רקע
רות צרפתי
גִּבְעַת שְׁמִינְק: זכרונותיו של הכלב שמינק ממלחמת המפרץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות; 1993

למשה, בעלי, הפסל, האמן הנפלא, שכל כך רצה, אך לא זכה לראות ספר זה.


ותודה, ליהודה אטלס,

לגילה דרור,

לנורית זרחי,

לשרה סתיו,

לאלונה פרנקל

ולכל ידידי שליוו את הולדתו של ספר זה ועזרו לי בעצות טובות ומועילות.

ספר זה מוקדש לאנשים המסורים של עמותת “תנו לחיות לחיות”.


 

פרק ראשון: הבית שלנו

בבית שלנו יש שתי קומות ועוד חצי קומה על הגג. על הגג יש גן ובו מטפסים, שיחי גֵרניוּם והרדוף, איבּיסקוּסים, מנטה ולימונית, וגם זית אחד.

רותי מניחה לכל הצמחים האלה להשתולל על הגג, כי היא מאוד אוהבת את המראה הפרוע. זה נותן לה הרגשה טבעית. בכלל, לא מפריע לה שהיא צריכה לנער מעליה ענפים קוצניים כדי לפנות לעצמה דרך בין השיחים הסבוכים. מהגג שלנו רואים את כל הגגות שבסביבה, את האנטנות של הטלוויזיות, את דוּדי השמש ואת השמים עד לאופק, איפה שהים.

מרחוק מזדקרת לגובה הארובה של רידינג, מעשנת כמו משוגעת, פולטת ענן כמו נחש לבן ששט בשמים, מעל לגגות. לפעמים, הארובה הזו נוהמת ונוחרת כמו מפלצת, משתעלת או מקנחת את אפה הארוך.

באמצע הגג יש פתח גדול, מכוסה בזכוכית. זהו הגג השקוף של הסלון שלנו. פעם הוא היה נפתח ונסגר ורותי ומשה יכלו לראות דרכו את השמים ואת הכוכבים. אחר־כך, הם הוסיפו מעל לגג הזכוכית משטח נוסף, מעץ, שנראה כמו סיפון של אוניית טיולים. רותי מאוד אוהבת לבלות על המשטח הזה עם החברים שלה ולהשמיע להם את המוסיקה היוונית החביבה עליה, וכולם מרגישים כאילו שהם שטים בלב ים. גם אני כמובן מבלה ביחד עם האורחים של רותי, מבקש וגם מקבל ליטופים וגירודים בעורף, ובצוואר, ופה ושם גם מתחלק איתם בפיצוחים ובעוגיות ובכל מיני ממתקים. אחר־כך מתגרד בהתלהבות בבית־השחי ומרעיד את משטח העץ שעליו הם יושבים, עד שהם בטוחים שנקלעו לסופה בים האגיאי.

לפעמים בא לי להשתין על גג הזכוכית. כשרותי מרימה את ראשה ורואה את הפיש שלי זוחל כמו תולעת ארוכה ורושם על גבי הזכוכית פס עדין, היא מתפוצצת מהנאה ואפילו מוחאת כפיים בהתלהבות.

רותי ומשה הם אמנים. משה הוא פסל שמפסל פסלים גדולים שבעינַי נראים “מופשטים” כי לא תמיד אפשר להבין מה רואים בהם, אבל הכי הוא אוהב לצייר על ניירות קטנים. כשמשה מוצא פיסת נייר, הוא תמיד מקשקש עליה, בהתחלה סתם, אבל אז הוא מגלה בתוך הקשקושים ציור נחמד והוא מתפלא, איך לפתע, מתוך הקשקוש, יוצאות לו כל מיני דמויות: אריות, חתולים וציפורים, שבכלל לא חשב עליהם קודם.

לפעמים, מרוב להיטות, הוא מצייר מאחור, על הציורים שרותי כבר ציירה, ורותי מאוד מתעצבנת מזה, כי אז היא כבר לא יודעת של מי בעצם הציור.

גם רותי פסלת, בעיקר היא אוהבת לפסל תינוקות, ולפעמים גם ראשים של חברים שלה. אותי היא לא פיסלה מעולם, אולי בגלל זה שהיא לא יודעת איך לפסל את הזנב שלי שכאילו עשוי מנוצות שחורות ולבנות, מעורבבות ביחד.

רותי גם מאיירת ספרים, וכשאני רואה שמהשולחן שלה נושרים הרבה דפי נייר מוכתמים בצבע, אני יודע שעוד לא הולך לה שם, כי אחרת היא לא היתה משליכה כל־כך הרבה ניירות. בסוף, כשזה מתחיל להצליח, רותי מניחה את הציורים שהיא מרוצה מהם בערימה ומדי פעם מתבוננת בהם.

על קירות הבית שלנו, תלויות הרבה תמונות וגם כל מיני אוספים של דברים יפים. אבל הדברים היפים לא תמיד עוזרים לרותי להתרכז בעבודה, כי אם היא רוצה לכתוב, נגיד את הסיפור הזה, היא בורחת מהבית היפה, מכל האוספים שמבלבלים אותה, יושבת בבית־קפה קטן, לא רחוק מהבית שלנו, וכותבת וכותבת.


 

פרק שני: תהיה מלחמה?

הסיפור התחיל מזה שרותי החליטה להכין לי מסֵכה נגד גזים. זה היה לפני הרבה זמן, כשעוד לא האמנו שתפרוץ מלחמה.

רותי לקחה שקית ניילון גדולה ושקופה, גזרה בתוכה פתח בצורת ריבוע קטן, ואטמה אותו בפיסת גומי ספוגי. “אם תהיה התקפת גזים, אטבול את הספוג בתמיסת סודה לשתייה, כמו שהסבירו ברדיו, ותהיה לך מסֵכת גז אמיתית”, אמרה רותי כשמדדה לי את השקית. אך אני נבהלתי והתחלתי להשתולל, ורותי הבינה שזה לא יעבוד עלי, כי אני אף פעם לא אסכים שיכניסו אותי לתוך שקית ניילון.

רותי בכלל לא גיבורה, למרות שכבר עברה בחיים שלה כמה מלחמות. היא יודעת מהניסיון, שאם היא מתחילה להשליט סדרים וניקיונות בבית, להעביר חפצים ממקום למקום, לנקות חלונות ולארגן ארונות, יש מקום לדאגה, כי זה סימן בטוח שתהיה מלחמה. כך זה היה לפני כל המלחמות.

רותי אומרת שהכול בגלל סדאם חוסיין, הרשע מעירק, שכבש את כוויית ואת בארות הנפט שלה. ג’ורג' בוש, הנשיא האמריקאי, הציג לו תנאי: שיחזיר עד ה־15 בינואר את כל מה שכבש, ולא ארצות־הברית ובעלות־בריתה יכריזו עליו מלחמה. עכשיו הוא מאיים גם עלינו, ומזהיר שאם האמריקאים יתקיפו אותו, הוא ישגר אלינו, למדינת ישראל, טילים כימיים וגם טילים עם גז חרדל ויהפוך את הארץ שלנו לעלה של תות יבש. ב־ר־ר־ר־ר־ר.

את כל זה רותי מנסה להסביר לי, אבל מהר מאוד היא מתייאשת, כי היא לא מאמינה שאני, הכלב שמינק, מסוגל להבין דברים מסובכים כאלה. לא יודע מה זה מלחמה, בחיים לא ראיתי דבר כזה, מלבד כמה מלחמות קטנות שנקלעתי אליהן פה בשכונה. פעם, גם לי היה אויב, כלב זאב, זקן, קירח, ורשע מרושע. רותי אומרת שהוא פשוט קינא בי שאני כזה קטן ונחמד. כל פעם שהייתי עובר בסמטה, על־יד הבית שלו, הוא היה מתנפל עלי בפראות. אני בטוח שהוא רצה לטרוף אותי. לא יכול היה לסבול אותי מול העיניים שלו.

“אצל בני־אדם”, מסבירה לי רותי בסבלנות, “הסיבות למלחמות הן לגמרי שונות. חוץ מזה יש להם גם כלי־נשק נוראיים, טילים עם גז־חרדל וגז־עצבים, ואם סדאם חוסיין מאיים עלינו בטילים כאלה, נצטרך להצטייד במסכות גז, לאטום את החדרים שלנו”, ועוד כל מיני דברים אמרה רותי שלא בדיוק הבנתי.

אבל רותי עדיין לא כל־כך מודאגת והיא מתכוננת למלחמה כמו לאיזה חג שממשמש ובא. לא שומעת כמעט חדשות ובמקום זה שמה לה בטייפ קלטת של מוסיקה יוונית שהיא אוהבת במיוחד, כי זה מאוד מרגיע אותה.

יום יום רותי מסתכלת בעיתון כדי לברר מתי מחלקים מסכות גז לאלה ששם המשפחה שלהם מתחיל באות “ש”, כמו השם שלנו. ערב אחד רותי ומשה יצאו מהבית וחזרו אחרי שעה קלה עם שתי קופסאות קרטון חומות, תלויות להם מהכתף. רותי אפילו לא פתחה את הקופסאות וישר החביאה אותן עמוק בארון שבחדר האמבטיה. “דיה לצרה בשעתה”, אמרה, “ואני מקווה שלעולם, לעולם לא נשתמש בהן”. רותי נזכרה במסֵכות הגז שאבא שלה הביא הביתה במלחמת־העולם השנייה גם אז אמא שלה הסתירה אותן בארון שבחדר האמבטיה. היא גם זוכרת שבכל פעם שפתחו את דלת הארון, המסכות הביטו עליה באימה, בעיני־הזכוכית הגדולות שלהן.


א-7-.jpg

 

פרק שלישי: סרטי־הדבקה והרהורים על חתולים

כל יום רותי חוזרת הביתה עם גליל אחד של סרט־הדבקה. “יותר מאחד כבר לא מוכרים”, היא אומרת. לניילון אין מה לדאוג, כי לרותי יש מתחת לשולחן־העבודה יריעת־ניילון ענקית שקיבלתי מחגית. חגית עוטפת בניילון כזה את הציורים שלה, כדי שצבעי הפסטל לא יימחקו מהנייר.

“איזה מין סרטי־הדבקה איומים מוכרים לנו בזמן האחרון”, אומרת רותי, כשהיא מנסה להשתחרר מהסרט שנדבק לה בין האצבעות, עוד לפני שהצליחה להצמיד אותו לזכוכית של הדלת הגדולה, זו שפונה לגינה.

“צריך להשתמש בהם בזהירות רבה”, מסבירה רותי למשה וניגשת בהתלהבות לכסות את הזכוכית.

לאט לאט אני רואה איך הגינה שלנו מתכסה בפסים וגם במשבצות, לאחר שרותי הוסיפה גם פסים לרוחב הדלת. מעניין מה יחשבו החתולים שבחוץ כשיראו אותי מציץ החוצה דרך המשבצות.

ואם כבר מדברים על חתולים, מעצבן אותי, למשל, כשאני יושב לפני הכניסה, מול הגינה היפה שלנו, ומה אני רואה? רואה חתול חצוף עובר לו על הגדר. ואז, פתאום, כשהוא מרגיש בי, הוא נעצר, מתיישב ונועץ בי כזה מבט ירוק, מתגרה, “נראה, נראה מה אתה כבר יכול לעשות לי.”

כמובן שאני נובח ומשתולל בכעס, אבל המנוול לא זז מהמקום, וממשיך להביט בי בעיניים המרושעות שלו. רק כשהוא רואה את רותי בפתח הוא קם ומסתלק לו.

כשאני בבית ושומע שבחוץ משתוללים חתולים, אני ממש מתפוצץ. “מה זה בכלל אכפת לך”, אומרת לי רותי ופותחת את הדלת לרווחה ואני רואה שהגג השקוף שמעל לחצר העבודה הפך למקום שיזוף ונופש לכל חתולי הסביבה. עשו להם קייטנה! והחתול הזה שרובץ בכורסא הישנה שבמרפסת וכבר חושב שהמרפסת היא שלו ולא שלי?

וזה שבחוץ, מתחת לשולחן־העבודה, בין הסמרטוטים שמרטיבים בהם את הפסלים, יושבת חתולה עם גורים וחורצת לרותי לשון לבנה ומקללת אותה בכל פעם שהיא פותחת את הדלת כדי לעבוד בחוץ?


א-9-.jpg

 

פרק רביעי: תמר עולה מתוך הבוץ

כפי שכבר אמרתי, רותי עד עכשיו לא נכנסה לפחדים מיוחדים, למרות שהמלחמה כבר נראית קרובה־קרובה, ככל שמתקרב תאריך האולטימטום, כלומר: חמישה־עשר בינואר.

רותי גמרה לשתות את קפה הבוקר, כיבתה את הרדיו המעצבן, הכניסה לטייפ קלטת של מוסיקה יוונית, ובצעדי־ריקוד קלילים פתחה את דלת הסטודיו ויצאה החוצה אל החצר האחורית, חצר העבודה שלה ושל משה.

זמן רב עבר מאז פיסלה את הפסל האחרון שלה, ודווקא עכשיו התחשק לה להתחיל משהו חדש. עשרות חתולים מבוהלים התפזרו לכל עבר ונעלמו מעבר לגדר. רחרחתי בהתרגשות את כל המקומות שבהם רבצו החתולים, אבל מיד התבלבלתי, כי החצר כולה היתה מלאה בריח חזק של חתולים. הם ישבו על הגדר ולעגו לי. למעלה, על הגג השקוף, ראיתי את הצלליות השחורות שלהם1 נעות ומשתקפות מעלי, אבל לא יכולתי לעשות כלום מלבד לנבוח. רותי נזפה בי ופקדה עלי לשתוק.

רותי חגרה סינר עבודה ובידיה החזיקה כלי פיסול. דווקא היום, יום לפני התאריך של ה־15 בינואר, יום שכולם מפחדים מפניו, היא מתחילה לפסל פסל חדש.

דבר ראשון היא הסירה את המִכסה ממְכַל החומר. מתוך הסמרטוטים שכיסו את החומר כדי שיישאר לח צמחו פטריות טחב קטנטנות וכולו היה מכוסה בעלים ובשברי ענפים.

לאחר שרותי סילקה מהחומר את הלכלוכים, היא לקחה כף גדולה והחלה לחפור גושים של חומר לח, הניחה על בסיס של כן פיסול, טפחה והידקה את החומר במרץ, פעם בכפות־ידיה ופעם במקל עץ. גוש החומר השתנה ולאט לאט לבש צורה. ישבתי על הרצפה, לא הרחק ממנה, והתבוננתי. לפתע גיליתי פנים, פנים מוכרות. הרי זו תמר, הבת של רינה הרקדנית, יפה ומתוקה ודרך אגב גם חובבת כלבים. שמחתי מאוד לגלות את תמר ידידתי צומחת לה מתוך הבוץ, לא פחות יפה ממה שהיא בחיים. מעניין, מה תאמר כשתראה את הפנים שלה ואת אפה הסולד מזדקר קדימה מתוך גוש החומר.

אני בטוח שתמר לא תחשוב שרותי מנסה לעשות ממנה צחוק. כי למרות האף הארוך שהיא עשתה לה, תמר נראית בחומר ממש י־פ־ה־פיי־ה. עם השיער, התלתלים והעיניים, שאפילו בחומר הן נראות כחולות כמו שהן באמת.

כל זמן שרותי פיסלה את תמר, החתולים רבצו על הגדר וחיכו בסבלנות שתגמור סוף סוף את הפסל ותפַנה להם את החצר. לבסוף הם התייאשו ואיבדו בנו עניין ואז גם אני הפסקתי להתעניין בהם.

בעיני, נראה עכשיו הפסל ממש מושלם, אבל רותי אומרת, שהוא עדיין לא גמור, “למרות שההתחלה די טובה. הכי חשובה זו ההתחלה”, היא מסבירה לי. “עכשיו, כשיש כבר התחלה, אפשר להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת”. מתי? איך אפשר לדעת? הרי עוד מעט תפרוץ מלחמה.

רותי לקחה סמרטוטים מהערימה שעליה רבצו קודם החתולים, טבלה אותם בדלי מים, סחטה והניחה על הפסל. הראש המפוסל של תמר היה מכוסה עכשיו בתחבושות, רק האף הארוך נדחף קדימה והזדקר מבין הסמרטוטים. אחר־כך לקחה רותי שקית ניילון גדולה ועטפה את הפסל. עכשיו הפסל נראה חבוש במסכת גז דומה למסכה שרותי עשתה לי פעם, אך ללא הפתח לנשימה.


 

פרק חמישי: חדר אטום ונחמד מאוד

אפילו רותי, שיש לה פתרון כמעט לכל בעיה, לא מוצאת בכל הבית הגדול שלנו, שיש בו שתי קומות ועוד חצי קומה וגן צמחים על הגג, כמעט שום מקום שתוכל לאטום אותו נגד גזים. בבית שלנו אין כמעט קירות, והתקרה מעליו עשויה ברובּה זכוכית. החדר הנורמלי היחיד שיוכל אולי לשמש לנו חדר אטום הוא חדר האמבטיה. זהו חדר גדול, עם חלון אחד ודלת אחת, זה הכל. “ובגלל שהוא גם מרוּוח”, מוסיפה רותי, “נוכל לשהות בתוכו אפילו כמה שעות בלי שניחנק מחוסר אוויר. ואולי אפילו נזמין אליו אורחים”.

בהתרגשות רבה רותי ניגשה לאטום את החלון היחיד שמעל לאמבטיה. לאחר שמדדה את החלון לאורכו ולרוחבו, גזרה ריבוע מחבילת הניילון הגדולה והצמידה אותו אל המשקוף עם סרט אטימה דביק. אחרי זה רוקנה את הארונות מכל צנצנות הקרמים, התרופות והסבונים, ובמקומם שמה בקבוקים של מים מינרליים וקופסאות שימורים, בעיקר של שעועית. לכל זה הוסיפה גם שקית אחת של בּוֹנְזוֹ בשבילי, כמובן, רדיו קטן, מחריש אוזניים, פנס תאורה גדול וצהוב מפלסטיק, תיק גדול ואדום של עזרה ראשונה, קומפלט, וספר מלוּוה בציורים יפים שמראים איך להגיש עזרה ראשונה.

בדרך־כלל אני משתדל להתרחק מהחדר הזה, כי אני שונא שרוחצים אותי, אפילו שלאחר שאני רחוץ ומיובש אני מדיף ניחוחות משגעים של סבונים ריחניים וכולם מלטפים אותי ומרחרחים אותי ואני מרגיש פשוט נפלא.

אך במו עיני ראיתי איך בן־רגע רותי הפכה את חדר האמבטיה שלנו לחדר חמוד ויפה, עם שטיחים צבעוניים פרושׂים על הרצפה. על האמבטיה הניחה קרש גדול ועליו מזרן, מכוסה בשטיח צבעוני והרבה כריות רקומות, כדי שאפילו אני, הכלב שמינק, שכל כך שונא את המקום הזה, אוכל לבלות בו בנעימים, להשתרע על המזרן ועל הכריות הרכות. בכלל, מי שהכי הרוויח מכל העניין זה אני, כמובן, כי כל זמן שהשטיחים והכריות נמצאים שם, רותי לא תוכל לרחוץ אותי.


א-13-.jpg

 

פרק שישי: לאן נעלמו כל האנשים?

בזמן האחרון, חגית, הבת של רותי, מציירת ומציירת כי עוד מעט תהיה לה תערוכה. אני אוהב את הציורים של חגית. הם נורא גדולים ומצוירים בצבעי פַּסטֶל רכים ועדינים. בדיוק ביום שכולם מפחדים מפניו, ב־15 בינואר, חגית גמרה לצייר את כל הציורים לתערוכה שלה והזמינה את רותי לראות את התמונות ולהגיד לה מה דעתה עליהן2.

מסביב, על הקירות, בחדר שבו חגית מציירת, היו תלויים הציורים. ציורים נורא גדולים. הייתי בטוח שהם אמיתיים. הרחובות המצוירים היו ריקים. בלי אנשים. לצדי הכביש חנו מכוניות. מחלונות הבתים בקע אור חזק, צהוב. ואני כל־כך רציתי להציץ דרך החלונות לתוך הבתים ולראות לאן נעלמו כל האנשים. רותי וחגית ישבו והתבוננו בתמונות ושוחחו ביניהן. הרדיו שידר הודעות מפחידות על המלחמה שעלולה לפרוץ בכל רגע, ולא סתם מלחמה אלא מלחמת גזים. אבל רותי וחגית שוחחו בשקט על צבעים ועל אור, כאילו הדבר הכי חשוב בעולם הוא לא שהמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע, אלא אם הגזע של העץ מצויר במקום הנכון, או שכדאי להזיז אותו קצת, כדי שלא יסתיר את הכתם הצהוב של החלון המואר.

מפעם לפעם חגית קמה ממקומה, לקחה מהקופסה פיסת גיר צבעוני, ניגשה לציור ובעדינות רבה תיקנה קווים וטשטשה באצבעותיה כתמי צבע שנראו לה כהים מדי. רותי צמצמה את עיניה עד שכמעט נהפכו לשני חריצים, ככה היא עושה כל פעם כשהיא רוצה לראות משהו יותר טוב. לפי הבעת הפנים, רותי היתה בהחלט מרוצה מהציורים של חגית.

רותי וחגית בחרו את התמונות הכי יפות לתערוכה וחגית רשמה בפנקס קטן, מיוחד, את השמות של התמונות. בּוֹני, הכלבה של חגית, שהיא גם האמא שלי וגם החברה הכי טובה שלי, בכלל לא התעניינה בציורים של חגית וגם לא בחדשות המפחידות שהרדיו שידר. היא ניסתה לפתות אותי למשחקים, כמו שאנחנו רגילים. נדנדה לי, דחפה אותי באפהּ הרטוב והשתדלה להפוך אותי על גבי. היא ניסתה לדגדג אותי בבטן וללקק לי בתוך האוזניים. אבל לא הצליחה. אני ישבתי קרוב קרוב לרותי, כדי להרגיש אותה וכדי להירגע מהפחד, כי הרחובות בציורים של חגית היו דומים מאוד לרחובות של תל־אביב כמו שהם נראו בימים האחרונים, רחובות חשוכים, מוּארים בפנסים, מעט מכוניות וכמעט בלי אנשים.

אחרי זה אמרנו שלום לחגית וירדנו לרחוב. נכנסנו לחנות המכולת הקרובה. רותי קנתה שם עוד כמה קופסאות של שעועית, ליתר ביטחון, ואמרה למוכר: “לא יאומן, ככה בדיוק נראתה פעם תל־אביב, לפני הרבה מאוד שנים, מעט אנשים ומעט מכוניות”. אחר־כך נכנסנו למכונית ואני התיישבתי כמו תמיד במושב הפנוי ליד רותי. רותי ליטפה לי את הבלורית וניסתה לגלות את העיניים שלי דרך התלתלים. העיניים שלי כנראה היו עצובות וגם לחות והיא חשבה שבכיתי. היא חיבקה אותי חזק חזק ונישקה אותי בקצה האף, מה שריגש אותי מאוד. אחר־כך גם לחשה לי בעדינות: “בּבּוּן מתוק שלי”. ואני גם כן החזרתי לה כמה ליקוקים בעיניים שלה שהיו עצובות עצובות.

בערב יצאנו לפתיחת התערוכה של צייר אחד, חבר של רותי ומשה. בגלל הפחד מהמלחמה כבר לא משאירים אותי לבד בבית ולוקחים אותי לכל מקום. הרחובות שעברנו בהם נראו בדיוק כמו בציורים של חגית. פתאום, קשה להכיר את העיר הזאת. “במלחמות הקודמות”, רותי הזכירה למשה, “תל־אביב היתה שרויה בהאפלה מוחלטת. אני זוכרת היטב איך כיסו את החלונות ואת פנסי המכוניות בניירות שחורים, כדי שהאור לא יבקע מהם”.

“אבל המלחמה הזו שונה”, מוסיפה רותי. “הטילים נהיו מאוד חכמים ופוגעים בקלי־קלות במטרות אפילו בחושך”. מול הגלריה עמדו אנשים ושוחחו. הצייר של התערוכה החזיק בידו זרי פרחים גדולים ונעל במהירות את הגלריה. רותי קפצה מן המכונית כדי להספיק ולתפוס את הצייר לפני שהוא נעלם, אבל הוא פתח את דלת המכונית והסתלק במהירות מהמקום. גם יתר האנשים שהיו שם הסתלקו והרחוב נשאר ריק ושומם. רותי היתה מאוד מאוכזבת וגם ריחמה על הצייר שהיה לו כזה מזל רע לפתוח את התערוכה שלו דווקא יום לפני המלחמה.


 

פרק שביעי: איך כמעט הרסו את כל חיל־האוויר העירקי

“איזה יופי”. אמרה רותי כשפקחה את עיניה בבוקר של החמישה־עשר בינואר וראתה דרך החלון שמים כחולים ונקיים. גם למחרת בבוקר התעוררה רותי משנתה, הסתכלה בשעון וציינה בסיפוק: “כבר כמעט תשע ושלושים ועדיין שום דבר נורא לא קרה”3. היא לא תיארה לעצמה שתפרוץ מלחמה מבלי שתדע, ומבלי שהשמים יבערו באש ויתכסו בעשן ובמטוסים. ואז לפתע נשמעו צלצולים חזקים בדלת.

“כמעט הרסו את כל חיל־האוויר העירקי”, אמר רון בתרעומת כשנכנס. “המלחמה כמעט נגמרה ואתם ישנים לכם בשקט!” רק אז רותי שמה לב ששפופרת הטלפון שהניחה על־ידה, מתחת לשמיכה, נפלה וניתקה אותה מכל מה שקורה בעולם ואנו הרווחנו עוד לילה אחד שקט. כי כל אותו הלילה אנשים טִלפנו זה לזה להודיע שהמלחמה פרצה.

“עוד מלחמה אחת פיספסתי”, אמרה רותי כלא מאמינה למשמע אוזניה, ולא ידעה להחליט אם היא צריכה לשמוח או להתעצב בגלל זה. ולאיזו מלחמה היא התכוונה? היא נזכרה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הנוראה מכל המלחמות, היא טיילה לגמרי לבדה במכסיקו, הסתובבה שם בשווקים המשגעים, קנתה כל מיני שטויות וצעצועים מצחיקים, ובגלל שהיתה לגמרי לבד ולא הבינה ספרדית וגם לא קראה עיתונים, לא ידעה בכלל שכבר שלושה ימים מתחוללת מלחמה נוראה בארץ.

אבל למחרת, לפנות בוקר, התעוררנו כולנו מצפירה נוראה שכמוה לא שמעתי מעולם. הצפירה עלתה וירדה וייללה כמו חיה נוראית. רותי קפצה מן המיטה, חטפה אותי בשתי ידיים ודילגה איתי במדרגות ישר אל החדר האטום, כלומר לחדר האמבטיה שלנו. כל הדרך היא קראה בקולי־קולות – “אזעקה, אזעקה!” – כדי להעיר את משה וגם את דודה עליזה, שישנו להם בשקט ובכלל לא שמעו את הצפירה האיומה שקולה עלה וירד כמו קול של חיה.

שכחתי לספר שדודה עליזה, הדודה האהובה על רותי, אשה צחקנית ולבבית שלא עושה עניין משום דבר, באה להיות איתנו, כי לא נעים לה להיות לבד בבית בימים טרופים כאלה, למרות שהבית שלנו פרוץ וקשה לאטום אותו, והגג שלנו עשוי ברובו זכוכית.

אבל רותי, שקראה בקול גדול “אזעקה, אזעקה!” עדיין לא האמינה שזו אזעקה אמיתית. “בטח עושים לנו תרגיל בלרוץ למקלט”, חשבה בלבה. אך הלב שלה דפק בחוזקה, כי היא עדיין זוכרת היטב את הפחד מהאזעקות של המלחמות הקודמות. גם הלב שלי דפק כי הרגשתי את הפחד של רותי עובר אלי. דודה עליזה פקחה את עיניה ולא הבינה מה בעצם קורה. היא הספיקה לתחוב את רגליה לתוך נעלי־הבית, שׂמה על עצמה שמיכה ודשדשה בעיניים עצומות־למחצה אל תוך החדר האטום. גם משה קם מהמיטה, כולו המום, ופסע לאִטו אל חדר־האמבטיה.

האזעקה המשיכה לייבב, אבל עליזה ומשה עדיין התקשו לתפוס מה שקורה. רק אחרי שכולנו היינו כבר בתוך החדר, רותי סגרה את הדלת, חטפה את סרט־ההדבקה, שהיה מונח במקום בולט על האִצטבה. בידיים רועדות החלה לאטום את הדלת מבפנים. ביד אחת מתחה את הסרט וביד השנייה החליקה עליו כדי שיידבק היטב לחריץ שבין הדלת למשקוף. עכשיו רותי הדליקה את הרדיו ורק אז שמענו במלים מפורשות על התקפת טילים אמיתית על ישראל.

במהירות רבה פתחה רותי את קופסאות הקרטון, הוציאה מתוכן את חלקי המסכות והחלה להרכיב אותן לפי ההוראות שזכרה מהטלוויזיה. זו פעם ראשונה שרותי פותחת את הקופסאות האלה, עד עכשיו פחדה אפילו להציץ לתוכן. היא עזרה למשה ולעליזה לחבוש את המסכות, אבל הידיים שלה נורא רעדו והיא התבלבלה. כי לא ידעה להסתדר עם כל הרצועות שהסתבכו לה בין האצבעות. למזלי, מרוב בהלה, רותי שכחה מהמסכה שלי, או שאולי קיוותה שהחדר מספיק אטום ולא יקרה לי כלום גם אם לא אלבש על ראשי את שקית הניילון האיומה שהכינה לי.

רגע לאחר שהתיישבה סוף סוף על הספסל, חבושה במסכה, שמענו פיצוץ עמום שהרעיד את זגוגיות החלון. “זה נשמע דווקא רחוק מכאן”, הרגיעה רותי את משה ואת דודה עליזה וגם אותי, שישבתי על ברכיה חבוק בזרועותיה חזק חזק. דודה עליזה ישבה באלכסון על קרש־האמבטיה, כשכל הכריות הצבעוניות מתנפנפות בערבוביה סביבהּ ומעליה. עם המסכה על הפנים, נראתה דודה עליזה כמו מפלצת מפחידה, מסתתרת בתוך שמיכה ורק החרטום שלה נושף ונושף ועיני־הזכוכית הענקיות שלה מלאות אדים ומטושטשות.

משה לא הסתדר עם המסכה שלו וניסה כל הזמן לסדר אותה מחדש. הוא משך ברצועות לכל עבר, עד שלבסוף התיישבה המסכה על ראשו כמו קסדה. מדי פעם, רותי קמה ממקומה ותיקנה לו את המסכה לפי ההוראות שזכרה מן הטלוויזיה, אך מהר מאוד התייאשה.

כולם שתקו, אף אחד לא דיבר, כי מי יכול לדבר או לשמוע עם מסכה על הפנים? אבל אני, שלא היתה לי מסכה והאוזניים שלי היו פקוחות, יכולתי לשמוע היטב את הנחירות והחרחורים שעלו מתוך המסכות וזה הפחיד אותי.

הרדיו שידר כל הזמן שירים והודעות, כשמפעם לפעם נשמע קולו המרגיע של נחמן שי, דובר צה"ל. הוא דיבר אלינו ברכות, ניסה להנעים לנו את השהייה בחדר האטום, כדי שלא נפחד כל־כך. אבל השירים היפים והמרגיעים שלו רק עיצבנו אותנו. לא היתה לנו סבלנות לכל השטויות האלה. כל מה שרצינו היה לדעת איפה בדיוק נפלו הטילים ואת זה הרדיו לא גילה לנו.


 

פרק שמיני: איזה מין נס קורה לנו

למחרת בלילה שוב התעוררנו מאזעקה, ושוב חטפה אותי רותי כמו בפעם הקודמת והכניסה אותי לחדר האטום. אבל מיד לאחר שאטמה את הדלת, חזרה ופתחה אותה כי נזכרה ששכחה משהו בחוץ. ברגע זה זינקתי דרך הדלת הפתוחה, ירדתי במדרגות לקומה התחתונה והסתתרתי מתחת לכיסאות, ליד השולחן הגדול. שמעתי את רותי רצה בבהלה, עולה ויורדת במדרגות, מחפשת אותי וקוראת לי בקול מתחנן, “שמינק, שמינק”, וגם “בבון”. בגלל החשכה לא ראתה אותי, אבל היא התעקשה למצוא אותי ויהי־מה, כי לא רצתה להשאיר אותי לבד מחוץ לחדר האטום. אני בכלל לא מבין מה קרה לי ומדוע ברחתי לה ואיך יכולתי בכלל לעשות דבר כזה לרותי שאוהבת אותי כל־כך. בלבי התפללתי שתמצא אותי, אבל הייתי תקוע בין רגלי הכיסאות ולא יכולתי לזוז.

הצפירה עדיין ייללה בחוץ וטיל הסקאד הנוראי, שטס ממש ברגעים אלה בשמים, מתקרב במהירות לתל־אביב ועוד מעט נשמע אותו מתפוצץ. רותי אפילו לא כעסה עלי כשגילתה אותי תקוע מתחת לכיסא. היא הרימה אותי ועלתה איתי במהירות במדרגות, כדי להספיק ולהיכנס אל החדר האטום עוד לפני ההתפוצצות.

בבוקר למחרת, דודה עליזה ארזה את החפצים שלה. “לאן את בורחת?” שאלה רותי את דודה עליזה, כי הרי רותי עשתה הכול הכול כדי שהדודה הזו תרגיש אצלנו כמו בבית. אך דבר אחד לא יכלה רותי לעשות והוא: להפוך את הבית שלנו, עם גג הזכוכית שלו, לבית יותר בטוח.

“אולי אסע לי לירושלים”, ענתה דודה עליזה, “אומרים שאת ירושלים סדאם חוסיין לא יעז להפציץ”. דודה עליזה החזיקה בידיה את כל החבילות, הצרורות והשקיות, אמרה לנו שלום ותודה. רותי נופפה לה לשלום ואנחנו שלושתנו נשארנו בבית שלנו, בית עם גג זכוכית, בית יפהפה, אך בכלל לא בטוח לימי מלחמה.

מאז, כמעט כל לילה ולפעמים גם כמה פעמים בלילה, נשמעו אצלנו אזעקות. כבר למדתי להבחין בין צפירה של מגן־דוד אדום או מכבי־אש לבין אזעקה אמיתית. עכשיו אני שומע את הצפירה עוד לפני רותי ומזרז אותה ואת משה לרוץ לחדר האטום.

בעיתונים ובטלוויזיה רואים תמונות של הרס. בתים, שכל התריסים התקלפו מהם. הבתים נעשו לפתע שקופים. רואים פתאום את כל החדרים ואת כל מה בתוכם בדיוק כמו בבתים של הבובה בַּרְבּי. אבל הרבה פחות נחמד.

“איזה מין נס קורה לנו פה?” משתוממת רותי, כשהיא מגלה בעיתון באמצעות זכוכית מגדלת חפצי בית שונים שנשארו שלמים במקומם. “איך זה שכמעט אין נפגעים ואיך קורה שאנשים ניצלים רק מזה שהיו בתוך חדרים אטומים? מי היה מאמין שהניילון הזה מסוגל לחולל כאלה נסים?” אבל לרותי אין בעיות עם זה, כי רותי מאמינה בנסים.


 

פרק תשיעי: ביקור משפחתי

ערב אחד נסענו כולנו לבקר את חגית, רון וטל. כבר היה כמעט חושך ורותי קיוותה שהערב הזה יעבור עלינו בלי טילים. כמובן שרותי ומשה לא שכחו לקחת איתם את הקופסאות עם המסכות.

נעלנו את הבית, רותי התיישבה על־יד ההגה ואני מצאתי מקום לרגליים בדיוק ברווח שבינה ובין משה, מעל ל“האנדבּרֶקס”. רותי בדרך־כלל מתעצבנת מזה ואומרת שזה מפריע לה לנהוג, אבל הפעם היא ויתרה לי. הנחתי את זרועותי על הברכיים של משה, כדי שאוכל להביט בנוחיות מהחלון החוצה ולמשה יהיה נוח לחבק אותי ולגרד לי בראש.

הייתי נרגש מאוד ובקושי יכולתי להחזיק את הלשון שלי במנוחה. ייללתי בחוסר סבלנות. רציתי כבר להגיע. התרגשתי למחשבה שהנה, עוד מעט אראה את אמא שלי בוני ואת טלי, הנכדה של רותי ומשה. אני מאוד אוהב את טלי, אפילו שהיא רק בת ארבע ותינוקות בדרך־כלל מעצבנים אותי. העיניים של טלי כאלה גדולות וכהות, ממש כמו העיניים שלי, ואני אוהב ללקק אותן. הגוף של טלי כזה שחום ויש לו צבע של שוקולד. רותי אומרת שזה בגלל שהיא שותה הרבה קקאו.

ברחובות כבר דלקו הפנסים, בתי־הקפה היו מוארים, אבל לא ישבו שם אנשים. מעט האנשים שנראו ברחוב נשאו על כתפיהם קופסאות קרטון חומות, ממהרים לביתם לפני שיחשיך ולפני שתתפוס אותם האזעקה.

רותי עצרה לפני הבית של רון וחגית. היא שחררה אותי מהרצועה ואני רצתי במהירות במדרגות והגעתי ראשון לפני כולם. ישבתי נרגש מול הדלת הנעולה ושמעתי היטב את הצפצופים הבכיינים של בוני מעבר לדלת. בוני, האמא שלי, שכל־כך שמחה לראות אותי, ולבי המה מהתרגשות.

חגית הניחה על השולחן קפה וביסקוויטים. משה ישב לו מהצד, קצת מרוחק מאיתנו. הוא כִּרסם ביסקוויטים ורמז לי ולבוני להצטרף אליו. מיהרנו והתיישבנו משני צדיו וחיכינו דרוכים. רותי העירה בצחוק שמשה דומה למלך על כיסא מלכות, שלצִדיו זוג אריות שומרי־ראש.

חגית ורותי שוחחו ביניהן, אבל אני ובוני היינו עסוקים בעניין הביסקוויטים ורק מפעם לפעם קלטנו קטעים מהשיחה. הן דיברו על המלחמה ועל כך שנהרסים כל־כך הרבה בתים וכל טיל סקאד שנוחת מוחק כמעט שכונה שלמה. רותי, שעד עכשיו היתה אמיצה מאוד ועדיין לא נכנסה לפחדים מיותרים, ניסתה להרגיע את חגית, אבל חגית היתה מוטרדת ומבוהלת בגלל טלי הקטנה שהיא מאוד דואגת לה. “נכון”, אומרת חגית, “שעד עכשיו קרו נסים ואנשים כמעט שלא נפגעו, אבל מי יודע מה יהיה אם המלחמה תימשך עוד הרבה זמן?”

“במלחמת השחרור”, ניסתה רותי לעודד את חגית, “היו המטוסים המצריים מפציצים את תל־אביב עוד לפני ששמענו את האזעקה. פחדתי אפילו לבשל בפרימוס, כדי שהרעש החזק שלו לא יפריע לי להבחין ברעש המטוסים. פקי, הכלב שלי, היה נשאר לבד בבית. אז לא הרשו לכלבים לרדת למקלטים, שמא ישתוללו וינשכו”.

הייתי מזועזע, לא האמנתי למשמע אוזני. זה מה שחשבו אז על כלבים? זה לא כמו היום, שלנו הכלבים יש זכויות ובטלוויזיה יש תוכנית מיוחדת לבעלי כלבים, שמסבירה איך לטפל בנו כשאנחנו פוחדים ואפילו כיצד להגן עלינו מפני גזים. כמעט כל יום רואים בטלוויזיה את בֶּני, האיש הנחמד מ“האגודה למען זכויות הכלב”, שמציע לילדים כלבים לאימוץ, כלבים שהלכו לאיבוד, או שאולי הבעלים שלהם שכחו לקחת אותם כשברחו מתל־אביב.

אבל כל הסיפורים האלה בכלל לא הרגיעו את חגית, למרות שגם היא כבר עברה מלחמות. אז היא היתה עוד ילדה קטנה ואילו עכשיו היא אמא לטלי והיא דואגת. חגית הסתכלה בשעון ואמרה: “השעה מאוחרת וכולנו עייפים וכדאי שתצאו הביתה מוקדם”. אבל, פתאום נשמעו מתוך הרדיו הפתוח תקתוקים, כאלה ממושכים, ואחריהם הסיסמה המפחידה “נחש־צפע, נחש־צפע” ומיד לאחר זה החלה הצפירה. בהתחלה בשקט ולאט לאט התחזקה והפכה ליללה איומה, עולה ויורדת ללא הפסק. רותי קפצה ממקומה וקראה בקול, " אזעקה, אזעקה!" כאילו כולם חירשים ורק היא שומעת. היא תפסה והרימה אותי בזרועותיה, אך הפעם לא היינו צריכים לרוץ כל־כך רחוק, כי החדר האטום של חגית ורון היה בחדר השינה.

הצטופפנו כולנו על המיטה הגדולה, על מרקע הטלוויזיה הופיעו אותיות ענקיות: “התקפת טילים על ישראל”. בוני, האמא שלי, לא עשתה עניין. היא אוהבת לבלות במיטה הגדולה, ועוד עם כל המשפחה. היא עלתה לה בשקט ונעלמה מתחת לשמיכה. המיטה נראתה עכשיו כמו מגרש, עם גבעה קטנה שמתרוממת לה באמצע. רותי ישבה בצד, כדי לא להפריע לבוני. היא החזיקה את טלי על ברכיה וחיבקה אותה. לא כעסתי ולא קינאתי. הייתי קרוב אליהן ושאפתי לתוכי את הריח המתוק של טלי. טלי, חבושה במסכה, החזיקה בידה הקטנה את החדק עם המפּוּח, ונראתה כמו פיל־פילון חמוד. לא פוחדת, הלוואי עלי.

ממעמקי הגבעה שבשמיכה עלו חרחורים משונים. “בוני נחנקת”, אמרה רותי בדאגה. “לבוני יש עוד הרגלים מהימים שהכלב הקדמון גר במערות”, אמרה חגית.

רותי ניסתה להיראות עליזה, עשתה תנועות מצחיקות בידיים, רון צילם, שיהיה למזכרת. חגית התרוצצה בחדר כדי לבדוק אם החדר מספיק אטום. “הבטחת לי שהמלחמה תיגמר צ’יק־צ’ק”, היא אמרה לרון בטרוניה, ואני נזכרתי איך בבוקר הראשון למלחמה, רון העיר אותנו ובישר לנו שכמעט השמידו את כל חיל־האוויר העירקי ומאז כבר עברו שבועיים. לדעתי, חגית לא כל־כך צודקת, כי מי ידע אז שלסאדם חוסיין הזה יש כל־כך הרבה סקאדים? מבחוץ נשמעו צפירות אמבולנסים ומכבי־אש. “הפעם בטח יש נפגעים”, אמרה רותי.


 

פרק עשירי: עם שמים כאלה ומרחבים כמו פה, אין מה לפחד סקאדים

באותו ערב גם רותי נשברה. “הפעם זה היה יותר חזק מהרגיל”, רותי אמרה. “מי יודע, אולי מחר, אולי מחרתיים, הסקאד ייפול בשכונה שלנו”. מיד לאחר ההרגעה מיהרנו לחזור הביתה. רותי נהגה במהירות רבה ברחובות הריקים. אני חושב שקרה לה משהו וסוף סוף גם היא פוחדת.

כשהגענו הביתה, היא סידרה את הכריות על הקרש שבאמבטיה, הכניסה לחדר שמיכות חמות, ושנינו התכרבלנו בתוך השמיכות, אך רותי לא הצליחה להירגע וגם אני לא.

כל הלילה רותי לא יכלה להירדם, חשבה וחשבה ונזכרה שבמושב אחד בעמק יש לה קרובים, בני־דודים וגם דוד אחד, אולי בן מאה, שהיא מאוד אוהבת. היא קמה מוקדם והאיצה בנו להתכונן לדרך ארוכה. “נוסעים לבני־דודים בעמק”, הודיעה לנו ואפילו לא חיכתה לשמוע אם אנחנו בכלל מסכימים.

לי הרי אין בעיות בנושא הזה, כל נסיעה בשבילי היא חוויה מרגשת. בן־רגע זינקתי למטה וחיכיתי על־יד הדלת. כִּשכּשתי ברצועה שלי שתלויה ליד דלת הכניסה כדי שרותי תזדרז; אבל היו לה עוד כמה עניינים לגמור.

משה שתק, הוא סמך על רותי שהיא יודעת מה היא עושה. רותי אספה את כל הסלים שמצאה בבית, שלפה מהארון עוד כמה תיקים ומזוודות, זרקה לתוכם בגדים חמים, לבנים וכלי רחצה, ככה בלי לקפל. בין הבגדים תקעה סלילים אחדים של סרטי־הדבקה, קופסא מפח של צבעי־מים, בלוק גדול לציור ועוד כעשרה ספרי־קריאה שלא הספיקה לקרוא. מובן שהיא לא שכחה גם את סלסילת־הסריגה שלה, שבתוכה פקעות אחדות של צמר בשלל צבעים ועוד חצי־סוודר שהחלה לסרוג עוד לפני המלחמה, כדי להירגע.

בסוף בסוף העמיסה במכונית שמיכות וגם חבילה גדולה של יריעות ניילון, הרימה והניחה אותי על כל החבילות. משה ישב ליד רותי, לבוש במעילו השחור, לראשו כובע פרווה.

אבל אני, בקושי מצאתי לעצמי מקום מעל לערימת הניילון.

כשירדנו במדרגות הבית שלנו, עם כל הסלים והחבילות, רותי הבחינה שפרח ציפור גן־עדן, שפורח רק פעם אחת בשנה, נפתח לכבודנו בדיוק בבוקר העצוב הזה. רותי שמחה מאוד כי ראתה בזה סימן טוב. היא פנתה לפרח ואמרה: “חכה לנו עד שנחזור הביתה, כשתיגמר המלחמה”.

רותי דווקא אהבה את הכפר שאליו אנו נוסעים. היו לה הרבה זיכרונות משם, נעימים ופחות נעימים. כשהיתה ילדה קטנה, אמא שלה היתה שולחת אותה לשם בחופש הגדול. בעיני הקרובים שלה בכפר היא נחשבה לילדה עירונית, למרות שהיא עצמה גדלה בכפר. לאמא שלה היו שני לולי תרנגולות ואבא שלה אפילו גידל גן גדול עם המון עצי פרי. אבל בעיניהם, אפילו אבא של רותי נחשב ל“עירוני” שמגדל עצים ותרנגולות סתם, להנאתו, וזה לא נחשב שם לדבר רציני. הילדים, בני־דודים שלה, לעגו לה וקראו לה גנדרנית וגם עירונית, כי לבשה מכנסיים פרחוניים, והכי גרוע שהיא היתה נגעלת מביצה רכה ומקבלת בחילה מהקרומים שבחלב. על זה בכלל לא סלחו לה, כי כאן בכפר זה נחשב לפינוק.

בארוחת הבוקר, רותי היתה נשארת אחרונה. לפניה, על השולחן, היה מונח ספל חלב. בתוכו היו צפים קרומים קטנים ומגעילים. כל הילדים, הבני־דודים שלה, יצאו לעבוד בשדה ובמטעים והשאירו אותה עם החלב המגעיל, לא ויתרו לה. כשאף אחד לא היה רואה, היא היתה שולפת במזלג את הקרומים ומורחת אותם אחד אחד מתחת לשולחן.

רותי גם פחדה מאוד מפרות, בעיקר מהקרניים שלהן. היא לא האמינה כשאמרו לה שהפרות הן בסך הכול בהמות שקטות וטובות־לב. הקרניים שלהן, העיניים הגדולות שלהן, ובעיקר תנועותיהן הכבדות והאִטיות, הפחידו אותה. מאז ששמעה שאת סבתא שלה נגחה פעם פרה, ראתה רותי בדמיונה מחזה מלא בלהות, היא ראתה את סבתא שלה, הרזה והקטנה, נישאת על קרניים של פרה. בגלל הסיפור הנורא הזה, רותי לא העזה לעבור לבד דרך החצר של הפרות. אבל זו היתה הדרך הכי קצרה להגיע לכרם ולמטעים, לכן היא נאלצה להקיף את כל בתי הכפר והשדות שמאחוריהם כדי להגיע לכרם מהצד האחורי של השדות. על הקטע הזה כולם לעגו לה שם בכפר והיא נורא התביישה מזה.

אבל היו לרותי גם זיכרונות נעימים מהכפר הזה. היא אהבה לנסוע בעגלה לשדות התירס הרחוקים, להסתתר בסבך הירק הגבוה, לשמוע את זמזום הברחשים, לחזור לעת ערב על עגלה עמוסה, לטבוע בירק עמוק עמוק. ובלילה, ליד השולחן, לאורה החלש של מנורת נפט, היא אהבה להריח את האדים העולים מן הסיר הגדול שבו התבשלו התירסים המתוקים.

כל הדברים האלה מילאו את רותי בגעגועים בעת שנהגה במכונית העמוסה בסלים, כשמשה יושב במושב על־ידה ואני רובץ מאחור, גבוה, על כל החבילות, כי גם המקום שלי על־יד משה, מעל להאנדבּרֶקס, היה תפוס.

הדרך נמשכה ונמשכה. ישבתי מכווץ, ראשי שפוף מתחת לתקרת המכונית הנמוכה. ראיתי את הנוף רק בחלונות במהירות מסחררת. אני דווקא אוהב מאוד לנסוע במכונית ורותי קיוותה שתהיה לי חוויה לרבוץ על הר החבילות ולהסתכל דרך החלונות, הפעם מגובה שונה ממה שאני רגיל.

אבל אני התעצבנתי מהנסיעה הזאת. רציתי סוף סוף לשבת על כיסא נורמלי, אבל כמו שאמרתי, לא היה מקום לזוז. כל הדרך בכיתי חרישית ורותי היתה מסתובבת אלי ומלטפת את פני ביד אחת, כדי להרגיע אותי. היא גם פתחה את הרדיו בתחנה של קפריסין, שם השמיעו שירים יווניים, כאלה שהיא אוהבת ורוצה מאוד מאוד שכולם יאהבו כמוה. אבל אני הייתי מודאג מכל העניין. הרגשתי שזה לא סתם טיול, גם לא ידעתי מה זה כפר ומה מחכה לי שם. כעבור שעתיים של נסיעה הגענו לכביש התענ"כים. נסענו לאורך שדרת עצים. כבר היה ערב, השמים היו כהים וכבדים והעננים כמעט התיישבו לנו על האוטו. כל המכוניות שבאו ממולנו הביטו עלינו והבהבו לעומתנו באורות הפנסים. לא הבנו מה הם רוצים מאיתנו, כי בחוץ היה עדיין אור. והנה החל הכביש לנטות במורד אל העמק ובבת־אחת נפרשֹה לפנינו שמיכה ענקית, עשויה מטלאים מרובעים ועליהם רקומות כל מיני דוגמאות יפהפיות. הכול היה בצבעים ירוקים, כל מיני ירוקים וגם קצת צהובים וּורודים. הכול רך רך, כאילו עשוי מקטיפה, עם קישוטי שיחים ועצים בשוליים וקוביות קטנטנות של בתים לבנים, משובצים בתוך הירוק כמו אבני מוזאיקה. את כל המרבד הנהדר הזה חצה כביש ועליו נעו מכוניות כצעצועים קטנים ומעל לכל זה התרוממה כיפתו העגולה של הר התבור. המראה הזה היה מדהים. השקט שהיה פרושֹ על העמק הזה לא התאים בכלל למצב־הרוח העגום של כולנו.


 

פרק אחד־עשר: כפר ירוק טבול בבוץ

ירדנו אל העמק ופנינו שמאלה בדרך העולה אל הכפר שלנו. הדרך היתה בוצית והמכונית שלנו דשדשה בשלוליות והתיזה לצדדים בוץ סמיך. ממולנו דהרו במהירות כלי־רכב, דומים לטרקטורים, אבל יותר קטנים. רותי סטתה מהשלוליות אל צדי הדרך כדי שלא יתיזו עלינו בוץ. היא בכלל לא כעסה. “תמיד האדמה פה בעמק היתה שחורה ודביקה”, אמרה בהתרגשות.

“סוף סוף הגענו!” הכריזה רותי ועצרה ליד הבית של הקרובים שלה. היא היתה קצת מודאגת מזה שהקרובים האלה אפילו לא יודעים שגם אני באתי להתארח פה. היא חששה, כי לא ידעה איך יקבלו אותי כאן בכפר בתור כלב, אף־על־פי שאני כלב יפה, מסולסל וגם נקי, “כלב עירוני”. בלב שלה האמינה שבזמנים כאלה לא עושים חשבונות, ובעיקר לא עם קרובים.

והיא באמת צדקה, ומה היא יכלה לעשות? להשאיר אותי לבד בבית? רותי הוציאה אותי מהמכונית על זרועותיה, דילגה איתי בין השלוליות, כדי שלא אתלכלך ושחס וחלילה לא תהיה לי הופעה לא מכובדת. אחר־כך העבירו רותי ומשה מהמכונית אל תוך הבית את כל החבילות, השקיות, את חבילת הניילון הגדולה וגם את סלסילת הצמר, שבתוכה חצי סוודר סרוג ועוד כמה פקעות מרהיבות של צמר.

הקרובים, הבני־דודים של רותי, כששמעו את המכונית שלנו נעצרת ליד הבית, יצאו לקבל את פנינו.

כשראו גם אותי, הם ניסו לחייך ולומר לי משהו נחמד, אבל הם לא כל־כך הצליחו. היה ברור שגרמתי להם הפתעה, אבל לא היתה להם ברירה. אני יודע שלא כולם אוהבים אותי, בגלל שאני כלב ולא בן־אדם. אילו הייתי בן־אדם, אז המצב היה שונה.

ברגע שרותי ראתה מרחוק את הכפר טבול בירק, את הבתים הישנים, את הרפתות והלולים ואת השדות הרחבים שמקיפים אותו, היא הרגישה שהשאירה מאחוריה את כל הדאגות והפחדים והיא אמרה לנו: “עם שמים כאלה ומרחבים כמו פה, אין מה לפחד מטילים, מסקאדים ומכל השאר”. אבל אני, מרגע שנכנסתי לבית הזה התבלבלתי, כי לא הבנתי מה קורה שם. בית הזה היו שתי קומות, מדרגות והרבה פרוזדורים שלא הובילו לשום מקום, דלתות שלא הצלחתי להבין לאן הן נפתחות. מסביב, על הקירות, היו תלויים המון מזכרות וקשקושים משונים.

