במאי 1921 התקיימו בחירות לראש המועצה המושלמית העליונה – היא המשרה העליונה למושלמי א“י, וממילא משרה בעלת־ערך לכל העולם המושלמי. בידי היושב על הכסא הזה אמצעי השפעה כבירים על הרוב המכריע של התושבים הערבים בארץ. לו גם הרשות לדבר בשמם. הארצות השכנות מטות אוזן לדבריו. בידו מאה חוטים ואחד של הפוליטיקה והאינטריגה הערבית. בידיו כספי צבור והקדשות (ווקף), בידיו חלוקת משרות, מסירת חוזים ללא בקורת, מגביות בחו”ל. ממנו, ממדת ישרו, סבלנותו ומצפונו, תלוי לא מעט שלום הארץ.

בבחירות הללו התחרו ביניהם שני מועמדים: ג’ראלה – בן למשפחה ערבית אצילה ושקטה, איש ידוע בבינתו ובשקול דעתו, לכל הדעות איש שלום וסבלנות, ואמין אל חוסייני – אדם צעיר לימים, בן למשפחה ערבית מפורסמת בתאות השלטון, בנרגנות פוליטית, והוא עצמו נתפס בראש הפורעים ביהודים ונידון ע“י המשפט הא”י ל־17 שנות עבודת פרך. ג’ראלה קבל רוב דעות במועצה – 18. איש ריבו קבל כחצי. ההכרעה היתה בידי הנציב העליון לא“י, סיר הרברט סמואל, והוא הכריע לטובת ראש הפורעים, העלה את אמין אל חוסייני על כסא השלטון של מושלמי א”י.

ולא רק זאת עשה סמואל בימים ההם. הוא הפסיק את העליה היהודית – הלא המטרה הראשונה לחצי הפורעים היה בית העולים ביפו.

סמואל חבר והציע לצ’רצ’יל, לשם אישור ממשלתי, את „הספר הלבן“, אשר אם לא בתכנו, הרי על כל פנים בצורתו ובצורת פרסומו, היה בו משום כפיה על ההסתדרות הציונית, משום ותור לתנועת הפורעים על חשבון התנועה הציונית.

בניגוד לדברי המנדט ולרוחו סרב סמואל לחלק את אדמות א“י שברשות הממשלה למתישבים היהודים. החיילים המשוחררים של הגדודים היהודים – הלא הם לכל הדעות, וגם מתוך השקפה אנגלית־צבאית טהורה, המועמדים הטבעיים להתישבות – מי מהם הלך לו כלעומת שבא ומי שמשתדל לשוא עד היום הזה להשיג אפשרות של התישבות. את אדמת הממשלה קבלו הבידואים, אשר לא ידעו מה לעשות בה. ממשלת א”י חפשה, לפני כמה חדשים, את הדרך לשחרר אותם מן המשא המיותר הזה, אשר בידי אחרים היה יכול לההפך למקור אושר ותרבות.

סמואל הציע, ולא פעם, לערבי א"י „מוסדות רפריזנטטיביים“, בצורות שונות, למן המועצה הממשלתית הנבחרת עד „הסוכנות הערבית“.

שנה באה ושנה הלכה. וכאילו נוצרה כבר „הפרספקטיבה ההיסטורית“ אשר הרשתה כאילו לדון על מעשי סמואל מתוך אוביקטיביות ושקול דעת, מחוץ לרעש המלחמה המחריש את האזנים והמעַוֵר את העינים. ורבים, לא רק במחנה האנגלי אלא גם במחנה הציוני, קמו והראו באצבע על סיר הרברט סמואל ועל מעשיו: הנה, הודות לאיש הזה, הודות לחכמתו הפוליטית העליונה, להתגברותו על צרות השעה ולרוח השלום שמלאה אותו, קבלו היהודים את האפשרות לעבודה שקטה בארץ. ובכן, דרכו היא הדרך.

שנה באה ושנה הלכה. ובשנה התשיעית – חלפה „הפרספקטיבה ההיסטורית“ ההיא, ובמקומה באה מציאות אכזרית מאוד. ובשום דבר לא התגלתה המציאות הזאת באכזריות כה ערומה כבמינוי ההוא של אמין אל חוסייני לראש המועצה המושלמית. כאן הכל ברור. עתה אין שום ספק בתפקידו של האיש הזה במאורעות האחרונים.

מהי המסקנה שיש להסיק מנסיון סמואל? כלום רק זו, שנמצא איש בין הערבים שאינו יודע הכרת טובה מהי ומשלם רעה תחת טובה? המסקנה הזאת, היא בלבד, אינה אלא ילדותית. הפוליטיקה אינה יכולה להתבסס על תכונות פרטיות של פלוני ואלמוני.

ואילו היה בא מישהו והיה מסיק מהתנהגותו של סמואל לאור המאורעות האחרונים, על הנזק שבפוליטיקה של שלום, על הצורך ב„יד חזקה“ בלבד, טעות היתה גם בידו. כי מעשיו של סמואל אינם בסיס מספיק למערכת הפוליטיקה של השלום. אין ביניהם ובין מעשי שלום ולא כלום.

סיר הרברט סמואל איננו כלל איש השלום, איש הויתור והרכות הפוליטית. לנציבות האי“ית בא ממשרה אחרת – מיניסטריון הפנים של בריטניה הגדולה בזמן מלחמת העולם. בכהונתו זו הראה יד תקיפה, כמעט אותה יד חזקה אשר עליה חולמים „התקיפים“ בכל העולם. הוא איננו גם איש ההכנעה. באותה הפוליטיקה האנגלית הפנימית הוכיח את נאמנותו העקשנית להשקפותיו, בזמנים רעים כבזמנים טובים. הוא ידע להשאר ליברל ולעמוד במרץ ובכוח במערכה הזאת בשעות שקיעת מפלגתו. אף לציונותו נשאר נאמן – גם אחרי פרעות א”י, וברוחו לא נכנע לפורעים. כל מה שעשה ואמר לאחר עזבו את הנציבות האי"ית, עד השתתפותו הפעילה במועצת הסוכנות ועד בכלל, מעידים על כך.

סיר הרברט סמואל לא הניח ביסוד הפוליטיקה האי“ית שלו את עקרון הויתור. הוא עבד כאן לפי עקרון הקורופציה והשוחד. העקרון הזה בולט ביותר במעשה אל חוסייני. במה זכה האיש למשרתו? מדוע הכריע סמואל את כף המאזנים לטובתו? כלום ההמונים דרשו זאת? כלום לכל הפחות השכבות העליונות? הלא במיעוט נשאר האיש במועצה המושלמית. כלום הצטיין בשיקול דעת, בסבלנות, בבינה יתירה או בשרות לממשלת אנגליה ועל כן ראוי היה לגמול, ויהיה זה נגד רצון האנשים אשר לבא־כוחם יֵחָשב? הוא היה האיש שהקים את המרד בא”י, הוא שעמד ביד מזוינת בראש הפורעים, ואותו דן המשפט האנגלי, אשר אמין לא העיז להופיע לפניו, לעבודת פרך. ובכן בעד מה הועלה על כסא השלטון? יען נמצא בו דבר טוב אחד ל„זכותו“ והוא – שפורע היה, אויב ממשלת אנגליה במדה שהיא ממשלת הצהרת בלפור. והדבר היחידי הזה הוא הוא שמשך את עין סמואל עליו.

לחפש דרכי שלום, להשתדל לכרות ברית עם האויב, ודוקא עם האויב הגלוי – לזאת תקרא חכמה פוליטית. אולם סמואל לא עשה כזאת. לא ישב על יד השולחן עם האויב מאתמול, המוכן לשלום היום, ולא עִבֵּד יחד אתו יסודות לברית נאמנים: כאן מוַתר אני, פה מותר אתה. סמואל החליט בלבו לקנות את אמין אל חוסייני, כשם שרצה לקנות את הבידואים במתנת האדמה הטובה. לא לפי קו חכמה פוליטית, אלא לפי קו הערמה הפוליטיקנית הלך. לא ליברל היה, בסגנון אנגלי, אלא פקיד קולוניאלי בסגנון המקובל למדי. הפוליטיקה הערבית שלו, לכאורה פוליטיקה של כבוד לעם הערבי ולמנהיגיה, היתה למעשה פוליטיקה של זלזול ובוז. את האמת – והיא: שבריטניה הגדולה החליטה והתחייבה לסייע ליסוד הבית הלאומי לעם העברי בא"י ולהחלטה הזאת תשאר נאמנה למרות הפרעות – את האמת הזאת אסור היה, לפי דעתו, להגיד לערבים. וגם להסתלק מן ההחלטה ההיא לא יתכן – על כל פנים לא סמואל הציוני, לא סמואל, שיופיע שמונה שנים לאחר כך, במעמד ציריך, כמצדד נלהב של הבית הלאומי, לא סמואל ייעץ לממשלת הוד מלכותו להסתלק מחובתה ומהתחייבותה. ועל כן – צריך לקנות את הערבים, את מנהיגיהם בכבוּדים ובמשרות, את המוניהם באדמה. עתה ברור מדוע צריך לתת את הכבודים ואת המשרות לראש הפורעים דוקא ואת הקרקע לשבטי הבידואים דוקא. אם לא ברית־שלום, אלא קניה, הרי ברור שיש טעם לקנות את אמין אל חוסייני דוקא ולא את ג’ראלה, את הבידואים דוקא ולא את הפלחים.

את פרי הפוליטיקה הזאת, פוליטיקה של שוחד וקורופציה, אכלנו בימים אלה.

הידעו אלה אשר עליהם מוטל כיום להשיב את הארץ לחיים נורמליים ולקבוע את יסודות הפוליטיקה האנגלית לעתיד, הידעו הם להסיק מסקנות מלקח סמואל? הלא אלה הם: אם אפשרי השלום, ובמדה שהוא אפשרי, יש להשיגו. יש לאמץ את כל החכמה הפוליטית, יש להניע את כל הרצון הטוב שנשאר עוד בלב האנשים, מעבר לזה ומעבר לזה, כדי להשיגו. מי שסבור, כי לשם כך נחוצים ויתורים, יאמר זאת בגלוי ויגדיר אותם גלויות. אולי אפשר לעשות דבר מה – ביחוד באותו השטח ששימש נקודת מוצא למאורעות האחרונים, בשטח הדתי. ועל שלום, שלום־אמת, מותר לדבר עם כולם: עם הועד הפועל הערבי ועם הפורע היושב בבית האסורים. אולם אי־אמתיות, רצון להסתיר מן הערבים את תוכן הפוליטיקה האנגלית, קורופציה, שוחד – אלה לא. לא תהיה זאת פוליטיקה ליברלית ופוליטיקה של שלום, אלא פוליטיקה של הערמה – ובזאת נוסינו כבר ואת פריה אכלנו עתה.

ח' אלול פ"ט. 13.9.29