רקע
רות צרפתי
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: מסדה; 1982
א-1.jpg

א-4.jpg

א-7.jpg

הדברים המסופרים בספר זה התרחשו במושב בהדרגה אשר ליד המושבה פתח־תקווה בין השנים 1936 – 1956.

לצד ציוריו, רישומיו ותכניותיו של אבא, וציורים שונים מן הילדות שלי ושל אחותי, משובצים בספר ציורים חדשים משלי – מעין גלויות בצבעי מים, המעלים שרידי זכרונות מגנו של אבא.

העלים הפזורים בספר הינם אותם עלים מעץ הצפצפה שנשתמרו עמי עד היום.

את הספר אני מקדישה לכפר שלי, באהבה.

רות צרפתי


א-9.jpg

א-10.jpg

 

הקדמה: קלשון־החפירה של אבא (חלום)

מצאתי באדמת הגינה את קלשון־החפירה של אבא. אני חופרת ועודרת בו בגינה ומעלה מתוכה רגבי־עפר גדולים ודשנים. אני שואלת את עצמי, איך זה שעד כה לא השתמשתי בקלשון הזה, שהוא כלי־פלא מאין כמוהו. אני רואה לפני שטחי־אדמה חדשים ובלתי־מעובדים והם – רחבים מכל מה שראיתי עד כה.


 

תעלומת חייו של אבא

אמא נוהגת היתה לומר שספר אחד של חכמה והגות, שאבא קרא בצעירותו, די היה בו כדי לשנות את אופיו מצעיר הולל ופוחז, המרבה בדיבורים, לסלע של שתיקה. אבא מסוגר בשתיקותיו ונוצר בתוכו אין־סוף של סיפורים וחוויות מן העבר שכל השומע אותם תצילנה אוזניו.

איש מאיתנו, ואפילו אמא, לא ידע לספר את קורותיו של אבא ואת תולדות חייו. בהזדמנויות שונות היה אבא מגלה פרטים בודדים על עברו, אך מעולם לא התקשרו הללו לכדי מסכת־חיים שלמה, מה־גם שמעט הדברים שגילה היו משתנים לפי הנסיבות ולפיכך לא הוסיף גילויים מידע על עברו. וכך הקים אבא סביבו חומה שככל שניסינו בסקרנותנו לפורצה, לא עלה הדבר בידנו. ידענו שמוצאו מזרחי והוא מתייחס למשפחה ספרדית עתיקת־יומין, כן ידענו שהגיע ארצה בגיל צעיר כדי ללמוד בסמינר למורים בירושלים. מכמה אבני־דרך שליקטנו פה ושם למדנו שעבד כחלוץ במושבות הגליל, סלל כבישים והיה מבוני רשת־החשמל וממייסדיה. ציורים ורישומים משלו של נופי טבריה והכנרת הוכיחו ללא־ספק שטבריה היתה בעבר מקום מושבו. שמו של טרומפלדור ואלכסנדר זייד שנשזרו לעתים בסיפוריו ונרקמו ביריעת־חייו העלומה, אף הם סיפקו לנו השערות שונות ומשונות, שהתאמתו במשך השנים, בדבר הקשר ההדוק שלו עם הדמויות הללו. צלקות עמוקות – עקבות של פגיעות־כדורים, שכיסו את חלקת בטנו כְּלוֹעִים כְּבוּיים של הר־געש, מילאו אותנו סקרנות עצומה, ורק לאחר הפצרות והטרדות רבות היה אבא מגלה לנו טפח מעברו המפואר בקרבות של מלחמת העולם הראשונה.

אך כפי שכבר סיפרתי, איש מאתנו מעולם לא יכול היה לצרף את העובדות לסיפור שיש לו התחלה או סוף. כל מה שקרה עם אבא בטרם נולדנו, היה בבחינת תעלומה בעיני כולנו.

ימי מחלה קשים שבאו עליו בשנותיו האחרונות, התירו את סגור לשונו ותוגת ילדותו היתה עולה ומתגלית לנו בכל יסוריה: ילד יהודי בגיטו תורכי, בית מסורתי, אבי המשפחה – נפח צדיק וירא־אלוהים, בית־ספר יהודי ששפת הלימוד בו גרמנית, רדיפות ושנאה של אספסוף ילדי התורכים – והוא, עלם גאה ומחושל בגופו, גומר אומר לעזוב את ביתו ומשפחתו, לעלות לארץ־ישראל ולבנות עצמו מן המסד עד הטפחות – צעיר בודד ללא משפחה.

לימים כשהזדמנתי לעיר־הולדתו קושטא, הלכתי אל שכונת מגוריו, אל הבית בו נולד וגדל ואל בית־הספר היהודי בו למד. רציתי ללכת בנתיבי ילדותו, כדי לראות, כפי שראה הוא בעיניו, את מראות הים הכספי ואת צריחי המיסגדים אשר היו מתגלים בסופי הסמטאות של הגיטו היהודי.


א-14.jpg

 

אבא, אמא, אני ואחותי

את אמא הכיר באחת הקבוצות אשר בעמק, עקר אותה משם והתיישב עמה בטבריה. עלמת־חן, ענוגת פנים, בעלת יופי נדיר.

לאחר שנולדה אחותי שולמית, ייחל אבא לבן, אך רצה הגורל ונולדתי אני – בת שניה. ואבא משום רצונו בבן, כינה אותי בשם “דוידקה”, שם הולם בן שובב ומנומש. ואמנם כזה היה מראי. גדלתי והייתי ילדה בריאה, מוצקה, כרסתנית ושמנמנה ובעלת תיאבון מופלא. עיניים קטנות ומלוכסנות קבועות בתוך פנים עגולים ומנומשים לבושה מכנסיים קצרים ומהודקים ורגלי השמנות והקצרות נטועות עד קרסול בתוך הקרקע האדמונית של אדמת המושבה.

בת דמותו הקטנה של אבא הייתי, והוא רחש לי גלים של חיבה סמויה והיה גאה בסתר על כל דבר תעלול שנתפשתי בו.

אחותי הבכירה, שולמית, גבוהה ממני בשניים ראשים, תמה וברה, עיניים לה שחורות וגדולות וכל משאלתה להיות טובה ומיטיבה. נזר הבכורה התנוסס עליה כל הימים, וההבדל של שני ראשים בינינו התקיים גם לאחר שנים רבות.

ואמא, רזה וארכנית, עיניים שלה צרות ומלוכסנות כעיניה של סינית, ואפה ישר כמידותיה. שרידי יופיה המעודן היו מתמקדים בפיה שהיה רך וענוג כפיה של בובה. אמא, כל־כולה מסירות והקרבת כל שנות צעירותה, יופיה ושמחת נעוריה למען גידולם של הילדים וחינוכם הטוב. צנועה ופשוטה בהופעתה ומתנזרת בעקשנות מכל התייפיפות או גינונים של חן. סינר לבן כרוך תמיד למתניה וכמו נותן תוקף לנחישות־דעתה שיעודה בחיים – לשרת את המשפחה.

אבא אמנם נופל קמעה בשיעור־קומתו מאמא, אך כנגד זה רוחבו, גופו המוצק ופניו העזים כמו מגביהים את קומתו ומקנים לו מראה סמכותי לא רק כראש־המשפחה, אלא כראש ומנהיג לכול.


א-15.jpg

 

הצריף שלנו במושבה מסתתר מאחורי ביתו של בעל־הבית

ביתנו במושבה אינו אלא בקתת־עץ, מצופה חמרה, כמו מרבית בתיה של המושבה, והוא חבוי באגף האחורי של החצר, מאחורי ביתו של בעל־הבית. ביתו של בעל־הבית, פניו אל הדרך, ואילו הצריף שלנו מסתתר בצנעה מאחוריו, כדי שלא לביישו חס־וחלילה.

רחובה הראשי של המושבה חוצה אותה כפלג ומבתרה לשני חלקים: חווילותיהם המפוארות של הפרדסנים ועשירי המושבה המוקפות בבוסתנים, ומצדו השני יתר בתי המושבה, בקתות קטנות ודלות המצטופפות מעברו האחר של הרחוב הראשי בואכה אדמת הביצות שבגבול פסי הרכבת.

בקתות אלה היו בנויות טיט מעורב בגללים, אך קירותיהן המצופים בטיח שיוו להן מראה מכובד יותר מאשר בקתותיהם של התושבים הערביים. בתוכן התגודדו פשוטי העם, בחצרות הומות ורוחשות ילדים וזקנים.

בצריף שלנו שני חדרים ומטבח, ובחזיתו מרפסת גדולה ורחבת־ידיים המשמשת מרכז לחיי המשפחה.

סביב לבית חצר גדולה ובתוכה אוסף עשיר ומגוון של מיבנים שונים ומשונים שכילדים הצלחנו להופכם לאתרי משחקים מרתקים. באמצע החצר ניצבת סוכה קטנה קוביה מרובעת ומוריקה שענפים סגולי־פריחה של בוגונוויליאה משתוללים מעליה.

מקדש מוריק וקסום זה, שאפלולית צוננת שרויה בתוכו כל־העת, אין כמותו למאה ואחד משחקים מרתקים.

גבו האחורי של בית השכנים סוגר כחומה את החצר שלנו. קיר גדול וחשוף ללא חלונות משמש גרוי מתמיד לי ולשולמית אחותי לכסותו בלהיטות בציורים ובכל מיני כתובות. אמא ואבא מחרישים ונהנים בסתר ליבם. אך לא כן בעל־הבית שלנו – יום־יום הוא מופיע בפתח ביתנו, מאיים על אמא, ודורש ממנה לרסן אותנו. אמא מהנהנת בראשה לאות הסכמה ומבטיחה לו לשים קץ לדבר. ובליבה חושבת שיצעק לו בעל־הבית כאוות־נפשו ובלבד שבנותיה תמצאנה כר נאות לדחפי הציור שלהן.


18-א.jpg


 

עשר בנות שאינן חיות בשלום, או: רוחבם של המכנסיים

סמוך לביתנו היה מאגר־מים מקורה. צורתו כבמה קטנה שמספר מדרגות מוליכות אליה. למראשות הבמה התרומם קיר ובו אשנב קטן הנפתח אל חצרם של שכנינו.

היתה זו חצר מאוכלסת עד אפס מקום סוסים וחמורים, פרות ותרנגולות וכן עגלות, מחרשות ושאר כלי־עבודה. בתוך הבית התגוררה משפחה בת־עשר בנות מבוגרות שהתקשו לחיות ביניהן בשלום, מעת לעת בקעו מן הבית קולות־מריבות רעשניים שכהרף־עין עלו והגיעו לשיאים דרמטיים – צלחות, סירים ושאר כלי־בית היו מתעופפים מעל לראשי הבנות ומתנפצים ברעש גדול לשמחתנו הרבה.

על משטח הבמה היינו עורכים מעת לעת הצגות תיאטרון ומופעי ראווה לכל ילדי השכונה. עשרות ילדים מכל החצרות הסמוכות היו באים אל החצר שלנו, יושבים שורות־שורות למרגלות הבמה הקטנה ונהנים מהמופעים תחת כיפת השמים.

הרחק בעומק החצר נראו האורוות וסוסי־הרכיבה הצחורים של המשטרה, אך עד לשם השתרע שדה רחב־ידיים ובו גידולי ירק ומקשות אבטיחים. מעל לערוגות היו מתוחים חבלי־כביסה ומכנסיו הרחבים של אחמד, הפועל הערבי של בעל־הבית, פרושים עליהם בכל רוחבם והדרם. התבוננו בלהיטות במכנסיים המופלאים, תהינו על רוחבם והעלינו ניחושים והשערות לרוב: מה צורך יש לו לאחמד במכנסיים רחבים כל־כך ואיזה אוצר הוא מסתיר בתוכם?


א-.20.jpg

 

אבא לומד ציור בבהתכתבות

באותם ימים ממיר אבא את חמורו הגדול בטנדר, ומעמדו בחברת החשמל ובמושבה עולה בשל כך.

אבא אחראי להספקת החשמל במושבה ובסביבתה, ובימים שבהם אין ראש למושבה הקטנה, תפקידו הרם של אבא כמספק חשמל ומאור מענניק לו מעמד כשל ראש־עיר כמעט. כשאבא נוהג בטנדר שלו ברחובה הראשי של המושבה, הכול מסירים את כובעיהם בפניו ומקדמים אותו בכבוד ובברכה.

אבא גם נחשב בעיני כול לרב־אמן מושלם בכל המעלות. במרפסת הפתוחה של ביתנו הוא רושם ומצייר כל דבר־חפץ המצוי בבית ובמטבח, וכשגומר אבא לצייר את חפצי הבית וכלי־המטבח של אמא, הוא פונה לצייר את חפציה של שכנתנו אסתר, שבתוך ביתה האפלולי נוצצים כלי בדולח ופליז לרוב.

אבא לומד ציור בהתכתבות והוא שולח את ציוריו אל מעבר לים, לגרמניה, ומקבלם בחזרה עם ציונים והערות בשוליהם. ובגרמניה של אותם הימים כבר מפעפעת שנאת־יהודים, ודחליל בלואים בדמותו של היטלר תלוי ומידלדל בכל המדורות של ילדי השכונה.


א-22.jpg

 

גני־פאר רחבי־ידיים ואולמי רחצה כחולים

בכל השנים בהן גרנו במושבה הרבה אבא לרקום חלומות, לתאר, ולצייר לנו בצבעים ססגוניים את נחלת־גן־העדן שהוא אמר להקים לנו.

הבטחותיו היו בבחינת “כל מה שלא ניתן להשיג בעולם הזה, יבוא בעולם הבא.” כלומר – בבית אשר הוא יבנה לנו הרחק מחוץ ללמושבה ומעבר לחומות הפרדסים הסוגרים על מבואותיה.

הזיותיו והבטחותיו של אבא שהילכו עלינו קסמים, הותירו את אמא שלנו קרה ומסוייגת. היא ניסתה בכל עקשנותה להתנגד להן ואפילו להלחם בהן, כי לדעתה חסרו כל הגיון ואף לא הלמו את אורחות חיינו שהיו פשוטים וצנועים.

להיטותו של אבא לארמונות ולגנים קסומים היתה רבה, ולמן הרגע בו החל לחוּש שחלומותיו הגדולים הולכים וקרבים למימושם, חדל לצייר את החצר שלנו ואת חפצי הבית, ובמקומם החל לרשום ולתכנן אולמים וחדרי־רחצה מפוארים, קירותיהם מצופים אריחי חרסינה כחולה וברצפתם הנוצצת משתקפת כמו בתוך מראה בבואתה של עלמת־חן ענוגה.

על־אף שהיינו נפעמים למראה הציורים התקשינו להאמין שציורים נפלאים כאלה יכולים ביום מן הימים לההפך למציאות, ועוד לבית ולגן שיהיוּ כולם שלנו. כל זה נראה כל־כך רחוק מן האפרוריות ששלטה באותם ימים והיה זר לסיגנון־החיים שרווח במושבה שלנו.

אין צורך לומר שלאבא לא קשה היה לרתום גם אותי למשימה של תיכנון הבית, וכשהציע לי לצייר את בית־העתיד, ציירתי חדר רחב־ידיים, ובו ערוכות ספות, כורסאות ושולחן בתווך, כשכל קווי המתאר שלהם משוננים ומזוגזגים. שנים רבות היה הציור שלי נושא לבדיחות משעשעות: “וכי מי, את חושבת, יוכל לשבת על רהיטים דוקרניים כאלה?” השתוממו כולם, “האם התכוונת להושיב עליהם משפחה של פאקירים?” הימים שבאו אחר־כך טפחו על פנינו וכשנזכרנו בציורים היפים ובתכניות המפוארות של אבא, היה הפער ביניהם ובין המציאות גדול ביותר.

אולם אבא איש־החלומות לא הוטרד מכך, וכשהיו הבריות שואלים אותו מדוע אינו גומר את מה שהתחיל, היה עונה: “ומה יהיה אז, מה עוד יוותר לי לעשות לאחר זאת!”


 

רצפת חול ושמים ככיפה

לא רחק היום וגדר עץ נמוכה, התוחמת פיסת־קרקע, צומחת ועולה באמצע המיגרש שלנו – טכס הנחת אבן־הפינה. קומץ חברים וידידים באים להשתתף בשמחתנו. אמא מחלקת כריכים של לחם שפרוסות נקניק נחות בתוכם ובקבוקי בירה צוננים המעלים מפלי קצף. ואבא שלנו נוטל בקבוק ודוחק אל־תוכו מגילת־נייר מקופלת ומגולגלת. הוא חופר גומה בחול ומטמין את הבקבוק והמגילה בתוכו לאות ולסימן שכאן יקום ביתנו.

חלקת הקרקע שהוקצתה לבית עצמו אינה מבטיחה לנו אלא מעט מכל מה שחזינו בחלומותינו. אך כנגד זה המיגרש עצמו משתרע ברחבות לאורכה של הדרך החולית וגבולו האחורי מגיע עד לים הפרדסים המתמשכים מן המושב שלנו עד לאם־המושבות.

מעתה ואילך עולים ומתגבהים קירות הבית, בהם נפערים פתחי חלונות, שהם גדולים ורחבים מכל מה שחלמנו עד כה.

אין ספק שאנו קרבים ליום בו תעקור כל המשפחה מן המושבה אל המקום הזה. אך לפי שעה רצפת הבית עודנה חולית ושמי התכלת משמשים ככיפה לבית. אך ניתן כבר להבחין בחדרי הבית ולהסתבך במבוכי פרוזדוריו ואפילו למצוא בהם מסתור משמש ומקור.

שיחי החרולים ועשבי הפרא המציפים את המגרש כמו מתגרים כל־העת באבא. החולם התמים, ומבטיחים לו שמלחמתו בהם לא תהיה קלה כלל־ועיקר.


א-26.jpg

 

שני בתים על אם הדרך, בודדים ותמוהים

את הדרך אל הכפרשלנו אנו עושים בין מטפסים סגולי־פריחה וגדרות סבוכות של שיחי אקציה ריחנית.

שניים־שלושה בתים על אם הדרך, בודדים ותמוהים בתוך ים גדול של פרדסים.

לאחר הליכה ממושכת בין פרוזדורי־ירק היה מראה הכפר מתגלה לפתע בשורה ישרה של ברושים כהים וזקופים הניצבים לפתחו, בבחינת חזיון בשממה.

במקום שנגמרים הפרדסים מתחיל הכפר שלנו, ובמקום שמתחיל הכפר, עומד בבניינו ביתו של אבא. כבר עתה שונה הבית במראהו משאר בתי המושב, שהם קטנים, עירומים מטיח ואניצי־ברזל צומחים בפראות מכל פינה וזוית וכמו מבטיחים שיש בדעתם להתרחב ולצמוח. אך צרורות ברזלים אימתניים אלה יבצבצו עוד שנים רבות מתוך קירותיהם של בתי־הכפר והכול משלימים שנגזר עליהם שבנייתם לא תושלם לעולם.

אבא, שקיווה שתוך זמן קצר נעבור לגור בביתנו החדש, מחליט לשלוח אותי מעתה לבית הספר הקטן שבכפר. שלוש כיתות בבית־הספר והוא ממוקם בבית השכנים שממול לביתנו. יום־יום לאחר הלימודים אני חוזרת אל הבית העומד בבניינו ומחכה לאבא שיבוא לאספני אל ביתנו שבמושבה, אך אבא, שעיסוקיו מרובים, מאחר לעיתים לבוא, ואני מנסה להשכיח את רעבוני ולהפיג את שממוני בבניית ארמונות בחול ובמשחקי מחבואים עם עצמי בתוך חללי הבית.

לעתים אני יושבת על גבי תלולית של אבני־חצץ ונושאת עיני אל הברושים האפלים הניצבים כזקיפים אילמים מול הדרך העולה אל הכפר. אני פונה אליהם בקריאת אה־ה־ה ממושכת, קולי נישא מתוכי, ממריא ומתנפץ אל־מול חומת־הברושים המתנערים משתיקתם. וכמו מתוך אלף פיות חוזרים ומהדהדים קולותיהם ועונים לעומתי. “יש עם מי לדבר במקום הזה” אני אומרת אל נפשי ושמחה בכל ליבי לקראת הידידים החדשים שרכשתי זה עתה. מאותו הרגע, אני שואלת והם עונים וקולותי מתערבבים במענה־לשונם של הברושים.

לא אדע כמה זמן ארכה השיחה בינינו, אך יום אחד נתפשתי בקלקלתי ולא ידעתי כיצד להסתיר את הבושה. והשמועה עברה חיש בכל בתי הכפר שהילדה הבודדה המתרוצצת בתוך חדריו החלולים של הבית הגדול הנבנה במבואות הכפר מפטפטת עם ברושים ועצי תפוז.


א-28.jpg

 

בית חלומות

הכול כינו את ביתו של אבא “בית חלומות” וכן “ביתו של הגביר”, אך בסך־הכל היה הבית פשוט למראה ואלמלא הגן שהקיפו, ספק אם היה מעורר תשומת־לב כלשהי. יתר על כן, ניתן לומר שסימנים של עזובה ניכרים בו. לולים ומחסנים ערימות של גרוטאות וחומרי־בנין מוטלים בכל שטח החצר ועשבי שבולת־שועל ומשטחי־קוצים הצומחים בעתות־החורף מסתירים אותו עד מחצית־קומתו. והיו הבית והגן כיצירה בלתי־גמורה ושפע רעיונות שלא הגיעו לכדי הגשמה.

אך אבינו איננו מוטרד מאלה. יתר־על־כן, כשהוא משקיף על אחוזתו ועל גידולי־הפרא הצומחים מתוכה, הוא נוהג לכנותה בחיבה רבה – “הג’ונגל שלי” וכל מה שנחשב בעיני אמא לפרוע ומוזנח, נחשב בעיניו לחינו של המקום.


א-29.jpg

א-30.jpg

 

כיצד מסתפקים בזוג אחד של מכנסיים מרופטים, או: איך אפשר לחיות בלי לקרוא ספרות־יפה

ככל שניסתה אמא להפוך את אבא לאדם מן הישוב, לא עלה הדבר בידה. מפעם לפעם היתה מתלוננת באוזנינו על שאיננו קורא ספרות יפה. “איך”, היתה חוזרת ואומרת בהשתוממות, “איך יכול אדם נאור ומשכיל כמותו לחיות בלי לקרוא ספרות יפה?”

ספרים בנושאי היסטוריה, מדע וחקלאות, שאבא הרבה לקרוא, או ספרים בנושאי ארכיאולוגיה, שאבא למד וידע על־בוריים, כל אלה לא נחשבו בעיניה של אמא לספרי־קריאה, וכל מחקריו של אבא בידיעת־הארץ ובתולדותיה, עד לימיו של האדם הקדמון לא היו שקולים בעיניה כנגד קריאת ספר אחד של טולסטוי. “וכיצד,” היתה מוסיפה, “יכול אדם במעמדו, איש מכובד ומנהל בחברת־החשמל, להסתפק בזוג אחד של מכנסי־עבודה מרופטים ובשתיים־שלוש חולצות דהויות, שאפילו הטלאים שעל גבן לא מונעים ממנו להתהדר בהן.”

הדבר לא הפריע לאבא, אף לא לכל האנשים הרבים שהכירוהו וכיבדוהו. לעיתים נדירות, בהזדמנויות של שמחות משפחתיות, הצליחה אמא להלבישו במחוך של חליפת־בגדים חגיגית ואפילו לכרוך עניבה לצווארו. אבא היה אז מעורר חמלה בעינינו ומבע־פניו כמתנצל על כך ועיניו כאילו מבטיחות לנו שאך תיגמר החגיגה, ישיר מעליו את החליפה החגיגית ויחזור אל בגדי־העבודה הטובים והמשומשים.


א.-32.jpg

 

שפע של מעשי קונדס לרוב

עיניו של אבא גדולות ונבונות ומחזיקות בתוכן אוצרות של עצב ורוך. כשאבא נתקף בשמחת־פתע הן לובשות מבע של פליאה בראשיתית ופיו הקטן מחייך את המתוק בחיוכים. לפתע סוחף אותנו לשמחה משפחתית, מכרכר ומחולל לפנינו כמו גדי בן־יומו וגורר גם את אמא הרצינית והסרבנית המנסה בכל כוחותיה להתנער מחיבוקיו העזים ולהמלט מן החגיגה המשונה שאיננה מצליחה להבין את פשרה.

קומתו של אבא ממוצעת וגופו איתן. ראשו הגדול כמו יצוק על בסיס צווארו הרחב והקצר. חלקת מצחו הגבוהה עולה ומתפצלת לכעין שני מיפרצים קטנים, ומובלעת שיער דליל משתובבת ביניהם. עיניו האפורות גדולות ופקוחות לרווחה כחלונות ושמורותיהן כמו מתאמצות לסגור על גודל קמרונן. אפו אף־נשר מחושל כברזל וכנפות נחיריו צמודות אליו כמגִנים מזה ומזה. ולולא הרוך הניגר מעיניו והבעת החיוך הנסתר שעל שפתיו, היו הכול חושבים אותו לאיש זעום ונרגז.

ואכן כל הבריות היו מתייראים מפניו ונזהרים בבכבודו כבאיש רם־מעלה.

לעולם לא אבין, מה היה בו, באבא שככה ראו בו, ומה היה בהופעתו שעורר בבריות יראה כזו. אפילו הילדים שהיו פוקדים את ביתנו ידעו שיש להזהר עמו כדי שלא להביאו חלילה לכדי כעס.

רק בשנותיו האחרונות כשנעשה סבא של יובל נהפך לאיש רך וידידותי והילדים הקטנים, חבריו של יובל היו הראשונים שהבחינו בכך. שבויים בקסמיו היו הולכים בלאט אחרי דמותו שבעיני רוב המבוגרים עדיין היתה כתעלומה, דמות שאצרה בחובה שפע רב של מעשי קונדס ושמחות לרוב.


א-34.jpg

 

גן־עדן וכל עץ למינהו

הנה כי־כן, אם נחזור לימינו הראשונים במקום הזה, אוכל רק לומר שאבא, לא רק שמצא טעם במראה השממה ועזובת האדמה, שזה מאות בשנים לא ידעה ידי־אדם, אלא אדרבה, כאילו התמלא כולו יצר־כיבוש למראה פניה, שהיו יבשים, קמוטים ומצולקים.

אבא נלחם מלחמה קשה בעשבי־הפרא שפשטו כסרטן באדמה. ללא לאות החל הכול מבראשית, כיסח את פני־האדמה מקוצים ועקר את שורשי היבלית מקרבה. הוא עדר וחרש בה תלמים ונטע ביניהם את הכרם וגן־הנוי.

אט־אט עולה קומת העצים לעינינו, ואבא חוזה עתידו של כל עץ ועץ ומשבח את תנובתם שתבוא בעיתה. אך אנו, בגלל גילנו הרך, מתקשים לאמוד את הזמן, שהוא רב יותר ממניין שנותינו.

מכל מקום, הכול יודעים שיש להאזר בסבלנות ובאורך־רוח. הן אבא הבטיח לנו בוסתן־פלאים, מעין “גן־עדן”, כל עץ למינהו. על כן אסף אל תוך הגן שלו את כל סוגי העצים הנדירים, שאיש בסביבתנו עד לאותם הימים לא שמע את שמעם. מלבד העצים הנשירים, שגם הם היו אז חידוש גדול, היו בגנו של אבא זנים שונים ומופלאים של עצים טרופיים וסובטרופיים ששמותיהם היו זרים לאוזנינו ואף פירותיהם, כמותם, זרים ומשונים.

אבא חזר והבטיח לכולנו שלכשיניב הגן פירות שוב לא נתייגע בעבודה קשה. כל אחד מאיתנו ישכב פרקדן תחת עצו וגפנו, יפתח את פיו לרווחה והפרי הבשל יפול ישר אל תוכו. בכך ביקש אבא להפיג את כעסה של אמא, שמראה הגן הגדול נחשב בעיניה כחזון־עבדות לחייה ולחייו של אבא.

מפעם לפעם אף היה מבשר לנו שטווסים ואיילות יהלכו חופשיים בין העצים, ואנו בלענו בשקיקה אאת הבטחותיו כי לא היה איש שידע כמותו להלהיב את לב שומעיו ולשכנעם בכל דבר־פלא שהיה חוזה בדמיונו.

אך לפי שעה היתה אדמת הגן חשופה ללא צל למיפלט ומתוך מצע האדמה עלתה הבתה, ושיחי קוצים גבוהים בלעו אל תוכם את קומת העצים הצעירים.


 

מי שמע שעץ דובדבן יניב פירות דווקא בגנו של אבא

אט־אט הופך גנו של אבא לשם־דבר ומושך אליו כל מיני משוגעים ומעריצים למיניהם. הכול באים להווכח במו־עיניהם איך קם ונהיה הפלא, ומה שנחשב לבלתי־אפשרי, עולה להפליא כשהוא נתון בידיו של איש חזון ואמונה כמו אבא.

אבא מנהל יומן על הנעשה בגן, בו הוא מפרט את כל סוגי הטיפולים שלהם זקוק כל עץ ועץ, מועדי ההשקייה, הגיזום והדישון והערות על דרכי הטיפול במזיקים השונים. לזכותו ייאמר שאמנם הצליח ברוב תושייה להדביר אחדים מן המזיקים הקשים ביותר בכל מיני שיטות מתוחכמות.

על כל עץ תלה אבא שלט קטן שהיה מעין יומן־טיפולים, ועליו רשם את תולדותיו של העץ ודרכי הטיפול בו.

עצים שונים ומשונים מצויים בגנו של אבא והם מניבים פירות בשפע: בני משפחת ההדרים והם התנג’לו והתנג’רין, הפומלה, הקומקואט והאשכולית, משפחת העצים הטרופיים ובהם המנגו שפירותיו כאפרוחים־רכים התלויים בענפיו, זהובים ומחודדי מקור, פירות האבוקדו שקליפתם ירוקה ותוכם רך וטעים כחמאה, פירות האנונה מצופת הקשקשים, שבבשרה נעוצים גרעינים שחורים ונוצצים.

מאחורי הלולים, בכניסה אל הגן, נטע אבא שורה ארוכה של עצי שסק. בעונת הפרי, לאחר שעטף אבא את ראשם בכילת־בד כדי להגן על פירותיהם מפני העטלפים, היו הללו מושכים בלבושם החגיגי את עיני העוברים והשבים וגם את סקרנותן של התרנגולות מן הלולים של אמא. הללו היו עומדות כמשתאות, מניעות ראשיהן לכאן ולכאן ופולטות קריאות תמהון קצרות.

בתוך עלוות הרימון הסבוכה היו תלויים, כמו פנסים, רימונים סמוקי־לחיים, עטרות קטנות לראשיהם ומבטנם השסועה נשרו גרעינים – כחרוזי זכוכית אדמוניים ונוצצים.

עץ האפרסמון הניב פירות שמראם כעגבניות זהובות וטעמם כדבש. אולם יותר מכול היתה גאוותו של אבא על עץ הלימון הננסי, הלוא הוא הלימון המצרי. עץ יחיד ומיוחד היה זה, ובצמרתו הסבוכה אלפי קוצים דוקרניים שפגיעתם רעה וכואבת. שלוש פעמים בשנה הבשילו פירות עץ הלימון. לימוניו המבושמים נשרו מצמרתו וריפדו את מצעיו ואנו יצאנו אל הגן, סלים בידינו, כדי ללקט ולאסוף את הלימונים הקטנים שהיו פזורים למרגלותיו כמעט בכל ימות השנה. וכשאבא היה מארח את ידידיו בגן, נהג להוליכם בראש וראשונה אל הלימון המצרי, שיראו ויווכחו במו־עיניהם מה רב יופיו של העץ וכמה הדור המרבד הצהוב הפרוש לרגליו. כדי להמחיש את העניין, נטל אבא והרים מן הקרקע לימון קטן וצהבהב, גילגלו בהתפעלות בין אצבעותיו, קירבו לאפו ושאף את ניחוחו, אחר עצם עיניו בהנאה רבה כאילו זה־עתה בא ניחוחו אל אפו בפעם הראשונה.


ב-2.jpg

כאמור, יבול הלימונים היה רב מצרכי המשפחה ואנו הסכנו עם גורלם של הלימונים להרקב תחת העץ ולדשן את שורשיו.

לא הרחק מן הכרם נטע אבא את עץ השזיף האדום. עץ זה צמח ממש אל־מול החלון הרחב הפונה אל הגן, וכשהיה אבא נכנס אל החדר ורואה בתוך מסגרת החלון את שלהבתו האדמונית דולקת בשמש, היה מרים קולו ומזרז את אמא בלשון זו: “בואי, חנה וראי את העץ הנפלא הזה! וכי ראית פעם מימיך דבר יפה מזה?” ואכן, אדמוניותו של העץ הזה וחן־פירותיו שהיו צבועים בצבע עלוותו, היה בהם כדי לעוצרו על הסף. בתנועת אין־אונים, כביכול, נאנח אנחה רווית תענוג, כשידיו פרושות לצדיו ובעיניו פליאה גמורה.

את עץ הדובדבן נטע אבא מול חלון המטבח כדי להנעים לאמא את המראה כשתפתח בבוקר את החלון. כל החורף היה העץ עומד בעירוםם כמו כל חבריו הנשירים. לקראת האביב היה מפתח פטמות אודם זעירות על כל ענפיו ובבוקר אחד, בעוד חבריו הנשירים אחוזים עדיין בתנומת־חורף כבדה, היה הדובדבן נעור משנתו ועושה חג לעצמו – פורח פריחה מטורפת, עוטה לראשו ענן ורוד היישר מול חלון המטבח – לבושתם וכלימתם הרבה של חבריו הנשירים. וכשאבא ראה דרך החלון את החופה הוורודה הזורחת לראשו של עצו־חביבו, היה פורץ בצהלות שמחה קולניות שהעירו אותנו ואת אמא ושוב נקראנו לעמוד לצדו מול החלון ולשמוע פעם נוספת את הסיפור על האגרונום המלומד שנהג לפקוד את הגן כדי לייעץ לאבא בענייני עצים. כשהגיע המלומד בסיורו אל עץ הדובדבן חלף על פניו בבוז ופטרו בהערה קצרה: “חבל על המקום שהעץ הזה תופס בגן.” ואכן, מי שמע שעץ דובדבן, שמוצאו באירופה הקרה, יניב פירות דווקא פה בגן של אבא? אולם לאחר חודשים מיספר, כשהיה נושא אל המיטבח דליים מלאים עד גדותם דובדבנים שקטף מאותו העץ, היה אבא ממש חוגג את טיפשותם וקוצר־ראייתם של המלומדים ואת נצחונו עליהם.


ב-3.jpg


 

זוג נחיריים פעורים אלי באהבה

הגן שסביב ביתנו הוא מעין אואזיס מוריק עטוף שמיכה אפלה של פרדסים. העושה דרכו מן המושבה אל הכפר הקטן, יעבור דרך ארוכה וממושכת בתוך הפרדסים עד שיגיע למבואותיו. הוא יברך לשלום כל מבנה של בית־אריזה נטוש שנקרה על דרכו, לפי שמיבנה כזה ידמה בעיניו למושב של בני־אדם. ברוב ימות השנה הללו עומדים שוממים, זגוגיות חלונותיהם עקורות ומנופצות וכאילו נטשו אותם תושביהם לאנחות. ואילו בעונות הקטיף הם שבים ונעורים לחיים והומים מקוטפים וקוטפות שעושים חגיגה עליזה ממלאכת הקטיף והופכים את המדבר הירוק והאפלולי ליער אנושי, שוקק חיים.

הלאה מעבר לבתי האריזה משתרעים הפרדסים. אופל מאיים שאין־לו־סוף. ואפילו ששיערנו, שמטעי הפרדסים מגיעים אי־שם לקִצם, לא ידענו איה גבולם וגם לא ניסינו לחדור אל תוך האופל המאיים. מסתפקים היינו בגיחות חטופות אל בין העצים שבצדי הדרך, או בסיורים קצרים סביב בתי־האריזה, שלמרות היותם נטושים ברוב ימות השנה השרו בטחון־מה של מקום־מגורים.

אמא נוהגת היתה מעת־לעת לתת שק גדול בידינו ולשלחנו אל הפרדסים הסמוכים ללקט את עשבי הריג’לה לתרנגולות. הריג’לה היתה מזדחלת וצומחת בתוך הגומות הקעורות והתחוחות שמתחת לעצים. הלכנו מעץ לעץ גוררים אחרינו את השקים הגדולים שהלכו ותפחו עד שנעשו כבדים ללא־נשוא.

מתוך לועי צינורות־ההשקייה זינקו פרצי־מים סואנים וליבו הפועם של הפרדס – הלא היא משאבת־המים, שתיקתוקה ליווה אותנו כל־העת כתיקתוקו של שעון– נשמע עתה כה קרוב עד־כי נמלאנו חרדה האם לא קרבנו יתר־על־המידה אל תוך תחום־ליבו של הים האפל ואל מקום מחבואם של התנים הנקראים בפינו גם בשם “שַאקלים”. הרי ממש מן המקום הזה מגיחות אלינו לילה־לילה להקותיהם אחוזות השגעון.

מנהיגם של התנים נושא קולו בקינה בודדה בדממת הלילה וכל העדה חוזרת ועונה אחריו ביבבות מחרישות־אוזניים ההולכות ומתעצמות עד־כדי אקסטזה מטורפת. למשמע היבבות שבחוץ אנו מצטנפים היטב תחת השמיכות הכבדות ופוערים עיניים נפחדות אל חשכת־החדר. עתה אנו שומעים בבירור את יללות הלהקה החולפת בגננו ופושטת וקרבה אל הבית וקריאותיהם נשמעות ממש מתחת לתריסים המוגפים.


ב-5.jpg

ב-6.jpg

מעולם לא העזתי לקום ממיטתי ולהציץ דרך סדקי התריס המוגף אל חלקת הדשא שעליה התגודדו התנים ואיימו עלינו ועל ביתנו.

הילדים נהגו להתנחם בינם לבין עצמם שאין לפחד מתן, כי בסך־הכל מראה התן כמראה הכלב. אני מעולם לא זכיתי לראות את התנים ורק בכיים קרע את חשכת לילותי המפוחדים.

יום אחד נתוודעתי אל אחד מהם, היה זה גור תנים קטן ותמים שאיבד את דרכו ונקלע אל הכפר. ללא־קושי תפסו אותו הילדים, כרכו חבל על צווארו ואיימו לשופטו על כל חטאי אבותיו ואבות־אבותיו עד דור אחרון. עיניו הנוצצות והנפחדות היו קטנות, מלוכסנות וקרובות קירבה מופלאה לאפו המחודד והוא כמו לא־מאמין עדיין בזדון־ליבם של הילדים. התן הזה לא שיער כשראה אותי קרבה אליו, שהנה בא לו גואל.

אחרי משא־ומתן מייגע וממושך שבסופו נאלצתי לפדות את התינוק, נטלתי את גור התנים בזרועותי ורצתי עמו בדרך היורדת לביתנו. משום־מה האמנתי ששאמא ודאי תשמח כמוני כשתראה את השבוי־הפדוי ותרשה לו לגדול בחצרנו ולוּ בקצה הגן. וכך עשיתי דרכי במורד הכפר כשצעקות הילדים ולעגם רודפים אותי עד לפתח החצר.

כשראתה אמא אותי ואת הגור שבזרועותי, לא נזקקה להסברים נוספים. בסתר ליבי עדיין קיוויתי שתחשוב אותו לגור־כלבים פשוט. אך כשראתה אמא את עיניו הקטנות והערמומיות של בכיר־אויבי, נתקפה פחד שכמעט גרם לה להתעלף בו־במקום. ולי לא נותרה שום תקווה להסוות את זהותו של הגור. עיניו הקטנות והערמומיות נצרו בתוכן את כל נוכלותם הנבזית, לפי דבריה של אמא, של כל אחיו, אחיותיו ובני־עמו באשר הם.

אך התאוששה מן ההלם למראה הגור החמוד, נתקפה אמא חרדה שמא יקום ויזנק אל הלולים ויעשה כלה בו־במקום בתרנגולות הלגהורן הלבנות.

“הן הגור הזה הוא חף־מפשע ותמים כטלה”, שטחתי תחינתי בפניה, “אני אלמד אותו לחיות בשלום עם התרנגולות ונוכל להגשים, פה, בחצר שלנו, את חזונו של ישעיהו הנביא על אחרית־הימים.”

אך גם הסימוכין מן התנ"ך לא סייעו בידי לרכך את קשי־ליבה ואמא הצביעה בתנועה נמרצת לעבר הפרדסים שבגבול הגן והכריזה סופית שאם ברצוני לחון את נפשו של הנבזה הקטן, עלי להפקירו שם ואל־לי לדאוג לו, כי ודאי ימצא דרכו בחזרה אל הלהקה שלו.

בדמעות־צער הובלתי את הגור הקטן והמפוחד עדיין מן ההלם הנוסף שגרמה לו אמא. הוא הפנה לעברי את אפו המחודד שבקצהו היה משובץ כפתור קטן גזור להפליא ושני חורי נחיריו פעורים אלי באהבה. נשקתי אותו על אפו והנחתיו בזהירות מתחת לרשת הגדר הקרועה והתחננתי לפניו לעבור את הגגבול העוין שבין הגן ובין הפרדסים האפלים – מולדתם של התנים.


ב-7.jpg

 

שער־הכבוד לגן

בד־בבד עם הטיפולבגן־העצים החל אבא לרצף את השבילים ואת המעברים שבגן־הנוי וכן לבנות את ספסלי האבן והשיש שלאורכם, ובטרם הוריקה ערוגת הדשא התקמר מעברה מבנה של קשת צבעונית: שִׁילדתהּ עשוי מתכת ותוכה קלוע מקלעות־עץ שתי־וערב ותפרחת סגולה של בוגנוויליאה נכרכה ונאחזה במקלעותיה ממש מול חלון המטבח.

לאורכו של הדשא התקין אבא גדרת־עץ נמוכה וצבעה באדום. בתוכה נטע את שיחי הפיטנגו ננסי־הקומה. פירותיהם הזעירים שהיו משוחים בכעין לכּה אדומה, זהרו בתוך מצעם הירוק. כאן, במקום הזה התנשא לתפארת שער־הכבוד לגן הירק של אמא, והדרך העוברת תחתיו היתה מסתעפת לשלושה שבילים: הראשון שהוביל לגן־הירק; השני התמשך הלאה ונבלע אי־שם בעומק הגן; ואילו השלישי סבב והקיף את הבית. שער זה עתיד היה לשאת את פריחת היסמין הלבן ואת אשכולותיו המופלאים של פרחי־השושן המטפס. צבעם של פרחי השושן היה ורוד חווריין, אך בלב כל פרח כמו נקוותה טיפת ורוד עמוק ואפל.

בצלו של השער הזה בנה אבא ספסל שראשו מחופה שיש אדמדם ועורקיו לבנים, כדי שאמא תוכל לנוח כאן בדרכה חזרה מגן־הירק או מערוגות התותים. אבא היה חרד לאמא שלנו שלא תתייגע כל־היום בעבודות־משק קשות ולמענה בנה את כל ספסלי השיש בפינות הגן השונות. סבור היה שגם אמא, ממש כמוהו, ודאי תתענג למראם של אגרטלי־הצמחים וערוגות־הפרחים. אך אמא, טרודה בעיסוקיה בבית ובגן, לא נתנה דעתה על תענוגות אלה וכל מעשיו של אבא נחשבו בעיניה ממילא למעשי־שטות הראויים לחמלה. ובכל פעם שאבא ניגש לביצועם של רעיונותיו, היה נתקל בחומת התנגדותה העיקשת המנומקת לפי כל הסעיפים. אילו לדעתה שאל, היתה אמא יכולה להביא בפניו אלף עניינים חשובים יותר. כדי לחזק את טענותיה, היתה מורה אל עבר שטחי הקוצים והחרולים ששיגשגו באין־מפריע ואל עבר ערימות האבנים המוטלות בחצר מבלי שאבא, שלדבריו דואג ליפי המקום, יטרח לסלקם.

וכך נותרו הספסלים שוממים וכמו מחכים למי שיבוא עליהם, ובשבילי הגן היתה אמא עוברת רק בדרכה אל גן־הירק או אל הלולים. כזה היה מצב הגן עד אותו היום בו באה סבתנו להתגורר עמנו. מאותו יום ואילך נהפך הגן על כל מיתקניו לגן תוסס ושוקק חיים.


ב-10.jpg

סבתא, שהגיעה אלינו ממושב בעמק, שם עשתה שנים אחדות אצל בנה, היתה אשה כחושה, מקומטת ודקדקנית בכל מצוות התורה. על ראשה היתה עוטה מטפחת שאפילו בשנתה לא היתה מסירה. לבושה היתה חלוק ארוך ופרחוני וסינר לבן ונקי קשור למתניה, נעולה נעלי־בית רכות וחרישיות ובידה מקל. כך היתה פוסעת יום־יום בשבילי הגן. מצעדה רך ומתון ועל זרועה תלויה כרית־בד קטנה. ליד כל ספסל היתה עוצרת כדי לאסוף כוח, מניחה את הכרית הקטנה על השיש הצונן ומתיישבת עליה. ובתוך מסגרות של מטפסים פורחים היינו רואים את דמותה הכחושה נעה כלולב ופיה חסר־השיניים ממלמל תפילה.


 

מעיין שתחילתו במערה וסופו לא ידוע

את מעקה־מרפסת־המטבח אמר אבא לצקת מלוחות בטון דמויי־שבכה שעל כל אחד מהם תבליט של אוניית־מפרשים עתיקה. אמא שנואשה מלהשפיע על תוכניותיו הדמיוניות של אבא בתחום הגן, עמדה על דעתה שבתחום הבית לא יעשה אבא דבר בלא הסכמתה. בהיותה אשה קפדנית ומסודרת, חששה שהלוחות המפותלים יאכסנו בתוכם כל מיני רמשים, לפיכך דרשה מאבא להסירם ובמקומם לבנות מעקה פשוט מלבנים.

לא הועילו לאבא כל טענותיו שהלוחות כבר יצוקים ומוכנים להרכבה. אף אנו, שעמדנו כל העת לצדו של אבא, לא הצלחנו להעביר את רוע הגזרה. אמא לא ויתרה ואבא נאלץ להניח בצער רב את הלוחות הנאים וגם את הספינות העתיקות ולבנות במקומם מעקה פשוט למרפסת.

היה זה ניסיונו האחרון לפלוש לתחומי הבית ואבא מעולם לא התנחם על הדבר. אך רעיונות הבניה והפיתוח של אבא הוסיפו לשגשג בראשו ללא־הרף, עד כי תיכנן אפילו להקים בחצר המזרחית גבעה, גבעה של ממש שמערה אמיתית תיחצב בתוכה. בקצה המערה אמר לקבוע פסל־מסיכה שמפיו יקלחו זרזיפי מים אל־תוך “מעיין”, שתחילתו במערה וסופו לא־ידוע. וכל כך למה? כי במקום שבו עמדה לקום הגבעה כרה אבא בור גדול לאשפה, ולפני שנהיה לבור אשפה, כשעוד ניתן היה לרדת אל תוכו במדרגות חצובות בעפר, פלשתי אל תוכו והקמתי בו ממלכת־בובות תת־קרקעית.

מראה תלולית העפר שנערמה לצדו של הבור הציתה מיד את דמיונו של אבא, ובו־במקום קרא לה בשם “גבעה”. מכאן ואילך לא היה צורך בדמיון רב, כדי לדמות גם את המערה והמעיין המפכה מתוכה.

רעיון הגבעה היה כה נועז, עד כי איש מאתנו לא התייחס לדבר ברצינות.

ואכן, הגדול בחלומותיו של אבא מעולם לא זכה לקרום עור וגידים, וכל האגף המזרחי של החצר נשאר חצר־משק, שבה פזורים באי־סדר נורא לולים ומחסנים והבור – בור־אשפה רגיל.

כך קרה שדמיונו הנועז של אבא נעצר על סף המקום הזה, ומי שחיפש בעיניו את חן־המקום, הסכין במשך הזמן עם מראהו המוזנח.


 

הגן של אבא הוא תמונה ממוסגרת

אם נשרטט מפה של החצר שלנו נראה כי השביל המרוצף המוביל מן השער החיצון אל פתחו האחורי של הבית שימש גם כגבולו המזרחי של גן הנוי. מעברו השתרעה חלקת המשק על לוליה ומחסניה, בעוד חומות השיחים הגבוהות מצליחות אך בקושי להסתיר את המראה המוזנח.

לאורך שביל זה נטע אבא גדר־שיחים שענפיה הקוצניים פרצו מתוכה בפראות משולחת־רסן וכמעט חסמו את המעבר אל הבית. במקביל לשביל זה הקים שוקת בטון, בה עלתה על גדותיה פריחת הלנטנה סגולת־העין כשעל הגדר שמנגד בוערים בכתום אשכולות פריחותיו של המטפס.

ואכן, אין לו לאבא תענוג גדול יותר מאשר לראות מבעד החלון הפתוח את מראות הגן כאילו היו תמונה ממוסגרת, להתבונן בחמדת הירוק והסגול, להבחין בכתמי הכתום והצהוב אל־מול השטחים האדומים והוורודים והחלמון אשר נשפך בערוגות הוורדים, לראותם אלו־מול־אלו בהרמוניית צבעים מושלמת ותואמת להפליא לאותם רישומי־הצבע שהיו במחברתו.

מי שהציץ פעם ועיין בדפי המחברות המצוירות של אבא, מצא בתוכם את כל תרשימי רעיונותיו שעמד לבצע בגן – את השבילים והשערים, את האגרטלים, את בריכת־הדגים ורצפת המוזאיקה ואפילו את הגבעה והמערה שבתוכה, ועוד כהנה וכהנה רעיונות שונים ומופלאים שהיו מעלים בת־צחוק ותמיהה על פני המסתכל. כאן, בין דפי המחברת, ניתן היה לעשות סיור מרתק בתוך עולם החלומות והתשוקות של אבא, וכן ללמוד מה היו אותם הדברים שעליהם נאלץ לוותר ומה היו אלה שהיו יוצאי־דופן במידה כזו, שלא היה אפשר כלל לבצעם.

“לתכנן גן,” היה אבא נוהג לומר, “זה כמו לצייר תמונה בצבע ובמכחול.” ואכן, את כל כשרונו לציור השקיע כאן, בגן, ואת תשוקותיו לצבעים הגשים באמצעות צבעי־השיחים, ובהתאמתם אלו־לאלו. אבא, שהרבה בצעירותו לרשום ולצייר, המיר מעתה את מכחולו העדין בקלשון־חפירה של עובד־אדמה.

מה רב היה החזון ואורך־הרוח, שהיה עליו להתאזר בהם, כדי לראות את תמונת־הצבע שלו בגן גמורה ומתוקנת. ואמנם, מחונן היה אבא במידה רבה של סבלנות ואת כל מעשיו היה עושה בנחת ובלא חיפזון, כמי שכל שנותיו עדיין לפניו.


ב-14.jpg

 

עדנת הדגים הנושקים למים

חביבה על אבא מכל פינות הגן היתה חלקת הבריכה שמאחורי הבית. שני עצי פיקוס אדירי־צמרת התנשאו לפתחה כשני זקיפים. ביניהם גזם אבא את שער הכניסה. כאן, במקום הזה, אמר אבא להקים את קודש־הקודשים של מפעלו – בריכת־דגי־הנוי. רבות היו המחשבות והתוכניות שקדמו לבנייתה, אך בכולן חזר ונשנה אותו רעיון, שהיה כה חביב על אבא – פסל־מסכה מגולף שמפיו ניגרים מים. אבא כדרכו היה נחוש בדעתו בעניין זה והוא לא ראה פתרון נאה מזה. ואילו אנו, בכל פעם שהיה אבא מעלה בפנינו רעיון זה, גיחכנו לעצמנו בהנאה רבה והעמדנו פנים כאילו היה זה רעיון חדש ומקורי שכמותו לא שמענו מימינו.

הבריכה, שהקים אבא, היתה גבוהה, צורתה מרובעת ואת צלעותיה ציפה אבא בשברי־שיש. למראשותיה התנשא קיר לא גבוה ששוליו גזורים ומסולסלים. בכותרתו קבע אבא את המסכה המגולפת שמפיה הפעור לרווחה נשפכו המים אל תוך הבריכה.

בתוך מי־הבריכה השתכשכו דגי־זהב נחמדים, סנפיריהם כצעיפי משי, שקופים ועדינים וזנבותיהם נפרשים מאחוריהם כהינומת כלה.

מאחורי הבריכה התנשא גזעו של הקוקוס, כמו עמוד יצוק, וצמרתו פרושה כמניפה רחבה מעל למים. קרני השמש שהיו מפזזות מבעד לאצבעות העלים הסתננו דרכן והתנפצו אל חלקת־המים באדוות־כסף ובריבוא נקודות־אור. שני עצי צפצפה כסופה צמחו משני עברי הבריכה. גזעיהם עטופים עור לבנבן ופרקי זרועותיהם ענודים טבעות. כשהיה אבא רואה בקיץ את שיבת צמרתם ואת יפי עליהם שצדם האחד ירוק־כהה וצדם התחתון לבן ורך כקטיפה, היתה רוחו נפעמת מרוב התרגשות.

אף אנו רחשנו חיבה עזה לעצי הצפצפה ושאלנו את עצמנו לא־פעם לפשר שמם המוזר. לעתים הבחנו אפילו באיוושת הרוח הנושבת חרישית בחליליהם ומניעה בצליל עדין את עלי־הכסף שלהם.


ב-16.jpg

בשלהי הקיץ היתה עלוותם משנה את צבעה הכסוף ונעשית סמוקה ולוהבת בכל גוני האש. וכמו פרפרים אדומים, חומים וכתומים, היו עליהם נושרים בהמוניהם ופורשים תחתם שטיח צבעוני, וגזעיהם העירומים היו משלחים אל השמים זרועות חשופות ולבנות בתנועת־כאב קפואה.

מי־הבריכה שקטים ופניהם חלקים. מעת־לעת הם מתקמטים בגלל מגעו הקל של עלה בודד הנוחת עליהם מן הצפצפות ולעתים אף נרגשים מעדנת שפתי־הדגים העולים מן המים לנשק להם ולהפריח מתוכם בלונים קטנים של כסף. אי־אלו עלים בודדים שנשרו מן העץ שטו כדוגיות קטנות או צפו כאיים ססגוניים סחור־סחור על מצע המים.

עצי הצפצפה, שעל־אף חינם ויופיים ניחנו ביצר התרבות פראי, היו מפזרים צאצאיהם באמצעות שורשים ארוכים ששלחו לעבר פינות הגן הרחוקות, עד כי אמא נתמלאה דאגה שמא יעמיקו עד מתחת ליסודותיו של הבית וירימו בכוח שורשיהם את רצפתו. לאמא אף היו ידועים מקרים רבים ששורשים הרימו בתים לגובה בל־ישוער. אך אותנו הדבר לא רק שלא הדאיג, אלא אפילו הלהיב, ולא פגם כהוא־זה באהבה ובחיבה שרחשנו לצפצפות. בדמיוננו הפרוע יחלנו לראות את ביתנו עולה למרומים, מעל לגן, כשהוא נישא מכוחם של שורשי הצפצפות.

יום אחד בישר לנו אבא בחגיגיות שבמרום הצפצפות הוא עומד להקים בית קטן למגורים. למשמע הבשורה חייכנו חיוך ספקני; רעיון זה היה בעינינו כאותם הרעיונות של אבא שאינם ניתנים לביצוע. אך אבא אמר ועשה. עד מהרה הבחנו בינות לשבכת הפיקוסים בכעין מבוא סמוי. מתוכו עלה והתרומם גרם־מעלות שהגיע בקו נטוי עד למרום הצפצפות. למעלה, בין הענפים החסונים, התקין אבא רצפת־עץ, הקיפה במעקה והציב עליה שולחן קטן, כיסא ומיטת־ברזל מתקפלת – והרי לכם גן־עדן של מעלה!

אך ענפי העצים שגבהו וצמחו הרימו לגובה רב את רצפת העץ, שבצדה האחד עדיין נאחזה בשארית כוחותיה בגרם המעלות ובצדה השני שאפה להתרומם עם ענפי העצים ומראה הבית הקטן שעל העץ היה עגום ומעורר חמלה.


ב-18.jpg

 

יום כביסה – יום־חג

בצילן של צפצפות־הכסף היתה אמא עושה אחת לחודש את כביסת המשפחה. יום־כביסה היה עסק גדול באותם ימים. עם־בוקר היתה מופיעה בחצר שלנו תימניה נמוכת־קומה שרוולי מכנסיה המרוקמים מציצים בעליזות מתחת לחצאיתה הקצרה, עיניה השחורות קרועות בפוך ומחרוזות עינברים כבדות מעטרות את צווארה. בלבוש נאה וחגיגי זה היתה מתייצבת לפני אמא, מוכנה ומזומנה למלא אחר פקודותיה.

גיגיות עם כביסה השרויה במים כבר היו נחות להן בשלווה בצל הצפצפות וממתינות ודוד נחושת כרסתני וכבד ניצב מפויח וקודר מעל למדורת הזרדים הקטנה.

יום־חג לנו היום הזה וראש וראשון למועדי השנה, אך לא כן לאמא. אמא, שסִברה רציני בכל ימות השנה, נעשית ביום כזה רצינית שבעתיים. אין להטרידה בשאלות ואין להפריעה ממלאכת־הקודש. סינרה קשור למותניה ומטפחתה הלבנה עוטפת את ראשה כראוי למעמד אשר כזה. הנה היא עומדת מעל לדוד המהביל כשבידה מקל ארוך והיא בוחשת בו במרץ רב, כאילו מכינה נזיד לכל בני הכפר.

כל אותה עת כורעת לה הכובסת הקטנה לפני הגיגית, ברכיה מורמות ורגליה פשוקות ורק כפות ידיה טורחות ומשפשפות בחוזקה את הכבסים שבגיגית. תנוחה זאת, המיוחדת לבנות תימן, עוררה תמיד את קנאתנו.

אמא מתרוצצת וטורחת סביבה סחור־סחור, ללא־הרף, ממלאה חיש את כל מבוקשה, אם ביציקת מים רותחים אל תוך הגיגיות ואם בהוספת פתותי־סבון מרפרפים אל מי ההשריה.

אמא לא נתפנתה ביום כזה לבשל ארוחות רגילות לבני המשפחה והכינה לנו ארוחות קלות וטעימות; נחשי אטריות חלולות ומתובלות בקינמון וסוכר ופירורים של גבינה־לבנה פזורים עליהם. זאת היתה מכינה בחיפזון ותוך התנצלות שלא היה הסיפק בידה להכין יותר, ואנו הרגענו אותה: הלוואי כל יום ארוחה שכזו!

עד לשעת הצהריים היתה החצר שלנו עוטה לבן: סדינים, ציפות וציפיות שהיו תלויים על החבלים התמלאו ברוח גדולה שנשבה אל תוך כרסם וניפחה אותם כמו מיפרשים גדולים. ואנו מתרוצצים בינות למיפרשים וטופחים בשמחה בכפות־ידינו המלוכלכות על כרסם, משחקים ביניהם במחבואים ובתופסת לקול איומיה וזעקותיה הטורדניות של אמא.


ב-19 .jpg

ב-2.0.jpg

חֲלוֹם השָׂדֶה

אני מַנְחה מישהו בהסתכלות דרך זכוכית מגדלת, דרכה אנו רואים פיסת שדה קטנה אך רוחשת שפע פרחים, זבובונים ופרפרים. אני מנסה לשכנעו – איך פיסה קטנה ורוחשת חיים כזו של שדה עשויה למלא בתוכן את כל חיינו.


 

שׂדות רוחשים חיים

בתי הכפר הקטנים ניצבים כתאומים בסדר מופתי בצדי הדרך ועולים עמה עד לפסגת הגבעה.

שלושה בתים חורגים ניצבים במבואות הכפר וכמו מוציאים עצמם מכלל הבתים. ביניהם גם ביתו של אבא.

כבר בראשית הדרך נפערות בשממונן כמה חלקות של מיגרשים ריקים. בכל השנים שגרנו בכפר נשארו הללו בבראשיתן החשופה וכמו פוגמים להכעיס במצעדו הממושמע והמאורגן של הישוב הקטן. הם עמדו בעקשנותם להוותר שדות־בתה והצליחו במשך שנים רבות להמלט מלהבה החד של המחרשה או מפציעותיה של הטוריה. חלקות־שדה אלה היו שמורות־טבע של ממש, שכל עונות השנה וחליפותיה נתנו אותותיהן במראם ובצבעיהם. משעולי־דרך שנכבשו ברגליהם של העוברים בעשבי־הבתה שירטטו בהם צומת ענף של שבילים שהצטלבו והתמשכו לכל מיני כיוונים ויעדים והגיעו אפילו עד לשדות הרחוקים ביותר, מעבר לגדר־הבטחון שתחמה את שטח הכפר.

צבעי השדות השתנו חליפות לפי פריחות העונה ששלטה אותה שעה בבתה; שטי לפיח צהוב ורחב־ידיים של חרציות היה נכתם לפתע באודם פרחי־הפרג שעלו ברבבות גבעוליהם השעירים, עוטים לראשם מטפחות־משי אדמוניות וקמוטות. עד־מהרה נהפך הצהוב המושל־בכיפה לאדום לוהט. ובעוד מרחבי־השדות לובשים ירוק והפרחים מרססים בנקודות צבע את הכרים, עלו תולעי־הפרווה המהודרות בריבוא רגליהן אל ליבות־הפרחים לטבול בבריכות־הצוף.

שדות אלו רחשו חיים מופלאים, גלויים וגם נסתרים. פיסה קטנה אחת כזו של אדמת־בור שקקה אין־סוף יצורים זערוריים ומופלאים.


ב-22.jpg

כשרוו השדות מי־גשמים, ריטשו הערצבים, הלוא הם כלבי־המים, את קליפת־האדמה מתחת לעורה וחרשו בה נתיבים מרוקמים. תלי־עפר קטנים ומחודדים כעין פירמידות ביצבצו פה ושם מעל פני־האדמה כעדות חיה לקיומן הנסתר המופלא של החפרפרות הסומות, שחייהן עברו עליהן בתוך מחילות חשוכות. לעתים נתקלנו בגופת חפרפרת שמצאה מותה דווקא על־פני־האדמה ונחה חשופה לאור קרני־השמש שזרחו על גופה אולי בפעם הראשונה. לשווא חיפשנו על פניה אות וסימן לעיניים. לתדהמתנו איברים חיוניים אלה כמו נמחקו מגופה בלא שתרגיש כלל בחסרונם.

מוזר היה להווכח מה רבים היו בעלי־החיים והיצורים שחיו ממש בקרבתנו, נסתרים וחבויים מפנינו בדרכים שונות ומשונות, מבלי שנצליח ולו פעם אחת להציץ אל תוך מעונותיהם הנסתרים. רק את עקבותיהם ואת הסימנים שהותירו על פני האדמה היינו רואים.

מחטטים היינו בכפיסי עץ במכתשים הקטנים שנפערו בחול כדי לגלות בתוכם את הבורזיל המסתורי. יכולתי להשבע ממש שהיצור השמנמן והזערורי משקיף אלינו כל העת מתחתית המכתש, מתפקע מצחוק ולועג לנו ולמאמצינו הנואשים.

באדמת השדה התחוחה התחפרו שלשולים לבנבנים ונטולי־פנים. נחשי־גומי קטנים שגופם הצמיגי מורכב מחוליות גמישות. הם הגיחו מתוך האדמה כשרק ניסינו לגרדה באצבע קטנה. שלשול עיוור כזה, משנטלנו אותו ואפילו בזהירות רבה בין אצבעותינו, היה מתעוות ומתפתל באין־אונים, ובנסותו להחלץ, היה מאריך ומקצר את גופו לסרוגין ומשתנה ממש לעינינו מנחש ארוך לתולעת קטנה ועלובה. לבסוף נקרע לגזרים וכל בתריו מונחים על כף ידינו. “אין בכך אסון,” אנו מתנחמים, שהרי הכול יודעים שמכל אחד מבתריו יעלה ויצמח עד־מהרה שלשול חדש ומועיל, ולפיכך ראינו עצמנו תורמים בפירוקם של השלשולים תרומה נאה לטבע.

אט־אט הגיחו אל השדות גם החלזונות, בעלי־הבתים המזוגגים. היכן נחבאו עד־כה? עתה הם משרכים דרכם לאיטם מותירים אחריהם שבילי־ריר כסופים ודביקים, זוחלים ועולים על קני־גבעולים יבשים ששרדו מן הקיץ של אשתקד. גידלנו אחדים מהם בתוך צנצנות זכוכית והם המשיכו באורח חייהם. נהלו חיי־אהבה, הטילו לנו ביצי־פנינים והרשו לנו אפילו להציץ אל ערוות בטנם שהיתה דבוקה אל דופנות הצנצנת.


 

אלילה הודית בוהקת ורחוצה למשעי

ועדיין לא סיפרתי דבר על רחבת המרפסת שבכניסה לביתנו.

מעולם לא השלים אבא את בניינה ומדי פעם היה משפצה ומוסיף עליה תוספות שונות, כדי ליפותה ולשכללה.

בכל אותן השנים, שאבא תיכנן את רחבת־הכניסה, נאלצו כל בני־המשפחה והאורחים לעלות ולטפס אל הבית דרך סוללת־עפר.

אמא המסכנה! בכמה אורך־רוח היה עליה להאזר, כדי לשאת ולסבול את כל שגיונותיו של אבא, ולהמתין בסבלנות שנים כה רבות להשלמתם של חלקי הבית, שלפי סדר עדיפויותיה היו ראשונים־במעלה. כל האגדות וסיפורי המיתולוגיה, שראשו של אבא היה מלא וגדוש בהם, לא רק שלא עניינוּהָ, אלא שהיו זרים לרוחה לחלוטין. שהרי בראש עקרונותיה היו פשטות, סדר ונקיון.

ערמות החול והאבנים שהיו מוטלים מול הכניסה הראשית לבית עוד שנים רבות אמנם הבטיחו שיבוא יומם, אך איש לא יכול היה לחזות מתי – אף לא אבא. אבא המשיך לתכנן את המרפסת על כל פרטיה וכל מי שהציץ בתרשימים והתעניין בתוכנם, זכה להסברים מפורטים ונלהבים על כל מה שהוא עומד להקים במקום הזה. אך הצימוק שבכל העניין היתה רצפת הפסיספס שבתוכה משובצת דמות אלילה מהמיתולוגיה ההודית. ואכן, המתבונן ברישומים יכול היה להבחין מבעד לקוויהם המשׂורטטים של אבני הפסיספס בדמות נשית רכה וענוגה, ראשה מוטה, ברכיה מורמות. בידה האחת מחזיקה היא פרח, וכמו שואפת את ניחוחו. פרטי לבושה היו עשירים ומגוונים בכתמי טורקיז בוהקים. תשוקתו של אבא לצבע הכחול, ובעיקר לגוני הטורקיז, היתה עמוקה, ומשמעותו לגביו היתה מעל ומעבר ליופיו. הוא ייחס לצבע כחול משמעות אפופת־מסתורין.

אולם מגוון צבעי השיש, שאבא הצליח להשיג באותם ימים, היה דל וברובם היו אפורים, חומים או שחורים, ואילו הוא חלם דווקא על אלילה ירקרקה, ועד שלא השיג את שברי השיש הירקרקים, לא התחיל במלאכת ההרכבה. זו, כמובן, היתה הסיבה העיקרית לכך שנאלצנו לחכות שנים כה רבות עד להשלמת המרפסת.


ב-26.jpg

כל אותן שנים הוביל אבא במכוניתו את שברי השיש אל החצר, והניחם בערמות גבוהות מול הכניסה לבית. משנה לשנה צמחו הערמות עד שנראו כפירמידות. אבא בירר מתוך הערמות בשקדנות את כל חלקי השיש שנטו בעיניו לירוק והניחם בערמה נפרדת.

פעם אחת חזר אבא הביתה בשמחה, בידו שקית ובתוכה אבקה בצבע כחול, שנועדה לדבריו לגוון את המילוי שבין אבני השיש. כמות האבקה המיזערית הצליחה בקושי למלא שטחים קטנים בלבד, אך אבא היה מאושר מאוד. שנים רבות אחר כך היה מצביע בגאווה לעבר כתמי הטורקיז הלוהט שהיו משובצים בתכשיטיה של האלילה. כשנשלמה סוף־סוף מלאכת המרפסת והלוט הוסר מעליה בטכס חגיגי, נטל אבא דלי מים ושטף את רצפת השיש ומיד ניבטה האלילה מתוך המים, בוהקת ורחוצה למשעי.

בכל עת שאבא רצה להתפאר ברצפת הפסיפס בפני אורחיו, נהג לשטוף את הרצפה בדלי־מים, כדי לרענן את צבעיה.

חבריו מן העבודה של אבא למדו ממנו שאכן זוהי הדרך הנאותה להציג את רצפת הפסיפס בכל־הדרה, ואף הם כמותו באו עם דליי־מים ושטפו את אבני־הפסיפס. אך לרוע מזלם הופיעה לפתע סבתא בפתח, מנופפת מעליהם במקלה ומרעיפה על ראשם קללות נמרצות בשפתה האידית, והם גורשו בבושת־פנים מן המקום.

לימים, בנה אבא סביב למרפסת מעקה נמוך ששימש גם כספסל. אדניו ותמוכותיו של הספסל גולפו בעץ, ונושאי עיטורים שאולים מעולם החי והצומח.

בפינת המרפסת הציב אבא אגרטל גדול, שעל דופנותיו ציורי־תבליט של עלמות העולות מן הרחצה כשראשיהן עטורים בעלי־בננות. לפי בקשתה של אמא אף התקין סככה למרפסת ואת תקרתה ציפה בלוחות־גבס. את הלוחות כיסה בציורים מוזרים שנראו כמו סימני כתב. אבא, שלבד מעיסוקיו הרבים היה גם חובב־ארכיאולוגיה נלהב, למד לקרוא כתבים עתיקים בלשונות שונות ולפיכך המיר את תוכנם של סימני הכתב העתיק בתכנים חדשים מהווי חיינו בבית ובחצר. בהתרגשות רבה היה מצביע ומסביר לכל המעוניין את תוכנם של ציורי הכתב שעל התקרה. “הנה יובל משחק למעלה עם האווזים והנה שם אמא מאכילה את התרנגולות.”

מכל מקום מעשה הפענוח של הציורים הרבה להעסיק אותנו ואת כל האורחים שפקדו את ביתנו.


ב-28.jpg

 

שבת של קדושה על רחבת המרפסת

ברוב ימות השנה היתה סבתנו רגזנית וכעסנית ומקנאה לגן שלא יהפך חלילה לאתר תיירות או למגרש משחקים לכל ילדי הכפר. אולם בשבתות היתה מתעטפת בשלוות־קודש ויראת־שמים. בבוקר כזה היתה מזמנת אליה את חברתה, כדי לבלות עמה בצוותא על רחבת המרפסת שטופת השמש בקריאה מתוך ה“צאינה וראינה”. שלא כסבתנו, שהיתה ארכנית וכחושה, היתה חברתה שמנמונת ונמוכת־קומה ומראה כבובה־סבתא. אשה חביבה, חייכנית וסמוקת־לחיים. עיניה, חרמשי ירח נוצצים במסגרות משקפיה, לראשה קשורה מטפחת־בד צחורה ומגוהצת למשעי וכולה טובלת בניחוחות של נקיון ולובן־סינר. כך היו יושבות השתיים זו־מול־זו. חברתה של סבתא לא היתה בקיאה בכתובים, ואילו סבתנו היתה אשה חכמונית ומשכילה ובעלת דעה בכל עניין ועניין, ובפרט בכתבי הקודש, לפיכך היתה מצויה בכל הפירושים והאגדות. ישבה לה הישישה הקטנה על שרפרף למרגלותיה של סבתא שלנו, משקפיה בורקים ופיה פעור באלם, בולעת בשקיקה את כל דברי הספר ופירושיה של סבתנו כאילו היו אמת משמים המתגלית לה בפעם הראשונה.


 

קולות שירה ואור־יקרות בגן

הגן הוא בבת־עינו של אבא ובכל שעת־פנאי מניח אבא את עבודתו שבמושבה וחוזר לגן, כדי לעובדו.

כמה פעמים ביום אנו רואים את הטנדר הכחול של אבא מגיח ברעש מתוך אפלת הפרדסים, חולף על־פני חומת הברושים, פונה אל דרך־העפר העולה אל הכפר ונעצר בדממה ליד הבית. אבא יוצא בחופזה מן המכונית, עובר בשבילי החצר ונבלע חיש בעמקי הגן.

שניים הם הסימנים שלפיהם אנו יודעים שאבא מצוי בגן: רחש עשבים נאנקים תחת גופו של צינור ההשקייה המתפתל אחריו כנחש מעץ לעץ, וקול זמרתו, הנישא ועולה מתוך הגן. יותר מכל אוהב אבא לשיר פרקי אופרות ושירי־ילדים, אלא שהוא נוהג בהם בבדיחות־הדעת ומסלפם עד ללא ־הכר. קהל מעריציו של אבא יוצא מגדרו מרוב התלהבות. כי כל מי שמאזין לפזמוניו של אבא משועשע מכוח ההמצאה ומהדמיון שלו ומן הפירושים המצחיקים שאבא נותן לכל השירים שלמדנו בגן ובבית־הספר.

רק טובה’לה בתם הקטנה של השכנים, שכל־כולה גבעול מוריק, חווריין, מתרעמת על אבא על שמעז לעשות שמות בשירים שלמדה בגן. הנה היא עומדת על בהונות רגליה הקטנות במרום המרפסת, נושאת ונותנת עמו – מתקנת לו את השגיאות אחת לאחת בעיקשות והתמדה.

אבא גם משך והעביר דרך הגן רשת עניפה של חוטי־חשמל, תלה על צמרות העצים רמקולים וזרקורים שהפיצו אור־יקרות בכל הגן. לאורם עשה עבודתו גם בלילות לצלילי המנגינות שאהב. כל מי שהזדמן אותה שעה ליד ביתנו, נעצר משתאה למראה האורות שהבליחו בין העצים ולמשמע הצלילים שעלו והדהדו בכל הכפר. והשמועה עשתה כנפיים שאבא שלנו הפך את גנו לאולם קונצרטים.

זה עתה סיים אבא את עבודתו בגן. בוהק גופייתו הלבנה מרצד אלינו בינות העצים. הוא קרב והלך אל הבית. מכנסי החאקי הקצרים שלו מתרחבים בשוליהם וקשורים ברישול מתחת לכרסו המתעגלת. מתוך פתחי מכנסיו מבצבצות רגליו הדקות כגבעולים והן שתולות ברווחה במגפי הגומי כמו בתוך כדים גדולים. על ראשו נישאת מגבעת רחבת־שוליים עטורה בשלל נוצות שליקט בלולים. מפעם לפעם הוא נוהג להחליף את סוגי הנוצות שבמגבעתו לפי מה שמצוי אותה שעה בחצר. על־פי־רוב היו אלה נוצות אווזים או תרנגולי־הודו, אך מיום שהביא אבא אל הגן את תרנגולות־הפנינים האגדתיות לא משו נוצותיהן המנוקדות מעל מגבעתו והתנוססו עליה לעד.


ב-31.jpg

ב-32.jpg

הנה קרב אבא אל חלקת־הדשא וכבר ניתן להבחין בבירור בפניו הנוצצים מאגלי זעה. אך בראותו את הממטרה הסובבת על הדשא יבחר לעבור דווקא דרך סילוני המים הניתזים ממנה.

סוף סוף מגיע אבא אל הבית, רטוב עד לשד עצמותיו, בגדיו נוטפים מים, ועיניו מאירות בשמחה.

אמא, כדרכה תמיד, נתקפת חרדה למראה אבינו הרטוב. לעולם לא תסכין אמא עם הליכותיו המשונות, ותמיד תחזור ותנסה להפכו לאיש מסודר, לאדם מן הישוב. ואילו אבא תמיד יחזור ויעשה מה שיעלה על ליבו.


 

יום ולילה ושעות יפות

הלילות עוטפים את הגן במעטה דק של קרה כסופה ועל צמרות העצים נופל הטל ומשתחל ברבוא חרוזי־זכוכית ברקמות התחרה העדינים שפורשים העכבישים בין העצים.

יפעה שורה בכל.

גזעי העצים נוטפים שרף צלול הנושר כחרוזי ענבר מופלאים: צהובים, כתומים, חומים ואדומים. אנו מלקטים ואוספים אותם אל תוך סלסילות, וטובלים עינינו באור המופז הבוקע מהם.

כל הגן נוצץ, וקם ועולה מן הטללים לייבש שער ראשו בקרני השמש. החוזר מלהלך בגן בשעות יפות אלה, כאילו עלה רחוץ מן המעיין, ובגדיו נוטפים מים.

כל היום הומה החצר ברעש בלתי פוסק של קירקור תרנגולות, מפעם לפעם עולה צווחת תרנגולת בודדת על קולות שאר חברותיה, כמבשרת לכול על עוד ביצה שהגיחה לאוויר העולם. מן הפרדסים נשמע קול פעימותיה של משאבת־המים, תיק־תיק, תק־תק, כמו שעון הקוצב את הזמן, שעה־שעה, יום אחר יום, ללא הפסק. ובחצי היום עולה צפירה ממושכת מן המושבה להורות לכול כי הגיעה שעת־הצוהריים. עצי הפיקוס סבוכי־הצמרת טעונים ציפורים לעייפה. ריבוא ציפורים מקננות בין ענפיהן ומוצאות שם מיקלט־לילה. עם הנץ החמה, עולים מן העצים ציוצים מחרישי־אוזניים, וכהרף־עין פורחים מתוך הצמרות ענני ציפורים, נפרשים בשמים ונעלמים בשחקים. איש לא יידע לאן.

לעת־ערב חוזרות הציפורים אל העצים. להקות־להקות יורדות ונוחתות ברעש מחריש־אוזניים ונערכות לשנת־לילה.

בלילות־חורף גשומים, כשרעמים מתגלגלים בזעם מעל לראשינו וברקים קורעים קרעים בשמים האפלים, אנו מתכווצים באימה מתחת לשמיכות הכבדות ומנסים לעצום עינינו חזק־חזק, כדי לא לראות בהבזקי־האור החודרים לעינינו. דווקא בלילות כאלה משמש אבא שלנו כתובת יחידה לכל ענייני החשמל שבאזור כולו. למשמע צילצולו הטורדני של הטלפון הוא קם בשלווה ממיטתו ובלא להתפשט תוחב את מכנסי־הפיג’מה המפוספסים לתוך מגפיו, לובש עליהם את מכנסי החאקי הקצרים והרחבים, מניח על כתפיו את מעיל הגשם ויוצא בלא־תרעומת אל הסערה, כשבגדיו העליונים והתחתונים מתערבבים אלה באלה.


 

האם יהיה גנו של אבא כגנו של הענק?

בימים כשעוד גרנו במושבה פתח־תקוה מצאו משובת־הנעורים ויצר־המשחק של אבא ביטוי ביצירת צעצועים מופלאים ומלאי הפתעות. הכול התקנאו בנו ואמרו: איזה בנות־מזל אתן, שיש לכן אבא שכזה! אך היו גם כאלה שנדו ראשם בספקנות ופסקו שיותר משבנותיו זקוקות לצעצועים זקוק להם הוא עצמו.

המוני ילדים נהרו מכל השכונה אל החצר שלנו, כי איש מהם לא ראה מימיו צעצועים נאים כצעצועיו של אבא.

משעה שבאנו לגור בכפר החל אבא לתכנן אביזרי־משחק גדולים. הוא הקים נדנדה ענקית, עליה ישבו והתנדנדו ברווחה כעשרה ילדים. אולם סבתא נתבהלה מפלישת הילדים והיא יצאה נחושה להגן על החצר. קללותיה של סבתא היו שנונות כחצים והם דיגדגונו וגרמו לנו לעוויתות צחוקים וצחקוקים אף אם לא ירדנו לפשרם. כל אויבי־ישראל בכל הדורות הוזכרו בקללותיה של סבתא לפי סדר דברי הימים, החל מעמלק, ושתי, המן הרשע ואחשוורוש, וכלה בגילגולם האחרון של הרשעים – הלא הוא הצורר הגרמני, דבר שהעיד כמובן גם על בקיאותה הרבה בתולדות ישראל, ובעיקר בכל הנוגע לצוררי־ישראל. היא התייצבה מול הילדים כמו חומה מתמוטטת, מנפנפת כנגדם במקלה להבריחם הרחק מן הגן. ואנו כבר חששנו שהאגדה הידועה לכול על הענק הרשע, שגירש מגנו את הילדים ומאותו היום אף הציפורים חדלו לבקר בגנו – תשוב ותתרחש גם בגן שלנו, הגן שנועד מראשיתו להיות משוש־נפש לכל הילדים.


ב-35.jpg

ב-36.jpg

 

פרדס עוֹיֵן וכפרים מנוכרים

קיץ. איוושת זבובים עומדת באוויר וריח יבש של תבערה נישא בשדות־הקוצים, והאוויר כמיקפא צלול, נמס ומקמט פניו כלמגע האש.

אור לבן מציף את עינינו ואנו חוזרים אל השדות שלנו שנהפכו בן־יום לאפורים ויבשים. רגלינו היחפות מדלגות ומנתרות מעל לחול הרותח ומחפשות איי־עשב ושיחים צוננים ולחים. מול גדר־התיל התוחמת את שדות־הכפר אנו עוצרים ושולחים עיניים תמהות אל־עבר הפרדס הערבי הנח, פרוש לפנינו. והימים ימי מאורעות־הדמים, ובפרדס אין נפש־חיה, אך לילה־לילה עולים ממנו קולות־ירי המכוונים אל־עבר הבתים הקטנים של הכפר. הפרדס נח לו עתה רוגע ומרגיע מרחק צעדים מאתנו, והפחד המתוק זוחל ויורד עד בטננו ומקפיא את קרסולי רגלינו היחפות.

ממרום הגבעה נשקף גם הכפר שלנו שקט ורוגע, רק קרקורי תרנגולות וקריאות־תִגר רמות של התרנגולים מפירים את דממת המקום. הרי כך ממש יראו אותו מן הפרדס הזה הפורעים הערבים המבקשים את נפשנו.

מכאן אף ניתן להשקיף על ים־הפרדסים, עד לסופם, והעין המדלגת עד להרים הרחוקים תפגוש בדרכה בכמה כפרים ערביים, וחיש תגיע עד לפסגות הרי־ירושלים. ההרים נראים עתה כחולים תכולים וסגולים, עד שצבעיהם נמסים בחוורונם בתוך השמים ונמוגים אל תוך ערפל ורוד.

נקודה אחת מבהיקה מלבינה במרחקים. “אין ספק שאנו רואים מכאן אפילו את קבר רחל־אמנו, ולידו גם את עץ הזית הידוע לנו מן התמונות!”

למטה, במישור שלרגלי ההרים היתה משגשגת בירקותה, מתגרה ומעוררת קנאה בשל חמדת־בתיה המטופחים, מושבה גרמנית. עד לאמצע שנות המלחמה עוד היו חשופים תושביה לעינינו כשהם חולפים, הדורים בלבושם, בכרכרות נאות, הנעות על גלגלי־גומי רכים ולוחשים. כאן, ממש לידנו ובכביש שלנו, הם עוברים על פנינו ביוהרה, לאורכם של הברושים, ואחר נעלמים ונבלעים אל תוך הפרדסים. ואילו אנו, כמו חזינו באנשים שלא מעולמנו, זרים ועוינים ומנוכרים לכל אשר לנו.


ג-2.jpg

באמצע שנות המלחמה, כשהוכרזו סוף־סוף כאויבים, הוציאו אותם השלטונות מן הבתים הנאים שלהם, ושמו אותם בתוך מחנות־הסגר והמושבה הנאה נותרה כמקום־רפאים, כשרוחה של המולדת הגרמנית מוסיפה לרחף מעליה ולהתגרות בנו מבעד לתריסים המוגפים ולדלתות החתומות.

כשחזרנו מן השדות אל הכפר, שרכנו רגלינו בעצלתיים בחול הלוהט, רוכנים ומלקטים מכל הבא ליד: אגודות פרחי־שדה, חיפושיות משה־רבנו, זבובי פז נוצצים, נוצות מיותמות של ציפורים, נשל של נחשים, עצמות חוליות וגולגלות של חיות, שהיו למאכל וטרף, ונותרו חשופות ומלביננות בשדה.

רחש־צבים נשמע אז משדות הקוצים, כשהם מנפצים תחתם זרדים וקוצים יבשים. ואני אוספת את הצבים, מביאה אותם לחצר שלנו ומקימה לי “עדר” של צבים. עשרות צבים שוכנים בגיגיות, ונעלמים עם בוקר באורח פלא.


 

מארת ילדותנו

כשאבא משקה את הגן הוא גורר אחריו את צינור הגומי, צינור שחור וכבד הזוחל על גחונו אחרי אבא כנחש שחור גדול.

יום אחד, בדרכי אל חלקת־ההדרים, הבחנתי בצינור־הנחש של אבא זוחל אט־אט בין העצים כשהוא רומס תחתיו את קני העשב. בעודי מתבוננת בנעשה, הבחנתי ש“הצינור” מחודד בקצהו וקשקשי גופו נוצצים בשמש, רק אז נוכחתי לתדהמתי שהצינור הזה אינו אלא נחש שחור ומבעית. נחש זה היה אורח מוזר ומסתורי שביקר בכמה משקים בסביבה, ועל־אף שהכול קידמו את פניו בברכה על שהביא תועלת למשקים בהיותו טורף וניזון מעכברים ושאר מכרסמים, הזכיר בגודלו העצום לכולנו את הנחשים הנוראים שראינו בסרטי “טרזן בג’ונגל”.

אך באותן שניות נוראות, ליבי לא נטה לשום הסברים על טיבו או טוב־ליבו של היצור הזה. רגלי נשאוני במהירות־הבזק בחזרה אל הבית, כשאני כמעט מרחפת בין שמים לארץ.


ג-4.jpg

במרום הכפר שלנו, בגבול שבין המושב שלנו למושב השכן, היתה גבעה. גבעה זו היוותה גם חיץ חברתי בין שני המושבים. חיץ זה עמד ביניהם עוד שנים רבות ומי יודע, אלמלא אותה גבעה, אם לא היו שני המושבים מתאחדים למושב אחד, שהרי הדרך שתחילתה ליד ביתנו לא נקטעה בהגיעה לגבעה אלא ירדה והשתפלה עד לסופו של המושב השכן.

שתי בריכות מים ניצבות כאחיות בראש הגבעה. האחת רזה ומוארכת, והיא בריכת המושב השכן, ואילו זו שלנו נמוכה ושמנמנה. נראה היה כי דווקא בריכות אלה, שלא כמו המושבים השכנים, היו קשורות בנפשן זו לזו כאחיות נאמנות וסימלו בכך את חזון־השלום שיכול היה להתקיים כאן אלמלא חצצה הגבעה בין שני המושבים.

כשעלו אנשי המושבים על הקרקע, כבר עמדו שתי האחיות על הגבעה כדי לקדם את פני המתיישבים. פניה של הגבעה היו מחורצים ופצועים פצעים עמוקים, וקניונים חדים שיסעו את בטנה באכזריות. הקיץ חשף את פצעיה, ואז נתגלו בתוך הקניון המפחיד המוני לועים וקני־נחשים.

שני נערים משלו בגבעה ובאוכלוסיית הנחשים שבתוכה. האחד היה שוקה והשני שמעון, שעוד יוּזכר להלן כצייד־השפנים המהולל.

איש מאתנו לא העז לצאת לבדו אל הגבעה בלא ליוויו של אחד משני הגיבורים הללו. בידיהם של הנערים האלה היו הנחשים האכזריים ביותר כצעצועים, והם התהדרו בכפר כשעל צווארם תלויים הנחשים כמחרוזות דקורטיביות, וכל המעוניין קיבל מהם הסברים מפורטים כיצד עוקרים לנחש את שני הרעל שלו והופכים אותו ליצור ידידותי.

יום קיץ אחד, בדרכי מבית־הספר, גררתי רגלי בעצלתיים במורד הדרך בתוך קבוצה של ילדים וילדות. הלכנו לאיטנו ובעטנו בלי־משים בכל אבן וחפץ קטן שנתקלנו בו ברגלינו, ניסינו לדלג מעל לכל ענף שנח על אם הדרך. והנה במרחק שתי פסיעות לפנינו מוטל היה מקל נאה. כיוונתי את כף רגלי בפסיעה אחת רחבה הישר אל המקל, שגופו התעוות לפתע והחל מתפתל על כף־רגלי, ואלמלא חושי הדרוכים והערים, ואלמלא ניערתי אותו מעלי בבעיטה עזה, ספק אם הייתי יוצאת חיה ושלמה משניו של המקל המדומה.

עוד שנים רבות חזרו וסיפרו בכפר על גבורתה של אחת מבנותיו, ואף אני האמנתי, אם לא בגבורתי הרי במזלי הטוב, שהאיר לי פניו ובילבל את חושיו של הנחש שהשים עצמו כמקל תמים על אם־הדרך.


ג-6.jpg

סכנת הנחשים גברה בעיקר בימות הקיץ החם, שאז הגיחו ממחבואיהם, ואנו נתקלנו בהם יום־יום בכל מיני צורות ומצבים. לא פעם ראינו נחש נכרך ונאחז כחבל עבות ברשת הגדר, צווארו תפוח, כמו בלע אשכולית שלמה.

יום אחד, כשאמא ואני עמדנו וכיבסנו בצילו של עץ־הקוקוס, נחת עלינו לפתע נחש ממרומים וצנח הישר לרגלינו. אמא לא השגיחה בו והמשיכה בכביסה, מפזמת לעצמה שירים בנחת, כמו דבר לא אירע. ואילו אני, המנוסה כל־כך בענייני נחשים, קפצתי חיש על־רגלי, ובשני זינוקים חלפתי מעל לדשא והגעתי עד פתחו האחורי של המיטבח. אמא שמטה מידיה את הכבסים ורצה בעקבותי, אולם בחרה להגיע אל פתחו האחר של המטבח, שם עצרה, משתאה, ושאלה בפחד: “מה קרה? על מה הבהלה?” “ומדוע רצת?” שאלתי את אמא, “רצתי אחריך,” השיבה אמא שעדיין לא שיערה מאיזו סכנה נמלטה זה־עתה.

מכל־מקום הנחשים היו מארת ילדותנו, ונושא למרבית פחדינו בלילות.


ג-7.jpg

 

פניו של יובל קורנות במרומים

לימים, כשמלאו ליובל שלוש שנים, התבשרו הכול בבוקר בהיר אחד שאבא עומד להקים בגן קו־תעופה, כדי שיובל נכדו הקטן, בבת־עינו של אבא, יוכל לחצות את הגן כשהוא מרחף מעל לצמרות העצים.

עד־מהרה ראינו שני עמודים גבוהים מתנשאים משני עברי הגן. ביניהם נמתח כבל־מתכת ועליו תלויה סירה קטנה ונחמדה. מתוכה ירד והשתלשל סולם־חבלים, כמעט עד הקרקע. כל המשפחה נאספה, כדי לחגוג את המאורע, ויובל הקטן הונף בזרועותיו של סבא, שהניחו בזהירות בתוך הסירה התלויה. לאחר ברכת־דרך ואי־אלו הוראות פשוטות כיצד לנהוג בסירה וכיצד להפעיל את דוושותיה, דחף אבא קלות את הספינה הקטנה והיא החלה להתקדם מעל העצים, צולחת את הגן לאורכו בניחותא, כשפניו של יובל הקטן קורנות במרומים.

כך עשתה הסירה הקטנה את דרכה ללא תקלות. עד שהגיעה לאמצע הכבל שעד כאן השתפע במורד, ובנקודה זו היא נתקעה עד־בוש לקריאות הצער והאכזבה של כל המשפחה.

אבא לא מצא דרך להתגבר על המכשול, כך שמסלול הטיסה התקצר עד למחציתו ויובל נאלץ לאחר שהגיע לנקודת־משבר זו לפנות לאחור ולנהוג את הסירה בחזרה לעבר הגן.

על אף זאת קידמנו בברכה את פתיחת הקו־האווירי החדש, שבכל־זאת ניתן היה להגיע אתו מן הלולים עד לקצה הגן.


 

מחרשה שועטת

עם חלוף השנים הגיע הגן לפרקו והניב פירות למכביר, קומתו של הבית כמו שחה לנוכח העצים המתנשאים שהיו לאילנות. על פני האדמה שבין העצים וצמחו לגובה רב עשבים שוטים, ואבא שכמעט נואש מהדברתם, מצא צידוק לקיומם ותחת להלחם בהם העדיף לגלות את יתרונותיהם, בראשו צץ רעיון מופלא: אם יחרוש את אדמת הגן על עשבי הפרא הצומחים בתוכה, ישיג שתי מטרות נכספות – לא זו בלבד שידביר את עשבי־הבר, אלא־אף ידשן את האדמה ויזרים חמצן אל ריאותיה.

יום אחד מביא אבא אל הגן מחרשת־יד מיוחדת במינה. “אין צורך בסוסים,” מסביר לנו אבא בחשיבות רבה, “יש רק לאחוז בידיותיה, להוליכה בנחת בין העצים, ואת השאר תעשה בעצמה.” אבא מכנה אותה בפשטות “טרקטור,” וזאת כדי להגדיל את חשיבותה בעיניו.

אך “מחרשת־טרקטור” זו, למרות היותה קטנה, היתה שובבה וסרבנית מאין כמוה ואבא כילה כוחותיו ברדיפה מייגעת אחריה. פורצת היתה ושועטת לפניו בפראות, מותירה אותו באפיסת־כוחות הרחק מאחוריה. ואז גמר אומר בליבו למוכרה, וחזר לעבד את אדמת הגן באמצעות קלשון־חפירה פשוט, שלפתע נתגלה לו ככלי־עבודה יעיל ונוח וממושמע להפליא.

שנים רבות לאחר מכן עדיין חזרנו וסיפרנו את עלילותיו של אותו טרקטור־מחרשה ואת קורות מעט־הימים ששרת את אבא בגן.


ג-10.jpg

 

פשיטת האווזים

לא עבר זמן רב והנה מוליך אבא אל תוך הגן להקת אווזים אפורים וצחורי כנפיים, ולאמא המזועזעת פונה ואומר: “יטיילו האווזים בגן, ירעו בעשב הגבוה, יאכלו ויתפטמו. ולמועד ראשית השנה הנוצרית נמכור אותם לחיילי הצבא הבריטי, שכידוע אוהבים וחומדים את בשרם.” פניה של אמא נפלו כשראתה את טור האווזים הצועד אל תוך החצר, כל היתרונות שאבא מנה בפניה אחד־אחד לא נראו לה. די לה, לדבריה, בעבודה הרבה המוטלת עליה בשל שני לולי־התרנגולות, שלדעתה מספקים את צורכי המשפחה בביצים ובבשר. אך כשם שאבא לא שאל לדעתה ולעצתה של אמא עד כה, כך גם לא התרשם מקבלת הפנים הצוננת שערכה לאווזים. נטויי צוואר היו הללו צולחים את הגן, צועדים בשורה עורפית על רגליהם הקצרות והעקומות. מנענעים את עכוזיהם הכבדים. כל העת היו טרודים בזלילה, טוחנים במקוריהם את העשב, ממלאים זפקם עד אפס־מקום ומכינים עצמם למועד.

פשיטת האווזים הותירה את אדמת הגן עירומה וחשופה עד בשרה, ומן העשבים הגבוהים לא נותרו אלא זיפים בודדים.

אמא שלנו אומנם הכירה סוף־סוף בתועלת שהאווזים מביאים לגן, אך אורחותיהם ומינהגיהם העלו את חרונה עד להשחית. טפשותם של האווזים והליכתם הממושמעת כמו במיצעד חיילים הוציאו את אמא משלוותה וכמו הצדיקו את הטינה שרחשה להם. האווזים הממושמעים, שאינם עושים דבר מיוזמתם ורק ממלאים אחר פקודות, הזכירו לאמא את הצבא הגרמני, וההשוואה ביניהם כמו נתבקשה מאליה. אך כשהגיעו הדברים לידי כך שהם פלשו מן הגן אל המדשאה, ומשם ירדו אף לטבול בגיגיות הכביסה, פקעה סבלנותה של אמא והיא גמרה אומר בליבה להפטר אחת ולתמיד מקללתם. אנו שתקנו הפעם וחיכינו להתפתחות העניינים, אך אמא התעקשה. סוף־סוף נמצאה לה סיבה סבירה ומוצדקת להתנגדותה לאווזים. ולנימוקים הקודמים בדבר טפשותם, נוסף נימוק כבד־משקל. ואמנם, כשראה אבא את כבסיה של אמא בוססים בבוץ, שוב לא ניסה לשנות דעתה, וסילק בצער את האווזים מן החצר. והגן חזר להיות שקט ורגוע, וכאילו נתייתם לפתע משאונם הלהגני של האווזים. והעשבים בגן החלו מתאוששים וצמיחתם כמו פרצה מחדש.


 

פעם קראנו להם שפנים

לימים, הדהדה בגן בשורה חדשה: “שפנים!” לא שפנים רגילים שהם אפורים או חומים, אלא שפנים מסוג שונה. שפני־בית לבנים כשלג. בימינו מקובל לקרוא לשפנים ארנבות, אך אז, הן היו עדיין שפנים וכך גם נקראו בפי כול.

יום אחד מביא אבא הביתה תיבת־עץ קטנה. ומתוכה זורחות אליננו זוג פקעות־צמר שעירות וצחורות כשלג, וארבעה חרוזים אדומים וצלולים מביטים אלינו בפחד. לפיהם אנו מבינים שיש לנו עסק עם זוג שפנים אחוזים ודבוקים בפחד זה לזה. זוג יצורים לבנים שמגע פרוותם רך להפליא, ועל קודקודם רוטטים בריגשה שני זוגות אוזניים ורודות, שקופות ומאורכות כעלים, ורקמת עורקים עדינה ולוהטת באדום נשקפת מתוכן.

אנו נוטלים את השפנים ומניחים אותם במשכנם שהוכן־מראש, בקתת עץ קטנה שחזיתה מקושטת כמו בית איכרים – ועדיין מסרבים להאמין שאלה הן חיות של־ממש, ולא בובות־פרווה למישחק.

חיש התרגלו השפנים למישכנם החדש, ואת שנתם עשו על גבי איצטבת עץ שהותקנה במיוחד לשם כך, רוב הזמן דילגו השפנים מחלון לחלון, אפם הוורדרד רוחש בעצבנות מתמדת, ולסתותיהם לועסות ללא־הרף את גבעולי התלתן הטריים ששמנו לפניהם מדי בוקר.

השפנים גדלו והתפתחו והכפילו עד מהרה את ממדיהם. אין ספק שהם בהריון – קבענו בהחלטיות. ומאותה שעה שוב לא משנו מן הבקתה, כי רצינו לראות במו־עינינו את רגע הולדתם של הגורים. אך כשעברו הימים והם הוסיפו לגדול ולצמוח, התחלנו לחשוש שייהפכו לבסוף לפילים. כל הסיפורים על פוריותה המופלאה של השפנה התבדו ממש לעינינו ולא מצאנו שום הסבר לכך שהשפנים גדלים, ואינם “מולידים” עד שגילינו שצמד השפנים שלנו אינם כלל זכר ונקבה, כפי ששיערנו, אלא צמד זכרים.

אבא ניחם אותנו על אובדנם של השפנים והביא אל הבקתה זוג חדש של שפנים לבנים. אלא שהפעם הבטיח לכול שהצמד הוא צמד אמיתי – זכר ונקבה. ומקץ ימים מועטים חגגנו בשמחה את הולדתם של כתריסר שפנפנים קטנים וזעירים עד־כאב, שכעבור שבועות מספר נהפכו לחמדת היצירה, ממש כפי שראינו בדמיוננו בימים כשעוד ציפינו להולדתם.

בשבתות שטופות חמה שלחנו את השפנפנים הפעוטים למסע־דילוגים על פני הדשא המוצף שמש. כמו כדורי־צמר צחורים וקורנים היו מדלגים ומרחפים קלילות באוויר, משלחים רגליהם הארוכות לאחור וחרוזי עיניהם האדמוניות בוערים כאש.


ג-14.jpg

 

ביצים מנוקדות

בעוד משפחת השפנים פרה ורבה ומקימה לנו ולדות, הביא אבא אל הגן משפחת חיות נוספת: שלוש תרנגולות־פנינים.

אבא ניסה מדי פעם בפעם לנחם אותנו על הטווסים והאיילות המובטחות שלא הצליח להשיג ואנו נאלצנו להסתפק בתחליפים, שאמנם לא היו גרועים כלל וכלל, אך בשום אופן לא יכלו למלא את מקומם של הטווסים או האיילות.

אבא הרבה לספר לנו על נפלאותיהן של הפניניות ועטף את מוצאן בסוד גדול.

להקת הפניניות שאבא הביא אל הגן, מנתה שלוש תרנגולות גאוותניות ויחסניות מאין כמוהן. מקור גאוותן כפי הנראה היה לבושן ההדור המשובץ ומנוקד כולו פנינים נוצצות.

בניגוד ללבושן המהודר היו פניהן קמוטות וזעופות ומראשן המקריח נטפו דבלולי־כרבולת נמסים, כמו מנר־שעווה. אי־אלו שערות בודדות, שהיו צומחות מתוך שממת קודקודן, שיוו להן מראה של עלמות חסודות המנסות לשמר את נעוריהן. עיניהן טרוטות ומסוממות ומקורן הזדקר בחוצפה זדונית מתוך קדרות פניהן. עלוות נוצתן של הפניניות היתה מעשה־חושב מאין כמוהו. גוֹנה אפור־כהה, כמעט כחול, ועליה סדורות וערוכות הנקודות הלבנות בסדר מופתי. כל נוצה ונוצה שנשרה מהן דמתה להפליא למראה לבושן, והיתה מנוקדת ממש כמותו. אבא אף גילה לנו בהתפעלות שהביצים שתטלנה תהיינה אף הן מנוקדות כנוצות אשר לגופן.

ימים חלפו, ואיש לא זכה לראות את הביצה הראשונה בלול. אבא, נפשו כלתה לזכות ולראות את פלא הביצים המנוקדות. ואני מתוך לצון, או מתוך רצון לזכות את אבא בביצה מנוקדת, נטלתי ביצת־תרנגולת רגילה, צבעתיה שחור, ציירתי עליה נקודות לבנות ואחר הנחתיה בסתר על רצפת הלול.

באותו לילה, כשחזר אבא מן המושבה, ירד כדרכו אל הגן לבדוק אם לולי התרנגולות סגורים ונעולים, לפתע שמעתי את זעקות השמחה שלו שכמותן לא שמעתי מעודי, הולכות וקרבות אל הבית, ואמא אצה־רצה לקראתו בבהלה. באותו רגע חשתי צער רב וחרטה על שהכשלתי את אבא בשמחת־שווא. וכשפרץ אל תוך הבית וביצת־הפלאים חפונה בכף ידו, והוא הושיטה לכל עבר כדי שהכול יראו את הנס, ראה לפתע את כף־ידו המוכתמת כולה בצבע. שלח אבא מבטו לעברי. אך לא, אבא לא התאכזב. הוא פרץ לפתע בצחוק־אדירים ללא מעצור. מעשה־הקונדס שלי הלם להפליא את אופיו של אבא. מאז אותו מקרה עלתה קרני בעיניו.

הכול חיכו עד־בוש, ואף ביצה אחת לא הוטלה בלול, גם לא מחוצה לו. יום אחד נחרדנו למצוא את כל תרנגולות־הפנינים שלנו מתבוססות בדמן על רצפת הלול וראשיהן ערופים. אלה הן הנמיות – קבענו בוודאות, כי רק הנמיות מסוגלות לרצח אכזרי כזה, עד לאותו יום האמנו, שאלה הם סיפורי־בדים, אך משראו עינינו את התרנגולות שלנו ערופות, ידענו כי אמת הדבר.


 

עז המסתפקת במועט

לא הרחק מן הבית בפאתי החצר ניצב לו מחסן־כלים. יום אחד הביא אבא אל החצר עז אדמונית מקרינת־קרניים, והוליכה בכבוד אל עבר מחסן־הכלים, כדי לשכנה שם. אבא מהסס, כמי שעדיין איננו בטוח מה תהיה תגובתה של אמא לעז החדשה. לפיכך הוא מזדרז ומונה בפניה את כל מעלותיה וסגולותיה של העז: “עז צנועה ופשוטה ומסתפקת במועט. קומץ עשבים שוטים ודלי מים די בהם כדי למלא את דדיה בחלב לרוב.” אמא שלנו, שלא כבפעמים הקודמות, נראית הפעם דווקא מרוצה ומקדמת בשימחה מופגנת את בואה של העז, שאמנם איננה יחסנית כמו עז לבנה, אך עטיניה המשופעים מבטיחים שתתן חלב לרוב. “סוף־סוף,” פוסקת אמא באנחת־רווחה, “בעל חיים מועיל.” ותוך כדי כך מזכירה ומונה בפניו את כל החיות ה“פרזיטיות” וחסרות־התועלת שהביא עד כה לגן.,אמנם, העז אוכלת," מוסיפה אמא, “אך גם נותנת לאחרים לאכול, וכל מה שמושקע בה ובהזנתה חוזר בתמורה כפולה ומכופלת. ומה כבר אוכלת עז כזו,” חוזרת היא על דבריו של אבא, “קצת עשבים שוטים שממילא עולים וצומחים מעצמם בכל שטח הגן.”

אמא מקבלת עליה ברצון את הטיפול בעז, שתוך ימים מספר שמנה ללא־הכר, המרווחים שבין צלעותיה התמלאו ופרוותה האדמונית נהייתה נאה ומבריקה.

עטיניה של העז שלנו, שנקראה בפינו בפשטות “עיזה”, התפתחו להפליא, וירדו תלויים כמו נאדות כבדים בין רגליה הצנומות עד־כי נתקפנו בתשוקה עזה לצאת למלאכת החליבה שנראתה לנו עתה כל־כך קלה ופשוטה. אך כל נסיונותינו עלו בתוהו, ואבא הביא מדריך מיוחד שילמד את אמא את מלאכת החליבה.

חיש קל למדה אמא איך לחלוב את העז כך, שגם לעז תיגרם הנאה. ו“עיזה” שלנו ניצבת היתה דוממת על רגליה הדקיקות, הנעולות פרסות נאות וממורקות, עיניה הענבריות כראשי ברגים מחורצים, מביטות בהנאה גלויה בנו ובאמא הרובצת תחתיה ומושכת בקצב מדוד ושקול את פטמותיה אחת לאחת, וקילוחי חלב דקיקים היו זורמים בקול שריקה חדה אל תוך קצף מהביל שבדלי.


ג-18.jpg

לימים הרתה העז והמליטה בשעה טובה גדי בן עיזים אדמוני, יפה ונחמד. תוך שעה קלה התאושש הגדי מחווית הלידה, עמד קוממיות על ארבעותיו הארוכות ככלונסאות, הפשיל ראשו כלפי מעלה, הרטיט אזניו, צימרר גופו כאומר לכול שהנה הוא מוכן ומזומן לכל אירוע חדש העומד לפניו. לפתע, ניתר הגדי וזינק ממקומו ומאותו רגע ואילך שוב לא פסע אלא נתר ודילג דילוגים מרשימים, עשה שמיניות באוויר, מכאן לשם, ומשם לכאן, קופץ ומנתר בשמחה עד כי כל החצר נמלאה שמחה. אלא שלמזלו הרע נולד זכר, ולמרות ששבה בחינו אפילו את ליבה של אמא, לא נראה בעיניה ראוי לגידול: “כי מה תועלת יביא תיש למשפחה.”

יום אחד יצאתי אל החצר, פניתי כה וכה והתיש איננו! כבדרך־אגב מגלה לי דודתי, שאם אין־טעות בידה, אמא נטלה את התיש והלכה אתו אל שוחט הכפר.

השוחט כהן, שגר בשכנותנו, היה תימני שחום־עור וצנום שזקנו אף הוא כזקן התיש ופיאות ראשו מסולסלות וארוכות. חצרו של השוחט היתה חשופה, ואדמתה ספוגה כולה בדמיהם הניגרים של עופות שחוטים.

כשדימיתי לעצמי את הגדי שלי מובל לעקדה בחצר־הדמים של כהן השוחט, כאילו נכנסה רוח ברגלי ונשאה אותי חיש־קל עד לפתח חצרו של השוחט, וברגע האחרון ממש הצלתי את הינוקא האומלל מן המאכלת, שכבר היתה מונחת על צווארו. הגדי, שחייו הוחזרו לו במתנה, חזר אל חיק אימו ואילו אמא שלי הבטיחה לי מפורשות, שהתיש הזה חיה־יחי ושוב לא יובל אל השוחט.

אך מה בכל זאת עושים בתיש חסר־תועלת שהולך ומתעצם מיום ליום ונהפך לזכר של ממש? אבא הציע הצעה שנתקבלה פה אחד: הן לא הרחק מאתנו יש קיבוץ, ובקיבוץ יש גם בית־ילדים ולידו פינת־חי. מדוע לא יבוא התיש שלנו להתגורר בקיבוץ ולהיות תיש למשחק? ואמנם, כך היה, והתיש עבר אל הקיבוץ שליד המושבה.

לימים באנו לבקרו במקומו החדש. התיש שלנו עמד בתוך מכלאה, רגליו בוססות ברפש עד לברכיו, והוא מביט בנו בעיניים זרות ואדישות כאומר: מה לנו ולו! ואני, שזכרתי את ימי ילדותו הקצרים והמופלאים בגן שלנו, התקשיתי להאמין שזה הוא התיש שלנו, אותו תיש שכה אהבתי. לפנינו עמד תיש גדול וזר.


 

יונים מן האגדה

יום אחד פנה אלינו אבא והגה כממתיק סוד: “יונים… יונים שעין אדם לא ראתה כמותן, יוני־פלא…” תאמרו: מה פלא ביונים שהן נפוצות בהמוניהן בחצרות וחונות באלפיהן על כל הגגות שבמושב? אך אבא המשיך והסביר כי היונים שהוא יביא אל החצר הן לא סתם יונים, אלא יונים מן האגדה – צחורות כחלב והדורות כטווסים, יונים, שחזן הנפוח מתפוצץ מרוב חשיבות, ואת זנב־המניפה שלהן הן פורסות או מקפלות לפי רצונן עד כי הכול מתקנאים בהן.

ואמנם, כך בדיוק נראו וכך נהגו היונים. בימיהן הראשונים היו היונים כלואות בתוך שובך שאבא התקין להן על גג המחסן, כדי שתתרגלנה אט־אט למקומן החדש ולא תנסינה להמלט.

מקץ שבועות מיספר החליט אבא שאין חשש שתברחנה והגיע הזמן לשחררן. מיד נענו היונים להזמנה, ואך נפתח השובך לפניהן, הוציאו ראשיהן בתמיהה, התבוננו כה־וכה, שרבבו גופן החוצה, פרשו כנפיהן והמריאו היישר מעל לגג ביתנו אל גגו של השכן. שם נחתו, ושלחו לעברנו מבטים מתגרים.

היו אלה המבטים האחרונים שבהם זיכו אותנו היונים. מיד לאחר זאת הן פרשו כנפיהן, התרווממו ונעלמו אי־שם בתוך התכלת.


ג-20.jpg

 

פירות מבושמים שמורים מתחת למיטה

בין כה וכה הניב הגן תנובה ללא־שיעור. העצים היו עמוסים לעייפה בשלל פירות שבחלקם אף הבשילו בבת־אחת, נשרו מן העצים, ונערמו מתחתם.

“ריבונו של עולם,” היתה אמא סופקת את כפיה למראה הפרי הבשל המתבזבז לעיניה. “במה אשמתי שעלי לראות במראה הזה?” אמא החסכנית, הצנועה, המסתפקת במועט, בשום־אופן לא הסכּינה להתייחס בשוויון־נפש לביזבוז הנורא הזה שנערם מתחת לעצים. אמא, שבעונות הפרי, כשעצי התפוח היו טעונים פרי לרוב, עוד נוהגת היתה מתוך חסכנות לחלק כל תפוח ותפוח, שווה בשווה, ביני ובין אחותי. לאכול תפוח שלם, ועוד בבת אחת, נחשב בעיניה למעשה שלא ייעשה, והיא הקפידה שלא נתרגל לחיי הפקר ושלא נחטא חלילה בביזבוז. והנה שחיתות שכזו! אבא מחייך בהנאה, עיניו קורנות למראה השפע שירד עליו בבת־אחת. עיניו לא תשבענה ממראה הפרי הבשל המתגולל בהמוניו בגן, והוא רואה בכך דווקא סימן לברכה שהתברך בעמלו. אדרבה," מרגיע הוא את אמא, “שיאכלו הילדים כאוות־נפשם מן הפרי.” הן ליום הזה יחל זה שנים רבות, עוד בימים בהם חלם את חלומו הגדול – חלום הגן. ואמא, כבר מכלכלת מעשיה ומחשבת חישובים, כיצד לאסוף את הפירות הרבים הנראים לה עתה כמו עפרות־זהב הנשפכים אל הים מבלי שיביאו כל תועלת.

אמא רכשה לה מאזני־משקל, הציבה אותם על גבי שולחן ופתחה מתחת לעצי הצפצפה דוכן קטן לממכר שזיפים, תפוחים ואגסים. ותושבי הכפר שלנו, שלא נטעו בחצרות בתיהם עצים כמו אבא ולא־כל־שכן עצי־פרי, שמחו מאוד לקנות אצל אמא פירות טריים ישר מן העצים. והשוק הקטן של אמא החל מושך אליו קונים רבים, שהיו יוצאים ובאים בכל שעות היום אל הגן שלנו, כשבידיהם קערות וסירים. אמא היתה שוקלת בקפידה את הפירות, נוטלת את הכסף ומטמינה אותו בכיסה. בליבה היתה מרוצה מהמעות הנושרות אל תוך כיס סינרה, כי על־אף שחיינו בבית לא היו חיי־מחסור חלילה, מעות אלה היו בעיניה טובות וראויות, לפי שהרבה חלומות היתה חולמת שלא היה סיפק בידיה להגשימם עד עתה.


ג-22.jpg

מאותו יום שאמא גילתה את המטמון הטמון בגן, נעשתה עניינית ונמרצת וגייסה את כל בני המשפחה למיבצעי הקטיף. פקודותיה היו קצרות ותקיפות, ואיש לא ערער עליהן. ימות החופש הגדול הממשמשים ובאים עלינו לטובה וכל החלומות שחלמנו, איך וכיצד נבלה בהם, כבר נקבעו ותוכננו בשבילנו על־ידי אמא שלנו מראש. כל בני המשפחה וחבריהם וכן גם האורחים וקרובי המשפחה שיבואו לבלות את חופשת־הקיץ בביתנו שבכפר, כבר היו רשומים מעתה בפנקס סידור־העבודה של אמא, כפועלים מגויסים, מבלי שנשאלו לדעתם.

כל הקיץ היו עשרות ארגזים לאריזת פרי מוטלים בערמות בכניסה לגן, ואנו היינו מטפסים ועולים בצמרות העצים, סלים ודליים בידינו, קוטפים בזהירות את הפרי. את השזיפים הלוהטים, שהיו מבשילים בחיפזון ובבת־אחת, היינו מניחים בארגזים נפרדים, ואילו את התפוחים והאגסים הקדמנו לקטוף, כשעוד היו ירוקים, כדי שיבשילו אט־־אט בארגזים. פירות המנגו, האבוקדו והאפרסמון, שעל אף שנפלו עלינו בשפע נחשבו בעיני אמא למעדני־יוקרה שיש לאוכלם במידה, ולא חלילה בלהיטות – אותם הפקדנו בידיה של אמא והיא היתה נוטלתם וטומנת אותם בַּסֵּיף שבארון של סבתא, שם העלו ניחוחות־עדנים ובישמו את כלי הלובן והסדינים שבארון. ואילו אמא, סומכת היתה בלב שלם על סבתנו שתדע לשמור בנאמנות על הפקדון שהופקד בידיה ותגן עליו מפנינו.

כשהבשילו הפירות שבארון, עד כי היה חשש שיירקבו, נטלתם סבתא והניחה אותם בסל מתחת למיטת־הברזל הגבוהה שלה.

בעת שסבתא היתה שרועה ומנמנמת על מיטתה, והפירות שמורים מתחתיה, היינו מציצים בסתר אל תוך חדרה, שריחות של תפוחים ואגסים מבשילים התערבבו בו עם ריחות־עדנים של אפרסמונים ומנגו.

ברוב חוכמתנו הצלחנו לעיתים להערים על סבתא, שעל־אף היותה מנמנמת רוב הזמן על מצעיה הגבוהים, היתה עירנית להפליא, חושיה דרוכים ואוזניה החדות שלוחות לכל עבר למשמע כל רחש שמתחת למיטתה. ומשהצלחנו להתגנב אל מתחת למיטתה ולגנוב משם את פרי גן־העדן מתחת לאפו של שומר־הגן, שחטנו את הפרי בשמחה ועשינו חגיגה גדולה לכבודו וגם לכבוד נצחוננו על סבתנו.


ג-23.jpg

אז אבא הגה רעיון חדש: הן אפשר לשמר את הפרי ואף לרקוח ממנו ריבות ולעשות יינות ושימורים שונים להנאתה ורווחתה של המשפחה למשך שנים רבות. עיסוק זה, שתחילתו כתחביב צנוע, הגיע לממדי תעשיה של ממש. אבא אסף אל הבית צנצנות ריקות של זכוכית ככל שמצאה ידו, וכשספר־הדרכה מונח לפניו, הוא החל רוקח, מייבש, משרה ומבשל את הפרי, מאכסנו בצנצנות ובבקבוקים. עד־מהרה שיכלל את השיטה, איכסן את הפירות בקופסאות־פח שרכש בבתי־חרושת לשימורי־פרי ואחר החזירן לבית־החרושת, כדי שילחימו להן מכסה. מעתה דמו בכול לתוצר מוגמר של בית־חרושת.

פירותיו המשומרים של אבא היו מן הראשונים בארץ, כל שנכנס אל תוך המחסן של אבא, השתומם למראה האצטבות הטעונות לעייפה בצנצנות פרי וקופסות שימורים. אבא אף מילא גרעיני־רימונים בבקבוקים והניחם ערוכים בשורה מול חלון המיטבח. ומה מצא להעמידם דווקא שם? כדי שגם לנו וגם לאמא תיגרם קורת־רוח כשנתבונן בשורת הבקבוקים הנוצצים. ואכן כשהיה אבא עומד מול החלון הנפתח אל הגן ורואה מולו את שורת הבקבוקים הזורחים באור השמש, היו עיניו אף הן נוצצות – ממש כמו הבקבוקים שלפניו.


 

מי שמע שילדה קטנה תגור לבדה בתוך ארגז

יום אחד גרר אבא אל החצר ארגז־עץ שגודלו כחדר, הציבו על הקרקע כשהוא ניצב על ארבע לְבֵנים. הוא התקין לארגז דלת כניסה, שלוש מדרגות עץ, קבע בו אשנב והסביר לכול שכאן, בתוך הצריף, תקום במהרה מדגרה לאפרוחים.

ימים רבים נותר הצריף ריק ואבא ואמא מנהלים כל העת הזו ויכוחים ביניהם: בעוד אבא משתוקק לאפרוחים של תרנגולי–הודו, רצונה של אמא באפרוחי־תרנגולת. כל עוף שאיננו ממין התרנגולת הלבנה חשוד בעיניה מראש בכל מיני תכונות, שהן לא כדרך הטבע, ואמא איננה מוכנה להתנסות בדברים שאיננה רגילה בהם. היא מנמקת, כמובן, את טענותיה נגד אפרוחי ההודים בכך, שהם מסוג העופות המוזרים שאבא חוזר ומביא אל החצר חרף התנגדותה, ולבסוף תמיד מתחרט לאחר שנוכח בצידקתה. האם לא הגיע הזמן," אומרת אמא כנעלבת, “שתסמוך גם על שיקול־דעתי בכל מה שנוגע לעופות?”

ואכן, ניסיונה של אמא בתרנגולות רב הוא והיא מושלת בהן בביטחה ומאחר שהיא מכירה את אופיין ואת מינהגיהן, הן מיטיבות עמה, ומטילות לה ביצים גדולות, ובשרן אף הוא עולה על שולחננו מדי שבת.

ועד שהם עומדים בוויכוחים ואינם מגיעים לכלל הסכמה, אני פולשת בחשאי אל תוך הצריף הריק, והופכת אותו לארמוני הפרטי. אולי יראו אבא ואמא את מה שעשיתי מן הארגז וישנו את דעתם שלא להופכו למדגרת־עופות?

מאותו יום אני פוקדת את הבית רק לעתים רחוקות ואת רוב עתותי מבלה בשיפוץ הצריף ובשיפור מראהו.

כעבור ימים מיספר נפתחה לרווחה דלתו האחת ואליו הוזמנו לעלות ולהכנס כל בני המשפחה שלי. הארגז שגודלו כחדר, הבריק בנקיונו, שטיח נפרש על רצפתו ועל קירותיו המצופים שוררים בכל תחרה נאה, ובפינתו הצבתי כוננית קטנה, ובה מבחר ספרים מספרי הבית, ועוד כהנה וכהנה חפצים שונים ומועילים ששקדתי להעבירם לכאן מתחת לאפה של אמא.

כשראו בני־המשפחה את הצריף הנקי ואת ציורי המלאכים שעל גבי הקירות, התמלאו פליאה, ואילו אמא ציינה במיוחד את העובדה שסדר וניקיון שוררים בכל פינות הארגז, “ומי היה מאמין למראה שכזה?” ואז, כשהודעתי לכול שמעתה ואילך זה יהיה ביתי וכאן תהיה כתובתי, הרימה אמא קול צעקה:,איך ומה פתאום? ומה יהיה עם השועלים והנחששים, ובכלל,מי שמע שילדה קטנה כמוך תגור לה לבדה, ועוד בתוך ארגז?"

לא עברו ימים רבים ותולעים וחרקים החלו לכרסם את לוחות־העץ שמהם היה בנוי הארגז וקול כירסומם עלה מן הכתלים והרצפה. עד מהרה נהפך הצריף מאכל לתולעים, וככל מה שהותירו התולעים כילו גורי־הכלבים, הלא הם צאצאיו הנלבבים של נטרן הראשון, שעשו את צעדיהם הראשונים בטפסם על ציפויי־הנייר של הארגז, משכו וקרעו אותם מן הקירות, עד שהמקום דמה למערת נחשי־נייר. ופיסות הנייר, שעוד נותרו עליהם שרידי המלאכים, היו תלויות ומשתלשלות מן הקירות, והלבבות שזכרו את המקום בימי גדולתו נצבטו בעצב.


ג-26.jpg

ג-27.jpg

 

כלב־בית בלי יחוס

ומי היה אותו נטרן הראשון? נטרן הראשון היה ראש לשושלת הכלבים שנקראו כולם בשם “נטרן,” ולפי שהיה ראשון, נקרא בפי כול: “נטרן הראשון.”

נטרן היה כלב פשוט ממוצא נחות. הוא הובא אלינו כגור קטן וחמוד ממין זכר. שמו, כמובן, רמז על תפקידו בחצר שלנו, וכבר מלכתחילה נמנעה ממנו כל אפשרות להיות כלב־בית. אבא התקין לו מלונה מעץ, והעמידה ליד הלולים. עד מהרה היה נטרן למשוש־נפשם של הילדים ונהפך לכלב־תפנוקים לכול. אולם אמא הקפידה לבל יעבור את מיפתן ביתנו.

יום אחד נהפכה החצר שלנו למרכז הילולה לעשרות כלבים שבאו אלינו ממרחקים גדולים. דרכם נודע לנו לפתע, שנטרן שלנו, שעד־אותו היום נחשב בעינינו לכלב זכר, הוא דווקא ממין נקבה. הגיעו הדברים לכדי כך שנטרן שלנו פרץ וניתק עצמו מן החבל כדי להצטרף אל האספסוף, ולא חזר הביתה עד שחיפשתי אחריו בכל הכפר וגררתי אותו בעל־כורחו אל החצר. הפצרתי באבא שיתקין לנטרן שרשרת חזקה או שיתקן את הגדר הפרוצה שתמנע מן הכלבים לפרוץ אלינו. אך אבא משום־מה לא התלהב מן הרעיון ודחה את העניין מיום ליום. ואז עשיתי מעשה. לילה אחד התכווצתי ודחקתי את עצמי דרך פתח המלונה של נטרן ונכנסתי אליו פנימה. כל אותו לילה ישבנו שנינו חבוקים ומצונפים בתוך המלונה. אני בוכה על צווארו ושופכת עליו רחמים רבים ואילו הוא, נפשו יוצאת אל אחיו בני האספסוף שצרו על החצר ומבואותיה. מחוות המחאה שלי הועילו הפעם, ואבא תיקן את הגדר, אף התקין רצועה לנטרן.

חיש נודע לכול שנטרן שלנו “הר” ומקץ שישים יום המליט נטרן חמישה גורים בני־אספסוף ונחותים ממש כמותו. הלוא הם הגורים ששוכנו בארגז הנאה והם שהביאו את הקץ על ימי תפארתו.

סופו של נטרן היה עצוב. יום אחד הלכנו לבקרו בקיבוץ, אליו הובא בסתר לאחר שאמא קצה בו ובכל מרעיו. נשאתי בידי פרוסת עוגה עטופה בנייר שנותרה עוד מיום השבת, ובדמיוני אני רואה את נטרן שלי שש לקראתי ולקראת העוגה שבידי, אך כשהגענו אל המקום, נודע לנו שעוד באותו בוקר נדרס למוות. עד היום חשה אני בטעמן המלוח של הדמעות הזולגות על העוגה שבידי, עוגה שנותרה לפתע תְפֶלָה ומיותרת כל־כך.

 

לאן נעלמו כל הזנבות?

החורף הקר מפשיט את העצים הנשירים מעליהם ומותיר אותם חשופים ועירומים. דממת אלוהים שורה על כל חלקת הנשירים. עצי התפוח והאגס, עצי האפרסק, השזיף, המשמש והדובדבן, הכול עומדים קפואים וענפיהם יבשים כזרדים, ואלמלא הבחנו בניצני פרחיהם, שעל־אף קפאונם כבר היו דולקים וסמוקים מתאוות־פריחה, היינו טועים לחשוב כי בא קיצם.

בחלקת ההדרים הכול מתנהל כרגיל. דווקא בעונה קרה זו מבשילים פירות ההדרים, וקליפתם הבשרנית נוצצת מטיפות הגשם הנקוות עליה. וזוהרים בצהוב וזהוב הלימונים, הפומלות והאשכוליות, ובוערים בכתום התפוזים, המנדרינות, התנג’לו והתנג’רין.

ביתנו, שהיה האחרון בשורת הבתים העולים אל ראש־הגבעה, ניצב היה גבוה מעט מעל לדרך. ומשהגיעו ימות הגשמים, מלאה הדרך מים שהתפשטו והציפו גם את המיגרשים הבודדים שליד ביתנו והפכו אותם לאגם רחב־ידיים.

כל שבא בימים כאלה אל הכפר, הופתע למראה האגם הנוצץ שהשתרע לפניו. מתוכו ביצבץ חציו העליון של בית־השכנים, הלוא הוא אותו בית ששימש גם כבית־הספר שלנו בימיו הראשונים. חלקו התחתון של הבית היה שקוע במים ואילו מחלקו העליון נשקפו אלינו, מבעד לחלונות, כל בני משפחת שכנינו, שמצאו עצמם לפתע בתוך מיבנה־צף.

ביתנו שלנו, בשל מיגרשו המוגבה, הצליח להוותר בחרבה כמו בחצי־אי קטן, מוריק ומשגשג, כשאיי בוץ קטנים פזורים לפניו.

כל מי שרצה להכנס אל תוך הכפר, נאלץ לבוסס במגפיים גבוהים ולדלג בהם מאי לאי, עד לאותו מקום בו החלה הדרך לעלות מתוך מי־האגם.

אגם זה היה מירבץ נפלא לרבבות קרפדות, שלמרבה־הפלא הצליחו להחבא מעינינו עד לבוא הלילה. לעת־חשכה הגיחו ופשטו באגם, רובצות בהמוניהן בבוץ כשראשן מבצבץ מעל פני המים. שואפות אוויר, מנפחות את הבלון שבגרונן, ממלאות אותו אוויר לילי־צונן, ומשמיעות את זמרת הלילה השמימית בביצוע מושלם של סולנים ומקהלות מובחרות.

מפעם לפעם נדמה שירתם וכמו הושלך הס במקהלה, אך מיד שב ובקע קולו הבודד של הסולן, שאליו הצטרפו בהמשך קולות נוספים למקהלה אחת אדירה שפזמונה חזר והדהד עד לשעות הבוקר המוקדמות.

בשלהי הקיץ החלו קרני השמש לייבש את האגם הגדול, שהצטמק והלך, עד שנותרה ממנו שלולית קטנה בלבד.

על פני המים צפות מחרוזות ארוכות של ביצי קרפדות, נאחזות בקני העשב, ושוזרות אריג חוטים רקום. וכמו בבת־אחת ובאורח מסתורי בקעו מן הביצים ענני ראשנים שהשחירו את עין־המים.

מקץ ימים מספר כבר ראו עינינו בתוך ערפילי הענן רחישה עצבנית של יצורים זעירים שצורתם החלה אט־אט להתבהר, וכבר ניתן היה להבחין בזוג הפנסים המזדקר מראשיהם. גופותיהם מאורכים ודגיים והם משייטים במהירות כחיצי־מים קטנים לכל מיני כיוונים. יום אחד הופתענו והם כבר קרפדות, אמנם קטנות, אך מושלמות. מתי קרה הדבר? נפלא היה מבינתנו, כי הרי בכל הימים האחרונים לא משנו מכאן ועינינו סיירו ללא הפסק במי־הביצה. כיצד לא הצלחנו להבחין מתי ניתק הזנב מן הראשן ומהו אותו הרגע שהופך את הראשן לקרפדה מושלמת? ובכלל לאן נעלמו רבבות הזנבות שנשרו מן הראשנים?

השלולית הצטמקה ופניה יבשו וכל אותם ראשנים, שלא הצליחו להתפתח לקרפדות, נותרו לגווע על קליפות הבוץ היבשות והסדוקות, עד שנמוגו בתוכו ונהפכו לעפר הארץ.


 

עיניים של זהב־טהור

יום אחד הביא לי אבא קופסת קרטון שמיכסה מנוקב. אבא פתח בעסק גדול את הקופסה המיסתורית, והנה בתוכה נחה לה צפרדע־יערות קטנטנה וירקרקת. עורה חלק כמשי־סטין ובקצה אצבעות ידיה ורגליה רקועים מעין מטבעות קטנים. הביטה בי הצפרדע בעיני זהב־טהור, ואני התמלאתי פליאה כי עד כה מעולם לא ראיתי צפרדע ירוקה כזו.

אבא נטל צנצנת זכוכית, התקין בתוכה סולם עץ קטן וקבע אותו בתוך הצנצנת. “כשהצפרדע תעלה ותתישב בראש הסולם, סימן שיירד גשם,” אומר אבא. “ידוע לכול,” הוא מוסיף, “שצפרדע ירוקה ממין זה היא מבשרת גשם מוסמכת”.

הצפרדע הקטנה שלנו רובצת לה בתוך צנצנת זכוכית הניצבת דרך קבע בפינת החדר. בלילות היא נעלמת וחוזרת מדי בוקר אל תוך הצנצנת. “הצפרדע שלנו מהלכת בלילות בגן ומשחרת לטרף”, אנו קובעים בוודאות, הצפרדע הקטנה נלווית אלי לכל מקום. היא נחה לה בשלווה בתוך כפות ידי, בלא שתנסה כלל לברוח.

יום אחד מגיע אל הכפר שלנו ערבי זקן, גורר עמו תיבת־קסמים מכוסה ביריעת בד, מעמיד את התיבה על שלושה כלונסאות ומכריז בכל הכפר על ראינוע לכול – “סינימה בלש.” כל מי שחפץ להציץ ולראות בפלאי־עולם, ידחוף ראשו אל מתחת למטלית וינעץ עינו בזכוכית הפלא הקבועה בה.

הסינימה היא סינימה, אך לא “בלש”, כי יש לשלם פרוטה אחת או שתיים, כדי להציץ בתיבה. הילדים מחטטים בכיסיהם, כדי למצוא מטבעות־כסף ואילו לי אין דבר מלבד הצפרדע. לפתע רואה הערבי את הצפרדע הירוקה שלי המצונפת כמו אבן־חן ירקרקה בתוך ידי, ומציע לי עיסקה: צפרדע תמורת הצצה חטופה בתיבת־הקסמים שלו. ואני מאמצת בחוזקה את הצפרדע אלי, וכאילו מגלה לפתע שהצפרדע הזו יקרה לי מכול, יקרה לי ממה שחשבתי עד כה.

פעם נעלמה לי הצפרדע ליותר מחודש ימים. כל אותו זמן היתה הצנצנת בפינת החדר ריקה וכמו מחכה לה שתחזור והנה בוקר אחד שוב מוריקה הצפרדע שלי בתוך מי־האפסיים שבצנצנת ומְמַצְמֶצֶת בעיני־הפז שלה. מעתה אני בטוחה בנאמנותה, אך תאבה לדעת: מה עשתה הצפרדע שלי במשך שלושים הימים שנעדרה מביתנו? עד ששוב נעלמה ולא חזרה עוד. היא נטלה עמה את אגדת הצפרדע הירקרקת וזהובת־המבט, שבעת ההיא האמנתי שהיא יחידה מסוגה עלי אדמות ואני מעולם לא הצלחתי להשיבה אלי, או למצוא צפרדע אחרת כמותה.

לעתים כשאני מספרת את סיפור חייה אתנו, כאילו איני מאמינה למה שאני מספרת וחושבת האם באמת קרו הדברים כפי שאני זוכרת?


 

האם לבן איננו צבע?

חלומו הגדול של אבא משכבר הימים היה אולם רחצה שצבעו כחול. כזה ראהו בדמיונו עוד בהתחלה וכך גם צייר ורשם אותו במחברת התכניות שלו: אולם רחב־ידיים מאין כמותו, כולו כליל הכחילות, רצפתו אספקלרית־שיש נוצצת ובתוכה משתקפת בבואתה של נערה עירומה הטובלת גופה במי אגן־שיש כחלחל.

הצבע הכחול תמיד הילך קסמים על אבא. “כחול,” היה אבא מסביר לכול, כאילו חקר את הדבר ובדק אותו בניסוי מדעי. “כחול, הוא צבע המים, ולפיכך מעניק הרגשה של קרירות ורעננות לגוף ולנפש.” אך מה יעשה אבא כשבארץ־ישראל של אותם ימים, ימי מאורעות דמים ומלחמת עולם, נחשבה חרסינה כחולה לדבר־מותרות?

רק מקץ שנים רבות, לאחר ששערה של אמא הלבין, הגשים אבא סוף־סוף את חלומו הגדול, חלום האמבטיה הכחולה, וזאת כמובן בעזרתם הנדיבה של ידידיו הנאמנים שסייעו לו בהשגת אבזריו של חדר־הרחצה.

גודלו של חדר זה היה כחדר רגיל, ודומה אך מעט למה שזכור היה לנו מתוך התכניות המצוירות של אבא. חדר־הרחצה היווה כל השנים את סלע המחלוקת העיקרי בין אבא ואמא ונושא לוויכוחים רבים וממושכים. סבלנותה של אמא פחתה משנה לשנה וכן גם תקוותיה לראות את המקום הזה אי־פעם מסודר ונקי.

“מה פגם מוצא הוא בלבן?” היתה אמא מציגה שאלה בפני כל המשפחה, “וכי לבן איננו צבע נאה?” אך היא כלל לא ציפתה לתשובה, בכל אופן לא מפי אבא, כי כל נימוק, שאבא היה מעלה בפניה, ממילא לא היה בו כדי לשכנעה. והנה, יום אחד, אבא גורר אל הבית אמבטית־אמייל כחולה. איש לא שואל היכן מצאה, אך לפי הפגם בציפוי האמייל בשׂפתה אנו משערים שנזדמנה לו מציאה, כמובן בעזרתם של ידידיו.

כחול האמבטיה מלהיב את כולנו, כי מעולם לא ראינו בעינינו אמבטיה כחולה, ואילו אמא נראית כמהססת, לפי שהצבע הלבן עדיין נחשב בעיניה כצבע הניקיון וההיגיינה. “ומה יהיה עם ציפוי האמייל הפגום?” אנו מקשים בדאגה. אך אבא מבטיח שבעניין זה עלינו לסמוך עליו. מכל מקום, אמא נאלצת להתפשר עתה עם הצבע הכחול כמות שהוא, ובלבד שהאמבטיה תהא אמבטיה שימושית שניתן לרחוץ בה.


ד-.2.jpg

ד-3.jpg

האמבטיה הכחולה ניצבת על בימה קטנה ושתי מדרגות רחבות מובילות אליה. עד כה טוב ויפה, אין עדיין ברז לאמבטיה, ובמקומו מזדקר מן הקיר צינור ברזל שחור כמקורו של עוף דורס, ודרכו זורמים המים לאמבטיה. אמא מעמידה עתה את שאלת הברז בנימה של התגרות סמויה. אך די במילה “ברז”, כדי להצית את חמתו של אבא להשחית. חלום הפסל שמפיו קולחים מים הוא לא חלום־שווא, והוא לעולם לא ימירו בברז־סתם, ואפילו לא בברז של זהב.

אבא איננו נחפז בשום עניין, לא־כל־שכן בעניין הזה, והוא איתן כסלע נגד כל ההטרדות, התחינות והנימוקים של אמא, שזה מכבר נתבדו תקוותיה לראות את המקום גמור ומתוקן.

עוד שנים רבות היתה אמא מתחבטת בזעם אין־אונים בלי דליי מלט וסיד שניצבו לפתחו של חדר האמבטיה בכל ימות השנה. וסימני החול שהיו מפזרים עקבותינו על פני רצפת החדרים, היו בעיניה כעדות למצוקותיה.

לאחר שנים של חיפושים אחר כיור כחול, שיתאים לצבע האמבטיה, נואש אבא מן הכחול, והביא אל הבית כיור בצבע תכלת דהוי וחיווריין. אבא מנסה לשכנע אותנו שצבע התכלת הוא קרוב־משפחה לצבע הכחול, ואין שום סיבה מדוע לא יוכל לשכון בשלום ובאחווה לצד האמבטיה הכחולה. בסתר ליבו אולי האמין שהקירבה ביניהם תשפיע על הכיור החווריין ליהפך יום אחד לכחול.

שנים נקפו, וימי המאורעות תמו, ומלחמת־העולם השניה אף היא נגמרה סוף־סוף, ואבא מחדש תקוותיו לייבא מחוץ־לארץ חרסינות כחולות לציפוי הקירות של חדר־הרחצה שעד לאותה השעה עמדו עירומים וחשוכים. ואז, כשנפתחו סוף־סוף גבולות אירופה בתום המלחמה, קיבל אבא יום אחד משלוח, לא גדול של ארגזים. בתוכם ארוזות חרסינות כחלחלות ונוצצות לציפוי הכתלים. אנו מבחינים מיד שכחול־האריחים איננו דומה לכחול־האמבטיה, וגם לא לתכלת הכיור. אך לשמחת כולנו המקום מתחיל מעתה ללבוש צורה, ואבא, לאחר שציפה את הכתלים בחרסינה, התפנה לתיכנון ארוננות־הקיר.

איש לא יודע אל־נכון מה בדעתו של אבא לאחסן בתוך הארונות המרובים, אך כשאמא מבקשת יום אחד לדעת מהו חלקה בארון, ואיפה תאחסן את נעלי המשפחה, ניתר אבא ממקומו בבהלה, ועיניו יורות גיצים של אש לעברה. “איך היא יכולה להעלות בדעתה כי במקום כזה יניח לה לאחסן נעליים! וכי לא נמצאו לה לאמא בכל הבית הגדול הזה מקומות הולמים יותר?”

ואז נרתמתי אני לעזרתו של אבא, כדי להשלים עמו את חזון האמבטיה הכחולה.

באותם הימים כבר הייתי נערה בוגרת שמלאכת שריפת החרס והזיגוג נהירים לה ואני התקנתי לאבא מסכת פנים מחרס מצופה זיגוג כחלחל ובוהק, גם הוספתי למראה הקטנה מעל לכיור מסגרת נאה, עשויה מאריחי חרס מזוגג ועליהם תבליטים מגוונים בנושאים החביבים כל כך על אבא – הלא הם כמובן נשים רווחצות. ציורים כאלה צוירו גם על ציפויי החרסינות שבחזית האמבטיה ובזה נשלם סוף־סוף הסיפור כולו, ואבא חגג כמנצח גם הפעם, והוכיח לכול מה שכרה של סבלנות.

ומאז פתוחה דלת חדר הרחצה אל הבית ורצפתו ממורקת למשעי ואילו אבא חומק מדי שעה אל חדר האמבטיה, כדי לפתוח את ברז האמבטיה ולראות פעם נוספת את המסיכה החביבה שלו יורקת מים אל תוך האמבטיה.


 

אֵימה!

אֵימה! אֵימת העיניים הנפקחות אל החושך, אֵימת הקרפדות הלחות והרכות הרובצות להן בלילות על אם־הדרך ממש, מירמס לכפות־רגלינו.

אֵימת העטלפים החולפים עם רדת החשכה מעל לראשינו כמטחי ירי. וכי מי לא יודע שהעטלפים הם קרוביהם של הערפדים האגדיים, וכשהם נתקלים במעופם בעוברים ושבים, הם מסתבכים בשערם עד כי לא ניתן להתירם משם לעולם ועד! ואפילו שהם בהשג־ידנו לא נוכל ללוכדם ורק צלליתם השחורה נוחתת מעל לראשינו כהבזק אש ומצמררת את גופנו באימה.

אֵימת הנחשים המסתתרים מאחורי עצים ושיחים ומתחת לכל אבן בשדה. אֵימה הגוברת בלילות ועולה עם יללות התנים, פגה ונעלמת עם אור הבוקר.

אֵימת העקרבים השחורים ואחיהם הצהובים והקטלנים.

אֵימת מרבה־הרגליים המגיח לפתע מן האבנים כרוכסן שחור, ואם תינעץ בנו ולו אחת מאלף רגליו לא נוכל לשולפה משם לעולמים.

ובלילות־הקיץ, כשלמרחבי השמים האפלים שמעלינו אין־שיעור, והלב החושש דוחק מחשבות על כל מה שהחושך אוצר בתוכו, יוצאים רבבות הכוכבים לעשות לנו צורות גדולות בשמים, ואנו רואים בכוכבים, וקוראים להם בשמותיהם: הנה העגלה הקטנה והגדולה, הנה שם שביל החלב הסמיך, הנה זה־עתה חלף זנבו הלוהט של כוכב־השביט, הנה גם כוכב הצפון. ומעבר לכל זה, אימת האין־סוף ונצחיותו של העולם שאינם מתיישבים עם דמיוננו וגם לא עם שכלנו.

אֵימת הכדורים השלוחים אל עבר בתי הכפר הקטנים ופולחים בשריקה חדה את הלילה. ונשימתנו נעצרת וקופאת בתוכנו עד ששריקות הכדורים מתפוגגות בחלל הכפר, תודה לאל, הפעם לא בתוך ביתנו.

אֵימת הפרידה מאבא הגדול והגיבור, היוצא לילה־לילה אל־תוך החושך הסוער מיריות בלא שום פחד. אבא שלנו גיבור, ומי יתן ויבוא הפחד ויכבוש את ליבו ואולי יגונן עליו מפני הסכנות האורבות לו בחוץ.

אֵימת לילות החורף הטרופים, כשברקים מבקיעים את השמים בנהרות של אש.

אימת הרעמים המתגלגלים בעקבותיהם, גבוה בשמים שמעלינו רכב־אלוהים ומרכבותיו וכל שריו ומלאכיו נוחתים ומתפוצצים מעל לגג־ביתנו, עד־אשר כל האורות בבית כבים בבת־אחת.


ד-7.jpg

 

סוף־דבר

עברו שנים. הילדים גדלו ופרחו מן הבית, סבתנו נפטרה בשיבה טובה, והנה היא שוכבת עטופת סדין לבן על רצפת חדרה. נרות ארוכים דולקים למראשותיה, איש זקן יושב לידה ואומר פרקי תהלים ואנשים באים ויוצאים מבלי לדפוק בדלת. אמא ואבא נשארים לבדם בבית, אך לא לזמן רב. אל הבית חוזרת אחותי שולמית ועמה בנה הקטן יובל. אבא שלנו כאילו מחדש ימיו לקראת נכדו, משוש נפשו, הוא נוטל אותו עמו אל הגן ומראה לו את כל נפלאותיו. בלילות אבא משכיבו לישון ומספר לו סיפורים על אודות הילד הקדמון שהיה שוכן במערות ביחד עם אביו הקדמון ואמו הקדמונית.

אבא כמו נוכח לדעת עתה למי עמל כל השנים. אבא שם כפו הגדולה בכפו הקטנה של יובל, מוביל אותו אל הגן, ופונה אליו בזו הלשון: “ראה את הגן שלך, בעל־אחוזה קטן שלי”. הנה סוף־סוף קיווה, כי בא לו יורש לו ולכל מה שהשקיע בכל חייו בגן הקסום הזה.

איש מאיתנו לא יכול היה לשאת את משא הגן הזה על כתפיו. כשהלך מאיתנו אבא, הוא נגדע כמו אלון גדול ועצום. הוא נפל בכוח והעוצמה כפי שרק אילנות גדולים כמותו נופלים. איש לא ירש את גנו של אבא, אפילו אמא לא יכלה לשאת את משא הגן על כל תקוותיו שלא הוגשמו, והיא קמה ומכרה את הבית והגן ועקרה למקום אחר, רחוק מן המקום הזה.

ומי שבא לגור בבית לאחר שאבא הלך לעולמו לא ידע דבר על אגדת הגן המופלא, וגם לא על כל מה שהתרחש במקום הזה. והגן על כל מה שקרה בו עבר לשכון בעולם של זכרונות.

ד-8.jpg

ד-9.jpg

 

כפר הולדתי או כפר מולדתי (חלום)

אני חוזרת אל ההכפר שלי בדרך צדדית, רוכבת על גבי ספה המונעת מכוח רצוני. צר לי שאין זה אותו הכפר כפי שזכור היה לי מימי ילדותי, דרכי הכפר שונו והבתים שופצו ללא הכר. אני הולכת בדרך הראשית כשלראשי מטפחת בד היורדת ומכסה את פני. אני מציצה ורואה דרכה את נוף ילדותי כפי שאהבתי וכפי שזכרתי. אני אומרת בליבי: אלוהים, הן הכפר הזה איננו אלא נוף פשוט של בתים, גגות רעפים, צריחי ברושים זקופים ומחודדים, ומעליהם פרושים שמים, איזה שמים! הן רק מן המראה הזה הייתי יכולה להכיר את הכפר שלי, שהוא שלי חרף כל השינויים שחלו בו. ולפתע אני מבחינה באנשים סביבי, מישהו מלווה אותי, ואני חשה טוב בקרבתו. אני פונה אליו, כדי לספר לו שהכפר הזה הוא כפר ילדותי, ונכשלת בלשוני ובמקום זאת אומרת כי הכפר הוא כפר לידתי.

אני הרי לא נולדתי כאן, במקום הזה, אך האיש כמו מתעלם מהטעות וחוזר ושואל: “אם כן, הרי שנולדת כאן בשנת 1972?” ואני משיבה לו בחיוב כי אכן כאן נולדתי. האומנם?


ד-11.jpg

אנו חוזרים אל ביתו של אבא, סובבים ומקיפים אותו כדי למצוא את כניסתו הראשית.

יש להניח שהכניסה לבית היא מרחבת המרפסת שבצידו האחורי, כי השביל הרחב המתמשך עד שם מרוצף לכל אורכו באבנים.

אנו מגיעים אל צידו האחורי של הבית ורואים שם את דלת־הכניסה והיא גדולה ומעוטרת בקישוטים מוזרים שאינם לטעמי וגם זרים לרוח המקום. אני מתבוננת בדלת החדשה ומצטערת על כל השינויים שחלו בה.

מבעד לאשנב המיטבח הנפתח אל המרפסת ניבטת אלי מסכת־פנים בצבע חום־אדמדם, מאירה וזוהרת בברק מתכת, עד כי אין להבחין באור הנובע ממנה אם הוא בא מתוכה או מקרני השמש הזורחות עליה כל העת.

“האין האור החזק הזה עלול להזיק לה, למסכה?” אני שואלת את עצמי. אחר אני פונה לחברתי הטובה ש.ר., המתלווה אלי, ולוחשת לה באוזנה שחשיבותו של המקום היא בגן יותר מאשר בבית עצמו.

ואז אני פותחת לה את שער הכניסה לגן, שעד־כה היה חבוי בין שני עצי־הפיקוס הגבוהים, ואנו עוברות דרכו ומגיעות אל בריכת הדגים.

הבריכה היא אותה בריכת־דגים של אבא, אלא שעתה מימיה עולים וגואים, וניצבים מעליה כמו נד מוצק. ודגי הזהב השטים במים, כמו מרחפים מעל לבריכה, ויוצאים ובאים במים המוצקים.

ובתחתיתה של הבריכה גדל צמח מוזר, מעין שעטנז של צמח־מים וצמח־יבשה. והדגים שטים וסובבים אותו סחור־סחור, אך אינם מבחינים בו או אולי מתעלמים מקיומו.

מעת לעת, קופצים הדגים מן המים ומנתרים לקראת כל יד המושטת לעברם.

מכאן אנו פונות אל־עבר גן עצי־הפרי ואני רואה סביבי על־פני אדמת הבוץ גללים של בהמות. אלה הם גללי־איילות, אני אומרת בליבי ואני נושאת קולי וקוראת בקול גדול: “איילות איילות, כאן מהלכות איילות בלילות.” חברתי נ. (לא אותה חברה שליוותה אותי עד כה) נרתעת בשאט־נפש מן הבוץ והגללים, ומסרבת להמשיך וללכת איתי.

ואז אני מגיעה לבדי אל הגן, ורואה לפני את עץ התפוח, עמוס כולו בשפע תפוחים, ונזכרת לפתע, כי עוד לא טעמתי השנה מהם, אך מיד מתחרטת ואומרת לעצמי: “הן אמא עובדת כל־כך קשה בגן ואסור לי להתאונן כי לא טעמתי מן התפוחים.”


ד-15.jpg

לא הרחק מכאן אני רואה את עץ־הדובדבן, פירותיו מוזרים והם דומים לבקבוקים, פיסות־נייר לבנות דבוקות לבטנם ועליהן מודפסות שורות שורות של אותיות שחורות.

ומכל הגן עולה יופי מוזר. עצי־הגן עומדים בפריחה מטורפת וצמרותיהם כראשים של כרוביות עצומות וכבירות.

וכשאני מגיעה לבסוף אל ירכתי הגן, אני מגלה שם ביתן קטן, נסתר ונחבא בין העצים. ואני באה אל תוכו, ורואה מיד ליד הכניסה בקבוק גדול וירוק שבטנו עגולה ופחוסה. אני מרימה את הבקבוק בשתי ידי ומבחינה בכעין ידיים הצומחות לו מזה ומזה. על חלקת חזהו ניבטות פטמות זעירות ועל שיפולי בטנו מסתמנות וצומחות כעין רגליים.

ובעודני מחזיקה את הבקבוק בזרועותי, הוא נהפך ומשתנה לפסל אשה הדומה להפליא לפסלי הנשים שפיסלתי בעת האחרונה.

והוא משתנה לנגד־עיני עד שנהפך לתינוק. והתינוק מפזז בזרועותי בשמחה, מניע רגליו לכאן ולכאן, כמו מוסר עצמו לי ולזרועותי המחזיקות בו בביטחה.

ואני מאמצת את התינוק בחוזקה אלי וחשה במתיקות רבה הניגרת ממנו ומציפה את כולי ותמהה כיצד זה שאנשים סביבי אינם מבחינים במתיקותו של התינוק הזה כמוני.

ואני יודעת אל־נכון שהבקבוק הזה ניתן לי מאבא, אך כשאני רוצה להרימו ולקחתו אתי, הכול עוצרים בעדי ואומרים כי הדבר אסור. כי רק אבא, בבוא היום, רשאי לתתו לי.

וממש לנגד עיני נהפך המקום ומשתנה לחדר־ילדים ואני לפתע נזכרת שכשהיינו קטנים, אמר אבא להקים במקום הזה את חדר־הילדים. עתה נראה לי הרעיון מוזר, כנראה בשל ריחוקו של המקום מן הבית.

אך אולי התכוון אבא להקים פה בית־נופש?


ד-19.jpg

 

האבנים ממכסיקו או האבנים מעין־גדי

אבא ואני יושבים על גבי תלולית־עפר, לפתחו של בור גדול.

אבא יושב למולי, שקוע בחול עד מותניו.

אני דוחפת ומגלגלת בכפות רגלי אבן־גרניט, רוחבה כמטר וגובהה כשלושה מטרים.

אני עושה זאת בקלות רבה ותוך־כדי־כך פונה ושואלת את אבא: “האם האבן הזו עתיקה ובעלת־ערך?”

אבא שותק, משפיל את עיניו הגדולות ומחייך את חיוכו הביישני השמור לו למקרים כשהוא נתפס בתעלוליו. וכמו מקטין בערך עצמו, משיב בצנעה: “אכן, האבן עתיקה”. ולפתע קם אבא ומתנער מן החול ומתיישב בשולי הבור. אני משערת שאחד מידידיו ודאי גרר לו את האבן עד לכאן.

לא הרחק מכאן אני רואה עוד אבן־גרניט. אני מנסה גם אותה לדחוף ברגלי ומצליחה להופכה ללא־קושי. בצדה התחתון אני מגלה פני פסל אולמקי. ואני נזכרת בעמודים שראיתי לא מכבר בטולה אשר במכסיקו ורוצה לספר עליהם לאבא, אך נכשלת בלשוני, ומספרת לו תחת זאת על העמודים שראיתי בעין־גדי.


ד-21.jpg

ד-23.jpg

ד-24.jpg

ד-25.jpg

ד-26.jpg

ד-27.jpg

 

תכניות והגיגים על גן וגננות משל אבא–יהודה צרפתי. כולל טבלאות, בכתב יד.


ד-28.jpg

ד-30.jpg

ד-32.jpg

ד-33.jpg

ד-34.jpg

ד-35.jpg

ד-36.jpg
המלצות קוראים
תגיות