על אף המשבר הכלכלי, המלווה זעזועים, נשארה בישראל שאלת מלחמה ושלום כראשונה במעלה ובדחיפות. בחדשים האחרונים גברה בממשלה המגמה להגיע אל “השלום בשלבים”, ובכל שלב נסיגה ישראלית בשטח, תמורת ויתור ערבי פוליטי, כגון התחייבות לאי-לוחמה; ואין בכך אסון, אם תהליך זה יארך שנים. קרוב לודאי שאין בדרך זו משום התחשבות עם העם ורצון להרגילו לדרך יסורים לאט לאט, כמעשה הפריץ - בסיפור העממי - שצוה לחתוך, מתוך חמלה, את זנב כלבו לא בבת אחת אלא יום יום חתיכה ממנו. הסיבה כנראה אחרת. חבויה בעמקי שאיפה זו להשיג את השלום בשלבים התקוה הישנה, שנחלה אכזבות רבות, שהזמן פועל לטובתנו ושיתרחש משהו גורלי העתיד להביא לנו ישועה. אין אמנם סימן לכך, שמדינות ערב מוכנות ל“שלום בשלבים”, לפי תפיסתנו, אבל בפנים המדינה מסתמנת תופעה מסוכנת, הכרוכה במצב הקיים והמתמשך - הדרדרות גוברת בתחום המוסר הצבורי, בשחיתות לסוגיה השונים. חלק מהגורמים קשור במלחמות. הוצאות-הענק לצרכי הבטחון, שחלקן אינן נתונות, משום סודיות, לפיקוח רציני, מקילות על התעשרות מהירה של יחידים וקבוצות; ומאידך, סכנת מלחמה מתמדת ומתחדשת יוצרת אוירה של “אכול ושתה כי מחר נמות”, ומכאן הרדיפה המבוהלת אחר עשירות ותענוגות. שיקולים משיקולים שונים מעלים את השאלה: האם לא כדאי לחתור לשלום מהיר וכולל, ולו גם במחיר ויתורים קשים ומכאיבים?

אחד התנאים לכך הוא לא בהלה מלחמתית שאינה מבהילה ומרתיעה את עמי ערב וזורעת מבוכה בקרבנו, אלא אוירה ציבורית רגועה יותר, העשויה לעורר אמון בכוחנו ובשאיפתנו לשלום - כאחת. ע"כ מתעורר ספק, אם רצויה סיסמה מלחמתית חדשה, כפי שהשמיע אותה ראש הממשלה יצחק רבין לפני שבועות מספר: פה לא יקרה הדבר, פה לא תהיה “מינכן” שניה. משמעות הדברים ברורה: גם אם המעצמות יעזבו אותנו לנפשנו, אנו לא נכנע כצ’כים לצבא היטלר, אלא נלחם בכל התנאים. כמובן

• השואת שני מצבים היסטוריים שונים אינה יכולה להיות נכונה. ואולם מן ההכרח להסתייג משני ענינים יסודיים המשתמעים ממנה. משום עוות-אמת ועוול יש בדימוי (הלא מפורש) של ממשלות ערב לשלטון היטלר, שתכנן וביצע כיבוש ארצות ושעבוד עמים, בצורה ברוטאלית ואכזרית מעין כמוה, מטעמים כלכליים וצבאיים. ושנית: 37 שנה אחר כניעת מינכן, לאור רבבות המסמכים הנאציים שנחשפו, אין אפשרית עוד דעה חד-משמעית על “חרפת מינכן”. כיום אין ספק שהיטלר היה מתקיף את צ’כיה, לו גם צרפת ואנגליה היו מתיצבות בתקיפות לימינה. לפיכך כניעת מינכן לא היתה מעשה הירואי, אלא טכסיס פוליטי מחויב מציאות. בעזרתה ניצלה צ’כיה מחורבן צבאי, אם כי לא משעבוד מדיני, בעזרתה נתוספה שנת שלום לאירופה, שאותה ניצלו מעצמות מערב להכנות צבאיות אינטנסיביות. אגב, היטלר לא ראה את הסכם-מינכן כנצחון, אלא היה בלתי מרוצה ממנו. ואותו צ’מברלין, שהיה אחראי ל“חרפת מינכן”, הכריז לאחר שנה, בשם אנגליה, מלחמה על גרמניה הנאצית. דברים אלה לא באו לשם בירור אמת היסטורית, שאפשר להתיחס אליה מבחינות שונות, אלא לעורר ספק שמא סיסמת מינכן אינה מועילה ואינה רצויה, בימים שאנו מכריזים על רצוננו לשלום.

הזמן הקרוב נראה כקשה מאד, כדורש החלטות גורליות. ע“כ מן הראוי להביט לאחור על שנים, שלושה מחדלים כבדי משקל של מדינת ישראל, כדי להשמר מחזרה עליהם. מאז הקמת מדינת ישראל לא נעשה נסיון יסודי בעל ערך ממשי, לפתרון שאלת הפליטים הערביים. אף פעם לא הוקצבו תקציבים ראויים לשמם (גם אחר קבלת פיצויי-ענק מגרמניה), לשם שיקומם - רובם במדינות ערב, ומעוטם - בישראל. מותר לשער - לו גישתנו היתה רצינית ובעלת מעוף, כי אז גם ממשלות ערב, שרצו, מטעמי פוליטיים, להנציח את המצב העלוב של הפליטים, היו מתקשות לעכב את פתרון השאלה הכאובה. אחד המדינאים המעטים, שראה את המצב בעינים גלויות, היה משה שרת, והוא הציע להחזיר כמאה אלף פליטים לישראל, ולתת ליתרם פיצויים הוגנים. ואולם חלש מדי היה ולא עמד לו הכוח לפעול נגד רצונו של בן-גוריון ונגד דעת הקהל. והעיקר - לכל הצעה הוסיפה במשך שנים הממשלה תנאי, שהיה מעין לעג לרש, שמן הפיצויים יש לנכות את ערך הרכוש שהשאירו העולים לישראל במדינות ערב. הקשר המלאכותי שנוצר בין שני הענינים, סייע לשליטי ערב להקפיא את המצב הטראגי של הפליטים הערביים ואת השאלה הפוליטית הכרוכה בו. ההנחה שלנו, שעמי ערב ישקמו את הפליטים, מתוך רחמים לאחים הסובלים או בהשפעת הזמן, נתגלתה כבלתי-ריאלית. במשך הזמן הפכו הפליטים לגוף ציבורי-פוליטי, ממחנותיהם יצאו המחבלים, שבעיני רבים היו לוחמי-חופש, והם סייעו לגבש את השאלה הפלשתינאית, שהממשלות בישראל התכחשו לה כאילו אינה קיימת. קו ישר כמעט מתוח בין שאלת הפליטים וההכרה באש”ף.

וכעת, לאחר החלטת או“ם ואספת רבאט, עלינו לשקול בזהירות את שתי האפשרויות: להוסיף ולנהוג כבת-יענה ולחכות, או להסתכל במציאות באומץ ולעשות נסיון לבוא במו”מ עם הפלשתינאים, לשם יצירת יחסי-גומלין פוליטיים סבירים.

המחדל השני רב המשמעות מעוגן בפעילותנו המדינית אחר מלחמת ששת הימים. האפקים היו רחבים. קרוב לודאי - לו היינו לאחר הנצחון נוהגים בנדיבות (יש וגם במדיניות משתלמת הנדיבות!) ומסכימים להחלטת מועצת הבטחון, כבסיס למו“מ, היינו יכולים להשיג תיקונים (אם גם לא-מהותיים!) ולעשות שלום מכובד עם שכנינו. השליח לביצוע החלטה זו היה יארינג, מדינאי אחראי ורציני, אוהב שלום ורחוק מפניות חד-צדדיות. דחינו אותו. תכנית רוג’רס היתה מעשה מדיני חשוב, לתרגם את המסמך של או”ם ללשון מעשה ולאפשר גם שינויים לטובת ישראל. אחר כמה היסוסים – דחינו אותה. והשעה היתה שעת כושר. מצרים ענתה על השאלון של יארינג בלשון חד משמעית: עם החזרת השטחים הכבושים נטתה להבטיח אי-לוחמה, גם לפתוח את התעלה לשיט בין-לאומי, לרבות את ישראל (תשובת מצרים ליארינג לא נתפרסמה בישראל, כראוי). ובתקופה זו הביעו המעצמות נכונות לערוב לגבולות המוכרים. אנחנו התיחסנו בזלזול אל ערובות בין-לאומיות ושללנו מהן כל ערך ממשי.

אמת, הושטנו מדי פעם את ידנו לשלום והצענו לנהל שיחות מדיניות “ללא תנאים”, אלא בתנאי מפורש אחד - “לא נשוב אל הגבולות הקודמים”. התוצאה של הצעות שלום אלה היתה, ברבות הימים, התפרצות מלחמה חדשה, מלחמת יום כיפור, העקובה מדם. השלכותיה הפוליטיות, המהותיות היו: תוספת להחלטת מועצת הביטחון הקודמת, שיש בה משום הכרזה על זכויות הפלשתינאיים, בלי להגדיר את טיבן ואת היקפן, ונסיון משותף של ארצות הברית ורוסיה להשליט שלום באיזור, באמצעות שר החוץ קיסינג’ר, מדינאי המפורסם בזריזותו, בגמישותו ובתנופתו. דרושה מצידנו תבונה רבה להפוך את שתי ההשלכות - לברכה ולא לקללה.

והמחדל השלישי הממושך: לאו"ם, המוסד הבין-לאומי העליון, לא הבענו כל אמון, לא הערכנו כראוי את פעולתו החיובית, אלא נהגנו בו לפרקים זלזול מביש. לא זכרנו לו חסד נעורים, שהחלטתו היא שהניחה את היסוד החוקי להקמת מדינת ישראל. נטינו לשכוח שמעל במתו נשמעים דברים המעצבים במידת-מה את דעת הקהל העולמית. התעלמנו מכך, שעל אף הגבלותיו וחסרונותיו, לא רק אינטרסים לאומיים צרים באים בו לכלל ביטוי, אלא לפרקים בוקע ממנו קול המצפון האנושי. האם לא כדאי לשקול גישה אחרת? בקרתנו החמורה מכוונת בראש וראשונה לגבי עמדתו בסכסוך הישראלי-ערבי, שהיא שלילית לגבינו. וההנמקה פשוטה ביותר: אינטרסים לאומיים, שנאת-ישראל… ואולי כדאי לנו להתחקות תוך דאגה כנה, ולא תוך רוגז וביטול בלבד, אחר שרשי ההתנגדות, הכללית כמעט, למדיניות של ישראל. על נקל נעמוד על עובדה מעציבה: תדמית מדינת ישראל נשתנתה לרעה בעיני רבים, וביניהם ידידים נאמנים.

אחר מלחמת העולם השנייה, בשעת הקמת מדינת ישראל, הורגש צורך מוסרי (לעתים גם פוליטי) לעשות צדק לעם ישראל, שסבל יותר מכל העמים מעינויים ומרציחות בתקופת היטלר. “מוסר הכליות” של מנהיגי המערב, שעמדו על דם היהודים, ללא נסיון רציני להצילם, גם הוא היה גורם מסייע ליסוד מדינת ישראל. בזמן הזה רווחה תקווה, שהיהודים הדוגלים בשלטון צדק ומוסר, שסבלו מרדיפות ומעשי עול, יקימו מדינה מתוקנת ויצליחו לטפח יחסי שכנות טובה עם השכנים הערבים. תקוה זו של מדינאים-הומניסטים נתבדתה. להפך, התרבו התנגשויות-דמים בגבולות, התחדשו מלחמות, ומדינת ישראל כבשה במלחמת ששת-הימים שטחים נרחבים ונוהגת בהם ביד חזקה. לאט לאט נשתנתה תדמית-ישראל ונראתה מדינה רגילה, כובשת. שאלת ישראל, שעלתה מדי פעם על הפרק בדיוני או“ם, התחילה להטריד ולהרגיז. לרבים לא מחוור הענין, מדוע מתעקשים הישראליים ואינם מקיימים את החלטות מועצת הביטחון ומחזיקים ב”אדמות כבושות“, והם מסבירים אותו כרצון להתרחבות טריטוריאלית, על חשבון הערבים. מדינאים שונים, ביניהם ידידים ותיקים, אינם תופסים, לאור מלחמת העולם השניה ואחריה, מה הערך שהישראלים מיחסים “לעומק אסטרטגי”, לגבולות בטוחים וכדו'. לדעתם, טיפוח רצון טוב, יישוב נבון של סיכסוכים וחתירה לשלום אמת – הם ערובה ליחסי עמים תקינים. לאט לאט בדידותנו גוברת, גם מדינות ידידותיות אינן מסכימות להשקפתנו הפוליטית ולדרכנו. עדיין קרוב לודאי, שהרוב המכריע, לרבות רוסיה, מצדד באו”ם בזכות קיום מדינת ישראל ועצמאותה, אבל מתנגדת להרחבת גבולות, עקב מלחמה.

כמובן, מצבנו הפוליטי במשפחת העמים הורע והחמיר גם לרגל אינטרסים מדיניים וכלכליים גלויים, כגון: משבר המשק במערב ותלותו בנפט הערבי; המעמד של העולם הקומוניסטי והשלישי והשקפתם על הסכסוך במזרח התיכון; התחזקות עמי אסיה ואפריקה, שהם בעלי ברית טבעיים למדינות ערב, בכמות ובחשיבות בזירה הבינלאומית. ומתעוררת לא פעם השאלה: האם הידידה המסורתית הגדולה - ארצות הברית - תראה אפשרות לעצמה לעמוד לימינה של ישראל לאורך כל הדרך ולהקלע אל בדידות פוליטית? האם השפעת יהודי אמריקה, על אף מעמדם החשוב בצמרת הכלכלית והפוליטית, תספיק לנטרל אינטרסים גדולים ומנוגדים של ארצות הברית? האם אספקת נשק בכמויות עצומות למדינות ערב אינה משמשת אזהרה חמורה? אגב, הידיעות המסתננות מדי פעם אל העיתונות, כאלו הקשרים הצבאיים בין ארצות הברית ובין ישראל יתחזקו והחיילים הישראלים ישמשו מעין שכירי-חרב לאספקת נפט סדירה מן המזרח, הן כה דמיוניות-הרפתקניות, שאין כל אפשרות ליחס להן ערך של ממש. מדי פעם מתעוררת, בשעת בדידות איומה בזירה הבין-לאומית, השאלה: האם לא כדאי להאזין לדברי מדינאים-ידידים ולנסות לשנות את דרכנו.

מותר אולי גם לשלב הערה “רומנטית” מעבר לעניינים האקטואליים. האם האו“ם אינו ראוי ליחסי כבוד ושיתוף פעולה מצד צאצאי הנביאים, שחלמו על אחות עמים ועל שלום נצחי. אם גם המציאות הבין-לאומית אפורה וקטנונית, הרי האידיאל של האו”ם - גדול.

וכעת מן העבר שהוא הווה אל הימים האלה. מפי הממשלה ומדפי העתונות מגיעות בשבועות האחרונים ידיעות, שעומדים אנו על פרשת הדרכים ושנכונו לנו מבחנים חמורים, שלא ידענו כמוהם. מן ההכרח להתמודד עם הדעה המסוכנת והמיאשת, שהשתרשה בצבור הרחב, שעמי ערב לא ישלימו עמנו, שהם רואים אותנו כנטע זר, שיש לעקרו מהנוף המזרחי, ועל כן אין טעם ותכלית לנהל עמם משא ומתן ולעשות עמם הסכמים, שבין כך ובין כך לא יקיימו אותם. אמנם לפני זמן קצר היתה נטיה לדון על חוזים “כתובים וחתומים”, אבל זו היתה אפיזודה קצרה. כעת שוב מתפשטת הדעה של “אין ברירה”, ושבלתי נמנעת מלחמה נוספת, מעין חוליה חדשה בשלשלת התנגשויות הדמים. כחה של “אין ברירה” גבר בימים האחרונים לרגל ועידת רבאט והחלטותיה. נשתחררנו כאילו מספקות ולבטים, ונשמעה כאלו אנחת רוחה, בבחינת “אשרי יתום אני”.

בעצם קיימות כעת, על אף ריבוי תכניות והצעות, רק שתי “אופציות” יסודיות, ואחת מהן - מלחמה קרובה. אפשרות זאת היא כה מחרידה, עד שמן הצורך לכל איש מן העם להתרכז בהרהורים ולשאול לעתידנו. ואם תפרוץ שוב מלחמה, כנראה אכזרית יותר ועקובה מדם יותר, ואם גם, כהבטחת אנשי הצבא, נעביר את הלחימה לשטח האויב, האם יוקל מצבנו מבחינה כלכלית, מדינית, תרבותית? האם לא ישפך דם-חינם? הרי בדרך זו הלכנו עד עכשיו, תוך תקוה מטופחת, שעוד מכה ועוד מכה מוחצת יכניעו את מדינות ערב, ועם זה הגענו אל משבר מדיני חריף ביותר. והאם אין צפויות, בעקבות מלחמה חדשה, סכנות חמורות יותר לישראל?

ואל נהיה בטוחים שארצות-הברית תלך אתנו בתמיכתה הצבאית עד הסוף. וטוב נעשה, אם נתיחס אל דברי הגנרל בראון, ראש מטה הכוחות המזוינים המשולבים, בהרצאתו באחת האוניברסיטאות, לא כאל דעת יחיד, אלא כאל בטוי של זרם צבורי רציני באמריקה. מלומדי נסיון אנחנו היהודים באירופה בתקופה הליברלית הממושכת, ולא פעם שמענו דברי התרסה כאלה נגד ההשפעה היהודית, פעם במדינה זו ופעם באחרת, ולא פעם ראינו גם בטוי להתרסה זו במעשים, לפעמים בקלים ולפעמים בחמורים. וקול הצעקה “אנטישמיות” אינו מרתיע לאורך ימים.

והאופציה השניה היא החזרת השטחים הכבושים, בהתאם להחלטת מועצת-הבטחון (יתכנו כמה שנויים), שמדינות ערב הסכימו לה. כל דרך אחרת, כגון “פשרה טריטוריאלית”, כפי שמציעה אותה ממשלתנו, אינה נראית מציאותית. אם עמי ערב, בתקופת חולשה צבאית ודכדוך נפשי, לא השלימו עם פשרות מעין אלה, היתכן שבימים אלה, ימי התחזקות מדינית וצבאית ובטחון עצמי, יהיו מוכנים לויתורים מרחיקי לכת? לפי ההדים המגיעים אלינו, אין מבחינה מעשית-בצועית, הבדל בין תכנית ראש “הליכוד” בגין ובין תכנית ראש הממשלה רבין. הדברים המתונים והשקולים של רבין כדברים הקיצוניים-הקנאים של בגין אינם מתקבלים במחנה הערבי כבסיס לעשית שלום.

הבחירה בין שתי “האופציות” קשה ביותר, ודעת הקהל הרחב, שבאה לכלל ביטוי בכלי התקשורת נוטה להסתכן במלחמה. לעומת זה יועצים לנו מדינאים ידידותיים להשלים עם שכנינו, על סמך החלטת מועצת הבטחון. האם לא נטה אוזן לעצת ידידים? האם לא נאחר שוב “רכבת פוליטית”?

אין להתעלם מהסיכון לישראל מנסיגה מעמיקה ומהתקרבות הגבול אל הישוב היהודי הצפוף. השתרשה כאמור הדעה בציבור, שעמי ערב - עיניהם לא לשלום, אלא להחרבת מדינת ישראל, ושנוי הגבול לטובתם יקל על מלאכתם, ועם דעה מעין זו, שהיא מרפה ידים ומרחיקה את השלום, קשה להתווכח, מפני שהוויכוח יתנהל בתחום ניחושים ונבואות לעתיד. ההכרזות וההודעות במחנה הערבי הן כה שונות ומגוונות, עד שאפשר למצוא בקשת הרחבה המשתרעת מממשלת¹ מצרים ועד אירגוני המחבלים ראיות גם לשאיפות לשלום וגם לרצון השמדת ישראל. “הכרעה מדעית” אינה אפשרית. מותר רק להביע דעות כלליות, לחיזוק תקות השלום: השנאה בין מדינות, בין עמים אינה נצחית, ויש שהתבונה מנצחת ומובילה אל הסכמים נאים ומועילים. צרפת וגרמניה השלימו זו עם זו, על אף ריב דורות ושפיכות דמים ממושכת, ומשתפות פעולה במפעלי שלום. אפילו גרמניה המערבית והמזרחית מצאו דרך להדברות. מעודדת היא העובדה, שגם ההסכמים המוגבלים בין ישראל וערב נשמרים בדרך כלל.

מדינת ישראל עומדת על פרשת דרכים, וההכרעה בין האופציות המעטות חמורה ודחופה, ובאין כל הכרעה בחדשים הקרובים עשויה לפרוץ מלחמה חדשה.

איש לא ישלה את עצמו, שתכף עם חתימת חוזה בין ישראל ומדינות ערב, יקום שלום אמת ואפשר יהיה לותר על הכוח הצבאי ושנחיה בגן-עדן כלכלי. להפך, צפויות תהיינה לנו שנים לא הירואיות, שנים אפורות במשק ובהלך נפש, ואולם תעודד אותנו תקוה לעתיד טוב ובטוח יותר. אפשר גם להניח שבמשך זמן מסוים לא תחדלנה התנגשויות גבול, אבל השאיפה לשלום עשויה להמציא במקום “מעשי תגמול” אמצעים פשוטים יותר, מעין משטרתיים, לשם התגוננות. הכרח יהיה לממשלות במשך שנים לרסן את היסודות הקנאים, שואפי הנקם והקרב, משני צדי הגבול. הציפיה המעודדת היא, שככל שהעמים יתמסרו למפעלי בניה ופיתוח, ירגישו יותר ויותר את טעם השלום, ולאט לאט יצמצמו את תקציבי המלחמה ויפנו אותם לצרכי השלום. וככל שיגדל האמון ההדדי, יתרקמו קשרי כלכלה ותרבות בין העמים, וההבנה והאהדה יעמיקו. ואולי יבוא יום, שעמי ערב יראו בשיבת ציון משום תקון לעול עולמי וגם ברכה לעצמם. כמובן, מצב מעין זה לא יווצר מאליו, אלא יש לשאוף אליו בהתמדה ובסבלנות.

ירושלים, נובמבר 1974