א. סן ג’ון פילבי    🔗

שתי התעודות שנתפרסמו ב„ניורק טיימס“ – מאמרי פילבי ומגנס – עלולות להרים במקצת את המסך מעל המו"מ הפוליטי שהתנהל על ידי נגיד האוניברסיטה העברית, אך „במקצת“, כי התעודות נתפרסמו לכאורה לשם ויכוח פומבי בלבד, אולם למעשה שימשו יסוד לעריכת הצעה פוליטית מסוימת, אשר טרם הוּצאה לרשות הרבים.

אילו גם לא ידענו, כי המחבר של התעודה הראשונה הנהו מתנגד חריף לציונות, לא מתמול ולא משלשום, כי אם מאז התנקשה הציונות בחלומותיו על השלטון הבריטי בארצות ערב, לא היה קשה כלל לעמוד על כך על פּי התעודה הזאת בלבד. „סוף־סוף – נאמר בה – נפתח השדה לפעולה בא“י“. „סוף־סוף“. זמן רב, כנראה, חכה פילבי להזדמנות זו להתערב בענינים האי”ים ולשבור את התנועה הציונית. והנה גרם לו מזלו הטוב, שכנופית מנהיגים ערבים ארגנה פרעות ביהודים ועל כן „נפתח השדה לפעולה“. הן אם כי בכתוב פילבי את מאמרו טרם התחילה ועדת החקירה את עבודתה, בכל זאת, היה כבר פסק־דין על מאורעות אב מוכן בעיניו, כתוב וחתום. „האמביציות הפוליטיות של העולים הציוניים החדשים“ גרמו למאורעות. מה הן האמביציות האלה, זאת יודע פילבי היטב, הוא מציין אותן מתוך אמתיות נאמנה: הציונים הפוליטיים הללו אינם רוצים אלא ב„השתלטות גמורה על הארץ הקדושה“, ופירוש ההשתלטות הזאת בפיו הוא: „נישול הרוב הערבי“. עתה, אחרי הפרעות, „הגיעה השעה לשים מעצור לתנועה שיכולה להביא בכנפיה רק אסון“. כך ניגש פילבי לשאלה האי"ית: מאורעות הדמים היו מעין מהפכה לאומית, צודקת ביסודה, מפני שהציונות שואפת לנשל את תושבי הארץ מעל אדמתם.

מתוך גישה זו אין בעצם לכל השאלה האי“ית אלא פתרון אחד ויחידי: ל„נשל“ את הציונות. ואמנם לפי כמה שנים היו לפילבי העוז ויושר־הלב להביע את דעתו זאת בגלוי. עברו שנים ומה שנראה לו פעם חלום מזיק, הספיק להפוך למציאות מזיקה. הציונות לא חדלה מלהתקיים, על אף המכשולים שתלמידיו של פילבי שמו על דרכה. להיפך, היא התחזקה והתבססה, בארץ ובתפוצות הגולה. ופילבי איננו רק מתנגד לציונות, הוא גם פוליטיקאי פקח ובעל כשרון. איש כמוהו לא ינפץ את ראשו אלי קיר. הוא ינסה לחדור לתוך המבצר פנימה ולפורר אותו שם, אבן אחרי אבן. וההצעה הזאת אשר הביא לפני ד”ר מגנס, צריכה היתה לשמש לו פתח.

לאחרי שהוא נזכר ב„הבטחת“ מק־מהון (אף על פי שערכה האמתי ודאי ברור לו), הוא מבטיח ליהודים, קודם כל וראשית כל, לשמור על הצהרת בלפור. במלאכת הפוליטיקה אין ליהודים נסיון רב. ועד עכשיו הן לא שחקה השעה להם וגם עכשיו עוד רע מצבם בעולם. על כן יהיו ודאי אסירי תודה בעד כל מלה טובה, ומתוך אי־בגרותם הפוליטית יקבלו מלה טובה כמעשה וכמטבע בעל ערך מלא. על כן, נקח נא, בתור יסוד לפתרון השאלה האי“ית, את הצהרת בלפור. מה יהיה אתה למעשה, מה תתן הצהרה זו ליהודים? תקותו של פילבי היתה ודאי, כי אלה לא ישאלו כלל את השאלה הפשוטה הזאת, אולם גם אם ימצאו כאלה שלא יסתפקו במלה נאה וישאלו למעשים, לאלה הכין פילבי למפרע גם תוספת־מה: „חופש העליה בתחומי יכולת הקליטה של הארץ“. אמנם שכח פילבי להגיד למי הוא מבטיח את „חופש העליה“ – ליהודים או אולי גם לערבים או אולי לכל איש שירצה לעלות ארצה (אל תיראה הערה זו בעיני מי כרצון לחפש תואנות. יש יסוד להניח, כי כלל לא מתוך שכחה תפס פילבי לשון סתומה ולא הוסיף ל„עליה“ את התואר „עברית“). ומלבד ההוספה הקונסטיטוציונית הזאת, הרי אפשר לפתוח לפני היהודים עוד אופקים רחבים. הם יוכלו לבוא הנה „ללמוד וללמד באוניברסיטה“. לא די? „יבואו לפתח את תרבותם הלאומית על קרקע מולדתם הנושנה“. לא די גם בזה? הם „יבואו להתישב על הקרקע ולעבדה“. עכשיו ודאי כבר די ומספיק. כלום ירצה מישהו להפריע להם? אל יתנו למחשבה הזרה הזאת להשתלט על רוחם – הלא „הערבים חיו עם היהודים בשלום וברעות זה מאות בשנים כידוע מדברי הימים של ארם־נהריים, של סוריה ושל תימן“. ומכיון שכך, יכולים „טובי היהדות“ לשקוט לבטח, על דברי הימים האלה ישענו „ויוסיפו לבוא לא”י“.

ומה יהיה עם הערבים? כיצד לקנות את לבם לתכנית זו „הבלפורית“? גם לכך יש לו, לפילבי, אמצעי בדוק: אנו נתן להם משטר „דימוקרטי־ריפובליקני“ (מה יפה המלה הזאת!), אנו נתן להם „ממשלה לאומית“. מי יכול לדרוש יותר? מי ערבי ויהיה כה כפוי תודה, שגם אחרי קבלת המתנה הגדולה הזאת לא יאבה להסכים להכנסת משפט אחד או שנים בקונסטיטוציה האי"ית, שאינם מחייבים אותו לשום דבר רציני מסוים? על כן יסודר הענין גם עם הערבים.

והצד השלישי – אנגליה? לאנגליה לא נחוץ כלום, לה פילבי גם אינו דואג כלל. הן עיניו נשואות רק להשכין שלום ב„ארץ הקדושה“ ורק לשם כך כתת את רגליו למצרים ואחר כך כתת את רגליו ממצרים לא“י, נכנס כאן במשא ומתן עם אנשים ועם גופים שונים, וכתב את אשר כתב. הן הנחתו היא „שאין לממשלה הבריטית כל רצון להשתלט על א”י לטובת עניניה האימפריאליים“ ועל כן אין לה כל צורך בשום דבר. אולי רק פרט קטן יש בכל זאת להכניס לקונסטיטוציה האי"ית, וגם פרט זה לא בא אלא לשם שלום, כדי ליצור התאמה בין הממשלה הלאומית הערבית ובין הכרזת בלפור. הפרט הזה הוא: הנציב העליון האנגלי, אשר „ישמור בידו את ההנהלה של כוחות הצבא ואת האחריות המלאה לשמירת הבטחון הצבורי“ ומלבד זאת תהא לו, לנציב האנגלי הזה, דרך אגב, „זכות ויטו לגבי כל חוק או פעולה ממשלתית“. וזה הכל.

אילו היתה באה תעודה זו לאו דוקא לפני ד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן, כי אם לפני ציוני סתם, היה ודאי הציוני ההוא משיב לפילבי כדברים האלה בערך:

הגישה היסודית לפרובלימה האי“ית, שנתבטאה בתעודה הזאת, אינה נכונה. לא היה בארץ כל נסיון של מהפכה לאומית, ומאורעות הדמים אינם כלל תוצאה של אמביציות ציוניות. הערכת הציונות הפוליטית שניתנה בתעודה הזאת היא עלילה זדונית, באשר מעולם לא רצו הציונים „לנשל את הרוב הערבי“ ואין הם חולמים „להשתלט על הארץ הקדושה“, אלא לחיות חיים עצמאיים בארץ הזאת. אמנם חובה היא לציונות לחפש דרך של פשרה עם הערבים, אולם רגע זה שלמחרת הפרעות (ובעצם – בימי המשך הפרעות), איננו הרגע המתאים ביותר לחיפוש הפשרה הזאת, ומארגני הפרעות האלה אינם האנשים המתאימים ביותר להנהלת המו”מ. ואשר להצעה המעשית של פילבי, הרי היהודים אמנם אינם מנוסים כל כך בעניני פוליטיקה, אולם לא במדה כזאת שיסכימו להסתפק במשפטים ערטילאיים אחדים בקונסטיטוציה האי“ית, והם ודאי ירצו בערבויות מעשיות וממשיות יותר למפעלם הקשה. וגם הסיכויים אשר פילבי פותח בפני היהודים – אוניברסיטה וכו' – לא יוכלו לספק אותם, באשר תפקיד אחר עומד לפניהם, הלא הוא – הצלת עם ישראל, על המוניו, מחרפת הגלות ומכלית הנכר. והעצה הזאת אשר בפיו – „ללמוד וללמד באוניברסיטה“ – אין בכוחה לתת תשובה כלשהיא לצרכי העם העברי שהולידו את התנועה הציונית. ובמדה שאין תשובה לצרכים חיוניים אלה – צרכים חיוניים מאוד, לפי תפיסת הציונים: צרכי חיים או מות – של העם העברי, בה במדה אין גם ענין מיוחד ב„שלום בארץ הקדושה“. בהצעת פילבי אין שום ערובה מעשית שלציונות תנתן האפשרות למצוא בא”י את הפתרון לשאלה אשר היא, היא בלבד, מענינת אותה: לשאלה היהודית. „העליה החפשית בתחומי יכולת הקליטה של הארץ“ היא אמנם דבר חשוב, אבל לא ברור למי תנתן זכות העליה הזאת. ומי יקבע את תחומי היכולת האלה? ושוב, לא על העליה בלבד מדובר בין התנועה הציונית ובין ממשלת בריטניה, אלא גם על סיוע ממשי, בכל שטחי החיים, ובהתישבות קודם כל, להקמת הבית הלאומי לעם העברי, מה יהיה עם הסיוע הזה, אשר לפי כתב המנדט ורוחו היו היהודים צריכים להרגיש בו על כל צעד ושעל? דברים כאלה שפילבי מציע לציונים בא"י יכולים היהודים למצוא בכל ארץ וארץ. איזו מדינה ואיזה עם יאסרו על היהודים לאסוף מיליונים ולהכניסם לארץ, לבנות אוניברסיטה, כדי „ללמוד וללמד בה“ ולהגר ארצה „בתחומי יכולת קליטתה“?

ואשר לידידות הערבית שהיא צריכה לשמש ליהודים מעין ערובה, כי עבודתם לא תופרע, הרי חלילה לנו להוציא פסק דין קשה על העם הערבי בכללו, אולם אותם דברי הימים של היהודים בארצות הערביות אשר עליהם נסתמך פילבי, מצוים עלינו להתיחס בזהירות מרובה לשליטים הערביים. ואילו ידע פילבי מה הוא סח, או אילו היה מקצת מן היושר בדבריו, הרי על כל פנים את תימן, את תימן המעוּנה והדוויה, היה מוציא מרשימתו.

אמנם הדבר אחד צדק פילבי: מחלה נתגלתה במשטר הפוליטי של הארץ הקדושה, אולם הדיאגנוזה שנתן לה פילבי איננה קולעת לגמרי. המחלה היא באי־מלוי המנדט על ידי בריטניה הגדולה ועל ידי האדמיניסטרציה האי“ית שלה. וריפוי המחלה הוא במלוי המנדט, כלומר בעזרה פעילה להתישבות היהודים, כדי שבנין הבית הלאומי המובטח לעם העברי יוכל לקום בארץ הזאת. כאשר תעמוד ממשלת אנגליה על הדרך הזאת, יהיה מוטל על התנועה הציונית לחפש, יחד אתה ובעזרתה, את הדרכים לשלום עם העם הערבי היושב בארץ. הפרעות ביהודים לא תהיינה יסוד למו”מ. מעולם לא נסכים שהרוצח יהיה רשאי לדרוש ולקבל פיוס פוליטי בעד מעשה הרצח שלו. היסוד היחידי והאמתי למו"מ הוא: הבית הלאומי לעם העברי והצרכים האמתיים של הישוב הערבי.

הציוני הפשוט היה אולי מפסיק כאן, אולם אילו רצה, היה יכול גם לעבור לנתוח הצד הערבי־אנגלי של הצעות פילבי, והיה מגלה שאין ההצעה נותנת כלום גם לערבי א“י – כל זמן שהכוח הממשי (עניני צבא ובטחון צבורי) נמצא בידי הנציב האנגלי, אשר לו גם זכות ויטו על מה שתחליט „הממשלה הלאומית“. לשוא דוחה פילבי כל רעיון על הנהלת א”י „כמושבת־כתר“ ומתימר, כביכול, ל„דימוקרט־ריפובליקני“. במשטר אשר הציע יהיה תפקידה של הממשלה הלאומית לא יותר חשוב ולא יותר מכריע מתפקידה של הכרזת בלפור בקונסטיטוציה האי"ת. ההכרעה, השלטון ממש, יהיו בידי הנציב, המפקח על הצבא ואשר לו זכות הויטו.

על כן: אין ההצעה הזאת נותנת ולא כלום ליהודים, אין היא נותנת ולא כלום לערבים, היא מבטיחה רק את כל השלטון לבריטניה. ולא עוד אלא היא משחררת אותה מכל המעמסה של ההתחייבויות אשר הוטלו עליה בתוקף המנדט. ההצעה איננה כלל נסיון להשכין שלום בארץ – לשם אהבת שלום בלבד – או לפתור את השאלה היהודית־ערבית בא“י, אלא נסיון לספח את א”י לאימפריה הבריטית, במחיר זול עד למאוד. במלים אחרות: אין התעודה הזאת אלא נסיון של רמאות פוליטית. ואם יש בה מלה ישרה וגלויה אחת, הרי היא אותה מלה קטנה שפלט עטו של פילבי, ודאי במקרה, באמרו: „אין כל אפשרות להזניח סתם את המנדט“. „סתם“ אי אפשר להזניח, על כן צריך לחפש דרך כיצד להזניח אותו „לא סתם“, כי אם בעזרת כל מיני עלי תאנה של הצעות־שלום.

כאלו או בדומות לאלו היו ודאי ההערות שהיה הציוני מן השורה מעיר על תעודת פילבי. אולם קרה הדבר (ובודאי לא במקרה), שההצעה נמסרה לד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן.

כ“ו חשון תר”ץ 29.11.29

ב. תשובתו של ד"ר י. ל. מגנס    🔗

את כל דברי התעודה הזאת שהוגשה לו על ידי רמאי פוליטי, קבל ד“ר י. ל. מגנס כתומם, כמטבע של זהב טהור. שכח מגנס מי הוא האיש אשר לפניו, ולא חש לכתוב בתעודה והסכים מיד לכל ואפילו שכח לשאול עצמו מהו הערך המעשי של כל ההצעה הזאת. לא בירר לעצמו בשם מי מדבר פילבי את דבריו ומה ענין לנו להתעסק בתכניותיו. אמנם הד”ר מגנס משוה את הצעת פילבי לדעות שהובעו על ידי מנהיגי הערבים בשנת 1922 וקובע, מתוך סיפוק רב, את „ההתקדמות הרבה“. אולם כלום דבר פילבי בשם הועד הפועל הערבי? כלום הלך אליו עם הצעתו זאת על כל הדברים הטובים שבה – הכרזת בלפור, עליה חפשי וכו'? ואם הלך והציע, במה שב? הקבלו הערבים את הצעת השלום הזאת כאשר קבל אותה ד"ר מגנס?

ד“ר מגנס לא בירר ולא חקר והסכים לאשר הוצע לו מיד. הוא הסכים שהודות לפרעות תועמד לדיוּן שאלת המשטר בארץ וכי עכשיו היא השעה לנהל משא ומתן עם מארגני הפרעות האלה, הסכים שאנחנו, הציונים, נשב על ספסל הנאשמים, כאילו אנחנו החוטאים, ועל כן עלינו לעשות את הויתורים הפוליטיים „ביד רחבה“ דוקא. הסכים לכל העלילות על הציונות הפוליטית והוסיף עוד עליהן מצדו כהנה וכהנה. גם הכרזת בלפור איננה טובה בעיניו ולא רק משום שאיננה בהירה למדי, אלא גם משום שהיא, „הדגישה יותר על המדה את קשר היהודים לארץ ישראל“ ולא הדגישה את חשיבות א”י בתוך „ארץ קדושה בין לאומית“ ועל ידי כך היא עלולה לעורר רושם, כאילו רק יהודים קשורים בארץ הזאת. יש, איפוא, הכרח „לפשוט מעל הצהרת בלפור את פירושה המופרז“. ואשר „לזכויות המוסריות והחוקיות של הערבים, שאינן מוטלות בשאלה“, שוב „צודק פילבי“. הוא צודק בכל. אם יש לו לד“ר מגנס לתקן, הרי זה רק התקון היחידי: שהנציב האנגלי יאושר על ידי חבר הלאומים. אם רק זאת יֵעָשה והכל יבוא על מקומו. אמנם לא הכל. הצעת פילבי היא צרת עין יותר מדי. לא כלפי יהודים, אלא כלפי האנושיות. הן הארץ קדושה לא רק ליהודים, אלא לשלש הדתות ועל כן היא שייכת לשלשתן. אין צורך לא בממשלה לאומית, ערבית או יהודית ולא בממשלה דו־לאומית. נחוצה לנו ממשלה ארץ ישראלית, שתפקידה יהיה לשמור על קדושת הארץ. א”י צריכה להיות מדינה בין לאומית, בין־דתית, בין גזעית. אליבא דאמת אסור גם להגיד שהארץ שייכת ליהודים, למושלמים ולנוצרים כי הרי היא שייכת לכל בן אדם שמטרתו היא שלום עלי אדמות ורצון טוב בין אנשים.

מה גדול רוחב לבו של ד“ר מגנס? מה נעלות השקפותיו! התמונה הנישאה הזאת היא מזהירה כל כך שאין איש יכול להביט בפניה, כי מעורת היא כל עין בזיו עליון. מעורת במדה כזאת עד שאין אתה תופס בה כלום ואין אתה מבין כלום. מה כאן תפקידו של אחד־העם? האם על זה חלם ולחם? מה ענין כאן לציוניות, בין מדינית ובין רוחנית ובין תרבותית, תהי איזו שתהיה? מה אנחנו כולנו עושים כאן? אחרי אלפי שנות נדודים וסבל, לא נשאר לנו במלוא העולם הגדול, אלא רכוש קטן. כשאחינו עומדים על עברי פי פחת, שם – ברוסיה ובתימן, בפולין וברומניה – מאירה לנו התקוה האחת, כמגדלור יחידי ובודד, א”י זו, כברת ארץ קטנה זו שבקצה המזרח. בה תקות דורות שהלכו לעולמים, בה תקות דורות שיבואו. ופה עומד איש, והוא קנצלר האוניברסיטה העברית הראשונה, אשר בהר הצופים, כאילו לאומי וציוני ותיק, אשר רבים נוטים אוזן לדבריו, והוא מחלק במלוא ידיו את הרכוש הקטן הזה, את הירושה האחרונה של האומה, מחלק אותה על ימין ועל שמאל, לכל דכפין. תושבי הארץ, מושלמי כל העולם, נוצרי כל העולם, כל מי שלבו לשלום – לכולם הארץ הזאת, בית היא ליהודים, לנוצרים, למושלמים, לאנושיות כולה. עשיר האיש הזה ופזרן מאד. אם תהא הארץ הזאת לנו – הרי זאת „מדינת בלקן זעירה“ בעיניו, כאילו היה הקרקע מוצק מאד מתחת לרגליו וצרכים חיוניים לא היו לו וה„שמירה על קדושת הארץ“ מספקת לגמרי את נפשו – אולם לעם, מה לעשות לעם כולו, ברוסיה ובתימן, ובכל מלוא העולם? והקרקע מתמוטט תחת הרגלים והעניות מנולת כאשר לא ניולה כל עם וכל לשון? במה אשמים אנו, שארצנו קדושה גם לאחרים – והן אחרים אלה כולם עשירים, כולם על תלם בביתם ובארצם ולכל אחד מהם אין כל צורך רציני ואמתי בארץ הזאת? מדוע צריכים אנו לשלם בקיומנו בעד הקדושה הזאת? כלום נחלל את קדושתה של הארץ על ידי כך שנשב בה ונעבוד אותה?

וכלום הארץ הזאת היא היחידה הקדושה „השייכת לאנושיות כולה“? כלום אתונא איננה קדושה – ומי יעיז לדרוש אותה מידי היונים, כדי למסרה „לאנושיות כולה“? וכלום רומא איננה קדושה לכנסיה הקתולית האוניברסלית – ובכל זאת כלום ידרוש העולם, כי עם איטליה יותר עליה? מדוע, איפוא, נגזרה גזירה זו עלינו דוקא, כשיש לאל הארץ השוממה הזאת להציל את המוני עמנו ולהבטיח את תקומתם?

כי הן רק עלינו בלבד גזר מגנס את גזירתו. רק אותנו מחייבת קדושה זו למסור את הארץ לאנושיות כולה, באשר קדושה היא לאנושיות כולה. ואולם על ערבי הארץ אין חובה כזאת מוטלת. אם הם לא יסכימו – הלא כן מסיים ד"ר מגנס את מאמרו – אין לעשות נגדם ולא כלום. אז לא תצטרך הארץ להיות לא בין־לאומית ולא בין־דתית ולא בין־גזעית ולא יהיה כל צורך בשמירה מעולה על קדושתה. היא תוכל להשאר ארץ ערבית בלבד, באין מפריע.

רק עלינו הוטלה הגזירה הזאת. מדוע? משום שעם בן חמשה עשר מיליונים עומד מאחורי גבינו ואין לו ולא כלום? משום שעם חלש ועני ורב יסורים הוא? משום שהבאנו הנה, במשך דורות, רבבות צעירים טהורי נפש ועזי רוח? משום שהפכנו חלקי ארץ שוממה זאת לנאות תרבות ועוד ידינו נטויה להוסיף בעבודת יצירה זו? או משום שלא אחזנו ברובים, כדי ל„העיד“ על זכותנו על הארץ הזאת?

אל נחכה לתשובות. אינן.

ד“ר י. ל. מגנס איננו איש חדש בתנועה הציונית ובמפעל הא”י. הוא עובד זה שנים רבות עבודה מסורה ופוריה בשדה הארץ־ישראלי. חלילה לנו לפסוק דין על השקפותיו ועל התנהגותו על יסוד המאמר הזה בלבד, ועל יסוד קשרים בני־חלוף עם פילבי. מאז נכתבה תשובתו ל„רודף שלום“ מזויף זה, פרסם ד“ר מגנס תעודות אחרות – את נאומו בשעת הפתיחה של האוניברסיטה, את הטלגרמה ל„טאָג“ הניו־יורקי. גם התעודות החדשות האלו רחוקות עדין מלהיות, לדעתי, תעודות של ציוניות עממית, החרדה לגאולת המוני עמנו. אולם ניב אחר מורגש בהם, מכמה וכמה בחינות. השעה הזאת, המצוה עלינו בהירות העמדות והגנה מאומצת על זכויותינו למפעל חיינו, מצוה עלינו גם זהירות רבה כלפי אנשים וכלפי זרמים בקרבינו, למען לא נרחיב את ההבדלים, הקיימים כבר בתוכנו, יותר מדי, ולא נהפוך את מחננו לקיבוץ פרוע של כתות הרבות זו עם זו. אולם האמת צריכה להאמר: התשובה שהשיב ד”ר מגנס לפילבי, היתה התעלמות מוחלטת מצרכי העם העברי ומן התוכן החי של הרעיון הציוני, לכל צורותיו ולכל פירושיו. התבטלות גמורה, על יסוד אידיאולוגי נבוב וערטילאי, אשר אין כל יחס בינו ובין המציאות הכלכלית, הרוחנית והנפשית של המוני העם העברי, של המוני הישוב הערבי ושל האנושיות כולה.

פח יוקשים טמן לו פילבי וד"ר מגנס נלכד.

כ“ח חשון תר”ץ 1.12.29