בנאום הפתיחה של שנת הלימודים באוניברסיטה העברית אמר ד“ר מגנס: „אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הנסיון להכנס לארץ המובטחת לא בדרך הכבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, קרבנות, אהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק בפני מצפונו של העולם“. דברים צודקים. יתר על כן: הרשות בידינו להגיד שאת החובה הזאת, אשר ד”ר מגנס ציין אותה כתכנית העתיד, ממלא עם ישראל, על כל פנים במדה מרובה גם בהווה. הן הנסיון הזה „להכנס לארץ המובטחת“ לא התחיל מן הכבוש האנגלי דוקא. היה זמן והכוח השולט בארץ לא הכיר בנו, אלא נלחם בנו. אף על פי כן לא הסתלקו היהודים מ„עבודה קשה ומקרבנות“ והתחילו והמשיכו בהתישבותם ב„דרכי שלום ותרבות“. מאז הכבוש האנגלי כאילו נשתנתה התמונה, אולם למראית עין זרה בלבד. העומדים בפנים העבודה היהודית בארץ יודעים היטב שלמעשה גם בתקופה הזאת „דרך יהושע“ היתה סגורה ומסוגרת לפנינו, אילו גם היינו רוצים בה, וב„כוח הפגיונות“ לא השתמשנו. גם במשך השנים הללו לא היתה דרכנו אחרת מאשר דרך התרבות, השלום, העבודה הקשה והקרבנות, הדרך אשר לה הטיף ד"ר מגנס.

אולם בזה שקבענו את העובדה הזאת ובזה שחזרנו פעם נוספת על הצורך בשלום ובהבנה, טרם ציינו את הדרך אשר לפנינו. נניח שבעתיד נתאמץ ונשתדל עוד יותר מאשר בעבר. נניח שנקדיש את מיטב כוחנו לפתרון הפרובלימה הערבית יהודית. נניח שנמצא דרכי הבנה המבטיחות לנו מה שנחוץ לנו (בלעדי זה הן אין טעם להבנה): המשך מפעלנו, ויחד עם זה יעמוד הצד שכנגד בעקשנותו הזדונית ויוסיף לענות לנו, כמו שעשה זאת בעבר, ב„לאו“ מוחלט, מה נעשה אז? זאת היא השאלה אשר כל אלה, המחפשים דרכי שלום, לא לשם הטפה בלבד, אלא לשם המשכת המפעל הציוני, אסור להם להתעלם ממנה.

וד“ר מגנס, אשר הרגיש בודאי בשאלה הזאת – היא היא השאלה הטרגית באמת בתוך הסבך הערבי־יהודי – עונה עליה תשובה אשר אי־אפשר לנו לקבלה, באשר אין צדק בה, ובאשר כליון עמנו, הקיים קיום עצמי, כרוך בה. ד”ר מגנס אמר: „אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית שנעסוק בה, ומוטב שהעם הנצחי שהאריך ימים כה רבים וראה באבוד אימפריות אדירות מן העולם, יתאזר בסבלנות, יתכוֹן תכניות וימשיך לצפות“. מה פירוש הדברים „אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה“? הוי אומר: עשינו הכל כדי למצוא הדרכים האלה, אולם נתקלנו בקיר אטום – הערבים לא הסכימו להמשכת מפעלנו, ואז – עלינו להסתלק ולהמשיך „לצפות“. אין צדק בהכנעוּת זאת, היא סותרת את חפץ־החיים וכוח־היצירה של עמנו.

שיבת ישראל לארצו הנה ערך אבסולוטי שאינו תלוי בתנאים. זאת היא האל“ף והת”ו של התורה הציונית. ומי שמתנקש ביסוד הזה מתנקש בציונות כולה. הארץ הזאת, ארץ ישראל, ארץ העם היהודי היא. היא גם ארץ הישוב הערבי ואין ציוני הרוצה לגרש אותם ולהלחם בהם, וכולנו מחויבים לחפש צורת חיים משותפת אתם, ללא עול וללא עושק. אולם העובדה הזאת שבא“י נמצאים כמה מאות אלפים ערבים אינה משנה במאום את העובדה היסודית אשר עליה מבוססת הציונות: זכות היא ליהודים לשוב לארץ הזאת ולא חסד. אין זה פסוק מוצלח בלבד מתוך התעודה האנגלית המפרשת את הכרזת בלפור, אלא בסיס הציונות כולה. זה אינו ניתן להתערער. המשך מפעלנו אינו מותנה בהסכמת מישהו. אפשר שיהיה קשה יותר או קל יותר. מהיר יותר או אטי יותר, מרוכז יותר בעבודת היצירה או נֵאָלץ לטפל בהסרת המכשולים לעבודה הזאת – הכל לפי הסכמה או הפרעה של כוחות אחרים המעונינים בא”י, אולם אין כוח בעולם, ויהיה זה חבר־הלאומים או ממשלת המנדט או הישוב הערבי של א“י, אשר בידו לשלול מאתנו את זכותנו על העבודה הישובית בארץ הזאת. איזו פורעניות שלא תבואנה עלינו, את מפעלנו לא נפסיק, מעבודתנו לא נסתלק, לקראת מטרתנו נלך בכל הדרכים העומדות לפנינו, כיאות לעם המכיר בזכותו. ו„מצפונו של עולם“ יצדיק אותנו, באשר מושכל ראשון של מצפון הוא: הכרת זכות האדם על מולדתו. ואם חסרה הכרה זאת, אם „אי־הסכמת“ כמה מאות אלפים ערבים הגרים בא”י, אשר איש אינו נוגע לרעה בהם, עדיפה על רצון העם העברי ועל רצון ההיסטוריה העברית, הרי מזויף הוא המצפון הזה, איננו מצפון כלל.

וכלום זאת הפעם הראשונה שכופרים בזכות עם לתחיתו? כלום מלחמות כאלה, מנוהלות ע“י כוחות אדירים יותר מאלה שעומדים על דרכנו, לא ליוו כל תחית עם, שהוצרך ללחום על שחרורו? ד”ר מגנס הזכיר בנאומו את מאציני. והנה בקום לעם האיטלקי נביא זה, איך קבלו אותו? רדיפות, לעג, תעלולים פגשו אותו מבית, בקרב העם האיטלקי עצמו, מפימונט הצפונית עד סיציליה הדרומית. ומבחוץ: מלך אוסטריה ומלך רוסיה, צרפת וספרד עמדו נגדו. הכוח הרוחני הגדול ביותר שהיה אז בעולם כולו – הכנסיה הקתולית העולמית – הכריזה עליו מלחמה לחיים ולמות. איש דמיון ורוצח כאחד היה בעיני העולם. „אי־הסכמה כללית“. לא היה לו כל כוח להשען עליו. הן העם האיטלקי לא היה בעין ואיטליה היתה אך מושג גיאוגרפי. אילו היה ד“ר מגנס נואם את נאומו לא על התחיה העברית, אלא על התחיה האיטלקית ולא בשנת 1929, אלא בשנת 1829 – ומאציני אז בן 24 והוא כבר באמצע פעולתו – האם היה מיעץ לו להסתלק, נוכח „אי־ההסכמה“ הכללית הזאת, בבית ובחוץ, נוכח אי האפשרות למצוא „דרכי הבנה“ עם האפיפיור והמלכים והנסיכים? הגיון נאומו היה מחייב את ד”ר מגנס לעצה זאת. מאה שנים עברו – ודמות מאציני מופיעה על הר הצופים כנביא איטליה, כנביא האנושיות כולה.

ואל ינחמו אותנו ב„סבלנות, בתכניות חדשות, בצפיה“. אל נשתעשע בהכרה שעם עתיק יומין אנו אשר „ראה באבוד אימפריות אדירות מן העולם“. עברו הזמנים כשכוח הצפיה בלבד היה בסיס מספיק לקיום העם. עברו הזמנים כשהסתכלות בחורבן אחרים נִחמה את „העם הנצחי“, טעמנו את כל הטעם של הנחמה הזולה הזאת, אשר שפלות ויהירות החלש כאחת בה. שתינו מכוס התנחומים הזאת עד הטפה האחרונה ומָתקה הכוזב מר הוא לנו ללא שאת. ואשר לתכניות חדשות, אין ולא יכולה להיות לעם ישראל תכנית אחרת מלבד שיבתו לא“י. אילמלא היתה ההכרה הזאת חיה בנו, אילמלא היתה חודרת בנו עד מוח עצמותינו, לא היינו נקראים ציונים ולא היינו מתקבצים הלום מכל קצוי עולם. חזון אחד נוכח עינינו: או המשך המפעל הא”י או התנוונות וכליה בנכר. וכל שם מפואר שינתן להתנוונות הזאת לא יסתיר ולא יכסה את מהותה. ועל כן אין ברירה לפנינו: לשם הקלת מפעלנו, לשם טהרתו וטוהר בוניו, נשתדל ונתאמץ להשיג הסכמת הכוחות הנוגעים בדבר. בראש וראשונה נבקש הסכם עם ערבי א"י, ואולם עצם מפעלנו, זכותנו וחובתנו להמשיך אותו, בכל הזמנים, בכל התנאים, אינם מותנים בהסכמת מישהו.

י“ט חשון תר”ץ 22.11.29