מרגיזים אותי הדברים המיוחסים לרבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד”. ועוד יותר נשמעים לי שקריים הדברים שבהמשך: “והעיקר שלא לפחד כלל”. רבי נחמן שהיה איש ידוע-חולי וסבל לא היה כנראה זקן מימיו. אינני יכול להסכים שככה צייר לו את חייו, וביחוד אינני יכול להסכים שככה צייר לו את זקנתו: תהום צרה ועמוקה הנטוייה בין שתי גדות מופלאות. הגדה האחת, ילדות מאושרת ומרובת צבעים, והגדה האחרת החיים שמעבר לחיים, החיים שלאחר המיתה, או החיים הנצחיים הצפויים בארץ תחיית המתים. בדבריו יש משום היפוך גמור של מושג הגשר שאני יכול לצייר לעצמי. בעיניי הגשר הצר העולה מדבריו הוא בעצם מחבר דקיק בין שתי תהומות. תהום האין שממנה בא ותהום האין שאליה הוא הולך. ורק פיסת חיים קצרים בעולם הסבל הגשמי היא המגשרת בין שתי תהומות נכספים אלה. ידוע שחייו של רבי נחמן היו קצרים ומלאי סבל. ידוע גם שהשתוקק כל חייו לחיים אחרים, נטולי סבל, ומשום כך אני סבור שלא ידע את שממון הזקנה, ולא הכיר את יגון הפרישה האיטית מן החיים.
אני אינני מסכים לדברי הצדיק, אם אמנם באמת דבריו הם. ראשית, משום שאינני מאמין בעולם הבא ואינני מאמין בחיי העולם הבא. לא בטובו ולא באושר של הנוחל עולם-הבא. האם היה לי קל יותר לעבור את מחלתִי, אילו הייתי מאמין שאני בדרכי אל העולם הבא? האם יכול הייתי להתגבר על פחדי הקשים? אפילו שהייתי משנן לעצמי במיטתי במשך כל הלילות המעונים, שהעיקר בחיים הוא שלא לפחד כלל? אבל אם זהו העיקר בחיים, מנין התשוקה הנוראה למה שאחריהם, מעבר להם?
והרי זה עולם מעורפל שאיש טרם שב ממנו. וגם לצדיק הסובל לא היו מודיעים ששבו משם לאחר שעשו שליחותם. מנין ביטחונו המוחלט שהעיקר “שלא לפחד כלל” הוא העיקר הנכון בחיים, שיוביל אותו ואת מאמיניו לעולם שכולו טוב? ואיך יובלו לשם? בדרך הקצרה והמהירה ביותר, או דווקא בדרך ארוכה ומפותלת, מלאה סבל ויגון, שאורכה בעולם הנסתר שווה לפחות לאורכה בעולם הנגלה?
אני עצמי זומנה לי הצצה קצרה בלבד אל העולמות שמעבר. כל-כך קצרה, שאינני מרגיש עצמי מוסמך להעיד על מה שראיתי. ואני רק יכול להתפלא על אומץ לבם של אלה הבוחרים להעיד. מצד שני אמרו לי הרופאים, שטוב שלא נתמשכה הצצתי יותר מדי. מי שאינו חוזר משם מייד, קטנים סיכוייו לחזור בכלל. כמה זה מייד, ביקשתי את דעתם של הרופאים, שעה? מחצית השעה? או פחות מכך? מה שפחות, אמרו לי הרופאים, קיצרו והמשיכו אל מיטת החולה הבא. וטוב יותר שלא להציץ לשם בכלל. מפני שזה עולם חוטפני ומוצצני, ומי שמציץ, אחד גורלו להיפגע.
שבועות ארוכים עיניתי את עצמי במחשבה, שמא באמת חטפתי משהו בהצצה החפוזה שלי לשם. ושמא באמת לא שבתי לכאן שלם בכל מאת האחוזים? שכבתי במיטתי וניסיתי לנחש בפניהם של קרובים וידידים, אם הבחינו במשהו שאני לא הייתי מסוגל להבחין בו. האם הם שוקדים כעת להסתירו ממני? אשתי אמרה לי שדבר אחד לא נטש אותי במסעי לשם וחזרה, “חשדנותך החולנית”, אמרה, מפני שאני עצמי לא חשתי שאני חוצה במרוצה גשר צר מאוד. לא חשתי גם שאני עובר מתהום לתהום על גבי תהום. לא ראיתי את הגדה שניצבתי עליה, לא הבחנתי בגדה שמנגד, ולא מצאתי שום תמוכות של גשר מסביבי. האם מיועד הייתי לפגוש מישהו על הגשר הצר? האם הייתה מזומנת לי פגישה חשובה באמצע הגשר? האם החמצתי את שליחותי?
ויש עוד פרכה בדברים המיוחסים לצדיק. פרכה מכעיסה המלמדת יותר על דברי ממשיכיו מאשר על דבריו. שהרי אם באמת אמר שהעולם כולו אינו אלא גשר צר, והעיקר הוא שלא לפחד לחצותו ולהגיע אל העבר השני, אל מה התכוון? כלומר יש משהו בגדה האחרת, הגדה הנכספת, שבשבילו כדאי להיאבק ולהכניע את הפחד. שבשבילו כדאי להיטלטל על הגשר הצר, לדרוך מעל לתהום העמוקה, להסתחרר ולהתעלף מפחד אבל לא להפסיק ללכת ולהמשיך לצעוד, להמשיך לנוע אל העבר האחר של החיים.
חבל שלא ציין בדבריו אם ישנן עוד דרכים המקשרות בין תהום לתהום. האם ישנם עוד גשרים צרים בסביבה? אולי יש גשר שאינו צר כל-כך, ואינו מפחיד כל-כך, ואפשר לעבור בו בביטחון? או שזהו המעבר האחד והיחיד בכל התבל כולה? מה שמכונה אצלנו בלשון החיילים “מעבר הכרחי”?
שהרי אם ישנן בנמצא דרכים חלופיות, ראשון הייתי לבחור באחת מהן. הייתי מניח את חציית הגשר של הצדיק לטובים ונאמנים ממני ואת הכנעת הפחד הייתי משאיר לאמיצים ממני. הייתי אפילו מרחיק לכת ושואל, את מי בעצם? שהרי אם נכונים הדברים המיוחסים לצדיק, אין איש שיוכל להשיב על שאלותי. אין שום איש על הגשר ושום אדם אינו מהלך על הגדות שמשני עברי התהום. רק מהבדידות הקרה שמסביב אפשר להשתגע. אבל נניח שהיה איזה זקן חכם יושב על הגדה שמנגד, ממש בהמשכו של השביל החוצה את הגשר התלוי, ונניח שהייתה לי לשון אתו, והייתי תופס אתו דיבור קצר. הרי ישר הייתי שואל אותו, מכל המיליארדים החיים עכשיו על פני כדור הארץ, למה דווקא אני?
כשאני מתאמץ להשיב על הטענות שאני עצמי מעלה, אני ממהר להתעייף. כוחותי המעטים אוזלים לגמרי. דקות רבות אני חוזר בפני עצמי על השאלה ומחדד את העמדות. הרי אפשר היה לקבל את מאמרו של רבי נחמן כאילו היה תפילה שמכוונת להשכיך את סערות הנפש. שהרי אפשר למצוא בדבריו קריאה לאמונה שקטה ולביטחון שלו. כלומר, אם רק אעמוד בתנאים המקדימים, המחייבים גדה שנמאסה ויש הכרח מיידי לנטוש אותה. ומאידך אפשר לראות מקרוב גדה חופשית ומאושרת, קלת השגה ומושכת כל-כך. וישנה תהום עמוקה שאינה מניחה לעשות שום פשרות. הרי זו תהום מאותו הסוג שאינו מרפה ממני אפילו בחלומות הלילה. אם אחמוק ממנה, היא תרדוף אחרי. אין לי מנוס, אני מוכרח להתמודד אתה הלילה. אז למה שלא אאזור את מעט האומץ שנותר בי בבית החולים, ארחיב את צעדי, ופשוט אפסע מעל ללוחות המחוספסים של הגשר? שהרי אם אמשיך להתכתש עם עצמי, כמו שהתכתשתי עד כה, אקום לבוקר חסר נשימה ממש. ואפילו אם ארצה, ואפילו אם אתחנן, ואפילו אם אשדל את הרופאים שיעזרו לי, לא אמצא את הכוח לחצות את הגשר הצר. האם אני באמת מתגעגע אל הגדה ההיא?
אם אינני מסכים לדברים המיוחסים לצדיק, אין זה אומר שאינני מחבב את המנגינה שבה הם מושרים. אדרבה, יש בלחן הנעים מעין קסם שובה לב. משקה צונן שמרענן את הלב הדווה ואת הנשמה הנדכית. ולפעמים, כשעובדת הניקיון טורדת אותי בחדר הקטן מן המיטה אל הכורסה ואחר-כך שוב מן הכורסה אל המיטה, וכל אותו זמן מטרטר הטרנזיסטור הקטן על עגלת-כלי-הניקוי שלה, אינני יכול שלא לשמוע את המנגינה הנעימה. אינני יכול שלא להשתחרר לפתע מחרצובות המחלה המענות, ולהצטרף בשפתי, כי לשיר ממש עוד אין בכוחי, אל המלים הזורמות בנעימות רבה מתוך הרדיו. כן, ודאי שקל להסכים לשקרים המתוקים הללו, שהרי מי מן האנשים הבריאים, המתרוצצים בעולם ואינם מנחשים את מחלתם הסמויה האורבת להם, אינו שש לשיר שהעולם בעצם אינו אלא גשר צר מאוד. ואם לא די בכך, בקביעה הנוגה הזאת הרי שיש לאדם גם מעט תקווה. והנה היא כבר אצה רצה אחרי הפתיחה העגומה. נכון, העולם שלפנינו אינו אלא גשר צר מאוד, אבל מעבר לגשר מצפים לנו עולמות של זוהר נצחי, עונג ומתק ובריאות הגוף והעדר מחלות מוחלט. אלא מה? צריך קצת מאמץ, קצת התאזרות, קצת התנשפות. אילו הייתי ילד, הייתי אוחז עכשיו בידה הבדויה של אמי, עוצם עיני בחזקה, סוגר את אפי, אוטם את פי ומדלג מעל לתהום. אחת שתיים ושלוש. ממש כמו שהייתי מדלג בילדותי מעל הביצות הקטנות שבמורד השביל החורפי היורד אל בית הילדים. וכשאפקח את עיני אהיה כבר שרוי בגדה הנכספת שממול. תהיה זו הקפיצה המשולשת הטובה והארוכה ביותר שבעולם. שלושה צעדים בלבד, צעדי חולה ממוטטים. אבל איזה מרחק עצום עברתי. ואיזו תהום נוראה חציתי. והעיקר שמילאתי את הדברים המיוחסים לצדיק ההוא. לא פחדתי כלל, הסרתי מלבי כל מורא וחשש. ואולי עוד אשוב ואצא גם מן הבניין הענק הזה, בית החולים האזורי, הכולא אותי בתוך קומות הבטון האדירות שלו. רק לאחוז בידה החומקת של אמא, לסתום היטב את הנחיריים, וממש כמו בילדות לעודד את עצמי. הופלה, חת ושתיים, הנה עברנו. אני משתרע על מיטת חוליי בהרגשת רווחה שהנה זה עתה עשיתי את צעדי הזעיר, הראשון, לקום ולהחלים.
וכשבא הרופא הצעיר, המפזז תמיד, לקחת ממני דמים, פגשתי אותו בחיוך של חולשה. וכמו באיזו הצגת ילדים רחוקה שמעתי אותו מפזם לעצמו את המנגינה הנעימה, שנוגנה קודם ברדיו הקטן של עובדת הניקיון. כל העולם כולו, כל העולם כולו, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד, גשרצרמאודדדדד.
והעיקר, הוא כורך את הגומייה חוסמת העורק מסביב לזרועי, והעיקר שלאלפחדכלל. מה השמחה דוקטור, שאלתי אותו, מה השמחה הזו שלך הבוקר? והוא אפילו אינו טורח להשיב לי. פושט את אמת ידי וחוזר וכופף אותה. ואחר-כך טופח בחיבה על שכמי ואני מוכן להמר, אף-על-פי שאיני יכול להתכופף ולראות, שהוא נועל נעלי התעמלות חדישות. ובחדר הרופאים אני בטוח שתלוי תרמיל הגב הירקרק שלו, ולא תיק רופאים קודר. וכשהוא מסתלק לעבר חדר האחיות ובידו המזרק הממולא בדמי, אני מדמה לשמוע אותו מרקד בעליזות: והעיקר, והעיקר, שלאלפחדכלל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.