המאוֹרעוֹת העמידוּ אוֹתנוּ בּמערכה. לא אנחנוּ רצינוּ בּמלחמה זוֹ. המשַסים והשוֹסים הכניסוּנוּ למלחמה על כּרחנוּ. המנהיגים המדבּרים בּשם ערבי הארץ מכריזים השכּם והַערֵב כּי מלחמה לנוּ עם כּל הישוּב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעוֹלם ועד היא.

אסוּר לנוּ להסכּים לעמדה הזאת, אשר אוֹיבינוּ בּנפש משתדלים לכפּות גם על הערבים וגם עלינוּ וגם על העוֹלם המדיני כּוּלוֹ. להם, למסיתים האלה, אין בּרירה אחרת. הם מוּכרחים להכריז על מלחמה זוֹ לחיים ולמות. בּלעדיה אינם יכוֹלים להצדיק את מעשׂי הזדוֹן והחוּרבּן שהם ערכוּ לנוּ ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כּל עתידם הפּוֹליטי. ואוּלם העתיד הפּוֹליטי והישוּבי שלנוּ הוּא אחר לגמרי, וקשוּר למציאוּת אחרת לגמרי. לא כּכוֹבשים וּמשעבּדים אנוּ באים לארץ. לא על הטפת השמֵד ודיכּוּי אנוּ בּוֹנים את עתידנוּ. כּבני-חוֹרין אנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאן בּשכנוּת טוֹבה עם ערבי ארץ-ישׂראל, וּבשכנוּת טוֹבה עם ערבי הארצוֹת הסמוּכוֹת. לא על יחסי-איבה וּמלחמת-עמים יקוּם האי העברי בּלב ים עמי המזרח. וּלפיכך עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולאחרים, גם בּעצם הימים הקשים האלה: מעשׂי הפּראוּת והאכזריוּת, אשר חוּגים ערבים עשׂוּ כּנגדנוּ בּימים אלה, קוֹבעים את יחסינוּ לעוֹשׂיהם, אוּלם אינם קוֹבעים את יחסינוּ לעם הערבי בּכללוֹ.

כּלום יש לנוּ הרשוּת להטיל את האחריוּת לרצח ולשוֹד שנעשׂוּ לנוּ על העם הערבי כּוּלוֹ? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפּוֹעל הערבי, אנשי המוּפתי הגדוֹל בּירוּשלים, העתוֹנאים המסיתים. ואוּלם ה“סוֹד” הזה: אי-זהוּת בּין המוֹן-העם הערבי וּבין קוֹמץ האפנדים והאינטליגנטים כּביכוֹל, התהוֹם העמוּקה הרוֹבצת, מבּחינה סוֹציאלית ונפשית, בּין שני מחנות אלה בּקרב העם הערבי – תמיד ידענו אוֹתֹו. וּמן העוּבדה שהקוֹמץ ההוּא עוֹד שמר את שלטוֹנוֹ על חלק מן ההמוֹנים, אין להסיק מסקנה על אחריוּת העם כּוּלוֹ.

מלבד המַתעים היו גם מוּתעים: מכשירי הציבּוּריוּת הערבית הפּוֹשעת. רבּים מהם האמינו בּודאי בּדיבּוֹת-זדוֹן אשר מנהיגיהם הפיצוּ על היהוּדים, בּשאיפתנוּ לכבּוֹש את המסגד “בּ-500 ערבים” אשר היהוּדים כּאילוּ הרגוּ בּירושלים, עוֹד בּטרם נשפּך דם של מישהוּ. מדרגת ההשׂכּלה וההכּרה הציבּוּרית והנפשית של ההמוֹנים, אמוּנה עיורת בּדברי העלילה וההסתה, שלא הוּכּחשוּ על-ידי הממשלה, אלה הנם המומֶנטים המקילים על אשמת הפּרט הפּוֹרע. אוּלם עצם האשמה נשארה בּתקפּה. מי שרצח ושדד והבעיר – ישׂא את עווֹנוֹ. ואוּלם הוּא, הוּא בּלבד, ולא זוּלתוֹ, ולא מי שהוּא חברוֹ לגזע וּלדת. ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח. אותו תפסו ופגיון מגואל בדם בידו. ערבי פּלוֹני, תוֹשב צפת, אשם בּשוֹד. נגדוֹ ישנה עדוּת, ישנן הוֹכחוֹת על פּשעוֹ. ישאוּ הם את עווֹנם. ואוּלם ערבי אלמוֹני, תוֹשב יפוֹ, אינוֹ אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בּחברוּן וּבצפת. כּל נסיוֹן להטיל עליו אחריוּת כּזאת, אשר איננה שלוֹ, הוּא עוול נגדוֹ – ולא לנוּ לעשׂוֹת עוול למישהוּ. יוֹתר מדי מלאה אוירתנוּ עוול וזדוֹן, גם מחוּץ לנוּ. האחריוּת הקוֹלקטיבית יכוֹלה להיות אחד האמצעים האדמיניסטרַטיביים לדיכּוּי המרד. בּהכּרת העמים וּביחסים בּין העמים אין לה מקוֹם. בּיחסינוּ אנוּ עם עמים אחרים לחמנוּ תמיד נגד הנסיוֹן להטיל על כּל העם היהוּדי את האחריוּת לפשעים ולחטאים של יהוּדים בּוֹדדים. הכּרנו תמיד, שגם לעם היהוּדי, כּלכל העמים, יש “רשוּת” לאַכסן בּקרבּוֹ פּוֹשעים וחוֹטאים. אוֹתה הרשוּת ישנה לעם הערבי. לא כּל הערבים, כּוּלם כּאחד, אלא ערבי פּלוֹני בּן פּלוֹני, רצח ושדד. וכל עוֹד אין עדוּת ואין הוֹכחוֹת נגד פּלוֹני ואלמוֹני, שהוּא, הוּא בּאוֹפן אישי, אשם בּרצח וּבשוֹד, הרי הוּא נקי מחטא. כּל מחשבת אחריוּת קוֹלֶקטיבית של כּל העם הערבי, וּממילא של כּל ערבי וערבי, לאסוֹן שקרה לנוּ, היא תוֹספת אסוֹן, מבּחינה אנוֹשית, פּוֹליטית וישוּבית, ואם תשתלט בּישוּב היא עלוּלה להוֹרידוֹ למדרגה אחת עם המתנפּלים ועם השוֹדדים, היא עלוּלה ליצוֹר תסבּוֹכת של יחסים, אשר איש לא יוּכל לצאת ממנה, היא עלוּלה לטשטש את תמוּנת המאוֹרעוֹת אשר הנָה כּה בּרוּרה וּבהירה עתה.

ואם נקבּל את ההשקפה על אחריוּת קוֹלקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבּל אוֹתה רק למעשי פּראוּת ואכזריוּת ולא למעשׂי צדק ועזרה אנוֹשית. ואם נאשים את כּל העם הערבי בּרצח, – מה יהיה על אלה הרבבוֹת אשר לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם, גם כּשבּאו אליהם ואמרוּ להם שהיהוּדים הרגוּ כּמה מאוֹת מאחיהם והתנקשוּ בּמסגד, גם כשהתירוּ להם, בּשם המוּפתי הגדוֹל, את דם היהוּדים, גם כּשהממשלה נתנה להם את היסוֹד להניח שחיי היהוּדים וּרכוּשם ונשיהם הנם הפקר, גם כּשהם ראוּ בּמוֹ עיניהם איך חבריהם סוֹחבים הבּיתה את חפצי היהוּדים ואת בּהמוֹתיהם – וּבכל זאת לא זזוּ? על מי האחריוּת לכיבּוּש היצר הזה? מה יהיה על הערבים שהסתירוּ את היהוּדים והצילוּ אוֹתם, לעתים מתוֹך סכּנת נפש, בּשעוֹת שהממשלה הסתלקה ממילוּי חוֹבתה זוֹ וּפקידיה ושוֹטריה פּחדו לצאת לרחוֹב ולעמוֹד כּנגד ההמוֹן המטוֹרף? אם נכּיר בּאחריוּת קוֹלקטיבית, הרי אחריוּת לכּל, לרע ולטוב. וּבאשר אין אנוּ יוֹדעים את שמוֹתיהם של אלה אשר לא השתתפוּ בּפרעוֹת וגם שמוֹתיהם של החסידים, שהצילוּ את אחינוּ מעינוּיים וּממות, גם הם לא כּוּלם ידוּעים לנוּ, לא נשארת לנוּ בּרירה אחרת, כּי אם לגלוֹת את שמוֹת האחראים לפּרעוֹת ואת אלה שהשתתפוּ בּהן. ועל אלה, על אלה בּלבד, נטיל את כּל האחריוּת.

ואַל נשכּח גם את זאת: אסוֹן קרה לנוּ ואוּלם לא לנוּ בּלבד. הוּא קרה גם לישוּב הערבי. גם אבידוֹתיו בּאנשים אינן קטנוֹת. וגם שם, בּמחנה הערבי, יש אלמנוֹת, יתוֹמים, אמהוֹת שלא תדענה נחמה. התנוּעה הלאוּמית הערבית תשׂא שנים רבּוֹת בּירוּשת הפּשע, שמנהיגיה הנחילוּ לה, והשחרוּר מן הירוּשה הזאת יעלה לה בּיוֹקר רב, מתוֹך מריבה פנימית שמוּכרחה לאחוֹז, לאחר שיעברוּ רגעי השגעוֹן, בּמחנה הערבי. דוֹר יקוּם נגד דוֹר מתוֹך אכזבה קשה. חשבּוֹן הועד הפּוֹעל הערבי, חשבּוֹן העתוֹנאים המסיתים, חשבּוֹן אנשי המוּפתי הגדוֹל, הוּא ארוֹך יוֹתר, הוּא ספוּג לא רק דם יהוּדי ויסוּרים יהוּדיים. הוּא ספוּג גם דם ויסוּרים של נתיניו ונוֹשׂאי כּליו.

ולא רק שאסוּר לנוּ להטיל את האחריוּת על כּל העם הערבי בּכללוֹ וּלהרשוֹת למחשבה הזרה הזאת לקבּוֹע את התנהגוּתנוּ, אלא גם לא נוּכל בּשוּם אוֹפן לפתוֹר את כּל שאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת לאוֹר המאוֹרעוֹת האלה. אמנם הרבּה יש ללמוֹד מהם: ההכרח בּריבּוּי המהיר של היהוּדים בּארץ וּבהתגבּרוּת הפּעוּלה הישוּבית – ריכוּז נקוּדוֹתינוּ וּשכוּנוֹתינוּ, ערוּת יתר לשאלוֹת הבּטחוֹן, אי-האפשרוּת לסמוֹך על כּוֹחוֹת הממשלה בּלבד, גם כּשישתנו בּמספּרם וּבהרכּבם. וגם הרבּה מפּצעי הישוּב הפּנימיים – תלוּתוֹ בּישוּב הערבי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנה, העבוֹדה הערבית הדוֹחקת את רגל הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי – יכוֹלים להירָפּא עתה, לאחר שנתגלוּ בּכל מוֹראיהם. ואוּלם גם בּשטח הכּלכּלי והסוֹציאלי אסוּר לנו לשׂחק את המשׂחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישוּבים האוֹיבים זה לזה, הנוֹטרים זה לזה, המוּכנים כּל רגע להתנפּל זה על זה. שני ישוּבים אלה אינם מחנוֹת מזוּינים הנכוֹנים למלחמה, אלא ישוּבים העוֹבדים והחיים בּארץ אחת. ההבראה הכּלכּלית והסוֹציאלית של הישוּב העברי היא דבר נחוּץ והכרחי בּכל רגע ורגע, על אחת כּמה וכמה בּרגעי הסכּנה החיצוֹנית. ואוּלם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכּלכּלי והסוֹציאלי על הישוּב הערבי, אשר סימניו כּאילוּ נראים בּחוּגים ידוּעים של הישוּב העברי, רחוֹקה הדרך. יש להבחין בּין תוֹצרת חברוֹן וּצפת וּבין תוצרת ערבית סתם. רעיוֹן החרם הכּלכּלי ילדוּתי הוּא וּמסוּכּן, הבל הוּא מבּחינה כּלכּלית, סוֹציאלית וּפּוֹליטית. לא נמצא את מחיתנוּ בּמשק סגוּר. גם לנוּ יש תוֹצרת וגם אנוּ זקוּקים לשוּק. אנחנוּ בּוֹנים את המשק העברי ואנוּ שוֹאפים לעצמאוּתוֹ. ואוּלם אין פּירוּשוֹ של דבר חוֹרבּן המשק הערבי. תמיד נהגנוּ כּך. תמיד ידענוּ לשמוֹר על הקו הדק הזה, הקוֹבע את יחסינוּ הכּלכּליים והפּוֹליטיים עם הישוּב הערבי. על אחת כּמה וכמה עלינוּ להיזהר ממגמוֹת כּאלה בּרגעים שהאויר מלא עדיין אבק-שׂריפה. עצמאוּתוֹ של הישוּב העברי בשטח התצרוֹכת הראשוֹנית לא תיפתר על ידי כּך שנשפּוֹך נפט על ירקוֹת הערבים, אלא על ידי כּך שנדאג למשקי-ירק שלנוּ. והנפט ההוּא, המספּק את רגשי הנקמה של כּמה נערים קצרי-דעת, עלוּל לעלוֹת לנוּ בּיוֹקר רב.

מלחמה לנוּ בּאחראים לאסוֹן, בּכל מקוֹם אשר הם שם – בּקרב הפּקידוּת האנגלית וּבקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנוּ עוֹמדים בּקשרי מלחמה עם הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל. כּשם שלא נוַתר על בּיצוע מפעלנוּ בּכל היקפוֹ ותכנוֹ, כּך לא נוַתר על שאיפתנוּ לחיוֹת וליצוֹר כּאן מתוֹך יחסי שלוֹם עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת. לא נוַתר אפילו בּשעה זוֹ.

ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929)

במאי 1921 התקיימו בחירות לראש המועצה המושלמית העליונה – היא המשרה העליונה למושלמי א“י, וממילא משרה בעלת־ערך לכל העולם המושלמי. בידי היושב על הכסא הזה אמצעי השפעה כבירים על הרוב המכריע של התושבים הערבים בארץ. לו גם הרשות לדבר בשמם. הארצות השכנות מטות אוזן לדבריו. בידו מאה חוטים ואחד של הפוליטיקה והאינטריגה הערבית. בידיו כספי צבור והקדשות (ווקף), בידיו חלוקת משרות, מסירת חוזים ללא בקורת, מגביות בחו”ל. ממנו, ממדת ישרו, סבלנותו ומצפונו, תלוי לא מעט שלום הארץ.

בבחירות הללו התחרו ביניהם שני מועמדים: ג’ראלה – בן למשפחה ערבית אצילה ושקטה, איש ידוע בבינתו ובשקול דעתו, לכל הדעות איש שלום וסבלנות, ואמין אל חוסייני – אדם צעיר לימים, בן למשפחה ערבית מפורסמת בתאות השלטון, בנרגנות פוליטית, והוא עצמו נתפס בראש הפורעים ביהודים ונידון ע“י המשפט הא”י ל־17 שנות עבודת פרך. ג’ראלה קבל רוב דעות במועצה – 18. איש ריבו קבל כחצי. ההכרעה היתה בידי הנציב העליון לא“י, סיר הרברט סמואל, והוא הכריע לטובת ראש הפורעים, העלה את אמין אל חוסייני על כסא השלטון של מושלמי א”י.

ולא רק זאת עשה סמואל בימים ההם. הוא הפסיק את העליה היהודית – הלא המטרה הראשונה לחצי הפורעים היה בית העולים ביפו.

סמואל חבר והציע לצ’רצ’יל, לשם אישור ממשלתי, את „הספר הלבן“, אשר אם לא בתכנו, הרי על כל פנים בצורתו ובצורת פרסומו, היה בו משום כפיה על ההסתדרות הציונית, משום ותור לתנועת הפורעים על חשבון התנועה הציונית.

בניגוד לדברי המנדט ולרוחו סרב סמואל לחלק את אדמות א“י שברשות הממשלה למתישבים היהודים. החיילים המשוחררים של הגדודים היהודים – הלא הם לכל הדעות, וגם מתוך השקפה אנגלית־צבאית טהורה, המועמדים הטבעיים להתישבות – מי מהם הלך לו כלעומת שבא ומי שמשתדל לשוא עד היום הזה להשיג אפשרות של התישבות. את אדמת הממשלה קבלו הבידואים, אשר לא ידעו מה לעשות בה. ממשלת א”י חפשה, לפני כמה חדשים, את הדרך לשחרר אותם מן המשא המיותר הזה, אשר בידי אחרים היה יכול לההפך למקור אושר ותרבות.

סמואל הציע, ולא פעם, לערבי א"י „מוסדות רפריזנטטיביים“, בצורות שונות, למן המועצה הממשלתית הנבחרת עד „הסוכנות הערבית“.

שנה באה ושנה הלכה. וכאילו נוצרה כבר „הפרספקטיבה ההיסטורית“ אשר הרשתה כאילו לדון על מעשי סמואל מתוך אוביקטיביות ושקול דעת, מחוץ לרעש המלחמה המחריש את האזנים והמעַוֵר את העינים. ורבים, לא רק במחנה האנגלי אלא גם במחנה הציוני, קמו והראו באצבע על סיר הרברט סמואל ועל מעשיו: הנה, הודות לאיש הזה, הודות לחכמתו הפוליטית העליונה, להתגברותו על צרות השעה ולרוח השלום שמלאה אותו, קבלו היהודים את האפשרות לעבודה שקטה בארץ. ובכן, דרכו היא הדרך.

שנה באה ושנה הלכה. ובשנה התשיעית – חלפה „הפרספקטיבה ההיסטורית“ ההיא, ובמקומה באה מציאות אכזרית מאוד. ובשום דבר לא התגלתה המציאות הזאת באכזריות כה ערומה כבמינוי ההוא של אמין אל חוסייני לראש המועצה המושלמית. כאן הכל ברור. עתה אין שום ספק בתפקידו של האיש הזה במאורעות האחרונים.

מהי המסקנה שיש להסיק מנסיון סמואל? כלום רק זו, שנמצא איש בין הערבים שאינו יודע הכרת טובה מהי ומשלם רעה תחת טובה? המסקנה הזאת, היא בלבד, אינה אלא ילדותית. הפוליטיקה אינה יכולה להתבסס על תכונות פרטיות של פלוני ואלמוני.

ואילו היה בא מישהו והיה מסיק מהתנהגותו של סמואל לאור המאורעות האחרונים, על הנזק שבפוליטיקה של שלום, על הצורך ב„יד חזקה“ בלבד, טעות היתה גם בידו. כי מעשיו של סמואל אינם בסיס מספיק למערכת הפוליטיקה של השלום. אין ביניהם ובין מעשי שלום ולא כלום.

סיר הרברט סמואל איננו כלל איש השלום, איש הויתור והרכות הפוליטית. לנציבות האי“ית בא ממשרה אחרת – מיניסטריון הפנים של בריטניה הגדולה בזמן מלחמת העולם. בכהונתו זו הראה יד תקיפה, כמעט אותה יד חזקה אשר עליה חולמים „התקיפים“ בכל העולם. הוא איננו גם איש ההכנעה. באותה הפוליטיקה האנגלית הפנימית הוכיח את נאמנותו העקשנית להשקפותיו, בזמנים רעים כבזמנים טובים. הוא ידע להשאר ליברל ולעמוד במרץ ובכוח במערכה הזאת בשעות שקיעת מפלגתו. אף לציונותו נשאר נאמן – גם אחרי פרעות א”י, וברוחו לא נכנע לפורעים. כל מה שעשה ואמר לאחר עזבו את הנציבות האי"ית, עד השתתפותו הפעילה במועצת הסוכנות ועד בכלל, מעידים על כך.

סיר הרברט סמואל לא הניח ביסוד הפוליטיקה האי“ית שלו את עקרון הויתור. הוא עבד כאן לפי עקרון הקורופציה והשוחד. העקרון הזה בולט ביותר במעשה אל חוסייני. במה זכה האיש למשרתו? מדוע הכריע סמואל את כף המאזנים לטובתו? כלום ההמונים דרשו זאת? כלום לכל הפחות השכבות העליונות? הלא במיעוט נשאר האיש במועצה המושלמית. כלום הצטיין בשיקול דעת, בסבלנות, בבינה יתירה או בשרות לממשלת אנגליה ועל כן ראוי היה לגמול, ויהיה זה נגד רצון האנשים אשר לבא־כוחם יֵחָשב? הוא היה האיש שהקים את המרד בא”י, הוא שעמד ביד מזוינת בראש הפורעים, ואותו דן המשפט האנגלי, אשר אמין לא העיז להופיע לפניו, לעבודת פרך. ובכן בעד מה הועלה על כסא השלטון? יען נמצא בו דבר טוב אחד ל„זכותו“ והוא – שפורע היה, אויב ממשלת אנגליה במדה שהיא ממשלת הצהרת בלפור. והדבר היחידי הזה הוא הוא שמשך את עין סמואל עליו.

לחפש דרכי שלום, להשתדל לכרות ברית עם האויב, ודוקא עם האויב הגלוי – לזאת תקרא חכמה פוליטית. אולם סמואל לא עשה כזאת. לא ישב על יד השולחן עם האויב מאתמול, המוכן לשלום היום, ולא עִבֵּד יחד אתו יסודות לברית נאמנים: כאן מוַתר אני, פה מותר אתה. סמואל החליט בלבו לקנות את אמין אל חוסייני, כשם שרצה לקנות את הבידואים במתנת האדמה הטובה. לא לפי קו חכמה פוליטית, אלא לפי קו הערמה הפוליטיקנית הלך. לא ליברל היה, בסגנון אנגלי, אלא פקיד קולוניאלי בסגנון המקובל למדי. הפוליטיקה הערבית שלו, לכאורה פוליטיקה של כבוד לעם הערבי ולמנהיגיה, היתה למעשה פוליטיקה של זלזול ובוז. את האמת – והיא: שבריטניה הגדולה החליטה והתחייבה לסייע ליסוד הבית הלאומי לעם העברי בא"י ולהחלטה הזאת תשאר נאמנה למרות הפרעות – את האמת הזאת אסור היה, לפי דעתו, להגיד לערבים. וגם להסתלק מן ההחלטה ההיא לא יתכן – על כל פנים לא סמואל הציוני, לא סמואל, שיופיע שמונה שנים לאחר כך, במעמד ציריך, כמצדד נלהב של הבית הלאומי, לא סמואל ייעץ לממשלת הוד מלכותו להסתלק מחובתה ומהתחייבותה. ועל כן – צריך לקנות את הערבים, את מנהיגיהם בכבוּדים ובמשרות, את המוניהם באדמה. עתה ברור מדוע צריך לתת את הכבודים ואת המשרות לראש הפורעים דוקא ואת הקרקע לשבטי הבידואים דוקא. אם לא ברית־שלום, אלא קניה, הרי ברור שיש טעם לקנות את אמין אל חוסייני דוקא ולא את ג’ראלה, את הבידואים דוקא ולא את הפלחים.

את פרי הפוליטיקה הזאת, פוליטיקה של שוחד וקורופציה, אכלנו בימים אלה.

הידעו אלה אשר עליהם מוטל כיום להשיב את הארץ לחיים נורמליים ולקבוע את יסודות הפוליטיקה האנגלית לעתיד, הידעו הם להסיק מסקנות מלקח סמואל? הלא אלה הם: אם אפשרי השלום, ובמדה שהוא אפשרי, יש להשיגו. יש לאמץ את כל החכמה הפוליטית, יש להניע את כל הרצון הטוב שנשאר עוד בלב האנשים, מעבר לזה ומעבר לזה, כדי להשיגו. מי שסבור, כי לשם כך נחוצים ויתורים, יאמר זאת בגלוי ויגדיר אותם גלויות. אולי אפשר לעשות דבר מה – ביחוד באותו השטח ששימש נקודת מוצא למאורעות האחרונים, בשטח הדתי. ועל שלום, שלום־אמת, מותר לדבר עם כולם: עם הועד הפועל הערבי ועם הפורע היושב בבית האסורים. אולם אי־אמתיות, רצון להסתיר מן הערבים את תוכן הפוליטיקה האנגלית, קורופציה, שוחד – אלה לא. לא תהיה זאת פוליטיקה ליברלית ופוליטיקה של שלום, אלא פוליטיקה של הערמה – ובזאת נוסינו כבר ואת פריה אכלנו עתה.

ח' אלול פ"ט. 13.9.29

במחנה הערבי הולך כאילו ומתגבר החרם נגד הסוחר היהודי. כרוזים מוּצאים. צעירים מתהלכים ברחוב ומפריעים לערבים להכנס לחנות יהודית. היש סכנה בתנועה הזאת?

נזק של רגע בודאי. חנוני פלוני או אלמוני בחיפה או בעיר העתיקה בירושלים ירגיש בהתמעטות הלקוּחות. ואולם – כעבור זמן קצר בערך – עתידה גם התנועה הזאת להתפורר, כשם שהתפוררו אלה שקדמו לה, אצל היהודים ואצל הערבים. יתכן חרם מוצלח, כלומר חרם מוחלט וממושך, כלפי סחורת חוץ (כמו שניסו ההודים, בעצם גם הם בלי הצלחה שלמה, נגד הסחורה האנגלית). אפשר לתאר חרם מוצלח נגד סחורה אחת מסוימת (כמו נסיון יהודי ירושלים נגד החשמל), אולם קשה לתאר חרם כלכלי נגד ישוב שלם החי בארץ אחת עם הישוב המחרים, זה בצד זה, לעתים באותו רחוב, באותו בית גופא. בין הישוב הערבי והישוב העברי התהוו מזמן, וביחוד בעשר השנים האחרונות, חוטים כלכליים ללא מספר. מבלי שהרגשנו בכך, מחוץ לכל תעמולה פוליטית, קמו בארץ חיים משותפים בין שני עמים. אין לך נקודה אחת בארץ, ויהיה זה כפר ערבי נדח או תל־אביב העברית ה„טהורה“, אשר לא תדע את החוטים האלה. תוצרת ערבית נכנסת אלינו, תוצרת עברית נכנסת אל הישוב הערבי. וזאת בדרכים מרובות, אשר לפעמים אינן נראות כלל לעין. יחסינו ההדדיים אינם יחסי מסחר בלבד. ישנם גם יחסים בנקאים, יחסי דייר ובעל בית, עובד ומעביד. הרשת הזאת נשתזרה כבר יפה, ולצעירים הערבים הללו המתהלכים ברחובות לא יעלה לקרוע אותה. החרם מוכרח להתפקע, לאחרי שהזעם יעבור במקצת. העשיר ישוב לחשוב על הבצע, העני ישוב לחפש לו אפשרות לחסוך פרוטה. הסחורה העומדת בפני ההתחרות, הסחורה הזולה והטובה יותר, מוכרחה לנצח בשוק. תאות הכסף, חולשה אנושית, הכרח החיים, מתאחדים כולם יחד כדי לשבור את החרם הכלכלי. מישהו בין הערבים, חרוץ יותר, יתחיל ברמאות: יקנה בסתר סחורה יהודית וינסה למכור אותה כסחורה ערבית, וכמובן, בהוספה על המחיר, מעין „פרס“ על הסכנה שהוא מעמיד בה את עצמו. היום יצליח – מחר יתָּפס. בינתים יצאו אחרים בעקבותיו. הקונה ירגיש בספסרות הזאת הנעשית על חשבון הרגשתו הלאומית ויתרעם. הוא לא יסכים שמעטים יתעשרו מצרת הכלל, כעסו על היהודי יחלוף ויתחיל לפנות שוב ישר אל היהודי. וגם לפני שתתגלינה הופעות כאלה ישאל הקונה הפשוט, ההמוני: „לי אסור לקנות אצל היהודי אעפ"י שסחורתו זולה יותר – ולבעל הבית הערבי מותר לאכסן בביתו את הדייר היהודי?“ וכלום יוַתר בעל הבית הערבי על שכר דירה יהודי? המועצה המושלמית קראה גם את הפועלים הערבים לא ללכת לעבודה במושבה היהודית. כלום יתכן להעמיד את הפלח בפני נסיון כזה? כלום יעמוד בו?

כל תנועת החרם הזאת, אם כי היא עלולה לגרום נזק לכמה עסקים יהודיים, מוכרחה סוף־סוף להתפורר, אמנם בתנאי: אם נדע להתייחס ב„סבלנות“, אם נתן לה להתפתח, על כל פנים במשך זמן ידוע, מבלי להתערב בה, כלומר מבלי להכריז מצדנו את החרם השיטתי על התוצרת הערבית ועל כוח העבודה הערבי. אם ברור לנו שהחרם עלול להביא נזק, וממילא גם רוגז, אצל ההמונים הערבים, הרי ענינינו דורשים שהנזק הזה יוזקף על חשבון ה„מנהיגים“ הערבים והרוגז יפול על ראשיהם. יאכלו נא מכריזי החרם, הם לבדם, את פרי תעמולתם. תפול האחריות, כולה, על המסיתים. תהיה נא התמונה ברורה בתכלית בהירות.

היה טעם בהכרזת חרם מצדנו, אילו היינו מכריזים ע“י כך מלחמה לעולם ועד, אילו אמרנו לבנות בארץ ישוב עברי ללא שום קשר עם הערבים שבא”י ושבארצות הסמוכות, ישוב עברי עצמי מבחינה כלכלית במאה אחוז. אילו לא איכפת היה לנו שהילדים הערבים ילכו ויגדלו מתוך הכרה שכאן, בארץ הזאת, בשכנות הקרובה ביותר, גרים אנשים המתיחסים לערבים בבוז ובשנאה כאלה, שאפילו ירקות אינם רוצים לקנות מהם. אך במלחמה הזאת, „לעולם ועד“, ודאי שאין אנו רוצים. ועל כן אין גם הצדקה לחרם כלכלי – מלבד אולי במקרים יוצאים מן הכלל, כשיש לו הצדקה מכרעת שברגש (ענבי חברון) – אשר אין מקציבים לו אפילו תחומי זמן ומתחילים בו מבלי דעת מתי ובאיזה תנאים יחדלו ממנו. כשהעמים מכריזים מלחמה איש ברעהו, הם מודיעים לכל הפחות, מתי הם מוכנים להפסיק אותה. בחרם ההולך וגובר עתה בארץ, ביחוד בקרב הישוב הערבי, אין גם זה: אין דרישות, אין תנאים, ומשום כך בעצם אין גם סכוי לנצחון.

אל נגרר אחרי הצעירים הערבים הללו, המתהלכים ברחובות יפו, ירושלים וחיפה וכרוזי חרם על היהודים בידיהם. אל נחשוב שבאם הערבים אחזו באמצעי מלחמה מסופק נגדנו, חרב־פיפיות ממש, הרי ה„כבוד הלאומי“ דורש מאתנו לענות להם באותו האמצעי. אם באסטרטגיה של המלחמה הצבורית היו שגיאותינו עד עתה כל כך מרובות, הרי על כל פנים עלינו ללמוד מן המאורעות האחרונים. לאחר שחלק מאתנו הלך שולל אחרי הפרובוקציה הדתית, אל נלך שולל אחרי הפרובוקציה הכלכלית.

י“א אלול פ”ט. 16.9.29

א.

מה קרה בארץ, מה מהות המאורעות, שזעזעו את הישוב ואת העולם כולו? מהתשובה על השאלה הזאת תלוי קו התנהגותנו בעתיד.

יש אומרים: מרד, נסיון של מהפכה לאומית. הדעה הזאת שולטת בחלק גדול של העולם החיצוני, ביחוד של העולם האנגלי. בדעה הזאת תומכים הקומוניסטים. בה משתמש המופתי הגדול שבירושלים. לה מסכימים חוגים ידועים גם מתוך המחנה הציוני. אף אלה שאינם מוסרים לעצמם דין וחשבון מפירוש הדבר והמסקנות העלולות לבוא מתאור זה, משתמשים, מתוך קלות דעת, בבטויים: מרד, התקוממות. וכבר ישנם אנשים המוכנים להסיק את המסקנות והאומרים לנו: המהפכה הלאומית הערבית עתידה לנצח – על כן, כדי שהנצחון הזה לא יקבל צורה איומה של שפיכת דמים וחורבן, יש לחפש פשרה פוליטית. העצות האלה אינן קולעות אל המטרה, באשר הן נובעות מפירוש כוזב למאורעות, מזיוף המציאות האי"ית.

במאורעות אב השתתף רק חלק מתושבי הארץ הערבים. שטחים מכריעים נשארו פסיביים. רבים מעושי הפרעות באו מן החוץ. גם במקומות אשר בהם אירעו מעשי רצח וחורבן, רק חלק מבין תושבי המקומות האלה לקח בהם חלק אקטיבי. לעובדה זאת יש חשיבות מכרעת, לא רק להערכת הישוב הערבי (הן הרבה סבות גרמו לפאסיביותו, ולא לכולן ערך מוסרי חיובי), אלא, ובעיקר, להערכת המאורעות בתור הופעה חברתית. העובדה הזאת אינה נפגמת ע“י הרגשות של כעס ורוגז, ולעתים גם שנאה כלפי יהודים, אשר אחזו בישוב הערבי כמעט כולו, גם באותם החלקים שלא השתתפו בפרעות. ההרגשות האלה, של הסולידריות הגזעית, טבעיות הן בתנאים שנוצרו בא”י אחרי המאורעות. גם אנו, אשר לא רצינו ולא השתתפנו בשום מרד או נסיון של מהפכה, ואשר ראינו במו עינינו – אם לא בימי המאורעות, אזי על כל פנים למחרת המאורעות – את מיעוט השתתפות הערבים בהם, טעמנו את טעם ההכללה של כל הישוב הערבי בהרגשת ההתמרמרות שלנו, למאורעות לא היה אופי כללי, המוני, כל־ארצי.

הפרעות לא התכונו, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל אשר אינם אפיינים, נגד השלטון. כל התעמולה של הועד הפועל הערבי ושל עתוניו נגד אנגליה, באשר היא משועבדת לציונות, היתה לשוא, ולא עשתה פרי כלשהו. על כן לא היה למאורעות אופי פוליטי.

וגם לא אופי סוציאלי. דלת העם הערבי, הבורגנות הזעירה, הפלחים העניים, הבידואים – ואלה הם שהשתתפו בפועל בפרעות – לא הרימו יד נגד הערבים בעלי אחוזות ובעלי עמדות חברתיות. במאורעות אב לא היה רמז כלשהו להתקוממות סוציאלית, ותהיה זאת פראית ובלתי מאורגנת, תהיה זאת אינסטינקטיבית בלבד.

לפרעות היה אופי אנטי־יהודי בלבד. אולם כלום פירושו של דבר, שההמונים הערבים לא השכילו לראות את ה„אויב“ הפוליטי האמתי, את השלטון האנגלי, ומשום כך כוונו את פעולתם נגד „משרתי האוֹיב הזה“ בלבד? כל הסיסמאות של הפרעות – כותל, מסגד, נקמה בעד ההרוגים המדומים בין הערבים, ואחר כך רכוש היהודים וחייהם שניתנו להפקר – מוכיחות שלא היה להן אופי פוליטי, לאומי או סוציאלי גם במסגרת האנטי־יהודית. איש לא הזכיר לפני הפרעות ובימי הפרעות את הצהרת בלפור, את התנועה הציונית, את יצירת הסוֹכנות בציריך, את האימפריאליזם האנגלי, והדבר מובן: איש מהפורעים לא היה מבין דבר בסיסמאות פוליטיות אלו. לפי בטוייו של בן־צבי, יסוד המאורעות היה ב„דת ודם“: הגנת כבוד הדת שלא חולל ונקמת הדם שלא נשפך.

אילו היה אחרת, לא היו הערבים הנוצרים עומדים מן הצד בימי המאורעות. אילו היה אחרת היה תוקף המאורעות מכוון נגד היצירה הציונית דוקא: תל אביב, המושבות, העמק. למעשה נפלו קרבן – יהודי חברון וצפת, חלקי הישוב הרחוקים ביותר מהיצירה הציונית ומהתנועה הציונית, חלקים אלה הגרים בארץ זה מאות בשנים, ללא שום קשר עם ביל“ו והעליה השניה והקונגרסים הציונים והתנועה הציונית. גם מהלך המאורעות – התפרצות מן המסגד אל רחובות ירושלים, מעין נסיון להִוָכח אם אמנם „הממשלה אתנו“, אם באמת דם היהודים הפקר, והתפשטות הפרעות רק לאחרי הצלחה ידועה של הנסיון הזה (פקודת הממשלה לא לירות) – מוכיח שלא היתה זאת „התקוממות גלויה וכללית של העם הערבי“ נגד הציונות או נגד ממשלת א”י. וכל אלה המכריזים על האופי הפוליטי של המאורעות – מתוך קלות דעת או מתוך דעות מוקדמות, משום שכך דורשות תורותיהם והשקפותיהם, או מתוך כונות זדון – מסלפים את האמת, מסרסים את המציאות ומסייעים למופתי ואשר אתו ב„בלוף“ הדמים הזה.

על כן מסקנת „הפשרה“ הפוליטית, הנובעת מהערכת המאורעות כנסיון של מהפכה לאומית־פוליטית, כבטוי ההרגשה האנטי־ציונית של הישוב הערבי, מסקנה כוזבת היא. אילו היינו מקבלים אותה, היינו מאשרים, ללא כל צורך והכרח, בניגוד למציאות ובניגוד לתבונה הפוליטית, את שקר המופתי והיינו מסייעים לו במשחק הפוליטיקני. בידינו אנו היינו יוצרים את היסוד הפוליטי של הפרעות, החסר להן היום. היינו עושים אשר לא העיז לעשות המופתי עצמו, אשר נמנע להזכיר באזני המוניו את עניני הפוליטיקה הערבית האנטי־ציונית. היינו מודים בפרס המגיע למארגני הפרעות. היינו כאילו מזמינים אותם ללכת בדרך הזאת, באשר היא המביאה להצלחה ולנצחון.

כלום בפעם הראשונה אנו נפגשים בתולדות עמנו עם פרעות ביהודים? וכלום לפרעות ברוסיה או ברומניה לא היו סבות מרובות ולפעמים מסובכות, רמזים לאומיים, סוציאליים, פוליטיים? ובכל זאת איש לא העיז לדרוש מהיהודים פשרה פוליטית עם אנשי „המאה השחורה“.

ההיו בא“י רק פרעות ביהודים ולא יותר? גם הדעה הזאת ישנה בקרבנו, ואלה המחזיקים בה מסתמכים על כל הנימוקים המכוונים נגד „ההתקוממות הפוליטית“ ועל אפיו של הישוב הערבי. הם מזכירים לנו את הקלות אשר בה מוכנים ההמונים האלה לקום למעשי שוד וביזה, כשהם אינם קשורים בסכנה ובעונשין. הם מזכירים את מושגי ההמונים האלה בשטח הרכוש, מושגים המפקירים גם בהכרה מוסרית מה שהופקר במציאות. לקחת חפץ שאין עליו שמירה, אין זו גנבה כלל. היהודים, רכושם, נשיהם, חייהם, הופקרו ע”י הממשלה, ועל כן מותר לשדוד אותם או אף לרצוח אותם (ביחוד אם הם אשמים בעלבון הדת וחייבים בדם ערבים) ואין זה כלל בגדר של חטא. גם האידיליה שביחסי היהודים והערבים מלפני המלחמה, אינה אלא אגדה בפי אנשים טובים, ושקר במתכוון בפי המופתי, השואף לנצל את האגדה הזאת למטרותיו הפוליטיות („הצהרת בלפור אשמה בכל“). גם מלפני המלחמה היו היהודים נאלצים לשמור שמירה מעולה על רכושם וחייהם. אדרבא למעשה היה מצב הבטחון אז רופף וגרוע פי כמה מבימי השלטון האנגלי. גם מעשי חברון וצפת אינם יחידים במינם: תולדות הישוב העברי בא"י יודעים כמותם. על כן: פרעות ביהודים כמו שקרו כבר לא פעם, ללא שום קשר עם הפעולה הציונית, ולא יותר. והמסקנה: שמירה מעולה, מצד הממשלה ומצד היהודים עצמם, הכרת מצבנו בתור „הר־געש“, הסתגלות למצב כזה.

תפיסת מאורעות זו קרובה יותר למציאות מהתפיסה ה„פוליטית“. אולם היא נותנת הערכת רגע בלבד, ללא פרספקטיבה היסטורית, באשר אין היא מתחשבת עם עובדה אחת, העלולה לתת לפרעות אופי אחר, על־כל־פנים בעתיד, בהכרת הדור הבא ובחנוכו. העובדה הזאת היא בהכנת הפרעות, בהנהלתן, בשימוש שהשתמשה בהן קבוצת ערבים מסויימת אשר לה מטרות ושאיפות פוליטיות. מאורעות אב לא התפרצו מעצמם. אין הם בטוי ספונטני וטבעי ל„זעם העם הערבי“, וגם לא ל„צמאון דם“ שלו. מישהו – המופתי הירושלמי, הועד הפועל הערבי, אולי עוד מישהו אחר – ניצל את הקלוּת הערבית לקום להגנת דת ולנקמת דם, לשוד ולרצח כש„הממשלה אתנו“. מישהו הפיץ את השמועות הכוזבות והמרגיזות. מישהו הסית ושסה וגם פקד על הכפרים הסמוכים לירושלים ועל ערבי חברון וצפת ומקומות אחרים להשמיד את הישוב היהודי. האנשים האלה ידעו היטב שאין כל סכנה צפויה מצד היהודים לדת המושלמית ושהדם הערבי אשר יש לנקום אותו, לא נשפך כלל. עיני האנשים האלה לא נסתמאו ע"י קנאות דתית. הם – אנשי פוליטיקה. בשאיפותיהם ובמטרותיהם הם תלושים מההמון הערבי במדה כזאת שלא היה להם העוז לצאת לפניו בגלוי בסיסמאותיהם הפוליטיות. הם רמו אותו. אולם כך היה הדבר אתמול. כך עודנו היום. ואין זאת אומרת, שכך יהיה גם מחר. מה שנראה בעינינו כפרעות, מה שנראה בעיני ההמונים הערבים כהגנת דת ונקמת דם, יכול מחר לההָפך – בהכרת הדור הצעיר – למעשה פוליטי. לדבר הזה ישנם כבר סימנים כיום הזה. אותם מסיתים, אשר לפני המאורעות דברו על מסגד ועל 500 ערבים הרוגים בירושלים, מדברים כיום על הצהרת בלפור. לתנועת החרם ישנו כבר, במדה גדולה, אופי פוליטי־לאומי. כיום אי אפשר עוד לסתור יותר מדי את המציאות ולצאת בגלוי להגנת הרוצחים ולהכתיר אותם כתר גבורים לאומיים (אעפ"י שבהתנהגות כמה מעורכי הדין הערבים ישנם כבר סימנים גם לכך), אולם הדבר יהיה אפשרי כעבור זמן מה, כאשר ישָכחו קצת פרטי הפרעות ותולדותיהן. אידיאליזציה זו של שודדים ורוצחים, דבר רגיל הוא בתנועות לאומיות ומהפכניות. מעשי פראות וחורבן מסַפקים לעתים קרובות חומר חנוכי, המשפיע ביותר על העם הפרימיטיבי ומתקבל על לבו של האיש הפשוט. דמיון העם מסרס ברצון את המציאות ומפאר אותה. בדרכים כאלה מתחנכת תנועה לאומית, ביחוד כשישנה כבר קבוצת אנשים מחוסרי מצפון, המוכנים לכל אמצעי ומסכימים לכל דרך, והם המנהלים את התעמולה ובידיהם חנוך העם.

אם נרצה לקבוע נוסחה סכימטית למאורעות אב (סכימטית וממילא בלתי מלאה), הרי, נדמה לי, כי אפשר לאמור: הפרעות נתארגנו לשם מטרה לאומית־פוליטית ע“י הסתה דתית וע”י הפצת ההכרה שהיהודים הפקר ו„הממשלה אתנו“. ואם זאת הנוסחה, ויתבררו תפקיד הישוב העברי ותפקיד התנועה הציונית במצב הפוליטי והישובי החדש שנוצר עם המאורעות, אסור לנו להרשות שיבנה הגשר בין האמצעי – ההסתה הדתית – ובין המטרה הפוליטית־לאומית. אסור להרשות שהחנוך הכוזב ההוא, המהפך מעשי שוד ורצח למעשי־גבורה לאומית, יצליח, להרשות שהשקר המונח כיום ביסוד „התנועה“ הערבית, במרכאות, יֵהָפך לאמת של התנועה הערבית בלי מרכאות. וכשם שלא נמצא את התפקיד הזה ע"י „פשרה פוליטית“, שאינה אלא אישור ישר של השקר הזה, כך לא נמלא אותו על ידי הדאגה לבטחון בלבד.

כ“ז אלול פ”ט 2.10.29

ב.

אם נכונה היא הגדרת המאורעות האומרת: „הפרעות נתארגנו לשם מטרה לאומית־פוליטית ע“י הסתה דתית וע”י הפצת ההכרה שהיהודים הפקר“, כי אז עלינו להסיר אחד אחד את גורמי ההתפרצות. וקודם כל: הפקרות היהודים, ההכרה ש„הממשלה אתנו“ והיהודים הם מיעוט חלש, אשר מותר על כן לתקוף אותו ללא סכנה וללא עונש. לשם כך בלבד, לשם התיקון הזה, באות כל דרישותינו הפוליטיות בשטח המשטרה, הנשק והעונשין. לאלה שנהרגו אין גמול ושִלוּם. היצירה העברית שנהרסה אינה תובעת נקמה. לא לשם כך נחוצים לנו משפטים וקנסות, אלא משום שבלעדיהם אין בטחון לעתיד, באשר ההכרה בדבר הפקרות היהודים נשארת בעינה.

לאור המאורעות לא נוכל להסתפק בשטח הבטחון בפעולה ממשלתית ולסמוך עליה בלבד. הכרת ההפקרות צריכה להַעָקר מלבות הערבים גם ע"י היהודים עצמם. כאן היסוד הפוליטי, מלבד היסוד האנושי, להגנה העצמית של הישוב. הערבים צריכים לדעת שהיהודים אינם צאן טבחה. במקומות שהם ידעו זאת, היה לידיעה זו ערך מכריע להקטנת האסון.

אולם אם גם תמלא הממשלה את כל דרישותינו בשטח הבטחון ואם יעלה בידינו להגביר את כשרון הגנתנו, אין אלה אלא הסרת אחד הגורמים מתוך המרובים שהביאו למאורעות. תנאי הארץ – ההרים על מערותיהם, הצורה העתיקה המזרחית של הערים, דרכים ללא אור, הנשק הנפוץ בישוב הערבי, שכנוּת הבידואים וכו' – אינם מאפשרים בטחון מוחלט על יסוד נשק בלבד. אוירה שקטה בישוב הערבי מבטיחה את השלום במדה גדולה יותר ממשטרה ונשק. אנו נוטים עתה לראות את האוירה השקטה הזאת כהשליה בלבד. אולם אין הדבר כן. האוירה השקטה הזאת היתה מציאוּת בשנים האחרונות והיא שנתנה לנו את אפשרות העבודה הפוריה, ועלינו לשאוף להחזירה, גם מבחינת הבטחון ממש, גם מבחינה החנוכית, כלפי הדור הערבי הצעיר. המחזה הזה – של כוחות משטרה גדולים, של צבא בריטי המוכן לפעולה, של ישוב עברי הדואג להגנתו (הן את הדאגה הזאת ידעו וירגישו כולם) – אין כמוהו להפוך את מאורעות־אב לנקודת מוצא לתנועה ערבית פוליטית־לאומית. לא נסתלק מן המחזה הזה, באשר הכרח הוא וכל עוד הכרח הוא, אולם אין להעלים עין מצדדיו השליליים.

ואת השלילה שבמצב זה יש לראות מבחינה ציונית־ישובית. התורה שנשמעה בזמן האחרון בישוב, תורת „הר געש“, האומרת שאין לשנות את המצב ויש להסתגל אליו, תורה מסוכנת היא. „הר געש“ עלול למשוך לבבות אמיצים, עלול להגביר את מסירות הנפש וההקרבה העצמית, אולם על „הר געש“ אין בונים בנין בר קיימא, הנועד להיות מקלט לעם שלם, אשר בקרבו, כמו בכל עם, ישנם רבים שאומץ לבם איננו מגיע עד כדי היות נכונים לגור, הם וילדיהם, על הר געש. על אחת כמה וכמה עלולים הסיכויים המציינים הר געש לקרר אנשים רבים, בין ציונים ובין לא־ציונים, אשר העריכו את א“י בראש ובראשונה בתור מקלט בטוח לעם היהודי ומשום שהאמינו בבטחון הזה העדיפו את א”י על ארצות אחרות. ועוד: גם בין הנוער היהודי בגולה, כבר נמצא אתנו או עתיד להיות בינינו, יהיו רבים אשר לאור התורה של הר געש ירצו לבדוק מחדש את הפרובלימה האי"ית, ולאו דוקא מתוך פחדנות, אלא מתוך קשיים נפשיים ואידיולוגיים הכרוכים בהקמת המולדת העברית, מתוך מלחמה בלתי פוסקת (או סכנת מלחמה זו) עם הישוב הערבי.

על כן: ביטול ההכרה שהיהודים הם הפקר, ש"הממשלה אתנו“, דאגה להגנה עצמית. אולם אך ורק מ„אין ברירה“, כמצות השעה ולא כיסוד יחסינו עם הישוב הערבי.

הגורם השני שהניע את ההמונים הערבים לפרעות היא ההסתה הדתית. על הישוב להזהר בעתיד תכלית זהירות מלתת חומר ממין זה למסיתים. הדבר שהיה בארץ שבועות וחדשים לפני המאורעות – רכוז תשומת לב של הצבור העברי בנושא דתי הנמצא במחלוקת עם הצבור הערבי – אינו צריך לחזור שנית, ביחוד בצורה כל כך שטחית, צעקנית, בלתי פוליטית, ללא התחשבות כלשהי עם הסגולות הנפשיות של שכנינו. אספות עם, מאמרים מפוצצים, הפגנות רחוב, התפארות שוא בכחנו הפיסי, „ועד למען הכותל“, כל המשחק הילדותי הזה איננו כלל לכבוד הישוב – אסור לו להשנות. אמנם, אם נכון הדבר שהפעם היה נושא ההסתה ענין דתי, אין זאת אומרת עדיין שמחר אינו יכול להופיע נושא אחר, נוח וקל פחות, אולם מסוגל גם הוא לקומם נגדנו, בעזרת ההסתה, את ההמונים הערבים. על כן: זהירות מיוחדת לא רק בעניני דת, אלא בהרבה שאלות פוליטיות והֲוָי אחרות. ביחוד אין שום הצדקה ואין שום טעם להערכת עם שלם הערכה מזלזלת ושטחית. הבלטת המדרגות השונות של העמים הגרים בארץ – עם בעל תרבות גבוהה, עם אירופי כנגד עם מזרחי פראי או פראי למחצה – ההבלטה הזאת, השגורה בפי חלק מישובנו, היא משא מיותר לגמרי בפוליטיקה שלנו שאינה קלה גם בלאו הכי. ויש עוד לברר עד כמה נכונה הערכה זאת של שני העמים כאשר נדמה לכמה מהפרופיסורים שלנו. על כל פנים עצם ההבלטה התמידית הזאת אינה מעידה על גובה תרבותי מיוחד.

זה הכלל: יחסנו לשאלה ידועה שאנו באים לדון עליה ועל פתרונותיה, צריך להיות יחס הראוי לעם הבונה לו מולדת והרואה בבנין הזה את עצם פעולתו ועיקרה. חלילה לנו לדון על השאלה לא מנקודת מבט של התועלת המעשית לבנין, אלא מנקודת מבט של „פרסטיג’ה“ לאומית או של „סמל לאומי“. אסור להפוך סמל לדבר שבחיוּת. אולי היה לזה טעם אצל עמים אחרים, שלחמו לשחרורם בתנאים אחרים לגמרי, כשקרקע מוצק תחת רגליהם ועל כן לא חסר להם, ברגעים ידועים, בלתי אם „הרמת הדגל“. דרך זו סופה שהיא מתנונת גם אצל העמים האחרים האלה. אצלנו היא פסולה למפרע. להניח תמיד, כמו שעושים רבים בינינו, ש"פרסטיג’ה“ ו „סמל“ נחוצים לנו כדי לעורר בעם ישראל חבת הארץ וחבת התנועה הציונית, פירושו של דבר לזלזל בתבונתו הפוליטית של העם הזה. כלום קשה להסביר לו, שרבוי מספר היהודים בארץ, החיים על עבודה פרודוקטיבית, מוביל ביתר ודאות לשחרור העם, מאשר המלחמות על „פרסטיג’ה“ ו„סמל“?

בזהירות פוליטית בלבד לא די לנו. אנחנו לא נתן פתחון פה להסתה, אך המסיתים ימצאו אותו. ראינו זאת במעשִיָה על 500 הערבים ההרוגים בירושלים. על כן תפקידנו הוא ביצירת יחסים כאלה עם הערבים, שהם לא יאמינו, או על כל פנים לא בנקל יאמינו, בעלילות כאלה. מלוי התפקיד הזה מניח קשרים קרובים עם הערבים. לשם כך אנו צריכים קודם כל לדעת את העם הזה, הגר אתנו בארץ הזאת המשותפת לנו ולו. ולמעשה אי־ידיעתנו את הערבים היא מבהילה. כולנו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתפרנסים ממושגים קלושים, ממעשיות, מהסתכלות שטחית, ומשום כך אפשר להניח בודאות שיש לנו דעה משובשת על העם הזה. הן מבשרנו ידענו מה מעטה החדירה בחיי העם, כשאין מדברים אתו ושנגשים אליו גישה שטחית, מסחרית בלבד – קנית ירקות וביצים, מכירת תוצרת תעשיה, העסקת עובד וכו'. מה דעת הגרמנים על יהודי פולין? מה דעת הרוסים והפולנים על היהודים הגרים זה מאות בשנים בקרבם? האם אינם מאמינים אמונה שלמה לכל בדותה, לכל עלילה עלינו? ובודאי לא טובה מזו הבנתנו בחיי הערבים, והבנת הערבים בחיינו. אופיני מאד, כי בזמן המאורעות נפל פחד ההשמדה על שני המחנות גם יחד, ולאחריהם צצו בשני המחנות גם יחד אותן הבדותות על צרכי אוכל מורעלים. מישהו צריך להתחיל בהכרת איש את רעהו, וכלום התפקיד הזה איננו נופל עלינו, שהננו מנוסים יותר ביחסי עמים?

מתוך שאין אנו יודעים את הערבים, לא רק מנענו מעצמנו את אפשרות הגישה האנושית (מחוץ לפולמוס פוליטי ומחוץ ליחסי מסחר) ביניהם ובינינו, אלא עשינו גם שגיאה פוליטית רבת מסקנות. לא רק את הערבים אלא גם את הנעשה אצלנו לא ידענו, ואת זאת אין לסלוח. אנו מתמרמרים על הממשלה – „כיצד לא ראתה את הנולד?“ ובצדק. אוּלם עלינו לשאול גם את עצמנו: כיצד לא ידענו אנו? איך „ממשלתנו“ אנו, הלא היא ההנהלה הציונית, לא ידעה? אמנם, שונה היא מדת האחריות, שונים הם אמצעי הידיעה, ומשום כך שונה גם מדת האשמה. אולם אם קטנה או גדולה האשמה – היא קיימת. צריך שלרשותנו יעמוד מנגנון מסוים למען נדע, פחות או יותר, את המתרחש בקרב הערבים. אי אפשר לשני עמים להתקיים בארץ אחת תחת אותו קיום שאנו שואפים אליו, קיום של שלום, כשהאחד מכין את נשקו והשני מטייל ברחובות והולך להצגות.

אין, כמובן, להסתפק גם בידיעה שאין שימוש עמה. יש לנצל אותה לשם רכישת נפשות בקרב הערבים. על ידי מלה מודפסת, על ידי שיחה בעל פה, על ידי קשרים מאורגנים, קבוציים. עתונות, בתי ספר, בתי חולים, קופת חולים ו„הדסה“, פגישות בין אגודות ספורטיביות, פגישות בין אגודות מקצועיות־מדעיות (מהנדסים, מורים, רופאים), טיפול יתר בלשכות מסחר משותפות, המשכת העבודה המשותפת בעיריות (במקום שיש לה הצדקה כללית, כבחיפה, למשל, ובמדה ידועה ביפו) – כל אלה צריכים להיות לנו לעזר. אמנם „היחסים האנושיים“ עם הערבים ירדו הרבה בחשיבותם לאחר מאורעות חברון וצפת. דוגמת סלונים וחבריו עומדת, מאיימת ולועגת לעג אכזרי, מול עינינו. כלום יש תקוה שהישוב שלנו יגיע בכללו ליחסים אנושיים עם הערבים במדה שהגיע אליהם היחיד מצפת או מחברון, אשר נולד וגדל בקרב הערבים והיה להם מורה־דרך ומדריך נאמן בכל עניניהם המשפחתיים, הצבוריים, המסחריים? על „היחסים האנושיים“ בלבד, על אותם היחסים ששררו בין סלונים ושכניו־רוצחיו, לא נעמיד את כל תקוותינו לשלום עם הערבים, אולם גם בספקנות אסור להגזים. שחרור מהשליה אין פירושו שאין כל תועלת בהכחשת דבותיהם של המסיתים בעתון, ואין זה אומר כלל וכלל שהיחסים האנושיים עם הערבים הנם משוללי כל ערך בשטח הבטחון. סלונים ועשרות כמוהו נהרגו, למרות היחסים האלה. עשרות ניצלו הודות ליחסים האלה.

העבודה הזאת של רכישת ידיעות, של ההיכרות ההדדית אינה צריכה להשאר בגבולות א"י. העמים השכנים – משקלם רב לגבי הנעשה בארץ. אמנם בכל האימה הזאת של „התקוממות המזרח הכללית“, אשר רבים, בקרבנו ומחוצה לנו, משתדלים להטיל עלינו, מתוך דעה מוקדמת ומתוך כונות זדון, ישנה הפרזה גדולה. „התקוממות“ הזאת התבטאה במאורעות אב בכמה הפגנות רחוב וכנראה בתנועה קטנה של צמאי שוד על גבולי הארץ הצפוניים. הסולידריות הערבית טרם לבשה צורות ממשיות. העזרה הכספית, אשר הועד הפועל הערבי קבל ממושלמי המזרח, הנה עלובה עד למאד, ובודאי היתה קטנה עוד יותר אילולא יד ה„דת“ באמצע. בכל זאת: בלתי טבעי הדבר ואינו מוצדק כלל וכלל, שאנו דואגים מאד להסברה ולתעמולה לא רק בורשה ובניו־יורק (אלה הן ערים „שלנו“ ובהן משען כוחנו), לא רק בלונדון (הן בה כיום הזה מרכזנו הפוליטי), אלא גם ברומה ובפאריס, ומזניחים לגמרי את התעמולה במזרח שלנו. בדאגתנו „האירופית“ הזאת ישנה „טעות אופטית“ ידועה. משום שברובנו באנו משם, נדמה לנו ששם נשאר מרכז עולמנו, גם בשעה שהעולם הזה עבר מזרחה. והנה כשאתה צופה שוב על תמונת המאורעות, באספקלריה הפוליטית שלהם, ואתה שואל את עצמך, מה נתנו לנו ההתאמצויות האלו באירופה, ואין לך תשובה ברורה. והיא לא תהיה ברורה, אילו גם היתה העבודה שם מסודרת יותר, פעילה יותר ונתנה פרי עשיר יותר. כלום באמת כה חשוב לנו, מבחינה פוליטית, אילו היתה העתונות הפאשיסטית או העתונות השמרנית הצרפתית כותבת עלינו באהדת יתר? כלום באמת היה זה משפיע יותר על לונדון ועל ג’ניבה? העתונות הפאריסאית והרומאית יכולה להיות חדורה סימפטיה כלפינו, אולם היא איננה בטוי לכוחנו ועל כן משקל האהדה שלה אינו רב ביותר בעולם הפוליטי. (העתונות הפולנית והאמריקנית היא בטוי לכוחנו אנו, כלומר גורם פוליטי ועל כן היא חשובה באמת). ברומה ובפאריס אנו משקיעים כוחות רבים – ואילו בקהיר, דמשק, בירות שאני. זוהי שגיאה פוליטית גדולה, באשר לקול ידידות ממצרים, מסוריה, מעיראק יש משקל רב יותר לאין ערוך מאשר לקול מרומה ומפאריס. ומיותר, נדמה לי, לדבר על העתיד: הן חובת כל עם הרוצה לחיות חיי שלום, לסדר קודם כל את יחסיו עם שכניו הקרובים ביותר. אף מרכזנו הפוליטי לא לנצח בלונדון הוא.

ועוד דבר המחייב עבודה ציונית בארצות המזרח הקרובות לנו (אלמלא הכרת הכוחות המוגבלים שלנו, לא הייתי מסתפק ב„ארצות קרובות“ והייתי מוסיף עליהן גם את הודו), הלא הם הישובים היהודיים של הארצות האלו. לא ראינו משם עזרה כלשהי. היה גם דבר מה, לא כל כך ברור, אולם דומה קצת לעזרה לצוררינו. עם זאת אי אפשר להשלים גם מבחינה יהודית (אל נשאיר אף ישוב יהודי אחד מחוץ לתחית ישראל) וגם מבחינה פוליטית.

המסקנה איננה, כמובן, ביטול הפעולה הציונית החיצונית ברומה ובפאריס. המסקנה היא בעבּוד ציוני מאומץ של ארצות המזרח, בהן גרים אחים לגזע ולדת של ערבי א"י, בהן גרים אחינו, והן הן העתידות להיות מרכז פוליטי אשר אתו עלינו לחיות.

הסרת כל חומר להסתה, התאמצות ליצור יחסים כאלה עם הערבים אשר יקשו על האמונה בהסתה, הבטחת מה של „הינטרלאנד“ – אלה הן דרישות בטחון לא פחות מאשר דרישות ההגנה מאת ממשלת אנגליה ומן הישוב עצמו.

השאלה היא רק אם אפשרית יצירת יחסי שלום עם הערבים בשטח האנושי בלבד, אם מספיק לנו הגשר הזה, הרופף במקצת, הנתון לשנויים מהירים, בינינו ובין הערבים. השאלה היא אם לא יהיה הגשר הזה השליה חדשה ואם אין לחפש בסיס מוצק יותר לקיום ישובנו בצדו של הישוב הערבי.

ז' תשרי תר"ץ 11.10.29

ג.

הפרעות התנהלו ונוצלו לשם מטרה לאומית־פוליטית. גם הדבר הזה מחייב אותנו למסקנות מסוימות. לא נוכל לסמוך בקביעת יחסינו אל הישוב הערבי רק על ידידותו של הבודד, עלינו לחפש בישוב הערבי משען קבוצי, ז.א. פוליטי־לאומי.

כדי שיחסי השלום בין הישוב העברי והישוב הערבי יהיו מבוססים על יסודות מוצקים, הם צריכים להיות בנויים על יסודות „ערבים“. הן „היחסים האנושיים“ שאנו מדברים עליהם נוגעים לאנושי־כללי אשר בערבי, לבן־האדם אשר בו ולא לערבי אשר בו. כלומר, נחוץ שהתישבות היהודים בארץ תביא תועלת חברתית־סוציאלית גם לערבים. אמנם הפעולה היהודית הביאה אתה, ללא ספק כלשהו, ברכה מרובה לארץ בכללה. אולם „ארץ בכלל“ אינה דבר ממשי. מי מרגיש בה ומי מכיר אותה, את האבסטרקציה הזאת, אשר שמה מדינה? יותר מכולם יודעים פקידי הממשלה את הברכה שהביאו היהודים ל„ארץ בכללה“, אולם אלה נזהרים ובודאי יזהרו גם בעתיד לספר על כך. אם א“י שלמה את חובותיה מזמן תורכיה ואת הוצאות הכיבוש האנגלי – מה מזה לערבי ברחוב? הלא גם שמוע לא שמע על ההתחייבויות האלה שהיו מוטלות על ארצו. אף מי שהדבר נוגע לו ולעניניו – משלם המסים האנגלי – אינו זוכר או אינו רוצה לזכור. הכסף הרב, שהוצאנו בעד הקרקע, הלך ברובו הגדול לכיסי האפנדים אשר חלק מהם אינם גרים כלל בא”י. את הזהב היהודי לקחו בחשק רב, אולם הערכה לפעולתנו לא צמחה מתוך כך בלבותיהם. מהמדות האירופיות שלנו נהנו בדרך החקוי רק שכבות עליונות, דקות מאד, ובודאי לא מבין המשובחות אשר באינטיליגנציה הערבית ובחוגי האפנדים. „הדסה“ היתה אולי המפעל היהודי היחידי שדלת העם הערבי, הוא הרוב המכריע של הישוב הערבי, הרגיש במציאותה. אולם גם הפעולה הזאת היא יותר בגדר „האנושי־הכללי“ מאשר בגדר „הערבי“.

וזו הדרך שעלינו לחפש. עלינו לעשות את הפעולה היהודית־התישבותית מקור לתועלת סוציאלית בשביל ערבי הארץ. פירוש הדבר: לחפש לנו משענת קבוצית, „ערבית“ ולא אנושית בלבד, בישוב הערבי.

בו ברגע שנשאל את השאלה הזאת, תתעורר השאלה השניה: מי הם הערבים שצריכים להפיק תועלת ממפעלנו? כי הלא אין לראות את הישוב הערבי כראות חתיכה אחת, גוש אחד שעניניו שוים. עלינו לא ללכת שולל אחרי האחדות המדומה השוררת כרגע במחנה הערבי – היא תופעת שעה חמורה ותחלוף כשישתנו הזמנים. אנו מנוסים למדי ביחסי החברה כדי לדעת שאחדות זו גם כשהיא קיימת בהכרה, בזו של השולטים ובזו של המשועבדים, היא עומדת בסתירה למציאות, והמציאות סופה שתנצח. מה שמשמש מקור ברכה לאפנדי, אינו מביא ברכה לפלח, ולהיפך. והתנועה הציונית צריכה לברר את דרכה טרם גשתה לפתרון השאלה, אצל מי מהערבים עליה לחפש לה את המשען.

אם נבחון את תוצאות פעולתנו מנקודת המבט הזאת של „למי הבאנו ברכה“, נבוא לתוצאות משונות מאד. יתברר לנו, שכמעט כל גורמי ההתפתחות וכל זרמי המחשבה בארץ, זה עשר שנים ויותר – ממשלת המנדט, החל מסמואל ועד לוק, להבדיל, דרך המוסדות הפיננסיים המישבים שלנו ועד „ברית שלום“ – עבדו, בּהכרה או שלא בהכרה, לטובת האפנדים, הפקידים הערבים, האינטיליגנציה הרקובה, המופתי ואשר אתו. השכבות האלו הרויחו מהצהרת בלפור, מהנהלת אנגליה ומהפעולה הציונית ריוח גדול מאד, ריוח לא יתואר. הם נעשו לגורם פוליטי, אִתם מדברים, אותם מזמינים לשיתוף בהנהלה המדינית, אתם מתחשבים, להם מחלקים משרות. לפני עיניהם עומדת דוגמת היהודים, המשמשת להם מעין בית ספר חנם אין כסף. לכיסיהם זורם הכסף היהודי. וכאילו ישנם גם סכויים שהם יהיו אדוני הארץ. לורדים אנגליים, בעלי העתונות הגדולה, דואגים לכך. ובעצם – מתוך כוונות אחרות לגמרי – דוחקים אותנו לקראת הושטת עזרה לאפנדים האלה, להקל עליהם את עליתם על כסא השלטון בארץ, גם חברי „ברית שלום“. שכבות האפנדים האלה לא כבשו את הארץ, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה התישבותית. הם לא הקריבו מאומה, לא חיים ולא הון, לשחרור הארץ ולהתפתחותה. הם לא עשו כלום להרים את השכבות הנמוכות של עמם למדרגה גבוהה יותר. הם לא דאגו לבית ספר ולבית חולים, להשכלה עממית ולספר טוב לנוער. הם לא פעלו כלום לאינטנסיפיקציה של משק הפלח ולהגדלת שכר העבודה של הפועל העירוני. מכל הבחינות, בכל שטחי החיים, הרי הם כוח ריאקציוני. הן את ההשכלה שלהם, ותהיה זאת שטחית או עמוקה יותר, לא נראה כראות התקדמות חברתית ואנושית אמתית – גם לכך מנוסים אנו יותר מדי ביחסי החברה. ובכל זאת הם שהרויחו ריוח עצום במשך עשר השנים האחרונות והם המועמדים לשלטון בארץ – בכוח העובדה האחת, שהם בעלי האמצעים והם בעלי העמדות החברותיות.

אשמה בסיטואציה הזאת קודם כל מדרגת ההתפתחות של הישוב הערבי בארץ, אולם במדה ידועה גם הפוליטיקה הממשלתית ואף הפוליטיקה שלנו. בהכרה או שלא בהכרה, בגלוי או בסתר, אולם היתה בארץ פוליטיקה ערבית מסוימת, וממשלת המנדט שסחפה אחריה גם אותנו, חפשה לה משענת פוליטית־לאומית בקרב הישוב הערבי. הפוליטיקה הזאת היתה לטובת האפנדים, המשענת היתה: האפנדים. הלכו בדרך זאת משום שהיא הקצרה והנוחה, המקובלת, המתאימה למושגים הנפוצים, היא דרך האופורטוניזם הזול. הרי עם מישהו צריך לדבר, עם מישהו צריך לנהל מו"מ. וכלום יקום בממשלה וגם בנו הרצון לגלות פרצוף השכבות האלו, שהוא פרצוף הריאקציה הסוציאלית והפוליטית (למרות סיסמאות הדימוקרטיה אשר בפיהן)? וכלום יהיה לממשלה וגם לנו העוז לחכות זמן מה, עד שיקום בקרב העם הערבי מישהו לדבר בשמו ולו קלסתר פנים אחר, ובינתים לעבד תכנית פעולה המביאה להתקדמות הסוציאלית והדימוקרטית בארץ בניגוד לעניני הכוחות השחורים האלה? כלום יכלה הפקידות הזאת, צרת העין והלב, למלא את התפקיד שהוטל על בריטניה הגדולה, תפקיד ציביליזטורי ביסודו? לממשלה, ביחוד לממשלה השמרנית, ודאי לא היה כל חשבון כזה. למה לה „לדחוק את הקץ“, לחקור, לבחון, להתאמץ, לעבוד באמת, אם קל ונוח לבוא בהסכם עם הועד הפועל הערבי על חשבון היהודים?

התוצאה מן הפוליטיקה הזאת היא, שגדל בארץ כוח ריאקציוני אשר לא היה נודע לפני עשר שנים, ועתה כאילו הרשות לו לדבר גבוהות.

עד כאן מנקודת המבט של הארץ בכללה. ומנקודת המבט של הישוב היהודי ושל התנועה הציונית גדל לנו אויב ושונא בנפש. אלה היחידים כמעט בכל הישוב הערבי אשר אליהם התקרבנו משהו, אלה שנהנו הנאה עיקרית מפעולתנו, הם־הם שארגנו והסיתו נגדנו את המוניהם. ואם תמשך הפוליטיקה הזאת, אם תמשך העזרה הזאת לכוח הריאקציה אשר בארץ, הפוליטיקה המסייעת לו להעשות לכוח פוליטי, לא נמצא את הדרך. במדה שנגדיל את אלה, תרבינה דרישותיהם ושאיפותיהם. הסכם כלכלי וסוציאלי אתם אפשרי רק על יסוד שעבוד המונים, ואת המלאכה הזאת הם יודעים פי כמה וכמה יותר מאתנו. לכך אין אנו מסוגלים כלל וכלל. יתר על כן: סוד גלוי הוא – ותנועת העבודה העברית בארץ גילתה אותו מזמן – כי שנאתם נגדנו יסודה בהרגשה נכונה מאוד, כי אנו הננו הכוח החותר תחת שלטונם של המוני הערבים. אין זה כלל מקרה שהחוגים האלה – לכאורה לאומיים קיצוניים, לכאורה דימוקרטים טהורים ומצדדים נלהבים של „ההגדרה העצמית של כל עם ועם“ – אינם דורשים כלל את ביטול שלטון אנגליה בארץ, וגם לא את ביטול המנדט, אלא רק את ביטולה של הצהרת בלפור ומלחמה בציונות. כי לאמתו של דבר אין עיניהם נשואות כלל לחופש ולחירות, כי אם להמשכת שלטונם על המוניהם. ועם ממשלת אנגליה, אשר אין זה ענינה לשבור את השלטון הזה, הם מקוים למצוא דרך משותפת, אולם עם הציונות, הפרוגרסיבית מטבעה, המשחררת מתוך עצם מהותה בהכרח – אִתה אין למצוא דרך משותפת. אכן: הציונות היא האויב.

ההסכם הפוליטי עם החוגים האלה לא יתכן בלי ויתורים הנוגעים בנפש תנועתנו. הן לפחות מאשר לבעלוּת על הארץ לא יסכימו, ואין הם יכולים, מתוך השקפתם ועניניהם הם, להסכים. אין הם יכולים להסכים באשר גם הם לא יסתפקו בצורות פוליטיות דימוקרטיות, כביכול, אשר עליהן הם מדברים עתה. הם מבינים היטב שתנועה ציונית, כשהיא לעצמה, היא לרועץ להם ולשלטונם, ועליהם להשתדל להחניקה. עתה הם בטוחים שהדבר יעלה בידם בעזרת „הממשלה הלאומית“. אולם אם יתברר להם שאין האמצעי הזה, מאיזו סבה שהיא, קולע אל המטרה, לא יפקפקו לאחוז באותו אמצעי הפרעות שבו אחזו לפני חדשיים. בתוך „הפרלמנט“ או מחוץ ל„פרלמנט“, ילחמו בנו בכל כוחותיהם.

בדרך כלל: להסכם פוליטי עם מישהו, עם אנשי הועד הפועל הערבי או עם באי כוח אחרים של ערבי הארץ, טרם בא הזמן. לא משום שהיהודים עדיין מעטים בארץ, כי אם משום שאת ההסכם אפשר להשיג רק במסגרת פוליטית רחבה יותר מתחומי א“י בלבד, ומסגרת רחבה כזאת איננה עוד במציאות. מה תהיה המסגרת הזאת – „חבר לאומים“ של האימפריה האנגלית או „הפדרציה הערבית“ – את זאת אי אפשר לנחש כרגע. לעומת זאת יש לדעת בבירור, שאת הפרובלימה הבין־לאומית ששמה א”י אין לפתור מעל מצפה א“י בלבד. „זכות ההגדרה העצמית של הלאום“ – רק נוסח הוא, סיסמה בלבד ולא מעטים הם שטחי האדמה שאין לגשת אליהם באמת מדה פשוטה זו; על אחת כמה וכמה שבעזרת סיסמה זאת אין לפתור פרובלימה מיוחדת במינה – כפרובלימת א”י.

בינינו ובין השכבות השליטות היום בישוב הערבי, ישנם ניגודי ענינים, ועל כן בעזרת „פוליטיקה קטנה“ – הסברה, יחסים אנושיים, הנאת טובה לפרט וכו' – אפשר אולי להשיג דבר מה אצל הבודדים, אולם את הכוח הזה בכללו לא נרכוש ומשען לקיומנו אין הוא יכול להיות. אילו היינו מסכימים לבגוד במהות תנועתנו (כאילו אפשרי הדבר, כאילו ברצון אנשים הוא תלוי, והם יכולים לפקוד על עצמם לשנות את עורם), אילו גם היינו מוכנים לכרות ברית מפורשת עם החוגים האלה על יסוד הריאקציה החברתית והשעבוד הסוציאלי, לא היינו מרויחים הרבה לאורך ימים. להיפך, בידינו היינו מכינים את הקטסטרופה האיומה העתידה להתחולל ביום בוא הפקודה להם ולשלטונם. וכלום יכולה זו לא לבוא?

על כן: המשך הפוליטיקה הערבית הזאת – שהיא מצד הממשלה פוליטיקה לטובת אפנדים ומופתים, ומצד ההסתדרות הציונית פוליטיקה של פשרה עם החוגים האלה – יגרור אחריו תוצאות פוליטיות רבות ומסוכנות. הוא יגביר פי כמה את אויבי התנועה הציונית, הם הם אויבי ההמונים הערבים ואויבי ההתקדמות החברתית בארץ. טבעי הדבר שיש גם באנגליה חוגים ידועים הנוטים גם עתה לפוליטיקה הזאת – מה לאלה ולעתיד התנועה הציונית? אולם את העובדה שגם בקרב התנועה הציונית ישנם נוטים לה אפשר לבאר רק ע“י „הותרנוּת האורגנית“, כלומר, ע”י הנכונוּת לוותר תמיד ובכל מקרה, לכל לוחץ, ויהיה זה מי שיהיה, ולכל מתנגד, ויהיה פרצופו מה שיהיה, ללא כל שקול התוצאות, מתוך עצלות המחשבה המסתפקת בנוסחה („דימוקרטיה“, „פרלמנט“), מבלי להתאמץ לחדור לתכנה הסוציאלי והאנושי של הנוסחה, וביחוד אי אפשר להבין אם דורשים מאתנו ויתורים אלה למעמד הפיאודלי, הריאקציוני, הפאראזיטרי, לא מתוך נימוקים פוליטיים בלבד, אלא גם מתוך נמוקים מוסריים.

אולם להסתלק מן הפוליטיקה הישנה אין פירושה להסתלק מכל פוליטיקה ערבית. אילו גם רצינו, לא היינו יכולים לעשות זאת. אילו גם חשבנו שמותר לנו להסתפק בהכרזה על רצון לשלום ובהחלטות הקונגרסים, לא היתה זאת כי אם השליה מצדנו. אנו עובדים בארץ עבודה גדולה, וכל צעד שלנו, גם שאין חשיבותו אלא כלפי פנים, הריהו למעשה מבחינה זאת או אחרת, גם צעד של הפוליטיקה הערבית שלנו. מתוך כל מעשינו אנו מחזקים את מישהו ומחלישים את מישהו. על פי רוב אין אנו נותנים לעצמנו דין וחשבון לזאת, ואין אנו קוראים פוליטיקה ערבית, אלא רק למו“מ עם עסקן ערבי, לפעולת הסברה, לדרישות ידועות מאת הממשלה. למעשה, ב„עולם האוביקטיבי“, נודעת חשיבות אמת לדברים אחרים לגמרי. אל העולם האוביקטיבי הזה, הכאוטי, האנרכי, המורכב מכמה פעולות נפרדות ובלתי קשורות אחת עם חברתה, עלינו להכניס בהירות. עלינו להגיד – קודם כל לעצמנו – איך אנו חושבים לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי, על איזה כוחות בקרבו אנו מתכוננים להשען. את התשובה הזאת אנו צריכים לתת לנו, אולם לא לנו בלבד. כל העולם הפוליטי והתרבותי, עד כמה שהוא מתענין ומעונין במפעלנו ובגורל הארץ – ממשלת אנגליה, כל זרמי הצבוריות באנגליה, כל עתון אירופי, כל עסקן וכל איש רוח שאנו רוצים למשכם ולהפעילם לטובתנו – כולם תובעים מאתנו את התשובה הזאת. המו”מ עם כל הגורמים האלה, החשובים והלא־חשובים, הוא קשה כבר עכשיו והוא ילך ויקשה בכל שנה ושנה אם נסתפק בתיאור תנועתנו, בהבלטת ערכו היהודי של מפעלנו ויפיו האנושי. ואת התשובה על שאלה זו, שקוראים לה „שאלת הערבים“, לא נתן.

כרגע רק אנו בעצמנו והעולם החיצוני תובעים מאתנו לעבד „הפרוגרמה הערבית“ שלנו. הערבים, אלה המדברים עכשיו בשמם, גם אינם שואלים אותנו אם יש לנו פרוגרמה כזאת. אנו רואים בזה סימן לקנאות פוליטית או לרקבון הצבוריות הערבית. ובאמת, לאנשים השואפים להשמידנו מפני שאנו מפריעים לשלטונם, אין גם מה לשאול – הם נלחמים בנו. וודאי אין מה לשאול לאנשים הדואגים אך ורק לטובת הנאתם הפרטית. הם מחפשים אותה במקום שהם יכולים למצוא אותה – היום אצלנו, מחר אצל צוררינו. ואולם קום יקום דור אחר בקרב הערבים – ואולי הוא הולך כבר וגדל לעינינו – והוא ימרוד בצבוריות הערבית הרקובה של היום. הוא ימרוד בריאקציה הפיאודלית והפרזיטית ויחפש לו דרך ועצה ובני ברית. הוא ילך לבני גזעו בארצות אחרות, לממשלת אנגליה ולצבוריות האנגלית והוא יבוא גם אלינוּ – זאת תקוותנו. הצעיר הערבי הזה – תלמיד של קוליג', פועל, פלח, בעל־מלאכה – טהור נפש וטהור לב, ישאל אותנו: הנה אתם דורשים ממני שאחלק אתכם את ארצי וגם אסכים שהארץ הזאת תהיה, למעשה, לא בחזון ולא בתפלה בלבד, למולדת העם היהודי – מה נתתם לי, מה אתם מוכנים לתת לי חלף הסכמתי זו, מלבד שייבשתם את הבצות אשר אנשיכם אתם התישבו עליהן, מלבד ששלמתם לממשלת אנגליה את הוצאות כיבושה ומלבד שבכוח הזהב שלכם גדלתם, באופן מלאכותי, את הריאקציה הערבית וע"י כך הגברתם את שעבוד עמי?

ואת התשובה על השאלה הזאת אנו מחויבים לתת. הצעיר הזה שכיום עודנו ילד, עד אלם למאורעות הקשים, המשתקפים במוחו בצורה אחרת לגמרי מזו שהיא משתקפת במוחנו, – בו, ובאלה שילכו אחריו, ולא באפנדים והמופתים, צפון כוח העתיד בארץ, הם משענת אמת יחידה שיכולה לקום לנו. ואם לא תהיה לנו תשובה שתתקבל על הדור הזה, ספק, אם בכלל תקום. ידיעותיו על היהודים יהיו הדים מסורסים ומזוייפים של מאורעות שנת 1920 ושל מאורעות שנת 1921 ושל מאורעות 1929. לא טהור־נפש אלא מורעל יהיה, ואלינו לא יבוא כלל, אלא יצטרף, ללא פקפוקים ולא ספקות, לאויבינו ולצוררינו. ובזה, אם תהיה לנו התשובה, תלוי הדבר איך תצטיירנה הפרעות ביהודים בא“י בחודש אב תרפ”ט, בהתפתחותן ההיסטורית, בהכרת הדור הערבי הצעיר – האם נקודת המוצא לתנועה לאומית מהפכנית, שאינה מבדילה בין ידיד ואויב, ומשתתפי הפרעות האלה הם גבורים לאומיים בעיניה, או שהפרעות הן פשע פלילי שנעשה ע“י משעבדי העובד הערבי, ע”י הריאקציה הערבית, הדואגת לשלטונה ולפריבילגיות שלה, פשע פלילי כלפי העם העברי וכלפי הישוב הערבי בארץ, פשע אשר אין לו סליחה ואין לו כפרה, ולדור הצעיר הערבי, אם הוא רוצה לצאת לרוחה האנושית והסוציאלית, אין מוצא אחר, כי אם להשמיד את הדף הזה, המחפיר והמחריד, ספוג הדם הנקי, מתולדות הישוב הערבי.

י“ב תשרי תר”ץ 16.10.29

ד.

למי הארץ? – לעם העברי ולישוב הערבי הגר בה.

ההנחה הזאת צריכה להיות יסוד לפוליטיקה הציונית והאנגלית. הן גם הכרזת בלפור, בסעיף הראשון שלה, מבוססת עליה, הן גם המנדט מטיל על ממשלת הארץ הזאת את הדאגה לעם העברי, המקים לו בארץ את הבית הלאומי, ואת הדאגה לישוב הערבי של הארץ, שאסור לקפח את זכויותיו ויש לטפל בהתפתחותו.

המסקנה הראשונה מן ההנחה הזאת היא: סיוע לעליה היהודית, באשר הבית הלאומי מכוון לא לתושבים היהודים הנמצאים בארץ אלא לעם היהודי. ויחד עם זאת הגבלה לכל עליה אחרת, באשר ההגיון של המפעל מחייב דאגה אך ורק לערבים הנמצאים בארץ. עליה נוספת, לא יהודית, המאפשרת כניסתם של בידואים נודדים לארץ או לכוח עבודה זול ממצרים ומסוריה ואולי מארצות רחוקות יותר, מוכרחה לשים לאל את כל ההתאמצות להקמת הבית הלאומי ולסדור חיי השלום בין הישוב העברי והערבי. את חיי השלום האלה אפשר לסדר עם מאות אלפים ערבים הגרים בארץ, ואי אפשר לסדר עם מאות אלפים העומדים מחוץ לגבולות הארץ והמוכנים בכל רגע להתפרץ לתוכה. המצב הקיים כיום – עליה חפשית ללא־יהודים, ועליה מוגבלת ליהודים – הוא לעג למנדט ולתפקידו.

המסקנה השניה מן ההנחה היא: אם לשני הגופים הללו ניתנה הארץ לנחלה, לא יתכן שבין שני ישובים אלה יהיו הבדלים כה עמוקים ברמת־החיים כמו שהם עכשיו. קושי החיים והעבודה, אולם גם דרישות חמריות גבוהות, סדורים סניטריים, מדות אירופיות, בתי ספר, עתונות, ספרים, ארגון עבודה, מושגים חברתיים ואנושיים אירופיים, אשה שות־זכויות ושות־חובות, טכניקה מודרנית בתעשיה – כל אלה בישוב היהודי. וכנגדו, באותה ארץ, בשכנות הקרובה ביותר: הוי מזרחי, אפנדים ומופתים השולטים בהמונים בלתי מפותחים, אי ידיעת קרוא וכתוב, לכלוך, מחלות, אשה משועבדת, עבדות ביחסים בין הפועל והמעביד, עוני ודלות. על הקרקע הזה אינה יכולה לצמוח שותפות אמת, הבנת אמת. הקרקע הזה מוכרח להיות קרקע בוער, ספוג קנאה, אם לא דתית הרי סוציאלית. הקבוץ הזה, הבנוי על נגודים כה חזקים, על סתירות כה עמוקות, עלול להתפקע בכל רגע ורגע, לההפך בין לילה לשני מחנות צוררים ולוחמים זה בזה.

איך להביא, ויהי זה בהדרגה, את שני הישובים האלה לשויון, ולו גם יחסי, שויון „בערך“? האם בדרך ירידתנו אנו? והן אנו יורדים. חיי חבר המושב וחבר הקבוצה שלנו רחוקים מחייו של ה"לאנדוירט“ הגרמני. חיי העובד העירוני רחוקים מחיי הפועל האנגלי או האמריקני. אנו יורדים, אולם ירידתנו לא תתכן למטה מגבול ידוע. קשה לבנות את המולדת העברית על הר געש, אולם לא יתכן כלל לבנותה על עוני ודלות כאלה השוררים בישוב הערבי. הציונות יכולה להיות הופעה המונית, תנועת מאות אלפים ומיליונים, אך בתנאי של סכויים לחיים המאפשרים ספוק צרכים אשר המוני היהודים לא יוכלו לותר עליהם. מדה זו היא נמוכה משל „לאנדוירט“ גרמני וצ’יכי, של פועל אנגלי ואמריקאי, אולם היא רחוקה מרחק עצום מרמת החיים של המוני הערבים בארץ. המפתח לשויון איננו בירידתנו. העלאת רמת החיים של הישוב הערבי זאת צריכה להיות „הפרוגרמה הערבית“ של התנועה הציונית.

היתכן הדבר? כלום יכולה הארץ לשאת במשא כזה? הישוב העברי מוכיח שהדבר אפשרי. הנה אותה קרקע ממש נושאת אותו ואת הערבים, ולנו היא נותנת פרי אחר. לנו היא מאפשרת (או תאפשר – על כל פנים זוהי ההנחה היסודית של כל מפעלנו הישובי) ספוק צרכינו החמריים והרוחניים. מדוע לא יתכן הדבר לגבי הישוב הערבי?

שני יתרונות סוציאליים־משקיים לישוב העברי (מלבד יתרונות אישיים – האיניציאטיבה, ההשכלה וכו'). ראשית: הוא הולך ונבנה על יסוד עממי רחב. לא הגענו לחברה אל־מעמדית, אולם אין אצלנו דבר דומה כלשהו לסדרי הפיאודליות אשר בישוב הערבי, הסדרים האלה שהם עכוב מכריע בדרך התפתחותו של הישוב הערבי. היתרון השני אשר לישוב העברי: הון חוזר, קטן, גדול, מ„חובבי ציון“, מן „הנדיב הידוע“, מפיק"א, מקרן היסוד, מהקרן הקיימת, אולם הון חוזר, הון לאומי אשר בעזרתו מתחילים המתישבים שלנו את עבודתם, אשר בעזרתו, ישר או בעקיפין, מקבלים הפועלים שלנו שכר עבודה גבוה יותר מן העובד הערבי. יתרונות אלה צריכים להנתן לישוב הערבי.

קודם כל ההון החוזר, האמצעים הכספיים המאפשרים לערבים „לעמוד על רגליהם“ מתוך סידורים חברתיים חדשים, על ידי מי ינתנו? לא ע"י ממשלת המנדט. לצפות לכך תהיה מצדנו השלית שוא. הלואי שזו תחזיר לארץ מה שהיא מוציאה מתוכה. על כל פנים סכומים גדולים לטובת המוני הערבים מכיסה היא, מכיסו של משלם המסים האנגלי, לא תוציא. יתנו אולי היהודים? אין להעלות על הדעת. מה שהיהודים יכולים וצריכים לתת, הלואי שיספיק לבנינם הם. עד עכשיו לא הספיק. אולי יספיק בעתיד. ליותר מזה אין לקוות. האמצעים הנחוצים להרמת גובה החיים של ההמונים הערבים צריכים להמצא בתוך הישוב הערבי גופא. בעלי האחוזות הערביים צריכים לתתם. על כן היתרון הזה, אשר יש לתת לישוב הערבי, קשור עם יתרון אחר: שבירת סדרי הפיאודליות. שני הדברים גם יחד מהוים פרוצס סוציאלי אחד: מלחמה בשכבות העליונות של הישוב הערבי למען הטבת תנאי החיים של שכבותיו הנמוכות.

מי יקבל על עצמו את התפקיד הזה? הדבר מוטל על שני הכוחות – ממשלת המנדט והתנועה הציונית.

ממשלת המנדט חייבת להבין שע"י האדמיניסטרציה הרגילה, ולו גם מופתית ומסודרת תכלית סדור, לא תמלא את התפקיד המיוחד במינו, אשר קבלה על עצמה בארץ הזאת המיוחדת במינה. על ממשלת המנדט להבין שמבלי כיוון מסוים מצדה, בלי נאמנותה לתכלית ציביליזאטורית נועזה, לא תוכל למלא (בכל הרצינות ומעשה, ולא רק כדי אחיזת עינים) את המנדט על שני יסודותיו – הבית הלאומי לעם העברי ופיתוח הישוב הערבי. על התנועה הציונית להבין שלא תוכל להקים את מפעלה בסביבה של עבדות, מתוך סתירה ארצית מתמדת, וכי שני סעיפי הצהרת בלפור קשורים זה בזה לא רק קשר רשמי, פוליטי, אלא גם קשר פנימי, סוציאלי, כלכלי, אנושי. וכל מגמת שלום – בין שתבוא מטעם ממשלת המנדט או מטעם התנועה הציונית או גם מטעם הישוב הערבי, בחלקו או כולו – תשאר תמיד ערטילאית, „פוליטית“ בלבד או מבוססת על יסודות רופפים, כל עוד ותהום ההוי, הסוציאלי, הכלכלי, התרבותי, רובצת בין שני הישובים. ושני הכוחות המעונינים בהעלאת רמת החיים של הישוב הערבי, שני אלה אשר מפעליהם – הגשמת המנדט והגשמת הציונות – קשורים בהעלאה הזאת, צריכים להתאחד למלוי התפקיד הזה.

לשם כך נחוצים תקונים ושנויים נמרצים ונועזים בכל שטח חיי הארץ, חדוש המנגנון האדמיניסטרטיבי והתאמתו לפתרון השאלות המיוחדות שלפני ממשלת המנדט. עבודות צבוריות במדה רחבה, בתי ספר והשכלה טכנית (חקלאית ביחוד), בתי חולים, וסדורים סניטריים, חוקי עבודה, שבירת הנצול המחפיר השורר עתה בישוב הערבי, נצול הנתמך למעשה גם על ידי הממשלה, ביחוד הגנת הילד והאשה, יום עבודה מוגבל, קביעת מינימום של שכר עבודה, ביטוח העובד, תמיכה שיטתית לקואופרציה על כל צורותיה, עבוד התקציב הממשלתי מתוך נקודת המבט המסוימת הזאת – מלחמה בפיאודליות, סיוע להרמת גובה החיים של דלת העם, גם בּהוצאותיו של התקציב וגם בהכנסותיו – מסים ישרים, מסי ירושה, ביחוד מנחלה אגררית.

כאן מתחילה התעודה העיקרית. יסוד העבדות האי“ית הוא בפיאודליות האגררית. לשבור אותה יכול או פרוצס אטי של התפוררות כלכלית־סוציאלית או מהפכת המונים או תקון אגררי. עניני הציונות, עניני הארץ, עניני ממשלת המנדט מעדיפים על כל פתרונות אלה את הפתרון דרך התקון, ואלה קויו הכלליים: פרצלציה של האדמה שאיננה מעובדת ע”י בעליה. החוכר, הפלח, יקבל את חלקו על יסוד חשבון של משק אינטנסיבי, והשאר ילך לרזירבה קרקעית, שצריכה לשמש את צרכי העליה העברית. הקרקע הזו – לא ממשלתית אלא קרקע של בעלי האחוזות – לא תמסר חנם אין כסף למתישבים היהודים, אלא בעד תשלום קבוע, לא ספקולטיבי־פוליטי, כמחירים אשר אנו אנוסים לשלם עתה. הכסף הזה ילך בחלקו לבעלי האחוזות כגמול בעד האכספרופריאציה של הקרקעות ובחלקו לחוכרים כהון לאינטנסיפיקציה של משקם.

תקון אגררי כזה יתאים בהחלט לתפקידי המנדט – סיוע להקמת הבית הלאומי והגנת הישוב הערבי. הוא ישחרר את הישוב הערבי משלטון עריצים, ישבור את כבלי הפיאודליות המעכבים עתה את התפתחותו, ישחרר את החרת הערבי ויגביר את מעמד החקלאים העובדים הערבים. הוא ישחרר את המוסדות המישבים של היהודים – את הקרן הקיימת ביחוד – מסבך פוליטי־כספי קשה מאד ומדאגה מטרידה לגורל החוכרים היושבים על האדמות שהיא קונה מבעליהן. הוא יוזיל את ההתישבות היהודית, יעמיד ברשות ההתישבות הזאת, בבת אחת, שטחים גדולים, ויאפשר משום כך אמת מדה ממלכתית באמת על עבודתנו. ע“י אינטנסיפיקציה של משק החוכרים, והיא חלק בלתי נפרד של התקון האגררי הזה, ישתחררו להתישבותנו שטחי קרקע גדולים. קיומם של הפלחים הללו בא”י לעולם ועד, היא עובדה שאין לערער אותה, ועל כן אין לנו תקוה אחרת לקבל את שלשת רבעי הקרקע אשר עליו הם יושבים, בלתי אם תנתן להם האפשרות להתקיים, וברחבות יתר, על הרבע שישאר להם ושיספיק להם לגמרי, לאחר האינטנסיפיקציה החקלאית, כדרך שהמתישבים שלנו מסתפקים בשטחים מצומצמים.

פוליטיקה זאת איננה קלה, היא מוכרחה לעורר התנגדות עזה מצד החוגים אשר הוכרו היום כשולטים בישוב הערבי, ואשר יכריזו עליה כעל פוליטיקה מהפכנית. ואם כי ישנם בה, בלי ספק, יסודות מהפכניים, באשר היא משתדלת להחליף מעמד אחד, בתור יסוד החברה, במעמד אחר, הרי מבחינה פוליטית היא ראויה יותר להקרא פוליטיקה אנטי־מהפכנית, באשר היא מונעת התפרצות סוציאלית איומה בעתיד. מה שראינו באב תרפ"ט – בזמן „ההתקוממות“ המזויפת והמלאכותית של הערבים נגד היהודים – אינו אלא „משחק ילדים“ בהשואה להתקוממות אמת, המוכרחה לבוא נגד שעבוד דורות בקרב הישוב הערבי. ואם כי ההתקוממות הזאת, העתידה לבוא, תהיה מכוונת נגד הפיאודלים הערבים, לא קל יהיה לישוב העברי להשאר מחוץ לבערה, אין לתאר כמעט את האפשרות הזאת. וגם ההתנגדות של החוגים הפיאודליים לפוליטיקה סוציאלית חדשה של ממשלת המנדט תהיה אמנם עזה, אולם ישנם כמה דרכים ואמצעים כדי לרכך אותה ולשברה. התקונים צריכים להתגשם במשך זמן ממושך בערך. בעלי האחוזות צריכים לקבל פיצויי כסף בעד אדמותיהם. אמנם בשביל המזרח שלנו תהיה פוליטיקה אגררית זו לטובת הפלח חידוש רב. אולם תקונים כאלה נעשו אחרי המלחמה כמעט בכל אירופה המזרחית והתיכונית (גם בארצות שאינן מצטיינות ברמה תרבותית ביותר). באנגליה המנהלת את ארצנו היו היחסים האגרריים, עוד לפני זמו קצר בערך, בעצם יחסים פיאודליים ממש. גם שם, באירלנד, בשוטלנד ובאנגליה גופא, היה סבל העובד החקלאי ללא נשוא ומעמד בעלי האחוזות שלט ללא מעצור במדינה, ולא רק שלט, אלא גם יצר מדינה עצומה ותרבות גבוהה. ובכל זאת מצאה אנגליה עוז ותבונה פוליטית ואנושית כדי לשבור את המשטר הזה, קודם באירלנד, אחר כל בשוטלנד ובזמן האחרון גם באנגליה גופא. הפרוצס טרם נגמר, אולם הוא קרוב לסיומו והתקון האגררי האנגלי, ההולך ומתגשם במשך 40–50 שנה האחרונות, התקון הזה אשר עבר ועובר כמעט בלי זעזועים, על כל פנים בלי מהפכת דמים ובלי מלחמת אזרחים, בצורות אשר אינן נראות כמעט לעין זר, הוא בלי ספק אחד הגילויים הנעלים ביותר של הגניוס האנגלי המדיני. מהנסיונות האלה יש ללמוד.

אולם יהיו הקשיים של הפוליטיקה הסוציאלית החדשה מה שיהיו, הברכה אשר היא עלולה להביא לכולנו, למפעל הציוני, לישוב הערבי, לממשלת המנדט, גדולה כל כך שכדאית כל מלחמה בעדה, כדאיות כל הסכנות הכרוכות בה. אוירת הארץ תהיה אחרת לגמרי. התנאים האוביקטיביים והסוביקטיביים של עבודת היהודים כאן יקבלו הקלה עצומה. תעלם הסכנה הצפויה לישוב העברי להתנוון גם הוא, מתוך משטר העבדות השורר בארץ. כמה שאלות ישוביות, פנימיות לכאורה, תקבלנה את פתרונן. כמה מהתאמצויות הישוב המתנפצות עתה אל סלע הפיאודליות האי“ית, תתנה את פרין המלא. יופיעו סכויים לשלום אמת, שלום מוצק, המבוסס על יסודות סוציאליים בריאים ופרוגרסיביים בין העם העברי ובין הישוב הערבי. בפי הציונות תהיה תשובה ברורה לשאלה ההיא של הדור הערבי הצעיר, אשר ימרוד בשליטי הצבוריות הערבית הנוכחים ויבוא אלינו לתבוע מאתנו את הגמול בעד הסכמתו להקמת המולדת העברית בארץ. „שחרור עמך“ – זאת תהיה אז תשובתנו לצעיר הערבי טהור־לב שיחפש לו בני ברית במצוקה הסוציאלית והנפשית שלו. לא בכוח הסברה בלבד, אלא בכוח עבודה גדולה, יוצרת, משחררת, מחדשת – תשתנה כל עמדת הציונות כלפי עמי המזרח. אופקים רחבים יפתחו בפני „האימפריאליזם הציוני“ אשר אך מעטים בקרבנו מעיזים להלחם עליו – מדינת היהודים בא”י בראש המזרח, המתכונן לגורל מדיני וסוציאלי מחודש באמת. למדינת היהודים הבנויה על יסודות כאלה תהיה זכות שלמה, סוציאלית ורוחנית, לַתואר: חלוץ העולם החדש במזרח. המנדט האנגלי יקבל אור אחר לגמרי. איש לא יעיז לקום נגדו. כל הכוחות הפרוגרסיביים בעולם כולו יהיו עם אנגליה בעבודתה זאת. אין לאבד מלים על הברכה אשר הפוליטיקה הסוציאלית הפרוגרסיבית עלולה להביא לישוב הערבי.

האם „התכנית הערבית“ הזאת אוטופית היא? האם אין תקוה שממשלת המנדט תקבל אותה, בּיושר כלפינו ויחד עם זאת מתוך נימוקים בריטיים דוקא? נדמה לי שהסיטואציה המדינית בכל העולם, באימפריה הבריטית ביחוד, מרשה להיות אופטימיים בנידון הזה. לא מתמול־שלשום מחפש לו העם האנגלי דרכים חדשות כדי לבנות את האימפריה שלו על בסיס מחודש. כל אנגליה הפוליטית, החושבת מחשבה מדינית – גם אנגליה השמרנית והליברלית, אולם ביחוד אנגליה של הפועלים – מחפשת תכנית, רעיון, סיסמה, תפקיד אשר יצא מגדר „האימפריאליות“ הרגילה ויהיה לו צביון „עולמי מחודש“. אנגליה של הפועלים מוכנה לצעדים ולתקונים נועזים (מצרים). וכלל אין זה מן הנמנע שתשים אוזן לפוליטיקה הסוציאלית החדשה בא"י. על כל פנים על הציונות – ובראש ובראשונה על הפועל בציונות – להיות הכוח המניע בקביעת הפוליטיקה החדשה הזאת, ואין כל יסוד להניח למפרע את סירוב אנגליה לקבלה ולהגשימה. אולם, יהיה גורל הפרוגרמה הזאת, באשר ממשלתית היא, מה שיהיה, אין הדבר הזה משחרר את התנועה הציונית ואת הישוב העברי מהתאמצותיהם לדאוג בדרכים שונות ובגדר כוחותיהם להעלאת רמת החיים של ההמונים הערבים בארץ.

ה.

אין אנו קבוץ יהודי בעל 170 אלף נפש המחפש לו, לו בלבד, קיום של שלוה ומנוחה בארץ הזאת. אין אנו מיסיונרים, המכניסים אור אמונה בערפל ההכרה של מישהו. אין אנו „נושאי תרבות“ עליונה בארץ פראית למחצה. אין אנו פילנטרופים, והרמת חיי הערבים אינה לנו מטרה לעצמה. לעשות „טובות“ לאנשים היינו יכולים גם בפולין וברוסיה. הפיאודליות האי"ית היא אמנם הופעה פוליטית, סוציאלית ואנושית המעוררת שאט נפש, אולם הופעות כאלה ישנן, בצורה זו או אחרת, גם במקומות אחרים וכדי ללחום בהן לא כדאי היה לעבור את הים. „תחית המזרח“ – רשאי כל אחד מאתנו להאמין בה או לבלי להאמין, לשמוח לה או לפחד מפניה. לנו, בתור תנועה, אין ענין פנימי בה, אלא פוליטי בלבד. קרבת גזע לעם הערבי – מה היא לנו לעומת המרחק הרב אשר במושגים, בהוי, בערכים נפשיים? ובכל אלה אנו פי כמה קרובים יותר לעמי אירופה ואמריקה, למרות „הדם הזר“ אשר בינינו וביניהם. התקופה ההיא אשר בה גר חלק עמנו על אדמה אחת עם חלק העם הערבי – כלום ערובה כלשהי בה כלפי העתיד? ארוכת ימים ההיסטוריה של עם ישראל בנכר, לא בספרד בלבד חיינו ולא בשותפות עם הערבי בלבד הכנסנו דבר מה לאוצר המחשבה והתרבות האנושית.

כן, שלום עם הישוב הערבי. כן: „פרוגרמה ערבית“, עקבית, נועזה, בתור חלק בלתי נפרד של פעולתנו. אולם: לא בתור מטרה לעצמה, אלא בתור אמצעי פוליטי. ללא השליות. ללא פילנטרופיה מזויפת ומיסיונרית מדומה. ללא „תפקיד מהפכני במזרח המתעורר“ בתור מטרה לעצמה, יהיה זה מזרח „לאומי“ או מזרח „מעמדי“ או מזרח „רוחני דתי“. אמצעי פוליטי – ולא יותר מזה. כי תנועה פוליטית אנו, תנועת העם העברי הבונה לו את המולדת שלו בארצו למען יכבוש מחדש את עצמאותו הפוליטית, למען ישוב לחיים עצמיים, חיי כבוד, חירות ויצירה.

חלילה לאמצעי להיהפך למטרה. כי אז, אם יקרה הדבר, יאבד קיומנו כאן את כל טעמו. לא לשחרר אחרים באנו הנה, אלא לשחרר את עצמנו, ולאחרים נעזור מתוך הכרה, ששחרורנו אנו לא יתכן במסגרת העבדות. כל „פרוגרמה ערבית“ היא כלי אין חפץ בו, אם המוני היהודים נשארים בנכר ואם העם העברי נשאר משועבד לגלות. הטעם וההצדקה היחידים להתאמצותנו להגשים את „הפרוגרמה הערבית“ הוא שיהיו לנו הכשרון והכוח והאפשרות להגשים בשלמות את הפרוגרמה היהודית, את הפרוגרמה הציונית, הכתובה – לא בתכנית באזל, לא בהצהרת בלפור, לא במנדט הא"י, אלא בהיסטוריה העברית: עצמאות העם העברי, שליטת העם העברי על גורלו, גאולת ישראל בארצו.

י“ח תשרי תר”ץ 22.10.29

פרט אופיני לסוג כתיבה שנודע אצלנו בזמן האחרון. הוגו ברגמן, המסביר ב„הפועל הצעיר“ מכ"ח תשרי את „דרכי ההסכם“ עם הערבים, לא הזניח את ההזדמנות לציין ש„אינסטינקטים רעים השתלטו על חלק גדול של עתונותנו ועל חלק ידוע בתוך ההסתדרות הציונית“ – ושכח לפרש „האינסטינקטים הרעים“ מהם ולקרוא בשמו של „החלק הידוע“ של ההסתדרות הציונית. לפי נוסח הודעת „ברית שלום“: הכל חטאו. ועוד: כשהוא שואל אם ימצאו בקרבנו מדינאים שיכריזו נמרצות על „דרכי ההסכם“, אין שאלתו אם תהיינה להם הבינה והחכמה לכך, אלא אם „יעיזו“, כּלומר: אנו חשודים לא בחוסר בינה או בקוצר ראות, אלא דוקא במורך לב ובפחדנות: לא „נעיז“. גם זהו פרט אופיני בנוסח הידוע המוסרי־המאשים, שנעשה כבר לבאנאלי בסוג כתיבה ידוע, ועל כן אבד לו כוחו המוכיח. אמנם לא זהו החשוב במאמרו של ברגמן אלא הנסיון, הראשון כמדומני, של מימוש כלשהו בשטח „ההסכם“. בין הקבוצה שברגמן נמנה עליה ובין הישוב העברי מתנהלת זה כמה שיחה בלתי פוריה בהחלט. הם אומרים לנו: נחוץ שלום. ואנו עונים: בודאי. אולם הגידו בבקשה כיצד משיגים אותו? כי אין זה ראוי לתנועה גדולה, אשר רבים תפקידיה וגדולות צרותיה, לחזור תמיד על ההנחה מבלי לדעת ולא כלום על הגשמתה. התשובה שקבלנו עד עתה לא היתה על־פי־רוב אלא חזרה על ההנחה: נחוץ שלום. לעתים נשמעת הוספה: מדינה דו־לאומית. ושוב בקשנו ביאורים ממשיים: מה זאת המדינה הדו־לאומית, מה היא נותנת לנו ומה היא גורעת? הפעם מבאר ברגמן דבר־מה, לא הרבה, פרטים קטנים, אולם דבר־מה ממשי המאפשר אולי שיחה פוריה יותר.

