מרגיזים אותי הדברים המיוחסים לרבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד”. ועוד יותר נשמעים לי שקריים הדברים שבהמשך: “והעיקר שלא לפחד כלל”. רבי נחמן שהיה איש ידוע-חולי וסבל לא היה כנראה זקן מימיו. אינני יכול להסכים שככה צייר לו את חייו, וביחוד אינני יכול להסכים שככה צייר לו את זקנתו: תהום צרה ועמוקה הנטוייה בין שתי גדות מופלאות. הגדה האחת, ילדות מאושרת ומרובת צבעים, והגדה האחרת החיים שמעבר לחיים, החיים שלאחר המיתה, או החיים הנצחיים הצפויים בארץ תחיית המתים. בדבריו יש משום היפוך גמור של מושג הגשר שאני יכול לצייר לעצמי. בעיניי הגשר הצר העולה מדבריו הוא בעצם מחבר דקיק בין שתי תהומות. תהום האין שממנה בא ותהום האין שאליה הוא הולך. ורק פיסת חיים קצרים בעולם הסבל הגשמי היא המגשרת בין שתי תהומות נכספים אלה. ידוע שחייו של רבי נחמן היו קצרים ומלאי סבל. ידוע גם שהשתוקק כל חייו לחיים אחרים, נטולי סבל, ומשום כך אני סבור שלא ידע את שממון הזקנה, ולא הכיר את יגון הפרישה האיטית מן החיים.

אני אינני מסכים לדברי הצדיק, אם אמנם באמת דבריו הם. ראשית, משום שאינני מאמין בעולם הבא ואינני מאמין בחיי העולם הבא. לא בטובו ולא באושר של הנוחל עולם-הבא. האם היה לי קל יותר לעבור את מחלתִי, אילו הייתי מאמין שאני בדרכי אל העולם הבא? האם יכול הייתי להתגבר על פחדי הקשים? אפילו שהייתי משנן לעצמי במיטתי במשך כל הלילות המעונים, שהעיקר בחיים הוא שלא לפחד כלל? אבל אם זהו העיקר בחיים, מנין התשוקה הנוראה למה שאחריהם, מעבר להם?

והרי זה עולם מעורפל שאיש טרם שב ממנו. וגם לצדיק הסובל לא היו מודיעים ששבו משם לאחר שעשו שליחותם. מנין ביטחונו המוחלט שהעיקר “שלא לפחד כלל” הוא העיקר הנכון בחיים, שיוביל אותו ואת מאמיניו לעולם שכולו טוב? ואיך יובלו לשם? בדרך הקצרה והמהירה ביותר, או דווקא בדרך ארוכה ומפותלת, מלאה סבל ויגון, שאורכה בעולם הנסתר שווה לפחות לאורכה בעולם הנגלה?

אני עצמי זומנה לי הצצה קצרה בלבד אל העולמות שמעבר. כל-כך קצרה, שאינני מרגיש עצמי מוסמך להעיד על מה שראיתי. ואני רק יכול להתפלא על אומץ לבם של אלה הבוחרים להעיד. מצד שני אמרו לי הרופאים, שטוב שלא נתמשכה הצצתי יותר מדי. מי שאינו חוזר משם מייד, קטנים סיכוייו לחזור בכלל. כמה זה מייד, ביקשתי את דעתם של הרופאים, שעה? מחצית השעה? או פחות מכך? מה שפחות, אמרו לי הרופאים, קיצרו והמשיכו אל מיטת החולה הבא. וטוב יותר שלא להציץ לשם בכלל. מפני שזה עולם חוטפני ומוצצני, ומי שמציץ, אחד גורלו להיפגע.

שבועות ארוכים עיניתי את עצמי במחשבה, שמא באמת חטפתי משהו בהצצה החפוזה שלי לשם. ושמא באמת לא שבתי לכאן שלם בכל מאת האחוזים? שכבתי במיטתי וניסיתי לנחש בפניהם של קרובים וידידים, אם הבחינו במשהו שאני לא הייתי מסוגל להבחין בו. האם הם שוקדים כעת להסתירו ממני? אשתי אמרה לי שדבר אחד לא נטש אותי במסעי לשם וחזרה, “חשדנותך החולנית”, אמרה, מפני שאני עצמי לא חשתי שאני חוצה במרוצה גשר צר מאוד. לא חשתי גם שאני עובר מתהום לתהום על גבי תהום. לא ראיתי את הגדה שניצבתי עליה, לא הבחנתי בגדה שמנגד, ולא מצאתי שום תמוכות של גשר מסביבי. האם מיועד הייתי לפגוש מישהו על הגשר הצר? האם הייתה מזומנת לי פגישה חשובה באמצע הגשר? האם החמצתי את שליחותי?

ויש עוד פרכה בדברים המיוחסים לצדיק. פרכה מכעיסה המלמדת יותר על דברי ממשיכיו מאשר על דבריו. שהרי אם באמת אמר שהעולם כולו אינו אלא גשר צר, והעיקר הוא שלא לפחד לחצותו ולהגיע אל העבר השני, אל מה התכוון? כלומר יש משהו בגדה האחרת, הגדה הנכספת, שבשבילו כדאי להיאבק ולהכניע את הפחד. שבשבילו כדאי להיטלטל על הגשר הצר, לדרוך מעל לתהום העמוקה, להסתחרר ולהתעלף מפחד אבל לא להפסיק ללכת ולהמשיך לצעוד, להמשיך לנוע אל העבר האחר של החיים.

חבל שלא ציין בדבריו אם ישנן עוד דרכים המקשרות בין תהום לתהום. האם ישנם עוד גשרים צרים בסביבה? אולי יש גשר שאינו צר כל-כך, ואינו מפחיד כל-כך, ואפשר לעבור בו בביטחון? או שזהו המעבר האחד והיחיד בכל התבל כולה? מה שמכונה אצלנו בלשון החיילים “מעבר הכרחי”?

שהרי אם ישנן בנמצא דרכים חלופיות, ראשון הייתי לבחור באחת מהן. הייתי מניח את חציית הגשר של הצדיק לטובים ונאמנים ממני ואת הכנעת הפחד הייתי משאיר לאמיצים ממני. הייתי אפילו מרחיק לכת ושואל, את מי בעצם? שהרי אם נכונים הדברים המיוחסים לצדיק, אין איש שיוכל להשיב על שאלותי. אין שום איש על הגשר ושום אדם אינו מהלך על הגדות שמשני עברי התהום. רק מהבדידות הקרה שמסביב אפשר להשתגע. אבל נניח שהיה איזה זקן חכם יושב על הגדה שמנגד, ממש בהמשכו של השביל החוצה את הגשר התלוי, ונניח שהייתה לי לשון אתו, והייתי תופס אתו דיבור קצר. הרי ישר הייתי שואל אותו, מכל המיליארדים החיים עכשיו על פני כדור הארץ, למה דווקא אני?

כשאני מתאמץ להשיב על הטענות שאני עצמי מעלה, אני ממהר להתעייף. כוחותי המעטים אוזלים לגמרי. דקות רבות אני חוזר בפני עצמי על השאלה ומחדד את העמדות. הרי אפשר היה לקבל את מאמרו של רבי נחמן כאילו היה תפילה שמכוונת להשכיך את סערות הנפש. שהרי אפשר למצוא בדבריו קריאה לאמונה שקטה ולביטחון שלו. כלומר, אם רק אעמוד בתנאים המקדימים, המחייבים גדה שנמאסה ויש הכרח מיידי לנטוש אותה. ומאידך אפשר לראות מקרוב גדה חופשית ומאושרת, קלת השגה ומושכת כל-כך. וישנה תהום עמוקה שאינה מניחה לעשות שום פשרות. הרי זו תהום מאותו הסוג שאינו מרפה ממני אפילו בחלומות הלילה. אם אחמוק ממנה, היא תרדוף אחרי. אין לי מנוס, אני מוכרח להתמודד אתה הלילה. אז למה שלא אאזור את מעט האומץ שנותר בי בבית החולים, ארחיב את צעדי, ופשוט אפסע מעל ללוחות המחוספסים של הגשר? שהרי אם אמשיך להתכתש עם עצמי, כמו שהתכתשתי עד כה, אקום לבוקר חסר נשימה ממש. ואפילו אם ארצה, ואפילו אם אתחנן, ואפילו אם אשדל את הרופאים שיעזרו לי, לא אמצא את הכוח לחצות את הגשר הצר. האם אני באמת מתגעגע אל הגדה ההיא?

אם אינני מסכים לדברים המיוחסים לצדיק, אין זה אומר שאינני מחבב את המנגינה שבה הם מושרים. אדרבה, יש בלחן הנעים מעין קסם שובה לב. משקה צונן שמרענן את הלב הדווה ואת הנשמה הנדכית. ולפעמים, כשעובדת הניקיון טורדת אותי בחדר הקטן מן המיטה אל הכורסה ואחר-כך שוב מן הכורסה אל המיטה, וכל אותו זמן מטרטר הטרנזיסטור הקטן על עגלת-כלי-הניקוי שלה, אינני יכול שלא לשמוע את המנגינה הנעימה. אינני יכול שלא להשתחרר לפתע מחרצובות המחלה המענות, ולהצטרף בשפתי, כי לשיר ממש עוד אין בכוחי, אל המלים הזורמות בנעימות רבה מתוך הרדיו. כן, ודאי שקל להסכים לשקרים המתוקים הללו, שהרי מי מן האנשים הבריאים, המתרוצצים בעולם ואינם מנחשים את מחלתם הסמויה האורבת להם, אינו שש לשיר שהעולם בעצם אינו אלא גשר צר מאוד. ואם לא די בכך, בקביעה הנוגה הזאת הרי שיש לאדם גם מעט תקווה. והנה היא כבר אצה רצה אחרי הפתיחה העגומה. נכון, העולם שלפנינו אינו אלא גשר צר מאוד, אבל מעבר לגשר מצפים לנו עולמות של זוהר נצחי, עונג ומתק ובריאות הגוף והעדר מחלות מוחלט. אלא מה? צריך קצת מאמץ, קצת התאזרות, קצת התנשפות. אילו הייתי ילד, הייתי אוחז עכשיו בידה הבדויה של אמי, עוצם עיני בחזקה, סוגר את אפי, אוטם את פי ומדלג מעל לתהום. אחת שתיים ושלוש. ממש כמו שהייתי מדלג בילדותי מעל הביצות הקטנות שבמורד השביל החורפי היורד אל בית הילדים. וכשאפקח את עיני אהיה כבר שרוי בגדה הנכספת שממול. תהיה זו הקפיצה המשולשת הטובה והארוכה ביותר שבעולם. שלושה צעדים בלבד, צעדי חולה ממוטטים. אבל איזה מרחק עצום עברתי. ואיזו תהום נוראה חציתי. והעיקר שמילאתי את הדברים המיוחסים לצדיק ההוא. לא פחדתי כלל, הסרתי מלבי כל מורא וחשש. ואולי עוד אשוב ואצא גם מן הבניין הענק הזה, בית החולים האזורי, הכולא אותי בתוך קומות הבטון האדירות שלו. רק לאחוז בידה החומקת של אמא, לסתום היטב את הנחיריים, וממש כמו בילדות לעודד את עצמי. הופלה, חת ושתיים, הנה עברנו. אני משתרע על מיטת חוליי בהרגשת רווחה שהנה זה עתה עשיתי את צעדי הזעיר, הראשון, לקום ולהחלים.

וכשבא הרופא הצעיר, המפזז תמיד, לקחת ממני דמים, פגשתי אותו בחיוך של חולשה. וכמו באיזו הצגת ילדים רחוקה שמעתי אותו מפזם לעצמו את המנגינה הנעימה, שנוגנה קודם ברדיו הקטן של עובדת הניקיון. כל העולם כולו, כל העולם כולו, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד, גשרצרמאודדדדד.

והעיקר, הוא כורך את הגומייה חוסמת העורק מסביב לזרועי, והעיקר שלאלפחדכלל. מה השמחה דוקטור, שאלתי אותו, מה השמחה הזו שלך הבוקר? והוא אפילו אינו טורח להשיב לי. פושט את אמת ידי וחוזר וכופף אותה. ואחר-כך טופח בחיבה על שכמי ואני מוכן להמר, אף-על-פי שאיני יכול להתכופף ולראות, שהוא נועל נעלי התעמלות חדישות. ובחדר הרופאים אני בטוח שתלוי תרמיל הגב הירקרק שלו, ולא תיק רופאים קודר. וכשהוא מסתלק לעבר חדר האחיות ובידו המזרק הממולא בדמי, אני מדמה לשמוע אותו מרקד בעליזות: והעיקר, והעיקר, שלאלפחדכלל.

הבוקר, במפתיע, חשתי שמעט מכוחותי הישנים שבים אלי. השפעת התרופות נחלשה קצת, והטשטוש הקל, המלווה סחרחורת תוזזנית הרפה ממני. מחוזק ניגשתי אל ארון הספרים. משכתי מתוכו ספרים דחוקים והסרתי מעליהם את האבק. לבסוף נשארתי מותש עם קפקא בידי. כבר זמן רב שלא פקדתי את כתביו. אבל בשבועות האחרונים הוא שב ועלה בזיכרוני. והנהו שוב בידי, בכריכה הקשה, בפורמט הקטן, בעברית היצוקה והמיושנת של ישורון קשת. בדפוס בלט גבשושי.

רק לפני כמה ימים שמעתי את המשורר הצ’כי המפורסם, שעתיד גם לבקר בארץ, אֵיך הגה את שמו של קפקא. קפקו, הוא אמר וחזר ואמר, קפקו. ולפתע נשמע לי השם הזה, דווקא כהגייתו הזרה נכון פי שבע. מדויק פי אלף. הרי זה שינוי עצום. אני עוצם את עיני ומהדהד לעצמי בקולו: קפקו או קפקא, קפקא מול קפקו. כשהמשורר הצ’כי זימר את שמו בלשונו הסלאבית המלעילית, שמעתי כאילו הוא אומר: יוסף ק. ובעצם יוספ קו. יוסקו, יושקו, יוסקוף.

השם נשמע לי מוכר נורא, מודע משנים, ממש כמו שהיה מודפס בגיליונות סידור העבודה שבקיבוץ. אותם גיליונות בריסטול ענקיים, המסרבים להתקפל, ומפילים בכובדם את הנעצים הקטנים המצמידים אותם אל לוח העץ המחורר. יוסק.ק. יושקו קו’ף. והנה כמה קל להטות את השם. וכבר מתקבל קפקו, שהמהדרים מדפיסים אותו קפקוא. כלומר יש לקרוא כך ולא אחרת. שתיכנס התנועה האחרונה לתוך העיצור הסופי. אבל הסיומת חשוב שתהיה דמויית עברית ולא סלאבית מערבית. קפקוא, שאם אתה מאוד רוצה אתה קורא קפקא. ואם אתה רוצה אתה שומע קפקו. שם מרשרש שעושה אותו כאחד האדם. קרוב פתאום. עד שמעצמי אני טועה ואומר: יוסף קפקא. על שם גיבורו בעל השם המשונה. ופרנץ הקטן נשכח ממני לגמרי.

ובכן אני ניצב לפני ארון הספרים, המדיף ריח של עץ טחוב. קפקו בידי ואני מנסח במחשבתי מכתב לאב. עוד גרסה של המכתב לאב שלא תתפרסם לעולם. הפרוזה שלו, פרוזת הדילוגים המפתיעה שלו משגעת אותי. לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפרח הפתוח. ולפעמים בורק בה משפטו של המשורר על חרדתו של הנסוג מגשת. כן, מין כתיבה של נסיגה של חשש מגישה ישירה. הנה התגבר והתאמץ ופלט משפט ישיר ומהיר. וכבר אני מצפה שבעקבות הפריצה הזו, בגזרה הצרה שלו כמובן, אין הוא יודע מהן פריצות רחבות בין הדפים, ישעטו ויבואו אוגדות ההשתלטות. להרחבת הפריצה ולניקוי המאחזים. להקמת ראש הגשר. אבל לא. לא אצלו. כי מייד הוא נסוג לאחוריו. אל המחסה הבטוח של המשפט הקודם. ומשם יצא אולי שוב, בהסתר, וינסה שוב להגיע. פרוזה השוללת את עצמה. משפטים הכולאים עצמם בתוך גדרי איסורים שונים ומשונים. כמעט כמו שלימדוני בצבא לפני המון שנים. רגל בקרקע ורגל באוויר. בעוד כוח הרתק נמצא על גבעה שליטה, מגשש כוח ההלם להפתיע את האויב המחופר. ואולי גם זו אינה הגדרה מדויקת דיה. אבל מה לדיוק ולספרות?

צעד קדימה ושני צעדים אחורנית. כך הוא בונה את התקדמותו. אני מהלך לפני ארון הספרים. ספרו של קפקו בידי, וכבר הוא פתוח לפני עיני. אנחנו כותבים את המכתב לאב. משפטים רצים לפנים כפופים, מיוראים, מבקשי מחסה. פסקאות נועזות שוטפות פתאום בעוז רוח לא מוסבר ועמודים שלמים נהדפים קדימה. החומר הכתוב נע כולו לפנים, כמסה שחורת-אותיות. בחזית רחבה, תוך תנועה למגע תוקפני ואלים. עד שפחד מוזר של טביעה בתוך העיסה השחורה מקפיץ את לבי לשנייה קצרה. אבל אין לי ממה לחשוש. הצעד הראשון לפנים כבר נעשה. עכשיו הכול נעצר, משתהה, חוקר על סביבותיו, כאילו יצא קפקו עצמו מתוך הכתוב, משקיף על סביבותיו ואומר לעצמו ההתקדמות מהירה מדי. יש לבלום את הגייסות המתפרצים. וכבר הוא מתכנן את מהלכיו הבאים, צעד כפול לאחור. ואני שוב מוטל הרחק מלב הפצע הפתוח.

טוב, אחרי ההקדמות אנחנו מתייצבים שנינו בפני האב. יש כאן אי-בהירות מסוימת. אבל אני איני ממהר להחווירה. בפני איזה אב אנחנו מתייצבים? בפני אביו של פרנצי הקטן והנפחד, המטיל את המכתב לתיבה וממהר להימלט? או שאיש-איש מאתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?

אני תוהה לפעמים אם טרח אביו וקרא בכלל את מכתבו. שהרי לפי מה שניתן לצייר ייתכן שראה את הנייר ואמר: טוב-טוב, שימו אותו על שולחן הלילה שלי בחדר השינה. אני כבר אקרא בו כשאתפנה. ועד היום לא התפנה ולא קרא.

ופראג, העיר המסתתרת בתוך סיפוריו של קפקו הרי לא נחרבה במלחמה הגדולה. הבית ניצב על עמדו. הנהר זורם. והגשרים הישנים עודם מתוחים מעליו. כלומר יכול היה האיש הקפדן ליטול את מכתבו של בנו, לקרוא בו רק שורות אחדות, לירוק על הרצפה כמו שירקו אז: טפו טפו טפו. ואחר-כך לשאול מעבר למשקפיו הנשמטים את האם האהובה והנכנעת: תגידי, מה הוא רוצה ממני בעצם, הרוצח הקטן שלך? הכול מתבהר לפתע. תעלומותיו נפתרות, וקפקא הצעיר והבריא שנועדו לו חיי מתושלח, היה מתנפל אל המים הקרירים של הנהר. וכעדות חבריו שעמדו שם, ראו וזכרו, היה חוצה את הנהר בשחייה מהירה. ובערב, בשבתו רענן ושופע און גופני היה מפעיל על גיבורי הנייר שלו את הטקטיקה המדהימה שפיתח. צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורנית.

היכול משפט הפתיחה לשלול את כל המשפטים שיבואו אחריו? איך ניתן לחסום ולפתוח שבעה פתחים בפסקה אחת? להיכן עוד אפשר לגלגל את הילד הנרעד החומק מאימת אביו? ממש כמו אותו הילד, חבר ילדותי, ששבר פעם בשוגג את מפתח דירת הוריו. זה היה בשיכון החדש, הלולאה נשמטה על הרצפה, והפותחן השבור נשאר תקוע בתוך חור המנעול. מזיע כולו מחרדה טרח לחלוץ את השבר מתוך הדלת. וכשהצליח לאחר שעה ארוכה הרעיד בכל גופו. הוא הניח את המפתח השבור למרגלות הדלת. כאילו נשמט מעצמו, נחבט ברצפה ונשבר. אפילו את הסדק שניסה לאחות ברוקו, אי-אפשר היה לראות. הוא זחל אל הגינה שבמורד הדשא ורבץ באפלת השיחים עד ששבו הוריו מן העבודה. ורק כשהחשיך לגמרי העז לצאת ולהשית עצמו כמי ששב מנסיעה רחוקה. בהעדרו נמצאה על המרפסת גופת המפתח השחוט. אבל היה חשד כבד באוויר.

כלומר אינני הוזה כשאני מעלה את זיכרונות? ואין גבולות לפחד מפני זעמו של האב. וגם בקיבוץ הקטן צופה ילד באימה באביו הנרגז, השב אל החדר לאחר יום העבודה הארוך. בועט במפתח השבור וגוער באשתו, שהיא כזכור אצל קפקו האם האהובה: טפו טפו טפו, הוא יורק, אז מה, מה הוא שוב עולל ה’תכשיט' היקר שלך? אולי כדאי שנסלק אותו שוב מן החדר לכמה ימים? אולי ילמד הפעם איך להתנהג? על מיטתי בבית החולים ערכתי כמה וכמה מכתבים לאב. היובש והריחוק משכו אותי. האפשרות להיחבא מעברו האחר של הכתוב. שלא כמו בסיפורים ובשירים שכתבתי לאורך השנים. הגעגועים החשופים עושים שמות בכתובים. הרגשות מקלקלים, אפשר היה לחוש בצער ואפילו בחרטה. בכל מקום חשוב בחיי, בכל צומת, מצאתי את עצמי מולו, עורך אליו את דברי על נייר מכתבים. מצד אחד שמחתי שלא עבר את המלחמות הקשות, את הדאגות הנוראות לשלום בניו. ומצד שני הצטערתי שלא קרא את עבודותי, ושלא ראה את הילדים בצמיחתם. נזכרתי במחלתו האחרונה. בביקורי האחרון בבית החולים. הכול שב אלי במפתיע. הריחות החריפים, הקולות המבוהלים והחרדה המשתקת.

תן לי עוד עשר שנים, התחננתי. לפחות שאגיע לגילו כשהסתלק מאתנו. ניהלתי משא ומתן נרגש עם הממונה על חלוקת השנים. לא התביישתי לערב גם את דמעותי. זכרתי את פניו המחמירים כשתמו ימי עונשי והורשיתי לשוב אל החדר. הצטערתי מאוד כשהלך לעולמו והתאבלתי עליו זמן ארוך. ותהיתי איך היה נוהג קפקו, כותב המכתב ההוא. אילו צריך היה לקרוא מספד טרי ואמתי על קבר אביו, בעת סתימת הגולל.

מי, קפקו? הוא בדרכו המשוגעת היה מחולל נשף לילי מטורף, ובו היה משחרר את בני-ביתו מעולו של אב עריץ. אפשר ובצעדו לפנים היה פורץ במונולוג משכר, שעיקרו טעם היציאה לחופשי. אבל מייד היה נבהל, פרנצי הקטן היה נעור, ובשני צעדים לאחוריו היה מתנפל בגעגועים צורבים על זכרו האהוב. על ימי ילדותו המאושרים עם אביו, על שמחה פשוטה ושקטה של בית-משפחה חמים בחורף אירופי גשום וקר.

ולבסוף, כדרכו הנפתלת, היה רוקק טפו טפו טפו, ונוזף באמו ובאחותו, כדי שיבינו סוף-סוף הנשים קצרות הדעת הללו, האהובות הפתיות הללו, את מי הן צריכות לשרת מעתה והלאה בשארית חייהן.

לזכרם של נחמיה גינזבורג ועדי נחמני. חלוצים ואנשי רוח.

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתקין עצמי לדרך ארוכה. למן ההשכמה אני נאחז בקדחת עשייה מוזרה. כאילו לא ישנתי בלילה אלא תכננתי תכניות כל הזמן. כיצד אדם מתקין עצמו לרדת בדרך ארוכה? ובכן, קודם כול יש לסלק מעצמי חפצים מיותרים, להיפטר מדברים שנצטברו ועכשיו הם רק נטל מכביד. אני מחטט בעצבנות במדפי הספרים, שב ופוסח על מעט ספרי האהובים. אני מוציא אותם מן המדף, שוקל אותם בידי וממהר להשיבם. מילא, אתם גורלכם נחרץ לזכות. אתם אינכם משקולת מכבידה. להיפך, בלעדיכם יקשה עלי לצאת לדרך הארוכה. אבל לאחרים אני מתאכזר. שעות החסד שהיו להם, בהן הומר דינם להישאר על המדף, אזלו. כעת אינני נצרך להם עוד. ומוטב שימצאו דרכם למקום אחר, ובמהירות, כדי שלא אתעצבן. ספרים הרי אינם מתכלים. הם פשוט עוברים-דירה כל חייהם. מחדרי הם נעים אל הספרייה הקטנה, המוקמת ממש בימים אלה בקיבוץ הדרומי הנידח. יפה. שיחיו להם את חיי הנצח המשעממים שלהם. לי אינם דרושים כרגע, וחייהם העלובים אינם מושכים אותי לאחרונה. אני רוצה לצאת לדרכי נקי, חופשי ומרוקן. לא להשאיר חובות, לא להשאיר אחרי מכתבים, לא להותיר שום פתקים. ראיתי איזה שימוש מכוער נעשה בפתקים שנשכחו לאחר שכותביהם הפליגו לדרכם הארוכה. אני משתוקק לנקות את השולחן, לרוקן את המגרות המתמלאות מעצמן בכל שעה. איזו תקווה יש לעולם הזה? איזו תקווה יש לי עצמי, בהתקיני עצמי להיפרד ממנו?