המארחים שלנו העמידו לרשותנו חדר, שהדלת שלו נפתחת למרפסת מלאה בעציצים, שמעבר לה השתרע שדה גדול וירוק. רותי פתחה לי את הדלת כי חשבה שאשמח לצאת החוצה, אבל אני רחרחתי ביסודיות רבה כל עציץ ועציץ, ובלי לחשוב, הרמתי רגל והתזתי סילון על עציץ אחד שנראה לי מתאים במיוחד. רותי כעסה, כי לא היה לה נעים ממני. “אל תשכח שזו מרפסת של בית ואסור לך להשתין כאן”, אמרה לי רותי בחומרה. אני אשתדל לזכור מה שרותי אמרה לי, אבל אני יודע שיהיה לי קשה, כי אני פשוט לא שולט ביֵצר הזה. אחר־כך רותי גררה אותי הלאה, אל תוך השדה, אך אני סירבתי. הדשא היה גבוה והעשבים רִשרשו ברוח ואני מאוד חששתי ממה שמסתתר שם, בין העשבים הגבוהים. בכלל, רותי הרי יודעת עוד מהבית שאני שונא דשא ועוד דשא כזה רטוב, קשה ודוקרני.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, הבטן שלי לחצה והציקה לי ואני השתוקקתי לצאת ולהטיל את מימַי במחוזות ארץ חדשים ובלתי־נודעים. רותי פתחה את הדלת ויצאה איתי אל החצר. על ענפי העצים ישבו המוני ציפורים שצייצו והקימו רעש מחריש אוזניים. לא פעם ראיתי אצלנו על הגג וגם בגינה ציפורים, אבל לא כל־כך הרבה כמו כאן. הייתי המום. מאחורי השיחים הסתתרו כמה חתולים, הם נמלטו כשראו אותי, כנראה שהפתעתי אותם. בטח אף פעם לא ראו כלב יוצא כך לפתע מתוך הבית הזה. בכפר הזה כלבים לא גרים בבתים.

היה קר בחוץ ועל הגבעולים היו תלויות מחרוזות של טיפות גשם קפואות, מהגשם שירד בלילה. הנחתי כף רגל אחת זהירה על העשב, אך העשב היה קשה וקפיצי וגם דִגדג לי בבטן הרכה שלי. הרגשתי מאוד לא בטוח. פרוותי נרטבה ורגלי התלכלכו בבוץ. רותי הביטה עלי בדאגה וכבר תכננה מה לעשות לי כשנחזור הביתה. המשכנו ללכת עד שהגענו למבנה ישן ומוזנח. הצצנו פנימה. “פעם היה כאן לול תרנגולות”, רותי אמרה לי. גיגית ענקית של פח חלוד היתה חבויה בתוך הדשא. “זו היתה פעם בריכת־שחייה ענקית לילדים, וחגית כשהיתה קטנה, אהבה להשתכשך בה בימות החופש הגדול”.

ראינו שם גם כלוב לקופים, אך כל מה שנשאר ממנו היו גרוטאות, רשתות קרועות וחלודות ומקלות עץ. המשכנו הלאה בעשב, כשאנו משאירים מאחורינו שביל כבוש. אילו רק היו נותנים לי להתרגל אל המקום, זה יכול היה להיות בשבילי גן־עדן אמיתי. אבל כל העסק הזה עם הבוץ ברגליים עשה את הטיולים שלי בחצר לבלתי־אפשריים. גם בבית רותי יודעת שאני שונא ללכת על המדרכות לאחר הגשם.

והנה הגענו לגדר עשויה לוחות עץ. מעבר לגדר הבחנתי בצלליות כהות וגדולות של חיות משונות בעלות קרניים. רותי, שראתה את הנולד, נעצרה במרחק־מה, כדי שאתרגל לעניין לאט לאט. “זו פרה”, הסבירה לי, מנסה להרגיע אותי וגם את עצמה, כי נזכרה בילדותה ובפחדים שגם לה היו מפרות. היא רכנה אלי וליטפה אותי, כדי שאבין שאין לי ממה לפחד. אבל אני רציתי לברוח מכאן מהר. לבסוף השתכנעתי ונשארתי דרוך במקום, כשכל איברי רועדים, שיני נוקשות ואפי רוטט מפחד.

התקרבנו בזהירות עוד קצת, הצצתי פנימה אל תוך החצר, שנראתה כמו בריכה ענקית של בוץ. היו שם המון פרות, חלקן רבצו וחלקן עמדו ללא תנועה, שקועות בבוץ עד הברכיים. הן הפנו אלינו את ראשיהן בתימהון, אך לא זזו ממקומן. מלבד פרה אחת, סקרנית, שהחלה לאט לאט להתקרב אל הגדר, דוחקת את ראשה הגדול בין הקרשים ולוטשת לעברי עיניים ענקיות ולחות. כנראה ניסתה לזהות אותי ולברר איזה מין יצור אני, בדיוק כמו שאני עשיתי לה.

רותי אזרה אומץ, וגירדה לפרה בעור הרך והוורוד של אפה הענקי, אך אני הסתכלתי עמוק אל תוך נחיריה הגדולים והם נראו לי כמו מערות אפלות שאין להן סוף. מתוכן נשבה רוח חמה ויוקדת. דווקא העיניים שלה עם הריסים הארוכים, נראו לי ידידותיות וטובות. הפרה מתעניינת בי, חשבתי בגאווה וניסיתי לזקוף את ראשי ולהיראות גיבור ללא חת.

ברגע זה ממש השמיעה הפרה מין געייה ממושכת – מוּ־מוּ – שהקפיצה אותי גבוה מעל לדשא, כי הייתי בטוח שזו התחלה של אזעקה. ברחתי במהירות מן המקום, מרחף מעל לעשב, כמעט בלי לנגוע בו. כשהגעתי סוף סוף למרפסת, התיישבתי והתחלתי למרוט וללקק את שערותי מהבוץ שדבק בי. רותי הגיעה בעקבותי, הרימה אותי והכניסה אותי ישר אל המקלחת, שם שטפה אותי במים חמים ובסבון. הבוץ נמס ונשפך משערותי כמו צבע. רותי ניגבה אותי במגבת ואני חזרתי להיות הכלב שמינק בעל הפרווה הרכה והנוצצת.


 

פרק שנים־עשר: פשטידת תרד מהבּילה וחלומית

מהיום הראשון לשהותנו בכפר, רותי עשתה הכול כדי להרגיש כמו בבית. ישר נכנסה למטבח, החלה לנבּור בארונות, אולי תמצא בהם מצרכים מהם תוכל להכין כמה מהתבשילים שהיא מומחית בהם ושעליהם היא מקבלת מחמאות מכל האורחים שלה. חשבה וחשבה והחליטה שלכבוד סעודת ערב שבת, תכין לנו את פשטידת התרד המהוללת שלה, פשטידה שאפילו אני, הכלב שמינק, מלקק בתאווה כל שארית שלה מהתבנית. לאחר שסגרה את דלת תנור האפייה, התפללה בכל לבהּ שהפשטידה תצליח לה ולא תבייש אותה לפני המארחים שלנו. היא הרגישה כמו אז, כשהיתה ילדה קטנה ו“עירונית” והיתה חייבת להוכיח לקרוביה בכפר שהיא גם עושה דברים מעולים, כי רק לצייר לא נחשב לדבר כל־כך חשוב ומועיל וזה היה כמעט הדבר היחידי שרותי יכלה להתגאות בו.

“איזה יופי”, אמרה רותי כשפתחה את דלת התנור, הוציאה מתוכו תבנית גדולה, בתוכה תפחה פשטידה מהבּילה וחלומית. פני הפשטידה התרוממו גבוה גבוה מעל לתבנית והיו שחומים ונוצצים. רותי המשיכה להתפלל שגם מתחת לקרום השחום והמהביל, שאין ספק שעשה רושם עצום על המארחים שלנו, תהיה הפשטידה אפויה כמו שצריך.

אבל ברגע שרותי הניחה את הפשטידה על השולחן, נשמעה ממרחק קולה המייבב של האזעקה. “לעזאזל!” התרעמה, “אין שום מקום בארץ הזו שאליו אפשר לברוח מהדבר הנורא הזה”. רותי זרקה את הפשטידה על השולחן, וכמו תמיד חטפה אותי והרימה אותי על הידיים. כי מאז שברחתי לה פעם, היא כבר לא מאמינה לי. המארחים שלנו לא קמו ממקומותיהם ואפילו הביטו עלינו בחיוך מלגלג, כך היה נדמה לרותי. הצפירה המשיכה לייבב אבל זה לא עשה עליהם שום רושם. “אולי הם כאלה גיבורים”, התפעלה רותי, כי לא היה לה נעים להיראות פחדנית. לאט לאט, ובלי חיפזון, נכנסנו אני משה ורותי לחדר האטום שבמקלחת. רותי נזכרה במה שאמרה כשהגענו לכפר: “עם שמים כאלה ומרחבים כמו פה, אין מה לפחד מסקאדים, טילים וכל השאר”.

את פשטידת התרד חיסלנו לאחר ההרגעה. ממקומי, מתחת לשולחן, שמעתי את כל המחמאות שהבני־דודים של רותי העניקו לפשטידה והייתי מאוד גאה ברותי שלי.


 

פרק שלושה־עשר: רותי סורגת סוודר לזכֵר המלחמה

בעיני המארחים שלנו אני נחשב לכלב מפונק שלא יודע את מקומו. עצוב לי פה. בחוץ יורד גשם כל הזמן, ובכל פעם כשאני עולה על הספה שבסלון אני שומע הערות מעליבות מהבני־דודים של רותי. בהתחלה, כשרק הגענו, הם דווקא הרשו לי לעלות על הספה ולא אמרו כלום, אבל אחרי כמה ימים זה התחיל לעצבן אותם. רותי השתדלה למנוע אי־נעימויות והיתה נוזפת בי בכל פעם שעליתי על הספה, אבל זה לא כל־כך עזר לה, כי אני, מתוך הֶרגל, הייתי עולה שוב ושוב על הספה. כי כך אני רגיל מהבית.

דווקא פה, בכפר, נהייתי כלב עצוב וטרדן. רציתי מאוד תשומת־לב ודרשתי כל הזמן שיתעסקו איתי, ילטפו וירגיעו אותי, כי הייתי בודד. רותי כל הזמן יושבת מול הטלוויזיה, צופה בהתרגשות במראות המלחמה וסורגת את הסוודר החלומי שלה. “סוודר לזכר המלחמה”, כך היא אומרת. ואילו אני, צמוד אליה, נדחק אל רגליה ומיילל חרש חרש כדי שתלטף אותי עוד ועוד. רותי עסוקה בסריגה ואחרי כמה ליטופים חפוזים, היא חושבת שיצאה ידי חובתה ושזה צריך להספיק לי. אבל לי זה לא הספיק. ואז אני הולך לכורסא של משה, שיש לו שתי ידיים פנויות ללטף אותי, ובכל פעם שמשה רוצה קצת לנוח, כי כואבת לו היד, אני משמיע קולות בכייניים ודוחק בו שימשיך עוד ועוד.

כמובן שזה עשה על המארחים שלנו רושם רע ביותר. הם אמרו שאני כלב עירוני, נודניק, מעצבן וגם מפונק. רותי ניסתה להגן עלי והסבירה להם שאני לא תמיד כזה וזה רק בגלל שאני לא מוצא את מקומי בסביבה החדשה וגם כל עניין המלחמה השפיע עלי מאוד ובבית בתל־אביב אני מתנהג לגמרי אחרת. והיא באמת צדקה.

את סוודר המלחמה רותי התחילה לסרוג עוד בתקופת המתיחות וזאת כדי להירגע. לכן היא ממהרת כדי להספיק לגמור את הסוודר שלא יהיה מצב שהמלחמה תיגמר והסוודר לא יהיה מוכן.

קצת לפני המלחמה, רותי פתחה את מכסה הסל הגדול שבו היא מאחסנת צמר לסריגה ומצאה בתוכו פקעות אחדות של צמר יפהפה, צמר בעל אלף גוונים.

ספרה את הפקעות והכריזה בשמחה: “מהפקעות הללו אצליח לסרוג יותר מאשר סתם סוודר, אולי הן יספיקו לי אפילו למעיל”. במעמקי הסל גילתה שתי פקעות נוספות של חוטי משי, חוטים יפהפיים שהיו להם צבעים מתחלפים ושלאורכם היו שזורות מעין טיפות צבעוניות, כמו חרוזים, כל אחת בצבע שונה. “זה יהיה לקישוט”, ציינה בסיפוק.

בכלל, בכל פעם שלרותי יש דאגות, למשל, כשמישהו חולה במשפחה, היא מתחילה לסרוג סוודר חדש, וכשהיא לובשת אותו היא תמיד נזכרת לאיזה אירוע עצוב סרגה אותו.

ובאמת, מיום ליום הסריגה המשונה של רותי מתפתחת, לובשת צורה ומשנה צורה. אחרי כל שורה ושורה שרותי גומרת לסרוג היא עושה הפסקה, פורשת את הסריגה ומתבוננת בה בהנאה מרובה. מה שאני רואה בעיניים שלי זו צורה משונה ממנה נמשכים שני זנבות ארוכים שרק רותי יודעת למה נועדו. רק כשהמלחמה נגמרה ורותי לבשה בגאווה את הסוודר שסרגה, הסתבר לכולם שהזנבות האלה היו צעיפים שכורכים אותם סביב לצוואר. רעיון גאוני של רותי לימים הקרים.

רותי סיפרה לי שכשהייתי קטן והפרווה שלי היתה רכה כמו משי, ניסתה לעשות מהשערות שלי חוטים ולסרוג מהם סוודר. פעם אחת, אחרי שסיפרה אותי, אספה את הצמר שלי והלכה לחברה שלה, יעל האורגת, שיש לה בבית כישור שטווה חוטים. הן ניסו ביחד לטוות מהשיער שלי חוטי סריגה, אבל זה לא הצליח להן כי השיער שלי סירב להתחבר לחוט והתפורר להן4 בידיים.

עד היום, בכל פעם כשרותי מספרת אותי ורואה את שפעת הצמר השחור־לבן שלי מפוזר על הרצפה, כואב לה הלב והיא אומרת: “איזה בזבוז, איזה בזבוז!”


ג-4.jpg

 

פרק ארבעה־עשר: ביקור אצל דוד אביעזר

ביום שישי הלכנו לבקר את דוד אביעזר, הדוד של רותי. אביעזר הוא איש מאוד מבוגר, אולי בן מאה שנים. “אבל הוא איש חכם מאוד”, אומרת רותי, “יודע הכול וזוכר הכול”.

בחוץ זרחה השמש דרך העננים, אך הדרך לביתו של אביעזר התמלאה בשלוליות מהגשם שירד מקודם.

אביעזר פתח לנו את הדלת. הוא היה מאוד נרגש לראות את רותי ומשה וגם אותי, למרות שהוא לגמרי שכח וקרא לי בשם של כלב אחר. “זה בגלל הגיל”, לחשה לי רותי לתוך האוזן.

הוא עשה לרותי ומשה סיור בשני החדרים שבבית שלו, כמו שהוא עושה תמיד, בעיקר כדי להראות להם את התמונות של דודה חסיה, שתלויות מעל למיטה שלו. “אלה הם ציורים אמיתיים”, הסביר אביעזר לרותי. רותי מאוד התפעלה מהציורים, שכל־כך דומים לצילומים. אחר־כך הניח אביעזר על השולחן כוסות זכוכית, מזג לתוכן תה וזירז את רותי ומשה לשתות את התה עד הסוף. אותי בכלל לא היה צריך לזרז, חטפתי במהירות את הביסקוויט שאביעזר הושיט לי, פרשתי לי לפינת השטיח וכִרסמתי, כמובן בלי להשאיר פירורים.

אביעזר בטוח שהמקום הכי טוב לגור בו זה בכפר ולא כל כפר, אלא הכפר שלו שבעמק. “כל העירוניים”, אמר אביעזר לרותי ומשה, “הם אנשים שטעו בדרכם והחמיצו את החיים הטובים והמועילים בכפר”. אביעזר מרוצה מאוד שמצאנו מקלט אצלו בכפר.

“מה יש לכם למהר, הישארו כאן. בעיר מסוכן”, הוא אמר.

אביעזר הסיר את הכוסות הריקות ואת מה שנשאר מהביסקוויטים, הניח על השולחן אלבום ענקי עם כריכה מפוארת, ופתח אותו בחגיגיות רבה. הצילומים שבאלבום היו מודבקים בצפיפות וקצת בצורה עקומה.

אביעזר הקפיד שרותי תראה את כל הצילומים שבאלבום ושלא תדלג על אף אחד. הוא גם עשה לה מבחן, אם היא מזהה את כל הדודים והדודות שבצילומים. אחר־כך תלש מהאלבום צילום קטן של חסיה והזכיר לרותי שכבר מזמן הבטיחה לצייר בשבילו את חסיה, בצבעים כמובן.

למחרת בבוקר, רותי הכינה לעצמה קפה, על־ידו הניחה כוס מים, מכחול וגם קופסת צבעי־מים עשויה מפח.

היא פתחה את בלוק הציור שלה. הלבן של הדף הפחיד אותה. לאחר שטבלה פעם, פעמיים בטעות את המכחול בקפה, הרטיבה את הדף וניגבה אותו במטלית, כדי שהצבעים ייספגו היטב בנייר הלח ויהיו עדינים ורכים. ככה היא אוהבת אותם.

ממולה, על השולחן, היה מונח הצילום הקטן של חסיה. חסיה שבצילום הביטה על רותי במבט חמוּר, אבל הלחיים שלה, שהיו עגולות, וורודות כמו תפוחי־עץ, דווקא חייכו. כמובן שרותי החלה לצייר את חסיה מהלחיים. היא צבעה במכחול שני עיגולים באדום, ביניהם ניסתה לרשום את האף, אבל זה לא הצליח לה. רותי שטפה את הכול במים ושוב ניגבה את הציור, כדי להתחיל אותו מהתחלה, אך הצבע האדום של הלחיים לא ירד מהנייר. “מה יהיה?” שאלה רותי בדאגה, כי עכשיו כבר ידעה שהציור פשוט לא הולך לה.

רותי סגרה את הבלוק וגם את קופסת הצבעים. “אולי בפעם אחרת”, אמרה.


 

פרק חמישה־עשר: בית קטן ונחמד מעל הכנרת

עוד לפני שמשה, רותי ואני עזבנו את תל־אביב ונסענו לכפר, עזבו גם חגית, טלי ובוני את תל־אביב. כי יעל, החברה הטובה של חגית, האמא של אִיתַי, הזמינה אותה לגור ביחד איתה בבית קטן ונחמד שנמצא על גבעה ירוקה מעל לכנרת הכחולה ומעל להרים הסגולים שמקיפים אותה.

חגית קיוותה שבמקום נחמד כזה, שרחוק כל־כך מתל־אביב, היא תירגע מהפחד והדאגות לטלי הקטנה שלה. נכון שטילי הסקאד לא הגיעו עד כאן, אבל האזעקות האיומות נשמעו פה בדיוק כמו בבית, בתל־אביב.

מול הטלוויזיה הגדולה, על גבי מזרן שמלא את כל החדר, רבצו טלי, איתי, חגית ויעל חברתה, מכורבלים בשמיכות צמר כבדות. בבת־אחת קמו על רגליהם כדי לקבל את פנינו. כמובן שהיתה שמחה גדולה. והתינוק, האח של איתי, שהיה עטוף בשמיכות, פצח בבכי מחריש אוזניים.

בוני, אמא שלי, התגלתה מתוך השמיכות פרועה ומקומטת. אני בטוח שהיא דווקא שמחה שבאנו אבל מיד חזרה ונעלמה מתחת לשמיכות. אחר־כך יצאנו החוצה. היה יום יפה, השמש זרחה והפיצה חום, הדשא היה ירוק ורך, לא כמו בכפר. שוטטתי בחצר, בדקתי כל פינה, השתנתי על גזעי העצים הבודדים שהיו נטועים בדשא, הגעתי עד לגדר. מכאן ועד לכנרת השתרע מדרון תלול ואני נהניתי מהבריזה שנשבה מן הכנרת וסרקה את שֹערותי. אפי הזיע מהתרגשות והעיניים שלי בלעו את הכחול שעלה מן הכנרת.

לפני שחזרנו לכפר, נתנה טלי לרותי מתנה קטנה למזכרת, מין נחש קטנטן וגמיש מפלסטיק בצבע ירקרק, מורכב חוליות, חוליות. טלי מצאה אותו בתוך ביצת הפתעה עשויה משוקולד. רותי מאוד שמחה וישר הכניסה את הנחש הקטן לתוך הארנק שלה. “מהיום והלאה הנחש הזה יהיה הקמע שלנו והוא ישמור אותנו מטילי הסקאדים”.


 

פרק שישה־עשר: אני רוצֶה הביתה

אני רוצה הביתה, לא טוב לי פה, אני בודד ומסכן כי לא אוהבים אותי בבית הזה. קר פה, בחוץ יורד גשם כל הזמן והכביש בכפר הפך לביצה ארוכה ואי־אפשר לצאת מן הבית. אבל רותי מפחדת לחזור הביתה, כמעט כל ערב מפציצים את תל־אביב. בטלוויזיה רואים את הסקאדים המתפוצצים בלילה בשמים, מעל לתל־אביב, אחרי שהפטריוטים שלנו פוגעים בהם, וזה מראה ממש פנטסטי, “כמו במלחמת כוכבים, משהו מהסרטים”, רותי אומרת, אבל לא נעים לה להגיד שזה יפה.

רותי מרגישה שבגללי, כך לפחות נדמה לה, כבר אי־אפשר להישאר כאן, ושלמרות שהמלחמה עוד לא נגמרה, נחזור הביתה ומה שיהיה יהיה. רותי ומשה אספו במהירות את החבילות והמזוודות שלנו, רותי קיפלה את הסוודר החלומי והלא־גמור שלה אל תוך הסלסילה המיוחדת, לקחה אותי בזרועותיה, דילגה מעל לשלוליות והניחה אותי על הר הסלים והחבילות במכונית. אף אחד מהמארחים שלנו לא ניסה להפציר בנו להישאר, כנראה שבסתר לבם שמחו להיפטר ממני סוף סוף. משה ישב קדימה, במושב ליד רותי, ואני כמו בפעם הקודמת, נאלצתי לשבת מאחור, על כל החבילות, כשראשי שפוף בגלל התקרה הנמוכה.


ג-9.jpg

כל הדרך רותי שתקה, לא הוציאה הגה מפיה. גם אנחנו שתקנו, ידענו בדיוק על מה רותי חושבת, היא היתה מאוכזבת.

כשרותי פתחה את השער, היא נדהמה לראות את הגינה היפה שלנו ואת פרח ציפור גן־העדן דולק כמו נר ומפיץ אור על כל הגינה. “הוא חיכה לנו”, אמרה רותי בשמחה ונפנפה לו לשלום.

נדחקתי ראשון אל תוך הבית, קפצתי על הספה, ניערתי ממנה את כל הכריות והתחפרתי בתוך המזרנים. שכבתי פרקדן, רגלי פרושות לצדדים, הצמדתי את כפות־ידי זו לזו והנפתי אותן קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. רותי עדיין עמדה בפתח והתבוננה בי. היא צחקה בקול רם, מאושרת לראות אותי עושה תנועות כאלה, בטוחה שאני מתפלל.

הבית שלנו עמד על תִלו, לא נהרס ולא נפרץ, אבל זה לא היה הבית שזכרתי מפעם, לפתע הוא נראה עצוב וקירותיו עירומים, ללא תמונות, כי רותי הסתירה את התמונות מאחורי הספה לפני שנסענו כדי שלא יאונה להן כל רע.


 

פרק שבעה־עשר: טיול בשכונה

לפנות ערב, יצאנו אני ומשה לטייל בשכונה. ליד השער שלנו, בין הסדקים של המדרכה, צומחים גבעולים ארוכים של עשב־בר. רותי מטפלת בהם ומשקה אותם בכל פעם כשהיא מנקה את הגינה. דבר ראשון השתנתי על הגבעולים ורעננתי אותם. משה החזיק ברצועה המתארכת שלי ומשך אותי אל הרחוב הראשי, אך אני נדבקתי חזק למדרכה ולא זזתי ממקומי. לי דווקא התחשק לטייל בסמטאות הקטנות. משה ויתר לי כמו תמיד והלך אחרי לאן שהובלתי אותו. הלכנו לאורך המכוניות החונות. כיוונתי את הסילון שלי ישר לגלגלים של המכוניות. קלעתי בול. חשוב לדעת מאיזה כיוון להשתין. אם אני למשל מנסה מכיוון צד ימין שלי, זה שקרוב לגלגל, והעניין לא הולך, אז אני מסתובב ומנסה מהצד השמאלי. משה מחכה בסבלנות.

מתחת למכונית מציצה אלי חתולה. היא כועסת, מחכה שאגמור ואסתלק. שתחכה, מה בוער? ממשיכים הלאה. על המדרכה עוברת חיפושית קטנה, שחורה. אני מפנה לה את הדרך, צריך להתחשב בחלשים. מעניין לאן היא ממהרת?

על־יד הכביש אני רואה מסדר של פחי־אשפה. אני בוחר בפח אחד שעליו רשומה כתובת ומספר גדול בצבע אדום. מכוון5 ישר אל המספר. יש לי הוכחות שאני לא הראשון שהשתין היום על הפח הזה.

בדרך־כלל אני משתדל לחסוך, שוקל היטב איפה, על מה וכמה ואם בכלל. אני לא מבזבז סתם, אך הפעם בזבזתי כמו שמזמן לא בזבזתי. כי הכול ריגש אותי – עמודי התמרור, עמודי החשמל, שק האשפה הכתום שעליו מצוירת החתולה איזבל, קופסת קרטון ריקה, ואפילו עלה אחד גדול שנשר מעץ הפיקוּס על המדרכה.

החתול השחור, שרותי קוראת לו “טווס”, בגלל זנבו הגדול והמפואר, ישב באמצע המדרכה וחיכה לי. ואני, אם לא הייתי יודע מרותי שהוא חתול, הייתי חושב שהוא כלב. רותי חושדת בו שהוא מכשף. אני לא בטוח. “טווס” החתול פיתה אותי בעיניים הירוקות שלו ואני רציתי מאוד לנגוע בו לפחות פעם אחת, אבל כשהתקרבתי אליו הוא קם והסתלק מתחת לשער החצר, כשזנבו המפואר נסחב אחריו ומטאטא את המדרכה. נשארתי מאוכזב ואמרתי לעצמי: “גאוותן גדול שחושב את עצמו”.

אחר־כך עברנו על־יד “גבעת שמינק”, פעם זו היתה ערימה של חול וחצץ שפועלי בניין שכחו לסלק, וכשהייתי גור קטנטן נהגתי לעלות על הגבעה הזו, לעשות את צרכי בחול ולהשקיף על הסביבה. משם ראיתי את כל השכונה שלנו ואת כל הכלבים, שאחדים מהם ידידים שלי. רותי היתה מאוד גאה בי, כי ככה הצליחה ללמד אותי להיות כלבלב נקי, לא כמו כל הכלבים שגידלה לפני, שהשתינו לה בבית על השטיחים והרבה שנים עברו עד שהריח הזה התנדף מהשטיחים שלה.

