידה שאלוהים היה קרוב אל לבם, בה במידה היתה ירושלים רחוקה מהם. ואף על פי כן היו שמחים בשמחת כל ישראל, מקיימים את כל המצוות ומשתתפים בחג הביכורים.

אחד מאותם היה ישו. עליתו הראשונה לירושלים היתה קשורה בזכרון לא נעים מאד. נער קטן היה אז, תמיד טרוד בהרהוריו ורוחו נסבכת בהזיותיו. המראות החדשים, ההמולה והרעש של הכרך הגדול, ההמונים הרבים במלבושיהם השונים והמשונים, שהיו זורמים ברחובות, בשווקים ובשקקים, הממוהו. מבולבל כולו, נתרחק מאביו ואמו ונתעה בתוך אספסוף זר. היה מהלך והולך ממקום אל מקום עד שנקלע אל אולם גדול. ראה שם זקנים יושבים שורות שורות בחצי־גורן עגולה. עמד נרעש מן המראה הנהדר של הזקנים הלבנים, של האיצטלאות המהודרות, נחת התנועות ושלות השיחה. אחד מן הזקנים נתן את דעתו על הקטן זהוב־התלתלים, מיד נכנסו אחדים מהם בשיחה עמו וביקשו הימנו לפסוק את פסוקו. הברתו הגלילאית בידחה את דעתם. ומשראו שכמה וכמה פסוקים מן התורה, מתהילים ומישעיה שגוּרים על פיו, נשתלחו בו אצבעות ארוכות ויבשות כמלקחים, שצבטו בחיבה את לחייו. הפנים הבּלים מזקנה והחמוּרים מעוּלה של תורה ושל חכמה נתבהרו ופישטו את קמטיהם למראה הגלילאי הקטן והבהיר הזה… בין כך ובין כך ראו אבא ואמא שבנם נאבד. התחילו מחפשים אותו בכל מקום, מבקשים ושואלים בכל הדרכים והשבילים, ואחר יגיעה רבה מצאוהו בלשכת הסנהדרין. הוא ספג אז מלקות. המלקות לא נשכחו הימנו ימים רבים אחר כך.

אחר כך עלה לירושלים עוד פעמיים, ושוב לא חזר לשם. השאון והמהומה, הטכס והזוהר היו טורפים עליו רוחו. געית הבהמות בחצר בית־המקדש, ריח הדם והבשר של הקרבנות, – נפשו היתה חוֹתה מכל זה. בין הרי נצרת נמצא בקירבת אלוהיו יותר מבירושלים. שם בבית־המקדש יושב אלהים כביכול על כסא רם ונישא, בחינת מלך מלכים, מקבל מעבדיו קרבנות, קטורת, ריחות ניחוחין. לכבוד מלכותו תוקעים שם בשופרות, מריעים בחצוצרות מצלצלים במצלתים. לא כן כאן, בין ההרים. כאן הוא יורד כביכול מעל כסא מלכותו, מניח את כתרו ואת פוּרפוּריתו, ומתקרב אל ברואיו כאב טוב, רחום וחנון.

אף על פי שהוא בעצמו היה נמנע מלעלות לירושלים, היה בכל שנה יוצא יחד עם אנשי עירו להקדים את פניהם של בני המעמדות העוברים דרך נצרת עם בהמתם העמוסה מפרי העץ וממגד תנובת השדה. השנה עסקו בקבלת הפנים רק נשים וזקנים. הזכרים שלא הגיעו עדיין לזקנה היו ברובם נעדרים. עוד מבערב יום כיבדו את הרחוב שבו היו השיירות עתידות לעבור עם ביכוריהן. וביחוד כיבדו את הרחבה שאצל המעין, מפני ששם היו תוקעים אוהלים ללינה, מדליקים מדורות ואבוקות, וליצני המקום היו נעשים מומוסים ומבדחים את הבריות. הזקנים הטריחו את עצמם ־ויצאו להקביל את פני הבאים אל מחוץ לתחומה של העיר. אחריהם נגררו תינוקות ונערים שהיו צווחים ומקרטעים בדיצה וחדוה. ברחובה של העיר, משני צדדיה, עמדו פרחי העיר, קטנים ופעוטות, מעוטרים בפרחים, בענפי ירק, בעטרות לולבים ובכיוצא בהם. לשעה קלה נשתכחו הצרות; כקורי עכביש נמחו מעל כל פנים צללי הדאגות. בכל מקום היתה שוֹרה שמחת־גיל, בעינים נדלקו נרות של חג.

רעש הבאים הלך והתקרב. בראש הלכו המנגנים. הקישו בצלצלים, טרפו בטבלאות, קירקשו את הזוגות, הכו בחלילים. אחר המנגנים הלכו זקני נצרת כשהם מהדסים ומדדים בשארית כוחותיהם. מאחריהם פסעו בכבדות גמלים, פרדים וחמורים מקושטים בשטיחי צבעונין, בזרי גפנים וציצי פרחים, והם טעונים טנאים וסלים מלאים מברכת הארץ. ועמהם מתלווים איכרים ותושבי ערים ועיירות בגליל, מהם מתנהלים בכבדות לרגל הבהמה, ומהם קלי־רגלים, שׂשׂים ושמחים, מהלכים ומכרכרים לקול המנגנים. מכיון שראו אותם אנשי הרחוב התחילו מספקים ומטפחים בידים וקוראים:

– בואכם לשלום, אחינו בני המעמדות!.. ברוכים הבאים!..

האורחים הלכו אל מקום חניתם, אל הרחבה שאצל המעין, ואחריהם זרמו בני נצרת.

סמוך לרחבה זו היה קרפיף פנוי במדרון של גבעה, מכוסה סלעים ועשבים שוטים. על אחד הסלעים האלו ישב לו ישו והסתכל ממקומו הגבוה בהמון החוגג, וביחוד נהנה ממראה התינוקות, שאמותיהם חפפו ראשיהם לכבוד היום הזה וענדו להם פרחים והלבישום עטיפות של שבת מכובסות ומתוקנות. אפילו עזאי בן הנפח, המפוחם תמיד והלבוש בלוֹאי בגדים, אפילו הוא היה רחוץ ושערותיו חפופות וסדורות, וזר פרחי השדה עיטר את ראשו. הוא היה עטוף בעטיפה כולה מטולאת, אבל נקיה. הקטנים היו משחקים בחדוה ורעש, וקולו של עזאי התגבר על קולות כולם. הוא היה מיטלטל בין הקטנים כמו גלית הפלשתי ממש.

פתאום נקלעה באותו מקום טביתא. כמו תמיד היתה ערומה למחצה, ושערותיה סתורות עם קלחי קש בתוכן. ראוה התינוקות ומפיהם פרצו צוחות איומות. הקיפוה והתחילו מטפזים⁴ ומקפצים. ישו עקר את עצמו ממקומו, מחשש שמא שוב יהיו עולבים בה. ראה את עזאי מתקרב אליה, מעביר מעל ראשו את זר הפרחים ועוטר בו את ראש הנערה. זו סירבה תחילה, ניסתה להשתמט מידיו, אבל הוא כפה אותה עד שהסכימה. מכיון שהזר הוטל על ראשה, עמדה וצחקה את צחוקה האילם. מפי הילדים פרץ רעם של צחוק. אחר התפשט עזאי מעטיפתו ונתן אותה על הנערה ועוד נתן את דעתו לקשור עליה את הצלצל יפה יפה. הנערה בקומתה התימורה, בפניה החומים ועיניה המשונות היתה נאה מאד, אלא היה בו בנוֹיה משום נותן מורא בלב. המראה הזה היה מבדח את הילדים, ועזאי אי אפשר היה לעמוד על כוונתו: אם רצונו היה להיטיב עם העלובה או לתעתע בה. כך דרכו תמיד: אי אתה יודע אם הוא הולך אחר יצרו הטוב או הרע, אם שד שוֹרה בו או מלאך טוב…

ישו ניגש אל חבורת הילדים. עזאי, כיון שראה אותו, התחיל משטה בה, ואפילו מיהר וקרע את זר הפרחים מעל ראשה.

– עזאי! – קרא אליו ישו.

קולו היה תקיף יותר מהרגיל. עזאי ניגש אליו מיד בפסיעות מתונות כאדם שנתחייב והולך לקבל ענשו. ישו נעץ בו מבט חודר והנער השפיל את עיניו.

– מה עשית, עזאי?

– לא עשיתי לה כלום. רק שׂיחקנו.

– עזאי! – קרא שוב ישו ועיניו נועצות בו מבט בוחן – לכתחילה ריחמת על הנערה ועשית מעשה טוב. ובדיעבד אתה מתבייש כאילו נתפשת בדבר עבירה. לא כך?

עזאי שתק.

– הן או לאו?

עזאי קפץ פיו, הסמיך גבותיו ושתק שתיקה של מרדות.

אז פנה ישו אל הילדים:

– רצונכם, ילדים, נעלה שם על הסלע.

סברו הילדים וקיבלו. לישב עם ישו הרחק משאר הבריות, כלום יש לך בעולם תענוג גדול מזה? הקיפוהו, וכדרכם אחזו מי בכף ידו, מי בשולי טליתו ומי בציציותיו, וכולם הסתכלו בפניו ודיברו בבת־אחת. כל אחד היה סבור שישו שומע לו בלבד. והוא שמע את דברי כולם וחייך לכולם. עלו על הגבעה וטיפסו על הסלע. כל אחד נתן את דעתו לתפוש מקום סמוך אצלו, ואחר רגעים מעטים התישבו בצפיפות. עזאי לבד נשאר מחוץ למעגל הצפוף ועמד למטה לרגלי הסלע. מפני שגדול וחזק היה מחבריו לא רצה לידחק והניח מקום לפעוטים הימנו; בעומק לבו היה עדיין מתבייש במעשה שעשה. בריחוק מקום עמדה טביתא לבושה בעטיפתו של עזאי. עמדה והסתכלה בישו וחייכה חיוכה הסתום והשוטה.

הילדים היו עדיין תחת הרשמים העזים מתהלוכת מביאי הביכורים, מהנגינות והריקודים. אבל גם עליהם היו שוֹרים צללי הזמן הקשה. פניהם הסגופים היו מעוררים רחמים. אחד מהם חזר על מה ששמע מפי גדולים ואמר:

– לואי שיגיעו בשלום לירושלים. הדרכים בחזקת סכנה.

– אבא הבטיחני שכשיטרידו מכאן את הרומאים, יטול אותי לירושלים.

– אילולי הייתי כברק בן אבינועם הייתי מלמדם הלכות דרך־ארץ – אמר ה“אבטיח” השמנמן והכרסתן.

– ואני – צייץ קול דק מאחר גבו של ישו – רוצה להיות כגדעון. הייתי משבר את כל אלילי הבעל שבציפורי, ואחר הייתי מתנפל עליהם בלילה עם לפידים הרבה ומבריחם…

הפך ישו את פניו וראה את עזריה בן בתירא, את ה“אבוב” הקטן שהיה יושב דחוק בין חבריו עד שכמעט נעלם ביניהם.

– אתה גיבור – קראה אליו ניצבת הקטנה בלעג – “היית הורס”, “היית מתנפל”,… מפני מה לא יתכנסו בעלילוּת כל ילדי ישראל בלילה עם לפידים בכדים… בחשאי אפשר לילך אפילו כל הלילה בחושך, אין פחד כשהולכים בחבורה… ולהתנפל עליהם, על הגויים, בלפידים… ולצעוק… כך… עד שיתבהלו ויתברחו…

– אַת דבורה הנביאה – ליגלג ה“אבּוּב”.

– מפני מה רוצים אתם לעשות מלחמה? – נכנס ישו לתוך שיחתם – כלום אינכם יודעים שבמלחמה הרבה נהרגים ונפצעים משני הצדדים?

– אין בכך כלום – החזיר ה“אבטיח” – גיבור אין יראה לפניו. אני כשאהיה גדול…

– לכשתהיה גדול – הפסיקוֹ חברו – לא יהא עוד צורך בגיבורים כמותך. בעוד ימים מועטים יטרידו את כל הנכרים מן הארץ.

– מפני מה יטרידום? – שאל שוב ישו.

– אלוהינו בשמים הוא מלכנו. אין השם רוצה בשעבודם של עכ"ום – קרא פתאום עזאי ממקומו, מלרגלי הסלע. הוא שהיה רגיל להיות תמיד ראש המדברים ולהפליא תמיד את חבריו באיזו רבותה, הצטער על ששכחוהו ואיש לא נתן את דעתו עליו…

הסתכל בו ישו וחייך בנחת־רוח:

– וכי בשביל לקבל עלינו עול מלכות שמים עלינו לעשות מלחמות עם הרומאים? וכי אין דרך אחרת לעבוד את בוראנו?

– איזו דרך אחרת? – שאל עזאי כאדם גדול כביכול, שמח בלבו על שישו שכח ברגע זה את ענין טביתא.

– משל למלך… – פתח ישו ואמר.

מכיון ששמעו הילדים את הפתיחה הזו, מיד התחילו דוחפים ודוחקים זה לזה, כדי להתקרב יותר אל המספר; רגעים אחדים יצאו עד שהתישבו במנוחה.

– משל למלך – פתח ישו שוב את משלו – שבאו גייסות של אויב אל גבולות מדינתו. מה עשה? עמד וחייל את חילותיו וגייס את גיסותיו, ושיגר אותם אל כל גבולות מדינתו לעשות מלחמות עם האויב ולהטרידו.

המדינה היתה גדולה, הגבולין היו רחוקים ולא הספיקו חילותיו של המלך. עד שהם שטים ומבקשים את האויב בכל המקומות בא הוא לצוּר על עיר המלכות ולא היו בידי המלך חילות להטרידו. כבש האויב את עיר המלוכה, שרף את הפלטין והוליך את המלך שבי.

– היכן הפלטין של מלך מלכי המלכים? – שאל בנו של בתירא, שעמד מיד על כוונת המשל – כלום לא בשמים הוא? – הוא כבר היה למוּד לדבר בלשון חסודה, כמו אביו.

– לאו – השיב ישו – הוא בתוך לבו של אדם.

– אה! – קרא ה“אבטיח” בשמחת נצחון – ואני יודע מי הוא האויב שצר על פלטין המלך. הרי זה השטן!

– לאו! – חלק עליו חברו – לא השטן אלא היצר־הרע. הוא כובש לבו של אדם.

– אני יודע כיצד עושים מלחמה בשטן – אמר עזאי. רצה להתרצות לפני ישו במה שזכוּר הוא עדיין מה שסיפר לו זה על מלחמת ה' בשטן.

– יודעים אתם – אמרה ניצבת הקטנה, תמיד זריזה ותמיד עשירה בעצות ותחבולות – נתגייס כולנו ונצא למלחמה על השטן. הגדולים נלחמים ברומאים, ואנו – בשטן.

– שמא יכולה את ליטול את הבלוּיוֹתיך ולזרוק לאחוריך, שטיה! – גער בה ילד אחר. ואילו ישו גיפף אותה ובחיוך טוב אמר לעזאי:

– רוצה אתה לידע כיצד עושים מלחמה בשטן? לעולם אל תתבייש במעשה טוב שעשית, ואל תתבייש להודות במעשה רע שעשית. משל לדגנית שמתביישת בחן ובנוֹי שנתן לה הבורא ומצניעה עצמה בין השבלים כדי שלא יהנו הבריות מיפיה. בא הקוצר וקוצר אותה יחד עם השבלים. את השבלים הוא מאַלם לאלומות ואותה הוא משליך אל האשפה. לא כן הורד הנאה שאינו מתבייש בנוֹיוֹ ובריחו שבירך אותו אלוהים; הוא משמח את הבריות, ומברכים עליו: “ברוך שככה לו בעולמו”.

– אני איני מתבייש כלל… – אמר עזאי ופניו הסמיקו כסלק.

– כך נאה, כך יאה, עזאי! – החזיקו ישו.

התאושש עזאי ואמר:

– קודם, באמת… קצת התביישתי במה שהייתי מצר על טביתא. ראיתי שכולנו מקושטים ושמחים, והיא כך עלובה, יחידה וערומה… תקפוני רחמים עליה… עכשיו לא איכפת לי. לא אטול ממנה את עטיפתי. למה היא לי? בשבת אני יושב בבית ובימות החול אין לי צורך בה, איני יוצא בעטיפה. בלא עטיפה יותר נוח, אדרבּא…

“שוב אתה מתבייש”, – הירהר ישו בחיבה.

שקעה החמה בין קיפולי הארגמן של שולי השמים. טליתו של ישו היתה כולה ורודה־בהירה, וגם על פניו היתה שורה אורה. פני הילדים היו מבהיקים מתוך אפלולית בין־השמשות ככתמים ורודים ואדומים. רק עזאי וטביתא, שעמדו למטה מתחת לסלע, היו שרויים בצל.

שקוע בהרהוריו הלך והתקרב אליהם תוֹמא. עייף מהצוחות, מהזמרות והרעש, הלך לבקש לו בין סלעי הקרפיף מקום להתבודד שם. פתאום ראה לפניו את קבוצת הילדים עם ישו באמצע, כולה מוארה בארגמן השקיעה, כאילו להבות זעירות רבות מאיזו מדורה גדולה ונעלמה הבליחו שם בין התינוקות אילך ואילך…

עמד בצל, הסתכל ותמה. תמוה תמוה לו בחור זה! בשעה שנצרת כולה שרויה באפלה ובאימה, ורק נשים, זקנים ותינוקות כטרופי־דעת, מתוך אימה ויאוש, משתוללים מסביב למביאי הביכורים, – אותה שעה יושב לו בחור זה עם התינוקות שלו ואור של איזו שלוה גנוזה שורה עליו… מנין לו שלוה זו? הוא, תומא, נגזר עליו להיטלטל במדבריות כדי למצוא שם מנוחה לנפשו, וזה מצאה כאן, בין תינוקות של בית רבן!.. במה זכה לשלוה זו? – שאל תומא את עצמו בקנאה. אדם זה שאינו מרבה בתפילה ואינו יושב בתעניות, מהלך לו בין הבריות כילד־שעשועיו של ריבונו־של־עולם, וכאילו חלקו בעולם הבא מזומן לו עוד מימי בראשית.

ראה אותו ישו ממקומו ונתמה אף הוא: הוא היה בטוח שתומא עזב זה כבר את נצרת והלך אצל יוחנן המטביל שבמדבר הירדן.

נפטר מן הילדים, נשמט בזריזות מן הסלע וניגש אליו בפסיעות מהירות:

– עדיין אתה כאן? מפני מה לא הלכת אל המדבר?

– מחר, מחר אצא! – השיב תומא חגיגית.

ישו בעצמו לא ידע בבירור מפני מה נתקררה דעתו מתשובתו של תומא, מפני מה חרדה נפשו בחשאי שמא חזר בו אדם זה מרצונו לילך אצל הנביא… ביקש להניח את דעתו של תומא ואמר לו:

– ניצבת שלך יושבת על הסלע. ילדה חמודה היא זו. היא רוצה לגייס חילות של תינוקות שיהוּ לוחמים בשטן, כשם שהגדולים לוחמים ברומאים.

התכוון ישו לגרום בסיפור־מעשה זה הנאה לאב, אבל תומא, מכיון ששמע את שם ילדתו, התרעד בכל גופו. שלא במתכוון נגע ישו בפצע לא מוגלד שבלבו. קשה עליו הפרידה מילדתו כקריעת ים־סוף. לחץ שתי אצבעותיו על עיניו ועמד כך שעה קלה קפוא בצערו. לבסוף התגבר ופקח את עיניו:

– ואף על פי כן… ואף על פי כן… מחר עם השכמה… אם יסייעו לי מן השמים, מחר אצא…

ישו עמד על המלחמה שבנפשו ונתגלגלו בו רחמיו עליו.

– צאתך לשלום – אמר לו – יהי רצון שתמצא שם מנוחה לנפשך. תגיד לו… לאותו האיש… שיש כאן בנצרת אדם אחד שמהרהר בו הרבה. יום אחד אקום בודאי גם אני ואלך אחריך, תומא!

ותומא השיב לו באבק של קנאה:

– אתה? למה הוא לך?.. אצלו הולכים אביונים וחטאים לבד, או מיואשים שאין להם כבר כלום…

– ואני מה יש לי? האלוהים! כלום אני עשיר?

תומא הסתכל בו רגע במבט חוקר ואחר פנה והלך לו.

אך אז הרגישה בו ניצבת, מיהרה ופירשה מחבריה, רצה אל אביה והתחילה מגפפת אותו ומתרפקת עליו.

ישו הביט ארוּכּוֹת אל האב ובתו…

ימים אחדים לא יצא מפתח ביתו. אף על פי שהעבודה פחתה מאד, היה מתעסק, יחד עם אחיו, במלאכות שונות. הדממה שהיתה שורה בין כתלי ביתם גרמה לו הנאה גדולה: שעות רצופות היה יכול להרהר, לחטט בנפשו, לחלום ולהזות בלא שהפריעו אותו. יום אחד טפחו על הדלת. הכל בבית נזדעזעו ותלו עיניהם בדלת: מיום שאביו הלך “אל בין ההרים” לא דרכה רגל זר בצל קורתם, והם לא פסקו לצפות בכל עת ובכל שעה שהדלת תיפתח סוף סוף ואבא יכנס, או ששליח יביא בשוֹרה “משם”. נכנס, לתמיהתם הגדולה, לא אבא ולא שליח, אלא יהודה איש־קריות. מעולם לא עבר הצעיר הזה את מפתן ביתם. גם ישו נתמה מאד. משהסתכל בפניו ראה שהוא נרעש מאד. “באתי אליך”, אמר לו סמוך לכניסתו, קצת מבויש ונרגש. ישו הניח מיד את מלאכתו ויצא עמו אל החצר. מכיון שנמצאו לבדם אמר לו יהודה בקול חגיגי, כמבשר נכבדות: “באתי להגיד לך שמחר גם אני יוצא לשם”… ישו לא שאל להיכן. רגע השהה עליו עיניו התמהות ואחר אמר: “יברכך ה' וישמרך… יצליח ה' דרכך”, ואחר הוסיף: “אם תראה את אבא ואת הדוד, תאמר להם שלום… לאמא שלך ולטביתא אל תדאג…” – “יישר כוחך, ישו!” השיב יהודה והסתלק. ישו עמד אחריו הרבה זמן לבדו בחצר. הוא לא חקר ולא שאל אותו, לא ניסה גם להשפיע עליו שיחזור בו מדעתו; לא אמר לו, שלא המלחמה היא הדרך הישרה אל השמחה הגדולה, האמיתית והטובה. אבל לבו דפק בחזקה. נפלאים וטמירים דרכי אלוהינו, נפלאים וטמירים הדרכים המוליכים אליו… לואי שהמלחמה תהא ליהודה הכוּר האחרון, שיצא ממנו מצורף ומזוקק. מי יעמוד על סוף דעתה של ההשגחה, למה נגזר על בחור אומלל זה למצוא את אלוהים דוקא בדרך של עינויים, של דם ומות?..

לאמו לא אמר יהודה שהוא הולך למלחמה: חושש היה שמא לא יוכל לעמוד בפני דמעותיה ותחינותיה. בוקר אחד יצא לעבודתו ולא חזר. כל הערב ישבה שפירה לפני נר דלוק ולפני פת־ערבית דלה והמתינה. אחר כך המתינה כל הלילה, עד שהתחיל מפציע אור הבוקר. ואז נעשה לה ברור ומלובן כבוקר להיכן נעלם בנה, משענת חייה היחידה. כך נעלם לפני הרבה שנים גם בעלה. עם ערבית, זכורה היא, היו שכובים יחד זה בצד זה, ועם שחרית מצאה את עצמה יחידה ועזובה. אותו מזל מר, שחטף מבין זרועותיה את בעלה, ארב, כנראה, כל השנים גם לבנה. מיד לאחר שנסתלק בעלה, נתקיים בה מה שמרגלא בפי הבריות: “הלך החבל אחר הדלי”. צרות אחר צרות תכפו עליה, פשטו עליה פורעניות, תחלואים, רעב, עלבונות… אלא שהיתה אז צעירה. את כל כוחותיה דרכה כקשת ועמדה על נפשה, ככלבה זו שמוסרת את חייה על קיום גוּריה. כל ימיה נשאה את נפשה אל נקודה אחת: לראות את יהודה בנה גדול וחזק ושיהא בכוחו לפרנס את אמו ואת אחותו החולה. ארוכה היתה הדרך אל נקודה מאירה זו. כל כוחותיה ביזבזה ואיבדה בדרך. סוף סוף זכתה לראות את יהודה שלה גדול וחזק. אבל נפשו היתה אפלה… ולבסוף התגולל עליה אותו מזל רע שישב כל הימים במארב וסחף את בנה למקום שנעלם שם גם בעלה…

שפירה לא יללה, לא קבלה בקול, אפילו לא נאנחה. בשנות אלמנותה האפלות למדה לישא ולידום. כך קיבלו את דינן עוד כמה וכמה אמהות אומללות בישראל.

בחשאי־חשאין, אחד אחד, התחילו חוזרים משדה המלחמה בעלי־מומין, מוכים ומשוברים, זבי־דם ונוטים למות. את התאניה והאניה אי אפשר היה כבר להעלים. אי אפשר היה להעלים את האימה שתקפה את הבריות; היא היתה מציצה מתוך עיניהם כעין שאלה אילמת: ומה יבוא עכשיו?.. זקני הדור שבנצרת זכורים עדיין את שריפת ציפורי, אחר מרידה אחת גדולה במלכות. שלושה ימים ושלושה לילות בערה אז העיר. ביום היה עמוד עשן, כפרוכת שחורה, מכסה את השמים ומטיל אימה סביב למרחקים, ובלילה היה עולה עמוד האש. מעל ראשי ההרים היו רואים אפילו את לולבי הלהבות, בדממת הלילות היו מגיעות עד לנצרת צוחות ויללות של נדקרים ושחוטים, יחד עם ריח טיגון של בשר אדם ובהמה. אותן הבלהות קיימות עדיין בלב, והעינים שואלות ומחכות באימה ופחד…

ישו מהלך משמים; נפשו קניטה והוא כולו מאובן. מביתו וממלאכתו פירש כמעט לגמרי. קשה עליו השקידה על מלאכתו בשעה שבכל מקום מהלכים בני־אדם עמוסי יסורים, בכל מקום אנחה שלאחר יאוש. רוצה הוא לסייע, לנחם, לרפא, ואין ידו משגת. אפילו דמעה אחת אין בכוחו למחות…

התחיל לטפל בשפירה אלמנת איש־קריות ובתה, כפי שהבטיח ליהודה. על יד על יד שקע כולו בדאגתו לשתי הנשים הללו, ומסר להן את כל זמנו והרהוריו. בשעה שבא אל האלמנה לאחר שבנה נעלם, לא התאפקה ופרצה בבכי. ישו עמד והסתכל בגוף המפרכס בבכי מתחת לבלויי הבגדים ולא אמר מלה. נטל את המטאטא והתחיל מכבד את הבית. ואחר התחיל מתעסק בהתקנת סעודתה. האשה ראתה אותו מתעסק דומם בביתה, לא מיחתה בידו, לא תמהה, לא שאלה, ואפילו לא הודתה לו. הוא עשה את מלאכתו בפשטות כזו, כאילו מדרך הטבע הוא שיבוא אצלה אדם זר וישמש אותה. וכך היה עושה בכל יום. עתים כשהיה טרוד במקום אחר, היתה באה ניצבת הקטנה ועושה מלאכתו. ילדה זו כאילו נתבגרה לאחר שאביה עזב אותה ואת אמה. נעשתה בבת־אחת אשה, אשה פעוטה. בשׂכל ובתבונת־כפים היתה מסייעת לישו בכל דבר. הוא היה שופת את הקדירה על הכירה, והיא שוטפת בו בזמן את הקרקע ומדיחה את כלי הבית או כובסת את כלי המיטה. פעמים היו באים גם ילדים אחרים שהתקנאו בניצבת. כל אחד היה בחשאי תורם מסעודתו, מוציא מן הבית, שלא מדעת האם, מקצת מן המזונות ומביא בצנעה אל שפירה. ניצבת היתה מביאה מפונדק אמה שיירי אוכל של האכסנאים שהיו מספיקים לשפירה ולבתה כדי מזון של סעודה אחת. ישו ידע שלא הכל ממה שהילדים מביאים עמהם בהיתר וברשות בא לידם, ואף הכרח גדול במתנותיהם לא היה, שכן ר' חנניה רבו היה נותן לו ביד רחבה מירקותיו ומפירותיו, ואף על פי כן לא מיחה בידם. חס היה על מידת הרחמים שהיה מטפח בהם, שלא תתקלקל.

על יד על יד נהפך ביתה של שפירה בית־ועד לישו ולחבריו הקטנים. שם היו מתכנסים לספר על עסקיהם (הפעוטות עסקיהם תמיד מרובים), להסתודד, לריב ולישא־וליתן. יש שהיו מביאים את דברי מריבותיהם לפני שפירה, והיא בשכיבה היתה שומעת את טענותיהם, מיעצת, מפשרת ועושה שלום ביניהם.

הפעוטות התקשרו אליה וחיבבוה. והיא התחממה כנגד אורם הטוב. תשוקת החיים חזרה אליה, חזרו אמונתה ובטחונה בימים טובים, שלזמן־מה נתיאשה מהם. פעם אחת אף היה דומה עליה שרגליה נרפאו וכולה שבה לאיתנה. ישו היה אז בביתה. הילדים ישבו בעיגול מסביבו על הקרקע, סמוך אצל שפירה, והיו פוסקים פסוקיהם. כל אחד השתדל להראות שהוא זוכר ממה שלמד מר' חנניה יותר מחברו. שפירה שכבה בעינים עצומות, שמעה לקולות הילדים המצפצפים, ובלבה כאילו מצייצים ומזמרים צפרים. הפעוטות! הם נתאהבו עליה כאילו היו פרי בטנה. האלוהים! במה זכתה שבעצם יגונה ושממון אלמנותה יהיו תינוקות של בית רבם מצפצפים בתוך כתלי ביתה ומהגים פסוקי תורה?.. פתאום הגביהה ראשה ואמרה:

– ילדי! יודעים אתם, דומני שרגלי… כאילו שוב… חזרו לתיקונן…

קולה נחנק מרוב שמחה. חששה להגיד את כל גודל שמחתה בקול, שמא תזיק, חלילה. לא התאפקה וקראה:

– אני מנענעה אצבעותי, חייכם!

– תנסי לקום, שפירה! – יעצו לה הילדים.

– אנסה אם תסייעו בידי – אמרה מחייכת מתוך היסוס וחרדה.

הילדים הקיפוה, אחזו בה וסייעו לה ברוב עסק ודיבורים הרבה והתרגשות ועצות וקנטור. כולם היו נרעשים וטרודים. וביניהם, בתוך הרעש והקריאות, שפירה, שוחקת ומתיראה, מנסה להגביה עצמה, מרעידה וחרדה. לבסוף עמדה סמוכה אל הכותל, רגע אחד או שנים, ומיד התחילה מצעקת מפחד:

– וי, וי, סמכוני… אני נופלת…

ישו שהיה יושב במקומו ומסתכל בכל המחזה הזה, נזדקר, סילק את הילדים וקרא אל האשה בתוקף:

– לא! אינך נופלת! אך נדמה לך כך! את בריאה, שפירה, כמו כולנו. האמיני באבינו שבשמים, הוא שלח לך רפואה… בואי ותני לי את ידך… אל תיראי! פסיעה אחת! עוד פסיעה! עוד! עוד! כך, כך…

ושפירה פסעה, כשהיא נסמכת בידה האחת אל הכותל, כולה מהססת ויראה כתינוקת מרגיעה בתחילת הליכתה. עיניה היו נוצצות ועל פניה היתה פרושה בת־צחוק של גילת־לב לאין סוף. הילדים עמדו והביטו דמומים מגודל תמהון וחרדים יחד עם שפירה לכל פסיעה שמא תיכשל ותפול, חלילה.

פתאום נשמעה בתוך הדממה יבבה ממושכה וגוזרת, כצוחת חיה פצועה:

– הי־הי־הי־י־י־י…

זה היה שחוקה של טביתה למראה אמה המהלכת. הנערה עמדה מרעידה כולה, מנענעה באויר זרועותיה הפרושות וצוֹוחת־צוחקת:

– הי־הי־הי־י־י־י…

– טביתא בתי! – קראה שפירה – רואה את? אני מטיילת! – וצחקה. שמעו הילדים וצחקו אף הם. הביט ישו אליהם ועל פניו הפציעה בת־צחוק…

פרק אחד־עשר    🔗

ששה שבועות יצאו מיום שיהודה עזב את הבית.

יום אחד היו יושבים, ישו והילדים, על הקרקע, סמוכים אצל שפירה, כמוֹת שהיו רגילים לעשות תמיד בשעה שהיו פנויים ממלאכה. ישו קרא לפניהם, על פי בקשת שפירה, מספר “טוביה”. שפירה אף על פי שהיתה בקיאה בספר זה, כל אימת שהיו קוראים לפניה מתוכו היתה מתרעשת. הילדים ישבו במנוחה ושמעו בכוונת־הלב. מן המאור שלמעלה נשפך עליהם סילון של אבק־כסף. הצטרף אליהם גם החתול שהצטנף בתוך עמוד האור ונהם במתיקות. הפעם היה יכול לישון להנאתו. הקטנים לא נתנו את דעתם עליו ולא הטרידוהו בתעתועיהם. גורלו של טוביה, וביחוד של בנו, טוּבו וצדקתו של האב ורחמיו על המתים, – כל זה נגע אל לבם. בנשימה עצורה ליוו את הבן בדרכו הארוכה ובהרפתקאותיו, ושמחו מאד על הגמול בעד המעשים הטובים. קולו הלבבי של ישו, נחת דיבורו ומתינות קריאתו בכתב־היד הנושן וגם ריטון החתול המנמנם נסכו מתיקות על לבותם של השומעים הקטנים.

פתאום נפתחה הדלת לכל רחבה ובפתח עמד אדם צעיר פחוח, יחף ופרוע־ראש. בחוץ היה אור היום בהיר ומבהיק, ודמותו של הצעיר הסתמנה במסגרת הפתח כרשומה בפחם. הוא עמד כנתמה או כמפקפק.

– יהודה! – פרצה צוחה מפי שפירה.

רצתה לעמוד על רגליה ולרוץ אליו, ועד שלא הספיקה ליטול את מקלה, השליך יהודה את תרמילו מעל שכמו וכסופה הסתער עליה. התחיל מגפפה ומנשקה כמטורף, בשמחת תשוקה לוהטת; אחר התנפל על אחותו, גיפף ונשק גם אותה, ואחר – שוב אל אמו. וכשנתיגע מהגיפופים והנשיקות והצוחות ישב, הסתכל סביבו, אל החדר הנקי והמכובד, אל הכלים ושיירי הסעודה, אל ישו והילדים, – לא הבין, לא האמין… חזר והסתכל באמו, ראה שכל שותקים ומסתכלים בו והתרעש מאד:

– אמא… טביתא… אתן בחיים… בחיים…

לא גמר ופרץ בבכיה. כיסה פניו בכפיו ובכה בקול גדול, בכה לתיאבון, בצמאון, בכה על כל אותן הצרות שבשעתן לא יכול לבכות עליהן, רצה למצוֹת את כל דמעותיו עד הטיפה האחרונה. מפיו היו פורצות מלים למקוטעין:

– לא האמנתי… כל הימים הייתי מתירא… שמא… לא אמצא אתכן…

הילדים הסתכלו נפחדים בבחור זה שמיבב כתינוק. האם היתה כל אותה שעה מלטפת את ראשו וכתפיו, מלטפת ומחליקה, בלא להשמיע מלה. היא ראתה שהדמעות דרושות לנפשו הדווּיה, שהן מקילות לו, ולא עיכבה בעדו; אדרבא, יבכה לו, יבכה לו לשבעו. לבסוף שקט. פתאום נזכר, קם וניגש אל ישו. ישו קם אף הוא. נתנו זה לזה שלום: – “שלום עליך, יהודה! ברוך בואך”. – “עליך שלום, ישו!..”

ויהודה העמיד על ישו פנים דמועות וצוחקות כאחד:

– עמדת בדיבורך, ישו!

– ראית את אבא? – הפסיקו ישו.

שאלה זו כאילו בהיסח־הדעת נשמעה. הרכין ראשו, השפיל עיניו ואמר בלחישה ובקושי רב:

– הן… ראיתיו…

ישו הבין מיד מה שמקשה ליהודה לדבר. לא שאל עוד. לא השמיע אף הברה אחת. השפיל את עפעפיו הכבדים, הביט לתוך עצמו, ולא זע. כך עברו רגעים אחדים. אחר הגביה שוב את עפעפיו, הסתכל לפניו במבט פנימי שאינו רואה כלום מלבר, ובקול חלש כקול חולה שאל:

– וחנינא דודי?

יהודה עדיין עמד בראש מושפל ובעינים כבושות בקרקע. באותה הלחישה, כאילו ביגיעה רבה, הפליט:

– אף הוא…

ישו היה כולו מאובן. בקרבו קמה איזו דממה, קם איזה שקט. הוא גופו תמה על השקט הזה.

– כך… – הפליט דרך חטמו בינו־לבין־עצמו.

פתאום נזכר ואמר בקול צלול, יבש וחסר גוון:

– ברוך דיין אמת!

נטל את פאת טליתו וקרע את אימרתה מלמעלה למטה, באופן שמטלית דקה וארוכה נתלתה לפניו מדולדלת. קול הקריעה בדממת החדר הבהיל את הילדים כקריעה בבשר חי. לא יכלה ניצבת להתאפק ויבבה חנוקה פרצה מפיה. אך מי מחבריה דחף לה דחיפה חזקה בצדה והיא כבשה את בכיתה.

אחר רגעים אחדים התחזק יהודה, הושיב את ישו על מקומו הקודם, והוא גם כן ישב אצלו ואמר:

– אנו, חנינא ואני, הבאנו את אביך, זכרו לברכה, לקבורה. כחמישים איש היינו, ישבנו לרגלי התבור מאחורי סלע גדול והיינו נינוחים. יגעים מאד היינו. פתאום התנפלה עלינו מלמעלה, מעל הסלע, סיעת חיילים משלהם, והראשון שנפגע בחנית היה אביך. אנו היינו מרובים מהם והברחנום, רצוני לומר, לא אני אלא חברינו. אני וחנינא דודך נשארנו עומדים על אביך. הוא ראה שלא יחזור עוד לביתו וביקש להזכיר לבניו מה שציוה להם לפני יציאתו מן הבית.

ישו עצם לרגע את עיניו. לפניו עבר אותו ערב אחרון וקודר, כשאביו ישב והשחיז את סכינו המשונה, אחר כך פרידתו, דבריו האחרונים…

– ומה דיבר עוד לפני פטירתו?

– לפני הפטירה היה מדמדם הרבה, והרבה היה מספר עם אחיו. מתוך צער ועגמת־נפש. קשה היה עליו ליפטר מן העולם. חנינא היה משיב לו בקלות־ראש.

– אבל מה דיבר? מה אתה זוכר מדבריו? הרי בחייו היה שתקן…

– אמר אביך: “חנינא אחי! הרבה דם שפכתי… הריני הולך ליתן את הדין לפני אבינו שבשמים… חנינא… שמא טעינו? רצח הריהו רצח…” אמר לו חנינא: “יוסף אחי! יצאנו לטהר את נחלת ה' מהכלבים עובדי האלילים. בטוחני שהנחנו את דעתו של המקום. זכור נא מה עשה התשבי לנביאי הבעל”. אמר אביך: “התשבי היה שליחו של הקדוש־ברוך־הוא. ומי שלח אותנו?” ופתאום התחיל בוכה: “וי, וי, חנינא! אני הולך לצאת מן העולם. וקשה עלי הפרידה…” אז התחיל דודך נוזף בו ומלגלג עליו: “לא מידה נאה היא, יוסף, להיות גרגרן כזה, לא נאה לו לבן־ברית להיות להוט כל כך אחר העולם הזה…” אמר אביך: “מתירא אני מפני הדין. כל ימי הייתי נזהר מצער אפילו בעל־חיים, ועכשיו אבוא לפני בית־הדין של מעלה וידי מטונפות בדם. וי, וי, הרבה דם שפכתי… מה מעשי הטובים שעשיתי בחיי? מה המצוות שקיימתי? לא כלום!” נזף בו דודך: “מסרת נפשך על ישראל ועל תורתו. וכי אין זה ולא כלום?” ניענע אבוא לפני בית־דין של מעלה וידי מטונפות בדם. וי, וי, לי, אחא, ליפרד מן העולם הזה בלא תיקון כלשהו". התחיל דודך משדלו ברוגזה: “להוט אתה, יוסף, אחר העולם הזה יותר מן המידה. מה זכותך על העולם הזה? אתה היום בן ארבעים. ארבעים שנה היית חי! ארבעים שנה היית רואה חמה זורחת, אילנות מלבלבים, בריות צוחקים ובוכים, רוחות, גשמים וימי אור וזיו, ארבעים שנה היית מריח ריחות טובים, אוכל ושותה להנאתך, אהבת את אשתך, את בניך, והם אהבוך, הבריות היו נוהגים בך כבוד. וכל זה ארבעים שנה! ארבעים אביב, קיץ, סתיו וחורף!.. ולא די לך בזה, ואתה רוצה עוד ועוד. וכי כך יאה לך, זולל וסובא שכמותך? לעולם לא יהא אדם כפוי־טובה לריבונו. שמא נגזר עליך למות כתינוק, בן עשר או בן עשרים, והאל הרחמן האריך לך חייך עד ארבעים. ועכשיו תחת להודות ולשבח לחותך חיים לכל חי בעד המתנה, אתה בא ומבקש עוד. ועדיין אתה מצפה לחלק בעולם הבא כאילו חב לך הקדוש־ברוך־הוא, כאילו מגיע לך הימנו כך וכך שנים בזה וחלק בבא. ארבעים פעם שנים־עשר חודש אינם ולא כלום? ארבעים פעם ארבעים ושמונה שבועות אינם ולא כלום? וכמה ימים! וכמה שעות, מאריה דאברהם!.. בושני ממך, יוסף…” אביך נשתתק, ראה חנינא שקשה עליו השכיבה על הקרקע וראשו למטה מגופו, התפרקד חנינא סמוך אצלו, הניח את ראשו של אחיו על כתפו, ולחש לו באזנו: “זוכר אתה, יוסף, מה שכתוב בספר ‘חנוך’ על מות הרשעים ועל מות הצדיקים? ‘ואתן, נפשות הצדיקים, אל תפחדנה! – כתוב שם – קוו אל היום אשר בו תמותו בצדק, ואל תיעצבו ברדת נפשכם בצער גדול ובתוגה ואנחה אל השאוֹל ובשרכם לא ראה טובה בחייכם, כפי מעשיכם’. ועוד כתוב שם: 'ועתה הנני נשבע לכם, הצדיקים, בגודל תפארתו ובכבוד מלכותו אישבע לכם…כי כל טוּב ושמחה וכבוד זומנו לכם, ורב טוּב צפון לכם תחת כל עמלכם, ויפה חלקכם מחלק החיים…” על פני אביך השתפכה שלוה… שלוה כזו שקשה לתאר… בין צדיקים ובגן־העדן לבד מצויה בודאי שלוה כזו… ביקש מים. בכליי היו טיפות אחדות והרטבתי את שפתיו. אחר הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה…

יהודה נשתתק לשעה קלה, שחוֹח כולו תחת כובד הרהוריו וזכרונותיו העגומים, ואחר הוסיף:

– אחר כך נתפש חנינא. הוא מת על הצלב ביסורים גדולים. בדרך נזדמן לי אדם אחד שהובילוהו יחד עמו ועם עוד מאנשינו אל הצליבה ונתמלט. סח לי אותו אדם על מותו ועל דבריו האחרונים. “אבא, אבא בשמים! – קרא חנינא דודך – אל תתרעם עלי שלא גמרתי את מלאכתי. אילמלי רצית היית שומר עלי עד שאביאה לידי גמר. אבל אתה לא רצית, חבל!..”

ישו ישב חיור וקר כחצוב משיש. בקול של חולה שאל:

– ומה נעשה שם במלחמה?

יהודה, תחת להשיב על השאלה, נתעוותו פניו בעוית כאב, טפח באגרופו על ברכיו, כשהוא קופץ את פיו, והיה דומה לאדם שחותכים בבשרו החי, או שמתפתל בכאב שיניו. בבית שוב השתלטה דממה. נשמע רק ריטונו החרישי של החתול המתנמנם. באויר הבית מעל לראשי האנשים ריחפו צללי המעוּנים והמתים מעבר לצעיף הסוד החמוּר…

– למה הלכת אל המלחמה? – שאל ישו.

– רציתי להיות אדם.

– להיות אדם?

– להיות אדם טוב רציתי.

– במלחמה?

– לא אמרתי לך, ישו, היאך התקנאתי פעם בבעלי־החיים? נפשי חשקה להיות משהו יותר מבעל־חיים. כל ימי הייתי חבוש בתוך צער עצמי כאסיר בבית־האסורים. רציתי להתיר עצמי מבית־האסורים שלי, להתמלט מיסורי עצמי אל יסורי זולתי… אמרתי בלבי: ברירה ניתנה ביד כולנו להיות אנשים; אבל להשתמש בברירה זו יודעים רק אותם שהלכו למלחמה בעד חירות כל ישראל…

– ובכן?

– ובכן? חזרתי משם חסר־דעה כמו חרש, שוטה וקטן, כמו שהייתי ביציאתי… ישו! – קרא, נזקר ממקומו והתחיל מהלך בחדר אילך ואילך בפסיעות פזיזות ומאוּששות כמו תמיד בשעת כעסו או התרגשותו – שמע מה שאגיד לך הרי גם הם, הרומאים, נבראו בצלם! הם צוֹוחים ומפרכסים ביסוריהם ממש כבני־ברית, מי התיר לנו את דמם? סבור הייתי ששם, במקום שבני־אדם הלכו לקבל יסורים באהבה לשם חירותו של ישראל, ששם נעשים הם, בני־האדם, יותר מעוּלים, יותר טובים, יותר קרובים אל אלהים… שוטה, שוטה הייתי!

הוא דיבר ודיבר הרבה ובחום, כרוצה לפרוק מעל לבו בבת־אחת מה שנצטבר עליו במשך שבועות רבים. אבל ישו לא שמע. בלבו דממה וקפאון.

– אתה שותק? – פנה אליו יהודה פתאום – כלום אין הדין עמי?

נתעורר ישו, על ידי השאלה, במקצת מקפאונו, ואילו אל המציאות עדיין לא חזר. הביט אל סביבו כאילו אינו מבין מה שנעשה כאן וכיצד נזדמן לבית הזה. פתאום נזכר ואמר:

– הן, הן, אבא נפטר שם… הדוד חנינא גם הוא הסתלק…

עמד על רגליו ואמר להיפטר מן הבית. שפירה אמרה לו:

– אף על פי שיהודה חזר, תבוא לפקדנו, עם הילדים האלה. רגילה אני לראותכם יום יום, אהבתיכם ואיני יודעת היאך אוכל להתקיים בלעדיכם. תבואו, ילדים? גם על יהודה תתחבבו כמות שנתחבבתם עלי… מצוה גדולה קיימתם בי. יעזרכם ה' וישלם לכם כגמולכם, צפרי, חמוּדי…

דוממים נפטרו הילדים מן הבית וכובד העיק על לבם. היה להם רגש עמום שבאוהל דל זה נולדים חיים חדשים, ואחריהם נגררים צללי המתים שם בין ההרים…

ישו היה מהלך כצל. דומה עליו שכל עולמו הולך ונהפך לתוהו־ובוהו. כל הימים היה שרוי באותו פחד, שתקפוֹ פעם בלילה, אחר שיחה אחת עם דודו, עליו השלום, מזועות המלחמה, מן “הצוארים החתוכים”… הוא בעצמו לא השתתף במלחמה, לא חתך צוארי אנשים, ואף על פי כן היתה בו הרגשה לוהטת שידיו כאילו מסואבות הן בדם השפוך… והוא היה מונע את עצמו מלהיראות בחוץ. בפני כל המעונים והסובלים, שנתרבו בעירו, צורבת בושה את לבו. הרי הוא היה מדבר לפני אותם העלובים על האמונה בחירות, על הרצון להילחם. על מלחמת הקודש ברשות, ברומי, בשלטונם של עובדי־גילולים… ועכשיו ראה להיכן הובילו דבריו ונבהל. כלום פסקה בו האמונה? כלום מלחמה זו לא מלחמת־מצוה היתה? עכשיו אין שאלה זו מעסיקתו. אותו מטרידה מחשבה אחת בלבד: על נצרת באו צרות ויסורים – והוא חייב ליתן על כך את הדין…

באותם הימים דוקא היה הולך ומפציע בו אור חדש; הוא לא הרגיש בדבר, מפני שקמעה קמעה היה בוקע אור זה מתוך הצללים שהשרתה עליו פטירתם של אביו ושל דודו. יצאו מן העולם שני אנשים יקרים. להיכן? למקום שהלך לשם יוסי הפקעת, למקום שהלכו לשם כל הדורות שמתו, ושבאים משם כל הדורות שעתידים להיולד: חיקו של מי־שאמר־והיה־העולם… כלום יעלה על הדעת שחיק זה יש יוצאים הימנו וחוזרים אליו? כולנו, כל העולם כולו שרוי בתוכו. במקום שהשכינה שורה (וכי יש לך מקום פנוי הימנה, חס ושלום?) שם אין מיתה, אלא חיים, חיים בלבד!.. ה' אחד ומלכותו אחת. מעשינו יקרבונו אליה ומעשינו ירחקונו הימנה…

אותה טירת־פלאים, שנגלתה לפניו פעם בחלום, ניצנצה לו מרחוק. לבו ניבא ששחר חדש עתיד ליבקע עליו, ולאורו ימצא את הדרך אליה. ואילו כל אימת הוא מסובך בצללי לילה לא יכול למצאו. אין נותנים יין חדש בנאד ישן. לטהר ולזקק את עצמו צריך הוא.

וישו שוב חזר בהרהוריו אל אותו נזיר שבערבות הירדן: הטבילה במי הירדן הקדושים תשמש לו פתיחה לאותם הטיהור והחידוש שהוא זקוק להם…

אבל לפני יציאתו לדרך רצה לראות את ר' חנניה רבו וליטול ממנו עצה. אגב, בעומק לבו היה מקווה לשמוע ממנו דברי ניחומים, לקבל ניצוץ של הבטחה לסליחה ולאותו חידוש החיים…

משראה ר' חנניה את פניו החיורים של ישו ואת טליתו הקרועה עליו, הבין מה שאירע לו ואמר:

– ברוך דיין אמת! בוא, בני, בוא. שב כאן, סמוך אצלי.

ישו ישב על המחצלת לרגלי רבו.

– ומה שם? – שאל הזקן.

ישו, שקוע בעצמו, לא הזדרז בתשובתו. הזקן חזר על שאלתו:

– אני שואל אימתי יגמר כל זה?.. מה שלומם של אותם שם?

– המקום ירחם עלינו, רבי!

– וי, וי, וי! על שום מה כל זה? הדם השפוך, ההרג, העינויים והחורבן…

התעוררה בישו תשוקה ללמד זכות על מתיו היקרים ואמר בקול חלוש:

– כוונתם היתה רצויה. למלחמת־מצוה התכוונו… לשבור עול זרים…

ר' חנניה עשה בידו תנועת ביטול ויאוש באויר:

– עדיין אתה בשלך, ישו!.. מהו שנאמר: “והיה ביום ההוא יסור סבּלו מעל שכמך ועוּלו מעל צוארך וחוּבּל עוֹל מפני שמן”? דרשו חכמים: “והיה ביום ההוא”? – כשישראל יעסוק בתורה; “וחוּבּל עוֹל” – של מלכויות מפני שמנוֹ של ישראל שיהא דולק בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות.

נזכר ישו במה ששמע פעם מפי רבו ושפתיו דובבו, שלא־מדעת כמעט:

– “… ותלמוד תורה כנגד כולם”…

– כך, כך, בני!

ישו לא אמר אף מלה, אבל בלבו עלה וצמח פתאום רוגז. נתרבו בישראל אלמנות ויתומים, נתרבו הנתונים בצרה ובשביה, הדוויים והסחופים… ומה בא רבו להשמיעו? שוב תלמוד תורה… תמוה מאד הזקן החביב הזה; עדיין קשה לו לירד לסוף דעתו. הריהו כולו מלא צדקה ורחמים ואף על פי כן יש שהוא יבש כקלף המגילה ואינו יוצא מד' אמות של ההלכה; אתה בא לבקש ממנו חסד וצדקה, והוא שולח אותך אצל תלמוד התורה; ולהיפך, כשאתה בא לשמוע מפיו תורה, מדבר הוא על חסד ושלום ואהבת הבריות…

ר' חנניה הסתכל זמן־מה בפני תלמידו במבט בוחן ובודק, ואחר הניח כפו על כתפו ואמר, כתשובה על הרהורי לבו:

– אין חיים, בני, אלא בתורה ובמצוות. אמר הקדוש־ברוך־הוא לישראל: כל זמן שאתם שומרים התורה ומדובקים במצוות אתם מעלים עליכם את הכתוב: “ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום”. משל למה הדבר דומה? לאדם טובע שמשליכים אליו חבל לתוך המים, הריהו תופש בו ואינו מניחו שמא יקפח חייו. התורה והמצוות הן החבל שכל אותם העמוסים בצרות חייבים להחזיק בו, כמו שנאמר: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”…

בהחלט לא הבין ישו מה הניחומים שימצאו נשברי־לב בתורה הקדושה? אשריהם לתלמידי־חכמים שעוסקים כל ימיהם בתורה ומוצאים בה חיים ושלום. אבל מה יעשה אותו עלוב שלא לן באהלה של תורה והוא בוּר ממצוות? במה ינוּחם הוא?.. ישו בא אליו לכתחילה לספר עמו על יציאתו אל אותו נביא שבערבות יריחו, אבל עכשיו חזר בו, לא אמר לו כלום ועמד ליפטר הימנו. ואילו הזקן עיכב אותו:

– להיכן? שב עוד כאן.

– למה, רבי?

– בא למקומנו דרשן עובר. אחר שעה קלה יהא דורש כאן לפני הקהל. מן הראוי שתמתין ותשמע גם אתה. ימים שאינם כתיקונם התרגשו ובאו עלינו. הולכים אל מדבריות לחזור בתשובה… אומרים שנזיר אחד יושב במדבר ומעורר לטבילה, לתשובה… כאילו קשה לו לאדם לחזור למוטב בכל מקום שהוא… או שבאים אלינו מן המדבריות ודורשים דרשות שלא נשמעו כמותן… או שעושים מלחמות… והתורה מונחת בקרן־זוית…

– מכאן אני למד, רבי, שאין טוב לבריות, שהבריות מבקשים גאולה וחירות ואין יודעים את הדרך אל חירות זו – אמר ישו ובלבו שמח על שלא הודיע לרבו מה שהיה בדעתו קודם להודיע לו.

– חירות, חירות… מפני מה מרחיקים לבקש אותה, בשעה שהיא בנו, החירות האמיתית?

ישו נמתח כולו כמיתר, ובהתעוררות חזר:

– כן, כן, רבי! החירות האמיתית אינה מחוצה לנו, אלא בנו… קודם לא היו הדברים צהוּרים ומאירים לי כמו עכשיו…

– ידעתי שסופך להבין זאת! כתוב: “מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות”, אל תקרא “חרות” אלא “חירות”, שאין לך בן־חורין אלא מי שעוסק ב“מכתב אלוהים”, הוה אומר בתלמוד תורה…

ישו שתק טרוד בהרהוריו, ולא ניעור אלא משראה בני־אדם נכנסים עם שעת מנחה אל בית־הכנסת. בחשאי, כגון צללי ערבית, היו נכנסים יחידים, זוגות וחבורות קטנות. עמד ישו והתפלל עם הציבור, וכמו תמיד בכוונת־לב מרוכזת. וכמו תמיד ראה את עצמו מאוחד ומקושר ומודבק אל בוראו, אל ישראל כולו בארץ ובכל התפוצות, למן האבות ועד עתה, בשעת קריאת “שמע” וי"ח הברכות על ברית האבות, על בחירת האומה, על הגאולה, על תחית המתים ועוד. ובשעה שהגיע אל התפילה: “סלח לנו, אבינו, כי חטאנו! מחל לנו, מלכנו, כי פשענו, כי מוחל וסולח אתה. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח!” – בער לבו בקרבו ודמעות נשרו מעיניו…

תפילת הציבור כבר נגמרה וישו עמד עדיין כּפות רגליו וידיו, כעקוד על מזבח ה‘, כולו דבק בבוראו; שפתיו נעות ובלא קול התפלל את תפילתו שחיבר לעצמו, על פי התפילות ששמע מפי ר’ חנניה ואחרים:

“אבינו שבשמים! יתקדש שמך ותבוא מלכותך; יֵעָשה רצונך כמו בשמים כך בארץ. הטריפנוּ לחם חוקנו היום. מחל לנו כל חובותינו ואל תביאנו לידי נסיון”…

אחר התפילה צנח על מקומו מיוגע מאד, שקוע בתוכו, ושוב לא ראה ולא שמע כלום ממה שנעשה סביבו.

הדרשן בא במקלו ותרמילו מדרך רחוקה. בחללו של בית־הכנסת עמדה המולה כבושה של אנשים רבים, שביקשו להם כל אחד את מקומו החביב והנוח לו. משהתישבו כולם צפופים ודחוקים על גבי המחצלאות הפרושות על הקרקע בין העמודים, עדיין היו מתלחשים, משתעלים, מכעכעים ומגרפים את החוטם. מן היציע נשמעה המולת לחש של נשים. פתאום בקע אויר הבית קול זר, במבטא זר, לא גלילאי, ומיד נשתתקו כולם. הדרשן לא עלה על הבמה לדרוש, כדרך כל הדרשנים שעברו את נצרת, אלא ישב על המחצלת בתוך הקהל הצפוף; ואף על פי כן הכל ראו את פניו ושמעו את קולו. הוא היה גבוה, דק, כחוש, בפניו שוּפּוּ עצמותיו ולחייו נפלו. הוא היה דומה לאחד מיושבי המדבריות, כולו מפוחם מהחמה והשקערוריות העמוקות שבפניו היו מלאות צל. עיניו היו עצומות, והיה מדבר ומתנועע קצת במחצית גופו. קולו היה שוה, נמוך; משהו מהברת החוטם רעדה מתוכו והיה ערב מאד. עתים היו דבריו יוצאים מפיו בנעימה שקשה היה לעמוד על טיבה: זמר ולא זמר. כל השומעים היו שרויים בצל והיו דומים לגושי שחוֹר, ואילו פני הדרשן המתנועעים עליהם היה משרה הפנס התלוי אור חרד ומפזז ומתחלף לרגעים בצללים.

ישו ננער פתאום מהרהוריו. אל אזניו הגיעו קטעי דברים מהדרשה, שטפחו על לבו. הגביה ראשו וזקף את אזניו. מעל לראשים הרבים הולך ומתנגן קול, נעימה הולכת ומתרפקת על הלבבות, מתחטאת ומשדלת ומפייסת… דברים ערבים, בנחת בנחת ירעפו… עמד ישו על רגליו, עקר את עצמו ממקומו ופסע פסיעות מתונות כעקוד רגלים, ברוָחים המצומצמים בין היושבים הרבים הלך והתקרב, פסיעה אחר פסיעה, אל המדַבר, ועיניו תלויות כל הזמן אל פניו הכחושים עם האור והצללים המשחקים עליהם. הגיע אל אחד העמודים, נסמך אליו בצדו ושמע.

הדרשן הפך פתאום את פניו, זקף על ישו את עיניו והפסיק באמצע דיבורו. לרגע אחד קטן נפגשו עיניהם של שני האנשים הזרים זה לזה, האחד בהיר, לבוש לבנים, והשני מפוחם, לבוש שחורים. אך רגע קטן לבד נמשכה פגישה זו של העינים, ואילו על השומעים דומה היה שלא יהא לה סוף לעולם. תמהו ולא הבינו מה מצא הדרשן בבן יוסף זה? מפני מה הפך אליו פתאום את פניו? מפני מה הפסיק את דבריו באמצע?

ושוב עצם הדרשן את עיניו, ושוב אחז בקצה החוט שהוא שוזר לפניהם ושנשמט לפני רגע:

“… כתיב: ‘קוּמי אוֹרי כי בא אורך’, אין אורה של כנסת־ישראל אלא במשיח, שנאמר: ‘ואורח צדיקים כאור נוֹגה הולך ואור עד נכון היום’, מלמד שאורו של משיח שגנזוֹ הקדוש־ברוך־הוא תחת כסא הכבוד לא יהא מתגלה בבת־אחת אלא קמעה קמעה, וכעמוד שחר זה עתיד הוא להיות הולך ומפציע, הולך ומתפשט קמעה קמעה, עד שאורו יהא מבהיק מסוף העולם ועד סופו. אשרי השעה שישראל יהו משתמשים לאורו של המשיח! אשרי עין שזכתה לראותו! לפי שמִפְתח שפתיו ברכה ושלום, ולשונו מחילה וסליחה, והוד והדר בלבו, בטח ושאנן בדיבורו ותפילתו כקטורת המזבח ריח ניחוח לה'. אשריהם ישראל מה גנוז להם… ‘מה רב טוּבך אשר צפנת ליראיך’!”…

לאורם של היעודים הגדולים והנהדרים כאילו פתאום ראו השומעים מה עלובים הם עתה וכמה גדולים היגונים העמוסים עליהם. מזויות שונות נשמעו אנחות. כל אחד נזכר במשהו רע ומר בחיי עצמו, התביישו לפרוץ בבכי והיו מכעכעים ומקנחים חטמיהם ברעש. מיציע הנשים נשמעה המולת התרגשות. מישהו מבין הגברים נטל סנדלו בידו והתחיל טופח בו על הקרקע, להשתיק את ההמולה הזו.

–…עוד מששת ימי בראשית הראה הקדוש־ברוך־הוא למי שעתיד להיות משיח את כל הצער שיהא נגרם לו מבני דורו לעתיד לבוא, את כל היסורים שיהו משתלחים בו; צפה בן־דויד וראה שעתידים להכניס צוארו בעול ברזל ולשנק את רוחו, ליתן על גבו צלב של ברזל עד שתשח לעפר קומתו ולשונו עתידה לידבק אל חכּו, ונתבהל בן־דויד והתחיל מצעק וקובל לפני הקדוש־ברוך־הוא: “ריבונו־של־עולם! מה פשעי ומה חטאתי שנגזרו עלי יסורים הללו? כלום אוכל לעמוד בהם? אם כוח אבנים כוחי אם בשרי נחוש?” – אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: “עד שאתה צוֹוח על צרותיך של עצמך, צא וראה מה שנגזר על בני בכורי ישראל'.” והראה לו הקדוש־ברוך־הוא באספקלריה את צרותיהם של ישראל, את שעבוד מלכויות אשור ובבל ופרס ויון ואדום. התחיל המשיח צוֹוח ובוכה, ומר קולו עלה למרום: “ריבונו־של־עולם! הריני מקבל עלי את כל היסורים שגזרת עלי ועוד תוסיף עליהם, על מנת שתושיע לישראל ותשלח לו גאולה מכל הצרות הללו שנגזרו עליו”. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: “חייך וחיי ראשך שהנחת את דעתי. בשׂכר זה שכך דברת לפני, עתיד אתה להגביה קומתך וקומת דורך כשתגיע שעתך, ואז עתיד אתה להיות משיחם של ישראל ולהושיעם מן האחרון לשעבודים, ממלכות אדוֹם”. אז הראו לו למשיח את הקדוש־ברוך־הוא יוצא להיפּרע מאומות־העולם כשהוא לבוש בגדי נקם, שנאמר: “וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה”, ויוצא להיפרע מאדום כשהוא לבוש בגדים אדומים, שנאמר: “מדוע אָדוֹם ללבושך”.

צפה וראה בן־דויד באספקלריה את חבלו של משיח, האימה והפחד שיפלו על אומות העולם, וכל הפורעניות שיבואו לעולם, הרעב, החרב והדבר, עד שנרעד והתחיל צוֹוח מר לפני הקדוש־ברוך־הוא: “וי, וי! איך נוכל לראות בנחמת ציון ולשמוח בתשועת ישראל בשעה שמעשי ידיך טובעים בים של צרות?” אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: “כל היסורים הללו לא נגזרו על אומות העולם אלא כדי למרקן ולזקקן מכל הזוהמה והטומאה שדבקו בהן בימי הטובה בעולם הזה”. התחיל בן־דויד מתעצב ושואל: "ריבונו־של־עולם! כמה עלי לצפות לשעתי? ואותן הצרות שגזרת עלי להתענות בהן, וכי לשנים רבות הן? כלום לא בשר־ודם אני? שנאמר: “מה כוחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי?” באותה שעה אמר הקדוש־ברוך־הוא: "אפרים משיח צדקי! כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית, עכשיו יהא צער שלך כצער שלי. שמיום שעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את ביתי והגלה את בני לבין אומות־העולם, חייך וחיי ראשי שלא נכנסתי לכסא שלי. ואם אין אתה מאמין ראה טל שעלה בראשי, שנאמר: “שראשי נמלא טל קווּצוֹתי רסיסי לילה”. באותה שעה אמר לפניו: “ריבונו־של־עולם! עכשיו נתישבה דעתי. דיוֹ לעבד שיהא כרבו”…

עכשיו נשכחו צרות עצמם, כל פגעיהם ומדויהם נתמעטו, נפחתו והלכו כלפי צערו של הקדוש־ברוך־הוא ויגונו הגדול של המשיח. נאנחו בכל זויות הבית. מהיציע נשמעה יבבה כבושה. הפעם לא היתה בוּשה לבכות. בכו גם הזכרים. שמע הדרשן ונתחלחל בכל גופו. פקח את עיניו לראות בחשכה שלפניו ומלמעלה. ואז נתעקמו שפתיו במקצת בבן־חיוך ואמר:

– לעתיד לבוא ישב הקדוש־ברוך־הוא על כסא הדין לדון את בריותיו הטובים והרעים, מי לחיי עולם ומי לדראון עולם. ואז יבואו ויעמדו לפניו לומדי התורה ובעלי־התריסין, מעוטרין במצוות רבות שהיו מקיימין מתוך דעת רחבה וזחוחה, ואותם שהיו כל ימיהם נתונים בצרות ובפגעים רעים ולא היתה דעתם נתונה ללמוד תורה ולקיים מצוות. הראשונים יעמדו לימינו של כסא הכבוד בצד חבורה של צדיקים ומצפים עמהם לחלקם בחיי עולם ולאור באור החיים, ואלה יתיצבו לשמאלו, בצד חבורה של רשעים, מבוישים, אבלים וחפויי־ראש כעומדים לירד לגיהינום. אז יאמר הקדוש־ברוך־הוא אל המופלגים בתורה ובמצוות: “אתם נטלתם כבר חלקכם בעולם הזה וראיתם את עולמכם בחייכם. כל ימיכם הייתם שמחים בתורתי ומדושני עונג ממצוותי שהייתם מקיימים. כל ימיכם סבורים הייתם שאתם עושים רצוני ודעתי נוחה מכם. לא אהבתם בחייכם אלא את שכרכם. כל מצוה שעשיתם, הייתם כותבים חוב עלי, ובמידה שהרביתם לחיות בה במידה היו מתרבים חובותיכם עלי. וכך הייתם מהלכים כעתירי נכסים בעולם הבא. תדעו ששכר מצוה – מצוה, ואין לכם עלי ולא כלום”. אחר כך יפנה הקדוש־ברוך־הוא אל העלובים שמשמאלו, הנזופים והמנודים, ויאמר להם: “אתם המאוסים בעיניכם והנבזים בפניכם, בושני מכם, בני, שגדול חובכם עלי! עלובים הייתם בעולם הזה ודלים וריקים ראיתם את עצמכם בבא; לא באתם עלי בדיפתראות ובפינקסי חובות, והייתם מעלים עליכם את הכתוב: ‘וּכאילם לא יפתח פיו’. כל ימיכם לא היה לכם דבר אחר זולת אהבת המקום ואמונתכם ברחמיו. אשריכם ומה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם, שפדיתיכם מכל צרותיכם, שנאמר: ‘ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה’…”

ישו עמד לו כמחובר אל העמוד שנסמך אליו. עיניו ריחפו מעל לראשים הרבים שפניהם היו מבהיקים בחשכה ככתמים כהים־עגומים. דברי הדרשן הרעיפו ניחומים, טילטלו את נפשות השומעים כבעריסה חמה… דומה עליו, על ישו, שמתוך החשכה שמתחת לקמרון שומעות אזניו מַשק־כנפים, כנפי ברכה וישע. כך עלה להם לנוח ולכל היושבים עמו בתיבה, בשעה שהיוֹנה הביאה את עלה הזית ורוח צח שפיים פרץ דרך החלון הפתוח אל החבושים בתיבה… גם על ראשו השיקו כנפים, גם בלבו נדלקה קשת בעננים… כך צריכים לדבר אל עמוסי החיים היושבים כאן סביבו. יש איפוא דרך להמתיק את מרירות חייהם, לחבוש לנשברי לב!.. יש דרך!..

…כשהגביה את עיניו והסתכל באולם לא ראה כבר שום בריה. עוד היה דולק הפנס, אלא אותם הראשים הרבים אינם עוד, הדרשן אינו, אין דרשה ואין קהל. מתוך זוית רחוקה אחת נשמע כרסומו של עכבר שקדן אחד… מה זה היה כאן? חלום? כישוף?..

הפך פניו וראה את ר' חנניה יושב על מקומו, ראשו שמוט על לבו, ונר דלוק לפניו.

– כלום שמעת, רבי? – שאל כננער משינה והוא תוהה־בוהה.

– שמעתי, שמעתי… – החזיר הזקן בקול יבש כאדם מצר, שחלשה דעתו.

ישו לא שמע את צערו של רבו; הוא נתן את דעתו רק אל מה שמתרחש בנפשו של עצמו, ומפיו נפלטו מלים, כמדבר יותר בינו־לבין־עצמו:

– אותו דרשן… אפשר שליחו של המקום הוא… מי יודע…

– מי יודע… כיון שאין יודעים מדברים דברי הבאי… אין אני יכול עוד לעמוד על דעתם של הבריות… כלום דעתי מטושטשת עלי? או שמא דעתם הם?.. שליחו של המקום… ודאי, ודאי! כולנו שליחי המקום אנו, אלא לא כולנו יודעים שליחות זו מהי. לסיוע השמים אנו צריכים… התורה, בני, אור! בלא התורה כעיורים נגשש… הרי ראית, הדרשן העמיד את העולם על היסורים, ואותו ממדבר יריחו… מה שמו? יוחנן, כמדומני, כן… הוא מעמיד את העולם על התשובה ועל הטבילה… והכל שוכחים את הדרך האחת, היחידה, לתיקון העולם, התורה הקדושה… התורה הקדושה מה תהא עליה? תהא מונחת בקרן־זוית? והמעשים הטובים? הצדקה וגמילות החסדים? מי יעסוק אז באלה? או שמא אין צורך בהם חלילה?

חנניה נאנח אנחת זקנה, עמד, נטל את הנר והתחיל גורר את רגליו החלושות אל הפתח, כולו שחוֹח תחת משא שנותיו ותהיותיו.

דומם נגרר ישו אחריו. לבו היה מלא רנן, כאדם מבוּשׂר בשורה טובה. יש תקוה לו לעצמו ולכל אותם הלבבות השבורים, העמוסים והדווּיים. לבו ניבא לו בחשאי שמצא דרך אל אותה טירת־פלאים שקוראה לו וממתינה לביאתו, דרך אל שחר חייו החדשים…

פרק שנים־עשר    🔗

אחר ימים של כיתוּת רגלים ופירוּך הגוף בטלטולי הדרך ישב לנוח לרגלי גבעת־חול גדולה. בני השיירה היו רוכבים על חמורים וסוסים. ישו לבדו היה מהלך כל הדרך ברגל. עכשיו, מיוּגע ורעב, ישב לנוח ולהחליף את המטליות הכרוכות על רגליו הפצועות. הסמיך את גבו אל החול הקשה ועצם את עיניו. בימים האחרונים היה מהלך בין הרי חול שמתכדרים ומתגבבים בצורותיהם המשונות והדומות לבעלי־חיים שנתאבנו עוד מימי בראשית; והם מבהיקים בחמה כתומים־בהירים, אדמדמים ולבנים. עכשיו, כל פעם שהוא עוצם את עיניו, רואה הוא לפניו קוים וצורות מתפתלים ומתלכסנים לאורך האופק, אדמדמים, ירוקים ושחורים… עגומה מאד היתה דרכו במדבר זה: שם, בגליל, בנצרת הרחוקה שלו, מרובים הגוונים והצורות; בכל מקום – אילנות, שיחים ודשאים, שידע את שמוֹתם, את שימושם של שרשיהם וטרפיהם כתרופות לתחלואים. וכאן – חול, חול וחול.

פתאום הרתיע את עצמו ופקח את עיניו. השיירה כבר התרחקה. הזדרז וכרך את המטליות המסואבות לרגליו, נטל את מקלו ותרמילו הריק בידו, והתחיל מהלך בשביל שהקיף את הגבעה, ושנעלמו בו עקבות בני־הלויה. לא הספיק לפסוע פסיעות אחדות ולפניו נתגלתה ערבה ירוקה כמפה שטוחה ומגוּונת, ובמרחק, כמו זר בשולי הערבה, משחירה חוּרשת סוף, שמבעדה מבהיק ומכסיף משהו כפלדה: הירדן!

ישו נזדעזע ונמתח כולו. לפני שעה קלה, כשהיה יושב אצל הגבעה שמאחריו, יגע מדרכו, רעב ודואב בכל גופו, וביחוד ברגליו ובעיניו המלוהטות מהדליקה הלבנה שבמדבר – לא עלה כלל על דעתו מה שצפוּן לו במרחק של פסיעות אחדות ממקום חנייתו. הירדן! סוף סוף!.. אבריו המפורכים, רעבונו וצמאונו – הכל נשכח. כולו קל, לוהט ומפרפר כלהבה. כאן, במקומות הללו, התרחשו נסים ונעשו מעשים גדולים. מכאן עבר יהושע בראש שבטי ישראל; כאן היו מהלכים אליהו ואלישע, וגם לפניהם, כמו לפני יהושע, נבקע הירדן. הגבעות הללו ראו, יחד עם אלישע, את איש־הפלאים עולה בסערה השמימה, ושמעו את צוחתו הנואשת של התלמיד: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!..” התחיל פוסע פסיעות מאוּששות יותר, אבל נתן את דעתו לא להתקרב אל השיירה. נרעש הוא מאד, וטוב לו להיות שרוי ביחידות. לא יכול להסיח את דעתו מן המחשבה שבמקומות הללו עברו שבטי ישראל יוצאי מצרים. לא! אין זה כלל מדבר, אין כאן ישימון ומות אלא למראית־עין בלבד. לאמיתו של דבר גנוזים כאן חיים כמוסים ומופלאים, הסמויים מעיני בשר־ודם; תלי חול הללו, הדומים לבעלי־חיים מאובנים, אפילו הם אינם כך אלא למראית־עין. בליל סער ולבנה ננערים כולם, חיל ורעדה יאחזום, ויוצאים במחולות, כשם שהיו רוקדים לפני הקדוש־ברוך־הוא וכנסת ישראל בזמן יציאת מצרים, מתן תורה, בקיעת ים־סוף והירדן, כמו שנאמר: “ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן”. עכשיו הוא מבין מפני מה קבע יוחנן, הנביא המטביל, את מקומו כאן על חוף הירדן. דמות התשבי מרחפת כנגד עיניו. דמות זעומה, קשה, מטילה אימה, מלאה קנאה, טבולה בדם כוהני הבעל שנטבחו כעגלים. בוא וראה, דמות זו לא הבעיתה ולא דיכדכה את רוחו של ישו. אפשר מפני שנשקפה אליו ממרחקי דורות, עוטה ערפל קדומים, ולפיכך היתה רק מפליאה את נפשו, כשם שמפליאים הרים נישאים וסלעי מגור גבוהים. אותה הדמות הקודרת של המתבודד על נחל כרית מתלווית עמו ואינה מכהה את גילת נפשו על פגישתו הקרובה עם המתבודד הקורא לתשובה. פגישה זו רומזת ומחייכת אליו מאחרי חוּרשת־הסוף, מן החוף השני, מן ההרים והאילנות הנראים לו משם. ולפניו המישור הזה לכל מלוא רחבו, מחייך אליו בירקרק גווניו, בצמחיו הרבים עם ריחותיהם החריפים והמשכרים, המשונים כל כך מהצמחים והריחות שבשדות מולדתו.

הוא לא הרגיש בדבר שהשיג כבר את השיירה; לא השגיח באנשים שמהלכים לצדו ולא שמע את שיחתם. הגיעו למקום שאפשר לעבור את הירדן ברגל. התפשטו את בגדיהם, צררום לחבילה, הניחום על הראש ונכנסו לתוך המים. המים הצוננים לפפו את הגוף הנחלש מיגיע הדרך והחיו אותו. מהצינה שאפפה את האנשים נתעכבה הנשימה. מפיות האנשים היו פורצות קריאות של פחד, של שמחה והתלהבות. הצרורות שעל קרקע הנהר היו מכאיבים לרגלים הדוויות בלאו הכי. אבל המים הצוננים ריפאו אותן. במידה שהיו מתרחקים מן החוף היו המים עולים ועולים עד הטבור, עד בית־השחי ולבסוף עד הצואר. הנשים שהגביהו את התינוקות על כתפיהן או על ראשיהן צוחו, התינוקות יללו מאימת־מות. לבסוף עברו כולם בשלום. כיון שעלו אל החוף השני ישבו לכבס את הכלים ולבדוק את הפצעים. ישו פירש למקום שאין רואים אותו. מכאן ואילך אין לו צורך עוד בבני־לויה. הדרך אל המקום שהנזיר שורה שם ישרה. ישב לו במנוחה והתחיל כובס את כליו: טליתו, חלוקו, עטיפתו, מכנסיו, מטליותיו שהיו כרוכות לרגליו. המתין עד שנתיבשו בחמה. בינתיים השתטח להנאתו בצל שיחי ההרדוף ואמר לנמנם קצת. אבל כל כמה שהשתדל השינה לא באה עליו…

לבסוף אסף את כליו, התלבש ויצא שוב לדרכו. מתפעם ומתרעש היה מהלך ולא נתן את דעתו למקום ולא לזמן. אחר עליה לא גדולה ביותר התחיל השביל יורד אל עמק טובל כולו בירק. עוברי־הדרך אמרו לו ששם מאחרי האילנות יושב יוחנן, ושם הוא מטביל את תלמידיו. ישו עמד רגע. נשא את עיניו וראה לפניו חורשת שיטות, תאנים ועוד מיני אילנות. אילך ואילך מבצבצים מביניהם אוהלים עשויים קני־סוף. קולח שם פלג מים שמשך אל הירדן. כמבשרי גן־העדן התחתון הזה היו שיחי ההרדוף עם פרחיהם הורודים והעליזים, שצמחו לאורך השביל משני צדדיו ומשכו על כל המקום כולו חוט של חן. ריבונו־של־עולם, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך!.. צינת צל, מים זכים, פירות מתוקים, פרחים ובשמים, וטוהר ונוֹי סביב, ושלוה ודממה, כראוי למקום של הרהורי קדושה. צדיקים וחסידים יושבים כאן ונהנים מזיווֹ של “עיר וקדיש”,⁵ ושותים בצמא את דבריו… נזכר בתומא הפונדקאי מנצרת. לא בכדי משכוֹ לבו למקום חמודות זה…

כיון שקרב אל האוהלים ואל אזניו הגיעו קולות נשים צוחקות ומתנצות, ראה ישו את עצמו כאילו ננער מחלום טוב. תחת הטוהר והנוי שקיוה למצוא כאן, כסימן לטוהר ולנוי שבלב, ראה, בכל מקום שדרכו רגליו, שיירי סעודה, פסלתם של פירות מרקיבים ומעלים סרחון, וסיעות של זבובים ויתושים מרחפות באויר ומטרידות את האדם. על פתחי האוהלים ותחת האילנות יושבים בני־אדם ופולים כליהם או מטליאים טלאיהם. בכל מקום עניות מנוולת; פנים זעומים, עצובים או כעוסים. דרך הליכתו בין האוהלים לא נזדמן לו לראות אדם שרוח טובה שורה עליו. מה זאת? למה באו כל אלה כאן?.. והיכן תומא? והנביא היכן הוא?..

פתאום, בן־רגע, ירד עליו כל עמל הדרך, כל העינויים שעוּנה בהם בימי טלטוליו. פתאום כבדו עליו רגליו והתחיל חש בכל פצעיו. ביגיעה רבה ניגש אל האוהל הראשון שנזדמן לו וביקש רשות לישב על גזר העץ שהיה מוטל סמוך אצל הכניסה. ועד שהרשות ניתנה לו כבר צנח עליו תשוש ורצוץ.

– עייף אתה? – שאלוֹ קול גבר מתוך האוהל.

– עייף, רעב וצמא.

– אין פת בסלנו. מים יש לנו מעט. והנחל רחוק מכאן… – נשמע קול אשה זקנה מתוך פה חסר־שינים.

– דוֹמי, אשה! – נזף בה הגבר – אדם ממרחק בא, כלו כוחותיו, ואת מקשקשת בלשונך. אם לא יחסרו מים היום, יהיו חסרים מחר, – למה יגוע אדם לעיניך?

עמד הזקן, שאב מאיזה כלי והגיש לישו קִרְוָיה⁶ מלאה מים. אחר כך חיטט בתל של סמרטוטים והוציא משם עוגה משונה. הזקנה רגנה באוהל, אך הזקן לא השגיח בה, פרס מן העוגה ונתן לישו. ישו היה רעב במידה כזו, עד שלא נתן את דעתו על הסמרטוטים המסואבים ונטל את הפרוסה. מכיון שנתן בה עיניו נזדעזע ומפיו פרצה קריאת תמיהה ותיעוב כאחד: “מה זאת?” זאת לא היתה עוגת לחם, אלא גוש מקורזל של רמשים.

– הרי זו עוגת־חגבים… אל תירא… החגבים כשרים. כולנו מתפרנסים כאן מהם. אף הוא אוכל אותם. תטעם ותראה שטוֹב טעמם. הוא אינו אוכל אלא חגבים…

“הוא”, זהו יוחנן, והמלה הזאת היה בה בנותן טעם טוב לעוגה. ואף זאת: אין לך תבלין טוב מן הרעב, שמשכח אפילו את הטעם הפגום. ואף על פי כן אכל תחילה מתוך היסוס ותיעוב, ואחר כך – לתיאבון. תוך כדי אכילה נשא עיניו והסתכל בזקן. לפניו עמד בר־פחין בבלואותיו, מגרד כל הזמן את בטנו ומתחת לבטנו ואת גבו (כשהוא תומך בידו האחת את מרפקה של השניה המוּפשלת לו מאחורי כתפו). פניו היו מצומקות ומקומטות כעורה של נעל בלויה; שפתיו יבשות, כחלחלות ומרופטות, עם קצף לבן בזויותיהן, ועיניו אדומות ומפלבלות. זקנו הלבן ירד על חזהו המעורטל, דלילים דלילים, שהתערבבו בשערות השיבה המשוּרבּטות שמסתמרות על חזהו. ישו התכווץ בנפשו למראה החורבן והעזובה שבגופו. זוהמת גוף היתה משמשת לו תמיד סימן לעזובה שבנפש.

– ודאי גלילאי אתה – אמר הזקן.

– הן. מנצרת באתי.

– הכרתי מיד. דיבורך אינו דומה לדיבור שלנו. בגינוֹ באת? להיטבל באת?

– הן. באתי ליטבל.

– אותך ודאי שיטביל.

– ואתה כלום לא הטבילך עדיין הנזיר? – שאל ישו. רצה לשמוע מפי הזקן דברים על אודות יוחנן.

ניענע הזקן ידו כלאחר יאוש ושתק.

ישו חזר על שאלתו. הזקן התגרד שעה קלה, כמהסס וחוכך, ואחר כך השיב:

– כבר יצאו שבועות אחדים והוא אינו מטביל אדם. אומרים שהוא שרוי בצער גדול, ויש אומרים שהוא שרוי בכעס… מכל מקום מה אני ומה חיי שיטבילני?

צנח על הקרקע סמוך אצל ישו ואמר:

– אף אני באתי כמותך… התכוונתי לתקן מה שיש לתקן בחיי… ולא זכיתי.

– מפני מה?

– מפני שאיני ראוי. לא כל הרוצה ליטבל על ידי הנביא בא ונטבל. חייב אדם לחזור בתשובה שלמה, לטהר את לבו מכל עבירה וחטא. אילמלא כך אין טבילתו טבילה. והוא יודע מי ראוי ומי אינו ראוי, מי טהור ומי אינו טהור. בא לכאן בר־נש אחד, טלטולי או טלטלולי שמו, או זלזולי, מי יודע… שקרן מאין כמותו, מנבּל פיו, גרגרן, ובכלל אדם בזוי… והוא יודע אותו, אף על פי שלא ראה אותו הוא יודע מיהו ובשום פנים אינו מקרבו… אף אני עדיין לא זכיתי… עדיין לא זכיתי… ואילו אותך יקרב מיד, מיד. מכיון שיראך עתיד הוא לקבלך ולהובילך אל הטבילה! – קרא הזקן בקנאה גלויה.

– מנין לך?

– קלסתר פניך מעיד עליך. ודאי לא טעמת מימיך טעם של חטא. קלסתר פנים כזה… לא, רואים זאת מיד… לא כך אני. אין לי תיקון בזה ואין לי הצלה בבא…

– על שום מה?

– אל תשאל, חביבי! הרבה שרצים תלויים לי מאחורי, הרבה… יצר־הרע שבקרבי, ימח שמו… הרחמן יודע כמה אני שקוד להמיתו, אבל אין תקנה לאדם שנאחז בעוונות ונשתרש בחטאים… ואילו אתה, מה צורך לך בתשובה, כלום טעמת גם אתה טעם של חטא?

שוב הסתכל בו ישו. מעומק לבו השתתף הפעם בצערו. חיצוניותו המרושלת שוב לא היתה דוחה אותו. לפניו לב נשבר תחת סבל החטא…

– טעמתי, טעמתי… – השיב לו ישו – רק המלאכים אין בהם טעם של חטא, שכן אין בהם יצרים ותאוות. ואף הם לא זכּוּ בעיניו. קל־וחומר ילוד־אשה. אבל… דע לך, כבשׂה שאבדה מן העדר וחזרה, הרועה שמח עליה יותר מעל העדר כולו. לעולם אין שערי תשובה ננעלים. אל תאמר אין לי תקנה. חולשת־דעת זו גופה היא מעשה השטן…

הזקן ישב כפוף, מכווץ, ידיו על ברכיו המקומרות ופניו כבושים בזקנו, ושתק.

וישו המשיך:

– חביבים למקום אותם מצוות צנועות וחסדים קטנים שאדם עושה עם חברו בכל יום ובכל שעה, וגדול מאד מתן שכרם. אדם שבאה לידו מצוה גדולה ולא החמיצה, מיד דעתו מתקררת עליו והוא מחזיק טובה לעצמו כמי שמביא שוֹר ומריא לבית־המקדש. אמן אני אומר לך שהשכינה שמחה יותר על היונה הקטנה או על הקומץ הקטן של סולת שמביא המסכן למקדש, ואין דעתו זחוחה עליו.

הוא דיבר בקול חלוש אבל מחנן ולבבי כל כך, עד שהזקן הגביה ראשו ועיפעף כלפיו את עיניו המפלבלות; מזוית פיו הפתוח משך צינור דק, וכולו – תמיהה והנאה. הוא לא ירד לסוף דעתו של ישו. אבל הרגיש שיש בדברי ההלך הזה משהו דומה להבטחה ולבשורה טובה…

מתוך האוהל יצאה בפסיעות חשאיות אשה זקנה, נסמכה אל המזוזה מאחרי גבו של ישו והטתה אוזן לשמוע.

– וי לנו… אתה מדבר על מצוות גדולות ומצוות קטנות. ואנו, וי לנו, אין בנו לא גדולות ולא קטנות… לא רצה הבורא לזכּוֹתנו… – נאנח הזקן.

ישו הרתיע כלשהו ואמר בנעימה משדלת מפייסת:

– בוא וראה! באתי אליך עייף ויגע אתה ריחמת עלי. נתת לי אבן זו לישיבה, ואתה גופך יושב על הקרקע; הייתי צמא ואתה השקית אותי משיורי המים שבכליך ולעצמך לא הותרת כלום; הייתי רעב ואתה האכלתני מעוגתך הדלה, שהיא כל מחיתך… כיצד אתה טוען שאין בך מעשים? מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת אל בית־המקדש, והיה הכוהן מבזה עליה ואומר: “ראו, מה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב?” נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, “נפש כי תקריב” כתוב. הריני מעלה עליה כאילו את נפשה הקריבה!..

הזקן הפשיל ראשו, פּער את פיו שהיה דומה לחור שחור וריק; בין שני ניביו האדימה ונעה לשון, ונשמע קול צרוד־אטוּם, דומה לפעית תינוק קטן: הזקן צחק.

– חלום טוב, חייך וחיי ראשך… אותם הכוהנים להוטים אחר גרונם… “כאילו את נפשה הקריבה”, המסכנה! מפּי פּעוטותיה קימצה והלה מבזה עליה… ברוך תהיה שהחיית את נפשי… מימי לא צחקתי, כמדומה לי…

בפניו הכמושות והמצומקות פיזזו וריצדו קמטים דקים לאין מספר סביב פיו וסביב עיניו, שהיו צוחקות הפעם כעיני תינוק.

– שמא רוצה אתה עוד מעוגת־החגבים? אל תתבייש, יש לי עוד – אמר הזקן כשראה את ישו קם ממקומו – אם לא תמצא לך מקום לינה טוב, בבקשה, תחזור לכאן. באוהלי תמצא תמיד מקום…

אחר השיחה הזו לא הזדרז ישו לילך אצל יוחנן. תחילה רצה להכיר את תלמידי הנזיר ואת אלה שבאו ליטבל על ידיו.

עשירים מדושני עונג לא ראה כאן. רוב בני־האדם כאן עניים וקודרים ברוחם. היו כאן אנשים פּשוטים, עובדי־אדמה, שכל ימיהם, בזמן שהם חורשים ועודרים אדמתם, הם חורשים ומחטטים גם בלבם של עצמם; היו כאן דייגים, שכל ימיהם, עם טלטולי דוּגיתם, הם גם בלבם של עצמם מיטלטלים בין גלי ספקות ושאלות; באו לכאן גם בני כרכים שקצה נפשם בחיי התרמית והרשע. כולם צמאי אמת, כמהי אלוהים, ומבקשים את דרכם הנסתרה. הללו יושבים ביחידות, פרושים מן הציבור ושקועים בתוך עצמם. וכשמתקבצים ענוי־רוח אלה לחבורות קטנות מספּרים הם זה עם זה בנחת, כמעט בלחש, על ענינים רמים ומופלאים, ופניהם מתלהטות. היו כאן גם אנשים אחרים, שנפשם מדוכדכת ודאגה מטרדת מציצה מתוך עיניהם: הללו, עמוסי עוונות וחטאים, באו לזקק נפשם ולתקן חייהם על ידי טבילה ותשובה… כל פּעם שישו היה רואה אותם היו פסוקים רבים ממזמורי תהילים עולים על לבו. כלום דויד המלך, עליו השלום, לא היה אף הוא חולה כמותם בהכרת החטא, בשעה שהתפלל: “ה' חנני! רפאה נפשי כי חטאתי לך!”? כלום לא היה אף הוא כמותם נדכה ושחוֹח, שבור לב ורוח בשעה שקבל על עצמו:…אין שלום בעצמי מפני חטאתי, כי עוונותי עברו ראשי, כמשא כבד יכבדו ממני"?…

ישו היה שקוד לקרב עצמו אליהם, לגלגל עמהם בשיחה, לסייע בידם בכל מה שאפשר. תמוה היה צעיר זה בעיניהם: לבוש הוא כתלמיד־חכם, מקפיד על נקיונו, מתנהג בענותנות יתרה אפילו עם קטנים: מספר עמהם, מלמדם לצוד יוני־בר וּלתַרגל אותן… ותמיד דעתו נחה עליו. תחילה היו הבריות מפקפקים ותוהים עליו, בחינת ימין דוחה ושמאל מקרבת. על יד על יד נתחבב עליהם, התחילו מסבירים אליו פנים, ולבסוף נעשה להם דבר שבצורך להיות רואים אותו ושומעים את שיחותיו. יש שהוא נכנס אל אוהל, יושב שם שעה קלה, שואל, משיב, מסביר ואחר קם ונפטר; ודומה אז לאנשי האוהל כאילו נשתייר הימנו באויר או בלב איזו בהוֹרית של חמה, מעין שלולית של אורה מחממת…

רואה הוא ריבה הולכת כפופה תחת משא העצים שליקטה בחורש. רוצה היא לסלק את העצים ולישב לנוח, אבל אין עוזר לה. ישו רץ אליה, מסייע לה. הוא אומר להעביר את המשא מעליה ולטעון אותו על גבו.

– מה אתה עושה? – שאלה הריבה.

– אני אשא לך קצת את העצים.

– למה תעשה זאת?

– רואה אני בך שתש כוחך. ואני לא עשיתי היום כלום. רצוני להקל לך במקצת.

– לי אין צורך להקל. אין מקילים לי.

– מפני מה? וכי רב כוחך מכל אדם?

– לא, אלא מפּני שאני חלשה מכל אדם.

זקף עליה ישו את עיניו. היא לא היתה צעירה. פּניה היו מכוסים חטטים, ואף על פי כן היו ניכרים בהם סימני חן שעבר. כנראה היו נאים מאד עד שחלו בהם החטטים.

– יש לך חטטים המשחיתים את פניך – אמר לה ישו.

הריבה נאנחה:

– עונש מן השמים.

– רואה אני בך שהיית ריבה נאה לפני מחלתך.

– או! נאה מאד הייתי. רבים אהבוני ו… רבות חטאתי… חטאתי… עד שקיבלתי את ענשי…

– את טועה. אין זה עונש מן השמים.

– זאת מנין לך?

– אבינו שבשמים הוא אב רחום וסולח לברואיו.

– לברואים כמותי אינו סולח.

– כולנו בנים למקום! גם נשמתך חצובה מתחת כסא הכבוד…

הריבה פניה נזדעפו פתאום, גבות עיניה נצטופפו וצוחה:

– זונה… זונה הייתי! עכשיו מבין אתה?

– למה באת לכאן?

הריבה כאילו לא שמעה את שאלתו והמשיכה:

– אלהים נתן לי פנים נאים, גוף נאה ולב לוהט. ואני הייתי מוכרת את נוֹיי, את חום לבי, את דוֹדי, הייתי מוכרת לכל מי שרצה ליקח בכסף. עד שבאה עלי זאת…

– ולמה באת לכאן? – חזר ישו על שאלתו.

– רוצה אני לחזור בתשובה, רוצה אני ליטבל על ידי הנביא במי הירדן, ובלבד שיוחזר לי זיו פני. עדיין לא זכיתי לעמוד בפניו.

– קווי לאלוהים. אמן אני אומר לך שעוונותיך נסלחו לך, שכן אל רחום וחנון הוא אלוהינו… הוא סלח לך, ריבה!

– לי?

– לך.

– על שום מה?

– על שום שסבלת דייך. הוא השחית את מראיך כדי לעוררך לתשובה. ואַת הצדקת עליך את הדין. על כל פשעים יכסו היסורים. לכי חזרי אל ביתך כי מחוּל לך.

– ופני? אבל פני?

– גם לפניך ישלח המקום רפואה. בכל יום תקומי עם השכמה ותהי רוחצת את פניך בטל. אחר כך תמרחי אותם במשרת אהלות תולענים מעורבות בשמן… היכן דירתך?

הריבה עמדה מבולבלת וטרופת־לב מגודל השמחה. עדיין מהססת להאמין לטובה הגדולה שבאה עליה. פתאום נפלה על ברכיה ואחזה בשולי טליתו של ישו:

– מלאכי!.. – קראה בדמעות.

– הניחיני. הודי לשם יתברך, האמיני בו וקווי אליו, כי טוב הוא לקוֹויו.

גחן, טען על גבו את העצים ושוב שאל:

– היכן דירתך?

הנערה לא העיזה לסרב לו. אבל התביישה מפני הבריות, שיראוה מהלכת לפני תלמיד־חכם זה שמוליך אחריה את עציה כשַמש. אבל היתה מאושרה. לבה היה מלא על כל גדותיו תודה לשם יתברך ששלח לפניה את האדם היקר הזה עם הבשורה הטובה בפיו.

עתים היה ישו נטפל אל זעירא שואב־מים.

זעירא זה היה אדם גוץ, לא צעיר, אבל זריז מאד. הוא היה מביא מים לכל מי שביקש הימנו. לא סירב לשום אדם. אם היו נותנים לו פרוסת לחם או עוגת־חגבים היה מקבל והולך לו. ואם היו שוכחים לשלם לא תבע, לא דרש, כאילו עשה חובתו ודי לו בזה. לפרקים היו משתמשים בטוב לבו יותר מן המידה; מתוך רוע לב או מתוך עצלות היו טוענים עליו עבודה יותר מכפי כוחותיו, – זעירא היה מתאמץ לעשות מה שמטילים עליו, בלא תרעומת ובלא קוּבלנה כלשהי. כניעתו המופלגת היתה מעוררת את הבריות להוציאו מגדרו: היו חובשים לראשו קליפת דלעת, זורקים עפרורית לתוך דלייו, עד שהיה מוכרח לשפוך את המים ולילך לשאוב בשנית. וזעירא לא היה מימיו מתכעס, מימיו לא מיחה ביד מישהו. קשה היה לו לישו לראות אדם זה, הדומה מרחוק לילד קטן, הולך כפוף תחת אֵסל דלייו הכבדים; כמה פעמים רצה לסייע לו, לקיים מצות “עזוב תעזוב עמו”, אלא זעירא לא היה מניחו. כאילו צמח אסל זה על שכמו ואין לסלקו.

אבל דעתו היתה תמיד נחה עליו. היה פוסע פסיעה מהירה תחת משאו ופיו אינו פוסק משיחה: "אביא את המים ובני־אדם ירוו את צמאונם, ישתו ויברכו “שהכל נהיה בדברו”; האשה תלוש את בצקה במים הללו, תפריש ותברך; האנשים יטלו ידיהם במים שלי ויברכו, יבצעו את הלחם שנלוש במים שלי ויברכו… כמה ברכות! שמא סבור אתה שמכּובד המים אני כפוף כך, אינך אלא טועה, מכּובד הברכות, חביבי!.. שם, בעולם האמת, יבואו הבריות על שכרם, בשכר הברכות הרבות יהיו יושבים ונהנים מזיו השכינה; וזעירא יהא עומד על הפתח ונהנה משמחתם של יהודים… כלום יזכרוהו וישגיחו בו בזעירא? כלום ישליכו גם לו איזה פירור מדשן שולחנם, מחלקם בעולם הבא? מאד הייתי מתאווה לידע זאת.

– מפני מה אתה מצפה רק לפירורים? וכי אין אתה בן העולם הבא כמו אותם שאתה משמשם?

– הם מברכים כמה וכמה ברכות ביום, וזעירא מה זכות לו?

– אתה טורח ויגע כדי שיהא לבריות על מה לברך; סבורני שזכותך כזכות המברכים.

זעירא הגביה והשפיל ידו באויר מתוך ביטול גמור לו לעצמו ולטרחו ויגיעו, ולא ידע אפילו מה להשיב.

פעמים היה ישו שואל אותו:

– מה העבודה הזאת לך? למה אתה נותן את עצמך מדרס לכל עצלן והולך בטל?

וזעירא מעמיד אז פנים כאינו שומע או אינו מבין למה הוא מתכוון, ומזדרז לגלגל את השיחה אל ענין אחר.

בשעה שזעירא היה פנוי מעבודתו היה יוצא יחד עם ישו לצוד חגבים, או לפשפש בעשבים וצמחים וללקט את הכשרים לאכילה או לרפואה. פעם, בשעת בין השמשות, ישבו בצל תאנה, שישו קבע שם מקום לינתו, וזעירא סיפר לו על חייו:

–…את גודל עשרי אז לא אוכל להעריך. לא ידעתי מידת ערכו אז, ועכשיו לא כל שכן. אילו הייתי מכנס בירושלים את כל ממוּני, טפסרי, אריסי, שמשי, עבדי ושפחותי, שעבדו בכל נחלותי, שדותי וכרמי, לא היו רחובות ירושלים מספיקים להם. אני גופי לא ידעתי את כולם, לא ידעתי מספרם. הייתי יושב בהיכלי עונג, שולחני היה מלא דשן, ושנותי יצאו במשתאות וחגים. אלפי משפחות אדם עמדו לקיים מצוותי, אלפי אנשים חיל ורעדה היו אוחזים אותם מקריצת־עין אחת שלי. היו בידי כוח ושלטון והייתי מתיהר. עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לא נברא אלא בשביל זעירא בנו; כל הבריות כולם לא נבראו אלא בשביל לעשות רצונו של זעירא; ומה טעם בחיים בכלל, בחיי העץ, הבהמה והאדם אם זעירא אינו נהנה מהם? מנהגו של עולם כך, מי שהעוז והממשלה בידו מתיהר, מגיס דעתו ומתאכזר על בני־אדם. לא הניח דבר של מה בכך את דעתי, היו כמה וכמה ממשרתי עומדים לפני בזיע וברתת. בעד צער גופי, כאב בשיני או בבטני, אפילו בעד סנדל צר, היו בני־אדם משלמים בשלומם, בכבודם, ועתים אפילו בחייהם… כך, כך, ישו! האמינה לי, כך הם כל הבריות, מי הממעיט ומי המרבה… עבדים ושפחות היו מגישים אל שולחני פירות טובים ויינות משובחים מכרכי הים. וכטוֹב לבי ולב כל אוּשפיזי ביין היינו מבדחים דעתנו. כיצד? היינו שופכים מן היין על הקרקע כדי שתהא חלקלקת, והיינו בוֹטשים באחורי העבדים ששימשו אותנו בכוח כזה, עד שהללו היו נדחפים, מתחלקים, נהפכים ומתגלגלים ושוברים מפרקתם או נוקעים יד ורגל. וכל שבעיטתו חזקה משל חברו הרי זה משובח. כך, כך… יום אחד התחלתי חש בקיבתי, בראשי, תששו עלי אברי ושנתי בלילות נדדה הימני. ביום היתה רוחי מטורפת עלי ובלילה היו חלומות רעים והרהורים רעים מבהילים אותי. הרופאים אמרו לי שאין לי תקנה אלא בעבודת גוף קשה ומיגעת. עמדתי והתלבשתי בבגדי פועל עני והלכתי אל חצרותי, אל בין פועלי ועבדי לבקש עבודה. ואז כאילו פתאום ננערתי משנתי. פתאום ראיתי את חיי הפוכים מצדם השני, כשרוול זה המופשל בצדו הפנימי כלפי חוץ. ראיתי את המערות האפלות בהן רוחשים טבחי ונחתומי, אדם תולעה; ראיתי את הדלות והמחשכים בהם היו שרויים שלדי נשים וילדים ערומי גוף, טוֹוים ואורגים ורוקמים שיראים ובגדי פאר לקשט את גוּפי וגוף פילגשי; ראיתי אנשים זרים לי, שמימי לא ראיתי פניהם, דורכים גתי ויקבי, לשמח לבי ביין ולהצהיל פני משמן. ובחלל האויר מנסר קול השוט של ממוּנַי וממוּנֵי ממונַי, שַמשַי ושַמשֵי שַמשַי בוטשים בעושי דברם, בדעה צלולה ובזדון, ממש כמות שאני וחברי היינו נוהגים לעשות מתוך סביאה ושיכרות. שמעתי את עבדי הדוויים והכסופים, המוכים והמעונים, המפרכים את גופם⁷ שגורים על פי, – ואימה נפלה עלי. אימה וּזועה מעצמי ומחיי. “ברשות מי? בזכות מי או מה?” – תבעתי מעצמי – מי מסר לידך חיי אנשים בשר־ודם כמותך להתעלל בהם, להרקיבם בגוף ובנפש? דומה היה עלי שממלבושי, מידי ומכל גופי נודף ריח מסואב של זיעה ודם – זיעתם ודמם של עבדי הדויים והכסופים, המוכים והמעונים, המפרכים את גופם כדי למלא את כרסי וכרסם של מנוּולים ושיכורים כמותי…

– ומה עשית?

– עדיין אתה שואל? עמדתי וחילקתי את אוצרותי, את נכסי ומקרקַעי, שילחתי את כל עבדַי, פועלַי ושכירי, את נשי ופילגשי, ובאתי לכאן.

ומיד הוסיף בצחוק:

– כאן נתרפאתי ממדוי ראשי, מיסורי קיבתי וגם מחלומותי הרעים ומנדודי השינה.

ישו ישב סמוך אל האילן, כשידיו מוטלות ברפיון על ברכיו, ועיניו תלויות בפרגוד התולע התלוי לפניו בקצה האופק, ואזניו מלאות ציוץ הצפרים בבדי התאנה. שעה ארוכה שתק. זעירא לא יכול לישב בשלוה מחמת שתיקה זו והיה מרתיע עצמו אילך ואילך, כאילו עקצוהו יתושים. לבסוף לא התאפק ואמר:

– איני מצר על העבר. יש אנשים טובים שמושיטים להם כל דבר בקנה אחד. ואני נגזר עלי לטרוח ולקבל יסורים בשכר מקצת האמת שמצאתי.

– אמת? יודע אתה, אמת זו שלך אין דעתי נוחה הימנה.

– מפני מה? – שאל בחרדה.

בלא להפוך אליו ראשו, בלא להרתיע כלשהו, בעינים תלויות באופק הדועך, אמר לו ישו:

– אז היתה לך נפש חיה טורפת ומנוּולת, ומה עשית בשביל לרפאותה? לא הגבהת אותה משפלותה, אלא הנמכת אותה יותר משהיתה. עשית אותה מדרס לכל רגל. ברחת מן הניווּל שהיה בחייך אז, והרי אתה שרוי בניווּל של חייך עתה.

– מה איכפת לי? אומרים לי: “זעירא, הבא לי מים!” אני מביא מים; אומרים לי: “זעירא, גרוף את ביבי!” אני גורף. אומרים לי: “זעירא, תהא כפרתי!” שומע אני ואיני משיב. מה איכפת לי?

– לא איכפּת לך… ויודע אתה מפני מה לא איכפּת לך? נפטרת מן השפלות שהיתה בך ולא מן היהירות. אגלה לך, חביבי, סוד שאינו ידוע לך: בעומק לבך אתה מבזה גם עכשיו כמו אז את בני־האדם ומתיהר כלפיהם! לא, אסור לטובע להציל עצמו על ידי שהוא דוחף את חברו אל התהום.

– את מי אני דוחף אל התהום? ריבון העולמים! מה אתה טופל עלי, ישו? – קרא זעירא נבהל.

– את כל אלה כאן שאתה מניחם שיהו מזלזלים בך ואי אתה ממחה בידיהם. הוה מכבד את עצמך ואל תהא יהיר; הוה ענותן ואל תהא אסקופה נדרסת. לא הנעלב בזוי, אלא המעליב. לא העובד העשוק על ידי בעליו שפל ומושפל, אלא המעביד המלין שכר פועליו. ואילו אתה אומר: מה איכפת לי! אתה פותח פתח לפני כמה מידות מגונות שבבשר־ודם ואומר: מה איכפת לי…

זעירא לא השיב כלום. על גבי פרגוד התולע נמתחה כפורת ספירית. זעירא התמתח על גבי הקרקע ותלה עיניו בישו, שהפך פניו כלפי מערבית־דרומית, עמד כפוּת ידים ורגלים והתפלל. תפילה לפני השינה. שחורה ונטולת־תנועה הסתמנה דמותו על גבי רקיע הספיר הבהיר. זעירא לא העיז להשמיע כל רחש. כבש אפילו את שיעולו בתוך גרונו. אף על פי שהוא גופו לא היה למוּד להתפלל היה שוכב ומקופל ומסתכל מתוך יראת־הקדושה בשיחה דמומה זו בין האדם ובין קונו… אחר התפילה התקין לו ישו יצועו ושכב עליו, סמוך אצל זעירא. הגביה זה את ראשו ואמר:

– הבהלתני, ישו.

– במה?

– כשאמרת לי שאני דוחף אנשים אל התהום, נבהלתי. מימי לא עלה דבר כזה על דעתי.

– וכי אין הדין עמי?

– ודאי, ודאי שכּן! הו, ריבוני! אירע לי פעמים להתבהל מעצמי: לפני שנים, אז, בתוך חצרי, כשהייתי מתחפש במלבושי פועל; והערב כאן… אם כן, לפי דעתך, לא תיקנתי כלום בחיי?

– כל תקלת חייך הקודמים היתה בבוז שהיית מבזה על הבריות ובשפלות שהיית משפיל את עצמך. אין לך תקנה אלא משעה שתתחיל מכבד את האדם שבך בעצמך עד כדי שלא לעשות דבר מגונה לחברך, ואת האדם שבחברך – עד כדי שלא להניחו לעשות דבר מגונה בך… מהו שנאמר: “בדמות אלוהים עשה אותו”? תלמוד לומר שאיקונין של הקדוש־ברוך־הוא בך ואי אתה יכול למחול על כבודו, שכן אין עליך דבר קדוש הימנו. אסור לך לשכוח, זעירא, שאין אַדנוּת לישראל אלא אלוהים לבדו, שנאמר: “כי לי בני ישראל עבדים”… שומע אתה, זעירא?

– הן הן, שומע אני.

– ולא תשכח זאת?

– לא, יקירי, לא אשכח.

ושוב לא דיברו אותו לילה.

למחרת, כשננער ישו עם השכמה, שוב לא מצא את זעירא על ידו. אותו יום היו כל בני הישוב שרויים בלי מים. בכל מקום היו שואלים: “היכן זעירא? היכן זעירא?” וזעירא לא נענה, לא נמצא. הלכו והתריסו דברים לפני ישו: “אתה היית מהלך כל הימים עמו; אתה בודאי יודע היכן נעלם זעירא; קנוניה ביניכם”. ולא רצו להאמין לו לישו שאף הוא אינו יודע היכן נעלם אותו אדם פתאום.

פעם אחת נזדמן לו לישו להכיר את טלטולי או טלטלולי, או זלזולי.

אדם זה, שאת שמו אין יודעים בדיוק (הוא גופא בכל שם שיקראוהו ניחא לו, ובלבד שיבדחו הבריות את דעתם עליו), הוא כרסתן, מסורבל בשר, ראשו תקוע בין כתפיו בלא כל חציצה של צואר, פניו תפוּחים מחלב, עם סנטר כפול ומכופל, עם זוג עינים זעירות, שקועות בתוך שומן פניו כשני פלפלים שחורים, ותמיד מחייכות, מלגלגות. וּפה גדול ורחב לו, עם זוג שפתים תפוּחות, כבדות, נוצצות משומן ותמיד מלוחלחות, תמיד מוכנות ומזומנות למצמץ וללקלק. דומה שהפה הזה עם השפתים הללו הם הסרסורים היחידים ליצרו הרע, שאין לפניו אלא זלילה, סביאה, ניבול־פה, שקר ולשון־הרע.

לכאורה הכל היו מבזים עליו, ואף על פי כן היה מקובל על הבריות. לכאורה היתה נפש כל אדם סולדת מגסוּת־רוחו, ואף על פי כן בשעה שפיו היה מפיק מרגליותיו היו שומעיו אוטמים אוזן אחת ואפילו מעקמים פניהם, ואילו האוזן השניה היתה פתוחה לקלוט, שלא מדעת בעליה, קצת לשון־הרע, קצת ניבול־פה… האנשים הללו, שברחו לכאן מן החטא ועוסקים בתשובה, כבלו בלבם כמה וכמה מידות מגונות וכבשו כמה וכמה יצרים רעים, עד שבא אדם זה וקרא לשעה קלה דרור לאסירים הללו. משום כך היו מבזים אותו, מתרעמים עליו בגלוי ומקרבים אותו בסתר. תדיר היו נוהגים בו כבכלב, רוקקים כנגדו, מטרידים אותו במקלות. והוא, כמו זעירא, מוחל על כבודו. מימיו לא התכעס ולא תבע את עלבונו. אמת: לא ראי זה כראי זה, והצד השוה שבין שני האנשים הוא שהבריות היו סבורים שכבודם של אלה מחול וגופם הפקר, כבעלי־חיים שאין להם בעלים.

יום אחד היה ישו מהלך בחורשת שיטים וראה חבורת אנשים יושבים בצל אילן וסועדים, וקולות צחוקם הולכים עד למרחוק. טלטולי היה עומד על גבם ומספר ומבדח את דעתם, ובשכר זה היו זורקים לו מפעם לפעם ממפל שולחנם. ישו נתקרב עוד פסיעות אחדות ושמע את דבריו של אדם משונה זה.

– כיצד נתגלגלת לכאן, בריה שכמותך? – שאלוֹ אחד מהסועדים.

– לא התגלגלתי, אלא ברחתי, ברחתי…

– הכיצד?

– פשוט, יונה הנביא ברח מפני הקדוש־ברוך־הוא, ואני מאשתי… ואילו לי לא זימן הקדוש־ברוך־הוא דג להיחבא בו, באתי לכאן…

חיוך עקום עבר על פני אחדים מן השומעים, ואחדים העמידו פנים כאילו אינם שומעים; טלטולי ידע שאלה הם המתאווים לדבריו יותר מכולם. כיון שראה זאת נתקררה דעתו עליו והוסיף:

– מנהגו של העולם הוא לשלם רעה תחת טובה. על מה אני נרדף? על היותי בעל טוב ודואג לשלום ביתי. זהו הכלל: צדיק ורע לו…

– צאו וראו את הצדיק שלנו! – צחקו השומעים – ודאי דברים בגוֹ.

– נשים דעתן קצרה. אמרתי לאשתי ששכננו (שכן אחד היה לי, יוַָני עתיר נכסים), ששכננו זה חשקה נפשו לצבוט צביטה אחת, אך צביטה אחת קלה, בכרסה במקום הנמש, והתחייב לשלם לנו כמה וכמה אדרכמונים בשכר זה. בבקשה מכם, רבותי, מה חטאי ומה פשעי אם נטרפה דעתו עליו? הנשמע כדבר הזה, לשלם אדרכמונים בעד צביטה, ודוקא בכרס, ודוקא במקום הנמש… תוּף! מה שעולה על דעתו של ערל טמא… אבל הזקנה שלי נפרעה הימני, והיאך נפרעה! אל תשאלו, לא עליכם פורענוּת כזו…

– מה כאן נמש? איזה נמש? איני מבין! – חקר אותו צעיר אחד.

– נמש… נמש חוּם יש לאשתי בשיפולי כרסה. ודוקא שם רצה לנשק אותו בן חם…

– הרי אמרת שרצה לצבוט, שקרן שכמותך!

– אמרתי לצבוט? שכחתי… באמת שכחתי…

– ומנין לו לאותו יוני היכן הנמשים בגוף אשתך? – הוסיף הצעיר לחקור.

– או! זאת רצתה גם אשתי לידע, ואני הטיפש סיפרתי לה את האמת… כל צרתי היא שאיני יכול לשקר…

– איזו אמת?

– בכל פעם שאשתי היתה מתרחצת הייתי מעלהו על הגג להסתכל בה משם בעד חרך אחד. אדרכמון זהב בעד כל ראיה, אדרכמון זהב, חייכם!.. ואשתי, נשים דעתן קצרה… כיון ששמעה זאת – כאילו אנסוה! וי, וי, צרחה כל כך עד שהוצרכתי לברוח.

בין הסועדים התעורר צחוק, פרצו קריאות זעם, התחילו זורקים בו עצמות, הגביהו עליו אגרופים. והוא העמיד פנים של צדיק תמים שאינו מבין על מה נזעקים הללו.

– אבל למה באת דוקא לכאן, מנוּול שכמותך? מנוּול וגס־רוח!..

– איני מבין מה כל הרוגז הזה? – היתמם זלזולי – אילולי ידעתי שקשה לכם לשמוע לא הייתי מספר, ואני סבור הייתי שבחשאי נהנים אתם הנאה מרובה…

לא הספיק לסיים את דבריו והסועדים קפצו עליו, חבטוהו במקלות, טפחו לו באגרופיהם. זמן־מה נאבק ולבסוף נפל והם עליו והיו לפקעת רוחשת אחת של אנשים מרגיעים. פתאום נזקר בבת־ראש, ובזריזות נפלאה לגבי אדם מסורבל כמותו, וברח. ברח ומקלו בידו!.. פניו היו פצועים, זבי דם, מלבושיו היו קרועים, הוא רץ, רץ, אף על פי שלא רדפו אחריו, עד שנתקל בישו שעמד על דרכו, ושוב נפל.

גחן אליו ישו, תמך בו וסייע בידו לקום; אחר הובילוֹ אל אילן אחד, הרחק מאותם האנשים, ושם ישבו שניהם. ישו קינח את פניו מדם, בדק את פצעיו ומצא שאינם אלא שרטות וחבּוּרוֹת קלות; אבל טלטלולי היה נבהל מאד, כנראה, ממראה הדם והיה מדמה שאין בו עוד מתוֹם. בקושי השקיט ישו את רוחו.

– ריבוני, ריבוני, למה ועל מה? מה עשיתי להם? – נאנח טלטולי בקול בוכים.

– עדיין אתה שואל על מה? על ששיקרת להם וגיבבת דברי הבאי.

– לא כי. הם מאמינים לכל דברי ולכך הם מתקצפים עלי…

– בין כך ובין כך אתה משקר.

– מנין לך?

– למה, למה אתה משקר?

– מי? אני? אני שקרן? אף אתה טופל עלי דברים!.. – קרא בכעס ומיד לאחר מכן הוסיף: – תוכלו לטפוֹל עלי דברים כרצונכם, לא איכפת לי…

– איכפת לך ואיכפת לך, חביבי! אילו לא היו אותם האנשים מתרגזים ומזדעפים, ולא היו משגיחים כלל בך ובדברי הבלוּת שלך, היית מצטער מאד…

– הבלוּת!.. ריטן והרתיע עצמו. אפילו הפך את גבו אל ישו.

וישו כאילו לא הרגיש בזאת והמשיך:

– כל ימיך אינך עושה אלא מעליל על עצמך עלילות נוראות, להנאתם של הבריות. אתה גורף מכל ביב ואשפה זוהמה וצוֹאה וטופל עליך, להנאתם של הבריות, ובלבד שיהיו שומעים, צוחקים, מתרעמים, כועסים ומתלקלקים בחשאי…

– אוהב אני בני־אדם ורוצה לגרום להם נחת־רוח.

– אהבה משונה היא זו.

– שמע, בחור, מה אתה רוצה? למה נטפלת אתה אלי כספחת?

– צא וראה – השיב לו ישו במנוחה ולא השגיח בכעסו – אותם האנשים שמאמינים בכל הנבלות שאתה בודה על עצמך, ועתים גם מלקים אותך, עליהם אינך מתרעם כלל… מחר תחזור בודאי אל אותם שחבלו בך היום… ואילו אני שאיני מאמין אף לדבר אחד מכל הדברים ששיקרת וגם איני פוגע בך לרעה, עלי אתה רוגז ומבעט בי. הכיצד?

– מפני שאיני אוהב פגעים רעים, ופגע רע שכמותך לא זימן לי הקדוש־ברוך־הוא עד עכשיו.

זיבת הדם מהשרטות עדיין לא פסקה והחבּוּרות הכחילו והתבטבטו יותר ויותר. רצה המסכן לקנח את הדם וישו לא הניחו: מוטב שימתין עד שיקריש. ועל החבורות רקק קצת ולחש איזה לחש שקיבל עוד בקטנותו מאמא שלו.

– דומני שכך נוהגות אמהות לעשות לתינוקותיהן – אמר טלטולי בבן־חיוך משונה. ישו זקף עליו את עיניו בתמיהה; לאורו של בן־חיוך זה הבריק במוחו של ישו רעיון חדש ואמר:

– אבל אותך לא היו מפנקים בקטנותך. אתה לא גדלת בבית אבא.

הפעם זקף טלטולי עינים תמהות עליו; הסתכל בישו כמעט בפחד:

– מנין לך גם זאת? מי סח לך זאת?

– לא טעיתי? אמת מה שאמרתי?

– אמת, אמת!.. אדם משונה אתה, אבל אמת אמרת. חייך!..

וטלטולי התחיל מספר:

בקטנותו לא היו מלטפים אותו. יחיד היה לאביו; אמו מתה עליו בינקותו. אביו לקח אשה שניה, אלמנה צעירה ואֵם לשלושה ילדים, קצת גדולים ממנו בשנים. אמו החורגת עינה היתה צרה בכל פרוסת לחם שהיה נותן אל פיו. בשעה שהיה בלבה על אביו או שבניה הקניטוה (והם היו מקניטים אותה תמיד), היתה שופכת את חמתה עליו, על הבן החורג. תמיד היה זה סופג מלקות, קולט חבלות וצביטות וצרימות מן האשה ובניה, בדין ושלא בדין. רעב ומוכה היה עומד ומסתכל באחיו החורגים כשהם מתפטמים במטעמים שונים. באיומים והכאות היו כופים אותו לעשות כל מעשי נבלה. תחילה היה הילד מתנגד, היה סובל ובוכה. על יד על יד למד לעשות רצונם בלב שמח, ואפילו יותר מרצונם, ובלבד שתהא דעתם נוחה הימנו. תענוג גדול היה גורם להם בשעה שהיו יושבים בחבורה אחת, והוא מקלל את אביו ואת אמו; היה גונב מכיסי אביו ומביא להם. תחת להכיר לו טובה היו הולכים ומלשינים עליו לפני אביו, ושוב היה לוקה. מכל צד היה סופג מלקות…

אמר לו ישו:

– ידעתי בעיר מולדתי, בנצרת, ילד אחד קטן, יתום מאביו ואמו. חבריו היו מקניטים אותו תמיד. ילד חביב היה ובעל שכל טוב, אבל כדי להתרצות לפני חבריו שלא יהו סונטים בו, היה עושה שטויות גדולות, עד שעשה את השטות הגדולה ביותר והאחרונה בחייו – והוא סיפר לו את המעשה ביוסי הקטן.

– ילד עלוב, ילד עלוב… – אמר טלטולי בינו לבין עצמו – אף אני הייתי בקטנותי בר־מזל כמותו…

– בקטנותך? דומני שאתה דומה אליו גם עכשיו.

פני טלטלולי נתכרכמו:

– אל מה אתה מתכוון?

מתוך החבורות הכחולות וכתמי הדם היו עיניו מציצות בו שוב בזעם, כשני עכבישים רעים.

ישו החזיר לו במנוחה:

– אילמלי היה בך קורט של בטחון בה' ובעצמך, אילו היית מאמין שאין אתה גרוּע מכל אדם, שעוד יש מקום למחילת כל עוונותיך…

טלטלולי לא נתן לו לסיים דבריו והפסיקו באמצע:

– מחילת עוונות… על מה אתה מספר לפני? איני מבין… איני גרוע מכם, אין בי עוונות ואיני טעון כל מחילה!

– אין אתה טעון כל מחילה? – חזר ישו בשאלה על דבריו ונעץ בו עיניו כשפּוּדים. לא יכול טלטלולי לעמוד בפני המבט הזה ונתבלבל:

– מכל מקום – אמר – דע לך שצפרני טובה מכרסן של אותן הבריות הנאות שם. אינם כדאים אפילו שאתיז עליהם מצינור שלי. יודע אתה מפני מה כועס אותו צדיק שיושב כאן עמנו? מפני מה הוא נמנע זה זמן מלהטביל, כמו שהיה נוהג קודם? הרי בגלל הבריות הנאות הללו!

– שוב אין פיך ולבך שוים.

– הריני נשבע לך…

– אל תהא פרוץ בשבועות. את אותן ה“בריות הנאות” אתה שונא בכל נפשך, אבל מכבדן בלבך ונותן את דעתך לרַצותן… אתה מנבּל פיך מפני שאתה סבור שדבריך רצויים להם… בקטנותך היית מקלל אביך ואמך, והיום אתה מספר ספור־מעשה בנמש…

– שוטה שבעולם! – קרא טלטלולי בכעס גדול ועמד על רגליו כולו מרתית. אפילו מקלו נשמט מידו מרוב כעס. ישו גחן, נטל את המקל והושיטו לבעליו. הלה הפך פניו והלך לו.

אחר כך היו שוב מזדמנים יחד במקומות שונים.

פעמים, בשעה שישו היה פוקח את עיניו בשעת שחרית עם השכמה, היה לתמיהתו רואה את טלטלולי יושב סמוך אצלו ומסתכל בו וממתין עד שיֵעוֹר; פעמים כשהיה ישו מהלך יחידי במקום בודד היה פתאום אדם זה מזדקר לפניו. הוא פותח תמיד באותה שיחה על אותן הבריות הנאות והחסוּדות כביכול, שנהנות בחשאי לשמוע דברי זימה וניבול־פה; ותמיד אותה שאלה בפיו: למה הם דוחים אותו, כאילו היה חוטא ופושע? וישו משיב לו תמיד אותם הדברים: על קורט הבטחון החסר לו; שהוא מבזה לעצמו בעומק לבו ואת זולתו הוא מכבד; מבקש קירבתם של הבריות, שונא אותם ומתנקם בהם בדבריו…

פעם אחת צוח לפניו טלטלולי:

– אבל מה פשעי אם הבורא לא נתן לי את הרצון לחזור למוטב… אין בי כוח כנגד השטן, ימח שמו…

– טול אותו בידך! רצה ברצונך ותמצאנו!

– היכן?

– ודאי שלא מחוצה לך. ברח למקום שאין מכירים אותך, ברח מכאן! וזכור: אתה מהלך כאן על עברי פי תהום, כאותו קטן מנצרת, אתה יושב בחורשת־שדים ומלמטה, לרגליך, – העזאזל…

זו היתה שיחתם האחרונה. אותו אדם משונה נעלם פתאום, כמו זעירא, ועקבותיו לא נודעו.

פרק שלושה־עשר    🔗

יום אחד נפגש ישו עם תומא הפונדקאי מנצרת.

תומא היה כבן עשרים ושש. נולד למשפחת איכרים בחוה רחוקה על אדמת חוֹניוֹ שבקרבת ליאוֹנטוֹפּוֹליס שבמצרים. תשעה אחים היו, כולם עובדי־אדמה. אדמתם, שעברה אל אביהם בירושה מאת אבותיו ששימשו בצבא המלך כחיילים פשוטים, היתה קטנה, וקשה היה להוציא ממנה לחם לכל בני הבית. לפיכך היו עמלים ומתיגעים כל ימיהם יותר מכפי שיעור כוחותיהם. אבל נחלתם היתה רחוקה מן הישוב, אנשים זרים לא היו עוברים באותו מקום, ועסק אחר, זולת אדמתם, לא היה להם. תומא הנער היה מושך בעול יחד עם אחיו הגדולים, ומימיו לא קבל על קשיי העבודה. הוא היה אוהב אדמה זו. בתענוג היה יוצא עם השכמה לחרוש אותה; חביבים היו עליו רגביה שמצטדדים לאורך המענית, ריחה הטחוב, רעש הקמה, שעות ערבית הדמומות עם צלליהן הארוכים, שעות שחרית עם רוחותיהן הצוננים, עם טלן המשכּים, עם אור הזריחה המפציע ומתפשט על גבי השדה…

אביו היה יודע קרוא בספר, ואילו הוא, תומא, ואחיו לא היו למודים בקריאה. לא היה פנאי לכך; יותר מדי שטופים היו בעבודתם. ברם, בשבת היו בני־הבית מתכנסים והאב היה מספר על אברהם אבינו, על עקידת יצחק, על יעקב ובניו, על משה, על יציאת מצרים ומתן התורה. הרבה היו משׂיחים בני־הבית על ירושלים ועל בית־המקדש. בכל שנה היו שולחים לשם את שקלי הקודש, עם מתנות, כפי שהשיגה ידם. טוב היה לישב בערבה, הרחק מאדם, לעבוד יומם ולילה עבודה מפרכת, ולהרהר אותה שעה שהרחק מהם, מעבר למדבר ומעבר לים, יש עיר קדושה, קרית מלך רב, עם בית מקדש מפואר, שם עומדים כוהנים על דוכנם ולויים בשירתם, ומתפללים לשוכן ערבות על כל ישראל וגם עליהם, שתהא הברכה שרויה בעמלם. וביחוד בשעות הבדידות האיומות, באפלת הלילות, כשרוחות החורף מיללות בחוץ וחיות דורסות באות להתחכך אל כתלי ביתם, ולהריח סביב סביב… – אז מה טוב להרהר בה' השוכן בציון, לסמוך עליו ולצפות לעינו הפקוחה…

בביתם היתה תיבה קטנה אחת ישנה נושנה, עשויה עץ ארז, מעשה פיתוחים, שקדים, תמרים, אשכלות ענבים, וכפות כוהנים נשואות לברכה. בתוך תיבה זו היתה גנוזה חמדה יקרה, כאבן־חן עלופה אהבה וקדוּשה: מגילת קלף צהובה מרוב שנים, ספר קדוש שקיבל האב מאבותיו שקיבלו מאבות אבותיהם הקדומים, החיילים, שהביאוהו מארץ־ישראל. מה שם הספר לא ידע תומא. כמדומה לו שגם אביו לא ידע. אלה היו דברי תוכחה, שהיה משמיע נביא אחד קדום באזני העם, על העונש המר והחורבן הגדול העתידים לבוא בשביל המעשים הרעים… קשה היה להם להבין את השפה העברית הקדומה, הנמלצת, אבות אבותיו עוד היו מדברים בלשון זו. אביו עוד היה מבין בה והיה מפרש להם ביונית כל פסוק ופסוק, כל מלה ומלה, שהיו כאבני־חן עלופות מחשכי מסתורין… תיבה זו היתה לבית כמעין חבוי של ברכה וקדושה; היתה להם מקדש מעט, תחת ירושלים הרחוקה עם מלכיה, שרי וחכמיה, תחת בית־המקדש עם כוהניו וּלוייו…

ומאותה מגילת־ספר יצא הדבר שתומא עמד ועזב את בית אביו ונחלתו. יום שבת אחד קרא אביו לפני בני הבית מתוך המגילה, כשהוא מתרגם כל מלה ומלה: "… כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השׂכּל וידוֹע אותי. כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאום ה' ".

תומא ישב על המחצלת לרגלי אביו, ראשו מופשל לאחוריו, סמוך אל הכותל ונימנם. קשה היה לו ליתן את כל לבו אל דברי המגילה, ששמע אותם כבר כמה פעמים בשנות חייו; לכאורה הפסוק הזה לא נכנס אל לבו. בכל יום שבת היה חש בעצמותיו, כאילו הן מתפקקות, והיתה לו תשוקה גדולה לישון. ברם, בזמן האחרון לא היה ישן אפילו בלילות. נעדרה השלוה מנפשו. מרגיזה אותו מנוחת השבת, מרגישים אותו קול אביו הרועד מזקנה (אביו נוקש בלשונו, אגב קריאה, תמיד באותם המקומות, באותן התיבות), פני אחיו היגעים והמטומטמים. דומה עליו שהכל סביבו לא כך, לא זאת, לא כמוֹ שצריך להיות. והוא גופו אינו יודע מה הוא חסר, מה מטלטל את שנתו בלילות. קם מעל הקרקע ונפטר מן החדר. זמן רב היה מהלך יחידי בחצר, מטלטל עצמו ממקום אל מקום, וכל הזמן קוסס בו את הרגש האחד: לא כך… לא זאת… למחרת בבוקר יצא אל השדה עם צמד שוָריו. ושם אירע לו הדבר. היתה שעת דמדומים משכימים. בשולי המזרח ניצנצה ודלקה, כמו אצבע־אש, פיאה דקה של החמה העולה. וכמו תמיד בשעת שחרית זו היה דומה על תומא שבתוך דמדומי העולם, למן האדמה ועד לגובה השמים, הולך ומתרגש איזה רחש פלאים ועתיר רזין, כאילו מישהו טמיר, שגיא ונאדר־בכוח, עובר בחללו של העולם בפסיעות נעלמות… וכמו תמיד היה מרעיש ומרתית מפאת חרדה סתומה בלבו, ודמו צף ועלה אל ראשו. ואז כמו ברק חלף אותו פתאום אותו פסוק שאבא קרא תמול מתוך המגילה העתיקה. כמדומה שהיה מנמנם בשעת הקריאה, ועכשיו התחילו מנצנצים בו דמדומי זכר, כדמדומי שחרית אלה; והדמדומים הללו מציקים לו יותר ויותר, עד שהתבהר לו על יד על יד הזכרון, ולבסוף הבליח הפסוק כולו בכל יפעת פשטותו:

“כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכּל וידוֹע אותי. כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי”…

השכּל וידוע אותי…חסד, משפט וצדקה…היאך יוּכל הוא, תומא, להשכיל ולידע את ה', היאך יוכל לראות את חסדו, משפטו וצדקתו במקום מדבר זה, הרחק מאדם! מי יאיר את עיניו? דומה עליו שהשם יתברך מטייל כביכול במקומות האלו ערירי בין שמים וארץ, ואין לו על מי לשפוך את חסדו וצדקתו הגדולים… אין להזריע במדבר ערבה זרע אהבה ורחמים… פתאום נעשה לתומא צר המקום בתוך המרחב שמסביב, צר עד לידי מחנק. דומה: מאות בשנים, דורות הרבה, מהלך הוא כך אחר המחרשה; ומאות שנים ודורות הרבה עתיד הוא להלך כך אחר אותה המחרשה. מעולם עד עולם, ולמה? לשם מה? וכי יהפך, חלילה, העולם לתוהו־ובוהו אם יום אחד יפסיק ולא יצא לפעלו ולעבודתו? ואם כל ימיו יהא מאריך מעניתו, מי יאמר לו יישר־כוח?.. לראות את חסדיו וצדקותיו של הבורא וללמוד להתנהג כמותו אפשר לא כאן, אלא בכרכּי הים, במקום שהאוכלוסין מרובים, במקום משאם־ומתנם של הבריות; במקום שיש בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, ובני־אדם נכנסים לשם להתפלל וללמוד תוֹרה, – שם אפשר לו לאדם להשכיל ולידע את הבורא.

לתומא נתחוור שלא יוכל לשהות עוד בבית אביו אף יום אחד. מכיון שנתחוור לו כך מיד הוקל לו. לא שבאה עליו מנוחה. אדרבא, אותו יום חזר לביתו ולבו נרעש מאד, כולו יקוד אש, כולו מרעיד. אלא שהצמאון הגדול אל הרז הנסתר והנשגב. שבכל בוקר עם זריחת החמה הוא שומע את נשימתו השגיאה, את פסיעותיו הטמירות על פני השדה ובחלל העולם, בין השמים והארץ, את קולו מדבר אליו מבין שערות ראשו, – צמאון זה היה עומד להתרוות.

כשהודיע תומא לבני הבית שהסכימה דעתו לילך לאלכסנדריה, נתמהו מאד, אבל לא פיתוהו ביותר שיחזור בו. המשפחה היתה גדולה, צרכיה היו מרובים ולא היתה ביד אדמתם לפרנס את כולם. מוטב שאחד מהם, הצעיר מכולם, יפשוט ידו במסחר. באלכסנדריה היה גר עם אחי אמו, שנתאלמן לפני הרבה שנים. ודוד זה סוחר גדול ועשיר נכסים. הוסכם שתומא ילך לאלכסנדריה, אצל הדוד, ללמוד דרכי המסחר. לבש תומא את בגד השבת של אחיו (לו לעצמו לא היה אלא חלוקו על בשרו), נטל באפוּנדתו את צרור כספו, שאביו גרף מזויות חבויות שונות, נטל את הצידה שאמו צררה לו בסוּדר קטן, ומלוּוה בברכות חמות יצא לליאוֹנטוֹפוֹליס, לשׂכור שם ספינה שהולכת לאלכסנדריה.

דודו דורותיאוס היה סוחר עשיר מאד. ביתו היה מהמפוארים ביותר שבבתי הדֶלתה, אחת השכונות היהודיות שבאלכסנדריה. חדריו היו מרוּוחים, מצוחצחים, ותריסיהם מוגפים מפני החמה ומשׁרים צל צונן וּמחסי. תמיד היו שרויות כאן שלוה ומנוחה. אפילו העבדים והשפחות היו פוסעים כאן על ראשי האצבעות, ואפילו הוילאות היו כאן מתנופפים ברוח כאילו בחשאי ובזהירות. דורותיאוֹס היה רוב ימיו נוסע ועובר ארצות רחוקות, רק בתו ואַמהותיה לבדן היו שולטות בבית מתוך מסתרי חדריהן. מאחורי הבית היתה חצר גדולה, וחצר זו היתה ההיפך מן הבית. כאן פרצו המולות וקולות בעוז ובגבורה. באויר היו תמיד עומדים צוחות, קריאות, חירופין וגידופין. אנשים טרודים ומבוהלים רצים ונחפזים אילך ואילך,גמלת יוצאת וגמלת נכנסת. דורותיאוס היה לוקח מלוּדקיא את החיטה הסורית המפורסמת בטיבה, היה מביא עבדים מצוֹר, בשר מעושן ודגים מעושנים מטבריה, שמן מן הגליל, צרי מעין־גדי, ומן השרון את מבחר יינותיו. את סחורתו היה מוכר ברומי, ביון ובמצרים עצמה. כאן בחצר עמדו צריפים ובנינים ששימשו מחסנים ואוצרות. כאן היו נערמים ומוּחסנים עמל כפים וברכת האדמה מכל הארצות, בשקים ובחביות גדולים וכבדים; וערבוביה משכרת של ריחות היתה עומדת כאן, החל מהריח המתוק והמגרה משהו את הנחירים של הצרי, או מהריחות המיבשים את הפה והגרון של בשמי ערב, וגמוֹר בריחות החמוצים והמשכרים של היין הכושי או היין החיוַריין, ובריחות שהפה מתמלא בהם רוֹק, של ייני קוֹנדיטין שונים… ומתוך מרתפיו של אחד הבנינים המרוחקים בקצה החצר, דרך החרכים הסמוכים אל הקרקע, היו פורצים קולות מוזרים של בני־אדם ושל צלילי כבלים. שם היו חבושים עבדים שהובלו ממקומות שונים לימכר באי דילוס: סורים לבני גוף, צידונים בעלי קומה, שומרונים עדיני פנים ונוּגי עינים…

בשעה שתומא בא אל דודו שׂיחקה לו השעה שהדוד היה בבית, ומיד הביאוהו לפניו. הדוד היה דומה לגוי מצרי זקן ומסורבל מאד, בעל כתפים רחבות, כרס גדולה וקדל אדום; היה מדבר בקול עבה, נוהג שררה וזורק מרה באנשיו שעמדו לשמשו. מטבעו היה טוֹב־לב, אלא נוח לכעוס ומהיר לגזור גזירה בלא שיקול־דעת, ולאחר מכאן היה מצר מתוך בושה וחרטה. ותוקף לא היה בו לחזור בו ולתקן מה שעיוות. הילכך היו כל המשועבדים אליו מתיראים מפניו, כמו מפני מושל עריץ.

תומא עמד לפניו עם צרורו הקטן תחת בית־שחיו, דורותיאוס, סרוח בכורסתו, סקר אותו שעה מרובה, ציוה עליו להפוך אליו את גבו, להחזיר אליו את פניו, פעם ופעמיים, לעבור בחדר לארכו ולרחבו. תומא ציית לו, והוא הסתכל בו כאילו עמד לקנות עבד או בהמת בית. לבסוף ריטן:

– מהמ…שפיר,. שפּיר….אבל מה ברצונך לעשות אצלי? לרעות צאן? אין לי צאן למרעה.

– לא! – השיב – אין ברצוני להיות רועה. רוצה אני להיות סוחר.

– סוחר? ההה… – צחק הדוד וכרסו יחד עם כורסתו היו מרעידות. כל האנשים שהיו ניצבים עליו צחקו יחד עמו. תומא עמד מבולבל ולא הבין מה שטוֹּת פלט מפיו.

– מה שמך? – שאל הדוד.

– תומא.

– תומא? תומא? – חזר ושאל, כשהוא מרחרח באויר ומעקם את חטמו, כאילו היה נודף מן השם הזה ריח לא טוב.

תומא עמד כמסומר אל מקומו וצרורו לא מש מתחת בית־שחיו.

– שמעני – פתח דורותיאוס ואמר – אתה היית איכר ועכשיו נמלכת בלבך להיות סוחר. כשר הדבר בעיני. רואה אני בך שבעל שכל אתה יותר מאביך וכל בני משפחתך. מוטב. אצלי תלמד זאת. אם לא תהיה טיפש תינתן לך אצלי הזדמנות להעשיר. שם אצלכם, בין השוָרים, אין צורך בשכל, וכאן בלא שכל לא תוכל לזוז ממקומך. ועוד שני דברים: ראשית, להיות אדם ישר. שמעת?

– שמעתי.

– להיות אדם ישר – אחת! ושתים: עינים בראש! ללמוד ולהסתכל ולהבין מה שעינים רואות. אלו שני פנסים בראשנו להציץ במקום שהבריות רוצים להסתיר: בלב… מן הצורך שהעינים יראו את הכל, את כל האדם כולו, מפנים ומאחור, בבת־אחת, הראיה אחת. והעיקר: מאחור!… עומד אדם ומדבר אליך, רוצה הוא ליקח ממך או למכור לך דבר, מיד שלח בו את אוֹרם של שני פנסיך שבראשך והסתכל בו במפולש, ראה מה שנעשה מאחרי גבו, אם אינו מעלים שם ממך איזו מחשבה לא טובה, כוונה לא כשרה. שמעת?

– שמעתי.

– לקרוא ולכתוב יודע אתה?

– לא.

הדוד פנה אל אחד מן העומדים עליו ואמר:

– השתדל לעשות את רועה הצאן מליאונטופוליס לסוחר מאלכסנדריה. שמעת? ראשית, צריכים להלבישו מלבושי בן־אדם. ואת הסמרטוטים הללו שעליו – לשרוף! לשרוף! שמעת?

– הן. שמעתי – השיב הלה.

(אוי לו שכך עלתה לו: בגד השבת של אחיו נהיה כאן לסמרטוט שנגזרה עליו שריפה…)

– ואחר כך השם. מה טעם בשם זה “תומא”? שם סמרטוטי…היך נקרא אותו?

– דידומוס – היתה התשובה.

מפני מה דוקא דידומוס? מי שהיה ממונה לשרוף את בגד השבת של אחיו סתם את דבריו, וכך לא ידע תומא עד יומו האחרון מפני מה נגזר עליו ליקרא דידומוס.

– מוטב – הסכים הדוד, שכבר היה יגע מהשיחה הזו ועפעפיו כבדו. כמו מתוך שינה מילמל עוד שתי מלים:

– קרוא וכתוב, שמעת? – וסיים בנחרה.

ותומא, הוא דידומוס, התחיל לומד את דרכי המסחר. עיניו היו שטות בבית ובחצר, מסתכלות בכל בני־אדם שהיו שוקדים על פתחי הדוד; מאמן את עצמו לפלש את הבריות באותם שני הפנסים שבראשו ולדרוך בו בזמן את שכלו בקשת חדשה, כמצוּוה עליו מאת דורותיאוס. תחילה חלשה דעתו וראשו היה עליו סחרחר. סבור היה שלעולם לא ימצא את ידיו ורגליו בתוך אנדרלמוּסיה נוראה זו שהחצר־ההפלגה של דודו, בין הסחורות, האנשים והלשונות שהיו עוברים שם לפניו יום יום. אבל על יד על יד למד לראות, על יד ועל יד נתגלו לפניו יותר ויותר דברים ואנשים. לבסוף היה מוצא תמיד מקום להתגדר בו, בדעה ובעצה, ונמצא טוב ומועיל לדודו. כיון שהתחיל רואה ומבחין בנעשה מסביב התחיל מעמיד סדר בכל מקום שהיתה שם ערבוביה. בדרך זו נמצא בעליו ניצל מהפסד ממון וזמן, וממילא נמצא נשכר. מיד ראו שברכה בו והיו נוטלים הימנו עצה בכל דבר; וחשיבותו נתגדלה בעיני דורותיאוס, ממוניו ומשרתיו. הוא גופו היה נהנה מהסדר שהנהיג במחסנים ובאוצרות; נהנה להיות מטייל בין חומות החביות, בין השקים והתיבות שעמדו מסודרים למיניהם נדבכים נדבכם, אריח על גבי לבנה, ומהרהר: הרי חבילות אלו באו מעֲרָב, וכדי יין אלו עתידים לילך לרומי, שקי־הסחורה הללו עברו כך וכך ארצות ומדינות, והחביות הללו עתידות להיות מטולטלות על פני כך וכך ימים, ליפּרק וליטען בכך וכך נמלים. כאן עלו באפו ריחותיהם של הרבה ארצות, עמים וימים. יש שהיה עומד ותוהה על בינתו של אדם וכוחו לקרב ולקשר את סוף העולם עם סופו. בחצר גדולה ומרופשת זו היה עומד ומתמלא התפעלות מן המשא־והמתן וההתקשרויות בין הבריות שבכל העולם כולו, שמצילים את האדם מבדידות, מרעב וצמא, ומשרים בעולמו שמחה חיים וכוח. עובדים את אדמתם איכרים בארץ־ישראל ובסוריה, – ובמצרים, ביון וברומי אוכלים את לחם־החיטה הלבן שאותם האיכרים קצרו בשדותיהם, שותים את היין שאותם היוגבים דרכו ביקביהם, ומהנים את גופם באפרסמיהם, בשמני ריקוּחיהם. במצרים, יון ורומי פושטים גם המלכים והשרים ידיהם בפרקמטיה, מסגלים ממון הרבה, וחלק ממנו הולך אל כיסיהם של איכרי ארץ־ישראל, ערב וסוריה. וכאן, באלכסנדריה, בחצרו של דוֹרוֹתיאוס, צוֹמת הגידין של כל עסקי דרך־ארץ ומיקח־וממכר; מכאן מעבירים את הדם, המוח, הזיעה והממון של בני־האדם ממדינה אל מדינה לכל חילופיהם וחילופי־חילופיהם….

היתה נפש אחת צפוּנה וכמוסה בבית דורותיאוס, ששום נימה לא היתה מקשרת אותה אל שאר ברואי עולם. איירינה בת דודו. זו היתה ילדה קטנה דקת־גוף ושחרחורת; פניה סגלגלים, כעין משולש הפוך: מצחה רחב וסנטרה חד ובולט, ועיני תכלת לה גדולות ובהירות. רצת מרחוק היו רואים רק את התכלת לבד משובצת בחוּם־כהה. עתים היה דידומוס רואה אותה עוברת בחדרים דמומה ותפושת־חלום. עתים היתה גם פונה אליו בדברים. קול מליה המועטות היה אחר כך עומד ומצלצל הרבה זמן באזניו. בלילות על משכבו, כשהיה עוצם עיניו, היה רואה בחשכה אך תכלת… ימים היה מהלך בוער בקדחת, מפני שלבו היה מלא אותה תכלת חיה ונפלאה, אותו צליל חם של דיבורה. בכל כוחות נפשו היה עובד ומעביד את האחרים, שוקד על טובתו ועל ממונו של בעליו, אך ורק מפני שיש לו בת ושמה אירינה…

דידומוס נתאהב על ידי דודו. ראו זאת כל ממוניו ושליחיו והיו מחניפים לו, והיו מרבים לדבר בשבחו לפני דוֹרוֹתיאוס כדי להתרצות לפניו. דורותיאוס נהנה לראות את השינוי שחל באותו נער רועה עני שבא אליו ממרחקי הערבה ועמד לפניו פעם מתבייש ומתירא. ועכשיו נהפך לבחור חמודות, ממולח וזריז בכל מעשיו, וגמר בלבו שחתן טוב ממנו לא ימצא לבתו. תמיד, כשהזקן היה חוֹזר מדרכו, היו החיים ניעורים בתוך כתלי הבית. אל הַכּרוֹת הגדולות היו מוזמנים שותפיו, ידידיו, שכניו ונאמני ביתו. איירינה היתה יושבת לימינו, ודידימוס – לשמאלו. כך היה רצונו. הוא היה נותן בו את עיניו באהבה, טופח על כתפו אגב צחוק שמן ומסרהב בו עד שיאכל וישתה. וגם היה דוחק עליו שיספר מהנעשה בבית ובחצר כל הימים שהיה נעדר. ואילו דידימוס לשונו דבקה אל חיכו ופתו עמדה תקועה בגרונו. היאך יאכל והיאך ידבר כשאיירינה מרעיפה עליו ממקומה את התכלת העמוקה של עיניה! …

משהרגיש הזקן בסוֹמק שעלה בפניו היה רומז עליו ועל בתו אל המסובים, בלא רחמים, ואומר: “טפליא…” דידומוס היה אומלל באותן השעות שהיה מסב אל השולחן, סמוך אצל איירינה, ואילו ליפטר מיסוריו לא היה רוצה בשום פנים. משום שאותה שעה היה גם מאושר מאד…

דורותיאוס היה מספר על הארצות שבא משם. ביחוד היו השומעים מתאווים לשמוע על העדות הישראליות בתפוצותיהן. מעולם לא שכחו לשאול על ארץ־ישראל. דורותיאוס דעתו לא היתה נוחה בזמן האחרון מהנעשה שם. בכל מקום תרעומות ורוגז על שלטונה של מלכות רומי, בכל מקום בלבולים, מרידות… הסוחרים המסובים אל השולחן אזניהם מזדקפות ופניהם לובשות חרדות. קמעה קמעה מתלהבים גם הם ומדברים בזעם על צעירי ישראל חמומי־המוח שעלולים להביא על ישראל צרה גדולה, חלילה. הרומאים מעמידים, לפי שעה, עצמם כלא רואים וכלא שומעים. אלא אותם הריקים דומים לעורב שמביא אש אל קנו… כיצד עולה על דעתם שיעלה בידם לפרוק את עול רומי? אינם רואים שרומי כובשת את זעמה ומאריכה אף עד שתגיע שעתה. אילו היו הרומאים תופשים אחדים מראשי אותם המסיתים… מראשיהם, מראשיהם… והיו צולבים אותם, השאר היתה דעתם מתישבת עליהם. מה הם רוצים? על מה הם קובלים? על המסים הכבדים? ודאי שכבדים הם. וכי יש לך מלכות שאינה גובה מסים? לא דין הוא שישראל יהיו כפויי־טובה. מי בנה לישראל ערים ופלטרין? רומי! מי בנה מרחצאות ומי התקין דרכים בארץ־ישראל? רומי! אילמלא אימת הסרדיוֹטין והסטַטיוֹנרים הרוֹמיים על הליסטים, הרי לא היה סוחר ישראל יוצא מפתח ביתו. אמת שרוּבי הרוחים יורדים לכיסי הרשוּת ומוֹכסיה. ואף על פי כן לא ננעלו כל השערים. עדיין יש לעשות מסחר, יש למצוא פרנסה. ינסו הללו שם לחיות בלא רומי, כלום יוכלו? אילמלא היא לא היינו יכולים לישב כאן בשלווה; היונים היו שוחטים אותנו כעגלים…

בכל פעם שדורותיאוס חוזר מן הדרך מתגלגלות אותן השיחות בין המסובים, אותן הקובלנות על כפית־הטובה של צעירי ישראל, שבחוצפתם עלולים הם לגלגל על ישראל, בארצו ובחוץ־לארץ, צרות גדולות. מתוך כל הדברים היה דידומוס שומע את דאגת הסוחרים מבני־ברית למצבם שלא יהרס, לממוֹנם שלא ינטל מהם. דידומוס תמה בלבו, ששם, על אדמת חוֹניוֹ, לא עלה מעולם חשש שמא יבואו ערלים ויטלו מהם את אדמתם. וכשגילה לפניהם פעם את תמיהתו על דאגתם לממונם, שנראתה לו כמופרזת, היו עשירי־הנכסים, המסוּבּים על שולחן דודו, מסבירים לו חשיבות הממון: יש לו לאדם ממון – יש לו מולדת אפילו בנכר; אין לו ממון – אין לו ד' אמות מתחת לרגליו אפילו בארצו.

לשמוע את טענותיהם של העניים נזדמן לו לתומא פעם בהיסח־הדעת.

הדבר היה לאחר נישׂואיו עם איירינה. הוא נעשה המוציא והמביא בכל עסקי חותנו, ואיירינה – בחינת גחלילית זו שבלילה היא גחלת יוקדת ובבוקר אינה אלא תולעת. מיד לאחר נישׂואיו מצא גולם־תולעת תחת הגחלת היוקדת ורבת־החן, שכל כך צמאה לה נפשו… כשם שקודם היה מתיגע כדי להיות רצוי לה, כך עכשיו הוא משקיע עצמו, בראשו ורובו, בעסקי אביה כדי להסיח את דעתו הימנה. ובליל סגריר וקר אחד, כשבבית היו דולקות אבוקות, ודורותיאוס ישב במסיבת אושפיזיו, שתו יין וקבלו על אותם הפרחחים מבלי־העולם, יצא דידומוס יחידי אל חשכת החצר לראות בפעם המאה אם העבדים עשו את מצוותיו כל צרכן. אותו יום באה אניה גדולה עם מטען רב של בשמים ועבדים מארצות ערב, וכל היום לא פסקה עבודת הפירוק וקביעת מקומו וחוקו של כל דבר. ואפילו עכשיו, בחושך וברוח קר שמקפיא את הדם בעורקים, היו מהלכים אילך ואילך בחצר, לאור האבוקות, עבדים ערומים למחצה, שלא גמרו עדיין את עבודת יומם: שאבו מים, שטפו כלים, טיפלו בבהמות־משא. דידומוס נזהר שלא להיכנס אל תחומו של אור האבוקות. היה מטלטל את עצמו כמו צל בתוך החושך. גם בלבו היה קר וחושך. כבר כבו בו האורות שקודם היו דולקים בו ומחממים אותו. האהבה אל הנערה, ההתלהבות הראשונה בעבודה החדשה לו, השמחה להכיר יום יום אנשים חדשים ועניני חיים חדשים, – כל אלה נחלשו בו על יד על יד וגועו. מתוך החשכה שבחוץ רואה הוא לפעמים בביתו דלת נפתחת וננעלת בחפזון, אל החוץ פורצת לרגע אלומת אור יחד עם קטעי קולות. שם חם ושמח. אבל דידומוס מזדעזע מסילוד־נפש לזכר קדלוֹ האדום והכבד של דורותיאוס, לזכר קולו השמן והשיחות התפלות של באי־ביתו. מוטב להיות מהלך כאן בחושך ובקור. עברה שעה ארוכה בטלטוליו ממקום אל מקום, בלא שהבין יפה מה בדק ומה מצא; אבריו היו קפואים ושיניו נוקשות. כבר אמר לחזור אל ביתו. פתאום ראתה עינו הרחק בסוף החצר מדורה בוערת, ועיניו הבחינו מרחוק דמויות אנשים מתנודדות סביב למדורה. נפנה והלך לשם. המדורה בערה בקרן־זוית רחוקה ופרושה. בין שני בנינים סמוכים זה אל זה בזויותיהם ומגינים מפני הרוח. המדורה כבר היתה דועכת, והאנשים שישבו סביבה התעצלו להוסיף לה עצים. לאחר שהתרגלו עיניו אל החושך שסביב האוּר, ראו את האנשים שהיו שכובים או מיושבים שפופים ועטופים בגלימותיהם. על פי שנים מהם, שהכירם עוד ביום, הבין שכל החבורה היא ממדבר יהודה.

האור פירפר בשארית כוחו. אף אחד מן החבורה לא זז. כולם, אחד היושבים אחד השוכבים, שמעו אל סיפורו של אחד זקן, שפניו היו עלופים בחושך, ודידומוס לא ראם:

–…הקדוש־ברוך־הוא יבחר את בנו, את משיחו, מבין נחותי דרגא, מבין עניי העם וקטני האדם. זה שהבריות היו מלגלגים עליו ומבזים אותו, הוא יזכה לישב על כסא זהב, בין אברהם, יצחק ויעקב. הקדוש־ברוך־הוא יעביר לפניו את הצדיקים והרשעים, את עריצי הגויים שנתנו את יעקב לבז ולמשיסה, ואת חסידי העולם שנוטים חסד לישראל ויראת המקום עליהם. אביו שבשמים ישאל אותו: “בני! מה דינם של אלה ומה דינם של אלה?” ובן־האדם ידין את כולם. לצדיקים יתן את חלקם בעולם הבא, ועל הרשעים יגזור עינויי־נצחים ודראון־עולם….

קול הזקן נדם לשעה קלה והשומעים לא נעו אף ניע כלשהו. רק האוּר היה מפרפר, מפזז ומלחך את שיירי העצים המפוחמים בקול של פציחה דקה. כאילו מרחוק, מתוך תהום החושך, נשמע שוב אותו קול חלוש ומכשף:

– עד שתגיע אותה שעה גדולה וטובה עתידות להתרגש ולבוא עלינו עוד כמה וכמה פּורעניות וצרות. עזאזל הבליעל יגביה את ראשו וישפוך את ממשלתו על העשירים אדירי העולם וינחילם תאוות רעות, מידות מגונות של אהבת־כבוד, בצע, זימה, קנאה, שנאה ותחרוּת… רוח סערה תתחולל, כל חילות רומי יבואו מקצות תבל להתנפל על ארץ הבחירה כחיות טרף ויעשו דיש את העם השוכן בציון. אבל ירושלים תהיה להם למכשול. בירושלים יסתכסכו חילותיהם וסוסיהם וילחמו בינם־לבין־עצמם; לא יבין איש את לשון חברו, ולא יכירו האבות את בניהם והבנים את אבותיהם, עד שיתקטלו כולם, איש בחרב חברו, והשאול תבלע את כולם. ואחר כך…

– ואחר כך? ואחר כך? – דחק עליו בחור צעיר אחד בקוצר־רוח.

– אחר כך יהיה טוב… טוב מאד יהיה אחר כך… רשעי העמים לא יוכלו להציל את נפשם ביום הדין. לעיני הצדיקים יבערו כולם ואין מכבה. בשעת פּחדם יתוָדו על חטאיהם ויבקשו סליחה ומחילה על העושק והחמס. אבל ירחק מהם כל ישע. פּניהם ילבשו קדרות מבושה ואימה, ובן־האדם בחיר ד' ישליכם אל אשו של גיהינום. ואז יקומו שוכני העפר מקברותיהם, כולם ירננו ויזמרו, שמחת עולם על ראשם וינוסו יגון ואנחה…

הזקן דיבר בלשון רהוטה. הסיפּורים הללו היו, כנראה, שגורים על פּיו ודוקא לא בארמית המדוברת שלו, אלא בלשון המקרא, שלא היתה מובנת לשומעים כל צרכה.

– כשעליתי לפני שנה לרגל, יחד עם אבא ואמא, שמעתי כדברים האלה ממש מספרים בפונדק שלנו, אבל… אבל… אימתי יבואו אותם הימים הנוראים והנפלאים? אלוהי! אלוהי!… אף אם יהיו רעים, אף אם יהיו איומים, לא איכפּת לי! איני מתירא! ובלבד שיבואו, ובלבד שיבואו!… אלוהי, אלוהי! אימתי? – טען אותו בחור צעיר.

– שמעו נא, רבותי! הרי לפני שעה קלה ירד מעל ברכי מיניקתו וכבר קצרה רוחו והוא דוחק את הקץ… – ליגלג עליו שכנו.

– הריהו שואל אותך אימתי, מפני מה לא תגיד לו? – ליגלג השני.

– כנראה לא נתמלאה עדיין הסאה – השיב הזקן במנוחה – העולם הולך ומתקרב אל קצו, יותר מדי יגון וצער בו… אבל הסאה עוד לא נמלאה…

– עוד לא נמלאה? עוד לא נמלאה? – נשמע קול של תביעה ותרעומת. זה היה קולו של אדם אחד שדידומוס לא הרגיש בו קודם: צנום ודק מאד, גבוה וזקוף כתורן. היה עומד ומחזיק כל הזמן בשתי ידיו את קצה מטהו שהיה מוטל לו על ערפּו כגון אסל, כדרך שהרועים רגילים לעשות. עיניו יקדו כשתי להבות שחורות, בצער ובטינה שאין לפרשם במלים… – כגנבים באו אלינו אותם רועי החזירים; ועכשיו הם יושבים על ערפּנו. רומסים אותנו כתולעים, בכל מקום ובכל דבר מתערבים, עושים כאדם העושה בתוך שלו, ועדיין לא נתמלאה הסאה? מי הם? מה הם? מי קרא להם? מי צריך אותם?

השאלות נפלו כאבנים לתוך חמת. בלא כל הד. הכל שתקו. פּתאום נזדקף אותו צעיר שחבריו היו מלגלגים עליו, הגביה כלפּי מישהו נעלם בלילה שני אגרופים קפוצים וקרא:

– הן! מי הם? מה הם? מי קרא להם? מי צריך אותם?

אז ענה הזקן ואמר:

– אל תצטערו! אל תצטערו! שמעתי מפּי אחד צדיק גדול, שלא עוד הרבה זמן נהא ממתינים ומצפים. יום הדין קרוב ובן־האדם שה' בחר בו כבר מהלך בינינו, אך אין שום בריה יודעת מיהו והיכן הוא. שמא הוא כאן במצרים או שמא שם בארצנו, שמא בעיר, שמא בכפר… אין שום בריה יודעת, שכן קטן שבקטנים הוא, שפל שבשפלים… אבל בימינו, בימינו יתגלה… המקום יהא משדלו, מלטפו ומגפפו כילד שעשועיו… ואותם רועי החזירים יהיו שוקלים למטרפּסיהם, אוי־אוי־אוי! רע ומר היא להם, איני מקנא בהם…

האש שקעה לגמרה. נשארה רק ערימת זהב של גחלים לוחשות. האנשים התעטפו עד למעלה מראשיהם בגלימותיהם. האפלה הכפישה אותם בכל כבדה. “אח־אח־אח…” נאנח מישהו ארוכות בקול חנוק מתחת לגלימתו ונשתתק. עוד שעה קלה וכולם הפליגו אל עולם שכולו טוב… רק אותו אדם גיבח עמד עדיין נשען על מטהו, בלא תנועה כלשהי, ועיניו נתונות בערימת הגחלים הלוחשות…

דידומוס חזר לביתו. המסובים היו עדיין רועשים לפני כוסותיהם. הוא עלה אל דירתו שהיתה בדיוטה העליונה. איירינה שכבה על גבה בעינים פּקוחות. הוא ידע: אליו היא מצפּה. נכנס דומם, התפּשט ושכב אצלה, ופניו אל הכתל.

למחרת ננער, כמו תמיד, בשעה הקבועה, חזר אל עסקיו. כמו תמיד. הוא גופו לא היה כבר כמו תמיד. זר לבריות, זר לבית, זר לעסקים. הכל. הכל כה טפל, כה נקלה. התבייש, כמו בשטות גדולה, אבל אותם הדברים ששנים הרבה היה נותן להם את כל נפשו. כאן שולט השטן, העזאזל, וכאן תישפך חמת ה' ביום הדין הגדול! כיצד לא ראה כל הימים את התהום שבין הבית ובין החצר! שם עושר, שובע, טמטום־לב ורוח גסה, וכאן – עמל, יסורים, רעב, ברך שפלה ורוח נמוכה… לבו הלך אחרי המגמלים שבאו ממדבר יהודה. בקוצר־רוח היה ממתין בכל יום לשעת ערבית. אז היה פורש בחשאי והולך אצלם לשמוע את שיחותיהם על יום־הדין העתיד לבוא, על המשיח, על בן־האדם שעתיד להתנשא ולשפּוט את העולם…

יום אחד עמד והודיע לדורותיאוס שהוא אומר לעזוב את מצרים ולילך לארץ־ישראל? מפני מה לארץ־ישראל? לא פּירש. סבור היה שבארץ־ישראל, בעיר הבחירה שלה, ימצא את הדרך אל בוראו, שם יתקן את חייו, לפי רצון המקום, בחסד, במשפט וצדקה, מה שהיה נמנע ממנו כאן במצרים; וגם “השכּל וידוע אותו” אפשר רק שם, במקום שפּתוחים שם שערי שמים. תחילה אטם דורותיאוס את אזניו ולא רצה לשמוע. היה מצעק, רוקע ברגליו, מחרף ומגדף, איים שלא יתן אף פּרוטה. לבסוף התרכך, התפּייס, ואפילו דמעות אחדות זלגו עיניו. דידומוס נטל את צרור כספו המלא, תכשיטיו היקרים ואת אשתו ההרה והפליג בספינה ההולכת ליפו.

ראשית דרכו היתה לירושלים. בבית־המקדש עמד מרעיד ונרעש עד עמקי לבו. אך מראה העניים, וביחוד החנוָנים, בחצרות הר־הבית הכאיבו מאד. תושבי ירושלים אף הם לא הניחו את דעתו. ביניהם היו עשירים יותר מדי, כמו חותנו, והיו עניים יותר מדי, כמו אותם שבחצרו. שוב אותה התהום בין בני־אדם. עמד והלך אל הגליל. שם היהודים פשוטים יותר, עובדים את האדמה, עוסקים באומנויות ועובדים את הבורא באהבה. לכתחילה השתקע בציפורי והתחיל עוסק שם בפרקמטיה. אותה שנה ילדה אשתו בת והוא הפסיד את ממונו. לא ידע איזוהי משתי הצרות גדולה יותר. ואף זאת: ציפּורי רועשת יותר מדי, והוא ביקש מנוחה לנפשו היגעה. רצה לישב בשלוה ולעבוד את הבורא בלב שלם וטהור.

יום אחד עקר ישיבתו מציפּורי ועבר לנצרת, עם אשה גוצה, כחושה וחלשה כמו פגה, עם תינוקת על זרועו וצרור קטן ודל על גבו. זר היה שם לכל, בלשונו היוונית והארמית המסורסת. מצא לו חורבה במבוא העיר, ליד הדרך, התישב בה. מכיון ששילשל את צרורו מעל גבו ופינה לאשתו מקום לישב עליו, התחיל מיד טורח ומטלטל את עצמו ממקום אל מקום. מתיגע אילך ואילך, נושא־ונותן עם אומנים, ובסוף הותקנו דלת וחלונות לחורבה. לא עברו ימים מועטים וסביב לשטח הקטן, סמוך אצל החורבה, נבנתה גדר אבנים, והרי – חצר.

ותומא יושב בפתח ביתו, צופה ומביט אל הדרך שמתעכנת עד למרחקים ונאבדת בין הגבעות. רואה הוא מרחוק עובר־אורח מאובק באבק דרכים וכפוף תחת צרורו גורר את רגליו היגעות, הריהו עומד ופוסע כנגדו, מקדימו שלום ומזמינו אל ביתו לפוש. ואם האורח רכוב על בהמתו הריהו מבטיח גם לה מספוא ומקום מנוחה. עוברת שיירה מטבריה לחיפה או מציפּורי לירושלים, והיא רואה את עמוד העשן עולה מעל גגו, שומעת את נביחת כלבו ונעירת חמורו מתוך חצרו, והריהי רואה את עצמה כמוזמנת על ידי העשן הזה ועל ידי הקולות האלה לסעודה ולמנוחה, ועושה חניה בחצרו של תומא (כאן חזר והי לתומא, ושמו דידומוס נשכח מלבו, כמו כמה דברים אחרים מימי ישיבתו במצרים…). ותומא מהלך בין בני השיירה שמבריכים את הגמלים ופותחים את השקים, ונותן להם שלום במאור פניו. ומיד – המדורה מתלהטת בשמחה ובידידות, האילפס מפיק הבל ריחני, האורחים מסובים עליו, והפונדקאי עומד על גבם שמח לשמשם וזריז לעשות רצונם. גם לאחר הסעודה משהים את ישיבתם בנעימות ומשיחים בינם־לבין־עצמם בעניני עסק. בזהירות גדולה, מתון מתון, נכנס עמהם תומא בשיחה ושואל לדרכם, מהיכן ולהיכן ומה בשקיהם. תחילה נענים לו שלא ברצון, מתוך ביטול: מה בן נצרת זה מבין בענינים שלנו? אחר כך מתגלה שהוא יודע ומבין הרבה, גם בענינים שלהם וגם בענינים של אחרים, גם במסחר היין וגם בסחר העבדים… אגב דיבור, בהיסח הדעת, כביכול, פּולט הוא דברים של טעם על השוָקים במצרים, ביון, ברומי… והסוף דבריו נשמעים בתמיהה ובכבוד. הוא מספּר והם מספרים. מענין לענין מתחילים קובלים על הימים הקשים, על המסים, המכסים והאַרנוּניות שאוכלים את כל יגיעו של אדם ואין לו שיור אלא פּת קיבּר… מענין אל ענין מתגלגלת שיחה על המשיח, על בן־האדם שיהא יושב לימינו של המקום וידין את העמים. הקול משתנה, משתפל ונעשה חם ומלא מסתורין. ולמעלה, בשמי־מרום קורצים כוכבים ורומזים בדממה לתעלומה נהוּרה… וכשמגעת השעה ליפּטר מהפונדקאי, קשה עליהם הפּרידה ומשלמים לו בעין יפה. עתים מוכרים לו מסחורתם בשווי הקרן, ועתים מוכר הוא להם מפּרי אדמתם וממלאכתם של בני נצרת.

לבסוף נעשה הפונדק של תומא בית־ועד לכל תגרי נצרת. זה בא בצמרו וזה ביינו או בשמנו; זה בקדרותיו וזה באוּכּפיו. כל היום נושאים־ונותנים בביתו, מדיינים ומתנצחים, מוכרים ולוקחים; ותומא בשלות־רוחו ובאורך־אפּו מתווך, מפשר ומסייע, למי בדעה ולמי במעה. בין כך ובין כך הולכת קופּתו ומתמלאת, עד שלאחר שלוש שנים הוא כבר עתיר נכסים, חורבתו נהפּכה לבית מתוקן, ואשתו, אותה פגה קטנה וצנומה עם עיני תכלת מפליאות בגדלן, נהיתה לאשה מסורבלת בשר וכבדה, עם פּנים שמנים, ודומה יותר אל אביה, אלא בלא קדל אדום. במידה שפּניה הלכו והשמינו בה במידה עיניה הלכו וקטנוּ, עד ששקעו לגמרי בתוך החלב. את שמו של תומא ידעו גם בציפורי וגם ביפו, ואפילו לטבריה ולכפר־נחום הגיע. בכל מקום היתה רשתו פּרושה, בכל מקום היה לוקח ומוכר. הכל ידעו שעל תומא יש מה לסמוך, הן שלו הן ולאו שלו לאו. אינו מרבה שיחה, דבריו בנחת נשמעים, מלה בסלע, ודי לחכימא…

ואף על פּי כן לא היה חביב על הבריות בנצרת. את הדיבור היוני של אשתו והארמית המסורסת שלו היו מוחלים, אילולא התחברותו היתירה אל הפּרוּשים ודביקותו במצוותיהם ומנהגיהם. כמותם הוא מהלך בצדי דרכים, מחשש שמא יגע בטומאה, כמותם הוא כובש פּניו בקרקע, מחשש שמא תכשילוּ עינו בדבר עבירה, ואף מתוך כניעה לשמים, וכמותם הוא מזלזל בכבודו של עם־הארץ. ונצרת רוב בנינה ורוב מנינה עמי־ארצות היו, בלא כל ריח של תורה. אף על פּי שהיו נוהגים כבוד בתלמידי־חכמים היו בינם־לבין־עצמם מלגלגים על הפּרושים, שמתוך ענותנוּתם וצניעותם אתה רואה את התרברבותם והתחסדותם. תומא, שמימיו לא שימש תלמידי־חכמים, היה מקרב עצמו אליהם ומבקש להיות מעורב עמהם. המלעיגים היו אומרים עליו שהוא זהיר במצוות במידה כזו, עד שהוא מעשׂר את הטל שעל גרנו ומחטא את הכסא שאשה או עם־הארץ ישבו עליו.

יום אחד גילה תומא לעצמו שנפשו בוסרת על הפונדק עם תגריו, עם שקי התבואה, עם ניצוחי הדברים, נעירת החמורים וחרחור הגמלים שאינם פוסקים. הכל מיותרים עליו, או שהוא מיותר על הכל. הוא היה בוסר על רעש הקולות, על הדיבורים המבוהלים ועל העסקנות היתירה. פעמים, באמצע המשא־והמתן, בשעה שהתגרים עומדים ומתלהבים, הוא פוסק פתאום משמוֹע ומהבין. כאילו הבריות ועסקיהם התרחקו הימנו ת“ק פרסה על ת”ק פרסה. בתוך הרעש והמהומה שבביתו הוא עומד על פתחו של הבית ופניו כלפי חוץ, תולה עיניו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, במרחבי השדות, בירק האילנות, בעוף הפורח ובפיסת הענן שבשולי הרקיע… או שהוא נפטר מביתו בלא אמירת שלום, בחשאי, ומתמלט אל בית־הכנסת להיות יושב ומספר שם שעה קלה עם ר' חנניה. אין לו בעולמו תענוג גדול מזה: לישב בתוך הכתלים הדמומים של בית־הכנסת, בקרן־זוית, לרגלי אחד העמודים, הוא ור' חנניה לבדם, לשמוע דברי תורתו של הזקן היקר והקדוש, שנשמעים תמיד בנחת, כמעט בלחש. בקול של זקנה שפל ורועד מספר הוא מה ששנו חכמים בענין פלוני שבא לפניהם, מה שקיבל מהלל רבו, איזו אגדה נאה, איזה מדרש מחודד שדרשו על פסוק מפסוקי המקרא.

פעמים היה מוצא שם בחור אחד צעיר הימנו, בנו של יוסף הנגר, ישו שמו. בחור חיור ונאה זה היה מפליאו תמיד בחַורורית פניו, בגביניו העבותים ובריסיו הגדולים והכבדים. תמיהה גדולה היתה לו לתומא, מפני מה יש לו הרגשה, בשעה שבחור זה מגביה עפעפיו ומסתכל בו, כאילו אירע בו מאורע חשוב, כאילו דבר גדול התרגש ובא עליו? כשבן יוסף מדבר, נראים דבריו, לכאורה, כדברי שטות, ואתה שואל לעצמך בצער: למה הוא מדבר? למה אינו מסתפק במבט עיניו לבד?… ואף על פי כן נתקעים דברי השטות שלו בלבך ואי אתה שוכח אותם, כאילו היתה בהם חכמה גדולה… כמה פעמים היה תומא מתאווה להתקרב אליו, להיכנס עמו בשיחה, ולא העיז משום מה…

ברם, לא תמיד מהנה אותו ר' חנניה בדברי אגדה. על חנניה אהובה יותר ההלכה. הוא שונה אותה לעצמו ומַשנה את תלמידיו וכל שומעיו. קשה היא ההלכה. אינה נתפסת בנקל על נייר מחוק כלבו של תומא. לגבי ר' חנניה הוא פרפר קל־כנפים שטס ופורח באויר העולם; לגבי תומא משוּלות הן ההלכות לאבני בליסטראות כבדות, לפסיעותיהם של חיילי רומי במגפיהם המסומרים, ולבו של תומא מתמלא יראה. תומא מצפה לשמוע מפי ר' חנניה מלה חמה ומאירה על הבורא יתברך ועל עולמו. כשר' חנניה נענה לו ופורשׂ לפניו וילוו השיראים של האגדה, הריהו שומע קול אלוהים מהלך סביבו, ונפשו יוצאת מפני כבשונו של עולם. וכשהזקן מקשר את קול אלוהים אל כנפי אותו פרפר נורא, אל ההלכה, נופלת עליו אימת החילוֹת של רומי שפוסעים פסיעות כבדות, קצובות ומדודות, כל פסיעה לא מסמר, לא יתד תוקעת לתוך האדמה, אלא קורה גדולה…

ר' חנניה היה מקדש את בוראו בכל עת ובכל שעה. קדוש וטהור היה בדבריו ובהרהורי לבו. באחת השעות הדמומות, כשהיו יושבים שניהם לבדם על המחצלת לרגלי עמוד אחד בבית־הכנסת, לא התאפק תומא ואמר:

– רבי! כלי ריק אני… רוצה אני לעבוד את הבורא ואיני יודע כיצד. מה אעשה, רבי? מה אעשה? אני שוקע בחיי שעה, הומה ומהמה אחר הממון, ואין מציל, ואין מורה דרך…

זקף עליו ר' חנניה את עיניו ברחמים ואמר:

– רצונך בחיי עולם ואין יצרך מניחך ליפּטר מחיי שעה? סח לי חבר אחד על הלל רבי: יום אחד היה עומד הלל על פתחה של ירושלים ובני־אדם יוצאים לפעלם. אמר להם: “בכמה אתם עושים היום?” זה אומר בדינר וזה אומר בשני דינרים. אמר להם: “המעות האלה מה אתם עושים בהן?” אמרו לו: “כדי להתפרנס בהן לחיי שעה”. אמר להם: “למה לא תבואו ותנחלו תורה, ותנחלו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא?”

לא אמר אז תומא כלום. נטל רשות ונפטר הימנו. ושוב לא חזר.

“תורה… מצוות…”, היה הופך והופך תומא בדברי הזקן, את האל הגדול והנורא, את מי שאמר והיה העולם הוא מסתיר כביכול מאחרי הפרגוד של תורה ומצוות; תורה ומצוות אלו הופכות את כל החולין שבחיים לקדוּשה, את כל העולם כולו עם חיי המעשה שלו למשכן כבוד, לבית־זבול לבורא… אבל אוי לו לתומא שריק הוא מתורה, שאביו לא לימדו, ותלמידי־חכמים לא שימש. אם אין תורה אין חיים לא בזה ולא בבא. השער נעול ופותח אין.

ביום שבת אחד, כשהפונדק עמד בשלות הקדושה של החג ומהדרך כלתה כל רגל, יצא תומא לטייל. הגיע עד תחום שבת וישב תחת אותה התאנה. כמה זמן ישב שם אינו יודע. אך פתאם ננער ממגע של פיסת־יד בקצה כתפו. זו היתה איירינה.

– מה לך, דידומוס? – שאלה.

– לא כלום.

– שעה מרובה אני עומדת כאן ואתה לא הרגשת בי. רואה אני בך שהרהורים לא טובים מטרידים אותך. מה לך, דידומוס?

בלבו תעו עדיין ערפלי הרהוריו, כאדם שניעור בחוזק־יד משנתו וחבלי השינה עדיין על עיניו. ראה את אשתו כמו זרה: אשה גוצה, שמנה, כרסתנית, עם עינים כזגוגיות כחולות, זעירות, טובות וזרות, זרות…

– וכי לא אמרתי לך? לא כלום.

– דידומוס! אתה מהלך עם טינה בלב.

– כלום ראית אותי מימיך ממלא צחוק פי?

– כלום אין עינים בראשי, דידומוס? כלום איני רואה שרחוק אתה ממני ומילדתך, כמוֹת שלא היית מעולם? אין אתה נותן כלל את דעתך עלינו…

– כ ך… – הפליט מפיו הברה סתם. לא ידע מה להשיב ומה רוצה זו הימנו. עומדת אשה זו עליו וטוענת וקובלת ותובעת דין הימנו. ודאי שרשאית היא לכך. אתמהה!…

– שמא הפסדת את ממונך בעסק ביש?

– לא הפסדתי את ממוני בעסק ביש.

– שמא עלב בך מי?

– לא עלב בי אדם.

– או שמא, חלילה, שמועה רעה שמעת?

– לא! לא! לא!

איירינה נשתתקה. קרבה, ישבה סמוך אצלו, ופתאום כבשה פניה בשתי ידיה והתחילה בוכה בקול יבבה דקה, כקול תינוקת קטנה. רגע אחד נתבהל תומא: יושבת על ידו אשה שמנה ובוכה!… אך מיד נתגלגלה בו מידת הרחמים, זכר עמום של משהו טוב וחם שרחש בו לבו כלפי אשה זו. זה היה רחוק כל כך. ותמוה הדבר שהיא בוכה בשעה שרע רק לו, רק לו לבד. חייו נפסדו, ניטל מהם טעמם. אבל זו, למה זו בוכה? עסוק בעצמו לא ראה תומא שלפניו יושבת אשה גלמודה ועזובה בארץ נכריה.

– איירינה! למה תבכי?

– רואה אני אותך שאתה שרוי בצער ואיני יודעת מה אתה חסר ומה עוכר את רוחך. וכי סבור אתה שלא איכפת לי?

תומא ציפף את גביניו ופניו נזדעפו. אשה טובה וחלשה זו דחקה אותו אל כותל ואין לו מפלט. ברוגז קרא:

– תמה אני עליך…ועל כל הבריות כאן. כלום אין לכם צורך באלוהים?

איירינה הפכה אליו את פניה השטופות בדמע וזקפה עליו את עיניה ביראה ובחשש: וכי לא נטרפה עליו דעתו, חלילה? שפתיה דובבו:

– הכיצד? איני מבינה… איני מבינה…מה אתה סח?

– אין אתם חיים באלוהים. שטופים אתם בחיי שעה…כך וכך שקי קמח, כך וכך כדי שמן, כך וכך לקחתי, מכרתי, נשׂכרתי…כאן שכר וכאן הפסד…והוא? השם יתברך היכן? לאבינו שבשמים אי אתם מקצים בעולמכם ובלבכם אף סדק צר אחד כקוף של מחט. אין לכם אפילו שעה קלה אחת פנויה בשביל להרהר קצת ולהגיד בלב שלם ובכוונה גדולה: אלוהי! אלוהי!… עתים סבור אני שהבריות כאילו מתיראים מהרהור כלשהו על אודות הבורא, ונמלטים אל עסקיהם.

– אבל, דידומוס! אין בנצרת שומר מצוות ונזהר מעבירות כמותך!

לא עלה על דעתה שהמלים הללו ירעישוהו במידה כזו, ולא הבינה מפּני מה.

–המצוות! – קרא – מצווֹת אנשים מלומדות… איני מבין בהן יותר ממך…

התרעש יותר ויותר וברוגז דיבר:

– ואותם שם…תלמידי־החכמים שיודעים את התורה…לא עדיפים הם מן האורחים־הפורחים, מן התגרים שכל ימות השבוע ממלאים כאן את חלל האויר צוחות וזוהמה… אף אותם שם בבתי־המדרשות, מבקשים מנוס מפני השם יתברך מארי דקדוקי המצוות, כמו מאחרי כותל! כך…אבל – תנופת־יד באויר מתוך יאוש – מה מבינה את בכל זאת!

ראשו נשמט אל לבו. שתי ידיו מוטלות על ברכיו הזקופות, כשפיסותיהן תלויות מדולדלות כקטועות.

– ודאי, ודאי שאיני מבינה… אבל לאחר שבנית ביגיעה רבה קן לנו, אל נא תהרסוֹ!

– מי אמר לך שאני אומר להרסו?

– דידומוס! דידומוס! – פתחה שוב בקול יבבה – אין אתה אוהב אותי…זה מכבר…זה מכבר…אילו היית אוהב אותי לא היית מדבר כך…אני כאן, ניצבת שלנו כאן ואי אתה שמח כלל…

עכשיו לראשונה צחק תומא. צחוק משונה, קלוש, יותר פנימי, מלגו, ואמר:

– או! אני שמח מאד בחלקי! אַת כאן לצדי, ומה עוד צריך אני?

עמד ורצה ליפטר הימנה. אך היא אחזה בשולי איצטלתו לעכבו. התרגז מאד והוציא בכוח את כנף בגדו מידה. והלך לו. מאחריו שמע קריאת יבבה:

– דידומוס! אל תעזבנו… לא נתקיים כאן בלעדיך…רואה אני בך שאתה אומר שוב לעקור מכאן…לא אתן לך, לא אתן!…

תומא נתעכב. לילך?… כלל לא היה בדעתו לילך, ומכיון ששמע את צוחותיה נתגלה לו שהוא רוצה באמת לעקור מנצרת, לפרוש מהפונדק, מאיירינה אשתו ומניצבת בתו ולילך… אבל להיכן? את זאת אינו יודע עדיין, אלא יודע הוא בבירור שעתיד הוא לילך מכאן. מנין לאיירינה מה שבלבו? בלבו נתגלגלה מידת הרחמים על אשתו על בתו הקטנה. הרי סוף סוף יהא מוכרח לעזבן, שכן אם יהא נוטלן עמו, בסופו שוב פונדק, שוב חיי שעה, טמטום־לב… לא! לבדו ילך מכאן! לחם במידה יאכל, מים במשׂוּרה ישתה ועל הארץ ישכב, אבל – עם קונו! הוא וקונו, באין חציצה ובאין ביטול מחשבה…

נמלך עם לבו לילך אל המדבר, אל המוכיח החדש שיושב שם וקורא לתשובה. הרבה שמועות הגיעו אליו על אותו נזיר, ונפשו חשקה לעמוד במחיצתו.

חלשה עליו דעתו. סוף סוף הרי יצטרך ליפּרד מאיירינה ומילדתו הקטנה לימים הרבה, אפשר לכל חייו. היוכל? היעמוד בו לב לעשות זאת? היה מהלך והולך עם דעה אחת ויחידה, אבל מחוסר כל שמחה. יחיד וגלמוד היה כל ימיו, ועכשיו נכפלה בדידותו. מתאווה היה לרע ולעמית, שיוכל ליטול הימנו עצה, לשמוע מפיו דברי חיזוק ועידוד. כמה פעמים היה מבקש קירבתו של ישו. אותו משך סוד השלוה שעל פניו של בן יוסף. אבל, כל אימת שהיה מתקרב אליו היה נתקל באיזו חציצה סמויה מן העין, כאילו טעות היתה בידו ואותה שלוה אינה אלא ציפוי של כפוֹר, שמאחריו אין סוד, אין כלום… כך היה מקרוב, ואילו מרחוק שוב התחיל מושך אותו. לבסוף ניעור בו רגש של חשד, ואפילו של טינה כלפי אדם זה. וביום הביכורים אצל המעין לא יכול תומא להאמין לו שאף הוא, ישו, עומד לעקור מנצרת ולילך אל יוחנן הנזיר שבמדבר. השלוה והזיו שהיו שורים אותה שעה על פניו, כנגד החמה השוקעת, העידו על קורת־רוחו, על שמחתו וטובתו. למה יפליג אדם כזה אל מדבריות? הולכים לשם רק אומללים, אובדי־דרך…

ובמדבר לא הרבה ימים יצאו עליו עד שמצא שאותם מקומות הישוב שהניח הם הם מדבר של אמת, וחיים של אמת כאן, בקירבת יוחנן. תחילה היה הנביא מירא אותו בזעמו, בדבריו הקשים כגידים, בשטף דיבורו ובלשונו המשונה, לשון מקרא ולשון חכמים, ואף בקולו הרועם. ביחוד היה מבעית אותו הראשונה בהרגלוֹ להיות משׂיח בקול בינו־לבין־עצמו, להזדעף, להיות צוהב ומצליף בשוט לשונו כנגד מישהו סמוי־מן העין. אבל על יד על יד התרגלו זה אל זה. תומא מצא מתחת לצורה הזעומה לב טוב ונסבך בתהיות וספקות. הנזיר המוכיח התאהב על ידו יותר ויותר. היה לו לרב ולרע. עם הפגישה הראשונה, מיד לאחר שתומא סח לו את בקשת לבו, הניח יוחנן את כפיו על שתי כתפיו, הסתכל יפה יפה לתוך עיניו (כך היה נוהג לעשות כמעט לכל אדם חדש) ואמר: “אשריך שברחת. שיחק לך מזלך וניצלת מאשו של גיהינום”. סתם ולא פירש. ותומא לא עמד בו לבו לשאול. לימים הסביר לו: “ראיתי אז בלבך שאין המאזנים מעוּינים בך, וכמה שדים ומזיקים עמדו והתנדנדו על כף המאזנים שבלבך, כנגד יצרך הטוב. אילולי לא כיונת השעה, היו כוחות הטומאה שבך מכריעים את הכף מטה מטה, עד לשאול תחתיה”.

גדולה היתה שמחתו של תומא כל פעם שנזדמן לידו לטרוח בשביל רבו. בנה לו סוכה לפני הכניסה אל מערתו, כדי שלא תהא החמה קופחת על ראשו בשעה שהוא יוצא מן המערה לשאוף רוח. היה מתיגע לצוּד לו בעלי־חיים כשרים לאכילה ולהתקין לו מי־דבש מֵעלי המלוח. בשעת שנתו של הנזיר היה תומא מגנב עצמו בחשאי־חשאין אל תוך מערתו, עומד עליו ומטריד הימנו כל יתוש וכל זבוב, שלא יזעזוהו ולא יטלטלו שנתו. אשריהו שזיכּהו הקדוש־ברוך־הוא לשמש קדוש ונביא. בדורות הראשונים היו עורבים מפרנסים את אליהו הנביא, ואדם כאלישע היה יוצק מים על ידיו. עכשיו, לאחר שנתמעטו הלבבות, אין עורבים באים לספק מזונותיו של יוחנן ואין אנשים כאלישע באים לשמשו. ולבו של תומא רוחש כל היום תודה לבוראו שגילגל על ידו את הזכות הגדולה הזו.

חביבות על תומא שעות הבדידות וההסתכלות הפנימית. עתים כאילו דממת המדבר נכנסת לתוכו, מדמימה בו את קולות החומר; כל חלל פנימיותו מתמלא הימנה. ואז מצטמצם ומתכווץ המדבר גופו, ונפשו של תומא נתפחת והולכת, עד שאין בעולם מקום פנוי הימנה. רק היא ואביה שבשמים לבד… היא מתיחדת עמו, מתרפקת עליו, מתחטאת לפניו…

ושעות השיחה עם יוחנן מה נפלאות הן. בשעת בין השמשות, כשדם ארגמן משתפך על פּני כל המדבר, אז יושבים הם שניהם כנגד עין העולם שהולכת ומתעצמת, ורבו מדבר אז דברים קודרים ומבעיתים כלילה במדבר, על סמאל וסיעתו, על מלחמת האדם ביצר־הרע שמסרסר לכל דבר עבירה, על השטן הפורש את רשתו לרגלי כל אדם… בזמן האחרון עומד תומא לפני רבו מלא תהיה: רבו התחיל משמיע על עצמו דברים מתמיהים בעצבותם, דברים מלאים קוּבלנאות ויאוש וספקות. חלוּק לבו של רבו ואין דעתו נוחה מזולתו ומעצמו. הוא, הרב, ברח אל המדבר מפיתויי השטן, וסבור היה שבני־אדם יהיו עוקבים אחריו. ואילו בני־האדם דומים לתינוקות שבונים על חוף הים מבצרים מחול ואינם חוששים שמא יבוא נחשול ויסחף אל המים אותם ואת בניניהם. כוחות הטומאה חזקים הימנו. הוא קורא וקורא על אזנים חרשות, והסכנה קרובה… סומכים על נסים, על זכות אבות שתעמוד להם בימי הפורעניות הגדולות שהקדוש־ברוך־הוא עתיד להיפּרע מהרשעים. אוי, אוי להם לרשעים! ביום הדין אין אדם ניצל אלא בזכות עצמו, בזכות מעשיו הטובים. וקולו אינו נשמע, דבריו אינם מתקבלים…

בשעות כאלו של חשבון־הנפש ביחידות או עם תלמידו היה אפילו קולו משתנה ונעשה לא רגיל כל כך, מתון, רך ועגום כל כך. וכשגוֹני הדם כבים על החול וצללים שחורים מתפשטים במדבר מתעטף גם לבו של תומא. מצר תומא על רבו שעומד לפני חייו כלפני כד סדוק שמימיו נזלו מתוכו, שלא בידיעתו. מצר הוא גם על האדם מישראל בכלל. כמה קטן וחלש הוא האדם בעולם! כמה עזוב ומיותם! משעה שהוא עומד על דעתו עד יום מיתתו דרכו משובשת ומלאה חתחתים. מלחמה לו עם יצריו הרעים, עם השטן וסיעתו שאורבים לו על כל פסיעה, – מלחמה כבדה וארוכה הוטלה על כתפי אדם קטן וחלש, יחידי נגד כל כוחות הטומאה…

פעם אחת אמרו לו:

– רבי! שמא מקומנו לא כאן, אלא דוקא במקום שהבריות נתונים בסכנה, במקום שהם שקועים בשערי טומאה?

יוחנן לא החזיר לו כלום. שתק. ותומא לא ידע אם שמע את שאלתו או לא.

בפעם אחרת שוב אמר לו:

– רבי! אם אין הבריות רוצות בתשובה, שמא נלך אנו אליהן?

פתאום הפך אליו הנזיר את פניו ונעץ בו מבטים חדים כשפודים:

– לא. לא שם מקומי. יותר מדי שונא אני את החיים שם עם טומאתם. מה אעשה עם שנאתי במקום שהבליעל לבוש טלית ואיצטלה דרבנן, מחזר שם על הבריות, מפתה, מסית, מחניף ומושך ברשתו? לכו לכו אתם, שמא תצליחו אתם.

– רבי! – קרא תומא – במקום שאתה תהא שורה שם אשב גם אני.

שוב זקף עליו יוחנן את עיניו, השהה אותן עליו שעה ארוכה, עד שתומא נתבלבל והשפיל את עיניו: יותר משהתכוון בדבריו לטובת הבריות התכוון לכבוד רבו שיתגדל ויתנשא ביניהן…

לבסוף אמר יוחנן:

• …עד שלא יבוא אחד גדול הימני ותלך אחריו.

– גדול ממך? רבי, מי לא גדול ממך? מי יכול ליטול אותי ממך?

– תומא! – אמר יוחנן בקול ממושך ובלשון סתומה וזהירה: – התפּלל לפני קונך שלא תהא מתגעגע על אותם הימים בנצרת שהיית שרוי בצער ובבדידות…

הדברים הפליאו את תומא; גם חבלוּ בלבו. כבש את עיניו בקרקע ושתק. אבל יוחנן נעשה לו יקר יותר.

ואז נפגשו תומא וישו.

פרק ארבעה־עשר    🔗

פּתאום נפגשו שניהם על החוף הזה של הירדן.

ישו היה בא לפעמים לבקר שני אחים, אנדרֵי ושמעון, שהיו דרים תחת תאנה אחת. האחים הללו באו מעיירה אחת שעל חוף ים גינוֹסר. שם היו עוסקים במלאכת הדיוג. פשוטים ברוחם היו האנשים הללו, תמימי־דרך ויראי־שמים. תורה לא למדו, אבל היו נזהרים לקיים את המצוות המסורות שבידם, כפי עניות דעתם וקוצר בינתם. בשעות הפּנאי היו שוקדים על פתחי בית־הכנסת; דרשנים עוברים היו מספרים שם על המשיח, על ימי הגאולה הממשמשים ובאים, על חבלי יום הדין הנורא, שהיו מתארים אותם לכל פּרטיהם בצבעים קודרים ומבעיתים. אחר כך, כשהדייגים הללו יושבים בסירותיהם, בתוך אדווֹת הזוהר של הים, עם הדגים המנתרים ומזדקרים אילך ואילך כנקודות־כסף מעל לראי המים, עם הגבעות המכחילות באופק החופים הרחוקים, מתוך כל הבריאה הדמומה הזאת, שעוד מימי ינקותם היא מחייכת להם, כמו מתוך תנומה וחלום, – היתה תוקפת אותם פתאום אימת יום הדין. שמא יבוא מחר, והם הרי מוכנים אליו במצוות ובמעשים טובים! כיצד ינצלו מענשו של יום־הדין? מי ילמד עליהם זכות? זכותו של מי תגן עליהם ביום פקודה ופורענות? בשעת בין השמשות, כשהדייגים היו מתכנסים בחצר בית־הכנסת, נינוחים שעה קלה ומספרים זה עם זה על עבודת יומם ועל שמועות שהגיעו אל העיירה ממקומות רחוקים, היו שומעים לא פעם על הנזיר המתבודד בערבת יריחו, שמנבא ביאת הגואל וקורא לתשובה ולטבילה, – ואימה טמירה ומעיקה היתה אז מכווצת בחשאי את הלב…יום אחד קמו שני האחים, אנדרי ושמעון, הניחו את סירותיהם, רשתותיהם וכל מלאכתם בידי הזקנים, והלכו אל ערבת הירדן לבקש אותו נזיר מתבודד…

עתים היה ישו בא אליהם. הוא ראה את חרדת נפשם. דרשותיו של יוחנן לא הניחו את דעתן, אלא טירפו את לבם עוד יותר. יוחנן היה אומר שימות המשיח ממשמשים ובאים, שהמשיח יושב ומצפה לשעתו, ולפי שעה הוא מתעלם מעיני הבריות. הדברים בילבלו לגמרי את דעתם, וכל הימים היו חולמים על המשיח. אנדרי, שתקן מטבעו ושקוע בתוך עצמו, הוזה ומתלהט מהזיות עצמו. לא כן שמעון: כולו רגש, כולו תנועה, חולם ומהרהר בקול. אנדרי היה רגיל לישב שעות הרבה אצל נתנאל, שהיה דר תחת האילן הסמוך. נתנאל היה מאמין שהמשיח יבוא מן המזרח, שנאמר: “ממזרח שמש יקרא בשמי”. מן הבוקר עד הערב היה יושב על מקום אחד ומכוון פניו כלפי מזרח (וכשהיה צריך לילך כלפי מערב היה כל רגע הופך פניו לאחוריו). פניו היו חיורים ומרוכזים וכל גופו כמאובן, בלא תנועה כלשהי, ועיניו מצומדות אל נקודה אחת לפניו. כל תשוקת לבו היתה שיזכה לראות את ביאת הגואל קודם לכל אדם. הוא, צנום, ארוך ודק ולבן־פנים, ואנדרי, רחב־כתפים, בעל בשר ועבדקן, שניהם היו יושבים שעות הרבה ופניהם כלפי מזרח. כלום היו גם משיחים יחד? קולם לא היה נשמע. אפשר מאד שהיו יושבים בדממה ובציפיה… תחת התאנה ישבו רק שמעון וישו. פעמים היה מצטרף אליהם פיליפוס, בחור עני שנתיתם בילדותו וגדל בבית יונה הדייג. היה משמש את בני־הבית, עושה כל מלאכה, שלא על מנת לקבל שכר, אלא אוכל ומתלבש כאחד מבני הבית. מטבעו היה שתקן, כבד־תנועה ומרוכז בתוך עצמו. כרוך היה אחרי שני האחים, ומשעמדו שניהם והלכו אל ופיליפוס מנענע בראשו או מרטן בחטמו ריטון סתום. ישו מספר על חברו שבכפר־נחום ועל אבי חברו שאף על פי שמוֹכסן, אדם הגון הוא. שמעון שומע ואינו שומע, ופתאום הוא פונה אל פיליפוס ושואל: “לפי דעתך, מה עושים שם אצלנו בשעה זו?” ואחר כך הוא פונה אל ישו ומספר לו על ציד הדגים בים גינוֹסר, על הדגים השונים שיש לצוד שם, על דרכיהם של הדגים ומנהגיהם של הדייגים. הוא אוהב לדבר על זאת ושמח שיש לו אזנים שומעות. פתאום הוא מפסיק באמצע ושואל את ישו: “כלום יודעים שם אצלכם שהמשיח עומד לבוא?..”

עתים היו יוצאים אל הירדן, שם היתה מוצנעת, בתוך הסוּף, דגוּגית קטנה ששמעון ופיליפּוּס התקינו לעצמם; פיליפוס גם התקין חכּות, ושלשתם היו יוצאים לצוד דגים. חביבות מאד היו עליו, על ישו, שעות דמומות אלו בתוך הסוף הגבוה, בצינת צל וריחות חריפים. מהחוף נשמעות פסיעות. הלך יחידי מהלך שם כפוף תחת תרמילו. שלשתם נושאים אליו את עיניהם ועוקבים אחרי ההלך. “שמא הוא זה?..” פולט פתאום פיליפוס בלחש. שומע זאת שמעון וכולו מרעיד; בקול גדול הוא קורא: “ובאמת שמא זה הוא?.. אילו הייתי יודע שכך, חייכם וחיי ראשכם שהייתי קופץ לתוך המים ורץ אחריו, הייתי מנשק את האבק העולה מפסיעותיו, הייתי משים עצמי דיש לרגליו הקדושות…המשיח!…” היה מפרפר ומרעיש במידה כזו, עד שהעמיד בסכנה את הדגוגית הקטנה והקלה.

אצל שני האחים האלה נזדמן לו תומא. שמו של תומא היה מכובד כאן על הבריות. הוא נתפרסם כצדיק וקדוש וכתלמיד ותיק של יוחנן. ישו כמעט לא הכירו, את הפונדקי מנצרת: כל כך עלוב ומעורר רחמים היה מראהו. הוא היה לבוש בלואי בגדים, שאין בהם בכדי לכסות את כל מערומי הגוף; כולו מצומק וכחוש ודומה לשלד. ישו נבהל ממראהו, אבל שמח שמחה גדולה לראותו. הוא נתן לו ראשון שלום, ואילו תומא, לתדהמתו של ישו, החזיר לו שלום כמעט שלא ברצון.

– למה באת? – שאלו כחוקר בית־הדין.

– כשם שכולכם באתם לכאן כך באתי אני – השיב ישו מבויש קצת.

• עדיין לא הלכת ליראות לפניו…

• כן, עדיין לא…אני מקווה לילך אצלו בקרוב…

• ובלבד שיסכים לראותך… – החזיר תומא, ומיד החזיר אליו את גבו והלך אצל נתנאל.

שני האחים, בני יונה, ופיליפוס היו באותו מעמד ושמעו את השיחה. ולאחר שתומא נפטר מהם בדרך משונה כזו, כמעט ברח, עמדו ארבעתם תמהים ומבולבלים: לא הבינו מה הכעס הזה שכעס על ישו ועל מה הלבין את פניו ברבים.

למחרת עם ערבית, ישב ישו תחת האילן שלו וראה את תומא רץ בבהילות אל בני יונה. לא שהה אצלם זמן מרובה, נפטר מהם ורץ באותה הבהילות אליו. נכנס בצל התאנה ועמד להשיב רוח. מרוב ריצה כבדה עליו הנשימה.

• ישו! – אמר לאחר שנינוח קצת – אמרת לי תמול שיש ברצונך ליראות לפני…לפני יוחנן?

• כן, אמרתי.

• כבר הגיעו אל יוחנן דברים עליך.

• עלי?

• הן. מישהו סח לו. הוא רוצה לראותך.

ישו פניו הכסיפו במקצת. הסתכל בפני תומא והמתין לשמוע מה יודיענו עוד.

• באתי בשליחותו, להוליכך אליו…להראות לך את הדרך…

• מוטב – החזיר ישו קצרות.

עמד, התעטף בטליתו, החליק בכפיו את שערותיו משני צדעי פניו ואמר:

• אני מוכן לדרך, תומא.

איזו עצבות נתקשרה אל לבו. לא כך אמר לילך אל הנזיר, אלא בשעה הרצויה לו. לכאורה היה יכול לסרב, ולא רצה. תמוהה היתה לו הזמנה זו, תמוה היה לו גם רוגזו של תומא. אף הנזיר לא יהיה בודאי מסביר לו פנים. על שום מה? מה חטא מצאו בו?

מעל לראשו, באויר הערב הכחול, פרחו יוֹנים והתנופפו בכנפיהן. ישו חייך כנגדן בחיבה גדולה מתוך הכרת־טובה. הידידוֹת הטובות. כמה טרחות טרח, כמה יגיעות יגע עד שלימדן לטוס אחריו, ליענות לקריאתו, לבוא לישב על כתפו ועל ראשו, ועכשיו הן מכירות לו טובה. הללו לא יעזבוהו, הטובות, החביבות…תומא הלך לפניו ולא הפך אליו את פניו. וישו מהלך אחריו מחייך ומשתעשע ביוֹנים, מצפצף ומהגה כנגדן, והן מלוות אותו במרום, עגות עוגות ממעל לו, צונחות וישבות על ראשו, ושוב טורפות בכנפיהן ופורחות למעלה…

הם עברו על פני תאנים, חרובים ושאר אילנות, שמתחתם היו מלוות אותם עינים תמהות, עברו על פני שורת אוהלים, דרך חורשת שיטים, על פני פונדק וחצר, עד שיצאו לבסוף אל השדה, במקום שלא ראו עוד לפניהם לא אילן ולא שיח, אלא חול, חול, חול…בשולי הרקיע הנמוכים היה מוטל פלח רימון ענקי ואדוֹם כדם, והוא כאילו שותת עסיס תולע שמשתפך בכל הערבה… היוֹנים התגבהו ונתלו באויר למעלן למעלן והיו דומות לטפין ורודות־בהירות, שניתזו כלפי מעלה מתוך אותו עסיס. פלח הרימון היה שוקע על יד על יד לתוך מוך כחלחל שריפד גם את הקרקע, עד שנעלם לתוכו כולו; ועסיס התולע נספג כולו בבת־אחת לתוך החול. היוֹנים נעלמו זה כבר. עלתה לבנה פגומה. מן ההרים והגבעות נמתחו על פני המדבר וצללים שחורים כדיוֹ. מזמן לזמן נשמעה באזניו יבבה או צריחה ממושכת שיש בה כדי לצנן את הדם בעורקי אדם. ושני האנשים פוסעים זה אחר זה בכבדות ובדממה, ונשמעת רק השתפכות החול תחת הרגלים עם כל פסיעה ופסיעה. לבסוף הגיעו אל שלשלת גבעות. נכנסו אל מבוי צר בין תלי חול. מרחוק הגיעו אל אזני ישו קולות אנשים מספרים או מדיינים זה עם זה. “אוֹה! יש כאן עוד בני־אדם…” אמר לעצמו בשמחה. משהתקרב ראה שטעה: לא היה זה אלא קולו של אדם אחד מדבר, מוכיח, נוזף, מתחנן ומשדל… קול ידוע ולא ידוע לו; שמע אותו, כמדומה, במקום אחד ואינו יודע היכן.

בקרן־זוית, בין שני כתלי חול, עמדה סוכה עשויה קרשים ומסוככת חריות של דקל ומחצלאות של קני־סוּף. בתוך הסוכה היה פתוח פתח אל מערה. מתוך מערה זו היו בוקעים ועולים הקולות שנדמו לו בתחילה כשיחה נרגזת של אנשים אחדים. תומא הניח אותו בחוץ והוא גופו ניגש אל הפתח, גחן, השתטח וזחל על גחונו עד שנכנס אל המערה. הדיבור נשתקק שם, ואחר רגע יצא משם איזה גוף שחור. מאחריו הציץ ראשו של תומא. כשנזדקף הגוף ראה ישו לפניו אדם משונה, כּיפח, לבוש בלואים. בשרו מעורטל ברובו ומבהיל בכחישתו; זקן שחור ומדולדל יורד מסנטרו עד לחזהו ודבלולים דבלולים יוצאים ממנו.

שיער ישו שזהו יוחנן… תומא, שנגרר אחר רבו, הצטדד בצל ושם עמד כל הזמן בלא תנועה ובלא השמעת קול. ויוחנן, כיון שעמד על רגליו, התחיל מדבר ומדבר, ממשיך, כנראה, את דיבורו הקודם בשטף דברים ובקול לוהט, קובל ומתמרמר, כאילו ראה לפניו שומעים רבים. לשון הנביאים הקדומה ולשון־חכמים החדשה היו משמשות בפיו בערבוביה:

–…למענכם, למענכם, ילדי רשע, עשיתי זאת! למענכם הלכתי אל המדבר…מעירכם, מקרית־מלך רב, נמלטתי כמו ממערת פריצים, את בגדי תפארתכם השלכתי כמו נדה אחר גֵוי, מאכלי מעדניכם היו לי לזרא… מדוע קראתי ואין עונה? אמרתי בלבי כי מפיתויי השטן תנוסו, אל מדוחי בליעל תפנו עורף ותלכו אחרי אל המדבר; אמרתי בלבי כי תנערו מעליכם את אבק מעשיכם הרעים, תתרחצו ותטהרו מהרהורי חטאיכם… קדושים תהיו, קדושים תצאו לקראת משיח צדקנו… לשוא! לשוא! אוי לי, אוי לכם, זרע מרעים, אוי לנשיכם וטפכם. עלובי עולם! אנה אתם באים ביום פקודה ותוכחה? היכן תסתתרו מאימת יום הדין הממשמש ובא? שנאמר: "כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר"… לא תינקו… אוי! לא תינקו… כולכם, כולכם תיספו במבול האש…שכן טומאת הנחש דבקה בכם, ארסו מחלחל בדמכם ובנפשכם… השטן מרקד ביניכם… וי וי לכם מסרחונכם ומטומאתכם, כי השבט כבר הונף עליכם… וי, וי! טובלים אתם ושרץ בידכם; אתם מתוַדים את חטאותיכם ורוח טמאה מציצה מבין ריסי עיניכם… מי אתה? – קרא פתאום אל ישו בקול משונה מהקודם, כאילו אך ברגע זה נתגלה לעיניו.

ובלא להמתין לתשובתו ניגש אליו בפסיעה מהירה, כמעט בקפיצה, הניח כפות ידיו על שתי כתפיו (ישו הרגיש שידיו מרתתות על כתפיו), דחפוֹ קצת כנגד הלבנה, הסתכל בו לא בעינים אלא בשני כתמי אפלה מתחת לגביניו השחורים:

– סבור הייתי שמאך כמראה השטן עצמו. והרי עיניך טובות; עינים צנועות לך…ושערות, שערות כאלו… – העביר את כפיו המרתתות על ראשו, על שערותיו ועל פניו של ישו, כמלטף. פתאום נזכר מה, משך ידו כנכוה, ואפילו הרתיע עצמו הימנו: –

–בשליחות מי באת? הגד! מעשה שטן… הבליעל שלחך להיות מסית ומדיח, כדי לערבב עלינו את ביאת הגואל. כך? כך? הגד!

– המקום ירחם עלינו! ישמרנו המקום מכל כוחות הטומאה! – קרא ישו.

– אבל…אבל…לזונה שחוזרת בתשובה אתה בא ואומר שכל עוונותיה כבר נמחלו לה; אתה מבטיח לה אפילו לרפאותה ולהחזיר לישנם את מדוחי היצר־הרע שיש לבשְׂרה, את מקור סרחונה…אדם מלא עבירות כרימון רוצה לחזור למוטב, מקבל על עצמו להיות שפל־ברך ושפל־רוח, ואתה בא וזוקף שוב את קומתו ומטיל בו ארס היהירות…אתה מתחבר אל אדם שקוּפּה של שרצים תלויה לו מאחריו ומפתה אותו לילך למקום שאין מכירים אותו ולחזור אל סוּרוֹ…

היה ישו מיתמה: כיצד טעו הבריות בכוונותיו וכיצד שיבשו במידה כזו את דבריו ומעשיו! קולו של יוחנן היה כבוש ונשמעו מתוכו גלגולי רעם רחוקים, מבשרי זעף…

– אותם ששׂחו לך דברים עלי טעו והטעו אותך. לא כך היו דברים…אבל, אמת שפגעתי כאן באנשים בעלי עבירות…יותר משחטאו למקום חטאו לבריות, ו…ויתר משחטאו לבריות חטאו לעצמם…סבורני שכל החטאים הם כך…

• אוי ואבוי להם!

• עלובים הם בחייהם.

• עבריינים הם, דינם גיהינום!

• אבל מה דיננו אנו? מה אנו מצוּוים לגביהם?

• הִבָּדלו מתוך העדה הזאת"…

• היאך ניבּדל מבני־אדם הנתונים בצרה?

• הברירה בידם. יחזרו למוטב!

• אבל הם שרויים בחושך.

• אין משׂוֹא־פנים, אין רחמים בדין!

• לפחות רחמים… – התחנן ישו.

אבל הנביא עמד לפניו עטוף כולו בשחור הלילה. קשה היה לחדור אליו, לראות פרפור לב, תנועת־נפש מבעד למפלשי האפלה המחפים עליו. נפלה אימה על ישו. “אליהו התשבי…” – חלפה מחשבה בראשו. אף זה לא ירתע, כמדומה, מטבח ברשעים…

– רחמים? רחמים? – הרעים קולו של יוחנן – בשעה שישב המשיח לדין לא יהיו לפניו רחמים. באש ישפטו! באש! שנאמר: “ושפכתי עליך זעמי באש עֶברָתי אפיח עליך”. החטאים הללו הם אבנים הקשורות לרגלינו. כלום נוכל להקביל את פני משיחנו ורגלינו קשורות אל חטאים? חזור בך, גלילאי, חזור בך! כלך לך וזכור: אין אדם חוטא לחברו אלא אם כן הוא חוטא למקום, ואין אדם חוטא לעצמו אלא אם כן הוא חוטא לחברו. מרחם אדם על יצר הרע ואינו מתיז את ראשו, והסוף זוהמתו יוצאת ממנו ומחלחלת בי, בך, בו ובכל הקָרֵב אליו… ואתה בא ברחמיך!…אתה מניח לחטא נקב של מחט, בא השטן ועושאו כפתחו של אוּלם. הרהור של חטא קטן כגרגר החרדל נהפך בידו לאילן גדול… ואתה בא ברחמיך…היזהר, היזהר, גלילאי! ועכשיו כלך לך ופשפש במעשיך…

לא הספיק ישו לעפעף בעיניו והנזיר נעלם בבת־ראש נבלע לתוך מערתו. ישו עמד לבדו במדבר הדמום. מרחוק הגיעו יללות תנים, ולו נדמה כאילו מתוכו בוקעות היללות הללו….מתוך הצל הגיח תומא. דוּמם נגע בשרוולו של ישו ורמז לו מלילך אחריו. הוא נגרר אחריו בלא להוציא מלה מפיו, כמוֹת שהלך לכאן. אבל הכובד שירד על לבו גדל פי מאה. הבעלים כבר אינם, נביאיהם כבר מתו, ולמה ירעים כאן את רעמיו אליהו התשבי? כאן התלקטו אנשים עלובים פשוטי־לב ונענים בחטאיהם, אנשים שנפשם פצועה ודוויה מחרטה ומאימת יום־הדין, – כלום אינם טעונים רחמים ותנחומים?.. ואותה טירה שהבליחה וקרצה אליו בחלום לילה, שימים רבים אחר כך היה נושא אליה נפשו, ובשעה שהלך לכאן, אל יוחנן זה, היה צופה את זיוה בחזון לבו… – אותה טירה התנדפה כהנדוֹף עשן, התנדף החלום…עכשיו מה לו פה ומי לו פה?…פתאום הרגיש שנתְמַסְכֵּן מאד. עליו לחזור אל נצרת שלו. ויחזור מסכן וריקן יותר ממה שהיה קודם עם ביאתו לכאן…

אבל תחת לחזור אל נצרת חזר אחר כך אל יוחנן עוד ועוד, כמה פעמים. רגש טמיר, מעין צורך סתום, היה דוחפו כל פעם לילך אצלו.

בפעם האחרונה ראה אותו הנזיר מרחוק מהלך ומקרב עצמו אליו, הניף לו את ידו וקרא: “מהר! מהר! בוא מהר!…” לא ידע ישו למה הוא מזרזוֹ כך והתחיל פוסע פסיעה גסה, כמעט רץ אליו.

– בן נצרת! – אמר בקול משונה, כשישוּ עמד לפניו – למה באת?

השאלה הדהימה קצת את ישו. עד שזה השמיע מלה מפיו תפשׂוֹ יוחנן בשתי זרועותיו, עקרוֹ ממקומו והעמידו במקום אחר כנגד הלבנה, הציץ יפה יפה בפניו ואמר:

– אוֹה! לא! לא! לא! אין אתה מילדי צפעוני…כל היום בשעה שלא היית לפני עיני הייתי מהסס, הייתי מפקפק. ואילו עכשיו, כשאני רואה אותך עומד כנגדי…לא! קלסתר פנים כזה…לא! רואה אני בך שאין אתה משליחי השטן… אדם כמותך, אדם כמותך…מדבר על רחמים…שמע, בן נצרת! מרחם אתה על הבריות, אבל הרי אתה רואה את כל סורן ואת כל סוּרחנן ונפשך סולדת מהם… אפילו כשאתה אוהב אותם, אתה מהלך ביניהם יחידי. לא כך? לא כך? – דחק עליו בשאלתו.

• כך – השיב ישו מרעיש קצת – אבל…

– מוטב, מוטב, – הפסיקו יוחנן – שקוף אתה, רואים אותך במפולש. צנוע מאד, ענותן מאד, אבל שפל־רוח אינך. מה יש בך שאתה מחשיב במידה כזו?…למה באת? למה באת?

אדם זה באמת הסתכל בתוך נפשו של ישו כמו בבריכת מים צלולים, וראה מה שנעשה שם על הקרקעית. ישו התרגש במקצת ואמר:

• קילקלתי את מעשי.

• אתה?

• אני.

• באת לבקש רחמים. בעל־הרחמים? – שאל יוחנן באבק של לגלוג.

• באתי להתודות לפני מרי, להחזיר את חיי למוטב.

• ספר במהרה, את מי רצחת?

מתוך לגלוגו נשמעה כבר נעימה של חיבה אבהית. בשעה אחרת היתה נעימה זו ערבה על ישו ומשׂמחתוֹ. עכשיו לא השגיח בה וענה בכובד־ראש:

• איני יודע, אפשר הרבה אנשים…

עמד יוחנן ודמם. ישו חש במבטים חדים כשפודים שנשתלחו בו מתוך מפלשי האפלה שעל פניו.

– כל ימי הייתי מצר על ישראל שאינם מזדיינים לשבור את עוּלה של אדוֹם, לצאת משעבודם של עכּוּ"ם. בכל מקום שישראל מזדמנים שם הייתי בא וממרידם על מלכות הרשעה. הבריות היו מלגלגים, ואף על פי כן פרצה סוף סוף המרידה. הרבה מתושבי נצרת, ציפורי, יפו ועוד השתתפו בה…

כאן נתעכבה נשימתו. איזו פקעת מרה עלתה על גרונו, והוא מיהר ובלע אותה. ואחר המשיך בקול רצוץ שנשמע בקושי:

• הרבה דם נשפך, הרבה אנשים נהרגו…גם אבי, גם דודי שהיה יקר לי כגופי…

• וכי על ידך נתעוררו אביך ודודך לשתף עצמם במלחמה?

• לא. הם נתעוררו מאליהם. אבל אחרים…איני יודע, שמא הייתי אני הגורם…

• לא התכוונת לרעתם של הבריות.

• לא! כוונתי לא היתה רצויה. אין ישראל נגאל בסיף ובדם.

נתמה יוחנן: איזה בחור מופלא זימן לפניו הקדוש־ברוך־הוא!…רצה לנסותו ואמר:

• ומה עשו אבותינו השופטים? וכיצד בנו החשמונאים את מלכות ישראל? וכי לא בסיף ובדם?

• ולפיכך לא נתקיימה מלכות זו ביד זו.

• שמא אתה יודע מלכות אחרת שאינה באה כרוכה בסיף? – שאל שוב בערמומיות חשאית.

• מלכות שמים.

• מלכות שמים?

• הן. זו שבלבו של אדם.

• כך…הדין עמך…במה תיבּנה מלכות־שמים זו?

– בכבוד! – אמר ישו באיזה כוח שהתמיה את יוחנן. – בכבודו של צלם אלוהים…בית שעומד בזוהמתו, זוהמתו מתרבית והולכת ואין משגיחים בה; בית שבעליו למוּדים לכבדו, כל עפרורית קלה ניכרת בו ומסלקים אותה…

יוחנן עמד ושתק, רק אצבעותיו המרתתות לא פסקו מלשמש בדבלולי זקנו, כּורכם על אצבע וסותרם, כורכם וסותרם, ומפיו פורצות כל אותה שעה גניחות. לבסוף, כנמלך עם לבו, פתח אמר:

– חושש אני משום כבוד זה אל צלם אלוהים שבּנו…יודע אני את הברואים הללו, יודע אני… פותחים בצלם אלוהים שהכל חייבים בכבודו, ותובעים את הכבוד לא מעצמם אלא מאחרים, והסוף צלם אלוהים נשכח וכל הדעת נתונה לכבוד של נכסים רבים, של שררה וחיי תפנוקים…על יד על יד מושך השטן אל רשתו. ואפילו אתה יושב על כסא מלכות. לבוש ארגמן ותכשיטים יקרים וכליל תפארת בראשך, עדיין אתה מדבר על צלם אלוהים שבך, כביכול, ואי אתה רואה, אי אתה יכול לראות את השטן שעומד על גבך ומשחק ומלעיג ופושט לשון…

חייך ישו לדמות דיוקנו של השטן שצייר לפניו יושב־מדבר זה.

– וכי צלם אלוהים – אמר – הוא בבשרנו ולא ברוחנו, שנלבּישו ארגמן ואבנים יקרות? כל מי שמכבד את צלם אלוהים שבו, מחל לכתחילה על כבוד בית־החומר שלו.

– וי! וי! כל ימי אני קורא לתשובה ואיני נענה. כלום תשובה היא זו? באים לכאן, מתודים כביכול ואין יודעים שאני רואה באישוני עיניהם את השטן פושט לי לשון; מדברים בלב נשבר ואין יודעים שמתוך קולם את צחוקו של הבליעל אני שומע…אני מצעק: “אוי לכם, רשעים, את מי אני רואה סבוך בהרהוריכם, את מי אני שומע מתוך דיבוריכם!” והם אינם מבינים, אינם מאמינים לי…

בכל לבו הרגיש ישו בצערו של יוחנן, ובקול שפל וחרד כמעט בלחש, אמר לו:

– שמא, רבי, כל זה מפני שברחת אל המדבר? עד שאתה יושב וממתין שיבואו אליך שמא תלך אתה אליהם?

קולו של יוחנן נשתנה פתאום: כבה בו הלהט; נתנמך ונתיבש כולו, כאילו נסתלק הימנו איזה כוח טמיר:

– לא אוּכל! לא אוּכל! ברחתי מן העולם מפני שנתקהה עלי, נתקהו עלי הבריות בטומאתם, בתאוותיהם ובשקריהם…אני…ה, עכשיו מתלבן לפני הדבר כבוקר, אני לא נמצאתי כשר; אתה טוב ממני…אותך לא יפתה השטן אפילו במושב טמאים תשב…עיניך צלולות כל כך, אתה כולך צלול כל כך…אם יזרוק בך השטן חטא קל שבקלים מיד יתראה, כשם שרואים את הצרור על קרקעית המים הצלולים…. אני שונא את החטא ואתה מרחם על החוטא. מפני הם מתיראים, אותך הם אוהבים. לך אתה אצל הבריות… לי אין מקום ביניהם…אדרבא, אולי רוצה ההשגחה ב“כבוד” שלך יותר מבתשובה שלי… הבריות נסתבכו בצרות ונשתרשו בעבירות ונתששה רוחם. מי יודע, שמא באמת דרושה להם אמונה, בטחון וכבוד אצל הצלם שבהם… למה באת אלי?

• הרי אמרתי למרי, כמדומני, שבאתי להתודות וליטבל על ידיו.

• ה, כך, כך!… תומא! היכן תומא!

תומא הפריש עצמו מן הצל. הוא שמע את כל השיחה מרעיש וכואב. בפסיעות מתונות ניגש אל יוחנן ועמד לפניו כעבד לפני רבו. בלבו היה צער ותרעומת על רבו, על הדברים שהשמיע…

• תומא! יודע אתה את מי הבאת לפני?

• את ישו בן יוסף מנצרת.

• ולא יותר מזה?

תומא שתק.

• רוצה אתה, תומא, במלכות שמים, לך אחריו!..

עיני תומא נתלחלחו פתאום ובקול רועד מדמעות קרא:

– לא רבי! לא אלך ממך…אל תרחיקני, רבי! כאן אצלך מצאתי מנוחה ללבי. כאן אצלך אני קרוב אל אלוהים. העולם שפירשתי הימנו לא אוכל לחזור אליו…

יוחנן כאילו לא שמע כלל את שועת־כאבו של תומא. פתאום פנה אל ישו ושאל שוב:

• למה באת אלי?

• להתודות וליטבל על ידך.

– ה, כך! כך! נזכרתי, אמת…לפני המקום אין זקן וצעיר, אין גדול וקטן… אין מסרבים לגדול. מחר עם שעת הצהרים תבוא אל הירדן, שם אטביל אותך, אף על פי שאיני ראוי להתיר את שרוך נעלך.

וכדרכו, שוב נבלע פתאום בתוך הפתח השחור של המערה, בלא מלה של פרישה.

 

חלק שני    🔗

פרק ראשון    🔗

עם חשכה נדלקים בחצרם הגדולה של בני זבדי שתי אבוקות, מלבד המדורה הגדולה שמבעירים שם תמיד. כך נוהגים כאן משעה שהרב קבע את ישיבתו בכפר־נחום. ובני האדם, מהכפרים והערים הסמוכים ואף ממקומות רחוקים, התחילו מתקהלים כאן, והם ממלאים את הבית והחצר עד אפס מקום. מהם שבאו בגפם, ומהם שהנשים והטף נטפלו אליהם. ביניהם הרבה חולים שבאו בעצמם, או שהובילום על אלונקאות ומיטות. החצר מלאה נכפים, משותקים, מוכי קדחת, נשים שזיבתן אינה פוסקת, אחוזי־שדים, משוגעים לדבר אחד ושוטים סתם. כולם מצפים לרפואה מ“הדרשן העובר” שנשתקע במקום הזה והוא מרפא חולים ועושה נפלאות. היו ביניהם אף אנשים בריאים בגופם, אבל חיורי־פנים ודמומים, ונפשם מטולטלת על ידי ספיקות וחרדה פנימית מתמדת. הם מצפים לשעת רצון שיוכלו לדבר עם הרב ביחידות, להערות אל חיקו את כל שאלותיהם וספיקותיהם; מי יודע, שמא יעלה בידו מה שלא עלה בידי יודעי־תורה אחרים, להשרות את השלום בלבותם… בין כל אלה מקפצים ומרגיעים תינוקות, מיבבים ילדים בחיק אמותיהם. לתוך חללו של האויר פורצות מזמן לזמן צוחות משונות וקריאות של דברי נאצה וניבול־פה: אלה הם אחוזי־השדים. הגדולים מנענעים עליהם ראשיהם ברחמים והפעוטות מטמנים פניהם בשולי שמלת אמא. המשפחות נוהגות לקנות כאן מקום לינה תחת המכמורות הפרושות, לשם יבוש או תיקון, על ראשי קנים, כגון אוהלים, או בתוך הדגוּגיות הגדולות והישנות, הפסולות כבר לשימוש, שמוטלות כאן הפוכות. ואותם לבני־הפנים עם החרדה הכמוסה בלב, להם אין מקום לינה קבוע. כמדומה שאינם ישנים כל עיקר, דחופים וטרופים על ידי הרהוריהם. כל הלילה עומדים הם ומתחממים כנגד אורה של המדורה, ועיניהם קשורות בלהבה…

פתח הבית פתוח לרוָחה, ומַלבנו הגדול באורו האדמדם־הבהיר דומה לעין אחת שגיאה ופקוחה אל שחור הלילה, וכאילו קורצת ומזמינה למרחוק אל האור והחום. בבית יושב הוא במסיבת תלמידיו וגרוריהם. לרוב נשמעים קולותיהם של הללו שמתלהטים ומדברים כולם בבת אחת; עתים נקלע אף קולו בין קולותיהם. אותה שעה משתתקים פתאום האנשים שבחצר וזוקפים אזניהם לקלוט אותו הקול החם הקולח מעומק הלב והערב על כך לאזנם. לכאורה הוא נמוך מאד, ודומה שהוא נשמע למרחקים…

ערב אחד נכנסו אל החצר שני אנשים צעירים, בחור ובתולה. הבתולה היתה אוחזת בכתפו של הבחור ונגררת אחריו כסוּמאה, אף על פי שעיניה היו פקוחות ורואות. תחילה נתעכבו בפתח השער. הבחור, כמדומה, נתבלבל מרוב האנשים שראה כאן, מהם עומדים ומהם שוכבים או מהלכים, בצפיפות ובדוחק. עמד, הסתכל לצדדין, כמבקש את מישהו בעיניו. לא נתן אדם את דעתו עליו. התחילו שניהם פוסעים פסיעות מהססות, כשהבחור מבקש עדיין בעיניו אילך ואילך. פסיעה אחר פסיעה התקרבו אל המדורה. כיון ששרה עליו האור והכל ראו את פניו (הנערה עמדה בצל מאחריו), מיד היה כל אחד אומר בינו־לבין־עצמו: “ליסטים זה מה מעשהו כאן?” ובאמת היה בבחור זה משהו מטיל מורא על הבריות ודוחה אותם. ראשו היה מגולה; שערותיו השחורות כזפת, הפרועות והמדובללות, היו יורדות עד לכתפיו, ודבלילים דבלילים משתלשלים על מצחו ומכסים אותו עד לגביניו. מאחורי הדבלילים הצפופים היו בוערות כגחלים זוג עינים שחורות ומסתכלות בחששנוּת וביראה. פניו הכחושות גרומות, סנטרו מַקָבָן, בולט וקשה, ושפתו התחתונה מסורבלת ועודפת על העליונה. שעה קלה עמדו שניהם מאובקים, עם התרמילים על כתפיהם, והבחור מביט סביבו מתוך פקפוק ותמיהה.

– לא כאן ישו הנצרי? – שאל פתאום בחלל החצר.

דוקא אותה שעה היו הכל שותקים ומתאמצים לקלוט את הדברים המגיעים אליהם מתוך מלבן־האור של פתח הבית. הפכו הבריות את פניהם אליו. שאלתו היתה חצופה יותר מפניו. כאן לא היה מקובל לקרוא את ישו, שלא בפניו, בשמו. לכמה מהם לא היה שמו ידוע. וכי אין די לומר “הוא” או “הרב” בשביל שידעו במי הדברים אמורים? לא הזדרזו להשיב לו. אחד גוּץ, שעמד סמוך אצלו ושתי ידיו פשוטות אל האש, הפך אליו בתמיהה את שלושת רבעי פניו. אלו היו פנים פעוטות, עגלגלות, מקומטות, עם פה דק וקפוץ, עם חוטם זעיר וסולד, עם עינים זעירות, חדות, עוקצניות, חשדניות ומַשמשניות; מן העינים ואילך מתפזרים לשני צדעיו קמטים דקים כקרני־חגבים. עינים אלו לא היו מסתכלות בזר, אלא מרצדות עליו, ממשמשות ופולשות אותו. הבחור בא, כנראה, לכלל כעס מחמת שתיקה זו. פנה אל האדם הגוץ ובקול קשה כמו נזיפה אמר:

– שאלתי אם ישו הנצרי כאן. כלום הבריות חרשים כאן?

מפני מה אין משיבים לי? לא הספיק הלה להשיב לו ובפתח הבית שנגדם נראו אנשים יוצאים שטופים בשיחה. הם היו לבושים סגוֹסים שחורים, בגדי דייגים ואוּמנים שהסתמנו בתוך מלבן הפתח כצללים שחורים. משנראתה על הפתח דמותו של ישו העטוף בטליתו הלבנה, עמדה תנועה גדולה בין אנשי החצר. כל שהיה שכוב או מיושב נזדקר בבת־ראש ועמד על רגליו. הנמוכים הגביהו את עצמם על בהונות רגליהם. האמהות הגביהו את תינוקותיהן על זרועותיהן, כדי שיראוהו, או – מי יודע – שמא יתמזל מזלן והוא יַשרה את עיניו על בני טיפוחיהן וגידוליהן… הזריזים הקדימו לידחק אל השביל שמוליך אל שער היציאה, כדי להיות סמוכים אליו בשעה שיצא מן החצר. הוא היה מוקף אנשים שהיו שומרים עליו מפני הקהל שלא יהא דוֹחק עליו יותר מן המידה. עפעפי עיניו היו מושפלים ובפניו החיורים לא זע אף עורק. מימינו ומשמאלו הלכו שנים מתלמידיו והיו מדיינים זה עם זה. זה שהלך מימינו שמו היה שמעון בן יונה. ישו קרא אותו פעם אחת בבת־צחוק “פֶטרוס”, פירושו סלע ביוָנית, “מפני שעליו יש לישען כמו על סלע”, וחניכתו זו נתקיימה לו: שמעון־ פּטרוֹס. שיעור קומתו של שמעון־ פּטרוֹס היה קצת פחות מבינוני. קצת גיבּע, בעל זקן קטן חום־אדמדם כעין החלודה, מחודד ומסולסל בזכרוּתוֹ. עיניו היו לוהטות, מבטן לא שקט; כולו היה מלא תנועה. מרגע לרגע היה הופך פניו כנגד רבו ומדבר אליו ברגש, כמתכוון לתפשו בלבו. ידו האחת מפושקת האצבעות מפזזת ומשרטטת באויר זויות חדות וקוים מהירים; ידו השניה נעוצה באפוּנדתו. ואילו אף זו אינה שקטה; מזמן לזמן היא נחלצת ומכסכּסת ומסלסלת בשבּוֹלת זקנו. משמאלו של ישו מהלך יוחנן בן זבדי, נער צעיר, דק וגבוה, מתון ומרושל בתנועותיו, כביישן, ועם חלום מתמיד בתוך עיניו. לפרקים הוא תולה אותן ברבו כתוהה ושואל, ועיניו מתרפקות עליו באהבה ובהתפעלות…

פתאום עמד ישו, נשא ראשו והסתכל באותו בחור זר שעמד כנגד המדורה. כל הזמן, משעה שישו נראה עומד על פתחו של הבית, בדקו בו עיניו הלוהטות של הבחור. ישו הביט אליו רגע אחד תֵמה, כניעוֹר משינה, ומיד לאחר מכן הניח את מלוויו ופסע כלפי הזר בפישוט ידים:

– שלום עליך, יהודה… ברוך אתה בבואך!

גם יהודה איש־קריות פסע פסיעה אחת כנגדו ושניהם התחבקו. ואחר הסתכלו זה בזה דמומים. יהודה מצא שישו נשתנה משעה שלא ראה אותו. כאילו נזדקן, על מצחו נמתחו קמטים, זקנו גדל, נתרחב ועין הזהב שלו כאילו נתכהה. וכפי שהיה דומה עליו, נתגלו בזויות פיו חריצים שלא ראם קודם, ומתוכם מנצנצת איזו מרירות… – גם את טביתא הבאת עמך?

מאחורי אחיה עמדה הנערה וכל הזמן לא העבירה עיניה מעל ישו; דומם ובלא קול צחקה כנגדו בשני טורי שיניה שהיו נוצצות בחשכה.

– כלום עדיין שותקת היא כל ימיה? – שאל ישו.

– הרי ידוע לך… כל ימיה אילמת.

– בואי אלי, בואי, אל תתיראי!.. התקרבי, התקרבי, כך… – קרא אליה ישו והיה מחווה לה באצבעו, כמי שמזרז תינוקת ליצא ממחבואה.

טביתא יצתה מאחורי אחיה, תפושת חלום, כשהיא מביטה אל ישו וצוחקת את צחוקה הדמום.

– למה את שותקת? הרי את יודעת לדבר כשרצונך בכך. אמן אני אומר לך, טביתא, שאת יכולה לדבר כמותי. אמרי לי שלום! – ופתאום קרא אליה בגערה, כמעט בכעס – אל תשתקי! אמרי “שלום”! – ושוב הגביה את קולו – ש־ל־לוֹ־אוֹם!

בן רגע עמדה דממה בכל החצר. הכל הסתכלו בטביתא וחיכו לנס.

– ש־ל־לוֹ־אוֹם… – אמרה פתאום הנערה בקול משונה, כחטוב בעץ.

– שוב פעם… אבל במהירות: “שלום עליך, ישו מנצרת”…

–ש־ל־ום ע־לי־ך י־אא־ששש־אוּוּ מי אי־אי־נַ־צ־רֶת… דומה היה שהיא מפצחת כל הגה בעינבּל של עץ.

כך, כך! – קרא ישו וטפח לה על כתפה בחיבה – אם מאד תהי רוצה תוכלי לדבר.

צוחת תמיהה הקיפה את כל החצר בבת־אחת. אנשים דחקו עליו, נשים התנפלו לנשק את כפות רגליו, מרחוק, מעל לראשים, פשטו אליו ידים, בכו, התחננו, יללו, התפללו אליו, ביקשו רפואה… תלמידיו היו משתדלים ככל האפשר להדוף מעליו את הדוחקים, וכמעט שבאו לידי התכתשות.

בתוך המהומה הזו אחד היה שלא הרתיע ממקומו ובפניו לא נראה אף זיע קל שבקלים. הרי זה היה אותו אדם גוץ, בעל החוטם הסולד, העינים הזעירות והעוקצניות. הוא רק הסתכל בכל הנעשה סביבו בעינים דומות לשתי זגוגיות פעוטות התקועות על זכרותן של שתי מחטים… יהודה נתבהל כששמע מפי אחותו קול דברים; כל כך נתבהל, כאילו ראה את המדורה פתאום מגביהה עצמה מעל הקרקע, טסה ואומרת שירה. אף ישו גופא הבהיל אותו: לא עלה כלל על דעתו שבעל־נסים הוא…

בתוך רעש הצעקות והקריאות הספיק ישו ללחוש לו – תבוא אצלי… עוד הלילה… בכל שעה שתבוא… בבית שמעון הדייג; הבית השלישי מכאן, על גבעה…

ונפטר מן החצר, מוקף תלמידיו.

על־יד על־יד שככה החצר. השעה היתה כבר מאוחרת. הבריות התחילו כבר פורשים איש אל מקומו. אלה התעסקו בכליהם כשהם מתקינים משכב לעצמם, אלה מתפרקדים כבר על משכבם הקשה מתוך אנחות ממושכות, ואלה עמדו בתפילה. יהודה היה קצת מבולבל מפגישה זו. התיר את תרמילו והוציא מתוכו פת מעופשת, מעט זיתים ופירור גבינה נוקשה ונתן לפני טביתא לסעוד. הוא גופו לא נגע באוכל. ישב כנגד המדורה, עיניו נעוצות באוּר ולא השגיח באותו ברנש קטן שהיה כל הזמן מתעסק במדורה, משתדל להאחיז את האש בחבילי הזרדין שהיה מוסיף כל פעם, ובה בשעה הוגה בנהימה מלות לא ברורות. פתאום הפך פניו אל טביתא:

– מי את נערה, ומה שמך?

ניעור יהודה מהרהוריו ונפנה אל אחותו. אף הוא המתין לתשובתה.

טביתא צחקה רגע בצחוקה האילם, ולאחר מכאן השמיעה באותו הקול המשונה:

– שָ־ל – ל –אוֹם ע־לי־ך יֵ־אא־ששש־אוּוּ מִי־אי־אי־נַ־צֶ־רֶת…

ועל פניה השתפכה אורה של רב טוּב.

– מהיכן את נערה טובה? – הוסיף אדם זה לחקור אותה. הפעם לא פיקפקה טביתא אף רגע, הזדרזה והשיבה מתוך קורת־רוח שאינה מצויה:

– שָ־ל־אוֹם ע־לי־ך יֵששש־וּ־וּ מ־נ־צרת.

והביטה אל האדם הזר ואל אחיה כמנצחת.

– שוב ושוב… מוטב שתשתקי כמו ששתקת על חייך! – קרא אליה יהודה. יותר משהיה נרגז עליה היה נרגז על אדם זה שדבק בה לחקרה.

העביר מעליה את תרמילה והשכיבה לישון על הקרקע במקום שעמדה.

– מה דעתך על הנס שנעשה בבחורה זו שלך? – שאל הזר את יהודה.

– רואה אני בך שאין דעתך נוחה מהמעשה הזה.

מכל זוית בחצר נשמעו כבר נחרות ישנים, לחש של תפילה, דיבורים מבולבלים מתוך שינה. הזר קירב את עצמו אל יהודה ולחש לו:

– וכי מותר כך לעשות? מי התיר לו כך לעשות?

– אם הוא עושה כך תלמוד לומר שמותר.

– לאו ולאו! כך אסור לעשות.

– מפני מה אסור? – שאל יהודה עדיין נרגז.

בכעס החל האדם הגוץ גורף את הגחלים הלוחשות. ואחר החזיר פניו אל יהודה ואמר:

– בשעה שהכישך נחש, בשעה שאַרסוֹ מחלחל בכל גופך כלום תהא מבקש רפואה לבוהן ידך או לתנוך אזנך?

לא ירד יהודה לסוף דעתו ולא שאלו למה הוא מרמז. הניח את תרמילו על הקרקע והשתטח אף הוא כמו אחותו. עם שכיבתו חש בכל גופו מטלטולי הדרך.

– שמעתי שהוא הזמינך לבוא אצלו. כלום לא תבוא? – שאל הזר.

“מה הוא רוצה ממני?” הרהר יהודה ברוגז ולא השיב לו כלום. ובאמת שכח את הזמנתו של ישו. גופו היה רצוץ במידה כזו, עד שהיה דומה עליו שאפילו ירצה לא יוכל לעמוד על רגליו. ובו בזמן הוא מהלך עם אחותו דרך המדברות; הוא ואחותו לבדם, וסביב – ישימון נורא. פתאום נקלע להם בדרך אדם אחד. יהודה לא תמה על פגישה זו, כאילו לכתחילה יצא עמו יחד לדרך. ויודע הוא שזהו בנו של טוביה שהולך בשליחות אביו. והוא אדם גוץ בעל שפתים דקות ופה קפוץ ועינים עוקצניות ודיבור שופע רעל. “אסור, אסור – אמר לו – להשתמט. לכל אדם שליחותו שלו בעולם, אחד המיטיב ואחד המזיק”… והוא, לאחר שאמר מה שאמר, התחיל מתרחק, מתרחק. רצה יהודה לזרז פסיעותיו ולרדוף אחריו, מפני שמתירא מאד היה להשתייר יחידי במדבר – ולא יכול: רגליו כמשותקות, כמצומדות אל הקרקע ואין בכוחו להזיזן. מרוב התאמצות לנענע את רגליו התנדנד בכל גופו, וניעור משנתו…

בבהלה הסתכל אילך ואילך ולא הכיר את מקומו. מעל לראשו דלקו כוכבים בדממה רמה, וסביבו בני־אדם נוחרים, מתהפכים על משכבם, גוחנים, משיחים מתוך שינה… האבוקות כבר כבו, כבתה גם המדורה, ואפילו גחלת אחת לוחשת לא נשתיירה בתוך הרמץ. רק משהו אפל, איזה גוש שחור היה מוטל שם. קשה היה לשער שזהו אדם מכוּוץ ומכוּרבּל בעטיפתו. הצינה היתה גדולה. צמרמורת אחזה את יהודה ושיניו היו נוקשות זו בזו. בצער הביט כלפי אחותו שהיתה שכובה מכווצת כפקעת, והיה מצר על שאין בידו לכסותה ולחממה. דרך חטמה היתה מרטנת משהו, דומה לדיבור. נתמה יהודה, גחן, הסתכל: הן! שפתיה דובבות בלחישה. הרכין אזנו ושמע… “שלום עליך, ישו מנצרת”… אז נזכר שישו ממתין לו, ובלבו התחיל רוחש מורא כמוס: כלום לא טעות היתה בידו שטלטל את עצמו עד שהגיע לכאן?…

משחזר ישו מערבת הירדן אל נצרת היו כל יושבי־קרנות שם משיחין בו. יהודה התאווה מאד לראותו. חיכה לשעה שיזדמנו יחד. ושעה כזו לא נזדמנה עליהם. רק פעם אחת ראה אותו יהודה בבית־הכנסת, בשעה שעלה לקרוא את הפטרת השבוע. יהודה עמד על הפתח, וקשה היה לו לשמוע את ישו דורש לפני הקהל; מפני שהיה נרגש דיבר בקול נמוך מאד. ואילו הוא, יהודה, היה נרגש יותר הימנו. כאילו כל חייו היו תלויים במפתח שפתיו של הלה, בהצלחתו או בכשלונו… פתאום התחיל עובר לחש בין שורות המתפללים. אילך ואילך התחילו קוראים בקול, בחוצפה ובלעג: “הרי זה ישו שלנו… מה דורש שם בן יוסף הנגר?…” עמד רעש. אל אזניו של יהודה הגיעו דברי ישו האחרונים: “רצוני לומר לכם שני דברים. דבר אחד נוגע אלי יותר והוא חשוב פחות, ואפילו לא חשוב כלל. הדבר השני נוגע אליכם, אל כל ישראל, והוא חשוב מאד מאד. הדבר הראשון הוא שאני בא כאן להתודות לפניכם חטא שחטאתי והחטאתי את הרבים. כל ימי הייתי משיח לפניכם על המלחמה ברָשות ומסיתכם למעשה מגונה זה. חוששני שיש לי חלק במה שאירע אחר כך. חטא חטאתי לחיים ולמתים, לאותם שנפטרו מעולמם על שדה המלחמה, הרחק מביתם ומאהובי נפשם. הם הלכו לשפוך דם זולתם ונמצאו חייהם של עצמם מקופחים. והדבר השני שברצוני לומר לכם נוגע לכל ישראל. והוא חשוב מאד”… אותה שעה אירע דבר איום בכיעורו. מזוית אחת נשמעה קריאה: “עפר לפיך, עז פנים!” ומיד התחיל מצעק שני: “אתה מקטרג על המתים שמסרו נפשם על קידוש שם שמים!…” הכל היו מצעקים. התנפלו עליו, השליכוהו, דחפוהו, סחבוהו בקללות ובמכות אל “חורשת־השדים”, כדי להשליכו משם…

יהודה היה מרעיד ומרתית כולו. הרגיש שפניו מכסיפות, ושערותיו עמדו מאימת המעשה שהאנשים אמרו לעשות בישו. ידיו נתקפצו לאגרופים, אלא גרונו נשתנק ולא יכול להוציא הגה מפיו… אחר כך היה כל יום מהלך ב“נחל־העזאזל” ומחפש את עצמותיו של ישו… עתה הוא יודע שאותה שעה כשהרבים עמדו עליו, על האחד והחלש, והיו גוררים אותו ומכים אותו ועולבים בו, אותה שעה אהבוֹ, יהודה, כמוֹת שלא אהב עוד שום בריה בעולם. באחד מאותם הימים נפטרה אמו. החשכה שבנפשו נתגברה, נתגברה משטמתו אל הברואים ואל העולם, שהיה שמח להחזירו לתוהו ובוהו. כמדומה הוא שכל העולם לא נברא אלא להנאתם של הרשעים. כמה רשעוּת, כביכול, במנהגו של דיין העולם להסתיר מן הבריות את פניו ולהמתין עד שיכשל מי מהם בעבירה, עד שישתרש בחטאיו, כדי שיוכל אחר כך להעמידו לדין ולענשו עוֹנשין קשים. ואף מן הצדיקים הוא מתעלם, מונע מהם את שכרם בעולם הזה, וממתין עד שתתמטמט אמונתם ותתערער יראתם. כלום דין אמת הוא זה? הצדיקים מתיראים מאימת הדין הם מסתייגים בכל מיני סייגים וגודרים עצמם מהנאות העולם הזה, כדי להניח דעתו של המקום. ואילו הרשעים חוטפים ואוכלים, חוטפים ושותים ואומרים: לית דין ולית דיין… ונפשו של יהודה קניטה מן החיים. הוא מהלך מרוּגז ובוֹסר על הכל…

בין כך ובין כך נודע לו ליהודה שישוּ חי, שוֹרה על חוף ימה של גינוֹסר, מרביץ תורה ברבים ומרפא חולים. כיון ששמע זאת שוב לא מצא מנוחה לנפשו. היתה דוחקת עליו תאותו לילך ולמצוא את ישו ולשאלו, מהו אותו דבר חשוב שרצה לומר לאנשי נצרת ולא אמר. יום אחד עמד ועזב יחד עם טביתא את נצרת. הערב מצא אותו סוף סוף. לכאורה אותו ישו שבנצרת. ואף על פי כן משונה הוא מאותו שהכיר שם. המעשה בטביתא אף הוא נתן קצת מורא בלבו…

עמד יהודה על רגליו. הרי לשעה זו, שיוכל לספר עם ישו ביחידות, התאווה כל הימים, ועכשיו משהגיע אליה אין רוחו מקוררת, לבו חלוק עליו, כאדם שהולך לקבל את דינו…

אותו גוש שחור שהיה מוטל לא הרחק הימנו מקופל בעטיפתו, התנדנד, עירטל את פניו ואמר:

– סוף סוף אתה אומר לילך אצלו?

אותו אדם גוץ!.. נזכר יהודה את חלומו ושאל:

– מה רצונך לומר לי? – לא כלום. מה אכפת לי? אדרבא, לך, כיון שקראך. אלא… פקח עיניך ופתח אזניך! נעשים כאן מעשים, נעשים כאן מעשים… – ולא סיים, רק טילטל את ראשו כאדם שמצר הרבה על מה שהוא רואה.

פתאום זרק מעליו את עטיפתו, ניתר ממקומו ורץ כלפי יהודה, נדחק אליו בצדו, הגביה עצמו על בהונותיו ולחש כלפי אזנו שלא הגיע אליה בפיו:

– משקים אותם הבריות סם, משכרים אותם ואחר כך מלסטמים אותם!

יהודה נרתע לאחוריו וקרא בלחש אף הוא:

– מי עושה כך?

האדם הקטן כבר חזר בריצה אל מקומו, שוב שכב מכוץ ומקופל בעטיפתו עד למעלה ראשו.

“ודאי דעתו של אדם זה מטורפת עליו”, אמר יהודה בינו־לבין־עצמו, רקק ויצא מן החצר.

השכונה היתה שקועה בשינה עמוקה. בקושי נסתמנו מתוך האפלולית בתי הדייגים מגובבים זה על גבי זה, דחוקים וצפופים, עד שכמדומה לא נשתייר כל רוח ביניהם. לאור הכוכבים נשקפו כתלי הבזלת השחורים קודרים וזעומים יותר משהם בעליל. רבים מהם עשויים חומר ומסוידים; הללו הבהיקו בזיו חיוריין נטול־ממשות, מבעד לרקמת צללי אילנות ושיחים. מאיזה מקום בסמוך הגיעו נשימותיו הכבדות והכבושות של ים גינוסר הסמוי־מן־העין. נשמעו גם שכשוכם של גלים אצל החוף ונקישותיהן של שתי דגוּגיות מיותמות שנעזבו שם קשורות יחד. ממקום אחד, מאחורי הבתים, קרא תרנגול; אחריו שני, שלישי. אחרי פסיעות אחדות ראה יהודה גבעה קטנה עשויה מדרגות מדרגות, ושורת אילנות עליהם. מעל ראש הגבעה נראתה, מבעד לאילנות, סוכת חומר קטנה שכתליה המסוידים הלבינו בלובן־רפאים מלא־סוֹד. הבין יהודה שכאן ישו שורה. התחיל יהודה עולה במדרגות, ומתוך החצר נשמעו כנגדו נביחותיו של כלב חשדן. למעלה, על איצטבה ליד הבית, ראה מבעד לצללי עצים, דמותו של אדם יושב כפוף, שקוע בהרהוריו ומשרטט במקלו על גבי הקרקע. יהודה הכּירוֹ מיד: זה הוא…

המתין יהודה קצת ואחר כיעכע בזהירות. הגביה ישו את ראשו, זקף את גבו והסתכל כלפי יהודה.

– יהודה? בוא. שב כאן.

יהודה ישב. שוב התכופף והמשיך לשרטט במקלו על גבי הקרקע. עדיין היה עסוק בהרהוריו הקודמים.

– את מי עזבת שם? – שאל בלא להגביה ראשו.

– שני קברים – השיב יהודה.

ישו הזדעזע כלשהו:

– ברוך דיין אמת! – קרא – אשה טובה מאד היתה אמך. הרבה צרות ראתה בעולמה ומעט מאד נחת. הרבה אָהבה והרבה סלחה אמא שלך. בת העולם הבא היא. – אף אני סבור כך – העיר יהודה נרעש. זו לו הפעם הראשונה שהזדמן לו לספר עם אדם על אמו והילכּך היה נרעש – אמא היתה כל ימיה נתונה ביסורים גדולים. כמו עורה על בשרה כך היה צערה מלפפה כל ימיה, ולא יכלה ליפטר ממנו… עכשיו אני מרגיש יותר מכפי שהייתי רואה ומרגיש זאת בחייה… ואני לא היה בידי בכדי להמתיק לה את מרירות חייה. היא יצתה מן העולם בלא לקבל כל שכר שהוא, בלא לראות אף שעה קלה אחת בנחמה. יצתה מן העולם וחסל! אין להחזירה ולתקן לה במקצת את המעוּות ואת העוול… אף אני… אף אני עתיד למות רעב לנחמה כמות שאני רעב ועזוב בחיי… והעיקר, ישו! ללא תקנה, ללא כל תקנה!.. ושם? אַה! מי יודע בודאות מה שם? הרי הצדוּקים אומרים שאין שם כלום! ואם כך, הרי כל הסבל והיסורים הם מעשה שטות ורשעות בעלמא… אילמלי היו כתלים לעולם הייתי מטיח ראשי לכתליו עד שיתמטמטו… אבל מה נאמר? מה נדבר? ומה נעשה? עלינו לקבל גזר־דין ש… ש… שמא אינו כלל גזר־דין ולא יצא מלפני שום דיין?

רק לאחר שנשתתק הרגיש פתאום בכפו של ישו שמלטפת ומלטפת כל הזמן בהתמדה את כתפו וגבו. במנוחה ובפשטות, אבל בקול רך מאד אמר לו ישו:

– אסור לו לאדם ליקבר בתוך יסוריו, יהודה! כמו בכל קבר, אף למי שמשקע את עצמו ביסוריו, חסרים אויר ואור; אף בקבר כזה עלול אדם ליחנק.

– מה לעשות? כיצד יציל אדם את עצמו?

– יוציא את ראשו מתוכם! יציץ מתוך יסוריו אל החוץ… – אל החוץ? להיכן זה “אל החוץ”?

– רצוני לומר, אל תוכו פנימה… אמן אני אומר לך, שם בתוכו, ימצא מרחב, שם חמה זורחת, שם פלגי חיים קולחים, שם אלוהים…

– אלוהים? איני מבין…

– אמן אמן אומר אני לך: אתה שקוי כולך אלוהים כגון ספוג זה שספג מים…

– איני מבין, ישו, בהחלט, כלום…

חייך ישו את חיוכו הדק:

– אל תצטער על כך. אחר כך… עתיד אתה להבין. טוב יהודה, שבאת. שמחתי לראותך כאן.

יהודה שתק.

– טביתא היא ריחיים על צוארך?

– לאו. ריבה שקטה וצייתנית היא.

– כלום לא דיברה קצת לאחר שנפטרתי מכם?

– רק על המלים שלימדתה היא יודעת לחזור. אפילו מתוך שינה שפתיה רוחשות אותן. לא עלה על דעתי שבעל־נסים אתה.

– יותר מן המלים שלימדתיה אינה יכולה עדיין לומר כלום? רואה אתה שדל כוחי מאד.

– אדם אחד יושב שם בחצר, גוץ ומשונה, והוא מקטרג עליך קטרוג גדול.

– מה קטרוגו?

– דברים של בטלה… “משקים סם רעל ומשכרים, אומר הוא, ואחר חומסים ועושקים”… למי התכוון בדברים הללו?

– כלום אני יודע? אפשר שאלי התכוון. אבל איני יודע על שום מה. הרבה מן הפרוּשים שבכאן אין דעתם נוחה הימני, ואף אני אין דעתי נוחה מהם… למה עזבת את נצרת? – שאל פתאום שלא מענין השיחה.

יהודה הרגיש בדבר שכל פעם שהדברים היו נוגעים בישו עצמו או באיזה ענין נכבד, היה ישו מפסיק מיד את השיחה ומגלגלה אל ענין אחר, אל דברים שנוגעים יותר ביהודה עצמו. מצד אחד היה בהפסקות הפתאומיות הללו משום מנהג של זהירות (מפני מה?..), ומצד שני היו הפניות הללו אל יהודה מקרבות ומעודדות…

יהודה הרכין ראשו ולא השיב מיד. ישו חזר על שאלתו ואז אמר יהודה בחיוך עקום:

– בעבור דבר שבשטות.

– שמא אתה מתחרט על שבאת?

– לא, איני מתחרט. לגבי דידי אין זה דבר שבשטות. הרגשתי שלא אמצא מנוחה לעולם ובשום מקום כל אימת של אראך ולא אשאלך דבר אחד…

– מצפה אני לשאלתך.

– ודאי זוכר אתה את אותה שבת, כשהייתי עומד בבית־הכנסת שבנצרת ודורש לפני המתפללים… שני דברים היה אז בדעתך לומר לנו, אחד חשוב ואחד שאינו חשוב. את שאינו חשוב אמרת, ואת שחשוב לא הניחוך לומר. כל ימי מטרידתני השאלה: מה הוא אותו דבר שלא אמרת?

ישו הסתמך בגבו אל הכותל שמאחוריו והשפיל את ראשו, וזקנו התפשט על גבי לבו לכל רחבו. נשקע בהרהורים ובזכרונות. כשם ששמח לראות את הנער הזה, כאילו פתאום נשבה רוח ממרחקים על חוף ים גינוֹסר והביאה עמה את בּשׂמיהם של הרי נצרת וכרמיה, כך התעגמה עכשיו נפשו עם זכר אותה שבת נוראה, כאילו אז נחתך גזר־דינו… נתקשר לבו בעצבות, על שאינו יכול לחזור אל אותו בית־כנסת קטן, שבין עמודיו, תחת כנף דוּמיתו, עברה ילדותו בפסיעות חשאיות. אוֹה! הוא גופו לא ידע כמה קשור הוא בנימי לבו אל אותו בית קטן ישן וקדוש עם ריח המינתה שבאוירו…

– ה, כן! זכורני! – אמר מתוך הזיה – אותו בית־הכנסת… יודע אתה, אהבתי מאד לשמוע מתוך דממתו את הגיית היונים תחת כיפתו… – ואחר־כך, כזוכר נשכחות – זכורני! שבת נחמו היתה אז. לבי היה מלא אז על גדותיו, והרבה דברים היה בדעתי לומר לבני נצרת… רבים אומרים (רציתי אז לומר להם שם), רבים אומרים: “שקדו על אדמת ארצנו שלא יטמאוה זרים!” ואין דואג ואין שוקד על נפש האדם שכבשוה רוּחין טמאים ומכלים אותה. מה תתן ומה תוסיף לו לאדם אדמת ארצו בשעה שעולמו שבתוכו הולך ונחרב? רבים אומרים: “פרקו עול נכרים!” או “הצילו את חירוּתכם!” ואין נותנים את הדעת לראות שהאדם מלגו עבד הוא; מבקשים לזקוף את הקומה בשעה שהנפש כפופה, כפופה…

הרבה שאלות רצה יהודה לשאול ולא שאל אף אחת. סמוך מאחריהם נשמעה טפיחת כנפים, ומיד לאחר מכן קריאת הגבר. מרחוק נער חמור וגוע בנאקה. ושוב השתלטה דממה. עיני יהודה כבר התרגלו אל החשכה וראו את הים מרטט כיריעת שיראים מנופחת ברוח, מבהיק בכוכבים; אור וצל משמשים בו בערבוביה. לבו של יהודה כאילו נתפח מהנוֹי הזה המלא דמי וסוד…

– כמה נאה המקום הזה! – פרצה קריאה מפי יהודה.

– ודאי רבות סבלת משעה שלא התראינו – אמר פתאום ישו.

– מְהְממ… – רטן יהודה בחטמו; משום מה לא נעים היה לו לשמוע את ישו מדבר על סבלו שלו – לאו כל אדם זוכה במזל טוב…

– רואה אני בך שאָפיך נתרכך יותר… מדוּמני שיש בך יותר מן הכניעה… – הוסיף ישו במנוחה.

– אתמהא! – נפלטה קריאה מפי יהודה. ברי היה לו שישו טועה בו. אילמלי היה רואה ללבו!…

– אתה מיוּגע מן הדרך – אמר אליו ישו – לך לישון. מחר תחזור אלי, עם השכמה, עם השכמה… נהיה שעה אחת שרויים ביחידות. אחר כך מתחילים הבריות מתכנסים וקשה לדבר במנוחה, כמו עכשיו…

פרק שני    🔗

יהודה חזר אל חצרו של זבדי, מצא את מקומו אצל אחותו ושכב לישון. ואילו שנתו נטרפה עליו. שיחתו עם ישו טרפה את לבו. מתוך חיוך של קורת־רוח זכר היאך ישו היה מפסיק מפעם לפעם את דבריו באמצע ומשיאוֹ לדברים אחרים שנוגעים אך בו ביהודה לבד, שואלו על אמו, על טביתא, מדבר על סבלו, ובנעימה נוחה וטובה כזו. לכאורה, הדברים שנאמרו ביניהם, שם על האיצטבא, היו פשוטים ורגילים, ואף על פי כן הם נראים לו עכשיו לא רגילים על עיקר ומלפפים את לבו בחמימות כזו, כגיפופי רֵע. טוב ונעים לו לזכור זאת. ועם זאת כאילו איזה מרחק מפריש ביניהם. הקמטים המרובים על מצחו של ישו, זקנו המגודל וכל דמותו מעידים שאף עליו, על ישו, עברו כל אותם הימים, שלא ראה אותו, במחרשה… עם כל החמימות הנודפת הימנו, סוף סוף הוא פחות מחוּור לו מכפי שהיה בנצרת. ואף לא כל הדברים ששמע ממנו מלובנים ומוסברים במידה מספקת. מה תלמוד לומר ש“פלגי חיים קולחים בתוכו”? ומה תלמוד לומר “שהוא שקוי אלוהים כספוג”?.. הדברים לא היו סבורים עליו כל צרכם, ועם זאת היה לבו קנוט וכעוס כאילו רימוהו… סוף סוף זכה לשמוע ממנו מה שרצה לומר שם בנצרת. וכי כדאים היו הדברים שיכתת בשבילם את רגלי עצמו ורגליה של טביתא העלובה?…

ברי היה לו ליהודה שנפשו לעולם תהא כפופה ועכורה ונעוּרה מאלוהים, כשם שנפשו של ישו זקופה וזכה, וכולו ספוג אלוהים כספוֹג… כל מעבר, אפילו צר ביותר, לא ראה על גבי התהום שביניהם. גמר בלבו לילך מכאן מהר עם הַשְחָרָה. להיכן? וכי מה אכפת לו להיכן?..

שעה מרובה היה מתהפך מצד אל צד על האדמה הנוקשה וכל גופו מרעיד מצינה. “אתה שקוי כולך אלוהים כספוג זה שספג מים”… המלים האלו נתקעו בלבו כצפרנים ואינו יכול לקבלן ואף לא לעקרן… נניח, מהרהר הוא, שכן, נניח… ואילו אבא ואמא היכן הם?.. כבן־פטיש היתה שאלה זו מקישה ומקישה על דפני לבו מבפנים, עד שלבסוף חטפתו שינה.

עם דמדומי שחרית הראשונים ניעור, כאילו דחפוֹ מי שהוא. ישב והסתכל סביבו בעינים עכורות בדעה עדיין לא צלולה. כל החצר הגדולה היתה מלאה גופות אנשים ישנים, מכוּוצים ומכורבלים. אותם שהצינה לא הניחתם לישון היו יושבים ומפהקים ומתגרדים, או עומדים בתפילת שחרית. את טביתא מצא כבר יושבת אצלו ולועסת את שיירי הפת שמצאה מונחים על ידה.

כשיצאו יהודה וטביתא מן החצר לא הנצה עדיין החמה. אבל קויה הורודים היו בוקעים ומפציעים מבעד לאדים החורוּרים הנערמים באופק. דומה כאילו גוף צעיר ובריא הולך ומתערטל קמעה קמעה מהסדינים שהיו עוטפים אותו. מלמלת אדים דקה ושקופה התנופפה במתינות על גבי לבו של הים הנושם נשימות גבורה מתוך שנת־שחרית, והוא כולו ורוד־כספסף… בתי כפר־נחום, שאמש היו משחירים מתוך חשכת הלילה בבזלת כתליהם הקודרת, מנמנמים עדיין אף הם ומחייכים חיוך משכּים מבעד לערפל הבהיר. מקומות היה מזדווג אל ערפל זה עשן הכירות ויורות־הערבּיים, שעולה מתוך החצרות, משתפּל ומשתטח בכל מלוא השטח. לפרקים פורצת הכא והתם קריאת גבר צעירה וצלולה ומבשרת את ביאת היום החדש…

האח והאחות ירדו אל הים. יחפים היו וכפות רגליהם היו טופחות על הקרקע הטחובה ועל הצדפים, וקול פסיעותיהם הולך בדממת הבוקר. לא הרחק מהם עמדו אנשים אחדים עד ברכיהם במים; הרחק על הים בדוגיות ישבו עוד אנשים; אלה הכא ואלה התם היו עוסקים במלאכה אחת: היו צדים דגים. האנשים עבדו בדממה כזו, עד שבתחילה לא הרגיש בהם יהודה, ואחר כך נראו לו מתוך הערפל כברואים מעולם הרוחות. באמצא הים נקרע פתאום הערפל, ורצי הכסף התחילו מרתתים על המים; שם היתה דוגית עם אנשים שהיו דומים לצללים רדומים, שיירי הלילה שנתאחרו ועדיין לא היה סיפק בידם להתנדף…

יהודה רחץ את פניו, ידיו ורגליו. אחר נטל את זרוע אחותו וכמו שאמם בשעתה היתה נוהגת בכל בוקר, מְשָכה אל המים ורחץ את פניה, זרועותיה ורגליה. רחיצה זו לא היתה רצויה לנערה מתמיד. בשעה שאמה היתה רוחצתה היתה משתמטת מידיה ובורחת, ואילו מפני מוראו של אחיה היתה מקבלת כל מה שהלה הטיל עליה. לאחר שהסתפגו בשולי בגדיהם עמד יהודה ופניו כלפי דרום, כשידיו ורגליו כפותות, וקרא בלחש את הפרשה הראשונה מקריאת־שמע ואחדות מי"ח הברכות שידע על־פה. אחותו עמדה סמוכה אצלו, כפותת ידים ורגלים כמותו, ועיניה תלויות ברחש שפתיו, כמשתתפת עמו בתפילה.

אחר התפילה חזר יהודה אל ביתו של שמעון הדייג, שעל הגבעה; לגמרי הסיח מלבו מה שגמר אמש לא לחזור עוד אל ישו. טביתא פסעה אחריו. עכשיו נראתה לו הגבעה גבוהה יותר, והבית קטן ודל יותר מכפי שראם אמש. לובן בתי־החומר המסוידים הפך עם הנץ החמה ורוד־חיוריין, שמבהיק בחן מבעד לחרובים, לדקלים ולתאנים הגדלים כאן בכל מבוי ובכל סימטה.

ביתו של שמעון היה מודבק אל צלע הגבעה כגון פטריה, וכאילו נסתמך על סלע זקוף שהיה מטיל את צלו עד למרחוק. לפני הבית רחבה קטנה מרוצפת אבנים, מכובדת ומטוהרת. סמוכה לפתח הבית איצטבת־חומר שעליה ישבו אמש שניהם, הוא וישו. מאחורי הבית חצר מסויגת בגפת־קנים, ועל זכרוּתיהם של הקנים, הבולטות מתוך הגפה, היו נתונים כלי חרס הפוכים להתיבש. מכשהתחילו הוא ואחותו לעלות במעלות המוליכות אל הבית, קפץ עליהם כלב צהוב גדול ופרוע־שער בנביחות איומות. מתוך החצר נשמעו קריאות ונזיפות: “שעיר! בוא לכאן! שתוק, שעיר!..” יהודה לא נבהל ולא נתבלבל; את אחותו שנפחדה הסתיר מאחר גבו והוא גופו התחיל משדל לכלב, פושט לו יד כנותן אוכל, עד שלבסוף “שעיר” זה נתישבה עליו דעתו. ואף על פי כן לא הזדרז יהודה ליכנס אל החצר; השתהה שעה קלה בחוץ והסתכל במה שנעשה בפנים.

בחצר היו כבר אנשים עובדים. אותו בחור גיבּח, שיהודה ראה אותו יוצא עם ישו מבית זבדי, היה מיושב על הקרקע, סמוך אצל הכניסה, והיה עוסק בתיקונה של מכמורת. לא הרחק הימנו ישבה אשה אחת לפני עריבה ועוסקת בלישת עיסה. זו היתה חותנתו של בעל־הבית, קמחית שמה. כבת חמישים, רחבת כתפים ובעלת קומה, לבנת פנים ושחורת עינים, עדיין היתה דומה לצעירה מאד. דליל השער השחור כזפת, שנשמט מתחת למטפחת הכרוכה לראשה, הבליט ביותר את זכּוּת עור פניה. מבט עיניה, קלסתר פניה וכל תנועות גופה אמרו כבוד ושלטון. בעלה היה בשעתו סוכן הרשות, גזבר של קופת צדקה ובעל נכסים. לאחר שנתאלמנה ממנו לא נתקיימו בידה אוצרות בעלה; לא יצא זמן מרובה והיא ירדה מנכסיה. שיחקה לה השעה ונזדמן לה דייג זה, בן יונה, שראה את צפנת בתה בשוק הדגים, ושיגר אליה את פיליפּוס עם סל דגים ועם בקשה להשיא לו את הנערה. לא יכלה האלמנה לסרב: זה ימים לא היתה הפת בסלה. על כרחה אמרה הן. ואילו בלבה לא סלחה לו כל הימים את עזות־פניו לבקש ממנה את בתה, הוא, שבחיי בעלה לא היה מעיז אפילו לעמוד על פתח ביתה… ואף על פי שלא היה עוד בידה לנהוג שררה, לא בטלה יהירותה, והריהי מתגבהה על כל באי ביתם, זולת ישו, שהיה חביב עליה מאד; ביחוד לאחר שריפא את רגליה המשותקות ולאחר שראתה שכל העולם כרוך אחריו, מתיהרת היא בו שהוא שורה בביתם… מרוחק קצת, בזוית החצר, היה פיליפוס עוסק בזרדים ומסדרם מוּרביוֹת מוּרביות לאורך כל כתלו של הבית. ביניהם היה גם ישו. אף הוא היה עסוק במלאכה. הוא היה מפיח את האוּר בתוך יורת־הערבּיים, כשהוא עומד וזורק לתוכה חבילי זרדים. כולם עבדו בשקט ובשתיקה. דומה היה שכך הם עובדים כאן עוד מאמש. משראה יהודה את ישו מתעסק באורה של הכירה, נתמה מאד בלבו: כלום לא שכב כלל לישון? מפתח הבית הפונה אל החצר יצתה אשה צעירה אחת, בעלת־הבית, צפנת, בתה של קמחית. היא דומה אל אמה בקלסתר פניה ובקומתה, אלא צרת גוף היא וכפופת גב במקצת. פניה חיורות, שקופות כמעט. מבעד עיניה נשקף חלום רחוק ונשכח, שהתאמצה כל חייה לזכור, ולא זכרה… קו שפתיה הקפוצות מזכיר עוֹף פורש כנפים באויר… בידה היתה קערה מלאה זרעונים להלקיט את התרנגולות שמטיילות להנאתן בחצר. התרנגולות מכיון שראוה ושמעו את ההברוֹת, שהיתה הוגה בקול משונה, התחילו מתלקטות סביבה.

יהודה ואחותו, לאחר ש“שעיר” התרגל אליהם, עלו עוד שתים־שלוש מדרגות ועמדו על פתח שער החצר. ישו עמד אותה שעה בגבו אליהם ולא ראם. הכל העמידו על הנכנסים את פניהם בתמיהה גדולה.

– כבר בשעה מוּשכּמת זו? – שאל יוחנן.

– מה הבהלה הזו? עדיין לא אכלנו פת שחרית… – הביעה קמחית את תמיהתה.

צפנת חבקה את הקערה כמוֹת שאם מחבקת את פרי בפנה (כל דבר שבא לידה היתה כך מחבקת), זקפה עיניה על הנכנסים ופרצה בצחוק כבוש…

אותה שעה החזיר ישו את פניו: – בואכם לשלום! – קרא להם – צפרא טבא!.. אני הוא שהזמנתים להקדים לבוא – הסביר לאנשי החצר. והוא מהר אל יהודה, נתן לו שלום ומשכו בידו ליכנס לפנים החצר.

– אל תירא, יהודה! כאן אנשים טובים, ידידים… טביתא! מה שלומך? הגידי, הרי את יודעת לדבר…

– שלום עליך, ישו מנצרת – תקעה הנערה מלים באויר כמי שקובע מסמרים בפטיש.

כך, כך! – קרא אליה ישו בשמחה – עוד נזכה לראות ממך גדולות מזו… ובלבד שתהי רוצה בכך… צפנת! תשגיחי ללמד ריבה זו כיצד מלקיטים לעופות.

צפנת לא ידעה כיצד מלמדים ונתנה את הקערה בידה של טביתא. הנערה שפכה בבת־אחת כל מה שהיה בתוך הקערה.

– הרי את רואה – אמר ישו – שאינה יודעת כלום. אבל יש בידה ללמוד מלאכה זו, על־יד על־יד…

צפנת התחילה מתעסקת עם טביתא בלא שהוציאה הגה מפיה, אבל היה בלבה על שני האנשים הזרים האלה שבאו לערבב עליה את נועם השעה המוקדמת הזו, מפני שנעים מאד היה לה לעבוד במחיצתו של ישו, לשמוע את קולו, את אמרותיו, לראותו מהלך אילך ואילך ועובד יחד עם כל בני הבית, ואנשים זרים אין אתם.

וישו פנה אל יהודה:

– היכן ישנת אמש?

יהודה עמד לפניו שפל עינים וסבר פנים זעומות.

– כמעט לא ישנתי כל הלילה – רטן כמשיח בינו־לבין־עצמו.

– מפני מה?

– כל הלילה הייתי מהרהר במה שאמרת לי.

– בוא ונשב – אמר פתאום ישו והחוה לו על כּוֹפת שהיה מוטל שם ליד פתח השער. שניהם ישבו עליו, וישו שאל: – כלום אמרתי לך דברים העשויים להטריד שנתו של אדם?

– דבריך שאמרת על היסורים ועל… אלוהים, אינם סבורים עלי… כל כך חדשים הם!

– רגילים אתם לראות את עצמכם עומדים כביכול מחוץ לתחומו של הקדוש־ברוך־הוא… משל למה הדבר דומה? לאב שיושב בבית ובניו עומדים בחוץ ומצפים לשעה שיעמדו לפניו ויקבלו מידו את כל הטוב שצפן להם.

קולו היה שפל, אלא שבחצר היתה דממה ודבריו הגיעו אל האנשים שהיו שם. טביתא לבד לא ראתה ולא שמעה כלום, זולת התרנגולות שהיתה ממלמלת ומשחקת כלפיהן.

– כל העולם סבור כך – העיר יוחנן ממקומו.

– חבל… – הפליט יהודה מפיו כמעט שלא מדעת.

– על מה חבל? – שאל ישו.

– על טעותנו… על חיי העולם…

– כלום למדת מתוך דברי שהאמונה בחיי עולם טעות היא? אדרבא, מה שאמרתי יש בו כדי לשמח ולחזק את האמונה.

יהודה הביט אליו בשאלה.

יוחנן ופיליפוס הפסיקו את עבודתם והחזירו פניהם כלפי ישו, צפנת קירבה את עצמה אליו, עמדה בקרן־זוית של הבית ואזניה זקופות לקלוט ממה שמדובר על הכופת. קמחית היתה עסוקה באפית הפת; מן הדברים שנאמרו כאן לא הבינה כלום, אבל כולה היתה מלאה רנן קולו של ישו.

– כולנו, יקירי, שרויים בחיקו של הקדוש־ברוך־הוא. אין העולם יכול להתקיים חוץ ממנו. כל העולם מקופל בתוכו. משולים אנו כתינוקות שיושבים מתחת לכסא אביהם, ושולי טליתו מכסים עליהם. התינוקות משחקים, ישנים ורואים חלומות. אין הם נעורים ממשחקיהם או מחלומותיהם אלא בשעה שאביהם קוראם ונוטלם על ברכיו. על כגון זה אומרים הבריות: מיתה!.. קשה עליהם הפרידה מכזב החלומות. ואילו בחיקו של אבינו אין מיתה, אין כליה. הכל חי וקיים. אפילו מה שאנו רואים נטול חיים, בעיצומו של דבר אינו אלא חי, חי! שכּן חיק אבינו מכיל את הכל וכוללו יחד… – היכן אבא ואמא שלי? – פרצה שאלה מפיו של יהודה. – כלום היושבים למטה בצל שולי הקדוש־ברוך־הוא יכולים לראות מה שנעשה למעלה במקום שזיוו זורח? דברי ישו לא היו סבורים על שומעיו כל צרכם, אבל כולם הרגישו שמאחרי וילאות משליו סוד גדול וחדש מסתתר וקורץ להם… פיליפוס שכבר הספיק לגמור את סידורן של חבילי הזרדים אצל הכותל, ועכשו היה מתהלך עם נאד מים בין ערוגות ירקות מסויגות והיה משקה אותן, – הניח את מלאכתו, יצא ועמד באמצע החצר. הוא היה מזועזע עד יסוד נפשו. אם כן… היכן הרשעים שרויים? כלום שרויים אף הם בחיקו של הקדוש־ברוך־הוא? והגיהינום אף הוא באותו חיק?.. מחשבתו של פיליפוס היתה כגוש גלמי כבד, היתה מתהפכת בכבדות ובעצלות, ומלים היו תמיד חסרות בפיו, המלים הדרושות וההולמות את המחשבה. ולפיכך נתכרכמו פניו מאד, כיעכע פעם ופעמיים ואחר נפנה אל מקומו… צפנת אף היא יצתה ממקומה, עוד יותר קירבה את עצמה אל הכופת וכאדם הוזה אמרה לתוך חלל האויר:

– שם אין בעלים לאדם. אין כבלים לנשמה. הנשמה בת־חורין, כעוף פורח מענף אל ענף, בוחרת לה מקום הרצוי לישיבה, מזדווגת לאדם הרצוי לה…

עיניה היו תלויות במרחקי הים. דיברה ולא ידעה אל מי דיברה. אל עצמה, אל עצמה סיפרה את חלום־לבה הגנוז…

ראה ישו שאין האנשים יורדים לסוף דעתו. בקלסתר פניהם ראה שנתעגמו ולבם חלוּק עליהם משום מה, והוא הרי אמר להם, כמדומה, דברים טובים ומשמחים; הרי יש בדבריו מן הבשורה המשמחת…

– “חבל”, אומר אתה – פנה אל יהודה – מפני מה חבל? כלום אין אנו חייבים להודות ולהלל לאבינו שבשמים על שאנו חוסים בצלו כל ימינו?

שאלתו היתה תלויה ועומדת בדממת השחרית. תשובה לא באה.

הערפל נתמסמס ונסתלק מן העולם עם עליית החמה. באופק המזרח נתגלו הרי הגולן עטופים בתעלומתם הגדולה. לאורה של החמה הבריק פתאום העולם בשלל גווניו. מקומות היו מרתתים וזוחלים על ההרים אדים כחלחלים, דקים־מן־הדקים, כצעיפים שקופים, ובעדם נראו צלעותיהם מזהירות כעין הזמרגד והטוֹמפּוֹז. הכא והתם, במקומות המעורטלים מן האדים, היבהב עין הסיקרא והכּרכּוֹם. על־יד על־יד נתגלו משם לעיני האדם כפרים וערים מבהיקים בלבנוּנית בתיהם, ומעל להם חומות גמלא הנישאות והמבוּצרות עם צריחיה ומגדליה הקורצים עד למרחוק בלבנינוּתם, מתוך יערות עצי־האורן הזעומים. ומעל למבצרים מתנשאים סלעי מגור על חריצי התהומות האפלים. ולמטה, לרגלי ההרים, שטוחה יריעת התכלת של הים כעין האיסטיס; טהורה ועמוקה עין האיסטיס הזו עד כדי כך, שנפשך, כמדומה לך, נשטפת ונטהרת בה מאבק החולין, מהזעם ומן הדוי שמבלים אותה.

יהודה לא ראה מימיו מראה כזה, והוא הסתכל בעולם שלפניו כמכושף. לא הרגיש בדבר שנפשו הדוויה והסחופה על־יד על־יד נינוחה ושוקטת, כמנודנדת בעריבה. דברי ישו ומראה הנוף החדש, שניהם כאחד השרו על נפשו מנוחה זו…

– טוב כאן עם שעות השחרית – שמע יהודה סמוך לאזניו את קולו של ישו – בשעה זו דומה העולם כולו לגביע מלא דממה על כל גדותיו.

– דומה שרוח אלוהים מרחפת שם על המים, – אמר יהודה.

– היא מרחפת שם על המים, היא מרחפת כאן על היבשה, ובכל מקום…

הפך יהודה את פניו בתנועה מהירה ונתן עיניו בישו:

– אף אתה נשתנית מאד – לא נתאפק יהודה ואמר פתאום.

ידי ישו היו מפוכרות על ראש מטהו, סנטרו מונח עליהן ועיניו ההוזות תועות במרחקי האופק. לא שמע את דברי יהודה האחרונים. וכממשיך את דבריו הקודמים אמר: – בשעת שחרית דמומה זו טוב להתפלל… בדממה משכימה זו אתה שומע קולות, שביום אינם מגיעים אליך, קולות שבוקעים אליך מתוכך. אתה שומע את עצמך. אימתי מרכין אדם את אזנו לשמוע את עצמו, את קול לבו?.. בעוד שעה קלה יבואו אנשים… רבים וזרים… והכל ישתנה. אמת, מרובים ביניהם המעונים והסובלים…

שוב הצליף עליו יהודה את עיניו. בקולו, בדבריו ואפילו בגבו הכפוף על מטהו היתה עצבות רבה, שהפתיעה אותו. ובלחש הפליט:

– ויותר מכולם אתה הוא, כמדומני, המעונה והסובל. רגע היה ישו יושב כקפוא כשהוא מסמיך את סנטרו על מטהו. פתאום הגביה ראשו, העביר חטמו באויר אילך ואילך ואמר:

– כלום מרגיש אתה? כלום מרגיש אתה? הריחה נא יפה יפה!

באויר עמד ריח של פת חמה. בתוך העריבה הולך ונערם גל של מצוֹת דקות שקמחית אופה על דפני יורת־הערבּיים, מניחתן ומעבירתן בזריזות מרוּבה ומכסתן בסוּדר כדי שלא יצטננו.

אל חטמו של יהודה הגיע זה מכבר ריח מגרה זה של פת חמה. הבחור המסכן היה כל הזמן בולע את רוקו, מפני שרעב היה.

– פתך נותנת ריח טוב – קרא ישו אל קמחית.

חיוך רחב של הכרת־טובה התפשט על פניה של האשה ופישט את קמטיהן.

– הן, רבי! אבל אין במה ללפת את פתנו.

– הרי שמעון ואנדרי הלכו לצוד דגים. נקוה שיראו ברכה במלאכתם.

– לוַאי, אמן! – קראה קמחית.

– זה לנו שבוע – העיר יוחנן – שהמכמורות מעלות אך עשבים לבד, ושם בחצר יושבים זקנים, תינוקות, חולים, וכולם רעבים. שמא מן השמים ירחמו…

– שמא יתרחש נס – הוסיפה קמחית.

בעומק הלב האמינה היא ואף האמינו כל בני הבית שהפעם יתרחש נס בזכות רבם שעורר את שמעון ואחיו ליצא ולכמור מכמורותיהם בים. אף ישו ידע שהכל מצפים לנס, בין אלה שיצאו עם מכמורותיהם אל הים ובין אלה שיושבים בבית; ואם הפעם יעלו המכמורות דגים, בודאי יהיו תולים בזכותו את הדבר, ועל כך היה מצר מאד.

– נס! – אמר – הכל מצפים לנסים… והחיים כלום אינם נס? והחמה שזורחת ברקיע אינה נס? בכל עת ובכל שעה, עם כל מצמוץ עין נעשים בנו ובסביבנו נסים, ואתם בשלכם: שמא יתרחש נס…

מבחוץ נשמעו קולות אנשים עולים במדרגות הגבעה ומדברים בהתרגשות.

– הרי הם באים! – אמרה קמחית.

אל החצר פרצו הרבה אנשים. אלה היו טעונים מכשירי דיוג ואלה סלים מלאים דגים מפרפרים ונוצצים כנגד החמה. שמעון, בעל־הבית, התרגש יותר מכולם:

– למה אתם יושבים בבטלה? הביטו וראו… דגים! דגים!

השתנק ברירו אגב דיבורו השוטף והנרגש, כשידיו מתנענעות בתנועות שונות וזקנו מרעיד ומכרכר באויר. פנה אל ישו וסיפר לו בהתלהבות:

– סבורים היינו שהמכמורות עומדות ליקרע… מושכים אנו, מושכים אנו… אני אומר לך, רבי… בלא סוף, בלא סוף, בלא סוף… תחילה סבורים היינו: מי יודע איזו נבלה גדולה או אבנים עלו במכמורות. “ביש, יעקב!, אמרתי, חוששני שבלא דגים ובלא מכמורות נחזור לביתנו”… ופתאום, ראה!..

הכל צוחקים מאושרים, נדחקים סביב לישו ומספרים לו שוב ושוב על אותו הנס שנעשה להם; הם מדברים בבת־אחת ובתנועות־ידים נמרצות. ישו עומד ביניהם מבולבל קצת ואינו יודע מה יגיד להם. הוא רק מסתכל בעינים הנוצצות ובפנים הצוהלות. דומה ששמחים היו יותר על הנס מעל הפרנסה שזימן להם הבורא… הדגים אינם אותם הברואים העלובים נטולי הלשון, המסומנים מתחילת בריאתם לפרנסתם של הבריות. אלא כל דג ודג שלוח להם מן ההשגחה לעשות רצונו של רבם; כל דג הוא בעל דעה ויודע למה נברא ולמה נשלה מן המים. אמת, הדיבּר אין בו, אבל כל עצמותיו תאמרנה את סוד שליחותו. כל פרפור זנבו, כל פרכוס גופו מספר כבוד ה' ונפלאותיו. ואילו בשר־ודם אינו אלא בשר־ודם ודעתו קצרה מהבין את סוד ה' לדגיו…

מיד נתפשטה השמועה בכל בתי השכונה. כל דרי חצרו של בית זבדי, מזקן ועד טף, רצו אל חצרו של שמעון־פטרוס לראות בעיניהם את הנס, ואגב לא שכחו ליטול עמהם מי סלסלה, מי חריט ומי מטפחת. שמעון בעצמו היה מחלק לכולם ביד נדיבה, כולו מרעיד ולוחש לכל אחד: “שבּחו לבורא שזיכנו לכך. כל אימת הוא בתוכנו לא נהיה חסרים כלום. בזכותו כל זה…”

כל אחד, לאחר שקיבל בכליו או בכנף בגדו את חלקו, הזדרז וחזר אל מקומו בחצר זבדי להתקין לו את סעודתו. לא יצאה שעה קלה והחצר שוב נתרוקנה. רק בקרן זוית, אצל השער, עמד אדם גוץ אחד, בעל פנים פעוטות ומקומטות כקליפת תפוח צלוי, בעל עינים זעירות כזגוגיות ועוקצניות כמחטים, ובעל חוטם קטן וסולד. ראה אותו יהודה ועיקם את פניו.

– ואתה כלום אין ברצונך ליטול קצת דגים? למה אתה ממתין? – שאלו שמעון – ראית הכל נוטלים, טול אף אתה, בן־אדם, וברך אלוהים על הנסים והנפלאות שהוא עושה עמנו.

האדם המשונה הזה לא זז ממקומו. ראה זאת ישו ופנה אל בעל־הבית כאדם שרגיל לראות את הבריות עושים רצונו רצונם:

– לא שמעון, אין צורך שאדם זה ילך מכאן. מוטב שיהא סועד עמנו.

שמעון הזדרז להסכים, כדרכו, ובלבו התבייש שלא ידע לכתחילה לכוון את דבריו אל רצונו של רבו. ישו ניגש אל הזר שעמד במקומו המרוחק אצל השער ואמר לו בקול נמוך, כמעט בלחש:

– רואה אני בך שאי אתה משתף עצמך בשמחתם של הבריות.

– רצונך שאשמח על הנס?

היה ישו חוכך קצת ואמר:

– נניח… על הנס.

– דבר שניתן בנס – והוא הטעים מלה זו ביותר – אינו כדאי שנשמח עליו ביותר…

– הדין עמך.

הגביה הזר את ראשו בתנועה מהירה כלפי מעלה, אל פני ישו, – שכן ישו היה גבוה הימנו במחצית שיעור קומתו – ושלח בו מלמטה למעלה מבט שוהה ופולש כמו בשפוד: – מהנ… – השמיע בחטמו נהימה קצתה בתמיהה וקצתה בהסכמה.

– מה שמך? – שאל פתאום ישו.

– שמעון.

– שמעון? תמוה. אף בעל־הבית שלנו שמו כן. אל תלך מכאן, שמעון. תשגיח לסעוד עמנו.

ניענע הזר את ראשו בשלילה. ישו, שלא היה רגיל שיהיו הבריות מסרבים לו, העמיד עליו עינים תוהות:

– על שום מה אתה מסרב?

אז פתח שמעון בצחוק קל פה צעיר בשינים קטנות ולבנות, כפיו של נער:

– כאן סועדים, כמדומני, רק השמחים על נסים.

חיוך קל ריפרף ועבר גם על פני ישו:

– אינו דומה נס לנס, כשם שאינו דומה שמעון לשמעון. יהודה תלה את עיניו בשני האנשים האלו שעומדים מופרשים בזוית החצר ומשיחים שיחת רעוּת, והצטער על כך: אילמלי היה ישו יודע שזהו אותו האיש שדיבר אמש על הרעלתם של הבריות ועל החמס שנעשה כאן ודאי שלא היה מרבה עמו שיחה…

בין כך ובין כך התחילו אנשי הבית מתעסקים בהתקנת הסעודה: זה מוציא גחלים לוחשות מתוך יורת־הערבּיים, זה מניח מוּרביות של זרדין עליהן ומבעיר אור וזה מכשיר את הדגים לצליה. אחר זמן מועט התגמרה כל החצר מריח של דגים צלויים ושל פת חמה.

האדם הזר לא עמד בסירובו. סוף סוף היה הכל מוכן לסעודה. אותה שעה אירע משהו שגרם בלבול דעת לשעה קלה. שמעון־פטרוס היה נוהג להיות מסב לימינו של רבו, לכתחילה נטל לעצמו רשות זו כבעל־בית, ואחר כך נעשה לו הדבר למנהג. וכמה גדולה היתה תמיהתו משראה את ישו מושיב ליד ימינו אותו אדם גוץ. בעל־הבית נדהם, נתבלבל, אפילו נעלב, הסתכל סביבו במבט גלמי ומצחו הסמיק. אבל מיד כבש את עצמו, נתישבה עליו דעתו והסב לימינו של האורח, כיון שרצונו של רבו בכך…

אף יוחנן חלשה עליו דעתו בתחילה. שכּן אף הוא נמצא מקופח. מנהגו של ישו היה להושיב תמיד את הנער הזה לשמאלו ולהרבות עמו שיחה, משום שחביב היה עליו. עתים היה טופח לו, אגב שיחה, על שכמו טפיחה קלה, אבהית, בראשי אצבעותיו, או מעביר כפו על גבי שערותיו בלטיפה, כמוֹת שהיה נוהג ר' חנניה בשעתו לעשות לו לישו בקטנותו. עכשיו ראה יוחנן את עצמו נדחק על ידי יהודה, שכל הבוקר היה רבו משיח כמעט עמו לבד, ולבסוף הושיבוֹ לשמאלו… הצטרפו אל הסעודה שני האחים: אַנדרי, אחיו של שמעון, ויעקב, אחיו של יוחנן. הראשון רחב־כתפים, כבד־תנועה ושתקן. הוא היה נושא עיניו למרחקים נעלמים, ולא ראה ולא שמע ממה שנעשה בד' אמותיו. והשני, גדול מאחיו בשנים אחדות, תורן כמותו, אבל יותר ממנו מלא חיים ותנועה. בני זבדי ובני יונה, שותפים הם במלאכתם, ואילו יעקב עובד יותר מכולם, מפני שהוא צעיר וגברתן וגם מפני שהעבודה חביבה עליו. עתים הוא מבלה לילות תמימים על הים ברוח ובגשם. ביום הוא משתרב ובלילה תוקפתו צינה, ודומה שנוֹח לו בכך. דיבורו מתובל תמיד בדברי לגלגוג שמקניטים את הבריות. את אחיו הצעיר, את יוחנן, הוא אוהב מאד, ואף על פי כן נוהג הוא לזרוק בנער מרה של לעג בעבור רוך מזגו. לאחר שהכל היו כבר מסובין הרגיש יעקב באחיו שהוא מצר מקנאה על שאותו בחור ישב במקומו; מפאת כעסו שפתו התחתונה אפילו נתפחת ועודפת, כמו אצל תינוק שעומד לבכות. לא כבש יעקב את חיוכו ושאל: “מה לך יוחנן? שמא אין הדגים מבושמים לך?” לא זיכה אותו יוחנן בתשובה, אף פיליפוס לא היתה דעתו נוחה משני האורחים שבאו לדחוק את רגלי בני המקום, ואוֹבסים את עצמם כאילו ימים מרובים היו יושבים בתענית.

באמצע הסעודה נכנסו אל החצר דייגים מן השכנים, עם נשיהם ופעוטותיהם. עמדו כולם דחוקים על גבם של המסובים ושוב התחילו מספרים מתוך התרגשות בפליאה הגדולה שאחזה את כל העיר מחמת הנס שנעשה להם. עכשיו הכל מודים שמאת ה' היתה זאת. ואפילו הפרושים נסתתמו טענותיהם. הדייגים הללו דיברו מהרהורי לבם; היה רצון להשמיע באזני רבם דברים ערבים. וישו היה כחרש; לא נתן כלל דעתו על מה שמדברים סביבו. הוא היה אותה שעה שטוף בשיחה עם הקטנים. העמידם בין ברכיו וביקשם לפסוק פסוקיהם. המשיב כהלכה היה מקבל הימנו דג צלוי ופרוסת פת. קורת־רוח מרובה היתה לו משיחותיהם של הקטנים, והללו אף הם נהנו הנאה מרובה בשעה שהרב היה מגלגל עמהם בשיחה.

– בשעה שחזרנו עם סלינו המלאים – סיפר בעל־הבית – נקלעו לנו ר' דוֹסא ור' זוֹמא. הם כבר הספיקו לשמוע מהמעשה הזה. מכיון שראו את הדגים הכסיפו פּניהם ועינם פקעה מקנאה ומצער…

הדברים גרמו לבדיחוּת־הדעת בין האנשים. אַנדרי לבד לא נתבדחה עליו דעתו. הוא היה שותק כאדם כעוס מאד.

– מה לך אנדרי? שמא אתה מצר על צערם של אותם הפרושים? – שאל שמעון.

– “לא תטוֹר”, כתוב – השיב אנדרי.

– הם קרובים לו יותר מכולנו – העירה קמחית.

– אמור, אמש בודאי הלכת אצלם, והם טרפו בדיבוריהם את דעתך. לא כך?

– הלכתי אצלם – השיב אנדרי קצרות, מבויש קצת.

– ואצל עכּוּ"ם אתה הולך? – שאל יעקב כמשיח כביכול לפי תומו.

הכל פרצו בצחוק. שכּן כולם ידעו שאנדרי זה, אף על פי שישו חביב עליו מאד, לא פחות חביבים עליו הפרושים, אנשי־מַצוּתוֹ של ישו. בפניהם היה מלמד זכות על ישו ועל תלמידיו, ובפני תלמידי ישו – על הפרושים. דברי הקנטור ולשון־הרע היו מצערים אותו מאד.

– אמוֹר, אמור, אנדרי, אל תכחיש… מהלך אתה אצל עובדי־גילולים? כן, מהלך אתה? – דבקו בו ודחקוהו בשאלות.

– מה ענין יש לי אצל עובדי־גילוּלים? – תמה אנדרי

– ולמה אתה כרוך אחרי ר' דוסא והכת שלו?

– ר' דוסא וכל אותם שם, תלמידי־חכמים הם, יראי שמים…

– יראי שמים – חזרו על דבריו בלגלוג – שנוטלים שכר בזה ובבּא…

– הרבה דרכים למקום… – התחיל אנדרי מגמגם. – הרבה דרכים… ואין בשר־ודם רשאי לכעוס… שכן אין בשר־ודם יודע איזו דרך של אמת ואיזו דרך של שקר… – פניו היו סמוקות ורטובות כאומצת בשר חי. המלים המעטות שהוכרח להוציא מפיו יגעוּ אותו כאילו דרש דרשה ארוכה.

– ואתה, כיון שאי אתה יודע איזוהי דרך של אמת ואיזוהי דרך של שקר, אתה אוחז בזה ובזה ואי אתה מסכן את חלקך בעולם הבא – אמר יעקב – רואה אני בך שאתה חכם מכולנו… שיננא!

ישו התכופף אליו, הניח כפו על כתפו ובחיבה, כמו לילד, אמר:

– שמא לא שקלת יפה בדעתך, אנדרי? שמא שרוי אתה בטעות? מרובים הדרכים לכוחות הטומאה, ליצר־הרע. מרובות הדרכים לפתות ולהדיח לבּותם של הבריות. ואילו למקום דרך אחת ויחידה… הטוב דומה תמיד לעצמו, בכל הזמנים, בכל המקרים, ואתה מכירו מיד… – אבל על מה הצטערו אותם שני האנשים שנקלעו לכם בשעה שחזרתם עם הדגים? – שאל האורח הגוץ בעל העינים הפזיזות, שישב מימינו של ישו.

– כנראה – השיב ישו – הם כמותך: אף הם אין דעתם נוחה מן ה“נסים” הללו…

נתמהו השומעים: לא ידעו כלפי מה הדברים מכוּונים. יוחנן תקע בו פעם אחת את עיניו בבוז גמור ושוב לא הסתכל בו. שמעון־פטרוס זקף עליו את עיניו, ואפילו זקנו הקצר והמחוזז נזדקף כנגדו כפגיון:

– שמא אי אתה מאמין? – שאל כמי שמוכן להתקיף.

– איני יודע במה צריך אני להאמין – החזיר האורח הגוץ ומשך בכתפיו.

– בנס שנעשה לנו היום בזכותו של רבנו.

יהודה שמע מתוך התשובה הזו חנופה ונפשו סלדה הימנה. אף ישו נפגע פגיעה קשה: כבש פניו בפני תינוק שעמד בין ברכיו. ואילו מעיני יהודה לא נעלם שתנוּכי אזניו של ישו הסמיקו… עוד ברגע הראשון לא נראו לו ליהודה פני בעל־הבית. ופעם בשעת הסעודה תפשו עיניו את צפנת שנזדעזעה בגופה ופניה נתעוותו בשעה ששמעון פנה אליה בדברים, ונהנה יהודה מזה מאד. “אף היא בוסרת על אדם זה”, הרהר בלבו.

ועיני האורח שמימינוֹ של ישו, מפזזות מאדם אל אדם, בולשות ולגלגניות. לבסוך הביט בבעל־הבית כאילו נדהם לראותו או כאילו ראה לפניו חיה משונה; הסתכל בו רגע ואחר אמר:

– כלום מתה כל הדגה בים והרב החיה אותה? כלום לא היו בים דגים מעולם והיום נתגלו בזכותו של הרב? כלום אין מטבע הדגים ליאחז במצודה? או כלום אין מדרך הטבע שימים אין צודים אף דג אחד וימים צודים הרבה?..

לכאורה דיבר בכובד־ראש. אלא משפתח את פיו ושיניו הלבנות היו נוצצות דומה היה כאילו הוא מלגלג.

שמעון־פטרוס נתבלבל בתחילה ונסתתמו טענותיו, ואחר רטן:

– דרכו של פרוּשי לדבר כך…

– דגים בשפע מרובה כזה אינם באים אל המצודה על דעת עצמם, אלא אם כן מזמינים אותם – הסביר יעקב לאורח, והכל הרגישו באבק הליצנות שיש בדבריו.

– יעקב! – קרא אליו יוחנן בקול תחנונים.

העמיד יעקב פנים כאילו אינו שומע את הקריאה הזו.

– זה יותר משבועיים לנו שאין דגים ניצודים, ולא היה לנו יום שלא היינו חוזרים עם מכמורות ריקות – ניסה מי מן המסובים להסביר לאורח את הנס.

– הרי זה מפני שאי אתם מאמינים בנסים – נכנס יעקב לתוך דבריו של הלה – שכּן אילמלי היתה בכם האמונה הייתם יושבים איש בביתו וממתינים עד שהדגים יטריחו את עצמם לבוא אצלכם…

פני יוחנן השתלהבו כארגמן ועיניו נתמלאו דמעות. הוא התענה מדברי הליצנות שאחיו מדבר בפני רבו…

– יעקב! – קרא אליו שוב בקול רועד ומתחנן – אל תדבר כך!

ראה יעקב שציער ביותר את אחיו ושאף שאר המסובים מתרעמים עליו, התחרט על שנתפתה על ידי יצר הליצנות, ורצה להפיס את דעתם. פנה אל ישו כמשיח לפי תומו:

– כלום הוצאתי מפי דברים שאינם מהוגנים?

– לא מצאתי שום גנאי בדבריך – השיב ישו – אף על פי שאין אני רואה אותם. אין אדם רשאי לישב בבטלה ולהמתין עד שישתנו עליו מעשי־בראשית, עד שהשׂלָיו יבוא צלוי לתוך פיו והמן ירד כטל על ראשו.

הכל הקשיבו לדבריו בלב פתוח והומה. כך שומעים תמיד לדבריו, מפני שתמיד הם מלאים תורה כשבולת זו המלאה קמח. הפעם נתקררה מהם דעתם גם מפני שסתרו את דברי יעקב הפגומים.

ובעל־הבית נפשו להטה כולה. לא התאפק וקרא:

– רבי! רבי! במה זכיתי שתהא שורה בביתי? רבי! מוטב שתעזוב אותי… אדם עבריין כמותי…

– לא עבריין אתה, שמעון, – אמר ישו בחיוך דק־מן־הדק – אלא רגשן אתה… – סילק מעל ברכו קטן אחד, שהיה רכוב עליו, ואמר על כל המסובים – כולכם אינכם פוסקים מלדבר על נסים. כל פעם שאירע דבר שאינו שכיח אתן עומדים ומכריזים: נס התרחש! ומרעישים עליו שמים וארץ. כאילו כל שמצוי וששכיח אינו קיים בנס, אינו פלא. כאילו כל עצמו של העולם, שבו מתהוים הדברים הללו, אינו פלא גדול… אמן אני אומר לכם שבגרגר החול ובטיפת המים יש מן הפלא לא פחות מבעולם כולו. משה בקע את הים, הרי זה לגבינו נס, – ואילו הים גופו אינו נס? יהושע גזר על החמה שתדום, הרי זה נס, – ואילו גלגל החמה גופו שמנסר ברקיע אינו נס? אלישע ריפא את נעמן מצרעתו, הרי זה נס – ואילו הצרעת עצמה או בריאותו של האדם בכל רמ“ח ושס”ה שלו אין בהם נס? סוּמים, סוּמים אתם וקטני־אמנה אתם, לפיכך אינכם רואים את נפלאות אלוהינו…

לא הספיקו לגמור את ברכת המזון ואל החצר התחילו מתלקטים, אחד אחד או קבוצות קבוצות קטנות, מבני המקום ומאלו שהיו לנים בחצרו של בית זבדי. רובם עלובי־נפש ועמוסי־יסורים, שבאו אל הרב לבקש רפואה וישועה או ליטול עצה הימנו. כולם עמדו צפופים ודחוקים על פתח שער החצר, ולא הגיסו לבם ליכנס לפנים.

ישו מכיון שראם מיד כבה אור פניו. פתאום כאילו זקנה קפצה עליו. כאילו כל אותו יגון שנכנס כצל דומם, יחד עם עלובי־החיים הללו, פרשׂ את כנפו גם עליו.

עמד ישו ממקומו והלך כנגדם. ניגש אל אדם אחד שהחזיק על שתי זרועותיו ילד חולה משותק רגלים. פני הילד היו מכוסים כיבים פתוחים, זבים דם ומוגלה. אחר אדם זה נגררה אשה קטנה מצומקת, תשושה, ובעיניה נקפא צער אטום, שלאחר יאוש.

– וכי לא הועיל הסם שנתתי לך למרוח? – שאל ישו כשהוא מלטף בכפו את ראש הילד המוכה שחין.

– היאך לא הועיל, רבי, הועיל! – השיב האב.

– אינני רואה זאת – אמר ישו תמה.

– כל אימת שהיינו מורחים הסם הוטב לו, ומשפסקנו שוב חזרו הכיבים.

– הוא מגרד, רבנו, את פניו, וביחוד בלילה כשמתגברים יסוריו.

– ולא עלה כלל על דעתכם ליטול את צפרניו ולכרוך מטליות על ידיו כדי שלא ינזק? ומפני מה פסקת למרוח הסם לאחר שהוא מועיל? – שאל ישו ברוגז, כשאינו מעביר עיניו מעל הילד.

– רבנו! כלום זהו העיקר, אם יש כיבים ומורסה בפניו או אינם? פניו הטהורים למה לי, בשעה שרגליו לקויות ואין הוא עתיד להיות כשר לכל מלאכה?

– בן־אדם! רואה אני בך שגופך חביב עליך יותר מזרעך. כיצד אוכל לרפאותו אם אין בך אהבה, רצון ואמונה?.. למה תבכי, אשה? – פנה פתאום אל האשה שעמדה מאחורי גבו של אבי הילד.

כיון ששמעה האשה את השאלה כאילו נסתלק סכר שבלבה, והגניחות והיבבות, שהיו כל הזמן כבושות בתוכה, פרצו עכשיו בסערה. כל חריצי פניה הסגופים והמעוּנים נמלאו דמעות שזלגו עיניה בשפע.

– מה לך אשה? למה תבכי כך? – חזר ישו ושאל.

עתים היו פועמים מתוך קולו צלילים כאלו, שהוא לבדו ידע את סודם, והם היו ענוגים ומלאי חמימות־נפש במידה כזו, עד שהשומע יותר שמַדְוָיו גדולים היו, יותר מצא בהם רִפאות וניחומים. האם האומללה דומה היה עליה כאילו רֵע וידיד נושף על פצע פתוח בלבה.

– מה חטאי, רבנו? למה באו על ילדי יסורים כאלה?

– טוב, אשה, שאת בוכה מר על יסורי בנך, שמשכיחים לך יסורי עצמך. אפשר לא חטאיך, אלא זכויותיך גרמו. זכרי, אשה, שאין אדם זוכה בשמחה גדולה מן ההפקר. חייב אדם לקבל יסורים גדולים כדי שגם שמחתו תהא גדולה. מיסורים אלה של הקטן תצמח טובה גדולה לו לעצמו ולשניכם. הם באו לעורר אתכם לאהבה את פרי בטנכם, להשיב את לב בעלך עליך ולהשכין באהלכם אהבה ורחמים. האהבה, החסד והרחמים ניזונים מן היסורים… לכו חזרו לביתכם ואל תתעלמו מאצבע אלוהים שנשתלחה אליכם…

החזיר ישו את פניו וביקש לפנות אל זקנה אחת, אבל מתוך הקהל פרצה יבבה ממושכת, איומה, קורעת לב. הכל הפכו פניהם כלפי המקום שמשם יצאה היבבה. בקהל הצפוף הבקיעו להם דרך זוג זקנים מרעידים ומתנדנדים עם אימה וצער קפואים בפניהם. הם היו מחזיקים בשתי ידיה של בתם, ריבה צעירה, ומדדין אותה על כרחה, והיא מסרבת, נלחמת בכל כוחותיה, תוקעת רגליה בקרקע ואינה רוצה לזוז, או מתאמצת להשתמט מידי הזקנים ולברוח; היא בוטשת בהם ברגליה, מתחבטת, מתפתלת ומתעכנת בכל גופה. פעם עלה בידה להשתחרר מידי אמה החלשות, סטרה על פני אביה, תקעה לאמה, עד ששוב תפשוה. הזקנים העלובים אחזו בה כל כוח ידיהם התשושות. מראה הנערה היה מפחיד. שערותיה עמדו משורבטות כחוש של קנים, פניה מכסיפות ועיניה המסתכלות באימה גדולה היו גדולות ופקוחות לרוחה עד שכמדומה תפשו את מלוא הסיט בפרצופה. פתאום ראתה הנערה את ישו עומד לפניה ושוב פרצה מפיה אותה יבבה ממושכת, כאילו ראתה לפניה את מלאך הדומה. כחיה נרדפת התכווצה וסלדה לאחוריה, בשעה שאביה התאמץ לגררה ואמה לדחפה אליו. בקול משונה, כקול גבר, התחילה פתאום צווחת:

– לך לך! אל תקרב אלי! לא אניח את מקומי, לא אצא מגוף הנערה הזאת… טוב לי כאן… לא אלך אל המדבר!.. אתה הקדוש, אתה הבן האהוב על אביך שבשמים! חוסה על עלובה זו ואל תטרידני מתוכה, גזירה שמא תוָתר שוממה כחורבה…

כל הנאספים נבעתו, נדממו והרתיעו את עצמם, כמו מיראה שמא יצא השד מתוך הנערה ויכנס לתוך מי מהם. מסביב לשני הזקנים ובתם התהווה חלל ריק. ישו עמד כנגד העלובה והשרה עליה את עיניו זמן מרובה. לאחר מכן אמר לזקנים שיניחו את בתם. מכיון שהניחוה לא ברחה, אלא ישבה שפופה, מכוּוצת ומצומצמת בתוכה, מירתתת ומפרפרת מפחד במידה שישו היה תוקע בה את עיניו ומקרב את עצמו אליה על־יד על־יד, מתון מתון, עקב בצד אגודל…

– לא! לא! לא! – התחילה פתאום צוֹוחת מתוך יאוש, כאילו סכין היתה בידו של ישו. וישו לא השגיח בצוחוֹתיה והניח את שתי כפות ידיו על ראשה, ליטף וליטף אותו; לאחר מכן העביר את ידיו גם על כתפיה בלטיפה, ושוב על ראשה, ושוב על כתפיה… כך רגעים אחדים. ובקול לא גבוה, אלא תקיף ובטוח:

– גוזרני עליך: צא מתוך ריבה זו! ברח לך אל המדבר!.. ואת, נערה, האמיני באבינו הטוב שבשמים ובטחי בו… הווי שקטה, שקטה, שקטה… שקטה…

הוא דיבר בקול יותר ויותר נמוך ומשקיט. הנערה שקודם היתה מצווחת כדי להתגבר על קולו של ישו, שקטה סוף־כל־סוף, דעתה נתישבה עליה כאילו לא ישנה לילות מרובים.

– קומי, עופפת, קומי! – דיבר אליה בקול חנון ורחום, ובעצמו סייע בידה לקום. הנערה עמדה, נסמכה על מרפקו כשיכורה. הוליכה אל הכופת שעליו ישבו לפני כן הוא ויהודה, ואמר לה לשכב. היא שכבה ומיד חטפתה שינה. פניה היו מעונות כמו לאחר מחלה קשה.

– רבנו! רבנו! – התנפלו עליו הזקנים בקול רועד ובעינים מלאות דמעות – במה זכינו שהצלת את בתנו מן הרוח הרעה? במה זכינו שיֵעָשה בנו הנס הזה?

– לא רבכם אני, אלא יהודי פשוט – החזיר להם ישו – אהבתכם הגדולה, אמונתכם הרבה, אלו הן שעמדו לכם ושרפאו את בתכם. המתינו כאן עד שתתנער בתכם, ואחר תלכו בשלום לביתכם, ואל תספרו לשום אדם שנעשה בכם “נס”…

והוא פונה אל אחרים. רבים מן הנאספים היו ידועים לו מקודם, כבר היו אצלו פעמים אחדות ושוב חזרו. פלוני התרופה שניתנה לו לא פעלה את פעולתה במידה מספקת, ופלוני, שנתרפא כבר על ידו, לימים חזרה מחלתו. והבריות קצרי־רוח, מצעקים ומצווחים לעזרה, בוכים ומתחננים, קובלים ומתאוננים על פגעיהם; מספרים עליהם לתיאבון, להנאתם. הללו לשונם עמוסה ורוחם עכורה, ואי אתה יכול לעמוד על כוונת דבריהם; והללו לועסים את לשונם, מגבבים מלים, הופכים והופכים באותו ענין… וישו שומע, מדבר, מיעץ, מרפא, מלמד בקול רפה ובאורך־רוח. במידה שאנשים אלו עוברים לפניו בה במידה כאילו יורדת עליו איזו מעמדה סמויה מן העין שנעשית כבדה יותר ויותר, כתפיו שוקעות ופניו מחוירות יותר ויותר, שיירי דמו הולכים ומתמצים עד הקורט האחרון.

אנשי החצר נתפטרו כבר אל עסקיהם: המלאכה מרובה, הדגוּגיות מלאות דגים, מן הצורך להוציאם למכירה, לכבס את הרשתות ולהשטיחן כנגד החמה ליבּשן. לא נשתיירו מן הזרים בחצר אלא יהודה ושמעון.

שעה אחר שעה יוצאת. על־יד על־יד נדממות הבכיות, הצוחות, התחינות. הקהל הולך ופוחת. לבסוף נשתייר ישו עומד לבדו. סביבו דממה. הפך פניו כלפי החצר. שמעון ויהודה נתפחדו משראו את פניו: כל כך נעוים ומעוּנים היו. על עיניו היה ערפל והוא לא ראה אותם. לא ראה כלום. מבטו היה מופנה כלפי פנים.

שמע פסיעות חשאיות אצלו ונבהל. אשה צעירה עטופת שחורים הלכה והתקרבה אצלו, ברגלים כושלות, כחולה. רדיד שחור עטף את ראשה, כיסה את כל גופה, ושוליו נגררים על גבי הקרקע. מתוך טלית זו הבהיקה חורורית פניה כבהרת מכסיפה.

עדיין את שרויה באבלך, צפורה? עדיין לא נתישבה דעתך עליך? – שאל ישו.

האשה כיון ששמעה את שאלתו של ישו נתלחלחו עיניה וטיפין טיפין של דמעות התחילו נושרות ומתגלגלות על לחייה.

היאך תתישב עלי דעתי, רבי, ועולמי חשך בעדי?

– את עוברת עבירה, צפורה. את תוקעת את עצמך לאבלותך על המת ומסיחה את דעתך מן החי, מבנך התלוי באהבתך.

– אי אפשי, רבי, אי אפשי… אין בכוחי לשמוע את דיבורו וצחוקו, לראותו מרגיע ורץ אילך ואילך ומשחק, בשעה שיוחאי שלי מרקיב בקברו.

– לא אמרתי לך שיוחאי שלך אינו בקבר? מה שטמון שם בקבר אינו יוחאי. הוא התפשט מלבושו הגופני. כל עצמו חי, אלא שעיני בשר־ודם אין רואות אותו.

– יודעת אני שהוא בעולם־האמת, בין מלאכי־השרת אומר שירה ושבח לקדוש־ברוך־הוא. אבל פעוט כזה בלא אבא ואמא… אילולי הייתי יכולה לנשקו… אילולי הייתי יכולה לפחות, לשמוע את קולו… אפילו מרחוק, אפילו מבעד למחיצה… ואילו הוא רחוק רחוק, גבוה גבוה. ואי אני יכולה להגיע אליו. אימתי אזכה ואלך אף אני אליו? עכשיו כבר יבבה בקול חשאי, בתוכה יבּבה. כתומר קצוץ ראש עמדה לפני ישו, ראשה שחוֹח ופניה כבושות בשתי כפות ידיה הלבנות. כתפיה, מתחת לרדיד, מרעידות, מרעידות כלשהו מבכיה חנוקה…

שעה מרובה השהה עליה ישו את מבטו הדואב והרחמן. שתק והמתין עד שישוֹך לבה. לאחר מכאן התחיל מדבר אליה בקולו הנובע מאילו מעמקים לוהטים:

– צפורה! צפורה!

הגביהה האשה את ראשה ונשאה אליו את עיניה כאדם שנתפש בשעת תקלתו. פניה הרטובים חייכו חיוך של אונס ובושה:

– אוי, מחילה, רבי, מחילה… כל כך הייתי מתאווה כל הימים לבכות…

– לא אמרתי לך, צפורה, שיוחאי שלך אינו שרוי באילו עולמות עליונים ורחוקים? הוא חי ושורה כאן, בעולמנו, הוא תמיד על ידך, תמיד מתלווה עמך בכל מקום, רואה אותה ושומע קולך… וכמה הוא מצר כשהוא רואה אותך שרויה תמיד בצער בגינוֹ, תמיד בוכה ומתאבלת. הוא אוהב אותך ואת אחיו הקטן. רוצה הוא להתחנן לפניך שתפסיקי את בכיותיך ואינו יכול, והילכך גדול מאד צערו שלו, כשם שגדול צערך שלך על שאי את יכולה לשמוע את קולו… דעי לך, צפורה, שהוא כרוך אחריך כמות שהיה בחייו. מה את בוכה, אף הוא בוכה; מה את שׂמחה, אף הוא שמח. תני את דעתך על כך והטרידי את אבלך מלבך. הווי מהרהרת בו מתוך קורת־רוח, בשביל שתתקרר רוחו. אמן אמן אני אומר לך, שאם תמנעי את עיניך מבכי ותסבירי פנים לתינוקך החי, אף יוחאי יהא תמיד שוֹרה ביניכם ומשרה עליכם רוח טובה, מציץ לתוך עיניך ושמח בשמחתך…

האשה תלתה את עיניה ואת נשמת־אפה – ברחש שפתיו. עדיין היו דמעות נוצצות בין ריסי עיניה, אבל על פניה כבר היתה מפציעה קמעה קמעה ומנצנצת בת־שׂחוק של קורת־רוח. לבה המיוגע והדווי כאילו צלוחית של אפרסמוֹן נשפכה עליו.

לאחר שראה ששכך לבה שאלה ישו:

– למה באת אלי? מה היה ברצונך לבקש?

– שום דבר, רבי! לא כלום, רבי!.. אלא… יום אחד היה לי מר ביותר… וי, וי! מר מאד היה לי יום אחד… ונמלכתי בלבי לילך אצלך. כל פעם שאני עומדת לפניך לבי מתרפא בי.

– ועכשיו חזרי אל ביתך וזכרי מה שאמרתי לך.

האשה נפטרה הימנו בברכות וישו ליווה אותה בעיניו עד שנעלמה חוץ לשער. ואז נפנה פתאום אל פנים החצר, ראה את יהודה ושמעון יושבים לבדם, קירב עצמו אל שמעון ואמר:

– ועכשיו עדיין סבור אתה שאנו מרעילים כאן את הבריות?

יהודה נדהם. מנין לו לישו שזה הוא שדיבר אמש על הרעלת ההמונים? הרי הדברים נאמרו בחשכה ובלחישה ושום בריה לא שמעה אותם…

– עכשיו ותמיד! – החזיר לו שמעון – ראיתי תמול, ראיתי שלשום, כל הימים שאני שוהה במקום הזה… – מה ראית?

– מְהְנ… – רטן שמעון דרך חטמו ואחר אמר – חסידה שעומדת בשלולית, כל אימת שהיא מגביהה כרע אחת, כרעה השניה שוקעת יותר… טלית בלה עד שאתה מטליאה במקום זה, הקרעת והולכת במקום אחר.

– כלום דבר מועט הוא ליתן לבני־אדם קצת נחמה, קצת אושר?

– כיון שאי אתה יכול ליתן להם לבריות אוֹשר במליאוּתו, בשלימותו…

– אוֹשר במליאתו? כלום יש דבר כזה בעולם? – לא התאפק יהודה ונכנס לתוך דבריו.

לא נתן שמעון את דעתו על השאלה הזו והמשיך: –…הרי אין אתה אלא מטעה אותם. הם נפטרים ממך ששים ושמחים, כאילו קנו ש"י עולמות, ואחר כך… – ולא סיים, אלא ניער ידיו באויר בתנועה של ביטול.

– יש אושר שלם, מלא ומתמיד! יש, רחימאי! – אמר ישו בבת־צחוק קלושה, אבל בבטחה גמורה – ובני־אדם אינם יודעים היכן הוא שורה, אין יודעים את הדרך אליו.

– ואתה כלום אתה יודע?

– סבורני שכּן… חפצתי להראותו לבריות, אבל הם כל כך מטופלים ביסוריהם…

– עד שקשה למנוע מהם את מעט הטוב שאותו הם מתאווים? אני מבין…

ישו שתק.

– ואילו אתה – המשיך שמעון – עושה את אותם העלובים עלובים יותר משהם בעלילוּת. אם אין הבריות יכולים לילך בדרך זו שלך, תלמוד לומר שאינה עשויה בשבילם. הניחם עם יסוריהם. חביבים עליהם יסוריהם, ואוהבים הם להתפלש ולהתבוסס בהם להנאתם, כתינוק בעריסתו. אין זה מעשה מהוּגן לבוא ולהשיאם ברמזים של הבטחות לבד…

– אני משיאם בהבטחות?

– בכל דבריך ומעשיך, בכל הוָיתך אתה רומז להם כביכול שיש בעולם אושר גמור, שיש שמחה מלאה ושלמה בעולם, ואי אתה מושיט להם כלום.

– האושר אינו בתרמילי, איני יכול להושיטו בקנה לכל מבקש – השיב ישו בקול מרוגז קצת – מי שרוצה בטובה ילך אחרי…

– וכל אותם שנגררים אחריך בכל מקום… שממלאים את חצרו של זבדי, שעמדו כאן צפופים ודחוקים ומצפים לישועתך… כלום אינם הולכים אחריך?

ישו נשתתק לרגעים מספר, השפיל ראשו ושׂירטט במטהו על הקרקע, ואחר אמר כמדבר יותר בינו־לבין־עצמו:

– הולכים אחרי עד מחצית הדרך… אני מרפאם ואחר אינם יודעים מה לעשות בבריאותם… לא כך צריכים לילך אחרי, לא כך…

הגביה ראשו ואמר בקול רפה, כאדם שמדבר בשיירי כוחותיו:

– מיוּגע אני מאד… שלום לכם!

– שלום ורב טוּב! – השיבו יהודה ושמעון כאחד, וליוו בעיניהם את האדם הכפוף, כמו תחת משא, ומפסיע בכבדות וביגיעה.

פרק שלישי    🔗

ישו יצא מן החצר ופנה לילך אל חוצה־לעיר. לא פסע יותר מחמישים פסיעה וכבר נמצא בעיבּוּרוֹ של כפר־נחום. היו שם בתים בודדים, בית נכנס, בית יוצא, וביניהם גדוּדיות, כרמליות וקרפיפים מכוסים דשאים, תלי אשפה, דפני דגוגיות, שברי משוטים מרקיבים ושברי כלים סתם, ובכל אלה נוברים כלבים מרודים. אצל המים ישבו תינוקות והיו משחקים בצדפים ובחול. הללו קראו אליהם מרחוק: “שלום עליך רבנו… שלום וברכה!..” קולותיהם היו מצלצלים באויר השקוף, ובנות־קול חוזרות עליהם. ישו מחזיר לתינוקות שלום בתנופות־יד. דייג חזר מן הים וחכתו על כתפו, ותרמיל מלא דגים מופשל לו לאחוריו. הדייג החוה לו קידה ובירך אותו בקול רם. ממקום אחר באו כנגדו שלושה חיילים רומיים עם זונה אחת. דעתם של הללו היתה מבודחת עליהם. מצחצחים היו שיניהם כנגד אורה של החמה וקולותיהם היו בוקעים את האויר. מכיון שראוהו דחפו זה לזה במרפקיהם ונשתתקו. פלוגתם חונה בכפר־נחום והם יודעים מי הוא. שתקו על שלא עבר על פניהם, ומיד לאחר מכן פרצו בצחוק גדול יותר. יכול השפעת אוירם של השדות וההרים, יכול השפעת היותו מהלך יחידי השרתה עליו רוח חדשה ונתחלפו בו כוחות חדשים. התחיל פוסע פסיעות מאוּששות ומזורזות, כמי שמזדרז למקום אחד וחושש שמא יחמיץ את השעה. והוא לא הזדרז לשום מקום, ולא היה בו שום חשש שמא יחמיץ מה, אלא רוחו היתה מקוררת עליו מן ההליכה הזו עם השכמת הבוקר.

בזמן האחרון הוא נוח להתיגע, מפני שממעט באכילה ובשינה; לא מתוך רצון לסגף את עצמו, אלא מתוך שצרכי גופו מצטמצמים במידה שחיי רוחו מתגברים. גופו כאילו מצטמצם וכובש תביעותיו בשעה שלבו חבוש בידי הרהורים מרובים וכבדים. בתחילה היה מהלך בפסיעות גסות וזריזות; על־יד על־יד נעשו פסיעותיו מתונות ומכולבות יותר. החמה היתה מלהטת את הפנים, צורבת את העינים, אף־על־פי שמלמעלן, מראשי ההרים, באות לפרקים רוחות קלות וצוננות. העננים הקלים, שזוחלים שם מעל ההרים, מבשרים סערה, ואילו העולם הקטן שלמטן, החבוש עם ימוֹ בין ההרים, עומד לפי שעה, מלוהט מכל רוחותיו על ידי החמה. הדשאים והציצים המרובים, הדפנה הורודה־כחולה, החרצית הזהובה, העסווס ואפילו השמיר והשית, כולם מעלים קטורת של ריחות חריפים בשפע כזה עד שכבדה עליו הנשימה וראשו הלך סחור סחור. לפרקים עמד ישו לשאוף רוח, להסתפג מן הזיעה, ומסתכל להנאתו בשקנאים המתערבלים בהמוניהם על גבי המים כיריעה לבנה־ורודה זו שמפרפרת ומתנופפת על גבי אַדות־התכלת. כחץ שחור שלוח ממרומים טס שָלָך מעל ראש סלע ונתקע בתוך יריעה חיה זו, ברדפו אחר דג שראה על המים… ישו עומד ומסתכל שעה מרובה. עיניו, אזניו, נחיריו פקוחים כלפי כל העולם כולו. עם גלגל החמה השף ברקיע ועם העבים שמטיילים שם ומחליפים צורותיהם הולכים ומתחלפים גווני ההרים, כגון פרשיות של מגילה מתגוללת והולכת קמעה קמעה: כאן האֶתרוֹגי והכתום מעורבים בגווני הסיקרא והארגמן, והתם מעורבים הכרכום והקנמון בשחור… ובכישופי ההרים מתחרה הים, ואף הוא עושה בלהטיו, אף הוא מתהפך בגווניו ובסבר פניו ואי אתה יכול לעמוד על השעה בה נעשים החילופין והתמורות הללו: הרי זה עתה היה כעין האיסטיס או תכול כעיני ילדה תמימה, כיצד נהפך פתאום לפרוֹזג מלא תאוה סתומה עד כלות הנפש?.. אין ישו יודע שמות כל הגוונים הללו, כשם שאינו יודע שמות לצמחי המקום ולריחותיהם, אלא שהם בוקעים וחודרים לתוכו דרך כל חושיו, דרך כל חלליו ונקביו, ונפשו מתמלאת מהם, מתרחבת, נתפחת. הוא עומד כמשוּכּר. דומה עליו שחוש חדש נפתח בו, לא של הגוף אלא של הנפש, והריהו תופש משהו מהתם… כל הגוונים, כל המראות, כל הריחות הללו שאינם אלא פרקי שירה בפי מלאכי־השרת, והוא, ישו, שומעם באזנו הפנימית… עוברים ושבים שנקלעים לאותו מקום ורואים אותו עומד כמו תורן, מזדרזים ומעבירים את עצמם משם בזיע ובמורא…

הוא אינו יודע כמה זמן הוא מהלך כך ולהיכן רגליו מוליכות אותו. הוא מטפס ועולה על אחד ההרים. כאן נושבת תמיד רוח קלה וערבה. כאן ההרים והגבעות עטופים טפּיטין מגוּונים מזהב הכלכים, מן התולע, הארגמן והלילך של הכלניות והסייפנים; אילך ואילך קורצת לך העירית או הנוּרית… וכמו במראה כישופים, שרק בחלומו יוכל אדם לראות כיוצא בו, מתנפח ומרעיד על הפתח שבין שני הרים פרגוד כחול שׂגיא – ים גינוֹסר עם הרי הגוֹלן על ירק יערותיהם ולובן מבצריהם וכפריהם, שמשתקפים בו, מימין, ועם טבריה הנאה, עם פלטין המלך על מגדליו ויציעיו, שמשתקפים בו משמאל. וכל זה מבהיק כנגד אורה של החמה ומרחיב דעתו של אדם. לא יצתה שעה מרובה והחמה נעשתה עמומה, רעולה בצעיף של ענן קל ושקוף. התחילה נושבת רוח, חזקה יותר מהרגיל. התעטף ישו באיצטלתו וישב תחת דקל אחד לנוח.

שוב הוא יחידי. שוב הוא שותה לרוָיה מכוס הדממה. מועטות הן כל כך שעות בדידותו, עד שהוא שמח עליהן כחבוש שהתירוהו מבית־האסורים. כאילו זמן מרובה היתה נפשו כפופה ומכווצת, ועכשו היא מתמתחת ומזדקפת להנאתה…

פתאום ניעור מהרהוריו על ידי קולות אנשים מתקרבים ובאים שהגיעו אל אזניו. הגביה ראשו לראות מי הם הבאים, ושמע את קולו של שמעון בן יונה מצעק מהשביל שבשיפועו של ההר:

– הוא כאן! הוא כאן!

ואל ההר עלו שמעון, יעקב ויוחנן. אלו השנים היו מפסיעים אחר שמעון מהססים ומתביישים. ובפני יעקב חיוכו המתמיד.

– רבי! – התחיל שמעון מדבר עוד מרחוק – ביקשנוך, חיפשנוך בכל מקום ובכל זוית… היינו שרויים בדאגה שמא תועה אתה בין ההרים.

– מה החרדה?

– סוף סוף אין המקומות הללו נהירים לך כל הצורך. הרוח מתחזקת והולכת; הים אינו שוקט. חוששים היינו שמא יעלה לפניך הרצון לחזור בדגוגית יחידי… כלום יודעים אנו… הרוח מתחזקת והולכת…

אותה שעה נשא ישו את עיניו וראה באמת את השמים קשורים בעבים. אור היום נכהה מאד ומראה הים כלוח שחם מלוכלך בכתמי גיר לבן. הרוח התגברה משעה לשעה, וסגוֹסי האנשים התנפחו וכנפיהם התנופפו.

– רבי! שהית כאן קצת יותר מדי.

לא השיב ישו כלום. עמד והתחיל יורד יחד עמהם מעל ההר. הזדרז יוחנן ונלחץ אל רבו כדי שיוכל זה להסתמך עליו; מיד ניגש אליו שמעון מצד שני ונטל את זרועו. אבל ישו סירב לשניהם. הוא אינו רגיל להיות נסמך על מי שהוא. יעקב מהלך אחריהם, ומעל פניו אינו מסתלק חיוכו.

ישו עמד וסקר לכל ארבע הרוחות. עיניו פולשות בערפל שלפף כבר את ההרים ועטף את הים.

– דומני – אמר ישו – שאנו די רחוקים מכפר־נחום.

– היום הפלגת בטיולך כמעט עד כורזין, ־ השיב שמעון – לא הנחנו כל הבקעה וכל גבעה שלא ביקשנוך שם. לפי הצער – השׂכר. עכשיו אני שמח כל כך לחזור עמך אל ביתי.

סימן של חיוך הרתית בזוית שפמו של ישו. נתן עיניו בכל אחד מהם בזה אחר זה, כבוחן אותם, ואמר:

– שמא נישאר כאן? נחיה כאן, כמות שהיה חי יוחנן המטבּיל…

רגע קל עמדו שלשתם דמומים לפניו.

– יעקב שאל: ומה נעשה כאן?

– נהיה עוסקים בתפילה.

– ובמה נתפרנס?

יוחנן הנער לא המתין עד שישו ישוב לו וקרא:

– רבי! אני רוצה להשתייר כאן עמך! ממה שאתה תתפרנס אהיה מתפרנס אף אני. נשתייר כאן, רבי!.. – הוא התחנן, מתוך עיניו ניצנצה התקוה לאושר הגדול שלא צפה אותו מקודם.

– רבי! – קרא שמעון לבסוף – מה לי פרנסה, מה לי בית? עמך אהיה יושב לא כאן בלבד, אלא אפילו במדבר שממה… עמך, רבי, לא אהיה מתירא אפילו מאריות ומנחשים…

נעץ ישו בשמעון מבט שוהה, חד וחודר, ואמר לו:

– נזדרז ונלך מכאן. אחרי שעה מועטת יחשך עלינו היום.

היה בקולו אבק של רוגז. נשתתקו האנשים ולא שאלו כלום. בשעה שהיו קרובים אצל המים היה רעש הגלים שמתנגשים ומתחבטים אל החוף כך גדול, עד שקשה היה לשמוע איש דברי חברו. הערפל היה עבה; היה מרטיב את הבגדים עד לבשר הגוף ומכביד על הנשימה. הרוח הוסיפה להביא ערפל חמרים חמרים.

– “יעקב! – אמר ישו בקול של גזירה, – טול את אחיך וחזור עמו ברגל לביתכם. אני ושמעון נחזור בדגוגית”.

– “בדגוגית? עכשיו?” שאל שמעון נבעת.

– כלום יש בגלים יותר סכנה מבאריות ונחשים? – שאל ישו.

שמעון לא מצא מיד מה להשיב, וישו לא המתין לתשובתו והלך אל המקום ששם היו עוגנות דגוּגיותיהם של הדייגים. יעקב ויוחנן עמדו והביטו לראות אם בעלילוּת יכּנסו בשעה זו אל דגוגית…

הדגוּגית היתה ישנה, רחבה וכבדה. ישו קפץ הראשון לתוכה, ואחריו שמעון. זמן מרובה התעסק זה האחרון עד שעלה בידו להתירה מן היתד התקועה בקרקע ולהזיזה אל המים. רצה ישו לסייע בידו, והלה לא הניחוֹ. אדם זה נשתנה ברגעים אחדים ונעשה לאחר. שוב לא פזיז ונמהר, אלא כולו רצון מוחלט ונוקשה. מימיו לא ראה בו ישו שינוי פתאומי כזה, והסתכל בו ממקומו מתוך קורת־רוח מסותרת.

רקק שמעון לתוך שתי כפיו והתחיל עובד במשוטים הגדולים והכבדים. רבו היה יושב מאחוריו על הקרקעית וביניהם לא נאמרה אף מלה אחת. הדגוגית מיד ניטלטלה כמטורפת על המים, ואי־אפשר היה לידע אם היא ממתרחקת מן היבשה או מתקרבת אליה. דומה היה שהיא מתחבטת על מקום אחד ושמעון מוציא את כוחותיו לבטלה. עליותיה וירידותיה היו תכופות וטרופות. קשתה הישיבה על ישו והשתטח פרקדן. לפרקים היה מתגבּה כנגד עיניו גל כפוף־שקערורי, מסולסל בראשו ועיניו כעין הזכוכית הירוקה; כמדומה שעוד רגע אחד והגל יטפח טפיחה אחת על דגוגיתם ויקעקעה לקיסמים. אבל הגל היה כפוי עליהם כגיגית ונזרק מעל לראשיהם להלן מהדגוגית. עתים היה סיפק בידי שמעון לעקוף את הגלים והללו ראשיהם היו מתפוצצים בדפני הדגוגית, ומתוך כך מצליפים על שני הנוסעים סילון צוננים שהיה מתרוסס למטר עז. דומה: נזכרה הדגוגית בשעה זו, עד שלא בא סוֹפה, את שנות נעוריה, והיא מנסה לאזור שוב את כוחותיה. כולה חורקת מרוב התאמצות, ודפניה חורגות ממסגרותיהן. שמעון עבד בשיירי כוחותיו, כולו רצון מאוּבּן וממותח, ואף הוא חורק ונאנק מהתאזרות הכוחות. ישו שקל בדעתו מי משניהם יעמוד יותר זמן. בלבו היה מתפלל, מאמין ובוטח בה'. אגב שכיבה לא ראה שהחופים נעלמו מעיני שמעון. מרוב התאמצותו ומגודל מוראו לא הרגיש שמעון בערפל כל עיקר, והיה מדמה שהתרחק יותר ויותר אל לב הים. אבל לא אמר דבר, דעתו הסכימה לעבוד ולעבוד עד שיעמוד בו כוח. בלבו האמין שזכות רבו תעמוד לו. נחשול אחד התקיפם מן הצד. לא היתה לשמעון שהות ואף כוח לא עמד בו לעקוף, והנחשול הומט עליהם בכל כבדו. ומיד נשמט השלטון מידי שמעון. משוט אחד נשבר ולא נשאר בידו אלא קיסם. הדגוגית טולטלה בצדה. ברי היה שהיא עומדת ליהפך או להתמטמט. כל מתיחותו הנוקשה של שמעון נתרופפה פתאום; נתבלבל, השמיט את המשוט השלם שהיה עדיין בידו, נפל לפני ישו על כרסו, בעיניו טירוף־דעת של אימה, והוא מצווח בקול משונה: – רבי! הושיעני…

בו ברגע הושלכה הדגוגית כמו בתנופת־יד כלפי מעלה, ומיד לאחר מכן למטה, ונתקלה בקרקע קשה… כשהתנערו שניהם מן הנפילה הזו מצאו עצמם על החוף.

ישו הראשון צחק בלא קול. תפש בידו של שמעון ואמר:

– קטן־אמנה! מה לך כי נזעקת?

ומשחזרו לביתם, והכל הקיפוּם שם בשמחה ובשבח והודיה לבורא, ובשאלות שונות, לא יכול שמעון להשיב כלום אלא פרץ בבכי. ישו שתק, והם לא העיזו לדחוק עליו בשאלות. ואילו אחר כך, לימים, היה שמעון אוהב לספר היאך ניצל על הים ממיתה, היאך רבו היה ישן במנוחה והקיץ לקול שועתו של שמעון, היאך גזר על הים, והים נשמע לו ושכך מסערו…

פרק רביעי    🔗

ישו היה שמח על שני האורחים שבאו אצלו כמעט בו בזמן: יהודה איש־קריות ואותו אדם גוץ בעל העינים העכבניות. לא כחוֹלים שמבקשים רפואה ולא כתלמידים שנפשם חשקה בתורתו באו. ועל מה שמח כל כך? יכול, דוקא מפני שראה בהם שהם אגוֹזים שקשה לפצעם ותוכם מריר מצא ענין לקרבם…

שני האנשים האלו לא היו חביבים על בני יונה ובית זבדי. יהודה הזעום והרוטן תדיר, כאילו יש בלבו על כל העולם כולו, היה חשוד לדייגים מכפר־נחום על כל מעשה לא הגון (אף ישו היה מדומה שמשטמתו האפלה של יהודה אל הבריות רחושה בחטאים רבים…) מי יודע מהיכן הוא בא ואיזו קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו… השני נוח תמיד לבריות, אלא הוא מקניטם תמיד בספיקותיו… לא פעם אחת היו שואלים בינם־לבין־עצמם: מה זכות עמדה להם לשנים הללו שחיבה יתירה נודעת להם מרבם?

קמחית וצפנת היו בתחילה מרבות לטפל בטביתא, אף על פי שבלבן היו בוסרות עליה; לא היו עושות זאת אלא כדי לגרום קורת־רוח לרבּן.

יום אחד כפו אותה, את טביתא, והעבירו מעליה את חלוּקה הקרוע והבלה, רחצוה יפה יפה בפושרין והלבישוה שׂמלה שלמה ונקיה. טביתא לא הסכימה ליפרד מחלוקה הקרוע והמטונף, התגעגעה עליו וראתה את עצמה אומללה בשמלה הנקיה. זמן מרובה היתה בוכה וצורחת עד שהחזירו לה את חלוקה הישן, לאחר שכיבסוהו ברותחין ותיקנוהו במקום שהיה עדיין בכדי תיקון. מאותה שעה ואילך פסקו מליתן את דעתן עליה.

ישו ניסה פעמים אחדות להחזיר לה את כוח הדיבור, ולא הצליח יותר משהצליחו קמחית וצפנת בחלוק. לא היה בה בטביתא כל רצון להתרפא. דיה בארבע המלים שלמדה ממנו בערב הראשון וששׂמחה עליהן מאד (“שלום עליך, ישו מנצרת”); יותר מהן לא חפצה לידע. והדין עמה. אין לה צורך בדיבורים, במשא־ומתן עם הבריות. על מה תהא מספרת עם הבריות? טוב לה בלא כך. טוב לה להיות שרויה ביחידות, בינה־לבין־עצמה. שום בריה לא ידעה את זאת. אף היא לא ידעה. ואילו ישו ידע. הוא לבד ראה את השינוי שחל בנערה עלובה זו. מאותה שעה שצפנת לימדתה להלקיט לתרנגולות התרחש בה נס: נפקח בה איזה מעין־חיים סתום. שוב לא פירשה מן העופות. משעת שחרית עד לשעת ערבית לא היתה זזה מאותו מקום מסויג ומוּקצה לתרנגולות. היא היתה מקפדת שלא להחמיץ את זמן אכילתן, וכל היום היא יושבת כנגדן, מסתכלת בהן וכאילו משתפת את עצמה בחייהן. בני הבית היו מסיחים את דעתם הימנה, אילמלא הקריאות המשונות שפורצות מפיה לפרקים ואין אדם יודע מה הן באות להשמיע, התפעלות או צער… לבסוף התרגלו אף אל הקריאות. ביחוד חיבה יתירה היתה נודעת ממנה לפרגיה אחת קטנה ולבנה. טביתא מחזיקה אותה כל היום על זרועה, לחוצה אל לבה, ממלמלת ודובבת אליה בלשון לא מובנה לשום בריה. הברה סתומה אחת הוגה היא: זוֹ… זוֹ… זוֹ… כל הזמן אותה הברה סתומה אחת. לאחרים לא הניחה להתעסק בעופות. זו היתה מלאכתה, זה היה כל עולמה. אילמלי היו שוכחים ליתן לפניה את מזונותיה לא היתה נוטלת בעצמה ואף לא היתה מבקשת. שעות היתה יושבת על שלבי סולם אחד סמוך אל הכותל, עם “זוֹ… זוֹ…” שלה על זרועה, ומסתכלת כמכושפת בעופותיה.

ישו לבד ראה את הנס שנעשה בנערה זו. כיון שלא זכתה לאהוב בני־אדם הריהי אוהבת את הברואים הקטנים ונמוכי־הרוח הללו; אוהבת אותם בלא כל תגמול ושכר, זולת אותו שכר־האהבה האחד והיחיד שיש בעולם, והוא כל־עצמה של אהבה… בריה גלמית חסרת־דעה נהפכה והיתה ליצור חי ואוהב. אפילו מבט עיניה נשתנה. תחת האימה הקפואה התחיל מנצנץ מתוך עיניה אור שקט ובטוח. על פניה היה זורח אורה של נפש חיה צנופה ומוצנעת בתעלומותיה…

עתים היה ישו יושב ומסתכל מרחוק בטביתא, כשם שמסתכלים בפלא, בכבשונו של עולם. זכור הוא מה שסח לו יום אחד דודו חנינא על מבט עיניה של הפרה, על מידת הפשטות של הבטחון שיש לפרה, ועל הענוה שבאהבתה והתמסרותה. למדרגה זו של שמחה שבאהבה, של אהבה לא מתוך חכמה ולא מתוך חשבונות הרבה, אלא אנוסה על פי גזירת הבורא יתברך, – למדרגה זו זכתה טביתא. כמה פעמים הוא מעביר את עיניו מעל הריבה ונוֹשׂאן אל השמים: “אודך, אבי, – היה אומר בינו־לבין־עצמו – שהסתרת את אלה מן החכמים ונבונים וגילית לעוללים!..” יותר מדי הפליג האדם בפיקחותו, בחכמתו וביהירותו. כמה קפנדריות צריך אדם לעשות כמה עקיפין צריך הוא לעקוף בדרך תעיותיו, כדי שיוכל לחזור ולהגיע אל אותה דרגה של אהבה שאין לה סוף, בלא ידיעה כל שהיא, מתוך שכחה גמורה…

יהודה הרגיש בדבר שאינו מרוצה על אנשי החצר, ואף הם לא היו חביבים עליו. יותר מדי פשוטים, יותר מדי תמימים היו בעיניו. והיה אומר לעצמו: קשה לעמוד על טיבם של הללו; או שהם טיפשים גדולים או שאין תוכם כברם. בין כך ובין כך בוסר היה על כולם. כיון שלא ידע בעולם מקום אחר שכדאי לילך לשם, כיון שלא היה לו מפלט להתפלט שם, נשתייר בביתו של שמעון־פּטרוֹס, בקירבתו של ישו, והסתייג בשתקנותו הזעומה.

יצאו ימים אחדים ואיש לא ידע היכן הוא. ישו היה שרוי בדאגה: בכפר־נחום, כמו בשאר ערי החוף הזה, מרובים החיילים, המוֹכסין, הזונות, בתי־היין, הקוּביוּסטוּסים וסתם אנשים שבהפקרות נוח להם. יהודה לא ראה את כל זה בנצרת מולדתו, ומי יודע אם בחור שכמותו, עם לבו המיואש והשוטם, לא יפול ברשתותיו של היצר הרע… ישו גם לא ידע עד אותו יום כמה הוא קשור אל צעיר זה וכמה הוא מתגעגע עליו. לא יכול למצוא לו מנוחה. ולאחרים ולעצמו היה מסביר: “הרי אני אחראי לו באיזו מידה שהיא… רוֹבה בלא אב ואם… בן עירי…”

לילה אחד, עם חצות, היה ישו יושב יחידי על האיצטבה שלפני הבית. פתאום ראה אדם אחד עולה בפסיעות חשאיות במדרגות הגבעה. הכיר מיד את יהודה. הלה העמיד פנים כאילו אינו רואה את ישו, והיה בדעתו לעבור עליו ולהיכנס במישרין אל החצר.

ישו קרא בשמו. הרתית יהודה, הפך את פניו, רגע אחד היה מפקפק, כנוטל עצה בפני עצמו, ואחר התחיל מקרב את עצמו בפסיעות מהססות.

שו שמח לראותו והזמינוֹ לישב עמו קצת על האיצטבה. יהודה לא זז ממקומו.

– מהיכן הרגלים, יהודה? – שאל ישו.

יהודה שתק. עיניו פזלו כלפי צד אחר.

הבין ישו מפני מה הוא משתמט מתשובה ולא חזר על שאלתו.

– זמן הרבה לא ראינוך. מפני מה נעלמת?

– הבריות שבכאן… בוסר אני עליהם. חושש הייתי שאני מתחיל שונאם, עמדתי והלכתי. – אף אני הרגשתי בדבר שאי אתה מחבב את אנשי הבית הזה. וכי יש בעולם אדם שאתה מחבּבוֹ? השפיל יהודה את עיניו, ניענע ראשו ורטן:

– דומני… שאין.

ישו הנמיך את קולו עד כדי לחש ושאל: – ואת הבורא, יהודה?

יהודה משך בכתפו, ובאותו הלחש:

– על מה?…

– עלוב אתה.

– הן. אמת אמרת, עלוב אני.

– ואת עצמך, לפחות, אוהב אתה? גופך, לפחות, חביב עליך? יהודה שוב משך בכתפו: – חייך, ישו, עתים אני בוסר על עצמי. אבל… מה אעשה? עמד ישו, ניגש אל יהודה, תפשו בשתי כתפיו והסתכל בפניו כנגד אורה של הלבנה, כמו שהסתכל בו בישו יוחנן הנזיר בשעתו… רצה יהודה להשתמט ממבטו, החזיר ממנו את פניו; ישו לא הניחו והשהה עליו את מבטו הקודח והבוחן. נבהל ישו ממה שראה בפנים האלו. פניו הכחישו, כאילו ישב כל הימים בתענית או לקה במחלה ממושכת. עיניו העמוקות מתחת למצחו העמיקו יותר, עפעפיו היו נפוחים, מתחת לעיניו עוגות כחולות. כל פרצופו היה מכוסה בסימני חבּלוֹת וחבּורוֹת.

– מְהְמְמ… – רטן ישו כשהוא מנענע ראשו. הזדרז ומשך את ידיו מתוך רגש של סילוד־נפש, כמי שנגע במשהו מזוהם… יהודה הרגיש בדבר; זקף חטמו בישו ובעזות־מצח שאל:

– ומה?

– ברחת מן הבריות… ברחת מעצמך, ברחת מאלהים… אל החטא!

יהודה שתק.

– בוא! בוא! שב עמי קצת! – וישו משכוֹ בשרוולו אחריו. שניהם ישבו זה בצד זה. – עם שנאה אל הבריות, ואל… הכל, אין לו לאדם קורת־רוח אף מעצמו. והדרך אל אלוה רחוקה, משובשת…– אמר לו ישו כמי שממשיך שיחה שנפסקה באמצע.

– אפשר שהייתי שמח לאהוב את מישהו, אילו היה זה בכוחי. אבל אין אני רואה על מה יש לאהוב את הבריות ואת עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… ומה עלי לעשות?

– לראות את הבריות, את העולם כולו, תלוי בך. אתה עיקר, אתה הכל. נתמה יהודה. וכי דרכו של ישו להתלוצץ?

– אני?

– אתה, יהודה! כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילך. רגע אחד תן את דעתך להבין זאת. אתה יצור כפיו של הבורא, דמות דיוקנו. גדולה מזו: אתה חלק אלוה ממעל… כן, כן, אתה! אין בך עפרוּרית אחת, אין בך נקבּובית אחת, אין בך אף שׂערה אחת שאינה מאלוהים, שכן אלוהים שוכן בה. אתה חייב לכבד את עצמך כבוד אלוהים, אתה חייב לקדש את עצמך קדושת אלוהים… יהודה נתבהל ונרתע לאחוריו:

– כיצד! כיצד!..

– הוה לומד ממידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. מה הוא אומר: “אנכי ה' אלוהיך”, אף אתה הוה מכבד את ה“אנכי” שלך…

– מה אעשה בו, ב“אנכי” שלי?

– בוא שמע. המקום יתברך עד שלא ברא את עולמו היה אלוהות לעצמו; לאחר שנברא העולם היה אדון העולם אבי כל ברואיו. עד שלא ברא את עולמו לא היו בו לא ממידת הדין ולא ממידת הרחמים; לאחר שנבראו ברואיו היה לדיין צדק, לאב הרחמים. זוהי נתינה לשם נתינה שמעשרת את בעליה. האם יולדת בחבלים גדולים. מכל מיצי גופה ודמיו ומכל כוחות נפשה מפרישה היא לגוף השני שבבטנה, שאוהבת אותו ומרחמת עליו עד שלא ראתה אותו…

– מה יש לי? מה אני יכול ליתן? ולמי אני יכול ליתן? – שאל יהודה בקול נרגז, ובפישוט ידים כמי שמראה שאין לו כלום.

– הרבה! אתה עשיר, יהודה, מופלג בסגולות טובות ובחמדות מרובות, ואי אתה יודע זאת. אי אתה יודע כמה עשיר אתה… כמה מעינות חסד חתומים בלבו של אדם! עתים מברך אתה על בת־שחוק אחת טובה, על עין טובה, על רוח טובה וסלחנית, יותר מעל אוצרות זהב וכסף. ויותר שאתה מפזר סגולות אלו, יותר הן מתוספות והולכות… ויותר נעשה האני של האדם מלוטש, חזק ומבהיק…

– אבל למי? לאותם שמְתַגרים עם רבונו־של־עולם ועומדים עמו על המיקח? – לכל הברואים, אפילו לבעלי־החיים… לרעים ולטובים… החמה זורחת על אלה ועל אלה, הגשם יורד על אלה ועל אלה במידה שוה, כמו שאומר הכתוב: “עיני ה' צופות רעים וטובים”.

– אה, ישו, בשר־ודם אני… איני יכול… נפשי קוֹהה עלי… – אמר יהודה משום מה בהתרגשות, ואפילו עמד כאומר לילך משם. ישו עיכבו במנוחה ואמר לו:

– המתן, המתן עוד שעה קלה… כך, שב. זה הכלל: כל אימת שאתה רואה את עצמך תלוי בזולתך אתה רואה לפניך שלוים ושׂבעים, בשעה שאתה גופך רוגש ורעב; אתה רואה אנשים שיש להם הכל בשעה שלך אין כלום. והרי אתה מקנא, כועס ומצעק שאין דין אמת בעולם; אתה מבזה, שונא, בוסר… לא כן משעה שיתברר לך שאתה עיקר, שאתה חלק אלוה, שאתה קדוש מפני שאלוה קדוש! מיד תיפּסק בך הקנאה. תיבּטל בך השנאה. אתה מוחל מרצונך, מלבך הטוב על כל הנכסים, על כל השמחות והשׂשׂונים בעולם הזה… מבין אתה? אתה, בפשיטות, מושך ידיך מבטל כל תביעותיך על איזה חלק שהוא בעולם הזה. ואי אתה עושה זאת כמי שנכנע למזלו, באין ברירה, מתוך חירוק שינים וצער בלב. לא, לא כך!.. אתה מוחל על כל הטוב בעולם הזה כמי שהשלטון בידו, כבן אלוהים! אפילו אתה רעב וצמא, אפילו אתה ערוּם ויחף, אתה אומר בעין טובה ובסבר פנים יפות: “הכל, הכל מחוּל לכם. כך גזרה ההשגחה. מפני מה גזרה כך איני יודע, קשה לי לירד לסוף דעתה. אלא שאני מסכים לה ומקבל את גזר־דינה באהבה. כיון שרצונה בכך, שבין שלֵוי עולם תהיו אתם ולא אני, שעל כל הטוב שבעולם תהיו מתענגים אתם ולא אני, כיון שכך רצונה, הריני מוכן לסייע בכל כוחי (אילמלי היה צורך בסיוּעי) שרצון זה יתקיים במלוֹאוֹ! הסכמתי זו שקוּלה כנתינה ברוח נדיבה. אני, אני, בסיועה של ההשגחה, נותן לכם את כל ההצלחות האפשריות שבעולם, ואין אני דן אתכם אם ראויים אתם לכך או לאו. לא עסקי הוא להיות דיין, ואף אין בכוחי לראות נכוחה. מה שבכוחי, את זאת אני עושה: אני מותר לזכותכם על הכל, ולי לעצמי איני משייר כלום, אפילו שום תקוה לכלום, זולת רעב, צמא, מערומי גוף דואב ובוז השלֵוים”… ואז, ואז… ואז, יהודה… הוא לא סיים את דבריו. ויהודה נצמד אליו בעינים לוהטות ורעבות, ובלחש דק, כמעט בנשימת־פה, שאל:

– ואז?

– אז יהיה לך הכל בעליל, באמת! אז תזכה למה שלאו כל אדם זוכה לו… כלומר, לרגע אחד של שמחת עולם, ששקול כנגד שנים רבות, כנגד החיים כולם בהצלחת העולם הזה… אז תהא השכינה קרובה אליך… תהא שומע את קולה מתוך שערות ראשך…

– אתה, צפורת־כרמים, קורא למקק כמותי להיות פורח יחד עמך באורה של החמה – אמר יהודה בבת־צחוק מעוּותת. כל גופו נפתל והתכופף כשהוא משפשף זו בזו את שתי כפות ידיו הלחוצות בין ברכיו. אחר גימגם מתוך בישנות, כשהוא נמנע מהסתכל בפני ישו: – ואני… אף על פי כן… הזדמן לי… פעמיים הזדמן לי להיות קרוב… להרגיש מה שאתה אומר… קירבת אלוה… ומכיון שישו לא השמיע אף הגה, אלא נתן בו את עיניו בשאלה, המשיך יהודה:

– יום אחד… בנצרת היה מעשה… רע ומר היה לי אז, כאילו נתנו אותי… לא את גופי, אלא את רוחי, בין שתי קורות והיו דוחקין אותה, ממש כמו בשעה שהייתי מוטל תחת המפולת… יושב הייתי ביחידות על הר סמוך לנצרת… איני יודע, איני מבין עד היום מה היה לי אז, אלא פתאום כאילו מישהו פיקח מעלי את הגל, מרח על פצעי נרד וצרי. כל כך טוב היה לי, כל כך מאושר הייתי… והעיקר, והעיקר! היתה לי ההרגשה הברורה שמאת ה' היתה זאת… – וכאן שוב השפיל את קולו עד כדי לחישה דקה, דקה כנשיפת שפתים, והוסיף: – ידה של השכינה היתה מלטפת אותי… ישו שתק.

– רוצה אתה, אל תאמין. לי ודאי הדבר, צהוֹר וברור.

– מפני מה לא אאמין לך? – השיב ישו – אני מאמין לך באמונה שלמה. אם איני טועה, מצאתיך אותה שעה על ההר. זכוּר אתה?

– זכוּר אני פגישתנו אז יפה יפה.

– והפעם השניה, יהודה?

– והפעם השניה… הרי זה אירע לי כאן… כלומר, לא בבית הזה, אלא במקום אחר. שלשום. שלשום, ישו, הייתי שקוע עד צואר בטומאה… – יהודה עצם את עיניו ונזדעזע מחמת זכרון של זוהמה – הוֹ, ישו! כמו תינוק אתה, כמו תינוק בעריסה לגבי טומאה זו שיש בעולם….בשעה שהשתתפתי במלחמה היה לי העונג להכיר קצת את האדם בכבודו… ועכשיו… אילו היית יודע כמה עלול אדם להיות מסואב, מסואב, מסואב…

– למה? למה הלכת לאותם המקומות?

– אתה בעצמך אמרת קודם: ברחתי! ברחתי מן החסידים והצדיקים שבכאן. לא אוכל לסבלם… סבור אני שהחטא הוא מן ה'… הן, אף החטא! עבריינוּתוֹ של האדם היא בבחינת תהום שאין לה קרקעית; היא שאוֹל!.. אבל לא מן השטן, אלא ממנו… האמינה לי, ישו, ממנו היא!

– מפני מה אתה סבור כן?

– הרי אתה הוא האומר שהכל ממנו, אף בית־החומר שלי, והכל… כלום יש לך דבר בעולם שנעשה לא על פי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא? אימת החטא היא יותר מדי גדולה, ישו! הייתי מתירא לחיות, אילמלי הייתי סבור שזוָעה זו אינה מרצונו, ואפילו נגד רצונו… אתה שוקע בתהום זו של סרחון ואפלה, כמדומה לך, לעולמי עד. ודרך תשובה אין, אין… ופתאום, דוקא בשעה שלא קיוית לכך כל עיקר, אוֹר! אור בוקע לנגדך!.. אני עברתי אותה דרך איומה של שקיעה בסרחון הטומאה. סבור הייתי: אבדתי כשרץ בטיט יון, בא סופי! לא היה לי אויר לנשימה, הרגשתי שאני הולך ונחנק, הולך ונרפס כרמש משוקץ, כנבלה סרוחה. דומה שכל העולם כולו, מן הרקיע העליון עד תחתית התהום, מעופש בסרחוני, מתמקמק בבזיוני. ואין קרן־אור של ישועה, אין ניצוץ של רחמים משום מקום. פתאום… איני זוכר היאך היה המעשה, פתאום התחיל קו־אור מצפצף והולך מלמעלן, מפציע ומגיע אלי כגון שרביט זהב… פתאום נעשה לי צהוֹר וּודאי שאם אחמיץ את השעה ולא אאחז באצבע השלוחה אלי, הריני אבוד, הריני צולל כאבן במים אדירים… עמדתי לברוח, רצו לעכבני. הוכיתי מכות רצח. אפילו היו רוצחים אותי שם, לא היה איכפת לי עוד… לאחר שראיתי אותו האור הזורח עלי מהתם, מלמעלן מן התהום… הו, ישו! זו היתה שעה, זו היתה שעה… אפשר שלא נמשך אלא רגע אחד, אבל שקוּל הוא אותו רגע כנגד כל החיים כולם!

– וכי אין דרך אחרת אל אלוהים?

יהודה השפיל ראשו מטה מטה וניענע אותו בשלילה: – אותה דרך שלך, אני מתירא הימנה. מתירא אני לטפס על מקומות גבוהים; חוששני שמא אפול. דרכך אינה עשויה בשביל ברואים שכמותי. ברואים שכמותי… דרכם אל אלוהים היא דרך היסורים והחטא… שוקעים, שוקעים, שוקעים… מתפלשים בצוֹאה רותחת, ודומה עליך שאין פורקן ואין פדות, ודוקא אז מבקיע אליך אותו אור, כמו דרך סדק צר הוא מצפצף אליך… לא! איני יכול לספר לך איך זה…

– למצוא את הקדוש־ברוך־הוא בדרך החטא… אין זה מתקבל עלי… איני סובר זאת… – מילמל ישו. יהודה הגביה את ראשו, עמד ואמר בצחוק:

– רואה אתה, יש דברים שאי אתה יכול להבינם. לא, ישו! אתה לא תבין זאת לעולם… החזיר פניו הימנו בתנועה נמרצת והסתלק.

לוי בן חלפי הזמין את ישו ואת תלמידיו לסעודה. ישו, מכיון שבא לכפר־נחום נזכר בהוריו של נקדימון חברו, ששימש כאן מוֹכסן, והזדרז לילך לראותם. זכר להם חסד נעוריו; ואף זאת: עריבה היתה עליו שיחתם של שני הזקנים על בנם יחידם שישב בירושלים ושימש שם תלמידי־חכמים. נאמן היה עליהם בנם שעתיד הוא לעלות לגדולה, ובשעה שהיו הזקנים מספרים לפניו בשבחו היה ישו רגיל להסכים לכל דבריהם ולחזקם באמונתם. והזקנים היו מחזיקים לו טובה על כך. ואילו בזמן האחרון התחילו נוהגים בו כבוד יותר מן המידה, והיו עומדים לפניו כתלמידים שמשמשים את רבם. כל כמה שישו היה נותן את דעתו להעמיד את הזקנים על מנהגם הקודם, הפשוט והחביב, לא עלה הדבר בידו. ומשום כך היה מרחיק את עצמו מהם. זמן מרובה לא ראם. אמש בא שמשם להזמין אותו ואת תלמידיו לסעודה. אף על פי שמוכסן היה לוי בן חלפי, מרוצה היה על כל בני המקום. משונה היה מכל המוכסין. היה מרחיק עצמו מעושק ונזהר שלא ליטול יותר מן המוּתר. כנגד זה הרבה פיזר לאביונים וברצון נתן חלקו בכל דבר שבצדקה. אל שולחנו היו מסובים גם פרושים וטוֹבי העיר, גם אמרכּלי הממשלה והצבא הרומי.

קמעה קמעה התחילו מתכנסים האורחים באולמו של בעל־הבית. ישו בא בראש תלמידיו, בני יונה, בני זבדי ועוד דייגים אחדים, וביניהם – יהודה איש־ קריות ושמעון הגוץ. בחוץ, מרחוק, הגיעו אליהם, בעד החלונוֹת הפתוחים של בית בן חלפי, קולות האורחים. כיון שהשמש נכנס אל האולם והודיע על ביאתם של ישו ואנשיו נשתתקו כל הקולות בבת־אחת.

אף על פיה של זִקנתו היה לוי בן חלפי טופף ורץ להקדים את פני כל אורחיו והיה מחזר עליהם, מישבם על כסאות, כורסאות ודרגשים, מחייך כלפיהם, חוטף וזורק דברי חן לזה, חוטף ומשיב לזה. אזניו כבר נתחרשו וצריכים לצעוק לתוכן בשביל שישמע. עתים הוא עומד על דברי חברו על פי רחש השפתים, ועתים הוא טועה ועונה שלא מן הענין. וכשהוא רואה שטעה, הוא בעצמו צוחק הראשון. לפרקים הוא מקרב את עצמו אל ישו ואומר לו: “נקדימון שלי…” ומתחיל מספר לו מעשה שהיה בבנו בירושלים; או שהוא מקרב את פיו אל אזנו של ישו ומספר לו בלחישה על “אוצרו”. חלום חייהם של הזקנים הוא לקבץ ממון הרבה, סכום גדול, כדי שנקדימון יוכל ליקח בו אשה עשירה וכהונה גדולה ונכבדה בירושלים. כל פעם שהיו רואים את ישו היו מספרים לו בלחישה כמה אדרכּמוֹנים נתוספו כבר לקופתם; כל דינר חדש, שהיו משלשלים לתוך הקופה, היה מקרב את בנם פסיעה אחת אל הכבוד והגדולה המזומנים לו לעתיד לבוא…

הכל היו לבושים בגדי יום־טוב. האמרכלים, סוכני הצבא ושרי המלכות שאינם בני־ברית נכנסו אל האולם מפוּקסים, מפורכסים ומבושמים על ידי עבדיו של בעל־הבית. כחתנים תחת חופתם היו עם כלילי תפארת, עשויים מזֵרי־פרחים בראשם. הללו לא באו אלא לזלול ולסבוא. ראו עצמם כאורחים שנזדמנו לפונדק אחד עם אנשים נחותי־דרגה. הכל היו יודעים, מן בעל־הבית ועד לאחרון שבשמשים, שבלבם מבזים עובדי־הגילולים הללו את היהודים, אלא שהם נותנים את דעתם להעלים את רגש הבוז שבהם. הם יושבים, כל הנכרים, בחבורה אחת, יהירים, מתוחים, ושותקים. בתחילה היו מסתכלים סביבם, בודקים בעיניהם את הכתלים, השטיחים, הכלים, האנשים, ובפניהם לא זע אף עורק אחד. ואחר כך, משקצרה רוחם, התחילו מתלחשים בינם־לבין־עצמם. כשהיה בעל־הבית מטופף ומתקרב אליהם, היו אחדים מהם נזכרים לחייך כנגדו בנעימות, ומיד לאחר מכן היו מסיחים את דעתם הימנו. כל אותה שעה, שאלה אחת לבד היתה מטרדת אותם: אימתי תגיע כבר שעתה של התקרובת?

נכנסה חבורת ישראלים צעירים, לבושים ומפוקסים כנכרים, שערותיהם עשויות קוּמי כנכרים ומְתַלים בעקביהם אפילו יותר מנכרים. הם היו פקידי הממשלה ולשונם יונית. עם כניסתם ראו את חבורת הנכרים ומיהרו אליהם ודרשו בשלומם בהכנעה יתירה. רצו לגלגל עמהם שיחה, אלא שנתקלו בכותל אַטוּם וצונן ונתרחקו מהם. ישבו לחוד. נכנס עוד ישראלי אחד. לא נכנס, אלא התכדר לתוך האולם, כולו עשוי כדורים כדורים: הראש. הכרס, ידיו ורגליו הקצרות והשמנות; צוארו השקוּט, כמעט לא נראה לעינים. הרי זה טַבְיוֹמי הצַמָר. הוא סוחר עשיר בצמר, והבריות רגילים לספר גוזמאות על גודל עשרו, על עדריו ועבדיו. לבוש הוא בגדי שיראים יקרים, אבל אינו מקפיד על נקיונם ועל צורתם. נוהג הוא כ“חבר” לכל דבר ונזהר בקדשים, בטומאה וטהרות. זולת תאות האכילה והשתיה, שהוא שטוף בה יותר מן המידה. אינו מעלים מעיני הבריות כמה חביבה עליו הלגימה הטובה; דעתו מבודחת עליו תמיד.

משנתכדר טביוֹמי לתוך האולם, עבר לפני חבורת הנכרים. אחדים מהם, שהיו מכירים אותו או שהיו חייבים לו ממוֹן, הזדרזו ועמדו להקדימו בשלום. הוא החוָה להם קידה כלשהי וזרק מפיו ברכה קטופה, כאדם טרוד מאד, והתגלגל להלן. פתאום ראה את ישו ונתבלבל קצת. לא עלה על דעתו שיהא מסב כאן עם אדם זה על שולחן אחד. קירב את עצמו אליו, ובקול צרוד קצת ושמן, ובהכנעה מרובה, אמר:

– שלום עליך, רבי ומורי!

על פני פרוש אחד עבר חיוך דק, שיהודה לבד הספיק להרגיש בו, משום שאותו פרוש הזדרז לטשטשו. חבריו הפרושים ישבו בכובד־ראש, כאילו כלום לא ראו וכלום לא שמעו. לא נתעוררו אלא בשעה שניגש אליהם אחד האורחים ושאלם דין: יש לו בכרמו שלוש סוכות ששכיריו מלקטי הפירות דרים שם; בניו שרגילים לבוא אצלם, וכי מוּתרים להם שם הפירות בלא מעשר? טביוֹמי ראה בזוית רחוקה באולם כסא פנוי, הלך וישב. משישב ראה את מיוּדעוֹ אמימר יושב לא הרחק מישו ומשיח עם שמעון־פטרוס, וסמוכה אצלו עומדת כורסה פנויה. מיד עמד ושוב טס בזריזות מפליאה לגבי אדם מסורבל בשר כמותו, וישב באותה כורסה. אמימר היה אדם גברתן, גבוה, זקוף, רחב כתפים ורחב גרם. יעקב בן זבדי, שמשעה שבא לכאן היה יושב ומשתעמם מפני שעדיין לא זרק קוצים בעיני אדם, ראה את האדם הגיבּח יושב בין שני הקטנים, שמעון וטביומי, כתורן תקוע, פרץ צחוק מפיו שלא ברצונו, ומיד כבש אותו בפיסת־ידו. אמימר היה סוחר בדגים מיובשים, ועכשיו היה יושב גחון כלפי שמעון וחוקר אותו בלחש על ציד הדגים בזמן האחרון. ושמעון לא החמיץ את ההזדמנות לספר על הנס שנעשה להם על ידי רבם. ועל עוד נסים… אמימר שמע, ניענע ראשו כמי שהדברים נראים לו, ובלבו היה מלגלג על הרב ועל התלמיד כאחד. אותו מכירים בכפר־נחום ובכל הסביבה. הוא מלא עבירות כרימון ואינו מושך מעולם את ידו מצדקה. בני־אדם היו תמהים עליו ולא ידעו מה מכריע בו, חובותיו או זכויותיו. אף הוא, כמו טביומי, בא מן הבית רחוץ ומבושם.

כנגדם ישבו פרושים אחדים ואנשי תורה. הללו לבושים טליות לבנות ומצויצות או איצטלאות רחבות של רבנן, אבל לא מבושמים. תלמידי־חכמים רואים בבישום ובפרכוס קלות־ראש שאינה נאה להם. שפלי־עינים, כבדי־ראש וזעומי־פנים, היו יושבים ומשיחים בינם לבין עצמם בלחש דברי תורה. סביב לישו ישבו צפופים ודחוקים כל אלה שבאו עמו. הללו היו יושבים כאנשים שלא מן הישוב, נדהמים על ידי האנשים הזרים הלבושים בגדי יום־טוב, עם העטרות בראשיהם, על ידי רוחב האולם, על ידי הכלים הנאים, שלא ראו כמותם בשום מקום. ביחוד היו מתיראים מפני הפרושים. היו חושדים בהם שכל עצם ביאתם אל הסעודה הזו אינה אלא כדי לראות את רבם, לארוב לו שמא יעלה בידם למצוא בו איזו תקלה, איזה דבר שלא כהוגן… רבים מן המזומנים היו תמהים לראות את הפרושים ואת ישו עם תלמידיו מסובים אל שולחן אחד, והיו חוששים שמא יערבבו עליהם הללו את שמחתם והנאתם על ידי דברי קנטוּר ומריבה…

רוח המוזמנים התנערה בשעה שאל האולם נכנסו שני עבדים מצריים והביאו פרפראות על שתי טבלאות־נחושת מצוחצחות ומנצנצות. מה לא היה על הטבלאות הללו? חרוסת עשויה מאגוזים, שקדים, תפוחים, תאנים ותמרים כתותים, כתושים ומעורבים ביין כמין חמר, מי מלח, ציר דגים וחרדל לטיבול, יין מיוחד שטעמו יפה לתיאבון…

הדייגים תלו עיניהם ברבם; עיניהם שאלוהו בדממה כיצד נוהגים. ישו עמד על כוונתם ושלח אליהם ממקומו מבט מחייך, מעודד ומחזק. כאילו אמר להם: אל תתיראו, התנהגו כחפץ לבכם וכטוב בעיניכם!.. נכנסו שמשים וביד כל אחד כד מים בתוך גיגית של נחושת, עם אלונטית על הזרוע. ישו והפרושים פשטו אל השַמש, בשעה שעבר על פניהם, את ידם הימנית לרחיצה, ואחר נטלו בידם הרחוצה כוס יין לברכה. כך עשו אף יהודה ושמעון הגוץ. הדייגים, שמימיהם לא נהגו כך בביתם, התביישו לפשוט לשמש את ידם לנטילה. נטלו את כוס היין ביד שאינה רחוצה ושתו ממנו בבת אחת כדרך הגרגרנים, ולא בשתים, כמוֹת שעשו ישו ושאר המוזמנים מבני־ברית, המעוטרים בנימוסים. והוא הדין בירקות. הללו היו מקנבים במתינות, בישוב־הדעת כמעט, כל עלה ועלה לעצמו וטובלים אותו פעם אחת בקערת מי־המלח המשותפת. הדייגים היו אוכלים את הירקות בחפזון ונוגסים מן הראשים דוקא, שלא כמקובל, כדרך הרעבתנים, ואת העלה הטעוּם היו חוזרים ומטבלים במי־המלח…

לאחר שגמרו בפרפראות הוזמנו האורחים לעלות אחר בעל־הבית אל עלית־הגג: שם המתינה להם הסעודה עצמה. בתחילה היתה איזו ערבוביה: מי ילך אחר מי? כל אחד חָלק כבוד לחברו ודחה את עצמו לאחריו של זה. אבל לא יצאו רגעים מרובים והוסכם ביניהם, כאילו מאליו נעשה הדבר, שמיד לאחר בעל־הבית, בראש כולם, ילך ישו; לאחרונה הלכו תלמידיו, והחביב שבהם, יוחנן, היה אחרון אחרון.

בסדר השתטחו על הספות הנמוכות, כשהם סמוכים על כסתות רבות: בראש כולם – בעל הבית וישו. לימינוֹ של ישו היה מסב מוכסן אחד מדמשק, בעל פנים עגומים וסגופים, יוני שנתגייר; אחר יוני זה – אמימר, טביוֹמי ועוד. משמאלו של בעל־הבית היו מסובים הנכרים המהודרים והישראלים הדומים לנכרים. האחרונים שבאחרונים היו האנשים שבאו עם ישו.