לפני ימים אחדים בא לבקרני איש זקן מידידי המעטים, שהיה אינטלקטואל חריף בנעוריו, אבל הקדיש את כל כשרונותיו לבניית קיבוצו. רק מדי פעם ניתזו מכתמים מעטו המושחז. כאלה שלא הצליח לבלום בתוך עטו. חומר מקומי, אני אומר לו בצער את דעתי על הקטעים שהביא בפני. דברים שמקומם יפה בעיתון הפנימי, במדור המתאים בעיתון האזורי, או באחד מן המקומונים הללו שצצו לאחרונה. אל העיתון הארצי הדברים יוכלו להגיע, בתנאי שיובאו כמכתב של קורא, או שייכנסו במסגרת, הבאה להסגירם כדבר שובבות, שסליחתנו נתונה לו מראש. השירים המכתמיים שהוא כותב לאחרונה רוויים יאוש כבד. אני יושב מולו, פניו מתכסים בעורו הפגוע של אדם זקן. עיניו חיות ומתחננות אלי. שאשפוט את דבריו לקולה ולא לחומרה. שאותיר לו תקווה שהוא מותיר אחריו דברים של טעם. איננו משיחים על כך מפורשות, אבל שנינו יודעים היטב במה מדובר כאן. הוא מתקין את כתביו לפני שהוא נפרד מן החיים ויוצא לדרך ארוכה. הוא שואל לדעתי, אבל בעצם מרמז לי, שאלה הם הדברים שהוא מתכוון להותיר אחריו. אותם הוא רוצה שאכנס בספר הזיכרון שלו. על שורה אחת, בּוֹרֶקֶת במכתמיה הוא מצביע שוב ושוב. אחר-כך אנו מחפשים מלה עברית, שתהלום במדויק את המלה הלועזית “אֶפִיטַף”.

יאוש כבד עולה מן הדברים שכתבת, אני אומר לו. כאילו כל חייך לא היו כדאיים. לא הקיבוץ שהקמת במו ידיך, לא שנות הוויתור הארוכות, בהן ויתרת על חיי מלומד שיכולת לחיות. איזו נחמה אתה מציע לי? איזו נחמה אתה משאיר לקוראיך? איזו נחמה יש לך עצמך, בטרם לכתך בדרך ארוכה?

הוא מצביע לפני על שיר קטן שהעתיק בכתב-ידו. השיר מנוקד ניקוד חלקי. ואני מבחין מייד בכמה שיבושי ניקוד. הוא מתנצל שלא הקדיש מספיק ללימוד העברית וללימוד היהדות. בובר, אותו מרטין בובר הזקן, דחק בו בנעוריו, והוא עלה כנער נלהב. את השאר עשה במו-ידיו, ולא התפנה להשלים את חוק לימודיו. מהן טעויות הניקוד הזעירות לעומת הבתים שבנה? מהן המלים העבריות הסוררות, שאינן נשמעות לידו הזקנה, לעומת הפרדסים שנטע? לאחרונה אפילו שבה אליו במפתיע לשון אמו בכל חיותה המתפרצת: הוא נתקף בולמוס של תרגומים, טרח ועלה אל הספרייה, וקרא שוב, לאחר שנים רבות, את תרגומי המשוררים הגדולים שאהב בנערותו. אצל כולם הוא יכול להבחין בנקל בקו-שבר שחוצה את שירתם. מעניין אם הוא מקביל לקו-השבר שחצה את חייהם. כאילו מנקודה מסוימת שבה עצרו לרגע במירוץ הבחינו פתאום בצד האחר של חייהם. ממש פרשת-הדם של שנותיהם. עד הנה עלייה מתמדת. מתונה אבל נמשכת. בשנותיה האחרונות היא מיישרת את שיפועה ויש רגעים שאתה טועה וסובר שכך יימשכו העניינים לבלי סוף, לבלי קצה. אבל לא, טעות קטנה בידך. טעות אופטית. מכאן מתחילה ההשתפלות הבלתי נמנעת. והמורד, כדרך מורדות, מושך ומאיץ. יש לו כוח משיכה משלו, שאינו מתגלה לכל אחד במבט ראשון. וכאן מתפרש ההבדל בין מי שמתמכר לסחף המדרונות, אץ אל סופו ללא מעקשים, לבין מי שסובר, שחייו עדיין בידיו, והוא משהה את כניעתו, בלא שיבחין מה מתרחש סביבו, ובלא שיבין מי מושך בו למטה, לדרך ארוכה.

המתרגמים החרוצים והכשרוניים כלל לא הבחינו בנקודת השבר הזאת. זוהי, אפשר לומר, תגליתו הפרטית, שאפילו אינו מתגאה בה. חבל, משום שיש בה כדי לשנות לחלוטין את מובנם של השירים. הייתכן שהיו סומים כל-כך? הייתכן שמיהרו בקוצר-רוח אל סופם של השירים, ולא הבחינו היכן מתקמרת פרשת הדם, שהיא גם פרשת חייהם של המשוררים? אבל הוא הבחין. זקן זקן, אבל עיני הרוח החדות שלו לא הכזיבוהו. ממנו לא חמק אפילו קימור גלי אחד. והוא לא התעצל, וממש כמו בימים שהיה צעיר, התיישב אל שולחנו ודחק בין שעות עבודתו רגעי תרגום מלאי הארה. אין דבר. במקום שיכלה את זמנו בכתיבת מכתבים ארכניים למערכות העיתונים, יוכל לתרגם מחדש את השירה הקלסית ההיא, עמוד האור של ימי נעוריו בחוץ לארץ. אסור לתרגם כשאתה איש צעיר, אמר לי בחיוך עייף. אין לך מבט כולל על חייו של המשורר.

דבריו מדכאים אותי מאוד. הם מצטרפים בדרך עלומה אל קדחת ההתפנות שאני אחוז בה. כלומר, גם הספרים שאהבתי ודבקתי בהם שנים על שנים, גם הם צפויים לקריאה מחדש. גם עליהם מרחפת סכנת הסילוק מהמדף. שוב אצטרך לסרוק את מגרותי. לשרוף מכתבים שאינם חשובים ואין לי עניין להשאירם אחרי. שוב אצטרך לטרוח מעט ולשלוח אל הגנזך שבתל-אביב את מעט המכתבים שאני מחשיב. אבל אצטרך להיחפז בכך, שלא אגרר לשנות את דעתי ולהשמיד גם את אלה. הפח שהתקנתי לצורך השרפה עדיין עומד בתוך הגינה. ואשתי כבר התלוננה לא פעם על העשן המחניק הממלא את הדירה הקטנה ועל פתיתי האפר, הנישאים ברוח ומכסים את הדשא שמסביב לבית, נוחתים על צמחי הגינה ומזהמים את המרפסת. איש צעיר, מעובדי המפעל המסורים, שחלף ליד מדורתי בטיסת-אופניים, העיר לי שלא נאה להִזדקק לאמצעים של האדם הקדמון. “ברוך-השם, יש כבר מכשירים משוכללים הרבה יותר לסילוק מסמכים” אמר לי. “על המגרסות המהירות שמעת?” אני שב אל המתרגם הזקן. אצבעותיו מתפתלות ללא מנוח. הוא טעה והחליף את התיקים שהניח לפני. בתיק שרשם על גבו “תרגומים” אני מוצא דווקא שירים לעת-מצוא ומכתמים שפרסם בעיתונים. ובתיק שרשם על גבו “כלבו”, אני מוצא תרגומים נלהבים מן השירה הקלסית. אני מחליף בין התיקים מבלי שירגיש. חבל לי לבייש אותו. דרך ארוכה התייגע עד שהגיע אלי. ולדרך ארוכה הרבה יותר הוא מתכונן. אין לי רשות להפריע לו במהלכיו המתוכננים, אפילו שידיו הרועדות ועור-פניו המתקלף מעירים בי זעקת אי-השלמה. “על המגרסה המהירה שמעת, סבא?” שום תקווה אינך מניח? ומה תאמר לנכדיך שישאלו? כן, זוהי התקווה היחידה, הוא משיב לי. התינוקות הללו, הנכדים הקטנים. אדרבה, תציץ בשירים ותראה בעצמך. הם נחמתי היחידה, הם תקוותי האחרונה. הם מתחילים מחדש את הדרך שאני עומד לסיים. ניסיוני המעט יצטרף לילקוט הדרכים שיכתפו על גבם. זוהי באמת הנחמה היחידה. הניסיון הנואש, הבלתי-נלאה, ליצור אדם חדש. עיניו מתמלאות אור ודומעות מעט. זכר נכדיו עולה מלפניו. הוא ידע בתוך לבו, שגם אם יתקין עצמו היטב לדרך ארוכה, הרי תמונת נכדיו מוכרח שתתלווה אליו. הוא לא יוכל להיפרד מהם על-נקלה. הם נחמתו היחידה בחייו העצובים, תקוותו האחת לפני שיֵרד בדרך שאין ממנה שיבה. שיחם המתוק מכביד על לבו. קריאותיהם הנלבבות גורמות לו שיתוק של אושר. שחוקם מעיק על רגליו. כל זכרם ממלא את גופו משקולות לא צפויות.

הוא יושב מולי ושותק. ידיו המוטלות אל השולחן חדלו מרעדן. גם אני אינני מדבר. אני רואה כיצד החלטות נחרצות מתמוססות לאטן. כנראה שעוד אינני יודע הכול. גם החלטתי שלי, להתקין עצמי לילך בדרך ארוכה, עוד עשוייה להשתנות.

לא מזמן פגשתי מכר. איש צעיר שאינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון. שבע שנים עברו אבל הוא זוכר הכול. כאילו קרו הדברים אתמול. וככה היו דבריו:

בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמש“ים, בדרך לביירות. הייתי חייל פשוט בחרמ”ש ויצאתי עם חברי כולם ללבנון. עם החברים לצוות הסתדרתי מצוין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מקשה אחת. היינו מלוכדים וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו את עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך מפתיעים את אלה שלא היו מוכנים.

בכפרים ובעיירות שחצינו היו סימני הרס רבים, ותמונות של ראשי הדת כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו המונים מבוהלים, אבל לא העזו להתגלות. הפחד מן השיירה הבריח אותם למסתרים. אבל בסוף, לפני ביירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים. ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו אבל אנחנו לא נכנענו והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה הייתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך, ולא לעצור. אם נעצור נהפוך מטרה נוחה לאויב. שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה. היה לי המון זמן למחשבות, לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמוני, הלא יכולתי להיות עכשיו מאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה“זלדה” הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לביירות.

מפעם לפעם הייתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס ואחריו נחבא עוד אחד ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה, כמו כרבולת ירוקה. שבתוכה מסתתר אויב ואורב לנגמ“ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב נורא להגיע מהר לביירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ”ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.

הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג’יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג’יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה כאילו הם מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים, ועל שר הבטחון בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו לפתע שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו, ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.

אבל הם לא באו ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עלי הזיכרונות. זיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כרסמו את לבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות תפוזים מרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל ביירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר. מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו שנפגעו כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם ולשאתם אל בתי החולים שבארץ.

ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו. ומתוכו הגיח ויצא שר הבטחון, מוקף פמליה מתרוצצת של קצינים ועוזריהם. זה היה אחר הצהריים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמש“ים ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמליה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמש”ים וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. “בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לביירות.”

הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אלי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לביירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן-אדם. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות, וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. ככה עושה המלחמה לחיילים פשוטים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית השר שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לביירות. שבע שנים חלפו, אמר לי מכרי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה עד שאוכל לשכוח את המראות ההם?

במעט הבהלה הפוקדת אותי עדיין בבקרים, ברגעי היקיצה שפעם היו מתוקים כל-כך, אני נוכח להוותי בעובדות מעציבות. אני חש כאילו אני נוצק מעצמי לתוך סדר-יום נוקשה. בכוונה אינני מאשים איש. וגם אינני מאשים את מי שהוא למעלה מן האנשים. אני כותב נוצק בהרגשה חדה שאני הוא החומר בידי היוצק. אני מוצא את עצמי נתקל בזוויות המכאיבות של דפוס היציקה. כאילו נחסמת בפני הדרך להימלט בכוונה תחילה. מישהו מכה על פני ועל קצות אצבעותי. מישהו מכווה עד כאב את מרפקי ואת פרקי ברכי. גם האפשרות של חמיקה בזחילה נפסלת, שהרי לא אוכל לזחול מרחק כה רב, כשעצמותי כל-כך מכאיבות. לפני התקף המחלה לא הייתי יצוק בשום סדר-יום מחייב. ובוודאי שלא בסדר-דברים נוקשה וכואב. אבל ההתכנסות שלי פנימה, בקשת החיסיון שלי במקלטים, הפכו אותי למתמכר חולני לדבר אחד: אני מכור לשלמותו של סדר היום שלי.

אני יכול לשבת לשולחן המטבחון הקטן שלי, להציב מול עיני את שעון היד האלקטרוני שקיבלתי מבני משפחתי האוהבים, כחודש לפני שחליתי. אני יכול לשבת מול מחברת נייר המכתבים הירוקה, ולתהות זמן ארוך מבלי שאחוש בתנועת המחוגים. לשעון המשוכלל יש צג כפול. לבד מלוח המחוגים הלבן שעליו קבועים המספרים המוכרים, יש בתחתיתו גם צג ספרתי. שם מתחלפות השניות והדקות בהבהובים מרטטים. ואני יכול לעשות מלאכה כפולה ואולי גם משולשת. אחת, אני רושם על הדף את שעת הבוקר ואת התאריך המדויק. שתיים, אני רושם מול המספרים את הפעולות שאני עושה. אותן הפעולות כל בוקר. אותן התנועות של ידי ושל רגלי, מול תנועת המחוגים החוזרת על עצמה בדיוק אלקטרוני. ושלישית, אני מהרהר בצער איך נפלתי, התמסרתי מרצוני אם לדייק, בשבי סדר היום הנוקשה שלי. ואיך אני נוצק לתוכו, מבלי שאפרפר אפילו ומבלי שאזעיק לעזרה את קרובי.

ובכן, כדאי אולי שאפרט כאן יותר. בשש וחצי קימה מן המיטה. השכמה, כמו שקראו לתרגולים הללו בימי תנועת הנוער. בעודי במיטה, דקה או שתיים לפני שאני מתרומם, אני מושך את עצמי ומגלגל עצמי לעבר החלון. אם אינו פתוח משנת הלילה אני פותחו עכשיו. אני מכדר את גופי הרפה אל הכרים המצחינים מזיעת לילותי שאינה נפוגה. אני מתנשם ומתנשף בכוונה יתרה. אני עובר על מידותי, מצפצף על תלונות השכנים שמעבר לקיר הדק, שואף נושף ומנחרר בקול רם. אני מתרכז כולי בפעולות הצנועות הללו של מנגנון הנשימה שלי. ללא כאבים, ללא עונג, במין הינתקות מלאה מן הבוקר המאיים ומן היום המכביד. אני עוצם את עיני, סוגר ופותח את כל פתחַי. האוויר הלח והטרי שמפעפע מבעד לחרכי התריס חולף בתוכי לכל אורכי. אני מלווה אותו במסעו המטהר, למן כפות הרגליים המגרדות ועד לשער ראשי המקליש. שאוף ונשוף, שאוב ונטוף, בלוע ושקוע עוד ועוד ועוד.

בספר ההדרכה למשתקמים שקיבלתי מתנה מידיד צעיר עם צאתי מבית החולים אני מוצא תורה שלמה שנדחסה להוראות יבשות. מימי לא העליתי בדעתי שהאוויר המחלחל בצינורות גופי יכול לטהרני ולטמאני. אם אנהג בדרך המוצעת, שהיא האחת והנכונה, הרי שכל חלאתי ומחלתי תיטהר בנשיפות הבוקר היומיות. אבל אם אשבר, או אם לא אקפיד חס וחלילה, ואזלזל בדברי הכתוב ולא אנהג לפיהם, או חמור מכך, אם אאמץ לעצמי מורה אחר על פני מחבר הספר שלפני, ואבחר בדרך הבראה אחרת, הרי שאני מועד מלכתחילה להיטמא ולהיכשל. אותו אוויר, אותו גוף, אותו איש השוכב מכווץ במיטתו וחושש עד אימה מן היום הנדחס ונדחק בחלונות. ובכל זאת, כוונה אחת קטנה, התכוונות אמתית אחת והכול יוסט. אם לטובה ואם לרעה. הרי זו תכלית כל אדם. למשול ברע ולרתמו אל הטוב. ועכשיו, כשהמושכות כביכול בידי, עכשיו שכל ישועתי נתונה לי עצמי, לא רק לרוחה של רוחי אלא דווקא לבשרו של דמי, עכשיו שאפספס?

עצמותי כואבות, מחמת תרגילי הנשימה שאני מקפיד עליהם בבקרים. משום מה הכאבים אינם ממהרים לחלוף. רחש קל של עצמות נפקקות נשמע כשאני מרוקן את בית החזה ומעביר את האוויר הנקי אל חלל הבטן. שמא אני שוגה בביצוע? והרי נדפס כאן במפורש שהכול תלוי בביצוע. אין די בכוונות הטובות. שהרי מלוא כל העולם רק כוונות טובות. אבל הביצוע, ההגשמה היא העיקר. והוא המפריד בין עולם הייסורים התחתון שאנו שרויים בו, עולם היומיום המזוהם והמחליא שלנו, לבין אותם היכלות טוהר עליונים, שראשיתם בגוף הבריא וקצוויהם ברקיעים שלא נחזו.

מה עלי לעשות? אל מי אפנה בצר לי? ומי יתיר את ספקותי? ועד שאני מתייסר עם הסדרת נשימתי כבר חלפו להן הדקות המוקצות להשכמה בסדר-יומי המוקפד. וכבר אני צריך להשתופף אל הכיור הסדוק, אל הברז המנטף, ולהציץ שוב אל דמותי הנשקפת במראה. שעה זו, שבה אני מתייצב מול הראי היא השעה הקשה מכל שעות הבוקר. תקוף חרדה שאינה מוסברת אני סורק את דיוקני שבמראה. מה נשתנה בי מליל אמש? אלו סימנים רעים ניתנו בי הלילה? ומה מבשרים לי כל אלה החריצים והכתמים שבפני המזדקנות? היכן מפת פני המוגדלת והמעודכנת שהנחתי למשמרת בארון התרופות? עלי למהר ולהוציאה ולהשוות מייד עם הממצאים.

וכבר נשימתי המטוהרת מתרגיליה וממשחת השיניים וממי-הפה מאיצה מעצמה את מרוצתה. מדוע לעזאזל אורה של נורת המקלחת קלוש כל-כך? הרי דווקא כאן נחוץ עכשיו אור גדול. אור לבן ומטהר, שבעזרתו אוכל שוב ושוב להיווכח עד מה חרדתי לשווא. עד כמה טעיתי בכהות החריצים ובנימי הכתמים. הוי כמה נאים פני בבוקר הקריר הזה.

על מיטתי מונח לו ספר קריאה חדש שקיבלתי מהספרנית הדואגת. טרם הספקתי לקרוא בו. אבל עברתי כבר בחטף, על תולדות חייו של המחבר. יש ספרים שסיפור חייו של מחברם מעניין יותר ממה שנדפס בתוכם. איש מופלא ומוזר, את זה אפשר לתפוש מייד בראייה ראשונה. איש שחייו מחולקים לשלושה שלישים נוקשים וברורים. ילדות ונעורים עד גיל עשרים. עם ניסיונות כתיבה מועטים ולא מוצלחים. ואחריהן עשרים שנות עבודה קשה וכתיבה פורייה. וכשהיה בן ארבעים שנה, לפי חשבוני, ערירי וטרף לרוחו הקודרת, הפקיר עצמו לבני-משפחתו האוהבים שיוליכוהו למחסה של מוסד סגור. ושם, למרבה הפלא, האריך ימים ושנים וזכה להגיע לגבורות. אושר ובטחה פקדו אותו בין החומות. וימיו עברו עליו בבריאות טובה. ועד ליום פטירתו ממש לא ידע מחלה קשה. מה שמר על גופו במשך כל השנים הארוכות הללו? מה שמר על רוחו במרוצת הימים הרבים? רק דבר אחד: סדר היום הקפדני שלו. סדר יומו שלקיומו המדוקדק התמסר כאילו היה פולחן דתי. לפני שחליתי הייתי ממהר ללגלג על סופר כזה. איך נאות למשכן את חירותו תמורת חיי שעבוד במוסד? איך זלזל ביצירתו הכתובה, סירב להתראות עם ספריו? איך נדר נדר שלא יאחז עוד עט בידו וויתר בגדלות נפש על חדר עבודה וכתיבה שהציעו לו רופאי המוסד? אבל היום קל לי יותר לכבדו ואפילו להעריצו. איך דייק ומצא את הרגע הנכון לקטוע את מהלך החיים שמאס בהם. איך כיוון, פגע ולא החטיא. בדיוק ביום ההוא שהפקיר עצמו לבני-משפחתו שיישאוהו אל בין החומות, בדיוק ביום ההוא הבין כמה הבל היה בכתיבתו הקודמת, וכמה רעות רוח הייתה בשאיפותיו הספרותיות. אני מרכין את ראשי בפני גדולת רוחו הוותרנית. הוא דייק ולא השאיר אפילו יום אחד ריק בחייו. ואם התגלתה לו בלילה תכלית חייו החדשה, הרי מייד בבוקר, עם השכמה, בתום תרגילי הנשימה המפרכים, קם ולא הלך אל המראה שמעל הכיור, אלא התמסר בידיים מורמות לפולחן נצחי של סדר-יומו המפורט.

כן, היום אני יכול להבין לרוחו. יתרה מזאת, אני יכול גם לטעום מעט מתענוגותיו המעוותים. מי שלא פסע את הפסיעה הקטנה אל הצד השני לא יוכל להבינו. איזה עונג אפשר לשאוב מהקפדה דקדקנית על פרטי הפרטים של סדר היום. איזו רווחה רוחנית אבל גם גופנית אפשר להפיק מסגידה ללוח השעות. איזו הנאה אפשר לרוות ממעקב משפיל אחר מירוץ הדקות, אחר נקיפת השניות. נכון, האחרים, אלה שנותרו מחוץ לחומות ינודו לו בראשם. שבר כלי יאמרו עליו, מפסידן, איש שכרע תחת אימת חייו. אבל אני, מי אני שאהרהר אחריו? אני רואה אותו סוגד לדל"ת האמות שלו. אני רואה אותו חולף על פני הרצפות, ועל פניו משוכה הנאה מלאה מחרפת הציות.

אני איני מושלם כמוהו. ורבות אצלי עדיין החריגות מן הסדר המתוכנן. גם מקפידן כמוהו לא הייתי אף פעם. רשלן נולדתי ורשלן אני חי. ואף-על-פי-כן התחלתי גם אני למנות את פסיעותי כשאני ממהר בהשכמת הבוקר לחדר האוכל. לקיים את הטקס היומי: ליטול את עתון הבוקר משולחן העיתונים, ולשאת את קערית הדייסה המתוקה אל חדרי.

לילה אחד נגלה אלי סבי מצד אבי, הרב יוסף יוסלביטש, שנפטר בפולין עוד לפני המלחמה. הוא שכב בביתו ליד החלון, ובחוץ על פני רחבת העץ הקטנה, הטובלת בבוץ של הפשרת השלגים, הצטופפו מאות יהודים חבושים בכובעי-פרווה שחורים ועטויים במעילים כהים. פניו היו בהירות והוא חייך אלי ורמז לי שאתקרב אליו. אנא אל תפחד, נכדי שלא זכיתי לו, קרב אלי, קרב לסבא. החלונות היו פתוחים, היה קר ועשרות ראשים של יהודים מקוננים נדחפו פנימה אל תוך החדר. אל תשים לב אליהם, אמר לי סבא, ואל תפחד, בוא אלי.

רגע, באיזו לשון דיבר אלי? כן, יש לי תכונה רעה כזאת. באמצע סיפור החלום אני עוצר בכוונה. כי אני מוכרח לדעת באיזו לשון דיברו שם בעצם בחלום?

משום מה לשון החלומות שאני חולם חשובה מאוד בעיני. ואני מקפיד על כך שאדע באיזו לשון דיברתי, גם לאחר שאתעורר הוזה. האם דיבר אלי סבי עברית-ספרדית, שהייתה בשבילו לשון עתידית שלא יזכה לדברה? או שמא דיבר אלי ביידיש, שבשבילי כבר אז היתה לשון-עבר מיותרת? או אולי בלשון התמונות של החלומות, שאינה עברית ואינה אשכנזית ואינה יידיש? אינני יודע. פשוט אינני זוכר. לפעמים אני זוכר פרט שהוי מחלומי במשך שבועות. על-פי-רוב זהו פרט קטן ולא חשוב. אבל דווקא הוא נתקע בזיכרון החלומות שלי ואינו מרפה. פעם קראתי באיזה ספר על פשר החלומות. המחבר טען שיש דווקא להיאחז בפרטים הדקים הללו. הם, שנראים מיותרים, בהם דווקא טמון פתרון החלום. אבל אני לא שאלתי שום שאלה. והשאלות שאני שואל עכשיו כבר אין להן שום קשר לחלום. ובכן, באיזו לשון דיברתי עם סבי מצד אבי?

