א

בבוקר חורף עבות ב־14/26 לדצמבּר שנת 1825 היתה פּטרבּוּרג הבּירה עֵדה למראה תמוה. היום הזה נועד להיות יום שבוּעת האמוּנים לקיסר החדש, הלא הוא ניקוֹלאי הראשון.

בתנאים מיוּחדים קצת חלה הכתרתו של ניקולאי. שלושה שבוּעות קודם לכן מת מיתה חטוּפה והרחק מעיר הבּירה (בטאגאנרוֹג) המלך אלכּסנדר הראשון. את הכסא ירש אחי המנוח קוֹנסטאנטין (בנים מאשתו לא היו לאלכּסנדר), והצבא נשבּע לעבדוֹ באמוּנה. אך בעיר הבירה נמצאה עד מהרה צוָאתו של אלכּסנדר, אשר על פּיה הנחיל המלך את המלוּכה לאחיו הצעיר ניקולאי, וזכוּתו של קוֹנסטאנטין שהיה גדול ממנוּ בשנים, נתקפּחה. על מציאות הצוָאה הזוֹ ידעו רק אלכּסנדר וקוֹנסטאנטין, וּמן ההכרח היה עתה, בצאת הצוָאה לאור עולם, להפר את השבוּעה הקודמת וּלהשבּיע את העם שבוּעת־אוֹמן למלך אחר. התהפוּכה הזאת עוררה תסיסה בקרב ההמון. עשרות מספּר של שׂרי צבא אשר בחיל המשמר בפּטרבּוּרג הבּירה, במקום להשביע את החיילים שלהם בקסרקטין שבוּעת־אמוּנים לניקולאי המלך, הוציאוּם החוּצה אל מגרש הסֶנאט. כאן התיצבו החיילים בשוּרות של ריבוּע. אל החיילים ושׂרי־הצבא הללו (בסך־הכל, כך כתבו אז, אלף נפש) נספחוּ עוד עשרות אזרחים.

כאן נקהלו החיילים (השעה היתה 9 בבוקר) וסרבו להשבע למלך, ונשארו עומדים על עמדם בצוּרת הריבוּע, מחכים, איך יפּול דבר. השלטונות הצבאיים ובאי־כוח הדת בהפצרותיהם נלאו להשיב את הצבא מהחלטתו, וּבראותם כי לא יוכלו לו – החליטוּ לשים קץ למרד מעומד זה. ולשעה החמישית לעת ערב נצטווּ הצבאות שלומי אמוּני המלך לירות במקלעות אל המורדים. לאחר יריות אחדות דוּכא המרד. ובלילה ההוא החלו החיפוּשים והמאסרים של מנהיגי המרד. לא קשה היתה החקירה והדרישה. מחמת כתבי הדלטוריה המפורטים שנמצאו בין ניירות אלכּסנדר הראשון, אשר בהם סוּפר על חברה חשאית אשר מטרתה להפּיל את המשטר הממלכתי הקיים, גילוּ את עקבות המרד, כי צורפו אליהם גם רשימות מפורטות של שמות המשתתפים בחברה חשאית זוֹ. וכשמקץ שבועיים ימים לאחר המרד „המעוּמד“ בפטרבּוּרג נעשה בפלך צ’רניגוב נסיון חדש של התקוממוּת צבאית (שוּב בהנהגת שׂרי הצבא) נתחוור הדבר לממשלה, כי יד אחת בכל המאורעות הללו. אסירי צ’רניגוב הוּבאוּ לפטרבּוּרג ונחבשו במבצר פּטרוֹפּאבלוֹבסק, מקום שם ישבו כבר חבוּשים מנהיגי המרד במגרש הסנאט וכוּלם יחד העמדו למשפּט. כל 121 הנפשות נידונו למיתה – מי בתליה וּמי „בריסוק אברים“. ופסק־הדין היה מוסיף לאמור: „וימחה שמם מספר הרשימות כמשפט הבוגדים, לא צלב ולא ציוּן אחר, כמנהג הקבוּרה הנוצרית, בלתי אם על עמוּד־תליה יוּקעוּ ודראוֹן עולם לשמותיהם“. כך גזר בית המשפּט, ואולם ניקולאי המלך המתיק את הדין. להורג הוּצאוּ רק חמשת „הקושרים“, הלא הם פֶסטֶל, רילֵיֶיב, מוּראביוֹב־אַפּוֹסטוֹל, בֶּסטוּזֶ’ב־ריוּמין וקאַכוֹבסקי וּבמקום ריסוּק אברים – תליה.

פּסק־הדין הוּצא לפועל באחד הלילות הלבנים של קיץ פּטרבּוּרג, אור ל־13 ביוּלי 1826 במבצר פּטרוֹפאבלוֹבסק. שאר האסירים הגלו לעבודת פּרך לירכתי סיבּיר, ומהם הוּחזרו השׂרידים היחידים אשר רק בדרך נס נשארו בחיים לאחר שלושים שנה, בהכריז אלכּסנדר השני חנינה לפושעים לכבוד יום הכתרתו. בדברי ימי רוּסיה נודעו מאורעות פּטרבּוּרג שחלו ב־14/26 בדצמבּר שנת 1825 בשם „מרד הדקאבּריסטים“.

ב

ל"ה שנה לפני פרוֹץ המרד המעוּמד חל בפטרבּוּרג הבירה מאורע אשר כמעט לא הוּשׂם אליו לב, ורק מעיני הבולשת של יֶקאטרינה השניה לא נעלם. היא היתה הראשונה אשר נתנה את עינה בספר מוּזר אחד אשר שם כשר בתכלית היה לו, והוא „מסע מפּטרבּוּרג למוֹסקבה“. בשער הספר נרשם שמו של המחבּר (ראדישצ’ב) והוא לא נודע עד אז למטוֹב ועד רע. הספר לא נשׂא חן בעיני הבּוֹלשת – ויצא דינו להיות מוּחרם בחינת מוּקצה מחמת סכנה. בחירום־דמלכוּת הוּטל גם המחבּר שנשלח תחילה, כמשפּט כל האסירים מסוּג זה, למבצר פּטרופּאבלוֹבסק ואחר־כך – לסיבּיר. הספר הזה, זה כתב־המלחמה הפּוליטי הראשון נגד הצאריוּת ונגד „שעבּוּד האכרים“, נגנז לימים רבים. ורק כעבור יותר ממאה שנה (בשנת 1905), יצאה מהדוּרתו השניה שנתפּשטה ברבים. ואולם עוד לא נבראה בעולם בולשת כל־יכולה ואין בכוח שוּם גניזה ושוּם החרמה לבער את הספרים כליל. ובאמת, ספרים אחדים נתגלגלו בכל זאת לידי הקוראים גם אז. בספר היה פסוּק כזה: „הבטתי סביבותי ותדאב נפשי למראה העינויים שבני אדם מתענים בהם, ואראה, כי סבלות האדם – מידי אדם המה“. בפסוק זה הניח ראדישצ’ב בלי־משׂים יסוד לאחד החזיונות המצוּיינים והאורגינאליים אשר בדברי ימי רוּסיה במאה התשע־עשרה – הוא הניח את היסוד ל„אוֹרדן האבירים“ שנוצר בקרב האינטליגנציה הרוסית, אוֹרדן שפסוק זה היה לו לסמל אמוּנתו ולנימוק המניע בכל פּעוּלתו הציבורית, אוֹרדן אשר הנחיל מדור לדור כסגוּלת־הירושות את מצות ההשתפוּת בצער האנושי ואת היעוּד לאסור מלחמה בו.

ה„סאמוֹדֶרז’אביה“,¹ וּפּטר הגדול המסמל אותה, רעצו את ההוי העבדוּתי פּאטריאַרכלי ששׂרר ברוסיה משנים קדמוניות. בתמימות־הודו סבר פּטר שיצלח בידו לבנות הוי חדש על־פּי פקוּדה שתצא מפּיו השליט ולקחת מאירופּה רק את הרצוּי לו, מה שעלוּל להגדיל את כוחו ולהאדיר את שׂררתו. ואוּלם דרך „החלון שקרע לאירופּה“ נכנסו לרוּסיה לא רק חוּקים חדשים, ארגוּן צבאי חדש וסידוּר צי חדש, לא רק אַדמיניסטראציה חדשה ותלבושת חדשה, לא רק „מדע ואמנות“ – עוד דבר מה חדר דרך הצוהר הפּתוּח הזה. מקץ שנה לאחר כיבוּש בּאסטיליה נכתב הספר „מסע מפּטרבּוּרג למוסקבה“. ה„סאמוֹדרז’אביה“ בשאיפותיה לביצורה בבלי־דעת חפרה קבר לעצמה.

ואוּלם בחצר המלכוּת הנהדרת והשטוּפה בזמה, חצר יֶקאטרינה הגדולה, רק מעטים השׂיגוּ, מהוּ הספר הזה. ומחוּץ „לחצר“ רק מתי מספּר יכלוּ לקרוא אותו, ומה גם להבינו. צריך היה שיקום דור שני, דור אשר מאחורי גבּוֹ היתה המהפּכה הצרפתית, דור אשר בעצם עניו ראה את האֶפּוֹפּיה הנפּוֹליוֹנית, את המרד בניאַפּוֹל, את המהפּכה בספרד, את ההתקוממוּת ביון, דור אשר נתחנך באַתמוֹספרה של קושרי קשר ושל חברות חשאיות, של כל אלה „הבונים החפשים“, הקארבּוֹנארים, הטוּגֶנדבּוּנדים, אשר אירופּה היתה מלאה אותם בראשית המאה התשע־עשרה. ודרך „חלונו“ שלח פּטר חדר כל זה אל רוּסיה אם גם קרעים קרעים. את התסיסה האירופּית, את כל הערבוּביה הזאת של המיסטיוּת, הליבּראליוּת, הרוֹמאנטיוּת אשר בקרבן עוד התרוננו הדי הסערה הצרפתית, את זו ההתפּרצוּת של הרגש הפּאטריוֹטי והלאוּמי שהתגבר ביחוד בגרמניה ובאיטליה מחמת שעבּוּד נפּוליון, – את כל התסיסה האירופּית הזו ראו אחדים מבני רוּסיה בעצם עיניהם, וביחוּד שׂרי הצבא הרוסים, אשר עברו בראש הגייסות מעוטרי הנצחון את כל אירופּה עד פּאריס ועד בכלל. ראו – וחזרו לביתם, לרוסיה, לארץ העבדוּת הפּוליטית ושעבּוּד האכרים. שבוּ – והתפּרצוּ. „הנפש אשר דאבה מסבלות האדם“, נפש ראדישצ’ב, הנצה את ראשוני נצניה.

ג

בשוב צבא אלכּסנדר לרוּסיה בשנת 1815 – ציפה כל העולם לראות, מה יעשה האימפּראטור שנתפּרסם שמו בתור משחררה של אירופּה. אלכּסנדר הפקיר את רוּסיה בידי סרדיוט אשר זכר אכזריוּתו ופראותו שמוּר היה גם בלב הדורות שבאו אחריו. וכשהחל סרדיוט זה, אַראַקצ’ייב שמוֹ, להשׂתרר בארץ בזרועו הנטוּיה ולרדות בה, כאדם הרודה באחוּזתו – נוצרה ב־1817 החברה החשאית הראשונה בשם „ברית הגאוּלה“. החבוּרה נתפּרדה עד מהרה ובמקומה נוסדה „ברית החסד“ – בנוּסח הטוּגנדבּוּנד בגרמני. גם חברה זו לא האריכה ימים, והמרד שחל בדצמבּר הוּכן על־ידי אחרים – על־ידי „אגוּדת הצפון“ שמרכזה היה בפטרבּוּרג, ו„אגוּדת הדרום“ שמרכזה היה בטולצ’ין, פּלך קיוב, מקום שם חנה הצבא שבראשו עמד מנהיג „אגוּדת הדרום“, הלא הוא פסטל, האישיוּת המוּבהקת אשר בין הדקאבּריסטים. בראש „אגוּדת הצפון“ ניצב אחד הציביליים המעטים, הלא הוא המשורר רילייֶב. שתי האגוּדות היו קשוּרות זוֹ בזוֹ ולא אחת דוּבר על התאַחדוּת ויצירת ברית אחת.

חברי שתי האגוּדות היו בבוּאת דורם ובני חוגם הסוציאלי. הם קראו את כל הספרים (ביחוּד בצרפתית) אשר ביטאו את המחשבה הפּוליטית והסוציאלית של אירופּה המערבית בימים ההם. ואוּלם הם עצמם היו שרוּיים בסביבה משוללת כל חינוּך ומסורת ציבוּריים. הם אהבו את רוּסיה ואת העם הרוּסי אהבה רבּה, וכוּלם, מלבד מעטים מאד, היו שייכים למעמדות הגבוהים ביותר, לאצילות הטיטוּלארית בעלת הזכוּיות היתרות. רבים מהם היו גם קרובים מאד למלכוּת. ואם זכרו דבר־מה בעברה של רוּסיה שיהא דומה למה שרצוּ לחולל – הרי הן „מהפכות החצר“ (רצח פּטר השלישי על־ידי מאהבי אשתו יֶקאטרינה השניה, רצח פּאבל הראשון שבוצע אם לא בהשתתפוּתו, הנה מכל מקום, ברצונו של בנו יורש העצר אלכּסנדר הראשון). ועוד זאת: כל הדקאבּריסטים, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, היו צעירים לימים מאד מאד – מבני ט“ז עד בני כ”ח. ולפיכך, אילו היו שואלים אותם, מה הם רוצים בעצם – היו כולם עונים, מלבד שנים־שלשה מהם, בדברים סתמיים על חירוּתה של רוּסיה ועל אושר העם. ודי היה בדברים סתמיים אלה כדי להלהיבם. איש לא השתדל להפיח איזה תוכן ממשי במלים יקרות אלה. רק שנים מן הדקאבּריסטים – מוּראביוֹב מאגוּדת הצפון ופּסטל מאגוּדת הדרום – ניסו לתאר את צביונה של רוסיה לעתיד לבוא וכתבו מעין חזון לעתיד לבוא זה – כל אחד לפי תפיסתו הוא. הצביון הפּוליטי של התכניות הללו שונה זה מזה תכלית שינוּי. ועצם העוּבדה של אפשרוּת עבודה משוּתפת בין דעות מהוּפכות זוֹ מזוֹ, מן הקצה אל הקצה ממש, מעיד על אי־הבּגרוּת של המחשבה הפּוליטית בקרב הדקאבּריסטים.

לפי תכניתו של מוּראביוֹב צריכה רוּסיה להשאר מוֹנארכיה, אבל בצמצוּם שלטונה. את זכוּת השלטון מקבלים מלבד הצאר, גם האצילים. וזכוּיות שאר המעמדות אם כי הורחבו קצת נשארו בכל זאת מקופחות מאד־מאד. האכרים משתחררים משעבּוּד, אך קרקע אין ניתן להם. הקרקע נשאר בידי האצילים. רוסיה מחוּלקת לכמה מחוזות המקבלים אבטונומיה רחבה.

לפי תכניתו של פּסטל נהפּכת רוּסיה לרפּוּבּליקה המתנהלת בצוּרת שלטון מרוכז מאד. רפּוּבּליקה בעלת לשון אחת, אמוּנה אחת ותרבוּת אחת. לשם האידיאַל היעקובּוני הזה מוּכן היה פֶסטל לוַתּר על הלאוּמים שאינם רוּסים וצידד בזכוּת פּירוּדה של פּולין להיותה ממשלה עומדת ברשוּת עצמה.² בשאלות הסוציאליות הרחיק פסטל ללכת מחברו מוראביוב. הוא הציע להעביר את המעמדות לחלוּטין, להכריז על שיווּי זכוּיות, לבטל את השעבּוּד של האכרים, להלאים חלק גדול מן הקרקע ולחלקו בין העובדים לפי הפּרינציפּ של עבודה עצמית, אך בתכניות הללו התענינו, כאמור, רק מעטים מאד אפילו מקרב הדקאבּריסטים.

אילו היו שואלים אותם, באיזו דרך תיכּוֹן רוסיה „המשוּחררת“ והיאך צריך לבצע את הדבר, והיו התשוּבות שונות ונבדלות זוֹ מזוֹ. אלה היו מציעים – מהפּכה בחצר המלכוּת (לאסור את המלך, להרוג אותו ואת כל משפּחתו), מהפּכה צבאית (הסתערוּת על בית המלך), הכרזת דיקטאטוּרה, הכרזת רפּוּבּליקה או מונארכיה חדשה. רבים מן הדקאבּריסטים לא חדלו מהאמין עד יומם האחרון, כי סוף סוף יצליחו להסב את לבו של אלכּסנדר ולהטותו על צדם, ועל־ידי כך יצליחו להתקין מלמעלה את הרפורמות הרצוּיות להם, בסיוּעו של השלטון ה„סאמוֹדרז’אבי“. אפילו לאחר דיכוּי המרד לא אָבדה תקותם, שסוף התשועה לבוא מן הצאר, וכתבו מן המבצר כל מיני תזכירים מפורטים לניקולאי, שבהם השתדלו להוכיח לו, כי טובת רוּסיה דורשת ממנוּ להגשים את תכניותיהם. ומאידך גיסא – ה„קטיכיזיס“ של סרגי מוראביוב, אחת התעוּדות הפּוליטיות המענינות שנשארו מתקוּפת הדקאבּריסטים, חדור כולו אַנארכיות נוצרית מיוּחדת במינה, שיש בה משהו מן התפיסה הקאתולית: „מלך אחד בשמים ובארץ – ישו. תיכּוֹן ממשלתו“.

דבר אחד היה משוּתף לכל תכניות הדקאבּריסטים: המרד, אמנם, לטובת העם הוא, אך הגשמתו צריכה להיות בלי השתתפוּתו – או נכון מזה: בלי שישתתף העם ביודעים במרד זה. הדקאבּריסטים לא האמינו בעם. ולפיכך השתדלו לספּח אל קהלם, ככל האפשר, אנשי שלטון, ועל הכל השליכו את יהבם על המשמעת הצבאית. ואם המשמעת לא תעמוד להם – הוּצע להוביל את החיילים אל בתי־המרזח, להשקותם יין ובאותות הדת להנחותם אל בית המלך. הוּצע להפיץ שמוּעות כוזבות על צוָאתו של אלכּסנדר, שיש בה, כביכול, כל מיני הנחות לחיילים ואשר השלטון בידם מצפינים את הדבר מן העם. הוּצע לרצוח את נפש קונסטאנטין, אחיו בכורו של ניקולאי, ולהגיד לעם שהרוצח נשלח לבצע את הדבר מטעם ניקולאי ועל־ידי כך לנצל את רגשות הנאמנות של העם אל בית המלך לשם המטרה של הדקאבּריסטים, ובתכניות מעוּרפּלות כאלה הצטמצמו בשעת הכנת המרד. הקושרים לא ידעו, מה לעשות, איך לפעול, על מי ועל מה יש להם לסמוך – ולא במקרה היתה עמידתם במגרש הסֶנאט פאסיבית ונבוכה. שהרי גם עצם המרד נועד כמו באקראי, מבלי שיהא איזה רצון קבוּע מפעם בו, מבלי שתוּרגש איזו הכרה צלוּלה מצד הקושרים עצמם. יותר מדי נוחה היתה ההזדמנות – וכיצד יחמיצוה. ואלמלא המבוכה שבאה לרגל הצוָאה הסודית של אלכּסנדר המלך – מי יודע, אפשר לא היו הקושרים מעיזים לצאת במרד גלוּי גם בעלות הקיסר ניקולאי לכסא המלוכה, כשם שלא העיזו לעשות זאת בכל ימי שלטונו של אחיו בכורו.

ד

וּבכן: לא היו לדקאבּריסטים לא אידיאל פוליטי וסוציאלי מסוּים ואפילו לא תכנית פּעולות. ואף על פי כן מילאו „בכורות המהפּכה הרוסית“ הללו תפקיד עצום־ערך בשלשלת המעשים הרבוֹלוּציוניים שהשתלשלה ברוסיה במאה שלאחר כך. זה היה דור ראשון ברוסיה אשר היה „שכּוֹר מרעיון החירוּת“, זה היה דור ראשון ברוסיה אשר נתן גוּפו ונפשו קודש לאידיאה זו. הם לא היו מעונינים במהפּכה – אדרבה, הדר הדירו עצמם בעצם עלוּמיהם מכל העושר, מכל הרוָחה וה„תכלית“, הם פּנו עורף לקאריֶרה המזהירה שרמזה להם. ובשעה שהלכו למגרש הסנאט ידע הרוב נאמנה, כי לא ידם תהא על העליונה במשׂחק זה, כי לא הם יעטרו את כתר הנצחון. אי אפשר היה להם שלא ירגישו את כל עומק הטראגיוּת של בדידוּתם בתוך החברה הרוסית אשר בימים ההם. את הנימוּק ומשׂאת הנפש אשר הניעום ללכת הצליח מנהיגם, המשורר רילייֶב, לנסח בצמצוּם של פסוּק אחד: „ידעתי כי אבוֹד נאבד, אך ‘כזה ראֵה וקדש’ ישאר לרבים אחרינו“.

אחד המעוּלים שבקרב הדקאבּריסטים, אוֹבּוֹלינסקי, ענה על כל היסוּסי חבריו באור לי"ד בדצמבר: „ידעתי, כי מוֹת נוּמת, אך מיתת־כבוד היא לנו“. דקאבּריסט אחד, וּשמו בּאטינקוב, אשר השתתפוּתו במרד זה עלתה לו בעשרים שנה של ישיבת בודד בבית האסורים, אמר בשעת החקירה והדרישה: „האגוּדה החשאית הכילה בתוכה אנשים אשר יהיו תמיד תפארתה של רוּסיה“. מטרת ההתנקשוּת לא היה ענין של מה בכך. הכוָנה היתה: אם לא לכבוש זכוּיות לעם, הרי, מכל מקום, להתחיל במלחמה בין זכוּיות העם וזכוּיות הסאמוֹדרז’אביה; אם לא להצליח, הרי, לפחות, להנחיל לדורות זכרון־עולם. איש לא רדף בצע כאן. ההתנקשוּת ב־14 לדצמבר לא מהוּמה היתה, כי אם נסיון ראשון לחולל מהפּכה פּוליטית ברוּסיה. כמיעוּט מספּר האנשים אשר החלו בנסיון, כן רבּה תפאַרתם, כי אם מחמת יחס הכוחות וחוסר באנשים המוּכנים להקדיש עצמם למפעל זה לא היה קולה של החירוּת מנסר אלא שעות מספּר, הנה אף על פי כן „גם זו לטובה“.

קומץ האנשים הללו אשר קפאו מצנה מחמת עמידה של שמונה שעות רצוּפות ביום דצמבר, יום קור וכפור, במגרש הסנאט, ואשר הוּצאו אחר כך לתליה או הגלוּ לארץ גזירה – הערו את נפשם לשם קרבן – וגם לשם כפיה: והיה אם תצלח דרכם והעמיסו אז את רצונם על העם הרוסי כוּלו – ובזה ובזו היו הם הראשונים – ראשונים לתפארת המהפּכה הרוסית, ראשונים לסתירותיה הטראגיות.

ולא נתבּדוּ. אמנם, באותה שעה נראו בעיני כל כמנוּצחים. ולא רק על־ידי תותחי ניקולאי. גם הסביבה אשר ממנה יצאוּ החרימתם ובזה להם. ביום האָסר הנסיך סרגי וולקונסקי באזיקים להשתלח לירכתי סיבּיר רקדה אמו עם נקוֹלאי את ריקוּד הפּולונז במשתה המלך. ואשר ליחס העם אליהם – הנה אין לנו אלא עדוּת אחת: שיחת יושבי קרנות בשוּק הפּטרבּוּרגי ביום התּלוֹת חמשת הדקאבּריסטים:

– „הנה גם את האדונים לתלות החלו ולעבודת פּרך שלוֹח ישולחו. חבל, כי לא תלוּ על עץ את כוּלם. אילו הלקו, למצער, אחד מהם בשוט והיו גם המה כאחד ממנו. אך אם ירחק ואם לא ירחק היום, עוד תעבור גם עליהם הכוס“.

וּמשורר, אפילו משורר, כתב עליהם:

הָהּ, חַלְלֵי מַחְשֶׁבֶת הַשִּׁגָּעוֹן,

יַחֵל יִחַלְתֶּם בְּוַדַּאי,

כִּי לְהַנְתִּיךְ אֶת צִיר הַנֵּצַח

דְּמֵיכֶם יִשְׂפֹּקוּ לְמַדַּי?

כְּבָר נְשִׁימַת בַּרְזֶל חֹרֶף

עַל הֹר־הַקֶּרַח תִּנָּשֵׂא –

וְלֹא נוֹדְעוּ עוֹד עִקְּבֵיכֶם…

(טיוטצ’ב)

אך טיוטצ’ב נתבּדה. משורר אחר, בלי ספק נבואי יותר, כתב עליהם כעל „גבּוֹרים טהורי־לב“ וידע לזמר להם:

כִּי לֹא יַעֲלֶה בַתֹּהוּ פֹּעַל עִצְּבוֹנְכֶם

וְכִלְיוֹן הָרוּחַ הַמַּרְקִיעַ.

(פושקין)

„בעודי ילד בן י"ד (כך כתב בזיכרונותיו הרצן, בן הדור שבא אחריהם) תעיתי בתוך ההמון הרב, והשעה שעת תפילת־„הגומל“ לכבוד ניקולאי הראשון שניצל מסכנה. וכאן לפני „העמוּד“ שנתגאל בתפילה המלוּכלכה מדם, נשבעתי לנקום את נקמת דם הנקיים וחייבתי עצמי למלחמה נגד העריץ הזה, נגד ה„עמוּד“ הזה ונגד התותחים הללו“.

וּבהוציא הרצן לאור בלונדון את „כוכב הציר“, זה הראשון למכתבי העת הרוּסיים החפשים, עיטר את השער בעיטוּרי־תבליט של חמשה ראשים, חמשת הדקאבּריסטים שנהרגו על קידוּש החירוּת.

אכן, נודעו עקבותיהם!

מוסף ל„דבר“, כ“א שבט תרפ”ו (5.2.1926)

אַלכּסַנדר איבאנוֹביץ הרצן, מחבּר המַסה „רוֹבּרט אוון“, נולד בּמוֹסקבה בשנת 1812 במשפּחה רוּסית של בעל־אחוּזה עשיר. את מהלכי־הרוח הראשונים של אירוֹפּה החדשה, של אירופּה אשר עברה כבר את כּוּר המהפּכה הצרפתית ואת כל פּרשת־נפּוֹליון, הביאו לרוסיה המשועבדת חילוֹתיו של אלכּסנדר I, אשר שבוּ ממסע הנצחון לפּאריס. בימי ילדוּתוֹ של הרצן החל כּבר להתהווֹת אותו סוג מיוחד של אנשים מרוּסיה אשר העמיס על שכמוֹ את סבל המלחמה בעד הוצאַת האכּרים משעבוּדם ובעד שחרוּרה של רוּסיה, אותו „לגיון הנדיבים“ של האינטליגנציה הרוּסית, אשר יצר ספרות הוּמאנית יקרה ואשר היה נכון להקריב קרבּנוֹת בכדי לכפּר בּהם על חטא אבותיהם העריצים אשר חטאו כלפי העם המעוּנה. הרצן, אשר עמד להיות בקרב הימים אחד מגדולי מנהיגיה ודבּריה של אינטליגנציה זו, אוּלי גם החשוּב בּהם, היה קורא עוד בהיוֹתוֹ נער את ספריהם של ראדישצ’ב ונוֹביקוֹב שהיו מוחרמים מטעם הממשלה. לאזני הנער הרצן הגיעה כבר השמוּעה על אודות הקרבּנות הראשונים של מלחמה זו – על אלה שהשתתפוּ במרד דצמבּר 1825, אשר הועלוּ לתליה במבצר הפּטרוֹפּאבלוֹבי או עוּנוּ בגלוּת סיבּיר. מופת־גיבּוֹרים זה הפליא והרהיב את לב־הנער בן הארבע־עשׂרה והוא נדר נדר – להמשיך בּלי הפסק מלחמה זו בעריצוּת עד חרמה. ואמנם, ברדתוֹ לקבר היתה לו זכוּת גמוּרה להעיד על עצמו, כי הוא לא חילל מעולם את שבועתוֹ זאת, את שבוּעת־הילד התמימה.

בהיותו בעל השׂכּלה רחבה ומקיפה, סופר מחונן, נואם מזהיר ונעים־שׂיחה התהלך הרצן ברוּסיה בין חוּגי האינטליגנציה המתקדמת והיה רֵע לבֶּלינסקי, לגראנוֹבסקי, לסטאנקביץ ולבּאקוּנין. לאחר שנאסר פּעם וּשניה ושוּלח מעיר מוֹלדתוֹ – על כי נתגלה בו „שׂכל נלהב“ ועל כי נתבּרר מתוך מכתביו שהוּא הנהוּ „עז־רוּח וחפשי בדעות, איש המסַכּן את שלום החברה“ (כה תיארה אותו הבּוֹלשת) – הוא עוזב בשנת 1847 את רוּסיה. הסוֹציאליזם הצרפתי, זה המטושטש, אמנם, במקצת, אם כי הוּמאני למאוד, כמעט דתי באופן תפיסתו את מטרתו, – הסוציאליזם של סֶן־סימוֹן, של לֶרוּ וּפוּריֶה היה כבר באותם הימים לדבר ה„אני מאמין“ שלוֹ; בעצם היה הוּא, יחד עם בּלינסקי, הסוציאליסט הרוּסי הראשון. לבּוֹ נשׂאהוּ אל צרפת הברוּכה, אשר אבני רחובותיה ספגו לתוכן את דם גיבּוֹרי־החופש, אשר לא ידעה את העריצוּת של הבּוֹלשת ואת קלון־העבדוּת של רוּסיה הניקולאיִת. הוּא לא זכה לשוב עוד לארץ־מוֹלדתוֹ. גולה מרצונו הטוב, כה יִדוֹד עד סוף ימיו על פּני איטליה ושוציה, על פּני צרפת ואנגליה. למען כּבוֹד האָדם שבּוֹ, למען האפשרוּת לחשוב כּנפשוֹ ולדבּר את אשר עם לבּוֹ, הסתלק מחיים ב„מכוֹרה“.

השנה הראשונה להיותו בחוץ־לארץ – היתה שנה נוֹראָה ונשׂגבה יחד. סוּפת־מהפּכוֹת, שדוּגמתה לא היתה עוד, נישׂאָה בשנת 1848 ועברה על פּני כל אירוֹפּה הקוֹנטיננטאלית והשאירה אחריה כעבוֹר שנה־שנתיים רק קוּבּעת לזכר – בּכל אופן כּה נראוּ אז פּני־הנדברים לאנשי התקוּפה ההיא. שנות הריאַקציה היוּ שנים קשות להרצן, קשות – גם במוּבן החברתי, גם במובן הפרטי (בשנת 1851 מתו עליו אמו, אשתו ובנו). הוא בא לאירופּה, ביחוד לצרפת, כּבוֹא אל מולדתו הרוחנית; הוּא קיוָה למצוא כאן גם חירוּת אמיתית, גם פתרון, „או, לפחות, נסיון לפתור“ את השאלה הסוציאלית. אכזבות קשות השׂיגוּהוּ.

בשנות ה־50 אנו מוֹצאים את הרצן והוא אינו מאמין עוד ב„חירוּתם“ של הליבראלים והדמוקראטים. ה„רפּוּבּליקה“ – זו המלה הקדושה בתקופת מוסקבה – איבדה עתה כל ערך בעיניו. העדר החירוּת הפּנימית אצל החברה הבוּרגנית, פחדה של זו מפני המחשבה העקבית והנוֹעזה, צרוּתה הרוּחנית והנפשית, השתעבדוּתה למשפּטים קדוּמים ולדת של פוּלחן אלילי, העלָאָתה את ה„סדר“ הסוציאלי, כלומר את העבדוּת הסוציאלית, למדרגת אלוֹהוּת, כריעת־הברך לפני הכסף ושׂביעת הרצון שבּעצלוּת – כל הדברים האלה שהרצן כּלל אותם במלה האחת „בּעל־בּיתיוּת“ – הם־הם האויב האמיתי! ואין זה משנה כלל את עצם הדבר, אם האוֹיב הוּא הדור במַדים רפּוּבּליקניים או במעיל הצבאי אשר למוֹנארכיה.

הרצן איננוּ עוד „ליבּראל מהפּכני“. עתה הוא נהפך לסוציאליסט הבּטוּח והחזק באמוּנתו. אולם הסוציאליזם שלו יש לו אופי מיוּחד במינו. כמו שהוא רואה במעמד הבוּרגני, ב„איש־המסחר“ לא רק סוג כּלכּלי, כי אם טיפּוּס פּסיכוֹלוֹגי, סמל השאיפה לבצע, סמל הגסוּת וקטנוּת המוֹחין, כן נראֶה לו הסוציאליזם, אף הוא, לא רק בצוּרת תנאי־חיים משוּבחים יותר, כי אם כהפך גמוּר של ה„בּעלי־בתיוּת“ במובן הרוּחני, כעין התגבּרוּת רוּחנית על ה„בּעלי־בתיוּת“ – שינוּי סדר־העולם אינו אלא אמצעי. המטרה האמיתית היא – יצירת האדם החדש, בּריאַת חברה חפשית בּאמת, חברה של אחים החיים בעבודה משותפת.

שתי סכּנוֹת צפוּיות לתנוּעה הסוציאליסטית האירוֹפּית, האחת היא בהתדלדלוּת רוח־התנוּעה, בהשפּעת אֵדי־האֶרס של בּעל־הביתיוּת, בּזה שהפועל לא יִשׂא את נפשו להתפּתחוּתו של בּן האָדם, התפּתחוּת מקיפה, הרמוֹנית וחפשית, כי אם לחיים שלוים ומוגבלים, לחיים מטוּמטמים של בּוּרגנים זעירים. הסכּנה השניה צפוּנה במהפּכת־כפיה, במהפּכה של המיעוּט שאינו מכּיר את רוח־העם, שאינו מתחשב את דעת העם, שרואֶה בעם רק „בּשׂר המיוּעד לשחרוּר“ דוגמת ה„בּשׂר המיוּעד לתותחים“ אצל המיליטאריזם.

לכאורה נדמה, כי אין קל מלהגשים את הסוציאליזם על ידי תפיסת השלטון והכרזת תקוּפה חדשה על ידי „פקוּדה“ אחת, כאשר חלם על זה אחד מראשוני הסוציאליסטים הצרפתיים, בּאבּף, שעליו ידבּר הרצן במאמר שלעיל. אולם למעשה לא כן הדבר. הדרך אל הסוציאליזם היא הרבּה יותר ארוּכה והרבּה יותר קשה… הסוציאליזם הבא בתור „פקוּדה“ נפגָש בתקלה הגדולה והנוֹראָה ביותר – זו קטנוּת ההשׂגה ורישוּל־הנפש של האדם דהאידנא. כי רק באדם לבדו – כל מַעין האוֹשר והפגעים. כאן, רק כאן, צריכה להתחולל המהפּכה האמיתית – על ידי חירוּת רוחנית, על ידי המרת ההכרה הישנה באחרת, על ידי שינוי סדר כל העולם. הדעת, החינוך – הנה הם שני כלי־הזין החזקים ביותר, אשר ניתנו בידי המהפּכנים.

מלכוּת העבודה, הרי זו המדרגה הנעלה ביותר לעשירוּת־רוח ולתרבּוּת. מלכוּת זאת צריכה להשתמש בכל הערכים התרבותיים אשר צברה האנוֹשיוּת במשך דורות. הסדר החדש המתכּוֹנן צריך להופיע לא רק בדמוּת חרב מוֹחצת, כי אם גם בתור כוח שומר ומקיים. אוי לעני ברוח, אוי לדל־הנפש שאינו משׂיג את הרעיון האמנותי הצפוּן במהפּכה, אוי לזה העומד להפוך את כל אשר נהיה ונאצר בחיים ולעשותו ל„בית־מלאכה משעמם, שכּל יתרוֹנוֹ יהיה כלוּל בנתינת מחיה, מחיה בלבד“. לא „כקסרקטין“ יהיה הסוציאליזם, לא „כמעון־חיילים זה שכל דייריו שׂבעים ורק אין להם רשוּת להרהר את הרהוּריהם בלתי אם לפי פקוּדה מגבוה, באשר החירוּת הרוחנית נחנקת שם ביד האלָמוּת השלטת“, – כי אם כהתפּתחוּת רבּת צדדים ורבּת גוָנים של בן־האָדם.

אחרי שנת ה־48 איבד הרצן את האמוּנה באירופה. אז שב להאמין ברוּסיה. בתקוּפת שבתו בחוץ־לארץ הוא מתמלא אמוּנה, כי רוּסיה אשר לא נוּגעה ולא הורעלה בהשפּעת בּעל־הביתיוּת, דוקא היא תמצא דרך ישרה לצדק הסוֹציאלי, הודות לצוּרה הכלכלית המיוּחדת לה, הודות לבעלוּת־האדמה לפי העֵדוֹת. ברוּסיה אשר לא באָה בעבוֹתוֹת של ירוּשה היסטורית כּבדה ומגוּחכת, בּעם הרוּסי, זה שרגשותיו הסוציאליים והמוסריים „תופסים בּכּל את המרוּבה“, – ראָה הרצן את ההפך הגמוּר לאירוֹפּה הפּחדנית, המזדקנת, הפוסחת על הסעיפּים. באמוּנתוֹ זו בעתידוֹת המיוּחדות הצפוּיות לרוּסיה, הופיע הרצן כמייסד של בּית־מדרש אשר מצא אחר כך את המשכו בתנוּעה העממית ואת מוריו בלאברוֹב ובמיכאילוֹבסקי. ואולם, האהבה לרוּסיה, האהבה לאשר־לוֹ, לא העירה בלב הרצן שׂנאָה או בוז אל כל השייך לזר; להיפך, דוקא אהבה זו לימדה אותו להוקיר את כּל הערך הכביר אשר למלחמת השחרור הלאומי. עד כּמה היה רחוק מרגש לאומי השקוּע אך בּשלוֹ, הוכיח הרצן בשנת 1863. אז, בעת המרד הפּולני ואחר כך, עד שדוּכא המרד על־ידי צבאות המלך מתוך שפיכת דמים מרוּבים, היה הוא אחד מאנשי רוּסיה המעטים שהעמידוּ עצמם בגלוי, ובלי לב ולב, לצדה של פולין.

מראשית ימיו בחוץ־לארץ היה הרצן קרוב לאנשים הבולטים ביותר בתנוּעת השחרוּר האירופּית באותתו זמן. פּרוּדוֹן, מאדציני, גאריבּאלדי, קוֹשוּט, לֶדרוּ־רוֹלֶן, לואי בּלאן, כל אלה היו חבריו. הוא ידע מקרוב את הוּגוֹ ואת מארכּס. זמן־מה השתתף גם באינטרנאציונאל הראשון. ואולם את ראש־מעשׂהוּ הקדיש למפעל הרוּסי. בשנת 1853 פתח בּלוֹנדוֹן – גם בּזה היה מעשהו מעשה־ראשון – את בית־הדפוס הרוּסי הראשון בחוץ־לארץ, הנועד למלה החפשית. החל משנת 1855 הוא מוציא עתון חשאי בשם „הכוכב הצפוני“ והחל משנת 1857 הוציא את ה„פּעמוֹן“. בתקוּפה זו עָצמה מאד השפּעתו על חוּגי העסקנוּת הרוּסית והיתה גדולה לאין חקר מכּל השפּעה אחרת שהיא. בספירות שמסביב לחצר המלך מפחדים מפּני דבריו; מאמריו מחנכים אותו הדור, אשר כעבור עשר־עשרים שנה „יקוּם וילך אל העם“ ואחרי זה גם לגרדום. הידיעות אשר היו ברשוּתו היו עשירי־תוכן ורבי־גוָנים. קשריו היו רבּים ורחבים והקיפו את כל שדרות הציבור – החל מאיש־הפקידוּת החשוּב ועד לַאִכּר. ב„פאמוֹן“ מתגלה גם כשרונו הספרותי בכל עוּזוֹ והדרוֹ. הרצן לא היה איש־המדע או פילוֹסוֹף, בּלטריסט או עתנואי. הוא אָצר בכשרונו את כל אלה. בהיותו מחונן מאד מטבעו, חי ועֵר, בּעל עין מסתכּלת – הוא יצר ז’אנר ספרותי מיוּחד משלוֹ, אותו ז’אנר, אשר איש לא העז אפילוּ לחקוֹתוֹ, גם לאחר מותו. לשונו חדוּרה רטט עצבני, היא חריפה, מבריקה, מלאָה דמוּיות והשוָאוֹת ולעתים גם איננה על טהרת הסגנוֹן: זו היא לשון הדיבוּר החי והפּשוּט, זו היא שׂיחה עם הקורא, הזרוּעה פה ושם זכרונות, מראי־מקומות, דיאלוֹגים. ספריו הטובים ביותר „מעבר משם“, „מקוֹרוֹתי והרהוּרי“ הם קרובים בּרוּחם יותר לספרי־יומנים, מאשר ליצירות ספרותיות.

בּתקוּפה זו היתה מטרתו היסודית של הרצן לשחרר את האכרים מעוֹל השעבוּד. בהיותו שוה־נפש לגמרי, או כמעט לגמרי, לצוּרה הפּוֹליטית, הוּא לא אָצל כל ערך למקור־השחרוּר. יבוא מכל מקום שיבוא ובלבד שתמהר לכלות מן הארץ זו חרפּת החיים הרוּסיים. מכאן גם יחסוֹ הנוח כמעט לאלכּסנדר השני ומכאן גם ראשית לקרע שנתהוָה בינו ובין הדור הצעיר השׂמאלי יותר, שבּראשו עמד בעת ההיא צ’רנישבסקי. עמדתו של הרצן בשאלה הפולנית, תמיכתו המלאה והשלמה, תמיכת עסקן חשוּב ובר־סמכא, בפולין המהפּכנית, הביאָה לידי התקררוּת־יחסים גמוּרה בינו ובין הליבּראליזם הרוּסי. במחצית השניה של שנות הששים, לאחר שחלוֹמוֹ על שחרור האכּרים נתגשם ושאלות חדשות צפוּ ועלו על הפרק – החל ה„פעמון“ לאַבד את ערכוֹ. עוד זמן־מה וקולו, „אשר קרא אל כל אשר נשמת־חיים בו“, נשתתק לגמרי.

הרצן מת בפאריס בשנת 1870 בּבדידוּת גמוּרה כמעט. יצירותיו (יוצא מכלל זה סיפוּרו „במי האשם?"), אשר נדפסוּ בחתימת השם הבדוּי „איסכּנדר“, היוּ אסוּרות בּרוּסיה שנים רבות והופיעוּ בפעם הראשונה באופן לגאלי רק בשנת 1905, אף אָז בהשמטות הצנזוּרה. אוסף מלא של כּתביו יצא ברוּסיה רק לאחר המהפּכה האחרונה. אבל החרם שהוּטל על כּתביו לא הפריע כלל וכלל להפצתם. הם היו נדפסים בחוץ־לארץ והיוּ מוּבאים בהסתר לרוּסיה. במשך יובל שנים חינכוּ ספרים אלה והעניקוּ כוחות רוּחניים לדורות אחדים של רוּסיה המהפּכנית והסוֹציאליסטית.

בשולי החוברת „רוברט אוון“ לאלכסנדר הרצן, הוצ' „ברזלי“ ת“א, תרפ”ה

לפני עשר שנים, ב־1917, בימים שבּין 27 לפברואר עד 3 למארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) חלוּ ברוּסיה, ביחוּד בבירתה אז, בלנינגרד שהיתה אז עדיין פּטרוֹגראד, מאורעות היסטוריים, אשר בהתפּתחוּתם הטביעו את חותמם על כל עשר השנים הבאות. באמצע המלחמה החיצונית הקשה, עם אויב מזוּין שלא ידע רחמים בגבוּלות המדינה, בתוך התפּרקוּת כלכלית, פיננסית ומשקית, נפל השלטון בן דורות – השלטון שהיה מזמן לסמל האכזריוּת, הדיכוּי, הקלקוּל והרקבון. בימים ההם הגיע למדרגה האחרונה – הבּוֹץ המשפּחתי של הצאר הרוּסי האחרון התערב עם העוָרוֹן הממשלתי, כאילו כדי להראות, בתמוּנה בהירה, לידי מה מוּכרח להביא השלטון הבלתי מוּגבּל של היחיד, אשר מאחוריו עומדים לא הכוחות היוצרים של העם, אלא קבוּצה קטנה של מנצלי העם. השלטון נפל תחת לחץ הכוחות שהתקוממוּ, כאילו מעצמו, בכוח הרקבון הפּנימי שלו – בלי קרב וּמלחמה: נפל לא משוּם שבחברה הרוּסית גדלו כבר כוחות ציבוּריים המוּכנים להחליף אותו ולשבת על כסאו, אלא משוּם שאָפסוּ כוחותיו הוא. השלטון נפל לשמחת לב הכל, שמחה אשר יש בה אפילו דבר מה מעליב לבן־האדם: הרי רק אתמול היה הצאר הרוּסי אלהים למיליוני נפש, הרי רק אתמול נהנו מאות אלפים משלטונו, ניצלו את שלטונו – והיום אין איש נוקף אצבע להגנתו.

נפל השלטון, נשברו הכבלים. מבלי שתשפך טפּת דם אחת ראתה רוּסיה את עצמה בלי הצאר וחצרו, בלי המשטרה השׂנוּאה עם ה„אוֹכראנקה"¹ שלה, בלי הפּקידוּת המשוחדת, בלי האצילים ושׂרי הצבא. הנרדף אתמול עלה היום לגדולה. האסור מאתמול הוּתר היום. נפתחו שערי בתי־הכּלא – גם הכּלא הגדול, המשטר כוּלו בשביל עמי רוּסיה, וּבתי־הכּלא הקטנים, המפוּזרים בכל רחבי רוּסיה – בשביל כל עם ועם לחוד. וּבין אלה נפתח גם כלאוֹ של העם היהודי: ב־5 במארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) ניגשה הממשלה הרבוּלוּציוֹנית הזמנית לעבודתה, ב־6 במארס הכריזה על החנינה הכללית לכל הפּושעים הפּוליטיים הלאוּמיים, הדתיים. ב־12 במארס ביטלה את משפּט המות וב־20 במארס פּירסמה „דֶקרֶט ביטוּל כל ההגבּלוֹת הדתיות והלאומיות“. „מתוך ההכּרה לבלי חת, כי בארץ חפשית צריכים כל האזרחים להיות שוים לפני החוק, כי מצפּונו של העם אינו יכול להשלים עם הגבּלת זכוּיותיו של חלק מן האזרחים בקשר את אמוּנתם וגזעם, החליטה הממשלה הזמנית: לבטל כל ההגבּלות בזכוּיות, הפּועלות באופן חוּקי, המוּתנות משייכוּת לדת זוֹ או אחרת, לזרם דתי או ללאום“.

ימי חג היו הימים האלה לרוּסיה – לעם הרוּסי וּלכל אוּמה ולשון, אשר הגורל או הכוח ריתקו אותו לאדמה הרוּסית. חרוּת וחופש – בלי קרבנות, בלי שפיכת דם, בלי אלמוּת כל שהיא לגבּי מישהוּ. חלום הדורות התגשם – בין־לילה. התלהבוּת שאין לתאר אותה, אמוּנה בכוח המוּסרי, בגבורה הנפשית של ההמונים הרוּסים אחזו את כל חלקי החברה. קרני אור – חיים חדשים, חיים טהורים, אשר יסודם בחופש בלתי מוּגבּל של כל פּרט וּפרט, ברצון חפשי, בדעה חפשית. מעתה לא ישאר ברוּסיה אף זכר לכפיה ולדיכוּי – אין מעתה ברוּסיה אלא אחים אשר בדרך האהבה והכבוד, בדרך ההבנה וההסכם יסדרו את חייהם וישחררו את רוּסיה מכל שארית השלטון העריץ. וגם להגנת רוּסיה מפּני האויב החיצוני יקום העם הרוּסי כאיש אחד – מבלי שתצטרך הממשלה החדשה להכריח את מישהוּ – הרי עתה נפלו הכבלים והמלחמה תתנהל לא בעד הצאר ולא בעד האצילים ולא בעד שׂרי הצבא אלא בעד המולדת החפשית, בעד החירוּת עצמה, בעד המהפּכה וכיבוּשיה. והעולם החיצוני יבין את האש הקדושה שהוּצתה ברוּסיה, את האש של האהבה והאַחוה. רוּסיה תהיה אור לגויים.

החג לא האריך ימים. אף אחת מההנחות הללוּ אשר עליהן היתה מבוּססת התלהבוּת הימים הראשונים של המהפּכה לא נתאַמתוּ. בין לילה אחד, מתוך הבנה ואהבה, לא מצאוּ את פּתרונותיהן השאלות העיקריות של החברה הרוּסית. סבל הדורות לא ניתן להמחק ברגע של חנינה כללית – ותבע את עלבונו. בקרב החברה הרקוּבה, החברה המבוססת על עבדוּת וּכפיה, על עוני ההמונים, על אי־שויון סוציאלי, פּוליטי ולאוּמי – לא קם האדם הקדוש המלא סליחה ואהבה לאויבים מאתמול.

השעבּוּד של רוּסיה הצארית צבר כוחות עצוּמים אשר התפּרצוּתם היתה אחרת מאשר תיארו להם הרבה מאלה אשר עבדו ועמלו למען השחרור. ערבוּביה של שׂנאה ונקמה, רגש של הצדק הפּגוּם והצמאון לשלטון, של גראנדיוֹזיוּת ושל פּעיטוּת. והכוחות הללו פעלוּ לפי חוּקיהם הם. הנעלה והעלוּב השׂתרגוּ יחד. המון, לא העם, עלה על הבמה והוּא שלט. וההמון הזה לא ידע את המולדת אשר עליה דיבּרוּ לו השולטים המדוּמים, אשר הגל המהפּכני גרף אותם והעלה והוריד אותם בכל יום מחדש – מבלי שהיה להם הכוח לשלוט בו. ההמון הזה לא ידע מי זה האויב שעליו מדבּרים אליו, איזו משמעת ואיזו אמוּנה – והוא עזב את המערכה הצבאית בעת שהשולטים המדוּמים המשיכו לחלום על הנצחון. ההמון לא רצה בסליחה ולשון השלום היתה לוֹ לזרא – הלא מאות בשנים סבל מאלה אשר דיברו אליו עתה על האהבה. ההמון לא ידע את ההבדל שבין חופש ואַנַרכיה – הלא הוא לא קרא את כל הספרים המרוּבים הללו אשר מהם למדו „בעלי־המשקפים“ את כל ההגדרות היוּרידיות הללו. ההמון ראה קודם כל את חלקת האדמה אשר אותה ביקש כל הימים – ולא הבין מדוע עליו לחכות. הלא הצאר כבר איננוּ. והעולם החיצוני הלך גם הוא במסלוּלו והאש הרוּסית היתה לו רק לחומר בחשבונו – וכל אחד משני הצדדים שעמדו אז במלחמה המכרעת השתדל להצית את המדורה למדורתו הוא. לשוא תחפּשׂוּ בכל העולם הגדול רצון להבין את העם הרוּסי, רצון לעזור לו בשעת נסיונו.

שבוּעות מספּר עברוּ ולא נשאר זכר מן ההתלהבוּת של הימים הראשונים. כל יום חדש מביא סימני התפּרקוּת וירידה חדשים. כל הניגוּדים של החיים הרוּסיים קמים מתהום השנים. כל ההשליות מתנדפות אחת אחת. שגיאות האנשים וקטנוּתם בסבך אחד עם גורל האוּמה, אשר עליה הוּטל משׂא כבד יותר מדי בזמן האכזרי של מלחמה עולמית. מכל צד מביא מישהוּ את חשבונו – פּועל, אכר, חייל; פיני, אוּקראיני, פּולני – כל אלה שחשבונות להם. והחשבונות לא קטנים והם תובעים את התשלוּם – תיכף וּמיד – איש איננוּ רוצה לחכות. רוּסיה משתדלת לצאת מן המעגל הארור של המלחמה ואינה רואה את הדרך. היא מחפּשׂת את מרכּז ההתגבּשוּת, הן נוּתקוּ הכבלים הישנים – ואינה מוצאת אותו. ראינוע של שולטים – אנשים ומפלגות, חדשים וישנים, האחד מבקש והשני מעמיד פנים כאילו הוא מצוה, האחד מקוה לגאוּלה מכוחות ששלטו קודם וּמנסה לאַרגן אותם מחדש והשני יוצר כוחות חדשים, אשר מחר יגברו עליו – אף אחד אינו שולט באמת, כוּלם שולטים מדוּמים, לשעה, ליום – כל זמן שגל המהפּכה נושא אותם. וּבעת שהחוּלשה הרוּסית הולכת ומתגבּרת מיום ליום, הולכת ומתגברת אי־הסבלנוּת של העולם החיצוני – וגם הוא דורש את התשלוּם, גם לו יש דרישות ואין זמן לחכות. האם לחנם תמך ביוקנן, הציר האנגלי, בתנוּעת השחרוּר? ואיפה היא ההתאַמצוּת הנוספת של רוּסיה במלחמה המשוּתפת? האם לחנם העביר לוּדנדוֹרף את לנין וחבריו דרך גרמניה לפּטרוֹגארד? ואיפה היא הדרך הפּתוּחה? וכל יום הולך וגדל הקלקוּל הפּנימי של המכונה הענקית והמלאכוּתית הזאת, אשר שמה מדינת רוּסיה על כל מוסדותיה וּפקידיה – עוד מעט ולא יביאו יותר מכתבים ולא ישלחו טלגרמות, אין נשק לחיילים, אין קרונות, הכפר איננו נותן לחם לעיר.

וּמתוך חוּלשה ומבוּכה, מתוך אי ידיעת הדרך ואי הבנת הרגע, מתוך נסיונות שוא, מתוך השליות החיות עדיין בלב למרות כל המתרחש במציאוּת, מתגבּש לאט לאט, מדרגה אחרי מדרגה, רק כוח אחד אשר הוא ישלוט ברוּסיה במשך השנים הקרובות. הכוח הזה גם הוא אינו יודע את הדרך – אבל הוא יודע את המטרה – שלטון, וכדי להגיע למטרה הזאת הוא מוּכן לכל. מזוּין ברצון השלטון ובהסתגלוּת לרגע ובחוּש המציאוּת, מוּכן לנצל את כל חולשת האינסטינקטים, מוכן לתת ימינה ושמאלה הבטחות אשר אינו מעלה על דעתו למלא אותן – ישׂים הכוח הזה קץ לשלטון המדוּמה ויקים שלטון חדש, אשר יעלה לרוּסיה בדמים וביסוּרים וימלא, מדעת או שלא מדעת, את הציווּי ההיסטורי של המהפּכה הרוסית.

שנים תעבורנה טרם תרגענה ההרגשות שנוצרו סביב המהפּכה הרוסית. עשרות בשנים תהיה המהפּכה הזאת לנושא השׂנאה וההתלהבוּת. כל מקרה מקורותיה, כל צעד מצעדיה יחקרו וילמדו. כל האנשים שפּעלו בה בעמדות מרכזיות יזכוּ להחקק בדברי הימים. המלוּמדים ישפּכוּ אור על כל פּינה אשר הערפל מכסה אותה מעינינו אנו, עיני בני דורה. מדינה עצוּמה נופצה לרסיסים – מדינה אשר תרבּוּת גבוהה לה והמונים החיים בבערות של הימים הקדמונים, מדינה אשר מרכז לאוּמי לה וסביבתו מאה ויותר לאוּמים אחרים, מדינה אשר קם בה משטר קאפּיטאליסטי ליד הפֶאוֹדאליוּת האַגרארית, מדינה אשר תכוּנה „איראסיה“ – בין אירוֹפּה ובין אַסיה היא, אירוֹפּה ואַסיה יחד. בענין־יתר מלוה וילוה העולם את חורבן רוּסיה ואת בנינה. רב־גוניותה של רוּסיה ורב־גוניות מהפּכתה נותנים חומר עצוּם לכל הרגשה וּלכל נטיה – וכל אחד מהמסתכּלים ומהחוקרים יקח לו מן הנסיון הגדול הזה כפי טעמו. וּמה שאָנוּ יכולים כבר ללמוד, מתוך אופקנו המוּגבּל שלנו, בני דורו של המאורע, היא אותה האמת הישנה אשר כל מקרה וּמקרה של המהפּכה הרוּסית, כשהוא לעצמו, עומד כאילו בניגוּד לה ואשר היא בכל זאת בולטת מצירוף כל המקרים, מהמאורע בכללוֹ: ההיסטוריה אינה יודעת חנינה וּסליחה. אם לא הדור שחטא יענש, כי אז – הדור הבא אחריו. ואולם אין עול, אין דיכוּי, אין כפיה, אין עריצוּת אשר אין גמוּל להם. עצוּם ואָיום היה החוּרבן הרוּסי – משוּם שעצוּם ואָיום היה אי הצדק של הדורות אשר עליו היה בנוּי המשטר שנפל בין 27 בפברואר ובין 3 במאַרס שנת 1917.

„דבר“, ט“ז אדר ב' תרפ”ז (21.3.1927)

המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית חוגגת את יום מלאת עשר שנים לשלטונה בתנאים פּנימיים וחיצוניים קשים למדי. פּעוּלת הכוחות האַנטי־קוֹמוּניסטים בפנים רוּסיה כאילו התגבּרה דוקא בזמן האחרון, אם לדוּן על־פּי המשפּטים והעונשין. וחומר הדין אשר השלטון משתמש בו נגד העבריינים אינו מעיד על יתר־בטיחוּת אצל השליטים. חמוּר יותר המצב בפנים המפלגה השולטת עצמה. היא נמצאת עתה במשבר פּנימי אשר לא ידעה כמוהוּ מיום הוָסדה. יוצר המהפּכה, עוזריו הקרובים ביותר של אישיוּתה המרכזית – של לנין, מנהיגי האינטרנציונל הקומוּניסטי נרדפים עתה על־ידי המפלגה אשר בראשה עמדו בשעת הנצחון ותפיסת השלטון העליון במדינה. הם הוּכרזוּ לבוגדים ב„מפלגת לנין“, בו בזמן שהם מאשימים, מתוך עוז ותקיפוּת, את „יורשי לנין“ בסירוּס המהפּכה ותוצאותיה. על־ידי הפּולמוס הממוּשך שבין שני המחנות הללו, פּולמוס המלוּוה ברדיפות, נתגלתה תמוּנת המפלגה, כשיסודותיה העיקריים הולכים ומסתרסים. תמוּנה זו מעידה עדוּת נוספת כי התפּתחוּת הענינים ברוסיה, ביחוּד ההתפּתחוּת הכלכלית, הלכה בדרכים אחרות לגמרי מאשר חלמוּ על כך אותם החיילים – עובדי העיר והכפר – אשר בכוח פּגיונותיהם ניצחה המהפּכה האוקטובּרית. אף סיסמה אחת של המהפּכה הזאת לא התגשמה ברוּסיה הסוביטית: לא שלטון העם ולא שויון כלכלי, לא סוציאליזצית האדמה ולא סוציאליזצית החרושת והבּנקים, לא חופש אזרחי ולא שלום. הנסיון להגשים את הסיסמאות הללו נכשל, מתוך יסוּרים שאין לתארם, בתקוּפת הקוֹמוּניזם הצבאי. בשנים האחרונות ניכרת אמנם ברוּסיה תחית המשק, החרושת מתקרבת למצבה שמלפני המלחמה, האכר הולך ובונה שוּב את משקו, אך הרי כל זה נעשה בעיקר בעזרת הכוחות המתנגדים לאלה אשר עליהם היתה נשענה המהפּכה. וּכלפּי חוּץ – רוּסיה המועצתית, כשם שלא ידעה להיות הגורם לצדק בגמר מלחמת העולם, כך לא ידעה להיות גורם של השלום הבין־לאוּמי: הדיפּלוֹמאטיה שלה, הצבא שלה, כל האַתמוֹספרה של התכּוֹננוּת להתפּוצצוּת הבין־לאומית המזוּיינת, הנוצרת על ידה, כל אלה פּועלים כגורמי מלחמה לא פחות מאשר תאוַת השלטון והבצע של המדינות הבּוּרגניות. ההגבירה רוּסיה המועצתית את כוחה של תנועת הפּועלים בעולם? לא! יתר על כן: ההסתדרות הבין־לאומית שנוסדה על־ידי המפלגה הקומוניסטית הרוסית (הקומאינטרן) לא רק שלא ידעה לההפך למרכזה של תנוּעת השחרוּר הבין־לאוּמית, אלא נעשתה, להיפך, לגורם של פּירוּד והתפּוררוּת בתנוּעת הבין־לאוּמית. וּכשם שאין זה מקרה שביום חגוֹ מכתים השלטון הקומוּניסטי את טרוצקי בשם „בוגד“ כך לא מקרה הוא, כי אף אחת מן המפלגות הסוציאליסטיות – מפלגות אשר מיליוני פועלים הולכים לרגלן, אשר עשרות שנים של פּעוּלת שחרור, מאוּמצת ומסוּרה, מאחוריהן –לא ראתה אפשרוּת לבוא לרוּסיה ולהביא את ברכותיה ל„שלטון הפּועלים“.

וּמצד שני – שלטון זה אשר ימים מספּר של קיום ניבּאו לו, עומד וקיים עשר שנים ויש לחשוב שלא בידי הטרוריסטים ממחנה הצאר יעלה להפּילוֹ. השלטון הזה עמד בפני נסיונות קשים מאד – בפני רעב בפנים ושׂנאה מזוּיינת בחוּץ – והתגבר על כל המעצורים שעמדו על דרכו. יתר על כן: אם המוני הפּועלים המנוּסים במלחמתם מתרחקים מתורת הקוֹמוּניזם, מוסקבה האדוּמה חדלה להיות להם למופת, מה שהיתה עוד לפני 6–5 שנים, הרי לא חדלה התורה הזאת לשמש מופת קוסם בעיני הנוער האירופּי, ביחוד הנוער האינטלקטוּאַלי היוצא משׂדרות הבּוּרגנוּת הזעירה. ואין לכפור שבקרב העמים הנדכּאים, הסובלים מן הלחץ הפּוֹליטי והסוציאלי של מדינות אימפּריאליסטיות, פועל הסמל הסוביטי בקסם מיוחד.

כאן הסתירה – מצד אחד כשלון וּמפּלה, מצד שני נצחון וכוח ההשפּעה – אשר ההיסטוריון העתיד לבוא יצטרך לבארה, והוּא יטעה אם יחפּשׂ את הפּתרון בחוּלשתו של בן האדם, באדיקות ההמונים, בתאות השלטון או הבּצע, בבגידה. כמו בכל מהפּכה כך כל זה היה וישנו למדי במהפּכה האוקטוברית ובשלטון הסוביטי. ואוּלם לא כאן יש לחפּשׂ את הגורמים העיקריים של הסתירה הרוסית.

ביסוד התנועה המהפּכנית הרוסית אשר נמשכה כמאה שנים בטרם נפל שלטון הצאר, היה מוּנח, יותר מאשר בכל מהפּכה אחרת, רעיון הצדק, הצמאון לצדק הסוציאלי ולצדק הלאומי. מיליוני אכרים – והאדמה בידי בעלי האחוּזות, יותר ממאה עמים – והשלטון בידי אוּמה אחת. אלה הם שני הגורמים של המהפּכה הרוּסית, אשר לא יכלה להיות פוליטית בלבד או „רוּסית“ בלבד אלא מוּכרחה היתה להיות סוציאלית ולאומית ולהשיב לאכר את נחלתו וללאוּמים את שחרוּרם. וּבו בזמן לא עמדו בשוּרות הראשונות של המהפּכנים לא אכרים ולא באי־כוח הלאוּמים הקטנים אלא האינטליגנט והפּועל הרוסים. „קרקע“ המהפּכה היה באדמה לאכר ובחופש ללאום הנרדף. האידיאולוגיה של התנוּעה המהפּכנית היתה דמוֹקראטית, סוציאליסטית, פּאן־רוּסית. ודוקא משוּם שהתנועה היתה תלוּשה מהגורמים האובייקטיביים העיקריים של המהפּכה, היא נפלה בתקוּפת קרנסקי. השלטון הסובייטי – בסיסמאות שלו, בפּרוגרמה שלו – לא היה פחות תלוּש מן הקרקע המהפּכני מאשר זה שקדם לו. אולם בו בזמן שהמהפּכה הפבּרוּאַרית נלחמה – אם גם בלא יודעים – נגד הכוחות האובייקטיביים של המהפּכה, הרי השלטון הסוביטי נעשה – אם גם בלא יודעים – שליחם של הכוחות הללו. צעד אחרי צעד ויתר – לשם שמירת השלטון – לאכר, ללאוּמים הקטנים, אחר כך גם לכוחות הבּוּרגניים שקמוּ לתחיה. ומכאן הסתירה: אף אחת מן הסיסמאות שבשמן דגלה המפלגה הקומוּניסטית מיום היותה ובשמן עלתה לשלטון לא נתגשמה – ואולם האכר קיבל את נחלתו, הלאוּמים הקטנים את שׂפתם וחלק בשלטון, ואחדים מהם נקרעו מעל רוּסיה לגמרי.

ההכרזה על הסיסמאות עד היום הזה – והתרוקנותן הפּנימית, השמירה התקיפה על השלטון – והויתוּרים בעצם הענין, אלה ממלאים את עשר שנות שלטון המועצות ברוסיה. והסתירה הזאת מבארת את הסתירות שבמצבה של רוסיה, הפּנימי והבין־לאוּמי, היא מבארת את המלחמה הפּנימית במפלגה הקומוּניסטית, את התסיסות הבלתי פוסקות ביסודות השלטון, את היחס השונה למועצות מצד הפּועל המאורגן בעולם וּמצד הנוער הגרמני והפּולני או הסיני וההוֹדי. בו ברגע שהמפלגה הקומוּניסטית הרוסית ויתרה על תוכן סיסמאותיה ונלחמה על שלטונה בלבד – הונח השקר בקיומה, שקר המתבטא בכל פרט וּפרט של חיי המדינה. המפלגה לוחמת –בפּרוגראמה – נגד המשטר הקאפּיטאליסטי וקוראת את אזרחי המדינה – למעשה – להגביר את הרכוּש הפּרטי, מאמצת את האכר בבנין משקו, את בעל הכסף בבנין החרושת, רודפת אחרי ההון הזר, כדי למסור לו את אוצרות רוסיה; היא מוחה נגד הריגת סאקוֹ וּואנצטי וכל יום מביא ידיעות על המתת מתנגדיה הפּוליטיים; היא מכריזה על איחוּד הכוחות המהפּכניים והיא מכניסה פּירוד במחנה השחרור; היא דוגלת בשם בין־לאומיות מוחלטת ומשעבדת את תנועת הלאוּמים האחרים לפוליטיקה החיצונית של רוּסיה; היא לועגת ל„חופש הדמוקראטי“ משוּם ששלטון הקאפּיטאליזם מזייף את הדמוֹקראטיה, והבחירות למועצות שהיא ערכה הן התעללוּת בהמוני העם. היא דורשת מהינדנבּוּרג שישחרר ביום הוּלדתוֹ את כל הקומוּניסטים, וּביום חגה היא מפרסמת חנינה אשר כל מתנגדיה הפּוליטיים מוּצאים ממנה. בעד שמירת הסיסמאות המהפּכניות אשר התרוקנו מתכנן משלמת רוסיה בשלטון שאיננוּ רק שלטון של דיכוּי בלבד, אלא גם שלטון השקר והצביעוּת.

ביסוד המהפּכה הרוסית היתה מונחת אידיאָה גדולה – צדק סוציאלי ולאוּמי –אדמה לעובד, שחרור הלאוּמים. הגשמת המהפּכה נעשתה על־ידי שלטון אשר סירס את האידיאה, הכתים אותה על־ידי דיכוּי ושקר. מה שהמפלגה הקומוּניסטית חושבת לנצחונה הגדול ביותר – תפיסת השלטון בכוח – היה למפּלה הגדולה ביותר של האידיאה. מי שרואה לאידיאה – כורע ברך לפני גדלה, מי שרואה את השלטון – פּונה עורף להשפּלת האדם שביסודו. ההיסטוריון העתיד לבוא לא יבין את הסתירה הרוסית וכל התפּתחוּתה והשתלשלוּתה, אם לא יפריד בין התנוּעה המהפּכנית הרוסית והאידיאה של המהפּכה הרוסית ובין השלטון של המפלגה הקומוּניסטית.

“דבר“, י”ב חשון תרפ"ח (7.11.1927)

שוב חג ברוּסיה הסוֹביטית: חג העשׂוֹר ליסוּד הצבא האָדוֹם – המשענת הנאמנה של המשטר הקיים. חידוּש אין כאן, כי הצבא הנהוּ תמיד, מעוֹדוֹ ועד היום, משענת נאמנה לכל משטר שליט – עד בוא יום והמשטר מתמוטט ומתערערת הנאמנוּת. ובאלה הימים מלאו – אמנם לא עשר שנים, אלא רק שבע – למאורע חשוב בתולדות המהפּכה הרוּסית, ליום הנצחון הכי גדול של הצבא האדום. בחצי הראשון של חודש מארס, 1921, פרצה התקוֹממוּת מלחי קרוֹנשטאט, אותם המלחים אשר טרוֹצקי כינה אותם בשם „תפארת המהפּכה וגאוֹנה“, אותם המלחים, אשר היו למשענת נאמנה באמת, לא מתוך משמעת צבאית, כי אם בלב שלם לאנשי אוֹקטוֹבר, אשר לקול יריותיהם נפלה ממשלת קרנסקי, אשר פגיוניהם פיזרו את „האספה המייסדת“, אשר היו בכל רוּסיה לחלוצי המשטר הקוֹמוּניסטי. המלחים הללו התקוֹממוּ – לא בזמן המלחמה האזרחית ולא בזמן התערבוּת זרים, אלא אחרי שהקומוּניזם הרוּסי ניצח והדביר תחתיו את אויביו ומתנגדיו הפּנימיים החיצוניים. המלחים הללוּ התקוֹממוּ – לא נגד המהפּכה ולא נגד המשטר כפי שהוּא מנוסח בחוקה היסודית של רספס"ר ולא נגד הסוֹביטים. הם התקוֹממוּ נגד השלטון הבלתי מוגבל של הקוֹמיסארים הממוּנים, בעד שלטון סוֹביֶטים, הנבחרים לא על־ידי המפלגה הקומוּניסטית, אלא על־ידי הפועלים, האכרים והחיילים – בדיוּק כך כמו שאָמרוּ לנין וטרוֹצקי בימי אוֹקטוֹבּר. לשם הדבר הזה נלחמוּ, לשם הדבר הזה ניצחוּ – ועתה, אחרי הנצחון הגמור, – לא לפניו, כי התחשבוּ מאוד עם „צרכי המלחמה“, – דרשוּ הם את פּרי מלחמתם ונצחונם. זינוֹביֶב, שליט לנינגראד באותה שעה, היה הראשון אשר דרש „אמצעי למוֹפת“ נגד המורדים, כי הרי קרוֹנשטאט סמוּכה ללנינגרד היא ומה יהיה גורל שלטונו של זינוביֶב, אם הפועלים, האכרים והחיילים ירצוּ באמת לבחור בסוביֶט? לזינוביֶב הצטרף אף לנין, וטרוֹצקי היה האיש אשר כראש הצבא האָדוֹם הוֹציא לפועל את הפּקוּדה. האוירונים שלו זרקוּ על פּני קרוֹנשטאט כרוּזים ובהם נאמר: „אני אירה בכם כמו באַנקוֹרים“, וכדבריו כן עשה. 14 אלף חיילים ומלחים נפלו אז חלל על שׂפת הנֶבה – והנצחון הזה של הצבא האָדוֹם חיזק את שלטון המפלגה הקומוּניסטית הרבּה יותר מאשר חיזקוּהוּ הנצחונות של וראנגל, דניקין ויוּדֶניץ'. כי היום הזה היה היום האחרון של המהפּכה האוקטוברית, יום אשר בו אנשיה ויוצריה „מן השוּרה“, הנאמנים והמסוּרים ביותר, דרשוּ שיסוּלק חשבּוֹנם, – והוּא לא סוּלק, והמשטר נשאר בעינו. אם היה מישהוּ שהאמין בסיסמאות אוקטוֹבּר, שהאמין כי הסיסמאות צודקות הן וכי אוֹשר כרוּך בהן, וכי יום יבוא וסיסמאות אלה תתגשמנה בחיים – הרי היוּ מלחי קרוֹנשטאט המאמינים האלה. וביום ההוּא, יום 18 במארס 1921, נכזבה האמוּנה, והמשטר נשאר בעינוֹ. זאת היתה הבחינה הכי קשה שעמדה בה הדיקטאטוּרה הקוֹמוּניסטית, וגם מן הבחינה הזאת יצאָה כמנַצחת. אותו הדם שנשפּך על־ידי היעקובינים, בשעה שהובילו למות את הסוציאליסטים הצרפתיים הראשונים, אותו הדם שנשפּך בפאעריס בימי יוני שנת 1848, אותו הדם שנשפּך בורסאיל אחרי מפּלת הקוֹמוּנה הפאריסאית – דם של מאמינים בתוֹם לבּם – הוא הדם שנשפך בקרוֹנשטאט על־ידי הצבא האָדוֹם. והיתה זאת העוית האחרונה של המהפּכה האוקטוברית. ימים מספר אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת של מלחי קרוֹנשטאט, הכריז לנין בּמוֹסקבה, בועידה הקוֹמוּניסטית, על „הפּוֹליטיקה הכלכלית החדשה“. המפלגה הקומוּניסטית לא רצתה להיכנע לנאמנים לסיסמאותיה ותכנע לדרישות האכרים וההון. השלטון ניצל.

את הנצחון הזה של הצבא האָדוֹם לא הזכירוּ ברוּסיה. לא יזכירוּ אותו גם כעבור שלוש שנים, בבוא יובל העשׂוֹר של הימים ההם. והמנצחים של אָז, שליט לנינגראד ומפקד הצבא האָדוֹם, הם עצמם הנם מנוּצחים על־ידי נצחונם. כי לטראגדיה האנוֹשית אשר מהפּכת דמים שמה, יש גם העויות משלה.

“דבר“, כ”ט אדר תרפ"ח (21.3.1928)

בספרוּת הרוּסית שמעבר לרוּסיה, בספרוּת הפּליטים הפּוֹליטיים הרוּסים של בּרלין, פּראג, פּאריס ובלגראד נפלה סנסאציה. ואסילי שוּלגין – אחד מראשי התנוּעה המוֹנארכיסטית, הנאמן ל„נסיך הגדול ניקוֹלאי“, ביקר בחורף שנת 1925 – בחשאי – את הארץ הסוביטית אשר הוא עזב אותה יחד עם הצבא הלבן של וראנגל. על הביקוּר הזה הוא מספּר עתה בספר: „שלוש בּירוֹת. מסע ברוּסיה האדוּמה“.¹

לא זאת הפּעם הראשונה ששוּלגין מעיד על אוֹמץ לבו. אַנטישמי ידוּע, עורך העתון „השחוֹר“ „קייֶבלאנין“, יצא באמצע משפּטוֹ של בּייליס, נגד „חרפּת“ רוּסיה אשר בּעלילת הדם – וזכה לחדשים אחדים מאסר. בשנות המלחמה, כאשר נוצרה חזית מאוחדת של כל הליבּראלים וחצי־הליבּראלים הרוּסים נגד הימין הקיצוֹני, החשוּד בנטיה לגרמניה, היה שוּלגין בין ראשי „הגוּש הדמוֹקראטי“. בהתקפתוֹ נגד רקבון המוֹנארכיה הוא מרחיק לכת מהרבּה ליבּראלים. בפרוֹץ המהפּכה עלה בחלקוֹ – יחד עם גוּצ’קוֹב – התפקיד לנסוע לצאר, לפּסקוֹב, ולקבל מידיו את ה„הסתלקוּת מן העטרה“. זהו המעשה האחרון, אשר שוּלגין לקח בו חלק ניכר בתקוּפת קרנסקי. ושוּב הוא מופיע בתקוּפת „המלחמה הלבנה“, וגורלה – גוֹרלוֹ. עם דניקין בא לקיוב – וכתב את מאמרו המפורסם „עינויי הפחד“. יחד עם שארית הצבא הלבן עזב, בדצמבר שנת 1920, את קרים ומאז הוא מתגלגל בבירוֹת אירופּה בתור פּליט פּוֹליטי. בחוץ־לארץ פּירסם שני ספרים: „ימים“ ו„1920“. ה„ימים“ מוּקדשים לתיאור המהפּכה הרוּסית הראשונה (1905) וגם בספר זה ישנם פּרקים המתארים את הפּוֹגרוֹמים. בתור אוֹפיצר רוּסי היה שוּלגין מוּכרח, לכאורה, להגן על היהוּדים והוא עשה זאת באי־רצוֹן כזה, המבאר למדי מדוע פרצו הפּוֹגרוֹמים בכל זאת. ספרוֹ „1920“ מוקדש ל„מלחמה הלבנה“. שוּלגין לא פחד לגלוֹת את עווֹנוֹתיהם של „השודדים־למחצה“ שהתאספוּ תחת „הדגל הלבן“. גם בנוֹ הלך לצבא הלבן וגוֹרלוֹ נשאר סתוּם – הוא נעלם, ולא ידוּע אם נהרג או נלקח שבי או שעלה בידו להימלט. לחפּשׂ את בּנוֹ נסע עתה שוּלגין לרוּסיה – עבר את הגבוּלות בעזרת הקוֹנטראבּאנדיסטים, חי שבוּעות מספּר ב„שלוש בּירוֹת“ – קיוב, מוֹסקבה, לנינגראד – עם תעוּדה מזוּיפת, עם זקן מגודל אשר היה צריך לתת לו „פרצוף יהוּדי“, ובגללו – יתר בטחון (במשך הזמן „התבּרר“ שאין צורך בהתחפּשׂוּת ושאפשר לחיות בּרוּסיה גם עם „פרצוף נוצרי“). את בנו לא מצא – תחת זאת „מצא את מוֹלדתו“.

לקורא היהוּדי לא כל כך קל להעריך את ספרו של שוּלגין. מחַבּרוֹ הנהוּ שׂוֹנא־יהוּדים מוּבהק, למרות התנגדוּתו ל„עלילת הדם“. הוא משתדל אמנם לשווֹת לשׂנאָתוֹ אופי „אינטלקטוּאַלי“, „מיסטי“ לפעמים, ואוּלם על־ידי כך אין השׂנאָה נחלשת. וכמו כל שונא ישראל הוּא מפריז על חשיבוּת היהוּדים. הוּא רואֶה אותם בכל מקום ומקום, הוא מחפּשׂ אותם, הוא שואל את עצמו, מן הרגע הראשון לבואו לרוּסיה, בכל קרון רכבת, בכל מלון, בכל בית אוכל: איפה הם היהוּדים? הוא מייחס להם תפקיד עצוּם בּשלטוֹן הרוּסי הנוכחי: בזמן האחרון נשתנה אמנם במקצת המצב, לפי דעתו – הרוּסים מחזקים את עמדתם, יש כבר אפשרוּת של מלחמה ידוּעה בין הרוּסים והיהוּדים. המלחמה הזאת הולכת וגדלה ויכולה להביא לתוצאות קשות מאד בשביל היהוּדים אשר היטיבוּ לעשות, אילוּ חשבו כבר מעתה על „עיבוּד תכנית אסטרטגית ליציאָה המונית – ויהיה זה לזמן ידוּע“. אין מספּר להערות המלאות שׂנאָה וּבוז ליהוּדים בספר. את סבלָם, את אסוֹנם אינוֹ רואֶה ואינוֹ זוכר. רק פּעם אחת מתעורר בו דבר מה אנוֹשי. במנזר אחד הוא רואֶה במקום ה„איקוֹנה“ תמוּנת לנין. כּעס לא יתוֹאָר מתעורר בו ואולם – „כאילוּ מי שהוא אָחז אותי בידי ושאל אותי: הנזכּר הנך בבית כנסת אחד? התזכור? נזכּרתי: בגאליציה בשנת 1915, בעיירה טוכוֹב. לא נשאר ממנוּ כלום. קירות ערוּמים, חלונות שבוּרים, חילוּל כללי. ולמי התפּללוּ שם? לאֵל יחיד“. מחוּץ להערה זו – רק שׂנאה. הקורא העברי החפץ לדעת, אם חל באמת שינוּי כלשהוּ בעצם הרגשותיו והשקפותיו של שוּלגין יצטרך להסיח את הדעת לרגע ממנה שנכתב בספר על היהוּדים.

„אני חיכיתי לראות את העם הרוּסי הולך וגוֹוע ומצאתי את תחיתוֹ אשר אינה מוּטלת בשוּם ספק“. ההכרה הזאת מציינת את כל הספר. לא מדבּר, לא בית־קברות היא רוּסיה הסוֹביטית, אלא מדינה מלאָה חיים חדשים. החורבן החָמרי של שנות המלחמה והמהפּכה הולך ומתמעט, הולך ומתרפּא. „רוּסיה קמה“. על פּני האנשים אין לראות סימני רעב וסבל. תלבשוֹת „אנוֹשיות“, אוכל ודירה „אנושיים“. מי שיש לו כסף פּתוּחים לפניו התיאַטרונים, בתי אוכל ממדרגה ראשונה, בתי־מלון עם „שטיחים על כל רצפּת החדר“, אפילוּ בתי־משׂחק. ניכרת משמעת ברחוֹבוֹת, רכבת די מדוּיקת ונוחה מאד – „היה צורך בכשרון רב ובהתמדה כדי להקים מחדש את הרכבת אחרי חורבנה הכלכלי“. ספּוֹרט מפוּתח מאוד ובזה יש ברכה – „הסתכּלתי בנוֹער החזק העוסק בספּוֹרט בשׂמחה רבּה. סבורני שזלזוּל בספּוֹרט היה אחד הליקוּיים הגדולים ביותר של המשטר הישן. אם השלטון הסוֹביֶטי מטפּל בו – ברוּך השם“. חנוּיות ספרים מלאות אמנם ספרות אגיטאציוֹנית („אולם יש להניח שאיש אינו קורא אותה“), אבל גם ספרי הלימוּד הטכני („וזהוּ מצוּין“) ו„פּוֹרנוֹגראפיה“, יש לחשוב, אסוּרה כאן, יען כי בשוּם מקום לא ראיתי גם את מה שרואים בכל החנוּיות של אירוֹפּה המערבית. תמוּנות נשים ערוּמות אינן בהחלט. אותו דבר יש להגיד כלפי הזנוּת ברחובות“. בתי־הנכאת בסדר – שומרים עליהם היטב מאוד, שום דבר לא הלך לאיבוּד. שמחה יתירה מעורר אצל שוּלגין הצבא האָדוֹם – המשמעת עומדת על ה„גוֹבה הצארי“. סך־הכל: הכל כמו שהיה (ואין שבח גדול יותר בפי שוּלגין). רק קצת יותר ביוקר וממין גרוּע יותר – ואולם גם זה לא רע כל כך, משוּם שרוּסיה מתקדמת – ו„תשיג“.

„אני המנצח“ – מכריז שוּלגין. „אני“ – זהו „הרעיון הלבן“. והרעיון הלבן זהו משטר של אי־שויוֹן. „שב אי שויון. העיקר הגדול, המביא חיים, המשיב לחיים. שב הסוּלם הסוציאלי. ויחד אתו מופיעה שוּב התקוָה. התקוה לכל אחד לעלות בסוּלם הזה“. ה„נאָפּ“ הציל את רוסיה – וכל סיפוּרוֹ של שוּלגין הנוֹ בעצם שיר תהלה ל„נאָפ“ עם הרסטוֹראנים שלוֹ ועם בתי המלון שלוֹ. לנין עשה את הנסיון להרוס את רוּסיה ואוּלם רוּסיה נתגלתה כחזקה ממנו ו„אָכלה אותו“ – בסוף חייו היה מוכרח בעצמו להודות במפּלתו והשאיר את צוָאתוֹ בנוּסח אשר כל הקדוש בעולם מתרכּז בו לגבי שוּלגין: „לימדוּ את המסחר“. רוּסיה שמעה בקולו – כוחות חדשים באוּ לידי גילוּי, כשרונות חדשים – „יען כי אין אנו מחוּסרים כשרון כלל וכלל – נחוץ רק ללחוֹץ עלינו, לסחוט כהוגן“ – ואת התפקיד הזה מילא המשטר הסוֹביֶטי. „המשטר הסוֹביֶטי עושׂה מה שהחיים מצוים“. וכך בא הדבר ששוּלגין „מצא את מוֹלדתוֹ“.

נגד מולדת אין נלחמים כמו שנלחמים נגד האויב המזוּין. להתקדמוּת המולדת אין מפריעים. וּמשוּם כך אין לחשוב יותר על אותם אמצעי המלחמה אשר בּהם השתמשה האֶמיגראציה המוֹנארכיסטית עד כּה. שוּם התערבוּת של כוחות זרים, שוּם עזרה מן החוּץ. וגם בסאבּוֹטאז' פּנימי אין לנהוג יותר. אדרבא – ברוּסיה, תחת הרג’ים הסוֹביֶטי, יש אפשרוּת לעבוד ולפעוֹל לטובת המולדת, לטובת התקדמוּתה בדרך של „אי־שויון“ וחובה על כל רוּסי ורוּסי השׂוֹנא את הקוֹמוּניסטים לעזור להתקדמוּת זאת. כי הקומוּניסטים נשארים שׂנוּאים גם אחרי השינוּי העצוּם שחל בתוכן משטרם. והם שׂנוּאים אך ורק משום שהם ולא שוּלגין וחבריו עומדים על יד ה…שלטון. בּרוּסיה לא נעשה דבר אחר מאשר „שינוּי צמרות“ – והצמרת הישנה היתה הרבּה יותר יפה וטובה: ראשית, משוּם שהיא היתה „נקיה מן היהוּדים“ ושנית, משוּם שהיא היתה „צמרת שלנו“ – ומוּבן מאליו ש„שלנוּ“ טובה יותר משלהם. והנה עתה כל התפקיד הוא „בהסרת הצמרת“. כל תנוּעת מהפּכה ברוּסיה, כל תנוּעה עממית אסוּרה – „לא צריך מרד. ניסינוּ את הדרך הזאת. אין בה תועלת. הדרך שלנו היא אחרת – אַל תעוֹררוּ את החיה“ (כאן גם הסיבה מדוע שוּלגין נגד הפּוֹגרוֹמים ביהוּדים – „תהרגוּ את היהוּדים“ זה יכול להיגמר ב„תהרגוּ את האדוֹנים“ – והאדונים נחוצים עד למאוד – אלא צריך ש„אנחנו“ נהיה האדונים).

בפּרוֹצס של „הסרת הצמרת“ יש לנהוג זהירוּת רבּה. עד כמה שאפשר צריך לשמור על מה שהקומוּנסטים יצרו – יען כי „אנחנוּ“ נהיה היורשים. אסור „להעמיק את הקונטר־רבוֹלוּציה“,,צריך לצמצם את שטח ההרס“. אפילו הקונסטיטוּציה הסוֹביֶטית היא בעצם קוֹנסטיטוּציה נבונה למדי: יש בה צירוף נבוֹן של פּרינציפּים מקצוֹעי וטריטוֹריאלי – על המועצות צריך לשמור, רק יש „לדאוֹג“ לכך שבמועצות לא יהיו קוֹמוּניסטים, אלא „אנחנו“. בעיני שוּלגין אין שינוי רב בפרט הקטן אשר הוּא רוצה להוסיף לקוֹנסטיטוּציה הסוֹביֶטית – הפרט הזה הנהו…הצאר. לא חשוּב – בעצם הקוֹמוּניסטים עשוּ כבר את זאת – „לא היה צאר בּרוּסיה אשר זכה בעבודת אֶלילים במידה כזאת כמו שזכה לכך לנין“. ושוּלגין כה זהיר שאינוֹ רוצה אפילו ב„הסרת הצמרת“ הקוֹמוּניסטית בעתיד הקרוב – „יש לרצוֹת שהגורל יעשה את חשבּוֹנוֹ עם הקוֹמוּניסטים באיחוּר מדי מאשר בהקדם מדי“ – פּן לא יספּיקוּ לגמוֹר את תפקידם ולהביא לידי תחיה שלמה את העיקר הקדוש של „אי־שויון“.

השתפּכוּת הנפש של שוּלגין אשר בה הוא מלוה את רשמיו אינו עושה רושם. מהוּ ערך הכרזוֹתיו על „שלום ויושר“ אשר אליהם צריכים הפּליטים לשאוֹף, בּרוּר כבר מנימוקי הסתלקוּתוֹ משיטת הפּוֹגרוֹמים (פּן יבוא אחרי היהוּדים תוֹרם של האדונים). את הדמוּיות של משה וישוּ אשר שוּלגין מגייס למלחמה נגד מארכּס, יפגוש הקורא בבת־צחוק של אירוֹניה – המשטר שנפל לפני עשׂר שנים נשאר בעיני שוּלגין המשטר האידיאלי, ואין הוּא מסוּגל להבין פשעי המשטר ההוּא ואינו יכול להכיר בחטאים שלוֹ ושל חבריו. כל זה אינו מתקשר כלל וכלל לא עם משה רבּנוּ ולא עם ישוּ הנוצרי.

בין יתר המקומות ביקר שוּלגין גם ב„מוזיאון הרבוֹלוּציה“ בלנינגרד. „לפני תמוּנה אחת שהיתי לא מעט. התמוּנה היתה של גבר בגיל בינוני בעל שׂפם גדול וצוארון גדול עוד יותר. הגבר הזה לא היה לי נעים כלל וכלל, ובכל אופן היה רחוק לי מאוד. בא־כוח, לא מן המדרגה הראשונה, של הבוּרגנוּת שלפני המלחמה. התמוּנה הזאת תמונתי שלי“. הקטע עושׂה רושם ידוּע ואולם ספרותי בלבד. האם בּאמת כּה שוֹנה „בא־כוח הבוּרגנוּת מלפני המלחמה“ מן הפליט הפּוֹליטי?

שוּלגין נלחם כל ימי חייו נגד המהפּכה, נגד שלטון העם, נגד הצדק הסוֹציאלי, בעד „אי־שויון המביא את החיים“. מה שהוא שׂוֹנא בקוֹמוּניזם הוא לא הדיכוּי, הכפיה ושלטון העריץ וגם לא הקוֹנסטיטוּציה המגבילה את זכוּיות האזרחים ואפילוּ לא הפּראקטיקה האדמיניסטרטיבית המוסרת את השלטון לידי קבוּצת בּעלי פּריבילגיות. כל זה בסדר – כך הוּא העולם ודרכיו. כל משטר הנוֹ שלטון של מיעוט, שלטון של בני־סגוּלה – וכך צריך להיות. שוּלגין שׂוֹנא את הקוֹמוּניזם לא על שהוּא שוֹנה מן הסוֹציאליזם, הוא שׂוֹנא את הסוציאליזם הנמצא – ויהא בצוּרה מסורסת – בקוֹמוּניזם. ועתה, כאשר נתבּרר לו שהמוֹמנט הזה בקוֹמוּניזם איננוּ יותר בּמציאוּת (הנכון הדבר או זוהי השליה של שוּלגין – זוהי שאלה אחרת) הוא מוּכן ומזוּמן לקבּל את המשטר וכל הפּרוֹבּלמה בשבילו היא רק „שינוּי הכובעים“. הוּא שׂוֹנא עתה רק את השולטים ולא את המשטר כשהוּא לעצמו – ועוד יותר הוא שׂוֹנא את שלטון העם (שנשאר בשבילו „החיה“ אשר סכּנה ביקיצתה), את „הדמוֹקראטיה הנבזה“.

שוּלגין מכריז את עצמו פאשיסט. הוּא מנסה לקבוע הבדלים בין שיטת הפאשיזם ושיטת הקוֹמוּניזם ומתבּרר לו שההבדלים הם רק בפרטים ולא בעיקר. וּבעצם, לדעתו, „פאשיזם ובוֹלשביזם הנם שני אחים מלידה ומבטן“ – משטר של מיעוּט, משטר של אי־שויון.

ושוב: לא חשוּב, אם נכונה היא הערכתו של שוּלגין לגבי המצב הנוכחי ברוּסיה הסוביטית. בספרוֹ אין אף רמז על פּגישתו עם פּועלים או אכרים – הוא נפגש עם אנשים בני חוּגוֹ (ביחוּד עם מי שהיוּ אוֹפיצרים בצבא הצארי) או עם „הבוּרגנוּת הזעירה“. ייתכן, שבּרוּסיה מתהוים פּרוֹצסים אחרים אשר העין אשר אינה מעריכה ביותר את תנועת „החיה“ אינה רואה. ייתכן, שהמעבר הזה מן הקוֹמוּניזם לפאשיזם לא יהי כל כך חָלק כמו שמתאר לו שוּלגין. לא זה חשוּב, חשוּב שכך מתחיל להרגיש הפּליט הרוּסי המוֹנארכיסטי וזוהי ראשית תקוָתוֹ.

“דבר“, כ”ו אדר ב' תרפ"ז (30.3.1927)

א

אם נעריך כראוי את כּמוּת המרץ שנתבּזבּז על־ידי קברניטי המפּלגה הקומוניסטית כדי להביא לידי חיסוּל ציבוּרי את הסטרא דאוֹפּוֹזיציה של זינוֹביֶב, ואת עוֹצם ההתאמצוּת של המנגנון הממשלתי, שהקברניטים הוּצרכוּ לה לשם חיסוּל זה למעשה, יחייבנוּ השׂכל להסיק, כי בפקעת פתלתולת זו, המסובכת בסיבוכים פרטיים וסיבוכים לשם שמים, הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה, היתה כרוכה סכּנה הרבּה יותר גדולה מאשר שוֹער ממרחקים. מכאן, ממרחקים, עצם הצירוּף הפּרסוֹנאלי – זינוביֶב, מדבדיֶב, פּיאטאקוֹב, טרוֹצקי – נראה כדבר שאין לו שחר כלל; והסיסמאות העד־נאֶפּיות, אשר זינוֹביֶב וסיעתוֹ הזידוּ להעלותן באוֹב, נשמעות עתה כצלילי הד רחוק וסתוּם מאוד. אך קרוב לשער שאימת זינוֹביֶב על אריות המפלגה הוגזמה בכוָנה, בחינת: פּלשתים עליך – למען ישמעוּ ויראוּ.

אם כה ואם כה, שׂיחקה להם השעה לסטאלין, בּוּכארין וריקוֹב והסיפק בידם לחוֹג את נצחונם המוּחלט. זינוֹביֶב, לאשביץ, קאמנייב, פּיאַטאקוב ירדו מעל בימת הפּוֹליטיקה, ולא סתם ירידה היתה להם, אגב רדתם זכו מידי המפלגה לתשפּוֹכת קיתוֹני שמצה על ראשם. וצריך לשער, שמעתה אין להם תשוּבה עוד אל האַקטיביוּת הפּוֹליטית. את כסאוֹ של דז’רז’ינסקי, כסא הנשׂיא של מועצת המשק העממי, ירש קויבישב, את כסא קאמניֶב בקוֹמיסאריון למסחר ירש מיקויאן – שניהם על טהרת ה„סטאליניוּת“. אפילוּ טרוֹצקי שנהג מתינוּת נאלץ להסתלק מכסא הנשׂיאוּת במועצת הקוֹנצסיות ועל כסאו ישב סקוֹבֶּלֶב, אשר עברוֹ הפּוליטי כשהוא לעצמו (חבר למפלגה „המנשביקים“, מיניסטר בימי קרנסקי, אֶמיגראנט בין אֶמיגראנטים ולאחר שנתברר נצחונם המאושש של הקוֹמוּניסטים – חזר עם החוֹזרים בתשוּבה) משמש בטחון גמוּר לנאמנוּת ולכניעה לממשלה עכשיו.

במקומות – שום עיכוּב ושוּם מניעה, כמוּבן. במשך שבוּעים קבעו ה„איזבסטיה“ וה"פראבדה“ מדור רחב להשׂתרע נקוּב בשם „על האחדוּת הלנינית של המפלגה“ ובו נתייחד המקום לטלגראמות מסניפי המפלגה בפּרוֹבינציה. הטלגראמוֹת התנסחוּ בסגנון אחד כמעט, כך בערך: „האספות בערים מרשיעוֹת פה אחד בהתמרמרוּת עצוּמה ומוֹקיעות כדבר קלוֹן את הנסיון המביש…“ – זו לשון הרישא, והסיפא: „בעד האחדוּת הנחושה של מערכות המפלגה! בעד הועד המרכזי הלניני!“

בכור־הטלגראמות של „פה אחד“ בזה הנוּסח נתקבּל דוקא מ…סניף המפלגה בלנינגרד – אשר היה פעם משׂגב לתנוּעת זינוֹביֶב (אמנם, במשוֹל שם זינוֹיֶב בכיפה). אין זאת, כי מלבד זינוביֶב לית זינוביֶבאים במפלגה, אין עתה וגם קודם לא היו. ואם יש עוד מטיל ספק בזה, אולי יוּכח מ„סער מחיאות הכפּים הממוּשכות“, אשר נתלווּ בהן נאומיהם של בּוּכארין וריקוֹב כנגד האוֹפּוֹזיציה. אגב, מחיאות כפּים כאלה ממש ליווּ במשך תשע שנים גם את נאוּמיו של מי ש„המיט קלון על המפלגה“, הלא הוא זינוֹביֶב המנוּדה.

הליקבידאציה של הסטרא דאוֹפּוֹזיציה נעשׂתה בשלמוּת, לא רק ברוּסיה. מפלגות הקוֹמוּניסטים בצ’כיה, נוֹרבגיה, שודיה הצהירוּ על סוֹלידאריוּתן הגמוּרה עם הר.ק.פּ. במלחמתה כנגד מנהיג הקוֹמאינטרן, אשר היה נבחר שנה־שנה פה אחד מתוך מחיאות כפּים חגיגיות „סוערות וממוּשכות“ אל האחראית שבכהונות האינטרנציונאל השלישי. הקוֹמוּניסטים האמריקאיים ענוּ אָמן חטוּפה גם הם – אם כי עד רגע שלחם את „הטלגראמה הסוֹלידארית“ נתגלגלוּ אליהם רק הדי השוֹאָה שהומטה על ראש זינוֹביֶב, גם האיטלקים סוֹלידאריים והם כותבים בתמימוּת: „קיבלנו רק את הטלגראמה. הפּרוטוקולים טרם הגיעוּנוּ. הננו מביעים סוֹלידאריוּת גמוּרה“. הגרמנים לא הסתפּקוּ בענית אָמן, אלא ביטאוּ את המלה הטמוּנה בלב כוּלם: פיטוּרים מהקוֹמאינטרן. הקונגרס הקרוב לא יימלט, איפוא, מגורל ביש זה. ויש כבר יורש עצר: בּוּכארין.

ליקבידאציה חלקה כזו, בהסכמה גמוּרה, מוּבנת מאוד ברוּסיה. הסולידאריוּת באָה לידי ביטוּי בגלוּי, ואם זינוֹביֶב „נסע להתרפּא אל מעינות המים המינראליים אשר בקוקאז“, הרי חבר פּשוּט כשסירב להרים ידו, מי יודע איזה „מעינות מים“ צפוּיים לו… אך במה תתבּרר הקלוּת הזו, שבּה נתנוּ גם מפלגות לא־רוּסיות את הגט לקברניטם מיום אתמול? אם נדחה כחשד מביש את זיקתם הכספית של המפלגות הללוּ לרוּסיה ונשארה לנו הסברה אחת: שנים על שנים „חינך“ הקוֹמאינטרן את הפּועלים ההולכים אחריו ואימנם לציית בהכנעה ובעצימת־עינים לפקוּדות המרכז – בלי הבדל תוכן וחתימה, העיקר כי מן המרכז הן. הם כל כך נתחנכוּ וכל כך נתאַמנוּ, עד שאָבד להם הכשרון להבחין בהבחנה עצמית את המאוֹרעות, ורק צפה יצפוּ עוד לפקוּדה למען בוא על החתום.

לרגל הליקבידאציה של האוֹפּוֹזיציה נפוֹצוּ בעתוֹנוּת שמוּעות בדבר אפשרוּת של „כריתת ברית שלום“ בין הר. ק. פּ. והאוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית. כל מהלך הליקבידאציה וצורת הפּולמוס עם האופּוזיציה מעידים, כי לפי שעה אין הק. פּ. חושבת לשתף בשלטון שום שוּתף, ואדרבא, היא חוגרת עוז לשמור על מצב המוֹנוֹפּוֹלין שלה בתור המפלגה היחידה המוּתרת ברוסיה, הק. פּ. מוַתרת ועוד מוסיפה לוַתר בפינה אחרת לא פוליטית, ולטובת כוחות אחרים – לא סוֹציאליסטיים. יחד עם הליקבידאציה רבת־השאון של האוֹפּוֹזיציה הזינוביֶבית, נעשׂתה בחשאי גם ליקבידאציה של קבוּצה אחרת. לפני ג’–ד' שנים נוֹצרה בחוּץ־לארץ קבוצה בשם „חילוּף משמרות“ מקרב הליבראלים המוֹנארכיסטים לשעבר, אשר השתדלוּ להשלים עם השלטון הסוֹביֶטי מפני „היעוּדים הלאומיים“ שהיא מגשימה. הקבוּצה הראשונה נתרכּזה סביב העתון הרוסי שיצא לאור בברלין בשם „נאקאנוּניֶה"¹, אחר כך עברה לרוּסיה ושם התייחסה על „בני־הלואי“ של הר. ק. פּ. – כמובן, אין כאן שוּם מקום לדבּר על איזו אוֹפּוֹזיציה. בלחש ובזהירוּת כקול מאוֹב היתה נמתחת בקורת כל שהיא על אילוּ פעוּלות השלטון, אך בדרך כלל היה סעד גמוּר מצד קבוּצה זו לממשלה. אך גם בקוֹרת צנוּעה כזו לא יכלה הממשלה לשׂאת. עתונם של בעלי „חילוּף המשמרות“ הופסק והעורך ומנהיג הקבוּצה הוגלה חוצה־לארץ.

אך אילוּ גם הראתה הק. פּ. יותר סבלנוּת לבקורת, לוּ גם יכלה לוַתר על המונופּולין הפּוליטי, כי אז גם אז לא מצאה לה בני־ברית רבים במחנה הסוציאליסטים, ובשוּם אופן לא מפּני שהסוציאליסטים מחכים לנפילת השלטון. אם היה מי שהראה במשך כל שנות המהפכה הרוּסית עין צוֹפיה, נכוֹנוּת הדיאגנוֹזה, נאמנוּת לפּרינציפּים, עוז רוח, אי השתחדוּת – הרי זה קודם כל הסוציאליסטים הידוּעים בשם „המנשביקים“. בחוּגים רבים מתיחסים למפלגה זו בספקנוּת רבה, ויש גם שהמלה „מנשביק“ נהפכה לכינוּי לעג (אולי יש גם מפרשים את המלה על פי טעות מלשון меньше, כלומר: סוציאליסטים מסתפּקים במוּעט, במקום סוציאליסטים שנשארו במיעוּט במפלגה) והרי מפלגה זו יכלה לא פּעם לתפּוס את רסן השלטון גם בתקוּפה שבין פברוּאַר ואוקטובר שנת 1917 וגם לאחר אוקטוֹבּר. לנין לא ביקש שוּם בּרית כשם שביקש את בריתם של המנשביקים, ואין ספק, כי אילוּ היו המנשביקים מסכימים לפשרות, ועוצמים עיניהם מראוֹת את הנעשה ברוסיה תחת דגל הסוציאליזם, כי אָז לא שמוֹ של זינוביֶב היה נכנס להיסטוריה של המהפכה הרוּסית. והרי המנשביקים הסתלקו בהחלט מהתערבוּת זרה וגם ממלחמת ה„לבנים“, ובתקופת המלחמה האזרחית הלכוּ תחת דגלי הבולשביקים, וזה לא עיכבם, לאחר שפּסקה המלחמה, למחוֹת בכל תוקף נגד מיתוֹת בית דין, נגד ביטוּל החירוּת האזרחית ונגד הפּוֹליטיקה הכלכלית שאין לה שחר. בעד מחאות אלה מתענים עתה המנשביקים בכלאי הסוֹביֶטים באותו עוז רוח שבו התענוּ בכלאי הצאר. ובכן לכבוד ודאי ראוּיה מפלגה זו – לפחות מפני כוחה לבלי היכנע ולבלתי התבּטל בפני ההיפּנוֹזה של השלטון והנצחון, מתוך גבוּרה אזרחית, שאינה נרתעת לא מפּני רדיפות ולא מפּני סכנה להישאר במיעוּט. אך המנשביקים וביחוּד מנהיגם מארטוֹב הראו עין חוֹדרת בהערכת הדברים וכשרון נבוּאי יותר מכוּלם.

מכל מקום, קשה לשער שהמנשביקים יעשוּ מעשי־פּשרה בקלוּת אפילו לכשתחפּץ הק. פ. לוַתר ויתוּרים, ומה גם שיש להם פּרוֹגראמה מפוֹרשת: א) חירוּת פּוֹליטית, ב) בחירות חפשיות בכל הסוֹביֶטים מחדש, ג) ביטול מיתות־בית־דין, ד) ביטול הג. פ. או. ושאר מוסדות הטרוֹר, ה) ביטול הטריבּוּנאלים המיוּחדים ואי־תלוּתם של בתי־הדין, ו) חנינה גמוּרה לכל הגולים והאסירים הפּוֹליטיים, בירוּר כל פסקי הדין בענינים פליליים ודתיים מחדש, ביטול כל מיני שרירוּת אַדמיניסטראטיבית, ז) ביטוּל הפריבילגיות של הר. ק. פּ. והקוֹמאינטרן והפסקת כל מיני תמיכות כספיות להם מאוצר הממשלה, ח) שחרור התנוּעה המקצועית והקוֹאוֹפּראטיבית, חופש השביתוֹת, בחירות מחדש של הועדים בבתי החרושת.

המנשביקים הודיעוּ לא פעם, „כי מחוּץ למצע זה לא ייתכן כל משׂא ומתן בדבר איזה הסכם עם מישהוּ“, ועל דבר כזה לא נשמע כלוּם גם עתה, בתוך השקט הגמוּר השׂוֹרר ברוּסיה, בימים שאנו מתקרבים לשנתה התשיעית של המהפּכה.

– – – לכּל תוַתר הממשלה, גם להון, הפּנימי והחיצוֹני, גם ל„בינוני“, גם לתקיף – רק לא לרעיון הסוציאליסטי ולפעולה הסוציאליסטית החפשית, אשר ייאָלצוּ להלחם עוד הרבּה מאוד לכבּוֹש זכוּיות אֵלמנטאריות לעצמם.

ב

באוקטוֹבּר אשתקד (1926) נדמה היה, שהאוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית אשר בראשה עמדוּ: טרוֹצקי, זינוֹביֶב, קאמיניֶב, קרוּפּסקיה, סוֹקוֹלניקוֹב, ראדק ועוד – כמעט כל הגבארדיה הישנה של המפלגה – נשבּרה בהחלט. היא הוכרחה לחתוֹם אָז על התחייבוּת מפוֹרשת, לחדוֹל מכּל פּעוּלה פראקציונית. חלק מאנשיה סוּלקוּ ממשׂרוֹתיהם הגבוהות במפלגה ובמדינה. דיקטאטור הקומאינטרן – זינוֹביֶב – הוּצא מהועד הפועל שלוֹ. טרוֹצקי הלך לקאוקאז – גלוּת של כבוֹד. קאמניֶב – הזהיר שבכוּלם – נעשה לציר ברית־המועצות ברומא. את ראדק מינוּ לרקטוֹר האוניברסיטה המזרחית במוסקבה. המחנה התרוֹקן. סטאלין, אשר להלכה הנהוּ אך מזכיר המפלגה הקוֹמוּניסטית, ריכז בידיו למעשה את הפּוֹליטיקה הפּנימית והחיצוֹנית של רוּסיה, במידה הרבּה יותר גדולה מאשר נשׂיא מועצת הקוֹמיסארים ריקוֹב, או נשׂיא המדינה, קאלינין. ובוּכארין, עורך ה„פראבדה“, נעשה לאידיאוֹלוֹג הפּוליטיקה החדשה, שיסוֹדוֹתיה היו: שלום עם האכרים, לא עם „העניים“ שבהם, לא עם הפּרוֹלטאריון הכפרי, אלא עם אותו האכּר הבינוני, בעל הרכוּש, אשר על משקוֹ עומדת רוּסיה. למען השלום הזה, כדי שאפשר יהיה לקבּל מאת האכּר את תוֹצרתוֹ בלי כפיה ואלמוּת, אלא תמוּרת תוצרת אחרת, נחוּצה התפתחוּת של תעשיה ותוצרת תעשיתית טובה וזולה. לשם כך נחוּצה רציונאליזאציה של התעשיה והון רב. את ההון הזה אפשר לגייס רק מארצות קאפּיטאליסטיות באירוֹפּה ואמריקה. כדי לקבּלוֹ צריך שיהיה לבעלי הון אימוּן בממשלת המועצות, דרוּשים „יחסי ידידוּת“, נחוץ „לעצור“ בעד הכנת „המהפּכה העולמית“, להרחיק את האֶלמנטים הקיצוֹניים מהמפלגות הקוֹמוּניסטיות באירוֹפּה ולנסוֹת ליצוֹר קשרים עם חלקים ידוּעים בתנוּעת הפועלים הבלתי קוֹמוּניסטית; מכאן הוצאת קבוּצוֹת שלמות מהמפלגה הקומוּניסטית בגרמניה (רות פישר – אורבּאנס) ובצרפת; מכאן יצירת הועד האנגלי־רוּסי; מכאן גם „השתתפוּת“ הקוֹמוּניסטים במהפּכה הסינית מבלי שיינתן להשתתפוּת זאת אופי מעמדי בוֹלט.

למשך חדשים אחדים השתתקה האוֹפּוֹזיציה – לא רק בגלל אמצעי הלחץ שבהם השתמשו נגדה, אלא גם משוּם שהמציאוּת הפּוֹליטית הצדיקה, כך היה נדמה, את קוי הפּוֹליטיקה של סטאלין. כמעט שנה שלמה יכלה רוּסיה להקדיש את כוחותיה לבנין המשק. הוּטבוּ יחסיה עם חוּץ־לארץ, נפתחו סיכוּיים להשקעות של ההון הזר; המשטר הפּוֹליטי הפּנימי נשאר, אמנם, כאשר היה, אוּלם המצב הכלכלי שהוּטב השקיט במקצת את הרוּחות, ביחוּד את רוחות האכרים. אולם הניגוּדים היסודיים אשר במשטר הרוּסי הנוכחי נשארו בעינם: ממשלת רוסיה – והקומאינטרן, התפּתחוּתה הכלכלית של הארץ על יסוד קנין פרטי – ודיקטאטורה של המפלגה הקוֹמוּניסטית, יחסים מסחריים ופינאנסיים עם ארצות קאפיטאליסטיות – ופוליטיקה אנטי־בריטית במזרח הרחוק, אי התאמה בין עניני האכּרים והאינטרסים של הפועלים אשר בשמם דוֹגלת הדיקטאטוּרה של המפלגה; כל אלה הביאוּ לידי התפּוֹצצוּת בחזית החיצוֹנית בטרם נתגלוּ הבקיעים בחזית הפּנימית – זהוּ עדיין ענין לעתיד לבוא. ההתפּוֹצצוּת הזאת התבטאָה ביחוּד בקרע אשר בועד האנגלי־רוּסי, באכזבות הכרוּכות במאורעות סין – מכאן חידוּש פעולתה של האוֹפּוֹזיציה במשך החדשים האחרונים, מכאן התקווֹת החדשות אצל אלה שביקרוּ קשות את פּוֹליטיקת סטאלין־בּוּכארין. המציאוּת הפּוֹליטית התחילה כאילוּ להצדיק את בּקרתם.

כבר בינוּאר שנה זו פנה טרוֹצקי בשמו ובשם זינוֹביֶב לועד הפועל של הקומאינטרן, שישפּוֹט ביניהם ובין המפלגה הרוּסית. האַפֶּלאציה הזאת נשארה, כמוּבן, ללא כל תוצאות – בקוֹמאינטרן שׂוֹררת משמעת למופת. באמצע מאי הגישה קבוצת אנשי האוֹפּוֹזיציה תזכיר מיוּחד לפּוֹליט־בּיוּרוֹ של המפלגה הרוּסית ולכמה קוֹמוּניסטים מחוּץ לרוסיה. תחילה חתמוּ על התזכיר טרוֹצקי, זינוֹביֶב, פּיאטאקוֹב, סוֹקוֹלניקוֹב, קאמניֶב, קרסטינסקי, קרוּפּקיה ועוד, בסך הכל 84 איש; אחר כך נוֹספוּ אחרים – עד 180 קוֹמוּניסטים בעלי שם. באותו זמן בערך נכנסה לאוֹרגני המפלגה, הממשלה והקוֹמאינטרן עוד שוּרה של תזכירים מקבוּצות אוֹפּוֹזיציוֹניות אחרות – ביניהם אחד אשר עתיד היה להתפּרסם בשם „תזכיר החמשה־עשׂר“. בין החתוּמים הראשונים: סאפרוֹנוֹב וסמירנוֹב. בסוף מאי נשׂא טרוֹצקי שוּב נאום חריף בישיבת הועד הפּועל של הקומאינטרן. ושוב בלי הצלחה מעשית: המושב נגמר במסירת הסמכוּת לועד הפּועל המצוּמצם להוציא את אנשי האופּוזציה מן האורגנים המרכזיים של המפלגה וגם מהמפלגה גופא. בתשעה במאי – בחגיגת יובל ה־15 לקיום העתון „פּראבדה“ – נשׂא זינוֹביֶב נאוּם נגד ממשלת סטאלין. בתשעה ביוּני נסע לסיביר – למשרה החשוּבה כגלוּת – אחד מאנשי האופּזיציה, סמילגה. בתחנת הרכבת במוסקבה נתאספו כאַלפּים איש וטרוֹצקי נשא נאום פּרידה. זו היתה ההפגנה הראשונה ברחוב ברוסיה אחרי הרבה שנים של „שקט גמוּר“. כל זה העיד על התכּוֹננוּת של האוֹפּוֹזיציה למלחמה חדשה, אולי אפילוּ למלחמה גלוּיה, לא רק בתוך המפלגה, אלא גם ברחובות. משׂרד ועדת הבקורת של המפלגה הקוֹמוּניסטית התאסף בסוף יוּני, דן על כל המעשים האלה, דן על החומר של ג. פּ. אוּ. בנוגע לאוֹפּוֹזיציה והחליט להציע לפני הועד הפועל של המפלגה להוציא את אנשי האוֹפּוֹזיציה מן הועד הפועל ואוּלי גם מן המפלגה.

מהי הבקורת של האופּוזיציה ומה דרישותיה אפשר לדעת רק בדרך בלתי־ישרה – מתוך הפּולמוס המתנהל עתה בעתונוּת הקומוּניסטית. תזכירי האופּזיציה לא נתפּרסמו, נאוּמי אנשיה נשארים לוטים בסוד. ואוּלם החומר הפּולמוסי רב מאד, ישנם בו גם ציטאטות ארוּכות מן התזכּירים וכך אפשר לקבל מוּשׂג מהתוכן האידיאולוגי של האופּוזיציה. יש קודם כל להבדיל בין „התזכיר של ה־84“ (טרוצקי, זינוֹביֶב, וכו') ו„תזכיר של 15“ (סאפרונוב). ה־84 מוַתרים על עמדתם הקודמת בשאלה העיקרית, הפּנימית, בשאלת האכרוּת. הם אינם דורשים יותר „יד חזקה“ כלפּי האכרים, גם לא נגד האמידים שביניהם. הם מצטמצמים בשתי שאלות: מצבה הפּנימי של המפלגה וּפוליטיקת חוּץ. הם קובלים על הצנטראליזציה הגמוּרה במפלגה, על שלטון הפּקידוּת, אשר הוא למעשה „שלטון בלתי מוּגבּל של סטאלין“. הם מוחים נגד סתימת הפּה במפלגה, נגד שלילת כל אפשרוּת ממתנגדי סטאלין להביע את דעתם בעל־פּה או בדפוּס. בשטח החיצוני הם מאשימים את הועד־הפּועל של המפלגה ב„בגידה במהפּכה הסינית“, שהתבּטאה בשוּתפוּת עם הלאומיים והבּוּרגנים, בו בזמן שחובת הקומוּניסטים היתה ללכת בדרך של שנת 1917 ולהלחם באֶלמנטים הבלתי קומוּניסטיים של המהפּכה, כדי לתפּוס את השלטון כמוֹנוֹפּולין שלהם. ה־84 מוחים כמו כן נגד ה„אהבים“ שהתנו באי כוח ססס"ר עם „בוגדים“ מן האינטרנציונל הסוציאַליסטי והאַמסטרדאמי שבועד האנגלי־רוסי. הם מאשימים את ממשלת רוּסיה (כלומר את המפלגה הקומוּניסטית) בידידוּת יתרה כלפּי ממשלות קאפּיטאליסטיות ובאותו הזמן בהתנהגוּת חריפה כלפּי הקומוּניסטים הקיצוניים, ביחוּד בגרמניה. הממשלה נעשתה לאוּמית קיצונית – „בשביל הועד־הפּועל של המפלגה נהפּכה המהפּכה העולמית לענין של הגנת רוּסיה“. ה־84 דורשים את יציאַת הקומאינטרן מהועד האנגלי־רוּסי, שינוּי תכסיס כלפּי אירופּה וּביחוּד כלפּי אנגליה. הרמת דגל המהפּכה העולמית מחדש.

ואילו ה־15 עוד משׂמאילים מטרוצקי וזינוֹביֶב. הם קובלים בחריפוּת גדולה עוד יותר נגד „הרז’ים האישי“ במפלגה ונגד הדמוֹראליזציה אשר הרז’ים הזה הכניס לכל אורגני המפלגה והממשלה. „מאורגני הדיקטאטוּרה הפּרולטארית הפכו המועצות למכונות הצבעה“. „במקום להלחם נגד קוֹנטר־רבוֹלוּציה, נלחמת ג. פּ. או. נגד האופּוזיציה במפלגה ונגד אי־שׂביעת רצון של הפּועלים, גם כשזו מתבטאת בצוּרות חוּקיות בהחלט“. הצבא האדום איבד את קשריו עם מעמד הפּועלים; האופיצרים כמעט כוּלם אותם הקצינים שעבדו לצאר, האונטר־אופיצרים הנם „קוּלאקים“² – „הצבא המהפּכני מאיים ליהפך למכשיר נוח מאד לכל מיני אַבאנטוּרות בסגנון הבּוֹנאפּארטיסטי“. ואולם מרכז הכּוֹבד של בקורת הקבוצה הזאת איננו ברז’ים שבתוך המפלגה וגם לא בפוליטיקת חוּץ, אלא בכיווּן הכלכלי של הממשלה. אין ברוּסיה יותר דיקטאטוּרת הפּועלים, אלא „דמוֹקראטיה של האכרים־הקוּלאקים“. הממשלה עשתה כל כך הרבה ויתוּרים ל„בוּרגנוּת הזעירה“, עד ש„הקו היסודי־הפּרולטארי נשכח מזמן, והמפלגה פּועלת בניגוּד לרצון הפּועלים ולעניניהם“. הרציוֹנליזציה של התעשיה הביאה רק להגדלת מספּר מחוּסרי העבודה ולהורדת שכר העבודה, בו בזמן שהממשלה „לא הראתה את היכולת לפתח את כוחות התוצרת“ ו„הכפר מתפּתח בדרך קאפּיטאליסטית טהורה“. „כיווּנו של הועד־הפּועל בכפר הוא כיווּן קוּלאקי מוּחלט“. „מסתיו שנת 1924 ואילך לוחצת המפלגה במרץ רב על מעמד הפּועלים כדי להעלות את פּרי התוצרת – ושכר העבודה לא רק לא הועלה, אלא ירד; כרגע הוא יותר נמוּך מאשר בסתיו שנת 1925“. „בבתי־החרושת שב לתחיה השלטון הבלתי מוּגבל של האדמיניסטראציה. הסידוּר הפּנימי בבתי־חרושת הולך וּמתקרב לזה שלפני המהפּכה“. כזאת היא בערך האַרגוּמנטאציה של האופּוזיציה. אין צורך להגיד שהתזכירים מלאים ציטאטות מלנין, ונסיונות להוכיח שנימוּקי האופּוזיציה ודרכה נובעים ישר מתורת לנין. גם הפּולמוס נגד האופּוזיציה בנוּי ביחוּד על שני יסודות: הבגידה במפלגה ואי־הנאמנות לתורתו הצרוּפה של לנין. בעתונוּת הוּקדשוּ עמוּדים שלמים לציטאטות מלנין, מתוך ערבּוּביה גמוּרה של תקוּפות שונות אשר להן הן שייכות. כה אמר לנין, כה כתב לנין, פּסוּק פּלוני יש לדרוש כך ופסוּק אלמוֹני כך, תלי תלים של פּירוּשים על גבּי פירוּשים – וזה במשך שבוּעות וחדשים רצוּפים יום־יום.

הטון אשר נקטה העתונוּת בדבּרה על האופּוזיציה לפני משפּט המפלגה היה צריך לעורר חשש, שגורלה נחרץ ונחתם. אחרי נאוּמו של זינוֹביֶב בחגיגת „פּראבדה“ קיבל הסניף המוסקבאי של המפלגה החלטה, בה גינה את הנאום כ„דבר שלא נשמע כמוהו, אשר אין לסבול אותו בשוּם אופן“. „פּראבדה“ כתב שאנשי האופּוזיציה הנם „מפיצי דיבה בכוָנה שאיבדו כל רגש של אחריות“. „האופּוזיציה הגיעה עד הגבול. מנהיגיה גילו את משחקם. הם מדבּרים על שתי מפלגות. הם מחפּשׂים עזרה מחוּץ למפלגה, ביחוד בין מחוּסרי העבודה“. „משרתי צ’מבּרלן“, „מנשביקים“ וכו‘, ביחוד חריפים היו חיצי העתונוּת שכוּונוּ נגד טרוצקי, אשר אותו האשימו בסאבּוֹטאג’, בצפיה למפּלת רוּסיה במקרה של המלחמה – על יסוד מכתבו לקומאינטרן ונאוּמו במושב הועד הפּועל של הקומאינטרן, בהם אמר טרוצקי ש„אם תפרוץ מלחמה, על הפּועל הרוּסי לשקול היטב בעד מי וּבעד מה ניטל עליו להלחם – שמא בעד עניני הקוּלאקים ואנשי הנאֶפּ“. מלבד העתונים הופיעה על הבמה הפּוליטית גם „אגודת הקומוניסטים הותיקים“ והמון סניפי המפלגה בכל קצוי רוּסיה – כוּלם בדרישה אחת להוציא את האופּוזיציה משוּרות המפלגה.

ההתקפה העזה הזאת נשׂאה פרי עוד לפני המשפּט. בעתונוּת הופיעו כנהוּג ברוסיה „מכתבי המתחרטים“, באותו הטון שבּוֹ כתוּבים מכתבים הדומים לכך של הסוציאליסטים והציונים. מספּר החתימות שעל התזכירים הוּקטן. גם סוקולניקוב וקרופּסקיה חזרו בהם מחתימותיהם. האחרונה פנתה לאופּוזיציה ולועד־הפועל במכתב גלוּי בו הטיפה לשלום. העתונוּת הרשמית התיחסה להצעה זו בקרירוּת רבּה, והמכתב זכה לכינוּי של לעג – „אגרת האלמנה“ (קרופּסקיה היא אלמנתו של לנין).

בסוף יולי נתאסף הועד הפועל של המפלגה יחד עם ועדת הבקורת המרכזית. המושב נמשך שנים־עשר יום, ונגמר בניגוּד לצפיה הכללית – בפשרה. הרוב הציע לפני האופּוזיציה שלש דרישות: א) לוַתר על עמדת טרוצקי בשאלת המלחמה ולדוּן לכף חובה את הדיבה בדבר ההתנוונוּת הבורגנית של המפלגה. ב) לוַתר על פּוליטיקת הפּירוד בקומאינטרן ולדוּן לכף חובה את קבוצת הגרמנים שהוּצאוּ מהקומאינטרן. ג) לוַתר על כל נסיון של פּירוּד במפלגה הרוּסית, לפרק את סיעת האופּוזיציה, להתחייב למלא אחרי כל החלטות הועד הפועל.

על דרישות אלו ענתה האופּוזציה בסגנון דוּו־פרצוּפי למדי: א) האופּוזיציה לא רצתה מעולם במפּלת רוסיה במלחמה, ואוּלם „אנו סוברים שגם בזמן המלחמה אין המפלגה יכולה לוַתר על בקורת הועד הפּועל, אם הוא הולך בדרך בלתי־נכונה“; ואשר להתנוונוּת הבורגנית או „טרמידוֹריאנית“, כמו שאומרים עתה ברוסיה, לזכר המהפּכה הצרפתית – נאום האופּוזיציה: „בארץ גדלים כוחות בורגניים ואנו דורשים מאת המפלגה התנגדות נמרצת יותר ושיטתית יותר כלפּי השפּעת האֶלמנטים הללו על המפלגה“. ב) נכון הדבר שהמצב בגרמניה הנו בלתי־טבעי ומסוּכן. יש לאחוז באמצעים תכוּפים. צריך להחזיר לקומאינטרן את אלה מן המוּצאים אשר קיבלוּ עליהם את משמעת הקומאינטרן. ג) האופּוזיציה אינה רוצה בקיוּם שתי מפלגות, היא תלָחם נגד כל מגמה ליצור אותן. היא תמלא אחרי כל החלטות הועד הפּועל. „אנו מוּכנים לעשות את הכל לשם הליקבידאציה של האֶלמנטים הפראקציוניים, שנוצרו עקב התנאים הבלתי טבעיים של הרג’ים הפנימי במפלגה“.

כל הנוּסחאות הללו מכילות יותר האשמה מחודשת נגד המפלגה מאשר ויתוּר מפורש ומוּחלט על עמדות האופּוזיציה והתחייבוּיות ברוּרות לעתיד. החלטת הועד הפּועל אינה מסתירה את דוּ־הפּרצוּפיוּת הזאת. היא אומרת: „הפּלנוּם קובע בסיפּוּק את העוּבדה, שהאופּוזיציה הוּכרחה לוַתר על מספּר רב של עמדותיה הבלתי נכונות. מצד אחד אין הפּלנוּם יכול לערוב בעד יושר לבה המוּחלט של האופּוזיציה. המעשה בגילוּי דעת דומה לזה בשנת 1926 מראה שלא תמיד יש לאופּוזיציה הכּוָנה למלא אחרי התחייבוּיותיה. הפּלנוּם מציע לפני האופּוזיציה לפזר בלי דחוּי את סיעתה וּמזמין את כל חברי המפלגה לאחוז באמצעים כדי להביא לידי ליקבידציה את כל הפּעוּלה הפראקציונית ואת כל הקבוּצות הפראקציוניות“. אולם לא די בזה שהועד הפּועל של המפלגה לא הוציא את האופּוזיציה מתוך המפלגה, אף על פּי שהוא בעצמו מסוּפק בישרה. ניתנה לה גם אפשרות ידוּעה של ביטוּי: מזמן לזמן יופיע, בתור הוספה ל„פּראבדה“, „עלון לויכוּח“, הנועד אמנם רק למספּר מוּגבּל של קוראים. בהתיעצוּיות סגוּרות של חברי המפלגה תנתן לאופּוזיציה רשוּת הדיבור. כל זה דומה יותר ל„לגאליזציה“ במדת־מה של האופוזיציה מאשר לליקבידציה.

הפּשרה הזאת של הועד הפּועל אינה פרי של פשרה אידיאולוגית ואיננה גם סימן של פּירוּק נשק זמני. מיד אחרי המושב נשא בּוּכארין נאום חריף נגד האופּוזיציה בלנינגראד, באספת „העובדים האקטיביים של המפלגה“, וריקוב עשה אותו הדבר במוסקבה. אספות אלו נסתיימוּ בהחלטות המדגישות ש„הודעת האופּוזיציה היא בלתי מספּקת ונושאת אופי של דוּ־פּרצוּפיוּת“ וּמשוּם כך „מחוּיֶבת המפלגה להתכּוֹנן למלחמה חדשה, כדי להוציא מקרבה את כל הרקבון“. החלטת המושב היתה ההתראה האחרונה ואם האופּוזיציה לא תשמע, הרי „פושטי הרגל“ ממחנה טרוצקי ירגישו את „יד הברזל של המפלגה“. באותו סגנון מפרשים את החלטת הועד הפּועל גם העתונים.

וּבכן – השלום האמיתי לא הוּקם. יש לשער שכמה וכמה גורמים השפּיעו על המפלגה והביאוה עד פּשרה. בין אלה תהילתו המהפּכנית של טרוצקי, השפּעתו החזקה עדיין בשוּרות הצבא האדום, מצבה הקשה, הפּנימי החיצוני, של המדינה, כוחה של האופּוזיציה הגדול משאפשר היה לשער. יתכן שהכוח הזה בא לא עקב ההנחות והדעות של האוֹפּוֹזיציה, אלא משוּם שהיא הנה האוֹפּוֹזיציה היחידה בכל הארץ, אשר יש לה אפשרות כל שהיא להתבטא ואשר זכוּתם של שמות גבּוֹרי המהפּכה עומדים לה. אם כך ואם כך החלטת המפלגה מוּכרחה להביא לידי התנגשוּיות חדשות. בדרך אשר סטאלין ובּוּכארין ניסו להוליך בה את המפלגה ואת המדינה היתה עקביוּת, בהירוּת וגם התחשבוּת עם עניני ההמונים העובדים ברוסיה. הפּשרה עם טרוצקי וזינוֹביֶב פּירוּשה טשטוּש המטרה, ערבּוּביה של טכסיסים. המפלגה תצטרך לברר בקרוב את דרכיה מחדש וּביתר עוז. ואולם לא בזה הוא עיקר המצב במפלגה, שסטאלין ובּוּכארין לא הצליחו לעת עתה למשוך לצדם רוב מכריע של הגבארדיה הקומוּניסטית ושל הצבא האדום – אולי יצליחו בזה מחר, כאשר יאספו עוד מעט כוח ויתגברו על האופּוזיציה. הכיווּן הכללי יכול להיות נכון יותר אצל סטאלין, אבל דרך ההגשמה אשר הוא הולך בה היא אותה הדרך שהמפלגה הקומוּניסטית מנסה בה זה שנים רבות. יתכן שטעוּת בידי האופּוזיציה ברצותה להשיב את המדינה בעניני פנים – למסלוּל המתנגד לעניני האכּרוּת, וּבעניני חוּץ – לדרך הרחוק מכל תקוה. אולם בדבר אחד היא צודקת: הרז’ים הפּנימי במפלגה השלטת ובמדינה הוא רז’ים של צנטראליזציה ביוּרוֹקראטית“, „האַפּאראט“ מופיע בתור „ממלא מקום של מעמד הפּועלים“, הוא „חושב בעד הפּועלים, הוא פועל בעד האכרים“, ג. פּ. או. נעשתה למכשיר המלחמה נגד כל זרם של מחשבה חפשית גם בקרב הפּועלים הקומוּניסטיים עצמם. עוד לא היה משטר אשר הצליח לבנות מדינה חפשית באמצעים כאלה – וכאן הצרה העיקרית של רוסיה המועצתית. ואולם בנידון זה – טרוצקי וזינוֹביֶב, סאפרונוב וסמירנוב אינם יותר רחבי־דעה מאשר סטאלין ובּוּכארין. גם הם עמדו על יד ההגה, ואמצעי שלטונם הם לא היו טובים מאלה. וכל עוד לא תמצא רוסיה המועצתית את המוצא מהניגוּד היסודי הזה – לא תצליח להוציא את המדינה למרחב היצירה המלאה והשלום הבין־לאוּמי.

ג

טרם עברה שנה מאז הרסו סטאלין וּמצדדיו את „האופּוזיציה השמאלית“ ומנהיגיה. מי שהוּכרח לבקש חסד מהמנצח וּמי ששותה את הכוס המרה של גלוּת סיבּיר; טרם עברה שנה מאז קמה „המפלגה המאוּחדת“ ב„קו הלניני“ והוציאה מקרבּה את „הרומאנטיקה של הבּוּרגנוּת הזעירה“ – והנה היא עומדת כבר לפני מלחמה פנימית חדשה, אם גם פחות תקיפה ומזעזעת. ל„אופּוזיציה הימנית“, אשר על קיוּמה הודיעה המפלגה בעתונוּת הרוּסית ב־19 באוקטובּר, אין מנהיגים בעלי שעוּר־קומה של טרוצקי, ראדק, קאמניֶב וזינוֹביֶב. נדמה כאילו אין לה מנהיגים כלל, והזרם החדש קם מתוך האַפּאראט עצמו, משוּרות אנשי המעשה שבמוסדות הכלכליים של הממשלה. מישהוּ מונה ביניהם גם עסקנים חשוּבים ואפילו מן החשוּבים ביותר – בּוּכארין, טומסקי, ריקוב, קאלינין. ואוּלם, מלבד קאלינין, טרם הביעו אלה בגלוּי את דעותיהם. סטאלין בנאוּמו מ־19 באוקטובר במוסקבה הודיע אמנם, שהנטיה לאופּוזיציה ישנה בועד המרכזי של המפלגה, אולם האורגן המכוון את כל המכונה הרוסית, פּוֹליט־בּיוּרוֹ, חפשי מכל חשד. ובכל זאת הביט סטאלין על אופּוזציה זו ב„רצינוּת רבה“ וראה בה סכנות גדולות מאשר ב„טרוצקיזם“. את אנשי האופּוזיציה החדשה מוציאים פה ושם מן המפלגה – אם כי בפחות רעש – העתונוּת מתמלאת „מחאות נמרצות“ מכל סניף במפלגה וכל תא בצבא האדום. בתי חרושת אחדים התחילו להוציא מן העבודה את הפּועלים האופּוזיציוניים, המאמרים הראשיים רועמים שוב על „הקו הלניני“ אשר „הסטיכיה הבּוּרגנית הזעירה“ מאיימת לבגוד בו. כל אלה סימנים לכך, שהאופּוזיציה החדשה הולמת במידת מה את המציאוּת הרוּסית ואת הניגוּדים אשר בהם מתלבּטת המפלגה השלטת.

לפני שנה נהרסה האופּוזיציה השמאלית. ואולם – אם משוּם שהיו לה מצדדים יותר משהודו בזה המנצחים, או משוּם שהיא קמה מתוך הנחות פּסיכולוגיות השׂוֹררות גם בקרב המנצחים – הנה הדבר הראשון שעשו סטאלין וחבריו היה להגשים את קצת דרישותיו של טרוצקי. באביב שנה זוֹ התחילה ההתקפה הגדולה על „הקוּלאקים“. בחום המלחמה הוּכנס בין הנתקפים גם ה„אכר הבינוני“. נקבעו מחירי־אונס נמוּכים לתבוּאָה. נגזר חרם על תבוּאָה הנמכרת לסוחר פּרטי ולא לממשלה. נאחזו אמצעים חריפים נגד הספסרים בין הסוחרים והאכרים – בתי־סוהר, החרמת רכוּש. בחזית התעשיה – מלחמה נגד ההנהלה וה„ספֶּץ“³ שגילוּיה העיקרי היה המשפט נגד מהנדסי מכרוֹת דוֹנֶץ. ובשטח הפּוֹליטיקה הכלכלית: סיוּע מאכּסימאלי לתעשיה, כדי לספּק את הפּועל העירוני ולהתקדם ב„הלאָמה“, אשר כל נסיונותיה בחקלאות נכשלו. ובתוך התעשיה – בראש וראשונה סיוּע דוקא לכבדה, הגדולה, הנוחה יותר להלאָמה והנוחה יותר להציגה לראוָה כלפּי חוּץ. יש לשער שלטיפּוּל מיוּחד זה בתעשיה הכבדה, גורמת גם האפשרות להפכה – בשעת הצורך – לתעשית המלחמה. לאינדוּסטריאַליזציה של רוּסיה הוקצבו סכוּמים עצוּמים, ואלה צריכים היו להמצא על־ידי קנית תוצרת האכר בזול ומכירתה ביוקר בעיר וביחוּד בחוץ־לארץ. האכר היה צריך להקים את העיר החרשתית.

לא עברו ימים רבים והתברר, שהחשבון היה מוּטעה, באשר „נעשה בלי בעל־הבית“ – האכר. כבר בקיץ התגלו אותן ההופעות אשר הביאו בזמנן ל„פוליטיקה הכלכלית החדשה“, ואחר שנים – לאותו „הכיווּן האכרי“ אשר בּוּכארין ניסח אותו במלה אחת המוּפנה לאכרים: „התעשרוּ“, ואשר גרמו לארגוּן ה„אופּוזיציה השמאלית“. האכר אשר השוק התעשיתי או שלא היה נותן לו כלל את הסחורה „הקלה“ הנחוּצה לו, או היה נותן אותה במחיר גבוה מאד – חדל לתת לעיר את תוצרתו, היות ולא הרשוּ לו למכור את התבוּאָה במחיר המתאים לגובה המסים ולמחירי תוצרת התעשיה, צימצם עד כמה שאפשר – כמעט עד שיטת צרכיו הוא – את הזריעה. באשר לא הרשו לו למכור את הבשר במחירים המתאימים לו ובאשר המשק המצוּמצם שלו לא איפשר את קיוּם עדרוֹ, שחט את בהמותיו ואכל את בשרן. בו בזמן התגבּרה שוב התמרמרות נגד העיר ונגד השלטון. ההתקפה על ה„ספּץ“ הביאה לירידה בתעשיה, להחלשת המשמעת, להשתמטוּת המנהלים הטכניים מתפקידים אחראים. האינדוּסטריאַליזציה, הבנוּיה כאילו על חשבון מדוּיק, התברר שיסודה שוּב אותה הקוּפה הממשלתית האוּמללה. התוצאה מזה: אינפלאציה וירידת הרוּבּל למטה מחצי ערכו בזהב (בבוּרסה של חוּץ־לארץ). המלוה הפּנימי אשר חשבוּ שיתן לא פחות מ־500 מיליון רוּבּל ואולי יותר, לא נתן כי אם 340 מיליון (סימן אָפיני ל„מצב רוּח“ האכרים: הם השתתפוּ במלוה ב־24 מיליון בלבד). על כל זה יש להוסיף עוד „מכה מן השמים“: בּצוֹרת, ביחוד באוּקראינה. בתנאים אלה לא הועילו כל אמצעי הכפיה. הלחץ הכלכלי הולך וגובר. „התור“ על־יד החנוּיות מזכיר כבר את התמוּנה העגוּמה של שנות המלחמה והמהפּכה הקשות ביותר. „הכיווּן הטרוצקאי“ בלי טרוצקי התחיל להתנקם. והעזרה מן החוּץ, אותה העזרה מצד ההון הבין־לאוּמי, אשר סטאלין היה מוּכן לשלם בעדה בכל מיני זכוּיות מיוּחדות, אינה ממהרת לבוא, באשר אין לה אֵמוּן ביסודות המשפּטיים של רוּסיה הסוביטית.

באמצע הקיץ נאלצה הממשלה לעשות את הויתוּרים הראשונים. פּלנוּם־יוּלי של הועד המרכזי של המפלגה נתן לממשלה הוראות להרים את מחירי התבואה. המצב הוּטב ואוּלם לא בהרבה, כי תכנית האינדוּסטריאַליזציה נשארה בתקפה, והפּוליטיקה הכלכלית והסוציאַלית כלפּי האכּרוּת לא השתנתה ביסודה. סטאלין וחבריו – או שלא ראו עדיין את רצינות המצב או שחסר להם האומץ להסיק ממנוּ את המסקנות. כך נוצר הבּסיס לאופּוזיציה הימנית.

מה הן דרישותיה – אפשר להבין אך מהפּולמוס אתה: מהודעת הממשלה ומנאומו של סטאלין. היא עצמה כמעט שלא באה לידי ביטוי בדפוּס. מן הויכוח יש להסיק שהאופּוזיציה מציעה לתת יתר חופש כלכלי לאכר, ביחוד לבינוני, להאֵט את האינדוּסטריאַליזציה, לסייע לתעשיה „הקלה“ היוצרת „צרכים ראשונים“ של האכר, לצמצם עוד יותר את הסובחוזים (האחוּזות הממשלתיות הגדולות – „בתי חרושת לתבואה“), להקטין או לבטל לגמרי את התמיכה הממשלתית לקולחוזים (המשקים הקולקטיביים). בצוּרה מאד זהירה ומתוּנה, ואולם בעצם באותה התכנית יצא גם קאלינין בפליֶטון אשר פּירסם ב„פּראבדה“ מ־23 באוקטובר (מעין תשוּבה לנאוּמו של סטאלין): פּוליטיקה זהירה בכפר, תשוּמת־לב לצרכי החקלאוּת, הרמת התוצרת של המשק החקלאי, ביחוד האינדיבידוּאלי.

המלחמה עודנה נטוּשה. עוד מוציאים את אנשי האופּוזיציה ממשרותיהם ומן המפלגה. עוד כותבים מאמרים על „הקו הלניני“ ועל הבגידה בו, ואולם כמעט שאין ספק בסוף־המלחמה. יש להניח שסטאלין די חזק לדכּא את האופּוזיציה. וכרגע ברוסיה בעל־השלטון הוא החזק ביותר. סטאלין יצא כמנצח מקרב הרבה יותר מסוּכן: טרוצקי בסיביר הנו טריוּמף יותר גדול מבני־בלי־שם המוּצאים עתה מן המפלגה. ואוּלם המציאוּת הכלכלית והחברתית של רוּסיה תשאר, ונגדה אי־אפשר להלחם בהחלטות מחאה. אף „אנשי האַפּאראט“ מחוּסרי אונים לפניה. בלי שלום עם האכר לא יתכן קיוּם רוסיה. אין זאת הפעם הראשונה שממשלת הסוביטים מנסה את כוחה במלחמה עם האכר, והיא, אותה הממשלה אשר ניצחה את כל מתנגדיה, היתה כל פּעם נאלצת לסוג אחורנית. בודאי: אינדוּסטריאַליזציה היא תפקיד המדינה אשר הכרח לפתרוֹ. ואם לאו, גורלה של רוסיה – תלוּת תמידית בתוצרת חוּץ, כלומר, מבחינת הכלכלה ומשום כך מבחינה פינאנסית, ובסוף החשבון גם מבחינה פוליטית: אי־עצמאוּתה של רוּסיה. ואוּלם את התפקיד הזה אין לפתור בניגוּד לענינים של הבסיס הכלכלי הרוּסי, בניגוּד למשק החקלאי האינדיבידוּאַלי: האכר אינו יכול ואינו רוצה לבנות את העיר. העיר תוּכל לקום רק על המשק החקלאי הפּורח. עד כמה הדבר הזה אפשרי במלואו בתנאי השעבּוּד הפּוליטי והחברתי, זוהי שאלה אחרת. ואולם גם הפּתרון הרגעי האַקטוּאַלי לא יתכן בלי ויתוּרים כלכליים לאכרים.

קרוב לודאי שסטאלין יעשה עתה עם האופּוזיציה הימנית מה שעשה לפני שנה עם האופּוזיציה השמאלית: הוא יהרוס אותה ויקבל את דרישותיה. על סוף הסכסוּך הזה מעידות כבר הידיעות על הקטנת תקציב האינדוּסטריאַליזציה ב־130 מיליון רוּבּל לרביע האחרון של השנה. נאמנוּת לרעיון ועקביוּת פּוליטית, סוציאלית וחברתית – לא תהיינה במוצא זה. ואוּלם את אלה אין איש דורש עוד ואין איש מקוה להן מסטאלין וחבריו.

“דבר“, כ' תשרי – ט' אלול תרפ”ז, ה' כסלו תרפ"ט

א

אוסף הדוֹקוּמנטים הטרוֹצקאיים שיצאו בגרמנית לפני חדשים אחדים בשם: „המצב ברוּסיה לאמיתו“¹ מעיד קודם כל על שנאתו של טרוצקי לאלה המנהלים כרגע את המפלגה הקומוּניסטית ואת מדינת רוסיה. נאוּמו של טרוצקי לפני הועד המרכזי של המפלגה, תזכירי האופּוזיציה לקומאינטרן, תשוּבתו המפורטת של טרוצקי על שאלון המשרד לתולדות המפלגה הקומוּניסטית בדבר תפקידו במהפּכה האוקטובּרית, הדוקוּמנטים השונים שנתפּרסמו מקודם וּמופיעים עתה בספר בתור תוספת (צוָאתו של לנין, מכתבו של יפה בטרם שׂם קץ לחייו, עדוּת קומוּניסט צרפתי על פּעוּלת סטאלין ובּוּכארין במהפּכה הסינית, תיאוּר המאסר והגלוּת של טרוצקי, תזכיר האופּוזיציה בדבר הרדיפות) – מכל אלה בולטת המשׂטמה העזה ל„קבוּצה השולטת שגרשה מן המפלגה מאות ואלפים חבריה הטובים ביותר“; ל„כנופית הפּקידים האופּורטוניסטים האוחזת ברסן בעזרת העריצוּת, דיכוּי המחשבה המפלגתית, הרס הצבא החלוּצי הפּרולטארי ברוסיה וּבכל העולם“, ל„בוגדים בפועלים“, ל„בני־ברית של הבורגנות העולמית“, ל„שקרנים בהכרה“, ל„מזייפים מתוך שיטה“ אשר סירסו את תפקידו של טרוצקי במהפּכה, מזייפים כל מלה שלו, סותמים את פּיו ואת פּיות חבריו, מוציאים אפילוּ דוֹקוּמנטים רשמיים מפּרסוּם, משמיטים מה שאינו נוח להם, מכריזים את הסטנוֹגראמות של נאומי לנין ל„בלתי מדוּיקות“ וּמסרבים משוּם כך להדפּיסן, מסתירים באופן שיטתי את האמת מפּני חברי המפלגה, כמו שעשוּ זאת עם לנין עצמו, בהיותו חולה, שדרש בתוקף את הדפּסת מאמריו והם החליטו להדפּיס גליונות מיוּחדים של העתון, וּבהם המאמרים הבלתי־רצוּיים האלה, אשר מחבּרם היה צריך להיות הקורא היחידי שלהם.

בזמנים הטובים, כשטרוצקי היה גדול ושליט, כרעוּ כל האנשים האלה – סטאלין, וורושילוב, בּוּכארין, יארוסלאבסקי, אולמינסקי, לוּנאצ’ארסקי – ברך לפניו והיו כותבים עליו שירי תהילה (הם מוּבאים בספר) אשר גם אז, לפי עדוּת טרוצקי כרגע, היו מעוררים בו בחילה – כה רבה היתה ההתרפּסוּת שבהם. עתה, כשנפל, הם רודפים אותו, מתוך „נבזות שאין לה לא דוּגמה ולא שם“.

האנשים האלה אשמים בכל: במפּלת טרוצקי, בסירוס המהפּכה הרוּסית, באי־הצלחת הנסיונות המהפּכניים באירופּה ובאַסיה. אם השביתה האנגלית, המהפּכה הסינית, המאורעות בוינא לפני שנה וחצי, לא הביאו לדיקטאטוּרה של הפּרולטאריון – רק סטאלין ובּוּכארין הם האשמים בזה. „המנהיגוּת הרקוּבה“ גרמה לירידת התנועה הקומוּניסטית ולחיזוּק הקונטר־רבולוּציה בכל העולם. כל זה משום שאנשים „נבזים“ הם וביחוּד משום שמעלו בלנין ובתורתו. כלפּי לנין מלא טרוצקי הערצה בלתי מוּגבלת. שמו של המנהיג נזכר כמעט על כל דף של כל תזכיריו – תמיד בכוָנה להוכיח עד כמה הוא, טרוצקי, נאמן לתורת המורה הגדול, אשר לא ידע משגה, ועד כמה בגדוּ בה, בתורה הזאת, סטאלין ובּוּכארין. עתה, בפני גוּפו המת של לנין, מודה טרוצקי וּמתודה, שבכל הסכסוּכים שהיו לו עם לנין החי, היה הוא, טרוצקי, השוגה ולנין הצודק. אין לניניסט אדוק יותר מטרוצקי. וגם היחסים האישיים בין שני מנהיגי המהפּכה הרוסית היו תמיד מצוּיינים והראיה לכך – כל מיני פתקאות שכתב לו לנין בזמנים שונים וּבהן כל מיני דברים בלתי־נעימים על סטאלין וחבריו.

בודאי: המנהיגים הקומוּניסטיים יעשו את עבודת ההיסטוריון העתיד לקשה מאד. ואולם כלוּם הם התחילו בזיוּפיהם מיום שרבו עם טרוצקי? ובני בריתו של טרוצקי מתמול – קאמניֶב, זינוֹביֶב, כלוּם הם נקיים יותר מן השולטים בהם? מה חשב עליהם טרוצקי לפני שנים מעטות? די להעלות בזכרון את הפּולמוס שנהל אתם בהיותו עוד במחנה סטאלין בזמן הסכסוּך הגדול של 1923 (וגם לאחר צאת הספר הזה נתפּרסמו דעותיו של טרוצקי על „הבוגדים“ האלה שעזבוּהוּ). והנאמנוּת „היתרה“ הזאת ללנין מהי? הרי גם על כך יריבו ביניהם אנשי ההיסטוריה: הבּיוֹגראפיה של לנין הכּתוּבה על־ידי טרוצקי תיכף אחרי מיתתו של המורה הגדול, מהי – הילוּל או חילוּל? ומה ערכן של כל התשבּחות לטרוצקי המפוּזרות בפתקאותיו של לנין? הבוּז לאנשים היה מתכוּנותיו של לנין, אשר מעולם לא חשב לנחוּץ להזהר בבחירת עוזריו ו„שׂחק“ אתם כטוב בעיניו. פּעם קרב אותם, פּעם שפך עליהם קיתונות. גם אי־יושר פּרטי וּפוליטי לא פסלו בעיניו את האנשים, אשר רצה בשרוּתם. הכל, „כל סמרטוּט“ לפי ביטוּיו, היה טוב וכשר במשק המהפּכני שלו. במכתביו אפשר למצוא תשבחות וגידוּפים בשפע גם כלפּי טרוצקי, גם כלפּי סטאלין וזינוֹביֶב. במכתביו של לנין יש חומר רב להערכתו הוא, לקלסתר־פּניו המדיניים והאישיים שלו, אך אין ללמוד על פּיהם מה היה יחסו האמיתי לעוזריו ולמתנגדיו.

טרוצקי וחבריו משקיעים פּאתוס רב במחאותיהם נגד עריצות סטאלין ובּוּכארין. האין הפּאתוס הזה עדוּת ל„הוֹטנטוֹטיוּת“ המחוּסרת זכרון וּבוּשה? לא נעים לרדת מכסא המלכוּת וללכת לגלוּת הסיבּירית, ושומרי ג. פּ. או. לא גילו נימוּסיוּת רבה כשלקחו את טרוצקי בכוח והוֹשיבוּהוּ באוטו על מנת להובילו לרכבת. ואוּלם כלוּם יאֶה לאלה אשר בהיות השלטון בידיהם עשו דברים אחרים לגמרי, להתרעם על חוסר נימוּס זה? לא יאֶה בפרט, אם מהלך־הרוּח נשאר בדיוק כמו שהיה בזמנים הטובים ההם. „בוגדים“, „מנוּולים“, „נבזים“ זרוּעים בשפע בספר. ולא רק כלפּי סטאלין וחבריו ש„עזבו את תורת לנין אלא גם כלפּי הס"רים, המנשביקים, הקומוּניסטים הגרמנים „השמאליים“ וּמשוּם מה גם כלפּי הציונים. כל אלה „קוֹנטר־רבוֹלוּציונרים“, הראוּיים גם עתה להיות נדונים „אל הקיר“ הישן, של הזמנים הטובים ההם. גם עכשיו: הסוציאליסטים האוסטרים „עזרו לפאשיסטים להתרחץ בדם הפּועלים“, אנשי הטרייד־יוּניוֹנים האנגלים „מכרו את עצמם לצ’מבּרלן“. גם עכשיו, אם יש פּרט אחד בהשקפותיהם של מתנגדיו, הדומה במשהוּ לדעות אוֹטו בּוֹיאֶר או קאוּטסקי, אין צורך בויכוּח ובהוכחות: כלוּם יכולים „הבוגדים“ האלה, „מלצרי הבּוּרגנוּת“, להגיד דבר מה הגיוני, נכון, מועיל? אותו הטמטום ואותה האכזריות – ללא שינוּי. אלא מה? ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת ל„פוליטיקה המעמדית האמיתית“, „המהפּכנית“, אוּלם כשנרצה להבין מה היא הפּוליטיקה „האמיתית“, „המהפּכנית“ יתברר שהיא מונופּולין של טרוצקי, וכך יצא: ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת לטרוצקי. גם השייכות למפלגה הקומוּניסטית אין בה ערבוּת מפּני העריצוּת הזאת. טרוצקי משתדל להוכיח שעריצוּתו שלו ושל לנין היו מאיזה מין שונה מעריצוּת סטאלין וחבריו, תוך כדי קטעי זכרונות הוא מספּר גם איך הכריז לנין פּעם במועצת המפלגה כשמישהוּ העיז להתנגד לו: „ אם רוב לכם, תפסו נא את השלטון בועד המרכזי. ואנו נלך אל המלחים“. גם במלחמה הפּנימית, בין הקומוּניסטים לבין עצמם מוּתר „ללכת אל המלחים“ – ופירוּש הדברים ברוּר מאד. מהוּ איפוא הפּאתוס הפּתאומי הזה נגד העריצוּת של סטאלין, נגד חוֹסר „נימוּס“ של אנשי ג.פּ.או.? הפּוֹזה הזאת של „נקי אובד“ מגוחכת היא אצל אדם, המכריז גם עתה שהוא „אינו חושב אפילו רגע לוַתר בעתיד על הטרור המכוון נגד אויבי הפּרולטריון“ – והוּא, טרוצקי, יקבע, לפי ראות עיניו, מי הוא האויב הזה.

ב

טרוצקי אינו מסתפּק כמוּבן בפולמוס אישי עם חבריו לשעבר. הוא גם מתאר את מצבה של רוּסיה כיום, אשר לפי תפיסתו היא תוצאה ישרה של „פּוליטיקת המנהיגים“ בלבד.

הקאפּיטאליזם הולך וגדל – בכפר ובעיר. נגוּדי המעמדות מתגבּרים וּבעלי־הון מתרבּים. הצרכן מקבל יותר מ־50 אחוז מתוצרתו מידי המסחר הפּרטי. 40 אחוז מתוצרת חוּץ באה מן התעשיה הפּרטית. האכרים העניים, המהוים 34 אחוז מכל האכּרוּת, מקבּלים 18 אחוז מן ההכנסות, ואותו אחוז בדיוק נופל בחלקם של האכרים העשירים, המהוים אך 7,5 מן האכּרוּת. וכל אחת משתי הקבוּצות הללו משלמת אותו סכוּם מסים. הולכים וגדלים המסים הבלתי ישרים, וּכתוצאה מכך שילם פועל עירוני ב־1926 מסים כפלים מאשר ב־1924. הכנסות בעלי התעשיה והחנונים גדלו בשנות הסטאבּיליזציה האחרונות ב־46, והכנסות הפּועל גדלו אך ב־26 ושל האכר ב־19 אחוז. האכר מקבל חלף תוצרתו ברבע יותר מאשר לפני המלחמה ומשלם חלף תוצרת העיר פי 22. הפּקידוּת, אשר אין הצדקה להיקפה ולמשׂכּרתה, אוכלת חלק הגוּן מהכנסות תעשית הממלכה. את השאר לוקחים להם המתווכים והחנונים. תוצרת הפּועל הולכת וגדלה בשעה ששׂכרו אינו זז. ברובּלים „האמיתיים“ ירד שכר העבודה של הפּועל בהשוָאה עם שנות 1924–1925. יוקר הדירות, חוסר העבודה, היי"ש המוֹנוֹפּוֹלי מעיקים ביחוּד. סובלים ביותר „החלשים“: הפועלים השחורים, הפועלים העונתיים, הנשים והנוער העובד. 50 אחוז מהנוער העובד מקבלים פּחות מ־20 רוּבל לחודש. רק 20 אחוז מן הפּועלים החקלאים מאוּרגנים. שכרם הוא על פי רוב למטה מן המינימוּם, הנקבע על־ידי החוק – וזאת גם באחוּזות הממשלה. חוזי השכר בכפר פירושם למעשה עבדוּת. השכר הריאַלי מגיע בקושי ל־63 אחוז מן השכר שלפני המלחמה, יום העבודה לעתים עשר שעות, על פי רוב – ללא גבוּל. המספּר הרשמי של מחוּסרי העבודה היה ב־1927 – מיליון וחצי. למעשה – שני מיליונים. הסיוע מגיע, בתנאים הטובים ביותר, ל־12 רוּבּל לחודש, על פי רוב 7 רוּבּל, ואך 20 אחוז מחברי האגוּדות המובטלים מקבלים אותו. השנים האחרונות היו עשירות בסכסוכי העבודה שנסתיימו על פי רוב בכפיה על הפועל ולא בדרך הסכמה. קבלת הפועלים ופיטוריהם נמצאים לחלוּטין בידי ההנהלה. קשה לפועל לתת לילדיו חינוּך כל שהוא, חוסר בתי־ספר וגני־ילדים מגרש חלק גדול מילדי הפּועלים לרחוב. האגוּדות המקצועיות שכחו את תפקידן – הגנת עניני הפּועל. הפּועלים חדלו להשתתף בבחירות. הם איבדו כל אֵמוּן ל„מזכירים“. כל „הענינים מסתדרים“ בדרך משא־ומתן בין מזכיר האגוּדה, יושב ראש ועד הפּועלים וּמנהל בית־החרושת ו„שלישיה“ פּקידוּתית זוֹ המיתה את האגוּדה החפשית.

התוצרת החקלאית נשארה נמוּכה מאד. היא מגיעה אך ל־64 אחוז מן התוצרת שלפני המלחמה, והאֶכּספּורט החקלאי – ל־24 אחוז. האכר העני מאַבּד את עמדותיו. רק „קוּלאקים“ נהנים ממכונות הממשלה ומהקרדיטים שלה – והם משתמשים באלה להגברת הניצול של הפּועל החקלאי והאכר העני. הרס המשקים העניים יוצר בכפרים צבא שׂכירים, עבדי „הקוּלאק“.

הפּקידוּת שולטת בלא מעצור בסוביטים. הפּקידים ההולכים וגדלים במספּרם ללא הפסק, מתרחקים מהעובדים וּמתערבים באמידים בעיר ובכפר. „הקוּלאק“ ו„איש־הנאֶפּ“ משפּיעים – למרות זה שהנם משוללים זכוּיות פּוליטיות – על הנהלת הענינים ועל הכיווּן הכללי של המדינה. הסוביטים העירוניים איבּדו כל חשיבוּת שהיא. הם אינם מטפּלים בשאלות פּוליטיות, תרבּוּתיות וכלכּליות מכריעות. הם נעשו „תוספת“ לנשיאות, אשר בידיה מרוכז כל השלטון, וחברי הנשיאות אינם אלא הפּקידים הקרובים ברוחם ובסדר חייהם לאנשי „הנאֶפּ“. הויכוּח בסוביטים הוא למראית־עין בלבד. את הבחירות החדשות דוחים עד כמה שאפשר והלחץ השׂוֹרר בהן עושה אותן למחוּסרות כל ערך. הנהלת המשק העירוני נמצאת בידי קוֹמוּניסט אחד או שנים, שהם בוחרים את העובדים ואת המוּמחים. הסכסוּך הראשון עם נשיא הסוביט דיו כדי להרחיק את נבחר הפּועלים, הסכסוּך הראשון עם מזכיר המפלגה הקומוּניסטית פּירוּשו: הקץ ל„קאריֶרה“ הפּוליטית וחוסר לחם לפועל־העבריין.

בשטח היחסים בין עמי רוסיה, הפכה הפּקידוּת, הנשענת על השוֹביניוּת של „העם השולט“, את „הריכוּז הסוביטי“ למקור המריבה הבלתי פוסקת בדבר חלוקת המשרות בין באי־כוח הלאוּמים. היחסים בין המרכז והפּריפריה הלאוּמית נתקלקלו בהחלט. מוּשׂג „סוביט הלאוּמים“ איבד את כל תכנו. האפּוטרופּסוּת על הרפּוּבּליקות „האבטונומיות“ הביאה לפריבילגיות בשביל הרוסים השולטים ולשעבּוּד המיעוּטים הלאוּמיים. ראשי האַפּאראט המפלגתי מחליטים, תחת פּקוּדת המרכז, בכל השאלות. הפועלים בני הלאומים נהפכו לקומוּניסטים ממדרגה שניה, הממלאים תפקיד רפּרזנטאטיבי בלבד ב„עסק“ הרוּסי.

ההרכבה הסוציאלית של המפלגה השולטת מבליטה את התנונוּתה. ב־1927 היו במפלגה: פּועלים עירוניים – 430.000, פּועלים חקלאיים – 157.000, אכרים (מאלה יותר מחצי פקידי הממשלה) – 303.000, פּקידים – 462.000. בשנה וחצי האחרונות איבדה המפלגה יותר מ־100.000 פּועלים. ה„דפּרוֹלטאריזציה“ של המפלגה בולטת עוד יותר באורגניה המוציאים לפועל. אחוז הפּועלים בהם הוא מ־10 עד 16. על כך יש עוד להוסיף את המספּר ההולך וגדל של „מי שהיו“, היושבים עתה בהנהלת המפלגה: הם מי שהיו ס"ר ומנשיביקים. הבּיוּרוֹקראטיוּת מתגברת בכל שטחי הפּעוּלה וההנהלה של המפלגה. היא מביאה להרס שיטתי של הדמוֹקראטיה בפנים המפלגה. פּקידיה הגבוהים – אינם בני־חלוף. הבחירות איבדו את טעמן. הן גם נדחות מפּעם לפעם. הועידות והמועצות נקראות מבלי שהמפלגה תדון קודם בשאלות העומדות לבירור וּלהחלטה. הכל בועידות בלתי צפוּי הוא בשביל הצירים ומוּכן מראש על־ידי המנהלים – לצירים לא נשאר דבר אחר מאשר לקבל „באהבה“ מה שמציעים להם. הקומוּניסטים הותיקים נדחים באופן שיטתי. במקומם באים צעירים אשר תכוּנתם העיקרית: צייתנוּת. אותה ההופעה, בצוּרה הרבה יותר מגוּנה, פּוגשים באַפּאראט הממשלתי. הפּקיד הסוביטי „העושה את הקאריֶרה“ נעשה לבן־בית ואדון המצב. מי שחוטא נגד „המשמעת המהפּכנית“, אשר היא לאמיתו של דבר אך השתעבדות לפקיד, מר גורלו. הוא „שייך לאופּוזציה“ ואז שוללים ממנוּ את רשוּת הדיבור באספות ורשוּת ההדפּסה בעתונוּת, ואם הוא פועל נשללת ממנוּ גם עבודתו. במקום הויכוּח החפשי בא הלחץ, הכפיה, גנבת־דעת של המפלגה. גם האנטישמיות בקרב המפלגה ניכרת יותר ויותר. שעבּוּד המשרד הפּוליטי למזכירות ושעבּוּד המזכירות למזכיר היא עוּבדה קיימת זה מזמן רב.

ג

תמוּנת רוּסיה, כפי שטרוצקי מצייר אותה, עלוּלה לזעזע גם את אלה אשר התיחסו בספּקנוּת לנסיון הקומוּניסטי והתנגדו לאמצעים בהם השתמשו האחראים לו. על אחת כּמה וכמה אפשר היה לחכות שהיא תזעזע את אלה שהשתתפוּ במהפּכה הקומוּניסטית וחלמו על „מלכוּת הצדק“ שתקום בעזרת הדיקטאטוּרה. אילו היה טרוצקי, העומד בדמיון העמים כמעט על מדרגה אחת עם לנין, מנתח בעוז־רוּח את סיבות המצב כיום ברוּסיה וּמסיק מסקנות העומדות על גובה המאורע העצום, אשר שם לו: המהפּכה הרוּסית, ומכריז קבל עם: כזאת וכזאת רציתי, זאת וזאת – חורבן והרס – השׂגתי; משמע, שבדבר־מה יסודי, מכריע טעיתי, משמע שהמכשיר, בו חלמתי לבנות עולם חדש – מכשיר הכפיה, שלילת זכוּת העובד לסלול לו, בעצמו, את דרך שחרורו – מכשיר זה לא שחרור בו אלא הרס; אילו היה טרוצקי מסוּגל לומר זאת, היתה עולה לפנינו דמוּת גדולה של בן־אדם אשר בגדולות רצה, טעה, סבל בעד טעותו והוא מוּכן עתה לתקן את חטאו. דבר כזה אין עם טרוצקי. אמנם מלבד הריב האישי עם סטאלין ובּוּכארין יש בספרו גם פּרוגרמת האופּוזיציה – ואוּלם מה משוּנה היא לעומת התמוּנה אשר טרוצקי צייר אותה אך זה לפני הקורא! המלה התדירה ביותר בפרוגראמה הזאת היא: „צריך“, על פי רוב מבלי שתתואר הדרך להגשמת ה„צריך“ הזה. וכשהדרך נתוּנה, אזי היא בנוּיה על סתירות פנימיות.

צריך שהאגוּדות המקצועיות תשתחררנה משלטון הפּקידים. כיצד? אולי על ידי כך שתנתן לפועלים האפשרות לבחור בועדי האגוּדות את מי שהם מאמינים בהם? חלילה. על „התאים הקומוּניסטיים“ באגוּדות ל„כוון“. אמנם יש לתת בועדי האגוּדות מקום לבלתי־מפלגתיים ואוּלם סייג נקבע: לא יותר משליש חברי הועדים. ואם המספּר יעלה – על המפלגה להתערב ול„תקן“.

צריך שהבקורת החמוּרה ביותר תשלט בכל האורגנים הממשלתיים, בכל האגוּדות, בכל הסוביטים. כיצד? על ידי עתונוּת חפשית, אספות חפשיות, בחירות חשאיות, על ידי הסתלקוּת משיטת הטרור נגד כל אחד החושב קצת אחרת מטרוצקי? חלילה. בשטח זה הכל ישאר כמו שהיה עד שנת 1923, בה רב טרוצקי בפעם הראשונה עם סטאלין.

צריך להלחם בקוֹרוּפּציה המהרסת את המפלגה והממשלה. ואולם כלום אין זה גורלם של כל השולטים ללא פיקוּח הציבוּריוּת החפשית, שהם נדונים להתנוון בקוֹרוּפּציה? „הפּקידוּת“ הדאיגה מאד גם את לנין. בנאוּמיו ובמאמריו האחרונים יש סימנים מרוּבים לכך, וגם טרוצקי מביא עתה את שיחתו עם לנין, השיחה האחרונה שהיתה ביניהם, על אותו הנושא. ואולם לא לנין ולא טרוצקי לא חשבו לנחוּץ לחפּשׂ את סיבת ההופעה הזאת בשיטה הכללית אשר הנהיגוּ אותה, וּמתוך תמימוּת מפליאה חשבו שאפשר לגבור על רע זה ב„אמצעים חינוּכיים ואַדמיניסטראטיביים“. מן הנקוּדה הזאת לא זז טרוצקי גם עתה. עודנו בטוח שעל ידי „לחץ“ מגבוה אפשר להשׂיג את הכל. התפקיד הוא כולו ב„חילוּף המנהיגוּת“.

אינדוּסטריאַליזציה מהירה של רוסיה – ואולם לא על בסיס הכפר החזק בכלכּלתוֹ ולא על יסוד התאָמת התוצרת התעשיתית לצרכי הכפר אלא בעזרת לחץ המסים המכוּפל והמשוּלש על הכפר וסיגוּל התוצרת לצרכים הצבאיים של רוּסיה. „הפּוליטיקה המעמדית הנכונה“ בכפר, תשוּמת לב לפועל החקלאי ולאכר העני, טיפוּל בקואופּרטיבים המקומיים אשר „פּריחתם לא תיתכן בלי חופש העובדים“ ויחד עם זה „דיקטאטורת הפּועלים“ ללא פגם של שהוא, אשר פירושה כמוּבן, הגבלת „חופש העובדים“. השלטת העיקרון הדמוֹקראטי בפנים המפלגה, „פּרולטאריזציה“ של המפלגה, ויחד עם זה הדגשת הצורך ב„ליקבידאציה“ המהירה והמוּחלטת של „הזרם הימני“ ושמירה עליונה על טוהר המפלגה. בין יתר הדברים: אסור להכניס לשוּרותיה את האנשים הבאים ממפלגות אחרות (מה משוּנים הדברים האלה בפי אדם שבא בעצמו למפלגה משוּרות „אחרות“). במקרה מלחמה הכרזת רוּסיה ל„מולדת של כל הפּועלים“ ומשוּם כך דרישה מכל חייל של העמים האחרים שיבגוד במולדתו הוא ויעבור לשוּרות הצבא האדום. „הגנת המולדת“ היא שקר בפי אחרים, היא אמת קדושה „בפינוּ אנוּ“ – „מ־25 באוקטובר שנת 1917 הנני מגן המולדת“. „המהפּכה העולמית“ עליה להיות לקו בכל פּעוּלת המפלגה והממשלה. הסכנה הגדולה ביותר האורבת למהפּכה הרוסית היא ב„חלום השפל לבנות את הסוציאליזם בארץ אחת“. תחית המשק הרוסי והחזקתו הם כאַין וּכאֶפס לעומת תפקיד הרבוֹלוּציה הבין־לאוּמית, ומשוּם כך את „כל המשק שלנו, את כל התקציב הממשלתי וכו' יש להכין למלחמה“ – כי הדרך הקצרה ביותר למהפּכה העולמית היא: מלחמה עולמית. „המפלגה, מעמד הפּועלים והאכּרוּת יצטרכו להפנות את תשׂוּמת לבם המחוּדשת והגדולה ביותר לצבא האדום ולצי האדום. שאלת פיתוּח התעשיה יש לה חשיבוּת מכרעת להגנתנו. כל האמצעים אשר עליהם ממליצה הפּרוגראמה שלנו, הנם בעלי משקל רב לגבּי התגבּרוּת הצבא האדום והצי האדום“.

מהי התכנית הזאת ומה היא מבטיחה לרוּסיה ולתנוּעת הפועלים העולמית? בנקוּדה אחת ודאי צוֹדק טרוֹצקי בויכוּחוֹ עם סטאלין ובוכארין. הפּרוֹגראמה הזאת – מלבד מספּר שינוּיים קטני ערך – היא־היא הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית מן השנים הראשונות למהפּכה. ומה היא מבטיחה, זה ידוּע מאָז, זה ידוּע מ„הקוֹמוּניזם הצבאי“ אשר טרוצקי היה הרוּח החיה שבו. התכנית הזאת מבטיחה הרס למשק הרוּסי, מריבה בלתי פוֹסקת בּין העיר והכפר, דיכוּי כל המחשבה החפשית, דלוּת, כבלי־ברזל על כוחות היצירה הכלכלית, מלחמה חיצונית, פּילוּג תנוּעת העבודה העולמית. הפּרוֹגראמה הזאת היא שסירסה את המהפּכה הרוּסית אשר תפקידים מסוּימים, חיוּניים, עמדוּ לפניה – שחרור הכלכלה משלטון האחוזות הגדולות, שחרוּר הציבוּריוּת משלטון האצילים, שחרור לאומי המדינה משלטון העם הרוּסי־הגדול. במקום התפקידים האלה העמידה הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית תפקיד אחר: שימוּש ברוּסיה ובמהפּכתה ההיסטורית, המוּצדקת, המיוּחדת לה, לשם המהפּכה הסוציאלית העולמית. כל הקורות מאוקטובר 1927 ועד היום הן מלחמה אחת בין המהפּכה הרוּסית ובין הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ההתנגשוּת הזאת גרמה הרבה סבל, שפך דם, הרעלת האַתמוֹספֶרה הציבורית, סירוּסי הערכים הנפשיים והרוחניים בכל העולם כוּלו.

שני אנשים מסמלים את התכנית הקוֹמוּניסטית – לנין וטרוֹצקי. משני אלה לנין היה אמיץ־לב יותר, אמיתי, משרש, ריאַליסטי, גמיש. טרוצקי מוּכשר יותר כסופר ונואם, הנוֹ הרבה יותר „דקלאראטיבי ודקוראטיב“ בטבעוֹ. כשבּא הרגע ולנין נוכח ש„הענין אינו הולך“ היה לו האומץ להכריז: טעינו, והיה לו העוז לדרוש את השינוי המכריע ולהתחיל בו. אם יש דף מזהיר בביוגראפית לנין, הרי זה לא במלחמתו בצאריזם, אשר היתה קטנת־ערך במסגרת הכללית של הציבוּריוּת הרוּסית, לא במלחמתוֹ הדמאגוֹגית במהפּכת פבּרוּאַר, ודאי לא בשיטת הטרוֹר (אשר הנהיג אותה, לפי עדוּת טרוצקי, משוּם שקרא בספרים שכך עשוּ במהפּכה הצרפתית, ו„המהפּכה האמיתית“ בלי טרוֹר מהי?). הדף החזק בביוֹגראפית לנין, המעיד על הכוח הפּנימי ועל תכוּנות המדינאי, הוּא בהכרת הטעות, בוידוי שלוֹ ב־1921. טרוצקי לא היה מסוּגל לכך. אז בשנת השבר ההיא, היה עסוּק בדיכוי התקוֹממוּת המלחים הקרוֹנשטאטים ובמלאכה דומה לכך, ואולי גם לא היה לו העוז לצאת נגד השליט והמנהיג. כעבור שנה־שנתים, בימי גסיסתוֹ ואחרי מותו של לנין, יצא במלחמה נגד הוידוּי ההוּא. מי שעוסק בפּסיכוֹלוֹגית העסקנים הפּוֹליטיים יש בידו לבחור בין הרבה סיבות שהיוּ יכולות להניע את טרוצקי למלחמה הזאת. אם „היפּנוֹזה של הנוסחאות“, ואם התבערה העולמית, אם קנאָה בחבריו ש„תפסוּ“ את המקום, אשר היה „מגיע“, אחרי מותו של לנין, לוֹ לבדוֹ, ואם התלישוּת הקוֹסמוֹפּוֹליטית – מסיבה זאת או אחרת נשאר טרוצקי נאמן לאותה התכנית הקוֹמוּניסטית אשר עליה הכריז לנין בשנים הראשונות למהפּכה וממנה הסתלק ב־1921. בּרירה אחרת לא היתה. האכּרוּת הרוּסית התגלתה כחזקה יותר מכל הפּרוֹגראמוֹת. רוּסיה היתה צריכה לחיות. על מהפּכתה היה למלא את תפקידיה.

מה טעם להאשים את ממשלת רוּסיה, כמו שעושה זאת טרוצקי וכמו שעושים זאת מזמן האֶמיגראנטים הרוּסים, בזה שהם „מוכרים“ את רוּסיה להון בין־לאומי? הם עושים, זאת משוּם שרוּסיה אינה רוצה להתנַוון בעוֹני הקוֹמוּניסטי. מה טעם להתריע נגד הוַתרנוּת כלפי האכּרים? הרי הם הרוב המכריע של תושבי רוּסיה, הרי זוהי רוּסיה. מה טעם לדרוש מרוּסיה שתמשיך להיות מכשיר „הרבוֹלוּציה העולמית“? הרי לכל הפחות תשעים וחמשה אחוז מתושבי רוּסיה זר להם החלום הזה. ובינתים פועלי גרמניה, צרפת, אנגליה, אמריקה הולכים בדרכיהם הם. מה שהיה קוֹצר־ראיה היסטורית אצל לנין ב־1917, הוא אַבאנטוּרה פּוליטית אצל טרוצקי ב־1929, ולאַבאנטוּרה הזאת, אשר פּירוּשה בשביל רוסיה להיות אך „בּשׂר תוֹתחים“, היא לא יכולה להסכּים. מה טעם לדרוש מרוּסיה שבמקום הקמת משקה תעסוק ב„הקמת המזרח“, כשמראש אפשר היה לדעת, ואחרי הנסיון הסיני הוּברר לחלוּטין, שהתקוּמה הזאת תלך אף היא בדרכה שלה, הרחוקה תרפּ"ט אלפים מיל מדרך טרוצקי? כלוּם עשׂרוֹת אלפי האנשים שנהרגוּ בסין, לא על ידי הזרים, אלא על־ידי המהפּכניים הסינים, באשמת הקומאינטרן, אינם עדיין מחיר מספּיק לנסיון הזה ויש להמשיך בו ולחזור עליו גם באַפגאן ובהוֹדוּ ובארצות ערב?

טרוצקי שמר בשלמוּת על הפּרוֹגראמה שלו, על הרעיון של „המהפּכה הפֶּרמאננטית“, על חלוֹמוֹ בדבר המהפּכה העולמית לפי פקוּדת חבר קוֹשרים, על התכסיס שלוֹ כלפּי מעמד הפּועלים וכלפּי כל מי שמעז לחשוב ולפעול אחרת מטרוצקי. הנסיון להגשים את הפּרוֹגראמה הזאת, החלום הזה, התכסיס הזה היה אכזרי למדי. בחלקוֹ – אך בחלקוֹ – תואר הנסיון בספרו של טרוצקי על „המצב ברוּסיה לאמיתוֹ“.

בימים האחרונים קיבל ענין טרוצקי צוּרה חריפה. גיבּוֹר המהפּכה האוקטוֹבּרית נעשה משבוּי סיבּיר לפּליט פּוֹליטי מחוּץ לגבוּלות רוסיה והצטרף למחנה הגדול של האֶמיגראנטים הרואים בו אחד מהאחראים ביותר לגורלם העלוב. קרנסקי, צ’רנוֹב, אַבּרמוֹביץ' ועתה גם טרוצקי – כוּלם מנוּצחי השחרור והמהפּכה, אשר לה הקדישו את כוחותיהם, בשבילה עבדוּ, עמלוּ, סבלוּ. יש אמנם הבדל בין מצב הדמוֹקראטים והסוציאליסטים האלה ובין מצבוֹ של טרוצקי – הם לא שלחוּ איש לגולה ולגירוּש, הוא דן אותם לגורל שנפל עתה בחלקו הוא. ההבדל הזה רב־חשיבוּת הוא להערכת אנשי המהפכה, הוא יהיה גם רב משקל לעתיד רוּסיה כשתינתן אפשרוּת מה לכל הכוחות הציבּוּריים שלה לצאת שוּב ב„התחרוּת חפשית“. ואוּלם דבר אחד מאַחד את כל האֶמיגראנטים האלה – כולם טעוּ… יש שהכירוּ בטעוּתם ויש לא הכירוּ. דומה שבמחנה הגדול והמגוּוָן של האֶמיגראציה הרוּסית מעטים הם האנשים שהתעקשוּ בטעוּיותיהם כטרוצקי.

ד

למה היה נחוץ לסטאלין המשפּט הקשה ההולך ונעשה עתה בטרוצקי ומצדדיו, לא ברוּר כל כך. מתקבּל על הדעת, שכּמוֹ במקרים רבים שקדמוּ לזה, כך גם עתה הקימה הממשלה את הרעש „הפּאטריוטי“ נגד „בוגדי המפלגה“, כדי לכסוֹת על הפּרוֹצסים הפּנימיים המתהוים בתוך השלטון, כדי לכסות על הויתוּרים החדשים אשר המציאוּת הרוּסית גוזרת על הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ללנין היה האומץ להודות בטעוּתוֹ. לטרוצקי לא היה האומץ הזה ויש לו האומץ, המסוּפּק אמנם הרבה יותר, להמשיך בדרך „המהפכה הפרמננטית והעולמית“. לסטאלין אין האומץ לא לזה ולא לזה. למעשה הוא הולך על פי רוב בדרך הוידוּי של לנין, בדיבוּריו הוא כאילו עם טרוצקי.

הדיקטאטורה היא לכאורה צוּרת שלטון „הבלתי־תלוּיה“ ביותר. למעשה היא תלוּיה (הרבה יותר ממשטר דמוקראטי) בצירוּפי הכוחות, ביחסים אישיים, בהכרזותיה הקודמות, בנוסחאות אשר היא בעצמה חינכה את ההמונים לראות בהן את עצם המשטר. המדינאי הדמוקראטי יכול לבוא לבוחריו ולהגיד להם: טעיתי. אך אין אני אלא שליחכם, וטעיתי באשר אתם טעיתם – הבה נתקן יחד מה שקלקלנו יחד. הדיקטאטור אין לפניו הדרך הזאת, באשר הוא לבדו בעל האמת והמדריך. בכוח ההבטחה הזאת ובכוח ההיפּנוֹזה שלה עלה לשלטון. ואם התבּרר שלא כך – מה הצדקת הדיקטאטורה שלו? עקבית היתה הכנסיה הקאתוֹלית בשעה שהכריזה על הדיקטאטור שלה, האפיפיור, כי „אין הוא שוֹגג לעולם“. משטר הדיקטאטוּרה הוא לא רק משטר העריצוּת, אלא גם משטר הזיוּף, הנפתולים, הנדנוּדים, „הזיגזאגים“ – כמו שאומרים עתה ברוסיה – במידה הרבּה גדולה יותר מן המשטר הדמוֹקראטי.

סטאלין מכריז, שהוא „בּוֹנה את הסוציאליזם ברוּסיה“ ועל ידי כך הוא „מכין את המהפּכה העולמית“. לכך מחייבת אותו הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. למעשה מוּכרחה הממשלה לדאוג למשק האכר אשר הוא משק אינדיבידוּאַלי וּלחפּשׂ לה קשרים עם בּעלי הון ועם הממשלות האימפּריאליסטיות אשר אותן צריכה להרוס ולהפּיל „המהפּכה העולמית“. מכאן – הסתירות העמוּקות. מכאן – המלחמה הפּנימית הבלתי פוסקת. מכאן – מתגבּר היום הזרם הימני, מחר – השׂמאלי. אך שבוּעות מספּר עברוּ מאָז הוכרזה המלחמה ב„סכנה הימנית“, ושוּב ניכרת ההתקרבוּת בין „המרכז“ (סטאלין) ובין אותם „הימניים“ אשר אתמול הודיעוּ לפועלים בכל העולם שהם „הבוגדים“ המסוכנים ביותר. לברית החדשה הזאת גרם המצב הכלכלי אשר אין יותר לשׂאתוֹ. לא „זנבות“ בלבד עומדים בתוֹר – רעב ממש מאַיים על רוּסיה. עוד פעם נוספת, אחרי נסיונות שוא לשבּוֹר את קשיוּת ערפּה של האכּרוּת, עומדת הממשלה לפני ויתוּרים חדשים לה – למען תסכּים לזרוע את שׂדותיה ולמכור את התבוּאָה. את הויתוּרים האלה יש להצדיק, לבאר, לטשטש. לכך תשמש, כנראה, „תכנית טרוצקי למהפכה החדשה ברוסיה, נגד המשטר הסוביֶטי“. בעבר מילאוּ תפקיד דומה לזה „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנרים“ – הגנראלים הלבנים, הס“רים, הס”דים, כולם בערבוביה – או „אויבי חוּץ“, צ’מבּרלן ופילסוּדסקי; עתה בא תורו של טרוצקי.

הממשלה ועתוֹנוּתה מאשימים את טרוצקי בכוָנוֹת מהפּכה על יסוד מכתבו האחרון לחבריו באוֹפּוֹזיציה, מ־31 באוקטובר שנה שעברה. המכתב הזה היה בודאי ידוּע לממשלה מיום שנשלח. הוא גם נתפּרסם מזמן בעתונוּת הקוֹמוּניסטית־האוֹפּוֹזיציונית בגרמניה. אין משוּם כך להבין, מדוּע זה נהפך אך עתה לתעוּדה כה מסוּכנת. ואת זאת אין להבין גם מתכנוֹ. טרוצקי אך חוזר בו על מה שכתב כבר כּמה פעמים. אמנם הוא עושה בו כאילוּ צעד אחד מכריע – הוא מזמין את חבריו לדרוש הצבעה חשאית במפלגה ובאגוּדות המקצועיות, ואולם ההצבעה הזאת איננה בשבילו כי אם נשק במלחמה מפלגתית־פּנימית וזה ברור מאזהרתוֹ, לבלי לדרוש את ההצבעה הזאת גם בבחירות לסוביֶטים – זאת אומרת, שטרוצקי מוכן לאחוז בכל האמצעים, גם באמצעי הדמוֹקראטיה הפּסוּלה, כדי להפּיל את סטאלין והוּא איננוּ מוּכן כּלל וּכלל להבטיח לעובדים – הלא אך לאל ישנה זכוּת הבחירות לסוֹביֶטים – חופש הבחירות במסגרת המדינית. הוא גם מדגיש את נאמנוּתוֹ למשטר הסוביֶטי. הוא כותב: „האופּוזיציה צריכה להגיב על השירה האנטי־סוביֶטית בעוז יותר מהאַפּאראט. צריך לגלות את פרצוף המנשביקים, הס"רים, האַנארכיסטים“. אמנם באותו המכתב מנבּא טרוצקי לברית סטאלין עם הזרם הימני. הנבוּאָה הזאת הולכת ומתאמתת. כלוּם בגלל זה כל הרדיפות הללו?

אם האשמות נגד טרוצקי, באשר בגד בסוביֶטים אינם אלא „גיוס פּאטריוֹטי“ רגיל ברוּסיה, הרי חשוּב בגיוּס זה הפּעם, שהוא מסתער על הקוֹמוּניזם בתמציתוֹ, הקומוּניזם של „מאָה אחוּזים“. עוּבדה זאת מעידה על התמוּרה המכריעה שבּאָה במערכה הקוֹמוּניסטית. פירוש התמוּרה הזאת: ממשלת הסוֹביֶטים אשר היתה בהתחלה ממשלת הקוֹמאינטרן, אחר כך ממשלת המפלגה הקומוּניסטית, נעשית יותר ויותר לממשלת רוּסיה. זמן רב יעבור עד שעניני רוסיה והעם הרוסי ישמשוּ בהכרה, כקו יסודי, לפעוּלתה. יתכן שזמן רב עוד יותר יעבור עד שהעם הרוסי יקח את גורלו בידיו. במשך תקופת המעבר הזאת אפשריוֹת כל מיני הפתעות. טרוצקי מנבּא, בתוצאת „הבגידה הימנית“ של סטאלין, משטר בּוֹנאפּארטיסטי – השתלטוּת הצבא האָדוֹם על הפקידוּת האדוּמה. הדמוֹקראטים והסוציאליסטים שבּאֶמיגראציה הרוּסית מקוים למשטר הדמוֹקראטיה. אנשי הצאר חולמים על הכתר לכל מיני קירילים. כל הנבוּאות האלה הן פרי „תקווֹת“ סתם או לקוּחות מספרי היסטוריה ובנוּיות על יסוד האנאלוֹגיה עם המהפּכה הצרפתית, ומשוּם כך אין לקבּלן בתור פּרוֹגנוֹזה חברתית אשר ממש בה. בין כל המהפּכות רב הדמיון החיצוֹני, וכל אחת הלכה בדרכה היא. מה שמותר לנבּא – על יסוד מבנהוּ החברתי של העם הרוּסי – זהו שמדינת רוּסיה מתקרבת למצבה הטבעי, למלכוּת האכר. גם במהפּכה הרוּסית נתגלתה האמת הזאת, אשר מארכּס ידע אותה, לאסאל ניסח אותה, הסוציאליסטים התאמצוּ לפעול לפיה בעת שהיעקובינים והליבראלים על כל סוּגיהם לא רצוּ להודות בה: לא החוק, לא הקוֹנסטיטוּציה, אלא הכוח הציבוּרי והכלכלי שולט בחברה. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה דמוֹקראטית ועממית מאד, כמו שעשוּ זאת הליבּראלים האירוֹפּיים, וגם כאילוּ להנהיג אותה בחיים ובכל זאת כל־זמן ובמידה שיתקיים המשטר הקאפּיטאליסטי – ישלט בחברה בעל ההון. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה פּרוֹלטרית מאוד – כמו שעשוּ זאת היעקובינים הרוּסים, לנין וחבריו, וגם כאילו להנהיג אותה בחיים – ובכל זאת בחברה אשר יותר מ־90 אחוּזים אכרים בה, ישלט האכר. לצוּרת השלטון הזה ברוסיה יש, כמוּבן, חשיבוּת מרוּבה – לחינוּך העם הרוסי, לגורל העמים האחרים הגרים ברוּסיה, ליחסיה הבין־לאומיים. הצוּרה הזאת יכולה לעשות את תקוּפת המעבר לכואבת יותר או פחות. במצב הנוכחי ברוּסיה – דלדוּל חברתי וכלכלי מאין כּמוֹהוּ – ובאירוֹפּה – השתלטוּת הריאקציה המדינית והחברתית – רצוּי אולי ביותר שהמעבר הזה יתגשם בצוּרות ההתפּתחוּת של ממשלת הסוֹביֶטים. נצחון טרוצקי היה מביא בהכרח, לחזרה על שמונה השנים האחרונות, עם אותן התוצאות – סבל נוסף וּמיוּתר. ואין להניח, שאיזו מהפּכה חדשה, בּוֹנאפּארטית, ואפילו דמוֹקראטית, היתה מסוּגלת ויכולה ליצוֹר עתה ברוּסיה יחסים מדיניים, חברתיים, תרבוּתיים נוחים יותר מאלה השולטים עתה. כל מהפּכה היתה מביאה שפיכת דמים במידה עצוּמה (של דם היהוּדים בשוּרה הראשונה!) ולשנוֹת דבר מה במהוּתה החברתית והכלכלית של רוּסיה בעתיד הקרוב לא יהיה ביכלתה.

האכר לבדו לא ישלט ברוסיה. חסר הוא לכך כוח תרבוּתי, כוֹשר מדיני ואף אמצעים כספּיים. הכוחות אשר אתם מוּכרח האכר לכרות ברית הולכים ומצטיירים כבר עתה על אופק רוסיה: ההון הבין־לאוּמי, האינטליגנציה המקצועית, ואולי גם החלק „המיוּחס“ מן האגוּדות המקצועיות של פועלי העיר. הצירוּף הזה (ביחוּד אחרי כל הנסיון המר והאכזרי שעבר על רוּסיה, הנסיון ההולך ויוצר את טיפוסי האכר החדש, מהנדס וכימאי חדש, הרחוקים מאוד מדמוּת האכר הרוּסי והאינטלקטוּאַלי הרוסי, כפי שתוארוּ בספרות הרוּסית מלפני המלחמה) אינוֹ מבשׂר טובות לא לפועל העירוני והחקלאי, לא למיעוּטים הלאוּמיים ברוסיה ולא לתנועה הסוציאליסטית בעולם כוּלו. רוסיה האכרית – במידה גדולה דוקא משום שדרך האכרוּת לשלטון היתה ותהיה כה משוּנה – לא תהיה כלל וכלל לכוח חברתי וסוציאלי מתקדם ומשחרר.

הנצחון הזה של המהפּכה בתפקידיה ההיסטוֹריים על פּני הפּרוֹגראמה של עוֹשׂיה, השחרוּר הזה של השלטון מן ההתחייבוּיות האידיאולוֹגיות שבהן דגל – פּרוֹצסים קשים הם, הקשוּרים בתנוּדות מרוּבות, גם בשטח ההוי, גם בשטח ההרכּב האישי של מַנגנוֹן השלטון. גל אכזבה עובר עתה בשוּרות „הגבארדיה הישנה“ של המפלגה הקוֹמוּניסטית ושל הנוער שהתחנך במסוֹרת המלחמה האזרחית ובמוּשׂגיה. סימני אכזבה ניכרים למדי הופיעוּ כבר אף בספרות היפה. האֶלמנטים האַבאנטוּריסטיים אשר חלק רב היה להם בשנות המהפּכה, נידחים יותר ויותר. האֶלמנטים האידיאליסטיים שואלים את עצמם: הלשם כך? הלשם השתלטוּת האכר בעל־הגוּף על הפועל החקלאי ועל האכר העני, הלשם השתלטוּת המהנדס על המוֹרה והסופר, השתלטוּת הסוחר והפועל המקצועי על צבאות הפועלים השחורים ודלת העם? החוּגים השולטים בעתוֹנוּת ובספרוּת, המבקרים הרשמיים ומשוֹררי החצר, ממשיכים לדרוש את „שׂמחת היצירה הפּרוֹלטארית“ והפּייטנים הצעירים עונים להם: „כלום אָדוֹם זמננו? הלא צהוב הוּא“. אין זה מקרה כלל שאנשי המפלגה המפורסמים ביותר עומדים מן הצד מוּשפּלים וירוּדים (זינוֹביֶב, קאַמניֶב), או מנסים יחד עם טרוצקי את הנסיון של „הצלת המהפּכה“ (ראדק, ראקובסקי), בעת שבּן־בּלי־שם, „פּקיד“, בלשוֹנוֹ של טרוֹצקי, מתחיל לשלוט במפלגה ובמדינה. אָפיני למדי שהזרם החזק ביותר במפלגה אשר לפניו נכנע סטאלין, הזרם הימני, אין לו מנהיגים כלל. העסקן הציבּוּרי, טריבּוּן העם, המורד והמהפּכני לפי מקצועו, המנהיג המדיני נדחה על ידי עובד המשׂרד, מנהל העסק המסחרי, מנהל בית־החרושת.

שעת־מעבר זו משפּיעה, כמובן, השפעה עמוקה ומכריעה גם על על הקוֹמאינטרן וגם על המפלגות הקומוּניסטיות מחוץ לרוּסיה. מראשית היוָסדוֹ היה הקוֹמאינטרן יצירה רעוּעה: לא הסתדרוּת בין־לאומית, כמו שרצה להיות, אלא הסתדרוּת רוּסית אשר אליה הצטרפוּ כמה מפלגות מארצות אחרות. משקלה של רוּסיה בקוֹמאינטרן היה כבד מדי, והדבר הזה – „התאים“ המפורסמים של זינוֹביֶב, שליחי מוֹסקבה, פקוּדות מוסקבה, כסף מוסקבה – גרם הרבה קשיים, הרבה צרות, אכזבות, רקבון פּנימי, מריבה בלתי פוסקת בין „נאמני“ מוֹסקבה והמוֹרדים בּה. אפשר היה לשׂאת את המצב כל זמן שממשלת רוּסיה היתה ממשלת קוֹמאינטרן או לפחות ממשלת המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית. מנהיגי הקוֹמוּניסטים מחוּץ לרוּסיה היו יכולים להגיד למחנותיהם: כן, אנו מקבּלים פּקוּדות, כסף, מכשירים אלמים אנוּ בידי אחרים ואולם האחרים האלה מנהיגי המהפכה העולמית הם, בּוֹני הסוציאליזם הרוּסי הם. עתה, כשמכריזי המהפּכה העולמית מגורשים מרוּסיה או יושבים בבתי־האסוּרים, כשהאכר הבינוני והאמיד משתלט במשק וגם במדינה, כשתקווֹת ממשלת רוּסיה קשוּרות לא במרד הפועל הבלתי מאוּרגן והכּוּשי בארצות הבּרית, אלא בהלוָאות אשר בעלי הון מעבר לאוקינוס יתנו לרוּסיה תמוּרת הקוֹנצסיות השמנות, עתה מן הנמנעות להשיב ככה. מכאן המבוּכה הגדולה במחנה הקוֹמוּניסטי מחוץ לרוּסיה, „בריחה“ מן המערכה, התפּוֹררוּת כּללית. שאלת „הלשם כך?“ עומדת באכזריוּת יתירה לפני הקומוּניסטים הלא־רוּסים. הלשם כך המלחמה הבלתי פוסקת, בפועל, בארגוּנוֹ, בעניניו, אשר הקוֹמאינטרן מנהל זה שנים?

אין לשער שמציאוּת טרוצקי באירוֹפּה המערבית תוסיף כוח חדש לתנועה הקוֹמוּניסטית. ברוסיה בימי המהפּכה היה טרוצקי חזק – פּנים אל פּנים עם המשטר הרקוב של בעלי האחוּזות ושל הפּקידוֹת הצארית, הנשען על האכרוּת הנרגזת והזועמת. באירוֹפּה, כשייפגש בבנינים העצוּמים של גרמניה, צרפת, אנגליה – והם עצוּמים לא בלבד משום שהקפיטאליזם המפוּתח שׂוֹרר בהם, אלא משום שהבסיס החברתי שלהם הנוֹ הרבּה יותר רחב ועממי מאשר היה ברוּסיה – ינטל כוחו. הופעתו תהיה לסנסאציה, אמנם במידה גדולה יותר משהיתה הופעת אֶמיגראנטים בעלי שם אחרים. ואולם יתרגלוּ גם אליו, כי אין בפיו מלים אשר הפועלים באירוֹפה לא שמעו אותן ומה שחשוּב יותר: אין בתורתו דברים אשר הם לא ניסוּ אותם או לא ראוּ את הנסיונות האלה בשכנוּת הקרובה ביותר, ובאכזבה קשה כשנסתיימוּ. השפּעה ניכרת של טרוצקי על תנועת הפועלים הרחבה – אין לשער אוירת השעה ותכוּנות האיש אינם נתוּנים לכך. לעומת זאת הבקורת החריפה שטרוצקי מוֹתח על הנעשה ברוּסיה, בקיאוּתוֹ הגדולה ב“מאחוֹרי הפרגוד” הקוֹמוּניסטי, האפשרוּת שתהיה לו מעתה לעמוד במגע מהיר ובלתי אמצעי עם “המאוּכזבים” במחנה הקוֹמוּניסטי – עלוּלים להכבּיד את המשבּר העובר בלאו הכי על התנוּעה הזאת. לא נאמין לשמוּעות שנמסרוּּ בעתוֹנוּת אשר לפיהן טרוֹצקי כה חולה שימיו ספוּרים, ואם לא נאמין להשערה שג. פּ. או. לוקחת בחשבון כּדוּר “לבן” שישׂים קץ לחייו של טרוצקי, אך נניח שסטאלין רצה לעשות את איש ריבוֹ מגוחך במצב של אֶמיגראנט פּוֹליטי מחוסר אוֹן, היושב, כמו בזמנים ההם, לפני המלחמה, בבתי־הקפה הברלינאים והוינאים, בשכנוּת עם שאָר “האנשים שהיו”, בשכנוּת עם אנשי הצאר, הליבראלים והסוציאליסטים למיניהם, הרי באחת טעה: הוא הכה בזה את הקוֹמאינטרן מכּה קשה.

אולם כלוּם עוד נשענים ברוּסיה ברצינוּת על הקוֹמאינטרן? כלוּם בו, ולא בתנוּעת הפועלים הרחבה, “הבוגרת”, רואים ברוסיה את אמצעי ההגנה הנאמנים ביותר נגד כל התנקשוּת חיצונית? וכלוּם לא בהשקעת ההון הבין־לאומי במפעלי רוּסיה רואים שם את הערוּבה הבטוּחה ביותר נגד כל חשק להתנקשוּת כזאת?

“דבר”, כ“ח שבט – ב אדר א' תרפ”ט ‎ (8–12.2.1929)

חוֹדש כּניסתה של רוּסיה המוֹעצתית לחבר-הלאומים, ספּטמבר 1934 – הוּא תאריך היסטורי במערה המדינית העולמית. ולא משוּם שהכניסה הזאת משוָה ערך חדש לנסיון הוילסוֹני להבטיח את שלום-העמים על-ידי מוֹסד בין-לאומי עליון. הנסיון הזה נשאר מופשט גם עכשיו כמו שהיה כל השנים האלה, וגורל השלום תלוּי כקודם ברצונה וביכולתה ובצרכיה של כל מדינה ללכת בדרכי השלום. ז’נבה איננה גם אחרי כניסת רוּסיה, בלתי אם סכוּם הכוחות הפוֹליטיים הנאבקים ביניהם, והן גם רוּסיה היתה, למעשה אחד הכוחות האלה, אף לפני כניסתה הרשמית לחבר־הלאומים. תקנוֹת החבר, “הקוֹבינאט” המפורסם של פּרוֹפֶסוֹר אשר רצה להיות מדינאי, תחייבנה את רוסיה באותה המידה שהן חייבוּ עד עתה את שאָר חברי הליגה –ֹ כלומר, לפי מידת רצונם לשמור עליהן ולפי מידת יכולתם לבלי לשמור עליהן. השינוּי שחל עתה במערה הבין־לאומית איננוּ אלא דקוֹראטיבי בלבד.

גם "החזית האַנטי-גרמנית – והן כניסת רוּסיה לחבר-הלאומים, כאילו במקום גרמניה שעזבה אותו, היא ביטוי חריף לחזית הזאת – לא נוֹצרה בחודש ספּטמבר זה בג’נבה. היא נוצרה ב-30 לינוּאר שנת 1933 כשהזקן המטוּמטם¹ אשר לידיו הרועדות והבלתי נאמנות מסרו כוחות הריאַקציה, מתוך הסכמת עיוָרון של כוחות ההתקדמוּת, את כל גורל גרמניה, הפקיר הגורל הזה בידיו של אַדוֹלף היטלר המגוֹאָלוֹת בדם. ב-30 לינוּאר ההוא נשבּרה לרסיסים כל עבודת 15 שנים של הסוציאליזם והדמוֹקראטיה הגרמנית, וגרמניה התיצבה לפני העולם כוּלו – קודם כל, לפני צרפת ולפני רוּסיה – כסכּנה לשלום, האַקטוּאַלית ביותר והחמוּרה ביותר. מחזה ג’נבה – צרפת הקאפּיטאליסטית, האימפּריאליסטית, ברגע זה גם הריאַקציונית, המניעה את כל כוחותיה כדי לסלוֹל דרך של כניסת מדינה קוֹמוּניסטית לחבר-הלאומים ולהנחיל לה מקום קבע במועצתו – המחזה הזה מכתיר את ההתפתחוּת המדינית של שנה וחצי, אך ההתפתחוּת הזאת מקומה מחוץ לחבר הלאומים. והנקוּדות הסתוּמות של “החזית האַנטי-גרמנית” – איטליה, אנגליה – נשארו גם עתה בלתי בהירות כמו שהיו עד כה ההתפּתחוּת עוד נמשכת, טרם נסתיימה, וגם אחרי נצחון צרפת זה, ייתכן שהפתעות חמוּרות צפוּיות לעולם.

ואם בכל זאת ראוי יום זה, יום כניסת רוּסיה המועצתית לחבר-הלאומים, לשמש תאריך היסטורי, הרי זה מבחינה אחרת לגמרי, לא מבחינת ג’נבה, אלא מבחינת שינוי הערכין אשר המאורע הזה מסמלוֹ.

הכוָנה איננה לפאריס דוקא. השינוי שחל בה לגבי רוּסיה המועצתית הוא אמנם “בימתי” מאוד ועם את איננוּ מפתיע, ככי יש בו מן ההגיון. המדינאים הצרפתיים מפורסמים הם בּקוֹר רוּחם וב“מדיניוּתם הריאַלית”, שאין לה מטרה אחרת בלתי אם הגבּרת כוחה של צרפת. הרפּוּבּליקאים

והראדיקאלים הצרפתיים – וקלמאנסוֹ בראשם – התקשרו עם הצאר הרוּסי, כשראוּ בגרמניה הקיסרית את המכשול הגדדול ביותר להגמוֹניה הצרפתית באירוֹפּה. אך כשנפלה גרמניה זאת ושכבה משוּתקת ומחוּסרתּ אוֹנים לרגלי אותו קלמאנסוֹ, לא היה יותר צורך ברוּסיה, ואדרבא, הרוח החדשה שנשבה אָז, משׂדוֹת רוּסיה המהפּכנית, הפכה את בּת־בּריתה של אתמול לסכנה האַקטוּאַלית. ואכן התייצב אז „אבי הנצחון“, קלמאנסוֹ, בראש מסע־הצלב נגד רוסיה המוֹעצתית, תיכן תכניות להרעבתה, גייס כוחות להשמדתה הצבאית, קרא את כל העולם התרבוּתי להגנת „הערכים הנעלים של התרבוּת האירוֹפּית בפני הבּארבּריוּת המוֹסקבאית“. אך הערכים הנעלים האלה לא היו בפיו של קלמאנסוֹ בלתי אם שם מוּשאָל להגמוֹניה של צרפת באירופה. והנה: נפלה רפּוּבּליקת־השלום באשכנז וגרמניה הקיסרית קמה לתחיה, במהדורה גסה ומסוּכנת פּי כמה, וּכאילוּ גם בני ברית וידידים נתגלוּ לה – פוֹלין של פּילסוּדסקי, ואוּלי גם איטליה של מוסוליני ואולי, אפילו אנגליה של מאקדונלד. ומאידך גיסא, תפוּסה רוסיה כולה על־ידי הקוֹנסוֹלידאציה הפּנימית ויאפּאן אורבת לה יוֹמם ולילה על גבוּלותיה המזרחיים ופולין וגרמניה אורבוֹת לה על גבוּלוֹתיה המערביים, והרוחות הנוֹשבות משׂדותיה של רוּסיה חדלוּ להיות נסערות וסתוּמות. רוּסיה מוֹעצתית זאת איננה מהוָה יותר סכּנה אַקטוּאַלית להגמוֹניה הצרפתית, ועל כן הדרך הנכונה ביותר, הריאַלית ביותר להבטחת ההגמוֹניה הזאת, היא הברית עם המדינה הקוֹמוּניסטית. בּארטוּ איננוּ, בידידוּתוֹ לרוּסיה, בלתי אם יוֹרשוֹ הנאמן של קלמאנסוֹ, נושׂא הצלב נגד מוסקבה האדוּמה. ויתרון לבּארטוּ, באשר נשתנוּ הכוחות, ולא רוּסיה היא אפוטרופסית לצרפת לאחר תבוסתה משנת 1871, אלא צרפת, המנצחת של שנת 1918, היא האפוטרופסית של רוסיה המנוּצחת בשנת 1917. שוּם שינוּי עקרוני לא חל בפּאריס מאָז קלמאנסוֹ ועד בּארטוּ – ולא יכול היה לחוּל, באשר המדיניוּת הצרפתית לא התימרה, זה מאָה שנה ויותר, להיות מדיניוּת עקרונית.

אך שינוּי רב־ערך ועשיר־תוצאות פּוֹליטיוֹת חל במוסקבה. כי הן מוסקבה התימרה, זה 16 שנה, לנהל פּוֹליטיקה עקרונית, היא פּוֹליטיקה מהפּכנית, אנטי־קאפּיטאליסטית, אַנטי־אימפּריאליסטית, היא פּוֹליטיקה של הקוֹמאינטרן. מוסקבה התימרה להעמיד את מדיניוּתה ואת עניניה לשירוּת המהפּכה העולמית. מכאן, החתירה הבלתי פוֹסקת, הגלוּיה והנסתרת, תחת קיוּם המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות, של צרפת ושל אנגליה ביחוּד, באשר אלה הן נשארו, לאחר תבוּסת גרמניה והתפּוֹררוּת אוסטריה־הוּנגריה, מבצרים של „העולם הישן“. הפּוליטיקה של הקוֹמאינטרן הביאָה, בין יתר הדברים, לאיבה כבוּשה לחבר־הלאומים אשר נראה למדינאים הרוּסים – ואוּלי לא בלי צדק – כברית התקיפים המתחסדים. במשך 14 שנה לא היה מוֹסד מדיני בעולם אשר כה לעגו לו, בזוּ לו, גדפוּ וחרפוּ אותו, בהרצאות ובנאוּמים, בשירים ובהצגות, בקאריקאטוּרות ובסיסמאות עממיות, כמו שעשוּ זאת לגבי חבר הלאומים. עתה נכנסה רוּסיה המהפּכנית לתוך המוסד הבּזוּי הזה וּלפי העתונים „אוֹרוּ פני מיניסטר החוּץ הרוסי משׂמחה“.

בּשנים הראשונות לאחר המלחמה היתה סיסמה שגוּרה בפי רבּים: „או וילסון או לנין, או חבר הלאומים, או קוֹמאינטרן“. באותה המידה – אמנם היא איננה גדולה ביותר – שהיתה אמת בפי הסיסמה הזאת, אפשר עתה לאמר, כי וילסון ניצח את לנין, כי חבר הלאומים ניצח את הקוֹמאינטרן.

לשוא ינחמו עתה שליטי רוּסיה את עצמם ואת ידידיהם האידיאולוגיים כי „חשבונות תכסיסיים, תכסיסיים בלבד“ גרמו לצעד זה של ברית המועצות. תכסיס זה יש בו מפנה עקרוני, ומשמעותוֹ: ויתוּרה של רוסיה על מדיניוּת חיצונית עולמית־מהפכנית. כניסת רוּסיה ל„משפּחת“ העמים באה לשם אותה המטרה שהיא, היא לבדה, משוּתפת, על כל הסתירה הכרוּכה בשוּתפוּת זאת, לכל אחד מחברי המשפּחה הזאת – שמירה על הקיוּם העצמי, דאגה להגברת כוחו שלו ולהחלשת כוחו של חברו. הכרזת ליטבינוב בג’נבה בדבר „נגינה לחוּד“ של רוּסיה ב„ריקוּד העמים“ איננה אלא לתפאֶרת המליצה, מס אחרון לטרמינוֹלוֹגיה שעבר זמנה, דוגמת תואר „קוֹמיסאר“ ליורש זה של איזבולסקי וסאזונוב. ועוד חסרון לרוסיה בכניסתה – והוא יתרונו של בּארטוּ: האפּוטרופּסות של צרפת. בלשון רוסיה של שנים שעברו, באותה הלשון אשר בה דיבּרוּ במוסקבה, במשך 15 שנה, לגבי פולין וצ’כוֹסלוֹבאקיה ויוּגוֹסלאביה, אפשר היה לאמור: משרת חדש נתוסף בחבר הלאוּמים לצרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, לצרפת השואפת להגמוֹניה באירופּה ולשעבּוּד עמים במושבותיה.

השינוּי שחל במוסקבה לגבי חבר הלאוּמים איננו בשטח עבודת החתירה, בשטח כל העזרה ההיא, שניתנה עד כה, באופן ישר ובעקיפין, על־ידי רוּסיה לכל נסיון המהפּכה וּלכל מרד ולכל פּוּטש ואף לכל הפרעות, ויהיו מה שיהיו בטבעם הפּוליטי והחברתי, אם רק עלוּלים הם לגרום נזק למדינות האימפּריאַליסטיות. הענין גם איננו בתקנות מסוּימות המטילות על חברי החבר חובות ידוּעות, ביחסים הדדיים שבּין המדינות. כדי לכסות על עבודת החתירה בדגל „נייטראלי“, לא רוּסי־ממשלתי, כדי „לרמות“ את תקנות החבר, לא נחוּצה אלא תוספת של החריצוּת ההיא אשר הקומאינטרן הצטיין בה למדי גם עד כה. והן גם מדינות אחרות לא ויתרוּ כלל, למעשה, על הריגוּל ההדדי ובשעת הכושר על מעשי חתירה אחת תחת חברתה, רק משוּם שהתישבו, שבת אחים יחד, בארמון ג’נבה. לא כאן הוא השינוּי.

מאז שנת 1919 התרוצצוּ שתי מגמות של הפּוליטיקה החיצונית בחיק המהפּכה הרוּסית: פּוליטיקה מהפּכנית־עולמית וּפוליטיקה רוּסית, או אם רוצים, בנוּסחה פשטנית במקצת: קוֹמאינטרן וקוֹמיסאריון לעניני חוּץ. טרוצקי היה בא־כוח עקבי של המגמה הראשונה ולמגמה השניה לא היה נציג כזה. לנין בעצמו פיקפק ואחריו צ’יצ’רין וראדק וגם ליטבינוב. לכל אחד היו תקוּפות שונות, ואוּלי אי־אפשר היה אחרת, כי הסיטוּאַציה החיצונית, וגם הרוּסית־הפּנימית, היתה נתוּנה בכל השנים האלה לשינוּיים בלתי פוסקים.

מהי המטרה הקרובה (והן דבר שכיח הוא שמטרה קרובה נהפּכת למטרה רחוקה, ובהמשך הזמן ל„המטרה“, בה' הידיעה) – המהפּכה העולמית או שמירת רוּסיה ועניניה? למה נתוּנה הדאָגה העיקרית? את מה מוּתר להביא לקרבן בשעת הצורך? את המהפּכה העולמית, את נצחון הפּרולטאריון העולמי על מזבחה של רוסיה, או את רוּסיה על מזבחה של המהפּכה? זאת היא השאלה אשר לפניה עמדו כל השנים האלה מדינאי רוסיה ולא יכלו להימלט ממנה על־ידי הפּלפּוּל בדבר ההזדהוּת של עניני המהפּכה ועניני רוסיה. בתשוּבה אשר לשאלה הזאת היתה תלוּיה במידה ידוּעה גם הפּוליטיקה הפּנימית של רוסיה ומכל מקום כל מדיניוּתה החיצונית. ותשוּבה „מהפּכנית“ משמעוּתה היתה: כל העולם, על כל צוּרות החברה והשלטון אשר בו, אחד הוא, אויב הוא, ויש להחריבו וּלהרסו, רובו ככוּלוֹ – החל מגרמניה הדמוֹקראטית, אשר יחסי ידידוּת היו אפשריים ואף טבעיים אתה ועד צרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, אשר עניני רוּסיה אינם מחייבים – מכל מקום: אינם מחייבים – להתיחס באיבה אליה. ומאידך גיסא, התשוּבה הרוּסית, משמעוּתה היתה: בחינה, בחירה, תפיסת עמדות מתוך העולם הבין־לאוּמי, התרחקוּת מפּלוני, התקרבוּת לאלמוני. ואם התקרבות לאלמוני, הרי שהגיון הדברים אומר גם שמירה על אלמוני זה וחיזוּקו, למען לא יתגבּר עליו הפּלוני, המסוּכן לרוּסיה ולאלמוני כאחד.

עתה, עם כניסת רוּסיה לחבר־הלאוּמים, ניתנה התשוּבה הרוּסית: שמירת רוסיה מפני אויביה המסוּכנים ביותר – מפני יאפּאן וגרמניה – דרשה את התקרבוּתה לצרפת, והדבר הזה נעשה. אך אם נעשה, הרי שאוילי יהיה לשאוף להחליש את צרפת זאת, בת הברית של רוּסיה בהגנתה מפני יאפּאן וגרמניה. והן כוָנות מדינאי רוסיה איננה לצרפת „המועצתית“, לצרפת אשר אולי היא עתידה לבוא בקרוב ואולי אין היא עתידה לבוא בלתי אם ב„אחרית הימים“, ואם תבוא הרי שאי אפשר להעריך עתה את כוחה הצבאי ואת משקלה הבין־לאוּמי. הכוָנה היא לצרפת הזאת, לצרפת של היום הזה, האימפּריאַליסטית והקאפּיטאליסטית והריאקציונית, המהווה תריס בטוּח נגד האורבים על גבוּלות רוּסיה. כיצד תוּכל רוּסיה לעזור למישהו, כיצד תוּכל גם להרשות למישהו, מבפנים או מבחוּץ, לעשות נסיון כל שהוא להרוס את התריס הזה או גם להחלישו? מעתה תעמוד רוסיה על משמר עניני צרפת ועל משמר כוחה. מעתה תשתדל רוסיה להפריע לכל אחד, אשר יבוא, מחוּץ לצרפת או בפנים צרפת, לערער את כוחה של צרפת, לערער את המשפּט הצבאי שלה ואת מעמדה הבין־לאומי. אין להתפּלא כלל שדוקא הממשלה הריאַקציונית, האַנטי־סוציאליסטית של דומרג עשתה את הצעד המכריע הזה – לכרות ברית גלוּיה עם רוּסיה הקומוּניסטית, כי הן ידעה: על־ידי הצעד הזה היא רוכשת לה בן־ברית נאמן גם בפוליטיקה הפּנימית שלה, בן־ברית אשר ירסן את הקומוּניסטים הצרפתים ביתר חריצוּת וּביתר שקידה מן המשטרה הצרפתית.

זהוּ המצב אשר בו נתוּנה עתה רוּסיה, בתוקף הכרתה בצורך לכרות ברית עם אחת המדינות הקאפּיטאליסטיות־האימפּריאַליסטיות (או עם אחדות) נגד מדינות אחדות. העולם שהיה כולו „אחד“, כולו „אחר“, כולו אויב, ללא כל הבחנה, נתחלק עתה לשנים – לידידים ולאויבים. היחסים הבין־לאוּמיים חדלו להיות מוּחלטים ונעשו יחסיים. מלה קטנה אחת – „יותר“ – נכנסה למילון הקומוניסטי: פּלוני מסוּכן יותר מאלמוני, והמלה הקטנה הזאת מחריבה לחלוּטין את כל תפיסת הקומאינטרן, ואינה משאירה ממנה כל שיוּר. והמצב החדש הזה, שאיננו תכסיסי, אלא עקרוני, שבא לא מחמת ה„נימוּסים ההדדיים“ ולא מחמת תקנות חבר הלאומים, שאפשר „לרמות“ אותן, אלא לפי הענין שיש לרוּסיה עצמה לשמור על שלום המדינות, שהן פחות מסוּכנות לה ועל כן הן בני־בריתה, ואת הענין הזה, שהוא מציאוּתי וחיוּני, אי־אפשר „לרמות“.

ואגב: השינוּי אשר חל בעמדת כמה מפלגות קומוּניסטיות לגבי הסוציאליסטים ולגבי המשטר הדמוֹקראטי – והן כרחוק יום מלילה רחוקה העמדה החדשה הזאת מהעמדה הישנה אשר עליה ובשמה נהרגו עוד לפני שנה אחת – השינוּי הזה, אשר איפשר בכמה ארצות את ההתקרבוּת בין הסוציאליסטים והקומוּניסטים, הוא פרי ראשון לנצחון הזה של המגמה „הריאַלית“, של המגמה „הרוּסית“ בחיק המהפּכה הרוּסית. הפּרוֹבּלמַטיקה של ההתקרבוּת הזאת היא בזה, אם גם המפלגות הסוציאליסטיות תגלינה אותו חוּש המדיניות הריאַלית אשר גילו הקומוּניסטים, הנשמעים לקול רוּסיה, ולא תלכנה שבי אחרי הסיסמאות, כי אם תשמורנה שמירה מעוּלה על פּרצוּפן הן.

סיוּם זה של התאַבּקוּת המגמות, בת 15 שנה בחיק המהפּכה הרוסית, פירוּשוֹ: רוּסיה, עניניה, בטחונה, שלומה, הם המכריעים. ו„הממלכה השלישית“ באשכנז, שהחישה את הסיום, היא שפּקחה את העינים. מי יודע אם עניני גרמניה היו מתפּתחים כמו שהתפּתחו, אילו היו עיני המדינאים הרוּסים פתוּחות גם לפני התבוּסה הגדולה בגרמניה, אילו היה דמיונם עֵר למדי לתאר לפניהם את סכנת ה„ממלכה השלישית“ הזאת טרם קמה על כנה, אילו לא היו יצרי האַבאנטוּרה מושכים אותה לשטוּיות פּוליטיות, מעין כריתת ברית בין ראדק והיטלר, אילו שׂנאָתם לסוציאליסטים – באָמנה: השׂנאָה המעוורת עינים – לא היתה מונעת בעדם מלהבחין בין הרמַן מילר, ואפילו בין בּרינינג, בתורת מושלי גרמניה, וּבין היטלר, „פיהרר“ אשכנז. במאוּחר, מאד־מאד במאוּחר, נפקחו העינים, כשערכים גדולים הלכו כבר לטמיון, וברגע שמוּתר לפקפּק, אם יש עוד לאוֹריֶנטאציה חדשה ערך מכריע למניעת השחיטה העולמית.

אך עם כל החשיבוּת של הגורם החיצוני, הוא הגורם הגרמני, בנצחון „המגמה הריאַלית“ בפוליטיקה החיצונית של ברית המועצות, היה הנצחון הזה מן הנמנע בלי התפּתחוּת מקבּילה בפנים רוסיה, בלי שינוּיים יסודיים, עקרוניים (והם אינם מחוּיבים להיות גלוּיים לעין בצוּרותיהם החיצוניות) במשטר החברתי של רוּסיה, בכל מהלך הרוח של השכבה השולטת ברוסיה. כי ענינים חיצוניים וענינים פנימיים משוּלבים הם שילוּב בלתי נפרד, ואי־אפשר לנהל ענינים חיצוניים מתוך תפיסה אחת וענינים פנימיים מתוך תפיסה סותרת. הפּוליטיקה של הקומאינטרן לא במקרה היתה עולמית־מהפּכנית. היא עמדה בהתאָמה נפשית לתקופה הנסערת של המהפּכה הרוסית. „שריפת הבית“ היתה מובילה בהכרח ל„שריפת העולם כולו“. וכן גם הפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ, הפּוליטיקה של חבר הלאוּמים עומדת בהתאָמה נפשית לתקוּפת הקוֹנסוֹלידאציה של המהפּכה הרוּסית, לתקוּפת סיוּמה. כשם שהמדיניות החיצונית נעשתה „רגילה“, „מקוּבלת“ „כּכל הגויים“, כך גם המדיניוּת הפּנימית אינה מוסיפה יותר להבטיח דבר. המלה הקטנה ההיא – „יותר“ – ההבחנה הזאת בין „מסוכן יותר“ ו„מסוכן פחות“, נכנסה, וזה מזמן, גם לתוך המערכה הפּנימית. והן התנועות, מאָפיה של התנועה הבּוֹלשביסטית בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, כל כוחן וכל קסמן באי־הבחנה זאת, בקנאוּתן, באַבּסוּלוֹטיוּת שלהן, בתפיסה הרואה את כל העולם, את כל החברה כ„אחת“, והיא „אחרת“, אויבת וראוּיה כולה לחורבן, ללא שאֵרית. כל כוחן וכל קסמן של תנועות אלה בהעדר המלה הקטנה הזאת – „יותר“ – במלונן. אין „יותר“ ואין „פחות“. יש רק „רע“ – מוּחלט, ללא פשרה. בהכנסת המלה הזאת לשׂפתן דנות התנוּעות האלה את עצמן לכליה.

אותו מפנה חריף אותו ויתור פּתאומי על כל האידיאולוגיה של המהפּכה העולמית, הקשוּר בברית רוּסיה־צרפת ובכניסת רוּסיה לחבר הלאוּמים, אינו נראה בפוליטיקה הפּנימית. אין גם צורך בו, באשר בפנים רוסיה אין כוחות ציבוּריים, מגוּבשים שילחצו על השכבה השולטת ויאַלצו אותה להלבּיש את השינוּי צוּרות גלוּיות ומפגינות. הכוחות הפּעילים בפנים רוסיה הם חברתיים־משקיים (וגם נפשיים) נסתרים, משוללי שם. על כן מוּתר עדיין להשתעשע – לשם צרכי המחנה – בשמירת המראה המהפּכני של החזית הפּנימית. אך השמירה הזאת איננה משנה מאוּם בעצם החזיון: בהתגלות המהפּכה כמו שיהא, במהוּתה ובתפקידיה ההיסטוריים – מהפּכה רוסית, מהפּכת רוסיה, על תכוּנותיה המיוחדות, על דרכיה המיוּחדות, על תפקידה המיוּחד שהוא ב„הכנסת רוסיה לחבר הלאומים“: הפיכת רוסיה אַגרארית, מנוהגת על־ידי בעלי־האחוּזות, נחשלת, פּראית למחצה, „אסיתית“ למחצה, למדינת האכרים ולמדינה האינדוּסטריאַלית, אשר לה כבישים וחשמל ומפעלי מים ותושביה יודעים קרוֹא וּכתוֹב, אך תרומתה ל„מהפּכה העולמית הסוציאלית“ מפוּקפּקת היא ודוּ־פרצוּפית.

המהפּכה הרוסית הולכת לקראת סיוּמה. אמנם לא בצוּרות אשר חסידי האַנאלוֹגיות ההיסטוריות חיכּוּ להן – בלי טרמידור ובלי נאפּוֹליון. אך הדבר הזה ודאי שאין לו כל ערך שהוא. עם סיום המהפּכה הולך ושוקע הקומאינטרן אשר מפלגותיו מתקרבות לגזירת הסוציאל־דמוֹקראטיה שלפני מלחמת העולם (ואם לא יקרה לנו נס, הרי שגם גורלן, במקרה של מלחמת העולם החדשה, יהיה כגורל הסוציאל־דמוֹקראטיה באבגוּסט שנת 1914). זהו פירושה של כניסת רוסיה לחבר־הלאוּמים, זהוּ תכנה הסמלי של הכניסה הזאת, ומשום שהמהפּכה הרוסית היה מאורע כביר, ראוי יום זה בספּטמבר שנת 1934 לשמש תאריך היסטורי.

ואשר למחנה הקומוּניסטי ואוהדיו, הרי לאלה בתוכו, אשר אינם תמימים, אחת היא להם, מהי המדיניות האמיתית של רוּסיה המועצתית. והתמימים יאמינו בתירוּצים, „יבינו“ ו„יסלחו“, כי הלא על כן תמימים המה. אדרבּא: אלה יראו בכניסת רוסיה לחבר הבּזוּי מעשה גבורה מיוּחדת, ישמחו מתוך קריצת עין ערוּמה, לחריצוּת אשר בה „רימה“ ליטבינוב את כוּלם, ואת בּארטוּ הצרפתי בראש כוּלם. יאמרו כמו שאמרו עד כה: „לשלנו מוּתר“. מבחינה זאת, מבחינת „הסליחה“ ו„ההבנה“ מצד המחנה, מזל מיוחד לתנועה הקומוּניסטית. רק לתנועה הפאשיסטית ישנו עוד אותו המזל.

אך בכל זאת יתכן שיִמצא מישהו גם במחנה הקומוּניסטי אשר יהא נדהם ויבהל ויסוער בנפשו ויאמר, כמו שעשה זאת טרוצקי בשעת המפנה בפוליטיקה הפּנימית: בגידה. ואכן, לעוּמת אותה הכלכלה האידיאולוגית־הנפשית אשר בה כילכלוּ קברניטי רוסיה המועצתית את מחנם במשך 15 שנה יצדק. לעומת התקווֹת האדירות שנחרבו, ולעומת האור הגדול שכבה. אך לא יצדק לעומת צרכיה של רוּסיה, צרכיה הראשוניים, האַבּסוֹלוּטיים אשר בלי סיפּוּקם אין לה ולא כלוּם, לעוּמת הצורך שלה לחיות, על אף יאפּאן במזרחה וּפולין וגרמניה במערבה. לא יצדק לעומת מהוּתה האמיתית ולעומת תפקידה האמיתי של המהפּכה הרוסית, לעוּמת „שׂר ההיסטוריה“ הרוסי אשר הלבּיש את המהפּכה הזאת באיצטלה של „שׂריפת העולם“ – למעשה, רק כדי לחלק את אדמת רוסיה בין אכריה וּכדי ללמד את בני האכרים האלה קרוֹא וּכתוֹב, וּכדי להושיב אחר כך את רוּסיה המחוּדשת הזאת בחבר־הלאוּמים על יד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאַליסטיות. ותפקיד זה של המהפּכה הרוסית, תפקיד נכבד הוא. אם תרצוּ, גם תפקיד נעלה, אך בינו וּבין האיצטלה של „מהפּכת העולם“ רב המרחק.

“דבר“, י”ח תשרי תרצ"ה (27.9.1934)

לזכר רעי כיתאין למלאת שלוש שנים למותו

א

כמה מן הקומוּניסטים, כמה מן הסוציאליסטים – במבוּכה גדולה. הקו החדש של הפּוליטיקה החיצונית הרוּסית אינו עולה בּד בּבד עם המוּשׂגים שהיו להם על המדינה, בה „הולך ומתגשם המשטר הסוציאליסטי“, על המדינה שהיא מגדלור לתנועה המהפּכנית העולמית.

ברוסיה אפשר לעשות הכל. שם אין מעצורים. לאחר שפּוּלחן המנהיג המית כל יחס של בקורת לפעולות הממשלה, אפשר, ללא סכנה להיות מגוחכים, להוציא את „ההמונים הנלהבים“ לרחוב למען ירימו את קולם לכבוד האורחים מאנגליה, מצרפת, מצ’כוֹסלוֹבאקיה. מי ירצה, מי יעיז לזכור איך שרפו, באותם רחובות מוסקבה עצמם, את דחלילי הקש של אותם האורחים גופם (והן הם לא השתנו כלל במהוּתם)? מי יעיז, בשעת קבלת פּנים שלשליחי אנגליה, להעלות מחדש את הסיסמה הממשלתית: „ללורדים בשיניים“ (ברוסית מעין חרוז)? בֶּנֶש איננו עוד „משרת הבּאנדיטים“, אלא בן־ברית, ואדרבא: הקשרים אתו אינם פּוליטיים בלבד, וההודעה הרוּסית הרשמית מדבּרת על „תשוּמת לב מיוחדת שהוּקדשה בפגישות אלו להתקרבות השיטתית (בין רוסיה וצ’כוֹסלוֹבאקיה) בשטח תרבוּתי: מדע, ספרוּת ואמנוּת“. חבר הלאוּמים איננוּ עוד „קן הרוצחים“. אדרבא: ראדק, המוּכן תמיד (לאחר נסיונו המכאיב למרוד, בתקוּפה הטרוצקיסטית) להעמיד את עטוֹ השנוּן לרשות כל „קו גנראלי“, יהיה אשר יהיה – מגן עתה, בכל הריטוריקה המפּכנית המיוּחדת לו, על „יצור עלוּב“ זה. בהאשמות פּולניות־גרמניות נגד החוזה הרוּסי־צרפתי ה„מפר את תקנות חבר הלאומים“, הוא איננו רואה אלא „עלילת זדון חדשה של אויבי רוסיה באימפּריאליסטיים“, כי חלילה לה, לרוּסיה, לרצות לנגוע אף במשהוּ בחבר הלאוּמים ובסמכוּתו, והחוזה בין סטאלין ולאוואל לא בא לעולם בלתי אם במטרה אחת: לחזק את „בית־הדין הבין־לאומי שבג’נבה“. הניב של פּאטריוֹטיוּת – לא פּאטריוטיוּת מיוּחדת, סוציאליסטית־קוּמוּניסטית, כי אם פּאטריוטיוּת פּשוּטה כמשמעה, פּאטריוטיוּת רוסית – הוא עתה הניב השולט בכל המאמרים, הנאוּמים וההכרזות של מושלי רוסיה, והפּאראדה הנהדרת של אחד במאי איננה עוד „הפגנת כוחו של חלוץ המהפּכה העולמית“, אלא הפגנת כוחה של רוּסיה הצבאית. החינוּך הניתן עתה ברוסיה לדור הצעיר הוא חינוּך צבאי קודם כל, חינוּך הפולחן לזיין, חינוּך ההכנה „להגנת המולדת“.

ברוסיה אפשרי הדבר, אדרבא: מוּתר להניח, כי הכיווּן החדש הזה שניתן לפוליטיקה החיצונית וגם לחינוך הדור אומר הרבה יותר ללבו של איש רוסיה מאשר הכיווּן שקדם לו, וכי „התלהבוּת ההמונים“ אמיתית היא עתה הרבה יותר, כשהנושׂא שלה בּנש החי, מאשר בתקוּפה הקודמת, כשמפלצתו הועלתה באש, כי איש רוּסיה שמח ודאי לזה שנגמרה הבדידות ו„הננו שוב בחינת מעצמה גדולה“. אלא מה? בהפגנת אחד במאי חסרו הסיסמאות בדבר שחרור העמים המדוכאים במושבות צרפת ואנגליה ובארצות המנדט שלהן? וכי נחוּצות היו, באיזה זמן מן הזמנים, לאיש רוסיה סיסמאות אלה? לבו של חבר היבסקציה יבכה על,פּגם“ זה. איש רוּסיה, במידה שמחשבה פּוֹליטית לו, יראה בחסרון זה הקלה ופירוק מעמסה מיוּתרת.

אך מחוּץ לרוסיה רבה המבוכה. אנשי הקומאינטרן התאספו וקיבלו החלטות מבוּלבּלות בסגנונן אך בהירות למדי בתכנן: נגד „עמדות כיתתיות“ – והכוָנה לקומוּניסטים הנאמנים לתורת הקומאינטרן, שאמרה ושיננה, כי „האויב תמיד בפנים“. לא כן הדבר – מכריזים עתה אנשי סטאלין שמחוּץ לרוסיה, והתורה הישנה אינה אלא כיתתיות, „סֶקטַנטיוּת“. האויב, בה' הידיעה, יכול להיות גם מחוץ לגבוּלות, ונגדו צריכים לכוון את כל המרץ. הכוָנה הפּעם להיטלר ופירוש העמדה החדשה: חובה על הפּרולטאריון הצ’כי, הצרפתי, הרומני, הליטאי, חובה על הפרולטאריון של כל הארצות, אשר רוסיה המועצתית כרתה אתם חוזי ההגנה, לשאוף „לשלום בית בפנים“, לאותו „בּוּרגפרידן“¹, לאותו „אוּניוֹן סאקרה“², אשר בעזרתם העמידו הקומוּניסטים, משך 22 שנה, את „הסוציאל־פּאטריוטים“ לעמוּד־הקלון. עכשיו, כשהיטלר עומד בשער, נשתנו הזמנים. „הברכה אשר במפּלה חיצונית, כל עוד הבורגנוּת עמדת על יד רסן השלטון“ חדלה להיות התורה הקדושה. „המולדת“ איננה עוד מוּשׂג זר, והקריאה: „המולדת בסכנה“ איננה עוד „אמצעי מוּבהק לשעבּוּד הפּועלים“. טעם לה, טעם פּרולטארי, לקריאה זו.

אך גם לקומוּניסטים שמחוּץ לרוסיה ישנו מוצא כלשהוּ, אדרבא: מוצא כפוּל – הדקלוּם המהפּכני, כביכול, הדיאַלקטי, כביכול, ותכונה נהדרת לו לכסות על כל „מפנה“, ו„האמונה האיתנה, שאינה ניתנת לערעור, במנהיגי רוסיה הקומוּניסטית, הם יורשי לנין“. כך כותבים עתה ב„הוּמאניטה“ הפּאריסי לאחר ביקורו של לאוואל במוסקבה. ואם לאמונה, הרי שמסתיים, כמוּבן, כל בירור.

אך בצערו של מי יש להשתתף? בצער אלה מהסוציאליסטים, אשר טמטוּם הדקלוּם וטמטוּם האמוּנה לא שיעבּדו את רוחם לחלוּטין ובתוּמם חשבוּ, שהמתרחש ברוסיה „בנין סוציאליסטי“ הוא ושמרוּסיה יצא אור מדיניוּת חיצונית חדשה. את הצער הזה אפשר להרגיש אצל ליאון בּלוּם, הלוחם ללא ליאוּת בזיוּן הצרפתי, מחולל החזית המאוּחדת עם הקומוּניסטים, והנה נפל בגורלו לקרוא, ביום בהיר אחד, הודעה רשמית בזו הלשון: „האדון סטאלין מבין ומאשר לחלוּטין את הפּוליטיקה של הגנה לאוּמית הנהוּגה על־ידי צרפת כדי להחזיק את כוחה הצבאי בגובה הדרוש לשם בטחונה“. את החוזה עם צרפת היה עוד אפשר להבין ולתרץ איך שהוא: הלא היטלר אמנם עומד בשער והפּאציפיסט הקנאי ביותר אינו יכול להתעלם מעוּבדה זאת. אך ההודעה הנוספת הזאת, לשם מה היא באה? מי משך את לשונו של סטאלין? למה סטירת־לחי זו לבּלוּם ולקאשין גם יחד? על כן כותב בלוּם, שאיננו נוהג לעשות שקר בנפשו כקאשין, בגילוּי־לב: „טרם נרגעתי. כל כמה שאני מוסיף להרהר, כן אינני יכול להבין יותר כיצד הניחו באי־כוח הממשלה הסוביטית את חתימתם על הודעה זו? אם סטאלין מאַשר את הפּוליטיקה הצבאית של ממשלת צרפת, הרי הוא מגנה את כל אלה שסירבו לתמוך בה. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד שירוּת צבאי בן שנתיים. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד ההקצבות היוצאות מן הכלל להוצאות המלחמה… סטאלין נותן, איפוא, את הצדק לממשלה נגדנו, לממשלה זוֹ, שנלחמנו בה ושבאי־כוחה חזרו עתה ממוסקבה, כשתעודת התנהגוּת טובה עמם“.

אכן, בצערם של אלה אפשר להשתתף. אילו היה נהוּג סגנון קומוּניסטי בחוגים הסוציאליסטיים, היו אלה רשאים לצעוק על בגידה. אך אין לאמור שאַכזבה זאת איננה ראוּיה להם, כי מי אמר להם לאלה ליצור דמוּת דמיונית לרוסיה לפי רוּחם ומשאלתם אשר אין בינה ובין רוּסיה שבמציאוּת ולא כלוּם?

נסיון ישן הוא: אין פּוליטיקת־חוּץ ואין פּוליטיקת־פּנים נפרדות. אין אלה תחוּמים נבדלים, אשר כוחות שונים שולטים בהם. אותו שלטון, בעל תכוּנות מסוימות, על רקע של אותו עם, בעל צרכים מסוּימים, מנהל את הפּוליטיקה, זו של פנים וזו של חוץ כאחת. ואם באה כבר השעה שכמה מהסוציאליסטים – ועוד אתמול הם חיו בעולם ההשליות – נוכחו עתה לדעת (כלוּם ברירה נשארה להם?), כי רוסיה המועצתית איננה „חלוּץ המהפּכה העולמית, ואפּיטרופּוס מסוּר וּמוּכן לקרבן של הפּרולטאריון הבין־לאוּמי, אלא היא מגינה על עצמה וּמשוּם כך איננה נרתעת גם מפּני סטירות־לחי לבני בריתה ולחבריה האידיאולוגיים – הרי שתבוא שעה, בהכרח תבוא, והם יוָכחו לדעת, כי גם את „הבנין הסוציאליסטי“ בחזונם בלבד ראו. והשעה הזאת מתקרבת כבר וכמה וכמה סימנים, קטנים וגדולים, מבשׂרים אותה.

צעקה מרה קמה לפני שנה בועידת הסופרים הרוסים: איננו רוצים עוד ב„הזמנות“, קצה נפשנו בשיגרה, אנו רוצים ליצור את האספּקלריה של החיים כמו שהם; איננו רוצים עוד בצמצוּם האיום הזה של האדם עד לידי „חבר התא הקומוּניסטי“, הננו רוצים באדם במלוֹא כוחותיו ותשוּקותיו. לא זה פלא שהצעקה הזאת הצטבּרה בלב הסופרים, אלא בזה שניתן לה להתפּרץ. הדבר גם צוּין, בדרך הסרבילית הנהוּגה ברוסיה, בועידה גוּפה, אשר קיבּלה החלטה מיוּחדת של תודה עמוּקה ל„מנהיג הגדול“, אשר הרשה, בחסדו הרב, לסופרים להגיד את אשר בלבם.

מאז לא: „הבוּ לנו סין בסערה“, אלא: „הבוּ לנו את השיר הלירי“ – דרישת הקורא ורצון הסופר כאחד. הבוּ לנו חיים אנוֹשיים, חיים מלאים, חיי דעת וחיי נפש. ואם כן, נסתיימה עונת התיאַטרון האחרונה במוסקבה באחוּז המכריע של הצגות מהרפּרטוּאַר „הקלאסי“ דוקא. במקום הראשון עומד מכּרנו הישן־נוֹשן – אוסטרובסקי, ואחריו באים שכּספּיר וצ’כוֹב. אצל אלה הוּכרחוּ לחפּשׂ חיים מלאים. והמין האהוּב ביותר של הספרוּת היפה נעשה גם ברוּסיה, כמו באנגליה ובצרפת לפני זמן מה – הרומן ההיסטורי, הביוֹגראפיה האמנוּתית. בלי ליאוּת מעלים החוקרים והאמנים את הדמוּיות של רוּסיה לפני המהפּכה, של אותה רוסיה, אשר עוד לפני שנים מעטות „נגמרו אתה כל החשבונות“ ולא היתה ראויה בלתי־אם להשמדה ולשׂריפה. לאלה, ל„אינטלקטוּאַלים הרקוּבים“ של רוסיה הצארית נזקקו כדי לראות במוֹ עין בני־אדם ולא בוּבות. ולא בספרות ובתיאַטרון בלבד.

דת? הלא ברוּר: „אוֹפּיוּם לעם“. מי איננוּ יודע זאת? ואם הדת – אוֹפּיוּם והממשלה הבּוֹלשביסטית – דעת ותבוּנה, הרי שמלחמה נטוּשה בין אלה, מלחמה בהכרח, לחיים ולמות, ומי שאיננוּ מצדד בה או איננוּ מאמין בה, הלא ברוּר: איננו אלא קלריקאל נחלש. אך „בּזבּוֹז’ניק"³ אינו יוצא עוד. נאסר על־ידי השלטונות המאוּשרים האלה, אשר הכל בידיה – היום: „האלוהים הוא־הוא האויב“, ומחר – היה „בּזבּוֹז’ניק“ ואיננוּ עוד. אתו יחד נעלמה גם כל התעמוּלה האַנטי־דתית בכלל, וגם החגים האחרונים, הנוצריים והיהוּדיים, עברוּ בלי התעללוּת.

יחסי מין? אין מעצור. הכל מוּתר. „בלי פרחים“, בלי סנטימנטים מיוּתרים, אַקט פיסיוֹלוֹגי כשאר האַקטים – ותוּ לא. ובוּשה היא לקוֹמוּניסט בעל הכרה למסור מכוחותיו הנפשיים לאַקט זה. כלום ככה ינהג כלפּי שתיה ואכילה? יש ותוצאות לאַקט המיני, אך מה בכך? ישנם רופאים וישנו החוק החפשי – וחסל. התמימים אשר באירופּה המערבית, גם אלה שאינם קומוּניסטים כל עיקר, אך הצביעוּת והטוּמאה „האזרחית“ כמחנק היו להם, ראו כאן מופת, בחנו בכל הרצינות „את המצב שנוצר“, את „הנסיון הממלכתי על שטח כה עצוּם“, כתבו ספרי מחקר, שרוּ שירי תהילה והשתמשו ברוסיה כבדוּגמה מעודדת נגד החוּקים הבּרבּריים השולטים בכמה ארצות. אך כל משאָל בכל חוּג של צעירים, כל מכתב חברים, כל נסיון ספרוּתי דל של הצעיר, כל תעוּדה אנוֹשית, כל גליון העתון על הכרוניקה שלו, מעידים: סוד האהבה נתגלה גם לדור הזה שחונך בטמטוּם חוּשים מאין כמוהוּ, ולסוד זה געגוּעי נפש. ואשר ל„חוּקים החפשים לחלוּטין“, הרי שפוקדת עתה הממשלה לאסור (שוּב: מה מאוּשרת הממשלה הזאת ואמצעי מוּבהק זה תמיד לרשוּתה) רופאים שידם חפשית מדי, ו„איזבסטיה“ פּותח לרוָחה את עמוּדיו לפני הרופאים המתקוממים נגד המוּשׂגים ששלטו עד כה בשדה זה, והוּא מרשה להם לספּר: „צמאון אמהוּת תופס בזמן האחרון מספּר נשים ההולך וגדול. מה תכוּפים המקרים כשעליך להגיד: ההפּלה הפכה אותך לעקרה – ומה רב היאוּש, מה רבּוּ הדמעות אשר מלים אלה מעוררות“.

חיי המשפּחה? אינם אלא „דעה קדוּמה של החברה הקאפּיטאליסטית“. על הבנים למרוד ב„שׂרידי המשטר הישן“, הם האבות והאמהות. ואמנם חיי „שׂרידים“ אלה לא היו, במידה שהדבר היה תלוּי בשלטון ובחינוּך הרשמי, אלא חיי עינוּיים והתעללוּת. מהי הסיסמה הרשמית כיום הזה? „אין חטא גדול יותר לחבר הקומסומול מאשר היחס הרע להוריו“; „התפּוררוּת המשפּחה היא הופעה אוֹפינית לחברה הבּוּרגנית“. „קומסומולסקיה פּראבדה“ מטיפה יום־יום לאמת הישנה הזאת וּמעמידה לעמוּד הקלוֹן צעיר פּלוני בעד „יחסו המחפּיר“ לאביו, וצעיר אלמוני בעד „אי־כבוד“ לאמו – בדיוּק כמו שהעמיד לפני שנים לעמוּד הקלוֹן (כי הן בלי עמוּד מבוֹרך זה, מה היא העתונוּת הקומוּניסטית?) את האב הזה ואת האם הזאת.

ל„גבורי המהפּכה“, ל„עוזרי לנין במפעלו הענקי“ – כל הכבוד וכל השלטון. הם ל"ו הצדיקים של הדור. להם חייב הדור הצעיר תודה אין סוף. אך אם כן הדבר, מנין השינוּיים התדירים במנגנון הממשלתי? ולכוּלם כיווּן אחד: להוציא את הוֶטֶראנים, לדחוק את רגליהם. ולמה באה פקוּדת הפּיזוּר ל„חברת הבּוֹלשביקים הוַתיקים“, הם משען השלטון בתקוּפה הראשונה, הם נשמת המשטר?

"המפלגה הקומוּניסטית“ היא השולטת על כל אזרחי רוּסיה, כי לה הבּינה ולה החכמה ולה „רצון הפּלדה“. תורה שלמה קמה בדבר „האַבאנגארד“ אשר לו הזכוּת והרשוּת להוביל את „העדר“ ("בּידלוֹ“ היה נוהג ראדק לאמור, והתאונן קשה על „העם הזה“, אשר אתו נגזר עליו לחולל את המהפּכה העולמית) – בכל האמצעים וּבעל כרחוֹ. ועל המפלגה להיות מלוּכדת, מוּבחרת, טהורה ומטוהרת בכל יום שני וחמישי. בלשון הפאשיסטים (אותו מוּשׂג עצמו) על המפלגה להיות – גזעית. אך מנין עתה „הדלתים הפּתוּחות“ ו„עצימת העינים“ והשאיפה להפוך את „הקבוּצה המצוּמצמת“, אשר סוד הצלחתה בצמצוּם זה, למפלגה המונית, אשר „כל אחד צריך להרגיש את עצמו בתוכה כבביתו הוא“?

ולא זו בלבד, אלא גם זאת. הדלתים נפתחוּ לרוָחה, אך ההמונים אינם ממהרים להתפּרץ. נראים הדברים, כי המחיצה בין המפלגה ובין „העם הפּשוּט“, עוֹדנה עומדת בתקפה.

וּכשם שכל היתרונות החמריים ו„המשטריים“, אשר המפלגה השולטת הביאָה בחיקה לחבריה, לא עזרוּ בתקוּפה הקודמת, כך אינן מוֹעילוֹת עתה הזמנות אדיבוֹת ו„עצימת עינים“. אך הצורך להרחיב את בּסיס השלטון הוא צורך דחוּף וחיוּני, ועל כן ניתן היתר גם לבלי להכנס למפלגה, ובכל זאת להיות נאמנים למשטר. וסטאלין, סטאלין בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, המזכיר הכל־יכול של המפלגה, איננוּ מדבּר עוד על „הסמרטוּטים הבלתי מפלגתיים“, בסגנון הישן, אלא קובע את העוּבדה (בנאוּמוֹ מ־2 למאי לפני חיילי הצבא האדוֹם): „חברי המפלגה הם המיעוט. הבלתי מפלגתיים הם הרוב. עם זאת עלינוּ להתחשב, ואני מרים את כוסי בעד הבוֹלשביקים הבלתי מפלגתיים. תבינוּ אותי היטב: אינני מדבּר נגד כניסה למפלגה (מה מאַלפת עצם האפשרוּת הזו של חשש זה, אשר לסטאלין יש צורך להקדים ולהגדיר עצמו ממנו), ברצוֹני רק להגיד, כי בקרב המוני החיילים שלנוּ ישנם הרבּה בלתי מפלגתיים, המהווים חומר אנוֹשי נאמן ומסוּר. אָסוּר לשכוח זאת“.

ולא זו אלא גם זאת: „לממשלתנוּ ולמפלגתנוּ אין ענינים אחרים ודאגות אחרות מאשר עניני העם ודאגות העם“. האם נאמין למשמע אזנינו? „העם“? מה למוּשׂג הזה בנאוּמוֹ של תלמיד לנין? איך התגנב לתוֹכוֹ? ו„סטיה“ כזאת טרם נשמעה ברוּסיה. הלא „העם“ – מפלצת הוּא, דבר שאיננוּ במציאוּת, דבר שהבּוּרגנוּת ו„הסוֹציאל־בּוֹגדים“ המציאוּ אותו לשם טמטוּם פּוֹליטי ומעמדי. ישנם מעמדות, מעמדות בלבד, ובראש וראשונה: מעמד הפּועלים. גם „אכּר“ כבר היה כעצם בגרוֹן. אך אותו בלעוּ, אמנם בתנאים חמוּרים מאד, אוּלם ללכת הלאָה לא רצוּ בשוּם אופן, לא יכלוּ ממש, אפילוּ „עמלים“ היה מוּשׂג בּזוּי, ו„העם“, בתורת יחידה בעלת ענינים משוּתפים ודאגות משותפות, לא היה קיים כלל. ועתה הגענו: ישנוֹ העם הזה, ולו ענינים ולו דאגות, ולא רק זאת, אלא: „אין לממשלה המועצתית, אין למפלגה הקוֹמוּניסטית ענינים אחרים ודאגות אחרות“ וכו'. אכן, מובן, מה צוֹרך היה לסטאלין להקדים ולהצטדק: „אינני מדבּר נגד כּניסה למפלגה“. שמא נגיע לזמן של איזה „אִרגוּן עממי“ בניגוּד ל„מפלגה מעמדית“?

בחודש פברוּאר החליטה ועידת המועצות לשנות כמה מסעיפי החוקה היסודית של רוּסיה, ביחוּד את הסעיפים הקובעים את זכוּת הבחירה. הפועלים עתידים לאַבד את היחס של 5:1 שהיו להם עד כה, בהשוָאה לתושבים אחרים. השלבים המרוּבים של הבחירות עומדים להתכּווץ. והעיקר: ההצבעה עתידה להיות חשאית ולא גלוּיה, על־ידי הרמת ידים כאשר עד כה. לעת עתה כל אלה אינם אלא הבטחות. לא ידוּע, אם, באיזו מידה ומתי תתגשמנה. לא ידוּע כיצד ייקבעוּ היחסים בין המוסדות הנבחרים ובין השלטון המוציא לפועל. בדרך כלל: מותר להתיחס בספקנוּת מרוּבה לערכם של כל תיקוּני „בחירות“ במשטר הדיקטאטוּרה, שאיננוּ יודע חופש הארגוּן, האספה, הדיבוּר והמלה הנדפּסת מה הם. דוגמאות לאין סוף מעידות ש„ההצבעה העממית“ בתוך משטר כזה איננה יכולה להביא בלתי אם לאישוּר המשטר. אך לא בתיקוּנים כשהם לעצמם הענין הסימפּטוֹמאטי, אלא בכינוּי שניתן להם על־ידי השלטונות והעתוֹנוּת. הכינוּי הזה הוא – דמוקראטיה. ולא חלילה דמוֹקראטיה מיוּחדת במינה, „דמוֹקראטיה מועצתית“ אשר בה התפּארוּ הקוֹמוּניסטים גם עד עתה, אלא דמוֹקראטיה פּוֹליטית, פּשוּטה במשמעוּתה. עליה הכריז מוֹלוֹטוֹב חגיגית, כשהציע את התיקוּנים האלה לועידת המועצות ואף הדגיש: „רוּסיה הולכת לקראת דמוֹקראטיה פּוֹליטית בו בזמן שהארצות הקאפּיטאליסטית הולכות ומבטלות אותה“ – כך הולך וקם, במילונם של שליטי רוּסיה, מוּשׂג אשר בו נלחמוּ עוד לפני זמן מה גם האידיאוֹלוֹגים מסוּגוֹ של ראדק, על כל הסארקאזם האַנטי־דמוֹקראטי המיוּחד לו, וגם ג. פּ. אוּ. על כל המכשירים המיוּחדים אשר לרשוּתו.

בולמוס הבניה נמשך ברוּסיה, לפי הסיסמה שניתנה כבר לפני שנים: „נשׂיג את אמריקה ונעבור עליה“. הבולמוס הזה ממציא פּאתוס לנוער הרוּסי, מביא אותו לידי אמוּנה שהוּא חי ב„תקוּפה הירוֹאית“, בתקוּפת „היום השני“ לבראשית, והוּא גם משמש יסוד למיתוס של „הבנין הסוציאליסטי“, אשר יש לו עוד מהלכים מחוץ לרוּסיה. ההוכחה היא פשוּטה: „כלום אין הם בונים? כן, בונים! מי הבונה? הממשלה! על כן הבנין סוציאליסטי הוא“. ההוכחה היא פשוּטה מדי, כי היא מבוססת על עירבוּב מוּשׂגים: רכוּש המדינה וקנין החברה החפשית, ולוּ היתה אמנם ההוכחה נכונה, הרי שהסוציאליסט הראשון בעולם היה פרעה על הפּיראמידות שלו, ואבותינו לא עבדים במצרים היו, אלא בוֹני הסוציאליזם, ובתקופתנו אנוּ היה השלטון הצבאי בשעת המלחמה, בגרמניה ביחוּד, מיסד המשק הסוציאליסטי, כי הן שיעבד השלטון הזה כמעט את כל הכלכלה לצרכי המדינה. אך מכל מקום נמשך הבולמוס הזה ברוּסיה בקצב רב, ועוד בימים אלה הוכרזה הקמת התחתית במוסקבה ל„מעשה גבוּרה לאומית“. ונחוגה בחגיגיוּת גדולה יותר מאשר „מפעל הקוֹלקטיביזאציה של החקלאות“ (הקולחוזים).

עד כה אין שינוי. אך הנה הפתעה. ב־4 למאי נאם סטאלין לפני „האקדמאים של הצבא האָדוֹם“. על מה נאַם? על הבנין? גם עליו, אך לא בעיקר עליו. העיקר היה – האדם.

„תעוּדתנוּ היתה להעביר את רוּסיה ממסלוּל ימי הבינים והחושך למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המכאנית. עתה אפשר להגיד שהתעוּדה נתמלאָה. אנו נכנסים לתקוּפה חדשה – תקוּפת רעב לאנשים, רעב ל„קאַדרים“, רעב לעובדים המסוּגלים להרתם בטכניקה ולקידמה. קודם היו אומרים: הטכניקה מכריעה בכל. זה טוב, אך איננוּ מספּיק. הטכניקה בלי אנשים השולטים עליה, איננה אלא דבר מת. טכניקה ובראשה אנשים השולטים עליה, יכולה וצריכה לחולל נסים. הנה כי כן הסיסמה: „הטכניקה מכריעה“, היא שׂריד מהתקוּפה שעברה, בהיות אצלנוּ רעב בטכניקה, ועלינוּ להחליפה עתה בסיסמה חדשה: „הקאדרים יקרים ממכוֹנוֹת“. זהו עתה העיקר.

„כלוּם אפשר להגיד שהכל הבינוּ ותפסוּ את ערכה הכּבּיר של סיסמה זאת במלואוֹ? לא אוּכל להגיד זאת, כי אילו היה כן, לא היתה אצלנוּ אותה התנהגוּת מחפּירה לגבּי אנשים וקאדרים, אשר אנו עדים לה תכוּפות. סיסמה זאת דורשת תשׂוּמת לב מרוּבה ביותר לעובדים, באשר הם שם, הן קטנים והן גדולים, צריך לחנכם בדאָגה, לעזור להם כשהם זקוּקים לעזרה, לעוֹדדם בהישׂגיהם הראשונים וכו'. ואילוּ אצלנו, למעשה, על כל צעד ושעל יחס מחפּיר, ביוּרוֹקראטי, משולל כל ניב אנוֹשי, לעובדים. זה מסבּיר מדוּע זורקים אצלנו אנשים ככלי אין חפץ בו.

„למדוּ אצלנו להעריך מכונוֹת, למסור דין־וחשבון על הטכניקה בבתי־החרושת, אך אין באפשרוּתי להזכּיר אף מקרה אחד של מסירת דין־וחשבון, באותו מרץ, על מספּר האנשים אשר גידלנוּ באותה תקוּפה וכיצד עזרנו להם למען יתחנכוּ וישתכללוּ בעבודה. וזאת משוּם שטרם למדוּ אצלנו להעריך אנשים, עובדים, קאדרים. אם אָנוּ רוצים להתגבּר על הרעב בּאנשים, אם רוצים אנוּ שלארצנוּ יהיה מספר מספּיק של קאדרים המסוּגלים לקדם את הטכניקה ולהניע אותה, עלינוּ ללמוד קודם כל להעריך את האָדם, את הקאדרים, להעריך כל עובד המסוגל להיות מועיל למפעלנו המשוּתף. צריך להבין סוף־סוף שמכל קניני העולם, הקנין היקר ביותר והקנין המכריע, זהו בן האדם, הקאדרים. עם קאדרים טובים ומרוּבים בתעשיה, בחקלאוּת, בהובלה, בצבא, אי אפשר יהיה לנצח את ארצנו. בלי הקאדרים האלה נצלע על שתי הרגלים“.

לליצני הדור חומר רב בהגשה החגיגית של „גילויים“ אלה, אשר שמונה־עשׂרה שנות שלטון היו נחוּצות כדי להגיע אליהם, באמיתיות האלה המוּכרזוֹת כמין „לוּחות בּרית חדשים“, וכל חבר קוֹאוֹפּראטיב או גם כל מנהל בּר־דעת של משק קאפּיטאליסטי „הגון“ יודע אותן בעל פּה. אך עם זאת: כל הספרות „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית“ אינה אלא כקליפת השום לעומת העדוּת הזאת, המגלה את פּני „הבנין הסוציאליסטי“ ברוּסיה כמו שהם – הקמת מפעלים טכניים, בכוח המדינה, מתוך זלזוּל אין גבוּל בּבוֹנה ובמקים, בּלי האָדם. וכל הנבוּאות על מצב ללא מוֹצא אשר אליו מוּכרחה לבוא רוּסיה בדרך בנין כזה, חיורוֹת הן לעומת קביעת עוּבדה זאת מפּי דיקטאטוֹר רוּסיה: בכוח הדיקטאטוּרה הכל־יכולה, בכוח המַנגנוֹן, הצבא והג. פּ. אוּ., בכוח הסחיטה הבלתי פוסקת של האמצעים הכספּיים מהעם, נעשה את אשר יש לעשות ב„מכשירים המתים“ האלה – ישנוֹ דנפּרוֹסטרוֹי וישנוֹ מאגנטוֹסטרוֹי וישנה תעשיה כבדה, אך הענין איננו הולך הלאה, כי כאן גבוּל היכולת של „המכשירים המתים“, כאן מתגלה שהדיקטאטוּרה איננה כל־יכולה, המכונות הכבּירוֹת צפויות לעמידה, לחלוּדה, לחורבן, משוּם שאין היד העובדת – והיד העובדת פּירוּשה בן אָדם – שתניע אותן. המשק הרוּסי הגיע למשבּר הצפוי, העתיד, המוּכרח לבוא לכל משק של כּפיה: למשבּר האָדם.

אָדם – הלא במלה קטנה זאת אפשר לצמצם את כל הריב שבין הסוציאליזם והקוֹמוּניזם. נגד מה התקוֹממנוּ? כּלוּם את המשטר הפּוֹליטי של הצארים אָהבנוּ? כּלוּם בּשלטון האצילים הללוּ ושׂרי הערים הללוּ דבקה נפשנוּ? כלוּם על הרכוּש הפּרטי, על האבנים הטובות ועל האחוּזות העצוּמוֹת ועל בּתי החרושת המיוּסדים על ניצוּל הצטערנוּ? כלוּם בּמהפּכה לא רצינו? הלא הדיבוּר הזה על „קוֹנטר־רבוֹלוּציה“ דיבוּר אידיוֹטי הוא. אלא מה? ב„משק פרעה“ לא רצינוּ, אותו שׂנאנוּ. את העריצוּת, ואת הגסוּת ואת כל הטימטוּם אשר בהשפּלת אָדם שׂנאָה נפשנוּ. וידענו למפרע: יבוא יום והמשק הרוּסי, על כל השלטים המהפּכניים המקשטים אותו, יתגלה כ„משק פּרעה“ ויבוא אל בין המצרים.

רוּסיה המוֹעצתית בּאָה למפנה מכריע, לאוֹרך כל החזית, החל ביחסים עם „הבאנדיטים אשר בז’נבה“ דרך יחסי מין וּמשפּחה, וכלה בצוֹרך בבן אָדם. אכן, מפנה ישנוֹ, הוא גלוּי לעין כל, אך המוֹצא – אין. כי הדיקטאטוּרה יכולה הרבה – לא ברוּסיה בלבד, אלא גם האיטליה ובגרמניה ראינוּ זאת. בכוח הדיקטאטוּרה אפשר להוציא את ההמונים לרחוב למען יריעו לכבוד עדן, לאואל ובנש ואפשר לפקוד על „פּראבדה“ ו„איזבסטיֶה“ ו„קוֹמסוֹמוֹלסקאיה פּראבדה“, כי יטיפוּ, במקום מרד בּהוֹרים, לכיבוּד הוֹרים, ולא יעשוּ עוד תעמוּלה להפּלה מלאכוּתית, אלא לחיי משפּחה טהורים ולרגש האִמהוּת. אך כאן הגבוּל של הדיקטאטוּרה הכל־יכולה. כשם שהקימה מפעלים תעשיתיים כּבּירים, כּך תכריז סיסמאות חדשות, אך את בּן האָדם לא תיצוֹר, לא תגדל, לא תחנך. הפּקוּדה, אשר בודאי רב כוחה, לא תוֹעיל ולא כלוּם. כי אין זאת שאלת מנגנוֹן פחות או יותר נאוֹר, שלמד כבר כּמה דברים והנה לא נשאר לו אלא ללמוֹד עוד כּמה דברים נוספים, ואָז הכל יהי בסדר. זאת היא בעית החירוּת, חירוּת האָדם והקיבוּץ, זו היא שאלת היצירה – חפשית, בעלת אחריוּת של האָדם ושל הקיבוץ. משטר הדיקטאטורה איננוּ מסוּגל לפתור את הפּרוֹבּלמה הזאת. תרתי דסתרי.

סטאלין מדבּר עתה בגילוּי לב והוא מגנה בחריפוּת את „הליקוּיים הקטנים“ או גם הגדולים של משטרו – גם זהו אחד מיתרונותיה של הדיקטאטוּרה, כמו המאסרים הללו, העומדים תמיד לרשוּת השלטון. אדרבא: אותו יתרון גוּפו הוא זה. עם טרוצקי בגוֹלה, עם זינוֹביֶב וקאמניֶב בסוֹלוֹבסקי, עם אוֹפּוֹזיציה מוחנקת בתנוּעתה הראשונה, עם „אגרוף הברזל“ המוּכן לרדת על כל ראש מוֹרד או גם רק מפקפק בעיקר – מדוּע לא ירשה סטאלין לעצמו גם את המוֹתרוֹת האלה של גילוּי לב, של „הבקורת העצמית“ המהוללת? והוּא גם מגלה כאילוּ תפיסה אנוֹשית – הלא הוּא מדבּר על הדאגה ל„קטנים“, על הטיפּוּל ב„שוּרוֹת“, על ערך בּן־האָדם. מה לכם עוד? אך לאמיתו של דבר אין תפיסתו אלא תפיסת פּרעה כשהוּא „נאוֹר“, ו„בן האדם“ איננוּ נחוץ לו בלתי אם ככוח המניע את המכוֹנה, כרוֹבּוֹט חי. הדאָגה ל„קאדרים“ איננה דאָגה לשמה ולמען האדם בערכו העצמאי, שאינו תלוּי בדבר, כי אם דאגת כל המשק החרד למכונותיו פּן תעלינה חלוּדה. ופרעה, בין אם הוא נאוֹר וּבין אם הוא בלתי נאור (ברי: הנאוֹר הוא התקדמוּת), לא יהפוך עבדים לבני חוֹרין, אשר הם, הם לבדם, בני אָדם. רק משה בן עמרם עשה זאת. וכל עוד קיים ברוסיה משטר זה, על כל תכוּנותיו, על כל אוירתו, על כל טמטוּמו, אין מוצא למפנה. כאן גבוּל היכולת אשר ל„מכשירים המתים“. היצירה האורגאנית איננה ניתנת להם. נסיון שוא הוא זה.

ב

המהפּכה הרוּסית הולכת ומפרקת את כל מחסנה האידיאוֹלוֹגי וההרגשתי, בכל שטחי היחסים, בכל שטחי החיים.

לא מזמן קראתי אצל חכם ספרדי אחד האומר, כי תקוּפת מהפּכה, על פי רוב 30 הן שנות חייה. וזהו החשבון: אין המהפּכה נעשית אלא על ידי דור אחד, כי הדור השני תפוּס כבר על ידי „תגוּבה למהפּכה“, וחיי הדור הם 30 שנה המחוּלקות לשתים – 15 שנה להכנה, 15 שנה להגשמה. חייכתי קצת לאַריתמטיקה מהפּכנית זאת, אך אחר כך בּדקתיה: הנחשול הגדול של המהפּכה הרוּסית התחיל להתרוֹמם בשנוֹת 1902–1905, ואז היו מחוללי המהפּכה בראשית חייהם המבוּגרים – כּבני 25–30; מ־1902 ועד 1917 הלא זה בדיוּק 15 שנה, ומ־1917 עד 1931–1932, תקוּפת המריבה הגדולה שבין סטאלין וכל מיני אוֹפּוֹזיציות, תקוּפת „הקוֹנסוֹלידאציה של המשטר“, שוּב עברוּ כ־15 שנה. שמא צדק החכם הספרדי ההוא?

בין כה וכה והמהפּכה הרוּסית – בסיוּמה, בסיום תפקידה. לחולל יותר מאשר עשתה איננה מסוגלת. נידלוּ כוחותיה. סטאלין מעיד על כך, בנאוּמו „על הקאדרים“, בין אם הוא מבין זאת ובין אם איננוּ מבין.

שמא אפשר עתה לראות בעינים פּקוּחות יותר, בעינים בלתי משוּחדות, מה הוא פּרצוּפה האמתי של המהפּכה הזאת מחוץ לרצון מחוֹלליה – הן ידוּע: „הנני עושה את אשר אינני רוצה לעשות, ואינני עושה את אשר הייתי רוצה לעשות“, ולא בחיי הפּרט, אלא גם בחיי היסטוריה כך הוא – שמא אפשר עתה לדעת מה היה תפקידה האמתי, מחוץ להכרזות, של המהפּכה הכבּירה הזאת, אשר הסעירה את רוּחות בּני־דוֹרה ותעסיק בּמשך דורות את דמיון ההמונים ואת שקידת ההיסטוֹריוֹנים של כל העולם?

כּבר הזכּרתי, שסוּג הספרוּת האהוּב, כנראה, ביותר על אנשי רוּסיה הוא עתה רוֹמאן היסטורי, ולא דמוּיות משוֹררים, עסקנים ומורדים מעלים המספּרים, אלא גם את דמוּיות השולטים לשעבר, וטבעי הדבר שאינן מעוררות אהדה מרוּבה. עתה הופיע גם רוֹמאן של אַלכּסיי טוֹלסטוֹי: „פּטר הראשון“, והצלחתוֹ מרוּבה. תהילות ותשבּחוֹת. כּמה וכמה מהדוּרות. גם מחזה שנגזר על פּי הרומאן עולה, בהצלחה גם הוּא, על בּימות מרוּבות.

אַלכּסיי טוֹלסטוֹי – סופר בּעל כּשרון רב. והוּא גם „רגיש“ מאד ויודע מה שהוּא עושה. כּתם על עברוֹ. היה עם דניקין, ואדרבּא: כיהן אצלו בתור „ראש הפּרסוּם“. קל לתאר מה היה פרצוּף הקומוּניסטים ב„פרסוּם“ הזה. אחר־כך היה בין הפּליטים הרוּסים בחוץ־לארץ וכתב רוֹמאן מתקוּפת המהפּכה – „מסע היסוּרים“ – והוּא כוּלוֹ אהבה לרוּסיה המנוּצחת, הליבּראלית, הסוציאליסטית, „האינטלקטוּאַלית“, הנתוּנה ליסוּרים, ושׂנאָה לרוסיה שניצחה, לרוּסיה הבּוֹלשביסטית, הגוזרת את היסוּרים הללו. אחר־כך ביקש חנינה וקיבלה. את הרוֹמאן „ערך“ מחדש, ועליו להיות „זהיר“ באופן מיוּחד.

ומהי דמוּת פטר שהוא מעלה? שמא עריץ אסיתי, מפלצת זידוֹנית, כוּלה איבה ושׂנאָה לעם העובד והמשועבד? חלילה. דמוּת גבּוֹר היא זאת, דמוּת כּבּירה, איש רצון, איש סערה, כוּלו מתוּח לקראת הבאות, כוּלו חזון, פעוּלה, מעשה, מרץ, קרבּן.

גם זהו מ„אוֹתוֹת הזמן“, אם ככה אפשר עתה להעלות ברוּסיה דמוּת צאר דוקא ולא, נאמר, דמות ראזין או פּוּגאצ’וֹב. לפני שנים מעטות היה נחשב הדבר ל„קוֹנטר־רבוֹלוּציה גלוּיה“, כלומר: כלל לא היה נחשב, כי לא היה בגדר האפשרוּת, כי רומאן שכזה היה נטמן בשוּלחן הסופר.

הרושם העיקרי בקריאת הספר: הלא בזמננו, בימינו, הכתוּב מדבּר. או מכל מקום: רק בימינו, דרך האספקלריה של המהפּכה הבּוֹלשביסטית, דרך הנסיון העצוּם הזה, אפשר היה לראות ככה את התקוּפה ההיא.

הרקע: רוּסיה מלפני 250 שנה, כבירת שטחים, עצוּמת המוֹנים, ללא גבוּלות, פּראית, בוּרה, נחשלת, משועבדת, רעבה בגוּפה, עיורת ברוּחה, יחפה, ערומה ומזוהמה, מושפּלת כלפי חוץ, נהוּגה – לא נהוּגה, אלא נגזלת – על־ידי כנוּפית אצילים מקוּלקלים, יהירים, מוּגבּלים. אין זה שלטון כלל ואין זה עם. ביחוּד: אין זה עם. רוּסיה איננה עוד. טרם נוֹלדה.

הצאר הצעיר, – אחד המוּעמדים לשלטון, והוּא תופס אותו בדרך מקרה כמעט. כפשׂע בין נצחוֹנוֹ ובין נצחון אנשי ריבוֹ. מכל מקום: לא לפי „רצון העם“ עלה על הכסא. העם בכללו או שהוּא דוֹמם ונוֹשׂא את יסוּריו מתוך טימטוּם או שהוא מורד מרד פּראי, ללא כל טעם, מוּסת על־ידי כל מי כנוּפיות.

הצאר הצעיר חונך „מן הצד“, בהפקרוּת כמעט, כצמח בר גדל. רשמי ילדוּתוֹ המכריעים העירוּ בלבּוֹ שׂנאָה לרוּסיה „הישנה“, הפראית, האכזרית, המטומטמת, אשר לעיניו רצחה את דוֹדוֹ, לעיניו היתה מוּכנה להרעיל את אִמוֹ, לטרוף אותו.

מתוך מאמץ־רצון כּבּיר עקר הצאר את רוּסיה השׂנוּאָה הזאת. הוא משפּילה, מכּה אותה, רוצח אותה – מענה ורוצח ממש, יש ובידיו הוא. איננוּ נרתע מפּני מלאכת תלין. מתוך מאמץ־רצון כּבּיר, מטורף כמעט, הוּא מקים רוּסיה חדשה. מעורר איבה – לאַנטיכריסט הוּכרז. להגנתו הוא מרים שכבות־שלטון חדשות, מתוך מעמקי העם – צבא חדש, אצילוּת חדשה, בּיוּרוֹקראטיה חדשה. מניח יסוד לבוּרגנוּת הרוּסית. דרכי השלטון: פּקוּדוֹת הצאר שאין מהרהרים אחריהן, ומי שמהרהר – גירוּש, מלקוֹת, גרדום מנת חלקו. שלט השלטון: אירוֹפּה. על רוּסיה להיות כאירוֹפּה.

כּך רוֹאֶה את דמוּת פּטר ואת מפעלו האמן הקוֹמוּניסטי.

אין גזירה שוָה. כל תקוּפה – ואָפיה, תכוּנותיה וחוקיה. אך ישנוֹ המשך, ישנה שרשרת – בקרב אותו העם, על פּני אותה האדמה.

דמוּת פּטר נשארה ברוּסיה דמוּת־מריבה. לא רק בזמן הראשון של המהפּכה, אלא גם לפניה, בימי „רוּסיה הצארית“ אי־אפשר היה לסופר רוסי, להיסטוריון רוּסי להעלות את דמוּת לגוֹבה של גיבּוֹר כפי שעשה זאת טוֹלסטוֹי. פּטר נכנס כּקנין קבוע לפולחן הרשמי, אך איש התרבוּת הרוּסי לא קיבל אותה בלב שלם. כי הן נכון: מאמץ כּבּיר נעשה, אך מהוּ המחיר ששוּלם בּעדוֹ? ניתוּק מכאיב, אשר דוֹרוֹת לא גישרוּ אותו, בין רוּסיה הישנה ובין רוּסיה החדשה, תהוֹם הזרוּת בין מעשׂי פּטר – האימפּריה הרוּסית, הביוּרוֹקראטיה והאינטליגנציה הרוּסית – ובין העם הרוּסי. לשתים נשבּרה רוּסיה – שכבה קטנה של חניכי פּטר וההמון העצוּם שנשאר כמה שהיה. וכלוּם אָמנם כזאת היא רוּסיה הישנה, כשם שמתאר אותה טוֹלסטוֹי, המביט עליה באספּקלריה הבולשביסטית, וכשם שתיארוּ אותה ההיסטוריוֹנים הרשמיים של בית רוֹמאנוֹב? האמנם לא היה בה מה לשמור? האמנם לא היתה דרך אחרת מאשר להשפּילה ולהעלותה על הגרדום? ומה הוּשׂג? השלט הזה – אירוֹפּה – מה הצדקה לו? הלא „אירוֹפּה“ פירוּשה היה, כבר אָז, ואָז אוּלי יותר מאשר עתה: כבוד־אָדם, התאבקוּת רוחנית, מחשבה חפשית, רֶנֶסאנס, רפוֹרמאציה, גאליליי, קוֹפּרניקוס, שפּינוֹזה, מהפּכה אַנגלית, ראשית סלילת דרך ההמונים ליצירה. מה הוּקם ברוּסיה? שמא ארץ עממית, אנוֹשית, חופשית? חלילה. זיוּן אירוֹפּי לצבא ולצי, חיקוּי בפקידוּת, קצת ידיעת קרוא וכתוֹב למתי מספּר, מנהגים זרים, מהגרוּעים ביותר ל„חברה“, ועם זאת מוּתר להגיד שפּטר הוא שחיזק – אדרבּא – הוא־הוא שיצר – את השלטון הבלתי מוּגבל של הצאר, הוא שיצר את המשטר הצארי, את „מדינת המשטרה“. עקר – יחד עם רוּסיה „הישנה“ – כל הגרעינים הטבעיים, האורגאניים של רוסיה המחודשת, כל התחלה של העצמאות הרוּסית העממית. הטיל על העם הרוסי בּיוּרוֹקראטיה עצומה – האומנם בהרבה מקוּלקלת פּחות, מטומטמת וגסה פחות מפּקידוּת ה„בּוֹיארים“⁴? הן ראינוּה במוֹ עינינוּ –ואנחנוּ ראינוּה 250 שנה לאחר יצירתה. כבוד אָדם, חירוּת המחשבה – הלא על אלה חלמה ולחמה רוּסיה, ולשוא, דורות מרוּבים לאחר הגשמת „המפעל הכּבּיר“. כמות העוול הסוציאלי והאנוֹשי לא הוּקטנה במשהוּ – שאם לא כן לא היתה כלל מתפּרצת המהפּכה הקוֹמוּניסטית. רוּסיה האימפּריאלית אמנם נולדה, אך העם הרוּסי טרם נוֹצר. הן „משק פרעה“ היה משקוֹ של הצאר הגדול.

כּלוּם זהוּ כל החשבון?

עם פּטר נכנסה רוּסיה לשוּרות מעצמות אירופּה, חדלה להיות „אַסיה“, כגזירת הגורל שאין לשבּרה. חדלה להיות מושבה לסוחרים אנגלים והוֹלאנדים. הארץ נשארה ארץ עבדים, אך היה מי שהרים, שיכול היה להרים, נס המרד נגד עבדוּת זאת. לשם צרכי הצבא, הביורוקראטיה והצי נשלחוּ צעירים רוּסים לצרפת, לאנגליה, להולאנד – ואחרים שבוּ, ואם לא הם – הרי בניהם. עם החיקוּי למנהגים מגוחכים חדר גם דבר מה, משהוּ מרוח חדשה. ועל כן „כּעבוֹר מאָה שנה, מאָה שנה בלבד, ענה העם הרוּסי על תיקוּני פּטר בתוֹפעה גראנדיוֹזית, אשר פּוּשקין שמה“. אחרי פּוּשקין בּאוּ מאָה שנים של מאמצים, עבודה, יצירה, אמנם גם של מלחמה נואשה, מלחמת־דם ממש בירוּשתוֹ של פּטר ובמשטרוֹ, אך הלוחמים האלה בזכוּת פּטר קמוּ.

המהפּכה הקוֹמוּניסטית, שהיא עכשיו בסיוּמה, בליקבידאציה שלה, מאחרי ה„טרמידור“, תשאיר אחריה רוּסיה חדשה. השלט: ארץ סוֹציאליסטית, אך הסוֹציאליזם הזה הוא כ„אירוֹפּה“ של פּטר. דנפּרוֹסטרוֹי ומאגנטוֹסטרוֹי שלו וקוֹלחוֹזים שלוֹ הם כסאנקט־פּטרבּוּרג של הצאַר, כתעלוֹת שלוֹ, כּצי שלוֹ, כּמכרוֹת־אוּראל שלוֹ. ברוּסיה הישנה הזאת יהיו יודעי קרוא וכתוֹב, צמאי דעה במספר גדול הרבה יותר מאשר ברוּסיה הישנה, וּמפעלים תעשיתיים משוכללים יותר יהיו לה והיא תהיה עצמאית יותר, ושכבות חדשות, שקמוּ ממעמקי העם, בּיוּרוֹקראטיה חדשה, מַטה צבאי חדש ישלטוּ בה, אך „מדינת־העם“ ו„מולדת־האָדם“ לא תהיה. וההכרה הזאת אולי מנצנצת כבר בּלבּם של אמני רוּסיה הקוֹמוּניסטית, הרואים את תקוּפת פּטר כתקוּפה מקבּילה למהפּכה הבוֹלשביסטית, וּבמוֹחם של שליטי רוּסיה הקוֹמוּניסטית, כשהם משוים, כפי שעושה זאת סטאלין בנאוּמו האחרון, אוֹפי ציביליזאטוֹרי בלבד למפעלים: „תעודתנו היתה להעביר את רוּסיה ממסלול ימי הבינים למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המֶכאנית“ כשהם מדגישים, כּי חזוֹנם: „רוּסיה שאי־אפשר יהיה לנצח אותה“ וכשהם מצפים, תוך „משק פרעה“, לנס מן השמים – לבן־האָדם.

וּבן־אָדם זה, העם הרוּסי, לא יקוּם בּלתי אם מתוך התאַבּקוּת עם המשטר שנוֹצר על־ידי המהפּכה הקוֹמוּניסטית – עם משטר הדיקטאטוּרה, עם „מדינת המשטרה“. בּן־אָדם זה, העם הרוסי בן־החוֹרין, יצטרך ליצוֹר לו משטר עבודה וּמשטר של כּבוֹד־אָדם, הוּא משטר הסוציאליזם, בתנאים קשים יותר מאשר כּמה וכמה עמים אחרים. המפעל הסוציאליסטי ברוּסיה טרם התחיל. גרעיניו הרכּים, שהיוּ בעין לפני המהפּכה, גרעיני ההכרה וגרעיני המעשׂה, נעקרוּ באכזריוּת על־ידי המהפּכה הקומוּניסטית. זריעה חדשה תצטרך להתחיל מבראשית. היא תיתקל לא רק במשטר הזה, שהוּקם על־ידי המהפּכה, אלא בכוחות אדירים עוד יותר, שעתה אין הם נראים כמעט לעין, אך הם־הם כוחות רוסיה: באִכּרוּת הכּבוּלה עתה בקוֹלחוֹזים.

האם בּרכה במהפּכה זאת, בתור הופעה כוללת? ואילו – האם בּרכה, ללא רזרבות, היתה בפּטר? הטובים שבהוֹגי־הדעות של רוּסיה, טובי אמניה ומלוּמדיה, לא ידעו לענות. וכלוּם מוכרחים לענות? מסתבר, כי לשׂר ההיסטוריה הרוּסית לא היתה ברירה אחרת כדי להוציא את העם הרוּסי מתרדמת דורות, להניח יסוד לרוּסיה האימפּריאלית, מאשר האַלָה המפורסמת של פּטר. מסתבר, כי לשׂר ההיסטוֹריה הזאת לא היתה ברירה אחרת כדי להמשיך את מפעל פּטר ולזיין את רוּסיה ב„תעשיה מודרנית ובחקלאוּת מכאנית“ וללמד קרוֹא וכתוֹב את בּני האכּרים ולעורר אצלם הרגשה פּאטריוֹטית, רוּסית־לאומית, מאשר הדיקטאטוּרה של לנין־סטאלין. נראים הדברים שנגזר על העם הזה, רב־היסוּרים, להפסיק מפעם לפעם את דרכו האוֹרגאנית ולעלות קפיצות־קפיצות – עליה אשר דורות משלמים אחר כּך בעדה.

אין צורך ואי־אפשר לענות בברכה או בקללה, ואוּלי התשוּבה הכּנה והשלמה ביותר היא זו של פּוּשקין לפּטר:

מָה אֲהַבְתִּיךָ, פֹּעַל פֶּטֶר – – –

אָיֹם הוּא, לוּט הָאֲפֵלָה!

בבת אחת גם ברכה וגם קללה. אך צורך הוא להבין – להבין את המהפּכה הכּבּירה במשמעה ההיסטורי, כהופעה רוסית מיוּחדת, הנכנסת לתוך מסגרתה, הנובעת מתוך תולדות רוּסיה, בעלת תעוּדה מסוּימת, אשר היא: צעד נוֹסף בתהליך יצירת רוּסיה, בתורת יחידה לאוּמית־משקית בלתי תלוּיה, צעד נוסף להוצאת רוּסיה מגבוּלות אַסיה אל תוך גבוּלות אירוֹפּה. האם מעט הוּא זה, לעוּמת המחיר ששוּלם ועוד ישוּלם? כנראה, לא כל כך מעט, אם המחיר הוא כל כּך גבוה.

ואשר ל„שלט“, הרי אלה הרגילים בדרכים המשוּנות של שׂר ההיסטוריה, גם לא ישתוֹממוּ ביותר בּראוֹתם, כי תעוּדה כזאת והמשך כּזה נמסרו לידי הנשבעים לאינטרנאציונאליזם ולקוֹמוּניזם. נראים הדברים כי אי־אפשר היה להקים דנֶפּרוֹסטרוֹי בלתי אם בּלבוּש „יום שני ליצירה“, כי בני האכּרים ברוסיה לא יכלו ללמוד קרוֹא וּכתוֹב בלתי אם באיצטלה של „הגשמת הסוציאליזם“ וכי המולדת הרוּסית היתה מוּכרחה להיוָלד בהכרתם מתוך התאַבקוּת עם „מעצמות אימפּריאליסטיות“ דוקא.

אמנם סבל לאין סוף, יסוּרים ללא מידה, ים של דמעות ודם היו חוֹסכים שליטי רוּסיה, אילוּ ידעו, מלכתחילה, מה הם עוֹשׂים, אך כלוּם יכלוּ לדעת, כלוּם ניתן לדעת? מניקוֹלאי הראשון, מפּוֹבֶּדוֹנוֹסצב ועד סטוֹליפּין חלמו הפּאטריוֹטים הצארים על „רוּסיה כבירה“, עצמאית, בלתי תלוּיה ויצרו „ענק על רגלי חומר“, אשר נשבר לרסיסים בנסיון המלחמה החיצונית והיה לכוח דיכוּי לרוח הרוּסית במלחמה הפּנימית. לנין וחבריו – על מה חלמוּ? על מקום־מוֹשב לקומאינטרן, הוא מרכּז המהפּכה העולמית – ויצרו רוסיה תעשׂיתית, אשר הנוער שלה חדוּר הרגשה פּאטריוטית וראשית הכרה אנוֹשית וצמאון־דעת נצנצה בו.

“דבר“, כ”ה-כ“ו סיון תרצ”ה ‎ (26–27.6.1935)