לפני הספות עמדו שולחנות נמוכים עם טבלאות־נחושת גדולות, ועליהם פרושות מפות של אטון סיני. המפות היו מכסות רק שתי שלישיות הטבלה; שלישית אחת ממנה היתה מגולה. המקום המגולה היה עמוס מטעמים רבים ושונים: מיני דגים שונים, מיובשים, מעושנים, מטוגנים בביצים ובלא ביצים; שַׂלוים, יוֹנים ועופות אחרים, צלויים, מבושלים, ממולאים אורז, אגוזים ותפוחים, ושאינם ממולאים, מבושלים בדבש או בפלפל ובשׂמים חריפים אחרים, בשר בהמה גסה ובהמה דקה. הבשר היה כבר מחותך חתיכות חתיכות, פנכאות מלאות דייסה של אורז, דוחן, כוסמת, ממוּיחת ומבוסמת, ובין הפנכאות אגודות ירקות של צנונות, צנוניות, מרור. לפני כל אחד מן המסובים מגדלות של פת דקה מאד. בפת היו כורכים וגוללים את לגימת הדייסה או את חתיכת הבשר שנותנים אל הפה. בפת היו משתמשים כבמזלג: פרוסה ללגימה, פרוסה ללגימה. באמצע החדר עמד מוּליאר מלוהט על ידי פחמי־אש ומלא רותחין. הקנקנים מהם היו מלאים יין חיוריין מלוּדקיה, ועינו כעין האַחלמה, שאין אדמותה עזה, בחינת ורד שדהה כנגד החמה, כוס מים שטיפטפו לתוכו טיפין של דם… ומהם מלאים יין כושי העז והלוהט, שעינו שחור־כחול, וכנגד החמה מנצנצת ומרמזת מתוכו זהוֹרית של ארגמן, כעין האודם העטוף והטמון בתוך קטיפה שחורה…

מאד היה ישו מצטער על שבני לויתוֹ נדחו והורחקו הימנו עד לסוף השולחן, וסמוכים אצלו אנשים שלבם רחוק הימנו. אילמלא היה חושש שמא יגרום צער ועלבון לבעל־הבית, היה מסב אצל הרחוקים במקום והקרובים ללב. שוב הביאו השמשים מים לנטילת־ידים. ומיד התגלגלה מספה אל ספה שיחה עליזה ורועשת. קנקני היין היו עוברים מיד אל יד, ועמהם היו הקולות מתגברים. לוי בן חלפי אינו רץ וטופף עוד מאורח אל אורח; הוא מסב על מקומו ועינו פקוחה על אוּשפּיזיו, כמצביא זה שפוקד בעיניו את כל חילותיו קודם ליציאתם אל המלחמה. אף על פי שכל הידים, הלסתות, הלשונות והשינים עסוקות באותה מלאכה, הרי הוא מזרזם לפרקים לטעום מכל תבשיל ותבשיל, וקורא פעם לזה ופעם לזה: “יערב לך, פלוני בן פלוני!.. יבושם לך, ימתק לך, פלוני בן פלוני!..” ופלוני בן פלוני, שאין לו פנאי להוציא זמנו לדברי בטלה, מנענע לו אלכסונית בראשו, כשעיניו באילפס, רוֹטן לו משהו בחטמו כשהוא מפמפם וממצמץ בשפתיו, בלשונו ובשיניו… הפרושים שתו מעט, אכלו במידה ובמתינות. הללו באכילתם ובשתיתם, כמו בכל מעשה ובכל תנועה מתנועות גופם, מתנהגים על פי כללים, מנהגים, מסורות והלכות קבועים ומקובלים ביניהם. ישו, שלא שתה כלום, וטעם מן האוכל אך מעט מאד, היה בידו להסתכל בכל אחד מן המסובים. מזמן לזמן הוא שולח את מבטיו אל היושבים בסוף השולחן, מחייך אליהם וסומך את רוחם. ראה שיוחנן עדיין לא פגה ביישנותו ואינו מעיז לשלוח ידו אל האילפס, קרא אליו:

– יוחנן! “מה לך נרדם”? חטוף ואכול, חטוף ושתה… אחר הסעודה אם תבקש לא ישמעו לך… קריאה זו נראתה מאד לטביוֹמי, שכבר שכח את מספר הכוסות שהערה אל תוכו.

– יישר כוחך, רבנו! – קרא אליו בלשון עמוסה – זוהי תורה שיורדת כשמן לעצמותי! ואותו ינוּקא, שיושב שם, מצוה ללמדו דרך־ארץ, שידע כיצד חיים בעולם הזה וכיצד אוכלים ושותים – ומשפנה אל יוחנן: – עולם זה, רחימאי, דומה להילולא. אמן אני אומר לך…

– אף אני סבור כן – הסכים לו אמימר, שעיניו היו כבר מזוגגות

– מקובלני מאבי שהיה אומר: “בני! אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה”… לא כן, רבותי? – פנה אל הפרושים – כמו שאומרים הבריות: דוֹק בשינים ותמצא ברגלים, ההה…

השפילו הפרושים את עיניהם ולא אמרו כלום. ישו העיר:

– הרי זה כמי שאמר: “הכרס טוענת את הרגלים”. מימרה זו בידחה את דעתם של המסובים וענו לו בצחוק. בעל־הבית, שהיה שטוף בשיחה עם שאינם בני־ברית, לא שמע את דברי ישו ושאלוֹ לסיבת הצחוק הזה. משתירגמו את דברי ישו ליונית הקיף הצחוק אל כל השולחן. ישו עצמו לא צחק. עיניו לבד היו מחייכות.

הפרושים לא ראו את דברי ישו. הפרושים בכלל נזהרים שלא להיות פרוצים בצחוק, משום קלות־ראש. בסעודה לא היו משׂיחין. בשעה שסביבם מכה גלים שיחה שבבדיחות־הדעת, הרי הם יושבים חמוּרים ושותקים. אחד מהם, ראש בית־הכנסת בשכונת הבַּשָׂמים, פנה אל ישו ואמר:

– עד שאתה מלמדם, את אותם שם… – והחוָה בתנועת־ראש כלפי הדייגים שבסוף השולחן – לחטוף ולאכול, לחטוף ולשתות, מפני מה אינך מרגילם בדיני נטילת ידים? כלום לא ראית שהם אוכלים בלא נטילת ידים, כמו עכוּ"ם? השהה ישו את עיניו על ראש בית־הכנסת, ואחר הגביה במתכוון את קולו כדי שישָמע על ידי שאר המסובים:

– מה יותר חמוּר: טומאת הידים או טומאת הלב? מוטב שלא ליטול את הידים ובלבד שהלב יהא טהור, מליטול את הידים ולא לזַכות את הלב מכוונות רעות והרהורי עבירה. משל למה הדבר דומה: לקברים המסוידים מחוץ, ובפנים הם מלאים רקבון וטומאה.

הפרושים לא השיבו כלום. לא לפי כבודם ולא לפי כבוד התורה לפתוח במושב־ליצים זה משא־ומתן בדברי הגנאי שהשמיע כאן דרשן זה…

משליו ודבריו החריפים של ישו כבר ידועים להם לפרושים. במידה שהם מודדים לו מודד הוא להם ולא פעם אחת כבר הטיל קוצים בעיניהם. עכשיו יהיו שמחים לכשיעלה בידם להכשילו באיזה דיבור או מעשה שלא כהלכה. ישבו והמתינו במנוחה להזדמנות שתבוא לידם. אך חזן בית־הכנסת צעיר היה ולא היתה בו ממידת המתינות. לא כבש את יצרו וקרא אל ישו ממקומו:

– הבריות אומרים עליך שאתה עושה נסים. אנו לא זכינו עדיין לראות אף נס אחד ממך. שמא תעשה כאן לעינינו דבר־פלא, לבעבור נאמין… לא רצה ישו לשמעו עד סוף דבריו, הפסיקו ואמר:

– רוצה אתה שהמקום ישנה עליך מעשה בראשית? כלום אתה ראוי לכך? ואז גחן אליו הגר מדמשק, בכל קומתו הגבוהה התכופף אליו כמו קנה, ואמר בקול צרוד אבל מתחנן, דומה במקצת לבכיה:

– או! נס אחד… פלא אחד… רק אחד… מה טובה ומה קלה היתה אז האמונה! לאלוה דבר מועט הוא, דבר של מה־בכך, ולנו גדול, גדול מאד… או! זקוקים אנו לנסים מן השמים, כלתה נפשנו אליהם… הוא היה מקשה בדיבורו, מגמגם היה בלשון העם, ואילו דבריו היו מלוהטים בתחינה ובבקשת רחמים, כמי שמבקש על נפשו, עד שאמימר וטביומי העמידו עליו את עיניהם הסבואות והמזוגגות, וישו השרה עליו את עיניו המלאות רחמים:

– אילו היה לך פנאי להסתכל בך בעצמך וחוּצה ממך, היית רואה פלא גדול מאד… אילו היה אדם יכול להסתכל בעולם בעינים חדשות, כעוּבּר שנולד… ריבון העולם! כמה היה מתמלא חיל ורטט מפני פלאי אלוהינו בכל רגע ובכל שעה… לשם כך עלינו לשכוח! לעמוד בבוקר משנתנו ולא לזכור כלום…

– אילולי הייתי יכול לשכוח… לעמוד בבוקר משינה ולא לזכור כלום… – התחיל פתאום אמימר בוכה ועיניו זולגות דמעות שיכור.

– שיננא! אילולי היה נשכח ממך הכל, הרי היית מחליף פרגיות מטוגנות בפרפריים שלוקים, וברבורים אבוסים בפת קיבר עם מרור – ליגלג עליו טביומי.

– לאו, לאו, רחימאי! – הוסיף אמימר ליבּב – הייתי שוכח טעמו של חטא… רבי! – קרא פתאום אל ישו – הרי עלי שאהיה שטוף כל ימי במצוות ומעשים טובים, שאהיה יושב כל ימי בתענית, ובלבד שישתכח ממני טעמו של חטא… וי לי, רבי, וי לי! כמה דברים שבאיסור טעמם שמור יפה בפי ובלבי, ואי אני יכול ליפטר הימנו… קיפּחתי את עולמי בזה ובבא…

– בזה לאו דוקא – העיר לו אחד המסובים.

– רחמנים בני רחמנים, אל תהיו מלעיגים עלי, שכן זקוק אני לרחמים גדולים. קיפחתי, קיפחתי את עולמי בזה ובבא… כל אימת שאני נזכר מה שמזומן לי הָתָם מתירא אני מפני המיתה…

– אתה חוטף וממלא בזה מה שעתיד אתה לחסור בבא… הרבה מן המסובים צחקו. מכל צד הקישו כלפיו דברי בדיחות, שכּן הרבה היו הבריות מליזים עליו שהוא שטוף בזימה. אף על פי שסיגל גם מצוות ומעשי צדקה וחסד…

אותה שעה נכנסה אל העליה אשה צעירה אחת. בחשאי־חשאין נכנסה, עד שלא הרגישו בה. אפילו מן העבדים והשמשים לא שמעו פסיעותיה ולא השגיחו בה. עמדה מופרשת בקרן־זוית, במקום סמוי מעין המסובים, בין שידה ובין פרגוד; עמדה שם בלא־יודעים והיתה מסתכלת בישו, עוקבת אחר כל תנועה מתנועות גופו ומרכינה אזנה לשמוע את דבריו.

מאותם שישבו בסוף השולחן היה רק יעקב ששתה מן היין הכושי, שקיפח מיד את שוֹקיו וטפח על ראשו. מיד נעשתה לשונו בת־חורין:

– בשעת פטירתו של מר – ניחם את אמימר ממקומו – גדול יהא הקטרוג עליו בין מלאכי־מעלה כנגד מליצי־היושר שיבקשו להמתיק את דינו. מחנה של קטיגורין יביאו עליו חבילי־חבילין של חובות, להטרידו ממלכות שמים; וכנגדם מחנה של סניגורין עם חבילי־חבילין של זכויות לעשותו בן העולם הבא. וארוכים יהיו הדין־והדברים, המשא־והמתן; אלה על אלה יהיו מתרתחים, אלה את אלה יהיו מקנטרים ומקפחים בדברים, והסוף יהיו זורקים אלה על אלה את חביליהם, את המעשים המגונים והמעשים ההגונים, וגדולה תהא האנדרלמוסיה בישיבה של מעלה, ומרובה יהא שם האבק, והמלאכים יתחילו מתעטשים עד לבקוע רקיעים… אותה שעה, אם מר לא יהא שוטה, ידע להתפלט מענשו של הדין…

שוב צחקו. אותם האנשים הפשוטים שיושבים בסוף השולחן בהחלט נשאו חן בעיני המסובין. אפשר להסב עמהם לסעודה בלא כל חשש. ואילו הפרושים פניהם התקדרו יותר מקודם. דברי הליצנות של יעקב צרמוּ את אזנם, והתחילו רוטנים בינם לבין עצמם. אחד מהם אפילו אמר – והדברים הגיעו עד סוף השולחן: – “תשתחקנה עצמותיו…”

יוחנן פניו הסמיקו כסלק. לרגע אחד השתלטה שתיקה לא נעימה. “יעקב זה…” פלט פיליפּוֹס מתוך שערות שפמו, ואיש לא ידע מה רצה בזה לומר. כל חבריו התרעמו עליו. יוחנן המסכן נשבע בלבו: “קונם אם שוב אבוא עם אדם זה אל בין הבריות…” אך פתאום נשמע קולו המתחנן של הגר, שהיה מדבר יותר אל עצמו מתוך עגמימות־נפש:

– העולם הבא… מלכות השמים… ריבוני! ריבוני! כל חיי, כל העולם הזה בעד שעה אחת של חיי עולם! אילו היינו יכולים לפחות להציץ לשם בעד סדק צר אחד, אפשר שהבריות היו נעשים טובים יותר…

– רבי! – קרא אליו הממונה על התמחוּי – מלכות שמים זו מהי? אימתי עתידה היא לבוא? מי יזכה לראותה? כל המסובים נשתתקו פתאום בבת־אחת. נפסקה הלעיסה, ובפיות הרבה נשתיירו לגימות לא לעוסות לפי שעה. נשמעה רק רתיחת המים במוּליאר ולעיסתם של הנכרים. הללו לא הבינו כלום מכל דברי השיחה, הילכך המשיכו ללעוס, אבל בשקט יותר. ישו ישב נסמך במרפקו אל השולחן ומשפשף את מצחו בחודי אצבעותיו. עפעפיו היו מושפלים, והוא לא ראה אדם בשעה שאמר:

– מי שמצפה לראותה לא יזכה לכך. אין מקום אחד כזה ששם עתידה היא לבוא… לא הניחוהו לסיים את דבריו. מכל צד זרקו אליו שאלות מתוך רוח קצרה ולב נרגש:

– הכיצד? היאך? מה אתה סח?..

שמעון היה מירתת כולו. היה משפשף בחודי אצבעותיו את מצחו כמהרהר. דומה שכל חייו תלויים במפתה שהספיקו לראות פניה. רבים מן הסועדים המושפלים, ידעו את את הזונה ומשנשתתקו כולם פתח ואמר:

– מלכות שדי אינה עתידה לבוא בשום מקום חוּצה מכם. מי שמצפה לראותה לא בתוכו, אלא חוץ ממנו, לא יראנה לעולם. אין לומר עליה: הריהי כאן… הריהי שם… מלכות שמים בכם היא. אתם נושאים אותה עמכם בכל מקום. כל שנגלתה לפניו מלכות השמים שבלבו שוב אינו מתירא מן המיתה. שכן אין מיתה במקום שאלוהים מולך…

– אשרי מי שזוכה לכך! – קרא לוי בן חלפי.

– מה שבקרבי אין אדם יודע, זולתי אני – יבב אמימר – בית מחראות בקרבי…

– כל אדם עשוי לזכּוֹת, כל אדם – אמר ישו אל לוי בן חלפי כשהוא מצעק אל אזנו, והלה מטלטל ראשו למעלן ולמטן: הן, הן – אין מלכות שמים נגלית בבת־אחת, אלא קמעה קמעה… לגרגר חרדל ששׂמוהו באדמה: מה גרגר זה צומח ונעשה לאילן גדול, ועוף השמים מקנן בגופו, אף מלכות השמים כן… או לאילת־השחר שבתחילתה היא באה על־יד על־יד, ואחר כך מצפצפת והולכת, פרה ורבה, והסוף: אורה מפציע והולך, כמו שאומר הכתוב: “ואור צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום”…לגבי המקום אין אבודים… אין המקום מאבד שום בריה… הכל חוסים בצלו, רעים וטובים… כאן אירע מעשה משונה מאד. ישו הפסיק באמצע דיבורו, נרעד כולו, הרתיע והסתכל למטה: ידי מי נגעו אל כפות רגליו… אותה אשה, שהיתה עומדת חבויה בין השידה ובין הפרגוד, יצתה ממקומה ובחשאי־חשאין, כמות שנכנסה התנפלה לרגלי ישו היחפות בבכיה דמומה, כבושה. דמעותיה נשרו על רגליו טיפין טיפין של רותחין. היתה בוכה ומנשקת את רגליו… הרתית ישו…

– קומי, אשה, קומי! קרא אליה, כשהוא מרתיע את רגליו, כמו מגחלים בוערות. ואילו האשה דבקה בהן בצמאון, כמתוך טרוף־הדעת, ולא הניחתן. המסובים נתבלבלו. הכל נזדקרו ועמדו על רגליהם. נדחקו אל ישו לראות מי זאת. התנפלו אל האשה ומשכוה מישו.

– הרי זו מרים!.. מרים המַגְדָלִית! – קראו אחדים שהספיקו לראות פניה. רבים מן הסועדים ידעו את הזונה הזו, המרקדת בבתי־היין שבכפר־נחום. מאיזה מקום נשמע צחוק כבוש. על פני ישו עבר זעזוע. פשט דומם את זרועו כלפי האנשים שהקיפוה ודחפוה מן העליה. ראו האנשים את תנופת זרועו ומשכו ידיהם הימנה. אף ריחקו עצמם הימנה. עמדה לבדה, מאובנת, באמצע העליה, עטופה בסדין שחור ורחב, ששוליו נסרחים על גבי הקרקע. יצא ישו מלפני השולחן וניגש אליה. את פניה לא ראה. הן היו כבושות בכפיה המרטטות והמלבינות מבעד לצבתין של שערות ערמוניות, שהיו יורדין ונתלין לה לפניה. ראשה היה שקוע בתוך כתפיה, שחוח כמו תחת משא כבד. אחז ישו בידה ואמר בקול נרעש:

– מרים?

אז נשמעה פתאום מבעד לידיה, המכסות את פניה, יבבה חנוקה. עמד ישו לפניה, הסתכל בה דומם ובפניו הגיית צער גדול.

– לכי, צאי לך מכאן! – אמר לה – המתיני לי בבית שמעון הדייג. בלא לסלק ידיה מעל פניה, בלא אמירת מלה, מתוך אותה יבבה חנוקה, נפנתה האשה ויצתה מן העליה כשראשה שקוּט לפניה. והכל הביטו אל שולי סדינה השחור שהיו נגררים אחריה על הקרקע, מפרכסים עם כל פסיעה, מתהפכים בבִטנת־השיראים כלפי מעלה, בטנה ורודה־אדמדמת כמערומי גוף… ישו ליווה אותה בעיניו עד שנעלמה, ולאחר מכן חזר אל מקומו הקודם. מישהו מן המסובים הסביר לישו:

– רקדנית מפורסמת…. כדרך כל הזונות, אין בה בושה…

ישו הגביה ראשו, הסתכל בפני הדובר אליו ואמר ברוגז ניכר: – ראית שריבה זו שפכה דמעות?

– הן. ראיתי.

– ראית את עמידתה? לא היתה ככלי מלא בושה וכלימה וצער?

– כן. ומה בכך?

– אל תאמר "ומה בכך? "אמן אני אומר לך שנסלחו לה כל חטאיה. הרבה חטאה, אבל הרבה אהבה וסבלה אשה זו. באהבתה וביסוריה נתמרקו עוונותיה.

– כולי האי?! – נשמעה קריאת תמיהה מבין הפרושים. פניהם היו קצופים. לוי בן חלפי שראה את פני האנשים הנרגשים, התמהים והכעוסים, ביקש מזה ומזה להסביר לו מה אירע. הוא ראה את עצמו חייב בדבר שהזונה נכנסה אל העליה בלא רשות, לערבב על האנשים את שמחת סעודתם. משהסבירו לו פנה אף הוא אל ישו בתמיהה:

– אבל, אבל… הרי זו זונה! זונה מפורסמת!.. ישו פנה אל לוי בן חלפי, וכבר בלא רוגז כל שהוא אמר לו:

– בוא וראה אתה לא סכת את ידי ורגלי בשמן הטוב, כמוֹת שצוּוית לעשות לנכרים; לא נשקתני כמות שנשקת לנכרים. וכל זה מפני שלבך היה חלוק; חושש היית שמא לא תניח את דעתם של הללו – אחוואה כלפי הפרושים – ואותה אשה לבה היה שלם. את רגלי רחצה בדמעותיה, נשקה אותן, ולא היתה חוששת לשום דבר. אחר לבה הטוב והכואב הלכה…

דבריו המכוּונים כלפי בעל־הבית היו בנחת נשמעים, וכל אחד מהמסובים שמע מתוכם נזיפה לו לעצמו… הדייגים היו מבולבלים על ידי מעשה הזונה. ביותר היו מתיראים מפני הפרושים. שמעון הגוץ היה יושב ומצחצח משום מה, בשיניו, חטמו הסולד מופנה פעם לכאן ופעם לכאן ומריח, וקרני־החגבים שבפניו מקפצות ומפזזות… ויהודה? הלה כאילו לא ראה ולא שמע כלום. דיוקנה של הזונה וגוון שערותיה נדמו לו מיודעים, כמו מתוך חלום רחוק. את פניה לא ראה, ואף על פי כן דומה עליו שהוא מכיר אותה… ומפני מה נזדעזע לבו של ישו? דיבורו בנחת, אבל הוא, יהודה, שומע מתוכו רטט שבלב…

עם קינוח הסעודה, וביחוד אחר נטילת הידים בחמים מן המוּליאר, ואחר ברכת־המזון, משהביאו את הבשמים לגמר בהם את העליה, וריח קטרתם יחד עם היין השרוּ על האנשים שוב רוח טובה ומקוררת, התחילה שוב מתגלגלת, כמו קודם, שיחה דרך חירות, קצתה מתוך קלות־ראש וקצתה מתוך כובד־ראש. לבסוף התקרבו כולם מסביב לישו, והוא, קל בגופו וצלול בדעתו יותר מכולם, מפני שאכל מעט מאד ושתה אך מים, התחיל משום מה מדבר על הפלא ועל האקראי שבחיים. דיבר ארוכות ובנחת, בקולו המיוחד לו, הלבבי והעגום, שנכנס אל לב השומע, מעורר שם במעמקיו בנות־קול ומרגיש הרהורים על הלב. אתם רואים אבן שנפלה מן הגג וריסקה ראשו של אדם. כלום האבן הרגה את האדם? שמא הרגה אותו החתול שבאה להתחכך באותה אבן? או שמא לא החתול חייבת, אלא אותה אשה שרדפה אחר החתול עד שלא ברחה הימנה אל הגג?.. ה! אילמלי היינו יכולים לעקוב אחר הדברים והמעשים שמתילדים ומשתלשלים אלה מאלה, כמות שאנו מטיילים בשביל שמוליכנו מהר אל גבעה, מגבעה אל גיא, ומגיא שוב אל גבעה ואל הר, אמן אני אומר לכם שהיינו מגיעים אל אצבעות השכינה שאורגות את השתי־והערב של מסכת החיים, מסוף העולם ועד סופו… ואז אפשר שהיה קל לנו יותר לרחם על האדם ולסלוח לו… מי יודע, אז היה מתגלה לנו שעוונותינו הרבים, עוונות ישראל כולו, הם הם שגרמו לבת ישראל, כשרה ובת־טובים, שתהא נמכרת לזנות…

מקובצים סמוכים אצלו היו יושבים או שכובים על הספות, צפופים ודחוקים, בלא הבחנה בין נכבד לנקלה. שמעון בן יונה ישב על יד טביומי, יוחנן גינב את עצמו ונדחק בין רבו ובין המוכסן, הגר הדמשק. וישו, תוך כדי דיבורו, חיבק את צוארו של הנער. מאיזה מקום נשמעה נחרה חזקה: אמימר נרדם בזוית חשכה. טביוֹמי נלחם בשינה. דברי ישו היו טובים ומתוקים, כמו העשבים המוּגמרים, כמו היין המתוק. אבל האכילה היתה גסה והשתיה יותר מן המידה, והעפעפים כבדו יותר ויותר. אף לא כל דבריו צהוּרים על השומעים. פעמים דומה להם לשומעים כאילו הוא מדבר מתוך איזה עב ענן. ענן הכבוד הוא זה, שאי אתה רואה בו כלום, אלא אתה יודע שהשכינה שורה בו…

פרק חמישי    🔗

בשעה שעקרו את השולחן והמסובים עמדו ליפטר לבתיהם, היתה כבר האשמורה התיכונה. ישו חזר אל ביתו עם חבורת הדייגים שעמהם בא אל הסעודה. אחד מעבדי לוי בן חלפי יצא עם אבוקה להאיר לפניהם. ואילו הלילה היה ליל לבנה בהיר, לא ראו צורך באבוקה ופטרוהו. השתיה שלא מן המידה פעלה את פעולתה על האנשים, וכולם היו משיחים בבת־אחת ובהתרגשות שאינה רגילה. גינו את יעקב על דברי ליצנותו, גינו את אותם הישראלים שמנהגי נכרים בידם, וגינו את הפרושים, ביחוד את הפרושים. את כל חמתם שפכו על אותם שמתיהרים בענוותנותם, ומתגבהים בצניעותם ושתקנותם…

ישו מהלך ביניהם ודבריהם אינם נקלטים באזניו. הוא כולו מכונס בתוכו. בני לויתו ראוהו שהוא טרוד בהרהוריו ופירשו את עצמם הימנו כדי שלא להטריח עליו. הוא לא הרגיש בדבר. “אם כן, זוֹהי מרים… אם כן, כאן היא…” חזר בינו־לבין־עצמו כמה וכמה פעמים, כאילו בקושי נתקבל הדבר על דעתו. פתאום עמדה לפניו העובדה, אותה עוּבדה, בכל אימתה – ונזדעזע… “וי מרים!” פרצה קריאת לחש מפיו. משהגיע אל אזנו קולו של עצמו, נרעד כניעור משינה והסתכל לצדדים. אז ראה שהוא מהלך יחידי, שרעיו ותלמידיו פירשו הימנו, ונאנח בקול. קריאה זו שפרצה קודם מפיו לא היתה מכווּנת אל אותה שנשקה את רגליו, אלא אל אותה ריבה שהיתה בנצרת. זו היתה קריאת געגועים אל ימי ילדותו ונערותו. נזכרו לו הליכותיו, יחידי או עם נקדימון, אל אחוזת דודו, נזכרה לו חצרו של הדוד המלאה בעלי־חיים ואנשים עובדים, הדוד עצמו שהיה מלא, כמו פנס דלוּק, אור של אמונה ואהבה אל קונו ואל ברואיו… נזכרו לו טיוליו המרובים עם נקדימון חברו ועם ילדה אחת בעלת צמות ערמוניות ועינים מלאות עזוּת, לגלוג וחמדה… היכן כל זאת? עצבות גדולה היתה קשורה אל לבו, אבל לא קבל, לא טען. כלום יבוא להרהר אחר מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא? אלא אין הוא פטור מליתן את דעתו על תְמֵהֵי מעשיו של הבורא. מפני מה נחרב אותו קן של עבודה ויגיע כפים? מפני מה כבה אותו “פנס מאיר”? מפני מה היתה מרים לזונה?.. עכשיו לא עלה על דעתו לתלות את חורבן בית דודו בחובותיו של ישראל ובשעבודה של מלכות בית הורדוס, אלא בעצמו, בעצמו לבד… שוב נפתח פצע ישן שכבר הספיק להעלות קרום. אילו היה נושא את מרים בשעה שהדוד ביקש זאת ממנו ודאי שלא היו הדברים מגיעים לידי כך; ועכשיו שלא עשה כן, הרי הוא שקצץ את מרים מנכסיה, הרי הוא שהדיח אותה לחיי החטא והטומאה… עכשיו היא כאן, כאילו קירבה אותם כאן הגזירה העליונה כדי שתוכל לגבות ממנו את חובה… מעשינו רודפים אחרינו, קשורים כצללים בעקבי רגלינו…

עמד, נשא עיניו כלפי מעלה, והיה כטוען: אבי! אתה יודע שלא היה בכוחי לעשות זאת, אתה יודע… אבי, אבי שבשמים!

רגליו הוליכוהו אל הים. עמד והסתכל לפניו. החופים שכנגדו נבלעו ונתמסמסו באור כחלחל־חיוריין. הרי הגוֹלן רמזו מרחוק בקוים מרפרפים נראים־ואינם־נראים, כתלויים ברפיון מאחורי וילון של תכלת לא מעולם זה, והחרמון מרחוק עטוף אור רפאים… על גבי המים שביל של כסף הולך ומתפשט עד לקצה האופק, הולך ומתפורר ומפריד לרצי־כסף מרטטים כקשׂקשׂים שנשרו מן הלבנה… זמן מרובה הסתכל ישו באותם הרַצים הזורחים שרוחשים על המים… קמעה קמעה כאילו תבלוּל נשר מעל עיניו והדברים נגלו לפניו באורם האמיתי. לא קשקשי לבנה הם אלו, אלא דמעות, דמעותיהם של כל עלובי הנפש ועמוסי־הגורל. דמעות מרים ודמעות עוד נשים רבות כמותה, זונות, פושעות, סוֹטות, מטומאות, דרוסות ומנוּדות… דמעות עשוקי־חיים אחרים, בין שראו תגמול לענוּתם ובין שלא ראו כל תגמול, כמו שפירה האלמנה ויוסי הקטן, ובין שלא קיוו מימיהם לנחמה ולדין אמת מפני שלא האמינו, כמו יהודה… כולן, כולן, כל הדמעות הרבות הללו, נשפכות כאן, במשעול כסף זה, שבו עוברת תהלוכת המעונים והמנודים בשובם אל חיק אביהם, הפתוח לכולם, מפני שלפניו אין טמאים וטהורים, טובים ורעים… כל אותם שעברו במשעול הדמעות באים ועומדים לפני אב הרחמים ממורקים ומזוקקים וטהורים כביום שהוצבו מתחת כסא הכבוד…

ישו לא הרגיש בדבר שעגמת נפשו הכבדה הלכה ופחתה, הלכה והתמסמסה. כאילו יד טובה נשתלחה אליו מאותם שפרירי התכלת המכספת, ומחתה את הענן הקשור אל לבו. ושוב אור בלבו. עכשיו דומה עליו שהוא יודע מה באה להשמיעו אצבע אלוהים זו שזימנה לפניו את מרים. כאילו בת־קול יצתה משם, מאותם מרחקי האור, והיא מכרזת ואומרת: לעולם לא תשמיע לאדם אלא אותה אמת שנצרפה קודם בכוּר יסוריך של עצמך; לעולם אינו דומה מי שמנחם אבלים לאָבל שמצפה לנחמה… בפסיעות מזורזות ובטוחות התחיל חוזר לביתו. ראה צל שחור הולך ומתקרב אליו. זה היה שמעון.

– מה אתה עושה כאן? – תמה ישו.

– נשארת יחידי. דאגתי לך… רבי, מהיכן אתה בא?

– הייתי עומד כאן על החוף.

– רבי; – קרא פתאום שמעון נרגש מאד – למה אתה מעלים ממני? למה אינך רוצה לגלות לי את האמת?

– איני יודע מה רצונך ממני שאומר לך? מה אני מעלים ממך?

– אתה מעלים ממני… ואילו מה שבעיני ראיתי…

– מה ראית?

– עדיין אתה שואל…

זקף עליו ישו את עינו השואלות. – ראיתי, ראיתי… זמן מרובה הייתי עומד כאן ואותך לא ראיתי. אתה בא מהתם… מתוך האור שעל המים… בעיני ראיתי, רבי, מישהו לבוש לבנים… כעטוף בטלית לבנה… מהלך שם על גבי המים, באורה של הלבנה… מי שהוא כולו אור, שכל עצמו זורח, זורח… לבן כל כך… אני זוקף את עיני, ופתאום, והרי אתה עומד כאן לפני על היבשה… רבי! רבי!.. כל חיי אינם כדאים לגבי מה שראיתי… – שמעון, שמעון… – הפסיקו ישו – כמה חסר־דעה אתה, בן־אדם! וכי לא דייך שאני מהלך עמך על הקרקע, שאתה רוצה לראותי אף על המים? – יודעני – השיב שמעון נעלב – שבן אלוהים אתה, ואני, ילוד אשה, במה זכיתי לראותך כאן עמנו?.. ישו התכעס ונזף בו בקול יבש: – כל ימי אני חוזר לפניכם על דבר אחד, ועדיין אינו סבור ומקובל עליכם… לא אמרתי לך: כולנו בנים למקום? כולנו ילודי האשה… ועכשיו תלך ותספר על פלא חדש שראו עיניך… פלאים ונסים מצליח אתה לצוד יותר מדגים! ראה אני מבקשך: חזור לביתך ואל תספר לשום אדם על “המראה” שראית!.. שמעון ציית. נפנה ופסע פסיעות כבדות בדרך אל ביתו, וראשו מושפל, כנזוף. ובקרבו כולו לוהט, כולו מירתת מהמראה הנפלא שזכה לראות בעיניו. הה! אילמלא אסר עליו לדבר היה מהלך ברחובות כפר־נחום, מעיר את כל הישנים והיה מספר להם את נפלאות ה' שראו עיניו… ישו היה מהלך דמום במרחק של פסיעות אחדות מאחורי שמעון. הסתכל בצללי האילנות, הגדרות והגדודיות, שמע לקול פסיעותיהם של עצמם ולקריאת הגבר מאחת החצרות ולבו נתפח והולך מרוב אהבה והחזקת־טובה לבורא יתברך על פלא בריאתו ועל פלא קיומו של האדם בתוך בריאה נאה זו… משהתחיל מטפס ועולה במדרגות הגבעה המובילות אל ביתם, ראה אצל שער החצר, על הקרקע, יושבת אשה מכוּוצת כפקעת שחורה. משנתקרב אליה נזדקרה הפקעת ועמדה על רגליה

– מרים?

– אני… ישו!

כמה וכמה נימין נזדעזעו בו בבת־אחת כששמע את הקול הזה. זה היה אותו הקול, הידוע לו מאז, ואף על פי כן אחר היה. כל שנות קטנותו ונערותו צללו באזניו מתוך שתי התיבות הללו; חיים לא ידועים לו של יסורים ופגעים צוחו מתוך הקול הסדוק והרעול הזה. אבל מיד לאחר מכאן השתלט על עצמו. ואז הסתכל בפניה: כנגד אורה של הלבנה היו מכסיפות כפני ברמינן; רק עפעפי עיניה ושפתה העליונה היו מרתיתים רתיתה משונה… רגע אחד היו עומדים זה כנגד זה ושותקים, כמו שם בבית לוי בן חלפי.

– רוצה את לדור כאן, בבית הזה? – שאל.

מפיה פרצה קריאה:

– אל תטרידני ישו! כל ימי אהיה יושבת כאן… על פתח ביתך…

– מוטב! – השיב – אין את צריכה לחזור ל…שום מקום. כאן ימצא מקום גם בשבילך… הלך ולחש מה באזני שמעון. הלך שמעון, העיר את צפנת אשתו ואמר לה לפנות מקום לאשה אחת. צפנת זזה ממקומה ונדחקה אל אמה; מרים נכנסה ושכבה לצדה של צפנת.

המקום ששלוש הנשים – קמחית, צפנת ומרים – היו שכובות שם, היה צר, אפל וחם עד לידי מחנק. באוירו היו עומדים ריחות רעים של דברים מרקיבים ומלוחים, כריחות הים, סרחון של דגים מעופשים. מרים דומה היה עליה שהיא נחנקת. לא היה לה אויר לנשימה די צרכה. ואילו קמחית וצפנת שנתן טולטלה על ידי ריח הבשמים שעלה משמלות מרים בשעה שהתפשטה מהן, ומגופה בשעה ששכבה אצלן. ריח זה חדש היה להן וחריף. האם והבת היו מתעטשות, וצפנת הפכה פניה אל אמה כדי שלא יגיע אל חטמה.

כיון שלא ישנו האם והבת היו מיגעות כל הלילה את עצמן ומהפכות בשאלה: אורחת לילה זו מיהי? מה טיבה?

בבוקר ניעורו שלשתן עם השכמה. לאור השחרית החַורוּרי הסתכלו בה קמחית ובתה שעה מרובה, מישמשו ובדקו בה בעיניהן, כדרך שבעלי־חיים, נתמהים ונבהלים, מרחרחים בריה חדשה להם, שאינה בת־מינם, שנכנסה פתאום אל דירם… לא שאלוה מיהי ומהיכן היא באה, כשם שלא שאלו על כך את יהודה בשעתו. קלסתר פניה נשא חן בעיני שתיהן. סבר פנים מעודנות, לא כפני אשה מבני הדייגים והאוּמנים. שמלותיה היו חמודות יותר מן הרגיל בין נשי הדייגים. ואותו הריח, שבלילה היו שתיהן מתעטשות הימנו, בבוקר ערב עליהן. מיד ניכר שבּת טובים או בת עשירים היא, שהשפילה את דעתה להתאכסן אצלם, בני העניים הפשוטים, כדי לשהות במקום שהרב שורה…

ומרים לא הסתכלה הרבה זמן סביבה הסתכלות של בטלה. עם מבטה המרפרף הראשון נזכרו לה ימי ילדותה ונערותה בבית אביה. כמדומה שחצר זו דומה במשהו לחצרם. והיה במשהו זה שבדמיון כדי שהמקום הזה יתחבב עליה. הסדין השחור הרחב, שהתעטפה בו בשעה שיצתה מביתה לילך לראות את ישו, לא היה יפה לעשות בו את מלאכות הבית; לא יפות היו גם שמלות השיראים שהיתה לבושה בהן מתחת לסדין. במגדלה שבבית־דירתה, בכפר־נחום העליון, גנוזות שמלות הרבה פשוטות יותר שהיו הולמות לה כאן יותר משמלות השיראים והתכשיטים הללו. חבל שלא עלה על דעתה להחליפן. היא לא תחזור עוד אל בית־דירתה הנאה עם הכלים הנאים והיקרים, עם שטיחי הפלוסין ויריעות הבּוּץ ההינדוויות; היא נתפלטה מאותו מקום ונדרה שלא לחזור אליו, כדי שלא תחזור אל חייה הקודמים. נזדרזה ופשטה מעליה את כלי השיראים ולבשה בגד פשוט וגס, שמצתה בבית. נזכרה בימי ישיבתה בבית אביה, והתחילה עובדת בשקידה יתירה. לא היתה צריכה להמתין עד שתמצא במה לסייע לבעלות־הבית. הדיחה כלים, כיבדה את החצר, הציתה אוּר בכוֹפח או בתנור, מצתה מה להטליא או לתפור. את כל המלאכות היתה עושה בדממה, אבל בזריזות. מלאכה שקמחית וצפנת היו מתיגעות בה יום תמים, עשתה היא בזמן מועט, כאילו באצבעות מרפרפות, נוגעות ואינן נוגעות. מתיראה היתה לישב בטלה. לא הספיקה לסיים דבר אחד כבר זימנה את עצמה להתחיל בדבר אחר. כל הזמן לא הרגישה בטביתא, שהיתה יושבת לה כנגד הלול ומתעסקת בעופותיה. ביום הראשון, משכילתה את מלאכתה בחצר, ניגשה אל הלול. ברם טביתא השמיעה עליה צוחה כזו, עד שמרים נתפחדה הימנה ונרתעה, לצחוקם של בני הבית. ואילו כלב הבית הסביר לה פנים. בתחילה ניסה אף הוא לצחצח עליה בשיניו, אבל מרים שמחה במידה כזו למצוא כאן גם כלב, כמו בבית אבא, עד שבלא קושי עלה בידה לשכך את בעל־החי ולקשרוֹ אליה.

קמחית שאלה פעמים אחדות את הגברים על אשה צעירה זו שהביאו אצלם. והם העמידו פנים כאילו אינם יודעים כלום. לשאול את מרים עצמה לא העיזה, ואף אין זה ממנהג המקום. שאלה אחת בלבד התירה לעצמה. באחת השעות הדמומות, כשהנשים היו יושבות ועוסקות בטויה, והזכרים לא היו בסמוך אצלן, שאלה קמחית

– מה שמך?

על פני מרים עבר זעזוע קל.

– שמי? – חזרה על השאלה שלא ברצון – שמי מַגְדָלית. ממגדל אני באה. – ונשתתקה. ושוב לא חזרה אל שאלות ממין זה. קמחית היתה בטוחה שדרה אצלם ומשמשת אותם אשה שהיא ספונה מאד. לא יצא זמן מרובה ומרים נתאהבה על ידי האם ובתה, אף על פי שאיזו מחיצה היתה חוצצת ביניהן, מחמת שתיקתה המתמדת של מרים, ומחמת הרגלי רחיצה וסיכה שהיו בה, שלא היו נראין לאם ולבתה.

וישו, בשעה שאינו פורש אל ההרים או אינו יוצא אל הערים הסמוכות, מוקף הוא כמעט תמיד אנשים רבים שבאים אצלו לבקש תרופות, ליטול עצות או לראותו בלבד; רוחו אינה מתקצרת לרפא, ליעץ, לדבר דברי־כיבּושין או דברי־פיוסין, כפי הצורך. עתים הוא מתיחד עם יהודה ועם שמעון הגוץ ומרבה עמהם שיחה, או שמתכנסים סביבו בני הבית והשכנים, והוא מספר עמהם על ענינים נשגבים במלים פשוטות, בקול נלבב ומתוֹק, שקוֹלח וחודר עד תהומות הלב.

מרים עומדת מרחוק ואינה מעיזה ליגש. היא עוסקת באיזו מלאכה ונותנת את דעתה שלא לאבד אף הגיה אחת מכל מה שיוצא מפיו. ובלבה מקנאה היא בבני־הבית שיושבים סמוכים אצלו ומשיחים עמו, והיא מרוחקת. היא מצפה שישו ישגיח בה סוף סוף, יתן בה את עיניו, יקראנה ויפנה אליה בדברים. אבל הוא אינו משגיח בה, אינו רואה אותה כלל ואינו קוראה לומר לה דבר או חצי דבר…

דואב לבה של מרים, אבל בחשאי. עתים היא תוהה על היד הנעלמה שמטלטלת אותה בשבילי־קוצים חדשים. היא תוהה אף על עצם המעשה שעשתה. למה באה אל בית הדייגים? מה נותן לה עוֹל החיים הללו שנטלה על עצמה? וכי הנאה לה ולעולם מן העבודה שהיא מפרכת בה את גופה ומהשעבוד שהיא משעבדת את עצמה לאשה שמנה וגבהנית זו? הוא אינו רוצה, כנראה, לסלוח לה את עברה… אינו רוצה? מתגנה הוא בבת דודו שהיא כזו? הרי מוטב! הרי יפה! הרי יש בידה לפטרו מבושה זו… וברוח המרדנית שמתרגשת עליה היא גומרת בלבה לבעט בּכּל ולחזור אל דירתה הנאה העומדת נעולה וממתינה לה בשכונה העליונה של כפר־נחום… היא גומרת בלבה לא פעם ולא פעמיים, ואף על פי כן אינה חוזרת. ברי לה ששם, באותו בית־דירתה, לא תוכל לחיות עוד כמות שחיתה קודם, ושאת העבודה הקשה היא ביקשה כתרופה לחולי. שם אבדון מחכה לה, וכאן הפדוּת… והיא משתיירת. שותקת, במהירות מוחה באגרופה את הדמעות שנושרות מעיניה שלא בטובתה ושלא ברצונה, ועובדת פי שנים מקודם… בחיבה יתירה ובחשאי מטפלת היא בכליו של ישו, שלא בידיעתו: מכבסת, מטליאה, מחייטת ומאַחה… ומה ערב היה לה לראותו מרחוק מתעטף בעטיפה או בטלית שאך אמש היו ידיה מהפכות וממשמשות בה!..

ביום הראשון, כשהסבו כל בני הבית סביב לאילפס, לסעודת הבוקר, נגלו לפניה פתאום, בין המסובים, פני בנה של שפירה האלמנה מבני קריות. בן־רגע עבר נגד עיניה זכר בית דל, חדר אפלולי, ועל הקרקע –אשה חולה. רובה שחור ובעל שערות שחורות וסתורות מדבר אליה קשות ופניו כעוסות; חבילה קטנה עוברת מידו לידה – טליתו של ישו… זה הוא, הוא! אותו רובה כעוס יושב עתה כנגדה!.. בתחילה היה ספק בידה. אבל הוא תלה עיניו והביט בה בהתמדה כזו ובתמיהה כזו, עד שעל כרחה השפילה עיניה והרגישה שפניה נתכרכמו; וכיון שהרגישה בכך נתכרכמו יותר ועיניה נתמלאו דמעות. נזדרזה וברחה חוצה מן החצר. נתמהו אנשי הבית, רצו אחריה לפתותה לחזור, חקרו ושאלו אותה לסיבת הדבר, לחינם! היא היתה אילמת כמו אבן…

נסיון קשה היה לה לחזור אל החצר. ועמדה בנסיון. ולאחר מכאן הסכימה דעתה שלא להשגיח ביהודה. ולא השגיחה בו. עיניה לא ראוהו כל עיקר. בשעה שהכרח היה לה לשׂוח לו דברים, היתה שׂחה לו מתוך איזה ביטול של יהירות. יהודה סבר וקיבל. מטבעו לא היה נקמן, ולא נמצא אדם ויחשוד בו שהוא יודע את ה“מגדלית” מנצרת…

על־יד על־יד נתחבבה מרים המגדלית על בני הבית. הללו התרגלו לראותה עושה כל מלאכה ושתהא לה תפישת־יד בכל מקום ובכל דבר. עתים היתה זורקת מרה במישהו ועתים משׂיאה עצה טובה. דבריה היו תמיד נשמעים. את הנשים לא היתה מחבבת בלבה, את קמחית בשביל גאותה, ואת צפנת בשביל משטמתה הנסתרת אל בעלה. שמעון בעל־הבית היה מצחיקה בהתרגשותו המתמדת, בתנועותיו הפזיזות, בהתמסרותו הנלהבת לרבו. לבו היה טוב ותמים כלב תינוק, ולפיכך התחבב עליה.

מרים, בבדידותה הגדולה, נתקרבה אל טביתא. משהו טמיר היה מושכה אל נערה עלובה זו, החבושה בשתיקתה, והמסויגת באהבתה אל התרנגולות, כמו באיזה מבצר סמוי־מן־העין. לבה של מרים אמר לה שיש במזלן של שתיהן משהו משותף; דרך כניעתה היתה מוליכה אותה לא אל קמחית השלטת והמתנפחת, כאילו כל העולם התחייב כלפיה, אלא אל טביתא זו עלובת־הנפש. ואף טביתא דבקה בה. טביתא היתה מחזקת בפרגיה שלה (זוֹ… זוֹ…) על זרועה לחוצה אל לבה, ומרים מלטפת אותה בכפה. טביתא היתה נהנית מהלטיפות הללו, כשם שאם נהנית מהלטיפות שמלטפים את פרי בטנה… מידה של מרים היתה טביתא מקבלת חלוק נקי או שמלה מתוקנת.

מרים היתה גם מתעסקת הרבה עם תינוקות השכנים, מפני שהיו חביבים על ישו. בשעה שהיתה פנויה ממלאכתה וישו לא היה בבית, היתה מרים מגלגלת עם התינוקות בענינים שונים, שומעת בכל כובד־הראש את דברי המריבה והמחלוקת שביניהם ומטילה שלום ביניהם. אגב שיחה היתה סורקת לזה בחמש אצבעותיה את שערות ראשו שנשמטו לו על עיניו; לזה היא מקנחת את החוטם או מלמדתו לפרוף את בית־הצואר של חלוקו. “אמור לאמא שלך – גוזרת היא – שלא תשתפל בחפיפת ראשך”… בהנאה מרובה מתעסקת היא עם התינוקות, מפני שרוחו של ישו שורה ביניהם, מפני שרגילים הם תמיד לומר דברים בשמו. בשעה שהיא צובתת להם יש לה אותה הנאה שיש לה תמיד כשהיא מתקנת את כליו, מצעת מיטתו וכיוצא בזה… תענוג גדול היה לה לילך עם חבורת הקטנים אל החוף, להפליג עמהם בדוגית אל הים. שם היתה מבקשתם לחזור לפניה על המשל שסיפר להם ישו אמש, לומר לה מה משל זה בא להשמיענו, כלפי מה או מי נאמרו הדברים. לרוב היתה מערימה עליהם בשאלתה: “בואו ונראה – היתה אומרת להם – מי מכם בּוֹר סיד ואינו מאבד טיפה מכל מה שהרב סיפר לכם!” מיד מתחילה התחרות ביניהם. או! ווה! היאך משתלהבים הפנים ומתלקחות העינים!..

– אני רוצה לספר – נשמע ציוצו של הקטן שבחבורה. תינוק מפונק וביישן, מכיון שאמר זאת נבהל בעצמו מעוז רוחו והחביא את פניו מאחר גבו של חברו.

– נשמע את הפטפוט הזה! אדרבא!

ה“פטפוט” הזה כבר התחרט, אבל חבריו לא הניחוהו וכפו אותו. בקול לא אמיץ ומרעיד פתח ואמר:

– מעשה במלך אחד… מיד נכנס שני לתוך דבריו ומתקן לו:

– לא כן, אלא משל בשני מלכים!

– המתן, המתן! – קורא ה“פטפוט”. כאן מתערבים אחרים והדעות נחלקות: אלה טוענים למלך אחד ואלה לשני מלכים. ה“פטפוט” כבר שכח את ביישנותו. כולו התלהט. בעיניו התחילו כבר נוצצות הטיפין הראשונות: הוא ידוע לבכיין… הוא עומד על שלו:

– בודאי, המשל הוא בשני מלכים; בתחילה אחד, ואחר כך עוד אחד… מרים תומכת בו ומחזקתוֹ, והוא פותח שוב: “מעשה במלך אחד…” וכאן שוב מפסיקו קפדן שמקפיד על דקדוקי דברים: “לא כי, אלא משל במלך אחד”… בקושי עולה בידה לישב את דעתם של הפעוטות ולשמוע סוף סוף את המשל. וכך תמיד, ותמיד מה שהיא שומעת מפי הקטנים כאילו פותח לה איזה מאור בנפשו של ישו. משל במלך אחד שוטה שגזר על גנבים וחמסנים. תלה מנעולים על כל תיבה, מגדל ושידה שבמדינתו, העמיד שומרים על כל פתח, מינה תליינים ובנה בתי־אסורים בשביל העבריינים. מה עשו הגנבים? היו עומדים והורגים לשומרים, או באים במחתרות, משברים את המנעולים, והסוף שנתרבו באותה מדינה רוצחים ואימתנים במידה שלא הספיקו בתי־אסורים, ידי התליינים היו יגעות והמדינה כולה נהפכה לגרדום. במדינה אחרת היה מלך חכם שראה מה שעלה לו לאותו שוטה ולא תלה מנעולים, לא העמיד שומרים ושוטרים, לא בנה בתי־אסורים ולא מינה תליינים. מי שבא ליטול משל חברו היה נוטל כמו מן ההפקר. הסוף שבאותה מדינה גנבים לא באו לא במחתרת ולא בפתח הדלת, לא בהיתר ולא באיסור, כלוּ בכלל הגנבים והחמסנים, כיון שבטלה מידת “שלי– שלי, שלך – שלך”. התבטל היצר להתכבד בעושר ונכסים, להתנאות בתכשיטים יקרים, בטלה הקנאה, ולא היה אדם מתעורר להגביה יד על חברו, כיון שהיה שומע חרפתו ואינו משיב…

דממה גדולה היתה נסוכה על הים ובכל העולם כולו למן הגולן עם כפריו ועריו עד לחרמון עם שלגיו… השַׂקנאים הדוממים עגו עוגות מעל לאספקלרית הזכוכית של המים. המשוטים היו מוגבהים ולא נשמע אלא קולו הרפה של הילד וקול הטיפין שנושרות מהמשוטים אל הים: טיף… טיף… ועל לבה של מרים רבצה עצבות שהשרו עליה ההרים העומדים בדממתם וחזון העתיד־לבוא, שנשקף לה מתוך המשל של ישו. מי יזכה לפתוח לבני־אדם את שערי העדן הזה, את שערי מלכות שמים זו על הארץ? היאך יתפשט האדם מיצריו, מקנאתו, משנאתו, מכל תאווֹתיו ומכל מַדויו ופגעיו כדי להיות אזרח מאושר במלכותו של אותו מלך חכם שגזר על המנעולים במדינתו?..

תשובה על שאלותיה שמעה ממשל שני שסיפרו לה אותה שעה, מיד לאחר המשל הראשון. טירה נאה בנה הקדוש־ברוך־הוא לאדם. פרדס גדול לאותה טירה והוא מלא כל טוב מכל פרי מגדים ונהרי אפַרסמון וכל מיני בשמים. לאותה טירה אין להגיע אלא במשעול צר, שיש בו מקום לדריסת רגל אחת, עקב בצד אגודל. ועובר המשעול הצר הלז בין תהום עמוקה מצד אחד, ובין אש מתלקחת מצד שני…

מרים נתעגמה עוד יותר. עכשיו היא יודעת מי הם המאושרים שיזכו ליכנס לאותה טירה. לא היא!.. היא לא נוצרה לילך במשעול הצר…

מרוגזת חזרה מרים אותו יום לביתה. הכל היה מקניט אותה. ובלילה התהפכה זמן מרובה מצד אל צד ולא יכלה לירדם. הקניטה אותה קמחית בנחרתה, הפותחת בתרועה דרך החוטם ומסתיימת בנשיפת־פה חלושה, וכך כל הלילה בלא כל הפסק ושינוי שהם. הקניטתה גם שנתה השקטה של צפנת. “כמו בהמה, הירהרה, אף הבהמות אינן נוחרות במתוך שינה…” הכבידו עליה ריחות המְלחים, הרקבון והטחב שעמדו באוירו של הקיטון. בחשיכה רחשו והמו יתושים וזבובים. כל גופה בער עליה מהחום, מהמחנק ומעקיצותיהם של רמשים. ישבה והביטה בחשכה מתוך ריקנות מבעיתה שבלב, מתוך אימה סתומה, כשהיא מגרדת בלא הפסק את גופה. לבסוף עמדה ויצתה לחוץ, לשאוף אויר ולצנן את עצמה.

הדממה היתה גדולה ואדירה. בכל מקום רבצו צללים שחורים וכבדים. השמים עד למחציתם היו מכוסים תלתלי־כסף זעירים, כאילו ידים סמויות מן העין צברו ופיזרו כאן אניצי צמר מכסיף זה להפיג מהם את העובש. מי יודע מה טוֹוים ומה אורגים מלאכי־מעלה מצמר זה בשעת דומיה גדולה, בשעה שאין עין רואה ואין אוזן שומעת… הים היה רובו ככולו עטוף שחורים. משהו היה מבהיק ומנצנץ שם אילך ואילך בחשאי, משהו מהבהב וכבה, מהבהב וכבה. בקצה האופק לבד שורה על המים פאת־כסף, דומה לאור שנאצל, בעד מפתח שער שאינו נעול יפה, מן הזיו והאורה של העולם האחר, העולם שמעבר לשער… “שמא שם הטירה? שמא שם?..” – עלתה פתאום שאלה על לבה של מרים, כשהיא עומדת וצופה כמכושפת באותו אור רחוק. נזדעזעה בכל גופה, כאחוזת צמרמורת. לנשים כמותה אסורה הכניסה לשם!.. מפני מה נחסמה הדרך אל אותה טירה? כלום אין בכוחה להעמיד את חייה בסכנות אותו המשעול הצר המוליך אליה? מפני מה? מפני שהיא גרועה משאר בני־אדם. הן. אבל מי חייב בזה שהיא גרועה מכל אדם? מי חייב בזה שחייה נתקלקלו ונסבכו בחטאים? לא היא! היא מעידה עליה את קונה שלא לכך היתה מתאווה. איזו יד נעלמה וחזקה הימנה היתה אוחזת בה ומטלטלתה כל ימיה, מכוונת את אורח חייה שלא בטובתה ושלא ברצונה. עכשיו היא עזובה ויחידה בכל העולם כולו. מימיה לא ראתה את עצמה כך יחידה, כך מוצערת ומבוטלת כמו בשעה זו… לה אין תקוה ואין כל סבר וסיכוי לתקנה… אבודה! אבודה!.. גזירה קשה נתקיימה בה, איומה באכזריותה, ואין להעבירה או להמתיקה… הן, הרי זה ברי לה. אבל מפני מה לא תדבר היא עמו? מה היא מתיראה מפניו? היא מחויבת לשאלו, והיא תשאלוֹ בפשיטות: מה הוא סבור, וכי תוכל לעבור בשלום את המשעול המסוכן בשביל ליכנס לאותה טירה? או, אם הטירה נעולה בפניה עולמית, מה טעם לסבלה ולעינוייה כאן?.. או לאו! מוטב שתשאלוֹ שאלה פשוטה וקצרה יותר: על שום מה הוא מבזה אותה כך?..

קשה היה לה לחזור אל משכבה. הלכה לישב על הסלע שמאחורי החצר. סלע גבוה היה תלוי בקצה הגבעה, שמאחורי החצר, מעל לשיפוע גבוה ותלול. שם היתה מרים רגילה לישב ולנוח. לא הספיקה לפסוע פסיעות מועטות ועמדה. על הסלע ישב אדם אחד. נבהלה במקצת: בשעה זו, אדם זר… אבל מיד לאחר מכאן הכירה בו את ישו. הוא היה יושב ומביט על הים. עמדה מרים והסתכלה בו מרחוק. כוּלו היה מואר באורה של הלבנה. חַורורית פניו הבעיתה אותה. ואפילו ידיו המוטלות ברפיון על ברכיו מכסיפות היו כידי ברמינן. לא ידעה כלל שכזה הוא. שכחה את שאלתה. מה היא כולה לגבי דיוקן הצער הגדול שראתה שם על הסלע? אפילו לא ריחמה עליו. לכך לא היה בה כוח. רק עמדה נפחדת ולא זזה ממקומה…

מאותו לילה ואילך חל שינוי במרים. כמו תמיד היתה מתעסקת בכל מלאכה, מגלגלת עם התינוקות, משחקת עם הכלב, עם “שׂעיר”, או יושבת אצל טביתא ומלקיטה את העופות; ואף על פי כן היו הכל מרגישים בה שנהיתה אחרת, שרוחה הטובה נסתלקה הימנה. ביום היתה מרים שולחת לפרקים בישו מבטים קודרים ושואלים, כרוצה לקרוע איזה צעיף מעל פניו. ובלילות היתה לפרקים מגנבת את עצמה מתוך הקיטון, יוצאת בפסיעות חשאיות אל החצר ויושבת לה על אותו סלע גבוה. ובשעה שהיתה מוצאת את ישו יושב שם, היתה עומדת קצת מרוחקת ומסתכלת בו בחשאי: אם ירים את ראשו ויסתכל בה, מיד תקרב את עצמה אליו ואז סוף סוף תשמיענו את שאלותיה החוֹמרוֹת את בני מעיה. ולזאת היא מחכה. ופעם אחת אירע הדבר. ישו הגביה את ראשו, נשא עיניו לכאן ולכאן, כמי שמרגיש הרגשה עמומה באדם שעומד סמוך אצלו. הביט בה ושאל:

– מרים, את היא זאת?

נרתתה כולה.

– הן, ישו. אני.

– מה לך, מרים?

שמעה את השאלה ולא האמינה לאזניה. כך מתוק היה קולו. כמדומה היא בו שמעולם לא דיבר בקול מתוק כזה. התקרבה אצלו פסיעות אחדות, נמשכת על ידי הקול הזה בלבד. ושתקה.

– מה לך, מרים? – חזר ושאל.

נתבלבלה במידה כזו, עד שלא מצאה מיד את קולה בגרונה: – ברצוני לבקש ממך שלא תצא מחר בסנדליך. רצועותיהם שוב נתפקקו וצריכות תיקון.

– יישר כוחך מרים. לא טוב לך מרים? מרים שתקה. – שרויה את בעצבות, מרים, כל הימים. שמא המלאכה שמטילים כאן עליך מרובה מכפי כוחותיך?

– לאו. אין מטילין עלי שום עבודה. אני נוטלת אותה ברצוני… יישר כוחך, ישו!.. ברוך תהיה, ישו!.. הפכה את פניה וחזרה אל קיטונה. כבשה את פניה בכר ובכתה בדמעות אלם, שופעות, חמות, ערבות…

כל הימים, בין שהיא עסוקה במלאכה, בין שהיא מספרת עם מי ובין שיושבת בבטלה ונינוֹחה, מכונסה מרים בתוכה. ומתוכה, כמו בעד חלון, משקפת היא על העולם ורואה אותו זר, משונה, לא שלה… אחד היה בין באי־הבית שמרים לא אהבה אותו. זהו שמעון הגוץ. כמדומה היא בו, שבמעמדו של ישו אין פיו ולבו שוים. שהוא מהרהר אחר מידותיו ואחר דברי תורותיו. אף על פי שלא אמר בפירוש, מכלל דבריו שמעה זאת. עתים, כשמרים יוצאת עם הקטנים לטייל, הוא נטפל אליהם, מרבה שיחה עמהם, ובמרים אינו משגיח, כאילו לא היתה קיימת כלל. דבר זה היה לפרקים מקניטה מאד. יום אחד יצאה מרים עם הקטנים חוצה לעיר ושמעון התלווה אליהם. על גבו היתה טעונה חבילה גדולה עטופה בשק. איש לא שאלו מה בשק, והוא לא אמר כלום. בעיבורה של העיר עמד, פרק מעליו את חבילתו ואמר: – ילדים! חבילה זו, מה אתם סבורים יש בה? סבבוהו הילדים, רצו למשש את השק והוא לא הניח. התחילו אומרים לו סברות אחת משוּנה מחברתה. והוא מציץ בהם ומחייך, ועם כל תשובה מנענע ראשו: לוא־לוא…

– דייך לקצר רוחם של התינוקות! – נזפה בו מרים.

גחן שמעון, התיר את החבילה והוציא מתוכה קשתות אחדות. הגביה אחת באויר וקרא:

– כלום ראיתם מימיכם דבר כזה? הרי קשת להתפאר! כפתור ופרח!.. כפתור ופרח!.. הקשתות היו חדשות, נאות ומהוקצעות יפה.

– היכן לקחת קשתות נאות כאלו? – שאלו הקטנים ועיניהם נדלקו…

– מעשה ידי להתפאר. שמא לא נאות הן? שמא לא בריאות הן? קשתות כאלו כשיראה אותן חייל רומאי, יחנק מקנאה. רוצים אתם בהן? פשיטא! התחיל מחלק את קשתותיו בין הקטנים, ביחד עם חצים של עץ מבוֹראים ומהוקצעים אף הם, קשת וחמישה חצים לכל אחד ואחד.

– כלום אתה נותן לנו זאת למתנה? לצמיתות? – שאלו הקטנים. לשמחתם לא היה גבול.

– על תנאי, על תנאי, גיבורי ישראל!.. לפי שעה אני נותן לכם על מנת להחזיר, עד שתהיו למוּדים לקלוע בהם כגיבורי־חיל, ולא להחטיא. כל הקודם לאַמן את ידו ועינו זוכה בקשתו לצמיתות. הטוב שביורים מקבל גם תריסר חצים נאים כגון אלה. מוטב? הסכימה דעתכם?

– הן! הסכימה! הסכימה! אבל מי ילמדנו?

– אני, פטפוטי חמד, אני!

נער אחד כחוש ופוחח, שעמד מופרש ומרוחק קצת מחבריו, הפסיג עם קשתו את חבורת “גיבורי ישראל” שעמדו צפופים ודחוקים סביב לשמעון, דחק וקירב את עצמו אליו והחזיר לו את הקשת:

– הרי שלך לפניך, טוֹל אותה… אי אפשי…

– מפני מה?

– מעשה שטן הוא! אי אפשי לסייע בידי השטן!

– לך שׂחק באמך, שוטה שבעולם! הקשת מסייעת בידי אדם, ואי אדם מסייע בה לשטן. החברים כיון ששמעו זאת התחילו רוגשים עליו על שמעון בקשתותיהם וצווחים כולם בבת־אחת:

– אי אתה יודע! באמת אמר הרב שכל שפיכת דמים אסורה, אפילו דמי אויב…

– רצונך שלא יהיו חובלים בך, אל תהא חובל בחברך…

– תגמוּל הרעה תחת רעה הוא אבי כל רעה…

עמד שמעון בתוך כנופית התינוקות המתרגשים והמצעקים, מעפעף בעיניו כנתמה ונפחד. מרים ראתה את קרני החגבים שמרצדות בפניו ואת חיוכו שמציץ מחרכי עיניו, והיתה בוסרת עליו.

– הווּ מתונים, ילדי! עדיין לא היתה ספיקה בידכם לירד לסוף דעתי וכבר קפץ עלי רגזכם. אשרַי שאין כוחכם אלא בפה, ואילו הייתם למודים בקשתותי הרי הייתם עושים אותי גל עצמות…

תוך כדי דיבורו פשט ידו וצבט בבשר עגבותיו של אותו נער כחוש שהחזיר לו את הקשת. המסכן נרתע בצוחה, כשהוא אוחז במקום הנחבל.

– רואים אתם? – אמר שמעון – הוא מיבב ולא אני; אילמלי היה הוא חזק ממני היה מקפּח את שוֹקי, והייתי אני מיבב. זה הכלל: כל שאגרופו רפה וכל שאינו יודע להשתמש בכל־זין ידו על התחתונה. אוֹ, ילדים, ילדים!.. ילדי ישראל החביבים! קטנים אתם וראייתכם קצרה. לכשתגדלו תראו ותיוַכחו שהדין עמי…

– אתה גרוע מעכּו"ם! – קרא לו הקטן כשהוא מחכך עדיין במקום הכואב עליו.

– לואי שעושה שלום במרומיו יעשה שלום על כולנו, כשם שנעשה שנינו במהרה שלום בינינו. אילו הייתי מוציא לך ראָיה מתוך אפונדתי שהקשת אינה דבר של בטלה, כלום היית מאמין לי? עכשיו על כרחך אתה מודה לי. חביבי! אנו עם ישראל דַיִש לכל ערל טמא ולכל אדוֹמי, מפני שאבותינו הניחו את קשתותיהם. אבל מובטחני שכשתהיו גדולים עתידים אתם לפרוק את עוֹל האדוֹמי והרומאי מעל צואריכם. אני אלמד אתכם, אתם תהיו מלמדים את חבריכם, וסוף שעתידים אתם להיות חַיִל רב ועצום ועתידים אתם להטריד מארצנו את כל עובדי־הגילולים שמטמאים אותה וחורשים על גבנו. ויודעים אתם מי עתיד לעמוד בראש חילותיו של ישראל? הלה שעומד וממשמש בעגבותיו… צחקו הילדים.

– לא תזכה לראות זאת! – קרא הילד.

– לשלם רעה תחת רעה אסור, ולקלל מותר?

לבסוף התחילו כל הילדים מתלמדים לירות, אבל בלא התלהבות יתירה. לבם היה חלוק: הקשתות הנאות ומלאכת היריה תפשו אותם בלבם, אבל כולם היו זכורים את דברי ישו ומשליו… מרים לא השתתפה כל הזמן בשיחה. עזבה את הקטנים עם שמעון ונפטרה לבדה לביתה. יום אחד כשראתה את שמעון וישו יושבים על האיצטבא שלפני הבית שטופים בשיחה, נחמר בה לבה מקנאה. המתינה עד ששמעון עמד והלך לו, קירבה את עצמה אל ישו פסיעות אחדות ואמרה:

– היזהר, ישו, מפני אדם זה!

– מפני מה איזהר?

– סבור אתה שהוא בדעה אחת עמך…

– לאו – הפסיקה ישו – תמיד הוא חולק עלי.

– לשונו היא יותר מדי שנונה…

מרים לא יכלה לסיים, מפני שראתה בבירור בפני ישו שאין דבריה נראים לו, ונתביישה על דברי הרכילות שהיה בדעתה להביא לפניו.

– תמוה האדם, תמוה מאד! – אמר לה – אתה בא אל אדם ואומר לו: אלוהים שורה בחברך באותה מידה שהוא שורה בך, והילכך חייב אתה בכבודו; מיד מתמלא אותו אדם יראה שמא יבוא חברו ויפשוט ידו בנכסיו. אומר אתה לו: כל הברואים כולם אחים הם, בנים לאב אחד; מיד הוא מתמלא דאגה שמא יגיעו הדברים אל אזני עבדו ושפחתו… כמה תמוה האדם! כאילו נוח לו לאדם לראות את עצמו תולעת, מראות את עצמו אלוהים כביכול; להיות שבוי יחידי בין אויבים וחיות־טרף, מלהיות אח בין אחים… פתאום הפסיק את עצמו והשׂיאה לענין אחר: מפני מה מתרחקת היא מיהודה? כלום מתיראה היא מפניו? או שמא מתביישת היא בפניו?.. מרים כאילו נתפחדה מהשאלה. כדי שלא להשיב עליה אמרה שלא ממין השאלה:

– אף עלי מתקבל הדבר בקושי. שכולנו… שאלוהים שורה בכל אחד… ש…כולנו אחים שוים.

– סבורני שאין את חוששת שמא ישמעו זאת עבדיך ושפחותיך.

– לא זאת – השיבה בצחוק קל ועגום – אלא אדם כמותי, למשל, כלום שוכן בו אלוהים? כלום אשה כמותי יכולה לשמש משכן לשכינה?

– אמן אני אומר לך, מרים, הוא שוכן בך כמוֹת שהוא שוכן בכל אחד מברואיו. כלום מעט סבלת? היסורים מכפרים על הכל. מרים נאנחה. המקום לבדו יודע את יסוריה.

– על הכל? – שאלה.

– על הכל.

– ואתה, ישו… כלום מחלת לי?

– לי לא חטאת, ואף לא לשום אדם. רצתה מרים לשאלו עוד שאלה אחת: מפני מה הוא בוזה עליה כל הימים?.. אבל לבה היה תפוח מרוב דמעות כבושות ומרוב אושר שבא עליה פתאום כל כך, ולא יכלה להשמיע הגה. רק שפתיה המירתתות דובבו בלחישה: – י…ש…וּ!..

פרק ששי    🔗

בכפר־נחום, כמו בכל עיר קטנה, קשה היה לשמור סוד. מעוף פורח שמעו קמחית וצפנת על אורח־חייה הקודם של מרים מגדלית. יום אחד נתמהה מרים שפתאום נמצאה כמנוּדה בחצר. היתה פונה אל מי מהנשים בשאלה הרי זו כאילו נתחרשה. בשעה שהיה מי מהגברים עומד ומשיח עמה מיד היו פני הנשם מתקדרות. צפנת רוטנת, וקמחית – כפרה נגחנית. שריד הגאוה, שעדיין שרד בה במרים, לא הניחה לשאול לסיבת הדבר. בלעה לענה חדשה זו, הוסיפה לעבוד והעמידה פנים כאילו אינה מרגישה בשום שינוי. את כל דעתה ודאגתה נתנה לטביתא. עם טביתא היתה שעות מרובות מספרת על ידי סימנים, הגָאוֹת, קריצות עינים, מחוֹגים באצבעות. קשה היה לה להבין כיצד סיגלו שתיהן במהירות כזו לשון הרמיזות. אמת, כל אלו הרמיזות, הקריצות והמחוגים נעשים על ידי מרים, וטביתא משיבה בריטון ובנהימה שלא כדרך בני־אדם…

יום אחד, עם שעת מנחה מאוחרת, נכנסו אל החצר שני אנשים בפסיעות שקטות וחשאיות, כשני צללים שפירשו מצללי הערב. לבושים היו בלואים שלא כיסו את כל מערומי גופם. שניהם כחושים היו ודומים לשלדים חיים. נראה היה שהם באים ממרחקים, מפני שהיו מאובקים מכף רגל ועד ראש באבק דרכים. ישו ויהודה הכירו מיד באחד מהם את תוֹמא מנצרת. פיליפוס, שהיה באותה שעה מסייד את הבית, אף הוא הכיר את תוֹמא. לא אמר כלום, אלא עמד, הניח את עביט הסיד ואת מכחולו, רחץ פניו וידיו והלך בפסיעותיו הכבדות אל חוף הים, במקום ששמעון ואנדרי היו עובדים, ואמר אגב גרידה בפדחתו, במנוחה: “סבורני ששַמשו של הנביא בא שם אצלנו”. “איזה נביא? מה אתה מקשקש בלשונך?” שאלוֹ שמעון. “הנזיר מערבת הירדן… יוחנן”, היתה תשובתו המתונה.

לא יצתה שעה קלה ותומא וחברו, שעמדו באמצע החצר, היו מוקפים אנשים. הכל היו שמחים להקביל את פניהם ועיכּנוּ את תוֹמא בשאלות על חייו ועל המקום שבא משם. יותר מכולם התרגש עליו שמעון. ואילו תומא עמד ביניהם כנבהל, לא השיב על השאלות, וכאילו לא ראה את האנשים שנדחקו סביבו. פרט לישו. מן הרגע הראשון שנכנס אל החצר ראה רק אותו לבד, ושוב לא העביר את עיניו מעליו. לבסוף פנה אליו בקול נמוך ואָטום, כיוצא מתוך מערה:

– יוחנן שיגר אותנו אליך וגזר עלינו לשאלך שאלה אחת.

ישו נזדעזע כיון ששמע את השם הזה. אף על כל הנקהלים עברה רעדה: הכל ידעו שהנביא חבוש בבור־הכלא שבמבצר מָכוֹר.

– כיצד דיבר עמך? כלום ראית את פניו? כלום יש לראותו? – שוב העתירו עליו שאלות מכל צד.

בן לויתו של תומא, שהיה כל הזמן מסתכל בפני האנשים בעינים פזיזות, שמנות וסקרניות, התאווה זה כבר להשמיע קולו, אבל שתק מפני כבוד חברו הגדול הימנו. עכשיו לא התאפק ואמר:

– לראות את הנביא אסור… אבל שוֹמר אחד יש שם ירא־שמים…

נתן בו תומא את עיניו ושיתקוֹ במבט של זעם, והלה הפסיק באמצע דיבורו. וליתר זהירות טפח בכפו על פיו:

– אף על פי שבין יראי־שמים אנו עומדים, סייג לחכמה שתיקה… את פני הנביא לא ראינו, אבל את קוֹלו שמענו. מתוך הבור בוקע קולו… אין לפניו יראה ואימת המלכות, לא ישא פני המוֹשל וקורא לביתו בית מנאפים, בפני כל החיילים, השומרים והשוטרים… ואילו בנוגע למה שאמרתם לסעוד את לבנו, איני רואה כל עיכוב…

כדי להפסיק את פטפוטי חברו שהיו כפטר מים שאין להם סוף וקיצרו את רוחו, פנה תומא אל ישו וחזר על דבריו בקולו החמוּר, הדומה ליוצא מתוך הבור:

– אנו שלוחים אליך מאת הנביא…

ישו אמר לו:

– לא אשמע את הדבר ששלח אלי יוחנן, עד שלא תתרחצו מן האבק ותסעדו את לבכם.

– בודאי, בודאי! – הסכים חברו של תומא – אין זה מכבודו של יוחנן לעשות כך שליחותו… ברוך המקום ששמרנו מכל רע והגיענו בשלום. עכשיו מכיון שבאנו בשלום אין צורך לנהוג בפזיזות, אין צורך…

שני האורחים חזרו וירדו אל הים לטבול את גופם ולהתקין את עצמם אל הסעודה, האחד בשמחה, והשני – תומא – מתוך שהוא חוכך ומהסס, כאילו כפאו שד. לבו היה נוקפו. כמדומה לו שאסור לדחות את שליחות רבו אפילו לשעה קלה, אסור שתהא הנאת גופו קודמת לגזירת רבו. אלא מאידך גיסא, אין מסרבים לבעל־הבית. ומכל שכן לאחר שראה שרצונו של ישו הוא כרצון בעל־הבית.

בין כך ובין כך והשמועה על שני שליחיו של יוחנן נתפשטה בכל בתי הדייגים. לא יצא זמן מרובה והשכנים התחילו מתכנסים בחצרו של שמעון, ואחריהם נגררות נשיהם עם תינוקותיהם. מכיון שהשעה היתה סמוכה לפת ערבית, הביאו עמהם את פתם בסלם. הדליקו באמצע החצר מדוּרה גדולה, כדי להטריד את היתושים הטרדנים. סעדו תחת כיפת השמים. לכבוד האורחים הספונים הובאו אל הסעודה דגים מיובשים, בשר תרנגולת שנשחטה במיוחד לכבוד סעודה זו, ואף קצת יין. מטעמים אלו אף בשבתות לא תמיד היו עולים על שולחנם של האנשים הללו. האורחים לא נגעו בשום דבר מן החי, ואף מן היין לא טעמו. הסתפקו רק בלחם ובירקות. הנשים סעדו לחוד, אף הן במסיבה. כולן יחד היו מספרות בו בזמן, מתוך התרגשות ובדיחות־הדעת. התינוקות היו רצים מן האמהות אל האבות ומן האבות אל האמהות, זה בוכה וזה מבקש ומתחנן ואינו נענה, וזה סופג מלקות. למרבה המהומה בא “שׂעיר” והתחיל מהלך בין המסובים, מרחרח בכל מקום ומצפה שמא יזמינו אף אותו לסעודה. התחילו הפעוטות מתפחדים ומיללים; הקטנים, שהיו רגילים בו, התחילו משחקים בו, ו“שׂעיר” נהנה להיות מעורב עם הקטנים ולעשות עמהם מעשי תעתועים. כמה פעמים היו מטרידים אותו והוא היה חוזר בפנים שוחקות וממתין עד שהקטנים יתחילו שוב…

בתוך המולה זו לא שאל אדם היכן מרים, מפני מה פירשה ואינה סועדת. מרים לא רצתה להסב יחד עם קמחית ועם צפנת ואורחותיהן. כיון שבעלות־הבית דוחות אותה, הרי עליה לנהוג כמנוּדה לכל דבר. אדרבּא, על ידי שהיתה משפלת את עצמה היתה מקררת את דעתה. הלכה וישבה אצל טביתא ואכלה יחד עמה משיירי המאכלים ומן הפיאה שבאילפס, שיהודה או פיליפוֹס היו נזכרים להביא לפניה. עתים הזמינה אף את “שׂעיר” להשתתף עמהן בסעודה. לא זזה מרים כל אותו ערב מטביתא גם מטעם אחר: מרחמים גדולים על עלובת־נפש זו, שאינה יודעת מה שמזומן לה ביום מחר. מרים ראתה שקמחית נטלה את הפרגית לשחיטה. עשתה זאת בהסתר מטביתא. למה בחרה דוקא בפרגית זו? את מי התכוונה האשה להקניט? את הנערה העלובה או אותה, את מרים, שנזדווגה אליה? מאד דאב לבה של מרים מפני שהיה צפוי לפניה צערה של טביתא לכשיוָדע לה מחר שאכלו את אהבתה, את אָשרה, את יחידת־חייה…

בכל הקהל ההומה הזה היה אחד שראה את כל שמתרחש בלבה של מרים, שצפה וסקר אותה מרחוק, והעמיד עצמו כאינו רואה כלום. כיון שישו התמהמה מלשאול את האורחים על שליחותם, נמנעו גם המסובים משאלה זו, אף על פי שהתאוו מאד לידע לשם מה נשלחו לכאן. והשליחים לא נזדרזו לפתוח בענין זה והשׂיאוּ את המסובים לדברים אחרים. סיפרו בכמה סכנות עמדו עד שהגיעו לכפר־נחום, סיפרו על מצוּדת מָכוֹר ועל הדרכים המסוכנות שעברו בהן עד שהגיעו לשם, היאך עלה בידם להשתמט מן התשחורת של המושל, היאך עלה בידם לגנב את עצמם אל תוך המצודה ולדבר בעד סבכת־ברזל עם האסיר הקדוש… מכל המעשים הללו יותר היה מספר להם חברו של תומא, בעל העינים השמנות והטובות. הוא היה אוכל לתאבונו ומספר להנאתו. תומא היה ממעט בדיבור והיה אוכל כאילו בהיסח הדעת. הוא זוֹרק מבטים אילך ואילך, בתמיהה והשתוממות. הרבה דברים מפליאים כאן. המסובים, פרט לישו, אכלו בלא נטילת ידים; אכילתם היתה גסה, ושתיתם עלתה להם כסביאה. וישו לא מיחה בידם. תמוה היה לו לתומא כל זה; שנים הרבה נגמל מאכילת בשר ומשתית יין, ונפשו היתה חותה מכל המשתה הזה. על שישו משתהה מלשאול אותו על רצונו של רבו לא היה כלל תמה. בתוך אנדרלמוסיה זו של צוחות לא היה יכול להשמיע את הדברים שהקדוֹש נתן בפיו. בלבו התרעם על חברו שהשתיקה קשה עליו. פתאום הגיעו אל אזניו דברים ומיד נמתח כולו, ואזניו נזדקפו לקלטם: שמעון לא יכול לכבוש את יצרו שדחק עליו כל הערב הזה, גחן על גבי השולחן בכל גופו כלפי האורחים, כדי שלא יצטרך להגביה את קולו, והתחיל מספר על הנסים והנפלאות ש“נעשים כאן”. והוא מספר בלחישה, מתוך הצצה שבחשש כלפי רבו: עיני סומים מתפתחות, אזני חרשים נתפקחות, חיגרים ומשוּתקים, שמובלים על גבי מיטות, נפטרים לבתיהם ונושאים את מיטותיהם עליהם, ושדים נטרדים מתוך גופם של בני־אדם אל מדברות… אחר הוא משפיל עוד את קולו ומספר על נס הדגים ועל הנס שנעשה לו לעצמו על הים…

ישו ישב בלא תנועה ושתק כל הזמן, וכמעט לא אכל. עתים היה מגביה את עפעפיו ומביט אל זוית חשכה שכנגדו: שם ישבו שתי נשים סמוכות זו אצל זו, אחת שוטה ומאושרת ואחת פיקחת ואומללה. מה עושות הן שם שתיהן בחושך וביחידות?… סמוך אצלו היה מסב יוחנן בן זבדי, מתרפק עליו, מסמיך ראשו על לבו ומצפה ללטיפתו של רבו, שיעביר את כפו על ראשו, כדרכו. ואילו זרועו של רבו היתה מוטלת על כתפו בלא תנועה כאבר מדולדל. מתכווץ לבו של התלמיד; תולה הוא את עיניו ומביט ברבו בשאלה. אבל מה יש לראות בעד פרגוד הצללים שעל פניו?

אף שמעון השתומם על שתיקתו של רבו, ונשתתק אף הוא באמצע התלהבותו. גם שאר המסובים הנמיכו קול דיבורם. מענין אל ענין התחילו משׂיחים את דאגותיהם: הפרנסה מתמעטת מפני שאין הברכה מצויה בציד הדגים ואין בו כדי סיפוקו של כל הקהל הגדול שבא ממקומות שונים, ממלא את חצרו של זבדי וחצרות אחרות. רובם של התלמידים והחולים אינם משׂתכרים אפילו למזון של סעודה אחת, מפני שנעקרו ממקומות מחיתם שהיו רגילים בהם. רבים היו מקבלים בתחילה שתי סעודות ביום מתמחוּי של צדקה; אחר כך העמידו גבאי הצדקה על סעודה אחת. ועכשיו יש בדעתם לבטל גם את הסעודה האחת. ולא מפני שנתמטה ידם של בני כפר־נחום הם עושים כך, אלא מפני שעינם של גבאי הצדקה אינה טובה על רבם ועל הכרוכים אחריו…

שמעון הגוץ הפך בזכותם של גבאי־הצדקה:

– כמה, סבורים אתם, יש להטיל עול כזה על הציבור? האנשים לעשרות ולמאות נגמלו מיגיע כפים; התרגלו לישב בבטלה ולהתפרנס מן הצדקה. סבורני שיש כאן משום קלקול. למה הניחו את אוּמנוּתם ובאו לכאן? למה הם יושבים כאן? ראיתי כאן אנשים בריאים בגופם שהיו יכולים לעבוד ולהיות נשׂכרים בשביל כולכם, אלא שנתקלקלו והרי נתרשלה ידם במלאכתם…

– רופא, רפא את חגירתך! – קראו לו – לא ראינוך עובד ומשתכר למחיתך.

– אני איני נוטל מן התמחוי ואיני מזדקק לקופת הצדקה. אני נוטל מתוך אפוּנדתי שלי – השיב שמעון.

דבריו הקניטו מאד את השומעים.

– ולמה באמת אתה יושב כאן כל הימים? – שאלוֹ בעל־הבית.

– איני חייב ליתן את הדין על מעשי לשום אדם, ואיני אוהב כשבא אדם להניח עקבו לתוך קערתי.

– אבל עינך צרה ברבנו, על שכּל העולם כרוך אחריו, בפשיטות… ולכך אתה מְלַמְלֵם אחר כל אותם הצדיקים והחסידים שבוסרים על חיי שעה ומצפים למלכות השמים…

שמעון הרעיד בכל גופו מכעס, אבל רבו ישב כאן עמהם ועל כן התאמץ לכבוש את כעסו. ושמעון הגוץ צימצם את עיניו כמי שנותן את דעתו לזכור דבר שנשכח הימנו. רק חיוך קל כנחש דק היה מרתית ומרחף סביב לפיו, שהקניט ביותר את בעל הבית.

יהודה, שהיה יושב כל הזמן ושותק, התערב פתאום בשיחה זו ואמר אל הגוף בלעג:

– שיננא! אדם שיהא שטוף בדרך־ארץ ויפשוט ידו בפרקמטיה או במלאכה ספק הוא נשׂכר ספק אינו נשׂכר; ואילו מי שיושב בטל ומצפה כל ימיו לביאת הגואל ולמלכות שמים הרי ברי לו שיזכה לחיי עולם ולכבוד. הא למדת שהישיבה בבטלה כדאית לו יותר…

ניענע לו שמעון הגוץ בראשו ורטן:

– לא כי, אלא…

– אלא?

– זה הכלל: קב מן הארץ ולא כּוֹר מן העליה…

צחק יהודה ואמר:

– זה הוא מה שאומרים הבריות: “טובה צפור אחת כפותה ממאה פוֹרחות”.

פתאום ראו את הצללים מרעידים על פניו של ישו. הוא הגביה את עפעפיו וסקר את המסובים בזה אחר זה. ואחר פשט את ידיו לפניו, הסתכל באצבעותיו שהיו מבליחות בחיורונן, ואמר כמדבר אל עצמו:

– כשאדם שטוף בדרך־ארץ, מהפך בסחורה או עוסק באומנותו, אין ממַחין בידו, ובלבד שיעסוק במלאכתו באמונה. אבל אין לטעון כנגד מי שבוטח באלוהיו ומסתפק בקב החרובין שלו. ברוך ה' יום יום ודיה לצרה בשעתה. וכי ראיתם מימיכם צבי קייץ וארי סבּל ושועל עוסק בפרקמטיה? הם מתפרנסים שלא בצער. הסתכלו בשושני־השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוֹווֹת, ואני אומר לכם שאף שלמה, עליו השלום, בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהן… אבינו שבשמים יודע את צרכינו. הניחו למקום והוא ימלא את מחסורכם…

בשעה שדיבר היתה דממה כזו סביבו. נשתתקו לא רק הגברים; נשתתקו אף הנשים והתינוקות. הוא דיבר בקולו הנמוך אבל הערב, הבטוח והחודר. לכאורה פשוטים מאד היו הדברים, ואף על פי כן הרגישו השומעים שאינם פשוטים כל כך. בכוחו של מי להיות בלא כל עסק שהוא ובלא כל דאגה שהיא, כחיות השדה וכפרחי האדמה? שלא במתכוון נישאו העינים אל שני האורחים. בלואיהם כמעט לא כיסו את מערומיהם; מן הסעודה שהתקינו לכבודם ומן המטעמים שהביאו השכנים בסליהם לא נגעו אלא בלחם ובמעט הירקות החיים. וזה אחר יגיעת הגוף בדרך משובשת בסכנות! ואף על פי כן על פניהם שלות־נפש שורה ואור בעיניהם! הן, אלה הם נזירים מן המדבר. כלום יש בכוחו של מי לידמות אליהם?…

אחד שקשה היה לו לכבוש את ספיקותיו, שאל בקול מהסס:

– מה נעשה, רבנו, כדי שנהיה דומים לשושני השדה?

חייך ישו את חיוכוֹ העגום והשיב:

– לחיות כמו השושנים. לא להבזות לאדמה, להכות בה שרשכם ככל שבכוחכם, ולישא כמו השושנים עיניכם ולבכם כלפי החמה…

השעה היתה כבר מאוחרת. רבים, שהיו מיוגעים מעבודת יומם, התחילו מנמנמים. התינוקות נרדמו על לבות אמותיהם. הנשים כבר נסתם מעין שיחותיהן. אף הן מיוגעות. בלב כמה מהן רוחש הרהור: מה טוב ומה נעים היה אילמלי היו באמת דומות לפרחי השדה ולא נצטרכו להשכים מחר לעבודה. ואילו האפיה, הבישול, הכביסה, הטויה, האריגה וכיוצא בכל אלו המלאכות הרי לא מלאכי־השרת יהיו עוסקים בהן, ומי יעשאן אם לא האשה? הזכרים, שעדיין השינה לא חטפתם, עשו אף הם בלבם את חשבון עבודת יומם למחר. ומשמצאו חשבון זה גדול, עמדו והתחילו מזרזים אלו את אלו ליפּטר לבתיהם.

נשתיירו עם האורחים ועם ישו רק אחדים: בני הבית, שמעון הגוץ, שהתאווה לשמוע מה בפיהם, ויהודה איש־קריות. עמדו ממקומותיהם וקירבו עצמם אל המדורה. פיליפוס נטל מוּרבית גדולה של זרדין, פרט אותה לחבילין חבילין, והיה זורקן אל המדורה, וכך היה עומד כל הזמן ומאחיז את האוּר. ישו העמיד על תומא את עיניו, והלה עמד מיד על כוונת מבטו זה ואמר:

– יוחנן שלחנו אליך…

– הן. שמעתי.

– ה' לא מצָאוֹ כשר לבשר את ביאת הגואל.

– הא מנין לך?

– אלו דברי יוחנן. המקום לא רצה בו ולפיכך נתן בלבו לשמוע בעצה רעה, מתעה ומתעתעת, לעזוב את המדבר ולילך למקום של ישוב, לקרוא את העולם לתשובה ולהחזיר את החוטאים למוטב…

– הרי זו, כמדומני, עצתך…

תומא השפיל את עיניו.

– וי לי! וי לי! – התאנח מתוך לב שבור.

– ומה שיגר לומר לי;

– לשאלך: אם אתה הוא המבשר את ביאת הגואל או לאו?

עם שאלה זו נתעוררה תנועה בין העומדים סביב. פיליפוס שהיה גורף את הגרוֹפיוֹת והגחלים שהתפזרו סביב לאוּר, הפסיק את מלאכתו והביט בישו. עיני כולם היו תלויות בו. חיכו לתשובתו.

כמו בעד מסוה של שעוה חייך ישו את חיוכו העגום מאד. החוה בתנועת ראשו כלפי שמעון־פטרוֹס ואמר:

– הרי שמעת: סומים מתפתחים, חרשים מתפקחים, חיגרים מתהלכים ואילמים פותחים פיהם ואומרים שבח והודיה לבורא עולם…

קשה היה לידע אם הוא מדבר בלגלוג או בכובד־ראש. אבל בעל־הבית השפיל את עיניו מבויש, כתינוק שסרח.

– כלום כל הדברים הללו אמת הם? – שאל תומא.

– בודאי, בודאי אמת הם! – לא התאפק שמעון וקרא – כל העולם יודע…

ישו חיטט במטהו באפר, ובעצבות רטן:

– אשרי מי שלא יכּשל בי…

– אימתי תבוא מלכות־שמים? – שאל שוב תומא.

ישו לא הגביה את עיניו, אלא הכל הרגישו בכל החומרה, בכל כובד־הראש שבקולו בשעה שאמר:

– מלכות־השמים אינה עתידה לבוא. מלכות־השמים כבר באה. לא למראית־עין באה, והילכך אין לומר עליה: הריהי כאן, או: הריהי שם…

– אלא היכן? היכן היא? – פרצה צוחה יותר משאלה מפי שני השליחים כאחד.

– בתוכנו – היתה התשובה.

שני השליחים זקפו עליו את עיניהם הפקוחות לרוחה:

– הכיצד? וכל אותו הטוב, כל אותם ש"י העולמות המזומנים לצדיקי העולם מה תהא עליהם? כלום… כל זה… בתוכנו?

החזיר ישו את פניו כלפי תומא:

– תדע לך שכּן! הדרך אל הצלחת נפשנו, אל עליתה⁸ ואשרה, מוליכה אל עצמנו…

שוב לא שאל תומא. שלח כלפי האוּר מבט נאחז בהרהורים. אף ישו כיון את עיניו כלפי האור שהִוְרִיד את פניו המעונים, כמסוה שעוה דק ושקוף, שבעדו משקיף צער טמיר.

שמעון התקרב אל תומא ואל חברו ולחש להם שהוא מוכן להראות להם את מקום לינתם. חברו של תומא קפץ בשמחה על הצעה זו וגרר אחריו גם את תומא. משנפטרו איש אל מקומו וישו נשתייר עומד יחידי, נתקרב אליו שמעון הגוץ ואמר:

– רבי!

הגביה ישו את עפעפיו והשרה על פני האדם הזה מבט משונה כל כך, כאילו הוא שלוח מרחוק, מרחוק. על־יד על־יד התמסמס ערפל מלפני עיניו וישו הכיר את המדבר אליו.

– מה רצונך? – שאל.

– ואתה יודע את הדרך המובילה אל הצלחת האדם?

– כבר שאלתני, שמעון, פעם אחת את השאלה הזו. הן, יודע אני. ואף לך אגלה: חייב אדם לראות את עצמו כאיקוֹנין של הקדוש־ברוך־הוא, ושכל העולם כולו לא נברא אלא בזכותו… בשעה שהוא מהלך בדרך כאילו סיעה של מלאכים מהלכים לפניו, מכריזים ואומרים: תנו מקום לאיקוֹנין של השכינה!

– לא הגדשת, רבי, קצת על המידה?

– לא הגדשתי, אלא קצת מחקתי מן המידה. אין לך דבר שאינו מאלוהים, אין לך דבר שהוא פנוי מאלוהים. הוא בבשרנו ובדמנו. אוקינוס האלוהוּת כביכול משתפך ועולה מסוף העולם ועד סופו. האדם שמפריש באוקינוס זה, הוא וספינתו, אף הם חלק מאותו אוקינוס גופו. דבר זה הפוֹך בו והפוֹך בו. ולכשיהיה סבור עליך כל צרכו, לכשיהיה פרושׂ לפניך כשמלה, היך תוכל לשנוא? היך תוכל לחטוא? היך תוכל להתיאש מפני היסורים שאתה לוקה בהם?

– לכשאהיה מודה לך בדבר זה, הרי אני כאילו לא הייתי. בטל ומבוטל באוקינוס שלך, כמו השלג שנופל המימה… בכל מקום האלוהות כביכול, ואני, שמעון, היכן אני? לי, לשמעון הפעוט הזה, שעומד לפניך, החש כל היום במעיו והיתושים עוֹקצים אותו בלא רחמים, לשמעון זה אין מקום בעולם! אני פּחות מלא־כלום! חלום, עשן מתמסמס, לדידך; ולדידי – כל זמן שהיתוש עוקצני ומצערני, כל זמן שאני חש במעי או בראשי, הריני חי וקיים!

– ודאי שכּן! אתה בן־אדם ובן־אלוהים כאחד. משהו מן האלוהים. עליך מדיינים הקדוש־ברוך־הוא והשטן. זה אומר: כולו שלי, וזה אומר: כולו שלי. כל אימת שיד השטן בך על העליונה וגוברת תאות החטא, השכינה מצטמצמת, מתכווצת; אותה שעה אנו מרוגזים, אנו כעוסים, אין נפשנו נינוֹחה ואין דעתנו מקוררת עלינו לעולם. אנו מקנאים, אנו שונאים, עולבים תמיד ובכל אדם, וכל עצמנו עלובים מאד. עלובים בהצלחתנו. למה הדבר דומה? לנר שכּפו עליו איפה. וכי לא יהא העולם חשוך עלינו? אין דבר סתום שלא יגָלה, ולא נגנז דבר שלא יצא לאור. סוף האיפה להסתלק מעל הנר, וסוף הנר להיות עומד על גבי האיפה ולהאיר על כל סביבותיו… מכיון שיד אלוה בנו על העליונה, הרינו בני־חורין ושמחים ומאושרים מכל הברואים…

מן המזרח התחיל מסתנן בחשאי אור חיוַריין. המדורה כבתה זה כבר ובמקומה נשתיירו גחלים לוחשות ועשן דק. אילך ואילך התחילו מבצבצים מתוך החשכה הקלושה והמתמסמסת גדרות, שיחים, בתים, מוארים באור רפאים, לא ממשי, כמו מתוך חלום בוקר. מן הים נשבה רוח צוננת.

– לאחר שעה קלה יעלה עמוד השחר. לכו לישון – אמר ישו אל שמעון ואל יהודה.

– ואתה, רבנו? – שאל שמעון הגוץ.

– אני עוד אשב קצת, אקרא “שמע” ואצא לדרך. איני יודע היכן השכיבו את שני האורחים. בדעתם היה להשכים עם עלית השחר ולהתלוות אלי…

– אני יודע. אלך ואעירם – אמר יהודה.

– לא, יהודה! עדיין יש להם שהות לישון. התיגעו מאד מן הדרך. לך לישון. ואף אתה, שמעון! לכשאחזור מדרכי נחזור אל עניננו, אם רצונך יהא בכך. לפי שעה, הווּ שלום!

הוא דיבר בקול רך, אבהי ומלא חיבה, עד שאפילו לבו של שמעון הגוץ נתרכך על ידו, ושניהם, הוא ויהודה, צייתו לו כילדים ונפטרו הימנו בברכות שלום. כל אחד מהם הרגיש בלבו כמה יקר לו האיש הזה.

למחרת בבוקר, כשניעורו הנשים משנתן, לא היו כבר הגברים בבית. באמצע החצר, על עיגול שחור גדול, עדיין היו עוממות גחלים, שקמחית גרפה וצברה אותן לתוך הכּוֹפח. קול החיים היחידי בחצר היתה קריאת הגבר שהיתה בוקעת את דממת הבוקר. הנשים היו עסוקות כל אחת בשלה. טביתא שעמדה, כמו בכל בוקר, להלקיט את העופות התחילה פתאום רצה אילך ואילך, נבהלה ומבולבלת, כשהיא קוראה למישהו מתוך יאוש וצער: “זוֹ…זוֹ… זוֹ…” קמחית וצפנת עשו את עצמן כאינן שומעות ואינן רואות כלום. מרים, משראתה את חרדתה האילמת של טביתא, הכסיפו פניה והצליפה מבטי זעם כלפי האם ובתה. הואיל וקשה היה לה לראות בצערה של הנערה, פירשה מן החצר וישבה לבדה על אבני המדרגות של הגבעה. דמה רתח בה על עלבון הנערה וגם על עלבונה של עצמה. האויר שבבית הזה היה לה כבר למחנק. אף על פי שישו לא היה משגיח בה, עכשיו, לאחר שיצא לדרך לימים אחדים, כמדומה היא שלא תוכל בהיעדרוֹ לשהות כאן אפילו יום אחד…

פתאום הגיעה אליה נהקה ממושכת קורעת לב, כקול עוף פצוע. נזדעזעה מרים בכל גופה: הכירה את קולה של טביתא. נערה עלובה זו, לאחר שהיתה מטלטלת את עצמה מזוית אל זוית, כצל נודד, מתחבטת, מחפשת ובולשת לחינם בכל החצר וסביב לה, נתקלו עיניה בדם, במעי תרנגולת ובנוצות שהיו בתוך המַשְפֶלֶת. אפשר שהכירה בנוצות שהן של “זו… זו…” שלה, ואפשר שרק הרגשה עמומה ממה שנעשה בפרגית שלה באה וסטרה באימה על לבה. לא יכלה לשאול, לא יכלה לדבר, ומפיה פרצה צוחת זועה. נזדקרה מרים ממקומה ורצה אל הנערה. מצאה אותה מוטלת על הקרקע, סמוכה אצל הלול, וגוֹעה בבכי. פניה היו כבושים בקרקע, כל אבריה היו מפרכסים ומתפתלים, כל גופה היה בוכה, בוכה, בלא הפסק, בלא סוף. דומה שמעולם לא עלה על הדעת שצער כזה יש בעולם, צער אפל ובלא כל תכלה… לדבר אליה ולשכך את לבה היה מן הנמנע. ולפיכך ישבה מרים אצלה על הקרקע ודוממת היתה מלטפת בידה את ראשה ואת גבה ואת כפיה, לטיפה אחת ומתמדת; לאחר זמן־מה לא צוחה עוד הנערה, לא נהקה, אלא בכתה שפי ובלא הפסק, בלא הפסק…

פתאום איזו רוח התחוללה בה במרים. נזדקרה ממקומה, ניגשה אל שתי הנשים הטוֹווֹת, זו אצל זו, ואמרה בפתים מירתתות:

– למה, למה עשיתן זאת?

האם ובתה זקפו עליה את עיניהן.

־למה שחטתן אמש את הפרגית, דוקא את הפרגית?

צפנת חייכה חיוך אוילי, כמו מתוך חלום:

– אמא רגילה לשחוט פרגיות… אף אני פרגית הייתי – אמרה בלחש־בלחש, בינה־לבין־עצמה.

קמחית לא נתנה את דעתה על בתה; אפשר לא שמעה את דברי לחשה, ושאלה ברוגז:

– העופות שלך הם או שלנו?

– ואפילו שלכן, לא מן הצורך להתאכזר על אותה עלובה ולשחוט דוקא את הפרגית…

קמחית הפסיקה את עבודתה, פיכּרה את ידיה על לבה והגלישה על מרים מלמעלה למטה מבט של בוז:

– וכי באת ללמדנו מה מותר ומה אסור לעשות בשלנו? אַת? – מלה אחרונה זו נאמרה בהטעמה כזו, עד שננעצה בלב מרים כפגיון.

– אפילו חֵרש, שוטה וקטן יאמרו לכן שזהו מעשה אכזריות.

– מוטב ליטול עצה מחרש, שוטה וקטן ולא מ… משכמותך!

– ה־ה־ה־!… לא נאה לך ליטול עצה משכמותי, ה־ה־ה!…

תמכה את מתניה בשתי ידיה וצחקה בפני קמחית במלוא פיה צחוק פרוּץ, מטורף, עד שבתחילה נבהלו האם ובתה. קמחית הסמיכה את גבות עיניה, פניה נעשו קשות ביותר.

– גוזרתני עליך להפסיק את צחוקך זה! – אמרה בקול של שררה – אצלנו אין צוחקים כך… שם, שם, במקום שמשם באת, אפשר שנוהגים לצחוק כך…

מרים נשתתקה פתאום. צחוקה נפסק באמצע. פתאום נתחוור לה שאין כאן כלל וכלל מקום לצחוק… נרתעה דמומה לאחוריה, נפנתה וניגשה אל טביתא, שעדיין היתה שטוחה על הקרקע ובכתה, רגע עמדה על גבה, הסתכלה בה בדממה, ואחר כך כרעה לפניה, העבירה על שכמה אחת ושתים את כפה, ועמדה ויצאה בפסיעות חשאיות וברגלים כושלות מן החצר, כמות שנכנסה אליה בפעם הראשונה בלילה, מדוכדכת ומושפלת…

פרק שביעי    🔗

כבר יצאו ימים אחדים וישו לא חזר עדיין מן הדרך. לכאורה הכל הלך כסדרו וכהלכתו בביתם של בני יונה. כל אחד עשה את מלאכתו שהוא רגיל בה. הנשים היו קצת יותר עסוקות מקודם; לאחר שמרים יצתה מן החצר ולא חזרה היה סיועה חסר להן. אף הדייגים הרגישו בחסרונה, שכן עתים היתה מתלווית אליהם ומשתפת את עצמה במלאכותיהם: כובסת את הרשתות, מתקנתן, סורגתן, ובשעת הצורך ידעה גם לפרשן. “מה היה למרים?” “היכן המגדלית?” היו מתמהים הגברים ושואלים. צפנת היתה שותקת, כדרכה. וקמחית, שבתחילה העמידה פנים כאילו היא טרודה מאד במלאכתה ואינה שומעת את השאלה, נתכעסה לבסוף על השואלים, זקפה כנגדם את חטמה וטענה: “ואתם מה היה לכם שאי אתם יכולים להתקיים בלא מרים! ‘היכן מרים? היכן מרים?’… מסתבר היכן היא: במקום שבאה משם… התחילה בוסרת בחיים כשרים וחזרה לפרנסתה ההוגנת לה…” הגברים, לאחר שנכוו מגחלתה של אשה זו, נזהרו מלהזכיר שוב את שמה.

אף טביתא לא חזרה, מאותו יום ואילך, אל הלול. פירשה אל קרן־זוית, שכבה על הקרקע ושוב לא זזה ממקומה. בתחילה היו מביאים לפניה אוכל. והיא לפרקים היתה טועמת הימנו במקצת; לרוב לא היתה נוגעת בו. לבסוף פסקה לגמרי מלאכול. היתה שכובה כמו אבן. הלחם ופאת הקדירה היו עומדים ומתיבשים או מתעבשים ומפרנסים סיעות של זבובים, יתושים ונמלים. הנערה, שבטבעה נוחה היתה לבריות וצייתנית, עכשיו לא השגיחה ביהודה, שהיה עומד על גבה שעות מרובות, ולא נענתה לדברי פיוסיו ושידוליו. הנערה היתה הולכת ודועכת כנר. פניה הלכו והכסיפו מיום אל יום, עד שנעשו לבסוף מצומקות, שקופות; עיניה הלכו והתרחבו ומתוכן נשקף צער ואימה. כל מי שניגש אליה היה נתמה מאד על תהוֹמיוּת הצער והאימה הללו. זה כבר פסקה מלבכות, מלגנוח, מלצעוק. לא היה בה כוח להשמיע קול, להגביה ראשה, להניע יד או רגל. בכל גופה המוטל ברפיון כזה היתה מורגשת כל האנינוּת שבלב. כולה היתה כבר כמו מתה. נשמתה לבדה היתה מתמהמהת ליפטר מן העולם, ונצטמצמה כולה בעיניה שמתוכן היתה משקיפה בכל צערה ואימתה…

בתחילה היה יהודה כמי שדעתו טרופה עליו; לא ידע כיצד כופין אותה לאכול. לבסוף השלים, נכנע, המתין. כך ממש נפטרה גם אמו, בדממה ובשקט. עכשיו הולכת גם אחותו אחריה. האם היתה לפרקים מבקשת משניהם ברמיזה לישב אצלה, ובכפה הצנומה והחלשה היתה מלטפת את ראשיהם וידיהם, ומביטה בהם מתוך עגמת־נפש של פרידה. לא היה בה כוח לדבר, ועל דברי יהודה אליה היתה מנענת ראשה: הן־הן, לאו־לאו. טביתא אף את זאת לעשות לא היה בה כוח. עיניה לבד פקוחות באֵלם אימתה, ואחיה לא ידע אם היא רואה אותו או לאו. שעות, שעות מרובות יושב הוא אצלה, וכמו אמו לפני פטירתה, הוא מעביר את כפו על ראשה ועל ידיה, נוגע־ואינו־נוגע. כמדומה הוא בה שזה גורם לה הנאת־מה. היה פיליפוס נוזף בו: “כלום אינך רואה, שוטה שבעולם, שהיא עומדת להפיח את נשמתה מרעב? מקצת הדעת שהיתה בריבה זו נסתלקה הימנה ושכחה כיצד אוֹבסין את הגוף. ואילו אתה אינך עדיף הימנה. מלעיטים אותה באונס. ואם לא כן, העבודה שלא תוציא יומה!…” ויהודה שומע ואינו משיב. הוא ידע שהיא מתקרבת אל סופה. כך היה רוצה אף הוא ליפטר מן העולם, בדממה ובשקט. כמו אמא, כמו טביתא. ובודאי כמו אבא… כל המשפחה, כל בית קריות, כבר הלכו לעולמם. הוא לבדו נתוַתר בעולם הזה, יחידי בעולם שכולו טוב, כולו מחמדים…

לכאורה הכל הלך כסדרו וכהלכתו בביתם של בני יונה. ואף על פי כן לא הכל היה שם כשורה. בשעה שישו שוֹרה ביניהם, אפילו הוא מפליג בין ההרים או בדוגית על הים, רוחו כאילו מתלווית אליהם בכל מקום ובכל מעשה. והילכך תמיד מתאווים הם לתקן את עצמם בכל דבר. בפי הבריות נקראים הם “תלמידיו”. ואילו בינם לבין עצמם יודעים הם שמועט מן המועט קלטו מתורת רבם. חייהם חסרים אותו האור, אותה שלות הנפש המענינת, שקורנת מכל תנועה ומכל דיבור שלו… ועכשיו, כשהוא רחוק מהם, התחיל השטן מרקד ביניהם. איזו רוח שטות נכנסה בכולם. פלוני תרעוּמוֹת יש לו על שמקפּחים אותו, כביכול, ופלוני – על שמזלזלים בכבודו (פתאום נזכר להיות מקפיד על כבודו!..). מאור פניהם של הבריות נסתלק. הכל מקניטים את אַנדרי על שהוא מגנב עצמו מן הבית והולך אצל הפרושים לשמוע תורתם. קמחית רוטנת תדיר; אין לך דבר שמניח את דעתה. צפנת עטופה באנינות־לב ואי אתה יודע מה היא חסרה. ומן הזרוֹת את האחת הטרידו והשניה נוטה למות.

ואימתי היו מפיגים את הרוח הרעה ששורה עליהם? בשעה שהיו מתכנסים ומספרים על רבם. בימים האחרונים נוהגים להתכנס בלילות סביב המדורה, ובשעות שלפני המנחה – להזדווג אל היושבים על מדרגות הבזלת הרחבות של בית־הכנסת ולספר בשבחיו של ישו. באריכות יתירה ובדקדוקי־דברים סוּפּר בפעם המאה היאך גזר רבם על הדגים שיתלקטו לתוך מכמורותיהם של שמעון ושל יעקב; היאך שמעון ניצל על ידי רבו ממות בשעת סופה גדולה על הים; היאך היה הרב מהלך בליל לבנה אחד על גבי הים כמוֹת שמהלך אדם על היבשה… יותר שהיו חוזרים על הסיפורים הללו יותר היו מתוספים להם פרטים רבים ויותר היתה משתרשת בהם האמונה באמיתת הדברים. לבם לא היה למוּד לעסוק בתורה ולהפליג בהרהורים על ענינים נשגבים בכבשונו של עולם ובתורת רבם; תחת להרהר הרהורים היה לבם רואה מעשים ודברים…

שנים היו שלא השתתפו בסיפורי־מעשיות אלו: שמעון הגוץ ויהודה. נפשם היתה חוֹתה מן האמונה ומן הדביקות המופרזות בישו, מהתלהבותם של הדייגים ומבטחונם בעצמם ובחלקם בעולם הבא, כאילו אהובים הם על בוראם יותר מכל ברואיו. בשעה שהיו שניהם ביחידות היה שמעון מתרתח וטוען: “מנין לבשר־ודם הבטחון שהוא המעולה מכל אדם, שרוח קונו מתקררת ממנו? יהירות זו בזכות מה היא באה?” יום אחד יצא יהודה חוּצה לחצר וראה חבורת אנשים יושבים על כבש הגבעה ומדיינים: שמעון־פטרוֹס טען שבעולם הבא מקווה הוא לישב לימינו של רבו, ושאחיו יהיה יושב לשמאלו. בני זבדי התרעמו. אין הם פחות חביבים על רבם מבני יונה. יוחנן חייך: על חינם הם מתוכחים, שכּן אין ספיק־ספיקא שרבם לא יסכים ליפרד הימנו אף בעולם הבא… אף שאר התלמידים היו מחולקים בדעותיהם. כל אחד ראה זכות לעצמו להיות קרוב יותר למקום ישיבתו של הרב בעולם הבא, ואת חברו היה רוצה לדחוק למקום מרוחק יותר. תוך כדי שיחתם ראו פתאום את יהודה עומד על גבם קודר, קצוף ומכונס לתוך עצמו.

– אתה, יהודה, – התלוצץ שמעון – אתה תהא מסתפק במקום קטן בסוף השולחן – שמעון זה כשהיה עולה לפניו הרצון להתלוצץ (וזה אירע לו לעתים רחוקות), לרוב לא היה הדבר עולה בידו: או שהיה אומר איזה דבר תפל או שהיה עולב בחברו שלא במתכוון.

– לא כי – העיר יעקב – אלא יראה זכות גדולה לעצמו לשמשך בשעה שתהא אוכל מבשרו של שור־הבר ושותה מן היין המשומר.

זרקו האנשים דברי בדיחה, זה בכך וזה בכך. יהודה שמע ושתק. לבסוף, משנשתתקו כולם, אמר בנוֹחוּת מוחלטת:

– עד כמה שהדבר יהא תלוי ברצוני, לא אהיה יושב לא בסוף השולחן ולא בראשו… לא אהיה משמשכם ולא אהיה מסב עמכם כל עיקר!

– מפני מה?

– כל ימי בוסר אני על בני־מזל בזה ובבא. נפשי חוֹתה מן השׂבעים שכרסם מתפקעת מרוב טובה. הגיעו בעצמכם, כיצד אוּכל ליהנות מכל טוב ולא איחנק, בשעה שעלובים הרבה שרויים בחשכה שבחוץ, מאחורי הדלת והמזוזה, ושם רק חרון וחריקת־שינים? מוטב להיות עם העלובים בחוץ מלהיות יושב עמכם, וסוֹפת, יחד עם צדיקים כמותכם, את בשר שור־הבר וסוֹבא מן היין המשומר…

– עפר לפיך, יהודה! וכי כך מדבר ישראל על העולם הבא?

– רוח רעה נכנסה ברוֹבה זה…

– כלום גם בפניו יחציף כך לשונו?

– המתינו, הוא יטריד ממנו את הרוח הטמאה הזו.

ויהודה עמד, שמע ואחר נפנה וחזר אל אחותו.

הטינה והחשדנות, שהיו בלבותם של האנשים כלפי יהודה, עברו ובטלו. לימים מצאו שאינו רע כל כך, ויש שאמרו שאינו רע כל עיקר. לא רצה לאכול לחם חסד, ומתמחוי הצדקה גם כן לא רצה ליהנות, מה עשה? ראה את בני החצר יוצאים למלאכתם כשהם טעונים מצודות, כלוֹנסאות, אוּנקלאוֹת וכיוצא באלה. עמד ונטל חלק מן המשא הזה על גבו ונטפל אליהם. על הים היה שקוד להועיל להם בכל שאפשר. לבסוף למד לצוד דגים כרגיל ומנוסה, וגם למכור אותם אחר כך יפה בשוק. לפרקים היה הולך אל הכפרים ואל הערים שבסביבה, בשליחותו של ישו, לשאול בשלומו של חולה פלוני או להביא לחולה פלוני עשבים או סמים שישו התקין לו. ויהודה היה עושה את שליחותו בשמחה ובזריזות. היה בכל אלה כדי לחבבו על הבריות, אילמלי היה מיושב בדעתו. אבל דעה מיושבת היה חסר. יום אחד ברו וקָבלו עליו שעלב בחזן בית־הכנסת והתכתש עמו, משום שאותו חזן הפליט מפיו דברים בגנותו של ישו. לפרקים היה נעלם מן החצר לשבוע ימים, בלא להודיע כלום לשום אדם. ואחר מכאן היה חוזר עלוב ומדוכדך, כתרנגול שתלשו נוצותיו, והבריות היו תמהים עליו: “מי יודע עם מי כבר התכתש שם, ואילו מעשים נאים עשה רוֹבה מטורף זה”…

הרבה ערים וכפרים עבר ישו משעה שיצא מכפר־נחום. בכל מקום היה מקהיל קהילות ודורש ברבים. האמת היא, שלא היה להוט אחר הרבים. שיחה עם חבורה קטנה של נלבבים ונאמנים היתה חביבה עליו יותר. נעים לו לישב בביתו של אוּמן או שכיר־יום עני, לפני מנין אנשים אומנים ושכירי־יום כבעל־הבית, כולם עניים, יגעים, שחוֹחי־רוח וצמאי־אמת, כולם יושבים ושותקים ומטים אוזן לקולו. על־יד על־יד, ממשל למשל ומדיבור לדיבור, הוא מעוררם להתערטל מן הדאגות ומצרות השעה, כמו מהבלואים שמכסים את גופם; על־יד על־יד הוא זוקף בהם את רוחם ונוטע בלבם של העניים הללו את האמונה שהם בנים לאבינו שבשמים, ואת האהבה אל החיים ואל אלוהים… הוא מנַשׂאם ומרוממם בסולם של אוֹרה. הבורא התעטף בטלית של אורה בשעה שבקר את עולמו, וכל האדם הוא חלק מאורו של עולם… או נעים לו לישו לעמוד בבית־כנסת קטן ודל לפני עדת מתפללים קטנה ודלה ולפסוק פסוקי ההפטרה ולדרשם כמין חומר לבשורת הגאולה, גאולת האדם, ומלכות־השמים הקרובה כל כך, שכל אדם עשוי לנחול אותה…

לא הרבה שעות מתוקות כאלו, של התיחדות עם לבותם של הבריות, נפלו בחלקו. מיד לאחר ביאתו לאיזה מקום מתלקטים סביבו כל המוכים ביסורים, כל המטוּפלים בצרות ותחלואים. כולם פורשים אליו כפים, מצפים לברכתו ולישועתו, כאילו ירד עליהם עם ענני שמים וכוס ישועות בידו. המהומה והרעש מיגעים אותו, מערבבים עליו את שלות נפשו. אבל היאך יסרב לעלובי־נפש אלו? היאך לא יעָנה להם? והם כולם נראים לו כצאן פזורה ונידחת, בלא רועה ובאין מרחם ומנחם… הוא עושה כל שבידו לשכך את הלבבות, לרפא את החלאים ולהטריד את הרוּחין הרעים; מלטף את הילדים ומגלגל עמהם בדברים, דברי מוּסר וּמשלוֹת.

לבסוף, כשהגיעה שעתו לחזור, נתן את דעתו ליצא אל מחוצה לעיר בחשאי, כדי שלא יהוּ ההמונים נטפלים אליו. במתכוון נטה מדרך הרבים והיה מהלך בשבילים צדדיים, יחידי ומופרש מן הבריות. עתים היה תועה ועתים היה שוכח מהיכן ולהיכן ולשם מה הוא מהלך. שיכור מבדידותו הוא נותן עיניו בכל צמח, בכל רמש ובכל עוף שנתקלים לו בדרכו. דעתו כאילו מעוֹרה בחייהם של הברואים הזוחלים ובעלי־הכנף, ואפילו בדברים שאין בהם רוח־חיים. בשעה שהרעב מצערו מאד הוא נכנס אל סוכתו של איכר ומקבל שם פרוסת־לחם לסעוד את לבו. לרוב מסתפק בתאנים, בחרובים, באגוזים, או בפרי הצבר, שהם כאן הפקר לכל עובר־דרך…

יום אחד היה תועה בשדה, מהלך והולך בשבילים משובשים ולא נהירין לו, עד שהגיע, לפנות ערב, אל גבעה אחת בודדה ורחוקה מן הישוב, ועליה סוכה קטנה. שתי נשים זקנות עמדו לפני הסוכה והיו מכבסות את כליהן. בתחילה נתפחדו הנשים מפניו: במקום רחוק ונידח זה אין רגל עובר ושב מצויה. אבל משראו שהוא יגע מאד ורעב מאד ריחמו עליו; האכילוהו מפתן, השקוהו מחלב עזן, שהיתה רועה בקירוב מקום, ואף הציעו לו מטה לישון. למחרת בבוקר נודע לו לישו ששתי הנשים הללו עניות הן, שהן מתפרנסות מלקט, שכחה ופיאה, ומחלב עזן שמוכרות אותו לעוברי דרכים. את מזונן ליום שלם נתנו לו אמש ואת כלי מיטתן הציעו לו: הן בעצמן שכבו על הקרקע תחת כיפת השמים. הן לא סיפרו לו זאת, אלא משיצאו שתיהן, עם השכמה, ללוותו ולהראות לו, מעל ראש הגבעה, כנגד החמה העולה, את דרכו, והוא שאלן לחייהן ולפרנסתן, שמע זאת מתוך כמה מתשובותיהן המגומגמות והסתומות… נתמלא לבו של ישו חיבה והכרת־טובה לשתי הזקנות הללו, ובירך אותן לפני יציאתו לדרך:

– ישלם לכן המרום וירחיב את גבולכן.

צחקו הזקנות: לא נחלה ולא גבול להן, זולת סוכה זו ועז זו.

– יש לכן רב – אמר ישו – אשריכן שגדול חלקכן בעולם הבא… אמן אני אומר לכן: אתם ושכמותכן עתידות להיות הראשונות במלכות שדי.

ערבים היו הדברים לאזני הנשים; היו שומעות ומחייכות, מפני שלבן לא האמין.

– לואי שיקוּימו דבריך – אמרו שתיהן.

ואחת הוסיפה:

– מלכות שדי… הכל מצפים לה… עד שתבוא יעלו עשבים בלחיינו…

– אל תדברי כך, אשה! אין לך אדם שגאולתו אינה קרובה. התפללו לה' ויפתח את עיניכן לראות ואת לבכן להאמין במלכות השמים…

– מנין לך זאת? כלום נביא אתה?

– לא נביא אני.

– תלמיד־חכם אתה?

– אף לא תלמיד־חכם.

– מי גילה לך שמלכות השמים קרובה? מנין לך זאת?

– איש לא גילה לי. באמת איני יודע מנין אני יודע זאת, אבל אני יודע שכּך הוא… כמו שהחמה זורחת לנגד עינינו. התפללו לה' והאמינו במלכותו, ואז תהא זורחת לפניכן כזריחת חמה זו…

משירד מעל הגבעה ויצא אל השביל שהראו לו הנשים, החזיר את פניו לאחוריו: שתי הנשים עדיין היו עומדות על מקומן, שם על הגבעה, ומלוות בעיניהן את ההלך שהביא להן זו הפעם הראשונה בחייהן בשורתו הטובה.

משנכנס ישו, עם שעת מנחה, אל חצרו של שמעון־פטרוס ראה מיד בפני האנשים איזו עגמימות מסותרת. כמדומה הוא שהוא רואה ומבין כל מה שהתרחש כאן, והוא תמה ומצר מאד. לא אמר דבר. בני הבית שמחו להקדים את פניו. עם כניסתו נתפזר, כביכול, ענן מעל ראשיהם, התחילו מתכנסים כולם יחד, באו גם מן השכנים, וישבו סביבו בחצי גורן עגולה. התחילו משׂיחין לפניו קמעה קמעה, כל אחד ממה שהיה דוחק על לבו. תחילה היו קובלים על התמעטות האמונה בלבם של הבריות; אחר כך, מענין אל ענין, התחילו מרצים ומפרטים לפניו את תרעוּמוֹתיהם זה על זה. מריבות־בית וּמדני־אחים על דברים שבקיפּוח, בעלבון, בקנאה, דברים של־מה־בכך, שברגיל אין משגיחים בהם כל עיקר, בשעה שרוח טובה שורה בין הבריות… והוא יושב ביניהם כפוף כולו ומסתכל אלכסוֹנית, מלמטה למעלה, בפני הקובלים, המתרעמים, המלמדים זכות על עצמם וחובה על זולתם. זמן מרובה הוא שותק, שומע, ועיניו פולשות ובוחנות חדרי לבם.

תוך כדי שיחתם הרגישו בו האנשים שפסק מלשמוע, שהוא מסתכל לכל צד, כמבקש את מי.

– מפני מה איני רואה את מרים? – שאל לבסוף – להיכן הלכה?

שתקו האנשים וכלום לא אמרו.

חזר ושאל.

– להיכן הלכה מרים?

– מה נאמר ומה נדבר? – החזירה סוף סוף קמחית – ידוע להיכן הלכה…

– להיכן? להיכן? – דחק עליה ישו נרעש – כלום חזרה לשם?

– מסתבר הדבר – השיבה האשה במנוחה – זרוֹק מטה באויר לעיקרו נופל…

– מה אירע לה למרים? – שאל נפחד ומצר – טועה אַת, קמחית! עיקרה של המגדלית אינו שם, אלא כאן, בינינו…

השפיל ראשו וכבש עיניו בקרקע. שני רגעים ישב כך, שטוף בהרהוריו, כשהוא משׂרטט במטהו על הקרקע, לאחר מכן אמר בינו־לבין־עצמו:

– השדים שישבו בה היו חזקים הימנה. היא ביקשה אצלנו מגן ומחסה מפני השדים, ואנו לא שקדנו… לא שקדנו…

באמצע השיחה נכנסו שני תינוקות. בשעה שהיו שטופים במשחק שמעו פתאום שישו חזר מדרכו, לא התאפקו ובאו מיד ליתן לו שלום, כשכלי־זינם עליהם, חרבות עץ וקשתות. האנשים העסוקים בשיחתם לא נתנו את דעתם על הקטנים, ואילו ישו נשא אליהם את עיניו והביט בהם בו ברגע שנראו בפתח השער; חייך אליהם ובאצבעו רמז להם שיגשו אליו. מישמש בחרבו של זה ובקשתו של זה, ניענע בראשו כתמה, והעמיד פנים של יראה:

– אתם מטילים עלי יראה, גיבורי ישראל!

– מפני מה אתה מתירא? – שאל אחד הקטנים.

– מפני החרבות השלופות והקשתות הדרוכות.

– הכיצד? הקשתות אינן דרוכות, והחרבות של עץ הן.

– לא החרבות כשהן לעצמן מיראות אותי, אלא תופשיהן.

צחקו השומעים.

ישו אף על פי שהיה מדבר בבדיחות־הדעת פניו הפיקו כובד־ראש, ובכל חומר־הדין, כביכול, חקר אותם:

– שמא יודעים אתם גם הגפת תריסין?

– הן. ואף צחצוח חרבות – השתבח לפני אחד הפעוטות.

– כל קשרי מלחמה למדנו – התכבד השני.

– רבי! – טען חברו – מפני מה לא לימדתנו אתה כל זאת?

התגבר צחוק הגדולים, והקטן הביט לצדדים ונתבלבל:

– וכי אסורה המלחמה?

– המלחמה היא מעשה טיפשות וחטא, פעוטי!

– אפילו נגד עכּוּ"ם? נגד הרומאים?

– נגד כל אדם, יקירי!

– ואני יודע מפני מה! – קרא השני ביוהרה – זכור אני את המעשה בשני המלכים… – והתחיל חוזר לפני ישו על המשל שישו סיפר להם יום אחד במלך שוטה שמתירא מפני הגנבים ומלך חכם שאינו מתירא. מיד נזכר גם חברו וחזר אחריו, ושניהם סיפרו יחד, בו בזמן, כשהם צועקים, משתיקים זה לזה ומתקנים איש לחברו. הם סיפרו את המשל בצורה מגומגמת ומשובשת כזו, עד שעיקר כוונתו סוּלף ויצא היפוכה של זו… ישו היה מנענע להם ראשו בחיבה: הן־הן… ובלבו כוסס הרהור מטריד: שמא כך עתיד להיות סוֹפה של תורתו כולה?…

– רוצים אתם, ילדים, ואֵשנה לכם שני פסוקים? דויד מלך ישראל, עליו השלום, שהיה גיבור מלחמה, אמר על הקדוש־ברוך־הוא: “לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוֹקי האיש ירצה. רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו”…

תירגם את הפסוקים האלו לארמית, הלשון היחידה שהתינוקות היו נזקקים לה, ואחר כך שוב חזר עליהם בלשון הקודש והיה זוקקם לחזור אחריו מלה במלה כמה פעמים. ומשראה שהפסוקים שנונים על פיהם, טפח על שכמם בחיבה ופיטרם לביתם.

שוב הפך פניו אל הגדולים והללו נבהלו: צער גדול כזה היה בפניו כאילו נתחתכו בני־מעיו, ואימה הציצה מתוך עיניו, כאילו ראה איזו סכנה מתרגשת ובאה…

– מפני מה אינכם שוקדים על ביתכם? וי, וי! על ביתכם אינכם שוקדים… בדקתם את המנעולים?

– לא… – השיב מישהו בחרדה. רטט טמיר עבר את כולם ונפשם לא ידעה מה…

הוא העביר את כפות ידיו על פניו החיורים וניכר היה שכופה את עצמו לשכך את לבו. ואחר רגע כבר אמר בנעימה אחרת:

– כשהגיבור שומר את חצרו וזינו עליו שלום יהיו נכסיו, ואם יבוא אַנס אַלים וּתקפוֹ, יטול הימנו את זינו שהיה בוטח בו ואת השלל יחלק…

את הנמשל לא אמר להם, וכל אחד סבור שהגיבור הוא רבם והאַנס האַלים הוא השטן. ואילו ישו דיבר על רוחם החלשה ועל רצונם התלוי ברפיון בין מלכות־אלוהים ובין מלכות־השטן, המבקש להתמצע במקום שאין אמצע; המכנס בשָנים מרוּבות וביגיעה מרובה בשביל המלכות הראשונה, עלול הוא לפזר בשעה אחת במלכות השניה… “כל שאינו עמי הריהו נגדי, ומי שאינו מכנס עמי הריהו מפזר”… ושוב סיפר להם משל אחד:

– הרוח הטמאה, לאחר שהיא מסתלקת מן האדם, משוטטת במדברות ובחורבות, מבקשת לה מקום ומנוחה ואינה מוצאת. אותה שעה היא אומרת: “אחזור לבית שעקרתי משם”. משהיא חוזרת היא מוצאת אותו בית מכובד ומטוּאטא. ואז תלך ותכניס שבע רוחות אחרות רעות ממנה שקובעות ישיבתן שם. אחריתו של אדם זה רעה מראשיתו.

אף את המשל הזה לא הסביר להם. ידע: המשל לא ישָכח; כל אחד צופן אותו בלבו. לאחר מכן, ביחידות, ביחידות, יהא הופך והופך בו כדי לידע מה זה בא להשמיעוֹ, וכמו שופר נעלם יהא תוקע בלבו ומעורר בו הרהורי תשובה וחרטה…

פתאום אירע דבר שאינו מצוי.

שוב נפלה על ישו האימה הטמירה הקודמת, התנדנד בכל גופו, הזדקף, זקר ראשו כלפי מעלה ותלה עיניו באויר העולם, כמי שקולט קולות שמגיעים אליו מרחוק. התרעד ושאל:

– היכן טביתא? מה לריבה?

– היא חולה… נוטה למוּת…

– היכן היא?

הזדקר על רגליו ורץ, אחר האנשים, אל המקום ששם היתה טביתא שוכבת.

היתה שעת השקיעה. לפני גוף שטוח פרקדן על הקרקע, בעינים עצומות ובלא זיע כלשהו, כמו מת, ישב יהודה זקוף, מתוח, אף הוא בלא זיע, כמצבת־אבן למתה. ישב בגבו כלפי החמה השוקעת, וצלו השחור נפל לפניו וכיסה את גוף אחותו. יהודה לא זע ולא הניד עפעף בשעה שישו מלוויו באו ועמדו לפניו.

– טביתא… מה לך, בתי?

הוא שאל בקול נמוך, מרעיד, אבל מלא רחמים.

הגוף, השטוח כמו ברמינן, התחיל זז מתחת לסמרטוטים שכיסוהו. פעמים ניסתה להגביה ראשה וכל פעם היה הראש נופל לאחוריה. ניעור יהודה מקפאונו, מיהר ותמך בה בשתי ידיו, סייע לה לישב, כשהוא אוחז בה בגבה שלא תפול. מנגדה בשיפולי הרקיע עמד כדור־החמה אדום כעין הפּרפּוּרא, שהשרה את אדמימותו על פניה. לא ישו ולא מלוויו הכירו את פניה. הם היו כחושים, דקים ומארכים בצורה מבהילה, כפני זקנה. ושקופים היו. דומה היה ששלהבת בוערת בתוכה ונראית מבעד לקליפת בשרה הדקה… קפאון המורא נעלם מתוך עיניה הגדולות והפקוחות לרוָחה; החמה השוקעת הדליקה בהן לפידים גדולים שבערו בשלוה כזו, כאילו כבר הביטו עיניה מרחוק, מגבוה… היא לחצה את זרועה השמאלית אל לבה, כדרך שאֵם מגפּפת את יונק שדיה. כך היתה בשעתה מגפפת את הפרגית. בקושי אבל בקול צלול אמרה, כשהיא מסתכלת לא בישו, אלא מעל לראשו ולהלן:

– שלום עליך, ישו מנצרת!… – ובנשימה אחת – זו… זו… זו־ו־ו…

קולה התחיל גוֹוע, כקול אדם שחטפתו שינה באמצע דיבורו. ראשה נפל בכל כבדו לאחור… יהודה השכיבה בזהירות פרקדן, כמות שהיתה שכובה כל הזמן. עימץ את עיניה, בזו אחר זו, ופרש על פניה מטלית. לא קרע עליה, מפני שכל בלואיו שכיסו את גופו היו קרועים.

– ברוך דיין אמת – אמר ישו בלחש.

– ברוך דיין אמת – חזרו אחריו העומדים סביבו.

כמו קודם ישב יהודה לפני אחותו, זקוף, מתוח, בלא ניע כלשהו, כמאובן. רק פניו הכסיפו יותר מן הרגיל. לפניו היה שטוח צל ארוך, שהיה נופל כמו מטלית שחורה על אחותו המתה.

בחצר היתה ברגעים הראשונים מהומה קלה. הזכרים הזדרזו לטפל בצרכי הלויה והקבורה: הזמנת הכּרוֹז שיודיע ברחובה של העיר על ידי תקיעת שופר על הלויה, חציבת קבר וכיוצא באלה. הנשים התחילו מתעסקות עם הנפטרת: מדיחות את גופה, סכות אותה, מספרות את השערות…

באותה שעה שהכל היו עסוקים נפטר ישו בחשאי מן החצר, ובפסיעות מהירות הלך אל השכונות הפנימיות של כפר־נחום, ששׂרי העיר, עשיריה ונכבדיה דרים שם. הרחובות הצרים כבר נתקשרו בצללי ערבית, אך שומרי הלילה עדיין לא יצאו לעבודתם. החנוָנים האחרונים מכניסים את תריסיהם וסחורותיהם, ובדממת הערב נשמע קול בריחי הברזל המוחלדים והמנעולים הכבדים על דלתות החנויות הננעלות. תגרים שהלקישו מלאכתם מזדרזים לחזור לביתם וחבילותיהם מופשלות להם לאחוריהם. שורת חיילים סבואים וחבוקים חוזרים אל הקסרקטין בפסיעות לא בטוחות, כשהם תומכים זה בזה וצורחים צריחות בוקעות אויר. הכא והתם נפתחת דלת של בית־יין ואל חשכת הרחוב פורצת רצועת אור יחד עם קולות מזמרים ומזמרות, קול תוף ומצלתים.

עמד ישו רגע אחד תוהה ונוטל עצה מעצמו: מה יעשה? להיכן ילך לבקשה? חוּצה לשכונת הדייגים, טבורה של העיר כפר־נחום ושכונותיה היו זרים לו; לא ידע כאן איש שיוכל לשאלו. עמד והתחיל עובר מבית־יין אל בית־יין. בכל מקום היו מַרזיחים נעשים על ידי צעירים, זקנים, קציני צבא, פקידי ממשלה, סוחרים ושליחי ארצות רחוקות, וסתם עליזי־חיים, שטופים בזימה ופרוצים באכילה ובשתיה. בשעת ערבית מוקדמת זו כבר שוכבים בכמה בתי־יין שיכורים על הקרקע ומתבוססים בקיאם. בין המתהוללים היו זונות, רקדניות ומזמרות מארצות ומאומות שונות. בכל מקום ספוג האויר צחנתם של יינות חריפים, של חומץ וקיא מעורבים בבשמים דקים שנודפים ממערומיהן של הזונות… בכל בית־יין שיֵשו היה נכנס לשם היו מסתכלים בו בתמיהה גדולה. אותם שפיכחים היו, או ששיכרותם לא טילטלה עדיין את דעתם, היו מתביישים ונותנים את דעתם להיות מעוּלמים מנגד עיניו. בכל מקום היה שואל בפשטות ובתמימות: “שמא יודעים אתם היכן מרים המגדלית?” ובכל מקום היתה שאלתו מעוררת צחוק, דברי ליצנות וניבול־פה: וכי איבד סבא זה את לבו? כלום דרכם של ישראלים בני תורה לחזר על זונות? אם כך חצוף עליך יצרך, רבי, כלך לך אצל זונה פלונית, שהיא עדיפה מן המגדלית… דברי הליצנות לא היו בעצם מתמיהים אותו. אבל מקומות היו מקדמים את פניו בחירופים וגידופים וטורדים אותו בכעס גדול; הוא היה אומר בינו־לבין־עצמו: מעשה שטן… חושש הוא, השטן, שמא אמריד עליו את הבריות… סוף סוף התחיל ראשו מסתובב עליו ונפשו התחילה חותה מהמראות, מהקולות והמריחות. דומה היה עליו שעוד שעה קלה ויתעלף.

נזכרו לו דברי יהודה. שכך עלול אדם לשקוע בשערי הטומאה לא עלה על דעתו… שמא אין זו אלא ממשלת השטן וכת שלו בכל ניווּלה?…

סוף סוף נמצא אחד שריחם עליו והלך עמו להראות לו את בית־דירתה של מרים.

הרתיק על הדלת ועבד כושי שחור כפּחם פתח לו. הסתכל בו העבד בחשד גדול, וישו שאל את עצמו: מה הם רואים בי שכל כך אני מפחידם?

– רוצה אני לראות את המטרונית שלך – אמר ישו בפשטות.

– אתה, מרי? – שאל העבד ומדד אותו בעיניו מכף־רגל ועד ראש, כאילו לא הבין או לא האמין.

– לא אמרתי לך שאני רוצה לראותה?

היה העבד חוכך, מפקפק וכמו חושש.

– מה צריך מר? מה רוצה מר הימנה?

– אני בעצמי אשמיעה רצוני.

נתכעס העבד.

– לשכמוֹתך אין מרתי נשמעת… עכשיו שוהה אצלה שר גדול, גדול מאד! כמעט בן־מלך!

– אין בכך כלום.

– אבל היא גזרה עלי שלא אכניס אצלה שום אדם בשעה שהיא מגלגלת עם הלה… – ושוב מדד את ישו ובחן את מלבושיו בעיניו, וכמפקפק: – חוששני שממונך באפונדתך לא יספיק לך בשביל שמָרתי תישָמע לך.

– ואף על פי כן…

– שמא חרש אתה, מרי? עשירים ממך משכימים ומעריבים לפתחה וחוזרים מכאן באזנים קטופות. זה שלושה ימים ושלושה לילות שהיא מתיחדת עם נסיך סוּרי אחד, צעיר ממך, נאה ממך ועשיר ממך… אין לך לילה בלא משתה וחינגה; חיאוס אחר חיאוֹס⁹ נשפכים כמים… עכשיו סובר אתה?

– מוטב, מוטב – הפסיקוֹ ישו. חושש היה שמא יהא כושי פטפטן זה הולך ומונה כרוכל את כל המעשים שנעשים שם מאחורי הפרגוד…

והכושי המשיך:

– הלילה הזה שוב משתה לכבוד האורח הנכבד. מוזמנים מכובדים מכל העיר. העגלים, העופות האבוסים והדגים וכדי החיאוֹס ושאר המטעמים שיהוּ הלילה נאכלים ונסבאים, או ואַ! או ואַ!… יש בהם כדי להספיק לפרנסת כל חייך, אפילו אתה חי מאה שנה.

– מוטב! לך ואמור למִרָתך את שמי… אמור: ישו עומד כאן וממתין לך… עשה טובה לאדם. הרי אי אתה מתחייב בלא כלום…

הכושי הכניסו סוף סוף אל הפרוזדור והזמינו לישב. הוא בעצמו נעלם מאחורי קלעים. נר פעוט היה דלוק בזוית וצלתו של הפרוזדור היתה מרובה מאורו. מאיזה מקום הגיעו אליו, אל ישו, ריחות של תבשילין חריפים, עד שראשו סבב עליו והיה לו צורך להקיא. מעל לראשו, מתוך העליה, לא פסק קול נקישה, שפשוף, רתיעה וקשקוש של כלי נחושת וכסף; עבדים ושפחות היו נחפזים ורצים, טרודים ומבוהלים, אילך ואילך. היו עוברים לפניו בריצה ואינם משגיחים בו: הכל היו טרודים בהתקנת הסעודה. וישו אותה שעה יושב ומהרהר: היא לא תשתתף בסעודה זו… ירוצו להם הללו, יטרחו להם, אבל היא לא תשתתף…

אותה שעה היתה מרים שטוחה בטרקלינה המואר למחצה על ידי נברשת אחת והמקושט שטיחים, מרבדים וכלי־יקר, ועמה “כמעט בן־המלך” מסוּריה, שכל עצמו לא היה אלא בן סוחר עשיר שנזדמן לכפר־נחום בשליחותו של אביו; נתעכב כאן כבר שלושה ימים יותר מן הצורך, מפני שנקלעה לו המגדלית ואין בכוחו לפרוש הימנה. כבר היה סיפק בידו לבזבז בשלושה הימים האלו חלק הגון מממונו, ואינו יכול או אינו רוצה להתמלט מכאן…

מרים מיוגעת מאד. לאחר זמן מועט יתחילו שוב מתכנסים אורחיה המוזמנים, יבואו המזמרים, הנוגנים והרקדניות… זה יהיה המשתה האחרון. משעה שחזרה מביתם של ציידי־הדגים מלחמה לה עם השטן. כל הימים היתה מצפה לנס שיארע לה ויצילה מרשתותיה של הטומאה. בינה־לבין־עצמה היתה מחכה לישו שיבוא בעצמו להחזירה מכאן. אמת, יודעת היא: זהו דבר שאינו בגדר הטבע, ואף על פי כן מחכה היא בכל יום שיבוא. הוא לא בא, ובמקומו בא סוחר צעיר זה. השטן לא יכול למצוא דמות־דיוקן יותר נעימה ומלבבת, יותר מקסמת בשביל לפתותה לעבירה, בשביל לנצחה במלחמתו עמה… מיד עם פגישתם הראשונה נתלהט נער־חמודות זה אליה. צעיר הוא מאד. זו לו הפעם הראשונה שהוא יוצא בעסקי אביו יחידי, בלא השגחת פדגוג שלו. והנער הנחמד יצא מדעתו: בעד לילה אחד רצה ליתן לה את כל ממונו שהוא מביא עמו, רצה ליטול אותה עמו אל מדינת־ים רחוקה… ביקשה מרים לדחות ולא יכלה. תכפו עליה פיתוייו. ברי לה שזה השטן שמסיתה ומדיחה, אלא שגם מידת הרחמים נתגלגלה בה על נער־חמודות זה. פסקה לו שלושה ימים. אם בשלושת הימים האלו “לא יתרחש כלום” תשמיע לו את תשובתה. כדי לערבב על שניהם את יצרם, המציאה את המשתאות והחגיגות. היום הוא היום האחרון, עומד לפניהם המשתה האחרון. לפי שעה היא נינוֹחה קצת. לרגליה כורע הנער נכמש כבר כגבעול בציה. היום ישמע את רצונה… בשלושת הימים האלו לא אירע כלום; שום אדם לא בא אליה. אין אדם זקוק לה, זולת נער נלהב ועלוב זה. ואף הוא סופו להיות בוסר על ה… נפשה מתוחה כמטלית שיראים ששנַים אוחזים בה, זה מושכה לכאן וזה מושכה לכאן. זה שלושה ימים ושלושה לילות חרגו ממסגרותיהם כל השדים שהיו בה כבולים ומכודנים. בדעת מפוזרת ובלב דַוי היא מסלסלת בתלתליו הרכים כמשי, בעינים עצומות למחצה היא מסתכלת בפניו המכסיפות, הענוגות והנאוות, ומהרהרת בו בזמן בצלוחית הקטנה והירוקה, שלקחה פעם מסוחר הינדאי אחד. על קרקעיתה של אותה צלוחית שתים־שלוש טיפין העשויות לגאלה מכל צרות העולם הזה. עדיין היא נוטלת עצות בינה־לבין־עצמה ואין יודעת אם תשתמש באותה צלוחית או לא תשתמש. אחרי שעה קלה יפָּתח המשתה, עליה יהיה להשמיע רצונה, ולבה מרעיש מיראה. דומה לה שהיא עומדת על שן־סלע, תהום מכאן ותהום מכאן. הערב תעצום עיניה ותקפוץ מן הסלע, ועדיין אינה יודעת לאיזו תהום תקפוץ…

נכנס הכושי והודיע שיהודי אחד מבקש לראותה. נזדעזעה כניעורה משנתה: כבר? הרי עדיין השעה מוקדמת, עדיין לא הכל מוכן והיא עדיין לא התחילה מתלבשת לכבוד האורחים…

– לאו. לאו מוזמן הוא זה, אלא אחר.

– מי אחר? מה רצונו?

– רצונו לראותך, מרתי!

– לא גזרתי עליך שלא להכניס אלי שום אדם?

– טרדן גדול הוא זה. עומד על רצונו ואינו זז ממקומו. אומר הוא שאַת יודעת אותו.

– מה שמו?

– אמר לי ושכחתי.

– מה מראהו?

הבריקו באפלולית הטרקלין, בפרצופו השחור של הכושי, שינים לבנות, צוחקות:

– מאותם היהודים, אַת יודעת… הוא לובש טלית מצויצת. זקנו מגודל, צהבהב, עיניו גדולות מאד. דומה לכל אותם היהודים, את יודעת… ואף על פי כן אינו דומה…

נרעדה מרים בכל גופה. נחשול דם התחבט פתאום אל ראשה, ופתאום הסתלק ופניה הלבינו כפני ברמינן.

ראה מאַהבה את סערת־נפשה ואמר:

– אני אלך ואכניסו. מימי לא הייתי משׂיח עם ברואים כאלה. אומרים שיש ביניהם חכמים גדולים. כדאי הוא שאכניסו…

– ושמא זה הוא שאליו הייתי מחכה כל הימים? – שאלה בערמומית ובשמחה מסותרת. היא היתה בטוחה שסוף סוף אירע “הדבר שאינו בגד הטבע”, התרחש הנס, באה עליה השעה הגדולה שהיתה מצפה לה בכל כוחות לבה… ומה מפליא הדבר! בפני האושר הגדול והנורא המחכה לה שם מאחורי דלת ביתה שככה סערת לבה, ואיזו שקט־עדנים בא עליה. במתכוון דחתה קצת את השעה, התמהמהה.

– יהודי כזה מה יוכל ליתן לך?

– שמא יוכל ליתן לי הרבה יותר ממה שאתה יכול?

– הוא עני מאד, מרתי, ולא צעיר ביותר – התערב הכושי בשיחתם.

– מתחרותו של יהודי זקן ועני איני מתירא – אמר הצעיר.

הסוחר והעבד פרצו שניהם בצחוק. מרים שיתקה אותם. על הנער גזרה לישב ולהמתין: היא יצתה אל הפרוזדור.

ראתה בעד הקלעים את ישו יושב כפוף, מכוּוץ כמו ממכאובי גוף, ועצבות כזו היתה פרושה על פניו. עמדה, הביטה בו והירהרה: מה משונה דבר זה; אדם עני ו“זקן” זה אוחז בידו את אשרה, את גורלה, את כל חייה!…

על־יד על־יד הפסיעה כנגדו פסיעות קלות, עמדה ושוב הביטה: כלום נרדם?…

– למה באת אלי, ישו? – שאלה.

ניעור מהרהוריו, התנדנד, ומשראה את מרים עומדת עליו עמד אף הוא.

– בואי עמי, מרים! באתי לקרוא לך.

– מפני מה לא באת קודם? כל כך הרבה סבלתי, ישו!… אף שם לא נתת כלל את דעתך עלי ולא ראית היאך אני מתענה…

– לפי הצער השׂכר, מרים! אין השמחה הגדולה, השמחה היחידה הראויה לו לאדם, נופלת כפתק מן הרקיע, אין זוכין בה מן ההפקר. אין למצוא אותה אלא בדרך היסורים הגדולים… מי שעוקף את שביל הקוצים, שנגזר עליו לילך בו, לא ינחל את השמחה הגדולה. זה הכלל: מי שרצונו רפה ולבו קטן, ואין בכוחו לישא צער גדול, עליו להסתפק אף בשמחה קטנה. זה חלקו… ואילו אַת, מרים, אמן, אמן אני אומר לך, ששמחה גדולה, גדולה כפי יסוריך, מובטחת לך!… נמהר, נמהר, השעה דוחקת!

– להיכן אתה קורא אותי?

– כאן לא תוכלי לחיות את החייים שחיית שם.

– ומנין לך שיש ברצוני לחזור אל אותם החיים שם?

– הו, מרים! יותר מדי היית כופפת שם את קומתך ואת רצונך… שוב לא תוכלי להניח את אותם החיים…

בעיניה נוצצת בת־צחוק של אושר:

– אם כן ראית… את חיי אצלם שם?

– אל נשתהה, מרים, נמהר ונלך מכאן!

– הן, ישו! הן, ישו!…

בפסיעות זריזות וחשאיות פירשה אל איזה חדר, שהתה שם שעה קלה, ואחר כך חזרה משם לבושה בשמלה אחרת, כהה ופשוטה, עטופה באותו סדין שחור, שהיתה לבושה בו בשעה שבאה אל המשתה בבית לוי בן חלפי. תחת בית־שחיה אחזה בחבילה קטנה. עכשיו היתה דומה לאשה עניה שכירת־יום.

– נצא, נזדרז ונצא! – זירזה הפעם היא בלחישה ונזדקרה החוּצה עד שלא הספיק הוא לצאת.

– בכל יום, בכל יום הייתי מחכה לך. כל כך סבלתי… – אמרה קצתה בתרעומת, קצתה מאושרת שיכולה היא לספר לו זאת…

– ואני שמח, מרים, ש… ש… אף על פי שחזרת אל הבית הזה אין אַת מקולקלת על ידי החטא…

הצליפה עליו מבט בוחן:

– זאת מנין לך?

– לא אמרת שבכל יום היית מחכה לי? אילו היית מושרשת בחטא כלום היית מחכה לי? ואף זאת: נעים לי מאד לראותך מניחה את בית־דירתך המרוּוָח, מפקירה את כליך הנאים והיקרים, את הכל… אשריך, מרים, שאַת מאותם שמניחים את ידם על המחרשה ואינם הופכים פניהם לאחוריהם.

מרים לא אמרה לו כמה כלי יקר ואוצרות חמדה, שסיגלה במשך שנים, הפקירה עכשיו בבת־ראש; לא אמרה לו כמה נתגנה עליה בית־דירתה המפואר, כמה נתנוולוּ עליה חיי הבטלה והחטא בתוך כתליו המקושטים בכלים היקרים… מאושרת לשמוע מפיו דברי שבח, שׂחקה צחוק קל וכבוש, כנערה שובבה שעלה בידה לתעתע בבריות:

– הערב יבואו לשם מוזמנים רבים אל משתה, ובעלת־הבית תהא חסרה. כמה גדולה תהא תמיהתם!

צחוקה הקל ונעימת קלות־הראש שבדבריה הזכירו לו משהו מן העבר, מאותם הימים הרחוקים בבית הדוד…

– רק עליו חבל, נער מסכן ועלוב… – דובבה בינה־לבין־עצמה באבק של עצבות.

– על מי?

– אחד, שאינו ראוי שתהא שואל עליו.

פתאום כאילו נזכרה ושאלה:

– להיכן אתה מוליכני, ישו?

– אל בית שמעון.

– אבל, ישו… וכי מן ההכרח הוא שנלך דוקא לשם? שם אין אוהבים אותי.

– הם צריכים לך בשביל שיהיו למודים לאהוב; ואַת צריכה להם בשביל שתהי למודה למחול, ליכּנע, לקבל יסורים באהבה…

הוא היה מפסיע לפניה במהירות כזו, עד שבקושי היתה מספקת אחריו. הפעם החזיר אליה את פניו, אחז בזרועה אמר בקול לבבי כזה, באותו קול חנון ורחום, שתמיד היה מחמם את לבה עד לידי דמעות:

– זוכרת אַת מה שאירע לשפחתו של אברהם אבינו, עליו השלום, להגר המצרית? שרה גבירתה אַילונית זקנה היתה ומרת־נפש; אברהם היה מהלך ערירי, והגר צעירה היתה. והכתוב אומר: “ותרא כי הרתה ותּקל גברתה בעיניה”. נתמלאה שרה קנאה “וַתעַנֵהָ שִרַי”, עד שברחה הגר מפניה אל המדבר. שם, במדבר, על עין המים, מְצָאה מלאך ה‘, ופתח עמה בשיחה: מהיכן? ולהיכן?.. “הגר, שפחת שׂרי! אי מזה באת? ואנה תלכי?…” ותאמר: “מפני שׂרי גברתי אנכי בורחת”. ולהלן מה מספר הכתוב? **"ויאמר לה מלאך ה’: 'שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה… הרבה ארבה את זרעך ולא יסָפר מרוב"**. מה זה בא ללמדנו? לעולם לא יברח אדם מדרך של יסורים שנגזר עליו לילך בו. אשרי השומע לַחַי רוֹאוֹ, וחוזר להתענות תחת ידי מעַניו, שכן שׂכרו מרובה… נלך, נלך, הזדרזי קצת, מרים!

– ה, ישו! אני מוחלת להם. כבר מחלתי להם. ואילו מה שעשו לטביתא… מי ימחל להם!

– טביתא עברה אל החיים שאין בהם סבל ואין בהם עלבונות ומחילות.

– טביתא?… נפטרה?..

– אנו מזדרזים אל לויתה.

מאותה שעה נשתתקו שניהם ולא השמיעו אף הגה זה לזה.

בחצרו של שמעון עמד קהל דוֹמם. אבוקות עברו ממקום אל מקוֹם, אילך ואילך התנופפו ענפי הדסים. הכל כבר מוכן היה לקבורה, והלויה לא זזה. להוביל את טביתא לקבורה בלא שרבם ישתתף בלויה לא רצו. והוא פתאום נעלם ועדיין לא חזר. חיפשוהו בכל מקום ולא מצאוהו. פתאום נשמעו קולות מודיעים: “הריהו בא!.. הריהו בא!..” מפאת החשכה וההתרגשות לא ראו את מרים שהיתה פוסעת מאחריו. הקהל היה גדול. ברובו בא לכבודו של הרב יותר משרצה לעשות חסד אמת עם המתה. עם חבילתה תחת בית־שחיה עמדה מרים דחוקה אל הכותל ולא יכלה לזוז. ראתה היאך מוציאים את המיטה מן החצר, היאך מתנופפים ענפי ההדס, נזלפים מי־בשמים פשוטים, שהותקנו בודאי על ידי צפנת וקמחית, עוברות על פניה אבוקות, בין הצללים מהבהבות ומבליחות פנים לא ידועות לה של צוֹדי־דגים, אוּמנים, שכירי־יום, אנשים ונשים, זקנים וילדים, נערים ונערות, כולם עניים. הכו המקוננים בשני חלילים, נשמעה צוחת אליה אחת, ממושכת, בוקעת אויר וגוזרת לבבות… טופחות בידים… זכתה טביתא, לאחר מיתתה, למה שלא יכלה לזכות בחייה… ומרים עמדה דחוקה אל הכותל. מפני הצפיפות היו העוברים מתחככים בה ואיש לא נתן את דעתו עליה. ולה היה אותה שעה רגש משונה, כמו שמתרחש לפעמים בחלום: כאילו אותה, את מרים, מובילים לקבורה. והיא הולכת בלויה, אחר מיטתה של עצמה… את חייה התפלים היא מקברת. מעולם האמת אין חוזרים אל עולם השקר. עם ישו אין לחיות אלא חיי אמת… הכל עוברים, הכל הולכים אל הקבורה… פתאום ראתה את עצמה עומדת יחידה. יחידה, עם חבילתה שהיא מעבירה מזרוע אל זרוע. עזובה, שכוחה. ואף על פי כן אין היא עגומת־נפש כל עיקר. נגררה אף היא אחר כולם.

ראתה שהלויה נתעכבה ועמדה. הזדרזה מרים והגיעה אליה. עמדה בעקבו של הקהל הצפוף. מרחוק ראתה את ראשו של ישו מתגבה מעל לראשי כולם. כנראה, היה עומד על גבי אבן. הוא דרש. הספיד את טביתא. על פניו היו חולפים צללים מלוּלבי האוּר של האבוקות, וקשה היה לה להבחין את דיוקנו, כשם שקשה היה לה להבחין מרחוק את כל דבריו, אלא פסיקות פסיקות לבד. קולו היה שקט, צלול, אפילו יבש כמעט:

–…לא לחכמים שמתיהרים בחכמתם, לא לפרושים שמתכבדים בפרישותם, גילה המקום את סוד כל הטובה שזימן לעבדיו ולאוהבי שמו, אלא לענוי־הרוח, לפשוטי־הלב כתינוקות נתן את טעמה של שמחת־החיים האמיתית… – מה ביקשה טביתא מן החיים? כלום לא ביקשה. מה קיבלה מן החיים? כלום לא קיבלה. ומה נתנה? את הכל. את כל לבה נתנה. היא אהבה בלא התחכמות, בלא שיקול־דעת וחשבון, כשם שדבוֹרה אוהבת את החמה והפרחים. את כל חייה טיבעה באהבתה. על בריה קטנה, עלובה וחסרת־דעת כמותה שפכה את אהבתה, – על פרגית קטנה שאינה שלה. שתיהן, היא והפרגית, אחיות אילמות היו, בנות לאב אחד, אבי כולנו, אבי כל הברואים… משנטלו הימנה את אחותה זו נטלו הימנה את טעם החיים. בלא אהבה לא יכלה להתקיים ונפטרה מן העולם הזה… – – נערה שוטה, אילמת, עניה, שלא היה לה אלא חלוקה הקרוע על בשרה, שלא היתה מתפרנסת אלא מנדבות לבד, – טביתא זו היתה יודעת להנווֹת את החיים בצדקה! אהבתה היתה צדקתה. צדקה נאה היתה זו, ועם הסתלקותה פנה נוֹי, פנה זיו מן החיים. הצדקה אינה בחינת חובה, מצות אנשים מלומדה, בחינת קרבן. היא מתת אהבה. והילכך סבר פניה יפות תמיד. ככל שבא מן האהבה. הצדקה קולחת מן האהבה כחלב משדי האם. הביטו וראו כמה חן, כמה קורת־רוח וכמה הכרת־טובה בפני האם בשעה שפרי בטנה יונק שדיה!.. כך היא כל צדקה של אמת. וכך היתה אף אהבתה של טביתא… – – – – הנוי אינו אותו שבא מן החוץ ועלול להתקלקל ולהתכער. נוי של אמת הוא זה שבא מתוכנו, שֵנִקרן מן האור הגנוז בנו. נאה הוא כל שאינו יודע שֶנָאה. שמוסר עצמו להנאתם של הבריות ואינו יודע שמוסר את עצמו. שעושה כן משום שטבעו בכך, ואינו יכול לנהוג בדרך אחרת. משוּל בחמה שנותנת לבאי־עולם את כל זיוה, את כל חוּמה, נותנת בעין יפה, עד כמה שידה משׂגת. משום שטבע של חמה הוא בכך. וכך חייב גם בשר־ודם להתנהג. הוה נזהר, בן־אדם, שלא יכבה, חלילה, האור שבתוכך. שלא יהא בך כלום מן החושך, שתהא מאיר כולך, כשם שמאיר לך נר בכל נגהוֹ… – – – –

מפני שדבריו לא היו מגיעים אל אזני מרים אלא פסיקות פסיקות לבד, היתה כולה דרוכה, כל לבה היה מכוּון אל אותו כתם חיור, שמרחוק מבליח בחשכה, מבעד לרשת של צללים, ושממנו קולח אליה קול ערב זה… פתאום נתמהה מאד, מפני שפתאום הרגישה בדממה הגדולה שהשתלטה כאן, תחת כיפת השמים החשכים, מעל לראשי בני־אדם… נשמע רק קול הגלים המשתכשכים אצל החוף, שהיה לפרקים נכנס לתוך דבריו… ולמרים היה רגש פנימי עמוק (ודומה עליה שלכל האנשים כאן היה אותו הרגש): מה קול זה של הגלים אינו פוסק לעולם, אף כל מה שהוא מלמד עכשיו לא יבּטל לעולם…

מרחוק היא דבוקה כולה באדם זה, שעומד שם על מיטתה של נערה מתה ומלמד את סוד הנוי והשמחה בחיים. והיא יודעת (דוקא עכשיו, דוקא בעמידתה הערירית והבדוּדה!) שאף היא מאושרה, מאושרה באהבתה. מה מבקשת ומה מקבלת היא זולת אהבתה זו, שהיא נושאת גנוזה ומוצנעה בלבה? טיפשה היתה פעם בחייה, בשעה שהיתה מתענית בתשוקתה אליו. עכשיו היא מבינה שסוד האושר הוא בעצם לא בו אלא בה; איש לא יכול לגזלו מידה…

ניעורה מרים מהרהוריה על ידי דיבור בלחש שנשמע סמוך אצלה. אנשים אחדים שנתיגעו מלשמוע או שקשה היה להם לכבוש את התרגשותם, סיפרו זה עם זה בלחישה:

– אותו רב, שמספיד שם, משונה הוא מכל הדרשנים. בוא וראה: מתה נערה טיפשה, שוטה. כמה ריבות שוטות יש בשוק? ומפני ששוטה היתה, היתה מגלגלת עם תרנגולת… ומה בכך? הבלוּת, לא כך? ואילו בפי הדרשן, השוטָה אינה שוטה והתרנגולת אינה תרנגולת. בפיו הכל משתנה, לא דומה למה ששכיח… הכל מתנאה…

– הן, הן… כשאתה עומד כך ושומע אותו הרי אתה גופך כאילו מתנאה… נעשה הגון יותר…

– ואף על פי כן אין הדבר סבור עלי כל צרכו. מה הוא רוצה? שנהא כולנו כמו אותה שוטה, שנהיה מגלגלים עם העופות?

– וי לנו! לא לאנשים כמותנו לגלגל עם עופות. מיום שנפטרה אשתי דעתי נטרפת עלי… פעוטותי נעזבים כל היום ואין מי שישגיח עליהם. אם אני בא לטפל בהם מי יטריפני לכם חוקי? וי, וי!…

– על מי נישען? על אבינו שבשמים!

– שתוֹק! שתקו, רבותי, בבקשה מכם! אי אתם שומעים ואי אתם מניחים אחרים לשמוע.

– מרוחקים אנו ביותר ואין הקול מגיע אלינו.

– מגיע, מגיע, ובלבד שתהיו שותקים.

ומשנשתתקה השיחה נשמע קולו של ישו:

–… הנאים שבכוכבים הם אותם שעיני הנענה נשואות אליהם; הטובים שבדברים הם אותם שמרעיפים ניחוּמים על הלב השבור… – – – – אשרי הצמא העורג למים; וי לרוה שפסק מלערוג. אשרי המשועבד שמצפה לגאולה; אשרי הנדכא שמקוה לנחמה. וי לשלֵוֵי העולם שאינם מחכים כבר לכלום… – – – – כל ימיך הוֵה כוכב מאיר, כל ימיך הוה מדבר דברי נחמה, כל ימיך הֵוה מעין מַרוה… אתה בעצמך הוה כל ימיך צמא ועורג לצדקה, לישועה, לאמת, לחיים… – – – – דע לך שאתה קבר מהלך. אין מלינים מת. ואתה מלין אותו. מיהו המת? אתה הוא זה. אבותיך, חבריך, שכניך, כולם התעסקו בקבורתך, סתמו עליך את הגולל. אם חפץ חיים אתה, דפוק, דפוק בכל כוחך על הגולל וצעק לחיים. אי אתה יכול בפעם אחת, בבת־ראש לקום לתחיה. כבד הוא הגולל ומן הצורך שכל קיומך יהיה מאמץ אחד שאינו פוסק להעבירו מעליך,.. שכל חייך יהיו תחית־מתים שאינה פוסקת…

מן העומדים סמוך אצל מרים שוב לחש אחד באזני חברו:

– בשעה שהוא מדבר דומה עלי שהנשמה שבקרבי פוסקת מלנשום, משתתקת כביכול ושומעת.

– ואני, – משיב חברו – חייך וחיי ראשי, בשעה שהוא שותק דומה עלי שאני שומע את קולו מתוכי. קולו ממלא את כולי. שומע אתה? את כולי.

– שמא יסָכר פיכם? איני שומע כלום… – צוהב בהם שלישי.

– יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים – מעיר רביעי.

מרים עקרה ממקומה ועברה לעמוד במקום אחר.

פרק שמיני    🔗

במעלה השיפוע של הקרפיף, שבעיבּורה של שכונת־הדייגים, נמצאה מערה קטנה פנויה, ובה קברו את טביתא. לחפור בסלע קבר לא רצו: לא היתה השעה מספקת להם, ולהלין הרי אסור. מערה זו שנזדמנה להם היתה חוֹר צר, לא עמוק ביותר, וארוך כפי מידת גופו של אדם. הואיל והמערה היתה למעלן בראש השיפוע התלוּל, והעליה אליה היתה קשה, נשתיירו כל המלווים למטן; ויהודה ביניהם. טיפסו ועלו רק נושאי המיטה, עם ישו בראש. תחבו את טביתא לתוך החור וסתמו עליה את הגולל. כל המלווים נתפזרו. נשתייר ישו יחידי אצל הקבר. היתה חשכה. השמים כאילו נתמסמסו בתוך חשכה זו ולא היו נראים כל עיקר. רוח צונן היה נושב ומנופף בשולי טליתו ובזקנו של ישו. קשתה עליו הפרידה מן הקבר הזה.

יחידי עמד במדבר החשכה. מרחוק נשמע רעש הגלים המתנגשים אל החוף. הרוח שרקה באזניו, וערירות גדולה לפפה אותו.

ראה את עצמו משול כאדם שיצא לזרוע ומצא נסתחפה שדהו…

פתאום ראה במרחק מה דמות אדם.

– מי כאן?

שמע ישו את קולו של המשיב, אבל לא הבחין במלים. ניגש אליו. זה היה שמעון הגוץ.

– מה אתה עושה כאן, שמעון?

– ראיתיך עומד כאן יחידי, אמרתי ביני־ לבין־עצמי: אמתין כאן מרחוק קצת, עד כדי תחום ראיה… המקום אינו של ישוב, וכל מיני ברואים מצויים כאן…

– יישר כוחך. היית בלויה?

– הן, ושמעתי את דברי הספדך.

– בהספדי היו, שמעון, דברים מכוּוָנים, לכתחילה, אליך…

– הדברים שהיו מכוונים אלי, שמעתים… אבל השטן לבד יכול לספר כאן עם מלאכי־חבלה. ואילו לבשר־ודם כמותי… – קרא בנשימה קצרה מחמת הרוח שטפחה על פניו.

– נלך מכאן, נלך מכאן… למטה אין הרוח חזקה כל כך.

ושניהם התחלקו בזהירות למטה, כשהם נאחזים מזמן לזמן בשיחים, בקוץ ודרדר ובסלעים. לפרקים היה שמעון מבקש לתמוך בישו, לאחוז בזרועו. אבל דבר זה היה לא לצורך, מפני שישו היה זריז התנועה וקל הפסיעה במידה ששמעון לא שיער כלל.

– הרי אתה מומחה להליכה במקומות אלה! – קרא שמעון כולו תמיהה.

משיצאו אל הדרך שככה הרוח, ואז אמר שמעון:

– שמעתי את דבריך על הקבר שלנו, על הגולל שסתמו עלינו אבותינו, חברינו ו… איני יודע מי עוד. מה אתה רוצה מן האדם, רבי? על מה אתה דורש ממנו תמיד יותר מכפי כוחו? אם מת הוא הרי אין לו תקנה, הרי אין לו תחיה… ובכלל… מה יעשה עלוב זה בתחיתו? הנח לו לאדם, רבי! אם כל שמאמין כמוֹת שמאמינים… היאך אמרת? אבותיו, חבריו ושכניו, קיצורו של דבר: כמו שמאמין הציבור, אם כל שכגון זה דומה למת, הרי יפה עליו מיתתו. רבי! רבי! אמונותיו ומנהגיו של הציבור, מידותיו הנאות והמגונות, מעשיו הטובים והרעים, כללו של דבר: כל שבא מן הציבור אינו קבר, אינו קבל כלל וכלל, אלא עולם חי! בתוך עולם חי זה רואה אדם את עצמו כצנוֹן זה שמחובר לקרקע. ועכשיו אתה בא לעקרו מן הקרקע, ורוצה שיאמין שהעקירה יפה לו…

בשולי הרקיע נתפנתה פיאה אחת קטנה מן העבים, כאילו כיבדו שם במטאטא ונתגלה שם אופק מבהיק בתכלתו. ואחר כך נשתלחה עב קטנה ככף איש, וזו התחילה שוב מתפשטת על־יד על־יד ומעכּרת את התכלת הזכה. ישו מהלך ושותק ועיניו תלויות מנגד. שמעון מפסיע בצדו, שותק וממתין לשמוע דברי ישו. אחר רגעים אחדים הוסיף:

– שמח אני, רבי, שנזדמן לי לילך עמך ביחידות ולומר לך מה שבלבי, בלא שאחרים יפריעוני… ובאמת, על מה ולמה תוציאוֹ… רצוני לומר, את האדם, מתוך אותו עולם שכל כך נוח לו להיות שוֹרה בו? – דיבר כמתחנן.

הצליף עליו ישו מבט אלכסוני כולו תמיהה: למה מדבר אליו אדם זה בתחנונים כאלה, מתוך הגית־לב כזו?

– בטחון זה – אמר ישו – שהציבור נותן לו לאדם, פסול הוא בעיני משום שהוא נקנה ביראה ובעבדות. וי לכם אם כל הבריות משבחים אתכם, הואיל וכך היו נוהגים אבותיכם אף בנביאי־השקר… בן־החורין אינו נותן את דעתו לדברי השבח או לדברי הגנאי של הבריות. יחידי יוצא הוא לדרך ושומר על חירותו אפילו בשעת סכנה…

על־יד על־יד התגבּה קולו. נזכר את הפרושים. וכל אותם שהיו מלעיגים עליו ומקניטים אותו בנצרת, בערבת הירדן וכאן בכפר־נחום, בכורזין, בכל מקום… ומתוך לב רחוש קרא:

– דע לך: מקדש אלוהיך שאתה נושא בקרבך הוא רשות היחיד שלך. הוה שוקד על שעריו שלא יפּתחו לפני כל חָנֵף וצבוּע. הללו יכנסו לפני־ולפנים, אל גילוייך יהיו מבזים וצפוניך לא יראו עיניהם. כמו עכּוּ"ם יהיו מסתכלים, מתמהים, מרגלים בעיניהם למצוא את הגילוּלים, שהכל עובדים אותם ומשתחוים להם, ולא ימצאו. ולאחר מכן יצאו ויכריזו: “אכן אין ה' במקום הזה”… – ושוב בקול נמוך, הולך בשקט ובמישרים – אין דרכם של הבריות לחבב את המתפלל ביחידות את תפילתו שלו, את המהרהר הרהוריו שלו ומאמין באמונתו שלו.

– רבי, רבי! אדם לעצמו מה הוא? אבק פורח…

טילטל ישו את ראשו:

– לא כן… לא כן, שמעון, אלא אדם שעומד לו יחידי סופו להיות לוטש את האני שלו כמו אבן טובה, שזיוה מבהיק בעולם…

התחיל שמעון מתרגז. השלוה שבה היה ישו מדבר הקניטתו. ואף לא ירד לסוף דעתו. לדידו היה בישו ובכל שיחתו משהו סתום, כחומה אטומה זו שאין לעבור בה במפולש… בויכוח זה היה שמעון דומה בעיני עצמו למי שמתיגע לגלגל אבן כלפי מעלה, אל הר גבוה, והאבן חוזרת ומתגלגלת למטן, וההר כאילו מלגלג על אותו בן־אדם שטורח על חינם. כל זמן שיחתם היה ישו נושא עיניו אל האופק שמתבהר והולך ואחר כך שוב מתקשר בעבים. ובשמעון לא הביט כל עיקר. כמדומה שישו דוחה אותו בקנה רצוץ רק כדי שלא להוציאוֹ חלק. ועל זה נתכעס ביותר.

– נניח שכן, נניח! – קרא – אפילו אדם מסלסל באני שלו ומתיהר בו כמו… כמו בספר־התורה. מה יעשה וכיצד יחיה עם ה“אני” הזה? יהא יושב באהלו ונהנה מזיוו?…

– לא כי, אלא… משוּל האדם בבית־כנסת שעומד בראש גבעה גבוהה, למעלן מכל בתי העיר, שמשרה מתפארתו ומקדושתו על הבתים ועל דיוֹריהם, וכל הבריות מעריצים ומקדישים אותו. בית־כנסת מהו? לכאורה רק ארבעה כתלים לבד. ואף על פי כן הוא יותר מזה…

– לא אמרת לי, רבי, שיודע אתה מה חייב אדם לעשות כדי שיהא טוב חלקו בעולם, כדי שיהא רואה עולמו בחייו?

– איני זוכר… אפשר… סחתי לך דברים בענין זה.

– כלום דברים שאמרת לי אז מכוּונים אל מה ששמעתי מפיך בערב זה?

מפני מה מדבר אליו אדם זה כמו תחנונים? הרי הוא החזק, שכן דעתו מסכימה עם דעת הרבים, עם דעתם של כל הבריות, של כל העולם?…

הפך אליו ישו את פניו בתנועה מהירה, ובהטעמה מיוחדת אמר:

– כל אדם הוא חלק מאלוה! מה אלוה אומר: “אנכי ה' אלוהיך”, אף האדם כן. חייב אדם לומר “אני” כאילו יצתה מפי הגבורה.

חייך שמעון חיוך כבוש, שלא נעלם מעיני ישו.

– למה אתה מחייך?

– בדבר זה אני מודה לך. כל אדם נוהג מתמיד להגות מלה זו כאילו יצתה מפי הגבורה. הוא מזלזל במלה “אתה” או “הוא”, ואילו במלה “אני” נוהג הוא כבוד יותר מדי…

נזכר ישו שאותם הדברים שמע כבר פעם גם מפי אדם אחר משונה מזה, מפי הנזיר יוחנן, בערבוֹת הירדן. שני אנשים כל כך משונים זה מזה, ואומרים אותו דבר… אתמהה!

– אם אין אדם רואה את עצמו כמשכן השכינה, הריהו עושה שימוש באותה מלה קדושה בשביל להטיל מרותו על חברו, בשביל לבטל רצון אחרים מפני רצונו, לזרוק בהם מרה… אמן אני אומר לך שמי שרואה את עצמו כמשכן האלוה, כל מה שהוא אומר ועושה הוא כנתינתו מגבוה, הוא אלוהי…

נכנסו לתחומה של שכונת־הדייגים והתקרבו אל גבעת חצרו של שמעון־פטרוס. כאן התחילה שוב נושבת רוח חזקה. ישו מהלך כל הזמן קצת לפני שמעון, בפסיעותיו הגסות והמתונות, בעיניו המושפלות, כולו שקוע בהרהוריו. כל פעם שהיה משיב לשמעון היה דומה כאילו הוא מדבר מאיזה מרחק, מאיזה עולם אחר. אפילו קולו היה קצת עטוף, עמום, כבא לא מכאן. בלא להפוך את פניו ובלא להגביה את עיניו, כמדבר אל מישהו נעלם, אמר:

– ואתה באת לסייע בידי אותם שמזלזלים ב“אתה” ו“הוא”, על ידי קשתותיך שאתה נותן בידי התינוקות שלנו!

– איני רואה, רבי, מה ענין קשתותי לכאן?

אותה שעה הגיעו אל השביל המוביל אל הבית. ישו עלה בשלושה כבשים וכמדומה היה, כנראה, ששמעון עוקב אחריו. מששמע את השאלה החזיר אליו את פניו וראהו עומד עדיין למטן, בחושך, ואינו זז.

– אי אתה עולה למעלן?

– לאו. אי אפשי.

– מה ביני ובינך, שמעון? אני רוצה לראות את האדם כבית־כנסת, ואתה – כקסרקטין.

מלמטה הגיע קולו החנוק של שמעון:

– הקסרקטין, רבי, עתיד לנצח את בית־הכנסת.

ישו נרתת כנבעת. דומה היה על שמעון שהוא רואה אפילו את הטלית הלבנה של ישו מירתת ומתנופפת מכעס.

– עפר לפיך, שמעון!… סוּר מכאן, שטן!

היה רגע אחד של דממה. ואחר נשמע מן החשכה קולו של שמעון ספק מתחנן ספק מלגלג:

– לא שטן, אלא אדם… אדם חלש וחלַכָה ככל אדם… אל תדחני! אילמלי כן חוששני שאתה דוחה כל אדם.

– מתוך גרונך מדבר השטן, שר החשכה, השנאה וחירוק־השינים… דע לך שמלכות השמים בנויה כולה אהבה ואורה.

שוב התמהמה שמעון בתשובתו. שוב ריתתה ופירפרה לעיניו מן החשכה, מלמעלן, טליתו הלבנה של ישו, כבריה בעלת חיים…

– העבודה, רבי! לא השטן, אלא האדם מדבר מתוך גרוני. האדם לא ילך, לא יוּכל לילך אחריך.

– סופו לילך.

– מרובים הם העתידים לילך אחריך רק עד מחצית הדרך ולעזבך. הבריות עתידים לילך אחריך מפני שיהיו רואים בך לא אותך, אלא את מי שהם רוצים לראות. שהם צריכים לראות.

– מי הוא זה שהם רוצים וצריכים לראות?

– לא ילוד־אשה כמותם, אלא רוח.

– רוח?.. למה רוח?..

– שיהא רחוק מהם, נעלה מהם.

שתיקה. הטלית הלבנה פירפרה ורעדה ברוח, כמלאה כולה רחש. מתוך החושך שמע ישו כאילו צחוק כבוש, הולך ומתרחק. יחידי עמד ישו כתקוע במקומו. ניעור מהרהוריו פתאום על ידי מגע חם ורך בפיסת־ידו. “שׂעיר” הריח לתאבונו את רגליו, שולי טליתו, ולקק את ידיו.

– אתה… חביבי… – לחש אליו ישו.

מכיון ששמע בעל־החי את קולו, נסמך אליו בשתי רגליו הקדמיות, כישכש בזנבו והסתכל בפניו. וישו גחן, לחצוֹ אליו ולחש:

– אתה… אתה…. חביבי…

כל השבוע מתקשרים השמים מבעוד בוקר בעננים. רוחות צוננים מנשבים, ביחוד בשעות שלאחר הצהרים. עתים מזליף גשם קלוש. לפי שעה לא היו אלו אלא זרזיפים קלים ופזיזים, נוגעים־ואינם־נוגעים, כגון הצלפות כלאחר־יד בזכרותוֹ של מכחול, להודיעך שגשמים של אמת, גשמי־הברכה, כבר ממשמשים ובאים.

בציד־הדגים לא היתה הברכה מצויה. הדייגים חוזרין מן הים רטובים, כעוסים ומרעידים מצינה. הישיבה תחת כיפת השמים נעשית קשה יותר ויותר ובני המשפחה מתכנסים בבית כנגד אוּרה של הכירה. בית שמעון־פטרוס הוא קטן ואפלולית שורה בו כל היום, מפני שמשני חלונותיו המצריים אחד סתום תמיד. אף על פי שעשן הכירה עולה למעלן ונפלט אל חוץ מן הבית בעד הפתח והחלון המצרי הפתוחים, הריהו מכאיב לעינים ומחרחר בגרון ובאף. סמוכים אל האוּר של הכירה תלויים על גבי חבלים בלוֹיי בגדים וסמרטוטים, מצודות ומכנסי הדייגים הרטובים שמתיבשים ומעלים הבל וריח קשה. לאורך הכתלים תלויות מחרוזות של דגים מיובשים או מעושנים. מתוך החדר הסמוך, המשמש מטמוֹרת, נודפים ריחות של מליחים, של ציר, מוּרְיָס ומלח; חביות עומדות שם מלאות דגים בסרחונם או סמוך לסרחונם… בדגים אלו מתפרנסים בני הבית הזה זמן מרובה. משעה שאין הצלחה בציד והפרוטה אינה מצויה בכיס, אוכלים שלוש פּעמים ביום, פעם צחנה טרופה במוּריס ופעם דגה מבושלת בבצלים, ופעם דג מטוגן על גחלים. בין כך ובין כך טעמם פגום ואין המאכל מבושם על אוכליו. בני הבית כבר רגילים באכילה שאין בה כדי שביעה, באויר הקשה לנשימה, על עשנו וריחותיו הרעים. בשעה שבחוץ טופחת הרוח, סוטר ומזרזף הגשם, ועל גבי ים האבץ רודפים זה אחר זה נחשים זעירים ולבנים, – אותה שעה טוב להיות יושבים בחבורה כנגד האוּר עם ההרגשה בלב שאתה נתון במחסה חם ובטוח. רבם, שיושב עמהם כל הימים, נעשה קרוב להם. כאן, בשעות אלו, מפליג הוא פחות בהרהורי לבו, משתתף עמהם בשיחה, מלמדם, מספר להם דברי משלוֹת. בתוך האפלולית והסרחון נשמע קולו הנמוך, הלבבי, והערב, ודומה עליהם שפלג זך של אורה קולח, שהכתלים מתרחבים־מתרחבים, ומרחקים נפתחים לפניהם עם ים מנצנץ ומזהיר, עם שמים תכולים ועם חמה זורחת…

עתים היה שוקע בהרהורי עצבות. ובני הבית היו יודעים עצבות זו מנין היא, אף על פי שהיו מעמידים פנים כאילו אינם מרגישים בדבר. אחד היה חסר ביניהם. יהודה שוב נעלם. והדבר עכר את דעתו. כל פעם שיהודה עוזב את החצר ונעלם לזמן־מה, שוקע רבם בעצבות ודאגה; אין שלום בלבו ואינו יכול לישב בשלוה. יוחנן לא יכול לא לראות בצערו של רבו והלך לבקש את יהודה, וביקש גם מיעקב אחיו שיתן את דעתו למצוא אותו. יוחנן היה מקנא ביהודה את אהבת רבו אליו, כשם שמקנא חתן אהבת ארוסתו אל אחר. ואף על פי כן טרח הרבה למצוא את יהודה, כדי לשכך לב רבו. ולא מצא. אלא שלפרקים היו באים ומספרים שראוהו בין קוביוסטוסים אורחים־פורחים או שראוהו בין ליסטים שמלסטמים את הבריות בדרך. מישו לא היה מאמין לכל הדברים האלו, או אולי היה רק מעמיד פנים שאינו מאמין, והיה אומר:

– לבו של יהודה מלא חושך. זה הוא אותו חושך על פני תהום שממנו נולדו העולם, האור והאדם…

עתים, למרבה השמחה, מתפרץ שׂעיר לתוך הבית. כיון שאין ילד בבית מרבים לטפל בכלב הזה, מגפפים אותו וצוחקים מטוב לב לקפיצותיו ולתעתועיו. חיבה גדולה נודעת לו ממרים שמתעסקת עמו הרבה. עתים היא שוכחת את שנותיה ודומה עליה שהיא עדיין נערה קטנה בבית אביה, מרגיעה על קרקע הבית כתינוקת ומגלגלת עם שׂעיר, שמתפלש עמה ונובח מרוב התפעלות. פעמים היא פורשת עמו לקרן־זוית, תופשת את ראשו בין שתי ידיה, ומספרת ומספרת לו בלחש, כדי שלא ישמע אדם, והדברים ארוכים, ארוכים… ושׂעיר מביט בפניה, כמו טביתא בשעתה, בעינים טובות, אוהבות, נבונות…

מרים זריזה ושקדנית במלאכת הבית כמות שהיתה קודם. בכל מקום יש לה תפישת־יד. ובכל מקום היא מתקנת משהו, משלימה משהו. קמחית וצפנת נושאות־ונותנות עמה כמו קודם, כאילו כלום לא אירע ביניהן וכלום לא נשתנה. ואף על פי כן לא שכחו שתי הנשים מהיכן באה ובמה היתה עוסקת קודם לביאתה.

קשה להן לירד לסוף דעתו של רבן: על מה הוא תולה כל כך הרבה בזונה זו? במה זכתה שיהא נותן את דעתו עליה? מכל מקום אין עולבות בה, אין מבזות עליה. ואילו פנים יפות אין הנשים מסבירות לה; אין להן בשבילה אף חיוך קל אחד. ומרים רואה ומעמידה פנים שאינה רואה. זכורה היא מה ששמעה מפי ישו באותו ערב, בשעה שהלכו יחד, מביתה אל הבית הזה (אוֹה! אותה הליכה יחד בשעת ערבית, דרך סימטאות כפר־נחום הצרות… כמה היתה אז מאושרת, וכמה היא מתגעגעת עכשיו על אותה הבריחה!..). אז, זכורה היא, כשהיו מהלכים יחד זה בצד זה, סיפר לפניה על הגר המצרית שברחה מבית שרה גברתה. ביחוד נחקקו על לבה דברי המלאך: “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה!..” ומרים מקבלת את הכל באהבה ועובדת בלב נכנע וברוח נמוכה. היא שקודה לעשות כל מה שיכולה, ואפילו יותר מכן, להיות נשׂכּרת את לחמה שהיא אוכלת, לעשות לבעליה יותר מכפי שהם מוציאים על אכילתה…

וישו, לאחר שחזרה, התחיל משגיח בה יותר. הוא נותן את דעתו לראות מה היא עושה, היאך היא עובדת, היאך היא אוכלת, היאך היא נינוחה. היה משהו משל אב או משל אח גדול בדאגתו ובחיבתו למרים. כנראה, נזכר שהיא סוף סוף יתומה, והוא בן־דודה הגדול ממנה בשנים, ומחובתו להמתיק עליה את מרירות הנסיון הקשה שהעמידה את עצמה בו מדעת. והיא מתביישת משום מה בשעה שהוא פונה אליה לעיני כל, בדיבור טוב, ומשתמטת מהשיב לו.

יום אחד היה יושב על הסלע שבראש הגבעה, מאחורי החצר, ושמע שיחה בין מרים ובין יוחנן, שישבו לא הרחק ממנו בשיפוע הגבעה: הם לא ראוהו והוא לא ראם.

יוחנן שאל:

– אמת שחו לי הבריות שאַת קרובתו?.. שמא אחותו או אחותו החורגת?

במקום תשובה – צחוקה של מרים.

– או שמא בת דודו את?

הצחוק התגבר יותר.

– למה את שוחקת?

– דברי הבלוּת שחו לך הבריות.

– שמעתי שהוא בעצמו אמר זאת.

– הוא לא אמר זאת.

– מפני מה?

– מפני שאין בזה אמת.

– רבי ישו אינו משקר. וצפנת שמעה…

– הוא – נכנסה מרים לתוך דבריו – לחבבני עליכם התכוון ומשום כך סיפר מה שסיפר.

– לשם מה ישגיח לחבבך? וכי לשם כך מוּתר לשקר?

– משום מצוה מותר.

– משום מצוה אמרת?

– הן.

– אתמהה!

לאחר רגע נשמע קולה של מרים:

– עבריינית גדולה אני, מלאה חטאים כרימון… והוא מרחם על שכמותי. רצונו שאף אתם… תהיו דנים אותי במידת הרחמים… אל תאמינו לו, אל תאמינו לו… אשה כמותי אינה יכולה להיות קרובה לו, אינה ראוי לכך.. – הדברים האחרונים נאמרו בקול חנוק, כמעט בלחש.

– אל תבכי, מרים, – נשמע קולו של יוחנן – הוא אוהב את החוזרים בתשובה; להוי ידוע לך…

ישו נזדרז להסתלק, עד שלא ירגישו בו.

השמים המעוננים הכהוּ את אור החמה ואת רוחם של הבריות. העכּרון שבחוץ היה מכוּון אל העכּרון שבפנים. נזדווגו אל לבותם של בני הבית דאגות מטרידות שהיו מחלחלות אותם: האנשים הרבים שנתלקטו כאן ממקומות שונים כדי להיות סמוכים אצל רבם, היו ביניהם זקנים תשושים, נשים וטף. ברובם, העניים שבהם, יושבים תחת כיפת השמים, בלא חסות לראשם, בלא תריס מפני הרוח והגשם, ובלא מזון של סעודה אחת. קופות הצדקה בכפר־נחום ובבית־ציידי, שכונת־הדייגים, ננעלו בפניהם; אזני הממונים על הצדקה נתחרשו. הוא הדין בערים אחרות שישוּ היה מעמיד שם תלמידים ומרפא חולים. אפילו כורזין ונעים קפצו ידיהן. רבים מן האספסוף שנתלקט כאן חזרו לבתיהם. אבל מרובים עדיין אלו שנשתיירו, האדוקים באמונתם, והם שרויים בצינה, ברוח ובגשם, ואין בפיהם תרעוּמוֹת, תביעות או תחנונים. מקבלים הם יסוריהם באהבה ובדממה, ואין מזיעים ומזיזים את עצמם מאמונתם ובטחונם ברבם שעתיד לעשות להם נס וירויח להם את קיומם…

ישו היה כמעט יום יום בא אל האנשים הללו, משתהה ביניהם, מעט או הרבה, אצל המדורה. בלא שחקר אותם הרבה ידע את חייו, צרכיו ופגעיו של כל אחד. אינו מחכה עד שיבואו ליטול הימנו עצה, אלא מעצמו בא ומשׂיא עצה למי שנצרך לה. והבריות תמהים ומתמהים: מנין לו? מי שׂח לו מה שכּל אחד צריך? התינוקות, שבתחילה היו מתביישים או מתיראים מפניו וכובשים פניהם בחיק אמם, על־יד על־יד התרגלו אליו, והתחילו מעיזים לשחק ולתעתע ב“רבם הטוב”… הוא מדבר אל זקנים וצעירים כמעט באותה לשון, באותה נעימה לבבית, פשוטה, כבושה; מתבל את דבריו במשלים כדי לסבר את האוזן, והמשלים ערבים לשומע, מפני שהם שאולים מחיי השדה והכרם, הבעלים והפועלים, העני והעשיר. וכשהוא מספר משל במלך, אף המלך כאילו קרוב וידוע להם.

יום אחד עם שחרית נשבו רוחות פושרות, נתפזרו העבים, החמה יצאה מנרתיקה להבהיק בזיווֹ של העולם, הארץ נתנגבה והבריות שוב יצאו לעסוק במלאכתם. דעתם של האנשים שבבית בני יונה ובני זבדי היתה זחוחה עליהם, מפני שיצאו לכמור מכמורותיהם ומצאו נחיל של דגים. הבוקר יצאו עם סחורתם אל השוק, מכרו יפה וחזרו עם דמיהם באפוּנדתם ועם קצת בשר וירקות בסלם. הסעודה הטובה, קצת המעות והחמה הזורחת השרו שוב רוח טובה עליהם וחיזקו את רוחם.

אחר סעודת הצהרים יצא ישו לטייל קצת בעיבורה של השכונה. נטפלו אליו כל הגברים מבית בני יונה. ראה זאת מרחוק מי מחצרם של בני זבדי, ומיד נמשך אחר ישו קהל גדול. נזדווגו אליהם גם הרבה מן העוברים והשבים וסתם הולכי־בטל, שמתאווים לראות במראה שאינו רגיל, שמא תשחק להם השעה ו“הדרשן מן הגליל” יעשה נסים… להיכן הם הולכים לא ידעו. ידעו רק שישוּ בתוכם, ולמקום שהוא הולך הולכים אף הם. לא התרחקו הרבה מתחומה של השכונה. הגיעו אל ההר שישו היה אוהב להתבודד שם, ועלו עליו. היה בראש ההר מישור מכוסה דשא. כל הקהל ישב על הקרקע מסביב לישו. וכולם נשתתקו כמעט בבת־אחת. היתה בשתיקה זו הזמנה לרבם להשמיע להם דברי תורה… נשבה רוח קלה ומרעננת שהיתה משחקת בשערות הראש ובזקנים. הים והשמים, אחר ימי העכּרון, כאילו נתחדשו, והם מלאים זיו רך ומפיקים נוֹגה חדש, כמתפייסים ומבקשי שלום. אף בלבו של ישו היה שלום והקמטים בפניו נתפשטו. השרה את עיניו על האנשים שיושבים סביבו וממצמצים עיניהם בחיוך נפשי כלפי החמה, עם צללי הימים הקשים בקמטי פניהם… וניעור בו רצון לומר להם דברים טובים, מנחמים ומשדלים. הרי סוף סוף הם ולא אחרים באו לישב לרגליו מפני שצמאים לדבריו…

פתח בדברים טובים, כשם שאב מדבר אל קטניו, מפייסם ומבטיחם. אל יעלה על דעתם שהם אבק פורח, וכל דבריהם ומעשיהם הם של בטלה. מכיון שיש ברצונם לחיות חיים משובחים ומתוקנים, מכיון שנותנים את דעתם לכך ושוקדים באמת לתקן את מעשיהם, הרי מעלים עליהם כאילו חייהם כבר משובחים ומתוקנים בעלילה. ובלבד שלא יקלקלום על ידי הרהורי עבירה של שנאה וקנאה. על ידי רצון טוב ויצר טוב יש לתקן הרבה, ואילו כשהרצון מרופה והיצר מעוּות מי יתקן אותם? “אתם מלח הארץ – קרא – ואם המלח נעשה תפל, במה יִמלח? הרי לא יכשר כבר לכלום. משליכים אותו והוא דַיִש לבריות. אתם אוֹרוֹ של עולם…”

על פניהם של אנשים שונים ביצבץ ועלה חיוך של תמיהה או של ספק. מאחורי גבוֹ הגיעה אליו הברה קלושה: “אוֹוֹוֹ!..” מישהו דפק במרפקו על צדו של חברו, שהיה כל הזמן ממצמץ כנגד ישו את עיניו אדומות־העפעפים והמלפלפות, ולחש לו: “שומע אתה? מאור העולם אתה!..”

ישו ראה את החיוכים, שמע את הלחישות ונזכר שהפרושים וגרוריהם נוהגים בזמן האחרון לגנב את עצמם לתוך קהל שומעיו, ליכנס לתוך דבריו, להביא ראיות של מה־בכך לסתור אותם, ובלבד שלא להניחו לדבר במנוחה. והוא המשיך בקול תקיף:

– הן, אתם אורו של עולם! אל תאמרו: אנו עניים ממצווֹת, מעורטלים ממעשים טובים. אמן אני אומר לכם, שאם אתם עניים במקום אחד, עשירים אתם במקום אחר. בני־אדם עתידים להיות נאותים באור ובחום שהולכים ונקרנים מן הלב הצמא לאמת ולצדקה. אמן אני אומר לכם, שאתם רואים אור במקום שאינו שם, ואת האור הזורח בעליל אי אתם רואים… עיר היושבת על הר לא תיסתר, ונר אין מדליקים כדי להחביאו בחיקנוּ או להעמידו תחת האיפה, אלא כדי ליתן אותו על המנורה להאיר לכל אנשי הבית. אף אתם כך. אורכם לא יוכל להיות נעלם מעיני הבריות זמן מרובה…

מאיזה מקום הגיעה אל אזניו גניחה. גניחה נאמנה מלב שבור. לא הפך פניו כלפי הגונח, רק נשא את עיניו והביט בפני היושבים כנגדו: כמה מעונים, כמה סגופים הם!.. והוא התחיל מדבר לפניהם שהדאגות ליום מחר, דאגות הלחם והמלבוש, כופפות קומתו של האדם ואינן לפי כבודו. ושוב חזר על מה שאמר להם פעמים רבות שעליהם ללמוד קל־וחומר מעוף השמים, מחית האדמה ומפרחי השדה; מה אלה אינם חורשים, אינם זורעים ואינם קוצרים, והבורא יתברך זן ומפרנס אותם, האדם, שהוא עדיף מהם, אינו דין שיזַמן להם הבורא את פרנסתם? “מה שגזר עליכם אביכם שבשמים, אין בכוחכם להעביר ולבטל. מי בכם יוכל בדאגתו להוסיף על קומתו אמת אחת?..”

לא התאפק אחד מן השומעים וקרא:

– מה נעשה! הצפרים נולדו בנוצותיהן והחיות בעורותיהן, ואילו אנו עלינו לתפור לעצמנו. הצפרים מלקטות מתוך גללי סוסים ודיין במה שמוצאות, ואילו אנו לפרנסתנו צריכים לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, לאפות…

לכאורה דיבר הטוען בדעה שקולה ובשכל. ואף על פי כן הרגישו השומעים שהדין לא עמו, שדבריו לא באו אלא לשם קנטוּר, ולפיכך עברה בין השומעים המולת ריטון של תרעוֹמת, ואילו ישו לא קצרה דעתו מן ההפסקות שמפסיקין אותו, וחזר בתוקף על דבריו:

– הרי יודע אביכם שבשמים שאתם צריכים את הדברים האלה. הבגד והלחם אינם כדאים שתעסיקו בהם את דעתכם כל ימיכם. לא לשם כך נוצרתם. דרשו בתחילה את מלכות אלוהים וצדקתו, והוא ישלח לכם בחסדו אף את הדברים שלא התפללתם עליהם. יום המחר ידאג לעצמו. דיה לצרה בשעתה…

מסביב היתה שתיקה. כבדה מאד היתה השתיקה. כמו שכבדות שלשלאות גורלו של אדם, כמו שעתים כבד, בכל כובד הנצח, רגע אחד טעון תנובת האמת שיש בה כדי לפרנס את כל החיים.

שוב נשמעה מאחוריו גניחה, אותם גניחה עמוקה ונאמנה. ומיד לאחריה אמר מי שהוא:

– וי לנו, רבנו! וי לנו… אבינו שבשמים לא יענה לנו… אין בנו מעשים… אין בנו מעשים… הוא לא יֵעָנה לנו…

– הווּ דורשים כל ימיכם, כל שעה, את מלכות אלוהים וצדקתו. אין לך מעשה טוב מזה. ובלבד שהדרישה תהא בכל כוונת־הלב. שאלו וינתן לכם, דרשו ותמצאו, דפקו ויפּתח לכם!.. כל השואל יקבל והדורש ימצא והדופק יפּתח לו…. כלום יש ביניכם אדם שבנוֹ יבקש ממנו לחם והלה יתן לו אבן?

קולו השָלֵו והדומה כקולח ממעמקים רחוקים היה מתדפק כיד רֵעַ חמימה על לבותם של הבריות, שנפתחו לפניו אחד אחד… רבים מן השומעים כבר ראו בעליל שאותה שמחה גדולה ששמה “מלכות שמים” אינה גנוזה לעתיד לבוא בשביל צדיקים נבחרים, אלא היא זורחת להם עם החמה, מנצנצת להם על גבי המים, קורצת להם מעל הרי הגולן, מעל ראש החרמון, ושפוכה בכל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… כמו מתוך קלות־ראש של תינוקות, מפליאה מאד לגבי אנשים שברובם כבר עברו מחצית דרכם ושכבר עמדו בנסיונות חיים קשים, – ראו רבים מהם הררים של דאגות וצרות נשמטים מעל כתפיהם. נעשה להם קל, כאילו עכשיו נולדו, בלא טרדות, בלא חובות, בלא צרכים יתירים… ובלב תוסס ומפעפע רצון חדש, לוהט, משכּר. עדיין הוא סתום, עדיין לא מבורר ולא מלוּבּן. היה זה יצר טוב לחדש את החיים ואת העולם.

כשירד ישו מעל ההר מוקף תלמידיו, ראה מרחוק מבצבצת מתוך הקהל ומתקרב אליו דמות ידועה לו. לא יצא רגע קטן והוא הכיר: זה היה תומא. שוב חזר? כמו בפעם הקודמת היו בלוֹייו מכסים בקושי את מערומיו. מכיון שהנזיר קרב אליו התרעד ישו כלשהו… הכל הרגישו בדבר ולא ידעו מפני מה נתרעד. פסע כנגדו פסיעה דחופה וקרא בהטעמה מיוחדת:

– שלום עליך, תומא!… והוא?.. והוא חי?..

תומא השיב בקולו הדומה כיוצא מתוך מערה:

– בעולם שאין בו מיתה.

– ברוך דיין אמת! – דובבו שפתי ישו בינו־לבין־עצמו. ועיניו היו מצומדות עדיין אל פני תומא, כממתין לשמוע עוד ממנו מה שעדיין לא השמיע.

ותומא בבת־צחוק חבויה בסבך זקנו ובנצנוץ זר בעינים הוסיף:

– על טבלת־זהב הביאו את ראשו לפני המושל…

כנפי המות הפריחו על ראשי כל הקהל דממה גדולה ומעיקה. המות בא וכיבה מיד את הזיו שהיה זורח להם בשעה זו מן השחקים, מן ההרים, מן המים. במקום שיש מות אין מלכות אלוהים… עולם שלפני שעה קלה היה עומד לפניהם פתוח כלבו של רֵע ועמית, שוב ננעל בפניהם בחותם הסוד… עמדו והסתכלו בפני תומא משתוממים והמומים. אף על פי שלא נזכר שום שֵׁם, היה ברור לכולם הדבר הנורא שהתרחש במבצר מכוֹר…

בשעה שחזרו מן ההר ראה ישו מרחוק את שמעון הגוץ חוזר אף הוא יחד עם כל הקהל. אבל הוא הולך מופרש ממנו, יחידי, בשביל מן הצד. נזכר ישו בצחוקו של אדם זה בחושך, בשעה שנפרד הימנו, בליל קבורתה של טביתא. והיה מצר מאד על שהוא מהלך יחידי. משום מה נתגלגלה בו מידת הרחמים עליו. שמא סבור הוא שיש לו לישוּ בלבו עליו, ואילו אין לו בלבו על שמעון זה ולא כלום.

משהגיעו אל גבעת ביתם עלו כל אנשי הבית בכבשי הגבעה. ישו נשתייר יחידי והמתין לשמעון. שמעון נתן את דעתו לעבור להלן והעמיד פנים כאילו אינו רואה את ישו. אבל משעיכבוֹ זה והזמינוֹ להיכנס עמו אל הבית לא היה לו צורך לסרהב. שמעון הזדרז וקיבל את ההזמנה מתוך קורת־רוח.

אחר שעה קלה היו יושבים ישו ומקצת מתלמידיו ושומעים לסיפורו של תומא. עכשיו, לא כמו בביקורו הקודם, היה תומא מדבר ברצון; מורגש היה שצורך מיוחד לו לספר ולספר ממה שאירע לרבו. סיפר על איזבל זו ששמה הורודיה, שזנתה תחת בעלה והלכה אחר אחיו, הוֹרדוֹס המושל. סיפר על רעמי הזעם שהיה הנביא שולח במושל ובאשת־זנוניו, על דברי תוכחותיו שהיה משמיע בחצרם, מתחת לחלונות ארמונם, וכשהכניסוֹ המושל אל תחת קורתו לשדלו ולשתקו בדברי כיבושין ואיומין, אף שם נתן כשופר קולו וניבא ליום שילומים ופורעניות. הורדוס לא יכול לשתקו, ולהרגו היה מתירא מחמת העם; הילכך השליכו אל המרתף האפל והעמוק ביותר שבמבצר. אבל אף מתחת למעבה האדמה היה בוקע ועולה קולו של הנביא. הורודיה היתה שומעת את הקול הזה. לא היה לה מסתר ממנו. בכל מקום שהיתה הולכת היה הקול מלוה אותה. לחינם פירשה אל החדר הרחוק ביותר, חדר לפנים מחדר, לחינם גזרה לסתום את כל המאוּרוֹת והחלונות: קללות הנביא היוּ מגיעות אליה בעד החלונות והמאורות המוגפים והסתומים… ובו בזמן היה בא קלסתר פניו של פיליפוס בעלה ועומד כנגד עיניה, ותובע ונוֹגשׂ בה דוּמם כבעל־חוב. את פיליפוס אהבה אהבה גדולה, אבל יותר ממנו אהבה את הכבוד. נתפתתה על ידי היצר־הרע הזה והלכה אחר גיסה. כללו של דבר: אשה סוֹטה ועלובה זו לא מצתה מנוחה ולא מקום להיפּלט לשם… והורדוס לבו היה רפה מאד ומתנודד בין זעם אשתו ובין זעם הנביא… אחר כך סיפר היאך פיתתה האשה את בתה לבקש מהורדוס את ראשו של הנביא, והיאך הביאו לפניה את הראש על טס של זהב, והיאך פתח פתאום ראשו של יוחנן את פיו והתחיל מרעים קולו על אחאב, איזבל…

כפושים ונפחדים שמעו האנשים את הסיפור האיום הזה. בלבותם התחילו מרחישות דאגה וחרדה לחיי רבם… מכל צד היו תולים בו עינים שואלות. אף שמעון הגוץ שלח בו ממקומו המרוחק במקצת מבט שואל: ועכשיו מה תאמר? הדין עם מי?.. וישו יושב שפל־עינים ודמוּם, כמו מאחורי פרוכת…

– הבורא לא ישתוק להם… – הפליט פיליפוס בתוך הדומיה שנשתלטה בין האנשים.

– ה' מסר אותו בידי רשעים כדי שתימלא מידת רשעתם… עכשיו יפּרע מהם המקום יתברך… – אמר אַנדרי מתוך התאמצות גדולה. על מצחו המסומק ביצבצו ועלו טיפין כבדות של זיעה.

תמהו כולם שדוקא השתקנים פתחו את פיהם לדבר…

– מפני מה יפּרע מהם? הרי היו שלוחיו של מקום? הרי עשו רצונו? – שאל יעקב – לא כן? – פנה בשאלתו אל שמעון הגוץ.

לשמעון זה לא היה שום רצון להשתתף בשיחה, אלא מכיון שנשאל אמר:

– ברי לי שאילו נמצא אדם שהיה מולק את ראשו של אותו מושל היה עושה רצונו של מקום.

דעתם של השומעים לא היתה נוחה מדיבור זה. אחדים מהם עיקמו את חטמם.

ישו לא נתן את דעתו על כל הדברים שנאמרו כאן. הוא ראה בעליל שלא יוכל לשהות כאן עוד זמן הרבה. עליו למהר לעקור מהמקומות הללו שכל כך נתחבבו עליו; עליו יהיה סוף סוף למהר ולהסתתר במקום רחוק שיד שונאיו הפרושים לא תהא מגעת לשם. שאילמלא כן, סופו להיות נמסר על ידיהם לרָשוּת, לאחר שנהרג יוחנן. היה עוד דבר אחד שהטריד את שלותוֹ בשעה זו. כנגדו ישב יהודה. פתאום חזר, בחשאי חזר, כמו שבחשאי נעלם, בא וישב בין אנשי הבית. פניו זעופים, קודרים, נפוחים וכאילו מעוכים, כאילו סחטום ומיצו מהם את קורט הדם האחרון. עיניו נפוחות ואדומות. היה משהו דוחה בפרצופו. ישו הרגיש היאך עולה וצומחת בו מידת הכעס על רוֹבה זה, היאך נפשו חותה מפרצופו, שמעיד יותר ממאה עדים על חיים של חטא וזוהמה… כמדומה הוא בו שמקצת מן הטומאה, שהיה שקוע בה בימים האלה, הביא עמו בדמותו החיצונית… ישו משפיל את עיניו כדי שלא לראות אותו ומתאמץ להסיח את דעתו הימנו. ושוב הוא מהרהר על עקירתו מכאן, על הטלטולים הצפויים לפניו.

ראו האנשים שישו אינו אומר כלום, התחילו מגלגלים את שיחתם אל ענין אחר.

– יהודה! – אמר יעקב – סוף כל סוף לא יכולת לעמוד בגעגועיך עלינו וחזרת. מהיכן אתה בא?

יהודה שתק. האנשים לא היו חביבים עליו. והם ידעו זאת, ולא היו מניחים שום הזדמנות שבאה לידם לסנוט בו במקצת. הוא לא היה משגיח בהלעגתם ולא היה משיב כלום, וזה שהיה מביאם לידי כעס. עכשיו היתה נפשו קניטה. מקנא היה באנשים שיושבים יחד עם ישו בשקט ובטחון כאלו. ידע שישו מתרעם עליו והיה מתבייש, מתגנה בעצמו, בוזה על עצמו, ולא סלח זאת לישו…

– יהודה! ישן אתה? – צעק יעקב באזנו.

כמו בעצלות החזיר אליו יהודה את ראשו ונתן בו את עיניו האפלות:

– מה אתה רוצה ממני? – שאל בכעס.

– שאלתיך מהיכן אתה בא? מפני מה אי אתה משיב?

– כשכל הצפונות והנסתרות יהיו גלויים לפניך ואת סודי לבד לא תדע, אגלה לך גם אותו – השיב רק מפני שאי אפשר היה ליפטר מתשובה.

– מחילתך, יהודה! לא ידעתי שבאת ממקומות נסתרים – היתמם יעקב בגיחוכו העקום.

– מי יודע את מקומות הצנעה של יהודה – נכנס שמעון־פטרוס לתוך דבריהם – שמא הסתתר במדבר בין טובלי־שחרית, לעבוד שם את הבורא בצנעה…

יהודה, תחת להשיב, מדד את בעל־הבית במבט שוהה מלא בוז, עד ששמעון נתבלבל קצת. באמת, לא היה כלל בדעתו לקנתר את יהודה, ומיד לאחר שנפלטו הדברים מפיו נתחרט.

– לא, שמעון! – אמר יהודה לבסוף – לא אצל טובלי־שחרית הלכתי. האנשים שהלכתי אצלם מעורטלים הם ממצווֹת ומיואשים מחסדי הבורא עליהם…

– כל כך נתחבבה עליך הישיבה בין קוּביוּסטוסים וליסטים? – זרק לו יעקב.

– לא כי, אלא שאותם שהלכתי אצלם, אף על פי שפושטים ידם בפרנסות אסורות, אוהבים את בוראם. לא ברי להם מי עזב את מי: הם את הבורא או הבורא אותם. מכל מקום הם צמאים אליו… ואילו אותם שעובדים את הבורא באמונה ונזהרים מעבירות, מצפים לשכרם, ולא ימחלו לו אף על פחות מחצי איסר מהשכר המגיע להם, כביכול, מאת קוֹנם… – ופניו נתעוו מסילוד־נפש.

תומא היה דומה למי שבא ממדינה רחוקה: את כל מה שראה ושמע כאן כאילו היה לועט בצמאון. ביחוד התלקחו עיניו בשעה שיהודה השיב דברים ליעקב ולשמעון. ישו, שלא שמע את השיחה הזו, ניעור פתאום מהרהוריו ופנה אל תומא:

– למה באת לכפר־נחום?

תומא נזדעזע כלשהו. לשאלה זו חיכה ואף היה מתירא מפניה.

– למה באתי לכאן… הן, למה באתי לכאן… – רטן בפני עצמו, כמהרהר בקול. אחר הגביה ראשו ובבת־שחוק משונה אמר – הרי כל אדם צריך להגיע לאיזה מקום שהוא!

– ואשתך? וניצבת?

תומא נתבלבל קצת. לשאלה זו לא ציפה כלל. חייך חיוך של מבוכה, ופתאום הפכו פניו חמוּרים־עגומים ואמר כשהוא מקשה לדבר:

– אשתי וילדתי… זמן מרובה לא ראיתין כבר… יום אחד אצטרך לילך לראותן. אחר כך… יום אחד אעשה זאת, כנראה… לכשאשׂבּע באלוהי… עדיין איני שׂבע בו… – שוב חייך כלשהו, כמעט בחשאי, כלפי יהודה, והוסיף בקול נמוך כמתבייש: – עדיין, רבי, אני רעב, אני צמא…

ובאותו הקול הנמוך שבו נאמרו הדברים האחרונים, התחיל מספר על עצמו. מפני שלבו היה רחוש מאד הונמך קולו עוד יותר, עד שלפעמים לא הגיע אל אזני היושבים בריחוק מקום קצת, והיה דומה כאילו שפתיו דובבות בינו־לבין־עצמו:

– בשעה שהנביא נתפש למלכות הייתי בתחילה מקטרג על עצמי; ראיתי את עצמי חייב בצרה שבאה עליו. הרי אני הייתי מפתה אותו בתדירוּת לעזוב את המדבר ולילך למקום ישוב, אל מקומות החטא והטומאה, כמות שעשה אֶלִיָה בשעתו, כמות שעשו בשעתם עמוס, יונה… והוא נתפתה… ובראשית דרכו, עם פסיעתו הראשונה, נתפש והושלך לבור־כלא. נתבהלתי. ראיתי את עצמי כמסית ומדיח. היתה החרטה כוססת את לבי. במה יתכפר לי החטא שחטאתי? הייתי מתחבט מזוית אל זוית. לא מצאתי לי מקום מנוחה. הרהורי החרטה היו מטלטלים את שנתי בלילות. הייתי טוען ביני־לבין־עצמי: לא קנאת ד' צבאות קינאת, אלא כבוד ביקשת. אילו, לפחות, לכבוד רבך היית מתכוון, אבל אתה התכוונת להתכבד בכבודו, להתגדל בגדולתו, להתחמם כנגד אוּרוֹ… הייתי יושב בתענית, מטיח ראשי בכותל וטוען לפני דיין אמת: וכי דין זה שהנביא כבול בשלשלאות, חבוש בבית־האסורים, ואני, הסרסור לדבר העבירה, פטור מכל עונש?.. אחר כך באתי אליך בשליחותו. אחר כל מה שראיתי אז כאן ואחר כל מה ששמעתי, חזרתי בלב טרוּף… אתם אוכלים בשר, שותים יין, אפילו בלא נטילת־ידים ופרוצים בצחוק… ואף על פי כן נעשים כאן נסים, נפלאות… למה זה? למה זה? אתם יודעים שהוא דעתו לא היתה נוחה מהצחוק, שהדיר עצמו מבשר ומיין, ואתם אפילו מזלזלים בנטילת־ידים… למה אתם עושים כך? – התחיל פתאום טוען כנגדם, ושכח, כמדומה, את הענין שהוא עומד בו.

– כלום אי אתה יודע שאין בני־חופה צמים? – השיב שמעון־פטרוס.

את המשל בבני־חופה כבר שמע פעמים אחדות מפי ישו, ועכשיו נזכר והשתמש בו. הוא החזיק טובה לעצמו שהשיב כהלכה, ברוחו של רבו, עד שטילטל את מחצית גופו, סילסל באצבעות מרטטות את זכרוּת זקנו והביט כמנצח בפני חבריו.

הצליף תומא כלאחר־יד מבט בשמעון ושתק מתוך שיקוּל־הדעת. למה הללו כאן בני־חופה הם, ואחרים אינם בני־חופה? – את זאת לא ידע. אבל לא שאל, לא חלק, אלא פנה שוב אל ישו והמשיך את סיפורו:

– לכשחזרתי אל הנביא היה כל הדרך לבי חלוּק עלי. מלכות שדי ממשמשת לבוא, כמו שהודיענו הנביא, או היא כבר באה, כמו שלימדתנו אתה? יום הדין עתיד לבוא או אינו עתיד לבוא? מעיקר שליחותי כמעט הסחתי את דעתי. שכן השאלות הללו היו מטלטלות את מנוחתי יותר מעינויי הדרך. ואילו את תעניותי הפסקתי, הפסקתי להטיח את ראשי בכותל… הפסקתי לגמרי… ולאחר מכאן… לא יצאו ימים מרובים ואירע מה שאירע… הראש ניתז, ואני – כאילו נקצצה, עם הראש, אף מלכות שדי… הדין עם מי? אם הדין עם הנביא, הרי אני חייב מיתה, הרי קיפחתי את עולמי, שגרמתי למיתתו של הקדוש! ואם אין הדין עמו, שוב קיפחתי את עולמי, שהייתי כרוך אחריו במדבר והוצאתי זמן מרובה בבטלה. בין כך ובין כך נמצאתי חייב. שוב נתלו על ראשי הרי־חושך. שמַם עלי העולם. ואני יחידי. להיכן אלך? אל מי אפנה? מי יורני דרכי? יצאתי אל המדבר יחידי, ובידי אין כלום. אמרתי: דוּנני, אלוהי! בידך אפקיד רוחי! אם חטאתי תפגע בי מידת דינך, יטרפני אריה, ידרסני ברדלס, יכישני נחש… – כאן הפסיק שוב וחייך את חיוכו המטורף – עברתי את המדבר בשלום, לא פגעה בי מידת־הדין, לא טרפני אריה, לא דרסני ברדלס, לא הכישני נחש… באתי לכאן ומצאתי על הר יושבים אנשים הרבה, נשאתי עיני וראיתי אותך דורש לפניהם; עמדתי, שמעתי… היאך אמרת? “שאלו ותמצאו…” “כל הדופק יפּתח לו…” הייתי כיוצא מחושך לאור גדול; כולכם הייתם בעיני כטובלי אור… אבל… – והוא הפסיק כמהסס לסיים.

– מה זה “אבל”? “אבל” זה מה בא להשמיענו? – שאלוהו מצדדים שונים.

נבהל תומא והזדרז לשכך את לבות השואלים:

– אשריהם, רבי, שהבאת להם את בשורת מלכות השמים… על הארץ! רבי, רצוני להיות תלמיד בין תלמידיך…

ישו השיב בניחוּת ובבת־צחוק דקה־מן־הדקה:

– לא כל האומר אלי: רבי, רבי! הוא בן מלכות השמים, אלא כל העושה את רצונו של אבינו שבשמים.

– אתה יודע שזו היתה תשוקת לבי כל ימי… שכל ימי הייתי מבקשוֹ.

אַנדרי, שהיה יושב כל הזמן, מעפעף בעיניו ושומע בצמאון את הדברים הנאמרים כאן, אף על פי שלא את כולם הבין כהלכה, היה כעוּס מאד על דברי יהודה ושמעון הגוץ. ואף דברי תומא האחרונים לא נראו לו. לבסוף התאזר עוז, פתח ואמר:

– מבקשים, מבקשים… מי שיש לו אינו מבקש! ומי שמבקש אין לו…

יותר מכן לא יכול לומר כלום. והוא היה דומה למי שאמר הרבה. פניו היו מסומקות ועל מצחו היתה מנצנצת הזיעה.

– לא כי, אנדרי – העיר לו ישו – אלא דוקא אותם שאלוֹה קרוב להם ביותר, דוקא הם צמאים אליו ביותר… אשרי הרעבים והצמאים לצדקה, משום שהם ישׂבּעוּ!

יהודה השפיל את עיניו. בלבו הכיר לו טובה על הדברים האחרונים. טינתו הקודמת התחילה שוקעת, ושוב התחיל משלים עמו בלבו.

שמעון מצא רגע של כושר ושאל את תומא:

– אמרת קודם “אבל” ולא פירשת…

רצה תומא להשתמט מתשובה, אבל ראה שהכל תולים בו עיניהם, חכך קצת, כיעכע ואמר:

– רציתי לומר… כשמביאים ראשו של אדם על גבי טס של זהב, מלכות שדי של זה מה תהא עליה? כלום מתה אף היא עם מיתתו של זה?

נפנו כל העינים אל ישו. ישו הירהר קצת, חייך את חיוכו השקוף והטוב, ואמר:

– לדידי אין זו שאלה כלל.

– מפני מה?

– אני המתּי את המיתה.

זקף עליו תומא זוג עינים שואלות, ובשפתיו החיורות גימגם:

– איני… מבין…

קפץ שוב שמעון־פטרוס ושיכך את לבו:

– אף אני בפעם הראשונה לא היה הדבר סבור עלי כל צרכו… אחר כך, אחר כך… יתברר ויתלבן לך הכל, כשמלה פרושה… זה יכּנס לתוֹכך, לדמך… ואז הכל יהא מלוּבּן לך כּבּוֹקר…

פרק תשיעי    🔗

ישו היה מיוגע ולא היה לו רצון להמשיך את השיחה. אחד אחד נתפרדו האנשים והלכו לישון. מחר, לפני האשמורה האחרונה, יוצאים הדייגים לעבודתם. אף ישו ותומא נפטרו איש למקומו.

יחידי נשתייר יהודה איש־קריות. לא השגיחו בו ולא שאלוהו אם מצא לו מקום לינה. והוא לא נתן את דעתו לכך. נפשו היתה קניטה. המלים האחרונות של בעל־הבית טרפו עליו את לבו. מה נושא אדם זה בדמו? כלום באמת “מיתת המות” בתוך דמו? ובתוך דמו שלו, של יהודה, מה? חי המות?.. תוף, ריקא.. – ורקק בכעס והקול כלפי דיוקנו של שמעון שעמדה באותה שעה כנגד עיניו. עולם נאה וסדר נאה… אשרי מי שמתיהר בדמו ובמיתת המות שיש בו, ואוי לו למי שנושא את המות בדמו! כך, כנראה, נגזר עליהם מן השמים, ששמעון יהא בין הזכאים, והוא, יהודה, בין המנוּדים. אבל מפני מה?.. על מה?.. לא נתחבבתי על בוראי, ואותם נתחבבו, כל אותם החסידים, הריקים והשוטים, שפיהם ולבם אינם שוים… מוּטב! שפּיר! אם את הללו הוא צריך, תיתי לו, יבושם לו… אני איני יכול להעמיד פנים של בן־פקועה… ישו היה כעוס עליו כל הערב הזה; מעיני יהודה לא נעלם שנפשו של ישו סולדת מקלסתר פניו. ובאמת, מה מראה יכול להיות לפרצופו של אדם אחר לילה כגון ליל אמש וכגון כל הלילות שם באותו פונדק משוקץ?.. יהודה אפילו התנודד לזכר אותם הלילות המזוהמים…

עמד והלך אל הבאר שבאמצע החצר. שאב דלי מים והערה לתוך גיגית הבּדיל, שהיתה מזומנת שם להשקאת העופות. נטל את הגיגית, העמידה על גבי הבאר והסתכל במים לאורה של הלבנה. ראה שהאפיל על בבואתו והחליף את המקום, נפנה לכאן וניסה בכאן, הרכין וניענע את ראשו אילך ואילך, כאשה מתנאה לפני האספקלריה בתכשיטיה…

נזדעזע ונזדקף. ישו עמד על גבו וסקר אותו. רגע אחד הביטו דמומים זה בזה.

– מה אתה עושה כאן? – שאל ישו, כולו תמיהה: פני יהודה היו כל כך מעונים וסכופים, עד שממראיהם הקודם, הדוחה, לא נשתייר אף סימן.

– הילך! – קרא פתאום יהודה – הרי פרצופי לפניך, ירוֹק בו!.. ירוֹק! ירוֹק! אל תחמיץ את השעה…

– למה אירק? – שאל ישו עדיין תמה.

– כלום לא ראיתי בך קודם?.. היאך היית מסתכל בי ממקומך?.. לא כי, אלא נתת את דעתך שלא להביט בי… ירוֹק אם רצונך בכך…

– לא. אין רצוני בכך. אתה בוֹזה עכשיו על עצמך יותר משיכול כל אדם אחר לבזותך.

יהודה צחק, וצחוקו התפורר בין גגות הבנינים לבנות־קול מלגלגות.

–בודאי, ישו! אני מבזה את עצמי, מפני… שאני מבזה את כולכם! את העולם כולו!.. היאך אמרת לי פעם אחת? אין חיים ואין מות, אין חומר ואין רוח… אוֹקיינוס אחד, גלים חוזרים וגלים באים… ובכן, מבין אתה, אם אני רוקק על כל זה, ממילא אני רוקק על עצמי… – ושוב צחק צחוק כבוש ומשונה.

המתין ישו עד שיסתיים צחוקו ובמנוחה אמר:

– כל זה מפני שאין בך הכוח והרצון לראות את עצמך כמשכּן השכינה… אתה רואה את אלוה רחוק ממך…

– לאלוה אין צורך באנשים כמותי. לו יש צורך בבריות כמו שמעון, פיליפוס, יעקב…

ישו הזדרז להפסיקו:

– אין לגבי הבורא ברואים מיותרים! כולנו בנים למקום, כולנו, מביצי כנים עד קרני ראמים, מעשה ידיו אנו…

– פזמון זה שלך, יודע אתה… נתמאס עלי… האמת, שכולכם כבר מאוסים עלי במידה מספקת. אדרבא, אם אין דעתו נוחה הימני, יכני ברעמיו, ידוּנני באש, ישלח בי שן חיה רעה! אדרבא!.. מפני מה אינו עושה זאת? היכן דינו? דינו היכן הוא? אמוֹר! אמוֹר!.. – הוא צעק בקול צרוד – אותו נזיר, תומא… אף הוא התפלל למידת הדין שלו… מפני מה נעלם? ה־ה־ה… אלא אם כן רוצה הוא לראותי ביסורי, בפרפורי… ואילו אני, אני איני רוצה! – אי־ני רו־צה, שמעת? אם אינו מניחני שאחיה במנוחה כמותכם, אחיה בחטא!.. – ושוב צחק צחוקו המשונה – הה! אילמלי היית יודע, ישו, אֶילו חטאים יש בעולם, וכיצד חוטאים! מה אתה יודע מעולמו של הבורא ומבריותיו? לא כלום! ואני יודע!.. הייתי במלחמה, ועכשיו אני בא ממקומות כאלה, ממקומות כאלה… אמן אני אומר לך, ישו, שטוב שם, באותם המקומות, שאין שם צדיקים כמו פיליפוס, כמו שמעון וחותנתו, כמו… אין שם אלוהים…

– אבל בלא אלוהים אינך יכול לחיות. הוא בתוכך ואתה אוהבו… – הפסיקו ישו במנוחה.

– שקר!

– לא, יהודה! אמת, אמת… למה חזרת אלינו?

– אקום ואלך שוב, ושוב לא תראני לעולם.

– אפילו תלך, עתיד אתה לחזור. תחזור, יהודה!

– כמה אתה בוזה עלי, ישו!

– חס ושלום! עכשיו איני בוזה עליך. אני מרחם עליך…

יהודה קפץ כאילו נשכו נחש:

– מרחם? מרחם אתה עלי? מי אתה שתרחם עלי? טיפש הייתי שבאתי לכאן. כלום איני מכיר את בנו של יוסף הנגר?.. אתה מרחם עלי, ה־ה־ה… כך נאה וכך יאה לך! דעתך טרופה עליך, יקירי, לפיכך השתחץ לבך. הרי זונות, פושעים, עמי־ארצות, אורחים־פורחים, אלה לבד נטפלו אליך… אתה? אתה?.. אתה הֵמַתָּ את המות? אימתי? וכיצד? היכן אבא ואמא שלי? היכן טביתא? היית מכרכר סביב אחותי, מתאמץ בכל כוחותיך לרפאה, להצילה ממות, והעלית חרס בידך. לא סומא אני וראיתי, ראיתי… היאך המתּ את המות… לרפא אתה יודע… רק חמורים חיגרים וכלבים מצורעים… הן, בזה כוחך גדול… אַה… היכן אביך? ודודך? ויוסי? יוסי היתום הקטן… כל נצרת יודעת שאתה גרמת למיתתו של אותו תינוק… הכל יודעים… עד שאתה מרחם עלי, מוטב שתהא מרחם על עצמך, עלוב שכמותך…

הוא לא דיבר, אלא מצווח היה בקול שלא היה דומה לשלוֹ. כאילו עשרות שדים היו מצעקים מתוך גרונו, כולם כאחד; מרגע לרגע היה משתנק ברוקו אגב צריחה. פניו היו מעוּוָתים, מפיו ניו ניתזים צינורות של קצף, ועיניו כאילו עמדו להזדקר מתוך קרקפתו… פתאום קפץ “שעיר” מבוהל מתוך שנתו, ריחרח רגע את רגליו של ישו, הציץ ביהודה, שקל בדעתו, וכשבא לכלל דעה שישו הוא בסכנה התחיל נובח ומקפץ על יהודה… ישו ניסה לשדלו בלחש:,יהודה… יהודה… תנוח דעתך עליך… הבריות ישנים…" רצה להניח עליו את כפו: מנסיונו הוא יודע שמגע ידו משכּך תמיד את לבם של העלובים שרוח רעה מרוצצתם. ואילו יהודה דחה בכעס את היד ועוד יותר התרגש; צריחותיו היו מתגברות והולכות. נמלך ישו בלבו, נפנה והלך לו. ו“שׂעיר” אחריו, כשהוא מרחרח דוּמם את שולי חלוקו ומתכוון לפייסו.

יהודה התלהט במידה כזו, עד שלא הרגיש בתחילה שהוא לבדו. ומשראה את עצמו יחידי וישו אין עמו, נשתתק בבת־אחת, הביט לפניו, לתוך הלילה, בעינים נטולות כל זיק חיים. הסתכל לצדדין ונתבהל. נזדרז ורץ אל כבשי הגבעה: ישו אין שם; זרק מבט על האיצטבה שלפני הבית: אף שם אינו. ירד בכבשים למטה, אל הרחוב, הסתכל בכל כוח ראייתו לימין ולשמאל: אין ישו. “ישו! ישו!..” – התחיל פתאום קורא בקול יאוש, כאדם שנעזב יחידי בישימון אין־סוף. חזר ועלה בריצה למעלן, הביט שוב באיצטבה הפנויה, נכנס אל החצר, רץ אילך ואילך, לא הניח זוית שלא חיפש שם: ישו איננו. לבסוף רץ אל הסלע שבראש הקרפיף התלול שמאחרי החצר, ומפיו פרצה קריאה. מרחוק הבהירה כנגדו דמותו של ישו לאור הכוכבים, כשהיא עומדת בלא זיע, כמו בתפילה. התנפל אליו יהודה, כמטורף, נפל לרגליו, כבש פניו בכפות רגליו, כמות שעשתה פעם מרים בבית לוי בן חלפי, ובכה…

— רבי… מרי… ישו… רחם עלי… בזה עלי… וי, וי לי!.. טעון אני רחמים גדולים… סלח לי! מחל לי! אל תעזבני… אלוהים עזבני… מה עשיתי, מה עשיתי… אף במלה אחת מכל מה שאמרתי איני מאמין, מנוּול שכמותי… בזה עלי, ישו, ואל תעבני… עזוּב, עזוּב אני מאדם… מאלוהים…

“שעיר” התנפל על יהודה בקצף גדול והיה בודאי חובל בו, אילמלא ישו שהספיק לאחוז בו. ישו בעצמו היה מרעיד כולו. דחף את הכלב והתכופף אל יהודה. רצה להגביהו ולא יכול. ובלב רחוּש והומה דיבר אליו:

– יהודה! לא עזבך אלוהים, אין אלוהים עוזב שום בריה. אלא אתה התכחשת אליו מפני שכלתה מאד נפשך אליו… טובה בכיה זו שלך… יפה כוחה, יפות דמעותיך בעיני אבינו שבשמים… אבל קוּמה, קוּמה נא, יהודה…

הוא ליטף את שערותיו, שכמו וכתפיו, עד שלבסוף נשתקק יהודה, כתינוק שאמו נידנדה אותו בעריסה.

תומא היה ספון על דרי בית יונה ובית זבדי. הרי יצק מים על ידי יוחנן, והילכך נתותר אף עליו מזיו קדושתו של רבו. אלא לא נעימה היתה שתיקתו המופלגת. שעות מרובות יושב הוא, מסתכל בכל דבר, סוקר כל אדם, שומע כל שיחה, ושותק. ואותה שעה פניו מלופפות עצבות כזו, עד שמתעוררת בלבותם של הבריות מידת הרחמים עליו. ואי אתה יודע מה הוא סוקר ועל מה הוא תוהה? מה הוא מהרהר ועל מה הוא מתעגם כך?.. ולכשהוא יוצא מגדרו ופוצה פיו דבריו מטילים תדיר ערבוביה בלבותם של הבריות. לא היה מאותם קטני־האמנה, כמו שמעון הגוץ, שדרכם להטיל ספיקות בכל דבר. אדרבא, לכאורה היה להוט לשמוע, מתוך פליאה־שבלב, את סיפורי־המעשה על נסים שנעשו, על חולים שנתרפאו ועל שדים שנטרדו על פי גזירה לבד שיצאה מפי הרב. אבל בדבריו, שהוא זורק לפרקים כלאחר־יד, יש משהו שמערבב על השומע את שמחת חייו. קנוטים לא היו עליו, מפני שהכל ראו בעליל שכל עצמו נפשו קנוטה ושלותו טרודה…

יום אחד שהה ישו בבית זבדי, מפני שזמן רב לא ראה את האנשים שם, ונשתייר לסעוד עמהם בצהרים. בבית שמעון־פטרוס סעדו אותו יום בדממה ומתוך שעמום. רגילים היו כל ימיהם שישוּ בוצע את הפת ומברך עליה, ובהיעדרו ניטל הטעם מאכילתם. חוץ מזה היו הכל שרויים בדאגה לעתיד לבוא. עם גמירת הסעודה התחיל שמעון קובל על כפית הטובה של הבריות כלפי רבו, על שאינם זוכרים לו את כל הטובות שעשה עמהם, את הנפלאות שעשה לעיני הכל, והרי הם הולכים ומזדווגים אל שונאיו דורשי רעתו. פתאום שמע את תומא רוטן לתוך זקנו:

– נסים ונפלאות… שוב נסים ונפלאות, ושוב… – ומשך בכתפיו בקוצר־רוח.

– שמא אינך מאמין? – שאל שמעון – הרי נעשו בפרהסיה.

– מי זקוק לנסים הללו? ומה באו ללמדנו?

שאלה זו נשאלה בפתאום כל כך, עד שבתחילה לא ידעו מה להשיב.

– הכיצד?.. מה משמע?.. – היה שמעון ממלמל ומעפעף לכל צד, כשואל מאַין יבוא עזרו.

פיליפוס הרתיע את עצמו על מקומו, התחיל מכעכע וחוכך, ולבסוף פתח ואמר:

– הקדוש־ברוך־הוא עושה נסים בידי קדושיו…

ניענע תומא את פיסת־ידו באויר, בסמוך לאזנו, כמי שמטריד זבוב:

– הקדושים קדושים לעצמם. מה צורך לו לאדם בקדושים?

דממה ותמיהה. אפילו צפנת, שהיתה עסוקה בפנים הבית, הוציאה ראשה והציצה בעד החלון. ואחר כך יצתה בחשאי ועמדה על פתח הבית. קמחית, שהיתה יושבת על הקרקע ומדיחה את הכלים שהשתמשו בהם לאכילה, הפכה פניה והביטה כלפי הגברים מתוך השתוממות מרובה. ראה תומא את הרושם שעשו דבריו על השומעים, נתבייש ונתבלבל קצת. ואף על פי כן עמד על שלו:

– למה לכם הקדושים הללו? ובאמת, למה? באלוה לבד לא דייכם?.. או שמע אין לאהוב את הבורא, חס ושלום, בלא מעשי הנסים?

המסובים היו נבוכים. אלו נשאו עיניהם אל השמים ואלו לעסו ולעסו, המעלי־גירה, פתותי־לחם שלקטו מעל הטבלה, ופניהם זעומות. פתאום נשמע קול ממקום שלא חיכו לו. אנדרי טילטל ראשו ואמר:

– אפלה… חושך מכאן וחושך מכאן, כמו שאומר הכתוב: “וחושך על פני תהום”… בכל מקום חושך… “ורוח אלוהים מרחפת…”

– איני יודע – אמר שמעון – דייגים פשוטים אנו. הנה אנדרי יודע פסוקים מן התורה; פעם הוא יושב כאן ופעם הוא הולך אצל הפרושים… מה בלבו אין אנו יודעים. אפשר הוא גופו אינו יודע. הפסוקים בילבלו את דעתו… אנו אין בידנו לפסוק אפילו פסוק אחד… שמא באמת אין לו צורך לאדם בקדושים אחרים… אבל רבינו הוא ענין אחר… לחיות בלא רבינו, חלילה, לא נוכל. יודעני שלא נוכל!..

– יודע אתה, לפחות, ומבין בתורתו? – שאל תומא.

– מה ידע ומה יבין אדם כמותי… מילדותי אני כומר מכמורות ותורה לא למדתי… ואף על פי כן דברי רבינו… אמת, אם תשאלני, למשל, לא אוכל להסבירם לך. לא אוכל… אינם סבורים עלי כל צרכם; אינם פרושֹים לפני כשמלה… ואף על פי כן, ברי לי שדברי רבינו נטועים בתוכי… הם בדמי…

– כל העולם כולו… – העיר פיליפוס – כל העולם כולו אינו קיים אלא בזכותו של רבינו…

– כולנו בנים למקום… – רטן תומא כמשיב לפיליפוס בדברי הרב עצמו.

מרים, שהיתה כל הזמן יושבת מתוחה כנימה של כינור, לא התאפקה וקראה ממקומה:

– כולנו בנים למקום, כך הוא מלמדנו… אבל כלום יש לך בעולמו של הבורא יתברך אדם דומה אליו? כולנו בנים למקום, ואילו הוא בן יחיד ומיוחד הוא לאביו שבשמים…

– בן יחיד ומיוחד לאביו שבשמים – חזרה צפנת על דברי מרים; עיניה התלהטו, פניה השתלהבו: – בן יחיד… בן אלוהים אהוב וחמוד…

לא התכוונה להשמיע את קולה. לעצמה, לעצמה לבד דיברה. שפתיה הדומות לעוף פורח באויר היו מרתתות מתוך התלהבות של תשוקה טמירה ואושר לא הגוּי…

– אמת אמרה מרים – העירה גם קמחית במנוחה ובדעה מיושבת – כולנו תלויים בזכותו ואין הוא תלוי בזכותנו.

שלוש הנשים נמצאו מאוגדות באהבה אחת.

תומא לא השיב כלום. שוב נשתתק וסקר את היושבים לפניו מתוך פליאה גדולה. מתוך פליאה סקר את אָשרם. הללו רואים את אלוהים מאחרי ישו; את כל האהבתם ואמונתם שופכים עליו, על הרב, ולפיכך מאושרים הם…

עלו על לבו ימי ישיבתו בערבות יריחו. אף הוא היה כך מאושר…

ופניו התעטפו בעגמימותן הסתומה.

ישו אוהב את תומא כמו שהוא אוהב את יהודה. אבל לא כמו שהוא אוהב את בני זבדי או את בני יונה. זוהי אהבה אחרת. בצער ספיקותיהם של תומא ויהודה רואה הוא זכות שזיכאם הבורא; כל פסיעה שהם פוסעים להתקרב אל בוראם פוגעים בהם חילותיו של השטן, עושים בהם מלחמה ומתייגעים להחזירם. אהבת הבורא ניתנת להם מתוך לבטי־לבטים, מתוך צירים וחבלים, שעה שעה… בעומק לבו רואה ישו את עצמו פחות מהם והוא מתקנא בהם.

יום אחד היה ישו ותומא מהלכים בדרך. ראה תומא את כרי הדשא השטוחים לפניהם כיריעות, את עצי־הפרי המרובים והעמוסים, ונזכר ימי נערותו בהליוֹפוֹליס, נזכר את הנוֹף העגום בנחלת אבותיו, וכמה היו מתיגעים אביו ואחיו להוציא לחם מן האדמה היבשה. וישו אף הוא נזכר ימי ינקותו ונערותו, יגיעם של אבא וכל בני הבית ואת עניותם הגדולה. שניהם זכרו בחיבה ובקדושה את ר' חנניה.

מענין אל ענין התחיל ישו מספר על חנינא דודו, על האור והתפארת שבחייו, על אביו ועל מיתתם של שניהם…

– מה עשה אביך שנגזרה עליו מיתה כזו? – שאל תומא מתוך עגמת־נפש.

כיון שישו לא השיב כלום הוסיף:

– רע ומר כך ליפטר מן העולם…

הם פנו לדרום ועברו בין שדות וכרמים. עין האדם ניזונה כאן משפע הגוונים של השדות הירוקות, של עצי־הפרי, הציצים והפרחים למיניהם השונים, שמנצנצים מתוך ירק הדשאים בחן ובחדוה, כמו החבצלות, עצי הכרכום, שיחי ההרדוף והדפנה בפרחיהם האדומים והורודים, שהיו מַנְוִים את החוף כזֵר לכל ארכו. מימינם מנסר בכל מקום קולם של מים קולחים ממעינות רבים, מוצנעים בין העשבים הגבוהים. האויר מבושם מן הריחות וצולל כזכוכית מזמזומן של דבוֹרים וציוצן של צפרים. למעלן זורח זיו השמים הטהורים בלא רבב כלשהו, בלא חתימת עב, ומשמאל מבהקת תכלתו של ים גינוֹסר עם המפרשֹים הלבנים הנרדמים עליו… “שעיר” רץ בעליצות גדולה; דעתו מבודחת עליו, והוא מקפץ לצדדין, אילך ואילך, מכַלב בפסיעותיו, מבעית סיעת אנקורים שפשטו על גללי הדרך, רודף אחר חתול, שהתפלט ממנו על גבי אילן; עומד שׂעיר תחת האילן, מכשכש בזנבו ונובח כלפי מעלן. עד שהוא רואה שבעליו התרחק ממנו יותר מדי, והסכימה דעתו שאין חתול שוטה זה כדאי שיבזבז עליו את זמנו, והתחיל רץ ומרחרח בעקבות בעליו. בדרך אינו מניח שום הזדמנות להפריח צפרים מתוך שיחים. לפרקים נקלעים להם בדרך אנשים הולכים ברגל או רוכבים על חמורים, נפגשת גמלת ששׁפה שׁפה לה במתינות ואורך־רוח, ועל גבי חטוטרות הגמלים מתנדנדים שקי פרקמטיה שמובאים מארצות רחוקות אל ארצות רחוקות, לכל ארבע הרוחות: דמשק, הלבנון, ירושלים, אלכסנדריה שבמצרים, ולהלן משם… בכל מקום טרודים הבריות: כאן חורשים לזריעת תבואה וכאן – לזריעת ירקות; כאן זומרים גפנים וכאן גוזמים עצי־פרי. ברית כרותה בין הבריות ובין קונם: הם מתיגעים וטורחים, והוא מחמם, ממטיר, ממלא את השבלים יבול ואת הצמחים מגד. ועל כל העולם פורש הבורא יתברך סוכת רחמים, חיים ושלום…

מרחוק הגיעו אל אזניהם של שני המטיילים קולות. הקולות היו הולכים ומתגברים ומתבררים במידה שהיו הולכים ומתקרבים: אלה היו קולותיהם של נערים משחקים אצל המים. משראה ישו את הנערים הופיעו פניו משמחה. בזמן האחרון פסקו הילדים מלבוא אצלו; עתים היה מצר על כך ומתגעגע עליהם.

– רוצה אתה? – אמר ישו – נגש אליהם, אל אותם הפעוטות.

תומא, שהיה יותר מדי טרוד בהרהוריו, לא נתן את דעתו על דברי ישו. אלא משראה אותו הולך אצל הפעוטות נגרר אף הוא אחריו.

ילדה שמנמונת, כרסתנית, קיוֶצת, שפירשה מחבריה הגדולים ממנה, עמדה לבדה, ידיה מופשַׁלות לאחוריה ועיניה תלויות בחמה, במפרשים שמלבינים על המים, בשלָך שחור שמנמיך עצמו ושף על גבי שטח המים… ניגש אליה ישו, תפש את סנטרה העגול במלוא כפו, כשם שתופשים בכף־היד פרי כבד־עסיס ונהנים מהקליפה הרכה והחלקה. הגביה את סנטרה והפשיל פניה כלפי מעלה. הילדה לא ניסתה אפילו להשמט מכפו, אלא צחקה אליו באמון וידידות. הסתכל ישו לתוך עיניה וחייך אף הוא.

– מה עושים הללו שם? – שאל ישו.

– אֵם מִסְיַמְדִים ליאות (הם מתלמדים לירות) – השיבה הילדה.

– “ליאות”? במה?

– באבנים.

– פִּטמה חמודה! – לחש לה ישו בחיבה והעביר את עצמו מעליה בקושי. ניגש אל הילדים. הללו היו מאַמנים את ידם לזרוק חלוקי־אבנים על גבי שטח המים, והיו מתחרים זה בזה להקפיץ את צרורותיהם על גבי המים כעין אותם הדגים הזעירים שמנתרים מתוך המים למעלן…

– יפה! יפה! שפיר! – קרא ישו לילד אחד שהפליא לעשות מכולם.

הילדים, שלכתחילה לא הרגישו בו, נתמהו מאד לראותו עומד על גבם.

– הלה – סיפרו הילדים בשבחו של חברם – מפליא גם לירות חצים מקשתו.

– אי לו לבעל החצים… – נפלטה קריאה מפי ישו – מי לימדו את המלאכה?

– הדוד שמעון.

– מכפר־נחום? הגוץ?

– הן. את כולנו לימד.

ישו מששמע זאת כאילו נחתכו מעיו. עכשיו מבין הוא מפני מה פסקו הילדים מלבוא אליו. תומא מקצץ בנטיעותיו. “הקסרקטין עתיד לנצח את בית־הכנסת”, נזכרו לו דברי תומא. כדי שהקטנים לא ירגישו בצערו, גחן, נטל צרור וזרק אף הוא כדרך שהילדים היו זורקים. הצרור שקע ולא סלד אף פעם אחת. ואילו שׂעיר משראה שבעליו זרק אבן, לא שהה הרבה ומיד קפץ המימה לבקש את האבן. אז מצא ישו קיסם קטן ושוב זרקוֹ הרחק אל הים. שׂעיר קפץ אל המים, שחה ושחה עד שמצא את הקיסם, תפשו בפיו והחזירוֹ לבעליו. הכלב כישכש בזנבו, וניכר היה שהוא שמח על מעשה זה שעלה בידו וביקש בעיניו עוד. להתפעלותם של הילדים לא היה שיעור. עכשיו התחילו כולם לזרוק אבנים וקיסמים כדי שהכלב יחזירם…

במרחק־מה עמד תומא ופניו לבשו קדרות; זכר ילדה אחת קטנה שהניח בנצרת ונחמר בו לבו… וכשישו חזר אליו הלכו שניהם דמומים, כל אחד עם עגמת־נפשו שלו.

אחר שתי שעות של הליכה נתיגעו מאד. החמה הגבוהה היתה קופחת על ראשם והם היו פּוסעים בכבדות ומזיעים. ולבסוף הגיעו אל נחל בסביבות ארבּל. שם משך את לבם אגוז אחד, שהיה צמח יחידי על שפת הנחל, בנופו הגדול והירוק. מעל שפת הנחל שמנגדו התנשאה חוֹמת סלעים מלאה חגוים ונקיקי מערות שהיו משחירים כחוֹרים גדולים. האויר היה כאן צונן. עד למרחק התפשט צִלם הכבד של צלעי ההרים וצוּקי הסלעים הזקופים והגבוהים. הללו היו מעורטלים מכל צמח ומטילים אימה בקדרותם. במרום, מעל לצוקי הסלעים, טס לוֹ נשר בודד, פּוֹרש כנפיו בחוסן של מלכות ועג את עוגותיו הרחבות והשלוות. מתוך החגוים והנקיקים פורחות לפרקים יונים, יורדות אל קרקע הנחל לבקש להן טרף, מתגבהות, טסות, ברטט ובעליצות מטרפות בכנפיהן, משתעשעות, מחזרות זו על זו וחוזרות ונסתרות בחגויהן: אלו נכנסות ואלו יוצאות…

ראה שעיר את היוֹנים מטיילות על הקרקע והתנפל עליהן כעל קלגסים שפשטו על נחלתו. היוֹנים התנשאו בבת־ראש כלפי מעלה ומילאו את האויר המיה אטומה.

– מה גדול כאן השקט! – אמר תומא אחר דממה ממושכת – חביבה עלי דממה זו שמקשקשת באזנים כמו זוג רחוק… שלום ושלוה כאן כמו אצל טובלי־שחרית, שהייתי דר אצלם. מה הם אותם החוֹרים השחורים שם למעלן בין הסלעים? דומים הם לשֻבכּין עשויים בידי הטבע.

– אותם החוֹרים מערות גדולות הן. משפחות מרובות מבני ישראל היו שרויות שם. לא חפצו לקבל מרותו ואַדנוּתו של האדומי ומצאו שם מפלט… הו! לא תמיד היו שורים שלום ושלוה במקום הזה.

– והיכן הן אותן המשפחות? מי הטרידן?

– קפץ עליהן רוגזו של הורדוס ועמד עליהן לכלותן.

– כיצד! היאך הגיעו לשם חילותיו?

– הוא עקף את ההרים בשבילים שמובילים למעלה, ומשם היה משלשל את חילותיו בתיבות אל המערות הללו. וי! וי!.. אותן השעות לא היתה שרויה כאן דממה ש“מקשקשת באזנים כמו זוג רחוק”. מכיון שאני עוצם את עיני אני שומע את היללות והצוחוֹת שנשמעו כאן מפי תינוקות ואמהותיהם, כשהם נשחטים או מושלכים למטן, ואני רואה את הסלעים והזיזים הללו זולגים דם, סילונות סילונות…

נזדעזע בכל גופו כנגד התמונה שראה בעיניו העצומות.

תומא היה שומע בתחילה במנוחה. פתאום, כניעור משנתו, הרתיע בכל גופו, טפח בכפו על ברכיו וקרא:

– חייך, האדם צדיק ממנו!

הסתכל בו ישו וכמעט לא הכירוֹ: כל כך הכסיפו פניו.

– מה לך? מה אתה שׂח? – שאל תמה.

– אם אביך כך נפטר מן העולם, כמו שסיפרת לי, מה טעם בכל קרבנו, קרבן־חייו ובכל הנוֹי שבהם? הרי סופו בייש את כל חייו, כיער וגינה אותם!.. – הוא דיבר בהתרגשות כזו, עד שלא הרגיש אפילו שדבריו עלולים לפגוע בישו פגיעה קשה… – מה טעם בשלום ובשלוה השרויים כאן בשעה זו, בכל הנועם הזה, לאחר הטבח שנעשה במקום הזה, לאחר שנשפך במקום הזה דם אדם, וצוחוּ תינוקות, ויללו והתחננו אמהות? פנה זיוו, פנה הודו של המקום. הנאתו פיגול לי… זבחי מתים… תועבה, אחד שכבר נעשתה ואחד שעתידה ליעשות, נוטלת מן החיים את כל חנם וטעמם…

לרגע אחד נשתקק, ואחר שוב הרתית האיש בכל גופו וקרא:

– לא! לא! לאחר שניתן בנו היצר־הרע פקעה רשותו הוא להתרעם עלינו, לתבוע אותנו לדין. מי שהטמין את האויב בבית חברו, לא דין הוא שיבוא לגנות את חברו זה על שנפל ביד האויב ונכנע לפניו. אפילו הורדוס גופא עתיד ליצא זכאי בדין… על מה ולמה נתן בנו את היצר־הרע?

פני ישו התקשרו בעצבות. על עקת־נפשו, שנשתיירה בו לאחר פגישתו עם הילדים, באו הדברים האלה להוסיף.

– עד שאתה מלמד זכות על האדומי – אמר ישו – אומר אני לך שאפילו מלאכי־השרת יש להם להתקנא בילוד־אשה עם היצר־הרע שבו. אותו צער מתוק שבכיבוש היצר, אותה לענה ערבה שיש עם כל חרטה ותשובה, – טעמם של כל אלו אינו ידוע למלאכי־השרת. העבודה שילוד־אשה משתבח על ידם ומתעלה על מלאכי־השרת. מחיבּת המקום לברואיו נתן בהם את היצר־הרע, את החטא, כדי שיבואו לידי דיון מכאיב זה עם עצמם… והסוף – לידי כניעה גמורה, לידי שעבוד הלב למקום…

תומא רטן משהו לא ברור בחטמו; חכך קצת כמקשה לדבר ואחר אמר:

– כניעה גמורה, שעבוד הלב… איני מקבל את זאת… איני רוצה בכניעת־לב גמורה!

– דבריך, תומא, סתומים לי מאד…

שפתותיו של תומא ריתתו כלשהו בחיוך דק וחיור, כמתוך כאב:

– אם יגזור עלי בוראי לעשות מעשה שהוא רע בהחלט… סבורני שלא אעשה… אקבל את כל הענשין שבעולם, אקפּח את עולמי בזה ובבּא, ואף על פי כן לא אעשה… לא אוּכל, למשל, לעשות, אפילו על פי גזירה עליונה, מה שעשה כאן הורדוס, לא אוכל!..

טילטל את עצמו בכל גופו, תפש בכפו המירתתת את פרק ידו של ישו, לחצה כמו בצבת, וחזר וקרא בקול רם, דומה לצעקת כאב:

– לא אעשה! שומע אתה? לא אעשה! לא אעשה!

לכאורה היה יכול ישו להסביר לו לתומא שכל עצמה של קריאת־כאב זו שלו מן האלוה היא. ותחת זאת סיפר לו בניחות, כדי לשכך את לבו, מה שקיבל מחנינא דודו על עקידת יצחק: אין מעשה רשע ואין מעשה שטות בידי העושה שליחותו של מקום. הרשע והשטוּת בידי שליחו של מקום עולים כצדקה וחכמה. אין רע אלא לגבי בשר־ודם; לגבי מי־שאמר־והיה־העולם אין רע בנמצא. אין הרשע ממידותיו של אֵל הברכות ואדון השלום.

שעיר היה בא אליו בכל רגע, מתחכך בו, מלקק את כפות ידיו ומבקש ללקק אף את פניו. ישו היה דוחה אותו שלא־מדעת במרפקו ומשמיט פניו ממנו לכאן ולכאן… פתאום נשמע צחוקו של תומא, שהבעית את ישו, שכן פניו קנוטות היו ושיניו הדוקות ומחרקות:

– ומעשי הלויים בעובדי העגל? אותם שלושת אלפים איש ואשה שנפלו לפי חרב על פי גזירת משה רבינו? ואותם ארבע מאות וחמישים כוהני הבעל שנשחטו על פי גזירת אליה הנביא? מה אלה? צדקה? חכמה? לא שמענו שדעת המקום לא היתה נוחה מהם, לא שמענו שנתגנו על כך… עצוֹם, ישו, את עיניך, שמא תשמע אף את הצוָחות והיללות של התינוקות ואמותיהם במחנה ישראל במדבר, אף על פי שמרובים הימים שעברו מאז… שמא תראה את סילוני הדם שהסמיקו את מי הקישון… ודאי בדין עשו מה שעשו, ודאי ששליחי המקום היו. אבל אי אפשי בדין כזה! דין שמתיר דמם של מאות ואלפי בני־אדם, של נשים וטף, אינו דין. ואיני יכול לקבלו, איני יכול!.. כלום כל אותם שעשו כמצוּוה עליהם על פי משה רבינו, עליו השלום, או על פי אליה הנביא, עליו השלום, כלום כולם נאמנים עליך שלא היה ביניהם אף אחד שבלבו נהנה הנאת השטן לשפוך דם בלא מוראה של מידת הדין? מה ודאות יש לך שהרבה מאלו עשו אותה שעה את שליחותו של המקום ולא את שליחותו של היצר־הרע להתענג על מראה האימה, על מראה ההתאבקות הנואשת ופרפורי הגוף השותת דם וגוסס, על העינים המזוּגגות?.. יש גם תענוגות כאלה לבני־אדם! מה צורך ביצר־הרע הזה? להגביה את האדם על המלאכים? מי כאן המתגבה? הורדוס או אותם שנשחטו על ידיו? עובדי העגל או הלויים? וכי למי יש צורך להיות עדיף ממלאך? וכי לא דייני להיות בשר־ודם מקבל עוֹל שמים באהבה ובלא התועבות והיסורים הגדולים?

הוא דיבר בלגלוג ובזעם. עתים פרצו דבריו מפיו בצוחות, ומעל לחומת הסלעים נענו לו בנות־צחוק קטופות. לבסוף נתרפה קולו, וסיים את דבריו בלחש מתוך גניחות.

בשעה שתומא דיבר השכיב ישו את שעיר בין ברכיו והיה מלטפו ומדגדגו בערפו ובצוארו, היה עוקב בעיניו אחר היוֹנים ששוב פשטו על הקרקע, ובה בשעה מחייך חיוך מוצנע בלבו שרק ניצוצות זעירים ניתזו הימנו לתוך זויות עיניו…

מכיון שנדממו צוחוֹתיו של תומא אמר לו ישו:

– תומא! אתה מטיח דברים כלפי הבורא יתברך וכלפי קדושי עליון. אילמלא הייתי מתירא הייתי אומר שאהבת המקום שבך מפוקפקת היא.

– אהבת המקום שבי מפוקפקת היא? כלום יש לי בעולם דבר זולת אהבה זו?

צירף את פיסות ידיו זו אל זו ככפוּת, נשא עיניו אל השמים וקרא בקול מרעיד:

– אתה יודע… לפניך, ריבוני, גלוי וידוע אם אני אוהב בעולמך דבר זולתך…

ואחר כך הוסיף בקול אחר:

– אבל יצר־הרע שנתת בנו… אינו מניח לי לישב בשלוה. עדיין לא הסכימה דעתי להצדיק עלינו את דינך זה…

– למה אתה מחייך, ישו? – שאל פתאום תומא כנעלב.

– כלום הייתי מחייך?

– ודאי שהיית מחייך. כלפי מי? כלפי מה?

– הייתי מהרהר בלבי: עד שאתה מקיש דברים כלפי הלויים הקדמונים, אתה גופך, דומני, יש בך מקנאתם… אני מעלה עליך הכתוב שאמר משה על אותם הלויים: “האומר לאביו ולאמו: לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצוֹרוּ”. כלום אתה לא עזבת את אביך ואחיך? לא עזבת את אשתך ואת בתך יחידתך, אהובת נפשך? וכל זאת – מפני שהלכת למצוא אלוהים, “לשמור את דתו ולנצור בריתו”…

תומא זרק בישו מלמטה למעלה מבט אלכסוני מהסס ובוחן, ואחר אמר:

– ואתה?.. דומני שזו היתה גם דרכך…

– הן… כנראה… אב אחד לנו…

והוא חייך כלפי הנשרים הטסים במרומים, כלפי היוֹנים הממלאות את האויר הגיה חרישית, ומיצמץ את עיניו כלפי זיוה של החמה…

תומא ישב סמוך אצל ישו, כולו כפוף ובנפש קניטה. ענן עכור ומעלה סרחון של חטא ודם התפשט על העולם והכהה עליו את זיו החמה…

פרק עשירי    🔗

אף על פי שישו לא היה מימיו להוט אחר ההמונים המרובים שהיו נגררים אחריו, נתעגמה עליו נפשו מאד משראה את מעגל פעולותיו בין הבריות הולך ומצטמצם.

משעה שתומא הביא את הידיעה על מיתתו המשונה של יוחנן היו כל אנשי בית יונה ובית זבדי שרויים בדאגה וביראה שמא יתפשו למלכות. יותר משדאגו לעצמם דאגו לרבם. מרובים היו אויביהם. והילכך נתנו את דעתם שלא להרגיש עליהם את הבריות שלא לצורך.

ודוקא אותה שעה התחילו מתנגדיהם מתעסקים עמהם יותר מתמיד, כאילו מעוֹף פורח שמעו שהרשוּת תסייע בידם לכלות את שנוּאי נפשם. מפני מה מרובים מקטרגיהם? סיבות שונות לדבר. ישו מתנהג, לכאורה, כ“חבר” ותיק, ואף תלמידיו אינם פרוצים בעבירות יותר משאר בני אומנותם, אלא שיש בו בישו, בכל התנהגותו ובכל דבריו, משהו חדש, לא ברור ולא מלובן די צרכו, שחשוד בעיני אויביו ומירא אותם. חשוד להם מה שהרוחות הטמאין מצייתין לו, מסתלקין, על פי גזירה ממנו, מתוך הגוף שנכנסו בו: חשוד להם מה שנגררים אחריו עמי־ארצות, הולכי־בטל, אורחים־פורחים, מחוסרי־כל, כפוּנים ודווּיים, שמאמינים בו שהוא שליחא דשמיא… וביחוד חוששים מפני ההמונים הללו כל בעלי השׂררה, האמרכּלים השונים ועתירי הנכסים. שכּן מי יודע כמה בלבולים עלולות התקהלויות אלו להביא. בשעה שהימים אינם כתיקונם מתרבים האנשים שבהפקרות נוֹח להם. ומעשה שהיה בחמוּמי־מוח שעמדו ובילבלו את המוחין לאנשים תמימי־דרך, הביאו אנדרלמוסיה בין הבריות, עד שהרשות נצטרכה לשלוח את חילותיה; החילות, כידוע, אין בודקין מי חייב ומי אינו חייב… ולבותן של אמהות טובות מפרפרים מפחד לגידולי ידן ולריבוייהן…

וכשהדברים מגיעים לידי כך מתרבים המליזים ואין בודקים בדברים של טעם ושאינם של טעם. עבירות שכל ציידי דגים בכפר־נחום דשים בעקבם העלו להם כזדונות, ואף היו תולים בהם עבירות וחטאים שלא היו בהם.

הפרושים וגרוּריהם התחילו באים לכל מקום שישו ותלמידיו מתקהלים, נכנסים לתוך דבריו, מקפחים אותו בשאלות ומקנטרים בדברים בעלמא. יום אחד היה יושב ודורש לפני תלמידיו, ובשורה הראשונה הסמוכה אצלו נזדמנו יחד, שלא במתכוון, מרים, יהודה והזקן לוי בן חלפי. הפסיקוֹ פתאום פרוש אחד ושאלוֹ מתוך גסות־רוח מפני מה נודעת ממנו חיבה יתירה לזונות, למוֹכסין ולעבריינים. ברגע הראשון נתבלבל ישו ופניו נתכרכמו: מאד היה מצר על שהלבינו ברבים את פני האנשים. ואז התחיל מדבר על כוחה של התשובה, וסיפר לפני שומעיו את המשל הנאה בבן שנטרד מבית אביו על שהיה סוּרוֹ רע, והיה ימים רבים מגלגל בערים נכריות ומגמר יחד עם חברים רעים את ממונו שקיבל מאביו. לימים חזר אל אביו בלב שלם. ואביו שמח עליו יותר משהיה שמח על בנו הטוב, שלא עזב מימיו את בית אביו… ולבסוף סיים:

– אמן אני אומר לכם: יפה שעה אחת של תשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא!

הדברים האלו הקניטו מאד את הפרושים, שראו בהם משום זלזול בעולם הבא.

על־יד על־יד נמצאו תלמידיו מוּקפים חומת שנאה וחשד. כמנוּדים עמדו בין בני־ברית: הבריות פסקו מלהזדקק אליהם בכל דבר. אותם הימים שהמונים המונים היו מתכנסים כאן מקרוב ומרחוק, שכל עמוס־הגורל וכל לב מטופל ביסורים היו באים לבקש ממנו רפואה לגוף, מזור לנפש, ־ אותם הימים רחוקים הם כל כך! רפי הלב מן התלמידים משתמטים אחד אחד ועוזבים אותו. רוחות הטומאה לא תמיד נשמעים לו, התרופות שהוא נותן לחלאים שונים לא תמיד מועילות. מה מתרחש בו? מה אירע לו? – שואל הוא את עצמו. הוא שהיה אומר וחוזר ואומר לתלמידיו: “אם יש בכם אמונה כגרגר החרדל תוכלו להעביר הרים ממקומם” – כלום בו בעצמו לקתה האמונה ולקה הרצון?..

נוסף על כל אלה באו דברי הלגלוג, הליזה והקנטור של אויביו וחררו את בטחונם של הבריות בו. נתפחדו קטני־האמנה, התחילו נרתעים ומתברחים. ואילו אותם שאמונתם לא נתמטמטה דבקו בו דביקות יתירה. ובכל מקום אין פוסקים ויכוחים, מחלוקת ומצוּת בבית, בבית־הכנסת ובשוּק. נחלקו הדעות, לבבות נתפרדו, קרובים נתרחקו. נתבהל מאד ישו. לא צפה מראש שדוקא הוא עתיד להרבות מחלוקת בישראל, שהוא יביא פירוד הלבבות, הוא שאומר וחוזר ואומר: “אשרי רודפי שלום, כי בני אלוהים יקרא להם!..” מה משונים ומפליאים הם דרכי ההשגחה! דומה עליו כאילו מזלו משטה בו ועושאו שליח לדבר השנוי עליו… בלעג מר כלענה הוא מלעיג על עצמו, ואומר לתלמידיו שאהבוהו יותר מאביהם ואמם, מבנם ובתם:

– אל תהיו סבורים שבאתי להטיל שלום בעולם… לא באתי להטיל שלום אלא סיף. שכן באתי להפריד בין איש ואביו, בין בת ואמה, בין כלה וחמוֹתה… ואויבי איש אנשי ביתו…

בבית שמעון מתלחשים כל הימים. מפה לאוזן מוסרים דברים שמרפים את לבותם כשעוה ומכהים רוחם. אבל נזהרים הם שלא יגיעו הדברים אל רבם, כדי שלא לצערו. יום אחד סיפרו שהזמינו מירושלים תלמידי־חכמים לתהות על קנקנו ולראות אם יש מקום להעמידו לדין. ויום אחר ראו פרושים מזדמנים עם ממוּני הרָשות לפונדק אחד לטכס עצה כנגד ישו ותלמידיו. ברור היה שלא יוכלו להתקיים בכפר־נחום ולא יתפלטו אלא אם כן ילכו עם רבם למקום רחוק, שאין מכירים אותם שם. בכדי שלא לעורר חשד, אין צריכים לילך בלא פרוטה באפוּנדתם ובלא חלוק בתרמילם, כדרך הדרשנים העוברים, אלא לשלם בכל מקום בעד אכילה ולינה. אבל קופתם ריקה. הסכימה דעתם לשלוח את יהודה אל כורזין, אל בית־ציידה־יוּליה. אל אַרבּל, מגדל, אל כל אותן הערים שישו היה דורש שם בבתי־כנסיותיהן ומרפא את חוליהן. שם יש גם בין פקידי הממשלה ואמרכלי העדה אנשים הכרוכים אחר רבם. הללו בודאי לא יסרבו לעמוד להם בשעת דחקם ולא יקפצו את ידם… אגב הוטל עליו להרכין אוזן ולשמוע מה העם מדבר ולהבחין להיכן הרוחות נושבות… יהודה היה זריז והכל היו בטוחים בו שיעשה את שליחותו באמונה והצלחה, כמוֹת שהיה מצליח תמיד בשליחוּיוֹתיו של ישו. ועם זאת ראו צורך לעצמם להזהירו ולהתרות בו שלא יהא סוער יותר מן המידה, שלא יצא מגדרו ולא יסטור למי את לועו, שלא יקפח למי על שוקיו, שיהא מתנהג בכל מקום בצניעות, מתון מתון…

יהודה הלך. לא יצאו ימים מרובים והוא חזר. מכיון שנכנס אל החצר נתבהלו כל אנשי הבית: כולם כאחד הכירו מיד בפניו שאירע לו בדרך משהו לא טוב. פניו היו זעומות: השליך בזעף את מקלו ותרמילו, ושכח אפילו לומר שלום.

– את שיני מי הקהית? מהר והגד! – קרא אליו יעקב.

– פתח פיך סוף סוף – קרא אליו גם שמעון – ונשמע היכן ובמה סרחת.

– על מה נבהלתם כולכם? לואי והייתי סוטר להם את מעיהם על פניהם… לואי שתשתחקנה עצמותיהם… תוך כדי דיבורו הרגיש בישו שיושב ומלטף את שעיר בלא להשמיע הברה, כאילו אינו שומע כלום. מיד נשתתק ונשך את שפתו.

והאנשים לא דחקו עליו שיספר על הרפתקאותיו בפני ישו.

לאחר מכן נתברר להם שאין לחכות לסיוע משום מקום. רבים מאותם שהיו גרורים אחר ישו שקוּדים עכשיו לנער את חצנם ממנו ולטהר את עצמם מכל חשד של קירבה אליו; הרבה נזדווגו אל המלעיגים והמשטינים. בבית־ציידה־יוליה כמעט שנפל יהודה בידי התשחורת, ובנס ניצל ממנה.

היה מן ההכרח לעקור במהרה מכפר־נחום, ולא בהמון, אלא בצנעה ובמתי־מעט, מן הקרובים ביותר. הסכימה דעתם לילך אל הצפון, אל גלילות צוֹר וצידון, ואפילו בלא פרוטה בכיס. כלום לא קיבלו מרבם לא לדאוג ליום מחר, לסמוך על ה', ודיה לצרה בשעתה?

ומכיון שנמנו וגמרו לא להשתהות עוד ואף קבעו יום ליציאתם, מיד נזדככה רוחם ונתבדחה דעתם, ובלב בטוח התחילו מתקינים את כליהם ומכינים את עצמם לדרך. כל אחד הטמין מחבריו עמוק בלבו את צער הפרידה. היה כוסס גם מורא טמיר מפני העתיד הנעלם. אף אל לבו של ישו נתקשרה עצבות. כל המקום הזה ותושביו נתאהבו על ידיו. ים גינוּסר זה שהכּירוֹ כבר כל שעות היום לכל גווניו ומראותיו, לכל זריחותיו ומחשכיו, כשם שמכירים בריה בעלת־חיים; הרי הגולן הללו עם כל נקיקיהם וחֲסוּחֵיהם, עם טירותיהם, כפריהם ומבצריהם, וזה החרמון המביט תמיד מרחוק בשלות תעלומתו… קשה היתה עליו הפרידה מן הערים הללו, שימים מרובים היה נושא את משאם וטרחם של כמה וכמה מתושביהן, שהיה מכיר כבר את ילדיהם, את תחלואיהם, דאגותיהם ומריבותיהם… מה הזדרזו הערם האלו להתנער ממנו, לנשור ממנו כעלים יבשים מן הענף!.. איש לא יהא מתגעגע עליו לאחר שילך מכאן, זולת שׂעיר… לא! שׂעיר הנאמן יתלווה עמהם… היחידים שיהיו זוכרים אותו לטובה הם הוריו של נקדימון. חבל שאינם יכולים להצטרף אליהם!

הלך להתפטר מהם. שני הזקנים היו לבדם בבית, ושמחו להקביל את ישו בתוך כתלי ביתם. לא ידעו מכל הנעשה וזימנו את עצמם לשיחה נאה ונעימה שוב על נקדימון שלהם. ושוב אותם הזכרונות משנות ילדותם של בנם ושל ישו. שעה מרובה היה ישו חוכך ולא יכול לומר להם לשם מה בא. החדר שישבו בו היה קטן, מבהיק בטהרתו ומלא אור החמה. הזקנה חולת הרגלים לא יכלה לעמוד מעל כורסתה ולפיכך הושיבה את ישו סמוך אצלה, ליד ימינה; והזקן, עדיין זריז בתנועותיו, היה מחזר על ישו, מדדה בפסיעות זעירות אילך ואילך ומזמן תקרובת לכבד בה את האורח החשוב. ישו מחבב מאד היה את הזקנים ואף נהנה מהחמה שאוֹרה ממלא תמיד את בית דירתם.

– באתי לקבל מכם את ברכתכם – אמר סוף סוף לאחר שהיה מתקשה זמן רב.

הזקן לא שמע, והזקנה שאלה:

– למה זה? במה? בודאי נברכך, אבל…

– לדרכי. אני הולך מכאן.

– לזמן מרובה?

– מי יודע! יכול לזמן קצר, יכול לזמן מרובה, ואפשר לתמיד.

– שומע אתה, אבא? שומע אתה? – צעקה הזקנה לתוך אזנו הכבדה של בעלה.

– מה, אמא? לא שמעתי, אמא!

– רבי ישוע עוזב אותנו. הוא הולך מכאן…

– כבר הולך מכאן? כל כך במהרה? אי! – התלוצץ הזקן – מי כאן בעל־הבית: אני או הוא? לא נניחוֹ לילך…

– לא, אבא! הוא עוזב את כפר־נחום – צעקה האשה בקול חרדה – ואפשר לתמיד.

הזקן נתן בישוּ עינים לטושות בתמיהה של פחד:

– מה פירוש… מה משמע… אתה עוזב? ו… ו… היאך תעזוב את…

– את מי?

– את כולנו… את שמעון… את… את…

– בני בית יונה ובני בית זבדי מתלווים אלי.

– מה הוא שׂח, אמא? – פנה אל אשתו כמעט בקול כעוס – איני שומע בהחלט מה הוא שׂח.

– הוא אומר שבני בית יונה ובני בית זבדי הולכים גם הם עמו.

– אבל – פנה אל ישו – הרי פירוש הדבר שכולכם עוקרים מכאן?

– ישו ניענע בראשו: הן. לא שיער ששמועה זו שבא להשמיעם כך תהמם אותם.

– המתן! המתן! – מילל הזקן בקושי – ואף על פי כן אין זה סבור עלי: לשם מה? לצורך מה?

– אין אנו מרוצים כאן על הבריות. כנראה, כך גזרו עלינו מן השמים.

– אין אתם מרוצים על הבריות, אמרת? על אלו בריות? אי משום כך… אינם כדאים שתתן את דעתך עליהם.

הוא שתק, והזקן הבין שאין לסרהב בו שיחזור בו. התחיל מדבר כמעט בקול בוכים:

– ואנו?.. מה תהא עלינו?.. מה את שותקת, אמא!

גחן ישו וצעק לתוך אזנו, בכל כוח רחמיו ואהבתו אל שני הזקנים:

– אם ירצה ה', נחזור בשלום.

– לואי אמן! – קרא הזקן – אילמלא רגליה החולות היינו מצטרפים אליכם.

– בודאי, בודאי – הזדרז ישו להסכים לזקן תשוש זה, שלא היה בו כבר כוח לעבור מביתו אל בית־המכס – נקוה אל חסדי הבורא יתברך שיחזירנו בשלום.

– אתם תחזרו, אבל… זקנים אנו, ומי יודע אם אזכה לראותך… אילו, לפחות, נקדימון היה כאן…

והזקנה הוסיפה:

– הרי אתה היית לנו כמן בן… אני מדברת עמך ודומה עלי שעם נקדימון אני מדברת.

ישו קם ליפטר מהם. התחיל הזקן מרעיד בכל גופו, עד שקשתה עליו העמידה, וישו הרכין אליו את ראשו. הזקן הניח את שתי כפות ידיו על ראשו ולחש:

– יברכך ה' וישמרך… וישם לך שלום…

ואחר כך פנה ישו אל הזקנה וזו מילמלה אף היא בלחש:

– צאתך לשלום ושובך לשלום… יהא ה', שומרך ומצילך מכל רע…

הזקן גיפפו ונשקו. דוּמם יצא את הבית.

ישו היה בימים האחרונים מהלך הרבה. היה הולך ליפרד מן המקומות שהיה רגיל להתבודד ולהתפלל שם.

כך הוליכוהו יום אחד רגליו אל המערות שבסביבות אַרבּל. נתמה מאד כשהגיעו אליו עוד מרחוק קולות של ילדים הרבה מאותו מקום שברגיל שקט ודממה שרויים שם. אף שׂעיר זקף את אזניו והטיל עיניו בבעליו כשואל: “שמא אלך לראות מי שם?” ישו אחז בקולרו ולא הניחו מידו, גזירה שמא יתן את פחדו על הילדים המשחקים שם. בלבו הצטער על שלא יוכל לשהות שם שעה קלה ביחידות. משקרב אל האגוז החביב עליו שמח לראות שאין שם איש. אלא מן הצד השני של הנחל שמנגדו, לרגלי חומת הסלעים, עמדה חבורת ילדים ואדם מגוּדל בתוכם. הילדים עמדו צפופים ודחוקים סביבו, ראשיהם מופשלים למעלה והם מביטים אל המערות, שאותו אדם היה מראה להם ומסביר להם.

פתאום התחיל שׂעיר מנבּח, כולו דרוך לקפיצה, אלא ישו אחז בו בקולר. כל הילדים הפכו פניהם ואף האדם המגודל שעמד בתוכם הביט לאחוריו. הרי זה היה שמעון. כולם היו מזוינים בקשתות. אף על פיו של המרחק הבחין ישו את הקשתות שבידיהם.

שוב ניעור בו בישו כאב חד, כאילו נתחתכו בני־מעיו. נפנה ועקר מאותו מקום לחזור לביתו בלא לישב לנוח. אותה שעה היתה הדרך לאורך החוף ריקה מאדם. רק הוא וכלבו, שעדיין היה אוחזו בקולר, מפני ששכח להניחו. הוא גם שכח לבקש לו מקום אחר לנוח שם. כך היה מהלך כרבע שעה. פתאום ראה את שמעון וילדיו הולכים אחריו בפסיעות מהירות, כמתאמצים להגיע אליו. אילו היה ישו מוצא מקום להצניעַ את עצמו שם עד שיעברו היה עושה זאת. וכיון שמקום כזה לא היה שם לא זירז את פסיעותיו, אלא היה מהלך, כמו קודם, מתון מתון. שׂעיר התפרץ סוף סוף מידו ורץ כנגד הילדים. רצה ישו לקרוא לקטנים שלא יתבהלו ולא יתברחו, שאין פגיעתו של הכלב רעה. אבל הילדים לא נתבהלו ולא נתברחו. הם הכירו את שׂעיר ושׂעיר הכיר אותם. השמחה היתה רבה ביניהם והתחילו מתעסקים ומגלגלים יחד. שמעון פירש מן הילדים וקירב את עצמי אל ישו. לא היה ישו חוכך הרבה וּשאלו:

– שמעון! מה אתה עושה לקטנים הללו?

– הבאתים לכאן, הראיתי להם את המערות וסיפרתי להם מה שעשה הורדוס למשפחות ישראל שהיו מסתתרות שם.

– מה צורך, שמעון, לנטוע בלבם שנאת אדם ולכוון מחשבותיהם לשפיכת דמים?

– של שונאי ישראל.

– מה טובה תצמח לנו משנאה זו?

– עמוֹד, רבי! – קרא שמעון ואף הוא גופא עמד – ראה: מאחוריך טבריה, לפניך, שם, בית־ציידה־יוּליה. כלום אין השמות מזכירים לך את שעבודה של מלכות רשע ועובדי־גילולים? צלמו של קיסר רומי על הדינרים; כל מטבע שאתה מכניס או מוציא שמו הטמא חרוּת עליה. האדומי עבד לרומאים ואנו עבדים לעבד. אתה יושב כאן, רבי, ואי אתה יודע מה שנעשה בארץ. מילדותנו מַשנִים לנו שהארץ אינה נמכרת לצמיתות, והרי אנו וארצנו נמכרנו לבזוּי־עם. אנו נזהרים מלהשכיר לעובדי־גילולים בית או שדה בארץ ישראל, וכל יום תוקעים עובדי־הגילולים יותר ויותר יתד בארצנו. מירושלים ועד קיסרין, מטבריה ועד עכו הם מטמאים אותה בתיאטרוֹתיהם, בקירקסיהם וצלמיהם הטמאים, ואת רגלינו דוחקים מכל מקום. סופנו להיות כנכרים על אדמת אבותינו… את כל זאת אני תוקע לתוך לבותם של הקטנים. אנו לא ידענו, בעוונותינו הרבים, לשקוד על גבולות ארצנו; ישקדו, לפחות, הם לכשיגדלו!

זכורים לו לישו הימים שאף הוא היה מצר, כמו אדם זה, לראות את הארץ נטמאת על ידי עובדי־גילולים. לכאורה, לא הרבה זמן יצא מאז, ואף על פי כן הוא רואה אותם הימים כמו בעד ערפל עבה, כמו זכר חלום רחוק…

– שמע לא כך? שמא טועה אני? – שאל שמעון כשהוא פולש בעיניו את פני ישו.

– עד אימתי לא תבינו זאת! – קרא מתוך קוצר־רוח ובקול רפה כחוֹלה ודואב – גבולים שעתים מתרחבים ועתים מצטמצמים מה הם? אַמת קרקע זו שהיום היא קדושה לי מפני שארצי היא, ומחר טמאה מפני ששכני בא ונטלה ממני לעצמו, מה היא?.. אמור לי: מה שיווּיָם של גבולין רחבים כשהאדם היושב בתוכם עינו צרה ולבו כמוש וצמוק? מה שיוויה של חירוּת זו כשהאדם הנהנה הימנה רוחו כבולה, מכוּדנת וּמוּכפּשת לעפר?

– בשר־ודם פשוט כמותי אינו יכול לראות את ארצו משועבדת לזרים. אתה שונה! דייך שרוחך בת־חורין היא. אשריך שחלקך בשמים; ואילו חלקם של רוב בני־האדם בארץ הוא…

ישו השיב ספק מתוך קוצר־רוח ספק מתוך רחמים:

– חביבי! הרקיע והארץ מנשקים זה לזה, והקו המבדיל ביניהם הוא דק שבדק, אין בו כדי תפישה.

– יפה אמרת, רבי! אלא שאין זה אלא שם, בסוף תבל…

– לאו. הקו הזה בנפשך הוא.

– בנפשי? או, רבי! – קרא שמעון בצחוק – אתה מצמצם כל כך את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא…

– אדרבא, אני מרחיבו. מה “סוף־תבל” זה שלנגד עיניך? אי אתה רואה בעיני־בשר שלך יותר מכפי כוח ראייתן, ואין ידך מגעת אף כמלוא נימה להלן מכפי שיעור מידתה. ואילו עולם זה שבקרבך אין לו גבול וסוף, ואין תכלה לאותו קו שעובר בנפשך ומחבר שם שמים וארץ…

שמעון הרגיש בדברי ישו משהו כבד ומכריע שאין לדחותו בקנה רצוץ, אלא שאינו יכול לירד לסוף דעתו, משום כך היה נרגז והשיב בכעס:

– אבל מנין לך שיש בי מיסוד השמים? השמים שמים לה' והארץ נתן לבני־אדם…

ומכיון שישו שתק ולא השיב לו הוסיף באותו הרוגז:

– מי יודע, שמא הדין עם אנשיך שם, בני יונה ובני זבדי שאומרים עליך שהשכינה שוֹרה עליך, שאתה משיח, שאתה בן השמיים, ומה עוד? שאתה…

– הנח, שמעון! הנח!.. על שום מה אתה חוזר על דברי הבלוּת ותפלוּת? – קרא ישו בקול מעונה וסובל.

שמעון התבייש קצת ואמר כמתנצל:

– איני אלא חוזר על דברים ששמעתי מאותם האנשים…

– אתה יודע כמה לשון־הרע מליזים עליהם – אמר בקול רפה ויגע.

פתאום כאילו נתרבו ונתעמקו הקמטים בפניו.

שמעון שוב הטיל בו את עיניו המשמשניות והפולשות מלמטן למעלן וראה לפניו אדם אחר, אנוֹש כמותו, בודד וסובל. ולבו התחיל רוחש רגש חדש כלפי הפנים הללו המעונים וחרושי־הקמטים.

– לשון־הרע? – אמר – סבורני שאין זו לשון־הרע…

פניו של שמעון הסמיקו פתאום, עיניו התחילו מעפעפות, הפך פניו אל הים ובקול מרעיד שלא כדרכו:

– רבי, אין זו לשון־הרע. אי אתה כמו כולנו, אי אתה דומה אלינו. באמת אני אומר לך, לפרקים מדומני שאתה מדבר אלינו מלמעלה, ממרומים, מעל העננים, ואילו אנו… ואילו אנו…

פתאום התבייש ברגשנותו שאינה רגילה בו, וסיים בלשון של חוכא:

– ואילו אנו בני־אדמה, זוחלי־עפר, והילכך כלל זה נוקטים בידנו: טובה צופר אחת כפותה ממאה פורחות…

ישו עמד, נפנה אל שמעון, גחן קצת אליו, הניח את ידיו על שתי כתפיו, טילטלן כלשהו, ובקול פנימי, תקיף, אף על פיו של רפיונו, אמר:

– בן־אדם! שמע בקולי ולא תהא מתירא להסתכל בתוך עצמך… העבר את דעתך מעל הכל והסתכל בתוך עצמך לבד! אמן אני אומר לך: אין זה משעמם כלל. הסתכלות זו לא תהא לבטלה, ובלבד שתהא רגיל בכך. עתיד אתה למצוא בקרבך עולם מלא, שלא יכולת קודם לכן אפילו להעלותו על דעתך; שם תמצא גם את השכינה שוֹרה… ראֵה את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, את הים, את ההרים, את הרקיע, את הצפרים… אין כאן אף זוית אחת, אף זרת אחת, אף שיעור כמלוא נימה פנוי מן השכינה, חלילה. וכל זה מקופל בתוכך! סיעה זו של צפרים טסה דרך נפשך; אותו פלג, שאתה שומע את שכשוכו, זורם ועובר בקרבך; שם גם זורחת החמה כולה… אמן אני אומר לך… לכשתמצא את כל אלה בקרבך, לא תמצא שם מקום לקנאה, לשנאה, לחרדה על “גבולות” הארץ… שמעון! – שוב טילטלוֹ כלשהו בכתפיו ונעץ בו את מבטו הקורן והלוהט…

שמעון הפך ממנו את פניו. אבל מגע שתי ידיו על כתפיו, הטלטול הקל הזה, כל כך הרבה חמימות אנושית היתה בכל זה, עד שחושש היה שמא שוב לא יוכל לכבוש את עצמו ויפליט מפיו איזו שטות, שיתחרט עליה אחר כך. פנה אל הילדים, שהיו מתעסקים עם שעיר, וקרא:

– הי, הי, חבריא! הזדרזו קצת! אבא ואמא דואגים כבר לתכשיטיהם ולכלי תפארתם. בקשו מחילה מכבודו של שׂעיר וּטלוּ הימנו רשות ליפטר לבתיכם…

דברים אלה בידחו את דעת הקטנים והתחילו צועקים כולם: “ברשות ר' שׂעיר!.. ברשות מר כלבא!..” וכל אחד נדחק ליטול את כפו של שׂעיר כדרך שנוטלים את ידו של אדם באמירת שלום. הכלב הטוב נתבלבל, לבסוף נתכעס והשמיע נביחה אחת גדולה, כאומר: “דייכם!” עד שהילדים נתבהלו והניחוהו.

בראש מושפל ועם עקת־נפש גדולה חזר ישו אל ביתו ומצא את כל אנשי הבית ופניהם מצהילות. ישו היה מיוגע מאד מהליכתו המרובה, רצוץ בגופו וברוחו. עבר דומם את החצר וישב על הסלע שבראש הגבעה התלולה, שמאחורי החצר.

ניגש אליו שמעון בעל־הבית בפסיעות חשאיות, עמד כנגדו ולא העיז לדבר, עד שישו נתן בו את עיניו ושאל לרצונו.

– היה כאן לוי בן חלפי – השיב שמעון ופניו כפני מי שמבוּשׂר בשורה טובה.

– באתי אצלו להתפטר ממנו. מה היה רצונו?

– הביא לנו קופת־עור ואמר: טלו מכאן לצרכי הדרך.

נזדקר ישו ממקומו:

– את קופת־העור שלו הביא לכם? הרי כל ממונו היה בקופת־עור זו.

– הן. לא מעט מצאנו באותה קופה.

התרגש ישו:

– שמא אתה סבור, שמעון, שאת ממונו לבד הביא לנו אותו זקן חביב, אינך אלא טועה! את נפשו הביא לנו, את תקותו היחידה לעת זקנתו. בן יש לו בירושלים, בן יחיד אהוב ויקר לו ולאשתו מאישון העין. ואותנו אוהב הוא יותר מאת בנו. אותו ממון שבתקופת־העור היה צובר במשך שנים הרבה, פרוטה לפרוטה, בשביל בנו, ועכשיו ויתר על כל זה לטובתנו. רואה אני את נפשו. בדרך לכאן עם קופת־העור, את צלוּבוֹ נשא, אמן אני אומר לך, את צלוּבוֹ נשא!.. זה הוא תלמיד כהלכה, שמעון! כל שלא ישא את צלובו בשעה שהוא מהלך אחרי אינו יכול להיות תלמידי…

שמעון תמה על רבו: מעולם לא ראה אותו מתרגש במידה כזו; ועל מה? על ממון!.. וישו אף הוא תמה על עצמו: כיצד היה מצר לפני שעה קלה על בדידותו בין תלמידיו ועל לבותם האטומים של הללו? לא בודד אדם בין אנשים כמו אלו! ואם אהבה כזו עלה בידו לשתול בלבבות, לא על חינם הוציא כאן את השנים…

פרק אחד־עשר    🔗

יומיים לפני היום שבו עמדו לעקור מכפר־נחום היה מעשה שבעטיוֹ אנוסים היו לדחות את זמן יציאתם.

לפני שמעון וחבריו עמדה שאלה: מי ומי ילך? שאלה זו נשאלה בתחילה על ידי קמחית ובתה. נשים אלו לא יכלו להעלות על דעתן שבכל מקום שיבואו תבוא “הזונה” עמהם, ויבוא גם אותו רובה שחור שפניו כפני ליסטים ועלול להתכתש עם כל אדם על דבר של מה־בכך… מרים ויהודה הרגישו בדבר שאינם רצויים על בני החצר. יהודה לא נתן את דעתו עליהם. מה איכפת לו מה שבלבם של הללו עליו? הוא משׂחק באמם! לא כן מרים. לה היה איכפת. ימים היתה משתפלת לעשות כל מלאכה קשה ובזויה, לשעבד את עצמה לרצונן של קמחית ובתה, ובלבד שיכופר לה עוון חייה לשעבר, ובלבד שישו לא יהא מזלזל בה. ובאמת, ישו לא היה מזלזל בה. ואילו שתי הנשים לא קיבלו את כניעתה; שקודות היו דוקא לדחקה ולהרחיקה מרבּן. הוא סלח והן אינן סולחות…

התלמידים והקרובים אליהם, שהיו עומדים לִגְלות מחרתים עם השחרה גלוּת־מרצון יחד עם רבם, התכנסו בחצרו של שמעון להיות מהפכים בפרטי הדרך. מרים פירשה אל הסלע שמאחורי החצר. מאד ערבו עליה הבדידות והדממה שבמקום הזה. לא היה לה אדם קרוב שתוכל לספר עמו על עקת נפשה. על הסלע הזה, הכפוי על גבי שיפוע זקוף, היתה רואה את עצמה כתלויה באויר, וכאילו שום דבר אינו מקשרה אל האדמה ואל בני־אדם. דבר זה היה מפחית את הכובד שמעיק עליה…

היה חושך. עדין לא עלתה הלבנה. ולמטן לא הבחינה העין את הדרך, את הכפר והאילנות. מתחת לסלע, מלרגלי הגבעה, הגיעו אליה קולות שני אנשים מתעסקים שם זמן מרובה בהבערת מדורה, ואין הדבר עולה בידם. מרים שכבה שטוחה על הסלע ופניה למטה, ובדעה פזורה עקבה אחר מעשיהם של אלו. זמן מרובה היו טוחנים אבן באבן או רעף ברעף ומקישים זה על זה, אגב נשימה כבדה וגניחות קשות ויגיעה מרובה. למקוטעים מגיעים אליה דברי קללה, חירופים וגידופים על שאין האוּר נאחז בקש או בקיסמים. עכשיו, כשהיא סוקרת מלמעלה, רואה היא כמה האנשים חסרי־דעה, כתינוקות ממש. למה מתיגעים כך ומתכעסים? וכי יש לך דבר בעולם שכדאי הוא להיות כעוס ורגוז עליו? כך או כך – היינו הך…

יכול נרדמה פתאום, יכול הרהוריה הפליגוה הרחק מכאן, שכן פתאום נתמהה לראות למטה מדורה בוערת באש עליזה. הרוח הפנתה את לולבי האור ואת העשן לצד שכנגד, ולפיכך יכלה לראות את שני הרועים היושבים שם ומתחממים כנגד האור. אל אזניה הגיעו קטעי שיחה:

–…אומרים עליו שהוא המשיח.

– באזני שמעתי בבית־הכנסת את החכמים אומרים שהוא רמאי, גונב דעת הבריות וחייב מיתה.

– צואה רותחת לפיך, ריקא! אסור לחזור על… (הרוח נשאה את המלים האחרונות והיא לא שמעתן).

– איני יודע מי נאמן עלי יותר. ואף על פי כן חבל עליו שמטרידין אותו מכאן.

– אין בכוח בשר־ודם להטרידו משום מקום. הוא גולה מרצונות של עצמו.

– מרצונו של עצמו, אומר אתה?.. (ספק ספקא של צחוק; מלים לא נשמעו).

–… מה צורך יש לו בה?

– ומה צורך יש לו בכולנו?

– אנו שאני. הוא מרפא חולים, מגרש שדים. וזו…

– עליה אומרים ששבעה שדים היו שרויים בה והוא הטריד ממנה את כולם. השטן זימנה לפניו להכשילו, והוא נלחם, נלחם, ועכשיו ידו על העליונה…

(הרוח שוב נשאה את הדברים. אף על פי שהרכינה ראשה למטה ואימצה את כל כוח השמיעה, לא יכלה להציל מן הרוח אלא את קטעי צחוקו של הרועה המקטרג).

– עפר לפיך, שאתה מנבלו בדברים שבכיעור – נזף בו חברו.

צחוקו של הלה התגבר יותר.

– מה לך שאתה מצחצח כל הזמן בשיניך ומלעיג בשפתותיך, ריקא?

– אילמלי היתה זקנה ומכוערת, כלום היה העולם מרנן אחריו? ועכשיו שהיא צעירה ונאה (ישתחקו עצמותיה של זונה זו!) הרי מן הנמנע שלא יהיו הבריות מרננים אחריו בכל מקום. ואילמלא היצר־הרע שמרקד ביניהם…

– שמא תאמר שהוא חייב לנַוולה או לקפּץ עליה זִקנה?

– לא. אפילו הוא משיח אין בידו להפוך נאה למכוערת, וצעירה לזקנה. אבל לקצצה ממנו יכול ויכול…

אותו רגע אירע מעשה מבהיל. מגובה הסלע, שלרגליו היו יושבים שני האנשים, נפל גוש שחור וכבד לתוך הלהבה ונחבט בקרקע בהמולה אטומה, עד שהעצים הבוערים ניתזו ונתפזרו והאש כבתה. שני הרועים נזדקרו ממקומם ונרתעו בצוחות־בהלה. ופתאום פרצו לתוך אפלת הערב צריחות נוראות, שאינן דומות כלל לקול אדם.

בן־רגע נתלקטו מכל המקומות אנשים דחופים ומבוהלים. כל אנשי בית שמעון היו כאן. הכל שואלים, הכל צועקים, ואין איש יודע דבר ברור. ראו אשה שוכבת על כרסה בפישוט ידים ורגלים וצורחת… הכל נדחקו מסביב לגופת האשה; בתחילה לא ידעו מה לה ומה לעשות בה. לא יכלה לעמוד על רגליה, שהיו, כנראה, שבורות. זמן־מה לא ראו אפילו, מתוך המהומה, שהיא נצלית על אוּדים עשנים וגחלים לוחשות. לבסוף, משהגביהו אותה, הכירו שזוהי מרים…

מיד, בזריזות ובסדר של צוֹדי־דגים, הלמוּדים שלא להתבלבל בשעת סכנה על המים, הביאו יעקב ופיליפוס מוטות ארוכים, התקינו אלונקה, בקושי ובזהירות השכיבוה עליה והעבירוה אל החצר; שם השכיבוה במקום יפה לחולה, שהגשם לא יהא שם מרטיבה והחמה לא תהא קופחת עליה. פניה, שמלותיה ומקומות בגופה היו חרוכים באש. לא יצתה שעה ועל בשרה החרוך נתבטבטו שלפוחיות וכיבים. אל רגליה אי אפשר היה לנגוע: עם כל מגע שהוא היתה מצעקת מכאב.

מה אירע שם מאחורי החצר, על הסלע? סוד הוא לאנשי הבית. הלכו ובדקו את המקום מכל צד, למעלן מאחורי החצר ולמטן לרגלי הגבעה, ומשכו בכתפים. הסלע עמד איתן על מקומו, בעפר הקרקע למעלן שום פחתת, הרי שהקרקע או אבן לא נשמטו תחתיה. לא נתקבל על הדעת שראשה נסתחרר עליה, שכן דרכה היה לשכב שם כל שעותיה הפנויות. אף אין מקום לסברה, שמדעת הפילה את עצמה: כלום נטרפה דעתה עליה? רק ישו פניו התקדרו מאד. היה רופא שנתן עצות לעשות כך וכך. ישו לא נתן את דעתו על עצותיו. רק ביקשוֹ לבדוק את רגליה. בדק הרופא ומצא שרגל אחת נפרקה ובשניה נעשה שבר. מיד עיצב הרופא את זו והחזיר את השבר של זו, טרפן בצונן, אָגד אגד וכרך על המקום קשׁקשׁים. ומשנפטר לביתו ישב ישו על מקומו ושוב לא זז משם. כל מחשבתו היתה דרוכה בכוונה אחת, לרפא את האשה הזאת. העלה בזכרונו כל שמועה ששמע על תרופות וסממנים, היה מתקין את פיטום הסממנים והמשחות, מחליף את הרטיות על פניה, על לבה ועל כרסה. הואיל וידיה של החולה, כמו פניה, היו חבושות ברטיות, היה ישו יושב ומבריח מעליה יתושים וזבובים, שלא יהו עוקצים אותה במקומות המגולים ולא יהיו מטילים את זוהמתם בפצע פתוח. הוא בעצמו היה מערה מזמן זמן לתוך פיה קצת יין או מרק, כשהוא נותן את ידו מתחת לערפה ומרים בזהירות את ראשה.

שמעון היה טרוד, מבוהל ושטוף בעסקים מרובים הכרוכים ביציאתם לדרך. קמחית, כמו תמיד, מתוחה, יהירה ושתקנית. אף לאחר מה שעלה לה למרים, לא השלימה האשה עמה; בלבה היה עליה שבעטיה נדחתה יציאתם מכפר־נחום, כאילו לא התכוונה בנפילתה אלא להקניטה לבד. צפנת, להיפך, נתגלגלה בה מידת הרחמים בפני היסורים הגדולים שמרים נתנסית בהם, והיתה שוקדת לקיים כל מה שגוזר עליה ישו בשביל ריפויה של החולה: היתה יוצאת אל השדה, קודם לעליית עמוד השחר, ומלקטת העשבים הדרושים לצרכי התרופות, צדה כל מיני רמשים לריקוּח הסממנים, יושבת לפני מיטתה של החולה ומבריחה מעליה זבובים ויתושים בשעה שישו עסוק במקום אחר.

עתים כשמרים היתה שוכבת וגונחת בלא הפסק ובקול חלוש ומעורר רחמים, היתה צפנת נכפפת אליה, מביטה בה, שומעת זמן מרובה, ועיניה נוצצות באור משונה של קנאה ותאוה.

פעם אחת שאלה אותה צפנת בלחישה:

– למה את כל כך נאנחת, מרים?

– כל גופי כואב עלי.

– מאד מאד כואב גופך?

– מאד מאד, צפנת!

– כיצד זה?.. כאב זה?..

– גופי, חביבתי, כולו… בוער באש…

לא התאפקה צפנת ואמרה באותה לחישה:

– הה! היסורים הללו ודאי מתוקים הם מאד… כל כך ערב לגוף כשהוא בוער באש… אי אתה מהרהר אז בכלום… כשהגוף בוער באש אי אתה חש ביסורים האחרים… הגוף לבד כואב…

ועיניה נוצצות באורן המשונה.

היה בחצר עוד אחד שהיה מסייע ביד ישו, אף על פי שלא נתבקש על כך: זה היה פיליפוס. דוב נוהם זה משהו זע ורעד בלבו לגבי הצער הגדול של החולה. קשה היה לו לראות את ישו מתיגע כל כך. עתים הוא ניעור באמצע הלילה, רואה ממקומו את רבו יושב כפוף על מיטתה של החולה, והוא מזדקר מעל משכבו ורץ אליו, פרוע־ראש ומבהיל, ומתחנן לפניו:

– רבי! למה אתה מכלה את כוחותיך? חוששני, רבי, שסופך להיות חולה. כלך לך, רבי! תשכב, ואני אשב במקומך ואשגיח…

וישו דוחה אותו בנענוע ראש:

– אתה צריך לשינה אחר יום עבודה קשה, ומחר עם השחרה עליך לעמוד כבר על רגליך, גוזרני עליך, פיליפוס: חזור בך!

ופיליפוס מטלטל ראשו ברוב דאגתו, רוטן בינו־לבין־עצמו, מתגרד וגונח וחוזר על משכבו.

פיליפוס היה מתעסק עם החולה במלאכות שצפנת לא יכלה לעשותן. היה מקנח ומכבס את הרטיות והתחבושות של החולה, משום שצפנת נפשה היתה חותה מן המטליות המסואבות בליחה ודם וכל טינופת. בשעה שהחולה צריכה ליפּנות, נוטלה פיליפוס על זרועותיו האמיצות בזריזות מפליאה לגבי דוב כזה, מגביהה וחוזר ומשכיבה על גרף של רעי, באופן שלא נגרמו לה יסורים יתירים. זולת פיליפוס לא היה אחר שיוכל לעשות זאת. היה מביא תמיד עשבים ריחניים להציעם תחת החולה כדי לבשׂם משכבה ולהמתיק את מרירות השכיבה.

על־יד על־יד התחילה מרים מחלימה. מעל גופה ומעל פניה העבירו את הרטיות. יום אחד ביקשה שיביאו לפניה את שבר פח הנחושת הממורקה, שהיה משמש אספקלריה בבית. צפנת היתה מתקשה וחוֹכה לעשות רצונה: פניה של החולה היו מכוסות צלקות ונתכערו מאד. לאחר שמרים דחקה עליה הביאה לה צפנת את חתיכת הפח. זמן מרובה הסתכלה מרים באספקלריה זו בסבר פנים חמורות של כובד־ראש, לאחר מכן אמרה: “שפיר”, והחזירה אותה. מאז היתה נמנעת מלהסתכל בה. התחילה מתלמדת לעמוד על רגליה. צפנת בעצמה היתה חלשה ולא היה בה כוח להחזיק בה לבדה, והיה בא גם פיליפוס לתמוך בה. מרים היתה עומדת רגע ונופלת שוב על משכבה. לא עמד בה לבה לפסוע פסיעה אחת: היתה מתיראה שמא תפול שוב. ויום אחד העיזה סוף סוף. איש לא היה אז בבית, זולת ישו. הוא סייע בידה לעמוד. ליפף בזרועו את מתניה, והיא גיפפה את ערפּו ונסתמכה עליו בכל גופה. והוא היה משדלה ומפתה אותה להפסיע פסיעה אחר פסיעה. והיא מתאמצת לציית ולהפסיע בזהירות רבה. יסוריה היו גדולים, אבל היתה מאַבּרת את לבה שלא להשמיע אף גניחה (רגליה נרפאו, אבל לא הבריאו, והיא נעשתה עיקלנית וחיגרת…). מתונה מתונה מפסעת ומצלעת היא, וכשהם שניהם חבוקים ומגופפים.

גחן ישו אל אזנה ולחש לה שלוש מלים איומות:

– למה עשית זאת?..

מרים נבהלה בתחילה ונזדעזעה בכל גופה. אחר כך חייכה ועל לחייה המצולקות נזלו דמעות… עכשיו טוב לה. עכשיו התחילה שוֹרה עליה שמחה גדולה, אותה השמחה הגדולה שבאה עקב יסורים גדולים, ושאותה הבטיח לה ישו בשעה שחזרה בלויתו מביתה אל בית שמעון פטרוס…

מרים, אף על פי שהבריאה לגמרי, היתה מרבית הזמן שכובה, מחמת חולשת הגוף; אף מפני שהתחגרה היתה ממעטת בהליכה. ישו לא זז ממנה, כמו בשעה מחלתה. הרבה חיבה ורחמים השפיע עליה כל הימים הללו. ובחצר שוב התחילו ההכנות אל הדרך. שוב התחילו מתיעצים בינם־לבין־עצמם על פרטים שונים ועל המקומות שהם עתידים לילך לשם. הדעות היו מחולקות, זה אומר כך וזה אומר כך. נמנעים היו מלשתף את ישו במשא־ומתן שלהם ומליטוֹל עצה ממנו. כולם ראו שהוא שרוי באיזו עצבות טמירה ולכך היו נזהרים מהטרידו בשאלותיהם.

לא נימוֹח עדיין מלבו רושם שיחתו האחרונה עם שמעון הקנאי ועם התינוקות המזוינים בקשתות. כל הימים היה מהפך באותו ענין. היה משול, בעיני עצמו, לחנוני שכל כמה שהוא בודק את פנקסיו אין חשבונותיו סבורים עליו, אם שכרו קיים או יוצא בהפסדו.

יום אחד היו ישו ותומא יושבים ומשיחים אצל מיטתה של מרים; ראו שנעצמו עיניה של החולה וחטפתה שינה, ונשתתקו. אותה שעה היתה קמחית מתעסקת בשפיתת קדירה על הכּוֹפח, צפנת – בעריכת השולחן לסעודה; פיליפוס מתקן אפונדתו, אנדרי ושמעון עוסקים אף הם באיזו מלאכה שהיא, כדי שלא להוציא את זמנם לבטלה. מחר הם יוצאים לדרך וכובד סתום, כנבואת לב סתומה, מעיק על כולם. ברקיע שפים עננים, וצלליהם מכהים את עין הים, שהפך אפור־כחול כעין השחם. רוח צוננת נושבת. עיני ישו היו תלויות זמן מרובה בשמים, ואחר אמר אל תומא בלחש, כדי שלא להעיר את החולה:

– מחר עומדים, כנראה, לעקור מכאן.

– מחר? – חזר תומא בהיסח־הדעת – מוטב. יהא מחר. ובלבד שלא יהא גשם יורד – ותלה בשמים עינים חוקרות.

נאנח ישו בדממה ואמר:

– לשועלים יש חורי־עפר ולעוף־השמים קן, ובן־אדם אין לו מקום להניח ראשו…

– רואה אני באותם בני־האדם שיושבים שם – החוה תומא בתנועת ראשו כלפי האנשים שהיו מתעסקים אותה שעה בחצר – שאינם מתקנאים בשלְוֵי־עולם. הם מקבלים את הדין במנוחה.

– מנוחתם של הללו מקררת את דעתי.

– הם יקבלו עליהם כל גזירה קשה ובלבד שאתה תהיה עמהם.

ניענע לו ישו בדממה את ראשו: הן, הן…

אחר רגע אמר ישו באותו קול לחישה:

– רואה אני בך שאין דעתך נוחה מהם. שמא אין אתה רואה את דבריהם או את מעשיהם?

תומא הרתיע מחצית גופו העליונה לאחוריו, כל כך נתמה מדברי ישו:

– חס ושלום! חס ושלום!.. מי אני ומה אני שאקטרג עליהם? אדרבא, רבי! הם מארחים אותי בעין יפה, ברוכים יהיו!..

– ואף על פי כן אין דעתך מקוררת כאן, שמא מכולנו…

– מה עלה על דעתך?

– יודעני שכן הוא.

– אליבא דאמת… – התחיל תומא חוכך – לא הכל בדבריך שאתה דורש לפניהם סבור עלי… קשה לי לראות באדם את אלוה… בשר־ודם הוא בשר־ודם, טיפה סרוחה, ואלוה הוא אלוה… כל ימי אני בורח מן האדם אל אלוהים, ואתה בא ומשכין את האלוהים באדם. אתמהה!.. – ופתאום כאדם שמשמיט מסוה מעל פניו: – רוצה אתה, ואוֹמַר לך את האמת כולה… האנשים בכאן, חוששני… שאין להם כבר צורך באלוהים…

– הכיצד?

– אותך הם אוהבים, בך הם מאמינים, אותך הם מקדשים… עד ש… כמדומני שנותנים מעט מאד את לבם אל אלוה; אתה חוצץ בינו ובינם. שקדת לקרבוֹ ונמצאת מרחיקוֹ…

– דבריך, תומא, אינם מחוּורים לי די צרכם.

– דברים כפשוטם. אי אתה נוהג זהירות בדבריך, והילכך נמצאת חוסם לפניהם את הדרך אל אלוהים.

– אני שוקד להחזיר לאדם מה שאיבד בידי עצמו: כבוד ואהבה אל עצמו, כבוד ואהבה אל כל יצור. מכל מקום, סבורני ש… שהבאתי להם קצת אושר.

שאף תומא ונשף בחטמו נשימה ממושכת, כמו מתוך עקת־לב, ואמר:

– החלפת להם את אלוהים באושר!

עכשיו הרתיע ישו את מחצית גופו לאחוריו מרוב תמיהה. ותומא המשיך:

– אף אני, זוכרני, בשעה שהייתי מתאבק בעפר רגלי יוחנן לא היה אדם בעולם מאושר ממני…

– כלום לא היית אז מאמין באלוהים? כלום היה אף יוחנן חוצץ?..

– בודאי, בודאי! – קרא תומא נרגש – וזה נתחוור לי רק אחר כך… יכול מסיבה זו הייתי אצלו מאושר כל כך…

– ועכשיו בלא החציצה, עם אלוהים לבד…

– הן! עכשיו אני עמו לבדו… – נכנס תומא לתוך דבריו.

–…כלום אי אתה מאושר? – סיים ישו את שאלתו.

– לאו! כמו תלמידיך אלו איני מאושר, אין לי אותה קורת־רוח… ואף על פי כן… מה שיש לי עמו הוא שקול כנגד כל אושר וקורת־רוח שבעולם! הוא יותר מזה!.. קשה לי להבין היאך הייתי יכול לחיות בלא אלוהים, כמוֹת שהייתי חי אצל יוחנן!

שניהם כאחד הפסיקו את שיחתם: פתאום ראו שמרים שוכבת בעינים פקוחות ומלאות פליאה ופחד… מפני מה נשתתק ישו? כמדומה היא שתשובה אחת ויחידה יש על דברי תומא, ותשובה זו בוערת כגחלת על שפתיה. אבל מפני מה אין ישו גופו אומר זאת לתומא זה?

החמה שוקעת. הרקיע כולו מתכסה להבות אש, בלוריות עשן סתורות על ידי הרוח מתנופפות שם, מטליות ארגמן מתעופפות… קמחית הביאה אל השולחן אילפּס עם תבשיל מעלה הבל. הכל התכנסו סביב לשולחן והמתינו מעוּמדים עד שישו יבצע את הפת ויברך עליה. הוא הלך ליטול את ידיו. רק לאחר שחזר ובירך הסבו כולם איש על מקומו. יוחנן הסב על מקומו החביב עליו לימינוֹ של רבו. פני כולם היו כפני להבים מפני זיו השקיעה שהיו שרוי עליהם.

פתח ישו ואמר:

– בנצרת היו לי הרבה ידידים בין הקטנים. לאחר שהלכתי משם, מי יודע מה שעלה להם לשתילים ששתלתי… עכשיו אני יוצא מכאן, ועד שלא יצאתי כבר היה סיפק בידי אדם אחד לעקור מלבותם של ילדי כפר־נחום את כל מטעי שנטעתי… אני הולך לבקש לבבות אחרים במקומות אחרים… שוב אהיה זורע, זורע…

הוא לא סיים את דבריו, אבל הכל הבינו את הלענה שנשתיירה על לשונו. ושתקו כולם עטופי־לב, תחת רקיע של להבות־האש, תימרות־העשן ודגלי־הארגמן המטילים אימה… יותר מכולם נתעגמה נפשו של יוחנן הצעיר. דמעות היו משנקות את גרונו. אבל מתבייש היה לבכות, ולפיכך היה בולע את דמעותיו ומחרק בשיניו…

– רבי! – קרא פיליפוס ועיניו תקועות בקרקע –

כלום אין אנו תלמידיך? קוֹנם, שכל חיינו נשמור לעשות ולקיים את דבריך!

התלהב שמעון והתחיל נשבע אף הוא על אמונתו. התלהטו שאר המסובים והתחילו מעידים שמים וארץ על עצמם ועל אמונתם…

– אנו עתידים להיות כגרגרי־הזרע הללו שהרוח מפזרתם. בכל מקום שנבוא נכה שורש ונצמיח צמח – הבטיח יוחנן לרבו. מאד התאווה הנער לשכך את לבו של רבו, ואף האמין אמונה שלמה בדברי עצמו.

דברי יוחנן הולידו חיוך טוב ועגום על פני ישו. שיתקם במועל כפו החיורת. אצבעותיו הארוכות, הלבנות והענוגות התחילו לשות מפתוֹתי הלחם הרך שהיו מונחות על השולחן איזו דמות של צורה. אחר כך הגביה בשתי אצבעותיו את הצורה כנגד עיני תלמידיו. צורה של לב היתה זו, שמשתי רוחותיו נעוצים בו חצים או קוצים דקים וארוכים.

– תנו עיניכם בצורה זו – אמר ישו – הסתכלו בה יפה ועשו כמותה.

ומיד לאחר שהתלמידים הסתכלו בצורה, הסתירה ישו בתוך פיסת־ידו. וכל אחד מן התלמידים נטל מפתותי הלחם הרך והתחיל לש דמות הצורה שהראה הרב.

הראשון גמר את מלאכתו יוחנן. צעיר היה ואצבעותיו היו גמישות וזריזות ביותר. ואף מפני שלבו היה חמום ביותר. האחרון גמר אנדרי: אצבעותיו היו פחות גמישות וזריזות, ולבו היה מלא יותר הרהורים. כל אחד הגביה ידו והראה בין אצבעותיו את הצורה שעשה.

אז פתח ישו את פיסת ידו והראה שנית את הלב שלו. אף אחת מן הצורות לא היתה דומה אליו. כל אחד לש כפי יכלתו וכפי רוחו וזכרונו צורה משונה מזו של חברו. זה עשה לב יותר מדי רחב וחצים בו מעט, וזה – לב יותר מדי צר וחצים בו הרבה; אצל פלוני לא ראו לב כל עיקר אלא דמות אשפה שחצים נושרים הימנה, ואצל פלוני – לא אשפה ולא לב, אלא משהו דומה לארנק…

אחד אחד מיהרו והשפילו ידיהם. כל אחד היה זריז למעך ולטשטש את הצורה שלו, כדי שלא יהיו חבריו רואים בתקלתו.

– כך עתידה תורתי להיות בידי הבאים אחרי – אמר ישו.

על פניו דעך קו החמה האחרון, ועל שפתיו – חותם הדממה הגדולה…

פרק שנים־עשר

אור ליום יציאתם, בשעה מאוחרת בלילה, באו שתי אלמנות, יוחנה ושושנה, והודיעו שרצונן להילוות אליהם בכל מקום שילכו; ובלחישה על אזנו של שמעון הודיעו שיש בקופתן כדי לפרנס זמן מרובה את כל בני הלויה. וברגע האחרון לפני יציאתם בא פתאום גם שמעון “הקנאי”, כמו שכינה אותו ישו, במקלו ובתרמילו, חגור באפונדתו, והודיע שאף הוא דעתו הסכימה ליצא עמהם לדרך. בלא היסוס ואף בלא שמחה הסכים ישו ששמעון זה יצטרף אליהם. הביט אליו הבטה אחת בשאלה, ולא יותר מזה. שמעון הבין מאליו מה הבטה זו רוצה לומר: “מה ראית שהנהת את דרך הקסרקטין ונקטת בדרך של מלכות השמים?” ובמקום תשובה על השאלה רק חייך חיוך אשם.

עם השכמה נתכנסו כולם אל חצרו של שמעון ויצאו משם בדממה, כמעט בחשאי. מכיון שיצאו אל עיבּורה של העיר שאל פתאום מישהו:

־ פיליפוס היכן הוא? הרי פיליפוס, כמדומני, אינו כאן!

עמדו, הסתכלו בחשכה איש בפני חברו: אמת, אין פיליפוס!

־ אתם לכו לכם ־ אמר ישו ־ ואני אחזור ואזרז את פיליפוס. נשיגכם, אין צורך להמתין…

וישו חזר. לא אמר להם שלבו רוחש דאגה לפיליפוס, שחושש הוא שמא אירעה לו איזו תקלה. משעמד על פתח החצר ראה שלחינם דאג, ושום תקלה לא אירעה לפיליפוס: באפלולית השחרית ראה אותו מהלך כמו צל בחצר, בודק כל זוית, ממשש בידיו כל צמח שנטע, כל אילן ששתל, כל דבר וכל כלי שהתקין. אחז בגפּת הלול וניענעה במקצת לראות כמה היא חזקה, שכּן הרבה טרח ויגע עד שהעמידה על חזקתה. ניגש אל בּוֹר המים ובדק את המכסה שהתקין לו בשעתוֹ, ועכשיו רצה לראות אם הוא מהודק יפה. ליטף בחיבה רבה את עליה של תאנת־חוה; הריח מעליו של עץ־פלפל. בזוית אחת היה צומח שיח הרדוף ששתלוֹ, והרבה היה מטפל בו, עודר תחתיו, זוֹמרוֹ, משקהו, עד שגדל והיה נאה מאד. עכשיו עמד לפניו, מישש והחליק כל עלה ועלה; חיפש ומצא דלי סדוק, שאב בו מים והשקה בפעם האחרונה את השיח הזה… כך נפרד פיליפוס מן החצר ומחיי־עמלו כאן, לפני יציאתו בדרך רחוקה, אל מקומות לא ידועים לו… הזדרז ישו ועקר ממקומו, עד שלא ירגיש בו אדם זה.

שעות אחדות היו מהלכים בתוך ערפל עבה. בראש כולם, במרחק מה, פוסע ישו. שולי חלוקו והאיצטלה הרחבה והכבדה שעל גבי החלוק, מופשלים כדי להקל על ההליכה, ובכדי לשמרם מטינוף ורפש דרכים. ראשו שמוט על לבו מכוֹבד הרהורים. כמעט שכח להיכן הוא הולך והסיח את דעתו מבני לויתו. לפרקים היה מתרחק עד שנכסה מהם בערפל, ולא הגיעו אל המהלכים אחריו אלא נקישות מטהו הקצובות בקרקע הנוּקשה. כל בני הלויה תרמילים עמוסים על גבם ומשענתם בידם. זה כבר פסקה כל שיחה ביניהם. נשמעות נשימות כבדות ונקישות משענות. ואף על פי כן שומע כל אחד את קולו של אותו המטה לבד שהולך ונוקש שם לפניהם יחידי בערפל, כאילו הוא מכוון אל דפיקות לבותם ומדבר אליהם בלשון מסתורין…

הכל הולכים ברגל. קמחית ויוחנה, שהיו מסורבלות בשר ולא צעירות, ההליכה היתה קשה עליהן; משום כך היו מפגרות, ונשתיירו שתיהן לבדן רחוקות קצת מן החבורה. מאחריהן רכבה מרים, עדיין חיגרת וחלשה, על חמור קטן, ובעקבם של כולם מפסיע שׂעיר באזנים מקוטפות ושקוע בהרהורים עגומים על בני־האדם שאיבדו את לבם ואין הם מבינים שהישיבה בסוכה חמה או הרביצה על אשפת־המולדת יפות לכל בר־דעת מטלטולי הדרך בשדות־ישימון וצינת ערפל…

והללו, ש“איבדו את לבם”, משונה ומפליאה מאד בעיני עצמם דרכם זו אל גבולות צוֹר, אל ישובי הגויים הכנענים. דומה עליהם שאין הם עושים דרכם בעלילוּת אלא בחלום. לבם הומה ומרגיש עליהם הרהורים מופלאים… באותו איש שמהלך שם לפניהם יחידי מהרהרים הם; רואים בו איקוֹנין של נביא, מאותם הנביאים שנגזר עליהם משמים להיות נודדים במדברות או במדינות נכריות. זה זכר את אברהם אבינו, עליו השלום, שהבורא גזר עליו: “לך לך מארצך וממולדתך”; וזה – את אליה הנביא שנדד במדבר ארבעים יום וארבעים לילה; וזה – את משה רבינו עליו השלום שברח אל המדבר ונעשה שם רועה צאן ליתרוֹ… ולבם מתלהט ומתרחב מפאת מחשבה שזכו להיות שותפים עם רבם בגלוּתוֹ…

הגיעו לאכסניה אחת, שעמדה לרגלי הר, והיתה משמשת חניה לעוברי־דרך. החצר הסמוכה לאכסניה היתה אותה שעה מלאה אנשים ובהמות. האנשים צעקו, החמורים נהקו. גמלת אחת עמדה מוכנה ליצא לדרך. ההלכים שלנו מצאו להם זוית פנויה אחת שאינה מזוהמת ביותר, התכנסו לשם והניחו את תרמיליהם על הקרקע. בקושי ירדה מרים מחמורה הקטן, ופיליפוס דאג לכך שיאבסוהו. בין כך ובין כך מהלך שׂעיר בין התרמילים, מרחרח כל אחד מהם, כשואל: “ומה יש בשביל בית־החומר שלי?…” האנשים עמדו כנבוכים, נשענים על משענותיהם, ולא ישבו לנוח. לרבם הם ממתינים. והוא, שהיה מהלך לפניהם, עדיין מתמהמה ליכנס. עמד שעה קלה בשער, מבולבל על ידי המהומות, הצעקות, האנדרלמוסיה שבחצר, ופתאום נתלו עיניו כלפי מעלה, אל ההר שמתנשא ככפוי על האכסניה. מכיון שראה אותו שמח לבו, כאילו הכיר את מקום חיוּתו. עד שהאנשים יסעדו וינוחו מוטב שיעלה למעלה ויתפלל שם ביחידות. נפנה ויצא.

היתה השעה השניה אחר הצהרים. נשבה רוח דרומית ופיזרה את הערפל, והחמה התחילה מחממת בעוז. מכיון שיצא ישו מן החצר הביטו האנשים זה בזה, כנוטלים רשות איש מחברו, וישבו על הקרקע. שמעון־פטרוס לבדו לא ישב. הוא רץ לראות להיכן הלך ישו. ומיד חזר והודיע:

– הוא עולה למעלן, אל ההר.

ידיעה זו עכרה את רוחם של האנשים: המקום לא ידוע, השבילים אינם נהירים לו, ומי יודע את טיבם של אנשי המקום…

– אם כן למה אתם משתהים? – קרא שמעון־פטרוס.

לא הספיקו יעקב ויוחנן לטעום מפתם ועמדו, יצאו מן החצר יחד עם שמעון ובפסיעות מהירות הלכו לראות להיכן הלך רבם.

על צלעי ההר עדיין לא נמס הערפל. וקרעי עננים חיוריינים ואפורים נתלו בסלעים, חיגרו בשיחים וכיסו את ההר ממחציתו ולמעלה מעיני העומדים למטה. בקושי הכירו שלושת האנשים את רבם בנקודה הכהה, שמתנודדת ומטפסת למעלה, בין הסלעים; שלושת האנשים הזדרזו וטיפסו באותו השביל שבו עלה ישו. כל הזמן לא העבירו את עיניהם מעליו. לפני עיניהם, במרחק מה, היו מוטלים עננים, כמו חבילות צמר גדולות. ורבם מטפס ועולה, מטפס ועולה. הם ידעו שהוא עומד להיחבא מאחורי ענני השמים. וכי יעלו אף הם לשם? ושוב נראה להם הדבר משונה ומפליא, לא כמו בעלילה, אלא כמו בחלום… שלא מדעת עלה על לבו של כל אחד מהם זכרו של אליה או של משה: כך עלה התשבי על הר הכרמל, כך עלה בן עמרם אל השמים… אפילו בפני יעקב דעך חיוכו המתמיד. סוף סוף נתיגעו מאד ועמדו להשיב רוח. ישו נכנס לתוך הערפל. אותה שעה בקע קו החמה כסילון אור אלכסוני ורחב את הערפל שנעשה בהיר ושקוף כאריג דק שבדק, ומבעדו ראו כבר לא את ישו לבדו, אלא שלוש דמויות, ישו ועד שנים, מלבינות ומזהירות כמאובקות באבקת־כסף…

– רואה אתה? – לא התאפק שמעון וקרא בלחש רם – כמדומני, עוד שנים שם…

־ אני רואה שלושה… – לחש יוחנן.

־ ישו, משה ואליהו – הסביר שמעון בקול, כולו מרעיד ומשתנק מהתרגשות, ונפל כורע ומשתחוה.

אחריו כרעו והשתחוו יוחנן ויעקב.

כמה זמן היו שטוחים על הקרקע בהשתחויה אינם יודעים. יראת־קודש נפלה עליהם מפני המראה שראו, והיו מתיראים להגביה ראשם ולהביט אל הערפל. עד שפתאום שמעו בסמוך אצלם את קולו של ישו:

־ מה לכם כאן?

־ רבי! ־ קרא שמעון ברתת ובזיע – טוב לנו לשהות כאן… אם רצוי לך נעשה שלוש סוכות: לך אחת, למשה אחת ולאליה אחת…

־ איני יודע מה אתה שׂח – קרא ישו – מהרו וקומו. מה אתם מתפלשים כאן בעפר?

הגביהו עיניהם.

סילון האור כבר כבה. ערפל עבה ומלא טחב רבץ על כל ההר בכבדות, וישו עומד על גבם יחידי…

סבר פניו קודרות היו, כמעט קצופות; יחד ירדו מעל ההר. התלמידים לא העיזו לפצות פה. והוא לא אמר להם אלא זאת:

־ אל תספרו כלום.

יעקב משנתישבה דעתו התחיל מתבייש קצת בהתרגשותו. פניו התעקמו על ידי חיוך של לגלוג על עצמו ואמר:

־ אליבא דאמת, קשה לי לירד לסוף דעתם של אותם הקדושים. למה בחרו להם לישיבה דוקא הר זה שהוא כולו של נכרים ואין בו אף ישראל אחד. אם אויר הרים רצוי להם, כלום חסרים אנו הרים במקום ישובם של בני־ברית, שם אצל ים גינוֹסר?

־ יעקב… יעקב… – דיבר אליו יוחנן אחיו בקול תחנונים; גופו של הנער נעשה חדוּדין חדוּדין מדברי הליצנות של אחיו, בשעה זו, במקום זה.

ופני שמעון הסמיקו והכסיפו חליפות.

־ יעקב! – קרא אליו, כולו מרעיד מכעס – אם לא תסתום מיד את לועך, ארסק כאן את אבריך.

־ בוא וראה! – פנה יעקב אל ישו, כשהוא מעמיד פנים תמימים־תמהים – לפני שעה קלה רצה לישב כאן בשכנות עם משה ועם אליה, עליהם השלום, ועכשיו הריהו עומד מוכן לרסק אבריו של אדם.

ישו, שעדיין היה שקוע בהרהוריו והיה בלבו על האנשים שהולכים בצדו על שהפריעוהו מתפילתו, לא שמע יפה מה שנדברו ביניהם, ואמר באנחה:

־ כמה אתם מיגעים בפטפוטי־הבל! כלום כל כך קשה עליכם השתיקה?

למטה חיכו להם בני הלויה בדאגה גדולה, ומשראום חוזרים הקדימו אותם כולם בפנים נהירות. אלא משראו את פני ישו המעוּננות ואת פני חבריהם המפיקות התרגשות, הנמיכו קולם ונשתתקו.

בחפזון סעדו, אספו וצררו את חבילותיהם ויצאו לדרכם, להלן במעלה הירדן. החמה הצהילה את רוחם. יצאו כמו בבוקר כולם יחד, בחבורה אחת. אלא לאחר שעה התחילו שוב מתפרדים ומתמתחים לשורה. ישו הפליג שוב בהרהוריו, שלא שיתף בהם שום אדם, וקמעה קמעה התרחק מבני חבורתו. רגיל יותר מכולם בדרכים ארוכות ובלא כל תרמיל על גבו, היו פסיעותיו קלות ומהירות. בעקבם של כולם נגררים חמורה של מרים ושֹעיר. שמעון לא יכול לשלוט ברוחו והיה לוחש באזנו של כל אחד מה שאירע להם על ההר. יוחנן שמר פיו מלעבור על גזירת רבו, אבל התרגשותו היתה ניכרת בפניו ושימשה כהודיה לדברי שמעון. כשהתחילו דוחקים על יעקב שיספר הוא, היה מחייך ונוזף בשמעון:

־ שמעון, שמעון! חייב אתה ליתן את הדין. מה גזר הרב? כלום כבר שכחת?

ושמעון מעמעם מבושה וחרטה:

־ ואני… מה אני… כלום נזרקה מלה מפי?..

בשעה מאוחרת עם חשכה הגיעו ישו ובני לויתו אל אכסניה כנענית. הם עמדו כבר על אדמת גויים בגבולות צוֹר.

יגעים ורצוצים היו מן ההליכה במשך יום תמים. בחפזון ולא לתאבונם אכלו פת בזיתים ובדגים מיובשים ושכבו לישון. לנשים הוקצה מקום לינה על הגג; הגברים שכבו בחצר, תחת כיפּת השמים. אף בצינת הלילה, שאנשי כפר־נחום לא היו רגילים בה, חטפתם שינה: כל כך מיוגעים היו.

לא ישנו רק שנים: ישו ויהודה.

בחדר האכסניה הקודר, עם תקרתו האפלה והמקומרת, דלק נר־שמן קטן, שלא היה בו כדי להאיר את החדר כולו. האויר היה מחניק. מזויות חשכות נשמעו נחרות ישנים. למעלן, מתחת לקמרון, היו מתוחים חבלים בשתי וערב ועליהם תלויים בלוֹאי בגדים, כלי־מיטה ומטליות שונות שהטילו צללים כבדים ומשונים. הצללים היו מרצדים על גבי הכתלים הטחובים והמצורעים והתערבבו בצללי שני האנשים שישבו אל השולחן, זה כנגד זה. והנר דלוק ביניהם.

פני ישו היו כבושות בשתי כפות ידיו הנסמכות במרפקיהן אל השולחן. יהודה הסתכל זמן מרובה, דומם ובצער של רחמים, בידים הללו הכחושות והחיורות, בלא קורט של דם, באצבעותיהן הענוגות.

ישו נאנח אנחה חרישית. יהודה נזדעזע כלשהו לשמוע את האנחה הזו. כלום לא אמר. ולא העביר את עיניו מעל פני ישו.

זע ראשו של ישו וכפות ידיו צנחו במתינות מעל פניו. כאילו דבוקות היו אל הפנים ובקושי נשמטו מעליהן. פניו היו חרושות שקעים וקמטים עמוקים. זה זמן רב לא ראה יהודה את פני האיש הזה כך מקרוב ולאור הנר, ונבהל. ישו נזדקן בימים המעטים הללו שלא כדרך בני־אדם להזדקן אפילו במשך שנים רבות. כמדומה, כל היגונים שעולים בחלקם של כל חיי־אדם, כולם באו ונתקפלו כאן באפלת השקעים והקמטים שבפניו. ישב כפוף, גיבע, ואצבעות ידיו מונחות מפוכרות לפניו על השולחן.

בקול חרד, כמעט בלחש, שאל יהודה:

־ מה לך?

־ אני מהרהר באותם שישנים שם בחוץ, אני מהרהר בכולכם, בי… לא הכל כשורה… לא כמו שהיה בדעתי תחילה.. יכול טעיתי… באתי עם בשורת גאולתו הקרובה של האדם, עם בשורתה של מלכות השמים, ואותה לבד הייתי צריך להשמיע. ומה עשיתי?..

נחמר בו ביהודה הלב מרוב צער. זה ישו?????? הילדותית־העילאָה, בשלותו הצלולה, זה ישו הבהיר, החרסי, שכמדומה החמה פורצת מתוכו, מגופו ומרוחו, יושב לפניו מוסכף ומוכפש כל כך!.. שתק יהודה ולא הוציא הברה מפיו.

־ עליתי על ההר שמאחורי אותה אכסניה ששהינו שם בצהרים. עליתי להתבודד שם קצת, לנוח עם נפשי. אחר שעה מועטת מצאתי שם את שמעון, את יעקב ויוחנן. למה עקבו אחרי? למה באו אף הם לשם? מבין אתה, אין אני לי לעצמי, אלא להם, קנינם ששומרים עליו….מוטב. אבל מצאתים כורעים ומשתחוים, בזיע וברטט. יודע אתה מפני מה? ראו שם את משה ואת אליה!..

־ כן, שמעתי.

־ כבר הספיקו לספר? ואני, אמן אני אומר לך, יהודה, שלא ראיתים, את שני הנביאים…

בקול צרוד ושבור ובבושה חשאית:

־ למה לי לראותם, את אותם הנביאים? ולמה להם לטרוח ולבוא אלי? מה צורך להם בי?

יהודה לא אמר כלום, והוא המשיך:

־ חביבים עלי האנשים הללו, כשם שחביבים היו עלי אותם העלובים שהיו נגררים אחרי בהמוניהם… חביבים הם עלי יותר מדי, אבל… – ולא סיים.

־ ומה אמרת להם שם, על ההר?

־ ומה אומר להם? אילו הייתי מכחיש כלום היו מאמינים לי? לא יאמינו. רק צער ועלבון הייתי גורם להם. אילו ראית את חרדתם והתרגשותם! אשריהם שרואים את משה ואת אליהו… אבל סוף כל סוף למה טרחתי כאן כל הימים? הרי לא לשם כך באתי…

הגביה ראשו, ובחיוך רוה לענה:

־ שנים אוחזים בנפש האדם…

־ אלוהים והשטן, יודע אני…

־ כלום א־פש־ר ש…

בקושי רב הגה את המלים, ויהודה נבהל משאלה זו שהיתה רוחשת על לשונו של רבו, ושהוא, יהודה, ניחש אותה. לא! לא רצה לשמוע אותה מפי ישו: מכל אדם, ולבד לא מפי ישו… הזדרז להפליגו הימנה, להשׂיאו לענין אחר:

־ כאן נפלה, ישו, בינך ובין אותם האנשים, טעות אחת… תמיד הייתי אומר זאת.

פתאום אמר ישו בקול אמיץ יותר, מתוך איזו הסכמה שבלב:

־ השדים, יהודה, התנקמו בי קשה. כל ימי הייתי נלחם בהם, מטרידם ומכלה אותם מבין הבריות. ומה עשו הם? עמדו ועשו אותי גופא למין רוח, למין שד… שמעון… אותו שמעון הקנאי ראה את זאת מכבר, והתרה בי פעם… הייתי להם למין רוח… אני יושב בקרב האנשים עמוק עמוק… כיצד אטריד את עצמי מתוכם?

ביהודה נדרך משהו כמו נימת כינור, ובקול צרוד, מפאת לב רחוש, אמר:

־ כן. אתה יושב בתוכם כמו שד. לא תוכל עוד לעקור את עצמך מתוכם.

־ לא אוכל, לא אוכל… – חזר ישו בקול רפה מאד.

ובאותו הקול הקשה המשיך יהודה:

־ כשאדם נהפך לשד הרי השד חזק מן האדם. אתה עתיד ליפטר מן העולם ואילו השד לא יפטר לעולם. הוא עתיד לחיות ולהתקיים גם אחריך…

־ הוא עתיד לחיות ולהתקיים גם אחרי… – חזר שוב ישו בקולו הנדכא. כאילו לא היה בו עוד כוח לומר דבר משלו.

ידיו תחובות אשה בשרוול חברתה, כולו כפוף וגיבע, כאילו החרמון כולו כפוי עליו כגיגית. בלא להגביה את ראשו שאל:

־ ומה לעשות? וכי יש תקנה?

הקול היה שפל מאד, נטול גוון, כאילו הגיע מאילו מעמקים רחוקים…

רגע אחד הרתית יהודה בכל גופו. כמדומה שדמם של כל רמ“ח ושס”ה שלו נצטבר בראשו. מאות פטישים דפקו שם. כך עלתה לו לפני שנים, בשעה שהיה מוטל תחת מפולת… אבל מיד לאחר מכאן חזר הדם ויצא מן הראש עד מיצוי הטיפה האחרונה, כחמת שנתרוקן; פסקו דפיקות הפטישים ודממה היתה בלבו כמו בקבר. קצות ידיו ורגליו נחלשו מאד ורעדו. משום מה עמד על רגליו, ומעל שפתיו הלבנות נשרו מלים כמו מעל שפתי בר־מינן:

־ אתה צריך למוּת, ישו!

לא זע ישו זיע כל־שהוא; ישב כפוף, גיבע, כמו גוש מגובש של צער, ובאותו הקול נטול הגוון, היוצא ממעמקים אפלים:

־ אף אני סבור כך…

אז נעשה לו ליהודה חם בכל גופו. התחיל דמו רץ, התחיל לבו דופק, והוא, יהודה, דרוּך כנימת כינור:

־ או חייך או תורתך.

־ תורתי… – נשמעה הברה רפויה, כגון עלה נושר ונידף ברוח.

־ למה ברחת? יותר משעשית בחייך תעשה מיתתך בידי אדם.

־ כן, יהודה, אני יודע את זאת, אני יודע את זאת…

יהודה הרגיש שמעולם לא היה ישו גדול ושגיא כמו בשעה זו, כשהוא יושב לפניו רפוּס ורצוּם על ידי הצער… מתוך צמרמורת מסתורין הסתכל יהודה בהתאבקות תהומית זו שלנגד עיניו; דומה עליו שבשעה דמומה זו העולם כולו עוצר נשימתו בפני נדנוד גורלי של כפות מאזנים, אף על פי שההשגחה כבר הטילה את גזירתה על הכף האחת… ויהודה שמע את דפיקות לבו של עצמו; חרד, חרד היה לישו, שלא יכּשל, חס ושלום, בהתאבקות נוראה זו… שלח אליו את ידו ואמר:

־ חזור!

־ לאו! – אמר ישו בקול קצת יותר שקט ויותר חם – מוטב שאיכנס אל לוע הארי משאיכנס אל חרטומו של השועל. אלך לירושלים!

יהודה שתק. אך פניו הכסיפו מאד מבעד לצל ולבלורית השחורה שנשמטה על מצחו.

־ יהודה!

־ ישו!

־ אתה תהיה מסייע לי?

־ בכל כוחי, בכל נפשי, ישו!

־ יישר כוחך, יהודה!

ואחר רגע:

־ ועכשיו הניחני לבדי.

יהודה יצא מן החדר אל החוץ. מיד פקעה בו הנימה הדרוכה: אחז את ראשו בשתי כפות ידיו והטיח אותו בכותל, דומם באנחות כבושות ובתוכו – ערבה חרבה ולוהטת, אף טיפת דמע אחת לא נמצאה בו להחיות את נפשו…

למחרת, עם עלות השחר, יצא ישו יחידי מן האכסניה, הגביה ראשו, פער את פיו לרוחה ושאף לתוכו אויר מלוא ריאתו. הזדקף, התמתח בכל גופו ונאנח אנחת הקלה.

בשולי הרקיע הפציע עמוד השחר, ואור ענוג, שאינו ממשי כמעט, הסתנן לתוך העולם, מעורב במשהו ורוד, דק וזך, והרקיע המבהיר בשולי המזרח מתנשא יותר, מתקמר יותר, וכולו הפך קְלָא־אילן צח כל כך, חגיגי כל כך… על האדמה לא נתמסמסה עדיין שכבת הטל הכבדה ועדיין לא נתפזרו הצללים הלנים כאן בין השיחים והאילנות ומאחורי כל גדר. אבל האויר היה כבר מבושם בריחות חריפים, כאילו יד נעלמה הזליפה בכל מקום מצלוחית של פּליטוֹן, בּשׂמי אפרסמון, בַּלסם, נֵרד וּקְטָף… ומקהלות צפרים מפצחות ברינה מכל שיח ומכל נוף…

ישו הקדים את פני הבוקר לא כאדם שנגזרה עליו מיתה. מדכדוך הנפש של אמש לא נשתייר בו אף סימן. עברה עליו אמש סוּפה גדולה וכמו קנה נכפף לאדמה. הסוּפה עברה כבר, ועכשיו שוב מזדקפת בו נפשו, שוב היא שלֵוה, בהירה ומלאה רנן כמו הבוקר המבושם הזה… הרי הוא היה רגיל לראות את עצמו ואת תלמידיו כבני־חוּפּה. עכשיו דומה עליו שכל הבריאה מתקינה לו חופת־חתנים, הואיל ובקרוב, ואפשר במהרה, יכנס בברית־עולם עם בריאה זו, שכבר שמחה עליו, שכבר קצרה רוחה בציפּייתה לשעה שישכב בחיקה… ומשום כך בהתלהבות כזו מצייצים הצפרים, בעליצות כזו מפכים ומשכשכים הפלגים, והבשמים כך חריפים, והשמים כך מלאים זיו ומפיקים נוגה… בזוית אחת שבלבו הוא חש כאב, כאילו היו מושכים שם בצבת. ואילו כאב זה עוד מוסיף ומלהיב את רוחו. מימיו, כמדומה לו, לא נתגלה לו העולם, עם שמיו, עם חמתו, עם קולותיו, גווניו וריחותיו, כך חדשים, כך נאים וחגיגיים; ומימיו, כמדומה לו, לא היתה בו אהבה כזו אל כל הבריאה והבורא. ואף הוא רוחו קצרה לצפות לשעת־האירוסין הקדושה, לשעת שקיעתו הגדולה לתוך חיקו של מי־שאמר־והיה־העולם…

הוא לא הרגיש בדבר שרגליו הוליכוהו אל מערת פמייס. לא הרגיש בדבר שהחמה מקפחת על ראשו. כשיכור היה מהלך וזן את עיניו מן האור השפוך כאן, מלוֹבן השיש של הארמון, המבהיק בזיוו ומסמא את העינים, מן ההרים המתנשאים עד לרקיע ביהירות כזו, משפע הירק והמים, כאילו יד נדיבה פיזרה כאן ברצון ובחסד את מתנותיה הרבות והטובות. הזדעזע כמו מפגיעה שבעלבון, בשעה שירד אל המערה, עריסת מולדתו של הירדן, ומצא שם פסלים של עבודה־זרה. נזדקר בבת־ראש החוצה. מה שחש שם היה כמעט סילוד שבגוף. אלוהי! אלוהי! למה אתה מסתיר פניך מילודי־אשה? למה שמת תבלול על עיניהם שלא יוכלו לראותך אלא מתוך בבוּאה של בבוּאה?.. נזכר שאף תומא ואף שמעון הקנאי נוח להם יותר הרגש שהבורא רואה ללבם ממרחקי עולם, מן הרגש שהבורא צופה מתוך לבם אל מרחקי העולם… אף הם כאותם עובדי גילולים; אמונתם היא אמונת עובדי־גילולים…

נשא ישו את עיניו וראה מרחוק את אנשי לויתו הולכים ומתקרבים. שמח לראותם, ואף הם שמחו למצאו כאן, לאחר שהיו מתיגעים ומחפשים אותו בכל מקום. ישבו כולם על אפר ירוק לנוח. כולם היו שׂשׂים ושמחים. וכולם היו תמהים בלבותם על הרוח הטובה ששורה על רבם ועל פניו הנהירין…

ישו סיפר להם שהסכימה דעתו לחזור. לא בדרך הגויים עליהם לילך, אלא לעלות לירושלים. וקודם לעלייתם זו יש בדעתו לראות שוב את נצרת עירו, את כפר־נחום ואת כל אותם המקומות שהיה עובר שם גם יחידי וגם בלוית המונים רבים. דברי ישו עוררו התרגשות בין תלמידיו. אלה שמחו על העליה לירושלים: זה הוא המקום המיועד להם מן השמים, משם תתחיל מלכותו על בני־אדם… ואלה נתמלאו יראה ופחד: הרי שם הסנהדרין, שם יד הפרושים תקיפה, שם גם יד הרומאים רוממה והכל כפופין להם… מפי מי נשמעו המלים: “לוע אריה”… שמע זאת ישו ועיניו נתלהטו, הפך פניו לכאן ולכאן לראות מי האומר זאת…

ופתאום, שלא מן הענין, שאל:

־ מה אומרים הבריות עלי, מי אני?

האנשים נתבלבלו. כל אחד חיכה שחברו יקדימוֹ כתשובתו… התחילו מעמעמים ומגמגמים: הוא יוחנן המטביל… הוא אחד הנביאים הקדמונים… ירמיה…

־ ואתם מה סבורים, מי אני?

הראשון קפץ שמעון בן יונה ואמר:

־ אתה המשיח!

על פני ישו עברה עננה. כבר התחרט על שאלתו. השהה על פני שמעון את מבטו כאילו היה מסתכל בו מרחוק…

אחר התחיל ישו מדבר בנחת ובשלוה נהוּרה על מה שצפוּן לו בירושלים. זאת היא עיר חכמים וסופרים, עיר השלטון, החיילים והשוטרים. אינו מפתה את עצמַו להאמין שאותם הנשיאים, השרים והחכמים המתיהרים בחכמתם יקדימוהו בשלום וברכה. ודאי שיהיו דוחים אותו, מבעטים בדברי תורתו, חובשים אותו בבית־האסורים, יהיו גורמים לו עינויים גדולים וידונוהו למיתה…

מפי כולם פרצו בבת־אחת שאלות וקריאות, עד שקשה היה לישו לשתקם. בתחילה סבורים היו שישו משטה בהם. שמעון יצא מגדרו והתחיל מדבר בלשון של תרעומות: אין הם רוצים לשמוע דברים שכל עיקרם לא באו אלא לצערם. מה תלמוד לומר “ידונוהו למיתה”? היכן יש בית־דין שכוחו יפה לדון אותו דין מיתה? והם? מה יעשו תלמידיו, אם הוא, חס ושלום, לא יהיה ביניהם?.. וכי דין הוא לנסות את אלוהים ולילך למקום סכנה?..

אחד היה בכל החבורה שלא השתתף בכל ההתרגשות הזאת, לא צעק, לא שאל, לא טען; אלא ישב מן הצד, מכוּוץ ומכונס לתוכו, כמי שתקפתו צינה. רק פניו היו חיורים מאד ופיו קפוץ בכוח, כדי שלא יפרוץ בבכי… זה היה יהודה.

תלה ישו את עיניו והביט בפני תלמידיו הנבהלים, ונזף בשמעון בכעס שאינו שכיח בו:

־ הסתלק ממני, שטן! אין דעתך נתונה אלא לדברי האדם, ואי אתה נותן את לבך להבין את דברי אלוהים חיים…

ובאותן הניחוּת והשלוה הבהירה שמקודם התחיל ישו מדבר על החיים ועל המות ולהסביר להם שוב מה שלימדם כבר פעמים רבות, שאין מיתה בעולם, ויש חיים בלבד, בצורות שונות, רסיסי בבוּאות של איקוֹנין אחת גדולה, האיקוֹנין של הקדוש־ברוך־הוא. אפילו יהיו רואים אותו נופח את רוחו על גבי הצלוב, חייו לא נפסקו. לא יֵצאו שלושה ימים לאחר קבורתו והוא יקום לתחיה בשביל כל מי שהיה כרוך אחריו, שהיה אוהבו. בשביל כל שיהא מקיים בחייו את תורתו יהא הוא, ישו, חי וקיים…

קצת מרוחקת מכולם, ליד הדרך, עמדה מרים נשענת על חמורה. כבשה את פניה בגבה של הבהמה ובכתה בכי תמרורים. הבהמה היתה עומדת דמומה, עגומה, ממתינה בסבלנות חמוֹרית, כמהרהרת: “גדול צערי מצערך, שאין בפי לשון לנחמך, עלובתי, רחימתי! בכי לך, בכי לך ויוקל לך…” צפנת ניגשה אל מרים, הניחה את כפה על שכמה הכפוף; מרים לא הגביהה ראשה מעל גב החמור והוסיפה ליבב. אז גחנה אליה צפנת ובקול חם ורוה דמע לחשה לה באזנה:

־ שמעת מה שאמר לנו? שלושה ימים לאחר מיתתו יקום לתחיה! אל תבכי, אל תבכי! המאמינים בו והאוהבים אותו לא יהיו אף הם טועמים טעם מיתה. אשריך שאת אוהבת אותו כך…

פרק שלושה־עשר    🔗

יום אחד, בשבוע האחרון של פסח, כשנתכנסו למשתה ערבית בבית חנן הזקן (המכונה בפי העם “הכוהן הגדול”, אף על פי שזה ימים רבים אינו משמש עוד בכהונה הגדולה), בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, לרבות חתנו יוסף בן קייפא, ששימש אותו זמן בכהונה גדולה, סיפר אחד הצעירים, מנכדי חנן, מעשה משונה שהיה אותו יום בירושלים. כשנקלע הבוקר בדרך המובילה מבית־היני אל העיר ראה כנופית אנשים עניים, יחפים ופוחחים, עולים ברגל, ובתוכם אחד רכוב על חמור; הם מנופפים כנגדו בלוּלבי דקלים וענפי אילנות, פורשׂים לרגלי חמורו מטליות, בגדים ומטפחות ושרים בקולי־קולות: “הושענא! ברוך הבא בשם ה'! הושע נא! …ברוכה מלכות דויד אבינו!..”

סיפור־מעשה זה בידח את דעת המסובים. בעל־הבית הזקן הסמיך את גביניו העבותים ושאל את בן קייפא:

־ כלום נתת את דעתך למה שסיפר הלה?

יוסף בו קייפא עדיין צעיר היה. זיותן, נוהג הידור וסלסול בחיצוניותו, מעוטר בנימוסים נאים, בעל שיחה נאה, ספון בפני הבריות ומרוצה על הרשות הרומאית, שמח הוא בחלקו בעולם הזה; אף על פי שמקפיד על כבודו, נמנע הוא מהחמיר על עצמו ועל זולתו, ובורח מדאגות יתירות. בתשובה על שאלת חותנו ניענע את ראשו ואמר:

־ כלום אפשר ליתן את הדעת לכל מטורף גלילאי? דיינו בבר אבא…

ומיד גילגל את דבריו אל ענין השוטים והמטורפים־בדעתם שנתרבו בזמן האחרון, והסביר לשומעיו מפני מה דוקא בין הגלילאיים מרובים המורדים במלכות… בין כך ובין כך אותו מעשה שסיפר אחד מצוֹערי המשפחה נשתכח מלב כולם.

לא יצא זמן מרובה ועל כרחם זכרוהו שוב.

חוצות ירושלים, רחבותיה ושקָקיה היו רחושים מעוֹלי לרגל. חצר בית־המקדש המה מאדם רב. בני ישראל מכל קצוי הארץ ומחוּצה־לארץ, מכל מדינות תבל וכרכי־ים, משונים זה מזה במלבושיהם, בלשונותיהם ונימוסיהם, נתכנסו כאן להיראות את פני ה'. וכולם מצטופפים, נדחקים ומתחככים זה בזה. בתוך האספסוף המנומר הזה נפל דבר שבא להוסיף דאגה על דאגותיהם וטרדותיהם של השלטונות בימים האלה. גלילאי אחד, עטוף בטלית מצויצת, כדרך שמתעטפים “חברים” ותלמידי־חכמים, נכנס אל העזרה החיצונית של בית־המקדש, בראש כנופיה קטנה של גלילאים כמותו, כנראה תלמידיו, והתחיל נוזף בשולחנים ובמוכרי היוֹנים היושבים שם ועוסקים בפרקמטיה החיה שלהם ובחילופי המטבעות; ומשהתחילו הללו משחקים ומלגלגים על “המוכיחים בשער” החדשים, התנפלו עליהם הגלילאים ברצועות מעובתות מחבלים. הפכו את שולחנותיהם והטרידום מתוך העזרה. מתוך כך החמירו אף על כל העושים את חצר בית־המקדש קפנדריה ועוברים שם עם כליהם.

דבר זה גרם למַצוּת ולהתכתשות. בידי ישו ותלמידיו סייעו הרבה מבני חוץ־לארץ שאף הם היו קצופים על המשא־ומתן, על המיקח־והממכר בעזרת בית־המקדש. הלויים היו אובדי עצות ולא היה בידם לשכך את הרוחות הנסערים ולהחזיר את הסדר לישנוֹ.

את הרב הגלילאי ואת תלמידיו כבר היו הבריות מכירים ומראים עליהם באצבע בשעה שהיו עוברים בחוצות ירושלים, משונים בבלואי בגדיהם, מבולבלים מן הרעש, ההמולה והתנועה שמסביבם, מפשילים ראשם ותולים עיניהם בבתי־המידות, בארמונות, בצריחים ובמגדלים, כשהם נתקלים ופוגעים בעוברים־ושבים, אגב הליכתם המפזרת והמכַלבת פסיעותיהם. מן הבריות, הללו מלעיגים עליהם והללו תוהים עליהם, או נגררים אחריהם ומבקשים ליכנס עמהם בשיחה… יוסף בן קייפא כבר פסק מדברי ליצנות ובדיחות־הדעת באותם הפראים מן הגליל. פקידיו, סוכניו, שוטריו ומרגליו זקפו את אזניהם ועיניהם. כולם נתמלאו חששות שמא תצא חלילה תקלה מאותו מטורף־הדעת ומאותם חסרי־הדעה הכרוכים אחריו. בן קייפא, אף על פי שצעיר הוא, כבר הספיק לראות היאך בלבולים באים לעולם; תחילתם מנין חמומי־מוח והולכי־בטל, שמדברים דברים של בטלה, שיש בהם כדי להרגיש את הבריות; והסוף – אספסוף נרגז, התקהלות של המונים שאין דעתם שקולה, חיילי רומא נכנסים באמצע ודם ישראל נעשה הפקר… הוא ידע זאת. ועכשיו השעה חצופה והימים אינם כתיקונם. אין טוב לישראל בזמן כזה מלישב אוהל ולימנע מדברים שאין עסקו בהם. וכנגד זאת, לא מן הרצוי להראות שיראת הפוחחים והשוטים עליו, גזירה שמא ישתחץ לבם ויגס רוחם. הילכך נצטוו הלויים שבבית־המקדש להשגיח על חבורת הגלילאים השגחה מעולה ולא להניחם לדרוש ברבים, “מחשש שמא יעשה העם הקצוף דין לעצמו”. ואילו העם דוקא לא התקצף כל עיקר ולא חשש כלום. אלא מסתכלים בהם בבת־צחוק. בשעה שישו מדבר שומעים את דבריו מי בקלות־ראש ומי בכובד־ראש. עם כל השתדלותם לא היה בכוחם של הלויים למנוע את הבריות מליכנס עמו בויכוחים ובניצוחי־דברים. ביחוד היו אוהבים צועריהם של תלמידי־החכמים לעכנוֹ בשאלות ולקפחו בדברים. הללו ממולחים וזריזים הם במלחמתה של תורה, פסוקי המקרא שגורים על פיהם, משנתם ברורה, סברתם חריפה ובגזירות שוות והיקשים היו עוקרים הרים וטוחנים אותם; ישו היה כנגדם כתינוק: הרי בנערותו קרא מעט, שנה פחות מזה ובמדרשי פסוקים לא היה לָמוּד. הוא היה רגיל רק להלביש את הרהורי לבו במשלים, שהיו ערבים לאזנם של אנשים פשוטים ותמימים כמו אותם שבכפר־נחום. ואילו כאן הוא עומד כנעוּר וריק מכלי־זין כנגד בעלי־תריסין. לפיכך היה צריך לשקוד שקידה יתירה וליזהר זהירות מרובה שלא יפול בפח שהמלומדים המפולפלים טומנים לו. המלומדים הללו שומעים את דברי הבטלה של “שיננא גלילאי” זה בצחוק, והאספסוף מסביב עומד דוּמם בפנים חמורות, ואי אתה יודע מה בלבו וכנגד מי עתיד הוא להתפרץ…

ישו חוזר בכל ערב וערב אל בית היני מיוגע ומדוכא מכל השיחות והויכוחים. כאילו לא בין בני ישראל הוא יושב ואין לשון אחת להם. האנשים מבני לויתו מדוכאים אף הם. הרי מקווים היו שמכאן, מעיר הקודש, ממקדש ה', תצא תורת רבם בכל תפארת עוזה, מכאן יזרח זיו כבודו של רבם על כל יהודה, על ארצות ואיים רחוקים. אבל בני ירושלים יהירים הם וגבוהי־רוח, שאין כמותם בגליל. גבהותם ויהירותם של שלוי־עולם אלו מדכאות את ציידי־הדגים מכפר־נחום ומבלבלות את דעתם ממש כמו רוממות צריחיהם ושיא ארמונותיהם. בין כך ובין כך התחילו מתפשטות שמועות משונות על מעשה שהיה בבית פגי באדם אחד שמת ולאחר שנקבר ונסתם עליו הגולל קם לתחיה על ידי אותו גלילאי… אל מעשה נפלא זה הצטרפו עוד סיפורי נסים ונפלאות שנעשו על ידיו בגליל… והצדוקים, בעלי השררה, מלגלגים: האמונה בתחית המתים אינה אלא ענין לפרושים לטמטם בה את לבם של הבריות, לרמאים לרמות בה את עם־הארץ הדומה לחמור… לגלוגם של בעלי השררה העשירים על העמוקה והקדושה שבאמונות העם הוסיף תבלין מיוחד לאותם הסיפורים הנפלאים…

­­­שמעון­­­ הגוץ משראה בירושלים את צבאות הרומאים עוברים בסך, משראה בכל מקום את שריהם וגדוליהם של רומי מלאי גאוה, משראה את השררות מבני־ברית נוהגים אף הם יהירות כדרך הערלים, מסלסלים בשערם וּמתלים בעקבם, שוב ניעור בו הקנאי. מימיו לא היה מרוגז ומלא לענה כמו בירושלים. עתים היה מתאווה לרוץ בחוצות העיר ולצווֹח: “בני ירושלים! עד מתי תהיו עבדים לעובדי־הגילולים? תנו את לבכם, טלו עיניכם בידכם וראו: הרי רומי הולכת ובולעת אותנו על־יד על־יד. לאחר זמן מועט לא יודע אפילו כי באנו אל קרבה… אנו הולכים ונטמעים, אנו הולכים ונמכרים לעבדים… כמו מכת הצפרדעים במצרים באים הרומאים אל בתינו, ובחדרי משכבנו ועל מיטותינו… לאחר זמן מועט יכּנסו גם בבית מקדשנו!..” והוא מהלך מסימטה אל סימטה, ממבוי אל מבוי, מחנות אל חנות, בכל מקום שישראלים מזדמנים בחבורה שם הוא, חטמו הסולד והזריז מחזר על כל אדם ומרחרחו, עיניו הפזיזות ממששות ובודקות ופולשות, עד שהוא מוצא לו אנשים כרצונו ומרבה עמהם שיחה בלחש…

תומא היה נמנע מללוות את ישו ותלמידיו אל בית־המקדש. לא כך היה חומד לראות את מקדש אלוהיו ונפשו היתה סולדת מן הרעש ומן האנשים הרבים ההומים ומהמים שם, כמו שהיתה סולדת נפש ישו, בקטנותו, מדם הזבחים. מה היה עושה? היה יוצא יחידי אל ההרים שסביב העיר ומתבודד שם כל הימים, או שהיה יושב בבית פגי עם שתי האחיות מַרתא ומרים, ועם מרים החיגרת, והוא מספר לפניהן מזכרונות ילדותו, ממה שראה ושמע במצרים, מהבלי עכו"ם שם, על אלוֹהוּתם שמתה וקמה לתחיה…

יום אחד שאל אותו ישו:

־ מפני מה אינך נותן את לבך לראות את ירושלים?

־ לפני הרבה שנים הייתי בירושלים. אז עדיין היתה עירי. עכשיו אין היא עירי… אין לי כלום בעיר הזאת…

ויהודה… אותו קשה היה להכיר. היה טרוד מאד ומבולבל מאד, נעלם לשעות מרובות, ואחר כך חוזר, פורש עם ישו אל קרן־זוית ומסתודד עמו… ושאר בני הלויה? התמימים! הם לא ראו את צל המות המלווה את רבם עם כל פסיעה ופסיעה. לא הבינו שזה הסוף הקרוב הוא שמדליק בו לפרקים אש גדולה, כאש המתלקחת על גבי כל אופק השקיעה… אותם רגעים כמדוּמים הם ששערי השמים נפתחים לפניו והוא רואה ושומע דברים נפלאים מאחורי הפרגוד, שעין ילוד־אשה אינה מציצה לשם. ועתים לוקים בו כל אורות החיים וּנדַמים בו כל קולות העולם הזה… ואז ניתרים כל הקשרים והעניבות שמהדקים את האדם אל מקומות, אל אנשים ודברים…

משום כך לא ביקש בירושלים לראות את נקדימון חברו, כאילו נשכח ממנו.

ואילו נקדימון לא שכחוֹ, הוא ראה אותו, בירושלים, שלא בידיעת חברו. נקדימון נצטווה מאת הסנהדרין לעקוב אחר ישו, ואם יש צורך בדבר לגלגל עמו דברים, לתהות על קנקנו ולראות אם אמת שׂח אחד מתלמידיו, שבא להעיד כנגד רבו… נקדימון היה בא בכל יום אל בית־המקדש, מתערב עם האספסוף שמתקהל תמיד סביב חבר ילדותו, והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך. מתוך הקהל הצפוף, שעתים צוהל כצניפת סוסים ועתים הומה וזועם כרעם כבוש לפני סופה, מביט נקדימון בישו, שומע את דבריו ולבו מתכווץ בו עד כדי לבכות מרחמים עליו…

ולילה אחד בא והרתיק על שער בית פגי. כשנשאל מבפנים, אחר היסוסים גדולים ובזהירות ויראה: “מי שם?”, השיב בקול רך ונמוך: “פתחו בבקשה, בלא חשש כלשהו, זה ידיד דופק”. ונקדימון נכנס עטוף כולו מכף רגל ועד ראש בעטיפה שחורה, שהאפילה גם על פניו. בלחש הודיע שיש ברצונו לראות את ישו… רצונו לומר, את הרב… את רבם…

מכיון שיחידי בא ובלא כל זין עליו, הכניסוהו.

ישו היה יושב יחידי לפני נר דולק, ועיניו נעוצות בחשכה לפניו. כשהרתיקו על דלת חדרו התנדנד והביט כלפי הנכנס במבט תוהה ובוהה כמי שבא ממדינה רחוקה.

־ לא הכרתני, ישו?

פני ישו הוארו פתאום בבת־צחוק של שמחה:

־ נקדימון!..

שני החברים התחבקו והתנשקו, ואחר כך מדדו ובדקו זה את זה בעיניהם התוהות.

נקדימון גידל את זקנו שהיה עשוי בקפידה יתירה. במשך הזמן שלא התראו השמין וכרסו התכדרה והתבלטה קצת יותר מן המידה.

־ כמה נשתנית! – קרא ישו כשהוא מסתכל בו בחיבה.

־ ואף אתה, ישו, כמה… – רצה לומר את המלה “הזדקנת” והזדרז להחליפה באחרת – כמה השתנית!

־ אנו הולכים ומזדקנים… – אמר ישו.

־ כן… קצת לפני הזמן.

ומשישבו אמר נקדימון:

־ כל העולם, ישו, הולך ומזדקן.

־ מה תלמוד לומר?

־ דבר כפשוטו. רומי… מלכות רומי אינה כבר זו שהיתה קודם. היא אחרת… עדיין יש לה חילות, עדיין היא שלטת, אבל… הייתי שם בזמן האחרון פעמיים, הסתכלתי, שמעתי את העם מדבר בחגים, בתיאטרון, בקירקס, בשוק… ומה ראיתי? משהו הולך ומסתלק הימנה, ואיני יודע בדיוק מה. היא מרקיבה והולכת. הזדקנה מלכות רומי, הזדקנה! איני יודע אימתי סוֹפה בא, אבל אינו רחוק… ואף יהודה שלנו, חביבי, אף היא כבר זקנה, כבר תשו כוחותיה. לואי שאתבּדה, אבל אין זו אותה יהודה שהיתה קודם. לואי שלא נראה בעינינו מה שמתרחש לבוא…

ישו הסתכל כל הזמן בחברו השמן, המעוּנג והמטופח, וראה ששלותו אינה אלא מלבר, בנימוסיו הנאים, ומלגו מכרסמת בו איזו תולעת…

ונקדימון משראה את חברו שותק אמר:

־ אתה בא מן הגליל, מבין ההרים, מחופו של ים גינוסר. שם העולם קטן ושקט. ואי אתם יודעים מה שמתרחש מאחורי הריכם…

־ אפשר שהדין עמך במה שאמרת עלינו ועל רומי, ואילו מה שאמרת על העולם הגדול, חוששני שלא היא. אין העולם מזדקן. אומות מִתכַּלוֹת והולכות והעולם עומד ומתקיים. העלים שנושרים מעל האילן סבורים שהאילן הולך למיתה. ולא היא. יש בעיקרו של האילן קילוחי ליח ששומר עליו. הצורות הישנות נושרות כעלים נובלים, וצורות חדשות צצות, כל אימת שלא נתיבש הליח בעיקר…

נקדימון הרתיע על מקומו ואמר נרגש:

־ שמח אני מאד לראותך, ישו… מכיון שבאתי אליך, ואיני יודע אם יעלה בידי לראותך שוב, אגלה לך סוד אחד… – התכופף אליו, הרכין אליו ראשו ואמר בקול שפל – בימים האחרונים הייתי מהרהר הרבה, ודומני שדבר אחד הולך ומתחוור עלי… מלכות יהודה, יקירי… ועשה בפניו עויה שלאחר יאוש – אל נכחד זאת מעצמנו… אנו הצדוקים מתחלקים ומתגלגלים במדרון למטה, אל איזה תהום… אין בכוחנו לשמור על עצמנו ואין בכוחנו לשמור על מלכות יהודה. אנו יורדים אל איזה תהום וגוררים אחרינו אף אותה, את מלכותנו… אין בכוחנו לשמרה ולקיימה, אף על פי שרוצים בה… הפרושים אין להם צורך במלכות, משכו ידיהם הימנה… לפחות יעלה בידם לשמור על עצמם מכּלָיה ולקיים עמם את האומה שעומדת מאחורי גבם. אנו, כנראה, אותם עלי־השלכת שנושרים מן האילן… חוששני שעיקרו של האילן הם הפרושים…

־ הה, נקדימון! כלום לעיקר זה נתכוונתי? אני על אותו “עיקר” דיברתי שקיים בחמה ובמקק, ביתוש ובפיל, בגורף הביבין ובקיסר… אותם שם, שמעשׂרים את המינתה ומסננים את הגמל, כלום הם עיקר אילנוֹ של ישראל?

נקדימון, שכבר שמע את ניצוחי הדברים בין ישו ובין צוֹערי הפרושים, לא יכול לכבוש את בת־צחוקו, ואמר:

־ אף אני לא לאותם התכוונתי, אלא לאנשים כמו, למשל, ר' חנניה שלנו מנצרת… אף כאלה תמצא בירושלים…

ופתאום בקול אחר יבש וגוזר:

־ באתי אליך, ישו, להודיעך דבר ולהזהירך…

־ אני שומע.

־ בין האנשים שבאו עמך מכפר־נחום יש אחד… (ישו התמתח כולו וזקף אזניו לשמוע) שבא לפני הסנהדרין להלשין עליך… הוא גם יהיה בעוכריך…

מתיחותו של ישו מיד נתרופפה שוב. ישב כפוף, מכוּוץ ובראש מושפל, כמו באכסניה שבארץ צוֹר.

־ מה יעשה לי אדם זה? – שאל בקול רפה כקול חולה.

־ הרי אמרתי לך: הוא הלשין עליך לפני הרשות.

־ ומה תעשה לי הרשות?

־ אתה יודע. למה תיתמם? היא תמסרך לידי המשגיח הרומי.

־ ומה יעשה לי זה?

התחיל נקדימון מתרגז:

־ אינך יודע מה יעשה לך? יצלבך! עכשיו יודע אתה?

־ יצלבני? וזה הכל, כל מה שהוא יכול לעשות לי? אין בכך כלום. עם תורתי בלב תלמידי אחיה גם לאחר הצליבה…

־ ישו, ישו… – קרא נקדימון בצער וברחמים – מהי תורתך איני יודע, ואילו את תלמידיך ראיתי, ראיתי אותם…

ישו הגביה את ראשו ונקדימון שוב תמה לראות כמה נזדקן אדם זה. יחד עם זאת היה שורה עליו איזה הוד שאינו מצוי, כאילו כבר חזר, אחר הצליבה, מעולם הרוחות. הניח ישו על שרוולו השחור של חברו כף־יד חיורת ומירתתת:

־ תורתי – אמר – מלמדת שאין צורך להצטער על שמלכות רומי או מלכות יהודה מתכּלוֹת והולכות. אף אני, כמו הפרושים, אין לי צורך בכל מלכות שהיא. די לי במלכות השמים! וכמו כל הצדוקים – הוסיף בחיוך דק מאד – איני מאמין בעולם הבא, מפני שאיני מאמין במות…

־ ובקול חזק יותר:

־ אין מות בעולם! אינו אלא מעבר מחיים אל חיים… ולגבי תלמידי… רואה אני שאתה מקל בהם ראש. אל תהא מקל בהם ראש! מה הזרע הקטן המרקיב באדמה כלפי אילן גדול וחסון? ואילו הזרע הוא שמצמיח את האילנות הגבוהים. מתלמידי עתידה תורתי להתפשט, ומהם עתידה מלכות שדי להתקיים בעולם… בשעה שבני־אדם בכל ארצות תבל לא יאמינו במות, ויאמינו באלוהים חיים, השוכן בקרבם ומחוּצה להם, גם בצלוב, גם בנצלב, וגם בצולב… אז, נקדימון, הה, אז! אשרי אלה שיזכו לחיי עולם, לחיי אהבת הבורא באדם, ואהבת האדם בעבור הבורא… אני מעלה עליהם את הכתוב “לא ירֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מָלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים”…

הביט נקדימון בישו והיה מהרהר: אותו ישו… אותו תמים שנתקע לדבר אחד…

־ אינך מאמין? אני רואה בך שאינך מאמין. חבל לי עליך!

נקדימון עיקם את פניו ואמר:

־ איני מאמין שיבוא יום כזה ש… היאך אמר הכתוב? ש“לא ירעו ולא ישחיתו”.

־ מפני מה?

־ תלמידיך נראים לי אנשים פשוטים, תמימים, במקצת מצחיקים בקרתנוּתם… אבל טובים. ואילו תלמידי־תלמידיך? ותלמידי־תלמידי־תלמידיך? אותם אינך יודע? ואני יודע אותם! רוצה אתה ואומר לך מי אלה עתידים להיות. כל אימת שיהיו מועטים יהיו כשׂיות בין זאבים: יהיו נרדפים ומעונים, ויהיו מקבלים את יסוריהם באהבה… מכיון שיהיו הרבים והחזקים יהיו הם הרודפים והמענים… תמיד ימצאו מעטים שלא יקבלו את תורתם והללו עתידים להיות בין תלמידיך כשיות בין זאבים… עבירה גוררת עבירה, ועם התרבּותם יגבר היצר לשררה. בשמך ובשם תורתך עתידים לעשות מלחמות, להחריב ערים ומדינות, לרצוח ולפשוט ידם בגזל ובעושק…

נקדימון תוך כדי דיבורו לא ראה איך ישו הולך ומתכווץ כולו, מתכופף ומתגבע, מכניס ידיו לתוך שרווליו, כמי שתקפתו צינה, או כמי שמתענה מיסורים פנימיים נוראים. ומשנשתתק קולו של נקדימון נשמע קולו של ישו נטול גוון, כנשמע מתוך באר עמוקה ואפלה:

־ הללו לא תלמידי הם… הם שליחי השטן…

־ אבל בשבילם עתיד אתה ליצלב!

־ אם בעיני התלמידים הראשונים הרב הוא רוּח: אם בעיני הרב תלמידיו שלעתיד לבוא שליחי השטן הם, מוטב שיצלב הרב… בשביל עצמו!

היה מכוּוץ כפקעת, ושוב לא השמיע הברה מפיו. אפלת מרחקים איומים כאילו הגיחה מכל זוית תבל, נצטברה מעל לראשו ורבצה עליו בכל כבדה ורצמה אותו. נקדימון, שהיה מסתכל בו דמום, דמה לראות לפניו תוגת עולמים מגובשת באדם זה לגוש אחד. לא העיז לפצות פה, להשמיע קול. בדממה עמד ונפטר מן החדר על בהונות רגליו, כמגנב את עצמו…

סוף סוף הגיע ליל פסח. ישו דחק על יהודה לבצע את הדבר שלשמו עלו לירושלים. יהודה ניסה להירתע, להתחנן לפניו לחזור בו. אבל מבט אחד בפני רבו הראוֹ לדעת שעומד הוא לפני באר עמוקה ואפלה. היה משום קלות־ראש שבאיולת לדבר על פתח באר זו בשם החיים… ויהודה הלך.

את ליל הסדר ערך ישו בחוג תלמידיו כהלכתו. התחילו מתוכּחים בפניו על חלקם בעולם הבא. והוא, הרב, רחץ את רגלי תלמידיו במים, ללמדם שבאותה מלכות השמים, שהוא מלמדם לקיימה ולבנותה, אין גדול וקטן. והקטן שם גדול הוא…

ואחר כך אירע מה שאירע. שעות מועטות אחר הסדר הובל ישו על ידי שוטרים מגת־שמנים אל חצרו של הכוהן הגדול, יוסף בן קייפא.

היה ליל ירושלמי צונן מאד. השמים היו קשורים בעננים ואף כוכב אחד לא היה מנצנץ שם. רוחות חזקות היו מנשבות בזעם. הכוהן הגדול לא יצא עדיין מלפני שולחן הסדר. מבעד חלונות הארמון הסמוכים הגיעו קולות זמר משפחתיים עליזים: קוראים את ההלל.

בחצר דולקת מדורה, בשביל אנשי החילות והשוטרים להתחמם כנגדה. הללו עומדים וממתינים עד שהכוהן הגדול יצא אליהם. קצת רחוק מן המדורה עמד ישו כפוּת. בקרבו היה שקט, שקט גמור, צונן. כאילו לא הוא עומד כאן וחבלים מהדקים עד לכאב את ידיו הכפותות לו מאחוריו, אלא אחר. כאילו לא אותו עתידים לדון ולהוליך לצליבה, אלא את מי שהוא אחר… צער אחד לבד רוחש לבו: געגועים על תלמידיו הקרובים ביותר. מאד מתאווה הוא לראותם בשעה זו! היכן הם? מה נעשה להם?.. פתאום נזדעזע: את קולו של שמעון־פטרוס שמע! זקף את אזניו. הגיעו אליו דברים שהיו בין שמעון־פטרוס, שגינב את עצמו אל החצר, ובין אחת השפחות של הכוהן הגדול:

־ אתה… הרי גם אתה היית עם הגלילאי! – קראה אליו השפחה.

־ לא! – השיב שמעון – איני יודע על מי את מדברת…

ישו לא הפך פניו, לא הגביה את עיניו, ואילו בבן־חיוך פנימי, מר כלענה, אמר בלבו:

“מה בנקל ובמהרה התכחשת אלי, שמעון!..”

פתאום ראה את עצמו יחידי. יחידי עד לידי אימה. ויראה סתומה ואפלה ירדה עליו כעוֹף־שחץ ותקעה את צפרניה בלבו. כל כמה שהתאמץ לנער את העוף הזה להיות שקט־צונן, כמו קודם, לא יכול, לא יכול עוד…

פתאום, כמו ברק, חלף בנפשו זכר רחוק מאד, שהבהיק וניצנץ כלהט החרב:

…העולם מנמנם כמתעלף בשעות השחוּנות שלאחר הצהרים. עב קל חיוריין יצא עם השכמה לשוט בשמים; שם שט לו במתינות רבה, עד שחטפתו שינה כחום היום, באמצע הרקיע. נשר טס ובא. תוך כדי טיסתו נרדם אף הוא, וכקשור אל חוט סמוי־מן־העין הוא תלוי ועומד בחלל האויר בלא ניע כלשהו. העב בשמים, הנשר בחלל האויר והוא… ־ ־ ־ ־ היכן היה הוא? כל כמה שהוא מתאמץ לזכור היכן ראה את זאת אינו נזכר…

כבה הזֵכר. הצינה חודרת לתוך עצמותיו והוא מרתית ומרעיד. אותה יראה סתומה ואפלה הכבּידה, העיקה על לבו ביתר עקה. רצה לכוון את לבו, את כל עצמו, אל אביו שבשמים, ולא היה בו כוח אלא לשלוח אליו את שועת־אנקתו:

אלי, אלי! למה עזבתני?