נקבל לרגע את ההנחה: מדינה דו־לאומית. לכאורה מה אומר לנו מושג זה? בארץ קיימים שני עמים וכל אחד חי את חייו, דואג להתפתחותו, לגידולו, לתרבותו, לבריאותו ויחד עם זאת משתדל לא להפריע לחברו, ואף לעזור לו; הענינים המשותפים לשני העמים, עניני הארץ בכללה, נדונים ונפתרים ע"י שני העמים גם יחד, מתוך רוח של הסכם ושלום; אולם שני העמים האלה קיימים קיום מובדל, הם נשארים שני עמים שונים – הלא לשם כך נקראה המדינה הזאת: דו־לאומית. אולם לפי ביאורי ברגמן ולפי דוגמאותיו יוצא דבר אחר לגמרי, אחר בהחלט.

הדוגמה הראשונה: מסים וצרכים אלמנטריים. אסור ליהודים לעשות חשבונות עם המדינה. לא חשוב כמה הם מכניסים לקופתה וכמה הקופה הזאת מוציאה לטובתם. לדבר זה יקרא „דקדוקי עניות“. על היהודים להשלים עם זאת, שהם הם המפסידים במשק הממשלתי. בין שאר הנמוקים גם זה: „כוחנו הכלכלי ביחס יותר גדול מזה של הערבים“. על הנמוק הזה יש לחלוק. את ההנחה שערבי א"י, בתור לאום, בתור כלל, הנם פחות מבוססים ומשורשים בכלכלתם מהיהודים, לא כל כך קל להוכיח. אולם לא זה חשוב כרגע. נימוק אחד יכול להיות טפל. חשובה ההנחה: במדינה דו־לאומית אסור לעם לעשות חשבונות עם המדינה. יש קופה משותפת ומה שנכנס בה – נכנס, מה שהוצא – הוצא. וחסל. אם כך, נשאלת השאלה: מהי האפשרות בידי עם אחד במדינה דו־לאומית לדאוֹג לעניניו, ביחסיו עם הממשלה ועם קופתה? אין אפשרות כזאת. „דקדוקי עניות“ לעשות חשבונות. אל נדבר על קפוח זכות, על אי־צדק אשר בסידור כזה שהיהודים יתרוצצו בכל תפוצות הגולה, בכל עיר ועיירה אשר יהודים שם לחזור על הפתחים ולקשקש בקופסא כדי לקיים את מוסדות החנוך והבריאות שלהם, בה בשעה שהמסים שלהם מוּצאי לבתי חולים ולבתי ספר של הערבים. נדון על השאלה אך ורק מנקודת המבט של דו לאומיות. במה היא מתבטאת בסידור הרצוי לברגמן? בלא כלום. יש קופה משותפת וישנן הוצאות ללא הבדל בין מי שהכניס בה הרבה ובין מי שהכניס מעט. אך הרי זהו הסדור הרגלי אשר כולנו מכירים אותו, אולם במדינה אשר לאום אחד חי בה, לא במדינה דו־לאומית.

כדי לחזק את דוגמתו מביא ברגמן (בשם ר' בנימין) השואה: היהודים והערבים הנם, לגבי א"י, כשבטי בני ישראל לגבי ההסתדרות הציונית – ללא חשבונות. אתה עומד רגע ורוצה להבין – במה הדבר דומה? כלום רצינו לבנות את ההסתדרות הציונית על יסוד דו־לאומיות? או מרבה־לאומיות? כלום לא הכרזנו תמיד ש„עם אחד“ אנו ויש להרוס את ההבדלים הללו בין שבטי בני ישראל ללא שריד כלשהו? ועל כן אמרנו: אין חשבונות בין שבטי בני ישראל בתוך ההסתדרות הציונית. אולם במדינה דו־לאומית אנו מחייבים (הלא המושג עצמו אומר זאת) קיום מובדל בין שני עמים. על כן: יש הצדקה לחשבונות, כאשר יש הצדקה לדאגת כל עם ועם לקיומו, בתור יסוד המדינה בעלת שני עמים.

ועוד דוגמא: המפעלים הכלכליים. יש לשתף את הערבים בכלכלה היהודית. אל נשאל: האם הערבים ישתפו את היהודים במפעליהם הם? אולי באמת עלינו להתחיל. וגם לא נשאל: באיזו צורה יש לעשות את הדבר? הנתן מניות לכמה מנכבדי הערבים? מי יפיק תועלת מזה שיהיה בארץ מספר אפנדים אשר ריוחיהם ילכו ויגדלו? היש לקוות שהם ישתדלו לתת למפעלים הכלכליים שלנו צביון סוציאלי רחב ועממי יותר ולהקטין את ניצול העובד? אך נשאל: מדוע נובעת השותפות הזאת מעקרון של דו־לאומיות? עם הממשלה וקופתה אסור לנו לעשות חשבונות – נניח. אולם בכלכלה שלנו אסור לנו לדאוג להתפתחות הישוב העברי דוקא ולהגברתו? אם לנו אסור, הרי גם לערבים אסור, ועל כן באיזו דרכים ובאיזו צנורות יבטיח כל עם ועם את קיומו המובדל?

מהסתדרות העובדים דורש ברגמן דבר גדול הרבה יותר מ„שותפות הערבים“ – על ההסתדרות הזאת לחדול להיות הסתדרות עברית, אלא ליהפך להסתדרות ארצית, סוציאליסטית בלבד, אשר השאלה בשבילה איננה: „כמה פועלים ערבים וכמה פועלים יהודים עובדים במקום זה או אחר, כי אם: העובד כאן פועל ומאורגן ושכר עבודתו הוגן“? גם „סיסמאות כגון אבן עברית וכו' צריכות להמחק ממלוננו“. פירוש הדבר: אסור ליהודים לדאוג להגברת העבודה והתוצרת העברית, אסור להם לדאוג – לא רק כלפי הממשלה, לא רק בעזרת מפעלים כלכליים גדולים, אלא גם בעזרת הסתדרויותיהם הם – לזה שעבודה ופרנסה יהיו ליהודים. עצם הקיום של הסתדרות עברית מובדלת דבר בלתי רצוי הוא. כלום יש בסידור הזה דבר־מה מדו־לאומיות? הלא זהו סידור טיפוסי לארץ אשר עם אחד גר בה. והמחשבה הזו כי יכולות להיות שתי הסתדרויות פועלים, אשר כל אחת מהן דואגת לעמה ושתיהן עובדות יחד בענינים המשותפים, – המחשבה הזאת, המתאימה לכאורה ל„מדינה דו־לאומית“, אינה מובאת כלל בחשבון של ברגמן. והן היא איננה חדשה גם באירופה ובאמריקה, בארצות אשר שני לאומים או יותר גרים בהן, וגם בקרבנו אנו. ובכל זאת: הסתדרות עובדים ארצית בלבד, לא־עברית.

ישנן לברגמן עוד כמה הצעות אשר קשה לתפוס מה מקומן ב„דרכי הסכם“ פוליטי בין שני עמים – העסקת רופאים ערבים ב„הדסה“, העסקת פקידים ערבים בבנקים יהודיים. כלום זהו ההסכם שלכמה עשרות ערבים תהיה פרנסה ממקורות יהודיים?

את כל „דרכיו“ מסכם ברגמן בהנחה אחת: „המולדת קודמת ללאום“ גם בארצות הגולה, אולם ביחוד בא"י. ועוד, בהדגשה מיוחדת: „בכל הענינים הנוגעים למולדת המשותפת, אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים, ואחר זה ערבים או יהודים“. הנחה מענינת מאד. הנחה שהיא מפתח לכל הלך רוחו של ברגמן ולכל הצעותיו. „המולדת קודמת ללאום בארצות הגולה“ – מאין צצה לפתע פתאום ההנחה הזאת אצל ציוני ותיק, אשר כל ההתלבטויות של המחשבה הציונית – ולא רק ציונית, אלא יהודית בעלת הכרה – ידועות לו בודאי היטב מאד? מדוע אני, יהודי פולני או רוסי או גרמני, מחוייב לחשוב קודם כל על „מולדת“, ואת עניני אני, עניני עמי, אני מוכרח להציג בצל לעומת עניני המולדת? מה לי, ליהודי, המולדת הזאת, אם היא אינה מבטיחה לי את קיום עמי – קודם כל, ראשית כל, בתור ההנחה היסודית אשר בלעדיה אין לי שום בירור עם „המולדת“ הזאת? אין לי, ליהודי, מולדת בלתי אם במסגרת קיום עמי. ואם לא – אני חדל להיות יהודי, אלא נהפך לפולני, לרוסי, לגרמני. אוכל להבין, אם יבואו ויגידו לי: קיום הגון של עמך בלתי אפשרי הוא בלי מולדת המתקיימת קיום הגון – תדאג למולדת וממילא תצמח ברכה לעמך. את זה אני מוכן לברר, להסכים או לא להסכים, באשר ישנו כאן קרקע, לאומי, יהודי, לבירור. אולם אם יבואו ויגידו, בתור הנחה יסודית, „המולדת קודמת ללאום“ – לא. אזני לא תקלוטנה את הפזמון הזה. הן שמעו אותו ועיפו ממנו בתכלית.

ברגמן מוסיף: „קל וחומר בא“י“. מדוע? הן בינינו, בעתון העברי היוצא בארץ ואף כשמדברים בלשון יחיד, מותר להגיד בגלוי: אמנם אין להשוות את הארץ הזאת לפולין, ליטא ורוסיה, הן גם מבגדי הראציונליזם הטריטוריאליסטי יצאנו מזמן. א”י – א“י היא. ובכל זאת: מה היא לי אם אינה מבטיחה לי את חיי עמי? מה אעשה בה, על כל יפיה וקדושתה, על כל זכרונותיה וקשריה ההיסטוריים, אם יכריחו אותי להתיחס אליה כמו אל מטרה לעצמה ולא כאל הצלת עמי, ובהתפתחותה לראות את התפתחות „המולדת“ ולא התפתחות עמי? אלה אשר הציונות יקרה להם אל יעמידו לפנינו את האלטרנטיבה הזאת – א”י או המוני העם היהודי. כי אם נכונה היא, האלטרנטיבה, נבחר לא בארץ, אלא בעם.

„בכל הענינים, הנוגעים למולדת המשותפת, אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים, ואחרי זה ערבים או יהודים“ – אותה המחשבה. „בכל הענינים הנוגעים למולדת“ – ומה אינו נוגע למולדת? מתי, איפה, באיזה שטח עבודתי, פעולתי, מחשבתי, מרצי מותר לי להיות יהודי? וכלום לא לשם זה בלבד, אך ורק לשם זה באתי הנה? כלום מותר להפוך את הארץ, הנועדה לכנס בתוכה את עם ישראל, ל„מולדת“ מוכנה אשר הדאגה לה, ולה קודם כל, היא מצות הציונות?

בכל הצעותיו של ברגמן – קופה ממשלתית משותפת, ללא „דקדוק עניות“ של חשבונות מובדלים, מפעלים כלכליים משותפים, הסתדרות עובדים ארצית, „למחוק ממלוננו סיסמאות כגון אבן עברית“, הרופאים הערבים ב„הדסה“, הפקידים הערבים בבנקים היהודים, בכל הנחותיו – „המולדת קודמת ללאום“, בכל השואותיו – כשבטי בני ישראל בתוך הסתדרות הציונית כן הערבים והיהודים בא"י, מונח (בהכרה או שלא בהכרה – לא חשוב) רעיון אחר לגמרי, מונחת התפיסה אשר איננה „מוליקולרית“, של שני גופים לאומיים מובדלים, אלא „אתומיסטית“, של האתומים היהודים והערבים, היוצרים להם לא מולדת משותפת, אלא מולדת מאוחדת, מולדת אחת. התמזגות שלמה של שני העמים הגרים בארץ לעם אחד, הוא יצור חדש, הוא עם חדש, עם ארץ־ישראלי, אשר ענין אין לו – לא יכול להיות לפי התפתחות הענינים, אם גם ירצה ברגמן בזה – בעם ישראל, על חזונו ועל אסון המוניו.

אנשי „ברית שלום“ מדברים אתנו, על פי רוב מתוך רוגז. מלבד ה„חטאתם“ התמידי שלהם יש עוד יסוד אחד לרוגז זה: למה איננו מטים אוזן לדבריהם, למה אנו מדברים אתם כאילו הם „בוגדים“ או לכל הפחות „תלושים“ והנה שמעתי בעיון רב את ביאורו של ברגמן למושג „מדינה דו לאומית“. השתדלתי לחדור לתוכו, ללא מחשבה על „בגידה“ ועל „תלישות“ של מישהו המחפש כמוני, המחפש כמונוּ כולנו את דרכי תנועתנו. „בגידה“ – טובת הנאה פרטית במושג הזה, רצון להזיק ולהכשיל, ועל כן אין לו מקום כלשהו כאן. „תלישות“ – מי ימדוד את עומק שרשיו של היהודי בתוך הקרקע עצמו? לא, לא שאלת „הבגידה“ או „התלישות“ כאן. ממנו והלאה. שאלה אחרת לגמרי כאן – שאלת תפקידנו בארץ וטעם ישובנו בה, וברגמן, במאמרו האחרון הזה, כשירד בפעם הראשונה מעל הר הטפת המוסר לעמק הדברים הקונקרטיים, נוטל מאתנו את תפקידנו ואת ישובנו. כי בכל הדברים הטובים אשר הוא מבטיח – שלום עם הערבים, התפתחות „המולדת המשותפת“ – אין ענין כלשהו, כשהם לעצמם. הם טובים אך ורק בתור תנאי מוקדם לדבר אחר לגמרי – עם ישראל בארצו. ובמקום הדבר היחידי הזה, אשר רק בו התפקיד, שרק הוא נותן טעם והצדקה למפעל הציוני ורק לשמו באנו, מציע ברגמן, תחת שלט מזויף של „מדינה דו לאומית“, „ארץ־ישראליות“ הקודמת לעם ישראל.

ולזאת לא נסכים. לא נוכל להסכים. לא נוותר על שלום עם הערבים באשר אנו גם מבינים שיצירתנו תקום מתוך יסורים קשים באוירת מלחמה. לא נזניח את „התפתחות הארץ“ באשר אין אנו מתעלמים מן הסתירה אשר בהתפתחות הישוב העברי בקרב הארץ המפגרת בכללה. אולם כל זה מתוך הנחה: עם ישראל, עניניו, חייו, קיומו, קודמים. כי בלי זה אין תפקיד ואין הצדקה לתנועה הציונית ולמפעלה.

ב' חשון תר"ץ 5.11.29

החקירה הפרלמנטרית, המתנהלת זה כשבועיים בירושלים, מגלה תמונה מזעזעת של המשטר הא“י. במשך כמה ימים שקדמו לפרוץ המאורעות נהלו „נכבדי“ הערבים הסתה שיטתית נגד היהודים וקראו את המוניהם לפרוע. ההסתה היתה גלויה. היא נעשתה לעיני הממשלה. במשטרה מונחים ראפורטים מפורטים עם טופסי נאומים של כל השיכים האלה. ובכל זאת לא נפסקה ההסתה ואיש לא חשב ברצינות להתכונן למועד. לא הועילו האזהרות. אף כשפרצו בלבולים בירושלים, לא אחזה הממשלה באמצעים תקיפים ונמרצים – לא בירושלים גופא ולא במקומות אחרים, אשר על המצב בהם דנה לעת עתה הועדה (חיפה, חברון, צפת) – כאילו לא היה ברוּר שבּעֵרה אשר אין מכבים אותה מוכרחה להתפשט. אם החקירה לא תתן לנו בעתיד נקודות אור כל שהן, הוכחות־מה להתאמצות הרצינית של הממשלה למנוע בעד הפרעות ולדכא בהתפרצן, נשתומם רק שהמהומות לא התפשטו על פני כל הארץ כולה. כי מתוך חומר החקירה אין אנו רואים כלל מה היה הכוח הממשלתי המונע בעדן. אולם גם החומר שנתפרסם כבר – והוא כולו מעדוּת אנשי הממשלה – דַיוֹ לדון את ממשלת א”י של תקופת הפרעות לכף חובה, באשר היתה זאת ממשלה שלא רצתה למשול. ומבלי להכנס לסבות התופעה הזאת, אין ולא יכול להיות לממשלה ציוּן רע מזה.

האם יש לנו רשות להגיד שהממשלה נוכחית, הממשלה שלאחר ימי אב, רוצה למשול בארץ?

בחומר הזה שנתגלה לעיני ועדת החקירה יש בודאי חידוש רב לחברי הועדה. חידוש־מה יש בו גם לנו, כי למרות חשדינו הקשים, לא ידענו גם אנו את מדת חולשתה של ממשלת לוק. אולם לממשלה אין חידוש בחומר הזה. הרי לוּקח מראפורטים של המשטרה, מיומניהם של פקידי הממשלה. כל השמות האלה אשר אנו שומעים אותם בפעם הראשונה – של השיכים המסיתים ושל הפקידים המטומטמים שאינם יודעים את חובתם – ידועים לממשלה היטב. ובכל זאת: השיכים הללו לא נמסרו לדין והפקידים הללו לא פוטרו ממשרותיהם. אלה מהלכים ברחובות ובודאי ממשיכים בפעולתם ואלה „מגינים“ על חיינו ובטחוננו.

ברחוב ובמסגדים הכל כמו שהיה. אדרבא: רע פי כמה ממה שהיה. העתונות הערבית מדברת בשפה אשר לא היתה מעיזה להשתמש בה לפני מאורעות אב. כאילו המאורעות האלה, הם הם שנתנו לעסקנים הערבים עוז חדש. הפורעים נעשו גבורים. בכל ערמת החוקים של הממשלה והאמצעים האדמיניסטרטיביים שבידה, אין מכשיר אשר בעזרתו אפשר להלחם בחרם כלכלי שהוכרז על ישוב שלם. מותר לאיים (בגלוי, בפירוש) על היהודים בפרעות חדשות ועל הממשלה במרד, אם תפריע לפרעות. העתונוּת הלועזית מדברת על התכוננות הערבים לפרעות, על הזיון הערבי ההולך ונעשה בארץ, על הברחת נשק. עתונאי אנגלי מרמז בדברים ברורים למדי על דרכי הזיון הזה, על האנשים המעורבים במעדי פשע אלה – רק הממשלה אינה יודעת ולא כלום. שום פעולה רצינית אינה נעשית כדי לפרוק את הנשק מעל המתכוננים לפרוע. כדי לקיים ולהגביר את התסיסה בארץ, נאחזים העסקנים הערבים בכל מיני אמצעים העלולים להשפיע על עם בלתי מפותח ובעל דמיון. כל הסימבוליקה „המהפכנית“ – למן הדגל השחור ועד קבורת „הצהרת בלפור“ – גוּיסה למטרה זו. הפגנות־רחוב אינן פוסקות. גם ועדת החקירה אינה יכולה לבקר את המקומות שבהם פרעו הערבים ביהודים, מבלי שהביקור הזה יהפך להפגנת איבה כלפי היהודים, על כל אלה עונה הממשלה באפס פעולה. היא טרם אחזה בכל אמצעי שהוא, אשר יַראה לעסקנים הערבים, שהממשלה מוכנה לעמוד בפרץ, ולהמונים הערבים שעסקניהם ממשיכים להוביל אותם בדרכים עקלקלות. כשנזדמן לנציב העליון לדבר בפומבי, במלוא סמכותו, על דרכי פעולתו ועל כווּן עבודתו, מצלצלים דבריו כהתנצלות בפני הערבים וכהתעלמות גמורה מפני הישוב העברי והתנועה הציונית. חליפת המכתבים בין האמיר עבד־אללה להנציב היא תעודה מיוחדת במינה: עזות וחוצפה ידבר האמיר, „תחנונים“ יענה הנציב.

בכל המסגרת האדמיניסטרטיבית־משפטית הזאת, שאינה אוסרת את ראשי המסיתים ונותנת להם להמשיך את פעולתם, המניחה את פקודת העונשים הקיבוציים על הנייר, יש רק פרט אחד אשר בו כאילו מתגלית תקיפות ונאמנות לחוק. אלה הם פסקי המות שנגזרו על אחדים מן הפורעים. אולם שום ברכה לא תצמח מקיום פסקי דין אלה לישוב העברי ולמפעל הציוני. דעה זוּ נובעת לא רק מתוך התנגדות כללית למיתת בית־דין, אלא גם מתוך הערכת המצב הפוליטי אשר בו אנו נמצאים. במסגרת האדמיניסטרטיבית־משפטית הזאת של הפקרות ושל העדר־משפט, כשמכל האמצעים להשלטת החוק נאחזים בנקודה הזאת ורק בנקודה הזאת, עלולה היא, לפי דעתי, למלא תפקיד פרובוקציוני בלבד.

מאין נובעת המסגרת הזאת, שסכנות גדולות ומכריעות מטביחות־אב כרוכות בה? על הסיטואציה הפוליטית המשונה הזאת זורקת אור־מה שיחה, אנקדוטית ממש, שהיתה בימים אלה בין יו“ר ועדת החקירה ובין עורך־דין הממשלה. כשדברו על הבנין, שנבנה כמה שבועות לפני המאורעות סמוּך לכותל, אמר מר פרידי: „לוּ ניתנה הפקודה להפסיק את הבנין, היה הרושם נורא בעולם המושלמי“. ואולם מר שאו אינו נותן, כנראה, לבלבל את מוחו במשפט מפוצץ ושואל: „איזה עולם מושלמי – הווקף, המועצה המושלמית או הועה”פ הערבי – למה כונתך?“ מר פרידי שנלחץ אל הקיר, היה מוכרח לצמצם במאד־מאד את „העולם המושלמי“ שלו – עד „למושלמים הגרים ליד הכותל“.

כאם המפתח. המצב המחריד והמבייש אשר בו אנו נמצאים נובע מזה, שהשלטון נמצא בידי אנשים הרואים תמיד לפני עיניהם את „העולם המושלמי“, או המעמידים פנים כאילו הם רואים אותו. אין לדעת מדוע אמר מר פרידי את המשפט „הכללי“ שלו – משום שהוא עצמו מאמין בעולם הדמיוני הזה (גם מבין עסקנים ציוניים וסופרים ציוניים יש משתתפים במלאכת הזיוף הזה), או משום שרצה ליצור רושם מוטעה אצל הועדה. ואין לדעת מהו – „העולם המושלמי“ של שולטי הארץ – יצור דמיונם החולה או מכשיר רמאות פוליטית, אולם יהיה מה שיהיה, „העולם“ הזה – אם התנועה הלאומית הערבית, הגדולה, החזקה, המסוגלה לעורר מהפכות ומרידות, או המופתי בירושלים, שנעשה למנהיג האומה, או הועד הפועל הערבי שנעשה למפקדה ראשית של צבא עצום, או האמיר עבד־אללה, שנעשה לנסיך הארצות הערביות ההולכות ומתאחדות במלחמת הקודש נגד האויב היחידי המסכן את קיום האומה הערבית, הלא היא הציונות – „העולם המושלמי“ הזה, הוא הוא המכריח את ממשלת ירושלים לשבת בחיבוק ידים למראה מעשי הרס הנעשים בארץ, הוא המכריח את הנציב העליון לדבר בטון של התנצלות עם „אמיר“ עבר הירדן, הוא המכריח אותו לעשות ויתור אחרי ויתור לועד הפועל הערבי. ואין יו“ר אשר ישאל את שליטי הארץ: „ממה נבהלתם? מה היצור הזה אשר לו אתם מוסרים את השלטון שבידיכם?“ אילו היתה ממשלת ירושלים נאלצת לענות תשובה ברורה על השאלה הזאת, כמו שנאלץ מר פרידי על ידי יו”ר ועדת החקירה, לא היתה תשובתה שונה בהרבה מתשובתו הוא.

ואולם, כנראה, אין איש שואל, ומשום כך, כאשר יקרה לכל ממשלה חלשה: הכוח הקיים בדמיון בלבד, הכוח שבמציאות איננו בלתי אם גרעין רפוי, הולך וניזון, ומתאזר עוז ויש סכנה שיהפך לכוח ממש. אפשר אך משחק חמד לו השלטון עם הארץ – המשך של אותו משחק מימי אב. אולם אנו נשלם, בודאי, מחיר עצום בעדו. ויתכן שמשחק זה יעלה ביוקר רב גם לשלטון עצמו. והנציב העליון של בריטניה הגדולה בא"י לא יהיה הראשון בין המדינאים שעוררו וגידלוּ „בידים“ רוחות אשר אין להם שליטה עליהן.

ח' חשון תר"ץ 11.11.29

ציונים, עורכי העתונות הציונית, כתבי העתונות הכללית, כל מיני „חובבי דיפלומטיה“ בארץ גופא בתזכיריהם – רבים הם העוסקים במלאכה המשונה למדי במיצר שלנו. לכאורה, חובת כל האנשים האלה היא לאזור כוח ולהתרכז בהגנה על הערכים היסודיים של הציונוּת נגד האויבים המרובים התוקפים אותה. ואילו האנשים האלה שמו להם מטרה אחרת: „לפקוח את עינינו“ על כוח האויב ולהכריח אותנו ע"י כך ל„שלום“ אתו. ובאשר לפי הנתוח שלהם כוח האויב הוא עצום וכוחנו אנו אפסי, אין השלום הזה יכול להיות בלתי אם ויתור על ערכי הציונות ועל כבושיה בעבר, בהוה ובעתיד.

איך משיגים את המטרה? ביחוד, כאמור, מתוך הפרזת כוח האויב. הציונים הללו באים אלינו – וגם אל העולם החיצוני – ומספרים גדולות ונצורות על ארגון הערבים, על אחדותם, על התנועה הלאומית הכבירה הזאת אשר מן הנמנע ללחום בה. והם מתרעמים עלינו, כמו שעשה זאת לפני זמן קצר עורך ה„יודישה רונדשוי“, על שאין אנו רוצים לראות את האמת וכותבים את המלה „מנהיגי“ הערבים במרכאות דוקא. הלא האנשים האלה, ששלחו נגדנו את הפורעים, מנהיגים אמיתיים הם, והראיה – העובדה עצמה שהפורעים נשמעו להם.

האם נכון התאור הזה, האם מתאים הוא למציאות החדשים האחרונים?

הערבים התאחדו והתארגנו. במה התבטאו הארגון והאיחוד? לא בפעולה יוצרת, חס ושלום. ולא במחשבה עמוקה שאיננה, אלא בזה שעתונים שיצאו קודם פעמיים בשבוע יוצאים עתה כל יום, בזה שקול האופוזיציה הערבית כמעט שלא נשמע יותר. בנמוקים אלה, ממש באלה ובדומים לאלה, באים העתונאים הללו ומספרים לקוראיהם על הכוח הערבי העצום. ועל דעתם לא יעלה כלל, שהתופעות האלה מתבארות ע“י תסיסה פוליטית בת־רגע, שאחזה את הארץ ע”י דבר פשוט בתכלית הפשטות, הלא הוא: האמצעים הכספיים הנמצאים בידי מנהלי „התנועה“. ומלבד זה: כלל וכלל לא נכון שהאופוזיציה הערבית נעלמה כליל. דוקא בזמן האחרון הרימה שוב את ראשה. ולמה נהיה פזיזים כה במסקנותינו, למה לא נחכה עוד חדשיים – חצי שנה? אולי תשתנה התמונה? כלום מותר לעשות הערכות מכריעות על יסוד מצב רוח השורר כיום בארץ? אין אנו יודעים את הנעשה בפנים המחנה הערבי. אולם ישנם כמה סימנים המרשים לפקפק ב„אחדות הברזל“ של המחנה הזה וביציבותו.

וישנן עוד הוכחות לכוח „התנועה“ הערבית: דגלים שחורים ב־2 בנובמבר, השביתה הכללית. כאן לפנינו הופעה מענינת מאד: אותם האנשים הרוצים להוכיח לנו, על יסוד כל הדיקורציה הזאת את כוח הערבים, – בשעה שהם דנים על ענינינו אנו, הם מתיחסים בזלזול גמור ומוחלט לכל הועידות, הקונגרסים, הדגלים והנאומים שלנו. כל זה בשבילם רק „רעש“ ו"צעקנות“ מחוסרי כל ערך, שאינם מעידים כלל על כוח התנועה. אצלנו הם מעריכים אך ורק מעשים, מפעלים, ביחוד השקעת כסף. גרעין של אמת, וכלל לא קטן, ודאי יש בהשקפה הזאת. אמנם החוגים האלה דוקא מגזימים בגרעין זה ונוטים להשליך החוצה גם את כל ה„אימפונדרבילים“ אשר תנועה ציבורית קיימת עליהם לא פחות מאשר על המפעלים המעשיים. אולם לא זה חשוב. חשוב שאותם הדברים, כשהם נעשים בקרבנו, הם מעוררים בוז וזלזול, מעוררים בגלוים הערבי כבוד והערצה. לגבי הערבים רואים אלה בכל הרעש סימני „תנועה כבירה“, אשר אנו מחויבים להכנע בפניה.

תנועה לאומית, מנהיגים – חס וחלילה להכניס אותם ב„מרכאות“. מדוע? מה זכותם של האנשים האלה – המופתי והועד הפועל הערבי – להתימר למנהיגי התנועה הלאומית הערבית? בחירה? לא. המופתי נתמנה למשרתו הממשלתית ע"י סמואל, ואיש לא ידרוש מאתנו להסיר את המרכאות מאת ה„בחירות“ לועידה הערבית. ובכל זאת – מנהיגים! מדוע? מה עשו לעמם, במה קידמו אותו, במה שרתוהו, מתי דאגו לו, לשחרורו הסוציאלי, להשכלתו, לבריאותו, מה ומתי הקריבו לטובתו, למען נהיה מחויבים להתיחס אליהם בכבוד ולהכיר בהם את מנהיגי עמם? לא כלום. כנופיה של מנצלי עמם אשר הנאת־טובה פרטית כנגד עיניהם. כיום הזה על כל פנים – לא יותר. ועל כן – מדוע הם מנהיגים בלי מרכאות דוקא?

ועל זאת ישנה תשובה נצחת, כביכול. ההמונים הלכו אחרי האנשים האלה – על כן הם המנהיגים. אל נחפז. נבדוק אחת לאחת את המימרא הזאת. ההמונים? מתי? איפה? מאות ומאות כפרים ערבים נשארו שלוים ולא זזו ממקומותיהם בשעת הפורענויות. בגלילים שלמים – יהודה, שומרון, גליל – כמעט שלא הורגשה תסיסה כלל. ואם נסכם את כל אלה אשר השתתפו בפרעות (ורק נוציא, כמובן, מתוכם את הבידואים, המוכנים תמיד, בשעת כושר והפקרות, להתנפל על מישהו, גם על אחיהם הקרובים ביותר), בכל המקומות שבהם פרעו הערבים ביהודים, כמה נקבל? סבורני, שאם נמנה אלפים אחדים, והגזמנו. האלה הם המונים? וכלום באמת גם האלפים האלה הלכו אחרי המנהיגים הללו דוקא, על סיסמאותיהם הפוליטיות של עכשיו? כלום האלפים האלה הלכו ללחום בציונות, בהצהרת בלפור, בישוב העברי? אין זו אמת. הם הלכו לנקום נקמת דת ודם, אשר כאילו חוללה וכאילו נשפך, הם הלכו לפרוע פרעות ולשדוד רכוש. מדוע הלכו? עתה, עם הימים המעטים של ועדת החקירה אין כבר ספק בדבר: משום שספרו להם כל מיני בדויות ועלילות והבטיחו להם ש„הממשלה אתם“ והממשלה מצדה עשתה הכל כדי שהפורעים יאמינו גם בבדויות וגם ב„נייטרליות“ שלה. כל הבנין הזה – הוא זיוף. האמת היא ש„המנהיגים“ השקיעו כוחות עצומים להקמת הערבים נגד היהודים, השתמשו למטרה זאת באמצעים קיצוניים (מה נורא יותר מחורבן המסגד?), שמו על כף המאזנים את האבן הגדולה ביותר שברשותם (הדת! המופתי הגדול!), עוררו אינסטינקטים שפלים ביותר, עשו את כל העבודה הזאת בתנאים פוליטיים נוחים ביותר (לוק! העדר הנציב! העדר המנהיגים היהודים מן הארץ! כֶּסֶל של חוגים יהודים ידועים!), ואמנם הספיקו להרוס 3–4 נקודות יהודיות ולעשות טבח בחברון ובצפת (ישוב חלש שאינו מסוגל להגנה עצמית כל שהיא!), אולם מנקודת המבט של „התנועה הלאומית“, „תנועת המונים“, נחלו מפלה עצומה, גם מבחינת כמות המשתתפים ב„תנועה“ וגם מבחינת אופי „התנועה“.

וגם כאן חוזרת אותה תופעה משונה שצוינה לעיל. אותם האנשים, הרואים בפרעות אב תעודת־סמכות למופתי להֵחָשֵב למנהיג האומה הערבית, בשעה שהם דנים על ענינינו אנו, יש להם אַמת־מדה אחרת לגמרי. אולם לתנועה הערבית להיותה חזקה וכבירה, תנועה לאומית של שחרור, די בפרעות בלבד.

ואחרי הפרעות, בא תורו של „העולם הערבי“. איה הוא? איפה מצרים, סוריה, עיראק, אף עבר הירדן? איה העזרה הפוליטית הגדולה מארצות אלה? איה ההמונים הנלהבים והאמיצים התורמים סכומים גדולים? איה המעשים והמפעלים? ואפילו ההשתתפות בחרם על התוצרת העברית האי"ית איה? לא כלום.

אפשר להבין שהעתונות הערבית מזייפת את המציאות – על אלה קיומה. אפשר להבין שלוק ואשר אתו מסלפים את האמת – הם מוכרחים להציל את עצמם. ואולם הציונים? למה להם להשתתף במלאכת הזיוף והסלוף הזה? למה להם „התנועה הלאומית הערבית“ הזאת על „מנהיגיה הכבירים“. כיצד אינם מבינים, שהכוח אשר הם מעמידים כנגד עינינו כוח דמיונם הוא, ואם יהפך לכוח ממש הרי רק הודות ללוק והודות לפאניקה בין היהודים אשר הם הם, הציונים הטובים האלה, זורעים בשתי ידים? הם, אנשי התרבות הפוליטית, המעורבים בחיי גרמניה ואוסטריה וצרפת ואנגליה וארצות הברית, כיצד לא למדו מקורות העמים האלה בשנים האחרונות דוקא, השנים שלאחר המלחמה, שאילו היו הכוחות הצבוריים של העמים האלה מתיחסים ל„עושי הפרעות“ אשר בקרבם, כמו שהם הציונים האלה, מזמינים אותנו להתיחס למופתי ואשר אתו, היו כל המדינות הללו כבר מזמן בידי הקומוניסטים ו„המאה השחורה“ למיניה? כי מי לא ניסה – ובשעות ידועות גם הצליח – להוכיח את „סמכותו להיות מנהיג העם“ בעזרת הרצפט הפוליטי הפשוט הזה – ארגון מהומות?

בנו תלוי הדבר במדה רבה, במדה מכרעת – אם נעמוד במשבר הזה או נסגיר את עמדותינו. בנו תלוי הדבר – באשר לא צבא עצום, אלא כנופית פוליטיקנים לוחמת בנו. שאלה ערבית, עם ערבי – לחוד, עלינו לפתור את השאלה הזאת, עלינו למצוא את הדרכים לחיי שלום עם העם הערבי. אולם אין שום יסוד פוליטי – על אחת כמה וכמה אין שום יסוד מוסרי – למסור את גורלנו לידי הכנופיה ההיא. אם רק אמיצי לב ואמיצי הכרה נהיה, אם לא נתן לפאניקה להשתלט עלינו, אם נגלה, בכל הזדמנות, בכל מקום, את זיופיהם של המופתי ולוק, אם נדרוש ללא פקפוקים ובתוקף את זכותנו, הזכות לבנות, מבלי לגרום נזק ועול למישהו, את המולדת העברית בא"י – יכול נוכל.

י' חשון תר"ץ 13.10.29

בנאום הפתיחה של שנת הלימודים באוניברסיטה העברית אמר ד“ר מגנס: „אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הנסיון להכנס לארץ המובטחת לא בדרך הכבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, קרבנות, אהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק בפני מצפונו של העולם“. דברים צודקים. יתר על כן: הרשות בידינו להגיד שאת החובה הזאת, אשר ד”ר מגנס ציין אותה כתכנית העתיד, ממלא עם ישראל, על כל פנים במדה מרובה גם בהווה. הן הנסיון הזה „להכנס לארץ המובטחת“ לא התחיל מן הכבוש האנגלי דוקא. היה זמן והכוח השולט בארץ לא הכיר בנו, אלא נלחם בנו. אף על פי כן לא הסתלקו היהודים מ„עבודה קשה ומקרבנות“ והתחילו והמשיכו בהתישבותם ב„דרכי שלום ותרבות“. מאז הכבוש האנגלי כאילו נשתנתה התמונה, אולם למראית עין זרה בלבד. העומדים בפנים העבודה היהודית בארץ יודעים היטב שלמעשה גם בתקופה הזאת „דרך יהושע“ היתה סגורה ומסוגרת לפנינו, אילו גם היינו רוצים בה, וב„כוח הפגיונות“ לא השתמשנו. גם במשך השנים הללו לא היתה דרכנו אחרת מאשר דרך התרבות, השלום, העבודה הקשה והקרבנות, הדרך אשר לה הטיף ד"ר מגנס.

אולם בזה שקבענו את העובדה הזאת ובזה שחזרנו פעם נוספת על הצורך בשלום ובהבנה, טרם ציינו את הדרך אשר לפנינו. נניח שבעתיד נתאמץ ונשתדל עוד יותר מאשר בעבר. נניח שנקדיש את מיטב כוחנו לפתרון הפרובלימה הערבית יהודית. נניח שנמצא דרכי הבנה המבטיחות לנו מה שנחוץ לנו (בלעדי זה הן אין טעם להבנה): המשך מפעלנו, ויחד עם זה יעמוד הצד שכנגד בעקשנותו הזדונית ויוסיף לענות לנו, כמו שעשה זאת בעבר, ב„לאו“ מוחלט, מה נעשה אז? זאת היא השאלה אשר כל אלה, המחפשים דרכי שלום, לא לשם הטפה בלבד, אלא לשם המשכת המפעל הציוני, אסור להם להתעלם ממנה.

וד“ר מגנס, אשר הרגיש בודאי בשאלה הזאת – היא היא השאלה הטרגית באמת בתוך הסבך הערבי־יהודי – עונה עליה תשובה אשר אי־אפשר לנו לקבלה, באשר אין צדק בה, ובאשר כליון עמנו, הקיים קיום עצמי, כרוך בה. ד”ר מגנס אמר: „אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית שנעסוק בה, ומוטב שהעם הנצחי שהאריך ימים כה רבים וראה באבוד אימפריות אדירות מן העולם, יתאזר בסבלנות, יתכוֹן תכניות וימשיך לצפות“. מה פירוש הדברים „אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה“? הוי אומר: עשינו הכל כדי למצוא הדרכים האלה, אולם נתקלנו בקיר אטום – הערבים לא הסכימו להמשכת מפעלנו, ואז – עלינו להסתלק ולהמשיך „לצפות“. אין צדק בהכנעוּת זאת, היא סותרת את חפץ־החיים וכוח־היצירה של עמנו.

שיבת ישראל לארצו הנה ערך אבסולוטי שאינו תלוי בתנאים. זאת היא האל“ף והת”ו של התורה הציונית. ומי שמתנקש ביסוד הזה מתנקש בציונות כולה. הארץ הזאת, ארץ ישראל, ארץ העם היהודי היא. היא גם ארץ הישוב הערבי ואין ציוני הרוצה לגרש אותם ולהלחם בהם, וכולנו מחויבים לחפש צורת חיים משותפת אתם, ללא עול וללא עושק. אולם העובדה הזאת שבא“י נמצאים כמה מאות אלפים ערבים אינה משנה במאום את העובדה היסודית אשר עליה מבוססת הציונות: זכות היא ליהודים לשוב לארץ הזאת ולא חסד. אין זה פסוק מוצלח בלבד מתוך התעודה האנגלית המפרשת את הכרזת בלפור, אלא בסיס הציונות כולה. זה אינו ניתן להתערער. המשך מפעלנו אינו מותנה בהסכמת מישהו. אפשר שיהיה קשה יותר או קל יותר. מהיר יותר או אטי יותר, מרוכז יותר בעבודת היצירה או נֵאָלץ לטפל בהסרת המכשולים לעבודה הזאת – הכל לפי הסכמה או הפרעה של כוחות אחרים המעונינים בא”י, אולם אין כוח בעולם, ויהיה זה חבר־הלאומים או ממשלת המנדט או הישוב הערבי של א“י, אשר בידו לשלול מאתנו את זכותנו על העבודה הישובית בארץ הזאת. איזו פורעניות שלא תבואנה עלינו, את מפעלנו לא נפסיק, מעבודתנו לא נסתלק, לקראת מטרתנו נלך בכל הדרכים העומדות לפנינו, כיאות לעם המכיר בזכותו. ו„מצפונו של עולם“ יצדיק אותנו, באשר מושכל ראשון של מצפון הוא: הכרת זכות האדם על מולדתו. ואם חסרה הכרה זאת, אם „אי־הסכמת“ כמה מאות אלפים ערבים הגרים בא”י, אשר איש אינו נוגע לרעה בהם, עדיפה על רצון העם העברי ועל רצון ההיסטוריה העברית, הרי מזויף הוא המצפון הזה, איננו מצפון כלל.

וכלום זאת הפעם הראשונה שכופרים בזכות עם לתחיתו? כלום מלחמות כאלה, מנוהלות ע“י כוחות אדירים יותר מאלה שעומדים על דרכנו, לא ליוו כל תחית עם, שהוצרך ללחום על שחרורו? ד”ר מגנס הזכיר בנאומו את מאציני. והנה בקום לעם האיטלקי נביא זה, איך קבלו אותו? רדיפות, לעג, תעלולים פגשו אותו מבית, בקרב העם האיטלקי עצמו, מפימונט הצפונית עד סיציליה הדרומית. ומבחוץ: מלך אוסטריה ומלך רוסיה, צרפת וספרד עמדו נגדו. הכוח הרוחני הגדול ביותר שהיה אז בעולם כולו – הכנסיה הקתולית העולמית – הכריזה עליו מלחמה לחיים ולמות. איש דמיון ורוצח כאחד היה בעיני העולם. „אי־הסכמה כללית“. לא היה לו כל כוח להשען עליו. הן העם האיטלקי לא היה בעין ואיטליה היתה אך מושג גיאוגרפי. אילו היה ד“ר מגנס נואם את נאומו לא על התחיה העברית, אלא על התחיה האיטלקית ולא בשנת 1929, אלא בשנת 1829 – ומאציני אז בן 24 והוא כבר באמצע פעולתו – האם היה מיעץ לו להסתלק, נוכח „אי־ההסכמה“ הכללית הזאת, בבית ובחוץ, נוכח אי האפשרות למצוא „דרכי הבנה“ עם האפיפיור והמלכים והנסיכים? הגיון נאומו היה מחייב את ד”ר מגנס לעצה זאת. מאה שנים עברו – ודמות מאציני מופיעה על הר הצופים כנביא איטליה, כנביא האנושיות כולה.

ואל ינחמו אותנו ב„סבלנות, בתכניות חדשות, בצפיה“. אל נשתעשע בהכרה שעם עתיק יומין אנו אשר „ראה באבוד אימפריות אדירות מן העולם“. עברו הזמנים כשכוח הצפיה בלבד היה בסיס מספיק לקיום העם. עברו הזמנים כשהסתכלות בחורבן אחרים נִחמה את „העם הנצחי“, טעמנו את כל הטעם של הנחמה הזולה הזאת, אשר שפלות ויהירות החלש כאחת בה. שתינו מכוס התנחומים הזאת עד הטפה האחרונה ומָתקה הכוזב מר הוא לנו ללא שאת. ואשר לתכניות חדשות, אין ולא יכולה להיות לעם ישראל תכנית אחרת מלבד שיבתו לא“י. אילמלא היתה ההכרה הזאת חיה בנו, אילמלא היתה חודרת בנו עד מוח עצמותינו, לא היינו נקראים ציונים ולא היינו מתקבצים הלום מכל קצוי עולם. חזון אחד נוכח עינינו: או המשך המפעל הא”י או התנוונות וכליה בנכר. וכל שם מפואר שינתן להתנוונות הזאת לא יסתיר ולא יכסה את מהותה. ועל כן אין ברירה לפנינו: לשם הקלת מפעלנו, לשם טהרתו וטוהר בוניו, נשתדל ונתאמץ להשיג הסכמת הכוחות הנוגעים בדבר. בראש וראשונה נבקש הסכם עם ערבי א"י, ואולם עצם מפעלנו, זכותנו וחובתנו להמשיך אותו, בכל הזמנים, בכל התנאים, אינם מותנים בהסכמת מישהו.

י“ט חשון תר”ץ 22.11.29

א: סיר ג’ון פילבּי

שתי התעוּדוֹת שנתפּרסמוּ אתמוֹל – מאמרי פילבּי וּמגנס – עלוּלוֹת להרים בּמקצת את המסך מעל המשׂא-וּמתן הפוֹליטי שהתנהל לפני כּמה שבוּעוֹת על ידי נגיד האוּניברסיטה העברית. אך “בּמקצת” כּי התעוּדוֹת נתפּרסמוּ לכאוֹרה לשם ויכּוּח פּוּמבּי בּלבד, אוּלם למעשׂה שימשוּ יסוֹד להצעה פּוֹליטית מסוּימת, אשר טרם הוּצאה לרשוּת הרבּים.

אילוּ גם לא ידענוּ, כּי המחבּר של התעוּדה הראשוֹנה הנהוּ מתנגד חריף לציונוּת, לא מתמוֹל ולא משלשוֹם, כּי אם מאז התנקשה הציוֹנוּת בּחלוֹמוֹתיו על השלטוֹן הבּריטי בּארצוֹת ערב, לא היה קשה כּלל לעמוֹד על כּך על-פּי התעוּדה הזאת בּלבד. “סֹוף-סוֹף – נאמר בּה – נפתח השׂדה לפּעוּלה בּארץ-ישׂראל”. “סוֹף-סוֹף”, זמן רב כּנראה, חיכּה פּילבּי להזדמנוּת זוֹ להתערב בּעניניה ולשבּוֹר את התנוּעה הציוֹנית. והנה גרם לוֹ מזלוֹ הטוֹב שכּנוּפית מנהיגים ערבים אירגנה פרעוֹת בּיהוּדים ועל כּן “נפתח לוֹ השׂדה לפעוּלה”. בּשעה שפּילבּי כּתב את מאמרוֹ טרם התחילה ועדת החקירה את עבוֹדתה, בּכל זאת היה כּבר פּסק-הדין על מאוֹרעוֹת אב מוּכן בּעיניו – כּתוּב וחתוּם. “האמבּיציוֹת הפּוֹליטיוֹת של העוֹלים הציוֹניים החדשים” גרמו למאוֹרעוֹת. מה הן האמבּיציוֹת האלה, זאת יוֹדע פּילבּי היטב מאד, הוּא מציין אוֹתן מתוֹך אמיתיות נאמנה: הציוֹנים הפוֹליטיים הללו אינם רוֹצים אלא בּ“השתלטוּת גמוּרה על הארץ הקדוֹשה” וּפירוּש ההשתלטוּת הזאת בּפיו הוּא: “נישוּל הרוֹב הערבי”. עתה, אחרי הפרעוֹת, “הגיעה השעה לשׂים מעצוֹר לתנוּעה שיכוֹלה להביא בּכנפיה רק אסוֹן”. כּך ניגש פּילבּי לשאלה הארצישׂראלית: מאוֹרעוֹת הדמים היוּ מעין מהפכה לאוּמית, צוֹדקת בּיסוֹדה, מפּני שהציוֹנוּת לדעתוֹ, שוֹאפת לנשל את תוֹשבי הארץ מעל אדמתם.

מתוֹך גישה זוֹ אין לכל השאלה הארצישׂראלית אלא פּתרוֹן אחד ויחיד: ל“נשל” את הציוֹנוּת. ואמנם, לפני כּמה שנים היה לפּילבּי העוֹז ויוֹשר-הלב להבּיע את דעתוֹ זאת בגלוּי. עברוּ שנים, ומה שנראה לוֹ פּעם לחלוֹם מזיק, הספּיק להפוֹך למציאוּת מזיקה. הציוֹנוּת לא חדלה מלהתקיים, על אף המכשוֹלים ששׂמוּ על דרכּה תלמידיו של פּילבּי. להיפך, היא התחזקה והתבּססה, בּארץ וּבּתפוּצוֹת הגוֹלה. וּפּילבי איננוֹ רק מתנגד לציוֹנוּת, הוּא גם פוֹליטיקאי פּיקח וּבּעל כּשרוֹן. איש כּמוֹהוּ לא ינפּץ את ראשוֹ אלי קיר. הוּא ינסה לחדוֹר לתוֹך המבצר פּנימה וּלפוֹרר אוֹתוֹ שם, אבן אחרי אבן. וההצעה הזאת אשר הביא לפני הד"ר מגנס, צריכה היתה לשמש לוֹ פתח.

אחרי שהוּא נזכר בּ“הבטחת” מק-הון (אף על פּי שלוֹ הן ודאי בּרוּר ערכּה האמיתי), הוּא מבטיח ליהוּדים קוֹדם כּל וראשית כּל, לשמוֹר על הצהרת בּלפוּר. בּמלאכת הפּוֹליטיקה אין ליהוּדים נסיוֹן רב. ועד עכשיו הן לא שיחקה להם השעה וגם עכשיו עוֹד רע מצבם בּעוֹלם. על כּן יהיוּ ודאי אסירי תוֹדה בּעד כּל מלה טוֹבה, וּמתוֹך אי בּגרוּתם הפּוֹליטית ודאי יקבּלוּ מלה טוֹבה כּמעשה וּכמטבע בּעל ערך מלא. על כּן, נקח נא, בּתוֹר יסוֹד לפתרוֹן השאלה הארצישׂראלית, את הצהרת בּלפוּר. מה יהיה אתה למעשה, מה תתן הצהרה זוֹ ליהוּדים? תקותוֹ של פּילבּי היתה ודאי, כּי אלה לא ישאלוּ כּלל את השאלה הפשוּטה הזאת. אוּלם גם אם ימצא מי שלא יסתפק בּמלה נאה וישאל למעשׂים לוֹ הכין פּלבּי מראש גם תוֹספת-מה: “חוֹפש העליה בּתחוּמי יכוֹלת הקליטה של הארץ”, אמנם הוּא שכח להגיד למי הוּא מבטיח את “חוֹפש העליה” – ליהוּדים אוֹ אוּלי גם לערבים אוֹ אוּלי לכל איש שירצה לעלות ארצה (יש יסוֹד להניח, כּי לא מתוך שִכחה תפס פילבּי לשוֹן סתוּמה ולא הוֹסיף ל“עליה” את התוֹאר “העברית”). וּמלבד ההוֹספה הקוֹנסטיטוּציוֹנית הזאת, הרי אפשר לפתוֹח לפני היהוּדים עוֹד אפקים רחבים. הם יוֹכלו לבוֹא הנה “ללמוֹד וּללַמד בּאוּניברסיטה”. לא די? “יבוֹאוּ לפתח את תרבּוּתם הלאוּמית על קרקע מוֹלדתם הנוֹשנה” לא די גם בזה? הם “יבוֹאוּ להתישב על הקרקע וּלעבּדה”. עכשיו ודאי כּבר די והוֹתר, האם מישהוּ ירצה להפריע להם? אל יתנוּ למחשבה הזרה הזאת להשתלט על רוּחם – הלא “הערבים חיוּ עם היהוּדים בּשלוֹם וּבּרֵעוּת זה מאוֹת בּשנים, כידוּע מדברי-הימים של ארם-נהריים, של סוּריה ושל תימן”. וּמכּיון שכּך, יכוֹלים “טוֹבי היהדוּת” לשקוֹט לבטח, על דברי-הימים האלה ישָענו.

וּמה יהיה על הערבים? כּיצד לקנוֹת את לבּם לתכנית זוֹ “הבּלפוּרית”? גם לכך יש לוֹ לפילבּי אמצעי בּדוּק: אנוּ ניתן להם משטר “דמוֹקרטי-רפּוּבּליקני” (מה יפה המלה הזאת!), אנוּ ניתן להם “ממשלה לאוּמית”. מי יכוֹל לדרוֹש יוֹתר? מי ערבי ויהיה כּה כּפוּי-תוֹדה שגם אחרי קבּלת המתנה הגדוֹלה הזאת לא יסכּים להכניס משפט אחד אוֹ שנַים בּקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית שאינם מחייבים אוֹתוֹ לשוּם דבר רציני מסוּים? על כּן יסוּדר הענין גם עם הערבים.

והצד השלישי – אנגליה? לאנגליה לא נחוּץ כּלוּם. לה פילבּי גם אינוֹ דוֹאג כּלל, הן עיניו נשׂוּאוֹת רק להשכּין שלוֹם בּ“ארץ הקדוֹשה” ורק לשם כּך כּיתת את רגליו למצרים ואחר-כּך לארץ-ישׂראל, נכנס כּאן לתוֹך משׂא-וּמתן עם אנשים שוֹנים ועם גוּפים שוֹנים, וכתב את אשר כּתב. הן הנחתוֹ היא “שאין לממשלה הבּריטית כּל רצוֹן להשתלט על ארץ-ישׂראל לטוֹבת עניניה האימפּריאליים” ועל כּן אין לה כּל צוֹרך בּשוּם דבר. אוּלי רק פרט קטן יש בּכל זאת להכניס לקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית וגם פרט זה לא בּא אלא לשם שלוֹם, כּדי ליצוֹר התאמה בּין הממשלה הלאוּמית הערבית וּבין הכרזת בּלפוּר. הפרט הזה הוּא: הנציב העליון האנגלי, אשר “ישמוֹר בּידוֹ את ההנהלה של כוֹחוֹת הצבא ואת האחריוּת המלאה לשמירת הבּטחוֹן הציבוּרי”. וּמלבד זה תהא לוֹ, דרך אגב, “זכוּת ויטוֹ לגבי כל חוֹק אוֹ פעוּלה ממשלתית” וזה הכּל.

אילוּ היתה בּאה תעוּדה זוֹ לאו דוקא לפני ד“ר מגנס, בּעל השקפוֹת ציוֹניוֹת מיוּחדוֹת במינן, כּי אם לפני ציוֹני סתם, היה ודאי משיב לפּילבּי בּערך דברים אלו: הגישה היסוֹדית לפרוֹבּלימה הארצישׂראלית שנתבּטאה בּתעוֹדה הזאת איננה נכוֹנה. לא היה בּארץ כּל נסיוֹן של מהפכה לאוּמית, וּמאוֹרעוֹת-הדמים אינם כּלל תוֹצאה של אמבּיציוֹת ציוֹניוֹת. הערכת הציוֹנוּת הפּוֹליטית שניתנה בּתעוֹדה הזאת עלילה זדוֹנית, באשר מעוֹלם לא רצוּ הציוֹנים “לנשל את הרוֹב הערבי” ואין הם חוֹלמים “להשתלט על הארץ הקדוֹשה”, אלא לחיוֹת חיים עצמאיים בּארץ הזאת. אמנם חוֹבה היא לציוֹנוֹת לחפש דרך של פשרה עם הערבים, ואוּלם רגע זה שלמחרת הפרעוֹת (ובעצם – בימי המשך הפרעוֹת), איננוֹ הרגע המתאים בּיוֹתר לחיפּוּשׂ הפשרה הזאת, וּמארגני הפרעוֹת האלה אינם האנשים המתאימים בּיוֹתר להנהלת המשא-וּמתן. ואשר להצעה המעשית של פּילבּי, הרי היהוּדים אמנם אינם מנוּסים כּל כּך בּעניני הפּוֹליטיקה, ואוּלם לא בּמידה כּזאת שיסכימוּ להסתפק בּמשפטים ערטילאיים אחדים בּקוֹנסטיטוּציה. ודאי ירצוּ בּערבוּיוֹת מעשיוֹת וּממשיוֹת יוֹתר למפעלם הקשה. וגם הסיכויים אשר פילבּי פּוֹתח בּפני היהוּדים – אוֹניברסיטה וכו' – לא יוּכלו לספק אוֹתם, בּאשר תפקיד אחר עוֹמד לפניהם, הלא הוּא – הצלת עם ישׂראל, על המוֹניו, מחרפּת הגלוּת וּמכּלית הנכר. והעצה הזאת אשר בּפיו – “ללמוֹד וּללמד בּאוּניברסיטה” – אין בּכוֹחה לתת תשוּבה כּל שהיא על צרכי העם העברי שהוֹלידוּ את התנוּעה הציוֹנית. וּבּמידה שאין תשוּבה לצרכים חיוּניים אלוּ – צרכים חיוּניים מאד, לפי תפיסת הציוֹנים: צרכי חיים אוֹ מות – של העם העברי, בּה בּמידה אין גם ענין מיוּחד בּ”שלוֹם בּארץ הקדוֹשה". בּהצעת פילבּי אין שוּם ערוּבה מעשׂית, כּי לציוֹנוּת תינתן האפשרוּת למצוֹא בּארץ-ישׂראל את הפתרוֹן לשאלה, אשר היא, היא בּלבד, מענינת אוֹתה: לשאלה היהוּדית. "העליה החפשית בּתחוּמי יכוֹלת הקליטה של הארץ היא אמנם דבר חשוּב, אבל לא בּרוּר למי תינתן זכוּת העליה הזאת. וּמי יקבע את תחוּמי-היכוֹלת האלה? וּמלבד זה: לא על העליה בּלבד מדוּבּר בּין התנועה הציוֹנית וּבּין ממשלת בּריטניה, אלא גם על הסיוּע האקטיבי, בּכּל שטחי החיים, וּבהתישבוּת קוֹדם כּל, להקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. מה יהיה על הסיוּע הזה, אשר לפי אוֹתוֹתיו של המנדט וּלפי רוּחוֹ היוּ צריכים היהוּדים להרגיש בוֹ על כּל צעד ושעל? דברים כּאלה שפילבּי מציע, יכוֹלים היהוּדים למצוֹא בּכּל ארץ וארץ. איזוֹ מדינה ואיזה עם יאסרוּ על היהוּדים לאסוֹף מיליוֹנים וּלהכניסם ארצה, לבנוֹת אוּניברסיטה, כּדי “ללמוֹד וללַמד בה” וּלהגר ארצה “בּתחוּמי יכוֹלת קליטתה”?

ואשר לידידוֹת הערבית, שהיא צריכה לשמש ליהוּדים מעין ערוּבּה, כּי עבוֹדתם לא תוּפרע, הרי חלילה לנוּ להוֹציא פסק-דין קשה על העם הערבי בּכללוֹ, ואוּלם אוֹתם דברי-הימים של היהוּדים בארצוֹת הערביוֹת אשר עליהן נסתמך פילבּי, מצַוים עלינוּ להתיחס בּזהירוּת מרוּבּה לשליטים הערביים. ואילוּ ידע פילבּי מה הוּא סח, אוֹ אילוּ היה מקצת מן היוֹשר בּדבריו, הרי היה את תימן, את תימן המעוּנה והדוּיה על כּל פּנים, מוֹציא מרשימתוֹ.

אמנם בּדבר אחד צדק פילבּי: מחלה נתגלתה במשטר הפוֹליטי של הארץ הקדוֹשה, אוּלם הדיאגנוֹזה שקבע לה פילבּי איננה קוֹלעת לגמרי, המחלה היא בּאי-מילוּי המנדט על ידי בּריטניה הגדוֹלה ועל ידי האדמיניסטרציה הארצי-ישׂראלית שלה. וריפּוּי המחלה הוּא בּמלוּי המנדט, כּלוֹמר בּעזרה פּעילה להתישבוּת היהוּדים, כּדי שבּנין הבּית הלאוּמי המוּבטח לעם העברי יוּכל לקוּם בארץ הזאת. כּאשר תעלה ממשלת אנגליה על הדרך הזאת, אז יהיה מוּטל על התנוּעה הציוֹנית לחפש, יחד אתה וּבּעזרתה, את הדרכים לשלוֹם עם העם הערבי היוֹשב בארץ. הפּרעוֹת בּיהוּדים לא תהיינה יסוֹד למשא-וּמתן. מעוֹלם לא נסכּים שהרוֹצח יהיה רשאי לדרוֹש וּלקבּל פיוּס פּוֹליטי בּעד מעשׂי-הרצח שלוֹ. היסוֹד היהוּדי והאמיתי למשא-וּמתן הוא: הבּית הלאוּמי לעם העברי והצרכים האמיתיים של הישוּב העברי.

הציוֹני הפשוּט, אשר עליו היה מוּטל להעיר הערוֹת לתעוּדת פילבּי, היה אוּלי מפסיק כּאן ואוּלם אילוּ רצה, היה יכוֹל גם לעבוֹר לניתוּח הצד הערבי והאנגלי של ההצעה, ואז היה מגלה, שאין ההצעה נוֹתנת כּלוּם גם לערבי ארץ-ישׂראל – כּל זמן שהכּוֹח הממשי (עניני צבא וּבטחוֹן ציבּורי) נמצא בּידי הנציב האנגלי, אשר לוֹ גם זכוּת ויטוֹ על מה שתחליט “הממשלה הלאוּמית”. לשוא דוֹחה פילבּי כּל רעיוֹן על הנהלת ארץ-ישׂראל “כּמוֹשבת כּתר” וּמתימר, כּביכוֹל, להיוֹת “דמוֹקרט-רפּוּבּליקני”. בּמשטר אשר הוּא הציע יהיה תפקידה של הממשלה הלאוּמית לא יוֹתר חשוּב ולא יוֹתר מכריע מתפקידה של הכרזת בּלפוּר בּקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית. ההכרעה, השלטוֹן ממש, יהיה בּידי הנציב, המפקח על הצבא ואשר לוֹ זכוּת הויטוֹ.

על כּן: אין ההצעה הזאת נוֹתנת ליהוּדים כּלום, ואין היא נוֹתנת לערבים כלוּם, כי אם היא מבטיחה את כל השלטוֹן לבּריטניה. ולא עוד אלא היא משחררת אותה מכּל המעמסה של ההתחיבוּיוֹת אשר הוּטלה עליה בּתוֹקף המנדט. ההצעה איננה כּלל נסיוֹן להשכין שלוּם בּארץ – לשם אהבת השלוֹם בּלבד – או לפתרוֹן השאלה היהוּדית הערבית בּארץ-ישראל, אלא נסיוֹן לספח את ארץ-ישׂראל לאימפֶריה הבּריטית, בּמחיר זוֹל עד למאד. בּמלים אחרוֹת: אין התעוֹדה הזאת אלא נסיוֹן של רמאוּת פוֹליטית. ואם יש בּה מלה ישרה וגלוּיה אחת, הרי היא אוֹתה המלה הקטנה שפלט עטוֹ של פילבּי, ודאי בּמקרה, בּאמרו: “אין כּל אפשרוּת להזניח סתם את המנדט”. “סתם” אי אפשר להזניח, על כּן צריך לחפשׂ דרך כּיצד להזניח אותו “לא סתם”, כּי אם בעזרת כּל מיני עלי-תאנה של הצעות-שלום.

כּאלה אוֹ דוֹמים לאלה הן ודאי ההערוֹת שהיה הציוֹני מן השוּרה מעיר על תעוּדת פילבּי. ואוּלם קרה הדבר (וּבודאי לא מקרה הוּא), שההצעה נמסרה לד"ר מגנס, בעל השקפוֹת ציוֹניוֹת מיוּחדוֹת במינן.

ב: תשוּבתוֹ של ד"ר י.ל. מגנס

את כּל דברי התעוּדה המזוּיפת שהוּגשה לוֹ על ידי רמאי אימפריאליסטי מוּבהק, קיבּל ד“ר י.ל. מגנס כּתוּמם, כּמטבּע של זהב טהוֹר, שכח מגנס מי הוּא האיש אשר לפניו, ולא חש מה כּתוּב בּתעוּדה אשר לפניו והסכּים מיד לכּל. ואפילוּ שכח לשאוֹל את עצמוֹ מהוּ הערך המעשׂי של כּל ההצעה הזאת. לא בּירר לעצמוּ בּשם מי מדבּר פילבּי את דבריו וּמה ענין לנוּ להתעסק בתכניוֹתיו של אינטריגן, שעלה על דעתוֹ להתערב בּענינינוּ. אמנם ד”ר מגנס מַשוה את הצעת פילבּי לדעוֹת שהוּבּעוּ על-ידי מנהיגי הערבים בּשנת 1922 וקוֹבע, מתוֹך ספוּק רב, את “ההתקדמוּת הרבה”. אוּלם האם דיבּר פלבּי בּשם הועד הפוֹעל הערבי? האם הלך אליהם עם הצעתוֹ זאת, על כּל הדברים הטוֹבים שבּה – הכּרת הכרזת בּלפוּר וכו'? ואם הלך והציע – בּמה שב? הקיבּלו את הצעת השלוֹם הזאת?

ד“ר מגנס לא בּירר ולא חקר, והסכּים לאשר הוּצע לוֹ מיד. הוּא הסכּים, שהוֹדוֹת לפרעוֹת תוּעמד לדיוּן שאלת המשטר בּארץ וכי עכשיו היא השעה של משׂא-וּמתן עם מארגני הפרעוֹת האלה. הוא הסכּים, שאנחנוּ הציוֹנים, נשב כּאילוּ על ספסל הנאשמים, כּאילו אנחנוּ החוֹטאים, ועל כּן עלינוּ לעשוֹת את הויתוּרים הפוֹליטיים ולעשוֹת אוֹתם “בּיד רחבה” דוקא. הוּא הסכּים לכל העלילוֹת על הציוֹנוּת הפוֹליטית והוֹסיף עוֹד עליהן כּהנה וכהנה. גם הכרזת בּלפוּר איננה טוֹבה בעיניו ולא רק משום שאיננה בּהירה למדי, אלא גם משוּם שהיא “הדגישה יתר על המידה את קשר היהוּדים לארץ-ישׂראל” ולא הדגישה את חשיבוּתה של ארץ-ישׂראל בתוֹר ארץ קדוֹשה בין-לאוּמית” ועל ידי כּך היא עלוּלה לעוֹרר רוֹשם כּאילו רק יהוּדים קשוּרים בארץ הזאת. יש, איפוֹא, הכרח “לשפוֹט מעל הצהרת בּלפוּר את פירוּשה המוּפרז”, ואשר ל“זכוּיוֹת המוּסריוֹת והחוּקיוֹת של הערבים, שאינן מוּטלוֹת בּשאלה”, שוּב “צוֹדק פילבּי”, הוּא צוֹדק בּכּל. אם יש לוֹ לד"ר מגנס לתקן, הרי זה רק התיקוּן היחידי: שהנציב האנגלי יאוּשר על ידי חבר-הלאוּמים. אם זאת יעשׂה ויבוֹא הכּל על מקוֹמוּ, אמנם לא הכּל. הצעת פילבּי היא צרת-עין יוֹתר מדי. לא כּלפי יהודים, אלא כּלפי האנושות. הן הארץ הקדוֹשה היא לא רק ליהוּדים, היא קדוֹשה לשלוֹש הדתוֹת ועל כּן היא שייכת לשלוֹש הדתוֹת. אין צוֹרך לא בּממשלה לאוּמית, ערבית אוֹ יהוּדית, ולא בממשלה דוּ-לאוּמית. נחוּצה לנוּ ממשלה ארצי-ישׂראלית, שתפקידה יהיה לשמוֹר על קדוּשת הארץ. ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מדינה בין-לאוּמית, בין-דתית, בין-גזעית, אליבא דאמת אסוּר גם להגיד שהארץ שייכת ליהוּדים, למוּסלמים ולנוֹצרים, כּי הרי היא שייכת לכּל בּן-אדם שמטרתוֹ היא שלוֹם עלי אדמוֹת ורצוֹן טוב בּין אנשים.

מה גדוֹל רוֹחב-לבוֹ של ד“ר מגנס! מה נעלוֹת השקפוֹתיו! התמוּנה הנישׂאה הזאת היא מזהירה כּל כּך, שאין איש יכוֹל להבּיט בּפניה, כּי מסַנורת היא בּזיוה העילאי כּל עין. מעוורת בּמידה כּזאת שאין אתה תוֹפס בּה כּלום ואין אתה מבין כּלום. מה כּאן תפקידו של אחד-העם? האם על זה חלם ולחם? מה ענין כאן לציוֹנוּת, בּין מדינית וּבין רוּחנית וּבין תרבּוּתית, תהי איזוֹ שתהי? מה אנחנוּ כּוּלנוּ עוֹשׂים כּאן? אחרי אלפי שנוֹת נדוּדים וסבל לא נשאר לנוּ בּמלוא העוֹלם הגדוֹל אלא רכוּש קטן – כשאחינוּ עוֹמדים על עברי פּי פּחת שם, בּרוּסיה וּבתימן, וּבּפולין וּבּרוֹמניה – מאירה לנוּ כּתקוה האחת, כּמגדלוֹר יחידי וּבוֹדד, ארץ-ישׂראל זו, כּברת-ארץ קטנה זוֹ שבּקצה המזרח, בּה תקוַת דוֹרוֹת שהלכוּ לעולמם. בה תקות דורות שיבואו, ופה עומד איש, והוא קנצלר האוניברסיטה העברית הראשונה אשר בה הצופים, לאומי וציוני ותיק, אשר רבּים מטים אוֹזן לדבריו, והוּא מחלק בּשתי ידים את הרכוּש הקטן הזה, את הירוּשה האחרוֹנה של האוּמה, מחלק אוֹתה על ימין ועל שׂמאל, לכּל דכפין, תוֹשבי הארץ, מוּסלמי כל העוֹלם, נוֹצרי כּל העוֹלם, כּל מי שלבּו לשלוֹם – לכּוּלם הארץ הזאת, בּית היא ליהוּדים, לנוֹצרים, למוּסלמים, לאנוֹשוּת כּולה. עשיר האיש הזה וּפזרן מאד. אם תהא הארץ הזאת לנוּ – הרי זאת “מדינת בלקן זעירה” בּעיניו, כּאילוּ היתה הקרקע מוּצקת מאד מתחת לרגליו, וּצרכים חיוּניים לא היוּ לוֹ וה”שמירה על קדוּשת הארץ" מספקת לגמרי את נפשוֹ – ואוּלם לעם, לעם כוּלוֹ, בּרוּסיה וּבּתימן, וּבכל מלוֹא העוֹלם מה לעשוֹת? והקרקע מתמוֹטטת תחת הרגלים והעניוֹת מנַולת כאשר לא ניולה כּל העם? בּמה אשמים אנוּ, שארצנוּ קדוֹשה גם לאחרים – והן אחרים אלה הם כּוּלם עשירים וּמסוּדרים בּביתם וּבארצם וּלכל אחד מהם אין כל צוֹרך רציני ואמיתי בּארץ הזאת? מדוּע אנוּ צריכים לשלם בקיוּמנוּ בעד הקדוּשה הזאת? כּלוּם נחלל את קדוּשתה של הארץ על ידי כּך שנשב בּה ונעבוֹד אוֹתה?

וכּלוּם הארץ הזאת היא היחידה הקדוֹשה “השייכת לאנוֹשוּת כּוּלה?” כּלוּם אתוּנה איננה קדוֹשה – ומי יעיז לדרוֹש אוֹתה מידי היונים, כּדי למסוֹר אוֹתה ל“אנוֹשוּת כּוּלה”? וּכלוֹם רוֹמא איננה קדוֹשה לכּנסיה הקתוֹלית האוּניברסלית – וּבּכל זאת האם ידרוֹש העוֹלם, כּי עם איטליה יוַתר עליה? מדוּע, איפוא, נגזרה גזירה זוֹ עלינוּ דוקא, כּשיש לאל הארץ השוֹממה הזאת להציל את המוֹני עמנוּ וּלהבטיח את תקוּמתם? כּי הן רק עלינו בּלבד גזר מגנס את גזירתוֹ. רק אוֹתנוּ מחייבת קדוּשה זוֹ למסוֹר את הארץ לאנוֹשוּת כּוּלה, באשר קדוֹשה היא לאנוֹשוּת כוּלה. ואוּלם על ערבי הארץ אין חוֹבה כּזאת מוּטלת. אם הם לא יסכּימוּ – הלא כּן מסיים ד"ר מגנס את מאמרוֹ – אין לעשׂוֹת נגדם ולא כּלוּם. אז לא תצטרך הארץ להיוֹת לא בּין-לאוּמית ולא בּין-דתית ולא בּין-גזעית ולא יהיה כּל צוֹרך בּשמירה מעוּלה על קדוּשתה. היא תוּכל אז להישאר ארץ ערבית בּלבד בּאין מפריע.

רק עלינוּ הוּטלה הגזירה הזאת. מדוּע? משוּם שעם בּן חמישה-עשׂר מיליוֹנים עוֹמד מאחוֹרי גבּינוּ ואין לוֹ ולא כּלוּם? משוּם שעם חלש ועני ורב-יסוּרים הוּא? משוּם שהבאנוּ הנה, בּמשך דוֹרוֹת, רבבוֹת צעירים טהוֹרי נפש ועזי רוּח? משוּם שהפכנוּ חלקי הארץ השוֹממה הזאת לנאוֹת-תרבוּת ועוֹד ידנוּ נטוּיה להוֹסיף בּעבוֹדת-יצירה זוֹ? אוֹ משוּם שלא אחזנוּ בּרוֹבים, כּדי ל“העיד” על זכוּתנוּ על הארץ הזאת? אַל נחכּה לתשוּבוֹת. אינן.

ד“ר י.ל. מגנס איננוֹ חדש בּתנוּעה הציוֹנית. הוּא עוֹבד זה שנים רבּוֹת עבוֹדה מסוּרה וּפוּריה בּשדה הארצישׂראלי. חלילה לנוּ לפסוֹק דין על השקפוֹתיו ועל התנהגוּתוֹ של האיש על יסוֹד המאמר הזה בּלבד, ועל יסוֹד קשרים בּני-חלוֹף עם פילבּי. מאז נכתבה תשוּבתוֹ ל”רוֹדף שלוֹם" מזוּיף זה, פירסם ד“ר מגנס תעוּדוֹת אחרוֹת – את נאוּמוֹ בּפתיחת האוּניברסיטה, את הטלגרמוֹת ל”טאג" הניוּ-יוֹרקי, גם הדוֹקוֹמנטים החדשים האלה רחוֹקים עדיין מלהיוֹת תעוּדוֹת של ציוֹנוּת עממית החרדה לגאוּלת המוֹני עמנוּ, ואוּלם ניב אחר מוּרגש בהם, מכּמה וכּמה בּחינוֹת, השעה הזאת, המצַוה עלינוּ בּהירוּת העמדוֹת והגנה מאוּמצת על זכוּיוֹתינוּ למפעל חיינוּ, מצַוְה עלינוּ גם זהירוּת רבּה כּלפי אנשים וּכלפי זרמים בּקרבּנו, למען לא נרחיב את ההבדלים, הקיימים כּבר בּתוֹכנוּ יוֹתר מדי, ולא הנפוֹך את מחננוּ לקיבוּץ פרוּע של כּיתוֹת הרבוֹת אחת בּחברתה, אוּלם האמת צריכה להיאָמר: תשוּבה זוֹ שהשיב ד"ר מגנס לפילבּי, היתה התעלמוּת מוּחלטת מצרכי העם העברי ומן התוֹכן החי של הרעיוֹן הציוֹני, לכּל צוּרוֹתיו וּלכּל פירוּשיו. התבּטלוּת גמוּרה, עד יסוֹד אידיאוֹלוֹגי נבוּב וערטילאי, אשר אין כּל יחס בּינוֹ וּבין המציאוּת הכּלכּלית, הרוּחנית והנפשית של המוֹני העם העברי, של המוֹני הישוּב הערבי ושל האנוֹשוּת כּולה.

פח מוֹקשים טמן לוֹ פילבּי וד"ר מגנס נלכּד ברשתוֹתיו.

כ“ו – כ”ח חשבון תר"ץ (29.11–1.12.1929)

א. מכתב מק־מהון וטהרת הדימוקרטיה

הבירור והליבון של השׁאלה האי"ית – שאלת היחסים בין היהודים, הערבים והאנגלים – מתרכזים כמעט תמיד בשטח פוליטי בלבד. מדברים על „שלטון בית“, על „פרלמנט“, על „ממשלה לאומית“ בצורות שונות, מתוך הגבלות שונות, מתוך סמכות רחבה או מצומצמת של המוסדות הרפרזנטטיביים.

הגישה הזאת אינה מוצדקת כלל במצב המיוחד של א"י.

דרישות מנהיגי הערבים ל„ממשלה לאומית“ מבוססות, קודם כל, על ההתחייבויות האנגליות בזמן המלחמה. ישנו מכתב של מק־מהון. והנה: אם רע הדבר ואם טוב, אולם עובדה היא, שלהבטחות שניתנו בזמן המלחמה, בעצם ימי הקרב, כשהמדינאים והעמים היו מוכנים, לשם הצלתם, להציע כל מיני תכניות והצעות, ובלבד שיגבר כוחם, – אין כוח מחייב גם אחרי המלחמה, אם המעונינים בדבר לא דאגו לכך שההבטחות האלו תקבלנה צורה קבועה, עד כמה שאפשר צורה בין־לאומית, גם לאחר המלחמה, בזמן כריתת ברית השלום. איש אינו יכול לדעת בודאות גמורה את המצב הצבאי והדיפלומטי בסוף המלחמה ואת השינויים שהיו עלולים לחול בתמונה הבין־לאומית וביחסי הכוחות. למדינות ההסכם היו התחייבויות מסוימות לגבי רוסיה, אולם המשטר הצארי נפל ואתו בטלו התחייבויות המלחמה כלפי הארץ ההיא. הבטחות ניתנו לאיטליה בנוגע לים האדריאטי, אולם הן ניתנו טרם הצטרפו ארצות הברית למדינות ההסכם – ובן ברית חדש וכביר זה סרב להכיר בהן ועל כן לא נתמלאו במלואן. הבטחות ניתנו ליון – ולא רק בשעת המלחמה אלא כבר בשעת כריתת ברית השלום – וקמאל פחה התקומם נגדן, שינה את המצב האוביקטיבי ומדינות ההסכם נכנעו. כשנתפרסמה הצהרת בלפור היה תכנה, בהכרת המדינאים האנגלים, רחב הרבה יותר מן המנדט הא"י, שאושר אחר כך. איש – מלבד אולי הציונים בעצמם – לא הבין את ההצהרה אחרת מאשר הכרזת „המדינה היהודית“. ובכל זאת נוצר אחרי המלחמה מצב בין־לאומי אשר לא אפשר פירוש כה רחב של ההצהרה, והציונים השלימו עם המנדט. ואילו לא היו הציונים דואגים לכך שיהיה להם מנדט, כלומר שהצהרת בלפור תלבוש אחרי המלחמה צורה בין־לאומית מסוימת, היה ערכה של ההצהרה הזאת לא גדול יותר מערכו של מכתב מק־מהון. אם רע הדבר ואם טוב, אולם זהו המצב, ויש לו גם הצדקה אוביקטיבית. הבטחות־המלחמה אינן חוזים, הם רק שטרי פקדון שיש לעמול הרבה כדי לקבל את ערכם במלואם.

חסר־ערך באופן מיוחד הוא מכתב מק־מהון, אשר עליו מסתמכים מנהיגי הערבים וגם כמה מהאנגלים, ובין אלה – משונה הדבר למדי! – גם פילבי אשר הקדיש את כל כוחותיו בזמן המלחמה כדי לשים את הבטחת מק־מהון לאל. כשהיא לעצמה – סתמית ההבטחה הזאת ומשוללת גם אשור רשמי של ממשלת בריטניה. המדינות האמורות שהיו אז בנות־ברית לאנגליה ועל כן היו רשאיות להשתתף יחד אתה בסדור המפה הגיאוגרפית שלאחר המלחמה, גם לא ידעו על קיומה ולא כלום. המכתב מזכיר בפירוש את הצורך בתקונים ידועים בתכנית חוסיין, ואין ספק שהתקון הראשון היה צריך לחול בהוצאת סוריה (אשר הכילה אז בתוכה גם את א"י) מתוך „ממלכת ערב“ החוסיינית. על כך מעיד המו“מ שהתנהל בדיוק באותו זמן גופא בין מדינות ההסכם על דבר א”י דוקא (הסכם סייקס־פיקו). על כך מעיד גם המו“מ שהתנהל עם ההסתדרות הציונית, כמעט בגלוי, על כל פנים לא בסוד מוחלט במשך שנה ומעלה, טרם הגיע לידי פרסום בצורת הכרזת בלפור. במשך כל הזמן ההוא לא מחו החוסיינים נגד הוצאת א”י מתוך הממלכה העתידה שלהם מפני טעם פשוט – כי אחרת לא הבינו כלל את מכתבו של מק־מהון ולמפרע השלימו עם „אבוד“ הפרובינציה הקטנה הזאת. ולא רק לא מחו אלא הכירו, באופן רשמי ומוחלט, בתכנית הציונית (מכתבו של פייצל לד"ר פרנקפורטר בזמן ועידת וירסאל).

וכלום רק הוצאת א“י הפריעה למלוי הבטחת מק־מהון? הלא ממלכת ערב ההיא לא קמה בין ובין כה, ולאו דוקא משום שבינתים נתפרסמה הכרזת בלפור. אותו פילבי, המזכיר עכשיו את מכתבו של מק־מהון כדי ללחוץ על הציונים, הוא שגרם הרבה יותר מהם לכשלון התכנית החוסיינית. ואם תתבטל הכרזת בלפור, כלום ע”י כך תתאחדנה כל מדינות ערב תחת שלטון חוסייני הזקן, היושב באי קפריסין?

לדרישה „הבין־לאומית“ של מנהיגי הערבים אין כל יסוד – על כל פנים כלפי א"י. בנקודה הזאת אין הם רשאים כלל להגיד כי מישהו „רמה“ אותם, כי מישהו עורר בהם השליות ומאן להפוך אותן לעובדות. לא היו מעולם כל השליות.

בפי מנהיגי הערבים – ולעתים קרובות – גם בפי ציונים ישנה טענה אחרת: העקרון הדימוקרטי, אשר היהודים לוחמים עליו בכל מקום ומקום, העקרון של הגדרה עצמית אשר הציונות מבוססת עליו, הם המחייבים הנהגת משטר ריפרזנטטיבי בא"י.

העקרון הדימוקרטי קדוש הוא – למרות כל הנסיון הקשה אשר נתנסה בו אחרי המלחמה בכמה מדינות אירופה. כל התורות של הקומוניסטים ושל הפשׁיסטים על לקויי הפרלמנטריזם, על החסרונות של שלטון העם, אין להם שחר. כולן נוצרו למטרה מסוימת: להצדיק את שלטון העריצים על המוני העם. אמנם לפרלמנטריזם ישנן כמה וכמה מחלות, אולם אין לחפש כל תרופה בשלילת הפרלמנטריזם עצמו. כדי להבריא את החולה אין הורגים אותו. העם לא יתחנך לשלטון עצמי בלתי אם בדרך של שלטון עצמי. שלטון העריצים דוחה רק את הפרוצס הטבעי הזה, ועושה אותו לקשה ומכאיב יותר. ואם שלטון הרוב – וזוהי הדימוקרטיה – אינו נוח, לפעמים, למיעוט, הרי יש להבטיח את זכויותיו של המיעוט, אולם אין לבחור בשלטון המיעוט על הרוב, לא רק משום שאין צדק בדבר, אלא גם משום שבדרך זאת אין כל תקוה שהרוב ילמד פעם את מלאכת השלטון המסודר, המועיל לכלל והחפשי מן הדכוי המיותר של המיעוט. גם לטענה נגד הדימוקרטיות, שאנו שומעים לעתים קרובות מפי דברי „העמים השליטים“ נגד העמים הבלתי־מפותחים, כי רק השבכה העליונה של העם הבלתי־מפותח יהנה מהמשטר הדימוקרטי שינתן לו והשכבות הרחבות יסבלו ממנו, גם לטענה זו אין ממש. אין אמת־מדה הנותנת לעם אחד, ולו גם לעם המפותח ביותר, את הרשות לחנך עם שני ולו גם בלתי־מפותח ולו גם לטובתו. ואין לשדרות הרחבות של העם „הבלתי־מפותח“ כל דרך להגיע לשלטון בלתי אם דרך המלחמה בשכבות העליונות שלו, ורק משטר דימוקרטי יכול להבטיח את צורותיה האנושיות של המלחמה הזאת. גם העיקרון של ההגדרה העצמאית של כל עם ועם קדוש הוא. לכל אומה יש זכות על המולדת שלה, ואין להרהר אחרי זכות זו.

במה הדברים אמורים? כשהעם יושב בביתו והבית – ביתו הוא בלבד ואין הוא מתנקש ברכוש זר. בכל סידור פנימי של העם דורשים הסוציאליסטים והדימוקרטים – והיהודים על פי רוב אתם – משטר דימוקרטי, כלומר משטר הרוב. אולם אם עם שבניו מרובים יחליט לכבוש אדמתו של עם שני, אשר מספר אנשיו קטן הוא, הן כוח ההצבעה יהיה אמנם על צדו של העם הגדול, אולם מי מטורף ויגיד שעיקר הדימוקרטיה חגג כאן את נצחונו? כשכבשה גרמניה את בלגיה – והעם הגרמני עמד אז כמעט כולו על צד ממשלתו – הן התקומם כל העולם נגדה, ודוקא בתוקף קדושת הדימוקרטיה. המספר הרב של הגרמנים בהשואה למספר הקטן של הבלגים, לא הועיל לגרמניה אלא, להיפך, החמיר פי כמה את המצב בהכרת העמים. רשאי כל עם להגיד: אני מסדר את עניני כטוב בעיני, ואם גם הדבר אינו טוב בעיני אחרים. אולם אין רשות לעם להגיד: אני מתערב בעניני עם אחר, מכיון שאם יצטרפו האוכלוסים של שני העמים יחד, ויהא הרוב על צדי. ולא זה בלבד. ישנם מקרים שאין כוחו של הרוב יפה גם אם הרוב הזה הוא בביתו, אולם הבית הזה נוגע בבחינת מה לעמים אחרים. ישנו לא רק עם כשהוא לעצמו, בגבולותיו הוא, אלא גם ביחס לשכניו. יש ומחוייב עם אחד ל„הצטמצם“ כדי לתת אפשרות של נשימה לעם השכן. כדי לתת לפולין אפשרות יציאה לים, מוכרחים היו לחתוך רצועת אדמה גרמנית, על תושביה הגרמנים, מבשר גרמניה וליצור ממנה פרוזדור פולני לים. אפשר שבמקרה זה טעו החותכים, אפשר כי אין פולין זקוקה כלל לים, ואפשר היתה דרך אחרת לספק את הצורך הזה אם ישנו – אולם העיקרון כשהוא לעצמו הן ודאי צודק הוא: מחויב עם לותר גם על דבר שלכאורה יש לו זכות גמורה עליו, אם בדבר הזה תלויים צרכים חיוניים של עם שני. אם לפני ההכרה הבין־לאומית נצבים שני גורמים אלה, אחד מול השני – ויתור־מה מצד עם אחר, וספוק צרכים חיוניים של עם אחר – אין היא יכולה אלא לבחור בחובת ספוק הצרכים החיוניים. בנוגע למדינות שבהן חיים עמים רבים הסתלקו מזמן מהעיקר הדימוקרטי – כלומר מעיקר הרוב – בטהרתו. אם יבואו היום הפולנים או הצ’יכים לפני בית־דין בין־לאומי – לפני הקונגרס הסוציאליסטי או לפני חבר הלאומים – ויגידו: הלא אתם מכירים בעיקר הדימוקרטי, באיזו רשות אתם שוללים מאתנו את זכותנו הדימוקרטית (הן רוב אנחנו בארצנו) לסגור את בתי הספר של „הזרים“, של היהודים, של הרותינים, של הגרמנים – לא ישמע איש לדבריהם, והסתמכותם על העיקר הדימוקרטי יֵרָאה כלעג לעיקר. בביתך, בגבולותיך, תעשה לפי רצונך, אולם אל תגע בזכויות אחרים, אל תגע ברכושׁ אחרים, ולפּעמים תדע גם לותר על דבר־מה מזכויותיך כדי לאפשר את ספוק צרכיהם החיוניים אשר לזולתך – זהו עיקר הדימוקרטיה ועיקר ההגדרה העצמית של כל עם ועם.

א' כסלו תר"ץ 29.12.3

ב. הזכויות על הארץ

ואם יש צדק בהגבלת זכות הרוב ו„ההגדרה העצמית“ שלו כשהנידון הוא סדור חיי עם, הרי כשהנידון הוא קיום עם על אחת כמה וכמה. וכך היא השאלה בנוגע לא“י. הישוב הערבי איננו בעל יחידי של הארץ הזאת. הארץ שייכת גם לעם העברי, היא שייכת לו בתור מולדת שלו. מדוע? משום שבהכרת העם העברי – ובעצם בהכרת על האנושיות – הארץ הזאת היא המולדת של היהודים; משום שלא היתה לעם העברי מולדת אחרת, איננה ולא תהיה; משום שהעם העברי נדון לכליה אם ישאר משולל מולדת; משום שאין הארץ הזאת מיושבת במלואה ויש בה די מקום להקים בה מולדת עברית מבלי לגרום רעה לתושביה. אלה הן עובדות היסטוריות ואנושיות, עובדות־המציאות החיה, עובדות הטראגידיה הלאומית שאין דוגמתה בתולדות האנושיות, ושום רוב ערבי בא”י אינו יכול לשנות בהן מאומה. ואם כך הוא המצב, אם באמת הארץ הזאת שייכת לא רק לישוב הערבי אשר בו כי אם גם לעם העברי, הרי אין כוחו של העיקר הדימוקרטי יפה לה ואי אפשר לפתור את שאלת שלטונה ע“י הצבעה בלבד. אי אפשר לתת לישוב הערבי את הרשות השלמה „לסדר“ את הארץ הזאת כטוב בעיניו, כל עוד עלול סדור זה להחניק עם אחר, אשר זכות לו על הארץ הזאת. המחשבה הזאת יכולה להתעורר – בתור תביעה מוסרית, דימוקרטית – רק אצל אנשים אשר אין להם בטחון גמור בזכות היהודים על א”י, אשר הרגשה להם כאילו היהודים באו הנה לבית זר וע“י עצם קיומם כאן הם גוזלים מבעל הבית דבר מה שאין להם רשות עליו. האנשים האלה המבינים שאי אפשר להרשות לגרמנים, מרובי המספר, לכבוש את ארץ הבלגים, מעוטי המספר, אלה המבינים שיש חובה לתת לפולין אפשרות של יציאה לים, ולו גם על חשבון הגרמנים היושבים על אדמת הפרוזדור (המדובר כאן לא על סדור עובדתי זה, אלא על העיקרון המונח ביסודו), האנשים האלה המבינים שאי אפשר לפתור שאלה של מעוטים לאומיים בדרך של הצבעה, – אותם האנשים אינם רוצים להבין שגם את שאלת א”י ואת שאלת המשטר בה אי אפשר לפור בעזרת העיקרון הדימוקרטי והעיקרון של הגדרה עצמית בלבד. מהיכן אי־ההבנה הזאת? האמנם רק מפני שאין בידי העם העברי הכוח הפיסי המספיק כדי להכריח להודות בזכותו ובבעלותו (המשותפת עם הישוב הערבי) על הארץ הזאת?

ויש עוד טענה אנושית: במה אשם הערבי הא“י אם לעם העברי אין מולדת? מדוע מחויב הוא לשלם את החוב ההיסטורי הזה? במה חטא הוא, שאנו שוללים ממנו זכות זו שישנה לאחיו בארצות השכנות, להסתדר בארצו כטוב בעיניו? על השאלה הזאת אין תשובה. אם נגיד: אנו, הציונים, נסדר את א”י בצורה כזאת שתהיה ארץ יפה ונוחה לתושביה, עשירה בתרבותה, מפותחת בתעשיתה, מתקדמת ביחסיה החברתיים, – ולא יהא בזה משום תשובה מספיקה על הטענה היסודית. בולגריה או יוגו־סלביה מסודרות פחות מגרמניה או מאנגליה, ובכל זאת אין לגרמניה ולאנגליה הזכות לבוא לארצות אלו ולסדר אותן. אין תשובה לשאלה וגם אינה יכולה להיות, ואין אנו מחויבים לתת אותה, כי אין אנו אחראים לעולם הזה שפלוני נולד דוקא במקום ידוע, ולא במרחק כמה קילומטרים ממנו. במה אשם הגרמני אשר בלותרינגיה כי נולד בחבל ארץ זו דוקא ועל כן הפך פתאום לאזרח צרפתי, ואינו יכול להיות שותף לקבוץ הגדול של העם הגרמני? במה אשם הגרמני היושב על אדמת הפרוזדור הפולני שהוא כרות מעמו? במה חטא הפולני בארצו שאין חבר הלאומים נותן לו לסדר את מדינתו כטוב בעיניו ולסגור את כל בתי הספר „הזרים“ שהם למורת רוח לו? ובמה אשמים אנו, היהודים, והמולדת שלנו, אשר אלפים שנה היינו קשורים אליה, ומולדת אחרת במקומה לא מצאנו לנו כי הארץ הזאת מיושבת בחלקה גם ע"י תושביה הערבים? אין תשובות לאי־צדק הזה אשר „מן השמים“ הוא. כך הורכבו סדרי ההיסטוריה ואין להעלם מהם. הכל יחסי, גם היחסים בין העמים, ואסור לגרום אי־צדק גדול, ללא תקנה כלשהי, לעם אחד בתור עם, כדי לשמור על צדק של „מאה אחוז“ (והוא גם מופשט בהרבה) כלפי כל איש ואיש של עם שני. אסור לשלול מעם ישראל את זכות קיומו כדי לקיים לכל פרטיה את זכות ההגדרה העצמית של התושבים הערבים בארץ.

כי גם את זאת אין לשכוח: ישנו הבדל יסודי, הבדל מכריע, בין מצב הערבים האי“ים, בתור אומה, ובין מצב היהודים, בתור אומה. א”י אינה נחוצה לערבים מבחינה לאומית. הם קשורים במרכזים אחרים. שם – בסוריה, בעיראק, בחצי האי ערב – מולדת האומה הערבית. אם גם א“י תספח לארצות אלו, לא יוסיף להם הדבר מאומה. פרובינציה קטנה נוספת בין שטחי אדמה עצומים – ולא יותר. ואם הם יאבדו אותה – לא יאבדו ולא כלום. ולנו, ליהודים, אין מולדת אחרת, אין מרכז אחר, בכל העולם כולו, ואם נאבד את הארץ הזאת, את הכל אבדנו. אי אפשר להתעלם, כשדנים על שאלת א”י ועל צורת משטרה, מן העובדה היסודית והמכרעת הזאת. נוכח חוסר ערכה של א"י לאומה ערבית, נוכח הערך המכריע של אותה ארץ לאומה העברית, יש לנו הזכות לדרוש מהערבים בתור אומה, את ה„ויתור“ הקטן לשם קיומנו, ולנו הזכות לתבוע מכל העולם שיעזור לנו במלוי הדרישה הזאת.

רבו בזמן האחרון אנשים, בבית ובחוץ, המודים באי האפשרות לפתור את השאלה האי"ית על יסוד העיקר הדימוקרטי או העיקר של הגדרה עצמית של הישוב הערבי בלבד, והם מתאמצים להשלים בין שני אלה: בין זכות העם העברי ובין זכות הישוב הערבי. בכל התכניות האלו מסתובב השלום מסביב לכוח השלישי – אנגליה, חבר הלאומים. הכוח השלישי הזה צריך לצמצם את סמכות הריפרזנטציה הדימוקרטית ולשמור לעצמו את זכות הויטו על כל הענינים הנוגעים בהקמת הבית הלאומי לעם העברי.

תכנן של התכניות האלה הוא על פי רוב הונאה פוליטית או השליה, אשר יסודה באי־רצון להביט בפני המציאות בעינים פקוחות ולהגיע אל המסקנות האחרונות שהיא מחייבת אותן. כוחו של „שלטון בית“ בשלמותו, ואם מישהו עומד מן הצד ומשגיח ומפקח, ולא בענין מצומצם אחד, אלא בדברים הנוגעים לכל עתידה של הארץ, הרי חדל „שלטון הבית“ להיות שלטון מעשי והוא נהפך לדבר שּׂבפיקציה, ביחוד כש„השלטון“ הוא בידי גוף פוליטי חלש כהישוב הא“י, וה„עומד מן הצד“ הוא ענק כבריטניה. כל עוד ובארץ הזאת ישב הנציב העליון האנגלי ולרשותו תעמוד כל הפרסטיג’ה העצומה של אנגליה וכל כוחה התרבותי, הכספי, הפיסי, משונה לדבר על שלטון דימוקרטי: ההכרעה תהיה תמיד בידי הנציב. אמנם סדור דומה לזה קיים בכמה ארצות ויש לו לפעמים ערך מעשי וחנוכי גם יחד. אולם ערך זה ישנו רק, כשהשלטון מחולק בין הרשויות חלוקה ברורה ומסוימת. כשמדינה גדולה וחזקה שומרת בארץ ידועה על עניניה היא, ניתן בעד זה לארץ הזאת גמוּל ידוע (נאמר בצורת הבטחון הפנימי והחיצוני), אולם את הענינים הפנימיים היא מניחה, כולם או בחלקם הגדול, לתושבי הארץ עצמם. הסדור הזה מן הנמנע הוא בא”י כל עוד וחושבים ברצינות על הקמת הבית הלאומי לעם העברי ואינם מתכוונים לעשות אותו פלסתר. אין לך מקצוע, אין לך שטח חיים, מלבד ענינים פנימיים של כל עם ועם, אשר אתה יכול להגיד בודאות גמורה: הענינים האלה אין להם שייכות להקמת הבית הלאומי ועל כן מותר להוציא אותם מסמכות הנציב ולמסור אותם לסמכות ביאות הכח הדימוקרטית של תושבי הארץ. על פי רוב מדגישים את העליה וההתישבות כדברים אשר אנו מעונינים בהם ביותר ואשר אותם יש לשמור שמירה מיוּחדת. אולם כלום אפשרית היא העליה או ההתישבות בלי סדור עניני הארץ האחרים, בלי סדור מתאים של מכס, מסים וקרקעות, ובנין כבישים, ויבוש בצות, ודאגה לבריאות וכו', בקיצור: בלי עזרה מתמדת – או לכל הפחות בלי הפרעה – לפיתוח כוח הקליטה של הארץ? ומה הם הענינים אשׂר אינם משפיעים על הכוח הזה? מדברים לעיתים על „הענינים המשותפים של הארץ בכללה“, אשר אותם צריך ומותר למסור ל„פּרלמנט הא“י“, אולם, מנקודת המבט של כוח הקליטה של א”י (וזהו הגורם המכריע בשבילנו) האמת היא שדוקא את הענינים הפּנימיים של כל עם ועם אפשר היה למסור לדיון הפרלמנט (אלא שלכך אין שום טעם ואיש אינו דורש זאת), בו בזמן ש„הענינים המשותפים“ הם הם הקובעים את פני הארץ מבחינה כלכלית, כלומר מבחינת כוח קליטתה. המפעל הציוני אינו קם בחלל ריק, ואין לך דבר קטן או גדול, קרוב לעניני העליה וההתישבות או כאילו רחוק מהם אלף פרסה, שאינו עלול לפגוע בהם פגיעה קשה.

ומלבד זאת: כל תוכני התכניות של הפרלמנט המקוים, כי יש אפשרות למצוא צורה של פרלמנטריזם אשר לא תפריע לנו, שוכחים שרק בארצות מפותחות מאד, רק בארצות של תרבות פוליטית גבוהה ומסורת פוליטית עתיקה, הפרלמנט הוא הגוף הצבורי המחליט באמת והמכריע באמת בחיי המדינה. למעשה הרי הכוחות המציאותיים של החברה, העומדים מאחורי גבן של המפלגות והזרמים אשר בפרלמנט, הם המכריעים. בתולדות כל הפרלמנטים קרה לא פעם, שאין מפלגות הרוב יכולות לשנות את סדרי החברה לפי רצונן, מפני שהכוחות החברתיים העומדים מאחרי גבן של מפלגות המעוט חזקים יותר. הקול הפרלמנטרי אינו עדיין הכוח החברתי הממשי, ואם גם תמצא בארץ־ישראל צורה של פרלמנט או של „ממשלה מעורבת“, אשר כאילו תטשטש את דבר היותנו מיעוט בארץ, אם גם ישבו היהודים עם הערבים במוסד מחוקק על יסודות פריטטיים, תמיד יהיה ההפסד לצדנו, כל עוד ואנו נהיה כ־20 אחוז מתושבי הארץ והערביים כ־80. במצב זה יהיו מנהיגי הערבים מוכנים תמיד לחזק את עמדתם הפרלמנטרית ע"י „פעולת רחוב“ ממין זה, שעבר עלינו בחודש אב.

על כן: או שאנו מותרים על זכותנו על הארץ הזאת ומודים בזכות הישוב הערבי „להגדיר את עצמו“ בתוקף מספרו כרגע והמסקנה ההגיונית, הדימוקרטית באמת היא: עצמאות גמורה של הארץ, או שאנחנו עומדים על זכותנו לבנות בארץ הזאת את הבית הלאומי לעם העברי – ואל נשלה את אחרים ואת עצמנו על ידי רפריזנטציה פיקטיבית פחות או יותר וע"י נציב אנגלי בעל סמכות ידועה. אם גדולה תהיה הסמכות הזאת ורחבה, אין זה משטר דימוקרטי. ואם קטנה ומצומצמת תהיה, אין בה ערובה כלשהי שלא יפריעו לנו במפעלנו. ועוד מסקנה נוספת בכל צורת פרלמנט שהיא: שחרור אנגליה מהתחייבויותיה כלפי העם העברי וכלפי מפעלו בארץ, כלומר אבוד מעט הרכוש הפוליטי (הוא היחידי, הרציּני) שיש לנו ושהשגנוהו אחרי עמל וקרבנות דורות.

ב' כסלו תר"ץ 4.12.29

ג. „מלמטה למעלה“

אין א"י שייכת לישוב הערבי בלבד, והיא איננה שייכת לעם העברי בלבד. הזכויות שאינן מוטלות בספק של היהודים על הארץ הזאת אינן זכויות שלטון על כל שעל אדמה אשר בה ועל כל איש הגר בה. הישוב הערבי בארץ – הוא עובדה, אנושית ופוליטית, אשר הפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הציונית אסורות להתעלם ממנה. גם זכויות הישוב הזה על חייו בארץ, על חיים חפשיים ועצמאיים, אינן מוטלות בשום ספק. ולא רק זכויות האזרחים הבודדים, אלא גם זכויות הקבוץ, זכויות הגוף הלאומי. התישבות היהודים אינה יכולה ואינה צריכה לפגוע במשהו בצרכי הישוב הערבי ובשכלול חייו, והשלטון המנדטורי מחוייב לדאוג להתפתחותם ולשכלולם.

אין הפרלמנט הא"י משמש תשובה כלשהי לשאלה הזאת, שאלת התפתחות הישוב הערבי. חוסר הרפרזנטציה הפוליטית לא הוא המעכב את שכלול חיי הערבים, והקמתה לא תתן לו תוקף ודחיפה. אין צריך להיות נביא כדי לדעת מה יהיו פני הפרלמנט הזה כיום והרבה הרבה שנים אחריו, אם בינתים לא תיעשה עבודה אחרת לגמרי בקרב הישוב הערבי, עבודה חיונית, מעשית וחנוכית, אשר כיום הזה יהיה הפרלמנט אף למכשול לה. המוני העובדים של הישוב הערבי נמצאים במצב של שעבוד כלכלי, סוציאלי ונפשי. בקביעת העובדה הזאת אין שום הערכה שלילית של העם הערבי. כל העמים – מלבד אולי העם העברי, בעל מבנה סוציאלי ורוחני מיוחד במינו – נמצאו, ובחלקם עדיין נמצאים גם עתה, במצב זה במשך אלפי שנים. מנהגי השעבוד ומושגי השעבוד שולטים בחיי הישוב הערבי. אין לעובד הכרה עצמית, הכרת זכויותיו בחברה ותפקידיו לעתידה. הוא לא רק אינו יודע קרוא כתוב (ישוב קטן, בערך, חי בארץ ואפשר ללמד אותו קרוא וכתוב במהרה), אלא הוא חושב, בתמימותו, את עצמו ראוי לעמדת עבד זו או דומה לזו שהוא תופס עתה. השליט שולט עליו לא בכוח בלבד, לא בתוקף כספו בלבד, אלא מתוך הסכמתו הנפשית של המשועבד. לא דת ודתיות אלא קלריקליות שולטת בנפשו של הפלח, מתוך התמזגות שלמה עם השעבוד הסוציאלי. אין בחיי הישוב הערבי שום תא חברתי חיוני, שום גרעין יצירה חפשית, באיזה שטח חיים שהוא. ארגון העובד אינו קיים, או הוא מזוייף או מדומה ומשולל כל ערך מעשי וחנוכי. בראש הישוב הערבי עומדת כנופיה של תקיפים, בעלי אחוזות, נושכי נשך, פקידים, כהנים, אשר טרם גלו כל סימנים של התענינות אמתית בגורל עמם. מעולם לא דאגו להשכלת ההמונים, להרמת סדרי חייהם, להטבת תנאי עבודתם, להיפך: תמיד נלחמו בכל מגמה של שכלול המצב בקרב ההמונים. הכנופיה הזאת, המנצלת את המוני העם והמדכאה אותם, היא תקיפה וחדורה הכרה עצמית, הכרת זכותה לשלוט על ההמונים ולנצלם – באותה מדה שההמונים משוללים כל הכרה עצמית. טרם קמו לישוב הערבי אנשי רוח או נוער הנושאים את סבל העם על שכמם. רק שאיפה אחת גלו החוגים השליטים, והיא שיטה להנאה עצמית, לרכוש, לעמדה חברתית. ועל כן ישנה רשות שלמה להסיק שגם השאיפה המדינית שלהם („הממשלה הלאומית“) אינה אלא רצון להגביר ולהבטיח לעצמם לעולם ועד את שלטונם על המוני העם כדי לנצלם ולדכאם ללא הפרעה כלשהי.

בתנאים אלה לא יהיה הפרלמנט מכשיר להתפתחות הישוב הערבי, מכשיר להתקדמותו ולשחרורו. הפרלמנט הזה יעשה הכל כדי לעכב את ההתפתחות ולהפריע לשחרור. למפרע אפשר להיות בטוחים, שאף חוק אחד המקל על חיי העובד והמגן עליו לא יתקבל בפרלמנט הזה (עד כמה שיהיה חפשי בהחלטותיו). הפרלמנט, למרות כל הסיסמאות הלאומיות והדימוקרטיות, אשר בהם דוגלים עכשיו מצדדיו, יהיה מכשיר של הריאקציה הפוליטית והחברתית.

ואיפה הוא המוצא? איך להבטיח את התפתחות הישוב הערבי בכוחותיו הוא, כיצד לספק את צרכיו החיוניים של כל אזרח ואזרח ושל הישוב כולו, בתור גוף לאומי? כלום אפשר לעשות את כל התקונים הדרושים לישוב הערבי בכוח הממשלה המנדטורית בלבד, מבלי שתהיה לישוב אפשרות לגלות את כוחותיו העצמיים? בדרך פוליטית ארצית מרוכזת ודאי אין לחפש את המוצא הזה. דרך זו תהיה בהכרח דרך הזיוף והשלטת תקיפים. יש לבקשו ביצירת תאים חברתיים מחודשים. לא מלמעלה אלא מלמטה, לא בהקמת מוסדות פוליטיים, אלא ביצירת חיים.

וכלום במקרה זה המצאנו, אנחנו הציונים והסוציאליסטים, את הדרך הזאת, כדי לרמות את מישהו, כדי להסיח את הדעת מן הדרך האחרת, מפני שהיא לנו בלתי רצויה ומסוכנת? והנה גם אנחנו, בעבודתנו אנו, הלכנו והולכים בדרך הזאת. בתור ציונים התאכזבנו מזמן, עוד לפני עשרות בשנים, בדרך הפוליטית בלבד. חדל הלב מלכת אחרי הודעות ממשלתיות והכרזות ודוקומנטים וגם מוסדות, כל עוד ואין רואים בכל אלה עזרה וסיוע לעבודה הממשית, ליצירה הישובית. אף על הצהרת בלפור ועל המנדט הא"י לא סמכנו. אנחנו ראינו תמיד את העיקר – גם אחרי כל ההצהרות – בעבודתנו אנו, ביצירה האטית, המתמדת, מרובת הסבלנות של תאי הישוב העברי. אילו היה בא אלינו מישהו והיה מציע לנו „שלטון“, שלטון שלם, גמור, „ממשלה לאומית“, על הארץ הזאת או על חלק ממנה, אולם היינו רואים מראש, שהשלטון הזה קשור בעכוב התפתחותנו, בהפרעה ליצירתנו הישובית, היינו דוחים את השלטון ובוחרים בישוב. אמנם גם בקרב התנועה הציונית ישנם אנשים – מעטי מספר – המוקסמים כאילו על ידי חיצוני[ו]ת של שלטון, וסימניו הדיקורטיביים יקרים להם מהעבודה הישובית, אולם רוב התנועה הציונית, ותנועת העבודה ביחוד, מתיחסים בלעג ל„פוליטיים טהורים“ אלה. דונם של קרקע, בית ספר משוכלל, חנוך אנושי, יהודי המתקיים בארץ על עבודתו, תרבות עצמאית – אלה יקרים לנו יותר מ„וזרות יהודיות“, וגם על „מדינת היהודים“ אין אנו חולמים, כי אם על סכום אורגני של מאמצי העם העברי לחיי העבודה והיצירה העצמאית.

ובתור סוציאליסטים – כלום לא התאכזבנו מן הפוליטיקה הצרופה, ויהיה בטויה בקלפי או בבריקדה? כלום איננו רואים, יותר ויותר, את דרך ההצלה להמוני העובדים בעבודה פנימית מעשית וחנוכית, בארגון, בהתלכדות, בגבוש, ביצירת כוח חברתי ממשי, אשר קבוצה וקואופרטיב חקלאי, קואופרטיב יצרני, אגודה מקצועית יציבה, קואופרטיב צרכני, תרבות חדשה, רגש הסולידריות החי באמת בלבות אנשים, חשובים לו הרבה יותר מהנצחון הפרלמנטרי ומהמהפכה בכוח?

וההכרה הזאת – הכרת היצירה האורגנית, „מלמטה למעלה“, בתור יסוד החברה החדשה – איננה נחלת התנועה הציונית בלבד ופועלי א"י בלבד. הציונות, ותנועת העבודה אשר בה ביחוד, באו להכרה הזאת כמעט בדרך האינסטינקט, מתוך נסיון קשה ומכאיב, דרך אכזבות ומפלות. אולם כיום הזה, – ביחוד אחרי מלחמה העוֹלם ותקופת התסיסה הסוערת שבאה בעקבותיה, על כל המהפכות שלה, – היא ההכרה האנושית השלטת בכל התנועות החברתיות, בעלות כוח היצירה, הן לאומיות והן סוציאליות. סיסמה כי תצלצל באזני מעמד או לאום – פרלמנט, דימוקרטיה, מהפכה – לא נתיחס אליה היום באותה האמונה שנהגנו להתיחס אליה בימים עברו, אלא ננתח אותה על תכנה החיוני שהיא נושאת בכנפיה ונשאל קודם כל לכוח יצירתה בחיים ממש. ואם נוכח, כי הכוח הזה אפס הוא או גרוע מאפס, לא נתמוך בסיסמה ולא נעזור לנצחונה.

לא במקרה ולא מתוך רדיפה אחרי רוָחים, אלא מתוך אמת פנימית העומדת בהתאָמה גמורה לתפיסתנו הציונית והסוציאלית, נציע לישוב הערבי, לשם חדושו, לשם התפתחותו והתקדמותו, דרכים אחרות מדרך הפרלמנט, דרכי ההליכה „מלמטה למעלה“.

פירושן בחיים הפוליטיים, בחוקת הארץ הוא: יצירת תאים חברתיים אורגניים, מועצה כפרית, דימוקרטית, עממית, המסדרת את חיי הכפר; מועצה עירונית, דימוקרטית, עממית, הדואגת לעניני העיר ולתושביה; איחוד מועצות כפריות ועירוניות ליחידות גדולות יותר, הדואגות לענינים מקומיים, המשותפים למחוזות; ארגון ארצי של כל הישוב הערבי, בתור גוף לאומי, לשם ספוק הצרכים הלאומיים הפנימיים; ארגון ארצי של העדות הדתיות לשם ספוק הצרכים הדתיים. „כנסת ישראל“ יכולה לשמש דוגמה לארגון כזה, בתנאי שישָמרו גם יסודותיה הדימוקרטיים. הממשלה המנדטורית בדקה ובחנה, במשך שנים, כל סעיף וסעיף של חוקת הכנסת שלנו. עליה גם לבדוק, ובאותה הדייקנות, את חוקת הארגון הערבי כדין, שהתקיף לא ישלוט בה על החלש. על יסודות אלה, זכות היא לישוב הערבי לארגון ארצי.

אין לעשות השואה בין הסוכנות היהודית ובין ביאת הכוח של הישוב הערבי. אין לערבים האי“ים אחים, מחוץ לגבולות הארץ, הדופקים על שעריה ואשר פתיחתם שאלת חיים להם. אין ערבים, מלבד ערביי א”י, אשר זכות מיוחדת להם על הארץ הזאת. אין ערבים אשר הנם משוללים מולדת ושרק א“י, היא לבדה, יכולה להיות ארצם. עצומים הם שטחי האדמה העומדים לרשות הערבים ובודאי עשרות בשנים תעבורנה טרם יַפרו את כולם. ההבדל היסודי שבין המעמד החוקי של היהודים והערבים בא”י הוא בהתחייבות השלטון המנדטורי לדאוג לעלית היהודים הנמצאים עדיין בחו“ל ולהתישבותם. ההבדל הזה נובע מן המצב המיוחד של היהודים, מהצורך החיוני אשר להם בא”י, ומהעדר הצורך הזה אצל האומה הערבית. „הסוכנות היהודית“ היא ביאת־כוח של היהודים הנמצאים מחוץ לא“י ואשר להם זכות ורצון לעלות אליה. אין כאן מקום להשואה ומיותר איפוא לדבר על הסוכנות הערבית, על אחת כמה וכמה מחוסר כל טעם וכל הצדקה הדבור על „סוכנות מושלמית“ או „סוכנות נוצרית“. אולם ישנה השואה בין מעמד היהודים האי”ים והערבים האי"ים וצריך שתנתן אפשרות שלמה לישוב הערבי לא רק להתארגן בתאים מקומיים, לא רק לדאוג, במסגרת אבטונומית, לעניניו הוא (חנוך, מוסדות דתיים, מוסדות צדקה וסיוע), אלא גם להתיצב, בתור ביאת־כוח מוּכרת ורשמית, הקבועה בחוקת הארץ, לפי ממשלת המנדט.

ההתפתחות הפוליטית העתידה – ענין לעתיד היא. אולם אם באמת כוחות יצירה כרוכים בישוב הערבי, אם יש ממש בכל התנועה הזאת, שהיתה עד־עכשיו שלילית ומהרסת בלבד, כלפי פנים וכלפי־חוץ, אם יש בה מישהו הדואג ביושר לענינ הערבים האי"ים, ולא רק למשרות ולעמדות חברתיות ולהגברת הרכוש ולהבטחת ההפקרות כלפי העובד והעמל, הרי גם מתוך הפרוגרמה הפוליטית „המצומצמת“ הזאת, נפתח להם שדה עבודה פורה לעשרות בשנים.

ו' כסלו תר"ץ 8.12.29

יש אומרים: כל העולם – הכוונה היא ביחוד לאנגליה – דורש מאתנו להסכים לביאת כח של הישוב הערבי בהנהלת הארץ. צרכי מפעלנו דורשים מאתנו להבטיח לנו שלום ולבוא לידי הסכמה.

והדבר אינו נכון. אמנם ישנם פוליטיקאים אנגלים התובעים מאתנו להסכים לפרלמנט ול„ממשלה לאומית“ בא“י, אולם כוונתם באמתות היא לשחרר את אנגליה, למעשה אם לא להלכה, ע”י יצירת ביאת־כוח ערבית, מהתחייבויותיה הבין־לאומיות כלפי א"י וכלפי מפעל היהודים בה. אולם אנגליה המדינית, אשר קבלה ומקבלת על עצמה את הסיוע למפעלנו, איננה דורשת מאתנו את הסכמתנו לפרלמנט. יצירת הפרלמנט לא תמית אמנם את מפעלנו – אין כוח בעולם, אשר יוכל לעשות זאת – אולם עלולה היא להקשות על עבודתנו, ועל כן אין צרכי המפעל יכולים לדרוש את השנוי הקונסטיטציוני הזה.

המצב הוא אחר. גם אנגליה וגם צרכי מפעלנו תובעים מאתנו פתרון לשאלה העברית־ערבית, עד כמה שהפתרון הזה תלוי בנו. הם תובעים מאתנו, במדה שהדבר בידינו, ליצור תנאים המבטיחים את השלום גם בלי כוחות צבא ומשטרה גדולים מדי. אילו היינו יכולים לבוא לאנגליה, לחבר הלאומים, ליהודים הנמצאים בחו"ל, ולהגיד להם: „יש לנו דרך להבטיח את השלום, את שלום־האמת בארץ“, היה בזה משום ספוק מלא לכולם, ולא היו מוסיפים לתבוע מאתנו כלום.

האם הפרלמנט והממשלה הלאומית הנם דרך להשלטת השלום, לפתרון הפרובלימה העברית־ערבית? אלה העונים בחיוב על השאלה הזאת נמצאים תחת שלטון הפוליטיזציה הנפרזת של כל מפעלנו. השבלונה האירופית, שבלונה שהתישנה גם שם, חנכה בהם את המחשבה, כי יש אפשרות לפתור שאלות חיוניות ע"י אמצעים פוליטיים, והם מעבירים את השבלונה הזאת, ללא פקפוקים רבים, לארץ בעלת צרכים מיוחדים, בעלת מעמד בין־לאומי מיוחד במינו. הפוליטיזציה הזאת יכולה להיות גם פרי של פאניקה או של רצון להשתמט מן השאלה האמיתית. כי לאמתו של דבר, אין בכוחו של הפרלמנט להבטיח לנו שלום, ואין בכוחו לפתור את השאלה העברית־ערבית.

„באי כוח“ הערבים בפרלמנט יהיו בני חוגים מסויימים; במצב זה אשר בו נמצאת כיום הציבוריות הערבית, אין לפקפק בכך. והחוגים האלה אויבינו ומתנגדינו הם. אם אלה ישבו בפרלמנט, תהיינה לפניהם שתי דרכים: א) להמשיך את התנגדותם לנו וממילא יחפשו כל מיני אמצעים, בתוך הפרלמנט ומחוצה לו, כדי לעכב את עבודתנו ולהכשילה. בזה ודאי אין משום פתרון לשאלה העברית־ערבית – הן כשלון המפעל העברי אינו יכול להיות הפתרון וגם שלום לא יצמח מן הדרך הזאת. גם באי כוח הערבים, אם לא יצליחו לעכב את עבודתנו בתוך הפרלמנט, יעבירו את פעולתם אל הרחוב, וגם היהודים יתקוממו נגד החנקת תקותם הלאומית. ב) אי אפשר, שצירי הפרלמנט וחברי הממשלה הערביים ישנו בתוך הפרלמנט את התנהגותם, ובעד כל מיני הנאות, פרטיות ומעמדיות, יסירו את המכשולים שהם שמים עתה על דרכנו ו„יבגדו“ בתפקיד, אשר הם דוגלים בו עכשיו. הדבר הזה איננו מן הנמנע. אולם, אם יש בו כדי להבטיח לנו שלום חיצוני, הרי אין בו כלל משום פתרון של השאלה העברית־ערבית. וגם השלום שלו אינו אלא שלום מדומה, המכין לנו סערה חדשה, קשה פי כמה מזו שעברה עלינו, וסערה זו תהא גם צודקת. כי השלום עם התקיפים והשליטים איננו שלום־אמת ושלום־צדק, והא יֵעָשה על חשבון המוני העם הערבי. הפרובלימה העברית־ערבית איננה בזה, שלכמה משכילים ערבים אין משרות ממשלתיות ולכמה מן הפלאנטטורים הערבים נעשתה מלאכת הניצול קשה בארץ, לאחרי שהולך ומתגשם בה מפעל פרוגרסיבי גדול.

אין להעלות על הדעת שבאי כוח הערבים ילכו בדרך שלישית, ויחפשו בפרלמנט את האפשרויות לספק את הצרכים האמיתיים של הישוב הערבי. צרכים אלה ידרשו קודם כל מלחמה עזה בשעבוד המוני הערבים, וצירי הפרלמנט הלא הם באי כוח השליטים, הנהנים מן השעבוד הזה. בחיים חברתיים לא יתרחשו נסים, בכל אופן אסור לבנות פוליטיקה ריאלית על יסוד של אמונה בנסים. מעמד המנצלים לא יֵהָפך לעולם ללוחמי השחרור העממי ולא יְוַתר, מרצונו הטוב, על עמדותיו ועל הפריבילגיות שלו.

אין לחפש את פתרון השאלה העברית־ערבית – שבו הבטחת השלום בארץ – בשטח הפוליטי. את הפתרון הזה יש לחפש בשטח הצרכים החיוניים של המוני העם, בשטח הסוציאלי־כלכלי. ומאד משונה שגם כמה סוציאליסטים אשר במחנה הציוני נכשלו בהשליה הפוליטית. הן זה עשרות בשנים שהסוציאליזם מלמד אותנו – בתורתו ובניתוחו של מציאות חיי העובד – לא להסתפק בסיסמאות ובצורות פוליטיות בלבד, אלא לחדור לתוך סבך הצרכים האמתיים והכוחות הסוציאליים המציאותיים אשר אין להם פתרון בדרך הפוליטית. הן בזה, בניתוח הריאלי, הסוציאלי והכלכלי, ההבדל היסודי בין הסוציאליזם ובין התורה הדימוקרטית והליברלית. ואם מותר לדימוקרט מופשט להתלהב ל„פרלמנט“, הרי אסור לסוציאליסט לשכוח מה עלול להסתתר מתחת לצורה זו. ומשונה עוד יותר שׁנמצאו בינינו אנשים, האוסרים עלינו גם לגשת לניתוח הסוציולוגי של התנועה הערבית ומצוים עלינו להשלים אתה כמו שהיא ולחפש פשרה אתה כמות שהיא. הנימוק העיקרי של ד“ר מרטין בובר – עד כמה שאפשר לדון עפ”י דין וחשבון מקוצר שבעתונות – בבקרתו את עמדת הפועלים האי"ים בשאלה הערבית, הוא שאס[ו]ר לנו לדבר על „אפנדים“ ועל „פלחים“, כשישנה תנועה ערבית מאוחדת, דוגמת „התנועה העברית“ אשר גם לה אפנדים משלה.

רב חלקו של בובר בתנועה העברית, ולא מעט היא חייבת לו. על כן מכאיב מאד לשמוע ממנו דברים העומדים בניגוד גמור לכל מה שהטיף לנו במשך עשרות בשנים. מה אמר לנו, ליהודים? הרעיון הלאומי, כשהוא לעצמו, אינו אלא כלי שעלינו שומה למלא אותו תוכן אנושי וסוציאלי נעלה, ואם לא נצליח לעשות זאת, נמצאנו מועלים בתפקידנו. „הלאום“ איננו אליל חדש שבא לרשת את מקום האלילים שנופצו, כי אם אמצעי להעלאתו של בן האדם, דרך לשחרורו הסוציאלי, להעשרתו התרבותית, התנועה הלאומית כשהיא לעצמה איננה קדושה – היא יכולה להיות גם ריאקציונית, גם אויבת לעמים אחרים, היא יכולה לשמש גם לשם שעבוד ההמונים העובדים. התנועה הלאומית תקדש רק אז, כלומר רשאית להתקיים ולהתפתח, אם היא משמשת מניע ובטוי לתחיה ולחידוש ערכים ויצירתם, אם חרות בה, חרות אנושית וסוציאלית ואחוה לעמים אחרים. כזאת דבר לנו מרטין בובר ואנו הקשבנו לדבריו אלה, והכרנו בו אחד ממורינו, ותנועת העבודה האי"ית התאמצה והשתדלה בכל כוחותיה – תחת השפעתו ומחוץ להשפעתו – ללכת בדרך אשר ציין. אולם אם כן הדבר, מדוע אסור לנו לגשת גם להופעה צבורית שמחוצה לנו באותו כלי־מדה אשר הוא למד אותנו להשתמש בו לתנועתנו אנו? כלום האמת והצדק חובה הם ליהודים בלבד והעמים האחרים פטורים מהם? וכשהופיעה על דרכנו כנופיה של ריאקציה והיא מתימרת להיות תנועה שחרור האסור לנו להגיד, כי שקר בסיסמאותיה וכי לא טוב יהיה אם התנועה הציונית תחפש פשרה דוקא עם הכנופיה הזאת? כלום אסור לנו להגיד, כי כל אלים וכל תקיף וכל צועק רמות הוא גם הצודק, והוא גם בא כוח מוסמך של העם? כלום אסור לנו להגיד שפגם יהיה לתנועה הציונית, אם תכרות ברית שלום, מרצונה היא או תחת לחץ חיצוני, עם הכנופיה ההיא, באשר השלום הזה על חשבון ההמונים הערבים יֵעָשה? לא מבובר היינו יכולים לצפות לתורת ההשלמה הזאת עם „התנועה הלאומית“, אשר שום דבר לא זקוף על חשבונה – לא בשטח האנושי ולא בשטח הסוציאלי, לא כלפי המוני הערבים ולא כלפי עמים אחרים ולא כלפי האנושיות כולה – מלבד פרעות ביהודים. לא ממרטין בובר היינו צריכים לשמוע דברי הכרה לכנופיה, אשר כל כוחה וכל סמכותה – שפיכת דמים.

ואשר ל„אפנדים“ אשר בשורותינו, הרי בכל כוחנו נתקומם נגד השואתם עם האפנדים ההם. הרבנים הראשיים ועשירי הסוכנות טרם ארגנו את צעירינו לפרוע פרעות בישוב הערבי, לשרוף את עמל כפיהם של העובדים הערבים, להרוג זקנים ולאנוס נשים. בובר על כל פנים יודע שגם ב„אפנדיות“ ישנן מדרגות – אנושיות, תרבותיות, סוציאליות – האוסרות על השואה של סוג אחד בסוג שני. הניתוח הסוציולוגי הקר יכול אולי גם להתעלם מתכונות אישיות של המנהיגים (אעפ"י שגם התכונות האלה אינן דבר שבמקרה), אולם אסור לו תכלית איסור להתעלם מתוכן התנועה ומהותה. לניתוח הסוציולוגי לא חשוב כלל שישנם „אפנדים“ בשורותינו, אלא חשוב לו ומכריע בשבילו שתנועתנו איננה „אפנדית“, אלא משחררת, מבחינה אנושית וסוציאלית כאחת. ולא מציאות האפנדים בתנועה הנוכחית, המתימרת להיות התנועה הערבית, אלא האפנדיות של התנועה הזאת, שאיפות השעבוד והניצול שלה הם המחייבים יחס מסוים כלפיה.

על כל פנים השלום עם החוגים האלה אינו השלום אשר אליו אנו נושאים את נפשנו. וסדור היחסים אתם אינו הפתרון של השאלה העברית־ערבית. אילו היה המצב כך, כי אז היתה כל הפרובלימה רק שאלה של משטרה בלבד או של „הדיפלומטיה“ הזולה המבוססת ביחוד על ההנאה הפרטית של פלוני ואלמוני ועל שמירת הזכויות למעמד המנצלים. רצינות מצבנו נובעת מזה שישנה וקיימת פרובלימה ערבית עברית, שאלה אמתית, חיונית, וממנה אסור לנו להשתמט, גם בעזרת אמצעי כה מקובל בעיני העולם כסידור היחסים עם התקיפים ע“י הפרלמנט הא”י והסכמה ל„ממשלה הלאומית“. לגבי השאלה האמתית הזאת אין הסידור הזה אלא פיקציה.

ח' כסלו תר"ץ 10.12.29

אם נסלק מתנועת־ההתנגדות של הערבים ליהודים את כל הרדיפה אחרי טובת הנאה, את כל ההסתה בזדון ואת כל תוספת הכוח שקיבלה בעקב אפס הפעולה (ולעיתים – בעקב הפעולה המסייעת) של חלק מהפקידות – מה ישאר בה בתור גרעין מציאותי? תנועה דתית אין היא ודאי, – הן מגוחך לחשוב שההתישבות היהודית מסכנת באיזו מדה שהיא, באיזו צורה שהיא, את דת המושלמים או את דת הנוצרים, בין כיום הזה ובין לעתיד לבוא. שמא יש חשש לקיום, חשש לחיי הערבי, לרכושו, לעבודתו? אין כל ממש בדבר. אין ציוני החושב על „גרוש“ הערבים מא"י ואין כל אפשרות להשערה כזאת. לאן ילכו שלשת רבעי מיליון אלה? כיצד ילכו? כיצד יכנעו לגזרה המשונה? כיצד ירשו זאת הארצות השכנות, השלטון המנדטורי, חבר הלאומים? כלום אין דין ואין דיין בעולם – במדה כזאת שחטא כזה יהא אפשרי, אין. ומה הן היסודות לחשש כזה? הן לא מתמול החלה העבודה ההתישבותית היהודית בארץ וישנה כבר האפשרות לדון על תוצאותיה כלפי הישוב העברי. כלום גדלה היציאה הערבית מהארץ וביחוד מהמחוזות אשר בהם רכזו היהודים את פעולתם? הן ההגירה הולכת ופוחתת דוקא במחוזות „היהודיים“.

שמא הגרעין המציאותי של הקונפליקט הוא בלאומיות?

ואלו – במדה שהמדובר כאן לא על סיסמאות, לא על הכרזות, לא על אמתלאות, אלא על הגרעין המציאותי, האוביקטיבי – אין בארץ אף התחלה של תנועה לאומית, כמו שאנו רגילים לראותה באירופה.

אין לשכוח: הלאומיות, בתור מושג פוליטי ותרבותי, יש בה חידוש רב גם לגבי עמי אירופה. המושג הזה הוא רק פרי המאה הי“ט. קודם ידעו עמי אירופה את הדת המשותפת, את הכפר ואת העיר המשותפים, ולכל היותר את המדינה המשותפת. אף לשון משותפת, בתור קנין קולקטיבי, האפייני והיקר לקולקטיב הזה – יצירת התרבות המודרנית היא. ואולם „לאום“ – שותפות־גורל של אנשים רבים אשר מקום ומעמד, הוי והשקפות, לעתים אף דת מבדילים ביניהם ובכל זאת הם כאילו אחראים אחד לשני – במושג זה יש משום אבסטרקציה, אשר ימי הבינים לא יכלו לתפוס אותה. יתר על כן: גם כיום הזה, לאחר התסיסות הלאומיות העצומות שעברו על עמי אירופה במשך המאה האחרונה, ישנם בקרבם חלקים אשר המושג הזה נשאר זר להם. קל וחומר בעמי המזרח, וקל חומר בן קל וחומר – בא”י המפגרת. יש לשער שגם השכבות העליונות של ערבי א“י משתמשים במונח הזה מבלי לתת לעצמם דין וחשבון ברור מה תכנו וערכו, ומבלי לדעת גם את כל הקשור אתו בחיי עמים אחרים אשר ממנו השאילו את המושג בדרך חקוי בלבד. ואפשר להיות בטוחים, כי לפלח ולפועל הערבי בא”י זר המושג הזה לחלוטין ואין הוא אומר ללבם ולא כלום.

ובכל זאת ישנו – גם מחוץ לכל חשבונות אישיים וכל חיפושי טובת ההנאה וכל הסתה – ישנו גרעין אוביקטיבי של הקונפליקט היהודי־הערבי. אלא שהגרעין הזה – בין שהוא עטוף בטלית של דת ובין של לאום ובין של הוי שונה – הוא סוציאלי־כלכלי, הוא התנגשות בין שני עמים, החיים יחד בארץ אחת, ואשר תהום סוציאלית־כלכלית רובצת ביניהם. הסוציאליסטים אשר במחנה הציוני בודאי לא ישתוממו לגלוי הגרעין הסוציאלי הזה של הניגוד – הן אלה רגילים לגלות אותו גם בתנועות לאומיות אחרות, וגם בתנועה העברית. ואולם המיוחד במקרה שלפנינו הוא, שבקונפליקט אשר בין היהודים והערבים הגרעין הזה הוא, כנראה, העיקר, אם לא הכל.

בעצם קיים קונפליקט זה בכל מקום ששם נפגשים עמי אירופה ואמריקה עם ילידי הארץ המפגרת. שנאת ילידי הארץ לאנשי אירופה, – אשר סימניה המאיימים מתפרצים בזמם האחרון פה ושם לעתים די קרובות – היא שנאה סוציאלית. אמנם ישנם ניגודים סוציאליים בקרב כל עם ועם, וניצולם של המנצלים אשר בבית הוא אולי אכזרי יותר מניצולו של איש זר. אולם אל המנצלים מבפנים התרגלו, אותם מקבלים כגזירה מן השמים אשר אין להרהר אחריה. ואילו לזר אינם רוצים לסלוח. על אחת כמה וכמה כשהמנצל המקומי ממשיך להשאר על פי רוב בסדר חייו ובמושגיו כמעט באותה המדה שבה חי המנוצל, בה בשעה שהזר הוא גם בן הוי אחר ונושא של מושגים אחרים.

אמנם המצב הכלכלי של הפלח ושל הפועל הערבי הוטב, במקומות ידועים של הארץ, ביחוד במקומות הסמוכים לישוב העברי, במשך עשר השנים האחרונות. אמנם גם הממשלה עשתה כמה תקונים – לאמתו של הדבר צנועים מדי – להקלתו. אמנם געגועי מנהיגי הערבים למשטר התורכי הם געגועי התקיפים למשטר השעבוד וההפקרות. בכל זאת עובדה היא, כי עוד קיימים בארץ כ־100 אלף בידואים החיים במצב פרוע וכמעט פראי. ומצב הפלחים, בכללם, בתור מעמד, הוֹא מצב של עבדים למחצה, החיים בשעבוד ובעוני לא יתואר. ישׁנם מקומות בארץ, – ביחוד בין ההרים שאין להתישבות היהודית כל השפעה שהיא – שם מוציא הפלח גרוש וחצי ביום למחיתו, והוא עבד נרצע לערבי נושך הנשך, הנושה ממנו 60 ו־100 אחוז רבית, ובעזרת שטרות מזויפים, עד שהממשלה מחוסרת כל יכולת חוקית להלחם בהם והם מנשלים את הפלחים מעל אדמתם, ללא רחמים ובודאי – ללא פרוטה של פיצויים. אלה הם הדבּרים המופיעים אחר כך לפני ועדת החקירה ומתאוננים באזניה, כי העיר פלונית ואלמונית נתרוששה בערב הפעולה היהודית, והיא הן התרוששה בעוונם הם, וההתישבות היהודית הן הצילה את הפלחים מידי עושקיהם אלה. אולם אם כי היהודים לא יצרו את העוני הזה ואת השעבוד הזה, הרי העובדה של הניגוד הסוציאלי־כלכלי בין הישוב העברי והישוב הערבי בעינה עומדת, ובתור תוספת לכך מאחד בו היהודי שתי תכונות תפלות גם יחד – הוא גם עומד על מדרגת התפתחות גבוהה יותר והוא גם „זר“, מקרוב בא.

בין הקונפליקטים הרגילים ממין זה בארצות־התישבות ובין הקונפליקט היהודי־ערבי ישנו הבדל יסודי הקובע את אפיו ואת גורלו לעתיד. בניגוד לתושבי ארצות אחרות אין אנו באים הנה לזמן מה, על מנת להרויח, לצבור הון ולשוב הביתה. אין היהודים באים הנה כדי לנצל את אנשי המקום, כי אם כדי להשאר כאן, כדי לבנות את ביתם, על יד ילידי הארץ. ומכאן כמה מסקנות: המוצא ההוא שישנו לאנשי אירופה בכל המושבות – לעזוב אותן כשהקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגליהם – אין לפנינו. אנו מוכרחים להשאר פה, על כן מוכרחים אנו לשאת בקונפליקט עד סופו – כלומר אנו מוכרחים לבטל אותו משרשו. ולנו יש אפשרות אוביקטיבית לכך – באשר לא באנו הנה כדי לנצל את אנשי המקום, כי אם להתישב על ידם, על כן אין אנו מעונינים בענים ובשעבודם כי אם להיפך: מעונינים אנחנו שיקומו משפל המדרגה אשר הם נמצאים בו ויעמדו במדרגה את אתנו. ולא רק מבחינה פוליטית בלבד – מפני שבקונפליקט הסוציאלי הזה נעוץ השורש של הפרובלימה היהודית־הערבית האמיתית – כי אם מפני שהוא המסוכן שבקונפליקטים ואין לו לעולם כל פתרון בלתי אם ביטולו. שום הסכם, שום חוזה, שום הסברה, שום כפיה לא יועילו. והן שאט נפש הוא לנו החזיון הזה של השפלת בן אדם כאן, בשכנות הקרובה כל כך אלינו, בארץ אשר היא יקרה לנו ואנו רוצים לראותה יפה ומתוקנת לא רק מפאת הריה ועמקיה, אלא גם בחיי אנשיה בארץ אשר אנו אחראים לאפיה ולפרצופה. גם מבחינה ישובית, ובמובן הצר של המלה, מבחינה קולוניזציונית, אנו מעונינים בהסרת הסתירה הכלכלית והסוציאלית השוררת בין הישוב העברי ובין הישוב הערבי.

הפועל העברי מעונין בכך, ששכר העבודה של הפועל הערבי לא יהיה יותר נמוך משכרו. חדירתו למשק הא“י בכל שלש צורותיו – המשק הממשלתי, המשק העברי הפרטי, המשק הערבי – תהיה אז לאין ערוך קלה יותר, מאשר היא עכשיו כששכרו הגבוה של הפועל העברי משמש אמת לא נוחה לחרם נגדו. וחדירת הפועל העברי למשק הא”י, פירושה: העליה היהודית. הפועל העברי מעונין בהטבת תנאי העבודה של הפועל הערבי – כל החוקים הסוציאליים אשר הוא לוחם עתה על הקמתם ואינו משיג להגשימם (באשר הם „אינם מתאימים למציאות הפועל הערבי“) יהיו אז צורך של הארץ כולה. ופירוש החוקים האלה שוב: העליה היהודית והתרבות הישוב העברי בתור ישוב תרבותי ובריא. התעשיה העברית מעונינת בהגדלת השוק הא“י הפנימי – אחד מקשייה הגדולים ביותר אשר בגללו פקפקו רבים באפשרות להקים כאן מפעלים תעשיתיים גדולים, הוא בכך ש„לפלח אין כל צרכים“, ואין לו צרכים, מפני שהוא נמצא בשפל המדרגה הכלכלית־סוציאלית. כשתהיה הפרוטה מצויה בכיסו, ירבו צרכיו וצרכי משפחתו. סיכויי ההתפתחות של התעשיה העברית, עד כמה שהם תלויים בשוקי חוץ, הנם בהכרח בלתי בטוחים: גרב וכתונת אינם תפוח זהב, שהוא בבחינת מונופוליה, ואין שום דבר אשר יכול למנוע להקים בתי חרושת לתוצרת טכסטיל בארצות הסמוכות או גם הרחוקות המשמשות עתה שוק לתוצרת עברית אי”ית. גזירת מכס יכולה לבוא כל יום וכל שעה, בו בזמן שהשוק הפנימי, עד כמה שישנו, הוא פּתוח ובטוח ואפילו החרם „הלאומי“ אין בכוחו לסגור אותו. וגם זאת: כשאנו דנים על סיכויי התעשיה העברית, אנו מחויבים להתחשב אם אפשרות של סגירת שוקים חיצוניים, אולם אין אנו מחויבים להביא בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת בין שני העמים הגרים בארץ. זאת היא הופעה חולפת, מעין אסון הטבע, ואינה משמשת גורם תמיד של הכלכלה הא“ית במדה שהולך וגדל כוח הקניה של התושב הא”י, כה במדה הולכים וגדלים סיכויי התעשיה הא"ית. ומכשרון היהודים ומן האיניציאטיבה שלהם תלוי המקום שהם יתפסו בתוכה. וסיכויי התעשיה העברית, פירושם: סיכויי העליה העברית.

נשארת השאלה המכרעת בשבילנו: שאלת הקרקע. וגם החשבון הזה פשוט הוא: כּמות הקרקע בא"י נתונה ואין לשנות אותה. הערבים היושבים בארץ – נתונים אף הם. הריבוּי הטבעי מוסיף להם שנה שנה מספר נפשות לא קטן (גם מעלת הריבוי הטבעי נמצאת בקשר סיבתי עם שפל המדרגה הכלכלית והתרבותית והיא תלך ותפחת במדה שיורם גובה החיים). על כן – מה תקותנו שנוכל להעביר לרשות התישבותנו שטחים ניכרים של קרקע, לאחר שנשתמש בכל האדמה הפנויה (ואין היא מרובה – הכונה, כמובן, לאדמה הראויה לעיבוד)? הוה אומר, התקוה היא באינטנסיפיקציה של המשק החקלאי, בצמצום כמות האדמה לכל משפחה. השטחים הגדולים של האדמה, העומדים עתה לרשות הפלחים, הם אסון להם לעצמם והם עכוב קשה להתישבות היהודית. ההתישׁבות שלנו, במושבות הגדולות ובעמק הראתה בעליל, כי ישנה אפשרות לסדר על אותו שטח גם מספר הגון של מתישבים יהודים חדשים וגם את הערבים שכבר עבדו אותה קודם, ולסדר אותם סידור יותר הגון, יותר אנושי משהיה להם קודם. רעיון „הנישול“, אשר בו מאשימים אותנו, הוא לא רק רעיון בלתי אנושי ורעיון בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, אלא גם אבסורד מבחינה קולוניזציונית, כי האנשים „המנושלים“ נשארים בארץ (ואם גם יש להם האפשרות לצאת לחו“ל, הרי אפשרות זאת בהכרח מצומצמת היא ומוכרחה להפסק ע”י חו"ל זו, ועל כן בתור שיטה אין היא באה בחשבון כלל) – ומה יהיה בגורלם? גורל של בידואים נודדים ושודדים? או גורל של „לומפן־פרוליטריאט“ בערים? בכל אופן יהיו למעמסה על הארץ, למחלה כלכלית (וגם פוליטית וסוציאלית) אשר אין להפטר ממנה, למחנה של מתחרים ששום יהודי לא יוכל לעמוד בפניהם.

פתרון הפרובלימה הקרקעית שלנו היא באינטנסיפיקציה של המשק החקלאי הערבי. בעצם, זאת היא הדרך אשר בה הלכנו תמיד, אלא שהנימוקים שלנו, אלה שבהכרה, היו על פי רוב נימוקים אנושיים ולא כלכליים־התישבותיים. כי מה הם, מבחינה כלכלית, דמי פיצויים שמוסדותינו שלמו תמיד לחוכר, אם לא אפשרות שניתנת לו להתישב במקום אחר על יסוד משק יותר אינטנסיבי מאשר היה לו על האדמה שנמכרה ליהודים? אולם פעולתנו זאת לא היתה מאורגנת ומכוּונת, וספק גם אם דמי הפצויים היו מספיקים לאינטנסיפיקציה שלמה של המשק החדש. הן שום כוח אחר, לא האפנדי ולא הממשלה הא"ית, לא עזר לפלח במדה מספקת ובהיקף ארצי. ואמנם מרובים המקרים שהחוכר לשעבר הסתדר על יסוד משק אינטנסיבי, לגמרי. ואולם ודאי מרובים גם המקרים שגם במקום החדש שב החוכר לשעבר לשיטתו האכסטנטיבית. זאת אומרת שאמנם ניתנה לנו האפשרות ליישב כמה יהודים ושום ערבי לא נישל, ואולם לפתרון הפרובלימה הקרקעית שלנו לא עזרנו כלל, כי הפלח רק החליף את מקומו, אולם הוסיף לשבת על כמות האדמה ה„בזבזנית“ כאשר ישב.

והמסקנה היא: צריך שתנתן לפלח האפשרות לאינטנסיפיקציה של משקו. אז תפנה אדמה להתישבות היהודית. אז יופיעו „צרכים“ גם אצל הפלח, אשר עתה „לא נחוץ לו כלום“, ויגדל השוק הפנימי לתעשיה. אז תקטן ההתחרות של הפועל הערבי הזול בפועל העברי היקר.

עמדתי כבר פעם על השאלה הזאת והצעתי תיקון אגררי רדיקלי¹, חלוקת האדמה ואינטנסיפיקציה של המשק הערבי על חשבון דמי מכירת האדמה „המיותרת“ למוסדות היהודיים המישבים. טעות היתה בידי כשציינתי שהתקון הזה יהיה חדש לארצות המזרח. למעשה הולך קמאל פחה בתורכיה ומגשים תיקון אגררי דומה לזה, והוא הספיק כבר לחלק בין האכרים משוללי האדמה אלפי אקרים אדמה. ולא ברור מדוע דבר המותר לדיקטטור תורכי, שאיננו נשען על שכבות העובדים דוקא, והצדק הסוציאלי איננו נר לרגליו, יהא אסור לממשלת הפועלים, להסתדרות הציונית ולחבר הלאומים. ואולם אם גם נניח שזאת היא „פרוגרמה של מכסימום“, אשר לא נרצה משום מה לדרוש את הגשמתה או לא נוכל להגשים אותה, הרי ישנה גם „פרוגרמה של מינימום“, אשר לממשלה נאורה ולמוסדות ההתישבות היהודיים המזוינים בהשקפות ממלכתיות באמת לא צריך להיות קשה להגשימה. יצירת מחלקת התישבות על ידי הממשלה (מה משונה הדבר שדוקא מחלקה זאת אינה קיימת בארץ, אשר אלפי משפחות יהודיות שואפות להתישב בה, ויש להן מקום להתישב והמנדט מחייב את הממשלה לדאוג להתישבותם, וגם בקרב התושבים הנמצאים כבר בארץ המעמד האגררי הוא פרוע ופיאודלי – ולממשלה אין כל כלי לפעולה הזאת!), עיבוד חוקים להגנת החוכר (ההתחלה בנידון זה נעשתה כבר) תיקון המסים החקלאיים: סיוע ועזרה לקואופרטיבים חקלאיים, יצרניים וצרכניים; יצירת בנק חקלאי בעל סמכות מוגבלת על מנת לעזור „לדלת העם“ בלבד; אם לא תיקון אגררי מוחלט, הרי על כל פנים „לחץ“ על בעלי האחוזות הגדולות, על ידי מתן חוקים והטלת מסים. „הפרוגרמה של מינימום“ הזאת טובה היא גם באותם המחוזות אשר האחוזות הגדולות אינן שכיחות בהם ועל כן חלוקת האדמה לא תעזור בהם לפלח („חלוקת האדמה“ פירושו לאו דוקא חלוקת אדמת האפנדים ופלחים. להיפך, בהרבה מקומות, זקוק גם הפלח שיקחו ממנו חלק גדול מאדמתו, ויתנו לו אפשרות של אינטנסיפיקציה בשטח שנשאר לו. „חלוקת האדמה“ פירושה הוצאת האדמה מרשות יחיד, בעל אחוזה גדולה, והעברתה „לריזרבה קרקעית“ אשר ממנה תחלק הממשלה שטחים למתישבים חדשים – על זה עמדתי במאמרי הקודמים).

ואילו אם למרות דרישת היהודים לא תסכים הממשלה לכל התקונים האלה, הרי הישוב עברי והמוסדות הציוניים יהיו מחויבים לדאוג, במדת יכלתם הם, ובגדר כוחם ואפשרותם, להרים את גובה החיים של הפלח ושל העובד הערבי ולהקל את מצבם. לשטח הזה נכנסת דאגה מעולה של המוסדות הקרקעיים לגורל החוכר אשר את האדמה המעובדת על ידו קונים מבעלה היורידי. לשטח הזה נכנסת מלחמה מאומצת מצד הסתדרות העובדים לחוקי העבודה ולהטבת תנאי העבודה של העובד הערבי, גם בעזרת הארגון המשותף, אשר אמנם מכשולים רבים – כלכליים, ארגוניים, נפשיים עומדים לו בדרך – אולם אין לצבור הפועלים שום רשות להסתלק ממנו ולהזניח אותו אם הצבור הזה רוצה באמת בפוליטיקה ערבית של יושר ושל ושל הסכם אמת. כולנו יודעים למפרע ומן הנסיון שהיה לנו: אכזבות ללא מספר צפויות לנו בדרך הזאת, מפלות וכשלונות, ו„בגידות“ של הפועל הערבי מחוסר ההכרה. אולם דבר ארגון הפועל, ביחוד הפועל החקלאי או הקשור באדמה (וכאלה הם הפועלים הערבים ברובם המכריע), וביחוד בארץ מפגרת, דבר קשה הוא מאד, ואין להגיע לצורתו היציבה והמוצקת בלי אכזבות וכשלונות. אצלנו ארגון הפועלים הוא כאילו דבר המובן מאליו. לנו עמד גם „החומר האנושי“ שלנו המיוחד במינו וגם האופי של התנועה הציונית אשר בקרבה גדלנו ומוסדותיה היו נותני העבודה שלנו. משום כך נוטים אנו לשכוח את הקשיים הטבעיים של ארגון הפועלים. על מהלך רוח זה יש להתגבר ולגשת לפעולה מתוך ידיעות כל הכשלונות הצפויים לנו, ללא השליות, וגם ללא „מהפכניות“ מלאכותיות ואולם מתוך הכרח ברורה, כי שדה עבודה רחב ידים נפתח כאן לפני הפועל העברי ולפני שליחותו הלאומית והאנושית.

והנה עוד דוגמאות לעבודה היהודית בקרב הערבים: מוסד יהודי סידר רשת שלמה של קופות מלוה לעובדים בכל המשקים היהודים – אין שום טעם לכך שיסתפק בפעולה הזאת ולא ירחיב את תחומיו גם על הכפרים הערבים. מכאן עלולה לצמוח לנו תועלת רבה מכמה בחינות וברכה ממש לפלח הערבי המעונה עתה ע"י נושכי הנשך אשר בקרב בני גזעו. גם בארגון הקואופרטיבים יכולים היהודים לעזור בהרבה לערבים. הממשלה הסתלקה מבנק אגררי תורכי. אומרים שמוסד זה היה רקוב ובלתי מסודר ורק התקיפים הפיקו תועלת ממנו והוא גם לא ידע חשבון. אם כך הדבר, ודאי לא היה כל טעם להחזיק בו. אולם אין כל זה יכול לשמש יסוד מספיק, כדי לותר על הרעיון עצמו של בנק לחקלאים עובדים. בהקמת המוסד הזה יכולים היהודים להיות פעילים מאד.

בודאי: עם כל הפוליטיקה הערבית הזאת אין לנו שוּם בטחון מוחלט שנשיג במהרה את מטרתנו – שלום בארץ והסכמת הישוב הערבי להמשכת מפעלנו. פועלים כאן כמה גורמים אשר עם כל רצוננו הטוב אין לנו כל שליטה עליהם. השפעת המסיתים יכולה להיות גדולה יותר מהשערתנו. הרבה תלוי מן החנוך אשר יקבל הדור הערבי הצעיר. גם דרכי תנועת העבודה הערבית, כשתקום, אינן ברורות לנו ואי אפשר לחזות אותן מראש, על כל פרטיהן. תמימות תהא זאת לחשוב, כי בעתיד הקרוב יהיה אפשר הסכם פוליטי מפורש ובעל ערך, בינינו ובין הערבים, מאיזה סוג שהוא וכי בעתיד הקרוב יכולה להוצר סיטואציה, פוליטית חיצונית ובקרב כל ישוב וישוב, שתרשה לבאי כוח הערבים ולבאי כוח היהודים לחתום על „חוזה שלום“, אשר יהיה כתוב בו מפורש שהערבים מסכימים להקמת מולדת יהודית בא“י. להסכם פוליטי מפורש כזה נחוצה הכרה אחרת בקרב המוני העם הערבי, נחוץ כוח ממשי אחר של הישוב העברי ונחוצה מסגרת פוליטית אחרת, רחבה יותר – באשר קשה לתאר שהערבים האי”ים יותרו על „בעלותם“ הגמורה על א"י, אולם כלל לא קשה לתאר שהאומה הערבית כולה, על מיליוניה ועל ארצותיה, תסכים לכך שאחת מפנות הארצות העצומות האלה תהיה יהודית.

אולם אם ההסכם הפוליטי המפורש הזה הוא ענין לעתיד לבוא, הרי ענין של היום הזה, של השעה הזאת, היא הסרת הקונפליקט היהודי־ערבי בא"י, בגרעינו האמתי, בתכנו המסוכן ביותר – הלא הוא בסתירה הכלכלית־סוציאלית שבין שני הישובים הגרים בארץ הזאת. בטול התהום הזאת תנאי מוקדם הוא לחיי שלום. „המלחמה“ תהיה אז מחוסרת כל חיוניות וכל ממש. התפתחות הישוב הערבי תהיה קשורה בגידול הישוב העברי, והקשר הזה יהיה ברור ובולט לעין כל. וזהו מה שנחוץ לארץ ולנו.

י“ד כסלו תר”ץ 16.12.29

אנו עומדים במערכה קשה. אנו לוחמים על תנאי עבודתנו בעתיד. אנו מתנגדים לכל דבר העלול לעכב את יצירתנו ולתת לפניה מכשולים מלאכותיים שאין להם יסוד בתנאי הארץ הטבעיים. היצירה הזאת קשה למדי גם בלעדי המכשולים האלה.

תוצאות המלחמה אינן גלויות לנו. אין לנו שליטה על כל גורמיה. אנו מאמינים שאם נהיה מאוחדים, אם נהיה חזקים בפנים, בהכרתנו ובמעשינו, יכול נוכל. אנו אמונה שכל ההתנגדות שקמה נגדנו במחנות שונים, פרי זדון או אי הבנה היא, ואם נוכל לבטל את אי ההבנה, נשבור גם את הזדון. אנו אמונה שאם נמצא בעולם הפוליטי – בעולם האנגלי ובעולם הבין־לאומי – יחס של יושר לשאיפותינו ולדרכינו, נצא זכאים במשפט הנערך עתה נגדנו, נצא בתוספת כבוד ובתוספת כוח. אולם כה רבים הם גורמי הקונפליקט שאיש אינו יכול לחזות מראש, בכל הבטחון, את פתרונו. האם נוכל לשמור על אחדות המחנה הציוני? האם נפגוש את יחס היושר מצד העולם הפוליטי, או ישפיעו חשבונות אחרים לגמרי על מהלך הרוח בו? ויש ודברים מקריים, דברים של מה בכך, שאינם נראים כלל מן החוץ – התרשמות רגעית של מישהו, אי־הבנה נוספת – מכריעים בדברים חשובים מאד. עלינו הוטל לעשות את כל אשר ביכלתנו, כדי שדרך עבודתנו תהא רחבה ופנויה. אולם יתכן כי למרות כל התאמצויותינו – תהיה הדרך בכל זאת צרה. עלינו להתכונן לפתרון הרצוי של הקונפליקט הפוליטי, ואולם גם לפתרון הבלתי רצוי. ובשני המקרים גם יחד התכוננותנו אחת היא: דאגה למפעל.

נניח שנזכה במערכה הפוליטית, וינתן חופש לידנו. מלומדי נסיון אנו. לא פעם זכינו כבר בפסקי דין, בהכרזות, בהודעות ממשלתיות. אנו יודעים את ערכם הגדול בתור בסיס למפעל. ואנו יודעים את ערכם חדל בתור תוכן של המפעל. כל הכרזה וכל הודאה – עלינו יהיה למלא אותן תוכן חי. אם מחר יעלמו כל המסיתים, אשר אותם אנו מאשימים בהקמת ההתנגדות המלאכותית נגדנו, אם מחר יכירו ממשלת בריטניה וחבר הלאומים בצדקתנו – מה הרוחנו? את האפשרות לעבודה פוריה, לא יותר מזה. לא בכבושים פוליטיים, כי אם בכבושים ישוביים גאולתנו. כי גם אחרי הכבוש הפוליטי עלינו לגאול את האדמה ולהעביר אליה את המוני היהודים, עלינו לבנות את ביתנו כך שיהיה בו די אור ודי אויר לכל תושבי הארץ. עלינו ולא על אחרים.

ואם, חלילה, נפסיד במערכה הפוליטית, אם האלמות והחשבונות הפוליטיים של „העולם הגדול“ יהיו חזקים יותר מן הצדק אשר אתנו, הרי לא היה זה המקרה הראשון של עוות הדין בעולם הפוליטי, ובתולדות עמנו יוסיף זה רק אי־צדק חדש לשורה הארוכה מאד של עוותי הדין שקדמו לו. אנו לא נשלים עם זאת. אנו לא נחדל מלתבוע את חופש הפעולה המגיע לנו. אולם בזאת לא נסתפק, אלא נמשיך, בכל הדרכים, את מפעלנו הישובי, באשר אין לנו כל אמצעי אחר לתוספת כוח ממש, מבלעדי הישוב העברי בארץ. על השגיאות הראשונות של התנועה הציונית, שׁביססה את כל פעולתה על הצפיה לישועה פוליטית ועל המלחמה בעד „צ’ארטר“ – עליהן לא נחזור עוד. וגם „ארץ חדשה“, במקום הארץ הזאת, לא נחפש, כי היא לנו ואנו לה ואין בלתה. ננצל את כל האפשרויות שיהיו לאל ידינו, במלואן, יותר מאשר במלואן, ומתוך ניצול זה נשתדל להרחיב אותן.

האם נוכל? אם יש ממש בתנועה שלנו, אם צורך חיוני של ההמונים היהודים הוליד אותה, אם חרות לעם העברי בכנפיה – אין כוח שיוכל לגדור בעדנו את דרכנו. להפריע, להקטין את הטמפו, להגדיל את הקרבנות – את זאת יכלו לעשות מתנגדינו, אולם להכחיד את פעולתנו – אין זה בגדר יכלתם. כל תנועת חרות נפגשת תמיד במכשולים, כי רבים הם המעונינים בשעבוד. כל תנועת חרות יודעת ימי אבל ושנות מצוקה, כשנדמה לה כאילו „קיר ברזל“ לפניה ואין מוצא. ואולם כוח היצירה הטמון בתנועת חרות עתיד תמיד להתגבר על כוח השעבוד. חוק הוא ולא יעבור. מפעל שיש בו חיים והנובע מצרכי חיים מוכרח לקום, אם במוקדם ואם במאוחר. אין לחזות מראש את דרכי נצחונו בכל הפרטים, אולם „קטנות־אמונה“ היא – שאינה ראויה לעם עתיק ולתנועה כבירה – להטיל ספק בכך, אם מצוא נמצא את הדרכים האלה, על אף כל המעצורים.

אם יש ממש בתנועה שלנו, אם כוחות יצירה טמונים בה – כזאת אין להוכיח בדרך ההגיון בלבד. להיסטוריה לא די אם נגיד: העם הזה ראוי להמשיך את חייו. ההיסטוריה יודעת כוחות ואינה יודעת נימוקים! כוחות ממש, כוחות של רצון, של פעולה, של יצירה, כוחות רוחניים, נפשיים וחמריים. זכות העם לקיומו טעונה עדות ממשית. ואם לאו – היא מאבדת את ערכה. ויהיה סופה של המערכה הפוליטית אשר אנו עומדים בה איזה שיהיה – תמיד נהיה זקוקים לעדות זו. ושם העדות: המפעל הא“י, הגברת כוחו של הישוב העברי בא”י.

גם את זאת למדנו בתולדות תנועתנו. בשעה שפורעניות ומכשולים מופיעים על דרכנו, שכאין למצוא כל „זריקה פוליטית“ שתעודד אותנו, כשעמדתנו בעולם הגדול נעשית עצובה ועלובה – מתחילה גם בפנים פרשה של רפיון ידים. ולעתים מתחיל גם היאוש להשתלט גם על מחננו. אז צומחות על קרקע־החולשה גם תורות נוחות מאוד וקלות מאוד, העלולות להצדיק את החולשה ולהשתיק את המצפון. אז באים אל צעירינו ואל זקנינו ולוחשים באזניהם, מתחילה בלחש, ואחרי כן בקול רם: הן תראו מה קשה הוא המפעל ומה רב הקרבן אשר הוא דורש מאתנו, הן תוכחו, כי צרות ועקלקלות הן הסימטאות המובילות אל המטרה, וכל דרך רחבה וישרה אין. כלום כדאי הדבר? הלא את הכוחות הגדולים האלה אפשר היה להשקיע גם בארצות הגלות, ואולי אפשר היה להפיק מהן תועלת יתר לעם העברי, הן אפשר להיות יהודי נאמן לעמו וגם ציוני טוב מבלי להשקיע את החיים במפּעל הא"י דוקא.

זאת היא הסכנה הגדולה, האמתית, הרצינית, האורבת לנו: אם נענה לנסיון לא בהתגברות המאמץ, לא בחפוש הדרך, בכל תנאים שהם, כי אם ברפיון ידים ובתורות נוחות וקלות. אין אמת בתורות אלו. אין דרך לעם העברי בלעדי יצירתו בא“י ואין ציונות בלתי אם זאת הקשורה קשר אמיץ עם א”י, קשר לא ינתק. ואין שירות לתנועה כי אם בהתכוננות לעליה ובעליה, בכל התנאים ובאפשרות הראשונה.

ואם גם שבע יסוגר האויב את שערי הארץ – אין פחד. כי אין הסגר שיעמוד בפני רבבות ידים דופקות. כל מנעול עתיד ליפול ולהשבר. אולם אסון שאין לו תקנה יהיה, אם תחסרנה הידים הדופקות בשער, תמיד, בכל עת ובכל שעה, בלי הרף. כי אז לא יועילו לנו כל פסקי־דין של צדק ושום עוות דין לא יוסיף לנו צרה, כי גם בלעדיו תהא הצרה שלמה.

הגברת הכוח של הישוב העברי בארץ, בכל האמצעים, בכל הדרכים, בה המפתח לפתרון אמת, לפתרון כבוד של השאלה היהודית ערבית. כי כל עוד מעטים וחלשים נהיה, אין שויון ואין פתרון. רק פתרון הכוח של הישוב העברי – פתרון יחסינו עם מנהלי העולם הפּוליטי.

כי מאזנים דקות בידי מנהלי הפוליטיקה העולמית ובקפדנות רבה הם שוקלים את ההפסד ואת הריוח, את זה לעומת זה, ולהפסיד אין הם רוצים. ועל כן אם נרצה, כי פסק דינם יהיה לטובתנו, הרי תנאי הכרחי לכך – הכבדת משקלנו על המאזנים הדקות אשר בידיהם, כי רק בהגברת הכוח של הישוב העברי בארץ – פתרון השאלה העברית.

ט“ז כסלו תר”ץ 18.12.29

נשכח את הסתירות המרובות אשר בין עדויות הפקידים הבריטיים הנמוכים שהיו בארץ בימי מאורעות אב ובין עדותו של מ“מ הנציב העליון בימים ההם. אפשר שלא את הכל רשמו בדייקנות בשעות הקשות ההן ולא את הכל מסרו לפקיד הגבוה, ולא את הכל זכרו היטב. אמנם יש סתירות שאין להן כל באור, גם מתוך התנאים הקשים של הימים ההם, אולם הן אינן העיקר בעדותו של לוק, כי אם כל דמותו של הפקיד הזה, השקפותיו ומגמותיו במדיניות האי”ית. הן לוק היה הפקיד הגבוה ביותר בארץ, שני לנציב העליון וממלא מקומו. וגם חדש לא היה בא“י. לפני שנים עבד בארץ הזאת ושב הנה שנית. שנית שרת כאן את ממשלתו והגיע בשרותו זה לגדלות. יש, איפוא, הרשות להגיד שבמדה רבה מסמל לוק את המשטר הא”י, ומנקודת מבט זו יש חשיבות פוליטית לעדותו, העוברת את גבולות מאורעות אב.

על הרבה שאלות של עורך דין הסוכנות ענה לוק: „אינני זוכר“, „אינני יודע“. העתונות מנתה כ־50 מקרים כאלה. גם סבלנותו של יו"ר הועדה פקעה: „הלא מוכרח הנך לדעת את זאת, הן אינך יכול לבלי לזכור“. על השמועות שהפיצו הערבים בדבר הפצצות שזרקו היהודים במסגד, לא שמע. גם כשהזכירו לו, כי בנוכחותו דרש הנציב העליון מאת הועד הפועל הערבי להכחיש את השמועות האלו, לא הועיל הדבר. פעם ענה לוק, כנראה, מתוך כעס: „אינני נביא ואיני יכול לדעת את העתיד לבוא“, והוא ענה זאת כששאלו אותו על אפשרות התפרצות המאורעות בשעה שכל ירושלים וכל ילד בה היו „נביאים“ וידעו את „העתיד לבוא“. באפשרות המהומות האמין רק „כשראה את התחלתן מבעד לחלונו“. יש להניח שאלמלא עמד באותו רגע על יד החלון, לא היה „זוכר“ גם את השעה הזאת ואת היום הזה. פעם הצטדק: „היינו עייפים, עבדנו 24 שעות במעת לעת“. גם באמצעים אחרים השתדל להשתמט מאחריותו. כשדברו בועדה על ההודעות „המשונות“ של הממשלה, הצהיר שלא הוא כתב אותן – כאילו לא די בזה ששמו חתום עליהן. כמה פעמים הסתמך על הנציב העליון ויעץ לשאול אותו, מתוך ידיעה ברורה, כמובן, שאת הנציב העליון לא יקראו להעיד לפני הועדה.

מה היא הדמות? פקיד אשר חטא והוא יודע שחטא ואין לו אומץ לב לקבל על עצמו את האחריות למעשיו ולשאת בתוצאותיהם והוא מסתתר תחת אמתלאות מגוחכות, כתלמיד רשלני ועצל, העומד לפני המורה ומסתבך בשקריו.

לוק לא ראה את הנולד, גם בשעה שעל כל הארץ עברו שעות וימים של חרדה. הוא לא שם לב לאזהרות היהודים. הוא לא שם לב להסתה הערבית. הוא לא אחז בשום אמצעים נגד העתונות הערבית שכל שורה בה שועה, בימים ההם, לשפיכת דמים. הוא לא קרא, בעוד מועד, לעזרה צבאית. הוא לא אסר את ההפגנה של הנערים היהודים ולא את הפגנת האסון של הערבים. הוא הבטיח (בהודעה ממשלתית רשמית ופומבית), לחקור את מעשי חלול הקודש שנעשו על יד הכותל בזמן ההפגנה הערבית ולמסור את האשמים לדין – ולא עשה ולא כלום כדי לקיים את הבטחתו. רק לפי דרישת היהודים סדר את הפגישה בין העסקנים היהודים והערבים ועזב אותה לנפשה, גם לא השתדל להשפיע עליה, „ללחוץ“ עליה, כאשר היתה זאת חובתו. הוא לא דרש מאת הערבים להכחיש את השמועות הכוזבות, שהן הן הקימו את הפורעים למעשי פרעות, וגם הוא, בתור ב"כ הממשלה, לא הכחיש אותן. הוא נתן פקודה לבלי לירות, כשהדם היהודי נשפך כבר בחוצות ירושלים. הוא הבטיח וחזר והבטיח ליהודים כי כל סכנה אינה נשקפת, וכי הממשלה שליטה על המצב – בשעה שהמוני הערבים המזוינים כבר נתכנסו מהכפרים הסמוכים ועמדו בתוך ירושלים והממשלה כאילו לא היתה קיימת כלל. גם כש„ראה את התחלת ההתפרצות מעבר לחלונו“, גם כשהוברר לו שאין לו כוחות מספיקים לשמירת הסדר, דחה, אחרי „עיון“ את הצעת היהודים בדבר זיון הצעירים העברים לשירות בשכונות היהודיות. כשלא היו לו שוטרים להעברת פצועים, פרק את הנשק מעל היהודים הבריטיים. ועל הנכבדים הערבים לא הוטלה כל אחריות לשלום ולסדר.

מה היא הדמות? פקיד חלש ומטומטם, מחוסר כל הבנה פוליטית, משולל ידיעת תנאי הארץ ונטול כל הכרת חובתו וכל רגש אחריות.

הייתכן? היתכן שגורל הארץ, אשר עיני העולם נשואות אליה, ימסר לידי פקיד רשלני חלש, מטומטם? קשה להאמין, ואם גם נרצה להאמין, תבוא שוב עדותו של לוק ותסתור את ההשערה הזאת. כי הנה, לוק „אינו זוכר“ ו“אינו יודע“ והוא מחוסר כל קו וכל רצון מדיני, שעורך דין הסוכנות שואל אותו. אולם הוא זוכר את הכל, והוא מדבר הרבה, ומגלה שקול דעת וראית העתיד כשעורכי הדין הערבים וב”כ הממשלה שואלים אותו. לוק אחר, לא פקיד מסכן שחטא ומשתמט מאחריותו, כי אם איש מדינאי יושב אז לפני ועדת החקירה, והוא עונה לעורך דין הממשלה בצדק וברשות שלמה: „עשיתי מה שעשיתי לא מתוך פחדנות, אלא מתוך פוליטיקה מסוימת“.

מה היא הפוליטיקה הזאת?

לוק לא היה יכול לאחוז באמצעים נמרצים בזמן ההפגנה הערבית על יד הכותל המערבי – היא ההפגנה אשר הפקירה את הישוב העברי למסיתים ולפורעים – בגלל הרושם הרע שהיה הדבר עלול לעורר בין הערבים. להפקיר את היהודים – מותר. להגן על קדשיהם – אסור, כי אי אפשר לנגוע בהרגשת הפורעים.

לוק לא היה יכול לזיין את היהודים, אשר עליהם התנפלו – באשר הדבר היה עלול להרגיז את הערבים. ואסור להרגיזם – הן הם הראו למה הם מסוגלים כש„מרגיזים“ אותם, ולממשלה לא היתה דרך אחרת לעצור בעד שפיכת דמים גדולה יותר, מאשר לדאוג למצב רוחם של אלה התחילו בשפיכות הדמים.

לוק היה מוכרח לפרק את הנשק מעל היהודים הבריטיים – אף על פי ש„ההחלטה הזאת היתה קשה לו“ – משום שכך דרש המופתי ואנשיו, והיה צורך „להסיר כל אי־הבנה מלבבות הערבים“. „אי־הבנות בלבבות היהודים“ יכלו להשאר בתקפן ואף לגדול פי כמה. יתר על כן: דם היהודים יכול היה להשפך, ללא כל אפשרות של הגנה עצמית, ובלבד שלא תהיינה אי־הבנות בלבבות הערבים. ובלבד שלא יחשבו, חלילה, שהממשלה דואגת לחיי היהודים יותר מהמדה.

עורך דין הסוכנות שאל את לוק: „האם לא היתה חובתך לצוות בכל מחיר שהוא, שלא תהיינה שום הפגנות שכנגד“ (כלומר שום הפגנה ערבית בתור תשובה לתהלוכת היהודים לכותל)? „לא – ענה לוק – לא בכל מחיר שהוא“. כלומר: בדם היהודים מוכן לוק לשלם בעד השקטת הערבים הנרגזים, כביכול, אולם אל תפול אף שערה אחת ארצה מראש הבחור השורף את ספרי התפלה של היהודים על יד הכותל – מחיר זה גדול הוא למדי בעיני לוק.

לוק הודה לפני הועדה, כי בבולטינים שלו, מימי המאורעות, היה „משום מיעוט הדמות לגבי כמה עובדות“, אולם לא רק „מיעוט דמות“, כי אם גם עובדות היו בהם (למשל – רובי חיפה!). וביחוד המגמה שׁלהן היתה כוזבת – מגמה לתאר את המאורעות כהתנקשות בין שני צדדים, שאין להכריע ברור מי מהם פורע. כלום מתוך אי־ידיעה, כלום מתוך קושי האינפורמציה בימים ההם בא הדבר? לא, לוק אמר בפירוש לפני ועדת החקירה: „כבר אז היתה לי דעה ברורה, מי הוא התוקף ומי הוא הנתקף“. ועל כן – לשם מה הסירוס והסילוף? לוק באר: לשם הרגעת הקהל. והרי גם היהודים וגם הערבים ידעו את מצב הענינים כמו שהוא. יתר על כן: הם תארו להם לפעמים את המצב איום יותר מאשר היה, משום שחדלו להאמין בהודעות הממשלה, כשנוכחו „בהמעטת הדמות“ אשר בהן. אין בכוחו של הסירוס להרגיע – ביחוד בתוך הארץ עצמה ובארץ כה קטנה כארץ ישראל. שמא מטרה אחרת היתה לסילוף האמת אשר בהודעות לוק: המצאת חומר פוליטי־משפטי למסיתים הערבים למען יוכלו אחר כך להצדיק את מעשי הפשע שלהם? אולם בא מנשרו הראשון של הנציב העלין והפסיק את המשחק המביש.

לוק הודה בפירוש שאיסור תקיעת השופר על יד הכותל ביום הכפורים בא כתוצאה מן הדרישה של המועצה המושלמית העליונה. והנה הממשלה ידעה היטב שכל הענין עם הכותל הוא בשביל המושלמים, רק ספיקולציה פוליטית בלבד, רק אמצעי של פרובוקציה, כדי להרגיז את היהודים ולהביא לידי התנגשויות דמים בארץ. הן הנציב העליון אמר בפירוש בג’ניבה בפני ועדת המנדטים, כי „המושלמים מפיצים שמועות שבהן הם מנסים ליחס איזו קדושה לבוראק“ – ולוק אישר זאת בפני ועדת החקירה ובכל זאת אסור היה לנגוע ברגשות המושלמים לגבי הכותל, הכרח היה לו להשמע לפקודת המועצה המושלמית ולהשתתף ע"י כך בפרובוקציה שלה. ומותר היה לו לזלזל ברגשות היהודים, עד לידי כך שגם על התנהגותו של קית־רוטש ביום הכפורים שעבר, ראה חובה לעצמו להגן בפני ועדת החקירה.

עם המופתי שבירושלים מדברים אדיבות. כך מצוה הנימוס כלפי האיש העומד בראש העדה המושלמית בארץ. מאד נזהרים לנגוע בהרגשותיו גם כשההרגשות האלו מזויפות הן (למשל – בפרשת הכותל), או כשהנדון הוא הגנת היהודים הנתקפים בפני הערבים התוקפים. אולם על מכתבו של הרב קוק בענין הכותל אינם עונים כלל, ואינם משתדלים אפילו לפזר את חששות היהודים ולהקל על העלבון.

כזה הוא לוק בימי המאורעות.

ואשר לצד הישובי־פוליטי של המפעל הציוני הרי יודע לוק „שהפלח אינו אוהב את הצהרת בלפור“. זאת הוא יודע בודאות גמורה. כאן הוא זוכר את הכל. כאן יש לו מגע אמיץ עם התושבים האי“ים והוא, אשר לגבי המאורעות לא היה יכול להיות „נביא“, בוחן כאן כליות ולב. הוא יודע למשל, ש„היהודים הקונים את הקרקעות מגרשים את הערבים מעל הקרקע“, או „יתכן שכל כמה שהיהודים מרבים לקנות קרקע, כן תגדל הסכנה לערבים“. הוא אפילו „מוכן לגמרי להאמין, כי אחת הסבות לרבוי הפשעים בא”י היא שהמשׁפחות האלו (של הפלחים אשר נהפכו לפושעים) שולחו מבתיהם (על ידי היהודים)“. לעומת זאת הוא „אינו יודע אם היהודים שבאים ארצה הביאו תועלת יותר גדולה מהתושבים הקודמים“.

לא, לוק לא היה פקיד רשלני ומטומטם, הוא היה מדינאי שידע את אשר הוא עושה. ומדיניותו לא היתה זאת אשר עליה הצהיר באזני הועדה: „נאמנות להגשמת הפוליטיקה של ממשלת א“י, כפי שנקבעה ע”י ממשלת הוד מלכותו בספר הלבן – לפי מיטב יכולתו“. מדיניותו היתה אחרת לגמרי, כי „הספר הלבן“ הרי מודה בזכויות היהודים בא"י, ולוק לא השאיר לנו בלתי אם זכות אחת: להרכין את הראש בפני כל פורעניות וכל התעלמות. „הספר הלבן“ דורש עזרה וסיוע לישוב היהודי, ולוק זלזל בישוב הזה, נתן את כבודו לשמצה ואת כל עזרתו הקדיש ל„נכבדי“ הישוב הערבים גם (ואולי ביחוד) כשהנכבדים האלה התכונו לעשות עול לישוב העברי וגם עשו אותו. הצד התקיף, רב האוכלוסין, אשר אגרוף ואבן ורובה עומדים לרשותו, הוא שהיה רשאי בעיניו להתחשבות מיוחדת, אולם הצד החלש, מועט המספר, אשר אין לבו לאגרוף ולרובה, הוא היה הראוי בעיניו לזלזול ולהתעללות. „הספר הלבן“ מחייב לעזור ליהודים במפעלם ההתישבותי ואולם לא יתואר שעזרה זו תנתן על ידי מי שחושב, כי היהודים עוסקים בנישול הערבים ומפעלם גורם לרבוי הפשעים בין הפלחים ואין תועלת לארץ מעבודתם, ובאם תגדל עבודתם תרבינה גם הסכנות לערבים.

במדיניות הזאת של לוק יש לראות במדה לא קטנה גם מפתח לחידת המאורעות. כיצד קרה שכנופית עסקנים, מחוסרת כל כשרון וכל רצון של יצירה, גדלה לכוח בא“י? כיצד קרה שהכנופיה הזאת היתה יכולה להקים מספר אנשים לא קטן למעשי פשע נגד הישוב העברי, אשר לא גרם להם כל רע? הצהרת לוק לפני ועדת החקירה – „בא”י צפויה תמיד אפשרות של התפרצות“ – עלילה היא על הישוב הערבי (הן רק אליו היא יכולה להתיחס, כי טרם קרה אף מקרה אחד של התנפלות יהודים על הישוב הערבי). אין אמת בדבר כי ערבי א“י נוטים מטבעם למהומות ובלבולים. הישוב הזה מסוגל לעבודה שקטה כמו כל ישוב עובד אחר, אולי יותר מישוב אחר בארצות מזרח אלה, אולם בתנאי אחד: שלא יעמדו בראש ממשלת הארץ אנשים אשר פולחן האגרוף והערצת הכוח הפיסי והכמות הפיסית ישמשו יסוד לכל מדיניותם, ותכנה – התנגדות למפעל היהודים. התנאי הזה הופרע ע”י לוק – ועליו ועל המדיניות אשר הוא מסמל אותה חלה אחריות המאורעות, אם לא כולה הרי בחלקה הגדול. בצל המדיניות הזאת גדלו והתחזקו העסקנים המהוללים שהכינו את המאורעות, ועל המדיניות הזאת חלה אחריות לא מעטה להעדר ההסכם בין היהודים והערבים.

לא יהיה מן הצדק אם נגיד כי הפוליטיקה של ממשלת אנגליה בא“י, היא זאת אשר התגלתה בעדותו של לוק. גם קלייטון, גם פלומר שרתו כאן את ממשלת בריטניה. ואולם נוסח ידוע של הפוליטיקה הזו מסמל לוק ודאי, הלא הוא אותו נוסח אשר גנירל בולס הניח את יסודותיו. יש והנוסח הזה מתגבר – ואז מתחולל אסון בארץ. יש והוא נחלש – ואז אפשרית בה עבודה שקטה ופוריה. האם תדע ממשלת אנגליה והאדמיניסטרציה שלה בא”י לגרש מתוכה כליל בלי שיוּר את הנוסח הזה, אשר ביסודו הוא בלתי נאמן גם למנדט וגם ל„ספר הלבן“ וגם לכל יושר אדמיניסטרטיבי פשוט? בזה תלוי לא במעט כל גורל הארץ.

ב' חשון תר"ץ 20.12.29