מרגיזים אותי הדברים המיוחסים לרבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד”. ועוד יותר נשמעים לי שקריים הדברים שבהמשך: “והעיקר שלא לפחד כלל”. רבי נחמן שהיה איש ידוע-חולי וסבל לא היה כנראה זקן מימיו. אינני יכול להסכים שככה צייר לו את חייו, וביחוד אינני יכול להסכים שככה צייר לו את זקנתו: תהום צרה ועמוקה הנטוייה בין שתי גדות מופלאות. הגדה האחת, ילדות מאושרת ומרובת צבעים, והגדה האחרת החיים שמעבר לחיים, החיים שלאחר המיתה, או החיים הנצחיים הצפויים בארץ תחיית המתים. בדבריו יש משום היפוך גמור של מושג הגשר שאני יכול לצייר לעצמי. בעיניי הגשר הצר העולה מדבריו הוא בעצם מחבר דקיק בין שתי תהומות. תהום האין שממנה בא ותהום האין שאליה הוא הולך. ורק פיסת חיים קצרים בעולם הסבל הגשמי היא המגשרת בין שתי תהומות נכספים אלה. ידוע שחייו של רבי נחמן היו קצרים ומלאי סבל. ידוע גם שהשתוקק כל חייו לחיים אחרים, נטולי סבל, ומשום כך אני סבור שלא ידע את שממון הזקנה, ולא הכיר את יגון הפרישה האיטית מן החיים.

אני אינני מסכים לדברי הצדיק, אם אמנם באמת דבריו הם. ראשית, משום שאינני מאמין בעולם הבא ואינני מאמין בחיי העולם הבא. לא בטובו ולא באושר של הנוחל עולם-הבא. האם היה לי קל יותר לעבור את מחלתִי, אילו הייתי מאמין שאני בדרכי אל העולם הבא? האם יכול הייתי להתגבר על פחדי הקשים? אפילו שהייתי משנן לעצמי במיטתי במשך כל הלילות המעונים, שהעיקר בחיים הוא שלא לפחד כלל? אבל אם זהו העיקר בחיים, מנין התשוקה הנוראה למה שאחריהם, מעבר להם?

והרי זה עולם מעורפל שאיש טרם שב ממנו. וגם לצדיק הסובל לא היו מודיעים ששבו משם לאחר שעשו שליחותם. מנין ביטחונו המוחלט שהעיקר “שלא לפחד כלל” הוא העיקר הנכון בחיים, שיוביל אותו ואת מאמיניו לעולם שכולו טוב? ואיך יובלו לשם? בדרך הקצרה והמהירה ביותר, או דווקא בדרך ארוכה ומפותלת, מלאה סבל ויגון, שאורכה בעולם הנסתר שווה לפחות לאורכה בעולם הנגלה?

אני עצמי זומנה לי הצצה קצרה בלבד אל העולמות שמעבר. כל-כך קצרה, שאינני מרגיש עצמי מוסמך להעיד על מה שראיתי. ואני רק יכול להתפלא על אומץ לבם של אלה הבוחרים להעיד. מצד שני אמרו לי הרופאים, שטוב שלא נתמשכה הצצתי יותר מדי. מי שאינו חוזר משם מייד, קטנים סיכוייו לחזור בכלל. כמה זה מייד, ביקשתי את דעתם של הרופאים, שעה? מחצית השעה? או פחות מכך? מה שפחות, אמרו לי הרופאים, קיצרו והמשיכו אל מיטת החולה הבא. וטוב יותר שלא להציץ לשם בכלל. מפני שזה עולם חוטפני ומוצצני, ומי שמציץ, אחד גורלו להיפגע.

שבועות ארוכים עיניתי את עצמי במחשבה, שמא באמת חטפתי משהו בהצצה החפוזה שלי לשם. ושמא באמת לא שבתי לכאן שלם בכל מאת האחוזים? שכבתי במיטתי וניסיתי לנחש בפניהם של קרובים וידידים, אם הבחינו במשהו שאני לא הייתי מסוגל להבחין בו. האם הם שוקדים כעת להסתירו ממני? אשתי אמרה לי שדבר אחד לא נטש אותי במסעי לשם וחזרה, “חשדנותך החולנית”, אמרה, מפני שאני עצמי לא חשתי שאני חוצה במרוצה גשר צר מאוד. לא חשתי גם שאני עובר מתהום לתהום על גבי תהום. לא ראיתי את הגדה שניצבתי עליה, לא הבחנתי בגדה שמנגד, ולא מצאתי שום תמוכות של גשר מסביבי. האם מיועד הייתי לפגוש מישהו על הגשר הצר? האם הייתה מזומנת לי פגישה חשובה באמצע הגשר? האם החמצתי את שליחותי?

ויש עוד פרכה בדברים המיוחסים לצדיק. פרכה מכעיסה המלמדת יותר על דברי ממשיכיו מאשר על דבריו. שהרי אם באמת אמר שהעולם כולו אינו אלא גשר צר, והעיקר הוא שלא לפחד לחצותו ולהגיע אל העבר השני, אל מה התכוון? כלומר יש משהו בגדה האחרת, הגדה הנכספת, שבשבילו כדאי להיאבק ולהכניע את הפחד. שבשבילו כדאי להיטלטל על הגשר הצר, לדרוך מעל לתהום העמוקה, להסתחרר ולהתעלף מפחד אבל לא להפסיק ללכת ולהמשיך לצעוד, להמשיך לנוע אל העבר האחר של החיים.

חבל שלא ציין בדבריו אם ישנן עוד דרכים המקשרות בין תהום לתהום. האם ישנם עוד גשרים צרים בסביבה? אולי יש גשר שאינו צר כל-כך, ואינו מפחיד כל-כך, ואפשר לעבור בו בביטחון? או שזהו המעבר האחד והיחיד בכל התבל כולה? מה שמכונה אצלנו בלשון החיילים “מעבר הכרחי”?

שהרי אם ישנן בנמצא דרכים חלופיות, ראשון הייתי לבחור באחת מהן. הייתי מניח את חציית הגשר של הצדיק לטובים ונאמנים ממני ואת הכנעת הפחד הייתי משאיר לאמיצים ממני. הייתי אפילו מרחיק לכת ושואל, את מי בעצם? שהרי אם נכונים הדברים המיוחסים לצדיק, אין איש שיוכל להשיב על שאלותי. אין שום איש על הגשר ושום אדם אינו מהלך על הגדות שמשני עברי התהום. רק מהבדידות הקרה שמסביב אפשר להשתגע. אבל נניח שהיה איזה זקן חכם יושב על הגדה שמנגד, ממש בהמשכו של השביל החוצה את הגשר התלוי, ונניח שהייתה לי לשון אתו, והייתי תופס אתו דיבור קצר. הרי ישר הייתי שואל אותו, מכל המיליארדים החיים עכשיו על פני כדור הארץ, למה דווקא אני?

כשאני מתאמץ להשיב על הטענות שאני עצמי מעלה, אני ממהר להתעייף. כוחותי המעטים אוזלים לגמרי. דקות רבות אני חוזר בפני עצמי על השאלה ומחדד את העמדות. הרי אפשר היה לקבל את מאמרו של רבי נחמן כאילו היה תפילה שמכוונת להשכיך את סערות הנפש. שהרי אפשר למצוא בדבריו קריאה לאמונה שקטה ולביטחון שלו. כלומר, אם רק אעמוד בתנאים המקדימים, המחייבים גדה שנמאסה ויש הכרח מיידי לנטוש אותה. ומאידך אפשר לראות מקרוב גדה חופשית ומאושרת, קלת השגה ומושכת כל-כך. וישנה תהום עמוקה שאינה מניחה לעשות שום פשרות. הרי זו תהום מאותו הסוג שאינו מרפה ממני אפילו בחלומות הלילה. אם אחמוק ממנה, היא תרדוף אחרי. אין לי מנוס, אני מוכרח להתמודד אתה הלילה. אז למה שלא אאזור את מעט האומץ שנותר בי בבית החולים, ארחיב את צעדי, ופשוט אפסע מעל ללוחות המחוספסים של הגשר? שהרי אם אמשיך להתכתש עם עצמי, כמו שהתכתשתי עד כה, אקום לבוקר חסר נשימה ממש. ואפילו אם ארצה, ואפילו אם אתחנן, ואפילו אם אשדל את הרופאים שיעזרו לי, לא אמצא את הכוח לחצות את הגשר הצר. האם אני באמת מתגעגע אל הגדה ההיא?

אם אינני מסכים לדברים המיוחסים לצדיק, אין זה אומר שאינני מחבב את המנגינה שבה הם מושרים. אדרבה, יש בלחן הנעים מעין קסם שובה לב. משקה צונן שמרענן את הלב הדווה ואת הנשמה הנדכית. ולפעמים, כשעובדת הניקיון טורדת אותי בחדר הקטן מן המיטה אל הכורסה ואחר-כך שוב מן הכורסה אל המיטה, וכל אותו זמן מטרטר הטרנזיסטור הקטן על עגלת-כלי-הניקוי שלה, אינני יכול שלא לשמוע את המנגינה הנעימה. אינני יכול שלא להשתחרר לפתע מחרצובות המחלה המענות, ולהצטרף בשפתי, כי לשיר ממש עוד אין בכוחי, אל המלים הזורמות בנעימות רבה מתוך הרדיו. כן, ודאי שקל להסכים לשקרים המתוקים הללו, שהרי מי מן האנשים הבריאים, המתרוצצים בעולם ואינם מנחשים את מחלתם הסמויה האורבת להם, אינו שש לשיר שהעולם בעצם אינו אלא גשר צר מאוד. ואם לא די בכך, בקביעה הנוגה הזאת הרי שיש לאדם גם מעט תקווה. והנה היא כבר אצה רצה אחרי הפתיחה העגומה. נכון, העולם שלפנינו אינו אלא גשר צר מאוד, אבל מעבר לגשר מצפים לנו עולמות של זוהר נצחי, עונג ומתק ובריאות הגוף והעדר מחלות מוחלט. אלא מה? צריך קצת מאמץ, קצת התאזרות, קצת התנשפות. אילו הייתי ילד, הייתי אוחז עכשיו בידה הבדויה של אמי, עוצם עיני בחזקה, סוגר את אפי, אוטם את פי ומדלג מעל לתהום. אחת שתיים ושלוש. ממש כמו שהייתי מדלג בילדותי מעל הביצות הקטנות שבמורד השביל החורפי היורד אל בית הילדים. וכשאפקח את עיני אהיה כבר שרוי בגדה הנכספת שממול. תהיה זו הקפיצה המשולשת הטובה והארוכה ביותר שבעולם. שלושה צעדים בלבד, צעדי חולה ממוטטים. אבל איזה מרחק עצום עברתי. ואיזו תהום נוראה חציתי. והעיקר שמילאתי את הדברים המיוחסים לצדיק ההוא. לא פחדתי כלל, הסרתי מלבי כל מורא וחשש. ואולי עוד אשוב ואצא גם מן הבניין הענק הזה, בית החולים האזורי, הכולא אותי בתוך קומות הבטון האדירות שלו. רק לאחוז בידה החומקת של אמא, לסתום היטב את הנחיריים, וממש כמו בילדות לעודד את עצמי. הופלה, חת ושתיים, הנה עברנו. אני משתרע על מיטת חוליי בהרגשת רווחה שהנה זה עתה עשיתי את צעדי הזעיר, הראשון, לקום ולהחלים.

