רקע
משה בילינסון
אידיאה וסירוסה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית חוגגת את יום מלאת עשר שנים לשלטונה בתנאים פּנימיים וחיצוניים קשים למדי. פּעוּלת הכוחות האַנטי־קוֹמוּניסטים בפנים רוּסיה כאילו התגבּרה דוקא בזמן האחרון, אם לדוּן על־פּי המשפּטים והעונשין. וחומר הדין אשר השלטון משתמש בו נגד העבריינים אינו מעיד על יתר־בטיחוּת אצל השליטים. חמוּר יותר המצב בפנים המפלגה השולטת עצמה. היא נמצאת עתה במשבר פּנימי אשר לא ידעה כמוהוּ מיום הוָסדה. יוצר המהפּכה, עוזריו הקרובים ביותר של אישיוּתה המרכזית – של לנין, מנהיגי האינטרנציונל הקומוּניסטי נרדפים עתה על־ידי המפלגה אשר בראשה עמדו בשעת הנצחון ותפיסת השלטון העליון במדינה. הם הוּכרזוּ לבוגדים ב„מפלגת לנין“, בו בזמן שהם מאשימים, מתוך עוז ותקיפוּת, את „יורשי לנין“ בסירוּס המהפּכה ותוצאותיה. על־ידי הפּולמוס הממוּשך שבין שני המחנות הללו, פּולמוס המלוּוה ברדיפות, נתגלתה תמוּנת המפלגה, כשיסודותיה העיקריים הולכים ומסתרסים. תמוּנה זו מעידה עדוּת נוספת כי התפּתחוּת הענינים ברוסיה, ביחוּד ההתפּתחוּת הכלכלית, הלכה בדרכים אחרות לגמרי מאשר חלמוּ על כך אותם החיילים – עובדי העיר והכפר – אשר בכוח פּגיונותיהם ניצחה המהפּכה האוקטובּרית. אף סיסמה אחת של המהפּכה הזאת לא התגשמה ברוּסיה הסוביטית: לא שלטון העם ולא שויון כלכלי, לא סוציאליזצית האדמה ולא סוציאליזצית החרושת והבּנקים, לא חופש אזרחי ולא שלום. הנסיון להגשים את הסיסמאות הללו נכשל, מתוך יסוּרים שאין לתארם, בתקוּפת הקוֹמוּניזם הצבאי. בשנים האחרונות ניכרת אמנם ברוּסיה תחית המשק, החרושת מתקרבת למצבה שמלפני המלחמה, האכר הולך ובונה שוּב את משקו, אך הרי כל זה נעשה בעיקר בעזרת הכוחות המתנגדים לאלה אשר עליהם היתה נשענה המהפּכה. וּכלפּי חוּץ – רוּסיה המועצתית, כשם שלא ידעה להיות הגורם לצדק בגמר מלחמת העולם, כך לא ידעה להיות גורם של השלום הבין־לאוּמי: הדיפּלוֹמאטיה שלה, הצבא שלה, כל האַתמוֹספרה של התכּוֹננוּת להתפּוצצוּת הבין־לאומית המזוּיינת, הנוצרת על ידה, כל אלה פּועלים כגורמי מלחמה לא פחות מאשר תאוַת השלטון והבצע של המדינות הבּוּרגניות. ההגבירה רוּסיה המועצתית את כוחה של תנועת הפּועלים בעולם? לא! יתר על כן: ההסתדרות הבין־לאומית שנוסדה על־ידי המפלגה הקומוניסטית הרוסית (הקומאינטרן) לא רק שלא ידעה לההפך למרכזה של תנוּעת השחרוּר הבין־לאוּמית, אלא נעשתה, להיפך, לגורם של פּירוּד והתפּוררוּת בתנוּעת הבין־לאוּמית. וּכשם שאין זה מקרה שביום חגוֹ מכתים השלטון הקומוּניסטי את טרוצקי בשם „בוגד“ כך לא מקרה הוא, כי אף אחת מן המפלגות הסוציאליסטיות – מפלגות אשר מיליוני פועלים הולכים לרגלן, אשר עשרות שנים של פּעוּלת שחרור, מאוּמצת ומסוּרה, מאחוריהן –לא ראתה אפשרוּת לבוא לרוּסיה ולהביא את ברכותיה ל„שלטון הפּועלים“.

וּמצד שני – שלטון זה אשר ימים מספּר של קיום ניבּאו לו, עומד וקיים עשר שנים ויש לחשוב שלא בידי הטרוריסטים ממחנה הצאר יעלה להפּילוֹ. השלטון הזה עמד בפני נסיונות קשים מאד – בפני רעב בפנים ושׂנאה מזוּיינת בחוּץ – והתגבר על כל המעצורים שעמדו על דרכו. יתר על כן: אם המוני הפּועלים המנוּסים במלחמתם מתרחקים מתורת הקוֹמוּניזם, מוסקבה האדוּמה חדלה להיות להם למופת, מה שהיתה עוד לפני 6–5 שנים, הרי לא חדלה התורה הזאת לשמש מופת קוסם בעיני הנוער האירופּי, ביחוד הנוער האינטלקטוּאַלי היוצא משׂדרות הבּוּרגנוּת הזעירה. ואין לכפור שבקרב העמים הנדכּאים, הסובלים מן הלחץ הפּוֹליטי והסוציאלי של מדינות אימפּריאליסטיות, פועל הסמל הסוביטי בקסם מיוחד.

כאן הסתירה – מצד אחד כשלון וּמפּלה, מצד שני נצחון וכוח ההשפּעה – אשר ההיסטוריון העתיד לבוא יצטרך לבארה, והוּא יטעה אם יחפּשׂ את הפּתרון בחוּלשתו של בן האדם, באדיקות ההמונים, בתאות השלטון או הבּצע, בבגידה. כמו בכל מהפּכה כך כל זה היה וישנו למדי במהפּכה האוקטוברית ובשלטון הסוביטי. ואוּלם לא כאן יש לחפּשׂ את הגורמים העיקריים של הסתירה הרוסית.

ביסוד התנועה המהפּכנית הרוסית אשר נמשכה כמאה שנים בטרם נפל שלטון הצאר, היה מוּנח, יותר מאשר בכל מהפּכה אחרת, רעיון הצדק, הצמאון לצדק הסוציאלי ולצדק הלאומי. מיליוני אכרים – והאדמה בידי בעלי האחוּזות, יותר ממאה עמים – והשלטון בידי אוּמה אחת. אלה הם שני הגורמים של המהפּכה הרוּסית, אשר לא יכלה להיות פוליטית בלבד או „רוּסית“ בלבד אלא מוּכרחה היתה להיות סוציאלית ולאומית ולהשיב לאכר את נחלתו וללאוּמים את שחרוּרם. וּבו בזמן לא עמדו בשוּרות הראשונות של המהפּכנים לא אכרים ולא באי־כוח הלאוּמים הקטנים אלא האינטליגנט והפּועל הרוסים. „קרקע“ המהפּכה היה באדמה לאכר ובחופש ללאום הנרדף. האידיאולוגיה של התנוּעה המהפּכנית היתה דמוֹקראטית, סוציאליסטית, פּאן־רוּסית. ודוקא משוּם שהתנועה היתה תלוּשה מהגורמים האובייקטיביים העיקריים של המהפּכה, היא נפלה בתקוּפת קרנסקי. השלטון הסובייטי – בסיסמאות שלו, בפּרוגרמה שלו – לא היה פחות תלוּש מן הקרקע המהפּכני מאשר זה שקדם לו. אולם בו בזמן שהמהפּכה הפבּרוּאַרית נלחמה – אם גם בלא יודעים – נגד הכוחות האובייקטיביים של המהפּכה, הרי השלטון הסוביטי נעשה – אם גם בלא יודעים – שליחם של הכוחות הללו. צעד אחרי צעד ויתר – לשם שמירת השלטון – לאכר, ללאוּמים הקטנים, אחר כך גם לכוחות הבּוּרגניים שקמוּ לתחיה. ומכאן הסתירה: אף אחת מן הסיסמאות שבשמן דגלה המפלגה הקומוּניסטית מיום היותה ובשמן עלתה לשלטון לא נתגשמה – ואולם האכר קיבל את נחלתו, הלאוּמים הקטנים את שׂפתם וחלק בשלטון, ואחדים מהם נקרעו מעל רוּסיה לגמרי.

ההכרזה על הסיסמאות עד היום הזה – והתרוקנותן הפּנימית, השמירה התקיפה על השלטון – והויתוּרים בעצם הענין, אלה ממלאים את עשר שנות שלטון המועצות ברוסיה. והסתירה הזאת מבארת את הסתירות שבמצבה של רוסיה, הפּנימי והבין־לאוּמי, היא מבארת את המלחמה הפּנימית במפלגה הקומוּניסטית, את התסיסות הבלתי פוסקות ביסודות השלטון, את היחס השונה למועצות מצד הפּועל המאורגן בעולם וּמצד הנוער הגרמני והפּולני או הסיני וההוֹדי. בו ברגע שהמפלגה הקומוּניסטית הרוסית ויתרה על תוכן סיסמאותיה ונלחמה על שלטונה בלבד – הונח השקר בקיומה, שקר המתבטא בכל פרט וּפרט של חיי המדינה. המפלגה לוחמת –בפּרוגראמה – נגד המשטר הקאפּיטאליסטי וקוראת את אזרחי המדינה – למעשה – להגביר את הרכוּש הפּרטי, מאמצת את האכר בבנין משקו, את בעל הכסף בבנין החרושת, רודפת אחרי ההון הזר, כדי למסור לו את אוצרות רוסיה; היא מוחה נגד הריגת סאקוֹ וּואנצטי וכל יום מביא ידיעות על המתת מתנגדיה הפּוליטיים; היא מכריזה על איחוּד הכוחות המהפּכניים והיא מכניסה פּירוד במחנה השחרור; היא דוגלת בשם בין־לאומיות מוחלטת ומשעבדת את תנועת הלאוּמים האחרים לפוליטיקה החיצונית של רוּסיה; היא לועגת ל„חופש הדמוקראטי“ משוּם ששלטון הקאפּיטאליזם מזייף את הדמוֹקראטיה, והבחירות למועצות שהיא ערכה הן התעללוּת בהמוני העם. היא דורשת מהינדנבּוּרג שישחרר ביום הוּלדתוֹ את כל הקומוּניסטים, וּביום חגה היא מפרסמת חנינה אשר כל מתנגדיה הפּוליטיים מוּצאים ממנה. בעד שמירת הסיסמאות המהפּכניות אשר התרוקנו מתכנן משלמת רוסיה בשלטון שאיננוּ רק שלטון של דיכוּי בלבד, אלא גם שלטון השקר והצביעוּת.

ביסוד המהפּכה הרוסית היתה מונחת אידיאָה גדולה – צדק סוציאלי ולאוּמי –אדמה לעובד, שחרור הלאוּמים. הגשמת המהפּכה נעשתה על־ידי שלטון אשר סירס את האידיאה, הכתים אותה על־ידי דיכוּי ושקר. מה שהמפלגה הקומוּניסטית חושבת לנצחונה הגדול ביותר – תפיסת השלטון בכוח – היה למפּלה הגדולה ביותר של האידיאה. מי שרואה לאידיאה – כורע ברך לפני גדלה, מי שרואה את השלטון – פּונה עורף להשפּלת האדם שביסודו. ההיסטוריון העתיד לבוא לא יבין את הסתירה הרוסית וכל התפּתחוּתה והשתלשלוּתה, אם לא יפריד בין התנוּעה המהפּכנית הרוסית והאידיאה של המהפּכה הרוסית ובין השלטון של המפלגה הקומוּניסטית.


“דבר“, י”ב חשון תרפ"ח (7.11.1927)

המלצות קוראים
תגיות