בספרוּת הרוּסית שמעבר לרוּסיה, בספרוּת הפּליטים הפּוֹליטיים הרוּסים של בּרלין, פּראג, פּאריס ובלגראד נפלה סנסאציה. ואסילי שוּלגין – אחד מראשי התנוּעה המוֹנארכיסטית, הנאמן ל„נסיך הגדול ניקוֹלאי“, ביקר בחורף שנת 1925 – בחשאי – את הארץ הסוביטית אשר הוא עזב אותה יחד עם הצבא הלבן של וראנגל. על הביקוּר הזה הוא מספּר עתה בספר: „שלוש בּירוֹת. מסע ברוּסיה האדוּמה“.¹

לא זאת הפּעם הראשונה ששוּלגין מעיד על אוֹמץ לבו. אַנטישמי ידוּע, עורך העתון „השחוֹר“ „קייֶבלאנין“, יצא באמצע משפּטוֹ של בּייליס, נגד „חרפּת“ רוּסיה אשר בּעלילת הדם – וזכה לחדשים אחדים מאסר. בשנות המלחמה, כאשר נוצרה חזית מאוחדת של כל הליבּראלים וחצי־הליבּראלים הרוּסים נגד הימין הקיצוֹני, החשוּד בנטיה לגרמניה, היה שוּלגין בין ראשי „הגוּש הדמוֹקראטי“. בהתקפתוֹ נגד רקבון המוֹנארכיה הוא מרחיק לכת מהרבּה ליבּראלים. בפרוֹץ המהפּכה עלה בחלקוֹ – יחד עם גוּצ’קוֹב – התפקיד לנסוע לצאר, לפּסקוֹב, ולקבל מידיו את ה„הסתלקוּת מן העטרה“. זהו המעשה האחרון, אשר שוּלגין לקח בו חלק ניכר בתקוּפת קרנסקי. ושוּב הוא מופיע בתקוּפת „המלחמה הלבנה“, וגורלה – גוֹרלוֹ. עם דניקין בא לקיוב – וכתב את מאמרו המפורסם „עינויי הפחד“. יחד עם שארית הצבא הלבן עזב, בדצמבר שנת 1920, את קרים ומאז הוא מתגלגל בבירוֹת אירופּה בתור פּליט פּוֹליטי. בחוץ־לארץ פּירסם שני ספרים: „ימים“ ו„1920“. ה„ימים“ מוּקדשים לתיאור המהפּכה הרוּסית הראשונה (1905) וגם בספר זה ישנם פּרקים המתארים את הפּוֹגרוֹמים. בתור אוֹפיצר רוּסי היה שוּלגין מוּכרח, לכאורה, להגן על היהוּדים והוא עשה זאת באי־רצוֹן כזה, המבאר למדי מדוע פרצו הפּוֹגרוֹמים בכל זאת. ספרוֹ „1920“ מוקדש ל„מלחמה הלבנה“. שוּלגין לא פחד לגלוֹת את עווֹנוֹתיהם של „השודדים־למחצה“ שהתאספוּ תחת „הדגל הלבן“. גם בנוֹ הלך לצבא הלבן וגוֹרלוֹ נשאר סתוּם – הוא נעלם, ולא ידוּע אם נהרג או נלקח שבי או שעלה בידו להימלט. לחפּשׂ את בּנוֹ נסע עתה שוּלגין לרוּסיה – עבר את הגבוּלות בעזרת הקוֹנטראבּאנדיסטים, חי שבוּעות מספּר ב„שלוש בּירוֹת“ – קיוב, מוֹסקבה, לנינגראד – עם תעוּדה מזוּיפת, עם זקן מגודל אשר היה צריך לתת לו „פרצוף יהוּדי“, ובגללו – יתר בטחון (במשך הזמן „התבּרר“ שאין צורך בהתחפּשׂוּת ושאפשר לחיות בּרוּסיה גם עם „פרצוף נוצרי“). את בנו לא מצא – תחת זאת „מצא את מוֹלדתו“.

לקורא היהוּדי לא כל כך קל להעריך את ספרו של שוּלגין. מחַבּרוֹ הנהוּ שׂוֹנא־יהוּדים מוּבהק, למרות התנגדוּתו ל„עלילת הדם“. הוא משתדל אמנם לשווֹת לשׂנאָתוֹ אופי „אינטלקטוּאַלי“, „מיסטי“ לפעמים, ואוּלם על־ידי כך אין השׂנאָה נחלשת. וכמו כל שונא ישראל הוּא מפריז על חשיבוּת היהוּדים. הוּא רואֶה אותם בכל מקום ומקום, הוא מחפּשׂ אותם, הוא שואל את עצמו, מן הרגע הראשון לבואו לרוּסיה, בכל קרון רכבת, בכל מלון, בכל בית אוכל: איפה הם היהוּדים? הוא מייחס להם תפקיד עצוּם בּשלטוֹן הרוּסי הנוכחי: בזמן האחרון נשתנה אמנם במקצת המצב, לפי דעתו – הרוּסים מחזקים את עמדתם, יש כבר אפשרוּת של מלחמה ידוּעה בין הרוּסים והיהוּדים. המלחמה הזאת הולכת וגדלה ויכולה להביא לתוצאות קשות מאד בשביל היהוּדים אשר היטיבוּ לעשות, אילוּ חשבו כבר מעתה על „עיבוּד תכנית אסטרטגית ליציאָה המונית – ויהיה זה לזמן ידוּע“. אין מספּר להערות המלאות שׂנאָה וּבוז ליהוּדים בספר. את סבלָם, את אסוֹנם אינוֹ רואֶה ואינוֹ זוכר. רק פּעם אחת מתעורר בו דבר מה אנוֹשי. במנזר אחד הוא רואֶה במקום ה„איקוֹנה“ תמוּנת לנין. כּעס לא יתוֹאָר מתעורר בו ואולם – „כאילוּ מי שהוא אָחז אותי בידי ושאל אותי: הנזכּר הנך בבית כנסת אחד? התזכור? נזכּרתי: בגאליציה בשנת 1915, בעיירה טוכוֹב. לא נשאר ממנוּ כלום. קירות ערוּמים, חלונות שבוּרים, חילוּל כללי. ולמי התפּללוּ שם? לאֵל יחיד“. מחוּץ להערה זו – רק שׂנאה. הקורא העברי החפץ לדעת, אם חל באמת שינוּי כלשהוּ בעצם הרגשותיו והשקפותיו של שוּלגין יצטרך להסיח את הדעת לרגע ממנה שנכתב בספר על היהוּדים.

„אני חיכיתי לראות את העם הרוּסי הולך וגוֹוע ומצאתי את תחיתוֹ אשר אינה מוּטלת בשוּם ספק“. ההכרה הזאת מציינת את כל הספר. לא מדבּר, לא בית־קברות היא רוּסיה הסוֹביטית, אלא מדינה מלאָה חיים חדשים. החורבן החָמרי של שנות המלחמה והמהפּכה הולך ומתמעט, הולך ומתרפּא. „רוּסיה קמה“. על פּני האנשים אין לראות סימני רעב וסבל. תלבשוֹת „אנוֹשיות“, אוכל ודירה „אנושיים“. מי שיש לו כסף פּתוּחים לפניו התיאַטרונים, בתי אוכל ממדרגה ראשונה, בתי־מלון עם „שטיחים על כל רצפּת החדר“, אפילוּ בתי־משׂחק. ניכרת משמעת ברחוֹבוֹת, רכבת די מדוּיקת ונוחה מאד – „היה צורך בכשרון רב ובהתמדה כדי להקים מחדש את הרכבת אחרי חורבנה הכלכלי“. ספּוֹרט מפוּתח מאוד ובזה יש ברכה – „הסתכּלתי בנוֹער החזק העוסק בספּוֹרט בשׂמחה רבּה. סבורני שזלזוּל בספּוֹרט היה אחד הליקוּיים הגדולים ביותר של המשטר הישן. אם השלטון הסוֹביֶטי מטפּל בו – ברוּך השם“. חנוּיות ספרים מלאות אמנם ספרות אגיטאציוֹנית („אולם יש להניח שאיש אינו קורא אותה“), אבל גם ספרי הלימוּד הטכני („וזהוּ מצוּין“) ו„פּוֹרנוֹגראפיה“, יש לחשוב, אסוּרה כאן, יען כי בשוּם מקום לא ראיתי גם את מה שרואים בכל החנוּיות של אירוֹפּה המערבית. תמוּנות נשים ערוּמות אינן בהחלט. אותו דבר יש להגיד כלפי הזנוּת ברחובות“. בתי־הנכאת בסדר – שומרים עליהם היטב מאוד, שום דבר לא הלך לאיבוּד. שמחה יתירה מעורר אצל שוּלגין הצבא האָדוֹם – המשמעת עומדת על ה„גוֹבה הצארי“. סך־הכל: הכל כמו שהיה (ואין שבח גדול יותר בפי שוּלגין). רק קצת יותר ביוקר וממין גרוּע יותר – ואולם גם זה לא רע כל כך, משוּם שרוּסיה מתקדמת – ו„תשיג“.

„אני המנצח“ – מכריז שוּלגין. „אני“ – זהו „הרעיון הלבן“. והרעיון הלבן זהו משטר של אי־שויוֹן. „שב אי שויון. העיקר הגדול, המביא חיים, המשיב לחיים. שב הסוּלם הסוציאלי. ויחד אתו מופיעה שוּב התקוָה. התקוה לכל אחד לעלות בסוּלם הזה“. ה„נאָפּ“ הציל את רוסיה – וכל סיפוּרוֹ של שוּלגין הנוֹ בעצם שיר תהלה ל„נאָפ“ עם הרסטוֹראנים שלוֹ ועם בתי המלון שלוֹ. לנין עשה את הנסיון להרוס את רוּסיה ואוּלם רוּסיה נתגלתה כחזקה ממנו ו„אָכלה אותו“ – בסוף חייו היה מוכרח בעצמו להודות במפּלתו והשאיר את צוָאתוֹ בנוּסח אשר כל הקדוש בעולם מתרכּז בו לגבי שוּלגין: „לימדוּ את המסחר“. רוּסיה שמעה בקולו – כוחות חדשים באוּ לידי גילוּי, כשרונות חדשים – „יען כי אין אנו מחוּסרים כשרון כלל וכלל – נחוץ רק ללחוֹץ עלינו, לסחוט כהוגן“ – ואת התפקיד הזה מילא המשטר הסוֹביֶטי. „המשטר הסוֹביֶטי עושׂה מה שהחיים מצוים“. וכך בא הדבר ששוּלגין „מצא את מוֹלדתוֹ“.

נגד מולדת אין נלחמים כמו שנלחמים נגד האויב המזוּין. להתקדמוּת המולדת אין מפריעים. וּמשוּם כך אין לחשוב יותר על אותם אמצעי המלחמה אשר בּהם השתמשה האֶמיגראציה המוֹנארכיסטית עד כּה. שוּם התערבוּת של כוחות זרים, שוּם עזרה מן החוּץ. וגם בסאבּוֹטאז' פּנימי אין לנהוג יותר. אדרבא – ברוּסיה, תחת הרג’ים הסוֹביֶטי, יש אפשרוּת לעבוד ולפעוֹל לטובת המולדת, לטובת התקדמוּתה בדרך של „אי־שויון“ וחובה על כל רוּסי ורוּסי השׂוֹנא את הקוֹמוּניסטים לעזור להתקדמוּת זאת. כי הקומוּניסטים נשארים שׂנוּאים גם אחרי השינוּי העצוּם שחל בתוכן משטרם. והם שׂנוּאים אך ורק משום שהם ולא שוּלגין וחבריו עומדים על יד ה…שלטון. בּרוּסיה לא נעשה דבר אחר מאשר „שינוּי צמרות“ – והצמרת הישנה היתה הרבּה יותר יפה וטובה: ראשית, משוּם שהיא היתה „נקיה מן היהוּדים“ ושנית, משוּם שהיא היתה „צמרת שלנו“ – ומוּבן מאליו ש„שלנוּ“ טובה יותר משלהם. והנה עתה כל התפקיד הוא „בהסרת הצמרת“. כל תנוּעת מהפּכה ברוּסיה, כל תנוּעה עממית אסוּרה – „לא צריך מרד. ניסינוּ את הדרך הזאת. אין בה תועלת. הדרך שלנו היא אחרת – אַל תעוֹררוּ את החיה“ (כאן גם הסיבה מדוע שוּלגין נגד הפּוֹגרוֹמים ביהוּדים – „תהרגוּ את היהוּדים“ זה יכול להיגמר ב„תהרגוּ את האדוֹנים“ – והאדונים נחוצים עד למאוד – אלא צריך ש„אנחנו“ נהיה האדונים).

בפּרוֹצס של „הסרת הצמרת“ יש לנהוג זהירוּת רבּה. עד כמה שאפשר צריך לשמור על מה שהקומוּנסטים יצרו – יען כי „אנחנוּ“ נהיה היורשים. אסור „להעמיק את הקונטר־רבוֹלוּציה“,,צריך לצמצם את שטח ההרס“. אפילו הקונסטיטוּציה הסוֹביֶטית היא בעצם קוֹנסטיטוּציה נבונה למדי: יש בה צירוף נבוֹן של פּרינציפּים מקצוֹעי וטריטוֹריאלי – על המועצות צריך לשמור, רק יש „לדאוֹג“ לכך שבמועצות לא יהיו קוֹמוּניסטים, אלא „אנחנו“. בעיני שוּלגין אין שינוי רב בפרט הקטן אשר הוּא רוצה להוסיף לקוֹנסטיטוּציה הסוֹביֶטית – הפרט הזה הנהו…הצאר. לא חשוּב – בעצם הקוֹמוּניסטים עשוּ כבר את זאת – „לא היה צאר בּרוּסיה אשר זכה בעבודת אֶלילים במידה כזאת כמו שזכה לכך לנין“. ושוּלגין כה זהיר שאינוֹ רוצה אפילו ב„הסרת הצמרת“ הקוֹמוּניסטית בעתיד הקרוב – „יש לרצוֹת שהגורל יעשה את חשבּוֹנוֹ עם הקוֹמוּניסטים באיחוּר מדי מאשר בהקדם מדי“ – פּן לא יספּיקוּ לגמוֹר את תפקידם ולהביא לידי תחיה שלמה את העיקר הקדוש של „אי־שויון“.

השתפּכוּת הנפש של שוּלגין אשר בה הוא מלוה את רשמיו אינו עושה רושם. מהוּ ערך הכרזוֹתיו על „שלום ויושר“ אשר אליהם צריכים הפּליטים לשאוֹף, בּרוּר כבר מנימוקי הסתלקוּתוֹ משיטת הפּוֹגרוֹמים (פּן יבוא אחרי היהוּדים תוֹרם של האדונים). את הדמוּיות של משה וישוּ אשר שוּלגין מגייס למלחמה נגד מארכּס, יפגוש הקורא בבת־צחוק של אירוֹניה – המשטר שנפל לפני עשׂר שנים נשאר בעיני שוּלגין המשטר האידיאלי, ואין הוּא מסוּגל להבין פשעי המשטר ההוּא ואינו יכול להכיר בחטאים שלוֹ ושל חבריו. כל זה אינו מתקשר כלל וכלל לא עם משה רבּנוּ ולא עם ישוּ הנוצרי.

בין יתר המקומות ביקר שוּלגין גם ב„מוזיאון הרבוֹלוּציה“ בלנינגרד. „לפני תמוּנה אחת שהיתי לא מעט. התמוּנה היתה של גבר בגיל בינוני בעל שׂפם גדול וצוארון גדול עוד יותר. הגבר הזה לא היה לי נעים כלל וכלל, ובכל אופן היה רחוק לי מאוד. בא־כוח, לא מן המדרגה הראשונה, של הבוּרגנוּת שלפני המלחמה. התמוּנה הזאת תמונתי שלי“. הקטע עושׂה רושם ידוּע ואולם ספרותי בלבד. האם בּאמת כּה שוֹנה „בא־כוח הבוּרגנוּת מלפני המלחמה“ מן הפליט הפּוֹליטי?

שוּלגין נלחם כל ימי חייו נגד המהפּכה, נגד שלטון העם, נגד הצדק הסוֹציאלי, בעד „אי־שויון המביא את החיים“. מה שהוא שׂוֹנא בקוֹמוּניזם הוא לא הדיכוּי, הכפיה ושלטון העריץ וגם לא הקוֹנסטיטוּציה המגבילה את זכוּיות האזרחים ואפילוּ לא הפּראקטיקה האדמיניסטרטיבית המוסרת את השלטון לידי קבוּצת בּעלי פּריבילגיות. כל זה בסדר – כך הוּא העולם ודרכיו. כל משטר הנוֹ שלטון של מיעוט, שלטון של בני־סגוּלה – וכך צריך להיות. שוּלגין שׂוֹנא את הקוֹמוּניזם לא על שהוּא שוֹנה מן הסוֹציאליזם, הוא שׂוֹנא את הסוציאליזם הנמצא – ויהא בצוּרה מסורסת – בקוֹמוּניזם. ועתה, כאשר נתבּרר לו שהמוֹמנט הזה בקוֹמוּניזם איננוּ יותר בּמציאוּת (הנכון הדבר או זוהי השליה של שוּלגין – זוהי שאלה אחרת) הוא מוּכן ומזוּמן לקבּל את המשטר וכל הפּרוֹבּלמה בשבילו היא רק „שינוּי הכובעים“. הוּא שׂוֹנא עתה רק את השולטים ולא את המשטר כשהוּא לעצמו – ועוד יותר הוא שׂוֹנא את שלטון העם (שנשאר בשבילו „החיה“ אשר סכּנה ביקיצתה), את „הדמוֹקראטיה הנבזה“.

שוּלגין מכריז את עצמו פאשיסט. הוּא מנסה לקבוע הבדלים בין שיטת הפאשיזם ושיטת הקוֹמוּניזם ומתבּרר לו שההבדלים הם רק בפרטים ולא בעיקר. וּבעצם, לדעתו, „פאשיזם ובוֹלשביזם הנם שני אחים מלידה ומבטן“ – משטר של מיעוּט, משטר של אי־שויון.

ושוב: לא חשוּב, אם נכונה היא הערכתו של שוּלגין לגבי המצב הנוכחי ברוּסיה הסוביטית. בספרוֹ אין אף רמז על פּגישתו עם פּועלים או אכרים – הוא נפגש עם אנשים בני חוּגוֹ (ביחוּד עם מי שהיוּ אוֹפיצרים בצבא הצארי) או עם „הבוּרגנוּת הזעירה“. ייתכן, שבּרוּסיה מתהוים פּרוֹצסים אחרים אשר העין אשר אינה מעריכה ביותר את תנועת „החיה“ אינה רואה. ייתכן, שהמעבר הזה מן הקוֹמוּניזם לפאשיזם לא יהי כל כך חָלק כמו שמתאר לו שוּלגין. לא זה חשוּב, חשוּב שכך מתחיל להרגיש הפּליט הרוּסי המוֹנארכיסטי וזוהי ראשית תקוָתוֹ.

“דבר“, כ”ו אדר ב' תרפ"ז (30.3.1927)