לפני כמה שנים כשטיילתי באירופה נפגשתי פגישה ראשונה ואחרונה עם דודי, אחי אמי. הדוד היה כבר זקן וחולה. רגליו משותקות כמעט ובקושי התנהל בעזרת הליכון. מעניין שכל הדרך ממלון התיירים שלנו אל ביתו לא נטרדתי באיזו לשון נדבר בינינו. שהרי הכול נראה כל-כך פשוט. הנה נפגשים הדוד הזקן ובן-אחותו מארץ-ישראל. האם אפשר בכלל שלא ידברו זה עם זה? ובאמת מאותו הרגע שנפגשנו, לאחר שניות ספורות של מבוכה, קלחה שיחתנו ללא מעצורים. הוא שאל ואני השבתי, ואחר-כך אני שאלתי והוא השתדל להשיב. ישבנו בביתו עם בני-משפחתו, אשתו החולנית וחתנו הפיקח, ובתו טרחה סביבנו. גם אשתי שבאה איתי מהמלון ישבה אתנו. לפי הרגשתי דיברנו בלשון המשפחה. הכול היה אצור בתוכי: השמות, התאריכים, קורות השרידים שנותרו מהמשפחה. המצוד, ההצלה, הבריחה, הכול. אפילו ידעתי שהוא התעייף מיהדותו, והוא מנהל אורח חיים מתבולל. אבל בתוך נפשו מתגעגע אל חיים יהודיים אחרים.

בלילה מאוחר, בנסיעתנו אל המלון, שאלתי את אשתי באיזו לשון דיברנו הדוד ואני? הייתי נרגש ומבולבל מאוד. היא השתוממה על שאלתי. כמובן שזו הייתה לשון המשפחה. הלשון שקמה לתחייה מן העבר. כן, הקשיתי, אבל מאילו יסודות מורכבת לשון-המשפחה? אשתי אמרה שהבחינה בפירורי עברית, ברסיסי צרפתית, במשפטים שלמים שנאמרו ביידיש והרבה-הרבה אנגלית. בלילה ההוא השתוממתי על כל הלשונות הללו שחברו בתוכי. נסתרו וציפו לשעת-כושר. וכשהגיחו יצאו כלשון אחידה ושלמה: לשון המשפחה.

ובכן נשוב אל סבי מצד אבי. אל לילו האחרון בעיר קטנה בצפון-מזרח פולין, על גבול ליטא, החלונות פתוחים אל ליל האביב המוקדם והקר. והוא רומז אלי וקוראני אליו. היום אני יודע שקרא לי בלשון המשפחה. שהרי לא דיברנו שום לשון משותפת. ואני בעצם עדיין לא דיברתי כלל. ולמען האמת, בלילה ההוא, ליל חודש שבט בשנת תרצ"ה אפילו טרם נולדתי. אבל זה אינו משנה בכלל בחלום. אבי כבר היה בארץ כמה שנים. חלוץ צעיר וקודח, אבל אני זוכר במפורש שגם הוא היה אתנו שם ליד מיטת הרב. וכשאני מפשפש היטב בזכרוני אני נזכר בפרצופים האהובים של ראשוני הקיבוץ שלנו, עומדים גם הם ליד הקירות. אחדים מהם נעולים עדיין במגפי הגומי הגבוהים שבהם הילכו בחורפים הגשומים אצלנו. ומגפיהם טבולים בבוץ שלנו האדמדם, של אדמת החמרה מארץ-ישראל. ולא בבוץ הכהה של אדמת היער הפולנית, שאפילו אינני יודע מהו צבעה המדויק. מבעד לחלונות הפתוחים עולה קול נהי חרישי. מקוננות אחדות בקהל המרוחק כבר אינן שולטות ברוחן. האם מותרת כניסתן של הנשים אל חדרו של הגוסס? אינני יודע. אינני בקי בחוקי הדת. אני יודע רק מה שהואילו להראות לי בחלומי. היו נשים שם, בהחלט היו. גם נשים קרובות מתוך המשפחה וגם נשות בעלי הבתים שאהבו כל-כך את הרב העילוי. וגם נערות השומר-הצעיר הרכות המתעתדות לעלות לארץ-ישראל. כולן הקיפו את הבית ואני שמעתי שאחדות מהן כבר הקדימו ופרצו בבכי. הגברים עדיין התאפקו. ובעצם לא התאפקו אלא התפללו בקול נרגש וחשאי. הרב שיחיה, אמן. הרב שיחיה אמן. הרבשיחיהאמן. אמנאמנאמן. איזו תפילה הם נשאו שם מתחת לחלונות הפתוחים? כדי שלא להיכשל צללתי אל תחתית חלומי. רק מי שניסה לצלול בים סוער יכול לשער מעט ממה שעברתי. אין קרקעית מוצקת לחלום. הכול מתערבל ונסחף ואותי תוקפת הרגשה ודאית שטביעתי קרובה. כל-כך קרובה שאני מוותר כבר בלבי על שעוני החדש ועל משקפי השמש האמריקנים שהותרתי אחרי על החוף. בלילו האחרון של סבי, הרב יוסף יוסלביטש, הוא נגלה אלי, התינוק, נכדו שעדיין לא נולד. הוא חייך אליי והזמינני לשעשעני על ברכיו. אבל מתחת לעורו המצהיב אני כבר ראיתי מה שעוד לא ראו בני-קהילתו המצטופפים על מדרכות העץ שבחוץ. נרות לבנים גדולים דלקו בחדר למראשותיו, ומישהו העביר על מצחו מגבת לחה. מלמול התפילה שעלה מן החוץ גבר. כבר אפשר להבחין במלות התפילה הנשנות כמו בהשבעה חגיגית. ‘אנא בכוח גדולת ימינך’. אנא בכוחך, אנא, עשה בכוחך. אנאבכוחגדולתימינך. אם הייתה קשה לי לשון החיבובים של סבי, הרי לשון התפילה הייתה קשה לי שבעתיים. לא תפסתי בתחילה אם אלו הן מלים ממש, או רק צלילים החוזרים על עצמם כמו הלמות תופים רחוקה: אָנָּאבְּכוֹ אַח, אָנְּאבְּכוֹ אח. אבל בגינה הקטנה הרמוסה ומתחת לעצים העירומים שברחוב כבר בכו בקול רם. כל הקהל כבר שח, שחח וקונן. הנשים בקולן הצווחני והגבוה, והגברים בקולם העמום. לשון התפילה נישאה מן החוץ אל תוך החדר והקיפה את הרב האהוב על ערש מותו. אנא בכוח גדולת ימינך. עשה שחייו לא ייפסקו. עשה שישוב אל בין החיים. אם ימינך כל-כך גדולה וחזקה, האם לא תוכל להשיב את מתינו אל החיים? מה ידעתי אז על עולם הישיבות? מה ידעתי אז על הזרם הליטאי? מה ידעתי אז על גאוני תנועת המוסר? שהרי אפילו בחלומי המטורף ביותר לא יכולתי לנחש שאשב פעם בבית הספרים שבירושלים ואקרא מספדים הצורבים את הלב שכתבו על סבי גדולי הרבנים שבארץ ובגולה. ופעם אחת אפילו נכנעתי לגחמת סקרנותי, ויצאתי לראות את עולם הישיבות הליטאי בירושלים. פגשתי מורים ומנהלים שקצתם זכרו את סבי וקצתם גם נתנו לי מעט כבוד, או אולי רק היה נדמה לי שנתנו, משום שהייתי נכדו של העילוי מלוּבְּץ‘. גלגלתי עמהם בגדולתם של מחדשי עולם הישיבות הליטאי. גדולי המוּסרניקים, אַבְּרַמְסְקִי וגְרוֹדְזֶנְסְקִי, הרב מֶלְצֵר והרב בלאזר. אבל בתוכי הרגשתי שבשבילי זהו עולם אבוד. ישבתי בלשכותיהם הצרות והדחוקות במעלה שכונת רוממה. שתיתי מכוסם ואכלתי מעט משולחנם. הם החליפו ביניהם דברים בלשון חתומה, ורק הבנתי שיש בהם סקרנות לראות מה עלה בגורלו של נכדו החילוני של העילוי מלוּבְּץ’.

אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי, הלוּבְּטְשֶׁר, אל מיטתו שהנרות עוטרים אותה. והוא מצייץ אלי ומפריח אלי לשונות חיבוב מתוקות, כדי שאצא מתוך הקיר ואלבש צורת תינוק בתוך החדר. כדי שאטפס אל ברכיו בלילו האחרון. כן, מתוך החלום נדמה לי שאני זוכר איך הניע והניד אותי על ברכיו החלושות. איך זמזם אל תוך שערותי איזה ניגון שכוח, שלפעמים אני נזכר גם בו בשעת החלום. ואחר-כך נחטפתי מעל ברכיו, כי הרב נחלש מאוד וצריך היה להניחו בזהירות במיטתו, ולהכינו לקראת קצו. כל-כך הרבה יהודים מצטופפים סביב מיטתו. מעיליהם כהים, אד עולה מהם, ואני נרתע מריחם החריף של מגפיהם. אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי מצד אבי אל פניו המלבינות על הכרים. מבחוץ כבר קורעות המקוננות את אוויר הלילה, והגברים קורעים את בגדיהם. בלילה על מיטתי בבית החולים, ממול לתחנת האחיות אני מאמץ את זיכרוני. בכוח ובהתמדה אני חותר להיזכר בכל מלות ההשבעה של התפילה ‘אנא בכוח’. אם הייתה ליהודים הצובאים על חלונו של הרב הגוסס אמונה כל-כך חזקה בכוחן המאגי של המלים, מדוע שלא אאמין גם אני? מדוע שלא יהא בכוחן לרפא גם אותי? בכל פינה אמרו בקולות מהוסים: הרב שיחיה, הרב שיחיה. אף כי נשמתו כבר פרפרה מסביב לשלהבות הרוטטות של הנרות. במה כוחה של התפילה הזו? בצירוף אותיותיה, בקסם הברותיה, במקורה הקדום? גם אני מצטרף אל קהל המלחשים ומקווים. גם אני מצרף אותיות, מחבר נוטריקונים, ומשנן ראשי-תיבות סתומים. שיהא מקורה קדום. שיהא מקורה מסתורי. שיהא אפילו מעולם הקבלה הדמיוני. כרגע לא אכפת לי כלל מהו מקור התפילה. רק שתפעל. שהצירוף הסודי יעבוד. שהאיום המכביד עלי במחלקה יוסר ויתפצח.

והרי בתוכי אני יודע שבקשתי לא נתקבלה. והרב הגאון איש המוסר ואהוב הבריות נקרא לישיבה של מעלה ולא שב משם. רק בחלומותי חסרי הפשר הוא שוכב על מיטת מותו, מוגבה על הכרים וחיוך מתוק, חיוך שלא ראיתי כמוהו מאז, נסוך על פניו, הקוראות אלי בחיוורונן.

כשהוחזרתי לביתי לאחר האשפוז הממושך הרגשתי שאיברי איבדו את כל כוחם. ידי איבדו את גמישותן וכל מאמץ קטן שעשיתי הכאיב לי. גם הרגליים נחלשו מאוד. לאחר כמה צעדים שצעדתי בתוך החדר, או על המרפסת הייתי מוכרח לחזור ולשכב. אפילו להעלות את גופי אל המיטה התקשיתי. הייתי מתיישב על המזרן ומכנס את איברי הכבדים, אחד-אחד, ואוסף אותם אל עצמי ואל המיטה. כדי להרים את רגלי הסתייעתי בשתי ידי. וכדי לכנוס את היד ולמשוך אותה אל גופי הסתייעתי ברגלי. אחד מידידי שראני בחולשתי אמר לי אל תכנע, תתחיל מייד בתרגילי חיזוק, אל תניח לגופך להתנוון.

נתקפתי חרדה ממשית. הרי מאז שאירע בי ההתקף כבר חלפו כמה שבועות. ועוד כמה שבועות יחלפו עד שאשוב במעט לאיתני. ואחר-כך במשך כל הימים הרבים הללו לא אניע את גופי ולא אחזק את שרירי. הרי סופי שאשתטח על המיטה, חדל אונים לחלוטין, ולא אוכל לקום ממנה. שוב נוכחתי איזה יועץ-רע היא החרדה. בחיפזון ללא שיקול דעת מספיק, ואפילו מבלי לשאול את הרופא, הטלתי על עצמי תרגילי תנועה ותנופה שהייתי נוהג לעשות בימי בריותי אך לא יכולתי לרמות את גופי. הפעם לא הצלחתי להערים עליו. והכאבים החזקים שהופיעו מייד, השיבו אותי אל מידותי הנכונות.

ידי כאבו כל-כך שלא יכולתי אפילו להחליף תחנות ברדיו הקטן שליד מיטתי. רגלי כאבו כדי כך שכל מסע אל המקלחת ואל השירותים הפך למסע ייסורים. לא ידעתי להיכן אסב את גבי. הוא כאב עלי כולו. למן הצוואר ותחתית הראש ועד לישבן. שרירי הפכו סרבנים ומתוחים, ושילחו בי כמעט ללא הפוגה חצי-כאב מושחזים. בכל פעם שהורדתי את רגלי מן המיטה וניסיתי לתחבן בנעלי הבית, קרסתי לאחורי מותש וחלוש עד בכי.

שכבתי ער בלילות. גווי דווה כולו ממכאובים ואין בי יכולת להירדם. אם אומר שבכיתי במסתרים, כלומר בחסות מנורת הלילה שהאירה באור קלוש את חדר השינה, לא אגזים. פרצי בכי עלובים, מושפלים, מלווים בקושיות מוטחות שאין עליהן מענה. טלטלתי עצמי מן המיטה אל הכורסה. בניתי הררים של כרים וערמתי סוללה של שמיכות על צדי המיטה. מאומה לא הועיל. לא יכולתי למצוא לי תנוחה שבה אניח לגופי לשקוע בתנומה נעימה. ואם מצאתי תנוחה כזאת לכמה דקות, הרי מייד היו תוקפים ובאים מיחושים חדשים, רעננים להכאיב, כאלה שטרם התנסיתי בהם. הם היו שולחים אלי שליחים מציקים, ומטרידים אותי שוב ושוב, עד שהייתי פולט אותה בכייה פתאומית, יבשה, קורעת גוף, בולע דמעות שאין בהן כבוד, מגדף את הרפואה המודרנית ואת גופי הקדמון שאין לו מרפא, ולבסוף הייתי שב לליל הטלטלה חסרת המנוח שלי.

עד מתי אתענה ככה? שאלתי את עצמי, עד מתי אהיה נפל אדם כזה? איש שאין בכוחו לשלוט באיבריו? ומי ערב לי שהדברים משתנים לטובה? הרי בשעות הכאב הקשות נדמה לי שמצבי דווקא מחמיר. ומה יהיה עלי בחודש הבא? בשנה הבאה? האם ככה יימשכו הייסורים וההשפלות ללא סוף?

ואז נזכרתי באקדחי הקטן החבוי במגרה הנסתרת שבארון הבגדים. כלי יפהפה, דגם ארוך קנה, קוטר 0.22, תוצרת איטליה. אינני יודע מדוע נזכרתי באקדח בלילותי הטרופים. ודאי היו לי מחשבות עקומות שלא הוחוורו לי עצמי. יש בי חשש, שאני מהסס להעלותו על הנייר, שלא רק ימי בריאותי שחלפו, ימי שלטוני המוחלט בגופי, הם שהזכירוני את אקדחי החבוי. בכמה שיחות גלויות אך קטועות שניהלתי עם אשתי, תהיתי האם לא הועבר אקדחי הקט ממקומו. אשתי ודאי נבהלה מעט משאלותי המפורשות. היא מיהרה להזהיר אותי ממחשבות נלוזות וממעשים נחפזים, אבל לא נגעה באקדח. האם גם לה היה קשה לקבל את השינוי שהתחולל בגופי? האם עדיין לא הבחינה בתבוסת איברי? האם לא העלתה אז בדעתה, ממש כמוני, שיש לאקדח הקטן המונח לפני בארון הבגדים משמעות כבדה ומסוכנת? האם נרמזו לה לפתע, ממש כמו שנרמזו אלי, תהומות חדשים שלא העלתה קודם בדעתה? האם הבינה סוף-סוף, ממש כשם שאני הבנתי, שיש להרחיק צעצוע מסוכן כזה מהאיש החולה?

אבל האקדח היה במקומו. ואיש עוד לא נגע בו מיום ששבתי מבית החולים. עטוף ומחותל באותה חולצה ישנה שלי, העשויה מבד רך ומתפורר. כשהיה האקדח כרוך כולו בבד, לא הצלחתי לרכוס מעליו את הנרתיק. המחסניות היו מוטלות בסמוך, ורק מקומה של קופסת הכדורים נשכח ממני. אבל התחמושת לא עניינה אותי בימים הראשונים לשיבתי מן האשפוז. שמחתי בכלי הנשק הקטן כמו ילד השמח בצעצוע משובח. חילצתי אותו מעטיפתו, מחיתי ממנו את שכבת השומן הדקה וגיליתי מחדש את התענוגות של חובבי הנשק והציד. עיצוב איטלקי נהדר, השחמה מושלמת, נוחיות מרבית באחיזה, ומעט חלקים. קל ופשוט מאין כמותו בפירוק והרכבה. העיסוק בכלי הניקוי, פירוק הכלי, בדיקת ההדק והכוונות, כל אלה הסיחו את דעתי מכאבי. פתאום נמלאתי כוחות מחודשים עד שיכולתי לשבת בקצה המיטה, מול המראה הגדולה של ארון הקיר בחדר השינה. נחתי מייסורי ופשוט השתעשעתי בחמדה ילדותית באקדחי. חפנתי אותו בידי, סלסלתי אותו בכפי, סחררתי אותו על אצבעי המושטה. להיכן נעלמו כל כאבי? אפילו נהגתי כנער מתבגר. ובחסות הדלת הנעולה של החדר הקטן כיוונתי אותו בדיוק רב אל מראה דמותי הנשקף במראה. עצמתי עין אחת ואחר פקחתיה שוב. סחטתי את ההדק בלחיצה ראשונה אטית ושהויה. ואחר-כך מילאתי את חזי באוויר החדר ופלטתי אותו מפי בפליטה נמרצת. ממש כמו שראיתי בסרטים, באותם רגעים שאין אתה יודע אם להתפעל מגבריותו הנחרצת של האיש הנרדף, או לצחוק לחרדתו הילדותית, הנחבאת אל ארון הסתרים. ולבסוף גם לחצתי על ההדק. וירייה פתאומית נפלטה. בבואתי שנשקפה במראת הארון רוסקה לרסיסים. דלת העץ הדקה נוקבה בקליע. השמלות של אשתי התלויות בארון רשרשו. ומן הקיר המבדיל בין חדר השינה לחדרים האחרים עלה קול חבטה אטום. האם באמת קרה כל זה בימי החלמתי? או אולי אני מערב כאן אירוע מביש מלפני שנים? מתוך הארון הסתלסלה עננת אבק קטנה. ואני דימיתי בבהלה שגם מקצה קנה האקדח הקטן שבידי עולה עשן. אבל עיני תעתעו בי. ריח אבק שרפה חריף מילא את החדר, וריח בד שנחרך. האם באמת החוורתי כל-כך בשעה שאשתי חילצה מידי את האקדח המעשן? האם באמת רעדו ידי? האם חרקתי בשיני, שננעלו בכוח זו על גבי זו? האם התנשמתי בקושי? האם מאז אותה פליטת כדור אומללה נעלם מחדרי אקדחי הקטן?

נראה לי שכל אלה ועוד אחרים אינם אלא זיכרונות. בעודני בשיא כוחי, בימי בריותי הרחוקים ישבתי באמת פעם אחת מול המראה הגדולה שבארון הבגדים ועסקתי בניקוי הנשק לאחר ציד ארנבות מהנה בפרדסים. משום מה לא נזהרתי וטענתי את האקדח וכיוונתי אותו, לגמרי מתוך לצון, חף מכל כוונת זדון, אל מצח בבואתי המשתקפת במראה. לא זכרתי שטענתי את האקדח, דייקתי בכיוון ויריתי. או אולי לא כך היה. כבר חלפו מאז כמה וכמה שנים, וזיכרוני מרבה להסתולל בי. וגם לא נותרו שום סימנים בחדר ובארון. אחרי השיפוץ אי-אפשר להכיר דבר. ייתכן שרק רציתי לנקות את הקנה. יתכן שהכנסתי כדור לבית הבליעה ושכחתי שאני נמצא בתוך ביתי, ולא בפרדסים הסמוכים, מתהולל עם ידידי. ואולי סתם רשלנות פושעת הייתה כאן. מה שניתן לכנות רשלנות שבשגגה. כבר אינני זוכר בדיוק.

אבל שמלותיה הטובות של אשתי באמת הושחתו. ומזל היה שקיר הבטון האחורי בלם את הקליע. אגב, חיפשתי אחריו בדבקות באותו יום ולא מצאתיו. אני זוכר שהוצאתי את כל השמלות ואת כל החולצות ורוקנתי את הארון לגמרי. החור שנקדח בקיר היה קטן אבל ניתז ממנו ענן של טיח. וצריך הייתי לנקות היטב את הארון, כדי למחות ולו למראית עין, את עקבותיה הגסים של פליטת הכדור המסתורית. אחרי כמה שבועות, גיליתי במקרה את קליע העופרת המעוך. אשתי התלבשה אל מול המראה המחוררת, ואני ישבתי וצפיתי כהרגלי בתנועות גופה המרגשות. ותוך שהיא מנערת את חולצתה נשמט הקליע אל הרצפה. עטתי עליו מייד, דחפתי אותו לפני עיניה המשתאות ואמרתי, את רואה, לכדנו גם את העד האחרון לפשע. תקופה ארוכה שמרתי אותו במגרתי. הנחתי אותו בין הזוטות שאני שומר מתקופות מכריעות בחיי. הלירה המקודשת של האדמו“ר, שנתנו לי צעירי חב”ד, משתמטי צבא קולניים, בכניסתי ללבנון. קמיע של קלף משובץ באותיות שלא הצלחתי לקראן, שקיבלתי מאיזה צדיק בטלן במערת חוני שבחצור הגלילית. אולר ישן שנדרתי נדר שלא אמשוך אותו מתוך כיסי עד גמר המלחמה. ועוד אחרות שכמותן. אבל כשניגשתי לפני איזה זמן, לעשות סדר במגרתי, חיפשתי את הקליע המעוך ההוא ולא מצאתי. אילו ידע שאני אזדקק לו כל-כך בחודשי החלמתי רצופי המכאוב, אולי היה מתחשב בי ולא אובד לו אי-שם בין הסדקים.

אינני יכול להחליט בנפשי אם הייתה לי מחשבה עקומה ונסתרת במעשה הרשלנות הנושן שלי. ואינני יודע אם היזקקותי הפתאומית לאקדחי הקטן רמזה על מעשים נלוזים שאני עומד לעשות. אינני אמיץ עד כדי כך. אבל אשתי זכרה היטב את המראה המנופצת, ואת החור החרוך שבשמלתה. וגם תירוצי הדחוקים שיש בדעתי לחדש את ימי הציד שלי, ולערוך שוב מסעות ציד מבריאים ומרדפי ארנבות משקמים בפרדסים, לא הרגיעוה.

משום שכמה ימים לאחר שטיפלתי באקדחי רציתי להוציאו שוב ממחבואו, ולשחק בו מעט, כדי להשכיח את מדווי גופי שנתחדשו. אבל המגרה הנסתרת שבארון הבגדים הייתה ריקה. והנרתיק שאינו נרכס, העשוי יריעת אברזין גס ונוקשה, לא נמצא בשום מקום. וכששאלתי את אשתי מה אירע לאקדחי הקטן, והאם היא יכולה לשער בנפשה עד כמה אני נעלב כשאני מגלה שאקדחי נעלם? היא רק אמרה אל תדאג, הוא ישנו, הוא לא אבד. אבל הרחקנו אותו ממך, לזמן מה, עד שתבריא. אל תחשוש, תוכל למצוא אותו כשתתחזק, רק העברנו אותו למקום מבטחים. כדי שלא תתפתה שוב, חס וחלילה, לרוצץ את בבואתך הנשקפת מהמראה.

בחלומותי, שב וחוזר תדיר אותו חלום מוזר: כיכר החמרה הקטנה, הלחוצה בין מגדל המים לצריף חדר האוכל הישן, מלאה וממולאה בלגיונרים גהוצי-מדים שקסדות הכסף שלהם נוצצות באור חלומי, מיוחד, וחודי הקסדות שלהם חותכים את בהרת השמים הרחוקים. ועורפיות החאקי התפורות מן הבד הגס נסרחות מאחורי ראשיהם, ומתנפנפות ברוח. אינני יכול לדייק ולציין מאימתי חוזר החלום המופלא הזה ומתראה לפני עיני בשעת הלילה הקבועה שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר-חצות בדיוק. ויש לילות שהחלום הזה וספיחיו מפעימים אותי כל-כך עד שאני מתעורר מכוסה בזיעת-סיוטים, ולב החולם שלי מקיש נוראות באוזני. אני יודע שמקורו של החלום הזה בימי ילדותי הרחוקים, בדמותם של אנשי הלגיון הערבי מקושטי המדים וחובשי הקסדות המרהיבות, שראיתים משוטטים בינות לכלובי הנמרים בגן החיות הקטן של תל-אביב. ואחר-כך חזיתי בהם בחולפם על פני במכונית צבאית פתוחה על הכביש הישן שבין חדרה לטול-כרם. הליכתם בתוך חצר הקיבוץ היא הליכה של כובשים, בזה אני בטוח היום. תנועותיהם תנועות של שליטים, בכך אינני יכול היום לטעות. מפני שתמיד אני רואה אותם מן העמדה הנמוכה שממנה אי-אפשר לזייף, בעמדה הקרובה לפני הקרקע, זו שאינה מאפשרת שום הגזמה או טעות, עמדת המסתור של ילד קטן הנדחק אל האדמה, אדמת החמרה האהובה, מרודף מפחדיו. אינני לבדי בחלומי. כרגיל נמצאת עמדי אמי, אותה אם רחוקה, המשוטטת גם היא בגן החיות, שבויה בשיחה מרתקת עם הדודה מתל-אביב. שיחתן מלאה שמות משפחה, קרובים נשכחים ופרטי-פרטיה של איזו פרשייה לא טהורה שאירעה במשפחה. הסוד שבשיחתן מרובה ומגרה את דמיון הילד שלי. אמי הולכת עם הדודה, הן מתרחקות והיא כלל אינה מרגישה בחיילי הלגיון המתרבים במהירות וממלאים את הגן.

או אולי נמצא אתי אבי, אותו אב מפוזר, חבוש קסקט אפור שהיה חובש בצאתו העירה, והוא משוחח בשקט ובהתלהבות עם חברו מנוער שפרש העירה אחרי שעשה כמה שנים טובות אך אבודות בקיבוץ הקטן. גם הוא מתנהג כרגיל, בכל מלוא פרטיה של השגרה. וגם הוא איננו חש באיום המתחיל להידחס בין הרשתות והגדרות של גן החיות. מה זה, האם רק אני מרגיש באיומים הקרבים? האם רק אני הקטן מסוגל לחוש באימה מפעפעת מבעד לחורי הרשת של הגן? או שמא רק מראות הזויים אני מדמה לעצמי, משכפל אותם לאין סוף, די כדי לפרנס שנות חלום ארוכות? ויש לילות שהחלומות חוזרים על עצמם בשינויים קלים. חלומות קרובים מחליפים זה את זה. יש לילות שהחלום מתלבש במופע אחר. זירת החלום הלילה היא זירה דומה. עכשיו אנחנו עומדים במגרש האדמדם, המהודק ברגליים היחפות של הילדים, ממש לפני מחנה האוהלים הקטן של הקיבוץ. בשנות הבראשית שלו. האוהלים ניצבים בחצי גורן מלבינה, ומאחוריהם מתרוממים לאטם, כמו בצילום אטי של קולנוע, פיגומי הקרשים של בית הקומותיים הראשון, שייקרא לימים בית הביטחון. האם נדמה לי או שאני באמת מזהה בין האוהלים הזֵהים את האוהל המיוחד שבו מתגוררים אבא ואמא? הלגיונרים כסופי הקסדות משוטטים אנה ואנה בינות לאוהלים. מה הם עושים שם לכל הרוחות? מחפשים מזכרות? מבקשים תמונות? מחטטים באלבומים? ואחר-כך הם מובילים את חברי הקיבוץ הכבולים בידיהם וקשורים בחבלים הגסים של חבילות החציר, אל מעבר לשער הפרדסים. לאי-שם, לאיזה שדה מרוחק ומעורר פחדים סמויים. האם אני לבדי ניצב שם ורואה במחזה? או אולי בין חברי הקטנים אני עומד? ילדים בני גילי מבוהלים ממש כמוני. רק גופיות דקות לעורנו ואנו נסתרים בחורשת האיקליפטוסים העבותה ומשקיפים מתוכה, חסרי-אונים לחלוטין, איך הלגיונרים מושכים ומוליכים את מהלכיהם באלימות שלטנית בתוך מחנה האוהלים הקטן. בכי לא יועיל עכשיו ולצעוק אסור בחלומות מפני שמייד מתפזרת התמונה לחלקיה, מסך הזיכרונות המהופנט מחשיך ואני מתעורר במיטתי, מזיע כולי, הלום בדופק מואץ והשעה על שעון הזרחן המאיר מעל מיטתי כרגיל: בין אחת וחצי לשתיים ורבע שלאחר חצות.

אני בטוח שבחלום הזה מתערבבים קטעי-חיים רחוקים משנות ילדותי. חרדת החיפושים של החיילים הבריטים. המצור המאיים על גבעת-חיים, הקיבוץ הסמוך, שהסתיים בדם ומוות ותדהמה. טיול ילדות לגן החיות של תל-אביב. ילד שהלך לאיבוד במהומת המבקרים. ילד שיד אמו נשמטה ממנו, וחיילים זרים שעורפיהם מכוסים יריעות של בד-חאקי מתנפנפות דחפוהו והפרידו בגסות בינו לבין אמו. אבל איך, באיזו דרך מופלאה נפתכים כל החמרים הללו, שיש להם היגיון נפלה משלהם ורצף הכרחי משלהם, איך הם נפתכים לכלל תמונה של עין-החורש, הכפר הקטן שבקצה השרון, כבוש ומוחזק בידי חיילי הלגיון הערבי?

בחלומותי אני חוזר אל הפרטים הטופוגרפיים המוכרים לי עד לזרא: הטנדר הישן של הקיבוץ שוקע בגבי החול אי-שם מזרחית לקיבוץ. דרכים של חול עמוק הפונות אל ההרים ואל מבואי הכפר המאיים קאקון. חבורה של נוסעים מאחרים נתקעה בדרך בשעה שכבר אסורה לנסיעה. חושך, להקות של תנים, כנופיות משוטטות, והרע מכול: מנוע בוגדני שחדל מפעולתו דווקא במקום המסוכן ביותר. כאן אני נעצר תמיד ומשתהה. יש דרכים משונות שבהם מוזרם רצף התמונות של חלומות ילדותי הנשכחים. העין משתהה על קו האופק הרך, המשחיר לאטו, מקום שנגמרים הפרדסים הצפופים, היכן שנפתח פתאום המראה אל שדות ואל מקשאות ואל שיירות של גמלים הנושאות את אבטיחי קאקון. דבש האבטיחים זב מן הגמלים. ולא פעם, בתוך הבלגן המופלא של החלום, אני רואה ממש מול עיני הילד שלי איך הדבש מומר בדם. מדבשות הגמלים מטפטף הדם אל האדמה השחורה השמנה, שיצאו לה מוניטין כאדמת-מתק משובחת. ובמקום שהטיפות נופלות ונספגות בקרקע צומחים ועולים שיחי הקיקיון, כאלה שהיו פזורים פעם בהמוניהם בין הפרדסים. ועדיין נחבאים אחדים מהם שחמקו משיני החקלאות החדישה, במסתרי המעזבות. קבוצת האנשים שירדה מהטנדר הדומם ממהרת מאוד. השיחות חרישיות והדיבורים מקוטעים. רק מרחק של כלום מגדר הקיבוץ, אבל יש הרגשה של הפקר מוחלט ושל דמים מותרים. הילד המפגר בהליכתו צריך לגרור שלא יעכב את ההולכים. אני שומע את המאמץ הדרוך של הצועדים. אני חש בלחות הבגדים הסופגים את זיעת הצעדה, אני רועד כולי מצינת הטללים מפחד ומהתרגשות.

ליד עץ השיזף מוכה הברק עוצרת החבורה הקטנה לנוח ולשאוף אוויר. זוהי נקודה מוכרת במפת-חלומותי. מכאן ועד לשער המזרחי של הקיבוץ מרחק קטן. אפשר אפילו להתקשר בצעקות עם השומרים שבעמדה המזרחית. העץ מפוחם כולו. שולח ענפים ששורפו וקפאו אל שמי הלילה. אני אחוז קנאה בחברי הילדים שראו את הברק פוגע בשיזף הענק. את האש שנשתלחה בו, את עמוד העשן שהתאבך ממנו. אני זוכר רק את שלדו המפוחם. לפעמים אני מיצר ואומר חבל שנולדתי אחרי השרפה. השיזף מוכה הברק מציין פרשת-דרכים מעניינת בנוף השְׁרִירוּתִי של חלומותי. ממנו ולמזרח שולטת האימה. הרועים הערביים נקלעים בסמוך ויש להקות של תנים המסתוללות סביב. ואחר-כך מושך מישהו בידי, ואני מוקם מתוך החול הקריר שצנחתי עליו. במאמץ אחרון, בהליכה נמרצת ורצופה מוכרחים להגיע לקיבוץ. נזהרים מהצל העמוק של מטע הבננות, מתרחקים מעצמים חשודים, ונרתעים מכל תנועה וקול פתאומיים. ולבסוף מגיעים שלמים ובריאים ומזיעים אל השער המזרחי.

בנקודה הזאת של החלום, תמיד, אני מתפרק מן המתח שנצבר בי. אני פורץ בבכי ילדותי, קורא מתוך הבכי קריאות שאינן מובנות גם לי עצמי. אני נישא בידי אם רחומות, מנוחם ומלוטף וממלמל לעצמי עד שתבואני שוב השינה, מלים בלשון לילית ולא מובנת. איזו לשון של סיוטים שיש לה ודאי היגיון בלשני משלה. אבל הוא כל-כך נסתר ממני, והיא כל-כך חמקמקה, עד שאני נואש מלהבינה. לפעמים בלילות, בשעות הללו שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות עולה לפני עיני עין-החורש המסויטת של ילדותי. העבר פולש בכוח אל תוך ההווה. מחדרי החברים פורצות ועולות אנחות, תינוקות בוכים ונאנקים בבית התינוקות הרחוק. צווחות משונות מגיעות אלי, נישאות עם רוח הלילה הקלילה. וכל כמה שאשים אזניים כרויות אינני מצליח לפענח את צעקות הלילה העולות מן ההרים. מנין האנרגיה הסיוטית העצומה הזאת? מהו שמכאיב כל-כך לתושבי המקום המאושר הזה? באיזו לשון צועקים חולמי הסיוטים? אל מי הם קוראים במצוקתם?

בחלומות הלילה שלי המופקרים לחוקים שאין לי שום שליטה עליהם חוזר תדיר מראה רחוק: דרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים. גדרות תייל נערמות על סביבותיה. האדמה שסביבה חפורה כולה כמו שדה של תלי-חפרפרות שלאחר הגשם. וחיילים בריטים חמושים ממלאים את מלוא כל התמונה. אני שוכב בשולי החורשה במקום שערוגות הביוב מסתיימות. אל הגזעים הענקיים של האיקליפטוסים נצמדת גדר הקיבוץ והיא פוצעת את העץ פצעים עמוקים. השרף נוטף, הריח טוב, הקליפה מחוספסת למגע ומה עוד נחוץ לי כאן להשלמת הזיכרון? האם אני שוכב שם לבדי או אולי שוכבים לידי כמה מידידי הקטנים? האם היריות החלו כבר כשזחלנו אל עמדות התצפית שלנו, או דווקא בשל האש שנפתחה תפסה בנו מן תזזית של ילדות, ומתוך היענות פשוטה לחושים הטלנו עצמנו על האדמה, והזדחלנו בתוך השקערוריות של ערוגות הביוב אל קצה החורשה? ליד השער הסמוך ואצל עמדת הבטון שלידו משתופפת חבורה של אנשים. יש קריאות ויש צעקות באוויר. ובהפסקות שבין המטחים מישהו זועק ואחרים רצים. ובגב הילד שלי נחרצות צמרמורות כמו צלקות, לכל ימי חיי, מעמיקות אל תוך הזיכרון ונחרתות במחוזות החלום. לפתע צועק אלי אחד מידידי הקטנים: תראה, האיש ההוא, שמה, לפני השער, האיש שצועק כל-כך ומתרגז נורא, האיש ההוא ש, הוא אבא שלך.

ואני מפנה את מבטי אל השער ורואה את אבא, את אֶלקֶה יוסלביץ, האיש הגדול והאציל אֶלקֶה, אחוז בהתקף נורא של כעס ומרירות. האם זה הוא שמגדף בלשון מדהימה את החיילים הבריטים? באמת שפתו היא? באמת לשונו היא? הרי לא שמעתי אותו מימי משתולל ככה. הילדים צועקים אלי שייזהר כי האנגלים יורים ואני נקרע בתוך חלומי. כל-כך רוצה לרוץ אליו להזהירו, להשתיקו מגידופיו, להיבלע בזרועותיו. אבל אינני יכול למוש מעמדת התצפית שלי. אסור ומהודק בכבלי-חלום שאינם נקרעים אני יכול רק לפרפר ולקרוא אליו מתוכי: אבא, אֶלקֶה, זהירות, האוויר מלא כדורים תועים, תפוס שם מחסה. היבלע בתוך הצל הדק של עמדת הבטון. ודרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים פולחת את המצור האנגלי ונתונה מעתה ועד עולם בתוך סיוטי המצור של לילותי, המלווים אותי בכל אשר אפנה. אבא עומד מול המטחים, קריאותי אינן מגיעות אליו, ולשוני אינה נשמעת לי והמלים הכבדות יוצאות באותה לשון לילית ולא מובנת. לפעמים כשאני מתעורר אחוז התרגשות קשה והרגשה של חוסר-אונים אני בוחן את עצמי בשקט הלילי. האמנם גם אני מצרף מבלי לדעת את קולי הצרוד למקהלת הסיוטים הלילית של הקיבוץ הקטן? האם קריאות המצוקה שלי אל אבא המרוחק שלא אוכל להתקרב אליו נשמעות מבחוץ, על המדרכה המוארת, באוזני הולכי-רגל מתאחרים, בקריאות באותה לשון לילית שאי-אפשר להבינה? וכבר נדרתי לעצמי כמה וכמה שאקום ולא אתעצל, אשב אל שולחן הלילה ואדליק את המנורה, אפתח את המגרה ואקח את העיפרון ואת המחברת ואשתקע בכתיבה מהירה ורצופה, ספוג כולי במראות שזה עתה ראיתי. מסופג בריחות שזה עתה עטפוני. אוזני עודן צוללות מרעש היריות ומקריאות העזרה. ידי לחות וחלקלקות מזיעת החלומות. לבי מהמה ואיזו מתיחות שורה בכל גופי, מתיחות שאינה מוסברת וגם אינה ממהרת לנטוש את גופי מְזֵה-השנה.

ואחר-כך אני מעיף מבט באותיות ובצלליהן המרצדים על דפי המחברת ואני רואה שלא עין-החורש של מעלה מוטלת לפני על הדפים הכתובים בחפזה. גם לא עין-החורש הגשמית המוכרת מונחת על שולחני. מי שמונחת לפני היא בת-דמותה של עין-החורש הלילית הבלתי-מוכרת. בת הדמות הסיוטית היא הקוראת אלי מתוך הנייר בלשון שאינה מובנת. ואני מעיף עיין עייפה בשעון היד ואני מבחין תמיד באותה השעה: בין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות בדיוק.

שמות סיפורי האחרונים חומקים ממני. אלה שכתבתי כבר ואלה שיומם עוד לא בא להיכתב, נעלמים מזכרוני, ואני עמל שעה ארוכה, מהפך בזיכרוני, עד שאני נזכר בהם. פעולת ההיזכרות קשה עלי, והיא ממש כמו מלאכת שיקום בשבילי. לאט־לאט אני שולה את המלים האבודות, חורז אותן ומשנן, ומציב אותן זו כנגד זו. ואחר־כך אני עורך אותן בדמיוני מחדש. לא בדרך הופעתן אצלי, אלא כמות שהן צריכות להיות באמת.

במלאכתי זו אני מופרע בתמידות. משום כך היא מתנהלת באטיות מרגיזה. כל מיחוש החולף בגופי מוחק מייד כל מה שהדפסתי על מסך עיני, ושוב אני נגרר בעל־כורחי למערבולות החשש שאין להן תחתית. מפני שאם כל הכתוב נמחק, יש צורך בעבודת שחזור ממשית, כדי ללקוט את המלים הפורחות, וצריך משמעת שעוד אינני מסוגל לה כעת, כדי לסדרן שוב בסדר הדמיוני שלי, וכך אני שוכב, מיטת בית החולים מעוותת את גופי בכאב, ידי מונחות על זוויות המזרן. אצבעותי ממששות ללא הפוגה את שולי הסדין. חשות במרקם הבד, נוגעות במסגרת הברזל, מבדילות בין הגרגרים הגסים של הצבע הבהיר שבו צבועה המיטה.

אני משתדל להרגיע את עצמי באלף דרכים. כולן אינן צולחות בידי, ואני מתרגש שוב ממה שבא עלי במפתיע. ממה שיכול היה לכלותני בבת־רגע. שוב אני שולה את שמות סיפורי האבודים מהתהום שצללו אל תוכה. גם אני הייתי שם למטה, במעמקי התהום ההיא, אבל שבתי משם, צפתי ועליתי. כעת אני רוצה להעלות אלי את השמות השכוחים. אני אוחז בהם בחזקה, שלא יישמטו לי שוב. ואני פותח בקריאה המדומה, יש איזו רגיעה עצומה בקריאת הכותרות, כאילו לא חל שום שבר בחיי. וכאילו אני שוב יושב בבית ההוצאה התל־אביבי, אצל העורך מסביר הפנים, ומנהל אתו דו־שיח רגוע על חסרונותיהם של סיפורי. מבלי־משים מתרוממות ידי מהסדין ומנסות לאחוז בסיפורים החומקניים. בגלגולי הקודם, הבריא, לא ידעתי עד כמה יכולה לעייף פעולת היזכרות פשוטה. לא די לי שאני נזכר ומזכיר את השמות. גם לא די לי שאני מסדר אותם בסדר קבוע שאינו חוזר על עצמו. ולא די לי שאני נותן בהם סימנים ומספרים כדי שאוכל לשוב ולהיזכר בהם בקלות. הייתי רוצה לרשום את הסדר על פיסת נייר קטנה. אבל לרשום הרי איני יכול עדיין. לא להאמין כמה רועדות ידי, כמה הן רוטטות, כמה איבדו את יציבותן, ממש מפחיד, ואני חושש שהנייר יתמרטט תחתיהן עוד לפני שתירשם מלה אחת. אני צולל אל נבכי ילדותי, אל תרגילי השינון המוקדמים שלימדוני מורי הראשונים. כיצד אוכל לאמן את זיכרוני שבגד?

ובכן ראשית, יש להגות את שם הסיפור בשפתיים ממש, אם כי בלא קול, ואפילו לא ברחישה קלה. מספיק לפתוח את השפתיים היבשות, ולהעביר עליהן את לשוני הלחה. ואז שוב לסגור אותן. הרי זה כאילו פלטתי את המלה עצמה בכל ממשותה. ומי זה אמר שלמלים אין גוף ונשמה? הרי אני חש בחושי הפגועים שיש להן גם גוף חמקמק וגם נשמה שכל־כך קשה להחזיק בה. הגוף שלהן הוא מגע השפתיים, וגיחות לשוני הקצרות והחלושות. והנשמה שלהן היא מעט האוויר שאני פולט בשעה שאני הוגה את שמות סיפורי הנשכחים. כל־כך מעט אוויר נפלט אז משפתי, עד שאני בקושי מרגיש במשבו הדק החולף מתחת לאפי. אבל אני בטוח שזהו משב רוח נשימתן של המלים. רוח ממשית היא זו, חלושה אבל חיה. ובעצם היא יותר מעידה על חיי־אני מאשר על חייה שלה. איך כתוב שם בספר ששכחתי את שמו? ברוך משיב הרוח? כשהייתי בריא יכולתי להתענג על ציור הטבע של המשורר הקדום ששמו נשמט ממני. יכולתי להתפעל ממידת דיוקם של הקדמונים בבואם לתאר את אקלימה ההפכפך של ארץ־ישראל. אבל כעת, עקוד במיטתי, אני מברך: ברוכמשיבהרוח, שנופח חיים במלים הנשכחות.

ושנית יש לצרף אצבע מורמת לכל הגיית קול. כך נחרתת פעולת הזיכרון בכל החושים. ובכן אני מתחיל לשנן ולזקוף אצבעות. אבל מרוב חולשתי אין בכוחי לזקוף את האצבעות כלפי מעלה. ואני רק מכווצן בתוך כף ידי המוטלת בשולי הסדין. בעיניים עצומות מחולשה אני מתאר לעצמי כיצד מתפתלת כפי, וכיצד משתומם עליה מי שניצב עלי ומביט על מיטתי מלמעלה. כאילו נוצקו בכף ידי חיים עצמאיים משלה, מנותקים מהחיים המפרפרים בגופי המותש, ובכל זאת יש אמת בסיסית בדברי המתרגלים, וצריך לחלות אנושות כדי להכיר בה. זקיפת האצבע, הפעולה הזעירה הזו, הבלתי נחשבת, יש בה כבר אחד מששים של הכללת הסיפור השכוח בתוך הקובץ החדש, שלידתו כבר מפרכסת בתוכי.

ואיך אני יכול שלא להתפלא? בתוך כל החולשה הנוראה, בתוך הפרידה האנוסה מחיי הקודמים, בתוך עיסת הוויתור שאני שרוי בה, אני מרגיש את נבטי הספר מבקעים קרומים דקיקים מעליהם. לכך התכוון המשורר שאמר טיפטיפה של נחמה? הלילה ארוך והשינה רחקה ממני וטוב שאני מוצא פינות כאלה להבהירן. מה נחמה יש בספר חדש? מה נחמה אפשר למצוא בסיפור חדש? ואיזו נחמה אפשר למצוא בכתוב בכלל? אלא אם אומר שזוהי תחילת החזרה אל שגרת החיים שמקודם, שהרי הסיפור החדש כבר היה מבקש להיכתב. וכבר היה מתוכנן להיכתב בקרוב. ואלמלא התקף המחלה שנחת עלי בזדון מפתיע כזה, היה כבר בין החיים. כלומר בין הכתובים. ומייד מחממת את לבי המחשבה שהסיפור הזה שחובתי לסיימו לפני שאסיים את חיי, הוא שגרם שאכתב לחיים. כלומר בשל דברים שלא נכתבו, שלא הספיקו להיכתב, נכתבתי אני לחיים. כדי שאשב, כשאתחזק ואוכל להתיישב, האם אתחזק ואוכל להתיישב? וכדי שאכתוב, כשאתאושש ואוכל לכתוב, האם אתאושש ואשוב לכתוב? האם ישוב אלי מעט כוחי כדי לשוב לשבת ולכתוב את סיפורי?

לזקוף את שבע אצבעותי אין עדיין בכוחי. אני נכנע ומתכופף לפני החולשה הנוגשת בי. אם אינני יכול לזקפן אמנה את הסיפורים בכפיפה, כעת אני מתעקש לכפוף את האצבעות אחת אחרי אחת. אני משנן את שמות הסיפורים, משמיע שריקה קלילה בשפתי שאינן נעות כמעט, ומצרף לאטי את שבע אצבעותי הכפופות. המאמץ גדול בשבילי יותר מעידור עמוק שעדרתי בימי חוזקי. רק שמו של הסיפור השמיני, האחרון, חומק ממני שוב ושוב. מה היה לי שאינני מסוגל לצרף שתי מלים? ומלים לא מצויות, קשות דווקא, שאינן נזכרות בנקל, ושאין להן אחיות דומות שאפשר לדלג מהן בקפיצת זיכרון, מלים סרבניות בחרתי לי, אני רוגז על עצמי, חסר־אונים לגמרי בתוך מיטתי. דווקא את הבלתי־מצויות הייתי צריך לברור? רגעים כאלה שבו ועטו עלי במשך הלילה. הייתי נתקף קוצר־רוח פתאומי. הנה כאן, ממש מעבר לפינה נחבא לו השם החמקמק של סיפורי השמיני. אבל כשניסיתי לאחוז בו לאורה הקלוש של מנורת הלילה שבמחלקה, נשמט מן המיטה ונעלם. ולא היה בכוחי אפילו להזדקף מעט על הכריות, כדי לתור את פינות החדר הרחוקות, אולי התיישב מולי בכורסת המבקרים? אולי על הכיור, בזווית צידוד כל־כך קשה, שצווארי עוד איננו מסוגל לנוע אחריה? או אולי טיפס אל חיבורי צינורות ההחייאה? חשבתי להזעיק את אחות הלילה, לצלצל בפעמון החשמלי הצמוד אל הסדין, אבל חסתי עליה משום־מה. לילה קשה עבר על החולים במחלקה, והיא עוד לא נחה מתחילת המשמרת.

שמות סיפורי האחרונים החומקים ממני מביאים אותי עד דמעות. שהרי אינם גופים מוחשיים, אלא מתווי־נפש בלבד, שאפילו עוד לא התכסו דיים במלים. וכבר הם פונים נגדי, כאילו היו חפצים בעולם הממשי, כאילו היו מדרגות שאני מדדה עליהן קצר־נשימה ותכוף התנשמות, כאילו היו דלת המעלית, שאני כל־כך חושש ממנה כשהיא נסגרת עלי בצווחת מתכת צורמנית. על כך לא יכולתי לחשוב לפני שחליתי, שדפים משחירים, מנוקדי סימני־דפוס יפנו כנגדי אפילו לפני ששלמה עשייתם, אילו הייתי יודע שככה ינהגו בי, אפשר שלא הייתי מעלה אותם מגניזתם. שהרי רק בשלי יצאו לעולם הממש, ורק ממני נולדו אל הנייר, אל מכונות הדפוס ואל עגלות האיסוף.

כמה טרחתי בשעתו להצילם משיני המגרסות המשוכללות. מיהרתי העירה, אל המחסנים המשחירים של בית ההוצאה, העמסתי אותם בחבילות ואכסנתי אותם על מרפסתי הדחוקה. וכך הם גומלים לי על הצלתם. חלקם עודם אלמוניים, חלקם טרם נכתבו בכלל. חלקם לא נוצרו אלא במחשבתי המיוסרת בלבד. וכבר הם לוקחים חלק בשמחה־לאיד של אויבי, ומרקדים גם הם על מיטת מכאובי. היכן לעזאזל היו כשכרעתי פתאום באמצע הקיץ? היכן לכל הרוחות היו כשהוזעקה ניידת הטיפול הנמרץ אל גופי המתמוטט? היכן היו נבלות שכמותם באותן דקות שבהן המראתי מן הארץ הגשמית הזאת? באותם רגעים מלאי חלחלה שבהם כמעט ובחרתי לי מחוזות אחרים?

לא, הלילה כבר ברור לי שלא אצליח להירדם. סיפורי הנשכחים מנהלים נגדי מערכת התשה. אבל שבעה מהם כבר לכדתי. ושוב איני מניח להם לחמוק מזיכרוני. לשמיני אטמון מלכודת. עוד יום, עוד ליל ייסורים והוא יילכד. וכשאתחזק, כפי שמנבא לי הרופא, אתגבר עליו, אכריע אותו ואכלא אותו באזיקי דף הנייר, במלים כתובות שלא תהיה לו בריחה מהן לעולם.

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני חוזר ונפגש כל שנה עם איש מוכר. האיש הוא בן־גילי בדיוק ותווי פניו דומים להפליא לשלי. אני מכנה אותו הכפיל. ראיתי אותו לראשונה בילדותי. באולם “הפועל” של קיבוץ גבעת־חיים הוצגה תערוכת צילומים שהגיעו מ“שם”, מאירופה השרופה, ממחנות ההשמדה. התמונות היו גדולות. בגודל אמתי של קומת ילד. וכמו שאומרים היום: אחד לאחד. שחור־לבן והרבה אפור. כך נראו בעיני הילד שלי הדהומות. עד היום אני זוכר את הסולמות השוודיים מקופלים אל הקירות, וביניהם תולות התמונות הענקיות.

התהלכתי בין התמונות ולא ידעתי מה לעשות. אגרופים קמוצים? אגרופי ילד קמוצים? מה כבר הועילו האגרופים הקטנים, ומה יכלו להועיל אגרופי. דמעות? דמעות של תדהמה ושל צער? מה תועלת בדמעות. לא כל שכן בדמעותי, שגם כך זלגו בקמצנות גאוותנית. שבועות נקם? אלות ונדרים ששיננתי בהתהלכי לאורך הקירות? מה הועילו שבועות הנקם בשעה שהיו נחוצות כל־כך?

אני זוכר שלרגע נקטעו כל היסוסי. נעמדתי מול תצלום שבו צולמה משפחה יהודית המועברת מקרון לקרון, באיזו תחנת־רכבת קטנה ששמה אפילו לא נראה בתצלום. פניהם הנפחדים של המצולמים פנו כמו מהופנטים אל החייל הגרמני. ורק ילד אחד בן־גילי ודומה לי מאוד, הִפנה פניו אל המצלמה. וכך הונצח מבטו המתבונן־תמיד אל הצופה.

ההורים המבולבלים, האחים הקטנים הכושלים אחריהם וממהרים לחצות את המסילה. ורק הוא, בהגנבת פניו הצדה, הוציא את עצמו לשנייה קצרה מגורל משפחתו שכבר נחרץ. ניצבתי לפני התמונה ולא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו של הילד. בדיוק בן־גילי וכמה דומה לי, אילו הייתי מחליף את מכנסי הקצרים ואת סנדלי במלבושים הכבדים שלו.

אל הילד הזה נקשרתי מאז. ובלבי כיניתי אותו: הכפיל. רק מקרה הוא שלא אני הצטלמתי שם. רק מקרה הוא שהורי שפכו את זיעתם בפלשתינה, ולא מיהרו אחרי החייל הגרמני. רק תעלול היתולי של ההיסטוריה היהודית גרם שהכפיל שלי הוסע למחנה במקומי. ושאני עמדתי וצפיתי בתמונה האחרונה. במקום שהוא יעמוד יחף ומרוגש באולם “הפועל” של גבעת־חיים בראשית שנות הארבעים ויצפה ב“צד האחורי” של קורות העם היהודי.

ומאז אני מנהל אתו דו־שיח שאינו פוסק. אני וכפילי כבר רגילים זה לזה. הוא אילם ואת פניו בהתבגרותו אני חייב לנחש כל פעם מחדש. אבל אני מתגבר על הקושי הזה בהציצי במראה, או בצילומים שלי שגם בהם חורש הזמן העובר את חרישו העמוק.

את חיי אני משליך על חייו. כמוני יצא גם הוא למלחמות. וכמוני שב מהן. כמוני הקים משפחה והוליד יהודים ויהודיות שלא ידעו את גערת החייל הגרמני. כמוני הוא תוהה מאין כל זה בא ולאן כל זה מוביל. וכמוני הוא מנהל דו־שיח מתמיד עם כפילו שבארץ־ישראל. הרי בניגוד לחוקי הטבע, ייתכן מאוד שראה גם הוא ילד נפעם עומד מול תצלומו באותו הרגע. וכמוני הבין גם הוא באותן השניות שמעכשיו נחיה את חיינו ההפוכים בצמוד.

פעם אחת, באיזו שיחת ידידים, סיפרתי לתומי את סיפורי על הכפיל שלי. להפתעתי נאנח מישהו בקהל השומעים ואמר: אתה אינך משער אפילו כמה כפילים כאלה מסתובבים אתנו בארץ. ולפתע הבנתי שלא רק אני רכשתי לי כפיל בילדותי. אנשים רבים בארץ מתהלכים בהרגשה שגם הם בני־מזל משום שרוע גורלם הושלך על כפיל תאום. הם זכו לגמרי במקרה. אבל כפילם לא זכה. ובמקומם הלך לאן שהלך ולא חזר משם.

היום הוא כבר איש מבוגר וספקן. ממש כמוני. גם הוא מתחיל לשאול שאלות על “העבר האחר” של חייו. וממש כמוני הוא חדל להתרשם ממראות הגוף. ופעם או פעמיים בשנה, כמו בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מציץ לתוך זיכרוני. היישר מתוך אותו התצלום הישן.

כמה נבונה היתה סקרנותו הבלתי־נשלטת: להציץ אל תוך עדשת המצלמה ובכך להתנתק מחייו. להמריא מעל אירופה הנשרפת, לטוס מעל הים התיכון ולנחות אל בין הפרדסים מדיפי הניחוח של עמק־חפר. עד כדי כך היה מבטו נבון, שאני מתלבט לפעמים ביני לבין עצמי ותוהה, האם לא הערים עלי אז? האם לא היה חכם ממני? ומי משנינו באמת רכש לו אז כפיל?

כמה ימים לאחר הצילומים של צוות הטלוויזיה, החלטתי לכתוב את רשימתי “הכפיל”. דברים שאמרתי בשיחה עם הבמאית, ודברים אחרים שנראו לי בחלומות הלילה, הסתדרו מאליהם וביקשו בחזקה להיכתב. בתחילה לא הנחתי לעצמי להיסחף. עדיין אני חושש מהתרגשויות פתאומיות. אינני יודע איך יגיב לבי לאחר התקף המחלה. ושוב התייצבו לפני המחסומים הרגילים: לשם מה אני צריך להידחף? בעניין הכאוב הזה, של זכרי ההשמדה באירופה מוטב שיעידו אחרים. אני הרי שם לא הייתי, ומי אני שאספר דברים בדויים ועדויות רחוקות? כן אני יודע שגם ימי העדים האחרונים כבר אינם ארוכים כל־כך. וכשייתם הדור הזוכר כל השואה תיתפס אחרת. דרך הספרים, מבעד להקלטות ובעיני במאים וצלמים משחזרים. כן, זה יהיה סיפור מהחיים. אבל לא מחייו של איש החי היום העולם. זה יהיה סיפור על חייהם של המתים. של אלה שמתו בשנים הנוראות ההן, ושל אלה שמתו אחר־כך, מוכרעים בזה אחר זה על־ידי המחלות, הניוון והשכחה.

בתחילה חשבתי לפחות לפתוח את הסיפור הקצר במלים: אל תספרו לי בבקשה מה היא אירופה. כי מה שהאירופים יודעים לעשות כבר ראינו. כלומר אנחנו היהודים, המובלים כצאן ונועדים לחבילות־התיור לאירופה האחרת. ואחר־כך אני מבקש להיתמם מעט ולשאול, ובאסיה, שרפו אותנו בכבשנים? האסיאתים הללו, מיליארדי האנשים הממלאים את היבשת הענקית לא שרפו את היהודים, והאפריקנים? והאמריקאנים? יש לי רצון להגיע עד אבסורד ולהקשות, והאוסטרלים? והרי זה דבר שהשכל מתנגד לו לגמרי. האוסטרלים? כל־כך הרחקתי בשאלותי?

יש משהו מהנה בשאלות המכוונות הללו. כלומר, שנינו יודעים, אתה החכם המאזין לי ואני המיתמם בשאלותי. שנינו יודעים שהשאלה מופרכת מראשיתה, מעצם הצגתה, ואסור לה להישאל כך. אבל יש לי איזו הנאה נקמנית כשאני חוזר על המשפט: מה שהאירופים יודעים כל־כך טוב לעשות כבר ראינו. בשום מקום אחר בעולם לא היטיבו ככה לעשות. אבל תספרו לנו שרק הגרמנים עסקו בהשמדה. זה נוח מידי. זוהי תשובה פוליטית המאפשרת לנהל חיים פוליטיים תקינים עם עמים אחרים. זוהי תשובה המאפשרת לנו להגיח כל קיץ בריבואותינו אל האדמה ההיא. אדרבה, ככל שמתרבות העדויות אנו נוכחים שהגרמנים לא היו אף רגע לבדם.

כשנדפסה הרשימה בעיתון, סמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, בא אלי חבר קשיש אחד בטענות קשות. מילא שכתבתי מתוך זיכרונות ילדותי, על כך אין הוא רשאי וגם אינו רוצה להתווכח. שהרי לכל אחד שמורה הזכות לשאוב חומרי זיכרון מתוך ילדותו. אבל השאלה היא האם השימוש הנעשה בחומרים הללו הוא שימוש הוגן? שהרי איזה מין יהודי אני, ואיזה תלמיד חכם מתיימר אני, אם אפילו אינני יודע שרעיון הכפיל הוא זר ומוזר ליהדות?

כיצד זה איש כמוני, המרהיב לכתוב בעיתונים רשימות על נושא כל־כך כבד כמו השמדת היהודים באירופה, כיצד זה אינו יודע את שיעורו? האם לא קראתי די בכתביהם של החכמים? האם לא למדתי די מתוכם שמוטיב הכפיל הוא מוטיב עכו"מי, שהסתנן אל המסורת הנוצרית הקדומה באירופה? מנין בכלל הגיע אלי רעיון כפירה שכזה? ואם היה רוצה לדייק ולביישני עוד על בורותי, היה מוסיף שרעיון הכפיל, המתלווה אל האדם מילדותו וחולק עמו את משא הטוב והרע שבעולם, הוא רעיון גרמני קדום. עוד מן הימים שהגרמנים היו שבטים מתגודדים ביערות העבותים של אירופה.

הרי לך פרכה: אתה טוען שנולדת עם כפיל, כלומר ילד יהודי בפולין, שנטל עליו את רוע מזלך ואת שואת גורלך, והלך למשרפות במקומך, שים לב, עיתונאי מתחיל שכמותך, לא די שעשית שימוש רגשני ונלוז ברעיון פגני, אלילי, אלא שעוד הבאת מבלי משים ומבלי דעת את גלגולו הגרמני והנוצרי. תתבייש לך, ולו אני במקומך לא הייתי מעז לשלוח שום רשימה לעיתון עד שלא הייתי מתיישב ולומד. היזהר בבקשה, שלא תתגלה שוב בורותך ברבים, ושלא יתפרסם קלונך בעולם.

לא השבתי לו דבר. וכי מה יכולתי להשיב? שרבים התקשרו אלי, מי במכתב מי בטלפון ומי בפתק קצר, ואמרו לי דברי הזדהות נרגשים? שהיו אפילו שאמרו לי שהרשימה הקצרה הזו ביטאה במדויק מה שחשו בתוכם שנים רבות, ולא העזו לומר. שהיו כאלה אפילו בין קוראי הרשימה שצילמו אותה מן העיתון וגנזו אותה בין ניירותיהם הפרטיים. והייתה אפילו אשה אחת, מאיזה כפר בצפון, שאמרה לי שהיא לא תניח לרשימה לשקוע ולהישכח. אלא שהיא מתכוונת להביא אותה בדפדפת מיוחדת שהיא מתקינה בכפר, בכל שנה ושנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אבל דבריו של חברנו המלומד הזקן דקרו את לבי. ושוב נוכחתי כמה סכנה יש בכניסה אל רשות הרבים. שאתה חשוף ופרוץ לכל דבר סכנה. ומי שרוצה לגדף אינו בודק ומגדף. ומי שרוצה לחרף אינו מרחם ומחרף. ומי שרוצה לעלוב עולב, ומי שרוצה להטיף מטיף, ומי שרוצה להוכיח אותך על בורותך, אינו מהסס ומוכיח.

לבמאית של הטלוויזיה שלחתי את רשימתי “הכפיל”, והוספתי עליה כמה פנינים מדבריו של האיש שתפש אותי בקלקלתי. תארי לעצמך, כתבתי לה, שלבסוף נתקבל דבר הפוך לגמרי ממה שהתכוונתי. שהרי הגרמנים הם שיצרו את המיתוס הזה, של אדם וכפילו, והם גם שרצחו את הילד היהודי הקטן, שעליו כתבתי שהוא כפילי בעולם. והוא שנטל עליו במותו את מה שהושת עלי, ורק בדרך נס ניצלתי ממנו. היא הודתה לי על המשלוח וכתבה לי שאל לי להיבהל מכל מלה ומכל תוכחה. ואהבת הבריות לרשימה תוכיח. גם היא אהבה את הרשימה. ואפילו פעמיים אהבה אותה. פעם ראשונה כששמעה אותה ממני, מספר בע"פ, מתחת לעץ האנונה המצל שבגינתי, ממש בשעת ההקלטה. ופעם שנייה כשקראה את הרשימה שנדפסה בתוך מסגרת, במוסף המיוחד של העיתון.

אחר־הצהריים יצאתי כמנהגי לטיול רגלי קצר. עונה נפלאה היא זו, מעט השבועות שבין גשם לחמסין ראשון. בגלגול שעבר, כשהייתי חזק ובריא הייתי מקיף וסובב בין הפרדסים שעה ארוכה. הכרתי כל דרך עפר וכל שביל קיצור, ואפילו את מעברי הסתר שבין הגדרות. סידרתי את מהלכי כך שאסובב בתוך ים ההדרים ולא אצא ממנו. וכשהייתי מגיע לשוליו, והיו נחשפים לעיני השטחים המגולים, וממרחק היו נשקפות הגבעות הכחלחלות של השומרון, היתה לי הרגשה שאני ניצב ממש בשוליו של יער עד. יער סבוך וכהה שעננה כבדה של ניחוח הדרים המשכר שוכנת מעליו.

באיזו חלקת פרדס מוזנחת שרפו הפועלים את הגזם, והעשן הכהה תימר אל שמי האביב הבהירים. כך תימר העשן מעל המעשנות של המשרפות במחנות ההשמדה? ואז נחת עלי במפתיע רגע של ראייה פנימית נוקבת. כאילו נותקתי מקרקע החול שבין הפרדסים, והוטחתי אל השדות המושלגים שמחוץ לגדרות המחושמלות. מסביב תימרו מעשנות מעל גגות המשרפות. והעשן כיסה את השמים הנמוכים. הכביד ונדחס עד שמילא את כל החלל שמסביב. לא היה מקום פנוי ממנו. הרגשתי מחנק בגרוני ועיני צרבו ממש מהעשן שהקיף אותי כולי. לחץ נורא נלחצתי פתאום ונשאתי מבטי אל גוש העננים הרובצים מעל לגדרות. העשן נדחס עוד ונדחס, כאילו הוא נשאב במשאבת ענק הנמצאת מעבר למעטה העננים. הריח היה איום, מתקתק ומבחיל, כמו אותו הריח שנאלצתי להריח בעיר הכבושה שממול, בגבעות הכחלחלות של השומרון, במלחמה ההיא.

ולפתע כשאני כולי סמוק וחולצתי נרטבת מזיעת פתאום מעיקה, הרגשתי הקלה. בשמים שמעלי נבעה חור, ודרכו יצא העשן ופרץ בקול שריקה נוקב. מכול רוחות השמים נשאב העשן ונעלם דרך החור שמעלי. ריחות החריכה נחלשו ואפילו רוח רעננה החלה מנשבת. הרמתי את עיני לראות את החור באטמוספירה שנקדח ממש מעל לראשי. וחשבתי, מה הריצה המטורפת של שומרי הטבע אל הקוטב הדרומי? מהם סיפורי הזוועה על הנקב המאיים בשכבת האוזון של כדור הארץ? והרי כאן, מעלי, באמצע היום האביבי, בשעת הטיול היומי שלי, נשאבת כל חלאת העולם מבעד לחור הקטן שברקיע. בשבילי אין שום דבר חדש בשכבת האוזון המנוקבת. השמים השחורים שמעל המשרפות נוקבו כבר לפני שנים. אחרת איך אפשר להסביר לאן נשאב כל עשן הנשרפים? לאן נעלם כל ריח החירכון הנורא? והיכן נחתו פתיתי האפר של הנשרפים? בשדות השלג הצחים של הקוטב הדרומי?

גם אפרו של כפילי נשאב מבעד לקדח השמיימי. כל־כך רחוק נשאב, שגם אם ארצה לא אוכל להתחלף אתו ברגע שיגיע תורי. ואז, כשהתחוור לי כל זה בוודאות של התגלות, הונח לי לפתע ויכולתי להשלים את הטיול היומי שלי, שאני עורך בהתמדה לפי המלצת הרופאים.

הסתלקותי מחייהם של קרובי נמשכת בחשאי חשאין, אני פשוט זורם ויוצא מעט־מעט מתוך הזרם של חיי המשפחה. לא כינסתי את בני המשפחה סביב מיטתי, כמו שמסופר באגדות הישנות. גם לא התיישבתי נשען אל הכר המוגבה, ולא אמרתי להם, בבקשה יקרים, הניחו לי לצאת מחייכם. לא, לחלוטין לא כך מתרחשים הדברים, אבל יש גם דרכים אחרות. לא כל־כך פתטיות, גלויות פחות ומכאיבות פחות. דרכים שבהן אני פונה לכל אחד ואחד מיקירי ואומר לו, בבקשה, חיי כבר אינם חשובים כל־כך לך ולמשפחה. כעת יש לי דברים חשובים יותר. בריאותם של הילדים, למשל, הצלחתם בלימודיהם. והדאגה למעט רכושם המופקד בידי, שלא יאבד פתאום בצוק העתים.

לפני מחלתי תיארתי לעצמי הכול אחרת. עקבתי אחר חייהם הכלים של הזקנים, וחשבתי לעצמי כיצד הם מצליחים לנווט את המסע הקשה של חייהם. כיצד הם מצליחים לנווט את הסתלקותם מחיי יקיריהם? גם אשתי אוהבת להשתמש בביטוי הזה, לנווט. היא מאשימה אותי שאני בכוונה מנווט את חיי החוצה. היא עודה מאמינה, המסכנה שיש בכוחי לשלוט בחיי, ושרק בי תלוי אם ימשיכו לזרום עם הנהר הרחב של חיי המשפחה המשותפים. אני טוען בפניה לאי־צדק. אני טוען בפניה שהיא מייחסת לי כוחות שזה מכבר נטשוני. אולי היו פעם אתי, אבל היום, לאחר התקף המחלה, אלה כוחות שנעדרים ממני. הלוואי, אני אומר לה, הלוואי שהייתי חזק כמו שאת מדמה לך. הלוואי שהייתה לי שליטה על חיי כמו שאת מאמינה. אני איני מנווט שום דבר. להיפך, מה שהשתנה בחיי הוא שאני מרגיש מנוּוט. כוח אחר מנווטני לרצונו. כוח שהוא חזק ממני כמה מונים, והוא משליט עצמו על רצוני.

אני יכול להביא המון דוגמאות. ולאו־דווקא מהעולם האפל והבלתי בהיר של החלומות. שהרי על חלומות ניתן לערער בנקל. בעיני אשתי, למשל, החלומות אינם קבילים בכלל, והיא יכולה לטעון בפני שלא ראיתי כלל מה שראיתי בחלומי. ואני, לצערי, נאלץ להודות בפניה שאין לי שום דרך ממשית להוכיח את קיומם של חלומותי. בדקתי מעט בספרות וגם עיינתי מעט בזיכרונותיהם של חולמים גדולים. וגיליתי שמעולם לא חלמו שני אנשים אותו החלום בדיוק. אינני מדבר על תאומים קרובים במיוחד, שהורחקו זה מזה בכוונה, כדי לנסות באורח מדעי האם אפשרי חלום אנושי משותף. וגם אינני בטוח שהמלומדים צודקים בעניין הזה. שהרי איש אחד אומר ראיתי מכונית בחלומי, מניין לי שזו אותה המכונית שראה אחיו? הלא ישנן אלפי אפשרויות שלא דייקו בפרטים, ישנם הבדלים מכניים זעירים בין המכוניות, שרק מומחים למכוניות יכולים להבדיל ביניהם.

וכך הוא הדבר אילו היה בא מישהו ואמר לי שראה סוס בחלומו. בדיוק כמו הסוס שראיתי אני בחלומי. לא מזמן דפדפתי באלבום של צילומי סוסים, ונודע לי שיש כמה וכמה סוגים וזנים של סוסים. מנין לי שהסוס שראיתי אני, הוא באמת אותו הסוג שראה האיש בחלומו? החסידים המובהקים של העולם הקיים מעבר לחושינו מרבים להביא דוגמאות מעולם החלום. אבל אני שואל שאלה פשוטה, האם מעיל החורף הכבד שלבש הנער בטרם הובל לאן שהובל, האם הוא באמת אותו מעיל החורף שנראה לדודתו בחלומה?

אני לא מבינה לאן אתה חותר בדיבוריך, אומרת אשתי. זה בכלל לא מסובך, אני משיב לה, אני מנסה לשכנע אותך שלא ניתן לסמוך על עולם החלומות, ואסור להביא מתוכו עובדות, כביכול, על כוח חיצון המתערב בחיינו ומנווטם. צריך להביא עובדות מוצקות מחיי היומיום הנגלים, ולא צל עובדות בדויות מעולם הנסתר. כמו למשל שאני אינני אחראי למחלתי. לא אני זימנתי אותה לעצמי. לא אני ביקשתי אחריה. לאאנילאאנילאאני. אלא מי? אותו הכוח הזר המנווט את חיי הוא שזימן אלי את מחלתי.

ובכל זאת, אומרת אשתי, אתה מתמסר למצבך החדש, אתה מתמכר לסדר יומך שבעקבות מחלתך. אתה ממהר להיכנע ללא קרב. יותר מזה, היא מוסיפה, יש לי הרגשה שציפית למה שיתגלגל עליך. אתה ממהר מדי להסתלק מחיינו. ואתה מנווט כך את הדברים שההסתלקות תהיה המוצא היחיד. כל ההסברים שהסברתי לה רק לפני שעה קלה לא התקבלו על דעתה.

זה לא אני, אני נאלץ לחזור ולשנן באוזניה, זה לא יכול להיות אני. מפני שאינני סגנו של אלוהים. אין לי כוח כזה כמו שאת מייחסת לי. ולפתע אני מרפה מהוויכוח העקר עם אשתי. נקודת התמוגה מסקרנת אותי. אני מדמה את אגרופי הקפוצים כאילו היו עדשות־ענק של מיקרוסקופ חדשני. אני מתבונן מבעדם ומחפש את הנקודה בה נמוגים היוצאים מבועת המשפחה. לאן? אינני יודע. אולי לבועה אחרת. אל אותה הנקודה שבה מתמוגג המראה המוכר, ומתחלף במראות אחרים, משונים ולגמרי בלתי מוכרים. כאילו החיים, חיי וחיי זולתי, וחיי בני משפחתי, באמת זורמים בפלגים ומתנקזים בנחלים. וכאילו הם באמת נוהרים לאן שהוא, וכאילו הם באמת יורדים ומתאספים באיזה אגן מסתורי. אגן נעלם שאפשר לכנות אותו בכל מיני שמות. אבל בתוכו אפשר למצוא את כל מתי שאבדו ויצאו מתוך חיי.

השארת הנפש? גשר צר, שבהיפוך מן הגשרים שאני מכיר, הרי הוא מגשר בין תהום לתהום? ומה שמתחתיו, הנחל הצר הזה, העמוק הזה, אלה הם כל החיים? זוהי הרגשת הרווחה לאין שיעור?

כדי להמחיש מהי ההרגשה הזו, ניסיתי פעם להסביר לה שהרגשה דומה הרגשתי פעם בנעורי. לאחר מסע מפרך באיזה ואדי בגליל, ביום קיץ חם, הגעתי לחורש מצל ובו מים זורמים וקרירים. עמדתי בתוך הצל, רגלי כבר טובלות בצוננין, ופרקתי מעלי את תרמיל הגב שנרטב בזיעתי. זו הייתה הרגשת רווחה שלא היה לה שיעור. אני יכול בקושי לצייר לעצמי שוב את ההרגשה המופלאה ההיא. אני יכול לפרק אותה לתנועות קצרצרות ולפרקי זמן זעירים. תנועה וקפיאה. אנחה נעצרת, הבזקי חיוך, עוויתות שרירים המבקשים להשתחרר. ולבסוף, שאיפת אוויר עמוקה. פליטה מבוקרת, ואנקת הרווחה ארוכה־ארוכה.

הפלגתי רחוק בהזיותי משום שלא שמעתי את אשתי אומרת, שלא תעז לעשות לנו את זה עוד פעם. את מה? ננערתי בבהלה, את מה? שלא תעז ללכת ככה מאתנו, אומרת אשתי, בחיפזון כזה, שאפילו לא תספיק להיפרד מאתנו. שוב היא חוזרת על טעותה. היא בטוחה שגם הליכתי הפתאומית נתונה לשליטתי. עייפתי כבר מלשכנעה. מה אומר לה שוב? לא, יקירתי, אני מבטיח לך שלא אנסה זאת עוד פעם. לא אעז ללכת מאתכם ככה, בחיפזון נורא כזה, אפילו מבלי שאספיק ליטול ברכת פרידה מכולם. אבל בתוכי אני חושש שאני אינני הנווט היחיד של חיי. כלל לא. יש מי שמנווט אותם ויש מי שמחליט במקומי לאן להטיל את קוביית חיי. היא מתבוננת בתוך עיני. היא מנסה להבין אם באמת הבנתי את בקשתה. אני מסיט ממנה את עיני, כי הן מתלחלות לפתע, וזהו רגע מאוד לא מתאים לדמעות שאינן צפויות.

אני מצטמצם והולך במחשבותי, בהרגשותי. ואני מבקש לראות האם ניכר הצמצום הזה גם בחיי אהובי. עד כמה אוכל להקטין את דמותי? עד היכן אוכל לסלקה מחייהם? האם האדם הוא כמו כוכב? האם באמת אינו יכול לסבול צמצום יתר? האם סופו של מי שמצטמצם ונדחס יותר מדי להתפוצץ? מעין אותה התפוצצות שהכוכבים הדחוסים, שאינם יכולים להידחס עוד, מזהירים בה בפתאום באור חזק שבעתיים מאורם המצוי. ומה פירוש האור הרגיל שהאדם מקרין מתוכו? האם ניתן לחוש בו, למדדו? יש אם כך לכבד את סרבנות החומר. עד כאן כיווצתם אותי. עד כאן השפלתם אותי. עד כאן צמצמתם את גופי. אבל מכאן ואילך די. יותר אינני יכול להתכווץ. יותר אין בכוחי להידחס עוד. אין לי ברֵרה, אבקש את סליחתכם, התרחקו ממני מעט בבקשה, מפני שאני לא יכול עוד להתאפק ומוכרח להתפוצץ. ואינני רוצה שמישהו מכם ייפגע בטעות.

צמצמתי את עצמי ככל שיכולתי. הנמכתי עצמי עד גבול הקרקע. כעת אינני יכול עוד לשקוט. זוזו במחילה הצדה, כדי שלא תריחו את הריח הנורא. כי אחרי הכול הרי אינני כוכב, ואני מצחין כשאני מתפוצץ. ייתכן שאנו עשויים מאותו החומר, מפני שאבק הכוכבים חייב להיות שווה בדיוק לאבק האדם. אבל לי יש, סליחה על המלה הגסה, בשר, אבק בשר, אם ארצה לדייק. והבשר הזה, אבוי, פולט ריחות רעים כשהוא מתקלקל. מה שאין כן הכוכבים, שבשעה שהם מתפוצצים ומתקלקלים הרי הם פולטים אור מופלא, ומוסיקה שמיימית, וניחוחות עדנים, שהם הם בוודאי מה שהקדמונים היו מכנים ריחות גן העדן.

אשתי סבורה, שמשום מה גם את המשל הקטן על הכוכבים לא המצאתי אלא לצורך התחמקות. לפי דעתה כולי עסוק במציאת תירוצים, מדוע עלי לזנוח את החיים. גם ככה, לפני שחלית, היא אומרת, חיפשת כל מיני דרכים לחמוק בהן מחובות היסוד של החיים. כעת, למזלך, באה מחלתך ומסייעת לך מכיוון בלתי צפוי. משל הכוכבים שלי אינו עושה עליה שום רושם והיא דוחה את רעיונות הצמצום שלי, כאילו היו עדת פרעושים מציקה. לא נניח לך, היא אומרת, לזרות אבק של כסף וכוכבים בעינינו. לא נניח לך לעזוב את העולם בקלות כזו ובמתיקות כזו. ועכשיו מספיק לדבר, צריך לרדת במעלית היורדת לחדר הטיפולים.

במרפאות החוץ, שליד המרכז הרפואי, בין הקרנה להקרנה, פגשתי את מוטקה, חבר ששירת עמי במילואים, במחלקת הסיור שנים כל־כך רבות, עד ששכחתי מתי נפגשנו לראשונה. הוא היה חיוור וחלוש ומשך אותי לשבת לידו, על הספסל, ממול לחדר הרופאים. הפגישה גרמה לו להתרגש מאוד. הוא אחז בחולצתי ואמר:

"אתה זוכר את המארב ההוא, בקיץ של שנת ששים־ותשע? כשנפצעתי בתקרית מתחת לאוּפַנָה? הכפרון הסורי התמים ההוא, משכנות רועים, אלוני תבור עבותים, גזעיהם המתקלפים הצומחים ממש מתוך קירות הבזלת. איזו מלכודת מלאת הטעיות. שדות הבזלת הפכו לצרה צרורה כשנפתחה עלינו האש הסורית מתותחי העשרים־מילימטר. אתה זוכר את מטר הריקושטים? אתה זוכר את השריקה המחליאה של רסיסי הסלע? כמה דקות נמשך כל המארב? עשר דקות? רבע שעה? כמה זמן נורתה עלינו האש הקטלנית? לי הן ארכו כמו נצח. איבדתי אז את אמוני בשעונים. ומששככה האש, וצוות החילוץ המשתהה הגיע סוף־סוף, צפיתי שוב, מעבר לגבי, אל הכפרון הסורי הציורי הזה, אל ההזיה המתוקה הזאת, אוּפַנָה. קומץ בתים נמוכים, גגות שטוחים וכהים, שקועים בין התלוליות הקודרות. מִצבור מפתיע של רוע בלתי צפוי.

גם אני פוניתי אז בשל הפציעה הקלה שלי מאחור, מאחד הנתזים הבוגדניים האלה, מהבזלת העוינת. אתה זוכר איך כל הדרך אל התאג’ד ניסיתי להתבדח? ממקום מרבצי על קרקעית זחל החילוץ, רציתי לעודד את החברים המדוכאים. היה נורא שם בזחל. אני זוכר שהתחזיתי לשדרן הרדיו המפורסם, ושידרתי ממש כמוהו את התקרית באוּפַנָה. במדויק, בהתרגשות, ברעד אמתי. כאילו הייתי שדרן מלידה. החברים סייעו לי במשחק, ופצחו בקולות הצפצוף וההתרעה החגיגית שלפני החדשות. ואחר־כך חיקיתי אני את קולו הנפוח והחגיגי של הקריין הידוע. קראתי לאט ובהדגשה את שמות החברים שהיו מוטלים מעלי בזחל הפינוי. ערבבתי בכוונה גם שמות של חברינו שנשארו מאחור, בבסיס בקוּנֵיטְרָה, ולא נפגעו מהמארב. בני־מזל שכמותם. פשוט היינו כולנו שיכורים מן המתח, מן ההפתעה, מהפציעה ומתחושת ההצלה המופלאה. ומי יכול לשלוט ברגשותיו בשעה כזאת?

מוטקה, נדרתי לעצמי בהפוגות שבין הדילוגים הרסקניים של המשוריין הדוהר, מוטקה, אם תזכה לצאת מכאן בריא ושלם, אם תגיע למנחת בקוּנֵיטְרָה בשלום, אם תעבור הטיסה לבית החולים בסדר, יותר אתה לא תחזור לכאן לעולם.

אתה יכול למחוק ממפת־חייך את אוּפַנָה ההזויה והמחורבנת. את שביל העפר המתפתל תחתיה. את תלי הבזלת, את הגפנים השרועות. ואתה יכול למחוק מחייך גם את רצפת המשוריין המחורצת, ואת מכסה המנוע הלוהט של רכב הסיור, שעליו שכבת כאשר התפרצו ממול, מתוך המצדיות החבויות של אוּפַנָה, הפגזים המפתיעים של תותחי העשרים־מילימטר. אתה תהיה עטוף מעתה והלאה באפוד־מגן רך וגמיש. אתה תטפל בעצמך מעכשיו כאילו היית אשה בסוף הריונה. ואתה גם תחדל מהעישון הקטלני שלך.

וכך, על רצפת זחל הפינוי, בתוך הערמה המזיעה והמדממת של הפצועים המעורמים, הענקנו זה לזה הבטחות חגיגיות שאין להפירן. לא עוד מנהגים רעים שמקצרים את החיים. הקץ לעישון, לזלילה ולניאופים. ובעת העמסת הפצועים למסוק השקפתי שוב בחטף מאחורי גבי, אל מרגלות התלים הרחוקים, מעל לעיירה החרבה ומעל לגבעות הקירחות שמסביבה. וראיתי בפעם האחרונה בחיי את הכפר הזעיר אוּפַנָה, המיתמם לו באור הבוקר הרך, נע כבחלום עם משבי הרוח הרעננה.

איפה אני ואיפה אפוד המגן הצמוד? איפה אני ואיפה קיום הנדרים ההם? חדלתי לעשן אתה חושב? התרחקתי מהזלילה ומהניאוף? מאז הפציעה נדמה לי שאפילו גברה נטייתי לכל אלה: יותר סיגריות, יותר מסיבות־זלילה, וכן, גם יותר נאפופים. ואיך יכולתי לטפל בעצמי כאילו הייתי אשה בסוף הריונה? הרי אפילו באשתי, שעה שכרעה ללדת את ילדינו, לא ידעתי כיצד לנהוג. היכן הרגשת השיכרון ההיא, הרגשת ההבטחה ההיא, שלא תופר לעולם, מקרקעית ערמת הפצועים? לחיות טוב יותר, והרי כבר בירידה מן המסוק, במנחת המהודק של בית החולים, בטרם נהממתי מריח הים כבר שכחתי את כל הבטחותי.

מדוע נענשתי? ולמה נענשו החברים? ומי לעזאזל הוא המחליט מי יהיו הנפגעים? ומה היה קורה אילו הייתי משתהה מעט בחופשתי האחרונה, כמו שהתחננה לפני אשתי, ולא ממהר להצטרף אל הסיור שהותקף?

כמו שאתה רואה וכמו שאתה מבין החלמתי מהפציעה ההיא די מהר. היה לי מזל. הפצע לא היה רציני. רק מהמחשבות לא הצלחתי להיפטר. חזרתי לעבודה, למתחים, להוראות המנהלים, לוויכוחים המטופשים עם הכפופים לי. ובמשפחה ניסיתי באמת לגשר על הסדקים ביחסי עם אשתי. התמסרותה בימים הראשונים של הפציעה לא ידעה גבול. אבל אחר־כך הסתבר שבכך רק הקשתה על יחסינו. אני נלחצתי כי לא ידעתי איך לפצותה. בימים הראשונים, באמת חשבתי שאירע לנו נס קטן. ואנחנו מתחילים את חיי אהבתנו מחדש. אבל לאט־לאט שבו הדברים לדפוסם הישן והמעיק. ואני אפילו לא הספקתי להודות לה כמו שרציתי. וכבר עטו עלינו המריבות הנושנות, הפגיעות הידועות וההתפייסויות המוכרות. תאר לעצמך, רציתי אפילו להפתיע אותה בטיול קטן לחוץ־לארץ. אבל עד שהתחלתי להזיז את הסידורים הנחוצים, כבר נראתה לי הנסיעה מגוחכת ומיותרת לגמרי. והייתי גם נבוך וגם אובד עצות כמו נער, כשהודעתי לה, בדרכי העקיפין שלי, על הנסיעה שביטלתי.

אבל היום המצב הרבה יותר קשה. אתה רואה בעצמך, זו איננה הפציעה הקלה מהתקרית באוּפַנָה. ובין הקרנה להקרנה יש לי זמן למכביר לנדור את כל הנדרים שבעולם. ולשנות את דרכי חיי הנלוזות שבעים ושבע פעמים. ומה כל זה עוזר? להיפך, אני יכול עכשיו לעשן בשלווה את הסיגריות האסורות עלי. מפני שאני יודע בוודאות שאלה הן הסיגריות האחרונות שלי. אני יכול לשקוע בזלילה האהובה, כי אני יודע, גם מבלי שינדנדו לי הרופאים, שאלו הן זלילותי האחרונות. רק בעסקי הניאופים אני מתקשה. קשה לנאוף כשאינך בקו הבריאות. וכבר אינני נייד כל־כך. ויש לי שעות חולשה קשות, שבהן אני נדחף, ממש נגד רצוני, לכונן עם אשתי את הברית הישנה שבינינו. ואני שוגה ומגמגם באוזניה איזה וידוי מקוטע. אבל היא אינה מסתפקת בסיפור המקוצר. והיא מתלהטת וסוחטת ממני בחולשתי עוד פרטים: עוד שמות ועוד תאריכים.

לא להאמין כמה סבל יש בעולם. לפעמים נדמה לי שכל חיי היו רק מעבר זריז מתחנה אחת של סבל לאחרת. לפעמים אני מאושר שאני יודע שגם אחרים סובלים. לאושרי, אינני חייב לקחת חלק בכל הסבל שמסביב. לא הייתי מחזיק מעמד תחת הנטל הזה. אבל לפעמים, דווקא לאחר הטיפולים, כשאני מרגיש רע במיוחד, אני מתבייש פתאום. ומשתוקק להיות אחר לגמרי. להיות שותף לכל הסבל שבעולם. הבט פה מסביב, במסדרון, בחיי ההמתנה ומול דלתות הרופאים. כמה סבל מתרכז כאן.

אחרי הפציעה באוּפַנָה, כשידעתי שפציעתי קלה ובקרוב אחלים, ואולי אפילו ארוויח ממנה משהו, התמלאתי רצון ילדותי להשקיף על הכול באורח עיתונאי. כלומר, מרוחק ומנוכר. ושבתי ועשיתי עצמי שדרן, כמו ההוא הידוע מהרדיו, ודיווחתי ישירות מתקרית האש שבצפון. ומחזית הסבל האישית שלי. כן, ממש בושה על הפחזות ההיא, על האטימות ההיא, על יצר המשחק שהתפרע בי. כי בין הפצועים שהיו מוטלים מעלי היו שנפצעו די קשה. ואפילו הייתה סכנה לחייו של אחד החברים. אתה זוכר את התקופה המלכדת ההיא? כל היחידה התגייסה, אנשים סירבו להשתחרר מהשירות, רק כדי לשהות עם הפצועים. ואיזו רוח אחווה השתררה על כולנו. הלבבות כל־כך התקרבו. והייתה אמונה חזקה שהכול מוכרח שייגמר בטוב. כולנו היינו מאוחדים בדאגה, באהבה ובדחיית הסבל.

לעטוף את עצמי לשארית ימי באפוד־מגן רך? לטפל בעצמי בשארית שנותי כאילו הייתי יולדת באחרית הריונה? איזו תִפלות. איזו טיפשות נמהרת. להבטיח לעצמי שאמנע מהניאוף? איזו דרך תמימה וילדותית לשחד את מי שמשחק בחיינו. תאר לעצמך, שאפילו השוחד הקטן הזה לא נִרצה. וכשאני מטיל ראשי לאחורי, עוצם את עיני, אני רואה שוב את גלי הבזלת המשחירים של אוּפַנָה. את פרצי האש והעשן של תותחי העשרים־מילימטר. ובקושי אני עוצר בעצמי שלא ליפול ולזחול אל מתחת לרכב הסיור, ושלא להתחפר, קודח, בתוך שכבת הבזלת הרעה. אני מוכרח להישאר זקוף. אני חייב לראות בעיני ולחוש בכל גופי איך חתיכת המתכת המהירה, הבלתי נראית, טסה אלי ברוע מתכתי אדיש לגמרי, נתקעת בגופי ומשנה את כל חיי."

דלת חדר הרופאים שממולנו נפתחה, והאחות יצאה וקראה “מוטקה, תיכנס בבקשה.” ואני קמתי ועמדתי עמו.

בשבועות האחרונים אני מרגיש שהמכרים פוחתים והידידים מתמעטים. הם נשמטים ממני אחד אחרי אחד. נחטפים בחשכה ונעלמים בתוך הצל המעובה. כאילו אני שוטף עַל פניהם במכונית של זוהר, והם נדחקים לצדדים, שומטים את כתפיהם, נאנחים ומוותרים עלי. זה מה שמכאיב לי יותר מהכול. הם כבר ויתרו עלי. אינם מנופפים בידם לשלום, אינם מנסים לחסום בגופם את הרכב הדוהר. כאילו הם נדים לי ואומרים: סע סע, אנחנו כבר השלמנו עם היעדרותך. כעת תראה שגם אתה תשלים במהרה עם היעלמותך.

כשאני מחדד את המבט ומקרב את מוקד העדשה, אני רואה שאין זה רכב זוהר. זוהי פשוט אלונקה הנישאת בתוך האמבולנס. או המיטה המוסעת אל מעלית השירות בפרוזדור ההומה של בית החולים. הם מפנים פניהם לצדדים, שלא אראה אותם במבוכתם. הם משתוממים עלי בינם לבין עצמם, איך זה אינני מרגיש במכה שהכיתי בהם? איך אינני מרגיש שאכזבתי אותם? איך זה שאינני יודע שהפחדתי אותם עד מוות? האם עד כדי כך חמור מצבי, שאינני יכול להבין שבגדתי בהם?

כאן אני קופץ ממקומי ואומר, זהו, את המבט הזה אני מכיר. מבט כזה בדיוק של נבגדים, כבר ראיתי בעיני הפצועים בתחנת האיסוף בצומת המופגז, ברמת הגולן, בימים הראשונים של המלחמה. אלא שכעת כאילו נתחלפו התפקידים. אני, הנישא באלונקה, אני הוא הבוגד. והם, הבריאים, המסלקים עצמם בחשאי ממסלול־חיי המתמעט, הם הנבגדים. שם, בשדות הבזלת השחורים היה הכול ערוך אחרת. בעיני הפצועים היה מבט קשה ומפגיע של נבגדים. כאילו ביקשו לשאול היכן הייתם? מדוע איחרתם כל־כך להגיע? היכן הן כל ההבטחות, היכן כל הביטחונות? ומאז אינני יכול לשכוח את המבט ההוא של הנבגדים. ואפילו שאני מטושטש כעת, ואינני אדון לא לגופי ולא למעשי, ובעצם אני מובל נטול כל כוח בתוך המיטה המתנייעת אל פתח המעלית, אני מזהה בקלות את המבט המוכר ההוא.

הידידים מתמעטים והם נשמטים ממעגלי אחד אחד. ורק בודדים עוברים אתי את המסה הלא־צפויה. אני יכול לחוש בנחישות דבקותם בי. הם אינם מניחים לי להישמט מהם. כאן לא עניין של עידוד או של הרמת המורל או של חיזוק נפשי. כאן יש עניין אחר. כאילו הם אומרים אלי עד כאן ידידי עצמאותך מגעת. היזהר שלא תחליט החלטות קשות שלא תוכל לעמוד בהן. גם ככה הפתעת אותנו הפתעה קשה. עוד אינך מוכשר לשמוע הכול. המתן, תתחזק, נספר לך הכול. גם דברי שאינך יודע. אבל בינתיים אל תנסה להתחמק שוב בחשאי. אל תעשה לנו את זה בשנית.

המכרים פוחתים, וכשאני מנסה למנות את שמותיהם על אצבעות כף־ידי החלושה, אינני מצליח. הכף נשמטת מאליה אל הסדין. ושמות מכרי רוחפים־רוחפים בחלל הלבן של המחלקה.

כך גם גיליתי את כוח השינון. לכתוב אינני מסוגל, וכשאני רוצה למנות או לסמן בידיים אינני מצליח. מה נותר לי אם כן? לשנן, לחזור אינסוף פעמים על מלותי. ניסיתי לשנן בקול אבל גם קולי בגד בי. צרידות משונה, פנימית, שלא ידעתי כמוה כל השנים מסתמת את גרוני. ואז בידיים שמוטות ובגרון סתום אני מתחיל לשנן. כמו חרוזי־תפילה מלמוליים, כמו מזמורי־ילדות נשכחים. אני משנן אותם לעצמי כאילו אני נוטל סם־הרגעה, כמו תרופת הבטחה. חכה, עוד תקום, עוד תצא מהמחלקה הזו. אם רק תזכור את השמות. וכמה הם מעטים, וכמה הם עוד מתמעטים. אבל גם את השמות הספורים הללו אני חייב לשנן. שלא יאבדו לי בחשכה הלבנה. שלא יישכחו כאן בין הצינורות ומכשירי ההחייאה.

שעות שכבתי במיטה, ללא תנועה, משנן בתוכי את השמות. ואחר־כך כשהתחזקתי מעט, שיננתי אותם לא רק בתוכי אלא גם בשפתי. “אתם, ידידי המעטים, לכם אני חייב תודה. לא החיוך שלהם הוא שנגע ללבי. גם לא מלות הגמגום וההשתתפות. אלא זו ההבעה הנחרצת והנעלמת שראיתי בעיניהם. אלה לא תאבד כך סתם באחד הפרוזדורים הבוהקים האלה. אנחנו לא ניתן לך להישמט אל האפלה הבולענית שמסביב. אתה עוד תלמד כמה לקחים. עוד לא הגעת אל הגבול האחרון. והלקחים תמיד הם מצטרפים”.

לא לחינם אני מרגיש בשבועות האחרונים שהמכרים פוחתים והידידים מתמעטים. זה הדדי, גם אני נשמטתי מהם. והרי זכותם להיפגע שלמה ממש כמו זכותי. במה מעלתי עליהם? במה טוב אני מרובם? ואם יש איזה כעס סמוי בדברי, הרי גם במבטם המנתר יש מעט כעס סמוי. כי מה שהרשיתי לעצמי, להיעלם בבת־אחת מתוך מסכת חייהם, הוא מעשה מחוצף וחסר־מחילה, בדיוק כמו חששם להיראות לעיני, כשמיטתי נדחפת בידי האח החסון אל מכון הרנטגן. עלי ללמוד ולנסח מחדש דברים רבים. עלי ללמוד מחדש מהלכים שלמים מתוך חיי. וגם את הכלל הפשוט הזה, שאין הידידים מתמעטים אלא במידה שאני מתמעט מהם. ואין המכרים הישנים פוחתים, אלא באותו שיעור שאני פוחת מהם. ואם אדע ואם אבין באמת, ואטול על עצמי מה שאני מבקש שייטלו על עצמם, הרי שלא תהיה טענה לאיש בעולם. לא לאלה שהכרתי לפנים, וחשבתי אותם לפנים למכרי. ולא לאלה שחיבבתי לפנים, וסברתי לפני המחלה שהם ידידי הטובים ביותר.

וכך אני מסובב את כל הכעס והתסכול על עצמי. אני אשם במפלתי, ואני כמובן גם האשם היחיד בהתמעטות ידידי והיעלמות מכרי. הכול קרה בגללי ואיש אינו אשם. וכל כעסי, כעס מיותר ומטופש הוא. ורק מראה שאכן נותרו לי עוד כמה לקחים לשננם היטב. ועוד לא הגעתי אל גבולי האחרון, שממנו הכול ידוע מפורש והכול צפוי. וכל מה שעליך להעמיד כנגד העולם הקם לפתע על גופך, הוא חיוך של השלמה. כאילו אם אביט מפויס ומשלים בעולם, יעבור עונשי מעלי, ולא יפגע בי שוב את פגיעתו המכאיבה.

ואני מתמכר לפולחן השינון שגיליתי, אחד מכלי נשקם של החלשים והמובסים. ואני משנן בזה אחר זה את שמותיהם המעטים של ידידי. מתעכב על העיצורים, נע בהברות, כושל שוכח נזכר טועה ושב ומשנן. את כל הרשימה כולה, מאחד עד שמונה. לפי דפוס קבוע וברור: היכן נפגשנו לראשונה? מה חיבב אותו עלי מייד? מה חיבב אותי עליו? ומה עשיתי לאורך השנים, כדי לנער את האבק מידידות שהחלה להכביד?

אני יודע אני ידיד לא רגיל. אני קורא לזה ידידות חד־סטרית. אני שמח מאוד לארח אצלי ידידים, לחלוק עמהם את נפלאות הבוסתן הקטן המקיף את ביתי. לספר שוב ושוב מעין הגיעו לגינתי השיח המרהיב של ציפור־גן־העדן, ועץ אגוז המלך המפיץ ריח אגוזי חריף ונעים. נהנה לדון עם אורחי על ענייני המדינה והקיבוץ, ולהפליג בזיכרונות בדויים מימי השירות בצבא. ולהשתכר, עד איבוד חושים, מסיפורי המלחמות הרחוקים. אבל להחזיר להם ביקור תחת ביקור אני מתקשה. ולנהל חשבון פשוט של מתנות זעירות וחילופי מכתבים או טלפונים כבד עלי מאוד.

כן, עכשיו יהיה הכול אחרת. אני שב ומבטיח לעצמי כדרך החולים. לכשאקום, לכשאצא מבית החולים, לכשאחזור אל בין החיים, אני נודר לעצמי אהיה אדם אחר. אדם אחר לחלוטין. ועיקר השינוי שיבוא בי, אהבת ידידי המעטים. אלה שלא נטשוני ולא זזו ממיטתי בשבועות הקשים. חיוך אחד, קליל ולא עמוק, יהיה שמור אצלי אל אלה שלא קרבו למעגל כאבי. וחיוך אחר, עמוק ופנימי, יהיה מזומן מעתה לקומץ ידידי המתמעטים. הרי רק רשעות תהיה בי, אם אקום ממיטתי, אשוב לביתי, אחזור להתהלך בין עצי הגן העוטרים את ביתי הקטן, ולא אלמד את הלקח המועט הזה.

אני משנן לעצמי שאת פרצופי הפצועים הנבגדים, אלה שמצאתי בתחנות האיסוף, עלי לשמור רק לעצמי. ואת מרי קולם המַשְׁבִּיעֵני שלא לשכוח ולא לשתוק, עלי לכסות ולא לפרסם בעולם. ואת קינתם החרישית המתמזגת עם קינת הרוח המהלכת בין סלעי הבזלת השרופים, עלי להצפין בתוכי. שאם אפתח ואומר מה שראיתי שם, ומה שאני זוכר משם, ואיך חברו עלי כל הזיכרונות המעיקים משם דווקא, כאן על מיטתי בבית החולים, ארחיק ממני את אחרוני הידידים. אלה המוכנים עוד לרכון אלי ולהקשיב בפנים מלאי עניין להבלים שאני פולט מתוך חולשתי. עלי לחדול מהרחיקם. אני חייב למצוא את הדרך לשוב ולקרב אלי את אלה שאיבדתי בשבועות מחלתי. אבל איך אעשה זאת? מהו לחש הקסמים שעלי לשנן בלי סוף, כדי להשיב אלי את מכרי שרחקו ממני? תשוש לגמרי אני נשמט לאחור בתוך מיטתי. אבל שפתי אינן חדלות מלשנן. שמות, כינויי־חיבה, ואתרים אבודים, שבהם התהלכתי עם ידידי לפני שבגד בי לבי.

עוד בנעורי שמעתי מהחברים הוותיקים, שהאנשים המתבודדים בחורשה המקיפה את הקיבוץ הם אנשים מיוחדים במינם. משכילים מדי בשביל חיי העבודה המתישים בקיבוץ. רגישים מדי להמולת הכוורת העסקנית במשק. מתנשאים מחמת כאב, מעל להוויית היומיום הנמוכה שבחצר. ומשום כך הרחיקו אל בין האקליפטוסים העבותים, בשולי המחנה, נחבאים בתוך חומת הצללים שאינם נפוגים אף פעם. ומשום כך בנו את סוכותיהם במעלה הצמרות, ורק סולם מאולתר ורעוע הותירו מאחוריהם. ומשום אלה הילכו עליהם שמועות סותרות אבל מסקרנות. סיפורים מרתקים על חיי החופש שניהלו במחבֵא מצע העץ שלהם. מופקעים לחלוטין מבועת החיים החמימה והשוקקת שמתחתם. ונושאים ראשיהם הקודחים למעלה, אל שמים אחרים, שאינם נראים להולכי משעולי החול הרך שלמטה.

אחדים מהם נשמטו מן הזיכרון הקיבוצי סמוך לכניסתם. אחרים האריכו ימים ושנים, ושבו לבסוף למטה אל בין הבריות. ורק סומק מעט של בושה או חרטה היה נמשך על פניהם, כשהזכירו להם מתוך לצון, חטאות עברם בצמרות. ואחד או שניים גם הפכו לאגדה. רבים זכרו את ימי ראשיתם בארץ ואת צעדיהם הראשונים בקיבוץ. זכרו את הריח הזר והמיוחד שנלווה אליהם. אם היו מנערי עליית הנוער ואם באו כחלוצים מארצות רחוקות. והיו שזכרו אפילו ניחוח רחוק של מי שנולדו והצטרפו מתל־אביב הגדולה והסואנת.

אני שהייתי אז נער, העדפתי להתעלם מהסוכות המרקיבות שהפכו לקני עורבים. ומן המסמרים הגדולים שהחלידו לנצח בתוך בשר הגזעים. שרידים מרגיזים ולא יותר. בעטתי באדישות בפירורים של חפיסות הסיגריות המודפסות, וירקתי בהתרגשות סמויה על שיירי הקונדומים שהפליאו לצוץ, רעננים תמיד, מתוך תעלת הביוב שבחורשה. ממש מתחת למשכנות התלויים שלהם. אני ביקשתי בשיטוטי רק דבר אחד. הוכחות מוצקות לקיומם של אלה שהפכו לאגדה.

ופעם אחת, בשעת דמדומים הכרחית, כשכוח המבשיל הנערי שלי, מלוהט בחיפושַׂי ודָבק בשיירים שהותירו המכונפים דרי הצמרות, טושטש מעט מחמת עייפות והתרגשות שאין לה הסבר, פגשתי את האיש האגדי מתוך סיפורי החברים הוותיקים. הוא נראה ממש כאחד מאתנו. לבוש כולו בכחול כהה של בגדי העבודה המקודשים. ולרגליו מגפי הגומי המסורבלים. עלה עלה, משך בי, ועודד אותי לטפס על שלבי העץ המתנודדים. מכאן מלמעלה העולם כולו נראה אחרת. אזרתי אומץ, התגברתי על לילות של פקפוקים ורתיעות וטיפסתי אחריו. לכאן לכאן, משך אותי אל עמדת התצפית שלו, שרק ראשי המגדלים וקצות עמודי החשמל התנשאו כמוה. שב שב, למה אתה מתנשם כל־כך? ומדוע החוורת פתאום? הפחידו אותך כהוגן בסיפורים שם למטה? אבל זוהי רק סוכת־עצים פשוטה ולא קן של דרקון מעופף.

אתה זוכר את סיפורי ר' חיים ויטאל, פתח מייד, אתה זוכר את הסיפור על האר“י הקדוש ועל כישלונו? הוא מחק את כל המחיצות שבינינו במלה אחת. לא נער חולם הייתי עוד, אלא שותף רוחני. לא עלם סהרורי המשוטט בחורשת חטאים מלאה פיתויים, אלא יושב לפניו במעלת תלמיד. בבת־אחת הועליתי אליו. הוחנפתי מאוד, כי הייתי מועדף לפתע, ונבחר ומורם מחברי, שנותרו למטה, בחצר המשק התוססת. אילו היו כל יהודי צפת פותחים בצעדה אחת לעבר ירושלים. אתה יכול לתאר לעצמך? כל הרצונות הקטנים נמחקים. רגל אחת, פסיעה אחת, צעד אחד ומאוחד מתוך שמלת הלובן. ראשם נישא אל־על, והאר”י מקרטע בראש הצועדים. חברה אחרי. חברה, אנחנו הולכים לגאול את ירושלים. אנחנו הולכים לשנות את העולם. אתה קולט את המעמד? אתה תופס איזו הזדמנות אדירה הוחמצה אז בצפת? הרי המוח יכול פשוט להתפוצץ מזה.

הקרשים המנוסרים חרקו ברוח. הגזעים הענקיים גנחו ונדו בשריקה. הצמרות הסואנות ברוח שחו לצדדים. ומטר של ספלולים ריחניים ניתך על החול שלמטה. אל תפחד, הרגיע אותי וחלץ את מגפי הגומי בנינוחות, כאילו היה יושב על השרפרף במרפסת ביתו. סערות קשות מאלה לא הפילו את סוכת הגבהים שלי. עכשיו תעקוב אחרי בבקשה. ותאר לעצמך את כל חברי הקיבוץ שלנו, בחורים בחורות ילדים וזקנים, ניצבים בפתח הצריפים. ואפילו מן האוהלים יוצאים כולם לבושים בבגדי הקודש הכחולים. נותנים ידיים ופוצחים בשירה חרישית. ולא רק בקיבוץ שלנו. לא, גם בקיבוץ השכן, ובכל הקיבוצים שבעמק־חפר. בכל הקיבוצים שבארץ ושבגולה. כוח אדיר של קיבוצים מכוונים את רצונם לרצון אחד. אתה תופס מה קורה כאן? מה יכול להתרחש בשעה כזו בעולם? הרי אפשר להתפוצץ מזה.

והוא משתוחח על קרשי הסוכה ומגן בכפותיו על ראשו. כאילו הוא באמת עומד להתפוצץ בעוד שנייה. רצון מכוון שכזה, המורכב ממיליון רצונות קטנים, מסוגל לחולל מהפכה אמתית. לא רק הארץ תנוע אחרת. הכדור כולו, הכדור העלוב שלנו, ינוע במסלול אחר. במסלול הנכון שנועד לו מבראשית. אתה רואה היכן טעה האר"י? מה זה להקציב לאנשים שעתיים בלבד להתכונן? איזה לוח־זמנים מטורף הוא כפה על האנשים? מי יכול להתמודד מול סדר־יום מלחיץ שכזה? אתה רואה, שרשרת של טעויות. אומללות, הייתי מוסיף. אחת רדפה אחת וכולן יחד הביאו להחמצת השעה. כמה חבל. אפשר ממש להתפוצץ מצער.

הוא אחז בכפות הנער שלי והידקן זו אל זו. אין כוח בעולם שיוכל לעמוד מול הרצון המכוונן של בני האדם. את זה עליך לזכור תמיד. ויפה כמובן שהדברים ייעשו בלבוש נקי ונכון. ויפה שתתלווה אליהם המנגינה הראויה. ויפה מן הכול שהרצונות לא יתפוררו לאלפי הרצונות הזעירים. הבט למטה אל החצר. מה אתה רואה שם? כולם משתוללים, כל אחד מושך לכיוון שלו. ככה אי־אפשר להיגאל. ככה אפשר רק להתפוצץ מכאב.

ואני משכתי את צווארי להסתכל למטה. התאמצתי מאוד לראות מה שביקש ממני. ומאוד השתדלתי לדמות לעצמי את הרצון המכוונן הענק, שיכנוף את כל הקיבוץ המפרפר מתחתי. אבל לבד מדמעות פתאומיות של מאמץ, ולמד מצער חודר ולא מחוור, לא הרגשתי שום דבר.

הבוקר, מעט לפני שהתעוררתי, הרגשתי צורך דחוף ומעיק לדווח על הכרך שנעלם. הרגשתי כל־כך נבוך, שלא ידעתי אפילו איך אני צריך לפנות אל מי שלפניו אני חייב בדיווח. הרגשתי גם קצת מושפל, כיוון שלא עמדתי באחריות המועטה שנטלתי על עצמי. והכרך הנעלם היה שמור אצלי במקום הכי פנימי, חמק ממני ואבד. שכבתי על מיטתי, עוטה זיעת בוקר מצחינה, וידי מגששות הכבדות לרווח את רפפות התריס. וכשהאור החיוור התגנב אל תוך החדר, מלווה בצפריר קריר וחומקני, התמתחתי על הסדין המעוך, שכבתי ישר לחלוטין, הבטן כנוסה לאחור, החזה מובלט מעט לפנים, כלומר למעלה, כפות הידיים מוצמדות היטב אל תפר המכנסיים, שלא הייתי לבוש בהם כלל. כן, אני מסכים לנזיפה החמורה, בטרם נחתמה בדיו האדומה בגיליון ההתנהגות הלבן והביישני שלי, כן, אני מאשר בהחלט את כל פרטי התלונה המובאים בגיליון, ואינני מטיל את האחריות על שום זולת שהוא. אני לבדי, אני עצמי גרמתי, בשוגג ומתוך רשלנות נפשעת, לתנאים המפוקפקים ולהפרת סידורי הבטיחות הפשוטים, דברים הכרחיים שבשל העדרותם נעלם ממני הכרך.

אפילו לעצמי התקשיתי לשחזר את כותרתו, ומה היה סוג האותיות שבהן נדפס שם הספר? ושמי שלי, האם ראיתי אותו מהבהב על שדרת הכריכה? ומיהי לעזאזל אותה הגרפיקאית המתחילה, המתהדרת בחוצפה בחתימת שמה המוזרה? שלא להזכיר את ציור העטיפה המהמם. ציור נהדר, בגווני שחור ולבן עזים, וגוונים אפורים מרובים לאין־סוף משתרעים ביניהם. אותי הרי אי־אפשר כאן לרמות: אני הרי מכיר את הציור היכרות קרובה משנים. הרי זהו הציור המפורסם של הצייר האוסטרי הידוע עד מאוד, שעוד בנעורי ראיתי אותו לראשונה, באולם תצוגה במוזיאון הישן של תל־אביב. מבחוץ להבה שדרת הפוּאַנציאנוֹת באדום ותרוג, ומבפנים ריקדו שלוליות צל על הקירות. גם אני שם הייתי, נשרך אחרון בחוג חובבי הציור, מנסה להתרכז בסיפוריו של המורה הנערץ לאמנות. כבר אז נכשלתי. מבטי המורעב נדד ללא מנוח, ממראות העיר המקיפים אותי אל חמוקי ירכיהן של התלמידות המסורות הנדחקות לפני. כבר אז שכחתי מה שמו, לעזאזל, של הצייר האוסטרי הזה שצייר את התמונות.

חיפושי אחר הכרך האבוד נתמשכו כל הבוקר. בכל שנייה הבהיקו במוחי אותיות ומספרים, ואני טרחתי די קשה לצרפם למלים ותאריכים בגיליון האלקטרוני שהבהב לפני עיני העצומות. לא, אין זה הכרך האבוד. הנחתי את קובץ הנתונים הצדה, הרי אני עצמי זוכר להיכן תקעתי אותו אמש על מדף הספרים. באמת אחזתי אותו בידי רק אתמול? הנח, זהו רק תעתוע, אמרתי לעצמי כשנדחף בכוח לפני עיני השם המוכר. דחיתי אותו, הוא היה יותר מדי קרוב אלי. וגם זה אינו הספר המבוקש, גם הוא אהוב עלי יותר מדי. ואגב דחייה התעוררתי פתאום, ונזכרתי בדקדוקי סופרים מחמירים של ספרן טרחני, שהוטחו בי מעל אחד העיתונים: שנת הדפוס אינה מדויקת. וראיתי ברשימת הפרסומים הידועה, שהתאריך שגוי. הייתכן, בעידן המחשב תאריך שגוי? כן, גם היום בעולמנו המודרני עדיין טועים בהדפסת שנת הדפוס. ולפעמים גם מגדילים וטועים במקום הדפוס. וכבר העיר על כך מי שהעיר. וכבר השיב לו על כך מי שהשיב. וכבר נרגע הפולמוס המתלהם שהתלקח בין חובבי ספר עצורים אלה. וכבר מיציתי גם אני את מנת העונג המפתיעה שבאה עלי בשל טעות זעירה, אך מבישה, שנכשל בה אחר. האם גם לטעויותי אורבים ספרנים דקדקנים וטרחנים, אך חדי עיניים כנצים, הניצבים ליד דוכני ההשאלה בספריות שברחבי הארץ? האם כבר מנפנף אחד מהם, בשמחת מגלים אמתית, בכרך האבוד שלי שנתגלה?

הרגשת־כישלון צורבת עוטה עלי בקומי מן המיטה, הספר היה בידי וחמק ממני בשנייה האחרונה. ממש כמו שאירע לי פעם עם גור הארנבים שנמלט מידי בפרדסים. וכמו שדיה המבכירים של הנערה שישבתי אתה בלילות, בספרייה העזובה, רוכן מעליה בשקידה עצורת תאווה, ומפרש לה כביכול פסוקים מוקשים משירתו הסתומה של מתתיהו שוהם. הספר היה בידי ונשמט ממנה. אני חש עדיין בחִספוס הנעים של כריכתו, במשקלו הקליל, המוכיח שגם ליצירי הרוח, לאסופת המלים, יש קיום חומרי כלשהו. איזה סודות מחיי הפרטיים סיפרתי שם? ומי מכל הקוראים הנעלמים שלי, שמעודי לא תפסתי בשעת מעשה, כלומר בשעת קריאה באחד מספרי, מתעניין בכלל במידות גופי, בריחותי, בחדות חושי?

“זה האופי המפוזר שלך, הבלגן המתמיד בניירותיך”, אני שומע את קולה של אשתי נוזף בי. ואיך אתה מתמצא במגרות הדחוסות וההפוכות האלה? עדיין לא למדת, בכל השנים שאתה משחת על כתיבת דברי הסרק שלך, שהסדר הוא דבר הכרחי? שבלי מעט סדר אפילו סיפור פשוט אינו יכול להיכתב? כן, נכון, אני מצדיק אותה בפני מבקרי, היא כל־כך מדייקת עד שהיא עצמה אינה יודעת כמה נכונים דבריה. שהרי שנים רבות טרחתי להסתיר ממנה פרקים שלמים וקטעי פרוזה נפלאים, שאבדו לי ונעלמו רק בשל ההפקרות שבניירותי. היא מפריזה מעט בדבריה, לא רק מפני שהיא רוצה ללמדני סוף כל סוף איזה לקח מועיל. לא, אני מכיר אותה. היא מפרידה מפני שהיא חרדה באמת לכתיבתי המוגיעה, לאבדותי המתמידות, לתלונותי שנמאסו, למחברותי המקומטות, להרגלים הפגומים והמרגיזים שלי.

לאטי אני מבין, שכל אלה הדברים שכתבתי עליהם אינם סיבות האבדה. ובכן, אני פשוט מסלק אותם מדעתי. ואני ניגש להכין רשימה חדשה שיש בה אפשרויות נוספות. ובדרך הפחיתה והמחיקה אני מקצץ בהן עוד ועוד. הגיוני למדי: מנוע מטעויות אבל מאכזב. מפני שגם בעזרת ההיגיון הזה אינני מתקדם אל הכרך שלי שנעלם. גם מראה החמודות שלו מוצץ את לבי. לא רק גופתו, אותה תערובת ריחנית של דבקים, ניירות וצבעי דפוס, אלא גם נשמתו מושכת אותי. אני יודע שהשקעתי בו המון כוחות. הסגרתי אל תוכו שפכי רוחי שלא העריתי אל קודמיו. במה התחבב עלי כל־כך? במה מתקה עלי הווייתו המוחשית? ומדוע נכשלים כל מאמצי להפכו בדמיוני ולקרוא מה שנדפס על גב העטיפה? כאילו מישהו משטה בי במזיד, אוחז אותו בכפו בתנוחה של עושה להטים, ומסבב אותו כמו סביבון־קסם. שאראה רק את צדו האחד. וכאילו גם נוזף בי מאחז העיניים המתלוצץ, שאינני ראוי לדברים הנדפסים על גב עטיפות ספרי, אם אינני מסוגל אפילו לקראם. אם אני כל־כך ממהר להיכנע ולהסתלק, אם אני כה נחפז לשכוח, אם אני מזלזל בכבודם ואינני מקצה להם ליווי לפי מעלתם האמתית.

חרדה סתומה משתלטת עלי, עם ההשכמה בבוקר הלח והמעיק. יפה, נניח שאני זכאי ואינני אשם באובדן הכרך הנעלם. אבל במשהו אני ודאי אשם. שאחרת לא הייתה רובצת על לבי משקולת מכבידה כזו. בשעה שאני מציץ בפני במראה, ובשעה שאני פוער את פי, חושף את שיני לצחצוח ויורק בגניחה אל הכיור. הנח, אני אומר לעצמי וכופה עצמי לעצור בשיגעון ספירת הבקרים שאוחז בי. לא, אני לא מתיימר לדעת כמה בקרים בחיי כבר צחצחתי שיני, וכמה עוד נותרו לי. מה אתך, השתגעת? אני גוער בעצמי, אין לך מה לעשות אלא שוב להתגרות בגורלך? מייד על הבוקר? והרי רק לאחרונה חמקת בדרך נס מהכבדת ידו הפתאומית ומלאת הכאב. וכבר אתה מתגרה בו שוב? ומול המראה, כשפי עדיין זב מי־פה עכורים מהולים במשחת השיניים, אני גוחן ומכה במצחי, צובט בלחיי ומגרד בסנטרי. שוטה שכמוני, אולי דווקא ראוי לו שיאבד את ספרו האהוב. טיפש שלא למד לקח כמוני, אולי מגיע לו שייעלם הכרך החביב עליו. וכבר אני מחנן קולי מול המראה: ספר הבקשות שלי, קובץ התחינות שלי, אוצר הקמיעות שלי, מה עוללתי לך? ולמה הותרת אותי חשוף ומפוחד ומלא חרטה? ומי יגן עלי עכשיו, כשאבדת?

וכעת עלי באמת להירגע: ובכן, מילאתי את חובתי ואני יכול להישקט. פעלתי לפי הנהלים המקובלים. דיווחתי כנדרש על אבדן הכרך הנעלם. התגברתי על ביישנותי. ניצחתי את מבוכתי ועמדתי יפה בלחץ, לא הטלתי את האחריות על שום איש זולתי. רק אני לבדי ניצבתי מול המראה, טרף למוראי הבוקר, ומלמלתי לחש השבעה שנשכח. לחש שחילצתי מזיכרוני בכוח, לחש יחיד מאלף הלחשים שבעצמי ראיתי וכתבתי, ושנותרו עלומים בכרך שאבד.

לפני כמה חודשים פקד את הארץ חמסין כבד ואכזרי. בלולים נחנקו העופות מחמת החום ובמטעים התייבשו עצי הפרי והשירו את חנטיהם. בלילה התקשיתי להירדם. החום בבית לא התפוגג. היתושים חגגו מסבית למיטה, רמשים מוזרים רחשו על הרצפה, ונדמה לי שאפילו העורבנים לא הצליחו לישון את שנת הציפורים המוזרה שלהם.

לקחתי מגבת לחה ויצאתי אל המרפסת. התיישבתי בערסל החבלים שמתח שכני בין הברושים. הדשאים ממש להטו וממעבי הגינות נישב אוויר חם ומעיק. בגבול שדה הראייה שלי, מימין, לפני שנחסם בקיר המרפסת, נבלעו שיפועי הגגות בשמי השרב הבהירים. האם זרח עלי הירח במילואו? או רק חרמשו הדהוי הכסיף מעלי בתוך האד המרטט? ומהם הפנסים המנצנצים שם באפלה? ומהו קול ההמיה הכבד המנסר מן הפרדסים המעולפים?

התנודדתי לאטי בתוך הערסל. ממרחקים עלוטים עלו געיות כאובות של בהמות כבולות. ואני הנחתי לעצמי מייסורי חוסר השינה, ופשוט התמכרתי לתעודות המערסלות. כל־כך התמכרתי, עד שלא הבחנתי היכן אני שרוי בעולם. הקדחת החמסינית אפפה אותי כולי. ואני נישאתי על כנפי זיכרוני המטושטש אל לילה שְׁרבי רחוק שכבר פקדני בעבר. פשוט לא האמנתי איך מטיס אותי הערסל מבעד לחריצי הזמן. אבל לפתע הונח לי מלחץ השרב, זיכרוני התחדד, ואני ראיתי שוב את ליל העקרבים, כאילו התרחש אמש מתחת לערסל.

בליל חמסין אחד, שבין פסח לשבועות, על המורדות בהירי הסלע של הרי שומרון, התקוממו רמשׂי האדמה על פלוגת החיילים העייפה. מרדו בה ותקפו את אנשיה עד שכמעט והכריעום. פתיחה נאה, אני חושב, מתמזג עם ערסולי הזיכרון, וממשיך להתמודד עם זֵכר החמסין.

בבוקר הלוהט שלמחרת, כשסירבו החיילים המותשים לרדת אל המטווחים, יצאתי לאטי מאוהל המפקדים המבודד, אל הרחבה הקטנה שלפני המטבח. המהומה משכה אותי. מפקד הפלוגה נעדר. הוא עלה למטֶה החטיבה לקבל פקודות אחרונות לקראת התרגיל המסַכֵּם. סגנו המסורבל והחביב לא הצליח להשתלט על הפלוגה המבוהלת. התרגיל המאיים הוציא את כל הפלוגה מדעתה. שר הביטחון בכבודו ובעצמו יבוא לחזות בחיילי המפקדות, שהתנדבו ללבוש חגור ולירות במקלעים החדישים. כבר כמה ימים שהטרקטור אינו חדל להעלות אבק ולגלגֵל אל המדרונות שִׁפְכי־סלעים מורתחים. מִשׁטַח הנחיתה למסוק של הנכבדים והבכירים, מיושר ומהודק בהקפדה. כל הפלוגה נאחזה בחרדה משונה. אפילו שכל טירון יודע ששר הביטחון אינו יכול להזיק כלל. חיוור ואפור פנים ומיוזע כולו, הוא נפלט נבוך מפתח המסוק. בגדי האריג האפורים שלו מאובקים ומקומחים במודגש. הוא נישא בידיים חסונות של קציני החטיבה הצעירים והמתגאים. ישר אל שדה המטווחים. לחזות בתרגיל האש המסכם. שבשלו לא עצמה הפלוגה עין כבר למעלה משבועיים. אוזניו נחרשות מהרעם הפתאומי והצורב של המקלעים החדישים. לנגד עיניו המשתוממות מתרוממות פטריות האבק של רימוני היד המושלכים, וברק תיקי הציפוי של המפות מסנוור את עיניו. בחילה קלה אוחזת בו, וקצין צעיר מוּרָץ להביא לו בקבוק משקה קל. איך זה התגלגל אל המדבר הלוהט הזה? מדוע לא השכיל לשלוח לכאן את אחד מסגניו? ואיך זה שראש הממשלה, השרוי תדיר בדאגה רגוזה, כפה עליו נסיעה מיותרת זו? הרחק לצד דרום־מזרח, בתוך ההילה המתאבכת של השמש הרותחת, יכולתי לראות נאות־מִדבר קסומים מרחפים באוויר המלוהט. צמרות דקלים פכפוכי פלגים רעננים וצל עמוק מתחת למפלים. ירדן־יריחו בגבול הגזרה הימני. ימינה ממנו אסור לירות. מאהלים שחורים פזורים שם, על המורדות המצהיבים, ופעייה וגעייה של בהמות כבולות, עולות מהם בשעות הלילה.

המבוכה המפתיעה עיוותה ממש את סגן המפקד החביב. הוא לא היה רגיל באורחים כל־כך חשובים. והוא קילל את היום המחורבן ואת נסיעתו המתארכת של המפקד, ואת החמסין הנורא, שלא נוֹעַץ בלשכת המפקד שם למעלה בהרים, אלא נחת על הפלוגה המבודדת בכל חמתו.

וכאילו לא די בכך, כרגע התברר לו, שגם הרופא הפלוגתי נעדר. איך לא הבחין בכך במהומת הלילה הקשה? לפני יומיים נסע עם פצועי התאונה. כאילו אין מי שילווה אותם לבית החולים הרחוק. ומדוע הוא משתהה שם? מדוע אינו מצליח לשוב, דווקא כשהוא כל־כך דרוש כאן? שלושת החובשים, אנשים מסורים, אבל כבדים ומבולבלים לא ישנו כל הלילה. ובעצם, מלבדי, אני חושב בדרכי אל הרחבה, מי ישן כאן הלילה?

זעקות החיילים המותקפים באלפי העקרבים, הריצו את החובשים חסרי נשימה בין האוהלים. ואני קיוויתי שתרגיל האש המסכם יבוטל. שהרי ללא המפקד, המחנך האהוד והקשוב, וללא הרופא הנחמד, לא יעזו חיילי המפקדות לפתוח באש. קיוויתי ששם למעלה, במטה החטיבה לא יינתן האישור לתרגיל. אין פלוגה בעולם שיכולה לבצע תרגיל ראווה, לעיני שר הביטחון ופמלייתו התובענית, לאחר ליל סיוטים שרבי כמו הלילה שחלף.

מחזה כל־כך מדהים לא ראיתי מימי. כל עקרבי המדבר, אלפים על אלפים, שבחשכה החמה אי־אפשר היה להבחין אם צהובים הם שחורים או חומים, נאספו אל המתחם המאובק של הפלוגה האומללה. כאילו לא די בפצועי התאונה, ובחיילים שהתייבשו לפני שבוע מצמא. החיילים שנאחזו בבהלה קשה, התרוצצו בנעליהם הגבוהות ובתחתוניהם הקצרים, להט החמסין לא הניח לאיש להשתרע על המזרנים. אפילו האמיצים שבחיילי המפקדות, אלה המתנדבים היהירים, שהתהדרו בהפעלת המקלעים החדישים, זעקו לעזרה. הנהגים העלובים קפצו אל כלי הרכב. מישהו פקד בצעקה, הפנסים הודלקו. והמכוניות החלו לחרוש את המתחם ולדרוס את אלפי העקרבים שלופי הזנבות. אבל תחת העיסה הדרוסה צמחו עקרבים חדשים שבקעו מתוך החול. ושיירות שיירות התנהלו בתוך התלמים שהותירו גלגלי הרכב.

מקצה הגזרה הימני, מהכיוון המשוער של ירדן־יריחו משיב הנפש, עלה הֶבל מוזר. האם זרח במילואו הירח על הפלוגה? האם האיר את פרקי הזנב הכהים של מחנות העקרבים? האם שמעתי את הרמשים זועקים? האם אני מסוגל לשמוע את זעקת היצורים הקטנים הללו? או שמא איבדתי גם אני את עשתונותי, כשם שנדהמו חיילי הפלוגה העזובה? אבל נצנוצי האור מהמאהלים השחורים האירו יציבות. געיות הכבשים השלוות דילגו עם גלי הרוח, והפעיות הנינוחות של העזים לא העידו על שום בהלה או קוצר־רוח.

סגן המפקד המסכן הזעיק אליו את מפקדי המחלקות ואת החובשים הכושלים, שולחנות חדר האוכל הפכו למשכבים מאולתרים. המזרנים נפרשו בין עמודי האוהלים כמו ערסלים גדולים, והחיילים המבוהלים טיפסו אליהם כמטפסים אל סירות הצלה. מעל השולחנות דרסו את העקרבים בקתות הרובים. ריח חמצמץ ונעים מעט של חומצת נמלים מדגדגת התפשט על פני מתחם הפלוגה. האם עננת הגז הזו, של חומצת הנמלים המתאדה, היא שהזעיקה לכאן את כל עקרבי המדבר? השרצים נרמסו ונדרסו שכבה על גבי שכבה. אבל מתחת, מתוך סדקי האדמה החמה, פיכּו ועלו גדודים חדשים ורעננים של עקרבים מהירים ומפחידים. שלופי זנב וזקורי עוקץ.

אבוי למי שטעה והדליק לרגע פנס או להבת גפרור. אבוי למי שנאלץ לכבותו מייד. ואוי למי ששיירות העקרבים נהרו אליו כאל מקור האור. ואוי ואבוי לו למי שלא חמק מעל למדורות, שלתוכן הזדחלו השרצים, ללא מעצור או היסוס, והתפצחו בתוך האש. ורק לאוהל המפקדים המבודד לא חדר אף עקרב. אני שנותרתי לבדי באוהל הפכתי לְנָצוּר. לא יכולתי לצאת אל ים העקרבים הרוחש ומתנענע מתחתי. במאהל שנאחז טירוף הועברו הפקודות בצריחות פראיות שהרסו את הגרון. היובש שבאוויר, הלהט של רוח הקדים והחום המתמיד ששפע מן האדמה, ערבלו את מתחם הפלוגה והפכוהו לדייסה סמיכה של אורות וזעקות, אבק וצחנת הרמשים המגעילה. בכל מקום התרוממן תליהם המומתים. האם אפשר שרק אני לבדי התעלמתי מכל המהומה? האם אפשר שרק אני שכבתי על המזרן הצבאי, תמכתי ראשי בכפי, ותהיתי כיצד כל זה ייגמר?

מבעד ליריעה המופשלת ראיתי את האורות החמים של מאהלי הרועים. ושמעתי את קולות הגרגור השלווים, המקיפים את מתחם הפלוגה המתאבך, ביום, כשהזעתי במטווחים, כשזינבתי ביורים וכשגערתי במתרשלים, לא הבחנתי בקולות הנעימים הללו. רעמי הירי הפריעו ופקודות מנהלי המטווח הפריעו, אבל עכשיו, על משכבי, מנותק מהכול שיערתי שמעט לפני הזריחה, אוכל לשמוע גם קריאות תרנגולים.

לא העזתי לרדת לרגע מהמזרן. המימיות המלאות שהנחתי הכבידו ליד חולצתי המגולגלת. ועוד ערמתי סביבי, למגן מפני הפולשים יריעות עיתונים מרשרשים וקרש עבה שתחבתי מתחת למזרן. מחסום לעקרבים וסגולה נגד כאבי הגב. את נעלי קשרתי מעלי, בחבלי המתיחה של מוטות האוהל. התעלמתי משאגות החיילים, מנהמות המנועים הרגוזים ומצווחות מכשירי הקשר של הפלוגה הנטושה.

נדדתי אל המפלים הקרירים של ירדן־יריחו. אל הפלגים אל השיחים הלחים אל המחבואים המוצלים של הנהר המתחבא. ממש בגבול הגזרה הימני שלנו. שימינה ממנו אסור לירות בשום פנים ואופן. ומי שיעז לירות לשם, בשעת תרגיל האש המסכם, בפני שר הביטחון והפמליה שרצה אחריו, יעמוד לפני המפקד למשפט מיידי.

ערסל החבלים שלי חרק לפתע מתחתי, גזעי הברושים נרעדו. מהדירות הסמוכות פרצה צעקת ילד פתאומית. האם התעוררתי לרגע מחזיון הסיוטים שלי? האם כל יצורי המדבר קמו עלינו בלילה ההוא? על גג המרפסת נחבטו עטלפים שכורי להט. התכרבלתי במגבת הלחה שכבר הוחמה ממצחי הלוהט. אילו לא הייתי רדום ועצל, הייתי קם ומרטיב אותה שוב. ליל העקרבים ניצב בפני כמו כחלום שלא היה. גם אז שטף אותי גל־הַזָעָה פתאומי? והלמות לבי טרפה באוזני בהולם מחריד?

לקראת בוקר שככה מתקפת רמשי המדבר על הפלוגה הזקוקה לרחמים. והבשורות הטובות החלו להיצעק מאוהל לאוהל בגרונות ניחרים של חיילי המפקדות השבורים. מפקד הפלוגה שמע על תקיפת הפתע של עקרבי המדבר. והריהו שועט כבר בדרכו, יורד אלינו ממטה החטיבה. ועמו שיירה קטנה של כל הדברים הנחוצים. ומלמטה, מהכביש המדברי, קלט מכשיר הקשר את קולו הדאוג של הרופא, הממהר עם נהג האמבולנס. עוד כמה דקות והם שבים אל המתחם. ולבסוף גם ריחפה הבשורה שכולם ציפו לה. בוטל התרגיל המסכם בשל החמסין הנורא. ושר הביטחון באופן אישי הביע רצונו לבקר בפלוגה המוכה במועד אחר. מישהו מעוזריו הקרובים כבר ידאג לתיאומים. ואחד ממפקדי המחלקות, איש החברה להגנת הטבע, תפס פתאום פיקוד ובקול סמכותי הודיע, שעכשיו הוא זקוק לגיבורים באמת. הוא ידייק ויגדיר את סוגי העקרבים שתקפונו בלילה. אחד לא יישמט. ומי שיש בו עוד מעט כוח ורוח קרב, מוזמן אליו לזנב בערמות הפגרים בעזרת המגדירים ששלף מתרמילו.

מבעד ליריעה המופשלת זכיתי לשמוע את התרנגולים קוראים מרחוק. ראיתי את הפנסים כבים במשכנות הרועים. ושמעתי את הבהמות הדקות יוצאות אל המרעה, אל המורדות הלוהטים שבמזרח הרי שומרון. נפגעים היו? פצועים, עקוצים? לא, אינני זוכר, אני סבור שאפילו חייל אחד לא נעקץ. ישנם גם מקרים מוזרים בטבע. ובמדבר המשוגע אתה תמיד צפוי להפתעות. אם כך מה היה כל זה? חלום זוועות חמסיני, או מחזה בלהות אמתי?

בלילה השרבי ההוא, שבין אחרון של פסח לחג השבועות, על מורדות הגיר המלבינים של הרי שומרון, ראיתי כיצד מתקוממים רמשי המדבר על פלוגת חיילים מבודדת, העקרבים צרו על המתחם וחסמו את דרכי הגישה למכלי המים ולמחסן התחמושת. הם נהרו על האדמה הסדוקה והתנחלו על ערמות הציוד שנועדו לתרגיל האש המסכם. כאילו היתה להם תכנית מושלמת לסיכול התרגיל. אחדים מהם נאחזו אפילו בכיסא המיועד לשר הביטחון. זקורי עוקץ ומדיפי אדי חומצה, תעתעו השרצים הנועזים בחומרי ההדברה, במחבטים ובמכלי התרסיסים. ולא רחוק היה הרגע שיהדפו את חיילי הפלוגה ההמומה לתוככי המדבר. מנוסה מבישה יניסו את חיילי המפקדות בתחתוניהם הקצרים בלבד ובנעלי הצבא הכבדות.

ישבתי לי בפאת האוהל, מכורבל בכילה, שאם היא טובה נגד יתושים ודאי שהיא טובה נגד עקרבים. נגינות הומיות וצובטות לב באו מאצל אוהלי הרועים. ואותי תקפה ערגה מדברית שאין להם שֵׁם. האם מישהו קרא אלי? האם מישהו ניסה דברים אלי בלילה ההוא? האם שולחו העקרבים אלי? ומי אני הדל, שאקרא בכתב הרמשים?

קמתי אל מול השמש העולה. עוטה את הכילה הכרוכה, כמו שלמה בהירה. ירדן־יריחו משך בי בפראות. מי יעמוד לנו? ובמה ניאחז כדי שלא נישמט אל בין הזנבות המונפים? ומי ישמור עלינו שלא ניפול בפני העוקצים הזקורים?

בצמרת העבותה שמעל מרפסתי התחבטו העורבנים וניעורו, ליל השרב הקצר בא אל קצו. המגבת הלחה שכרכתי עלי התייבשה כבר מזמן. ובבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ ערסל החבלים. הייתי מטושטש לגמרי ממה שראיתי וממה שזכרתי. ולפני שנמלטתי אל המיטה נזכרתי בקושי היכן מצוי מתג ההפעלה של המזגן.

כשאני מתנתק לרגע מגופי ומתרומם מעט מעל למיטה, אני יכול לראות את כולי במבט מעל. הגוף שהוא שלי, אבל גם עזוב ממני, מוטל רפה על מיטת בית החולים. הכול מעיד בו על רפיון. הרגליים מונחות כאילו מישהו הניחן, הידיים פרושות לצדדין, כאילו מישהו פרש אותן כך בכוונה, כדי שיתרחקו מעט מהגוף. יד ימין מונחת ממש על קו המזרן. אצבעותיה רוטטות ברעד מוזר. כאילו הן מחליקות על הזווית המוגבהת של המזרן, וכאילו הן ממששות את ציפוי הסדין. יד שמאל מכוונת סביב הלחצן של פעמון האזעקה. כאילו היא שרויה בכוננות לחיצה מיידית. נוגעת ואינה נוגעת בלחצן, שואבת מעט ביטחון מתחושת הפעמונות בתוך הכף. האצבעות של יד ימין אינן נעות. הן מסודרות בסך, מזומנות לזנק בשנייה אל הלחצן החשמלי. והראש, איך מונח הראש? אני נוסק מעט מעל עצמי כדי להיטיב לראות כיצד מאורגן ראשי. ובכן, ובכן ממש כמו ששיערתי לעצמי. הראש תקוע בכרית, בקרבה מבטיחה על מסכת חמצן, ואל הסדק הצר שבשמשת החלון הכהה. מעט אוויר חמים אבל רענן זורם מתוך הסדק אל חדרי. זהו האוויר שאני כל־כך משתוקק לנשום בימים האחרונים.

מימי לא העברתי כל־כך הרבה לילות במערכת אוויר אטומה לחלוטין כמו זו שבבית החולים. ולמרות שהאוויר ממוזג וצונן אני חש בו דחיסות מעיקה. אני נרעד כשאני נזכר בריחות החריפים של דשא קצור ורענן העולים מן הגינה שבחוץ. אני נזכר בסיפורו של החייל הצעיר, שניצל מהתקפת המצרים בתעלת סואץ, במלחמת יום הכיפורים. למזלו נפצע פציעה קלה ובילה כמה ימים ולילות בתחנות איסוף מדבריות. וכשהגיע הביתה, והדשאים הירוקים הטיחו אל תוכו את ניחוח קצירם הרענן, הוא פשוט ירד וכרע על ברכיו. ואחר־כך השתטח כולו על הדשא המכוסח. דקירות הגבעולים הקצוצים היטיבו לו עד כדי דמעות. והוא אינו בטוח שלא בכה שם, על המשטח הירוק. החיבוק הדוקרני הזה, של פיסת הדשא הקצורה נחרת בזיכרונו כאילו היה קבלת הפנים האמתית שזכה לה בפיסת מולדתו. ושום דבר שבא לאחריה לא ריגש אותו כל־כך.

האמנם, אני שואל את עצמי בנוסח הבוקע מן הרדיו הקטן הניצב על הארונית שלי, האמנם עוד יגיעו אלי ימים של חסד? האמנם יתחדש עלי ניחוח הדשא הקצור? ריח אדמת הגינות המושקות? ריח ההדרים הפורחים? משום כך אני מבקש ממבקרי המועטים שיקפידו על הסדק הצר שבחלוני. שיישאר לי נתיב בריחה פנוי אל האוויר האמתי. אל הריחות הנכונים שבחוץ. ואף־על־פי שעכשיו אמצע הקיץ ואין שום ריחות משכרים עולים מגבעות החול ומן הדיונות המקיפות את בית החולים. הרי אני, ממעופי מעל גופי השכוב במיטה שמתחתי, כבר יכול לנחש את הסתיו הקרב, את רוחות הים המתחזקות ואת ריח החיים שעוד אשוב ואריח בהם מלוא החזה.

ונניח שהייתי מקבל את קביעת הרופאים שיש לי לב חלש המועד ללקות במחלות. ונניח שלא הייתי נאבק בהם, כנער חסר דעה ששללו ממנו אוצר יקר, ולא מתנדב על אחריותי ליחידה צבאית מובחרת. ונניח שהייתי מדיר את רגלי ממגרש הספורט, כמו שביקש ממני רופא אחד שנבדקתי אצלו במקרה. ונניח שלא הייתי רודף טיולים מושבע כמו שהייתי, ולא הייתי מתייגע במעלות מדבר יהודה עד קוצר נשימה ועד טירוף הדופק בעורקים. האם הייתי יכול לחיות חיים מפויסים ושלווים, גם כשמסביבי קיפצו כולם כמטורפים מן ההרים אל החופים ואל המדבריות אל מסלולי המרוצים? ומי יוכל לערוב לי שאילו היו חיי מתנהלים מתון־מתון, לא היה לי אויב במסתרים, האורב לשעת כושר, לשעת חולשה שאין לה מחילה? ונניח שלא הייתי מדיר רגלי מן הרופאים, ושואל בעצתם לעתים מזומנות, ולא הייתי מתבהל עד מוות מקוצר נשימה פתאומי שחטף אותי על מרומי החרמון, הם הייתי ניצל ממה שזומן לי? מסופקני.

כמה עמלתי לשכנע את אשתי שאינני יכול לטפס על הר משה. אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. אתה בריא לכל התעלולים שלך, הטיחה בפני, למרוצים האוויליים והמתישים, למשחים הארוכים והמשעממים, ורק כאן בר סיני אתה מתחלֶה? וכשהגעתי אל פסגת הר משה הנישאה ומשכתי אחרי את המטיילים הנרגשים מרוח מערב לרוח המזרח, ואחר־כך אל תצפית המדרגות שמעל למנזר, הרגשתי כיצד האוויר אוזל מתוכי בועה אחר בועה. סחרחורת קלה ומעט מתוקה סובבה את ראשי לגמרי. ההרים נתחלפו לי זה בזה. וכשהצבעתי על הסלעים הפרושים מתחתינו ידעתי שאני נכשל בלשוני. כלום היה צורך להשתומם, כשהחלפתי בין הבריתות שכרת האל עם הנביאים במדבר סיני? ואיך אפשר היה שלא לשמוע כיצד אני טועה ומטעה ונלהב ומלהיב ומפספס לחלוטין את כל הסיפור הנהדר כולו על הפסגה הנישאה של הר משה? אבל אני עשיתי עצמי שאיני חש בעיוותי. וקהל שומעי היה מנומס ומותש מהעפלת הפרך שמבעוד לילה. ואולי גם לא הקשיב לכל מה שפלטתי בחמתי. ורק משקיצרתי וסיימתי, כי פשוט השתנקתי פתאום והתקשיתי לנשום, ניגשו אלי בחשאי, כדי שלא להעליב, כמה מן המלומדים שבין המאזינים. ובתוך דקה כדי שלא לפגוע, החווירו לי את הטעויות שנכשלתי בהן על ההר.

ואחר־כך כשירדנו באלפי המדרגות אל המנזר שמתחתינו אמרתי לאשתי, כשרגלי כואבות ושרירי מכווצים: “את רואה, כל ההעפלה הייתה מיותרת. ראית את הביזיונות שעשיתי שם למעלה? את רואה לפעמים צריך לסמוך גם על אזהרות הגוף”.

“שטויות,” אמרה אשתי, ודילגה במורד בהנאה, כמו היתה איילה ארוכת רגליים, “אתה באמת חושב שמישהו שם לב לְמה שקשקשת על הפסגה? נשבה שם רוח עזה שהחרישה לגמרי את מגבר הקול.” וכולם היו אפופי חוויה ומטושטשים לגמרי. “אבל הסחרחורת שאחזה בי למעלה שיבשה את כל הדברים שרציתי לומר.” “אין דבר,” אמרה אשתי, “זה דווקא היה טוב שקיצרת.” והיא חמקה על מדרגות הסלע דווקא כשרציתי לומר לה איך התבהלתי לפתע כשאזלה נשימתי על ההר. ואיך הגבירה הבהלה את קוצר הנשימה, עד שכמעט הפסקתי את דברי, ישבתי על פאת סלע וינקתי מרוגש מהמימייה. והעיקר, איך בלבלתי בין הבריתות שכרת האל עם הנביאים? הכול נסלח לי, וקהל המטיילים אחוז חוויית הדבקות המדברית, ודאי שלא היה פנוי לדקדק בדברי. אבל כיצד נראיתי בעיני עצמי?

מעולם לא שכחתי מקודם מה שהכנתי לי לומר על ההר. וגם חבל היה לי על קומץ המשפחות הדתיות שהעפילו עמנו אל ההר. ובשבילן אפילו הכנתי נאום הצטדקות מיוחד. ונניח שהֻתְרַעתִי שם במרומי הרכס, מה צריך הייתי לעשות? מה אפשר היה לעשות? לרוץ לרופא? לשנות לגמרי את אורח חיי והרי הייתי שרוי באמצע השליש השני של חיי. שהוא השליש המתוק והנפלא, וכל־כך שקוע הייתי בריצות הקטנות של חיי, עד שדחיתי מעלי את אזהרת הגוף שניתנה לי במרומי הר משה.

וגם בשלהי מלחמת ההתשה, כשעליתי אל מוצב החרמון להתקין שם גדרות תייל מתמוטטות, בגד בי גופי בצורה משפילה. עוד בטרם החלה מלאכת התקיעה של יתדות הברזל, ממש עם ההנפות הראשונות של ההלמנייה הכבדה, תש כוחי. עד כדי כך נחלשתי, שנאלץ הייתי לפתור את החיילים ולחפש לי מפקד מחליף. ואחר־כך נשכבתי בצלו של צריפון קטן שחוזק אל הסלע בכבלים כדי שלא יתעופף ברוחות החזקות, ופשוט שאפתי אל תוכי אוויר. ונניח שהייתי פונה עוד באותו יום אל הרופא הגדודי ומלאה אותו בסיפורי לחץ הדם והדופק המשתולל. אתה? היה שואל בהפתעה, אתלט כמוך נבהל משהייה קצרה בגבהים?

על מיטתי בבית החולים אני נאחז ברגשי חרטה מאוחרת. כל הסימנים התריעו בפני. ואני אטמתי עצמי מלראות נכוחה. נזכרתי אפילו במורתי הקשישה, שראתה אותי פעם רץ ללא נשימה באחד ממרוצי השדה בנעורי. אתה יודע שלבך אינו תקין, אמרה לי בקולה הקפדני, ומי שמזלזל בגופו, סופו שגופו מזלזל בו. שנים רבות חלפו מאז, וגם היא כבר הלכה מאתנו לפני שנים רבות. כמה חבל שלא החשבתי את דבריה ולא נשמעתי לעצתה האוהבת.

כשאני מתנתק מגופי ומתרומם מעט מעליו אני נזכר שוב בדבריו של החייל הצעיר ששרד מ“דור הבלימה”: עד לאותו הרגע שבו הקיפוני ריחות הדשאים הקצורים לא האמנתי שאני שוב בבית. אבל כשריח הדשא המוכר והחריף הכה באפי, ידעתי שתם מסע הכאבים שלי. ידעתי שהגעתי באמת מן המדבר, שאני שוב בבית.

• רונית שפינדל
• בתיה שוורץ
• צחה וקנין-כרמל