וכשבא הרופא הצעיר, המפזז תמיד, לקחת ממני דמים, פגשתי אותו בחיוך של חולשה. וכמו באיזו הצגת ילדים רחוקה שמעתי אותו מפזם לעצמו את המנגינה הנעימה, שנוגנה קודם ברדיו הקטן של עובדת הניקיון. כל העולם כולו, כל העולם כולו, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד, גשרצרמאודדדדד.

והעיקר, הוא כורך את הגומייה חוסמת העורק מסביב לזרועי, והעיקר שלאלפחדכלל. מה השמחה דוקטור, שאלתי אותו, מה השמחה הזו שלך הבוקר? והוא אפילו אינו טורח להשיב לי. פושט את אמת ידי וחוזר וכופף אותה. ואחר-כך טופח בחיבה על שכמי ואני מוכן להמר, אף-על-פי שאיני יכול להתכופף ולראות, שהוא נועל נעלי התעמלות חדישות. ובחדר הרופאים אני בטוח שתלוי תרמיל הגב הירקרק שלו, ולא תיק רופאים קודר. וכשהוא מסתלק לעבר חדר האחיות ובידו המזרק הממולא בדמי, אני מדמה לשמוע אותו מרקד בעליזות: והעיקר, והעיקר, שלאלפחדכלל.

הבוקר, במפתיע, חשתי שמעט מכוחותי הישנים שבים אלי. השפעת התרופות נחלשה קצת, והטשטוש הקל, המלווה סחרחורת תוזזנית הרפה ממני. מחוזק ניגשתי אל ארון הספרים. משכתי מתוכו ספרים דחוקים והסרתי מעליהם את האבק. לבסוף נשארתי מותש עם קפקא בידי. כבר זמן רב שלא פקדתי את כתביו. אבל בשבועות האחרונים הוא שב ועלה בזיכרוני. והנהו שוב בידי, בכריכה הקשה, בפורמט הקטן, בעברית היצוקה והמיושנת של ישורון קשת. בדפוס בלט גבשושי.

רק לפני כמה ימים שמעתי את המשורר הצ’כי המפורסם, שעתיד גם לבקר בארץ, אֵיך הגה את שמו של קפקא. קפקו, הוא אמר וחזר ואמר, קפקו. ולפתע נשמע לי השם הזה, דווקא כהגייתו הזרה נכון פי שבע. מדויק פי אלף. הרי זה שינוי עצום. אני עוצם את עיני ומהדהד לעצמי בקולו: קפקו או קפקא, קפקא מול קפקו. כשהמשורר הצ’כי זימר את שמו בלשונו הסלאבית המלעילית, שמעתי כאילו הוא אומר: יוסף ק. ובעצם יוספ קו. יוסקו, יושקו, יוסקוף.

השם נשמע לי מוכר נורא, מודע משנים, ממש כמו שהיה מודפס בגיליונות סידור העבודה שבקיבוץ. אותם גיליונות בריסטול ענקיים, המסרבים להתקפל, ומפילים בכובדם את הנעצים הקטנים המצמידים אותם אל לוח העץ המחורר. יוסק.ק. יושקו קו’ף. והנה כמה קל להטות את השם. וכבר מתקבל קפקו, שהמהדרים מדפיסים אותו קפקוא. כלומר יש לקרוא כך ולא אחרת. שתיכנס התנועה האחרונה לתוך העיצור הסופי. אבל הסיומת חשוב שתהיה דמויית עברית ולא סלאבית מערבית. קפקוא, שאם אתה מאוד רוצה אתה קורא קפקא. ואם אתה רוצה אתה שומע קפקו. שם מרשרש שעושה אותו כאחד האדם. קרוב פתאום. עד שמעצמי אני טועה ואומר: יוסף קפקא. על שם גיבורו בעל השם המשונה. ופרנץ הקטן נשכח ממני לגמרי.

ובכן אני ניצב לפני ארון הספרים, המדיף ריח של עץ טחוב. קפקו בידי ואני מנסח במחשבתי מכתב לאב. עוד גרסה של המכתב לאב שלא תתפרסם לעולם. הפרוזה שלו, פרוזת הדילוגים המפתיעה שלו משגעת אותי. לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפרח הפתוח. ולפעמים בורק בה משפטו של המשורר על חרדתו של הנסוג מגשת. כן, מין כתיבה של נסיגה של חשש מגישה ישירה. הנה התגבר והתאמץ ופלט משפט ישיר ומהיר. וכבר אני מצפה שבעקבות הפריצה הזו, בגזרה הצרה שלו כמובן, אין הוא יודע מהן פריצות רחבות בין הדפים, ישעטו ויבואו אוגדות ההשתלטות. להרחבת הפריצה ולניקוי המאחזים. להקמת ראש הגשר. אבל לא. לא אצלו. כי מייד הוא נסוג לאחוריו. אל המחסה הבטוח של המשפט הקודם. ומשם יצא אולי שוב, בהסתר, וינסה שוב להגיע. פרוזה השוללת את עצמה. משפטים הכולאים עצמם בתוך גדרי איסורים שונים ומשונים. כמעט כמו שלימדוני בצבא לפני המון שנים. רגל בקרקע ורגל באוויר. בעוד כוח הרתק נמצא על גבעה שליטה, מגשש כוח ההלם להפתיע את האויב המחופר. ואולי גם זו אינה הגדרה מדויקת דיה. אבל מה לדיוק ולספרות?

צעד קדימה ושני צעדים אחורנית. כך הוא בונה את התקדמותו. אני מהלך לפני ארון הספרים. ספרו של קפקו בידי, וכבר הוא פתוח לפני עיני. אנחנו כותבים את המכתב לאב. משפטים רצים לפנים כפופים, מיוראים, מבקשי מחסה. פסקאות נועזות שוטפות פתאום בעוז רוח לא מוסבר ועמודים שלמים נהדפים קדימה. החומר הכתוב נע כולו לפנים, כמסה שחורת-אותיות. בחזית רחבה, תוך תנועה למגע תוקפני ואלים. עד שפחד מוזר של טביעה בתוך העיסה השחורה מקפיץ את לבי לשנייה קצרה. אבל אין לי ממה לחשוש. הצעד הראשון לפנים כבר נעשה. עכשיו הכול נעצר, משתהה, חוקר על סביבותיו, כאילו יצא קפקו עצמו מתוך הכתוב, משקיף על סביבותיו ואומר לעצמו ההתקדמות מהירה מדי. יש לבלום את הגייסות המתפרצים. וכבר הוא מתכנן את מהלכיו הבאים, צעד כפול לאחור. ואני שוב מוטל הרחק מלב הפצע הפתוח.

טוב, אחרי ההקדמות אנחנו מתייצבים שנינו בפני האב. יש כאן אי-בהירות מסוימת. אבל אני איני ממהר להחווירה. בפני איזה אב אנחנו מתייצבים? בפני אביו של פרנצי הקטן והנפחד, המטיל את המכתב לתיבה וממהר להימלט? או שאיש-איש מאתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?

אני תוהה לפעמים אם טרח אביו וקרא בכלל את מכתבו. שהרי לפי מה שניתן לצייר ייתכן שראה את הנייר ואמר: טוב-טוב, שימו אותו על שולחן הלילה שלי בחדר השינה. אני כבר אקרא בו כשאתפנה. ועד היום לא התפנה ולא קרא.

ופראג, העיר המסתתרת בתוך סיפוריו של קפקו הרי לא נחרבה במלחמה הגדולה. הבית ניצב על עמדו. הנהר זורם. והגשרים הישנים עודם מתוחים מעליו. כלומר יכול היה האיש הקפדן ליטול את מכתבו של בנו, לקרוא בו רק שורות אחדות, לירוק על הרצפה כמו שירקו אז: טפו טפו טפו. ואחר-כך לשאול מעבר למשקפיו הנשמטים את האם האהובה והנכנעת: תגידי, מה הוא רוצה ממני בעצם, הרוצח הקטן שלך? הכול מתבהר לפתע. תעלומותיו נפתרות, וקפקא הצעיר והבריא שנועדו לו חיי מתושלח, היה מתנפל אל המים הקרירים של הנהר. וכעדות חבריו שעמדו שם, ראו וזכרו, היה חוצה את הנהר בשחייה מהירה. ובערב, בשבתו רענן ושופע און גופני היה מפעיל על גיבורי הנייר שלו את הטקטיקה המדהימה שפיתח. צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורנית.

היכול משפט הפתיחה לשלול את כל המשפטים שיבואו אחריו? איך ניתן לחסום ולפתוח שבעה פתחים בפסקה אחת? להיכן עוד אפשר לגלגל את הילד הנרעד החומק מאימת אביו? ממש כמו אותו הילד, חבר ילדותי, ששבר פעם בשוגג את מפתח דירת הוריו. זה היה בשיכון החדש, הלולאה נשמטה על הרצפה, והפותחן השבור נשאר תקוע בתוך חור המנעול. מזיע כולו מחרדה טרח לחלוץ את השבר מתוך הדלת. וכשהצליח לאחר שעה ארוכה הרעיד בכל גופו. הוא הניח את המפתח השבור למרגלות הדלת. כאילו נשמט מעצמו, נחבט ברצפה ונשבר. אפילו את הסדק שניסה לאחות ברוקו, אי-אפשר היה לראות. הוא זחל אל הגינה שבמורד הדשא ורבץ באפלת השיחים עד ששבו הוריו מן העבודה. ורק כשהחשיך לגמרי העז לצאת ולהשית עצמו כמי ששב מנסיעה רחוקה. בהעדרו נמצאה על המרפסת גופת המפתח השחוט. אבל היה חשד כבד באוויר.

כלומר אינני הוזה כשאני מעלה את זיכרונות? ואין גבולות לפחד מפני זעמו של האב. וגם בקיבוץ הקטן צופה ילד באימה באביו הנרגז, השב אל החדר לאחר יום העבודה הארוך. בועט במפתח השבור וגוער באשתו, שהיא כזכור אצל קפקו האם האהובה: טפו טפו טפו, הוא יורק, אז מה, מה הוא שוב עולל ה’תכשיט' היקר שלך? אולי כדאי שנסלק אותו שוב מן החדר לכמה ימים? אולי ילמד הפעם איך להתנהג? על מיטתי בבית החולים ערכתי כמה וכמה מכתבים לאב. היובש והריחוק משכו אותי. האפשרות להיחבא מעברו האחר של הכתוב. שלא כמו בסיפורים ובשירים שכתבתי לאורך השנים. הגעגועים החשופים עושים שמות בכתובים. הרגשות מקלקלים, אפשר היה לחוש בצער ואפילו בחרטה. בכל מקום חשוב בחיי, בכל צומת, מצאתי את עצמי מולו, עורך אליו את דברי על נייר מכתבים. מצד אחד שמחתי שלא עבר את המלחמות הקשות, את הדאגות הנוראות לשלום בניו. ומצד שני הצטערתי שלא קרא את עבודותי, ושלא ראה את הילדים בצמיחתם. נזכרתי במחלתו האחרונה. בביקורי האחרון בבית החולים. הכול שב אלי במפתיע. הריחות החריפים, הקולות המבוהלים והחרדה המשתקת.

תן לי עוד עשר שנים, התחננתי. לפחות שאגיע לגילו כשהסתלק מאתנו. ניהלתי משא ומתן נרגש עם הממונה על חלוקת השנים. לא התביישתי לערב גם את דמעותי. זכרתי את פניו המחמירים כשתמו ימי עונשי והורשיתי לשוב אל החדר. הצטערתי מאוד כשהלך לעולמו והתאבלתי עליו זמן ארוך. ותהיתי איך היה נוהג קפקו, כותב המכתב ההוא. אילו צריך היה לקרוא מספד טרי ואמתי על קבר אביו, בעת סתימת הגולל.

מי, קפקו? הוא בדרכו המשוגעת היה מחולל נשף לילי מטורף, ובו היה משחרר את בני-ביתו מעולו של אב עריץ. אפשר ובצעדו לפנים היה פורץ במונולוג משכר, שעיקרו טעם היציאה לחופשי. אבל מייד היה נבהל, פרנצי הקטן היה נעור, ובשני צעדים לאחוריו היה מתנפל בגעגועים צורבים על זכרו האהוב. על ימי ילדותו המאושרים עם אביו, על שמחה פשוטה ושקטה של בית-משפחה חמים בחורף אירופי גשום וקר.

ולבסוף, כדרכו הנפתלת, היה רוקק טפו טפו טפו, ונוזף באמו ובאחותו, כדי שיבינו סוף-סוף הנשים קצרות הדעת הללו, האהובות הפתיות הללו, את מי הן צריכות לשרת מעתה והלאה בשארית חייהן.

לזכרם של נחמיה גינזבורג ועדי נחמני. חלוצים ואנשי רוח.

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתקין עצמי לדרך ארוכה. למן ההשכמה אני נאחז בקדחת עשייה מוזרה. כאילו לא ישנתי בלילה אלא תכננתי תכניות כל הזמן. כיצד אדם מתקין עצמו לרדת בדרך ארוכה? ובכן, קודם כול יש לסלק מעצמי חפצים מיותרים, להיפטר מדברים שנצטברו ועכשיו הם רק נטל מכביד. אני מחטט בעצבנות במדפי הספרים, שב ופוסח על מעט ספרי האהובים. אני מוציא אותם מן המדף, שוקל אותם בידי וממהר להשיבם. מילא, אתם גורלכם נחרץ לזכות. אתם אינכם משקולת מכבידה. להיפך, בלעדיכם יקשה עלי לצאת לדרך הארוכה. אבל לאחרים אני מתאכזר. שעות החסד שהיו להם, בהן הומר דינם להישאר על המדף, אזלו. כעת אינני נצרך להם עוד. ומוטב שימצאו דרכם למקום אחר, ובמהירות, כדי שלא אתעצבן. ספרים הרי אינם מתכלים. הם פשוט עוברים-דירה כל חייהם. מחדרי הם נעים אל הספרייה הקטנה, המוקמת ממש בימים אלה בקיבוץ הדרומי הנידח. יפה. שיחיו להם את חיי הנצח המשעממים שלהם. לי אינם דרושים כרגע, וחייהם העלובים אינם מושכים אותי לאחרונה. אני רוצה לצאת לדרכי נקי, חופשי ומרוקן. לא להשאיר חובות, לא להשאיר אחרי מכתבים, לא להותיר שום פתקים. ראיתי איזה שימוש מכוער נעשה בפתקים שנשכחו לאחר שכותביהם הפליגו לדרכם הארוכה. אני משתוקק לנקות את השולחן, לרוקן את המגרות המתמלאות מעצמן בכל שעה. איזו תקווה יש לעולם הזה? איזו תקווה יש לי עצמי, בהתקיני עצמי להיפרד ממנו?

לפני ימים אחדים בא לבקרני איש זקן מידידי המעטים, שהיה אינטלקטואל חריף בנעוריו, אבל הקדיש את כל כשרונותיו לבניית קיבוצו. רק מדי פעם ניתזו מכתמים מעטו המושחז. כאלה שלא הצליח לבלום בתוך עטו. חומר מקומי, אני אומר לו בצער את דעתי על הקטעים שהביא בפני. דברים שמקומם יפה בעיתון הפנימי, במדור המתאים בעיתון האזורי, או באחד מן המקומונים הללו שצצו לאחרונה. אל העיתון הארצי הדברים יוכלו להגיע, בתנאי שיובאו כמכתב של קורא, או שייכנסו במסגרת, הבאה להסגירם כדבר שובבות, שסליחתנו נתונה לו מראש. השירים המכתמיים שהוא כותב לאחרונה רוויים יאוש כבד. אני יושב מולו, פניו מתכסים בעורו הפגוע של אדם זקן. עיניו חיות ומתחננות אלי. שאשפוט את דבריו לקולה ולא לחומרה. שאותיר לו תקווה שהוא מותיר אחריו דברים של טעם. איננו משיחים על כך מפורשות, אבל שנינו יודעים היטב במה מדובר כאן. הוא מתקין את כתביו לפני שהוא נפרד מן החיים ויוצא לדרך ארוכה. הוא שואל לדעתי, אבל בעצם מרמז לי, שאלה הם הדברים שהוא מתכוון להותיר אחריו. אותם הוא רוצה שאכנס בספר הזיכרון שלו. על שורה אחת, בּוֹרֶקֶת במכתמיה הוא מצביע שוב ושוב. אחר-כך אנו מחפשים מלה עברית, שתהלום במדויק את המלה הלועזית “אֶפִיטַף”.

יאוש כבד עולה מן הדברים שכתבת, אני אומר לו. כאילו כל חייך לא היו כדאיים. לא הקיבוץ שהקמת במו ידיך, לא שנות הוויתור הארוכות, בהן ויתרת על חיי מלומד שיכולת לחיות. איזו נחמה אתה מציע לי? איזו נחמה אתה משאיר לקוראיך? איזו נחמה יש לך עצמך, בטרם לכתך בדרך ארוכה?

הוא מצביע לפני על שיר קטן שהעתיק בכתב-ידו. השיר מנוקד ניקוד חלקי. ואני מבחין מייד בכמה שיבושי ניקוד. הוא מתנצל שלא הקדיש מספיק ללימוד העברית וללימוד היהדות. בובר, אותו מרטין בובר הזקן, דחק בו בנעוריו, והוא עלה כנער נלהב. את השאר עשה במו-ידיו, ולא התפנה להשלים את חוק לימודיו. מהן טעויות הניקוד הזעירות לעומת הבתים שבנה? מהן המלים העבריות הסוררות, שאינן נשמעות לידו הזקנה, לעומת הפרדסים שנטע? לאחרונה אפילו שבה אליו במפתיע לשון אמו בכל חיותה המתפרצת: הוא נתקף בולמוס של תרגומים, טרח ועלה אל הספרייה, וקרא שוב, לאחר שנים רבות, את תרגומי המשוררים הגדולים שאהב בנערותו. אצל כולם הוא יכול להבחין בנקל בקו-שבר שחוצה את שירתם. מעניין אם הוא מקביל לקו-השבר שחצה את חייהם. כאילו מנקודה מסוימת שבה עצרו לרגע במירוץ הבחינו פתאום בצד האחר של חייהם. ממש פרשת-הדם של שנותיהם. עד הנה עלייה מתמדת. מתונה אבל נמשכת. בשנותיה האחרונות היא מיישרת את שיפועה ויש רגעים שאתה טועה וסובר שכך יימשכו העניינים לבלי סוף, לבלי קצה. אבל לא, טעות קטנה בידך. טעות אופטית. מכאן מתחילה ההשתפלות הבלתי נמנעת. והמורד, כדרך מורדות, מושך ומאיץ. יש לו כוח משיכה משלו, שאינו מתגלה לכל אחד במבט ראשון. וכאן מתפרש ההבדל בין מי שמתמכר לסחף המדרונות, אץ אל סופו ללא מעקשים, לבין מי שסובר, שחייו עדיין בידיו, והוא משהה את כניעתו, בלא שיבחין מה מתרחש סביבו, ובלא שיבין מי מושך בו למטה, לדרך ארוכה.

המתרגמים החרוצים והכשרוניים כלל לא הבחינו בנקודת השבר הזאת. זוהי, אפשר לומר, תגליתו הפרטית, שאפילו אינו מתגאה בה. חבל, משום שיש בה כדי לשנות לחלוטין את מובנם של השירים. הייתכן שהיו סומים כל-כך? הייתכן שמיהרו בקוצר-רוח אל סופם של השירים, ולא הבחינו היכן מתקמרת פרשת הדם, שהיא גם פרשת חייהם של המשוררים? אבל הוא הבחין. זקן זקן, אבל עיני הרוח החדות שלו לא הכזיבוהו. ממנו לא חמק אפילו קימור גלי אחד. והוא לא התעצל, וממש כמו בימים שהיה צעיר, התיישב אל שולחנו ודחק בין שעות עבודתו רגעי תרגום מלאי הארה. אין דבר. במקום שיכלה את זמנו בכתיבת מכתבים ארכניים למערכות העיתונים, יוכל לתרגם מחדש את השירה הקלסית ההיא, עמוד האור של ימי נעוריו בחוץ לארץ. אסור לתרגם כשאתה איש צעיר, אמר לי בחיוך עייף. אין לך מבט כולל על חייו של המשורר.

דבריו מדכאים אותי מאוד. הם מצטרפים בדרך עלומה אל קדחת ההתפנות שאני אחוז בה. כלומר, גם הספרים שאהבתי ודבקתי בהם שנים על שנים, גם הם צפויים לקריאה מחדש. גם עליהם מרחפת סכנת הסילוק מהמדף. שוב אצטרך לסרוק את מגרותי. לשרוף מכתבים שאינם חשובים ואין לי עניין להשאירם אחרי. שוב אצטרך לטרוח מעט ולשלוח אל הגנזך שבתל-אביב את מעט המכתבים שאני מחשיב. אבל אצטרך להיחפז בכך, שלא אגרר לשנות את דעתי ולהשמיד גם את אלה. הפח שהתקנתי לצורך השרפה עדיין עומד בתוך הגינה. ואשתי כבר התלוננה לא פעם על העשן המחניק הממלא את הדירה הקטנה ועל פתיתי האפר, הנישאים ברוח ומכסים את הדשא שמסביב לבית, נוחתים על צמחי הגינה ומזהמים את המרפסת. איש צעיר, מעובדי המפעל המסורים, שחלף ליד מדורתי בטיסת-אופניים, העיר לי שלא נאה להִזדקק לאמצעים של האדם הקדמון. “ברוך-השם, יש כבר מכשירים משוכללים הרבה יותר לסילוק מסמכים” אמר לי. “על המגרסות המהירות שמעת?” אני שב אל המתרגם הזקן. אצבעותיו מתפתלות ללא מנוח. הוא טעה והחליף את התיקים שהניח לפני. בתיק שרשם על גבו “תרגומים” אני מוצא דווקא שירים לעת-מצוא ומכתמים שפרסם בעיתונים. ובתיק שרשם על גבו “כלבו”, אני מוצא תרגומים נלהבים מן השירה הקלסית. אני מחליף בין התיקים מבלי שירגיש. חבל לי לבייש אותו. דרך ארוכה התייגע עד שהגיע אלי. ולדרך ארוכה הרבה יותר הוא מתכונן. אין לי רשות להפריע לו במהלכיו המתוכננים, אפילו שידיו הרועדות ועור-פניו המתקלף מעירים בי זעקת אי-השלמה. “על המגרסה המהירה שמעת, סבא?” שום תקווה אינך מניח? ומה תאמר לנכדיך שישאלו? כן, זוהי התקווה היחידה, הוא משיב לי. התינוקות הללו, הנכדים הקטנים. אדרבה, תציץ בשירים ותראה בעצמך. הם נחמתי היחידה, הם תקוותי האחרונה. הם מתחילים מחדש את הדרך שאני עומד לסיים. ניסיוני המעט יצטרף לילקוט הדרכים שיכתפו על גבם. זוהי באמת הנחמה היחידה. הניסיון הנואש, הבלתי-נלאה, ליצור אדם חדש. עיניו מתמלאות אור ודומעות מעט. זכר נכדיו עולה מלפניו. הוא ידע בתוך לבו, שגם אם יתקין עצמו היטב לדרך ארוכה, הרי תמונת נכדיו מוכרח שתתלווה אליו. הוא לא יוכל להיפרד מהם על-נקלה. הם נחמתו היחידה בחייו העצובים, תקוותו האחת לפני שיֵרד בדרך שאין ממנה שיבה. שיחם המתוק מכביד על לבו. קריאותיהם הנלבבות גורמות לו שיתוק של אושר. שחוקם מעיק על רגליו. כל זכרם ממלא את גופו משקולות לא צפויות.

הוא יושב מולי ושותק. ידיו המוטלות אל השולחן חדלו מרעדן. גם אני אינני מדבר. אני רואה כיצד החלטות נחרצות מתמוססות לאטן. כנראה שעוד אינני יודע הכול. גם החלטתי שלי, להתקין עצמי לילך בדרך ארוכה, עוד עשוייה להשתנות.

לא מזמן פגשתי מכר. איש צעיר שאינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון. שבע שנים עברו אבל הוא זוכר הכול. כאילו קרו הדברים אתמול. וככה היו דבריו:

בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמש“ים, בדרך לביירות. הייתי חייל פשוט בחרמ”ש ויצאתי עם חברי כולם ללבנון. עם החברים לצוות הסתדרתי מצוין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מקשה אחת. היינו מלוכדים וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו את עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך מפתיעים את אלה שלא היו מוכנים.

בכפרים ובעיירות שחצינו היו סימני הרס רבים, ותמונות של ראשי הדת כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו המונים מבוהלים, אבל לא העזו להתגלות. הפחד מן השיירה הבריח אותם למסתרים. אבל בסוף, לפני ביירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים. ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו אבל אנחנו לא נכנענו והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה הייתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך, ולא לעצור. אם נעצור נהפוך מטרה נוחה לאויב. שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה. היה לי המון זמן למחשבות, לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמוני, הלא יכולתי להיות עכשיו מאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה“זלדה” הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לביירות.

מפעם לפעם הייתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס ואחריו נחבא עוד אחד ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה, כמו כרבולת ירוקה. שבתוכה מסתתר אויב ואורב לנגמ“ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב נורא להגיע מהר לביירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ”ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.

הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג’יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג’יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה כאילו הם מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים, ועל שר הבטחון בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו לפתע שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו, ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.

אבל הם לא באו ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עלי הזיכרונות. זיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כרסמו את לבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות תפוזים מרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל ביירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר. מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו שנפגעו כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם ולשאתם אל בתי החולים שבארץ.

ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו. ומתוכו הגיח ויצא שר הבטחון, מוקף פמליה מתרוצצת של קצינים ועוזריהם. זה היה אחר הצהריים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמש“ים ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמליה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמש”ים וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. “בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לביירות.”

הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אלי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לביירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן-אדם. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות, וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. ככה עושה המלחמה לחיילים פשוטים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית השר שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לביירות. שבע שנים חלפו, אמר לי מכרי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה עד שאוכל לשכוח את המראות ההם?

במעט הבהלה הפוקדת אותי עדיין בבקרים, ברגעי היקיצה שפעם היו מתוקים כל-כך, אני נוכח להוותי בעובדות מעציבות. אני חש כאילו אני נוצק מעצמי לתוך סדר-יום נוקשה. בכוונה אינני מאשים איש. וגם אינני מאשים את מי שהוא למעלה מן האנשים. אני כותב נוצק בהרגשה חדה שאני הוא החומר בידי היוצק. אני מוצא את עצמי נתקל בזוויות המכאיבות של דפוס היציקה. כאילו נחסמת בפני הדרך להימלט בכוונה תחילה. מישהו מכה על פני ועל קצות אצבעותי. מישהו מכווה עד כאב את מרפקי ואת פרקי ברכי. גם האפשרות של חמיקה בזחילה נפסלת, שהרי לא אוכל לזחול מרחק כה רב, כשעצמותי כל-כך מכאיבות. לפני התקף המחלה לא הייתי יצוק בשום סדר-יום מחייב. ובוודאי שלא בסדר-דברים נוקשה וכואב. אבל ההתכנסות שלי פנימה, בקשת החיסיון שלי במקלטים, הפכו אותי למתמכר חולני לדבר אחד: אני מכור לשלמותו של סדר היום שלי.

אני יכול לשבת לשולחן המטבחון הקטן שלי, להציב מול עיני את שעון היד האלקטרוני שקיבלתי מבני משפחתי האוהבים, כחודש לפני שחליתי. אני יכול לשבת מול מחברת נייר המכתבים הירוקה, ולתהות זמן ארוך מבלי שאחוש בתנועת המחוגים. לשעון המשוכלל יש צג כפול. לבד מלוח המחוגים הלבן שעליו קבועים המספרים המוכרים, יש בתחתיתו גם צג ספרתי. שם מתחלפות השניות והדקות בהבהובים מרטטים. ואני יכול לעשות מלאכה כפולה ואולי גם משולשת. אחת, אני רושם על הדף את שעת הבוקר ואת התאריך המדויק. שתיים, אני רושם מול המספרים את הפעולות שאני עושה. אותן הפעולות כל בוקר. אותן התנועות של ידי ושל רגלי, מול תנועת המחוגים החוזרת על עצמה בדיוק אלקטרוני. ושלישית, אני מהרהר בצער איך נפלתי, התמסרתי מרצוני אם לדייק, בשבי סדר היום הנוקשה שלי. ואיך אני נוצק לתוכו, מבלי שאפרפר אפילו ומבלי שאזעיק לעזרה את קרובי.

ובכן, כדאי אולי שאפרט כאן יותר. בשש וחצי קימה מן המיטה. השכמה, כמו שקראו לתרגולים הללו בימי תנועת הנוער. בעודי במיטה, דקה או שתיים לפני שאני מתרומם, אני מושך את עצמי ומגלגל עצמי לעבר החלון. אם אינו פתוח משנת הלילה אני פותחו עכשיו. אני מכדר את גופי הרפה אל הכרים המצחינים מזיעת לילותי שאינה נפוגה. אני מתנשם ומתנשף בכוונה יתרה. אני עובר על מידותי, מצפצף על תלונות השכנים שמעבר לקיר הדק, שואף נושף ומנחרר בקול רם. אני מתרכז כולי בפעולות הצנועות הללו של מנגנון הנשימה שלי. ללא כאבים, ללא עונג, במין הינתקות מלאה מן הבוקר המאיים ומן היום המכביד. אני עוצם את עיני, סוגר ופותח את כל פתחַי. האוויר הלח והטרי שמפעפע מבעד לחרכי התריס חולף בתוכי לכל אורכי. אני מלווה אותו במסעו המטהר, למן כפות הרגליים המגרדות ועד לשער ראשי המקליש. שאוף ונשוף, שאוב ונטוף, בלוע ושקוע עוד ועוד ועוד.

בספר ההדרכה למשתקמים שקיבלתי מתנה מידיד צעיר עם צאתי מבית החולים אני מוצא תורה שלמה שנדחסה להוראות יבשות. מימי לא העליתי בדעתי שהאוויר המחלחל בצינורות גופי יכול לטהרני ולטמאני. אם אנהג בדרך המוצעת, שהיא האחת והנכונה, הרי שכל חלאתי ומחלתי תיטהר בנשיפות הבוקר היומיות. אבל אם אשבר, או אם לא אקפיד חס וחלילה, ואזלזל בדברי הכתוב ולא אנהג לפיהם, או חמור מכך, אם אאמץ לעצמי מורה אחר על פני מחבר הספר שלפני, ואבחר בדרך הבראה אחרת, הרי שאני מועד מלכתחילה להיטמא ולהיכשל. אותו אוויר, אותו גוף, אותו איש השוכב מכווץ במיטתו וחושש עד אימה מן היום הנדחס ונדחק בחלונות. ובכל זאת, כוונה אחת קטנה, התכוונות אמתית אחת והכול יוסט. אם לטובה ואם לרעה. הרי זו תכלית כל אדם. למשול ברע ולרתמו אל הטוב. ועכשיו, כשהמושכות כביכול בידי, עכשיו שכל ישועתי נתונה לי עצמי, לא רק לרוחה של רוחי אלא דווקא לבשרו של דמי, עכשיו שאפספס?

עצמותי כואבות, מחמת תרגילי הנשימה שאני מקפיד עליהם בבקרים. משום מה הכאבים אינם ממהרים לחלוף. רחש קל של עצמות נפקקות נשמע כשאני מרוקן את בית החזה ומעביר את האוויר הנקי אל חלל הבטן. שמא אני שוגה בביצוע? והרי נדפס כאן במפורש שהכול תלוי בביצוע. אין די בכוונות הטובות. שהרי מלוא כל העולם רק כוונות טובות. אבל הביצוע, ההגשמה היא העיקר. והוא המפריד בין עולם הייסורים התחתון שאנו שרויים בו, עולם היומיום המזוהם והמחליא שלנו, לבין אותם היכלות טוהר עליונים, שראשיתם בגוף הבריא וקצוויהם ברקיעים שלא נחזו.

מה עלי לעשות? אל מי אפנה בצר לי? ומי יתיר את ספקותי? ועד שאני מתייסר עם הסדרת נשימתי כבר חלפו להן הדקות המוקצות להשכמה בסדר-יומי המוקפד. וכבר אני צריך להשתופף אל הכיור הסדוק, אל הברז המנטף, ולהציץ שוב אל דמותי הנשקפת במראה. שעה זו, שבה אני מתייצב מול הראי היא השעה הקשה מכל שעות הבוקר. תקוף חרדה שאינה מוסברת אני סורק את דיוקני שבמראה. מה נשתנה בי מליל אמש? אלו סימנים רעים ניתנו בי הלילה? ומה מבשרים לי כל אלה החריצים והכתמים שבפני המזדקנות? היכן מפת פני המוגדלת והמעודכנת שהנחתי למשמרת בארון התרופות? עלי למהר ולהוציאה ולהשוות מייד עם הממצאים.

וכבר נשימתי המטוהרת מתרגיליה וממשחת השיניים וממי-הפה מאיצה מעצמה את מרוצתה. מדוע לעזאזל אורה של נורת המקלחת קלוש כל-כך? הרי דווקא כאן נחוץ עכשיו אור גדול. אור לבן ומטהר, שבעזרתו אוכל שוב ושוב להיווכח עד מה חרדתי לשווא. עד כמה טעיתי בכהות החריצים ובנימי הכתמים. הוי כמה נאים פני בבוקר הקריר הזה.

על מיטתי מונח לו ספר קריאה חדש שקיבלתי מהספרנית הדואגת. טרם הספקתי לקרוא בו. אבל עברתי כבר בחטף, על תולדות חייו של המחבר. יש ספרים שסיפור חייו של מחברם מעניין יותר ממה שנדפס בתוכם. איש מופלא ומוזר, את זה אפשר לתפוש מייד בראייה ראשונה. איש שחייו מחולקים לשלושה שלישים נוקשים וברורים. ילדות ונעורים עד גיל עשרים. עם ניסיונות כתיבה מועטים ולא מוצלחים. ואחריהן עשרים שנות עבודה קשה וכתיבה פורייה. וכשהיה בן ארבעים שנה, לפי חשבוני, ערירי וטרף לרוחו הקודרת, הפקיר עצמו לבני-משפחתו האוהבים שיוליכוהו למחסה של מוסד סגור. ושם, למרבה הפלא, האריך ימים ושנים וזכה להגיע לגבורות. אושר ובטחה פקדו אותו בין החומות. וימיו עברו עליו בבריאות טובה. ועד ליום פטירתו ממש לא ידע מחלה קשה. מה שמר על גופו במשך כל השנים הארוכות הללו? מה שמר על רוחו במרוצת הימים הרבים? רק דבר אחד: סדר היום הקפדני שלו. סדר יומו שלקיומו המדוקדק התמסר כאילו היה פולחן דתי. לפני שחליתי הייתי ממהר ללגלג על סופר כזה. איך נאות למשכן את חירותו תמורת חיי שעבוד במוסד? איך זלזל ביצירתו הכתובה, סירב להתראות עם ספריו? איך נדר נדר שלא יאחז עוד עט בידו וויתר בגדלות נפש על חדר עבודה וכתיבה שהציעו לו רופאי המוסד? אבל היום קל לי יותר לכבדו ואפילו להעריצו. איך דייק ומצא את הרגע הנכון לקטוע את מהלך החיים שמאס בהם. איך כיוון, פגע ולא החטיא. בדיוק ביום ההוא שהפקיר עצמו לבני-משפחתו שיישאוהו אל בין החומות, בדיוק ביום ההוא הבין כמה הבל היה בכתיבתו הקודמת, וכמה רעות רוח הייתה בשאיפותיו הספרותיות. אני מרכין את ראשי בפני גדולת רוחו הוותרנית. הוא דייק ולא השאיר אפילו יום אחד ריק בחייו. ואם התגלתה לו בלילה תכלית חייו החדשה, הרי מייד בבוקר, עם השכמה, בתום תרגילי הנשימה המפרכים, קם ולא הלך אל המראה שמעל הכיור, אלא התמסר בידיים מורמות לפולחן נצחי של סדר-יומו המפורט.

כן, היום אני יכול להבין לרוחו. יתרה מזאת, אני יכול גם לטעום מעט מתענוגותיו המעוותים. מי שלא פסע את הפסיעה הקטנה אל הצד השני לא יוכל להבינו. איזה עונג אפשר לשאוב מהקפדה דקדקנית על פרטי הפרטים של סדר היום. איזו רווחה רוחנית אבל גם גופנית אפשר להפיק מסגידה ללוח השעות. איזו הנאה אפשר לרוות ממעקב משפיל אחר מירוץ הדקות, אחר נקיפת השניות. נכון, האחרים, אלה שנותרו מחוץ לחומות ינודו לו בראשם. שבר כלי יאמרו עליו, מפסידן, איש שכרע תחת אימת חייו. אבל אני, מי אני שאהרהר אחריו? אני רואה אותו סוגד לדל"ת האמות שלו. אני רואה אותו חולף על פני הרצפות, ועל פניו משוכה הנאה מלאה מחרפת הציות.

אני איני מושלם כמוהו. ורבות אצלי עדיין החריגות מן הסדר המתוכנן. גם מקפידן כמוהו לא הייתי אף פעם. רשלן נולדתי ורשלן אני חי. ואף-על-פי-כן התחלתי גם אני למנות את פסיעותי כשאני ממהר בהשכמת הבוקר לחדר האוכל. לקיים את הטקס היומי: ליטול את עתון הבוקר משולחן העיתונים, ולשאת את קערית הדייסה המתוקה אל חדרי.

לילה אחד נגלה אלי סבי מצד אבי, הרב יוסף יוסלביטש, שנפטר בפולין עוד לפני המלחמה. הוא שכב בביתו ליד החלון, ובחוץ על פני רחבת העץ הקטנה, הטובלת בבוץ של הפשרת השלגים, הצטופפו מאות יהודים חבושים בכובעי-פרווה שחורים ועטויים במעילים כהים. פניו היו בהירות והוא חייך אלי ורמז לי שאתקרב אליו. אנא אל תפחד, נכדי שלא זכיתי לו, קרב אלי, קרב לסבא. החלונות היו פתוחים, היה קר ועשרות ראשים של יהודים מקוננים נדחפו פנימה אל תוך החדר. אל תשים לב אליהם, אמר לי סבא, ואל תפחד, בוא אלי.

רגע, באיזו לשון דיבר אלי? כן, יש לי תכונה רעה כזאת. באמצע סיפור החלום אני עוצר בכוונה. כי אני מוכרח לדעת באיזו לשון דיברו שם בעצם בחלום?

משום מה לשון החלומות שאני חולם חשובה מאוד בעיני. ואני מקפיד על כך שאדע באיזו לשון דיברתי, גם לאחר שאתעורר הוזה. האם דיבר אלי סבי עברית-ספרדית, שהייתה בשבילו לשון עתידית שלא יזכה לדברה? או שמא דיבר אלי ביידיש, שבשבילי כבר אז היתה לשון-עבר מיותרת? או אולי בלשון התמונות של החלומות, שאינה עברית ואינה אשכנזית ואינה יידיש? אינני יודע. פשוט אינני זוכר. לפעמים אני זוכר פרט שהוי מחלומי במשך שבועות. על-פי-רוב זהו פרט קטן ולא חשוב. אבל דווקא הוא נתקע בזיכרון החלומות שלי ואינו מרפה. פעם קראתי באיזה ספר על פשר החלומות. המחבר טען שיש דווקא להיאחז בפרטים הדקים הללו. הם, שנראים מיותרים, בהם דווקא טמון פתרון החלום. אבל אני לא שאלתי שום שאלה. והשאלות שאני שואל עכשיו כבר אין להן שום קשר לחלום. ובכן, באיזו לשון דיברתי עם סבי מצד אבי?

לפני כמה שנים כשטיילתי באירופה נפגשתי פגישה ראשונה ואחרונה עם דודי, אחי אמי. הדוד היה כבר זקן וחולה. רגליו משותקות כמעט ובקושי התנהל בעזרת הליכון. מעניין שכל הדרך ממלון התיירים שלנו אל ביתו לא נטרדתי באיזו לשון נדבר בינינו. שהרי הכול נראה כל-כך פשוט. הנה נפגשים הדוד הזקן ובן-אחותו מארץ-ישראל. האם אפשר בכלל שלא ידברו זה עם זה? ובאמת מאותו הרגע שנפגשנו, לאחר שניות ספורות של מבוכה, קלחה שיחתנו ללא מעצורים. הוא שאל ואני השבתי, ואחר-כך אני שאלתי והוא השתדל להשיב. ישבנו בביתו עם בני-משפחתו, אשתו החולנית וחתנו הפיקח, ובתו טרחה סביבנו. גם אשתי שבאה איתי מהמלון ישבה אתנו. לפי הרגשתי דיברנו בלשון המשפחה. הכול היה אצור בתוכי: השמות, התאריכים, קורות השרידים שנותרו מהמשפחה. המצוד, ההצלה, הבריחה, הכול. אפילו ידעתי שהוא התעייף מיהדותו, והוא מנהל אורח חיים מתבולל. אבל בתוך נפשו מתגעגע אל חיים יהודיים אחרים.

בלילה מאוחר, בנסיעתנו אל המלון, שאלתי את אשתי באיזו לשון דיברנו הדוד ואני? הייתי נרגש ומבולבל מאוד. היא השתוממה על שאלתי. כמובן שזו הייתה לשון המשפחה. הלשון שקמה לתחייה מן העבר. כן, הקשיתי, אבל מאילו יסודות מורכבת לשון-המשפחה? אשתי אמרה שהבחינה בפירורי עברית, ברסיסי צרפתית, במשפטים שלמים שנאמרו ביידיש והרבה-הרבה אנגלית. בלילה ההוא השתוממתי על כל הלשונות הללו שחברו בתוכי. נסתרו וציפו לשעת-כושר. וכשהגיחו יצאו כלשון אחידה ושלמה: לשון המשפחה.

ובכן נשוב אל סבי מצד אבי. אל לילו האחרון בעיר קטנה בצפון-מזרח פולין, על גבול ליטא, החלונות פתוחים אל ליל האביב המוקדם והקר. והוא רומז אלי וקוראני אליו. היום אני יודע שקרא לי בלשון המשפחה. שהרי לא דיברנו שום לשון משותפת. ואני בעצם עדיין לא דיברתי כלל. ולמען האמת, בלילה ההוא, ליל חודש שבט בשנת תרצ"ה אפילו טרם נולדתי. אבל זה אינו משנה בכלל בחלום. אבי כבר היה בארץ כמה שנים. חלוץ צעיר וקודח, אבל אני זוכר במפורש שגם הוא היה אתנו שם ליד מיטת הרב. וכשאני מפשפש היטב בזכרוני אני נזכר בפרצופים האהובים של ראשוני הקיבוץ שלנו, עומדים גם הם ליד הקירות. אחדים מהם נעולים עדיין במגפי הגומי הגבוהים שבהם הילכו בחורפים הגשומים אצלנו. ומגפיהם טבולים בבוץ שלנו האדמדם, של אדמת החמרה מארץ-ישראל. ולא בבוץ הכהה של אדמת היער הפולנית, שאפילו אינני יודע מהו צבעה המדויק. מבעד לחלונות הפתוחים עולה קול נהי חרישי. מקוננות אחדות בקהל המרוחק כבר אינן שולטות ברוחן. האם מותרת כניסתן של הנשים אל חדרו של הגוסס? אינני יודע. אינני בקי בחוקי הדת. אני יודע רק מה שהואילו להראות לי בחלומי. היו נשים שם, בהחלט היו. גם נשים קרובות מתוך המשפחה וגם נשות בעלי הבתים שאהבו כל-כך את הרב העילוי. וגם נערות השומר-הצעיר הרכות המתעתדות לעלות לארץ-ישראל. כולן הקיפו את הבית ואני שמעתי שאחדות מהן כבר הקדימו ופרצו בבכי. הגברים עדיין התאפקו. ובעצם לא התאפקו אלא התפללו בקול נרגש וחשאי. הרב שיחיה, אמן. הרב שיחיה אמן. הרבשיחיהאמן. אמנאמנאמן. איזו תפילה הם נשאו שם מתחת לחלונות הפתוחים? כדי שלא להיכשל צללתי אל תחתית חלומי. רק מי שניסה לצלול בים סוער יכול לשער מעט ממה שעברתי. אין קרקעית מוצקת לחלום. הכול מתערבל ונסחף ואותי תוקפת הרגשה ודאית שטביעתי קרובה. כל-כך קרובה שאני מוותר כבר בלבי על שעוני החדש ועל משקפי השמש האמריקנים שהותרתי אחרי על החוף. בלילו האחרון של סבי, הרב יוסף יוסלביטש, הוא נגלה אלי, התינוק, נכדו שעדיין לא נולד. הוא חייך אליי והזמינני לשעשעני על ברכיו. אבל מתחת לעורו המצהיב אני כבר ראיתי מה שעוד לא ראו בני-קהילתו המצטופפים על מדרכות העץ שבחוץ. נרות לבנים גדולים דלקו בחדר למראשותיו, ומישהו העביר על מצחו מגבת לחה. מלמול התפילה שעלה מן החוץ גבר. כבר אפשר להבחין במלות התפילה הנשנות כמו בהשבעה חגיגית. ‘אנא בכוח גדולת ימינך’. אנא בכוחך, אנא, עשה בכוחך. אנאבכוחגדולתימינך. אם הייתה קשה לי לשון החיבובים של סבי, הרי לשון התפילה הייתה קשה לי שבעתיים. לא תפסתי בתחילה אם אלו הן מלים ממש, או רק צלילים החוזרים על עצמם כמו הלמות תופים רחוקה: אָנָּאבְּכוֹ אַח, אָנְּאבְּכוֹ אח. אבל בגינה הקטנה הרמוסה ומתחת לעצים העירומים שברחוב כבר בכו בקול רם. כל הקהל כבר שח, שחח וקונן. הנשים בקולן הצווחני והגבוה, והגברים בקולם העמום. לשון התפילה נישאה מן החוץ אל תוך החדר והקיפה את הרב האהוב על ערש מותו. אנא בכוח גדולת ימינך. עשה שחייו לא ייפסקו. עשה שישוב אל בין החיים. אם ימינך כל-כך גדולה וחזקה, האם לא תוכל להשיב את מתינו אל החיים? מה ידעתי אז על עולם הישיבות? מה ידעתי אז על הזרם הליטאי? מה ידעתי אז על גאוני תנועת המוסר? שהרי אפילו בחלומי המטורף ביותר לא יכולתי לנחש שאשב פעם בבית הספרים שבירושלים ואקרא מספדים הצורבים את הלב שכתבו על סבי גדולי הרבנים שבארץ ובגולה. ופעם אחת אפילו נכנעתי לגחמת סקרנותי, ויצאתי לראות את עולם הישיבות הליטאי בירושלים. פגשתי מורים ומנהלים שקצתם זכרו את סבי וקצתם גם נתנו לי מעט כבוד, או אולי רק היה נדמה לי שנתנו, משום שהייתי נכדו של העילוי מלוּבְּץ‘. גלגלתי עמהם בגדולתם של מחדשי עולם הישיבות הליטאי. גדולי המוּסרניקים, אַבְּרַמְסְקִי וגְרוֹדְזֶנְסְקִי, הרב מֶלְצֵר והרב בלאזר. אבל בתוכי הרגשתי שבשבילי זהו עולם אבוד. ישבתי בלשכותיהם הצרות והדחוקות במעלה שכונת רוממה. שתיתי מכוסם ואכלתי מעט משולחנם. הם החליפו ביניהם דברים בלשון חתומה, ורק הבנתי שיש בהם סקרנות לראות מה עלה בגורלו של נכדו החילוני של העילוי מלוּבְּץ’.

אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי, הלוּבְּטְשֶׁר, אל מיטתו שהנרות עוטרים אותה. והוא מצייץ אלי ומפריח אלי לשונות חיבוב מתוקות, כדי שאצא מתוך הקיר ואלבש צורת תינוק בתוך החדר. כדי שאטפס אל ברכיו בלילו האחרון. כן, מתוך החלום נדמה לי שאני זוכר איך הניע והניד אותי על ברכיו החלושות. איך זמזם אל תוך שערותי איזה ניגון שכוח, שלפעמים אני נזכר גם בו בשעת החלום. ואחר-כך נחטפתי מעל ברכיו, כי הרב נחלש מאוד וצריך היה להניחו בזהירות במיטתו, ולהכינו לקראת קצו. כל-כך הרבה יהודים מצטופפים סביב מיטתו. מעיליהם כהים, אד עולה מהם, ואני נרתע מריחם החריף של מגפיהם. אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי מצד אבי אל פניו המלבינות על הכרים. מבחוץ כבר קורעות המקוננות את אוויר הלילה, והגברים קורעים את בגדיהם. בלילה על מיטתי בבית החולים, ממול לתחנת האחיות אני מאמץ את זיכרוני. בכוח ובהתמדה אני חותר להיזכר בכל מלות ההשבעה של התפילה ‘אנא בכוח’. אם הייתה ליהודים הצובאים על חלונו של הרב הגוסס אמונה כל-כך חזקה בכוחן המאגי של המלים, מדוע שלא אאמין גם אני? מדוע שלא יהא בכוחן לרפא גם אותי? בכל פינה אמרו בקולות מהוסים: הרב שיחיה, הרב שיחיה. אף כי נשמתו כבר פרפרה מסביב לשלהבות הרוטטות של הנרות. במה כוחה של התפילה הזו? בצירוף אותיותיה, בקסם הברותיה, במקורה הקדום? גם אני מצטרף אל קהל המלחשים ומקווים. גם אני מצרף אותיות, מחבר נוטריקונים, ומשנן ראשי-תיבות סתומים. שיהא מקורה קדום. שיהא מקורה מסתורי. שיהא אפילו מעולם הקבלה הדמיוני. כרגע לא אכפת לי כלל מהו מקור התפילה. רק שתפעל. שהצירוף הסודי יעבוד. שהאיום המכביד עלי במחלקה יוסר ויתפצח.

והרי בתוכי אני יודע שבקשתי לא נתקבלה. והרב הגאון איש המוסר ואהוב הבריות נקרא לישיבה של מעלה ולא שב משם. רק בחלומותי חסרי הפשר הוא שוכב על מיטת מותו, מוגבה על הכרים וחיוך מתוק, חיוך שלא ראיתי כמוהו מאז, נסוך על פניו, הקוראות אלי בחיוורונן.

כשהוחזרתי לביתי לאחר האשפוז הממושך הרגשתי שאיברי איבדו את כל כוחם. ידי איבדו את גמישותן וכל מאמץ קטן שעשיתי הכאיב לי. גם הרגליים נחלשו מאוד. לאחר כמה צעדים שצעדתי בתוך החדר, או על המרפסת הייתי מוכרח לחזור ולשכב. אפילו להעלות את גופי אל המיטה התקשיתי. הייתי מתיישב על המזרן ומכנס את איברי הכבדים, אחד-אחד, ואוסף אותם אל עצמי ואל המיטה. כדי להרים את רגלי הסתייעתי בשתי ידי. וכדי לכנוס את היד ולמשוך אותה אל גופי הסתייעתי ברגלי. אחד מידידי שראני בחולשתי אמר לי אל תכנע, תתחיל מייד בתרגילי חיזוק, אל תניח לגופך להתנוון.

נתקפתי חרדה ממשית. הרי מאז שאירע בי ההתקף כבר חלפו כמה שבועות. ועוד כמה שבועות יחלפו עד שאשוב במעט לאיתני. ואחר-כך במשך כל הימים הרבים הללו לא אניע את גופי ולא אחזק את שרירי. הרי סופי שאשתטח על המיטה, חדל אונים לחלוטין, ולא אוכל לקום ממנה. שוב נוכחתי איזה יועץ-רע היא החרדה. בחיפזון ללא שיקול דעת מספיק, ואפילו מבלי לשאול את הרופא, הטלתי על עצמי תרגילי תנועה ותנופה שהייתי נוהג לעשות בימי בריותי אך לא יכולתי לרמות את גופי. הפעם לא הצלחתי להערים עליו. והכאבים החזקים שהופיעו מייד, השיבו אותי אל מידותי הנכונות.

ידי כאבו כל-כך שלא יכולתי אפילו להחליף תחנות ברדיו הקטן שליד מיטתי. רגלי כאבו כדי כך שכל מסע אל המקלחת ואל השירותים הפך למסע ייסורים. לא ידעתי להיכן אסב את גבי. הוא כאב עלי כולו. למן הצוואר ותחתית הראש ועד לישבן. שרירי הפכו סרבנים ומתוחים, ושילחו בי כמעט ללא הפוגה חצי-כאב מושחזים. בכל פעם שהורדתי את רגלי מן המיטה וניסיתי לתחבן בנעלי הבית, קרסתי לאחורי מותש וחלוש עד בכי.

שכבתי ער בלילות. גווי דווה כולו ממכאובים ואין בי יכולת להירדם. אם אומר שבכיתי במסתרים, כלומר בחסות מנורת הלילה שהאירה באור קלוש את חדר השינה, לא אגזים. פרצי בכי עלובים, מושפלים, מלווים בקושיות מוטחות שאין עליהן מענה. טלטלתי עצמי מן המיטה אל הכורסה. בניתי הררים של כרים וערמתי סוללה של שמיכות על צדי המיטה. מאומה לא הועיל. לא יכולתי למצוא לי תנוחה שבה אניח לגופי לשקוע בתנומה נעימה. ואם מצאתי תנוחה כזאת לכמה דקות, הרי מייד היו תוקפים ובאים מיחושים חדשים, רעננים להכאיב, כאלה שטרם התנסיתי בהם. הם היו שולחים אלי שליחים מציקים, ומטרידים אותי שוב ושוב, עד שהייתי פולט אותה בכייה פתאומית, יבשה, קורעת גוף, בולע דמעות שאין בהן כבוד, מגדף את הרפואה המודרנית ואת גופי הקדמון שאין לו מרפא, ולבסוף הייתי שב לליל הטלטלה חסרת המנוח שלי.

עד מתי אתענה ככה? שאלתי את עצמי, עד מתי אהיה נפל אדם כזה? איש שאין בכוחו לשלוט באיבריו? ומי ערב לי שהדברים משתנים לטובה? הרי בשעות הכאב הקשות נדמה לי שמצבי דווקא מחמיר. ומה יהיה עלי בחודש הבא? בשנה הבאה? האם ככה יימשכו הייסורים וההשפלות ללא סוף?

ואז נזכרתי באקדחי הקטן החבוי במגרה הנסתרת שבארון הבגדים. כלי יפהפה, דגם ארוך קנה, קוטר 0.22, תוצרת איטליה. אינני יודע מדוע נזכרתי באקדח בלילותי הטרופים. ודאי היו לי מחשבות עקומות שלא הוחוורו לי עצמי. יש בי חשש, שאני מהסס להעלותו על הנייר, שלא רק ימי בריאותי שחלפו, ימי שלטוני המוחלט בגופי, הם שהזכירוני את אקדחי החבוי. בכמה שיחות גלויות אך קטועות שניהלתי עם אשתי, תהיתי האם לא הועבר אקדחי הקט ממקומו. אשתי ודאי נבהלה מעט משאלותי המפורשות. היא מיהרה להזהיר אותי ממחשבות נלוזות וממעשים נחפזים, אבל לא נגעה באקדח. האם גם לה היה קשה לקבל את השינוי שהתחולל בגופי? האם עדיין לא הבחינה בתבוסת איברי? האם לא העלתה אז בדעתה, ממש כמוני, שיש לאקדח הקטן המונח לפני בארון הבגדים משמעות כבדה ומסוכנת? האם נרמזו לה לפתע, ממש כמו שנרמזו אלי, תהומות חדשים שלא העלתה קודם בדעתה? האם הבינה סוף-סוף, ממש כשם שאני הבנתי, שיש להרחיק צעצוע מסוכן כזה מהאיש החולה?

אבל האקדח היה במקומו. ואיש עוד לא נגע בו מיום ששבתי מבית החולים. עטוף ומחותל באותה חולצה ישנה שלי, העשויה מבד רך ומתפורר. כשהיה האקדח כרוך כולו בבד, לא הצלחתי לרכוס מעליו את הנרתיק. המחסניות היו מוטלות בסמוך, ורק מקומה של קופסת הכדורים נשכח ממני. אבל התחמושת לא עניינה אותי בימים הראשונים לשיבתי מן האשפוז. שמחתי בכלי הנשק הקטן כמו ילד השמח בצעצוע משובח. חילצתי אותו מעטיפתו, מחיתי ממנו את שכבת השומן הדקה וגיליתי מחדש את התענוגות של חובבי הנשק והציד. עיצוב איטלקי נהדר, השחמה מושלמת, נוחיות מרבית באחיזה, ומעט חלקים. קל ופשוט מאין כמותו בפירוק והרכבה. העיסוק בכלי הניקוי, פירוק הכלי, בדיקת ההדק והכוונות, כל אלה הסיחו את דעתי מכאבי. פתאום נמלאתי כוחות מחודשים עד שיכולתי לשבת בקצה המיטה, מול המראה הגדולה של ארון הקיר בחדר השינה. נחתי מייסורי ופשוט השתעשעתי בחמדה ילדותית באקדחי. חפנתי אותו בידי, סלסלתי אותו בכפי, סחררתי אותו על אצבעי המושטה. להיכן נעלמו כל כאבי? אפילו נהגתי כנער מתבגר. ובחסות הדלת הנעולה של החדר הקטן כיוונתי אותו בדיוק רב אל מראה דמותי הנשקף במראה. עצמתי עין אחת ואחר פקחתיה שוב. סחטתי את ההדק בלחיצה ראשונה אטית ושהויה. ואחר-כך מילאתי את חזי באוויר החדר ופלטתי אותו מפי בפליטה נמרצת. ממש כמו שראיתי בסרטים, באותם רגעים שאין אתה יודע אם להתפעל מגבריותו הנחרצת של האיש הנרדף, או לצחוק לחרדתו הילדותית, הנחבאת אל ארון הסתרים. ולבסוף גם לחצתי על ההדק. וירייה פתאומית נפלטה. בבואתי שנשקפה במראת הארון רוסקה לרסיסים. דלת העץ הדקה נוקבה בקליע. השמלות של אשתי התלויות בארון רשרשו. ומן הקיר המבדיל בין חדר השינה לחדרים האחרים עלה קול חבטה אטום. האם באמת קרה כל זה בימי החלמתי? או אולי אני מערב כאן אירוע מביש מלפני שנים? מתוך הארון הסתלסלה עננת אבק קטנה. ואני דימיתי בבהלה שגם מקצה קנה האקדח הקטן שבידי עולה עשן. אבל עיני תעתעו בי. ריח אבק שרפה חריף מילא את החדר, וריח בד שנחרך. האם באמת החוורתי כל-כך בשעה שאשתי חילצה מידי את האקדח המעשן? האם באמת רעדו ידי? האם חרקתי בשיני, שננעלו בכוח זו על גבי זו? האם התנשמתי בקושי? האם מאז אותה פליטת כדור אומללה נעלם מחדרי אקדחי הקטן?

נראה לי שכל אלה ועוד אחרים אינם אלא זיכרונות. בעודני בשיא כוחי, בימי בריותי הרחוקים ישבתי באמת פעם אחת מול המראה הגדולה שבארון הבגדים ועסקתי בניקוי הנשק לאחר ציד ארנבות מהנה בפרדסים. משום מה לא נזהרתי וטענתי את האקדח וכיוונתי אותו, לגמרי מתוך לצון, חף מכל כוונת זדון, אל מצח בבואתי המשתקפת במראה. לא זכרתי שטענתי את האקדח, דייקתי בכיוון ויריתי. או אולי לא כך היה. כבר חלפו מאז כמה וכמה שנים, וזיכרוני מרבה להסתולל בי. וגם לא נותרו שום סימנים בחדר ובארון. אחרי השיפוץ אי-אפשר להכיר דבר. ייתכן שרק רציתי לנקות את הקנה. יתכן שהכנסתי כדור לבית הבליעה ושכחתי שאני נמצא בתוך ביתי, ולא בפרדסים הסמוכים, מתהולל עם ידידי. ואולי סתם רשלנות פושעת הייתה כאן. מה שניתן לכנות רשלנות שבשגגה. כבר אינני זוכר בדיוק.

אבל שמלותיה הטובות של אשתי באמת הושחתו. ומזל היה שקיר הבטון האחורי בלם את הקליע. אגב, חיפשתי אחריו בדבקות באותו יום ולא מצאתיו. אני זוכר שהוצאתי את כל השמלות ואת כל החולצות ורוקנתי את הארון לגמרי. החור שנקדח בקיר היה קטן אבל ניתז ממנו ענן של טיח. וצריך הייתי לנקות היטב את הארון, כדי למחות ולו למראית עין, את עקבותיה הגסים של פליטת הכדור המסתורית. אחרי כמה שבועות, גיליתי במקרה את קליע העופרת המעוך. אשתי התלבשה אל מול המראה המחוררת, ואני ישבתי וצפיתי כהרגלי בתנועות גופה המרגשות. ותוך שהיא מנערת את חולצתה נשמט הקליע אל הרצפה. עטתי עליו מייד, דחפתי אותו לפני עיניה המשתאות ואמרתי, את רואה, לכדנו גם את העד האחרון לפשע. תקופה ארוכה שמרתי אותו במגרתי. הנחתי אותו בין הזוטות שאני שומר מתקופות מכריעות בחיי. הלירה המקודשת של האדמו“ר, שנתנו לי צעירי חב”ד, משתמטי צבא קולניים, בכניסתי ללבנון. קמיע של קלף משובץ באותיות שלא הצלחתי לקראן, שקיבלתי מאיזה צדיק בטלן במערת חוני שבחצור הגלילית. אולר ישן שנדרתי נדר שלא אמשוך אותו מתוך כיסי עד גמר המלחמה. ועוד אחרות שכמותן. אבל כשניגשתי לפני איזה זמן, לעשות סדר במגרתי, חיפשתי את הקליע המעוך ההוא ולא מצאתי. אילו ידע שאני אזדקק לו כל-כך בחודשי החלמתי רצופי המכאוב, אולי היה מתחשב בי ולא אובד לו אי-שם בין הסדקים.

אינני יכול להחליט בנפשי אם הייתה לי מחשבה עקומה ונסתרת במעשה הרשלנות הנושן שלי. ואינני יודע אם היזקקותי הפתאומית לאקדחי הקטן רמזה על מעשים נלוזים שאני עומד לעשות. אינני אמיץ עד כדי כך. אבל אשתי זכרה היטב את המראה המנופצת, ואת החור החרוך שבשמלתה. וגם תירוצי הדחוקים שיש בדעתי לחדש את ימי הציד שלי, ולערוך שוב מסעות ציד מבריאים ומרדפי ארנבות משקמים בפרדסים, לא הרגיעוה.

משום שכמה ימים לאחר שטיפלתי באקדחי רציתי להוציאו שוב ממחבואו, ולשחק בו מעט, כדי להשכיח את מדווי גופי שנתחדשו. אבל המגרה הנסתרת שבארון הבגדים הייתה ריקה. והנרתיק שאינו נרכס, העשוי יריעת אברזין גס ונוקשה, לא נמצא בשום מקום. וכששאלתי את אשתי מה אירע לאקדחי הקטן, והאם היא יכולה לשער בנפשה עד כמה אני נעלב כשאני מגלה שאקדחי נעלם? היא רק אמרה אל תדאג, הוא ישנו, הוא לא אבד. אבל הרחקנו אותו ממך, לזמן מה, עד שתבריא. אל תחשוש, תוכל למצוא אותו כשתתחזק, רק העברנו אותו למקום מבטחים. כדי שלא תתפתה שוב, חס וחלילה, לרוצץ את בבואתך הנשקפת מהמראה.

בחלומותי, שב וחוזר תדיר אותו חלום מוזר: כיכר החמרה הקטנה, הלחוצה בין מגדל המים לצריף חדר האוכל הישן, מלאה וממולאה בלגיונרים גהוצי-מדים שקסדות הכסף שלהם נוצצות באור חלומי, מיוחד, וחודי הקסדות שלהם חותכים את בהרת השמים הרחוקים. ועורפיות החאקי התפורות מן הבד הגס נסרחות מאחורי ראשיהם, ומתנפנפות ברוח. אינני יכול לדייק ולציין מאימתי חוזר החלום המופלא הזה ומתראה לפני עיני בשעת הלילה הקבועה שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר-חצות בדיוק. ויש לילות שהחלום הזה וספיחיו מפעימים אותי כל-כך עד שאני מתעורר מכוסה בזיעת-סיוטים, ולב החולם שלי מקיש נוראות באוזני. אני יודע שמקורו של החלום הזה בימי ילדותי הרחוקים, בדמותם של אנשי הלגיון הערבי מקושטי המדים וחובשי הקסדות המרהיבות, שראיתים משוטטים בינות לכלובי הנמרים בגן החיות הקטן של תל-אביב. ואחר-כך חזיתי בהם בחולפם על פני במכונית צבאית פתוחה על הכביש הישן שבין חדרה לטול-כרם. הליכתם בתוך חצר הקיבוץ היא הליכה של כובשים, בזה אני בטוח היום. תנועותיהם תנועות של שליטים, בכך אינני יכול היום לטעות. מפני שתמיד אני רואה אותם מן העמדה הנמוכה שממנה אי-אפשר לזייף, בעמדה הקרובה לפני הקרקע, זו שאינה מאפשרת שום הגזמה או טעות, עמדת המסתור של ילד קטן הנדחק אל האדמה, אדמת החמרה האהובה, מרודף מפחדיו. אינני לבדי בחלומי. כרגיל נמצאת עמדי אמי, אותה אם רחוקה, המשוטטת גם היא בגן החיות, שבויה בשיחה מרתקת עם הדודה מתל-אביב. שיחתן מלאה שמות משפחה, קרובים נשכחים ופרטי-פרטיה של איזו פרשייה לא טהורה שאירעה במשפחה. הסוד שבשיחתן מרובה ומגרה את דמיון הילד שלי. אמי הולכת עם הדודה, הן מתרחקות והיא כלל אינה מרגישה בחיילי הלגיון המתרבים במהירות וממלאים את הגן.

או אולי נמצא אתי אבי, אותו אב מפוזר, חבוש קסקט אפור שהיה חובש בצאתו העירה, והוא משוחח בשקט ובהתלהבות עם חברו מנוער שפרש העירה אחרי שעשה כמה שנים טובות אך אבודות בקיבוץ הקטן. גם הוא מתנהג כרגיל, בכל מלוא פרטיה של השגרה. וגם הוא איננו חש באיום המתחיל להידחס בין הרשתות והגדרות של גן החיות. מה זה, האם רק אני מרגיש באיומים הקרבים? האם רק אני הקטן מסוגל לחוש באימה מפעפעת מבעד לחורי הרשת של הגן? או שמא רק מראות הזויים אני מדמה לעצמי, משכפל אותם לאין סוף, די כדי לפרנס שנות חלום ארוכות? ויש לילות שהחלומות חוזרים על עצמם בשינויים קלים. חלומות קרובים מחליפים זה את זה. יש לילות שהחלום מתלבש במופע אחר. זירת החלום הלילה היא זירה דומה. עכשיו אנחנו עומדים במגרש האדמדם, המהודק ברגליים היחפות של הילדים, ממש לפני מחנה האוהלים הקטן של הקיבוץ. בשנות הבראשית שלו. האוהלים ניצבים בחצי גורן מלבינה, ומאחוריהם מתרוממים לאטם, כמו בצילום אטי של קולנוע, פיגומי הקרשים של בית הקומותיים הראשון, שייקרא לימים בית הביטחון. האם נדמה לי או שאני באמת מזהה בין האוהלים הזֵהים את האוהל המיוחד שבו מתגוררים אבא ואמא? הלגיונרים כסופי הקסדות משוטטים אנה ואנה בינות לאוהלים. מה הם עושים שם לכל הרוחות? מחפשים מזכרות? מבקשים תמונות? מחטטים באלבומים? ואחר-כך הם מובילים את חברי הקיבוץ הכבולים בידיהם וקשורים בחבלים הגסים של חבילות החציר, אל מעבר לשער הפרדסים. לאי-שם, לאיזה שדה מרוחק ומעורר פחדים סמויים. האם אני לבדי ניצב שם ורואה במחזה? או אולי בין חברי הקטנים אני עומד? ילדים בני גילי מבוהלים ממש כמוני. רק גופיות דקות לעורנו ואנו נסתרים בחורשת האיקליפטוסים העבותה ומשקיפים מתוכה, חסרי-אונים לחלוטין, איך הלגיונרים מושכים ומוליכים את מהלכיהם באלימות שלטנית בתוך מחנה האוהלים הקטן. בכי לא יועיל עכשיו ולצעוק אסור בחלומות מפני שמייד מתפזרת התמונה לחלקיה, מסך הזיכרונות המהופנט מחשיך ואני מתעורר במיטתי, מזיע כולי, הלום בדופק מואץ והשעה על שעון הזרחן המאיר מעל מיטתי כרגיל: בין אחת וחצי לשתיים ורבע שלאחר חצות.

אני בטוח שבחלום הזה מתערבבים קטעי-חיים רחוקים משנות ילדותי. חרדת החיפושים של החיילים הבריטים. המצור המאיים על גבעת-חיים, הקיבוץ הסמוך, שהסתיים בדם ומוות ותדהמה. טיול ילדות לגן החיות של תל-אביב. ילד שהלך לאיבוד במהומת המבקרים. ילד שיד אמו נשמטה ממנו, וחיילים זרים שעורפיהם מכוסים יריעות של בד-חאקי מתנפנפות דחפוהו והפרידו בגסות בינו לבין אמו. אבל איך, באיזו דרך מופלאה נפתכים כל החמרים הללו, שיש להם היגיון נפלה משלהם ורצף הכרחי משלהם, איך הם נפתכים לכלל תמונה של עין-החורש, הכפר הקטן שבקצה השרון, כבוש ומוחזק בידי חיילי הלגיון הערבי?

בחלומותי אני חוזר אל הפרטים הטופוגרפיים המוכרים לי עד לזרא: הטנדר הישן של הקיבוץ שוקע בגבי החול אי-שם מזרחית לקיבוץ. דרכים של חול עמוק הפונות אל ההרים ואל מבואי הכפר המאיים קאקון. חבורה של נוסעים מאחרים נתקעה בדרך בשעה שכבר אסורה לנסיעה. חושך, להקות של תנים, כנופיות משוטטות, והרע מכול: מנוע בוגדני שחדל מפעולתו דווקא במקום המסוכן ביותר. כאן אני נעצר תמיד ומשתהה. יש דרכים משונות שבהם מוזרם רצף התמונות של חלומות ילדותי הנשכחים. העין משתהה על קו האופק הרך, המשחיר לאטו, מקום שנגמרים הפרדסים הצפופים, היכן שנפתח פתאום המראה אל שדות ואל מקשאות ואל שיירות של גמלים הנושאות את אבטיחי קאקון. דבש האבטיחים זב מן הגמלים. ולא פעם, בתוך הבלגן המופלא של החלום, אני רואה ממש מול עיני הילד שלי איך הדבש מומר בדם. מדבשות הגמלים מטפטף הדם אל האדמה השחורה השמנה, שיצאו לה מוניטין כאדמת-מתק משובחת. ובמקום שהטיפות נופלות ונספגות בקרקע צומחים ועולים שיחי הקיקיון, כאלה שהיו פזורים פעם בהמוניהם בין הפרדסים. ועדיין נחבאים אחדים מהם שחמקו משיני החקלאות החדישה, במסתרי המעזבות. קבוצת האנשים שירדה מהטנדר הדומם ממהרת מאוד. השיחות חרישיות והדיבורים מקוטעים. רק מרחק של כלום מגדר הקיבוץ, אבל יש הרגשה של הפקר מוחלט ושל דמים מותרים. הילד המפגר בהליכתו צריך לגרור שלא יעכב את ההולכים. אני שומע את המאמץ הדרוך של הצועדים. אני חש בלחות הבגדים הסופגים את זיעת הצעדה, אני רועד כולי מצינת הטללים מפחד ומהתרגשות.

ליד עץ השיזף מוכה הברק עוצרת החבורה הקטנה לנוח ולשאוף אוויר. זוהי נקודה מוכרת במפת-חלומותי. מכאן ועד לשער המזרחי של הקיבוץ מרחק קטן. אפשר אפילו להתקשר בצעקות עם השומרים שבעמדה המזרחית. העץ מפוחם כולו. שולח ענפים ששורפו וקפאו אל שמי הלילה. אני אחוז קנאה בחברי הילדים שראו את הברק פוגע בשיזף הענק. את האש שנשתלחה בו, את עמוד העשן שהתאבך ממנו. אני זוכר רק את שלדו המפוחם. לפעמים אני מיצר ואומר חבל שנולדתי אחרי השרפה. השיזף מוכה הברק מציין פרשת-דרכים מעניינת בנוף השְׁרִירוּתִי של חלומותי. ממנו ולמזרח שולטת האימה. הרועים הערביים נקלעים בסמוך ויש להקות של תנים המסתוללות סביב. ואחר-כך מושך מישהו בידי, ואני מוקם מתוך החול הקריר שצנחתי עליו. במאמץ אחרון, בהליכה נמרצת ורצופה מוכרחים להגיע לקיבוץ. נזהרים מהצל העמוק של מטע הבננות, מתרחקים מעצמים חשודים, ונרתעים מכל תנועה וקול פתאומיים. ולבסוף מגיעים שלמים ובריאים ומזיעים אל השער המזרחי.

בנקודה הזאת של החלום, תמיד, אני מתפרק מן המתח שנצבר בי. אני פורץ בבכי ילדותי, קורא מתוך הבכי קריאות שאינן מובנות גם לי עצמי. אני נישא בידי אם רחומות, מנוחם ומלוטף וממלמל לעצמי עד שתבואני שוב השינה, מלים בלשון לילית ולא מובנת. איזו לשון של סיוטים שיש לה ודאי היגיון בלשני משלה. אבל הוא כל-כך נסתר ממני, והיא כל-כך חמקמקה, עד שאני נואש מלהבינה. לפעמים בלילות, בשעות הללו שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות עולה לפני עיני עין-החורש המסויטת של ילדותי. העבר פולש בכוח אל תוך ההווה. מחדרי החברים פורצות ועולות אנחות, תינוקות בוכים ונאנקים בבית התינוקות הרחוק. צווחות משונות מגיעות אלי, נישאות עם רוח הלילה הקלילה. וכל כמה שאשים אזניים כרויות אינני מצליח לפענח את צעקות הלילה העולות מן ההרים. מנין האנרגיה הסיוטית העצומה הזאת? מהו שמכאיב כל-כך לתושבי המקום המאושר הזה? באיזו לשון צועקים חולמי הסיוטים? אל מי הם קוראים במצוקתם?

בחלומות הלילה שלי המופקרים לחוקים שאין לי שום שליטה עליהם חוזר תדיר מראה רחוק: דרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים. גדרות תייל נערמות על סביבותיה. האדמה שסביבה חפורה כולה כמו שדה של תלי-חפרפרות שלאחר הגשם. וחיילים בריטים חמושים ממלאים את מלוא כל התמונה. אני שוכב בשולי החורשה במקום שערוגות הביוב מסתיימות. אל הגזעים הענקיים של האיקליפטוסים נצמדת גדר הקיבוץ והיא פוצעת את העץ פצעים עמוקים. השרף נוטף, הריח טוב, הקליפה מחוספסת למגע ומה עוד נחוץ לי כאן להשלמת הזיכרון? האם אני שוכב שם לבדי או אולי שוכבים לידי כמה מידידי הקטנים? האם היריות החלו כבר כשזחלנו אל עמדות התצפית שלנו, או דווקא בשל האש שנפתחה תפסה בנו מן תזזית של ילדות, ומתוך היענות פשוטה לחושים הטלנו עצמנו על האדמה, והזדחלנו בתוך השקערוריות של ערוגות הביוב אל קצה החורשה? ליד השער הסמוך ואצל עמדת הבטון שלידו משתופפת חבורה של אנשים. יש קריאות ויש צעקות באוויר. ובהפסקות שבין המטחים מישהו זועק ואחרים רצים. ובגב הילד שלי נחרצות צמרמורות כמו צלקות, לכל ימי חיי, מעמיקות אל תוך הזיכרון ונחרתות במחוזות החלום. לפתע צועק אלי אחד מידידי הקטנים: תראה, האיש ההוא, שמה, לפני השער, האיש שצועק כל-כך ומתרגז נורא, האיש ההוא ש, הוא אבא שלך.

ואני מפנה את מבטי אל השער ורואה את אבא, את אֶלקֶה יוסלביץ, האיש הגדול והאציל אֶלקֶה, אחוז בהתקף נורא של כעס ומרירות. האם זה הוא שמגדף בלשון מדהימה את החיילים הבריטים? באמת שפתו היא? באמת לשונו היא? הרי לא שמעתי אותו מימי משתולל ככה. הילדים צועקים אלי שייזהר כי האנגלים יורים ואני נקרע בתוך חלומי. כל-כך רוצה לרוץ אליו להזהירו, להשתיקו מגידופיו, להיבלע בזרועותיו. אבל אינני יכול למוש מעמדת התצפית שלי. אסור ומהודק בכבלי-חלום שאינם נקרעים אני יכול רק לפרפר ולקרוא אליו מתוכי: אבא, אֶלקֶה, זהירות, האוויר מלא כדורים תועים, תפוס שם מחסה. היבלע בתוך הצל הדק של עמדת הבטון. ודרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים פולחת את המצור האנגלי ונתונה מעתה ועד עולם בתוך סיוטי המצור של לילותי, המלווים אותי בכל אשר אפנה. אבא עומד מול המטחים, קריאותי אינן מגיעות אליו, ולשוני אינה נשמעת לי והמלים הכבדות יוצאות באותה לשון לילית ולא מובנת. לפעמים כשאני מתעורר אחוז התרגשות קשה והרגשה של חוסר-אונים אני בוחן את עצמי בשקט הלילי. האמנם גם אני מצרף מבלי לדעת את קולי הצרוד למקהלת הסיוטים הלילית של הקיבוץ הקטן? האם קריאות המצוקה שלי אל אבא המרוחק שלא אוכל להתקרב אליו נשמעות מבחוץ, על המדרכה המוארת, באוזני הולכי-רגל מתאחרים, בקריאות באותה לשון לילית שאי-אפשר להבינה? וכבר נדרתי לעצמי כמה וכמה שאקום ולא אתעצל, אשב אל שולחן הלילה ואדליק את המנורה, אפתח את המגרה ואקח את העיפרון ואת המחברת ואשתקע בכתיבה מהירה ורצופה, ספוג כולי במראות שזה עתה ראיתי. מסופג בריחות שזה עתה עטפוני. אוזני עודן צוללות מרעש היריות ומקריאות העזרה. ידי לחות וחלקלקות מזיעת החלומות. לבי מהמה ואיזו מתיחות שורה בכל גופי, מתיחות שאינה מוסברת וגם אינה ממהרת לנטוש את גופי מְזֵה-השנה.

ואחר-כך אני מעיף מבט באותיות ובצלליהן המרצדים על דפי המחברת ואני רואה שלא עין-החורש של מעלה מוטלת לפני על הדפים הכתובים בחפזה. גם לא עין-החורש הגשמית המוכרת מונחת על שולחני. מי שמונחת לפני היא בת-דמותה של עין-החורש הלילית הבלתי-מוכרת. בת הדמות הסיוטית היא הקוראת אלי מתוך הנייר בלשון שאינה מובנת. ואני מעיף עיין עייפה בשעון היד ואני מבחין תמיד באותה השעה: בין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות בדיוק.