רקע
פייר לוטי
הנכזבות
פייר לוטי
תרגום: אהרן אברהם קבק (מצרפתית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: מצפה; תרפ"ח

 

ספר ראשון


המחבר וספרו

פְּיֶר לוֹטִי (ז’ולְיַן וִיוֹ) נולד ברוֹשְפור אשר בצרפת בשנת 1850, בן למשפחת פרוטסטנטים ותיקים. בשנת 1867 נכנס לשרת בצִי המלחמה והשתתף בכמה קרבות ביַפַּן, בסֶנֶגַל, בטוֹנְקִין ועוד. בשנות שֵרוּתו הראשונות בצי היה בַיְשָן ונחבא אל הכלים ועל־כן כִנוהו1 חבריו האופיצירים “לוֹטִי”, על שם פרח הודי קטן, שדרכו להסתתר בצניעות מעין רואים. כנוי זה נעשה אחר־כך לשמו הספרותי של המספר הנודע. בשנת 1899 נתמנה קברניט באנית־מלחמה וכעבור שנה נשלח עם הצי למזרח הרחוק לרגל המהומות בסין. בשנת 1894 בקר את ארץ־ישראל וכּתב עליה שני ספרים. שנים אחדות ישב בקושטא. אחרי מלחמת העולם, בשנת 1923, מת בפריס. משנת 1891 היה חבר האקדמיה הצרפתית.

פרסומו הספרותי מתחיל עם צאת ספורו “אַזִיאַדֶה” בשנת 1879, מאז הוציא בזה אחר זה רומנים רבים, רובם מתארים חיים אֶכְּסוֹטִייִם: של יורדי הים או של עמי המזרח. הנודעים בספריו: “נִשוּאֵי לוֹטִי” (1882), “הדיג מאיסלנד”2 “המַלָח” (1893), “ירושלם”, “הגליל” (1894), “הימים האחרונים של פקין” (1902), “הודו בלא האנגלים” (1903), “הנכזבות” (מחיי ההמון בקושטא, 1906). בספריו האחרונים שולטת מגמה פוליטית, ובאחדים מהם הטיף גם למעשה לשיטות מדיניות ידועות ביחס לעמי המזרח.

האמן לוֹטִי שַיָך לאימפרֶסיוניסטים. הנתוח הפסיכולוגי והתאור האֶפִי השָלֵו והמבליט – אינם מענינו. העלילה בספוריו היא נוזלת ומפעפעת תדיר. הטפוסים, עם היותם ברובם אנשים אלמנטריים, יִלְדֵי העם, ספוגים תמיד אישיותו הפיוטית והרגשנית של המחבר, זעזועים, מצבי־רוח, נדנודי אורות וצללים, אמונה מסתורית, צחוק הגורל – כל אלה ממלאים את נפש גבוריו. זכרונות העבר ותמימות המסורת זורמים בכח קסם אל ההווה הנסער, מצטרפים אל יגון החיים, מתלכדים עם תקוה, מלחמה ואימה טמירה, כדי לקרב את הקץ, את המות ההכרחי.

ברומן “הנכזבות” היתה לו ללוֹטי מגמה ברורה: להיות לעיני העולם כולו סניגורה של האשה התורכית, הכלואה בהרמון והמשוללת זכויות־האדם הפרימיטיביות ביותר. אך גם בספר טנדנציוזי זה מכריע בכֹל האמן־הפיטן. החל מן הפרקים הראשונים הוא מרַתֵק את הקורא אל גורלן הזר והטרַגי של שלש הנפשות התרבותיות, הענוגות, המסתוריות, הרוּחִיוֹת־המתעַנות תחת ידי מסורת עתיקה וקפדנית, שאין להטיל את אשמתה על מישהו, כי־אם על הגורל בלבד. כי גם בשביל העם התורכי נאמן־המסורת אין לו ללוטי אלא סמפטיה עמוקה, כשם שלבו מלא רגשות רומנטיים לעיר־הקסמים המתנוססת תמיד בשלל־גוניה – סְטַמבּוּל. כל נדנוד זר, פליטת אירופה, המגיע שמה וצף על שטיח־חייה המגוון בצורה מעוקמת, קופִית – מעורר בו רק גועל. כאילו גורל נשמתו נקשר עולמית בגורל העיר הזו והעם היושב בתוכה. משהו מרגשותיו של “לפַקדיו הוֹירן”, שמסר את נפשו ליַפַּן, עולה מן הספר הזה. אך יחד עם זה עולה מתוכו מחאה נוקבת, אף כי בַיְשָנִית וכמעט אלמת, נגד המַחֲנָק שנגזר על רבוא רבבות נפשות־אדם עשויות בצלם אלהים.

המפלה במלחמת־העולם וידו האדירה של כמיל־פחה הסירו כבר את “הסבכות” מעל חלונות ההרמנות וקרעו את הצעיפים מעל הפנים הנענים, הקוֹראן כבר מתיר במדה ידועה את האשה־האדם, והחיים המתוארים בספר הזה הם כבר נחלת העבר. אך לב מי לא ישתתף במיטב רגשותיו בחיי־חֶנֶק אלה שהצהיבו עד ימינו ככתם חולני על פני האנושיות בתוך תחומי אירופה? לב מי לא יִכָּמֵר בקראו במגילת־נכאים זו, שבה צרר פְּיֶר לוטִי, גדול־הלב, את חיי־העלבון האלה?


חלק ראשון


Ι

אנדרֵי לֵהְרִי, רומניסטן ידוע, ישב, באחד מבקרי האביב החִורים, וקרא את המכתבים שקבל, בביתו הקטן, על חוף ימה של ביסקֶה, שהיה עצור בו מרצונו עוד מהחורף דאשתקד.

“הבוקר, נאנח, רבים הם המכתבים, רבים יותר מדי”.

אמנם גם ביום שהיה מקבל פחות מכתבים, לא היה שבע־רצון, משום שאז היה מרגיש היה מרגיש עצמו פתאום נבדל3 מן העולם. מכתבי נשים ברובם, בחתימה ושלא בחתימה, שהעלו לפני הסופר קטורת הערצה נעימה ואינטלקטואלית. כמעט כולן היו פותחות בזו הלשון: “אדוני יתפלא מאד לראות כתב־יד של אשה בלתי־ידועה לו”. אנדרֵי הצטחק לפתיחה זו: יתפלא, אה! לא, זה כבר שחדל להתפלא. ואחר־כך, כל אשה במכתבה הראשון אליו, בהאמינה שאך היא לבדה נועזה לעשות מעשה רב כזה, לא היתה שוכחת להוסיף: “נשמתי היא אחות קטנה לנשמתו; אני מבטיחה לו שמעולם לא הבינוֹ שום אדם כמוני”. כאן חדל אַנְדְרֵי מהצטחק, אף־על־פי שלא היה בה בהבטחה זו משום חדוש; אדרבא, הדברים נגעו עד לבו. אגב, הכרת שלטונו על נפשות רבות כאלו, הפזורות והרחוקות ממנו לעולם, הכרת האחריות, שנפלה בחלקו, לשינויים שיחולו בנפשות אלו, הביאה אותו לעתים קרובות לידי הרהורים רבים.

זולת זאת היו בין המכתבים, גם אלה שנכתבו מתוך התעוררות־עצמית כזו, מתוך אמון כזה, צעקות־עזרה ממש אל אח גדול שאינו יכול להמנע משמוע ומהענות! את המכתבים האלה הניח אַנדרֵי לֵהְרִי הצדה, לאחר שהשליך הסלה את הנמלצים והבַּנַליים. הוא שמר את המכתבים מתוך רצון מחלט לענות עליהם. אבל לפעמים קרובות ביותר – אויה! – חסרה השעה הפנויה, והמכתבים העלובים נערמו, טבעו בגלי מכתבים חדשים שבאו אחריהם, וירדו לתהום הנשיה.

בין המכתבים שנתקבלו אותו בוקר היה אחד באחריות מתורכיה, וחותם־הדואר שלו, באותיות ברורות ומדויקות, נשא שֵם שהיה תמיד מביא את אנדרי לידי התרגשות: סטַמְבּוּל.

סטמבול! מלה זו כשהיא לעצמה כמה קסם בה!… עד שקרע את מעטפת המכתב, שהיה אולי נעדר חשיבות, התעכב, משום שחלפה אותו פתאום הצמרמורת הידועה לו והבלתי־ניתנת, על־פי עצם מהותה, לבטוי, שהיה מרגיש בה בכל פעם כשסטַמבול נעורה בעמקי זכרונו, לאחר ימים רבים של שכחה. וכמקרה שקרהו תמיד בחלום, לנגד עיניו, שתרו את כל הארץ, שהתבוננו אל כל צורות העולם בתמורותיהן לאין קץ, התגלפה דמות עיר: עיר המינַרֶטים והדוֹמִים. היחידה והעוטה מלכוּת, שאין דומה לה גם בהתנונותה ללא־מרפא, כשהיא מצטיירת בגבהי־שמים, מעוטרה בים־השיש הסוגר על האופק…

בין הנשים בלתי־הידועות לו שהריצו אליו מכתבים, היו לפני כחמש־עשרה שנה גם יפהפיות אחדות שישבו בטֵלוֹת בהרמונות התורכיים; אלה התרעמו עליו ואלה אהבוהו, מתוך מוסר־כליות, על שֶסִפר בנערותו באחד מספריו מה שעלה לו עם אחת מאחיותיהן העלובות; הן היו שוגרות לו בחשאי אגרות המספרות על רגשותיהן, בצרפתית בלתי־נכונה, ולרוב נחמדה. ואחר כך, לאחר חליפת מכתבים אחדים, היו משתתקות, חוזרות ומשתקעות בתעלומתן שאין לגלותה, מלאות חרטה על דבר־העבירה שעשו, כאלו שאול חטאו.

סוף־סוף קרע את מעטפת המכתב־באחריות שבא מ“התם” היקר, – והתוכן הכריחו תחילה למשוך בכתפיו: אה! לא, גברת זו חמדה לה לצון, למשל! אופן בטויה הוא מוֹדֶרני יותר מדי, הצרפתית שלה היא צחה יותר מדי וקלה יותר מדי. לשוא היא פוסקת פסוקים מהקוֹרָאן, נוטלת לעצמה את השם זַהִידָה־חַנּוּם, ומבקשת להשיב לה בדואר עד־לדרישה, בכל מיני זהירות של לסטים; אין זאת אלא איזו גברת תַיָרה ששוהה בקושטא, או אשת אַטַשֵׁי של איזה ציר, מי יודע? או לכל היותר איזו אשה לֵיוַנטינית שהתחנכה בפריז?

למכתב היה בכל־זאת איזה קסם, והקסם חזק ביותר, עד שלמרות רצונו, כמעט השיב עליו מיד. מכל מקום מצא לנחוץ להראות את בקיאותו בעולם המושלמי ולהעיר אמנם בענות־חן: “היא – גברת תורכית! לא, ליהוי ידוע לה, שלא על נקלה מוליכים אותי שולל בכמו אלה!”…

ברור, אם כי בלתי־מובן, היה קסם המכתב הזה… עד למחרתים, שאז, כמובן, חדל מחשוב על־אדותיו, היתה לאנדרי הרגשה, שדבר־מה נפל בחייו, דבר שיהיה נמשך והולך ושיגרור אחריו מתיקות, סכנה, ויגון.

מלבד זאת, היה המכתב מעין קול קורא מארץ תורכיה אל מי שכל־כך אהב אותה, ושעזב אותה לבלי שוב אליה. באותו יום עמוס של אפריל, באור החָרְפִּי עדיין, נתגלה לעיניו פתאום לפתע ימה של ביסקֶה בדמות מילַנכולית שאין לשאתה, ים חורור־ירקרק עם קונכיות משבריו הבלתי־פוסקים כמעט, עֶרְיַת שטחים שגיאים ללא גבול, שמושכים את הלב ומטילים עליו אימה. וים־השיש בעלותו על הזכרון, כמה היה שקט יותר, מרגיע ומיַשן יותר, עם רז זה של האִישְלַם החונה על גדותיו סביב לו! ארץ הבַסקים, שהיה אוהבה לפעמים, אינה ניראית לו כעת ראויה שישהה בה; רוח הקדומים ששררה, כפי שדמה לפנים, בכפרים הפירֶנֶאִיִים, בעירות העתיקות שבסביבה, – אותה רוח בַּסקית עתיקה, לא, עכשיו לא ימצאנה עוד. הה! שם בסטמבול, כמה היה שם יותר מן העבר ומהחלום האנושי הקדום, שנשתמרו בצל המסגדים הגבוהים, ברחובות המדכאים בדומיתם, בבתי־הקברות הרחבים ללא־גבול, שנרות־תמיד בשלהבות כתומות מודלקים שם ערב ערב לאלפים לזֵכר נשמות המתים. הה, אלה שני החופים המביטים זה אל זה, אירופה ואסיה, ומראים זה לזה מינַרֶטים וארמונות לכל אורך הבוספור, בחליפות שנוייהם ותמורות־דמויותיהם בתוך משחק האור המזרחי! לעומת להטי־האורות של המזרחי כלום יש דבר זעום יותר וקודר יותר ממפרץ־ים גַסְקוֹנִי זה? כיצד ישב כאן תחת להיות שם? מה נואל לבזבז כאן את ימיו הספורים, בשעה ששם מדינה של כשופים קלים, שכרונות עצובים וערבים, שמשכיחים את הזמן החולף ועובר!…

אבל הלא כאן, על חוף מפרץ־ים זה חסר־הַגַוָן, חבוט זרמי האוקינוס וגליו, נפקחו עיניו לראות את מחזה העולם, כאן אהב בכל־זאת כל דבר עד לידי יאוש, וגם ידוע ידע שחסרו לו הדברים האלה בשעה שישב במקומות אחרים.

ואז, באותו בוקר של אפריל, שוב הרגיש אנדרֵי לֵהְרִי יסורים גדולים ללא־מרפא מתוך שהתפורר בין כל האומות, שנע־ונד על פני כל היבשה והתקשר בלבו זעיר פה זעיר שם. אלהים! מפני מה נגזר עליו שיהיה בעל שתי מוֹלָדוֹת, האחת מולדתו הפרטית, והשניה מולדת־המזרח שלו?…


II

שמש אפריל, אותו אפריל אלא בשבוע השני, הסתננה דרך וילאות ומַלְמָלָה אל חדרה של נערה צעירה נרדמת. גם דרך וילאות, תריסים וסבכות מביאה שמש בוקר שמחה בת־חלוף זו, תרמית נצחית זו של התחדשות הארץ שנתעות להאמין בה, מראשית ימות עולם, נשמותיהם המסובכות או הפשוטות של כל היצוּרים, נשמות בני־האדם, נשמות הבהמות והנשמות הזעירות של צפרי־רון.

בחוץ נשמעו המולת האנקורים, שאך זה מקרוב באו, ודפיקות אטומות בתוף קטן לפי הריתמוס המזרחי. מזמן לזמן בקעו את האויר קולות־געיה, שכאלו פרצו מפיות בעלי־חיים משונים: צריחות ספינות נחפזוֹת, שריקות צפירות־קיטור, שמעידות על קרבת נמל, נמל גדול ומטורף־תנועה; אולם מָרגש היה שקריאות אלו של הספינות באות מרחוק ובוקעות ועולות מלמטה, ועל־ידי כך נוצר רושם, שכאן אתה נמצא במקום שקט, על פני איזו גבעה מעל לים.

מהודר ולבן הוא החדר שהשמש חדרה לתוכו ושהנערה ישנה בו. מוֹדרני מאד, מרוּהט ברוח התמימות המלאכותית והעתיקות המזויפה, שהטעם המדוקק של הדיַקדנס הצרפתי היה באותה שנה (1901) מתגדר בהן עדיין, וקראו לזה “האמנות החדשה”. הנערה הצעירה ישנה במטה מצופת לַכָּה לבנה ועליה מצוירים על־ידי דֵיקוֹרַטוֹר מפורסם בלונדון ובפריס, פרחים עשוים באופן פרימיטיבי, מתוך חוסר־רגילות כביכול ויחד עם זאת בדַקות האמנות היַפּוֹנית. מתוך שערות צהבהבות פרועות נראו פנים זעירים, סגלגלים ונחמדים כפני פסל דונג טהור־קוים ויפה עד לבלי האמין באמתותו; חוטם קטן מאוד בכנפי־נחירים דקות כמעט יותר מדי, כפוף משהו כמקורו של תחמס. עינים גדולות כעיני מַדוֹנה וגבות ארוכות מאד ונטויות כלפי הרקות.

אולי יותר מדי הם התחרים בסדינים ובכרים, אולי יותר מדי הן הטבעות הנוצצות על הידים הענוגות הנטושות על פני שמיכת האטלס, יותר מדי לוקסוס, היו אומרים אצלנו, לגבי ילדה בגיל כזה; זולת זאת, הכל מסביבה התאים למושגים החדשים ביותר של לוקסוס המערבי שלנו. ואף־על־פי־כן היו בחלונות אותם מוטות הברזל ואותן סבכות־העץ, העשויים לבלי הפָתח לעולם, שהשרו על החדר הבהיר הזה רוח של עצבנות, כמעט יגון בית־הכלא.

עם שמש כֹה קורנת זו, עם השתובבות עליזה זו של האנקורים בחוץ, אֵחֲרָה מאד הנערה הצעירה לישון; שנתה היתה חזקה, כַּשֵׁנה הנופלת על אדם אחרי ליל־נדודים, ולעיניה היו חוגים מסביב, כאלו הרבתה אתמול לבכות.

על מַכְתֵּבָה קטנה, מצופת לַכָּה לבנה, דלק עדין נר נשכח, בין עלים כתובים, מכתבים גמורים בתוך מעטפות מקושטות במוֹנוֹגרַמות מזהבות. היה שם גם ניר של תוי־נגינה, והתוים היו כתובים עליו כּמו מתוך קדחת יצירה. בין דברי קשוטים של מה־בכך, שהובאו מזַכְּסֶן, התגוללו ספרים אחדים: ספרה האחרון של הנסיכה די נוֹאַי, סמוך אצלו – שירי בוֹדליר וּוֶרְלֵין, הפילוסופיה של קַנט ושל ניצשֶה… אין ספק שחסרה בבית הזה השגחת־אם בודקת את ספרי הקריאה, ומשככת את חמת המוח הצעיר הנפרזה.

ובחדר הזה, אשר כל פּריזאית צעירה ומפונקה היתה שמחה לדור בו, מוזרה ומתמיהה היתה הכתובת באותיות ערביות, מעל למטת הלַכה הלבנה: פסוק מספרו של מחמד, רקום בחוטי־זהב על משי ירוק, באותיות משולבות, מעשה אמנות עתיקה ויקרת־ערך.

זמירות סואנות עוד יותר, ששני אנקורים מחוצפים התחילו מזמרים בבת־אחת על גבי אדן החלון, הכריחו עינים גדולות להפָקח בפנים הפעוטים כל־כך והצעירים כל־כך בשרטוט־היקפם; עינים בעלות אישונים רחבים חומים־ירוקים, שתחילה היו מפקפקות ונבהלות, כמבקשות רחמים מהחיים, מתחננות אל המציאות למהר לפזר איזה חלום קשה מנשוא.

אבל אין ספק שהמציאות התאימה מאד אל החלום הרע, משום שהמבט התקדר יותר ויותר, במדה שחזרו והתעוררו המחשבה והזכרון; ושחו העינים, כמי שמקבל עליו בהכנעה את גזר־הדין, בשעה שנתקל מבטן בדִיאַדֵימָה, שהבריקה מתוך נרתיק פתוח, ובשמלת־המשי הלבנה שהיתה מוטלת על אחד הכסאות, – שמלת נשואים מקושטה בנצנים של תפוחי־זהב עד לקצה השובל הארוך.

בסערה פרצה אל החדר, מבלי לדפוק, אשה כחושה, בעלת עינים לוהטות ועצובות. שמלה שחורה, מגבעת גדולה, שחורה, עשויה בפשטות שבטוב־טעם, אם כי מתוֹך הקפדה ושהיה בו גם משהו בלתי־שכיח; כמעט בתולה זקנה ואף־על־פי־כן עוד לפני בלותה; איזו מורה, כמובן מאליו, עמוסה דיפלומים ובת למשפחה מהוגנה ועניה.

– הנה הוא בידי!… בידנו הנהו, פעוטתי היקרה!… – קראה צרפתית בהראותה, מתוך שמחת ילדות, מכתב בלתי־פתוח שקבלה בדואר “עד־לדרישה”.

והנסיכה הקטנה השוכבת במטתה השיבה באותה השפה ובלא סמן כל שהוא של מבטא זר:

– לא, האומנם?

– כן, בודאי! מאת מי יכול להיות מכתב זה, לפי דעתה, אם לא ממנו?… ראי נא אם כתוב או לא כתוב על גבי המעטפה: זַהִידָה חַנוּם?… אם כן!… ואם יש עוד אנשים, היודעים להשתמש בשם זה, הרי זה ענין אחר…

– הלא גברתי יודעת שלא!…

– אם כן, הרי…

הנערה הצעירה הזדקפה. עיניה פקוחות עתה לרוחה, זוהר ורוד בלחייה, – כתינוקת זו שהיה לה צער גדול, ונתנו לה צעצוע כה בלתי־מצוי עד כי לרגע שכחה הכל. הצעצוע – זהו המכתב. הפכה אותו בידיה, שמחה לאחזו, ויחד עם זה מתיראה בלבה, כאילו אחיזה זו גופה יש בה משום חטא. ואחר־כך, מוכנה לקרוע את המעטפה, התמהמהה, והתחילה מתחננת בדברי חלקות:

– עלמה טובה, עלמה פעוטה, אנא, אל נא תתרעמי על שגעוני, הייתי רוצה לקרוא את המכתב ביחידות.

– בודאי, יצור קטן ומצחיק! אין אדם מצחיק ממך, יקירתי!… ואף־על־פי־כן הלא תראיהו לי אחר־כך? דומני, שלכל הפחות לזאת אני ראויה! אולם, יהא כרצונה! הנני יוצאת להסיר את מגבעתי, את צעיפי ואחר אשוב…

אמנם יצור מצחיק מאד היתה, ונוסף לזה גם רכת־לבב, משום שכסבורה היתה שהיא מחויבה לקום, להתלבש, לכסות את שערותיה, לפני שתפתח בפעם הראשונה בחייה מכתב מאת גבר זר. הזדרזה והתלבשה בשמלת־בוקר כחולה עשׂויה בפריז אצל חַיָט טוב, שמה על ראשה הצהבהב צעיף גז שנרקם לפנים בארץ־צֶ’רְקֶסִיָה, וכולה רועדת פתחה את המכתב.

קצר מאד הוא המכתב. כעשר שורות פשוטות מאד, – ומשפט אחד בו בלתי־צפוי, שהצחיקה, אף־על־פי שהצטערה על שלא מצאה בו לא אמון יתר ולא עמקות יתרה, – תשובה אדיבה ונעימה, הבעת רחשי־תודה שמעט לֵאוּת היתה מורגשת מתוכה, וזה הכל! אבל בקצה המכתב היתה בכל־זאת החתימה באותיות ברורות מאד, ממשיות מאד, אנדרֵי לֵהרִי. שם זה, שנכתב ביד זו, הביא לנערה מבוכה, מעין סחרחורת. וכשם שהוא שם, בשעה שקבל את מכתבה באחריות מסטַמבול, היתה לו ההרגשה, שאירע מה בחייו, כך נבא לה לבה גם היא משהו נעים מאוד ומסוכן, שיבוא עליה בגלל התשובה שהגיעתה ביום, בערב המאורע החשוב ביותר העומד להתרחש בחייה. אדם זה שזה כבר שלט על חלומותיה, אשם זה שהוא כל־כך נבדל וכל־כך רחוק ממנה, נכנס הבוקר לתוך חייה, על־ידי השורות המעטות שכתב וחתם לשמה.

ומעולם לא הרגישה עצמה במדה כזו שבויה ומתקוממת, צמאה לחרות, למרחב, משתוקקת לשוט בארץ הזרה… פסיעה אחת כלפי החלונות האלה, שהיתה רגילה להשען עליהם ולהביט החוצה: – לא, גם שם היו אותן סבכות־העץ, אותם מוטות הברזל, שהביאוה לידי יאוש. נרתעה אל דלת פתוחה למחצה כשהיא מסלקת, אגב הליכה, בתנועת־רגל את שובל שמלת־הנשואין שלה שהיתה מונחת לראוה על פני השטיח הנהדר, – דלת חדר־הרחצה שלה, כולו שיש לבן, רחב יותר מחדר־משכבה, בעל צְהָרִים רחבים ובלא סבכות, שפנו אל גן דְלָבִים בני־מאה. המכתב בידה, נשענה במרפקיה אל אחד החלונות לראות את השמים הגלויים, את האילנות, את הדר בכורי הוָרדים, להפקיר את לחייה אל לטיפות האויר, השמשׁ… אבל מה גבוהות הן החומות אשר מסביב לגן הזה! למה חומות גבוהות אלה, שרק מסביב לבתי־הסוהר בונים כמותן? החומות היו גבוהות כל־כך, עד שהוצרכו להתמך במרישות שעמדו במרחק ידוע זה מזה: הן היו גבוהות כדי שלא יראו מתוך הבתים הגבוהים הסמוכים את המטילים בגן הסגור…

למרות עצבות הכלא, אהבה את הגן הזה, מפני שהיה עתיק־ימים, אזוב וחזזית על אבניו, מפני שהיו לו שדרות מדשיאות דשא מִבֵּינוֹת לאשכרועים אשר בצדדיהן, מזרקה בתוך אגן־שישׁ, כפי שהיו רגילים לעשות בימים קדומים, סוכה קטנה ועזובה, לחלום בה בצל הדלבים רַבֵּי־הַסִּיקוֹסִים, המעוקלים והמלאים קִנֵי־צפרים. כל אלה היו לו לגן העתיק הזה, ויותר מכל היתה לו מעין נשמה מתגעגעה וענוגה, כאלו ספג לתוכו את געגועיהן של הנשים הצעירות הכלואות בו, געגועי תפארת העלומים, שהִלכה בו שבויה מעדנות.

בבוקר זה היו שם ארבעה או חמשה אנשים – כושים בלי חתימת־זקן ובלי מעילים – ועסקו בהכנות ליום המחרת הגדוֹל. האחד נטה אהל בין העפאים והשני פרש על פני הקרקע שטיחי אסיה נהדרים. מכיון שהרגישו בנערה הצעירה אשר למעלה, ברכוה כולם לשלום אגב רמיזות וקריצות־עין מתוך קרבה יתרה ורחשי־כבוד כאחד, והיא התאמצה להחזיר להם שלום בבת־צחוק עליזה כביכול, מבלי להתאנף על קריצות עיניהם, – אך פתאום נרתעה מהחלון בבהלה, מפני שאכר צעיר בעל שפם צהבהב, שהביא טנא מלא פרחים, כמעט הספיק לראות פניה…

המכתב! מאנדרי להרי היה מכתב בידיה, מכתב ממש. לפי־שעה הרי זה עדיף מכל דבר. בשבוע שעבר הרהיבה עוז בנפשה לכתוב לו מכתב, נבוכת־עשׁתונות מבהלת חג־הנשואים שקבעוהו ליום מחר. ארבעה דפים של ודויים תמימים, אשר בעיניה היו נוראים, ובסוֹפם בקשת תחינה לענות לה מיד “עד־לדרישה” על־פי שם בדוי. מחשש שמא תפקפק הרבה מתוך שקול־דעת, הזדרזה ושלחה את המכתב, על־פי כתובת לא־מדויקה, בסיועה ובאמצעותה של מורתה לשעבר (העלמה אסתר בּוֹנוֹ, בּוֹנוֹ מסֶן־מירוֹן, אם רצונכם בכך, מוסמכת על ידי האוניברסיטה ומוכתרת בתאר קצין של לגיון־הכבוד בעד עבודתה להשכלת־העם).

והנה הגיע המכתב לתעודתו, זאת קריאת־היאוש של נערה צעירה, והנה השיב לב הרומניסטן, בקצת ספקנות וליצנות, אבל בדרך כלל, בחבה, מכתב שאפשר להראותו לפקחות שבחברותיה ושעלול להביאן לידי קנאה… פתאום בא לה החשק לקראו לפני בנות־דודה (שׁהיו לה כאחיות), אשׁר לא האמינו כי יענה לה. ביתן היה קרוב מאד, בשכונה בודדה זו של רָמֵי־היחס; תלך אליהן בשמלת הבוקר, כדי שׁלא לבזבז את הזמן על תלבשתה, וכמו בגְזֵרַת־תינוקת מתפנקת, שגוזרת על מינקתה הזקנה, קראה: “דַדִי”! 4 ואחר־כך שוב בקול רם יותר: “דדי!”; כנראה רגילה היתה שבני־אדם יעמדו תמיד על־ידה מוכנים לעשות רצונה. “דדי” לא באה, והיא לחצה בידה על פעמון־החשמל.

– קוֹנדיה גוּל! לעולם אינך כאן!

אבל הדברים נאמרו בקול רך ומלא חבה, שהמתיק הרבה את הנזיפה. אגב, נזיפה שלא בדין, משום שקונדיה היתה תמיד כאן, אולי שקדה יותר מדי על דלתות חדרה, ככלב טורד זה בּאמונתו היתרה, ונפש הנערה היתה סולדת ממנהג זה שהדלתות אינן ננעלות, והמשרתות נכנסות ויוצאות בחדרה בכל שעה שרוצות, כאדם העושה בתוך שלו, ואין לעולם אפשרות להתיחד אף לרגע. קונדיה גול נכנסה הבוקר כעשרים פעם על בהונוֹת רגליה בצפיתה ליקיצת גברתה הצעירה. ומה גדול היה יצרה לכבות את הנר שדלק כל הזמן! אבל הנר עמד על המַכְתֵּבָה ואָסוּר היה לה אסוּר היה לה אסוּר היה לה אסוּר חמור לשלוח שם יד; המכתבה היתה בעיניה כמלאת מסתורין רבי־סכנה, וחששה שמא תפסיק איזה מעשה־כשוף בּכַבּוֹתָה את הנר…

– קונדיה גול! מהרי והביאי לי את הצ’רשף5 שלי! צריכה אני לילך אל בית דודי.

וקוֹנדיה גוּל התחילה עוטפת את הילדה בצעיפים שחורים. שחורה השמלה ששמה מעל לגלימת־הבוקר מעשה־ידי החיט המצוין, שחורה הכתפיה הארוכה ששמה על הכתפים ועל הראש כעין ברדס, שחור הצעיף הדחוס המחובר אל הברדס בּשִׂכּוֹת ושכסה את הפנים עד למטה. ובעוד היא עוסקת בקבורה זו, כביכול, של הצעירה, לא פסק פיה מדבר בשפה אַסִיָתית, כמזמרת, דברי פיוסים ושדול, וכאילו אינה מרגישה בצערה של הכלה:

– צהבהב הוא, יפה הוא הבֵּי הצעיר, שיבוא מחר לקחת את גברתי הטובה; בארמון הנהדר, שאת שתינו יביא לשם, אה, כמה נהיה שמחות!

– שתקי, דדי! עשר פעמים אסרתי עליך לדבר באזני כדברים האלה.

ומיד הוסיפה:

– דדי! הלא היית אז בבית ושמעת את קולו ביום שדבר עם אבי; אמרי לי איפוא, מה קולו של הבּי? הרך הוא קצת?

– רך כמנגינת המכושית שלך, כאותה מנגינה שאתּ פורטת בידך השמאלית, ההולכת אל הקצה, ששם היא נגמרת… כל־כך דק הנהו… אה, מה צהבהב הוא ומה יפה, הבי הצעיר! אה, מה צהבהב הוא ומה יפה הבּי הצעיר!

– אם כן, טוב הדבר! – הפסיקה הריבה בצרפתית מתוך קלות־דעת פריזאית שלמה כמעט.

ובשפת אסיה הוסיפה:

– האם כבר קמה סבתי?

– לא. הגברת אמרה שתאחר היום לשכב במטתה, כדי שתהיה למחר יותר יפה.

– כשתקיץ יאמרו נא לה, שהלכתי אצל בנות־הדוד. לכי הודיעי לישמעאל הזקן שילַוֵני. את והוא, את שניכם אקח עמדי.

ובאותה שעה, לעלמה אסתר בּוֹנוֹ (מסֶן־מירון), שישבה בחדרה שלמעלה, זה החדר שדרה בו לפנים, ועכשיו, משבאה להשתתף בחג יום־המחרת הגדול, קבעה בו שוב את ישיבתה; – לעלמה אסתר בונו היה מוסר כליות. מובן מאליו, שלא מידיה באו אל המַכְתֵּבָה, מצוּפת הלַכָּה הלבנה, ספריהם של קַנט, של ניצשה ואפילו לא של בודליר; מכיון שנגמר חנוכה של הריבה, זה שמונה־עשר חודש, הצטרכה ללכת אל פחה אחר לחנך את נכדותיו; ורק אז נטלה תלמידתה הראשונה לעצמה חופש הבחירה בספרי המקרא שלה, ואין מי שישגיח על כל מעשי־תעתועיה. אחת היא! היא, המורה, הרגישה עצמה אחראית במקצת לנפתולי־הרוח של הצעירה הזאת. וזוּלת זאת, חליפת־מכתבים זו עם אנדרי להרי, שהיא סייעה בידיה, להיכן תגיע? אמנם, אלו הן שתי נפשות שלא תתראינה לעולם: בזאת אפשר לבטוח; המנהגים והסורג בחלון ערֵבים על כך… ואף־על־פי־כן…

משירדה, מצאה לפניה אשה קטנה, עטופה שחורים, מוכנה לצאת אל הרחוב, פניה נסערים ומזדרזת לילך.

– אנה פניה מועדות, ידידתי הקטנה?

– אל בנות־דודי, להראותן את זה (ר"ל, המכתב); גם גברתי תלך עמדי, כמובן; שם נקראהו יחד. הבה נרימה פעמינו!

– אל בנות־דודה? מוטב!… אלכה־נא ואחבשה לראשי את מגבעתי ואשימה את צעיפי על פני.

– את מגבעתה? הלא זה יארך כשעה שׁלמה, לעזאזל!

– אבל, פעוטתי, אבל…

– אבל מה?… מדוע אין גברתי אומרת לעזאזל בשׁעת כעסה? לעזאזל המגבעת, לעזאזל הצעיף, לעזאזל הבֵּי הצעיר! לעזאזל העתיד, לעזאזל החיים והמות, לעזאזל הכול!

העלמה בונו הרגישה באותו רגע שהנערה עומדת לפרוץ בדמעות, וכדי להסיח את דעתה, צרפה את כפות ידיה, הורידה את ראשה, ובתנועה, שבה נוהגים בתיאטרון להביע מוסר־כליות טרַגי, אמרה:

– היעלה על הדעת שסבתא האוּמללה שלמה לי במיטב כספה ופרנסתני במשך שבע שנים בעד חנוך כזה?…

הצל השחור והקטן, פרץ מבעד לצעיפו בצחוק, בתנועת־יד אחת כסה את שערות העלמה בונו במטלית התחרים, חבק את מתניה ומשך אותה אחריו:

– אם אני מסורבלת, הרי אני אנוסה על־פי החוק… וגברתי, שאינה חייבת במצווה זו… לעבור מרחק של שתי פסיעות… וברובע זה שאין בו אף נפש חיה!…

ירדו מעל המדרגות בקפיצות על ארבע ארבע. קונדיה גול וישמעאל הזקן, הסריס מחַבַּשׁ, המתינו להן למטה, ללוותן: – קונדיה גול חבושה כולה משי ירוק ומנומר ברצועות־כסף; הסריס מהודק בּרֵדִיְנגוֹט שחור, כדרך האירופאים, ואלמלא התרבוש היה דומה לשוער בכפר.

הדלת הכבדה נפתחה; נמצאו עומדים בחוץ על־פני גבעה, לאור החמה המבהיק של השעה האחת־עשרה, מול פני בית־הקברות עם חורשת הברושים שלו והמצבות המצופות זהב מוּעם, שיורד במדרון שטוח עד למפרץ־ים עמוק, טעון כולו אניות.

ומעבר ללשון־הים השטוחה לרגליהם, על החוץ השני החבוי מקצתו בברושי יער עגום ושקט, התגלף, במרומי זוך השמים, הסִּילוּאֶט של העיר, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפש אנדרי להרי; סטמבול ישבה כאן על כסא־מלכות, אבל לא מטושטשה ומדומדמת, כמו שהיתה מופיעה בחלומות הרומניסטן, אלא ברורה, זורחת וממשית.

ממשית ובכל־זאת כמעולפה בערפלי תכלת הדמיון, שקועה בדממה ובנוגה חזון, היתה כאן סטמבול, אותה סטמבול בת־הדורות, כמו שחזוה עוד הכליפים הקדומים, כמו שצפה אותה ברוחו סולימן הנהדר בנטותו קויה הגדולים, בהקימו בתוכה את הכִפות הכי־נעלות. בתוך שפע זה של מינַרֶטִים ושל דוֹמים, שהתלקטו כאן באוירו של בוקר, לא היה דבר אשר דמה לחורבה, ובכל־זאת נכרו בכל אלה עקבות הזמן, שאינם נתונים לבטוי; היתה מורגשת זקנה מופלגה, למרות המרחק והאור המעַוֵּר. ולא היתה זאת כלל תרמית־עינים: הרי זה היה צל, צל של מלכות בעבר. עדיין כרך זה חי וקים עם שפודי־אבן לאין ספורות, כה זקופים, כה דקי־גזרה, עד שאתה מתפלא על אריכות ימיהם, לִבנת המינַרטים והמסגדים כהתה מרוב זוקן וצבעם הפך אפור; ואלפי בתי־העץ, שנערמו בצלליהם, היו כעין הכתם או חום־אדמדם, שגוניהם טושטשו מפאת תכלת האד, שהים מעלה סביב־סביב כמעט עולמית. המראה השגיא הזה השתקף בראי המפרץ.

שתי הנשים, זו שהיתה עטופה כאחת הרוחות וזו שמטלית התחרים היתה מוטלת אגב השתובבות על ראשה, פסעו פסיעות גסות בלוית הכושים שמאחריהן, ולא נתנו את דעתן לתפאורת־הפלאים הזו שהיתה חולין בעיניהן. הלכו בגבעה זו, בדרך שמרצפתה נפסדה מאד ושעוברת בין משכנות אצילים עתיקי־יומין, שנחנטו מאחורי הסבכות, ובין בית־העלמין הזה שבמורד חסים־פחה, אשר מבינות אילנותיו הקודרים הבהיקה תמונת־הקסם הגדולה שמנגד. האנקורים שקננו בכל מקום מתחת לגזוזטראות הסתומות והסוגות בסבכות, שרו כמו מתוך קדחת, הברושים נתנו ריח שְׂרָף טוב, האדמה הישנה המדושנת מעצמות המתים הפיצה ריח־אביב טוב.

ואמנם, שום בן־אדם לא נקרה להן בדרך הקצרה, זולת שואב מים בתלבושת מזרחית, שבא למלא את נאדו ממי מזרקת שיש נושנה, שעמדה באמצע הרחוב מקושטת בפתוחי ערבסקוֹת נאות.

בר־נש גבה ובעל־שפם, אדום וזהב לבושו ואקדוחים בחגורתו, פתח להן, מבּלי לפצות פה, דלת של בית גדול אחד, ביתו של הפחה, שחלונותיו היו אטומים יפה בסבכות. והן, כרגילות בבית זה, עלו במדרגות המובילות אל ההרמון, מבלי לפצות פה גם הן.

בקומה הראשונה, חדר לבן רחב־ידים, דלת פתוחה, שקול דברים וצחוק של נשים צעירוֹת פרצו בעדה. שם בפנים שוחחו צרפתית, בודאי מפני שדברו בעניני מלבושים. זה היה חדרן של אותן בנות־הדוד, שתי האחיות, האחת בת שש־עשרה והשניה בת עשרים־ואחת, אשר הנערה העתידה מחר להנשא הועידה להן את הקריאה הראשונה במכתב הסופר המפורסם. לשתי הבחורות שתי מטות מצופות לַכָּה לבנה ולכל אחת פסוקים ערביים, רקומים זהב על־פני אריג קטיפה המודבק אל הקיר. על הרצפה היו מוטלים מַצָעוֹת אחדים, מזרנים ושמיכות־משי כחולות וורודות, מוכנות לארבע אורחות צעירות מוזמנות לחג־הכלולות. על הכסאות (משוחים לַכָּה לבנה ומצופים משי־פוֹמפַּדוּר בפרחים קטנים) שמלות חתונה, שזה עתה הגיעו מפריז, רעננות ובהירות, אי־סדר של ערב חתונה, דומה למקום חֲנָיָה לנודדות צעירות, הֲדוּרות ועשירות (הואיל והחוק המושלמי אוסר על הנשים לצאת אחרי השקיעה, הונהג אצלן מנהג יפה להתאכסן, אשה אצל חברתה, ימים ולפעמים גם שבועות, לרגלי כל מקרה שהוא, ולפעמים לשם בקור סתם, ואז הן ישנות כולן בכפיפה אחת). צעיפים מזרחיים היו מתגלגלים אילך ואילך, קשוטי־פרחים, תכשיטים, סבכות־הברזל, רבועי־העץ על החלונות משכו חוט של מסתורין על כל ההדר והלוקסוס הנפוץ כאן והעומד להקסים ולעַוֵר עיני הנשים, ושעין בעל־שפם לא תשׁורם. ובפנה אחת ישבו ישיבת־חורין שתי שפחות כושיות במלבושים אסיתיים, שרו משירי ארצן כשהן מתופפות בתופים קטנים.

הכל תמהו והשתוממו לבוא הכלה. בבוקר זה לא חכו לה כלל. מה הביאה לכאן? כולה שחורה בתלבושת־הרחוב שלה, היתה מלאה מסתורין וקדרות בתוך הלובן, הורוד, הכחול־החור של המשי והמלמלה. לשם מה באה פתאום לפתע אצל שושבינותיה?

הפשילה את צעיף אבלותה, החשיפה פניה הענוגים, ובקול נמוך וקטוע ענתה צרפתית – השפה המתהלכת בהרמוני קושטא:

– הבאתי לכן מכתב אחד.

– מאת מי?

– אה נַחֵשְׁנָה!

– אני מתערבת, שזהו מכתּב מהדודה שבאדריאנופול; היא כותבת שקנתה לך עדי־ברקוֹת.

– לא.

– מהדודה שבאֶרִיוַן. היא שולחת לך שַׁי לכלולותיך זוג חתולי אנגורה.

– גם זה לא. המכתב הוא מאדם זר… הוא… מאדון אחד…

– אדון! איזו תועבה!… אדון! הוי מפלצת קטנה שכמותך!…

וכשהושיטה להן את המכתב, מתוך שמחה על הרושם שעשתה, עטו יחד על המכתב לראות את החתימה.

– אנדרי להרי!… לא! אן כן השיב לךְ? האומנם ממנו הוא זה?… אי אפשר…

כל הנפשות הרכות הללו ידעו דבר המכתב שנשלח לרומניסטן. לכל נשי תורכיה בזמננו משותף רגש־המְרִי כלפי המשטר הקשה של ההרמונים, ואינן מגלות לעולם אשה את מצפוני חברתה, גם כשהן עוברות עבירה גדולה הרבה מזו שנעשתה הפעם.

לקרוא את המכתב נדחקו כולן יחד, ואף העלמה בוֹנו מסן־מירוֹן בתוכן, שערות בשערות נגעו, וכל אחת מושכת את הניר לעצמה. כשהגיעו אל המשפט השלישי, פרצו כולן בצחוק:

– הו, הראית!… הוא משער שאינך תורכית!… הרי זה יקר מפז!

– אבל הרי זו הצלחה גדולה, יקירתי – אמרה לה זֵינֶב הבכירה מבנות־דוד – הרי זה מוכיח שחריפות שכלך וסגנונך המהודר…

– הצלחה! חלקה על זה אדמדמה קטנה אחת, בעלת חוטם מופשל כלפי מעלה, ופרצוף מפיק תמיד לעג מצחיק – אם הצלחה היא זאת, שהוא משים אותך לפֵירתית, הריני מוַתֶרֶת על הצלחה כזו.

כדאי היה לשמוע איך התבטאה המלה “פירָתית” (תושבת השכונה פֵּירה). בבטוי עצמו של המלה הובע כל הבוז של בת עותומנים טהורה כלפי הליוַנטינים או הליוַנטיניות (הארמנים, היונים או היהודים) שפֵּירָה משמשת להם סמל.

– לֵהְרִי המסכן! – העירה קֶרִימֶה, אחת המוזמנות הצעירות – הוא מפַגֵר!… הוא נתון עדין בתורכיה של הרומנים משׁנת 1830: נַרְגִילָה, רִבָּה, והסַפּה ליום תמים.

– או אפילו – הוסיפה שוב מֶלֶק, האדמדמת הקטנה עם הערמה בקצה חטמה – או אפילו פשוט בתורכיה של ימי נעוריו. הגיע הזמן שיבינו זאת אצל הפיטן שלך!

– אכן, אמת היא שאין לפקפק בה: אנדרי להרי אינו עוד צעיר. וזו הפעם הראשונה היתה אוהבתו בלתי־הידועה לו מחויבת להודות בעובדה זו, שלפני־כן לא נתנה כלל את דעתה עליה: עובדה מכאיבה שמבטלת את חלומה ועוטה את רגשי הערצתה במעטה תוגה…

למרות בנות־הצחוק והלגלוג הקל, כולן, כל אלה שהיו שם, אהבו את האדם הרחוק, שכמעט לא היתה לו בעיניהן כל דמות פרטית, אהבוהו מפני שדבר על תורכיה שלהן באהבה, ועל האישלם שלהן בהוקרה. מכתב כתוב בידיו אל אחת מהן היה מאורע בחייהן הכלואים, ששום דבר אינו מתרחש בהם, זולת האסון הגדול והנורא – הנשואין. את המכתב חזרו וקראו בקול רם. כל אחת בקשה לממש בידיה את רבוע־הניר שידו נחה עליו. ואחר־כך, הואיל וכולן היו גְרָפוֹלוֹגִים, החלו לבחון ולחקור את מסתרי כתב־ידו.

אך הנה הופיעה פתאום אחת האמהות, אמה של אחת האחיות, והמכתב נעלם חיש מהר, ומיד שונתה השיחה. לא מפני שאמא זו בפניה השקטים היתה זועמת, אלא שהיתה בכל־זאת נוזפת בהן, והעיקר שלא היתה מבינה; היא היתה בת דור אחר, דברה אך מעט צרפתית וקראה רק את אלכסנדר דיוּמא־האב. בינה ובין בנותיה היתה תהום של מאתים שנה, לפחות, – במדה כזו ממהרים החיים בתורכיה להתקדם. היה ביניהן אפילו הבדל גופני גדול; מעיניה היפות נשקפה שלוה תמימה כּמעט, שנעדרה מעיני מעריצותיו של אנדרי להרי: וזאת, מפני שתפקידה של הזקֵנה הצטמצם רק בזה, שהיתה אם אוהבת ואשה נאמנה, מבלי לבקש דבר בעולם זולת זאת. מלבד זה לא ידעה להתלבש אירופאית בטוב טעם, והיתה מסורבלת שמלות, בשעה שבנותיה היו הדורות ודקות־טעם בשמלותיהן הפשוטות.

נכנסה המורה לצרפתית שבבית הזה, – מסוגה של אסתר בוֹנוֹ, אך צעירה יותר, ונכספת להיות דומה לגבורה של רומנים. החדר היה צר מהכיל כל־כך הרבה נשים, שמלות נטושות על־פני כסאות וכלי־מטה מוטלים על גבי הקרקע, ועל כן עברו אל חדר סמוך, יותר מרוח וערוך בּ“סגנון מוֹדֶרְן”, ששמש טרקלין להרמון.

ואז הגיחה, בלי דפיקה קודמת בדלת הפתוחה תדיר, גברת אשכנזית גדולה, במשקפים, במגבעת עמוסת־נוצות והיא מחזיקה ביד פַאהר־אל־נִיסָה, הצעירה בכל המוזמנות. ובחוג הבחורות הצעירות התחילו מיד מדברות אשכנזית, ובאותה הקלות שדברו בה קודם צרפתית. האשכנזיה השמנה הזאת היתה מורה למוסיקה ובעלת כשרון ודאי. לפני שעה קלה חזרה עם פאהר־אל־ניסה, שידעה כבר לנגן כאחד האמנים על שני פסנתרים, על מנגינה חדשה מסודרה על־פי “פוּגוֹת” של בַּך, וכל אחת השקיעה בנגינתה את כל נשמתה.

דברו אשכנזית, אך לא ביתר קֹשי היו מדברות גם איטלקית או אנגלית, משום שהתורכיות הצעירות הללו קראו את דַנְטִי, בַיְרוֹן או את שכספיר במקור. בעלות תרבות גבוהה מזו שיש לרוב בנות המעמד הזה אצלנו, ודאי מפאת היותן כלואות ומפאת הערבים הבודדים הארוכים, היו בולעות בצמאון את סופרי־המופת העתיקים, את יצירות גדולי המטורפים של זמננו; במוסיקה אהבו את גלוּק, כשם שחמדו את ציזַר פרַנק או את וַגנר, וקראו את הפַּרטיציות של וִינְסִן ד’אִינְדִי. אפשר מאד שהמנוחות והתנומות השכליות הממושכות של אבותיהן הביאו להן ברכה; במוחן שהיה קרוץ מחומר רענן ושזמן רב היה שרוי במנוחה, נקלט כל דבר בנקל עד להפליא, כמו שאדמת־בתולה תדשא דשאי־סרק גדולים ופרחי־אדם יפים.

טרקלינו של ההרמון התמלא אותו יום נשים יותר ויותר. שתי הכושיות באו גם הן בתופיהן. אחריהן נכנסה גברת זקנה אחת, שהכל קמו לפניה ביראת־הכבוד: הסבה. אז התחילו מדברות תורכית, מפני שהיא לא ידעה את השפות המערביות – ומה לה לזקנה זו ולאנדרי להרי! שמלתה הרקומה כסף היתה עשויה על־פי אפנה נושנה, וצעיף כסה את שערותיה הלבנות. בינה ובין נכדותיה הפרידה תהום עמוקה של אי־הבנה, ובשעת הסעודה הזדמן לה לא פעם להכעיסן במנהג־אבות שנהגה לאכול אורז באצבעות. ואף־על־פי־כן היתה מתנהגת כגברת רבת־מעלה וכולה אומרת כבוד.

ובכן מפני כבוד הסבה התחילה מדברות תורכית, וצלילי־הקולות נעשו פתאום יותר הרמוניים ונעימים, כצלילי מנגינה.

עכישו הופיעה אשה גמישה ובעלת תנועות רִיתמיות. באה מן החוץ כולה עטופה שחורים כצל־מת. זו היתה אַלִימֶה־חַנוּם, מורה לפילוסופיה בליציאום לבנות, שנוסד על ידי הוד־מלכותו השולטן. שלש פעמים בשבוע היתה באה לתת למֶלֶק שעורים בספרות הערבית והפרסית. מובן מאליו, שהיום בטול תורה, מפני שערב חתונה אין המוח פנוי ללמוד. לאחר שהרימה את צעיפה וגלתה את פניה היפים והרציניים, נתגלגלה השיחה על־אדות משוררי אִירָן הקדמונים ומֶלֶק נהיתה רצינית ופסקה פסוקיה מ“אֶרֶץ הַוְרָדִים” למשורר סעדי.

ואף סמן כל שהוא לאוֹדַליסקות, לנרגילה ולרִבה בתוך הרמונו של הפחה, אשר דרו בו הסבה, האם, הבנות, בנות־הדוד ומורותיהן.

התחילו שוב משוחחות צרפתית ומתוכחות על התלבושות, בשעה שקול אדם, צלול עד כדי להיות דומה לקול מן השמים, התחיל פתאום מזמר בחוץ, וכאילו הוא יורד ממרומים ארצה: האִימָם של המסגד הקרוב קרא מעל גָבְהֵי המינרֶט את המאמינים לתפילת הצהרים.

ואז נזכרה הכלה הצעירה, שסבתה סועדת את סעודת־הבוקר שלה בצהרים, התחמקה מן הבית חיש מהר, כמו הלכלוכית שבאגדה, יחד עם העלמה בוֹנוֹ, שחרדה יותר ממנה מדאגה פן תחכה לה הגברת הזקנה.


ארוחת־הבוקר שלה, האחרונה בחוג משפחתה, עברה בדממה, בין שתי נשים אלו, ששמרו אשה לרעותה את עברתן הכבושה – המורה והסָבָה הזעומה.

אחר־כך פרשה אל חדרה וחשקה להסגר בתוכוֹ, אבל לחדריהן של הנשים התורכיות אין מנעולים כלל; על־כן הסתפקה רק בזה, שאסרה את הכניסה על כל המשרתות והשפחות, שצבאו יומם ולילה במסדרונות ובפרוזדורים, כנהוג, ממש ככלבים הקשורים אל הבית ומתחצפים בפני אדוניהם.

במשך היום האחרון הזה, המכובד מכל הימים, חשבה להכין עצמה כמו למות, כביכול, לסדר נירותיה וחפציה הקטנים ששמרתם למזכרת, וביחוד לשרוף, לשרוף הכל, מיראתה את האיש הזר שבעוד זמן מעט יהיה אדון לה. יגון־נפשה היה ללא־מרפא, פַחדה ומִרְיהָּ הלכו הלוך וגדול.

ישבה אל המַכְתֵּבָה, הדליקה שוב את הנר, כדי להעביר באש את המכתבים הרבים כל־כך, שהיו נרדמים כמוסים במגרות־הלַכָּה הלבנות, מכתבי ידידותיה שנִשאו אתמול או שרעדו מפחד הנשואין מחר, מכתבים בתורכית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, כולם מלאים שַוְעת־מרד וכולם ספוגים הפסימיות הממארת, שפשתה בימינו בכל הרמוני תורכיה. יש שקראה פעמים פִסְקָה אחת, הססה מתוך עצבות, וסוף־סוף הקריבה את הדף אל הלהבה הקטנה והחורת, שבקושי נראה אורה לאור השמש. וכל זה, כל הרהורי־הסתר של הנשים הצעירות והיפות, התמרמרויותיהן הכבושות, כל תלונות־השוא, כל זה היה לאפר שנֶערם בתוך אגן־גחלים עשוי נחושת, הכלי המזרחי היחידי בחדר הזה.

לאחר שהמגרות הורקו, הודויים נשמדו, נשאר לפניה עוד נרתיק במנעול זהב, שהיה מלא מחברות כתובות צרפתית… הלשרוף גם את אלו?… לא, לא יעמוד בה כח לעשות כזאת. הלא כל חיי נערותה היו צפונים כאן, יוֹמנה האינטימי היה זה, שהתחיל מהיום שנמלאו לה שלש עשרה שנה, – יום האבל שבו “התחיבה מצות הצַ’רשַף”, כלומר שמאז ואילך היתה מחויבה כל ימי חייה להסתיר פניה מהבריות, להסגר, להיות אחד מאלה רוחות־המתים השחורים, שמתהלכים ברחובות קושטא לאין מספר.

שום דבר מהימים שקדמו לחובת־הצַ’רשַף לא נרשם ביומן. שום דבר מימי ילדותה של הנסיכה הבַרְבַרית הקטנה שעברו בנבכי ערבות צ’רקסיה, במדינה הרחוקה והנעלמה, שזה מאתים שנה מושלים שם בני־משפחתה; כמו כן לא היה בו זכר לחייה בקטנותה, בחברת בנות מרום עם הארץ, בשעה שבא אביה יחד עמה להשתקע בקושטא, לאחר6 שקבל מהוד־מלכותו השולטן את התאר של מרשל־החצר; תקופה זו עברה עליה מתוך השתובבות, הסתגלות טרזנית ולמודים שונים, במשך שנתים היו רואים אותה בחגיגות, במשחקי טניס ובנשפי האַמְבַסדוֹרים; עם הרקדנים המצוינים ביותר שבמושבה האירופית היתה רוקדת וַלְסִים כבחורה מבוגרת, רבים היו המתאוים לרקוד עמה, את כולם הקסימה בפניה הפעוטים והנעימים, בְחִנה, בהדרה ובארשת פניה, ששום אשה לא יכלה לחקותה, ארשת־פנים של עוז ורוך כאחד, של בישנות יתרה ויהירות יתרה גם יחד. יום בהיר אחד, בנשף שערכה האַמבַסַדָה האנגלית בשביל הצעירות ביותר, שאול שאלו: אַיֵה איפוא הסירקסית הקטנה?" ואנשי המקום השיבו בפשטות: “אה, כלום אינכם יודעים? היא כבר שמה עליה את הצעיף” (פרוש הדברים הוא: חסל! נעלמה בתנועת מקל־קסמים; שוב לא תשורנה עין; ואם במקרה תפגש במרכבה סגורה, לא תרָאה אלא כעין דמות שחורה שאין להכירה; כאלו עברה ובטלה מן העולם…)

באופן כזה, מאחר שנמלאו לה שלש־עשרה שנה, נמנתה על־פי החוק החמוּר, בין אותן הבריות המעולפות, שאינן אלא כנטפלות לשאר בני־אדם, שאסור להסתכל בהן בעברן ברחוב, ועם שקיעת החמה הן נסגרות מאחרי סבכות; היתה לאחת מאותן הבריות, שבכל מקום מרגישים במציאותן, שמסעירות את הנפש וצָדוֹת את הלבבות ואין לחדור אליהן, שמתבוננות אל כל דבר ודבר, משערות השערות, בוחנות ומבקרות, רואות הרבה דברים מבעד למסוה־הגַזָה שלהן השחור והנצחי, ועומדות מאליהן על כל מה שלא יכלו לראות.

פתאום בשנת השלש־עשרה שבויה, בין אב שהיה תמיד עסוק, לרגל משרתו, בחצר השולטן, ובין סבה זעומה חסרת חבה גלויה, לבדה בכל הארמון הגדול שלהם של חָסִים­־פחה, בקרב רובע של ארמונות נסיכים ובתי־קברות, אשר עם חשכה משתררות שם אימה ודממה, – התמכרה בחשק ללמודים. ושקידה זו התמידה אצלה עד היום, בהמלא השנה העשרים־ושתים לימי חייה, לא חדל חשקה לדעת הכל, להתעמק בכל, בספרות, בדברי־הימים, בפילוסופיה הטרַנסְצֶנְדֶנטית. היא היתה מפורסמה בין הנשים הצעירות מידידותיה הרבות, שגם הן קנו להן, בזכות שנות־הכלא הרבות, תרבות גבוהה; אלה היו משבחות את ידיעותיה המרובות, את משפטיה, מעשי־ההעזה התמימים שלה, והיו יחד עם זה מחקות את ההדר שבחייה, שהיה עולה בכסף רב; יותר מכל שמשה להן בחינת נושאת דגל המרד נגד החומרות הרבות שבחיי ההרמון.

אחרי ככלות הכל, לא תשרוף את היומן הזה, שהוחַל ביום הראשון לשימה את הצ’רשף שלה! מוטב לה שתפקידֶנו חתום יפה בידי ידידה שאינה תלויה בדעת אחרים וששום בעל לא יבוא לחטט במגרותיה. ומי יודע, אולי יעלה בידה, לעתיד לבוא, להחזירו ולהמשיכו?… יוֹמָנה היה יקר לה, משום שבו היו צרורים כמה דברים מחייה, אשר מחר יבוא עליהם הקץ, רגעי־אושר שעברו, ימי־אביב מלאי־נוֹגה ומפליאים מכמה ימים אחרים, ערבים של עריגת־נפש נעימה ביותר, בגן־וְרָדים עתיק וטיולים על פני הבוספור רב־הלהטים, בחברת בנות־דודה הנאהבות והנעימות. כל זה ירָאה לה כאבוד לעולמים בתהום הנשיה, אם יסָפה יומנה המסכן. בכתיבת היומן היה גם מרפא ליגוֹנֵי עלמה צעירה הקבורה חיים, – והנה גם עכשיו, בשעה זו ממש, תקפה החשק להמשיכו, כדי להסיח את דעתה מתוגת־נפשה… נשארה יושבת לפני המַכְתֵבָה, נטלה את העט, שקנֵה־זהב לו, מעוטר אבני־אודם קטנות. עוד מעמודו הראשון, לפני כתשע שנים, התחילה את יומנה בצרפתית, כתריס נגד הסָבָה ונגד כל אדם בבית שימצאו חפץ בקריאת היומן. אולם זה כשנתים היא משתדלת בשפורה ובתקונה של שפתה הצרפתית לשם קורא אחד שיצרה לה בדמיונה (כל יומן של אשה צעירה מזומן תמיד לאיזה קורא שהוא, מדומה או ממשי, ומדומה בהכרח אצל אשה תורכית), וקורא זה היה אדם רחוק, רחוק, ושאינו כמעט במציאות, לגבי דידה: הרומניסטן אַנדרי לֵהרי!… הכל נכתב עכשיו לשמו בלבד, מתוך חקוי, שלא־מדעת, לאופן כתיבתו; היומן נכתב בצורת מכתבים ערוכים אליו, וכדי להשלות את נפשה בשוא כאלו היא מכירה אותו, היתה קוראה לו בשמו הפרטי: אנדרי, כמו שקוראים לידיד נאמן, לאח גדול.

והנה באותו ערב התחילה היד הקטנה, העמוסה טבעות יפות מאד, לכתוב את הבא להלן:

18 אפריל 1901.

אף פעם לא ספרתי לו, אנדרי, על ימי ילדותי, האם לא כן? ובכל־זאת מן הראוי הוא שידע זאת: אני, שהייתי בעיניו כבת־תרבות, איני אלא בַרבַרית קטנה. לעולם נשאר בתוכי שריד מבת המרחבים הגדולים, שבשנות קדם היתה דוהרת על סוס לקול צלצול הנשק או רוקדת לאור המנורה לקול צלילי חגורות־הכסף שלה.

ולמרות הברק החיצוני של התרבות האירופית, נפשי החדשה, שעליה גאותי, נפשי החושבת, נפשי בעלת־ההכרה, נפשי זו בשעה שהיא שרויה בצער יותר מדי, באים זכרונות הילדות לפקוד אותה. הם מופיעים נשגבים, מגוונים ומזהירים; הם מראים לי ארץ מלאה זיו, גן־עדן שממנו גורשתי ושאליו לא אוכל וגם לא אֹבֶה לשוב עוד; עירה סירקסית, רחוקה מאד מעבר לקוֹניָה, ושמה קַרַדְשִיאַמִיר. שם מושלת משפחתי מאז בואה מקַוקַז. אבות אבותי היו כָנִים בארצם הם, בקִיזִילְטֶפֶּה, והשולטן בימים ההם נתן להם את מדינת קרדשיאמיר. שם חייתי עד שנתי האחת־עשרה. חפשית ומאושרה הייתי. בנות סירקַסיה אינן עטופות צעיף. הן רוקדות ומשוחחות עם בחורים, ובוחרות להן בעל כטוב בעיניהן.

ביתנו היה היפה בכל בתי העירה, ושדרות־אקַקִיות ארוכות התמתחו ועלו אליו מכל צד, והאקקיות הקיפוהו בחוג רחב, ועם כל נשיבת רוח קלה, היו מנענעות בעפאיהן כמחוות לו קידה; ואז השליגו טרפי עלים מבושמים. בחלומי רואה אני נחל שוטף… באולם הגדול שמעו את משק גליו הנחפזים. הוֹ! מה נחפזו במרוצתם אל המרחקים הנעלמים! בקטנותי, הייתי צוחקת בראותי אותם מתפוצצים אל הסלעים בשצף־קצף.

מעבר העירה משתרע לפני הבית מגרש רחב פנוי. שם רקדנו, בריתמוס הסירקסי, לקול צלילי מנגינותינו העתיקות. שתים שתים היינו משתלבות לשלשלאות; כלנו, עטופות משי לבן, פרחים קלועים בשערותינו. לנגד עיני חברותי אז… וכעת אַיָן?… כולן היו נאוות ועדינות, בעלות שמורות עינים ארוכות ובנות־צחוק רעננות.

כרפות היום בקיץ היו הסירקסים המשועבדים לאבי, כל נערי העירה, עוזבים את עבודתם ויוצאים רוכבים על סוסים אל הערבה. חַיָל לשעבר, יצא בראש כולם כמוליכם לקרב. הדבר היה בשעת־הפז, כשהשמש נוטה לישון. בהיותי קטנה, היה לוקח אותי מישהו אתו על האוכף; אז הייתי שכורה מהתנועה המהירה הזו, ומהתאוה שהיתה עולה יומם מן האדמה הלוהטת כאש ומתפרצת לעת ערב, בקול עֲנוֹת גבורה וזמירות פראיות. ואחר כך התחלפו הצבעים, והאויר עינו הפך ארגמן כמו בערב על שדה־קטל… והפרשים זֵרו לרוח שירי מלחמה. ולבסוף באה השעה הורודה והלִשְׁמִית.

* * *

כשהגיעה אל השעה “הלשמית”, שאלה את עצמה, אם אין המלה הזאת יותר מדי נמלצה ואם תמצא חן בעיני אנדרי. פתאום, למרות האסור, פרצה קוֹנדיַה גול אל החדר:

– הוא בא, גברתי, הוא בא!…

– בא, מי בא?

– הוא, הַבֵּי הצעיר!… הוא בא לשוחח עם הפחה אביה. תמהר נא ותרוץ אל החלון, תראהו עולה על סוסו!

מבלי לזוז ממקומה, השיבה על זאת הנסיכה הקטנה במנוחת־קפאון שהדהימה את קונדיה גול הטובה:

– וכי משום כך באת להפריעני? במהרה בקרוב אראנו, את האיש ההוא! ועד זקנה אשבע לראותו!

אמרה את הדברים האלה, למען ידעו המשרתים שהיא מבזה את האדון הצעיר. אבל מכיון שיצאה קונדיה־גול נבוכה מהחדר, התקרבה היא כולה רועדת אל החלון: הוא עלה על סוסו לבוש מדי קצין נהדרים. הוא רכב בפסיעות דוהרות לאורך הברושים והקברות, ומשרתו אחריו. היה לה סיפק לראות את שפמו והנה הוא באמת צהבהב, אולי צהבהב יותר מדי, ושהיה בחור יפה וקלסתר פניו מפיק גאוה. ואף־על־פי־כן היה זה מתנגדה, אדון ששמו לה בעל־כרחה, ושנפשה תשאר לעולם נעולה בפניו. מאנה לחשוב עליו עוד, שבה אל המכתבה, – והאודם עלה בכל־זאת אל לחייה, – להמשיך את היומן, את מכתבה אל איש־סודה המדומה:

…השעה הורודה (השעה הורודה לבד, בהחלט; הלשמית היתה מחוקה), השעה הורודה, שאז היו עולים על הלב זכרונות, והסירקסיים היו זוכרים את ארץ אבותיהם; אחד מהם היה7 פותח בשיר הגלות, והשאר היו מְמַתְנים את פסיעות הסוסים, כדי להאזין לקול הנשמע בודד ולאטו. ואחר כך היתה השעה סגולה, ועדינה, ומתוקה, והערבה כולה פעמה ממזמור שיר לאהבה… ואז החישו הפרשים את פעמיהם ואת מרוצתם, לשוב הביתה. תחת פרסות סוסיהם היו הפרחים מוציאים נשמתן באחרות ריחותיהם; הם נוצצו וכאילו הביאו עמהם מהשדה את כל הכסף הנִתך ומוגר בדמדומי הקיץ.

הרחק לפניהם סִמֵן להם אור־בעֵרה את מקום הנקודה הקטנה, שאקקיות קַרַדשיַאמיר התלקטו שם למקום אחד, בתוך הערבה הדוממה והחלקלקה. האור הלך וגדל עד שלבסוף התגלה בדמות לשונות־אש גבוהות שלקקו את הכוכבים הראשונים; מפני שהנשארים בכפר הדליקו מדורות גדולות וסביב סביב – מחולות ריבות צעירות, זמירות, שבקצבן התנופפו רדידים לבנים וצעיפים קלים. הצעירים השתעשעו בשעה שהזקנים ישבו בחוץ ועשנו והאמהות נשקפות בעד החלונות ועוינות את האהבה המתקרבת ובאה אל בנותיהן.

בימים ההם הייתי מלכה. טֶבְפִיק־פחה אבי וסֶנִיָה אמי אהבוני יותר מכל, מפני שכל שאר בניהם מתו עליהם. הייתי השולטנה בעירה. לשום נערה אחרת בעירה לא היו שמלות יפות כשמלותי, אף לא חגורות זהב וכסף מפותחות בפתוחי מלאכת־מחשבה כחגורותי; ואם עבר דרך עירתנו אחד מאותם הרוכלים הנודדים הבאים מקוקז ואמתחותיהם מלאות אבנים יקרות, ברור היה לכֹל, שאל ביתנו יסור לראשונה; לא ההין אדם לקנות לו סודר פשוט טרם בחרה לה בת הפחה לעצמה את תכשיטיה.

אמי היתה צנועה ושקטה; אבי היה טוב־לב וידוע לאיש־צדק. כל גֵר היה יכול לבוא לדפוק על דלתנו, ביתנו היה פתוח לפניו. אם עני הוא – היו מכבדים אותו בכבוד מלכים; ואם בורח מִדִינָה של מלכות היה – כאלה ראיתי רבים – בצל ביתנו יתלונן עד סוף ימיו. אבל אוי לאיש שעלה על דעתו להסתיע בטבפיק־פחה לדבר עבירה: אבי, כמה שהיה טוב, לא ידע רחמים בדין.

כזאת היתה ילדותי, אנדרי, אחר־כך אבדה לנו אמנו, ואבי לא רצה להשאר עוד בקַרַדשיַמיר בלעדיה, לקחני עמו לקושטא, אל סבתי, בחברת בנות־דודי.

עכשיו מושל שם דודי עריף־בי במקומו. אבל כמעט שום דבר לא השתנה באותה פנת־תבל נסתרה, והימים מוסיפים לרקום שם דומם את השנים. כמדומה לי שבנו שם טחנה על חוף הנחל; הגלים הקטנים שהיו משתעשעים ומעמידים פנים של איומים, הצטרכו סוף סוף להתלמד להיות מועילים, ודומני שאני שומעת אותם מבכים את חרותם שאבדה להם. אבל הבית היפה מתנשא עדין כמקדם בין האילנות, וגם באביב זה תַשְלֵגנה האקקיות על השבילים שהייתי משחקת שם בילדותי. ובודאי ילדה אחרת יוצאת שם במקומי רוכבה על סוס יחד עם הפרשים…

עוד מעט ותמלאינה אחת־עשרה השנים אשר עברו על כל זה…

הילדה העליזה וחסרת־הדאגה היתה לבחורה, שהרבתה כבר לבכות בחייה. האם היתה יותר מאושרת אילו הוסיפה לחיות את חייה הפרימיטיביים?… אבל נגזר עליה לפרוש מן החיים ההם, מפני שהיה מן הצורך שתשתנה ותהיה ליצור חושב ושגלגל חייה היא וגלגל חייו הוא, אנדרי, יקלעו ויצטלבו פעם יחד. הו! מי יאמר לנו את הטעם והסבה העילאית של הפגישות הללו, כשהנפשות נוגעות־ואינן־נוגעות אשה בחברתה ובכל־זאת אינן נשכחות עולמית. משום שאף הוא, אנדרי, אף הוא לא ישכחני לעולם…

* * *

עיפה לכתוב. אגב, הבֵּי שעבר פזר את זכרונותיה.

איך תסַיֵם את היום האחרון הזה? אה! הגן! הגן היקר הספוג כולו חלומות נעוריה: שם תטַיֵל עד הערב… במעמקי הגן יש ספסל אחד, תחת דְלָבִים בני־מאה, סמוך לכותל ישן מרופד אזוב: שם תתבודד עד רפות יום אפריל זה, שהיה בעיניה כמו האחרון בחייה. צלצלה לקונדיה־גול לבקשה כי תתן את האות המבשר את בואה: לגננים, לעגלונים, למשרתים, לבל יראה כל זָכָר בשְדֵרות, כדי שלא יחללו במבט־עין את האלילה הצעירה, שיש את נפשה לשוח שם גלוית פנים…

אבל לא, אחרי שקול־דעת חזרה בה. היא לא תרד, מפני ששם עלולה היא להפגש בסריסים, במשרתות, כולם בבנות צחוקם הרומזות לכלולותיה, והיא תצטרך להעמיד להם פנים שוחקות, כדרישת הנמוס במקרים כגון אלה. ומלבד זאת יהיה עליה לראות מתוך יאוש את כל אותן ההכנות לחג, את כל אותם השולחנות הערוכים בצללי האילנות, אותם השטיחים היפים הפרושים על־פני האדמה…

ואז פרשה לה לטרקלין קטן אחד הסמוך לחדרה, ששם עמד הפסנתר שלה. גם מהמוסיקה עליה להפרד, מפני שבמעונה החדש לא יהיה כל פסנתר. אמו של הבֵּי הצעיר – בת 13208 – שם שבו מכנים פרחי־התרבות בתורכיה החדשה לגברות מן העולם הישן – תתשר"ך נאמנה, הסכימה לא בלי חשד, להכניס אל ביתה את הספרים החדשים בשפה המערבית והירחונים המצוירים, אבל הפסנתר פגע ברגשותיה, ולא העיזו להפציר בה עוד… (האשה הזקנה הזאת באה פעמים אחדות לבקר את הכלה, הציקה לה בלטיפותיה, דברה אליה חלקות על־פי נוסח נושן, שהרגיזוה, וכל הזמן התבוננה בתשומת־לב בלתי־פוסקת אל פניה, כדי שתיטיב אחר־כך לתארם לפני בנה). אם כן איפוא, לא יהיה לה פסנתר במעונה מחר, שם מנגד על החוף השני של המפרץ, בלב־סטמבול העתיקה… וידיה הפעוטות, העצבניות והפזיזות, שהיו מאומנות עד להפליא וגמישות, התחילו מנגנות על־פני המנענעים בתחלה דברים משונים ככל העולה על רוחה, בלי ראשית ובלי אחרית, בלוית פציחות יבשות שנשמעו בכל פעם כשטבעותיה הגדולות נתקלו בבֵּימוֹלִים וּבדִיאֶזִים. ואחר־כך, חלצה את טבעותיה, התרכזה והתחילה מנגנת טרַנסקריפציה קשה מאד של וַגנר עשויה בידי ליסט, ואז חדלה לאט־לאט מהיות מי שעומדת מחר להנשא לקפיטן חַמְדִי בֵּי, השליש של הוד־מלכותו; נהיתה כלתו של איש־צבא צעיר בעל בלורית ארוכה, שישב בארמון על מרומי הר נשפה, בחשרת עבים, מעל לנחל טרַגי גדול; הקשיבה לסימפוניה של תקופות קדומות אשר באגדות, שמגיעות אליה מנבכי יערות הצפון…

כאשר כִלְתָה לנגן, כאשר דעך כל זה עם רעידות המיתרים האחרונים, ראתה את קוי־השמש האדומים כבר, שחדרו כמעט אופקית דרך סבכות־החלונות הנצחיות. היום שקע, ופתאום נפל עליה פחד המחשבה, שבערב אחרון זה גלמודה הנה – והיא הלא כה השתוקקה קודם להיות שרויה בבדידות – מיד רצה אל סבתה ליטול ממנה רשות וחיש מהר כתבה אל בנות־דודה, כמו מתוך חרדת־יאוש, והזמינתן לבוא לבלות עמה את הערב; – אבל רק את שתיהן לבד, בלי שאר הבחורות הצעירות, השושבינות, שעברו לדור אצלן, רק את שתיהן, זֵינֶב ומֶלֶּק לבדן, ידידותיה הנבחרות, בנות־סודה, אחיות לנשמתה. חששה פן לא תרשה להן האם לעזוב את הבית בגלל האורחות; חששה פן השעה מאוחרת, משום שעם שקיעת החמה אין נשי תורכיה יוצאות מפתח ביתן. ובעד חלונה השקיפה איך ישמעאל הזקן רץ להביא להן את מכתבה.

זה ימים אחדים היתה כאלמת, בנוגע לעניניה החשובים, גם כלפי קרובותיה, והדבר היה מצַעֲרָן; היתה כמכונסה, כמעט יהירה, אפילו כלפי אלו השתים, והצניעה את יסוריה מפניהן, אבל עתה לא יכלה עוד נשוא, השתוקקה אליהן למען תוכל לבכות על כתפן.

מה ממהר יומה האחרון לערוב! התספקנה עוד להגיע? הוציאה את ראשה אל מעל לרחוב, עד כמה שאפשר לעשות כן מבעד לסבכות ולסורגי החלונות. עתה היתה “שעת הארגמן של הערבים על שדי־קטל”, כמו שהתבטאה ביומן־ילדותה. ומחשבות על מנוסה, על התקוממות גלויה עברו דרך ראשה הקטן, הסורר והנחמד… ובו־בזמן איזו שלות־השקט, איזה בטחון מתוק פַטַליות וכניעה בכֹל מסביב לה! ריח בשמים עלה אליה מגן־הקברות הגדול, המשתרע במנוחה כזו לפני חלונותיה, בָשְׂמֵי אדמת תורכיה הקדומה והנרדמה, בשמי העשבים הקצרים והצמחים הזעירים, שמאז הבוקר התחממו לאור שמש אפריל. הנוף השחור של האילנות, המסומנים על גבי שמי־השקיעה הדולקים, היה כנקוב מן הקצה אל הקצה, מחוץ על ידי האור וקוי־השמש. אילך ואילך נצנצו צפויי־זהב נושנים על כותרות עמודי־המצדות, המפוזרים בלי סדר על־פני שטח גדול, מרוחקים זה מזה, תחת הברושים (בתורכיה אין הבריות מתיראות מפני המתים, אין מרחיקים אותם ממקום הישוב; אדרבא, מקציעים להם מקום לשנת־העולם בתוך העיר). דרך המראות המילַנכוליים הקרובים לה, מבינות לאלומות העלים השחורים, שנצבו זקופות כמגדלות, נראו המרחקים, נראתה התפאורה הגדולה שאין דומה לה: סטמבול כולה עם המפרץ שלה בוערים באש השקיעה של הערב הצח. למטה, למטה, מֵי קרן־הזהב, שהקברות השתפלו וירדו אליהם, היו אדומים משולהבים כשמים; מאות קָאִיקים (סירות) חרשו בהם מעניות, תנועת הלוך ושוב קדומה, אחרי נעילת הבַזַרים, – אולם מכאן, מגובה כזה, לא נשמע רחישת השַׁיִט ומאמצי המשוטים; הם דמו לרמשים ארוכים שעוברים בסך על־פני ראי. והחוף מנגד, זה חופה של סטמבול, השתנה חליפות; כל הבתים הסמוכים אל הים, כל הדיוטות התחתונות של הערֵמה הענקית הזו, טושטשו וכאילו התחמקו מאחרי ערפל תמיד וסגול זה של הערבים, – אד המים והעשן; סטמבול התחלפה כמירַז'; נעלמו בה פרטי הדברים, אין לא העזובה, לא הדלות, לא הכיעור של בנינים מוֹדרניים אחדים; עכשיו לא היתה זאת אלא סִילוּאֶט ועינו כעין סגול עמוק וזר זהב סביב לה, חטיבת־כרך גדולה כולה עשויה שפודי צריחים ו“דומים”, עומדת כתרים בפני בְעֵרָה בשמים ואותם הקולות שנשמעו בצהרים, הקולות הצלולים, הקולות השמימיים, התחילו שרים באויר, וקוראים לעותומנים המאמינים לתפילת היום הרביעית: השמש שקעה.

והאסירה הצעירה, שבינתים הורגעה קצת על־ידי השלום הרב הנסוך בחוץ, נמלאה יותר חרדה למֶלֶק ולזֵינֶב. התצלחנה לעבור אליה, למרות השעה המאוחרה?… ביתר תשומת־לב צפתה אל קצה הדרך, שלארכה מעבר מזה התמתחו משכנות חסומים בסבכות, ומעבר מזה השתרעה חלקת המתים בנעימים…

אה! הן באו… אלו הן שם, שני הצללים הדקים והשחורים חסרי־הפנים, יוצאים משער גדול וזעום, ונחפזים ומלוּוֵי שני כושים מזוינים בחרבות ארוכות… חיש מהר החליטו, חיש מהר התכוננו, הילדות המסכנות… כשראתן חשות לעזרתה, לקול שועת חרדתה, נמתח דוק ערפל על עיניה; דמעות, דמעות מתוקות הפעם, נזלו על לחייה.

כיון שנכנסו אליה והרימו את צעיפיהן העגומים, נפלה הכלה את זרועותיהן בבכי.

שתיהן לחצוה אל לבן הצעיר בחמלת־רוך:

– אנו מסופקות היינו באשרך… אבל את לא רצית להגיד לנו כלום… לא העזנו לדבר אליך על זאת… זה ימים אחדים היית כה מוצנעה מפנינו, כה קרה אלינו.

– אֶה! הלא אתן יודעות את טִבעי… שטות היא, מתבישת אני כשרואים אותי שרויה בצער…

והתחילה נאנקת ובוכה בקול.

– אבל מפני מה לא אמרת “לא”, יקירתי!

– אַה! אני כבר אמרתי “לא” זה כמה פעמים!… ארוכה היא, כמדומה, רשימת אלה שאני סרבתי להם!… מלבד זאת, הַגַעְנָה בעצמכן: בת עשרים ושתים, הלא הייתי כמעט בתולה זקנה… אגב, זה או אחר, מה נפקא־מינה, הלא סוף־סוף אאלץ להנשא למישהו!

קודם היה מזדמן לה לשמוע את ידידותיה היא מדברות ככה לפני כלולותיהן; הפסיביות שלהן היתה מעוררת בה בשעתה גועל־נפש, ועתה גם עליה עברה הכוס… “הואיל ואין זה בחירי רצתה נפשי בו, אמרה האחת, מה לי אַחְמֶד, ומה לי מַחְמֶד! האם לא יהיו לי ילדים שיגמלו לי את נוכחותו?”. השניה, צעירה מאד, שהסכימה להנשא לראשון שהוצע לפניה, התנצלה באופן זה: “מפני מה אדחה את הראשון ולא את השני הואיל ואין אני מכירה את האחד יותר מחברו?… ובמה אנמק את סרובי?… ומלבד זאת, שימי לב, חביבתי, כמה טרדה תגרום לי זאת!…” אה! לא, אדישות זו של אותן הצעירות נראתה לה בלתי־מובנת: להנשא כשפחות!… והנה היא גופה הסכימה למקח־וממכר כזה, ומחר הוא היום הנורא האחרון. עיפה לסרב תדיר, להלחם תדיר, אמרה סוף־סוף את ה“הן” שהיה בעוכריה, במקום לאמור “לאו”, שהיה מצילה לפחות לעוד זמן מועט. ועכשיו עבר הזמן להתחרט, באה אל עברי־פי־תהום: מחר יקום הדבר!

עתה בכו שלשתן יחדיו; זלגו הדמעות שימים רבים נעצרו בגאותה של הכלה; זלגו דמעות הפרידה הגדולה, כאילו הלכה אחת מהן למות…

מֶלֶק וזֵינֶב, כמובן, לא תשובנה הערב הביתה, אלא תָּלַנָּה פה אצל בת־דודן, כנהוג בשעת בקור לאחר השקיעה, וכשם שהיו עושות תמיד במשך עשר השנים. תמיד יחד, שלש הבחורות, כשלש אחיות, היו רגילות לישון בכפיפה אחת, אצל זו או אצל זו, לרוב אצל הצ’רקסית.

אבל הפעם, משגמרו העבדים להציע, על דעת עצמם, את כלי המטה בשביל המוזמנות, היה לשלשתן, לאחר שנשארו לבדן, הרגש כאילו נתכנסו לישב הלילה על ידי מטת מתה. הן בקשו וקבלו את הרשיון לא לרדת למטה להסב אל השולחן, וכושי בלי חתימת זקן, בפני קוף שמנים יותר מדי, הביא להן על פני טס אדום סעודה מספקת ואשר לא עלה אפילו על דעתן לנגוע בה.

סבתן, הפחה, אבי הכלה, והעלמה בוֹנוֹ די סֵין־מִירוֹן סעדו, למטה בחדר־האוכל, מבלי להשיח, שקועים בדממת צער. הסָבָה, מתרעמת על התנהגותה של בת בתה, ידעה במי לתלות את הקולר, והאשימה את החנוך החדש ואת המורה; ילדה זו, שדמה דם מושלמית נאמנה, כאילו נטשה תורת אמה ולא קוו ממנה עוד שתחזור אל המסורה המורשה. הסבה בכל־זאת אהבה אותה, אלא שהיתה משימה עצומה זעומה ביחס אליה, והיום, בפני מִרְיָה הכבוש והסתום הזה, החליטה להגזים על קרירותה ועל זעמה. ואשר לפחה, שכל ימיו היה מעניק לבתו היחידה מכל טוב ומפנקה, כאחת השולטנות מ“אלף לילה ולילה” והיא השיבה לו כגמולו אהבה רכה אל חיקו, הוא לא הבין יותר מחותנתו בת 1320 הזקנה, ואף הוא התרעם כמותה. לא, שגעונה האחרון הזה הגדיש כבר את הסאה: להעמיד פנים של מעוּנָה, מפני שבהגיעה לפרקה, נתנו לה בעל צעיר, יפה, עשיר, בן משפחה מיוחסה, וחביב על הוד־מלכותו!… והמורה המסכנה, שהיתה חפה מכל פשע בארושים הללו, שתמיד היתה ידידתה ואשת־סודה, השתוממה בדממה ומתוך צער: אם תלמידתה היקרה הזמינתה אל ביתם ליום החג, מפני מה היא משתמטת מחברתה, אצלה למעלה, בערב זה האחרון?…

אבל לא, שלש הצעירות בעלות־הדמיון החליטו – שלא במתכוין לגרום לה צער – להשאר לבדן בערב יום הפרדן.

חלפו לעולם אותם הערבים שהיו שלשתן מבלות לבדן בחדר זה, אשר מחר יִשְׁאֶה מאין יושב והיום עליהן להפרד ממנו… כדי להפיג את העצבות, הדליקו את כל הנרות בפמוֹטּוֹת, וגם את המנורה הגדולה שעמדה על כַּן גבוה ואשר האַבַז’וּר שלה, העשוי לפי המודה החדשה, היה רחב יותר משמשיה ועשוי כעין עלי־פרח. והן הוסיפו לבדוק, לסדר ולפעמים גם להשמיד אלפי דברים של מה־בכך, ששמרו שנים רבות בתור מזכרות יקרות־ערך. אלה היו אניצי חוטי כסף או חוטי־זהב, שנוהגים לשימם בתוך בלורית הכלה, ואחר כך שומרות אותם הנערות השושבינות עד בוא תוֹרָן הן; אניצים אלה הבהיקו זעיר־שם, כשהם קשורים בעניבות־סרטים אל מסגרת הראי למעלה או אל כתלי החדר הלבנים, והעלו על לב זֵכֶר פנים חורים ויפים של ידידות שסבלו או שמתו. בארון אחד, היו בובות, שלפנים אהבון אהבה רכה, צעצועים שבורים, פרחים מיובשים, שרידים קטנים ועלובים לילדותם, לשחר נעוריהם, שעבר על שלשתן יחד בתוך כתלי הבית הזה. היו שם, בתוך מסגרות צבועות או רקומות בעצם ידיהן, תמונות נשים צעירות מפקידי האַמְבַּסַדוֹת או של מושלמיות צעירות בשמלות־נשף – שדמו לפריזאיות טרזניות, אלמלא הכתובת הקטנה למטה באותיות ערביות: איזה פתגם או דברי הקדשה. לבסוף היו שם חפצים פשוטים מאד שזכתה בהם9 בהגרלות, שנשי תורכיה נוהגות לערוך מדי שנה בימי הרַמַדַן; לא היתה לחפצים אלה שום חשיבות, אלא שהיו מזכירים רגעים מאותם החיים החולפים לבלי שוב עוד, שנפש האשה התורכית מתאבלת עליהם… ואשר למתנות שהובילו לה שַי ליום כלולותיה, ואשר העלמה אסתר בוֹנוֹ הציגה אותן לראוה בחדר הסמוך, לאלה נתנו את דעתן כמו לקליפות־השום.

כיון שהבדיקה העגומה נגמרה, נשמעו שוב, מעל לבית, מצלצלים הקולות הבהירים והיפים: הן קראו את הנאמנים אל תפילת היום החמישית.

כדי להיטיב לשמוע את הקולות, ישבו הריבות לפני החלון הפתוח ומשם שאפו אוירו העָרֵב של הלילה, רְוֵה ריחות הברושים, הבשמים ומי־הים. פתוח היה חלון, אבל, כמובן מאליו, מכוסה שבכה ונוסף על קני־הברזל, היה עוד רבוע־העץ, שבלעדיו אסור לאשה התורכית להציץ החוצה. הקולות האויריים הוסיפו לשיר מסביב, וקולות אחרים ענו להם מרחוק, צבא קולות שירדו מגבהי המינרטים בסטמבול ועברו את המפרץ הנרדם, נשואים על צלילי הים; אפשר היה לחשוב כי בלב השמים התלהבו ורגשו הקולות הצלולים הללו שקוראים בניבים קלים מאד, ושבאים בבת־אחת מכל העבָרים.

אבל הדבר נמשך רק שעה קלה; ואחר שכל המוּאֶדְזִינים שלחו לכל ארבע רוחות השמים את הפסוק הקדוש, מורשת שנות־עולם, השתררה פתאום דומיה גדולה. ועכשיו, מבינות לברושים השחורים מאד והקרובים מאד10, הסתמנה סטמבול כחלחלה על פני שמים נסוכי אור ירח עמום, זו היתה איזו סטמבול ערפלית, מוגדלת עוד, סטמבול בקמרונות ענקיים ממש, והסילוּאֶט שלה, בן מאות השנים, שאין עמו חליפות ותמורות, היה ברוד בנקודות אש לאין־ספורות, שהשתקפו במי המפרץ. הריבות הצעירות השקיפו בהתפעלות מבעד לאלפי החרכים הזעירים של רבועי־העץ, ושאלו את נפשן, אם אלה כרכי־הים המפורסמים (שידעום רק על־פי תמונות, ושלא תראינה אותם לעולם, משום שאסור למושלמיות לעזוב את תורכיה), אם וינה, פריז, לונדון, יכולות לעשות רושם כזה של הָדָר ושֶגֶב. פעמים היו נותנות אצבעותיהן בחורי הרבועים, כדרך האסירות להשתעשע תמיד, ותשוקת שגעון תקפתן לנסוע, להכיר את התבל, – או רק לטַיֵל פעם אחת, בליל יפה כזה, ברחובות קושטא, או אפילו אך לצאת אל בית־העלמין אשר ממול חלונן… אבל, בערב אין למושלמית כל רשות לצאת…

דממה, דממה גמורה עטפה לאט לאט את חַסִים־פחה, הרובע הישן של הבתים הכלואים. הכל נקפא מסביבן – הרעש של פֶּרָה (שם חיי לילה כמו בכּרכי אירופה) טרם בואו הלום והקולות הצורחים של כל אלה הספינות שרמשו שם למטה, השתתקו זמן רב לפני שעת התפילה החמישית, מפני שתנועת הספינות על הבוספור נפסקת עם חשכה. מתוך דממת־מזרח זו שאין יודעים אותה כלל בעָרֵינוּ, היתה נשמעת פעם בפעם רק המולה אחת, המולה אופינית מאד ללילות־קושטא, שאינה דומה לשום המולה אחרת, ושהתורכים בני הדורות שעברו שמעו בודאי המולה כזו ממש: טק, טק, טק, טק! על פני המרצפת הישנה; טק־טק, שההדים האבלים הפועמים ברחובות השוממים מאין עובר, הגבירו אותו. הרי זה היה שומר־הלילה של הרובע, שעבר ברחובות בסנדלי־לֶבֶד ודפק על אבני המרצפת במטהו הכבד והמפורזל. ובמרחק ענו לעומתו שומרי־לילה אחרים, בעשותם כמוהו. וזאת הלכה ונשנתה, הלכה והתפשטה על פני כל העיר השַׂגִיאָה, מאיוּב עד שבעת המגדלים, ולכל אורך הבוספור, מים־השיש עד הים השחור, כדי לאמור לתושבים: “נומו, נומו! לא ינום ולא יישן השומר בלילות, ועינו צופיה לכל גנבה ולכל בערה”.

הריבות היו שוכחות לרגעים, שזה להן הערב האחרון. כאשר יקרה לפעמים, לפני תמורות גדולות בחיים, הִשְלו את נפשן במדוחי־השלוה של הדברים הידועים להן מכבר: בחדר זה הכל עמד על מקומו ולא שנה את מראהו מאז… אבל מדי פעם כשהיו נזכרות, היה להן רגש של מות: מחר תפרדנה, מחר תחדל אַחֲוָתָן, יחרב כל עֲבָרָן היקר!

הו, מחר זה בשביל הנשואה!… יום תמים יש לשחק את הקומדיה, כמצווה על פי המנהג, ולשחק יפה, ויהי מה! יום תמים להצטחק כפסל־אלילה, להצטחק אל תרֵיסָרִים של ידידות, להצטחק אל הסקרניות הרבות לאין־מספר שבחתונות הגדולות הן ממלאות את הבתים מפה אל פה. ותצטרך למצוא מלים ערֵבות, לקבל את הברכות בסבר פנים יפות; להראות לכֹל, מהבוקר עד הערב, פנים שוחקות מאוֹשֶר, להקפיא את האושר על השפתים ובמבטים, למרות שאט־הנפש והאימה… הו! כן, היא תצטחק בכל־זאת! אגב, יהירותה דרשה דרשה זאת ממנה: להופיע כמנוצחה הרי זה יגרום פחיתות־כבוד יותר מדי גדולה לה, הסוררת־והמורה, שרבות שבחוה על שאינה נשאת אלא לרצונה ושהרבתה כל־כך להטיף למסע־צלב של נשים… אבל על איזה יום קשה, יום לעג, תעלה מחר השמש!… “ואילו לפחות – אמרה – היה נגמר זה מחר עם בוא השמש… אבל לא, אחר־כך חדשים, שנים, כל חיי אהיה משועבדה, רמוסה, מטונפה על ידי אותו האדון בלתי־הידוע לי! אה! לחשוב שאף אחד מימי, אף אחד מלילותי לא יהיה שייך לי, וכל זה בגלל האדם הזה שעלה על דעתו לקחת לו לאשה את בת המַרְשַל של חצר־המלך!…”

בנות הדוד, הטובות והנחמדות, ראו אותה מנקשת ברגלה מתוך עצבנות, והציעו, כדי להסיח את דעתה, לנגן זו הפעם האחרונה והמכרעת… ואז עברו אל הבוּדוּאַר, ששם עמד הפסנתר פתוח. שם היו מגובבים כמה וכמה דברים על־פני השולחנות, הכַּנִּים, השטיחים, ושהעידו על מצב־הרוח של המושלמית הצעירה, הצמאה לנסות הכל בכלאה, לשלוט בכל, לדעת הכל. היה שם אפילו פוֹנוֹגְרַף (הכי־משוכלל בשנה ההיא), שימים אחדים השתעשעו בו, לשמוע רעש תיאטרון מערבי, דברי־השטות של אופיריטה, הבלי קָפֶה־קונצרט. אבל דברים של מה־בכך אלה שום זֵכֶר לא קשרם אליה, הם ישארו על מקומותיהם באשר הם שם ככלים שנפסלו, לשמחתם הגדולה של הסריסים ושל המשרתות.

הארוסה ישבה לפני הפסנתר, הססה בתחילה, ואחר־כך התחילה מנגנת “קונצֶרְטוֹ” אחד שחובר על־ידיה. למדה מוסיקה אצל מורים מצוינים, וחִברה יצירות, שלא לקחה משום איש, לעתים קרובות פראיות ותמיד מלאות־חן. בחינת זכרונות, היו אולי שומעים מתוכן את דהרות הפרשים בערבת מולדתה. המשיכה ב“נוקטורנו” בלתי גמור, שהתחילה אמש: בפתיחתו היתה זאת איזו סערת־נפש קודרה, שסוף־סוף גברה עליה מנוחת בית־העלמין שבסביבה. והמולה היתה מזמן לזמן באה מן החוץ להתמזג עם המנגינה, המולה זו המיוחדה לקושטא: דפיקות מקל שומר־הלילה מתוך הדי דממת־הקבר של הרחוב.

אחר־כך נגשה זֵינֶב והתחילה לשיר בלוית מֶלֶק, אחותה הצעירה. קולה, כקול כל נשי תורכיה, היה חם, טרַגי קצת, שרעד ברגש, וביחוד בטוֹנִים העמוקים שלו. אף היא, לאחר הסוס מה בבחירתה, לאחר שהפכה בתוי־הנגינה, מבלי יכולת להחליט, פתחה פַּרְטִּיטוּרה של גְלוּק והתחילה בקולה הנהדר לשיר את דברי אלותיו הנצחיות: “אֵלֵי הסְטִיכְּס, כוהני המות!”

בני הדורות שעברו, ששכבו בבית־העלמין שמנגד, בני תורכיה העתיקה, שהיו מוטלים בין שרשי הברושים, תמהו תמוה לחלון הזה המואר בשעה מאוחרת כזו והשולח עד לממשלת החושך שלהם את רצועתו המזהירה: ודאי אין זה אלא חלון של הַרמון, והראיה – הסבכה שלו, אבל מן החלון הזה נפלטו נגינות מוזרות להם לגמרי…

בינתים, לא הספיקה זֵינֶב לגמור את הפרזה הנשגבת: “לא אנסה לעורר את רחמיכם האכזריים”, והמְלַוָה הצעירה התעכבה, נפעמה בסַלְפָה אקורד אחד… צורת אדם, שהיא הראשונה הרגישה בה, הסתמנה סמוך אצל הפסנתר, צורה גדולה וכחושה, לבושת שחורים הופיעה בלי רעש, כמו שמופיעות רוחות מעולם האמת!…

לא היתה זאת אלהות של הסטיכס, אבל לא טובה ממנה, הרי זו היתה הגברת הוּסנוּגוּל, שמוראה היה על כל אנשי הבית: “הסָבה שלכן – אמרה – מצוה עליכן לילך לישון ולכַבוֹת את האור”, והלכה לה, בלי רעש כלעומת שבאה, והשאירה אחריה את שלשתן מאובנות. כשרון מיוחד היה לה להופיע תמיד ובכל מקום דוקא בשעה שלא פללו לה; אגב בתוך ההרמונות עלה זה בנקל, יותר מאשר במקומות אחרים, מפני שהדלתות לא ננעלו שם מעולם.

הגברת הוסנוגול (יפי־הורד), שפחה סירקסית לשעבר, נעשתה לפני שלשים שנה אחת מבנות המשפחה כמעט בזכות הילד שיולד לה מאחד מגיסי הפחה. הילד מת, ואותה השיא למפקח אחד באחוזה. המפקח מת, ויום בהיר אחד באה לבקר אותם, והביאה עמה המון בגדים ומטלטלים בתוך שקי בד, כמנהג ישן. ו“הבקור” הזה הולך ונמשך זה כעשרים וחמש שנים. הגברת הוסנוגול, מקצתה אשת שיח ומקצתה משגיחה ומרגלת את הנוער שבבית, נעשתה יד ימינה של הסבה הזקנה; אגב, היא היתה מחונכה יפה, והיתה מבקרת את הגברות שבסביבה על דעת עצמה; היו מקבלים אותה בחוגים הטובים ביותר, כל־כך גדולים בתורקיה מדת העניוות והשויון החברתי. לכמה וכמה משפחות בקושטא יש איזו גברת הוסנוגול, או גוּלְשִינַס (שפחת הורד), או שֶׁמסִיגוּל (ורד השמש) או פּוּרְקִיאֶמַל (השלמה) או כיוצא בזה, שתמיד הן מטה־זעם ביד הזקנות. אבל הזקנות בנות 1320 מחשיבות את שרותן של העוזרות האלה, שמלַווֹת את הבחורות בטיוליהן, ואחר־כך הן חוזרות ומוסרות דין־וחשבון מפורט.

אין מהרהרין אחרי פקודות שנמסרות על־ידי הגברת הוסנגול. שלש הבחורות הנעצבות סגרו לאט את הפסנתר וכבו את הנרות.

אבל טרם עלו על יצוען, התנפלו אשה בזרועות חברותיה; הן בכו כאילו יום המחרת יפריד ביניהן לנצח. מחשש שמא תופיע שוב הגברת הוסנוגול, שעומדת בודאי מאחורי הדלת הסגורה רק במקצת, לא העיזו כלל לדבר; גם להרדם לא יכלו, רק מזמן לזמן נשמעה אנחה או יבבה מרימה את החזה של אחת הצעירות.

בדממת הרהורי הלילה העמוקה, שמוסיפה יתר עוז ליאוש, השתגעה הארוסה יותר ויותר מחמת ההכרה שכל שעה, כל רגע מקרב אותה אל עלבונה, שאין לו תקנה, אל אסון קצה. בכל עוז ה“בַרבַריות” שבה שטמה עכשיו את הנכרי הזה אשר אך את קצה פניו ראתה, ומחר ימשול בה לצמיתות. הואיל ושום מעשה לא נעשה עדיין, תקפה היצר להעמיד את עצמה אפילו בסכנה הגדולה ביותר ולהתאמץ באיזה אופן שהוא להשתמט מידיו… אבל כיצד?… מאין יבוא עזרה, מי ירחם עליה?… אם תתנפל לרגלי אביה, לא תזעזע את לבו, אֵחֲרָה המועד… עוד מעט חצות ליל; הלבנה שלחה אל החדר אור־רפאים; קויה חדרו וצִיְרו על לובן הקירות את הסבכות בחלונות ואת רבועי־העץ אשר לא יֵדעו־רַחֵם. הם האירו גם כן מעל לראש הנסיכה הצעירה אותו הפסוק מהקוראן, שכל מושלמית מחויבה לשוותו מעל למראשותיה, והוא מלַוֶה אותה מילדותה, כעין תפילת־הדרך לכל ימי חייה; הפסוק שלה היה רקום על רֶקַע של קטיפה ירוקה, רקמת־זהב עתיקה ונפלאה, על־פי רשומו של קַלִיְגַרף מפורסם בשעתו, ואלה דברי הפסוק הפשוטים והטובים: “גדולים כַיָם חַטָאַי, אבל גדולה מִיָם סליחתך, אַלַה!” ימים רבים גם לאחר שאבדה לה אמונתה, לא חדל הפסוק הקדוש, שומרה בלילות, מלפעול על רוחהּ, ושרד לה בטחון לא־ברור בחסד עליון, בסליחת יה, אבל עתה תם הכל; לא לפני מותה ולא אחריו אין לה כל תקוה אפילו לצל של רחמים; לבדה תסבול, לבדה תגן על עצמה ולבדה תשא באחריותה!… ברגע זה הרגישה בנפשה שהוא עשויה לבלי־חת.

אבל שוב מה תחליט? מה תעשה?… לברוח? אבל איך ולאן?… בחצות לילה, לברוח אל אשר ישאנה הרוח, ברחובות הנוראים?… ואצל מי תבקש לה מנוס, למען לא יוכלו להשיבה משם?…

וזֵינֶב, שלא ישנה עדין אף היא, דברה בלחש. היא נזכרה שהיום יום בַזַר־גוּנִי (מקביל ליום השבת שלנו), ושחיבים לפני השכיבה להתפלל לנשמות המתים כמו ביום צַ’שֶמבֶה (מקביל11 ליום ה' שלנו), והן לא עברו אף פעם על מצוה זו, המצוה הדתית היחידה שנזהרו בשמירתה; זולת זאת היו כרוב המושלמיות בנות דורן וסביבתן שנגעה בהן רוח דַרְוִין, שופנהויאר ורבים אחרים. וסָבָתָן היתה תמיד אומרת להן: “אני מצטערת מאד לראותכן בכך לעת זקנתי; גרועות אתן מאלו שהמירו דתן; משום שאלהים אוהב את המאמינים, ואתן הנכן הכופרות אשר הנביא כגודל חכמתו נבא עליהן כי יבוא זמנן”. אמנם כן, הן היו כופרות, ספקניות יותר מהבחורות הבינוניות בארצותינו. אבל להתפלל בעד המתים, חשבו לעצמן חובה שאין להשתמט ממנה, חובה נעימה; אפילו בימי טיולי־הקיץ שלהן באותן העירות אשר על חופי הבוספור, שבתי־קברות כה נחמדים להן, בצללי ברושים ואלונים, יש שהיו עומדות להתפלל לפני מצבת קבר עלוב שלא ידעו את מֵתוֹ.

הן הדליקו אפוא שוב עששית־ליל כהה; הארוסה הצעירה נטלה את ספר הקוראן שלה המונח על כַּן, סמוך אצל מטתה (קוראן זה העטוף במטפחת משי ממֶכָּה ומבושם בריח עץ הצַנְדָל, שכל מושלמי מחזיקו למראשותיו בשביל התפילות שנאמרות בלילה) ושלשתן התחילו מתפללות בקול נמוך ובמנוחת־נפש שהלכה וגדלה; התפילה הרגיעתן לאט־לאט כמים הרעננים לקדחת.

אבל הנה התיצבה ממולן אשה גדולה לבושת־שחורים, שנכנסה כמו תמיד בלי רעש פסיעות ובלי רעש דלת, כצל מתים:

סבתכן מצַוָה לכבות את עששית־הליל..

– מוטב! הגברת הוּסנוּגוּל! תואיל נא לכבות בעצמה, הואיל ואנו שוכבות כבר, ותואיל נא בטובה לבאר לסבתנו, שלא מתוך רצון לסרב לה עשינו זאת, אלא התפללנו בעד נשמות המתים…

השעה היתה כמעט שתים בלילה. כיון שכבתה העששית, שלש הריבות, העיפות מהתרגשות, מצער והתמרמרות, נרדמו בבת־אחת בשנת שלום, כשנת הנידונים למיתה לפני עלותם לגרדום.


חלק שני


ן

עברו ארבעה ימים. הנשואה הצעירה היתה היחידה בהרמון הבית הישן והמפואר של אדונה הצעיר, שהקציעו בו טרקלין מיוחד לה לבדה: זה היה טרקלין בסגנון לואי ט"ז, מזהב ומתכלת בהירה, שלכתחילה רֵהטוהו לשמה מחדש. שמלתה הורודה שנשלחה לה מפריז, היתה עשויה מאריג דק־שבדק כמראה ענן חופף, לפי דרישת המוֹדָה באותו אביב, ואף שערותיה היו מסודרות כתבנית המסמלת האחרונה. בקרן־זוית עמדה מַכְתֵּבָה מצופה לַכָּה לבנה, בֵקרוב כמכתבה שהיתה לה בביתה בחסים־פחה ומגֵרוֹת לה שננעלות במפתח, כאשר אִוְתָה נפשה.

אפשר היה לדמות שכאן מעון פריזאית, אלמלא הסבכות, כמובן, ואלמלא פסוקי האישלם הרקומים על פני שִׁירָאִים יקרים, שמקשטים בתוך מסגרות את הקירות אילך ואילך: – אמנם עומד כאן גם כסא־מלוכה, שבמעון פריזאי לא יכירהו מקומו; זהו כסא־המלוכה שעליו ישבה ביום כלולותיה, כסא רב־הדר, מתנשא על במה, ששתים־שלש מדרגות לה, ומעוטר באפריון שוילאות כחולים משתלשלים ויורדים ממנו עם אשכלות פרחי־הכסף הרקומים עליהם לתפארה. נוסף על כל זה, יש שם גם קונדיה גול הטובה, שחזותה אינה פריזאית כלל וכלל. מיושבה ליד חלון אחד היא מזמרת לה חרש־חרש משירי ארץ השחורים.

אם הבּי, אשה בת 1320, שוטה במקצת, אוהבת תנומות כחתולה זקנה, כפי שהוברר אחר־כך היתה בריה שאין דרכה לילך ולהזיק, אדרבה, טובת־לב היתה, ואולי גם מצוינה במדותיה, אלמלא הערצתה המוגזמה לבנה. אגב, כלתה הקסימה אותה במדה כזו, עד שאתמול באה אליה היא גופה והציעה לפניה לקנות לה פסנתר שאליו תשוקתה זה כמה. חיש מהר עברו את גשר קרן־הזהב במרכבה סגורה ובלוית סריס והלכו אל פֵּירָה לבחור פסנתר באחד מטובי מחסניה, ושכרו שתי חליפות סבלים להביא למחרת בבוקר במוטות על כתפיהם את הפסנתר במעלה הקשה של הרובע הגבוה.

והבֵּי הצעיר, האויב – הקפיטן ההדור ביותר בצבא התורכי, אשר כל קציניו היו כה מתהדרים בבגדי־השרד שלהם; הבחור הנאה מאד, שקולו מתוק, כפי שהודיעה כבר קונדיה גול, ובת־צחוקו שירש מאמו היא חתולית במקצת, – והבֵּי הצעיר התנהג עמה עד עכשיו בעדינות גמורה, סבב אותה בשעשועי־חן ובהוקרה, וכנהוג בין אצילי המזרח, השתדל לכבוש את לבה לפני ששלט בגופה (אם הנשואים המושלמים נעשים מתוך חפזון ושלא מתוך הסכמה גמורה לפני החתונה, הרי לאחריה נעשים היחסים מתוך זהירות וצניעות שאינן מצויות אצלנו המערביים).

מעבודתו יום יום בחצר השולטן של אִילְדִיז, שב חַמְדִי בי רוכב על סוסו, מקדים ושולח להודיע לאשתו דבר בוֹאו, ומתנהג בתחילה כאילו בא לשם בקור גרידא. אחרי סעודת־הערב הוא יושב סמוך אצלה על ספה ישיבה יותר אינטימית, מעשן בחברתה את הסגריטות הצהבהבות שלו, ושניהם מתבוננים זה אל זו ומתחקים זה אחרי זו כשני אויבים העוינים זה את זה; הוא מלא רוך ולטיפה, והיא פקחית ומפליאה בברקי מחשבתה כל זמן שהם משוחחים יחד, אבל כיון שהוא מנסה למשכה אל חזהו או לנשקה, מיד היא מעמידה פנים של שפחה נכנעה, ואז פג ממנו כל אומץ־רוחו. ואחר־כך כשהשעון מצלצל עשר, הוא מנשק בידה ופורש לו… אילו היתה היא הבוחרת בו, היתה בודאי אוהבת אותו; אבל הנסיכה הקטנה מלאת־המֶרי משִפלת קַרַדשיַאמִיר לא תכנע לבעל שהרכיבו על ראשה… אמנם לא נעלם ממנה שיבא יום אשר במקום לברכה לשלום בענות־חן, ילך אחריה אל חדר־משכבה, שהיום ההוא לא ירחק חוק. היא לא תנסה כלל להתנגד וביחוד לא תתחנן לפניו. ככל הנשים התורכיות מבנות גילה וחוגה, גרמה לעצמה איזו כפילות־האישיות לאמור: "גופי נמסר על־פי חוזה לזר, ואני שומרו לו מפני שהגונה אני, אבל נשמתי, שלהסכמתה לא שאלו, עדיין כולה שלי, והיא שמורה וסגורה אתי לידידי, משאת־נפשי… שאולי לא אפגשהו לעולם, ועל כל פנים לא ידע מזה לעולם “דבר”.

אם כן איפוא כל אחר־הצהרים היא לבדה במעונה, הנשואה הצעירה.

היום, טרם שב האויב מאילדיז, בא אליה הרעיון לכתוב בשביל אנדרי את יומנה שנפסק, ולהמשיכו מהתאריך הפַטַלי של 28 זיל־הִידְזֶ’ה 1318 להג’רה, יום כלולותיה. הדפים הקודמים יוחזרו לה מחר; היא דרשה אותם מידידתה שהפקידתם בידיה, מפני שמצאה להם מקום בטוח במַכְתֵּבָה החדשה שלה. והיא מתחילה כותבת:

“יום כ”ח זיל־הידז’ה 1318.

(19 אפריל 1901 לספה"נ)

סָבתי בכבודה ובעצמה באה להעירני (אותו לילה נרדמתי בשעה מאוחרת כל־כך!…): “הזדרזי, אמרה לי, את שוכחת שאת צריכה להיות מוכנה לתשע שעות. אין אדם ישן כך ביום חתונתו”.

כמה קַשְיוֹת היתה בהטעמת דבריה! זה היום האחרון שבליתי בצל קורתה, בחדר־הבתולה היקר שלי. כלום לא יכלה להמנע לפחות יום אחד מהיות זעומה? בפקחי את עיני ראיתי את בנות־דודי שכבר קמו בלי רעש ושמו את הצ’רשף עליהן; הרי הן מזדרזות לחזור אל ביתן ולהתחיל לעסוק בתלבשתן, שתדרוש זמן הרבה. לעולם לא נקיץ שוב יחד בחדר זה, ולא נפרד זו מזו ארוכות. שומעים את האנקורים מזמרים בלב שמח; מרגישים שבחוץ זורח האביב; יום־שמש בהיר בוקע ועולה לכבוד קרבני, אני מרגישה את עצמי כטובעת ואין אדם חש לעזרתה.

אחר־כך קמו בבית מבוכה ומהומה. דלתות נפתחו ונסגרו חליפות, פסיעות מהירות רעש שולי משי. קולות נשים, וקול־הפַלְצֶטי של הסריסים; בכיות וצחוק, דברי־מוסר ודברי־תלונה; בחדרי נכנסים ויוצאים בלי הפסק: הקרובות, הידידות, השפחות, קהל גדול שבא לחוות את דעתו בדבר תסרוקת הנשואה. פעם בפעם מופיע כושי אחד, שקורא את הקהל לסדר ומתחנן להזדרז.

הנה תשע שעות; המרכבות עומדות מוכנות; התהלוכה מחכה, החָמות, הגיסות, המוזמנות מצד הבֵּי הצעיר. אבל הכלה אינה מוכנה. הגברות המקיפות אותה מזדרזות לעזור לה; אבל דוקא בגלל נוכחותן כל העכוב; לבסוף, נרגזת־עצבים היא מודה להן ומבקשתן לעזבה לנפשה. היא מסתרקת לבדה, לובשת מתוך קדחת את שמלתה המקושטת בפרחי תפוח־זהב, אשר שובֶל ארוך לה כשלשה מטרים, שמה את יהלומיה, צעיפה, ובתוך שערותיה את חוטי־הזהב הארוכים… רק דבר אחד יש שאסור לה לנגוע בו: נִזְרָהּ.

כדי לתת על ראש הכלה את נזר הברקות הכבדות, שבא במקום צרור הפרחים אצל האירופיות, בוחרים מבין הידיות שהתאספו אשה צעירה שלא נשאה אלא פעם אחת, שלא נתגרשה12 מבעלה והיא מאושרה בחיי־נשואיה. הנבחרה הזו אומרת בתחילה איזו תפילה מהקורן, ואחר־כך מכתירה את הכלה ומברכת אותה במזל־טוב ובהצלחה ומאחלת, שנזר זה לא יעלה על ראשה אלא פעם אחת בחייה (במלים אחרות, הלא הוא מבין אנדרי, – לא גט ולא נשואים בפעם שניה).

בין הנשים הצעירות שהיו שם רק אחת היתה ראויה לכך במדה כזו, עד שכולן פה אחד בחרו בה: דְזַּ’וִידָה, בת דודי היקרה לי. מה חסר לאשה זו? צעירה, יפה, עשירה עד לאין שעור, ונשואה זה כשמונה־עשר חודש לאיש רצוי לבריות!

אבל כשקרבה אלי האשה הזאת “להטביע את אשרה” על ראשי, ראיתי שתי דמעות גדולות נוצצות כפנינים על אשמורות עיניה: “יקירתי המסכנה, אמרה לי, מדוע זה דוקא אני?… כל כמה שאיני מאמינה אמונות שוא, לא אוכל לעולם להתנחם על שנתתי לך את אשרי. אם נגזר עליך לסבול לעתיד לבוא כסבלי אני, ידָמה לי תמיד שזה בא לך באשמתי, שזוהי חטאתי…” אם כן, אף זו, המאושרה בבנות למראית־עין, אף זו אחות לצרה!… אללי לי! לפני שאעזוב את הבית הזה איש לא ישמע את קול תחנוני!…

אבל הנזר הושם על ראשי ואני אמרתי: “אני מוכנה”. כושי גדול נגש להרים את שובל שמלתי ואני עוברת דרך מסדרונות אל המדרגות (המסדרונות הללו מלאים יומם ולילה, ומשרתות או שפחות רובצות שם לפתחי חדרינו, כדי שנהיה שם כמו בתוך מלכודות־עכברים).

מביאים אותי למטה, אל האולם הגדול ביותר, ששם התכנסו כל בני המשפחה. קודם כל אבי שעלי להפרד ממנו. אני מנשקת ידיו, והוא מדבר אלי דברים הרגילים להאמר בהזדמנות כזו, ואני איני שומעה אותם כלל. מציעים לי להודות לו קָבָל־עם על כל חסדיו עמדי בעבר, וביחוד על חסדו היום, על הנשואים שהשיאני… אבל זאת לא אעשה, זה למעלה מכחותי, לא אוכל. אני עומדת לפניו אלמת, קפואה, מסבה עיני, אף מלה אינה עוברת פתחי פי. הוא עשה את החוזה, הפקרני, היה בעוכרי, הוא חייב בכל. להודותו, בשעה שבעומק לבי אני מקללתו!… אה! אם כן אפשרי הוא הדבר הנורא הזה לשנוא בנפש את היצור שהיה יקר לך מכל!… אה! רגע אכזרי זה שבו עובר אדם מהאהבה הגדולה ביותר אל משטמה נִצַחת… ואני לא חדלתי מהצטחק, אנדרי, מפני שבאותו יום מצוה להצטחק…

בשעה שהדודים הזקנים נותנים לי את ברכותיהם התחילו הגברות המשתתפות בתהלוכה, שסעדו לבן בגן מתחת לדְלָבִים, רועלות עצמן בצ’רש’פיהן.

רק הנשואה לבדה מותר לה לצאת בלתי־רעולה; הכושים, כדי להעלימה מעיני האספסוף שברחוב, מחזיקים בידיהם מטליות של משי דמשקאי ומהַוִים מעין מָבוֹי בין פתח הבית ובין המרכבה הסגורה, ששמשותיה מכוסות בלוחות־עץ נקובים. הגיעה השעה לצאת, ואני עוברת את מבוי המשי המתוח. זֵינֶב ומֶלֶק, שושבינותי שתיהן עטופות תכלת מעל לתלבושת־החג שלהן, הולכות אחרי, נכנסות עמדי אל המרכבה, – והרינו יושבות בתוך תבה סגורה ומסוגרה, ששום מבט לא יחדור אליה.

אחרי ש“הושמתי בתוך המרכבה” כאלו הושכבתי בתוך ארון־מתים, עוברת שעה ממושכה. חֲמוֹתִי, גיסותי שבאו לקחתני, לא כִלוּ עדין לשתות את כוס העסיס שלהן ועכבו את הנסיעה… מוטב! הרי זה ריוח נקי, רבע שעה פחות ינתן לזר.

שורת המרכבות הארוכה זזה ממקומה, ומרכבתי בראש כולן, והנדודים מתחילים על פני מרצפת הרחובות. אף מלה אחת אינה נאמרת בין שתי מלוותי וביני. אנו נוסעות בתָאֵנוּ המתנועע, אנו נוסעות בדממה מבלי לראות כלום. אה! חפץ זה לשבור הכל, לפוצץ הכל לרסיסים, להרים את המסכים ולצעוק לכל העוברים: “הצילוני! חומסים את אשרי, את נעורי, את חיי!” והידים רועדות, הפנים מסמיקים, הדמעות פורצות, בשעה ששתי הצעירות המסכנות שממולי יושבות מדוכאות למראה יסורי.

רעש המרכבות משתנה: הגלגלים עוברים על־פני עץ; הרי זה הגשר הארוך לאין קץ על פני “קרן הזהב”… הרי אני עתידה להיות מתושבות החוף שמנגד… והנה מתחילה מרצפת סטמבול הגדולה, ומיד אני מרגישה באופן יותר מבהיל, שאני אסירה, מפני שאנו מתקרבות אל כלאי החדש, השנוא עלי למפרע… ומה רחוק הוא בעיר! באיזו רחובות מעבירים אותנו, דרך איזו מדרונות!.. אלי! מה רחוק הוא, ומה חשכה תהיה גלותי!

סוף־סוף עומדים, והמרכבה נפתחת. במהירות הברק אני רואה את הקהל המחכה ליד שער קודר: כושים ברֶדִינְגוֹטִים, קַוָסִים מצופים בזהב ובאותות־הצטינות, מנהלי־משק וגם שומר־בלילות עם מטהו הארוך. ומיד, קְרַק! צעיפי נשים מתמתחים מיד אל יד, כמו בשעת יציאתי מן הבית, ועוטפים אותי: שוב אני נעשית אינה־רואה ואינה־נראית, אני חודרת לתוך מבוי זה של משי כמשוגעת, ומוצאה בסופו אכסדרה מלאה פרחים, וצעיר צהבהב לבוש בבגדי־שרד חגיגיים של קפיטן־בחיל־הפרשים, יוצא לקראתי. בת־צחוק על שפתי שנינו, אנו מחליפים מבטינו הבודקים והעוינים: נגמר, ראיתי את פני אדוני, ואדוני ראה את פני…

הוא מחוה לי קידה, נותן לי זרועו, ומובילני אל הדיוטה הראשונה, ואני עולה כלקוחה בשבי; מביאני אל עמקי טרקלין אחד, אל כסא־מלוכה בשלש מעלות, ואני יושבת עליו; אחר־כך שוב הוא משתחוה והולך לו: תפקידו נגמר בזה עד הערב… ואני רואה אותו הולך ממני, נתקל בזרם של גברות המציפות את המדרגות, את הטרקלינים; זרם של מטליות־גז קלות, של אבנים יקרות, כתפים חשופות; אף לא צעיף אחד על הפנים הללו, ולא על הבלוריות המיוהלמות; כל הצַרשָפים סולקו עם הכניסה; אפשר היה לחשוב שזהו קהל נשים אירופיות בתלבושת של נשף, – והבעל, אשר עיניו לא ראו וגם לא תראינה עוד מחזה כזה, במבוכה גדולה, למרות חופש־תנועותיו, הוא הגבר היחידי הנגרף בנחשול זה של נשים ומטרה לחצי עינים שמתבוננות בו אל כל פרט ופרט.

הוא עשה את שלו והסתלק, ואני מחויבה לישב כאן יום תמים על כסא־תפארתי כבעל חיים משונה ומופלא. סמוכות אצלי יושבות העלמה אסתר, ומעבר מזה – זינֶב ומלק, שאף הן סלקו את הצ’רשף, והרי הן בשמלה גלויה, בפרחים וביהלומים. בקשתין לבל יעזבוני בשעה שיעברו לפני בסך ובלי־הפסק: הקרובות, הידיות, סתם המכרות, וכל אחת בשאלתה המוציאה מן הדעת: “אם כן, יקירה מה הוא בעיניך?” כלום אני יודעת מה הוא בעיני! גבר שכמעט לא שמעתי את קולו, שכמעט לא ראיתי את פניו, ושלא אכירנו ברחוב… אין בלשוני אף מלה אחת לענות להן; רק בת־צחוק לבד, כחוק, או קריצת שפתים הדומה לבת־צחוק. אלה, בשאלן אותי כזאת, פניהן מפיקות לעג ורוע־לב: המתמרמרות, המתקוממות. ואלה מוצאות עצמן מחויבות להעמיד פנים כמעודדות: המסתגלות, הנכנעות.

אבל רובן, עיניהן מפיקות עצבות ללא־מרפא ורחמים לאחת מהן שנופלת היום תהומה, ונעשית אחות לעלבון ולצרה… ואני בת־צחוקי על שפתי… זהו מה שחשבתי, אלה הם הנשואים! עכשיו ברור לי הדבר. קראתי זאת מתוך עיני כולן! ואז בשבתי על כסא־כלולותי החילותי מהרהרת על הדרך להשתחרר, להשיב לי את חרות מעשי, מחשבותי וחיי, דרך הטובה בעיני אללה ונביאו: כן, אני אתגרש מבעלי! כיצד לא עלתה זאת על דעתי לפני כן?… מובדלת מן ההמון ומרוכזת בעצמי, אם כי מוסיפה להצטחק, אני מחבלת מתוך התלהבות תחבולות להגשים את תכניתי החדשה, ואני משערת לי כבר את גרושי המאושרים. סוף־סוף בארצנו נקל מאד לבטל הנשואים, אם יש רצון לכך…

אבל מה יפה היא תהלוכה זו! הייתי מתענינת בה מאד אלמלא הייתי אני גופי הפסל, שכל הנשים באות לחזות בו… רק סלסלות, גזה, גונים בהירים ומשמחים; מובן מאליו, אף שמלה אחת שחורה אין כאן בחינת כתם של דיו, כמו בנשפי־חג האירופיים שלכם. מלבד זאת, אנדרי, אחרי המעט שהספקתי לראות בבתי האמבַסדוֹרים, אין אני מאמינה שאל חגיכם נועדות כל־כך הרבה פנים מקסימות כמו אל חגינו. כל התורכיות הללו, הסמויות מעיני הגברים, הן דקות־היופי, הדורות, רבות חן, גמישות כחתולות – אני מתכונת לתורכיות בנות הדור החדש, כמובן; – ואפילו היפות פחות, כמה מעלות טובות להן; כולן נחמדות למראה. ישנן גם בנות 1320 – הזקנות שמתפתחות בדעותיהן בחברת הצעירות הללו בעלות העינים החמודות בארשת התוגה והסבל, – אותן הזקנות הטובות, המפליאות כעת בפניהן השלוות והמפיקות כובד־ראש, ששום עבודת־מוח לא האירה אותן, בטְבוּל הגַּזָה שלהן עם זר־הפרחים הסרוגים, בשיראים הכבדים שלהן שנקנים תמיד אך בדמשק, כדי שלא לגרום ריוח לסוחרי לִיאוֹן הכופרים… מזמן לזמן, כשעוברת על פני אחת המבקרות החשובות במעלה, אני מחויבה לקום ממקומי ולהחוות לה קידה גדולה במדה שעלה בדעתה להחוותה לי, ואם היא צעירה – לבקשה לשבת רגע אחד על־ידי.

באמת, חושבני שאני מתחילה מוצאה ענין בכל התהלוכה הזאת, כאילו עברו כאן לכבוד מישהי אחרת, ולא בשֶלי כל זאת. הרי זה מפני שהמחזה השתנה פתאום: ממרום מושבי אני צופה הכל, ושום פרט אינו נסתר מעיני: הדלתות הפונות הרחובה נפתחו לרוחה, כל מי שרוצה באה ורואה את הכלה, בין אם היא מן המוזמנות בין אם איננה אחת מהן. ובאות נשים כה מוזרות מן העוברות ברחוב, בלתי־המוּדעות, כלן בצַ’רשַׁף או ביַשְמַק13, כולן צללים שחורים, מכוסות פנים לפי המנהג המקובל במחוז זה או אחר. הבתים העתיקים הסוגים בסבכות ובמסוכות סביב סביב מתרוקנים מדרותיהן הקבועות או הבלתי־קבועות, והאריגים הנושנים מוּצָאים מתוך כל התבות. באות נשים עטופות מראש ועד כף רגל בשיראים של אסיה עקודי כסף וזהב באופן מוזר; באות סוריות מבריקות ופרסיות לבושות שחורים; עוברות גם ישישות בנות מאה, כפופות־גב ונשענות על מקליהן. “גַלֵריָה של תלבושות”, לוחשת לי בקול נמוך מלק המתענינת גם היא במראה.

בארבע מופיעות הגברות האירופיות: הרי זה פרק־היום הקשה ביותר. זמן רב עצרו אותן לפני המזנון, ששם אכלו עוגות קטנות, שתו תה או גם עשנו סיגריטות, אך הנה הן באות ומתקרבות בפלוגה אל הכסא שעליו יושבת החיה המשונה.

צריך הוא לדעת, אנדרי, שתמיד הן מביאות עמהן איזו אשה זרה, בלתי־צפויה, והן מתנצלות על שלקחוה עמהן, איזה תַיָרָה אנגלית או אמריקאית, בדרך עברה למסעיה, נסערה מאד למראה חתונה תורכית. היא מופיעה, אשה זו בשמלת־דרך או אולי גם במגפים של אַלְפִּינִיסְטִית. באותן העינים התועות, שראו את ראש ההִימַלַיָה או שהשקיפו מראש הצוק־הצפוני על השמש בחצות־הלילה, היא מתבוננת אל הנשואה… וכדי להגדיש את הסאה, התַיָרָה שלי, זו שעלתה בגורלי אני, היתה עתונאית, בכסיות מלוכלכות מהספינה, סקרנית, חטטנית, צמאה לחומר בשביל איזה עתון שזה עתה התחיל מופיע; היא מציעה לי שאלות המדהימות ביותר, בלי כל טַקְט. לעלבוני אין גבול.

דוחות מאד ומכוערות מאד14 הן נשי פירה הבאות מקושטות מאד, הן כבר ראו חמשים חתונה, הגברות הללו, ויודעות את המנהגים לכל פרטיהם. ואף־על־פי־כן אינן נמנעות משאלות ההבל והרשעוּת שלהן: – הלא היא אינה מכירה עדין את בעלה, האם לא כן?… מה מצחיק הדבר בכל־זאת!… איזה מנהג משונה!… אבל, ידידתי היקרה, היא היתה צריכה לראות פשוט!.. והיא15 לא כן עשתה, האומנם?… ואף־על־פי־כן, אני במקומה הייתי מסרבת בהחלט!…

ותוך־כדי־דבור, מבטי־לעג כלפי גברת יְוָנית אחת השכנה, גם היא פֵּירָתִית, וצחוק קל מתוך רחמים.., ואני מחַיֶכֶת בכל זאת, כמצווה, אבל לי נראה שאשת־פתיות זו סוטרת על שתי לחיי עד זוב דם…

לבסוף הלכו כולן, הן אלו שבצ’רשף והן אלו שבכובעים. נשארות רק המוזמנות לבדן.

והנברשות והמנורות שהודלקו אינן מאירות אלא תלבשות רבות התכונה; אין אף שמץ שחוֹר, הואיל ואין כאן גברים; אין אף שמץ כהה; קהל הטוב ורב־צבעים נחמד למראה; איני מאמינה, אנדרי, שיש אצלכם במערב אספות נשים שעושות רושם כזה; לפחות, מה שראיתי בקטנותי בנשפים אצל הצירים אינו דומה לזאת בברק. יחד עם השיראים הנהדרים האלה מאסיה שהוצגו באו לראיה על ידי הסבוֹת, המון שמלות פריזאיות שנראות שקופות יותר כאלו נעשו מערפל כחול או מערפל ורוד; “יצירותיהן” האחרונות של התופרות המפורסמות שלכם, ההולמות את היצורים הנחמדים האלה אשר מורותיהן עשון לצרפתיות, לשויציות, לאנגליות, לגרמניות אלא שנקראות עדין חדיג’ה או שֶרף, או פטמה, או אַישה, ולא שזפתון אף פעם עין גבר.

כעת אני יכולה לרדת מעל הכסא, שעליו ישבתי לראוה חמש או שש שעות; אני יכולה אפילו לצאת מהטרקלין הכחול הזה שהתכנסו בו, ביחוד האמהות הזקנות בנות 1320 הקנאיות ומלאות הבוז בעלות דעות בריאות וקפואות, חבושות בפתילים ובטבולים קטנים. יש לי חשק להיות מעורבת עם הצעירות, ה“מטורפות” כמוני, המתגודדות באולם הסמוך, שתזמורת מנגנת בו.

תזמורת של כלי־מיתרים המלוה ששה משוררים, ששרים איש תורו פרקים מזִיא־פחה, מהפיז או מסעדי, הלא הוא יודע אנדרי, כמה מהמילנכוליה ומהתאוה יש במוסיקה המזרחית; אגב, הלא הוא נסה להביע זאת, אף־על־פי שאינה ניתנת לבטוי… המנגנים – הגברים – מוצנעים מעיני הקהל מאחרי מחיצת משי דמשקאי: ישער נא בנפשו כמה גדולה תהיה השערוריה אם יראנו אחד מהם!…

בבואי סדרו ידידותי משחק של שירה בגורל (משחק מקובל בליל חתונה, מסביב לתזמורת; האחת אומרת: “השיר הראשון לי הוא”; השניה אומרת: “ואני לוקחת לי את השניה או השלישית” וכו', וכל אחת מוצאת לעצמה דברי נבואה בשיר שבחרה לה).

– הנשואה לוקחת את השיר החמישי אמרתי בהכנסי:

וכשהמזמר מתחיל בשיר החמישי, הכל מתקרבות, האזנים כאפרכסת, נדחקות אל מחיצת־המשי עד כדי סכנה להפילה. וקול המשורר הנעלם מאחריה אומר:

אֲנִי כֻּלִּי אַהֲבָה וּפָעֳלִי אֵשׁ!

וְאִם אֶמְחַץ בְעָבְרִי נִשְׁמַת אִישׁ

יִקְצְרוּ חַיֵּי אֱנוֹשׁ לְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע,

אֲנִי עוֹבְרָה וְעִקְבוֹתַי נִשְׁאָרִים עוֹלָמִית,

אֲנִי כֻּלִּי אַהֲבָה וּפָעֳלִי אֵשׁ!


מה רועד ומה יפה הוא קול האיש, שהוא16 כה קרוב אלי אבל נסתר, ואני יכולה ליחס לו מראה, פנים, עינים כטוב בעיני… באתי לנסות להשתעשע כמו כל הצעירות. דברי הנבואה מביאים לפעמים לידי פשר מצחיק, שומעים אותו בצחוק למרות יפי סגנונו. אבל הפעם יותר מדי היטיב, כנראה, האיש לשיר, ויותר מדי ברגש. הנשים הצעירות אינן צוחקות, – לא, אף אחת מהן, וכולן מסתכלות בי. ואני, אין לי עוד אותו הרגש שהיה לי בבוקר, כאלו הובילו היום את נעורי לקברות. לא, באופן זה או אחר, אשתחרר מן האיש הזה שהפקירוני בידיו, ואחיה את חיי במקום אחר, לא אדע איו, ואפגע “באהבה שפעלו אש”. ואז נראה לי הכל בטרקלין זה כאילו שִנה את צורתו; שוב איני רואה בו את חברותי המקיפות אותי; כל אלה הפרחים באגרטלים הגדולים מתחילים פתאום מפיצים ריחות שמשכרים אותי, ונברשות־הבדולח מאירות ככוכבים. האם זה בא מפאת עֲיֵפות או מפאת אכסטזה, איני יודעת בבירור, אבל ראשי עלי סחרחר. שוב איני רואה איש, אף לא את כל מה שנעשה מסביבי; ולא איכפת לי שום דבר, משום שאני מרגישה עכשיו שיום אחד אפגוש בדרך חיי את האהבה, ומה בכך אם אמות?…

רגע אחד אחר־כך, רגע אחד או זמן רב, איני יודעת, קרבה אלי בת־דודי דזַ’וִידָה, זו שבבוקר “הטביעה” את אשרה על ראשי:

– אבל הלא את הנך יחידה כאן; כולן ירדו לסעודת־הערב וממתינות לך. מה זה מעסיקך כאן במדה כזו?

ואמנם כן, יחידה אני כאן, הטרקלין הוא ריק… הלכו להן, כולן?… ואימתי?… לא הרגשתי בדבר.

דזַ’וִידָה באה בלוית כושי אחד, שצריך לשאת את שובל שמלתי ולקרוא בעברי: “דָּסְטוּר!”, כדי שהקהל יסתלק לצדדים. היא חובקת את זרועי, ובשעה שאנו יורדות במדרגות היא שואלת אותי בקול נמוך מאד:

– בבקשה ממך, יקירתי, הגידי לי את האמת. על־אדות מי חשבת בשעה שעליתי?

– על אודות אנדרי להרי.

– על אודות אנדרי להרי!… לא!… יצאת מדעתך, או שאת מהתלת בי.. על אנדרי להרי! אם כן איפוא אמת הוא מה שספרו לי על רעיון־תעתועיך… (הפעם צחקה, מורגעה לגמרה) – אכן, אדם זה, לפחות, אין מקום לחשוש לפגישות עמו… אולם אנכי במקומך הייתי מטיבה לחלום ממך: הנה פעם שמעתי שעל הירח נמצאו גברים מקסימים… צריכים להתעמק ברעיון הזה, יקירתי; יְרֵחִי יתאים לך יותר.

עשרים מעלה עלינו לרדת, ואלה המחכות לנו מביטות אלינו מלמטה לרגלי המדרגות; שָׁבְלֵי שמלותינו, האחד לבן והשני סגול, אחוזים עכשיו בכפות־ידיו של הקוף הזה, הנתונות בכסיות. לאשרנו, היְרֵחִי שלה, של דז’וידה יקירתי, מביא אותי לידי צחוק, וזה משנה את ארשת פנינו, ואנו נכנסות אל האולמים לסעודת־הערב בפנים שוחקות.

על־פי בקשתי ערכו שולחן מיוחד לצעירות; מסביב לנשואה, כחמשים מזומנות בגיל של פחות מעשרים־וחמש וכמעט כולן יפות. וכמו כן על־פי בקשתי מכוסה המפה בוְרָדִים לבנים, בלי גבעולים ובלי ירק־עלים מונחים באופן שהאחד נוגע בחברו. הלא הוא יודע, אנדרי, שבימינו אין עורכים עוד את השולחן כמנהג התורכים; אם כן, כלי־כסף מצרפת. כלי־חרסינה מסָיבָר וזכוכית מבוֹהָמִיָה, הכל מסומן במספר החדש שלי; הלוקסוס המזרחי הישן שלנו לא התבטא בסעודת־כלולותי זו, אלא בשפע של פמוטי־הכסף, כולם דומים זה לזה, שהיו מסודרים מסביב לשלחן, ונוגעים זה בזה כמו הורדים. שכחתי שהלוקסוס הזה התבטא עוד בהמון השפחות שמשמשות אותנו, חמשים לפחות עמדו לשמש את הצעירות בלבד, כלן צ’רקסיות, מלובשות בסגנון נהדר ונעימות למראה. יפהפיות צהבהבות ושלוות, והליכות־מלכות להן, כנסיכות.

בין התורכיות הצעירות היושבות אל שלחני, – כולן כמעט בינוניות־קומה, רכות־חן ושחורות עינים – הגברות האחדות שבאו מחצר־המלך, ה“סַרַיְלִיות”, מצטינות בגזרת גוף של אלילות, בכתפים נהדרות ובעינים אשר צבע הים להן; וגם הן צרקסיות, מההרים או השדות, בנות־אכרים, שנקנו בילדותן בגלל יפין; אחרי ששמשו שנות־מספר בתור שפחות, הורמו פתאום כמו בתנועת מקל־קסמים, עָל למדרגת גברות נכבדות בעלות חן מדהים, הואיל ונשאו לאחד השרים רמי־המעלה. הן מביטות ברמים, סַרַילָיוֹת אלו, אל בנות־הכרך הצעירות החלשות בגופן עם החוגים מתחת לעינים וצבע־הדונג לפניהן, ושהן קוראות להן “מִתְנַוְנוֹת”; ותפקידן הן, כמו תפקיד אלפי אחיותיהן שמוכרים כאן שנה שנה, תפקידן הוא להכניס אל העיר העתיקה ותשושת־הכח מאוצר דמן הטהור.

בין המסובות השמחה גדולה. משוחחות וצוחקות על כל דבר. סעודת־ערב של חתונה בשבילנו הנשים התורכיות היא תמיד הזדמנות לשכוח, להפיג, להסיח הדעת. אגב, בעצם טבענו, אנדרי, הננו עליזות־לב, אני מבטיחה אותו בזה. מכיון שאיזה דבר של מה־בכך בא להסיח דעתנו מלחצנו, מעלבונותינו יום־יום, מיסורינו, אנו משתובבות כתינוקות ונעשות פרוצות בצחוק. ספרו לי שכמקרה הזה יקרה גם במגזרי המערב, שהנזירות הפרושות ביותר משתעשעות לפעמים במשחקי־ילדות של תינוקות־של־בית־רבן – ואשה צרפתית אחת מהאמבסדה, לפני שובה לפריז, אמרה לי פעם:

– חסל! שוב לא אצחק לעולם מטוב־לב ולפי תומי, כמו שהייתי צוחקת בהרמונותיכן שבקושטא.

לאחר שנסתימה הסעודה בנאום־ברכה על כוס שַׁמְפַּנִי לכבוד הנשואה, הציעו הנשים הצעירות שהיו מסבות אל שלחני, ליתן לתזמורת התורכית לנוח, והן בעצמן תנגנה מנגינות אירופיות. כמעט כולן מנגנות יפה, והיו ביניהן גם מנגנות נפלאות; אצבעותיהן, שכל־כך הרבה פנאי היה להן להתאמן, הגיעו לפעמים קרובות ביותר לידי שלמות גמורה. בֶּטְהוֹבֶן, גְרִיג, לִיסְט או שׁוֹפֵּין שגורים על ידיהן, ולשיר הן אוהבות את וַגְנֶר, סֶן־סַיֶנס, הוֹלְמֶס או אפילו את שַׁמִינַד.

אויה! על דרישתן אני מוכרחה להודות, מתוך אודם־בושה, שאין כלל פסנתר בביתי. אורחותי נדהמות ועיניהן מביטות אלי כאומרות: "ילדה מסכנה! אין זאת כי אם את מסוג בנות 1320 בבית בעלך!… סימן הוא, שהחיים בבית הזה יהיו די עליזים!…

השעה האחת־עשרה. שומעים, על מרצפת הרחוב המסוכנת, את שעטת פרסות הסוסים הרתומים למרכבות נהדרות, והרחוב הישן והמשופע מלא כושים לבושי17־מדים ופנסים בידיהם. המוזמנות שמות את צעיפיהן ומתכוננות לנסוע. השעה היא מאוחרת מאד בשביל המושלמיות, ולולא ההזדמנות היוצאת מן הכלל של החתונה החשובה, לא היו עכשיו מחוץ לכתלי בתיהן. מתחילות נפרדות, והנשואה עומדת על רגליה זמן רב עד לאין קץ ומחויבה להודות לכל אחת ואחת על ש“הואילה לכבדה בהשתתפותה באספה צנועה זו”. כשסבתי נגשת אלי גם היא להפרד ממני וארשת פניה המפיקות שובע־רצון היא די ברורה: “סוף־סוף הצלחנו להשיא את בעלת השגעונות הזו! שחקה לנו השעה!”

הכל הלכו; עזָבוּני בבית־כלאי החדש; שוב אין דבר שיערפל מחשבתי; כולי נתונה להרגשה שנעשה דבר אשר אין להשיבו.

זינב ומלק, שתי בנות־דודי האהובות עלי, נשארו לאחרונה; כעת נגשו אלי לנשקני; אין אנו מעיזות להביט אשה אל חברתה מיראה פן נבכה. הן הולכות להן, אף הן, כמשלשלות את צעיפיהן על פניהן. חסל! אני מרגישה עצמי כשקועה בנבכי תהום הבדידות והנסתרות… אבל בערב זה יש לי הרצון לצאת ממנה; יותר מלאת־חיים מאשר בבוקר אני ומוכנה למלחמה, מפני ששמעתי קול “האהבה פעלה אש” קורא לי…

באים להודיע לי שהבֵּי הצעיר, בעלי, מחכה, זה רגעים אחדים, למעלה בטרקלין הכחול, לעונג של שיחה עמדי (הוא בא מחסים־פחה, מבית אבי, ששם היה משתה־גברים). אם כן, אף אני קצרת־רוח הנני לשוב לראותו פנים אל פנים. ואני הולכת18 אליו בבת־צחוק על שפתי, כולי חמושה בערמה, בהחלטה להפליאו קודם כל, להקסימו, אבל בנפש מלאת שנאה ותחבולות נקמה…"

* * *

רשרוש משי מאחריה, סמוך אצלה, החריד אותה: חמותה באה אליה בפסיעות רכות של חתולה זקנה! לאשרה לא ידעה אשה זו קרוא צרפתית, זקנה מאד היתה; מלבד זאת שכחה לקחת עמה את הבִינוֹקל,

– די לך, יקירתי, לכתוב! זה כשלש שעות את יושבת לפני המַכתבה! באתי לפעמים קרובות על ראשי אצבעותי!… הנה עוד מעט ישוב חמדי שלנו מן האִילְדִיז, ואת תקדמי את פניו בעינים עיפות… די לך, די לך! נוחי קצת. הניחי את נירותיך אלה עד למחר…

לא שהתה הרבה, מהרה וסלקה את הנירות וסגרתן במגרה, מפני שעוד אשה הופיעה בפתח האולם, אשה שידעה קרוא צרפתית ומבט חודר לה: דוּרְדַנֶה (גרגיר מרגלית) היפה, בת־דוד לחמדי־בי, שלפני זמן מועט התגרשה מבעלה וכעת היא מתארחת כאן מיום שלשום. עיניה בכחל, שערותיה בכחל, פניה יפים יותר מדי ובת־צחוק להם רעה. הנשואה הצעירה חשדה אותה בבגד ומעל, לאשה זו לא היה צורך ליעץ שתשמור על יפיה לכבוד בוא חמדי, מפני שהיתה הגנדרנות עצמה, וביחוד התגנדרה ביפיה בפני בן־דודה.

– הא לך ילדתי החביבה – אמרה הגברת הזקנה והגישה לה נרתיק תכשיטים שדהה – הבאתי לך קשוט השמור אתי מימי־נעורי; הואיל והוא מזרחי לא תוכלי לאמור עליו שהתישן, והוא יהא הולם מאד את שמלתך שלבשת היום.

הרי זה היה ענק־איזמרגדים עתיק, שגונו הירוק התאים התאמה נעימה מאד לצבע הורוד של שמלתה.

– אה! זה הולם אותך, זה הולם אותך עד להקסים!… חמדי שלנו שמבין הרבה בצבעים ימצאך הערב מצודדת־נפשות!

היא גופה חפצה למצוא חן בעיני חמדי, מפני שקסם יפיה היה צריך לשמש לה נשק של מלחמה ונקם. אבל שום דבר לא היה מעליבה כמו ההשתדלות הזו לקשטה מהבוקר עד הערב: “ילדתי היקרה, הרימי קצת את הקווצה היפה הזאת; הנה זאת אשר מעל לאוזן; חמדי שלנו ימצאך יותר יפה… ילדתי היקרה! שימי את ורד־התֵה הזה בשערותיך; זהו פרח חביב על חמדי שלנו…” וכך כל הזמן, עושים אותה כפלגש, כבובה יקרה, רק לענג את האדון!…

אודם עלה בלחייה, לא הספיקה להודות על ענק־האיזמרגדים וכושי משרת בא והודיע שהבי אינו רחוק, הוא בא רוכב על סוס ופנה אל קרן רחוב מעבר למסגד הקרוב ביותר. הזקנה התרוממה מיד:

– אין לנו שהות אלא לסגת אחור, דוּרְדַנֶה. אל נא נפריע לזוג הצעיר, יקירתי…

שתיהן נמלטו, ודורדנה, לפני העָלמה, על סף־החדר. החזירה את פניה והצטחקה אליה בבת־צחוקה הרעה והמרגיזה.

ואז נגשה הנשיאה הצעירה אל מראָה אחת… אז ביום הראשון באה אל בעלה לבנה כשמלתה עם הסרח, טהורה כזוהר היהלומים שלה; בכל ימי חייה הקודמים, כולה מסורה ללמודיה, רחוקה מכל מגע עם בחורים צעירים, מעולם לא עבר אפילו בדמיונה שום ציור של חשק גופני, אבל לטיפות חמדי המלפפות יותר ויותר, הריח הבריא של גופו, עשן הסיגריטות שלו התחילו מטילים בבשרה, שלא ברצונה, חרדה בלתי־צפויה…

במדרגות קשקוש חרב־פרשים; הוא בא, הוא קרוב מאד!… והיא ידעה שממשמשת ובאה השעה אשר שניהם יתאחדו יחד באופן בלתי־ברור לעצמה… והנה בפעם הראשונה חשקה בו, והבושה מפני החשק הזה עוררה בקרבה סערה חדשה של התמרמרות ומשטמה…


II

כעבור שלש שנים. שנת 1904.

אנדרי להרי, שהיה עובד עבודה לא קבועה ובלתי־מתמידה במשרדי האַמְבַּסַדָה, אחרי כמה וכמה פקפוקים השתדל והשיג, לשנתים בערך, משרה בקושטא.

הוא פקפק, ראשית, מפני שכל עֶמְדָה רשמית משעבדת את האדם, והוא רצה בכל נפשו להשאר בן־חורין; שנית, מפני שהשנתים שיצטרך להיות הרחק מארץ מולדתו נראו לו עתה כתקופה ארוכה יותר מאז, בשעה שכל חייו היו עוד לפניו; ולבסוף, וביחוד, מפני שחשש שמא תורכיה החדשה תכזיב את תקוותיו.

ובכל־זאת החליט, וביום מרס אחד, במזג־אויר עגום וחרפי, הביאתו ספינה אחת אל חוף העיר שהיתה מלפנים כה אהובה עליו.

בקושטא לא היה קץ לחורף. מהים־השחור נשבה הרוח בזעף ובקור, כשהיא משלחת לפניה פתי שלג. השכונה הקוסמופוליטית המשוקצת, שהאניות באות לעגון שם, וכאילו מתחילת בריאתו לא בא אלא כדי ליעץ לאלה שירדו מעל האניה, למהר לשוב על עקבותיהם, רחובותיו היו כאשפתות מלאות רפש מִדַּבֵּק שלֵיוַנְטִינִים מטונפים וכלבים מצורעים מתבוססים בו.

ואנדרי להרי, בלב נלחץ ובדמיון מת, ישב כנידון למיתה באחד הקרונות שהובילהו אל אחד מבתי־המלון הכי בַּנַּלייִם שנקראים בשם “פְּלַטָּרִים”.

פֵּירָה, ששם היה הפעם אנוס על־פי משרתו לדור, היא חקוי בלתי־מוצלח לעיר אירופית, ולשון־ים אחת יחד עם מאות שנים אחדות מפרידות בינה ובין סטמבול הגדולה, עיר המסגדים והחלום, שם הוא מחויב לקבוע את ישיבתו למרות רצונו לנוס משם. ברובע הפשוט ביותר לקח לו דירה, במקום גבוה מאד, לא רק מרצונו להתרחק, לפחות בגובה, מההִדורים הפֵירָתִיִים, שמשלו למטה ממשל רב, אלא גם כדי להתענג על מראה שגיא, לראות מכל חלונותיו את “קרן־הזהב” עם קלסתר פני סטמבול הנעוצים בשמים, ובאופק – את הרצועה החשכה של הברושים, את בתי־העלמין הגדולים, ששם תחת לוח־אבן שבור ישֵנה זה יותר מעשרים שנה הצ’רקסית בלתי־הידועה, שהיתה ידידת־נעוריו.

תלבושת הנשים התורכיות לא דמתה לזו שהיתה אז בשבתו כאן בפעם הראשונה; זה היה אחד הדברים שהפליאוהו לראשונה. במקום הצעיף הלבן שמלפנים, שהיה מגלה את שתי העינים, ונקרא יָשְמָק, במקום הרדיד הארוך והבהיר שקראו לו פֵּרַדְּזֶה, נשאו כעת את הצ’רשף, מעין סודר, תמיד שחור, עם צעיף קטן גם כן שחור שכסה את כל הפנים, אפילו את העינים. אמנם, לפעמים היו מרימות אותו, את הצעיף הקטן, ומגלות לעיני העובר את כל קלסתר פניהן, מה שנראה לאנדרי להרי כחדוש שיש בו משום חלול־הקודש. זולת זאת, היו אותם הצללים, רוחות־המתים שנפגשים בכל מקום, שאסור לבוא עמהם במגע כל שהוא, ושאסור אפילו להסתכל בהם; אותן הכלואות שאין לדעת על אודותן דבר, – הפֶּלְאִיוֹת, שאינן כביכול במציאות: קסם תורכיה ותעלומתה. לפנים, הודות להשתלשלות סבות מצליחות, שאינה נשנית פעמים בחיי איש, עלה בידי אנדרי להרי, מתוך אומץ־לב של ילד שאינו חושש לסכנה, להתקרב אל אחת מהן, – להתקרב במדה כזו עד שהשאיר דבוק בה חלק מנשמתו. אולם עתה לא עלה גם על דעתו, מפני כמה וכמה טעמים, לחזור על אותה האַוַנְטוּרָה, והוא ראה אותן19 עוברות על פניו, כראות צללים או ענים חולפים…

הרוח הבאה מהים השחור הוסיפה לנשוב במשך השבועות הראשונים, והגשם הקר או השלג הוסיפו לרדת, ובני־אדם היו באים אליו להזמינו לסעודה בחוגים שונים. ואז הרגיש שהאנשים האלה, שהחיים האלה לא רק יעשו את ימי שבתו במזרח ריקים ומלאי מהומה, אלא יש בהם גם משום סכנה לבלע את רשמיו שהיו לו מאז, ואולי גם לערפל את דמות הילדה המסכנה שישנה שנת המות… מיום בואו לקושטא טושטשו זכרונותיו יותר ויותר משעה לשעה, ונמחקו בעטיה של בַּנָלִיוּת הסביבה. לו נדמה שהאנשים שהקיפוהו חללום בכל יום, רמסום ברגליהם. והחליט ללכת מכאן. מובן מאליו שלא חשש כלל למשרתו בצירות שמא תקופח, הוא ילך מכאן.

מאז בואו, זה כחמשה עשר יום, אלפי דברים של מה־בכך הטרידוהו משעותיו הפנויות, עד שלא מצא אפילו שהות לעבור את גשרי “קרן־הזהב” וללכת עד סטמבול. עיר גדולה זו, שראה אותה ממעונו, לרוב צוללת בערפלי־חורף מתמידים, נראתה לו רחוקה ובלתי־ממשית כמעט, כשם שהיתה בעיניו לפני שובו לתורכיה. הוא ילך מכאן; הרי זה מחלט, הגיע הזמן ללכת להשתטח על קבר נג’יבה, שם תחת הברושים, ואחר־כך יעזוב הכל וישוב לצרפת. מתוך רגש הוקרה כלפי העבר היקר, מתוך הערצת זכרה, יסע מכאן לפני שיאוכזב כליל.

היום שבו דָרַך סוף סוף על אדמת סטמבול היה אחד הימים הכי קרים וחשכים של כל השנה, אף־על־פי שהיה זה יום אפריל.

מכיון שעבר את הגשר ומצא את עצמו בצל המסגד הגדול, מיד הרגיש עצמו כאילו היה לאחר, כאילו היה איזה אנדרי להרי שמת לפני כמה שנים ופתאום קם לתחיה וחודשו ימי נעוריו. לבדו, חפשי, זר לכל ההמונים האלה, נהירים היו לו כל השבילים של העיר, כאילו נזכר בחייו הקודמים. מלים תורכיות שנשתכחו ממנו שוב עלו בזכרונו; משפטים שלמים הסתדרו במוחו; שוב היה אחד מאנשי המקום, אחד מבני סטמבול.

קודם כל התביש, כמעט ראה עצמו נלעג מחמת הכובע שהיה חבוש לראשו. לא משום שילדות היתה בו אלא מחשש שמא ישגיח בו אחד מהשומרים בבתי־העלמין, הלך וקנה לו תרבוש באחת מאלפי החנויות הקטנות שברחוב, ולפי המקובל גהצוהו יפה יפה והתקינוהו לראשו; קנה גם מחרוזת זגוגיות להחזיקן ביד כמזרחי נאמן. ועכשיו נחפז, מקוצר־רוח למהר להגיע אל אותו קבר, קפץ לתוך עגלה ואמר לעגלון: “אֶדִירְנָה קַפּוּסוּנַא גֶטּוּר!” (הובילני אל שער אנדרינופול!).

אותו שער אנדרינופול היה רחוק רחוק מאד, פתוח בחומה ביצנטינית גדולה בקצה רובעים נטושים מאדם, רחובות גועים בשממתם ודממתם. הצטרכו לעבור את כל סטמבול כמעט, והתחילו לעלות ברחובות משופעים שהסוסים היו מתחלקים שם. תחלה עברו ברחובות שורצים בני־אדם לרוב, מלאי קריאות ומקח־וממכר, סמוכים אצל הבַזַר ומשמשים מקום בקור לתירים. אחר־כך הופיעו מעין ערבות, שוממות הפעם בגלל הרוח הקרה הנושבת שם; הן השתרעו על פני הרחבה המרכזית, ומשם נשקפו מכל צד מינרטים ודוֹמים. אחר־כך התחילו השדרות המוקפות משני עבריהן קברות ו“אהלי” מצבות, מזרקות־מים נחמדות, אותן השדרות מלפנים, ששום דבר לא שונה בהן מאז; זה אחר זה עברו על פניהם המסגדים הגדולים עם ערמות כִפותיהם, אפורות־חורות בשמי החרף, עם גדרותיהם רחבות־הידים שמסביב למתים, ומגרשיהם המוקפים בתי־הקהוה הקטנים לפי נוסח הזמן הקדום, שלאחר התפילה מתכנסים לשם כל ההוזים. היתה אז שעת קריאת המואָדְזִינִים לתפילת־היום השלישית; שמעו את קולותיהם נופלים ממרום מעל היציעות הקלים, התלויים באויר ושרויים בתוך עננים, קור וחושך… סטמבול עודנה חיה וקימת!… כשמצא אנדרי להרי את העיר כמות שהיתה לפנים, הטט כולו מתוך מועקת־נפש מתוקה וללא־בטוי, מפני שהרגיש כאלו הוא צולל שוב לאט־לאט בתוך נעוריו; יותר ויותר הרגיש עצמו כמי ששב לתחיה אחרי שנות נשיה וחדלון… היא, הצרקסית הצעירה שגופה נפסד בתוך האדמה, זאת היא שעמד בה כוחה לפרוש קסמיה על הארץ הזו, זאת היא סבת כל הדבר וזאת היא המנצחת בשעה זו.

במדה שהתקרבו אל שער אנדרינופול, הפונה רק אל עולם בתי־הקברות עד לאין־סוף, בה־במדה נעשה הרחוב שקט יותר בין בתים קטנים ישנים סוגים בסבכות וכתלים ישנים ורעועים. מפאת רוח הים השחור לא ישב איש לפני בתי הקהוה הקטנים הפשוטים והנחרבים כמעט. אבל העוברים הבודדים, מתושבי הרובע, בפניהם הקפואים מקור, היו עדין לבושים בשמלות ארכות ובַטְבוּלים הקדומים. איזה יגון של מות כללי נאצל, אותו יום, מכל דבר שבעולם־הזה, ירד מהשמים החשכים, שָפַע מכל מקום, יגון גדול מנשוא, יגון עד לבכות.

בהגיעו לבסוף אל הקְמָרוֹן העבה וההרוס של שער העיר, שִלַח אנדרי, מתוך זהירות, את העגלון ויצא לבדו אל השדה, ר"ל אל ממשלת הקברות העזובים והברושים בני־מאות השנים. מימין ומשמאל, לכל אורך החומה הגדולה הזו, שרצועת צריחיה ההרוסים למחצה, התמתחו עד לאין גבול, לא היה דבר זולת קברות ובתי־עלמין בלי־סוף, שהתעטפו בבדידותם והשתכרו מדממתם. בטוח שהעגלון נסע לו, שאין מתחקים אחריו, הֵימִין אנדרי והתחיל יורד בדרך לאיוּב, בלכתו תחת ברושים גדולים אלה שענפיהם לבנים כעצמות יבשות ועליהם שחורים כמעט.

מצבות הקברים בתורכיה הן כעין עמודים מכוסֵי טבולים או פרחים בראשיהם, ומרחוק דמות להם כבני־אדם, כאילו ראש וכתפים להם; בזמן הראשון הם עומדים עדין זקופים, אבל מאות השנים, רעידות־האדמה, הגשמים באים ועוקרים אותם; ואז הם מתכופפים לכל צד, נשענים אלה על אלה כנוטים למות, לבסוף הם נופלים בעשב ושם הם נשארים מוטלים. ואלה בתי־הקברות הישנים־נושנים, שאנדרי עבר בהם, היו בהם אי־סדרים עגומים כמו על שדי־קרב למחרת יום־התבוסה.

היום כמעט לא נראה איש לאורך החומה הזאת בארץ־מתים זו רחבת־הידים. היה קר יותר מדי. רועה עם עִזָיו, עדת כלבים מרודים, שתים או שלש עניות מצפות לתהלוכת־לויה כדי לקבל איזו נדבה, ושום דבר יותר, אין אף מבט־עין אחד שיש לירוא ממנו. אבל הקברות לאלפיהם עשו רושם של המונים המונים בריות קטנות חורורות, משתוחחות, מתעלפות. ועורבים שהיו מנתרים על פני העשב, התחילו צורחים כלפי רוח החורף.

אנדרי כִּוֵן את פסיעותיו על־פי הסמנים שעשה פעם כדי למצוא את מקום מנוחתה של זו שקרא20 לה “מָדְגָ’ה”, בין שאר משכנות הנפטרים הדומים זה לזה ושכסו את המדבר הזה מאופק לאופק. פה הוא המקום, בקבוצה קטנה זו; הוא הכיר את עמדתם וצורתם של הברושים. זהו הקבר, אף־על־פי שמראהו כאילו היה בן־מאה, זהו הקבר, אף־על־פי שמראהו כאילו היה בן־מאה, זהו הקבר שעמודיו המשורשים היו מוטלים על־פני הקרקע… מה גדל ההרס כאן במשך חמש השנים שעברו מיום היותו במקום זה בפעם האחרונה!… אפילו את האבנים הפשוטות האלה לא רצה הזמן להשאיר על פני המתה הקטנה והמסכנה הזאת, שצללה בתהום האפס, עד שאין אף יצור אחד בארץ זו שיזכרה. בזכרונו לבד, ורק שם, השתמרה עדין הדמות הצעירה, ואחרי מותו – בשום מקום, שום בבואת־אור לא תשאר מיָפְיָהּ, שום שריד לא יהיה בעולם הזה מנשמתה המלאה חרדה ותום. איש לא יבוא לקרוא על העמוד שהתמוטט את שמה, את שמה האמתי, שלא יזכיר לאיש דבר… לפנים, יש שהיה בעיני עצמו כמחלל הקודש בגלותו משהו על־אודותיה לפני אנשים שאין להם שום ענין אליה, בסֵפר אינטימי יותר מדי; היום, להפך, מאושר הוא מאד במעשה זה שעשה בגלל רגשי־החמלה שעורר עליה, מדת הרחמים שעוד אולי תוסיף להתגלגל אפילו על שלא פּרֵש בשמה; אלמלי כך, כמדומה לו, היו רחמי הבריות מגיעים ישרות אל רוח המתה הקטן והיקר; ואז, מי יודע, אולי בעבור אז אחת מאחיותיה בתורכיה על־פני העמוד הזה המוטל אל האדמה ובקראה את השם הזה, היתה מתיצבת כאן שקועה במחשבות…

אותו ערב שקע האור בחפזון על פני בתי־הקברות רחבי־הידים האלה, כי כל השמים התקשרו בעבים נערמים, מבלי להשאיר אף פאה נקיה אחת. בפני חומה זו, בפני שרידי מפלת החומה הזו שאין לה קץ, היתה הבדידות מעיקה עד לידי הטלת אימה. שטח אפור, רק פה ושם ברושים בודדים, וכולו מלא בריות תשושות כח נצבות עדין על רגליהן או כורעות או שוכבות – אלה הן מצבות הקברות. וזה שנים היא שוכבת שם, הצרקסית הקטנה, שהיתה בטוחה בשיבת ידידה אליה, היא שוכבת שם זה כמה וכמה קיצִים, חרפים, מונחת שם לעולם, כשהיא הולכת ונרקבת בדממה, לבדה במשך הלילות הארוכים של דצמבר, תחת תכריכי השלג. עכשיו כנראה חדלה כבר מהיות… באימה חשב על מה שהנה עוד כעת, כל־כך קרובה אליו, תחת שכבת אדמה זו: כן, אין ספק ששום דבר לא נשתייר ממנה, זולת עצמות אחדות שהולכות ומתפוררות עד תומן, בין השרשים העמוקים, וזולת כדור זה, שנשתמר יותר מכל, זֵכר לראשה, התבה הקטנה והעגולה, משכן נשמתה, הרהוריה היקרים…

הריסות הקבר הזה הגבירו בו את רגשי הנוחם, קשים היו לסבול; לעזבו כך לא יכול… הוא ידע את כל הקושיים, את הסכנה שיש בדבר: נוצרי נוגע בקבר מושלמית בבית־עלמין קדוש… יצטרך להשתמש בכל מעשי־ערמה, למרות כונותיו הקדושות!… ואף־על־פי־כן החליט לעשות זאת; הוא ישאר בתורכיה, כל הזמן הדרוש כדי להוציא את הדבר לפועל ואפילו חדשים אם יהיה צורך בדבר, ולא יסע מכאן אלא לאחר שיביא את הדבר לידי גמר, לאחר שיחליפו את האבנים השבורות, לאחר שהכל יבנה ויתוקן מחדש למען יאריך ימים…

כששב בערב לפירה מצא בביתו את ז’ן רנו, אחד מידידיו באמבסדה, אדם צעיר מאד, שהתפעל פה מכל דבר, ושהוא קרבהו בידידות רבה בגלל הערצתם המשותפה למזרח.

גם מצא חבילת מכתבים שהגיעוהו מצרפת, וביניהם מכתב עם בול מסטמבול שפתח אותו לראשונה. במכתב היה כתוב לאמור:

"אדוני!

היזכור אדוני שאשה תורכית כתבה אליו פעם אחת והביעה לו את התרגשות שהתעוררה בנפשה לרגלי קריאתה בספר “מדג’ה”, ובקשה ממנו להשיב לה מלים אחדות כתובות בעצם ידו.

והנה אותה תורכית מהלכת כבר בגדולות ושואלת ממנו יותר. היא רוצה לראותו. היא רוצה להכיר את המחבר האהוב של הספר שקראה בו מאה פעם, ותמיד ביתר התרגשות. היאבה להפגש עמדי ביום החמישי; בשתים וחצי, על הבוספור, חוף אסיה, בין שיבוקלי ובין פחה־בגצ’ה? יוכל לחכות לי בבית הקפה הקטן על יד הים, בדיוק בקצה המפרץ.

אבוא בצ’רצ’ף כהה. אבוא בטליקה21; ארד מעל הקרון, ואדוני ילך אחרי, אבל יחכה עד שאתחיל אני הראשונה לדבר. הלא הוא מכיר את ארצי ויודע כמה אני מעמידה את עצמי בסכנה. ומצדי אני, בטוחה אני שיש לי עסק עם אדם אדיב, אני סומכת עליו שישמור את הסוד.

אולי שכח את “מֶדְגֶ’ה”? אולי חדלו אחיותיה מקחת את לבו?

אולם, אם יש ברצונו לקרוא בנשמת מדג’ה של עכשיו, ישיב לי, ולהתראות ביום ה'.

הגב' זַהִידָה

“גַלַטַה עד־לדרישה”

הושיט בצחוק את המכתב לידידו, ועבר אל שאר המכתבים.

יקחני נא עמו, ביום החמישי! – התחנן ז’ן22 רנו אך גמר לקרוא את המכתב – אני אתנהג כשורה – הוסיף כילד ­– אתנהג בהצנע, לא אביט…

– האם הוא סבור שיש בדעתי לילך לשם, ידידי הצעיר?

– אה!… להחמיץ דבר כזה?… הוא ילך בודאי…

– בשום אופן לא!… אין זה אלא פח יקוש. היא תורכית כמוני וכמוהו, אותה גברת…

אם העמיד פנים של כובד־לב, הרי זה עשה במתכַּוֵן כדי שידידו יאלצהו להאמין במכתב, מפני שבעומק לבו, גם תוך־כדי־קריאה במכתבים האחרים חשב על־אדות אותה “גברת”. כל־כמה שהראיון היה מופלא, העסיק את מחשבתו, כמכתב שקבל לפני שלש שנים מאותה האשה הפלונית, והיה מוכרח לענות. מלבד זאת, מה מוזר הדבר, שהבקשה הזאת שמבקשים ממנו בשם “מדג’ה” הגיעה אליו דוקא בערב זה, לאחר שובו מבקור בבית־הקברות, בנפש נסערה מרוב זכרונות.


III

ביום החמישי, הארבעה־עשר לאפריל, לפני השעה הקבועה, באו אנדרי להרי וזָ’ן רֶנוֹ לשבת אצל בית־הקהוה הקטן, שמצאו בלי קושי, על שפת הים, חוף אסיה, מהלך שעה אחת מקושטא, בין שתי העירות שסומנו על ידי זַהִידֶה הרָזית, הרי זו היתה אחת הפנות המועטות והשוממות של הבוספור, שבדרך כלל הוא מוקף, כמעט בכל מקום, בתים וארמונות: אותה גברת ידעה לבחור. אפר שמם, דבלים אחדים בני שלש או ארבע מאות שנים –, וקרוב מאד לשם יורד, מהגבעה עד לחוף השקט, קצה אחד מאותם היערות באסיה הקטנה שעדין שומרים בתוכם את שודדיהם ודוביהם.

אכן היה זה נבחר לראיונות שבצנעא. הם ישבו לבדם על־יד הבית הישן, הרעוע והמובדל לגמרי, זהו בית־הקהוה שהיה שיך לבן־אדם פשוט בעל זקן לבן. הדבלים מסביב לא פתחו עדין את עליהם, אבל האפר הרענן היה כל־כך מכוסה בפרחים, והשמים היו כה יפים, עד שהשתוממו לרוח קרה זו שנשבה בלי הרף, – רוח בלתי־פוסקת כמעט שבאה מהים־השחור ומשחיתה זיוו של כל אביב בקושטה; פה, על חוף אסיה היו קצת מוגנים, אבל שם מנגד התחוללה סערה, שם על אותו חוף אירופא שנראה מרחוק באור שמש, עם אלפי בתיו הרוחצים את רגליהם במים.

הם חכו לשעה הקבועה בתוך השממה הזאת ועשנו נרגילות פשוטות, שהגיש להם התורכי הזקן והתיחס אליהם בתמיה ובחשד, אל שני האדונים היפים חבושי הכובעים שבאו אל ביתו, מקום לספנים ולרועים, בתקופת־שנה בלתי בטוחה עדין וברוח כזו.

– הרי זה כה יפה מצדו בהסכימו לקחתני עמו – אמר י’ן23 רנו.

– יחסוך נא את דברי תודתו, בני. הבאתיו לכאן כדי שיהיה לי על מי לשפוך כעסי, אם היא לא תבוא, אם כל הענין יגמר ברע, אם…

– אה! באופן כזה עלי להשתדל שהענין יגמר בכי טוב! – (ובאמרו זאת העמיד פנים של אדם נבהל ובאותה בת־צחוק צעירה שמעידה על נשמת ילד טוב) – אבל, יראה נא שם, מאחריו, הנני מתערב עמו שזו היא המתנהלת שם.

אנדרי הביט אל אחריו. ואמנם טָּלִיקָה אחת יצאה מתחת לקמרון אילנות, הלכה והתקרבה בשביל הקשה. מבין הוילאות שהתנפנפו ברוח, נראו שתים או שלש צורות של נשים, כולן עטופות בשחורים, לרבות הפנים.

– הן שם בפנים כתריסר – העיר אנדרי – אם כן, האם סבור הוא בני, שכך באים לראיון, בחבורה?… בקור של גדוד?…

בינתים הלכה הטליקה הלוך והתקרב וכשעברה בסמוך אצלם, הונפה אליהם יד קטנה בכסיה לבנה דרך הוילאות השחורים ועשתה אות… הנה זאת היא… שלש במספר היו!… שלש, איזה מקרה מפליא!…

– אם כן, אני עוזבו כאן – אמר אנדרי – ידע נא לשמור סוד, כפי שהבטיח, אל יביט. מלבד זאת יסלק לזקן הזה את המגיע לו.

והתחיל ללכת מרחוק בעקבות הטליקה, בשביל השומם, עד שהתעכבה בצל קבוצת דלבים. שלשה פנטומים שחורים, שחורים מכף רגל ועד ראש, הזדקרו מיד מן העגלה על העשב, אלא היו צללים קלים, גמישים מאד, ושְבלים של משי להם, הוסיפו ללכת נגד הרוח שנשבה בכח והכריחתם להשפיל ראשיהם, אבל הם פסעו יותר ויותר במתינות, כאלו התכונו בזה להזמין את העוקב אותן להתקרב אליהן. צריך אדם לחיות במזרח כדי שיבין את התרגשות ההשתוממות של אנדרי, ואת כל החדוש שיש במקרה מענין זה, להתקרב כך אל נשים תורכיות מכוסות בצעיף, בשעה שהרגל מכבר להתיחס אליהן כאל יצורים שאסורות במגע… האומנם אפשרי הוא דבר זה? הן קראו לו, חכו לו, ונכנסו בשיחה!…

כשנגש אליהן, החזירו אליו פניהן:

– האדון אנדרי להרי, לא כך? – שאלה אחת מהן בקול נעים עד לאין שעור, בישני, רענן ורועד.

– במקום תשובה החוה קידה; ואז משלשת הצ’רשפים הושטו שלש ידים קטנות בכסיות מרובות־כפתורים, והוא התכופף עליהן, זו אחר זו.

צעיף כפול היה על פני כל אחת מהן; אלה היו שלש חידות עטופות אבל, שלש בנות־גורל לוטות סוד.

– יסלח נא לנו – אמר אותו הקול שדבר כבר פעם – אם לא נאמר לו כלום או נדבר שטויות: אנו מתות מפחד… אכן, הדבר היה מובן.

– אילו ידע כמה ערמה היתה נחוצה לנו כדי שנוכל לבוא לכאן! – אמר קול שני – בדרך היינו צריכות לפזר כמה וכמה אנשים, כושים, כושיות!…

– ועגלון זה – אמרה השלישית – שאין אנו מכירות ושיכול להיות בעוכרינו!…

שתיקה. הרוח הקרה חדרה לתוך השיראים השחורים; הפסיק את הנשימה. מי הבוספור שנראו מבעד לדלבים היו לבנים מקצף. העלים החדשים האחדים של האילנות נטרפו והתעופפו. אלמלא פרחי הדרך הזעירים, שהשתוחחו תחת השמלות השורכות, אפשר היה לחשוב שהיום יום־חורף. באופן מיכני טילו יחד, כידידים שיצאו לשוח; אבל המקום הבודד הזה, מזג־האויר הרע הזה, הכל היה קודר ומעין סימן רע לפגישה הזו.

זו שפצתה פיה ראשונה ושכנראה מידה היה כל הקשר המסוכן הזה, פתחה שוב ואמרה, כדי להפסיק את השתיקה בלתי־הנעימה הזאת:

– הרואה הוא, שלשתנו באנו.

– אכן, אני רואה זאת – ענה אנדרי שלא יכול להמנע מבת־צחוק.

– אין הוא מכירנו, ואף־על־פי־כן ידידנו הוא זה משנים.

– אנו חיות על ספריו – הוסיפה השניה.

– יגיד נא לנו אם אמת הוא ספור־המעשה ב“מדג’ה” – בקשה השלישית.

ועכשיו התחילו מדברות כולן בבת־אחת, לאחר שעברה בישנותן השתקנית שבתחילה, כאלו הזדרזו להציע המון שאלות במשך הראיון הקצר. שטף דבורן בצרפתית הדהים את אנדרי להרי בה־במדה שהדהימו חרף־נפשן. הרוח הרימה צעיף מעל פני אחת מהן, ועינו תפשה תחתית סנטר ומחצית עליונה של צואר, מקומות שמקדימים להזדקן אצל אשה, ואלו היו רעננים עד להפליא, בלא סימן כלשהו של קמט.

הן דברו יחד וקולותיהן היו כמנגינה; אמנם רוח זו וצעיפים כפולים אלה הנמיכו אותם במקצת, אבל הגדילו את חמדת צלילם. אנדרי, שבתחילה שאל עצמו אם אין שלש לונטינאיות מהתלות בו, לא הטיל יותר ספק בזה, שיש לו עסק עם תורכיות אמתיות. מתיקות קולותיהן שמשה להן עדות נאמנה מפני שאלו היו אלה שלש פירתיות מדברות בבת־אחת הרי היה מתקבל רושם של ביבר.

– זה עתה – אמרה זו שהתחילה כבר מענינת ביותר את אנדרי – הרגשתי בדבר שאדוני צחק באמרי לו שבאנו שלשתנו. אבל לא הבעתי את מחשבתי כלה. רצוני היה לומר לו ששלש הננו היום, שלש נהיה בפעם הבאה, אם שוב יענה להזמנתנו, תמיד שלש, בלתי נפרדות עולמית, כאותם הקופים, הלא הוא יודע, – אמנם אלה הם תמיד שנים… מלבד זאת, אף פעם לא יראה את פנינו… שלשה צללים קטנים הננו, וזה הכל.

נשמות, העירה השניה, רק נשמות בלבד, המבין הוא? לגבי דידו לא נהיה יותר מנשמות; שלש נשמות עלובות, נענות הזקוקות לידידותו.

אל נא יבקש להבחין כל אחת מאתנו… אבל הימצא מי משלשתנו כתבה לו את המכתב… הזוכר הוא, זו שחתמה זַהִידֶה… הבה, ינחש! זה מענין אותנו…

– היא גופה, גברתי – ענה אנדרי מיד מבלי להראות כמפקפק. וזה היה נכון, ומתחת לצעיפים נשמעו קולות קריאה של השתוממות בתורכית.

– אם כן, אמרה זהידה, כיון שאנו מכרים מכבר, אדוני ואני, תפקידי הוא להציג לפניו את שתי אחיותי. ובזאת אקים את מצות־הנמוס כהלכתו. ישמעני איפוא יפה. הצעיף השחור השני, זה הגבוה בקומתו ביותר, נקרא נֶשֶדִיד, – הוא רע־לב. השלישי, שהולך ומצטדד כעת נקרא אִיקְבַּל, והוא זעום מטבעו: אל יאמין בו. וכעת, בבקשה אל נא יערבב את שלשתנו.

כל השמות האלה היו בדוים, כמובן מאליו, ואנדרי לא הטיל בזה ספק. לא היתה כאן נשדיד או איקבל כשם שלא היתה זהידה. הצ’רשף השני כסה פנים בעלי קוים נכונים, רציניים, מבט קצת הוזה, פני זינב, בת־הדוד הבכירה של הנשואה; ואשר לשלישי, המכונה זעום, אלו היה אנדרי יכול להרים את24 צעיף האבל העב, היה רואה את החוטם הקטן המופשל ואת העינים הצוחקות של מֶלֶק, התורכיה25 הצעירה בעלת השערות האדומות, זו שהביעה פעם את דעתה “שהפיטן כבר שכח בודאי את שטויות נעוריו”. אמנם מלק זו נשתנתה מאז מפאת יסורים שבאו לפני זמנם ולילות שעברו בבכי; אבל מטבעה היתה כה עליזה, עד שגם עצבה הרב לא היה יכול לכבות את זוהר צחוקה.

– איזה מושג יש לו לאדוני ממנו? – שאלה “זהידה” אחרי השתיקה שבאה מיד לאחר ההצגות – לאיזה סוג נשים הוא מיחס אותנו, לאיזה מעמד חברתי, לאיזה עולם?.. הבה, יגיד לנו.

– אלהי!… את זאת אוכל לאמור לכן בדיוק רק אחר־כך… ובכל־זאת לא אסתיר מכן שאני מתחיל לחשוד שבודאי אין אתן אָמות.

– אה!… וגילנו?… אבל אין זה מעלה ומוריד, כיון שאין אנו רוצות להיות לדידו אלא נשמות. אבל, חובתנו היא לגלות לו אמת אחת: אנו נשים זקנות הננו, אדון להרי, נשים זקנות מאד.

– אני הרגשתי בזאת בחוש הריח שלי…

– האם לא כן?

– האם לא כן? – העירה “איקבל” (מלק) בקול רוה־עצב אבל רועד וממושך מזקנה – לא כן, הזקנה, אויה, היא דבר שמרגישים בה תמיד בחוש־הריח, אף־על־פי שמשתדלים להעלימה בכל אמצעי־זהירות… אבל יְדַיֵק יותר קצת… ינקוב נא מספרים למען נדע שפיזיונומיסטן הנהו…

מתחת הצעיף העבה נשמע מתוך המלה “פיזיונומיסטן” אבק מהתלה.

– מספרים… אבל האם המספרים שאגיד לכן לא יעליבוכן?

– אה, כלל וכלל לא… אנחנו כבר ותרנו על הכל, אלו ידע… יתחיל נא האדון להרי…

– אם כן! היא הציגה לפני ישישות ששנותיהן הן לפחות, לפחות דפחות – בין שמונה עשרה ובין עשרים־וארבע.

הן צחקו מתחת לצעיפיהן מבלי להצטער ביותר על שלא הצליחו לעשות רושם של זקנות, אבל בהחלט צעירות יותר מדי בשביל לשמוח על זאת.

בסערה שנשבה בקור יותר ויותר גדול, תחת שמים מקוררים ובהירים, ופזרה זלזלים או עלים, טילו כמודעים מכבר. למרות הרוח הזאת שקטעה את המלים, למרות רעש הים הזה שסער סמוך אצלם בשולי הדרך, התחילו מביעים את מחשבותיהם בלב תמים ועזבו מיד את אופן הדבור מתוך קלות־דעת שלא באה לכתחילה אלא כדי לכסות על־מבוכתן. הלכו לאטם מביטים בזהירות לצדדין, ומוכרחים פעם בפעם להרכין ראשיהם או להחזיר פניהם, כשהרוח היתה מצליפה עליהם בכח חזק יותר מדי. אנדרי היה מוקסם בראותו כמה הן מבינות הרבה, וגם בהרגישו ביחס האמון שיש כבר בינו ובין הנשים הזרות הללו.

במזג־האויר הרע הזה, בתוך השממון הזה הרגישו עצמם מובטחים מכל רע, והנה פתאום בנטות הדרך הצדה, הופיעה לפניהם מפלצת בצורת שני חילים תורכים מטילים ומקלות בידיהם. זו היתה פגישה מהמסוכנות ביותר, משום שאנשי־החיל האלה, שבאו ממרחקי שדות אסיה, מקום ששם אין מקילים ראש בחוקים הישנים, היו מוכשרים למעשי אלמות הכי קצוניים למראה עון פלילי כזה: מושלמיות בחברת אדם מהמערב. החילים עמדו תחתם כמרותקים מתמהון ואחר־כך שבו אל עקבותיהם במרוצה, כדי להודיע, כנראה, לחבריהם, או למשטרה או לאנשי־הכפר הסמוך. שלש הדמויות השחורות, נבהלות, קפצו לתוך עגלתן שנסה מנוסת פחד; באותה שעה, ז’ן רנו, שראה מרחוק את המחזה הזה, חש לעזרת חברו, ואחרי שהטליקה נעלמה מאחרי העצים, פנו שני הידידים אל השביל העובר בתוך חורשה.

– אם כן מָהֵן? – שאל ז’ן רנו, לאחר שהבהלה עברה והם התחילו חוזרים בין האילנות.

– הן מדהימות – ענה אנדרי.

– מדהימות, באיזה מובן?… נעימות?…

מאד!… ואף זאת לא, שם אחר היה הולם אותן, מפני שהן נשמות, כמדומה, רק נשמות בלב… ידידי! זו לי הפעם הראשונה בחיי ששוחחתי עם נשמות.

– נשמות? אבל באיזה לבוש?… נשים הגונות…

– אה! במובן זה אין למעלה מהן… אולם אם הוא יוצר לו בדמיונו איזה מאורע־אהבים ביחס אלי, אנא יסיח את דעתו מזה…

אנדרי היה בלבו חרד לשלומן בשובן. הרי מעשה בלתי־שכיח הוא מה שהתורכיות הצעירות הללו הרשו לעצמן, כנגד כל חוקי האישלם; אבל בעצם הענין, כלום לא היתה כאן טהרת חבצלת, לשוחח עם שלשתן בלי כל רמז שמשתמע לשני פנים, לשוחח על עניני הנפש עם גבר שאין מראים לו אפילו, את הפנים?… כמה היה משלם בעד הבטחון ששבו בשלום אל מאחורי סבכות ההרמונות שלהן… אבל מה יוכל לעשות לטובתן?… לנוס, להחבא, כמו שעשה זה עתה, ולא יותר; כל התערבות ישרה או מסותרה מצדו עלולה להמיט עליהן צרה.


IV

מכתב ארוך זה הובא ממחרת היום ההוא בערב בדרך נסתרה אל אנדרי להרי:

"אתמול אמר לנו, אדוננו, שאינו מכיר את האשה התורכית של זמננו. והדבר לא היה מוטל בספק. מי ידענה אם היא גופה אינה יודעת את עצמה.

אגב מי הם, הזרים שיוכלו לחדור אל תעלומות נשמתה? נקל לה יותר לגלות את צפונות פניה. ואשר לנשים הנכריות, אחדות מהן באו אלינו, אבל לא ראו אלא טרקלינינו הערוכים על פי מודה אירופית; את פני חיינו החיצוניים.

אם כן איפוא! החפץ הוא כי נעזור לו, לאדוננו, למצוא את פתרוננו, עד כמה שבכלל אפשר לפתור אותנו? עכשיו לאחר הבחינה, יודעות אנו שיכולים אנו להיות ידידים; משום שזו היתה בחינה: רצינו לדעת אם מאחרי המשפטים המהוקצעים יש עוד דבר־מה, זולת הכשרון… האם אך הונאה־עצמית היתה בנו באמרנו בלבנו, שבשעה שאדוננו התרחק מרוחות־המתים שבאו בסכנה, נפשו נפעמה בו? סקרנות, אכזבה, אולי רחמים; מכל מקום לא היתה זאת אדישות שלאחר פגישה בָנָלית.

זולת זאת, אדוני הרגיש יפה, מובטחנו, שאותן החבילות השחורות ללא־צורה וללא־חן, לא היו כלל נשים, כפי שאמרנו לו, אלא נשמות; אך נשמה היינו: נשמת בת־האישלם החדשה, משוחררת־השכל, הנענה, האוהבת את סבלה הגואל ושבאה אליו, אל ידידה מאתמול.

וכעת, למען היות ידיד המושלמית גם מחר, עליו ללמוד לראות בה אחרת זולת איזה מקרה־שעשועים שמזדמן בדרך, איזה פרצוף יפה שמסמן תחנת־קסם בדרך חיי־האמן שלו. אל נא תהא עוד בעיניו בחינת תינוק, שעליו השח ראשו, אף לא אשת־אהבים שמסתפקת באושר נדבת־לטיפתו. הוא חייב – אם אך הוא רוצה באהבתה – לתפוש את זעזועיה הראשונים של נשמתה המתעוררת.

מֶדּגֶ’ה שלו היא בבית־הקברות. חן־חן בשמי ובשם כולנו בעד הפרחים שזרק על קבר השפחה הצעירה. בימי נעוריו נחל אושר בלי יגיעה בכל מקום שידו היתה מגעת. אבל אותה צ’רקסית קטנה שמתוך התלהבות הפילה עצמה אל בין זרועותיו, עברה מן העולם; ועתה הגיעה שעתה של המושלמית שאוהבת מתוך ברירה והכרה, תחת לאהוב אינסטינקטיבית או מתוך כניעה.

וגם לי באה עת לבקש ולתאר באהבה אחרת מאשר את הצד הציורי והתאוני. ינסה נא לפתוח את שערי לבו לתפיסת כל מרירות צערנו שיש בהכרח לאהוב אך ורק את החלום.

משום שעל כולנו נגזר לאהוב אך את זאת.

משיאים אותנו, הלא הוא יודע כיצד?… ואף־על־פי־כן חיי־הנשואים על־פי הדוגמא האירופית, שהנהיגו בבתינו זה כמה, הם כבר סמן להתקדמות26 שמרנין את לבנו (אם כי חיי נשואים כאלה אינם עדין די מוצקים, בכל שעה צפויה להם סכנה ליהרס על ידי בעל ששונא את אשתו או שעלול לקחת עליה שניה) משיאים אותנו שלא בדעתנו, כרחלים. אמנם לפעמים קרובות נופל בגורלנו גם בעל טוב־לב ורך־מזג, אבל לא אנו בחרנו בו. אנו מתקשרות אליו במשך הזמן, אבל אין זאת אהבה. רגשות נולדים בנו של עֵרָגוֹן וכְמִיָה למרחקים כמוסים מאיש זולתנו. אנו אוהבות, אבל אנו אוהבות בנשמתנו נשמה אחרת, מחשבתנו מתקשרת למחשבה אחרת, לבנו משתעבד ללב אחר. ואהבה זו אינה יוצאת מתחומו של חלום, משום שהגונות הננו, ובעיקר מפני שהחלום הזה הוא יותר מדי יקר לנו ואין אנו רוצות לאבדו מתוך נסיון להגשימו. ואהבה זו מתקימת בתומה, כטיולנו אתמול בפחה־בָגְצֶ’ה בנשוב הרוח החזקה.

הנה סוד נשמת המושלמית בתורכיה, בת 1322 להג’רה. חנוכנו החדש גרם לשניות בנפשנו.

מוזרה מפגישתנו תהיה בעיניו הצהרתנו זו… הפתעתו שעשעה אותנו עוד מקודם. תחילה היה אדוני סבור שאנו מהתלות בו. אחר כך בא בכל זאת, מפקפק עדין, אבל נוטה להאמין באיזה אבנטורה של אהבים, ואולי גם יחל אליו. תוחלת עמומה היתה לו לפגוש איזו זהידה, בלוית עבדים נכנעים, משתוקקת לראות מקרוב סופר מפורסם, ואינה מהססת ביותר להפשיל את צעיפה.

והנה נתקל רק בנשמות.

ונשמות אלו תהיינה ידידותיו, אם ידע להיות להן ידיד. ועל החתום: זַהִידֶה, נֶשֶׂדיל ואיקבַּלּ."


חלק שלישי


I

אלה תולדות “זהידה” מיום הנשאה עד יום הפּגשה עם אנדרי להרי.

לטיפות הבי הצעיר שערבו עליה יותר ויותר ישנו בה לאט־לאט את מחשבות־המרד שלה. את נשמתה הצניעה ואך את גופה הפקירה בידי אדון יפהפה זה, שלא היה אלא ילד27 מפונק, בעל אגואיסמוס מסותר מתחת למסוה־החן של אדם מעורב עם הבריות ושל לטיפותיו הנעימות.

וכי רק לאנדרי להרי שמרה את נשמתה? היא גופה לא ידעה זאת; סוף־סוף הלא הכירה שחלומה אינו אלא מעשה־ילדות. במשך הזמן חדלה יותר ויותר מחשוב על־אדותיו.

היא כמעט השלימה עם המנזר החדש שלה וחייה נראה לה קלים לנשוא, אלמלא לקח חמדי זה, שנתים אחרי נשואיו, אשה שניה על הראשונה, – את דוּרְדַנֶה, – ויהי בעל לשתי נשים, מנהג שאינו נוהג עוד כיום בתורכיה. ואז, כדי להמנע ממדנים שאין הנפש היפה סובלתם, נטלה רשות לנסוע לחדשים אל סבתה, בחסים־פחה, כדי שתוכל להרהר שם במצבה ולהתכונן אליו במנוחת־נפש.

באחד הערבים נסעה לה בדממה, ובהחלטה לא להרתע משום דבר ובלבד שלא לחזור אל הבית הזה למלא בו תפקיד של פלגש, תפקיד שרצו להשפילה בו יותר ויותר.

אף מֶלֶק וזֵינֶב חזרו לפני זמן מועט לחסים־פחה; מלק נתגרשה מבעלה העריץ לאחר חדשים של ענויים ודמעות, זינב אחרי שני וחצי של חיי־נשואין השתחררה על־ידי המות מבעלה, אדם ידוע־חלי, שכל חושיה סלדו ממנו. שתיהן פצועות ללא־מרפא, בשחר עלומיהן, באבדן נצניהן, נלאות, כמעט שברי־חיים, הצליחו ברוחן הנשברה, לשוב ולהדק כמקדם את קשר אַחֲוָתָן.

הידיעה שבאה בעתונים התורכיים על דבר בוא אנדרי להרי לקושטא הדהימה אותן, ויחד עם זה מגרו את אלילן מעל כנו: אם כן איפוא הלא היה אדם זה כאחד העם; יהא נושא משרה באיזו אַמְבָּסַדָה תחת פקודת מישהו. יש לו מקצוע ידוע, וביחוד, יש לו גיל ידוע!… ומלק השתעשעה בזה שהיתה מתארת לפני בת־דודה את יצור חלומותיה מלפנים, בתבנית איש זקן, קרח ובודאי מסורבל.

– אנדרי להרי – אמרה להן ימים אחדים אחר־כך, אחת מידידותיהן באמבסדה האנגלית שהיתה לה ההזדמנות לפגשו – אנדרי להרי, כן! אבל… בכלל אין לסבול אותו. בכל פעם כשהוא פוצה פה, הריהו כאילו עושה עמכן חסד. בחברה הוא מתעקש להשתעמם… ואשר לשומן־הגוף ולקרחת, זה לאו דוקא; אני מוכרחה להודות, שאין בו כלל ממין זה.

– וגילו?

– גילו… אין לו גיל… משעה לשעה הוא מתחלף בעשרים שנה… מתוך טפול רב בגופו עוד עולה בידו לעשות רושם של נוער, וביחוד כשמצליחים להצחיקו, משום שצחוק ילד לו… ואפילו עיניו כעיני ילד… זולת זאת. הוא יהיר, מתגנדר, ומחציתו שוכן על הירח… הוא כבר זכה ל“עתונות רעה” ביותר…

למרות ההערות הללו החליטו לעשות מעשה נורא זה וללכת אליו, ולהפסיק על־ידי כך את חדגונות חייהן שמביאה לידי יאוש, בעמקי נפשן עדין השתמרה מקצת הערצתן מלפנים, מהימים שאז היה להן יצור נעלה רוכב בערבות. מלבד זה, כדי להמציא לעצמן איזו אמתלא שמתקבלת על הדעה, כדי לסכן את עצמן, אמרו בלבן: “אנו נבקש ממנו לכתוב ספר לטובת האשה התורכית בת־זמננו; אולי נועיל על־ידי כך למאות אחיותינו שרעצון ושברון כאשר הָשברנו אנחנו”.


II

מיד אחרי מעשה־התעלולים בצ’יבוקלי בא האביב, אותו האביב שבקושטא, החופז, המקסים, ושאינו מאריך ימים. רוח הקור בלתי הפוסקת שבאה מהים השחור, שבתה פתאום לפתע. ואז השתוממו לראות שארץ זו, אמנם דרומית גם היא כמו מרכז איטליה וספרד, יכולה להיות בזמן ידוע גם רבת אור וחמימה. על הבוספור, על חופי השיש של הארמונות או על בתי־העץ הקטנים העומדים טבולים במים, היה נסוך שכרון עצום ופתאומי משמש. ופני סטמבול, בתוך האויר היבש והצלול, הפיקו כליון־הנפש המזרחי שאינו נִתן לבטוי; העם התורכי, בעל ההזיות וההתבוננות, התחיל שוב חי תחת כפת השמים, לפני אלפי בתי־הקהוה הדוממים, מסביב למסגדים הקדושים, על־יד מזרקות־המים, מתחת לסבכות של גפנים מודלים וְשׂוֹרֵקוֹת רעננות, מתחת לגליצינה, ותחת לדלבים. נרגילות לרבבות, לאורך הרחובות, העלו את קטרתן המשכרת, והאנקורים התהוללו משמחה מסביב לקניהם. המצבות הנושנות, הכפות האפורות צללו באיזו מנוחת בלי־שם, שאינה פוחתת28 ולא תָסוּף לעולם. וזרחו מרחקי חוף אסיה או ים־השיש חסר־התנועה, שנראו פה ושם לשעורים.

אנדרי29 להרי התקשר שוב אל המזרח התורכי, עוד ביתר עצבות אולי מאשר בנעוריו, אבל באותה התשוקה הפנימית. ויום אחד בשבתו בצל, בין מאות הוזים חבושי טְבוּלים, הרחק מפֵּירָה ומההתעוררות המוֹדֶרניות, בלב סטמבול העתיקה והקנאית, שאלו פתאום זַ’ן רֶנוֹ, מלוהו הרגיל בסיוריו התורכיים:

– ואותם שלשת הפַנְטוֹמים הקטנים מצ’יבוקלי, כלום לא הגיעה מהם שום ידיעה?

הדבר היה לפני מסגד מחמד פתיח, על פני מגרש גדול בן דורות קדומים, שרגל אירופי לא תבוא לשם, והיתה שעה כשהמואֶדְזִינים שרו, כתלויים באויר, בקצה שפודי־אבן ענקיים – המינַרֶטים: קולות כמעט רחוקים, מפאת היותם מעל לעניני אדמתנו, טבועים בתכלת־מרומים צלולה.

– אה, שלש התורכיות הצעירות, ענה אנדרי, לא, לא כלום זולת המכתב שהראיתי לו… אה, חושבני שחסל כל הענין הזה, ושוב אינן נותנות לי את דעתן.

אמר את הדברים מתוך העמדת־פנים של היסח דעת, אבל השאלה החרידה את מנוחת־ההתבוננות שבה היה שרוי, שכל יום שהיה עובר ללא מכתב מאותן הפלוניות הגדיל את כאב ההכרה שלא ישמע עוד את קול “זהידה” המצלצל כה זרות מתחת לצעיף… כבר עבר הזמן שבו היה כה בטוח ברושם שהיה עושה; שום דבר לא היה מצערו כנעוריו הנגוזים ומתוך עצב היה אומר בלבו: “הן קוו לראותי צעיר, והנה נכזבה תקותן”…

מכתבן האחרון הסתיים במלים הללו: “אנו נהיה ידידותיו, אם רצונו בכך”. בודאי, יותר מזה לא דרש. אבל היכן ימצאן עכשיו? לחפש בלַבִּירִנתּ גדול ומלא חשדות זה של קושטא, שלש נשים תורכיות, שאין אתה יודע לא שמותיהן ולא פניהן, למה הדבר דומה? לנסות לעשות אחת מאותן המלאכות המצחיקות ושאינן בגדר־עשיה, שהרוחות הרעים היו לפנים מטילים על גבורי האגדות…


III

באותו יום, באותה שעה, התכוננה האשה הפלאית והמסכנה, שסדרה את הטיול החשאי לצ’יבוקלי, לעבור את הסף האיום של ארמון אילדיז, כדי לעשות שם מעשה מכריע. בחסים־פחה אשר על החוף השני של “קרן־הזהב”, בחדר־בחורותיה מלפנים, מאחורי הסבכות המעיקות ששבה שנית לדור שם, היתה עסוקה מאד לפני הרְאִי. תלבושת מצבע אפור וכסף, עם סֶרַח לפי המקובל בחצר־המלך, שהגיעתה אתמול מחייט גדול בפריז, עשתה את גזרת גופה יותר צנומה מכרגיל, יותר דקה וגמישה. חפצה להיות באותו יום יפה מאד, ושתי בנות־דודה, אף הן מלאות דאגה למה שעתיד להתרחש, עזרו לה מתוך שתיקה כבדה, להתקשט. השמלה הלמה אותה בהחלט, הלמו גם אבני־אודם על גבי אפר־העננים של התלבושת. והנה השעה הגיעה… את הסרח הפשילו בסרט אל החגורה, כמקובל בתורכיה בשעה שנשים מתיצבות לפני מלכים; משום שאם סרח זה הוא חובה, אין רשות לטאטא בו את שטיחי הארמון הנהדרים אלא לבנות נסיכים. אחר כך, עטפו את הראש הצהבהב ביַשְמַק, צעיף מלמלה לבן, שעדין נושאות אותו הגברות רמות־המעלה, ושגם הוא, כמו סֶרַח השמלה, חובה לכל מי שנכנסת אל ארמון האילדיז, ולשום אשה בצ’רשף אין שם דריסת הרגל.

הגיעה השעה; “זַהִידֶּה”, לאחר שנשקה בהפרדה את בנות־דודה, ירדה לשבת במרכבה השחורה, בעלת הפנסים המוזהבים, הרתומה לסוסים שחורים, עם רקועי־זהב על הרתמה, ונסעה לה, בוילאות מורדים, והסריס, שאין להשתמט ממנו, יושב על כסא־ממשלתו על יד הרכב.

וזוהי הסכנה שאליה היתה צפויה היום, ושאפשר היה לראותה מראש: שני חדשי הפרישות שנתנו לה מטעם חמותה תמו, ועכשיו דרש חמדי במפגיע שתשוב אל ביתו. אפשר מאד שהיתה כאן שאלה כספית, אבל ברור שזו היתה גם שאלת אהבה, מפני שהבין יפה, שהיא, רק היא מקסם מעונו הנה, אף־על־פי שגם השניה השפיעה על חושיו. הוא חמד את שתיהן.

אם כן, גט פטורין. אבל לעזרת מי תפנה בזה?… אביה, שלאט־לאט התעוררה בה מחדש אהבתה אליו, הוא היה לה בודאי מליץ טוב לפני הוד מלכותו, אבל זה כשנה הוא ישן בבית־הקברות של אַיוּב. נשארה איפוא רק סָבָתה, שזקנה יותר מדי בשביל השתדלויות כאלה, מלבד זה היא יותר מדי בת 1320, ולא תוכל להבין לנפשה: בזמנה היא, שתי נשים לבעל אחד, שלש וגם ארבע, מהיכי תיתי. מאירופה בא – יחד עם המורות ועם הכפירה – מנהג זה של אשה אחת!…

בצרתה עלה בדעתה להפיל תחינתה לפני השולטנה־האם, הידועה בטוב לבה, ובלי כל קושי נאותו לבתו של טבפיק־פחה, מי שהיה מרשל החצר, לתת לה את הראיון הזה.

מכיון שעברה דרך ככר גנות אילדיז הגדולים, עמדה המרכבה לפני שער נעול, והוא שער גני השולטנה. כושי במפתח גדול וחזק בא לפתוח. והמרכבה, שעדת סריסים רצו אחריה כדי לעזור לאורחת לרדת, נכנסה אל שדרות פרחים, ועמדה לפני כניסת־הכבוד.

האורחת היפה ידעה את טקס הכניסה, מפני שפעמים אחדות היתה כבר, בנשפי הבַיְרַם, אצל הנסיכה הטובה. במסדרון מצאה, כפי שידעה זאת למפרע, שלשים פֵיוֹת זעירות – שפחות קטנות מאד, פלאי היופי והחן, לבושות בתבנית אחת כאחיות ומסודרות לשתי שורות; אחרי קידה אחת שהחוו כלן בבת־אחת, עטו עליה הפֵיוֹת הקטנות כסיעת צפרים מלטפות וקלילות, וסחפוה אל “אולם היַשְמָקִים”, ששם היו המבקרות חַיָבוֹת להסיר את צעיפיהן. שם במעיף־עין אחד, העירו הפיות באין פוצה פה, ובידים אמונות, את המלמלה שעטפה אותה, ושהיתה אחוזה בהמון סִכּות, והנה נמצאה מוכנה, מבלי שאפילו אחת מקווצותיה הוזזה ממקומה, מתחת לטְבול הגָזָה הקל שעטר כנזר את הראש, ושהוא מן החובה בחצר־המלך, הואיל ורק לנסיכות מלידה היה מותר להופיע בגלוי־ראש. אחר־כך בא השליש לברכה בשלום ולהכניסה אל חדר ההמתנה; מובן מאליו ששליש זה לא היה אלא אשה, משום שאצל שולטנה אין גברים משמשים; שפחה צ’רקסית צעירה, שנתמיד נבחרת לתפקיד זה בגלל קומתה הגבוהה ויפיה ללא פגם, לבושה במָתְנִיָה עשויה מאריג של בגדי־הצבא ובכתפות־זהב. באולם־ההמתנה, באה הגברת הנזכרת, לפי המקובל, להעסיקה שעה קלה: צ’רקסית גם היא, כמובן, מפני ששום תורכית אינה מתקבלת לשום משרה גבוהה בחצר־השולטן זולת צ’רקסיות ממשפחות הגונות; לצ’רקסית זו שהיתה גברת חשובה מחוג גבוה, היה מן הצורך לשוחח… כל השהיות הללו היו ממותתות יותר ויותר את תקותה ואת אומץ־לבה…

כשהגיעה השעה סוף־סוף להכנס אל האולם, ששם ישבה אם הכליף, ושבקושי רב כזה חדרו אל תוכו, היא רעדה כמו בקדחת.

זה היה טרקלין מפואר בלוקסוס אירופי גמור, זולת השטיחים הנפלאים והכתובות מהאישלם; טרקלין עליז ובהיר, שמגבהי חלונותיו ראו, דרך הסבכות, את הבוספור מזהיר ומבריק. חמש או שש גברות בשמלות־החצר והנסיכה הטובה, שישבה בעומק האולם, התרוממו לקדם את פני המבקרת. אותן שלש הקידות, כמו לפני הוד־מלכות אירופי, אלא שהקידה השלישית היתה בצורת כריעה גמורה בשתי הברכים, והראש כמעט נוגע עד הקרקע, כמו בכדי לנשק את שולי השמלה של הנסיכה, וזו, בבת־צחוק של טוב־לב הזדרזה ושלחה את ידיה להרימה. היה שם גם נסיך צעיר, אחד מבני השולטן (להם, כמו לשולטן גופו, מותר להסתכל באשה גלוית־פנים), היו שם שתי נסיכות־מלידה, רפות־גוף ומלאות־חן, בגלוי־ראש, ובשְבָלים ארוכים ומשולשלים. ולבסוף שלש גברות בטבולים קטנים חבושים לבלוריותיהן הצהובות מאד, והשבלים כפותים בתוך החגורות; שלש “סַרַיְלִיוֹת”, כלומר מי שהיו שפחות בחצר זו ונעשו גברות חשובות בזכות נשואיהן; הן באו לפני ימים אחדים, לבקר את גברתן ואשת־חסדן לשעבר, משום שבתור “סַרַיְלִיוֹת” היתה להן הרשות לבוא אל כל נסיכה, בלא שום הזמנה, כשם שהן באות אל משפחותיהן הן (זוהי העבדות בתורכיה, ולא אחת מנשי הסוציאליסטים הקיצוניים שלנו היו יכולות לבוא אל ההרמונות ללמוד שם להתנהג עם משרתותיהן ואמותיהן כשם שהגברות התורכיות מתנהגות עם שפחותיהן).

קסם זה יש כמעט לכל הנסיכות האמתיות להיות פשוטות ולהסביר פנים יפות, אבל אף אחת מהן אינה עולה על נסיכות קושטא בפשטותה ובענות־החן שלה.

– פעוטתי היקרה, אמרה בשמחה השולטנה השָׂבָה, אני מברכת את הרוח הטובה שהביאתה לכאן. והיודעת היא, שאנחנו נעצור בה כאן ליום תמים; נטיל עליה גם מס, לנגן לנו קצת: היא מטיבה מאד לנגן.

שפחות יפות, שלא נראו מקודם, הופיעו כשהן נושאות על טסי זהב ובקופסאות־זהב את הקהוה, מי־העסיס, רִבַּת־הוְרָדים והשולטנה הסבה את השיחה על אחד מעניני־היום, שמסתננים וחודרים גם אל מעמקי הסֶרַיְלִים, אפילו אל הסגורים על מסגר.

אבל מבוכת המבקרת היתה יותר מדי מרגשת; היה לה צורך לדבר, להתחנן; יותר מדי היה נכר הדבר… הנסיך הסתלק; הנסיכות והסָרַיְליוֹת היפהפיות, באמתלה לראות מה במרחקי הבוספור, יצאו אל האולם הסמוך להשען שם על חלונות הסבכות.

– מה לה, בתי היקרה? – שאלה הנסיכה הגדולה בקול נמוך מאד, כשגחנה כאם אל “זהידה” אשר צנחה על ברכיה.

הרגעים הראשונים היו רגעי פחד נורא שהלך הלוך וגדול בשעה שהסוררת הקטנה בקשה למצוא בקוי פני השולטנה את הרושם שעשה עליה ודויה, וראתה שזו אינה מבינה ומתבלבלת. עיניה לא חדלו מהיות טובות, לא סרבו כלום, אלא, כמדומה, אמרו: “גרושים, גרושים בלא כל יסוד! ענין כה קשה!… כן, אנסה… אבל בתנאים כאלו, בני לא יסכים אף פעם…”

ו“זהידה”, בפני סרוב זה, אף־על־פי שלא נאמר בפרוש, חשבה שהשטיח, הרצפה משתמטים מתחת לגליה, – והנה פתאום כאילו רטט דתי עבר בארמון כולו; רצו בפסיעות חשאיות, במסדרונות; כל השפחות, לאורך הפרוזדורים, כרעו והשתטחו במלוא גופן מתוך רשרושי־משי… וסריס אחד התפרץ אל הטרקלין, והודיע בקול שנעשה מתוך פחד יותר דק מכפי שהיה:

– הוד־מלכותו!…

כיון שפלט מפיו את השם הזה שכל הראשים השתוחחו לפניו, הופיע השולטן על הסף. המתחננת הכורעת על ברכיה נתקלה במבטו שהיה מכוון ישרות אל מבטה היא; רגע יכלה לעמוד בפני מבט זה ומיד התעלפה חורת כמתה בתוך ענן־הכסף של שמלתה היפה…

זה שהופיע בפתח היה האחד בתבל כולה שבני אירופה מכירים אותו פחות מכל. הכליף, שאחריות אל־אנושית מוטלת עליו על ידי האישלם הנשגב, והוא מחויב ועומד לשמור עליו מפני הברית החשאית של של העמים הנוצרים ומפני אש הזמן האוכלת, ואשר שמו “צֵל־יָהּ” הולך עד לירכתי מדבריות אסיה.

אותו יום רצה פשוט לבקר את אמו הנערצה, ומצא עם כניסתו את הפחד והתחינה הלוהטת בארשת פני האשה הצעירה הכורעת ברך. ומבט זה חדר30 אל לבו המלא תעלומות, אשר לפעמים יכבידו אמנם המשא לעיפה של כהונתו. אולם לעומת זאת נכמרים בו רחמים פנימיים ועמוקים מאד הנעלמים מעיני הבריות. הוא רמז על המתחננת לאחת מבנותיו שנשארו עומדות שַׁחוֹת־עינים מתוך קידה עמוקה, ולא ראוה כשהיא מתעלפת. ושתי הנסיכות בשבליהן הארוכים והמשולשלים הרימו בחבה, כאילו אחות היא להן, את האשה הצעירה בשׂבל הכפות, ואשר בבלי־דעת הצליח חפצה בידה.

זמן רב אחר־כך, כשרוחה שב אליה, לא היה הכליף שם עוד. פתאום נזכרה והביטה לצדדין בלתי בטוחה31, אם ראתה בהקיץ או רק בחלום את האדם האיום הזה. לא, הכליף לא היה כאן, אבל השולטנה, כפופה אליה, החזיקה את ידיה ובאהבה דברה:

– תשוב נא למנוחתה, בתי היקרה, ותעלוץ: בני הבטיח לי לחתום מחר אִירַדֶה שישחררה מבעלה.

בשעה שירדה ממדרגות השיש הרגישה את עצמה כולה קלה, כולה שכורה, כולה רוטטת, כצפור זו שהוציאוה מהכלוב. והיא הצטחקה לַפֵיוֹת הקטנות של היַשְמַקים, סיעת־השיראים הקטנה שבאה מאחריה במרוצה לסַיֵע לה לעטוף את ראשה, ובתנועת־יד שגורה התקינה שוב במאות סִכּות את צעיף־המורָשה של גזה על שערותיה ועל פניה.

אולם בשעה שישבה במרכבה השחורה והמקושטה בזהב, בשעה שסוסיה דהרו כלפי חסים־פחה הרגישה ששמחתה התקדרה בעבים. בת־חורין היתה, כן, ונָקמה נקמת כבודה. אבל עכשיו הרגישה, שתשוקה חשכה עוד קשרה אותה אל חמדי זה, שחפצה להשתחרר ממנו לעולם.

“הרי זה דבר שפל ומעליב – אמרה בלבה – הואיל והאדם התנהג עמה שלא כהוגן ובלא חבה ולטיפה, ואין אני אוהבת אותו. הוא השפילני וחלל את כבודי ללא־תקנה ועל כן לא אזכרה את חבוקיו, לשוא השתדלתי, שוב איני בת־חורין לגמרי, משום שזֵכר זה יכתימני ואם אחר־כך יעבור על דרכי אדם אחר אשר אהבנו, לא תהיה לי בלתי אם נשמתי שתהיה ראויה להנתן לו; ולעולם לא אתן לו יותר מזה, לעולם לא…”


IV

ממחרת היום ההוא כתבה אל אנדרי להרי:

“אם ביום החמישי יהיה מזג־אויר טוב, היאבה להפגש עמנו באיוּב? בשעה שתים נבוא בקָאִיק אל המדרגות היורדות המימה, ממש אל קצה הרחוב הרצוף שיש והמוביל אל המסגד. מבית־הקהוה אשר שם יוכל לראותנו כשנצא מתוך הסירה, והוא יכיר בודאי את ידידותיו החדשות, את שלשת הפנטומים השחורים והמסכנים שראה בפעם הקודמת. הלא התרבוש הוא תמיד לרצון לו, יחבוש נא אותו לראשו, וזה ימעט את הסכנה. אנו נשים ישר אל המסגד פעמינו ונכנס לרגע אחד. הוא ימתין לנו בחצר, ואחר ילך לו לדרכו הלאה, ואנו נצא בעקבותיו. הלא איוּב נהירה לו יותר מאשר לנו. ימצא נא שם פנה אחת (אולי בגבהי בית־הקברות) שנוכל לשוחח שם במנוחה”.

ואותו יום חמישי היה יפה מאד תחת שמי־תוגה של תכלת עמוקה. פתאם, אחרי חורף ארוך, היה יום שחון, ובָשְׂמֵי המזרח, שישנו בקור, הקיצו בכל מקום.

אך למותר היה ליעץ לאנדרי לחבוש תרבוש לראשו בצאתו לאיוב, כי לזֵכר עבָרו לא היה רוצה להופיע אחרת בשכונה זו, בשכונה שלו. מיום שובו לקושטא, זו לו הפעם הראשונה להיות שם, ובצאתו מהקאיק, ובדרוך רגלו על המדרגות הללו – תמיד אותן המדרגות –, מה גדלה התרגשותו בהכירו כל דבר ודבר בפנה זו העומדת בעינה! בית־הקהוה הקטן והישן, בית־העצים אכול־העש, שהתנשא מעל למים על גבי מרישות, לא נשתנה מאז היותו כאן בשנות נעוריו. בלוית זַ’ן רֶנו, חבוש־תרבוש אף הוא, ואנוס על־פי הדבור לשתוק, נכנס אל האולם הנושן והקטן הפתוח לרוחה אל האויר הצח והרענן של מפרץ־הים; על ספות פשוטות, מצופות אריג־הודו מכובס יפה, רבצו חתולים רְוָחוֹת מרוך ומהתפנק ונמנמו לאור החמה, ושלשה־ארבעה נשים בחלוקים ארוכים ובטבולים ישבו והתבוננו אל השמים הכחולים. סביב סביב דומיה זו, אדישות זו כלפי שטף הזמן החולף, חכמה זו שבכניעה המרגיעה מאד שאינן מצויות אלא בארץ האישלם, בצל המסגדים הקדושים ובתי־הקברות הגדולים.

הוא ובן־לויתו בדרך־סַכָּנוֹת זו, ישבו על שרפרפים מצופי אריג־הודו, ומיד עלה עשן נרגילותיהם שהתערב עם עשנם של הוזים אחרים; אלה היו אִימָמִים, שאמרו להם שלום כדרך התורכים, משום שלא עלה כלל על דעתם שאלה הם שני נכרים. וטעותם זו היתה רצויה מאד לאנדרי, אשר זמם את תכניתו.

לנגד עיניהם היתה רחבת־החוף הקטנה והשקטה, שאליה היו ידידותיו החדשות צריכות להגיע. המשגיח על תנועת הסירות, אדם בעל זקן לבן, היה מכַוֵן בקצה כלונס ארוך את תנועת הקאיקים הבודדים שהיו כפעם בפעם מגיעים אל החוף, ומי המפרץ הסגור היו זורחים־מְשַׂקְפִים במנוחה, בלי גאות ושפל, ורוחצים עולמית את המדרגות בנות מאות השנים.

כאן, בירכתי “קרן־הזהב” האלה, אפסי התבל, מכאן אין עוד דרך ללכת הלאה. ועל החופים התלולים אין מסילה ונתיב לצאת. הכל באים הנה למות, גם לשון־הים וגם שאונה של קושטא; הכל כאן ישן ועזוב, לרגלי שְפָּיִים אפורים ושוממים, מלאי קברים. אחרי בית־קהוה זה העומד על־גבי המרישות יש עוד אהלים אחדים מעץ רקוב, מנזר ישן של דרוישים מחוללים, וזולת זאת אין כלום, בלעדי מצבות־קברים בתוך העזובה.

הם התחקו אחרי הקאיקים הקלים שמזמן־לזמן היו באים מחוף סטמבול או חסים־פחה ומביאים מאמינים אל המסגד, אל בית־הקברות או את תושבי הפַרְוָר השקט. שני דרוישים ירדו, אחר־כך גברות – פנטומים שחורים שהלכו שפי ושחות, אחריהן זקנים אדוקים בטבולים ירוקים. מעל לראשיהם פזזו על פני תקרת־העץ בבואות קוי־השמש, שזרחו על פני השטח הנע, והבבואות צירו עליה ורידי־אור מתחלפים כעין גלי־ים, מדי פעם כשקאיק היה32 עובר ועוכר את רְאִי המים.

לבסוף התגלה שם משהו דומה לשלש האורחות הצפויות: בקאיק אחד, על פני נוהג התכלת של המפרץ, ישבו שלשה סילואיטים שחורים, שאפילו מרחוק הפיקו גמישות וטַרְזָנוּת.

אכן אלו הן. ירדו בקירוב מקום והכירום בודאי מבעד לצעיפיהן המשולשים, הן פסעו מתונות על פני נוגה התכלת ופניהן מועדות אל המסגד. שני הגברים, כמובן, לא הוציאו הגה מפיהם, רק בעיניהם התחקו אחריהן, כשהן הולכות ברחוב זה, שהוא תמיד33 שומם וקדוש ותנומות־נצחים מרחפות סביבו.

כעבור שעה ארוכה בפנים מפיקים אדישות כביכול, קם אנדרי וכמובן לאט־לאט פנה ללכת ברחוב המתים היפה. אנדרי הסתכל בחצר הקדושה לראות אם שם הן. אבל אף נפש חיה אחת לא נראתה. חצר זו מוצלה מאד מתחת לקשתות לדלבים בני מאות השנים; חרסינה עתיקה הבריקה, אילך ואילך על גבי הכתלים, בקוי השמש שהסתננו דרך העפאים, על־פני הקרקע טִיְלו יונים וחסידות בנחת, כאן במקום שאין בני־אדם באים אלא להתפלל. הוילון הכבד, שכסה את מבוא המסגד, התרומם, ושלשת הפנטומים השחורים והקטנים יצאו משם.

“ילך לו ואנחנו נצא בעקבותיו” כתבה לו “זהידה”, ועל כן הקדים והלך לפניהם בפסיעות מהַסְסוֹת, דרך שבילים אבלים ושקטים, קשתות גדורות בסבכות שמבעדן נראה המון מצדות, ויצא אל החלק הפשוט ביותר, העתיק ביותר וההרוס ביותר של בית־העלמין, שהמתים הם שם מבחינת־מה כמו בתוך ער־בתולה. כעשרים פסיעה ממנו הלכו בעקבותיו שלשת הצללים הקטנים, והרחק מהן הלך ז’ן רנו, שתפקידו היה להיות הצופה והמודיע אם סכנה קרובה לבוא.

הם הלכו הלוך ועלה, מבלי שהצטרכו בגלל זה לצאת מתוך בית־העלמין ללא קץ וגבול, שכסה את עין כל איוּב. ולאט לאט התגולל לפניהם מסביב אופק של אלף לילה ולילה. עוד מעט ותגיח קושטא כלה מתוך המרחקים, מעל לסבכי ענפים, כמו מתוך כונה לעלות יחד עמהם. שוב לא היתה זאת חורשה, מעין ערבוביה של שיחים וצמחים; לא, גבעה זו הדשיאה רק דשא ובין הקברות לאין מספר התרוממו ברושים ענקיים וביניהם אויר ומראה למכביר.

עכשיו הגיעו אל ראש הגבעה בתוך בדידות שקטה זו; אנדרי עמד ושלש הצורות השחורות והגמישות ללא פרצוף הקיפוהו:

– הקוה לראותנו שוב? – שאלו כולן בבת־אחת בקולותיהן הנעימים והמקסימים, כשהושיטו לו את ידיהן, ואנדרי השיב להן בעצבות קצת:

– כלום יכולתי לדעת שתשובנה?

– אם כן, איפוא, הרי הן לפניו שלש הנפשות הנענות העשויות לבלי חת… ולהיכן יוליכנו?

– כאן, אם זה רצונכן… שורו נא, תלם זה של קברות עשוי לכתחילה למושב לנו… אין אני רואה איש מסביבינו… מלבד זאת, אני חובש תרבוש; אם יעבור מישהו נשוחח תורכית ויחשבו שאתן מטילות כאן עם אביכן…

– או, תקנה מיד “זהידה”, רצונו לומר, עם בעלנו…

ואנדרי הודה לה בקידה קלה.

בתורכיה, שמוקירים שם כל־כך את המתים, יושבים עליהם בלי כל פקפוק ואפילו על־גבי שיש מצבותיהן, והרבה בתי־קברות משמשים מקומות טיול, וחומדים לשבת בצל אילנותיהם כמו בגני הַסְקְבֵירִים אצלנו.

– הפעם, אמרה “נֶשֶדִיל”, שישבה על עמוד־מצבה שהיה מוטל על העשב, לא רצינו לקבוע לו ראיון במקום רחוק כמו ביום הראשון, אדיבותו הלא תלאה סוף־סוף.

– קצת אדוקה היא, איוּב זו, בשביל פגישה כמו זו שלנו, העירה “זהידה”, אבל אדוני אוהב את המקום הזה, כאן הוא כמו בביתו. ואף אנו אוהבת אותו… ואף אנו נהיה כאן כמו בביתנו, לאחר ימים, משום שכאן נבחר לישון שנת עולם בבוא עתנו.

אנדרי הביט אליהן שוב מתוך השתוממות: היתכן, אלה שלשת היצורים, שהוא כבר הרגיש במודרניזם שלהם, שקראו את שירי מַדַם די נוֹאַי, ובשעת הצורך ידעו לדבר כאותן הפריזאיות הצעירות שהשפעו מספרי ז’יפ, אלה פרחי המאה העשרים, – היתכן שהן, בתור מושלמיות ובתור רמות־היחש, כנראה, עתידות להיות קבורות בתוך חורשה קדושה זו, שם למטה, בין המתים בעלי הטבולים משנות ההג’רה הקדומות; באחדות מסוכות־השיש המעציבות יעמוד ארונן מכוסה אריג ירוק, מקושט בצעיף ממֶכָּה, שהאבק יתערם עליו, וערב ערב יבואו להדליק את העששית הקטנה שלהן, כאשר מדליקים אצל רבים אחרים… הה! תמיד אותם המסתורין של האישלם העוטים את הנשים הללו גם בעצם היום, גם כאשר השמים הם כחולים, ושמש־האביב זורחת…

ישבו ושוחחו על גבי מצבות עתיקות מאד, כשרגליהם נעוצות בתוך העשב הדק והנקוד פרחים זעירים וענוגים, אוהבי אדמה יבשה ושלוה. זה היה מקום נפלא לשיחתם, יחידי בעולם, מקודש על־ידי עבר גדול. דורות רבים, קיסרי ביצנץ וכליפים נהדרים עבדו מאות בשנים ויצרו להם לבדם את התפאורה הזאת של להטי־אור, את סטמבול כולה, שנראתה מכאן במקצת כמו ממעוף־צפור, ששרטטה את ערמת מסגדיה על־פני התכלת הרחוקה של הים; את סטמבול זו בזעיר־אנפין, בשורה רצופה, הדוֹמים, המינרטים נערמים אלה על גבי אלה תלי־תלים ובערבוביה נאדרה ביופי, ומאחוריה – המפה חסרת־התנועה של ים־השיש הדומה לדיסקוס־תכלת גדול עד לגרום סחרחורת. וסמוך אצלם היו אלפי עמודי המצבות, אלה זקופים ואלה נוטים לנפול, אבל כולם מוזרים ויפים בערבסקאותיהם המופזות, בפרחיהם המופזים, בכתובותיהם המופזות; היו שם הברושים שארבע מאות שנה להם וגזעיהם כמרישי בית־כנסת, ועינם כעין אבן, ונופם כה קודר ומתנשא מכל מקום אל השמים היפים האלה כצריחי־פעמונים שחורים.

היום היו כמעט שמחות, אלה שלש הנפשות ללא־דמות, שמחות מפני שהיו צעירות, מפני שעלה בידן34 להתחמק והרגישו עצמן בנות־חורין לשעה אחת, ומפני שהאויר היה כאן מתוק וקל, ספוג ריחות־אביב.

– יחזור נא על שמותינו, צותה “אִיקְבַּל”, ונדע אם אינו מערבבם.

ואנדרי הצביע על אחת אחת ואמר כתלמיד מקשיב שחוזר על פרקו: "זַהִידָה, נֶשֶדִיל, אִיקְבַּל.

– הו, טוב מאד!… אבל הלא אין אלה שמותינו, היודע הוא זאת?

– אמנם, הדבר היה מסופק אצלי, הַאֲמֵנָה לי… וביחוד מפני שנֶשָׁדִיל הוא שם של שפחה.

– נשדיל… אמנם, כן הוא… אה, אדוני הוא ידען גדול.

השמש הבהירה זרחה בכל אורה על צעיפיהן העבים, ואנדרי רצה להשתמש בהארה שופעת זו כדי להבחין משהו בקוי־פניהן. אבל לשוא, לא כלום. גז שחור כפול שלושה או ארבעה עָשָׂן כספר החתום…

רגע אחד הטעוהו הצ’רשפים הפשוטים ממשי שחור ושָחוק במקצת, הכסיות הבלויות מעט, ששמו אותן במתכוין כדי לגנוב את דעת הבריות. “ואחרי הכל, אמר בלבו, שמא אינן כלל יפות כמו ששערתי, אלה הקטנות העלובות”. אבל מבטיו נפלו על נעליהן המהודרות מאד ועל גרבי־המשי הדקים שלהן… ומלבד זאת, תרבות גבוהה זו שהיתה נכרת מתוך דבריהן והתנהגותן המצוינה?…

– וכי לא עשה למן היום ההוא שום חקירה־ודרישה כדי לדעת מי אנו?

– חקירות־ודרישות אלו קל מאד לעשותן בודאי… אולם אחת היא לי!… שלש נפשות נחמדות לפני; זה ברי לי, ודי לי בזה…

– הו, עכשיו, הציעה “נשדיל”, נוכל לגלות לו מי אנו… יש לנו אמון בו…

– לא, מוטב שלא תגדנה, הפסיק אנדרי.

– עלינו להזהר, אמרה “איקבל”… הרי זהו כל קסמנו בעיניו: רזנו לנו… יודה נא, האדון להרי, שאלמלא היינו מושלמיות עטופות צעיף, אלמלא היינו צריכות בכל ראיון לסַכֵּן את נפשנו, ואולי גם לסכם את נפשו הוא, היה בודאי אומר: מה הן רוצות ממני, שלש הפתיות הללו?" ולא היה חוזר שוב.

– אבל לא…

– אבל כן… כל ההַרְפַתְקָה הזאת אשר לא תאמן כי תסופר, והסכנה הכרוכה בה, רק אלה משכו את לבו, יודה לנו!

– לא, אני מבטיחכן… עכשיו לא!

– יהא כך, אל נא נעמיק חקור – החליטה “זהידה”, שזה שעה קלה לא אמרה כלום – אין צורך לברר וללבן את השאלה; מוטב… אבל, מבלי שנגלה לו את מעמדנו החברתי, האדון להרי, ירשה נא לנו להגיד לו את שמותינו האמתיים. דבר זה, כמדומני, יקל עלינו להעשות ידידות לו.

– לזאת אני מסכים, – ענה – מובטחני שהייתי מבקש מכן זאת… שמות בדויים, הרי הם בחינת מחיצה…

– אם כן איפוא, “נשדיל” נקראת זֵנֶב: שמה של גברת יראת־אלהים וחכמת־לבב, שהורתה לפנים תיאולוגיה בבגדד; שם זה הולמתה… “איקבל” נקראת מֶלֶק35, וכיצד יכולה מגפה קטנה כזו ליטול שם כזה?… ואשר לי גופי, “זהידה” שמי האמתי הוא גֶ’נָן36, ולימים כשיודעו לו תולדות חיי, יבין ששם זה אינו אלא לעג לרש נורא!… עכשיו, יחזור נא זינב, מלק, ג’נן.

– ללא צורך, לא אשכח. אגב, כיון שטרחה כל־כך, הריהי מחויבה ללמדני דבר שהוא עיקר: כיצד אֶכַנֶהָ: גברת או…

– אין צורך כלל בכנויי־כבוד. זינב, מלק וג’נן, ותו לא.

– הן, ואף־על־פי־כן…

–לא נעים הדבר, הלא ברבריות קטנות הננו… אולם אם דוקא רצונו בכך, מוטב, יכנה בשם “גברת” את שלשתנו. אויה!… אבל יחסינו עברו כבר גבול כל נמוס!… קצת פחות או קצת יותר, הרי לא יעלה ולא יוריד. מלבד זאת, עד כמה ידידותנו בטוחה ביום מחר אפשר לדון על־פי הסכנה הגדולה הנשקפת לפגישותינו: לאחר שנפרד בעוד שעה קלה לא נוכל לדעת אם יעלה בידינו להתראות שוב. אם כן איפוא, ברגע זה, אולי היחידי בחיינו ולא ישנה עוד, מדוע לא ניצור לנו את האילוזיה כאילו ידידות־בנפש הננו לו?

כל כמה שהיו הדברים מוזרים, נאמרו בצורה כה מהוגנה, גלויה ובבור־לבב שאין להרהר אחריו, כדבר נפש אל נפש. ואז נזכר אנדרי בסכנה שנשכחה כמעט מלבו, כי כה דמה המקום הזה למקום שלום ובטחון וכה נעים היה יום אביב זה; נזכר באומץ־לבן, שהסיח קודם את דעתו ממנו, אומץ־לבן לבוא לכאן, חרף־נפשן מתוך יאוש, ותחת להצטחק למשאלתם, זו, הרגיש כמה יש בה מהחרדה ומהנוגע עד הלב.

– אדבר אליכן כאשר חפצתם37, השיב, וחן־חן לכן על זאת… אבל חֵלֶף זאת גם אתן בפנותכן אלי לא תשתמשנה בתאר “אדון”, לא כן?

– אה, וכיצד נאמר?

– אלי, אף אני איני יודע… איני מוצא דרך אחרת בלתי אם כי תקראנה לי אנדרי.

ואז מלק, שהיתה תינוקת יותר מכולן:

– לגבי גֶ’נֶן לא תהיה זאת הפעם הראשונה. היודע הוא זאת?

– אבל חוסי נא עלי, מלק הקטנה שלי…

– כן! הניחי לי לספר לו הכל… אין הוא יכול לציר לעצמו כמה כבר חיינו עמו, וביחוד היא! ולפני ימים רבים קראה לו “אנדרי” ביומנה, שכתבה בצורת מכתבים ערוכים אליו, כביכול.

הרי זו ילדה נוראה, האדון38 להרי; היא מגזימה הרבה, אני מבטיחה לו…

– אה! והצִלוּם! – קראה מלק בקפצה פתאום מענין לענין.

– איזה צלום? – שאל.

– הוא וג’נן. היא חפצה להצטלם עמו יחד, מפני הקושי שבדבר… הבה נזדרז, מפני ששעת־כושר אחרת אולי לא תזדמן לנו עוד… התיצבי על ידו, ג’נן.

בחִנהּ הרך, בגמישותה ההרמונית קמה ג’נן ממקומה והלכה הלוך והתקרב אליו.

– היודעת היא לְמַה היא דומה כעת? – אמר לה אנדרי – לאֶלֶגִיָה, בַּשְׁחוֹר הזה הקל והנגרר… ובראש המורד, כמו שאני רואה אותה שם, בין הקברות.

קולה גופו היה מעין אלגיה, בשעה שהיתה מבטאה איזה משפט עגום קצת; צלצולו היה מוסיקלי, ענוג עד לאין שעור, אם כי מרוסק וכאילו בא מרחוק.

אבל אלגיה חיה זו היתה מסוגלה להיות פתאום עליזה, ליצנית ולהעיר הערות שלא תסולאנה בפז; נכר היה שהיא מוכשרה למעשה ילדות ולצחוק הוללות.

התיצבה על־יד אנדרי ברצינות, מבלי לנסות אפילו להרים את הצעיף.

– הא כיצד, כלום היא רוצה להצטלם רק כמות שהיא, כולה שחורה, בלא קלסתר־פנים?

– מובן מאליו! כגון סילואט. לנשמות, כידוע לו, אין צורך בפרצוף…

ומלק הוציאה מתחת לצ’רשף של מושלמית אדוקה, קוֹדַק קטן מאד מהשיטה החדשה ביותר, כוננה אותו: טַק! נסיון ראשון; טַק! שני…

לא עלה כלל על דעתם שתמונות קטנות ובלתי־ברורות אלו, שנעשו אגב־צחוק, במקום כזה, בשעת חג של שמש ותחיה, – כמה תהיינה להם יקרות ומכאיבות בימים הבאים והבלתי צפוים…

ליתר בטחון התכוננה מלק לקחת עוד לוח־צלום אחד, והנה פתאום נגלה לפניהם, סמוך אצלם, מאחורי עמודי־המצבות שפם גדול תחת מצנפת אדומה: זה היה איש עובר לתומו שנדהם לשמוע שפה זרה ולראות תורכים עושים צלומים במקום קדוש זה…

ובכל־זאת עבר לדרכו בלא כל מחאה. אבל ארשת־פניו אמרה: המתינו קצת, עוד אשוב אליכם ונברר את הענין כהלכה… כמו בפעם הראשונה, נגמר הראיון במנוסת שלשת הפנטומים החביבים מנוסת בהלה. ובעוד מועד, מפני שלרגלי הגבעה כבר הזעיק האיש את העם.

כשעה אחר כך, לאחר שאנדרי וחברו היו בטוחים ששלש התורכיות הצעירות הצליחו להגיע, בלי עכובים ובדרכי קפנדריה, אל המדרגות היורדות אל “קרן־הזהב” ולשבת בקָאִיק ירדו גם הם, במדרגות אחרות, והפליגו הרחוק מאיוּב.

בטוחים ושלוים התפרקדו, כנהוג בקושטא, בתוך סירתם הצרה ושטו במפרץ זה המשובץ כולו בתוך העיר האדירה, בשעה שלהטי־הערב נתגלו בכל הדרם. הספן שלהם הוליכם לאורך חוף סטמבול, בתוך תחומו של הצל הענקי, אשר ערמת הבתים והמסגדים משרה זה כמה וכמה דורות, עם שקיעת החמה, על פני המים האלה השבויים לנצח והשקטים. ממעל להם התחילה סטמבול מתקדרת ומתלכדת, כשהיא מְעָרָה, כמו בכל ערב וערב, אל מול פני השקיעה שִכּוֹרת־האור את כל תועפות קמרוניה. סטמבול נהיתה שוב שליטה, כבדת־זכרונות ומדכאה בשיאה, כמו בתקופות העבר הגדולות, ושלא מדעת עלתה המחשבה כי מתחת למפה יפה ומשַקפת זו של פני הים, שם בנבכי מעמקיו, נצטברו פגריהן ופסלתן של שתי ציויליזציות רבות־תפארה… ואם סטמבול היתה קודרה, הנה השכונות המדריגות על החוף שמנגד, חַסין־פחה, טֶרס־חנה, גַלַטָה היו, כעולות באש, ואפילו פֵירה הבַנַלִית, התלויה במרום והנאפדה קוי נוגה כעין הנחושת, אף היא השתתפה במעשי־הכשוף האלה של אחרית־היום. אין עוד עיר כמוה בתבל, אשר כה תתעלה נאדרה במרחקים ובאורות הנאים, עד כדי ליצור פתאום לפתע מחזה־פלאים ואפותיאוזה.

לפנים כשהיה אנדרי להר זר בקצה “קרן־הזהב”, היתה לו שיטה זו בסירה, בצלה של קושטא, מעשה רגיל בכל יום. ברגע זה נדמה לו כמעט שאך תמול היה הדבר: וחמש־ועשרים השנה שעברו מאז כְּלֹא היו; נזכר פרטים נשכחים ואפילו דברים של מה־בכך; קשה היה לו להאמין שכשישוב לאיוּב לא ימצא עוד לא את ביתו, שבו היה נחבא, ולא את הפנים שידע אז. ולא ידעה נפשו, איך זה קשר כמעט את הצרקסיה הפשוטה ההיא, הנמה תחת מצבתה הנופלת, עם ג’נן זאת, שהופיעה בחייו כה לפתע; היה לו רגש־מה שהאחרונה היא המשך של זו שקדמה לה, רגש שיש בו משום חלול קדושת זכרה; בשעת־פלאים זו, כשהכל טוב ויפה, כשהכל קסם ושכחה, לא יסרוהו כליותיו על שהוא מערבבן קצת… מה רצו ממנו היום שלש התורכיות הצעירות? במה יסתַּיֵם משחק־מקסם זה, המלא סכנות? כמעט לא אמרו כלום, זולת דברי־ילדות או דברים חדלי־ערך ובכל זאת כבר קשרוהו אליהן בקשרי־ידידות, לפחות… אולי היה זה בשל קולותיהן, וביחוד בשל קולה של ג’נן, שדמה כאילו הוא בא מהתם, אולי מתוך העבר, ושהיה שונה, מבלי שידע במה, מצלילי העולם הזה…

הם התקדמו בשוטם הלוך והתקדם; היו כשטוחים על פני המים ממש, כל־כך קרובים היו להם המים בקאיקים הדקים ונעדרי־הדפנים כמעט עברו על פני מסגד המתנוסס על פני שאר המסגדים, המתנשא בכפּוֹתיו מעל גבהי המרומים של סטמבול. עברו אותו חלק מ…39 אשר סירות־המפרשים שמלפנים חונות שם גם עתה ב…40 בדפנים צבועים, יער עבות של תרנים דקים וכולם…41 דגלים אדומים עם סהרוני האישלם. המפרץ מתחי…42 לפניהם כלפי מראה רחב יותר של הבוספור ושל י…43 וספינות־קיטור לאין מספר נגלו לפניהם, אשר המרחק…44 עליהן חוט של יופי. ועתה הנה חוף אסיה מופיע פתאום…45 יפעה; עוד עיר אחרת, סְקוּטָרִי, הבהיקה שם; מינַרֶטֶיהָ, דו…46 שנתגלו בבת־אחת היו ורודים כעשויים מאלמוגים; סקוטרי עוררה כמעט בכל ערב את האילוזיה כאילו אחזה אש בשכונות האסיתיות הקדומות: השמשות הקטנות של חלונותיה התורכיים, רבבות השמשות הקטנות, ששִקפו זהרי השמש השוקעת, היו מביאות לידי אמונה, שכל בית בוער שם באש, אלמלא ידעו שאין זאת אלא אחיזת עינים.


V

אנדרי להרי קבל כעבור שבוע הבא את המכתב הזה הכתוב בשלשה מיני כתב:

יום ד' 27 לאפריל 1904.

"לעולם אין אנו משטתות47 כמו בשעה שאנו בחברתו. לאחר שהוא הולך ממנו אנו מצטערות על זה עד לידי בכי. אל נא יסרב לבוא אלינו עוד פעם, הפעם האחרונה. סדרנו4849 בשביל יום השבת, ואילו ידע בכמה תחבולות־ערמה …ליות! 50 אבל זו51 תהיה פגישת־פרידה, מפני שאני מתכוננות…52

53 מבלי לאבד אף פרט אחד מהדברים הבאים, יקרא…54 תשומת־לב:

הוא יבוא לסטמבול, לפני שולטן־סֶלִים. כשיעמוד מול…55 מסגד יראה מימינו, בין מנזר דרוישים ובין בית־עלמין קטן סימטה הנראית כעזובה. הוא נכנס לתוכה, והיא מובילה אותו, אחרי מהלך של מאה מטר, אל חצר המסגד הקטן טוסון־אגה. בחצר זו נוכח פניו יראה בית גדול, ישן מאד,…ה56 לפנים צבוע בצבע אמוץ. יסב אותו. מאחריו יראה מבוי סתום, אפל קצת, ומשני עבריו בתים סוגים בסבכות ובגזוזטראות…טות; 57 בשורה השמאלית, בבית השלישי, היחידי שיש לו דלת בת־חצאין, עם מכוש־נחושת, שם נחכה לו. אל נא יקח עמו את ידידו, יבוא לבדו. ליתר בטחון.

ג’נָן."

"החל משתים וחצי אעמוד על המשמר מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. יחבוש לו שוב את התרבוש ומעיל עד כמה שאפשר דומה בגונו לגון של חומה. בית זה שקבענו בו ראיון־פרידתנו הוא למטה מפשוט. אבל אנו נשתדל להשאיר בו זכר טוב לצללים אלה שעברו בחייו, כה קלים וכה פזיזים, עד שהוא גופו אולי יהיה מסופק, לאחר ימים אחדים, בממשותן.

מֶלֶק"

"ואף־על־פי־כן, כל כמה שהם קלים, אינם כמוץ לפני רוח שהזדמן לו במקרה. אדוני היה הראשון שהרגיש בנשמת התורכיה המסכנה, ועל זה רצו הצללים לאמור לו תודה.

ו“הרפתקה תמימה” זו שעברה כה חיש־מהר, וכמעט לא היתה בה ממשות, לא תספיק אפילו להטרידו. הרי זה יהיה בחייו דף אחד שעמודו השני הוא חלק.

ביום השבת, לפני שנֵעָלֵם מעיניו לנצח, נגיד לו דברים רבים, אם רק שיחתנו לא תפסק, כמו באיוּב, מתוך התרגשות ומנוסה. אם כן איפוא להתראות בקרוב, ידידנו.

זֵינֶב

"ואני האסטרטגיקן הגדול של הכת, עלי הטילו לצַיֵר את התכנית הזאת שאני מצרפת אל המכתב, כדי שימצא את המקום בנקל. אם כי מראה המקום הוא במקצת כמערת־פריצים, אל נא ידאג לו ידידו; אין מקום יותר מהוגן ויותר בטוח.

מֶלֶק הנ"ל.

ואנדרי58 ענה מיד בדואר עד־לדרישה, על שמה של

“זהידה”

29 אפריל 1904

"מחרתים בשתים וחצי לבוש כמצווה, בתרבוש ובמעיל מצבע של חומה, אבוא אל הדלת בעלת מכוש־הנחושת, לעמוד לפקודת שלשת הצללים השחורים.

ידידם

אנדרי להרי.


VI

זַ’ן רֶנו, שלבו נבא לו רעות מההרפתקה הזאת, בקש לשוא רשות ללוותו. אנדרי רק הרשה לו לצאת עמו, לפני השעה הקבועה, למקום שהיה ידוע לו מלפנים, מהלך חצי שעה ממקום הראיון, ולעשן שם יחד נַרגילָה מצוינה.

מקום זה היה, כמובן, בסטמבול, בלב השכונות המושלמיות, מול מסגד מחמד־פאתיח, הגדול והקדוש ביותר. לאחר שעוברים את הגשרים, עולים ועוברים כברת דרך ארוכה עד שמגיעים לאותו מקום, שהרוח התורכית משנים קדמוניות שוררת שם בכל טהרתה, אין אף סמן לאירופאיות, למגבעות, לבנינים מודרניים; כשמתקרבים דרך בַזַרים קטנים שנשארו כמו שהם בבגדד, או דרך רחובות בין מזרקות־מים נחמדות, אהלי קברים, גדרות־קברים, מרגישים שיורדים לאט לאט בסולם הדורות, שחוזרים אל ימים שעברו.

עוד שעה אחת פנויה היתה להם כשיצאו מתוך הסימטאות החשכות ונמצאו מול פני המסגד הענקי והלבן, שמינרֶטיו עם סהרוני־הזהב טבעו באין־הסוף הכחול של השמים. המקום שבאו לשבת שם, שִמש מעין פלוש לפני קמרון־הכניסה הגבוה, ושם מתכנסים האדוקים, החרדים על מנהגי־אבות, על החלוק והטְבוּל. סביב פתוחים בתי־הקהוה הקימים שם זה כמאה שנה והמלאים אנשים הוזים ובלתי משוחחים כמעט. גם אילנות שם, שבצלליהם עומדים דרגשים פשוטים בשביל מי שרוצה לעשן בחוץ. ובכלובים התלוים בענפים יש פריגיות, קיכלים, פִּשְתָּנִיוֹת, שתפקידם לשיר במקום צנוע ותמים זה.

ישבו על ספסל בין אימָמִים, שהצטדדו מתוך אדיבות ופנו להם מקום. בזה אחר זה התקרבו אליהם ילדים פושטי־יד, חתולים מסבירי פנים ומבקשי לטיפות, זקן בטבול ירוק שהציע עסיס “קר כקרח”, נערות מרודות יפות מאד שמכרו מיץ־ורדים ורקדו, – כולם מחַיְכים, מצניעי־דבור ובלתי־טרחנים. ואחר־כך לא השגיחו בהם והניחו להם לעשן ולהקשיב לזמירת הצפרים. עברו נשים עטופות בשחורים או בצעיפי דמשק ממשי ירוק או אדום ובציורי־זהב גדולים; עברו מוכרי ריאות־בהמה, ותורכים חשובים, אפילו אלה שחלוקם יפה והלוכם נאה, קנו נתח לחתולם, נעצו בו קוצוֹ של סוכְכָם ונשאוהו בחשיבות הביתה; עברו ערבי חג’ז, שבאו לראות את בירת הכליף או דרוישים מגדלי־בלורית ומקבצי־נדבות, בדרך שובם ממֶכָּה, ובר־נש אחד, כבן מאה לפחות, הוליך, במחיר פרוטה, את ילדי תורקים פעמים סביב למגרש הגדול, בתוך תֵבָה בעלת גלגלים צבועים הדר, והתבה טִלְטְלָה טַלְטֵלה רבה על פני המרצפת העתיקה והמקולקלה כבר. מעל לאלפי הדברים הפעוטים האלה המראים על תכונתו הצעירה, הפשוטה והטובה של העם, התרומם המסגד שמנגד ביתר שאת, ביתר הוד ושלוה נהדר בקָוָיו ובלבנוניתו, בשני שפודיו הנעוצים בשמים הטהורים של הראשון למאי.

הו! המבטים הטובים והמהוגנים מתחת לַטְבוּלים הללו, הפנים היפים, המפיקים אֵמון ושלום והמוכתרים זקנים שחורים או צהבהבים! מה גדול ההבדל ביניהם ובין אותם הלֵיוַנטינים המקצרים בבגדיהם והמתלבטים על פני מדרכות פֵּירָה, – או בינם ובין ההמונים שבכרכי־המערב שלנו, עם עיניהם הצמאות לבצע, המפיקות לעג, החכלילות מכּהַל! שם מרגיש אדם עצמו כמו בקרב עם מאושר, העומד עדין בתקופת־הזהב שלו, מפני שהם כובשים את יצריהם, נזהרים מפני תמורות ומהפכות, ושומרי דת! האנשים האלה היושבים תחת העצים, המסתפקים בספל קהוה זעיר שמחירו 10. ובנַרגילה המפילה תנומה. רובם היו אומנים שעבדו לעצמם איש במקצוע שלו, בתוך ביתו הקטן או תחת כפת השמים, כמה ינודו לפועלינו המסכנים העובדים עדרים־עדרים בארצות ה“קִדְמָה” שלנו, המתישים את כחותיהם כדי להעשיר את בעליהם! כמה מתמיהים וטעונים רחמים יהיו בעיניהם דברי הנאצה והקללה הנשמעים מתוך שכרות בבוּרְסות־העבודה שלנו או הפטפוטים הפוליטיים על כוס יי"ש בבתי המרזח!…

השעה ממשמשת ובאה; אנדרי להרי עזב את חברו ופנה לבדו ללכת אל שכונת שולטן־סלים הרחוקה שהתורכיות שוררת שם בעצם תקפה; הרחובות שם הם יותר שוממים, ובכל מקום הרגישו עזובה וחרבן. חומות־גן נושנות; בתים נושנים וסגורים, בתי־עץ כמו בכל מקום, שהיו מלפנים צבועים באותם צבעי כתום כהה או אמוץ, שמשַוים לקושטא את גונה הקודר ומוסיפים ברק ללובן מינַרֶטֶיהָ.

בין כמה וכמה מסגדים, זה של שולטן־סלים הוא מהגדולים ביותר, כפותיו וחִצָיו נשקפים אל הים עד למרחוק, אבל הוא גם מן העזובים ביותר. על המגרש אשר מסביבו אין שום בית־קהוה, אין מעַשנים; והיום אין אף נפש חיה בסביבותיו; לפני קמרון הכניסה שממת־תוגה מימינו ראה אנדרי את הסימטא שסומנה לו על־ידי מֶלֶק. “בין מנזר דרוישים ובין בית־עלמין קטן”; אימה מפילה סימטה זו, שמרצפתה מדשיאה דשא. כשהגיע אל מגרש המסגד הפשוט טוּסוּן־אַגֶה, הכיר את הבית הגדול שאנדרי היה צריך להקיפו; אף על המגרש הזה לא היה איש, זולת האנקורים ששרו מזמור שיר לכבוד חודש מַאי היפה; עץ־גליצינה אחד היה מהוה שם מעין עריסה; זו היתה אחת מאותן הגליצינות שאך במזרח רואים כמותן, שענפיה עבים כחבלי־ספינה, ועין אלפי אשכלותיה התחיל הופך סגול עדין. לבסוף הנה המבוי הסתום, האבל יותר מכל, בעשב המכסה את אדמתו, במרצפתו עטופת אפלולית מתחת לגזוזטראות הישנות שסבכות סמיכות סוככות עליהן. אף נפש חיה, אפילו האנקורים נעדרו מכאן, דממת־מות. “למקום יש במקצת מראה של מערת־פריצים”, כתבה מלק בהערתה מתחת לחתימה: אה, כן, נכונים דבריה!

מי שמתחפש לתורכי ונוסף לזה אין ברוחו נכונה ומזימות עון בלבו הריהו מתירא ללכת מתחת לגזוזטראות אלו, שכל־כך הרבה עינים נעלמות מסתכלות בו. אנדרי פסע לאטו, כשהוא פורט את אלמוגי המחרוזת שבידו, מתבונן אל הכל ומעמיד פנים כאילו אינו רואה כלום, ומנה את הדלתות הנעולות, “החמישית בשני חצאין עם מַכּוּש של נחושת”, אה! הנה היא זאת!… אגב, הנה פתחוה במקצת, ודרך הסדק הוצאה יד קטנה נתונה בכסיה, שתופפה על העץ. יד קטנה בכסיה בעלת כפתורים רבים, בודאי זרה כאן, בשכונה של קנאים זו. אסור היה להראות כמפקפק, מפאת המבטים הנתונים בך: אנדרי דחף בבטחון את חצי־הדלת ונכנס.


הדמות השחורה שישבה במארב מאחורי הדלת ושדמתה בגזרתה למלק מהרה ונעלה הדלת במפתח, ליתר בטחון הבריחה את הבריח ואמרה בעליצות:

– אה, המצא?… יעלה נא, אחיותי הן שם ומחכות לו!

עלה במדרגות שלא היה עליהן שטיח. למעלה, בהרמון פשוט וקטן, שכתליו ערומים, וסורגי־הברזל ורבועי־העץ השרו בו אפלולית נוגה, שם חכו לו שני הצללים האחרים, שנתנו לו יד… זו לו הפעם הראשונה שנכנס לתוך הרמון סגור, דבר שמתוך הרגל במזרח נראה לו תמיד כבלתי־אפשרי; הוא היה בתוך משכנות הנשים, מאחורי רבועי־העץ, רבועים אלה שהם כה קנאתנים עד ששום גבר, חוץ מהבעלים, אינו רואה אותם לעולם אלא מבחוץ. ולמטה היתה הדלת סגורה על מסגר וכל זה בלב סטמבול העתיקה ובאיזו דירה מלאה תעלומה!… קצת מתוך מורך־לב משעשע, שאל את עצמו: “מה לי כאן”? כל היסוד הילדותי שבנפשו, כל תשוקתו העזה עדין לצאת מתוך עצמו, כל אהבתו אל הנכר ואל התמורות שעדין נשתמרה בו, מצאו או ספוקם למעלה מכל תקוה.

ואף־על־פי־כן דמו לשלשה רחוקות שבטרגדיה, שלש הגברות של הרמונו, שהיו רעולות כמו אז באיוּב, יותר לוטות־סוד מכפי שהיו תמיד ועם פחות אור־שמש. וההרמון עצמו, חסר ההדר של הלוקסוס המזרחי, היה מקום של עניות מנוולת.

הושיבו אותו על ספה בפסים שֶדָהוּ, והוא התבונן על סביביו. אף־על־פי שהיו עניות דרות הבית הזה, היו מחוננות בטוב־טעם, משום שהכל, למרות הפשטות הקיצונית, היה הרמוני ומזרחי. לא היה כאן אף סמן לאותם צעצועי־ההבל הגרמניים שמתחילים, לצערנו, להציף את מעונות התורכים.

– כלום אני יושב כעת בביתכן? – שאל אנדרי.

– אה, לא! – ענו לו בקול שהרגשה מתוכו בת־צחוק מתחת לצעיפים.

– תסלחנה לי; שאלתי היתה טפשית מפני כמה וכמה טעמים. ראשית מפני שאחת היא לי; אני יושב בחברתכן, והשאר לא איכפת לי כל עיקר.

הסתכל בהן ומצאן59 שהיו באותם הצ’רשפים של אז, ממשי שחור, ויחד עם זאת נעולות נעל כמְלָכוֹת קטנות. מלבד זאת, מאחר שחלצו את כסיותיהן, הבריקו על אצבעותיהן אבנים ירקות. נשים אלה מה טיבן? ובית זה מהו?

גֶ’נָן שאלה בקולה של סִירוֹנִית פצועה הנוטה למות:

– כמה זמן יכול הוא לתת לנו?

– כל הזמן שאתן בעצמכן תקדשנה לי.

– אנו יש לנו ברשותנו שעתים של בטחון, אלא שמא ימצא שזהו זמן ארוך יותר מדי?

מלק הביאה אחד מאותם השלחנות הקטנים הנהוגים בקושטא בשביל הכֵּרות הקטנות שמציעים לאורחים: קהוה, מיני תרגימא ורִבַּת־ורדים. המפה היתה מסָטִין לבן רקום בזהב, וסגליות מפַּרְמָה טבעיות שהיו פזורות עליה, הכלים היו מזהב פִילִיגְרַן, וזה עוד הגדיל את הפליאה שבכל הדבר.

– הנה תמונות־הצלום מאַיוּבּ – אמרה, כשהיא משמשתו כמו שפחה קטנה – אבל לא עלו יפה. נצטלם היום עוד פעם, משום ששוב לא נתראה. אמנם יש כאן מעט אור, אבל נאריך את הישיבה…

היא הושיטה לו שתי תמונות מטושטשות ואפורות, שצלה של ג’נן הסתמן עליהן אך במקצת. אנדרי קבל אותן ברשלנות ולא ידע מה גדול יהיה אחר־כך ערכן בעיניו…

– האומנם, אתן מתעתדות לנסוע?

– אמת ונכון.

– אבל הלא שוב תשובנה… ועוד נתראה?

ג’נן ענתה לו באותה המלה בלתי־המדויקה והפַטַליסטית שאנשי־המזרח משתמשים בה לכל דבר שבעתיד: “אִין־ש־אַלַה!…” הנוסעות הן באמת, או אולי אין זאת אלא אמתלה כדי לשים קץ להרפתקה הנועזה, מתוך חשש שמא תמאסנה או אולי מפחד הסכנה הנוראה? ואנדרי, שסוף־סוף לא ידע כלום על אודותן, הרגיש בהן כאלו הן נגוזות כחלומות שמן הנמנע היה לעצור בעדן או להחזירן ביום שיעלה על דעתן לבלי לשוב לראותו.

– האם קרובה נסיעתכן? – העיז לשאול.

– בעוד עשרה ימים, בלא ספק.

– אם כן תהיה לכן שהות לתת לי עוד פעם אחת60.

הן התיעצו בלחש בתורכית מסורסת, ובלולה בהרבה מלים ערביות, שקשה היה לאנדרי להבינה:

– כן, בשבת הבאה, אמרו, ננסה עוד… ותודה על רצונו זה. אבל אלו ידע בכמה ערמה ונפתולים עלינו להשתמש ולשחד אנשים כדי שנוכל לראותו?

היה צורך לזרז את הצלום מפני שקרן־שמש נשלחה מהבית שמנגד והשתקפה בחדר המסורג הקטן, והיא שבה ועלתה במתינות אל הגגות, מוכנה להתעופף. שלש פעמים התחילו בפוזות, ותמיד ג’נן אצל אנדרי, ותמיד ג’נן באריג־האלגיה השחור שלה.

– אבל המצַירות אתן בנפשכן, אמר, כמה זה לי חדש, מוזר, כמעט מעורר־דאגה, לשוחח עם בריות סמויות מן העין. אפילו קולכן הוא כמו במַסְוָה מתחת לצעיפים המשולשים הללו, יש רגעים שאתן מטילות עלי איזה מורא סתום.

– אנחנו החלטנו בינינו שלא נהיה בשבילו אלא נשמות.

– כן, אבל אין נשמה אחת נגלית לחברתה אלא מתוך ארשת העינים… עיניכן אתן, איני יכול אפילו לשערן. אני רוצה לצַיְרן לעצמי בבחינת עינים צלולות וגלויות מבט, אבל אם הן מפחידות כעיני מכשפה, זאת לא אדע. לא, אני מבטיחכן שזה מביא בי מוֹרֶך, מפריע לי ומרחיקני. לפחות זאת תעשינה לי: גלינה לי את תמונותיכן בלא צעיף על פניכן… בכבודי נשבעתי שאני מחזירן לכן מיד או אם איזו דרמה תפריד בינינו, שרף אשרפן.

תחילה ישבו שותקות. על־פי מסורת הדורות מצאו שלא מן הנמוס הוא לגלות את פניהן, ומכיון שיעשו זאת, מיד יהָפך היחס שביניהן ובין אנדרי לעון פלילי… אך הנה קפצה מלק על דעת עצמה ואמרה בשם אחיותיה בטון של ערמה חשודה במקצת:

– הוא רוצה בתמונותינו בלא צ’רשף ובלא יַשְמַק? מוטב: יש פנאי לעשותן, ובשבוע הבא תהיינה בידו… ועכשיו נשב כלנו; רשות הדבור לג’נן, שרוצה להפיל לפניו את תחינתה; ידליק נא סיגריטה, ואז ישתעמם פחות.

תחינתי זו היא בשמי ובשם כל אחיותינו בתורכיה… – אמרה ג’נן – האדון להרי, יקחנו נא תחת חסותו ויגן עלינו. יכתוב נא ספר לטובת המושלמית המסכנה של המאה העשרים!… יגיד לעולם מה שידוע לו שעכשיו יש לנו נשמה; שאי־אפשר לשברנו כשבור כלי. אם כן יעשה – באלפינו נברכהו… היסכים?

אנדרי שתק, כמו ששתקו הן לפני שעה קלה, בבקשו מהן את תמונתן; ספר זה לא היה לו שום מושג ממנו, וזולת זאת, הוא הדיר עצמו מכתיבה בקושטא, הוא יחיה כאן חיי אדם מזרחי, ורק יטיל…

– הקשיתן לשאול ממני!… ספר שכתוב לכתחילה למען הוכיח מה, אתן שכנראה קראתן אותי ומכירות אותי למדי, וכי סבורות אתן שזה יאה לי? וחוץ מזה, כלום אני מכיר את המושלמית של המאה העשרים?

– אני נמציא לו את המקורות הדרושים.

– אתן עומדות לנסוע…

– נכתוב לו…

– אה, הלא יודעות אתן, המכתבים דברים שבכתב… איני יכול לספר יפה אלא על דברים שראיתים61 ושחייתים…

– עוד נשוב!…

– אז יחולל שם כבודכן… הבריות יחקרו לדעת מיד מי באו לי המקורות וסוף־סוף ימצאו…

– אנו מוכנות להקריב את עצמנו לטובת הענין הזה!… מה חפץ יותר טוב נמצא בחיינו הדלים, העלובים, הטעונים רחמים וחדלי כל מטרה?… שלשתנו רצינו להתמכר לעניני־חסד, להקל מצוקות בני־אדם, ליסד מוסדות־צדקה, כדרך נשים אירופיות… לא, אף את זאת מנעו מאתנו: אחת היא מנת־גורלנו להשאר בטלות וחבויות מאחרי הסבכות. אם כן, אנו רוצות להשפיע על־ידי הספר: הרי זה יהיה מעשה־הצדקה שלנו, ואם גם נסַכן בזה את חיינו או את חרותנו אין בכך כלום.

אנדרי נסה עוד להתנגד:

– שומנה לב גם לזאת, שאין אני פה בקושטא בלתי כפוף לאחרים. אני מכַהן כאן באחת האמְבַּסַּדות… חוץ מזה, קבלוני כאן בסבר פנים יפות ובאמון רב!… בין אלה שאתן קוראות אותם לוחציכן יש לי ידידים יקרים…

– אַה, יבחור בינינו: הלנו הוא אם לצרינו. יחליט!

– עד לידי כך? טוב, אני בוחר בכן, כמובן. אני מצַיֵת לכן.

– סוף כל סוף.

היא פשטה לו את ידה הקטנה, והוא נשק לה מתוך הוקרה.

ושעתים שוחחו לבטח, במדה שלא62 ידעו כמוה מעולם.

– שמא אתן יוצאות מן הכלל? – שאל כשראן, לתמהונו, במצב של יאוש והתמרמרות עד לאין גבול.

– אני הננו הכלל. יקח לו עשרים נשים תורכיות מכל הבאות לידו (מנשי החוגים העליונים, כמובן) ולא ימצא בהן אף אחת שלא תדבר כמונו!… מחונכות כילדות־פלאים, כ“פוזמקאות כחולים”, כבובות מנגנות, כתכשיטי לוקסוס והתהדרות להנאת האב או הבעל, ואחר־כך נוהגים בנו מנהג פלגשים או שפחות, כמו שהיו אמות־אמותינו לפני מאה שנה… לא, קצר כח סבלנו!… אין אנו יכולות עוד!…

– הזהרנה פן אתחיל לטעון בזכותכן מאידך גיסא, אני בן העבר… אני מסוגל לזה! מלחמת־תנופה באלו המורות, המחנכות הצרפתיות, באלה הספרים המרחיבים את שדה היאוש של האנושיות. לשוב אל שלום־האושר של הדורות הקודמים.

– מוטב! נסתפק גם בסניגוריה כגון זו… ועל־אחת־כמה־וכמה נסתפק בזה, מפני שמן הנמנע הוא להשיב את זרם הזמן אחורנית. מה שחשוב לנו בעקר הוא שיתעוררו, שיחמלו, שירגישו שאנו נענות הננו, אנו בנות־המעבר בין אלו שהיו אתמול ובין אלו שתהיינה מחר. את זאת צריכים להשמיע, ואז נדע כי ידיד הוא לכלנו!…

אנדרו עוד קִוָה לאיזה מקרה שיבוא פתאום ויפטרהו מכתוב את הספר שלהן. אבל הקשיב בהתפעלות לקסם התמרמרותן היפה, לקולן הנאה שרעד מתוך משטמה אל עריצותם של הבריות.

לאט־לאט התרגל לזה שאין לה פרצוף. כשהיו מביאות לו כפעם בפעם אש לסיגריותיו, או מגישות לו ספל זעיר של קהוה תורכית, היו מהלכות אילך־ואילך טרזניות, קלות ומתרגשות, אבל תמיד בדמות רוחות־מתים שחורים. וכשהיו מתכופפות היה צעיף פניהן תלוי להן כזְקַן־נזירים ארוך, שכאלו הדביקוהו אל פני היצורים האלה מלאי החן והעלומים למען התקלס בהן…

הבטחון בבית הזה ובמבוי הסתום הזה היה רק מדומה, ואם במחקרה נחפש ונבעה מצפונן, היו נמצאות כאן כמו במלכודת. כשהיו שומעות פסיעות בחוץ על־פני המרצפת המכוסה עשב עגום, היו מביטות בחרדה מבעד לרבעי־העץ הסוככים: איזה טבול זקן בשובו לביתו, או מוכר־המים של הרובע עובר עם הנאד על מתניו.

להלכה היו שלשתן צריכות להקרא בשמותיהן הפרטיים, אבל למעשה לא העיזו, ולא נקראו בשם כל עיקר.

פעם עברה עליהן חלחלה: יד מי הקישה63 במכוש־הנחושת של הדלת החיצונית מתוך קוצר־רוח, והקימה רעש נורא בדממת הבתים המתים הללו, וכלם התנפלו אל החלונות המסורגים: אשה אחת בצ’רשף ממשי שחור, נשענת על מקל, וכנראה כפופה מאד תחת משא שנותיה הרבות.

– אין סכנה, אמרו, הרי זה צפוי מראש. אבל אנו צריכים להכניסה.

– ואם כן, אני צריך להחבא?

– אין אפילו צורך בזה. לכי, מלק, לכי פתחי לה, ותאמרי לה מה שהתנינו. היא רק תעבור ולא תשוב. כשתעבור על פניו אפשר שתשאלוֹ בתורכית מה שלום החולה הקטן, ועליו להשיב לה גם כן בתורכית, כמובן, שמהבוקר הוטב מצבו.

כרגע עברה האשה הזקנה וצעיפה מורד, כשהיא מגששת על השטיח הפשוט בקצה מקלה ולא שכחה כלל לשאול את אנדרי:

– ההוטב לנער?

– הוטב מאד, השיב, וביחוד מהבוקר הזה.

– תודה, תודה לו!…

ונעלמה מאחורי דלת אחת בעמקי ההרמון.

אנדרי לא בקש כל באור. הוא היה כאן בתוך הדמיון של אגדה מזרחית הרחוק מהמציאות. אלו היו אומרות לו: “מכשפה זקנה תצא מתחת לספה, תגע בקיר בקצה מַטָה, ויהפך לארמון”, היה מאמין בלא כל באורים.

לאחר שעברה הזקנה עם מקלה, נשארו להם עוד רגעים אחדים לשוחח. כשהגיעה64 השעה לווהו מתוך הבטחה65 להשתדל להתראות עמו עוד פעם אחת – ויהי מה.

– ילך לו, ידידנו; יפסע לו עד קצה המבוי פסיעות אטיות כשקוע במחשבות כביכול, כשהוא משחק במחרוזת שלו, ומן החרכים נציץ ונתבונן אל חשיבות הליכתו.


VII

אחר־כך, ביום החמישי לשבוע, הביא סריס זקן בסתר ידיעה לאנדרי על־דבר ראיון שנקבע למחרתים באותו מקום ובאותה שעה, ויחד עם זה מסר לו קרטונים גדולים כרוכים יפה וחתומים.

“אה! – אמר בלבו – תמונות־הצלום שהבטיחו לי!”

ומתוך קוצר־רוח לראות סוף־סוף את עיניהן, קרע את המעטפה.

אלה היו אמנם שלש תמונות בלא צ’רשף ובלא יַשְמַק ואפילו בחתימות־יד כראוי וכנכון צרפתית ותורכית, האחת של ג’נן, השניה של זֵינֶב, השלישית של מלק. ידידותיו התלבשו אפילו בתלבושות־חג לשם הצלום: שמלות־נשפים יפות ממש במחשפים, פריזאיות ממש. אבל זינב ומלק היו נראות רק בגביהן ולא גלו אלא שולי האפרכסות של אזניהן מצדן החיצוני; וג’נן, היחידה שנראתה בפניה, החזיקה לפניה מניפת־נוצות שכסתה הכל אפילו את השערות.

ביום השבת, בבית־החשאין, ששם נפגשו שנית, לא ארע שום דבר טרַגי, ושום פֵיה לא נתגלה להם.

– אני כאן – בארה ג’נן – בבית מינקתי הטובה, שלא סרבה לי מעולם דבר; הילד החולה, היה בנה; האשה הזקנה היתה אמו, ומלק הציגה את אדוני לפניה בתור רופא חדש. המבין הוא את כל הנֵכֶל הזה?… יש לי בכל־זאת מוסר־כליות על שאני מכריחה אותו לשחק משחק מסוכן כל כך… אבל, הואיל וזהו יומנו האחרון…

שעתים שוחחו, מבלי לדבר הפעם על הספר; אין ספק שחששו שמא תהיינה טורדות יותר מדי בהפצרותיהן, אגב, הרי הבטיח להן פעם, וחפצן הצליח בידן.

וכל־כך הרבה דברים היו צריכים לדבר. הלא הן היו באמת זה ימים רבים בחברתו, על ספריו, וזה היה אחד המקרים הבודדים שהוא (אשר לבו היה תמיד נוקפו על שגלה את נפשו לפני אלפי אנשים בלתי־חשובים לו) לא התחרט הפעם אף על אחד מרחשי־לבו שהביע בספריו. ואחרי הכל כמה זלזול יש במשיכת־הכתפים של אלה שאינם מבינים, לגבי החבה הנלהבה שמתעוררת זעיר פה זעיר שם, בשני קצות התבל, אצל נשים לא ידועות, – וחבה זו אולי היא היא הגורם היחידי לכתוב ספרים!

היום שלטו אֵמוּן, הבנה הדדית וידידיות ללא־פגם בין אנדרי להרי ובין שלשת רוחות־המתים של הרמונו. הן ידעו על־אדותיו מתוך כתביו הרבה; אולם הוא לא ידע על־אדותן מאומה, ולפיכך הקשיב יותר ממה שדִבֵר. זינב ומֶלק ספרו על נשואיהן המעציבים ועתידן חשוך־התקוות. ג’נן להיפך לא סָחָה כלום מנפשה.

ונוסף על אמון־החבה שקרב אותם, היה עוד דבר אחד שהפתיעו בו איש את חברו: הם היו עליזים. אנדרי היה מָקסם על־ידי עליזות זו של הגזע ושל העלומים, שנשתמרה בהן למרות הכל, ושגלו כעת ביתר עוז לאחר שפסקה בישנותן בפניו. והוא, שצִיְרוּהו לעצמן כאיש זעום ושספרו להן על־אדותיו שיָהִיר וקר הנהו, הנה הסיר מעל פניו את המסוה הזה והתגלה להן פשוט מאד, פרוץ בצחוק, בטבעו יותר צעיר מגילו ואפילו עם עוקץ של ילדות מהתלת. זו לו הפעם הראשונה לשוחח עם נשים תורכיות מהחברה העליונה. והן מימיהן לא היו משיחות עם גבר זר. בדירה קטנה זו, הנושנה והמלאה צל, חבויה בלב סטמבול־העתיקה, המוקפה חורבות וקברות, הגשימו את הבלתי־אפשרי אך ורק מתוך זה שהתאספו כאן להחליף את דעותיהן. והם תמהו, הם הזרים והחדשים זה לזה, הם תמהו על שאינם שונים איש מרעותו; אבל לא, אדרבא, ביניהם היה שִתוּף גמור של אידיאות ורשמים כאילו היו ידידים משכבר הימים. הן, כל מה שידעו על החיים בכלל, על עניני אירופה, על התפתחות הרוח שם, את כל זה למדו בבדידותן מתוך ספרים. ועכשיו כשקרה להן נס והן יושבות ומדברות עם אחד מאנשי המערב, עם איש מפורסם, מצאו עצמן שוות עמו במעלת־רוחן; והוא התנהג עמהן כעם אנשים כערכו, הן בשכלן הן בנשמתן, וזה שגרם להן מעין שכרות רוחנית, שלא ידעו כמותה לפני־כן.

זינב שמשה הפעם בשעת הסעודה הקטנה, שהגישה על השלחן הקטן המכוסה הפעם מפת־סטין ירוקה־כספית וזרועה ורדים טבעיים, אדומים. ואשר לג’נן, היא ישבה בלא תנועה, מרוחקה מבלי להניד אף קמט כל שהוא בצעיפי אבלותה. אפשר שהשיחה יותר משתי חברותיה, וביחוד הציעה שאלות ביתר עמקות; אבל לא זעה, השתדלה, כמדומה, להשאר מוּכרה פחות מכולן, יותר מהן מבוטלה, כאלו אינה קימת כלל. פעם אחת הרימה זרועה את הצ’רשף וגלתה במקצת אחד משרווליה רחב מאד, לפי אפנת הזמן ההוא, עשוי מגַזָה של משי כתום כעין הלימון בשרטוטים ירוקים־חורים, – צבעים שעל פיהם הכירהּ שני ימים אחר כך ברחוב.

מסביבם היה הכל עצוב יותר מבשבוע שעבר, משום שחזר ובא הקור באמצע חודש מאי; שמעו את רוח הים השחור נושבת בדלתות, כמו בחורף; סטמבול כולה רעדה תחת השמים שהתקשרו בעננים שחורים; ובהרמון הקטן והפשוט היה רושם של בין־השמשות.

פתאם רעדה הדלת החיצונית מהכאות מכוש־הנחושת קצר־הרוח.

– אלו הן, אמרה מלק, שהרכינה מיד את ראשה לראות דרך סורג־העץ של החלונות. אלו הן! עלה בידן להתחמק, מה מרוצה הנני!

ירדה במרוצה לפתוח, ומיד עלתה בלוית עוד שתי נשים במסכות־שחורות, וכנראה אף הן טרזניות וצעירות.

– האדון אנדרי להרי, הציגה ג’נן, שתים מידידותי; ואשר לשמלותיהן, אחת היא לו, לא כן?

– שתי גבירות שהן כרוחות מתים, הוסיפו הנכנסות, והדגישו את שתי המלים האחרונות, שאנדרי הרבה להשתמש בהן באחד מספריו האחרונים.

והן הושיטו לו ידים קטנות נעולות בכסיות לבנות. אף הן דברו בקול נעים צרפתית משוכללה.

– ידידותינו הודיעו לנו, אמרה האחת, שאדוני רוצה לכתוב ספר על הנשים התורכיות של המאה העשרים, ועל כן באנו להודות לו על זה.

– מה שם יקרא לספר? – שאלה השניה שישבה בחן־של־פנוק על הדרגש הפשוט והדֵהֶה.

– לא חשבתי כלל על זה. הרי זו הצעה כה חדשה, ושקבלתיה קצת מתוך אונס, אני מתודה לפניכן… הבה נכריז על התחרות בהמצאת שם לספר… אני הייתי מציע: הנכזבות:

“הנכזבות”, חזרה ג’נן לאט, החיים נכזבים לאחר שחיו אותם, אבל להיפך, אין אנו חפצות אלא חיים!… לא נכזבות הננו אלא נצמתות, שבויות, חנוקות.

– אם כן, הנני! מצאתי את שם הספר! – קראה מלק הקטנה, שלא היתה היום כבדת־ראש כל עיקר – מה בעיניכם השם: “החנוקות”? אגב, השם יתן מושג נאמן ממצב־רוחנו מתחת לצעיפים העבותים שאנו מתכסות בהם כדי לקבל את פניו, האדון להרי! הלא הוא יכול לצַיֵר לעצמו כמה קשה לנו לנשום מתחת לצעיפים הללו!…

– אמנם, בדעתי היה לשאלכן מפני מה אתן מתכסות בו, בחברת ידידכן לא תוכלנה להסתפק בזה שתהיינה כאחת מן הרבות שנפגשות ברחובות קושטא: הצעיף כן, אבל מוטב שיהא שקוף, שיגלה טפח ויכסה טפחים מהפרופיל, מֶקֶשת־הגבות, ולפעמים גם את בבות העינים. מה שאין כן אתן…

– והיודע הוא, שהסתר־פנים זה מעורר תמיד חשדות. בדרך כלל כשהוא פוגש ברחוב אשת־מסתורין בצעיף משולש, הרי מותר לו לחשוב: הנה זו הולכת למקום אסור (אגב, כמונו, לדוגמא). עד כדי כך, שהנשים האחרות בראותן אותו עובר, מחַיְכוֹת והודפות זו את זו במרפק.

– אל נא, מלק, נזפה בה ג’נן בשפה רפה, אל נא תדברי לשון־הרע כאחת הפֵירָתיות… “הנכזבות”, כן, צלצול השם הוא יפה, אם כי התוכן אינו הולם כל־כך…

– הנה אני כך הבינותיו: זכורנה את הוַלְקִיָרה הישֵׁנה בטירתה שמתחת לאדמה, את הנסיכה הנמה בארמונה שבלב היער. אבל, אויה! נתקו את מוסרות הכשוף ותתעוררנה. ואתן המושלמיות ישנתן דורות רבים כה לבטח שמורות על־ידי המסורות והחוקים!… ופתאום עבר עליכן המכשף הרע, והוא רוח אירופא, והעביר מעליכן את הכשוף, וכולכן הקיצותן בבת־אחת; הקיצותן לצער החיים, למכאוב הדעת…

ג’נן הסכימה בכל־זאת אך למחצה. נראה היה שהיה לה שם אחר לספר שעדין לא רצתה הגידוֹ.

אלה שבאו מחדש היה גם הן מהמתקוממות הקיצוניות. באותו אביב היתה בקושטא לשיחה בפי הבריות אשה אחת מהחברה העליונה שברחה לפריז. המקרה הזה הלהיב את המוחות בהרמונות, ואלו שתי הנשים־הצללים חלמו על־אדות זאת חלומות שיש בהם משום סכנה.

– אתן, אמרה להן ג’נן, אולי תמצאנה שם את אשרכן מפני שיש בדמכן ירושה אירופית (סָבתן, האדון להרי, היתה צרפתית שבאה לקושטא, נישאה לתורכי ועברה אל הדת המושלמית.) אבל אני, אבל זֵינֶב, אבל מלק, אנו נעזוב את תורכיה שלנו! לא, אנו פוסלות אמצעי־שחרור כזה. אם נגזר עלינו, נסבול עוד עלבונות קשים ביותר. אבל מות נמותה כאן, את שנת הנצח נישן באַיוּבּ!…

– כן דברתן! החליט אנדרי.

הן ספרו שעתידות הן לנסוע מכאן לזמן ידוע. האמת הדבר? אבל אנדרי בהפרדו מהן הפעם היה לו הבטחון ששוב ישוב לראותן, הן קשרו אותו אליהן על־ידי הספר, ואולי על ידי דבר חשוב מזה סתום עדיין אבל עז ומתוק, שהתחיל מתרקם בינו ובין ג’נן.

מלק ששמשה בבית הזה בבחינת שומרת־הסף, חובתה היתה ללוותו החוצה. ובמשך השעה הקלה שהיו ביחידות במסדרון החושך, הטיח דברים קשים על שהתלו בו ושלחו לו תמונות־צלום בלא פרצופים. היא לא השיבה דבר, הלכה אחריו עד מחצית המדרגות החשכות להתבונן משם אם ידע להוציא את הבריח ולפתוח את הדלת החיצונית.

וכשנפנה אליה, על המפתן, לשלוח לה את ברכתו, ראה אותה עומדת למעלה ומצטחקת אליו בשניה הלבנות והקטנות, מצטחקת לו בחטמה הקטן והמופנה כלפי מעלה, המלגלג לא מתוך רוע־לב, ובעיניה הגדולות והאפורות, ובכל פניה הפעוטים ומלאי־החן של גיל העשרים. בשתי ידיה החזיקה את צעיפה מורם עד לתלתלי־הזהב הכתומים שהכתירו את מצחה. ובת־צחוקה אמרה לו: “אם כן איפוא, שור נא, הנה מלק, ידידתך הקטנה מלק שאני מציגה לפניך! אגב, מה אני ומה ערכי כלפי האחרות, כלפי ג’נן, למשל! שלום לך, אנדרי להרי, שלום!”

הדבר ארך כהרף־עין, ומיד נשמט שוב הצעיף. אנדרי קרא לה בלחש תודה, – ובתורכית, משום שיצא כבר כמעט החוצה ופנה ללכת במבוי הסתום והמלא יגון אבלות.

בחוץ היה קר מתחת לעננים הכבדים האלה והרוח הזאת שנשבה מרוסיה. שקיעת היום היתה מלאה נכאים כמו בדצמבר. בימים כאלה הזכירה לו סטמבול ביתר עוז את ימי נעוריו, מפני שהשכרון הקצר של ימי שבתו לפנים באיוּב חל בחורף. כשעבר את המגרש השומם שלפני המסגד הגדול66 שולטן־סלים נזכר פתאום בברור ובדיוק אכזרי, שכבר עבר בו פעם בשעה זו ממש, בבדידות זו ממש, ברוח צפונית דומה לזו שנושבת כעת, בשעת ערבית אפורה, לפני עשרים וחמש שנים. ואז נצבה לפניו דמות המתה היקרה, שְמָחֲתָה את דמות ג’נן כליל.


VIII

למחרת הזדמן לו לעבור ברחוב פּירָה הגדול בחברת בני סֶן־אֵינוֹגָה שנקלעו גם הם לשם כמוהו, אנשים חביבים שעבדו עמו באמבסדה והוא התקשר אליהם ברגשי ידידות. מרכבה שחורה עברה על פניהם, והוא ברוחו הפזורה ראה יושבת בה דמות אשה טורקית בצ’רשף. הגברת סֶן־אינוגה החותה קידה קלה לגברת מכוסת־הצעיף, וזו הזדרזה מיד להגיף את וילון החלון בתנועה עצבנית קצת. מבטו של אנדרי הספיק לתפוש בתנועה מהירה זו, מתחת לצ’רשף, שרוול־משי מצבע לימון מצויר ירוק, ונדמה לו שראהו גם אתמול.

– מה, כלום היא מברכת לגברת תורכית ברחוב? – שאל אנדרי.

– אכן, לא היטבתי לעשות, וביחוד בשעה שנמצאתי בחברתו ובחברת בעלי.

– ומי היא זו?…

– ג’נן טופיק־פחה, אחד מפרחיה המהודרים של תורכיה67 הצעירה.

– אה!… ויפה?

– יותר מיפה. מקסימה.

– ועשירה, אם לשפוט על־פי המרכבה?

– אומרים שבאסיה שייך לה מחוז שלם. והיא מעריצה מאד את אדוני. באחד מימי השבוע שעבר שלחו מהאמבַסַדה… כל זְכוּר מהמשרתים, הלא הוא יודע זאת, כדי שהנשים התורכיות תוכלנה להשתתף במשתה התה אשר ערכו שם… והיא היתה שם… וגברת אחת התלוצצה עליו, כל־כך לגלגה עליו…

– וכי זאת היא גברתי?

– אוֹה, אלי! אין אני אוהבת לעשות זאת אלא בפניו. זו היתה הדוכסית א… והנה הגברת טופיק־פחה הגנה עליו, אבל בהתלהבות כזו… כנראה לי, היא מענינת אותו, לא כן?

– אותי! א, הא כיצד? אשה תורכית, הלא יודע הוא שבשבילנו כאלו אינן קַיָמות. לא, אלא שאת המרכבה ראיתי לפעמים קרובות…

– לעתים קרובות? השעה משחקת לי: היא אינה יוצאת אף פעם מפתח ביתה.

– אבל כן, כן! ובדרך כלל אני רואה עמה עוד שתי נשים שנראות כצעירות.

– אה, אפשר מאד, בנות־דודה, מחמד־בֵּי, הקטנות, בנות הוזיר לשעבר.

– ומה שמן של בנות מחמד־בי?

– הבכירה, זינב שמה… והשניה… מלק, דומני.

הגברת סֶן־אינוֹגה חשדה כנראה בדבר־מה, אבל לא היתה מסוכנה, מפני שהיתה יותר מדי חביבה ויותר מדי נאמנה.


IX

הן עזבו את קושטא, משום שאנדרי להרי קבל כעבור ימים אחדים מכתב מג’נן, שהיתה עליו חותמת־הדואר מסלוניקי:

18 מאי.

ידידנו, מה צר לנו שאין הוא עמנו, הוא שאוהב כל־כך ורדים! הוא שמרגיש ואוהב את המזרח יותר מכל מערבי, מה צר שאינו יכול לחדור אל הארמון העתיק, שקבענו בו את דירתנו לשבועות מספר, בתוך כתלים עבים וקודרים, ורפודי פרחים!

אנו יושבות אצל אחת מאמהותי־הזקנות, הרחק מאד מן העיר, בשדה. הכל מסביבנו הוא ישן: האנשים והעצמים. רק אנו לבדנו צעירות כאן עם פרחי האביב ועם שלש שפחותינו הצ’רקסיות הקטנות, השמחות בחלקן ואינן מבינות על מה אנו קובלות.

זה חמש שנים לא היינו כאן וכמעט שכחנו את החיים כאן, שלעומתם נראים חיינו בקושטא קלים וחפשים כמעט. פתאום לפתע השלכנו לתוך הסביבה הזו, שדור שלם מפריד בינינו ובינה, ואנו68 מוצאות עצמנו כאן זרות. אוהבים אותנו ויחד עם זאת שוטמים בנו את נשמתנו החדשה. מתוך רגש־כבוד, מתוך אהבת־השלום אנו מקבלות עלינו עול החוקים ומסתגלות אל דרכי־החיים הישנות. אבל אין זה מספיק. מיד מרגשת מתחת לכל זה הנשמה שנולדה אך תמול, שמתחמקת שמפרפרת ורועדת, ואין מוחלים לה את חרותה, אין סולחים לה אפילו את עון קיומה.

ואף־על־פי־כן כמה עמל, כמה קרבנות, כמה יסורים שלמנו בעד החרות הזו? אבל הוא, המערבי, לא גרם לו מזלו לדעת את כל הנפתולים הללו; נשמתו יכלה בודאי בכל עת ובכל שעה להתפתח לרוחה באטמוספירה נוחה לה. אין הוא מסוגל איפוא להבין לנו…

הה, ידידנו! אילו ראנו כאן, כמה היינו בעיניו מחוסרות־סדר ובו־בזמן מלאות הרמוניה! אילו היה יכול לראותנו בעמקי הגנים העתיקים האלו, שמשם אני כותבת לו, בסוכה זו העשויה מסבכות עץ ומחרסינה, שהמים מזמרים בה בתוך מזרקת־שיש; סביב סביב ספות על־פי המוֹדָה הנושנה ומצופות משי ורוד, דהוי, שֶׁחוּטֵי־כסף עוד מנצנצים בו זעיר שם זעיר שם. ובחוץ שפע, שגעון־בזבוז של הורדים החורים הללו הפורחים צרורות צרורות. שוב אין ידידותיו לובשות שמלות אירופיות ואף לא צ’רשפים מוֹדֶרניים; הן לבושות כסבות שלהן. משום שחטטנו, אנדרי, בתוך ארגזים ישנים והוצאנו מתוכם קשוטים, שהיו מפארים את הימים היפים של הרמון עבדול־מג’יב (אחת מגברות חצר המלך, שהתקשטה בהם היתה אם־אמנו הזקנה). המכיר הוא את השמלות הללו? יש להן שְבלים ארוכים וכנפים שנסרחים גם הם, אלא שמרימים אותם ומצליבים כלפי מעלה, כדי שאפשר יהיה להלך בהן. שמלותינו היו ורודות, ירוקות, צהובות: גונים שמתו כגוני הפרחים ששומרים אותם בין דפי ספר; גונים דומים לאור־חוזר שעוד מעט ויגוז…

בשמלות אלו, ספוגות זכרונות, ובסוכה זו על שפת הנחל, קראנו את ספרו האחרון: “ארץ קַבוּל”, האכסמפלר שהוא בעצמו נתנוֹ לנו. הוא, האָמָן, לא יכל לחלום על מקום יותר יאה לקריאה זו. הורדים, שירדו מכל מקום לאין־ספורות, משמשים לחלונותינו כעין וילאות, והאביב של ארץ דרומית זו שִׁכֵר אותנו בחומו… עתה ראינו את קבול.

אבל אחת היא, ידידי, את הספר הזה אני אוהבת פחות מספריו הקודמים: אין בו די מנפשו. לא בכיתי כמו שהייתי בוכה אגב קריאה בכמה וכמה מספריו האחרים, ושלא תמיד הם עצובים ובכל־זאת הם מסעירים את נפשי ומטילים בה חרדה. אל נא יוסיף עוד לכתוב רק בשכלו בלבד! דומני שאינו רוצה עוד להציג את עצמו לראוה… מה איכפת לו מה יאמרו הבריות? הה, יוסיף עוד לכתוב בלבו; כלום נעשה עתה לבו כה קר עד שאין שומעים עוד את פעימותיו מתוך ספריו, כמו אז?…

הנה הערב בא, והשעה היא כה יפה באלה הגנים, גני הדממה הגדולה, שאפילו פרחיהם דמות להם כחולמים ושקועים בזכרונות. יש רצון להשאר כאן עד לאין קץ ולהקשיב אל קלוח המים הדק בתוך אגן־השיש, אף־על־פי שזרמתו אין בה כל תמורה ואינה מספרת אלא על הימים הדומים זה לזה. מקום זה, אויה, הלא היה יכול להיות גן־עדן! יש רגש כאלו גם בתוכך פנימה, כמו מחוצה לך, הכל היה יכול להיות כה יפה! חיים ואושר היו יכולים לעלות בד־בבד מתוך חרות!

עוד מעט ונִכָנס אל הארמון. אני מחויבה לאמור לו, ידידי, שלום. הנה כושי גדול בא לבקשנו. הואיל והשעה מאוחרת היא… והשפחות התחילו מזמרות ומנגנות בעוגב לשעשע את הגברות הזקנות. עוד מעט ויכריחונו לרקוד ויאסרו עלינו לדבר צרפתית, מה שלא ימנע מכל אחת מאתנו להרדם עם איזה ספר מספריו מתחת לכָרָהּ.

שלום, ידידנו; היחשוב לפעמים על־אודות שלשת צלליו הקטנים ללא פרצוף?

גֶ’נָן


X

בבית־העלמין שם מחול חומת סטמבול, נגמר שפוצו של הקבר הצנוע, בעזרת ידידים תורכיים. ואנדרי להרי, שלא העיז להראות שם בשעה שהפועלים עבדו במלאכת־השיש, הלך היום, בשלושים לחדש מאי היפה, לבקר את המתה השוכבת תחת לוחות־השיש שלה החדשים.

כשבא אל החורשה העצובה ראה מרחוק את הקבר המתוקן ושהבהיק כדבר חדש בתוך היושן האפור שמסביב. שני עמודי־השיש הקטנים, אחד למראשות ואחד למרגלות, עמדו זקופים ולבנים בין כל אלה שבסביבה, אכולי החספניות הנוטות לנפול או המוטלות על הקרקע. חדשו את הצבע הכחול בין האותיות הבולטות של הכתובת המבריקה הפעם בזהב נוצץ, – אותיות אלו, שאמרו מתחת לשיר קטן על המות: “התפללו על נשמת נגיבה, בת עלי גיאנגיר אפנדי, נפטרה בשמונה עשר למוחרם 1297”. לא נודעו כאן עקבות הפועלים, משום שמסביב ללוח־השיש העבה, ששמש יסוד למצבה, הזדרזו המִנתות, הקורניות ושאר הצמחים הריחנים של אדמת הטרשים לצמוח לאור החמה של האביב. והברושים הגדולים, הם שחזו בהמיר ממשלות הכליפים ובזרם הדורות, נשארו כמו שהיו בשעה שאנדרי ראם בפעם הראשונה וכמו שהיו, בלא ספק, לפני מאה שנה, באותה העמדה, באותן התנועות המאובנות של ענפיהם הדומים בגונם לעצמות מתים והנשואים השמימה כזרועות מתים ארוכות. וחומות סטמבול69 העתיקות משתרעות בשורה ארוכה כִּמְטַחֲוֵי מבט בצריחיהן ובסטיוניהן ההרוסים, בתוך בדידות זו העומדת עולמית בעינה, ואולי היא יותר עזובה מאשר תמיד.

כמה בהיר ויפה. האדמה והברושים נתנו ריח טוב. הכניעה וצדוק־הדין שבמנוחת בתי־העלמין היו היום מושכי־לב ערבים, חודרים אל הנפש; התעורר החשק להתמהמה כאן, היה רצון לקחת חלק בשלום הישנים כאן, במנוחה הרבה שמתחת לקורניות ולמִנתות.

אנדרי הלך משם נרגע, מאושר כמעט, משום שעלה בידו לקיים מצוה, שהיתה כה קשה, שהדריכה מנוחתו בלילות; במשך שנים רבות, במסעותיו וטלטוליו הרבים, גם בירכתי תבל, הרהר בזה כמה פעמים בלילות נדודי־שינה: להקים את עמודי־השיש שנהרסו שם בבית־העלמין הקדוש שבסטמבול… היום קם ונהיה הדבר! הקבר הקטן והיקר היה לו עתה כקברו הוא עתה לאחר שמצבתו הוקמה ברצונו מחדש, לאחר שהוא כוננה לבל תמוט.

רוח תורכית טהורה היתה עליו בערב יפה נהיר ופושר זה, שעוד מעט תזרח בו לבנה כחולה מעל לים־השיש, חזר לסטמבול עם חשכה, עלה אל לב השכונות המושלמיות, לשבת בחוץ על המגרש, ששוב נעשה קרוב לו, מול מסגד שולטן־פתיח. נפשו חשקה לחלום כאן בתוך זו הרעננות הזכה של הערב, בתוך זו השלוה המזרחית המתוקה, כשהוא מעשן נרגילה ומסביבו שגב רב ההולך וגוע, הרס רב, דממת קודש ותפילה.

על מגרש זה, בשעה שהגיע לשם, הדליקו כל בתי־הקהוה הקטנים שבסביב את מנורותיהן הפשוטות; פנסים תלוים בענפי האילנות, פנסי־שמן ישנים, האירו אף הם באור צנוע; ובכל מקום, על הדרגשים ועל השרשרפים ישבו חובשי־טבולים חולמים, עשנו ושוחחו קצת ובנחת; נשמע קול הבקבוק הדק של מאות נרגילותיהם; המים משתכשכים בתוך הבקבוק עם כל שאיפת־אויר ממושכת ועמוקה של המעשן. הביאו לו את הנרגילה שלו עם גחלים קטנות לוחשות על עלי טבק פרסי, ומיד התחיל אצלו כמו אצל כל אלה שישבו מסביבו, שכרון למחצה, קל מאד, שאינו מזיק ונוח למחשבה. תחת האילנות הללו, פנסים קטנים מאירים באור קלוש היו תלויים בהם, ישב ישר מנגד למסגד, שהמגרש לרחבו ביניהם. ריק ועוטה אפלולית הוא מגרש זה שנראים בו לוחות־שיש עקורים מהמרצפת, אדמה ושוחות. גבוהה, גדולה ומטילה אימת־כבוד היא חומת המסגד70 שכסה עין האופק, וזעומה היא כמבצר עם פתח אחד לבד: קשת בת שלשים רגל לפחות שדרך בה נכנסים אל החצר הקדושה. ואחר־כך מימין ומשמאל, במרחקים החשיך הלילה, השחיר מה, אפשר שאלה הם אילנות, ברושים מטושטשי־צורה המסמנים אחוזת־קבר למתים, – וחושך היה כאן מוזר מאשר בכל מקום אחר, ושלום ומסתורין של האישלם. הלבנה, שלפני שעה או שאתים הגיחה מעבר להרי אסיה, התחילה מנצנצת מעל לחזית זו של שולטן פתיח; לאט־לאט נחלצה ועלתה כלה עגולה, כולה כסף כחלחל, וכה חפשית, כה אוירית מעל לדבר כבד זה שעל אדמתנו וברור היה הרושם שהיא כה רחוקה, כה גלמודה בחלל האויר… האור הכחלחל התפשט יותר ויותר, נפוץ בכל מקום, הציף לאט־לאט את המעשנים יראי־האלהים ועושי הטוב, רק המגרש הריק היה צנוף בצל כתלי־הקודש הגדולים. באותה שעה חדר אור־הירח אל האד הרענן שעלה מים השיש ושלא הרגישו בו קודם, מחמת היותו כל כך שקוף: עכשיו נעשה האד כחול־בהיר עטף את הכל ושוה גם לחומת המסגד, שלפני רגע היתה כה כבדה, מראה ערפלי. ושני המינרטים הנעוצים בשמים נראו שקופים, ספוגי קוי־הירח, והביאו לידי סחרחורת את כל מי שהסתכל בהם מתוך ערפל אור כחול זה, כל־כך נראו מגודלים, בלתי־מוצקים וקלים…

באותה שעה ממש היתה קימת על החוף השני של “קרן־הזהב” עיר אירופית כביכול המכונה פירה, ושהתחילה את חיי הלילה שלה. שם הליונטינים בני גזעים שונים (אויה, גם התורכים הצעירים ביניהם!), מאמינים שהגיעו למדרגת ציביליזציה גבוהה בזכות המלבושים הפריזאים (או מעין זה), הצטופפו בבתי־המרזח, או מסביב לשלחנות של משחק הקלפים, בחוגים הגבוהים של פירה… כמה בריות עלובות ופעוטות יש בעולמנו!…

בריות עלובות חסרות־מנוחה, נעדרות שווי־משקל, ריקות ועלובות; ללא חלום וללא תקוה! עלובות מאד לגבי האנשים הפשוטים והנבונים היושבים כאן ומחכים למוּאָדְזְין שישיר שם מגבהי־האויר, למען ילכו לכרוע ברך לפני אללה, ולאחרונה ימותו בנפש שלוה, כמי שיוצא לדרך יפה!…

הנה הם הקולות הקוראים ברינה ובתפילה, אשר אליהם צפו האנשים. דרי מעלה אלה, היושבים במרומי החִצִים הללו, שטבעו בערפלי האור של השמים; שוכני האויר, שקרובים ברגע זה אל הירח, מהגים כצפרים ברטט של התפעלות. אין זאת כי־אם לאנשים האלה שם גרון בלתי־שכיח; אפילו הברה אחת אינה הולכת לאבוד; כל דבר מדברי זמרתם יורד אלינו ברור, צלול וקל…

זה אחר זה מתרוממים ההוזים, נכנסים אל רשות הצל הנטוי עדין על המגרש ונכנסים בפסיעות מתונות אל פתח דלת המקדש. בתחילה קבוצות קבוצות קטנות של שלשה, של ארבעה, של חמשה, הולכים להם בעלי הטבולים והחלוקים הארוכים להתפלל. אחר־כך באים אחרים, כשהם יוצאים מסביבות החשכות, מתוך שְחוֹר האילנות, מתוך שחור הרחובות והבתים הסגורים. הם באים בסנדרלי־הודו שאינם משמיעים קול, פוסעים בנחת, בחשיבות ושקועים בהרהורים. קשת גבוהה זו, החתורה בתוך החומה הגדולה והזעומה, ואשר הכל נוהרים אליה, עששית ישנה נושנה מאירה אותה. היא תלויה בכפה71 ולהבתה הקטנה נראית כתומה ומתה מתחת לנגה המעור של הלבנה אשר מלוא כל השמים זרחה. ובשעה שהקולות במקום מוסיפים ושרים, הרי זו נעשית תהלוכה בלתי־פוסקת של ראשים צנופים במלמלה לבנה, הצוללים שם בתוך לוע השער הרחב.

משנתפנו כל הספסלים על המגרש, קם אנדרי להרי והרים אף הוא, האחרון, את פעמיו אל המסגד, והרגיש את עצמו נִקְלָה מכולם, מפני שהוא לא יתפלל. הוא נכנס והתיצב סמוך אצל הדלת. אלפים או שלשת אלפים טבולים שם, שמסתדרים לשורות דומות ופניהם מערבה. איזה קול מרחף על־פני דממתם, קול מתחנן ובעצבות בלי־שם, שמבטא הברות בטונים גבוהים, כמו המואֶדְזִינים; דומה שהקול גוע מחמת אפיסת כח, אבל הנה הוא שוב מתעורר, שוב רועד ורוטט מתחת לכִפות הגבוהות, נמשך, נמשך ודועך כמו מתוך גסיסה אטית, ומת וקם שוב לתחיה. זה הוא, הקול הזה, המנצח על אלפים התפילות של כל האנשים האלה המקשיבים רב קשב; לקול קריאתו הם כורעים תחילה ברך, אחר־כך משתחוים מתוך כניעה יתרה, ולבסוף משתטחים, אל הקרקע, כולם בבת־אחת, בתנועה אחת קצובה, כקצורים על־ידי שירה זו הנוגה והערֵבה גם יחד, המרחפת מעל לראשיהם, אשר לרגעים היא הולכת ונעשית קול דממה דקה, וגם אז היא ממלאה בכל־זאת את כל חלל האויר בבנין השגיא הזה.

מואר באור קלוש מאד הוא היכל נרחב זה; רק עששיות קטנטנות תלויות בקצות חוטים ארוכים, המשולשלים ויורדים פה ושם מהקמרונות הפועמים, לולא הלובן הצח של כל הכתלים והמחיצות, לא היו רואים72 כאן אלא בקושי רב. לרגעים נשמע כאן משק כנפים: היונים הרגילות כאן, המקננות למעלה בתוך הקובות, הקיצו על־ידי האורות הקטנים ועל־ידי האִוְשוֹת הקלות של כל החלוקים האלה; הן מתעופפות ועגות עוגות באויר בלא מורא, מעל לאלפי הטבולים המכונסים כאן. וכונת הלבבות היא כה גדולה, האמונה היא כה עמוקה, בשעה שהמְצָחִים שַׁחוּ לשׁמע לַחֲשֵי הקול הדק, הגבוה והרועד, עד שכדומה שרואים אותה, את התפלה בלחש, כשהיא מתמרת ועולה כעלות ענן הקטורת…

הה! ישמרו אַלַּה והכליף ימים רבים את התורכים, עם זה לבדד ישכון, ידעם אֵל, חולם, שומר אמונים ועושה־טוב, האציל מכל גויי הארצות, החוסן בקרבו אונים נוראים, מסוגל להערות עלילות גבורה נשגבות על שדה־קטל, כשאדמת מולדתו או האיסלם בסכנה!

אחרי התפלה חזר אנדרי יחד עם שאר המאמינים לשבת ולעשן בחוץ, לאור הלבנה העולה. הוא חשב מתוך שלוה של ספוק־נפש על המצבה שתוקנה ושבשעה זו היא מתנשאת כה צחורה, זקופה ויפה, בליל בהיר זה, רְוֵה קוי־אור. ועכשיו, לאחר שמלא את חובתו, הריהו יכול לעזוב את הארץ הזו, הואיל וגמר פעם בנפשו להמתין רק לזאת ולבלי התמהמה כאן יותר. אבל לא, קסמי־המזרח שוב צדו את נפשו, וזולת זאת, אלו שלש הפלמוניות שתשובנה בקרוב עם הקיץ התורכי, הוא חפץ לשמוע עוד פעם את קולן. בתחילה היה לו מוסר־כליות על כל ההרפתקה הזו, שהיה בה משום חטא כלפי ידידיו התורכים שקבלוהו בסבר פנים יפות; בערב זה, להיפך, לא הרגיש כל נוחם: “סוף־סוף, אמר בלבו, איני פוגע בכבודו של אחד מהם; בין גֶ’נָן זו, הצעירה מאד עד שיכלה להיות לי בת, וביני, שלא ראיתי אפילו את פניה ובודאי לא אראם לעולם, מה עון אשר חטא יכול להיות זולת ידידות מוזרה וחביבה?”

אגב, היום קבל ממנה מכתב, שמברר את המצב; היא כתבה לו מתוך ארמונה, ארמון היפהפיה אשר ביער הנם אף־כי גופה היתה ערה למדי, כתבה אליו לאמור:

"מתוך דעת בלתי־שקולה, ומתוך בדידות מוסרית נוראה, מרות־נפש על החַיִץ שאין לסלקו שאנו מתנגשות ונמחצות בו תמיד, יצאנו באמץ־לב למצוא את אישיותו כמות שהיתה צריכה להיות, מתוך מרי וסקרנות נולדה תשוקתנו הראשונה להפגש עמו.

פגשנו באנדרי להרי אחר לגמרי מזה שצְיַרנוהו לעצמנו. את מהותו האמתית, את זו שנתן לנו את האפשרות להכיר, לא נשכח לעולם. אולם דברים אלה צריכים פירוש, משום שכשהם נשמעים מאשה לגבר הריהם דומים לדברי חלקות נלעגים בלבד. לא נשכחהו לעולם, מפני שבזכותו ידענו את חמדת־החיים של האשה המערבית, והיא המגע האינטלקטואלי73 עם אמן. לא נשכחהו לעולם, מפני שהראה לנו קצת השתתפות מתוך חבה, אם כי לא ידע אם יפות הננו או מסֵכוֹת זקנות; אדוני מצא ענין בחלק הנבחר שבישותנו, בנשמתנו, אשר בעיני בעלינו נקלה היא. אדוני הראה לנו לדעת כמה יקרה תוכל להיות לנו ידידות־גבר טהורה".

המכתב הזה, שקבלו לפני זמן מועט בפּירָה, היה עמו כאן, והוא התחיל לקרוא בו ביותר מנוחה לאור הפנס התלוי בענפי העץ הקרוב:

"ועתה, לאחר שהוא חסר לנו, מה מעציב הוא לשוב אל קפאוננו! מתוך חייו הוא רבי־הצבעים ומלאי־הרטט נראים לו חיינו אנו כה חורים, רקומים משָנִים, השורכות דרכן מבלי להניח אחריהן זכרונות. אנו יודעות תמיד למפרע מה שֶיָבִיא לנו יום מחר, – לא כלום, – ושכל המְחָרִים, עד יום מותנו, יזובו באותה המתיקות חסר־הטעם, באותם גוני הקולות המזורָבים.

ברומנים המגיעים לידינו מאירופה רואים תמיד זקנים בוכים כנטות צללי ערבם, על האילגיות שאבדו להם. שפיר הלא היו להם לפחות אילוזיות, לאותם הזקנים; לפחות פעם אחת יצאו שכורים לרדוף אחרי תעתועי־הדמיון! ולעומת זאת אנו, אנדרי, לנו לא הרשו להשתעשע במדוחי־דמיון, וכִרְפוֹת יומנו לא תהיה לנו גם עצבות זו לספוד על האילוזיות שלנו… הה, מיום שעבר לפנינו כמה עמוק נעשה בקרבנו רגש זה!

אותן השעות בחברתו בבית הישן, בשכונת שולטן־סלים!… שם הגשמנו חלום אחד, שלפנים לא הרהבנו עוז בנפשנו לקוות לו: לשמור את אנדרי להרי לנו לבדנו, ושהא יתיחס אלינו כאל יצורים חושבי־מחשבות ולא כאל צעצועים, ואפילו כאל ידידות במקצת, עד שהערה לפנינו צדדים כמוסים מנשמתו! כל כמה שידענו מעט מזער את חייכם האירופאים והנמוסים המקובלים אצלכם, ידענו להוקיר ערך האמון שבו ענה לנו על כל שאלותינו הנועזות. טיבן של השאלות האלו היה לנו ברור למדי, ולולא צעיפינו, לא היינו מְהִינוֹת לשאלן.

וכעת אנו74 רוצות להציע לפניו דבר אחד מתוך פשטות ונאמנות גמורה. בשעה ששמענו אותו פעם מדבר על־אדות הקבר היקר לו, עלה על דעת שלשתנו רעיון אחד, שאך רגש הפחד מנע ממנו להביעו, וכעת בכתב יש לנו אומץ־הלב… אלו ידענו אַיֵה מקומו של קבר ידידתו, היינו באות לשם לפעמים להתפלל, ולשמור עליו, לכשיסע מכאן, ולהמציא לו ידיעות על־אדותיו. אולי תערב עליו המחשבה, שאותו שַעַל האדמה, שבו קבור חלק מלבו, אינו נטוש ומוזנח. ואנו נהיה כה מאושרות בשל קשר ממשי זה עם אדוני, בשעה שהוא יהיה רחוק מאתנו; זֵכֶר ידידתו לשעבר אולי ישמור משכחה את ידידותיו בהווה…

ובתפילותינו בעד נשמת זו שלמדתו לאהוב את ארצנו נצרף גם תפילה בעדו שעגמת נפשו הכמוסה ידועה לנו למדי… מה מוזר הדבר, שאני, אשר כל תקוותי כבר נכזבו, מרגישה שהן מתעוררות בי שוב לתחיה, למיום שהכרתיו לדעת!… כלום אני צריכה להזכיר לאדם שכתב דפים ידועים בספריו שאין לו רשות לצמצם את תוחלתו ואת אידיאלו רק בגבולות חיינו בעולם הזה…?

גֶ’נָן

אמנם זה מכבר היתה זאת משאלת־לבו, להפקיד את קבר נֶגִ’יבֶּה בידי מישהו למשמרת, וביחוד חלם חלום, שלכאורה היה מן הנמנעות, והוא, למסור את שמירת הקבר בידי נשים תורכיות, אחיות הנפטרת לגזע ולאיסלם. הצעה זו של ג’נן לא רק קשרתהו קשר אמיץ אליה, אלא גם מלאה את חפצו, הרגיעה את מצפונו כלפי בית־העלמין.

ובליל נהדר זה הרהר על העבר ועל ההווה; בכלל זה היה סבור שבין התקופה הראשונה, תקופת־הילדות של חיי התורכים, ובין התקופה הנוכחית חפר הזמן תהום; בערב זה להיפך, ראה את שתי התקופות מעורות זו בזו כהמשך בלתי־נפסק. כשהיה מרגיש את עצמו כה מלא חיים ועלומים, בשעה שהיא נהיתה זה מזמן רק רגב מרגבי־העפר בחשכת מעבה־האדמה, התעורר בו פעם כאב לוהט של מוסר־כליות ושל כלימה, ופעם – מתוך אהבתו הנפרזה לחיים ולנעורים – רגש של האיגואיזמוס המנצח…

ושנית, בערב זה, צרף את שתיהן בזכרונו, את נֶג’יבֶּה וגֶ’נָן: אגב, הלא היו בנות ארץ אחת, שתיהן צ’רקסיות; קולה של האחת, הזכיר לו לפעמים תכופות את קולה של השניה; היו מלים תורכיות ששתיהן בטאו באופן אחד…

פתאום הרגיש בדבר שהשעה מאוחרת מאד, כשהגיע לאזניו, מאחרי הגוּשׁ השחור של האילנות, קול קשקוש הזוּגִים של הפרדות, – קשקוש זה שהוא תמיד כה צלול, כה כספי בלילות סטמבול: מוכרי־הירקות באים עם שקי הפְּטָלִים, הפרחים, הפוֹלים, החזרת וכל המינים מתנובת מאי שנשי הארץ הרעולות בלבנים באות עם הַשְכָּמָה לקנות בסביבות המסגד. אז התבונן אל סביביו וראה שנשאר הוא לבדו מעשן במגרש הזה. כמעט כל הפנסים בבתי־הקהוה הקטנים כבו. הטל ירד על כתפיו הרטובות, ונער צעיר עמד מאחריו נשען בגבו אל אחד האילנות, והמתין במנוחה עד שיגמור, כדי שיוכל ליטול את הנרגילה ולסגור את הדלת.

סמוך עם חצות הלילה קם לרדת אל גשרי “קרן הזהב”, כדי לעבור אל החוף השני ששם היה משכנו. בשעה זו, כמובן, לא היתה עוד שום מרכבה. עד שיוצאים מתוך סטמבול־הישנה, הנרדמת תחת הירח, עוברים דרך ארוכה מתוך הדממה, בקרב קרית־חלום, בין בתים אלמים וסגורים, שהכל היה כאן כעת מאובן על־ידי אור ספֶקְטְרַלִי גדול ולבן יותר מדי. צריך היה לעבור שכונות שסימטאותיהן ירדו, עלו, השתלבו כמו במתכַוֵן להתעות את העובר המאחר בנשף, שלא היה מוצא גם שום איש להורות לו את הדרך; אבל לאנדרי היו נהירים כל המוצאות והמבואות. היו שם גם מגרשים עזובים, מסביב למסגדים מסוכסכי־הכפות, שהלבנה הליטה אותם בתכריכים לבנים ורחבים. ובכל מקום היו בתי־קברות סגורים בסורגים עתיקים עשויים בציורים ערביים, עם נרות־תמיד אשר להבות זעירות וכתומות להם, פה ושם על גבי הקברות. לפעמים מנצנץ מבעד לחלונות של סוכות־שיש אור עמום של עששית; אבל אין אור זה אלא בשביל המתים, ומוטב שלא להסתכל בפנים: שם אין לראות אלא כנסת של ארונות־מתים מסודרים בשורה, אכולי־יושן, כמאובקים באפר. על גבי המרצפות, הכלבים, כולם שרוקים, ישנים למשפחותיהם, צנופים צנֵפה, אותם כלבי תורכיה עַנְוי־הלב, כמושלמים עצמם המפרנסים אותם, והקשים לכעוס, אפילו כשפוסעים עליהם, ובלבד שידעו שלא עשו זאת במתכַוֵן. שום רעש, זולת דפיקות המטה המפורזל של שומר־הליל, שנשמעות על־פני איזו מרצפת פועמת, בהפסקות ממושכות. סטמבול־הישנה, על כל קברותיה, נמה בשלום־אמונתה, כמו שהיתה נמה בלילה כזו לפני שלש מאות שנה.


חלק רביעי


I

אחרי מזג־האויר המתחלף של חודש מאי, כשרוחות הים־השחור, עדין מתעקשות להטריח כל־כך הרבה עבים טעונים גשמים קרים, פרש פתאום חודש יוני על פני תורכיה את התכלת העמוקה של המזרח הדרומי. ויציאתם השנתית של תושבי קושטא אל הבוספור נסתַיְמָה. לאורך שפת המים האלה, שכמעט בכל יום באות רוחות ורוגעות אותם, קבעה כל צִירוּת את דירתה במעון־הקיץ שלה, על החוף האירופי; אנדרי להרי היה אנוס להִגָרֵר אחרי התנועה הזאת ולבוא להשתקע בתֵירַפִּיָה, מעין עירה קוסמופוליטית, משחתת־מראה על־ידי בתי־המלון הגדולים כמפלצות, שתזמורות של קפה־קונצרט שופכות שם ערב ערב את זעמן; אבל הוא דר מנגד, על חוף אסיה, שנשתמר במזרחיותו הנעימה, רב צללים ומנוחות.

לעתים קרובות היה חוזר אל קושטא היקרה שלו, שהפריד ביניהם רק מהלך שעה קלה אחת בסירה, על־פני הבוספור, השורץ סירות, אניות למכביר העולות ויורדות בלי־הרף.

באמצע מצר־ים זה, בין שני החופים, ששורת בתים וארמונות לאין קץ מתמתחת לארכם, עוברת תהלוכה בלי פוסקת של אניות, ספינות־קיטור מודרניות או ספינות־מפרשים קדומות ההולכות להן סיעות סיעות, עם כל רוח טובה; כל תוצרתן ועזבונן של ארצות הדנוב, דרום רוסיה, אפילו של פרס ובוכרה הרחוקות, נבלעים בתוך מסדרון־הירק הזה, עם זרם־האויר המתמיד, ההולך מערבות הצפון אל הים־התיכון. וקרוב יותר אל החופים התלולים אינה פוסקת תנועתם של כל מיני קָאִיקִים דקים מונהגים על־ידי משוטים רקומי־זהב, סירות־חשמל קטנות, סירות־מפרש גדולות יותר, צבועות או מופזות, וחבורות דיגים עובדים במשוטיהם בעמידה ופורשים מכמרותיהם, שקונות במשיכה כל דבר הנתקל בדרכן. ובתוך ערבוביה זו של תנועה, אניות־גלגלים רועשות בלי־הרף מעבירות ממבוא־אסיה עד למבוא־אירופה גברים בתרבושים אדומים וגבירות בפנים מכוסים.

מימין למשמאל, עשרים קילומטר לאורך הבוספור, בתים טבולים בגנות ואילנות, מביטים ברבבות חלונותיהם אל הפזיזות הזו שאינה פוסקת עולמית75 על פני המים הירוקים או התכולים. חלונות חפשים או חלונות מכוסי־סבכות של ההרמונות הסגורים, בתים מכל התקופות ומכל הסגנונים. על חוף אירופה, אויה, יש כבר וִילוֹת משונות של לֵיוַנְטִינִים, שרוח עִוְעִים תקפתם, בחזיות מסובכות או גם על־פי האמנות החדשה, מעוררות בחילה לעומת המשכנות ההרמוניים של תורכיה העתיקה, אלא שהן עדיין מועטות ומתבטלות בתוך היופי של השלמות הכללית. לאורך חוף אסיה שדרים שם רק תורכים הבזים להבלי העולם החדש ואינם יוצאים מגדר דומיתם, אפשר לשוט קרוב אל החוף בלי סכנת אכזבה, הואיל ונשתמר כאן בטהרתו קסם העבר והמזרח, המרחף בכל מקום. עם כל נפתול מנפתולי החוף, עם כל מפרץ קטן, שנפתח לרגלי גבעות מיוערות, מתגלים לעיני אדם רק דברים משנים קדמוניות, אילנות גבהי־קומה, פנות מוצנעות למסתורין מזרחיים. אין כל דרך להלך לאורך שפת המים, משום שעל פי המנהג הקדום יש לכל בית חוף־שיש שלו המובדל והמפורש, בשביל נשי ההרמון, כדי שתוכלנה לישב שם גלויות פנים ולהתענג על המים הזורמים לרגליהן, על הקאיקים הקלים והכפופים כחרמש הירח. כפעם בפעם מופיעים מפרצים קטנים רבי־צל וכה שלֵוים, מלאי סירות בעלות כלונסי־מפרש ארוכים. בתי־עלמין קדושים מאד, שמצבותיהם המוזהבות כמו במתכוין התיצבו כאן על שפת המים, כדי לראות גם הן את כל האניות העוברות ואת כל העובדים במשוטים המתנועעים בקצב. מסגדים, בצל דְלָבִים מכובדים וישישים בני מאות ומאות שנים, מגרשי כפרים שמתיבשות שם רשתות פרושות על גבי משוטים כעין קמרונות, ובעלי־הזיה חבושי טבולים יושבים שם מסביב לאיזה מזרקת שיש, צחורה מִצְחוֹר ומכוסה כתיבות ועֲרַבֶסקאות מזהב.

בדרך מתֵירַפיה או ממשפך הים־השחור לקושטא, להטי־האגדה האלה של הבוספור הולכים ומוסיפים הוד, עד שלבסוף הם נגמרים באפותיאוזה־של־סיום ברגע שים־השיש מתגלה לעין: אז מופיעה משמאל סְקוּטָרִי־של־אסיה, ומימין, מעל לחופי־השיש הארוכים ולארמונות השולטן, מתנשא הפרופיל של סטמבול עם ערמת חִצָּיו וכִפּוֹתָיו.

זו היא התפאורה המתחלפת והמפתיעה לרגעים, שבה היה אנדרי להרי נתון עד הסתיו והמתין לידידותיו, שלשת הצללים השחורים, שאמרו לו: "אף אנו נהיה במשך ימי הקיץ על הבוספור'', אבל ימים רבים נסתם כל חזון מהן וכיצד ידע מה היה להן, אם אינו יודע לחש־של־כשוף שיפתח לפניו את ארמונן הקדום, האבוד בתוך יערות מַקֵדוֹנִיה?


II


גֶ’נָן אל אנדרי

בוּנַר בַשִי, אצל סלוניקי,

20 יוני 1904

ידידתו חשבה על־אדותיו, אבל במשך שבועות השגיחו עליה יותר מדי, באופן שלא יכלה לכתוב. והיום יש ברצונה לספר לו את ספור חייה החור והקטן, ספור נשואיה; אנא יֵאֹוֹת לזאת, הוא שהואיל בטוב־לבו להקשיב לדברי ימי נשואיהן של זינב ומלק, בסטמבול, אם הוא זוכר, בבית הקטן של מינקתי הטובה.

הזר שאבי השיאני לו, לא היה, אנדרי, לא גס לא חולה: אדרבא, זה היה קצין צהבהב, עדין וטוב בנמוסיו, והייתי יכולה לאהבו ואם תחילה הייתי שוטמתו, מפני ששמוהו אדון לי, שלא בהסכמתי, אין אני נוטרת לו שום טינא כעת. אבל לא יכלתי להסכים לאהבה כפי שהבינה הוא, אהבה שלא היתה אלא תאוה, ולא בקשה כלל לכבוש את לבי.

הלא הוא יודע עד כמה הגברים והנשים אצלנו המושלמים היושבים בצל קורת בית אחד הם מופרשים זה מזו. אמנם מנהג זה הולך ובטל, ואני יודעת כבר נשים אחדות ששפר מזלן לחיות יחד עם בעליהן. אבל הדבר אינו כן במשפחות אדוקות למסורות־אבות כמשפחותינו, שם ההרמון משמש לנו מקום ישיבה והסֶלַמְלִיק, מקום ישיבת אדונינו הגברים, אלה הם משכנות מובדלים לגמרי.

אם כן ישבתי בהרמון־הנסיכים הגדול שלנו, עם חמותי, עם שתי גיסותי, ובת־דוד אחת לחמדי, המכונה דירדנה. זו היתה יפה, לבנה כבַהַט, שערותיה צבועות בכֹחַל לוהט, עיניה כעין מי הים ואישוניהן מהילות כאור הזרחן שלעולם אין אתה נתקל במבטן.

חמדי היה בן יחיד ואשתו היתה מפונקת מאד. מסרו לרשותי קומה אחת שלמה מהארמון הישן והגדול; ברשותי לבד היו ארבעה טרקלינים מפוארים על־פי הטעם התורקי הקדום, ואני השתעממתי בהם מאד, אולם את רהיטי חדר־משכבי הביאו לי מפריז וכן גם טרקלין אחד היה מרוהט על פי סגנון לואי ט"ז והבודואר שלי, שהרשו לי להביא לשם את סְפָרַי, – אה! זוכרת אני שבשעה שהייתי מסדרתם בתוך הארונות הקטנים המצופים76 לכה לבנה נבהלה נפשי מתוך מחשבה שבמקום שהתחילו בשבילי חיי־אשה, שם גם יגמרו ושהם כבר נתנו לי כל מה שהייתי צריכה לקוות מהם! אלה היו חיי נשואי: לטיפות ונשיקות שלא בקשו אף פעם לחדור אל נשמתי, שעות ארוכות של בדידות, של כלא, ללא־ענין וללא־מטרה, ומלבד זאת שעות שבהן הייתי צריכה למלא תפקיד בובה, – או גם פחות מזה…

השתדלתי לעשות את הבודואר שלי נעים ולהשפיע על חמדי לבלות בו את שעותיו הפנויות, קראתי עתונים, שוחחתי עמו על עניני חצר המלך והצבא, השתדלתי למצוא כל דבר שמענין אותו וללמוד לדבר על אדותיו, אבל לא, כל זה העלים על דעותיו שקבל בירושה, ראיתי זאת בבירור. “כל זה טוב אמר, לשיחות גברים, בסֶלַמְלִיק”. ממני דרש רק להיות יפה ונאהבה… האחת שידעה להיות נאהבה היתה דירדנה! בבית אהבוה בעד חִנה, – חן נְמֵרָה צעירה, שכל תנועות גופה זרמו כגלים. בערבים רקדה, פרטה על עוגב, מיעטה בשיחה אבל הרבתה בבנות־צחוק, בנות־צחוק מבטיחות ואכזריות כאחת, שגלו את שניה הקטנות והחדות.

לעתים קרובות היתה נכנסת אלי כדי לבדחני כביכול. הה! הבוז שהיתה אז מביעה לספרי, לפסנתרי, למחברותי ולמכתבי! הרחק מכל זה היתה מושכת אותי אל איזה טרקלין בנוסח תורכי, כדי להשתטח שם על ספה, לעשן סיגריות ולהשתעשע במראה קטנה שלא נסתלקה ממנה. אמרתי עם לבי שלה, הצעירה, אוכל לתנות את עצבותי. אבל היא פקחה את עיני המים הגדולות שלה ופרצה בצחוק: “על מה את יכולה להתאונן! הנך צעירה, יפה, ויש לך בעל שסוף־סוף תאהביהו!” – לא, עניתי, לא לי הוא, כי גם מקצת ממחשבתו אינה פנויה אלי. – “מה לך ולמחשבתו? הואיל והוא לך, לך לבדך!” והיא הדגישה את המלים האחרונות ועיניה מפיקות רעה.

צער גדול היה לאמו של חמדי על שלא היה לי ילד לתקופת השנה; ודאי, אמרה, שנתנו בי עין רעה; ואני סרבתי ללכת אל המעינות הקדושים, אל המסגדים ואל הדרוישים הידועים בסגולתם להעביר את הרעה הזאת; ילד, לא, לא חפצתי בזה. אילו נולדה לי לאסוני ילדה איך הייתי מחנכתה? להיות אשה מזרחית כמו דירדנה, ללא מטרה אחרת בחיים זולתי זמירות ולטיפות, או כמו77 שהיינו אנו, זינב, מלק ואני גופי ולדון אותה באופן כזה ליסורים נוראים?

אמנם יודעת אני, אנדרי, שמיסורינו לא נוכל להפטר, שהננו בחינת כֶבֶשׁ, אני ואלה שתבאנה מיד אחרינו, הננו מעין כבשׁ אשר בו תעפלנה נשי תורכיה המושלמיות לעלות להשתחרר. אבל להקדיש תעודה זו של קרבן יצור זעיר, בשר מבשרי שינום בזרועותי, לזאת לא עמד בי כח.

בימים ההם באה לחמדי ההחלטה לבקש משרה בחוץ־לארץ, באמָבַסַדה תורכית שבאחת הבירות. “אקחך אתי, אמר, ושם תחיי חיי אשה מערבית, כאשת צירנו בוינה או כנסיכה אמינה בשודין”. אז חשבתי שכשנדּור בבית קטן יותר, יהיו חיינו אינטימיים יותר, גם חשוב חשבתי שבחוץ־לארץ ישמח ואולי גם יתגאה באשתו המשכלת והבקיאה בכל הענינים.

וכמה שהשתדלתי להיות בקיאה בכל הדברים! את כל הירחונים הצרפתים הגדולים קראתי, את כל העתונים הגדולים, ואת הרומנים, ואת החזיונות התיאטרוניים. ואז, אנדרי, למדתי להכירו הכרה כה עמוקה. בהיותי עדין נערה צעירה קראתי כבר “מג’ה” ועוד אחדים מספריו על ארצות המזרח שלנו. קראתים שנית בתקופת־חיי זו, והטבתי יותר להבין מפני מה אנו כולנו, המושלמיות, חיבות להכיר לו טובה, ומפני מה אנו אוהבות אותו יותר מכמה וכמה סופרים אחרים. הרי זה מפני שנמצאנו קשורות אליו קשר נפשי פנימי בגלל הבנתו את האישלם. או! האישלם שלנו, שגלו בו פנים שלא כהלכה שלא הבינוהו ושבכל זאת אנו נאמנות לו, משום שלא הוא חפץ דכאנו!… או! נביאנו, לא הוא גזר עלינו את הענויים האלה שגורמים לנו! הצעיף שנתן לנו בימי־קדם לא בא אלא לשם הגנה ולא לשם שעבוד. לא התכונן להפכנו לבובות־שעשועים: האימם ירא האלהים שנתן לנו לקח בספר הקדוש שלנו, באר לנו זאת בפירוש. יגיד נא זאת, לכבודו של הקוראן וגם כדי לנקום נקמת אלה שמתענות. יגיד נא זאת סוף־סוף, גם לשם אהבתנו אליו…

אחרי ספריו על המזרח, קראתי את כל השאר. על כל אחד מדפיהם נגרה דמעה אחת… המחברים, שקוראים רבים להם, כלום עולה על דעתם מה רבות ושונות הן הנשמות אשר מחשבתם נוקבת ויורדת לתוכן? אצל נשי המערב, שרואות את העולם שחיות בתוכו, אין הרשמים, המתחוללות על־ידי הסופר, מעמיקים בודאי לחדור. אבל לדידנו, הכלואות לנצח, הוא, הסופר, מחזיק לנגד עינינו מראה המשקפת בתוכה אותו העולם הנעלם ממנו לעולם; מבעדו אנו רואים אותו. וגם מבעד נפשו אנו מרגישות, אנו חיות. היבין איפוא שהסופר הנאהב נעשה חלק מעצמנו? אני עקבתי אותו בכל מקום מסביב לכדור ארצנו, יש לי אלבומים מלאי קטעי־עתונים שמדובר בהם על־אדותיו! הרבה רעות שמעתי על־אדותיו שלא האמנתי בהן. עוד טרם ראיתיו עמדתי בדיוק על טיבו בתור איש. ראיתיו אבל אני ידעתיו לפני־כן, הוא נתן לי את תמונותיו, והן כבר היו, אנדרי, לפני כן שמורות אצלי על תחתית תבת־סתר, בתכריך של משי!… ואחר התודות הזאת כלום יבקש להתראות עמנו שוב? לא, דברים כאלה נאמרים אך ורק לידיד שלא יראוהו לעולם…

אלי! כמה התרחקתי מדברי ימי נשואי!… הפסקתי כמדומני בשלהי־החורף שבא אחרי חג־כלולותי היפה. חורף ארוך היה אותה שנה, וסטמבול היתה חדשַים תחת שלג. פני חורו מאד ואני השתעממתי. אמו של חמדי, אֶמְיֵרוֹ־חנום, הבינה שאין אני מאושרה. היא דאגה מאד למראה פני הלבנים, ויום אחד הוזמנו רופאים, ועל־פי עצתם שלחתני לבלות שני ירחים על ה“איים”78; שלשם באו כבר ידידותי, זינב ומלק, לדור.

היודע הוא את אִיֵינוּ ואת רוך אביביהם? אהבת החיים ואהבת האהבה נושמים שם. באויר זך זה, תחת הארנים המבשמים הרגשתי שכחותי מתחדשים בקרבי. הזכרונות הרעים, הנעימות המזויפות של חיי־נשואי, כל זה נמוג והתמזג לעצבות אחת ענוגה. הייתי בעיני עצמי כמטורפת על שלא התנהגתי עם בעלי ביתר פשטות ועל שדרשתי ממני הרבה. מזג־האויר הזה ואפריל זה שִינוּנִי. בערבי הירח הייתי מטַיֶלת לבדי בגן הוילה שלנו ולא היה לי חלום אחר זולת זה, שחמדי שלי יהלך עמדי כאן וזרועו תחבקני, שאהיה אך נאהבה. התחרטתי מרה על הנשיקות שלא החזרתי לו, כלתה נפשי ללטיפות שהיו בשעתן משעממות אותי.

לפני המועד, מבלי79 להודיע למפרע, חזרתי לסטמבול, בלוית שפחתי בלבד. הספינה שנסעתי בה אחרה את בואה מפאת קלקולים שחלו בה, ולא הגיעה אל החוף אלא עם חשכה, – ואדוני הלא יודע שאסור לנו המושלמיות להיות בחוץ לאחר השקיעה. היתה כבר השעה התשיעית כשנכנסתי בלי רעש אל ארמוננו. חַמְדִי היה צריך בשעה זו, לפי השערתי, להיות בסלמליק יחד עם אביו ועם ידידיו כדרכו; חֲמוֹתִי שקועה בודאי בעיון בקוראן, ובת־הדוד עסוקה בזה שאחת השפחות מנחשת לה עתידות על פי משקע הקהוה.

עליתי ישר אל משכני, כשנכנסתי אל חדר־משכבי ראיתי והנה דִירְדַנֶה שוכבת בין זרועות בעלי.

ודאי, אנדרי, שמקרה זה הוא שכיח מאד במערב; אבל לא ספרתי לו זאת אלא בשביל ההמשך הבא אחריו.

אבל אני עֲיֵפָה כבר, ידידי אשר לא אראנו עוד, והמשך זה יבוא מחר.

גֶ’נָן


III

וחודש יולי עבר בינתים מבלי שהגיע לאנדרי להרי ההמשך שהובטח לו ומבלי שקבל שום ידיעה על־אודות שלשת הצללים השחורים.

ככל תושבי חוף הבוספור בעונה זו, בִלָה רוב זמנו על פני המים, בדרך הלוך ושוב בין אירופה ואסיה. בהיותו מזרחי כשם שהיה תורכי, השתמש בקאיק שלו; מַלָחָיו התלבשו, לפי המקובל, בכתנות גזה מברוסה בשרולים רחבים, בחזיות קטיפה רקומות־זהב. הקאיק היה לבן, ארוך, מחודד כחץ, וקטיפת המדים היתה אדומה.

בוקר אחד שט לאורך החוף האַסְיָתי, כשמבטיו מרחפים, מתוך פזור נפש, על פני הבתים הישנים העומדים סמוכים אצל המים, עם חלונות ההרמונות הסגורים ועם צמחי־ירק המטפסים ועוברים על־פני גדרות הגגות המלאות סתרים, והנה הלכה ובאה לקראתו סירה קלה מונהגה על ידי שלש נשים לבושות משי לבן; סריס ברֶדִינְגוֹט פרוף כהוגן ישב מאחוריהן, ושלש הנשים אמצו את כל כחותיהן בשיט, כאילו התחרו עם מי שהוא. הן עברו סמוך אצלו והחזירו אליו פניהן; הוא הרגיש בידיהן שהיו ענוגות מאד, אבל צעיפי המלמלה כסו את הפנים, ומן הנמנע היה להכיר דבר.

וברי היה לו שפגע שם את שלשת רוחות־המתים השחורים, שלו, שהפכו ימי הקיץ רוחות לבנים. למחרת היום כתבו לו:

3 אבגוסט 1904

זה כשני ימים קבעו ידידותיו את ישיבתן על חוף הבוספור, מצד אסיה. ואתמול בבוקר ישבו בסירה, שהן בעצמן נהגוה, ללכת לפחה־בַגְצֶ’ה שגרגרי־תות שם למכביר והעשב שם מלא דגניות.

עבדנו במשוטים. במקום הצ’רשף והצעיף השחור היה לנו רק “יֶלְדִירְמֶה” ממשי בהיר, וסודר־מלמלה צנוף לראשינו. על הבוספור, בשדה, מרשים לנו כזאת. היה יום יפה, היה יום צעיר, זמן אהבה ובוקר החיים. האויר היה רענן וקל, ומשקל המשוטים בידינו כנוצות. במקום להתענג במנוחה על הבוקר היפה, תקפתנו איזו תשוקה של טירוף הדעת לחוש, והפרחנו את סירתנו על־פני המים, כרודפות אחרי האושר או אחרי המות…

לא את המות ולא את האושר פגשנו בטיסתנו זו, אלא את ידידנו שנסע לו כאחד הפחות בקאיק יפה עם מלחים אדומים ומופזים. אני הבטתי ישר אל עיניו שהביטו נִכְחִי ולא ראוני.

מיום שובנו לכאן היינו כשכורות במקצת, כשבויות80 שיצאו מתָאָן אל בית־כלא רגיל. אלו ידע מה שעלה לנו במקום שמשם אנו באות, למרות תפארת הורדים שם!… כלום אדם כמותו שבא מן המערב הקודח והחפשי מסוגל להרגיש את אימת חיינו המתים, את מורא אופקינו ששום דבר אחר אינו מופיע בהם זולת התקוה ללכת לישון שם מתחת לאחד הברושים, בבית־העלמין של איוּב, לאחר שהאימם יקרא את התפילה הנחוצה.

ג’נן.

אנו חיות כאותם כלי־הזכוכית היקרים הארוזים, כידוע לו, בתבות ספוגות צלילים. משתדלים לשמור עלינו מכל דחיפה ואף־על־פי־כן תאונה לנו כפעם בפעם דחיפה חזקה, והשברים החיים, עם הבתרים הנוגעים תמיד זה בזה, גורמים לנו כאב אטום עמוק ואיום…

זינב.

אני היחידה ב“שְׁלִישִׁיָה” זו שדעתי מיושבת עלי, והוא, ידידנו אנדרי, בודאי כבר נוכח בזה. אלו השתים – והדבר הלא יאמר רק בינינו לבין עצמנו – אינן שפויות ביותר בדעתן. וביחוד ג’נן, שרוצה דוקא להוסיף ולכתוב לו מבלי להוסיף להראות אליו. לאשרנו, אני כאן ואני אסדר את הענינים. יענה לנו על־פי הכתובת הישנה (הגברת זהידה, הזוכר הוא?) מחרתים תלך ידידה אחת נאמנה העירה ותסור אל הדואר, מחלקת “עד לדרישה”. מלק.


IV

אנדרי ענה להן מיד. לג’נן אמר: “לא לשוב לראותה, או יותר נכון לא לשוב לשמוע את קולה, מפני שאת פניה לא ראיתי אף פעם, – וזה מפני שהצהירה לי הצהרה כה חביבה על רגשי ידידותה אלי התלויה רק בשכל. איזו ילדות! אני שומע עוד כהנה וכהנה רבות, ואין זה מעורר בי שום התרגשות”. נסה להתיחס לדבריה כאל בדיחה, ולמלא תפקיד כביכול של ידיד ישן, גדול הרבה בשנים, של אבהות במקצת. בלבו היה חרד מפני ההחלטות הקצוניות שנפש גאה ועקשה זו עלולה להחליט; לא היה לו שום בטחון, ואגב הרגיש שהיתה לו כבר יקרה מאד, ואם לא ישוב לראותה, יחשך עליו כל הקיץ.

במכתבו דרש גם את ההמשך שהבטיחה לו, ולבסוף ספר להן, כיצד הכירן, את שלשתן, ברחוב.

למחרת השיבה לו: אסון הוא מה שהכירנו. ידידות אלו, שאף פעם לא יראה את פניהן, כלום הן מענינות אותו עדין לאחר שנחפש ונִבְעַה מצפונן?… ואשר להמשך ספורי, אין דבר קל מזה לעשותו; הוא ימצא לו. לראותנו, הרי זה פחות פשוט. יניח אותי לעיין בדבר…

ג’נן.

אם כן איפוא אני אגלה לו לגמרי את פני הלוט שלנו ואֹמר לו איה מקום משכננו. כשהוא יורד בבוספור, מצד אסיה, במפרץ הקטן השני, אחרי צִ’יבוּקְלִי, יש מסגד אחד; אחר המסגד, יָלִי אחד בסגנון נושן מאד, מסויג יפה יפה, נהדר ועצוב מאד, ותמיד כושי אהוד לבוש רֶדִינְגוֹט מתהלך אילך ואילך על פני החוף הצר: שם דירתנו. בקומה הראשונה היוצאת בולטת על פני הים, ששת החלונות משמאל, שסככה מכסתם מעין רואה, הם חלונות חדרינו. הואיל והוא אוהב צד זה של אסיה, יעבור נא שם לפעמים יותר קרובות ויביט אל החלונות אבל לא יותר מדי: ידידותיו תַכֵּרְנָה מרחוק את הקאיק שלו ותראנה לו מבעד לחָרַך אצבע לְאוֹת־ידידות, או את קצה ממחטתן. עם ג’נן הענין מסתדר, והוא יוכל לקוות לראיון בסטמבול בשבוע הבא.

מלק.

לא היה צורך להפציר בו “לעבור שם”. מחרת היום ההוא היה יום ששי לשבוע, כשכל טַרְזָנֵי קושטא יוצאים לטייל אל “המים־המתוקים” בצד אסיה; גם הוא לא נעדר שם אף פעם, ובית־ג’נן הישן שבלי ספק נקל להכירו, עמד בדרך. מתפרקד בתוך הקאיק שלו, עבר על־פני הבית עד כמה שאפשר קרוב יותר מבלי שיעורר חשד. היָלִי, כולו עשוי מעץ, כמנהג התורכי, קצת נושן וצבוע כתום כהה, היה לו מראה של חשיבות גדולה, אבל כמה עצוב וכמה כמוס היה! ביסודו היה טובל במים, וחלונות ידידותיו השבויות היו תלויים מעל למי הים, הנסערים על ידי זרם בלתי־פוסק. מאחריו היו גנים מוקפי חומות גבוהות, שגבלו עם חורשת הגבעה הסמוכה.

מתחת לבית נפתחה אחת מאותן התעלות המקומרות, שהיו נוהגים לעשות בזמנים הקדומים בשביל לשמור שם את סירות אדוני הבית, ואנדרי כשהתקרב אל הבית ראה יוצא מתוך אותה התעלה קאיק מהודר ומסודר לטיול, ספנים בחזית קטיפה רקומת־זהב, ושטיח ארוך מקטיפה כחולה גם הוא, וגם הוא רקום בזהוב, ששוליו נסרכים במים. התלכנה אף הן אל ה“מים המתוקים”, ידידותיו הקטנות? לפי כל הנראה כן הוא הדבר.

עבר והעיף עין אל הסבכות שסומנו לו. אצבעות דקות, עמוסות טבעות, יצאו81 מהן, וגם קצה ממחטה, רק על־פי תנועת האצבעות הילדותיות ועל־פי רקוד הממחטה, הכיר אנדרי מיד את מלק.

יש בקושטא “מים־מתוקים” של אירופא: נחל קטן. בין אילנות ואפרים, שכל יום ששי מימי האביב מתכנסים שם בהמונים. ויש “מים מתוקים” של אסיה, נחל יותר קטן, כמעט שלולית, ששוטף ויורד מעל גבעות אסיה ונופל אל הבוספור; לאותו מקום מתאספים כל יום ששי מימי הקיץ.

בשעה שאנדרי הלך לשם, הלכו עמו גם הרבה קאיקים לאורך שני החופים, אלה הובילו גבירות מכוסות פנים, ואלה גברים חבושי תרבושים. לרגלי מבצר פַנְטַסְטִי מתקופת הסַרַצִינִים בימי הבינים, מסומר מגדלים וסטיונים, על יד סוכה נהדרה שעל חוף השיש של הוד־מלכותו השולטן, נובע נחל סגולה זה, שאליו נוהרות כל יום ששי כל־כך הרבה נשי־תעלומה יפות.

לפני שנכנס אל בין החופים התלולים, קני־הסוף והשרכים, החזיר אנדרי את פניו לראות אם אמנם ידידותיו באות גם הן, ודמה שהוא מכיר שם הרחק מאחריו את שלשת הסילואיטים שלו בצ’רשפים שחורים ואת החזיות הכחולות של ספניהן.

משהגיע מצא שם אנשים במספר עצום. סירות מסירות שונות, מַדֵי עבדים וספנים שונים משונים. המון אנשים סביב בי ב82, על האפרים שהיו כמעט יותר מדי עדיני הצבעים ויותר מדי יפים, ושהיו ערוכים בחצי־גורן כמו במחשבה תחילה שתוכלנה הבריות לבוא לשבת ולהביט אל הסירות העוברות. אילך ואילך היו אילנות גדולים שבכלם סודרו מעין בתי־קהוה קטנים, ומעשני נרגילה מתפנקים פרשו שם מחצלות על העשב להסב עליהן כדרך המזרחיים. ושני החופים, והגבעות המיוערות, העבותות, והמגודלות קצת פרע כלאו את כל זה בין מדרוניהם הירוקים תאוה לעינים. בעיקר היו כאן נשים שמלאו את המעלות הטבעיות האלה על שני החופים הנחמדים, ואין לך דבר הרמוני ממראה אספסוף של נשים תורכיות בשדה, בלא צ’רשפים שחורים כמו בעיר, אלא בשמלות ארוכות כל אחת בת צבע אחר, – ורודות, תכולות, חומות ואדומות, – וכל אחת ראשה צנוף בצעיף מלמלה לבנה.

המוזר והמבדח בטיול זה הוא הצפיפות הזאת על שפת מי־המנוחות הכלואים והעטופים ירק – עם כל כך הרבה זוגות עינים יפות, שמתבוננות אל סביבן מבעד לסדק הצעיפים. לפעמים קרובות קשה להתקדם, המשוטים מצטלבים, מתערבבים, הספנים צועקים, הקאיקים מתחככים זה בזה, וכך שוהים אלה על יד אלה ויש פנאי להסתכל ולהתבונן. יש גבירות נעלמות פנים שעומדות בקאיק שלהן מול החוף־התלול בתוך הסוף ובין פרחי־המים עם משקפת ביד מתבוננות אל העוברים. ויש שאינן מתיראות להבקיע בסירתן אל בין המתקוטטים, כשהן יושבות להן במנוחה, רעולות, בשעה שספניהן המצופים בזהב מתיגעים בכל כחותיהם. וכשעולים במעלה הנחל כחמש או שש מאות מטרים נכנסים לתוך עבי ענפים, בין אילנות שמרכינים עליכם את גופיהם, נוגעים בחלוקי האבנים שבקרקע המים ואז צריכים לשוב, מסתובבים בקושי רב כי הקאיק הצר הוא כה ארוך, ויורדים עם זרם המים, על מנת לשוב לעלות, ולחזור חלילה, כשם שמטילים ארוכות קצרות באחת השדרות.

בשעה שהקאיק שלו מסתובב באשמני הירק, במי־השחו83, אמר אנדרי בלבו: ודאי שעתיד אני להקָלֵע לידידותי שהגיעו אל “המים־המתוקים” רגעים אחדים אחרי." שוב לא הסתכל בנשים היושבות כנופיות כנופיות על פני העשב, לא נתן דעתו לזוגות העינים השחורות, האפורות והכחולות שהראו כל אלה הראשים העטופים לבנים, התהלוכה היא עדין יפה בכללותה אף על פי שאינה דומה כבר למה שהיתה בשנים הקודמות, ולפעמים יש צורך להחזיר את הראש כדי שלא לראות את הסירות האמריקאיות שהתורכים־הצעירים מתגדרים בהן, לא את הסירות הפשוטות השכורות של הנשים הלוַנטיניות במגבעותיהן המעוררות זועה. אולם הקאיקים הם כאן רוב מנין, והיו היום ביניהם מהודרים עם ספנים בחזיות קטיפה שמוזהבות מאד; ובתוכם היו מתפרקדות במקצת גבירות בצ’רשפים שקופים פחות או יותר. ואי־אלו טרזניות רמות המעלה בישמקים כמזומנות להופיע באִילְדִיז, כשהן מגלות את מצחן ואת עיניהן השרויות בכל. ואמנם למה לא באו אף הן, ידידותיו החביבות, סלתה של החברה המעולה, בישמקים ולא לבושות שחורים, כשם שראן שם? אין ספק שגרמה לכך עקשנותה של ג’נן, שרוצה דוקא להיות סמויה מעיניו.

באחת מִפְּנִיוֹת הנחל הופיעו לפניו. כן, אלו הן: שלשה פנטומים גמישים, על פני שטיח קטיפה כחול שסחף אחריו אצות בציציות־הזהב שלו הנגררים במים. שלש, הרי זה יותר מדי בשביל קאיק אחד. שתים ישבו ישיבות־מלכות מאחור על שרפרף קטיפה, מאותה הקטיפה של השטיח ושל מלבוש הספנים, אלו השתים בודאי הגדולות בשנים, – והשלישית, הצעירה מהן, ישבה מכווצה לרגליהן. אגב עברן כמעט נגעו בו. תחילה הכיר מקרוב מתחת לגזה השחורה, שלא היתה הפעם משולשה, את עיני מלק הצוחקות, שראה בחטיפה פעם במסדרון, ומִהֵר והסתכל בשתים שישבו ישיבה מרוָוחה, האחת גם היא היתה בצעיף שקוף למחצה, שמבעדו אפשר היה לתפוש במבט־עין פנים צעירים מאד, נעימים מאד בדקותם ובקויהם הנכונים, אם כי מראה העינים היה מטושטש. לא פקפק: אין זאת אלא זֵינֶב, שהסכימה להסתיר פחות את פניה, והשלישית, צפונת־תעלומה כמו אז, היתה ג’נן.

מובן מאליו שלא רמזו לא ברכת־שלום, לא סימן כל־שהוא. רק מלק לבדה, שהיתה פחות רעולה, הצטחקה לו, אבל בצנעא, עד שרק מקרוב מאד אפשר היה להרגיש בדבר.

עוד פעמים נקלעו יחד, ואחר־כך הגיע הזמן לשוב הביתה. השמש לא האירה אלא את ראשי הגבעות והיערות: הרגישו ברעננות הנעימה שעלתה מהמים עם שעת ערבית. הנחל הקטן וסביבותיו התרוקנו לאט־לאט מאנשים, ונשארו שוממים עד לשבוע הבא; הקאיקים התפזרו על־פני הבוספור לכל פנה ועבר, והחזירו את המטַיְלוֹת84 היפות לפני השקיעה אל בתיהן, ששם נכלאו שוב בהרמנותיהן אשר לאורך החוף. אנדרי המתין עד שידידותיו תתרחקנה ממנו, כדי שלא לעורר חשד שהוא עוקב אותן; אחר־כך שט לו לאורך החוף האסיתי לאטו, כדי שינוחו ספניו וכדי שהוא יוכל להתבונן אל עלות הירח.


V

ג’נן אל אנדרי.

17 אבגוסט 1904

האמנם, אנדרי, הוא רוצה לדעת את סוף ספורי? והרי זה מקרה בלתי חשוב כלל מה שהחילותי לספר לו.

אבל כמה מכאיבה היא האהבה הנוטה למות! אה! אילו לפחות מתה מיתה חטופה! אבל לא, היא נאבקת, היא מתלבטה, גסיסה זו היא היא איומה.

מידי נשמט חריט, ולקול צנצנת מי־הבשמים שנשברה על הקרקע, החזירה אלי דִירְדַנה את פניה, היא לא נבוכה. עיניה, כעין המים, נפקחו והביטו אלי בבת־צחוק יפה של נמרה. בלי אוֹמֶר הבטנו זו אל זו, היא ואנכי. חַמְדִי לא ראה עדין כלום. זרועה האחת היתה לופתת צוארו וחרש הכריחתהו להסב את ראשו: “ג’נן!” אמרה בשויון־נפש.

איני יודעת מה שעשה אחר־כך, משום שברחתי כדי שלא להוסיף לראות. אינסטינקטיבית הלכתי לבקש מנוס אצל אמו. היא קראה אז בקוֹרָן ותחילה התמרמרה על שהפריעוה. אחר־כך קמה אובדת עצות, הלכה אליהם ואותי עזבה לבדי, וכשחזרה, איני יודעת לאחר כמה רגעים, אמרה ברוך ובשקט: “הכנסי אל חדרך, לכי, ילדתי המסכנה, אינם שם עוד.”

בבודואר שלי, השתטחתי על דרגש ובכיתי עד שנרדמתי מחוסר־אונים. הה! אחר־כך, יקיצה זו עם עלות השחר! להעלות כל זה על הזכרון, להתחיל מחדש לחשוב בזה ולאמור שצריכים להחליט. הייתי רוצה לשטום אותם, אבל בקרבי היה רק כאב, לא משטמה; כאבו אהבה. היתה שעת שחרית, תחילת היום, שמעתי פסיעות מתקרבות אל דלתי, חמותי נכנסה, וראיתי שעיניה בכו. “דירנדה נסעה, אמרה, שלחתיה הרחק מכאן, אצל אחת מקרובותינו”. אחר־כך ישבה על ידי ודברה על לבי שאלה הם מעשים בכל יום; שנפתולי רוח האדם רשומם נכר פחות מזה של הרוח הנושבת; שאני צריכה להכנס אל חדרי, להִתְיַפּוֹת ולהסביר לחמדי פנים בערב זה, כשישוב מחצר־המלכות הוא, כנראה, היה אומלל מאד, ולא ירצה לקרב אלי עד שאנוחם.

אחר הצהרים הביאו לי לסוטות משי, סלסלות, מניפות, תכשיטים.

אז בקשתי שיעזבוני לנפשי. רציתי לנסות להציץ לתוך נפשי בעינים פקוחות. יגיע בעצמו: אתמול נכנסתי אל ההרמון כולי רועדת מרגש חדש; הבאתי עמי את כל אביב האִיים, בָשְׂמֵיהם וזמרותיהם, והנשיקות שקלטתי מן האויר, וכל הרטט של יקיצת האהבה…

בערב נכנס אלי חמדי שקט, חִור קצת. שקטה אף אני שאלתיו בפשיטות לאמר לי את האמת: אם עדין הוא אוהב אותי או לא? אני אשוב אל סבתי כדי ליתן לו חרות. הוא חִיֵך ולקחני בין זרועותיו. איזו תינוקת85 את, אמר לי, הגיעי בעצמך, כלום יכול אני לחדול מאהוב אותך? וילפפני בנשיקות, וישכרני בלטיפות.

בכל־זאת נסיתי לשאלו, איך יכול לאהוב אחרת בה בשעה שהוא אוהב אותי… או! אנדרי, אז למדתי לשפוט את הגברים – את הגברים שלנו, לפחות: לאותו איש לא היה אפילו עוז־רוח להודות באהבתו! דירדנה זו, אבל לא, הוא אינו אוהבה כלל. התרגשות בת־חלוף בגלל אישוניה הירוקים, בגלל גופה הסוער בשעה שרקדה בערב. זולת זאת, היא התפארה שהיא יודעת מעשה־להטים לכשף את הגברים, ויחפץ לנסות במה כח כשופה גדול. אגב, מה86 איכפת לי? אלמלא נכנסתי פתאום לפתע, כלום הייתי יודעת זאת אף פעם?

או! כשהקשבתי לדבריו איזו חמלה ואיזו בחילה התעוררו בקרבי ביחס אליו, וַי לי, וביחס אלי אני שרציתי לסלוח! אולם87 סבלתי פחות מכיון שנודע לי שרק את הגוף הגמיש ואת עיני־המים, רק את זאת לבד אהב חמדי אצל השניה! מוטב! ידעתי שאני יפה ממנה; אף לי אישונים ירוקים ירק ים יותר עז ויותר יקר המציאות מגון אישוניה, ואם לדידו די להיות יפה ונאהבה, הלא שתים אלה הייתי עתה.

ומלחמת הכבוש החלה. זמן לא רב נמשכה זאת. כמעט קט וזֵכֶר דירדנה לא העיק עוד על זכרונו של מאהבה… אבל מעולם לא היו לי בחיי ימים קשים יותר. הרגשתי שכל מה שהיה בי רם וטהור נגוז ממני, משׁיר עליו כוְּרָדִים הנכמשים מפני האש. לא היתה לי מחשבה אחרת זולת זאת: למצוא חן בעיניו, להשכיח מלבו את אהבתו אל השניה, מתוך אהבה יותר גדולה אלי.

מיד אחר־כך נבהלתי, כי הרגשתי שיחד עם הבוז ההולך וגדל אל עצמי, צמחה בי לאט־לאט גם משטמה אל זה שבשבילו השפלתי את עצמי. כי נהייתי ביחוד ולגמרי בובת־תענוגים. כל מזמותי היו רק לִיְפוֹת, כל יום באופן אחר. מפריז הגיעוני תבות מלאות תלבושות־נשף ותלבושות בית, בשמים וצבעי־פרכוס. כל מלאכת־המחשבת של העגבנות המערבית ושל העגבנות המזרחית שלנו כבשו את כל מחשבותי. שוב לא נכנסתי אל הבודואר שלי88, מפחד שמא יחשדו בי שאני שבה אל ספרי המוזנחים. שם, אללי לי, רחפו מחשבות כה שונות מאלו שהיו לי עכשיו…

ג’נן האוהבת כמה שהשתדלה, בכתה בכל זאת על ג’נן הקודמת ששאפה להיות בעלת־נפש… ואיך אבאר לו את ענויי משהחילותי סוף סוף להרגיש ברורות שלטיפותי מלאות כחש, שנשיקותי כוזבות, שאין עוד אהבה עמדי!

אבל הוא אהבני כעת אהבת־אש כזו עד שהיתה לי לבְעָתָה, מה אעשה ואמלט מזרועותיו, איך אשים קץ לבושה זו? לא ראיתי לי מוצא אחד זולת המות, ורציתי שמות זה יהיה כאן מוכן ומזומן תמיד, סמוך אצלי, על שלחן89־הטואליטה הזה, שלפניו הייתי יושבת כעת לעתים כה תכופות. מות מתוך ומהיר, תחת ידי, בצנצנת־כסף, דומה לצנצנות־הבשמים שלי.

במצב כזה הייתי כשנכנסתי פעם אל טרקלין חמותי אמירה חַנוּם ומצאתי בו שתי אורחות שהתעטפו בצ’רשפיהן לפני צאתן: דירדנה והדודה הרחוקה שלקחה אותה אליה. היא חִיְכָה, כמו תמיד, דירדנה זו, אבל היום היה זה חיוך של נצחון במקצת, בשעה ששתי הנשים הזקנות נראו כנפעָמות. אני, להיפך, הרגשתי את עצמי כה שלֵוָּה. התבוננתי וראיתי ששמלת־הצמר שלה היתה בקפולים רחבים, שמתניה כאילו עָבוּ ותנועותיה כבדו יותר: במתינות התקינה על עצמה את הצ’רשף שלה, את צעיפה, החותה לנו קידה ויצאה. “לשם מה באה לכאן”?, שאלתי בפשטות כשנשארנו לבדנו. אמירה חַנוּם הושיבתני אצלה, אחזה בידי ופקפקה בתשובתה; ראיתי דמעות נוזלות על קמטי פניה; דירדנה זו, בארה לי90, עומדת לילד, ומן הצורך שבעלי ישאנה לאשה; שום אשה ממשפחתה אינה יכולה ללדת מבלי להיות נשואה, ומלבד זאת ילדו של חמדי על פי החוק, מקומו בבית הזה.

היא אמרה לי זאת בבכי וחבקתני בזרועותיה. אבל באיזו מנוחה שמעתי דבריה! הנה באה לי פדות דוקא בשעה שחשבתי את עצמי אבודה! ומיד עניתי לה שאני מבינה היטב כל זה, שחמדי הוא בן־חורין ושאני מוכנה להתגרש ממנו, בלי כל תרעומת על מישהו.

– להתגרש! קראה ופרצה בדמעות – להתגרש! את רוצה להתגרש! אבל בני הלא מעריצך. כלנו כאן אוהבים אותך! את מחמד עינינו!

אשה מסכנה, בעזבי91 את הבית92 רק עליה לבדה היה לי צר… כדי לעכבני, התחילה מביאה לי ראיות מכמה וכמה נשים, בנות גילה, שהיו מאושרות במצבים דומים למצבי. והיא גופה כלום לא הצטרכה לחלק את אהבת הפחה עם זולתה? מכיון שיָפיה התחיל עומם, כלום לא ראתה אחת שתים, שלש נשים צעירות באות זו אחר זו אל ההרמון? היא קראה להן אחיותיה; אף אחת לא הקלה בכבודה ותמיד אליה היה הפחה פונה בשעה שהיה לו צורך לגלות איזה סוד, לבקש עצה או בשעה שהיה חולה. כלום סבלה מכל זה? כמעט לא, הואיל ואינה נזכרת אלא בצער אחד שעלה לה בחייה: הרי זה היה בשעה שמתה זַהִידָה הקטנה, הפילגש האחרונה, שהפקידה בידיה את עוֹלָלָהּ. כן, הצעיר מאחי חמדי, פֶרִיד הקטן, לא היה בנה פרי־בטנה היא אלא מן זַהִידָה האומללה; אגב רק באותה שעה נודע לי דבר זה…

דירדנה היתה צריכה לבוא מחר לשכון בהרמון. אבל מה לי ולאשה הזו במצב זה שבו הייתי נתונה? אגב, חמדי לא אֲהֵבָהּ עוד ותשוקתו היתה רק אלי. אבל היא היתה האמתלה שהיה מן הצורך להשתמש בה, הזדמנות שלא היה צריך להחמיץ, בעד כל מחיר. כדי להמנע משיחות נסערות, ועוד יותר מיראתי את חמדי שמא דעתו תטָרף עליו, העמדתי לכתחילה פנים כאילו אני נכנעת למחצה. כורעת על ברכי לפני אם זו שבנתה, התחננתי – ותחינתי נשמעה – שיתנו לי לשוב לשני ירחים אל חֲסִים־פחה, אל חדר־הבתולה שלי; הרי זה נחוץ לי, אמרתי, כדי שאוכל להשלים עם המצב; הבטחתי לשוב אחר־כך. ועזבתי את הבית לפני שחמדי חזר מן האילדיז.

אותו זמן הגיע הוא, אנדרי, לקושטא. אך עברו שני החדשים, מובן מאליו, שבעלי חפץ להשיבני אליו: שלחתי להודיע לו שבחיים לא אשוב אליו. צנצנת־הכסף לא נפרדה ממני עוד, המלחמה היתה קשה, על שהוד־מלכותו השולטן הואיל לחתום על אִירַדֶה שהחזיר לי את חרותי.

האודה לפניו, שבשבועות הראשונים הייתי עדיין סובלת? לא פללתי כלל שדמות האיש הזה, נשיקותיו שאהבתי ביותר ושטמתי ביותר, עוד תרדופנה אחרי זמן־מה. היום הכל שוכך ומשתפה. סלחתי לו מה שכמעט עשני לאשה מנאפת; שוב אינו מעורר בי לא משטמה ולא תאוה; חסל! מקצת מן הבושה נשארה לי, מפני שנואלתי להאמין שמצאתי אהבה בשעה שבחור נאה לחצני בין זרועותיו. אבל שוב הצלתי את כבודי, מצאתי שוב את נשמתי, וכחותי שבו אלי. וכעת יענני, אנדרי, אם הוא מבין לי או אם הוא מוצא אותי, כמו רבים אחרים, אשה אשר אין נכונה ברוחה, ונושאת נפשה אל בלתי־האפשר.

ג’נן.


VI

אנדרי השיב לג’נן, שחמדי שלה דומה לכל הגברים הן במערב הן בתורכיה, ושרק היא הִנֶּהָ בריה קטנה יוצאת מן הכלל, הָעִדִית שבבריות. זולת זאת בקש ממנה ליתן דעתה לדבר זה – ולא היה כלל משום חדוש ברעיון – שאין לך דבר גז חיש כזמן; שתי שנות שבתו בקושטא התחילו כבר מתרחקות ושוב לא תשובנה; לפיכך הם חיבים ועומדים להזדרז ולשתף זה־את־זו בהרהורי לבם, שחיש יסוּפו גם הם, כהרהורי־לבם של כל היצורים אשר המות מבלע לנצח. וקבל הזמנה לראיון ביום החמישי הבא, בסטמבול, בשולטן סלים, בבית הישן, שם בפנים מְבוֹי־הדממה. אותו יום השכים וירד בבוספור, באנית קיטור קטנה, ומצא את סטמבול בעצם הקיץ, שהיה דומה במקצת לקיץ שׁל ערָב, כה חם ושקט היה, כה לבנים היו המסגדים תחת קויה הלוהטים של שמש אבגוסט. עכשיו לא יצויר כיצד עוברים על עיר כזו חֳרָפִים כה ממושכים, ותכריכי־שלג כה מתמידים עוטפים אותה? הרחובות היו שוממים, מפני שבני־האדם יצאו אל הבוספור או אל איי ים־השיש, וריחות המזרח נדפו שם יתר על המדה, בתוך האויר המשולהב. הלך אל מסגד שולטן־פַּתיח לישב שם בצל האילנות ולהמתין עד שתגיע שעת הראיון. האיממים שישבו שם ושזה ימים רבים לא ראוהו, קבלו פניו בשמחה, ושוב השתקעו בהזיה. וה“קָפֶגִ’י” (בעל בית הקהוה), שהתיחס אליו כאל אחד הלקוחות התדירים, הביא לו יחד עם הנרגילה המישן גם את טֶקִיר הקטנה, החתלתולה של הבית, שהיתה חברתו ועכשיו רבצה מיד סמוך אצלו, הניחה ראשה על ברכיו ומצפה ללטיפותיו. ממולו היו כתלי המסגד מְעַוְרים את העינים בלבנוניתם. ילדים היו שואבים מים מאחת המזרקות ושופכים אותם על פני המרצפת הנושנה, לרגלי המעשנים, ואף־על־פי־כן היה החום כה גדול, עד שהפריגיות והקיכלים היו כאחוזי תנומה. העלים הצהובים נשרו כבר ובשרו קצוֹ הקרוב של הקיץ היפה הזה. אל שולטן־סלים הגיע בשעה השתים־עשרה, בעצם החום המציק; המבוי הסתום נתן מורא בשממתו ובהדים שצללו בו. מאחרי הדלת עם מכוש־הנחושת מצא את מלק עומדת על המשמר ומחיכת לקראתו כחברה צעירה וטובה ששמחה לראותו. פניה נראו מבעד לצעיף, כמו שנראים פני אשה אירופית מבעד לצעיף־אבל. למעלה מצא גם את זינֶב בצעיף קל כזה, וזו לו הפעם הראשונה שראה את אישוניה החומים נוצצים ופגש מבט עיניה המביעות כובד־ראש ורוך. אבל ג’נן, כמו שפלל לראותה, נשארה כמו שהיתה – חזיון שחור גמיש ללא־צורה. השאלה שהציעה לפניו באופן קצת מגוחך, מיד לאחר שישב על הספה הפשוטה חסרת־הצבע: – אם כן, איפוא, מה שלום ידידו הצעיר זַ’ן רֶנוֹ?

– שלומו טוב, חן־חן, השיב, מנין לה שמו?

– בתוך ההרמונות ידוע הכל. למשל: אני יכולה לומר לו שאמש סעד אצל הגברת סֶן־אִינוֹגָה, על יד גברת אחת לבושה ורודים; שאחר־כך התיחד עמה על ספסל אחד בגן, ולאור הירח קבלה ממנו אחת מסיגריטותיו, וכו‘… כל מה שהוא עושה, כל מה שמתרחש לו ידוע לנו… אם כן, הוא מבטיח לי ששלומו של ה’ ז’ן רנו הוא טוב?

– אבל כן הוא, הלא אמרתי לה…

– אם כן, מלק, לשוא טרחת: אין זה משפיע.

נודע לו שמלק מתפללת זה ימים אחדים, שימות, ועושה לשם זה גם איזה־כשוף. היה בזה לא רק מעשה־ילדות, אלא גם כונה רצינית. היא האמינה שהוא משפיע על אנדרי93 להתיחס אליהן באי־אמון.

– הנה, אמרה ג’נן בצחוק, הלא רצה להכיר את המזרחיות! אנו כולנו כך הננו. מכיון שמגרדים קצת את הצבע מלמעלה, מתגלית הברבריות!

– בכל אופן, בנוגע לאיש הזה אתן טועות. להיפך, הוא חולם עליכן כל הזמן, זה ז’ן רנו המסכן! אלמלא הוא לא היינו מכירים זה את זו. ראיוננו הראשון בפחה בַגְצֶ’ה, אז בשעת הרוח הגדולה, זה הוא שמשכני אליו, אני סרבתי ללכת… ז’ן רנו הטוב! – קראה מלק – ישמע נא, באופן כזה יביאנו מחר, ביום הששי, אל המים המתוקים, בקאיק היפה שלו. אני אצא בכונה להראות לו, דרך אגב, את בת־צחוקי… בתוך ההרמון הקטן והנוגה, המלא אפלולית, שזוהר יום הקיץ לא חדר כמעט לתוכו, ישבה ג’נן, יותר מאשר בפעם הקודמת, דוממת ולוטת־סוד. כאילו התבישה במה שכתבה אליו במכתביה כה גלויות. ואנדרי בראותו אותה ככה, נעשה עצבני, ולרגעים גם נרגז. היום השתדלה להמשיך את השיחה על־אודות הספר: – הלא זה יהיה רומן, לא כן? – איך אוכל לעשות אחרת? אבל עדיין אין אני רואה לפני את הרומן הזה. – הירשה לי להביע את מחשבתי? רומן, כן, אלא שגם הוא יהיה בו במקצת. – אה! זה לא. – הבה ואבאר לו. אדוני לא יספר בגוף הראשון. אני יודעת שאינו חפץ בזה. אבל יכול להיות ברומן הזה אירופי אחד שמתארח בארצנו, משורר־המזרח שיראה בעיני אדוני וירגיש כנשמתו!… – בודאי יכירוני, תהא בטוחה בזה. – ומה איכפת לו? ירשה נא לי ואני אמשיכה… האיש הזה נפגש, אגב אלפי סכנות שאין להמלט מהן, עם אחת מאחיותיו בתורכיה ושניהם מתאהבים… – ואחר כך? – ואחר כך, הוא נוסע לו, בגזרת הגורל, וזה הכל… – הרי זה יהיה חדוש ביצירתי, אינטריגה קטנה זו… – סליחה, החידוש יהיה בזה, שאהבה זו בין שניהם תשאר תמיד טהורה ולא יִתְוַדּוּ עליה איש בפני חברתו. – אה!… והיא לאחר נסיעתו? – היא!… טוב, אבל… מה יכולה היא לעשות? היא תמות! היא תמות… הדברים נאמרו בהדגשה אמונה כזו, עד שאנדרי הזדעזע בעומק נפשו. זעזוע נפשי זה הפתיע אותו וגזר עליו שתיקה. והפותחת בשיחה היתה אחר־כך זינב:

– הגידי לו, ג’נן, את שם הספר אשר נראה לנו כה יפה: “התכלת הממיתה”… לא? כלום אינו מוצא חן בעיניו?

– הוא אמנם יפה, אמר אנדרי… הוא נראה אולי קצת… איך אבאר לכן… קורטוב של רומנס…

– מוטב שיגיד בגלוי, שהוא נותן טעם של שנת 1830… שהוא בנוסח רוֹקוֹקוֹ; נעבור על זה…

– שם שהוא חבוש שביס־זקנה – הוסיפה מלק.

אז הבין שצר לו מאד להתנגד, מתוך אבק לעג, לרעיונותיה הספרותיים שהגתה לבדה, בהתאמצות כזו ולפעמים גם באינטואיציה נפלאה. פתאום נראתה לו כה תמימה וכה צעירה זו, שהיתה בעיניו כספוגה במקק ספרים! הצטער מאד על הרעימו אותה לוּ גם קלות, ומיד שנה את הטון והתחיל מדבר בקול רך, כמעט בחבה:

– אבל לא, ידידתי היקרה, החביבה והמתעלמת, שם זה של הספר אינו רוֹקוֹקוֹ, אינו מצחיק, כשם שאינו מצחיק שום דבר, שהיא עלולה להעלות בדעתה או להוציא מפיה… אלא, אל נא נכניס בתוך הספר את המות. התסכים לי? בִּסְפָרַי הבאתי מות על אנשים רבים כל־כך, במדה שאין אתן יכולות לשער, עד שאפשר לכנותני האדון “הזָּקן־הכחול”94 לא, אל יהא מות בספר הזה; אדרבא, עד כמה שאפשר מן החיים ומן העלומים… זולת הגבלה זו, אשתדל לכתוב ברוח הרצויה לגברתי, נעבוד יחד, כשני שותפים שיש ביניהם הסכמה גמורה, כשני חברים, לא כן? והם נפרדו מתוך ידידות רבה, הרבה יותר מאשר עד כה.


VII

ג’נן אל אנדרי

16 ספטמבר 1904

ישבתי בין פרחי הגן והייתי כה גלמודה וכה עיפה מבדידותי! סערה עברה בלילה והשחיתה את שיחי הורדים. הורדים היו פזורים על־פני האדמה. שדרכתי על טרפי העלים הרעננים עדין, דמיתי כי רומסת חלומות אנכי.

הרי זה היה באותו הגן, על הבוספור, שמיום בואי מקַרַג’יאַמִיר הייתי מבלה בו את כל קיצי ילדותי ושנות־בתולי, יחד עם ידידותי, זינב ומלק. אי אפשר לומר שבאותה התקופה היינו אומללות. הכל האיר לנו פנים. כל אחד מסביבנו נהנה מאותו האושר השלילי, כשאדם מסתפק בשלום הרגע העובר ובבטחונו ברגע הבא עליו. לא ראינו מעולם לבבות שותתים דם. וימינו שעברו בחלקלקות, בנועם ובמתינות, מתוך למודינו ותענוגותינו הפעוטים, השרו עלינו מצב של נים ולא־נים, הפילו עלינו אותה תנומה קלה שמביאים עמהם קיצינו השחונים תמיד; מעולם לא עלה על דעתנו שטעונות־רחמים הננו. מורותינו הנכריות הרבו לסבול בארצות מכורותיהן. טוב היה להן אצלנו; השלוה הזו היתה להן כעין חוף־מבטחים לאחר הסערה. וכשהיינו מגידות להן לפעמים את חלומותינו הסתומים ומשאלותינו העמומות: לחיות כמו בנות אירופה, לנסוע, להתבונן אל העולם, היו, בתשובה על דברינו, משבחות את השלוה והמנוחה שסביב שתו עלינו. השלוה, המנוחה של חיי המושלמיות, דבר אחד לא שמענו במשך כל ימי ילדותנו. שום דבר חיצוני לא הכיננו לקבל יסורים. היסורים באו מקרבנו. אי־המרגוע והתשוקה לא־תדע שבעה נולדו מתוכנו. והדרמה שלי נולדה אמנם ביום כלולותי, בשעה שעטפוני עדין חוטי־הכסף של צעיף־הנשואים שלי…

הה! פגישתנו הראשונה, אנדרי, בשביל זה, ברוח גדולה זו, הזוכר הוא, כלום יכלה אז לעלות על לבו מחשבה, שיהיה לנו כה במהרה ידיד יקר מאד? והוא, אני מרגישה שהוא מתחיל כבר מתקשר אל התורכיות הצעירות הללו, אף־על־פי שכח התעלומה המושכת כבר סר מהן. דבר מה מתוק עד לאין קץ חדר אל קרבי מעת פגישתנו האחרונה, לְמִן הרגע שקולו ועיניו שונו, מחשש שמא גרם לי כאב; ואז הבינותי שהוא טוב שהוא נאות להיות איש־סודי ויחד עם זה גם ידידי. מה יוטב לי בספרי לו, לו שיבין את זאת, כל־כך הרבה דברים מעציבים ששום אדם לא שמעם עדין, דברים שנפלו בגורל חיי ושמשבשים את דרכי; אולי הוא הגבר והיודע יוכל לבארם לי.

תמונתו לפני, על שולחן הכתיבה שלי, והיא מביטה אלי בעיניה הבהירות. ואני יודעת שאדוני גופו אינו רחוק מכאן, על החוף השני; רק קרן־זוית אחת של הבוספור מפרידה בין שנינו, ובכל־זאת איזה מרחק מבדיל בין שנינו, איזו תהום של מכשולים יחד עם חוסר הבטחון שנתראה פעם! למרות כל זאת, הייתי רוצה לא להיות בזכרונו, לאחר שיעזוב את ארצנו, רק צל עמום בלבד; הייתי רוצה להשאר בזכרונו כעין מציאות, מציאות זעירה, דלה ועצובה.

ורדים אלה שדרכתי עליהם זה עתה, היודע הוא מה מזכירים הם לי? נְשָׁר עלים דומה לזה, בגן זה, קצת יותר מלפני שנתים. אבל אז לא סערת־קיץ גרמה לכך, אלא שלכת־הסתיו היתה זאת. אוקטובר הצהיב את העלים, הקור היה גדול, ואנו התעתדנו למחר לשוב העירה, אל חסים־פחה. הכל היה ארוז, בבית היה אי־סדר. הלכנו להפרד מהגן ולקטוף את אחרוני הפרחים. רוח עזה נאנחה בין העפאים. אִירְפַנֶה הזקנה, אחת משפחותינו, שהיתה עוסקת במקצת במעשי־כשוף ומנחשת במשקע־הקהוה, אמרה לנו שיום זה טוב לנחש עתידות גורלנו. הביאה לנו קהוה לשתות ממנו; הדבר היה בעמקי הגן, בפנה מסותרה, מאחורי גבעה, ואני עוד רואה אותה לנגד עיני, כשהיא יושבת לרגלינו, בין עלי השלכת, מלאת חרדה על מה שהיא עתידה להגיד לנו. בתוך ספלי זינב ומלק לא ראתה אלא שעשועים ומתנות: הן עוד היו אז כה צעירות. אבל היא הניעה ראש בקראה מתוך הספל שלי. “זמן רב לא תשובי עוד אל הבוספור, וכשתשובי פרח אשרך יהיה קמל. הה! מסכנה, מסכנה! אין גורלך בלתי אם האהבה והמות”. אכן, לא שבתי הנה אלא בקיץ הזה, אחרי כלולותי העצובים. אולם האומנם נבל פרח אשרי, ואשרי זה הלא טרם ידעתיו?… לא, האם לא כן הוא? אבל נבואתה לא עשתה מעולם עלי רושם כמו היום. “אין בגורלך בלתי אם האהבה והמות”.

ג’נן.


VIII

בשלהי הקיץ הנחמדים האלה היו נפגשים פעמים רבות. על פני “המים המתוקים” של אסיה, פעם אחת לשבוע, לפחות, היו הקאיקים שלהם נתקלים זה בזה, מבלי שהיו הם גופם מנידים זל"ז עפעף. זינב ומלק אשר קוי פניהן היו נראים ואינם־נראים, ההינו אך מעט־מזעיר להצטחק מבעד לצעיפי־הגז השחורים. גם בסטמבול היו מתראים אצל המינקת הטובה. יותר חפשיות היו מרגישות את עצמן על הבוספור מאשר בבתי־החורף הגדולים שלהן שבחסים פחה; היו ממציאות אלפי אמתלאות כדי לבוא העירה, ובדרכן היו מפזרות את השפחות המלוות אותן. אכן כל ראיון חדש הצריך מַטְוֶה של מעשי־ערמה ושל חרף־נפש, מטוה שהיה עלול תמיד להקרע ולהפוך לדרמה את ההרפתקה החַפה הזו, ובדרך־נס היה תמיד נגמר בהצלחה. וההצלחה היתה מוסיפה להם בטחון והיו מרהיבים יתר עוז בנפשם. “אדוני יוכל לספר זאת למכריו בקושטא, היו אומרות לו בצחוק, איש לא יאמין לו”.

בשעה שהיו מזדמנים יחד באותו בית קטן בסטמבול לשם שיחת רעים־מאז, יש שזינב ומלק היו מפשילות את צעיפיהן ומגלות את פניהן הסגלגליים, רק שערותיהן בלבד היו מוצנעות מתחת לסודר השחור, ודמו אז לנזירות קטנות צעירות מאד וטַרְזָנִיוֹת. ג’נן לבדה לא התפשרה. לא נתגלה אף קו אחד מקוי פניה העטופים שחורים כמו ביום הראשון, והוא התירא להעיר לה איזו הערה שהיא, מחשש שמא תוציא מפיה תשובה מחלטת שתשלול ממנו כל תקוה לראות פעם את פניה.

פעמים רבות היה גם מעיז ללכת, כמותנה ביניהם למפרע, לשמוע את נגינתן בלילי הבוספור הדוממים והמלאים רמיה, הפושרים והמלטפים אותך לכאורה, ומיד אחר־כך מרטיבים אותך בטל צונן וחודר. כמעט בכל יום, בקיץ, נושבת במצר־ים זה רוח חזקה מהים השחור ומלבינה את פניו בקצף. אך עם שקיעת־החמה שוככת רוח זו פתאום. כאלו סתמו את סְכָרֶיהָ; עם דמדומי־ערב שום דבר אינו מנענע שוב את ענפי האילנות אשר על החופים; הכל עומד דום ומכונס בעצמו; פני הים נעשים בשביל הכוכבים, הירח, אלפי אורות הבתים והארמונות, כראי חלק מקמטים; ערָגוֹן מזרחי מתפשט על קצוי אירופה ואסיה שמסתכלים זה בזה, והרטיבות המתמידה במקומות הללו עוטפת את כל הדברים באד שממזג ומגדיל אותם, את הקרובים ואת הרחוקים, את ההרים, היערות, המסגדים, כפרי התורכים וכפרי היונים, מפרצי־הים הזעירים שבאסיה, הדוממים יותר מאלה שבחוף האירופאי, והקופאים יותר במנוחתם המופלגה.

מתֵּירַפִּיָה, שאנדרי דר שם, עד היָּלִי, שבו דרו שלש ידידותיו, היה כמהלך חצי שעה בסירה. בפעם הראשונה יצא בקאיק שלו. קסם מיוחד היה לנסיעה זו בלילה, כשהוא מתפרקד בסירה, כמשתטח על־פני ראי נאה זה של כחול חִוַרְיָן וכסף. חוף אירופה, במדה שמתרחקים ממנו, בה־במדה עוטה גם הוא מעטה רז ומנוחה, כל אורותיו שרטטו על הבוספור התוו רצועות־נוגה זעירות לאין־ספורות, שכמדומה צללו למטה עד למעמקים; מנגינות המזרח שלו בבתי־הקהוה הקטנים, תחת כפת השמים, נעימות מזמריו המוזרות מלוות אותך עד למרחוק, נשאות באוירו של הים הסוער; אפילו התזמורות95 האיומות של תירפיה נעשו יותר רכות מרחוק, הודות לקסמי הלילה, עד כדי להיות ערֵבות לאוזן. ושם מנגד היה חופה של אסיה, שאליו נשא את נפשו, כשהוא שוכב מהתעדן. עֲבִי סבכי־הירק שלו, גבעותיו עם חֻפּוֹת אילנותיו היו מהוים גושים שחורים שנראו גדולים יותר מהמדה, מעל בבואותיהם ההפוכות במים; אורותיו היו יותר צנועים ומועטים; הם בקעו מהחלונות המכוסים בסבכות מאחריהן ישבו נשים שאסור להסתכל בהן.

הפעם, בשבתו בקאיק שלו, לא העיז אנדרי להתעכב לפני חלונות ידידותיו המוארים, ויעבור דרכו הלאה. הספנים שלו, (אגב, רקמת־הזהב של חזיותיהם הבהיקה יותר מדי לאור הירח, ויכלה לעורר חשד אצל מי מהכושים השומרים על החוף) היו תורכים ולמרות מסירותם היו מסוגלים לבגוד בו מתוך התמרמרות, אלו היו מריחים התקשרות כלשהי בין אדונם האירופאי ובין נשי ההרמון.

בשאר הערבים היה בא באחת מאותן סירות הדוגה הפשוטות ביותר שבכל לילה הן נפוצות לאלפים על־פני הבוספור. באופן כזה היה יכול להתעכב כאן ארוכות, כשהוא מעמיד פנים כאלו הוא פורש מכמורת; הקשיב לזמרת זינב בלוית פסנתר של מלק או ג’נן; הכיר את קולה הצעיר והחם. הקול היה כה יפה ונשמע בטבעיות כזו, וביחוד בשלביו הנמוכים. לרגעים הורגש מתוכו, בשלבים הנמוכים, מעין בקע קל־שבקל, אות שקצו קרוב לבוא.

במחצית ספטמבר העיזו לעשות מעשה אשר לא יאמן כי יסופר: לטפס יחד על גבעה אחת, כלה ורודה מפרחי אַבְרָשׁ ולטיל שם ביער. הדבר יצא לפעל בלי קשי, מעל לבֵּאִיקוֹס, קצה חוף אסיה, ממול לתרפיה, ושאנדרי היה רגיל לבוא לשבת שם בכל ערב עם שעת השקיעה. אין מלים לספר את קסמי באיקוס, מקום ששם היו נפגשים אחר־כך ביתר בטחון לבלות את שעותיהם היקרות ביותר… בנגוד לתירפיה, המלאה מהומת תענוגות־הבל של חברה אירופית כביכול, כשבאים לשם נכנסים אל דממת צאלים של אילנות גדולים, אל שלות־קדומים רבת־הרהורים. רחבת־חוף קטנה עשויה מלוחות־שיש לבנים ומיד אחריה יוצאים אל מישור כגן־העדן, תחת דלבים בני ארבע מאות שנים, ומראה להם כאילו אינם עוד מהאקלים שלנו, כל־כך השתנו במשך דורות וקבלו צורות של בָּאוֹבַבִּים או תאנים הודיות. זוהי שפלה אחת ישרה המרופדת בימי סתיו בקטיפת עשב דק יותר מעשבי אפרי גנינו שמרבים ביותר לטפל בהם; שפלה שלא נבראה לכתחילה אלא בשביל שיטילו בה ארוכות וקצרות מתוך הרהורים ומתוך עצבות של חשבון־הנפש. מדת שטחה יש בה בדיוק כדי שירגיש אדם כאן את עצמו מובדל מן העולם ויחד עם זה בלתי־שבוי; היא סגורה מכל עבר על ידי גבעות מכוסות חורשות – והתורכים שהתפלאו על יפיה, קראו לה “עמק־האדון־הגדול”. כאן אין אתה מאמין שהבוספור הוא קרוב מאד, עם תנועת ספינותיו המטרידה את האדם ממחשבותיו; הגבעות מסתירות אותו. כאן פרוש האדם מן העולם, אף שמץ המולה לא יגונב לכאן, רק כִּרְפוֹת היום ישמע קול חלילי הרועים המזעיקים את עדרי עזיהם אל ההרים שמסביב. הדלבים, אשר הוד־מלכות להם, השולחים על־פני האדמה את שרשיהם כנחשים גדולים מאד, מהוים בכניסה מעין חורשת־קודש לעבודת אלילים, אבל מכאן והלאה הם הולכים ונעשים רוחים יותר, מסתדרים בשדרה, כדי לפנות מקום לאפרים הגדולים, שמושלמיות בצעיפים לבנות יוצאות שם לשוח לרוח הערב. יש גם פלג הזורם לו בעמק־האדון הגדול, פלג מים זכים, צבי־שריון בו יגורו, ועוברים עליו במעברות קרשים. על חופיו, בצל אילנות זקנים, קובעים להם מקום באהלים מוכרי־הקהוה התורכים ובני־אדם באים לשם, ביחוד ביום הששי לשבוע, לעשן את הנרגילה, ולהתבונן אל הנשים הרעולות שמטילות ארוכות וקצרות על אפר זה, כר החלומות הארוכים. הן הולכות קבוצות קבוצות, לשלשתן, לארבעתן, לעשרן, מפוזרות במקצת, תועות במקצת, כי האפרים האלה פורשים לרגליהן שטיחים רחבי־ידים. שמלותיהן הן מאריג אחד ובנות גון אחד, – לעתים קרובות ממשי דמשק כחול או ורוד ומנומר בפסי זהב, – שיורדות בקמטים על־פי האפנה הקדומה, ומלמלה לבנה עוטפת את ראשיהן; מלבושים אלה, במקום מיוחד זה, מנוחת־שלום זה שיש בהלוכן המתון, ­­– מביאים לידי מחשבה, כנטות צללי־ערב, שאלה הן הנשמות המאושרות של עובדי־הגלולים הקדומים בטַיְלָן בשדמות הָאֶלִיזִיוֹן…

אנדרי היה אחד מאלה שהיו שוקדים על “עמק־האדון־הגדול”; כמעט יום־יום, מזמן שקבע דירתו בתירפיה, היה בא להוציא שם את זמנו.

לשעה הקבועה היה בא לשם בחברת זַ’ן רֶנוֹ, שתפקידו זה לעמוד על המשמר היה משעשעו. את משרתיו המושלמים היה עוזב אל החוף האירופאי, ומביא עמו רק משרת צרפתי נאמן, שהיה מזמן לו תמיד בצקלונו תרבוש תורכי. מיום שבא בקשר עם התורכיות, היה רגיל להחליף את כסוי ראשו, וזה שמש לו תריס בפני סכנות. היה עושה זאת בקרון, בסירה או אפילו באיזו קרן רחוב שוממה.

הוא ראה את שלשתן יוצאות מתוך טַלִיקָה, ופונות לעבור את האפר הסגול כבר זעיר שם מפאת נצני חבצלת־הסתיו כנשים פשוטות שהולכות לתומן לטיל. זינב ומלק לבשו יֶלְדִירְמֶה קל, שמשתמשים בו בכפרים וצעיף־גזה לבן, שאינו מכסה את העינים, ג’נן לבדה לא נפרדה מהצ’רשף השחור של בנות־הכרך, למען הוסיף להיות סמויה מן העין.

יצאו אל שביל אחד ידוע, שבחרו בו מקודם, שביל עולה ההרה, ואז נטפל הוא להן והציג לפניהן את ז’ן רנו. הן לחצו את קצות אצבעותיו ובקשו ממנו סליחה על חפצן במותו, ונשלח קדימה לפניהם להיות להם לצופה. עליזים טפסו ועלו עם שעת־ערבית נעימה, בין ערמונים ואלונים; העשב מסביבם היה מלא בֶּרך־הגמל. מיד התחיל אזור האַבְרָש ועין הקרקע הפך כלו ורד. לאט־לאט נפתחו המרחקים. מעבר מזה לבוספור, מצד אסיה, התפשטו יערות עד לאין גבול, על פני גבעות והרים השתרעה אדרת ירוקה זו, פראית ונהדרה, שהאפילה על ליסטים ודובים, משם והלאה נגלה פתאום הים השחור פרוש לרגליהם עד לאין קצה. ותכלתו העמומה והצפונית יותר מתכלת ים־השיש הקרוב כל כך, – שִוְתָה לו היום מראה של שלות־נפש, כאלו הוא שקוע בהרהורים לאור שמשם של שלהי הקיץ, כאלו כבר זמם את זעם חרפו ושאוניו המתמידים ליום שתתחיל שוב נושבת רוח רוסיה הנוראה.

מגמת פניהם היתה אל המסגד הישן העשוי מעץ והנטוש כמעט, על־גבי רחבה הנשקפת על פני ים הסופות הזה, ורוחות הצפון מסתערות עליו בכל עוזן. שם עמד בנין קטן ומט לנפול של בית־קהוה דל מאד. הם ישבו בפתח הבית והשקיפו אל אין־הסוף החור הזה הַנָס לפניהם למטה. האילנות האחדים שעמדו שם היו כולם בצמרותיהם המבולקות נטויים כלפי צד אחד, תחת לחץ רוחות־הים שאינן פוסקות. האויר היה רענן וצח.

לא דברו על הספר ועל שום דבר קבוע. רק זינב היתה הפעם קצת טרודת־הרהורים. ג’נין ומלק היו שכורות מהטיול שנעשה באסור, ושקועות בהתבוננות אל שֶׂגֶב ההרים והחופים שהתגוללו לפניהם עד הים. כדי שתוכלנה להתיחד כאן עם אנדרי באין מפריע, עזבו הבחורות הממרות האלו בכפרים שבדרך את שני הכושים ושתי הכושיות שיצאו ללוותן, ושקבלו שכר־שתיקה. העזתן היתה תמיד מצליחה בידן, וחדלה להחרידן. בעל בית־הקהוה הגיש להם קהוה בספלים כחולים ישנים, בחוץ, מול פני הים־השחור העגום, מבלי להטיל ספק בדבר שהוא משמש בֵּי אמתי שבא לכאן להשתטח במסגד, בלוית נשי הרמונו. האויר נעשה בינתים קריר מאד, אחרי חם השפלה, וזינב התחילה פתאם משתעלת. שעולה הקל, שהיא בקשה להעלימו, אמר אותו דבר־מה שאמר הבקע הקל שהרגש בקולה היפה. מתוך מבטיהן של השתים האחרות הבין אנדרי שהשעול הזה נותן מקום לדאגה. הן רצו להדק יותר את קפול המלבוש על גבי חזה החלש, אבל החולה, או העלולה להיות חולה, רק משכה בכתפיה:

– הניחו לי, אמרה במנוחה של שויון־נפש, אלהי! ומה איכפת לי…

זינב היתה היחידה בשלישיה זו שעליה חשב אנדרי שהוא מכירהּ קצת: היא נכזבה בשתי משמעויותיה של מלה זו. עיפה נפשה מן החיים וללא כל חפץ, באפס כל תוחלת, נכנעת הכנעת דום; כולה לאוּת ורוך; נשמתה היא כארשת פניה הנחמדים ישרי־הקוים ועיניה המצטחקות בבת צחוק שלאחר יאוש. מלק להיפך, אף על־פי שכמדומה לב קטן וטוב היה לה, לא חדלה אף פעם מהיות בעלת דמיונות, נלהבת, ומלבד זאת, תינוקת מסוגלה ללגלג ולצחוק על הכל. ואשר לג’נן, החמודה מכולן, כמה עמדה בעינה המסתורית, מתחת לצעיפה השחור, כה מסובכת־נפש, כה ספוגה מכל הספרויות: יחד עם זה רבת־חלופים, בו־בזמן נכנעה וגם יהירה, רגעים מוכנה להתמכר באמון רב עד כדי להביא לידי מבוכה, ומיד אחרי זה להכלא שוב בתוך טירת־השן שלה, ואז היא נראית רחוקה מכפי שהיתה.

“זו, חשב אנדרי, איני יכול לברר לעצמי מפני־מה היא מתרעמת עלי ולמה היא כבר יקרה לי! יש ואמרת ששנינו נושאים בחובנו זכרונות משותפים מאיזה עבר נעלם… לא אוכל לגלות את פני הלוט מעל נפשה עד שאראה את עיניה: אבל חוששני שלא תראני אותן לעולם”.

הצטרכו לרדת אל שפלת באיקוס מבעוד יום, כדי שתספקנה לכנס את עבדיהן ושפחותיהן אשר פזרו בדרך בואן הנה, ולחזור לביתן לפני השקיעה. שוב נכנסו אל שבילי היער ותבקשנה מאת אנדרי להגיש לכל אחת מהן בעצם ידו פרח מפרחי האברש שנפכו את עין ההרים ורוד. מתוך יצר שבילדות להחציף פנים, חפצו לקשט בפרחים האלה את לסוטותיהן בשעת הסעודה בחברת הסבות והדודים הזקנים, הקפדנים והמחמירים.

בשפלה נפרד מהן, מפאת זהירות, אבל לא גרע מהן עיניו בלכתו במרחק־מה אחריהן. הפעם היו מועטים האנשים ב“עמק האדון הגדול”, שהשמש כבר הפיזה אותו בפז־הערב. רק מרחוק נראו נשים אחדות רעולות בלבנים, כשהן יושבות על האדמה קבוצות קבוצות, מרוחקות זו מזו. הן הלכו להן, אלו שלש הנערות הנועזות, בפסיעות קצובות ומתונות, זינב ומלק עטופות שיראים נעדרי־צבע, כמעט לבנים, פסעו משני צדדי־ג’נן עטופת עצבות שחורה. שמלותיהן נסחבו על פני העשב הענוג והקצור, כשהן ממעכות את פרחי חבצלת־הסתו הסגליים, כשהן גוררות אחריהן עלים כתומים כזהב, שנשרו כבר מהדלבים, אמנם דמות להן כדמות צללי הרפאים בעברם את עמק מנוחת־העולמים; וזו שבאמצע, זו העטופה באבלות, היא בודאי מקוננת עדיין על אבדן העולם הזה…

משהגיעו אל הדלבים הגדולים, בין עצי־הקודש שבקצה השני של החורשה, נעלמו מעיניו. השמש שקעה מאחרי הגבעות. לאט לאט הלכה הלוך והעלם מגן עדן זה; השמים נעשו צחים־ירוקים, כשמי הערבים היפים בקיץ, והעבים הזעירים ככף יד איש דמו ללהבות־זהב. יתר הצללים המאושרים שנשארו זמן רב יושבות פה ושם על־פני העשב המקושט בפרחי חבצלת הסתו, התרוממו אף הם להסתלק מכאן, אבל במנוחה כיאות לצללים. חלילי הרועים התחילו במרחק את נגינותיהם הקדומות, לאסוף את העזים. וכל המקום הזה היה עתיד לעמוד בבדידותו עד לאין סוף נוכח פני היערות הגדולים האלה, מתחת לשמי־הכוכבים.

אנדרי להרי, פנה שלא ברצון ללכת אל הבוספור, שנראה כמפּת־כסף ורודה בין הסילואיטים השחורים של דלבי־החוף הענקיים. את סַפָּנָיו צוה שלא להזדרז. בלי כל חשק הגיע אל חוף אירופה, אל תירפיה, שבתי המלון הגדולים הדליקו שם את אורותיהם החשמליים וכוננוּ בשביל נשפיהם האיליגַנטיים, כביכול, את תזמורות־השוק שלהם.


IX

המכתבים שקבל אנדרי למחרת היום ההוא.

ידידנו! יש ענין אחד, שמן הראוי הוא שאדוני יטפל בו, מפני שיוסיף לספרו דף מענין ביותר מחיי ההרמון, והוא – הריקנות, שמכניס אל חיינו ההכרח לשוחח אך ורק עם נשים, להתקשר בקשר של ידידות אך ורק עם נשים, להִמָצא אך ורק בחברת נשים, בין אלו שדומות אלינו. ידידותינו? אלהי! הלא הן חלשות ועיפות כמונו. החולשה בהרמונינו, או יותר נכון החולשות, כשהן מקובצות ומכונסות, הן נהפכות למדוי־נפש, מכאובן מתגבר פי כמה מתוך הכרת מך ערכן, והן זקוקות לאיזה כח. אה, מי יתן איש אשר היצורים העלובים הללו, הנשכחים והחלכאים, יוכלו לדבר אליו, לשתפו במחשבותיהם, הפחדניות והחרדות ברובן! יש לנו צורך גדול כזה בידיד, בזרוע־גבר חזקה אשר תתמוך בנו ותקימנו לעת תמוט רגלנו. לא אב, לא בעל, לא אח, לא, אך ידיד, אומרת אני; אדם שאנו נבחר בו, עליון לנו, שיהא זועם ורחום, תקיף וחנון כאחד, ואשר אהבתו תָסֵך עלינו… הלא יש אנשים כאלה בעולמכם, האם לא כן הוא?

זינֶב.

חיים שאין בהם כלום! המרגיש הוא בכל אימת הדבר? נשמות עלובות, שכנפים להן והן נתונות בשבי; לבבות אשר לשד רענן תוסס בהם וכל פעולה אסורה להם, כל מעשה נמנע מהם, אפילו מעשה צדקה וחסד, והרי הם הולכים וכלים בחלומות שאינם יכולים להתגשם. המצַיֵר הוא לעצמו את הימים הקודרים שהיו עוברים על ידידותיו אלמלא בא הוא אליהן, ימים שכלם דומים זה לזה, תחת עינם הפקוחה של דודים זקנים, של נשים זקנות, שתוכחתם האלמת מעיקה תמיד עליהן?

אחרי דרַמַת־הנשואין שלי, שעל אדותיה ספרתי לו, נשארו בעומק נפשי טינא על האהבה (האהבה במשמעותה המקובלת אצלנו, לפחות), ספקנות ביחס אל תענוגותיה, ועל שפתי נשתמרה מרירות שאינה נמחית. בשעה שנכזבה אהבתי, ידעתי שבמערב יש אהבה אחרת; הַחִלוֹתִי לחקור וללמוד אותה מתוך ספרויות העמים ומתוך דברי־הימים, וכמו שאמר לי לבי, מצאתי שהביאה את האדם לידי מעשי שגעון ולידי עלילות גבורה גם יחד; שידה בכל רע ובכל טוב ונשגב גם יחד… ויגוני הֵמַר לי שבעתים, בראותי את קוי־האור שהאשה מפיצה בקרב העמים הלַטיניים. אה! מה מאושרה היא בארצותיכם בריה זו אשר עליה חושבים, נלחמים וסובלים זה כמה דורות; אשר חופש האהבה והבחירה לה, ואינה מתמכרת אלא למי שזכויות ידועות עומדות לו. אה, מה חשוב המקום שהיא תופשת בחייכם, וזה מאות בשנים הכל מקבלים את עול מלכותה. ואצלנו המושלמיות, הכל שקוע עדין בתרדמה. הכרת עצמנו, הכרת ערכנו אך זה החלה מתעוררת, אך מסביבנו מסיחים במתכון את הדעת מראשית התפתחותנו ומבטלים אותה בגאוה ובגודל־לבב.

ולא ירים איש את קולו לפקוח את עיני העִוְרִים, אלה טובי־הלב ולפעמים גם מלאי־החִבה, את עיני הורינו, בעלינו, אחינו! כלום תמיד תהא האשה התורכית בעיני העולם כולו אך שפחה שנקנתה בגלל יפיה בלבד, או מעין אותה “חַנוּם” כבדה ולבנה יותר מדי, שמעַשֶנת וחיה כל ימיה בתוך כלוב?… אבל הנה באת, אדוני, ואתה יודע את שאר הפרטים. שלשתנו עומדות לפקודתך, כעוזרות נאמנות; כל שלשתנו ועוד כמה וכמה מאחיותינו, אם אנו לבדנו איננו מספיקות, עינינו מזומנות לסַיֵע לעיניו, לבותינו – ללבו, ונפשנו מוכנה לשמשו ולעזרו…

אולי נוכל עוד להפגש פעם או פעמיים פה על הבוספור, לפני שנעבור לגור בעיר. יש לנו כל־כך הרבה ידידות בטוחות הפזורות לכל אורך החוף ומוכנות, בשעת הצורך, להָזֵם לטובתנו.

אבל מתיראה אני… לא שאני מפקפקת בידידוּתנו, שהיא אצלי למעלה מכל ספק… אבל מתירא96 אני מהצער… לעתיד לבוא, לאחר שיסע מכאן. שלום, אנדרי, ידידנו, ידידי. יהי האושר מנת חלקו!

גֶ’נָן

ג’נן לא ספרה בודאי, אותה גברת, הלבושה ורודים, שעשנה את סגריותיו אז בנשף אצל האדונים סַן־אֵינוֹגָּה, באה היום לבלות אתנו את השעות של אחר־הצהרים, באמתלה לשיר יחד עם זינה דואיטים של גְרִיג, אולם הרבתה לדבר על אודותיו בהתפעלות רבה כזו, עד שידידתנו, צעירה רוסית, שהיתה באותו מעמד, היתה97 כנדהמה למשמע דבריה. תקף אותנו מורא, שמא היא חושדת בנו ועל כן באה לטמון לנו פח, החילונו לדבר בגנותו ולהתכבד בקלונו, כשאנו נושכות שפתינו כדי לכבוש את צחוקנו, והיא לתומה התחילה מגינה עליו ומלמדת עליו זכות בלשון חריפה ובהתרגשות. במלים אחרות, בקור זה לא בא אלא לשם חקירה ודרישה בנוגע לרגשותינו אליו, איזה בן־תמותה מאושר הנהו!

זה עתה חִבַלנוּ בדמיוננו תלי־תלין של תכניות ותחבולות נפלאות כדי שנוכל להתראות. שַמָשו, זה שאדוני בוטח בו, יודע הוא לנהוג בסוסים? נוכל לעשות טיול98 בקרון סגור, ושמשו זה, שנחבוש תרבוש גם לראשו, ישב על הדוכן ויהיה לנו לרַכָב. אבל את כל זה נסדר בשעה שנתראה פנים. ידידותיו שולחות לו כמה וכמה דברים יפים ואותות־חבה.

מלק

אל נא יעָדר מחר ביום הטיול אל “המים המתוקים”; אף אנו נשתדל להיות שם. כמו תמיד, ישתדל נא לעבור בקאיק שלו על־פני חלונותינו. אם יראה מהחלון קצה ממחטה לבנה, אות הוא לו שגם אנו נבוא אחריו; אם יראה קצה ממחטה כחולה, פרושה: “צרה! ידידותיו סגורות במסגר!”

מ…

עד סוף העונה היו נפגשים על “המים המתוקים” בצנעא. בכל יום ששי, כשהשמים היו טהורים, היה הקאיק של אנדרי עובר ושב על פני הקאיק של שלש ידידותיו, מבלי שהעיזו לגלות אפילו בתנועת ראש קלה שבקלה את הקשר שיש ביניהם, לעיני מאות הנשים האורבות ומציצות מן החרכים שבצעיפי המלמלה. ברגע־הכושר היו זינב ומלק מסכנות את עצמן ומחַיְכות לו מבעד לגַזָה השחורה. ג’נן נשארה נאמנה לצעיפה המשולש, שהיה מסתיר את הפנים ממש כמו מסוה. אמנם השתוממו קצת על זאת בקאיקים אחדים שישבו שם נשים, אבל לא עלה על דעת איש לחשוד בדבר רע, הואיל והמקום לא היה ראוי כלל לשום דבר־עבירה, והנשים שהכירוה על־פי מדי הספנים, היו אומרות שלא מתוך רוע־לב: “ג’נן תופיק־פחה זו תמיד תעשה את מעשיה זר מעשיה”.


X

ג’נן אל אנדרי

28 ספטמבר 1904.

כמה חדש הוא לנו הרגש בחשבנו, שבתוך כל ההמון של “המים המתוקים” יש לנו ידיד. בחשבנו שבין הנכרים האלה, שלעולם לא נדעם והרואים אותנו כראות בעלי־חיים משונים שאין להכירם, יש אחד שמחפש אותנו, אותנו לבד בין רבות עטופות כמונו; לחשוב שגבר אחד מכון את דעתו אלינו באהבה וברחמים! כשהקאיקים שלנו נפגשו, לא ראה אותי, אדוני, מפני שהייתי נסתרה מאחרי הצעיף העבה שלי, ובכל־זאת הלא הייתי שם, מאושרה לבלי־להראות לו, ומצטחקת אל עיניו שהביטו נוכח עיני. האם מפני שאדוני היה כה טוב, כה פשוט, כה ידיד, כמו שרצתה נפשי, שם מול פני הים־השחור, בשעת ראיוננו אז ללא אומר ודברים? האם מפני שהרגשתי לבסוף מתוך מכתביו הקצרים קצת חיבה אמתית ומלאת רגש? איני יודעת, אבל אדוני אינו נראה לי עוד כה רחוק. אה! אנדרי, אילו ידע מה ערך יש לגבי נשמות מדוכאות כנשמותינו לרגש אידיאלי של חיבה והערצה!… ג’נן


הם החליפו מכתבים לעתים קרובות לרגלי ראיונותיהם המסוכנים. הן יכלו להמציא לו את מכתביהן על נקלה, על ידי איזה כושי נאמן, שהיה בא בסירה אל חוף תירפיה, או שהיה הולך למצאו ב“עמק האדון הגדול”, בערב. והוא שלא היה יכול להשיב אלא על־ידי הדואר הסטמבולי “עד־לדרישה”, היה לפעמים יותר קרובות עובר בקאיק שלו על פני חלונותיהן הזעומים ונותן להן סמן בחשאי. היה מן הצורך להשתמש בזמן הקצר שנשאר עד שובם לקושטא, מפני ששם תהא ההשגחה עליהן מעולה יותר. והסתיו היה ממשמש ובא בפסיעות מהירות, וביחוד הרגישו בו מתוך עצבוּת הערבים. עננים כבדים וקודרים היו באים מהצפון, עם רוחות רוסיה ומטרות־עוז היו נתכים ושמים לאל את תחבולותיהם שהיו מתחכמים לחבול בשביל להפגש יחד באיזה מקום.

בקרבת השפלה של בְּאֵיקוֹס, בתוך בקעה גלמודה ומסותרה, מצאו חורשה־בתולה מסביב לאגם מלא כרַבות־מים. זו היתה פנה בטוחה ועגומה, סגורה בתוך חופים תלולים ודשאים עבותים; הוביל לשם שביל צר, שזַ’ן רֶנוֹ עמד שם על המשמר ומשרוקית מזומנה אצלו לשעת סכנה. פעמים היו נפגשים שם על חוף המים הירוקים והנרדמים, בין קני־הסוף והשרכים הענקיים, בצל האילנות שהשירו את עליהם. שלשת הפנטומים הקטנים והשחורים התהלכו בתוך עבי החורשה, כשסרח שמלותיהם ונעליהם הדקות ביותר מפריעות להם בהליכתם, וכשהיו מוצאים מקום נוח וטוב, היו יושבים מסביב לאנדרי, לשם שיחה עמוקה, או שהיו יושבים ושותקים, מתוך חרדה למראה ענני אוקטובר החולפים מעל לראשיהם, ושהיו לפעמים מקדירים הכל, ומיראים במטר סוחף. זינב ומלק היו כפעם בפעם מרימות את צעיפיהן ומחיכות כלפי ידידן ועיניהן מביטות נכחן הבטה כנה ומלאה אמון, אבל ג’נן – אף פעם לא עשתה כן.

אנדרי מפאת נסיעותיו הממושכות, לא נזדמן לו במשך שנים רבות לחיות בקרבת צמחי האקלימים שלנו. אבל הסוף הזה, לשון־הצבי, האזובים, השרכים האלה, הזכירו לו אגמים ידועים בארצו, מקומות ששם היה מתבודד בימי ילדותו וחולם שעות רצופות על יערות־עד, שעין לא ראתם עוד. וכה שוים היו האגם האסיתי ואגם ארצו, עד שהיה מאמין לרגעים שהוא יושב שנית בארצו ושב אל תקופת ראשית יקיצתו לחיים… אבל אתו היו שלש הפֵיות המזרחיות והן הפרו את חלומו, מוזרות ומקסימות…

הגיעם יום הששי של השביעי לאוקטובר 1904, יום הטיול האחרון אל “המים המתוקים”, משום שבשבוע הבא התכוננו האמבסדות לשוב לקושטא, וגם שלש התורכיות הצעירות חשבו לעשות כן. אגב, כל הבתים אשר על הבוספור התעתדו לסגור את דלתותיהם וחלונותיהם לששת חדשי הרוח, הגשם או השלג. אנדרי ושלש ידידותיו נדברו להתראות על “המים המתוקים” ויהי מה, כי אחר־כך לא יוכלו להפגש עוד עד הקיץ הבא, שלא נתן שום תקוה בטוחה.

מזג־האויר היה רע, ובכל־זאת יצא בקאיק שלו אל הראיון, ובלבו חשב: “בודאי לא ירשו להן לצאת עם רוח זו שמתחילה נושבת”. כשעבר על פני החלונות, ראה מבעד לסבכה את קצה הממחטה הלבנה, שמלק נענעה אותה, ופרושו: “ישוט נא הלאה. הרשו לנו. אנו נבוא אחריו”.

היום לא נדחק קהל צפוף על־פני הנהר הקטן ואף לא על האפרים סביב, שחבצלות־הסתיו פרחו שם בין תלי העלים שנשרו. האירופאים היו מועטים, או לא היו שם כלל; רק התורכים לבדם היו שם, וביחוד הנשים. ומתוך זוגות העינים היפות שהציצו מהצעיפים הלבנים נשקפה עצבות רבה בגלל החורף הממשמש ובא, זו העונה שבה הן נסגרות בהרמונותיהן באין יוצא ובא.

פעמַים או שלש פעמים נפגשו בסירותיהם. אפילו מבטה של מלק מבעד לצעיפה המשולשל, צעיפה הקרתני השחור, לא הביע אלא עצב, עצב זה שמביאים אל הלב העונה המשתלפת, כל דבר הקרב אל קצו.

כשהגיעה השעה ללכת היה חוט של יופי טרגי משוך על הבוספור99. המבצר הסַרַצֵינִי שעל החוף האסיתי, שלרגליו עברו הסירות, כולו מתולע על־ידי השקיעה, סטיונותיו היו אחוזים באש. ולהיפך יותר מדי קודר היה המבצר השני, שהתנשא ממולו על החוף שמנגד בחומותיו וצריחיו המסודרים שורות שורות ומתנשאים עד לגובה ההר. פני המים, שרוחות קרות טפחו עליהם, העלו קצף והפכו לבן. ושמים מבשרי־רעה היו נטויים מעל כל זה, עננים כעין הברונזה או כעין הנחושת, נעים ונדים, קרועים ושסועים על פני רקיע חור.

לא רבה היתה הדרך שהתורכיות הצעירות היו צריכות לעבור לאורך החוף האסיתי אל מדרכת־השיש הישנה שלהן, ששני כושים חכו להן שם. אבל אנדרי, שהיה צריך לעבור את מצר־הים נגד הרוח, לא הגיע אל ביתו אלא בלילה, וספניו היו דולפים זעה ומי־ים, חזיות הקטיפה שלהם עם רקמת־הזהב היו רטובות ועלובות. בשלהי העונה יש הפתעות בדרך חזרה מ“המים המתוקים”, התפרצויותיה הראשונות של הרוח מרוסיה, שלוחצות את הלב כשם שמעיקים עליו הימים הקצרים.

בביתו, שהביא לשם את הספנים הרטובים, להתחמם קצת, שמע נגינה קלה ומוזרה שמלאה את כל חלל הבית; נגינה דומה קצת לנגינתם של הרועים עם שקיעת החמה, ביערותיה ועמקיה של באיקוס. במעלות־הקול הנמוכות היתה נעימה חדגונית, מהירה, יותר חיה מאיזו טַרַנטֶלה או פוּגָה ויחד עם זה מלאת יגון עד לידי בכיה. הרי זה אחד משמשיו התורכיים שנפח במלוא ראותיו בחליל ארוך, כאחד הוירטואוזים הגדולים.

– היכן למדת זאת? – שאלוהו.

– בארצי, בהרים, על יד אֶסקי־שֶהיר, כך הייתי מנגן בשעה שהייתי מכניס את עזי אבא אל המכלאות.

הנגינה הזאת לא באה בערב זה אלא להגדיש את סאת תוגתו ללא סבה וללא־שם…

וזמן רב אחר־כך היה לנגון הזה, שאנדרי היה מבקש לנגן לו בשעת בין־השמשות, הכח להעיר בו כמו חי את כל מה שאינו ניתן לביטוי מכל הדברים: חזרתו מ“המים המתוקים” בפעם האחרונה; שלשת הצללים השחורים על־פני ים סוער כשהן שבות עם חשכה אל ההרמון הקודר להקבר בו לכל הלילה; בהסתערות הראשונה של רוח־הסתיו; אפרי אסיה הזרועים חבצלות־סתו סגליות ועלים צהובים; אחרית עונת הבוספור, גסיסת הקיץ…


XI

לפני כחמשה־עשר יום קבע אנדרי שנית את ישיבתו בּפֵירַה, ובידו עלה שוב לראות את ידידותיו באותו בית ישן שבשכונת שולטן־סלים. הן הביאו עמהן עוד אשה אחת חביבה, שהסתירה פניה מאחורי צעיף כה עבה, עד שקולה היה כמעט חנוק.

למחרת היום ההוא קבל את המכתב הזה:

אני הנני האשה־הצל שראה אתמול, מר להרי; לא יכלתי דבר עמו, אבל בשביל הספר שהבטיח לנו כולנו לכתוב הנני לספר לו על יום־החורף של אשה תורכית. הרי זה הולם את העונה שבה אנו עומדים, הואיל ובאים עלינו ימי נובמבר, הקור, החושך; צל ושעמום למכביר באים עלינו כחתף… יומה של אישה תורכית בחורף, אם כן אני מתחילה לספר.

היא מאחרת לקום, מאחרת מאד. מתלבשת לאט־לאט בעצלתים. יש לה לסדר את שערותיה הארוכות, את שערותיה העבותות והכבדות מאד. אחר־כך היא מוצאה את עצמה יפה, לפני ראי־הכסף, היא מוצאה את עצמה צעירה, מקסימה, ולפיכך נפשה עגומה מאד.

אחר־כך היא פוקדת את טרקליניה ובודקת את הכל בסדר; בקורת הדברים הקטנים והיקרים לה, מזכורות, תמונות, שנותנים ענין רב לעסוק בהם. אחר־כך היא סועדת את סעודת־הבוקר, לפעמים קרובות, לבדה, באולם גדול, מוקפת כושיות ושפחות צ’רקסיות; קר לה באצבעותיה כשהיא נוגעת בכלי־הכסף אשר על השולחן, קר לה, ביחוד לנשמתה; היא מדברת אל השפחות, מציעה להן שאלות ואינה משיבה כלל לתשובותיהן..

ועכשיו מה תעשה עד הערב? ההרמונות מלפנים, כשהיו נשים אחדות לאיש אחד, היו כנראה פחות עגומים: הכל היו בכפיפה אחת… מה לעשות? לצייר אַקְוַרֶלִים? (כולנו, מר להרי, אקורליסטות מצוינות: אנו מצירות וילאות, מחיצות יפוניות, מניפות!) או אולי לפרוט על פסנתר או עוגב? לקרוא את פּוֹל בּוּרגֶ’ה או אנדרי להרי? או להתחיל שוב את המסכת הארוכה של רקמת־הזהב ולהשתעשע לבדה במרוצת ידיה שהן כה עדינות, כה לבנות, בטבעותיהן הנוצצות?… הנפש משתוקקת לדבר חדש, שאליו מיחלים באפס תקוה, לדבר בלתי־צפוי, מבריק, מרטט ורועש, שלא יבוא עולמית.. יש גם רצון לצאת לטיל למרות הרפש, למרות השלג, לאחר שלא יצאה זה כחמשה עשר יום; אבל לבדה אסור לה לצאת. ואין כל אמתלא לצאת אל הרחוב; אין כלום. אין מרחב, אין אויר. גם אם יש גן, דומה שקשה לנשום בו, משום שחומותיו יותר מדי גבוהות הן.

מצלצלים! אה! מה רבה תהיה השמחה אם קרה איזה אסון, או אם אין זה אלא בקור פשוט!

בקור! זהו בקור, משום ששומעים את השפחות רצות על המדרגות. היא מתרוממת, מזדרזת אל הראי לכחול את העינים. מי זאת יכולה להיות? אה! ידידה צעירה וחמודה, זה לא מכבר נשואה. היא נכנסת. שמחה משותפת, זרועות פשוטות, נשיקות שפתים אדומות על לחיים חורות.

– כלום באתי בשעת־כושר? מה עשית, יקירתי?

– השתעממתי.

– יפה! באתי לקחתך לטיול, לאיזה מקום שהוא.

כעבור רגע, מרכבה סגורה מוליכה אותן. על הדוכן, אצל העגלון, יושב כושי: דִילָבֶּר, דילבר המלוה אותך כצל, שבלעדיו אין רשות לצאת, והוא יתן דין־וחשבון על מה שׁיֵעָשׂה. ומשוחחות שתי המטיילות:

– אם כן, האוהבת אַתּ את עַלִי־בֵּי?

– כן. הואיל ויש צורך לאהוב את מישהו; אני צמאת־אהבה. הרי זה לפי שעה. אם אחר־כך אמצא טוב ממנו…

– אני איני אוהבת את שלי, כלל וכלל. לאהוב מתוך אונס, לא, אין מטבעי להכנע…

מרכבתן מתגלגלת לקול שעטת שני הסוסים הנהדרים. מתוך העגלה לא תצאנה, הרי זה נגד הנמוס. הן מקנאות בקבצניות החפשיות שמתבוננות אליהן בעברן. הגיעו אל שער הבַּזַר, שבני ההמון באים לשם לקנות ערמונים קלויים. – אני רעבה – אומרת האחת – היש כסף אתנו? – לא. לדילבר יש.

– דילבר, קנה לנו ערמונים. במה תשומנה את הערמונים? – הן פושטות את ממחטות־התחרים המבושמות שלהן. הן מקבלות בהן ערמונים שספגו ריח ההֶלְיוֹטְרוֹף. – וזהו המאורע הגדול והיחידי שארעי להן במשך היום; סעודה קלה זו שהן מתענגות לסעוד כבנות־דלת־העם, מכוסות צעיף100 ובתוך מרכבה סגורה. בשובן הן נפרדות ומתנשקות שוב ואומרות זו לזו אותן הפרזות השגורות בפי הנשים התורכיות:

– אל להשלות את נפשך בחלומות־שוא, אל להתחרט! חזקי ואמצי! ובו־בזמן הן מצטחקות, מפני שהעצה היעוצה היא כה שגורה וכה בטלה.

– האורחת נסעה לה איפוא. בא הערב. מקדימים ומדליקים את המנורה. בתוך ההרמונות יחשך היום לפני עתו בגלל סבכות101־העץ שעל החלונות. הצל החדש שראה אתמול, מר להרי, יושב לבדו. אך הנה בא הבי, קשקוש החרב במסדרון מבשר בוא האדון. הגברת הצעירה והמסכנה צנת־נפשה תגדל עוד. על־פי הרגל היא מביטה בראי; בבואתה המשתקפת נראית לה באמת יפה, ובלבה היא אומרת: “צר לי מאד שיפיי זה נפל בידיו!”

והוא משתטח בגסות על ערמת הכרים ומתחיל מספר: – היודעת את, יקירתי, היום בארמון המלך… כן, הארמון, החברים, הרובים, הנשק החדש, – רק זה לבד מעסיקו; זולת זאת, שום דבר.

היא אינה שומעת; היא חפצה לבכות. ואז קוראים לה “מטורפת”. היא נוטלת רשות לפרוש אל חדרה, ושם היא בוכה בקול יבבה, כשראשה שקוע בכר־המשי שלה, המנומר בזהב ובכסף, בשעה שהנשים האירופאיות, בּפֵירָה, הולכות אל נשף, אל תיאטרון, יפות ואהובות, תחת זרמי אורה…

“* * *”

XII

בפעם שניה מיום שובו מן הבוספור, ישב אנדרי עם שלשת צלליו בבית־מסתרם, בטבורה של קושטא־העתיקה.

ראיוננו הבא, אמרה לו מלק, יהיה במקום אחר. אחת מידידותינו היושבת במחמד־פתיח, השכונה החביבה עליו, הצעה לפנינו שנתאסף בביתה. ביתה התורכי באמת, שאין לו בעלים זולתה, הוא אוצר נחמד, שקט ובטוח. אני מכינה לו שם דבר מפליא בהרמון יותר נהדר מזה, אבל לפחות מזרחי כמותו. הוא יראה זאת!

אנדרי לא שמע דבריה. הוא החליט לשרוף מאחוריו את ספינותיו ולנסות הפעם לראות את עיני ג’נן. ההחלטה הזו העסיקתו מאד, משום שידע שאם יעשה מדחה והיא, בלתי המסוגלה להכנע, תתעקש בסרובה, אז תאבד לו תקותו לעד. אבל הצעיף השחור והמתמיד הזה על פני האשה הצעירה היה לו למפגע, גרם לו צער שהלך וגדל במדה שהתקשר אליה יותר. אה! אילו ידע מה שמתחת לצעיף הזה! אילו יכול לתפוש במעוף עין אחד את דמות הסירֶנה הזו אשר קולה כקול שמים, למען תחרת בזכרונו לעולם!… ומדוע מסתתרת היא ולא אחיותיה? מה בינה וביניהן? מהו הרגש האחר אשר בקולו שומעת נשמתה היהירה והטהורה!… יש שרעיון היה עובר את מוחו ומיד היה מסיח דעתו ממנו מחמת היותו אך הבל ורעות־רוח: “לא, היה אומר לנפשו, הרי היא יכולה להיות לו בת! אין הדעת סובלת זאת”.

והיא עמדה סמוך אצלו; אין לו אלא לשלוח יד ולהרים את חתיכת האריג! מדוע זה תנועת־יד זו, המגרה כל־כך את היצר והפשוטה כל־כך, היא בלתי אפשרית ונתעבה כפשע!… הזמן עבר, עוד מעט ועליו ללכת מכאן. קו שמש נובמבר חמק עבר אל הגגות, תמיד אותו קו שמש על הכותל שמנגד, שהשרה מעט אור בהרמון הדל.

– תשמע־נא, ידידתי הצעירה, אמר פתאום, צריך אני לראות את עיניה ויהי־מה; איני יכול, אני מבטיחה, איני יכול להוסיף עוד להפגש עמה כך… ראשית, אין אנו שוים במצבנו, הואיל והיא רואה את עיני כל הזמן, מבעד לגזה הכפולה או המשולשה שלה. אבל אני איני רוצה לראות דבר זולת עיניה, המבינה היא…

במקום הצ’רשף השחור שלה המרגיז כל־כך, תבוא נא בפעם הבאה בְּיַשְּׁמַק, בישמק שיכסה את כל פניה, אם רצונה בכך, ולא יגלה בלתי אם את אישוניה, ואת גבותיה שמוסיפות הבעה למבט… ואשר הפנים אני מסכים שתכסה ממני לעולם, אבל לא את העינים… אני מבקש זאת ממנה, אני מתחנן לפניה… למה היא עושה כזאת, למה? אחיותיה חדלו מעשות כך… אין זאת אלא חוסר־אמון אלי, והרי זה לא טוב…

היא עמדה רגע אחד נבוכה ודוממה והוא שמע את ורידי גופו דופקים.

– הנה, אמרה לבסוף בקול של החלטה חשובה, יראה נא אם אין לי אמון בו, אנדרי!

ובהרימה את צעיפה, שהפשילה אותו מאחורי ראשה, החשיפה את כל פניה ונעצה ישר בעיני ידידה את עיניה הצעירות והנחמדות, כגון הים העמוק. זו הפעם הראשונה שהעזה לקרוא לו במו פיה, ולא במכתבים, בשמו הפרטי. והחלטתה, ותנועת ידה היו כה חגיגיות, עד ששני הצללים האחרים עמדו שותקים מרוב השתוממות, ואנדרי נרתע כל שהוא מפני המבט הנעוץ של המראה אשר נגלה לו, כמו שנפחד פתאום, או כמו שנדהם מרוב אור מבלי שיודה בזאת לעצמו.


 

ספר שני


חלק חמישי

I

בלב סטמבול תחת שמי נובמבר. תסבוכת רחובות ישנות ומלאות דממה, כמובן, במרצפות משובצות עשבי־אבל, מתחת לעננים נמוכים וחשכים; ערבובית בתי־עץ שהיו מלפנים צבועים צבע כרום, כולם כפופים, כולם עקומי־מראה, עם המסוכות הנצחיות בצורת סבכות כפולות בחלונות. – וצבור זה של חורבות, של הרס ורקבון עושה מרחוק רושם של עיר־פלאים גדולה, אבל מקרוב, אם נתבונן אל כל פרטיה, היא יכולה להנחיל אך אכזבות לתַיָרים המובָלים על־ידי הסוכנויות. כל מקום בעיני אנדרי ועוד אחדים כמותו, היה לאותם הדברים עצמם גם מקרוב קסם של קפאון, של התבוננות־פנימית ושל תפילה. זעיר שם זעיר שם יש גם פרט מלבב: קבוצת מצבות עתיקות חטובות חִטוּב דק, על פרשת־דרכים, מתחת לדולב בן שלש מאות שנה; או מזרקת־מים עשויה שיש עם ערבסקות־זהב שהועמו כבר.

אנדרי, חבוש תרבוש, הלך בשכונות הללו על־פי מפה מצוירה בידי מלק יחד עם הערות מבארות. פעם אחת התעכב להתבונן אל אחת ממאוּרות הכלבים הנודדים, המתהלכים לרוב בקושטא ושאנשים רחמנים, כרגיל, נדבו להם מצע של בלויי־סחבות ומכסה־מרבדים נושנים. הם רבצו שם ופרצופיהם מפיקים נועם ושמחות. ואף־על־פי־כן נמנע מִלַּטף אותם, כדי שלא יכירו בו שהוא נכרי; אנשי־המזרח אם כי הם מלאי־רחמים על הכלבים, נזהרים בכל־זאת מנגוע בהם, ומחוננים בלטיפותיהם רק את החתולים. אבל האֵם באה בכל־זאת להלחית לפניו ולהחוות לו השתחויות על הכבוד שכבד אותם בתשומת־לבו.

“הבית הרביעי משמאל, אחרי אוהל־קבר וברוש אחד”, זה היה המקום שלשם הוזמן על־ידי שלש ידידותיו. מַסֵכה שחורה, בצעיף מורד, ושכנראה לא מלק היתה זאת, חכתה לו מאחורי דלת פתוחה במקצת, העלתה אותו מבלי להוציא מלה מפיה, אל טרקלין אחד קטן, מזרחי מאד ואפל מאד מפאת סבכות־ההרמון: סביב סביב ספות ופסוקים מהקוראן על הכתלים. היא עזבה אותו לבדו בטרקלין הזה. סמוך לו נשמעו קולות־לחש, פסיעות קלות, רשרוש משי.

וכשבאה אותה מסכה שחורה וזרה והכניסה אותו ברמזים אל הטרקלין הסמוך, היה בחינת אַלַדִין שבא אל הסֶרַיְל שלו. שלשת צלליו השחורים מאז היו שם, אבל הפכו לאוֹדַלִיסקות מבריקות ברקמות־זהב, ונקודות זהב ובחדר עתיק עד להפליא. צעיפים ישנים ממֶכָּה מגזה לבנה זרועה נקודות־זהב השתלשלו מעל כתפיהן לאחריהן ועטפו את שערותיהן הקלועות לקווצות ארוכות; עמדו לפניו גלויות־פנים ושחוחות־ראש כמו לפני אדונן וצחקו לקראתו בכל עלומיהן הרעננים והפורחים.

אלה היו מלבושי האבות הזקנים ותכשיטיהם, שהוציאו לכבודו מתוך ארגז־האֶרז. ובחוש היופי של עלמות־חן בנות־תקופתנו החדשה ידעו לבחור בין אריגי־המשי הדהויים כלשהו ובין רקמות־הזהב מימים קדומים עם הפרחים הבולטים, ועשו מכל זאת צרופים נחמדים למראה. הן הראו לו מחזה שעין איש לא תשורנו עוד, והוא האירופאי לא הֵהין אפילו לחלום שעיניו תחזינה בו פעם. מאחריהן, שרויות בצל יותר, ישבו על הספּות חמש או שש בנות־בריתן, שותקות ובלי־תנועה, כולן לבושות שחורים, בצַ’רשַפים, הצעיף מורד, ושתיקתן עוד הגבירה את התעלומה. כל זה, שלא היו עושות אותו בשביל שום אדם אחר, היה מעשה רב של גבורה שאין כמותו ושל חרף־נפש. ומסביב לאספה אסורה זו רחף יגון־ההתבוננות של סטמבול, עטופת ערפלי־חורף, רחפה תרעומת אלמת של שכונה מלאה מסגדים וקברות.

דרך צחוק התנהגו עמו כעם פחה ורקדו לפניו, – רקוד הסָבות בעמק קַרַגִ’יאַמִיר, רקוד צנוע מאד ואִטִי מאד בתנועות זרועות מעורטלות, לפי מנגינת־רועים שנגנה על עוגב אחת הנשים הרעולות שישבו בצל האולם. גמישות, מלאות־חיים ובתוגתן העשויה, אלו שלש הנערות שהגיעו עד קצה התרבות, שנפשן היא כה נסערה שהגו בקַנט ובשופנהויאר – נעשו במלבושיהן למזרחיות אמתיות.

– מפני מה אינו שמח היום? – שאלה ג’נן בלחש את אנדרי – כלום משעמם אותו הדבר הזה שהמצאנו בשבילו?

– להיפך, אתן מקסימות אותי, לעולם לא אראה דבר כה בלתי־שכיח וכה נחמד. אבל מה שמעציב אותי אספר לה אחר־כך, לאחר שתלכנה אלו הגברות השחורות. אפשר שדברי יעוררו בה הרהורים, אבל לא יצערוה.

הגברות השחורות לא שהו שם אלא שעה קלה. בין הנעלמות האלה, – שכולן היו מהמתקוממות, כמובן מאליו – הכיר אנדרי על־פי קולותיהן, עם פתיחת השיחה, את שתי הצעירות שבאו פעם אחת לשולטן־סלים, אלו שסָבתן היתה צרפתית, ושחלמו על מנוסה; מלק האיצה בהן להרים אף הן את צעיפיהן, להמרות את החוק העריץ; אבל הן סרבו, ובצחוק נעים אמרו:

– הלא אתן חכיתן ששה חדשים עד שנועזתן להרים את צעיפכן אתן!

היתה שם גם אשה, צעירה כנראה, שדברה צרפתית כאחת הפריזאיות ושהתלהבה מאד בגלל הספר שהבטיח אנדרי להרי לכתוב. היא שאלה אותו:

– אדוני רוצה בודאי – וגם אנו רוצות בכך – לתאר את האשה התורכית במצב התפתחותה כעת? אם כן, – יסלח נא לאשה מזרחית צעירה, המרהיבה עוז בנפשה ליתן עצות לאנדרי להרי, – אם יכתוב רומן אוביקטיבי שיעמיד במרכזו גִבּוֹרה אחת או קבוצת גבּורות, כלום אין מקום לחשוש שמא יחדל אז מהיות אותו סופר אימפולסיבי שככה התחבב עלינו? אולי יהיה הספר כעין המשך ל“מֶגֶ’ה”, שובו אל המזרח, לאחר שנים רבות…

– אותו דבר ממש אמרתי לו גם אני, אבל הוא הראה לי פנים כה זעומים, עד ששוב איני מעיזה להציע לפניו את רעיונותי הפעוטים על־אודות הספר…

– פנים זעומים, כן, – השיב בצחוק – ובכל־זאת כלום לא הבטחתי לה לעשות כל מה שהיא רוצה, זולת זאת שלא אציג את עצמי על הבמה. הבה, הצענה לפני את רעיונותיכן, ודוקא היום ואולי גם הגברות־הצללים המקשיבות לדבריכן תסכמנה אף הן להוסיף איזה נופך משלהן…

– כל הרומנים או פואימות־האהבה מחיי האשה המזרחית דומים זה לזה, – פתחה ואמרה הגברת בשחורים שדברה כבר קודם – תמיד, מכתבים ארוכים ורעיונות קצרים. האהבה השלמה פחות או יותר ולבסוף – המות; לפעמים רחוקות המנוסה. מובן מאליו שאני מתכַוֶנת לאהבה אל הנכרי, האהבה היחידה שהאשה המזרחית, בת־התרבות, בת־זמננו, בעלת הכרת־עצמה, מסוגלת לה.

– עד כמה התמרמרותכן מביאתכן לידי עוות־הדין כלפי בני ארצכן! – אמר אנדרי – בין אלה שאני מכיר בלבד, יכול אני לכנות בשמות אנשים שהם יותר מענינים ממני ויותר…

– המנוסה, לא, – הפסיקה גֶ’נָן – רק את המות נכניס. חוזרת אני על מה שהצעתי כבר פעם לה' אנדרי להרי; מפני מה ימנע מכתוב את הספר בצורה שלא תציג אמנם את אישיותו על הבמה, אבל תתן לו בכל־זאת את האפשרות להביע את רשמיו הפרטיים? צורה זו, למשל: “נכרי הדומה אליו כאח”, אדם מפונק־החיים כמותו, סופר שהנשים מרבות לקרוא את ספריו, חוזר פעם אחת אל סטמבול זו שאהֵבהּ לפנים. הימצא בה את נעוריו, את רגעי־ההתפעלות שלו? (עליו להשיב, אדוני להרי!) הוא פוגש באחת מאחיותינו שהיתה כותבת אליו, מוקסמה על־ידי לוית־הזיו של כבודו ופרסומו. ואז, מה שהיה אצלו, לפני עשרים שנה, לא נעשה לגבי דידו עכשו אלא סקרנות של אמן. מובן מאליו, שלא אעשה אותו לאחד מאותם הגברים המסוכנים שמשנת 1830 ואילך נתישנו כבר, אלא הוא אמן, שרשמים חדשים ובלתי־שכיחים מעסיקים את נפשו. הוא מסכים להתראות עמה כמפעם בפעם, מפני החדוש והסכנה שיש בראיונות הללו. אבל מה תהיה תוצאת הדבר הזה, אם לא אהבה?… אהבה אצלה ולא אצלו, שאינו אלא משתעשע, ואינו רואה בכל זה אלא הרפתקה מענינת…

– אבל, לא! – קראה פתאום בקומה ממקומה מתוך קוצר־רוח של תינוקת – הנה אתם מקשיבים לי כולכם, ומאלצים אותי לדרוש דרשות כ“פוזמק כחול”… אני מוצאה עצמי מגוחכה. מוטב שארקוד עוד אחד מרקודי עירתי; אני לבושה כאחת האודליסקות וזה הולם אותי יותר… אַתְּ, שַהֶנְדֵי, נגני את מחול־הרועים, שחזרנו עליו לפני בוא האדון להרי, הלא את יודעת אותו…

חפצה לקחת את שתי אחיותיה בידיהן לצאת במחולות. אבל הנשים האחרות מחו ודרשו את סוף הספור. וכולן השתדלו להשפיע עליה לשבת, אפילו שתי ה“הוּרִיוּת” המאובקות בזהב, וגם הפנטומים בבגדי־האבלות שלהם.

– ה! עתה אתן נותנות מורך בלבי… אתן משעממות אותי לידי… סוף ספור־המעשה? אבל כמדומני שהוא הגיע לסופו… כלום לא אמרנו לפני שעה קלה, שאהבתה של אשה מושלמית סופה או מנוסה או מות?… אם כן?… הגבורה שלי היא יותר מדי גֵאָה ולא תלך אחרי הנכרי. היא תמות, לא בידי האיש הזה ישר, אלא, אם רצונכם בכך, בעֶטְיָם של חוקי ההרמון הקשים, שמונעים ממנה כל אפשרות לבקש בפעולות נחומים מאהבתה ומחלומה.

אנדרי התבונן אליה בשעה שדברה. מראה האוֹדַלִיסְקָה שלה ותכשיטי־הנשים עשו את דבריה למופלאים יותר, אישוניה הירוקים־כהים היו נשואים בלי הרף אל הספון הישן המקושט בערבסקות, והיא אמרה את כל זאת במנוחת־נפש, כאדם הבודה אגדה יפה, שאינה נוגעת בעצם אליה… היא היתה כחידה…

אחר־כך, כשפרשו והלכו להן הגברות השחורות, נגשה אליו בפשטות ובאמון כחבֵרה טובה וצעירה ואמרה:

– עכשיו, כיון שהלכו, מה לו?

– מה לי… שתי בנות־דודה יכולות לשמוע, לא כן?

– ודאי, – ענתה קצת נעלבה – איזה סודות יכולים להיות בינינו, ביני ובינו, שנכַסֵם מהן? כלום לא אמרתי לו עוד בתחילה ששלשתנו לא נהיה בשבילו אלא נשמה אחת?

– אם כן! בהסתכלי בה אני מוקסם, אני כמעט נבהל על־ידי דמיון אחד. אז, בשעה שהרימה לפני בפעם הראשונה את צעיפה, כלום לא ראתה שנרתעתי מפניה? ראיתי שוב אותו הקו הסגלגל של הפנים, אותו מבט, אותן הגבות, שהיא היתה רגילה לצרפן בקו של כחל. ועוד זאת, אז לא הכרתי עדין את שערות גברתי, שאני רואה היום קלועות כשערות אותה נערה ודומות אליה…

היא ענתה בקול נמוך:

– אני דומה לנֶגִ’יבֶּה שלו, אני… אני נבוכה ממש כמותו!… אלו ידע, אנדרי, שהיא חלומי היקר ביותר זה כחמש או שש שנים…

הם עמדו זה מול זו דוממים והעמיקו להביט איש בעיני חברתו; גבות עיני ג’נן היו מורמות כמו במתכון כדי שתפקחנה העינים לרוחה יותר, והוא ראה את אישוניהן, כעין הים, נוצצות בתוכן; שתי הנשים האחרות ישבו בהרמון זה, שפתאום החשיכו בו בין־השמשות, במרחק־מה, כדי שלא להפריע שיחה נוגה זו.

– ישאר נא אנדרי, כמו שהוא במקומו, אל נא יזוז, – אמרה פתאום – ואתן שתיכן באנה והסתכלנה בו. כפי שהוא עומד מואר ככה, פניו כפני בן־שלשים.

הוא, שהסיח לגמרי את דעתו משנותיו, כמו שארע לו לפעמים קרובות, וברגע זה הלך שולל אחרי דמיונו כאלו הוא באמת צעיר, קבל מהדברים האלה מכה נוראה, נזכר שהתחיל כבר לרדת במדרון החיים, וזהו המורד היחידי, שלא יעלה בידי שום מרץ בעולם לשוב ולעלות בו. “מה אני עושה כאן, שאל את נפשו, אצל הצעירות המוזרות הללו, שהנן העלומים עצמם? כל כמה שהאבַנטוּרה, אשר סחבוני לתוכה, היא חַפָּה מכל חטא, לדידי אינה עוד אנבטורה בלבד…”

הוא עזב אותן מתוך קרירות יותר מתמיד, והלך לו יחידי בעיר רבתי זו אשר יום הסתו רפה עליה לערוב. הצטרך לעבור כמה וכמה שכונות שונות, כמה וכמה המונים שונים, ברחובות עולים, ברחובות יורדים, וזרוע־ים לכל ארכה, עד שהגיע אל דירתו הארעית במעלה פירה, אשר נפשו נקטה בה עתה, עם נטות צללי־ליל, יותר מאשר תמיד.

ומדוע אין בחדרים לא אש ולא אור? קרא למשרתיו התורקיים ושַמשוֹ שהזדרז לעשות את מלאכתם של אלה, הרים ידיו השמימה ואמר:

– הכל הלכו להם לכבוד החג! הקרניבל של התורכים מתחיל היום, ולא היתה כל אפשרות לעצור בעדם…

אה! אמנם כן, הוא שכח זאת; היום יום שמיני בנובמבר, שבשנה זו חל בו הראשון לרַמַדַן. כל ימי הרמדן צמים ובלילות שמחות צנועות ואוּרים. נגש אל אחד מחלונותיו הנשקף אל סטמבול, לראות אם גם עתה, בשנת 1322 להג’רה נדלקת שם אותה התאורה הגדולה שזכר עוד מנעוריו, לפני רבע מאַת שנה. כן, זאת היא, כלום לא השתנה. הסילואיט של העיר, שאין דומה לה, מבעד למעטה הלילה, התחילה נוצצת בפנות שונות, כשהיא נדלקת בכל המקומות בבת־אחת. כל המינרטים שהדליקו את עטרותיהם הכפולות והמשולשות דמו לשפודי־צל ענקיים עם טבעות אש בגְבָהִים שונים. וכתובות ערביות, מעל למסגדים, תלויות בחלל הריק, גדולות מאד ואחוזות בחוטים סמויים מן העין, עד שבמחקר זה ובערפל זה הן עושות רושם כאלו חוברו מכוכבים כמזָרוֹת. ואז נזכר שסטמבול, עיר־הדממה במשך כל ימות השנה, היתה בלילי הרמדן מלאה נגינות, זמירות ורקודים; בתוך ההמונים, אמנם, לא נראתה אף אשה אחת, אפילו לא בתבניתה הרגילה והיפה עדין של רוח־מת, משום שעם שקיעת החמה מחויבות כולן להכנס אל מאחרי הסבכות שלהן; אבל יש שם אלפי מלבושים מכל קצוי אסיה, ונרגילות, ותיאטראות עתיקים, ומשחקי־הבובות והצללים־הסיניים. תושבי פֵירָה, אם מחמת יראה לספוג מלקות או מתוך חוסר־הבנה נואל, אינם באים לשם. ובכן שכח שוב את מספר שנותיו, חבש את תרבושו, וכמו משרתיו התורכיים, הלך גם הוא אל אותה עיר מוארה, מעבר לנהר לחוג את החג המזרחי.


II

בשנים־עשר בנובמבר, ברביעי לרמדן, החליטו לבקר יחד את קברה של נֶגִ’יבֶּה. זה מכבר חשבו על הבקור הזה, שסכנה גדולה היתה כרוכה בו, אבל דחוהו עד עכשו מסבת הקושיים הגדולים, וגם מחמת שדרש זמן רב, הואיל ובית־הקברות היה רחוק מאד.

אתמול שלחה לו ג’נן את ההוראות האחרונות בכתבה: “הבוקר כה יפה, כה כחול, אני מקוה בכל נפשי שאף מחר יאיר לנו היום”. ואנדרי תמיד צִיֵר לעצמו שיהא משתטח על הקבר באחד מאותם ימי נובמבר מלאי־דום ושקויי־ערגון, ששמשה של ארץ דרומית זו משפיעה לפעמים עליהם באופן בלתי־צפוי חום של חֳמָמָה, יוצרת אילוזיה של קיץ, ובערב היא הופכת את סטמבול כולה ורודה, וּורודת־פלאים פי־כמה היא עושה את אסיה זו שמנגד, אמנם לרגע אחד, לפני בוא הלילה יחד את צמרמורת הצפון שלו.

אבל לא, משנפתחו תריסיו בבוקר, היו השמים מתקשרים בעבים קודרים: מהים השחור נשבה רוח, מבלי כל תקוה להשתַכֵּךְ. אגב הוא ידע שבה־בשעה ממש עיניהן היפות של ידידותיו האסורות תרות גם הן בשמים מתוך צפית־דאגה, מבעד לסבכות חלונותיהן.

אולם מן הנמנע היה לפקפק: כל זה עלה להם בעמל רב כל־כך של תחבולות, בסיועם של אנשים שקבלו שוחד או שהתנדבו לעזור להם חנם. לסַדֵר דבר זה שנית לא יעלה בידיהם לעולם. בשעה הקבועה, באחת וחצי, חבוש בתרבוש ומחרוזת בידו, היה בסטמבול, בשכונת שולטן־פתיח, לפני דלת אותו הבית המלא מסתורין, שלפני ארבעה ימים קדמו שם את פניו בתור אודַליסקות. הן היו מוכנות, כולן בשחורים, מסורבלות באופן שאי־אפשר היה להכירן. גם שַהֶנְדֵי, אותה גברת זרה שהיתה בבית, חפצה להטפל להם. אם כן ארבעה צללים שחורים אמרו ללכת אחריו, ארבעה צללים נרגשים ורועדים קצת מחמת המעשה הנועז שאמרו לעשות. אנדרי, שהיה צריך לבוא בדברים עם העגלון או עם אנשים שיזדמנו להם בדרך, חשש מפני לשונו, מבטאו הזר וגם מפני פקפוקיו, שהמשחק הזה היה מסוכן.

– אדוני, אמרו לו, יטול לו שם תורכי, לשעה שנצטרך לפנות אליו בדברים.

– מוטב, אמר, נִטוֹל את השם עריף. לפנים הייתי קורא לעצמי מתוך שחוק בשם עריף־אפנדי; היום אני יכול לעלות במעלה; אהיה עריף־בֵּי.

כעבור רגע, לא יאמן כי יסופר בקושטא, הלכו להם כולם יחד ברחוב, הנכרי וארבע המושלמיות, עריף־בּי וההרמון שלו. רוח בלתי־שוקטת הביאה עננים יותר ויותר שחורים והפיצה צנת־טחב; הם היו חדורי קור. רק מלק לבדה היתה עליזה וקראה לו כפעם בפעם בשמו. “אִיקִי גֵיזוּם בֵַיִים אֶפֶנְדִים” (“אדוני הבֵּי, שתי עיני”, מימרה שגורה, שפרושה: אדוני הבי, היקר לי כמאור עיני), ואנדרי התרעם על עליזותה מפני שדמות המתה הצעירה לא הסתלקה אותו יום מנגד עיניו, וכל הזמן היתה נצבת לפניו.

כשבאו אל מגרש ששם עמדו עגלות, שכרו להם שתים, אחת לַבֵּי, ואחת לארבעת צלליו, מפני שלפי הנמוס המקובל אסור היה לו לאדם תורכי להכנס לאותה מרכבה שבה ישבו נשי־ההרמון שלו.

דרך ארוכה עברו בשכונות העתיקות של תושבים קנאים ולבסוף יצאו אל מחוץ לחומות, אל תוך בדידות־האבל של בתי־הקברות הגדולים, המלאים בעונה זו עורבים, מתחת לברוֹשים השחורים. בין שער אדריאנופל ובין אַיוּב, מעל־פני החומות הביצנציות השַׂגִיאות, יצאו מתוך העגלות; הדרך שלפנים היתה רצופה בלוחות אבן, עומדת כעת בחורבנה ואי־אפשר היה לעבור בה בעגלה. שעה קלה הלכו ברגל לאורך המבצרים הנהרסים הללו; דרך הסדקים, הבקיעים והפְּרָצות נראו מזמן לזמן חלקים מסטמבול כמו בשביל לכפות יותר על רוח האדם את המחשבה על האישלם השולט כאן שלטון בלי מצרים: במרחק פחות או יותר גדול היה זה אחד המסגדים הנשאים, איזו “דוֹמִים” מגובבים זה על גבי זה כעין פירַמידה, מינרטים שננעצו באדמה כאלומת שפודים לבנים תחת שמים קודרים.

ובמקום זה של תוגה נצחת, אשר אנדרי וארבע הנשים העטופות באבלות עלו בו ברגל מתוך רגש של קדושה, שם בדיוק טִיְלוּ, נֶגִ’יבּה והוא, לפני כרֶבע מאת שנה את טיולם היחידי לעיני השמש; הרי למקום זה נועזו לבוא שניהם, כה צעירים וכה שכורים זה מזו, כשני ילדים המעמידים את עצמם בסכנה; כאן עמדו שניהם, לאורה החִוֵר של שמש־החורף, והקשיבו מתוך הברושים שירת יַרְגָזי מסכן אחד שטעה בזמן; שם קברו לעיניהם ילדה אחת יונית אשר פני שעויה היו לה… כרבע מאת שנה מאז היו דברים פעוטי־ערך אלה, שהיו בכל־זאת יחידים במינם וחקוקים בזכרון האחד שנשאר בחיים.

לאחר שעה קלה נטו מן הדרך אשר לאורך החומה הבצנצית והרחיקו ללכת בעולם המתים, תחת שמי נובמבר שלבשו קדרות בלתי־מצויה, בין הברושים, בתוך קהל המצבות לאין־קץ. רוח רוסיה לא חסה עליהם, הצליפה בפניהם, חרותה אותם בטחב קר יותר ויותר. מלפניהם נסו העורבים בלא חפזון, כשהם מדַדים להם.

הופיעו עמודי נג’יבה, עדין לבנים מאד, שאנדרי הראה אותם לנשים הצעירות. הכתובות שהזהיבון מחדש באביב שעבר, הם היו עדין מבריקות בברק חדש.

במרחק פסיעות אחדות מגושי השיש הפשוטים האלה, נצבו פתאום ארבעת הצללים הטובים שפקדו את הקבר והתחילו מתפללים, כדרך המושלמים, כששתי הידים פתוחות ופשוטות כמבקשות נדבה, – תפילה זכה לנשמת הנערה. הדבר היה כה בלתי־צפוי בשביל אנדרי וכה נוגע עד הלב, עד שעלה פתאום ענן דמעות אל עיניו, ומחשש שמא יראוהו בכך, סר הצדה, הוא אשר תפילה לא היתה בפיו.

והנה בִצַע את חלומו שהיה בעיניו בתחילה כנמנע: לשַפֵּץ את הקבר, ולהפקידו בידי נשים תורכיות שמסוגלות להוקירו ולטפל בו. עמודי־השיש עמדו מוצקים בצפויי־הזהב החדשים שלהם; והנשים התורכיות אף הן עמדו כאן, כגון אלילות־הזכרון שבאו לפקוד את הקבר הדל הזה, שהיה עזוב זה זמן רב, – ואף הוא בתוכן, שותף עמהן ברגשי ההוקרה והרחמים.

אחרי גמרן את תפילת האזכרה, נגשו לקרוא את הכתובות הנוצצות. בתחילה שיר ערבי שמתחיל מקצה המצבה למעלה והולך ויורד עד לאדמה. למטה השם והתאריך: “תפילה לנשמת נֶגִ’יבֶּה חַנוּם, בת עלי־ג’יאַנגיר אפנדי, נפטרה בי”ח שַבַאַן 1297". הצ’רקסים, בנגוד לתורכים, נקראים על שם השבט. וג’נן התרגשה בהודע לה שם משפחתה של נג’יבה:

– הלא בני משפחת ג’יאנגיר הם תושבי העירה שלי. הם באו לפנים מקַוְקַז יחד עם אבות אבותי, וזה כמאתים שנה שהם יושבים בתוכנו.

הדבר הזה באר היטב את הדמיון שבין שתיהן; הן היו בנות גזע אחד ובלי־ספק גם דם אחד נזל בעורקיהן הודות לתעלוליו של איזה נסיך מלפנים. ואיזהו האב הקדמון, שהנהו כעת אבק פורח, ושהוריש בשעתו דרך כמה וכמה דורות, לשתי הנשים, בנות המעמדים השונים, את העינים הנוקבות והחודרות, הנפלאות ובלתי־השכיחות הללו?…

היה קור גדול מאד בבית־הקברות הזה, שבו עמדו זמן־מה בלי־תנועה. פתאום התחיל חָזֶהָ של זֵינֶב מפרפר מחמת שעול קורע־לב.

– נלך מכאן, אנא נמהר ונלך מכאן – קרא אנדרי נבהל – נחישה פעמינו…

לפני לכתן חפצה כל אחת לקחת אתה זלזל קטן מזלזלי הברוש שהיו פזורים על־פני הקבר; כשמלק, תמיד פחות רעולה מכולן, נכפפה לקחת לה זלזל, ראה את עיניה מלאות־דמע. – ויסלח לה את עליצותה לפני שעה קלה ברחוב.

כשהגיעו אל העגלות, נפרדו כדי שלא להמשיך את הסכנה ללא־צורך. אחרי שהכריחן להבטיח לו להודיע לו משלומן מיד לאחר שובן ההרמונה, כי היום נטה לערוב והוא דאג להן, פנה ללכת איוּבּה, והן פנו אל שער אדריאנופל.

עכשו שש שעות. אנדרי נכנס אל ביתו בפירה. הה, ערב קודר! מבעד לזכוכית חלונותיו התבונן אל המראה השגיא רחב־הבד, שהעלה על לבו אחד הזכרונות הכי־מכאיבים בחייו, זכרון קושטא מלפנים, קושטא של ימי עלומיו. המראה הלך הלוך והטשטש. שעת בין־השמשות הגיעה אל קצה. אבל טרם הגיעה השעה שבה מדליקים כל המינרטים את עטרות־אשם, לתאורת ליל הרמדן; לפי שעה היו שרטוטיהם האפורים כהים נראים־ואינם־נראים על עין האפר של השמים. סטמבול נראתה לו עמומה ומטושטשה, כמו שהיתה מופיעה לו בחלומותיו בשעה שנסע למרחקים. אבל בקצה האופק, מערבה, היתה כעין ציצית שחורה על גבי רצועה ורודה שנמתחה שם, זהרוריה האחרונים של השמש השוקעת, – ציצית שחורה: ברושי בתי־הקברות הגדולים. ובלבו חשב כשעיניו נעוצות שם: היא ישנה בתוך אין־סוף זה של דממה ועזובה, מתחת לרגבי־השיש הדלים, שמתוך רחמים הקימותי והזהבתי.

אמנם, המצבה היתה מתוקנה ומסורה בידים נאמנות של נשים מושלמיות, שטפולן ישמור עליה עוד שנים אחדות, מפני שהנשים הן צעירות. ואחר־כך? כלום יניא הדבר את תקופת חייו זאת, את זכר עלומיו ואהבתו, להתרחק, לצלול בתהום הזמנים החולפים והדברים הנשכחים כמתים מלב הכל? ובתי־הקברות האלה גופם, כה עתיקים וכה נערצים, כמה עוד יאריכו ימים? האישלם, אשר אויביו סביב שתו עליו, יסוג אחורנית אל אסיה הקרובה, מה יעשו החדשים אשר יבואו בערמות גלים נצים אלה? על עמודי־השיש של נגי’בה יבוא אז כליון כמו על אלפי עמודים אחרים…

והנה נדמה לו שעל ידי מלוי חובה זו שדחה אותו זמן רב, על ידי מה שפרע את חובו לנפטרת הקטנה, נִתֵּק את הקשר האחרון עם העבר היקר הזה, הכל נגמר ושוב אין לו תקנה…

באותו ערב היתה סעודה ונשף־רקודים בבית־הצירות האנגלי והוא היה מחויב להופיע שם. עוד מעט והגיעה השעה להתלבש. שַמשו הדליק את המנורות והכין את הזִיג שלו. – אחרי הטיול ביער הברושים, עם התורכיות הצעירות בצ’רשפים שחורים, איזו תמורה בתקופות, בסביבות ובמושגים!…

ברגע שהסתלק מהחלון כדי ללכת להתלבש, ראה פתותי שלג שהתחילו נופלים: השלג הראשון… שם בבדידות בתי־הקברות הגדולים ירד שלג.

למחרת בבקר קבל את המכתב שבקש מידידותיו להודיע לו שלום בואן אל ההרמון.


4 רַמַדַן, תשע שעות בערב.

שבנו בריאות ושלמות, ידידי אנדרי, אבל לא בלי דאגה. השעה היתה מאוחרת מאד, בדיוק בגבול ההיתר, מלבד אחת מבנות־בריתנו שנפצעה מתוך חוסר־זהירות, הכל בא אל מקומו בשלום, ואף־על־פי־כן הגבירות הזקנות ובעלי־הזקן הישישים חושדים בנו.

תודה מעומק הלב על אמונו בנו. מהיום והלאה יש לנו חלק מה בקבר זה, ואנו נלך להתפלל עליו לעתים קרובות, לאחר שיעזוב את ארצנו.

בערב זה אני מרגישה את אדוני כה רחוק ממני, ובכל זאת הלא הוא כה קרוב! מחלוני אני יכולה לראות שם על גבהי פֵירה את אורות טרקליני בית־הצירות שאדוני שם הוא, ואני שואלת את נפשי, איכה יוכל להשתעשע בשעה שאנו שרויות בעצבות כה גדולה. אדוני יאמר שאני תובעת יותר מדי; אמנם כן הוא, אבל לא למעני כי אם למען פלונית אחת.

הוא בלי ספק שמח בשעה זו, מוקף נשים ופרחים, מוקסם ברוחו ובעיניו, ואנו בתוך הרמון מואר, אך במקצת חם וקודר. אנו בוכות.

אנו מבכות את חיינו. הה! כמה עצוב וכמה ריק ערב זה! ערב זה יותר מכל הערבים. האם זה בעבור שאנו מרגישות בו, שהוא כה קרוב וכה רחוק, אנו אומללות שבעים ושבעה?

ג’נָן.

היודע הוא מה שבאתי אני, מלק, להגיד לו? איכה יוכל להתענג על רב אורה, בשעה שאנו יושבות לפני שלשה זלזלי ברושים ובוכות? הם מונחים בתוך תבה קדושה עשויה מעצי מֶכָּה; יש להם ריח חריף ולח, החודר ומוֹגה… הלא הוא יודע, לא כן, את המקום שמשם לוקחו?…

הה! איכה יוכל להשתתף בערב זה בנשף־רקודים ולא לזכור את היגונים שעולל, את החיים ששבר בדרכו. איני יכולה לצייר לנפשי שלא חשב על הענינים האלה, בשעה שאנו, אחיות נכריות ורחוקות, מורידות עליהם דמעות…

מלק.


III

הן הודיעו לו שבימי הרמדן הן כלואות עוד יותר בגלל התפילות, הקריאה בספרים הקדושים, הצום וביחוד בגלל חיי החברה בערבים, שבירח הצומות יש להם חשיבות מיוחדה; המשתאות בהמון חוגג באים כגמול בעד תענית היום.

והנה הרַמַדַן זִמֵן להן את האפשרות לבַצַע תכנית דמיונית, תכנית העלולה להביא רעד בלב איש: להכניס את אנדרי להרי בבית אשר בחסים־פחה, אצל ג’נן, כשתי פסיעות מחדר הגברת הוּסנוּגוּל.

אין להכיר את סטמבול בימי הצום המושלמי. בערב חגיגות ואלפי פנסים, רחובות שוקקים מבני־אדם, מסגדים מעוטרים באורות, טבעות־אור גדולות תלויות באויר בכל מקום נשואות על המינרטים, שאינם נראים כמעט, מפני שעינם כעין השמים והלילה. חֵלף זאת במשך כל היום תנומה כללית; החיים המזרחיים נפסקים, החנויות סגורות; בבתי־הקהוה הקטנים והרבים עד לאין־ספורות, שאף פעם אינם מתרוקנים מאדם, אפסו הנרגילות, חדלו השיחות, זולת אנשים בודדים הנרדמים סרוחים בפנים יגעים מליל־אמש ומתענית. ובפנים הבתים אותה הרוח הנדכאה כמו בחוץ. אצל ג’נן ביחוד, שמשרתיה היו זקנים כמו אדוניה, הכל ישנו, הכושים שאין להם חתימת זקן, או השוערים בעלי־השפם עם האקדוחים בתוך חגורותיהם.

ביום השנים־עשר לרמדן 1322, היום המיועד למעשה הרב היוצא מגדר הרגיל, היו הסָבה והדודים קצת מצוננים ולא יצאו מפתח חדריהם, והגברת הוסנוגול – הצלחה בלתי צפויה – זה כיומים שכבה במטתה חולה בקיבתה, שנתקלקלה באחד המשתאות.

אנדרי היה צריך להופיע בשעתים בדיוק, לדק המדויק, לשניה המדויקה; הצטרך ללכת לרגלי הכתלים למען לא יראה מבעד לחלונות הבולטים, ושלא יסתכן להכנס בדלת הגדולה אלא אם כן יראה מבעד לסבכות הקומה הראשונה קצה ממחטה לבטנה, – האות הרגיל.

אמנם, הפעם היה לו פחד, פחד להן ולעצמו, לא מפאת הסכנה הכרוכה במעשהו זה, אלא מפאת השערוריה האירופית, העולמית שבודאי תפרוץ מיד, אם אך יפול פה בפח. הלך לאטו ועיניו נשואות אל המשמר. המקום היה נוח, מנגד לביתה של ג’נן לא היה שום בית, זולת בית־העלמין הגדול של החוף הזה. מול הבית היו רק ברושים עתיקי־יומין וקברות. שום מבט לא יכול לחדור אל הבית מן החוץ, ממקום שממה זה העוטה ערפלי נובמבר.

האות הלבן היה במקום שקבעו לו. אי־אפשר היה לסגת אחור. נכנס כמי שקופץ בראש מושפל אל תהום. מסדרון אדיר, בסגנון ישן, ריק משומריו המזוינים והמוזהבים. מלק לבדה בצַ’רשַף שחור עמדה מאחורי הדלת וקראה לו בקולה הצוחק:

– ימהר נא לרוץ! ימהר!

יחד עלו במדרגות ודלגו על ארבע־ארבע. עברו בטיסה אחת את המסדרונות הארוכים, ופרצו אל דירת ג’נן, שֶכּוּלה מפרפרת חכתה להם ונעלה מאחריהם את הדלת בשני סבובי־מפתח.

מיד פרץ הצחוק: צחוק־משובה שצלל בפיהן כגון הכרזת מלחמה על כל דבר ועל כל אדם, מדי פעם כשהיו מתגברות על איזה מכשול או על איזו סכנה. וג’נן הראתה, בפנים מפיקות נצחון, את המפתח שבידה: מפתח ומנעול, איזה חדוש של כפירה בתוך הרמון! אך אתמול עלה הדבר בידה ועדין היא עליזת־הנצחון. היא, זֵינב ומלק שסלקו מעליהן את הצ’רשף, היו חורות־פנים מפאת הצום. הפעם נצבו לפניו בצורה חדשה, לא, כמו תמיד, בבחינת אוֹדַלִיסקוֹת או רוחות: הן היו סרוקות ולבושות כארופיות הדוּרות; רק סימן קל אחד של המזרח נשתייר בהן: צעיפי גַזָה מצ’רקסיה, רקומי־כסף, קלים ולבנים כסו את שערותיהן וירדו על כתפיהן.

– ואני האמנתי שבבית אין אתן שָׂמות עליכן צעיף כל עיקר – אמר אנדרי.

– כן, כן, תמיד. רק צעיפים קטנים אלה…

בתחילה הכניסוהו אל טרקלין המוסיקה, ששם חכו לו שלש נשים אחרות, שהוזמנו אל האבַנטורה המסוכנת הזאת: העלמה בוֹנוֹ מסֶן־מִירוֹן, העלמה טַרְדְיֶה, מי שהיתה מורת־מלק לשעבר, ועוד אשה אחת עטופת־שחורים, עֻבֵּידֶה חַנום, מוסמכת על־ידי בית־המדרש למורות, מורה לפילוסופיה בבית־ספר תיכוני לבנות באחת מערי אסיה הקטנה. שתי הצרפתיות לא היו בטוחות, זמן רב פקפקו בין היצר ובין הפחד לבוא. ופני העלמה סן־מירון היו כפני מי שאומר בלבו: “אויה, ידי במעל הזה, אנדרי להרי בכבודו ובעצמו בתוך מעונה של תלמידתי!” ואף־על־פי־כן שוחחו מפני שנפשן השתוקקו לשיחה זו, ואנדרי דמה שנפש שתי הבתולות הזקנות־למחצה היתה גאה ותמימה כאחת; אגב, מצוינות בחנוכן ובהשכלתן הגבוהה, אבל יחד עם זה בעלות התלהבות רומנטית, שכבר התישנה בשנת 1904. הן מצאו צורך בדבר לשוחח עמו על ספרו, שידעו את שמו, ושעורר את התרגשותן:

– האם דפים רבים מספרו “הנכזבות” אתו כבר בכתובים, אדוני?

– חי אל, לא! אף דף אחד לא!

– ולדידי מוטב כך, – אמרה ג’נן לאנדרי בקולה המפליא במוסיקליותו שלא מעלמא הדין, גם כשהוא נשמע אחרי קולות רכים אחרים – אדוני יחברו לאחר שיסע מכאן; באופן כזה ישמש לנו קשר במשך חדשים אחדים: כשיהיה לו צורך בחומר, בעובדות הלא לא ישכח לכתוב אלינו…

אנדרי חשב שהוא חיב, מתוך נמוס, לפנות בדבריו פעם אחת לפחות אל הגברת־הצל, ושאל אותה שאלה מהתפֵלות ביותר: אם היא מרוצה מתלמידותיה, התורכיות הקטנות שבאסיה והוא קוה לשמוע ממנה תשובה של פדגוג, תפֵלה גם היא כשאלתו. אבל הקול הרציני והערב שיצא מתחת לצעיף ענה לו בצרפתית צחה דברים שלא פלל לשמוע:

– לצערי אני מרוצה יותר מדי… הן מהירות יותר מדי ללמוד, ונבונות הן הרבה יותר מדי. אני מצטערת על שאני משמשת מכשיר להרכיב לאלו העתידות להיות נשים את חידקי היסורים. כל הפרחים הקטנים האלה שיקדימו מאמהותיהם התמימות לכמוש, מעוררים בי רחמים…

אחר־כך דברו על הרמדן. כל היום יושבים בתענית, כמובן, עוסקים במעשי102 צדקה קטנים ומעיינים בספרי־יראה; במשך כל החודש הזה כל אשה מושלמית מחויבה ועומדת לקרוא בספר הקוראן שלה מן הקצה אל הקצה, מבלי לדלוג אפילו על שורה אחת; שלש הבחורות האלו לא עלה על דעתן לעבור על המצוה הזאת; למרות כפירתן הן היו מעריצות ומוקירות את כתבי־הקודש של האישלם; ספרי הקוראן שלהן היו מונחים שם עם סרטים ירוקים, שסמנו את המקום שבו הן עומדות בקריאתן.

ועם שקיעת החמה מתחילים המשתאות. בסֶלַמליקים משתאות לגברים שמסתַּיְמים בתפילה, ומשתתפים גם בעלי־הבית, גם האורחים המוזמנים, גם משרתי־הבית; לשם זה כולם מתכנסים באולם הגדול, וכל אחד כורע שם על השטיח הקטן שלו; אצל ג’נן היה שר את התפילה הזאת ערב ערב אחד הגננים, הצעיר היחידי בבית, שקול המואדזין שלו הלך מקצה הבית עד קצהו.

בתוך ההרמון משתה לנשים.

– כשהתורכיות הצעירות מתאספות יחד בנשפי רמדן הרי הן מתנהגות רק לפעמים רחוקות בקלות־ראש, הואיל והמיסטיציסם הקיץ בעמקי נפשנו, אין אנו עוסקות אלא בשאלות על החיים ועל המות. ולבסוף תמיד תוקפתנו אותה העצבות, תמיד תוקפנו אותו רפיון־הידים, כשאחרי שעתים של וכוחים על כל עיקרי הדת ועל כל הפיל־אירופיות אנו מוצאות את עצמנו באותה הנקודה, עם ההכרה בלב שאין אנו אלא יצורים חלשים, רפי־כח ומסכנים! אבל התקוה היא רגש כה אמיץ, עד שלמרות כשלון נסיונותינו, יש לנו העוז לנסות מחר מחדש להגיע בדרך אחרת אל המטרה שאין לגשת אליה…

אנו התורכיות הצעירות הננו קומץ זרעונים של נטע רע מאד, הנובט, משתמר, ומתפשט למרות חוסר־המים, למרות הקור ואפילו למרות ה“קצוצים” ההולכים ונשנים.

– כן, אמרה ג’נן, אבל יש לחלק אותנו לשני סוגים. אלו, שכדֵי שלא למות, מטמטמות את לבן, לכל הזדמנות, ושוקעות בשכחה עצמית. ואלו, המרומות ביותר, מבקשות מפלט במעשי־צדקה, כמו למשל ג’וידה בת־דודנו; איני יודעת אם הרחמניוֹת אצלכם מרבות ממנה לעשות לטובת העניים ומראות יותר מסירות־נפש ממנה; ובתוך ההרמונות שלנו יש עוד כהנה וכהנה. אכן הן עושות מעשיהן בסתר, כי ליסד ועדים לשם מעשה־חסד לעניים אָסור להן אסוּר חמור, ואדונינו אינם מסכימים לזה שיבוא במגע עם נשי ההמון, מיראה פן נכניס גם לתוכן את רוח הפסימיות שלנו, את לקויינו ואת ספקותינו.

מלק, שהצטינה בזה שהיתה תמיד מפסיקה כל שיחה באמצע, הציעה פתאם לאנדרי שינסה להחבא במחבואו, אשר הכינו למפרע לשעת סכנה: הרי זה היה כן בקרן־זוית, מחופה ביריעות רקומות זהב, ועליו עמדה תמונה.

– הרי זה רק ליתר בטחון, כיון ששום רע לא יאונה לנו כאן. היחידי בבית הזה שנמצא בקו־הבריאות הוא אבי, והוא לא יצא מן האִילְדִיז לפני ירית־התותח במֹגְרֶבּ.

– כן, ואם איזה מקרה בלתי־צפוי יביאנו לפני זמנו? – שאל אנדרי.

– ומה בכך! לתוך ההרמון אסור להכנס, מבלי להודיע למפרע. אנו נגיד לו שבאה לבקרנו גברת תורכית אחת עבֵּידה־חנום ואז יזהר מעבור את מפתן חדרנו… אין לך דבר יותר קל לסדר, אם אך יודעים להתנהג בהשכל ודעת… לא, רק אופן צאתו מן הבית הוא קצת חמור.

על־פני הפסנתר התגוללו דפי כתב־יד של נוֹקטורנוֹ, שחובר על־ידי ג’נן. אנדרי, שמעולם לא שמע אותה מנגנת אלא מרחוק, בעברו בלילה על־פני הבוספור, מתחת לחלונות ביתן, רצה מאד שתנגן לו את הקומפוזיציה המוסיקלית שלה. אבל לא, ברמדן כמעט שאין מעיזים לנגן. מלבד זאת הרי זו אי־זהירות לעורר את כל הבית הנרדם הזה, שתרדמתו בשעה זו היא כל־כך נחוצה!

ג’נן רצתה שידידה ישען במרפקי־ידיו אל המכתֵבה שלה, – מכתֵבת־נעוריה זו, שלפנים, בשעה שהוא לא היה לה אלא יצור־חלומה, היתה כותבת עליה את יומנה וחושבת על־אודותיו; הביאוהו אל החדר הגדול שהכל בו לבן, מקושט־הדר ומודרני מאד. הכריחוהו להביט יחד עמהן מהחלונות דרך התריסים המוגפים ולראות מראה־הנוף שהן רגילות בו מילדותן, ואשר לנוכח פניו תבוא בודאי הזִקנה האפורה והאטית לנתק פתיל חייהן: ברושים, מצבות קברים מכל התקופות; ולמטה, כמו בתוך תהום, מי קרן־הזהב, שהיו היום חורים וכבדים כמו יריעת־עשת, ומאחריהם סטמבול הצוללת בערפל של חורף. כמו כן היה מוכרח להביט מבעד לחלונות המגולים, הפונים כלפי החצר הפנימית, אל הגן העתיק הזה המוקף חומה גבוהה, שג’נן תארתו לו במכתביה: “גן כל כך מובדל, אמרה לו, עד שאפשר לטייל בו בלא צעיף, אגב בכל פעם שאנו יורדות אליו, באים הכושים שלנו לגרש מתוכו את הגננים”.

ואמנם במעמקיו, במקום שהנטעים השתלבו בענפיהם החשופים והאפרפרים־נוגים, היה לגן מראה יער עבות נתון בכלא; שם יכלו לטיל נעלמות מעיני הבריות.

אנדרי שכח את אומץ־הלב של ידידותיו שהראה לו את המעון הזה, שאסור היה לו להסתכל בו… ידידות צעירות ומסכנות, ידידות לחדשים אחדים, שנזדמנו לו עם ערבית חיי־נדודיו ושאנוס על־פי גורלו, יעזבן לעולם! אולם מעתה כשיהא מהרהר בהן תצטיר, לפחות, בזכרונו באופן יותר בולט המסגרת שבה הן נתונות…

הגיעה השעה ללכת, שעה קשה מאד. אנדרי כמעט שכח בחברתן את מצבו המופלא; עכשו, כיון שהיה צריך לצאת, שב אליו הרגש כאלו נלכד במלכודת ודרך המוצא צרה ומסומרת בקוצים.

פעמים אחדות יצאו לרגֵל את המוצא. האחד שהפריע היה כושי אחד ידוע, יוּסוּף שמו, שלא מש מאולם הכניסה. היה צורך להמציא בשבילו איזו שליחות נחוצה ורחוקה.

– מצאתי – קראה פתאום מלק – יכנס נא, אנדרי, אל מחבואו, ואנו נכניס את הכושי לכאן.

וכשיוסוף בא:

– יוסוף הטוב שלי! דבר נחוץ מאד. לך עלה מהר לפירה וקנה לנו ספר חדש שאכתוב לך את שמו על פתקא. ואם יהיה צורך בדבר תחזור על כל בתי־מסחר־הספרים שברחוב הגדול, ובלבד שלא תשוב בידים ריקות!

וזהו השם שכתבה לו בלי צחוק: “הנכזבות” הרומן האחרון לאנדרי להרי.

שוב רִגוּל במסדרונות, שוב נתנו פקודות לפלוני ולאלמוני כדי להעסיקם במקומות אחרים; אחר־כך באה, לקחה את אנדרי בידו ובמרוצת־שגעון משכתו עד למטה ושם בתנועה עצבנית דחפתו החוצה.

הוא הלך לו לָחוּץ יותר מתמיד אל הכתלים הישנים, כשהוא שואל את נפשו אם עוד מעט לא תפתח שוב הדלת הזאת שנסגרה ברעש יותר מדי גדול, ואם לא תפרוץ משם חבורת כושים מזוינים באקדוחים ובמקלות שירדפו אחריו.

למחרת היום ההוא הודו לו שאמרו שקר בנוגע לצעיפים הצ’רקסיים הקלים. בבית אינן לובשות אותם כלל. אלא שלאשה מושלמית אסור להראות לגבר את שערותיה וביחוד את ערפה, שהרי זו עבירה גדולה מגלוי־הפנים, והן לא ההינו לעשותה.


VI

ג’נן אל אנדרי.

14 רמדן 1322 (22 נובמבר 1905).

ידידנו, הלא ידוע לו שמחר אמצע רמדן, וכל הגברות התורכיות נוהגות לצאת בהמון לשם טיול. אולי יבוא גם הוא אל הטיול הזה, משתים עד ארבע? אנו עסוקות מאד ברגע זה באורחות שבאו אל המשתה, אבל בקרוב נמלט כולנו יחד אל חוף אסיה. זוהי המצאתה של מלק, והוא יוכח שהדבר יסודר ברוב תחבולות.

ביום “מחר” זה נשבה רוח דרומית, וזרחה שמש־סתיו יפה, שכרון החמימות והאור, מזג אויר מתאים ליפהפיות הרעולות שאין להן אלא יומים או שלשה ימים של חופש בשנה. מובן מאליו, שהן עושות את טיולן במרכבה סגורה עם סריס על הדוכן, על־ידי הרַכָּב. אבל היתה להן רשות להרים את הוילאות ולהוריד את השמשות, להעמיד את המרכבה כדי להתראות, מה שאסור בשאר ימות השנה. הדרך בין בַיַזיד ושַזַדֶה־בַּשֶה, מהלך קילומטר אחד, בטבורה של סטמבול, בקרב העולם התורכי, דרך רחובות־לשעבר, המשתרעות לאורך מסגדים ענקיים וחצרים מצלות לשוכני־עפר, ועל־פני מזרקות מים קדושות. מה מוזר הדבר לראות את שורות המרכבות שהתאספו כאן ביום זה של אמצע רמדן, בשכונות הללו השקטות תמיד ושלכתחילה לא נבראו לשם בקורי תפארת הזמן החדש! כרכרות ומרכבות למאות עומדות או הולכות בפסיעות מתונות; באו לכאן מכל השכונות של העיר הענקית, אפילו מהארמונות אשר לאורך הבוספור. ובתוך הקרונות אך נשים מקושטות מאד; הַישְמַק העוטף עד לעינים, שקוף למדי, עד שהפנים נראים לעין; כל הנאוות שבהרמונות, היו היום, בתור יוצא מן הכלל, כמעט כולן גלויות, הצ’רקסיות הורודות והצהבהבות, התורכיות השחרחורות והחורות. מעטים מאד הגברים ששוטטו מסביב לוילאות המורמים, ומן האירופאיים לא היה אף אחד: מעבר לגשרים, בפירה, לא תמיד יודעים מה שמתרחש בסטמבול.

אנדרי בקש לראות את שלש ידידותיו, שכנראה התהדרו לשמו מאד במלבושיהן, כדי למצא חן בעיניו; זמן רב חפש אותן ולא יכול למצאן; כל־כך היה גדול האספסוף. בשעה שהמטילות שבו אל עקבותיהן בדרך אל ההרמונות מלאי־הקנאה, הלך לו קצת בפחי־נפש; אבל מתוך שנתקל במבטן של כמה וכמה עינים יפות, שהצטחקו מרוב עונג על היום המתוק, שהביעו בתמימות כזו את שמחתן לצאת פעם במקרה לטיל, – הבין באותו ערב יותר מאשר תמיד, את שעמום ההסגר הממותת.


V

הן אמרו לו, שהן מכירות על החוף האַסִיָתִּי של ים־השיש מקום בודד אחד, מוגן מפני הרוח הזועפת על הבוספור, ושהאויר שם פושר כמו בחממה. שם, בסביבת המקום, יש להן ידידה אחת שנטלה על עצמם להָזֵם כל עֵדוּת נגדן ולעמוד בכל תוקף על זה, שכל היום הן שהו בביתה. אם כן איפוא החליטו לטיֵל שם יחד בפעם האחרונה לפני פרידתם המוחלטת, הואיל ואנדרי עמד לקבל חופשה לחדשַים ולנסוע לצרפת, וג’נן הצטרכה לילך יחד עם סָבתה אל אחוזתן בבוֹנָר־בַּשִׁי, לבלות שם את עונת־החורף; עד האביב של השנה הבאה לא יוכלו להתראות, ובינתים מי יודע כמה דרַמות עלולות עוד להתרחש…

היום הראשון לשבוע, של י"ב דצמבר 1904, נועד, אחרי כמה וכמה נכלים ותחבולות־ערמה, לטיולם הגדול. הרי זה היה אחד מאותם ימי־הזוהר, הבאים באקלים מתחלף זה, בעצם החורף פתאום לפתע, בין שתי תקופות שלג, להחזיר את הקיץ ליושנו. על גשר קרן־הזהב, שמשם מפליגות הספינות הקטנות אל חופי אסיה, נפגשו לעין השמש, אבל מבלי להניד זה לזו עפעף, כנוסעים שאינם מכירים זה את זו. כאלו במקרה נזדמנו כולם בספינה אחת; הן קבעו לעצמן מקום לישיבה בתא־ההרמון המוקצה למושלמיות, כדין וכדת, לאחר ששלחו מעל פניהן את הכושים והכושיות מעל פניהן103.

מחמת היום הגדול התאסף שם קהל צפוף מאד לצאת לטיֵל אל החוף השני. יחד עמהן היו עוד כחמישים אשה־צל, וכשהגיעו אל חוף סקוּטָרי, התערב אַנדרי בין כל הצעיפים השחורים האלה, שירדו אל החוף. בתחילה טעה והלך אחרי שלש גבירות זרות, מה שהיה עלול לגרום לשערוריה גדולה. לאשרו היתה הליכתן של אלו משוללת אותו החן שהיה להליכת השלישיה שם, והוא עזבן מיד מתוך מבוכה גדולה, ואחז דרך אחרת להטפל אל שלש ידידותיו. הן שכרו עגלה לארבעתם, דבר שהיה מותר בכפר. הוא, בתור בֵּי, ישב, בנגוד למושגים המערביים שלנו, במקום הכבוד, ג’נן על ידו, וממולם זינב ומלק. וכשהסוסים התחילו לרוץ, פרצו שלשתן בצחוק מפאת הערמה שעלתה בידן, מפאת החרות שקנו לעצמן עד הערב, מפאת עלומיהן, האויר הצח והמרחקים הכחולים הן היו לעתים קרובות נחמדות בשמחת־הילדות שלהן שבאה לפעמים להפיג את רוחן הנכאה. בבת־צחוק ובקלות־ראש השליכו את נפשן מנגד, והעמידו את עצמן בסכנה של כלא, של גלות ואולי של עונש חמור מזה.

במדה שהרחיקו ללכת לאורך חוף ים־השיש, בה־במדה הרגש פחות זרם־האויר שנשב מהבוספור. מפרץ־הים הקטן שעליו דברו היה רחוק והיה רוחץ באויר חם, כמו שאמרו, וכה שקט בבדידותו, ובשבילן כה בטוח בעזובתו! הוא פנה דרומה והיה מוקף חוף תלול, כעשוי לכתחילה כדי להגן עליהם. על־פני החול הדק הזה הרגישו את עצמם כמו בביתם, מובדלים ומפורשים כמו בתוך גן נעול של הרמון. לא ראו דבר זולת ים־שיש זה בלא ספינה, בלא קמט אחד, רק עם שלשלת הרי אסיה בלבד שם בירכתי האופק; ים־שיש גם כמו בימות ספטמבר הנרגעים, אולי כחלחל־חור יותר מדי, משום שחִוָרון זה השרה, למרות השמש, עצבות של חורף; עינו כעין כסף נתך שהולך ומצטנן. ועל אלה ההרים, בשולי הרקיע, היו כבר שלגים מבריקים.

מעל החוף התלול לא ראו אף נפש חיה אחת בכל המישור החשוף והעגום שהשתטח סביב סביב. לפיכך הפשילו שלשתן את צעיפיהן עד לשערות ושתו לשָכרה את האויר הצח; מעולם עוד לא ראה אנדרי לאור השמש, בעצם היום, את פניהן הצעירות והחורות במקצת; מעולם לא הרגישו את עצמם כולם יחד בבטחון כזה, אף־על־פי שכל הענין הזה היה מלא פחדי־שגעון וגדולה היתה הסכנה הכרוכה בשובם הערב העירה.

תחילה ישבו על הקרקע ואכלו את התופינים שקנו בסטמבול. אחר־כך בדקו את כל הפנות של מפרץ־ים נעים זה, שהיה להם למעון־סתר בשביל כל שעות אחר־הצהרים. ביום דצמבר זה, המלא אור־שמש והמחריד כמעט בזיוו, כאילו התחמק מבין סערות רוסיה, הזדמנו לכאן, בסיועם של מקרים, של רצונות ושל עזות־נפש, אורחים שבאו מעולמות שונים מאד ושמגורלם הראשון כאלו נגזר עליהם לא להפגש לעולם. וכשהיה אנדרי מסתכל בפני ג’נן זו שעתידה מחרתים ללכת למקדוניה להשתקע בארמונה שם, העריך את כל היקר והבלתי־מצוי שיש להרגע הזה; הנמנעות שהיה מן הצורך להתגבר עליהן ולסלקן כדי שאפשר יהיה להתאסף כאן מול פני חִורוֹן־החורף של הים, הנמנעות הללו כלום תשובנה גם מחר ולתמיד; מי יודע? אפשר מאד שלא יתראו שוב לעולם, לפחות בבטחון כזה ובלב שקט כזה; היתה זאת איפוא שעה אחת בחייו שהוא צריך לשים לה לב, לַחֲרוֹתָהּ בזכרונו, לשמור עליה עד כמה שאפשר משכחה מהירה…

איש תורו היו צופים מעל החוף התלול הקטן, כדי להודיע על סכנה אם תבוא מרחוק. ופעם, כשזינב עמדה על המשמר, הודיע שתורכי הולך ובא לאורך הים גם הוא בלוית שלש גברות בצעיפים מופשלים. הן מצאו שאין בכך סכנה, אלא שהורידו לפי שעה את הגזה השחורה על פניהן. התורקי, בלי ספק איזה בֵּי אמתי, שיצא לטיל עם נשי ההרמון שלו, בשעה שעבר על פניהם, הורידו אף נשיו את צעיפיהן בגלל אנדרי; אבל שני הגברים הביטו זה אל זה מתוך היסח־דעת ושלא מתוך חשד; הזר לא פקפק כלל, שאלו הם בני משפחה אחת.

חלוקי האבן הקטנים העשויים כמו גזית, שגלי הים סדרו בשורה על־פני החול, הזכירו פתאום לאנדרי אחד ממשחקי הילדות שלו; וילמד לשלש ידידותיו לזרוק אותם באופן שיהיו זמן רב מזדקרים על־פני שטח המים המלוטש, והן השתדלו בתשוקה רבה לעשות כמוהו אבל בלי הצלחה… אלהים! כמה היו היום ילדות, צוחקות ופשוטות, אלו שלש הנערות המסכנות ומָרכבות־הנפש, וביחוד ג’נן זו, שכל־כך הרבה יגעה להשחית את חייה!

אחרי שעה זו היחידה במינה, הלכו למצוא את העגלה שחכתה להם, כדי להביאם לסקוּטָרי. בספינה, כמובן מאליו, לא הכירו עוד זה את זו. אבל במשך הזמן הקצר ששטו על־פני הים התענגו כולם יחד על סטמבול שהופיעה לפניהם בפלאיה, על מאור הערבים הבהירים. סטמבול המשתרעת כרצועה ארוכה בכל מלוא פניה; בתחילה נראו המבצרים הזעומים בעלי־הסטיונים של הסֶרַיל־הישן, ואחר־כך, מלמעלה, המינַרֶטים והכִפוֹת המסובכים, שמסתמנים על גבי גון ורוד אחר, ורוד של דצמבר, אבל פחות כספי, פחות חור מהוָרוד של הים, הדומה יותר לזהב…


IV

ג’נן אל אנדרי, למחרת היום.

שוב נצלנו! עם שובנו היו לנו מפגעים ומכשולים נוראים; כעת הכל שלֵו בבית… הראה אתמול כמה נהדרה היתה סטמבול שלנו?

היום הגשם והשלג הנמס מקישים על זכוכית חלונותינו, הרוח מחללת בחלילים מתחת לדלתינו. מה אומללות היינו אילו היה אויר כזה מסתער עלינו אתמול! עכשו, מכיון שטיולנו הוא כבר ברשות העבר ולא נשאר לנו אחריו אלא כעין זכר חלום יפה, עכשו, לא איכפת לי אם תִשובנה כל סערות הים־השחור…

אנדרי, לא נתראה עוד לפני נסיעתי, אין התנאים מרשים לסדר עוד ראיון אחד בסטמבול; זוהי איפוא ברכת־הפרידה שלי, שאני שולחת לו, עד האביב הבא. אבל היאבה לעשות דבר אחד שאני מבקשת כחסד ממנו? בעוד חודש, כשיסע לצרפת בספינה, יקח עמו גם תרבוש ויעבור דרך סלוניקי; שם עומדת הספינה שעות אחדות, ואני יודעת תחבולה אחת, שתאפשר לי להתראות עמו שם; אחד הכושים שלי יבוא אל הספינה למסור לו את אופן הפגישה. אל נא יסרב לי.

תהא דרכו צלחה, אנדרי!…

ג’נן.


אחרי נסיעת ג’נן, שהה אנדרי עוד חמשה שבועות בקושטא והתראה עוד פעם עם זינב ומלק. וכשהגיע הזמן לקחת את חופשתו, בחר בספינה ההולכת בדרך האמורה, וגם לקח עמו תרבוש; אבל בסלוניקי לא בא אליו שום כושי אל הספינה. וההפלגה גרמה לו הרבה צער מחמת התוחלת הנכזבה, וגם מחמת זכר נֶגִ’יבֶּה, שחפף על העיר הזאת ועל ההרים החשופים שמסביבה. ויסע מבלי שידע כלום על־אודות ידידתו החדשה.

ימים אחדים אחרי בואו לצרפת, קבל את המכתב הזה מג’נן:

בוּנָר־בַּשי, סמוך לסלוניקי, 10 יאנואר 1905.

אימתי ועל־ידי מי אוכל למסור לדואר את המכתב הזה, שאני רוצה לכתוב אליו, הואיל ומשגיחים עלי כאן השגחה מעולה.

אדוני הוא רחוק ואין כל בטחון שישוב. בנות־דודי ספרו לי על פרידתכם ועל עצבותן אחר נסיעתו. אם נעיין בדבר, כמה מוזר הוא שיש אנשים הגוררים אחריהם יסורים, שמשרים את יגונם על כל הקרוב אליהם! אדוני הוא אחד מאלה ואין זאת אשמתו. הוא סובל יסורים מרכבים מאד, או אולי פשוטים מאד. אבל הוא סובל; רטט נשמתו נהפך תמיד לכאב. מתקרבים אליו: או ששונאים אותו או שאוהבים אותו. וכשאוהבים אותו, סובלים עמו, בגללו. הצעירות הללו שבקושטא, אדוני היה להן שנה זו לקו־אור בחייהן. אמנם קו־אור חולף, הן ידעו זאת. ועכשו הן כואבות מפני החושך אשר ישופן עוד פעם.

מה שאדוני היה לי, אפשר שיום אחד אגלה לו זאת. מכאובי אני הוא פחות בגלל אשר נפרדנו מאשר בגלל אשר נפגשנו.

בודאי התרעם עלי על שלא סדרתי את ראיוננו104 בעברו את סלוניקי. הדבר כשהוא לעצמו היה בגדר האפשרות בשדה העומד שומם כמו בימי נג’יבה שלו. עשרה רגעים היו ברשותנו לאמור זה לזו מלים אחדות וללחוץ את היד. אמנם, דבר זה לא היה מֵקל את צערי מעלי, להיפך. סבות, שאיני יכולה לספר אודותן, הניאותי מעשות זאת. אבל לא הפחד מפני הסכנה היה יכול לעכבני, הה! כלל וכלל לא; אילו ידעתי שבדרך שובי מאליו יארוב לי המות, הייתי הולכת אליו בלי הסוס ובלי חרדה, לשאת לו את ברכת לבבי. אנו, נשי תורכיה, בזמננו, איננו מתיראות מפני המות. וכי לא אליו דוחפת אותנו האהבה? מתי היו לנו האהבה והחיים שמות־נרדפים?

ג’נן.

ומלק שנטלה על עצמה לשלוח את המכתב הזה לצרפת, הוסיפה אליו גם מהרהורי־לבה היא:

ידידי, מתוך הרהורי הרבים שאני מהרהרת בו מצאתי, אני בטוחה בזה, את סבות סבלו. אוֹ! עכשו אני מכירה אותו! ראשית כל, הוא רוצה תמיד, שכל דבר יתקים לעד, ולעולם אינו מתענג על שום דבר עונג מלא, מפני שהוא אומר בנפשו: “עוד מעט יִתַּם הדבר”. ומלבד זאת, החיים העניקו לו כל־כך הרבה טובה, היא נתנה בידיו כל־כך הרבה דברים טובים, כל־כך הרבה דברים, שאפילו אחד מהם היה מספק אושר למישהו אחר, והוא השמיט מידיו את כולם, מפני שבאו עליו בשפע. אבל אסונו הגדול ביותר הוא, שאהבוהו יותר מדי, ואמרו לו זאת יותר מדי; יותר מדי הראו לו, שהוא היה נחוץ לחיי האנשים, אשר הופיע ביניהם. תמיד יצאו לקראתו. אף פעם לא היה לו צורך לפסוע אף פסיעה אחת בנתיבות הרגשות; הוא היה מחכה! עכשו הוא מרגיש שהכל ריק, מפני שהוא גופו אינו אוהב, אלא נוח לו שאחרים יאהבוהו. יאמין נא לי, יאהוב נא את מישהו מאהובותיו המרובות, ושב ורפא לו.

מלק.


מכתבה של ג’נן לא מצא חן בעיני אנדרי; הוא מצא שאינו די טבעי. “אם באמת – אמר בלבו – הרגש שלה הוא כה עמוק, היתה רוצה לפני כל ולמרות הכל לבוא ולהפרד ממני בקושטא או בסלוניקי; מכתבה הוא רק ספרות בלבד”. אמונו בה התרופף, והדבר גרם לו צער. שכח שבַּת המזרח הנֶהָ, קיצונית בכל דבר מכל אירופית, וגם רבתי־תעלומה ממנה.

בתשובתו כמעט התלוצץ עליה כמו על תינוקת: “בן־אדם שגורר אחריו יסורים! באופן כזה הרי שוב נתקלנו באותו אדם פַטַלי, שכפי שהכרזתן עליו כבר, התישן עוד משנת 1830 ואילך…” אבל חשש שמא יגזים בדברי ליצנותו, וכתב את תשובתו בכובד־ראש ואמר לה, שהיא פגעה בו מכאיב מאד על־ידי זה שהניחה לו לנסוע מבלי שיקח ממנה את ברכתה.

שום קשר ישר עמה לא היה אפשרי כל זמן היותר בבוּנר־בַּשי, בארמון בת־המלך המכושפת; הכל עבר דרך ידי מלק או זינב וידי עוד אנשים שהיו בברית עמהן.

אחרי שלשה שבועות קבל את הטורים האחדים האלה צרופים אל מכתב אחד מזינב:

אנדרי, איך אוכל לפגוע בו באחד ממעשי או מדברי, אני שהנני אפס נגדו? כלום אינו יודע שכל מחשבתי, כל חבתי אינה אלא דבר קל־ערך, שרגלי אדוני יכולות לרמוס ברגליו; שטיח ארוך ועתיק, שציוריו נשתמרו ביפים, ואשר מותר לרגליו לפסוע עליו. הנה כזאת הנני, והוא עוד יכול להתרעם עלי, לכעוס עלי?

ג’נן.

שוב נהיתה מזרחית כולה במכתב הזה, ואנדרי מוקסם ונרגש, השיב לה מיד, והפעם מתוך התפרצות של חבה רכה, – ועוד יותר מפני שזינב הוסיפה: “ג’נן חולה בקדחת עצבנית מתמידה, שנותנת דאגה בלה הסָבה, והרופא הוא אובד עצות”.

כעבור שבועות אחדים הודתה לו ג’נן במכתבה הקצר והמזרחי כבמכתב הקודם:

בונר־בשי, 21 פברואר 1905

זה ימים שאני שואלת את נפשי, אַיֵה הַצֳרִי למחלתי? הנה בא צרי זה, ועיני אשר גדלו ורחבו, בלעוהו. אצבעותי החורות והמסכנות אוחזות בו, חן־חן! חן חן בעד נדבתו שנדב לי מקצת מנפשו, נדבר מחשבתו. יהא ברוך על השלום שנתן בקרבי מכתבו השני.

אני מברכת אותו באושר, ידידי, ומודה לו על רגע־השמחה שנתן לי. אני מברכת אותו באושר עמוק ומתוק, אושר שיקסים את חייו כגן מבושם, בבוקר־קיץ בהיר.

ג’נן.

חולה, אכולת קדחת, נהיתה האסירה הצעירה והמסכנה לאחת מבנות השפלה של קַרַגִ’יאַמִיר, כשם שאדם נהפך לילד. ובדמותה זו, שקדמה לתרבותה המפליאה, אהב אותה אנדרי פי שבע.

גם הפעם היתה הוספה קטנה, לשורות הקצרות של ג’נן, מאת מלק. אחרי שהוכיחה אותו על מכתביו המועטים והקצרים, אמרה:

אנו מעריצות את טרדותיו, ושואלות מה לנו לעשות, כדי שנהיה גם אנו טרודות, עסוקות, עיפות ומחוסרות־פנאי לכתוב לידידינו. ילמדנו, בבקשה, את האמצעים לכך. אנו להיפך, כל היום פנויות לכתיבת מכתבים, לאסוננו ולאסונו…

מלק.


IIV

כששב אנדרי לתורכיה אחרי כלות ימי חופשתו, בתחילת מרס 1905, היתה עוד סטמבול עטופה בשלג, אבל ביום בואו היו השמים תכולים עד להפליא. מסביב לספינה שהביאתו רחשו אלפי סירות; הבוספור היה נקוד כולו מהצפרים הללו כמו מפתותי שלג גדולים, צפרים מטורפות לאין מספר, עננה של נוצות לבנות, שפרחו ורחפו מול פני עיר לבנה, מראה נפלא של חורף עם זוהר שמש דרומית.

זינב ומלק ידעו את דבר בואו ושלחו לו בו־בערב ממש על־ידי כושי מהנאמנים ביותר, ברכת־שלומים יחד עם מכתב ארוך מג’נן, אשר כבר נרפאה אמנם ובכל־זאת תשהה עוד זמן רב בארמונה הרחוק.

אך שבה לאיתנה, שבה והיתה הברברית הקטנה משדמות קַרַגִ’יאַמִיר לבעלת־רצון תקיף ונפש מסובכה, ולא נשאר בה שריד מאותו “דבר קל־ערך אשר ידידה יכול לרמוס ברגליו”. אוֹ! לא, עכשו כתבה אליו ברוח של מרי וכעס. וסִבת הדבר היא, שמאחרי סבכות ההרמון נפוצו על הספר שאנדרי להרי כותב שמועות שאין להן שחר. גברת צעירה אחת, שהוא לא ראה אותה אלא במבט מרפרף לבד וגם זה כשהיא לוטה צעיף שחור, התפארה, כפי שמספרות נשים אחדות, שהיא ידידתו ושזה היא בעיקר השפיעה עליו לכתוב את הספר הזה; וג’נן, האסירה המסכנה, יצאה מדעתה מתוך קנאה פראית כמעט:

אנדרי, כלום אינו מבין חמת אין־אונים זו, שראויה לאחזנו למחשבה, שאחרות עלולות לבוא בהתגנב ולהתיצב בינינו? והגרוע מזה הוא שההתחרות הזו נוגעת ברשות־היחיד שלנו: בזכרונותיו וברשמי־המזרח שלו. וכי אינו יודע או אולי שכח שֶסִכַּנּוּ את חיינו (למותר הוא לדבר על מנוחתנו) אך ורק כדי להקנות לו רשמים מלאים מארצנו, – הואיל ולא עלה אפילו על דעתנו לקנות את לבו (ידענו שהוא עיף וסגור); לא, רק לדפוק על רגשנות־האמן שבו רצינו, וליצור לו, אם אפשר לאמור כך, חלום שהוא מציאות למחצה, כדי שיבוא אל מטרה זו, שנראתה בלתי־אפשרית, כדי להראות לו מה שבלעדינו לא היה יכול לראות אלא בדמיונו בלבד, נועזנו להפקיר את נפשנו לצער ולגעגועים לאין־קצה. כלום רבות הן בין הנשים האירופיות שמסוגלות לכך?

כן, יש שעות של ענויים בחשבנו שרעיונות אחרים יבואו וישכיחו ממנו את זִכרנו, שרשמים אחרים יבואו אשר ייקרו לו מרשמי תורכיה שלנו שנגלתה לו יחד עמנו ומבעד לנפשנו. ומשאלתי היא, שלאחר שיגמור את ספרו לא יכתוב עוד דבר, לא יחשוב עוד כלום, שעיניו הקשות והבהירות לא תבטנה ברוך על שום דבר אחר. ובשעה שהחיים נעשים לי קשים, אומרת אני עם לבי, כי לא יארכו עוד זמן רב, ואז, אם אני הראשונה אעבור אל עולם־האמת, ואם נשמות משוחררות מגופן יכולות להשפיע על נשמות החיים, תכבוש נשמתי אני את נשמתו ותמשכה אליה ובמקום שאני אהיה טוב שתהיה גם היא.

הייתי נותנת ברגע זה את כל ימי שנשארו לי עוד לחיות, למען אוכל לקרוא בנשמתו במשך עשרה רגעים. הייתי רוצה לגרום לו יסורים ולדעת שהוא סובל, אני שלפני חודשים אחדים רציתי ליתן את חיי למען יהיה מאושר.

אלי! אנדרי, כלום כה עשיר הנהו בידידוּת עד שיכול הוא לבזבזה? כלום זוהי מדת נדיבות מצדו לגרום עגמת־נפש למי שאוהבו, ולמי שאוהבו כה מרחוק, וברוך של אהבה כה בלתי־תלויה בשום דבר. אל נא ישַחֵת מתוך קלות־דעת אהבה, אשר אם כי היא תובעת הרבה וקנאית, היא יחד עם זאת אולי הנאמנה ביותר, העמוקה ביותר, שראה בחייו.

ג’נן.

אנדרי היה נרגז אחרי קראו את המכתב. התלונה היתה מעשה־ילדות ולא היה לה כל יסוד, הואיל ולא היו לו בין הנשים התורכיות אף ידידה אחת זולת שלש אלה. אבל הטוֹן בכלל לא היה במקומו. “הפעם אין להכחיש, אמר בלבו, שהנעימה היא מזויפה; בין שלש האחיות הנאהבות נפלה קטטה, ואני הייתי סבור ששולטת ביניהן הרמוניה שלמה, בלתי־נפגמת… ג’נן הקטנה והמסכנה, כלום אפשר הדבר, בכל־זאת?”

נסה להסתכל במצב החדש שנוצר ושנראה לו ללא־מוצא. כזאת לא תהיה – אמר בלבו – לא תהיה לעולם, מפני שאיני רוצה בזאת. הנה מה שנוגע אלי; מצדי הושם קץ לשאלה". וכשאדם מתבטא באופן כה מחלט ביחס לעצמו, הריהו מובטח שלא יבואו הרהורים וגעגועים מסיתים להחריד מנוחתו.

אגב, לא מתוך גבורה יתרה החליט ככה בנפשו, משום שהוא ידע אל נכון, שג’נן גם אם היא אוהבת אותו לעולם אי־אפשר יהיה לנגועה בה. עכשו כבר ידע את הבריה הקטנה הזאת הנאמנה והגאה גם יחד, אמיצת־רוח וחפה מכל כתם: היא היתה מסוגלה להתמכר מרחוק לידיד אשר בטחה בו, כי לא יחדל לעולם מהיות לה אך אח גדול ממנה, אבל אין ספק שתוריד לעולם את צעיפה על פניה, מתוך אכזבה שאין לה תקנה, בשל לחיצת־יד ממושכה ורועדת קצת יותר מן הראוי…

ואף־על־פי־כן התירא מכל הענין הזה. משפטים ששמע פעם מפיה ושבשעתם לא עשו עליו כל רושם, עלו היום בזכרונו, והשמיעו הדים כבדי־חרדה: “אשה מושלמית כי תאהב זר, אחת דתה לנוס או למות”.

אבל למחר, ביום יפה, אביב כמעט, נראה לו הכל הרבה פחות חמוּר. כמו אז אמר בנפשו שבודאי יש במכתבה הרבה מן “הספרות” וביחוד מן ההגזמה המזרחית. זה מזמן היה מן הצורך לבעבור יאמין באומרים לו שאוהבים אותו, להוכיח לו זאת במעשים, – כל־כך היה מספר שָנָיו לנגדו תמיד, והמחשבה על גילו היתה נעוצה בו עד לידי אכזריות…

ובלב קל מתמול הלך סטמבולה, אל שולטן־סלים, שם חיכו לו זינב ומלק אשר השתוקק לראותן. סטמבול, אשר מרחוק היתה כמו תמיד, נהדרה מכמה וכמה פנים, מקרוב היתה עלובה בטחב וברפש של השלגים המפשירים, ובמבוי האטום, ששם עמד בית־ראיונותיהם, היו עדיין מוטלים גושי שלג לאורך הכתלים, בצל.

בהרמון הקטן והדל קבלוהו בגלוי־פנים, מתוך אמון וחבה, כשם שמקבלים פני אחד גדוֹל ששב מדרך רחוקה. מיד ראה שנפלו פניהן. פני זינב, תכלית השלמות והדקוּת, היו חִורים כשעוה, העינים גדלו והשפתים דהו: החרף שהיה אותה שנה קשה במזרח עוד הגביר את מחלתה, והיא לא נתנה את דעתה להשגיח בה. מלק גם היא היתה חורת, עם קמט של צער במצחה; בה הכירו שהיא מרוכזת, כמעט טרגית, נכונה לקְרָב.

– הם עוד רוצים להשיאנה – אמרה פשוטות וקשות בתשובה על השאלה האלמת שהרגישה מתוך עיני אנדרי.

– והיא? – שאל לזינב.

– אוֹ, אני… – גאולתי כאן, מתחת לידי – ענתה בנגעה בחזה, ששעול קל ומבשר רעות היה פורץ ממנו כפעם בפעם.

שתיהן התענינו במכתבה של ג’נן אליו שעבר אתמול דרך ידיהן והיה חתום, הרי זה היה דבר חדש שנפל ביניהן מפני שלא היו אף פעם סודות ביניהן.

– אה! הרי זה בודאי על־אודות אותה האשה, שמבלעדינו השפיעה עליו לכתוב את ספרו.

– אמנם כן, אבל אני מבטיחכן שאין לזה כל יסוד, מכיון שזולת שלשתכן ואיזה צללים מטושטשים שאתן הצגתן אותי לפניהן…

– ואנו לא האמַנו בזה, לא אני ולא אחותי. אבל היא שם, הרחק מכל… בבדידות־האסורים, הדמיון מתלהב…

– ודמיונה התלהב עד כדי כך, שהתחילה מתרעמת עלי באמת…

– על־כל־פנים אינה אויבתו בגלל זה… יקרא נא מה שהיא כותבת לי הבוקר…

הושיטה לי את הקטע הזה מן המכתב לאחרי שקפלה את הגליון כדי שלא יקרא את ההמשך:

“אמורנה לו שאני חושבת על אודותיו בלי־הרף, שזכרונו הוא ששוני האחד בעולם. פה אני מקנאה בכן, רק זאת לבד אני עושה; אני מקנאה בכן על הרגעים שאתן מבלות עמו יחד, על נוכחותו שהוא מחנן אתכן בה; אני מקנאה בכן, שאתן כה קרובות אליו, שאתן יכולות לראות את מבטו, שאתן יכולות ללחוץ את ידו. אל נא תשכחוני בשעה שתשבו כולכם יחד; רוצה אני שחלקי יהיה עמכם בחברתכם ובסכנותיה”.

– אכן, כנראה אינה שונאה אותי בנפש…

הוא עשה כל מה שהיה באפשרותו כדי שיוכל לדבר בקלות־ראש, אבל הטורים האחדים האלה, שמלק הראתה לו הוכיחה לו יותר והסעירה את נפשו יותר מהמכתב הארוך מלא החמה, שהיא כתבה לו. לא “ספרות” שם; הרי זה פשוט מאד וכה ברור!… ובאיזו תמימות כתבה לבנות־דודה את המשפטים השקופים הללו, בשעה שמצאה לנחוץ לחתום על מכתב מלא תלונות אהבה.

צורה זו קבלה בהחלט, נגד כל תוחלתו, הידידות המוזרה והשקטה דאשתקד בינו ובין שלש הנשים, שמתחלתן לא היו לדידו אלא שלישיה בת נפש אחת, נעדרת פנים לעולם. תוצאה זו הפחידתו אבל יחד עם זה הקסימתו; באותו רגע קשה היה לו לאמור, אם רצונו שכך יהיה הדבר או לא כך.

– אימתי תשוב? – שאל.

– בימי מַאי הראשונים – השיבה זינב – אנו צריכים לקבוע דירתנו, כמו אשתקד, ביַלִי שלנו שעל חוף אסיה. בדעתנו לבלות שם עוד הקיץ האחרון הזה יחד, אם לא יעלה על דעת אדונינו להפריד בינינו על־ידי נשואים עוד טרם בא הסתיו. אני אומרת האחרון", מפני שהחורף בודאי יקפד את חיי, והשתים זולתי בקיץ הבא נשואות שנית.

– בזאת מסופקני – אמרה מלק בבטול קודר.

גם בשביל אנדרי יהיה זה הקיץ האחרון על הבוספור. משרתו באמבסדה נגמרת בנובמבר, והוא החליט ללכת אחרי גורלו מבלי להתנגד, קצת מתוך אמונה בגורלו, וגם מפני שיש דברים שמוטב שלא להתעקש ולהאריכם, וביחוד כשאחריתם אך מכאוב ועוון. מתוך תוגה רבה צפה מראש את שיבת עונת־הקסם של הבוספור, שבה שטים בקאיק על מי־התכלת, לאורך שני החופים, או שמתהלכים ב“עמק־האדון הגדול” ובהרי אסיה, הרפודים פרחי אַבְרָש ורודים. כל זה יִשָנה עוד פעם אחת אחרונה ויסוף לבלי שוב עוד. על הראיונות עם שלש ידידותיו יהיה מרחף פחד המלשינות, הרִגוּל, העלולים בן־רגע להפרידן ממנו עולמית; יתר על כן, הבטחון שבקיץ הבא לא יתראו שוב יוסיף חרדה ויגון לימי אוגוסט וספטמבר הנגוזים חיש, לפריחת חבצלות־הסתיו הסגֻלות, לשלכת עלי הדלבים עם הגשם הראשון של אוקטובר. זולת זאת, חדשה זו, אהבת ג’נן, אם כי גלויה במקצת; אם כי מרוסנת עד כמה שהדבר הוא בכוחה, ביד־הברזל הקטנה שלה, בודאי תוסיף על קוצר־הנשימה ועל הכאב שבקץ החלום המזרחי הזה.


IIIV

בעשירי לאפריל העיר השַמָש את אנדרי בבוקר השכם והודיעו בשמחה כמו על מאורע משמח:

– ראיתי שני אנקורים! הו, הם שרו, אבל הם שרו!….

כבר באו האנקורים לקושטא! ומה חמה היתה השמש שחדרה אותו בוקר אל החלונות! אלהי, הלא הימים ממהרים לחלוף מאשר לפנים! הנה האביב כבר החל; משהו כבר נגרע, תחת היותו שמור כולו לעתיד לבוא, כמו שקוה אנדרי עוד תמול במזג־האויר הקודר טרם הופיעו האנקורים! והקיץ הממשמש לבוא, שיבוא מחר, שיבוא תכיף ומיד, והיה האחרון, האחרון ואין שני לו בחיי־המזרח שלו, ובלי־ספק האחרון למשנה־עלומיו… העוד ישוב לתורכיה, אחר־כך עם ערבית־חייו האפורה ושקיעתם?… אולי כן… ואף־על־פי־כן למה זאת? כשאדם חוזר לאחר ימים רבים אל המקום שבו חיה, מה שׂריד מוצא הוא שם מעצמו וממה שאהב? שיבה זו כמה אכזבות עמה, לאחר שהכל השתנה או מת!… מלבד זאת, לאחר שאכתוב את הספר אשר הבטחתי, אנוס על־ידי אותן הצעירות המסכנות, האם לא תהיה הארץ סגורה לפני לעולמים, האם לא אקפח את אמונם של ידידי התורכים בי, ואת זכות הישיבה בסטמבול היקרה שלי?…

ביום אחד עבר חדש אפריל. על אנדרי עבר בעליה־ברגל סטמבולה, בהזיות, באַיוּבּ או בשולטן־פתיח, בעשון נרגילה תחת כפת־השמים, – למרות האויר המשתנה, הקור וסופות־השלג שהיו חוזרים ובאים כפעם בפעם.

הראשון למאי הגיע וג’נן לא הזכירה אפילו שיש בדעתה לעזוב את ארמונה העתיק אשר אין יד אדם מגעת לשם. היא ממעטת לכתוב מבשנה שעברה, ומכתביה נעשו יותר קצרים. “ישא נא לי עוֹן שתיקתי”, כתבה לו פעם אחת, “ישתדל נא להבין זאת, כל־כך הרבה דברים בגו…”

זינב ומלק דברו בכל־זאת בודאות שתבוא, וכמדומה היו בטוחות בזאת.

ואלה השתים אף אותן ראה אנדרי לעתים יותר רחוקות מאשר בשנה שעברה. האחת התרחקה יותר מהחיים, והשניה חליפות עם רוחה מפחד הנשואים עליה. מלבד זאת אותה שנה הגבירו את ההשגחה על כל הנשים בכלל, – ואולי ביחוד על אֵלו, שחשדו אותן (לפי שעה חשד סתמי) בטיולים־שבעבירה. הן היו מרבות לכתוב אל ידידן, והוא, אם כי אהבן מאד, היה לפעמים מסתפק בתשובתו, שהיה משיב להן במחשבתו בלבד, בכונת־לבו. ואז היו באות אליו בטרוניא, אבל באופן צנוע:

חסים־פחה, 8 למאי 1905.

ידיד יקר, מה קרה? אנו מלאות דאגה, אנו ידידותיו הקטנות, המסכנות, הרחוקות ודלות־הערך. כשימים עוברים ואין אנו מקבלות ממנו מכתבים, אדרת־יגון כבדה מעיקה על כתפינו, והכל נעשה כהה, גם הים, גם השמים, גם לבותינו.

אין אנו קובלות, אנו מבטיחות אותו, ואין זה בא אלא כדי לחזור ולאמור לו דבר ישן וידוע לו מכבר, והוא – שאדוני הוא ידידנו הגדול והיחידי.

המאושר הנהו בשעה זו? וימיו האם מעלים נצה!

לפי מה שהחיים מגישים לנו, עובר הזמן מהר או שהוא מתנהל בעצלתים. לדידנו הוא משרך דרכו. אכן אין אנו יודעות לשם מה אנו כאן בעולם זה?… אולי לשם השמחה היחידה להיות שפחותיו המסורות מאד, הנאמנות מאד עד למות ומעבר לזה…

זינב ומלק.

כבר השמיני למאי!… הוא קרא את המכתב לפני חלונו בשעת בין־השמשות ממושכה, שעוררה את הלב להעריך לשבת שם: מול פני המרחקים והשמים הנגולים עד לאין קץ. בביתו לא היה רושם שיושבים בפירה; הרחק מאד מ“הרחוב הגדול” רב־השאון, השקיפו מהבית אל יער הברושים הקדמונים והריחניים המשובץ בתוך העיר והידוע בשם “שדמת־המתים הקטנה” וראו גם את סטמבול עם מסגדיה שמתנשאים לנוכח על־פני כל האופק.

לאט־לאט ירד הליל על־פני תורכיה, לילה ללא־ירח אבל רב־כוכבים. סטמבול לבשה בחשכה גאוּת, כמו בכל ערב נהפכה לקדירת־צל נשגבה על גבי השמים. ונביחות הכלבים ונקישות המקלות המפורזלים של שומרי־הלילה התחילו נשמעות בתוך הדומיה. אחר־כך הגיעה שעתם של המוּאֶדזינים, ומעל כל העיר הדמיונית הזאת, המשתרעת שם, רחפה הסימפוניה של הברות מינוֹרִיוֹת גבוהות, קלות, צלולות, פורשות־כנפים בתפילה עצמה.

זה לו הלילה הראשון בשנה זו, שהיה ליל כסופים וכשפים. אנדרי פגש אותו מבעד לחלונו בנפש עגומה יותר מאשר שמֵחה: קיצו האחרון החל…

למחרת הודיעו לו בבית־הצירות, שבזמן קרוב יעברו, כמו בכל שנה, לתֵירַפיה. בעיניו הרי זה היה שקול כנגד עזיבתו את קושטא, כיון שלא ישוב עוד משם אלא לימים נוגים אחדים לפני עזבו את תורכיה.

התורכים והליונטינטיים כבר היו טרודים בנסיעתם השנתית אל הבוספור ואל האיים. בכל מקום לאורך מצר־הים, על חוף־אירופה וחוף אסיה, היו נפתחים הבתים, על רחבות האבן או השיש יגעו הסריסים והכינו את מעוני־הקיץ לגברותיהם, הביאו מלוא קאיקיהם הצבועים והמוזהבים, יריעות משי, מזרנים לסַפּוֹת, כרים מצופי־רקמה. זה היה הקיץ אשר החיש את בואו על אנדרי יותר מן הרגיל ואשר גם ימהר עוד בודאי לחלוף, כי משך הזמן הולך כמדומה הלוך וקצר במדה שמרחיקים ללכת בדרך החיים.


IX

הראשון לחודש יוני היפה! מַאי לא ארך הרבה זמן; ג’נן לא שבה, ומכתביה הקצרים לא בארו כלום.

הראשון לחודש יוני היפה! אנדרי, שישב בדירתו הקודמת בתירפיה, על שפת המים, מול הים השחור, התעורר בזוהר הבוקר, ובלבו עוד גדל הלחץ, רק מפני שיוּני כבר הגיע. השנוי הזה בתאריך, הוא לבד נתן בלבו את הרגש של פסיעה גסה כלפי הקץ. – אגב, מכאובו ללא־מרפא, בגלל חרדתו למרוצת־הימים, היה תמיד מתגבר בו עם דמדומי־היקיצה הצלולים. הפעם הרגיש באביב המזרחי החולף ועובר, האביב שהיה משַכְּרו כמו בשנות עלומיו, והריהו אבוד לו כאבדה שאינה חוזרת לעולמים, לעולמים… ובלבו אמר: “מחר יִגמֵר כל זה, מחר תכבה בשבילי שמש זו; שעותי חוצצו בדיוק עד עת בוא הזקנה והחדלון…”

אבל כמו תמיד, לאחר ששלמה יקיצתו, עלו על דעתו אלפי דברים פעוטים ומענינים של חיי יום יום, אלפי המִירַזִ’ים הקטנים, שמסיחים את הדעת מזרם הזמן ומהמָוֶת. בתחילה עלה על זכרונו “עמק־האדון הגדול”; הוא נצב לפניו, נכחו, מאחרי הגבעות המצופות יערות שעל חוף אסיה ושהיו נראים לו בכל בוקר בפקחו את עיניו, והוא ילך אחר הצהרים לשבת שם, כמו אשתקד, בצל הדלבים, לעשֵן נרגילה ולהתבונן מרחוק אל ההולכות שם על האָפָר לשוח, עטופות פנים ודומות לצללים המתהלכים בגן־העדן לרוח־היום. אחר־כך השתעשע כילד בקאיק החדש שלו; הודיעו לו, שהוא בא זה עתה מסטמבול מוזהב מחדש והנהו עומד מתחת לחלונותיו, והספנים רצו ללבוש לשם נסיון את מַדֵיהם החדשים לכבוד קיצו האחרון במזרח, רצה להופיע בכל יום ששי לשבוע “במים־המתוקים”, ברב פאר, ולשם כך המציא מזיגת צבעים מזרחית מאד; חזיות הספנים והשטיח הארוך שנסרח יהיו מקטיפה כגון השַחֲלים ורקומים זהב; ועל השטיח הזה, בקצה הקאיק החד ישב משרת ישיבת־תורכי לבוש בגדי־תכלת רקומים כסף. כשמשרתיו התלבשו במדים החדשים, ירד לראות את רושם הגונים על המים. באותו רגע היו כראי עם אַדְוָה קלה שבקלה, אלה מי הבוספור שתמיד הם מלאים תנועה. מנוחת אין־קץ באויר, חג של יוני ושל בוקר בתוך הירק של שני החופים. הנסיון עלה יפה והוא הזין את עיניו מנגודי הצבעים של בן־אדם זה התכול והכספי, שישב כנסיך על הקטיפה הכתומה כהה, אשר רקמות הזהב ציירו עליה פואימה ערבית עתיקה על הבגד שבאהבה. אחר־כך השתטח בתוך הקאיק ויצא לשוט עד לאסיה, לפני ששמש הדרום תתחיל מכה בחומה.

בערב קבל מכתב מזינב, שהזמינה אותו לבוא מחר אל “המים המתוקים”, כמובן רק להפגש בלבד ולעבור. הכל נעשה יותר מסוכן, אמר, וההשגחה מכופלת; אסרו עליהן גם לשוט לאורך החוף כאשתקד בתוך הקאיק הקל שבעצמן השיטוהו במשוטים, עטופות בצעיפי מלמלה. אולם שום מרירות לא נשמעה מתוך תלונותיה של זינב; היא היתה יצור טוב יותר מדי, שתוכל להתמרמר, מלבד זאת יותר מדי נלאה היתה וכה נכנעה לכל, עם המות הגואל הקרוב לבוא אשר בתוך חָזֶהָ… מתחת לחתימה הוסיפה שמֶוְלִיט הזקן והמסכן (סריס מארץ כוש) שבק חיים לכל חי בשנת השמונים ושלש לימי חייו, שמותו הוא אסון להן, מפני שהוא גִדל אותן והיה מחבבן, ולא היה בוגד בהן בעד כל הון בעולם; הוא היה בחינת בן המשפחה. “אנו טפלנו בו, כתבה, כמו שמטפלים באב זקן”. אבל שתי המלים האלה נמחקו אחר־כך, וממעל להן היה כתוב בכתב־ידה המלגלג של מלק: “בדוד־זקן!…”

ביום הששי הבא הלך אל “המים המתוקים”, הפעם הראשונה בעונה זו, ובכל הפאר של הגונים המוזרים מאלה שהיו לו אשתקד. הוא עבר פעם ופעמים על־פני הקאיק של שתי ידידותיו, שאף הן החליפו את הגון הכחול של שיָטיהן בירוק ובזהב, והן גופן היו בצ’רשף שחור, בצעיף שקוף למחצה שכסה את הפנים כולם. גברות יפות אחרות, עטופות שחורים גם הן, החזירו ראשיהן להסתכל בו, גברות שעברו כסרוחות על־פני המים האלה, אשר מטַיְלוֹת פְּלִיאוֹת מתגודדות עליהם בין חופי השרָכים והפרחים: כמעט כל אלה הסמויות מן העין מצאו בו ענין מפני שקראו את ספריו, הכירוהו מפני שאחרים הראו עליו, אפשר מאד שעם אחדות מהן שוחח בסתיו שעבר, מבלי לראות את פניהן, בשעת בקוריו בחשאי אצל ידידותיו. אילך ואילך פגש במבט רב־עיון, בבת־צחוק נעימה, נראית בקושי מתחת לגזה השחורה והעבה, מצאן חן בעיניהן צרוף הגונים שהמציא, ושהתחלקו בברק השַחלים והורד היפני על־פני הנחל הירוק, בין האפרים הירוקים ווילאות הצללים של האילנות; מתוך חבה התפלאו על בן־אירופה זה שנתגלה בתור מזרחי טהור.

והוא שלפעמים כה היה ילד, שמח להסב אליו את תשומת־לב היפהפיות הנעלמות ולשלוט בסתר על הרהורי לבן, הודות לספריו שאותה שנה הרבו לקרוא בהם בתוך ההרמונות. שמי יוּני היו נפלאים בשלותם ובעמקותם. הנשים העטופות צעיפים לבנים ושישבו קבוצות קבוצות על דשא החוף הראו את עיניהן היפות מבין סדקי המלמלה הלבנה. עלו ריח־החציר הטוב וקטורת הנרגילה שעשנו בצל.

וידוע ידעו שהקיץ יארך עוד שלשה חדשים, ידוע ידעו שעונת “המים המתוקים” אך החלה; עוד שוב ישובו לכאן הרבה והרבה פעמים, ולכל זה יש אריכות־ימים ולא מחר יגמר…

כשעגן אנדרי את הקאיק שלו בתוך העשבים לזמן־מה כדי ללכת לעשן גם הוא נרגילה בצל האילנות, ולהיות גם הוא בין המסתכלים אל הבריות השטות על־פני המים, הלך שבי אחרי האולוסיה של הנוער ושקע בתוך שכרון השכחה.


X

מכתב שקבל מג’נן כעבור שבוע.

22 יוני 1905

הנה שבתי אל הבוספור, אנדרי, כמו שהבטחתי לו וכלתה נפשי לראותו. היאבה לרדת ביום החמישי סטמבולה ולבוא בשתים אחר הצהרים, לשולטן־סלים, אל בית מינקתי הטובה? שם טוב לי יותר מאשר אצל ידידתנו בשולטן־פתיח, מפני ששם מקום פגישותינו הראשונות…

יחבוש לו את תרבושו, כמובן, וינהג את כל מנהגי הזהירות של אז, ואל יכנס אל הבית עד שיראה מבעד לחרכי הסבכה שבאחד מחלונות הקומה הראשונה קצה ממחטה לבנה. ואם לא, סמן שראיוננו לא הצליח ונדחה אולי לזמן רב, לצערי הגדול. ואז ימשיך דרכו עד קצה המבוי הסתום וישוב אל עקבותיו כאדם שתעה בדרכו.

הכל נעשה קשה יותר שנה זו, ואנו שרויות בפחדים בלתי פוסקים.

ידידתו,

ג’נן.

אותו יום חמישי, בהקיצו בבוקר משנתו, הרגיש יותר מאשר כל ימיו דאגה למראה פניו. “מהשנה האחרונה, אמר לנפשו, הזדקנתי באופן נִכּר; יש בשפמי חוטי כסף, שלא היו בו בשעה שהיא נסעה”. הרבה היה נותן בעד זה שלא יצטרך להחריד את מנוחת ידידתו, אולם קשה היה לו מנשוא את הרעיון שמא יאבד חנו הגופני בעיניה.

בני־אדם כמוהו, שהיו עלולים להיות מיסטיקאים גדולים, אילו מצאו את ההארה הדרושה, הרי היו מצטמצמים באהבה ובנעורים, נאחזים בהם כנואשים בשעה שהם רואים אותם חולפים ועוברים. ואז באות שעות היאוש הנואל והעלוב מפאת השערות המלבינות והעינים הדועכות; עיניהם צופות מתוך אימת־תוגה את הרגע שבו תסבנה הנשים את עיניהן כלפי זולתם…

בא יום חמישי ואנדרי הרים פעמיו, בתוך תוגתה המקסימה של סטמבול מתחת לשמי יוני היפים, אל שולטן־סלים, כשהוא מתירא לראותה ואולי יתר על כן מתירא להיות נראה לה…

כשבא אל המבוי הסתום ראה מיד אותו סמן קטן ולבן, שהבלט מתוך צבעי החוּם והכתום של הבתים. מאחרי הדלת מצא את מלק עומדת במארב:

– הבאו? – שאל.

– כן. שתיהן; הן מחכּות לו.

במבוא ההרמון הקטן שהלך והתדלדל, הלך ודהה יותר ויותר, עמדה זינב ופניה מגולים.

במעמקי החדר, בצל ישבה ג’נן; היא קמה והלכה לקראתו מתוך התעוררות פתאומית של עלומים, ונתנה לו את היד. הנה היא כאן; שוב שמע את קולה כקול מנגינה רחוקה… אבל נעלמו העינים הירוקות כגון מים עמוקים נעלמו השמורות הכפופות כשמורות עיני מַדוֹנות־הצער, לא הפרופיל הטהור, שום־דבר: הצעיף כסה הכל, כמו בימים הראשונים. אחוזת־פחד מהמחשבה שמא הרחיקה ללכת, מהרה הנסיכה הקטנה והצחה לשוב ולהכלא בתוך צריח־השן שלה… ואנדרי הבין שכל תחינה אך למותר היא; שהצעיף הזה לא ישוב עוד להתרומם לפניו, אם לא יקרה מקרה טרגי יוצא מהכלל. היה לו רגש, שבא הקץ לתקופה הקלה והערבה שבאהבתם האסורה. מהיום הם מתעתדים ללכת לקראת הדרמה שבהכרח בוא תבוא.


חלק ששי


I

על־כל־פנים ימי שקט מדומה היו עוד מזומנים להם.

אמנם, יולי עבר מבלי שעלה בידם להתראות, גם מרחוק, על “המים המתוקים”, – יולי שהוא תקופת רוחות חזקות ורעמים, תקופה שבה מתכסה הבוספור למן הבוקר ועד הערב בקצף לבן. אותו חודש כמעט שלא יכלה ג’נן אפילו לכתוב לו, מפני שהיתה תחת השגחת דודה זקנה שבאה מאֶרִיוַן לשם בקוּר ממושך עד לאין קץ, והיא לא אהבה לשוט בקאיק על מים שאינם חלקים כראי.

אבל הגברת, שאנדרי ושלש ידידותיו קראו לה “הגברת מַגֵפָה” הסתלקה בראשית אוגוסט, ושלהי הקיץ, קיצם האחרון, לא חדל מהיות כה יפה! אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר הם חדשי עונה נחמדה על הבוספור, השמים טהורים שם כטוהר העדן והימים נעשים קצרים ומשתקעים בדממת שלוה, אבל מבלי שיפנה זיום והודם.

שוב התחילו באים בתמידות אל “המים המתוקים” וסדרו את ראיונותיהם בסטמבול, בבית הקטן שבשולטן־סלים. למראית־עין שב הכל והיה כמו בקיץ 1904, אפילו הצעיף השחור המכסה את פני ג’נן בבית; אבל בנשמותיהם היו רגשות חדשים, רגשות שטרם באו לידי בטוי, שעוד לא היו לגמרי בטוחים בהם, ושהיו מביאים בכל־זאת באמצע שיחותיהם רגעי דממה מעיקה יותר מדי.

יתר על כן, אשתקד היו אומרים: “עוד קיץ אחד מזומן לפנינו”. ועכשו הכל הולך ומתקרב אל קצו, הואיל ואנדרי התעתד לעזוב את תורקיה בחודש נובמבר. ותמיד חשבו על פרידה קרובה זו שהיתה בעיניהם פרידה לחלוטין, כסתימת־הגולל. כידידים ישנים היו להם כבר זכרונות משותפים, וחבלו תחבולות להתחיל מחדש, לפני בוא הסוף, לטַיל ארבעתם כמו אשתקד: “אנו צריכים להשתדל לשוב, עוד פעם אחת בחיינו לראות יחד את יער־הבתולה הקטן שלנו, מהסתיו שעבר, בבֵאִיקוֹס… את קבר נג’יבה, יש מן הצורך לשוב לשם עוד פעם אחת, כולנו יחד…”

לגבי אנדרי, שעם כל תמורה בחדשי השנה היה מרגיש בפעמי המות, בוקר יום הראשון לספטמבר סִמֵן דרג חדש במורד שבו ירדו החיים ירידה נחפזה דומה לנפילה. כמדומה לו שהחל מיום אתמול היו לאויר הזוך והרעננות כמו בסתיו וכאילו נעשה גם פועם יותר, כמו בשלהי העוֹנה צלולות מאשר היו אתמול תרועות החצוצרות התורכיות, שהריעו מנגד, על חוף אסיה, במקום שם עמד משמר־חילים בצל דלבי־באיקוס. הקיץ גז חיש, ומתוך צמרמורת חשב כי עוד מעט וחבצלות־הסתיו יתחילו לפרוח בתוך השלכת “בעמק האדון הגדול”.

ובבוקר זה מה זרח הכל, ואיזו שלות־עולם על הבוספור. אף רוח קלה שבקלה לא נשבה, ועם עלית השמש היתה חמימות נעימה. על־פני המים עברה כעת שַיָרָה ארוכה של אניות־מפרשים, כרוכות אחרי ספינת־קטור; אניות תורכיות קדומות, שאין רואים כיוצא בהן במקומות אחרים; כולן אספו את מפרשיהן וכנשמעות לפקודה, הן הולכות להן יחד אל הים השחור, שמבואו נראה מרחוק בין הרים תלולים, ודמה בעיני מי שלא הכירו לים כה שקט ושאינו יכול להרֵע. ישר מתחת לחלונותיו הביט אל הרחבה הקטנה שטופת־השמש, שלארכה חכו קאיקים יפים, וביניהם גם הקאיק שלו שיובילוֹ הערב אל “המים המתוקים”…

“המים המתוקים”!… עוד חמש או שש פעמים יופיע כבן־מזרח על הנחל המוקף זֵר ירק, במקום שמשל שם ממשלה בת־רגע, ושהגבירות הרעולות הכירוהו מרחוק על־פי מלבושי משיטיו. ועוד ימים רבים יוכל לשבת עם שקיעת החמה בצל הדלבים הענקיים של ה“אדון הגדול”, לעשן שם נרגילה, במנוחה ללא־שֵם, ולהתבונן מרחוק אל “הצללים המאושרים” המטיילים בגן־העדן… עוד שלשים או שלשים־וחמשה ימים לפחות הרי זו אַרְכָה חשובה עד יקיץ הקץ, והוא עוד ירחק חוק, מכל מקום… גבעות אסיה היו באותו בוקר, מעל לבאיקוס, כולן ורודות מפאת נצני האברש, אבל ורודות כסרטים ורודים. סוכות כפרי התורכים העומדות על שפת המים, הדלבים הירוקים והגדולים, שזה שלש מאות שנה תולים הדיגים את מכמרותיהם על ענפיהם, כל זה, וגם השמים התכולים השתקפו במנוחה בתוך ראי הבוספור, שהיה ברור בכל קַוָיו כמו תמיד בימי־זיו ללא־תכלה. וכל הדברים האלה יחד דמות להם כאילו הם בטוחים באורך ימיו של הקיץ, של השלוה, של החיים, של הנעורים, עד שגם השיאו את אנדרי לשכוח את התאריך ולא להרגיש באימת הימים הבאים.

אחר הצהרים הלך אל “המים המתוקים”, שהכל זרח שם באור נאצל; הוא נקלע לשלש ידידותיו וקלט מבטי שאר הנשים הרעולות. הוא חזר לאורך חוף אסיה עם שעה ערבית שאין דומה לה: בתים ישנים אלמים שלעולם לא ידע איש איזו דרמה מתרחשת בקרבם; גנים ישנים צופני־סוד מתחת לשלכת; נמלי־שיש קטנים וישנים ששומרים עליהם105 שמירה מעולה, ויפהפיות סמויות־מן־העין יושבות בכל יום ששי להסתכל בקאיקים החוזרים. מתוך התנועות הקצובות של המשיטים, הוא בִתֵק את האויר המלטף והעדין; שאיפת האור היתה משכרת. הוא הרגיש שהחליף כוח, היתה לו ההכרה שבשעה זו צעיר הוא בפניו, ותתעורר בו תשוקה לחיים. כמו בימי נעוריו הראשונים, התעורר בו הצמאון להתענג על כל שמתהוה מסביבו עד לידי טרוף־הדעת. נשמתו, שלעתים קרובות ביותר היתה בחינת תהום של רוח־נכאה, יכלה להשתנות במדה כזו על־ידי פתויי־התענוגות של העולם החיצוני או לרגלי תמורות המראות המתחלפים לנגד עיני־האמן שלו, – להחליף נעורים, להתחדש, להרגיש עצמו מוכן ומזומן לעוד שורה שלמה של הרפתקאות ואהבות.

הוא לקח עמו אל הקאיק את זַ’ן רֶנוֹ, ששפך לפניו מרי שיחו על אהבתו הנלהבה אל אחת מנשי בית־הצירות, שמתיחסת אליו באדישות חביבה מאד, וגם על שהוא אוהבת בו־בזמן גם את ג’נן, שלא ראה אותה מימיו ורק הסילוּאֶט שלה וקולה לא נתנו שנת לעיניו. ואנדרי הקשיב לוִדוים אלה מבלי למשוך בכתפים, מפני שהם היו הולמים את הרוח הנסוכה על הערב הזה; הוא הרגיש את עצמו שהלך־רוחו מתאים להלך־רוח הצעיר הזה, שהוא עסוק רק בשאלות האלו בלבד, והשאר הוא תפל. האהבה היתה מרחפת בחללו של האויר. ודוי כנגד ודוי, וחשק היה לו לקרוא לו קריאת־נצחון: “אם כן איפוא, דע לך, אני אהוב ממך!”…

הם המשיכו דרכם מבלי לדבר, כל אחד שקוע, מתוך אהבתו־לעצמו, בהרהורי־אהבתו. וזהרי ערב־קיץ על הבוספור פארו את חלומם. קרוב להם עברו עדין לפניהם בסך הרחבות האסורות של הבתים הישנים; הנשים, שישבו למטה על שפת המים, הביטו עליהם כשהם עוברים בתוך קוי־אור כעין נחושת־אדומה, ובלבם השתעשעו במחשבה, שבעיני המסתכלות הרעולות, היו הם בעברם, בקאיק שלהם עם גוניו בלתי־השכיחים נאים בתוך האפותיאוזה של שקיעת־החמה.


II

ספטמבר עבר!… עכשו הולך וגוע הגון הורוד היפה של פרחי האברש והפך לגון של חלודה. ובעמק של באיקוס, פורחים חבצלות־הסתיו הסגולות למכביר בתוך העשב הרך של האָפר. שלכת העלים של הדלבים, שלכת־הזהב נפוצה בכל מקום. בערב, כשבאים לעשן את הנרגילה לפני סוכתו של אחד ממוכרי הקהוה הדלים, שטרם עזבו את המקום, בוחרים לשבת מול אור החמה, מבקשים ליהנות משְיָרי חום הקיץ הגוע, ואחר־כך, כיון שקוי השמש מתחילים מתחלקים על־פני האדמה, ועל־פני העפאים הכבירים של הדלבים שפוך נוגה אדום של דליקה, מרגישים מיד בצנת פתאום תוקפת ומעציבה: קמים והולכים והפסיעות על העשב מרעידים את העלים הנובלים. עכשו, גשמי הסתיו שמרטיבים את האפר כולו באים חליפות עם ימים חמים עדיין ובהירים מוזרות, שהדבורים מזמזמות בהם על ברך־הגמל, אבל לעת ערב נודפת מתוך האדמה ומתוך החורשות נשימה קרה.

עלים כתומים אלה שעל־פני האדמה, – אנדרי ראה דומים להם, בעמק הזה עוד בשנה שעברה; – והרי אדם מתקשר אל מקום שרואים בו פעמים את השלכת. יודע הוא איפוא שיהיה לו צער גדול כשיעזוב לעולם פנת־רועים זו שבאסיה, שהיה בא לשם כמעט יום־יום במשך שני קיצים מלאי־אורה. יודע הוא גם כן, שצער זה, כמו יגונים רבים אחרים, ישכח מהר מתוך אפרוריותו המתקדרת יותר ויותר של העתיד הקרוב…

כל השנה לא היתה כל אפשרות לאנדרי ולידידותיו לשוב לטיל במקום הזה. אבל הם סדרו, ליום השלישי והחמישי לאוקטובר, שני טיולים אחרונים, אשר החליטוּ לעשותם ויהי־מה. מגמת טיולם היום, השלישי לאוקטובר, היתה יער־הבתולה הקטן שגִלו אותו בשנת 1904. כולם נזדמנו שם יחד בקצה האגם, שכמו במתכוין נחבא בתוך שקערורית ההרים. הם ישבו באותו מקום של אשתקד, על האבנים המכוסות אזוב, סמוך אצל המים הנרדמים, שבצבצו ויצאו מהם קני שרכים גבוהים, במדה שאפשר לחשוב שאלו הם צמחים טרוֹפיים.

אנדרי הרגיש בדבר, שהערב לא היו עוד ידידותיו צעירות מסכנות כמו תמיד, אלא מרוגזות־עצבים ונרגשות, כל אחת בדרכה. ג’נן העמידה פנים של אדישות, מלק מלאה התמרמרות:

– עתה רוצים להשיא את כולנו, כדי לבטל את שְלִישִיַת בְנוֹת־המֶרִי; כפי הנראה אנו מתנהגות בחירות יתרה, ועל כן צריכים להרכיב בעלים לראשינו כדי לבלום אותנו.

– בנוגע אלי החלט הדבר בסוד־משפחה עוד ביום השבת. מצאו לי תַלְיָן, אדם אחד בעל פרצוף יפה ומבט קשה עומר־בֵי שמו, קַפיטן בחיל־הפרשים, שמצאו בכל־זאת לאפשרי להראותו לי מבעד לחלון. הדבר לא ימשך איפוא זמן רב.

והיא רקעה ברגליה, כשעיניה מצדדות ואצבעותיה ממוללות את כל העלים שבקרבתה.

בפיו לא היתה מלה לענות לה, ויבט אל שתים האחרות. רצה לשאול את זינב, שהיתה קרובה אליו יותר: “והיא?” אבל התירא לשמוע את תשובתה שהבינהּ למפרע, וראה מראש את תנועת־ידה הרכה והקורעת־לב כשהיא מראה על חזה. ויפן אל ג’נן, שהיא היחידה היתה עטופת־צעיף, ושאל:

– והיא?

– הה, אני! – השיבה באותה האדישות היהירה שהיתה בה זה ימים אחדים – אני, יש שאלה אם להחזיר אותי לחמדי…

– ואז מה תעשה?

– אלי, מה יכולה אני לעשות? אפשר מאד שאכנע. כיון שנגזר עלי לקבל עלי מרותו

של מישהו, מוטב שזה יהיה בעלי לשעבר. עמו תקטן חרפתי מאשר עם גבר לא־ידוע…

אנדרי נדהם לשמע דבריה. הצעיף העבה השחור לא נתן לו לקרוא מתוך עיניה כמה

מן האמת והכֵּנות היו בכניעתה הפתאומית הזו. הסכמה בלתי־צפויה זו לשוב אל חמדי תוכל לשים בבת־אחת קץ למצב שאין לו מוצא. אבל ראשית, הוא כמעט לא האמין לה, ושנית – הרי קץ כזה יגרום לו יסורים יותר.

שוב לא דברו על הענינים הלוהטים הללו, ושתיקה כבדת־מחשבה השתררה ביניהם. אחרי־כן נשמע לראשונה קול ג’נן המתוק במקום זה השקט עד כדי לשמוע מפל כל עלה. בטון קטוע אבל שלֵו התחילה מדברת על הספר:

– אה! – קרא ונסה לבלי היות עוד כבד־ראש, – אמנם כן, הספר! זה זמן שאין אנו חושבים על אודותיו… היודעות אתן מה שאני רוצה לסַּפר בספרי? שאתן רוצות לבוא בערבים בחברת אנשים, ביום לחבוש מגבעות יפות, עם הרבה ורדים ונוצות עליה, כגבירות הפֵּירָתיות?

– אנא, אל נא יתלוצץ, אנדרי, היום, קרוב ליומנו האחרון…

והוא התחיל מקשיב להן בתשומת־לב. מבלי להשלות את נפשו בנוגע לתועלת, שספרו יוכל להביא להן. רצה פחות מכל לקשט אותן בדמיונו, לכתוב דבר שאינו מתאים לדעותיהן. הוא דמה שהן שומרות את מצוות האישלם, שהן אוהבות את צעיפן, ואינן מרימות אותו אלא בשביל ידידים נבחרים או לשם נסיון. כל היותר דרשו שינהגו בהן כבוד כמו ביצורים בעלי־מחשבה, בני־חורין ואחראים; שיורשה להן לקבל בביתן אנשים ידועים, לו גם רעולות, אם הדבר ידָרש, ולשוחח אתם, – וביחוד עם ארוסיהן.

– בתנאים כאלה – אמרה ג’נן – נמצא עצמנו מרוצות, אנו ואלו שתלכנה בעקבותינו, במשך חמשים שנה, עד שנתקדם יותר בהתפתחותנו. יגיד נא זאת, ידידנו, שאין אנו דורשות יותר, לבל יחשבו שאנו מטורפות וסוטות הננו. אגב, לא אאמין שימצאו בספר נביאנו כתוב שמתנגד באופן ברור לדרישותינו אלה.

כשנפרד מהן עם בוא הערב, הרגיש ביד הקטנה, שמלק נתנה לו, שלוהטת היא כאש.

– אה! – אמר לה נבהל – ידה בוערת כמו מתוך קדחת גדולה.

– כן, קדחת, ענתה, מיום אתמול היא הולכת ומתגברת… תיתי לו לקפיטן עומר־בי!… והערב הורע לי, אני חשה בראשי איזה כובד, איזה כובד… מפאת רצוני להתראות עמו, אלמלא כך לא הייתי קמה היום ממטתי.

והיא נשענה על זרוע ג’נן. כיון שהגיעו אל המישור לא היו צריכים להכיר איש את חברתו, – המישור המרופד פרחים סגליים וזרוע עלי־פז, – מפני שהיו שם עוד מטילים וקבוצות נשים, אותן הקבוצות ההרמוניות והאטיות שבאות בערב למלא את עמק באיקוס. כתמיד התבונן אליהן אנדרי מרחוק כשהן מתרחקות, ובלבו היה הרגש שלא ישוב לראותן עולמית, עולמית: בשעה המוזהבה על ידי שמש הסתיו, היו אלה שלשת יצורי המעבר והיסורים דומים לצללי עכו"ם, כשהם הולכים ומתרחקים עד קצה עמק־מנוחות זה, על־פני הדשאים הרכים והעדינים עד לבלי היות להם עוד מראה ממשי, האחד מהם בצעיפו השחור, והשנים – בצעיפיהן הלבנים…

מכיון שנעלמו, שם פניו אל הסוכות הקטנות של מוכרי־הקהוה, היושבים שם תחת העצים, ויבקש נרגילה, אף־על־פי שהתחילה כבר יורדת צנת ערב אוקטובר. באור של קו־שמש אחרון, נשען אל אחד הדלבים, ישב להרהר. בשבילו היתה זאת הריסה; כניעה זו של ג’נן החריבה את חלומו, חלום־המזרח האחרון שלו. מבלי להרגיש בדבר קוה שגם לאחר שיעזוב את תורכיה והיא תהיה רחוקה ממנו ולא תראה בהזדקנותו, תוסיף לשמור לו את אהבתה האידיאלית, אהבה בטוחה מכל אותן האכזבות הממותתות כל אהבה רגילה. אבל לא, נשואה עוד פעם לחמדי זה הצעיר ושבודאי היא חומדת אותו עדיין, הרי תהיה אבודה לו לגמרי: “היא לא אהבתני ככה; עודני תמים ונפתה להאמין בשוא! הרי זה היה יפה מאד, אבל לא היה זה אלא “ספרות” בלבד, והנה נגמר הדבר, או לא היה מעולם… הרי זה מופת מוכיח לגיל הזה שהגעתי אליו, ומחר לא אחשֵב בעיניה ולא בעיני שום אשה אחרת”.

ברגע זה היה הוא האחרון במעשני הנרגילה מתחת לדלבים. תקופה יפה זו, עם עֲרָבֶיהָ היפים, שכל חולמי הסביבה היו מתלקטים בהם אל עמק זה, באה אל קצה. השמש הנמוכה והורודה היתה חדלת־און; היה קר: “אני מתעקש להאריך כאן את קֵיצי האחרון, אבל לשוא, כמו שלשוא אשתדל להאריך את נעורי; זמנם של אלה חלף עבר לעולם”…

השמש שקעה עכשו מאחרי אירופה הסמוכה. ומרחוק אספו חלילי הרועים את העזים; ולמישור השומם והעזוב הזה, סביב לו, מתחת לאילנות הגדולים והמצהיבים, היה מראה של פראות נוגה, הידועה לו עוד מסוף הקיץ של אשתקד… יגון בין־השמשות ושלכת העלים, יגון הפרוד, יגון אָבדוֹ את ג’נן ורדתו במורד החיים, כל זה יחד היה גדול מנשוא והביע את הכּליה העולמית…


III

זה ימים אחדים המציאו דרך מחוכמה להחליף מכתבים בשעת הצורך. אחת מִידידותיהן, קִיאַמוּרַן שמה, הרשתה לאנדרי לזַיֵף את כתב־ידה, הידוע יפה למשרתים החשדנים, ולחתום בשמה; יתר על כן, היא המציאה לו מספר ידוע של מעטפות בחותמתה ועם כתובת ג’נן כתובה בעצם ידה. באופן כזה היה יכול לכתוב אליהן (אמנם ברמזים, מחשש של רגול), ושַמָשו, שהתרגל לתרבוש ולמחרוזת, היה מוביל את המכתבים ישר אל היַלִי של שלש החוטאות. פעמים היה אנדרי שולחו בשעה קבועה ומותנה מראש, ואז היתה אחת משלש ידידותיו מזדמנת במקרה כביכול בפרוזדור, שמשם הורחקו הכושיים למפרע, ויכלה ליתן לשליח תשובה בעל־פה.

למחרת היום ההוא שלח אחד המכתבים בחתימת קיאמורן להוָדע על מצב הקדחת של מלק ולשאול אם יתקיים הטיול אל המסגד שעל ההר. בערב קבל מכתב קצר מג’נן, שבו הודיעה לו, כי מלק שוכבת חולה בקדחת אשר גברה עליה, והשתים לא תוכלנה לעזבה.

החליט בכל־זאת לעשות לבדו את הטיול הזה בחמישי לאוקטובר, שבו חשבו לעלות שמה שלשתם בפעם האחרונה.

היה מזג־אויר נפלא של סתיו דרומי. החורשות נתנו ריח טוב, הדבורים זמזמו. היום הרגיש עצמו פחות קשור אל שלש ידידותיו התורכיות, אפילו אל ג’נן, והיתה לו ההכרה שבמקום אחר, בלעדיהן, יוכל להתחיל מחדש את חייו. דִמה שבלכתו מכאן יֵצַר לו פחות עליהן מאשר על המזרח גופו, מזרח קופא זה, שהיה מעריצו מראשית שנות עלומיו ועל הקיץ היפה שבא כאן אל קצו, על פנת־רועים בודדה זו שבאסיה, שבִּלה פה שתי עונות במנוחת ימים קדומים, בצל עצים, בריח העלים והאזוב… או! השמש הבהירה גם היום! ואלה האלונים, אלה פרחי ברך־הגמל, אלה השרכים המאדימים והמופזים, הזכירו לו את חורשות ארץ צרפת שלו, במדה שקבל גם כאן אותם הרשמים כמו לפנים, עם אחרית ימי־החופש מלמודים, כשהצטרך בתקופת־שנה זו ממש לעזוב את הכפר, משחקים כה יפים היו מסדרים בו תחת שמי ספטמבר…

במדה שהיה מתרומם בשבילי חספניות ופרחי־אברש, במדה שנתגלו המרחקים, בה־במדה התנדפה חזות־הדמיון של צרפת; היתה אחרת; המושג על ארץ תורכיה דחק את צרפת; נפתולי הבוספור העמוקים נפתחו לרגליו, והראו את הכפרים או את הארמונות שעל החופים, את שַיְרוֹת האניות ההולכות. בפנים היבשת היו גם כן מראות זרים, שלשלת ארוכה לאין קץ של גבעות מכוסות אדרת אחת עבה של ירק, של יערות גדולים יותר מדי ושלוים, שאין כמותם בצרפת.

כשהגיע סוף־סוף אל הרמה הזאת, שכל סופות הים מתחוללות עליה, והיא משמשת כעין אולם־עמודים למסגד הבודד והישן, המון נשים תורכיות שעלו לכאן בקרונות קדמונים רתומים לשורים היו יושבות שם על העשב, ומכיון שנראה, הורידו את צעיפי המלמלה על פניהן. הרי זה נהפך לחברה אלמת של צללים עטופים, שהסתמנו על־פני מרחבית הים־השחור שנתגלה פתאום סביב לאופק.

ואז אמר אנדרי בלבו שקסמי ארץ זו והמסתורין שלה ישתמרו אצלו למרות הכל, ולא יפָּגמו גם על ידי האכזבה שגרמה לו ג’נן, ואף לא על ידי אכזבות החיים בשקיעתם…


IV

הוא לא רצה להיות נעדר מחר, יום ששי, אצל ה“מים המתוקים”, משום שזו היתה הפעם האחרונה שבאחרונות. החוזה שלו עם בעל הקאיק ששכר ועם הספּנים נגמר בערב אותו יום; האמבסדורים ישובו לקושטא בשבוע הבא; עונת הבוספור קרבה אל קצה.

אף יום מימי הקיץ עוד לא היה כה מזהיר וכה שקט. אלמלא הסירות, שהיו הפעם מועטות לאורך החוף העזוב קצת, אפשר היה להאמין שיום ששי זה הוא אחד מימי אוגוסט היפה, מתוך הרגל, וגם משום קשר נפשי, עבר בכל־זאת בקאיק שלו על־פני החלונות הסגורים של בית ידידותיו… הסמן הקטן והלבן היה שם במקומו! איזו הפתעה מתמיהה! האם תבאנה גם הן?

שם, אצל “המים־המתוקים” היה עין האפרים כעין זהב מסביב לנחל הנעים, מרוב העלים הנושרים, והעצים כולם אמרו סתיו. רוב הקאיקים ההדורים הרגילים במקום זה, חזרו זה אחר זה, עם היפהפיות בתוכם, ששלחו מתחת לצעיפיהן, את בנות־צחוקן הנסתרות אל אנדרי לאות פרידה.

זמן רב חכה והביט לצדדים. אבל ידידותיו בוששו לבוא, והיום רפה, והמטילות התחילו מתפזרות.

חזר גם הוא, וכבר הגיע אל מוצא הנחל, והנה ראה מרחוק קאיק בצבעי כחול וזהב, ובתוכו אשה אחת עטופה ביַשְמַק לבן, שמגלה את העינים; היא ישבה כנראה על כרים, משום שנראתה גדולה וגבוהה על־פני המים, כאילו במתכוין התרוממה למען ייטיב לראותה.

הם נפגשו, והיא נעצה בו את עיניה: ג’נן!… עיניה, עיני הברונזה הירוקה ושמורותיה האדמדמות והארוכות, שזה כשנה הסתירתן ממנו, לא היו דומות להן, ואי־אפשר לטעות ולהחליפן בעיני אחרת… צמרמורת עברתו למראה החזיון שהופיע לפניו פתאום. אבל אסור היה להניד לה עפעף, מפני הספנים, ויעברו איש על פני רעותו מבלי להתחלף בסמן כלשהו.

ובכל זאת החזיר כרגע את הקאיק, כדי להפגש בה שנית בשובה במורד הנחל. כמעט לא היה איש מסביבם בשעה שהזדמנו כה קרובים זה לזו, ובפגישה שניה זו, הסתמנה לעיניו דמות זו העטופה ביַשְמַק של מלמלה לבנה על גבי ברושים קודרים ומצבות בית־קברות ישן אחד ששם על חוֹף המים, – משום שבמדינה זו יש בכל מקום בתי־קברות, אולי כדי לשוות את המות תמיד נגד העינים.

השמש שקעה, קויה הִורידו, והיה מן הצורך לילך מכאן. שני קאיקיהם יצאו כמעט בו־בזמן מהנחל הצר והתחילו עולים במעלה הבוספור, העוטה הוד ערבית; הקאיק של אנדרי במרחק של מאות־מספר מטרים מאחרי זה של ג’נן… הוא ראה אותה מרחוק כשהיא יורדת אל רחבת־השיש ונכנסת אל היַלִי שלה הקודר.

מעשה זה שעשתה הביע לו הרבה: לכתה יחידה אל “המים המתוקים”, – יתר על כן, היותה עטופה בישמק, למען הראות לו את עיניה ולחרות את ארשתן בזכרון ידידה. אנדרי הרגיש אמנם בתחילה בכל מה שיש במעשה זה מהבלתי־שכיח ומהנוגע אל הלב, אבל נזכר בקטע אחד מספרו “מֶגֶ’ה”, שספר בו דבר דומה לזה, על מבטים שנתחלפו בסירה, ברגע של פרידה, ובלבו אמר בתוגה: “אמנם הרי זה יפה מאד מצדה, אבל במעשה זה יש מן “הספרות”, היא רצתה לחקות את נג’יבה… הרי זה לא ימנע ממנה לפתוח את זרועותיה לחמדי שלה”.

והוא הוסיף לעלות בבוספור לאורך חוף אסיה; בתים רבים כבר עמדו ריקים וסגורים על מסגר; גגות רבים עם פשפש נעול תחת סבך של גפני־בתולה אדומות כארגמן; בכל מקום סמני הסתיו, העזובה, הסוף. אילך ואילך, אל פני הנמלים הקטנים, שאסור היה לגשת אליהם, יצאו נשים אחדות לשבת על שפת המים ביום ששי זה האחרון לעונה, אבל עיניהן – הדבר היחידי שהיה גלוי בפניהן – הביעו את תוגת שיבתן הקרובה אל ההרמון שבעיר, את מורא החורף. והשמש השוקעת הפיצה אור על כל העצבות הזאת, כמו אש בנגלית אדומה.

בשוב אנדרי אל ביתו בתירפיה, באו ספניו לברכו ברכת־הפרידה. הם לבשו את בגדיהם הפשוטים והחזירו מקופלים בסדר את הכתנות היפות מגזה של ברוסה, והחזיות האדומות. הם החזירו גם את שטיח הקטיפה הארוך מאותו הצבע, ובתמימות יעצוהו ליבשהו יפה, מפני שהיה ספוג מים מלוחים. אנדרי התבונן אל הסחבות העלובות האלה עם רקמות־הזהב שבהשפעת הגשמים והשמש התחילו מעלות חלודה כאותם התכשיטים היקרים והישנים. מה לעשות בהן? אם ישחיתן כלום לא יהיה זה פחות מעציב מאשר אִילוּ היה מביאן עמו אל ארצו, כדי שיאמר עם נפשו, לימים כשימצא שרידי־עברו אלה בעתיד החשק: אלה היו קשוטי הקאיק שלי, אז בימי־הזוהר שלי, כשהייתי דר על חוף הבוספור…"

שעת בין־הערבים הגיעה. הוא בקש את משרתו התורכי, זה שהיה לפנים רועה באֶסקי־שֵהִיר, לקחת את חלילו ולנגן את הנעימה של אשתקד, שהביעה לו עכשו את כל היגון ללא־מלים של סוף־הקיץ, במקום זה בתנאים מיוחדים אלה. ואחר־כך נשען אל חלונו, יראה את הקאיק שלו הולך לו, עם משיטיו שנהפכו שוב לספנים עניים, הולך לו לקושטא לעבור שם לידי אדונים אחרים. זמן רב עקב בעיניו, על המים שהפכו יותר ויותר כעין הלילה, אותו דבר ארוך, לבן, מחודד, שהֵעלמוֹ בתוך אפרורית בין־השמשות הזכיר לו את שני קֵיצי המזרח שעברו ונעלמו גם הם.


V

ביום השבת, השביעי לאוקטובר, ביום האחרון לשבתו על הבוספור, קבל כרטיס מג’נן שבו היא מודיעה לו כי הקדחת עוד לא רפתה ממלק, שהזקנים שרויים בדאגה, ושהיום חוזרים העירה לשאול ברופאים.

צירי הממשלות ארזו כבר את חפציהם. אנדרי הזדרז לשוב, כדי שיהיה סיפק בידו לעבור עוד פעם אל חוף אסיה, שמנגד, לפני בוא הלילה, ולהפרד מ“עמק האדון הגדול”. הוא בא בשעה מאוחרת; השמים התקשרו בעבים כבדים שהרעיפו גשם. העמק היה שמם, ומתמול נסגרו שם בתי־הקהוה הקטנים. הוא אמר שלום לשתים־שלש נפשות פשוטות שדרו שם בסוכות, לכלב צהוב אחד ולחתול אפור, גם הם נפשות העמק הקטנות, שהכירן במשך שתי תקופות שנה, והן כאילו הבינו שהוא עומד לעזבן לעולם. אחר־כך עבר בפסיעות מתונות, כמו בלוית־מת, סביב לאפרים הגדורים והעזובים כעת, אשר על־פני עשביהם הדיקם ועל חבצלות־הסתיו הסגולות נסרחו לעתים קרובות צעיפי ידידותיו. הוא שהה בטיול זה עד חשכה, עד שנדלקו הכוכבים ונשמעו נביחותיהם הראשונות של הכלבים התועים. בהגיעו, בדרך שובו, אל הדלבים הענקיים העומדים במבוא העמק כחורשת־קודש, היתה אפלה, ורגליו נִגפו בשרשים המתוחים כנחשים מתחת לשכבת עלי־השלכת. בחושך שב אל הנמל, אשר כל אבן מאבני מרצפת־השחם שלו היתה ידועה לו, ישב בקאיק לשוב אל חוף אירופה.


VI

כל הלילה המתה הרוח על הבוספור, אותה רוח הנושבת מהים־השחור, אשר עוד מעט וישמע את קול־אימתה בלי הרף במשך ארבעה או חמשה חדשים. באותו בוקר גברה הרוח הֲיָלִים, הרעידה את ביתו של אנדרי והוסיפה עצב על עצבו בהקיצו בפעם האחרונה בתירפיה.

– הנה מזג אויר! – אמר שַמשו בפתחו את חלונותיו.

מנגד, על גבעות אסיה, רואים עננים נמוכים וחשכים הזוחלים ונוגעים בעצים מבולקי־צמרות.

בתוך הסערה האיומה, תחת גשם מצליף ירד בפעם האחרונה אל הבוספור, עבר על־פני היַלִי של ידידותיו, הסגור, ועלים מתים רקדו על־פני מרצפת־השיש.

בערב הוא חוזר לקושטא וקובע שם דירתו לחמישים יום בדיוק, מפני שהחליט לשוב צרפתה בספינה המפליגה בשלשים לנובמבר, כדי שהתאריך יהא קבוע מראש, מבלי שאפשר יהיה לשנותו ושמן החובה יהיה להשתעבד לו.

בלילה הִגִּיעוֹ מכתב אחד מג’נן, שהודיעו את גזר־דינם של הרופאים: קדחת־המוח, לפי־הנראה המצב חמוּר מאד; מלק המסכנה נוטה כנראה למות, נופלת שדודה על־ידי רוגז־העצבים המוגזם, ההתקוממות, הפחדים שגרמו לה הנשואים בפעם השניה.


VII

במשך השבועים שמלק היתה גוססת, היה מזג־האויר יפה והשמש נוגה. בכל ערב היה אנדרי מוחק, כבר־בי־רב את היום העבר מעל הלוח, שבו סומן יום השלשים לחדש, בשתי־וערב. עד כמה שאפשר הוסיף עוד לחיות בסטמבול אותם החיים התורכיים, אשר עוד מעט וקצם יבוא בשבילו. אבל גם פה כמו בבוספור נוספה עצבות הסתיו על עצבות נסיעתו הקרובה, וקר היה עד שמן הנמנע היה לחלום ולעשן נרגילה תחת כפת השמים, נוכח פני מסגדים קדושים, בצל עצים המשירים את עליהם.

מובן מאליו, שלא הוסיף עוד לראות את ידידותיו, משום שזינב וג’נן לא עזבו את מטת הנערה ההולכת למות. מתוך סבכת החלונות נתנו לו סמן לבן שפירושו: עודנה בחיים; ונדבר ביניהם שסמן כחול פירושו יהיה: הכל נגמר. בבוקר השכם, ואחר־כך פעמים ביום, היה הוא עצמו או ידידו ז’ן רֶנוֹ או שַמָשוֹ עוברים דרך בית־הקברות של חסים־פחה לראות מתוך חרדה גדולה את הסמן שבחלון.

באותו זמן, בבית הגוֹועת הצעירה, השקוע בדממה, התאספו, על־פי בקשת הזקנים, אִימָמִים להתפלל. האישלם, זה האישלם העתיק, המישֵן בכוח אלהי את כל הנוטים למות, עטף יותר ויותר את נשמת הבת הסוררת, שלאט לאט הפקידה בידו את רוחה, ונרדמה בלא פחד; אמנם הספק לא היה אצלה אלא חלי עובר שדבק מקרוב בנחלת־קדומים של מנוחה ואמונה. והנה חדלו לאט־לאט מנהגי הדת של הקוֹראן מהרגיזה, והסכימה שישימו עליה קמיעות ושילחשו דרוישים על מלבושיה; במסגד אַיוּבּ התפללו על כתנותיה ההדורות, שהיו מוזמנות אצל חיט פריזאי טוב, או שהיו שולחים אותן, את הכתנות, עוד הרחק מזה, לסקוטרי, אצל הדרוישים הצורחים הקדושים, שנשמתם מרפאה חולים, לאחר קריאתם אל אללה, כשהם נתונים עדין במצב של התפשטות־הגשמיות.

בהגיע אוקטובר לקצו, שכבה כיומים משותקת דבור וגם מחוסרת־הכרה כנראה, שקועה בתרדמה לוהטת וכבדה, שלפי דברי הרופאים הוא סמן למות הקרוב לבוא.


VIII

בשני לנובמבר, זינב אשר ישבה כל הלילה ערה למראשותיה, החזירה פתאום פניה כולה רועדת, משום שמעמקי החדר, השקוע באפלולית, התרומם קול מתוך הדממה בלתי־הפוסקת, קול מתוק מאד, רענן מאד, קול אומר תפילה. לא שמעה אותה בבואה, את הנערה הזאת עם הצעיף המורד. מדוע באה עם הקוראן בידיה? – אה! כן, מיד הבינה, תפילה לנפטרים! מנהג הוא בתורכיה, שבבית, אשר שם גוסס מי, באות הנערות והנשים מתושבי השכונה, להתפלל, אשה תוֹרהּ, הן נכנסות מפני שהרשות בידן להכנס, אינן מגידות את שמן, אינן מרימות את צעיפיהן, נעלמות ופטליות; נוכחותן היא סמן למות ההולך ובא.

מלק אף היא הבינה, ועיניה, שהיו זמן רב עצומות, נפקחו. היא הגיעה לידי אותו מצב ההקלה המלא מסתורין, שמופיע תמיד אצל ההולכים למות. קולה שחשבוהו כבר לנדעך, חזר אליה במקצת:

– תקרב נא לגשת… – אמרה לזרה – איני שומעת היטב… אל נא תתירא פן אפחד… תקרא נא בקול רם יותר… כדי שלא אאַבֵּד…

אחר־כך חפצה להתודות בעצמה, ובנשאה את כפיה הקטנות והלבנות כשעוה, בצורה המקובלת לתפילה, אמרה את דברי הברית הקדושים!

– אין אללה זולת אלהים ומחמד הוא שליחו…

אבל לפני תום ודויה, החלו כפות ידיה הפרושות יורדות לאטן כגוע נשמת־אף. ואז פתחה זו, אשר לא נודע שמה, את הקוראן והתחילה קוראה. הה, הריתמוס המתוק, תפילות האישלם המיַשנות, וביחוד כשהן נאמרות בפי נערה צעירה מתחת לצעיף עבה!… עד שעה מאוחרת בלילה עברו זו אחר זו הצַיְלָניות נעלמות־השם כשהן נכנסות ויוצאות בלי המולה כצללים, אבל התפילה ההרמונית המקִלּה את מר־המות, לא נפסקה.

לפעמים היו נכנסים גם אנשים אחרים על בהונות רגליהם ומשתוחחים באין אומר על מטת הישנה שנת־המות: אלו היו האם, יצור נכנע וטוב, תמיד כה דוממה וחלשה, עד שכמעט לא השגיחו בה, שתי הסָבות שלא רצו להצדיק עליהן הדין, אלמות וכמעט קשות ברכוז יאוּשן, האב מחמד־בי, פניו מעוותים מצער ואולי ממוסר־כליות. בלבו היה מעריץ את מלק בתו, ומתוך אדיקותו במנהגים הישנים קפד את חייה… או זו היתה העלמה טרדיה המסכנה מורתה לשעבר שנכנסה רועדת; קראו לה לבוא מפני שמלק רצתה לראותה, אבל התיחסו אליה במשטמה, מפני שתלו בה האשם הזה.

עיני הגוססת היו עצמות, מלבד רטט קל שעבר לפעמים בידיה או התכווצות שפתיה, לא נתנה עוד אות־חיים.


IX

ארבע שעות בבוקר. ג’נן ישבה על יד המתה. האורחת, עטופת־הצעיף, שתפילתה מלאה את אוירו של ההרמון, הרימה לפני רגע את קולה בתוך דממת־מות, וקראה בהתרגשות יתרה, כאילו הרגישה שדבר־מה מתרחש, דבר מה נכבד מאד. וג’נן שהחזיקה כל הזמן בידיה את אחת מידיה הקטנות והשקופות של מלק, מבלי להרגיש שהיא נעשית קרה, קפצה בבהלה, מפני שסטרו על כתפה: שתי סטירות קלות של אזהרה, בדממת יגון… הה! פרצוף איום של זקנה, שמעולם לא ראוה כאן, ושהגיחה פתאום בלי המולה מאחריה, דרך הפתח הפתוח; זקנה גדולת־קומה, רחבת כתפים, אבל רזת־בשר, ורמזה לה: “תצא נא מכאן!”. זמן רב ישבה במארבה במסדרון, ואחר־כך, בטוחה ששעתה הגיעה, באה ונגשה אל תפקידה.

– לא! לא! – אמרה ג’נן בהתנפלה על המתה הקטנה – עוד לא! איני רוצה שתוציאה מכאן, לא!…

– הלאה! הלאה! – אמרה הזקנה בסלקה אותה, לא אעשה לה רעה.

אגב, פניה המכוערים לא הביעוּ רוע־לב, יותר הביעו השתתפות־בצער, והעיקר – לֵאוּת. כמה וכמה פרחי־הרמון יפים שנקטפו בלא עת היתה צריכה לקחת עמה, זקנה זו בעלת הזרועות האמיצות, “רוחצת המתות”, כפי שהיו קוראים לה.

היא נטלה אותה על צוארה, כמו שנוטלים תינוקת חולה, ובלוריתה האדמדמת והיפה של המתה, התפזרה על־פני הכתף הנוראה, שתי עוזרותיה – זקנות ואיומות ממנה – חכו בפרוזדור ופנסים בידיהן. ג’נן וזו שהתפללה הלכו אחריהן, דרך מסדרונות ואולמים, השקועים בדממת צנה של האשמורה האחרונה, קבוצת הקברנות פנתה לרדת במדרגות…

וככה מתה מלק־סַעֲדִיָה־סַעֲדַת, בשנת העשרים לימי חייה, מאימה פן יזרקוה שנית אל בין זרועות בעל אשר לבה בל עמו…

משירדו מהמדרגות, נכנסו הזקנות עם מַשָאָן אל אולם בדיוטא התחתונה, מרוצפת שיש; באמצעיתו עמד שולחן עץ לבן, אגן מלא מים חמים, שעדיין העלה אד, סדין פרוש על גבי חצוּבה, בפנה ארון־מתים מקרשים דקים, כמו שנוהגים לעשות בתורכיה, ועל הקרקע סודר ישן מגולל על מקל, אחד מאותם הסודרים “וַלִידֶה”, שמכסים בהם את המתים מבני העשירים: כל הדברים האלה היו מוכנים זמן רב מקודם, מפני שבארצות האישלם קוברים במהירות רבה.

כשהטילו את גופת הנערה על השולחן הקצר, ירדו שערותיה היפות עד לקרקע. לפני שהתחילו בעבודתן, נתנו אות לג’נן ולזרה העטופה בצעיף להסתלק. אלו התרחקו מאליהן וחכו בחוץ. זינב שהקיצה מתוך איזו הרגשה פנימית, ירדה ונטפלה אליהן, – זינב זו לא בכתה, אבל לבנה היתה מהמתה, ועיניה היו מוקפות יותר בחוגים כחולים, שלשתן עמדו שם בלא־תנועה כקפואות, כשהן מתחקות במחשבתן אחרי פעולות ההלבשה, כשהן מקשיבות להמולתם של המים שזרמו, של החפצים שהעברו ממקום למקום באולם זה מלא־ההדים, ומשנגמר הכל, קראה להן הזקנה הגדולה:

– באנה כעת לראותה.

היא היתה מכווצה בתוך ארונה הצר, כולה עטופה לבנים, חוץ מפניה שהיו גלויים בשביל לקבל נשיקות הפרידה; אי־אפשר היה לעצום לגמרי את שמורות עיניה ולא את פיה; אבל כה צעירה היתה, ושִניה כה לבנות, עד שעמד בה בכל־זאת חִנה הנחמד, עם ארשת־הילדות ומעין בת־צחוק קלה של כאב.

אז הלכו לעורר את כל אנשי הבית שיבואו לנשק לה, את האב, האם, הסבות, הדודים הזקנים והקשים, שנתרככו במשך הימים האלה, את המשרתות, השפחות. הבית הגדול נתמלא אורות שהודלקו, ריצה, פסיעות פזיזות, אנחות ויבבות.

בשעה שנכנסה אחת הסָבות, זו שהיתה זעומה מכולן, זו שהיתה גם סבתה של ג’נן, מושלמית קנאית, ושהבוקר התאנפה ברוח החדשה ששִׁכְּלָה אותה מנכדותיה, – באותה שעה עמדה על ברכיה על־יד ארון המתה, המורה הפחדנית, העלמה טַרְדְיֶה. ושתי הנשים הסתכלו זו בזו רגע אחד בדממה, האחת מלאה חרון־אף, והשניה שפלת־רוח ונבהלה:

– צאי מכאן! – קראה לה הסבה בתורכית, כולה רועדת ממשטמה – מה נשאר לך עוד לעשות, את? את מלאכתך בִצַעת… המבינה את, לכי לך!

אבל הבחורה החֵלֵכה, בשעה שהיתה נסוגה מפניה אחור, הביטה אליה בתום כזה וביאוש כזה בעיניה המלאות דמע, עד שפתאום חמלה עליה הזקנה; אין ספק שפתאום הבינה במהירות הברק מה שזה שנים מאנה מהבין, והוא שהמורה לא עשתה אלא שליחותו של הזמן… ואז הושיטה לה את ידה וקראה לה: “סליחה!…” ושתי הנשים האלה, שהיו אויבות עד עתה, בכו בקול גדול אשה בזרועות חברתה, הבדלים בדעות, בגזעים, בתקופות הפרידו ביניהן זמן רב; אבל שתיהן היו טובות־לב ורגשי־אם להן, מסוגלות לרוך ולרגשי־נוחם פתאומים.

אור חִוֵר בשמשות החלונות הודיע שליל נובמבר זה הגיע לקצו, ג’נן נזכרה באנדרי, עלתה לחפש איזו פסת פתיל כחול, וכמו שהותנה ביניהם, סלקה את הסמן הלבן וקשרה במקומו, אל אותו מקום בסבכת החלון, את הסמן הכחול.


X

שַמָשו בא עם השכמה לראות בחלון, וחזר לפירה מבוהל מאד:

– העלמה מלק מתה בודאי; הן שמו בחלון סמן כחול, זה עתה ראיתי…

לא פעם היתה לו ההזדמנות לדבר אל הנערה הצעירה הזאת, אל מלק, דרך סדק פתח, כשהיה מסכן נפשו ובא אליה בשליחותו של אנדרי; היא היתה אפילו מראה לו בחן רב את פניה הגלויים ואומרת לו תודה. לדידו היתה זאת “העלמה מלק”, מפני שהיתה בעיניו כה צעירה.

שעה אחר־כך קבל אנדרי מג’נן ידיעה שיביאוה בצהרים אל המסגד, וירד לחסים־פחה לפני אחת־עשרה. חבש לו תרבוש ולבש בגדי אחד מדלת־העם, כדי שלא יכירוהו, מפני שרצה לקרב אליה בשעת־הכושר ולמלא כלפי ידידתו הקטנה מצוה אחת של האישלם.

בתחילה עמד מרחוק קצת בבית־הקברות הסמוך לבית וחכה. מיד ראה את הארון הקל מוצא על כתפי אנשים פשוטים כמנהג: סודר ישן כסה אותו בדיוק, סודר “וַלִידֶה” בפסים ירוקים ואדומים ובציורי קשמיר דקים; צעיף לבן קטן היה מונח מלמעלה, במקום הראש, סמן שזוהי אשה: וראה זה חדש: צרור ורדים פשוט היה מודבק בסכּות אל הסודר.

אצל התורכים מזדרזים לקבר את המתים; באים אל הלויה מי שרוצה, מי שהגיעה אליו הידיעה, קרובים, ידידים, שכנים, משרתים. רק לא נשים. ואת הארון נושאים אנשי הרחוב שמשתתפים בלויה.

שמש נובמבר יפה, יום מלא זוהר ומנוחה. סטמבול מלאה שם יפעה, ויהי לה מראָה הנשגב והדומם מעל לערפל־סתיו קל, שעטה לרגליה את קרן־הזהב.

לפעמים קרובות עבר ארונה של מלק מכתף אל כתף של האנשים הנפגשים בדרך ושרצו לעשות למתה בלתי־הידועה להם חסד של אמת בנשאם אותה רגעים אחדים. לפני כולם הלכו שני כוהנים בטבולים ירוקים, מאה איש הלכו אחריהם, אנשים מכל המעמדות; באו גם דרוישים זקנים במצנפות־המכשפים שלהם, שקראו בלכתם תפילות בקול רם ועצוב, שהיה דומה לקריאות זאבים בערבי החורף ביער.

באו אל מסגד עתיק, הרחק מכל הבתים, כמעט בשדה בתוך עמק פראי. מלק הקטנה היתה מוטלת על מרצפת החצר, והאיממים שרו תפילות לנשמתה.

כעבור עשרה רגעים, התחילו יורדים אל לשון הים, לשבת אחר־כך בסירות ולעבור אל החוף השני אל בית־העלמין הגדול של אַיוּבּ, ששם יהיה מקום מנוחתה.

בהתקרבם אל קרן־הזהב, בשכונות הנמוכות, ששם הרבה עוברים ושבים, התקדמה התהלוכה לאט־לאט, מחמת רוב האנשים שרצו להשתתף בה. מלק הקטנה נִשאה שם על־ידי המון ספנים ומלחים. אנדרי, שעד אותה שעה היה מפקפק, נגש לבסוף, יותר בטוח בתוך ההמון הזה, נגע בידו בסודר הישן “ולידה”, הקריב את כתפו, והרגיש בכובד ידידתו הקטנה שנלחץ קצת עליו, ופסע עמה עשרים פסיעה אל הים.

אחר־כך פרש לגמרי, מפחד שמא ירגישו בדבר שהוא מלוה אותה כל הזמן…


XI

כעבור שבוע, הזמינוהו השתים שנשארו בחיים, ג’נן וזינב, לבוא אל שולטן־סלים. באותו בית קטן, דל, חבוי ועצוב הזדמנו יחד בפעם שלפני האחרונה בימי חייהם, הן עטופות שחורים ומכוסות־פנים, בצעיפים מורדים ועבים.

הם לא שוחחו על שום ענין אחר זולתי זאת ש“השתחררה”, כמו שאמרו, ואנדרי שמע מפיהן על פרטי ימיה האחרונים. כמדומה לו לא היו דמעות בקולן שמתחת למסכת הגזה השחורה; שתיהן דברו מתוך כובד־ראש וצדוק־הדין. מצד זינב היה הדבר טבעי מאד, משום שהיא לא היתה כבר מעלמא הדין, אבל ג’נן הפליאתו במנוחתה. פעם אחת מתוך רצון לגרום לה נחת־רוח, אמר לה: “הציגו לפני ביום הששי האחרון את חמדי־בי באילדיז; הוא אדם מצוין, הדור ויפה־תואר”. אבל היא הפסיקתו באמצע דבריו, והתחילה בפעם הראשונה מדברת בהתעוררות: “אם הוא יסכים, אנא אל נא נדבר על־אודות האיש הזה”. ואז נודע לו מפי זינב שבחוג המשפחה המדוכאה על־ידי מלק, חדלו לפי־שעה מִדַּבֵר על נשואים אלו.

נכון הדבר שראה באילדיז את חמדי־בי ומצָאו, כמו שתארו, ומאז התאמץ להרגיע את נפשו באמרו: “אני מאושר שבעל כזה יהיה לידידתי היקרה והחביבה”. אבל זו היתה הונאה עצמית, משום שלהיפך, לאחר שראהו סבל יותר, לאחר שמצאו מקסים בחצוניותו, וביחוד, כה צעיר.

אחרי אשר הלך מהן, בדרך הארוכה שעבר מן הבית הזה עד לביתו, עשתה עליו סטמבול, יותר מאשר תמיד, רושם של עיר הולכת ומתנונת, הולכת ונהפכת לעיר מערבית עלובה, שוקעת בבנַלִיוּת, במהומה ובכיעור. כשהגיע, אחרי הרחובות השקטים שבסביבת שולטן־סלים, אל השכונות למטה, בקרבת הגשרים, נקעה נפשו מתרבוכת ההמונים לאין קץ; בתוך הרפש, בתוך חשכת הסימטאות הצרות, בתוך הערפל הקר של הערב, כל אלה הנחפזים שנושאים־ונותנים, קונים־ומוכרים אלפי דברים עלובים ודברי־מכולת מזוהמים, לא היו עוד תורכים, אלא איזו תערובת של כל הגזעים הליונַטיניים, מלבד התרבוש האדום שחבשו לראשם, למחציתם אבד רגש הכבוד לשמור על תלבשתם הלאומית, והתחפשו בסחבות האירופאיות, פסולת הערים הגדולות שנשפכת לכאן מלוא הספינות. מעולם לא הרגיש כמו הפעם את הסדנאות המעלות כבר את עשנן אילך ואילך, את הבתים הגדולים הבנויים בחוסר טעם בנוסח בתי הפַרְוָרים באירופה “אני מתעקש לראות בסטמבול מה שאין בה – אמר בלבו – היא מתמוטטת, בא עליה הקץ; עכשו צריכים להבחין ולהבדיל בדברים שרואים כאן, במקומות שמבקרים; למעלה, המסגדים עודם על תלם בנויים, אבל כל השכונות אשר למטה חותר מתחתן ה”פרוגרס“, ואין קצה לתכונה: עם צרותיו, עם האלכוהול שלו, עם יאושו ועם חמרי־ההתפוצצות שלו. רוח המערב המזיקה עברה גם על עיר־הכליפים; הנה גם היא “נכזבת”, כמו שתהיינה עוד מעט נכזבות כל נשי הרמונותיה…”

אחר־כך חשב מתוך עצבות עוד יותר גדולה: “ככלות הכל, מה אכפת לי? אינני עוד אחד מאנשי המקום הזה; יש תאריך אחד קבוע בהחלט, שימהר לבוא, השלשים לנובמבר, והוא יוליכני מכאן לעולמים. מלבד עמודיה הלבנים של נג’יבה, שבעתיד עוד אדאג להם, מה לי ולכל השאר? ואני גופי, בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים מה אהיה אנכי אם לא מַפּוֹלת? החיים אינם נמשכים עד לאין קץ, וחיי אני הם כבר מאחרי, עוד מעט ועניני העולם הזה יהיו רחוקים ממני. הזמן יוכל להמשיך את דרכו במרוצה עד לידי סחרחורת, להחריב את כל המזרח הזה, ואת כל הבנות החמודות של צ’רקסיה, שעינים גדולות להן וירוקות כעין הים, להחריב את כל גזעי האנושיות ואת העולם כולו, את הקוסמוס השגיא, אני לא אצטער על זה, מפני שלא אראנו, אני שכמעט כבר גמרתי כעת את הויתי ומחר לא ארגיש בה…”

ורגעים דמה, להיפך, שיום זה, השלשים לנובמבר, לא יבוא לעולם, מצא עצמו בקושטא כמו בביתו, מעוגן בתוך העיר הזאת, ואפילו מעוגן בדירתו, ששום דבר לא הוזז ממקומו לשם נסיעתו. ובהוסיפו ללכת בין ההמונים, בשעה שהודלקו פנסים לאין מספר, בתוך צעקות, קריאות, משא־ומתן בכל לשונות המזרח, הרגיש עצמו כאילו הוא שט מטולטל בין רגשות סותרים זה את זה.


XII

סוף נובמבר ממשמש ובא, והם נזדמנו יחד בפעם האחרונה. אותו קו־השמש על הבית שמנגד שלח להם עוד רגע אחד בהרמון הדל והחבוי שבלב סטמבול, אור משוּקף וכאילו מלאכותי. זינב החורת בפניה המגולים, וג’נן מכוסת־הפנים, המסותרת בשחור מטליותיה, שוחחו עם אנדרי ידידן במנוחה, כמו בשעת פגישותיהן הרגילות. אפשר היה לחשוב שאחרי יום זה יבואו עוד ימים רבים, שיום השלשים לנובמבר, העתיד לשים קץ לכל, עוד ירחק חוק, ואולי לא יבוא כלל; אמנם, שום דבר לא הוכיח להם שלעולם, לעולם לא יקשיבו עוד, אחרי הפעם הזאת, את קולותיהם מפַעמים על־פני הארץ…

זינב, כאורה בלי כל התרגשות, בקשה דרכים להחליף עמו מכתבים, בשעה שהוא יהיה בצרפת. “על מחלקת הדואר “פוסט־רסטנט” (עד־לדרוש) יש עכשו השגחה מעולה, ואסור לו לאדם להכנס אל המשרד מבלי שיקרא בשם. המכתבים שלנו יתקבלו בבטחון יתר בדרך שהמצאתי אני: אמנם הדרך היא קצת ארוכה; אם כן אל נא יתמה אם תשובתנו תאחר לפעמים חמשה־עשר יום”.

ג’נן הגידה בקרירות־רוח את תחבולותיה להתראות עמו עוד ביום השלשים לנובמבר בערב: בארבע שעות על פי האורלוגין של טוֹפּ־חַנֶה מפליגות הספינות, ואז נעבור שתינו לאורך החוף. אנו נשב באחת העגלות השכוּרות והכי פשוטות, השומע הוא? אנו נעבור עד כמה שאפשר סמוך אל קצות החוף. אדוני, יתבונן ממקומו היטב אל כל הקרונות למען יוכל להרגיש בנו; שם יש תמיד המון עוברים־ושבים. הואיל ואין רשות לנשים התורכיות להתעכב בדרכן, על כן ברכת־פרידתנו תהיה מהירה כהרף־עין…

הערב היה קו־השמש שלהם אשר מנגד צריך להודיעם את שעת־פרידתם בדיוק; בשעה שיעלם מעל ראש הגג יקום אנדרי ללכת: הם התנו ביניהם עוד מכתחילה; הם התירו לעצמם את הגבול הקיצוני הזה, ואחריו יתם הכל.

אנדרי שבתחילה השב למצוא אותן מלאות רטט של צער, עמד במבוכתו למראה מנוחתן. מלבד זאת קוה לראות, זו הפעם האחרונה, את עיני ג’נן; אבל לא, הרגעים חלפו ולא זע הצ’רשף הזעום, ולא נע הצעיף המורד, כצעיף ברונזה על פני פסל.

בשעה שלש וחצי, בשעה שדברו על־אודות “הספר” לשם דבור בעלמא, הציפה לפתע אפלולית את ההרמון, ושלשתם נשתתקו בו־בזמן. “נקוּם!”… אמרה זינב פשוט בקולה היפה והחולני, כשהראתה בידה על החלונות המסורגים, שלא השתקף עליהם עוד קו־האור מהבית הסמוך… זה עתה נעלם הקו מעל לגגות הישנים; הגיעה השעה, ואנדרי התרומם ממקומו. ברגע האחרית, כשעמדו שלשתם זה מול זו, הספיק לחשוב: “הפעם הזאת היא האחת, היחידה, שאוכל עוד לראותה טרם שעיניה היא ועיניו הוא תשובנה לעפרן…” בשעה של ודאות גמורה זו לא להפגש עמה עוד פעם, לא לראותה, לא, לזאת לא חכה; אבל קבל בדממה את כאב תוחלתו הנכזבה והעצבות המחרידה. התכופף אל הכף הקטנה שהושטה לו ונשק לה בקצות שפתיו מתוך זהירות של נמוס…

ועכשו – הרחובות הישנים השוממים, הרחובות המתים שעבר בהם יחידי בדרך שובו.

“הרי זה נגמר יפה, חשב, הכלואה המסכנה, הרי זה לא היה יכול להגמר יותר טוב!… ואני באִוֶלֶת גאותי שערתי שהסוף יהיה דרַמָתִי…”

יותר מדאי טוב היה סוף זה, מפני שהלך ברגש כזה של בדידות וריקנות!… ואיזה יצר משך אותו לשוב על עקבותיו, אל אותה דלת עם מכוש־הנחושת, כל זמן שהן עוד שם. לג’נן היה אומר: “אל נא נפרד ככה, ידידה קטנה ויקרה! את, שהנך כה חביבה וטובה, אל נא תגרמי לי את הצער הזה; הראיני את עיניך זו הפעם האחרונה, לחצי את ידי ביתר כוח, ואז אלך לי פחות עגום…” מובן מאליו, שלא עשה כזאת, והוסיף ללכת דרכו. אבל בשעה זו אהב אהבה נוגה את סטמבול זו, שאלפי אורותיה התחילו משתקפים בים; דבר־מה קשר אותו אליה, לא ידע בדיוק מה, איזה דבר שהיה מרחף באויר, מעל לעיר השגיאה ורבת־הפנים, בלי ספק איזו הַאֲצָלָה מנשמות נשים, – מפני שסוף־סוף רק זה בלבד מקשר ואתנו אל המקומות ואל החפצים, – נשמות הנשים שאהב, ושהתמזגו יחד; אם היתה זאת נשמת נג’יבה, או זו של ג’נן, או שתיהן יחד, זאת לא ידע…


XIII

שני מכתבים שקבל למחרת היום:

זינב לאנדרי:

אכן, לא הבינותי שאתמול התראינו בפעם האחרונה; אלמלא כך, הייתי מתפלשת בעפר רגליו כעניה אומללה והייתי מתחננת לפניו לבל יטשנו ככה… הה, הוא עוזב אותנו בתוך מחשכי הרוח והלב… הוא הולך לאור, לחיים, ואנו, אנו נמקות בעוני, בשעמום הקפאון של ההרמונות שלנו…

אחר לכתו בכינו: זֶרִישְתֶּה, מינקתה הטובה של ג’נן ירדה ונזפה בנו וחבקה אותנו בזרועותיה; אבל גם היא, "נפש אֲמֵלָה ורבת־רחמים, בכתה בראותה אותנו בוכות.

זינב.


אני שולחת אליו הבוקר דברים תורכיים קטנים למזכרת. הרקמה היא מג’נן; הרי זה הפסוק מהקוֹראן שמימי ילדותה היה תלוי מעל למראשותי מטתה. יקח נא את הצעיפים ממני. הצעיף הרקום ורוד הוא מצ’רקסיה, שנתנה לי סבתי, והרקום כסף היה שמור בתבות שב“יַלִי” שלנו; יפרוש אותו על איזו ספה בביתו בצרפת.

ז…

ג’נן לאנדרי:

הייתי רוצה לקרוא את המתרחש בנפשו בשעה שאניתו תעבור על פני “קצה־הסֶרַיְל”, בשעה שעם כל סבובה ינגוזו ברושי בתי־הקברות שלנו, מינַרֶטֵינו, כִפותינו… הוא יתבונן אליהם עד הסוף, יודעת אני. ואחר־כך, עוד הלאה מזה, עוד הלאה מזה, עוד בים־השיש תבקשנה עיניו לראות זאת, על יד החומה הביצנצית, בית־העלמין העזוב, ששם התפללנו יום אחד… ולבסוף יכוסה הכל לעיניו בערפל, ברושי סטמבול, כל המינרטים, וכל הכפות, ועוד מעט – כל הזכרונות בלבו…

אה! מי יתן ויטושטשו ויתערפלו: הבית הקטן באַיוּב, בית־אהבתו, ואותו בית שני שבלב סטמבול, בקרבת המסגדים, והבית העצוב הגדול, שפעם נכנס לתוכו בהתגנב… הלואי שיכוסו בערפל גם כל הסילואיטים: האהובה מלפנים, שהלכה על־ידו, לבושה בפֶרֶגֶ’ה האפור שלה, לאורך החומה, בין המרגניות הקטנות שבחודש יאנואר (אני הלכתי בשביל שלה וקראתי לצלה), ואלה השלש אחר־כך שבקשו להיות ידידותיו. יערבב נא את כולן, יערבבן וישמרן את כולן יחד בלבו (לא די שישמרן במוחו). אף הן, אלה של היום, אהבוהו אולי יותר מכפי ששער לעצמו… יודעת אני שדמעות תבאנה אל עיניו בשעה שיעלם הברוש האחרון… ודמעה אחת יאצל נא גם לי…

ושם… לאחר שיבוא אל ארצו, מה יחשוב על ידידותיו? לאחר שינדוף הקסם מה דמות יערוך להן? המחשבה פן לא ישאר כלום, פן ימשוך בכתפיו ויחַיֵךְ בחשבו על כל זה, – המחשבה הזאת מכאיבה מאד…

בקוצר־רוח ובפחד אני מחכה לספר, לאותו ספר שבו ידבר על הנשים התורכיות – על אודותינו!… האמצא בו מה שאני מחפשת לשוא למצוא מיום שאנו מכירים זו את זו: את קרקע נשמתו, את מצפוני רגשותיו; את מה שאין לראות מתוך מכתביו הקצרים, ולא מתוך דבריו המועטים. לפעמים אמנם ראיתי אצלו התרגשות, אבל, הוא היה כובשה מיד, היא חמקה מהר! היו רגעים שחשקתי לפתוח את ראשו, את לבו כדי לדעת את הכמוס מאחרי עיניו הבהירות והקרות!…

אה! אנדרי, אל נא יאמר שאני מדברת דברים שאין להם שחר!… אומללה וגלמודה הנני… אני סובלת ומתלבטת בלילות! שלום לו! אנא, ינוד לי! יאהב נא אותי אך מעט, אם יוכל.

ג’נן.

אנדרי השיב:

לא תגלה צפונות מאחרי עיני “הקרות והבהירות”. פחות מזה אני ידוע מה שכמוס מאחרי עיניה, חידה קטנה ויקרה…

עדיין היא קובלת על שַתקנוּתי ועל היותי מכונס בתוכי: הרי זאת מפני שחייתי יותר מדי; כשיעלה גם לה ככה, תיטיב להבין לי…

האומנם סבורה היא, שלא היתה קרה גם היא אתמול בשעת פרידתנו!…

אם כן, להתראות מחר בארבע, בחוף העגום של גַלַטָה. עיני תהיינה פקוחות בתוך אותה אנדרלמוסיה של הנוסעים; תאמין לי ששום דבר לא יעסיקני זולת זאת, לבלי להחטיא את הסילואיט השחור והיקר שלה… כי רק זאת בלבד היא נותנת לי לראות…

­_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אנדרי.


XIV

יום חמישי, השלשים לנובמבר, בא פתאום לפתע וללא־רחמים, כמו שיֵחַתו עלינו כל התארִיכִים המכריעים אשר גורלנו קשור בהם, לא רק השעה שנגזר עלינו למות בה, אלא גם זו, שאחריה יסופו אחרוני בני־דורנו, יִתּם האישלם וישָמדו גזעינו המתנונים, וכן גם השעה שתביא את כליון הזמן; את חורבן מערבלת השמשות אשר יכוסו במשאון בתוך שואת־נצחים…

חיש מהר בא אותו יום חמישי, השלשים לנובמבר, תאריך שכיח בלתי־חשוב לרוב בני־אדם השונים־המשונים שמתרוצצים בתוך ההמונים בקושטא; אבל לגבי ג’נן ואנדרי הרי זה היה תאריך שמסמֵן שנוי פתאומי ונמרץ בחיים.

עם שעת־שחרית אפורה וקרה, התעוררו שניהם כמעט בו־בזמן, שניהם תחת אותם השמים, באותה עיר לפי־שעה, מוּפרדים רק על־ידי חֲסוּחַ מלא מושבות בני־אדם ועל־ידי חורשת ברושים מלאה106 קברות־מתים, – אבל לאמתו של דבר רחוקים מאד זה מזה בגלל סְיָגים סמוים מן העין. עליו נחה מיד רוח הנסיעה, מפני שלא דר עוד בביתו, אלא ישב ישיבה ארעית במלון; הוא לקח לו חדר בדיוטה הכי־עליונה כדי להתרחק מהרעש שלמטה, מהכובעים הקטנים של התירים האמריקאים, מהנוכלים המתגדרים שבאים מסוריה, וביחוד כדי שיהיה לפניו מראה סטמבול אם אַיובּ במרחק.

ושניהם, ג’נן ואנדרי, שאלו לאופק, לעובי העננים, לדרך רוח־הסתיו, האחד מבעד לחלונו הפתוח לרוחה, והשניה מבעד לרבועי־העץ הנצחיים, המדכאים, הסוגרים על נשי ההרמון.

באותו יום היו מתאוים לאור, לקוי־שמש שמפיצים לפעמים על־פני סטמבול חום של חממה, הוא כדי לקלוט, בתוך עיניו הכמהות והכלות לצבעים מחזה נשגב אחרון של עיר המינרטים והכִּפות.

היא, כדי להיות יותר בטוחה שתוכל לראותו מתוך חוף גַלַטָה, בעברה לאורך אניתו העומדת להפליג. ואם לא כן, לא יוכל שום דבר להשכין עצבת בנפשה יותר מאלו הדליקות הורודות והחִורות של ערבי נובמבר היפים, ועוד לפני כמה זמן אמרה בנפשה, שאם אחרי נסיעתו תצטרך לשוב להקבר חיה בחדרה, הרי הדבר יהיה קשה לה מנשוא עם שעת שקיעת חמה נוגה ושקוית־פז, מאשר בבין־ערבים זעומים וגשומים. אבל הנה ביום גשם, להיפך, הכל נעשה מסובך ובלתי־בטוח יותר: מה תואנה תמצא ביום גשם לטיול, ואיך תנצל מרִגוּלם הכפול של הסריסים השחורים ושל המשרתות?…

והנה השמים בִשׂרו גשם לכל היום, שמים חשכים שרוח רוסיה משדדת ובוססת בהם; עננים גדולים טסו למטה, כמעט נגעו באדמה, האפילו על המרחקים והציפו הכל; קור וטחב.

וזינב גם היא השקיפה אל השמים מבעד לחלונה הפתוח, מבלי לדאוג לבריאותה, שאפה ארוכות את הטחב הצונן של חרפי קושטא, שעוד בשנה שעברה פתחה בחָזֶהָ את נֶבֶט המות. פתאום נדמה לה שהיא מוציאה לבטלה את הרגעים היקרים; הלא בערב זה, בארבע שעות, נוסע אנדרי, אבל לא אבתה ללכת אצל ג’נן, כאשר הבטיחה אתמול; שתיהן היו צריכות לחבל כל מיני תחבולות ערמה כדי שתוכלנה להופיע בשעה הקבועה אל החוף. עוד כמעט יום אחד הוא כאן, וההתרגשות בגללו, החרדה, הסכנה היו עדיין מחזקות רוחן; הן הרגישו עצמן עדיין פעילות ונסערות; ואחר־כך, הה, אחר־כך תצלולנה שוב במנוחה זו שאין בה כלום…

בשביל אנדרי התחיל היום, להיפך, מתוך עצבות שקטה. העיפות הגדולה מחויותיו הרבות, מאהבתו הרבה, ומפני שכבר אמר כמה וכמה פעמים שלום של פרידה, הרדימה את נפשו בשעת צאתו לדרך, שעה שציר אותה לעצמו קודם לכן נוראה הרבה יותר. לתמהונו מצא שהוא בנפשו כבר מרוחק מכאן, עוד טרם נסעו… “אגב, טוב להפסיק בבת־אחת, אמר בלבו, כשאני אהיה הרחק מכאן, הכל יסתדר אצלה בשלום, אויה, תחת לטיפותיו של חמדי…”

אבל איזו שמים מדכאי־לב ביום הנסיעה! הוא קוה עוד לטיל במנוחה ומתוך עצבות עד לקושטא. אבל הרי זה אי־אפשר באויר זה של חורף; לא יסַיֵם את שבתו כאן במראות חורים שדחו צבעיהם… לא יעבור עוד לעולם את הגשר, וישאר בפירה זו חסרת־טעם ומרופשה, לחכות לשעת צאתו.

השעה שתים; צריכים לעזוב את המלון וללכת אל הים. לפני רדתו זרק עוד פעם, מתוך יגון אין־קץ, את מבטו דרך חלונו אל אַיוּבּ, אל שדמות הקברים, שאין לראותן מלמטה לא מגַלַטָה ולא משום מקום אחר: הרחק מאד, בתוך הערפל, מאחרי סטמבול, דבר מה כעין כרבולת נצבה באופק, כרבולת ברושים, שלמרות המרחק נראו כשהם נעים, כל־כך טלטלם שם הרוח…

אחרי התבוננו דַיוֹ, ירד אל שכונת גלטה המלאה אספסוף לֵיוַנטיני מנוול, המקום הפצוע ביותר של קושטא בגלל המגע המתמיד עם האניות, ובני־האדם שהן מובילות לכאן ומפּאת זיבורית־הסחורות שהן מקיאות בלי הפסק על עיר הכליפים.

שמים קודרים, סימטאות שקועות ברפש, בתי־מרזח מפיצי קטב העשן והכוהול של היוָנים, אספסוף של סבלים בסמרטוטים, ועדות כלבים מצורעים – על כל זאת תמשוך לפעמים השמש הקוסמת חוט של יופי; אבל היום, איזו קלסה בתוך רטיבות החורף!

שעת ארבע; יום הנובמבר שוקע מאחרי עֲבִי העננים, שעת הפלגת האניה וגם שעת עבוֹר ג’נן בעגלה לאט לאט לשם פרידה. אחרי שבחר את תָאוֹ והניח את מטענו על מקומו, התיצב על־יד המעקה, מוקף אנשי האמבסדה האהודים שבאו ללווֹתו, פעם הוא מקשיב לדברי האנשים מתוך פזור־רוח מפני שהוא מחכה לעגלה, ופעם הוא מסיח את דעתו מאלה שעומדות לעבור, ומשיב בצחוק למדברים אליו.

החוף כמו תמיד מלא אנשים מפה אל פה. הגשם חדל, בחלל האויר מנסרים המולת המכונות, רעש המים, קריאות, צעקות סבלים או מלחים, בכל לשונות המזרח. המון זה של אנשים צורחים ודוחקים זה את זה אינו אלא ערבוביה של מלבושים תורכים ושל סחבות אירופאיות, אבל התרבושים האדומים על ראשי כולם, מוסיף לכל זה קו מזרחי משותף אחד. לאורך הרחוב, מאחרי כל הבריות הללו מצטופפים בבתי־הקהוה ליונטיניים. פרצופים מקושטים במצנפות אדומות, ממלאים את החלונות של בתי־העץ האלה, הממולאים תמיד מנגינות מזרחיות ועשן הנַרְגִילָה. וכמו תמיד מביטים האנשים האלה אל האניות המפליגות. אבל מעבר לשכונת העוסקים בדברים אסורים, לערבוביה זו של תלבושת, לצעקות הללו, מעבר לכל זה, מובדלת על־ידי לשון־ים עמוסת יער של ספינות, מנשאה סטמבול הגדולה אל עָל את מסגדיה בערפל, דמות מלכותה מכריעה את הכיעור שמקרוב, שולט בדממתה על שאון הקולות הגס…

האם לא תבאנה, הצעירות המסכנות?… הנה אנדרי כמעט שוכחן מתוך שכרון הכרחי זה שלפני הנסיעה, מתוך שהיה עסוק ללחוץ את הידים, להשיב על דברים שבעליזות חסרת־דאגה. אין הוא בטוח אפילו אם זה הוא גופו עומד לנסוע: פעמים כל־כך רבות היה עולה על ספוני הספינות הללו עצמן, ממול לחוף זה, לההמונים הללו, בבואו ללַוות או לפגוש את ידידיו, כנהוג בקושטא. אגב, סטמבול זו, שמסתמנת שם בפרופיל שלה, הלא שלוֹ הנה במדה כזו, עירו שלו הנה זה כמעט יותר מרבע מאת שנה, – היתכן שיעזבה באמת? לא, נדמה לו שמחר ישוב, כהרגלו, וימצא שוב את המקומות נהירים לו, ואת הפרצופים ידועים לו…

נשמע צלצול הפעמון השני; ידידיו שלווהו הולכים להם; המעקה מתרוקן. רק אלה שצריכים להפליג נשארים לבדם פנים אל פנים ומתבוננים זה אל זה, ואין מלה בפיהם. נוגות צלצל הפעמון לאחרונה, – ואנדרי נזכר אז…

אה! אותה עגלה שם, זאת היא בודאי. עגלה שכורה, פשוטה מאד, כפי שהודיעה לו, ושמתנהלת לאטה הרבה יותר מכפי שדורשת הצפיפות. העגלה עוברת מקרוב, הזכוכית מורדה, בפנים שתי גברות עטופות שחורים… האחת מרימה פתאום את צעיפה: ג’נן!… ג’נן שרצתה להֵראות לו; ג’נן שמביטה אליו, במשך דקה אחת, במבט של חרדת־יגון שאינו נשכח עולמית…

עיניה מבריקות מתוך דמעות, ואינן עוד… הצעיף ירד שוב, ואנדרי הרגיש הפעם כי לנצח ירד, אבדה שאינה חוזרת, כמו בשעה שמכסים ממך פנים יקרים לך בתוך ארון־מתים… לא התכופפה כלל אל החלון, לא אמרה לו כלל שלום בתנועת־יד, אף סמן כל שהוא; רק אותו מבט, שרק הוא לבד היה עלול להעמיד בסכנה אשה תורכית בסכנה גדולה. ועכשו העגלה השכורה מרכת דרכה לאט־לאט, הוא מתרחק בתוך הקהל הנחפז…

ואותו מבט העמיק לחדור אל לבו יותר מכל הדִבורים ומכל המכתבים. קבוצות אלו של אנשים על־פני החוף שאומרים לו שלום בידיהם או במגבעותיהם לא היו עוד קימות בשבילו; עכשו אין בעולם אלא העגלה שם, שחוזרת אל אחד ההרמונות. ועיניו שרצו לעקוב אותה לפחות, כוסו פתאום ערפל וראו את הדברים כאילו הם מתחלחלים ומִטַשְטשים…

אבל מה זאת? אם כן אינו אלא חולם! העגלה שהוסיפה להתקדם בפסיעות מתונות דומה בכל־זאת כאילו היא ממהרת להתרחק ובכוון הפוך לדרך שבה הולכים הסוסים! היא הולכת ונעלמת עקומות, כתמונה זו שנושאים ממקומה, והכל הולך וחולף יחד עמה, הבריות, תרבוכת ההמונים, הבתים, העיר… אה! זאת היא הספינה שמתרחקת!… בלא רעש, בלא תנודה, בלא ששמעו את הבוֹרֶג מסתובב… מחשבתו היא רחוקה מכאן, לא נתן דעתו לזאת… האניה הגדולה מתרחקת מן החוף מבלי שהרגישו בה זעזוע כלשהו; דומה שהחוף הוא הבורח, המתחמק חיש מהר, בכעורו, בהמוניו, בשעה שסטמבול, הגבוהה יותר, והרחוקה יותר לא זזה עדיין. שאון הקולות הולך ושוכך, אין להבחין עוד את הידים האומרות שלום, – ואף לא את תבת העגלה השחורה בין אלפי הנקודות האדומות של התרבושים התורכיים.

ועדיין אין מרגישים בשום תנועה על־פני ספון הספינה. ומתוך דממה כמעט פתאומית, שלא פללו לה, מתחילה סטמבול גופה להחויר מעבר לערפל ולבין־השמשות. כל תורכיה זו הולכת ומִטשטשת בשׂגב מלכותה אשר במרחק, ועוד מעט – גם בעבר.

ואנדרי אינו פוסק להביט כל עוד איזה שרטוט רפוי של סטמבול עוד רשום על רקיע האפר של הערב. בשבילו, מעבר מזה לאופק, קים ועומד קסם נשמות־נשים וצורותיהן, – אלו שהלכו להן זה עתה בעגלה זו, ואלו האחרות שבלע אותן המות…

בוא הלילה על ים־השיש.

אנדרי הוזה: “בשעה זו באו אל ביתן”. והוא מציר לנפשו את דרכן בשובן, ואחר־כך את כניסתן אל הבית, תחת מבטים בולשים וחושדים, ואחר־כך את הִכלאן ובדידותן בערב זה…

עדיין הם קרובים מאד. מִגדַלוֹר זה שהודלק במרחק קטן מאד, ומאיר באפלת הים, הוא של “קצה הסֶרַיְל”, אבל לאנדרי הרושם כאילו הוא כבר רחוק עד לאין קץ. נסיעתו זאת כאילו קצצה בגרזן את החוטים שקשרו את חייו התורכיים אל שעה זו, ותקופה זו הקרובה עדיין שום דבר אינו מעכבה בכל־זאת, והיא נתקת, ונופלת, נופלת פתאום אל מעמקי התהום, שבה נהרסים כל הדברים שעבר זמנם…


X

בבואו לצרפת קבל מג’נן את הטורים הללו:

בשעה שהיה בארצנו, אנדרי, בשעה ששאפנו יחד אויר אחד, נדמה לנו שהוא עוד שייך לנו במקצת, אבל עכשו הוא אבוד לנו; כל מה שנוגע אליו, כל מה שמקיף אותו אינו ידוע לנו… ויותר ויותר מתחמקים מאתנו לבו, מחשבתו הפזורה. הוא חולף, – או יותר נכון, אנו הולכות ומחוירות, עד שנֵעלֵם כליל. הרי זה מוֹגה את הנפש עד היסוד.

עוד זמן מעט יאלצוֹ ספרוֹ להִזכֵר. אבל אחר־כך?… חסד זה אני מבקשת ממנו: ישלח נא לי את הגליונות הראשונים של כתב־ידו, לא כן? יזדרז נא. הם לא יעזבוני לעולם. באשר אלך, אפילו אל קברי, אקחם עמדי… אה! מה רב העצב שיש בדבר הרומן של הרומן הזה: הרי זה עתה הקרקע היחידי שעליו אני בטוחה להפגש עמו. מחר יהיה זה הדבר היחידי, שישאר אחרי תקופה שנסתימה לעולם…

ג’נן.

אנדרי שלח מיד את העלים שבקשה ממנו. אבל שום תשובה לא קבל במשך חמשה שבועות, אחר־כך הגיעו מכתב זה מזינב:

חסים־פחה, 13 צילקַדָה.

אנדרי, מחר בבוקר עומדים להוביל את ג’נן היקרה שלנו סטמבולה, אל ביתו של חמדי־בי, שנית, בכל הטקס הראוי לנשואות. הכל נגמר במהירות מיוחדה במינה, כל הקושיים הסתלקו ובטלו; שתי המשפחות התאחדו יחד בהשתדלותן לפני הוד־מלכותו לבטל את האִירַדֶה על גרושיה; לה לא היה איש שיעמוד לה בעת צרה.

חמדי־בֵּי שלח לה היום צרור פרחים מנִיצה מהכי־נהדרים; אבל שניהם עוד טרם התראו אפילו, מפני שהיא מלאה את ידי אֶמירה־חנום לבקש לה ממנו את החסד היחידי ולדחות את ראיונם עד לאחרי טקס החג שיהא מחר. עליה הריקו שפע של פרחים, אילו היה יכול לראות את חדרה, שפעם נכנס לתוכו; היא דרשה לאסוף את כל הפרחים אל החדר הזה; ונתקבל רושם כגן־קסמים.

הערב מצאתיה שלֵוה עד להדהים, אבל אני מרגישה יפה, שאין שלוה זו אלא מתוך עיפות וכניעה. בבוקר יום זה, שהיה יפה יופי מוזר, יצאה רק בלוית קונדיה־גול לבד, והלכה אל קברה של מלק ושל נג’יבה שלו, ואל אותו מקום גבוה באַיוּבּ, באותה פנת בית־העלמין, ששם אחותי הצעירה והמסכנה צִלמה את שניכם יחד. הזוכר הוא זאת? רציתי לבלות אצלה את הערב האחרון, ככה עשינו פעם, מלק ואני, בערב כלולותיה הראשונים; אבל הבינותי שהיא מבכרת להשאר לבדה, ועל כן עזבתיה לפני בוא הלילה, ולבי פצוע.

ועכשו הנני בביתי, בבדידות נוראה; היא אבודה לי יותר מאשר בפעם הראשונה, השפעתי עליה חשודה בעיני חמדי, ועל כן ירחיקוה ממני, ולא אוכל שוב לראותה… לא האמנתי, אנדרי, שאפשר לו לאדם לסבול ככה. אילו היה אדוני מאמין הייתי מבקש ממנו להתפלל בעדי; רק זאת לבד אומר לו: יתגלגלו נא רחמיו, רחמיו הגדולים, על ידידותיו החלכות, השתים שנשארו בחיים.

זינב.

הה, אל יעלה על דעתו, שהיא שכחה אותו. ביום העשרים ושבעה לרמדן, יום־המתים שלנו, רצתה שנלך יחד אל קבר נג’יבה שלו, להביא לה פרחים… ותפילות. הדבר היחידי ששרד לנו מאמונתנו האבודה… ואם לא קבל זה זמן רב מכתבים, הרי זה מפני שהיתה דואבת ונתונה ביסורים. אבל יודעת אני שיש בדעתה לכתוב לו הערב, לפני שנתה, מכתב ארוך. היא אמרה לי זאת בהפרדי ממנה.

ז…


XI

אבל למחרתים קבל את המודעה הזאת, שאנדרי אך העיף עין על כתב־היד, הכיר בו מיד שהוא: לגַ’וִידָה־חנום:

אללה!

פֶּרידֶה – אַזַדֶה – גֶ’נָן,

בתם של טופיק־פחה דַרִיהַן זַדֶה ושל סֶנִיָה־חַנוּם קֶרִיסֶן, נפטרה ביום 14 צילקדה 1323. נולדה ביום 22 רֶגֶ'ב 1297, בקַרַגִ'יאַמִיר.

לפי בקשתה הובלה לקברות באדמת הסִיוַסִּים הנכבדים, באַיוּבּ, לישון שם שנת המות.

אבל עיניה שהיו טהורות ויפות נפקחו כבר, ואלהים אשר אהבה הראה לה את גן־העדן ששם מקדֵם מחמד נביאנו את פני המאמינים בו.

כולנו, בני־תמותה, תפלה אֵלַיִךְ, ג'נן־פרידה־אזדה, לבל תשכחינו לקרוא לנו. ואנו, ידידותיך, נלך בדרך האור שהתוית לנו.

ג'נן־פרידה־אזדה! תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!

חסים־פחה, 15 צילקדה 1323.

הוא קרא את הדברים האלה מהר ובנפש נסערה; בתחילה זרה היתה לו הצורה המזרחית של המודעה הזאת, מלבד זאת לא ידע את כל השמות השונים שהיו לג’נן, ולמבט־עינו הראשון לא הבין מה פרוש הדברים… עברו רגעים עד שידע במי הדברים אמורים…


XII

אחרי שלשה ימים קבל מכתב ארוך מזינב, ובו מעטפה סגורה ועליה כתוב שמו “אנדרי” בכתב־ידה של ג’נן.

מכתבה של זינב.

אנדרי, כל יסורי, כל יגוני לא היו אלא ששון, כל עוד זרחה עליהם בת־צחוקה; כל ימי האפלים היו מוארים על־ידיה, אני מבינה זאת עכשו, מכיון שאיננה עוד…

זה כמעט שבוע שהיא שוכנת באדמה… לעולם לא אשוב לראות את עיניה העמוקות והמפיקות כובד־מחשבה, שנשמתה נשקפה מתוכן, לעולם לא אשוב לשמוע את קולה ולא את צחוק הילדות שלה: עד אחרית ימי יהיה הכל זעום מסביבי: ג’נן שוכבת בתוך האדמה… עדיין איני מאמינה בזה, אנדרי, אף־על־פי שנגעתי בידיה הקטנות והקרות, ראיתי את בת־צחוקה הקפואה, את שִני־הצדף שלה בין שפתי־השיש שלה… אני הראשונה שהלכתי אליה, שקבלתי את המכתב שכתבה, המכתב אל אדוני, הממועך והמקומט בין אצבעותיה… עדיין איני מאמינה, אף־על־פי שראיתיה מאובנה ולבנה; החזקתי בידַי את ידיה, ידי־מתה… איני מאמינה, אבל כך הוא הדבר, ואני ראיתיה, ראיתי את ארונה העטוף בסודר־הוַלִידֶה, עם צעיף ירוק ממֶכָּה ושמעתי את האִימָם מתפלל לנשמתה…

ביום החמישי, אותו יום שבו היינו צריכים להובילה אל חמדי־בי, קבלתי בבוקר השכם פתקא ממנה יחד עם מפתח חדרה… (הזוכר הוא, כמה שמחה על המנעול הזה שהצליחה לקבל עליו היתר?) קונדיה־גול הביאה לי זאת, ומפני־מה עם השכמה?… בְּעָתָה תקפתני בקרעי את המעטפה… ואני קראתי: “בואי, תמצאיני מתה. אַת הראשונה והיחידה תכנסי אל חדרי סמוך אצלי תחפשי מכתב, תצפינהו בשמלתך ואחר־כך תשלחיהו לידידי”.

רצתי אליה, נכנסתי לבדי אל החדר… אה! אנדרי, אימת הכניסה, אימת המבט הראשון פנימה!… אַיֶהָ, באיזה מעמד… נופלת, שוכבת? אַה, הנה, בכורסא זו שלפני המכתבה שלה, ראש זה מופשל לאחור, כולה לבנה, כאילו מביטה אל עלוֹת השחר… ואסור היה לי לקרוא, לצעוק… לא, המכתב, הייתי צריכה לבקש את המכתב… ראיתי שם חמשה או ששה מכתבים חתומים מונחים על המכתבה, ודאי מכתבי־פרידה. אבל היו שם גם דפים בודדים, אלה הם בודאי המכתב, עם המעטפה המוכנה, ששמו היה כתוב עליה… והדף האחרון, זה שאדוני ימצא ממועך, הוצאתיו מידה השמאלית, שהחזיקה אותו מקומט… הטמנתי כל זה, ולאחר שעשיתי את רצונה, רק אז צעקתי בכל כוחי, ואנשים באו לקולי…

ג’נן, ידידתי היחידה, אחותי… בשבילי אין עוד דבר זולתה, אחריה, לא גילה, לא לטיפה, לא אור־היום; את הכל לקחה עמה אל מעמקי קברה, ששם תתרומם עוד מעט אבן ירוקה, שם, הלא יודע הוא, באותה אַיוּבּ, שהיתה אהובה על שניכם…

ודאי שהיתה עוד בחיים חיתה אילו נשארה הבַּרבַּרית הקטנה, הנסיכה הקטנה שבערבות אסיה! לא היתה יודעת כלום מחדלון־החיים… יתר המחשבה, יתר הדעת הרעילוה יום־יום מעט־מעט… המערב הרג אותה, אנדרי… אילו היתה עומדת בתמימותה הטבעית ובבערותה, הייתי עוד רואה אותה על ידי ושומעת את קולה… ועיני לא היו בוכות כמו שתבכינה עוד ימים ולילות… לא הייתי יודעת יאוש זה, אנדרי, אלמלא נשארה הנסיכה הקטנה שבערבות אסיה…

זינב.

אנדרי חרד לפתוח את מכתבה של ג’נן חרדת־קודש.

הרי המכתב הזה לא כהרי המודעה על מותה, שפתח מתוך פזור־רוח. הפעם היה מוכן מלכתחילה. זה ימים שהתאבל עליה; בהדרגה, ולאט־לאט העמיק לחדור לתוכו יגון אבדתה. היה לו גם זמן להרהר על חלק האחריות שהוא חיב לשאת בכל האסון הזה.

לפני שפתח את המעטפה, נסגר יחידי, לבל יפריע לו שום דבר בהתיחדו עמה.

דפים אחדים… והאחרון, זה שלמטה, אמנם אצבעותיו הרגישו בו שהוא כולו ממועך ומעוסה.

תחילה ראה שזה היה כתבהּ במכתביה הרגילים, אותו הכתב שלה הברור כל־כך. היא היתה איפוא שולטת ברוחה לפני המות! היא פתחה במשפטים האלה הקצובים במקצת, כדרכה; במשפטים כה שלֵוים בתחילתם, עד שאנדרי היה כמעט מטיל ספק, הוא שלא ראה אותה “מאובנה ולבנה” הוא שלא נגע בידה, יד של מתה.

המכתב

"ידידי, הגיעה השעה להפרד. האִירַדֶה, שבו חסיתי, פקע כוחו, זינב הודיעתו זאת. סבתי ודוֹדַי הכינו הכל לכלולותי ויום מחר יחזירני אל האיש הידוע לו.

חצות. במנוחת הבית הסגור אין קול, בלתי אם חריקת עטי; אין ער בלתי אם יסורי. בשבילי חדל העולם מהיות. כבר נפרדתי מכל מה שהיה יקר לי, כתבתי את צואתי, את ברכותי. קראתי לנפשי דרור מכל מה שאינו מתמציתה, גרשתי ממנה את כל הדמויות, – למען לא יהיה דבר אשר יפריד בינו וביני, למען הקדיש לו את רגעי חיי האחרונים, ולמען ירגיש רק הוא לבדו את דפיקות־לבי האחרונות.

יען כי הולכת אני למות, ידידי!… הה! מוֹת־מנוחה, כמו מתוך שינה, מבלי להשחית את יפיי. המרגוע, השכחה הם הם בתוך הבקבוק הקטן שם הרחק כאורך ידי. זהו רעל ערבי, מתוֹק מאד, כפי שאומרים, ונותן למָוֶת חזון־מתעה של אהבה.

אנדרי! טרם עזבי את החיים, הלכתי להשתטח על הקבר הקטן היקר לו. רציתי להתפלל ולבקש מזו, שהוא אֲהֵבָהּ לעזרני בשעת צאתי לדרך, – וכן גם רציתי שזכרוני ילָוה אל זכרונה בקרב לבו. ומיד שמתי פעמי אל אַיוּב, רק אני לבדי בלוית שפחתי הזקנה, לבקש מהמתים לקבל אותי אל תוכם. בין הקברות תעיתי, ובחרתי לי מקום. בפנה ההיא ששם ישבנו יחד, נחתי לבדי. יום חורף זה היה מתוק כאותו יום אפריל שבו התמכרה נפשי שם במקום ההוא… בשובי ירד מהשמים על קרן הזהב גשם של ורדים. אה, ארצי, מה יפית בארגמן עֲרָבָיך! אני עוצמת עיני למען אשא עמדי אל עולם־האמת את מראיך!…

זינב יעצתני לברוח כאשר בטלו את האִירַדֶה. אבל אני לא יכולתי לגמור בנפשי, אולי עשיתי זאת, אילו יכולתי למצוא תחת שמים אחרים את האהבה אשר תקבלני… אבל לא יכולתי ליַחֵל כי אם לרחמי־חסד. בחרתי למות, כי עיפתי.

שלוה מוזרה שוררת בקרבי… בקשתי להביא אל חדרי, – חדר־בתולי, שאדוני נכנס אליו פעם, – את כל הפרחים שידידותי שלחו לי לכבוד “החג” של יום מחר. הנחתים מסביב למטתי ושולחני שעליו אני כותבת; על־אודותיו ידידי חושבת אנכי. שִוִיתי אותו לנגדי. הלילה הזה הוא חברי. אך אני עוצמת עיני, נצב הוא עלי, קר, חסר־תנועה; אבל עיניו, – אלו העינים שלא יכולתי מעולם למצוא חידת תעלומתן, – נוקבות את שמורותי וצורבות את לבי. וגם אני פוקחת את עיני, הוא עודנו לפני: מִבֵּין הפרחים נשקפת אלי תמונתו.

וספרוֹ, – ספרנו, – מלבד הדפים האחדים ממנו, שהוא נתן לי ושמחר ילכו אחרי, אני הולכת מכאן טרם קראתיו! לא אדע איפוא את מחשבתו לאמתה. ההרגש הרגיש בכל יגון חיינו? ההֵבִין את כל העווֹן להעיר נשמות מתרדמתן ואחרי־כן לרוצצן אם הן מנסות לפרוח, את זדון־הלב להשיב את הנשים עד דכא, עד אפס־מעשה, כדבר דומם?… יגיד נא, הוא, שחיינו טבעו ביון־מצולה, ודמו לגסיסה אטית… אה! יגיד נא זאת! לפחות יביא מותי טובה לאחיותי המושלמיות! כה חשקתי להיטיב להן בחיי!… לפנים טפחתי את החלום לנסות לעורר את כולן… אה! לא! נומו, נומו, נשמות חֵלְכָּאוֹת! אל נא יִוָדע לכן לעולם שכנפים לכן!… אבל אלו שכבר העלו אבר, שכבר ראו אופקים אחרים מחוץ להרמון, אה, אנדרי! בידו אפקיד רוחן; ישא נא מדברותיו על־אודותן ובעבורן. יקום נא להן למליץ־יוֹשר בעולם שאנשים חושבים בו. מי יתן ודמעות כּולן, ויגון־נפשי בשעה זו יעוררו רחמי העִורים המסכנים, שאוהבים אותנו בכל־זאת ובאהבתם הם מדכאים אותנו!…"


הכתב שוּנה פתאום, נהיה פחות בטוח, כמעט רועד.

“השעה שלש בבוקר. אני שבה אל מכתבי. בכיתי, כה הרביתי לבכות, עד שאיני מטיבה עוד לראות. אה, אנדרי! אנדרי! היתכן להיות צעירה, לאהבו ולהדחף בכל־זאת אל המות? אה! דבר־מה לוחץ את גרוני ומחניקני… היתה לי הרשות לחיות ולהיות מאושרה… עוד מרחף סביבי חלום של חיים ושל אורה… אבל מחר, שמש יום המחר, מחכה לי הבעל שכופים עלי, זרועותיו יחבקוני… והזרועות שאהבתין, אַיָן איפוא?…”

הפסקה. סמן שעבר זמן מה בפקפוקים גדולים, ואחרי כן בִצעה את זממה. המכתב התחיל שוב אחרי רגעים אחדים במנוחתו ההרמונית. אבל מנוחה זו הביאה לידי צמרמורת…

“נגמר, היה נחוץ רק מעט אומץ־לב. בקבוק־השכחה הקטן עומד ריק. הריני כבר נחלת העבר. בִן־רגע עברתי את גבול החיים, ולא נשאר לי אלא טעם־פרחים מר על שפתי. האדמה נראית לי רחוקה, הכל מסתכסך ומתמוטט, הכל, בלעדי הידיד שאהבה נפשי, שאליו אני קוראה, שרציתי בקרבתו עד קצי”.

הכתב מתעקם ככתב־יד של ילדים. ואחר־כך בקצה העמוד האחרון משתרבבות השורות זו על גבי זו; לא שלטה כבר בידה הקטנה, האותיות נעשו זעירות מאד, ופתאום גדולות, ומבהילות בגדלן. הרי היה זה הדף האחרון המעוסה והממועך בשעת שבץ־המות, וקמטי הניר הוסיפו על אימת הקריאה:

"…הידיד שאני קוראה אליו, שרציתי בקרבתו עד קצי… שאהבה נפשי, מהר ובוא כי חפצה אני לאמור לך זאת… האם לא ידעת, כי חמדתיך בכל נפשי? לפני המות אפשר להתודות על הכל. חוקי העולם אינם עוד. ומדוע לא אגלה לו לפני מותי שאהבתיך…

אנדרי, אז כשישב פה לפני המכתבה, שעליה אני כותבת אליו את דברי האחרונים, נכפפתי אליו ובמקרה נגעתי בו כלשהו; ואז עצמתי את עיני, ומאחרי עיני העצומות איזה חלומות יפים עברו פתאום! זרועותיו לחצוני אל לבו, וידי מלאות־אהבה נגעו רבות בעיניו והניסו מהן את תוגתן. אָה! אז היה המות יכול לבוא, היה בא בה־בשעה שהיתה קמה בו עיֵפות, אבל מה מתוק היה אז המות, ואיזו נשמה נעלסה ושבעת־תודות היה מוציא מן העולם… אָה! הכל מִטשטש וחתול בערפל… אמרו לי שאישן, אבל אין השינה נופלת עלי, רק הכל מתנועע, הכל נכפל, הכל רוקד, נרותי הם כשמשות, פרחי גדלו, גדלו, בתוך יער של פרחים ענקיים אני יושבת…

בוא, אנדרי, בוא אלי, מה אתה עושה שם בין הורדים? בוא שב אצלי בכתבי, חמדתי זרועך מסביב לצוארי, ועיניך היקרות מול שפתי… כך, אַהֲבָתי, כך אביתי למות, קרובה מאד אליך, ובהגידי מה אהבתיך… הקריבה אלי את עיניך, מפני שמעולם־האמת, ששם הנני, אפשר לקרוא בנשמת אדם מבעד לעיניו… ואני מתה הנני, אנדרי… ובעיניך הבהירות, שלא ידעתי להבין בהן, היש דמעה אחת למעני?… איני שומעת את קולך בענותו לי, מפני שֶמַתִּי… על־כן אני כותבת לך מפני שלא תשמע את קולי הרחוק…

אהבתיך, השומע אתה לפחות את זאת, אהבתיך

הה! לחוש ככה את הגסיסה! להיות האיש אשר אליו התעקשה לדבר בכל־זאת ברגע המסתורין הגדולים, כאשר הנשמה יוצאת מהגוף… קלוט את פעמיה האחרונים של המחשבה הבאה כבר מעולם־הרפאים!…

"ואני הולכת לי, אני מתעופפת, חבקני!… אנדרי!… הה, היאהבוך עוד אהבה כה רכה… השֵינה הנה היא באה, והעֵט נעשה כבד.

בזרועותיך… מחמד־נפשי…"

\– – – – – – – – – – – –

המלים האחרונות, הרשומות בקושי, היו מטושטשות. אגב, לא זאת, ואף לא דבר אחר יכול הקורא לקרוא… אל הדף, המעוך ביד שלא־מדעת, לחץ את שפתותיו, ביראת־קודש וברגש. זו היתה נשיקתם הגדולה, היחידה…


XIII

אוי, ג’נן־פֶרִידֶה־אַזַדֶה, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים! שלום לנשמתך הגאה והלבנה! ואחיותיך בתורכיה, תעלינה עמדי את שמך, טרם ישָכח, על ראש תפילותיהן בלילות!…


  1. “כִנהו” במקור המודפס. צ“ל: כִנוהו – הערת פב”י.  ↩

  2. יצא לאור בתרגום א. א. קבק בהוצאת “מצפה”.  ↩

  3. “ובדל” במקור המודפס. צ“ל: נבדל – הערת פב”י.  ↩

  4. כנוי של חבה למשרתות ולשפחות הזקנות, שנעשות, מחמת הרגל של ימים רבים, לאחת מבנות־הבית.  ↩

  5. הצעיף שהנשים המושלמיות מכסות בו את פניהן, כשהן יוצאות החוצה.  ↩

  6. “לאהר” במקור המודפס. צ“ל: לאחר – הערת פב”י.  ↩

  7. “היו” במקור המודפס. צ“ל: היה – הערת פב”י.  ↩

  8. כנוי למי שאינו רוצה להשתמש אלא בתאריך ההג'רה במקום הלוח האירופי.  ↩

  9. “כהם” במקור המודפס. צ“ל: בהם – הערת פב”י.  ↩

  10. “מאר” במקור המודפס. צ“ל: מאד – הערת פב”י.  ↩

  11. “מקבל” במקור המודפס. צ“ל: מקביל – הערת פב”י.  ↩

  12. “נתרגשה” במקור המודפס. צ“ל: נתגרשה – הערת פב”י.  ↩

  13. “ישמן” במקור המודפס. צ“ל: ישמק – הערת פב”י.  ↩

  14. “מאר” במקור המודפס. צ“ל: מאד – הערת פב”י.  ↩

  15. “והוא” במקור המודפס. צ“ל: והיא – הערת פב”י.  ↩

  16. “שהזא” במקור המודפס. צ“ל: שהוא – הערת פב”י.  ↩

  17. “לכושי” במקור המודפס. צ“ל: לבושי – הערת פב”י.  ↩

  18. “הזלכת” במקור המודפס. צ“ל: הולכת – הערת פב”י.  ↩

  19. “אות” במקור המודפס. צ“ל: אותן – הערת פב”י.  ↩

  20. “שקרה” במקור המודפס. צ“ל: שקרא – הערת פב”י.  ↩

  21. קרון תורכי שכור, כדוגמת הקרונות שמשתמשים בהם בכפר.  ↩

  22. “זן” במקור המודפס. צ“ל: ז'ן – הערת פב”י.  ↩

  23. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  24. “אה” במקור המודפס. צ“ל: את – הערת פב”י.  ↩

  25. “התורכה” במקור המודפס. צ“ל: התורכיה – הערת פב”י.  ↩

  26. “תתקדמות” במקור המודפס. צ“ל: התקדמות – הערת פב”י.  ↩

  27. “ילה” במקור המודפס. צ“ל ”ילד“ – הערת פב”י.  ↩

  28. “פוחחת” במקור המודפס. צ“ל: פוחתת – הערת פב”י.  ↩

  29. “אנדדי” במקור המודפס. צ“ל: אנדרי – הערת פב”י.  ↩

  30. “חרר” במקור המודפס. צ“ל: חדר – הערת פב”י.  ↩

  31. “בטוחח” במקור המודפס. צ“ל: בטוחה – הערת פב”י.  ↩

  32. “חיה” במקור המודפס. צ“ל: היה – הערת פב”י.  ↩

  33. “תמיר” במקור המודפס. צ“ל: תמיד – הערת פב”י.  ↩

  34. “בידך” במקור המודפס. צ“ל: ”בידן“ – הערת פב”י.  ↩

  35. פירושו, מלאך.  ↩

  36. פירושו, אהובת־נפש.  ↩

  37. כך במקור המודפס.  ↩

  38. “הארון” במקור המודפס. צ“ל: האדון – הערת פב”י.  ↩

  39. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  40. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  41. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  42. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  43. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  44. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  45. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  46. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  47. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  48. “סדדנו” במקור המודפס. צ“ל: סדרנו – הערת פב”י.  ↩

  49. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  50. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  51. “וו” במקור המודפס. צ“ל: זו – הערת פב”י.  ↩

  52. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  53. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  54. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  55. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  56. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  57. מילה חסרה – הערת פב"י.  ↩

  58. “אנקרי” במקור המודפס. צ“ל: אנדרי – הערת פב”י.  ↩

  59. “מצאו” במקור המודפס. צ“ל: מצאן – הערת פב”י.  ↩

  60. “אות” במקור המודפס. צ“ל: אחת – הערת פב”י.  ↩

  61. “שדאיתים” במקור המודפס. צ“ל: שראיתים – הערת פב”י.  ↩

  62. “של” במקור המודפס. צ“ל: שלא – הערת פב”י.  ↩

  63. “הגישה” במקור המודפס. צ“ל: הקישה – הערת פב”י.  ↩

  64. “כשהגיע” במקור המודפס. צ“ל: כשהגיעה – הערת פב”י.  ↩

  65. “הבטחא” במקור המודפס. צ“ל: הבטחה – הערת פב”י.  ↩

  66. “הגרול” במקור המודפס. צ“ל: הגדול – הערת פב”י.  ↩

  67. “תורכי” במקור המודפס. צ“ל: תורכיה – הערת פב”י.  ↩

  68. “ואני” במקור המודפס. צ“ל: ואנו – הערת פב”י.  ↩

  69. “סממבול” במוקר המודפס. צ“ל: סטמבול – הערת פב”י.  ↩

  70. “המסגר” במקור המודפס. צ“ל: המסגד – הערת פב”י.  ↩

  71. “בכפח” במקור המודפס. צ“ל: בכפה – הערת פב”י.  ↩

  72. “ריאים” במקור המודפס. צ“ל: רואים – הערת פב”י.  ↩

  73. “אינטוקטואלי” במקור המודפס. צ“ל: ”אינטלקטואלי“ – הערת פב”י.  ↩

  74. “אני” במקור המודפס. צ“ל: אנו – הערת פב”י.  ↩

  75. “פוסק תעולמית” במקור המודפס. צ“ל: פוסקת עולמית – הערת פב”י.  ↩

  76. “המציפים” במקור המודפס. צ“ל: המצופים – הערת פב”י.  ↩

  77. “במו” במקור המודפס. צ“ל: כמו – הערת פב”י.  ↩

  78. איי־הנסיכים, על ים־השיש בקושטא, אומרים “האיים”  ↩

  79. “מכלי” במקור המודפס. צ“ל: מבלי – הערת פב”י.  ↩

  80. “בשבויות” במוקר המודפס. צ“ל: כשבויות – הערת פב”י.  ↩

  81. “יצא” במקור המודפס. צ“ל: יצאו – הערת פב”י.  ↩

  82. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  83. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  84. “הטטילות” במקור המודפס. צ“ל: המטילות – הערת פב”י.  ↩

  85. “תינוקות” במקור המודפס. צ“ל: תינוקת – הערת פב”י.  ↩

  86. “סה” במקור המודפס. צ“ל: מה – הערת פב”י.  ↩

  87. “אולס” במוקר המודפס. צ“ל: אולם – הערת פב”י.  ↩

  88. “של” במוקר המודפס. צ“ל: שלי – הערת פב”י.  ↩

  89. “שלון” במקור המודפס. צ“ל: שלחן – הערת פב”י.  ↩

  90. “לו” במקור המודפס. צ“ל: לי – הערת פב”י.  ↩

  91. “בעזי” במקור המודפס. צ“ל: בעזבי – הערת פב”י  ↩

  92. “בהבית” במקור המודפס. צ“ל: הבית – הערת פב”י  ↩

  93. “אנרי” במקור המודפס. צ“ל: אנדרי – הערת פב”י.  ↩

  94. גבור אגדה צרפתית, שהרג את שש נשיו.  ↩

  95. “התזמורת” במקור המודפס. צ“ל: התזמורות – הערת פב”י.  ↩

  96. “מתירא” במקור המודפס. צ“ל: מתיראה – הערת פב”י.  ↩

  97. “היה” במקור המודפס. צ“ל: היתה – הערת פב”י.  ↩

  98. “טול” במקור המודפס. צ“ל: טיול – הערת פב”י.  ↩

  99. “הבוספר” במקור המודפס. צ“ל: הבוספור – הערת פב”י  ↩

  100. “סעיף” במקור המודפס. צ“ל: צעיף – הערת פב”י  ↩

  101. “סכבות” במקור המודפס. צ“ל: סבכות – הערת פב”י  ↩

  102. “מעשה” במקור המודפס. צ“ל: מעשי – הערת פב”י  ↩

  103. הכפילות במקור – הערת פב"י  ↩

  104. “רעיוננו” במקור המודפס. צ“ל: ראיוננו – הערת פב”י  ↩

  105. “אליהם” במקור המודפס. צ“ל: עליהם – הערת פב”י  ↩

  106. “מלא” במקור המודפס. צ“ל: מלאה – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות