רקע
אהרן אברהם קבק
דָנִיאֵל שַׁפְרָנוֹב: רומן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ורשה: ספרות; תרע"ב 1912

 

א 1

באחד מערבי האביב הראשונים יצא דניאל שפרנוב לטיל. באותו ערב היתה קשה עליו ביותר הישיבה בבית. הוא נמשך החוצה. ובנפשו נעדרה המנוחה. האמרות הקלות והחטופות שנאמרו לפני צאתו בינו ובין שרה שלו, היו בלתי נעימות. הוא נגש אליה ואמר שהוא צריך לילך לאיזה מקום ונשק בתוך כך לתינוק שישב על ברכיה. זקפה עליו זו פתאום זוג עינים תמהות־קובלות.

– אף היום?

זה היה לא כדרכה ובלתי־צפוי.

– ומה בכך?

– אני נשארת לבדי.

– הטפלי אף את אלי.

– לאן? על מי אעזוב את בנימין?

– ואני הולך, אל רבינוביץ… לרגלי ענין אחר – כזב לה.

ועכשיו מכיון שנזכר בשיחה חטופה זו, התחיל מתרחש בלבו רגש לא־נעים. על דעתו עולה פתאום, שזה ימים רבים שאינו יכל להתיחד עם אשתו. אינו יכול… עולה על דעתו, שבצותא חדא אתה הוא שותק על פי הרוב, ושתיקתו זו מציקה לו, והרי הוא מבקש ומחפש תמיד במוחו דברים של מה־בכך להאחז בהם, כדי לחפות על שתיקה מעיקה זו; לסכור את הריקנות, שנפתחה בינם. יש שמתעוררת בו מדת הרחמים עליה, מוקשה הדבר, כיצד נשמטה ונסתלקה אשה זו בהיסח דעתו מתוך חוג אינטרסיו, והוא לא הרגיש בזה, כאלו פתאום היה הדבר. יש רגעים שלבו חושב להשבר בשעה שנדמה לו שהכל ביניהם כבר נאמר עד גמירא, והרי שניהם נדונו לשתיקת־עולם. כלה היא שקועה בחיי בנימין, בחתוליו, אמבטאותיו ובפוטוגרפיות שהיא מצלמת ממנו בכל עת ובכל שעה. ולא תמיד היא מאושרה בכל זאת. זה ברי. ולמה אינה מתאוננת, אינה קובלת? וכמו שאירע לו כבר כמה וכמה פעמים, החליט אף הפעם לשנות את יחוסו אליה, להקל מעליה עד כמה שאפשר את נטל חייה. ומיד נעשו פסיעותיו יותר מאוששות ובדממה שרק מה בשפתיו.

המדרכות היו כבר יבשות, אך המרצפת היתה עדיין לחה מן השלג האחרון שנמס. זרמי רוחות קרירות ויבשות, רוחות־ניסן, השתרבבו באויר. ואולם כבר היו מרגשות בטבע רכרוכית־עדנה וחולשה מתוקה של כליון־נפש סתמי; אותה העריגה הערבה והסתומה הרעיפו גם השמים שהיו כחדשים. הלבנה היתה מוצנעה מאחורי הגגות, שם באיזה מקום בשדה, ולא ראו אותה הבריות ולא ידעו מהיכן הולך אורה, לפיכך היו קרעי העננים מלאי רז כל כך… וחדשה היתה התכלת הנקיה, ורחוקה וזרה היתה, ובכל זאת צנועה כל כך ומבטיחה מה ללבו של אדם…

דניאל שפרנוב אהב את העצבות הקלה, שהיתה מתלבטת בתוכו בשעת ערב כזו. אהב להושיט את פניו כלפי הרוחות הקלילות והקרירות ולהקשיב אל שכשוך־המים בתוך הביבים. פתאום נזכר בילדותו, בעירתו הקטנה. נזכר לו איזה ערב. ערב פסח. חדרו של אביו הרב מלא אנשים, שבאו “למכור חמץ”, כל הבית כמעט כבר היה מכובד לשם החג, וכל המשפחה דחקה את עצמה אל המטבח. אבל בתוךהדחק הזה המו הלבבות במתיקות טמירה מחמת נשמת החג שכבר רפרפה בחדרים ובחוץ. יצא להכניס הביתה את הרהיטים שרחצו ושפשפו בחוץ, ועמדו שם כל היום בתוך צרורות מרבדים מתרוחים. יצא ונשאר עומד על המפתן. כמדומה שאף, אותו ערב היה מעין זה של עכשיו. רהיטי־העץ המשופשפים, המחותלים וצרורים בצלליהם הבהיקו זעיר־שם לאור הירח הכחול… עמד זמן רב על האסקופה ולא זע. מה הם החלומות שכבשו אז את נשמתו?… ומתאוה הוא עכשיו לזכור עוד כמה וכמה דברים מאותם הימים.

עבר את גן־העיר שהיה עדין ריק. יצא אל הרחוב הניקוליבי, עבר אותו עד הקצה וחזר. אצל ביתו של רבינוביץ נתעכב. בחדרה של ניקה היה אור. החליט להכנס. אגב ידבר עם האב אודות ענינים אחדים.

חביבה היתה על שפרנוב חברתה של עלמה־ילדה זו. אהב את חדרה הנחמד. תמונות־הפיטנים הגדולים והריפרודוקציות מיצירותיהם של האמנים החביבים אשר על הקירות. הכונניות היפות עם הפסלים הקטנים והאנדרטות הקרוצים מחמר, מעשי ידי עצמה. הוילונות, הצעצועים על שלחן־הכתיבה, לבסוף – המטה הצחורה, – על כל זה חופפת נשמתם של בתולי־העלומים עם סודותיהם הבלתי־נגלים וחלומותיהם הבלתי־מפרשים…

דפק בדלתה ולא ענו לו. פתח חרש את הדלת ונכנס. ניקה היתה לבדה. ישבה לפני ספר פתוח ובפזרון־נפש שרטטה מה בעפרון על פסת־ניר, שהיתה מונחת על גבי הספר. צל גדול נפל מאחריה והאפיל על מחצית החדר, קרב אליה על בהונות רגליו בלאט. התנודדה פתאום והחזירה אליו את פניה.

– אדוני הוא זה? ואני לא ידעתי, ולא שמעתי כלל…

– אפילו את דפיקותי לא שמעה. במה היא עסוקה עכשיו?

– אני קוראה.

אחר רגעים אחדים הוסיפה:

– קראתי את באלמונט ונשקעתי פתאום במחשבות. נזכרתי פתאום בפריז ושוב לא יכלתי כבר לקרוא. במוחי רק מחשבה אחת נוקשה: פריז! הרי אני נוסעת בהחלט. אף הלילה לא ישנתי מטעם זה. בכלל אין מנוחה.

– אין מנוחה. אני מבין. ואף־על־פי־כן טוב, לא כך?

– אח, טוב!… – קראה וגחכה אליו תוך אושר. אף את עיניה סגרה למחצה.

נטל כסא, ישב סמוך אצלה והסתכל בה.

– למה הוא נותן בי כך את עיניו?

– איני יודע למה. נזכרתי עכשיו פתאום בפרור הדומיניקי. יודעת היא אותו? הבתים שם דלים ונמוכים וחלונות להם קטנים עם וילונות של צבעונים. בבקר בבקר יוצאים משם צעירים מגודלי־בלורית, צעירות בחלצות פשוטות ושחורות, גזוזות־שער. יוצאים עם ספרים או עם תוי־נגינה תחת בית־שחים, סובבים כל היום בעיר, מטיפים, עובדים ולעת־הערב הם חוזרים אל משכנותיהם הדלים. אני אוהב לטיל באותם הרחובות הצנועים והנקיים. הרבה תינוקות מצחקים שם. ובשעת ערב מאוחרה, כשהרחובות מתרוקנים והחלונות ממצמצים באורותיהם הזעירים והעליזים, יש שאני אוהב להתישב בחשאי מאחורי אחד מאותם החלונות ולהציץ פנימה. אני אוהב להציץ באיזה חדר דל עם מרבדים לבנים, כשריבה יושבת שם לבדה והוזה לפני ספר פתוח. היא אינה יודעת שמשגיחים בה. אתה רואה את צללי מחשבותיה ורגשותיה רוחשים על פניה.

– אי־אי! לעמוד ולהסתכל בחלונות זרים… ואינו מתביש כלל.

– מן החוץ רואה אתה תמיד את החיים שבפנים כל כך יפים ושלוים. יפים ושלוים, ניקה! הייתי רוצה מאד, ניקה, למצוא חלון קטן אחד, שדרך בו אוכל להסתכל אל תנועת הזיותיה ורחש חלומותיה. להסתכל כך, בחשאי, בסתר.

– ח־ח! האם כל זה כך מענין?

– מה היא מהרהרת, ניקה?

– מה אני מהרהרת?

– תפושת־מחשבות קפלה ידיה מאחורי ערפה, ותלתה עינים חולמות בתקרה.

גחכה ואמרה:

אני מהרהרת… ומה – איני יודעת בעצמי.

– כך מולידים בנו צבעי־השקיעה געגועים ואין אנו יודעים פשר עצבותנו – אמר שפרנוב.

אחר כך התחילה מדברת חרש־חרש כמו אל נפשה, ועיניה נתונות בתקרה:

– רוצה אני להיות אמנית גדולה, גדולה. לי יהיה “אטליה” מפורסם בפריז או ברומי. יבאו בני־אדם, יראו את יצירותי ולבם יתמלא תמהון־הרוממות… ח־ח… ככה… הם יהיו אומרים: זה… זהו סגנונה של בירוניקה… יודע הוא – הפסיקה פתאום את עצמה וקראה – אז לא יהיה שם משפחתו רבינוביץ! פוי!.. שמי אמנם אינו גרוע. בירוניקה… יש לו צלצול נאה. אבל רבינוביץ… אלי! כלום אפשר לו לאמן גדול ששמו ר־בי־נו־בי־ץ?

ואנטוקולסקי?

– בבנק שלנו המשרת שמו גם כן אנטוקולסקי, ח־ח־ח… ואומרים עליו שהוא נושא את שמו של אדם גדול אחד. זה ככה. ובכ"ז – רבינוביץ… פסל זה נעשה בנוסחה של רבינוביץ, ח־ח… לא, אני אבדה לי שם, כך! שיהיה בעל שתים או שלש הברות ואות גרונית באמצע.

– “יקום פורקן”, למשל, לא כך?

– קומפורקוקן? ח־ח־ח… – צחקה כמו תינוקת – לי יהיה סגנוני שלי, אני אברא אותו.

פניה הורידו, ובתוך עיניה נתרו שביבים חיים. על מצחה הגבה והארטיסטי נשמטה קוצה צהבהבה וכמדומה זעה אף היא מחמת התרגשות. וידיה העצביות צחקו בדיותה הריקה, העשויה מעץ־זית בתבנית גמל עם הכתבת “ירושלים” – מתנה מאביה.

– בודאי, אני מסכים, אין זה אלא כסל להעתיק מכתב מאגרון ולחתום עליו את שמנו, ואף־על־פי־כן אין כל צורך לשבר את הגמל העלוב הזה – אמר שפרנוב ונטל מידה את הדיותה והעמידה על מקומה.

הורידה את שתי ידיה על ברכיה, נשענה בלחיה אל דופן־הכסא הגבה ונשתתקה שטופת־מחשבות. מבטיה התחלקו על פני דניאל.

נתעוררה ושאלה בצחוק־קל:

– יאמר נא לי הוא, מה הוא חושב עתה?

לאט־לאט נטל את שתי פסות־ידיה הרכות. לאט־לאט לטף אותן ואמר:

– אני חושב, המ… שאם יצירתה, שהיא עתידה לגלות לעולם, תהא גדולה ומפליאה, איני יודע. אפשר… אולם שהיא גופא יצירה יפה הנה, הרי זה ברי לי.

הוציאה את ידיה מידיו, שוב שלבה אותן מאחורי ערפה וצחקה אל עצמה:

– למה היא צחוקת, ניקה?

– כמעט אותם הדברים עצמם, שאמר לי מר, שמעתי היום כבר פעם אחת.

– מפי מי?

מניקולאי.

– הוא היה אצלה?

– כחצי שעה לפני באו.

– כ־ך?

העבירה את שתי ידיה על פניה בתנועת־הרגשה פנימית צנועה, ואמרה מתוך צחוק:

– עוד הרבה שטויות מעין אלו דבר לי היום. כל כך משונה היה הערב…

פתאום נפנתה אליו בכל גופה ושאלה בפנים רציניים:

– מה דעתו על אודות ניקולאי? רצוני לומר, מה הוא חושב על אודותיו, מר שפרנוב?

רצה שפרנוב לדבר על אודות שערות־הפשתה של זה הרכות והמסתלסלות, על אודות ראשו היפה והגאה, גזרת גופו החסונה ונשמתו המשובחה, אבל ענה בקרירות־רוח עשויה:

– המ… “גוי” ככל “הגויים”.

קפצה ממקומה כאלו נשכה נחש. נגשה אל החלון, תפפה רגעים אחדים באצבעותיה על הזגוגיה. שניהם לא דברו. אחר זמן־מה, כאלו נזכרה ואמרה:

– רצונו לומר, שגרוע הוא מכל יהודי?

“אָ! את אוהבת אותו, יונתי,!” חשב שפרנוב בלבו. וצר היה לו מאד על שגרם לה צער. לא הספיק לענות, והגברת רבינוביץ נכנסה לבושה בכפוט הרחב שלה, עם גחוכה הנעים המזומן אצלה לכל עת־מצא, עם התסרוקת הגבהה משערות־נכר על ראשה, וגם סוכריה בפיה, שלא משה משם לעולם.

– מותר להכנס? – שאלה בהכניסה את ראשה – אה, שפרנוב כאן? ואני לא ידעתי. כיצד שלומו?

דניאל שפרנוב היה מבאי הבית הזה עוד מעלמיו, בהיותי בגימנאסיה חברו של בנם הבכור והיחוס שביניהם היה יחס של קרבה.

– חן־חן. אתמול ראתני הגברת. מאז לא שנה שלומי בלא כלום.

– ישמע נא. למה אינו מוביל את אשתו עמו? תמיד הוא בגפו. אתם הגברים, אם לדבר בינינו לבין עצמנו, מנ… אינכם שוים נשיכם, חייך!

דבריה שנאמרו בצחוק, ברמיזה שיש לה פנים לכאן ולאן, הרגיזו את עצביו.

– כלום שרה שלי תינוקת היא? משום מה מוכרח אני לקחתה, למה לא תקח היא אותי? – ענה והרגיש בתוך כך שאינו צודק, אינו צודק, לגמרי אינו צודק…

– הריהו נמנע גם מדבר אודותיה.

זה כבר היה יותר מדי. צמצם את גבותיו ורטן:

– אין היא סוכריה שאחזיקה תמיד על לשוני.

הרגישה הגברת רבינוביץ בעצמה שהפריזה ואמרה:

– נ־נ־נ! הוא כועס כבר! יטול נא וישתוק – פתחה בעצמה את פסת־ידו ותחבה לשם סוכריות אחדות, שהיו אצלה מן המוכן.

– ומה דעתו על “היחף”? – שאלה האם – כלום לא הראתה לו ניקה?

קפצה ניקה ואמרה שלא תראה בשום אופן דבר שלא נגמר עדיין. מעל פניה לא חלפו עדין אותות אי־רצון הקודם.

– לא כלום. לשפרנוב אפשר לך להראות אפילו לפני גמירתך; הוא יבין. אני אומר לו – פנתה אליו – היא עושה עכשיו דבר… נפלא! מצוין! – ובאהבת־הכבוד שרק האמהות מצטינות בה, הכריחה את הבת המסרבת, להסיר את הבד הרטוב מעל החמר שלה, ולבאר שזה “יחף” רוסי, מושה את מכמרתו מן המים, ויגע עמד והתחיל גולל סיגאריטה.

שפרנוב הביט זמן רב אל הגולם הקטן ושתק. היצירה מצאה חן בעיניו, ה“מומנט” היה מוצלח, ה“פוזה” חפשית, ועקבות התאמצות השריגים לא נעלמו עדיין מעל הפנים. אף־על־פי שהאמת הריאלית חסרה כאן, מפני שאין דרך הדיגים להפסיק באמצע משיכת הרשת ולגולל סיגאריטות. נשקע שפרנוב במחשבות. למה בחרה ניקה ליציר כפיה דוקא את ה“יחף”?… בימים האחרונים זרמו מחשבותיו והרהוריו רק לצד אחד. במהירות של עצבים נרגזים היה מכליל כל מה שראה ושמע. הפעם חשב ככה: “מחונכה על ספרות נכריה, חיה בחוג אינטרסים לא־לה, מבקשת היא סיוז’יטים נכרים…” ומכיון שהרהר ככה, התחילה יצירה זו, שניקה, עם הסמרטוט הלח בידה, ואמה עמדו אצלה וחכו לגזר־דינו, מרגיזה אותו מאד. הביט אליהן וגחך.

– למה הוא מגחך? – שאלה האם.

– נזכרתי שיש לי עוד תמונה a pendant לזו – “העיפים” של פיליכובסקי. אולם זה אינו מגוחך כל עקר… שוב חשבתי עתה: בתו של רבינוביץ, הציוני, האינטליגנט האורטודוקסי, גבאי באיזה בית־כנסת, בתו החביבה מטפלת באיזו “יחפים־קצפים” מפלך קוסטרומה או וולונדה, שלא ראתה אותם מימיה. וזה הריהו כבר מגוחך. כלום לא כך הוא, הגברת רבינוביץ? – ותוך כדי שאלה הרגיש, שאשה זו לא תחוש, אף לא תוכל לחוש את כל הקומיסם המדאיב שיש בדבר זה.

מרוגז עזב את הנשים ויצא אל חדר־האוכל. שם המה המיחם. אהרון רבינוביץ, אחד מגבירי העיר בכפת הקטיפה שלו, עם הסיגארה שלא משה מפיו עולמית, עם החזיה המותרה ממחציתה והמאופרה באפר הסיגרה, ישב בראש השלחן ועיין בעתון עברי, כשהיה מחזיק את הפינסנה על קצה חטמו. ולודיה שכב על הדרגש בחלצת־הסטודנטים המרופטה ועיין אף הוא בספר.

– אַ! מה שלומו של יהודי? – קדם בעלת־הבית את פני שפרנוב, כשהסב את ראשו לאחור, והביט אליו דרך המשקפים – העודנו חי?

– בחסד עליון. למה הוא תמה על שהאדמה סובלת אותי עדין?

– בימינו אלה צריך אדם לברך “שהחיינו” בכל פעם כשהוא רואה את חברו חי.

לחץ שפרנוב את ידו, ובתוך כך קרא מרחוק שלום גם לולודיה. זה נהם “שלום” לתוך הספר מבלי הרם את ראשו. שני אלה, החברים מילדותם, זה זמן רב לא נזדמן להם לדבר יחד. ולודיה היה מתבודד בימים האחרונים. שפרנוב התבונן אליו מרחוק והרגיש שבנשמתו של צעיר זה מתרקמים הרהורים קשים, והריהי נחנקת תחתם. מראהו היה מרוכז, זועף.

– מאימתי נעשה כבודו לפסימי כזה? – שאל שפרנוב את הזקן. וחשב בתוך כך: ודאי שוב מעשה בבויקוט, בשביתה וכיוצא בזה, שהיה בימים האחרונים האידיאה־פיקס של הבורג’ואסיה היהודית הקטנה ברוסיה.

– בימינו עלול אדם להיות לא רק לפסימי בלבד. עליו לשבח את הבורא שאין דעתו נטרפת עליו. הוא הכיר את בלום, זה שהיתה לו פבריקה, כביכול, של תרמילי סיגריטות? הוא נרצח היום.

בלום נרצח? כיצד? על ידי מי?

– על ידי מי? מובן שה“בונד”אים שלנו. באו אל חנותו… אשתו החזיקה חנות של מכלת, ודרשו הימנה מאתים רובל. פשוט כשם שהקצפ אומר: “זיד”! רושי דוויי! (יהודי! הבה את המטבע). הוא לא חפץ. מאתים רובל לגבי יהודי כזה. משער הוא? הוא מאן, כמובן, והם קטלוהו.

לא אמר שפרנוב כלום. פניו חורו, חרש תפף באצבעותיו על כוסו, שלא הורקה עדין והביט נכחו מתחת לגבות משפלות.

– אמא! קראה ניקה בפנים נדהמים – הרי זה נורא! ואותם הצעירים מה? לא כלום? כיצד זה… הא כיצד… נוטלים איש חי ו… ו… ועושים אותו לפגר? ולא כלום! כיצד?… – לא הבינה כלום, ונפחדה, נדהמה חשבה על אודות סיומה, אחיה השני, ועל אודות חבריו המשונים והזרים לה.

– אף אני נבהלתי משמוע, בתי! – ענתה האם מתוך חריקת הסוכר בין שניה.

– זוהי תוספת־גלות! – קרא רבינוביץ כשנפנף בעתונו באויר – אנו נתונים “בגלות” אצל בנינו אנו, אני אומר לכם… – רץ בחדר אילך ואילך, סובל ומצטער מחמת שלא הבין את המומנט, כשם שלא הבינה אותו בתו.

וולודיה התרומם, ישב ואמר בקול שוקט:

– אגב אורחא… אתה, אבא, ערבבת קצת. אין הבונדאים נוהגים במעשים כאלה, אלו היו בודאי אנארכיסטים. אחת, ושנית…

– ח! ח! ח! הרי לכם נפקותא! בונדיסטים, אנארכיסטים, – השד יודע את כלם. כלום אין אלה שד אחד? מי הם הצעירים הללו, “גויים”? קצפים? הרי יהודים היו! י־ה־ו־די־ם!… י־ה־ו־ד־י־ם הם!…

– דומה שבאו אליו לבקש לטובת ההגנה־העצמית, והוא מנע את עצמו מתת. הרי זה, כמדומני, נותן פנים אחרים לענין – הוסיף וולודיה באותו הטון הנוח והמכונס.

הזקן חבט באגרופו על לבו וקרא:

– אבל לרצוח נפש? ל־ר־צ־ו־ח? ל־ר־צ־ו־ח!!…

לא יכלה מלה זו להצטמצם במחו. נטל את זקנו בידו, הקריבו נגד עיני בנו, וקרא בחמת־רוחו:

– שור נא! הבט וראה! שערותי הלבינו זה כבר־כבר, הייתי פי שנים ממך, ופלצות אוחזת אותי לשמוע הבלהות הללו… שפיכת־דם!.. ואתה עדין, עדיין… לא צמח שפמך ו… ו… “ערבבת קצת, אלה אינם בונדאים אלא אנאַרכיסטים”… העבודה! מה זה? כלום לא שלי אתה? מה נוזל בעורקיך שם? מאין באתם אתם כלכם?…

– היכן סיומה? – שאלה פתאום האם בדאגה טמירה לבנה הצעיר – כל היום לא היה בבית.

– הרוח יודע אותו – רטן האב – את תראי שסופו של רב־פעלים וגדל־מעשה זה להיות גם כן גרוש מכל בתי־הספר, להלך כל ימיו בטל על חשבון אבא…

דבריו אלה אפשר היה לדרוש כעין רמז נזיפה גם על חשבון וולודיה, שגרשוהו מן האוניברסיטה והריהו סמוך עכשיו על שולחן אבא, בלי שום עבודה מגבלה. הרגישה בזה האם ובכדי להחליש את הרושם הבלתי־נעים אמרה:

– שטויות! אני חוששת לדבר יותר רע. סיומה כל כך נלהב, ואינו יודע כלל להזהר.

– פס! אסון גדול! – קרא רבינוביץ בלגלוג – תיתי להם. ישלחום להרי־חשך. יריחו קצת טבק. לא הייתי נוקף אפילו באצבע, אם הוליכו אותו אל ה“חדר”.

גחך קצת שפרנוב.

– המעולים שבצעירינו, מר רבינוביץ, נשקעו בריבולוציה, ואם את כלם ידונו בד' מיתות בית־דין כרצונו, כנסת־ישראל מה תהא עליה? הרי אנו הזקנים הולכים למיתה.

– – מזל־טוב! – קראה הגברת רבינוביץ – הזה כבר נזדקן, לשעה מוצלחה?

– משעה שאני יהודי לאומי. חוץ מזה, יהודי שכופר בריבולוציה…

– מה? – שאל וולודייה בקצת אירוניה – אתה כ־ו־פר ברי־בו־לוצ־יה?

– אני אומר שהצעירים נחוצים לנו ולא הריבולוציה…

נשמע צליל הפעמון, והוא הפסיק. בא סיומה. תלמיד הגימנסיה, שאך על פי נס עדיין לא גרשוהו משם ולא שמוהו במאסר. למרות גילו הוא כבר עסקן צבורי, ויודע לדבר באספות צבוריות דברים כבושים ובלשון “אנחנו” ו“בעלי־הבתים” היו מתחשבים בו, מפני שהיה בא־כח הפועלים, שפחדם היה על הרחוב. אל ביתו היה בא כזר. סמוך אצל הטרקלין המקושט והנהדר היה חדרו, שהמטה היתה שם תמיד מעורבבת, המנורה – עם זכוכית מפוחמה, האויר – כחול מעשן הסיגאריטות, וזוג מכנסים וספרים וגליונות וצוארונים זהומים היו מתגוללים שם בערבוביה. חדר זה היו מבקרים תמיד “חברים” ו“חברות”, שהיו נכנסים בחשאי ויוצאים בחשאי. על פי הרוב מרושלים בתלבשתם, עניים ובלתי–“מנומסים” במנהגיהם. תמיד היו שם בחדר מתוכחים וצווחים עד נחירת־גרון. בני־הבית לא היו מציצים אפילו לתוך החדר הזה. ניקה אמנם יש שהיתה נכנסת לשם לפעמים עם המשרתת להביא איזה סדר, לפעמים היתה מדפדפת שם בספרים ובברושורות, שנתקלה בהם, וכלום לא הבינה בהם. באותן הברושורות לא היו חרוזים מצלצלים כאלו של באלמונט הרוסי או של מיוסה, החביבים עליה כל כך, או העתקות מציורי האמנים המפורסמים. היא לא הבינה בספרים הללו, כשם שלא הבינה את הצעירים המשונים הללו, שמשכו לבה ברזי חייהם ונתנו פחדם עליה…

יחד עם סיומה באה עוד עלמה אחת, שהיתה ידועה בכנויה המפלגתי: "הדודה ורוארה, שמה האמתי, זלדינה, היה ידוע רק בחוג אנשים קרובים. היתה בת להורים עשירים בפטרבורג. אבותיה היו מפורסמים בתחום־המושב בעשרם הגדול, במצבם החברתי ובצדקת־פזרונם. הדודה ורוארה היתה עלמה צעירה, בעלת־פנים שחרחרים ועינים אפורות־כהות ונוצצות, עם גבות צפופות ומצורפות ממעל לחוטם, מה שהפיק הרבה מרץ. היתה לבושה בטעם יפה ובהדור קצת. הצוארון הלבן תמיד עם העניבה האדומה, שהלמה אותה, – אף אבק עגבניות היה בזה. היתה היחידה בחברי סיומה, שהוריו נשאו את פניה, והיו מקבלים אותה ברצון, בזכות אבותיה העשירים ובזכות דרכה והלוכה, שמצאו חן בעיניהם.

– דאגתם לבנכם? החזיקו לי טובה. אני הבאתיו הנה. כל היום היה תחת השגחתי. – אמרה בצחוקה הרענן והיפה. בדברה היו שניה הצפופות, הבלתי־קטנות מושכות עליהן עיני כל מפני שהיו לבנות ונוצצות – בשכר זה אנא האכילוני נא. אני רעבה כזאב.

סיומה כבר ישב לפני כוס תה בפה פטום ולעס, כשהיה מדפדף בתוך כך בתנועות פזיזות ועצביות באיזו ברושורה. במסובים לא הרגיש כלל. את הדודה ורוארה הושיבו האב והבת ביניהן2 והתחילו חוזרות אחריה. שפרנוב עבר אל מקומו של הזקן והתחיל מתלחש עמו על דבר איזה ענין שלהם.

שפרנוב! – קראה לו הגברת רבינוביץ מקצה השלחן השני – הגברת זלדינה רוצה לשאלו על איזה דבר.

– יסלח נא לי, אדוני, על שהפריעוהו – גמגמה זו – אני יכולה להמתין, זה כל כך לא חשוב. ימשיך נא את שיחתו – פניה היו מאדמים, ומבוישים, ושפרנוב תמה שפנים האלה, המפיקים מרץ כזה, יכולים לפעמים להביע גם בישנות ילדותית.

– בבקשה ממנה, אני נכון לשרתה.

– אמרו לי פה שיש לו שעור בשבילי.

– א, כך, כך! אצל הלונצים. אדבר עם זליגמן. הוא יודע.

– חן־חן. אם כל הציונים כמותו, הרי אין אתם כל כך גרועים כשם שמציירים אתכם, ח, ח!.. יסלח לי לצון זה… אם כן יש לי תקוה שאהיה בקרוב לרכושונית. חוששתני שמא יגרשוני מן המפלגה… סיומה! שמע נא, מותר לי ללמד בורג’ואים קטנטנים ולקבל בשביל זה ממון רב?

סיומה העמיד פנים רצינים וענה בקול פוסק אוטוריטטי: “אם ממון רב – מותר”.

– הבורג’וא – טרפה, אך כספו כשר העיר הזקן ז’רגונית.

סיומה העביר על פני אבא, כמו דרך אגב, מבט עין מגבה, מבטל. “הדודה ורוארה” לא הבינה זרגונית. כששמעה מפי ניקה את פירוש המלים חייכה ואמרה:

– אדון רבינוביץ! הרי לטובתו של הבורג’וא אנו מתכונים. אם יפחיתו מכספו, הרי יחדל מהיות בורג’וא –. שניה היפות נוצצו לאור המנורה בצחקה.

– הן הן. ואם אין הלז רוצה בטובתכם זו, מותר לנעוץ סכין בצוארו, לפלח את גלגלתו בכדור־עופרת. כלום חיי האדם כל כך חשובים הם? העקר – ממון, ממון!.. בשביל ה־מ־פל־ג־ה! מבינים אתם, ח־ח!…

תמהה הדודה ורוארה לכעסו הבלתי־צפוי של הזקן. הוסיפו פניה לחייך חיוך גרידא, אולם שניה היפות לא נראו שוב…

– אבא? – העיר סיומה – עצביך מרוגזים היום מאד.

– מחמת בנים כאלה לא רק שהעצבים יתרגזו בלבד, אלא שאף דעתו של אדם תטרף עליו.

אהרן! הרגע נא – שדלה אותו אשתו. זו חששה שמא תראה בת הגביר מפטרבורג את ביתה בתקלתו.

– הרגע… נקל לך לאמר: הרגע! הרי שונאים אנו מגדלים בביתנו. סיומ’קה זה… הרי… הרי… אני מגדל שונא בביתי! הרגע, ח! את יושבת לך בבית, ואני שומע שם במשרד דברים מבהילים, בעתות… בכל יום באים אלי, אלי באים ומספרים… שם זרקו בומבה, שם גזלו מאיזה תגרן כסף, אכספרופריאציה בלשונם… ואותם החרמים, הבויקוטים, השביתות, ואותן ההריגות! לי, לי מספרים זה, ואני בוש כגנב. אני בזקנותי צריך להתביש כתינוק של בית־רבו. אני מחרף את הריבולוציונרים, מגדף את הנערים הריקים והפוחזים, מקללם. אבל אין מאמין לי. ואני מבין מה שעל דעתם, ושאינם מעיזים לומר: בניך! בניך… תמיד – בניך!…

סיומה אכל, שתה, עין בספר, והעמיד פנים כאלו לא איכפת לו לגמרי מה שזקן נחשל זה מדבר. וולודיה הרים ראשו מן הספה, הסתכל באבא בעיניו השלות־הנוגות ואמר בנחת:

– אבא! עצה טובה איעצך. קללנו בפני הבריות, קרא בשמותינו, ובלבד שתהא פטור מבשת־פנים. אחריותנו הרי עלינו, לא כך?

הזקן רבינוביץ התהלך בחדר אילך ואילך בפסיעות פעוטות ופזיזות, שחק בשרשרת שעונו ודומה היה שאינו שומע כלל. פתאם קפץ, התיצב לפני בנו בפנים אדומים, פתח בצחוק עצביי וממושך וסיים במימרא שנאמרה לכתחלה במנוחה מעושה מתוך לגלוג ובטול:

– אחריותכם על עצמכם, עליך ועל סיומקה? ח, ח, ח! בלי עין־רעה. מאימתי זה, וולדיה?… ריקים אתם, מבין אתה, מימיכם לא הרוחתם אפילו פרוטה אחת. “אחריותו עליו”! תוף!…

פניו הסמיקו. מצץ ומצץ את הסיגארה הכבויה שלו. אחר כך הדליק גפרור אחר גפרור, ומשום־מה לא נאחזה בה האש. כל תמונת גופו הגוץ והשמן עם הכפה הנשמטה, כשהיה רץ אילך ואילך היתה ברגעים האלה עלובה ומגוחכה. פני סיומה – כאלו לעס פלפל. ניקה אחזה בשרוול אמה כמבקש מפלט, וזו, הנבוכה, לא ידעה כיצד תשים קץ לכל הקטטה הבלתי־נעימה הזאת ובתחנונים דובבה: " אהרן! אהרן! חדל, במטותא!…" וזרקה לצדדין מבטים מתפייסים ומתחננים כלפי הדודה ורוארה, כזו שאומרת: “אל נא תחשבי עלינו רעה. אנו תמיד ככה… מנומסים מאד. אלא…” ולודיה הסתכל זמן־מה באביו, ודומם פרש אל חדרה של ניקה.

צלצלו בפעמון. אל סיומה באו חבריו. נפלט הוא עם הדודה ורוארה אל חדרו. ניקה נפטרה אל הטרקלין, ותיכף נשמעו משם אקורדים בודדים על הפסנתר. אקורדים ממושכים, תוהים על לידתם, וגועים בלי פתרון חידתם…

ובחדר־האכל נשארה דומיה בלתי נעימה. רבינוביץ רץ אילך ואילך כזה שמבקש לו מקום ואינו מוצא, התיצב לפני שפרנוב, זעזע באצבעות רועדות את שרשרת־הזהב שלו הכבדה ודבר:

–וסוף־סוף אני החיב, אני הבורג’וא, האקספלואטטור… אני חס על הלחם שבני אוכלים. אני… אני…

לא הבין שפרנוב היטב מה רצה הזקן לומר בזה. הרגיש שאדם זה שרוי במבוכה רבה, מתחטא מבלי דעת על מה, מצדיק את הדין מבלי דעת על מי… הציץ בו שפרנוב בעינים סגורות למחצה, ומיד זרבו ונתטשטשו פני המדבר אליו, עד שהפכו לדמות דיוקנה של אחת השדרות היותר רחבות שלנו, הדמות הגוצה והשמנה של המעמד הבינוני שלנו… בבהירות נפלאה ראה את “בעל־הבית” שלנו, העומד מבולבל בפני הנחשול החדש המשמש ובא, שעתיד לצוף אותו, למרק מחייו את כל ערכיו וקניניו הרוחניים… זה היה סמל חי, מדויק, ברור, כמעט מוחשי. הרגשות משונות תססו בקרב שפרנוב: כאב, חמלה ומשטמה, משטמה…

ועל לשונו צפו בהיסח־דעתו, מאליהן צפו המלים:

– אתה, רק אתה עתיד ליתן את הדין. אתה!

מרוגז פרש מן האיש הזה ויצא אל הטרקלין, בכדי להפרד מניקה טרם לכתו. לא מצאה שם. אפלולית שלמה בכל הטרקלין הרחב. רק עששית־אלקטרונית אחת בערה מתחת לצפוי־הזכוכית הורוד והפיצה אור קלוש. מחדרו של סיומה הגיעו קולות של צעירים. בזוית אפלה שבטרקלין, אצל הפסנתר, ישבה הדודה ורוארה לבדה, ופזורת־נפש נקשה באבע אחת על המנענעים… נגש אל הפסנתר ועמד מעבר מזה. הצלילים היו מקריים, בודדים, ורקמו איזו הזיה דקה, דקה כקורי־עכביש, ונוגה, נוגה.

הדודה ורוארה הרימה ראשה וזקפה עליו מבט קופא. היד הוסיפה לתעות על פני המנענעים. מבט משונה היה לעלמה. דומה שעיניה מסתכלות בך ובכל־זאת אינן רואות אותך. רק אל תוכה היא, היא פנימה, מכוון מבטה. זה היה איזה מבט פנימי.

– איני מפריע? – שאל משום איזה טעם.

לא ענתה תיכף, אחר כך אמרה כמו אל עצמה:

– בביתנו שם היה פסנתר יפה. אבא שלם בעדו דמים מרובים. ליום הולדתי קנו אותו. על אותו פסנתר נגן רובינשטיין פעם אחת, בשעת הקונצרט האחרון שלו. מבין הוא? זה היה באמת לא פסנתר אלא שד! כל כך אהבתיו, כמשוגעה. כמעט כל שעותי הייתי מבלה לפניו, מנגנת, חולמת… כשהצטרכתי לעזוב את ביתנו, כמעט שבכיתי בהפרדי ממנו.

מן החדר הסמוך קראו לה. אך היא לא שמעה והוסיפה לצלצל חרש על המנענעים הגבוהים, ונדמה שטפטפו באויר דמעות־זכוכית.

– ולמה לא נטלה אותו אתה?

– להיכן? מה הוא סח? כלום ידעתי אז, כלום יודעת אני עכשיו לאן אוטל על ידי עבודתי? זה זמן רב שלא נגנתי, זמן רב…

פתאום כפפה ראשה. שתי כפות ידיה נתרו וקפצו במרוצת־שגעון על המנענעים, וסערת־קולות התחוללה, התעופפה מביניהן, וקשה היה לתפוש את הנשמה הנטורפה שצררה בכנפיה…

ואריה! די לך! באי! – נשמע קולו המצוה של סיומה.

נדמה לו לשפרנוב שתפש על פניה צל קל־מן־הקל שצף עליהם ונמס.

התיקה את הטבורט ודוממה הלכה אל חבריה.

הביט שפרנוב לאחריה ולא הבין מה משך אותה אל החברה הלזו? למה פרשה־התחמקה מהם לפני שעה קלה והתיחדה בחשך עם הפסנתר ושבה בכל זאת עליהם?…

פנה אל דלת־הזכוכית שהובילה אל הגן. צרף את שתי פסות־ידיו אל פניו, הנלחצים אל הזגוגית, וראה על המרפסת תבנית פעוטה וחשכה של אשה עומדת נשענה אל המעקה, הכיר בה את ניקה. יצא אליה לאטו ועמד מאחריה.

היא היתה עטופה בסודר עד לחוטמה. בשמים נתלו עבים צחורים וקלים. רוח נשבה ופזרה את שערותיה. הן הזדקפו, התנועעו ורעדו באויר. שם את פסת־ידו על עיניה. אחזה אותה, מששה בידה הקטנה והקרה.

– מר שפרנוב? – שאלה.

– הן.

– יראה נא, אדוני! הרי האביב בא. אני מרגישה אותו כבר.

הסתכל שפרנוב בנשף, נשא עיניו אל השמים הנהדרים, שאף מלא לוגמו את האויר הטחוב, והרגיש שנחיריו מתרחבות ונשימתו מתעכבת מחמת הריח החדש והרענן הממלא את האויר.

– כך. האביב!… אימתי היא נוסעת מפה?

– בעוד חדש. עוד חדש אחד! שם כבר יהיה האביב בכל עזו. לא כך?

– התתגעגע, ניקה?

– איני יודעת. פה השעמום מדכאני.

– בשעת חרום זו רע לו למי שאינו הולך עם מפלגה. זמנם של ההמונים הגיע.

– אח, המפלגות הללו עם קטטותיהם! מה זה נעשה פה מסביב? במטותא, מר שפרנוב, מה זה? איני מבינה כלום. האנשים נעשו כל כך מופלאים, מרוגזי־עצבים. רעים… בבית – גיהנם. אבא נעשה רגזן. אמא מלאה דאגה ופחד בשביל סיומה, בשביל פרעות, בשביל התנפלויות… והרציחות – אלי, אלי!

פרצה הדודה ורוארה אל המרפסת ובקשה משפרנוב שילך ללותה, אם לא קשה לו הדבר. החבורה נתפזרה. סיומה טרוד. קולירים! אין מה להגיד… קפצה ניקה ואמרה שאף היא תטפל אליהם. לבשה זיגה קצרה ושלה לבנה, על ראשה. נזר שערותיה היה מבצבץ מתחת לשלה זו. עיניה נשאו בתוכן את הלבנה, וכלה פעוטה, קלילה, חביבה.

קפצה חיש מהר מן המדרגות, לא חכתה להם והלכה לה לפניהם לבדה והקישה בפסיעותיה הקלות על פני המדרכה היבשה. דומה שביחד עם רוחות האביב הראשונות נכספה להנשא ולרחף אף היא אל אי־אלו מקומות בלי מטרה ובלי מחשבה…

הדודה ורוארה נטלה את זרועו של שפרנוב ונתלתה עליה בכל גופה.

– אח! האביב! הרי מתחילים כבר הימים! – קראה אליו.

– נפלא הדבר. אף ניקה דברה אלי אך זה עתה אודות האביב. מה, עלמות, מבשר לכן האביב? מה הוא מבטיח לכן?

– לכל בן־אדם יש אביבו שלו.

לכל בן־אדם אביבו שלו – חזר שפרנוב בדממה. נזכר באביב אחד. ראשית ימי התודעו אל שרה שלו בעיר ליטאית קטנה. יום, יום היו יוצאים שניהם אל השדה. משני צדי הדרך זרקו צפצפות זקנות את צלליהן, מנוחה ועצבות של ניסן מתעורר. ובנשמה כל כך הרבה שמש, כל כך הרבה גיל! שרה היתה אז צעירה, קלה, גבוהה וזקופה, עם עתרת שערות יפות, עם עינים שקדיות, וכלה מזהירה באור פנימי ויפה. לאן גז כל זה וחלף הלך?

לחץ אליו את יד הריבה שהלכה אצלו והציץ בפניה. על עיניה עם הגבות הצפופות רבץ צל. מבט שחור נצנץ מתוכן, מבט שחור ופנימי, כמו זה שהיה לה בשבתה לפני הפסנתר.

– לאן נשאה הרוח? – שאלה ורמזה לניקה – תמיד היא חולמת. בביתם שורה, כמדומני, איזה שממון.

– היא פורצת בכל כחות נפשה לאי־אלו “מרחקים לא־ידועים”.

– מה דעתו על הזקן שם? עד כמה הבריות הללו דיספוטים הם, נורא!

– אח, לא! היא אינה יודעת אותו. אינה יודעת את האנשים הללו. עלובים הם…

רבינוביץ הזקן – עלוב! ח, ח!… זוכרתני, אף בביתנו היו “סצינות”, אבא היה מגוחך. הוא לא עשה סקנדלים, הוא רק היה מתנפח וזועם. ח! היה בא אלי תמיד בפלנים. “הרי הפרוליטריון, היה טוען, אינו אלא חלק העם כלו, וכלום עמנו כלו אינו סובל?”. מבין, אדוני, את הדיפלומטיה? רצה לעשותני לציונית.

– כלום אביה ציוני?

– דוקא לא. הוא רק פבריקאי, ותו לא. אלא שבציונות אין כל סכנה כרוכה מצד הממשלה, לפיכך דבר אלי על אודות ה“עם האומלל”. ח־ח!.. אמא העלובה! היא כל כך הרבה בכתה במסתרים. היאמין לי? היו רגעים שרציתי לזנוח את הכל. אינו יכול לשער עד כמה ענו אותי אותן הדמעות האלמות והשופעות של האם!

– וסוף־סוף עמדה בנסיון…

– והלכתי.

מרחוק המתינה להם ניקה. השלה הלבנה שלה כבר נשמטה על ידי הרוח מעל ראשה. שערותיה התנועעו שוב באויר ועל מצחה, ובתנועה רגילה היתה מדי רגע מסלקת מעל עיניה את הפאה הארוכה שהיתה נופלת עליהן. דוממים הלכו שלשתם בדומית הרחוב הריקה. בלבו של שפרנוב התחילה מתלבטת איזו חמלה על שתי הריבות הללו. בצער עלומיהן הרגיש. גורל אחד, הסמוי מעיניהן, הילך לקראתן בנתיבות מסתורין, ומצפה להן בקצה הדרך. מזל אחד יעטף את נשמותיהן…

מזלה של כנסת־ישראל הזועם, שלא ידע רחם על כנפי־הזו שלהן3, על פז חלומותיהן…

וחשק מאד לדבר אליהן דברי פיוסים של חמלה ונחמה, והצטער על שלא מצא את הדברים הללו בלבו…

* *

… כשנכנס דניאל שפרנוב אל ביתו היה חשך בכל חדריו. מנורת־הליל בחדר־המטות הפיצה מעל התקרה אור כחול. שרה שכבה על מטתה לבושה בשמלותיה ובעינים פקוחות. נלחץ אל חזה נרדם בנימין. על ראשי האצבעות נגש שפרנוב אל המטה, גחן נשען עליה בשתי ידיו.

– למה אינך שמה אותו בעריסה? ואין את פושטת את בגדיך? – שאל בלחש.

– אך זה עתה נרדם. כל הערב לא פסק מצוח – ענתה אף היא בלחישה ובקול צרוד ויבש.

נקף לבו: למה עזב אותה לבדה כל הערב עם התינוק?

ישב למרגלותיה. תלה עיניו בתינוק, ואמר:

– הוא מתעבה וגדל מיום ליום.

– אבל נעשה קפדני. אפשר מחמת השנים שהתחילו צומחות אצלו. את כל כחותי התיש.

נתן עיניו באשתו. בקש לקרוא מעל פניה עלבון ותוכחה. הם היו רק נוגים־יגעים. בעיניה זעה אך תשוקה אחת לישון. נזכר וספר לה מה שהגברת רבינוביץ שאלה לשלומה ותמהה על שאינה מבקרת אותה.

והיא ספרה לו שהמאסרים והחפושים נתחדשו שוב בעיר. וירה ספרה לה.

וירה היתה כאן.

– הן. תיכף אחרי לכתך באה. שעה רבה ישבה פה, בקבינט שלך. אשה נחמדה!

– אף־על־פי־כן אומר לך שאיני מרוצה מבקוריה התכופים.

– למה? היא אהובה מאד. לא פסקה משאול לשלומך. כלום היא אחראית בעד אחיה הפוליצימיסטער, שהוא מנוול?

שפרנוב התרגז קצת. קם מעל המטה והתהלך בחדר אילך ואילך.

– לא, לא. אני מותר על ידידותה. איני מאמין בה. מבינה את? אחיה אנטישמי מנוול, אבותיה לא אהבו את היהודים. ובכלל… ובכלל… איני רוצה שתצין אותנו מכל היהודים.

– אל נא תצעק ככה. תעיר את התינוק. מאימתי נהיית “לכריסטופוב” כזה?

– אם חדלת את להיות כזו, הרי זה סימן רע לך.

פרש הימנה והלך אל חדר־עבודתו. כשהדליק את המנורה ורצה לעסק בתקוני מחברותיהם של תלמידיו, מצא על שלחנו אי־סדר נורא. התגוללו עליו טבלות־זכוכית, סממנים ומכשירים של צלמי־אור. הבין ששוב עסקה שרה הערב במלאכתה החביבה עליה. מתוך אהבתה הקיצונית אל הילד, ואפשר מתוך שעמום בדידותה, לא פסקה שרה מצלם את בנימין בשכבו ובקומו, בבכותו ובשחקו. לא היה אפילו מומנט אופיי אחד בחייו, שלא הזדרזה לקבוע אותו על הזכוכית. הרי זה היה מעין יומן של צמיחתו וגידולו החיצוניים של הילד. יחד עם זה היתה מנהלת באהבה, בהתמכרות ובדיקנות מיוחדה עוד יומן מחייו הפנימיים של בנה. הברה חדשה שפלט פיו, תנועה חדשה שמעיזה על התעוררות המחשבה במוחו – כל זה לא נשכח מהרשם בפנקס. פעמים היה זה משחד ומלבב את דניאל, ופעמים – מרגיזו בקצונית המופרזה. התחיל מביא סדר על השלחן, מצדד ומסלק מעליו את הדברים המיותרים. מצא את תמונת אניוטה ברמן, מונחת הפוכה על פניה. “אה! וירה…” חשב בלבו. על שלחן עבודתו היתה עומדת תמונת ידידתו היותר טובה, כשהיא נתמכת בפניה הזעירים אל אגרופה המונח על השלחן ומשקיפה אל עולם־יה בזוג עינים גדולות, יפות, פראיות ומלאות חיים וצמאון נפשי טמיר… וירה לא אהבה את התמונה הזאת, ותמיד כשהיתה יושבת אל השלחן, היתה מהפכתה על פניה באיזו קנאות לא־מובנה, המיוחדה רק לנשים. אחר כך נתקל בפנקס אחר שהיה פתוח, וכל הדף היה כתוב לארך ולרחב ובאלכסון ביד אשה פזורת־רוח; התבונן וקרא את המלים: “שפרנוב… וירה… וירה פילינקו…

– את המחברת לכלכה, השדה!" קרא בקול ובהתרגזות.

“מה רוצה אשה זו הימנו?”…

נזכר בבקורה שלפני האחרון. שלשתם – הוא, היא ושרה – ישבו בחדרו, שהיה כלו מלא ריח גליאנטרופ, שנודף מוירה תמיד. זמרה אי־אלו לחנים מאופרות שונות. ספרה אניקדוטות שונות. מן החיים שמאחרי קלעי התיאטרון ומסביבת המשחקים. תוך כדי דבורה צחקה בצחוקה החפשי, הפועם, הרענן. היתה נופלת פרקדן על הספה, מכסה פניה בפסות ידיה וצוחקת כתינוקת. עד שהכריחה אף אותם לצחוק. השתעשעה עם בנימין, פשטה אותו ערום ו“התעמלה” עמו. שפעה רותחת חיות מאשה זו, שכבר עברה את רוסיה לארכה ולרחבה, “התגוללה”, כמבטאה, על כמה וכמה במות תיאטרוניות. כמה פעמים עזבו החיים שרטת בנפשה, ובאו תמיד גלים חזקים ומרקו אותה. אף־על־פי־כן לא עיפה ועוד ידה נטויה לחטוף מן החיים על ימין ועל שמאל… שכח שפרנוב לרגע אותה ההכרה,שהיתה תמיד נוקרת במוח, בשעה שהיה נמצא בחברת לא־יהודים, ההכרה שהוא יהודי והיא נוצרית הנה. המשרתת קראה לשרה אל המטבח. עזבה זו את התינוק על ידיה. תיכף נגשה וירה אליו מאחוריו, הושיבה את התינוק על ברכיו והתכונה כביכול להלבישו. ראשו של שפרנוב היה נמצא באופן זה בין שתי זרועותיה, וברוך נלחץ על חזה. הורידה את ראשה אל בנימין לרכוס את הכפתור מתחת לצוארו, ושערותיה נגעו בלחי האב. “אח, קשה הטפול בתינוקות” – מדברת היא, וחזה נלחץ עוד יותר אל ראשו. פּלחה פתאום מחשבה אחת את מוחו:

“ז’יד”…

פניו הסמיקו.

שרה! שרה! – קרא אל אשתו בקול – וירה גיראסימובנה אינה יכולה להלביש את בנימין. גשי הנה, שמא תלבישיהו את!..

סרה מאליו וירה ואמרה אל שרה שנכנסה:

– מדם שפרנוב! אני איני יכולה, כנראה, מה שיש ביכלתה היא…

ומיד נעשתה רצינית, ושוב לא צחקה.

נזכר עכשיו דניאל שפרנוב בכל זה והריהו מתרגז עוד יותר. קם ממקומו ומתחיל רץ בחדר אילך ואילך בפסיעות מאוששות ומהירות


 

ב.

שעת אחר־הצהרים. שפרנוב יושב בחדר־עבודתו ומתקן את מחברות תלמידי הגימנסיה, שהוא משמש בה בתור מורה. בחדר־הילדים, על מטה קטנה אחת, שוכבת שרה מקופלת כלה ומעסיקה את ילדה. המשרתת הלכה לה, עבודה מיוחדה בבית אין, ושרה זכתה לשעות מתוקות אחדות, שנופלות בגורלה רק לעתים רחוקות: התיחדה עם תינוקה ואיש אינו מפריע. בקול חרישי, כמעט בלחש היא מספרת לבנימין מכל הרהורי־לבה וחזיונות נפשה, כשם שמספרים עם גדול. התינוק הביט אל אמו בעינים גדולות ונבונות. פתאום התחיל מטפס עליה, מועכה, בוססה בידיו וברגליו הקטנות ופורע את התסרוקת שלה. היא זורקתו מעליה בזעם מלטף ובצחוק מאונס כביכול. חביבות עליה בעיטותיו וחביטותיו, שמדגדגות אותה בנועם כזה. נתקל פתאום בדבר מפליא מאד שבעיני אמא. “אמא! בובה קטנה! שתי בובות קטנות!…” והתחיל נוקף באצבע בעינים, כזה שמתכוין לחטט בהן ולהוציא משם את הבובות. שרה התנגדה. נאבקו שניהם.

כשגמר דניאל את תקוני המחברת האחרונה, דחה אותה מעליו בכעס ובקצר־רוח. קפץ ממקומו, והתמתח בכל גופו על בהונות רגליו, כמתכוין להתרומם ולעוף. פתאום הרגיש בדממה השולטת מסביב. משום מה נתמלא המית־דאגה. יצא אל החדר הסמוך, עבר אל חדר־האורחים; וכשלא מצא שם איש עבר אל חדר־המטות כשמצא אף אותו ריק, גדלה דאגתו. על מפתן חדר־הילדים נתעכב וקרא:

– ואתם פה הנכם! – שמח לראות את אשתו ואת בנו שוכבים מכווצים ומכופלים במטה הקטנה.

– א, דניאל!, קראה שרה נפחדה מקריאתו הפתאומית – גש נא הנה ואספר לך מה.

ספרה לו מה שבנימין מצא בתוך עיניה את שתי הבובות. דניאל צחק בקול מטוב לב. קרא לבנו אליו, אך זה אפילו לא נפנה אליו. הפקיע האב את שעונו מתוך כיס חזיתו והגישו אל אזן התינוק. נתרחבו עיני הפעוט. “תּיק־תּק־תּיק־תּק” חקה את הדפיקות, לחץ את השעון בשתי כפות־ידיו ושוב לא סרב לעבור אל אבא. אולם דניאל הרגיש שלא ערב הדבר לשרה, מה שבא להפריע בעדה וליטול הימנה את התינוק. ישב אצלה על המטה, ובנימין ביניהם. שערותיה היו פרועות, שמלתה לא בסדר. התינוק, שהמשחק הקודם מצא חן בעיניו, שוב התחיל מטפס על אמו ורומסה. והיא גם צוחקת גם זועמת כביכול תחת בעיטותיו…

זמן רב ישב דניאל אצל הזוג הזה והרגיש פתאום שיקר הוא לו, כשהוא נמצא סמוך אצלו. ותמה ושמח. בפנה חבויה בערבות נשמתו נחשף פתאום מבוע־גיל. משונה היה לו מה שהיה מתענה בזמן האחרון על ידי הרעיון, שבינו ובין שרה מתרחב איזה מרחק גדול, שעניבת נשמותיהן כאלו נתקה ושניהם נדונו לשתיקת־עולם. משונה ובלתי־מובן. איזו שטות! – חשב עכשיו – למה לשני בני־אדם הקרובים זה לזה לדבר? כשהשפתים מדברות הלבבות שותקים. כלום ברגעי הדממה היותר עמוקה אין זוג לבבות קרובים מדברים בשפה מובנה ומוחשה? – ונדמה לו ששרה אף היא חושבת ככה, ולפיכך היא שותקת מכל הזמן. אפילו פסקה לפטפט עם בנימין בכדי שלא להפריע.

– אתה חור כל כך, דניאל, בימים האחרונים – אמרה אליו בדאגה רבה.

– כשאדם מתקן יותר משלשים מחברות כגון אלו המונחות עכשיו על שולחנו, הריהו עלול אפילו להשתגע.

– למה היה לך לגמור בבת אחת. מוטב לתקן קימעא קימעא.

– תודה רבה. עוד להמשיך ולהאריך יותר עבודה נעימה כזו.

– כלום כל המורים עובדים שם כמותך? זאת היא חולשה דניאל! אם אתה מטפל במה שהוא, אתה מפקיר לו את כל כחותיך…

– ואיך אוכל אחרת! לעבוד כגון אברונין, למשל, אי אפשר. תמיהני שהמסכן הזה עדין מחזיק אצלנו מעמד. יש פעמים ששבועות אינו בא אל הגימנסיה, וכשהוא בא – במחלקה גיהנם, מסתכל הוא בתלמידיו כזאב, מתרגז, חובט באגרופו על הקתדרה – יריד!

– ננו, אברונין! – השיבה שרה – אף בביתו גיהנם. אומרים שמאריה מיכאילובנה שוב ברחה הימנו לפני חדשים אחדים וחזרה, כדרכה. אבל (היא עשתה עוית תיעוב) מוטב שלא נדבר בזוג זה לגמרי. כל העיר מספרת אגדות מחיי־הנשואים הללו. והם – לא כלום. אם יתפס אדם על שקרו, הרי יאדמו פניו לפחות. והם – שקר גדול כזה ממלא את חייהם, והם ממשיכים אותו גלוי לעין כל הבריות, ולא איכפת להם…

לדניאל היה אי־נעים מאד מה ששרה נגעה בשאלה זו.

– אל נא תדיני ככה את הבריות! הרי השקר המוצנע, שרה, גם־כן שקר הוא. חוץ מזה, חוץ מזה… כיצד נאמר? “אל תדונו, שמא…”

– הו־הו! מוסר כזה מנין לך? משפטיך על בני אדם לא היו מצטינים מעולם במדת־רחמים מופרזה.

– כך, משפטי על האדם בכלל… חביבתי! אסור לדון את הפרט כשם שאנו דנים את הכלל. אין בכלל אלא מה שבפרט? כך, כך. אבל בכל זאת… כיצד אבאר לך זה. נאמר, למשל, נו שלכל בן־אדם יש זוג נשמות, לבנה ושחורה. כך, לבנה ושחורה… הנשמה השחורה היא איזו בריה גדולה, גסה, רעה ומסוכנה. וקרני־משוש יש לה כמלקחי־הסרטן… קרני משוש כאלה, ששולחתם לכל צד, לכל עבר,.. והנשמה הלבנה שבו זעירה היא ושולחת קוים זיקים־דקים. הנה, רואה את, קוים לבנים ודקים אלו חיב אדם לבקש ולמצוא סביבו, לאחוז ולהחזיק בהם. אלמלא כך, אין לו תקומה בחברה. את מבינה? מבינה את, שרוצ’קה שלי? – פתאום גחן ונשק לה.

– וקוים אלו כלום אצל כל בן־אדם מצוים הם?

– אצל כל בן־אדם, צריך רק לבקש, לבקש. אמלל הוא אותו בר־נש, ואמללים אף אנו אם איננו מוצאים את הקרנים הלבנות של הנשמה הקטנה והשחורה שלו.

– קרנים לבנות… של הנשמה הקטנה והשחורה… – חזרה שרה בלחש, כרוצה להלום יפה את הדבר הזה. יש שתאמר מלה נאה כזו!.. לפני ימים אחדים התהלך ברחובותינו חינאי אחד. תינוקות רצו אחריו וסקלוהו באבנים, הגדולים התענגו על זה ונצלוהו עד כמה שאפשר היה. לא ראו הבריות את נשמתו הלבנה.

– פשיטא.

– ואם ילמדו בני־האדם למצוא מסביבם את הקרנים הללו, שאלת־היהודים תעבור מן העולם, ואתה עוד כמה וכמה שאלות ארורות. כך?

– א! שכחת אותה השכנה הגדולה והשחורה עם קוי־המשוש שלה. שתמיד יהיו גדולים ושחורים וחזקים… מלקחי־סרטן ענקיים…

פתאום פרצה שרה תוך כדי דבורו בצחוק.

– סליחה. נזכרתי עכשיו במה. היום בבקר היה לי פחד גדול. ישבתי כאן ותפרתי. פתאום אני שומעת צוחה נוראה. אבל מבין אתה, צוחה כזו! ראיתי שבנימין אינו על ידי ונדהמתי! ברגלים כושלות ממש מהרתי אל המטבח, והרי – שוה בנפשך! הסרטנים שקנתה זוסיה לסעודה נתפזרו על פני הרצפה, בנימן עומד באמצע החדר וסרטן גדול נתלה במלקחיו על אצבעו… ח־ח!

– ולמה עוזבת אותו זוסיה לבדו? – שאל דניאל בחרדה – הבא נא, חוקר הטבע שלי! – אמר אל בנו – הראה נא לי את ה“ואַואַ” (פצע, בלשונו) שקבלת בשכר שאיפתך למדע…

רצה התינוק להראות האצבע, שהיה שם “ואַואַ”, טעה והראה את כל אצבעותיו בזו אחר זו. האבות צחקו.

איזו מנוחה שלוה וטובה שכנה בלבות שני האנשים האלה, ולא ידעו מהיכן באה אליהם. כאלו מסתתרת היתה אחר גבם כל הזמן האחרון. זמן רב ישבו ולא הרגישו ברקמת השעות החולפות, באפלולית הערב, ששניהם נתמזגו בתוכה… באה זוסיה. כשנכנסה אל החדר, מבלי לדפוק קודם, נבוך שפרנוב במקצת: לעתים כל כך רחוקות רחוקות היה נכנס לכאן… נטלה המשרתת את התינוק ושרה הביעה את רצונה לטיל קצת. עמדה ממולו בפה מלא מחבנות וסרקה את שערותיה, כשהיתה מתוך כך מפשילה בכל רגע את ראשה לאחור. והוא חשב: היום לא ילך כבר אל רבינוביץ. כל הערב ישאר אתה…

בלבו של שפרנוב הבהבו געגועים אל נשמת האביב ששם מחוץ לחומות האבן האלה ואל האור הזרוע שם על השדות. שרה, שהיתה כל הימים כמעט כלואה בביתה, השתכרה מן הערב, מן השאון, מפני הבריות השונים שחלפו על פניה. נחיריה התרחבו מחמת התעוררות. כמעט לפני כל ויטרינה היתה מתעכבת, מושכת בזרועו של בעלה ומדברת בקלות־דעת: “אלו הייתי עשירה כי אז ערכתי את הבודואר שלי ברהיטים מעין אלו דוקא מעין אלו, אתה רואה שם… יפים ונוחים… אתה רואה שם המקשרת, מחירה כמה? שני רובלים, כתוב. ואני עשיתי כגון זו בעצמי ועלתה לי רק בחצי רובל! מצחיק הוא?”. בפזור רוח שמע שפרנוב לפטפוטה העליז.

– הרי הם פה! – שמעו מאחריהם קול אשה, בשעה שהיו כפופים אל אחת הויטרינות.

סמוך אצלם עמד הזוג אברונין, שעל אודותיו דברו לפני זמן־מה.

אברונין בא לפני זמן־מה מחוץ־לארץ. הכל הכירו אותו בתור איש בלתי־מחוכם ביותר, אך פשוט, צנוע, טוב־לב ואוהב חברה. כשחסר בחברה, איש לא הרגיש בזה, וכשהיה בא – שמחו לקראתו. אך נשא אשה, שאף אותה קודם לכן לא הכיר שום אדם, ותיכף התחילו הכל מדברים בו. בתחלה התלחשו, והיו מגלים מפה לאזן “סודות” על דבר הסקנדלים בביתו של המורה אברונין, על דבר בגידותיה של הגברת. לבסוף פסקו גם להתלחש אודות חיי האנשים הללו והכל התחילו מדברים על אודותם כעל חזיון ידוע לכל, כאילו קירות קיטונם נפלו… במשך זמן קצר אי־אפשר היה להכיר את אברונין הקודם, הפשוט, הנוח והשלו. פניו נעשו עצביים, חלוניים, מרוגזים, והתרחק לגמרי מחברת מכריו. בשפרנוב התחיל אדם זה מעורר חמלה והשתתפות־בצערו, ולכן התקרבו שניהם יחד.

– ואנו הרי בדעתנו היה ללכת אליכם – אמרה הגברת אברונין סמוך לברכתה.

שרה תמהה. זה מכבר שפסקו לבקר זו את זו, ולא עלה כלל על דעתה שאפשר ליחוסיהן שיתחדשו שוב. כנראה חמקה על פניה שלא ברצונה איזו עוית־אי־רצון, שרק הגברת אברונין הרגישה בה, מפני שזו הוסיפה תיכף:

– טוב שפגשנוכם בכאן. לגברת שפרנוב, כנדמה לי, אין עכשיו שום נטיה לקבל אורחים.

– אח! מנין לה זה? אדרבה אני… נחפשה שרה לתקן את עצמה – אלא… יש לי שן כואבת. פתאום תוקפני הכאב, וחולף כרגע.

שמע שפרנוב את ספור־המעשה ע"ד השן הכואבת, הבין לתעלולה של שרה, ואמר:

– בבקשה, בבקשה! הרי חשבנו לחזור הביתה, לא כך, שרה?

כועסת על האנשים שבאו והפריעו בעד טיולם, ועל עצמה שלא יכלה לשלוט ברוחה, ענתה על כרחה הן וחזרה הביתה.

הגברת אברונין חבקה את זרועו של שפרנוב והלכו הראשונים. שרה והאדון אברונין נשארו מאחור.

שרה אברהמ’ובנה! – קראה לה זו שהחזירה אליה את פניה מאחורי כתפו של שפרנוב – היא כועסת בודאי על שגזלתי ממנה את בעלה. אל נא! הרי רק לשעה קלה, ועזבתי לה ערבון. וכי אינה מרוצה מערבון זה? ח־ח!

ולכבוד האורחים הדליקו את המנורה הגדולה שהיתה תלויה בתקרה, ושפתו את המיחם הניקלי הגדול. אך עכשיו הרגישה שרה בחורון פניה של מאריה מיכאילובנה ובידיה הענוגות, היפות והחורות. הן היו כך חורות וענוגות, עד שלמראיתן היתה עולה מאליה מחשבה על אודות עצב געגועים משונה, בלתי מובן ומענין היה הדבר לשרה מה שעל אודות אשה קטנה וחורה זו, הלבושה כלה שחורים, מספרים מעשיות רבות ומופלאות כאלו, וחייה כל כך סוערים. מאריה מיכַאילובנה אהבה כנראה את ידיה, מפני שלא סלקה אותן מעל השלחן. אצבעותיה הדקות היו מלאות תנועה, ואבני טבעותיהן הבהיקו ונוצצו לאור המנורה. אור זה הדליק ניצוצות גם בעיניה השחורות עם ברק האטלס. הביטה בתמיה מסביב ולפניה, ואמרה:

– מה טוב פה אצלכם! מחסי, נאור ונחמד!..

התחילה מפטפטת מתוך דעת זחוחה, ומהללת לפני שפרנוב את כשרונות אשתו לעשות את ביתה לנוה שאנן ולמחסה נחמד. תוך כדי דבורה היתה נוגעת בכל רגע בשרוולו, לפעמים היו אצבעותיה מרפרפות על זרועו. אל בעלה לא פנתה אפילו פעם אחת בדבריה. כשהתחיל זה דובר, היו נכרים על פניה סמני קצר־רוח. פעמים שהיתה נכנסת לתוך דבריו, מפסיקתם באמצע מבלי להתביש ומבלי בקש ממנו סליחה, מה שהעליב מאד את שרה.

– מערכת־כלים כזו – פטפטה – האור, הסדר וכיוצא בזה… בוראים השראה ידועה, שאננה… מי ששומר על הסדר הזה, ועל כל הפרטים הבוראים אותו, מעיד על עצמו שמוקיר את ההשראה הזאת… הרי יש לקנא בהם, לקנא אפשר בהם, בשאננותם! חיים להם בני־אדם נוחים, שבעי־רצון מהמגבת המרוקמה שעל גבי המיחם הניקלי, מהאוליגרפיות שעל הקיר, ושום דבר אינו מעכר את רוחם. אינם פורצים גדר, עד כדי שישכח משהו מפרטי המשטר והסדר הביתי הזה…

לא ידעה שרה אם דברים אלו נאמרו באירוניה או ברצינות. “א, מה שטחית היא, אלהים!” קראה אל נפשה, והתרגזה עליה על שהיא נוגעת בדברה בשרוולו של דניאל.

– אז כשהייתי אצלכם, זוכרתני, מצאתי אף את ביתכם אתם בסדר לא רע…

– הן, לא רע! – השיב אברונין – בשעה שהיא רוצה. מעין קפריז כזה יש אצלה. ימים שהיא מדיקת בסדרי הבית, סובבת כל היום בחדרים עם מגבת בידה, מקנחת את הרהיטים, מפיחה כל אבק קל. ופתאום תמאס עליה העבודה, וביום אחד והיה הבית ל… לתהו־ובהו. מה יש לעשות? אני אומר לה תמיד: קצונות! למה קצונות זו?

הוא דבר על אודותיה כשם שמתאונן אב על משובת בתו היחידה והמפונקה, כשהיה מביט בה בתוך כך בעינים מפיקות אהבה. היא הרגישה כנראה בנעימה זו ובמבטים אלה, הורידה את ראשה במעין התגנדרות, בגחוך קל של מתבישת, מתחטאת ומתפנקת כאחד, והתחילה מתנצלת: כלום היא אשמה? אינה אוהבת את ביתה, מפני שלא התרגלה אל חיים תמידיים וקבועים. כל ימיה נדדה ונסעה בערי האוניברסיטות בחוץ־לארץ. ומה בקשה שם? בעצמה אינה יודעת מה! ומה רוצים ממנה, כלום היא היחידה? איזו עלמה יושבת בימים האלה אצל אבותיה ואינה פורצת לנוע בחו"ל או בערי מולדתה! אנו כלנו “צפרי דניידי” הננו. כשהיא לעצמה איזו קללת אלהים רובצת עליה. לכאורה היא יושבת לעיין בספר. בחדר אור, חום ונחת. גם בנפש שלוה כזו, פתאום איזו תולעת ניעורה בקרבך. דומה שמאחורי הכותל, בבית הסמוך, או הרחק מפה, באיזו כרך רחוקה יש חיים סוערים, עשירים, מעניינים וכובשים את הנשמה… ואת, את לא תקרבי אליהם ולא תדעם. מחשבה כזו עולה פתאום על הלב שלא־מדעת, ועצבות מבלי גבול תוקפתך, עד שאת זורקת את הספר מעליך, הבית מסתאב בעיניך, הכל מסתאב, ואין את מוצא מנוס לך…

אברונין ישב כל הזמן נגדה. מתוך רגז־עצבים מרט את שפמו, סרק באצבעותיו את זקנו, הצמיד אל פניה מבטים נוגים, מפיקים כאב עצור, כזה שחש בשניו ונמנע מהאנח… היא בחשה בכף הקטנה את שיירי התה המצונן ורכזה בו את מבטה, כאלו בקשה בתוכו מה. אחר הוסיפה בדממה וברצינות:

– פעמים שאני חושקת מאד למות…

שני הגברים פרצו בצחוק, הרימה את ראשה וצחקה אף היא, בצחוקה העצביי והדק, כשהחשיפה בתוך כך את שניה הלבנות עד להפליא. “מזויפות בודאי” חשבה שרה על אודותן, ואמרה:

– הגברת אברונין זממה בודאי לעזוב איזו פתקא מענינת, לפני שתאבד־את־עצמה־לדעת, איזו פתקא מקורית כשם שכתוב בכל הרומנים. אלמלא כך לא כדי כל העסק…

– על כל פנים – גמר שפרנוב – היא מאושרה יותר מאחרים, מפני שלא דרך אחת לה, אלא שתים: או אבוד־עצמו־לדעת או… שעם המסע הראשון תעזוב את האופק שלנו. לא כך? ח…

בדברים אלו היה רמז ברור יותר מדי למנוסותיה התכופות של זו מבעלה. ושרה חששה שמא תעלב הגברת אברונין מה שלא חפצה כלל וכלל. פני אברונין הסמיקו וזע על כסאו. אולם אשתו הסתכלה בשפרנוב מתוך רצינות, ושוב פרצה בצחוק ילדה שובבה.

– אדון שפרנוב! – אמרה – מה דעתו עלי. כלום באמת איני מסוגלה לאבד את עצמי לדעת? מה, כלום חלשה אני בשביל זה יותר מדי?

– להפך – העיר אברונין – אני סובר… אני בטוח, אני משער שרק מתוך חולשה עושים שטות זו… החלשים רכי־הלבבות…

מאריה מיכאילובנה עשתה את עצמה כאינה שומעת לו ואינה משגיחה בו, הניחה את פסת־ידה על יד שפרנוב ותבעה ממנו:

– ומה, מר שפרנוב?

שפרנוב זקף עליה מבט שוהה, קבוע, חודר. פניו היו פתאום רצינים. אף פניה היא היו פתאום רצינים. הביטה אליו בלי זיז כל שהוא וחכתה.

שרה צחקה.

– מה זה, דניאל, אתה מהפנז?

העביר שפרנוב ידו על מצחו וחרש אמר:

– נזכרתי בדבר־מה… שטות, אבל פתאום נזכרתי בה!… מאריה מיכאילובנה! היא שאלתני, כך… הנני ואספר לכם מה שנזכרתי.

הוא דבר בקול חרישי עצביי ורתק אליו את הלבבות. פתאום צלצל פעמון הדלת. הנשים נזדעדעו. מפי הגברת אברונין אפילו פרצה צוחה קלה.

נכנס מרגולין. רוק לא צעיר ביותר ולא יפה ביותר. בעל פנים מפיקים בינה ומזג נלהב. בשעתו היה מפרחי חובבי־ציון, אחד־העמי נלהב. היה גם בארץ־ישראל, סבב בארצות המזרח, אחר כך שב לרוסיה ונסחף בזרם הרבולוציה. נתפרסם בתור נואם נלהב ועובד מצוין בתוך אחת הכתות הדמוקרטיות. נפתולי־רוחו לא נגמרו בזה, ומהר בחלה נפשו בחיי הצבור. פרש מהם לגמרי ונשקע באיזה מיסטיציסמוס לא־ברור, באי־אלו חפושים רליגיתיים. התיחד בחדרו עם “הברית החדשה” ועם ספרי המיסטיקים הגדולים שבאומות העולם. בני־הנעורים המפלגתיים היו אמנם מספרים עליו באירוניה, כגון על איזה הפכפך רומנטי. אולם הסִגְסַג האחרון בדעותיו היה סתום ובלתי־מחור להם ולכן רחשו להם כבוד. הנשים אהבו לחזור אחריו. אפשר מחמת פרסומו, שמקסים כל כך את הנשים, ואפשר מחמת שנשמתו היתה פיוטית, רכה, נקבית, מחמת שתנועותיו היו רכות וקולו אף הוא נעים ושלו, מכיון שנכנס הושיבה אותו שרה סמוך אצלה ושאלה: “כוס תה, אדוני?” ועד שקבלה תשובתו, מזגה לו תה, הקריבה אליו רבה. עוגות ומגדנות.

– למה שכחנו, אדון מרגולין? זה יובל שנים שלא ראינוהו – דברה אליו והסתכלה בפניו באיזו התרפסות של ידידות

– פשוט, אני מתעצל לצאת מביתי. למה אין הגברת מבקרת אותי, אם היא ככה מתאוה לראותני?

– כלום הוא מקבל אורחות בביתו? צנוע כזה… – שאלה שרה בצחוק.

– בחפץ־לב – ענה אף הוא בצחוק – יש אצלי מבקרות לפעמים קרובות.

– כלום יש אצלו שם מקום בשביל לקדם אורחות? אני משערת חדרו של רוק מתבודד…

– א! יש לי שני כסאות. ואם באות אלי יותר משתים אני מושיבן על המטה, על השלחן, על מדף החלון.

– הרי זה נחמד! – קראה מאריה מיכאילובנה במחיאת־כפים ובתמיה – אף הנשים יושבות אצלו על המטה ועל השלחן? זה נחמד! אפשר שירשה, האדון, אף לי לבוא אליו פעם. מענין מאוד!… שרה אברהמ’ובנה! נלך פעם אחת אל מוסיה מרגולין. הריהו מרשה, לא כן?

שרה הניעה לה על כרחה בראשה. היא חשבה שמרגולין לא יהיה מרוצה בודאי מבקורי אשה כגון זו.

– אדון מרגולין! אמר שפרנוב – רוצה הוא לדעת על אודות מה דברנו לפני בואו? הגברת אברונין החליטה לאבד־את־עצמה־לדעת.

שוב צחקו כלם. מרגולין שאל:

– זה מענין בודאי, לאבד את עצמו לדעת, לא כך? הגברת אברונין? קצת יותר מענין מאשר לראות חדרי, סבורני אָ?

מאריה מיאילובנה הרגישה באירוניה הקלה שבמלים הללו ונעלבה בנפשה על הצחוק ועל זה שאפילו שום בן־אדם אינו מאמין שהיא מסוגלה למעשה שכזה, אולי חוץ מבעלה. התחילה מפצירה בשפרנוב שימשיך את ספורו, שנפסק באמצע. שפרנוב התחיל מספר. זה היה בשכבר הימים, כשהיה עדין שיך אל האגודה האנארכיסטית הראשונה שנוסדה בעיר N. עשרה חברים היו, ארבע ריבות וששה בחורים. ישבו בדירה קונספיראטיבית אחת, לכל אחד היה חדרו שלו. כל היום היו עסוקים איש בעניניו שלו. הצעירים היו מתפרנסים על פי הרוב בשעורים, הצעירות היו משרתות בחנויות או תופרות. את הערבים היו מבלים יחד באולם הכללי, לפני שלחן אחד, שם דנו והתוכחו על עבודתם החשאית, על שאלות אבסטרקטיות. הריבות היו תוך כדי דבורן תופרות, מתקנות את הלבנים של הצעירים. ויש שמי מהאחרונים קרא לפניהן בספר. פעם אחת נכנסה אל אגודתם עלמה מאחת העירות הקטנות של רוסיה־הקטנה. עלמה זו היתה הרעננות עצמה. ירח זיו. דומה היה שהביאה לנו אתה את ריח שדות מולדתה הברוכה. כשהייתי מסתכל בה, הייתי חושב וחושב הרבה. קשה היה לי להבין את תחבולות המזל העור שעקר אותה מאדמתה הרויה, מחדר הורתה החם, וטלטלה לכאן, לתוך העיר הזרה, הקרה וההומיה… היא כאלו שולחה אלינו למלא את פגימת חיינו, להשיב לנו את הצחוק והילדות, שנגזלו מחברי ביד החיים הקשים. לפעמים קרובות סבלנו מחסור נורא. בפרוטות האחרונות קנינו לחם והטלנו גורל ביד מי תפול החתיכה הראשונה. משערים אתה את זה? נו, וזו הפעוטה, חכלילת הלחיים, שעדיין לא נמחו מזכרונה הלחמניות החמות שאפתה אמה, ולטיפותיה של זו, היא היתה ממתיקה לנו את חיינו הקשים, את מרורנו בצחוקה הרענן ובשוֹבבותה העליזה… אכן, פעמים שהיה חולף על פניה צל, נשקעה באיזו צלמות, וקשה – קשה היה לחלצה משם. אך כעבור הרוח הרעה היתה צוחקת על “שטויותיה”, אתנו יחד…

– והנה… קולו נפסק רגע. שפשף בידו את מצחו ופניו ערפלו.

– והנה – המשיך את ספורו בקול מכונס ורועד – פעם אחת בבוקר, דפקה לה חברתה, שעבדה אתה יחד במשרד אחד, והיא לא פתחה. לשעת סעודת־הצהרים, כשנתאספנו כלנו אל האולם, והיא לא יצאה עדין מחדרה, נפל על כלנו פחד אחד נורא. יראנו להביט איש בפני רעהו, ומבלי דבר זה לזה דבר נגשנו כלנו בבת־אחת אל הדלת ושברנוה… ילדתנו היתה תלויה ברצועות מלתחתה אל התקרה.

התנודד כלו ועצם את עיניו.

– זה לא ישכח לעולם – הוסיף חרש – אני רואה אותה עכשיו. מכנסים קטנים ולבנים־לבנים כשלג נשמטו במקצת מתחת לשמלתה…

קשה היה להבין למה נחרת הפרט הזה במוחו. אולם אותו פרט גופו זעזע מחמת איזה טעם את כל השומעים. פרט זה היה בבחינת סכה זו, שמדביקים בה קצה תמונה מגוללה אל הקיר. קבעו את הסכה, בקיר, ותמונה נוראה נתגוללה מאליה לעינים… מאריה מיכאילובנה חורה עוד יותר. שפשפה ידיה זו בזו כאלו קר היה לה.

– היא היתה בודאי חולה – פסק אברונין בקול מותמח.

הכל שתקו. בכל זאת לא שמעו את דברי אברונין האחרונים.

עצבי שרה היו מרוגזים. לאט, במתינות שטפה את הכוסות אך במחשבותיה היתה רחוקה מפה ופניה היו מרוכזים־רצינים. אימה קלה וטמירה הקפיאה את נשמתה, וחפצה מאד שיוסיפו לדבר על אודות המות ועל מקרי אבוד־עצמו־לדעת. ובכונה להמשיך את מהלך השיחה, שאלה את מרגולין אם מותר לו לאדם מן הצד המוסרי לאבד את עצמו לדעת או לא. מרגולין חייך חיוך כל־שהוא ואמר שברגע המכריע פותר כל אדם שאלה זו בשביל עצמו, על אחריותו, עד כמה שכחות נפשו ושלטונו על עצמו מגיעים. כלום אפשר להתיר או לאסור דבר שאינו מחוור לנו. וכי אנו יודעים מה שם? שם מה? אפס? מוטב, אפס. אבל את האפס גופו כלום טעמנו. כלום הרגשנו בכדי לדון עליו. ואת החיים גופם כלום אנו יודעים? חוץ ממה שדמיוננו אומר לנו הרי אין אנו יודעים כלום, אם כן… אם כן… סוד! סוד כאן, סוד שם. ומי יוכיח?.. אותה ילדה מסכנה בודאי חשבה שהיא יודעת מה מזה, והלכה לה עם סודה… ככה תמיד…

קולו הנוח שטף לו לאט, בשלוה ובעצבות רכה וסתומה. אברונין בפנים מרוכזים וזועמים דפדף איזה ספר ולא קרא בו. שפרנוב תלה עיניו במנורה וזכר בודאי את עברו, את חבריו מאז, ואת זו האומללה… מאריה מיכאילובנה פעמים אין מספר. נשלה מאצבעותיה את טבעותיה ושוב שמה אותן עליהן, טרודה בהרהוריה. שרה שהיתה עסוקה בשפשוף כוסותיה, – צנחה פתאום ידה עם המגבת על ברכיה, הורידה את ראשה על ידה השנית, וכלה פונה כלפי מרגולין, הצמידה את עיניה אל פניו בדברו… על החלון הפתוח התנפנפה היריעה וחרש־חרש זמזם המיחם בפני עצמו.

פתאום הפשילה מאריה מיכאילובנה את ראשה אל מדף הכסא ופרצה בצחוקה הילדותי.

– למה זה. רבותי, נשתרבבו פתאום חטמיכם? – שאלה מתוך צחוק.

פתאום היתה לאחרת. בקצות לחייה פרחה האדמומית. פזרה על ימין ועל שמאל הלצות ובדיחות, שנשמעות לתרי אנפין והמריצה אל כל המסובים לצחוק אתה. אחר כך, התחילה דופקת במקל בספון כלפי חדרה של וירה פילינקו. תיכף נענו לה שלש דפיקות אטומות. ומיד ירדה אליהן וירה ובידיה מנדלינה מקושטה בשרט אטלס אדום וירוק. הקיפוה בשמחה ובתודה, על שנטלה אתה גם את המנדלינה. וירה הבטיחה לנגן, בתנאי שישיר מי. אולם איש מהמסובים לא שר. אברונין רמז לשרה שתבקש את אשתו לשיר. שרה עשתה את עצמה כאינה שומעת, מפני שנקטה נפשה בזה שהבעל אינו מעיז לבקש מאשתו. אז פנה אל שפרנוב. שפרנוב הפציר תיכף במאריה מיכאילובנה שתשיר, אחריו החזיקו כלם. וזו לא סרבה. נדברה קצת עם וירה על דבר הרפרטואר שלהן. השתעלה והתכוננה. וירה ישבה אצל שפרנוב, הרכיבה רגל על רגל, התקינה קצת את הנימין. ופלג זך וצנוע של צלילי־מתכת ענוגים זרם בחדר. אחר כך, כברבור צח, גא ועורג, יצא וצף תוך הפלג הזה הסופראנו הלירי של הגברת אברונין. זאת היתה אחת ממילודיות רוסיה־הקטנה. מילודיה רוית געגועים וכוסף. שוב תקף את כלם רוח של תוגה סתומה. דמות אותה העלמה האומללה מרוסיה־הקטנה התמזגה במוחות האנשים האלה יחד עם נהי זמירות ארץ־מולדתה… נחה על שרה השראת־הרגע. הקשיבה לאנחות הסופראנו וחדלה בנפשה ללעוג לאשה זו ולכעס עליה. נתנה בה עיניה ונדמה לה שעכשיו היא מבינה למה דברה זו קודם על אודות המות והאבוד־העצמי־לדעת. מאריה מיכאילובנה שרה בעמדה קצת רחוקה מהשלחן, נשענה בגבה אל כוננית אחת וידיה משולבות על ראשה. האדמומית הקלילה רצדה על לחייה, אולם פניה מאומצים מאד. בעיניה נדלק איזה ברק מיוחד. נחירי אפה רעדו, וכשהצטרכה להרים נעימה אחת, הפשילה ראשה לאחור כשועת לשמים. וכלה עשתה רושם כתינוקת קטנה קטנה שעשו לה עול גדול גדול, ואין לה אל מי לשוע, ואפילו אינה יודעת כיצד תספר את זה… שרה ישבה בגבה אל השלחן. מאחורי כסאו של מרגולין, פניה אל המזמרת ושאפה את אנחות המנדלינה והשתפכות־הנפש של הסופראנו, שתתה אותן בצמא. באותם הרגעים נדמה לה שיש בחייה איזה יגון נעלם, שאף עכשיו הרגישה בו, ושבחיי הכל יש איזה יגון מופלא וטמיר… הורידה את ראשה באפס־כח אל מדף כסאו של מרגולין, ושערותיה נגעו בערפו ובצוארו. שפרנוב הרגיש בזה, והיה לו זה אי־נעים, הרגיז והפריע בעדו לשמוע.

אחרי שנגמרה הזמרה והצליל האחרון נתק מהמנדלינה וגוע חרישית ומיותם, בדומית החדר, נשארו כלם יושבים זמן־מה שרוים בשתיקתם. לא היה שום רצון שההשראה הקודמת תסתלק. הגברת אברונין התחילה תועה דוממה בחדר. התיצבה בפתח חדר־העבודה של שפרנוב. שם לא הודלקה המנורה. הירח זרח דרך החלון, התמתח ברבוע כחול על פני הקרקע, והאיר רגלי הכסא. מצא חן בעיניה החדר הזה עם הירח שבו. נכנסה, ישבה על הכסא ונשקעה במחשבותיה. נמשכה שרה אחריה. מבלי אמור דבר קמה מכסאה, נגשה אל פתח חדר־העבודה ושאלה:

– איני מפריעה?

– לא – ענתה זו בדממה מתוך החשכה. נכנסה שרה לאטה, ישבה לנגדה אל הספה ואמרה בלחש:

– פה כל כך טוב!

אחרי זמן־מה התגנבה אליהן גם וירה, וגם כן חרש דובבה: “אח, מה טוב פה!”, וישבה אצל שרה. מצא הדבר חן בעיניהן מה שנמלטו מחברת הגברים, ישבו וחייכו והתלחשו בלאט. אולם מהר הסתמנה אף דמות מרגולין בפתח החדר. רמזו לו הנשים שיכנס. אחר כך באו גם שפרנוב ואברונין. הכל שחקו למנוסתן של הנשים והתלוצצו בנידון זה. כלם התישבו על הספה. דחוקים וצפופים. הירח האיר חצאי־פנים, פסת־יד. הבהיקה חתיכת שמלה בהירה. המוסיקה פתחה בנשמתם גן נעול של ילדותם הנשכחה. התחילו מספרים מעשיות על גאליוצינאציות, חלומות, הרגשה־מוקדמת, וכיוצא באלה… עצבי הנשים היו כל כך מרוגזים, ורוח הגברים היתה כל כך סוערה, עד שהדמיון והמציאות עלו אצלם בערבוביה אחת, ולא הבחינו בין זו לזו. על פי הפצרתן של הנשים, התחיל מרגולין מספר זכרונות ממסעותיו במזרח. ספר בקולו הרך, הרועד והסודי במקצת. לאלה שישבו קצת רחוק ממנו, היה נפלא לשמוע את הלחש הזה נובע מתוך החשכה. הוא ספר ע“ד ארץ אורחות־הגמלים, המדבריות, המסגדים והאגדות… ירושלים… ליל ירח לבן. צללים חשכים התכנסו ברחוב הצר בין החומות גבוהות של הבנינים העתיקים והקודרים בין החומות הללו, רחוב צר וחשך זה הלך ישו אל הגלגלתה. הצללים אלמים וכבדים… פה הלך שחוח תחת כבד צלבו, אפשר שבכותל זה עמד נשען לפוש מעט, ומחה את זעתו מעל מצחו… הגן “גת־שמן”, בחשכת ליל ישב פה מלא עצב לא־אנוש… “עד שיקרא התרנגול ג' פעמים תבגדו בי”… והאילנות לחשו עליו בדממה, כמו עכשיו… קולו של מרגולין רעד, נחנק… יבבה יתומה, רפויה וכבושה פרצה באיזו זוית בחשכה וגועה מיד. ואיש לא תמה, ולא ידע מפי מי יצאה. מפי וירה?” או מפי אחר?…

סבל והתרגז רק שפרנוב. עוד מתחלת הנשף הרגיש ששרה, מסבירה למרגולין פנים קצת יותר מדי. אמר לעצמו שאין זאת אלא שטות, שאין זאת אלא פרי דמיון כוזב. אולם את מרגולין לא אהב כבר בלבו, בערב זה. פה בחשכה הלבינה לאור הירח שמלתה של שרה אצל ברכי מרגולין. היא יושבת שם נלחצה אצלו, עיניה נצמדות אל פניו, בולעת כל הגה היוצא מפיו, כמו שם אצל המיחם…

“מה זה! כלום הוא מקנא? אינו מאמין ואינו בוטח בשרה? זאת אי אפשר! זאת היא שטות, שגעון! ואף־על־פי־כן… אף־על־פי־כן… למה הוא מתרגז ככה? הרי סוף־סוף לא נעים לו זה, הרי סוף־סוף הוא סובל… אולם למה בחר טפש זה בתימה כזו: הנוצרי! הרי אין זאת אלא קומדיה מלאכותית, יחד עם רעד קולו, ועם כל טון התפלה שלו. מה לו, למי שהיה חניך בית־המדרש, מה להם כלם (חוץ מוירה, כמובן) ולאגדה הנוצרית, הזרה הזאת, שאינה אומרת להם כלום! למה לגנוב את צערם של אחרים, דמעות אחרים ולהתקשט בהם?…”

מכיון שלוו את האורחים החוצה, ושניהם – הוא ושרה – נשארו לבדם, נלחצה שרה בראשה אל חזהו, ואמרה בגחוך של שמחה:

– מה טוב, דניאל, כשמבקשים אצל אדם את קוי נשמתו הטובה. הרי גם למאריה מיכאילובנה יש נשמה קטנה לבנה… מה אתה אומר לזה?

– השד יודע היכן אצלה נשמה לבנה זו. אף זמרתה, אף געגועיה אינם אלא מעשה התגנדרות – השיב לה בטון נמרץ.

נפחדה הרימה שרה את פניה אל בעלה, הסתכלה בו ואמרה:

– מה זה, דניאל, אתה כועס, אני רואה?

– אני כועס, כשאנשים זרים פורצים לתוך ביתי, והרי אתה נעשה משועבד להם, ואי אתה יכול אפילו לקבול. במקום אחר לא הייתי רוצה כל עיקר לשמוע את פטפוטיו של מרגולין על אודות הנוצרי, וביחוד אותו הזיוף, אותה האונאה! הרי לא יכולתי לשבת במנוחה על מקומי, כל כך הרגיזני. למה בכה? למה? זה הבחור האישישקאי, שאת “הברית־החדשה” התחיל אך עכשיו לקרוא. למה בכה, הטפש הזה? מסורה יש כאן? חנוך? אמונה יש כאן?…

– אין הדין עמך, דניאל! הרי אתה מכיר היטב את מרגולין; אין לך שעה, שאין לו תעתוע־דמיון אחר. עכשיו הוא שקוע בנוצריות… דברים שבלב, דניאל!..

דניאל הרגיש, שבה במדה שהוא מרבה לדבר, גדלה וצמחה בקרבו משטמה אטומה אליה. יותר ויותר התרגז, ונדמה לו ברגעים ההם שאין היא אלא אשה קצרת־בינה, ושנקל מאד להטעותה כשם שמטעים כל ריבה שוטה.

– חוץ מזה – הוסיפה היא – הוא מטיב כל כך לספר. הוא יודע לענין את שומעיו, בכל מה שלא יספר. עד ש…

– נו, מוטב! מוטב! – הפסיק אותה דניאל בלעג עצור, מחמת רגז כבוש – רצונך, בקרי אותו יחד עם הגברת אברונין. אדרבה, מצדי אין מניעה… יכולה לשבת שם על מטתו, ולהקשיב אל מעשיותיו היו המענינות, כאות נפשך.

שרה נרתעה. נעצה בו מבט חודר, וקראה:

– אתה כועס על שום מה ואין אתה יודע מה שאתה מדבר. שטויות אתה מדבר. אל תחזור עליהן עוד פעם, איני רוצה לשמען, דניאל!

קולה היה רסוק אך תקיף ונסער. אזניה הסמיקו מסערת־נפש. החזירה אליו את גבה, מתכונת לצאת מן החדר, תכף תפש אותה בכפה, ואמר בקול נמוך:

– אשמתי, שרה! סלחי לי… עצבי כל כך מרוגזים בימים האחרונים, כל כך… איני יודע מה לי…

לא אמרה כלום. רק הוציאה את ידה מידו והלכה בפסיעות יותר מתונות אל קיטונה.

זמן רב התהלך שפרנוב בחדר אילך ואילך. צר היה לו על אותן השעות הקצרות שם בחדר־הילדים, במטת בנימין, שחלפו כל כך מהר; צר היה לו עליהן עד למכאוב, עד לבכות. למה הן באות לפעמים כל כך רחוקות?… ברור היה לו עכשיו שבמכונת חייהם המשותפים נתקלקל איזה גלגל קטן, איזה וו. ותקנה, כנדמה, אין, אין…


 

ג.

שמש בקר צהלה דרך כל החלונות אל המחלקה החמישית של הגימנסיה היהודית הפרטית. התלמידים מצמצו בעיניהן, מפני שהצליפה עליהן בשרטי־זהבה הרחבים, והכתה אותם בסנורים. שמש שבורה, קדחתנית ופרוצה קצת… פס־אור אחד נמתח באלכסון על פני הקתדרה, נאחז בקצהו ביד־הנחשת של מנעול הדלת, והצית את כלה. שפרנוב תלה בה את עיניו, מצמצן, ולא זז. טוב ונעים היה לו. את כל המחלקה כמעט שלא ראה, אלא אורות וצללים בלבד. הבהיקו לסתות, חוטמים, מצחים, נצנצו כפתרי־כסף על הבגדים… כתמים בהירים וכהים קפצו, התרוצצו והשתברו לנגד עיניו… היתה לו ההרגשה, כאלו בלע דרך נשימתו מלא לוגמו מאורה זו. וקורטוב זה של אורה תסס והתלבט בתוכו, והתחרה במרוצתו עם כדורי־הדם, שבעורקיו.

נער אחד עמד ודבר ודבר, משום מה לא יכול שפרנוב לקלוט היטב את סדר מחשבותיו של התלמיד, ואפילו רצון לא היה לו לכך. “… מחמת סבה זו התחדדו היחוסים בין הפטריציים ובין הפלבים, שלא יכלו למחול את… את… לסבול לא יכלו…” נראה שהסתבך הנער, וקשה לצאת ממבוכתו. וכפתר אחד על בגדו התיז כלפי עיני המורה ציצת חצי־זהב כאלו של הפטריציים הקדמונים… ירד שפרנוב מעל הקתדרה, התהלך בחדר פעם ושתים, כשידיו מסולקות לאחור, מתחת למתניה שלו, התיצב מול הנער והסתכל בו. נתבלבל זה עוד יותר ונשתתק. תמה היה לשפרנוב. מסביב וכאן סמוך יש כל כך הרבה שמש, והנער הזה – גופו הרי כל כך צעיר, גמיש וזקוף כגמא, וראשו העגול כל כך יפה, לחייו רעננות, ופיקס זהב דק על עורן הרך והענוג כלו כאפרסק זה – מה לו ולאותו העבר הרחוק עם מלחמותיו הגדולות!… פתאום עלה על דעתו לשאלו:

– שמע נא, חביבי! סעדת היום? לחם חם בודאי, ריחני, וחמאה לבנה מרוחה עליו, לא כך?

כל התלמידים הרעימו בצחוק. צחק אף שפרנוב. הנער המסכן נתאדם ולא ידע אם לצחוק גם הוא או להעלב… שפרנוב תפף על שכמו מתוך חבה, עודד אותו, ואמר לו לשבת.

צלצל הפעמון וברגע נמלאו החצר והפרוזדור שאון־צעירים עליזים. אהב שפרנוב את האספסוף הצעיר הזה, אהב לטיל בשעת ההפסקות, בתוך הפרוזדור או בחצר, בשעה שבני־הנעורים הללו, בעלי הראשים העגולים והגזוזים, הגויות הזקופות והיפות המו וסאנו מסביב כיער לבנות צעיר…

אחרי גמר השעור חבש שפרנוב את כובעו לראשו, ובלב הומה מגיל סתמי, כמלא יין חדש תוסס, נזדקר החוצה. רגע נתעכב על מפתן הדלת, מצמץ את עיניו כלפי ענני־הנוצה הלבנים, שנתלו ממעל לעיר, גחך ופסע הלאה. מרחוק ראה את המורה לדת־אל הולך לקראתו, ועשה העוית־אי־רצון, כאלו רבב עלה על החמה… זה היה רוק זקן חולה, צנום, יבש וזעום. התלמידים לא אהבו אותו. ושפרנוב בקש דרך להמלט מנגד עיניו. דומה לו שאדם זה מפריע מראות את החמה. אולם הוא קרא לו כבר מרחוק, ושפרנוב התרגז.

תיכף התחיל מתאונן על מנהל הגימנסיה ועל התלמידים. הרי אין אלו תלמידים, אלא איזו חברה של…של… חמסנים! ממש… ארחי־פרחי… בלי אבק של כבוד, דרך־ארץ, כאלו לא אתה הנך המורה… בריונים! זה שהאדון מטיל עמו, זה מה שמו, פינס, הוא הראש והראשון. הושבתיו על הספסל האחרון, אצל הקיר, בכדי שלא אראנו לפחות. מה עושה הלז? רוקק ממקומו על הלוח העומד אצל הקתדרה… מבין הוא כחה של רקיקה זו? יקחהו שד… וכל החברה – או ה, צחוק… אדוני עושה עמם “מחזקות”, ואני הייתי דן אותם ב… ב…

הוא דבר בקול יבש כמוהו גופו, בקול מוצץ ומיגע.

– אבל למה הוא מורה לא־יצלח כזה? – קרא פתאום שפרנוב בקול גדול קצת יותר מדי וכלו מרתח – למה בחרו התלמידים רק את שעורו… רק את שעורו הוא בשביל לירוק על הלוח?…

הלז העמיד עליו פנים תמהים, נפחדים, ופרש בכפיו מחמת מבוכה, כאובד־עצות. מיד נתחרט שפרנוב על כעסו זה, שפרץ כמעט שלא ברצונו, המיך קולו ואמר בפיוס: – טוב, טוב! אדבר עם פינס. אעיר למוסר אזנו, בודאי, בודאי… התרגזתי קצת יותר מדי, יסלח לי!.. שלום!…

כשנפטר המורה ממנו, הרגיש שפרנוב ששלות־הזהר כבתה בו. מרוגז היה על עצמו, על שהעליב את המורה המסכן הזה, ועל עצביו המרוגזים… והרהר שאלמלי אפילו היה המורה לדת־אל פדגוג טוב, אף־על־פי־כן לא היה מצליח בשעוריו. תחת שכבת המים שכסו את האדמה אין מקימים כבר סכר. את הרוח הזרה, את התרבות והמסורת הנכריות בולע הילד יחד עם האויר. הן נכנסות אל נשמתו, אל כל חללו דרך העינים, דרך האזנים, דרך בית־הבליעה שלו… נחוץ לפתוח חלון ולהכניס זרם אויר חדש וחזק, כדי שכדורי־הדם העברי יסמיקו יותר, ירבו ויעצמו, אולם חלון זה היכן הוא?… לאיזה צד נפתח אותו? צפונה או דרומה? מערבה או נגבה? אסון אחד יבוא לנו מכל ארבע הרוחות. על כדור ארצנו אין חומצן בשביל כדורי דמנו! חנוק נחנק בכל אתר ואתר…

ושוב התחילו מחשבותיו סובבות באותו ההיקף הקבוע שסבבו, וחזרו וסבבו בו בימים האחרונים, עד למכאוב, עד לבחילה. והנקודה המרכזית, המבוקשה כאלו נעלמה מהן… שוב לא ראה את החמה, לא בלע שוב מלא לוגמיו את אורה… קלטה אזנו איזו צוחה ברחוב – עמד והסתכל לצדדין. ראה איזה צבור אנשים, וחשב כבר בדאגה: איזו התנפלות בודאי. איזו שביתה, או תשחורת הבולשת… פגע בחילי הגדוד הארבעה־עשר וצמרמורת חלפה על כל גופו. גדוד זה בא אל העיר לפני חדש על מנת להשקיט את הלבבות ולהרגיע את בני־הנעורים. וכבר הספיק להלקות את האסירים הפוליטים, להלקות במסירות־נפש כזו עד ששנים מהם פרחה נשמתם אל עולם האמת… ומיום בואם לא נסתלקה מעל היהודים אימת־הפוגרום… עוד יותר קשה היה לשפרנוב להפגש עם מי מצעירותינו או צעירינו ולהציץ בפניהם; דומה שכל אחד מהם נושא בחזהו לא לב אלא חומר מפוצץ, דינאמיט… אצל איזו אומה ולשון מהלכים צעירים ותינוקות ממש בפנים מעותים כאלה, עם משטמה כזו בעינים? דרמה מתגוללת ומתפתחת לפנינו; אל תכליתה, אל מגמתה עצמן לא הגענו, יש לצפות לאיזו Dea ex machiha מבעיתה… מה יהא הסוף? לפעמים נדמה לו שהצעירים ברצותם לבער אחרי הרעה, מדליקים מדורה גדולה, ובעצמם קופצים לתוך האש…

על קרנות הבתים, בזויות הרחובות היו מדבקות מודעות גדולות של התיאטרון המקומי. אותיות דם גדולות בנות אמה. צוחו אל העוברים: “שילוק הסוחר מוינידיג”. שפרנוב חשב: יבאו אחינו בני־ישראל אל התיאטרון, יבואו אחינו הכרסתנים ובעלי הקרחות הנוצצות, תבאנה אחיותינו חשופות־שכם, ויכוננו את לורנטיהם ומשקפיהם אל הבמה, ימחאו כף. אחר כך, ינוחו בשלום על משכבותיהם. היחרד לב אחד מהם, התגזל שנתו בגלל מזלו של שילוק, שלבו אש אוכלה, עלבון־נצחים כמדורת עולם יוקדת בו, ונפשו תכלה לנקמה?…

“יהודים… א, יהודים שלוים ואמללים!…”

אחר הצהרים הלך שפרנוב אל רבינוביץ. כשנכנס אל הטרקלין מצא את הגברת רבינוביץ בחברת מטרוניתות אחדות. בקצה החדר השני לפני הפסנתר ישבו ניקה והסופר זליגמן. רצה שפרנוב לגשת אל האחרונים, אך גברת הבית אחזה מתוך קרבה יתרה בשרולו והושיבה אותו אצלה. מכאן למד שעיפה להעסיק את אורחותיה, והרי היא מצפה לעזרה הימנו. ישב ושתק.

– נו – פתחה הגברת רבינוביץ – יספר נא, מר, מה נשמע?

– אצל מי?

– בכלל. נאמר, אצלכם הציונים? מה מצבה של הציוניות עכשיו? האידנא כמדומני נשתקעה תנועה זו קצת. אפנה אחרת באה לעולם, ח־ח…

נתן בה עיניו והשיב:

– הגברת רבינוביץ! כלום באמת מעסיקה אותה כל כך השאלה ע"ד הציונית. ואם לא אשיב לה, חלילה, יצר לה?

– לא, לאו דוקא, במדה כזו… – ענתה בגחוך קל מתרפס. מבטו התקיף והחודר הביאה במבוכה.

– ואני, אדרבה, מתיחס אל השאלה הזאת באופן אחר לגמרי, כידוע לה. הילכך מוטב שנעסיק זא"ז באיזו שיחה אחרת, לא כך?

– ילך לו. הוא זועף היום, איני אוהבת אנשים זועפים.

– וכי זאת היא חפשה זמנית, או פטורים לצמיתות? – שאל בצחוק.

– לזמן מגבל – ענתה אף היא בצחוק.

קם ונגש אל הפסנתר, שזליגמן ישב לפניו ולמד באצבע אחת איזו מנגינה, זה היה צעיר מגולח שפם, עם עינים מפיקות תבונה ובעל נמוס טרקליני. אחד העתונאים היותר טובים ברוסיה. היה עובד כל הימים בעתוני הבירה היותר גדולים, עד שנמשך בזרם התנועה הציונית, מגודל מילדותו בסביבה זרה, מחונך על הספרות והתרבות הרוסית, הוא היה אחד מאלה שמצאו בלבותיהם נתיבות־תעלומה אל הדרך המובילה אל עמם הרחוק.

– יבקש נא את m-lle רבינוביץ ותנגן לפניו מנגינה זו – פנה אליו זליגמן – יפה! איזה נעימה יש לה…

ניקה נענעה בראשה בשלילה.

– זה לא יכשר כלל בעיני מר שפרנוב. אני נעלב m-lle בירוניקה! – קרא זליגמן – לפני היא מנגנת ולא איכפת לה אם יכשר בעיני או לא. סמן שאינה מאמינה הרבה בבינתי. מה?

ניקה לא ענתה תיכף, כאלו נמלכה בלבה אם לענות, ואמרה:

– את האדון שפרנוב אני מתיראה, ח־…

– הא כיצד?

הסתכלה בפני שפרנוב ובפני זליגמן חליפות וגמגמה:

– כך…

הקריבה את הטבורט אל הפסנתר והתחילה מדדה האצבעותיה4 על פני המנענעים.

– אבל, ניקה מה היא מתיראה ממני? – שאל שפרנוב בקול נמוך ובמפגיע.

כבשה פניה בפסנתר, ואמרה:

– הוא ציוני נורא.

צחוק פרץ מפי שני הגברים.

הביטה אליהם ניקה בפנים מחייכים מתוך מבוכה קלה, ואמרה כמצטדקת:

– באמת, ציוני משונה הוא, האדון שפרנוב… נדמה לי לפעמים שיש ברצונו לבלע את כלנו חיים, או שמתכוון לקברנו חיים. פנים כאלה יש לו…

רעם של צחוק פרץ מפי שני הגברים. ברגע זה נכנס וולודיה ונגש אליהם.

– הרי זו סתירה, ניקוצ’קה! – אמר האח מאחר שספרו לו את דבר צחוקם – אם הציונים יהיו מקברים את היהודים, ציוניתם מה תהא עליה? הרי את מהרסת את כל התיוריה שלהם…

– אָ, אלו יכֹלתי האמת להרסה! – קראה היא.

– האמנם? מאימתי היא אויבתנו? – שאל זליגמן.

– לא. רצוני לומר, את כל התיוריות. את כלן הייתי רוצה להשמיד. קשה כבר לנשום ברוחה. כל אחד עם התיוריה שלו, רבונו־של־עולם! ציונים – סוציאליסטים, בונד, סוציאליסטים־רבוליוציונרים, פועלי־ציון, ציונים… והשם יודע עוד! הן מאפילות על החיים, קשה לראות את השמש בגללן. מבינים אתם, יש שנדמה לי, שהכל מהלכים מקושטים באיזו תלבשת מיוחדה… לכל אחד תלבשת מיוחדה והכרחית. רק אני לבדי הולכת ערומה ביניכם…

ניקה דברה בהתעוררות, ועל לחייה זעה אדמומית קלה. אפילו לא הרגישה בקוצה שנשמטה מעל רקתה על עינה האחת.

חבק וולודיה את צוארה, משכה קצת אליו, ודבב:

– אינך יודעת, אחותי, איזה מלאך טוב עמד על עריסתך ושמר אותך מכל זה…

אחרי רגעים אחדים הוסיף:

– אח, אחותי, אחותי! יש שתורת־החיים שהאדם בחר לו, טעונה על שכמו כצלב כבד…

– רבותי! שמא יודעים אתם, מה מציגים היום בתיאטרון? – פנתה אליהם פתאום בשאלתה אשה אחת מקצה הטרקלין השני.

שפרנוב נגש אל החלון. עמד מאחורי הוילון, והסתכל החוצה בעינים הוזות, שאינן רואות כלום. מחדרו של סיומה הגיעה המולה אטומה. שם לא פסקו ה“חברים” מוכוחיהם הנצחיים…

שמע מאחוריו רשרוש שמלה ודרישת־שלום, והחזיר פניו. אשה צהבהבה נגשה אל הגברת רבינוביץ בפסיעות טופפות. הסתכל בה מאחוריה ותמה לגזרת־גופה הדקה והיפה, עליה היתה שמלה ירוקה, מהודקה היטב, ועתרת שופעת של שערות צהבהבות היתה עמוסה על ראשה מתחת למגבעת. החזירה זו את פניה, ועיניהם נפגשו: וירה פילינקו.

הנשים שמחו מאד לקראתה. כל אחת השתדלה לפנות לה מקום סמוך אצלה.

– עברתי במקרה על פני ביתכם ו… וחשבתי ש… זמן רב לא הייתי אצלכם…

– הרי זה באמת נחמד מצדה! אני שמחה מאד – אמרה הגברת רבינוביץ בסבר פנים מזהירות.

וירה גיראסימובנה! את מר שפרנוב ראתה בעד החלון? – שאלה אשה אחת בתמימות מעושה, בגחוך של התרפסות ובלחישה שנשמעה לכל.

– הן, ראיתיו בעד החלון – ענתה זו בלי מבוכה.

פני שפרנוב נתעוו מכעס. וירה לא אהבה להרגיש בהצנע. בחוג המכרים בחוג המכרים היתה ידועה במקצת התיחסותה אל שפרנוב. לפיכך היתה שאלה זו לא־מנומסה ולא־במקומה מצד אשה סקרנית זו.

– למה אינה נראית כל הימים? – שאלה גברת הבית.

– איני יודעת בעצמי. אתמול שרתי ב“קלוב האצילים”. אחרי הקונצרט התהוללתי כל הלילה בחברת האופיצירים ונשיהם של הגדוד הארבעה־עשר. זללנו־וסבאנו אמש באחד הריסטורנים שמחוץ־לעיר. יגיעת־כח חזרתי עם עלות־השחר הביתה…

הנשים אהבה תמיד לשמוע מפיה ספורים כאלה מחיי החברה הזרה להן, באיזה מין סקרנות, שיש בה אבק קנאה. “אך אלה הם חיים!” היו דובבות עיניהן המפיקות התפעלות. אולם הפעם עשו דבריה רושם כבד. ביניהן היו הרבה אמהות שבניהן ישבו בבית־הסהר, או שהיו עתידים ועומדים להאסר. לכן נשארה אחרי דברי וירה דומיה מעיקה ובלתי־נעימה מאד שוררת בבית. וולודיה קרא ממקומו בגיחוך של תיעוב:

– הגברת יודעת שגדוד הפראים הזה בא אל עירנו, בכדי להלקות את צעירינו?

– ככה? – שאלה וירה בתמימות ונבוכה עצת – משונה!… הם באמת כל כך נו־ר־א־י־ם…

רבינוביץ ראתה את הבלבול, והתחילה פתאום מביעה את התפעלותה בכחות הארטיסטיים של הלהקה התיאטרונית, המתארחת בעיר.

שפרנוב הסב ראשו אל החלון, ונרגז שאל את נפשו, מה ליהודיות הללו ולמשחקת נכריה זו, שהן מתרפסות כל כך לפניה?… על פי צרופי־רעיונות, נזכר פתאום ואמר בקול רם:

– גבירותי! מי מכן שאלה קודם מה משחקים היום בתיאטרון? נזכרתי…

הגבירות הפסיקוהו, יודעות הן כבר שמשחקים את “שילוק”… זה נורא! זה עול! בשעה שהימים אינם כתקונם, בימי פורעניות אלו להציג דברים אנטישמיים כאלה! תועבה…

כשנשתקו הנשים, אמר שפרנוב לאט־לאט, לא בקול רם, אולם הכל שמעוהו:

שילוק הוא הטפוס העילאה, האידיאלי של היהודי הטוב… הנאמן…

– מ־מ־מה? – שאלוהו תמהים. הכל נתנו בו את עיניהם. באותו רגע התבונן שפרנוב שהדודה ורורה נכנסה דומם אל הטרקלין מחדרו של סיומה, והתיצבה נשענה בשתי ידיה הפשוטות על גבי הפסנתר, ומפני שעיני הכל היו נטויות אליו, הביטה גם היא בצפיה אל פניו.

– יהודי, בעל רגש לאומי מפותח חש בלבו מה שחש שילוק בשעה שהשחיז את סכינו לחתוך בשר נוצרי. יהודי הרי זה מין אדם, שלבו – גיהנם של תאות־נקמה, שידיו מתכוצות מאליהן לאגרופים, ועל שפתיו לא תדום הקללה… יהודים אחרים אין!

זליגמן לחש בלגלוג על אזני ניקה.

– מה יש בדעתו עכשיו, לאכלנו או לקברנו?

– חביבי! הפרזת קצת על המדה – העיר לו וולודיה ממקומו.

זרק שפרנוב את מבטו לתוך כנופית הנשים ונחה עליו דעתו. הן הסתכלו בפני וירה מבולבלות, מתרעמות, משדלות; "אבסורדים כאלה… אי־סבלנות כזו היא עון פלילי… מה זה, תיורה חדשה? – התלחשו ביניהן.

– למה אתן רוגשות ככה, גבירותי? הנכן סולחות לכל המין האנושי מלב טוב. ינסה נא מי להשמיט איזו נוצה מכובעכן, התסלחנה לו? אמורנה האמת? Pardon!… שכחתי! הרי היהדות אינה נוצה של כובע…

ווירה גיראסימובנה היתה קצת נבוכה. מה שחושבות עליה היהודיות אמנם לא נגע בה כלל. היא בכלל לא היתה מתרגשת מדעתו של מי־שהוא. רע היה לה רק מה שדברי שפרנוב היו, כפי שהרגישה במזיד מכוונים לה, רק לה. העמידה פנים תמימים ואמרה אל הגברת רבינוביץ:

– מודה אני שאת “שילוק” אינו אוהבת.5 יש שם משהו שאיני מבינה אותו, שאיני תופשה אותו… רבים ישנם שאינם אוהבים את היהודים, אם בצדק או לא בצדק… איני יודעת, באמת, לעולם לא עיינתי בזה.

הגברת רבינוביץ הרגישה, שמושכות השיחה נשמטו מידיה, ולפיכך באו לידי תקלה, הזדרזה ועמדה על המשמר. שאלה את זליגמן מה הוא כותב עכשיו, למה אין פוגשים שוב את שמו בעתון “רוסי” שהיה מעוזריו הקבועים.

– נמאס עלי להיות מחותן על חתונת־זרים. ה“זימסטבה” הזאת, ה“איספראבניקים” הללו וכיוצא בהן, – מה לי ולהם? כשאני רוצה לדבר על השאלות המסעירות את דמי – בולמים את פי. מצאתי לי זוית צנועה, את “השחר” שאני מוציא, ושם אני מרגיש את עצמי כאלו אני בביתי. המדוכה אינה גבוהה כל כך, מספר קוראי אולי לא יעלה על מאות, אבל הרי “בתוך עמי אני יושב” ואל חברי אני מדבר…

וולודיה פתל את שפמו ואמר בצחוק לעג קל:

– חוששני, מר זליגמן, שסופו להיות יהודי טוב ועתונאי רע.

הערה זו לא ערבה לזליגמן ביותר. פרש את ידיו כרוצה לומר: “באין ברירה..:”

זקפה עליו ניקה זוג עינים ממצמצות ובוחנות.

– מר זליגמן! – אמרה – רצונו שאומר לו דבר־מה?

– בכבוד.

– הוא לא יכעס?

– אָ!

– בלב־ולב הוא מדבר. הפעם אין בו נכונה.

– הא כיצד?

– ככה. אין נכונה בדבריו. אומרים עליו, שהוא אחד העתונאים המעולים ברוסיה, שיש לו כשרון. כיצד אדם מזלזל בכשרונו? מה חביב על אדם יותר מכשרונו? אלא, סתם…

– מה משמע אלא? סתם זה מה פרושו? – שאל זליגמן מרוגז כבר.

– יופיטר! כועס אתה – אתה החייב – העיר וולודיה.

– לא. איני מבין לכונת אחותו. מה מאנס אותי לקבור את עצמי באיזה “שחר” קטן כזנב הלטאה. עם אי־אלו מאות או עשרות הקוראים שלו, מה? מי?

– פחד מר שפרנוב ודכותיה עליו, שמא יאכלוהו או יקברוהו חיים, ח־ח־ח…

צחקו. עוית בת־רגע חופה על פניו של זעליגמן, אולם מיד פרץ אף הוא בצחוק –

המשרתת הגישה טסות תה. כשנגשה אל וירה, מאנה זו לקבל את התה, ובקשה להציג את הטס שלה על השלחן הקטן הסמוך אצל החלון, בכדי שיצטנן. שפרנוב הרגיש בזה ועזב את החלון… נגש אל כנופית הנשים, והקשיב אל שיחתן ברוח פזורה.

–… ובמסכיה שלו שנשא אל חזהו – ספרה מטרוניתא אחת ממה שקראה בספר – במסכיה שלו היה קומץ של אפר. כששאלוהו על זה, אמר שזו היא אהובתו, אהובתו ששרף אותה אחר מותה.

– הרי זה מבעית! – קראה אחת השומעות – שוו בנפשכן: נשף־חג, מחולות, מוסיקה וכיוצא בזה, ואדם זה סובב הולך בין כלם עם אפר אהובתו הנשרפה. “זוהי אהובתי”… נורא!

– ואם לנשוב בקומץ זה הכי יתפזר באויר… אטומים, אטומים… על ראשי המחוללים, על זרועות המנגנים, על בקבוקי המזנון… אטומים מגופה של זו. והלה אומר: את אהובתו הוא נושא. מבעית!…

תקפו שעמום. נגש שוב אל מקומו הקודם לפני החלון. אצל הפסנתר בין הצעירים נמשך איזה וכוח. זליגמן דבר:

–… למה אין רוסים גרועים או רוסים טובים, ואנו נחלקים על יהודים טובים ויהודים גרועים, שמע מינה שמצדנו המשונה דורש מכל פרט שלנו הכרה ברורה ביחוסו אל העם, ביחס שיש בין כל מעשה שהוא עושה, בין כל פסיעה שהוא פוסע ובין עמו שלו, אל נא נט בוכוחנו הצדה. אני שואל אתכם, למה אין בין היהודים איזה אדריכל מפורסם? אפילו מהנדס אחד אין לנו שיתרומם למעלה ממדרגת מוכשר. האינסטינקט הלאומי, העור והעמוק לא הוציא כחות־יצירה גדולים בשביל נכסי־אמנות דלא־ניידי, שאינו יכול להכנס לתוך אוצרו הלאומי של עם נודד. עם כזה יוצר רק במקצועות הספרות, המוסיק, הפסול…

– נדמה לי שגם זאת היא אגדה, ע"ד גדולי הספרות והאמנות מן היהודים – אמרה ניקה – ובאמת איפה הם יוצרי־התקופה, גאוני־הדור מן היהודים?

– היו כאלה – ענה זליגמן.

– ח־ח! – צחק וולודיה – היהודים הלאומיים מתפרנסים משיירי העבר. כבעל־בית אמיד זה שירד מנכסיו ונשארה לו רק שחצנותו בלבד. יאמר נא לי במטותא: יש לכם עתה איזה גדול אחד, גדול הדור, תל־תלפיות האומה, כגון למשל תולסתוי אצל הרוסים?

– ישנו, וולודיה! – קראה ניקה בצחוק – מארקס! אצל סיומה ראיתי ספריה שלמה של קוטסקים. בכל פנה: קויטסקי, קויטסקי… חמש פרוטות לקויטסקי

– ושמא גורקי או באלמונט שלך? – השיב וולודיה.

נגשה וירה אל השלחן הקטן שעמד סמוך אצל החלון, מעומדה לגמה מן הטס שלה, ורטנה דרך שניה, מבלי פנות בדבריה אל מי שהוא:

– אני יוצאת אל הגן. צריכה אני מאד לדבר אתו. אני מחכה לו שם…

רצה שפרנוב להראות לה שלא שמע כלל את דברי־לחשה, נפנה תיכף אל המתוכחים ואמר:

– רבותי! לפני רגעים אחדים עמדתי שם אצל הנשים ושמעתי אותן מספרות מעשה כזה: אדם אחד בא פעם אחת אל איזה נשף ועל חזהו היתה מסכיה ממולאה אפר אהובתו שנשרפה אחר מותה. מעשה זה עשה רושם מפחיד על השומעות. איך שתרצו, הרי זה באמת מבהיל קצת… רבותי! אנו איננו דומים אפילו לאותו אפר יקר שמכונס ומשומר בתוך מסכית־הלב. אשה אחת שאלה שם בחרדת־לב: ומה אם לנשוב באפר זה, הרי יתפזר על האורחים, על המשרתים, והיה כלא היה… חיינו, רבותי, הם אותה האגדה המבהילה… אובדים ותועים אטומים, אטומים… אפילו הלוז־שבשדרה אבדה לנו! רעיון המרכזי של האומה, של טובי בניה – היכן הוא? מיותם עומד דורנו בלי פרנס, בלי אישיות מרכזית. יפה שאלת, וולודיה, הדין עמך…

תיכף החזיר את ראשו אל החלון, תפף באצבעותיו אל השמש, ועיניו לא ראו כלום לפניו ואזניו לא שמעו כלום מאחריו.

עבר איזה זמן, ולא הרגיש בצללי הערב שהתעבבו מסביבו. כשהסתכל לצדדין – כבר דלקו בטרקלין עששיות האלקטרון הנהדרות. ניקה נגנה לפני הפסנתר “בארבע־ידים” עם זליגמן. באו עוד אורחים ואורחות, על השלחן סמוך אצלו עמד ספל תה מורק למחצה ווירה לא היתה בבית.

שלא־מדעת פנה ללכת אל דלת הגן הסמוך אל הבית. פתח אותה בהיסח־הדעת ויצא אל המרפסת. בגן לא דלקה עדין מנורה. רק משני חלונות הטרקלין התמתחו שתי רצועות אור רחבות, שנשתרבבו וזעו על גבי צמרות־האילנות המכוסים בעלים רכים וחדשים. העלים הבהיקו תחת פסי האור בירק בהיר פנטסתי, המרפסת היתה חשכה. פתאום הרגיש באיזו אשה שעמדה לא רחוק הימנו; נזכר בוירה ורצה לסוג לאחור. אך עד שעשה פסיעה אחת אחורנית, הרימה האשה את ראשה, הזדקפה, ועשתה פסיעה אחת אליו.

– כמדומני, הגברת… ה“דודה ורורה”?

– הן. טוב שיצא. טוב!

– למה?

– כך. רוצה אני לדבר עמו.

קולה היה נפעם ורותת. ובתנועה עצביית אחזה בבגדו.

– שמעתי כל מה שדברתם שם, אדוני ואותו הסופר, מה שמו… זליגמן. עכשיו אני עומד כאן ומהרהרת ומהרהרת… יודע הוא, רע לי. קשה לי מאד!

זמן רב שחקה באצבעותיה והתקשתה למצוא את המלים הנצרכות לה.

– כשהלכתי מפטרבורג לכאן, התחילה שוב, אל תחום־המושב, חשבתי שדרכי כל כך ישרה, שהענין שלי כך פשוט ורם… עכשיו אני רואה שאינו פשוט לגמרי. צריך ללמוד, ללמוד הרבה, ואני איני יודעת מאומה, מר שפרנוב! מה אני יודעת מהעם העברי, מדברי ימיו? לא כלום. רגילה הייתי לומר: “אני עובדת בתוך העם”, ואת העם לא ידעתי…

תוך כדי דבורם ירדו מן המעלות והלכו בחשכה באחד משבילי הגן הצרים. הוא שתק ואבה ליתן לה לדבר כל אשר עם לבה. עמדה פתאום.

– שוּר נא, אדוני. – עמדה והצביעה על חלון אחר בבית, שדרך וילונו הסתכן אל הגן אור קלוש וירוק – שם יושבים ומחכים לי. הם אינם יודעים שאני כאן. אבל אני לא אשוב אליהם היום. קשה ביניהם להרהר. עוד עולה וצומחת שם לפני העינים איזו מחיצה ואין אתה רואה כבר שום דבר. קשה לך כבר להתחיל ולהרהר מחדש. ואיני יודעת כיצד מתחילים. היכן היא נקודת־הפתיחה. אלו ידע מה קשה לי לפעמים!… מה לי לעשות? מה לי לעשות?…

שפרנוב, שהלך אחריה בנתיב קצר, שמע את חריקת אצבעותיה ונתמלא עליה חמלה. נסה לדבר אליה, אך היא הפסיקה אותו בתנועת־יד:

– אל נא ידבר! אל נא ידבר! הוא אינו יודע לומר לי כלום. שם אצלנו בפטרבורג, במוסקוי ראיתי אקספלואטטורים. אלו היו אקספלואטטורים!… מבזבזים זהב, זהב ממש על מזמרות ונשים שונות, בשעה שהפרולטריון נפוח מרעב. וכאן… מהג6 צחוק… האקספלואטטרוים7 שלכם, כשאני מזדמנת עמהם לפונדק אחד – משונה הדבר – הם מעוררים בי חמלה. חרפה להגיד. כל הבורג’ואריה שלכם כאן משונה. יש לה ה“לשון העברית־הקדומה”, שקשורה אליה, יש לה האידיאלים שלה, איזו ארץ־ישראל רחוקה… למה אין לפרולטריון היהודי גאוה לאומית? גאוה בעברו, נאמר. למה? התורה המארקסיסטית אינה דורשת כך. למה? טעות נפלה בכאן…

– אם הגברת רוצה להבין הרבה דברים, תלמד את הספרות העברית שלנו ואז…

לא נתנה לו לגמור.

– אח, שוב, שוב! רוצה הוא לעשות “תעמולה”? יחדל נא. אין אתם יכולים לדבר כבני אדם. תמיד מבצבץ בן־הכתה. השם יודע! כלכם מחוסרי דעת־בלתי־משוחדה הנכם. תיכף מושכים אל החנות שלהם…

ראה שפרנוב שעצביה מרוגזים מאד ולא הוסיף עוד דבר אליה. שעה קלה הלכו ושתקו. אחר כך פרשה הימנו פתאום מתוך ברכה חטופה.

שפרנוב ישב על אחד הספסלים, הוריד את ראשו על שתי פסות־ידיו ונשקע במחשבות.

יד קלה נחה על כתפו. התנודד והרים ראשו. לפניו עמה וירה במגבעתה הרחבה. פניה היו לוטים צל התיתורת.

– Ach! Tschto wy chotite? (אח, מה רצונה?) – פרצה מפיו קריאה של קצר־רוח ואי־רצון, ופניו התעותו

– אל נא באפו, מר שפרנוב! הרי חכיתי לו…

– אבל איני מבין מה היא רוצה ממני? – שאל באותו הטון של התרגזות כבושה.

– למה אינו אוהב אותי כך, מר שפרנוב?

ובשביל מה אהבנה?

– ובשביל מה ישטימני?

דברים אלה נאמרו ברוך ובתחנונים כאלה, עד שנתישרו קמטי־הרגזה על פניו.

– רוצה היא לדעת בשביל מה? מוטב. תשב נא פה, וירה גיראסימובנה! רוצה אני לדבר אתה דברים ברורים ובהתגלות־לב. ודאי שתסלח לי. אני איני מציר לי שאוכל להיות ידידם האינטימי של נוצרים. חיץ אחד יהיה תמיד בינינו ששום אהבה לא תהרסנו. וחשדנות שמו, גברתי! חשדנות… אפשר שהיהודי אינו חושד כלל במציאותה של חשדנות זו, אולם היא קימת עמוק עמוק בתוך נשמתו… לאו דוקא כלפי X או V אלא חשדנות־סתמית מורשה אל הנוצרי… תסלח לי, אולם כך הוא הדבר. וירה גיראסימובנה! אצל כל יהודי יש הרגשה אחת מיוחדה, לגמרי מיוחדה, שאינה ידועה לכם כל עקר. אפשר שהרגשה זו מתעוררת בו רק פעם בשנה או פעם בכל ימי חייו, אולם היא ישנה, חיה בקרבו, – היגון העברי, גברתי!… כל כך עמוק הוא יגון זה, כל כך עמוק, ואיזו מלה ימצא היהודי בשביל ידידו הנוצרי או אהובתו הנוצרית, בשביל למסור להם משהו, נטף אחד מן היגון הזה?…

– מר שפרנוב! – קראה – כל זה שיך לפילוסופיה, לפוליטיק… עוד בגימנאסיה לא הצטיינתי ביותר בידיעות ההיסתוריה, ועכשיו – לא־כל־שכן. מה לי ולכל המבזים את היהודים שלכם! מה לי ולזה שהוא יהודי! אני אוהבת אותו, ועל כל השאר אני רוקקת, וחסל!… בקונסרבאטוריום היו לי חברות יהודיות, בתיאטרונות קרה לפעמים שבכל הלהקה הייתי אני לבדי נוצריה, ואף־על־פי־כן… ואף־על־פי־כן… אח, יקירי!… הרי כל זה הבל הוא! יש שאני תמוהה־ושוחקת לעצמי, כיצד אהבתי בחיי גברים המוניים, אנשים בינונים ושכיחים, שהנפש סולדת מהם. כיצד אפשר היה לי לאהוב איש שאין לו אותם הפנים הנאצלים, היפים והנוגים כאלו שישנם אצלו!… עגום וחשוך מבטו, ועמוק שם… אדון שפרנוב! הוא אינו יודע כמה אהבה יכולה אני ליתן לו… – דברה בהלמות־לב ובלחש. תאוה פעפעה בכל הגה שלה. כשגחנה והציצה בפניו, ראה ששפתה התחתונה השתרבבה ורעדה כגון אצל תינוקת נעלבה שמכינה את עצמה לבכות. מבטה היה חריף ונוצץ כפלדה. ריח הגיליאוטרופ טפח אל אפו, ונשימתה הכבדה צרבה את פניו, עד שהכרח להפשיל קצת את ראשו לאחור ולסגור רגע את עיניו…

האם שטם אותה? לא. לתמהונו תפש את עצמו על החמלה שהתלבטה בו כלפי אשה יפה זו. צר היה לו על שהיא משפילה ככה את עצמה. עלה לפניו רצון לעשות איזה דבר, שישיב לה את כבודה, שיעשה שוב את האשה הזאת לגאה. רצון כזה היה בלבו, ולא ידע מה יעשה, מה יאמר, צר היה לו עד מאד.

– גברתי! עוד דבר אחד אומר לה. איני יודע עד כמה יעלה בידי להחויר לה את מחשבתי. ישנם יהודים רבים רבים בלתי אסטטים כל כך, נלעגים, מסאבים. בלבי הם מעוררים צער… יודע אני למה הם כך. היא, כשתעבור היא על פניהם, מן הכרח שתאמר “זידים”… ולא תהא אשמה כלל וכלל. אינה מחויבה לדעת את המשואר בנשמתם אחר ירידתם וכיעוּרם. יש מסורה ביחס אליהם, שנגנבה, נתגבשה ונשתרשה בלב כל נוצרי, ואי־אפשר לתלשה, לטשטשה. מסורה זו צמחה בלבו יחד עם מסורת הנוצריות… “זיד!”… הרי זה… מסורה, מבינה היא? מסורה!… ועם דבר זה קשה להשלים.

התנודדה וקרבה אליו בכל גופה.

– איני מבינה, איני מבינה! איני רוצה להבין! זאת היא פילוסופיה. אני אוהבת אותו כשם שלא אהבתי עדין איש. רבים בקשו אצלי אשרם, ודחיתים! כלום איני יפה? כלום איני צעירה?

– בידים קודחות תפשה את פסת־ידו ולחצה אותה אל חזה – יראה נא מה פועם לבי! יראה נא מה לוהטת אני! – ולחצה את ידו אל לחיה ואל צוארה מתחת לאזנה.

הפקיע שפרנוב את ידו מידה, קפץ ממקומו, ואמר קצת מבולבל, אבל בטון קר:

וירה גיראסימובנה! אל תשכח… אין אני איזה אופיצר! אל נא תשכח…

פנה ללכת. קפצה ממקומה והלכה אחריו.

– לא, לא שכחתי את זאת! – התפללה אליו – אינך איזה אופיצר! אתה בלתי־שכיח, לא מצוי הנך! אציל הנך וגא… אח, למה אתה… – הזדעזע קולה ונפסק.

עשה שפרנוב פסיעות אחדות ועמד. החזיר פניו וראה מאחוריו בשדרה החשכה את האשה עומדת כפוית־ראש, ופניה כבושים בידיה. דומה, שבכתה.

עמד רגע, נמלך עם לבו ופסע הלאה.

*

ובאותה שעה שבטרקלין הגברת רבינוביץ היו האורחים יושבים ומפטפטים בזויות שונות, – היה סיומה מהלך בחדרו אילך ואילך, מעשן סיגאריטה אחר סיגאריטה ומרצה לפני חברו היושב על מטתו, את הערותיו על אחד מאמרי פליכאנוב האחרונים. חבֵרה אחת עמדה בברכיה על גבי כסא, שטוחה במחצית גופה על גבי השלחן, ועיינה באותו מאמר גופו, כשהיתה צובטת, תוך כדי קריאה, מככר לחם הדגן ומהחלוה, שהיו מונחים על השלחן; משפתיה ומידיה נשכו פרורים רטובים ודבולים על חזה ועל הספר… על ספה קטנה, שעמדה בירכתי החדר, שכבה הדודה ורורה.. היתה שטוחה על פניה, כשראשה נשמט למטה ונתלה באויר, וקוצות שערותיה התפלשו באפר הקרקע. ככה שכבה בלי־נוע מאז בואה. החברים ידעו כי בימים האחרונים אין נחת בנפש, ושבקו לה. ולא חקרו ולא דרשו למצב רוחה… דפיקה קלה בדלת.

– יבוא!

אשה צעירה, הדורה בלבושה ולוטה בהינומה שחורה וצפופה נכנסה בזהירות רבה, עשתה פסיעות אחדות ונתעכבה: דרך ההינומה הצפופה ובעד עשן הסיגאריטות שבחדר נדמה לה, לאשה זו, שהחדר מלא אנשים. זלדינה הרימה את ראשה והסתכלה בה במבט־זכוכית. הצעירים נתנו בה עינים תמהות. אשה הדורה כזו בחברתם – חזון לא־רגיל. רגע שלשה דומיה לא־נעימה, קפץ פתאום סיומה כנזכר במה וקרא אליה מבולבל קצת:

– א, שלום, גברתי! תסלח לי הגברת… הבטחתיה ששום איש לא יהיה בחדר. אולם… אלה באו לרגלי ענין חשוב אחד… אולם אין דבר. אלו הם חברים. אל תחשוש הגברת, תשב נא הגברת. אלו הם חברים, לא כלום…

הדודה ורורה, מכיון ששמעה את דברי סיומה, התרוממה לאטה מהספה, חורה ומעוכת־פנים. התקינה ברשלנות את תסרקתה ושמלתה, ופרשה דומם אל הטרקלין ושם אצל הפסנתר הקשיבה לוכוח הנלהב של הצעירים. ה“חבר” וה“חברה” שלא היתה להם דריסת הרגל בטרקלין, נשארו על מקומותיהם ונתעמקו כביכול במה שלפניהם: הריבה – בספרה, והצעיר התבונן בכונה עמוקה אל קצות נעליו הקרועות.

דומם ובפסיעות אטיות נגשה האשה אל השלחן, ישבה על הכסא, שהגיש לה סיומה והרימה את ההינומה. נגלו פניה החורים של מאריה מיכאילובנה. סיומה המתין ושתק. הגברת אברונין שתקה אף היא. בתמיה הביטה לצדדין, אל הקרקע המכוסה אבק, שיירי סיגאריטות ונירות, אל השלחן עם המנורה המפוחמה ועם הלחם והחלוה. תלתה עיניה בקירות הערומים וקראה כמצטערת:

– אפילו תמונה אחת אין על הקיר!… מוסיו רבינוביץ! יש לי תמונה אחת בביתי, מהריבולוציה בפריז של שנת… שכחתי. זו, הריבולוציה הידועה… רפרודוקציה מצוינה, מבלגיה הבאתיה. רוצה הוא? אתנה לו למתנה. יתלה פה… לא! פה, פה, מעל לשלחן, כך! מעל לשלחן, יהא יפה…

סיומה זרק מבט אלכסוני חולף כלפי חברו, ומבין שערות שפמו הציץ גחוך דק, שהיה טמון שם…

– חן חן! אבל לא נחוץ. איני אוהב תמונות על הקיר…

תמוה היה בעיניה, מה שמאן סיומה לקבל ממנה את התמונה, והחליטה שבודאי אינו די מחונך. העבירה את מבטיה כלפי הצעיר השני, שישב על המטה. אולם זה לא סלק את עיניו מנעליו, שהקישן זו בזו, ועל שפתיו גם הוא רבץ איזה חיוך שלא ידעה פרושו. והשד יודע אותו, אפילו פעם לא התענין להסתכל בה. הנה טפש! העלמה ג"כ לא מצאה חן בעיניה. “מה מרושלה ומסאבה היא! אינה יודעת אפילו כיצד עושים תסרקת. ואיזה חטם, רבונו־של־עולם!”… ומשונה ומענין ומצחיק היה לה מה שהיא נמצאת בחברת זרה כזו. הציצה בסיומה וצחוק פרץ פתאום מפיה.

– יסלח לי, האדון! – קראה תיכף כמתחטאת – אני נזכרתי ששערתי אותו תמיד בתור איש גדול כבר… רצוני לומר גדול בשנים, בעל זקן גדול, והרי – “גימנאסיסט” עם שפם קטן! ח־ח־ח…

– צר לי מאד שדמיונה רמה אותה…

– להיפך, להיפך! ככה יותר טוב. עם גימנאסיסט צעיר יותר נעים־לדבר…

הפעם לא התאפק סיומה וצחק. אף הצעיר השני כבש את פיו בפסות־ידיו וצחוק קטוע פרץ לתוכן ונפסק. פתאום העמיד סיומה פנים רצונים ושאל בקול יבש קצת יותר מדי:

– הגברת! תאמר לי, במה אוכל לשרתה?

זעזוע קל חלף על גופה של מאריה מיכאילובנה. לגמרי שכחה כרגע לפני זה למה באה לכאן ולא צפתה לשאלה זו. אותו רעיון, שבגללו לא ישנה בלילות, שלא פסק בימים האחרונים מהתלבט בראשה הקטן, שצמח וגדל בקרבה כמורסה מכאיבה ומציקה, ולבסוף כשמורסה זו התפקעה, וכל האידיאה שלה נדמתה למלבבת ומצחיקה מאד, ותלך על פי מצותה אל האנשים האלה, כשם שהיתה הולכת אל ראיון־אהבים, – אותו רעיון קם פתאום לפניה כאיזה מדחה־שגעון; פתאום קם לפניה בכל חשיבותו, אחריותו ורצינותו, שקודם לא הרגישה בהן קודם, ונבהלה. אלו יכלה עכשיו לשוב ממחשבתה היתה שמחה, הרי אינה יודעת במה תפתח, איך תדבר אל האנשים הללו, שלא למדו מנהגי גנטלמנים ביחס אל “דמות”…

– במה יוכל לשרתני? – חזרה על דבריו בקול חלש ונחנק, שנשמע בקושי – הנני ואגידה לו, הנני ואגידה לו… אבל.. האמת לא נעים לו… אני מבקשת… תנאי אחד. אני מבקשת את האדון שיאמין לי, שיאמין לי שכנה וישרה אנכי…

– לעת־עתה אין לנו שום סבה, לחשוב אחרת, גברתי! – השיב סיומה באבק צחוק על פניו.

בתנועות עצביות שחקה במנעול הרדיקיל שלה, פתחה וסגרה אותו, ובנפשה כעסה על שלא חשבה קודם ולא נמלכה עם לבה מה לדבר ואיך לדבר.

– אדוני! – פתחה פתאום ואמרה – בודאי ידועים לו היסורים והעלבונות שגרמו לאסירים הפוליטיים בבית־האסורים? חיילי הגדוד הי"ד הלקו אותו בשוטים. שר הגדוד כידוע עמד על גבם ומנה את במלקות. ודאי ידוע לו גם כן שהגדוד הזה עומד הכן בעירנו לסדר פוגרום…

– כך הבריות מספרים. – השיב סיומה במתינות ובטון־רוח קר. על פניו לא זע אפילו עורק אחד קט. הטון הזה הפיל לגמרי את רוחה, והתחילה כבר מדברת בתרעומות.

– אני מתפלאה למה מניחים את הנבל הזה בחיים! אתם מדברים: טרור, טרור, ודבר כשזה…

– סליחה – הפסיקה סיומה – מה משמע “אתם”?

– רצוני לומר, הכת שלכם.

– סליחה. ביד הגברת היתה כתבת לא־נכונה…

– כיצד?

– מתחלה הייתי סבור שיש לה איזה ענין אלי, והרי אני רואה… שיש לה ענין אל איזו כתה טירוריסטית.

ראתה הגברת אברונין שהרי היא בעיני הצעיר בחזקת חשד, ונבוכה מאד. והעקר שנתבלבלה ולא ידעה מה תעשה שיאמינו לה, במה תקנה את לבם. ראתה איך שהריבה קמה מעל השלחן, נגשה אל הצעיר, שעל המטה, פרשו שניהם את זוית והתלחשו. הבינה שעל אודותיה התלחשו.

– אדוני! – קראה – הוא מכיר אותי?

במקצת שמעתי על אדותיה.

– אָ! אל יחשוב עלי האדון רע. אני אחרת, אחרת…אין מכירים אותי. יאמין לי האדון, יש לפעמים… אני אחרת לגמרי… יאמין לי, יש לפעמים שהחיים נעשים כל כך קשים עד שאני מרגישה את עצמי מסוגלה לכל דבר, יאמין לי! יאמין לי! – קראה לבסוף בקול תחנונים. היא בעצמה הרגישה ברעד קולה והתרגשה עוד יותר.

הגברת אברונין היתה ברגעים האלה במצבו של אדם הקופץ מפסגת הר. מכיון שעשה את הקפיצה הראשונה, קשה לו כבר להתעכב, ועל כרחו הוא עושה את הקפיצות הבאות.

– מוטב! אני מאמין לה, שהיא מסוגלה ל… לכל – ענה סיוֹמה בטון הקר שלו, ומעל פניו לא נמח אותו הגחוך הקל, שהכאיבה מאד.

– גברתי מכירה את אמי? – שאלה סיומה פתאום, אחר שתיקה קלה.

– כן. אני מכירה אותה.

– למה אינה מבקרת אותה. עכשיו טרקליננו, כמדומני, מלא אורחים אפשר לבלות שם אי־אלו שעות עליזות.

פני מאריה מיכאילובנה החוירו. היה בלבה דבר־מה חם בבאה אל האנשים הללו. אולם בכל כח קפיצותיה שעשתה בעינים עצומות ובנשימה עצורה במורד, נפץ דבר חם זה אל קיר קר וחשך של אי־אמון, ויזב דם:

– אדוני! הוא מעליב אותי. הוא מעליב אותי! הוא אינו יודע את הלילות שלא ישנתי, את סערת־נפשי והרהורי הכבדים. עד תראו שיש גם בכחי לפעול… לא פחות מכם. אין אני איזו מי־שהוא! אני אהרוג את שר הגדוד! הנה תראו, הנה תראו…

היא היתה ברגעים האלה תינוקת, בצעקותיה, בכיותיה, דבריה, בכל, תינוקת שנעלבה. כזאת הרגישו גם אלה שישבו בחדר, ומשונה, וחדש ולא־מחוור היה להם זה. פני סיומה הסמיקו. הצעיר והצעירה שהתלחשו בזוית החדר, נגשו בלאט, זו אחר זה, אל מריה מיכאילובנה, התיצבו מאחוריה והסתכלו בפניה. סיומה אמר בטון נפעם קצת:

– אם רצונה להרוג את שר הגדוד, בודאי יש לה טעמיה ונמוקיה. אולם, סוף־כל־סוף איני יודע מה חפצה ממני?

– הורוני, למדוני, כיצד אעשה! עצה, רק עצה אני מבקשת. הרי אין זה כל כך קשה, רק עצה…

סיומה וחבריו חיכו.

– לפי דעתה אין זה קשה כלל, ולפי דעתי אני הרי זה קשה מאד. נעים לי מאז שפנתה לבקש עצה מפי אני הגימנאזיסט הצעיר. לצערי איני יכול לשרת לה בענין זה. איש הישר בעיניו יעשה. לבה והכרתה – יועציה היותר טובים הם…

בתנועה נמרצה קפצה מאריה מיכאילובנה ממקומה, אמרה “שלום” מבלי הושיט יד, ויצאה בפסיעותיה המהירות והקלות של הלוכה המלא חן.

סיומה רדף אחריה. השיגה במסדרון ולחש לה:

– ההינומה, ההינומה… הגברת שכחה… תריד… זה לא יזיק…

הורידה את ההינומה מבלי אמור לו תודה. כשיצאה החוצה מצמצה בעיניה מנטפי הדמעות שהפריעו בעדה מראות את הדרך…

*

כשחזר שפרנוב אל ביתו מצא את שרה יושבת לפני מכונת־יד לתפירה, ותפרה דבר־מה. כנראה היתה זאת איזו שמלה בשביל התינוק. לפניה עמדה מנורה, אך פניה המורדים אל מלאכתה היו מעולפים צל ונראו כמרוכזים. כשהרימה את ראשה, והחזירה לו שלום, היתה שורה על פניה שלות־השקט פנימית. שלות־השקט מזהירה, צנועה ושוה, כגון אור זה שזלף דרך גולת־המנורה־הלבנה. הסתכל רגע בגבה הכפוף, בראשה המורד עם שערותיו המסובכות קצת על המצח; הסתכל בתנועות כף־ידה הצנומה, הלבנה בהסבה את גלגל־המכונה, – הסתכל ונדמה לו שעל כל זה שוכנת איזו רכּות, איזו עדנות חמה של אם, של אשה טובה. כשם שרכים ועדינים היו אף השרטים הכחולים על פני הארג הלבן שתפרה. וכל זה התמזג יחד עם ההכרה שבלב, ששם באחד החדרים שוכב לו וישן בעריסתו ה“פעוט” שלו, הבריא והיפה… פתאום נגש גל חם אל לבו.

שרה! חדלי לתפור. מחר תגמרי את זה. השעה כל כך מאוחרה.

– החלטתי לגמור היום. איני יכולה להתחיל עבודה אחרת עד שאגמור את זו.

נטל כסא וישב סמוך אצלה.

– הבי לי את יד־המכונה ואעזור לך. יהא מהיר יותר.

הרימה ראשה ועיניה השקדיות והיפות כבבתוליה, התרפקו על פניו בחן ובהכרת־טובה.

הפקיעה מן המכונה את השמלה הקטנה הלבנה עם השרטים הכחולים ופרשה אותה על גבי חזה.

– יפה, מה? בשביל טיולים זה טוב.

מטלטלה באויר את השמלה, לנגד עיניו, והוא בדמיונו ציר לו רקע איך שאותו גוף פעוט ומלא־חיים יפרפר בתוך שמלה קטנה זו.

– וכיצד התנהג הקטן? וכי עדין קפריסי הוא כאשתקד?

– כל היום צחק. מן הבובה החדשה שהביאה לי ניקה רבינוביץ הספיק כבר לעקור רגל אחת וטען כל היום שהיא חולה. אין לך פנה בבית, שלא היה שם… נכנס באיזה אופן שהוא אל המטבח, הפך שם סיר־מים… כיצד מצא די כח איני מבינה! זרק את הבובה שלו בעלת־המום לתוך המיחם השפות. וכמעט שלא הפך אותו על עצמו. זוסיה גערה בו, והוא כעס עליה כל היום, ומאן לקבל ממנה אוכל, אבל בשום אופן לא אבה…

לא עיפה לספר, ופניה נהרו מחמת אושר.

– למה את יושבת כל היום בבית? שאל פתאום – הרי נבול תבולי…

– לאן אלך?

– היום היתה אצל רבינוביץ חברת נשים. שם היתה גם… – פתאום הפסיק את עצמו.

– א! אותן הנשים… אתה יודע שאני אוהבת אותן לא יותר משאתה אוהבן. חוץ מזה קשה לי לסמוך על זוסיה. כשאני הולכת מן הבית לבי מלא חרטה וחששות לבנימן… מי היתה שם, אתה אמרת…

וירה היתה שם – השיב באי רצון.

וירה? מה עשתה זו שם? כיצד פתאום?

– עברה על פני חלון ביתם, כפי שספרה, ו…ו… עלה רצון לפניה ונכנסה

– אשה מוזרה, מוזרה. לפעמים קשה לי להבינה. פתאום בקור אצל רבינוביץ. פעמים כשהיא מוצאת חן בעיני ביותר, אני מתחילה פוחדת ממנה. דומה, שפתאום תעולל עלילה כזו, עלילה כזו עד שֶ…

– נו, נגמור, נגמר! השעה מאוחרה…

– שוב הרכינה את ראשה אל מלאכתה, והוא סבב

– אח, שכחתי! – קראה פתאום – נתקבל היום מכתב מאניוטה?

– מאיזו אניוטה?

מאניוטה ברמן.

הוא התרגש מאד. היא הפקיעה מתחת למפה את המכתב ומסרה אותו לו. נשענה בגבה אל מדף הכסא והסתכלה בבעלה בעינים בוחנות כל זמן שזה קרא את המכתב.

זאת היתה אותה אניוטה ברמן, שתמונתה עמדה על שלחן־העבודה של שפרנוב, ושוירה לא היתה יכולה לסבול אותה, וכל כך יקרה היתה לדניאל ולשרה שפרנוב. שרה היתה קשורה אל אניוטה על ידי זכרונות יקרים של ימי הנוער, בהיותן עוד שתיהן תלמידות הגימנאסיה; שתיהן יחד חלמו, אהבו וסבלו על פי דרכן. אניוטה היתה העדה לאהבתה הראשונה של שרה, שנשאר לה ממנה זכרון ריחני עצוב. אליה הראשונה גלתה שרה את בשורת הרעיון הלאומי, כגון איזה סוד גדול ונאדר, ומשכה אותה מתוך חיי אבותיה שנטמעו בין הרוסים, אל העבודה הציונית. אחר הגימנאסיה נסעה אניוטה לחו“ל ללמוד, על מנת “להקדיש אחר כך את כחותיה אל עבודת־העם”. שם נפגשה בדניאל שפרנוב, שהיה אז סטודנט סוציאל־דימוקרט, אהבה אותו וקבלה ברצון את שעבודו ועול תורתו… “בגידת” חברתה היתה נסיון מר בשביל שרה הנלהבה כל כך בעבודתה העממית. שפרנוב עזב את אניוטה, נסע לרוסיה, נפל בידי הבולשת, עבר שבעת מדורי גיהנם, והוא בעצמו אינו יודע באי־אלו ארחות פלאים ונפתולי נתיבות־טמירים נטה יותר ויותר אל רעיון הלאומיות הישראלית וניעורו בו חלומות ע”ד היגון העממי הגדול. אז נפגע באחת העירות הקטנות בשרה בעלת העינים השקדיות והלחות והפנים החורים והיפים שמעטה־עצב דק היה מתוח עליהם, כשהיא עוסקת בחשאי, בצנעא בעבודת עמה הכבדה, הבלתי נכרת ונעדרת “תשואות־חן”… על אודות אניוטה הגיעו להם לפרקים שמועות פורחות ששבה לרוסיה ותפשוה ואסרוה. ישבה בבתי־מאסר שונים, עד שנמלטה וברחה שוב לחו"ל. היתה כבר לאנרכיסטה. נשאה איש, ופרשה הימנו… על הקשר שהיה בין אניוטה ובין דניאל שלה נודע לשרה ראשונה ממכתביה של הראשונה. בבירור לא ידעה מה היה ביניהם ועד כמה הגיעו יחוסיהם ההדדיים. הרי זה היה לה למקור ענוים נפשיים חבוים… תמיד, בשעה שחיי־הנשואים שלה היו מתקדרים בעבים, היתה תיכף נזכרת בחברתה. דומה, שדניאל בא אליה לא שלם בלבו ובאהבתו, שחלק, ואולי החלק היותר חשוב עזב שם בחיקה של אניוטה… עכשיו מתאוננת לפניה אניוטה־זו שבערה כל חייה כאבוקה, צמאה למפעלים ולתנועה – על שלא מצאה עדין אפילו את צל האושר שראתה אותו רק בחלום… כותבת היא שמקנאה היא בשרה, שחייה השלוים־חשאיים והעשירים בזעזועי־נפש עמוקים דמו לפלג זה הזורם במעבה האדמה ואין שומע את קול משבריו… שסוף סוף מצאה חוף־שלום זה, שאין היא – אניוטה – יודעת את הדרך אליו כמו אל איזו ממשלה מכושפה. לבה נמשך לרוסיה שוב, לעיר מולדתה, רוצה היא לנוח, לנוח, לנוח… המכתב הזה כאלו זעזע בקרב לבה של שרה איזו קופת־רמשים מנמנמים, והללו התחילו רוחשים וזוחלים… כפופה על מלאכתה לא פסקה מחשוב על אודות דניאל, על חייה הנוגים והבודדים, ושוב אותם הספקות, הפקפוקים הרגשות הקנאה והחשדנות כלפי אותו העבר הבלתי־ידוע של בעלה… חשבה על אודות כל אלה ובתוך כך ידעה שצר לה מאד על חברתה זו “העניה הסוערה”, אולם לא ידעה אם עליה לשמח לקראת בואה או להצטער. מוקשה היה לה שסוף־סוף אפילו קורטוב של שמחה לא מצאה בלבה… כשקבל שפרנוב את המכתב מידה לא הרגיש כלל בחורון פניה וברעד ידיה.

– ומה דעתך? – שאלה אותו, כשקפל זה את המכתב ושם אותו במעטפה.

– לא כלום. היא עלובה.

אבל אותה ענינה שאלה אחרת, ואמרה:

– אני סבורה שצריך ליעץ לה שלא תבוא, לעת עתה… כמובן; עכשיו כשהשעות אינן כתקונן…

– אח! – אמר כמדומה בקצר־רוח – השעות אינן יותר רעות מקודם. אם היא רוצה לבוא, סמן ששם קשים לה החיים. תבוא אינה ילדה בלתי מנוסה. תדע להזהר, לא כלום!

שוב הורידה זו את ראשה אל מלאכתה, ופניה כסו בצל…

– די לך! שרה! די! – ראשו התחנן לפניה – נלך לישן.

– לך לך. עוד רגע אבוא.

צנחו ידיה על ברכיה, ובראשה הכבד זחלו מחשבות עצובות על החיים, הבדידות ועל הבלימה שאשרו של אדם ושלומו תלויים עליה…


 

ד

היה בקר אביב שכמותו לא היה עוד לפניו. מיד הרגישו הבריות שאור זה, תכלת זו ורננה זו עשה לו האביב קבע. ופתחו את החלונות, וריבות בשמלות מפושלות הופיעו בתוכם מלא קומתן, כתמונות חיות בתוך מסגרות, משפשפות את הזגוגות וצוחקות זו לזו בקול. הולכים להם בני־אדם בנחת, מעיליהם מותרים, כאלו לחשוף את לבותיהם הם מתכונים. ופניהם מאירים מבלי הבן למה, וחולמים על הנפלאות המתרחשים ומתרקמים בשבילם בחיק הטבע.

היום היה יום ראשון, ושפרנוב נשאר בביתו. רוח נוחה טובה היתה גם עליו. דומה שאל בלבו, ששלטו בו כל הימים אפלולית ועזובה זעומה, פרצה פתאום הרגשה צעירה. שובבה וצוהלה, מקפצת, מנתרת ומקימה שאון עליז…

נכנסה אליו שרה, בלוית זוסיה שהחזיקה את בנימן על זרועותיה.

– שלום לך, אבא! הרי אנו הולכים לטיל – קראה שרה בהתפנקות.

לבושה היתה בשמלת צמר כחולה כהה, המגבעת שעל ראשה היתה עוד מהאפנה של אשתקד, אבל הלמה אותה מאד. פניה האירו בשחוק, ודומה היה שעם בקר אביב זה קפץ עליה איזה נוער חדש, תוספת נוער. על בנימן היתה שמלת קטיפה חדשה! תלתליו היו מסודרים בהשתדלות יתרה. ראתה שרה את עיני האב המפיקות נחת, ששרו על הבן, נטלה אותו והרימה אותו בשתי ידיה כלפי מעלה. ופס האור שנפל מן החלון שפע על האם ובנה והעטה אותם ביופי לא־שכיח… כשעיפה והושיבה את התינוק על שלחן הכתיבה, נגש שפרנוב אליה, נטל את סנטרה בקצות אצבעותיו, הרימו קצת ואמר בחבה:

– מה לך היום, שרה, כי את ככה…

תוך כדי דבורו הרגיש פתאום בקמטי־מצחה, בפניה השוחקות והצנומות, שהתחילו כבר מתכמשות, והפסיק את עצמו, מעין חמלה נתעוררה בו.

– בודאי, בודאי! צריך לטיל. גם בשביל הזעירא לא רע…המתיני ונלך יחד – מלמל.

– אבל…אבל אין אני לבדי.

– מי זה יטפל אליך?

– תכעס אם אמר לך.

וירה?..

גחכה כמתחטאת.

– מוטב. אבל רוצה אני לידע במה העלית כל כך הרבה חן בעיני אשה זו?

– כלום יודעת אני. שאלתיה כזאת פעם אחת. יודע אתה מה שאמרה לי? היא מצטינת – אמרה – בדבר אחד שחסר ליתר הנשים – בבעלה שיש לה ח־ח־ח! מה תאמר לזה?

שפרנוב העמיד פנים תמהים.

– אא! ואין את מקנאה בה?

– בה? למה אקנא? אלמלא, לפחות, היתה “גויה”. להפך, נעים לשמע!

– נזכרתי, שרה! – קרא פתאום – צריכה את לסלוח לי. איני יכול להטפל אליכן. צריכני לסור לזליגמן בדבר שעורה של זו של זלדינה.

שרה הסתכלה בו מתוך תרעומות.

– אם רצונך בכך אסב את הדבר ככה, שהיא לא תלך אתנו. לא איכפת לי ביותר. רוצה אתה?

–אַח, לא שרה! למה? הרי לא הדרתי את עצמי הנאה הימנה? אבל זליגמן

רגע עמדה שרה מתרעמת ורוטנת: “טוב, טוב… לך לך! איני רוצה להפריע”. אולם הוא שתק ולא אמר כלום, וזה מלא אותה חרדה, וקראה במאור־פנים:

– שקלתי היום את בנימין. יודע אתה משקלו? נו, נַחֵש כמה נתוסף לו! לא תמצא, חצי פּוּד! ח־ח…

– בריון כזה!

הניחה שרה את שתי ידיה על כתפיו, שרבבה את שפתיה ההדוקות והממתינות לו. נשק לה. אך היא נדבקה בשפתיה אל פיו ולא נתקה מהר.

– שובבה!

טוב היה על לבו של שפרנוב בצאתו החוצה, הפשיל את כובעו אל גבחתו, ובעינים ממצמצות הוציא את פניו כלפי החמה, שאורה התחלק על גבם ולא צרבם. שערות אחדות רטטו על מצחו המגולה, דגדגו את עורו, והיה לו הדבר נעים מאד… פגע במיניקות לבושות סנורים לבנים, ועל זרועותיהן תינוקות ממצמצים עיניהם ותוהים על החמה, על הבריות, על הסוסים ועל כל החיים, ומתוך הנאה פנימית חשב, ששם באיזה רחוב מטיל גם כן תינוק לבוש לבנים. ואותו תינוק ממצמץ בודאי ג"כ בעיניו מחמת השמש, ורבים משגיחים בו, מפני שבריא ויפה הוא, – וזה בנו, בנימין שלו… מחשבה זו נתנה לו ספוק נעים כזה, שלא לעתים קרובות היה לו כמותו. בקרן הרחוב עמדה כנופית־צעירים, ובתוכם הכיר עוד מרחוק את סיומה, באיצטלה של גימנסיה מרופטה, בכובע מפושל ובבלורית פרועה. שפרנוב הראשון ברכם לשלום. ומכיון שפניו היו שוחקות בהיסח־הדעת, שחקו אף הם לקראתו. סיומה עכב אותו.

– אני מברך אתכם – אמר – בהצלחה מרובה. אתם הציונים מצליחים שבח־לאל.

–?

– הפאבריקן פינס ציוני הוא או לא?

– איני יודע.

– אל נא ישתמט – קרא סיומה – הרי פינס משלם שקל?

– אבל איני מבין כלום, במטותא…והטון הזה…

– אַ, סליחה! אינו מבין? ליקוידאַציה גמורה של העסקים. מאות פועלים, מאות, מבין הוא? מאות פועלים יהודים נזרקו החוצה ברעב ובחסר־כל. כל הרוסים אינם רוצים לקבלם. שפיר, אַ? נפלא כיצד נלחמים עם הפועלים בשם האידיאל.

סיומה! אל נא ידבר שטותים. “בשם האידיאל”… ח־ח! צר מאד, כמובן, על הפועלים. צר מאד, אין התנועה הציונית אחראית בעד מנהגי אנשים פרטים העומדים בתוכה… ואם אתם רוצים, צר לי גם על בעלי־הבתים שמוכרחים להפסיק את עסקיהם אחד אחד, האמינה, לא “בשם האידיאל”, אלא מפני שאי־אפשר לחיות בתוך יורה רותחת של פורעניות, שביתות וכיוצא בהן. רבים מתדלדלים. סופה של מלחמה כלכלתית זו נעוץ בעתיד רחוק, וההוה שלה – התמוטטות מצב היהודים פה. הרי זה מעציב מאד!

צחוק לעג פרץ מפי צעירים אחדים, בתולה אחת גם קראה “תוּף!”. סיומה, כלו מרגז, אחז בדש בגדו של שפרנוב ואמר:

– ישמע נא, אדוני הנכבד! אלו מתחו אתכם בריוני הגדוד הי"ד והלקו אתכם מספר הגון של פולסין די־נור, לא היה הדבר מזיק לכם כלל, אדונים נכבדים!…

סיומה! אתה שוטה וגס – השיב לו שפרנוב והלך לו. על גבו רתחו מבטי־בוז…

מרוגז ונעצב הלך שפרנוב. לא בגלל דברי סיומה המעליבים היה נעצב. הוא ידע שעצביהם של הצעירים מרוגזים, קרבנותיהם גדולים ועלבונם עוד יותר גדול. אבל להיכן ילכו אותן מאות הפּועלים היהודים עם נשיהם וטפם? שוב למדינות־הים! לאמריקה, לאפריקה, ל“הרי־החשך”… אל כור־עוני חדש ללוש את רוחם ואת נשמתם בעיסה חדשה, בתבניות־חיים חדשות. לא־כלום! הנשמה היהודית מסתגלת… ח־ח־ח!

באופן מכונתי סר אל גן־פושקין, סבב בשביליו המתפתלים והתעמק יותר ויותר במחשבותיו. על פי חלשתו, שנתפתחה אצלו בזמן האחרון להכליל כל חזיון במהירות מפליאה ובצבעים שחורים, נגלה לפניו אף הפעם יותר ויותר התמונה המבהילה של ההגרה היהודית. הוא קרא לה בלבו: “ההגרה הלאומית שלנו”.

– עם של “וויאזירים”! – הגה ברוחו הקשה.

אין ארץ מרכזית אחת שהנודדים הללו, המפוזרים לכל ארבע רוחות השמים, יהיו קשורים אליה, כאבני־השדה הללו שבאגדה, אין ארץ מרכזית ואין נשמה מרכזית!… אין רעיון מרכזי אחד שיצרף את כל הכחות העממים לכח־איתן אחד. והציונות? הציונות… אח! זו באה לאחר זמן, לאחר זמן!… היו ימים והאומה היתה כמחבא־רוח חזקה ויוצרת. רוח לוטשת חשאי, בהסתר את נשמתה, את ערכיה אז פעם בעם רעיון מרכזי. שמש אחת, שכל שבע מזלות האומה הלכו במעגל מסביבה, משפעים מאורה. “הכוזרי”, “מורה־הנבוכים” ולבסוף “עת לטעת”… כלום אפשר לשער כוכב אחד בשמים בלי החמה? ואפילו מחשבה יהודית אחת אי־אפשר היה לציר בלי ארץ־ישראל. אולם כל זה היה, היה!… החמה כבתה, המזלות נתפזרו ונתפוררו. איזו אחיזה יש בעם לציונות? צער אחד ופחד אחד כללי – אין זה עוד די!… “בדרך אחד תצאו לפניו ובשבעה דרכים תנוסו” – זהו פרי הפחד.

הוֹי, קללת אלהים!…

בפסיעות גסות הלך, כאלו רדפו אחריו, הניף מקלו באויר, נהם ומשך עליו עיני הבריות, סמוך אצל אזנו פרץ פתאום צחוק מודע. זה היה זליגמן. כמו תדיר גלוח למשעי, רענן, במתניה של סמט, עם פרח אדום בתוך הלולאה. ידיו היו מלאות זיוניות וכל גופו היה נהדר ורענן כבקר.

– הקבר מר את מי או שהוא מתעתד לקבר את מי? פניו מפיקים חמת־רצח.

שפרנוב הרים את עיניו והשרה עליו מבט חולם ומעורפל.

– מה אומר מר ליום כזה, אַ? תאוה לעינים – הוסיף הלה לפטפט – קמתי בבקר ואחזני שגעון כזה, עד שהיתה לי תשוקה לרוץ החוצה יחף ובגלוי־ראש כגון בילדותי. אולם תיכף נזכרתי שאני עובד צבורי, ציוני, וכבשתי את יצרי…חַ!

דומה ששפרנוב לא שמע כלל לפטפוטו העליז. והוסיף להביט במבטו הקופא והעכור. פתאום אמר בקול שוה ספק של תמיה ספק של שויון־נפש:

– זיוניות רבות כאלו! מנין לו הן?

– יצאתי מביתי ופגעתי בילדה אחת מוכרת פרחים. וקניתי ממנה את כל מה שהיה בידיה.

ישבו על אחד הספסלים. דברו מעט על אודות ענינה של ולדינה. עברו אל עניני המפלגה. קדרותו של שפרנוב במעט נתפזרה על ידי אור היום ומצב־רוחו המזהיר של זליגמן.

ברחוב לנוכח פניהם עברה כרכרה ובה ישבו ניקה וניקולאי – צעיר רוסי עם נשמת תינוק יפה ותמימה. תינוק עכו"ם שנשבה בין ישראל. באיזו דרך מופלאה ממנו גופו, נכנס אל חברה דימוקראטית יהודית וכמעט שנטמע בין הצעירים היהודים. שני היושבים על הספסל הרימו להם את כובעיהם. זליגמן נתן להם אות שיעמדו. רץ אליהם ומסר לניקה את הזיוניות. הסתכל בו שפרנוב מרחוק וראה את השתחויותיו היפות ואת תנועותיו האיליגאנטיות. אמר להם הלה בודאי איזו בדיחה, כי שמע מרחוק את צחוקם של ניקה וניקולאי. ותהה שפרנוב על אותם הימים שאף הוא היה רענן, זריז, חי, הדור ועליז. היכן אבדה לו חמדת־החיים? נפלא הדבר! כלום כל זה כל כך רחוק ממנו? ובכל זאת דומה כאלו לא טעם מימיו טעמו של ששון־הנעורים…

נסעו. זליגמן בשובו אל הספסל קרא עוד מרחוק:

– חביבה, יקחה שד!

– אף בעלת טַלַנט לא מצוי – העיר שפרנוב.

– הן ראיתי אי־אלו מעבודותיה. צריך לשער שיש לה עתיד.

שפרנוב ספר לזליגמן באירוניה על דבר ה“יחף” שעשתה ניקה.

– הרי זה יוצא כדבר טבעי מאד מה שבתו של אהרן רבינוביץ, זה הציוני האורטודוקסי, לא תדע מי זה מנדלי־מוכר־ספרים, פרץ או ביאליק, ותתלהב מ“יחפיו” של גורקי ומגבוריו של אנדריוּב?

– מנה! – הסכים זליגמן – מעשיה נושנה. נושנה ומעציבה מאד.

– כל החי, הרענן ובעל־הכשרון הולך מאתנו – העיר שפרנוב – והצמחים היפים הגדלים אתנו הולכים ונכמשים מחסר־אויר.

לא ענה לו זליגמן. ישב בראש כפוף ושרטט במקלו על החול. שפרנוב חזר אחר רגעים אחדים ודובב חרש:

– הכל… ה־ו־ל־ך, הולך ואינו ח־ו־ז־ר…

זליגמן זרק בו מן הצד מבטים אלכסונים ובוחנים, אחר כך אמר לו מתוך רגש רך:

– עצוב מאד הוּא היום, מר שפרנוב!

ספר לו הלה דבר פגישתו עם הצעירים שעכרו את רוחו.

– המ־המ! אף זה עתיק ומעציב, כשם שעתיק ומעציב הכל בחיינו – סנן זליגמן דרך שנים קפּיצות, גחן והריח מהפרח האדום שבלולאת־בגדו. אחר כך הרים את ראשו ואמר בקול נמוך:

– “כל ראש לחלי וכל לבב דוי”… כך כתוב אַ? “פצע וחבורה ומכה טריה”…

סבב את מקלו בין אצבעותיו והביט נכחו בפזור־רוח.

– אבל מה בכך! – קרא פתאום – כנסת־ישראל אין זאת רוסיה בלבד! כנסת־ישראל – זאת אירופה, אמריקה וארצות־המזרח מה? לא כלום? זה אסוננו וזאת גם תשועתנו, מי יודע אם באיזו ארץ רחוקה אינם לוטשים כבר את פרסות סוסו של משיח. פקעת־גומי זו אם לוחצים אותה במקום זה היא קופצת למקום אחר. לא כך? לא, אדוני! פסימיסטע שכמותו אין לו כבר תקנה. צדקה ניקה, קברן הוא…

שפרנוב לא השיב לו, נשען בסנטרו על מקלו ומביט ארצה.

וזליגמן הוסיף וספר לו את האגדה המדרשית ששמע פעם אחת מפיו גופו, על דבר ילדי העברים במצרים, שהיו נולדים תחת התפוח מאמותיהם שהיו עובדות בשדה. והקדוש־ברוך־הוא היה שולח מלאך מן השמים ונקה אותם ושפר אותם. וכיון שהמצרים, היו מכירים בהם, היו באים אליהם להרגם, ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע, והיו מביאים המצריים שורים וחורשים על גבם, ולאחר שהיו הולכים – היו הם מבצבצים ויוצאים כעשב השדה, ולאחר שהיו מתגדלים באו עדרים עדרים לבתיהם…

הפסיקו שפרנוב בקול נמרץ וזועם קצת:

– הוא יודע אגדה זו, ואני אספר לו אגדה אחרת… אולם אין זאת אגדה כלל, אלא אמת, אמת… יהדות של ששת מליוני יהודים גוססת! הצעירים הלכו והולכים אחד, אחד… בקרוב ילכו המונים המונים… “המעמד הבינוני” שלנו – מה כחו כי ניַחל ממנו? דאגות יום יום, דאגות קטנות של פרוטה השחו אותו, מלאו את נפשו בהלה ובלבול. וכח להתרומם אין… הזקנים הולכים למיתה ביחד עם נחלת־האבות. על מי יעזבוה? על מי?… תצוץ היהדות במקום אחר? כלום אינו מרגיש בכל הטרגיות שיש בזה שתמיד אנו מכרחים להתחיל מחדש את האלפא־ביתא ולהגיע אל אותו התי"ו, שאנו עומדים עליו עכשיו!…

נפל אל דופן הספסל, הפשיל את ראשו לאחוריו, לחץ את שתי פסות־ידיו אל עיניו ואל מצחו.

שפתיו לחשו בדממה:

– נורא! נ־ו־ר־א!…

זליגמן נגע נגיעה כל־שהיא בידיו והסיח אותן ברוך מעל עיניו:

– מר שפרנוב!

הסתכל בו זה במבט עכור. התהלך פעמים אחדות לפני הספסל, אחר כך פתח ואמר תוך כדי הלוכו:

פינסקר מדבר על אודות הצל התועה בין אומות־העולם ומפחיד את הבריות. יודע הוא… באו ימים, אני אומר לו, באו ימים שהנשמה הערטילאית הזאת תתחיל מפחדת מעצמה, מההויה המשונה שלה. נרגיש את ריח הרקבון העולה מבשרנו, כמטורפי־דעת נרוץ ומנוס לא יהיה לנו מעצמנו ובשרנו… מנוס לא יהיה לנו…

– אֶ, אחא! – קרא זליגמן וקפץ ממקומו. התמתח בכל גופו מחמת ישיבה ממושכה, הוריד בכח את ידו על כתפו של חברו וטלטלו קצת – די! דברים מפחידים כאלה…לא כלום, אחא, השד לא יקחנו. “הכל היה”, אמר בן־עקיבא הסבא של גוצקוב.

הניד את שפרנוב בכתפו, וזה נאנס לגחך גחוך נוגה בשעה שבלבו הבהב היגון. לבסוף חבק זליגמן את זרועו ומשך אותו לתוך כנופית תינוקות משחקים בכדור. הכדור עף וקפץ מילד אל ילד כעצם בעל רצון ובחירה. פתאום עלה לפניו קַפּריס להתגולל תחת רגלי שני האנשים הגדולים. הפעוטות לא נועזו לגשת ולקחת את הכדור. זליגמן הדף אותו ברגלו בכח כזה עד שקפץ זה ונתקל בחטמו של פושקין. דבר זה הביא את התינוקות לידי התפעלות וצחוק פרץ מפי כלם. צחק אף שפרנוב עמהם. אך גבות עיניו היו עדין מצורפות…

…בדרך אל ביתו נזכר שפרנוב בזלדינה והחליט לסור אליה ולדבר איתה. דירתה היתה בסימטה שוממה אחת, באיזה אגף צדדי של בית קטן מוקף חצר. זמן רב דפק בדלת, עד שפתחה לה אשה אחת באמצע שנותיה, שעל פי חצונותה לא הבין אם משרתת היא או בעלת־הבית.

– הגברת זלדינה בביתה?

הסתכלה בו האשה במבט חושש ולא הזדרזה בתשובתה.

– אין כאן שום זלדינה.

– כיצד? – תמה שפרנוב – היא אמרה לי שכאן דירתה.

– אין כאן שום זלדינה – חזרה האשה על תשובתה בטון קשה, שאינו נותן מקום לשום ערעור.

נזכר פתאום, נתבלבל קצת ואמר:

– סליחה. ל“דודה וארוארה” אני מתכוין.

עיני האשה הפיקו עוד יותר חשד וקראה לו כבר בכעס:

– אין בכאן שום “דודה ורורה” אומרים לו – וכבר רצתה לסגור בעדו את הדלת.

– תמתין נא, גברתי! תקרא למי שהוא שם בבית. אותי מכירים…

סגרה האשה ברעש את הדלת. שפרנוב נשאר עומד על מקומו, כועס על עצמו, על פזור־רוחו. פתאום נשמע מבפנים החדר קול פסיעות קלות, כשכוש־שמלה מאחורי־הדלת. הבין שמציצים בו בעד חור המנעול ונסוג אחור בכדי שייטיבו לראותו. נפתחה הדלת וריבה צעירה הפקיעה את ראשה בעד הפתח בפנים שוחקות קצת.

– יסלח נא, מר! הדודה ורורה אינה כעת בבית. היום בערב צריכה היא להיות כמדומני אצל האדון.

– שלום!

– שלום!

“יקח שד את החיים הללו!” קרא בכעס כשירד מהמעלות. “וכך הרי כמעט בכל בית בישראל, שצעירים יושבים שם. ממש כמו במצב של מצור…”

*

לפנות ערב באה אליו זלדינה עם צרור זיוניות על חזה. ריח דק וערב נדף הימנה. על לחייה השחרחרות הבהבה אדמומית קלילה, ודומה שכל גופה מלא רטט אביבי מוקדם. דוממה נכנסה, מבט עיניה היה כבד, מרוכז.

– זיוניות, זיוניות! – דבר שפרנוב – כל הריבות הן היום עם זיוניות… זיוניות הן היום כל הריבות!

לא שמעה את קריאתו. התמתחה על כסא עיפה, ונאנחה חרישית:

– או־ו־ף!

נתן בה שפרנוב את עיניו והרגיש בשלוה נלאה, עגומה, מרושלה שהיתה שורה על פניה, וזהרי נשמה מדוכדכה בצבצו ובקעו מבעדה.

– עיפה היא? – שאלה באיזו השתתפות רבה.

התחילו מדברים על אודות השעורים, ששפרנוב בקש בעבורה. היא ספרה באיזו קלות־דעת עליזה שנמנתה על צבא מחוסרי־העבודה ובכיסה מארה נוראה. שפרנוב הבטיח לה שעור טוב אצל אחד הבורגונים. אלא שתצטרך לעמוד על המקח. לבורגונים, כידוע, יש נטיה לשלם פחות משויו של הדבר: חולשה אנושית כללית כמעט.

שמעה אותו בכונה, אחר כך נדנדה את ראשה בשלילה.

– למה?

– לעזאזל! – קראה בתנופת־יד. קמה, התיצבה לפני החלון ואמרה כפונה כלפי חוץ:

– איני יכולה… למכור, להרויח, לעמוד על המקח… איני יכולה לעבוד – כמה שירצה! אבל… לבוא בתור מורה אצל איזה קפיטליסט, רחמנא־ליצלן, שבכיסו המנוקב מנשבת רוח פלשנית, במחילה, ועוד לעמוד על המקח, ברר!…

– אֶח, פרולטרית! פרולטרית! – לגלג שפרנוב.

נראה ששפרנוב נגע באיזה מקום חולה שבלבה. נפנתה אליו וקראה במעין הצטדקות:

– בכל אופן איני בורג’ואית, אדוני! נשתירו עדיין אי־אלו הרגלים. אבל סוף־סוף אכריעם. במשך הזמן, אני מקוה… אח, אדוני! ובכלל אמר לו… – עשתה תנועה בידה ולא גמרה.

– מה יש?

לא ענתה לו תיכף. הביטה החוצה ותפפה דומם באצבעותיה על הזגוגה.

נגשה פתאום סמוך אל שלחן־עבודתו, התיצבו לקראתו מעבר מזה, ידיה על חלציה. ופניה היו מרוכזים־רצינים, תלתה בו זמן־מה עיניה באותו המבט שלה, העמוק והמכון לתוך עצמה, כלפי פנים…

– בעלת־מום אנכי, מר שפרנוב! – אמרה חרש – עשוני לבעלת־מום למדוני הרבה דברים מיותרים ולחיות לא למדוני. לא אסלח להורי את זה. הנה למשל, נפגשתי עם חיי עמנו פנים אל פנים… ו… ונדהמתי. איזה נחשול חסון ושחור סטר על פני, ולא מצאתי את ידי ואת רגלי. חברי צוחקים לי. אבל, רבותי, אני לא שערתי כזאת… כל המוראות הללו… לא שערתי לי! את בעותי־החיים האלה… ישים נא לב, אדוני! הרי חייתי כל ימי בתוך בערות גמורה, אי־דעת ו… ולא־כלום! הרי זהו מה שנורא ביותר. כמה ישנם בתוכנו צעירים שחיים־חיים להם במנוחה ובשלוה ואינם חושדים כלל בכל מה שנתקלתי בו פה אצלכם…

הקשיב הקשיב שפרנוב לדברי העלמה הנסערים הללו, ונדמה לו כאלו הוא רואה לפניו עלה נדח נשא לכל הרוחות… עורג אל גזעו, ואין מי שיחמול עליו ויושיבנו…

– אבל, בשם ה', אל נא יסתכל בי כך… בעינים כאלה, מר שפרנוב! – קראה פתאום והחזירה קצת את פניה הימנו, בקפדנות של ילדות עשויה, שהיה בה אבק גנדרנות.

נכנסה שרה אל החדר.

– הגברת… אמר שפרנוב ברצותו להציגה לפני אשתו ולא ידע איך לגמור.

וַרוַרה… פשוט! – תקנה זלדינה בעצמה.

– וזאת מחציתי היקרה…

– למה לא אמר לי שיש לו אשה יפה כזו? – שאלה העלמה.

פני שרה הסמיקו עד קצות אזניה.

שתי הנשים ישבו על הספה ונדברו שתיהן. זלדינה נטלה אחד מפרחי הזיוניות, מללה אותו בכפיה, והגישה־אותן אל אף שרה. אחר כך נטלה את כל הצרור והדביקה אותו אל חזה של זו. וכל זה עשתה בבת־צחוק חביבה כזו, כאלו באמת לא היתה לה ברגע זה שום דאגה אחרת חוץ מזו, שצרור־פרחיה אינו נאחז היטב בלסוטתה של שרה.

שעת בין־השמשות באה, והנשים לא הרגישו בצללים ששפעו מכל רוחות החדר. מן הפנס, שעומד בחוץ מול החלון, התמתח על הספון פס־אור. על פני הרקיע הכחול של החלון הסתמן גופו הכפוף של שפרנוב.

צללים גם בנשמתו. צללים כהים ונוגים ורוחשים חרש־חרש בעצבון אלם…

–… אוהבת הגברת תינוקות פעוטות? – הגיעה לאזניו שאלת אשתו.

– פשיטא! אני אוהבת אותם מאד.

– זה טוב מאד. אחר כך תהא אם טובה!

– לא אהיה אם – השיבה העלמה בפשטות ובהחלט.

– ח! מה משמע?

– אסור לבן־אדם כמותי ללדת בנים. כשסדרי החברה יהיו אחרים, אז… לעת־עתה חטא הוא. כיצד תעבדי – לעזאזל! – אם ריחים על צוארך?

– א א! אף אני בעלומי חשבתי ככה. מכיון שילדתי את בנימן שלי, הרגשתי ששֻנה מזלי. דבר נכבד מאד נפל בחיי. פתאום כאלו הבינותי לשם מה אני חיה! לחנך יהודי טוב זאת היא חובה קשה וגדולה.

– נו, סלחה, הגברת! תלד לה בנים לחיים ארוכים, וחנך אנו נחנכם. ח!

– “אנו”? מה כונתה? “א־נ־ו”…ואני מה?

– הריני מבינה. יש בדעתה ללמד את בנה איזו עברית קדומה ובלתי־נחוצה. תשריש בו את האידיאלים הבורגונים, פלשתינה… וכיוצא בזה!

פתאום ובתנועה נמרצה החזיר שפרנוב את ראשו מן החלון. בזוית הדרגש התנועעו בתוך האפלולית הכהה שני פני הנשים כשני כתמים חורים. דומה שמעל פני הדודה ורורה נשלה פתאום מסכת השלוה העגומה, והתחיל מפרפר ומרצד עליהם שחוק־זדון, גחוך עוקץ, רע, מרגיז ומלגלג…

אף בשרה חל איזה דבר חדש. התחילה מדברת בשפה מתלקחת יותר ויותר. ימים רבים היתה נשמתה עוממת בגנזי־לבבה. נסדק פתאום הלב, ורוח פרצה לתוכו, הנשמה נתלהבה פתאום ולשונות לשונות של אש נשתרבבו ופרצו החוצה… קולה העיף והרצוץ, כאלו חזק, ונימי־בתולה רוים פעמו בתוכו…

דברה על אידיאלי הלאום שלא יכבו, על תחיתו בארץ־אבות, על עריגתו הנצחית אל ארץ זו…

דפק לבו של שפרנוב. זה כבר־כבר שלא שמע קולה, קול נשמתה, הנוגה, העורגת, הרוגשת. נזכרה לו אותה ריבה שפגע זה כבר באקראי באיזו עיר־מחוז רחוקה, ריבה שתקנית ועצובה, בעלת עינים שקדיות לחות. משום־מה נזכר לו כמו הד חלום צליל פעמוני בית־תפלה קטולי, בערב… נזכר לו נחל…

הדודה ורורה ערערה. שפתה היתה, ההפך משפת שרה, מדויקה, יבשה, שפת המאטריאליות־ההיסטורית. חלקה עליה במספרים ובמסקנות האחרונות של התורה הסוציאל־דימוקראַטית. האזין שפרנוב ותמה ולא הכיר את זלדינה שלפני רגעים אחדים, את זו של אותו ערב בגן רבינוביץ. מה היה לה?

דבריה צללו בתרועת־נצחנות, ובציניות מיוחדה של איש־מדון הרוצה להאמין שידו על העליונה. לגלגה לשפה המתה ולארץ המתה, בטלה את כל “הבנינים הרומנטיים של הבורגואסיה הקטנה”, ומשונה! תחת ברד הלעג, המימרות המבטלות והמקנטרות הנפוצות בין הדימוקראטים, המסקנות המדעיות, כביכול, המתהלכות בין תינוקות של־בית־רבן, – צמחה פתאום לעיניו דמות דיוקנה של כנסת־ישראל כעין היכל עתיק־יומין, שבבנינו ובתפארת־עזו נשקעה רוח־אלהים. שדרות דורות חלפו על פניו בדרך אש האין־סוף… והוא עומד הכן וזועם בגאונו העתיק, וגונז וגונז במחבואי־צלליו, בחביון־אפלוליתו את נשמותיהם של הדורות החולפים… המתפלש על ספו ומטה אזנו שומע את פסיעות העבר והעתיד…

– די! – קרא פתאום בקול לא שכיח. נתמהות הסבו אליו הנשים את פניהן.

– שפיר! – קרא וקולו רתת מחמת התרגשות פנימית – אבל ימים באים אליכם, ימים רעים, אני אומר לכם. עוד תרחיקו ללכת, עוד תשקצו את מקדשי הבורגואסיה השנואה עליכם, עוד לנגד עיניהם תבוזו לרגשותיהם ותטמאו את בתי־תפלותיהם… אני יודע! אבל מובטחני, איזה נחשול אמיץ ישתער עליכם ממקום, אשר לא שערתם וינפץ אתכם, והממכם ויפזרכם, כנמלטים מפני המגפה וקצרה ידכם מקבץ את פזוריכם! חלכאים! רצוצי־לב וקצוצי־כנפים תבאו אל העם, אשר לא הכרתם בו, לבקש מפלט בחיקו לראשכם היגע, לנשמתכם הנהלאה, אולם הוא יהיה אל קנא ונוקם: לא יאמין לכם… אומללים!

זמן רב לא זזה ורורה ולא הוציאה אף הגה מפיה כנפחדה. הגחוך והעוקץ והרע על פניה הפסיק את קפיצותיו ודלוגיו המרגיזים, ורבץ נבוך על פתח־פיה

פתאום קמה, ואמרה בצחוק קל:

–מה שיהיה אז, רבותי, אין אנו יודעים. מה שיש עכשיו אני יודעת: השעה מאוחרה וצריכה אני ללכת. יש עבודה בבית…

ולא זזה בכל־זאת ממקומה. שפרנוב ואשתו שתקו. היא עמדה וטפלה זמן רב בנעלי־ידיה שהפעם זחלו משום־מה בעמל על אצבעותיה… ודומיה אי־נעימה השתררה בחדר.

ומשהלכה הוסיפה דומיה זו לשלוט בחדר, דומיה כבדה. הוא לא החזיר פניו מהחלון. עיניו תעו בין צללי הבריות, שרחשו בחשכה על פני המדרכות כנמלים נפחדות; אזניו הקשיבו אל שקשוק המרכבות החולפות עם פנסיהן, ועם רצועות־האור הנגררות אחריהן על המרצפה. ונשמתו התעטפה בצללי הערב להסתר מפחד פנימי.

…סחור סחור התעופפו כתות עורבים שחורים שנשרו מהם בחלל האויר צריחות שכול ואלמון…

כניעור משנה שפשף את עיניו והביט מסביבו. מה זה? דמיון? מציאות? כיצד עורבים האידנא? בן־רגע חלפה התמונה ואינה… משונה! מעשה העצבים. אח, העצבים!…

שרה ישבה דוממה בקצה הספה בראש כפוף ופניה כבושים בפסות־ידיה.

הרימה את ראשה וקראה בלחש:

– גש נא אלי, דניאל! שב על ידי…

ישב סמוך אצלה, והיא הניחה את ידה על ראשו וברוך ובעדנה לטפה את שערותיו.

דניאל! אמור נא לי… למה אתה… מוזר כל כך בימים האחרונים?

כסה בפסת־ידו על עיניו ושתק.

היא מוסיפה ללטף את שערותיו. וכך נעימות לו הלטיפות הללו באצבעותיה החמות. מה יאמר לה? כלום הוא בעצמו יודע את כל הנעשה בנשמתו?

– אַח, שרה! שרה!… כל היהדות אינה אלא קושמר מעיק… – פלט פיו בלחש.

– אבל אימתי היו ימים יותר טובים?

– לא, לא זה… כל אלו הצרות והפורעניות נוראות הן, אבל אינן מבהילות. אותי מבעיתה, מבינה את, שלותנו. הכל שלוים כל כך. זה שמבעית אותי. אף את, שרה… למה את כל כך שלוה? קודם, זוכרת את, שם שם בעיר־המחוז, אז… היית אחרת. שמא אני הוא המטורף… איני יודע…

העבירה את כפה על פניו העברה כל־שהיא.

– תינוק אתה! למה אני שלוה? לנו יש בנימין שלנו, כלום לא כדי בשבילו לחיות? מה מר ומה מתוק גם יחד להיות אם עבריה! אין אתה יודע את זה, דניאל! מר ומתוק כמו… קרבן! רק רעיון אחד מעסיק אותי, ואני אוהבת לטפל בו. מה יהיה בנימין כשיגדל? אָ, זהו מה שחשוב לי עכשיו מכל…

– אח, שרוצקה!

דניאל

– את תחנכי אותו?… חוששני שזו, אותה ריבה, לא שקרה. חוששני שזאת… הרחוב הזה יגזל אותו מידינו. הוא זר לנו רחוב זה, זר, רע וחזק מרצוננו, שרה! יבוא הרחוב אל בננו בדמות רוח רעה זו שבאגדה, ילחש על אזנו דברי רעל וישאנו. לא נעצור כח לשמרו ולהחזיקו אצלנו. וילך, ילך…

לפתה בשתי ידיה את צוארו, כבשה פניה בחזהו, תחת זקנו, וקראה בכליון־נפש:

– אח, דניאל! דניאל! למה אתה דובר ככה?…

זמן רב ישבו שניהם בתוך האפלולית חבוקים ודבוקים כזוג תינוקות נפחדים.

אחר כך התחילה דוברת אליו. חרש ובקול רחום וחנון. וצליל דמעות פעם בו. הם יחנכו את בנם בשבילם, רק בשבילם, אלמלא כך, מה טעם יש בחיים? עוד יראה אי־אלו ימים יבאו לקראתם! הם יהיו אז כבר זקנים, כח לא יהיה כבר להשתתף באותם המאורעות הגדולים, אבל בנימןבנימן יהיה בחור חסון. הוא יהיה בא ומספר להם אודות עבודתם של הצעירים…

עוד יותר להטו ידיה סביב לצוארו, עוד יותר העמיקו פניה להטמן על חזהו.

…בחדרים הדליקו כבר אור. בחדר האכל צלצלו הכפות והכוסות, וזמזם המיחם. בחדר־הילדים צוח בנימן וצפצפה זוסיה. שרה נתנה אי־אלו צווים למשרתת. שוב התחיל החול פועם בקולה. קול עצביי קצת, יבש, מחוסר־צבע ועיף. “זוסיה! היכן היא הפינכה עם הקצוות הכחולים?”… ומוזר! כאלו לא זרועות אשתו קדחו לפני רגעים אחדים מסביב לצוארו, כאלו לא תחת כבד ראשה דפק לבו ככה. ומפני־מה התחיל קולה מרגיז את עצביו ומכעיסו כמעט. “שלוה אטומה זו!…” אם תדע לחנך את הבן – ימים ידברו. אולם עכשיו, בשעה שהחיים כל כך כבדים, והכל כל כך לוחץ מסביב – שלוה אטומה זו! “הפינכה עם הקצוות הכחולים”… ח־ח־ח! מה היה מדבר אתה אם נשארה אתו עוד רגע אחד ביחידות? אַ, וקיבתו של בנימן, כלום אינה ציר החיים? כלום אין נשמת כל התבל צרורה בצרור חתוליו?…

הוא רץ אילך ואילך בפסיעות גסות והתחקה אחרי חרדת־נפשו הסתומה והטורפת כסערה את מחשבותיו לקרעים קרעים…

…תיכף אחר סעודת־ערבית, נטל את כובעו, ואמר כמו דרך אגב לשרה:

– הריני הולך. נחוץ. שלום!

שום תשובה לא נשמעה. מבט תמה ומפיק תרעומות לוה אותו עד פתח הדלת. הוא הרגיש במבט זה.

בחוץ היה חשך ורוח חמה וחזקה נשבה כלפי הפנים. הרחובות התחילו מתרוקנים. הכא והתם נשמעו דפיקות דלתות המחסנים בהסגרן. בעמל רב הלך לקראת הרוח, כשהיה מחזיק בידו האחת את כובעו על ראשו ומקלו תחת בית־שחיו. הרגז הקודם לא פסק מפעפע בלבו כגון נוזלים כבדים, סמיכים שחורים. לבו היה כסירה זו, שבאמצע הנהר נגלה בה סדק. המים התחילו שותתים דרך בו, שותתים במתינות, לאט ובלי הפסק. אף לבו הוא נסדק. דומה שעוד מעט ויחנק בתוך הנוזלים הכבדים של כעס ומכאוב השוטפים אותו. הפעם לוה אותו מבט אשתו, מבט אלם זה המביע כל כך הרבה תוכחה, תביעה אלמה, עלבון ותמיה: "למה? מדוע? על שום מה?… וכפעם בפעם בהיותו שרוי ביחידות, מופרש מאשתו, ובהתחילו מחטט ביחוסיהם ההדדיים, מרגיש הוא, שהוא האשם כלפי שרה שלו. כלום רמתה אותו? כלום לא הביאה לו אשה זו את כל חום אהבתה הצנועה, עדנת רגשותיה וכל מסירותה, זו מסירות־הנפש הקדושה של האשה העבריה, שנותנת הכל ואינה תובעת כלום?… ועברה! כלום לא היו שם גם סבלון החיים, גם צערם, גם חלומות על עבודה עממית גדולה, על עתידות העם ואשרו?…

הוא יודע את כל זה, לבו נוקפו עכשיו ממוסר־כליותיו. אולם הוא ידע בכל זאת, שלתקן כבר אי־אפשר. קשר יחוסיהם נסתבך בעניבה מסובכת אחת, שאי־אפשר להתירה, ולנתקה עוד יותר קשה…

דמות אשה צעירה חלפה על פניו והניעה לו בראשה לשלום. לא ענה לה ועבר. חשב שזו היא בודאי אחת ה“נפשות הפורחות”. תיכף שמע את שמו. נפנה. כשתים־שלש פסיעות ממנו עמדה אשה זו, בלי כובע, בשלה על ראשה, ששתי קצותיה התנפנפו מאחוריה באויר כזוג כנפים, השמלה המטורפה ברוח התחבטה והתמתחה על רגליה. היא המתינה לו. הכיר בה את הגברת אברונין ומהר אליה.

– תסלח לי הגברת. לא הכרתיה. שלום!

– שלום! יש לו זמן וחפץ ללות בערב אשה צעירה הביתה?

– בכבוד! – והתאפק משאול מהיכן היא הולכת בשעה מאוחרה כזו לבדה.

– אני הולכת עכשיו מאדם מצוין ומקוליר רע… – פתחה היא בעצמה, כשחבקה את זרועו – “תקח מרכבה ואל תלך ברגל” יעצני מכרי הנחמד, ולא עלה לגמרי על דעתו להציע לפני את שרותו, ח־ח־ח… הילך הקולרים דהאידנא.

– הנשים דהאידנא אינן צריכות לפחוד מגברים אפילו בלילה.

– פשיטא. אתם הגברים חזקים ממנו רק בחשכה, כשאתם יכולים להתנפל עלינו בגסות. להתנפל אין בכחנו. אולם תכסיסי המלחמה שלנו יותר מסוכנים. גורו לכם מהם!…

פתאום אמרה:

– עם האדון טוב ללכת שלובי־זרוע. הוא הולך בהתאמה אל פסיעותי. אישי אץ תמיד, עד שקשה לי לדלוק אחריו. ח! יושב הוא לו המסכן עכשיו בבית, ממתין, כועס ומכרסם את צפרניו… ח־ח־ח! אני עזבתי את שלי לבדו, והוא־את שלו לבדה. ושנינו מטילים לנו יחד, כאלו נדברנו. מצחיק!

“איזו פטפטנית!” חשב שפרנוב בכעס.

אחרי רגעים אחדים פתחה שוב ואמרה:

– הוא הולך ושותק כל הזמן. בודאי הוא מהרהר מה. מה הוא מהרהר עכשיו, מר שפרנוב? תמיד הוא מהרהר, מהרהר, אנשים כאלה מוצאים חן בעיני. הם יודעים הרבה, ותמיד הם מהרהרים על ענינים חשובים… ואני בשום אופן איני יכולה!… לא למדוני לחשוב. יש שאני מנסה, וכלום אינו יוצא אצלי…

– א א! – צחק שפרנוב – למה לה לוקסוס כזה שאינו בא אלא להפריע תמיד…

– אח, לא! נחוץ, נחוץ מאד לחשוב – אמרה בטון רציני, שלא הלם אותה כלל – לפחות בכדי לדעת למה לפעמים כל כך קשים לנו החיים, ולחיות אנו מכרחים, מפני שעוד יותר נורא למות – פתאום עפ"י איזו הסתעפות כמוסה של סעפים אמרה – מר שפרנוב! וכי אוהב הוא את אשתו?

– אבל, גברתי! – קרא משתומם ובמבוכה.

היא בעצמה נבוכה משאלתה, שפלט פיה, כמעט בהיסח הדעת.

– יסלח לי, אדון, אני ככה… יסלח לי, לא חשבתי כלום. הערב, יודע הוא, הנני במצב־נפש משונה כזה. הריני הולכת מגבר חכם מאד. גבר חכם משפיע עלינו הנשים ככוס היין הראשונה תוך כדי ארוחה שבעה.

– והשפעת אשה חכמה על הגבר?

– ככוס השניה על לב ריקן.

– למה על לב ריק דוקא.

– אתם הגברים הנכם תמיד על לב ריק…

בפניה החורים והפעוטים, בשרוולי זיגתה הצרים והקצרים ובשלה על ראשה דמתה יותר לאיזו סטודנטה צעירה. קשה היה לחשוב שזאת היא אשה בעלת עבר סוער כזה, שנפוצו אגדות רבות כל כך על אודות תעלולי־אהביה. התחילה מעלה חן בעיניו. והתחילו שניהם מנצחים זה את זו בחדודים ובמהתלות שנשמעים לתרי אנפין, ושניהם צחקו. לפני פרידתם אמרה לו:

– תודה רבה. מענין מאד לטיל עם האדון.

– אותם הדברים עצמם חפצתי גם אני לומר, אלא, כמובן, בשנוּי גירסא קצת.

– רואה הוא – אמרה בצחוק – לגמרי לא נורא לפגשני בלילה וללותני הביתה.

כשנשאר שפרנוב לבדו היתה לו באמת ההרגשה מעין זו שאחרי שתית כוס יין טוב.

הרי לך אשה! נעים לטיל עמה, לפטפט. אולם, היהין להעמידה במקום שרה מבלי שיאבה לפגוע בכבוד האחרונה? לא, לא, לא…

התביעות היותר נוראות הן אלו שאנו תובעים מעצמנו וכח אין לסלק אותם. לשפרנוב היה נדמה שאלו מצא ידיד, חבר שיעזר לו לצאת מסבך חייו הפרטיים, להחזיר לו את מצבו גופו, היה מאושר מאד.

לאן ללכת? שוב אל הרבינוביצים? לא. קצות נימי נשמתו נתערבבו, נסתכסכו ואבדו בתוך מבוכה כבדה, וקשה ללכת אל אנשים, שדרכיהם ויחוסיהם אף הם נטרפו ופני חייהם עכורים… נזכר פתאום במרגולין. זה כבר שלא היה אצלו.

מרגולין ישב בחדר מרוח וריק. מטת־עץ פשוטה, שלחן, שני כסאות ומכתבה פשוטה, שכתב לפניה מעומד, – אלו היו רהיטיו. מנורה לא היתה בחדר, ואור הנר שדלק על המכתבה עוד הגדיל את העזובה שבחדר, עוד העמיק החשיך את צלליו. מרגולין התהלך בחדר אילך ואילך טרוד במחשבות. שפרנוב ישב לפני השלחן וברגעים הראשונים לא דברו שניהם כלום.

– שמא אני מפריע? – שאל שפרנוב.

– לא, עכשיו היתה אצלי אשה אחת, הגברת אברונין! בלבלה את מחשבותי.

– אַ! היא? ואני זכיתי עכשיו ללותה הביתה. חַ!

– למה הוא צוחק?

– נזכרתי באותו ערב אצלי בביתי. כשהגברת אברונין התענינה לדעת כיצד יושבות אצלך אורחותיך על המטה. ואני לא ידעתי שסקרנותה מגיעה לידי כך… ז־ח!

וטרוד באותה המחשבה שלו, אמר מרגולין בעוית־פנים של אי־רצון:

– ואף־על־פי־כן אין מן הצורך לצחוק. עד כמה אנו שטחיים בבאנו לשפוט בני־אדם! אף היותר חכם שבנו, מכיון שהוא מתחיל לדון על אדם, מיד הוא נעשה שטחי. דנים על אדם, כאלו נשמתו איזה שיר־מזמור או איזו דרמה, ואינה מלאה מקריות ורכסי־מחשכים כליל עצמו…

– וכל זה בנוגע לגברת אברונין?

–וגם בנוגע אליה!…

על פי דבורו, תנועותיו ושערותיו הפרועות הכיר שפרנוב שהוא נסער מאד. ולכן שאל את עצמו בסקרנות מיוחדה על אודות מה נדברו מרגולין והגב' אברונין לפני שעה קלה בחדר הזה?

– גם על בנוגע אליה! – חזר וקרא מרגולין – ישמע נא. יש לו הרגל לנגוע בכל פעם, על אודות מה שלא ידברו בשאלת האומה הישראלית. אלו הייתי אני במקומך, הייתי אומר שאף אשה זו סמל אומתנו היא. מה? פרודוכס? ח־ח… פוי, לעזאזל! מעולם לא היו בני־אדם ככה מרגיזים אותי כמו בימים האחרונים. דומה שהחיים הם כעין עניבת־תליה על צואריהם. עניבה בלתי הדוקה היטב. תענוג גדול לראות בני־אדם מסביבך עם עניבות כאלו על צואריהם… כך, מה רציתי לומר?… כך! במה אינה סמל אומתה? צמאת־חיים, אכולת־אהבה היא מפקירה את עצמה בתמימות־ילדותית לכל, והכל דוחים אותה רק מאחרי שנצלוה, שנטלו הימנה מה שאפשר היה… מאריה מיכאילובנה היא צוענית נודדת, בלי מולדת, בלי נקודה מרכזית…

שפרנוב, עמד נשען בגבו אל החלון בזרועות שלובות על חזהו, והתחקה אחרי תנועות צל חברו הגדול והמשונה, הרץ על פני הקירות ועושה תנועות מוזרות. בחוץ, בחשכה, תעתה בין החצרות והבתים הרוח; חפשה מה, התרעמה על מה, התאננה. דומה שלוח פחים נתק מהגג, והריהו מקשקש ומקשקש בלי הרף בשריקה לא נעימה… אל לבו של שפרנוב קרבה עצבות לא־מחוורה, גפפה אותו בנשימתה ולחצה היטב… זאת היתה עצבותו הידועה לו משכבר הימים, כעין אשה עצובה וטורדת, שכבר הסכנת אליה, שאי־אתה יכול לחיות בלעדיה, אולם בבואה היא מרעילה אותך בפניה השוממים ואנקותיה המוצצות נשמתך… נזכר בזלדינה, בכל מה שדברו, בכל מה שהרגיש וחי לפני זמן־מה בחדרו, ונדמה לו שלכל זה יש איזה קשר גם אל דברי מרגולין על אודות עניבות־התליה, גם אל המית־הרוח בחשכה, גם אל שריקת לוח־הפחים הנוגה שם על הגג… נדמה לו שבאמת פעמה בדבורה המרפרף, המקפץ והלוהט של הג' אברונין, לפני שעה קלה, המית־נפש; שבדבריה היו מרגשים פרצי־אש של לבה תוססת במעמקים…

אך הוא לא הרגיש קודם מפני שהיה לו צערו הוא. הצער מסמא אותו זוג־העינים השני שיש לו לסודם בכדי לראות את נגעי־חברו…

– הדין עמו, מר מרגולין! עמו הדין… יש בה באשה זו משהו שמפלה אותה מיתר הנשים, יש בה משהו כזה…

וחפץ עז תקף אותו שמרגולין יוסיף לדבר על אודות הגברת אברונין, על האנשים עם עניבות־התליה על צואריהם, ועל כיוצא בזה. הלז שכב על מטתו באחת מזויות החדר החשכות. רק לפעמים הבהבה אש הסיגאריטה שם ונשמעה מציצת־שפתיו. צנה קלה והרגשת־פחד סתומה תקפו את שפרנוב כשנשאר לבדו אצל החלון, ומאחוריו, אל גבו, נלחץ הליל, והרוח נשבה בערפו. פרש מהחלון, נגש אל מטתו של מרגולין וישב למרגלותיו. ואחרי שזה לא פצה את פיו, אמר שפרנוב:

– בנוגע לסמל, שאמר מר, לסמל האומה, רצוני לומר שהאשה בכלל היא סמל אומתה. אומר הוא “נודדת”… כך, זהו הכל, זהו עיקר הדבר, התמצית… בשעה שהאשה יושבת בית… יש תקופה כזו אצל כל אומה שהאשה שלה יושבת בית, כמו שנאמר: “ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך”… ככה! לכאורה ככה… בין־כך־ובין־כך היא מזמרת פזמוני גבורה לתינוק בעריסה, מכינה שריון לבעלה, וכשיש צורך בדבר היא גוזזת צמותיה וקולעת מהן יתרים לקשתו, ושולחת אותו החוצה… וכשיש צורך בדבר היא מפנה את פלכה וכישורה לקרן־זוית וידה אוחזת בשלח… תקופה כזו יש לאומה בראשית פריחתה, כשהיא אך מתחילה מרגישה בברזל גידיה ובששון־החיים… אחר כך באה תקופה שניה. כתלי בית־הנשים נעשים צרים, האח אינה מחממת, מן הכישור רחוק הלב. ב“חברה” יש הרבה יותר חיים ותוכן, נשפי־חשק, עבודה צבורית, "פרופסיה חפשית… פה נגמר תפקידה של האשה. באו ימי העמידה לאומה.

– ח־ח־ח! לא רע… צחק מרגולין לתוך שפמו – האידיאה ההיגילינית במהדורה חדשה. “שר האומה” בדמות אשה, לא כך? ח־ח־ח… ובאיזו תקופה עומדים אנחנו, רצוני לומר כנסת־ישראל?

– בשלישית…

– וכי יש גם שלישית?

– תקופת הירידה. האשה נודדת, צוענית, בלי נקודת־המרכז – כמו שהוא בעצמו אמר – חבל שאין ספירה מדויקה, של נשינו שממלאות את מרכזי אירופה… מה הן מחפשׂות במרחב תבל? למה עורגת נפשן? לחיים סתם? למדע? כלום נתעשרו אוצרותינו התרבותיים על ידן? הגברת אברונין קראה פעם אחת בביתי, לעצמה ולחברותיה: “צפרי דניידי” וזאת אמת. הן אינן בבחינת אבק פרחים שנשא באויר ומזריע זרע. לא. עלי־שלכת נושרים, שהרוח מפזרתם, ולא יותר!… איזה פלא אם מאריה מיכאילובנה מרגישה את עצמה מיותרה בחברה ומשתעממת!…

מרגולין מצץ את הסיגאריטה שלו. לרגעים היתה מנצנצת ומהבהבת האש פעם בסיגאריטה של זה ופעם של זה. ועגילים עגילים כחולים היו עולים ורודפים זה אחר זה, נאחזים ונמסים זה בזה. דומם התחקו שניהם אחרי נפתולי־החן של טבעות־העשן, ושניהם הרהרו את הרהוריהם אפשר גם כן נעדרי גַוָן קבוע, מתפתלים ונמסים כעשן־סיגאריטות זה…

– לא זה הוא העקר מה שאשה כזו אינה יכולה למצוא את מקומה בחברה – אמר מרגולין טרוד עדין באי־אלו מחשבות – מנוחה פנימית שוין־המשקל בנשמה אפשר למצוא רק מחוץ לחיי החברה… אָ, אלו עמדו נשינו על נקודת התפתחות כזו, על החפושים הפנימיים שטעונים פרישות!… העקר, שמאריה מיכאילובנה קבלה חנוּך…

– יסלח לי, יסלח לי, מר מרגולין, שאני מפסיקו! – קרא פתאום שפרנוב נרגז מאד – רגיל הוא תמיד להרים על הנס את הפרישות מהחברה, את החפושים הפנימיים וכיוצא בהם. כל זה טוב ויפה, אולם לכל זמן. להטיף עכשיו, בימינו את תורת החטוט הפנימי, הפרישות מהצבור וכדומה, הוא… הוא… חטא! כן, חטא מר מרגולין! בשעות מרות כאלו, בשעות של פורעניות, פגעים רעים ואנדרלמוסיה נוראה בחיים, לאמר לבני־אדם: הסגרו בבתיכם והוו חוקרים במופלא מכם – מה זה? מה פרושו של מעשה כזה? אצל שרה שלי, זוכרני, מצאתי ביוֹמנה – בהיותה עוד עלמה – כתוב לאמר: “אותו יום, שלא עשיתי בו כלום לעמי הריהו אבוד בשבילי”. יש רגעים בחיי כל עם, שבני־הנעורים כותבים על דגלם רק את המלים הללו…

– כל חרדתך והתרגזך בכדי. כלום אני מטיף ברבים?…

– אני מתרגז מפני שאני יודע את בני־נעורינו המקפצים מבמות אל במות בקלות־דעת כזו. הרימה לפניהם חתיכת־בד אדום, וכלם ירוצו אחריך…

– אדוני! בידי אין חתיכת־בד ואין ברצוני שירוצו אחרי ההמונים. בחפושים הרליגיזיים יהיו תמיד עסוקים אך היחידים. א"כ מה איכפת לי? יש שאלת־הפועלים, יש שאלת־היהודים וכדומה? כל זה אמנם נתעב ומעיק. אבל עיקר החיים מונח על שטח אחר לגמרי. עיקר החיים הוא אותו הסוד שכל אחד מאתנו כוללו בתוכו. ושאי אפשר להגות בו אלא ביחידות. המדע הוא בשביל העם, העבודה הצבורית בשביל המפלגות, והמיסטיציסמוס – בשביל היחידים. אתם דואגים לאומה, כואבים את מכאוביה, ואת האדם, את נשמתו אין אתם רואים…

שפרנוב לא ענה, וזה המשיך:

– רוצה הוא ואספר לו קוריוז אחד שלא יאמין. זו… מאריה מיכאילובנה ופנתה אל הדימוקראטיה והתחננה לפניהם שימלאו את ידיה לעשות איזו עלילת־טרוֹר מסוכנה. התחננה לפניהם. שומע אתה? והגבורים שלנו, סיומה רבינוביץ ודכותיה, דחוה באופן מעליב. חשודה היתה בעיניהם על רגוּל. הרי כאן היה מומנט דרמטי. אלו לא טחו עיניהם מראות, הרי היו צריכים להרתע בחרדה וביראת־הרוממות מפני תהום נשמת האדם הדואבת. אולם האדונים הללו לוחמים כל חייהם מלחמת החיים ואת החיים בעצמם אינם יודעים ואינם מרגישים…

שפרנוב נדהם בשמעו את העובדה המוזרה על דבר הגבר' אברונין. רז מדכא קשר בחוטים טמירים את אותה האשה קלת־הדעת והעגבנית קצת, שפגש זה לא כבר ברחוב, עם זו שהלכה אל סיומה רבינוביץ; זה היה אחד מאותם הרזים המשתרגים, ומתפתלים על פני יחוסיהם המשותפים של בני־אדם, על צורות־חייהם ולפעמים גם על פניהם ועיניהם כקורים נעלמים, כקיסוס צפוף זה, שמאפילים כביכול על השבילים הצרים המוליכים אל נשמת האדם, ועושה את כל החיים למיסטיים כאלה, לעצובים וקשים כל כך… שלא במתכוין שלח את ידו ובקש את פסת־יד חברו, וכשמצאה לחצה, לאט לאט לחצה, באצבעות רועדות, ולחש:

– הוא צדק… הוא צדק… בני־אדם מתהלכים אצלנו עם עניבות־תליה על צואריהם ו… ושוחקים!

לבו נתמלא צער מתוק וסולד מהרגש האנושי העמוק ומהחמלה הצנועה, הטובה והבלתי־מולידה שחש ברגע זה אל אותה האשה. מקרב נשמתו כאלו שלח אליה באשר היא שם זרועות סמויות־מן־העין…

מרגולין דבר על האהבה, על המיסטיציסמוס ועל הרליגיה. זרק מלים באויר בלי סדר וקשר. שום דבר חדש לא הביע. כל מה שאמר היה כבר נאמר, כבר נשמע לא פעם, ואף־על־פי־כן זעזעו דבריו את הנימים היותר טמירים שבנשמתו של שפרנוב, והשמיעו בה צלילים לא־ידועים, חדשים. והוא לא ידע שזאת מדברים אליו צללי החדר, מדברים אליו הליל והמית־הרוח שבו וצריחת לוח־הפחים על הגג, והיגון שבקרבו…

הנר על המכתבה הלך וכבה. צללים הקיפום, קרבו אליהם. ומרגולין דבר ודבר רכות וחרישית על המסתורים שבחיים ועל הנצח שבעוֹבר… שפרנוב עשן ועשן וחשב כבר לא על אודות הגברת אברונין אלא על אודותיו הוא. הרי שוכב אדם ומדבר על רזי החיים ועל הנשמה, ואינו יודע כמה הוא, שפרנוב, סובל לעתים קרובות, עד כמה כבדו עליו לפעמים החיים. והוא, שפרנוב גופו, כלום הוא יודע, כלום הוא מבין את חייו? למה הוא סובל, לאן נעלמה מנוחתו ולאן ילך לבקשה? מי ילמדהו?…

חברו דבר על הרהוריו והרגשותיו, ושפרנוב חשב את שלו, כמו בלוית אקומפנימט של מוסיקה… ונדמה לי שמהדברים הסתמיים והנפשיים של חברו מתכוץ בו לבו העגום, הנפחד והעורג כל כך…

ובאותו רגע הרגיש שבאמת אין בעולם לא מלחמה וקרב ולא שאלת־עמו הארורה, יש רק עצבונו, עצבונו החרישי… ואין זה עצבונו שלו בלבד. הרי זה עצבון כל הברואים. כל באי־עולם, העצבון הצנוע, האלם, שמהבהב בחשאי מתוך ערמת צללים, בדעוך הנר, שנשמע מתוך יללת הרוח, מתוך לחש הליל הנושם בהחבא מאחורי החלון…


 

ה

השמש שקעה כמו בכל יום, אולם לניקה, שישבה יחד עם ניקולאי במרכבה קלה משתקשקת על פני מרצפת־הרחוב, נדמה שהשקיעה היא הפעם חדשה, מיוחדה, שלעולם לא היתה כך נהדרה. נדמה לה שאף הבריות הרגישו בזה והלוכם היה ביותר נחת־רוח. אפילו הסוסים כמדומה הרגישו שבלוריתם מופזה ופחי־רתימתם נוצצים. שם רחוק כך מופלא ונהדר להט המערב… פסקו הגלגלים מדפוק על אבני המרצפת. הם התגלגלו חרש וברוך על פני אדמת החול שמחוץ־לעיר, וענני אבק פז כתרו אותם. לבסוף עמדה המרכבה. נכנסו רגלי אל פרדס אחד, ומשם אל מגרש דשא רחב. בשביל צר וישר הלכו שניהם. מימינם יער, שצל וטחב נשמו מתוכו, ומשמאלו אחו ירוק מאד. לא התלקחו כבר פלדות השמים כמו קודם, רק שרטי־קטיפה ורודים וענוגים רעדו ובערו שם. אולם פני ההולכים וצמרות האילנות היו עדיין מופזים, ושם, במקום שרעדו השרטים הורודים והארוכים לאין קץ, נצנץ כוכב גדול משובץ כתפוח־זהב. ניקולאי פשט את מקלו, שהסתמן כקו ישר על פני האופק הבהיר:

– רואה היא – אמר – הנה כוכב הנוגה! רואה היא חכליל עין זה?

לרגלים היה כל כך נוח ורך לדרוך על פני האדמה השחורה והגמישה כמו רַסינה. על האחו הירוק והרחב שלשמאלם, תחת שלות שמי הערב, סאנו והמו תינוקות אין מספר. הלכו בתולות זוגות זוגות לבושות זהורים. הלכו כנופיות תלמידי־גימנאסיה צעירים, מעיזים וצוחקים. צלילי־מנדלינה, שירים במקהלה…

אחר כך ישבו בפנה חבויה ביער. השרטים הורודים לא היו כבר. לא נצנץ כך הנגה. הקולות והצחוק היו ככה רחוקים, כמעט בלתי נתפסים בזכרון… חשכה היתה כבר, והלבנה עמדה בשמים. מסביב – טחב, דממה, דממת־אימים וחורת־אוב… קר היה לניקה. וכך נעים היה לה ללבוש את מעילו הגדול, לתחוב את ידיה בשרווליו הרחבים והארוכים ולהרגיש בהם את חם ידיו. ישבה על האדמה ולפתה בידיה את ברכיה. ניקולאי שכב על בטנו סמוך אצלה, ראשו תמך בשתי ידיו ודומם הסתכל בה. יפה היה בחלוקו הלבן, בבלוריתו הבהירה, שנסתבכה על מצחו.

קוליה! למה הוא שותק?

–אנכי שותק מחמת שעצוב אנכי, ניקוצקה! עצבות תקפתני.

– למה? יאמר לי איזה כבד מעיק עליו?

– הנה אני נוסע הביתה, אל אמא, אל איבאנובקה שלנו. היא – לצרפת… הנשארים בכאן מביטים איש אל חברו כזאבים… למה כך שונאים אצלכם זה את זה? זוכרת היא מה טוב היה לפני שנים אחדות. אתם ישבתם אז בפרור N, זוכרת היא אותם הערבים עם המקהלות והחינגאות? עכשיו אך מתוכחים ומתקוטטים…

– לוֹ טוב יותר. הוא נוסע אל נחלת־אבותיו, אל ביתו, אצלכם שם טוב. ואני… הרי סוף־סוף אשוב אל החיים הללו עם וכוחיהם הנצחיים…

– ולמה תשוב?

– מה משמע?

–פשוט, מי ימריצה לשוב?

היא צחקה.

– מה נאיבי הוא. כיצד לא אשוב? כלום אפשר?

שוב נשתתקו.

קוליה!

– מה?

– איני רוצה שישתוק. אני משתעממת. ידבר נא מה, יספּר נא מה!

– מה אספר לה?

– מה שהוא רוצה. ידבר לי ממקום מולדתו, מביתו, מגנו…

– היא יודעת כבר את כל זה. עשרות פעמים ספרתי.

– הרי נעים לו לדבר אודות זה – ידבר! אוהבת אני לראות כיצד מתלהבים פניו…

– איני יודע כיצד, במה אפתח?

– מה היא צורת ביתכם? קירותיו, כמדומני, מסוידים וגגו שטוח ונמוך, אַ? עם מרפסת נושנה…

– כך, כך! קירותיו לב־נ־ים, לבנים כשלג. וגגו נמוך…

– ורהיטיו עתיקים?

– אָ, הם עתיקים מאד. הרי אבות־אבותי השתתפו בכבוש קוּקַז. יש בו רהיטים ממאות בשנים. למשל ארון אחד…

– דבר אותו הארון אני יודעת כבר. נו, והגן גדול הוא?

– אָ, הריהו הראש והראשון בכל הסביבה! עכשיו בימים האלה טוב שם. האילנות מלבלבים, והריהו כלו לבן ככלה. בבקר אינך יכול לישון. תוך שינה שומע אתה את תרועת הצפרים. בבקר השכם אתה קם כבר, הוילונות מורדים על החלונות הפתוחים, וצל נעים וזמירת צפרים בחדר… יש שהבקר אינו בהיר ביותר. עננים קלים מכסים במעטה דק את השמש. אז נודף מן האילנות ריח מיוחד, חריף, מתוק ומשכר. יוצא אתה מן הבית ואי אתה יודע להיכן תקדים לרוץ. בגן המולה, שאון. בעלי־הכנף טרודים, מקפצים, טסים בחפזון ומנהלים ביניהם איזו שיחות ארוכות על עסקיהם שלהם. עוסקים הם בבנין קיניהם ובחפוש אחרי טרף. ומחוץ לגן, בערבה – הנחשים השונים. לטאות־הסמרגד, צבא הרמשים, המית פציצה, פציחה ושריקת צפרים, אֶלברוס כלו נוצץ אל השמש… יש על ראשו ערפל, ואז ליהוי ידוע לך שימי סערות ממשמשים ובאים, ימים של גשמים, של ברד, רוחות ושלגים… הרעמים שם – אוו!… חזקים!…

– יפה הוא מספר, קוליה! יוסיף נא עוד לספר!…

ובעצמה לא ידעה למה נמשכה ידה אל ראשו, ומשום־מה חשקה מאד ללטף את שערותיו המסתלסלות והדקות כמשי.

ניקוצקה יונתי! תלטף את ראשי. כך, כך… מתוק הוא מגע ידה…

– שטויות! יספר נא עוד… מילדותו.

– מילדותי? מה יש לספר מילדותי? כשהיינו עוד, אני ואחי ואחיותי, לומדים בעיר בגימנאסיה, היינו שבים לימי החפש והחגים הביתה. זוכרני שהיינו מקפצים ממש דרך החלון אל השדה, עובדים יחד עם הקוצרים, צוללים וטובעים בערמות־החציר שעמדו מול הבית. בלילות הירח היינו מתרחצים בברכה שבגן. ביחוד אהבתי את החגים, את חג הפסח: יודעת את, אני איני רליגיוזי, ואף־על־פי־כן, כשאני שומע את צלצול הפעמונים בערב חג, מתחיל לבי מפרכס בי… מה אהבתי בילדותי את תפלת־השחרית אחר לחם־הקדש שאכלנו. בשעה השלישית בבקר היתה אמא מעירה אותנו. עדיין חבלי השנה על עיניך, אך אתה מתגבר וקם. בחוץ קר וחשך. אנו מתכוצים ומתכנסים באיצטלאות שלנו, מפהקים, רועדים, הולכים ושותקים. האם עטופה כלה שחורים, הולכת על ידך, כמדומה, זעומה ושותקת אף היא, אך משתעלת. ובלב איזו הרגשה מיוחדת, לא־שכיחה, חגיגית. השמים זרועים כוכבים, כל כך ה־ר־ב־ה כוכבים! נוצצים וחגיגיים. כמרוחצים לכבוד החג! ופתאום מתוך החשכה בית־התפלה מופיע נגד עיניך, כלו בוער בעשרות חלונותיו, ושמחה רבה כזו ממלאה אותך בראותך אותו. שם חם, אור, כומר סב, בעל עינים ממצמצות; ה“דיאקון” קורא פרקי תהלים בקול צלול ובנגון ערב… ואחר כך, כל היום, אורחים בבית, מאכלים טובים אינם פוסקים מעל השלחן… שם בביתנו יש חדר אחד, ששמש לנו לחדר־הילדים. שם בלינו כל ימינו עם המינקת, כשהיינו טפליה, אחר כך התכוננו שם אל הגימנאסיה, ואחר כך אל האוניברסיטה… באותו חדר, בזוית, בוער למפדס כחול; מאז, עוד מלפני לידתנו בער הלמפדס הזה, לפניו התפללו גם אבותינו בהיותם תינוקות. ועדיין לא כבתה אשו. בילדותי הייתי כורע גם אני לפניו ומתפלל… היא יודעת שאיני רליגיוזי, ואף־על־פי־כן… כשאני שב הביתה, וכשאני נותן עיני באקראי, לפני שנתי, בלמפדס זה, איני יכול להתאפק מכרוע לפניו…

ניקה! קרא פתאום.

– מה?

– אל נא תסע לפריז, לא צריך! תסע עמדי יחד, אל איבאנובקה שלנו…

– מה הוא סח, משוגע!

– למה? לא. איני משוגע. אצלנו טוב. אצלנו תנוח. מה, תסע?

ניקה צחקה. נעים לשמוע את קריאתו, לראות את נדנוד ראשו בהפצירו בה.

– לנסוע? מוטב. ומה תאמר אמו? איזו “ז’ידובקה” הביא אתו בנה.

– א, אמי אינה יכולה לאמר ככה! אמא – אשה קדושה, צנועה. שוקטה היא, אמר לה שהיא כלתי הנה. אמא. תשמח… תבוא נא, תבא נא, ניקה!

– השוטה הקטן שלי! מה אעשה שם אצלכם?

– מה תעשה? המ! עכשיו פורחת הדובדבניה. ריח כזה מסביב – הראש סחרחר הולך! לקום עם עלות השחר, מיד לקפוץ מתוך המטה ולרוץ יחפה על פני עשבי־הטל ישר אל הברכה. המים צלולים, קרים, ותיכף – אוש המימה!… הנשימה מתעכבת וצחוק חונק את הגרון. ובבית כבר ממתין לך הקהוה. אצלנו עושים קהוה ריחני מאד. ובקיץ? בקיץ!… אוּ!… לכל היום את טומנת את עצמך בערמת־העשב הרעננה, שוכבת לך פרקדן, מביטה אל השמים, ואינך חסרה כלום כלום בעולם. והאלברוס זורח מרחוק… הערב אצלנו סואן מאד. מן הדיר ומן הרפת נשמעות למרחוק געית־הפרות והשיות, נחרת סוסים, קריאות המשרתים, בשדה מצרצרים הצרצרים, במסתרי החציר קורא התַּפלק, צורח העטלף… אני ואמי היינו יוצאים בערבים לטיל מחוץ לחצרנו, אל הערבה. ואותנו היתה מלוה משפחה שלמה של כלבים־זרזרים שמנים, כלבי־ציד ברגליהם הדקות והגבוהות וחרטומיהם החדים. הולכים הם לאט אחרינו דוממים. וכשהירח מתרומם גבוה־גבוה נעשה הכל שקט־שקט, וכל האויר מתמלא אור לבן, והצללים שחורים… יושבים אנו על אבן באמצע הדרך, ומסביבנו רובצים הכלבים וראשיהם מורדים ושותקים. אף הם מתענגים, כביכול. יש שמרחוק מתחיל איזה כלב נובח. אז מי מאלה מתעורר משנתו, מרים ראשו ועונה לו בנביחה אחת־שתים ומשתתק שוב…

– אֶח, יצר־הרע שלי! הרוח המסית שלי… ואמנותי מה תהא עליה? –

– הילך! למה שהיא דואגת, ח!… האמנות לא תברח! יודעת היא… אנחנו שנינו נסע לימות החרף פריזה. שנינו! נעבוד שם. אף אני אלמד שם. ואחר כך… שוב האביב ושוב – – אל קננו. טוב? הרי זה נפלא!

– כך, זה נפלא!

מאושר קפץ ממקומו, ישב סמוך אצלה, כרך את ידו מסביב לצוארה ולחץ היטב היטב את לחיו אל לחיה, וזר הדבר שלא נשק לה. למה? כך נמשך לבה אליו, כך נכספו שפתיה להפגע בשפתיו!… כך נעים היה לה להרגיש על עורה הרך את הכאב הקל בגרדו בלחיו הבלתי־מגולחה והדוקרת את לחיה הקרה והנוגה כעלה־ורד… תפשה בשתי ידיה את ראשו, נתקה אותו קצת מעליה, ובהוסיפה להחזיקה בידיה, הסתכלה היטב לתוך עיניו ושאלה:

– ישמע נא, קוליה! אם… אם אני אקרא לו שילך אחרי, שיעזוב את ביתו ואחוזתו לעולמים מבלי שוב אליה עוד, היעשה כזאת?

שחרר את ראשו מבין ידיה, התיצב בפניה לפניה על ברכיו ובעיני־תפלה התודה לפניה:

– בשעה שיאבד לי גן־הדובדבניות שלנו, ואותו חדר קטן שלי עם הלמפדס הכחול שלו, – לא אוסיף אוכל לחיות עוד. הרי לפני אותו למפדס התפללו בילדותם גם אבי, גם אבי־אבי!… נשמות אבותי הקדמונים, שתמונותיהם העתיקות תלויות שם על הקירות, מרחפות שם עדיין בכל החדרים בין צללי הרהיטים, שהשתמשו בהם בחייהם. אני כפרפר זה שקשרו את רגלו אל איזה מקום בחוט ארוך. יסובב לו הפרפר אילך ואילך כרצונו, אולם חוץ מחוג החוט הזה לא יצא. כך אני… נשמתי קשורה על ידי איזה חוט סמוי־מן־העין אל אותה פנה חבויה בצל האלברוס

ההאמין הוא שהיא תלך אחריו? ההאמינה היא בזה?… שניהם נלחצו זל"ז מרותקים בשרשרת זהב חזקה של תקוה סתומה בלתי־מחורה אך מתוקה, של אפשרות אושר, משותף וגדול…

הלבנה, שהרבה הרבה ראתה בימי חלדה, עמדה מנגד והביטה בשויון־רוח קרה אל הרטט הראשון של עלמה־ילדה בלתי־מפותחה עדיין, אך בעלת דמיון לוהט…

עיפים ודוממים שבו הביתה. אושר גדול העיק על הלב. השעה היתה כבר מאוחרה. הם הלכו על פני המרצפת באמצע הרחוב, שניהם לבדם. הרחוב כלו לבן כמסויד בלבנה. ושני צלליהם נגררו אחריהם…

ניקוצה! עוד נתראה? – שאל אותה כשקרבו אל חצר ביתה.

– א! בודאי, בודאי!…

– עלינו לדבר עוד הרבה הרבה.

– בודאי.

היא היתה כל כך עיפה, כל כך טוב היה גם לבה עליה. מהר מהר להשאר לבדה – אף בלי קוליה, רק עם ההרגשה הטובה שבלבה, בלבד…

עברה את החצר בפסיעות פזיזות וגחכה, התרוממה אל המעלות בקפיצות וגחכה, מפני שמאחורי גבה היו זוג כנפים צומחות…

שוקטה וצוחקת נכנסה לאטה אל הבית ונתקלה במחזה משונה. האב, האם, סיומה (ולודיה לא היה בבית) ושפרנוב עמדו בכנופיה אחת בחדר־האכל וצעקו. התיצבה קצת מן הצד ואיש לא הרגיש בה, שפרנוב זרק בה מבט חולף ובקריצת־עין דרש לשלומה. כלם היו נרגזים ונסערים. אבא צעק:

– אינו בן לי, אם אין אני אב לו! מה אני, עבד? עבד? מי יחיבני לפרנסו, את הפוחז הזה? את פתי יאכל ועוד יזרק לי בפני: “אכספלואטטור!”? אל יטול מכספי אם אני מנצל את מי שהוא.

– ולא אטול, ולא אטול! – קרא סיומה – כל חתיכת־לחם שאכלתי אצלך היתה כעצם בגרוני. לא אתה, אלא אני הייתי כעבד בביתך, אלך ממך ואהיה חפשי…

– ותעשה שביתות בין פקידי הבנק שלי?

– ואעשה, אם יהיה נחוץ.

פני אבא הסמיקו, עיניו הבלטו מתוך חוריהן.

– צא מביתי! צא! וכרגע! כלב כזה…

כלו רעד, מזקנו ומקשרתו עד השרשרת על חזיתו, ומרוב התרגשותו נחנק קולו וכמעט שלא היה נשמע. ביד פשוטה התכוין להתנפל על בנו. שפרנוב עצר בעדו. אמא, חורת־פנים, צוחה ובכתה.

– החוצה! החוצה! – קרא האב מטורף מקצף. מהר אל חדרו של סיומה והתחיל בעצמו משליך משם את כרו, מרבדיו, כלו אדום ונושם בכבדות. שפרנוב ואמא רצים אחריו, מקפצים מסביבו אובדי־עצות… סיומה עמד על מקומו, הקשיב והסתכל אל סביביו במנוחה אולימפית עשויה ונשך ונשך בתיאבון גדול את צפרני ידיו.

ניקה אף היא עמדה, הסתכלה, הקשיבה. פתאום הרגישה כאלו קור נשב עליה וצמרמורת אחזה את נשמתה. כמתפכחת מיין הרגישה פתאום שכל מה שהיה קודם, כל הערבה עם הנוגה, עם השרטים הורודים בשמים, עם אותו הראש היפה בעל הבלורית הרכה, הכל הכל, עם הדמיונות על דבר האחוזה בתחתית האלברוס – חלום־יעוף! ושוב לא יחזור, לא יחזור חלום זה…

לחצה את שני אגרופיה אל ראשה, וצוחה פרצה מפיה:

– א! נמאסתם כלכם עלי!

פרצה אל חדרה, התנפלה על מטתה, כבשה פניה בכר, ובכתה, ובכתה בקול…

…חרש חרש נפתחה הדלת ושפרנוב נכנס לאטו אל החדר. נגש בלאט אל מטתה, והעביר ידו על גבה, העברה קלילה, מרפרפת, אבל רוית־אהבה… פקחה עיניה וראתה אותו. הוטב לה על ידי כך, והוסיפה ליבב. סר מעליה. לא שמעה אותו, אך הרגישה בקרבתו. למה היה לה טוב ומתוק לבכות?….

לבסוף כשדללו דמעותיה, נאנקה דום כתינוק קטן, אחרי בכותו הרבה. הרימה ראשה, וראתה בחשכת־החדר תמונת־איש מסתמנת על החלון. הוא נפנה ונגש אליה.

– אח, ראשי! ראשי!… – גנחה בלאט.

הזדרז והרטיב ממחטתו במים ושם אותה על מצחה. אחר כך ישב אצלה על מטתה ושתק. לה היה נעים וטוב ונוח מפני שיש איש אצלה. “הוא היחידי שבא אליה, שיושב אצלה”, חשבה בלבה מתוך הכרת־טובה. אחר כך חשבה, מה היה עושה ניקאלאי, אם היה בכאן, ובמי בחרה יותר שישב פה: בשפרנוב או בניקולאי. – שאלה זו סבוכה היא עכשיו בשבילה יותר מדי, ומאנה לבקש פתרונים.

– אח, מר שפרנוב! – נאנחה ניקה. חפץ עז היה לה לדבר אתו.

– אל תדאג, ניקה! עוד מעט ותסע הרחק מפה.

– אף ניקולאי נוסע מפה – פלטה פתאום, ומיד התחרטה.

לא ענה שפרנוב.

– הוא קורא לי אליו. – הוסיפה.

– מה פרוש “אליו”?

– פשוט. לנסוע אליו. לשבת שם באחוזתו. בחרף נסע ללמוד, ובימי הקיץ נשוב לשם… – תוך כדי דבורה הרגישה שהיא מסמיקה מחמת איזו בושה בלתי־ברורה לה לעצמה.

– נו, מה יש! תסע לה… – רטן שפרנוב בקול יבש.

– אל נא יפחד, מר שפרנוב! אני לא אסע, לא אסע אליו! – אמרה בעצב – אולם אני קנאתי בו בכל זאת.

– בודאי. אצלם יותר טוב. להם תמיד יותר טוב…

– לא זה, לא זה. הוא לא הבין למה אני מקנאה בניקולאי. אני מקנאה בו בשעה שהוא מדבר אודות בית־מולדתו. את הבית הזה בנו אבות־אבותיו, ישנם שם עדיין הרהיטים, שהם היו משתמשים בהם, עתיקים, ע־תי־קי־ם הם מאד… עדיין בוער שם הלמפדס, שהוא היה מתפלל לפניו בעודנו תינוק, מבין הוא… יש לו אחים ואחיות באירופה, וכלם קשורים אל הבית הזה כגון פרפרים… כגון פרפרים… שקשרו רגלם בחוטים אל מקום אחד. הם סובבים־מעופפים באויר אילך ואילך, אולם אל מקום אחד הם קשורים… לא יעזבו את נקודתם משותפה לעולם… לאן אני קשורה, מר שפרנוב? אל מי? אני ואחי… כלנו איזו חבילה מפורדה… איפה עברה ילדותי, נעורי? אלנו יכלתי לשוב אל חדרי8, ששם הייתי מצחקת בילדותי! את הקרקע הייתי מנשקת שם עכשיו, מבין הוא? את הקרקע, את הקרקע!… אולם, אני יודעת, שם יושב עכשיו איזה נוטאריוס. ואחי נולדו וגדלו בדירות אחרות. אבותי – בערים אחרות ובמקומות אחרים. אֶ, אמת מה שאומרים עלינו, צוענים אנו!…

הוא ישב על מטתה בראש כפוף, נתמך בשתי ידיו ושתק. היא לא פסקה מקבול ומתבוע:

– למה אין לי בית־מולדת, מר שפרנוב? יש לי געגועים כל כך חזקים לילדותי, לחדר־ילדותי!… וכי הוא מבין את זה, מר שפרנוב? ל־ח־ד־ר י־ל־ד־ו־ת־י!…

דבר־מה נגש אל לבה וכוץ אותו. נתעותו שפתיה ורעדו. פחדה שמא שנית תבך.

כבר התחילה שוב נאנקה. אך השתדלה בכל כחה לעצור ולכבוש את אנקותיה, והתחילה צוחקת, ומדברת מתוך צחוק:

סיומה, ח־ח!… סיומה, ח־ח!… “פרוליטריוני כל הארצות הת־א־ח־דו” ח־ח־ח… למה לא יתאחדו? ובאמת מה יש להם שיפרדו בגללו? בתיהם? אחוזותיהם יפריעו? מ… מצ… ח־ח… מצבות אבותיהם יש להם!… למה לא תתאחדנה צעירות כמותי, שנוהות לצל קורתן… שעזבו תחתה את ילדותן? כלנו, כלנו, ח־ח־ח… נתאחד!… נאבדה ילדותנו וילדות אבותינו… בבתים שונים, במקומות נכרים… ח־ח־ח!

הצחוק גבר. התחילה היסתריקה ממושכה.


 

ו

על שלחן הכתיבה של שפרנוב נפל דרך החלון הפתוח זלזל של יקינטוֹן. הזלזל נשמט בכח נפילתו מן השלחן וגרר אחריו אל הקרקע גליונות אחדים. תיכף אחר זה התעופף עוד זלזל דרך אותו החלון ונתקל בפניו של שפרנוב. משתאה נחפז אל החלון. לנגדו צחקה ניקה. שעמדה נשענה אל האופנים שלה, לבושה בתלבשת של־מלחים, בשמלה קצת קצרה, עם פרחי היקינטון על חזה, ומסתכלת בראש מופשל לתוך החלון שלו.

– אח, שובבה! למה אינה נכנסת אל הבית?

– הבאשיביזיקים הללו עוד יקלקלו את האפנים – אמרה כשהראתה על הילדים שסבבוה.

סטרה במגלבה הדק על גבי שמלתה, נופפה בממחטתה כלפי פניה המחוממים ומתוך צחוק ספרה לו, שיצאה היום בבקר אל שעורה הצרפתי ועדיין לא חזרה הביתה. סבבה ממכרה אל מכרה, היתה אצל ניקולאי ולא מצאה אותו בבית. טילה מחוץ לעיר. עכשיו היא נוסעת הביתה, תסעד, תנוח קצת, ואחר כך יש בדעתה לצאת אל “גבעת־הכלבים”. היכן שרה שלו? רוצה היא שילכו כלם בחברה אחת.

– לצערי איני אלא במספר יחיד. ליום תמים נתאלמנתי. “מחציתי” יצאה היום בבקר אל מעוני־הקיץ בלוסוסנה ואך בערב תשוב. ואל “גבעת־הכלבים” אצא עמה בכל זאת. אבל כיצד לא עיפה, ניקה? כל היום נשאה איזה שד, ועכשיו לטיל?

– אם כן, איפה זה אהיה אם לא אטיל?

– ילדות הגונות יושבות בית.

– אֶ! – תנועה לא מגבלה באויר ופניה עֻרפלו – אם כן, מה? בעוד חצי שעה או בעוד שעה? החלט?

– הן.

– au rewoir! – עשתה בכפה אל כובעה כדרך החילים וקפצה אל האפנים! – עוף! שני שרטי – התכלת המשולשלים מכובע־המלחים שלה התנפנפו באויר.

אחר שעה בדיוק נכנסה אליו ניקה, לבושה כבר לא בחליפת־המלחים, אלא בלסוטה לבנה וקלה, שבלטו מתחתה כתפיה הכחושות וחזה הבלתי־מפותח. מגבעתה רחבת־התיתורה היתה מפושלה קצת והחשיפה את מצחה הגבה והיפה.

– ימהר! ימהר! – זרזה אותו – עוד מעט ותשקע החמה.

נטלה בעצמה את מגבעתו מעל הכסא וחבשה אותה לראשו.

– והמקשרת מחויבה להיות דוקא נשמטה הצדה? ותקנה לו בשתי ידיה את מקשרתו על צוארו.

הסתכל בה שפרנוב בתנועותיה הבלתי־שגירות, בגופה הדק, וגחך:

– הרי היא עדין תלמידת־גימנאסיה גמורה! כמה שנים שהיא לובשת שמלות ארוכות?

– במחלקה הששית של הגימנאסיה כבר תפרו לי, זכורתני, שמלת־צמר ארוכה. ומה־בכך? כלום אני קטנה כל כך? בת שמונה־עשרה אינה קטנה כבר! – אמרה בגאוה.

“גבעת האנחות” היתה רחוקה מן העיר. הם עברו את בית־הנתיבות, קפצו על פני תעלה צרה ועמוקה שמתמתחת בצד מסלת־הברזל, והלכו בנתיב צר בין קיר־חול תלול מעבר מזה ובין תעלת־המסלה מעבר מזה. היא הלכה לפניו, מחזיקה בשולי־שמלתה המכונסים בפסת־ידה, ונשענה במקלו שנטלה הימנו. “מה טוב היה, דברה אליו, אלו הספקנו לבוא לשם לפני שתשקע החמה. יפה שם באותה שעה!” קיר־החול פסק ולפניהם נגלה מרחב של שדות, חרשה רחוקה, עמודי־טלגרף, פנסים, שוּמירות… נפנתה אליו, חבקה את ידו והתחילה מספרת לו על סיומה שמתענה זה שבועות אחדים בבית־האסורים; על אבא שנעשה בימים האחרונים רגזן עד שאין לסבול אותו. מבטיח לכל בן־אדם שסלק כבר את ידיו מבניו, בנים כאלה וכאלה… ואף־על־פי־כן הוא חוזר כל הימים על פתחי יוריסטים ופרוקורורים, משתדל, כותב מכתבי־בקשה, משפיל את עצמו, מפזר כסף למכביר ומתרגז…

וולודיה?

– אח! ולודיה… אל נא ישאלני. הנה מי שרחמי יהמו עליו באמת. מובטחתני, שאדם זה סובל יותר מכלם, בדממה, בחשאי סובל… הולך הוא כל הימים ושותק ושותק. ובאמת, עם מי יש לו לפצות פה? עמי? עם פתיה נבערה כמותי? עם אבא ואמא? הרי אלו שונאים אותו, מבזים אותו על שאינו באוניברסיטה, על שאינו מרויח כסף. אבי רוצה שיסחר, ח־ח!… אכן, לפעמים לא נעים גם לי לראות אותו כל היום מתגולל על הדרגש מתוך בטלה. ובאמת, מי חיב בזה, שלא הצליח בחייו כשם שחפץ הוא? הוא גופו אינו אשם! אם כן מי? אבותי?… אני סוברת, מר שפרנוב, שיש דבר־מה… ישנו דבר כזה הסמוי מעינינו, שמחבל את חיינו, את חיי עוד הרבה צעירים כולודיה. אנו איננו חיבים, שום בריה אינה חיבת בזה, דבר־מה יש שחייב… איני יודעת מה בדיוק…

הלך שפרנוב בצדה ותמה בלבו: ריבה זו חושבת ורואה הרבה יותר משמשערים.

– היא אמרה שאין לו את מי לדבר. וחבריו? הריהו “האורים והתומים” של מפלגתו!

– לבדו, לבדו, תמיד הוא לבדו? יודע אדוני? ולודיה עושה עלי רושם כאיש עיף. הוא עיף, מבין הוא, מכל זה…

– עלמה מפליאה היא, ניקה! תמצא תמיד את המלה הנאותה!

שפרנוב אהב את ולודיה. היה קשור אליו בזכרונות ילדות. אפילו בשעה שהאינטרסים המפלגתיים היו חוצצים ביניהם, לא חדל מהתבונן אליו מרחוק. נדמה לו שניקה הרימה קצת את המסך מהחידה שהליטה בימים האחרונים את אחיה…

החזירה אליו פתאום את פניה, שזרחו מהתפעלות.

– יבט נא!

השמש עמדה בשפולי הרקיע. דומה, שהכל מסביב יותר מואר משלפני רגעים אחדים. באויר צללה זמרת בעלי־כנף מתוך עיון ומתיקות. חוטי־הטלגראף זמזמו חרישית וקַטָר שרק במרחק. ובשדה בכל־זאת היתה דומיה. דומיה צנועה ורכה שמולידה בלב עריגת־נפש סתומה וחרדת־צפיה לאיזו שמחה לא־ידועה לך, שתצא לקראתך שם מתוך החרשה הרחוקה, באותה המסלה הצרה…

הלכו שניהם והקשיבו לדומית־השדה.

– מר שפרנוב מה היה עושה אלו נתאהב באשה נוצרית… בהיותו רוק, כמובן… מה היה עושה? – שאלה פתאום.

נזכר שפרנוב בדבר־מה? והצטחק ולא ענה תיכף.

– מה הייתי עושה? הייתי נוטל את ראשה הקטן של זו, לוחצו אל לבי ההומה, והייתי לוחש על אזנה את ספור־המעשה הביבליי העתיק והיפה. הרי היא יודעת אותו בודאי. רות… מואבית זו אהבה אֵמִיגרנט יהודי אחד שהיגר, הוא ואמו, מארץ־ישראל אל ארצה. כנראה, היו לאמיגרנט זה יסורי־געגועים אל ארץ מולדתו הרחוקה ולא פעם ספר לה נפלאות מהרריה ועמקיה. לא זכה לשוב לראותה. מת היהודי הזה בנכר עם חלומותיו שלא נתקימו. אבל המואבית אהבה אותו מאד. ירשה מבעלה העברי את כסף־נפשו אל האדמה ואל העם שלא ראתה אותם מעולם. וכשהלכה חמותה, אחרי מות בנה, אל ארץ־אבות, התחננה רות לפניה, כי תקחנה אתה. “עמך – עמי, ואלהיך – אלהי” – שועה מרב כאב. אגדה זו הייתי מספר לה ומגפף את ראשה החביב. ולא הייתי מציץ בעיניה, הייתי שותק ומחכה עד שתאמר לי היא: “עמך – עמי! אלהיך – אלהי!”

ניקה הלכה על ידו בראש מרכן ושתקה. רבות מחשבות היו בלבה.

– מוטב! האשה… היות יהודיה זה עוֹל! קשה!… אבל מה תאמר היהודיה, היהודיה כשהיא אוהבת נוצרי? כך! זה שאני רוצה לדעת! מה תאמר לו? מה מחויבה היא, לפי דעתו, לומר לו? לפני הנוצרי פתוחה כל התבל, ולפני היהודי שער החיים סגור. לומר: “הֱיה יהודי” עם “תחום־המושב”, עם כל המשטמה… עם… עם… עם כל הפגעים הרעים… זה עון! אסור!

– לזנוח את העם. לעזוב לגמרי, עולמית את העם, בכדי שהידיד לא יצטרך לעזוב את עשרו הפרטי, המסופק, – מי שעושה כך, סמן שמצפונו אינו אוסר עליו את זה. דרכו של אדם פתוחה לפניו…

– ח־ח־ח! למה אני שואלת אותו? כלום לא ידעתי למפרע מה שיענה לי, ח!…

צחקה מכאב־לב. צר היה לה עד למכאב על ששאלה אותו על זה. והיא גופה השתוממה על כאב זה. מוזר, מוזר הדבר! מאין בא לה כאב זה? מה מתהוה בה? דומה, שהמלה “עם”, “העם־העברי” לעולם לא היתה קימת באוצר המלים שלה. במחשבותיה והזיותיה לא נתקלה בה. למה צפה פתאום שאלה זו לפניה? למה הדאיבו אותה כך דברי שפרנוב?

והרגשת דחיה פנימית, הרגשת אי־ידידות התחילה מתלבטת בה כלפי אדם זה. “אדם קשה”, חשבה.

שניהם שתקו והאזינו אל רחשי לבותיהם.

נגשו אל השומירה.

בחצר מוקפת גפת־קנים ישבה כנופיה של צעירים וצעירות בני מפלגות דמוקרטיות שונות, רבם ממכריהם. שפרנוב החליט לגשת עליהם. מרחוק יש שלבבוהו הצעירים הללו מפני שחייהם היו עשירים כל כך באש גדולה וביסורים גדולים; לבבו אותו בבנת־החיים ובאמץ־הלב שבעיניהם ובשערות־השיבה שבראשיהם…

– הנה הציונות הולכת בלוית הרומנטיקה שלה! – פגש אותם בקריאתו סוציאל־דימוקרט אחד.

על השלחן עמדו כד וכוסות ריקות מטונפות בחלב. ניקה הודיעה שרעבה היא מאד. באותו רגע יצא ניקולאי מהשומירה עם טס חלב ולחם. ראה אותה ומפיו פרצה קריאה: “אֵ אֵ!”… ניקה הסמיקה מאד. מהר זה אליה ומסר לה את ספל החלב שלו, ועמד ותלה את עיניו בה כל השעה שזו עמדה ושתתה מן הספל בתיאבון, והתבונן באהבה אל צוארה הנטוי, שהיה ניכר בה קלוח החלב בגרון. אחר כך נחפז לבקש בחצר כסא בשבילה. נעים היה לה לראותו רץ אילך ואילך טרוד לשמה, אחר כך, כשישבה כבר, והוא עמד אצלה והתיז עליה מבטי־אש, היתה מסמיקה בכל רגע, מרגישה מבוכה קלה, אך בלבה היתה צרבת נעימה. דומה שהלבישוה שמלת־נסיכה נהדרה. הרגישה אי־שגירות נעימה. דפיקות־הלב נעשו תכופות יותר מחמת מתיקות…

אצל השלחן התוכחו וצעקו מה. שפרנוב זרק לתוך וכוח זה מלים אחדות, ומיד התלקח לידי מריבה, וכלם נסחפו בה. נגע נחשול של פולמוס זה גם בניקולאי וגרף אותו מקרבתה של ניקה. רצתה ניקה אף היא להקשיב אל המדובר, אבל מהר אבד לה חוט השיחה, ולא יכלה לתפוס את עיקר הנדון. נגשה מתוך התרגשות עליזה אל אחד הצעירים ממכריה, ישבה סמוך אצלו, נטלה ממנו את חוברת הירחון “החיים הרוסיים”, כשהיה זה מעיין בה, והשיבה בה רוח על פניה המשולהבים. התחילה מנדנדת את עצמה על הכסא ומספרת לו מתוך כך שנסעה כל היום על אפנים, ששני גימנסיסטים ריקים ופוחזים, ג"כ בעלי־אפנים, רדפו אחריה. אחר מהם נתקל בעץ ונפל, והיה כל־כך מצחיק. ואחר כך ההרה עלו שלשתם יחד, הם נתנו לה את היקינטונים הללו, יריח נא! יש להם ריח מתוק ודק… הקשיב הצעיר כל הזמן לפטפוטיה, ופתאום קרא כלפי המתוכחים:

– לאיזו אינטליגנץ יהודית מתכון מר שפרנוב, לזו הבורג’ואסית־רומנטית, שלומדת "לשון הקודש, ושיש לה “קבר רחל”, או לאינטליגנץ הפרולטרית?

הכרחה ניקה להפסיק את ספורה באמצע ולהוכח שלא שמעו לה מעיקרא. ושוב נתנה את דעתה אל השיחה. את עיקר הפלוגתה לא רצתה לתפוס. התבוננה אל הפנים ואל התנועות, הקשיבה אל קולו של כל איש. מקודם כאלו לא הרגישה בדבר שהצעירים הללו כלם כמעט אינם צעירים כלל. כחושים, כפופי־שכם, קצרי־ראות, בעלי־קרחות, מכוערים, בלתי־מגולחים, ושרוולי החלוק שמבצבצים מתחת לשרוולי החולצה כל כך מזוהמים הם, בררר… רק אחד ביניהם יפה, חסון, נקי ומדויק בלבושו – קוליה! ודבורם הרוסי של אלו, ח־ח… מאין באו כל אלה? מה נלעג ה“ס” שלהם. לעולם לא יאמרו “ס” אלא “ש…ש…” שמסננים אותו בין השנים. והרי"ש שלהם!… נעים מאד, באמת, לשמוע רוסית נכונה, אמתית, כזו של ניקולאי, מוסיקה ממש!

התבוננה איך שכלם מאזינים אל כל הגה היוצא מפיו, איך שהצעירות חוזרות אחריו, וקוראות בכל רגע, לצורך או שלא לצורך: “קוליהקוליה…”, וחשבה בלבה: “הוא שלי! הנחמד! הוא אוהבני, הוא מנשקני, רק אותי!…” הביטה אל כתפיו הרחבות והישרות, וחשבה שטוב טוב להסתתר בין הכתפות הללו, על החזה הרחב הזה. הוא יטלנה, ישאנה הרחק, אל האלברוס, אל ביתו הלבן, עם המרפסת העתיקה שלו… כל כך טוב ומתוֹק להזות כך. מה לה ולשפרנוב ולמה שיחשוב הוא! מה לה ולכל השאלות הסבוכות שלעולם לא ענינו אותה, ולעולם לא תוכל לפתור אותן? לעצום את העינים וללכת! ללכת אחריו, אחריו…

מזמן לזמן הצליפה מבטיה על פני שפרנוב והרגש הבלתי־ידידותי, לתמיתה, צמח וגדל בלבה. הפנים החורים והעצביים שלו, עם העינים הכחולות המלאות צל עב, המעמיקות ככה לשבת תחת הבבות העבותות והצפופות, עם המבט המבריק והדוקר – עיני־ניצשה הללו, כאלו היו מפחידים אותה. למה מהלך הוא בתוכם זר לכל, מפחיד ומפריע?…

יצאה ילדת השומר ודגל ירוק בידה, ועמדה בפשפש החצר. קמה ניקה, נגשה אל הגפה ונלחצה בלחיה אל אחד הכלונסאות. מרחוק בא המסע. כסֶרֶט דק עם שתי זגוגיות־אש בקצהו התמתח, התפתל והשתלשל בין החרשות והגבעות, עד שצמח וגדל פתאום לחיה ענקית נוראה שטסה וחלפה חיש על פני השומירה בהמולה ובצוחה פראית, ופני הנוסעים, שנשקפו מן החלונות ונתמזגו לרצועה אחת. השומירה רעדה, הגפה הזדעזעה. ניקה, שנלחצה בלחיה אל הכלונס, זעה אף היא… עבר המסע. באויר צפו עדין שיָרי קיטור מתמזמזים. יצאה ניקה אל המסלה, עמדה בידים מסולקות לאחוריה, ותלתה עיניה באופק הבוער, שטס לשם המסע. כלה – שאיפה, כלה – עריגה שלא נתבטאה: “מאושרים!”… נשמתה נאחזה בקצה המסע ונשאה עמו יחד למרחקים לא־ידועים…

ובאותה שעה ישב שפרנוב בחברת הצעירים, שתק וסבל, סבל בלי קץ. באזניו זמזמי המלים:

קויטסקי… פרוגראמה־מקסימום… בֶּבֶּלברנשטין… בעלי־הרוב (בולשביקי)… בעלי־המעוט (מינשביקי)…

אל אלהי הרוחות! וכנסת־ישראל וכל תהום ענוייה, כל מרירות שאלותיה הנצחיות, הארורות, המפילות אימה; כל יסורי הנשמה הלאומית הכרוכה בגוילי־תורתה ובוערת על מוקדי־עולם? – כלום כל זה אינו קים בעולמנו כלל? היכן הוא גבול חיי העם, ששם פורשים הצעירים הללו מניקולאי, ששם ניקולאי זה נשאר מחוץ למחנה הזה? היכן הוא? אם להכריז לצעירי עמנו, ל“בני־ציון היקרים”, לסמל עתידנו זה: “רבותי! שירי ר' יהודה הלוי וה”כוזרי" נאבדו! באה אש ושרפה את ספרי הרמב“ם… רבותי! מבול שטף את “מורה נבוכי הזמן”, את כתבי סמולנסקין!” …ניקולאי יגמא מן החלב ויסנן: “רזְוויֵה?” (האומנם?) והם? הינוע לבם? היחרדו?…

שאלתם הראשונה תהיה: “והפרוגרמה הארפרוטית בתרגום הזרגיני ניצלה?”…

כבד העיק על הלב. לפרוש מהם וללכת אי אפשר היה, לדבר קשה היה, ולשתוק עוד יותר קשה.

– רבותי! – אמר בשפה רפה, מרושלה, בקול של חולה – – שומע אני לקול דבריכם ותמה. אצל המפלגה לא התכנית העיקר. יש עוד דבר חשוב מאד – הנשמה! הנשמה של המפלגה. הרי יסדו היהודים בגרמניה את הכת הליברלית. לבסוף הפכה כת זו את נשקה כלפי היהודים עצמם. ח־ח!

– כלום למדים אנו מן הבור’גואסיה? אבל… האינטרסים הכלכליים תמיד קודמים הם לרגשי האַהֲדות אל אומה זו או אחרת… כשאינטרסי הפרולטריון ידרשו אז, כמובן… אולם, שהאינטליגנץ הדמוקרטית תהיה אנטישמית – היכי תמצא?

– ח־ח־ח! האינטליגנט הדמוקראטית! בשעה שקרבנותינו נצרכים להם… איפה תהיה אינטליגנץ זו בשעה שיבואו “להרעים” ברחובותינו? צלמים תציג בחלונותיה!… אני, כשאני לעצמי, סובר, שמי שחוש־עממי בריא לו, לעולם לא יטעה בבחירת אוהבים ושונאים…

– היכן, היכן הם שונאינו?

– שונאינו בין כל אלה שאינם יהודים… זאת אחת! ושנית…

שפרנוב לא שער שיקים בדבריו שאון גדול. קפצו ממקומותיהם. “פוי! תוף!” קראו בבוז, וכמעט לא ירקו בו. אחדים הכו באגרופיהם על השלחן וצוחו:

– פה יש אתנו חבר נוצרי! לא נרשה להעליבו!…

שמעו העלמות וקראו בקול היסטרי:

– הוא צריך לבקש סליחה, מחויב!… קוליה!… אנו נכריחו לבקש ממך סליחה.

– אותי מכריחה רק ההכרה הפנימית שלי – אמר שפרנוב חור. ותיכף ניגש אל ניקולאי, שעמד בתוך המהומה קצת נבוך, ולא ידע מה לעשות, ואמר לו בקול נסער:

– מר איבנוב! אם דברי העליבוהו – צר לי מאד. לא זאת היתה כונתי. אולם את דעתי אני צריך להביע הפעם ביתר ביאור. סבורני, שבשעה שיסקלונו באבנים, שיאנסו את אחיותינו ויעשו בנו את כל אותן התועבות הרגילות ברוסיה, – אם באותה שעה הוא יאכל בכל זאת את לחמו ויישן את שנתו כאילו לא אירע כלום, ויקרא במנוחה את העתונות, שלא מצאה לנחוץ להוציא אפילו שועה אחת להותנו, אינו אלא “פוגרומשיק” (עושה פרעות) מוסרי…

ניקולאי שמע במנוחה את דבריו והשיב לו בטון־לגלוג במבט מגבה:

– לצערי הדין עמו, במקצת, כמובן… אולם יסלח לי אם אף אני אביע לו את דעתי ביתר בירור. זאת לא הפעם הראשונה שנזדמן לי להפגע עמו, ואני צריך לאמר, שעד כמה שהספקתי להכירו, באתי לידי החלטה, שמוטב לו לשאול ברופאים. ידידי הטוב! הוא חולה, הוא סובל ב“מניה־של־רדיפה”!…

רעם של צחוק ענה לעומתו. שפרנוב נבוך קצת מחמת צחוקם של כמה וכמה צעירים. פניו חורו. אחר כך אמר בשפתים מעוקמות על ידי צחוק־רגז, מר:

– על כל פנים, לא אני החולה, אלא האדונים הללו חולים מחלה מיוחדה במינה, מחלה יהודית, ושמה “העדר מניה־של־ההדפה”…

ניקה, שעמדה מופרשה מן הכנופיה, מעבר לגפה, שמעה את קולו של שפרנוב שהיה רפה, כסדוק, והרגישה שזע בקרב הדבר־מה וזר, לא ידוע לה, דבר־מה שהיה קופא עמוק בתוכה בלי־יודעים, הוא התנועע פתאום, התהפך… צר היה לה האירוניה של קוליה, שסרטה על נשמתה בצפרנים סדוקות… נכנסה לתוך החצר וקראה:

– דיכם! דיכם! כבר התוכחתם למדי. לא לשם זה באתם לכאן. מַרשׁ אל החרשה! – באיזה אי־מנוחה זרזה אותם לקום ממקומותיהם. שפרנוב יצא הראשון. ניקה נגשה אליו, תלתה עיניה במרחק, ודומם פסעה בצדו. לרגעים אחזה בתנועה רפה גם בשרולו ונגררה אחריו, לרגעים הסתכלה בפניו. דומה היה כאלו חששה שמא יפול – ותרימהו, שמא ינזק – ותרפאהו…

…החרשה שהיתה על הגבעה הנקראה בפי יושבי העיר “גבעת הכלבים”, היתה מלאה צלילים, אורות, ריחות, שהגיעו הנה, כמדומה, מאיזה עולם חבוי, מאחרי עבי־החרשה. בין האילנות, שחצים שחורים וחצים מצהיבים, בתוך הכתמים האדומים שרצדו אילך ואילך כחיות־יער זעירות ונפלאות, ישבה כנופית הצעירים לבושי־הזהורים ודברו וצחקו בקולות נפעמים. עוד מעט, עוד מעט ותשקע החמה, ויכבו רמשי הזהב המקפצים על האדמה וימסו לבושי־הצבעונים…

שם על מרום הגבעה, ממעל להם, עמדה ניקה. על פני רקיע השמים הסתמנה בדיוק דמות־תבניתה לכל שרטוטיה, בראשה המופשל למעלה. יותר ויותר מתלהטים שם השמים, משחירים גזעי האילנות. גופה של ניקה מתמר ועולה שם כגון אילך רך, כגון גבעול מופלא דק וזקוף… צוחה רחוקה ממושכה והוזה הגיעה משם… וכי זאת היא צוחת־נשמתה, או סיעת־צפרים הפליגה למדינת ים־התולע והשמיעה צריחה נוגה זו?…

רשרוש, רחש קל. צנוברים ושברי־זלזלים התגוללו מלמעלה. ניקה ירדה אליהם מתחלקת בפסיעות זהירות על פני העשב החלקלק, ונאחזת באילנות. לאטה, הוזה־שותקת נגשה אל הכנופיה, ישבה אל הקרקע ואמרה:

– אתם יושבים לכם פה, ואין אתם יודעים כלום. אין אתם יודעים כלום… השגחתי בכם מלמעלה… כך יפה כאן, משם… כך יפה! האורות, הצללים, הצבעים וקולותיכם – הכל כך יפה משם…

שמעו לדבריה ולא העירו כלום. צחוק־לגלוג אלם חלף על־פני כל. לא צחק רק שפרנוב, ששכב מובדל קצת בצל, ובלתי נראה. בני־הנעורים הזכירו מאורעות שונים שאירעו להם בחייהם. מלקות־המגלב של הקוזאקים, התנפלויות מסוכנות, בתי־מאסר, מנוסות, רדיפות, סוכני־הבולשת… ספרו בלי גנדרנות, בלי מרירות, אלא בצחוק וקלות־דעת של נער. ניקה נגשה אל ניקולאי, ששכב שטוח בכל גופו החסון והאמיץ על פני האזוב, ונשען בראשו אל גזע אחד האילנות. הביטה זמן־מה אל חזהו הרחב והמתרומם, הנע כגל… בשעה זו, שעת הדומיה ההומה חרישית והספורים האיומים של פורצי־החיים ומורדי־החברה הללו – נתטשטשו אצלה תחומי הנמוס והצניעות היחוסיים. נשמתה נפתחה כגביעה של “יפהפית־הליל” הצמאה, והתרפקה וערגה לזה שגפופיו כך משכרים היו. רגל אחת שהיתה פשוטה ביותר מתחת לשמלתה ונגלתה בפוזמקה הלבן עד הקִיברֶת, הוסיפה לה חן־ילדות, שמכפרת על הכל… ידו של ניקולאי רפרפה על ראשה, מצא את הקוצה השובבה והקפדנית שנשמטה אל מצחה, ויחמד את משי שערותיה, שערות־האצילים שלה, הדקות והמלטפות, והשמיט בלי חמלה עוד קוצה ועוד קוצה מהתסרקת שלה, וישחק בהן…

אבל האנשים, שכל עלומיהם כלו במלחמה עם סדרי־החיים, בעבודה חשאית בתוֹך חשכת עליות־קיר ומרתפים מחוסרי אור ואויר, היו פה ביער בערב בבחינת בנים שגלו משלחן אמם ושבו אל חיקה זרים, בני־חורגים. את דממתה לא שמעו, את לחש אילנותיה לא הבינו… התחילו מנצחים זה את זה על אודות ענינים ספרותיים־אמנותיים. אבל את האמנות מדדו במדת המטריאליות, את קורי־הקטיפה של הדמיון האנושי שקלו במטבע, מדדו במדת הנחתומים… ניקה שכבה ולא הבינה למה זה להם? הרי, כמדומה לה, טוב יותר לשתוֹק, לשכב ככה, לשתוק ולחשוב הרהורים בני־בלי־שם ובלי־סוף…

קוליה הרס כבר את כל התסרקת שלה. ידיו חמות בגעתן במצחה, ואזניה ולחייה מתלהטוֹת מהן… ובתוך כך הוא מתרגש ומדבר,

– הנה שימקביץ שלכם, שכל כך מתריעים אודותיו. קראתי היום ספור אחר ממנו. הוא כותב מהחיים הרוסיים… סליחה, רבותי! אולם, זה כבר – סליחה… במטותא מכם, מנין לו ליהודי לידע את חיי אכרנו?… איני מדבר כבר על שפתו הפגומה, הצורמת את האזן, אולם האכר, האכר… מנין לו? ואם תמצאו לומר: הכרך!… וכי אין הכרך כלו משפע מן הכפר, רבותי? והכרך גופו? מה יודע שימקביץ זה ממסורותיו של הכרך בנות כמה וכמה דורות, שנובעות ממקור הדת, מנבכי־ההיסתוריה העתיקה שלנו… הנה אנו כלנו חברים, אני יודע ומכיר אתכם. אולם האם אני יודע את העם העברי בכללו, בהיקפו הגמור? חַ!… הרי מחויבים אתם להודות שיש כאן לפנינו שתי נשמות זרות זו לזו ובלתי מובנות זו לזו… היהודי והרוסי לעולם יהיו שני עולמות בודדים ורחוקים ברוחם…

הרי זאת היתה כבר הפתעה. הא כיצד! אדם שכל ימיו עומד ומכריז על עצמו שהוא מרקסיסט מביע אפיקורסות כזו! “והפסיכולוגיה הפרולטרית” מה תהא עליה? כיצד אפשר לשתף את האידיאולוגיה של הפרולטריון בהשקפה מעין זו? אם כן… ובכן… כיצד?…

בחשכה, מאחרי אחד השיחים, נשמע צחוק, שנקטע באמצע והוסיף לחלחל בגרון, כבוש ופנימי…

הרימה פתאום ניקה את ראשה, ונשענה בכפה אל האדמה והסתכלה זמן רב בפני ידידה כנפחדה. קמה. התיצבה בראש פרוע, בשערות פזורות לצדדים, ובקול מרוסק ורותת שאלה:

קולי!… קוליה! ואם… ואם רוסי אוהב עבריה מה דינו? הרי “יש לנו כאן עסק עם שתי נפשות זרות ובלתי מובנות זו לזו”?

צחקו צחוק הסכמה. אירוניה לא גרועה. ואיש לא ראה את הפנים החורים, ואיש לא הבחין את הרטט שבקולה. רק שם, מאחרי אחד השיחים, נשמע מעין צחוק קלוש…

ניקולאי מלמל במבוכה:

– זה… זה ענין אחר לגמרי. מה שמחסירה ההבנה המשותפה, ממלאה האהבה… ובכלל… זה ענין אחר…

שתיקה. ואיש לא ראה היאך שנעלמה לסוטתה הלבנה בין האילנות.

נתמלאה החרשה חשכה, ומן הקרקע עלתה לחלוחית. כשיצאה כל החבורה אל השדה גססו כבר בשפולי הרקיע שמאחריהם פסי־דמדומים, ולמולם, הרחק־הרחק למולם, ממעל למשטח־העיר המשחיר באופק, שכן עמוד־אור ערפליי. ומעמוד־אור זה ולמעלה, באופק־הקטיפה הכחול־כהה, נדלקה אבוקה אדומה…

– הלבנה עולה! – קרא מי מהחברה.

וכלם עמדו והשגיחו זמן מרובה בעין־התולע שנפתחה פתאום והציצה בהם מן המרחק.

הלכו בפסיעות אטיות. עלמה אחת שרה לה בפני עצמה את השירה העצובה החביבה כל כך על הריבוליוציונרים, שמתחילה במלים:

“שְׁתּוֹ מְנֶי אַנַא? נִי זֵיינַא נִי ליובימיא… (מה היא לי, לא אשה אף לא אהובה)” והכל שתקו, האזינו וחלמו.

יחידי, רחוק מכל החבורה, פסע לו שפרנוב פסיעות אטיות.

הלבנה צמחה, גדלה והיתה חורה. צפור אחת סמויה־מן־העין נאנחה על מה ביחידות: צ’לרלרר… צ’לרלררר… קולה חד־גוני ובכיני. דומה, שכל העולם שומע לו. על פני רצועת מסלת־הברזל נוצצים אורות־פנסים כחולים ואדומים. במרחקי־חשכה שורקת רכבת. מה היא נושאת שם איתה?… שם הולכת חבורת צעירים, ועל השדות נסרחים אחריהם צללים ארוכים ושחורים… הרגשת בדידות תקפה את שפרנוב. יחידי, יחידי בכל התבל. יחידי עם יגונו.

מתתחת צל אחד האילנות הבודדים יצאה אשה אחת, הלכה אליו ותמרות אבק כחול ושקוף נגררו אחריה.

ניקה?! – פרצה צוחת־תמיה מפיו, כשזו קרבה אליו.

שתקה.

מתמיה ומוזר היה זה. הסתכל היטב בפניה.

ניקה! על פניה, כמדומני דמעות, ניקה! היא בכתה?

– לא. למה אבכה? אין לי על מה לבכות.

והלכה סמוכה אצלו.

– עצב יש לי, מר שפרנוֹב – אמרה בקול מתרפק, מתחטא…

– תימה. כל כך פרצה אל “גבעת־כלבים”. ואת שקיעת־החמה ראתה, מה לה עוד?

– אלמלא הם… מי פלל שאפגשם. הם מפריעים תמיד מנוחתי. שומעת אני וכוחיהם, ואיני מבינה כלום. והתלהבותם! ואשם!… מקשיבה אני לספוריהם בחשק גדול ומהרהרת בתוך כך: "אך אלה הם חיים!…

– כלום היא מקנאה בהם? והאמנות שלה?

– שם בתוכם שוכחים את האמנות. הם נלחמים ו…השד יודע למה אני חיה. נדמה לי לפעמים, ששמוני בכלי אחד ושאבו מתוכו את היסוד החמצי.

שפרנוב סבר שהוא מבין לה, יודע את נפשה. התאוה לדבר אתה על אודות מה שמעיק אף על נפשו הוא. פתאום תפשה זו את שרוולו, נלחצה בפניה אל כתפו ופרצה בבכי גדול.

הוא נדהם. כך פתאומי היה הדבר. בו גופו חלחל ופעפע זרם חם שצרב את לבו בחזהו. לטף בידיו את ראשה ולחש:

ניקה!… נו… ניקוצ’קה!… יונתי… ניקוצ’קה!…

והיא בכתה בקול מתוך גניחות שחנקוה, בכתה בתיאבון.

– למה… יהודים… יהדות… למה כל זה? מה זה?… משום־מה? ומה?… – צוחה מתוך יבבותיה וכל גופה פרפר.

הרגיש שפרנוב, שהזרם הקודח שצרב את לבו, הגיע עד גרונו, חנק אותו. שפתו התחתונה התחילה רועדת, והוא נשך אותה עד שפך דם…

מצאו אבן גדולה בצד הדרך וצנחו שניהם עליה. ניקה הורידה את פניה על שתי כפות ידיה שתמכה אותן במרפקיהן על ברכיה. סוף סוף התחילה לשוב למנוחתה. יבבותיה, צוחותיה התחילו משתתקות לאט־לאט, גופה לא פרפר עוד. רק לפעמים היו גניחות חרישיות עדין פורצות מפיה וכתפיה נמשכו לרגעים.

שפרנוב חבק אותה, לטפה בחן, בחסד וברחמים רבים, נשק לה בראשה הפרוע, במצחה הבוער והמכוסה שערות.

– למה הוא מנשקני, מר שפרנוב? – לחשה לו מתוך גניחות – אל ישקני. הוא אינו יודע מה שהרהרתי קודם. מה שאני מהרהרת עכשיו…

– לא אותך אני מנשק, אלא את צערנו הלאומי!

ופניו היו חורים, מעותים. כל עורק מעורקיהם רעד, רתת…


 

ז

ראשו היה נשען על שתי פסות־ידיו ומבטו היה עכור מאד. פתאום קפץ ממקומו, התהלך אילך ואילך, התיצב לפני הראי, ובמבטו הדלוח, ובפזור־רוחו הסתכל לפניו. לתמהונו ראה פתאום לנגדו פני איש חורים מתכמשים, מרכזים, עם קמטים עמוקים על המצח, ומסגרת של זקן שחור, מגודל, ומשזר בחוטי־כסף מקיפה אותם. זמן רב הסתכל בפנים הללו, הם היו כל כך זרים ומתמיהים… אך תיכף הרגיש בראי ופרץ בצחוק גדול…

באותה שעה עמדה שרה בפתח דלת חדרו, נשענה באזרועה הפשוטה על מזוזת הדלת והתבוננה אל תנועותיו. פעמים אחדות קראה לו, והוא לא ענה. צחוקו כלפי הראי הפחיד אותה.

– מה זה, דניאל? מה הצחוק?

נפנה אליה בתנועה נמרצה.

– א! את הנך פה?

– למה צחקת, דניאל?

רגע נתן בה עיניו כנמלך בלבו, אם כדאי לענות לה או לאו. אחר כך אמר:

– שם בראי, ראיתי איש שמבתחלה לא הכרתיו. זקנה מוקדמת ויגון חרשו עליהם תלמים רבים. לא הכרתים, לא הכרתים!… ואֶת פניך את, שרה, אני מבין; אני מכירם מיד. ככה הם פשוטים, ברורים, וככה הם חלקים… לא, לא אמת! בפניך יש הרבה־הרבה קמטים דקיקים אלא הם קמטי אשה שיש לה תינוק קפדן, משרתת בישה ועבודה מרובה בבית. לא כך? מסכנה! עסוקה את הרבה במטבח? אח, כך, כמדומני, שאלתני קודם מה… את רוצה מה?

נשכה את שפתה. לא ענתה כלום, החזירה את פניה והלכה לה ממנו.

אולם על פני שרה אמנם נוספו קמטים אחדים, שהוא לא הכירם ולא הרגיש בהם.

בכל יום היו מבקרים את בעלה צעירים וצעירות מן הציונים או סתם מן העוסקים בצרכי צבור. כשהיתה שרה יושבת אז בחברתם, בחדר־עבודתו של בעלה, היתה ביניהם שיחה משותפת, אלא מכיון שהאורחים היו נפטרים והולכים והיא נשארה לבדה עם בעלה, מיד היתה מרגישה בחיץ הטמיר שביניהם, והיא – מעבר לקיר מזה… ואין כח ואין תבונה לבקע אותו… היו ימים שהיתה מכרסמת את צפרניה מעצר־רגז ואפס־עזר, ועל הבבות היו בוערות טפות קודחות.

יש שבאה אליו חברת צעירים לדבר על עניני העבודה הציונית. היא יושבת בחדר הסמוך, ודרך הדלת הפתוחה מגיעים אליה דבורים ומימרות. ואז עולים על לבה זכרונות עֲברה שאינו רחוק עדין, כשהיו מתכנסים גם בחדרה לדבר על אודות העבודה הציונית. מה גאים ומצלצלים היו אז דבוריהם!… “אם אין אני לי – מי לי” – היה נשמע תמיד על השפתים. דברו על אודות “כבלי העבדות שצריך לפוצצם”… על “ארץ־המולדת הרחוקה והיקרה שצריך לכבשה” – על “עם מתנער ושואף לגאולה”… על הענינים היותר קלים ופשוטים דברו דברי־זמר ונשאו נאומי־התלהבות. רוח כזו היתה שורה על הנשמה אז; עכשיו – מלים אחרות ושפה אחרת. “אמיגראציה, אימיגראציה… שאלת־הפועלים בארץ־ישראל… חוות לפועלים… עבודה קואופרטיבית… בנק אגררי… " דומה שזקנות הן הריבות הצעירות הללו הבאות אל בעלה, וכי יודעות הן כבר הכל, אינן מתפעלות כבר מכל, רק – מעשה, מעשה!… נזכרה שרה בחבריה ובחברותיה שנתפזרו לכל רוח. פולקה־”בארומטר" – כשם שקראו לה בגימנאסיה – שהיתה רוח החיים בחברתם ודחפה את כלם לעבודה, חיה עכשיו חיים עליזים וסואנים, “ואינה רוצה לדעת שום דבר”. סשה, זו השוקטה והשלוה, אך המרגישה יפה, והממלאה בחפץ לב ובדיקנות רבה איזו עבודה חברתית שלא היו מעמיסים עליה, אחרי נשואיה הבלתי־מצלחים, התחילה עוסקת ברפואת־שנים, ונשקעה כלה בדאגת־פרנסה. רובינשטין מורה העברי… אהבתה… הוא הוא שנטע בלבה גאון לאומי והכרה לאומית… אזני שרה מסמיקות… הרי זה מעשה שהיה מכבר, כמעט שכבר נשתכח, ואף־על־פי־כן – הלב דופק, דופק. היא נסתלקה ממנו. הוא הלך לבסוף אל הסוציאליסטים ובגד בכל מה שלמד אותה. הרבה לילות לא ישנה עד שעקרה לגמרי מלבה את העוקץ הכואב הזה. אניוטה ברמן… מי יודע איפה נודדת עכשיו אשה קלת־דעת ורגשנית זו. שכבר היתה לסוציאליסטה־ריבוליוציונרית, ומשם קפצה אל האנרכיסטים, ובשום מקום, בשום עבודה לא מצאה מנוחה ללבה הסוער… אל! וכל אותן המלים היפות והמימרות הרמות שנאמרו בחברתן – האמנם כל זה היה רק תרמית, אונאה־עצמית? האומנם? הרי כך דלקו אז העינים, כך נלהבים היו הפנים, – כיצד אפשר? היכי תמצא? קשה להאמין שכל מה שגזל בשעתו את עלומיה, בלע את חייה, – נדף, נשא רוח. מי יודע – חושבת היא – מי יודע, אפשר מאד, שאלמלא אותם הצעירים שהתגודדו אז מסביבה ודברו רמות על ארץ־ישראל, על העם, ושאחר כך נתפזרו כמוץ לפני הסופה, – אלמלא הם, אלמלא אותן המליצות היפות והקריאות הנלהבות, אפשר לא היו באים עכשיו הצעירים האלה עם שפתם החדשה, הפשוטה, היבשה והמעשית… מי יודע, שמא כך צריך היה!

– כך צריך היה, בודאי! בודאי! – לוחשת היא בדממה.

יש שעצב עז תוקף אותה, כל היום מהלכת היא בנפש מדוכדכה ומרגישה את עצמה כמרומה על ידי מי שהוא. כאלו אז, בעבר, הבטיחו לה החיים דבר־מה לעתיד לבא, ועכשיו אינם ממלאים את הבטחתם…קשה היה לה להשלים עם הרעיון, שהכל יעשה עכשיו בלעדיה, ובעבודה שהיא השקיעה בה את כל חם עלומיה הראשון, לא יהיה כבר מקום גם בשבילה. אז – לבדה, אף עכשיו – לבדה. תמיד – לבדה, לבדה… פעם אחת, כשישבו הציונים הצעירים בחדר בעלה, דפקה בדלת, נדחפה לזה על ידי איזו הרגישה סתומה מעצמה, ושאלה כמתחטאת:

– איני מפריעה?

ישבה לה בתוך הצעירים, הקשיבה לכל המדובר, וחפץ ילדותי, ג"כ בלתי־מובן לה, תקפה להכנס אף היא בשיחתם. להעיר איזו הערה קטנה:

– סליחה! בנוגע לענין זה אני חושבת…

– סליחה, חביבתי! – הפסיקה בעלה ברוֹך ובגחוך־קל – בנוגע לענין זה אני חושב שאין את צריכה לחשוב כלום, מפני שבתחלה צריך לקרוא בענין זה, לטפל בו הרבה מאד…

עלבון גדול הרתיח את דמה.

– לא קראתי! ולמה אין אתה מטפל בילדך?! אני המשרתת, אני האומנת! ואתה… מובן, שעסקך אתה רק “ל־ח־ש־ו־ב”… כלום אתה מציץ אף פעם אל חדר־הילדים? האם ראיתיך פעם מצחק עם בנימין? זר אתה לו, אינך אוהבו… לא קראתי! מובן, מפני שמושכת בעול אנכי…

זה היה פרץ פתאומי של איזה מבוע חבוי. תוך כדי דבורה הרגישה שדבריה אינם במקומם ובשעתם, שאנשים זרים בחדר, שזה גם לא מן הנמוס. איזה שד נטל את לבה וכוץ אותו וסחט ממנו את המלים הללו, שהיו צורבות אח"כ את זכרונה בבושה…

הוא שמע במנוחה, אך פניו היו חורים ומפיקים צער פנימי.

– אני העלבתיך, שרה! אבקשך שתסלחי לי… שרה! האמיני לי… בנוגע למה שאת…

לא חכתה לסוף דבריו ופרצה מן החדר בענים מלאות דמע.

עברו ימים. ושפרנוב, פזור־הרוח התחיל מרגיש באיזה שנוי שחל בביתו. יש שפתאום התחיל מרגיש בשממה טמירה, מסתתרת מאחורי וילוני החלונות ובצל הרהיטים, שממת־עצב שנשימתה היתה מוחשית, ממשית, שממת־עזובה… קודם היו נשמעות צעקותיו של בנימן, היה פועם צחוקו. המשרתת היתה מכרכרת מסביבו, מטפלת בו, שרה היתה שרה לו ורצה עמו מחדר אל חדר, בכדי להרגיעו. בתוך המולה זו, שחיי תינוק מקימים בבית, היה הוא מהלך זר ומכונס לתוכו. עכשיו יש שהוא יוצא פתאום מחוג הרגשותיו, הרהוריו המרכזים, מתיצב באמצע הבית ותוהה: למה שקט כזה בחדרים? למה אינו רואה את התינוק? הלה מופרש ומרוחק אל חדר קיצוני ואין שומעים לא את צחוקו ולא את בכיתו; שרה יושבת לה דוממה ומובדלה אל איזו פנה בבית, יושבת ועוסקת באיזו עבודה של־מה־בכך, או בלי עבודה סתם, וענן כבד חופף על ראשה…

כל זה היה רק לפעמים. יש שפתאום היה הענן מתפזר, ושוב היה מתחיל פועם צחוקו של בנימן, שוב נשמעים כרכור המשרתת מסביבו ושאון עבודתה במטבח, שוב אותו השאון של חיי־יום־יום…


 

ח

בשלשת רבעי השמנית בבקר הלך שפרנוב, וצרור מחברות תחת בית־שחיו, אל הגימנאסיה. עשן את הסיגריטה שלו ודעתו עליו זחה. אהב מאד את השעה הזאת, כשהמדרכות עדין נקיות, האויר צלול, מחלונות הנחתומים נודף ריח רענן של לחם חם; ממהרות הטבחות עם סלים בידיהן, לחייהן עדין חמות מהכר ותסרקתן רטובה ורעננה עדין; ממהרים תינוקות אל בית־רבם עם ילקוטים על שכמם וחבלי־שנה עדין על עיניהם… פתאום ראה ונתן את דעתו אל חזיון מתמיה: למרות השעה הבלתי־מוקדמה, לא היתה עדין תנועה ברחובות, מעטו העוברים והשבים, תינוקות כמעט לא נראו, לא היו נראות אפילו התגרניות הרגילות לשבת בצדי הדרכים עם סליהן. פסע הלאה ולא פסק מהתפלא. אך הנה נגשו אליו שני נערים, כמעט ילדים, והאחד לחש לו יהודית:

– יסלח לי. אדון!… פה אסור ללכת… ילך לו דרך רחוב שני.

ויען שפני הנערים היו חורים ונפחדים, שאל אף הוא בלחש:

– מפני מה?

– ככה נחוץ… ענה השני – בשבילו טוב יותר… יסֹב מפה!

עוד יותר גדל תמהונו של שפרנוב, ומבלי דבר דבר החזיר פניו, עבר דרך סימטה אחת צדדית אל הרחוב המקביל, שגם דרך בו אפשר היה לעבור אל הגימנאסיה. “שוב בודאי איזו התנפלות, איזה רצח”, חשב בלבו. רגיל לחזיונות משונים ואי־טבעיים ברחוב היהודים, לא תמה כלל למה שהתינוקות משתתפים במפעלים כאלה. הוא רק שאל בפחד: על מי הוטל הגורל, מי יהיה הפעם לקרבן על מזבח המשטמה העורת, האיתנית כמעט, שנקבצה בלבות בני־הנעורים כאבק־שרפה זה שבאסמים?… מה יהיה סופה של מלחמה זו?…

רעש פתאומי, מפץ נורא זעזעוהו כלו. דומה היה שקלפת האדמה התפקעה. המעשנות שעל הגגות כאלו התנודדו. וכרגע משנהו – צליל המון זכוכיות נשברות פרח כבת־קול דקה בכל הרחוב. פרח ונדמה. מאיזה מקום, מאיזה רחוב התאבך עתר עשן והאפיל על שמי־הבקר. הכל התערבב, התבלבל. הכל רץ. רצו עגלונים על מרכבותיהם. פצחו בשוטיהם וצוחו, רצו שוטרים מתולעים, שלופי חרב נוצצת, ומכונני אקדחים. רצו אנשים ונשים חורי־פנים ובצוחות־פחד. אשה אחת נלחצה בגבה ובידיה הפרושות לאחור אל אחד מכתלי הבתים, כמתכונת להבקיע אותו בגבה ולהכנס אל תוכו. סליה לפניה נהפכו, והבריות במרוצם רמסו ובססו את כעכיה הפזורים. תינוק קטן נכשל ונפל, הגדולים קללוהו על שהוא נכשל לרגליהם, דלגו עליו ורצו הלאה. תקף הפחד הכללי גם את שפרנוב ורץ אף הוא. כרגע נזכר באותו תינוק, וחזר. התינוק כבר קם, אולם לא רחוק הימנו, בביב־הרחוב ראה איזה דבר מארך ועגול, כגון זרוע־איש, מתבוסס בדם. עשה עוד פסיעה, גחן, הסתכל, וצוחת־אימה פרצה מפיו ועיניו חשכו. הן! זאת היתה זרוע אדם, זרוע גדועה, מלוכלכה בדם ובצאה… תיכף הקיפוהו שוטרים. החזיר את ראשו, ובידו הראה להם לאחור למקום שאותה יד התגוללה. הוא גופו פחד גם להסתכל באותו מקום. פחד זה כאלו נטל הימנו את הדבור, לא יכל לענות לשוטרים אפילו מלה אחת. במחו היתה איזו ערבוביה עכורה. עיניו ראו, לכאורה, הכל ולא הבחינו כלום. אחר כך נהלוהו השוטרים, והוא הלך אחריהם כמכונה, קר, אדיש, בלי הכרה. הביאוהו לתוך רחוב ריק, מוקף חילים ושוטרים, והוא לא הכיר שבאותו הרחוב עבר לפני שעה קלה בצאתו אל הגימנאסיה. הקריבוהו אל גל קטן אחד, מוזר מאד, שמתחלה לא היה יכל לעמוד על טיבו: שם היה ארג־שמלה, בשר־אדם, דם, מעים, שערות, רגלים קטועות בגרבים של אשה ובנעלי־לקה פעוטות. היה שם גם מעין ראש, ובו עין אחת, עין פקוחה לרוחה־לרוחה עם קמטים קטנים ורבים ממעל לה על המצח. פחד גדול נקפא בעין אחת זו, פחד מפני איזה דבר מפליא והומם, שקשה היה להלמו… נגשו אל שפרנוב. דברו אליו, שאלוהו, חקרוהו, אולם הוא לא הבין כלום, לא ענה כלום, ואף־על־פי־כן הניע משום־מה בראשו, כזה שמסכים ועונה “הן”. צעקו בקול על אזניו, והוא הוסיף לשתוק ולהניע בראשו. נטלו את מחברותיו, דפדפו אותן, בדקו בכיסו, הוציאו משם נירות וקראו בהם, והוא לא הרגיש כלום, לא הרגיש גם כשהושיבוהו על עגלה והביאוהו הביתה…

כל היום היה כהלום־רעם לא אכל, לא שתה, לא דבר. באה הבולשת, עשו חקירה ודרישה אצל אשתו, רופא מטעם הרשות בדק אותו, עשו חפוש בחדרו, בשלחן־עבודתו, והוא התיחס אל כל זה בשויון־רוח מפליא וחשוד. לנגד עיניו רחפו רק היד הקטועה והמלוכלכה ואותה עין יחידה, שהביטה בפחד כזה ובתמיה רבה כזו מתוך גל הבשר והמעים…

שרה היתה נפחדה, מבולבלה. נזכרה במשפחת רבינוביץ, המשפחה היחידה שהיתה קרובה לבעלה, הזדרזה והודיעה לה. הגברת רבינוביץ תיכף באה; ניקה רצה אל הרופא, אל בית־המרקחת ושוב אל הרופא. ירדה גם וירה. הגברת רבינוביץ השקתה את שפרנוב סמי־מרפא והשכיבה אותו. וירה היתה לרגעים נגשת אליו, מרכינה אליו את ראשה, ומעבירה בחבה את ידה על שערותיו ומצחו. שרה לא מצאה את ידיה ורגליה, הפקירה את בעלה ברשות שתי הנשים הללו, והיא גופה פרשה במבוכה רבה לקרן־זוית ובכתה. ניקה רצה בכל רגע משפרנוב אל שרה, מביטה אליה בהשתתפות רבה, ומרגיעה אותה בדברים של מה־בכך, בדברים ילדותיים, שהיו נוגעים עד הלב בטובם וביפים הנפשיי עד בלי קץ…

שפרנוב ישן הרבה גם ביום גם בלילה. ממחרת היום ההוא קם בדעה צלולה ובעצבים מרוגעים קצת. אך פניו היו עדיין חורים ועצובים. כשיצא אל חדר־האכל הרגיש בוירה שצחקה לקראתו מאושרה.

– כיצד הואלנו לישן? טוב? וכיצד אנו מרגישים את עצמנו?

שפרנוב צחק לה מטוב־לב ומהכרת־טובה על דאגתה ומסירותה אליו.

כשאכל, ישבו שתי הנשים, וירה ואשתו, ממולו ותלו בו עינים מפיקות אהבה ומסירות־נפש. וירה ספרה ממאורעות יום האתמול. איואן פּיטרוביץ, שר גדוד הארבעה־עשר, נוסע תמיד בשעה השמינית דרך “אותו” רחוב אל הקסרקטים. אשה צעירה אחת חכתה לו באותה שעה, וכשראתה את המרכבה שלו מרחוק השליכה את הפצצה שהיתה טמונה אצלה ברידיקיל. אומרים שאלו כונה את השעה, ולא הקדימה, כי אז הרגה את איואן פיטרוביץ

– איך? הוא ניצל? – שאל שפרנוב בצער לא־מסותר.

– הן. איואן פיטרוביץ היה רחוק מהאשה. הוא ועגלונו רק נפצעו קשה. האשה נקרעה לגזרים…

– תמיד מאירה ההצלחה פניה למנולים הללו! – קרא בכעס.

– מי הם המנולים? – שאלה וירה.

– הרי איואן פיטרוביץ שלה! החיל הגס הזה שנוהג מנהג בהמה־פראית עם האסירים־הפוליטיים…

– והצעירים שלכם, אף הם טובים! למה הם יוצאים מדעתם….

– לא מרב טובה יוצאים מדעתם, מובן!

שרה חששה שמא יבאו עוד לידי מחלקת, הזדרזה ונכנסה לתוך דבריהם:

– וכי עדין לא ידוע מי היא אותה אשה?

– את שמה איני יודע. ספרו לי שהיא יהודיה, מורה, או שבעלה מורה…

– אַח! – פרצה קריאה מפי שפרנוב. תפש בפסות־ידיו את ראשו, פיו נשאר פעור ופניו חורו כפני מת.

ככה ישב כרגע. אחר כך לחש כמו בפחד:

– אני יודע כבר, אני יודע… אני יודע…

דניאל! מה לך? למה אתה… מי זה? מה זה? – שאלה שרה נדהמה למראה פניו.

– הגברת אברונין! היא… היא… – נאנח שפרנוב, והתחיל רץ בחדר אילך ואילך.

– ז־ו־ו? – קראו הנשים בתמיה. – אשה כגון זו, מי היה יכול לשער!…

תמהו הנשים להתרגשותו של שפרנוב, לא הבינו את היחס שיש או שהיה בינו ובין מאריה מיכאילובנה. הפצירו בו שירגע, שיחזק את עצביו. קלסו את אמץ־לבה של הגברת אברונין והמנהג הקונספירטיבי שלה. עכשיו הרי זה מובן, שכל מנהגה הקל ופריצותה שהיתה כבר למשל, לא היו אלא כעין כסות־עינים. והתענינו מאד לדעת לאיזו כתה פוליטית היתה שיכת. אך דניאל רץ בחדר אילך ואילך, פרק את אצבעותיו וגנח ולחש:

– עלובה! עלובה! עלובה!…

לנגד עיניו רפרפו אותה יד ואותה עין יחידה ופקוחה לרוחה…

בגרונו פעפעו דמעות. חשש שמא בעוד רגע, שמא תיכף יפרץ בכי גדול מגרונו, בפני הנשים הללו, ופרש אל חדרו. שם צר היה לו המקום בין ארבע הקירות, חטף את כובעו ונזדקר החוצה. למה נגע כל כך אל לבוֹ מזלה של האומללה? כלום לא זרה היתה לו כל אותם הימים שהיה מכיר אותה? דומה ששם בחשכת צללי חדרו של מרגולין נקשר אליה מבלי ראות אותה; מבלי דבר אליה כרת אתה ברית ונפשו נקשרה בנפשה מבלי דעת… והרי עכשיו באמת דמעות חונקות את גרונו, ושפתיו לוחשות: “מה עוללת? מה עוללת, מסכנה?”

זמן רב סבב ברחובות. את לבו מצצו עכשיו איזה עלבון, איזו התמרמרות, מבלי דעת על מי, על מה ובשל מה?… החנויות היו פתוחות, התגרנים עסקו בפרקמטיה, הבריות טילו, השמש זרחה, כאלו כלום לא אירע אתמול. אולי רק נפש אחת רויה ובוכה על אבדן המסכנה, נפש שהבינה לה פחות מכֹל, ושאהבה אותה יותר מכל. המוֹרה אברונין

בערב ישב בחדר־האכל של רבינוביץ לפני כוס תּה, שלא נגע בה. בני הבית דנו בדבר המאורע. הזקן נבא לפוגרום. חבורת נערים פוחזים הרגו איזה פקיד או אופיצר ודמו על ראשיהם של כמה וכמה עשרות יהודים. כך הוא מנהגו של העולם בימינו אלה… אצל ולודיה ישב צעיר אחד, וספר בלחש שהמנוחה התחננה לפני “הבונד” לקבלה. חבל, “שהאַקט” לא הצליח. היא היתה יכולה להיות פועלת־מפלגתית מצוינה… שפרנוב הביט לפניו במבט עכור ושתק כל הערב.

– אני הכרתיה, אמא! – אמרה ניקה באיזה מין הנאה – היא היתה אלגנטית מאד. ידיה היו יפות מאד, חורות וענוגות היו.

שוב חורו פני שפרנוב. כבש את פניו בשתי ידיו ונזדעזע.

– מה לו? – שאלה הגברת בדאגה.

לא סלק את ידיו מעל פניו ודבר חרש־חרש:

– ראיתי אחת מידיה היפות בביב־הרחוב… מלוכלכה בגללי סוסים ובדם. נפשו של השוטר בחלה לטול אותה ביד, נשאה בשולי האיצטלה שלו. ראיתי מעיה… ראיתי…

רגע השתררה בחדר דומיה לא נעימה. שפרנוב קם ופרש אל חדרה של ניקה, ישב על מטתה, הוריד את ראשו על פסות־ידיו ונקפא במצב כזה.

על בהונות רגליה נכנסה אחריו ניקה. נשמתה הצעירה והטובה הרגישה בצערו. ישבה אצלו על המטה, הניחה ידה על כתפו ושתקה. אחר איזה רגעים דובבה:

– מר שפרנוב

הרים את ראשו והביט לפניו במבטו המשונה, הקפוא.

– אח, מרגולין… הדין עמו, עם מרגולין – דבר – אנו יושבים בתוך בני־אדם שנושאים עניבות־תליה על צואריהם… נורא, נורא!… את הנושא את צלבו אל הגלגלתה הם שואלים: לאיזו כת הוא שיך? איזו פרוגרם? צריך לשתוק, ניקוצקה! להשתחות ולשתוק, ניקוצקה… אדם קבל את יסוריו באהבה – זהו העקר, זהו הכל, ניקוצקה!…

מות־גבורים מתה! צריך לקנא בה…

כאלו חץ פלח את מחו. כלו רעד בתנועה עצבנית אחת חזקה. תפש את ידה, לחצה אל מצחו ואל עיניו ונאנח:

– אח! חביבה, חביבה!… אַח!

זרק ממנו את ידה, כוץ את אגרופיו שהגיעם כלפי מי שהוא באויר, וקרא בקול היסטרי, דומה לבכי:

– ארורים הם החיים האלה שדורשים כפרה כזו! ארורים!… למי היתה נחוצה מיתתה של אומללה זו? למי? מיתה טפשית, מחוסרת הגיוֹן, נעדרת־טעם כשם שכל חייה היו בלי הגיון וטעם… למי….

עיניו נמלאו זכוכית נוצצת… היא החזירה את ראשה.


 

ט.

על פני תחום־המושב רעמו פוגרומים.

נורא לראות אומה, שאחזו אותה חיל ורעדה מפני מכות־אגרוף ושבירת־חלונות…

ממעל שרק שוט, ושום בריה לא ידעה על מי יחת… עם חורון־מות בפּנים, עם אימת־מות בעינים היו הבריות מתכוצות ונדחקות בצדי־הדרכים. נגש איש אל חברו, לא דרש בשלומו ושאל: “נו, מה?” – “עדין לא כלום”. ופרשו זה מזה. מזעזע נפש היה המחזה, כשבני־אדם בקשו מסביבם כל מה שחביב עליהם ביותר להאחז בו ולדבוק בו. פתאום נעשו החיים יקרים עם כל מרירותם המרובה ושמחתם המועטה. והיתה עוד יותר איומה המחשבה, שבכל־זאת הרי הם כל־כך זלים! עד כמה נקל לשברם כשבר כלי לא־יצלח! הזקנים היו נושאים עיניהם השמימה ושפתיהם דובבות בלחש. הצעירים כּפיהם התכוצו לאגרופים, כנסו את חילות־ההגנה־העצמית והמתינו… אבל היו ביניהם גם נפשות נסערות, שיות נפחדות ותוהות, שעיניהן שאלו: “למה? על שום מה?”. ניקה היתה מבולבלה, סבלה מכאב ראש בתכיפות, לא יכלה לעבוד. חורת־פנים ועטופה תדיר בסודר, כמצוננה, היתה יושבת שעות רצופות, מכונסה ברגליה תחתה, בזוית־הדרגש הרחב שלהם ושתקה. בשעת שתית־הטֵי, כשכל המסוֹבים לא פסקוּ מספר נוראות מן העירות הסמוכות, ובבהלה דברו על מה שמתרחש ובא עליהם – היו עיניה גדולות כל כך, תמהות ועצובות כל כך. כל הנעשה מסביב, הרי אינו אלא טעות. איזה קשר יש בין כל הפחדים והמוראות הללו ובין יצירות אנג’ילו, רובּנס? יש בעולם יופי והרמוניה, שירת־צבעים ופזמוני־שיש, ואלו התועבות וההריגה לשם מה הן?…

שפרנוב, שבגימנסיה היה תמיד שליט ברוחו, נהיה גם שם לרגזן ולפזור־רוח. היה גוער באלה שלא היו חיבים גערה, ועובר על פשעים, שהיו טעונים דין קשה… והמנהל השמיעו כבר שתי הערות בדבר השינויים הבלתי־רצויים כלל, שמרגשים בּהנהלת שעוריו. אחר הלמודים היה משתקע בראשו ורבו בתוך עניני ההגנה־העצמית, שהתחילה מסתדרת בין כל המפלגות. כל היום היה סובב בעיר, טרוד, מטופל בדאגות צבוריות שונות, ורוחו פזורה מאד.

את הערבים היה משתדל לבלות בביתו. שרה מישנת את התינוק, את המשרתת היו משתדלים לפטר מן הבית, והם יושבים לפני המיחם, שותים תֵּה, ואינם פוסקים מדבר על אודות המאורעות המתרחשים ובאים. באיזו דיקנות קנאית היתה שרה אוספת מן החוץ את כל המימרות והשמועות שפורחות באויר. ומוסרתן לבעלה. איזו הברה שפלטו שפתי רוסי שבור, היתה מפילה אימים על כמה וכמה נפשות. לכל רשרוש קל שנשמע בחדר, לכל צוחה שהגיעה מהחוץ חורו הפנים, והזדעזע הגוּף. בכל יום היתה תרה לה מקום אחר להסתר שם מפני הפורעים ובערב היתה מודיעה לו דבר “מציאתה” ונמלכת עמו.

פעם אחת, בשובו בערב אל ביתו, פתחה לו שרה את הדלת בפנים נעורים וקורנים. לא אמרה לו כלום עד שנרדם בנימן, וזוסיה הלכה לה לישן. אז ישבו שניהם על הספה, סמוכים זה לזו, והיא ספרה לו בלחש, שוירה היתה אצלה זה לא כבר… אל נא יעוה את פניו, למפרע ידעה שכך יעשה. אבל ישמענה נא. אם כן, היתה אצלה וירה, והבטיחה לה להשתדל בשבילם לפני אחיה, שיסתירם בביתו. בדירתה היא ר"ל, של וירה, אי אפשר להסתר מפני שבודאי יכנסו גם אליה. אבל אחיה… מבין הוא? – רעדה ופניה הסמיקו מחמת התרגשות.

זקף עליה זוג עינים תמהות.

– אצל הפוליצימיסטר פילינקו?

– ומה בכך? כיצד אומרים… כשנזקקים לגנב וגו'… היא רק בקשה שלא יודע הדבר לשום איש. זה יהיה אי־נעים לאחיה…

נרתע, קפץ ממקומו. נעץ בה עינים חודרות ושאל:

שרה! ו… את…

שרה הציצה בבעלה, ופניה, שבתחלה הזהירו מאושר וגיל, נעוו פתאום. עורקיה מסביב לשפתיה התחילו זעים ומיד פרץ מעיניה זרם דמעות.

– ובכן? מה רצונך אתה? להיכן… להיכן נלך? איני רוצה לנפול בידי הלסטים? היכן אחביא את התינוק שלי? הם ירטשוהו, יתקעו מסמרות בראשו… בנימן שלי! בנימין שלי… אכזר!… אח, אלהים! אלהים! לא אשא את זאת, דעתי נטרפת שלי… אני חשה, חשה שדעתי נטרפת עלי!…

כל גופה רעד מבכיותיה ואנקותיה שפרצו בכח כזה.

נתבלבל שפרנוב, כשראה אותה רועדת מבכי. חבק אותה, לחץ אליו את ראשה ודבר אליה בקול כבוש ונפעם:

– נו, נו, הרגעי נא! למה את בוכה, הרי לא אמרתי, לכאורה, כלום. אדרבא… עדיין אין אנו יודעים כלום עוד יש שהות להתישב בדבר, להמלך. המתיני… אפשר… אפשר…

אחרי זמן מרובה של פיוסים מתוך גפופים ולטיפות, נרגעה במקצת. לא נתנה את דעתו על הרהורי־לבו ועל מצב־נפשו. שוב התחילה מפטפטת על אודות האושר הגדול שהזדמן להם על ידי וירה. בכל כוחות נפשה נאחזה במחשבה זו, ולא על נקלה תרף ממנה…

אולם אחר כך, כששרה נפטרה הימנו מנוחמה ומרוגעה אל חדר־המטות, והוא נשאר לבדו רגעים אחדים, נזדעזע שוב פתאום, כאילו טבלו אותו ברותחים. כיצד! בחוץ יהיו “פורעים”, והם יסתתרו אצל פילינקו. לא! לא! לא! מה היה לו? כיצד ישב כל הזמן במנוחה ושמע לכל פטפוטיה? עכשיו באמת נעכר מוחה מרב פחד, אולם לימים הרי לא יוכלו להביט איש בפני חברתו, ח! להסתר אצל פילינקו… אם אך להרהר בזה, הרי זה… הרי זה נורא!

תפש פתאום את המנורה ומהר אל חדר־המטות. הוא לא ירחם עליה, הוא יאמר לה. הוא צריך, מחוייב לאמר לה, ודוקא עכשיו, ברגע זה, שזו היא חרפה, חרפה!…

חור עמד למרגלות מטתה, כפוף קצת, עם המנורה שהחזיק ממעל לראשו. אור המנורה נפל על בנימן ששכב סמוך אצלה. בימים האחרונים התחילה לוקחת אותו בכל לילה אל מטתה. כלו מעורטל בגופו הורוד והמלא, עם הקפלים העמוקים על ידיו ועל רגליו, אלו הקפלים הנחמדים אצל התינוקות, שתובעים ממך נשיקה וצביטה, נעתק בשנתו מדד אמו ומצץ בעינים סגורות את בשר־זרועה החשופה. מסביב לפני שרה הפעוטים והחורים השתפך גל שערות שחורות, כאגם דיו מסביב לקסת נשברה… כשהצליף האור על פניה, נתעוו קצת, נאנחה חרישית, זרקה את זרועה ממנה והלאה, ושכבה לבנת־גוף בפנים חורים ומעונים… פתאום הרגיש שכל מה שהביא אתו בלבו אל חדר זה ושקדח בו כאש, כבה ונעלם ויותר שהסתכל בזוג זה, יותר רעדה המנורה בידו. מאליה, שלא מדעתו צפה על דל שפתיו קריאה חרישית, כתפלת־לחש:

“אם עבריה עלובה! אם עבריה קדושה!”

אבל למה בכתה קודם שרה שלו? למה גרדה את שערות ראשה?… זה לא היה חלום. “איני רוצה שיתקעו מסמרות בראש ילדי! דעתי נטרפת עלי!”… מי צוח כך? היא צוחה, שרה שלו!… צבת לוהטת נגעה בלבו…

רצון עז תקפו לכרוע לפניה, לבקש הימנה סליחה…

המ־מ־מ… – הסתננה דרך שניו הקפוצות נהימה כבושה ונס מן החדר.

* * *

שפרנוב הלך אל לשכת ההגנה־העצמית, שסדרו האגודות הפרולטריות, לדבר על אספת העסקנים הצבוריים המקומיים, שעתידה להיות בהשתתפות באי־כח המפלגות הדמוקרטיות. פגע בדרך בזליגמן, שהיה הדור בלבושו המדויק, כדרכו, רכוס בכל כפתריו, וגלוח למשעי. פניו היו קצת כמושים ומפיקים לאות. שאלו שפרנוב מה הוא כותב ואם הוא שבע רצון מעבודתו. זליגמן עשה בידו תנועה באויר. זה ימים רבים שלא נטל את עטו בידו. סליחה, שקר! הוא נוטל בכל יום את עטו, ואפילו מכרסמו ומכרסמו עד לידי בהילת־נפש, אבל כלום לא יוצא מזה. ובאמת יאמר נא בטובו, כיצד יכול אדם לעבוד בשעה שהוא ממתין שיבאו בני־אדם וירטשו את כרסו, וימלאוה נוצות, מסמרים ועוד מעדנים כאלה, שאין קבתו רגילה לעכל אותם!

– מר זליגמן! הרי לפניו פתוחה כל העתונות הרוסית. שתיקת האינטלגנץ הרוסית אינה מחפירה בלבד. היא פלילית…

– המצב, כמדומני, ידוע לו, ולמה הוא תמה. יקבלו ממני ברצון מאמרים על אודות המכס על טבק, על אודות השלג דאשתקד, ועל היהודים – הס מלהזכיר!… האידנא לך והשתלם, מר שפרנוב, והוֵה פּובליציסט טוב. כמו שאמר ולודיה־רבינוביץ פעם אחת, זוכר הוא בביתו? אולם מה לי ולולודיה ולניקה ולכשרון ולפובליציסטיק ולכיוצא באלה!… זה כבר ירקתי על כל הענינים האלה… “השחר” יש לי, ודי! עבודתי היא צנועה, בלתי־נראית לכל, אבל מה יש? אני בטוח שאחרית יותר טובה אין בשבילי… למה הוא מסתכל בי כך? כל יהודי, לפני שהוא מתחיל בדבר־מה, חיב לשאול את עצמו: מה עבודתו זו לעמו?… כך, מר שפרנוב! מה חפצתי לומר לו? כך. כך… אל דאגה, מר שפרנוב! החיים אינם רעים כל כך כשם שאנו סוברים. קפריסנים הם במקצת ולא יותר. צריך לירוק בהם, ותוכח שתיכף ישנו את טעמם, לא כך? ח־ח־ח…

כשנשאר שפרנוב אחר כך לבדו היתה לו ההרגשה כאלו סגרו אותו בחדר צר מלא צבורים־צבורים של של שברי־כלים, רהיטים מקולקלים, וסתם חפצים מיותרים, שנערמו בלי סדר והרי הם מאפילים על אור החמה, שוללים אויר לנשימה וחוסמים את הדרך… וחשב בלבו, שמעציב מאד הדבר, כשאדם מעודד את עצמו ומראה לכל לשון. מעין צחוק על פני בר מינן… הרי גם זה פוגרום פנימי נורא! יש לו לצעיר אש יצירה, וכלי־קבול אין. העם אשר לא בידיו יצירת חייו, ששכניו־אדוניו לוטשים מזלו על סדניהם הם – מה יעשו סופריו־פובליציסטיו? מה יש בכחם לעשות?… צר מאד היה לו על זליגמן.

פוגרומים, פוגרומים… בכל פנה פוגרומים!…

כשהגיע אל ביתו המפאר של המהנדס אפרת, מקום המשרד החשאיי של ההגנה־העצמית, לא היה בו חשק לעלות על המדרגות. הענין, שהלך לעסוק בו, נדמה לו לבלתי־חשוב, בשעה שכל נימי נפשו רעדו, ובכאב־יגון הרהר על אודות הגנה־עצמית אחרת לעומרו… הגנה עצמית מפני הפוגרום הכללי, העולמי שנעשה בכנסת־ישראל בכל תפוצות־הגולה משנות דור ודור

משרתת צעירה ומקושטה פתחה לו את הדלת, קבלה ממנו את כרטיס־הבקור שלו ונעלמה. אחרי שעה קלה חזרה ושאלה למי הוא דורש. שפרנוב קרא בשם קונספירטיבי אחד. שוב נעלמה המשרתת, שהתה זמן מרובה, חזרה והכניסה אותו אל חדר־אורחים קטן ואמרה לו שימתין. לבסוף הכניסו אותו אל חדר גדול ומרוח, מקושט ברהיטים יפים, שטיחים, יריעות, תמונות וצעצועים שונים. אלא שמראה החדר היה דומה לזה שכבשוהו חילות, וקבעוהו לתחנת־מחנה שלהם. בכל פנה התגוללו נירות, עתונים, ברוֹשוּרות, אבק מרובה. זוג נעלים אי־נקיים נזדמנו יחד באמצע החדר. כל הבא היה נתקל בהן ודוחפן דרך הלוכו ממקום למקום. בתוך השלחנות והפיראמידות הקטנים והמקושטים בפוטוגראַפיות ובאגרטלים, עמד שלחן עץ גדול ופשוט, בלי מפה, טעון כלו נירות, קופסאות ממולאות כדורי־מות, אקדחים, סכינים פיניים ומגלבים עם כדורי־עופרת בקצותיהם. אל השלחן היה מסב צעיר אחד בלי מעיל, רק בכתנתו ובמכנסיו, יחף וכתב. לפני שלחנות אחרים ישבו עוד צעירים בלי מעילים ועבדו. כתבו, בדקו באקדחים, מנו את כדורי־המות. בכל רגע היו נכנסים בחורים וריבות, קוראים “לחבר” זה או למשנהו הצדה ומתלחשים. הצעירות, על פי רוב רעננות ועליזות, היו נגשות אל הצעירים, שבכתנות המותרות ובחזים הגלויים, נשענו בידיהן על כתפיהם של אלו ועינו במה שכתבו. חולשה רבה היתה להן לבדוק ולמשש באקדוחים. יש שאי־אלו עלמות היו מפקיעות אקדוחים גם מבעד לחגורותיהן גופן.

נכנס צעיר אחד לבוש כתלמיד הגימנאסיה, ופניו היו טרודים מאד. שאל את שפרנוב לחפצו, ותוך כדי דבורו זרק את כובעו על ראשו של הקופידון היפה. ירד הכובע עד לאזני המלאך ודמה לנער שובב. פשט את מעילו וזרקו על כן המנורה שהתנשא מעל הקרקע כעין תמר משגשג, מחה לרגעים את זיעתו ולא פסק לנשוב בפיו. כשאמר לו שפרנוב, שהבורג’ואסיה רוצה להשתתף בכספה בסדור ההגנה־העצמית, לא הראה זה שום סמן של תמיה.

– מובן מאליו, מובן מאליו! אנו חשבנו כבר לשלח להם את אנשינו בהצעה שיתנו לנו סכומים ידועים הדרושים לנו.

– אתם חשבתם… הצעה בחותם המפלגה ובאקדח מכוון כלפי המצח, מובן…

הצעיר חיך.

– עם הבריות הללו אי אפשר להתנהג אחרת. הפעם הרי אנו באים להגן גם עליהם. לעולם לא היינו באים להגן על הבורג’ואסיה, מפני…

– מוטב, מוטב – הפסיקו שפרנוב בקצר־רוח מחמת חשש שמא ישמע הפעם שוב מאותן הדרשות הנדושות ע"ד הבורגואסיה והפרולטריון – הפעם הם נותנים לכם את כספם מרצונם הטוב…

– טוב, נקבל את הכסף בחפץ־לב. ומה להם עוד?

היחס הזה, המלא בוז וציניות, אל המעמד האמיד הרגיז את שפרנוב. הגימנאַסיסט לא רצה לותר אפילו לאחת מדרישותיו של שפרונוב. התלקחה ביניהם פלוגתה. נכנסה הדודה ורורה. לא שמחה ולא התפלאה לראות את שפרנוב בגבול־שליטתם. ברכה לו לשלום כלאחר־יד, כמכירה רחוקה, ותיכף פנתה אל אחד הצעירים. שפרנוב שמע האיך שספרה על דבר השעורים שערך איזה רופא בשביל הבתוּלות שרוצות להכנס אל צבא ההגנה בתור אחיות רחמניות. אגב הפקיעה מתחת לחגורתה אקדח קטן ונוצץ, צחקה בו, כוננה אותו אל חברה, ודומה שלא שמעה כלל את הוכוח שהיה בין שפרנוב ובין מנהל המשרד. פתאום נפנתה אליהם וקראה ממקומה:

– איני מבינה באמת, מה רוצים האדונים הללו? הרי האדונים הרבינוביצים וכיוצא בהם, יסתתרו באיזה חור ואנחנו נלך לקראת האש. איזו רשות יש להם לחות דע בעניניה הפנימיים של ההגנה?

שפרנוב המרוגז על אי־ההבנה שנראתה לו כזדון, על השנאה הקנאית אל כל מי שעומד מחוץ למחנם, השתדל עד כמה שאפשר היה לו להחויר לה בקול מתון ונוח, שמי שנותן כסף יש לו הרשות לבקש לדעת כיצד משתמשים בכספו. – זלדינה חלקה עליו; הוא השיב לה בקול יבש ונרגז קצת יותר מדי, ולא הרגיש בפוליטיקה הערומה שלה, שמתוך התנגדותה הבריחה בכל־זאת את חבריה, באופן לא מנכר, לותר לו דרישה אחר דרישה… כשירד כבר מהמעלות, רדפה אחריו ועכבה אותו:

– סליחה! שכחנו לשאלו לכתבת. איפה תהיה האספה?

– אצל מוריץ ליפשיץ ברחוב־הסוסים נומ' כ' מחר בשמונה בערב.

– איזה ליפשיץ?

– בעל בית־החרשת של גפרורים.

– א! אותו ליפשיץ, שערכנו אצלו לפני שלשה חדשים שביתה, זה בעל הכרס הנוראה? חַ…

– כך, זה בעל הכרס הנוראה, והיד הפתוחה והנפש הנדיבה – ענה בהטעמה – נו, שלום!

– להתראות!… אבל ימתין נא קצת, למה הוא מזדרז כך? מה נשמע בבית? מה שלום הקטן שלו? אתמול קניתי בשבילו שוקולט וחתול גדול, אבל השעה נטרפה, לא היה פנאי ללכת…

– תודה רבה.

– מה שלום הגברת?

– הפחד מעבירה על דעתה.

– באמת מעשים נוראים, מעשים נוראים מסביבנו. והאדון שיך אל ההגנה?

– לא. לעת עתה לא. אולם, סבורני, שאכנס סוף־סוף.

פתחה את חגורתה והושיטה לו את אקדחה הקטן והמהודר.

– זה למה?

– לזכרון… בדרכים שונות יצאנו, והרי בשביל אחר נפגשנו. יטול את זה לזכרון.

– טוב. חן־חן לה. אבל מסופקני אם אוכל לירות אפילו בשונאי.

– אז יירה בו בעצמו. גם זאת היא לפעמים הגנה־עצמית. ח. ח…

נעצה בעצמה את אקדחה בכיס־חזהו. לחצו זל"ז את הידים. כשיצא החוצה משש לרגעים את כיס חזהו, נהנה מהכבד החדש שחש בו. באופן לא ברור לו גופו הרגיש כאלו חייו נעשו יותר קלים ובטוחים, יותר חשובים, תקיפים וזעומים, מחמת המסתורין של המות המרחפים מסביבו ונתונים גם בכף־ידו…


 

י.

ביום השני בערב היתה בעולמו9 של הפבריקון ליפשיץ אספה חשאית בדבר ההגנה־העצמית הכללית. אַף שפרנוב היה שם.

שרה ובנה נשארו בבית לבדם, כמו תדיר.

הערב היה חשך ורוח ניסן מאוחרה נשבה בחזקה מיוחדת, כאלו נזכרה פתאום במשלחתה, שכמעט עבר זמנה, ואזרה שארית־כחה למלא מה שהחסירה. התינוק הקדים הפעם ללכת לישן, והמשרתת אף היא הלכה. שרה כבתה את המנורה הגדולה התלויה בספון, ישבה לפני שלחן־הכתיבה של בעלה והתחילה קוראת בספר אחד שהתחילה זה מכבר, ולא היה לה פנאי לגמור. לכתחלה התענגה על מנוחה זו מעבודת־המטבח ומטרדת־התינוק. איזו מתיקות מיוחדה הרגישה בספר זה שקראה. דומה שאיזה ידיד מסתתר בא אליה הערב, ולוחש לה מתוך הדפים הללו בקול לא נשמע לה לעצמה דברים מלבבים, מקסימים על אודות ענינים רחוקים שנעשו קרובים לה, ומקיל לה את בדידותה. השתכרה שרה מהרשרוש האטי של הדפים בההפכם מדי פעם במנוחה כזו ובקצב ידוע. ופתאום נגשה הדומיה שבחדר סמוך־סמוך אליה ונשמה בפניה… נפחדה, התנפלה בגבה על מדף הכסא, שלבה את כפיה על ראשה ובמבט עכור הביטה לפניה אל הצללים שנתכנסו על הקירות ממעל לגולת־המנורה; התגודדו, נלחצו, וכלם־כלם הסתכלו בה… ואימה תקפה אותה, בחוץ המתה הרוח. היא אהבה רוח זו, שבאה לפנות את העולם מעקבות־החרף, לקדשו ולטהר אוירו, לחדש מעשי בראשית… הפעם זועפת היא ככה, נלחצת אל חלונה, ועל פני הזגוגיות הרועדות עובר זמזום חרישי. שם באיזה מקום בחשכה צוח מי לעזרה. וחלונות אלו שתומי־העין!… קפצה ממקומה, ועל ידי דחיפה אינסטינקטית מהרה אל חדר־המטות. שם בנימן שלה ישן. שם כמדומה אין המורא כל כך גדול. התנפלה על מטתה, והביטה בלי הרף, בלי־נע, עד למכאב בעגול־האור הקט והזע על הספון מעל לעששית־הליל.

ומחשבותיה שטפו להן, בערוצן הקודם, שקבעו לה, בימים האחרונים…

… הריהו יושב לו בחברת מכרותיו ועוברות לו שעותיו בעונג. והיא – יחידה, לבדה, בתוך חשכה והמית סועה. ח־ח־ח! הרי מופת של חיי הנשואים, ה“עבודה המשותפה” ו“ההליכה ההדדית אל האידיאל”!.. ח־ח! ככה נושאים את הצלב הכבד של הענין העממי יחד. יחד! עדין לא עשו אפילו פסיעה אחת יחד. והיכן הצלב? מי טען אותו? הוא? היא? לא, היא בודאי לא. חייה היא עם כל הקושי והדכדוך שיש בהם לא צלב קדוש הם, אלא כמישה אטית, התנונות מתונה, ירידה, ירידה מודרגה על לטמטום הלב וההרגשות האנושיות… והוא? אלהים, הרי גם הוא סובל! כלום אינה רואה שהוא סובל עמוק בלבו!… ובפניו – חשך…

קפצה ממקומה כנשוכת־נחש. רצה מחדר אל חדר בידים משולבות על ראשה ונאנקה כחולה.

הוא סובל, סובל, סובל… ולה אינה אומר כלום! הוא מכסה ממנה כל מה שבנפשו, כל הימים הוא מכסה את לבו ממנה. זר! אף את בנימן אינו אוהב, היא מרגישה את זה…

ואותה מחשבה שנרדמה במעמקיה כחיה טורפת ושרה פחדה להעירה, מפני שבכל פעם היתה מפשחת את נפשה, – קפצה פתאום וטפחה על ראשה:

"אם כן, אם כן… כל חייה – שקר אחד הם, תרמית־גומלין בלתי־פוסקת!…

התיצבה באמצע החדר ובעינים מלוטשות מתוך טירוף־דעת הביטה לפניה. וחלונות סומאים הביטו אליה. הרוח התלבטה בחלל העולם, התחבטה ויצאה מדעתה. נדחקה אל אחד החלונות, ושרה שמעה כיצד היא מתלחשת שם עם הזגוגה. רעדה הזגוגה… והרוח לא פסקה מספר. בוכה, קובלת בלי תוחלת, בלי תקוה להענות…

שוב התחילה רצה אילך ואילך… ונאנחת חרש:

– אלהי!… אלהי!… אלהי!…

ושוב התחילה אותה מחשבה דורסת ומרטשת את נשמתה במסקנותיה־צפרניה היציבות, שאין להזיזן:

הוא סובל בלי סוף מפני שהיא כנטל־החול הקשור אל שכמו, כאבן־נגף לרגליו. היא אינה יכולה להיות אתו יחד בעבודתו. כך. הרי זה כל כך מחור, ברור… אלו היתה אחרת במקומה, איזו ניקה, למשל… אפשר שהיה מאושר. היא אינה יכולה, אינה יכולה להקל מעליו את כבד חייו.

היא רצה כמשוגעה. אין מפלט, אין מנוס! הרי זה כל כך מחור, ברור!

מיותרה היא! חייה מיותרים, בלתי־נחוצים לשום אדם. בעד אשרו של דניאל הם מפריעים, ואת אשרה שלה אינם נותנים לה…

ובנימין שלה? “היא תחנך אותו”! הרי זה מצלצל יפה. אבל מי יאמר לה בבטחה שהיא האם הטובה, שהיא המחנכת הטובה? מי יאמר לה אם יברך אותה בנימן או יקללנה?…

תחת השפעת פחד סתום אחד שתקפה פתאום, התעטפה בסודר ונזרקה החוצה. הרוח כאלו המתינה לה מאחורי הדלת, חטפה אותה ונשאה. רגע נעצרה נשימתה, ואף־על־פי־כן חשה את עצמה, כאלו החשך והרוח, המיללת בתוכו, נטלו ממנה את כל הכבד שהעיק על לבה.

דפקו השלטים על תריסי החנויות, צעקו העגלונים מרחוק, נסגרו החלונות ברעש. והיא הלכה לבדה, כלה כפופה עטופה בסודרה ושום מורך־לב לא היה לה. בקרב לבה תסס פחד יותר גדול מזה שמטיל ליל־סערה. הלכה וחשבה את מחשבתה היחידה והאחת:

"אמת הדבר! אמת! אינה נצרכת לו, מיותרה היא לגמרי. מיותרה… נטל־חול על רגלי דניאל, זה ברור!… צריך לפנות את המקום לאחרת, לטובה הימנה. כך יותר טוב יהיה, גם לו גם לבנימן… כשישוב הביתה ולא ימצא אותה, יצטער, אולם עניני יום־יום יכבשוהו שוב, וסוף־סוף ישכח…

הלכה אשה זו בפסיעות ברורות, דרך רחובות ושוקים אי־נודעים, הלכה כצל שחור שנתמזג בתוֹך שחור הלילה. לא שאלה את נפשה, לאן? לפניה עמד פתרון גדול מלא יליל וחשך, כליל זה, פתרון חיים מרוּמים ומרוקנים. פתאום חזקה הרוח. כחיה פראית מרותחה התנפלה על טרפה. רצתה להסיר מעליה את סודרה, לטרפה. עמדה, הסתכלה מסביבה, ולתמהונה מצאה את עצמה על הגשר הנטוי מעל לניֵמַן. הנה חפו התלול עם אהלי הדלים המטפסים ועולים זה על זה צפופים ודחוקים. על החוף שמנגד, בין הבתים המפארים, עומד בית ירוק עם גנה ירוקה מסביבה. שם יושבת חברתה פוליה, פול’קה־“ברומטר”. זו המאושרה, החיה על חשבון ה“נאפּליואַט!”10 שלה… למטה, שחור ומנצנץ כשרט־פלדה, זורם לו הנימן. משק מימיו לא נשמע והריהו כנרדם. ממעל לה טורפת הרוח את העננים וגורפתם ערמות ערמות. נפנתה פסת־שמים קטנה, וכוכב פעוט, יחיד ונפחד זע שם בחרדה. ראתה שרה את הכוכב ובלבה נזדעזע זכרון רחוק רחוק כהד־העבר, כצל חלום, בלי דמות, בלי שם, נגש אל נפשה בלאט ולטפה…

אם בחלום או זה מכבר־מכבר היה הדבר והיא עמדה פה, על הגשר גם כן בליל חשך וסערה. על לבה לחץ אז עצב גדול. אולם לבה פנימה היה טעון אושר גדול. היא היתה צעירה לגמרי־לגמרי צעירה. היא אהבה והאמינה אז. וממעל לה זרח הכוכב הקטן הזה שאהבה אותו מילדותה; הוא נצנץ לה ורמז לה מעולמות רחוקים לימים טובים, לתקוות גדולות… כל זה עבר, חלף כבר ונשתכח. הכל – עם עצבתה, ששונה, אהבתה והתפעלויותיה. עכשיו שוב היא עומדת פה, מדוכאה, רצוצה, עם צער גדול שלוחץ על הלב, ובלב פנימה – ריק, ריק…

ואותו כוכב רועד גם עכשיו כמו אז, שם במקומו. לא. הוא קטן יותר. אז היה גדול, קורן, עליץ. עכשיו כאלו גזזו את קרניו הדקים, והריהו רותח בחיל ורעדה. בתוגה עמוקה הביטה שרה כלפי מעלה, וכאלו טען בה לבה: "כוכב! כוכבי! אַים איפוא אותם הימים הטובים, אותן התקות הגדולות שהבטחת לי? אַ, רמיתני? אתה מתביש, לכן אתה קטן ורועד ככה?… אני כל כך מסכנה, עלובה! אין לי בעולם כלום…

ויותר ויותר הטהרו השמים ושרט־הפלדה שלמטה התחיל נוצץ וקורץ יותר. ראתה את שברוריהם הנוצצים של מי־הנימן ונזדעזעה. למה באה הלום, שוב אל מקום זה? יד מזלה הנעלמה, שצחקה בחייה, מרטה וקלקלה אותם, ועכשיו הביאתה הנה… כך עשה בנימן לבובה שלו. שחק, שחק בה, עשתה לבעלת־מום וזרקה לתוך האש…

ומורא פעוט אך ערום מאד, שנחבא בפנה רחוקה בנשמתה, וכל הערב ארב לה ממחבואו בלא־יודעים, קפץ פתאום עליה, ובצחוק נוכל ובחריקת־שנים קטנות וחדות לחש לה:

ובנימן שם לבדו. דניאל בודאי לא שב עדין. הוא לבדו, ניעור, צועק ואין מי שיגש אליו…”

נרתעה ממעקה הגשר. כאלו איזה כח טמיר חטפה בזרועותיו ונשאה. רצה ורצה זמן רב, מבלי הרגש שום לאות, ראתה מרכבת־עגלון והתנפלה לתוכה באין אונים. אחר כך טסה ועלתה על פני מעלות דירתה בלי כח ובנשימה עצורה. התפרצה הביתה. כששמעה את דממת החדרים לא נרגעה עד שנכנסה אל חדר־המטות. ראתה שדניאל איננו עדין, ובנימן ישן לו במנוחה, התנפלה בבגדיה על מטתה, עיפה, נהלאה, מדוכדכה ומבולבלה מחמת זועת־נפשה… ובשכבה ככה הבינה בבירור שחייה כבר נפתרו גם בלי עזרתה. הלאה־הלאה תמשך רצועת חייה האבלים, ולמצוא פתרון אחר אין כח ואין יכלת… טמנה פניה בכר ובכתה ובכתה…

––––––––

באותו ערב היו באולמו של הפבריקן ליפשיץ כל התריסים מוגפים, כל הוילונות משולשלים, באופן שאפילו קו־אור אחד לא היה יכול לאשין דרך החלוֹנות מהנעשה בפנים הבית, בחדר היתה אורה. באו הרבה אורחים מקושטים, בעלי קרחות וכרסות עגולות, שתו תּה ודברו בעניני היום. ביניהם היו כאלה, שלמדו יום יום פרק משניות ובביתם דברו יהודית, כגון רבינוביץ. משום־מה מצאו פה את עצמם מחויבים לדבר דוקא רוסית, ורוסית גרועה. דברו על מצב הענינים המדינים, חזרו על דברי הפיליטונים או המאמרים הראשיים שקראו איש בעתונו, אבל כמעט כלם גנו את הממשלה של “הפוֹני”, והחליטו ש“פוֹני” זה, תמיד ישאר “פוֹני”, מפני שהוא מטביע את נשמתו ב“ווֹדקה” (יין־שרף) שלו. כל אחד ספר עובדות ומעשים מכעיסים ומלעיבים מנסיונות חייו שנסה על ידי הבולשת. מענין אל ענין התחילו מתאוננים על הימים הרעים, על מקחי הבורסה, על האנדרלמוסיה בחיי החברה ובמחות־הצעירים… החיבים בכל זה, מובן מאליו, הם אנשי “החברה הלבנה”… מה אתם אומרים, במטותא לעוילים הללו. הממשלה אינה מוצאת חן בעיניהם. מנו, בעלי־דעה חדשים… כלם, במחלה, חשופי־שת, ודעות, בכל זאת, יודעים הם לחיות. ובגלל זה עוד תהיינה לנו צרות… המתינו, דבר זה עוד יפקדו עלינו ביום פקדם… מה דעתכם אתם, שם בפטרבורג, יושבים מסתמא לא מיניסטרים אלא חמורים־בורים. בנו של מר רבינוביץ… הריהו בכאן, ומותר לומר האמת בפניו… בנו הוא חכם גדול מהם. הוא קורא על מיטינגים: "אי אפשי! – טול ועשה!… אֶח־אֶח־ח! הבנים דהאידנא, הבנים דהאידנא! הדם שותת עד שאתה מכניסם אל הגימנאסיה, אתה משפיל את כבודך ומתרפס לפני כל שכור, וסובר אתה שתהיה לך לבסוף איזו נחת־רוח, איזה “פרור” של כבוד, ופתאום – הילך כבוד! חרפות ובזיונות!…

עמד שפרנוב מובדל קצת, נשען במרפקו אל פסלו של שילר, והקשיב בשאט נפש אל השיחות הללו, ותמה בלבו על כל הנגודים שבחייהם ובמחשבותיהם של אלו, על העדר־פרינציפים במעשיהם, ועל שויון־הנפש, המתעב כל כך, בנוגע אל עניני־העם. התחיל מדבר אליהם שיזהרו מחכוכים עם הצעירים, שלבואם חכו פה, שימנעו את עצמם “ממומנטים חריפים”, אם גם הצעירים יתנהגו בשחצנות, כדרכם. העיקר הריהו העבודה, הענין הגדול. נפשם של בעלי־הבתים קצת נפעמה. דברי שפרנוב הזכירום פתאום שנכנסו לאספה חשאית ואסורה עם אותם העברינים גופם. לבם היה נוקפם. הם שטמו את הדמוקראטים בשביל השביתות וה“אכספרופריאציות” שעשו אצלם, בשביל שהפועל “קופץ מעורו” ומעיז פניו כלפי בעליו. הם גם יראו מפניהם יראה כמוסה, סתומה, איסטינקטית כמעט…

לבסוף באו שני הצעירים שחכו להם, באי־כח אי־אלו מפלגות פרולטריות. לבושי כתנות כחולות של פועלים מתחת למתניות ישנות, נהגו בצניעות, שהיה בה אבק בישנות. ישבו על הכסאות ישיבת־ארעי, לא מתוך חרות; דומה היה כאלו הדירו את עצמם הנאה מכרים מחופי קטיפה. עם כניסתם של אלו, נשתתקו כלם והתחילו מתלחשים.

צלצל הפעמון. יושב הראש מבאר את מטרת האספה. מתעכב על המומנט העצוב שהם עומדים בו, וקורא לאחדות ולהתרוממות מעל לריב המפלגות. אחר כך נטלו הצעירים את רשות־הדבור.

– אנחנו באי־כח כת־פועלים הסוציאל־דמוקרטית הכל־רוסיית מודיעים בזה, וגו'…

או:

– אנחנו באי־כח כת־הפועלים היהודית הסוציאל־דימוּקראטית ברוסיה, פולין וליטה, “בונד”…

רטט עבר על המסובים לשמע המבוא הזה: ריח בתי־האסורים וצליל דרבנות האופיצרים הגיע מתוכו אליהם…

ואחר כך –

"… בהכירנו את הבורג’ואסיה הרכושנית לאחד משרידי העבר המשחיתים, שהולכים ובטלים עם התפתחות החיים החברתיים והתקדמות אופני העבודה האנושית, אנו נצבים למגן לאינטרסינו ולמלחמה עם האינטרסים שלכם. לפיכך מובן מאליו, שלא היינו מיסדים אגודות ההגנה בשביל באי כח המעמד השנוא עלינו. אלא מכיון שאין הפרעות הללו אלא מעין תכסיס פוליטי, מצד הריאקציה, והואיל… והואיל…

בתחלה שמעו להם בהמית־נפש מסותרה ובצחוק־לעג דק מתחת לשפם, אחר כך נשמעה נהימה קלה מקצה השלחן שמנגד. לבסוף פרצו קריאות בודדות, שגברו יותר ויותר:

– מה, כלום אין אנו אנשים?

– אלמלא אנו, הייתם אתם וחבריכם נפוחי־רעב!

– אף אנו סובלים כמו אחד העם…

– בגללכם, בגללכם כל הצרות וכל הפורעניות, עזו־הפנים! החצופים!…

גחוך־קל חלף על פני הצעירים, כאלו צפו מראש סיום כזה, ושמחו לקראת מלחמה. נסו להשיב על הטענות ולא נתנו להם. כל מה שתסס בלבות השבעים הנעלבים הללו פרץ החוצה. הפנים היו מסומקים, מעותים. כלם צעקו בבת אחת, הניעו בידים. אלה שראו שקולם אינו נשמע דפקו באגרופם על השלחן. הצעירים ישבו על מקומותיהם במנוחה, בפנים מאובנים ותמהים קצת, כמתבוננים אל מחזה מענין.

שפרנוב נפחד, חשש שמא מחמת רתחנותם של הזקנים או חסר־המדה של הצעירים יבוטל כל הענין של ההסתדרות הכללית. אף היה מקום לחשוש שמא ישמעו קולותיהם בחוץ ויבלע להם. נבוך, לא ידע מה יעשה, במה ירגיע וישכך את הרוחות. לבסוף התחיל אף הוא צועק, מתחנן, מאַים. לא שמעו אותו. פתאום ראה שהצעירים קמים ללכת. התנפל עליהם ולא נתן להם לצאת. דבר אליהם דברי פיוסים, מבלי שיבחין בעצמו מהו דובר. חטף מיד יושב־הראש את הפעמון, קפץ על הכסא, רגליו רעדו, כלו רתת, הניע באויר את האגרוף שלחץ בו את הפעמון ודבר. כרגע לפני זה לא ידע במה יפתח. בתוכו געש הר־שרפה של צער וחרון, וזרק על ראשי האנשים בכח עצום ועור אבנים קודחות:

– … צועקים אתם: “כלום אין אנו יהודים? – זה אינו נוגע לצעירינו כלל. אולם אני אומר לכם: לא! אין אתם יהודים! אבותיכם מסרו בידיכם, אתם בני “המעמד הבינוני” שלנו, את היהדות לשמרה, ואתם עכרתם אותה, אבותיכם אלו היהודים בעלי־זקני־הכסף והמצחים הרמים, שספרי הש”ס קשטו את כתלי בתיהם, קרן־הבשמים וה“הבדלה” – את ארונותיהם, אלה היהודים הגאים והיפים, נשאו על כתפיהם את יהדותם בגאוה, באהבה רבה ובסבלנות נפלאה. כשהלכו לעולמם מסרו את הקמיע שלהם בידכם. בנשמתכם השקיעו הד צלצולם האיום והגאה של זכרונות העבר הגדולים. לא הייתם כדאים לזה. מה עשיתם בירושתכם? מכרתם אותה בנזיד־עדשים! איזה מסורות לאומיות, איזו שפה לאומית, אתם מטפחים בחייכם ועוזבים אותן לבניכם? מה יש לכם, מסכנים, הגידו! על הכל ותרתם בשביל כפרתי־כסף על בגדי בניכם. אתם בידיכם נתקתם את כל החוטים והקשרים. עתה הולכים מכם בניכם אחד, אחד במשטמה עזה בלב, ואם ישובו אליכם, ובאו להשליך את אחרון האבן, שנשאר עוד בכיסם, באחרית אמונתכם… רק מרפיון־לב אין אתם מוסרים לשמד את בניכם בידיכם! פחדנים נמבזים אתם!… אולם הרי זה כאלו עשיתם. בניכם יבצעו את אשר התחלתם בחנוככם. בניכם מונעים את עצמם מהגן עליכם ה“אֶכספלואטטורים” מפני הפורעים. ואני אומר לכם, שהפורעים היותר גדולים ביהדות הנכם אתם, אתם ריקי־הלב ומחוסרי־האמונה. אתם בני מעמד “בעלי־בתים” שלנו, קברני־היהדות אתם, ואינכם כדאים ש…

המלים האחרונות נבלעו בתוך המולה נוראה. לפני עיניו סבבו ורעדו כמה וכמה פרצופי בני־אדם מרותחים, נסערים, משולהבים עם קצף על השפתים. אגרופים הורמו כלפי פניו “ביד אחת הוא עמהם!… הוא קרא לנו להתעלל בנו!…” מאן־דהוא משך אותו בכנף בגדו שירד מעל הכסא. רבינוביץ התחנן לפניו ופשט את ידו לסתום בכפו על פיו.

עשה בידו תנועה נואשה באויר וקפץ מעל הכסא. חפץ עז היה לו לאסוף מלא פיו רוק ולהשליכו בפני כל הקהל הזה.

יצא מן האולם. היה מהלך אילך ואילך במסדרון הארוך ומשפשף בכפו את מצחו. באותה שעה נגשה אליו המשרתת ואמרה לו שאשה אחת רוצה לדבר אתו בדבר איזה ענין חשוב מאד.

– היכן היא?

– שם בחוץ היא ממתינה לאדון. אינה רוצה להכנס.

בחוץ אצל קרן הבית עמדה אשה אחת מעולפת צעיף שחור וצפוף. עשתה שתי פסיעות לקראתו.

– במה אוכל לשרתה? מי היא, אם מותר לשאול?

לא ענתה לו. נגעה קצת בשרוולו ורמזה לו שילך אחריה.

– אבל הרי מותר לי לדעת להיכן אנו הולכים, ומה שם הגברת.

רמזה בידה לפניה ולא אמרה כלום. חבקה את זרועו ובתנועה רפה משכה אותו אחריה. עצביו המרוגזים לא נתנו לו לכבוש את תמיהתו ולהתגבר על סקרנותו. מה טיבה של ה“דומינה” הרזית הזאת? נדף הימנה ריח מתוק וידוע לו היטב, אלא לא יכול לזכר מהו, וזה זעזע את עצביו עוד יותר…. והלך אחריה. בלכתם הכיר מיד, שבת־לויתו הסודית אינה אלא וירה גיראסימובנה. על כל שאלותיו והפצרותיו ענתה לו תשובות אי־ברורות ומגומגמות. כמה פעמים שאלה וחזרה ושאלה: “מה השעה?”. שפרנוב לא הרגיש בחוצות ובסימטאות, שהוליכה אותו האשה, עד שפתאום מצא עצמו בגן־העיר. וירה הרימה את צעיפה ושוב שאלה: כמה שעות? משך בפיו את הסיגאריטה, והקריב את אשה אל השעון.

– אחת עשרה וחצי.

– שבח לאל!

– אבל בשם אלהים! הריני נסער. למה כל התעלומה הזאת?

– ימתין נא עוד חצי שעה.

התחיל פתאום חושד בה בכונות לא־יפות. עוד יותר התרעם.

– תשמע נא, אני עזבתי בשבילה ענין חשוב. אם לא תאמר לי תיכף מהו כל הדבר הזה, אני עוזבה כרגע והולך לי.

– להיכן? שוב אל אותה האספה?

– מה? היא מרגלת אוֹתי?

– ומה אם מרגלת?

– נעים לשמוע. אך צר שלא ידעתי את זה מקודם.

– לא. אין אני מרגלת! ישבתי אצל אחי. ובמקרה שמעתי את השיחה שהיתה לו בטלפון. מיד הבריקה מחשבה במחי, שמא אף אדוני שם.

צעקה פרצה מפיו:

– למה לא אמרה לי זה קודם? הרי צריך למהר לרוץ לשם!

– להיכן?

– לשם, אל ליפשיץ.

– לשוא. פקידי הבולשת כבר שם הם.

– אח! מה עשתה! מה עשתה!

כפיו התכוצו לאגרופים, ובכל כוחותיו התאפק שלא להוציא מפיו נזיפה מעליבה. קפץ ואמר:

– אני הולך!

– משוגע! להם לא יעזור כבר. ולעצמו יגרום רעה.

שוב צנח על הספסל באין אונים ורטן:

– הכל אבד! הכל אבד!… אבל, לעזאזל, השתתפתי באספה זו, כיצד לא אסבול אתם יחד?

וסוניה שלו? ובנימן?

מוזר הדבר! אשה זו, שטינא היתה בלבו אליה, לשמה שכוץ בחשאי את אגרופה, – מכיון שקראה לו בשני השמות הללו המתיקה לה את הדין. התמרמרותו רפתה, ובקול חלש ובראש מרכן, כמעט נאנח:

– אח, למה, למה, קראה לי!

אחר שנים־שלשה רגעים קרא בתנועה מחלטה:

– לא! שרה שלי תבין. אשה נבונה היא ותבין, שאחרת לא יכלתי לעשות…

– תבין, תבין, ואף־על־פי־כן לא ימנע ממנה להשתגע בימים הנוראים הללו מתוך פחד, בדידות ודאגה…

– נפשו של אדם תקוץ בחייו, כשיש לו מגע־ומשא עם אשה כמותה, לעזאזל!

התקרבה סמוך אליו, הניחה כפה על כפו והציצה לתוך עיניו… אך הוא מהר וסגר אותן…

“למה אני יושב? למה אני יושב כאן?…” חטטה שאלה במחו, ולא זז ממקומו.

פתאום התחילה מתאוננת בקול חרישי ועגום על שקצה נפשה בחייה, בכל הבריות הסובבות אותה, תמיד אחרי איזו חנגת־נשף, מכיון שהיא מתפכחת, עולה רצון עז לפניה לירוק על עצמה… כל כך נמאסו עליה החיים. האנשים שמקיפים אותה שם כמעט שהם מטמאים במגע… בשעה שיש ברצונה להרהר בדבר שבטהרה, אז היא מעלה אותו על זכרונה…

ודויה של אשה זו ויסורי־נפשה נראו לו מגוחכים כל כך. מה היה לו? למה הוא יושב עמה פה, בשעה שהוא צריך לרוץ לשם, אליהם. הוא מכיר את זה היטב. ובכל זאת הוא נשאר יושב על הספסל. ומחמת זה גופא הוא מתרגז עוד יותר. מתרגז על האשה הזאת, מתרגז על עצמו, על עצביו החלשים, ששללו ממנו את הרצון לקום וללכת.

והיא נטלה את כפו, הניחה אותה על ברכה, לטפה אותה, נלחצה אל צדו בגופה החם והמתפתל כמו נחש, ודברה לו, שיש בדעתה לקחת מאחיה את כספה, המונח אצלו, ותסע לאי־אלו מקומות רחוקים. תסיר בספינה את הוולגה. ואם יש ברצונו יסעו שניהם יחד. יסעו לארץ דרומית יפה. שם יקנו להם בית קטן ונאה, בנוי על שן־סלע מעל לים־התכלת. גפנים מודלים יהיו משתלשלים וזוחלים על פני כתליו כמו קיסוס. ערב ובקר יראו בהנץ החמה ובשקיעתה. ומנוחה כזו, שלום ושלוה כאלה יהיו נוזלים אל הלב! זה כבר שנפשה עורגת למנוחה. ופניו הוא גם כן מעידים שמנוחה רחוקה הימנו. קלים ומתוקים יהיו החיים. היא תראה לו את אהבתה בנפלאותיה. אָ! הוא אינו יודע כיצד היא יכולה לאהוב…

שפרנוב שמע לדבריה, הסתכל בה ותמה לציור החיים היפים בשלותם ובשקטם, שאשה סערנית זו מצירת לה. הפסיק אותה באמצע ושאל:

– והאשה? והבן?

– מי ימנע ממנו לדאוג להם כמה שירצה. האשה! למה ירמה את עצמו? הוא אינו אוהב את אשתו. סוניה שלו – חביבה, אהובה, משכלת. אבל מה אשה זו נותנת לו? מנוחת־נפש? ספוק נפשי שלם ומלא? חיי הנשואים שלו הרי בנויים על בלימה, על טעות… ככל חיי הנשואים…

– בבקשה! תהא דעתה מה שהיא על חיי הנשואים, אבל בחיי־המשפחה שלי אל נא תגע. איני מרשה! תכלם! הרי שתיכן ידידות הנכן!

– בה במדה שהיא אשתך ועליה שכינת־תפארתך. לי יש יותר זכות עליך, מאשר לה. היא תתן לך אך ילדים, ואני – אהבה, אושר ואהבה! הוא אינו יודע מה זאת אהבתי!…

ובראשו המשפל אל חזהו זעה במתינות ובכבדות דאגה אפורה, עקשנית ומוצצת־מוצצת: “מה יהא עכשיו? ההסתדרות הכללית של ה”הגנה" שוב בטלה, נדחתה. וההגנה גופה מה תהא עליה? אי־אפשר שתבטל אף היא, זה אי אפשר! אי־אפשר! הצעירים יעשו את שלהם. הצעירים לא יבהלו ולא יחתו, כדרכם!…

בשעה מאוחרה חזרו הביתה. מאחד החלונות בביתו, בקע פס אור דרך סדק התריס. והזכיר לשפרנוב את אשתו, היושבת לבדה עם דאגותיה – ומחכה לו.

– העלובה שלי! – לחש בדממה המום ומבויש מפני עצמו.

– לא, אינה עלובה. הרי היא מחממת כבר את המטה בשבילך – השיבה היא.

כפה נפלה על כתפו. נלחץ אליו חזה הגבוה ונשקה לו נשיקה אחת עזה וריחנית. מיד הפכה פניה ונעלמה בלי ברכת־שלום, בחשכת המסדרון. רגע נדף באויר ריח מתוק חריף ומשכרי של גליוטרופ ונמס…

… שרה ישבה בכתנתה על מטתה ורגליה היחפות על הקרקע. ידיה צנחו באין־אונים על ברכיה. כשנכנס אל החדר, זקפה עליו זוג עינים גדולות, פקוחות לרוחה. חרדה נשקפה מתוכן.

ולא אמרה כלום.

קשה היה לו להסתכל בפניה. דומה שאשה נכריה יושבת פה, מסתכלת בו במבט משונה כזה, ומתרה בו רעה, רעה בשל זו, בשל שרה… עבר אל חדר־עבודתו. התהלך פעמים אחדות לארכו ולרחבו, ונכנס שוב אל חדר־המשכב. אשתו ישבה עדין כמו קודם בלי תנועה, על המטה.

– למה אינך ישנה?

בתנועה מכונתית, אך אטית, כמו מתוך חלום, כבתה את המנורה.

כשנעשה חשך ופני אשתוֹ לא ראה, אמר לה:

– שמעי נא, שרה! או שאמית11 או וירה שלך או…

ונס מן החדר.


 

יא.

ממחרת יום השני הלך שפרנוב אל רבע־הבולשת ומסר את עצמו בידיה. לפני זה, כשספר לשרה את המאורע של אמש ואת החלטתו, נחורו פניה, נשכה את שפתה התחתונה, ולא אמרה מטוב ועד רע. במאסר לא ישב זמן רב, בזכות הרכושונים, שנאסרו אמש אף הם. כספם ענה על צדקתם ובאותו יום נשתחררו כל מי שהשתתף באספה.

וההסתדרות הכללית של ההגנה־העצמית עלתה סוף סוף בידי שפרנוב. העשירים נתנו כסף, והצעירים מכל הכתות והמפלגות הזדינו בסכינים, באקדחים, במקלות־ברזל ובנהי“קות מעולות. בתולות בקרו את השעורים החשאיים “לאחיות רחמניות” ונכנסו לתוך צבא ה”הגנה“. משפחות רבות פנו ל”תחנותיה" את חדריהן, ואת עצמן דחקו לתוך חדר צר. טרקלינים ואולמים נהדרים נהפכו בין יום אחד לקסרקטים בשביל פלוגות ה“מגינים”.

בית־הנתיבות היה מלא אנשים מפה אל פה. מי שהפרוטה בכיסו עזב את עסקיו ועניניו ונמלט על נפשו ועל נפש אשתו ובניו. הנשארים בעיר, היו מתקינים תריסי־ברזל ומוטי־ברזל לחלונותיהם ודלתותיהם, היו מטמינים באדמה כלי כספם וזהבם, ועיניהם תרות פנה חבויה…

אף משפחתו של רבינוביץ עזבה את העיר. את סיומה עדין לא שחררו. את ניקה שלחו הזקנים סוף־סוף פריזה, לפני יציאתם הם מן העיר.

הרבה אנשים באו אל בית־הנתיבות ללוֹת את ניקה. לבושה באיצטלת־הדרך הארוכה עם המזודה הקטנה והמהודרה, נדמתה לגדולה יותר. סבבה בין מלויה, עברה מאיש אל איש, מכנופיה אל כנופיה. היתה נפעמה ומרוזת־עצבים12. לכל אחד דברה מה, בקשה ממנו מה לזכרון. הגישה אי־אלו כרטיסים מצוירים לחתימה. פניה הפיקו לרגעים אושר וצחקו, ולרגעים כסו צל. אולם על לחייה רצדה אדמומית קלילה מחמת סערת־נפשה.

– אל תשכחו לכתוב לי – מבקשת היא כל אחד ואחד – איזו גלויה מצוירה ודי. אחזיק לכם טובה. אבל תיכף ומיד תודיעו לי, שומעים אתם. כיצד ומה – הכל! כל מה שתרגישו, תראו.

– בודאי! בודאי! – מבטיחים לה בחשק.

– אם אחרים לא יצטרכו להודיעה על אודותינו – מעיר מי בספקנות.

– מי יודע אם נזכה לפגשך, כשתחזרי מפריז – עונה כבר קול שני יותר עצוב.

– נו! נו! נו!… שטותים! הבלים! – קוראת היא – אל תדברו כך! – ופניה מסמיקות ועיניה ממצמצות.

ראתה מרחוק את שפרנוב ושרה ומהרה לקראתם, וקראה:

– אח, מר שפרנוב!… הגברת!… מה נחמד שבאתם!…

– ומהו אנו נוסעים סוף־כל־סוף! – אמר שפרנוב בשחוק קל בראותו את המית־רוחה.

– ה־ן. אנו נוסעים – ענתה בשמחת אושר ממוזגה בעצבות.

– אלו ידעתם, יקירי, מה קשה לי! הלב כל כך נלחץ, ודבר־מה מוצץ מוצץ שם… דומה שאבכה בדרך.

– לא כלום – נחמה אותה שרה – הכל יעבור בשלום. לו יכלתי לשלח אתה את בנימין שלי, הייתי מאושרה.

– אח, בנימין! בנימין! – קראה זו – למה לא הביאה אתה את הילד? הייתי רוצה לנשקו – ועיניה נעשו פתאום לחות. ופתאום, נדחפות בכח לא ידוע להן לעצמן, נפלו שתי הנשים, שלא היו עד כה קרובות ביותר, זו על צוארה של זו, ועיניהן זלגו דמעות.

– נַ! נַ! נַ! הן מתחילות כבר… נשים! – קרא להן שפרנוב בליצנות קרה.

נגש אליהן זליגמן, והגיש לניקה בהשתחוית־כבוד עמוקה צרור־פרחים גדול ולבן. זו הזהירה כלה משמחה; כל התא שלה כבר מלא פרחים. היא כל כך מאשרה, מר זליגמן… הריהי כל כך אוהבת פרחים. את כל ה“בונבונירות” שלה היתה מחליפה בפרחים… אדון זליגמן! יברכה נא! בברכה טובה יברכה!…

– יהא רצון – אמר זה – שתהא אומנית גדולה לתפארת עמנו. ורק מיסוריו ותקותיו תספר בשיש ובחיר שלה…

ניקה הלכה ושתקה.

– למה היא שותקת, ניקה? – שאל שפרנוב – אינה מקבלת ברכה זו?

ניקה השיבה:

– עמנו, עמנו… תמיד פותחים ומסימים ב“עמנו”! איני יודעת, איני יודעת כלום… אפשר שצדקתם. אבל לי נדמה שאין ב“עמנו” זה כלום… רצוני לומר, אין כלום… ליצירה. איני יודעת כיצד אבאר לכם. חיי עמנו, מבינים אתם, חיי עמנו אינם דרמה, אלא… וכוח! וכוח שאינו פוסק…

שפרנוב צחק

– לא רע, ח־ח! אך לא נכון ביותר. חיינו אינם לא דרמה ולא וכוח. הם רומן טנדנציוזי גרוע. אינם יצירתו של כח־איתנים פנימי, עור וחזק, אלא נבראו במחשבה תחלה, על פי תכנית ומגמה רעה שהציגו מתחלת יצירתם.

ניקה חדלה פתאום לשמוע ופזורת־רוח הביטה לצדדים. שם עמד ניקולאי, לבדו, מופרש מכל הקהל. אחרי אותו הערב על “גבעת־האנחות” השלימה שוב עמו. הנוער והאהבה מישרים את ההדורים, שביחוסי בני־אדם. אולם כשפחד הפוגרום פרש את כנפיו השחורות על קהלת היהודים בעיר, התחילה ניקה משתמטת מפגישותיה עמו, ספק מדעת ספק שלא מדעת. לא נעים היה לה משום־מה להציץ בפניו, להפגע במבטו. ופעם אחת בשעת ערב, באחת מאותן השעות כשכל בני הבית מסובים אל השלחן, ונהימת המיחם השלוה, וצליל הכפות בתוך הכוסות, וכוחי הגברים על אודות שאלות יום־יום וצחוק ניקה וחברותיה מקצה השלחן השני, – מתמזגים להמיה אחת מפכה חיים, – באחת מאותן השעות ישב הזקן רבינוביץ וקרא בקול לפני הכל מעתון חדש על אודות התועבות שעשו הרוסים בקהלה יהודית אחת, על הרצח, הגזל, העלבונות והבלהות… וחורים היו פני כלם, ולא צללו הכפות בכוסות. המיחם חרש ומבויש זמזם לו בפנתו מתוך עצבות. ניקה שכבה אז על הספה. כאב־ראש נורא היה לה, והיא סבלה מאד. אולם היא שמעה את כל מה שקרא אבא, וקפאון עז אחז נשמתה, לחץ אותה כמו בצבת. אחר כך, כשהקריאה כבר נגמרה, והמסובים השתדלו להסיח את דעתם מן האימים והבעתות ע"י שיחות בטלות, קמה לאטה מן הספה, נגשה אל השלחן נטלה את העתון ועיינה בו, כביכול, הפכה והפכה בו, ואחר כך קפלה אותו ושמה, באופן שאיש לא הרגיש בזה, לתוך כיסה, נכנסה אל חדרה והטמינה אותו תחת כרה למראשותיה. אחרי זמן מה בא ניקולאי רע־מראה, עצוב ומרוכז. בא לשם שיחה רצינית ומחליטה עם ניקה. הגברת הזמינה אותו לשבת ולשתות כוס תּה. ניקה נגשה אליו, אחזה בלאט בפסת־ידו וקראה אותו אחריה אל חדרה. סגרה את הדלת, הוציאה את העתון מתחת לכר, פרשה אותו לפני ניקולאי על השלחן, ואמרה:

– קרא נא!

וכלה חורה – חורה ועיניה מבריקות באור עז וקודח כזה.

ניקולאי עבר בעיניו על עמוד העתון, ותלה אותן בניקה בשאלה.

– ומה?

משך בכתפיו, פרש בידיו.

– מובן, מעציב… – רטן.

פתאום קרבה סמוך־סמוך אליו, נוצצה בעיניה, שדמו כאלו הדליקו גפרורים מתחת לזכוכית כחולה, הקישה באצבעה על העתון וקראה בקול לא־שלה, בקול היסתרי:

– אותם האומללים… שלי הם! שלי, שלי הם!…

– אבל… איני מבין יניקה!…

– לך הם רק זרים… יהודים, ארמנים, גרוזינים… הכל אחד! והרי הם שלי! שלי! שלי!

– האמיני! אני משתתף מאד בצערם. אולם… איני מבין מה אני צריך לעשות?…

– לעזוב אותי – זה שאתה צריך לעשות!…

ניקה! פרצה צוחה מפיו והושיט לה יד כרוצה להעביר את רֹע הגזרה.

לא נתנה לו לדבר.

–בינינו לא יהיה כלום, ניקולאי!… כלום לא היה; צריך לשכח!… הרבה חשבתי בימים האלה, הרבה סבלתי, לילות לא ישנתי… בינינו לא יהיה כלום!

תיכף נפנתה אליה בשכמה וכבשה את פניה המורדים בשתי כפות ידיה. הוא עמד מאחרי גבה.

ניקה! שמעיני… – התחנן.

– עזוב, עזוב אותי, ניקולאי! – ולא החזירה אליו את פניה.

כשהרגישה שעזב את החדר, התנפלה על מטתה, השקיעה ראשה בכר ובכתה בקול גדול…

עכשיו כשראתה אותו אצל בית־הנתיבות התחיל לבה מפרכס מצרבת של אהבה וכאב. נדמה לה פתאום שהוא רוצה לקרב אליה, תפשה את שתי ידיו של שפרנוב, לחצה אותן ולחשה אליו בסערת־נפש חזקה:

– אנא, דבר, דבר! דבר אלי! אני שומעת… דבר!

תמהים ומשתוממים הביטו לצדדים. מבטו של שפרנוב בניקולאי, והבין לילדה ונסער אף הוא… קראו להם אל אולם בית־הנתיבות, ניקה שמחה לזה מאד. מסביב אחד השלחנותּ התגודדו שם כל בני־הלויה, השיקו את הכוסות זו בזו, דברו נאומי־פרידה. ניקה נשקה לרעותיה, צחקה ובכל רגע מחתה את דמעותיה. ראתה פתאום את ניקולאי בקצה שלחן ממלא לו כוס בּירה. פניה חורו כסיד. בידים רועדות ובחפזון של קדחת השיגה ממזודתה הקטנה את פנקסה, תלשה עלה אחד, ורשמה בעפרון:

ניקולאי! אל נא תדבר כלום. זאת היא בקשתי. אני מבינה, מרגישה הכל. לבי עלי דוי. רוצה אני לבכות. די. נ.”

ושלחה את הפתקה הזאת על ידי העומדים אצלה אל ניקולאי. ולא הסתכלה שוב לאותו מקום ולא ראתה איך הציג ניקולאי החור את כוסו, ויצא.

איש אחד דבר על הכוס זמן רב וברגשנות מרובה. סים בקריאה: “יהי רצון שבירוניקה אהרונובה תברא לנו יצירת־תוכחה כזו, עד שפני כל באי־תּבל יסמיקו מבושה!”. אחר כך נטל שפרנוב את הכוס. לא יכל לדבר מהמית־לב. נגש בכוסו אל ניקה ונשק לה.

– אדוני שפרנוב! – קראה לו זו, ובגרונה חלחלו דמעות – הוא היה אומר לי תדיר שצריך להיות עבריה. מה זאת עבריה, לא אמר לי. איש לא אמר לי… עכשיו, דומה שנחור לי זה מאליו. דומה שאני מבינה. עבריה – זאת אומרת, היות בודדה בין קרובים, וקרובה בין רחוקים…

פסקה רגע, כאלו נתקע דבר־מה בגרונה. אחר כך הוסיפה וקולה רעד:

עבריה – זאת אומרת לסבול מבלי דעת מדוע!

במקרה שלטה דומיה באותם הרגעים מסביב לשלחן. לא, דומיה שלטה בכל בית־הנתיבות, והיא הדליקה את דבריה באויר, מלה אחר מלה, כמחרזת עששיות בוערות המתנועעות על חוט באויר… שוב לא התרוממו הידים לשקשק בכוסות, שוב לא סאן צחוק העלמות, ונחנק בגרון הקול הקורא: “הידד!”…

באותו יום נסעו גם הזקנים אל אחת העירות הקטנות והבטוחות מפרעות, והבית נתרוקן, נסגר על מסגר. החלונות אוטמו. בערבי הקיץ לא פרצו משם דרך החלונות הפתוחים והוילונות המתנפנפים, פולסים של אור ונגינות הפסנתר.


 

יב.

פעם אחת בבין־השמשות עבר שפרנוב על פני בית רבינוביץ, וראה לתמהונו שנים מחלונותיו פתוחים. הפשיל את ראשו ורצה להסתכל לתוך הבית פנימה, קרא לו מן החלון קולו של ולודיה. שפרנוב נכנס. ספר לו הלה, שבא העירה לרגלי עסקי אבא, ונשאר ללון. מה נשמע פה בעיר? עדין עומדים וממתינים?

– עדין עומדים וממתינים…

נתן שפרנוב את עיניו בולודיה. פניו היו טרודים, קודרים, עיניו הביטו מתחת לעפעפים כבדות, כגון זה שראשו כואב עליו. שערותיו היו משורבטות־פרועות. שעות רבות עמד פה לבדו בחדר הריק והשומם הזה, לבדו וחשב וחשב… לפיכך היו לו פנים חורים, ושערותיו היו פרועות, כאלו סערה עברה עליהן…

בחדרים שלטה אותה הריקנות הזעומה, ששכנה על פני ולודיה. על הקרקע רבצה שכבת אבק עבה, גבבא, נירות קרועים, כסא אחד נכה־רגלים עמד מהופך. פנה שפרנוב אל חדרה של ניקה. אבק, רגבי חמר, סמרטוטים שהיו תמיד מחפים על הפסלים. על הכתלים הריקים והמיותמים הרבה כתמים לבנים, מרובעים ומסמרים ממעל להם. על אחד המסמרים האלה נשארה תלויה מחציתה של גלויה מצוירת אחת, והמחצית השניה נחזמה מתוך אי־זהירות… באמצע החדר עמדה, מעתקה מהקיר, מטת־ברזל ריקה ועליה מזרן מהופך. איזו צמרמורת־מסתורים חלפה על גופו של שפרנוב. היכן הלבן והנוי של החדר הזה? היכן החלומות הצחורים שהיו מרחפים כאן סמוים מן העין?… דומה שקלגסים פשטו על הבית, וגרשו את שכינתו החביבה, וכבו את המנורה, ונשבו בהזיות היפות.

נזכר בדברי ניקה: “עכשיו נחור לי מה זאת עבריה”…

זרם קר ודק כחוט־פלדה חדר אל מוחו וחלף כל גופו, עד בהונות רגליו…

ולודיה שעמד מאחורי גבו, כאלו קרא את מחשבותיו, ודובב חרש, בפני עצמו:

– ריק ועזוב כמו החיים בעצמם.

– איזו חיים?

– החיים בכלל… שלי, שלך, של… כל בן־אדם. ואם אתה רוצה, של כל עם ישראל.

– מופלא! אתה קובל על חיי עם ישראל?

– סליחה! אני איני קובל. יש כח אחד שעומד ממעל לנו, ושצריך להשתעבד אליו, לציית לו, רוצה אתה או אינך רוצה. זהו הכרח־הענינים…

– ועל חשבון רצוננו אנו אין לזקוף כלום?

– אֶ! מה שיש לזקוף על חשבוננו אנו. יש ברצונך לטיל קצת? הערב אינו גרוע.

– אני שמח מאד שראיתיך – אמר לו ולודיה פתאום כשיצאו החוצה.

התגלות־לב כזו נגעה עד לבו של שפרנוב. חבק את זרועו ואמר ברגש:

– אכן, זה זמן רב שלא דברנו “פּו דושאַם” (כנפשנו).

הלכו ברחובות קיצוניים ושקטים. היה ערב רך. חרש התחלפו הצבעים בשמים והתפזרו שם כוכבים ואיש לא ידע ולא הרגיש בהם. באיזה מקום, באיזה רחוב נגנה מקהלה, שקטעי נגוניה נמסו וזרבו ברחובות ובסימטאות שמסביב. וזוגות־זוגות צעירים, לבוֹשים בבגדים קלים, עם בנות־צחוק על פניהם, טילו על פני המדרכות, ודומה היה שהם פוסעים ברגלים גמישות ועל פי הטקט של אותה המוסיקה… בפתחי שערים התלוצצו השוערים עם הטבחות והמשרתות. בחלונות הבתים נדלקו אורות צוהלים, ועל גבי בד הוילונות המורדים זעו צללי הבריות ורמזו לשמחה ששולטת בפנים…

– זכרונות העבר צפו אל לבו של שפרנוב. כשהיו שניהם תלמידים בגימנסיה, בתוך חברה טובה של בחורים וריבות צעירים כמותם. כשהוא חוזר עכשיו בזכרונותיו אל אותה חברה, הרי היא נדמית לו כסייעת צפרות־קיץ שנלכדו ברשתות־זהב של חלומות יפים…

סרו אל גנת־רסטורן קטנה. דרשו להם בּירה. השיקו את הכוסות זו בזו.

– זוכר אתה? – שאל ולודיה.

לא היה צריך לומר מה. הוא מבין. בודאי, בודאי זוכר. יש הרבה מה לזכור. לעיתים רחוקות אתה חוזר בזכרונותיך אל אותם הימים, ימי הבחרות. וכשהם עולים על לבך דומה שעולה אל אפך ריח התפוח העומד אצל חלונו של בית־אבא… אותם הימים עברו כחלום. נשתכחו אותן השירות. הדרכים נתפרדו. טען כל אחד על שכמו את צלבו הכבד והלך לו בשם אלהיו, לקראת קרבנות, עבודת לא־אנוש, עבודה חטטנית, בלתי נכרת אך נצרכה ומוארה בחם נפשי. הנה נפגשנו שוב, והריהו מוצא כבר על מצחו של חברו עינה שלא נחקרה עדין… ולודיה שתה גמיעות אחדות, לא מחה את זר הקצף הלבן על שפמו, הוריד ראשו, וטרוד־מחשבות תפדף באצבעותיו חרש על כוסו.

ולודיה! אם איני טועה כבר נזרקה בך שיבה.

– לאשרי שאין פה די אור. אלמלא כך עשית בפני ובמצחי עוד תגלויות מעין אלו. יודע אתה, מימי לא אהבתי לטפל בראי. בהיסח־הדעת נתקלתי פעם אחת באותה “המציאה” שלך. מאותו יום אני מסתכל לעתים תכופות בראי ומתחקה אחרי כל קמט חדש, אחרי כל שער לבן חדש. לטיפותיה של הזקנה, לכל הרוחות, אינן נעימות כל עיקר. וביחוד יודע אתה מה שלא נעים? זה שאיני יודע במה זכיתי לכבוד זה, לשערות הלבנות ולמצח המקומט…

רצה שפרנוב לשאול: “והעבודה האי־ליגלית, המסותרה, שמלאה כל־כך את העצבים? והישיבה בבתי־האסורים? וההתנפלויות הפתאומיות של התשחרת?”, לא שאל, ואמר לו:

– כל אלה, חביבי, הבלים! כל זה אינו בא אלא מתוך בטלה. הזקנה באה מתוך הרהורים על אודות הזקנה. ראיתי שאתה הולך בטל, והרי זה לא טוב לגמרי,

– רוצה אני לנוח, אחא, מכל ה“פוליטיקה” הארורה.

– וכי מצאת לך המנוחה?

גחוך קל ונוגה חלף על פני ולודיה. הניד ראשו.

– לא, לא לגמרי.

פתאום נעשו פניו רציניים. פתאום בא לו הצורך לספר סוף־סוף לחברו, לבאר לו מה. ואמר:

– הייתי שרוי… לא, כלנו היינו שרויים בתוך איזה קיטור־עשן. דבר־מה היה מטמטם את המוח וקשה היה לחזות את האמת. אבל מפשפש הייתי בחיינו, בכל מחשבותינו ולבסוף נבהלתי לראות שאנו נתונים במצב מגוחך מאד. אין לך דבר יותר מעליב ממצב מגוחך…

נתן בו שפרנוב עינים תמהות.

– אמרתי לך, ישנו הכרח־העניינים. כח זה נוקם בנו אם אין אנו מצייתים לו. כל האינטליגנץ שלנו לא רצתה להכירו ולהתחשב בו. דחתה ברגליה את הרכבת והתברכה בלבה שבכח דחיפותיה היא הולכת. כמה מרץ לקחו מאתנו דחיפות דון־קישוטיות אלו? כמה קרבנות… מבין אתה, בתוכנו התגעשה שפעת־כוחות. בידינו הרגשנו צרבת של בולמוס־העבודה, כלנו היינו מוכנים ומזומנים. פתאום, כשהריעה החצוצרה, כשהכה התוף וגלגלי החברה הזדעזעו, נדחפנו כלנו לאחור, אל הסימטאות הרחוקים והצרים של תחום־המושב שלנו. בשעה שחברינו השביתו את עבודת הטלגרף והפוסטה, עכבו רכבות מסלת־הברזל, הפסיקו את עבודת בתי־החרשת הענקיים כעין אלו של הפוטילובים, באותה שעה ערכנו שביתות בסמורגון ואישישוק, ורוששנו איזה עשרות בעלי־בתים “ק־פי־ט־לי־סטי־ים” רחמנא ליצלן! וחשבנו שאנו מקרבים את “התרכזות־הרכוש” ח־ח…

הריק את הכוס עד גמירא ואמר.

– עיפתי מכל זה!

– כדברים האלה בדיוק אמרה לי פעם אחת ניקה שלכם: “ולודיה שלנו עיף”…

– האמנם? ח־ח… ילדה מוזרה!

– יודע אתה – אמר ולודיה בצאתם הרחובה – איזה מלאך טוב מלוה את אחותי על דרכה. איזה אינסטינקט מוצלח הצילה מן האגם הארור הזה של ה“פוליטיק” או ה“פוליטיקניות”…

שפרנוב כבר שמע ממנו פעם אחת דברים מעין אלו. וצר היה לו על חברו. יצא צעיר זה גֵא עם צחוק נצחון על שפתיו, והיה כנגיד ומצוה על עתידו. פתאום השתער עליו כח אכזרי אחד, הכרח־הענינים שלו ודרסו וטרפו… משול לחדרה של אחותו: הכל שם גז וכבה ובכתלים הריקים רק יתדות נעוצים…

– ספרתי לך את מחשבתי? – שאל ולודיה בהתעוררות.

– איזו מחשבה?

– רוצה אני להתחיל שוב מטפל בספרי־הלמוד שלי, לעזאזל! הרי מטומטם־המוח לא הייתי מעולם. צריך רק לאחוז בזה בהחלט. מובטחני שדבר־מה יצא מזה. יודע אתה שבנעורי חלמתי להיות מטמטיקאי מפורסם… במדע, כמדומני אין תחום־המושב בשביל יהודים, אַ? ח־ח…

– טעות. יש ויש! גם במדע גם באמנות… כלום אין אתה יודע מהרפתקאות הנוראות העוברות על מלומדינו ואמנינו ברצותם לסול להם מסלה? אלף־בית שלם ארשום לך משמות המלומדים העברים בכל ענפי המדע שסבלו יסורי־גיהנם, עלבונות, שסגרו בעדם את דלתי האוניברסיטה בשל יהדותם. נהח! כלום אין אתה יודע דבר כזה?

אם כן… אם כן… איזו דרך יש?

– יש שתי דרכים. האחת היא שלנו הציונים…

– ר"ל דרך בת־היענה העוצמה עינים בשעת סכנה: והשנית?

להתנצר…

– לעזאזל.

נגשו אל ביתו של שפרנוב. בקש אותו זה לסור אליו וללון אצלו. ולודיה סרב. היה טרוד־הרהורים והביט בפיזור־רוח. שפרנוב לא הוציא את ידו מיד חברו. הציץ עמוק עמוק לתוך עיניו ואמר:

– שמע נא, ולודיה! שמא באמת תשנס את מתניך ותשוב אל ספרי־הלמוד שלך ברצינות, כדבריך, אַ?

– ומה יהיה אם אשנס את מתני ואשוב אל ספרי־הלמוד? – שאל בקול נמוך ויבש. הביט אליו בעינים עצומות למחצה, כזה שאינו רוצה לשמוע או כמתרעם.

– מה יהיה! אהבת כל ימיך את ההנדסה. אפשר שטעות היתה מצדך שהלכת מעיקרא אל הפקולטט לתורת־המשפטים. אלמלי שמעת שעורי מטמטיקה היית בודאי יותר מרוצה ומצליח.

– יֵרונדַה! (הבל) – ענה באותו הטון היבש, אך בהדגשה.

– למה?

ולודיה הניח את כף ידו על כתף חברו, גחן אליו קצת ואמר:

– לי היתה אהבה אחת. ה“אהבה הראשונה” שלי. לה מסרתי את הכל. את אשי, את עלומי; בשביל האהבה השניה אין לי כבר כלום. הריני אימפוטנטי כבר… במקום פרץ־התאוה יהיו רק חבלי־לידה, התאמצות חדלת־אוֹן… וסוף־דבר – נפּליִוואַט! (אשליך רקי!). שלום וזה הכל.

כאלו בחפזון לחץ את ידו, נשק לו בפיו, מה שלא עשה בפגישתו. שלשל את מגבעתו עד לאזניו והלך.

החזיר שפרנוב את פניו והסתכל בחברוֹ שהתרחק בחשכה כפוף־שכם ושלוב־כפיים על גבו. לבו התכוץ פתאום. הנשיקה החטוּפה האחרונה הטיפה אל לבו עצב אי־ברור. רצה לקרוא לולודיה, לעכבו, אבל לא עשה את זה, מפני שלא ידע למה יעשה ככה, מה יאמר לחברו…

כבד ירד על הלב.

כל הלילה לא ישן. לא פסק מחשוב על אודות פגישתו. חשב מחשבות שונות על ולודיה, על עצמו, על בני־הנעורים שלנו בכלל ועל המרירות שבחייהם ובמלחמתם. ותוך כדי מחשבות אלו לא נשכחה הימנו אפילו רגע אחד נשיקתו של ולודיה. הרגשת עריגה־מדאיבה ירדה עליו חרש כצל בין־ערבים. דומה שידיד נפרד הימנו עולמית. ידיד פרש הימנו והלך לדרך רחוקה ומסוכנה.

התהפך מצד אל צד, נאנח דום, ושנתו נטרפה עליו. לבסוף קם מן המטה, הטיל על עצמו את סות־השנה שלו ויצא אל חדר־עבודתו.

פתח את החלון והוציא את ראשו החוצה. היתה דומיה נפלאה. רוח צח נשב בפניו. מרחוק נשמעו או־אלו קולות לא ברורים ופסיעות רחוקות. דבר־מה התרחש בחלל החשכה. קשה היה לעמוד על טיבו. החליט לצאת החוצה, להפקיר את עצמו ברשות חשכה רעננה זו, עם קולותיה הטמירים. שמא ינוחו עצביו הנרגזים.

*

מכיון שיצא שפרנוב מביתו הרגיש בתנועה משונה ברחובות שהתמיה אותו מאד. נתקל בצעירים וצעירות שהלכו זוגות זוגות, במרחק ידוע זה מזה, הליכה חשאית, מוצנעה. הבחורים מכונסים לתוך צוארוניהם המזוקפים ומגבעותיהם המשלשלות העלמות עטופות בסודרים. לפעמים נשמעה מקרן רחוקה של רחוב איזו שריקה קצוצה, כבושה, ומקצה הרחוב השני ענתה לה שריקה קצת יותר מחוצפה, אבל עוד יותר חטופה. בתחלה לא הבין למחזה הזה. אך כשנפגע בזוג אחד שקרא לו: “גאַרי?”, נזכר מיד בהגנה־העצמית, במשמרות שלה ובסמניהן, וענה בשמחה: “באלדי”. עבר הזוג הלאה. נגש שפרנוב אל קבוצה קטנה שעמדה בקרן־רחוב.

גארי! – קרא להם.

באַלדי! – השיבו לו.

אלו היו שוליות של חיטים וסנדלרים, שעמדו דוממים, זעומים, נסוכי שנה, ופהקו בקול. סמוך אצלם עמדה עלמה אחת, עטופה שחורים, וראשה וכל פניה, היו מכורבלים בשָלָה של מֶשי שחורה. נגשה אליו הריבה ביד פשוטה ובקריאה:

– את מי אני רואה פה! מר שפרנוב!

זאת היתה הדודה ורורה.

התעוררות־גיל עברה בכל גופו למראה העלמה הזאת במקום הזה.

– אף היא בכאן? מה אתם עושים כאן? מגינים? אַ? חֵ־חֶ־חֶ…

– זה הלילה השלישי… פה התחנה המרכזית של פלוגתנו. ושם הם “פּטרולינו”.

– הן. סדר נפלא לכם. כבר ספרו לי – אמר ושפשף ידיו מתוך שבע־רצון.

– אבל קצת מיגע הוא כל הדבר. החלופים מועטים הם. והנה בגורלנו עלה לשמור שנים־שלשה לילות. אח, טוב שבא! – הוסיפה ומשכה אותו קצת הצדה – הוא ישהה אתי כאן עוד חצי שעה, לא כך? מהר יבאו חלופי. הבחורים הללו אינם גרועים. אבל – שעמום נורא, במחילה מכבודם.

– אם כן, מה היא עושה כאן?

– לא כלום. מדי שעה באים הפטרולים ומספרים מה שראו ומה ששמעו. זולת זה אני עומדת לי כאן ומהרהרת, כשחברי אינם מפריעים. מימי לא הרביתי ככה להרהר כמו בלילות הללו!

פשיטא! בתו של איזה זלדין בפטרבורג, שאלפיו חצצו בינו ובין עמו, שאמץ את כל כחות החנוך בכדי לעצם את עיני בתו ולאטום אזניה מרחוב־היהודים; המורים, הספרים והסביבה קשרו אותה אל חיי העם הרוסי, – ריבה זו נחטפה פתאום בידי איזו רוח חזקה, ונזרקה לתוך אותה הרחוב הזרה והאיומה בבעותיה, והריהי מבלה תחת כפת השמים לילות רצופים בכדי להגן על אחיה הרחוקים והזרים לה מהתנפלויות הרוסים, אותם הרוסים… יש על מה להרהר…

צנחו על המדרגות הנמוכות של איזה מבוא־בית. תחבה ידיה בשרוולי בגדה וישבה כך כפופה ורועדה מצנת־ליל. נדמה לו שהיא מנמנמת. אך הנה הרימה את ראשה, תמכה אותו, מתוך לאות, בקצה כתפו ודברה לאט, בשפה מרושלה על הנשק הנמצא ברשותם במדה בלתי מספיקה, על האמצעים החמריים, שאינם מספיקים. הצטערה על אותם הצעירים העלובים העומדים שם שהפסיקו את עבודתם וניזונים מקופת־ההגנה במדה זעומה. אף היא משותפת אתם בסעודה. את כל הריוח משעוריה הקדישה לקופה. המאכלים הם גרועים ודלים… כל הלילה היה מוכן לשבת אצל ריבה זו, שנעשתה לו עתה כל כך יקרה, לשמוע את דברי התאוננותה שנאמרו בטוב־לב ובפשטות כזו.

– מסכנה! – נפלטה קריאה מפיו.

הרימה את ראשה מעל כתפו, נתנה בו עיניה וגחוך סתום חלף על פניה.

– כלום הוא חומל עלי? מנהח!…

באו והודיעו להם שהגיעה חליפתם.

– הידה! – אמרה אל שפרנוב – עכשיו אנו יכולים ללכת הביתה. אולי יטפל אלינו?

– שפיר. נלך.

צותה לחבריה שיזדרזו ויקדימו ללכת וישתדלו להכין תּה בשבילם ובשביל האורח. הצעירים נשמעו לה. היא נהלה את “אורחה” דרך הרחובות הצרים, העקלקלים של יוּרזקה – רבע דלת העם –, נגשו מול בית אחד, שהצטין בין יתר הבתים בגדלו, בחלונותיו המרובים ובטהרה שמסביב. התיצבה לפני אחד החלונות על בהונות רגליה, והסתכלה לתוך הבית.

– מה פה? – שאל.

– הקלויז של הקצבים – ענתה לו ז’רגונית רצוצה.

צחק. כה משונה היה צלצול המלים הז’רגוניות בפיה.

– אָ, לא רק זה בלבד למדתי. עוד יראה, שגם אקרא וגם אכתוב יהודית.

– אבל מה לה ולקלויז?

– כאן משכן פלוגות ההגנה של האנרכיסטים ושל הסוציאליסטים־הרבוליוציונרים.

בתוך האפלולית הנרדמה והמרוכזה שבבית התנועעו צללים. אחר שאמץ את עיניו הבחין בה צעירים שעמדו ובדקו אקדחים וסכינים. על הספסלים אילך ואילך שכבו בני־אדם ויש ששולי־שמלות היו נשמטים מן הספסלים עד הקרקע, ורגלים בפוזמקאות גבוהים היו מעורטלים עד הברכים – הבין שאלו הן נשים. למראשותיהן היו מונחים בגדים מקופלים או שלא היה כלום חוץ מאגרוף קפוץ. צעיר אחד חור פנים ישב לפני שלחן ארוך, תומך ראשו בשתי ידיו ותולה עיניו לפניו באיזו נקודה בלתי נראית לא לו ולא לאחרים. על מה תוהה עכשיו נשמה גורסת זו?… סמוך אצלו עמד ניקולאי, ופרק לאור הנר אקדח אחד לחלקיו, גוו הגבוה היה קצת כפוף, ומבלוריתו הצהובה נשמטו קוצות קוצות והאפילו על פניו.

מה עושה כאן זה, ניקולאי– שאל בתמיה – הרי היה בדעתו לנסוע.

Cherchez la femme – ענתה בגחוך של ערמה.

שפרנוב הבין במה הדברים אמורים ותמה עוד יותר.

– זאת אומרת – הוסיפה בלעג קל – למזוג את דמו בדם היהודים, כ־ך!…

אי־נעימה היה כל האפיזודה הזאת לשפרנוב, ורצה להסיח את הדעת ממנה.

– בדברי ימינו – אמר – כבר היו כמה וכמה פוגרומים. לפנים כשהיו אחינו ממתינים לשונא, שבא אליהם ב“כשיל ובכלפות”, היו מתכנסים כלם, בנעוריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפם, אל בתי־התפילה, והיו מתפללים. הכתלים היו רטובים מדמעות. וכששערי הרחמים ננעלו בפניהם, ואזנם הקשיבה תרועת השונא ושעטת פרסות סוסיו, היו “מתודים” ושוחטים זה את זה. ולא נפל ביד האויב אלא בתים שוממים, גויות קפואות ודם קרוש למכביר.

– האמנם היו פוגרומים כאלה גם לפנים? – שאלה זלדינה משתוממת.

צחק צחוֹק־עצב.

– האידנא – העירה זלדינה שקועה מחשבות – האבות ישנים, והבנים ערים בלילות ומגינים. נלך, עיפתי!

קשה היה לשפרנוב לפרוש מן החלון. בפנים הבית, בתוך ערמת צללים, הבהב מיותם ועזוב נר־התמיד. בחינת מסתורין יש לאור ערירי זה בבּית־תפלה שומם. על העמודים ועל השלחנות התגוללו טרפי ספרים ישנים וממורטטים. עוד לפני שעות אחדות, כנראה, חיו פה יהודים על הספרים האלה חיי עולם נפלא ורחוק רחוק מאד מהימים העצובים של ההוה עם פגעיהם הרעים וקללותיהם. מאותן הפורענויות שהיו, מאותן השחיטות בבתי־הכנסיות ניצל ונשתמר המפלט הזה עם נר־התמיד שלו הרומז מתוך החשכה לכל אלה שספינתם נטרפה בים… ומן הפורעניות דהאידנא, מן ה“הגנה” דהאידנא הישאר עוד מנוס לאובדי דרך, לתועי־לבב?…

חבקה זלדינה את ידו ומשכה אותו מן החלון. אחרי הליכה מיגעת במעלות ומורדות של רחובות יורזקי, נכנסו לתוך חצר גדולה, מוקפת לכל ארבע רוחותיה חומות בתים קודרים, מעין בתי־קסרקטין או בתי־חרשת, וממעל פסת שמים קטנה, ששני כוכבים זעירים היו משובצים בתוכה. בירכתי החצר מצמץ ניצוץ קטן כטמון בפיח. הלכו לשם. נטלה אותו בכפו ונהלה אותו במעלות רעועות ושורקות מתוך צווים תכופים: “יזהר!” “ישח את ראשו!” “כאן יזהר בדריסת־הרגל”… לבסוף אחר גשוש ומשוש מרובה נהדפה הדלת ונכנסו אל הבית. מיד טפח על פניהם אויר מחניק ומעופש. בחדר הראשון מאחורי פרגוד, שחצץ אותו לשנים, הצטמצמה משפחת החייט, בעל דירה זו; החצר השנית היתה מוארה על ידי עששית קטנה ומפוחמה, שעמדה על גבי מכונת־תפירה. על חבלים מתוחים מקיר אל קיר, ממעל לראשים, היו תלויים שרוולים, מכנסים, חתיכות־בד גזורות, שציורי צללים משונים נסתמנו מהם על הכתלים ועל הרצפה. על מטה אחת ישנו שני צעירים שנת עיפים, בפישוט ידים ורגלים. אצל הקיר השני, על ספסל ארוך, צר ונמוך, ישבה ריבה אחת, נשענה בגבה אל הקיר, ונרדמה, בפה פעוט ופעור קצת ובשערות צהובות ופזורות על פניה. ריבה שניה, צעירה הימנה, שכבה שטוחה על הספסל, וראשה טמון בחיק חברתה. לא רחוק מהן עמדו שלשה צעירים והתקוטטו בלחש: “אם כן כל הפרובלימות הללו תהיינה קימות גם בעתיד לבוא?… איני רוצה לשמוע! קויטסקי אומר שאין זה מענין אותנו כלל…” – מתבלבלים ומתערבבים משפטים ומלים בלתי־נשמעים עד גמירא.

– הגעו בעצמכם! – קראה זלדינה סמוך עם כניסתה אל הצעירים – כלום עכשיו היא השעה לפלפוליכם?

– לא. הוא אומר שלעתיד לבוא…

– לא, לא, לא! – קראה זו ואטמה את אזניה – איני רוצה לשמוע, היכן שפתם את המיחם? לכו והביאוהו הנה. ואתה, שמעון, טול את הסל הזה ולך אל הנחתום. עכשיו הוא מוציא את הלחם מן התנור.

– לבדי לא אלך. שנים צריכים ללכת. אלמלא כך לא יתן. אעיר את סשקה, טוב? למה זה הוא נוחר כל הלילה? הרי הוא היה שוליה אצל הנחתום.

– טוב – ענתה מתוך עיפות, ופתחה את החלון. נתלתה במחצית גופה אל מחוצה לחלון ושאפה מלא ריאתה אויר.

– אח, משיב נפש! – קראה בחוץ.

לעורר את הישנים לא דבר קל. סשקה דבר בקול בהול ומשונה שצריך לגלות איזו תשחֹרת של הבלשת, להתחקות אחריו, וקשה היה לפזר מעליו את קורי חלומותיו. הדודה ורורה משכה בזרועו, החברים טלטלוהו ועל־כרחו הושיבוהו, מתוך צחוק וליצנות. ישב, הביט סביבותיו בעיני־זכוכית ובפנים מצחיקים.

– הרי נרדמת והכעכים בתנור בין כך ובין כך הקדיחו – לגלג חברו.

– אדם עיף, לא ישן זה כמה, והוא משטה בו. – אמרה זלדינה בתוכחה – קומה נא, סשה, לך עם חיים והביאה לנו עוגות, כי רעבנו!

סשקה קם, עמד עמד בלי תנועה, רקק פתאום וקרא רוסית:

– תוּף! בני־כלב! לכל הרוחות!…

רעם צחוק פרץ מפי הצעירים. הדודה ורורה לא נתבלבלה, עוד גחכה, תפפה על כתפו וזרזה בחיים שימהרו לצאת.

– איש עיף ונסוך־שנה – התנצלה על מה לפני שפרנוב, נתקל פתאום מבטה בשתי הריבות הנרדמות, וספקה כף:

– אלהים! פֶּשֶׁקה ישנה פה, ואני חשבתי שזוהי אנושקה. הרי התור שלה עכשיו לעמוד על המשמר…

התחילה מטלטלת ומנענעה את גופה של פשקה, ששכבה על הספסל. הרימה זו את ראשה, ושפרנוב ראה לתמהונו, ריבה בת־שש עשרה שנה, דלה, כחושה, לבושה כמעט קרעים. ראשה היה מלא תלתלים עם זוג עינים קטנות וסקרניות כעיני איזו חיה קטנה.

– למה את ישנה, הרי התור שלך היום?…

– תֵּה אני רוצה… תה! – קראה זו בקול מתפנק מתוך שנה, כתינוקת.

– כיצד! והמשמרת?

– אך בתחלה תה! אני מתה בצמא… אחר כך, אחר כך!… התחננה זו.

נעצה בה זלדינה את עיניה ואמרה:

– רואה אני כבר שלא תלכי הלילה. נו, אלהים עמך. קומי ושתי תה, עוד מעט ויביאו את המיחם וגם עגות.

קמה הריבה, ישבה על המטה שהצעיר שכב עליה, הביטה נוכחה בעינים טרוטות, אחר כך דחפה קצת את הצעיר ושכבה בצדו ומיד נרדמה. נגשה אליה הדודה ורורה, לטפה אותה ודברה אליה שתגרש את השנה עד שיביאו את המיחם.

הסתכל שפרנוב ותמה בלבו ליחסים הטובים והפשוטים ששולטים בין הצעירים. “הרי באופן כזה נקל גם למות יחד”. עוד תמה שפרנוב לרוֹך, לחנינה ולטוב־הלב, שהיו ביחס ורורה אל חבריה. הרבה דברו על אודות הדיסציפלינה השוררת בין שדרות ההגנה. עכשיו הוא רואה, שלא הדיסציפלינה כאן העיקר, אלא איזו דודה ורוֹרה… נגש אל החלון ובגמיעות גסות שאף לתוכו את אויר הליל. נגשה אליו זלדינה, תמכה את מרפקה בסף החלון, סמוך אצלו, וספרה לו על פשקה ועל אביה המוזר. נגר עני וזקן זה הוביל להם בעצמו את בתו ואמר בפשטות טרגית: “קחוה לכם! רצוני שתהיה אצלכם בהגנה”. נגר זה נתן לבנו הקטן, לאחיה של פשקה, בשעה שנמלאו לו שלש־עשרה שנה, תרמיל משל אותם ה… איך? התפלין? ביחד עם אקדח ששם בתוכו. “מהיום – אמר – בני הוא יהודי וזקוק לאותם שני הדברים יחד”…

נפתחה הדלת בשאון וצעירים באו לתוך הבית בצחוק ובקולות, והמית־המיחם נשמעה בתוכם, וריח לחם חם אתם.

– אך זה עתה מן התנור! אך זה עתה מן התנור – קרא סשקה וזרק על השלחן סל מלא עגות, ורבות מהן נתגלגלו ונפלו על הקרקע, והשמיעו משם פצצה חמה חרישית…

– צריך להשאיר גם בשביל התינוקות – אמרה הדודה ורורה ובארה לשפּרנוב: – המסכנים דחקו את עצמם בחדר צר, ולנו הקציעו את שני חדריהם. אבל למה לקחתם, חמסנים, כל כך הרבה לחם?

– לא כלום. הבורג’ואים ישנים ולמחר סעודתם נכונה! – קרא אחד.

– הציונים דרשו מן החנונים בשביל ה“ממזילות” שלהם שוקולט – התלוצץ השני, מיד נזכר בשפרנוב ונשך את אצבעו. חברו חבטו על ראשו וצחק, שפרנוב גחך אף הוא.

התחילו מעוררים את הישנים מתוך צחוק ולגלוג. מלאו את זוג הכוסות, שהיו שם, את הפּינכות והקערות בתה; הדודה ורורה מזגה לשפרנוב צנצנת תה, והיא גופה עמדה ופלחה בסכין ובעלי את הסוכר וחלקה אותו בין החברים. אחר כך צנחה על הכסא לפני כוס תה, ולא שתתה. שפשפה את מצחה, וטרודת־מחשבות טבלה אצבעה במים, שטפטפו ממרזב המיחם ושרטטה על השלחן. אחר שעה קלה קם שפרנוב לצאת. ורורה יצאה ללותו.

שוב אחזה בכף ידו, ואת השנית שמה על שכמו ובזהירות יתרה ירדו מעל המעלות הרעועות במסדרון החשך. על המפתן עמדו שעה קלה והסתכלו בלילה.

נאנחה הדודה ורורה ואמרה:

– ככה הולכים להם החיים…

– של מי?

– החיים בכלל. מלחמה תמידית זו!… אף החיים העבריים… הם ביחוד, אולי, מלחמה תמידית.

ניקה רבינוביץ דורשת באופן אחר את המלים “החיים העבריים”…

– שמעתי בבית־הנתיבות. אני זוכרת. אפשר שהמומנט, היה מוכשר לכך, אולם כשאמרה את דבריה הרגשתי שרעד עבר על גבי. בעיני אחדים גם דמעות נצנצו…

העביר שפרנוב, כמעט שלא ברצונו, את ידו על ראשה בלטיפת־רחמים ודובב:

– מסכנה!

– זו פעם שניה שהוא אומר לי “מסכנה”. למה אני מסכנה? – אמרה באבק עלבון.

– הריני מסתכל בה ומהרהר לי בלבי: הרי צעירה, בעלת־כשרונות ומרץ, עם צמאון לעבודה ולמלחמה. ומה היא עושה? במה עוברים לילותיה ומתבזבזים כוחותיה?… כלום זאת היא עבודה פוריה שכל כחות נעוריה קוראים אליה? מי אשם בה? מכיון שבאה במגע עם העם וכבר הולך ומתבזבז כל עשרה הנפשי להבל. זאת היא קללת חיינו!…

נשענה זלדינה בראשה במשקוף הדלת, נגעה בידה נגיעה כל שהיא בכתפו ואמרה:

– ואני אמר לו בפעם שניה שהוא סוּבּיֵקט משונה. איזה יהודי משונה. אין כל יהודים כמותו. כלום הוא ציוני? דומה, שלא. הציונים כשהם מדברים על… “עמנו האומלל”, מעוררים בי געל נפש, במחילה; אדני מדבר – העצבות תוקפת את הלב.

פשט לה שפרנוב את ידו להפרד.

– ימתין נא. אלונו עד השער.

באמצע החצר עמדו לרגע, ודומם תלו עיניהם בשמים. שני כוכבים זעו שם שלוים ככה, והזכירו שיש עולם גדול ורחב לאין סוף, מלא דומית־נצחים; וכל סערות בני־אדם, רעש שמחתם והמית צערם צוללים ומתבטלים בדומיה זו…

סמוך לפתיחת השער נטלה ידו, ולא הניחה אותה תיכף. זמן־מה הסתכלה בו בדממה, גחכה ואמרה:

– מר שפרנוב! הוא מצא חן בעיני. היום אני אוהבת אותו, ח־ח… אל נא יגלה לשום איש! ח־ח… נעים לשמוע, בשעה שהוא מדבר. איזו עצבות תוקפת אותך, אבל נעים…

פתאום הוסיפה:

– נו! ילך, ילך לו מהר… עיפה אנכי!

חיש נסגר פשפש־השער מאחריו בהמולה.

נשאר שפרנוב על מקומו והקשיב אל הפסיעות הקלות והטופפות על פני מרצפת־החצר, שהתרחקו והשתתקו יותר ויותר.

באיזו חצר סמוכה קרא גבר.


 

יג.

פעם אחת בערב כשחזר שפרנוב אל ביתו, קדמה אותו אשתו בבת־צחוק זורחת מחמת אושר, שכמותה לא ראה על פניה זה כבר.

– ומי יושב עכשיו אצלנו? – שאלה אותו סמוך לברכתה.

– מנין אדע? וירה?

– לא.

עשה פסיעות אחדות לפניו, ושרה פוסעת פוסעת אחורנית וסכה בעדו את הדרך.

פתאום מאחורי גבה של שרה, התרוממה ויצאה לקראתו, אשה צנומה, גוצה, בשערות מסורקות לתסרוקת פשוטה מאד, בעלת תנועות פזיזות וקלות. פניה היו שטופי צחוק.

אניוטה! את הנך זאת? – פרצה קריאה מפי שפרנוב.

לחצו היטב את הידים, נשקו זל"ז נשיקת־גומלים, כזוג חברים טובים וצחקו שניהם צחוק שמחה.

– באיזה אופן? פתאום! כל כך בלתי צפויה, כל כך בלתי צפויה הנך…

– הפתעה, לא כך?

שרה שכחה את כל פחדנותה וחשדנותה בנוגע אל עברו של בעלה; כלה רעדה משמחה. טפלה במיחם, קשקשה בכוסות, ובתוך כך ספרה לבעלה: ישוה נא בנפשו, יושבת היא לה כך, ומישנת את התינוק, וחשבה לה אז… אינה זוכרת מה שחשבה אז. פתאום צלצול, באה זוסיה: “איזו מַדַם מבקשת לראותה, גברתי!” מדם? יצאתי. “דַמה” צעירה עומדת ומגחכת לקראתי. הפנים אמנם היו לי מודעים קצת. אבל לו לפחות שערתי בתחלה… והיא: “סוניה! אינך מכרת אותי?” מסתכלת אני ומושכת בכתפי. והיא – ח־ח־ח! את אניוטה אינך מכירה את אניוטה ברמן? ישוה בנפשו: פתאום פגישה כזו מעולם לא שערתי לי. כשנסעת מכאן אחר גמר הגימנאסיה, היית אז כל כך צעירה, פעוטה ונחמדה כסוכריה שבקופסה…

– ועתה מה? גדולה, זקנה ומכערה, כתפוח רקוב זה?…

שרה גופה לא ידעה עד כמה היא שבעת־רצון מזה שחברתה קוראה לעצמה “תפוח רקוב” ושבאמת אינה כבר מלבבת כמו קודם. ומחמת שהיתה שבעת רצון חמלה עליה ורצתה לנחמה.

– לא. אני לא חשבתי ככה. אדרבה…

– לא. כלום. אל תנחמיני! אף אותך לא הכרתי סוניה! אז היית עלמה דקה, פניך היו סגלגלים, וצמתך הארוכה. כקטיפה היתה, ועכשיו… מטרוניתה רחבת ירך. אף פניך נתעגלו. מה שנשאר לך, הן עיני־השקד שלך ושערך היפה. יודעת את, אף תנועותיך הרשלניות נשארו לך כמו אז, תנועותיך הרשלניות והמפונקות… כך, הכל משתנה… ואני זקנתי, את אומרת, אַ?

– לא. את… מלאה חיים ותנועה כאשתקד.

– אל תנחמי אותי, סוניה! יודעת אני שהחיים לא חסו עלי. על כלנו אינם חסים. ראי את דניאל שלך מה היה לו? הזקן נתארך, הקמטים על הפנים, והחורון, והקרחת הנוצצת…

– קצת מוקדם או קצת מאוחר – כלום לא אחת היא. – אמר דניאל.

התחילה יורדת עליהם שכינת העבר הנאור והמחסי כחדר זה, העצוב והנחמד כשתי הנשים הללו. היו משותפות בחברה אחת של תלמידות צעירות, שחלמו כלן על עבודה לאומית משותפה. ומאחורי דלת הגימנאסיה כבר המתינה להן המציאות העברית ולעגה… באה רוח ופזרה אותן, ואשה את חברתה שוב לא מצאה… גל אחד חם וריחני חלף על ראש סוניה, והדליק את עיניה, והסמיק את אזניה… על לשונה רתח שם אחד, שקשה היה לה לבטאו. אך רצתה מאד לדעת מה שלומו של פטיה, אחי אניוטה, אותו סטודנט בעל העינים והתלתלים השחורים… אהבתה הראשונה!.. אותם הלילות נדודי־השנה, לילות של הזיות סתומות ועריגות יוקדות. ואחר כך הפרידה הקשה!… לכאורה אותה “הרצועה” שבחייה נכרתה זה מכבר. ואף על־פי־כן אף על־פי־כן… קשה משום־מה להתחיל פתאום לדבר אודותיו…

– רק את לבדך נשארת ציונית! – אמרה פתאום אניוטה.

שרה נאנחה.

– כיצד אפשר לטפל באיזה ענין, בשעה שתינוק על זרועותיך. לפעמים אין השעה מספיקה לך אפילו בכדי לעין באיזה עתון.

– כ־כה? יסר יסרך אלהים. זוכרת את, תדיר היית אומרת לנו. האשה שרוצה להקדיש את עצמה לעבודה חברתית, אסור לה להנשא. הילך! עברת על דברי עצמך…

מחשבה אחת חלפה במוחותיהם של הבעל ואשתו: שניהם נזכרו בדברי הדודה ורורה, שאמרה בביתם בערב אחד.

– אין זה נכון – התערב דניאל בשיחתן – אלו היתה שרה רוצה, כי אז מצאה לה זמן… אלא דרכה בכך… קיצונות מוגזמה!

– דומה כאלו אתה מצטדק – אמרה שרה בהתרגזות נכרת – ולשוא! אין איש מאשים אותך.

רגעים אחדים שררה דומיה לא־נעימה.

– אח, סוניה! מה משונה הכל! – קראה אניוטה פתאום בהעבירה את כפיה על פניה.

– מה?

– הכל. פגישתנו זו.

שתיהן היו עלמות צעירות, רעננות, מתפעלות… הרי פגשו שוב: האחת כמושה, מעוכה, בלי החום והנער שבזבזה אותם לכל עבר בלי חשבון, ועם צמאון גדול לחיים; והשנית עבה, רחבת־ירך, ג"כ בהתלהבות כבויה, עם תינוק על זרועותיה ועם עצבות־דאגה על הפנים…

נמשכה פתאום אניוטה בכל גופה אל חברתה, חבקה את מתניה, נלחצה בפניה אל לחייה ולחשה:

– אך סוניצקה! סוניצקה! הזוכרת את, אז, אז…

– אז היה טוב לנו.

– וכיצד הכל חולף, חולף…

– זוכרת אני לילה אחד, ליל חג ההולדת אצל הנוצרים, כשפרצת אל חדרי ובכית על מטתי. אתם גרתם אז בדיוטה שמתחת לדירתי. לא רצית לחוג את חג ה“אלה”. אבותיך אנסוך לזה. זוכרת את, בשעת הסעודה החגיגית הרימות את הכוס ודברת בנזיפה אל כל המסובים היהודים, על שהם חוגגים חגים לא־להם… בלילה באת אז אלי ובכית!

– הרבה ילדות היתה אז בנו. אבל נפלא היה! כמה מים אזלו מני אז, אַ?

הסתכלה שרה בפני חברתה וחשבה שוב מתוך הרגשת שבע־רצון חבויה מהכרתה, ומתוך חמלה, שיש בה גם אבק הכרת־טובה מדומדמה: אלהים! הלכה ממני ילדה רעננה, וחזרה סחופה וממוֹרטטה כזו. מה עוללו לילדתי?…

כל הערב ישבו שלשתם ודברו. דברו על מה שהיה ועל מה שלא היה ושצריך היה להיות. על שלשתם היתה שורה שכינה אבלה על ימים שעברו ולא ישובו.

אחר כך, כשלוה שפרנוב את אניוטה אל דירתה, אמרה אליו זו:

– אף־על־פי־כן… שמע נא מה שאמר לך. אתה יודע שתמיד הייתי מתנגדת לחיי הנשואים העירוניים, מאותו הסוג שנושא עליו “חותם־הפבריקה” של החברה. תמיד נקטה נפשי ממה שנוהגים לקרוא לו “אושר משפחה”. אף־על־פי־כן ישנם רגעים שתוקפים אותי געגועים לחיי משפחה. מה זה? לכאורה, הרי כל חיי הייתי לבדי!

– סליחה! לך אי אפשר בלי שגעונות. פנקו אותך יותר מדי, אהבת הרבה, אניוטה, אף אותך אהבו הרבה. את יודעת זה גם מבלי שאומר לך.

– אֶ! כל זה היו רק תשוקות עזות וחולפות, תשוקות קיקיוניות. ובאמת הרי זה קצת מגוחך. מבחר ימי עברו על חלומות אודות אשרה של האנושיות. ובשבילי, בשביל עצמי לא מצאתי אפילו נפש אחת שתאהב אותי תדיר. בשביל עצמי לא מצאתי אפילו גרעין אחד של שמחה…

הקשיב לה שפרנוב ונדמה לו שאף הוא היה כל ימיו גלמוד. פתאום חשק לספר לה, אותם הדברים שלחכו בסתר את קירות־לבו כלשונות־אש, ושלא העלה אותם לעולם על לשונו.

– יודעת את, בימינו האלה מי אינו יחידי? למי יש שמחה בחיים? כשפגשתי את שרה שלי, אהבתיה לא בתור מי שעתידה להיות אם בני. לא זאת בקשתי אז. כשפניתי אל הציונות הייתי גלמוד מאד. חברי הקודמים אבדו לי. בתוך החדשים לא מצאתי מה שבקשתי. הרי לכתחלה אחזתי בציונות בגלל היופי העצוב שיש בשאיפה לאומית זו. בתומי דימיתי אז, שהציוני הוא יהודי הנושא בלבו את כל יגון הלאום… וטעיתי כמובן… כן, ערירי הלכתי ביניהם! אז פגשתי בשרה והייתי מאושר. עבריה כזו עם חותמה של התוגה הלאומית על המצח, חשבתי… והנה חנן אותה אלהים בבנימן, והכל נעלם ונדף ממנה כלהטי קסמים, הכל נסתר מאחורי גוו של התינוק, ו… ושוב אני יחידי! מבינה את, איני יכול, איני יכול לראותה כל כך פגומת־ההרגשה, כל כך קרה ביחס אל כל הנעשה מסביב. פעמים נדמה לי שאני גם שוטם אותה… מובן מאליו, שכך רק נדמה לי לפעמים, אבל… אין לי בית! בית אין לי כבר… אני מכבד את סוניה מאד, היא חביבה, ולהשאר אתה יחד… קשה, לעזאזל! קשה… אני פוחד לשטום אותה ובורח מדי פעם מן הבית, לעזאזל!…

שפרנוב אמר את זה ותוך כדי דבורו כבר נפחד, שמא הגזים, שמא לא היטיב לעשות בדברו את דבריו אליו, והביט בחשש אל פני אניוטה, לראות את הרושם שעשה עליה. מקרה כזה שכיח אצל רוב בני־אדם, כשהם נושאים זמן רב על לבם איזה דבר לוחץ, ו“לבו לפומו לא גלי”, והרי הם טומנים אותו עמוק בלב. וכשפורץ פתאום אותו דבר, הריהו פורץ דוקא לא ברגעי הכושר, דוקא בשעה שלא נאה ולא נחוץ לדבר עליו…

– לעזאזל! צדקת! צר לי, צר לי מאד גם עליה. אולם סוניה טעונה רחמים גדולים. מפני שהיא היתה אחרת, אחרת… – אמרה אניוטה בצער נכר. ותיכף הוסיפה:

– אֶח, אתם הגברים! צריך לתלות את כלכם, אתם האיגואיסטים הנמבזים! הרי לכאורה אתה הוא שנתת לה בן, אתה הוא שעשית אותם לאם, דרוש לפחות שתהיה אם טובה. ולא! עוד הוא בא בטענות ובטרוניה, אֶח־אֶח!…

בושת חרטה טפחה על לבו של שפרנוב.

– ומי דורש ממנה אחרת, לעזאזל! לא הבינות לי, לא הבינות את דברי כדבעי, אולי מפני שהפלגתי בטון החריף שלי… אולם זה כבר שייך לעצבי. אח, עצבי…

– כך. כך! העצבים… מסתבר מאליו, בזמן כזה… – גמגמה דברים סתם לשם אמירה בעלמא, מפני שהרגישה והבינה במבוכתו של שפרנוב, ולשתוק באותו רגע היה יותר אי־נעים.

* * *

כשחזר אל ביתו ונכנס אל חדר־המטות מצא את אשתו ישנה כבר. אלא תיכף ניעורה בצוחת־חרדה.

– אני פה, אני פה, אל תפחדי! ענה בלחש.

– אח, כל־כך נפחדתי!

ואחרי רגעי־מספר שאלה בקול צרוד משנה:

– נו, מה אתה אומר לאניוטה?

– מה אמר?

– נזדקנה מאד, נורא!

– פשיטה! אחרי חיים כאלה… העצבים אינם מברזל.

– למה באה פתאום, אין אתה יודע? לי לא אמרה השתמטה מתשובה. בודאי שוב איזו “היסטוריה”…

– אָ, לאניוטה היתה לא רק “היסטוריה” אחת בחייה, אלא כמה וכמה…

– צר לי עליה…

שפרנוב שכב, אולם זמן רב לא יכול לסגור את עיניו. השיחה החטופה, שהיתה לו עם אניוטה, זעזעה בקרבו המון רגשות והרהורים שהיו טמונים על קרקע נפשו כקופת רמשים נרדמים. עכשיו התחילה קופה זו רוחשת, תוססת…

לכאורה הרי אין זו אלא אשה טובה, טובה! חביבה, צנועה, שלוה, אוהבת… מה הוא רוצה הימנה? למה ישנם רגעים שנשמתו מתהפכת בציריה, שחברתה מרגיזה אותו עד למכאב, עד לעלבון?…

“היא היתה אחרת… היא טעונה רחמים…” נזכרו לו דברי אניוטה. יש בזה תוכחה, תוכחה מרה של אמת. כלום הוא חיב בדבר?

חשב אותה לאשה אמיצה, בעלת מרץ וכרקטר. חשב כך וטעה. אולי היתה כזו, אלא שגם היא עיפה כמו אחרים עכשיו היא אך יהודיה פשוטה וחלשה ככל היהודיות. כורעת נופלת תחת משא חוב קטן ואינה יכולה קום… כלום הוא חיב?

התהפך על צדו, תמך ראשו בידו והסתכל בפני אשתו הנרדמים. בראש שקוע וצלול בתוך מעבה שערות שופעות, צפופות ומסובכות, בעינים סגורות, עשו פניה רושם של עיפות, של נפש מדוכדכה. הסתכל – הסתכל בהם, ונדמה לו בחשכה שהשפתים הדקות והפתוחות במקצת נעות, זעות. תמה ונדהם מתרמית־עצביו החלשים. רתק מבטו אל הפנים הללו העוטים אפלולית קלה, אל השפתים הנעות. רתק מבטו אליהם כאלו התכוין לשמוע איזו לחישה יוצאת מהן, והפעם היתה צריכה להיות לחישה טוענת, קובלת, מתרעמת:

“נעורים לא היו לי. דאגתי לעמי נסכה לי טפות מרות רבות בכוס החיים. מה היה חלקי מכל עמלי? נכר, בדידות ועלומים עכורים. הבו לי לנוח קצת על שמחתי בבני. בעלי רחוק ממני, אף כשהוא עמדי. לנוח אני חפצה. שמחתי הרי כל כך קטנה היא…”

כך תובעות השפתים הזעות בדממה…

פתאום קפץ, ישב, ותפש בשתי כפיו את ראשוֹ.

"ואף על־פי־כן… סוף־סוף… מנוחה כזו… כשהאזן צריכה להיות נטויה, העין־פקוחה, והלב– ער… אי אפשר! אי אפשר!…

נעשה לו חם מאד, הנשימה כבדה עליו. הסיר את שמיכתו, שכב, התהפך מצד אל צד, ולנום לא יכול. שוב ישב וגנח. קם. יצא אל חדר עבודתו, פתח חלון והוציא את ראשו החוצה.

– וכיצד אינם מרגישים כלום! – קרא בלחש.

נזכר פתאום באיזו אגדה שקרא או שמע באיזה זמן, באיזה מקום. מכשף זקן אחד גזל מחיק המלך את בנו הקטן, נשא אותו אל טירתו הרחק־הרחק ממולדתו, והיה סוגפו ומענו. על האדמה נתן יצועוּ, לחם צר – מאכלו, וקרעים – לבושו, בן־המלך הלך וגדל. שכח את אביו ואמו, והסכין אל חיי עני. אכזרי היה המכשף. ראה שבן המלך התרגל אל מצבו ואינו סובל כלום, וירע עליו המעשה. רצה המכשף דוקא לצערו. צער־נסיכים רצה להעיר בו. נתן אותו עם רוֹעי צאנו, ואת משכבו – במכלאות צאן. בן־המלך לא קבל. ענה המכשף ברעב נפשו. בן־המלך נאנח, התרפס, אולם לבו לא התפלץ, יגון מלכים לא התעורר בו. התחיל המכשף מלקה, ובן־המלך נשק יד מכהו, כעבד אדוניו. מה עשה המכשף? עמד ותלה לעיניו את אדרת־הפורפוריה. נזדעזע פתאום בן־המלך, עיניו רחבו וגעה בבכי…

אל־אלהים פורפוריה זו, שלנו, היכן היא?!…


 

יד.

עננת הפוגרום התפזרה מעל לעיר, והרוחות שקטו. פלוגות ההגנה־העצמית נתפרדו, ושוב התחילו חוזרים מבית־הנתיבות קרונות מלאים כרים וכסתות, שמתוכם היו מבצבצים ראשי תינוקות ונשים… בקול יותר בטוח וזחוח הכריז התגרן על סחורתו. העגלונים על דוכנם ספרו זה עם זה וקראו זה לזה מתוך קורת־רוח. הצעירים בולמוס־החיים תקפם, כאלו אך זה עתה הבינו שהחיים יקרים הם, שצריך להזדרז ולגזול מהרגע כל מה שאפשר…

אף על שרה עברה רוח אחרת. עלומיה חזרו אליה. בלחייה הנצה אדמומית חדשה. היתה פרוצה בצחוק ומרבה לטיל. אף התחילה לשום־לב ביותר כונה אל תלבשתה, מה שלא היה לפני כן. עשתה לה שמלת־קיץ יפה עם שרולים רחבים שהיו מגלים בכל רגע את ידיה עד למרפקיה, ומגבעת חדשה על פי האפנה האחרונה. יום יום היתה מלוה את בעלה אל הגימנאסיה. חובקת את זרועו, נשענה עליו בכל גופה, היתה חולמת בפניו בקול, כמו תינוקת, על אותם הימים העתידים כשבנימין יגדל ולא ידרוש כל כך הרבה טפול והשגחה אז תתחיל שוב את חייה מחדש…

אולם התרוממות־רוח זו לא נתקימה אצלה זמן רב. אניוטה חברתה היתה מבקרת אותה יום יום. לכאורה, שמחה שרה לקראתה. אניוטה היתה בשבילה יותר מחברה. היא היתה לה הכל, כל עברה, כל מה שאהבה בעברה. הן היו מרגישות את עצמן במצבן של שתי חברות צעירות שנזדמנו במקרה לפונדק אחד בעיר נכריה. לפעמים היתה איזו ילדות קופצת עליהן והיו משתובבות וצוחקות כקטנות. אולם יש שפתאום היה נכנס שפרנוב. מיד אחר כניסתו היתה רוח אחרת עם שרה. מיד היתה נעשית רצינית. ומתחילה מרגישה את עצמה על המשמר, באורב. עיניה התחקו מתוך יסורים כבושים אחרי בעלה וחברתה. כל מבט חולף, כל תנועת־יד אקראית היתה מקבלת בשבילה ערך מיוחד. מצב כזה היה מיגע את נפשה. סוף־סוף נחה עליה עצבות תדירה, שלא היתה דומה כלל וכלל לאותם פרצי־היאוש, שהיו קודם תּוֹקפים אותה לפעמים וחולפים על ראשה כסופה. זאת היתה עצבות שלוה, חרישית ודקה, שעטפה את נשמתה כארג־תּול שחור, שמבעדו יש שהפנים גם שוחקות, אך חזותם תּמיד עצובה ומטושטשה…

בערבים כששפרנוב היה עובד בחדרו, ישבו שרה ואניוטה בחדר הסמוך, ותדיר היו מפריעות אותו בצחוקן וקולותיהן. פעמים שאניוטה משתמטת מחברתה ונכנסת חרש חרש אל חדרו של שפרנוב. מתיצבת לפני ארון־הספרים, נוטלת ספר אחד, משנהו, בדממה מדפדפת אותם. הוא עובד, ונעים לו לשמוע תוך כדי עבודתו את רשרוש הדפים הזה מאחרי גבו. נעים היה לו לעבוד בשעה שהרגיש, ששם על הספה יושבת לה לבדה כלה מכונסה בעצמה בריה חביבה זו ומהרהרת לה ביחידות את הרהוריה הנוגים והבלתי – פוסקים… והוא יודע, שאם יקום מעל שלחנו ויגש אליה, תשמח מאד, כאלו היא מחכה לזה, ותתחיל מדברת בלחש. ודבר תדבר הרבה. והוא גם ידע למפרע מה שתדבר. תמיד היא כמתאוננת, כאלו רמוה, חיתה, חיתה ופתאום ראתה שהחיים נתקלקלו ויצאו אחרים לגמרי משרצתה. הוא יודע את נפשה. צר לה על עלומיה שהתחמקו, התחמקו ממנה והיא לא ידעה… לעתים קרובות פורצת מפיה קריאה אחת, שהיתה כנראה חביבה עליה:

– הרי צריך סוף־סוף גם לחיות קצת, לכל הרוחות!… והחיים, החיים האמיתיים, היכן הם, היכן?

ועצוב עצוב מאד היה לשמוע את זה מפיה.

באותן השעות היתה שרה יושבת בחדר הסמוך לבדה, ופניה מרוכזים ונוגים־נוגים. בשום־אופן לא יכלה לפרוש מן החדר בעוד שאניוטה שם, וידיה לא התרוממו לעשות קטנה או גדולה… מה היא עושה שם? מה מדברים שניהם? ברי שלא תוכל לדעת את זה, ומשום זה התעלל בה דמיונה והציק לה באופן אכזרי. אולם, כלום לא אחת היא, מה שלא ידברו שם ביניהם? העיקר ששניהם מתיחדים שם. והרי הם ברגעים האלה מאושרים, מפני שהם אוהבים עדין זא"ז כמו אז. ממנה הם מכסים את אהבתם, מחמלתם עליה, מפני שאינם רוצים לעשותה אמללה. צללי עברם קמים עכשיו לפניהם לתחיה, עברם היקר עליהם, ושהם אוהבים כל כך לחזור אליו תדיר בזכרונותיהם. היא לא תכנס לשם בשום אופן. אינה רוצה להפריע בעדם… אולם יש שהיא משלבת מעל ראשה את פסות־ידיה ומבין שניה הקפוצות עסתנת13 אנחת־אלה!

– הה, בני־אדם ארורים!…

ובשעות כאלו, אם לפעמים אין יגונה עוכר את רוחה ודעתה מיושבת עליה, אוהבת היא להרהר; בלי משים עולה על לבה הדמיון בין החיה והאדם, והריהי משתוממת שאין החיה סובלת מחברתה כשם שבן־אדם סובל מחברו יסורי־גיהנם בשעה שהם יושבים שניהם יחד תחת צל קורה אחת… ודומה שאי אפשר כלל שלא נגרום זה לזה יסורי־שאול ודוקא בהיסח־דעתנו, שלא בכונתנו. כאלו זה אחד מחקי הטבע. ומטעם זה היו בעיניה שאלות־הלאוּמים ומלחמותיהם, ובתוכן גם שאלת עמה, לפרטים פעוטים ובלתי חשובים בחיק כח־איתנים ענקי וקדר, שעושה את חיי האדם לכבדים ונוראים…

––––––––

אף לשפרנוב היו ימים שהתרכז והתכנס לתוכו. היה סוגר את עצמו בחדרוֹ ומתלבט שם כארי בסבכוֹ… בגימנאסיה התנהג באופן משונה. היה באמצע השעור מדבר אל עצמו איזו דברים לא־ברורים, עושה תנועות מצחיקות בידיו. במחלקה היה שולט תהוּ־ובהו, ומנהל הגימנאסיה שהיה צריך להכנס אל המחלקה פעמים אחדות לקול השאון והצחוק ששרר שם, הוכרח לבקש את דניאל שפרנוב להשאר בביתו איזה זמן עד שישקטו עצביו ושישאל ברופאים. בבית אכל מעט מאד ודבר לא דבר כלום. רק פסע מפנה אל פנה ועשן סיגרטה אחר סיִגרטה. בלילה בלילה היה נע־ונד בחדרים החשכים או מתהפך על משכבו רוחץ בזעה קרה ומדוכא מחזיונות־קושמרים, ובבקר היה ראשו מתמלא עופרת, וברקותיו רקעו פחים… יש שהיה שוכב בלי־נוע על דרגשו, וראשו כרוך בממחטה רטובה. בנקליטו יושבת אניוטה, רגליה מקופלות תחתיה, כדרכה, ומעינת בעתון. בחדר הסמוך משקה שרה את עציצי־הפרחים ונוהמת בתוך כך איזו זמרה קלה. דממה בבית, והוא שוכב בעינים עצומות ומקשיב אל דממה זו, אל כאבו ברקות. שומע היך שבחלונות הפתוחים הרוח מנפנפת בוילונים ומפשילתם עד לספון, איך נירות מתחלקות על השלחן ונשמטות אל הקרקע, ודפי ספר פתוח אחד, מתהפכים מאליהם אילך ואילך… וכל זה, יחד עם יתר הקולות שאזנו קולטת מהחוץ, טובעים לתוך הריקנות שנפתחה בתוכו, וששום דבר בעולם לא יוכל לסתום אותה…

מצבו זרע דאגה ופחד בלבה של שרה. פעם אחת באה אל אניוטה ברוח נפעמה מאד, פרקה אצבעותיה וקראה.

– מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף, אניוטה?

– לאיזה סוף את מחכה? מה צריך להיִות? – לא הבינה זו.

– הרי הוא חולה, מבינה את? הוא חולה. עצביו מרוגזים מאד עד ש…

הבינה אניוטה במי היא מדברת ונסערה אף היא.

– אמנם כן, אמנם כן… עצביו נתקלקלו באופן מבהיל. פחד הפוגרום בודאי… אבל מה יש לעשות!

– זהו הדבר שבאתי אליך. אני רוצה שתדברי עמו, שמא יסכים לשאול ברופאים…

– שאני אדבר? טוב. אולם… למה לא את?

– אותי לא ישמע. את דברי. אותך הוא אוהב…

אניוטה צחקה. וצחוקה היה עקום ומבטה – חד ובוחן:

– הרי אינו אוהב אותי יותר ממך!

– יותר, יותר. א, אני יודעת את זה… – ענתה במנוחת־עצבותה.

פני אניוטה נשתנו ונעשו פתאום רצינים.

זקפה עליה עינים חודרות, עשתה פסיעה אחת אליה ושאלה:

– מאין את יודעת זה?

– אני יודעת… – ענתה מבלי הבט אל חברתה. ויותר לא הוסיפה.

אניוטה הלכה בחדר אילך ואילך נסערה מאד, ודברה:

– שטויות, שטויות, שרה!… אני אדבר עמו, טוב! אבל… את מדברת הבלים, דעי לך, שרה!…

באחד מאותם הימים פרץ זליגמאן את חדרו של שפרנוב ועליץ עם קַרְנפָל לבן בלולאת־מעילו, הכה על כתפו וקרא:

– ומה אחא, הגולגלות שלנו, כמדומני, אינן מנופצות עדין, מה? יש אלהים בקרבנו, ח־ח…

שפרנוב זקף עליו מבט זר ותקיף, שזה לא הרגיש בו; אילך ואילך רץ זליגמאן ופטפט בלי קץ מתוך שפע חיים והתעוררות: מה הוא אוצר לגליון האחרון של “השחר”? הוא נתן לבעלי הכיסים־הכבדים שלנו “מנה” יפה… חבל, שדוקא אלו, שהדברים מכונים אליהם, שדוקא הם אינם קוראים את “השחר”, ומה הוא אומר לחיל שהוא, זליגמאן, עושה בלמודיו העברים? קרא היום את שירו האחרון של ביאליק בלי עזרת מלון. הרי הוא נכון להתערב אם לאחר שנה לא יכתוב מאמר ב“שלח”…

– ואף־על־פי־כן השפה הרוסית תהיה תמיד שפתו שלו האהובה עליו, והעברית – שפה זרה שסגל לו… – העיר שפרנוב, רק לשם קנתור בעלמא.

לחץ זה קצת בכתפיו.

– אני מדבר רוסית, ומה בכך… יש שמחבק אדם אשה, ובאותה שעה הוא חושב על זו, שיקרה לו מכל בתבל, ושלא ישכחה עולמים…

הסתכל בו שפרנוב במבט אלכסוני וחייך בפני עצמו, כזה שיודע איזה סוד מצחיק ואינו רוצה לגלותו. פתאום אמר:

– החיים קפּריסנים הם במקצת ולא יותר… אַ? צריך לרקוק בהם, ותיכף ישנו את טעמם… כך? ח־ח!

שפרנוב חזר בפניו אותם הדברים, ששמע ממנו פעם אחת בחוץ, והוסיף לצחוק בצחוקו הקלוש, הלועג והערום, כזה שמסתיר סוד מגוחך.

רק באותו רגע הרגיש זליגמן בחורונם של פני שפרנוב, ואמר במין תרעומות:

– אדוני מזכיר לי את התינוק שתבע מאמו: “תבשיל! אמא, תבשיל!”. לא רצה לא במרק, לא בבשר, לא ברטב, הוא רק באחת: “תבשיל”… למה שרוי מר תמיד באיזו “מרה שחורה”?

צרף שפרנוב את גבות עיניו, שפשף זמן־מה בידו את מצחו ורטן:

– אפשר מאד שהדין עמו. אני חולה… יהודי חולה אני… אני שרוי בעצבות, ולמה? פעמים שאני גופי איני יודע… – פתאום קרא – מר זליגמן, אני מתעצב מאד שלא היה פוגרום!

– איני מבין…

– הפוגרום הוא אסון גדול, אמת! אבל מר זליגמאן, הפחד מפני פוגרומים שלא היו ולא נבראו – זהו יותר מאסון, זהו עלבון נורא, מר זליגמן! ישוה נא בנפשו: הרימו אגרוף על איש, מהר זה והתכויץ, הצטמצם מתחלחל מפחד, והאגרוף לא ירד… ישוה נא זה בנפשו! והעיקר, שאין אנו מרגישים את זה. האגרוף לא ירד על ראשנו, אם כן – “לחיים”! יתן נא רגע את דעתו לזה… הרי נקל להשתגע! שומע אדם צריחת חתול, שדרך על קצה זנבו, והעוה פניו והביע את הפחד היותר גדול, וכאן אומה שלמה, א־ו־מ־ה ש־ל־מ־ה!… ולא כלום! אפשר לו לאדם להיות ג’נטלמן הגון מבלי שיתענין בשאלת־היהודים. אלהים גדולים! מה זה? מה זה?

עמד באמצע החדר תוהה וטוען, כאלו אך זה עתה נפקחו עיניו וראה את העול העולמי חדש לפניו…

התחיל שוב רץ בחדר ועושה תנועות בידו כאלו היה מי שפלג עליו, והוא דחה את כל הפירכות ולא רצה גם לשמוע אותן.

– מצ! אח, לא פה, לא פה היא אימת־המצב! לא מחוצה לנו, אלא בנו, בתוכנו, בתוך נשמת העם העברי. העם! ה־ע־ם? ח־ח… היכן הוא עם זה? אתה יודע? כלום יכול האדון לצייר לו מומנט כזה בחיינו, שעמנו, רצוני־לומר יהודי רוסיה, צרפת, גרמניה וגו', יהודי אמריקה, אסיה ואפריקה… רצוני לומר שעמנו ירגיש את עצמו נעלב? נאנחים פעם יהודי רוסיה, פעם יהודי רומניה, מוחים היהודים בגרמניה, נאמר, או משתדלים יהודי אמעריקה. אולם שהעם בהיקפו ירגיש עלבון, הרגשת עלבון משותפה, הוא מבין? הוא מבין?… זה לא! לעולם לא! היש אפשרות שהעם העברי, הוא מבין? שכל העם העברי יאמר לאומות העולם: “אתן מעליבות אותי? אני בז לכן! יש לי כח, יש לי רצון, אני לא אדע פחד…” וכיוצא בזה. זהו הדבר שאין רצון עממי, רצון לאומי, שיהיה אחד הן לכנסת־היהדות באמריקה, הן לכנסת היהדות באירופה או באסיה. אין רצון כזה!…

זליגמן התחיל התחיל מדבר אליו על אודות עבודה לאומית אטית ומודרגה, על אודות איזו פרספקטיבות. אך שפרנוב כנראה לא שמע כלל לדבריו ולעג באופן גס ומעליב לצפרניו המצוחצחות של זליגמן, לפרח־הקרנפל שבלולאת־בגדו ולשירים־בפרוזה, שזה היה מפרסם מזמן לזמן בעתונו. זעליגמן תמה ולא ידע מה לו לחברו; האם הוא צריך להעלב על ידו או למהר אל אשתו ולהאיצה שתקרא לרופא, לא החליט כלום ויצא מן החדר מתוך ברכה חטופה.

––––––––

ברוח נכאה, ברגלים כושלות ועיפות מלוכלך באבק, שב שפרנוב בשעה מאוחרה בערב העירה. פניו המזיעים, הכמושים עם השפתים המצומקות, והמתרפטות, כמו אצל זקן, עם העינים התועות, הביעו שנשמתו אף היא מעוכה, כמושה ועיפה, עיפה, עיפה… כל היום סבב ותעה על פני שדות חרושים, לא בדרכים הכבושות לרבים. הקרקע היה תחוח, מלא חריצים, מעלות ומורדות, אבנים. הרגלים כאבו ועיפו. פרקי הרגל נקעו, ולא עלה על דעתו לבקש דרך סלולה, אדרבא, כל מה שהכאב יהיה גדול יותר, בה במדה יקל לו לשחרר את נפשו מחרצובות הסכסוך הפנימי שהדקו אותה היטב, עד למכאב. יקל לו למצא פתרון לחידה שבתוכו, אותה החידה המוזרה שלא הוחדה עדין לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, שרוחשת, שם בחביון פנימיותו, בחשאי, והריהו תופשה ואינו תופשה…

“… לכאורה, על מי יש כאן להתריס, לקבול, להתרעם? על מי? מהלך על פני אדמות עם… לא, לא עם! יהודים מהלכים עלובי־עולם, דוים וסחופים, שגוזלים רכושם, מאנסים בנותיהם, בניהם שמים בחחים, דעתם נטרפת עליהם ונפשם עליהם מרה, וזה הכל!… אבל… אבל… אל־אלהים! כיצד אפשר לאהוב אותם, להקריב קרבנות לשמם… כיצד? כיצד?… אותם היהודים היפים בגאונם וביגונם, שנשא אליהם בימים הראשונים את נפשו לעולה ולקרבן – היכן הם?… איזה מעגל־קסמים מסביב לאומה מקוללה זו. בשעה שרגליך עומדות מחוץ למעגל זה, הרי אתה רואה נסיכים לבני־פנים, עם אש התוגה השחורה בעיניהם, ומשטמת־נצח וגאות־צור כאות קין על מצחם. אלא מכיון שכבשוך להט הכשפים והלכת שבי לתוך המעגל פנימה, מיד נופלת מעל עיניך איזו מסכה. אותם הנסיכים נדפו כחלום. לפניך – אומה שדופת־לב, לקוית־הרגשה, אומה כפופה, כפופה, כפופה… אומה בעלת־מום… ומנוס אין לך כבר, אין מוצא ממעגל־הקסם! לצעוק אתה רוצה, לקבול, לקלל! את מי? לפני מי? לירוק אתה רוצה, לירוק בתיאבון בכל כח עלבונך, אך הפרצוף שתשליך עליו רקך היכן הוא? היכן הוא פרצוף האומה שיאדם מבושה?… והיתה מנת גורלך לשרפת אש תמידית ובלתי־פוסקת…”

נשמתו התפללה: “אלהים אדירים! תן כח לסבול ולאהוב!…” ובתוך כך הרגיש שפקעה בו איזו בועה, שמימים צמחה והתפתחה בו, ולא ידע את האצור בה. פקעה – ומררת משטמה נשפכה בכל עורקיו. חפץ עז תקף אותו, חפץ משונה, שלא עמד עדין על טיבו, אלא הרגיש, שהוא שולט בו כלו, שנעשה לו מרגע לרגע לאיזה צרך, להרגיז!… אָ, אלו היה יכול להוציא מלה כזו מפיו, שתחריד שם את כלם, אלו היה יכול לעשות מעשה כזה שיראה לפניו עם מרוגז! לפחות – קהל יהודי מרוגז!… קורה גדולה היתה נשמטת מעל שכמו…

כשנכנס אל מסדרון ביתו, משש רגע את המפתח בכיסו, אולם פתאום הבריקה מחשבה במוחו, שהסעירה את לבו. לא נכנס אל דירתו, אלא התרומם למעלה אל הקומה העליונה. לפני דלתה של וירה הרגיש פתאום שעניבת אותו הסכסוך הפנימי, אותה העירבוביה הפנימית הרותחת בו, מהדקת עוד יותר את נשמתו ברצועות־אש… אף־על־פי־כן לחץ את הפעמון. נשמע קול אשה לא־מודע, צרוד מתוך שנה:

– מי כאן?

– אל וירה גיראסימובנה אפשר להכנס?

נשמע רשרוש שמלה, לחישת־נשים, ואחר כך – קולה של וירה:

– מי כאן?

– אני… שפרנוב.

– א־א! – סבב המפתח במנעול.

המשרתת, חציה ערומה, נזדרזה ונעלמה מאחורי פרגוד. וירה היתה בתסרוקת פרועה קצת. פניה גחכו לקראתו בחן וברצון. דוממה לחצה את ידו והוליכה אותו דרך חדרים אפלים אחדים אל הבודואר שלה. הלך אחריה, כשהחזיק את מגבעתו על גבי חזהו, וגמגם מתוך מבוכה אי־אלו דברי התנצלות על בקורו המאוחר. היא, כמדומה, לא שמעה לו כלל, ושאלה אם ישתה קהוה. נתן עיניו בפניה. הם לא הפיקו לא תמיה ולא חדוה. כאלו ביאתו זו לא היתה בלתי צפויה כל עיקר. שלוים היו, וקורת־רוח צנועה ושקטה זרחה עליהם. אור נפשי כל כך לא־מצוי היה על פניה. מהיכן בא לה היום אור זה? מן המנורה, שעמדה על השלחן תחת צפוי אדום ומקושט, נזל אור רך, רך ומרגיע. ברוך ומבלי השמיע קול פסעה הרגל על פני השטיח, נסתתרו הזויות מאחרי הצללים והבטיחו מה… וירה בתוך סות־הערב הרחב שלה עושה תנועות רכות וגרציות, מטפלת בקומקום־כסף מלא קהוה מפעפע ומפיק הבל ריחני. צלה הגדול, השוטף מאחריה את הכותל והספון, מתנועע אף הוא ועושה תנועות יפות. שפרנוב שמח בלבו על שהיא עסוקה, אינה מביטה אליו ושותקת, וחשש שמא בעוד רגע תחזיר אליו פניה ותתחיל מדברת… הרגשה היתה לו, כאלו הלך על פני בצה, ואדים נודפים הימנו ומעמעם את מחו. בדיוק חש באד כחלחל וחם שמהבהב במוחו ומשכרו. התמתח על כסא רך, קפל את ידיו ממעל לראשו כעין טריגון, ונאנח. נפנתה אליו, השרתה עליו מבט שוהה, חודר, בוחן וחם.

– למה הוא נאנח? הוא כלו באבק, וכל כך… מדוכא ורצוץ! מה לו?

פתח בגחוך קל מעושה ועקום:

– טילתי. כל היום טילתי. סבבתי בשדה.

וסים פתאום מתוך רצינות קודרה:

– אח! עיפתי, עיפתי וירה גיראסימובנה!…

וכסה את פניו בפסת־יד.

בפסיעות כבושות, בלתי־נשמעות נגשה אליו, התיצבה מאחורי גבו, לטפה בידיה החמות את מצחו ואת שערותיו ולא אמרה כלום.

התפלא שפרנוב לשתּיקתה ולמה שעמדה דוקא מאחורי גבו. אָ, כמה הכיר לה טובה בעד בינתה וחושה הדק! נדמה לו, שאשה זו קוראת בנשמתו וחומלת עליו… לבסוף לא נעים היה לו להיות בבחינת נער שעבר עבירה ובני־אדם נמנעים מראותו בתקלתו. תפס את פסות־ידיה, סלקן מעל ראשו, ואמר בקול רצוף ומצוה:

– תשב נא. אני חפץ לומר לה מה.

סרה מאליו, ישבה על קצה הכסא לא רחוק הימנו, קפלה כפיה על ברכיה והמתינה בעינים שואלות.

– הריהי רואה שבאתי הראשון… בשעה שלא פּללה לגמרי… תבאר לה את זה איך שהיא רוצה. אתן הנשים תמיד אתן ממלאות בחיי־אדם תפקידה של Dea ex machina… אל נא תדרוש ממני התנצלות על שעבר. יש לה כבר, כמדומני, פּצוי גמור. באתי אליה עכשיו עם החלטה אחת.

לא זזה ממקומה, לא סלקה עיניה ממנו והמתינה.

פתאום קרא:

וירה גיראסימובנה! נסע מפה!…

– טוב! – ענתה בקול חרישי ונפעם קצת – אני נכונה!

הציץ בה והשתומם: הרי מסירת־מודעה זו לא הרעישה אותה כלל! מגחכת היתה כמו קודם ברצון ובחבה, אולם מעין צל־של־רצינות קלוש חלף על פניה השלוים, ובקצות לחייה רפרפה וזעה אדמומית קלה. לא התאפק ואמר:

– משונה! כלום ידעה למפרע, שאבוא אליה

נטלה שרפרף נמוך, נגשה סמוך־סמוך אליו, ישבה לרגליו, שלבה את פסות־ידיה על ברכיו, וכשהביטה אליו מלמטה למעלה, אמרה:

– בכל יום, בכל שעה חכיתי לך, חיכיתי לך, ידידי שתבוא!… לפני חצי שעה נחשתי על הקהוה. מניתי אחת, שתים, שלש… ואמר עם לבי, שאם ירתח הקהוה עד שאגיע לעשרה, סמן שתבוא, ואם לאו – לא תבוא.

– והוא רתח? – שאל בגחוך־קל.

חם ונח היה לו. כל מה שמפעפע בתוכו קודם ורתח ככה, נשקע על קרקע נשמתו.

– איני יודעת – השיבה בצחוק, ובתנועת־חן משכה בכתפה האחת – תמיד טעיתי בחשבוני, והתחלתי מחדש…

כצל סמוי מן העין חלפה פתאום מחשבה אחת במחות שניהם: “וזו? והתינוק?”. יש שבחברה גדולה שנים־שלשה־אנשים רואים חזיון גליוצינציה אחד ומחרישים ושומרים את הדבר איש בלבו. וירה קראה פתאום בקול שוקט מעושה:

– לאן נסע, לחוץ־לארץ? אני אמנם נכספתי מאד לסיר את הוֹלגה. מה דעתך אתה?

נבעת היה מאותו הצל שחלף על פניו ולא יכל להסתיר את זה. סבל.

– נסע לאן שתרצה – אמר בקול־חולה – העקר, לבלי לשהות.

– בודאי, בודאי! למה לשהות? אנו יכולים לצאת עם המסע הראשון.

כמו קיסוס דק התפתלה סביב לרגליו, נצמדה אליהן, טפסה ועלתה וישבה על ברכיו, לפתה את צוארו, שרקה באצבעותיה את זקנו, החליקה את מצחו, נשקה בעיניו, הפשילה באצבעותיה את שפמו ונשקה לו בשפתיו. אצבעותיה היו מרטטות ונשיקותיה היו קלות, מרפרפות, אך חורכות בנגיעתן. לשפרנוב היתה עדין אותה ההרגשה, כאלו הוא הולך על פני אגם־רפש; הולך, הולך, ואדים נודפים ועולים, עוצרים בעד נשימתו, רובצים בכבד מתוק על לבו. קורים דקים־מן־הדקים מתמתחים על עיניו ועל מוחו… ובעלת־אוב יוצאת ונושאת אותו הרחק הרחק אל החרשה… ועמוד הבל מתמר ועולה מתֵּיוֹן־הכסף, מכסה־התֵּיוֹן מקפץ ומקשקש ומקשקש בקצר־רוח… ולהבות כחלחלות לוחכות מסביב מסביב… וצללים אלמים מרקדים על הקירות… וגופה נצמד, מתפתל כקיסוס בוער…

– – – – – – – –

האש במנורה לחכה את שארית הנפט. ובקר אפור התחיל מציץ בחלונות. על השלחן עמדו כוסות עם שירי קהוה. היא עמדה לפני הראי ושרקה את שערותיה, שכסו את גבה ככנף זהב ארוך ורחב. בתוך כך דברה על אודות ההכנות הנחוצות לנסיעה, על התופרת שצריך לסור אליה מחר, על עושה־המחָכים, שלא עשתה עדין את ההזמנה שהזמינה אצלה לפני זמן. דברה על אודות תכנית־הנסיעה. עשתה חשבונות למקחי הכרטיסים וגומ' וגומ'. הוא לא שמע לה. עמד בגבו אליה, פניו מוסבים אל הקיר, נשען בו במרפקו. דרך אגב אמרה “מחר בבקר השכם תדבר עם אחיה שיתן לה את כספה המונח על שמו בבנק”. מלים אלו נפלו לתוך נשמתו כאבנים כבדות, דלחו את המשקע המר שקפא על קרקעיתה, והתחיל זה שוב מפעפע…

מה הוא עושה? לברוח עם אחותו של הפוליצמיסטר פילינקו! מה ישיג בזה? וכי אהבתה של וירה חסרה לו? להכעיס! את מי? את מי ירגיז? את יהודי ג. אבל למה? בשביל מה? הפוליצמיסטר פילינקו נתן לו כסף לנסיעה. זה מצלצל יפה. שפיר! זו – חייה יחרבו לגמרי. התינוק – מי יודע את סופו של זה? ואלה, שרצה להרגיזם, ישיבו לו רקם אל פניו: “עם אחותו של הפוליצמיסטר, מנוול!” ודי! אה, אלהים! למה עלה על דעתו רעיון־שגעון כזה: להכעיס! להכעיס שתים־שלש עשרות יהודים, ולשמח את המון הסקרנים ואוהבי־החדשות… איזו טפשות ילדותית! איזו טפשות!…

וירה החזירה את פניה מהראי וראה אותו עומד מול הקיר, וקראה:

– דניאל!

לא השיב.

– דניאל!

שוב שתיקה.

נפחדה מהרה אליו, שמה את שתי ידיה על כתפיו, מאחוריו והתחננה:

דוניה! מה לך? שוב? תן בי עיניך! מה לך?

החזיר אליה את פניו, והם היו חורים־חורים ומפיקים יסורים גדולים שאין לבטא אותם בפה. רגע הסתכל בה כמו מתוך חלום. פתאום תפש את ידיה למעלה ממרפקיהן, לחצן, טלטלן ודבר נחנק ורועד:

וירה! את טובה. את מסוגלה להבין ולהרגיש הרבה יותר ממה ששערתי קודם, סלחי לי… את מחויבה לסלח לאדם חולה… מבינה את, חולה! אני חולה, וירה!… אני אמלל וירה! סלחי לי…

תלתה בו עיניה, וכאלו התחילה חושדת כבר ומבינה, אלא שלא רצתה להאמין לעצמה. העבירה כפה על ראשו ואמרה:

– מה אסלח לך? איני מבינה… איזו מילודרמה!…

– אין זאת מילודרמה… איני יכול. חשבתי שזה לפי כחותי, שאוכל. וטעיתי. איני יכול, מבינה את…

– מה אינך יכול? – שאלה כבר בקול קר, נמוך. כיוצא מאיזה עמק.

– אינך רוצה להבין. איני יכול… זה אי אפשר, וירה! אני חשבתי… חשבתי…

– מה, מה חשב? – שאלה כבר בלשון נסתר ובקול יותר רם – הוא מתגעגע כבר לאשתו?

וירה! איני נוסע, אני נשאר פה. אני מוכרח לעשות ככה…

– נו, ילך לו מפה, אין רוחו נכונה בו. אני מבינה לו. ילך לו אל שרה שלו לישן.

וירה!

– אין אני וירה, אלא וירה גיראסימובנה. זאת אחת. והשנית – אני עיפה. שלום למר!

נפנתה אליו בשכמה ושחקה בצפוי־הניר של המנורה.

עמד ושתק.

שתקה אף היא, והאפילה עליו בצלה.

יצא בפסיעות חשאיות וכפוי־ראש.

– א, מר שפרנוב! – קראה מאחריו – אל נא יוסיף עוד פעם ללכת אל “גויות” בחצות־ליל מלוכלך ומטורף!

* *

… כשעבר דרך החדרים החשכים אל חדר־עבודתו נתקל ברצועת־אור כחולה ודקה שנשתרבבה מחדר־המטות דרך סדק־הדלת, ונפחד. משום מה עבר על רצועת אור זו על ראשי אצבעותיו ובזהירות של גנב. רצה להדליק נר ותמה למה שהגפרור מקפץ ומנתר על פני הפתילה ואין אשו נאחזת בה. כלום רועדות ידיו? ולמה, לכאורה, הן רועדות?… על השלחן הלבין רבוע של ניר. מכתב! בַּה! מאת ולודיה… מופלא! הלב נוקף והידים מתקשות לקרוע את המעטפה. מה היו לידיו הארורות? הרי שָלו ומרוגע, כל כך שלו ומרוגע הוא, ולמה הן רועדות כך?… הרי זה מעשה בולודיה, מעשה לא־שכיח! לא נהג לכתוב אליו, ופתאום… מופלא!

“… העקר, יקירי, לא מה שנתקבלתי שוב אל האוניברסיטה וחזרתי אל למודי כסדרם. אלא אותה המנוחה הפנימית, שווי־המשקל הפנימי, שכל־כך ערגתי אליהם ושקניתי אותם בשעה אחת. ידידי הטוב! מה שאני מכסה מאחרים, מאבותי, איני יכול להצפינו מפניך. אתה היהודי היחידי העצוב והגאה שאני מכיר. ומפני זה דוקא אליך רוצה אני לדבר על אודות עניני. הרי אתה מבין ש”העבריות" שלי לחצה עלי בכל כבדה… שמע נא לי, בקרבי שלוה שלמה ובטחון עז שלא חטאתי. אין לי להצטדק לפני מי. לך אני אומר: אני לא מכרתי איזו אמת קדושה, אומת־מולדת. כלום היו אי־אלו חוטים נפשיים שקשרו אותי אל עמי ושאני נתקתי אותם? ההיסטוריה של העם העברי, מסורותיו, ההוה שלו בכל היקפו, עם כל מלחמותיו ופרכוסיו הפנימיים, – מה ידעתי מכל אלה?… בגימנסיה למדוני דת־אל שלא אהבתיה ומהרתי לשכחה; מילדותי דברתי רוסית, חברי היו רוסים. עוד טל ילדותי רבץ על ראשי ואני חלמתי חלומות האגדות העממיות של הרוסים. הספרות הרוסית היא ערש נשמתי, – במה איני רוסי? אל ההוה הרוסי אני קשור בכמה וכמה נימים שבנפשי, את העבר הרוסי אני למדתי לדעת. ויודע הרבה יותר מהעבר העברי, – במה איני רוסי? לא טוב לעזוב את הנרדפים וללכת אל הרודפים? אחי רחימאי! אלו ישבתי לפחות שנה או שנתים בבולגריה, למשל, כי אז היה עם הבולגרים יותר קרוב אל לבי מעם ישראל, שבמקרה נמניתי עליו. בעם הבולגרים הרי הייתי מתענין לפחות ולומד לדעת אותו. לא, ידיד! שקר מכרתי, וקניתי אמת: את השלמות הרוחנית, את השלום הרוחני, הפנימי, מה שכל כך היה חסר לי אצלכם.

“בשעה שאני אומר “אצלכם”, נדמה לי שזה כל כך רחוק, רחוק מאחרי…”.

מעך, קמט את המכתב וזרקו אל הקרקע בעוית־של־תיעוב. תפש את ראשו בשתי ידיו והתחיל רץ אילך ואילך.

“הכרח העניינים!”

לא חשב כלום, מפני שהרבה מחשבות היו בלבו שנתבלבלו ונסתבכו זו בזו. לא הרגיש כלום, מפני שהרגשה אחת חזקה ושליטה כבשה את כולו, שטפה כזרם אלקטרוני את ישותו ובלבלה את הכרתו. משא גדול ונורא בכבדו יורד עליו במתינות ובודאיות אכזרית, ומפלט אין… איזו תהום־אשמנים פתחה לפניו את לועה, ושם בתוך גפרית וזפת רותחות, בתוך יסורי לא־אנוש מתהפכים בחבליהם כמה וכמה ולודיות, ניקות, אניוטות וארורות, ואברונינות… אף צִוחת כאב אחת לא תשמע אזנך מקרקעיתה של תהום זו. רק ידים קפוצות פשוטות אליך ברטט קונבולסיבי ושולחים לך בלשון אלמת את קללותיהן. ומתאוה אתה לצוח אל מי: “נוסו! המלטו על נפשותיכם!”…

הכרח הענינים!…

יורד לו אותו דבר כבד באטיותו האכזרית ובדואיות־המות שלו… הרי ישנה לה שם אותה עבריה, ואינה מרגישה בבעותי־המצב. אין נשימתה מתעכבת מפחד־הרגע. היותר מפחד בחיינו הוא מה שאין אנו יודעים פחד. חוששים לפוגרום שהיה צריך להיות, ואינם מרגישים באותו הפוגרום האיום והנורא, הפוגרום הנצחי, הכללי באומה העברית מדור דור, ושאין לו שום “הגנה עצמית”… חיי עם כאלה מה הם, חרפה? דראון־עולם? או עון פלילי מול החיים הדורשים חיים, מול העמים השואפים להתגדל, להתעלה ולהשתבח? או שמא אין עם זה אלא אסון, אסון, אסון שבא בהכרח־הענינים?

לא! חיים כאלה גם אסון, גם עון, גם חרפה הם!…

היבא איש שיפרוש לעיני העם הזה איזו פורפירית־מלכים, פורפוריות־העבר שלו, שתחרד נשמתו הימנה ותוצת כלה, נשמת הנסיך האמלל הזה? היהפכו סוף־סוף החיים האלה לאושר ולתהלה?…

ח־ח־ח! הכרח־הענינים... לאן ינוס, איך ינצל מקורה חשכה ונוראה זו שיורדת עליו ותפוצץ אותו? במה ילחם נגדה?

מה אמרה לו פעם אחת הדודה ורורה בדבר “ההגנה העצמית” “יירה בו בעצמו, זאת היא לפעמים ההגנה־העצמית היותר טובה”… עבריה חביבה ומסכנה־מסכנה!…

היכן הוא זה? כיצד לא עלה כל הזמן על דעתו לקחתו ולהתבונן בו. אקדח־נשים קטן ויפה! מה טמון על קרקע שפופרת נוצצת זו – פתרון המות או פתרון החיים?…

כלום דרך אחרת לחפש אין?

מה אמרה שוב אותה עבריה מסכנה: “בדרכים שונות הלכנו ועל שביל אחד נפגשנו”. הגבול היכן הוא? כלנו סובבים במעגל קסמים. לדלג אי־אפשר. להנצל צריך! היכן היא הדרך הרחבה והנאורה המובילה אל חרות־העם?… ערפל עלט אותה ואבדה מהם. צריך להזדרז ולעבור אל נתיב הצר, שמוביל אל חרותך אתה… חרות מחייך הפעוטים והכבדים…

נטל את אקדח הכסף והתחיל בודקו מכל צד…


קושטא־יפו.

תר“ע תרע”א.

1912


סוף.



  1. ביצירה זו יש מילים רבות שהן נדירות ואינן בשימוש כיום. כמו־כן פזורות ביצירה טעויות, בין טעויות כתיב ובין טעויות פיסוק. השתדלנו להישאר צמודים ככל האפשר למקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  2. “הושיבו האב והבת ביניהן” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  3. “על כנפי־הזו שלהן” – כך במקור. אולי הכוונה לכנפי־הזיו" (הערת פב"י).  ↩

  4. “והתחילה מדדה האצבעותיה” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  5. “מודה אני שאת ”שילוק“ אינו אוהבת” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  6. מילה מחוקה חלקית (הערת פב"י)  ↩

  7. “האקספלואטטרוים”– כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  8. “אלנו יכלתי לשוב אל חדרי” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  9. “”בעולמו של הפבריקון ליפשיץ“ – כך במקור, וכנראה צריך להיות ”באולמו" (הערת פב"י).  ↩

  10. “אשליך רקי!”  ↩

  11. “או שאמית” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  12. “ומרוזת־עצבים” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  13. “עסתנת” – מילה לא ברורה (הערת פב"י).  ↩

המלצות קוראים
תגיות