לזכרם של נחמיה גינזבורג ועדי נחמני. חלוצים ואנשי רוח.
בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתקין עצמי לדרך ארוכה. למן ההשכמה אני נאחז בקדחת עשייה מוזרה. כאילו לא ישנתי בלילה אלא תכננתי תכניות כל הזמן. כיצד אדם מתקין עצמו לרדת בדרך ארוכה? ובכן, קודם כול יש לסלק מעצמי חפצים מיותרים, להיפטר מדברים שנצטברו ועכשיו הם רק נטל מכביד. אני מחטט בעצבנות במדפי הספרים, שב ופוסח על מעט ספרי האהובים. אני מוציא אותם מן המדף, שוקל אותם בידי וממהר להשיבם. מילא, אתם גורלכם נחרץ לזכות. אתם אינכם משקולת מכבידה. להיפך, בלעדיכם יקשה עלי לצאת לדרך הארוכה. אבל לאחרים אני מתאכזר. שעות החסד שהיו להם, בהן הומר דינם להישאר על המדף, אזלו. כעת אינני נצרך להם עוד. ומוטב שימצאו דרכם למקום אחר, ובמהירות, כדי שלא אתעצבן. ספרים הרי אינם מתכלים. הם פשוט עוברים-דירה כל חייהם. מחדרי הם נעים אל הספרייה הקטנה, המוקמת ממש בימים אלה בקיבוץ הדרומי הנידח. יפה. שיחיו להם את חיי הנצח המשעממים שלהם. לי אינם דרושים כרגע, וחייהם העלובים אינם מושכים אותי לאחרונה. אני רוצה לצאת לדרכי נקי, חופשי ומרוקן. לא להשאיר חובות, לא להשאיר אחרי מכתבים, לא להותיר שום פתקים. ראיתי איזה שימוש מכוער נעשה בפתקים שנשכחו לאחר שכותביהם הפליגו לדרכם הארוכה. אני משתוקק לנקות את השולחן, לרוקן את המגרות המתמלאות מעצמן בכל שעה. איזו תקווה יש לעולם הזה? איזו תקווה יש לי עצמי, בהתקיני עצמי להיפרד ממנו?
לפני ימים אחדים בא לבקרני איש זקן מידידי המעטים, שהיה אינטלקטואל חריף בנעוריו, אבל הקדיש את כל כשרונותיו לבניית קיבוצו. רק מדי פעם ניתזו מכתמים מעטו המושחז. כאלה שלא הצליח לבלום בתוך עטו. חומר מקומי, אני אומר לו בצער את דעתי על הקטעים שהביא בפני. דברים שמקומם יפה בעיתון הפנימי, במדור המתאים בעיתון האזורי, או באחד מן המקומונים הללו שצצו לאחרונה. אל העיתון הארצי הדברים יוכלו להגיע, בתנאי שיובאו כמכתב של קורא, או שייכנסו במסגרת, הבאה להסגירם כדבר שובבות, שסליחתנו נתונה לו מראש. השירים המכתמיים שהוא כותב לאחרונה רוויים יאוש כבד. אני יושב מולו, פניו מתכסים בעורו הפגוע של אדם זקן. עיניו חיות ומתחננות אלי. שאשפוט את דבריו לקולה ולא לחומרה. שאותיר לו תקווה שהוא מותיר אחריו דברים של טעם. איננו משיחים על כך מפורשות, אבל שנינו יודעים היטב במה מדובר כאן. הוא מתקין את כתביו לפני שהוא נפרד מן החיים ויוצא לדרך ארוכה. הוא שואל לדעתי, אבל בעצם מרמז לי, שאלה הם הדברים שהוא מתכוון להותיר אחריו. אותם הוא רוצה שאכנס בספר הזיכרון שלו. על שורה אחת, בּוֹרֶקֶת במכתמיה הוא מצביע שוב ושוב. אחר-כך אנו מחפשים מלה עברית, שתהלום במדויק את המלה הלועזית “אֶפִיטַף”.
יאוש כבד עולה מן הדברים שכתבת, אני אומר לו. כאילו כל חייך לא היו כדאיים. לא הקיבוץ שהקמת במו ידיך, לא שנות הוויתור הארוכות, בהן ויתרת על חיי מלומד שיכולת לחיות. איזו נחמה אתה מציע לי? איזו נחמה אתה משאיר לקוראיך? איזו נחמה יש לך עצמך, בטרם לכתך בדרך ארוכה?
הוא מצביע לפני על שיר קטן שהעתיק בכתב-ידו. השיר מנוקד ניקוד חלקי. ואני מבחין מייד בכמה שיבושי ניקוד. הוא מתנצל שלא הקדיש מספיק ללימוד העברית וללימוד היהדות. בובר, אותו מרטין בובר הזקן, דחק בו בנעוריו, והוא עלה כנער נלהב. את השאר עשה במו-ידיו, ולא התפנה להשלים את חוק לימודיו. מהן טעויות הניקוד הזעירות לעומת הבתים שבנה? מהן המלים העבריות הסוררות, שאינן נשמעות לידו הזקנה, לעומת הפרדסים שנטע? לאחרונה אפילו שבה אליו במפתיע לשון אמו בכל חיותה המתפרצת: הוא נתקף בולמוס של תרגומים, טרח ועלה אל הספרייה, וקרא שוב, לאחר שנים רבות, את תרגומי המשוררים הגדולים שאהב בנערותו. אצל כולם הוא יכול להבחין בנקל בקו-שבר שחוצה את שירתם. מעניין אם הוא מקביל לקו-השבר שחצה את חייהם. כאילו מנקודה מסוימת שבה עצרו לרגע במירוץ הבחינו פתאום בצד האחר של חייהם. ממש פרשת-הדם של שנותיהם. עד הנה עלייה מתמדת. מתונה אבל נמשכת. בשנותיה האחרונות היא מיישרת את שיפועה ויש רגעים שאתה טועה וסובר שכך יימשכו העניינים לבלי סוף, לבלי קצה. אבל לא, טעות קטנה בידך. טעות אופטית. מכאן מתחילה ההשתפלות הבלתי נמנעת. והמורד, כדרך מורדות, מושך ומאיץ. יש לו כוח משיכה משלו, שאינו מתגלה לכל אחד במבט ראשון. וכאן מתפרש ההבדל בין מי שמתמכר לסחף המדרונות, אץ אל סופו ללא מעקשים, לבין מי שסובר, שחייו עדיין בידיו, והוא משהה את כניעתו, בלא שיבחין מה מתרחש סביבו, ובלא שיבין מי מושך בו למטה, לדרך ארוכה.
המתרגמים החרוצים והכשרוניים כלל לא הבחינו בנקודת השבר הזאת. זוהי, אפשר לומר, תגליתו הפרטית, שאפילו אינו מתגאה בה. חבל, משום שיש בה כדי לשנות לחלוטין את מובנם של השירים. הייתכן שהיו סומים כל-כך? הייתכן שמיהרו בקוצר-רוח אל סופם של השירים, ולא הבחינו היכן מתקמרת פרשת הדם, שהיא גם פרשת חייהם של המשוררים? אבל הוא הבחין. זקן זקן, אבל עיני הרוח החדות שלו לא הכזיבוהו. ממנו לא חמק אפילו קימור גלי אחד. והוא לא התעצל, וממש כמו בימים שהיה צעיר, התיישב אל שולחנו ודחק בין שעות עבודתו רגעי תרגום מלאי הארה. אין דבר. במקום שיכלה את זמנו בכתיבת מכתבים ארכניים למערכות העיתונים, יוכל לתרגם מחדש את השירה הקלסית ההיא, עמוד האור של ימי נעוריו בחוץ לארץ. אסור לתרגם כשאתה איש צעיר, אמר לי בחיוך עייף. אין לך מבט כולל על חייו של המשורר.
דבריו מדכאים אותי מאוד. הם מצטרפים בדרך עלומה אל קדחת ההתפנות שאני אחוז בה. כלומר, גם הספרים שאהבתי ודבקתי בהם שנים על שנים, גם הם צפויים לקריאה מחדש. גם עליהם מרחפת סכנת הסילוק מהמדף. שוב אצטרך לסרוק את מגרותי. לשרוף מכתבים שאינם חשובים ואין לי עניין להשאירם אחרי. שוב אצטרך לטרוח מעט ולשלוח אל הגנזך שבתל-אביב את מעט המכתבים שאני מחשיב. אבל אצטרך להיחפז בכך, שלא אגרר לשנות את דעתי ולהשמיד גם את אלה. הפח שהתקנתי לצורך השרפה עדיין עומד בתוך הגינה. ואשתי כבר התלוננה לא פעם על העשן המחניק הממלא את הדירה הקטנה ועל פתיתי האפר, הנישאים ברוח ומכסים את הדשא שמסביב לבית, נוחתים על צמחי הגינה ומזהמים את המרפסת. איש צעיר, מעובדי המפעל המסורים, שחלף ליד מדורתי בטיסת-אופניים, העיר לי שלא נאה להִזדקק לאמצעים של האדם הקדמון. “ברוך-השם, יש כבר מכשירים משוכללים הרבה יותר לסילוק מסמכים” אמר לי. “על המגרסות המהירות שמעת?” אני שב אל המתרגם הזקן. אצבעותיו מתפתלות ללא מנוח. הוא טעה והחליף את התיקים שהניח לפני. בתיק שרשם על גבו “תרגומים” אני מוצא דווקא שירים לעת-מצוא ומכתמים שפרסם בעיתונים. ובתיק שרשם על גבו “כלבו”, אני מוצא תרגומים נלהבים מן השירה הקלסית. אני מחליף בין התיקים מבלי שירגיש. חבל לי לבייש אותו. דרך ארוכה התייגע עד שהגיע אלי. ולדרך ארוכה הרבה יותר הוא מתכונן. אין לי רשות להפריע לו במהלכיו המתוכננים, אפילו שידיו הרועדות ועור-פניו המתקלף מעירים בי זעקת אי-השלמה. “על המגרסה המהירה שמעת, סבא?” שום תקווה אינך מניח? ומה תאמר לנכדיך שישאלו? כן, זוהי התקווה היחידה, הוא משיב לי. התינוקות הללו, הנכדים הקטנים. אדרבה, תציץ בשירים ותראה בעצמך. הם נחמתי היחידה, הם תקוותי האחרונה. הם מתחילים מחדש את הדרך שאני עומד לסיים. ניסיוני המעט יצטרף לילקוט הדרכים שיכתפו על גבם. זוהי באמת הנחמה היחידה. הניסיון הנואש, הבלתי-נלאה, ליצור אדם חדש. עיניו מתמלאות אור ודומעות מעט. זכר נכדיו עולה מלפניו. הוא ידע בתוך לבו, שגם אם יתקין עצמו היטב לדרך ארוכה, הרי תמונת נכדיו מוכרח שתתלווה אליו. הוא לא יוכל להיפרד מהם על-נקלה. הם נחמתו היחידה בחייו העצובים, תקוותו האחת לפני שיֵרד בדרך שאין ממנה שיבה. שיחם המתוק מכביד על לבו. קריאותיהם הנלבבות גורמות לו שיתוק של אושר. שחוקם מעיק על רגליו. כל זכרם ממלא את גופו משקולות לא צפויות.
הוא יושב מולי ושותק. ידיו המוטלות אל השולחן חדלו מרעדן. גם אני אינני מדבר. אני רואה כיצד החלטות נחרצות מתמוססות לאטן. כנראה שעוד אינני יודע הכול. גם החלטתי שלי, להתקין עצמי לילך בדרך ארוכה, עוד עשוייה להשתנות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.