הגענו לרחוב הראשי ומשם פנינו לסמטה של נורה הציירת. בין הבתים הגבוהים חבויה גינה קטנה, כזו פשוטה שהשכנים מהבתים הסמוכים שתלו בעצמם כי התייאשו מההבטחות של העירייה שתקום פה גינה. בגינה הזו יש עץ זית אחד, עץ תמר אחד, עץ ערבה בוכייה, שני עצי אקליפטוס, והרבה תִלתנים, חרציות ופרחי כובע הנזיר. בכניסה לגינה ניצב שלט פח עקום, מטעם העירייה, שעליו כתוב, “כל מי שישליך כאן אשפה, יקבל קנס של 50 לירות”. “מזה אפשר להבין”, רותי אומרת, “שהעירייה כבר שכחה מהמקום, כי מי בכלל עוד זוכר מה זה לירות?”

רותי היתה נוהגת לשבת מתחת לעץ הזית, להביט עלי בהנאה רבה, איך אני מתחבא ומתגלה בין החרציות ומהבהב בפסי השחור־לבן של פרוותי.

בדרך־כלל, אני אוהב לעשות את צרכי כאן. אני מסתתר עמוק בתוך העשב שלא יראו אותי, כי לא נעים לי. אם יוצא לי לעשות על המדרכה או על הכביש, משה מסלק את הגללים במקל קטן, שיש לו מתחת לבית־השחי, כדי שאנשים לא ידרכו על זה, כי זה אסור מטעם העירייה. פעם, כשהייתי קטן, עברנו, אני ורותי, ליד הגינה הזו, ואשה אחת מהקומה הרביעית יצאה למרפסת והתחילה לחבוט שטיח. כל־כך נבהלתי, שברחתי משם במהירות ואפילו חציתי לבד את הכביש הרחב, דבר שבפירוש אסור לי לעשות. מאז אני נזהר וכשאני עובר כאן, אני מסתכל אל המרפסת שלה לוודא שאין סכנה.


ג-13.jpg

בדך הביתה עברתי ליד הבית של הווטרינר. רודה, הכלבה שלו חיכתה לי על־יד הבית שלה. העיניים הצרות שלה נצנצו אלי ואפה הארוך עשה לי סימנים. אני חושב שרודה מאוד שמחה לראות אותי בחזרה בשכונה. רודה ידידתי היא דקלית, נמוכה וארוכה כמו נקניק. הרגליים שלה קצרות ועצומות כמו רגליים של כורסא ישנה. אני חושב שרודה דווקא מחבבת אותי, אבל היא אף פעם לא מתקרבת אלי כדי שאריח לה.

ישבתי נרגש במרחק־מה ממנה, אולי תתקרב אלי הפעם, לאחר שזמן כה רב לא התראינו. רודה התבוננה בי ועיניה הצרות, הג’ינג’יות, חייכו אלי. חשבתי שהיא רומזת לי להתקרב אליה, אך לפתע החלה לרוץ סביבי במעגלים שגרמו לי סחרחורת איומה. חזרתי הביתה תשוש.


 

פרק שמונה־עשר: “מוזיאון רותי”

“כיוון שהמלחמה האיומה הזאת עדיין נמשכת”, אומרת רותי, “והטילים נופלים על ראשינו בכל לילה ולילה, כדאי שאסתיר חלק מחפצי האמנות שלנו. כי מי יודע מה יהיה. שמעתי שאומרים”, רותי מוסיפה, “שאת הכי גרוע עדיין לא עברנו, ושהסדאם חוסיין הזה מכין לנו הפתעה נוראה כשיראה שהוא מפסיד את המלחמה”.

רותי, שמאוד חוששת לכל האוצרות שלה, החלה לארגן מחדש את הבית שלנו, שהוא גדוש בפסלים, תמונות, רקמות, שטיחים, ספרים, תקליטים וקלטות, בעיקר של מוסיקה יוונית, כמובן. את הקלטות היווניות שלה ארזה רותי בתוך מזוודה קטנה מקרטון, שפעם היו בה שוקולדים ועם המזוודה הזו נסחבה לכל מקום שהלכנו אליו. בתוך הארונות ומאחורי המיטות מצאה רותי כמה מקומות מסתור, ואפילו גילתה בונקר קטן מתחת למדרגות. בתוכו החביאה את אלבומי הצילומים של טלי וגם את אלה של חגית כשהייתה קטנה.

“אני מקווה שאדע למצוא הכול בחזרה”, אמרה רותי, ועלתה לקומה העליונה, במקום שנמצא המוזיאון הקטן שלה, זה שהחברים שלה קוראים לו “מוזיאון הבובות והצעצועים של רותי”. מי שראה פעם את הצעצועים ב“מוזיאון רותי” יודע, שמכל האוספים שיש לה בבית, זה האוסף הכי יקר לה. לפני שרותי הזמינה לאוסף שלה ארון עם דלתות מזכוכית, הבובות שלה היו מוצגות בארון פתוח, ללא דלתות, ואני נהגתי לטרוף לה כל יום בובה אחת לפחות. לפעמים הייתי מסתפק בכרסום יד או רגל, תולש אוזן לדובון, או משחית בהנאה רבה איזה צעצוע מקש. רותי התפוצצה מכעס, אך לא העירה לי דבר. בטח חשבה שבגלל שאני כזה קטן, אינני מבין את חומרת המעשה. אך אני דווקא הבנתי, אבל השיניים הציקו לי נורא ולא יכולתי להתאפק. מה גם שחלק מהצעצועים האלה היו בהישג שיני הקטנטנות והכואבות.

עכשיו רותי פתחה את דלתות הזכוכית, הוציאה בזהירות את הצעצועים, עטפה כל אחד מהם בעיתונים ישנים והניחה אותם בזהירות רבה בתוך סל גדול. ישבתי בפינת החדר והתבוננתי בה. העיניים שלה היו עצובות כי היא לא ידעה כמה זמן יישארו הבובות והצעצועים האלה בתוך הסלים ואם בכלל תראה אותם אי־פעם. היו שם בובות שהביאה ממסעותיה בכל מיני ארצות, צעצועים ובובות שעשתה לחגית כשהיתה קטנה, וגם צעצועים שאבא שלה עשה לה. אל אלו היתה רותי קשורה במיוחד, כי מכל הצעצועים של אבא נשארו לה בסך הכול פרה אחת מעץ עם שלוש רגליים, עגלה בלי גלגל ושובך יונים בלי רגל.

כשגמרה רותי לארוז את כל הבובות ראתה את הפנצ’ו המשופם שלה, שעשוי נייר, תלוי בחוט מהתִקרה ושואל: “רותי, מה יהיה איתי?”

“מצאתי אותו בשוק הירקות שבמכסיקו־סיטי”, אמרה לי רותי, “הוא פשוט חיכה לי. למחרת פרצה מלחמת יום־כיפור ואני התכוננתי לחזור הביתה אבל בגלל הכרס הגדולה שלו והסומבררו, הוא לא נכנס לשום מזוודה. ואני חזרתי במטוס הביתה עם הפנצ’ו הזה תלוי לי על הגב, דבר שגרם לשמחה רבה בין הנוסעים שחזרו הביתה בגלל המלחמה”.


 

פרק תשעה־עשר: לקי אהובתי

חגית, בוני וטלי עדיין נמצאות רחוק מאיתנו, בבית הקטן שמעל לכנרת. כל ערב רותי מטלפנת אליהן ואני שומע את הקול של טלי בטלפון ואת הנביחות של אמא שלי, בוני, מהדהדות ברקע ודופקות לי באוזניים ואני מאוד מתרגש. הלוואי שהמלחמה תיגמר כבר והן תחזורנה לבית שלהן6 בתל־אביב.

השכונה שלנו התרוקנה. כשאני ומשה יוצאים בערב לטייל בסמטאות, לא רואים כמעט אנשים. בבתים חושך והתריסים סגורים. “כולם עזבו את הבתים והסתלקו להם”, אומרת רותי, “נשארנו כמעט יחידים”. לשמחתנו, דווקא השכנה שלנו ממול, חוה, חזרה גם היא הביתה והזמינה אותנו לבוא אליה למקלט. לחוה יש מקלט אמיתי, שבנוי בתוך האדמה. לא סתם חדר אטום בניילון כמו אצלנו. כשאין מלחמה, המרתף משמש לבנים שלה כאולם חזרות למוסיקה.

שמחתי מאוד להזמנה של חוה וזה בגלל הכלבה שלה, לקי, כלבה ממין זאב, גבוהה ואפורה עם זוג אוזני־המן זקופות. לא שאני כל־כך מחבב אותה. כי לקי של חוה פראית מאוד וכל פעם שאני עובר בסמטה, על־יד הבית שלה, היא רצה הלוך ושוב לאורך הגדר, קופצת עליה בפראות ונובחת, ואני משתדל לא להפנות את ראשי אליה. אני עושה את עצמי עסוק וממהר, אדיש לנביחות שלה, שלא תחשוב לה. אני לא מצליח להבין אם היא כועסת עלי או רוצה להתיידד איתי, אבל זה בכלל לא חשוב. מעניין, שבזמן האחרון הבחנתי שכל כלבי השכונה מתאספים בסמטה שלנו ויושבים מול השער של חוה ומחכים למשהו שאיני יודע מהו!

אחדים מהכלבים הם מהנבחרת של השכונה שלנו, ואני מכיר אותם מהטיולים שלי בוקר וערב בסביבה, אך יש ביניהם כאלה שאף פעם לא ראיתי ואיני יודע מאיפה הגיעו.

לפני שרותי נענתה להזמנה של חוה ממול לבוא למקלט שלה, היא בדקה היטב את המרחק בין הבית שלנו למקלט של חוה כדי להיות בטוחה שנספיק להגיע בזמן. “חמישים צעדים, בסך הכול”, הכריזה רותי בסיפוק, לאחר שספרה את פסיעותיה מהבית שלנו למקלט של חוה, “נספיק להגיע למקלט בלי בעיות”. כדי לחסוך בזמן יקר, הניחה רותי ליד דלת־הכניסה סל גדול ובו ארזה את המסכות שלה ושל משה וגם את המסכה האיומה שלי, בקבוק מי־סודה למסכה שלי, ותיק של עזרה־ראשונה אדום מפלסטיק.

באותו ערב של יום שישי, כשרק הוציאה רותי מתנור האפייה את פשטידת התרד המפורסמת שלה, כדי להניח7 אותה על השולחן הערוך, שוב נשמעה הצפירה – “אלא מה?” אמרה רותי, כי נזכרה שבכל יום שישי סדאם שולח אלינו איזה טיל אחד או שניים, לעשות לנו עונג־שבת. מיד זרקה מידיה בבהלה את פשטידת התרד כמו אז בכפר, חטפה אותי וקראה בקול גדול כמו תמיד – “אזעקה, אזעקה!” – כאילו התכוונה להעיר ישנים. אבל אני הייתי ער ושמעתי טוב מאוד את הצפירה, וגם לא התכוונתי בכלל לברוח. גם משה ישב ממש בשעה זו מול הטלוויזיה וראה בבירור איך השידור הופסק ועל המרקע הופיעה הודעה: “התקפת טילים על ישראל”. משה קם ממקומו כדרכו, בנחת, אך נאלץ להזדרז, כי רותי כבר עמדה מוכנה בפתח, עם הסל בזרועותיה וקראה בקול גדול: “אזעקה, אזעקה!” קולה של רותי נשמע חזק בכל הסמטה והעיר אפילו את חוה, שלא תמיד שומעת את צפירת האזעקה. הכלבים שרבצו לפני השער של חוה קמו על רגליהם וכשרותי התירה בידיים רועדות את שרשרת השער, הם הסתדרו מאחורינו, כדי להיכנס יחד איתנו אל החצר, כי הרי סוף סוף השער הנעול הזה נפתח לפניהם.

ברגע זה ממש “תפסתי את העניין”. בין ריחות הפרחים שבגינתה של חוה הבחנתי פתאום בבושם עדין ומיוחד במינו, בושם מעורר תשוקות שהיו עד כה חבויות בתוכי. ירדנו במדרגות אל המקלט, חוה ישבה כבר בפינה, חבושה במסכה. קשה היה לי להכיר אותה, אבל היה נדמה לי שהעיניים שלה חייכו אלינו דרך הזכוכיות. גם שני הבנים שלה כבר ישבו על שרפרפים ורותי מאוד קיוותה שהם ינגנו לנו משהו, כדי שלא נשמע את הבּוּמים של הסקאדים.

הריח הענוג שהרגשתי קודם בחצר, המשיך לגרות את אפי. רק אז הבחנתי בלקי, יושבת בחושך בפינה, וברגע זה תפסתי פתאום את כל העניין. הבנתי שהיא היא מקור הריח ובגללה ורק בגללה נאספו כל הכלבים ליד השער. אבל פה, במקלט הסגור, הריח הזה סחרר את ראשי, עד ששכחתי שהיתה אזעקה ועוד מעט הטיל ינחת כי הוא כבר בדרך, ומי יודע איפה ייפול הפעם, אולי עלינו, או קרוב אלינו.

כל־כולי הייתי נתון ללקי, שלפתע פתאום מצאתי בה עניין מרובה. לקי, שכרגיל היא עצבנית ופראית, ישבה שקטה בפינה, שתי אוזני־ההמן שלה היו מקופלות קדימה ורעדו כמו עלים ברוח. היא בכלל לא שמה לב אלי וגם לא התפלאה מה בכלל אני עושה אצלה במקלט. רותי ישבה על הספה, החזיקה אותי ברצועה כדי שלא אתקרב ללקי יותר מדי, אבל אני משכתי ומשכתי ברצועה עד שכמעט קרעתי אותה. ייללתי חרש ומגרוני יצאו צפצופים מוזרים ומקוטעים שעִצבנו את רותי מאוד. בכל רגע עלול להתפוצץ הטיל ומשה לא מסתדר עם הרצועות של המסכה, ודרך הזכוכית רואים את כל הקיר מאחוריו, סימן שהמסכה לא אטומה. רותי התעצבנה ובכל פעם שמשכתי ברצועה לכיוון לקי היא משכה אותי אליה בחזרה. ואז שמענו לפתע את רעש הפטריוט ואחריו את הפיצוץ.

“הפטריוט פגע בסקאד”, אמרה רותי והקול שלה נשמע כמו ממרחקים, בגלל המסכה. נשמנו לרווחה. חוה הסירה את המסכה והציעה לנו קפה, אך רותי ומשה אמרו תודה וכולנו חזרנו הביתה. אני נגררתי באי־רצון ורותי אמרה: “יש לי הרגשה שבלילה הזה נרוץ למקלט עוד הרבה פעמים”. והיא צדקה.

כשחזרנו הביתה ניסתה רותי להירגע לפי שיטות מיוחדות. היא לא הסירה את נעליה, וישבה זקופה על המזרן שפרשֹה על הרצפה קרוב לדלת, עצמה את עיניה והחלה למלמל לעצמה איזו מלה משונה שלא הבנתי. היא עושה מדיטציה, אמרתי לעצמי, והרגשתי איך לאט לאט היא נרגעת וכל המחשבות הרעות פורחות לה מהראש. זה היה כיף, כי כך הצלחתי גם אני להירגע. שכבתי קרוב אליה על השטיח, הנחתי את ראשי על המזרן, וכמעט כמעט הצלחתי להירדם. ואז שוב שמענו אזעקה ובאותו לילה לפנות בוקר היתה אזעקה נוספת ורותי חשבה דבר ראשון על טלי הקטנה שנמצאת בבית קטן מעל לכנרת, למרות שהיא אמיצה וגיבורה ולובשת בגאון את המסכה על הפנים ומצייתת לכל ההוראות כמו ילדה גדולה, היא בכלל לא ישנה וגם לא תישן בלילה הזה, ולא רק טלי, אלא גם כל התינוקות והילדים בממ"טים ובברדסים האקטיביים והפסיביים וגם הילדים הגדולים במסכות, כל הילדים האלה לא ישכחו לעולם את הלילה המופרע הזה שעשה לנו סדאם חוסיין. ולא רק הם, גם אני.

ואז נזכרה רותי בנחש הצפע הקטן מביצת ההפתעה שטלי נתנה לה שם בבית הקטן שמעל לכנרת. למחרת בלילה ישנה רותי כשבכף־ידה היה מונח נחש הצפע הירקרק. וכשהאיר הבוקר פתחה את כף־ידה, חייכה בשמחה אל הנחש הקטן ואמרה לו: “רק בזכותך, נחש־צפע חמוד שלי, עבר עלינו הלילה הזה בשקט, ללא אזעקה וללא טילים”. וכך היה גם למחרת בלילה. כמעט עבר שבוע מאז שרותי ישנה עם נחש הצפע הקטן שטלי נתנה לה ומאז, באמת לא היו התקפות של טילים – עובדה.

למרות שהמלחמה עדיין נמשכת, חזרו טלי וחגית לתל־אביב מהבית הקטן שמעל לכנרת. את הערבים והלילות אנחנו מבלים עכשיו ביחד בבית של סבא וסבתא של טלי, ההורים של רון, ברמת־אביב. מי שהכי שמח מזה זה אני, כי יש לי הזדמנות נהדרת להיות עם אמא שלי, בוני, וגם עם אחותי ג’ולי, שאותה אני אוהב עד כלות הנשמה ואני בכלל לא מגזים. פעם הייתי יותר שרוף על אחותי ג’ולי, אבל בזמן האחרון קצת נרגעתי. אני וג’ולי נולדנו תאומים. ג’ולי נולדה שחורה, עם כפות רגליים לבנות, בעוד שאני נולדתי עם פסים שחורים ולבנים על הגב, הפנים שלי היו שחורות ואפלות ושני כתמי שוקולד היו טבועים לי על הגבות. השוקולדים שלי דהו במשך הזמן וג’ולי, אחותי, החווירה והפכה לכלבה בצבע כסף. אך זה עוד לא היה הסוף כי ג’ולי נוהגת בכל שנה להחליף את המלתחה שלה וללבוש פרווה בצבע שונה.

עם ג’ולי הייתי נפגש רק בנסיבות משפחתיות וכל פגישה בינינו היתה מסעירה אותי מאוד ואני ממש לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. ג’ולי אמנם חיבבה אותי, אבל לא היה לה כוח לעמוד בשפע האהבה שהייתי מרעיף עליה. היא היתה מתחבאה מפנַי מתחת לשולחן או מאחורי הספה.


ד-5.jpg

גם לאחר שהייתי נפרד מג’ולי, המשיך לבי לבכות. בלילה רותי היתה מתעוררת מהבכי שלי ומוצאת אותי יושב לבדי על הגג, נושא ראשי לשמים ושופך את כאבי ביללות שהזכירו לה קולות של זאבים. מאז, עברו כמה שנים ואני היום הרבה יותר מיושב בדעתי.

דווקא עכשיו, כשכולנו גרים סוף סוף בבית אחד, לבוני, אמא שלי ושל ג’ולי, אין כל־כך מצב־רוח למִשחקים, כמו שהיה לה פעם. היא רובצת כל היום על השטיח, מנמנמת, וכשאני וג’ולי משחקים, היא שולחת לעברנו מבט חם ואוהב. סבתא לידיה עסוקה במטבח כדי להאכיל אותנו, איזה בשלנית היא הסבתא הזאת. ומה אני? אני נודד מספה לספה, מייבב למשה באוזניים כדי שילטף אותי, מנסה להתחיל עם ג’ולי, לא תמיד בהצלחה, מפתה את בוני שחנקה לי את האוזניים ובסוף אין לי ברירה אלא לשכב אפרקדן על הכרים, להצמיד את כפות־ידי זו לזו ולהתפלל את תפילת הכלב שמינק, כדי שרותי תפסיק לסרוג ותשים לב אלי.


ד-6.jpg

 

פרק עשרים־ואחת8: סוף שאין לו סוף

רותי גמרה אמנם לסרוג את סוודר המלחמה שלה ועכשיו היא סורגת לבַּרבּי, הבובה של טלי, בגדי־חורף משאריות צמר חצאית, סוודר, צעיף וגם גרביים חמים. כשרותי מסתכלת בטלוויזיה הידיים שלה תמיד סורגות, ומה היא תעשה כשהמלחמה תיגמר?

בזמן שרותי סורגת, היא מסבירה לטלי את מהלך המלחמה וטלי שואלת אם החיילים שהיא רואה בטלוויזיה הם של הטובים או של הרעים?

“תראי, טלי, את החיילים העירקיים, איך הם יוצאים מהבונקרים עם הידיים למעלה”, אומרת רותי, כשהיא פורשֹת את הסריגה ובודקת כמה שורות יש לה עוד לסרוג. “תראי איך הם מנפנפים בסמרטוטים לבנים ואיך הבגדים שלהם קרועים. הם דווקא נראים שמחים, סוף סוף יקבלו משהו לאכול וגם יינצלו מהמלחמה”. רותי מקפלת את הסריגה הקטנה, ונועצת בה מסרגה, כי ברגע זה נשמע קולה של לידיה שקורא לנו מן המטבח: “האוכל מוכן!”

“כבר כמעט פורים”, אומרת רותי. “כשיגיע פורים, המלחמה תיגמר. בפורים יגיע גם הסוף לסאדם חוסיין. זה הולך טוב מאוד עם הסוף של המן־הרשע”.

“איזו מלחמה משונה! עוד לא היתה מלחמה כזו! מלחמה שרואים אותה כמו סרט מתח ולא ממש משתתפים בה”.

ובאמת, יום לפני פורים התעוררה רותי מוקדם בבוקר לשמוע את החדשות. המלחמה נסתיימה, הודיעו בחדשות. ככה פתאום. רותי לא ידעה אם לשמוח או להתעצב, כי הרי סדאם חוסיין הרשע נשאר חי בבונקר שלו, והוא עוד חושב שניצח את כולם.

עוד באותו בוקר ארזנו את המזוודות וחזרנו הביתה. רון, חגית וטלי עם אמא שלי, בוני, גם הם חזרו לביתם. רותי ומשה הסירו מהחלונות את יריעות הניילון, קילפו וגירדו בסכיני גילוח את סרטי־ההדבקה מדלת הזכוכית הגדולה. הדבק התקלף יחד עם הצבע. “זה יהיה למזכרת” – אמרה רותי, כי חשבה שמלבד זיכרון הפחד אולי זה יהיה הזיכרון היחיד שיישאר לנו מהמלחמה הלא גמורה הזו.

שבעה ימים רצופים עמלה רותי קשה כדי להחזיר את הבית שלנו למה שהיה לפני שפירקה אותו. היא תלתה את התמונות שוב על הקיר, פתחה את כל הקופסאות שארזה בתוכן9 תקליטים, קלטות וצילומים, שלפה מתוך הארגז הגדול שמתחת למדרגות את כל האגרטלים ודברי הזכוכית. היא שמחה לפגוש בחזרה את כל החפצים שהחביאה בחיפזון כזה. “אין לי ספק שמסתתרים בבית הזה עוד הרבה חפצים שאינני יודעת אפילו איפה החבאתי אותם”, אמרה רותי.

בסוף יצאה רותי אל החצר, שם היא מפסלת.

לחתולים, שחשבו ששוב פעם ברחנו מהבית, היתה אכזבה, והם נאלצו לפנות את החצר.

רותי הסירה את הניילון והסמרטוטים מהפסל של תמר. מתוך הנחיריים צמחו לתמר פטריות טחב קטנות וארוכות. רותי צחקה ותלשה אותן. אחר־כך טבלה את הסמרטוטים במים ועטפה שוב את תמר בשקית ניילון.

כשרותי שלי יושבת כעת ליד השולחן וכותבת את הסיפור הזה, אני שוכב מכורבל על השטיח ומנמנם. הלילה שקט, מחר יהיה יום הזיכרון10 לחללי צה"ל. לפתע אני מתעורר בבהלה ורץ לרותי, כי מרחוק מרחוק שוב אני שומע את צפירת האזעקה. אך הפעם זוהי צפירה ארוכה ומתמשכת, דומה לצפירת הרגעה, וקולה עצוב עצוב. רותי הבינה מיד מדוע נבהלתי. היא קמה ממקומה, הרימה אותי והניחה אותי על הכרים שעל המיטה, ליטפה אותי על ראשי ולחשה לי, “זאת לא אזעקה, שמינק, בבון מתוק שלי, זו צפירה לפתיחת יום הזיכרון”.

הטלפון צלצל. “שמעת את הצפירה, טלי?” שאלה רותי בדאגה. “כן”, ענתה טלי, מעבר לקו. “וגם אַת פחדת כמו שמינק?” “לא”, ענתה טלי, “כי זאת היתה צפירה לפתיחת יום הזיכרון לכל אלה שמתו במלחמות”. “אַת יודעת טלי ששמינק מאוד נבהל מהצפירה וחשב ששוב פרצה מלחמה?”

“קצת קשה לי להסביר לשמינק דברים מסובכים כאלה כמו יום זיכרון”, המשיכה רותי, “למרות ששמינק הוא כלב רגיש וחכם, ואני בטוחה שאפילו אם כולנו נשכח את המלחמה המשונה שעברה עלינו, שמינק לעולם לא ישכח אותה. לעולם ועד”. ורותי כמו תמיד לגמרי צודקת.


ד-9.jpg

איך עושים פשטידת תרד?

לבצק:

1 אשל או שמנת

1 קמח תופח

1 מרגרינה או חמאה


למילוי:

1/2 קילו תרד

גבינת צאן מלוחה

גבינת רוקפור

2 כפות אבקת11 מרק

2־3 ביצים

3/4 כוס חלב


ד-10.jpg

מכינים בצק מהאשל, הקמח והמרגרינה. (לבצק כזה קוראים 1×1×1). שופכים את הקמח והמרגרינה החתוכה לקוביות לתוך המג’ימיקס12. אחר־כך שופכים פנימה גם את האשל, ורואים איך הולך ונוצר כדור בתוך המג’ימיקס. רוחצים את עלי התרד עד שיוצא מהם כל החול.


ד-11.jpg

מאדים את העלים הרחוצים בתוך סיר כ־5 דקות. את העלים המאוידים מניחים בקערה גדולה, מוסיפים גבינת רוקפור13 מפוררת וגם גבינת צאן מלוחה (לא יותר מדי) מוסיפים 2 כפות אבקת מרק עוף ומערבבים ביחד.

מרדדים 1/3 מהבצק במערוך חותכים את הבצק לפי מידת תבנית האפיה. משארית הבצק מכינים רצועות בצק לקישוט הפשטידה. משמנים תבנית, פורסים בתחתית את הבצק.

מעל לבצק מניחים את התרד המתובל ומקשטים ברצועות בצק.

מערבבים 3 ביצים עם 3/4 כוס חלב ויוצקים על הפשטידה מפוררים מעל הפשטידה גבינת רוקפור ומכניסים לתנור ל־1/2 שעה מוציאים מן התנור פשטידה מהבילה ושחומה שאפילו אני, שמינק, מלקק ממנה כל שארית.


  1. במקור נדפס: “שלהן” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס: “עליהם” – הערת פב"י.  ↩

  3. חסרות מירכאות סוגרות במקור – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור נדפס: “להם” – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נדפס: “מכיוון” – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור נדפס: “שלהם” – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור נדפס: “להניחה” – הערת פב"י.  ↩

  8. כך במקור. כנראה חסרה כותרת פרק עשרים – הערת פב"י.  ↩

  9. במקור נדפס: “בתוכם” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור נדפס: “הזיכון” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור נדפס: “אבק” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נדפס: “מג'ימקס” – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור נדפס: “רקופור” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות