משנת ארץ ישראל¹    🔗

בתוך “כל כתבי אליעזר בן-יהודה”, ירושלים: בן-יהודה הוצאה לאור, 1944

פרק ראשון: הלכות התלויות באדמה    🔗

א מיני האדמה שנים: אדמת ההרים ואדמת השפלה. איזו היא אדמת ההרים? כל ששופע ויורד מהרי יהודה ואפרים למערבם ולמזרחם, וכל העמקים והבקעות שביניהם, וכל מה שמשולי ההרים עד חוף ים הגדול ועד שםתו של ירדן וים המלח וכל עמק יזרעאל, הרי היא אדמת השפלה.

ב מה בין אדמת ההרים ובין אדמת השפלה?, אדמת ההרים עקרה לכרמים וזיתים, ותבואה ודגן טפלה להם, ואדמת השפלה עקרה לתבואת הדגן, והכרמים והזיתים טפלים לה. אדמת הרים מוציאה דגן משובח ומועט ואדמת השפלה מוציאה הרבה ואין דגנה משובח כדגן ההרים. אין זורעים בהרים אלא חטים ושעורים, ואת הטופח במדה מועטת. (טופח דור“א בלע”ז מין חטה תוגרמית שהכפרים עושים ממנה לחם ומקפה ויפה היא מן השעורים, וגרעין אחד עושה כדי ארבע מאות גרעינים אלא שזורעים אותו מפוזר), ובשפלה זורעים את הטופח במדה מרובה ואת השומשומין (שעוצרים ממנו השמן) ואת התורמוס ואת הקשואים ואת האבטיחים. אדמת ההרים רזה וזורעים אותה שנתים ומבירים אותה שנה אחת, ואדמת השפלה שמנה וזורעים אותה שנה בשנה. אדמת ההרים אינה מעלה עשבים ואינה טעונה נכוש, ואדמת השפלה יש שהיא מעלה את החלפות ובצל המדברי, ושאר עשבים רעים שאי אפשר לנכש אחריהם. עבודת השפלה קלה ועבודת ההרים קשה ממנה.

ג כיצד עבודת ההרים? שפוע ההר הזקוף שמתלקט עשרה (טפחים) מתוך שש (אמות ולאו דוקא, אלא שדבר בהוה) מניחים מתחתיו לארכו של ההר רובד של אבני גויל שגבוה עשרה ומוציאים עפר תחוח מבין הסלעים וממלאים בו כל השטח מן הרובד עד דופנו של ההר, נמצא השדה שש אמות שדה הראויה לזרע, ומניחים רובד שני כיוצא בו למעלה ממנו, וכן השלישי וכן הרביעי עד שמגיע לראשו של ההר, ונמצא שפועו של ההר כולו מדרגות. וזו היא ששנינו: אין בונים מדרגות כל פי הגיאיות ערב שביעית וכו' ולא יסבוך בעפר וכו' אבל עושה הוא חייץ וכו' (שביעית פ"ג משנה ח'). ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר: ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות, (יחזקאל ל"ח כ'), ואומר: יונתי בחוי הסלע בסתר המדרגה (שיר השירים ב' יד). נתקנו המדרגות נוטעים בהם גפנים וזיתים ותאנים, אבל הדגן והקטניות זורעים אותם בהעמקים והבקעות שבין ההרים ועל גבי ההרים המשוטחים, והירקות אין זורעים אותן אלא על המים במקום שהמעינות יוצאים ומשקים אותן.

ד אין הדגן שבהרים מספיק לבעליהם לפרנסת ביתם, לפיכך משתרד רביעה ראשונה, ראשי בית אב ועובדיהם יורדים לשפלה וחורשים וזורעים שדות של אחרים באריסות, למחצה לשליש ולרביעה, הכל לפי שבח השדה, ושוהים שם כששה שבועות עד גמר מלאכתם וחוזרים לבתיהם. ומשהגיע שעת הקציר הם חוזרים ויורדים ונשותיהם עמהם וקוצרים ומאלמים אלומים ונותנים למלך חלקו (המעשר) ולבעל השדה חלקו ושלהם טוענים על גמליהם ואת תבנם וקשם ומכניסים אותם לגרנותיהם שבהרים, וכל כך הם עמלים ואין בידם אלא כדי סיפוק מזונותיהם ומזונות בהמתם, ומהיכן מוציאים שאר צרכיהם? מן הענבים שבכרמיהם ומן הזיתים שבזיתיהם ומשאר פירות באילנות, שעבודת האילנות אע"פ שהיא קשה בתחלתה היא נותנת שכר טוב לבעליה בסופה. הגפנים עושים שבח לאחר חמש שנים והזיתים לאחר עשר ומאותו זמן ואילך יציאותיהם מתמעטות ושבחם מתרבה, וזה שנאמר: וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים ל“ב י”ג).

ה חומר בישיבת ההרים מה שאין בשפלה וחומר בישיבת השפלה מה שאין בהרים. חומר בישיבת ההרים מפני הטורח, כיצד? הכפרים בנוים בראשי ההרים או באמצע שפועם וטורח גדול הוא להם להעלות כל צרכיהם למעלה ולא עוד אלא שהמעינות יוצאים בבקעה וכשבני ההרים נזקקים למים בנותיהם יורדות בכדיהם וממלאות מים מן המעין וחוזרות ומטפסות ועולות וכדיהן בראשיהן, ואלמלא היו להם בורות חצובים בראש ההרים מימות יהושע בן נון שבהם מי גשמים מתכנסים ומהם הם מסתפקים מים תשעה חדשים בשנה לא היו יכולים לעמוד בטורח זה.

ו ומהיכן יושבי השפלה שותים מים? מבארות חפורות אלא שהן עמוקות משלשים עד ארבעים אמות (אמה של משנה שהיא חצי המתר) ועושים להן מוכני לשאיבה, כיצד מעשי המוכני? סדן של עץ או של ברזל מונח על גבי יתדות לארכו של הבאר ושתי שלשלאות של ברזל תלוים בו שיורדות עד מתחת למים וחוזרות ועולות ונועצות סופן בראשן ושתי השלשלאות מרוחקות אחת מחברתה ששה טפחים וקנים של ברזל שארכם ששה טפחים מחברין אותן, ובין קנה לקנה כמלוא הקנה, ודליות דליות תלוים בהקנים הללו וגלגל של שנים קבוע בקצה הסדן, וסדן אחר זקוף עומד מצד הבאר וגלגל של שנים קבוע בראשו שאוחזים בשני גלגל סדן המונח, ומוט ארוך קבוע בסדן הזקוף שהבהמה אסורה בו וחוזרת עמו בעגולה והסדן חוזר עמה ומגלגל הסדן המונח והשלשלאות מתגלגלות עמו ומעלות את הדליות מצד אחד ומורידות אותם מצד השני עד שהריקן מתמלא והמלא מתרוקן ושופך מימיו לתוך בריכה שממנה בני הישוב שותים ומשקים לבהמתם. מוכני זה אנטילה שמה ועליה אמרו חכמים: העולם הזה למה הוא דומה? לגלגל של אנטילא המלא מתרוקן והריקן מתמלא (ויק“ר ל”ד).

ז חומר בישיבת השפלה מה שאין בהרים, מפני ההבל וטורח הבנין. מפני ההבל כיצד? אדמת השפלה היא של חומר שאיו בולע את המים וכשהגשמים יורדים הם מתכנסים למקום מדרון ונעשו בצאות בצאות וכשהחמה מתגברת בימות החמה הרי המים מתעפשים והעשבים מתרקבים ומעלים הבל רע וגורמים חלאים רעים, לפיכך אין אתה מוצא ישוב בשפלה אלא במקומות הרחוקים מן הבצאות ולפי שאין נכסי עדיות מצויות אלא במקום שהבצאות מצויות, הרי בעלי הבתים נמצאים רחוקים משדותיהם.

ומפני טורח הבנין כיצד? אין האבנים מצויים בשפלה בכל מקום ואין השיד מצוי אלא בהרים ויושבי השפלה מביאים אותו משם, לפיכך אין יד כל אדם משגת לבנות ביתו מאבנים ושיד ויושבים בבתי חומר שאינם יכולים לעמוד בפני הגשמים.

סליק פרקא

הכלל העולה מן הפרק הזה הוא:

אדמת ההרים לא תכון בכללה ליסוד מושבות מבני אדם כאלה אשר עיניהם צופיות ללחם יום יום הצומח להם מן האדמה, בכ"ז אין כלל בלא יוצאים ויש גם בין ההרים מקומות אדמת מישור טובה מלאה מעינות ועוד יתרה למקום כזה כי גם עצים גם שיד גם אבנים מצויים בו, והלואי שימצא מקום כזה למכירה שיהיה לו התחברות דרכים כבושים לירושלם או למחוז הים או אז לו משפט הבכורה על המקומות אשר בשפלה.

פרק שני: משפטי האחוזה    🔗

א השדות רובם נכסי הצבור שבכל כפר וכפר ומעוטם של יחידים.

ב רובם נכסי הצבור כיצד? לכל כפר וכפר נכסים מרובים שמוחזקים בידם מאבותיהם וכל בני הכפר שותפים בהם חוץ מן הכרמים הסמוכים לעיר שהם הנכסים המיוחדים לכל אחד ואחד, ואין יד כל השותפים שוה בהנכסים, אלא כל הנכסים מתחלקים לחלקים במנין, ויש שאין להם אלא מחצית של החלק ויש שנוטל פי שנים ופי שלשה, הכל לפי עשרו.

ג אע“פ שכל בני הכפר שותפים בשדותיהם אין זורעים אותם בשותפות, כיצד עושים? בכל שנה ושנה קודם שתרד הרביעה זקני הכפר יוצאים ומחלקים השדות מעניות מעניות לפי מנין החלקים ונותנים לכל אחד מענית אחת או שתים הכל לפי חלקו. ואין אחד זורע מענית אחת שתי שנים בזא”ז. אלא מה שזרע שנה זו זורע חברו בשנה שלאחריה והוא זורע של חברו. וחוקים קבועים להם בחלוקה זו שאין כדאי לפרטם.

ד ולפי שאין הנכסים מיוחדים אין הבעלים מטפלים בשבחם. לא עוזקים ולא סוקלים ולא מנכשים ולא מזבלים. אלא יונקים שמנוניתם עד שיבורו. ואלמלא היתה הארץ ארץ חמדה שאין שמנוניותה פוסקת לזמן מרובה כבר היו בעליה מניחים אותה ובורחים להם.

ה מעוטם של יחידים כיצד? בראשונה לא נתחלקה הארץ ליחידים אלא השדות הסמוכות לכפר כדי לעשות מהם כרמים. משרבו מבריחי ארנוניה בין הכפרים ונותני עין בנכסי עם הארץ בין העירונים רבו נכסי יחידים.

ו מבריחי ארנוניא כיצד? הכפרים ששדותיהם של זבורית או שהבל רע שולט במקומם, רבים מעמי הארץ מניחים שדותיהם ובורחים להם. והשאר לא די להם שיפקיעו את עצמם אלא שהמלכות עוד תובעת הארנוניא מהם בשביל כל הכפר. פעם אחת גזרה המלכות גזרה שכל מי שישלם הארנוניא המגיעה למלך הרי השדות נתונים לו והוא נכנס תחת הבעלים. ובאו עשירים מבני העיר והביאו הכסף להאוצר ולקחו השדות להם ונתנום לבני הכפרים באריסות.

ז נותני עין בנכסי עם הארץ כיצד? הכפרי שבא למכור חלקו אינו מוכר שדה מסוימת מפני שאין נכסיו מיוחדים. לפיכך היו העירונים נמנעים מלקנותה משהוזקקו העירונים לבקש פרנסה בהיתר (הוזקקו אימת? [צ"ל *אימתי*? הערת פ.ב.י.] משנתקנה המלכות ונקצצו ידי החמסנים) התחילו לקנות נכסים אפילו שאינם מיוחדים, מכפרי זה היום ומחברו למחר. וכשהתקבצו חלקים רבים בידם היו כופים את בני הכפר או מתפשרים עמהם וסיימו להם חלקם בלבד.

ח מי שקונה שדות בדרך זו קונה בזול ונכסיו של עדית ובמקום בריא. אלא שצריך זמן וסבלנות מרובה.

סליק פרקא

הכלל העולה לנו מן הפרק הזה:

שהנכסים אשר בידי יחידים אם קנו אותם מן הממשלה לא ימלט שיהיה בם אחד משני המומים או שהם של זבורית, או שהבל רע שולט בהם. ואם קנו אותם מידי בעליהם חלק חלק עד שנצטרפו לאחוזה גדולה הרי הם טובים ויפים אלא שאין נוח לבעליהם למכרם בזול ועל פי רוב מסרבים למכרם אפילו בכל ממון שבעולם. ולכן אם נאמר אנו להביא ברשות ישראל נכסים מרובים בלי ממון מרובה, עלינו להזדיין בסבלנות מרובה ולא לחזור אחרי אדמה כ“א להמתין עד שתבא האדמה לידינו, כלומר: לסבב הדבר בחכמה שתבא לידינו, ולא נדקדק הרבה עם המוכרים שימכרו לנו דבר מסוים דוקא, כי בזה לא נצליח כ”א נמסר הדבר לידי הזמן. לאט לאט יצא העולם מרחם התוהו ויקבל צורה מסוימת, ומבריתו של עולם נלמוד גם אנו.

פרק שלישי: על הארץ ופרותיה²    🔗

א משכורת העבודה מועטת. שכר עובדים פשוטים לכל שבוע עולה לאנשים מחמשה עד ששה שילינג, ונשים שלש, ונערים ונערות שתים, ושכר כזה שכר טוב יחשב ויש בו כדי ספוק פרנסתם של העובדים בריוח.

ב המחרישה הנהוגה שמה קלה היא במשקלה מאד. עד כי יקל לאיש בינוני לקחתה על שכמו ולשאת אותה דרך הרבה פרסאות על שכמו מבלי ילאה, שני שורים קטנים או פרידה אחת תעצור כח לחרוש בה. המחרישה הזו נהוגה בכל ארצות מצרים וסוריא, וכפי הנראה היא היא המחרישה אשר השתמשו בה מימים ימימה כי מוכשרה היא לעבודה זו מאד, (בכ"ז נהגו האירופאים לחרוש במהרישה מתוקנה, אלא שהיא גם כן קלה).

ג אין מוציאים שמה שום הוצאה לזבל, לא לעשותו ולא להבאתו אל השדה, כי גללי הבקר אשר יטילו ע"פ השדות הנקצרות ואפר הקש אשר נוהגים המה לשלחו באש אחרי כלות המרעה דים במדה גדושה לזבל את שדות סוריא המשובחים ולהחליף כחם, (בכ“ז הורה הנסיון שהזבל מועיל מאד להשדות וע”כ האירופאים מזבלים אותם).

ד אין מוציאים הוצאה מרובה למקנה סוסים וחמורים, גמלים בקר וצאן, כי כל אלה מחירם נמוך (בערך מחירם באנגליה). סוס בחור מחירו משמנה עד עשר לירא, מחירו פרידה משתים עשרה עד חמש עשרה, חמור משלש עד שש. שור משמנה עד חמש עשרה, כבשים מגודלים מעשרה עד ט"ו שילינג ומחיר העזים עוד פחות מזה.

ה אינם מוציאים הוצאה מרובה למזונות בהמתם, כי מאכלם אך שעורים ותבן קצוץ, ואוכל במחיר חמשים עד ששים לירא מספיק לכלכל ארבעה סוסים משך שנה שלמה. חלות גפת של שומשומים הנלקחות מתחת קורת בית הבד בעוד שהן מטפטפות שמן נמצאים בשפע רב לכלכלת השורים, אך גם הם מסתפקים ברוב ימי השנה במאכלים שאינם יקרים הרבה מתבן קצוץ, כי הבהמות, כמו בעליהם, בארצות החמות מזונותיהם קלים ופשוטים.

ו אסיפת התבואה חלה תמיד בימים שפני הרקיע טהורים מעבים ואין פחד גשמים לנגד עיניהם, כי מימי ירח זיו עד ימי ירח בול האויר חם ויבש ואין טיפת גשמים יורדת ולעולם לא יאונה כל רעה לתבואת הקציר בסבת הלחות והרטיבות.

ז בגלל יבשת האויר בכל ימי הקציר והאסיף אין צורך לאכר הארץ הזו להביא התבואה בתוך גורן, אך מטעין הוא את האלומות על גבי שורים ומביאן ומניחן במקום מישור תחת אויר השמים שמה הוא דש וזורה ובורר וממרח.

ח אין צורך להם בבנינים שונים כמו שהם דרושים לעבודת האדמה בארצותינו. אין גרנות ואין אוצרות, בלתי רפתים לבקר העשויים מעשה הדיוט. את תבואותיהם המה מטמינים בתוך בורות חצובים בקרקע העשויים כמו קנקנים גדולים ואם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר: ויאמרו אל ישמעאל אל תמתנו כי יש לנו מטמונים בשדה: חטים ושעורים ושמן ודבש (ירמיה מ"א ח'). אין סיג גדר או חריץ סובב את השדות ואין חופרים תעלות בתוך השדות כדי ליבשם (ועל כן מתרבים בצאות ומפסידים את האויר), אך אבנים גדולות נצבות על המיצר שבין שדה לשדה לסימן הגבול וריוח הושם בין אבן לאבן, ובגלל אשר בנקל הוא להסיע האבנים ממקומם בחשאי לבא בתחומו של חברו ע"כ החמירה התורה באזהרת השגת גבול להקים את העובר בארור (דברים כ“ז י”ז).

ט אין הממשלה מכבדת על עובדי האדמה במסים, כי זולת מעשר תבואותיהם אשר המה מפרישים שנה שנה למענה, הוסיפה עליהם זה שנים מועטות מכס קטן מן הקרקע.

י דשנה של האדמה הבינונית עולה למעלה מכל התשבחות. יש מקומות אשר הזורע ימצא מאה שערים כמו בכפר שלוח (סילוון) ובדרום עזה (גוזמא קתני). האדמה הזו עוד משבחה שהיה לה בימי יצחק יש בה גם היום.

יא למעלה הימנה דשנה של האדמה השוכנת על יד נהרות ונחלים המשקים אותה. ואלמלא היו מתקנים את הנהרות ואת תעלות המים הנעשים בידי אדם אר חרבו כהיום, כי עתה היו מהפכים עוד שטח גדול מאד של אדמה נשמה לשדות פוריות ומבורכות.

יב דשנה של האילנות העושות פרי אין לו גבול. הזית והתאנה והגפן, האפרסקים והתותים אשר בגובה של הארץ, כלם יתנו עדיהם מה רב לשד הארץ אשר הוציאה לעובדיה בהימים אשר כסתה הגפן את מורדי ההרים וגני חמד השתרעו בבקעות. פרי הזית התאנה והתותים יצליחו בגדולם גם על פני סלעים. הגפנים אשר יתנום להשתרע על פני האדמה מבלי שים לב עליהם, יש אשר יכסו פני שדות נרחבות עד כי כל הבקעה כולה נראה כמו ים של ענבים לבנים, כמו בסביבות חברון. על פני המישור שמה עצי אתרוג הלימונים הארנגים תאנת השקמה ותאנת הודו יתנו את פרים למכביר ויסובבו הגנים כמשוכת גדר.

פרק רביעי: הלכות דרכים    🔗

א אין יוצאים לדרך ע"מ לעלות לארץ ישראל אלא בתעודות מלכות רוסיא (פספורטו בלע"ז), ואין מחליפין ואין ממירין אותה בתעודה תורקית, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ב מאימתי יוצאים לדרך?, מעצרת עד אב חמה קודרת ומכה בראש כל אדם, מאב עד כסליו החולאים מתרבים ומי שאינו רגיל באוירה של הארץ שמא קדחת אוחזתו או שמא עיניו מתקלקלות, מכסליו עד פורים ימי גשמים, הצנה מתגברת ובתים דולפים, והים סוער והספינה בסכנה, לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל אלא מן הפורים עד העצרת בזמן שהעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כח וכל מעשה בראשית מתנאים ואומרים שירה.

ג הספינות הולכות לארץ ישראל דרך ים טריסטי ודרך ים אדיסא, מי שגופו חביב עליו מממונו הולך בספינה של טריסטי שנוטלת הרבה בשכרה אלא שממהרת לבא אבל העניים או מי שחסים על ממונם הולכים בספינה של אדיסא שהיא מתאחרת לבא אלא שנוטלת שכר מעט.

ד ספינות של שני בעלים מוליכות את האדם מאדיסא לא"י, ספינות של החברה האוסטרית והספינה של החברה הרוסית, ושתיהן אינן נוטלות בשכרן אלא תשע עשרה רובלים לנפש מדרגה שלישית, אלא שהספינה האוסטרית נוטלת את החפצים והכלים חנם, והספינה הרוסית נוטלת משוי שני פוד חנם ויתר על כן היא נפרעת מן הנוסע מששים קופקים עד רובל אחד לכל פוד.

ה הספינה האוסטרית יוצאת מאדיסא ליפו אחת לשבועים ביום השבת, מאימתי מתחלת למנות שבתותיה? משבת הראשון שלאחר שבת יאנואר שבשנה זו (83) שיא שבת פרשת וארא, בשבת זו יצאה ודלגה על השבת שלאחריה וחזרה ויצאה בשבת פ' בשלח וחזרה ודלגה בשבת פ' יתרו וחוזרת חלילה. הספינה הרוסית יוצאת מאדיסא ליפו מדי שבוע אלא שבשבוע שהספינה האוסטרית מפלגת בשבת הרוסית מפלגת בג' בשבת ומתעכבת בסטאמבול שלשה ימים ומקפת כל חופי ים הגדול ובאה ליפו אחר י"ד ימים, ובשבוע שהספינה האוסטרית שובתת הספינה הרוסית יוצאת בשבת ובאה לאלכסנדריה בשבת שלאחריה ולמחרתה ספינה אחרת יוצאת מאלכסנדריה שעמה יורדי הספינה הולכים שני ימים ובאים ביום ג' ליפו.

ו העולה מחו“ל לארץ לוקח עמו חפציו וכלי תשמישו בזמן שאין נפוחם מרובה, הארונות והמגדלים והתבות אעפ”י שנפוחם מרובה נותן בם חפציו וממלאם, אעפ"כ נותן דעתו ואינו לוקח אתו אלא כלים שאין יציאתם מרובה על השבח.

ז קודם שמפליגים בהספינה כותבים ושולחים כל אחד ואחד לקרובו או למכירו שבארץ ישראל ומודיע לו אימתי יוצא מאדיסא ואימתי יבא ליפו ומבקשהו והוא יוצא לקראתו עד יפו ומשמרו מן המזיקין. העניים מקדימים ושולחים מכתביהם שלשים יום קודם יציאתם והעשירים מודיעים בהתלגרף. בא ליפו ולא מצא שם את קרובו הרי הוא מוסר עצמו ביד הסרסור שמראה לו תעודה חתומה מראשי הכוללות שבירושלם ועושה כל מה שאומר, (כלומר: האורח יעשה כל מה שאומר הסרסור…) ומסביר לו פנים (האורח להסרסור) ומתנהג עמו (האורח עם הסרסור) בדרך ארץ ואינו מתקוטט עמו, אעפ"כ החכם עיניו בראשו ואזניו פקוחות ופיו בלום, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.

ח מיפו לירושלם באים בעגלות וששה מקומות בכל אחת, בשעה שהנוסעים מרובים (מן הפורים עד אחר הפסח), נותנים שני סלעי תוגרמה (מג’ידי) בשכר כל מקום ומקום ובשעה שהנוסעים מועטים והשבים מרובים (מאחר הםסח עד תמוז), אתה מוצא מקום אף בשקל, ובזמן שאין נוסעים ואין שבים נותנים סלע אחד בשכר כל מקום ומקום. מי שכליו מועטים עד שלוקחם בידו, לוקחם עמו בעגלה, אבל כלים מרובים שולחם לבדם ע"י גמלים, ונותן בשכרם משני סלעים עד שלשה לגמל, משוי הגמל ערך חמשה עשר פוד.

ט העגלות יוצאות מיפו לפנות ערב ונחות ברמלה כשעה, העגלות עומדות לפני הפתח של חורבה אחת שיש בה מים להסוסים, וכוס קטן של קהוה נותנים לכל נוסע והוא משלם עשרים פרוטות ואינו מתלונן שכך הוא המנהג. בלילה העגלות באות לשער הנחל (באב אל ועד), ואכסניה גדולה שם, הנכנס לתוכה משלם פראנק אחד, אחד היושב ואחד הישן על מטתו, ומי שחס על ממונו יושב למטה באוהל של קרשים ושותה קהוה ומשלם גרה אחת. הדרך משער הנחל עד ירושלם עולה הרים ויורד בקעות לפיכך יורדים הנוסעים בהרבה מקומות מן העגלה והולכים ברגליהם, המפונקים והנשים המעונגות מסבירים פנים לבעל העגלה ואין יורדים מן העגלה בכל מקום.

י העגלות באות לירושלם בבוקר, מי שהיה לו מודע בירושלם סר לביתו ומתאכסן שם עד שמצא לו דירה לפי צרכו. לפי שלא היו אכסניות בירושלם, משרבו הנוסעים ומעטו מכניסי אורחים היו הבאים מצטערים הרבה, ונתנו מאנשי ירושלם את לבם וקבעו אכסניא נאה חדרים מרוחים ומטות מוצעות ומאכלים יפים וערבים ואויר צח ומזוכך, ומעתה מי שרוצה פונה לשם ומוצא כל צרכיו בשכר מועט³.

מס' ערובין    🔗

המשקלות והמדות והמטבעות

א ואלו הן המשקלות: הגרעין, האדרכמון (דרהם בלע"ז) ששים גרעינים, האוקיה שבעים וחמשה אדרכמונים העקא 400 אדרכמונים הרוטל שנים עשר אוקיות שהן 900 אדרכמונים.

ב כיצד המשקלות נערכות לפי משקלי מדינת רוסיא, האדרכמון רבע הלוט יתר משהו, האוקיה ¾18 לוט ומשהו, העקא 100 לוט ומשהו, הרוטל שבע ליטרות לוט אחד ומשהו.

ג כיצד משקלות רוסיא נערכות לפי משקל המדינה? הלוט ארבעה אדרכמונים חסרים משהו הליטרה 127/88 אדרכמונים, הפוד חמשה רוטלים ושמנה אוקיות וחמשה עשר אדרכמונים וחומש.

ד המדות, מדות הלח והיבש, מדות הסחורה ומדת הבנין. מדות הלח והיבש נערכות לפי משקל. הסחורה נמכרה באמה בת 68 סנטימטר חסרה משהו ואמת הבנין האמה הישנה 76 סנטימטר והאמה החדשה שלש רבעי המטר שהן 75 סנטימטר. השדות נמכרות במדת השטח, ארבעים על ארבעים באמות הבנין הרי היא בית סאה (דונם בלע"ז) שנים עשר בתי סאה חסרים שתי תשעיות הם דיסטין רוסיא.

ה מטבעות כל המלכיות יוצאות בירושלם, ומטבעות המדינה ומטבעות אנגליה צרפת ורוסיה בראש כלן.

ו שער המטבעות של זהב עולה לפרקים ויורד לפרקים, הכל לפי הצורך, ואין המטבעות נערכות אלא לפי הגרה (מטבע קטנה תורקית “גירש” בלע"ז ועיין ערכה למטה) ושתי גרות הן, הגרה הגדולה של המלכות והגרה הקטנה של התגרים, לא שהן שתי מטבעות אלא שהתגרים מחשבים מספר גדול של פרוטות לגרה של המלכות, כיצד?

ז מטבעות המדינה: המנה וחצי המנה ודינר כפול (לירא בלע"ז) וחצי הדינר ורביע הדינר. אלו הן של זהב ואלו מטבעות של כסף: הסלע (מג’ידי בלע"ז) והשקל והרבע והגרה וחצי הגרה, ויש מטבעות ישנות של סיגים שפחתו שעורם ואלו הן: האלטליק והבשליק וחצי הבשליק וגרה כפולה וגרה וחצי הגרה, ופרוטות (פארא בלע"ז) של נחושת.

ח שער הקבוע מתחלה מן המלכות: המנה חמשה דינרים והדינר חמשה סלעים, והסלע עשרים גרה והגרה ארבעים פרוטות. משירד שער הכסף פחתה המלכות מן הסלע גרה אחת ואינו יוצא אלא בחשבון תשע עשרה גרוש. אבל התגרנים פחתו את הגרה ומחשבים כל המטבעות לפי ערך שוים, ואין חשבון תגרי ירושלם כחשבון תגרי יפו,

ואלו הן ערכי כל המטבעות אחד מטבעות של מדינה זו ואחד מטבעות של שער המדינות בערך זה: