רקע
אביגדור המאירי
סיפורי המלחמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1970

הַנּוֹדֵד בְּמֶרְחַקִים יֶחֱזֶה לִפְרָקִים

דְּבָרִים מַחְפִּירִים פְּנֵי כָּל-הַפְרָזָה,

וּבְבוֹאוֹ לְסַפֵּר יִלְעֲגוּ בַּשְּׁוִָקִים

אִם יִמְסוֹר לְקוֹרְאָיו כָּל-מַה שֶׁחָזָה.

הֶהָמוֹן הַנִבְעָר לֹא יַאֲמִין וְיָקִים,

רַק הַמּוּרְגָשׁ בְּחוּשָׁיו וּבְדַעְתּוֹ הָרָזָה.

וּלְפִיכָךְ – לַחֲסַר הַנִּסָּיוֹן וְהַטַּעַם

יָדַעְתִּי, לֹא יֵאָמְנוּ דְבָרַי הַפָּעַם.

אַךְ אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה – אֵינֶנִי מַשְׁגִיחַ

בְּקוֹל אֲסַפְסוּף…

( אריוסטו: “אורלנדו הפרא” ( VII

לחיל היהודי הנעלם

אשר דמו נשפך על אדמת שבעים מלכויות

 

תחת שמים אדומים

תורת הקסרקטין

המוות בא בהסח-הדעת,אך לא בהסח-הרגש

סבי.


ההזמנה באה פתאום.

הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. מאתנו רחוקה היא. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת – מרש!

לאן?

איש לא ידע.

כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. כשני ימים. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו, לאט-לאט אל נסיעות-סיגופים כאלה.

והסיגופים עדיין אפילו סיגופים לא היו. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי הענין נחמד הוא. מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת מבלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים, בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול-שוב בלי נטילת ידים ולעשן שיירי סיגרה של ידידנו הצועני, הפושט נבלות לתיאבון…

וסוף-כל-סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.

פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת-תבואה נודפת ריח תפוחי-אדמה וסלק מרקיבים.

זהו הקסרקטין.

קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא-רחוק, רמזו לנו שקרובים אנחנו אל החזית.

ובכן: זאת אומר, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטרטגיה. פה, סמוך למקום-המעשה.

לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ואלבש מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מידתם הרגשתי, שקטנוֹ של אותו איש שבשבילוֹ נעשו, עבה ממתני שלי. וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם וכולנו הבטנו זה בזה כמו במראה-לעג, שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטמר בקרבי מכף רגלי ועד קדקדי…

הסתכלתי בעצמי-המגוחך…

החולצה שלי – מטלית של דם קרוש היתה טלואה עליה לארכה, ימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.

דמו של מי הוא זה?

אני עוצם את עיני ומבקש אותו…

ופתאום – זמר:

הֱיֵה שָׁלוֹם הוֹי, מַחְמַדִי,

אֲנִי אֶשְׁבֹּרָה אֶת כַּדִי

וּבְתַחְתִּית הַשְׁאוֹל שָׁם

אֱטַיֵלָה לְבַדִי…

לְבַדִי. לְבַדִי. לְבַדִי…

לא הספקתי להישטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת: “החוצה!”

מיהרנו אל החצר ועמדנו שם בשורה.

שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רציניים עד כדי בכיה.

מבלי משים הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכרי מסתכל בפני… ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפֶלדוֶבֶּל:

“דום!”

כל השורה קפאה: חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באויר ואינן רואות כלום.

כך עברו שני רגעים; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.

הפלדוובל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה, שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני פּוליפּ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חָורו. כשהגיע שוב במבטו אל האמצע, פשק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשנים, כביכול, ומתוך שפמו המשוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה, קרשנדו:

“דיסציפלינה!”

ושוב פעם:

“דיס-ציפ-לי-נה!”

ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.

“נוּחַ!”

השורה הזדעזעה בחלחלת-מוות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מילאה את הערפל הסתוי שמסביבנו.

הפלדוובל הדליק סיגרה מצטחנת ואחר-כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים קצת יותר מדי.

“אני,” התחיל בקמיטת-מצח, “אני – אני חפץ לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים אחדים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי-חייכם… אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור באובסרוַטוריה ולא צוענית מנחשת על-גבי קלפים, לא רופא-שינים ולא זורנליסטן וגם לא אחד ממשפחת האורחי-פרחי זוללי-הערפל וסובאי-האויר, המדברים בלשון-פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! – אנוכי הנני חייל, איש-צבא, בעל-מלחמה, חיילו של הוד מלכותו הרם, הלא הוא: שר הצבא הכי-עליון הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון, כבד! – אספסוף רקוב עבר ובטל מן העולם!”

השורה קפאה.

הדבר הפיק רצון מאתו:

“נוח.”

השורה נחה שוב.

“ככה, בטלנים. אנוכי, אני, אל תטעו. אנוכי אוהב אתכם. אף-על-פי שרק אינטליגנטים אתם. אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, לחיילים, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשים, הראויים לשם זה.”

“מי אתה?” פנה אל הראשון שבשורה.

האומלל הזדעזע:

“אני – בוכהלטר בבנק.”

הפלדוובל חייך בשפמו.

“ואתה?” פנה אל השני.

“אני אינז’ינר.”

הפלדוובל שוב פעם חייך בלעג.

“ואתה?”

“ארטיסטן.”

הפלדוובל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשוא:

“מרקד על החבל? מה? ח-ח-ח – חא-חא-חא. ואתה?”

“רופא.”

הפלדוובל כאילו חשב דבר-מה.

“ואתה?”

“פרופיסור למתמטיקה.”

הפלדוובל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר-כך אמר בהטעמה, בקצב, בנעימה של “גזרה היא ואין להשיב”:

“כן, מתמטיקה – יודע אני מה זאת. היה לי פעם מכר אחד, גם כן מתימטיקן היה המסכן, וחבל, האומלל לא זכה לאריכוּת-ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגרף ועורב שחור ניקר את עינו האחת. – חבל.”

“ואתה?” פנה אלי.

ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית שהקדוש-ברוך-הוא כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה:

“רֶדקטור,” אמרתי בלי בושת – ןחיכיתי לנפילתה של הגיגית.

