המאורעות העמידו אותנו במערכה. לא אנחנו רצינו במלחמה זו. המשסים והשוסים הכניסונו למלחמה על כרחנו. המנהיגים המדברים בשם ערבי הארץ מכריזים השכם והערב, כי מלחמה לנו עם כל הישוב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעולם ועד היא.

אסור לנו להסכים לעמדה הזאת אשר אויבינו בנפש משתדלים לכפות גם על הערבים וגם עלינו וגם על העולם המדיני כולו. להם, למסיתים האלה, אין ברירה אחרת. הם מוכרחים להכריז על מלחמה זו לחיים ולמות. בלעדיה אינם יכולים להצדיק את מעשי הזדון והחורבן אשר ערכו לנו ולנגררים אחריהם, בלעדי זה הם מפסידים את כל עתידם הפוליטי. אולם עתידנו הפוליטי והישובי אחר הוא לגמרי וקשור למציאות אחרת לגמרי. לא ככובשים ומשעבדים אנו באים לארץ, לא על הטפת שמד ודכוי אנו בונים את עתידנו. כבני־חורין אנו רוצים לחיות כאן בשכֵנוּת טובה עם ערבי א"י, ובשכנות טובה עם ערבי הארצות הסמוכות. לא על יחסי־איבה ומלחמת־עמים יקום האי העברי בלב ים עמי המזרח. ולפיכך עלינו לומר לעצמנו ולאחרים גם בעצם הימים הקשים האלה: מעשי הפראות והאכזריות אשר חוגים ערבים עשו בנו בימים אלה קובעים את יחסינו לעושיהם, אולם אינם קובעים את יחסינו לעם הערבי בכללו.

כלום יש לנו הרשות להטיל את האחריות לרצח ולשוד שנעשו בנו על העם הערבי כולו? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפועל הערבי, אנשי המופתי הגדול בירושלים, העתונאים המסיתים. ואמנם את ה„סוד“ הזה – אי־הזהות בין המון־העם הערבי ובין קומץ האפנדים והאינטיליגנטים, כביכול, התהום העצומה הרובצת, מבחינה סוציאלית ונפשית, בין שני מחנות אלה בקרב העם הערבי – תמיד ידענו אותו. ומן העובדה שהקומץ ההוא שמר עוד את שלטונו על חלק מן ההמונים, אין להסיק מסקנה על אחריות העם כולו.

מלבד המאשרים והמתעים היו גם מותעים: מכשירי הצבוריות הערבית הפושעת. רבים מהם האמינו בודאי בדבות הזדון אשר מנהיגיהם הפיצו על היהודים, בשאיפתנו „לכבוש את המסגד“ ב־„500 ערבים“ אשר היהודים הרגו, כביכול, בירושלים לראשונה. מדרגת ההשכלה וההכרה הצבורית והנפשית של ההמונים, אמונה עוֶרת בדברי העלילה וההסתה, שלא הוכחשו ע"י הממשלה, אלה הנם הגורמים המקלים על אשמת הפרט הפורע. אולם עצם האשמה נשארת בתקפה. מי שרצח ושדד והבעיר – ישא את עוונו. אולם הוא, הוא בלבד ולא זולתו, ולא מי שהוא חברו לגזע ולדת. ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח. הוא נתפס כשפגיון מגואל בדם בידו. ערבי פלוני, תושב צפת, אשם בשוד. נגדו ישנה עדות, ישנן הוכחות על פשעו. ישאו הם את עוונם. אולם ערבי אלמוני, תושב יפו, אינו אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בחברון ובצפת. כל נסיון להטיל עליו אחריות כזאת, אשר אינה שלו, הוא עָול נגדו – ולא לנו לעשות עול למישהו. יותר מדי מלאה אוירתנו עול וזדון, גם מחוץ לנו. האחריות הקולקטיבית אפשר לה להיות אחד האמצעים האדמיניסטרטיביים לדכוי המרד. בהכרת העמים וביחסי עמים אין לה מקום. ביחסינו אנו עם עמים אחרים נלחמנו תמיד נגד הנסיון להטיל על כל העם היהודי את האחריות לפשעיהם ולחטאותיהם של יהודים בודדים. הכרזנו תמיד שגם לעם היהודי כמו לכל העמים, יש „רשות“ לאכסן בקרבו פושעים וחוטאים. אותה הרשות ישנה לעם הערבי. לא כל הערבים, כולם כאחד, אלא ערבי פלוני בן פלוני, רצח ושדד. וכל עוד אין עדות ואין הוכחות נגד פלוני ואלמוני, שהוא, הוא באופן אישי, אשם ברצח ובשוד, הריהו נקי מחטא. כל מחשבה על אחריות קוליקטיבית של כל העם הערבי, וממילא של כל ערבי וערבי, לאסון שקרה לנו, היא תוספת אסון, מבחינה אנושית, פוליטית וישובית, ובאם תשתלט מחשבה זו בישוב עלולה היא להורידו למדרגה אחת עם המתנפלים ועם השודדים, עלולה ליצור תסבוכת יחסים אשר איש לא יוכל לצאת ממנה, עלולה לטשטש את תמונת המאורעות שהנהּ כה ברורה ובהירה.

ואם נקבל את ההשקפה על אחריות קוליקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבל אותה רק למעשי פראות ולאכזריות ולא למעשי צדק ועזרה אנושית. ואם נאשים את כל העם הערבי ברצח, מה יהיה עם אלה הרבבות אשר לא זזו ממקומותיהם, גם כשבאו אליהם ואמרו להם שהיהודים הרגו כמה מאות מאחיהם והתנקשו במסגד, גם כשהתירו להם, בשם המופתי הגדול, את דם היהודים, גם כשהממשלה נתנה להם את היסוד להניח שחיי היהודים ורכושם ונשיהם הפקר, גם בראותם במו עיניהם איך חבריהם, חרוצים יותר, סוחבים הביתה את חפצי היהודים ואת בהמותיהם – ובכל זאת לא זזו? למי האחריות לכיבוש היצר הזה? ומה הערבים האלה, אשר הסתירו את היהודים והצילו אותם, לעתים מתוך סכנת נפש, בשעה שהממשלה הסתלקה ממלוי חובתה זו ופקידיה ושוטריה פחדו לצאת לרחוב ולעמוד כנגד ההמון המטורף? אם נכיר באחריות קוליקטיבית, הרי אחריות לכל, לרע ולטוב. ובאשר אין אנו יודעים את שמותיהם של אלה אשר לא השתתפו בפרעות וגם שמותיהם של אלה החסידים, שהצילו את אחינו מענויים וממות, גם הם לא כולם ידועים לנו, – אין לנו ברירה אחרת, כי אם לגלות את שמות האחראים לפרעות ואת שמות אלה שהשתתפו בהן, ועל אלה, על אלה בלבד, להטיל את כל האחריות. כמו שאיננו מאשימים את העם האנגלי, ואף לא את ממשלתו, במעשי אחדים מן הפקידים האנגלים בארץ, באותה מדה אסור לנו להאשים את העם הערבי כולו ואת כל ערבי וערבי לחוד, באשר הם ערבים, בעָול שנעשה לנו ע"י המנהיגים הערבים וחבורות הרוצחים והשודדים שבקרבם.

ואל נשכח גם את זאת: אסון קרה לנו, אולם לא לנו בלבד. הוא קרה גם לישוב הערבי. גם אבדותיו באנשים אינן קטנות. וגם שם, במחנה הערבי, ישנם אלמנות, יתומים, אמהות, שלא תדענה נחמה. התנועה הלאומית הערבית היא תשא שנים רבות בּירושת הפשע, שמנהיגיה הנחילו לה, והשחרור מן הירושה הזאת יעלה לה ביוקר רב, מתוך מריבה פנימית שמוכרחה לאחוז, לאחר שיעברו רגעי השגעון, במחנה הערבי. דור יקום נגד דור מתוך אכזבה קשה. חשבון הועד הפועל הערבי, חשבון העתונאים המסיתים, חשבון אנשי המופתי הגדול הוא ארוך יותר משנדמה לנו, באשר הוא ספוג לא רק דמי יהודים ויסורי יהודים.

ולא רק שׁאסור לנו להטיל את האחריות על כל העם הערבי בכללו ולתת למחשבה זרה זו לקבוע את התנהגותנו, אלא גם לא נוכל בשום אופן לפתור את כל שאלותינו הפנימיות לאור המאורעות האלה. אמנם הרבה יש ללמוד מהם: ההכרח ברבוי המהיר של היהודים בארץ ובהתגברות הפעולה הישובית; ריכוז נקודותינו ושכונותינו, המנעוּת ככל האפשר מפיזור (הסכנה הגדולה ביותר אורבת לישוב הישן, כשאינו מעורב עם הישוב החדש, עם „חלוצים בעלי החולצות“), ערוּת יתר לשאלות הבטחון, אי האפשרות לסמוך על כוחות הממשלה בלבד, גם לאחר שישתנו במספרם ובהרכבם. וגם הרבה פצעי הישוב הפנימיים – תלוּתו מן הישוב הערבי בשטח התצרוכת הראשונה, העבודה הערבית הדוחקת את רגל הפועל היהודי במשק היהודי – יכולים להרפא עתה, לאחר שהתגלו בכל מוראיהם. אולם גם בשטח הכלכלי והסוציאלי אסור לנו לשחק את משחקם של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישובים האויבים זה לזה, הנוטרים זה לזה, המוכנים כל רגע להתנפל זה על זה. שני ישובים אלה אינם מחנות מזוינים הנכונים למלחמה, אלא ישובים העובדים והחיים בארץ אחת. ההבראה הכלכלית והסוציאלית של הישוב העברי הוא דבר נחוץ והכרחי בכל רגע ורגע, על אחת כמה וכמה ברגעי סכנה חיצונית. אולם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכלכלי והסוציאלי על הישוב הערבי, אשר סימניו כאילו נראים בחוגים ידועים של הישוב העברי, רחוקה הדרך. רעיון החרם הכלכלי ילדותי הוא ומסוכן, הבל הוא מבחינה כלכלית, סוציאלית ופוליטית. לא נמצא את מחיתנו במשק סגור. גם לנו יש תוצרת וגם אנו זקוקים לשוק. אנחנו בונים את המשק העברי ושואפים לעצמאותו, אולם אין פירושו של דבר חורבן המשק הערבי. תמיד נהגנו כך. תמיד ידענו לשמור על הקו הדק הזה, הקובע את יחסינו הכלכליים והפוליטיים עם הישוב הערבי. על אחת כמה וכמה עלינו להזהר ממגמות כאלה ברגעים, כשהאויר עודנו מלא אבק שריפה.

מלחמה לנו באחראים לאסון, בכל מקום שהם – בקרב הפקידות האנגלית ובקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנו עומדים בקשרי מלחמה עם הישוב הערבי בא"י.

כשם שלא נְוַתר על ביצוע מפעלנו בכל היקפו ותכנו, כך לא נותר על שאיפתנו לחיות וליצור כאן מתוך יחסי שלום עם הערבים תושבי הארץ הזאת. לא נותר אפילו בשעה זו.

ו' אלול פ"ט, 11.9.29