הפלדוובל כאילו נרתע קצת לאחור, קימט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב אימה, אחר-כך הידק את שפתיו ונהם מבין שיניו:

אומ-הום, רדקטור! – רדקטור! נו, דיינו. די. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדה. המכוּנים בשם ‘מתנדבים’. האדונים הם כולם מתנדבים, קצינים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לקצינים. לא עת-שלום לנו עתה. לא, רבותי ‘המתנדבים’ הנכבדים. ובכן – אל הענין. חפץ אנוכי…"

ובתוך כדי דיבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק. קול יריית-תותח כבדה, שהמיָתה הולכת וקרבה ועפה אלינו…

הפגז התפוצץ כמאתים פסיעה מאתנו.

ענין זה צינן קצת את מזגו החם של הפלדוובל. הוא כבר ידע כנראה מה פירושה של יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתירא לא ידענו עוד כהוגן. פניו חָורו, ואחר שעלתה בידו להאדים אותם קצת פנה אלינו ואמר:

“נו, מה אתם מביטים כעגלים שחוטים?.. נו, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח המערכה?.. זוהי קבלת-פנים, אדוני, קבלת-פנים וברכת-שלומו של המוות הנכבד…”

“זע-ע-ע…”

היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה. אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפלדוובל את הרצאתו החשובה:

"ובכן, אדונים, עלי למהר קצת. יען כבר מאוחרת השעה. מה שאתם מחוייבים לדעת, הוא דבר שכזה: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו במשך שלושה-ארבעה שבועות. תלמדו דבר פשוט וגדול: איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול ולא שרשרת-זהב ולא סידור-תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגרה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי-אפשר לא לטייל, לא להתקשט, לא להתפלל, לא לאכול, לא לנשק ואפילו לא לעשן. הרובה, חביבי, זה: מתנת אלוהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקוֹ של האויב הנבזה לצאת בה במחולות; ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקוֹ זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!.. ככה! – את זה תלמדו פה במשך שלושה-ארבעה שבועות. ואחר-כך, לכשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרנים מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו, – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.

“אלא שעכשיו, בטרם עוד התחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן. עליכם לדעת את הדברים, שבלעדיהם אי-אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי-אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום, שאתם אדונים, אתם הלא – אתם כולכם – הוּמ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלים ונרקבים!.. אתם הלא אינז’ינרים, ארטיסטנים, מתימטיקה ורדקטור. משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני-אדם. ולפיכך – אדבר בקצרה. היודעים אתם, אדונים, מה פירוש המלה ‘חייל’? – לא, אינכם יודעים! ובכן, אני אגיד לכם: החייל הוא אותו האדם העליון בחברה האנושית המרקיבה והשוֹנה למיניה, העושה את רצונה של המִפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא, אם לא יעשה, אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמוֹלל אותו כעפר תחוּח ואשלח אותו למגָדל תולעים בשביל תחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים! הבינותם!”

את דבריו אלה האחרונים לא אמר, אלא חרקם בשיניו עד כדי צרימת אוזן.

אחר-כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה:

“זהו החייל!.. ועתה: מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל מה שהוא יודע; כל מה שהוא יודע בחכמה, בתבונה, במדע במתימטיקה ורדקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכל!.. המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת: היא הוד-מלכותו שר-הצבא העליון – ואני הנני הפלדוובל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם!.. בשביל זה אנוכי פה!”

הסתכל בעינינו כרגע אחד ארוך ואחר-כך הוסיף:

“ובנוגע לענין המלחמה הרי הוא ענין שכזה: החייל העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר! הבינותם! – ולא יותר, אמרתי לכם! ולא יותר, ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, האיך מחוייב לחיות? החייל צריך למוּת בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למות אם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל; המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדור דורות!… ועד שזוכה הוא למות ככלב, עד שזוכה הוא למות מות-גיבורים, חביבי! – לא, אדונים, כסבורים אתם, שמות-גיבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים?”

הוא שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ופנה אלינו שוב:

“מי בכם יהודי?”

כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שייכנסו לתוך ענינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.

הפלדוובל חייך בשפמיו והוסיף:

“נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. אדרבא. אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף-על-פי שלא למדתי מתימטיקה ורדקטנוּת. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. אדרבא. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המִפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים עצלים, ערומים ורמאים וכל מיני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת-שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנוכי עבדתי אצלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו המפגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת את כל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפים שלי אף-על-פי שהוא יהודי ואף-על-פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה!.. הפקודה העליונה, חביבי, איננה תפילה, או ‘תלמוד’ שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב, האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: ‘אהב את היהודים כמוך’ – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, לאהוב בלי שום ויתורים – וחסל ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה בלבד שלחו אתכם הנה. לא, אדונים. שלחו אתכם, בשביל למות מות-גיבורים! ולמות מות-גיבורים, זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנות אותו בעבור סמרטוטים בשוק. לא. בשביל למות מות-גיבורים עליכם טרם-כל לסבול. לסבול חיי עוני וצרות ויסורים ומכות-רצח ומחלות ורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים אין-לילות ופגעים ומגפה ורקבון, ורקבון ורקבון!.. וכל זה נקרא בשם – היודעים אתם, איך זה נקרא? זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס-ציפ-לי-נה!. דוֹם! משפחת הבטלנים!”

השורה קפאה כאיש אחד.

הפלדוובל מצא קורת-רוח במעשה ידיו והוסיף במנוחה:

“נוּח.”

השורה שבה לתחיה. והפלדוובל המשיך:

“ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם חפצים אתם להיקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסורים, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית-כל דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית-כל היסורים. יסורים, יסורים ארורים, ארורים מאוד. טרם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט: שלא לישון כלל. ללכת, להילחם, להתגולל, להתגורר בטיט, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, ברפש, בסחי ובמגפת אלוהים חיים!.. רגליך בצקות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כוח, שיניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד ארכובותיך, שדרתך מתיפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי-בטל ובוגדים במולדת, אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שׂדך עזוב כמדבר, בהמתך גוֹוַעת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובּש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל אתה פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיִם שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום שהוא, מתמוטט לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, זוהמה של סוסים, וכך אתה ישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים. גַונוּניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים, דווּיים, וארורים! – ארורים!”

“ככה, אדונַי, האינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, חובת הכלב לבעליו, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול, עד חרמה!.. כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות-פיגול, אדונַי הפרופיסורים והרדקטורנים, לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקלא-וטריא, אם הן ואם לאו, כך וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש יושר, הזיות וחלומות תפלים;– לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית אותו, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לרס-סק! למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפתות!.. תאמר: וחייך – שלך? נפשך – אתה? לא דובים ולא יער; לעזאזל, נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדונַי הנבזים, מוּגי-הלב העדינים – וזה המוות!.. המוות!.. ה-מ-וות!… היודעים אתם מה זאת ה…”

קול יריית-תותח כבדה שוב הפסיקה אותו לרגע…

הפלדוובל מיהר לגמור:

“היודעים אתם מה זאת מוות?..”

התותח שוב נתן קולו: זע-ע-ע…

התפוצצות אדירה ונוראה החרישה אותו והדהימה את כולנו. אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רימון” התפוצץ ברשותנו ואנחנו נישׂאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמענו את קול הפלדוובל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת: זהו ה-מ-וות…

כשקמה דממה חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני-מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים… והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם עודנו הולך וגונח הקול האיום והחמור:

“זה-וּ ה-מ-וות!..”


התנ"ך השותת דם (התנ"ך הפצוע)

מאלף פצעים צורבים מפכה הדם, הוי, פצעים כואבים, יקרים וקדושים –

יוסף פאטאי


כשנכנסתי אל הבית – תמונה מוזרה ומפליאה הפתיעה אותי לרגע: האשה שקיבלה את פני דיברה אלי ז’רגונית במבטא-גליציה מובהק; על השולחן – ערב שבת היה – סדין לבן צח ושתי מנורות מצוחצחות למשעי ולפניהן מפה רקומה, המכסה את החלות… ומעל הכתלים המלוכלכים – תמונות נוצריות קדושות שולחות אלי את מבטיהן העצובים.

האשה היהודית הרגישה בהשתוממותי, פניה הרצינו, ישבה על הכסא שאצל המיטה וגעתה בבכיה.

ובמיטה, בין הכרים האפורים והדלים, שוכב ילד כבן שש-שבע, ראשו חבוש, פניו חיורים, ידו האחת תלויה מחוץ לכסת, צנומה היא וחסרת-אונים. ורק עיניו, שתי עינים גדולות, חכימות וּפַרדָכוֹת מסתכלות בי במבט מרגיע, עייף ושלו.

האשה הפסיקה את בכייתה ואחר-כך התחילה:

"לפני שבוע, כשהרוסים היו ממשמשים ובאים, בשׂוֹרה נוראה הקדימה אותם. יהודים פליטים באו מן הכפרים הסמוכים ובזוָעה סיפרו, איך שהרוסים מרצחים אותנו. מחפשים הם אחרי יהודים ובאשר מוצאים אותם, אחת היא, אם איש או אשה, נער או זקן – שם מענים אותם, מכים בלי חמלה ואחר-כך ממיתים אותם. אומרים הם, שהיהודים מוכרים אותם לאויב.

“לי,” ממשיכה האשה, "אחי שלי סיפר לי על אודותם. גם הוא ברח מחמתם. הוא הזהירני שאברח, שאימלט על נפשי, משום שנוראות צפויות לי. ילדי זה כבר שכב אז על ערש-דוַי, בקדחת-הריאה, סכנת-המוות כבר עברה מעליו, אלא שעדיין חלש היה, חלש מאוד, ואיך אפשר לברוח עם ילד חלש כזה? שם בחוץ חורף, קרח, קור נורא, הילד משתעל, מזיע, ואיך אטלטל אותו? – ופתאום נתן לי השם מחשבה במוחי. אמת, מחשבה לא כל-כך יפה ולא כשרה כל-כך, אבל… השם יסלח לי… פיקוח-נפש. אמרתי בלבי, אמרתי: הפעם אתכחש להם. לא אגיד שיהודים אנחנו.

יסלח לי השם, הן אשה חלשה אני והילד חולה, חולה מאוד. ובכן – אתכחש להם.

אלא, שזה לא דבר קל ביותר, אדוני, כמו שחושבים. לכחש ביהדות? כך, פשוט, לכחש? איך אפשר? שלושים שנה ויותר חי האדם בתור יהודי, עושה את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם, ופתאום, בלי סיבה ובלי חיבה, אהיה לגויה! ודוקא לגויה פשוטה!.. היססתי, פיקפקתי ונמלכתי בנפשי… כן, אדוני, המוות הוא כל-יכול.

מכריח הוא את האדם לעשות דברים מוזרים. ודבר זה, להיעשות לגוֹיה בתוך כדי דיבור – זה לא היה דבר פשוט כל-כך. לא בנקל ייעשה כזה. ובכן, ראשית-חכמה – החלפתי מלבושים. המשרתת שהיתה לי לפני זה נתנה חליפת-בגדים משלה, אחר-כך – פרעתי קצת את הסדר בבית, עשיתי אי-סדרים בכל פינה, כנהוג בבתיהם. על-גבי האח העמדתי קדרה גדולה ושחורה מפיח, כאותה שהם מבשלים בה בשר-חזיר, השם ימחול לי. ולבסוף – כדי להביא את המהפכה הנחמדה לידי שלמוּת גמורה – עירבבתי את כל מכשירי-האוכל שלי, את כלי-הבשר עם כלי-החלב, ביחד…

ריבונו-של-עולם! לעמוד ולראות בערבוביה זו!.. עצמתי את עיני. אך מה היה עלי לעשות, והסכנה מרחפת על ראשינו. ואחר-כך… ואחר-כך… חרפה ובושה לסַפּר, אדוני, אנוכי בעצמי ובכבודי, בידי שלי נטלתי את המספריִם – יסלח לי השם את כל חטאתי, כן, אני בעצמי גזזתי את פאות הילד שלי. ועל ראשו חבשתי מגבעת-של-תבן רחבה ומלוכלכה. וישער-נא אדוני לעצמו, איזה פנים הראה הילד האומלל. הוא בכה, מחה בידיו וברגליו – כמעט שפג לבי בקרבי! ויַגע-נא בעצמו, אדוני: לגזוז פאות-תלתלים כאלו, שהאדם שומר אותן כבבת-עינו! ואחר-כך להשליכן כסמרטוט! אך – לא. זאת לא ערב לבי. נטלתי אותן וטמנתין בארגז.

ואחר-כך, אדוני, כיון דדש – דש, עבירה גוררת עבירה: הסירותי גם את המזוזה מעל הפתח… יאמר-נא לי, אדוני, בבקשה: האם ניסה פעם בחייו להיות שוהה ימים בבית בלי מזוזה? בבית יהודי בלי מזוזה!.. דבר נורא מזה אין אני יכולה לתאר לעצמי. זה ענין מוזר, ענין נורא, אדוני. בית יהודי בלי מזוזה – זהו אוהל שבבית-הקברות, רחמנא ליצלן! כבאוהל כזה הרגשתי את עצמי כל הזמן – בבית הקברות, השם ישמרני! כל היום רעדתי מאיזה מין קור פנימי, צִלִי רדף אותי ממש וכבוא הלילה… אמרתי: לא! לא ולא, ויהי עלי מה! אי-אפשר! מוטב יבואו הרוצחים ויוציאו את נפשנו תיכף, משאָלין בבית יהודי שנהפך לבית-שדים!

ובינתים ניצנצה לי מחשבה טובה במוחי: הלכתי אל שכנתי הנוצרית, נתתי לה מטבעות-כסף אחדות – והיא החליפה עמי דירה לימים אחדים, עד יעבור זעם. וכאן, בדירה זו, הכל היה מוכן ומזומן על מקומו. זוהי דירת עכו"ם ממש. ועל הילדים שלי ציויתי במפגיע ואסרתי עליהם איסור חמור שלא ידברו מהיום אף מלה יהודית אחת! רק גוֹיִית! הילדים כולם מיטיבים לדבר גוֹיִית, הילדים שלי, אדוני, אינם ילדים מן השוק, כולם הולכים לבית-הספר, זאת אומרת, הלכו, עד המלחמה.

ובכן, הכל היה כסדר. על האח, בקדרה מזוהמת, רותחת הדלעת, בשביל החזירים; על המיטה – פרוָה גוֹיִית גסה; הילדים במקום ‘מאמה’ אומרים: ‘מאמצ’ה’ ועל הכתלים – תמונות נוצריות קדושות, כפי שרואה אדוני, הכל, הכל כמו שברא השם בבית לא-יהודי פשוט, וכך חיכיתי להם לרוצחים. וחוץ מזה שיחדתי את כל השכנות שלי, שתקראנה אותי בשם ‘פּולאניה’. אלי בשמים, מה לא יעשה האדם בשביל להישאר בחיים! לא בשביל עצמי, אדוני, כן יעזור לי השם, לא בשבילי; אני, מוטב שאפול בידיהם, מלחיות חיים כאלה. אך הילדים, אדוני, הילדים! מה לא יעשה האדם בשביל ילדים. הבט-נא, אדוני: זהו הילד האומלל, שבשבילו עשיתי את כל אלה, זהו. והרואה אדוני? דוקא ילד זה, שבשבילו עשיתי את כל זה, דוקא הוא הפך את הקערה על פיה! דוקא הוא גילה את הסוד. הדבר היה כך: באו הרוסים;

כולם היו שיכורים, כולם, כאילו ממשתה-אֵבל שלהם באים בסך, נכנסו אצלנו, מצאו את הכל על מכונו, בית לא-יהודי, גויים, ולא נגעו בנו לרעה. בית עכו"ם, אדוני, בית גוי פשוט, טוב. מה לעשות, והם שונאים אותנו! ושלושה מהם נשארו אצלי בדירתנו, נתלו על צוארי, לגור אתנו. רעד עבר בכל גופי, קדחת ממש. הם יישארו אצלנו… והילד נכון היה בכל רגע לטעות, לדבר יהודית. יפליט מלה יהודית – וקץ. נשכתי בכל רגע את שפתי, צבטתי את גופו הרזה והאומלל, וכך עלתה בידי תמיד להשתיק אותו. ואחר-כך – ‘מכיון שניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין’ – אחר כך, אדוני אחר-כך–מתביישת אני לספר לו: כשבא הערב והשיכורים התחילו להתפלל, מוכרחת הייתי גם אני להצטלב כמותם – או ואבוי לי!

ממש כמותם, השם הגדול יסלח לי את כל זה, הן הוא היודע, שלא ברצון עשיתי חלילה, ואני אינני אלא אשה בלבד. והילדים בסכנה. הילדים, אדוני, הילדים! אני הנני אשה באה-בימים, אשה זקנה וחוטאת, היודעת להראות פנים לכאן ולכאן, השם יסלח לי, אך הילדים – הילדים אינם עושים שקר בנפשם. גם אני סבלתי יסורים במשחק זה המנוול, אך באופן-שהוא נשאתי את שלי. ואולם הם – הם מיררו את חיי עד להשתגע. כמה עמל, ריבונו-של-עולם, בכמה עמל ויגיעה עלה לי להשתיק אותם ולכוף עליהם את כל השקר הנורא הזה, שלא יסירו פתאום את המסכה המזוהמת!

הילדוֹת שלי נכנעו פחות או יותר למשמעת זו, סוף-סוף בכירות הן ומוכשרות יותר לדָבר, אך ילד זה, הוי, ילד זה! – וסוף-כל-סוף נכנע גם הוא. כמה סבלה תולעת חלשה זו; לחיות חיים כאלה ולא להוציא מפיו אף מלה יהודית אחת! נורא היה. אלא שביארתי לו בסתר שלא לעולם יהיה כך. שבקרוב הימים יקח אותם האופל, ושלעת-עתה מוכרחים אנחנו לעשות את כל זה, מאונס, משום שאם לא – ירצחו אותנו, את כולנו בפעם אחת. וכך עלתה בידי להחזיקו כבכבלים ממש. ומה אספר לאדוני עוד? הדבר הלך ונעשה גרוע ומסוכן מיום ליום. השיכורים התחילו מדברים על היהודים, בינתים התלוצצו, התעללו, ליגלגו על כל קדשינו, צחקו עלינו, על היהודים, חיקו אותנו בהעוָיות שונות ואחר-כך סיפרו זה לזה, התפארו, איך היכו את אחינו בכפרים הקרובים, איך התעללו בהם, איך עינו אותם ואחר-כך הוציאו את נשמתם. ישער-נא, אדוני, לעצמו: לשמוע דברים כאלה ולעמוד פנים-אל-פנים ולשתוק! ולא עוד, אלא לצחוק עמהם כפעם בפעם מתוך פחד המוות, אוי ואבוי לי, לצחוק עמהם מתוך אונס. צחוק שדים ומזיקין, אלי בשמים, לצחוק בדם ולהיחנק!.. וזה, אדוני, זה היה למעלה מכוחותינו. אך אבינו שבשמים ריחם עלינו, נתן לנו כוח לשאת גם את זה. אינני כדאית אפילו להזכיר את שמו הרחמן.

וגם ילד זה, זה גם כן כאילו התחיל מתרגל להם. משום שלא חדלתי ללמד אותו ולהזהירו בכל רגע. וכך לא עשו לנו דבר. אלא, שפעם אחת באו שנִַיִם מהם והתפארו שבזזו את בית-הכנסת… ריבונו-של-עולם! לשמוע דברים כאלה ולהראות להם פנים של צחוק – לא, על זה לא צחקנו עמהם. אמרתי להם שחוששת אני בראשי ועשיתי הנה והנה בחדר – וסבלתי. אך הילד, ילד אומלל זה, ראיתי שסבלנותו הולכת ופוקעת. בית-הכנסת שלנו שימש בימים האחרונים גם בית-ספר, וילד זה הוא כבר כבן שש ויותר, לומד הוא כבר את התנ"ך ובית-הספר הוא בשבילו – הכל.

ובכן, כשהתחילו מסַפּרים את נבלותם שעשו בבית-הכנסת ואני הייתי מקשיבה להם – התחלתי רועדת בכל אברי. ראיתי שהילד – גופו הכחוש מתחיל קודח ממש לשמע דבריהם, מצחו פולט זיעה ועיניו ממש יוצאות מחוריהן המאדימים כדם… הוא סבל, סבל, נשא את הענין, נשא שבזזו את בית-הכנסת, נשא שטימאו את בית-הספר שלו, את הכל נשא ושתק. הבליג על בכייתו שעמדה להתפרץ – ושתק. אך בשעה שנכנס אחד הרוצחים ובידו ספר, ספר עברי – הילד נעשה פתאום חיור כמת. כולנו הכרנו בספר: זה היה התנ"ך של הילד! הביבליה החדשה שלו, שזה לא כבר קניתיה לו במתנה. נשכתי את שפתי ולחשתי לו באזנו: יוסילה לבּתי, בבקשה, שתוק. אני אקנה לך אחר תחתיו. שתוק, בני היקר, רוצחים הם. ייחנקו במעשיהם!.. עיני הילד התחילו דומעות בסתר, בדממה, הוא שכב במיטתו בשתיקה. כיסה את ראשו בכסת וַייאנק דום. אלא שכעבור רגע תחב את ראשו מתחת לכסת וראה איך רוצח אחד קורע דף מן הספר ומתחיל מקפל בו חתיכת שומן-חזיר… וברגע זה – אלי בשמים – ילד זה, רואה אדוני? תולעת חולנית זו, כמו שהוא, קפץ פתאום ממשכבו וכגור-אריה פראי התנפל על הרוסי, שחמש אמות אָרכּוֹ, חטף מידו את הדף התלוש ואת הספר מעל השולחן ובקול צרוד צעק מרה:

“'לעזאזל, פּאניֶה! השד ייכנס בך פּאן-מוּסקה ארור! זהו התנ”ך שלי! שלי! זה לא תטמא בחזיר – מנוול!'

“למה אאריך לאדוני?” ממשיכה האשה מתוך דמעות. “יביט נא בבריאה חיורת זו… החיה הרעה, הרוצח הלה השתומם כרגע, אחז בו בשתי ידיו הגסות, הניף אותו כאשר יניף האיש בול-עץ כדי לנפצו, הביט רגע בפניו ואחר-כך הגביה אותו למעלה עד התקרה ולעיני כולנו, אוי ואבוי לי, לעינַי שלי הטיח אותו בכל כוחו על הקרקע… אני ניגשתי אליו, הוא דחק אותי בכוח נורא, נפלתי גם אני. והילד, אמרתי, פה תהיה קבורתו, הוא ימס במקומו כנר של שעוה… ולאחר מעשה זה התחילו כולם מסתכלים גם בי, גם בכולנו, וגם בחדר ותיכף הבינו את אשר לפניהם. ואנחנו – אנחנו חיכינו לסופנו הנורא. חיכינו כקפואות, בלי זיזה, כאבני-שיש מתות, כמעט בעינים עצומות. ומה אומַר לאדוני? אם ישנו אדם בעולם שאינו מאמין באלוהים חיים, יבוא נא ויבאר לי את הדבר לפי שׂכלו שלו: אני אינני אלא אשה בלבד, אך אני ראיתי את אלוהים חיים ברגעים הללו: אם השם רוצה?.. עוד לא הספקנו אפילו להתעורר מפחדנו האיום והנה – צעקה בחוץ, ואחרי הצעקה נכנס מוּסקה אחד ובלי נשימה צעק: ‘יֶרמַני! גרמני! הרמני!’ – וכעבור רגע לא נשאר מהם בביתי אף שריד ופליט, אדוני. נורא, עד כמה פוחדים הם מפני הגרמנים! אנחנו ישבנו עוד כרגע, משתוממים על תשועת השם ואחר-כך ניגשתי אל הילד וחשבתיו למת ממש, שלולית של דם מתחתיו, והדם נוזל מאפו גם כן, אלי בשמים, והילד עודנו נושם בכבדות… השכבתי אותו על המיטה והשתדלתי להשיבו לתחיה קצת – תולעת אומללה! לא בכה אפילו, עיניו היו עצומות, כמת, והשם יברך את חייו החולים ואת לבו היקר – הוא אפילו לא השמיט מתוך ידיו את הספר. כששב לתחיה קצת התחיל מדבר בקדחת, ובבכיה מרה וחלשה ביקש שארפא את הספר שלו. כן ביקש שארפא את התנ”ך שלו. שהתנ“ך שותת דם. אמרתי לו טיפשאי היקר, לא התנ”ך, אלא אתה, אתה, ילדי החולה, אתה שותת דם… והוא באחת: לא, התנ“ך!.. ולא נתקררה דעתו, עד שעשיתי את רצונו וחבשתי את הספר. ומה לא יעשה האדם, אדוני, בשביל הילדים. ועכשיו, גם עכשיו עדיין אינו אוכל ואינו שותה כראוי ורק את הספר שלו הנפצע הוא שומר תחת הכסת שלו, השם הרחמן ירחם עליו ועל לבו היקר…”

האשה הרימה את הכסת ואני ראיתי, איך יוסילה המקדש השם מאמץ אל לבו החלש את ספרו, את התנ"ך שלו החדש, הנחלל, הקרוע והשותת דם…

תפילתו של שלמה הו֗לד

תפילתו של שלמה הו֗לד עוררה בנו ספקות מוזרים והרהורים שהלבינו את פנינו במקצת. תפילתו של שלמה הולד – היה בכוחה להעמיד לרגע את דופק דמנו המטורף והסואן בין גבולות חיי אין־גבול ומוות־מיד, להעמידנו לרגע קט ולהנעיץ את עינינו בשמים ולשאול בדממה:

“האומנם?”

זה היה כבר בשנה השניה למלחמה. בחודש הארבעה־עשר לטירוף דעת־העולם, לאחר רבבות מיתות ולאחר יסורים קדושים, שהעלו את מערכת־עצבינו לרשת של קורי־נשמה רגשנית ועדינה, התופסת כל גל וגל של אֶתֶר המחשבות ומסתורין שמעבר לגבול חושינו, והנכנסת לאט־לאט לתוך רשותו של האל־ידע הגדול ורואה כמעט בעין־בשר מה שלא ראו נביאים…

ומצב של זיקוק־נשמה זה הביא אותנו במבוכה קצת. איש לא ידע האיך ומדוע־אך כולנו, ואף האפיקורסים הכי עקשנים שבנו, ניטשטשה בהירותם הקרה והיו לבעלי אמונות טפלות, שהגיעו לגבול שטויות מגוכחות ומעוררות חמלה – אילמלי היה במי לעורר חמלה; זאת אומרת: אילמלי לא היינו כולנו למאמינים כאלה. די היה להינצל מן המוות הקרוב בקשר עם איזו תנועה טפלה – והיתה תנועה טפלה זו למרכז חיינו, ולקדוֹשה בעינינו וכולנו האמַנו, שבזכות תנועה זו ניצלנו מפתחו של גיהינום. כולנו – וגם שלמה הולד במשמע. שלמה הולד זה, שהיה שנים אחדות לראש חברת “ממשלת ההכרה” שבעירו ושכל ימי חייו נלחם בקנאות קרה בכל מין דת ואמונה שבעולם ושעלתה בידו להחרים מתוך חברתו אפילו את ספרי קנט ושפינוזה שחשב אותם למורדי־אור, באשר “נפתולי הגיונם עלולים לטשטש את מוחנו ולהאפיל על נפשנו בצעיף שטויות אלוהיות ולעשותנו בעש”ט אומללים" – כפי דבריו של שלמה הולד.

ושלמה הולד זה עשה דבר, שהביא את כולנו לידי בת־צחוק והרהורים כאחת: באחד הבקרים, אחרי מלחמת־כידונים משגעת, הוזמן שלמה הולד, על־פי פקודה, אל שר־האלף, לקבל מכתב־אחריות חשוב שבא על שמו. שלמה הולד הופיע לפני שר־האלף נקי ומצוחצח כדין – והכובע שעל ראשו היה מהופך; המצחיה שלו לאחור. שר־האלף, שהתחשב עם המצב הפרוע, שבו היינו כל הלילה הארור, לא התקצף על אי־סדר זה. אך העיר לו שיתקן את כובעו, ושלמה הולד הקשיב – ולא זז, ולא תיקן את כובעו. עמד כנדהם ובת־צחוק של בקשת־סליחה אילמת ריפרפה על פיו. שר־האלף התקצף פתאום כנשוּך נחש:

“תקן את כובעך, בטלן טיפש! למה אתה עומד לפנַי כצועני שיכור ו’פניך' לאחור? כלום אוָז אתה? רק האוז מהפך את פניו על גבו!”

ושלמה הולד עומד – ולא זז.

שר־האלף יצא מסבלנותו, ניגש אליו, נעץ בו את עיניו וצעק עליו בצריחה נוראה:

“תקן את כובעך, בטלן, וָלא – אני אהפוך את כל ראשך לאחור! האם יצאת מדעתך?”

שלמה הולד רעד בכל גופו, בת־צחוקו קפאה על שפתיו ובקול־לחשים גימגם:

“אדוני שר־האלף… הנני מודיע בהכנעה… בבקשה לסלוח לי… כך טוב… ככה ניצלתי מן הפצצה הנוראה, שהמיתה את שני ‘שכני’, ששכבו לצדי בשעת ההתפוצצות… הכובע היה במקרה הפוך באותו רגע, בבקשה להתיר לי גם להבא… ככה…”

מזלו של שלמה הולד גרם לו, שהאדון שר־האלף לא מלק לו את ערפו בבת־אחת, אלא עמד גם הוא וגיחך מבין שיניו החורקות ועיניו המפיצות זוָעה התחילו מחייכות בעל־כרחו. לא, לא מלק לו את ערפו… משום שזה ארבעה ימים שידו הימנית של האדון שר־האלף קפוצה, אגרופה קפוץ כמו מתוך שבץ… ואין הוא פותח אותו בעד כל הון; וזה ארבעה ימים רצופים, שהאדון חותם את שמו על הפקודות – בידו השמאלית… משום שלפני ימים ארבעה קרה גם לו אותו מקרה עצמו: כשבאה פצצה “בת שלושים ואחד” וניסרה את כל מעונו לרסיסים והוא נשאר חי ובריא – הרגיש והנה ידו הימנית קפוצה במקרה – ומאז: אין כוח בעולם שיכריח אותו לפתוח את אגרופו. מי יודע? באמת: אפשר שבזכות אגרופו הקפוץ ניצל…

וכך קרה אותו הפלא הנורא, ששלמה הולד, החייל הפשוט עומד לפני האדון שר־האלף ב“ראש מהופך” – והלה אינו מולק את ערפו כתרנגולת. שתי הנשמות הבינו זו את זו…

כאמור: ענינים כאלה פרשֺו את ממשלתם על נפשותינו המעוּנות עד כדי קדושה וטמטום שבקדושה…

ואז בזמנים הללו, קרה גם ענין מחלתו המוזרה של שלמה הולד.

זה היה ביום סתיו בהיר, המעציב בשמש־שלכת שלו עד כדי השתפכות ועד כדי בקשת אלוהים חיים. כולנו ישבנו עייפים ורצוצים בחדר־הכוך שלנו וזימרנו איזה זמר הודי־פאקירי, ופתאום נכנס שלמה הולד ומפסיק אותנו:

“חברה,” אמר בחיוך של מעין בושה קלה, “חבריא, יש לי הצעה.”

“כפתור ופרח!” התנפלה כל החבריא על המציאה. “הצעה? מהיכא תיתי! נשמע!”

“לא־לא,” התנצל שלמה הולד, “לא גבורה ולא ציד־אשה, חבריא, לא. אדרבא. ענין אחר לגמרי. ענין צנוע דוקא. קיבלתי מכתב מאת סבתי הזקנה.”

“נו, נו, נו!”

הי־הי־הי – “מכתב מאת אמי זקנתי הישישה. היא מזכירה אותי… שיום –הדין הולך וקרב.” – הי־הי – “מה אתם צוחקים, טיפשים? אינכם יודעים מה זאת ראש־השנה? – אתם אינכם יודעים,” פנה אל הנוצרים שבקרבנו “אבל אתם,” אלינו, “אתם הלא יודעים כולכם מה זאת. ראש־השנה,” פנה שוב אל הנוצרים, “זה יום־הדין. זאת אומרת, אותו הדבר מה שאצלכם יום הולדת הנוצרי. אך יותר מזה, ראש־השנה זה יום…”

“של אכילה גסה!” הפסיק אותו שר החמישים, האדון וילאני הקתולי בצחוק. “של לביבות ושל קדל שמן ושל כל אותם הדברים החשובים!…”

“לא,” הסביר לו הולד. “ראש־השנה הוא יום־הדין בחיינו, אתם יודעים? – אני אינני מאמין באלה. אך סבתי מזהירה אותי, שביום זה… ביום זה תלוי כל גורלנו של השנה הבאה… ביום זה כותבים שם למעלה,” הוסיף בבת־צחוק מלאכותית, “שם, בשמי־מרומים. יושבים וכותבים בספר את גורלנו ההולך ובא. יודעים אתם? שטות, כמובן, אך… מי יודע? מדוע לא? מה איכפת לנו? באמת.”

“ומה לעשות ולא יכתבו?” שאל אחד מאתנו. “אדרבא: מה לעשות? – מה לעשות?”

“סבתי מיעצת אותי לחזור בתשובה. פשוט: להתפלל קצת באמת: אל תצחקו. אבל מה איכפת לנו? במקום לזמר שירי הודו, שירים של פאקירים, נוכל להתפלל, לזמר שירי־תפילה”.

“ואנחנו?” שאל שר־החמישים בכעין רצינות. “ואנחנו גם כן יכולים לקבל אצלכם קצת שתדלנות בשביל הגורל?”

שלמה הולד נעשה רציני לגמרי:

“מה פירוש? אל אחד לכולנו. כל אחד יזמר לפי דרכו בלשונו. שם, למעלה, מבינים ושומעים את כל השפות. ובלבד… (קשה היה לו לבטא מלים הללו פתאום) ובלבד שיצא מן הלב. ומדוע לא? כלום אין אנחנו חיים בצרות ויסורים למדי? – מה נקל לנו מזה, מהיות בעלי לב משתפך לרגע? נצטרף יחד ונתפלל קצת.”

“אני יודע יותר,” יודע, שלזה נחוצים עשרה אנשים."

“כן־כן.”חטף את דבריו שלמה הולד והרים את המכתב שבידו אל עיניו. “כן־כן: סבתי כותבת לי מעין אלה.האיך היא אומרת?..‘מנין.’ ‘מנין של עשרה.’ היא כותבת. נו, אנחנו פה שלשה־עשר איש!”

“וביניהם רק ששה יהודים!”מעיר יצחק אלפדוּאה, ומאין לנו עוד ארבעה?"

“מה?” השתומם שלמה הולד. "מה? – מה פירוש עוד ארבעה? איזה הבדל בין יהודים ללא־יהודים? שטות! אל אחד לכולנו… נו, חבריא, הערב ממשמש ובא – נתפלל קצת. ואתה, "פנה אל יצחק אלפדואה, “אתה הלא ירא־שמים באמת, אתה יודע בודאי איך להתפלל.”

יצחק אלפדואה חייך בבת־צחוק צנועה, קם ממקומו, ניגש אל הקופסה שלו ותוך שתיקתנו הגמורה – הוציא מבין חפציו סידור קטן…

וכעבור רגעים מספר – והנה כל החבורה מתפללת בזמרה… יצחק אלפדואה עומד אצל הכותל, ומאחוריו עומדים שלושה־עשר איש וחוזרים על זמירותיו היוצאות מפיו בנעימה, בסלסולי עדנים ובקדושה תמימה…

“בראש־השנה ייכתבון…”

והחבריא עונה אחריו:

“בראש־השנה ייכתבון…”

“מי לחיים ומי למוות… אוי, אוי, אוי, מי למוות – למ־מ־וות־וות”.

והמאדיארים עונים אחריו בשיבושיהם:

“מי להיין… ומי למ־בס…”

ואיש לא הרגיש בשיבושים, ואיש לא שמע את חברו. רק את קול עצמו שמע. רק את הד יללת נשמתו הנענה, את קול אלוהיו הקורא לו מפנימי פנימיותו המסתורית. וכל אחד התחנן, השתפך לאלוהיו, וכל אחד חשב על אותה הנשמה, שבשבילה כדאי לחיות חיי־יסורים, חיי־עינויים ואלפי מיתות משונות, כל אחד העמיד לפני כס המשפט את פרקליטו, את אמו הזקנה, את אביו החולה, את אהובתו היפה ואת סבתו הישישה והטהורה.

וכולם כאחד השתפכו להרמוניה קדושה וילדותית, המתחטאת לפני קונה ומתרפסת ומבקשת עוד שנים אחדות של חיים ושל צרות ושל יסורים – ובלבד שיזכה להישאר ולחיות…

“ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין…”

כשגמרו את התפילה – עמד יצחק אלפדואַה רגע כנדהם. עמד חיור כמת, פנה מאחרי הכותל אל חבריו ואמר ברעד:

“חברים… טעינו… אנחנו התפללנו לא את… אני אשם בדבר… אנחנו התפללנו עכשיו בערב את התפילות של מחר…”

שלמה הולד עשה תנועה רחבה ועליזה:

"טיפש אתה, חביבי! – אחת היא! לגמרי אחת היא מה התפללנו. אין מוקדם ומאוחר אצל אלוהים! התכוונת לבקש חנינה? די! אם אנחנו טעינו הרי… וחוץ לזה… ברם… טוב. טעינו? הרי למחר יכולים אנחנו להתפלל עוד פעם. למחרת בבוקר נתפלל את התפילה הרצויה! ובלבד שלא נאכל היום ארוחת־הערב.

“לאכול אפשר דוקא,” אמר יצחק אלפדואה, “זה לא מעכב.”

“לא!” התעקש שלמה הולד. “למה לאכול? אפשר שלא לזלול פעם אחת. מי יודע? באמת: אפשר שזה חשוב דוקא… האין זאת, חבריא?”

כל החבריא הסכימה.

וכעבור שעה – כולם ישנו ונחרו נחירה עמוקה, טהורה, מקושטת חלומות עדנים ואושר, תקות־חיים עליזה ומרפאה.

ולמחרת בבקר נכנס אחד מבני הגדוד השכן, ברוך גאלנאן, נכנס בצחוק פרוע:

“לשנה טובה, חבריא!” צעק בצחוק אכזרי ומתהולל. “לשנה טובה – הא־הא־הא – הי־הי־הי! לשנה – הא־הא טובה־הא־הא־הא!”

“מה אתה מתפקע?” צרח עליו שלמה הולד בכעס, "מה אתה צוהל כסוס משוגע? חמור חמורתים! מה אתה נוער?

" לשנה טובה – הא־הא־הא!" התגלגל הלה על הדרגש. “חבריא – א־הא־הא־!”

שלמה הולד ניגש אליו והתחיל חונק אותו:

“שתוק!” צעק עליו בחירוק שינים. “נבל! – היחנק!”

“א־א־ה! לך לעזאזל, טיפש!” נחר הלה והשתמט מידיו. " אתה בעל שני הראשים!.. אתה יודע, מה עשית? עשית שני ראשי־השנה!.. אתה יודע מתי היה ראש־השנה? מלתא זוטרתא! איחרת לתשעה ימים קצרים ולא יותר!.. לפני תשעה ימים בדיוק היה ראש־השנה… הא־הא־הא – הי־הי! נחמד!"

שלמה הולד עמד חיור ונדהם. אף מלה לא השמיע. פנה והלך לו.

אחר־כך חזר לאחוריו ושאל:

“שמע, פרא־אדם! אינך מטפש? אינך משטה בנו?”

“היצאת מדעתך? קח את הלוח ותראה. הא לך הלוח. הלא על כל לוח רשומים גם החגים היהודיים!”

שלמה הולד לקח את הלוח בידים רועדות, הסתכל בו רגע ואמר:

“צדקת, איחרתי. לעזאזל. אין מפלט. אותה המכשפה הצעירה – אתה יודע אותה? אותה הזונה, פה בעיירה ראזלוביץ, צודקת. היא ניבאה לי לפני ימים, שבקרוב אתקע את אהלי בעולם־האמת. לעזאזל.”

ויצא החוצה בראש כבוש בקרקע. ובתוך כדי הליכה מילמל לעצמו:

“פעם אחת בחיי חפצתי… לא עלתה בידי, לעזאזל. תופת ושדים!” צעק עוד פעם ונעלם בחוץ.

ולמחרת באה פקודה: לשלוח פלוגה קטנה לתור את הגבעה מספר שלוש מאות ושלושים ושבעה.

כשהקראתי את הפקודה – ניגש אלי שלמה הולד והודיע:

“בבקשה אני אלך.”

“מדוע דוקא אתה?” שאלתי ופתאום נזכרתי: לא. למה אפתח דלת לשטן? “בפעם אחרת, שלמה. למה דוקא היום?”

“חפץ אני להיפטר פעם, אדוני. למה למחרתים אם אפשר להיפטר היום?”

“טיפש אתה.”

“אפשר – אבל כך הוא הדבר.”

“ובכן, לא תלך! שב עמנו ימים אחדים, כשתהיה התנגשות כללית – תלך בין כך ובין כך.”

ולא שלחתי אותו.

כשהלכה הקבוצה ששלחתי – שלמה הולד עמד והביט בה בעינים בולטות.

“אני אלווכם קצת,” אמר ונלווה אל הקבוצה.

“טוב,” ענה מנהל הקבוצה בצחוק. “אתה תביא לנו מזל, הלא בין כך ובין כך חפץ אתה למות,” הוסיף בהיתול. “ובכן, תפדה אותנו. תהי אתה הקרבן…”

שלמה הולד שתק וליוה אותם, והקבוצה יצא אל השדה הרחב…

וכעבור זמן מה – והנה האנשים שבים ומביאים משהו:

את שלמה הולד הביאו מת. אך יצאו את הבור – וכדור נקב את רקתו.

“כמה דייקן הוא אלוהיכם!” אמר שר־החמישים והביט בעינים לחות על המת.

המלצות קוראים
תגיות