רקע
בונים הלר
יומן לאחור
בונים הלר
תרגום: בני מר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
שפת מקור: יידיש

עריכת תרגום: בני סורקין1

הקדמה

פעמים אחדות בחיי התחלתי לכתוב דבר־מה הנקרא “יומן”. זמן רב לא החזקתי מעמד. בפעם הראשונה עשיתי ניסיון כזה כשהייתי בן 16–15. את דפי השורות כתבתי אז תחת הרושם של ה“וידויים” מאת ז’אן ז’אק רוסו, ובנוסח הזה נכתב היומן שלי: האמת, כל האמת, לא רק על הסובבים אלא גם על אודותי. בדרך הטבע לא היתה זו משימה קלה לבחור שעוד לא הבשיל. לא ידעתי מה לעשות בשלוש אהבותי הראשונות, בעת ובעונה אחת. ביניהן – נערה מהחצר שמולנו – אהבה שבעיניים בלבד, במבט מבעד לחלון בעת ששנינו קראנו את ספרינו, וכמעט בכל רגע נשאנו את מבטינו.

יומני הראשון לא זכה לדפים רבים. באותה עת התחלתי לכתוב את שירי הראשונים. הם היו עוד שירי בוסר מגושמים, אך כבר ידעו לקנא ברשימות היומן. מה שכתבתי בשירים הדלים נראה אז הרבה יותר מרתק, רחב, עמוק ובעיקר מאריך־ימים מאשר החוויות היומימיות שהבאתי ללוח השנה. כך או אחרת, אותה מחברת של יומני הראשון אבדה, אף על פי ששמרתי אותה מעיניים זרות במגירת הארון שבה שמרתי את כל חפצי האישיים ואת סודותי, גם האינטימיים ביותר.

בפעם השנייה התחלתי לרשום את קורותי ביומן כשהגעתי עם אשתי ובתי לביקורנו הראשון בישראל, בסוף קיץ 1956. פגישתי הראשונה עם הארץ, עם האנשים – הן הזרים, הן אלה שהכרתי בעבר – היתה עזה ושונה כל כך מכפי שתיארתי אותה לפני בואי, עד שהרגשתי צורך לתאר הרבה ממה שאני רואה ושומע. אבל גם ליומן הזה היו חיים קצרים. בין כה וכה היינו צריכים לנסוע. זה היה רק ביקור אצל הוריה של הדסה בהרצליה; כך הוא נקרא. היינו אמורים לחזור הביתה, אל פולין. אבל נגזר אחרת: הגענו רק עד מערב אירופה, ומשם, כעבור חודשים אחדים, בפברואר 1957, חזרנו לישראל – לתמיד. היומן נקטע, אבל הדפים נשארו. מאז עברו 27 שנים. זו שנת 1984.


18 באוגוסט

לפני שבוע חל תשעה באב. כשהייתי ילד שנאתי את היום הזה; לא אהבתי ימי תענית ועצב. בימים כאלה הייתי נחנק משעמום. עם השנים השתנה יחסי לימי הצום הללו, ולחגים היהודיים בכלל, ואף על פי שגם היום איני הולך לבית הכנסת, אפילו לא ביום הכיפורים, אני מרגיש שותף הן בצער של תשעה באב והן באימת יום הדין.

בתשעה באב השנה, הדסה לא היתה בבית. יחד עם דינה’לה היא נסעה לאשקלון לבית מרגוע ליד הים. לפני הנסיעה הביאה לי דינה’לה נר נשמה – כדי שאדליק אותו בערב תשעה באב, שבו חל יום הזיכרון של גולדה אמהּ.

נשארתי לבד בבית. הדלקתי את הנר, וכשירד הלילה החלו הצללים להתרוצץ על פני הקירות. תמיד כשאני מדליק נר נשמה קשה לי לישון בלילה. הצללים רוטטים על הקירות וחודרים אל חדר השינה. הם מתגלגלים בצללי המתים. הפעם גם נשארתי לבד בדירה, ולפני שהלכתי לישון ראיתי בטלוויזיה את המקוננים על החורבן ליד הכותל המערבי. כמו שאר האסונות היהודיים, שהתרחשו בתשעה באב, גם האסון הפרטי שלי קרה באותו יום.

מותה של גולדה.

שבועות ארוכים היה שכבה בבית החולים לחולי שחפת בסוֹקוֹלְנִיקִי, מוסקבה. זה היה קיץ 1947 – השלב האחרון של מחלתה. באותו זמן נודע בברית המועצות שבארצות הברית פותחה תרופה אנטיביוטית שמשפיעה על שחפת – סטרפּטוֹמיצין. כתבתי לחברי באמריקה ובפולין שישלחו את התרופה הזאת לגולדה. בתוך זמן קצר שלחו החברים את התרופה למוסקבה בדואר דיפלומטי.

תרופת הפלא היתה בידי! הלכתי מאושר לבית החולים ומסרתי אותה לידי הרופאה האחראית. היא הבטיחה לי שכבר באותו יום יתחילו להזריק לגולדה את התרופה, אבל הוסיפה כמה אזהרות. ראשית, ההשפעה של הסטרפטומיצין על שחפת עדיין לא הוכחה במאה אחוז. שנית, יש חשד שגולדה מפתחת דלקת קרום המוח. זה שלב מאוחר של המחלה, שבו שום תרופה לא עוזרת.

למרות כל האזהרות נכנסתי לחדר שגולדה שכבה בו ובישרתי לה את הבשורה הטובה. עיניה הכחולות הגדולות אורו. על פניה היגעות הופיע מעין חיוך, אבל כשהתיישבתי על כיסא ליד מיטתה, היא סובבה את ראשה אל הקיר והחוותה בידה אותה תנועה של ויתור שהכרתי היטב.


24 באוגוסט

כמעט שבוע עבר ולא נגעתי במחברת. האם יעלה בגורלה מה שעלה בגורלם של “יומני” הקודמים?

שבוע חסר משמעות. לא עשיתי שום דבר. הצטננות הפילה אותי למשכב לימים אחדים ואיבדתי את תחושת השעות החולפות, כאילו ערפל חדר לזמני. לפעמים נדמה לי שזו תופעה שכיחה אצלי, שככה זה נמשך כבר שנים. ואולי לכן יש לי זיכרון חלש לתאריכים. אבל מהצד האחר, זו יכולה להיות סגולה לאריכות ימים… אם אני עצמי איני זוכר את שנותי, אולי גם “בעל הדבר” לא יזכור אותן.

אבל מתוך הערפל נובע גם מעין “אין מוקדם ומאוחר” בכל הנוגע למה שאני עושה עכשיו בדפים הללו: מיד בתחילת היומן נשא אותי העט 37 שנים לאחור – אל מוסקבה, אל סוקולניקי.

מדי יום ביומו הלכתי אל בית החולים בסוקולניקי כדי לראות אם חל שינוי, אם תרופת הפלא החדשה כבר התחילה לפעול. למען האמת, לא היתה לי אמונה רבה בכך. ממש כמו גולדה, גם אני כבר לא האמנתי בנסים.

באותו אזור, בסוקולניקי, אבל קצת יותר רחוק מהעיר, היה גם הסנטוריום של דינה’לה. היא הועברה לשם אחרי שהתגלו בה סימנים ראשונים של שחפת. הסנטוריום שכן בכמה בנייני עץ בין יערות דלילים. פעם אחת, אחרי ביקורי אצל דינה’לה, הלכתי לבקר כמו תמיד בבית החולים את גולדה. יום קודם לכן הורע מצבה מאוד. שאלתי את האחות אם החולה קיבלה את הסטרפטומיצין שהבאתי. היא השיבה לי תשובה לא ברורה, ומדבריה הבנתי שלדעת הרופאים התרופה הגיעה מאוחר מדי, כשכבר הופיעו סימנים של דלקת קרום המוח. נכנסתי לחדר של גולדה ושאלתי למה לא דרשה שיזריקו לה סטרפטומיצין. היא ענתה לי שמישהו אחר ייהנה כנראה מן התרופה.

מאז ואילך הכול הידרדר. בכל יום אפשר היה להבחין בשינוי חד. היו שעות שבהן איבדה את הכרתה.

באמצע חודש יולי כבר ידעתי בבירור שהסוף קרב. פעם אחת, כשגולדה היתה צלולה, היא ביקשה ממני שאשתדל להשיג את הבטחת ההנהלה, שלא ינתחו אותה לאחר המוות. שתקתי. היא חזרה על הבקשה. לפני לכתי הביתה נכנסתי למשרד וסיפרתי על בקשתה לרופאה האחראית. היא הבטיחה לי למלא את בקשתה של גולדה.

אבל הבקשה לא כובדה. למחרת מותה ביקשתי להיכנס לחדר המתים כדי לראות את גולדה. כבר במבט ראשון גיליתי שהוליכו אותי שולל. ניגשתי מיד למשרד ושאלתי מדוע הרופאה לא קיימה את הבטחתה. היא התחילה להטיף לי מוסר ואמרה שהיא תמהה מאוד עלי – אדם סובייטי חושב, משורר – המאמין בשטויות שכאלה. “מה היא מרגישה עכשיו? מה אכפת לה?”

ובאמת, מה אפשר היה לומר במוסד הזה המכונה “בית חולים”? בעצם זה היה מכון ליחס ביורוקרטי של “פועלי רפואה” אטומים.

אתמול עמדתי על ערש הדווי של גולדה. הוציאו אותה מהר אל המסדרון. כך נהגו בכל החולים לפני סופם. יצאתי משם לרגע, רציתי להיות עם עצמי. כשנכנסתי שוב היא כבר היתה מכוסה בסדין, אבל הכותונת הופשטה ממנה. שאלתי את האחות שעברה במקום מדוע עשתה זאת ולמה השאירה אותה עירומה. היא השיבה בהאשמה: האם אתה לא יודע שאני אחראית באופן אישי לרכוש בית החולים, שלא יגנבו את הלבנים?

נסעתי הביתה במטרו. הנה רחוב קִירוֹב, במרכז מוסקבה. עליתי לחדר ששכרתי אצל אנה בֵּנציוֹנוֹבְנָה אלטרמן ונפלתי על מיטת הברזל. לא הרגשתי בקפיצים הקשים והעירומים והתחלתי לבכות ולהקיא את נשמתי. כך קרה לי תמיד כשמת אחד מקרובי. כך היה כשמת אבי ב-31 בינואר 1935, 12 שנים לפני כן, בוורשה. וכך גם עכשיו במוסקבה, ב-21 ביולי 1947, כשמתה אשתי, גולדה.

אנה בנציונובנה נכנסה לחדרי, הביאה קערה וכוס מים. השתתקתי כמו ילד שנשאר לבדו ובולע את בכיו. אבל הילדה, דינה’לה, נשארה בסנטוריום בסוקולניקי. דינה’לה לא ידעה עדיין ולא יכלה להבין מה קרה היום.


25 באוגוסט

נדמה שהפעם אני מתמסר באמת ליומני, “יומן לאחור”. זה יהיה בוודאי השם המתאים למה שאני כותב עכשיו. יסלחו לי הקוראים אם כמעט בכל יום, או בכל פעם שאני מתחיל לכתוב, ימצאו חזרות וסטיות, שגורמות לי לקפוץ בין תקופות ושנים. נדמה לי שמה שאני עושה עכשיו הוא ערבוביה של זמנים שונים ושל כל משאלותי: לספּר הרבה, את המרב של מה שלא הצלחתי לעשות בשירים, הן מפני שהצורה לא הניחה לי והן מפני שמיד כשנכתבו הם נועדו לכל מי שירצה לקרוא בהם.

העניין האחרון הוא המכשול הגדול ביותר לגילוי עצמי, אף על פי שמי שקורא היטב בשירים יבין רבים מהסודות שנותרו נסתרים גם ברשימות הישירות של היומן. מבין כל הז’אנרים הספרותיים, השירה היא הקרובה ביותר לווידוי, לאמת.

אבל פעמים רבות אני מרגיש שלא די בכך בשבילי. אני צריך לספר על עצמי – על קרובי, על חברי [בעבר, על עמיתי בהווה], ובעיקר – על עצמי. איך עושים זאת? את כל האמת על עצמו, איש אינו יכול לספר. אדם מסתלק מהעולם עם סודו. הקתולים הנהיגו וידוי, שהוא ערמומי ופשוט בעת ובעונה אחת: איש הדת ששומע את הווידוי ומעניק את המחילה אינו רואה את פניו של החוטא המתוודה. מי שמספר על הפשע – והוא עשוי להיות נורא, כמו רצח, אונס או שוד – אינו מזוהה על ידי מי שמוחל על פשעו. הפושע הולך הביתה בשלווה ובתחושה שהוא פטור מן הזיכרונות ומייסורי המצפון. יהודים נוהגים כך – מי שנוהגים כך – ישירות ביחס לאל. והאל רחוק. אולי הוא שומע, אבל את תשובתו אין לשמוע.

אם כך, ברור שגם אני לא אוכל לספר את כל האמת על עצמי. אבל גם מה שאני מתכונן לספר הוא מפתיע מאוד לעומת מה שבני דורי תיארו לעצמם אותי על פי שירי (איני מתכוון למי שיודעים לרדת לסוף דעתי בשורות הקצרות).


ייתכן שבגלל השפעת התרופות שלקחתי בשבוע האחרון היו לי חלומות רבים בלילה. הם היו מגוונים, אבל בדרך כלל נעימים. מעניין שאפילו המכרים שאינני מחבב היום כל כך במציאות מעוררים בי אהדה בחלומות.

על רבים מהאנשים ששיחקו בחיי תפקיד פעיל אני חושב עכשיו מעט מאוד ביום, במציאות. [וטוב לי כך.] אבל מדוע הם אינם עוינים בחלומותי? עלה בדעתי שאולי הם מתגלים לי בצללי השינה בדמותם האמיתית; ואולי הם מופיעים לפנַי כפי שאני רוצה לראותם? אם זה נכון, הרי זה אומר עלי דברים טובים. וכך אני מרגיש טוב יותר.

אבל הלילה חלמתי על דינה’לה. הלכתי אתה ברחוב ירוק, רחוב ארוך וירוק. זה יכול היה להיות בוורשה, ואולי גם בתל אביב. היא אולי בת שבע. פתאום היא נהפכה לבתהּ גלי. היא לבשה שמלה אדומה. הרחוב הירוק היה מלא במטיילים. דינה’לה־גלי הלכה בשמחה ושרה. פתאום היא התחילה לרוץ במורד הרחוב הירוק ונעלמה בהמון. התחלתי לרוץ ברחוב ולחפש אותה, אך לשווא. היא נעלמה. בסוף הרחוב הירוק ישבו נשים, נשים פולניות. קראתי וצעקתי: “דינה! דינה’לה!” שאלתי את הנשים אם ראו ילדה בשמלה אדומה. “לא”, הן ענו.

ייתכן שהחלום על דינה’לה הקטנה הוא שביב אחד ממחשבותי ביום על השנים הללו, שהתחלתי לתאר לעיל. הדאגות לבתי והפחדים ליוו אותי במשך כל השנים, אפילו לפני מותה של גולדה.

למחרת מותה של גולדה הלכתי לבתי בסוקולניקי. מבעד לשמשה הסגורה של המרפסת היא ראתה אותי והתחילה להידחק בין הילדים. הילדים האחרים לא רצו לתת לה לעבור. כל הילדים בסנטוריום היו יתומים מאבותיהם, שנפלו בחזיתות. דינה’לה היתה, דומני, הלא־יתומה היחידה שהתקבלה לשם – הודות לפרץ מרקיש.2

בימים הקשים ביותר של המלחמה הוא היה עוזב את מכונת הכתיבה שלו ומשאיר שם את השיר שכתב – והוא כתב תמיד – והולך אתי ל“לִיטְפוֹנד”,3 לסדר עניינים הנוגעים לסנטוריום ולבתי החולים של גולדה ולבית הילדים לדינה’לה. אז, בשנות הארבעים, הוא עוד היה רזה, צעיר וזריז. נסענו ל“ליטפונד” בחשמלית. אני נכנסתי, ככל אזרח, דרך הכניסה האחורית. אך למרקיש, בעל עיטור לנין, היתה זכות להיכנס לחשמלית מהחזית, בלי לעמוד בתור. אהבתי לראות אותו מתגאה לעיני וקופץ לחשמלית מלפנים בזכות עיטור לנין שלו…

אבל אז, באותו יום ביולי 1947, כבר היתה דינה’לה כמה שנים בבית בסוקולניקי. עוד לא הגיעה השעה שבה הרשו לה לצאת להיפגש אתי. הם היו צריכים ללכת לנוח אחרי ארוחת הצהריים. ובכל זאת היא הגיעה אל הזגוגית, הצמידה אליה את ראשה הג’ינג’י, הקצוץ, ועל פי תנועת שפתיה ניחשתי שהיא חוזרת שוב ושוב על המילה האחת: “פָּאפָּצ’קה”.


26 באוגוסט

שיחת טלפון מהסופר יצחק יָנָסוֹבִיץ'4 החזירה אותי לאַלְמָה־אָטָה,5 לשנת 1943. הוא התקשר אלי בענייני דיומא: הוא רצה להתייעץ אתי בשאלה איזו רשימה עלי כדאי לכלול בספרו החדש על סופרים. אך מאחר שאני חי עכשיו כמעט ללא הרף בזיכרונות משנות המלחמה חזרתי לשם מיד כשהנחתי את השפופרת.

במארס 1943 חזרתי לאלמה־אטה ממוסקבה, שאליה נקראתי לאסיפה כללית של הוועד האנטי־פשיסטי. אמא של גולדה, פייגה, כבר לא היתה בין החיים. כמה חודשים לפני כן היא מתה ברעב ובתשישות. פתחתי את הדלת בבית הטיט שברחוב יוּמָאשֵׁבָה, ששכן בקצה העיר. חיינו שם במטבחון ששכרנו אצל נְיוּרָה. בעלה יצא לחזית מיד עם פרוץ המלחמה ולא הגיעו שום חדשות ממנו. היא נשארה עם שני ילדים.

נכנסתי, וגולדה קמה ממיטת הברזל שלנו ונעמדה מופתעת ושמחה. הבנתי מיד את המצב. על השולחן הקטן היה מונח חצי סלק סוכר לבן, ולידו פירורים יבשים של לחם שחור. זה היה המזון שנותר בבית. דינה’לה, בת פחות משנה, שכבה בערישת הקש שלה. היא לא בכתה. ידיה היו אדומות, נפוחות מרוב קור. [בבית שררה צינה. התנור היה חלוד וקר.] גולדה לא חיכתה לשאלתי. היא אמרה שכבר כמה ימים אין לה במה להסיק אותו.

לקחתי שק ויצאתי החוצה, קרוב יותר לעיר, לאזור שגרו בו חמישה מחברי הסופרים, פליטים מפולין, וביניהם גם מי שהתקשר אלי זה עתה, יצחק ינסוביץ‘. הייתי בטוח שאצל אחד מהם לפחות אוכל לקבל בהשאלה קצת סַקְסָאוּל,6 העץ שהשתמשו בו להסקה בקזחסטן. הראשון שדפקתי על דלתו, משורר מוורשה, התחמק בחינניות. הלכתי אז אל ינסוביץ’. הוא לא הניח לי לומר מילה, לקח את השק, קרא לאשתו דארָה, ומיד סחבו לי שניהם חצי שק סקסאול.

המרחק משם ועד לבקתה שלנו היה כשלושה קילומטרים. לא קל היה לסחוב את המשא הזה. אבל כשהדלקנו את האש במטבח והאור בקע מחרכי החומר, התפשטה חמימות לא רק על הקירות, אלא גם בנשמה. עכשיו שבתי והרגשתי בה.


27 באוגוסט

הספר שאני כותב עכשיו אינו מציית לחוקים ספרותיים. אדרבה: הכול בו עומד בניגוד לאקסיומות המקובלות. איני מחויב עכשיו לאיש חוץ מאשר לעצמי. איני יודע אפילו אם עיניים זרות יראו אי פעם את האותיות הללו. אני כותב דברים שמעולם לא סיפרתי לאיש עד היום. יתרה מכך: עכשיו, בתחילת הדרך, איני יודע בעצמי אם יהיה לי אומץ לספר הכול.

בשנת 1939, כשהגעתי עם גולדה מוורשה לביאליסטוק, עוד הייתי מלא אמונה ומסירות לאידיאה שלא מצאתי בה שום רבב. בחורף המוקדם הזה יצאתי עם גולדה ברגל מוורשה המושלגת, ודרך רַדְזִימִין, וישְׁקוֹב ומַלְקִין הלכנו לביאליסטוק, לשטח שנכבש על ידי הצבא הסובייטי. בוורשה כבר רחשו הגרמנים, חטפו אנשים לעבודה, בדרך כלל יהודים. גם אני הייתי ביניהם. ליד גשר קיירבֶּדזָ’ה הצטוויתי בצעקות לקבור את הסוסים שנהרגו. רשת הפחד כבר כיסתה את כולם. בדרכים צעדו יחידות הגרמנים בקצב המארשים הצבאיים. השתדלנו להימנע מהם ולחמוק מטווח עיניהם. הלכנו לאורך מסילות הברזל השקטות והמושלגות. רכבות לא נסעו. רק מזָרֶמְבִּי-קוֹשְצֶ’לְנה יצאה רכבת לביאליסטוק. שם, בגבול בין ההיטלריזם לקומוניזם, בירך אותנו לשלום פרש סובייטי: “זדרסטוויטיה, טוורישצ’י!” {שלום חברים}.

מנגינה ערבה יותר משתי המילים הרוסיות הללו לא שמעתי עד כה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני הולך על אדמתי; אחרי שהזדעזעה בהפצצות הגרמניות חזרה אלי האמונה באיתנותה. בפעם הראשונה ראיתי דגל אדום מתנופף בחופשיות. לא היה זה אחד הדגלונים האדומים שפיזרנו ברחוב ווֹלינסקה בוורשה לכבוד אחד במאי; כאן, בביאליסטוק, הוא התנופף בגלוי, מנצח, לעיני כולם, על בניין מועצת העיר.

בתוך שבועות אחדים החלו להגיע נציגי הסופרים הסובייטים ביידיש, תחילה ממינסק ובהמשך ממוסקבה. ממינסק באו זֵלִיק אַקְסְלרוֹד7 והֶרְשְׁל קָמֵנֶצְקִי,8 אחר כך גם רחל בּוֹיְמווֹל9 וזָ’אמֶה טֵלֵסִין. ממוסקבה באה לביאליסטוק משלחת גדולה יותר, שכללה סופרים ומשוררים חשובים כמו פרץ מרקיש, לייב קְוִויטְקוֹ10 ושמואל גוֹדִינֶר.11 הם נפלו על צווארם של הסופרים הפליטים מפולין כעל אחים אבודים שנמצאו. נדמה היה לי שלא אנחנו, חסרי הבית, התרפקנו עליהם, אלא להפך: הם, הסופרים הסובייטים המבוססים, נושאי העיטורים, מתרפקים עלינו. בחדר הצר של העיתון “ביאַליסטאָקער שטערן”12 קראנו להם את שירינו. היה לי הרושם שהסופרים הסובייטים מתמוגגים, ממש חיתה נפשם, כאילו שמעו יצירות מפלנטה אחרת. מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, הבנתי הכול, אבל אז, שבועות אחדים אחרי ורשה, לא יכולתי לתפוס את זה. את מי לשאול? שאלתי “בעל ניסיון” – אדם ששהה כבר שנים בברית המועצות, היה שם פעיל בחוגי הספרות ועבד בעיתונות הנוער הקומוניסטי. זה היה עורך ה“ביאַליסטאָקער שטערן”, הֵרְש סמוֹלֶר.13 אני זוכר עדיין איך הצגתי לו את השאלה: “למה יש לי הרגשה שמשהו אצלם (אצל הסופרים הסובייטים) שרוף בנשמה, כאילו יש בהם אפר?”

הוא התבונן בי במבט חוקר ובעיניים מבוהלות ושתק רגע. אחר כך אמר: “בקרוב תדע הכול בעצמך”.

כעבור שבועות אחדים נשלחתי למינסק להשתתף בחגיגה לכבוד סיפוח השטחים המערביים של רוסיה הלבנה ברפובליקה הסובייטית של בלרוס. החגיגה חלה בחגי אוקטובר. הרש סמולר כתב לי על נייר של “ביאַליסטאָקער שטערן” אישור כניסה בגבול הפולני־הסובייטי לשעבר. באותם ימים זה הספיק.

בארוחת הצהריים התארחתי בביתו של זליק אקסלרוד. אביו עוד חי ושניהם חיבקו אותי בחום. באופן כללי, לעתים נדירות נתקלתי ביחס לבבי כל כך ובאהבה אמיתית כלפי, כפי שזכיתי להם בקרב סופרי היידיש של מינסק. הם היו אז קבוצה גדולה למדי, וביניהם משוררים וסופרים מוכשרים. חוץ מאקסלרוד, קמנצקי, בוימוול וטלסין היו גם מוטל גרוּבּיאן, מנדל ליפשיץ, שִׁיקֶה דְרִיז, אייזיק פְּלַטְנֶר, אֶליֶה קאהאן14 ואחרים.

כל החברים הללו קיבלו את פני לא רק כקרוב, משורר יהודי, אלא גם כמי שברח מהגיהנום הגרמני בפולין, מוורשה החרבה. הם הקשיבו בהזדהות לתיאורי על ההפצצות הגרמניות בפולין, על האופן שבו החריבו את ורשה וקברו תחת בתיה אלפי אנשים.

[למחרת, אחרי ההפגנות של אוקטובר, אחרי קבלות הפנים של “האחים המשוחררים” במינסק ובקולחוזים בסביבה,] זליק אקסלרוד יצא אתי לטיול בעיר המושלגת. באחד הרחובות הראשיים הוא נעצר, הצביע על כמה חלונות בחזיתו של בית ואמר: “אתה רואה? בחלונות האלה התגורר איזי כאריק”.15

זו ההזדמנות לברר סוף סוף, חשבתי. שנתיים קודם לכן עוד הייתי בפריז, שאליה ברחתי מפולין בגלל רדיפה פוליטית ואבטלה. יום אחד קניתי שם גיליון של “עמעס”16 ממוסקבה, שאפשר היה להשיג בדוכני העיתונים. על פני חצי עמוד הודפסה שם רשימה – של ליטווקוב, דומני – ובין שאר ההאשמות נכתב בה כי המשורר איזי כאריק הוא “אויב העם”.

לא, לא האמנתי בזה. איך ייתכן שהמשורר של “ביצות מינסק”, “בלב ונפש”, שאת שיריו ידעתי בעל פה, המשורר שהזדהה כל כך עם המהפכה, יהיה אויב העם?

“מה קרה”, שאלתי את אקסלרוד, “מה קרה לכאריק? למה הוא נעצר? מה הוא עשה?”

זליק אקסלרוד לא ענה לי דבר. הוא לקח אותי תחת זרועו והתחיל ללכת אתי. אבל ראיתי את עיניו נמלאות דמעות.

כעבור שנה וחצי נעצר גם הוא. נודע לי על כך במינסק, כשהייתי בדרך לביאליסטוק מבית הבראה במחוז אורשה. יחד עם אקסלרוד נעצרו גם אליה קאהאן והמבקר הצעיר הירש בֵּריוֹזקין. כשכבר הייתי ברכבת במערב בלרוס חלפו על פני קרונות המשא עם העצורים השמורים מן המחוזות ה“משוחררים”. “הגורמים החשודים” הובלו מזרחה.

בסופו של דבר חזרתי הביתה, לביאליסטוק, לרחוב יוּרוֹבייצקי 38. את הדלת פתח חתנו של בעל הבית, אחיו של הסופר מארק רקובסקי. הוא התפלא לראותי: “עכשיו אתה חוזר? בבי.בי.סי הודיעו זה עתה שבגבולות עומדות יחידות הטנקים של הגרמנים, מוכנות לפלוש לברית המועצות”.

לא עניתי לו. נכנסתי לחדר שלנו.

גולדה התעוררה משנתה. כבר היה מאוחר בלילה. היא חיבקה אותי בידיה החמות. התחלתי לחקור אותה על החדשות, על אמה, על אחותה נחמה. היא לא הניחה לי לדבר: “מחר, מחר תדע הכול”.

עם עלות השחר שמענו את הפיצוץ הראשון. הצלילים היו מוכרים לנו מוורשה, מספטמבר 1939. ירדנו מהמיטות, ניגשנו לחלון וראינו את תמונות הבלהה הראשונות של המלחמה. מנורות הגז עוד דלקו, ובאור שבין לילה ליום מיהרו טנקים סובייטיים. עד מהרה הופיעו בשמים מפציצים גרמניים, ואחריהם דולקים מטוסים סובייטיים שירו צרורות במפציצים הגרמניים. אך קולות הנפץ של הפצצות הנופלות לא חדלו מלהדהד, מלוות ברעש השמשות.

זה היה השחר של יום 22 ביוני 1941.

בערב כבר היינו ברכבת שהביאה אותנו מביאליסטוק אל עומק רוסיה. מ“אחים משוחררים” נהפכנו לפליטים, למה שמכונה “בייז’נצי” {פליטים}.

ברכבת הפינוי שלנו היו מיוחסים רבים: אנשי מינהלה סובייטים ופעילי מפלגה מקומיים. גם סופרים זכו באפשרות לברוח מביאליסטוק – רובם סופרי יידיש, אבל ביניהם היו גם בלרוסים ופולנים. חלק גדול מהנוסעים ברכבת היו בני משפחות של מפקדים סובייטים שכבר השתתפו בקרבות בחזית. כבר ביום הראשון למסע שמענו את טענתן של נשות המפקדים על כך שבמלחמה אשמים הגרמנים, הפולנים והיהודים.

ב-24 ביוני, לאחר שהרכבת הופצצה כמה פעמים והיו בה פצועים והרוגים, הצלחנו לעבור דרך ווֹלְקוֹבִיסק וברנוביץ'. כשהרכבת נכנסה למינסק, בערה העיר.

באחד מימי סוף יוני הוצאו זליק אקסלרוד וחבריו קאהאן ובריוזקין מבית הסוהר של מינסק. המלווים החליטו כנראה לחסל את האסירים כי רצו להציל את עצמם מחיל החלוץ הגרמני. הם ירו בזליק אקסלרוד, ואילו קאהאן ובריוזקין הצליחו לברוח. השניים התגייסו מיד לצבא האדום ויצאו לחזית. אליה קאהאן, הסופר המחונן, נפל בקרב נגד הגרמנים. בריוזקין הצליח לחזור מן המלחמה. ב-1945 פגשתי אותו בבית הסופרים של מוסקבה.

מדוע אני מספר הכול דווקא כאן? האם זה קשור לימֵינו, לתאריך שציינתי לעיל? הזיכרון שלי משול עכשיו לבית שעומד לפירוק. אם מוציאים לבנה אחת, כל הקיר מתחיל ליפול. ואני חושש שהקיר לא יכסה על דבר שאסור לו להתכסות.


כעבור זמן רב, ב-1972, הייתי בניו יורק. במרתף בביתו של חבר חיטטתי בספרים ובכתבי העת. בין השאר מצאתי עיתונים ספרותיים ביידיש שיצאו בשנים 1942–1941. [התחלתי לעלעל בכתב העת “אין זיך”.] עניין אותי לגלות על מה כתבו סופרי יידיש האמריקאים באותן שנים. לא. באותם אוספים לא מצאתי שום יצירה ספרותית שתזכיר במשהו את מה שהתחולל בשנתיים הללו ליהודי אירופה. האם דבר מזה לא הגיע לידיעת משוררי יידיש באמריקה? או שאולי הגיע ולא הניד את מיתריהם הליריים? ובכל זאת כדאי היה לי לחטט שם במרתף בעיתונים המאובקים. התחלתי להבין את אדישותם של יהודי אמריקה לשואת יהודי אירופה. הם פשוט לא האמינו! הם היו משוכנעים [באופן עמוק] שמה שנכתב בעיתונים הוא “תעמולה שימושית” נגד היטלר. אבל יש אולי סיבה נוספת (גם היא לא קלה למחילה) לכך שהשואה לא נגעה במוזה שלהם: היא לא היתה להם נושא הולם. היא לא התאימה לכלי הנגינה של המשוררים הללו. והדבר מתקבל על הדעת לנוכח השירים שהמשוררים הללו כתבו מאוחר יותר על השמדת היהודים באירופה. כמעט כולם אינם משכנעים. [פשוט גרועים!] מדוע? מפני שהם עצמם לא האמינו בזה. [הם לא היו בלב ונפש יחד עם מיליוני הנרצחים.]

[השאלה הזאת עינתה אותי גם בקריאת יומנו של ש' ניגֶר17 מאותן שנים. לא יכולתי להבין איך ייתכן שאדם רגיש כל כך, ויהודי לאומי כל כך, כמעט לא ציין ביומנו את הטרגדיה היהודית של שנות הארבעים. מדוע? האם הוא פחד לנגוע בממדי האסון? ב“יומן לאחור” שלי זה לא ייתכן. בדפים הללו אני צריך לבוא חשבון עם העולם, על הזולת ועם עצמי.

הרי בימים אלה שבהם אני כותב על עניינים מן העבר מתרחשים כאן, ממש מתחת לאף, דברים שעלולים להפר את שלוותי, ליטול מידי את העט והנייר ולא להניח לי להשלים את עדותי על העבר. אש השנאה לוחשת ומאיימת לשוב ולהתלקח. וגם אם אחליט לא לשתוק, גם אם אכתוב על כך בעיתונים ואזהיר באסיפות, האם זה יעזור? האם הסכנה תפסיק להתקיים? האם לא ייקחו את השקט והשלווה, האור בחלון – ולנגד עיני יסתובבו האנשים השחורים, שליחי המרה השחורה, שישמרו על החיים הרבגוניים?]


29 באוגוסט

שוב עברו כמה ימים ולא קרה שום דבר שראוי להעלות על הכתב. אולי זה נורמלי, אולי טוב להגיע לימי הפנסיה, שבהם משתחררים מכל מיני חובות ומחויבויות, אף על פי שלי זה עדיין לא קרה לחלוטין.

אני כבר כמעט משוחרר מעבודות טכניות ו“ספרותיות”, שמילאו את זמני במשך השנים שאני חי בישראל. פלא שהצלחתי לכתוב את השירים שהוצאתי לאור בספרים. אני יודע היטב שהיה בכוחי לעשות הרבה יותר. ובעיקר, היה עלי ללמוד יותר ולחדור לחיים במקום לעבוד על כתבי יד של אחרים. שילמו לי כסף על כך, אבל הם קנו ממני ולקחו לי את היקר מכול – הזמן. רק לעתים נדירות אני מתנחם בכך שאולי העבודה על כתבי זרים היתה מעין בלם, שעצר את הזרימה המהירה מדי של המילים והתמונות והניח לעבור רק לחזקות ובעלות הערך הרב ביותר מביניהן; אולי זו היתה לי דווקא דרך להתמודד עם האינפלציה של השירים, שנעשו שכיחים כל כך אצל משוררי יידיש. [במיוחד אלה שבאו מברית המועצות. אצלם, אפשר להבין ולסלוח. הרי הם יצאו מן המצר, מתחום ההשגחה, הצנזור חסר הבושה, ועכשיו מותר להם לכתוב איך ומה שהם רוצים.]


אני חוזר לשנת 1947. קיץ, יולי. בלוויה של גולדה השתתפו, חוץ ממני, בעלת הדירה שלי אנה אלטרמן ושתי בנותיה, בֵּבָּה ורבּקה והסופר יעקב שטרנברג.18 גם בלוויית אמהּ של גולדה, ארבע שנים קודם לכן באלמה־אטה, זה היה מספר המלווים. שם היו אלה דוד סְפַרְד19 והֶרְשׁ אוֹשֵרוֹבִיץ'.20 גולדה היתה צריכה להישאר בבית עם דינה’לה הקטנה. בחוץ היה השלג קשה וחלקלק. עגלת המתים הפשוטה, שמחלקת הניקיון של העירייה השאילה לי בעזרת פרוטקציה נמרצת, היתה צריכה לעבור על גשר צר ברחוב יומאשבה. הסוס עבר בשלום, אבל העגלה נטתה הצדה והארון החליק. בכוחות משותפים החזרנו אותו לעגלה. הגענו לבית הקברות וקברנו את אמה של גולדה בחלקה היהודית.

האם, פייגה, היתה בת העיירה היהודית אוֹסטרוֹבה (אוסטרוב־מזובייצקה). באלמה־אטה לא הכניסה לפיה בשר כי שמרה כשרות. לוח שנה יהודי לא היה. בסוף קיץ תש"א התחילה לחשב מתי חל יום הכיפורים. היא התכוננה לצום כמו תמיד. כשגולדה ואני היינו בבית החרושת (שנינו עבדנו בבית החרושת הממלכתי לפרווה) היא הלכה לאזור שבו התגוררו חלק מסופרי יידיש הפליטים, חברי. היא קיוותה שכך ייוודע לה באיזה יום חל יום הכיפורים.

כעבור זמן מה סיפרו לי, במושב לצים, על הזקנה שבאה לשאול אם הם יודעים מתי חל יום הכיפורים השנה. אחד מהם, משורר, [שראה בעצמו יהודי לאומי,] ידע את התשובה, אבל בכוונה תחילה הוא אמר לפייגה שזה יהיה ביום המחרת. האשה הדתייה, המסכנה, צמה ביום חול ואכלה ביום הכיפורים.

את הסיפור הזה סיפר המשורר בעצמו. מה שעולל לזקנה הדתייה נראה בעיניו כהלצה. ואולי במעשהו ביקש לבטח את עצמו באנטי דתיות, שהיא כידוע סימן מובהק למסירות סובייטית? מי יודע? המשורר הזה פחד מהמשטר הסובייטי יותר מן האחרים. בפולין הוא היה מקורב לפועלי ציון שמאל. באחת האסיפות הראשונות של איגוד הסופרים בביאליסטוק, שבה התחילו לבדוק את כשרותם של הסופרים-הפליטים, תקף אותו אחד המנהיגים הקומוניסטים היהודים בוורשה והאשים אותו בכך שהיה “משורר החצר” של פועלי ציון שמאל. מאז נפלה עליו אימה והוא רצה להבטיח את עצמו.

בביאליסטוק הוא הציע לי שנתרגם יחד ליידיש את הפואמה “לנין” מאת מאיאקובסקי. הוא חשב כנראה שהמעשה הזה יטהר אותו. [לא יכולתי לסרב לו.] התחלנו לתרגם, אף על פי שוולדימיר מאיאקובסקי לא היה לרוחי.

באלמה־אטה הוא היה מופיע בשידורי היידיש של הרדיו העירוני. אני הייתי עסוק: ביום עבדתי בבית החרושת, ועד הלילה – באימונים צבאיים מחוץ לעיר. הוא שכנע אותי שגם אני אשתדל לקרוא את שירי ברדיו. “אחרי המלחמה”, הוא טען, “ישאלו אותך מה עשית למען המולדת הסובייטית”. עניתי לו שלא נשאר לי זמן לכך, “ובשביל המולדת אני מעבד מעילי עור וכובעים”.


חזרתי מהלווייתה של גולדה לפנות ערב. הרגשתי ריקנות איומה. לאן אלך? הדרך לגולדה בבית החולים כבר אבדה. לילדה בסנטוריום מאוחר מדי לנסוע. היא כבר ישנה. הלכתי לז' [שרה]. היא התגוררה עם הוריה לא הרחק מתחנת הרכבת הבלרוסית במוסקבה, ברחוב לְיֶסְנָאיָה. בפעם הראשונה ראיתי אותה כשעליתי אליה אחרי שנת צהריים באכסניה המשותפת לבלרוסים: אנחנו, סופרי יידיש שפונו מביאליסטוק, נחשבנו ל“בלרוסים” והשתייכנו לאיגוד הסופרים הבלרוסים. גם אני גרתי באכסניה הבלרוסית עם דינה’לה. גולדה כבר היתה חולה, והיא נותרה בינתיים בבית הבראה באלמה־אטה.

חזרתי הביתה מן הרחוב עייף מרוב מאמצים למצוא לדינה’לה בית ילדים. האכסניה לא התאימה לה. היא עשתה צרות, שפכה את האבקה לניקוי השיניים ליד המיטות, לקחה חפצים. היא גם הרטיבה את הרצפה. בעלת הבית לא היתה מרוצה והתחילה לאיים שהיא תזרוק אותנו. כל זכויותי הספרותיות, וכן השתדלויותיו של פרץ מרקיש עטור המדליה, לא הועילו להכניס את הילדה לבית ילדים; באותה שנה אחרונה של המלחמה היו כולם מלאים בילדים יתומים של חיילים שנפלו.

הגעתי אל האכסניה, נפלתי על מיטת הברזל ונרדמתי מיד. כששמעתי סביבי רעש ופקחתי את עיני ראיתי מעלי את פניהן של שתי צעירות יהודיות. תחילה נראה היה שהן נכנסו לחלומי. אחר כך הכרתי אחת מהן: זו היתה פ' [ריטה], שהכרתי עוד בביאליסטוק, כשהיתה בת 17–16. היו לה שיער חום מסולסל ועיניים שחורות בולטות במקצת, אף צר ומחוטב וחיוך מצודד על שפתיה המחוטבות. השנייה, ז‘, היתה ההפך ממנה: בלונדינית, רזה, ועיניה כחולות. עורה היה חיוור והיא דיברה בשקט. היא היתה מבוגרת מפ’ בשנתיים.

פ' למדה אז במוסקבה והתגוררה בביתה של ז' [שרה]. הן היו בנות דוד; אבותיהן היו אחים. אל ביתן של שתי בנות הדוד במוסקבה התחלתי לבוא לעתים קרובות ביותר. כמעט לכל מקום הלכנו בשלושה. החברים צחקו עלינו, גם אם ברוח טובה, אך קלטתי את מבטיהן של נשותיהם המקנאות. אני עצמי לא ידעתי את מי אני מחבב יותר מבין שתי הבנות. כל אחת מהן היתה יפה ומצודדת על פי דרכה. גם הן אולי לא ידעו למי אני נוטה. לעתים קרובות נדמה היה לי שהן משלימות עם המצב.

-—

כל זה קרה שנתיים קודם לכן. עכשיו, כשגולדה מתה, פ' כבר לא היתה במוסקבה. היא כבר חזרה עם הוריה לעיר הולדתה [וילנה]. אבל ביתה של ז' נותר ביתי במוסקבה. גולדה ידעה הכול. היא היתה חולה. הילדה לא הורשתה לגשת אליה והיא לא הרשתה לעצמה לנשק אותי. אחרי שנמצאו בה “מוטות קוֹך” היא לא רצתה להישאר עוד עם קרוביה. דאגתה היחידה היתה שלא להדביק אותנו. [היא ידעה על ז‘, כל מה שסיפרתי לה, אבל מעולם לא ראתה אותה. לאחר שהרופא של “לִיטְפוֹנד” גילה סימני מחלה ראשונים ברֵיאותי ונשלחתי לסנטוריום בקרים, היתה ז’ הולכת לבקר את דינה’לה בסנטוריום לילדים חולי שחפת בסוקולניקי (הזהירות שגולדה נקטה לא הועילה. שנינו, אני והילדה, כבר נדבקנו). גולדה היתה אז בבית חולים במוסקבה. היא ידעה שז' מבקרת את דינה’לה ושמחה בכך.]

באתי אליהן. רק ז' ואמה היו בבית. האב עוד היה בעבודה, במערכת העיתון ביידיש [“אייניקייט”]. הן לא אמרו לי מילה. יצאתי למרפסת שבקומה החמישית, התיישבתי על כיסא נוח והלטתי את עיני בשמי הכוכבים.


31 באוגוסט 1984

היום האחרון של אוגוסט. מחר 1 בספטמבר. לפני 45 שנה התחלנו לנדוד – רצוצים, נעים ונדים בכל כנפות הארץ. השארנו מאחור הורים, נשים וילדים, וברחנו כדי להציל את חיינו. תחילה עשו זאת הגברים, כי הם היו המאוימים ביותר. הם נחטפו לעבודות שחורות של תיקון הכבישים וקבורת הסוסים המתים, והם גם היו בני ערובה [של הנאצים]. חפים מפשע כבר נרצחו, ובעיקר יהודים.

הצעירים, לא רק קומוניסטים שהיתה להם סיבה מוצדקת לחשוש יותר מאחרים, יצאו [מזרחה] לגבולות הסובייטיים. רובם הלכו לכיוון מערב בלרוס ומערב אוקראינה, שנכבשו על ידי הצבא הסובייטי על פי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ. בין הפליטים במזרח היו סופרי יידיש רבים. חלק גדול מן העיתונאים היהודים, אנשי העט והמשוררים לקחו חלק בתעמולה נגד הגזענים הנאצים והשתתפו גם בחרם הכלכלי על גרמניה. קבוצה גדולה של סופרי ועיתונאי יידיש מן השמאל הגיעה לביאליסטוק – עיר תעשייה בינונית שנהפכה למרכז תרבותי אחרי שנכבשה בידי הסובייטים.

גם אני הייתי בקבוצה הזאת. בין המשוררים היו יוסף רובינשטיין, ישראל אֶמְיוֹט21 ויצחק ינסוביץ‘. בין הסופרים: אפרים קָגָנוֹבְסְקִי, ש’ בֶּרלינסקי, משה גרוסמן.22 מבין העיתונאים־הפובליצסטים הקומוניסטים ביידיש בוורשה הגיעו עיתונאי “פֿרײַנד” לשעבר בֵּר מארק, משה לוין, דוד ריכטר ודוד ספרד.23 כל אלה היו פעילים גם בתחום הספרות. מובן מאליו שהם היו הפעילים ביותר במחלקה של איגוד הסופרים הבלרוסים שהתארגנה עד מהרה בביאליסטוק. היא נכללה באיגוד הסופרים הבלרוסים על פי עקרון השייכות לרפובליקות, אך רוב החברים היו סופרי יידיש. המשוררים הבלרוסים פֵּסְטְרָק וטַאנק, וגם הסופרת הפולנייה יאנינה ברנייבסקה ואנסלם הרגישו אבודים במקצת בקרב דוברי היידיש, והתאמצו להבין משהו מתוך הדיונים הלוהטים.

[הכינור הראשון באיגוד היה הרש סמולר. הוא הגיע לביאליסטוק מיד עם שחרורו מבית הסוהר הפולני, שבו נכלא עם תחילת המתקפה הגרמנית על פולין. כאמור, היה לו “ניסיון סובייטי” כבר משנות צעירותו.]

באופן רשמי, היושב ראש של איגוד הסופרים הבלרוסי היה פיליפ פּסְטְרק – משורר בינוני, אך בעל זכויות רבות בזכות פעילותו הקומוניסטית במערב בלרוס. למעשה, מי שהנהיג את הפעילות היה הרש סמולר, המזכיר [שהיתה לו גישה ישירה יותר למנגנון הסובייטי]. עוזרו, ואם אינני טועה – מנהל הבית, היה דוד ספרד. [המזכירה הטכנית היתה ריבה דרייר, אשתו לעתיד של דוד ספרד.]

גולדה ואני הגענו לביאליסטוק ברוח חגיגית אך ברגליים כושלות. לא הייתי רגיל בצעדות כאלה, כמו מוורשה לזרמבי־קושצ’לנה. נגררנו ברחובות ביאליסטוק הצרים על אבני המרצפת העקומות, וכל צעד כאב בבית השחי. הבלוטות התנפחו מרוב הליכה. לא היתה לנו שום כתובת בביאליסטוק. היינו מלוכלכים מן הדרך הארוכה, עייפים ורעבים, ונכנסנו לבית כנסת ישן מעץ. הרצפה, הספסלים והשולחנות, היו מלאים בפליטים. בקושי מצאתי מקום לגולדה על שולחן בעל שלוש רגליים; כנראה משום כך הוא עדיין לא היה תפוס. גולדה נשכבה במיומנות על הצד כדי שלא ליפול, ומהצד האחר, על הרצפה, נשכבתי אני, בתקווה שאם יזוז השולחן החיגר, תיפול גולדה עלי. למרות המיטה המאולתרת ולמרות כל הרעש וההמולה, ישנו שנינו כמו מתים. בבוקר, כשלקחנו את המזוודה הקטנה ויצאנו החוצה, לאור הבהיר, לא הרגשנו את אברינו.

לאן הולכים? הראש התחיל לעבוד. נזכרתי שלפני המלחמה התגורר בביאליסטוק המשורר זישֶׁה בָּאגִיש.24 צריך לברר את כתובתו. בין העוברים ושבים חיפשתי אדם מתאים, פחות או יותר, לשאלה כזאת. מבטי נפל על איש צעיר בכובע לִיצִיפֵּט (קסקט) ובמעיל קצר מבד עבה, עם צווארון פרווה. “זישה באגיש?” הוא צעק כמעט, “הסופר? הרי הוא עובד ב’גוראיספולקום'!” ובכל זאת הוא לקח אותנו לדירתו של באגיש. בחצר צרה, מרוצפת באבנים עקומות, עמדה בקתת עץ. זו היתה דירתו של המשורר זישה באגיש.

זישה באגיש לא היה בבית. הוא כבר היה בעבודתו ב“גוראיספולקום” (מעין מועצה עירונית). לאחר “השחרור” של ביאליסטוק מונה להיות אחראי על הפליטים, לרשום ולחלק להם תלושי מזון למטבחים זולים. את פנינו קיבלה אשתו בלבביות יהודית אמיתית. קודם כול היא כיבדה אותנו במרק גריסים חם ובלחם שיפון טיפוסי לביאליסטוק. גולדה הזכירה לי שוב ושוב לאכול לאט, לא לבלוע על קיבה ריקה.

בינתיים שוחחנו. היה הרבה מה לספר, וגם אני הייתי סקרן לשמוע על מציאות החיים בביאליסטוק החדשה, הסובייטית. איך מסתדרים הפליטים, מי מבין סופרי ורשה כבר כאן ומה בעצם עושה זישה באגיר.

ואז הגיע באגיש. הוא הבחין בנו, אשתו הציגה לו אותנו והוא התרגש ולא ידע מה לעשות. הוא בא לארוחת צהריים, ולאחר שאכל חזר לעבודה.

והיא, גברת באגיש, התחילה לחמם סירי מים. היא העמידה במטבח גיגית גדולה, ולפני שיצאה וסגרה אחריה את הדלת, אמרה לנו בחיוך: “תתרחצו, ילדים”.

הנאה כזאת מרחצה ידענו שוב כעבור שנה וחצי – לאחר הפינוי מביאליסטוק, כשהגענו לקולחוז ע"ש קירוב ליד סָרָטוֹב, בפלך נוֹבוֹאוּזֶנְסְק. שנינו, גולדה ואני, התפלאנו לגלות כמה לכלוך יכול אדם לשאת.

גברת באגיש הציעה את המיטות ואמרה לנו לנוח קצת. לא חיכינו שתפציר בנו. נכנסנו למיטה הנקייה ושקענו מיד בהנאה נדירה של שינה.


1 בספטמבר

לפני 45 שנה חוויתי את ההפצצות הראשונות על עיר גדולה ונצורה. בכל פיצוץ התכווץ הלב והיונים בחלונות התעופפו בבהלה לשמי ההפקר הצלולים. צופרי האזעקה בישרו כל התקפה, וכשהשתרר שקט פתאום, כמו בהמתנה על ערש דווי, התחילה מלאכת הרצח הגרמנית.

אימה היא אולי התחושה העמוקה ביותר שיודעת כל נפש חיה, אבל גם אליה מתרגלים. גם היום אנחנו עדים לאנשים שחיים זאת יומם ולילה בלי הרף, לא הרחק מאתנו – בלבנון. שם ניטשת מלחמת אזרחים בין מאמינים, עמים וכתות. מעת לעת משתתפים במלחמה גם טייסנו ומטוסינו, הנושאים את סמלי ישראל. כך קורה לאחר שטרוריסטים ערבים תוקפים את אנשינו. בין אם זו דרך להטיל אימה ובין אם זו פעולת תגמול – פצצה, ואפילו קליע, פוגעים לפעמים גם בקרבת מקום והורגים אנשים חפים מפשע. ובעיקר, האימה שיודעת האוכלוסיה האזרחית חזקה יותר מן העונש על פעולת הטרור. הפחד הזה לעולם לא יישכח.

[כשאני שומע על כך ברדיו, אני נזכר בספטמבר 1939 ומתאר לעצמי אפשרות סבירה בהחלט שבאחד המפציצים הללו יושב עכשיו בנו של תושב ורשה מבועת לפני 45 שנה. עכשיו הבן הזה הוא טייס אמיץ, צעיר וגיבור. הוריו אולי ניצלו מן הנאצים, מהגטו, ואולי לא. ועליו, על הבן, מודיעים לעתים קרובות שהוא ומטוסו שבו בשלום לאחר ביצוע המשימה.—]

אבל עלי לחזור לביאליסטוק. זמן קצר נשארנו אצל זישה באגיש. דירתו היתה קטנה מדי. בינתיים התחלתי לעבוד בעיתון היידיש הסובייטי החדש “ביאַליסטאָקער שטערן” כעורך ספרותי. לפני ששנינו, זישה באגיש ואני, יצאנו לעבודה, היתה הגברת באגיש פורסת לנו בנדיבות מן הלחם ומורחות עליו ריבת פובידל: שתי מנות זהות בדיוק – אחת לזישה ואחת לי.

“ביאַליסטאָקער שטערן”. בבוקר ביאליסטוקאי קר נקראתי לבוא לבקתת עץ. מי שקיבל את פני הבהיל אותי במקצת בעיניו הכהות והחודרות ובדיבורו המהיר והנמרץ. ראיתי אותו אז לראשונה. זה היה הרש סמולר. הוא הגיע אז לביאליסטוק מיד אחרי ששוחרר מהכלא. [כפי שכבר כתבתי, הרש סמולר היה בעל ניסיון סובייטי, וידע את החוקים הכתובים והלא־כתובים של המשטר.] עליו הוטלה המשימה לייסד עיתון יידיש סובייטי בביאליסטוק.

פגישתנו הראשונה היתה קצרה מאוד. הרש סמולר פנה אלי במשפטים קצרים: “אתה תהיה העורך הספרותי. יש מעט חומר. תכניס שיר אקטואלי שלך. כבר כתבת כזה בוודאי”.

בדחילו ורחימו ניגשתי לעבודתי הראשונה בעיתון יידיש סובייטי. עריכת חומר ספרותי לא היתה לי חידוש גמור. כבר עשיתי זאת ב“ליטעראַרישע טריבונע” בוורשה וב“פּאַריזער זשורנאַל” בפריז. אבל להיות העורך הספרותי של עיתון סובייטי? על זה אפילו לא חלמתי.

אספתי את מעט החומר, ערכתי וסיננתי, והוספתי את השיר הראשון שכתבתי בביאליסטוק:

הָאֹפֶק נָח אָפֹר נִכְמַר כָּעֵת,

וַעֲרָפֶל עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עוֹבֵר.

אֲנִי הוֹלֵךְ הַרְחֵק מִשָּׁם, קוֹלֵט,

סוֹפֵג בִּי אֶת הַשֶּׁקֶט הַחִוֵּר.

אָבָק עַל עַפְעָפַי עוֹד מִתְקָרֵשׁ,

וְעַל פָּנַי גָּוָן חָרוּךְ פּוֹשֶׁה,

סְבִיבִי מֵרֹב הָרַעַשׁ עוֹד חֵרֵשׁ,

אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר עָצוּב, קָשֶׁה.

עִירִי עוֹלָה עַל הַמּוֹקֵד עַד תֹּם.

אִמִּי הוֹלֶכֶת בֵּין חוֹרְבוֹת אִילְּמָה.

וְכָאן מוּלִי דּוֹהֵר פָּרָשׁ אָדֹם,

חוֹבֵק בְדָהָרוֹ אֶת כָּל הָאֲדָמָה.

השיר מופיע בספר שירי הסובייטי הראשון, שיצא לאור במינסק ב-1940.

בתוך כך פגשתי את זישה באגיש, והוא נתן לי שיר שלו לדף הספרותי של “ביאַליסטאָקער שטערן”. מצאתי לנכון שלא לפתוח את העמוד הראשון בשיר מאת העורך הספרותי. מיהרתי לבית הדפוס, מסרתי את השיר של באגיש למדפיס, ואמרתי לסַדָּר שבדף הראשון לא ידפיס את שירי, אלא את שירו של זישה באגיש.

בערב, כשבאתי לבדוק את הדף בטרם יודפס, הודיעו לי שעלי לגשת מיד לסמולר. [מיד כשנכנסתי לחדרו, הוא תקף אותי בדברים: “מי הרשה לך להוציא את השיר שלך?”] הוא קבל על כך שהוצאתי את שירי והדפסתי שיר של זישה באגיש במקומו. לא הועילו כל טענותי, שלא נאה שהעורך יפתח בשירו. השיר של באגיש הוצא ושירי הודפס.

הקריירה שלי כעורך הספרותי של “ביאַליסטאָקער שטערן” ממילא לא נגמרה בשלום. בבוקר קפוא אחד נקראתי לחדרו של העורך הראשי. התפקיד היה מאויש כבר בידי סובייטי ותיק ולא פולני – שם משפחתו היה שולמן. הוא נשלח לתפקיד מעיר הבירה, מינסק. כשנכנסתי ללשכתו של העורך הראשי ישב שולמן בראש השולחן, ולצדו – הרש סמולר. שולמן הודיע לי בקצרה, בלקוניות ובחדות, בלי שום הסבר, בלשון סובייטית ביורוקרטית: “הוריתי לפטר אותך מהעבודה”.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה, והתיישבתי ליד שולחני כדי להשלים את מלאכת העריכה. אבל לא הייתי מסוגל לעשות משהו. מה קרה? למה מפטרים אותו באופן כזה? לא נותנים לי שום סיבה: פשוט, זורקים אותי.

בר מארק ודוד ספרד עבדו מולי באותו שולחן. הם ראו את המצב והבינו משהו מהבעת פני. סיפרתי להם מה עשו לי זה עתה. שני החברים כעסו. בר מארק צעק שצריך להכריז שביתה של כל העובדים. הוא שכח שזה אינו ה“מאָמענט” בוורשה. כאן לא שובתים.


2 בספטמבר 1984

רוני, נכדי הקטן, התחיל היום ללכת לבית הספר. בגילו כבר הלכתי לחדר בפְּרָאגָה, אל יענקלה “הצבת” (כך כינו אותו כי הוא היה רגיל לצבוט תלמידים), ולמדתי חומש. הדסה’לה ואני בירכנו בטלפון את דינה’לה. תוך כדי השיחה נזכרתי שלפני ארבעים שנה הבאתי אותה אל בית הילדים בזָגוֹרְסְק, במרחק שישים קילומטר ממוסקבה. שם היא היתה אמורה להישאר. דינה’לה היתה בת שנתיים. לא ידעתי מה לעשות בה באכסניה הבלרוסית. בעזרתו של פרץ מרקיש הגעתי לאחראית על כל בתי הילדים, והיא שלחה אותי לבית הילדים בזגורסק, כדי שיקבלו שם את דינה’לה. אלא שלא קיבלו אותה לשם, כי בבית הזה לא היתה קבוצה של ילדים קטנים כל כך. הילדה היתה מבוהלת ולא רצתה לאכול את העוגיות שקיבלה. היא פחדה שאשאיר אותה בין האנשים הזרים ואלך ממנה. כשמנהלת הבית התחילה להיפרד מאתנו היא התחילה לשמוח. נשאתי אותה בדרך הארוכה לתחנת הרכבת, והיא לא הפסיקה לומר בגאווה ברוסית (זו היתה אז שפתה, שפתה הראשונה): “טיאטיה סקזלה דוסווידניה” {הדודה אמרה להתראות}.

אך בתי לא ניצלה מן הפרידה ממני – אחרי ששנתיים קודם לכן נאלצה להיפרד מאמה. בסופו של דבר, בעזרתו של מרקיש, הצלחתי למצוא לה מקום בבית ילדים במוסקבה. הבאתי אותה לשם, וכשהפשיטו אותה מבגדי הבית היא התחילה לבכות ולצעוק. לקחתי במהירות את בגדיה וברחתי כמעט, אך ברחוב עוד שמעתי את זעקותיה.

עד עכשיו נדמה לי שהדברים הקשים ביותר בחיי היו רגעי הפרידה: בין גולדה לביני, שעה שהלכה לבתי החולים או לסנטוריומים, ובין בתי לביני – שעה שהשארתי אותה בבית הילדים, בין נשים זרות וילדים. התמונות הללו חזרו לעתים קרובות באלמה־אטה ובמוסקבה מאז שגולדה חלתה ונאלצה להישאר בבידוד, בלעדי ובלי דינה’לה. אף על פי שהפרידה מגולדה היתה כמעט תמיד בלי בכי וצעקות, היא לא היתה קלה יותר. בדממה הזאת, הדוחק בגרון גבר עוד יותר.

זה קרה בסוף 1944. מצבו של הצבא האדום בחזית השתפר מאוד. היהודים בברית המועצות התחילו להאמין שהנאצים מתקרבים למפלתם. אך יחד עם הניצחונות של הצבא האדום בחזיתות, עם שחרורם של שטחים נרחבים שנכבשו, החלו להגיע ידיעות מדויקות על ממדי החורבן שלנו. בקרב יהודי פולין, הפליטים הכפולים ברוסיה, הוכפל האסון הכללי בצרות האישיות.

משוררי יידיש שחיו אותה עת במוסקבה ביטאו את החורבן בשיריהם. לביטוי העז ביותר הגיעו נציגי יהודי פולין למודי הסבל, המשוררים שבאו מווילנה ומוורשה. המילים שכתבו לא היו תחת דיכוי, חלודות מרוב חוסר תנועה. הזעם זעק מן הלשון בכוח נבואי. קינות שכאלה – מאז חורבן בית המקדש לא נשמעו. אבל אפילו ביצירתם של משוררי יידיש הסובייטים פרץ הכאב בכוח והשתחרר ממחסומיו, ואף צנזור לא יכול היה להשתיקו לגמרי. —

הראשון בין המשוררים הסובייטים היה, ונשאר גם בזמן השואה, פרץ מרקיש. בחיי הוא חלף כמטאור, ונצרתי כאוצר כל רגע שביליתי במחיצתו.

בפעם הראשונה ראיתי אותו בצעירותי, בטְלוֹמַצְקָה 13 בוורשה. ליד הבימה באיגוד סופרי יידיש היה חדר קטן שנועד לנואמים ולשחקנים שאמורים להופיע. פעם אחת ישבתי באולם בערב ספרותי וראיתי מישהו מזנק משם היישר על הבימה: זה היה פרץ מרקיש הצעיר והמתולתל. הוא הגיע זה עתה מסיבוב הופעות בפרובינציה, בעיירות היהודיות. מה הוא עשה במסע הזה – אינני זוכר. אולי דיבר עם הצעירים הקרתנים על בלוך ומאיאקובסקי; אולי קרא שם את שיריו. לא הרבה בקהל הבינו אותם, אבל הם פעלו בכוח מאגי כי פרץ מרקיש בעצמו קרא אותם.

ובכן, הוא קפץ על הבימה, התחיל לאלתר ולספר על מסעותיו בעיירות. וגם אם לא הכול קרה למעשה היו הסיפורים במהותם אמת ויציב, כי הם ביטאו את רוח הסערה של החיים היהודיים בפולין במחצית שנות העשרים. הנאספים, צעירים בעיקר, הקשיבו לו בנשימה עצורה והתגלגלו מצחוק.

פרץ מרקיש עוד לא היה אז מן המשוררים הנקראים ביותר בפולין. לקוראים רבים הוא זכה שם רק לאחר שכבר היה במוסקבה, ולוורשה הגיעה הפואמה הגדולה והמלהיבה שלו, “אחים”. את שיריו הראשונים משנות העשרים הבינו הקוראים בקושי רב. [סופר היידיש הפופולרי בפולין היה אז, גם בזכות שיריו, ז' סֵגָלוֹבִיץ‘.25] אבל השפעתו של מרקיש על הנוער היהודי היתה החזקה ביותר. הדבר שב ומוכיח שהשפעתה של אישיות המשורר אינה מתאימה תמיד למידה שבה קוראים בשיריו. הפואמות של ז’ סגלוביץ' ושל מ' בּוֹריישוֹ26 נקראו אז הרבה יותר מאשר “הערימה” של מרקיש או “רדיו”. אבל מי שהצליח לעכל כמה שורות משיריו נשאר מכושף לעולם בידי המשורר הצעיר. —

פרץ מרקיש התפרסם כמשורר כבר ב-1917 בזכות שירו “עכשיו משמים”. רצה הגורל שהוא ינבא את עתידו הטרגי. את אחד משיריו הוא פותח וחותם בשתי השורות הללו:

עוֹד יֵשׁ לִי דָּם! וְעוֹד אֲנִי חַיָּב אוֹתוֹ לְמִישֶׁהוּ!

וּכְבָר תּוֹבְעִים אֶת כָּל הַחוֹב, תּוֹבְעִים! אֵינִי יוֹדֵעַ מִי

תְּחִלָּה.

מי שהכיר אותו, זוכר את פיו. פיו הרגיש והחושני ושפתיו העדינות הביעו תמיהה וכאב. פיו היה חתימתו. עכשיו, כשידוע לנו מה היה באחריתו, מזכיר לי פיו פצע. עכשיו אני חושב שהכול, כל מה שנגע בו, הוטבע בחותם שפתיו האדום. זוהי נשיקתו, שירו של פרץ מרקיש.

ביום חורף בשנת 1945 הגעתי אליו. כמו תמיד הוא פתח לי את הדלת אחרי שקם מעבודתו במכונת הכתיבה. פרץ מרקיש היה סופר פורה, שכתב מדי יום ביומו. נכנסתי לחדרו והוא נטל אחד מן הדפים שזה עתה נכתבו והתחיל לקרוא לי. זה היה קטע מתוך הפואמה “מלחמה”. אחרי שהספר ראה אור וקיבלתי אותו כבר בוורשה, קראתי ונזכרתי בפיו ובקולו:

שַׁבָּת שָׁלוֹם לִיְּהוּדִים שְׁחוּטִים

שֶׁהֻשְׁלְכוּ חַיִּים אֶל הַשּׂוּחוֹת.

אִם יֵשׁ עוֹד בָּעוֹלָם קְצָת אֱלֹהִים

הָיָה יוֹשֵׁב שִׁבְעָה שָׁם לְפָחוֹת.

בערבים הארוכים האלה נשארתי פעמים רבות לבדי באכסניה. ליד השולחן הקטן ישבתי וכתבתי באותיות עבריות את הבכי, הזעקה והאיומים של דורי. לא חשבתי על תיאוריות או תחבולות ספרותיות, אלא שחררתי את כל הדרכים ההולכות אל הדם, אל הלב ואל הדמעות. אחר כך עשיתי זאת בספריית לנין במוסקבה. מקום אחר לכתוב לא היה לי.

מפעם לפעם היה נקלע למקום הפסל הצעיר נתן רפופורט. כל נושא ששוחחנו עליו נגמר בכך שדיבר על המרד בגטו ורשה. הוא לא הצליח לדבר על כך בשלווה, כאילו נחנק בדבריו. בלהטו הוא היה דומה לי. הוא ביקש ממני שאקרא לו את שירי על השואה. עשיתי זאת בשמחה. מאזין כזה לא היה לי כל חיי. הוא הקשיב ורשם בתוך כך במהירות ובעצבנות את רישומיו.

פעם אחת הכריז חד וחלק: “אם תוקם בוורשה אנדרטה למורדים בגטו ורשה – אני אתכנן ואבצע אותה!” האמנתי לו, והוא הוציא את תוכניתו לפועל.


3 בספטמבר

זה יום הולדתה של הדסה. אתמול קניתי לה מתנה – טבעת יפה. לפני כן הביאה דינה’לה פרחים וגם בקבוק שמפניה. הפרחים נפלאים ומצב הרוח מרומם.

אחרי הפסקה ארוכה צלצל סוצקבר. כמו תמיד הוא התפלא “למה לא שומעים ממך?” לא רציתי להיכנס להאשמות ולהצטדקויות. [אני מתאר לעצמי את סיבת שתיקתו. הוא כעס שלא השתתפתי באף אחת מחגיגות יום הולדתו השבעים. גם לא הייתי בטקס שנערך עם קבלת הפרס האחרון שלו. כבר אינני עומד במשימות כאלה. גם אם הרבה מהשבחים מוצדקים, אינני יכול להתעלם מהסיבות שבני אדם אומרים אותם, למה הם מתכוונים בכך.

לסוצקבר עוד אחזור מן הסתם. הוא קשור ליומני העכשווי יותר מאשר ל“יומן לאחור”. לעתים קרובות הוא רוצה לגלות לי את כוחו, והכי חורה לו שאני נשאר אדיש. אני אינני אשם, אולי גם הוא לא. ידוע שלא רק דרכה של השירה, אלא גם דרכו של המשורר אינה קלה. דבר אחד ברור לי: משורר אמיתי אינו מקנא במשורר אחר – לא ביצירותיו, לא בתהילתו. אינני מאמין ש“קנאת סופרים תרבה חוכמה”. עוד לא נכתב שיר טוב אחד בזכות אותה “חוכמה”.] קבענו להיפגש בקפה הצרפתי.

מיד אחר כך התקשר שמשון מלצר. הוא השכן שלנו מעבר לרחוב. לעתים קרובות הוא מחמיא לי ומתנצל שאינו מתרגם את שירי לעברית. “השירים שלך”, הוא אומר, הם [טובים כל כך, עד שהם] בלתי אפשריים לתרגום". האמת היא שמעולם לא הייתי להוט לתרגומים. הם אף פעם לא השביעו את רצוני, בשום שפה שהיא.

מה מלצר רצה הפעם? הוא סיפר לי שב“דבר” התפרסמה רשימה על אנתולוגיה של שירת יידיש שיצאה לאור בוורשה, וגם שמי מופיע בין המשתתפים. הודיתי לו וסיפרתי שהאנתולוגיה כבר הגיעה לידי – וזה ספר רע, מיושן ולא מוצלח הן מבחינת התרגומים, הן מבחינה חיצונית־אסתטית. הספר הודפס על נייר עיתון גרוע, בכתב שקשה לקרוא. איני מכיר שום ספר שירה בפולין שיצא לאור מכוער כל כך. חוץ מזה, בין שירי באנתולוגיה לא נכלל שום שיר שהדפסתי במשך 25 שנותי בישראל.

בדרך אגב הוא אמר לי שעוד מעט ראש השנה, ובימים הנוראים הוא מתפלל בבית הכנסת שברחוב שלי, ואם אני רוצה – הוא יכול לסדר גם לי מקום קבוע, מושב. התחמקתי והבטחתי לחשוב בעניין. האמת היא שאינני סובל את האווירה בבית כנסת. אני מתפלל ביחידות ולא בציבור.

לבסוף התקשרה אלי אשה מתוכנית הרדיו ביידיש ואמרה שאתמול בערב הוקדשה מחצית השעה לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולהפצצות ורשה. התוכנית נפתחה בשיר שלי בנושא. ובכן שוב נכנסתי למעגל שממנו איני יוצא כבר 45 שנה, וכך גם היום הזה נקשר ב“יומן לאחור”.

45 שנים עברו מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומתוכן – 27 שנים בישראל. ועוד היד נטויה! יש לי עבודה לעוד שנים רבות, ומי יפריע לי לגמור את המלאכה? הרי חייבים לגמור, ואי אפשר להסתלק באמצע. איני יכול לתת לה לחכות. אינני מאמין ש“לא עליך המלאכה לגמור”. בלי ה“לא” זה נשמע טוב יותר.


5 בספטמבר

שלושה שבועות נשארו עד ראש השנה. 28 שנה ימלאו ליום שבו באנו לכאן לביקור הראשון – אל הוריה של הדסה. שלושה עשורים כמעט עברו במהירות. אולי מפני שבהשוואה לשנים הקודמות סבלנו מעט. למרות שלוש המלחמות שידענו כאן במשך הזמן, לא היו אלה הצרות של השנים המוקדמות. המלחמות כאן דומות לסערות המקומיות – הן באות פתאום ונגמרות מהר. בפעם הראשונה אנחנו חיים במקום אחד, באותה מדינה, באותה עיר ובאותו בית. האם יש הוכחה טובה יותר ליציבות? כל האירועים הקשים אינם משתווים לייסורים בניכר, בין הגויים. לא חדלנו אף פעם מלחוש בדיכוי הזה, והוא לא הניח לנו גם כששכחנו אותו. ללא הרף הוא חי בתת־מודע וניקר במוח: “אתה אחר, אתה זר, אתה יהודי”. הדסה למדה בבתי ספר למשחק פולניים ושיחקה אחר כך בתיאטרונים פולניים; אני הוצאתי ספרים, עוטרתי בעיטור הגבוה של “מסדר האבירים של פולין המתחדשת”. לא חשנו בשום דוחק חומרי, גרנו בדירה מרווחת, בבית היתה תמיד משרתת, וכמה פעמים בשנה נסענו לנופש.

ואף על פי כן היינו תמיד במתח – לא רק בגלל המצב הפוליטי המתוח בשנות שלטונו האחרונות של סטלין, בזמן המלחמה הקרה, שבה התפרצה האנטישמיות הקומוניסטית. עדיין אפשר היה לחוש סביבנו את אדי ההיטלריזם. בלכתי ברחובות ורשה עוד חשתי מאחורי את צללי ה“שמאלצובניקים”, הסחטנים הפולנים. הם הכירו את דרך הילוכי היהודית, את אפי. הם עדיין עוקבים אחרי מרחוב לרחוב. עוד מעט יעצרו אותי: “יהודי!” [בליל כזה של השמדה גרמנית, חוליגניות פולנית ואנטישמיות סובייטית עוד ליווה אותנו בשנים שלאחר המלחמה בפולין.] היה לנו הכול, אך לא אוויר לנשימה. גרנו באותם בתים של הפולנים, הלכנו באותם רחובות, אבל כל אחד מאתנו, אפילו מי שהחליפו את שמם לשמות פולניים, הרגיש בגטו.

לפני 28 שנה ישבתי עם משפחתי הקטנה במטוס “אל על” וטסנו לתל אביב. המטוס היה מיושן. המנוע הרעיש והרעיד הכול. אבל הרגשתי משהו חדש, שכבר מזמן היה לי זר: חופש, חופש מוחלט. איך קרה שכל המתח התפוגג באחת? איזה מין אוויר היה באווירון הישן? האם זה החיוך של הדיילת היהודייה? האם זו העברית שלה, בהברה ספרדית? האם זה כבר הריח של האקלים החדש, תערובת של רוחות ים ומדבר?

פקעת התהוותה בגרוני. הרהרתי, חלמתי: נגיע להרצליה, לבית שהוריה של הדסה’לה מתגוררים בו. נתיישב, ננשום לרווחה, נשתחרר, ואז אקרא: “תירגעו. תהיו בשקט לרגע. יש לי משהו לספר לכם, משהו חשוב מאוד: השתחררתי. זמן רב לא ידעתי מהו הריח של השחרור. זה שנים הולכתי את עצמי שולל, לא נשמתי אוויר נקי. אינני יכול עוד. אינני חוזר לשם. אינני יכול להביט בפרצופי הפוגרום. אינני רוצה לחוש במבטי השנאה הירוקה. אינני רוצה ליהנות מהכנסת האורחים בארצם. אינני רוצה לחזור לפולין”.

אולי לא בדיוק במילים הללו, אבל את התוכן הכנתי מראש. כך הרהרתי באווירון בדרך ללוד. והנה ראינו את האורות של נמל התעופה. נחתנו על אדמת ארץ ישראל. למעלה, במרפסת, עם כל הממתינים, עמדו חוה וחיים, הוריה של אשתי. הם לקחו אותנו במונית. נסענו אליהם להרצליה.

הכפרים שליד תל אביב נחו בשלוות שחר. כמעט לא אמרנו מילה. הפקעת בגרוני גדלה עוד יותר. בהרצליה כבר עלה השחר על גווניו הישראליים. שתינו תה, אכלנו לחם ומרגרינה. דינה’לה שמחה בלימונים שבגן, עם היונים בשובך, עם הכלב

ישבנו בחדר. מילה פה, מילה שם. כבר ידעתי שלא אשא את הנאום שהכנתי. כל המילים נראו עכשיו מטופשות ושטחיות.


6 בספטמבר

האדם אכן נברא “בצלם אלוהים” אם יש לו כל כך הרבה אפשרויות ודרכים להעמיד פנים כל חייו; להסוות את פניו האמיתיות ולהיחלץ מעיניים זרות ורעות. כמה מרץ הוא מוציא כדי להסוות את עצמו ולהגיע לדל"ת אמותיו האחרונות כאילו היה צדיק, מלווה בשבחים ובהספדים, המעלים דמעות אפילו בעיני הקשוחים ביותר. ואולי זה טוב? כל אחד יהווה דוגמה – בחייו יכבדוהו ובמותו יבכוהו, כדי שהאחרים, הנותרים אחריו, ילכו בדרכיו הטובות ויירשו לא רק את הלבוש והחפצים, אלא גם את המידות הטובות?

אתמול בערב חזרה הדסה מביקור אצל דינה’לה ומצאה אותי במצב רוח שתקני. כרגיל במצבים כאלה, היא התחילה לשאול אותי אם אני כועס, או אם אני במצב רוח רע. “אני עייף”, עניתי. על תשובה כזאת אין עוררין.

מיד אחר כך התעורר בי כעס על עצמי. תוך כדי דיבור התחלתי להבין שאני מגזים, אבל היה בזה קוץ אמיתי שדוקר אותי כל הזמן: מדוע אני רואה אנשים מסוימים בצדם השלילי? [האומנם כולם רשעים? האם כל האנשים הם כאלה?] אולי הזמן אשם בזה, ואילולא היתה התקופה שאני מתאר מלחמת העולם, שבה השטן היה בשלטון ושֵדיו השתוללו, היה גם הרע שבהם ישן שינה עמוקה, ואני הייתי רואה בהם רק את המידות הטובות והמעלות?

ייתכן מאוד, אבל אני כותב על מעלליהם ועל זמני. לעתים קרובות הם היו מכוונים אלי, ואז הדברים אמורים בי ואני רואה את הסיבות שהניעו אותם לפעולה. ובו ברגע הייתי מי שנגרם לו עוול, לעתים קרובות – פסיבי, אבל מי שאמור לעורר אהדה. את עצמי אינני רואה במצב שאחרים ראו, אקטיבי – מי שניסה להיחלץ מכל סכנה. גם הוא בוודאי גרם עוול לאחרים!

גם הרע שבי שוכן חבוי במעמקי, תחת שכבות של ערמומיות וצביעות, מוסתר מעיניים זרות. ואם אני רוצה לנהוג בעצמי באובייקטיביות, כמו בכולם, כדי שהפרופורציות ייראו נכונות, לפחות בקנה מידה קטן, הרי אני צריך להפנות כלפי עצמי מידה רבה של אכזריות. לא לרחם, אלא לקרוע מעלי את סמרטוטי ההתנהגות הטובה, לחדול מלדקלם בשירים [ולדבר בשם העם,] אלא להתאמץ להגיע במילים למקומות המרגשים [עד דמעות]. מי מסוגל לזה?

לא מפריע לי שזיכרונותי כאוטיים, שהתאריכים מתערבבים זה בזה והאירועים נקשרים על פי החוקיות החלשה של האסוציאיציה. בעוד מאה שנה, אם יימצא עוד מישהו שיוכל לקרוא את כתב היד הזה, ייראה לו אולי שהמחבר תיאר סיוט. תהיה לו הזכות לשפוט.

חבל שהקורא הזה לא יוכל לראות את חיוכי עכשיו. שוב תפסתי את עצמי על חם! מה שכתבתי זה עתה, כל ההתנצלות הזאת, גם היא מעין אליבי, הצטדקות על כך שבכל זאת תיארתי את עצמי כסובל ומי שנגרם לו עוול, והוא לא עולל רע לאיש. —

כשגולדה שכבה בבית החולים במוסקבה, בשלב האחרון של מחלתה, עשו חברי בפולין כל מאמץ כדי שאחזור לפולין. לפני כן סירבתי לאפשרות החזרה בגלל מחלתה של גולדה. לא האמנתי שבפולין שלאחר המלחמה יהיו תנאים מתאימים כמו בברית המועצות. עכשיו, כשמצבה של גולדה נעשה נואש, התחילו החברים בפולין לעשות כל שביכולתם כדי שאני והילדה נוכל לחזור. הם כתבו לי שוב ושוב שאני נחוץ שם, שעלי להשתתף בבניית היישוב היהודי החדש ומוסדותיו התרבותיים.

הפעיל ביותר היה הרש סמולר. כשגולדה כבר לא היתה בין החיים קיבלתי מכתב מ“מוֹפֶּר” במוסקבה (זה הארגון הבינלאומי לעזרת קומוניסטים ואסירים פוליטיים). הוזמנתי לבוא למרכז. שם הודיעו לי שאני נחוץ בפולין ועלי לנסוע בהקדם האפשרי עם הילדה. קיבלתי את כל המסמכים הנחוצים להוצאת דרכון.

[במכתביו אלי התלונן סמולר על מירסקי ועל מארק, בעיקר על האחרון, שאינו עקבי מבחינה פוליטית, והוא אופורטוניסט. ממכתביו הבנתי שבהנהגה היהודית שם שורר תוהו ובוהו. אך התרשמתי גם שסמולר מנסה לעשות לביתו. מי שמכיר אותו יודע שכשהוא צריך מישהו – הוא מגלה כלפיו חביבות רבה ואינו חוסך מאמצים כדי לעזור. על אופיו למדתי כבר מניסיוני בביאליסטוק, במערכת “ביאַליסטאָקער שטערן”: מהאופן שבו מינה אותי לעורך, וכעבור שנה – לעורך לשעבר.

עכשיו, בשנת 1947, שבע שנים אחר כך, הוא שוב מרומם אותי ורוצה לעשות אותי חשוב? אולי רצה בעצם להיטיב אתי כשניסה לחלץ אותי ממוסקבה ברגע האחרון לפני חורבנה של תרבות יידיש הסובייטית ויוצריה? הוא הציל את חיי ואת חיי בתי. על מעשה יחיד כזה ראוי אדם לעולם הבא – גם אם עשה זאת בשוגג.]


8 בספטמבר

שבת בבוקר. סוצקבר התקשר כדי להלל את השירים שנתתי לו ל“די גאָלדענע קייט”. הודיתי לו על דבריו, אבל האמת היא שהיה זה רק מן השפה ולחוץ. אם שד קילל אותי במשהו, הרי זה בקללה ששום מחמאה לא תשמח אותי. היות שאני עכשיו לבדי עם הנייר, אוכל לגלות שבערבים לכבודי איני “מרגיש בבית”. כשהנואמים מתחילים להלל אותי אני נבוך ואיני יודע לאן לשאת את עיני. מן הסתם, אינני היחיד שמרגיש כך באירועים דומים. אבל לרוב מרגישים בעלי הדבר בנוח, והשכינה נחה עליהם.

סוצקבר התפלא על שתיקתי. הוא רוצה לראות אותי מיד. קבענו ליום חמישי בקפה הצרפתי, שבו נפגשנו כבר כמה פעמים.

ישבנו שם זמן רב למדי ושוחחנו. כלומר, הוא דיבר ואני הקשבתי. [לא תמיד הפגישות אתו מעניינות אותי. הוא שייך לאותם אנשים שאינם מחבבים להקשיב לזולת – בעיקר כשיש לו מה לספר על אירועים שמהללים אותו או מתארים אותו כאדם שמיטיב עם חבריו.] הפעם הוא הניח לי רגע לדבר. שיבחתי אותו על שיריו בגיליון האחרון של “די גאָלדענע קייט”. ואף על פי שהוא הרוויח את כל השבחים הללו ביושר, [כי השירים ב“יומן” הם אכן, כמעט כולם, יפים ועמוקים,] עלו בי בתוך כך מעין מחשבות זרות. אך עוד לא התקלקלתי לגמרי, ולכן עלי “לשלם”. אבל אינני מצטער. אני יודע שלכל אחד מחברי קשה, ככל שישבחו ויהללו אותו. [גם הפעם הבטתי בסוצקבר בצער והקשבתי להצטדקויותיו על כך שאחרי החגיגות במלאות לו שבעים שנה, ואחרי שהוכרז כאזרח כבוד של העיר תל אביב, הוא חלה ואפילו שקע בדיכאון. לכן לא נפגש עם איש.] ואף על פי כן מצאתי הזדמנות לומר שאינני מקנא באף אחד, אפילו בו, המשורר שזוכה לכל כך הרבה כבוד ותהילה. ראיתי שהוא מאמין לי.

למרות הכול, הזמן שביליתי אתו בקפה עבר בנעימים. לסוצקבר יש זיכרון טוב והוא יודע לספר. וגם אם הוא צובע קצת יותר מדי [בדמיון], גם זה במקום, בפרט כשהוא עושה זאת בחינניות.

תיקון קטן, אבל חשוב. יש רגעים שבהם אני כן מקנא במשורר אחר: שעה שאני קורא שיר מוצלח שלו. שום דבר לא יעזור: אני מתפעל מהשלמות ומן היופי, משתומם ומתפלא: איך הוא עשה את זה? אני מקנא בכל משורר שמצליח להבריק לעיני. מקנא בכל יופי שנברא בידי אדם. אבל על כך אפשר לסלוח. אפילו אלוהים מקנא במישהו כזה [בקנאה מרה ואלוהית]. ולעתים קרובות הוא נוקם בו ולוקח אותו אליו בגיל צעיר, או מוציא אותו מדעתו מרוב אהבה ויופי. אבל אין צורך לחשוש בגללי. אני יכול לנקום רק בכך שאני רוצה לעלות עליו, ואז הוא יקנא בי. [זה אולי הפירוש היחיד של “קנאת סופרים תרבה חוכמה”.]


9 בספטמבר

בימים אלה של שנת 1947 הלכתי להוציא את דינה’לה מבית הילדים בסוקולניקי. הייתי צריך להכין אותה לנסיעה לוורשה. העניין נגרר; מסמכים במוסקבה אינם מוכנים במהירות. החלטנו שכאשר דינה’לה תצא מסנטוריום הילדים היא תגור אצל ז' עד לנסיעה לוורשה.

אבל בינתיים הגעתי לעתים קרובות [בכל יום] אליהם [לדירה]. הן ז‘, הן הוריה, נהגו בי בחום נדיר, כמו בקרוב, בן משפחה [ההורים היו עדינים עד מאוד בעניין יחסי עם ז’], אף על פי שידעו שאני מתכונן לנסוע לפולין.

ז' לא החליטה. מכל השיחות הבנתי שיחסיה אלי אינם כאלה שאי אפשר להטיל בהם ספק [ולהחליט. היא אהבה לבלות אתי]. היא לא [אהבה אותי עד כדי כך שהרצון להיות אתי] היתה מסוגלת לגבור על כל קשריה האחרים – המשפחה והסביבה.

לעתים קרובות היא היתה עצובה. [המלחמה הפילה עליה עצב וחתמה את גורלה.] היא היתה בת 21 כשפרצה המלחמה. בן זוגה, הרוסי, יצא לחזית. הוא נפצע בידו הימנית – היא נותרה משותקת – ונפל בשבי הגרמנים. לאחר כניעת גרמניה, יחד עם שבויים רוסים אחרים, הוא חזר לברית המועצות.

כשהתחלתי לבוא לז' פגשתי אותו שם לעתים קרובות. הוא נהג לשתוק ולעשן. כשהיו מציעים לו אש, בגלל הקושי שלו להשתמש בידו הימנית, הוא לא היה מרוצה. על פי מה ששמעתי עליו הבנתי ש[אף על פי ששוחרר ממחנה השבויים הגרמני,] גם במוסקבה הוא אינו מרגיש לגמרי חופשי והוא חי בפחד תמידי.

הוא שתק והעכיר את רוח כולם. במוסקבה היו באותה עת “חוזרים” רבים כמותו. באופן רשמי הם היו בסדר, אבל השלטונות החלו לאט לאט לעצור ולשלוח אותם הרחק. בכל מדינה, נפילה בשבי האויב היא דבר נורמלי ולגיטימי, אסון – כמו פציעה ואפילו מוות. אך לא בברית המועצות. נפילה בשבי האויב היא כתם בהתנהגותו של חייל סובייטי. החטא הזה מלווה אותו כל חייו, ולעתים קרובות הוא למוד רדיפות. גיבור יכול להיחשב שם רק מי שסיכן את חייו או נפל בקרב.

ייתכן שהיחס הזה לחוזרים משבי נבע מכך שבתקופות מסוימות, בעיקר בתחילת המלחמה בשנת 1941, הסגירו עצמם המוני חיילים סובייטים לשבי הגרמנים. פעם אפילו הסגירה עצמה ארמיה שלמה (בפיקודו של גנרל וְלָאסוֹב), על כל מפקדיה, לידי הגרמנים, ואחר כך לחמה לצדם – נגד המולדת. רבים מאוד מהם, בעיקר אוקראינים ובלרוסים, לטבים וליטאים, לקחו חלק פעיל באקציות ובטבח של ההיטלריסטים נגד האוכלוסיה האזרחית, בעיקר נגד יהודים.

כל זה אינו מצדיק את היחס לכלל השבויים הסובייטים. השלטון אפילו לא ניסה לחקור, לחפש את הבוגדים האפשריים ואת העריקים, אלא כולם בלי יוצא מן הכלל, באופן אדמיניסטרטיבי, נשלחו למחוזות המרוחקים של ברית המועצות.

ז' סיפרה לי שחברהּ הרוסי מצטער על כך שלא נפל בחזית. במוסקבה עירו הוא מרגיש כאילו נקבר חיים. הוא חי בפחד תמידי שיום אחד ייפול בידי השלטונות והם ישלחו אותו לקצה העולם.

מעולם לא ראיתי חיוך על פניו. באופן אינסטינקטיבי הרגשתי שאי אפשר לדבר אתו על המלחמה, על עברו בחזית, ובכלל – על פרטים מחייו. הבטתי בפניו וידעתי שכל שאלה שלי עלולה לנגוע בנקודה כאובה. בנוכחותו שתקתי, ונמנעתי אפילו מלהיתקל בעיניו. הרגשתי שהוא עוין אותי.

פתאום הוא הפסיק לבוא. איש לא חקר מדוע ומה קרה לו. גם אני ידעתי שאסור לי להזכיר אותו, אף על פי שגורלו עניין אותי זמן רב.


10 בספטמבר

על הטרגדיה של ספרות יידיש הסובייטית ויוצריה כבר נכתב רבות, אבל רק מעט מאוד התגלה על מה שקרה באמת. השלב האחרון ברדיפתה של תרבות יידיש בברית המועצות, שהגיע אל סופו בחיסול מוסדות יידיש ובהשמדה הפיזית של סופרי היידיש, האמנים ואישי הציבור, עדיין לוט בערפל. הדה־סטליניזציה לא עזרה לחשוף את הקנוניה נגד תרבות יידיש.

אחרי מותו של סטלין התחילו לשחרר סופרי יידיש מבתי הסוהר. אחר כך התהוותה תקופת “רהביליטציה” של פעילי יידיש – כך קראו לשחרורם של ניצולי הפשעים נגד אזרחים תמימים, פטריוטים של ארצם, אמנים שנחלו תהילת עולם.

אבל גם אותה “רהביליטציה” הוכרזה בשפה רפה. בספרי הנרצחים, שהחלו לצאת לאור מחדש, בעיקר בתרגום לרוסית, נכתב בהקדמות שהמחברים מתו “בטרם עת”, “בנסיבות טרגיות” [ושאחרי מותם נקבעה חפותם]. שום משפט פומבי לא התנהל נגד מי שעמדו מאחורי המערכה הזאת נגד תרבותו של עם, וממילא לא היתה שום אפשרות לחשוף אפילו חלק מן הנאשמים – יוזמי הפשעים ומבצעיהם. כולם נותרו בתפקידם – התובעים, השופטים, פקידי בית הכלא, מנהלי המחנות.

מי שלא היה בברית המועצות, לא חי שם זמן מה כאזרח פשוט, לא אכל את הלחם השחור הרגיל, לא הכיר את ייחודה של המנטליות הרוסית, לא ראה את כל הפינות של הכלכלה הסובייטית – מחילות העכברים שסוחבים את הנתחים וטורפים אותם ואת עבודות הכפייה של עשרות מיליוני אזרחים – אל לו לנגוע בנושא החיים בברית המועצות.

אבל אפילו מי שחי שם שנים והתוודע לסודות רבים הנוגעים בסדר, מתקשה לתאר את המציאות הסובייטית. פעמים רבות היא נראית בעיניו כחלום רע, סיוט שווא והזיה שהגיעו לשיאם במלחמת העולם השנייה. האם האנשים הסובייטים רעים? לא. היחס בין הרעים לטובים בברית המועצות דומה כנראה ליחס שבמדינות גדולות אחרות. האם האזרחים הסובייטים אינם ישרים? לא. מספרם הוא, פחות או יותר, כמו במדינות אחרות. אז למה קורות שם רעות רבות כל כך, שמקבלות אישור רשמי בחוק? מדוע מענים שם כל כך את האנשים? למה כולם משקרים? למה הצביעות שם היא חסרת בושה [כמו בקרב האדוקים] בארצות אחרות? מדוע המרמה והגניבה שם אינן נחשבות כמעט חטא (כמובן, עד שלא תופסים את הגנב על חם)? מדוע שופטים שם לעתים קרובות את החפים מפשע, והשופטים והמענישים הם אנשים אכזרים?

אני הייתי שם. חייתי עם אנשים פשוטים, ממוצעים, ולעתים קרובות מאוד – סובלים. היו ביניהם כאלה ששיטו במשטר, אבל הם לא סבלו ייסורי מצפון על כך שהם מעוללים רע למישהו. הם רצו רק להציל את עצמם, את קרוביהם, רצו להחזיק מעמד, לשרוד בזמנים הרעים, והזמנים הרעים נמשכו זמן רב מדי – על פני מלחמת אזרחים, תוהו ובוהו, שרירותיות, רעב ומלחמות. והם היו צריכים להתיר לעצמם מעשים המכונים בדרך כלל “לא ישרים”.

וחוץ מזה, חייתי בסביבה שנדונה לאבדון [פיזית וחברתית], תחת הדיכוי התמידי של רוב עוין ומשטר המאשש את דעותיו הקדומות; חייתי בסביבתם של סופרי יידיש, שבמשך שנים הרגישו שהם קיימים בחסד. הייתי יחד אתם, שוחחנו ושמעתי פעמים רבות את טענותיהם זה על זה, אבל אף פעם לא על המשטר, שפקח עליהם עין תמיד, עינה אותם והוציא מהם כל אוויר לנשימה. הייתי פליט, ולכן קצת זר בעיניהם. הם ידעו שבמוקדם או במאוחר אעזוב אותם ואחזור לפולין. ואף על פי כן השתתפתי באסיפותיהם, בדיוניהם, שלא תמיד הבנתי עד הסוף. לעתים קרובות הייתי נוכח בפרצי שנאה זה על זה ועל קבוצות אחרות.

בחודשים שלפני עזיבתי את ברית המועצות חיו היהודים שם בהלכי רוח סותרים ומוזרים. מצד אחד נישאו רוחות בשׂורה של מלחמת העצמאות נגד האנגלים בארץ ישראל, מעשי הגבורה של “ההגנה”, הלח“י והאצ”ל. במסדרונות הוועד האנטי־פשיסטי בקְרוֹפּוֹטְקִינָה, המקום שבו נהגו סופרי יידיש להיפגש, הסתודדו על ספינות סובייטיות שיוצאות מאודסה אל חופי ארץ ישראל. הספינות מלאות לא רק בכלי נשק ובתחמושת, אלא גם בקציני צבא סובייטים יהודים, עטורי מלחמת המולדת, גיבורי ברית המועצות. אני זוכר את עיניו הגדולות, השחורות והנלהבות של דער נסתר,27 שכמו ביקש ממני לאשש לו את השמועות הנפלאות הללו. הוא חשב שאני קרוב למקור הידיעות בגלל קשרי עם הפולנים. העיתונות הסובייטית כתבה ברמזים, ובאהדה גלויה כמעט, על מעשי הגבורה של אנשי שטרן נגד הכובשים הבריטים, והיהודים נזכרו בימי המכבים. קראנו את הנאומים הסובייטיים שנישאו מעל בימות בינלאומיות נגד האנגלים. במהותם הם דיברו לטובת היהודים במלחמת השחרור שלהם.

התמוגגנו אז מחידוד של סטלין, שאמר כביכול ש“בזקנתו הוא נהיה ציוני”.

וכל זה קרה בזמן שתוכננה הפרובוקציה הגדולה נגד תרבות יידיש וספרותה. יחד עם החדשות על קרבות השחרור של היהודים בארץ ישראל החלו להתפשט שמועות על חיסולו הקרוב של הוועד האנטי־פשיסטי. ראשי הוועד ניסו להכחיש את השמועות, אבל בתוך כך הכינו את כולם לאפשרות של “ארגון מחדש”. כי אחרי הניצחון על הפשיזם, שמו של הוועד “האנטי־פשיסטי” כבר אינו מוצדק, ונחוצה צורה אחרת של ארגון. עולם הספרות נדרך: מה יקרה לעיתון היידי “אייניקייט”? סביב מה יתארגנו אנשי העט היהודים ופעילי התרבות?

ריח שריפה נישא באוויר. היהודים הסובייטים, ובעיקר הדור הצעיר, ביניהם רבים ממי שחזרו מן החזית, ידעו אכזבה קשה. הם היו בטוחים שאחרי מפלת ההיטלריזם יתחילו בברית המועצות לנשום לרווחה. האחדות ששררה במלחמה עם המערב הדמוקרטי תשפיע בוודאי גם היא על הליברליזציה של החברה. ובעיקר, האנטישמיות תיעלם ושונאי ישראל ישובו וייעלמו במחילותיהם. זמן מה אכן יצרה מדיניות החוץ של הממשלה הסובייטית אשליות כאלה. אך עד מהרה התברר שאין קשר בין הדברים. בברית המועצות ייתכנו בשני תחומים שני קווים מקבילים, שכלל אינם שווים זה לזה. בינתיים קשה היה להבין איך מובילים הנאומים הפילושמיים, הסנטימנטליים כמעט, של גרומיקו28 אל הניסיונות הראשונים לצמצום פעילותה של תרבות יידיש. בהמשך התחילו הקווים להתיישר מעט. המסר הראשון הגיע עם רציחתו של שלמה מיכוֹאֶלְס.29

אבל בינתיים זו היתה ההתחלה. הפרובוקציה הכללית נגד היהודים עוד לא תוכננה לפרטי פרטים. אני נוטה לחשוב שבמוחו של סטלין, התוכנית להשמיד כל סימן של לאומיות יהודית בברית המועצות החלה להירקם שנים רבות קודם לכן, מיד אחרי שתפס את השלטון עם מותו של לנין, ואולי עוד קודם לכן – כשכתב את הפמפלטים החובבניים שלו על “הסוציאליזם ועל השאלה הלאומית”. הוא היה ערמומי דיו לחלק את חיסולה של הלאומיות היהודית לכמה שלבים, כדי לא לנקר עיניים. ההתקפה הראשונה היתה אידיאולוגית, והיא יצאה לפועל באופן בלעדי כמעט בעזרת פעילי התרבות היהודית והסופרים עצמם, הגוף המכונה “יֶבְסֶקְצְיָה”. הם היו אנשי מפלגה מסורים, והם עצמם נשאו את המאכלת ואת האש שנועדו להעלותם קורבן על מזבח הסוציאליזם. לאחר החיסולים הראשונים של שנות השלושים היה אמור להתחולל השלב השני בתחילת שנות הארבעים. ראיה לכך הם המעצרים במינסק של זליק אקסלרוד, אליה קאהאן וסופרים אחרים. התקפת הפתע של היטלר על ברית המועצות שיבשה את המבצע הזה כבר בתחילתו. חיסול בקנה מידה רחב של התרבות היהודית על ידי הסובייטים היה עלול לחבל ביצירתה של חזית אנטי גרמנית כללית, שברית המועצות השתוקקה לה אחרי הנסיגה הנוראה של הכוחות הסובייטיים ב-1941. רק בסוף שנות הארבעים, עם תחילת המלחמה הקרה, האמין סטלין שהגיע הזמן המתאים להשלים את חיסולה של תרבות יידיש. ראשית, אפשר להאשים בריגול את פעילי הוועד האנטי־פשיסטי של היהודים, שהם עַם עולם, בעלי שפה ותרבות משותפת; שנית, המערכה האנטי יהודית תשתלב במלחמה הקרה הכללית, וכחלק ממנה היא לא תחשוף את אופיה האנטישמי.

סופרי יידיש בברית המועצות הרגישו זאת מראש במשך כל שנות שלטונו של סטלין. הפחד והזהירות שלהם היו תווי ההיכר הבולטים ביותר לעין. הם הלכו כנידונים שאינם יודעים מתי יבוצע גזר דינם. הם הביטו בי בקנאה מסותרת, שהרי בקרוב תהיה לי אפשרות לחזור לפולין, כלומר – לצאת מברית המועצות ולהשתחרר מהפחד, מהמתח המתמיד. אני בטוח שאילו ניתנה להם האפשרות לעזוב את המדינה באופן חוקי ובלי להסתכן היו עושים זאת חלק גדול מהסופרים היהודים הסובייטים – כפי שרבים מהם עשו כעבור שנים רבות, בשנות השישים והשבעים, בהזדמנות הראשונה לעלות עלייה לגאלית.

מוורשה הגיעו בדרך קבע העיתונים ביידיש שהחלו לצאת לאור בפולין. רוח אחרת נשבה בהם – לא הרוח הסרוחה מטעם של היידיש שעברה סובייטיזציה. שם אפשר היה להדפיס את שירי, שבלתי אפשרי היה לפרסם בברית המועצות, ולא חלילה מפני שהיתה בהם “הסתה אנטי־סובייטית”, אלא פשוט מפני שהכאב והזעם היו שם פתוחים ממש כמו הפצעים; השואה שם היתה יהודית ולא מוסווית בפראזות שקריות. שירי הראשון ב“דאָס נײַע לעבן”, שיצא אז לאור בלודז', נקרא “בלי יהודים”:

בְּאֵירוֹפָּה שָׁקֵט. הִיא עַכְשָׁו מְרֻצָּה.

יְהוּדִים עַקְשָׁנִים וּשְׁחוֹרִים לֹא תִּמְצָא,

מֵפִיצֵי הָאִי־סֵדֶר בְּכָל הַנְּדוּדִים.

כִּי כְּבָר אֵין בָּהּ עוֹד עַם סוֹחֲרִים וּמוֹרְדִים.

עיתוני יידיש מפולין לא הופצו בברית המועצות, בדיוק כמו שאר עיתונות יידיש במדינות הקפיטליסטיות. גיליונות אחדים הגיעו ל“אייניקייט”. סופרי יידיש, שנהגו לבוא למערכת, חטפו אותם מהידיים והתמוגגו הן מהתוכן הן מהיידיש שלהם, בלי הנו"נים המסורסים בסוף המילה ובלי כתיב היידיש המגושם של מילים עבריות. אבל אבא לב, הממונה על עיתונים זרים, לא היה נוח כל כך לתת אישור להציץ בעיתון כזה. כנראה היתה זו ההנחיה שקיבל מגבוה. אני זוכר את המשורר הצעיר יוסף קֶרְלֶר30 רץ עם עיתון היידיש מפולין “דאָס נײַע לעבן”, שבו הודפס שיר שלי, מראה לחברים וצועק: “תראו, תראו איך צריך לכתוב על השואה, תראו!” כעבור שבוע פגשתי את המשורר לייב קוויטקו באזכרה המזעזעת של “איגוד הפטריוטים הפולנים” (זפ"פ), והוא אמר לי: “השיר ‘בלי יהודים’ הוא יותר משיר”.

אינני כותב את כל זה כדי להתרברב בהצלחה של שירי. אני רוצה רק להמחיש את הלחץ שסופרי יידיש הסובייטים חיו בו. הם היו צריכים להסוות תמיד את רגשותיהם, לאפוף את מילותיהם בערפל ולהיזהר בכל הקשור ביהדותם. אחרי השואה לא יכלו סופרי יידיש הסובייטים אפילו לצעוק כיהודים. הם צינזרו את עצמם, אף על פי שלפעמים גם המנוסים שבהם “נכשלו”, כמו למשל איציק פֵפֶר31 בשירו “איך בין אַ ייד” (אני יהודי).

בשנת 1939, בירחי הדבש הללו שבהם משלחות סופרים משלושת המרכזים היהודיים בברית המועצות הגיעו בזו אחר זו לקבל את פניהם של הסופרים הפליטים בביאליסטוק ובלבוב, עוד לא היה לנו מושג על כך שהסופרים הסובייטים שסועים כל כך ושונאים איש את רעהו. אמנם בכתבי העת הסובייטיים ביידיש [שעוד לפני המלחמה] חשדנו שה“ביקורת” אינה חפה מהתקפות אישיות ומהתקפות “אידיאולוגיות” של קבוצה אחת על אחרת (הכינור הראשון בהתקפות הללו וב“שמירת הקווים” היה כידוע עורך “עמעס”, ליטווקוב). אבל אנחנו, שנשבינו בעניין, אוהדי ספרות יידיש הסובייטית, ניסינו להצדיק את ה“ביקורת” הזאת, לזרים ובראש וראשונה לעצמנו, בסיבות עקרוניות ובמניעים תמימים אחרים. ההתקפות החריפות בעיתונות יידיש הסובייטית, לא רק על “זעיר בורגנים” מחוץ לארץ, “משרתי האימפריאליזם והפשיזם”, אלה גם על משוררי יידיש סובייטים כמו לייב קוויטקו, משה קוּלְבַּק32 ואחרים, כאבו לנו, אבל את מורת הרוח שמרנו בקרבנו, וכלפי חוץ ניסינו להחליק את העניין.

בזמן האחרון הזדמן לי לקרוא מסמכים משנות השלושים – מכתבים מסופרי יידיש אמריקאים, ביניהם יוסף אוֹפָּטוֹשׁוֹ,33 שביקשו מחבריהם בברית המועצות לאפשר להם לעבור לשם כדי שיוכלו לחיות בכבוד מעבודתם הספרותית. סופר יידיש בעולם הרחב, אפילו באמריקה העשירה, חי בתנאים חומריים קשים, ולעתים אפילו בדוחק. ביניהם: ה' לייוויק, משה לייב הַלְפֶּרְן, מאני לייב, ש' ניגֶר34 ורבים אחרים מכותל המזרח של ספרות יידיש. יוצאים מן הכלל היו מי שזכו לג’וב באחד מעיתוני יידיש. על סופרי ומשוררי יידיש בפולין מיותר לדבר: מחסור ואבטלה היו לחם חוקם. המשוררים ישראל שטרן, יוסף קירמן, הרשלה וחיים סמיאטיצקי35 רעבו ללחם. ימים תמימים הם היו מבלים באיגוד הסופרים ברחוב טלומצקה 13 ומייחלים שמישהו יציע להם כוס תה או יכבד אותם בסיגריה. מה הפלא אפוא שכל אותם “מרכזים ספרותיים” הביטו בקנאה ובהתפעלות בסופרי יידיש בברית המועצות, שכמעט כולם חיים על ספרותם ומקבלים שכר על כל שורה? רק תמימים חשבו שברגלסון, מרקיש, הופשטיין, קוויטקו וקולבק,36 בשנות העשרים, חזרו לברית המועצות מ“גלותם” מטעמים אידיאולוגיים בלבד. אמנם לאחדים מהם, ההקצנה בקרב האינטליגנציה היוצרת במערב שיחקה תפקיד מסוים, אבל מה שקבע היה הרצון להיפטר מן הצורך לנדוד בלי הרף בלי מקור פרנסה, ולהיות חופשי מעסקנים, מעורכים כמו אבּ קאהאן וש"י יאצקן.

אפילו אנחנו, צעירי המשוררים, חלמנו על אפשרות להגיע למדינה הסובייטית, הארץ המובטחת. ב-1936 כתבנו, משה שוּלשטיין37 ואני, מכתב לאיציק פפר. סיפרנו לו על מר גורלנו, על האבטלה התמידית, על כך שאין לנו תנאים בסיסיים הנחוצים ללמוד ולעסוק בספרות. את מכתבנו חתמנו בבקשה חמה שהוא, איציק פפר, יעשה ככל יכולתו כדי לקבל אותנו בברית המועצות, שבה נוכל לחיות וליצור באופן חופשי ומכובד. מובן מאליו שלא קיבלנו כל תשובה על המכתב [קורע הלב].

כעבור עשר שנים, ב-1946, במוסקבה, הזדמן לי להיזכר במכתב הזה. פעם אחת, כשישבתי עם חברים על הספה המפורסמת במסדרון הוועד האנטי־פשיסטי, בכניסה למשרדם של ראשי הפעילות היהודית, יצא משם איציק פפר והזמין אותי לחדרו. פגשתי שם, נוסף לאיציק פפר, את שלמה מיכואלס, חאצי דוֹבְּרוּשִׁין,38 דוד ברגלסון, ונדמה לי שגם לייב קוויטקו. פפר ניגש מיד לעניין: הגיע אליהם מכתב מאיציק מאנגֶר,39 בלונדון, שבה היה בשנות המלחמה האחרונות, ובו קריאה לעזרה. מאנגר כותב שהוא שקוע שם בצרות גדולות, שהעסקנים בלונדון הם מנוולים, שאין לו כסף לסיגריה ושהוא באפיסת כוחות. לכן הוא מבקש שירשו לו לבוא לברית המועצות. הוא בטוח ששם ינהגו בו אחרת.

בקריאת מכתבו של מאנגר עשה פפר כמה הפסקות קצרות. אותה שעה נדמה היה לי שזגוגיות המשקפיים העבות שלו מהבילות עוד יותר. שיערתי שהוא פוסח על כמה מילים או שורות במכתב, והוא “עורך” אותו.

אחרי שגמר לקרוא את המכתב הוא שאל לדעתי: האם רצוי – “לו ולמדינה” – שאיציק מאנגר יבוא להתיישב בברית המועצות?

שתקתי רגע. מה אני יכול לומר? איך אוכל להכריע בשאלה הגורלית בחייו של משורר יידיש דגול? כבר ידעתי אז מה קרה בשנות השלושים לקולבק ולכאריק, ולפני שנים אחדות – לאקסלרוד. נזכרתי במאנגר שלפני המלחמה, בטלומצקה 13, במזגו הסוער, בהרגלו להעיר לעורכים ולפעילי תרבות, בכך שהוא אינו בורר את מילותיו כשהוא כועס ומתחיל לומר את האמיתות שלו. לא, זה לא מקום בשבילו; זה לא מקום מקלט בשבילו.

תיארתי את איציק מאנגר כפי שהכרתי אותו. אמרתי שלפי דעתי יהיה לאיציק מאנגר קשה לחיות בתנאי המציאות הסובייטית בגלל אופיו האימפולסיבי ודרכו לומר את האמת בעיניים… כאן נשכתי את שפתי. על פניו של פפר הופיע החיוך המוכר. דוברושין אמר: “מילא, שירת יידיש בברית המועצות תצטרך להסתדר עם איציק אחד” – והתכוון לאיציק פפר.

כעבור שנים, ברמת אביב, בדירה הקטנה שאיציק מאנגר קיבל ממדינת ישראל, סיפרתי את סיפור הפנייה לוועד האנטי־פשיסטי במוסקבה, על כך שיציל אותו מן “המנוולים היהודים בלונדון”. ראיתי שלמאנגר כבר קשה להיזכר במכתב ששלח. בסופו של דבר הוא אמר: “בכלל לא ידעתי שאתה הצלת את חיי. מה היה קורה לי אילו קיבלו אותי?” “מן הסתם, מה שקרה לאיציק פפר”, עניתי, “אבל לא צריך להגזים. הסובייטים לא נותנים להיכנס בקלות, ממש כמו שהם לא נותנים לצאת בקלות. בכל מקרה, נראה שלא היו גומלים לך ‘חסד’ גם אילו המלצתי”.

נדמה היה לי שמאנגר אינו מבין לחלוטין את המורכבות של עניין פשוט כשעוסקים בו בברית המועצות.

אני מייחד מקום רב כל כך לעניין שבדרך כלל נכתב עליו מעט ביומנים [ואפילו בממוארים], כדי לעזור לקוראים לחדור למדינה הזאת [הנקראת ברית המועצות. אני כותב את השורות הללו בעיקר למען הקוראים של המאה ה-21, שעד לאמצע המאה שלהם לא יתקיים כבר משטר טוטליטרי, ויהיה להם קשה לתאר מושגים ושיטות־כפייה של זמננו.] וגם להלכי הרוח של אוהדי הסובייטים בעולם. האינטליגנציה של כמעט כל הארצות הלא־קומוניסטיות הסתנוורה זמן רב והלכה שבי אחר הקומוניזם, בהיקסמות מ“פעמון החירות שצלצל במוסקבה” – כביטויו של רומן רולן בשנות העשרים. על אחת כמה וכמה פועלים ומשכילים יהודים האמינו שמה שיושיע אותם מצרותיהם הוא הקומוניזם, המהפכה העולמית שהיתה אמורה להביא גאולה לא רק מן הדיכוי החברתי, אלא גם למי שנרדפים בגלל גזעם, אמונתם ושיוכם הלאומי. באותן שנים היה ולדימיר לנין המשיח האוניברסלי. כל האנשים הישרים תמכו בסוציאליזם ובמרקסיזם. אך אי אפשר לומר שבלבבות החסידים וההולכים בעקבות הקומוניזם השלט לא שרר אי שקט מיד לאחר שהחלה ההתנגשות בין הלכה למעשה בארצה של המהפכה הסוציאליסטית הראשונה. הדבר נכון ביחס לרבים מן הקומוניסטים שלקחו חלק פעיל בפעילות – הלא־חוקית, לעתים קרובות – של התנועה. אני זוכר היטב את ספקותיהם, את שאלותיהם בזמן “משפטי” מוסקבה הראשונים ועם חיסול הבולשביקים הוותיקים, אנשי מפלגה חשובים וגיבורים רבי זכויות של המהפכה. הספקות הללו עוררו מרד בחוגים של פעילי מפלגה יהודים, אנשים טובים וישרים כמו הרש מנדל, יצחק דויטשר, רבינוביץ', וסרמן ורבים אחרים מתנועת העבודה היהודית.

במשפחת הסופרים היהודים בפולין, בין אוהדיה של התנועה הקומוניסטית, החלו הספקות לנקר באותן שנים שמחוץ לגבולותיה של ברית המועצות הופיעו הסימנים הראשונים לצמצום ממדיה של התרבות היהודית – של מספר בתי הספר היהודיים ושל הוצאות הספרים. וכשהגיעו הידיעות בדבר ההתקפות החריפות בעיתונות הסובייטית על סופרים יהודים סובייטים, ומיד אחר כך – על רדיפות ועל גירושים, התערערה האמונה בצדקת הקומוניזם. אבל רוב הקומוניסטים היהודים נותרו נאמנים לקו הרשמי ול“לנין של ימינו”, כלומר סטלין.

אני הייתי מאלה שנותרו איתנים בנאמנותם לקומוניזם השלט. עד היום איני מבין איך זה קרה. בכמה תקופות קשות בחיי גיליתי עקשנות ואומץ להתנתק מסביבתי הקודמת, אפילו אם המהלך איים להרוס את חיי. בביתנו הייתי אני הבן שלא ידע שום פשרות ביחס להורים, ומשום כך גרמתי להם כאב רב. אפילו על קברו הטרי של אבי, בנוכחותה של אמי השבורה, אחי, אחותי והחסידים – חבריו של אבי – סירבתי לומר קדיש, כי הדבר עמד בניגוד לעקרונותי.

אני עוד זוכר את פניה של אמי, את הכאב סביב פיה. הסבתי לה את הבושה הגדולה ביותר בחייה. האנשים הדתיים, חבריו של אבי, לא הבינו את המתרחש. אולי הם חשבו שאינני רוצה לומר קדיש כי אני כועס על אבא, כי הוא גרם לי עוול?

עזבתי מיד אחרי שהציבור בבית הקברות בפראגה הלך לדרכו, פשוט ברחתי לבדי. עליתי על חשמלית מספר 23 שנסעה מבּרוּדְנָה אל ורשה. עליתי לחדר הקטן ברחוב קופייצקה, שבו גרתי עם גולדה. היא לא היתה בבית. להלוויה לא באה מפני שבמשפחתי לא ראו אותה בעין יפה; כולם ידעו שלא עמדנו מתחת לחופה.

נפלתי על מיטת הברזל ומיררתי בבכי שנמשך עד בואה של גולדה. רק עכשיו בכיתי על מותו של אבי – האיש שהוקרתי ואהבתי כל כך. ומעומק לבי עלו הכאב והצער על כך שבגלל אמונתי החדשה והדוֹגמות שלה חיללתי בפומבי את הערך הקדוש ביותר בעיניו. חמישים שנה כבר עברו מאז, והוא אינו חדל מלבוא אלי בחלום – בוורשה, בפריז, באלמה־אטה, במוסקבה. אף פעם איני רואה אותו כועס עלי. בחייו הוא היה דתי מאוד, חסיד ווֹרקה, איש ישר שאמר את האמת לכל אדם, כואבת ככל שהיא. אולי משום כך כינו אותו “נח הכועס”. הוא היה אדם ישר, אמיתי, שנא כל חנופה וצביעות, ובעצם הוא אהב אנשים.

אחרי שובי לפולין, בראש השנה האזרחית של 1948, ביקורי הראשון היה בבית הקברות של פראגה, במקום שהיתה אמורה להימצא המצבה של אבי, ליד האוהל של שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר. אך לא מצאתי בבית הקברות שום מצבה שלמה, אלא רק שברי אל“ף־בי”ת עברי, וביניהם עצמות וגולגלות מן הקברים המחוללים. בין כל החרסים והגולגלות רעו פרות בלוויית נערים בלונדינים, ובסמוך, מאחורי גדר התיל הנמוכה, שכן בית הקברות הקתולי שנותר ללא פגע. על קברי הגויים היו מונחים זרי פרחים פולניים יפים בתחילת ינואר. חשבתי בלבי שאם יש אלוהים בעולם, הרי שכאן, בבית הקברות הקתולי, צריכה להתחולל רעידת אדמה. ועוד מחשבה על כך שהעוול שגרמתי על קברו הטרי של אבי ייזקף לחובת ריבונו של עולם: איך אפשר להוקיר ולקדש את שמו?

עכשיו אני הולך לומר קדיש על אבי, עליו השלום, בכל יום זיכרון שלו בבית הכנסת הגדול בתל אביב. אף על פי שאינני מרגיש שום טעם במילים־מטעם, מנחמים אותי ה“אָמֵנים” שאני שומע מן המתפללים הזרים.

חשבון הנפש שלי נמשך כבר שנים רבות [והוא יושלם מן הסתם עם נשימתי האחרונה]. אין כפרה על דרכי העקלתון שהיו פועל יוצא של השתעבדותי לדוֹגמות של האידיאולוגיה הקיצונית ביותר בזמני. המנהיגים היו מוליכי שולל ובוגדים; הם השתמשו בטיעונים שהיו ההפך מהם. בשפת מלאכים הם הובילו אל הגיהנום. הם הבטיחו חירות, ומי שהאמינו בה נשלחו לבתי הסוהר ולמחנות, או חוסלו. הם הבטיחו חינוך ועבודה לכולם – ויצרו תנאים של עבודות פרך לפרולטריון. הם הבטיחו התפתחות חופשית של התרבות והאמנות בקרב כל העמים – וחנקו אותם בביקורת דוגמטית ובשובניזם מוסווה.

מתברר ששִנאתי לסדר השליט בפולין האנטישמית שלפני המלחמה והרצון להפילו מצד אחד, ואהדתי לכל הסובלים מאותו משטר מרושע וסלידתי מן הסביבה הדתית שבה חייתי מהצד האחר – כל אלה הביאו אותי לניגוד החריף, וניסיתי להילחם בקנאות אחת באמצעות קנאות אחרת. המוצא היחיד בעיני היה חיסולו של המשטר הישן, כי הוא מקור כל הרע.

באותן שנים ביקרתי במכרה הפחם בזגלמביה דומברובסקייה וראיתי את המחסור בקרב הפועלים הפולנים. זה היה בחורף: החורף הקודר והבוצי של זגלמביה, על עציו הדלילים, השחורים והמרוטים. מכרות פחם רבים היו סגורים ונטושים. הבעלים העשירים שהו בארצות החמות, או בילו בסקי בהרים. בכמה מן המכרות העזובים, המכונים “בְּיידָשִׁיב” – המעמד הנמוך, נעו נשים שחוחות, עטופות במטפחות הונגריות, וליקטו פיסות פחם כדי לחמם את הבקתות הדלות. השוטרים הפולנים, ברצועות העור מתחת לסנטר, היו יוצאים לפשיטות, ובאלות גומי היכו את הנשים בגבן. גם שאריות הפחם היו רכושו הקדוש של הבעלים, שישבו אותה שעה בניס או בוונציה.

באותה עת הרבו לכתוב בעולם על הדיכוי בברית המועצות, על עונשי המוות בעקבות ההתנקשות בקִירוֹב.40 גם בחוגנו היו מי שדיברו בכאב ובצער על האירועים הללו בארץ הסוציאליזם. ואני זוכר את התשובה שנתתי לעצמי: כאן, במדינתנו, בזגלמביה, בלודז' או במרכזים אחרים של מחסור ואבטלה, נמקים מדי יום ביומו עשרות אלפי אנשים. הם גוועים ברעב, בשחפת ובעגבת. למי אכפת? שם, בברית המועצות, דוכא משטר כזה בכוח הדיקטטורה של הפרולטריון ומחה את חרפת הקפיטליזם. אז אם באה קבוצה ורוצה להחזיר את השלטון לידי העשירים והפריצים, ושוב להמיט על ההמון מחסור ואומללות – האם השלטון המהפכני אינו אמור להגיב? את חיי מי צריך לכבד: את מיליוני הפועלים הישרים או את קומץ הקפיטליסטים והבוגדים?

זה היה ההיגיון. עדיין לא ידעתי אז את ממדי הדיכוי בברית המועצות. כן, כבר שמענו על הקולקטיביזציה הכפויה, על הגירוש של מי שכונו “קוּלָאקִים”41 לסיביר ולמחוזות רחוקים אחרים. אבל צעדים כאלה הוצדקו על ידי כל קומוניסט טוב בכך שנעשו לטובת הבניין הסוציאליסטי הגדול, לשם הצלחת “תוכנית החומש”.

אחרי הכול התברר שאותה דתיוּת שלא יכולתי לשאת בבית לקחתי אתי כשעברתי לדרך הנגדית. נשארתי אדוק, אבל באמונה אחרת. המשכתי להיות בלתי סובלני וקיצוני בדעותי, אבל הנזק שהבאתי ב“דתיותי” החדשה היה גדול לאין שיעור מן הנזק בדתיותו של אבי. למי דתיותו הפריעה? רק לי, כשעדיין גרתי אתו. הייתי צריך לשמור כשרות ושבת. ואילו נאמנותי חסרת הגבולות ל“דת” החדשה? היא עזרה לבנות סדר שהצדיק הפיכת בני אדם לעבדים בכל תחומי העבודה והמחשבה. אני נושא באחריות למשטר הזה, על רשעותו ועל פשעיו. אין שום תירוץ. כשהתחלתי לכתוב את שירי הראשונים הרי חלמתי בהקיץ שאהיה כמו משה במצרים ששחרר את אחיו ממחסור ומעבדות. למשורר אין שום תירוץ. אסור לו לטעות.

כמי שהתחנך על התנ"ך, על יצירות הספרות הקלאסית, ראיתי במילה הכתובה אמצעי לתיקון האדם. היופי היה קשור בעיני באמת, והאי־צדק זהה לכיעור. ומאחר שהיפה היה בעיני הצודק, ומאחר שהכוח של האמת שלי הוכפל במילותי, בשירי, נשאתי אותה לרבים מבני דורי. שירי הראשונים היו מניפסטים למען החירות, השבעות לקרב נגד הסדר הקפיטליסטי הנפסד והצבוע. פעילי התנועה הקומוניסטית הפולנית ידעו לנצל למטרותיהם את כיסופי הצעירים ושאיפותיהם. מי יודע אם במקום אחר בעולם היו ערבים ספרותיים כאלה, כמו בוורשה, באיגוד סופרי יידיש בטלומצקה 13. האולם היה מלא בצעירים בערבי רביעי הספרותיים ההם, שכונו “סתם יום של חול”. על הבימה ישבו משוררים בגילו של הקהל באולם. בזה אחר זה עלו וקראו את שיריהם הראשונים, שהתנופה בהם היתה כמין בשורה של עולם חדש. המילים הציתו את עיניהם של מאות בחורים ובחורות. באהבה ובכבוד הם נשאו עיניים אל הטרובדורים שלהם [שכבשו את העולם בשיריהם הראשונים].

אחד מנושאי הבשורה הללו היה אני. על הבימה הקטנה עמדתי, וקראתי בקול עצבני את שירי:

הֵן יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁגּוּפִי יֵחָנֵק שָׁם כְּפִי

שֶׁקְּרִיאָה

נֶחְנְקָה

בְּבֵית כֶּלֶא, בַּתָּא.

וּבְכָל זֹאת כַּמָּה טוֹב,

כַּמָּה טוֹב לִי עַתָּה,

כְּשֶׁזָּכִיתִי לִשְׁמֹעַ עַתָּה,

בִּצְעָדָיו שֶׁל הַסּוֹס שֶׁהִכָּה

בְּרַגְלָיו,

אֶת צְלִילָיו

שֶׁל הַשַּׁעַר נִפְתַּח.

עד היום, חמישים שנה אחרי הערבים הללו בטלומצקה, אני פוגש בהופעותי ברמת גן, בניו יורק, בפריז, אנשים שהיו חלק מהקהל הצעיר והסוער ההוא. רבים מהם עוד זוכרים את השירים ההם, שהקסימו אותם – לא בשלמותם האמנותית אלא באומץ שבהם, בכוח אמנותם.

לפעמים אני חושב שהנוער מוּלך שולל, אבל צודק תמיד. אנשים צעירים מביטים נכוחה בעיניים אמיצות. הם עדיין לא השלימו ולא התפשרו בחייהם. אין להם עדיין כלום ואין להם מה להפסיד, וגם אם הם באים מבתים עשירים, הם אינם מחשיבים את רכוש ההורים לרכושם, והם מתביישים אפילו בכך.

אבל אני באתי ממשפחה מהוגנת שירדה מנכסיה. אני זוכר את אמי מסדרת את שולחן השבת הדל אך המכובד. אני זוכר את דאגתו של אבי, דאגה שצבע הקירות דהה בגללה.

הורי היו חנוונים בבזאר רוּז’יצקי בפראגה, פרבר של ורשה. החנות שלהם הצטמקה מיום ליום, ושקי הקמח, הכוסמת והאפונה נהפכו לשקיות. בזמן ה“סֵנָצְיָה”,42 החרם על האוכלוסיה היהודית, הגיעו הדברים לידי כך שלא היה להם כסף לקנות את המצרכים הנחוצים. אני כבר עבדתי אז בייצור כפפות עור, ובעונת החורף השתכרתי לא רע תמורת עבודה של 12–10 שעות ליום. בימי חמישי הייתי מקבל את השכר השבועי. כשחזרתי הביתה, אבא ואמא כבר ישנו; הם היו צריכים לקום עם שחר. אבא יצא לפתוח את החנות ואמא התחילה להכין את השבת. נכנסתי הביתה בשקט והנחתי את הכסף על השולחן. לעצמי לקחתי רק סכום קטן להוצאות היומיום. זו היתה העזרה היחידה, כדי שלא ייאלצו לסגור את החנות. מי שהכיר את האנשים הללו ואת עולם המושגים שלהם יודע שהיא היתה קשורה בעיניהם בבושה. אנשים מהוגנים התביישו בעניותם. הם קראו לזה “ירידה”.

אבל המשבר הכלכלי הכללי החריף ונעשיתי מובטל. החנות התרוקנה, וכשנכנסתי לשם נכמר לבי. אבא ואמא ישבו בדאגה ולא אמרו מילה. הקונים, בעיקר איכרים מכפרי הסביבה, הפסיקו לרחרח: קונים אוהבים חנויות עם הרבה מצרכים ועם חנוונים מחייכים ושמחים.

אחי נחמן [המבוגר ממני] עוד היה בבית. הוא השתכר מעט מאוד כעובד בחנות ברחוב פרנצ’ישקנסקה. לעתים קרובות לא היה לו כסף לחשמלית והוא היה נכנס לחנות ולוקח כסף קטן מהמגירה. נחמן היה החלש ביותר בגופו בין ילדי המשפחה: הוא סבל מבעיות בקיבה והשתעל. אמא נבהלה מזה מאוד, כי משפחתה כלתה בשחפת. ההורים נזהרו מלומר לו מילה רעה; ממילא הוא היה תמיד עצוב.

ביתנו שקע והלך במהירות. אחי ישראל, שכבר היו לו אשה ושני ילדים, נותר בלי פרנסה ועזב לבלגיה. משפחתו נשארה תלויה בעזרתנו, וגם היא נעזרה בחנות.

חדר אחד בדירתנו היפה ברחוב זוֹמְבְּקוֹבְסְקָה מכרנו לשכן. אבל לא צמצום הדירה, אלא הדאגה הבלתי פוסקת, העצב, הזדקנותו של אבי, מחלתו, כל אלה הצרו את חיי. התחלתי לצאת מהבית. כבר היו לי חברים בחוגים הספרותיים, בני גילי, ועל פי רוב הם חלקו אתי אותן שאיפות.

העצב השקט והמחנק בבית התפוגגו בסערה בשירי הראשונים. הם באו אלי לברכה, מרעננים כמו אהבתי הראשונה.


16 בספטמבר

לעתים קרובות נדמה לי שהתגלגלתי לעולם אחר, שיש בו נופים ותושבים אחרים. באותה דירה ברחוב זומבקובסקה בפראגה שבוורשה לא יכולתי לתאר לעצמי שכעבור חמישים שנים אחיה במדינה יהודית, בארץ ישראל, ושנכדי ייוולדו בה. אפילו לא העליתי בדעתי שיהיה לי קשר לארץ הזאת. באותן שנים של משברים כלכליים קשים ושל הקצנה בתנועות הפוליטיות כבר ראיתי את תחילתה של המהפכה הסוציאליסטית העולמית; כידוע, היא תפתור את כל הבעיות, גם את הבעיה הלאומית. פעילותן של המפלגות והקבוצות הציוניות השונות נראתה לי אז חסרת כל משמעות. אבוי, במה הם עוסקים! הלא ממילא יקרוס כל הבניין הקפיטליסטי, ולא יהיה שום צורך בתנועת השחרור הלאומית של הציונים!

זה עתה החלה כהונתה של הכנסת ה-11 – הפרלמנט של מדינת היהודית העצמאית, שנוסדה על ידי אויבַי המושבעים לפני חמישים שנה. חברי לדעה אז, הקומוניסטים, יושבים בבית הנבחרים הישראלי כקבוצה מבוטלת של ארבעה אנשים, וצועקים את קריאות הביניים שלהם מהאופוזיציה – אותן פראזות שאני השתמשתי בהן לפני חצי מאה.

איזו משמעות יש לאותם אנשים, שרידיו של עולם שוקע? כמה מחברי, שהיו צעירים כמוני, עוד נותרו על פני האדמה? חברים ותיקים עוברים מהר מן העולם. האנשים הקרובים באמת הם אלה שחוו אותן חוויות בחיים, ידעו אותם שמחות ופחדים, שרו אותם שירים ונותרו עם אותם געגועים. הצעירים נראים אחרת, ויש להם צרכים אחרים. איננו מבינים את התנועות ואת המוזיקה שלהם. השאיפות שלהם זרות לנו, התשוקות שלהם אינן מאריכות ימים, הם מחייכים מהר ומדברים בבהילות. בכל השפות הם מדברים באותו נוסח, את כל השפות הם הופכים לשפה אחת: מהר־מהר, קריירה, עסקים. האם עולה בדעתם לפעמים שאפילו שבעים שנותיו הקצרות של האדם יכולות להיות חלק מהנצח?

דברים משותפים מעטים נותרו לי בעולם הזר עם שליטיו העכשוויים. אני שווה נפש לבני הדור הנוכחי. אינני שונא אותם ואינני אוהב אותם. קשה לי אתם כי אני יודע שהם הולכים לאבדון. ובין כל מי שנדחפים לשם נמנים גם קרובי, יורשי, האחרונים שנושאים את דמי ואת רוחי.

מי יודע זאת? והאם מישהו צריך לדעת בכלל? לעתים קרובות אפשר לראות אותי מחייך. עניינים רציניים אני פוטר בהלצה. פני באים לידי הביטוי הנכון רק כשאני נשאר לבדי ובטוח שאיש לא רואה אותי. אותה שעה אני פורס על השולחן את כל רכושי: היהלומים, השמחות האמיתיות והדמעות, כל אלה מעטים מאוד; ואילו הספקות והמרירויות, המתפתלים כנחשים – רבים מאוד. אפילו על גבי הנייר שאני כותב בו עכשיו ומנסה להחביא אותו לאחר כך, לימים שכבר לא אהיה כאן, איני יכול לכתוב הכול. אני מתבייש. אני מתבייש לא רק [מפני השקרים השלמים וחציי השקרים] מן הפינות הסרוחות בנשמתי, אלא גם מן המומים בחברי, הנראים אנשים מכובדים, ורק לנגד עיני הם מעורטלים.

אני יודע: “אין צדיק בארץ”. בלי טיפת רשעות, האדם אינו יכול להתקיים. זו המתכת הקשה שמאריכה את חייו. מי שאין להם המרכיב הזה, נרמסים. ראיתי את זה בזמן המלחמה, במאבקם של מיליונים [בברית המועצות]. והייתי עֵד לזה גם בביתי: פייגה ובתה גולדה מתו. אני נשארתי.

אמנם גם אני עמדתי על הסף. באלמה־אטה שקלתי ארבעים קילוגרם [וחליתי בשחפת]. אבל היה בי משהו מאותה קשיוּת הנקראת עקשנות, או רשעות, או רצון להכעיס. אולי שירי היו המתכת שגרמה לי להתנגד, [חיזקה את האנוכיות] ועזרה לי לשרוד? מתברר אפוא שגם שירַי, שהשקעתי בהם את נשמתי, את האמת שלי, היו הסיבה להישרדותי, לכך שהחזקתי מעמד מבחינה פיזית – לכך שהארכתי ימים יותר מהטוב בטוהרתו המוחלטת?

גולדה. רבים יאמרו שאני מאדיר אותה, שגם היא כנראה לא היתה מלאך; שאני עושה זאת בגלל רגשי האשמה שלי; שלא אהבתי אותה מספיק, שהאהבה לשירים היתה חזקה יותר, שבגדתי בה עם נשים אחרות.

אמת. אך היא ידעה הכול, ולא אחת זה כאב לה. כך אמרה לי בשקט והמשיכה לאהוב. אני טענתי שבזמן מלחמה אסור להביא ילדים לעולם. הרי אנחנו נעים ונדים. חוץ מזה היתה לה נטייה לשחפת; אביה מת צעיר בגלל המחלה. אבל כבר בימי המלחמה הראשונים, ביוני 1941, היא נכנסה להיריון. אחר כך היא הודתה שכיוונה לזה במיוחד ברכבת הפינוי שהביאה אותנו מביאליסטוק עד לשערי מרכז אסיה.

עוד היתה אפשרות שלא לתת לתינוק להיוולד, אבל גולדה לא רצתה לשמוע. “לך תדע”, היא אמרה, “אם לא יגייסו אותך לצבא. הרי אתה לא מפסיק להתרוצץ בין ועדות צבאיות ומבקש להתגייס. הם לא מקבלים אותך כי אתה זר, פולני, אינטלקטואל. אין להם אמון בקומוניסט מנוסה. אבל אולי תצליח והם יגייסו אותך? מה יישאר? מי יישאר?”

כך אמרה ועשתה. בתקופת ההיריון שלה היינו יחד בשדות הקולחוז בנובואוזנסק. עבדנו בחציר ואחר כך בקציר החיטה. היא היתה היחידה בין נשות הסופרים שיצאה לעבודה הקשה בשדה.

אחרי שעברנו לאלמה־אטה היא עבדה בבית החרושת יחד אתי – במפעל הממשלתי למוצרי פרווה. אני עבדתי במחלקת הגזירה, והיא בין התופרות. היא הלכה לעבוד גם כשהיתה בחודשי ההיריון המתקדמים. בגלל ההיריון היא היתה תמיד רעבה. בצהריים הוגש לפועלים מרק, שהובא בסירים גדולים ממטבח חיצוני. הייתי מחכה אתה בחדר האוכל. ראיתי את עיניה חסרות הסבלנות מתבוננות במחלקת האוכל. היא בקושי הצליחה לחכות. האורגניזם הגדל בגופה תבע בלי הרף את חלקו.

בין כל הפליטים הסופרים באלמה־אטה חיינו בתנאים הקשים ביותר ובנקודה המרוחקת ביותר בעיר. הדרך לעבודה וממנה היתה קשה וארוכה, האדמה – בוצית וחלקלקה. בכל שחר צעדנו שנינו אל בית החרושת, שנמצא במרכז העיר.

ביום חורף אחד, שעה שעמדתי בעבודה במחלקת הגזירה, נקראתי למשרדו של המנהל מיכאילוב. המנהל הושיט את ידו ובישר לי שאשתי ילדה הבוקר בת. זה עתה התקשרו מהמרפאה. כעבור שעה הגיעה פייגה אמהּ, ובכניסה למפעל סיפרה לי בפירוט איך כל זה קרה.

בשבועות שגולדה התכוננה ללידה, היא היתה פטורה מעבודה. אני הלכתי לעבודה כרגיל השכם בבוקר, כשעוד היה חשוך בחוץ. כך היה גם באותו יום. כעבור שעות אחדות, בשעה תשע בבוקר, התחילו כאבים קשים. יחד עם פייגה אמה ועם בעלת הבית ניורה החלה גולדה ללכת לכיוון בית החולים שבעיר. בכל סביבת רחוב יומאשבה לא היה טלפון, וגם לא במה להביא אותה לבית החולים. כשגולדה כבר לא יכלה ללכת, הכניסו אותה הנשים לבקתה בדרך. בעלת הבקתה השכיבה את גולדה במיטה והעמידה סירי מים גדולים על הכיריים. לא עבר זמן רב, והאשה הזרה החלה להוציא את התינוקת. רק אז הגיע אמבולנס והביא את האם והתינוקת אל בית החולים.

כך נולדה דינה ב-16 במארס 1942. וזו היתה תחנה אחת בדרך הייסורים של גולדה.

-–

אותו יום, בצאתי הביתה, קרא לי השומר, שתפקידו היה לשמור שהעובדים לא יגנבו משהו מהמפעל. הוא נתן לי חבילה ואמר שאשת המנהל מיכאילוב, אנה פבלובנה, השאירה לי אותה. פתחתי בבית את החבילה ומצאתי שם פיסות בד לבנות גדולות – חיתולים לילדה. רק המנהל, אשתו והשומר היו עדים לגניבה. הם הבינו שגניבה כזאת היא מצווה.

במפעל הפרווה הממשלתי עבדתי כאמור במחלקת הגזירה. מיד אחרי שקבוצת הסופרים שלנו הגיעה מנובואוזנסק לאלמה־אטה התחלתי לחפש עבודה. הבנתי שלא אוכל להתקיים עכשיו על ספרות, בפרט לא ספרות יידיש. נזכרתי במקצוע שבו עבדתי עד פרוץ המלחמה – כפפות עור. בפריז עבדתי זמן מה בפרוונות. בלשכת העבודה אמרו לי שבמפעל הממשלתי לפרווה מעבדים גם מעילים וכובעים מעור. אולי הם מייצרים גם כפפות. הגעתי לשם מיד. המפעל שכן בבניין גדול ובמרכז העיר.

מיכאילוב, מנהל המפעל, קיבל אותי בסבר פנים יפות ובתשומת לב מיוחדת. אולי האישור שקיבלתי מאיגוד הסופרים הסובייטי עשה עליו רושם. הוא הודיע לי שעד כה הם לא ייצרו כפפות עור, אבל הוא ינצל את ההזדמנות שאיש מקצוע הגיע לאלמה־אטה, ואם הוא יקבל את התבניות והמכשירים, הוא ישתדל להתחיל בייצור כפפות עור במחלקת העור.

המנהל מיכאילוב לא הצליח לקבל את המכשירים הנחוצים, והוא הציב אותי במחלקת הגזירה, בייצור מעילי וכובעי עור. ליד השולחן שלי עמדו עוד שני פועלים: ז’דנובה, אשה צעירה, שקטה ומרוכזת במלאכתה, ובחור גבוה ומוצק, בן עשרים ומשהו. הבחור דווקא הִרבה לדבר, לא סתם את הפה, אבל היו לו גם ידיים קדחתניות. אני לא הייתי מיומן בעבודה, הדפוסים התבלבלו לי, המספריים נראו לי קהות והתבוננתי בהתפעלות בתנועת ידיו הבטוחות והזריזות. כנגד כל גזירה אחת שלי, הוא היה מספיק שתיים ואפילו שלוש. בתחום שלי, כפפות, גם אני הייתי בעל מלאכה זריז, אבל בכובעים ובמעילים לעולם לא אשיג את ואסיה.

הפליא אותי שעד כה לא גייסו אותו לצבא, אבל לא שאלתי דבר. מאופן דיבורו הסקתי שמשהו בו לא בסדר, בעיקר מבחינה נפשית. באופן כללי הוא היה ידידותי וגלוי לב. פעמים רבות הוא הזמין אותי אליו. הוא הבטיח שבמסיבות של שבת בערב באים אליו הרבה חברים, וגם בחורות יפות לא חסרות. שרים, רוקדים ומרגישים בבית.

סיפרתי לו על משפחתי, שבלתי אפשרי לי לצאת מהבית, והודיתי לו. אבל עניין אותי יותר לדעת על מה הוא מדבר כל הזמן, מה מעניין אותו. בשיחות השתתפו לעתים קרובות צעירים אחרים במחלקה – נאסיה וויירה. הנושא העיקרי היה, כמקובל אצל צעירי כל העולם – בילויים, היכרויות ואירועים אחרים מהסוג האישי.

ברשימת הציונים הפומבית של המחלקה הייתי תמיד בין האחרונים. התוכחות לא איחרו לבוא. ואז הבחנתי בכך שוואסיה נוהג בי שלא כשורה. נהוג היה שוואסיה, ראש המחלקה שלנו, מחלק למחלקה את העור שהגיע. פעם אחת ראיתי שאת פיסות העור הרכות הוא שומר לעצמו ולאשה שלידינו, ולי הוא משאיר את הפיסות הקשות ביותר. רבות מהן היו קשות כמו פח.

הלכתי למנהל מיכאילוב וסיפרתי לו על כך. הוא ניסה להחליק את העניין וטען שאולי זה היה מקרי. אחרי שהחלוקה של ואסיה חזרה ונשנתה, זרקתי לו את מה שנתן לי והבהרתי שלא אקבל את זה. הנחתי את המספריים ואת שאר הכלים.

מקרה כזה – שביתה! – היה כנראה הראשון מסוגו במחלקה. ואסיה החוויר. במחלקה השתררה דממה. עיני כולם היו נשואות אל שולחננו.

כעבור רגעים אחדים הגיע המנהל וקרא לי למשרדו. הוא הסביר לי שגם אם ואסיה אשם, אסור היה לי להפסיק את העבודה. “מאחר שאתה פליט, אני צריך לסלוח לך. בברית המועצות לא שובתים. המפעלים שייכים לעם הפועלים. תחזור לעבודה. אני אדבר עם ואסיה”.

אחרי התקרית הזאת התייצבתי חזרה לשולחן, אבל לא נשארתי זמן רב בעבודה הזאת. התחלתי לקבל “ליטרני פאיוק” – הקצבה מיוחדת לאנשי מדע, סופרים ואמנים. מהוועד האנטי־פשיסטי במוסקבה החל גם להגיע שכר סופרים על היצירות ששלחתי להם. כל זה הספיק לי לקיום המשפחה. זה אִפשר לי גם לשבת בכל יום שעות אחדות בספרייה העירונית של אלמה־אטה ולכתוב את שירי. השולחן הקטן בספרייה השקטה היה לי מתנה גדולה, מקום מקלט בימים הקשים ביותר.


17 בספטמבר

אולי הייתי צריך לכתוב על הכול בזמן הווה. ייתכן שמה שקרה לי לפי עשרות שנים הווה יותר בחיי מן ההווה הנוכחי. מה קורה עכשיו בעצם? מה המשקל של זה? שמעון פרס נהיה ראש הממשלה. משפט נגד מחתרת הטרור היהודית. אינפלציה. כל זה ייעלם כעשן, כיום אתמול, כעיתון שכבר נקרא. אך מה שנשאר בקרקעית הנפש לאחר סינון השנים יישאר לפחות קצת יותר ממשך חיי אדם.

לעתים קרובות עולות דמעות בעיני בכתיבת המילים הללו ואני מפסיק לראות אותן. אבל אחר כך לבי קל יותר. התרגשותי בכתיבה היא ערובה להתרגשותם של מי שיקראו בהמשך. זה גם המבחן לשירים, כל השירים, אפילו אלה שהייתי רוצה לא לכתוב… ואם מישהו יחשוב שזה שקול כנגד לאהוב את עצמך, שיחשוב. אינני מכחיש. למשורר יש זכות וסיבה לאהוב את עצמו. מישהו ניסח את זה היטב: “אני מיליון, כי אני סובל למען מיליונים!” כוונת הדברים היא שהאהבה העצמית היא רק משל לאהבה שלו למיליונים. ואולי להפך, אבל השורה התחתונה זהה.

המשורר אריה שַׁמְרִי,43 חברי, אמר ההפך: “אם שיר מעורר דמעות, אין זה סימן לאיכות גבוהה”. הוא ידע היטב את האיכות של שירי. הוא גם היה אחד המשוררים החכמים שיודעים ליצור תאוריות שימושיות. והוא לא היחיד שהחזיק בתאוריה הזאת; יש לו יורשים רבים, המצדדים בשירה “יבשה”.

ואם יאמרו שגם אני בונה את טיעוני על השירה כפי שנוח לי, כלומר על פי נוסח היצירה שלי? מילא, גם זה אבוד. איני יכול אחרת. זה שייך לתנועותי, לפני, לאופן דיבורי. אחר לא אהיה גם אם איוולד שנית, ואולי גם אז לא. —

זמן לא רב אחרי שדינה נולדה מתה פייגה אמהּ. מאוחר יותר, בעלת הבית שלנו, ניורה, זרקה אותנו מהמטבח ונתנה לנו לגור בדיר החזירים. שם היה מקום, נוסף לעריסה, גם לשני דרגשי עץ על הקיר. גולדה היתה קטנה ממני, והסתדרה טוב יותר עם מצע קצר. אבל אני נאלצתי לישון ברגליים משוכלות, וכשקמתי בבוקר עבר זמן עד שהצלחתי ליישר אותן.

הבוץ סביב ביתנו ובשדה הסמוך קפא, ועל הקרח ירד שלג. ממול, בצד האחר של השדה, גרה אשה שמכרה חלב מהפרה שלה. בכל בוקר היתה גולדה הולכת על שדה הקרח וכד בידה, כדי להביא חלב לילדה.

הימים התחממו בבת אחת, והקרח התחיל להפשיר. גולדה הלכה כדרכה להביא חלב דרך קיצור הדרך בשדה. הקרח נשבר. גולדה נפלה למים הקפואים. היא חזרה בלי חלב, ספוגת מים וקפואה. היא רעדה כולה.

הפשטתי וניגבתי אותה במגבות הישנות הספורות שהיו לנו. אלוהים, היא היתה כל כך כחושה! כמעט כלום לא נשאר מהחזה הוורוד והמלא שלה. היא רעדה עדיין. שיניה נקשו. נשכבתי לידה וניסיתי לחמם אותה בגופי, שגם הוא לא הצטיין בבשר רב. בסופו של דבר היא הפסיקה לרעוד, אבל אז היא התחילה לבכות. הדמעות ירדו מפינות עיניה והחליקו על הלחיים, לאט ובדממה.

מאז היא התחילה להשתעל. ההצטננות האיצה את המחלה שכבר מזמן ריחפה עליה. לאחר חודשים של בדיקות וצילומים קבעו הרופאים: שחפת הריאות.


18 בספטמבר

אני בא עכשיו מהרחוב, ממרכז העיר. ימי זהב! חבל רק שמדרכות העיר תל אביב, תמיד בסוף הקיץ, דביקות ומלוכלכות כל כך. לפני 28 שנה, כשהלכתי בפעם הראשונה ברחוב אלנבי, לא הבחנתי בזה. הלב היה מלא כל כך ברשמים חדשים ובחוויות, עד שראיתי רק את האור השוטף משמים ביום ואת השלווה שבערב. ואולי העיר נראתה אז אחרת – צעירה ורעננה יותר. אנשים מעטים הלכו במדרכות הצרות. לא היתה אז אשפת־פלסטיק. יחסו של התושב לעירו היה אינטימי יותר. היום הוא בדרך כלל אדיש אליה – לא אוהב ולא שונא את העיר ההומה, המתפקעת. הוא הולך מהר, כמו בעונש, ומודה לאל שהרגליים אינן נדבקות למרצפות המדרכה השבורות.

אז, לפני 28 שנה, כל דבר בתל אביב היה חידוש מרענן וניגוד משמח לעומת ורשה, שממנה הגענו אליה. בבת אחת שכחתי את רחובות ורשה הרחבים, השדרות, הכיכרות הגדולות והפארקים של עיר הבירה הפולנית, וראיתי לנגד עיני עיר שכולה יהודים. זה בלבד עלה על כל יופיה וחִנה של ורשה. האם יכולתי אז לשים לב שמדרכות העיר היהודית אינן שטופות? האם הייתי צריך להבחין שרחובותיה של תל אביב צרים ואינם מרוצפים היטב?

יהודים – בכל מקום יהודים, רק יהודים. ואני אחד מהם, אחד מביניהם. אף אחד מהעוברים ושבים אינו מביט בי במבט חודר ואינו חוקר את מראי. אינני שונה מכל האחרים. פתאום השתחררתי מתחושת הזרות שעקבה אחרי כל חיי – להוציא תקופות קצרות בפריז ובברית המועצות. הרגשתי שלם וחופשי.

אז, בשנת 1956, עוד חשבתי לנסוע חזרה לפולין. לא מפני שנמשכתי לשם, אלא כי הרגשתי שזאת חובתי. הייתי אזרח פולני ונסעתי מפולין עם אשתי ובתי כתייר, לביקור משפחתי. בערבים שארגנו לכבודי באיגוד הסופרים ביידיש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית הופעתי כאזרח פולני וחבר המפלגה הקומוניסטית – אף על פי שכבר התרחקתי מן הקומוניסטים המקומיים, ובכלל, הקומוניסטים היהודים בפולין חשבו אחרת מאלה הישראלים, והדבר הביא אפילו לידי ויכוחים חריפים ביני לבין מנהיגיהם.

בערב שבאיגוד הסופרים – קבלת פנים, כך זה נקרא – הזדמן לי להתפלמס עם נציגי האיגוד וגם לענות על קריאות ביניים של המשתתפים, בעיקר סופרי יידיש ופעילי תרבות. במסיבה שנערכה בעיתון הקומוניסטי “קול העם”, בהנחייתו של היושב ראש משה סנה,44 זכיתי להשתתף בוויכוח נוקב עם מנהיג המפלגה הקומוניסטית בישראל.

זה היה בספטמבר 1956, אחרי המאורעות בפּוֹזנַן45 ושורת התבטאויות נגד הממשלה בפולין. ההמון היה נסער בגלל המצב הכלכלי הקשה, והרוחות היו אנטי סובייטיות. כל זה קרה לאחר שחרושצ’וב חשף את פשעיו של סטלין. מחאה קשה במיוחד התעוררה בקרב האוכלוסיה היהודית של פולין, לאחר שהתגלו העלילות נגד הרופאים היהודים, לאחר חיסולה של תרבות יידיש ויוצריה, ולאחר משפטי פראג העצובים והנודעים. בקרב יהודי פולין גבר הדחף לנסוע לחוץ לארץ, ובעיקר – לעלות לישראל. בחוגי המפלגה של פזפ“ר (המפלגה הקומוניסטית הפולנית) התנהלו ויכוחים פומביים וסוערים על הסטליניזם ועל פושעיו. כמעט כל חברי המפלגה הכירו את הדו”ח הסודי של הוועידה הקומוניסטית העשרים במוסקבה. עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות בעולם לא היתה אחידה. המפלגה הישראלית עוד עמדה בחזית, במידה רבה מפני שחלק מפעילי המפלגה היו “מאמינים חדשים” – אנשים שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית בשנים האחרונות, בעצם ימי הפשעים הקשים ביותר של הקומוניזם בגלגולו האנטישמי, תחת הנהגתם של משה סנה ואדולף בֶּרְמן46 – והם היו הקנאים ביותר בהגנת המשטר הסובייטי ובטיהורו מכל מעשיו.

המפלגה הקומוניסטית בישראל נשארה בין “הקשים”, בין המפלגות שנותרו נאמנות לקרמלין, ובנוסח זה אכן פתח משה סנה את המסיבה לכבודי ב“ברכה”.

“אנו מקבלים עתה את פניו של חבר מפלגה חשוב מפולין, משורר יידיש נכבד… אך בסיטואציה כזאת, חובתנו החברית לומר את האמת: דרכנו, דרכה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אינה דרכה של המפלגה הקומוניסטית הפולנית… דרך זו הובילה לרוויזיוניזם, לפוזנן, לאנטישמיות… דרכנו היא דרכה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הגדולה… דרכנו היא דרכה רבת התהילה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות”.

משה סנה, אדם בעל הומור וחן, סיים את דבריו ברוח טובה, הפוך מברמן: הוא היה אמור לברך אותי, ובסופו של דבר התעצבן והטיח בי את כל טענותיו על המפלגה הפולנית. אבל אני עניתי לו ברצינות, כפי שחשתי אז:

“חבר משה סנה. אתה הצבעת על הדרך היחידה הנכונה של הקומוניזם, והדרך הזאת אמורה לשמש גם את פולין. אני מציע לך לנסוע לזמן מה לפולין, אך לא לגור במלון ‘בריסטול’ ולא במלון ‘ורשווה’, אלא בדירה צנועה, בין פועלים פשוטים, ולחיות זמן מה כמותם. אתה תעמוד בתורים למצרכים ותקשיב למה שהם אומרים, איך הם מדברים… אחרי שתבלה חודש־חודשיים בפולין, תבין טוב יותר מה קרה בפוזנן, ותוכל להצביע על הדרך הנכונה לפולין”.

כעבור שבועות אחדים כבר עמד ולדיסלב גוֹמוּלְקָה47 בראש השלטון בפולין. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בישראל ארגן לכבודי ערב פרידה. משה סנה נפרד במילים אלה: “בינם הלר נוסע עכשיו חזרה לפולין, המדינה שבראש המפלגה הקומוניסטית המהוללת שלה עומד המנהיג הנודע והגדול של העם הפולני, ולדיסלב גומולקה הגיבור והנאמן…”

בוועד המרכזי של המפלגה בישראל היתה תלויה תמונה על הקיר מעל הבימה. התמונה הציגה הפגנת המונים בנוסח המקובל: דגלים אדומים, כרזות ואגרופים קמוצים. בדברי הפרידה שלי אמרתי בין השאר:

“חברים יקרים, אני מודה לכם על ברכותיכם, ובעיקר – על כנותו של היושב ראש, חבר משה סנה… אבל עלינו לחשוב מדוע המפלגה הקומוניסטית בישראל רחוקה כל כך מלהיות תנועת המונים. האם אין בזה להעיד שהפוליטיקה שלכם, הקו שלכם, אינו פופולרי בקרב הפועלים והעם? אני מאחל לכם שהתמונה התלויה מולנו תהיה למציאות – ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים”.

על פי מחיאות הכפיים הקלושות הבנתי שהחברים באולם אינם מרוצים כל כך מנאומי.

נסעתי חזרה, אבל לפולין לא הגעתי. בחודשים הבאים החלה מערכה “בינלאומית” בניסיון להחזיר אותי לפולין. “חברים טובים” מפריז גויסו לשם כך, שליחים מיוחדים נשלחו, קומוניסטים מאמריקה וגם מוורשה [הרשל גולדפינגר־צ’ופ], קיבלתי טלפונים ומכתבים [מוורשה, מהרש סמולר ומדוד ספרד], ובהם בקשות וחרמות כדי שאשוב. [ריבה ספרד] הבטיחו לי בשיחת טלפון מוורשה לבריסל, שבכל עת שארצה לצאת מפולין אוכל לעשות זאת באופן לגלי, בגלוי ובחופשי, בלוויית פרחים.

אחרי ששיחת הטלפון הסתיימה, הרהרתי בקול באוזני הדסה: “אני מתאר לעצמי מה הביא אותם להתקשר. ובקשר לפרחים, כמעט עניתי לה שאם כבר מלווים אותי בפרחים, יכול להיות שמתכוונים לאותה דרך שבה ליוו את משה ברודרזון:48 אל בית העלמין”.


20 בספטמבר

האם כתיבה היא פעולה אקטיבית, עבודה, מקצוע? שירים רבים כבר כתבתי, הוצאתי ספרים, ואף על פי כן יש בי תחושה שזה אינו העיקר אלא משהו צדדי, צורך חיוני לנשמה.

אני קם בבוקר, מתגלח ומתקלח, מתיישב ליד שולחן העבודה. זה עיסוקי, זו העבודה שלי במשך היום. יש לי הרגשה שמשהו ממשי חסר, שנוסף לכתיבה צריך לעשות משהו. בסביבתי הקרובה התייחסו לכתיבה כאל עיסוק בטלני. כולם ידעו שאי אפשר להתפרנס מכתיבה, וחשבו שככה זה מן הדין: אין צורך למצוא בזה פרנסה. רק אם מישהו התחיל לעבוד בעיתון הוא עלה לגדולה, כסופר מקצועי, גם אם היה שם הכתב הנחות ביותר. הראיה להיותו סופר היתה השכר שקיבל. האחרים, “ההולכים בטל”, מי שישבו באיגוד הסופרים וריכלו, היו שלימזלים, חרזנים, משרבטי שירה שאיש אינו מבין ואיש אינו צריך. יצירותיהם מודפסות פעם אחת בשנה באלמנך או במהדורות יובל, כרכים עבים שמופצים בכמה מאות עותקים.

במשך שנים ארוכות לא התפרנסתי מכתיבה. עבדתי עבודה פיזית – הייתי יצרן כפפות. באופן רשמי זה נשאר העיסוק שלי אפילו כשכבר הוצאתי אוספי שירים, ערכתי עיתונים והייתי חבר במערכות ובארגוני סופרים. ברישומים בביאליסטוק, ב-1940, עוד הופעתי בתעודת הזהות הסובייטית כ“יצרן כפפות”, אף על פי שהייתי העורך הספרותי של “ביאַליסטאָקער שטערן” וספר שירי יצא בהוצאה הממשלתית של מינסק.

את ספרות יידיש ליווה הצל האוטודידקטי. סופרים למדו הכול בעצמם, וידעו טוב יותר גם ממי שלמדו באוניברסיטאות. לא כדאי להאריך בזה. אחד הקלסיקונים של הפרוזה ביידיש הגיע למדרגה גבוהה בעזרת אינסטינקט אמנותי, ומיד אחר כך ביטל את כל עמיתיו המוכשרים. ולא זאת בלבד, אלא שהוא יצר כתיב משלו של יידיש, והוציא לאור עיתון בנוסח משלו. הסיפורים שנקשרו בשמו – י“מ וייסנברג – יכולים למלא ספר שלם. אבל הוא לא האמין ב”קופירייט". הדעה הרווחת היתה שככל שסופר הוא משכיל יותר, כך כשרונו מידלדל. כשרון קשור קשר הדוק בפרימיטיביות. אסור חלילה ללטש אותו. מעט לכלוך מוסיף לו חן, אי־ידיעה כמוה כאינטואיציה וכדומה.

גם אני הייתי מאותם משוררים שהצטיינו ב“תגליות”. התחלתי לכתוב שירים עוד כשהייתי ילד ב“חדר” בן שבע, אבל לקרוא שירים התחלתי רק כשהייתי בן 13. אני זוכר שהשירים הראשונים שקראתי חדרו לתוכי בבת אחת – כאילו בלעתי אותם, והם נותרו בזיכרוני לעולם. אלה הם השירים שאני זוכר עד היום בעל פה. כשאף אחד לא שומע אני שר אותם לעצמי, במנגינות שחיברתי בעצמי.

כששאלו אותי – וגם היום זה קורה – במה אני עוסק, התביישתי לומר את האמת: אני כותב שירים. כל המצאה אחרת נוחה יותר לתשובה: אני מגיה, פרוון, דפּס, מנהל חשבונות – אך לא משורר. משהו טוב היה בכל זאת בבושה, בפחד לומר בקול רם, כאילו היה זה סוד [לקרובים בלבד], משהו בקדושה, עניין לנשמה היתרה. האם אפשר לומר למישהו שאני נביא? צדיק? למ“ד־ו”וניק? איך ייתכן לומר דבר כזה?

לביטול העצמי של סופר יידיש ביחס למקצועו, ממש כמו לנאיביות ולפרימיטיביות שלו, היו גם צדדים חיוביים מאוד. הם עזרו לשמור על רעננותו, הגינותו וטוהרתו ביצירה. כך היא נשארה כתיבה לשמה. גם הישגי בשירה היו רבים ועמוקים יותר אילו נשמרה ה“לשמה” הזאת בכל עת ובכל הכיוונים.

השכנים ברחובי הצר יודעים רק במקרה שאני משורר. הרבה הם אינם יכולים להבין בשירתי. רובם כלל אינם מבינים יידיש. ובכל זאת הם נוהגים בי בכבוד, ויש ילדים שמבקשים ממני לכתוב להם סיפורים. אני מסביר להם שהם לא יבינו את דברי, ששפתי אינה עברית, אלא יידיש, אבל בני השש והשבע אינם מבינים. הם אומרים שאם רק ארצה, אני יכול לכתוב גם בעברית, הרי אני מדבר אליהם בעברית! אחד מהם אמר לי שאני כותב ביידיש במיוחד כדי שאנשים אחרים לא יבינו אותי…

ולפעמים אני חושב בלבי: אולי זה נכון? אולי טוב שאנשים מעטים מבינים אותי, ולא כולם מסוגלים להבין את מה שאני כותב…

גם היום הזה יעבור בלי משים. אעשה רק פעולות שגרתיות. כנראה אכין היום ארוחת צהריים, כי הדסה הלכה להחליף את דינה’לה – היא מצוננת וצריכה להישאר בבית. גם רוני הקטן אינו בריא. מצבה של דינה’לה מעורר בי דאגה רבה. היא לא חזקה מספיק לעמוד בכל הקשיים. [יש לה הרבה מטלות – בבית, לעצמה, וגם ביחס אלי. אני יודע מה היא חושבת עלי, אני מכיר את פחדיה וכאביה ביחס אלי.] אני יודע שהיא זוכרת אותי גם כשהיא חושבת על דברים אחרים. היא ההמשך של גולדה. גם היא נכונה להקריב את עצמה למעני. לא. איני רוצה בזה. אסור לזה לקרות.

ואני ממשיך וחושב: גולדה עדיין נמצאת אי שם והיא דואגת לי, לדינה’לה ולילדיה. אני מאמין שהיה לה חלק בכך שנפגשתי עם הדסה, והיא נהייתה מעין אמא אמיתית של דינה’לה. כבר ברגע הראשון היא התאימה לילדה, כאילו ילדה אותה בשנית. זה קרה כשהגעתי אתה לראשונה לבית הילדים באוֹטְבוֹצְק. דינה’לה היתה אז בת שש. היא הוכנה לכך שאמא תבוא אליה. כשהדסה הופיעה, דינה’לה חיבקה אותה ואמרה רק “אמא”. הדסה עמדה על ברכיה ליד הילדה והן התנשקו ובכו. מה שראיתי שם היה התגלות ופלא – נס, שאני מאמין בו עד היום.


21 בספטמבר

בכל יום אני מחפש את הקשר בין היום ובין מה שקרה לפני ארבעים ושלושים שנה. כל יום של ספטמבר הוא פעמון אזעקה שמחדד את שמיעתי והופך את עיי החורבות של 1939. ימי ספטמבר – ימי קציר, ילדים בבית הספר, ימי עבודה – ימי חולין של סתיו מבורך.

הסתיו מעולם לא העציב אותי. תמיד היה לי נדמה שלסתיו יש נשימה ארוכה. אהבתי את השדות אחרי הקציר, בערפל, אהבתי גם את גגות הזהב בבקרים העירוניים. אפילו גשמי הסתיו הממושכים, הדקים, ערב החורף, מעולם לא הפריעו לי. הם היו טובים למחשבות, להיות לבד, להתפנק עם שירי. הסתיו היה הזמן הפורה ביותר.

את החורף לא אהבתי – בשום מקום. לא בשלג ובכפור הפולני, לא בגשם ובשלג החודרים בפריז. אני לא אוהב אותו אפילו כאן, בישראל, בשגיונותיו מדי יום ביומו, בטלטלות שבין חום לקור.

את האביב אהבתי רק כשהייתי מאוהב. אם הייתי לבד, היה לי עצוב ומשעמם, ולא ידעתי לאן ללכת. לא מצאתי נחמה בפרחים היפים, וניחוחות הלילך לא היו נוחים לי. הייתי מטייל בפארקים, בין השבילים הפורחים לשיחים האקזוטיים, ושומע בקנאה את קול צחוקן של הנערות.

והקיץ? הקיץ היה הזמן הקשה ביותר בצעירותי – זמן האבטלה, “העונה המתה”. הגרון היה יבש והכיס ריק. הקיץ עבר כיום אחד ארוך, משעמם ואינסופי של תשעה באב.

אחד הקיצים הקשים ביותר היה קיץ 1947. כבר תיארתי אותו בעמודים הראשונים של הספר. הימים האחרונים במחלתה של גולדה נהיו לימי פרידה ממנה. כבר ידעתי שחולי שחפת מתים בהכרה, אבל בפעם הראשונה נכחתי בכך [כאשר ישבתי מדי יום ביומו על ערש הדווי].

היא רצתה לומר לי משהו, משהו חשוב. הרגשתי את זה תמיד. בכל יום היא התכוננה לכך. אבל היא דחתה, ואולי גם אני לא רציתי שתגיד, כי מה שרצתה לומר היה מין פרידה לנצח.

כפי שכתבתי, הייתי הולך אליה לבית החולים אחרי הביקור אצל דינה’לה בסנטוריום לילדים. מיד כשעברתי את מפתן חדרה של גולדה, שאלתה הראשונה היתה: “היית אצל הילדה? מה שלומה? היא משחקת, היא שמחה?”

“כן, כן, היא שמחה. סיפרתי לה שאת נמצאת בבית, לא רחוק ממנה, שבקרוב תרגישי טוב יותר ותבואי אליה. תבואי יחד אתי. את זוכרת גולדה’לה, שלפני שנה היית אצלה?”

האם היא זוכרת? פעם אחת ויחידה היא היתה שם, בבית הילדים של דינה’לה. זה קרה בשובה מבית המרפא בקְרים. שכנעתי את מנהלת הסנטוריום לילדים שירשו לה לראות זמן קצר את הילדה. אף חולה דומה לא הורשה לעמוד בקשר עם ילדי המוסד. בעצם, לא היה צריך לאסור על גולדה; היא עצמה לא רצתה לבוא במגע עם דינה’לה מיד כשנודע לה שהיא חולה.

כל אמצעי הזהירות ננקטו. גולדה קיבלה חלוק לבן והתיישבה בקצה מרפסת ארוכה. אחות הביאה את דינה’לה הקטנה. אותי היא הכירה מיד, אבל את אמהּ – בכלל לא. היא רצה אלי וקראה לי “פאפוצ’קה”. הראיתי לה ששם יושבת “מאמוצ’קה”. אבל היא לא התקרבה לשם, כאילו לא הבינה מה אני אומר. האחות הבינה את המתרחש. היא יצאה לרגע ואני התחלתי להוביל את הילדה לאמה. וגולדה, כאילו נבהלה, הפצירה: “לא קרוב, לא קרוב מדי”.

אחרי שנגמר הביקור עלה בדעתי שאולי מוטב היה שגולדה כלל לא תבוא, שביקור כזה אצל הילדה עלול להשפיע עליה לרעה. וכך היה. עם שובנו הביתה עלה חומהּ. שבועות אחדים היא קדחה ואחר כך היא אושפזה.

[גם אני התחלתי להשתעל. ד“ר שובין, רופא ה”ליטפונד", הורה לעשות לי בדיקות וצילומי רנטגן. הסימנים הראשונים למחלה נמצאו.]


22 בספטמבר

מותו של אדם צעיר, ואפילו מוות טבעי, נחשב אסון. במשפחתנו מתו אנשים צעירים לעתים קרובות, בדרך כלל בשחפת או בטיפוס בזמן מלחמת העולם הראשונה; מבוגרים יותר, בשנות החמישים לחייהם – בסרטן. היו גם מקרי מוות של ילדים. הם קרו אצל אחותי היחידה, חיה’לה. שני ילדיה הראשונים מתו. הראשון, בן שנה, מת בסקרלטינה. השנייה, ילדה בת שמונה, לאה’לה היה שמה, חלתה בחצבת. היא התקררה וחלתה בדלקת ריאות. לא היה אפשר להציל אותה. לאה’לה כבר למדה בבית הספר, בכיתה ב'. היא היתה ילדה מלאת חן ומוכשרת. מותה, מות בתה השנייה של חיה’לה, היה אסון במשפחתנו.

פעמים ספורות ראיתי את אבי בוכה. זה קרה עם מותה של לאה’לה. הוא לא יכול היה להירגע. הוא כבר היה אז בשנות השבעים לחייו, ואולי משום כך היה לו קל יותר לבכות.

ב-1933, השנה שבה זה קרה, קרו דברים רבים בחיי. שירי הראשונים סערו בי, הייתי שיכור מאהבתי הראשונה והטרגית, ביתנו ירד במהירות מנכסיו, ובסופו של דבר מתה לאה’לה.

זה קרה שבועות אחדים אחרי מותה של לאה’לה. ראשי היה סחרחר באהבה המסובכת עם אותה אשה [רות]. הכרתי אותה היטב, לפני ולפנים, וידעתי שאין לה מזג טוב. תווי אופי רבים שלה הגעילו אותי, אבל לא ידעתי מה לעשות. תשוקה עצומה משכה אותי אליה. היא השגיחה בזה וניצלה את המצב. לא אחת היא העליבה אותי, אפילו בנוכחות אחרים. כשהפסקתי לדבר אתה ונמנעתי ממנה, היא לא יכלה לשאת את זה, ודי היה ברמז שלה כדי שאמחל לה על הכול.

בתוך כל התסבוכת הזאת חזרתי פעם אחת מאוחר בלילה מאיגוד הסופרים ברחוב טלומצקה. כפי שכבר כתבתי, התגוררנו בפראגה, ברחוב זומבקובסקה, בקומה הרביעית. על הבית עם מדרגות השיש ועם ציורי המלאכים על תקרת הכניסה בחזית אני חולם כל חיי. רק לפני כמה לילות חזר החלום הזה.

זה קרה בערב אחד, אביבי כמעט. אני זוכר היטב שהלכתי בגשר קיירבדז’ה. הוויסלה סערה תחתי ואתה גושי הקרח שעוד נותרו. הייתי לבדי על הגשר הארוך, ואף על פי שרבתי עם אהובתי, משהו שר בקרבי והתגעגעתי לקרבתה. אתה חשתי לראשונה באושר שרק אשה בשלה יכולה לתת. היא היתה מבוגרת ממני בסך הכול בשנתיים, אבל לשנתיים בגיל הזה יש משמעות רבה.

הנה זיגמונטובסקה. שורה ארוכה של נורות חשמל סגולות. אני עובר דרך שרוקה לרחוב טרגובה. והנה הרחוב שלנו, הבית בזומבקובסקה 4. אני בולע את המדרגות, כרגיל, מדלג שתיים־שתיים, ופותח את הדלת. מה קרה? בבית דולקת מנורת הגז מעל השולחן.

אמא הולכת לקראתי, פוכרת ידיים. על המיטה יושב אבא. הוא רועד ואומר משהו שקשה להבין. הלשון אינה מצייתת לו. אני רץ לקרוא למרפא. הוא בא עם תיבה ובה צנצנת עלוקות. הוא מניח אותן על העורק של אבי, מתחת לאוזניים. העלוקות מוצצות את הדם ונופלות. אחת מהן זוחלת על הקורות של רצפת העץ ומותירה אחריה שובל דם. אמא יושבת בשפתיים חשוקות.

כך החלה מחלתו של אבי. כעבור זמן מה השתפר מצבו מעט והוא התחיל אפילו לקרוא בספר קודש, אבל התקף שני שב והפיל אותו – הפעם עד הסוף.

אני בטוח שמותה של הנכדה לאה’לה הביא למחלתו. אצלנו לא נהוג היה להשלים במהירות עם מותו של מישהו, בפרט עם מותו של ילד. אבא אכן אמר “ברוך דיין אמת”, אבל את גזר הדין הזה הוא לא יכול היה לקבל.

אני חולם על אבא לעתים קרובות, אולי יותר מכל קרובי. גם גולדה אינה מניחה לי בחלום. אבא חי את שבעים שנותיו. גולדה מתה צעירה. היא הסתלקה באש המחלה הנוראה שלה, אבל נותרה צעירה. היא לא הזדקנה. חושיה לא קהו.

שוב ושוב היא אמרה לי שאחיה שנים ארוכות. דבריה מתחילים להתקיים. כשנכחתי במותה, בבית החולים במוסקבה, לא העליתי בדעתי שאחיה עוד שנים רבות, כמניין שנותיה עד אז.

אני מזדקן. החושים נחלשים. אני משלים עם פחות מזה. לפעמים אני כבר מציץ בצד האחר ומתחיל להתרגל. אבל גולדה בחלום היא עדיין צעירה. לרוב היא שותקת שם. היא לא כועסת עלי, ואין לה אפילו טענות. מדוע אני מרגיש אפוא בשינה שאני גורם לה עוול? שהשארתי אותה לבד? אני מרגיש כך בוודאי דווקא מפני שהיא אינה מאשימה אותי. בעיניה אני תמיד צודק.


23 בספטמבר

מספר החברים מצטמצם. בספר הטלפונים אני מוחק מספרים שנאלמו לעולם. הבתים בסביבתנו עומדים במקומם, אבל במדרגות עולים דיירים אחרים. ברחוב אני פוגש פחות פרצופים מוכרים, והילדים סביבי הם נכדים – שלי או של חברי. הרצונות שלהם אינם רצונותי, וגם היכרויותיהם אחרות. איך הם רואים אותי? לא אחרת כנראה מכפי שאני ראיתי אנשים בגיל דומה כשהייתי ילד.

הזִקנה מלוּוה בבדידות וגם בעצבות. אין דבר טרגי־קומי יותר מזקן המבקר במועדון לילה ומגלה את כוחו בריקוד עם נשים צעירות. העולם נהיה אכזרי לאנשים מזדקנים. נותנים להם להרגיש שהם מסתובבים יותר מדי בין הרגליים. ואולי זה נכון? בעיתונים כותבים כבר בגלוי על “בעיית” ריבוי הזקנים בתל אביב: העיר מלאה במבוגרים, בתי החולים עולים על גדותיהם מרוב חולים כרוניים במחלות הזקנה. הצעירים בורחים עשרים־שלושים קילומטר מהעיר – לבית קטן עם גינה משלהם.

הזקנים מרגישים היטב שהם מיותרים ומתאמצים להוכיח שהם עדיין מועילים. הם מסרבים לסגת מעמדותיהם, ממשרותיהם. ללא הרף הם מנסים להוכיח שיש להם עדיין כוח, שהם עוד יכולים לתרום הרבה. הם מעמידים פנים שמחות. הם מבקשים את קרבתם של אנשים צעירים ומתאמצים להשתעשע.

אבל אל חדרי ההמתנה של הרופאים הם באים בכל שבוע למדוד את לחץ הדם ולקבל את התרופות המתאימות. הם כבר מיומנים במאפייני התרופות ויודעים את שמן. אלה הן סגולות להזדקנות, והמרשמים – פתקאות לדחיית יום הדין.

זאת האמת. כולם הולכים לשם, וכולם יודעים שהם הולכים לשם. הידיעה הזאת מחלחלת למוח טיפין טיפין, טיפה בכל יום. לאט לאט אנחנו מתרגלים. מתברר שגם אני מתרגל. אף על פי שאינני בועט ברגליים ואינני צועק הצילו, אני נעשה זר לעולם ואיני רוצה להבין אותו. אני משלים עם בדידותי. [עם לכתי.]

אתמול בערב ישבתי עם חבר בבית קפה. הוא צעיר ממני בחמש שנים. בגילנו יש לזה משמעות. הוא מתלונן באוזני שהזיכרון שלו נחלש. אני מוסיף שהזיכרון שלי חלש עוד יותר. אני מביט בו ורואה עד כמה הזדקן. כנראה גם הוא חושב עלי אותו דבר. הוא מספר לי שמסר לארכיון האוניברסיטה מכתבים מ-800 סופרים. הם כבר מתים, וחליפת המכתבים אתם בעולם הזה נקטעה לתמיד.

אתמול קראתי את שיריו האחרונים של מלך רוויטש.49 הנושא העיקרי בשיריו המאוחרים הוא המוות. הוא מתרגז, מתנצח עם ריבונו של עולם. הוא רוצה לדעת מדוע. למה הוא חייב למות. למה זה נחוץ? הוא רוצה גם להביט לשם, בצד האחר של החושך… במילים אחדות: המשורר צועק ומוחה; עוד מעט הוא יירגע, אבל מכל זה לא יוצא ולו שיר טרגי גדול אחד. קהלת כבר אמר הכול באופן מרוכז ועמוק יותר, ואיוב – בגלוי ובאומץ.

האם לא מוטב לשתוק? רעש לא יעזור ודמעות לא יועילו. צריך להמשיך הלאה, הלאה, עד הסוף, ואת כברת הדרך האחרונה יש ללכת לבד.

לפני שנים נהגתי ללכת בימים אלה לסליחות. עם עלות השחר הייתי יוצא אל בית המדרש ברחוב יָגֵלוֹנְסְקָה בפראגה. בית המדרש היה מלא במתפללים, והאוויר היה חם מנשימותיהם ומתפילותיהם. את הרושם הרב ביותר הותירה בילד שהייתי התפילה “אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו”. קשה היה לי להבין את כוונת המילים “אל תשליכנו”. מה זאת אומרת? מי ישליך? האם אלוהים משליך אנשים זקנים? אבל שום תפילה אחרת בסליחות לא נאמרה בזעקה כזאת בציבור, בבכי רב, כמו אותה “אל תשליכנו”.

ייתכן שמאי־שם, מבתי הכנסת בארץ, ואולי מן העבר הרחוק, מרחפת עד לאוזני תחינת הסליחות, ושוב אני שומע את נהי העדה – הפוחדת מן הזקנה, מחוסר הישע.

אני כבר לא הולך לסליחות, איני מבקש דבר. אני יודע שזה לא יעזור. אם שיר ביחידות לא יעזור, תפילה בציבור בוודאי לא תעזור. בשיר שאני כותב אני אדון הטקסט ואני רשאי לנסות מילים אחרות, עדיין לא משומשות. בכל מקרה – לא לבקש, לא לשאול, לא לערער.

השם יעזור לי.


24 בספטמבר, כ“ז אלול תשמ”ד

ימי אלול קרבים אל סופם. עוד יומיים נשארו עד ראש השנה. בכל יום מגיעות לאוזני תקיעות השופר. התוקע גר כנראה לידי, והוא מתאמן במלאכה. כל התקיעות, השברים והתרועות הן קצרות וצלילן אחד, ובכל זאת הן מעלות בדמיון עולם נעלם, על אנשיו האחרים, ואפילו על ריחותיו האחרים.

אדם חי כל ימיו בבת אחת. דווקא האדם, שחילק בדקדקנות את הזמן לחלקים וחישב כל רגע, והלוחות והשעונים מלווים אותו ביום ובלילה – דווקא הוא חי כל רגע כחלק מחייו השלמים – החיים השלמים בעת ובעונה אחת. כזה הוא האדם, היחיד בין כל בעלי החיים שמוחו מלא ברשמים, בזיכרונות ובאסוציאציות. בכל שעה של קיומו מהדהדים הדי הימים והשנים שחלפו. בכל אשר ייגע מקיש הוא באחד מקלידי הזיכרון.

בדיוק בדרך זו אני הולך בכתיבת יום אחד בהווה. בתאריך מסוים, המצוין במחברת, מתואר מעט מאוד ממה שהתרחש זה עתה, אבל היות ואני משחרר את כל האסוציאציות וההקשרים הלא־מודעים, גם היום הלא מעניין מתמלא באירועים, והם נעשים חלק מן העכשיו. אולי זה גם הסוד לכך שאיננו משתעממים אפילו ביום שכלום לא מתרחש בו.

האי־סדר של יומני הוא הסדר העמוק והנכון ביותר. הוא מתארגן על פי הכללים שאלוהים בכבודו ובעצמו קבע למוחו של יציר הנבחרים.


כשעזבתי את מוסקבה, ביום האחרון של 1947, עוד לא היתה מצבה על קברה של גולדה. לא הספקתי להקים אותה. היות ובחשבון שלי בהוצאת “עמעס” נותר חלק משכר הסופרים שקיבלתי על ספרי דער וועג אויף וואַרשע (הדרך לוורשה) נתתי הרשאה לגברת מ' [מינה] לקבל את הכסף. הסכום נקבע לשם הקמת מצבה על קברה של גולדה. הגברת הבטיחה למלא את הבקשה, ואפשר היה לסמוך עליה.

אבל חודש אחרי שעזבתי את מוסקבה הרג הקג"ב את מיכואלס. עם הרצח הזה החל הפוגרום בשארית הפליטה של היהדות בברית המועצות. גם בעלה של אותה אשה [ניסן זיו] היה בין העצורים והמגורשים. [האימה הכללית נפלה גם על האשה ובתה.] בדירתן הושיבו דייר נוסף. מאוחר יותר נעשיתי אישיות לא רצויה בברית המועצות. בעיתון הספרותי הרשמי ביידיש במוסקבה תקפו אותי על שירי “האנטי סובייטיים” (היו אלה שירים על חברי שנרצחו, סופרי יידיש הסובייטים). האשה פחדה לעמוד אתי בקשר כלשהו, ולא יכלה לטפל במצבתה של גולדה.

ב-1957, המשורר ישראל אמיוט, לפני עזיבתו את ברית המועצות, עלה על קברה של גולדה והניח שם פרחים. ביקשתי זאת ממנו במכתב מוורשה עוד בשנת 1956. כעבור זמן מה שמעתי שהשלטונות עומדים לחסל את בית העלמין שבו נמצא קברה של גולדה.

אלפי קילומטרים משם, ליד הרי שלג העד של אלטאוּ, קבורה אמהּ של גולדה, האשה הישרה פייגה ע"ה. גם על קברה אין מצבה. אינני בטוח אפילו אם הקבר עוד קיים.

אילולא הם אכזרים ופחדנים, היו מניחים לי לבוא לברית המועצות לביקור ולהביט באדמה שבה טמונים קרובי, ואולי הייתי מצליח למצוא את עקבותיו האחרונים של אחי הבכור לייבוש ע"ה, שנשלח ב-1941 מביאליסטוק אל קוֹמִי א.ס.ס.ר,50 ואם הם נמצאים במקומם, הייתי מוצא דרך להציב אבן ועליה שמם. אבל מה להם ולזכרם של אנשים פשוטים? את מי שמתו במחנות הם זורקים בכפור ומניחים אותם שם כבולי עץ במשך חודשים ארוכים. כך, סיפר לי משה ברודרזון, נהגו במתים במחנה שבו הוא היה.

[זה אחד הסיוטים שלי.] בכל הארצות שאני חי בהן אני חולם אותו חלום: בלי דרכון ובלי ויזה אני עובר את הגבול של ברית המועצות. אני שוהה שם באופן בלתי חוקי, אך איש אינו מזהה אותי. אני הולך לחפש את חברי. אני הולך לרחוב לייסנאיה, שבו מרקיש התגורר. אני הולך לקוויטקו ולהלקין.51 אני הולך לקברה של גולדה. וכל הזמן הזה אני משתומם: איך הצלחתי להיכנס לברית המועצות ולהגיע עד מוסקבה! הרי אני נחשב שם לטריפה. אבל איש אינו יודע שאני כאן, איש אינו מכיר אותי. וכשאסיים את ביקורי אצל כל הקרובים המתים והחיים אחזור באותה דרך בלתי חוקית ונסתרת.

לא. איני צריך שום דרכון ושום ויזה. כל הדרכים פתוחות לפני. אני מבקר את כל אהובי בכל עת שארצה ושום שומר גבול לא יפריע לי. אני עושה זאת גם עכשיו. אני מציב מצבה לגולדה, לפייגה אמה, ללייבוש אחי, וגם לאחרים, לחברי הקרובים, שכבודם חולל בחייהם ואחרי מותם.

אציב את המצבות הללו, ואני מאמין שהן יאריכו ימים יותר משלטון הרוע ומכל האנדרטאות שלו.


25 בספטמבר

הידיעה הראשונה הבוקר ברדיו: אסון במסוק צבאי. חמישה חיילים נהרגו ועוד חמישה נפצעו. אתמול, שני חיילי צה"ל נהרגו בלבנון. נהרגו שם גם ערבים בני עדות שונות, אבל אותם הרי כבר הפסיקו לספור אצלנו. [אנחנו כל כך חדורי שנאה אליהם, עד ש]לא עולה בדעתנו לחשוב עליהם כעל אנשים נורמליים שהותירו אחריהם משפחות – הורים, ילדים, נשים; והמיותמים הללו אוספים גם הם מזכרות מקודשות מהם. כל אלה מחוקים אצלנו במילה שחורה אחת: אויב.

התרגלנו. אנחנו חיים עם המוות – שלנו ושל האויב. את המתים שלנו אנחנו מכבדים בקדיש וב“אל מלא רחמים”, ואת שלהם אנחנו מכסים בתחושות נקמה. אבל ממש כשם שהקדיש אינו משכך את הכאב, כך לא נשכח מותו של האויב. צעקת הכאב האחרונה שלו נשארת תלויה באוויר. מישהו אוסף את המתים וסופר אותם. הגופות משחיתות את האוויר, ולאט לאט כולנו מורעלים. האנשים שהגיעו לכאן זה עתה – התיירים והעולים – אינם חשים בזה עדיין, ממש כשם שהם אינם חשים מיד בריחות המתוקים של החמסינים ושל המדבר.

זו מלחמה, וזה המחיר. זיהום האוויר המשובש חודר לנשמה. אנחנו נעשים ממורמרים, רעים, אגוצנטריים. כל אחד, בלי יוצא מן הכלל. אפילו הנעלים והטובים בינינו אוכלים את הלחם שנותר אחרי המת. אנחנו יורשים אותם – הן את רכושם, הן את מידותיהם.

זה קורה מהר כל כך! כבר ראיתי את זה בביאליסטוק ב-22 ביוני 1941, ביום הראשון להתקפה הגרמנית. האנטישמיות התחילה להצחין בו ביום, ברכבת הפינוי מביאליסטוק, כאילו כל החוקים הסובייטים נגד אנטישמיות הפכו בטלים ומבוטלים. בהמשך, בעומק רוסיה, ניסיתי לבקש אש לסיגריה בכניסה לקרון. הרוסי סירב: “ז’ידם נייה דאיו” {ליהודי לא נותן}. למחרת, אחרי אוֹרְשָה, שואל אותי נוסע כמה יהודים יש בברית המועצות. אני עונה לו: בערך שלושה מיליון, והוא צוחק ואומר: “הרי כל הרכבות מלאות בהם. הם יותר מחמישים מיליון!”

הצנחנים לא היו צריכים להפיץ כרוזים היטלריסטיים. היא נישאת באוויר, עוברת כדבֶר. אני מתבייש להביט בעיניה של גולדה. היא זוכרת היטב את נאומי על החינוך המחודש של העם הרוסי, על חיסול האנטישמיות, על אחוות העמים בברית המועצות. אבל גולדה לא תכאיב לי. היא מעמידה פנים שלא שמעה ואפילו לא מגלה ברמז שהיא רואה את אכזבתי המרה.

אך לא רק שנאת יהודים. אנחנו, קבוצת הסופרים הבורחת מביאליסטוק, נושאים כבר את הרשע בקרבנו: נוהגים זה בזה באדישות, שומרים מרחק. כל זה מתפתח במהירות, ועד שמגיעים למטרה – למחוז נובואוזנסק במחוז סרטוב, לקולחוז על שם קירוב – בוערת בינינו אש האנוכיות.

[מועצת המחוז העמידה לרשות קבוצת הפליטים שלנו בית ספר. האחראי על הקבוצה ואשתו, יחד עם המשורר הבלרוסי מקסים טאנק, הלכו בראש המפונים ל“קבל” את בית הספר. השערים נפתחו והם נכנסו והתחילו לסייר בכיתות. את הכיתה האחרונה הם לקחו לעצמם, כלומר “להנהגה”. מיד הוצבו שם מיטות לכל אחד. כל האחרים נשארו בחדרים משותפים, וכל משפחה, יהיה מספר חבריה אשר יהיה, קיבלה רק מיטת ברזל צרה אחת. גם אני, גולדה ופייגה אמהּ קיבלנו מיטה אחת. גולדה ואמה ישנו במיטה, ואני – על הרצפה. מאוחר יותר, כשהילדים התחילו לבוא ללימודים, שיכנו את הפליטים שלנו אצל משפחות הקולחוז.]

מסע הפינוי ב-1941 היה לי משלחת מחקר לא רק של האדם הסובייטי, על מעלותיו וחסרונותיו, אלא גם של חברי, שהייתי קשור אליהם במשך שנים. הישיבה אתם בקרון אחד במשך שבועות, העבודה המשותפת אתם, ובעיקר – הדרך המשותפת בכל הניסיונות והפחדים במלחמה, חשפו אותם לנגד עיני. בימי יוני 1941, בזמן הפינוי תחת ההפצצות הגרמניות, ביולי, בימים החמים של מחוז וולגה, ואחר כך – בשנות הרעב של אלמה־אטה, חשבתי פעמים רבות שאחרי שהמלחמה תיגמר, ואם אחזיק מעמד, יהיה חלק גדול מן הזיכרונות של ברית המועצות קשור בחוויות עם חברי במרוצת השנים הקשות. וחלק הארי שבהם יהיה תיאור [השינוי שחל בהם, תמורות האופי,] האכזריות של האירועים, שעשתה שמות במידותיהם הטובות ובמעשיהם הטובים. [הרי זו היתה קבוצה של סופרים ומשוררים. בזכות עיסוקם, על אופיו ההומאני, היו האנשים הללו אמורים לשמור על הבושה – הרסן של אכזריות ורדיפת בצע. אבל לרוב זה לא קרה.]

ניסיתי לעמוד בדיבורי. ביומן הזה כתבתי על כך, נקבתי בשמות, סיפרתי על אירועים קיצוניים ומחקתי אותם במבט לאחור, ולבסוף בעת הכתיבה. האם נהגתי כהלכה? זמן רב התלבטתי, ולבסוף החלטתי שלא אהיה שופט. אחרים יגלמו את תפקיד הצודקים.

[רק] אני, דוד ספרד ומשה לוין, ובין הנשים – גולדה, התגייסנו לעבודת הקציר בקולחוז על שם קירוב. הקולחוז שכן בערך 18 קילומטר מנובואוזנסק. הגענו לשם בעגלת איכרים, ובדרך כלל נשארנו שם לאחר ימי העבודה. בסוף השבוע חזרנו למחוז.

שם, בקולחוז, ישנו בקרונות שסודרו לשם כך במתכוון. אבל לעתים קרובות מאוד היינו, גולדה ואני, יוצאים משם בלילה בגלל המחנק. נשכבנו על ערימת חציר, ולאחר יום עבודה קשה שקענו ברכות ובריח הנפלא כמו בשנת־נצח. [גולדה כבר היתה בחודשי ההיריון הראשונים.]

האוכל בקולחוז – בשדה, בזמן ההפסקה – היה דל מאוד, וגם מאוד לא היגייני. לרוב כלל התפריט אטריות וכמה נתחים קטנים של בשר כבש. גדודי זבובים היו מזמזמים מעל המאכלים ומלווים כל כף עד לפה. המחלקת היתה מגישה בידיים את פיסות הבשר. התיאבון עבר מיד, ככל שהיינו רעבים.

פעם אחת, אחרי שהגיעה הידיעה המטלטלת שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה, התכנסה בחטף בשדה אסיפה מאולתרת. בנאום חוצב להבות הופיע בה ה“פַּרְטוֹרְג” (הממונה מטעם המפלגה) של הקולחוז, והסביר שעכשיו, אחרי שארצות הברית הצטרפה למלחמה נגד היטלר, זו שאלה של ימים אחדים. התבוננתי בחברי. משה לוין לא יכול היה להסתיר את חיוכו האירוני. דוד ספרד השפיל את עיניו. לפנות ערב, כשהתרחצנו בבריכה הקטנה, שאלתי את ספרד מדוע לא ביקש את זכות הדיבור. רק שם, בתוך המים, הוא פרץ בצחוק…

כשיצאנו מבית הספר, בתחילת שנת הלימודים, שיכנו אותנו, הסופרים הפליטים, בבתים פרטיים בנובואוזנסק. לרוב, בבתים שנותרו בהם רק נשים, כי הגברים הצעירים והמבוגרים כבר היו בחזית.

הבית שבו גרנו אנחנו היה של חדר אחד. בעלת הבית, אַנְיָה, נשארה לבדה. לא היו לה ילדים, ובעלה גויס לצבא בתחילת המלחמה. בחדר הזה היתה רק מיטה אחת. אניה הכינה לשלושתנו – פייגה, גולדה ואני – מצעים על רצפת העץ הנקייה. לשם כך היא השתמשה בכל דבר רך שנמצא בבית.

לפני שהלכנו לישון היא הכינה “קיפּיאטוק” (מים חמים), העמידה את הסירים על השולחן והוציאה מהמזנון קופסת פח. היא פתחה את הקופסה ואמרה “תתכבדו בבקשה”. גולדה הסתכלה פנימה ולא הרימה את ידה. גם אני העפתי מבט. הקופסה היתה מלאה עד מחציתה בסוכריות צבעוניות. בימים ההם, שלא היה ניתן להשיג דברי מתיקה בשום מקום ולא ראינו סוכר זה מכבר, היתה קופסת הסוכריות אוצר של ממש. ידענו זאת היטב, והיססנו אם מותר ליהנות מדברי המתיקה המעטים שנותרו בבית. אבל אניה נראתה כאילו היא נעלבת, וכולנו טעמנו את הסוכריות.


27 בספטמבר – א' ראש השנה תשמ"ה

חג חשבון הנפש. ראש השנה משמש גם לבחינת סך הכול של השנה החולפת, אבל התכונה הזאת אינה נהפכת למורטוריום, אף על פי שיהודים מכל העדות מבקשים סליחה ומחילה. בזיכרונו של הכלל והיחיד לא נמחק הכול. אתה סולח ומוחל לאחר, וגם לעצמך. אחרת לא היה אפשר להמשיך לחיות. אפילו לאדם הקטן, הפשוט, יש חטאים שהוא מתבייש בהם אחר כך, ועל אחת כמה וכמה למי שממלא תפקיד חברתי בכל תחום שהוא, והדברים אמורים קודם כול בסופר.

[גם אני, אדם קטן ופשוט שלא היתה לו שום שררה, הצלחתי לחטוא, ואני מתבייש בחטאים הללו. מישהו עשוי לחשוב שכשאני כותב על מעשים מסוימים של חברים, אני רואה בעצמי צדיק. זו טעות. אחרי שנותי בברית המועצות הגעתי למסקנה, ששם באמת לא היה “איש אשר לא יחטא”. זה היה בלתי נמנע. מעשי החזירות הקטנים והיומיומיים היו חלק מנורמות ההתנהגות. איש לא נעלב כי איש לא נהג אחרת.]

המילה “סופר” היתה פעם תואר נעלה [ברוסיה / בברית המועצות]. המילה היתה מלאה בכבוד ובאמון [עוד מימי הצארים]. הסופר נחשב כטריבון, כנביא, שנכון לצאת חוצץ נגד כל עוול חברתי. יצירתו של הסופר היתה צריכה לעלות בקנה אחד עם יושרו המוחלט של המחבר. הקוראים חשו בזה, ולכן האמינו בו והושפעו ממנו. אפילו ברוסיה הצארית הובילו מילותיו של הסופר למעשי גבורה, לבית הסוהר ולגירוש. הסופר שימש דוגמה, וספרו – מורה דרך.

בברית המועצות נהפך הסופר לאדם שאינו מאמין לעצמו, פחדן שמוכן מתוך חשש לנפשו לחפש חטאים ביצירת חברו – מעין ביקורת, שנוגעת יותר לפוליטיקה האקטואלית מאשר לעצם הספרות. אברהם סוצקבר סיפר לי שביצירתה של אנה אחמטובה הוא מצא שיר שלה מ-1950, שמופיעה בו השורה “גדייה סטלין – טאם סוובודה” [במקום שסטלין נמצא – שם החופש]. צריך לזכור: 1950, השנה שבא הגיעו לשיא שיגעונו של סטלין והמלחמה הקרה, שבה התפרצו האנטישמיות והשוביניזם הרוסי. שמות העט ומילות הקוד של מחברים יהודים התגלו. בעיתונות הסובייטית התפרסמו מאמרים אנטישמיים וקריקטורות. חיסול התרבות היהודית ויוצריה היה בשיאו. “האם אנה אחמטובה לא ידעה את זה?” שאל סוצקבר, “זה נכתב אחרי השתדלותה ומסירות נפשה למען המשורר מנדלשטם כבר בשנות השלושים, כשסטלין הרג אותו”.

הייתי זמן ממושך יותר מסוצקבר בברית המועצות, וביליתי זמן רב ממנו בסביבת הסופרים הסובייטים. נדמה לי שהגעתי קרוב יותר למהות, למקור הקלקול של הסופרים הסובייטים. ולכן עניתי לו: “גם אחמטובה, הנעלה והאמיצה, נבהלה באותה שנה נוראה וכתבה את השורה שבוודאי רצתה למחוק לימים”.

הפחד, האימה השוררת, היה ונשאר כלי הנשק היעיל ביותר של שליטים. אבל ככל שזה יישמע משונה, היה זה גם אמצעי הגנה של הנשלטים: תחושת הפחד אפשרה להם להרגיש עד לאן אפשר להגיע והיכן הגבול, ומתי עליהם לנקוט את אמצעי ההצלה האחרון: להיכנע. ברגע הזה דומה האדם לחיה משוּסה שבורחת ומנסה להינצל מן הצייד וכלבו. כשהחיה רואה שהיא במצר ולא תצליח להימלט, היא נשכבת או חושפת את שיניה. למשטר הסובייטי איש אנו חושף את שיניו. אם זה קרה, רק לעתים נדירות זה נודע.

אך לא הייתי אומר שהפחד היה המניע היחיד לדמורליזציה של הסופר הסובייטי. אם סופר, בכל משטר ובכל הזמנים, הוא פקעת של סתירות ואינו יכול לעזור לעצמו, הרי זה כל כך מסובך ומורכב שהוא מוכרח להתיר את זה בתנועות העדינות ביותר. כך הוא מצליח אז לחדור לא רק לנשמתו, אלא גם לנשמת גיבוריו. זה היה מזלם של הסופרים האמיתיים אפילו במשטרים ריאקציונריים, ואולי דווקא במשטרים ריאקציונריים. כשהצנזור חונק את העיתונות, הספרות היא המקלט היחיד למילה החופשית. [יוצאי דופן הם המשטרים הטוטליטריים.] גם ברוסיה הצארית גורשו סופרים לסיביר, או חוסלו בדו קרב אחרי פרובוקציה. ובכל זאת, שיטת הדיכוי של חירות המילה עוד לא היתה מדויקת כמו במשטרים הדיקטטוריים העכשוויים.

את הסתירות בנשמתו של הסופר הסובייטי אנחנו משאירים בחוץ, על פני השטח, כי מנגנון החישה העדין שלו מושחת ומקולקל. הסופר הסובייטי השלים עם הנחת היסוד, שאי אפשר לומר את האמת. הוא משתדל לכתוב כך שהדברים יהיו דומים לאמת. ממילא הוא הולך לידה. הוא מתאמץ למשל להיות פטריוט, וכורך את הפטריוטיות באדיקות סוציאליסטית – זיווג שהתגלה בברית המועצות. האדיקות הזאת היא שנותרת הכשר לחוסר סובלנות [וחוסר סובלנות הוא רעל לספרות].


28 בספטמבר – ב' ראש השנה

עד שלוש בלילה לא ישנו. שקענו בשיחה פילוסופית חובבנית על היקום, האינסוף, החיים והמוות, אלוהים ואמונה. קראתי השבוע במקום כלשהו שכדור הארץ לא יחזיק מעמד עוד מיליארד שנה. זה זמן ארוך למדי, ובכל זאת לא הנצח המוחלט. אפילו השמש שלנו תחיה יותר, הרבה יותר, אך גם היא אינה הקיום בכבודו ובעצמו. אורגניזמים אחרים יבואו במקומה, וכך בלי סוף, “בלי ראשית, בלי תכלית”. יישאר רק הבלתי משתנה בהשתנותו, בהיותו ובמותו, הצורה הנצחית האבסולוטית. אין לקרוא לו אלא אלוהים. בשירים, ודאי וודאי.

נזכרתי בבעל התפילה שלנו בשטיבל של אוטבוצק ברחוב טרגובה בפראגה. הוא נקרא משה אוסטרובר, אבל שם משפחתו היה פייטרושקה (הסופר שמחה פייטרושקה היה אחיינו). היו בשטיבל שלנו בעלי תפילה טובים יותר, למשל החזן של תפילת מוסף, ישראל בנו של יחזקאל, שהיה צרוד, אבל התפלל בטעם ובמתיקות, בכשרון נגינה, עד שכל אלה נהפכו לנוסח משלו.

משה אוסטרובר, יהודי בעל תנועות מהירות ודבקות, היה מי שפתח והנהיג את התפילה בימים הנוראים. בדרכו הפשוטה הוא שר־ייבב “אדון עולם” ביום הכיפורים בבוקר בכוח רב כל כך, עד שיסודי עולם הזדעזעו. כוח קוסמי וביטחון בלתי מעורער היו במילים, פסק דינו של הנצח. כילד הוקסמתי מ“אדון עולם” שלו, ועד היום אינני משוחרר מכישופו. לעתים, ולא רק ביום הכיפורים, אני שר את “אדון עולם” בניגונו של ר' משה אוסטרובר. המילים הקשות, העטופות בניגון, מעוררות בי רטט דתי, תחושה של נצח: “ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא”.

עם זאת, בטרם אירדם חזרתי לחשבון הנפש שלי, שהתחלתי לערוך לפני הנצח שאני מכנה גם “אלוהים” – כי אין לי שם טוב ומתאים יותר בשבילו. הרי כל חסרונותי וחטאי הם חלק מאלוהים – מחרון אפו. הוא אינו חוטא פחות מברואיו, שהורגים וטורפים איש את רעהו. תחבולותיו ואכזריותו היו הראשונות – ממנו למד האדם.

אך אני מאמין שאלוהים, בצורתו הקוסמית הרחבה ביותר, רוצה תמיד להיות טוב ויפה יותר. הוא רוצה להפסיק להיות אל קנא ונוקם, ומעדיף להיות אל רחום וחנון. ומאחר שאני יודע את זה, גם אני רוצה להיות טוב, נעלה ויפה יותר. הרי אני חלק ממנו, אף על פי שאני חלק שהולך להשתנות, להיות עפר ואפר.

ה“מטריאליזם ההיסטורי” הכניס חלק גדול מהאנושות לתוהו ובוהו נוראי. לתוכו נקלעה קבוצת סופרי יידיש, האחרונים בתרבותם החבוטה מכל עבר, הן מידי זרים הן מידי עצמם, הן בידי אנטישמים, הן מידי בני־אמנותם. האויב החיצוני גזר עליהם “אינטגרציה”, וביניהם הם החלו להתנצח מי יאריך ימים יותר מכולם, בְּיום או בשנה.

בתחילת 1943 נקלעתי למאבק כזה, שנהפך לקטטה. לאחר האסיפה של הוועד האנטי־פשיסטי במוסקבה, שאליו נקראתי גם אני מאלמה־אטה, התקיימה התייעצות של נציגי הסופרים. לא התמצאתי לחלוטין בכל ההבדלים בין הדעות והוויכוחים בין סופרי יידיש הסובייטים. בוודאי היו ביניהם שאריות של מורת רוח ועוולות עוד משנות השלושים וקודם לכן, מימי היֶבסקציה. הוויכוח הלך והתלהט ונהפך למריבה, צעקות היסטריות וגידופים. הסופרים החשובים, הנכבדים, וביניהם גם מעוטרי מדליות, נחלקו לשני מחנות. עוד לפני ששמעתי במה מדובר, ראיתי את אחד הסופרים תופס בצווארו של אחר, מהמחנה הנגדי. אחר, מקבוצת מרקיש־נוסינוב, צועק על איציק פפר: “השיר שלך ‘אני יהודי’ יעלה לך ביוקר”. נראה שאפשר היה להכיר בי שאני נרעש מהקטטה. איציק פפר קרא לי הצדה וניסה להסביר לי את הרקע למחזה הקשה: “אל תחשוב שאלה רק חיכוכים אישיים. אלה חשבונות ישנים בין קבוצת המפלגה שלנו וקבוצת האנטי־מפלגה שלהם”. כבר קראתי על המלחמות ה“אידיאולוגיות” הללו. כבר ידעתי כמה קורבנות הם גבו. תשובתו של פפר לא תירצה דבר. מגידופיהם של סופרי יידיש החשובים בברית המועצות נדפה צחנה של שנאה אישית.

חזרתי מדוכדך לאלמה־אטה.

שוב סגרתי מעגל של גלות. הנה אני חוזר ממוסקבה המושלגת של ראשית מארס 1943, במרחק שלושים קילומטר בלבד מן הגרמנים. בלרוס עוד בידיהם, אוקראינה מנותקת, לנינגרד נצורה, אבל סטלינגרד נחלצה מציפורני הנאצים – באש ובדם, במחיר חייהם של עשרות אלפי בני אדם סובייטים ובכוחם של מאות אלפי מנועים.

לא הרחק ממוסקבה עומדת החזית במקומה, כאילו קפאה בכפור. שני הכוחות מתכוננים לאביב, אבל בעורף הסובייטי כבר מורגש משב חמים יותר. כל הדיונים, ואפילו המאבקים, בחוגים היהודיים במוסקבה, גם הם עומדים בסימן ניצחון הקרב בסטלינגרד. לאחר כניעתו של פון פאולוס52 החלו להאמין במפלתו של היטלר.

אני חוזר ממוסקבה לאלמה־אטה. גולדה יושבת שם ליד ערש הקש של דינה’לה ושרּה לה שיר ששרו לה פעם באוסטרובה היהודית. אני בטוח שהיא שרה את זה. אני שומע בפירוש את פזמון השיר: “דיברה הנערה אל הנחל…” גלגלי הקרון נוקשים בקצב השיר היהודי השקט והאידילי.

לפני שזומנתי לאסיפה בוועד האנטי־פשיסטי במוסקבה גורשו הגרמנים מסטלינגרד. זה קרה בימים הראשונים של פברואר 1943. השלג והבוץ היו קפואים, והקרח שמתחת לרגליים החל להישבר. לפנות ערב, לאחר שחזרתי מהעבודה, באה בריצה ניורה, בעלת ה“דירה” שלנו, ובישרה את הבשורה. היא התנשפה ואמרה בקושי: “סטלין פּאל” – סטלין נפל. כנראה שמעה בעיר שסטלינגרד נפלה בידי הגרמנים. חדשות כאלה נפוצו, ולא בפעם הראשונה, בחוגים שהיא באה מהם, ושבהם קיוו לכך. פטריוטים גדולים הם לא היו. הבנתי שהיא מתכוונת לסטלינגרד, אבל המסכנה אינה יכולה לחזור על המילה. היא היתה אנאלפביתית בכל מאודה ולא ידעה אפילו שיש עיר כזאת, ובה מתחולל המאורע החשוב ביותר של הזמן הזה. נתקפתי בהלה: האומנם סטלינגרד נפלה? האם הגרמנים כבשו את הנקודה האסטרטגית החשובה, והדרך פתוחה לפניהם? בבוקר שלמחרת נודע לי שסטלינגרד אכן נפלה, אך לא ביד הגרמנים, אלא בידי הצבא הסובייטי.

כעבור שבוע קיבלתי מברק ממוסקבה ובו הזימון לאסיפה של הוועד האנטי־פשיסטי. למחרת הגיעה אלי הודעה שעלי להתייצב לגיוס ב“קְרֶפּוֹסט” – המבצר – כפי שנקראה נקודת הגיוס באלמה־אטה. ממגבת פולנית ישנה תפרה לי גולדה תרמיל לחפצים האישיים שאקח אתי, אם אכן ייקחו אותי. גולדה תפרה את התרמיל בחוט אדום – היחיד שהיה לנו – בתפרים גסים וחזקים.

אבל גם הפעם לא שלחו אותי. יושב ראש הוועדה הצבאית התבונן במברק ממוסקבה וביטל את הגיוס. “נסיעתך למוסקבה”, אמר בטון חגיגי מסוים, “היא עניין ממלכתי. זה חשוב לניצחון יותר מגיוסך עכשיו”. ובו במקום הוא קרע את הזימון. אגב, הוא היה קצין יהודי.

עכשיו אני חוזר. מה הם עושים שם? דינה’לה כבר בת שנה, וגולדה? האם היא בריאה? איך היא מסתדרת? אמה מתה לפני שלושה חודשים. היא היתה זקנה וחלשה, ובכל זאת עזרה להביא משהו הביתה. ימים תמימים היא הסתובבה בשוק וחיפשה מציאות – תפוחי אדמה קפואים, תפוחים רקובים. היא היתה גם אוספת פיסות עץ, חתיכות רהיטים ישנים שיתאימו להסקה ולבישול. היא עצמה אכלה בקושי קצת לחם, ולפעמים מעט חלב. כפי שכבר ציינתי, היא לא טעמה בשר, אפילו כשהשגנו מעט. הרי כמעט תמיד הוא לא היה כשר. חוץ מזה היא הודתה לאל שנתן לה תירוץ לא לאכול – כדי שיהיה לגולדה ולי. בתת תזונה ובהעדר ויטמינים חלתה האם בצפדינה ומתה מאפיסת כוחות.

לקראת הנסיעה למוסקבה צוידתי במעיל קצר ובמגפי לבד. בעזרת קרן מיוחדת קיבלתי גם כמה מצרכים ודברי מתיקה. את מצרכי המזון השארתי בבית לגולדה ולילדה. אבל לכמה זמן זה יכול היה להספיק?

עכשיו, אחרי שבועות אחדים במוסקבה, אני חוזר הביתה. מה אני מביא לאשה ולילדה? שום דבר. באחת התחנות בדרך הארוכה התפרץ צעיר נסער ובעל זקן תיש ג’ינג’י. היו לו שק וחבילה. הוא הסתדר במהירות בקרון, ואחרי שהסדיר את נשימתו הוא מדד אותי בעיניו ושאל בניגון ורשאי: “מה אתה מביא?” “שום דבר”, עניתי לו. “מה זאת אומרת שום דבר?” הצעיר הג’ינג’י צחק כל כך, עד שלא שמעתי כבר את הרכבת זזה. אני מודה שתחילה לא הבנתי למה הוא צוחק, אבל כשחזר לעשתונותיו הוא הסביר לי בעצמו: “מה? אתה לא מביא אורז, סוכר, מלח – שום דבר?”

כשחזרתי הביתה וראיתי על השולחן סלק סוכר לבן ופרוסות לחם שחורות ויבשות, הצטערתי שלא הבאתי קצת אוכל ממוסקבה; רק אז הבנתי את פשר צחוקו של היהודי הג’ינג’י.


30 בספטמבר

אחרי ראש השנה. החג עבר בשקט. קצת יותר מדי בשקט. שבת היתה כמין חג שלישי והיא כבר שעממה מעט. הדסה היתה במצב רוח עייף ועצוב. נראה שמשהו מטריד אותה. גם אני לא כל כך מרוצה מעצמי. מתי אני כן מרוצה? רק ברגעים שאני כותב שיר והוא מוצא חן בעיני עד שאני שוכח לחלוטין את עצמי – את אינותי, זמניותי, פחדי מגזר הדין של הזמן. כשאני חושב על שירַי, שאני ממעט מאוד לכתוב באחרונה, כמעט בכלל לא, אני מבחין לראשונה בהבדל ביניהם, השירים, לבין מה שאני כותב עכשיו. שיר הוא אוסף של חוויות ותחושות, שמגיעות מכל מיני מקומות, מתערבות זו בזו ומשנות זו את זו, עד שהן נהפכות למין שלמות אחת, העולה על כוחי ועל כל אתגר. השיר, השיר האמיתי, עולה עלי תמיד, ואני עומד לידו בפליאה ואיני מאמין שאני הוא שיצרתי אותו.

ואילו את הדברים שאני כותב עכשיו אני מעלה בתודעתי מן המקומות שבהם שקעו במשך השנים – מקרקעית הנשמה. שם הם מונחים, החלקים והשביבים של זיכרוני. פעמים רבות אני בורר אותם. מה שמוצא חן בעיני עולה מיד לנגד עיני, ומה שאינו קרוב ללבי – נזרק, או נדחה למועד מאוחר יותר. ואף על פי כן, גם בז’אנר הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, העבר עומד למעלה מן ההווה. העבר הוא מסננת שאינה מניחה למיותר לעבור דרכה. השכחה מבליטה את העיקר, מה שאינו מניח להישכח. סובלים מכך רק שמות האנשים והתאריכים, אבל לא זה העיקר בעיני; אינני כותב כרוניקות.

לו יעלה ההווה את העבר, הדחוי שהחבאתי לאחר כך – בגלל בושה או פחדנות. אפילו חיה מסכנה הרי יודעת לעשות זאת, ובבוא העת היא מוציאה מהאדמה דבר מה שמעולם לא שכחה.

עוד מעלה טובה יש לז’אנר שבחרתי למחברת הזאת: אני רשאי, ואני אכן מרשה לעצמי, לסטות הצדה ולדבר על מה שבא לי ומי שעולה בדעתי. אף אחד, גם לא אני, אינו קובע לי את הדרך, והסימטריה אינה מתאימה כאן בכלל. משום כך, המבקר לעתיד יוכל לשפוט אותי באופן עמוק ואמיתי יותר מאשר את שורות השיר המדודות והשקולות בשירים.

אפילו על הדיגרסיה הנוכחית הוא יוכל לחרוץ את דינו: “מה עלה בדעתו? מה הוא מנסה להסתיר?” אם יהיה ערמומי דיו, הוא יבין בעצמו. אני איני חייב לעזור לו…

בינתיים אחזור להווה – יום חולין שגרתי. זה עתה הוצאתי את המכתבים מתיבת הדואר: דואר רגיל. תמיד כשאני יורד להוציא את המכתבים הולם לבי – קצת בגלל הציפייה וקצת מרוב בהלה. אני עוד מחכה לשני דברים בעת ובעונה אחת: בשורה טובה ובשורה רעה. היום הגיעה ברכה לשנה החדשה ומילים טובות ששלח חבר בפריז. אני מאמין בחברותו ובמילים החמות.

חברי הבודדים חיים בחוץ לארץ. אילו היו קרובים יותר, אולי היו אוהבים אותי פחות. אבל אני מאמין להם, לחברים, ומכיר להם טובה. למה זה לא משמח אותי? מדוע לא מרוממת את רוחי החברות ואהבת הבריות? אני מפחד שהם יחושו בכך, וגם אותם אאבד. כלומר, גם אני מאמין מעט, כי אני מעוניין שזה יחזיק מעמד.

ואולי גם החברים כאלה – אינם בטוחים בתחושותיהם, אלא רק במילים? אולי הם רק מעמידים פנים? הם מחייכים ומחמיאים, אבל באמת הם אינם מאמינים בשום דבר?

אשרי הרגעים שאנו שוכחים בהם לגמרי את עצמנו, שיופי – לא משנה מאיזה סוג [– אשה, שקיעה, או אפילו מילה,] משניק ומלהיב. אז אין צורך להאמין בעצמך, להאמין בזולת. היופי מאשש ומבטיח את הנצח; פרחים, מוזיקה, שיר, אהבה. [מתחילים להאמין בכל אלה, והרי זה קשה כל כך. הכי קשה להאמין באחרון מבין הנ"ל.]

[מכרי ו',] אחד מידידי הוותיקים ביותר, התקשר אלי היום. היות והוא יהיה בסביבה, הוא נכון לקפוץ. דבריו והתרברבויותיו אינם חביבים עלי. אבל מה אפשר לעשות? אם היו לו כוונות ואם לאו, האיש גילה כלפינו חום וידידות בימים הקשים של 1957 בפריז ובבריסל.

את כל עמיתי הסופרים אני שופט על פי מעשיהם, אבל אני טועה לפעמים בכך שהכשרון של זה או זו קובע לגבי את היחס אליו, ולא תחושותיו כלפי, חברותו. […]

ו' החזיר אותי למחשבותי על אנשים ועל התנהגותם בזמן המלחמה בברית המועצות. [בהתחשב בכך שחברי, סופרי יידיש מפולין, היו חסרי בית ופליטים בין זרים, חוששים תמיד לגורלם ולגורל קרוביהם שנשארו בידי הגרמנים, בכל זאת הם היו אנושיים וטובים יותר מן המקומיים, אזרחי ברית המועצות.]

להכיר מדינה ותושביה לאמיתו של דבר אפשר רק אם חיים בה באותם תנאים שמקבלים האזרחים הקבועים, ולא בתנאים טובים יותר. ב-1939, כשהובאתי אחר כבוד למינסק ושוכנתי במלון “ביילרוס”, שבמזנון שלו חיכו לי משקאות יקרים ואווזים צלויים, ובחדרי היו תמיד פרחים ופירות מן הדרום – גם באמצע בחורף – לא יכולתי לראות את פניהם העצובות של האזרחים הסובייטים ברחובות המושלגים והחלקלקים. אכן לא ראיתי אותם, פשוט לא ראיתי!

כבר הזכרתי לעיל בקיצור את ימי הדבש של סוף 1939, שבהם נחגג האיחוד של חלקי פולין המזרחיים עם בלרוס. מאחר שהתגוררתי בביאליסטוק נעשיתי באופן אוטומטי בלרוסי, ומאחר שהייתי משורר חשוב, וגם בעל זכויות מפלגתיות, נבחרתי להיות חבר במשלחת ממערב בלרוס שהגיעה לחגיגות במינסק, עיר הבירה של רפובליקת בלרוס הסוציאליסטית. [אך עם בואי למינסק אירעה תקלה, שעלולה היתה לגרום לכך שאראה את מינסק באור נכון, ולא בתנאים הנוחים של מלון “ביילרוס”.]

העורך הראשי של “ביאַליסטאָקער שטערן” כבר היה אז שולמן, בן מינסק. הוא ביקש ממני שאקח לאשתו שבמינסק נעלי בית לבנות לקיץ. התפלאתי על כך שהעורך שולח באמצע החורף נעלי בית קיציות לאשתו.

באותו לילה חשוך ברחובות מינסק הלא־מוכרים והחלקלקים, מצאתי בקושי את הדירה – קומת כניסה מעץ. האשה והילדים קיבלו אותי בכבוד רב, שמחו בנעלי הבית והשכיבו אותי לישון. בבוקר הביאו אותי אל זליג אקסלרוד, ויחד אתו הלכתי להפגנה. שעה שצעדנו בתהלוכה ברחוב, ניגשו אלינו כמה אנשים והתחילו לדבר עם אקסלרוד בחיפזון ובהתרגשות. זליג כמו הצטדק. התברר שאסור היה לי להגיע לא לביתו של העורך ולא לביתו של אקסלרוד, אלא להישאר במלון “ביילרוס”, שהוזמן בו חדר לכל נציג במשלחת ממערב בלרוס. כולם צריכים להיות ביחד, במקום אחד, ואל להם לבקר באופן עצמאי, שלא על דעתה של הנהגת המשלחת. את הנציגים ידריכו אנשים נבחרים ומיומנים בבתי החרושת של מינסק, בקולחוזים בסביבה, ובכלל – במקומות שכדאי לבקר בהם.

כשהביאו אותי למלון “ביילרוס” אכן התברר שכל המשלחת כבר יצאה לסיור ב“קולחוז מיליונר” – כך כונו הקולחוזים שמצבם היה טוב יותר וחבריהם חיו בנוחות, במושגי הזמן. עד מהרה ארגנו לי מכונית מיוחדת, והיא התחילה לנסוע במהירות לקולחוז הזה. הדרך היתה גרועה ביותר וכל המעיים התהפכו. במכונית נהגה אשה, חברה בוועד המפלגה של מינסק. היא דיברה פולנית.

בקולחוז מצאתי את כל החברים ישובים ליד השולחנות בדירתו של יושב ראש הקולחוז. חדר האוכל הגדול היה מלא בעשן טבק סמיך ובהבל של וודקה. כל הנציגים, גם יושב ראש הקולחוז, היו בגילופין.

כשהוצגתי ליושב הראש וסיפרו לו שאני “פּיסָטל” [סופר], משורר, הוא פינה מקום לידו והתחיל לדאוג לי לוודקה ולסאלו (שומן חזיר). אחר כך הוא הוביל אותי בין כל חדריו והראה לי את הרווחה במקום. בחדר השינה הוא פתח לנגד עיני ארון בגדים והציג חליפות מבד עבה, מגפי לבד ונעלי בית. הוא חיכה שאביע את התפעלותי, וכשזה לא קרה הוא התחיל להתעקש: “תגיד, חבר, בפולין העשירה שלך, איכר היה יכול לקבל כל כך הרבה בגדים, כאלה נעליים? זה, אחי, השלטון הסובייטי!”

[מאז ואילך נכנסתי לגן עדן של שוטים.] הביאו אותנו למפעל מאפים במינסק, הציגו מוצרי שוקולד טעימים ומעודנים, וכל אחד מחברי המשלחת קיבל בונבוניירה ענקית. הכניסו אותנו לחנות סגורה של בגדים והציעו לקחת בחינם כל מה שלבנו חפץ. התבוננתי במוצרי הצמר, חיפשתי ז’קט חם לגולדה, אבל לא מצאתי שום דבר שימצא חן בעיניה.

שעה שהתבוננו וחיטטנו בסחורה, היו דלתות החנות נעולות. מבעד לחלון הראווה ראיתי שבחוץ עומדות נשים עצובות הדוחפות את אפן הסקרן בחלון הראווה. עוד לא ידעתי שמי שעומדות בחוץ אינן רשאיות לקנות דבר בחנות כזאת, אפילו בכסף שהרוויחו ביושר.

בבניין של בית המלון היתה חנות מפוארת ומודרנית של מצרכי מזון. גם לחנות הזאת לקחו אותנו, ובדלתיים סגורות ומבעד לחלונות מוגפים חילקו לנו מכל טוב, מצרכים שתושבי מינסק – חוץ מכמה נבחרים – ראו רק בחלום. גם את זה לא ידעתי.

ישבתי במלון החם, אכלתי את המאכלים הטעימים במזנון על חשבון המדינה – והיה לי טוב. פעם אחת התיישב ליד שולחני יהודי בעל זקן מעוגל, הביט סביב והתחיל לדבר בשקט ובמהירות: “אני יודע שאתה זפדניק (מערבי). אתה באמת חושב שכולם כאן חיים כמוך? תראה מה קורה בחוץ…” היה זה כאילו שפכו עלי מים קרים. נבהלתי וחשבתי: אולי זה פרובוקטור?

לפני החזרה הביתה נקראנו למשרד המלון. ישב שם פקיד וחילק לנו מתנות: ספרים בשפה הבלרוסית ואלף רובל. ליוו אותנו במוזיקה. חברים חשובים במפלגה ובממשלה הכניסו אותנו לקרונות הרכבת המפוארת והתנשקו עם כל אחד מאתנו. גם אתי התנשקו זרים רבים, נושאי מדליות על חזם ומדיפי ניחוחות של יי"ש ושום. בכל תחנה, ממינסק לביאליסטוק, עמדה תזמורת של כלי נשיפה וניגנה הימנונים ושירים פטריוטיים.

במינסק נערכו החגיגות הגדולות, אך הן ליוו אותי עד ביאליסטוק. הייתי מסוחרר ולא ראיתי ולא הבנתי מה קורה מסביבי.


החדשות הקשות שהחלו להגיע מפולין ביטלו בעיני את כל קשיי הפליטות ואפילו את העוולות כאן. באותם ימים קיבלתי שתי גלויות מוורשה, שתיהן חתומות בחותמת דואר גרמנית וצלב קרס. גלויה אחת היתה מאמי. היא כותבת: “אילולא החבילות שאני מקבלת ממך, הייתי כבר מזמן נפגשת עם אבא”. אבא מת ארבע שנים קודם לכן… את הגלויה השנייה קיבלתי ממארי. היא והילד בוורשה. הם נודדים בין אנשים זרים. ידיו של אלברט נפוחות מקור. אלברט היה הבן שמארי ילדה לי בפריז בשנת 1938.

גולדה קראה את שתי הגלויות. היא ידעה שאמא לא תעזוב את ורשה. ועל מארי והילד היא שתקה. היא ניחשה מה אני חושב. אולי, אולי להביא אותם לכאן? אבל היא לא יכלה לעזור. היא לא דיברה עליהם.


אני, כמו אחרים, הייתי ב“טיפול מיוחד”. לא תפסתי, כי הייתי מוכן מבחינה אידיאולוגית לישועות ולנחמות, ולאחר ההתקפה הגרמנית על פולין, והרציחות הראשונות, הייתי מוכן על אחת כמה וכמה לראות בסובייטים רק את הטוב. [ורק את זה ראיתי.] מן התופעות השליליות הסטתי את מבטי. כשאלה כבר הזדקרו לעיני, תירצתי אותן בתנאֵי מלחמה וב“סיבות אובייקטיביות” אחרות.

לאט לאט התחלתי להיות חלק מחברה שבה האינטליגנציה – הסופרים והאמנים, המכונים “הכוחות היצירתיים” – נקנתה בדרך זו או אחרת על ידי השלטונות, או על ידי פקידים ממשלתיים. בהתחלה לא הרגשתי בזה. האמנתי שהיחס הזה מגיע לי, שזכיתי בו ביושר בזכות בחירתי, בגלל סבלי תחת המשטר הפולני. כלומר, עכשיו אני בא על שכרי מפני שסבלתי בפולין ומפני שבתנאים הקשים של פעם הצהרתי על הסדר הצודק היחיד ופעלתי למענו.

זו היתה הפעם הראשונה שהוצאה לאור רשמית, ההוצאה הבלרוסית הממלכתית במינסק, פרסמה לי ספר שירים. קיבלתי בדואר צ’ק – דמי קדימה על חשבון שכר הסופרים. גם מכתבי עת ספרותיים בברית המועצות קיבלתי שכר סופרים תמורת שירי. אני, משורר יידיש, התחלתי לחיות מספרות, ממה שאני כותב, משירי! ואיפה? בברית המועצות! האם לא הרווחתי את זה ביושר? אילו אמר לי אז מישהו שמכרתי את עצמי לשלטון, הייתי מגדף אותו ועונה: “כן, אני מסור בכל מאודי לשלטון הסובייטי, ואני מוכן למסור למענו גם את יצירתי, כי זה המשטר שלי, זה השלטון של מעמד הפועלים, זה אני בעצמי. למה הייתי צריך למכור את עצמי? עד היום אני חולם שאני מסתובב מובטל בוורשה ומחפש עבודה. בדרך כלל מסרבים לי ומחכים בקוצר סבלנות שאעזוב אותם במנוחה. עכשיו אני בן חורין. אני חי מעבודה שהיא באמת שלי, שאני אוהב, מהיצירה שלי. האם יכול להיות אושר רב יותר מאשר לעשות את מה שאתה אוהב ומוכשר לו? אז אם אני מהלל משטר כזה, האם זו חנופה? ואם זה אמיתי, האם זה עלול להזיק לאיכות הכתיבה?”

כן, כעבור זמן קצר נודע לי שזה עלול להזיק. אין זה נקרא לקנות מישהו, אלא לגייס מישהו. התגייסתי מרצוני לניצחון של מעמד הפועלים ולאוונגרד שלו – התנועה הקומוניסטית. היא מנהלת שלטון שהאינטרסים שלו מכתיבים פניות ושינויים אקטואליים, לעתים – אפילו רדיקליים. מפנה רדיקלי כזה היה ההסכם בין היטלר לסטלין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מיד אחרי ש[שולמן וסמולר] פיטרו אותי מהעבודה ב“ביאַליסטאָקער שטערן” התחלתי לכתוב במרץ את הפואמה “ורשה 1939”. זו היתה התגובה הפואטית שלי להפצצות הגרמניות על ורשה. אולי זו היתה גם התעודה השירית הראשונה על חורבננו במלחמת העולם השנייה.

מסרתי את הפואמה להקלדה במכונת כתיבה ושלחתי עותק לפרץ מרקיש במוסקבה. בקוצר סבלנות חיכיתי לתשובתו, והיא אכן הגיעה. חבל שמכתביו הללו אבדו בבהלת המלחמה יחד עם אחרים, אבל את התוכן אני זוכר: חוץ מפרץ מרקיש קראו את הפואמה הסופר מ' וינֶר, ושניהם הגיעו למסקנה שלמרות ההישגים האמנותיים של הפואמה, “היא אינה מבטאת במלואם את האירועים”. תחילה השתוממתי, ואפילו התדכדכתי, אבל לאט לאט התחלתי להבין שהסיבה האמיתית לכך שהפואמה שלי מתקבלת בצייקנות בעיני שני הסופרים הסובייטים הנכבדים היא פוליטית; בברית המועצות לא יכולה עכשיו להתפרסם פואמה אנטי־היטלריסטית על הפצצות ורשה.

כעבור שלוש שנים קיבלתי אישור מהימן לכך. בלהט המלחמה בין הגרמנים לסובייטים הבנתי שזה הזמן לשוב ולשלוח את הפואמה למוסקבה. עכשיו הרי מותר. אמרתי ועשיתי: שלחתי את הפואמה לכתובתו של הוועד האנטי־פשיסטי. הפעם קיבלתי מיד מברק ובו ברכה לבבית, חתומה בידי שכנא אפשטיין.53 מאוחר יותר קראתי ברשימה ב“אייניקייט” המוסקבאי, שהפואמה שלי “ורשה 1939” נקראה בהעדרי – אותו זמן הייתי באלמה־אטה – על ידי פרץ מרקיש בערב מיוחד באיגוד הסופרים הסובייטי. חברים עלו והיללו את הפואמה. מעניין שפרץ מרקיש שכח שב-1940 שלחתי לו אותה פואמה מביאליסטוק. אבל אז לא היה אפשר להדפיס את הפואמה. היא עמדה בניגוד לאינטרסים של הממשלה, של המפלגה, של השלטון וכיו"ב, ולא הועילו האינטרסים של המשורר – יצירתו, ואפילו האינטרסים הלאומיים שלו. כעבור שלוש שנים התאחדו כל האינטרסים הללו ולא היו סתירות ביניהם, שׁערה של האנטי־היטלריסטיות עלה, ואותה פואמה זכתה לתשבחות והתפרסמה במאסף הספרותי “צום זיך”, מוסקבה 1944.

זה לא היה הלקח היחיד שלמדתי, אלא רק הכואב ביותר בתחום הספרותי. עוד אחזור לזה בהמשך. אלה הוכחות חיות לאופן שבו לא הרשו לפרסם יצירות ספרותיות כשעוד היו טריות ובועטות.

עם התמשכותה של המלחמה, הנדודים בברית המועצות והחוויות, נעשיתי זהיר יותר ומפוכח, אך לא עד כדי לראות את עצם העניין ולהסתלק ממנו לחלוטין. אחרי שכבר ראיתי רבות מן המכות, עדיין לא הבנתי את סכנת החיים שלהן לגוף ולנשמה. את אכזבותי שיככתי בעזרת תירוצים ואשליות. בקרב חוג חברי לא הייתי היחיד שדחה את החשבונות הללו למועד מאוחר יותר. אך היו כאלה שעשו זאת מוקדם ממני. המצפון שלי היה צריך להיות ערני. אסור היה לי לדחות. הייתי צריך להיות בין הראשונים. למשוררים אמיתיים אין זכות [לתעות, ובוודאי לא] לחכות, ולהוליך שולל את עצמם. [על כך לא אסלח לעצמי לעולם.]

אני מבקש להוסיף כאן הערה, שנוגעת לכמה קטעים דומים אחרים בספר: אין לראות ברגשי האשמה שלי ובייסורי מעין מזוכיזם. אינני נהנה מזה במיוחד, ואין זה מענייני לעורר רחמים בלבם של הקוראים ובלבי. הרי אינני היחיד שעבר זאת, ועדיין עובר, ולעולם לא איפטר מכך. כל מי שהלכו בדרכי מבינים אותי היטב. אבל אני רוצה שגם מי שהיו רחוקים מהאירועים שאני מתאר ולא ידעו את כל הניסיונות והמאבקים יחוו במידה מסוימת את העולם ההוא [שהביא לא רק לדיכוי פיזי, אלא גם לעינויים רוחניים, שעיוותו את הנשמות], ויוכלו ללמוד משהו מזה.


2 באוקטובר

לילה קשה. הדסה לא יכלה להירדם והתהפכה על משכבה. בסופו של דבר היא נכנסה לסלון והתיישבה לקרוא. אני נרדמתי בהפסקות וחלמתי חלומות לא נעימים בזה אחר זה. אני מבחין במשהו שמענה את הדסה. אולי זה קשור לתוכנית שהיא צריכה להכין לסיבוב ההופעות החדשות שלה באמריקה. אולי היא לא בטוחה בחומרים שאספה לעיבוד, ולכן היא דוחה את הקריאה ואת ההחלטה הסופית.

בוודאי יש לה גם דאגות אחרות, אישיות יותר, בגללה ובגללי. בהשוואה אלי היא גלוית לב, והיא מספרת לי הרבה אפילו על מחשבותיה, אבל גם היא אינה יכולה לגלות הכול, בעיקר כשמדובר במחשבות עליה ועלי. [הרי זה בלתי אפשרי שהיא אינה מבחינה בהזדקנותי, בכך שחושי נחלשים.] והיא גם עדיין בהשפעת הטראומה של אובדן הוריה. היא כבר למדה להכיר את אכזריות הזמן, הגם שהיא מנסה לשכך אותה בעבורי. [אני יודע שגם היא וגם דינה’לה חושבות על כך. שתיהן אוהבות אותי – בזה אני בטוח. חוץ מזה איני בטוח בשום אדם אחר. כבר אין לי לא אח ולא חברים. הנכדים שייכים לדור אחר. הם מביטים בעיניים אחרות. הם אינם מכירים אותי – הם עדיין ילדים.

שתיהן, גם הדסה וגם דינה’לה, ראויות לכך שאגלה יותר את אהבתי אליהן, אבל תמיד הייתי קמצן בזה. זו תכונה שלילית באופיי. סובלים מכך גם קשרי עם חברים ומכרים. פעם נדמה היה לי שאני אוהב את עצמי, כלומר את שירי. עכשיו התחלתי לפקפק גם בכך. כמה טוב היה לו כל שירי היו נכתבים בעילום שם, ללא שמי. כעבור זמן הייתי בוחר ביניהם ומוציא מחדש את השירים הטובים, היפים והישרים.

אבוד. הכול חתום. אני נושא באחריות, ולחינם ההצטדקות. מתברר שהאינסטינקט הפואטי לא היה בי תמיד חזק מספיק, והוא לא שמר אותי משטויות ומטעויות.

מדוע? איך זה קרה? מדוע ברגעים אחדים הרגשתי כאילו נחה עלי רוח הנבואה ויש לי הזכות לדבר בשמי כאילו היה זה בשם “הציבור”, הכלל, העם – ובה בעת כתבתי שירים, שבהם האמת היתה מזויפת, ואפילו האמת שלי?]


3 באוקטובר

ימים יבשים וזהובים של סתיו ישראלי. בעצם אין בזה שום דמיון לסתיו. אני בטוח שהפלורה יודעת בדיוק שזה הזמן לשינויי העונות. העצים אינם מתחשבים במזג האוויר. נדמה שהם נובלים בהתאם ללוח. גם בביקור בשוק הפירות והירקות אפשר להיווכח בכך שאלה הם ימי עשרת ימי תשובה. הענבים והתפוחים, התפוזים הראשונים והקלמנטינות מגלים את הסוד.

אך אין צורך להרחיק עד לשם. גם הריחות בחצרי מגלים. השלכת כבר החלה בצפצפות בחצרי, וכמישתם היבשה מעלה ניחוח משונה, דומה ליין יבש. האסוציאציות מביאות אותי אל קהלת. הרי יש קשר כלשהו בין עלים כמשים ובין קהלת. וחוץ מזה, אפילו בלקט הצמחייה הקטן בחצרי פורחים פרחי סתיו ופניני ענבים מאוחרים מאדימים.

כדי שהאדם יידע בדיוק את תאריכי פריחתם וכמישתם עליו להצטייד בשנות לימוד רבות ובכל מיני כלי מחקר. הוא אינו יכול לסמוך אך ורק על חושיו, המתעתעים בו. הנמלים, המתרוצצות ומכרכרות סביב, יכולות לסמוך על האינסטינקטים שלהן. בינן לבינינו מפרידות מיליוני ומיליארדי שנים של שכחה, של קהות ושל הישגים בהערמה על הטבע. [זהירות, האדם הולך!]

מכל החושים שאלוהים נתן לי, החוש החד ביותר נשאר חוש הריח. שמיעתי נחלשה, וגם הראייה. הטעם, המגע ועוד יותר חוש הריח – הם נותרו רעננים כמעט כמו בשנות הילדות. האם זה משום שהחושים הללו קשורים בקשר הדוק יותר לכלים מוחשיים והם מקבלים פקודות ישירות יותר? אינני בקיא בזה די הצורך לדון בפירוט.

די בחוש הריח לקשור אותי לכל יום בעברי, אפילו הרחוק ביותר. תבשיל או מאפה של שכנה מוביל אותי בעזרת הריח הרחק אל מטבחה ותנורה של אמי בוורשה, אל מאכליה ומאפיה החגיגיים, אל הריח של שטרודל התפוחים שלה. עכשיו זו אכן עונת השטרודל הזה. אני יודע בדיוק מה היא הכניסה לתוכו. היא לא אפתה לפי מתכונים מודפסים, ובלי שום משקל, אבל הוא תמיד עלה יפה. עוגה כזאת לא אכלתי בשום מקום אחר, ורק ריח מתעתע מזכיר לי אותו.

גם ריחם של העשבים והעלים הכמשים בחצר מחזיר אותי לאחור בקפיצת הדרך למרחק שנים ארוכות. ערים חרבות קמות לתחייה, ובחצר הומה בתושבים יהודים מקים אבי סוכה. הריח הביא אותי אל הסכך של סוכת אבי. שם, בזמן הרחוק הזה, במקום הרחוק ההוא, הסתיו נוכח יותר. בחצר הבאר כבר חשוך וקריר יותר, וריח הענפים והעלים בסכך השזור תעה, אחרי שישים שנה, והגיע לגינה בחצר תל־אביבית.


מה מרמז חוש הריח, שנותר החוש החזק היחיד ממש עד הסוף? שהוא העיקר? שאחרי הכול נשאר הקשר החושי, האינסטינקטיבי, לאתמול, להתחלה? שאפשר למחוק כל מה שנקרא, נכתב, נלמד, כל מה שבני אדם דחפו בידיים זרות, ולנצח תישאר לבדה רק האהבה? הקשר בין אמא לילד?

אם כך, אני עושה עכשיו ההפך: אני חופר בזיכרון, ומחשכּתו הלחה אני מחלץ הוכחות לנעורים חרבים, לשנים מבוזבזות, למילים של פוזה והעמדת פנים, לעוולות שנעשו לקרובים ולאמונה מוגזמת בעצמי. [ואולי, אחרי שאעלה על הכתב ואיזכר בכל חטאי ועיוותי, יוקל לי. ואפשר יהיה לומר שנסלח לי.]


אתמול שמעתי ברדיו שבבני ברק מת משה איצ’ה מארק, ששמו היום משה פראגֶר. הוא בן גילי. בני שבע למדנו באותו חדר בפראגה, ברחוב קֶמְפְּנֵה, אצל יענקל המלמד. מותו הקים מחדש קיר שהחיים הרסו. לא, זה לא פרדוקס. כל מוות של קרוב, מכר, עושה עכשיו את ההפך ממה שהחיים עושים. הרוח זורה את אפר השואה. המוות – מנציח.

המתים נזכרים מעט. אחרי המוות הם גדלים ומפוסלים בידי הנצח. הם קופאים וגדלים. מעשיהם גדלים. כשאני נזכר במי שהלכו מאתנו והכרתי מקרוב, קשה להאמין שחיינו באותו זמן, שנסחפנו באותם אירועים. אני קורא ביצירותיהם ומשתומם עליהם; אשרַי שהכרתי אותם, דיברתי אתם פה לפה.

ובזה אני רואה גם אור בעבורי. אני יודע שכך יקרה גם לי אחרי שאלך בדרך כל אדם. אני מתחיל להאמין שהרע שחוללתי יתפורר אף הוא כשאר הבני חלוף, ויישאר רק השלם, הנשגב, מה שאלוהים האיר בי. כל הספקות מחווירים ומתמוססים באור. דברי יתעכבו, ואלמוני כתפילה יהיה שירי.

שמי חולף ולשוני נשכחת. רק תפילה אחת, שנכתבה ביידיש המעונה, תיוותר. והאנשים שכבר אינם מבינים את השפה יאמרו את התפילה – בשפת המקור, לא בתרגום – ואז יתחילו להבין כל מילה.

הם אומרים, מבינים ובוכים.


בהמשך למה שכתבתי נזכרתי בפסל מיכאל מילבֶּרגר מפריז ובהצעתו לפסל את הפרוטומה שלי. זמן רב הוא מנסה לשכנע אותי. הוא רוצה לעשות זאת בחינם. והרי זו לא רק יצירת אמנות אחראית, אלא גם עבודה קשה, שמושקעים בה זמן ומאמץ רב. בשנה שעברה נסעתי לפריז כמעט אך ורק לשם כך. אבל בצירוף מקרים מוזר קרה אסון: ממש ביום שהגעתי לפריז דרסה אותו מכונית ושברה את רגלו. שבועות וחודשים הוא שכב בבית החולים. אחרי המקרה הזה הוא כתב לי שוב ושוב ואפילו התקשר לתל אביב ואמר שהוא זוכר את הבטחתו והוא יקיים אותה מיד כשיוכל לשוב לעבוד. בסופו של דבר הוא הודיע לי שהוא מוכן להתחיל לפסל אם אבוא לפריז.

האמת היא שרגשותי מעורבים בעניין הזה. נדמה לי שבפסוק “לא תעשה לך כל פסל” טמון לא רק הפחד ליצור אליל ולעבוד אותו, אלא גם האיסור לחקות את הכל־יכול ולהפוך חומר מת לחי, ולהפך – גופים חיים ובני חלוף – לנצחיים. האמן לוקח לחומר את הקווים והתווים של הדמות והפנים, שהתעצבו במהלך האטי של מיליוני שנים, ומציג אותם במרוכז על הבד, בחומר, באבן ובברונזה. יש בזה מן החטא הראשון של אדם וחוה, בעת שטעמו מעץ הדעת. ומאחר שעל החטא הזה יש רק עונש אחד, החמור ביותר – האם אין בהעתקה האמנותית של החיים משהו מנטילת המשכיותו? האם אין זה מצמצם, מקצר?

ומהצד האחר, אולי זה כדאי? אולי טמונה במלאכת האמן מחאה נגד גזר דינו החמור של אלוהים על האדם – מותו? הוא עושה כל שביכולתו כדי להאריך את המשכיותו של האדם, לקרב אותו אל הנצח. אם ניסיונו להעפיל לחלל, לגבהים – מגדל בבל – לא עלה יפה, הוא מנסה ללכת רחוק יותר ועמוק יותר בזמן. זה יהיה לו קל יותר, כי לשם כך לא נחוצה עבודה קולקטיבית של ההמונים, אין צורך בשפה אנושית, שאלוהים יכול לבלבל ולהפוך לבלתי מובנת. אדרבה: עבודתו של האמן היא אינדיווידואלית בכל מאודה. מקוריותו מסתירה אותו מחרון אפו של האל. אכן, בייחודיותו הוא חופר עמוק יותר באופיו של הנברא מחדש עד שהוא נהיה קניינם, ומאוחר יותר גם אמצעי הביטוי, של רבים, מאות, אלפים ואפילו מיליונים, אבל נגד זה לא יוכל לעשות דבר אפילו אדון הבריאה בעצמו. הוא יצר את האדם בעל כשרון בצלמו ובדמותו, ועל כן אין לו זכות להחריב את העולם ולהביא מבול. הרי הוא יודע היטב, ריבונו של עולם, כמה ייסורים וסבל הוא הועיד לבחיר ברואיו, כך שעליו להרשות לו לפחות מחאה שקטה כמו האמנות.

זה חלק מן הסתירות במחשבותי על האמנות הפלסטית. בכל פעם שאני מגיע לסטודיו של מיכאל מילברגר, לחדר הקטן המלא בראשי אנשים – ורבים מהם מוכרים לי בצורתם כבשר ודם – אני נתקף התלהבות ובהלה בעת ובעונה אחת. נדמה לי שהאמן עושה שני דברים בעת ובעונה אחת: הוא מחיה והוא חונט. ומאחר שאני מאמין קצת באמנות תפלות, אני מתחיל לחשוב שהמודל מעניק להעתק, או ליצירה החדשה, משהו מן היקר לו מכול – מהזמן המועט שקיבל בימים הראשונים של מעשי בראשית.

משהו מזה ניסיתי פעם להסביר להדסה. היא צחקה לי. גם היא נוטה לאמונות תפלות, עוד יותר ממני, אבל היא רוצה להשאיר את זה לעצמה. היא מאמינה במזלות וקוראת בכל שבוע את ההורוסקופים בעיתון. כל זה בגלוי. אני, כמו גברים רבים, מתבייש בזה, וקורא דברים כאלה רק באין רואים.

השבוע חלמתי על הספרה 28. סיפרתי על כך להדסה. היא אמרה שאני צריך לקנות כרטיס פיס במספר הזה. חיפשתי את המספר בכמה קיוסקים, עד שמצאתי. עכשיו אני מחכה להגרלה, אבל על הכרטיס שקניתי עם המספר הנחלם לא סיפרתי. אין לי אומץ לזה, אולי מפני שחשבתי שככל שאדבר פחות כך יגדלו סיכויי; הרי המזל מגיע בשקט ובמפתיע…

עד לפטפוטים כאלה הגעתי, וכל זה בעקבות הידיעה על מותו של חברי לחדר משה איצ’ה מארק. אני מקווה שקוראי בעוד שנים רבות – אם יהיו כאלה – לא יראו בעין רעה סטיות כאלה. אולי תהיה זו סגולה לכך שהם ישתעממו פחות [כמוני בתוכניות הטלוויזיה הישראליות], ולא יפסחו על עמודים ופרקים, כפי שאני עושה בספרים [של חברי] שאני מקבל לעתים קרובות, כמעט בכל יום.

הרי אני חייב לעשות זאת. אני חייב לקרוא מהר כדי לכתוב למחברים החשובים מכתבים ובהם תודות ושבחים. הקורא שלי יהיה פטור מזה. לפחות על כך מגיעה לי תודה.


5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים

בעוד שעות אחדות תיעצר התנועה בכל רחבי הארץ. בכבישים וברחובות לא יהיו כלי רכב [במשך יותר מיממה]. כל הדרכים הסואנות כל השנה כסמבטיון ייכבשו על ידי ילדים, המנצלים את היום היחיד שבו אפשר ללכת באמצע הרחוב באין מפריע. עוד לפני שנגמר ה“יעלה” בבתי הכנסת כבר מהדהדים הרחובות בצעקות הילדים. נכדנו רוני אומר שהחג השמח ביותר הוא יום כיפור, כי מותר לשחק באמצע הרחוב והמבוגרים לא אומרים שום דבר.

עכשיו קשה לי להשלים עם זה. ההמולה העליזה של הילדים עומדת בניגוד לאופיו של יום הדין. מדוע מרשים ההורים לילדיהם לשמוח מיד בשעות הראשונות של יממת האימה? האם הם בטוחים כל כך שייחתמו לטוב בשנה הקרובה ויהיו פטורים מצרות אישיות וכלליות?

מחר ימלאו 11 שנה למלחמה שהשכנים המיטו עלינו. גם אז חל יום הכיפורים בשבת – היום הקדוש ביותר ליהודים. אחרי האזעקות הראשונות יצאו היהודים בטליתות מבתי הכנסת ודיברו ביניהם בשקט על המתקפה הפתאומית. במועד המתקפה, בַּכוונה לשבש ולהרוס את היום הקדוש ליהודים, אפשר להכיר את שפלותם. אפילו המופע של סאדאת בכנסת לא שיכך את מורת הרוח ולא מחה את המעשה המכוער ההוא.

אלה זיכרונות בני 11 שנה. ואתמול בערב צפינו בטלוויזיה בסרט הקשור בזיכרון מלפני ארבעים שנה. זה סרט תיעודי על גרמני – ספסר, רודף שמלות – שבתנאים הקשים ביותר, במחנות המוות ומתחת לעיני הס"ס, הציל ממוות גברים, נשים וילדים יהודים. שמו היה אוסקר שינדלר.

למה הוא עשה זאת? מדוע המרגל הנאצי לשעבר, המאהב ההרפתקן, השקיע כל כך הרבה זמן ומרץ ואף סיכן את חייו כדי להציל מאות ואולי אלפי יהודים מהשמדה, ובמקרה הגרוע ביותר עשה ככל יכולתו כדי שיסבלו וירעבו פחות? המניעים שלו אינם ברורים לחלוטין, אבל עובדה היא ששינדלר הציל חיי יהודים, והאנשים מספרים על מעשיו האמיצים של הגרמני.

[במפתיע, סופו של הסיפור המרתק הזה לחלוטין אינו צפוי. אחרי שנפלה החזית הגרמנית פורקו המחנות הנאציים וביניהם גם “בית החרושת” של אוסקר שינדלר, ששימש רק אמתלה להציל יהודים רבים ככל האפשר מהשמדה. פועליו היהודים גוננו עליו והפכו אותו לאסיר מחנה יהודי. בתוך כל המהומה ובריחת הגרמנים מחלצת אותו קבוצת היהודים משליטת הנאצים.

ואז התרחש דבר מה שבגללו אני מספר את הסיפור: בין החיילים הסובייטים התוקפים הופיעה קבוצה של חמישה קוזאקים. הם מחביאים לזמן מה את היהודים הנמלטים ואת שינדלר, אבל בסופו של דבר הם מניחים לקבוצה להיחלץ. בו ברגע שולף אחד הקוזאקים סכין, חותך את שעונו של שינדלר מידו ובורח.

אינני מאמין לאף גרמני. על כולם חל הציווי: “מחֹה תמחה”. ואף על פי כן אני חושב עכשיו על השניים: הגרמני שהציל יהודים והם הצילו אותו אחר כך מידי בני עמו, הגרמנים, והקוזאק, החייל הסובייטי שהולך לשחרר את אירופה ובדרך יש לו זמן וחשק לשדוד את הגרמני שהציל יהודים. ודאי, איך אפשר להשוות שוד של שעון חסר ערך לפשעי אחיו של שינדלר, הגרמנים, במיליוני בני אדם? אבל אם אני מבקש להסיק משהו מן הפגישה בין הגרמני הטוב האחד למשחררו, הקוזאק הפראי, הרי זה שוב הספק שלי בדבר המוחלטות של ה“טוב” וה“רע”.] באופל של אושוויץ ופלאשוב היה אוסקר שינדלר קרן אור – אולי לא יחידה – וקרן אור היא נקודה של תקווה. [לעומת זאת, במצעד הניצחון ההרואי של הצבא הסובייטי נראה הקוזאק כלפיד – לא של אור, אלא של מצית, שיצא לא לשחרר, אלא לשעבד ולשדוד עמים אחרים. זה היה מי שהציב את החומה בלב העיר ברלין.]


7 באוקטובר

אתמול, מוצאי יום הכיפורים, הודיעו ברדיו ובטלוויזיה שפרס ישראל השנה יוענק למשורר היידיש אברהם סוצקבר. אין ספק שלספרות יידיש זה הישג גדול. עד כה לא חולק הפרס לאף סופר יידיש. [תרם לכך, נוסף ליחס השלילי של גורמי התרבות הרשמיים ליידיש, גם הרצון שלא לנקר את עיני העדות הלא־אשכנזיות בארץ. ההכרה היוקרתית והרשמית למשורר ביידיש היא מעשה אמיץ ויש לברך עליו בלב שלם ובפה מלא. וכך אכן עשיתי.] התקשרתי לסוצקבר ובירכתי אותו במזל טוב. הוא קיבל את ברכתי בחום ובלבביות. [כל זה קרה למרות אותה “קנאת סופרים” ידועה ועצובה, והייתי צריך להיות גיבור הכובש את יצרו.] הדסה עזרה לי מאוד. היא הובילה אותי מיד אל “הדרך הנכונה”.

[החשבון שלי עם סוצקבר ארוך כימי חיי בישראל, וסך הכול לא ישתנה כבר כנראה. אינני אוהב אותו במיוחד, אבל גם אינני שונא אותו, חלילה. האופי שלו זר לי, ולכן אין בינינו שום אינטימיות. אני לא מבין איך משורר יכול לפעול יומם ולילה למען תהילתו, למען מה שמכונה “נצח”. מה הוא מתכוון בכך? האם זה המאבק שלו על דרכו האמנותית ובשירה? האם כך הוא לוחם כדי להשפיע על ספרות יידיש ועל קוראיה? האם כוונתו לעיקרים ההומניים והאתיים של שיריו ושל הפואמות שלו? כל עוד לא אדע זאת לא אוכל לומר שאני מכיר את האדם ואת המשורר.]

אבל… אני באמת לא מקנא בו. בכלל, אינני מקנא באף אחד. קשה לי לחשוב על משהו שישמח אותי ויעשה אותי מאושר. הכשרון שלי לשמוח באמת אבד בחוסר השביעות העצמית שלי, בכעס שלי על עצמי. אולי זה יותר מדיכאון אינדיבידואלי.

פעם היו לי חברים קרובים, שהאמנתי בכנותם. איש לא נותר מהם. נותרה רק אהבתן של הדסה, דינה’לה ומשפחתה. אבל מתברר שאני רוצה, שאני צריך, יותר. אני זקוק לאהבתם של אנשים טובים רבים. אולי הם קיימים, אבל אינני פוגש אותם. ייתכן שמורת רוחי והדיכאון דוחים או מפחידים אותם.

איך מחזירים את להט הנעורים, החשק לכבוש אנשים ושטחים חדשים? מה לא הייתי נותן תמורת רטט הציפייה. אתמול עקפה אותי אשה צעירה. שמעתי מאחור את צעדיה הקצובים, את קול עקביה הקטנים. היא חלפה על פני, ואני ראיתי את רגליה הארוכות, החשופות, את גזרתה הדקה, את שערה הערמוני הגלי. בצעדה המהיר היא עברה על פני הסמטה שלי והלכה אל חורשת האורנים. ואני הלכתי מאחוריה בצעדי העייפים, פיגרתי אחריה והתענגתי על קסם הנעורים. היא התרחקה והתרחקה.

אולי עלי לעשות משהו כדי להפסיק את הלך הרוח הזה. אולי אני אכן צריך להניח לכול ולברוח, לחודש לפחות, לאירופה? אבל כשאחזור, האם אהיה מישהו אחר? ובאיזה אופן מחכה לי שם האושר?

אולי התרופה טמונה בי? אני צריך להתחיל לעשות טוב ולדבר טובות, להיות פתוח לבריות, חברותי, לא לכווץ את הגבות, לא להרים את הקול ולהשמיט את ראשי כשעוולים לי, לא לדרוש שום דבר – הרי בין כה וכה לא משמח אותי שום דבר. טוּב לבי אינו עולה כסף, ובכל זאת אני קמצן כל כך. [יוצא מכך שזאת “רשעות לשמה”.]

טוב שאני מכיר את עצמי. זו מלחמה באותם תווי אופי שאיני יכול לשאת באחרים. כשאני רואה אותם בי, כשאני צריך להיאבק בהם, עולה בי תקווה שאפשר לביית אותם, גם אם לא לגבור עליהם לגמרי.


הכרתי אדם, שלא היה צריך שום מלחמות פנימיות כדי לצאת מהן צלול כרקיע אחרי הסערה: גולדה. נשמתה היתה כחולה וצלולה כמו עיניה. אפילו כשהתשוקה כיסתה אותן באש, מיד הן טבלו בדמעות.

הייתי צריך ללמוד ממנה כשזה עוד היה אפשרי – בחייה. אבל אז היא אהבה אותי מדי והיתה תלויה בי מדי. היא ראתה אותי לפני ולפנים, אבל סלחה על הכול.

לדינה בתה יש קווי אופי רבים של אמהּ. היא טובת לב כמוה. היא יכולה לראות אדם עד עומק נשמתו. היא יכולה כך גם לאהוב. אבל היא דומה גם לי. הדמיון השני – לי – יכול אולי לעזור לה לפלס דרך בחיים ולא להיות מנוצלת על ידי אף אחד שיכיר בחולשתה.


בטלוויזיה הציגו את החגיגה במזרח ברלין באירועים לציון 35 שנה לכינון גרמניה המזרחית הקומוניסטית. כמו תמיד נערכות החגיגות בכיכר קרל מרקס הענקית. אמרתי להדסה שהייתי שם בשנת 1951. היא ענתה שזכור לה, והיא זוכרת גם שיר שכתבתי בזמן שעברתי, יחד עם קבוצת צעירים פולנים, את הגשר על נהר האוֹדֶר, בנסיעתי לפסטיבל הנוער בברלין. היא הוסיפה שהשיר הזה לא מצא חן בעיניה, אבל יש דברים שמתאמצים לשכוח.

[גם אני זוכר את השיר. על השיר הזה, ועל שירים דומים, אני משלם כל חיי, כאילו החתמתי עליהם את השטן. רק הוא יכול היה להניע אותי לכתוב שורות כאלה של אחווה ורעות לגרמנים ולפולנים – בנשימה אחת – אחרי שהצהרתי שנים על שנאתי לגרמנים ולפולנים ונקמתי בהם. מנין נבעה פתאום האהבה להם? מי, אם לא השטן, לחש באוזני?]

עכשיו, אחרי הדיווח בטלוויזיה, עלה בי שוב טעמם של הכאב והבושה, כמאכל מקולקל שאי אפשר לעכל ואי אפשר להקיא.

שקעתי במצב רוח רע ומוכר. שוב הרגשתי בסיבה העיקרית לדכדוכי בשנים האחרונות. האם העינויים הללו יוסיפו ללוות אותי עד סוף חיי? מי יודע עליהם? נדמה שהדסה מבינה. ראיתי זאת על פי האופן שבו ניסתה להחליק את דבריה על השיר ההוא.

פעמים רבות אני – לעצמי – מקבל באהבה את ה“עוולות” שנוהגים בי. אני חושב שאני ראוי להם, שאיני זכאי ליחס טוב יותר, שהייתי צריך להעריך את האירועים טוב יותר. הרי אני ראוי לעונש! האם כבר יצאתי ידי חובה בשירי החרטה שלי, וכמו חוזר בתשובה אחרי הטבילה יצאתי טהור כרך הנולד?

ושוב אני מתחיל לחקור ולחפש את הסיבה שהגעתי לזה. בחיפוש הסיבות אינני משתחרר מהאשמה העיקרית. היא שלי. שורשיה נעוצים באופיי. באישיותי יש נקודה שהתחברה למה שמכונה “סיבות אובייקטיביות”. זה הזרע שנפל על קרקע בשלה.

נולדתי לאהבה עזה ולשנאה חסרת גבולות. בצעירותי הן החלו ללכת יחד, ונדמה היה לי שהן זוג מן השמים, וזו עוזרת לזו. לא אהבתי בני אדם כיחידים כשם שאהבתי את כלל האנושות, כמופשט אחד גדול. את הרשעים תיעבתי על עיוותם, אבל שנאתי הגדולה היתה למשטר הדיכוי והניצול. לאט לאט כל זה התגבש. מי שאהבתי הלך אתי בהפגנות, שבת אתי ביחד. ומי ששנאתי עמדו בצד האחר של המתרס: האנשים במדים, המחזיקים באלות.

ככל שעבר הזמן נהפכה השנאה לעיקר, העיקר הקדוש. המשימה החשובה ביותר היתה חיסול: חיסול האויב. אם לא יהיה אויב, ממילא הכול יהיה טוב יותר, וכל העם ייצא נשכר. אם כך יש להלהיט ככל האפשר את שנאת המעמדות. זה הצו העליון לכל מי שאוהב את העם. האהבה דורשת שנאה במידה רבה הרבה יותר מן האהבה. וזה אכן היה המוטו: “שנא ככל יכולתך. השמד את האויב, והאהבה תישאר במילא”.

כמו בכל דת הציג השטן את האהבה בהיפוכו. האינקוויזיטור יודע הכי טוב איך צריך לאהוב, את מי צריך לאהוב וכמה צריך לאהוב. הוא מהנדס “הנשמה האנושית”. הוא מכוון אותה, מתקן אם צריך, והוא יכול גם לפרק אותה לחלקים. האהבה היתה לשפחה של השנאה, ואני שילחתי אותה, כמו את הגר, אל המדבר.

עכשיו אני מקנא באנשים שיודעים לאהוב בפשטות, וכל אחד בנפרד, והם אפילו מגזימים בזה. הם מפריזים, אחר כך יודעים אכזבות, אבל זה לא משנה. בשורה התחתונה הם יישארו נשכרים.

אני אומר את זה לעצמי בכל יום. אני לומד לאהוב. הלימוד קשה לי. לשנאה יש עוצמה ועוזרים רבים. האהבה היא יחידה, יחידה. עומדת לרשותה רק עינה הטובה.


9 באוקטובר

[הדסה מתחילה בהכנות לקראת מסעה החדש באמריקה. היא קיבלה כמה מכתבים מערים בארצות הברית ובקנדה ובהם הצעות לתאריכים לקונצרט־המילים54 שלה. בשבועות הקרובים היא תצטרך להתחיל ללמוד את החומר החדש של תוכניתה החדשה ואפשר לצפות שהיא תיכנס יותר ויותר למעגל היצירה.

עכשיו, כשאני כותב על הדסה, עולה בדעתי מחשבה משונה: מה היתה גולדה אומרת על הדסה? מעניין שרק ביחס לגולדה עולה בי מחשבה כזאת, ולא ביחס לאף אחת מן הנשים שהכרתי. הסיבות ברורות: ראשית, מעניינת אותי במיוחד דעתה של גולדה. שנית, היא אמה של דינה בתי. אז מה היא היתה אומרת על הדסה? אני בטוח שהיתה אוהבת אותה כפי שרק היא ידעה לאהוב. היא בוודאי היתה מעריכה את האינטליגנציה שלה ואת עדינותה. היא היתה נרגשת מכשרונה ומהאופן שבו היא מביאה אותו לידי ביטוי. ועוד דבר חשוב: היא היתה יקרה לה כי היא אוהבת כל כך את דינה’לה, לא פחות משגולדה אהבה אותה.]

גולדה נשארה ממשית בחיי אולי מפני שדינה’לה ממשית, ואולי לא רק משום כך. אני מתייעץ אתה לעתים קרובות בשעה שקשה לי. ויש עוד משהו קונקרטי: פעמים רבות מזכירים לי מבט או מחווה של דינה’לה את גולדה. אני רואה אותה בצעדיה של דינה’לה. אני נזכר בגולדה כשאני רואה את שערה של דינה’לה. היא מזכירה לי את גולדה כשהיא צוחקת וכשהיא בוכה, כשהיא מבטלת משהו בידה, בדיוק כמו שגולדה עשתה כשביטלה דבר מה.

[אבל דינה גם רחוקה מגולדה. גולדה היא העבר שנכנס לכל יום ועוקב אחרי. היא סובבת אותי תמיד. היא משגיחה עלי ושומרת מכל מיני פורענויות, ובעיקר – מכל מיני מחשבות רעות. היא מבריאה אותי מייאוש ומפיחה בי רצון חדש לחיות. היא מסירה מעל כתפי את הזקנה ומעניקה לי את השנים שהיא לא חייתה.]


אחרי הבוקר הזה שבו הלכה על הקרח המפשיר כדי לקנות חלב מהאיכרה לילדה ונפלה למים, כפי שכבר סיפרתי, היא הצטננה מאוד והשיעול עורר את המחלה שארבה לה מזמן בריאות. אולי אפשר היה להצילה אילו היו לה די מאכלים מזינים. היא היתה תמיד רעבה, ואת המזון הדל היתה נותנת לי לעתים קרובות בתירוצים שונים. [לא היה לי כוח לסרב וקיבלתי את הקורבן. אלוהים ישפוט אותי על כך, אך לא גולדה. אלוהים מחמיר, אך גולדה אוהבת. היא רצתה שאישאר.] פעם אחת, כשהתחלתי לדבר על לבה שהיא מזיקה לעצמה, הורגת את עצמה בכך שהיא נותנת לי מה ששייך לה, היא ענתה בחיוך שאני אחד, ואיש לא יוכל לבוא במקומי…

גולדה כבר לא הלכה לעבודה. היא נשארה בבית וטיפלה בילדה. הילדה היתה בוכה בלילה, ובעלת הבית בחדר השני, ניורה, גידפה וקיללה שלא נותנים לה לישון. היא התחילה לעשות לנו צרות וצעקה שנצא כבר מ“הבית” שלה.

פעם אחת, בלילה, כשכבר שכבנו במיטת הברזל הצרה, שמענו בחוץ את קולה של בעלת הבית. היא היתה כנראה שיכורה, כפי שקרה לעתים קרובות. היא חזרה מהעיר. ככל שהתקרבה לדלת כך שמענו טוב יותר את הקללות העסיסיות ברוסית.

“אני אהרוג את כולם”, היא צעקה, “גם את הז’ידית הקטנה!”

“הז’ידית הקטנה” היתה דינה’לה.

אחרי שנכנסה הביתה ולא הפסיקה להרעיש איימתי עליה שאלך לקרוא למשטרה אם לא תירגע. היא תפסה גרזן ושמה אותו מתחת למיטתה. “אם שוטר יבוא”, היא המשיכה לצעוק, “הוא יקבל את זה בראש”.

בסופו של דבר השתרר שקט. קשה היה לנו להירדם. פתאום שמענו את צעדיה היחפים של ניורה מתקרבים למיטתנו. התיישבתי מיד, והבטתי בבהלה בניורה הנופלת על ברכיה ומתחילה לנשק את רגליה של גולדה:

“יקירתי הקדושה והטובה! מה עשיתי? מה אמרתי לך? את קדושה ואני ‘בלאד’. תסלחי לי, תסלחי לי!”

מאוחר יותר היא סיפרה מה קרה לה בעיר:

באחת המסעדות חולקו קציצות, קציצות אמיתיות מבשר – אירוע נדיר באותם ימים. כשהגיע תורה, הכול “נגמר” והיה חסר. היא ניגשה למנהל המסעדה ודרשה לקבל את מנת הבשר שלה. היא כבר היתה בגילופין, וכשאמרו לה שהקציצות נגמרו היא הקימה שערוריה – ונזרקה מהמקום. מנהל המסעדה היה יהודי… כל הדרך הביתה היא צעקה שתהרוג את ה“ז’ידים” שבבית.


לא הייתי אומר שהאנטישמיות בקרב האזרחים הסובייטים, בעיקר הרוסים, האוקראינים והבלרוסים, העם הפשוט, היתה “מודעת”, מושכלת [אידיאולוגית, בעלת אופי דומה לזה של הגרמנים]. היא היתה יותר אמוציונלית, מוּלדת, “מהבית”, נובעת מהדת ומחיי היומיום. ניורה היתה אשה בת עשרים ומשהו, אנאלפביתית. כשבאנו לגור אצלה, בבקתת החומר, כבר היה בעלה בחזית והיא מעולם לא קיבלה ממנו מכתב. גם שום ידיעה לא הגיעה. ניורה היתה מרירה וענייה כמו רוב השכנים מסביבה – מגורשים מימי הקולקטיביזציה הכפויה. ניורה כבר נולדה באלמה־אטה, ויהודים היא הכירה כנראה רק מן הסיפורים עליהם, כי באלמה־אטה היו רק מעט יהודים לפני שהגיעו הפליטים היהודים ממחוזות המערב. אני בטוח שלו היה לניורה די אוכל, אילולא רעבו שני ילדיה, אילולא היתה צריכה לעמוד בתור בשביל קציצה ובסופו של דבר לא לקבל אותה – לא היה מעניין אותה בכלל אם מנהל המסעדה הוא יהודי, קוזאק או טטארי. בברית המועצות, בשנות הארבעים, [וגם בפולין, בשנות החמישים,] מילאו היהודים תפקידי מינהלה חשובים, וגם במערכת המסחר הגיע שיעורם לאחוזים בולטים לעין. בגלל הפער הגדול בשכר על פי הקטגוריות, בגלל האפשרויות של הפקידים הגבוהים במוסדות הללו, היתה להם גישה נוחה למצרכי בסיס. אין פלא אפוא שהמשרות הללו עוררו קנאה, ואנשים שמו לב שלעתים קרובות ממלאים אותן אנשים בעלי עיניים כהות שמדברים רוסית במבטא זר. אכן, גם הקזאחים זכו להעדפה, וגם הם לא דיברו רוסית רהוטה, אבל הם, בעלי העיניים המלוכסנות, הרי היו אדוני הארץ הזאת. הם התגוררו במשך מאות שנים רבות בחצרות החבויות של אלמה־אטה וקרגנדה, באוהלי הטיט בשטחים הפראיים של המדבר הקזאחי. אתם צריך היה להשלים.

האנטישמיות המולדת בקרב הרוסים והאוקראינים היתה קשורה לאורח החיים, הייתי אומר – לפולקלור. אינני מבקש להצדיק או להתיר אותה. להפך: ייתכן שדווקא שורשיה העמוקים עושים את האנטישמיות הסלאבית מסוכנת עוד יותר. לפעמים עושים להם הנחה בגלל “החן העממי” שלהם. בשנאת יהודים כזאת קשה יותר להילחם. זו מערכת מורכבת של רגשות שיונקת מדעות קדומות ומאמונות תפלות. כשלא מגיעים לכך – לרתיחת רגשות של שנאת הזר, האורֵח – הוא ישן ואופיו נוח. אבל בימים קשים, שמחפשים בהם אשם בצרות, הוא חושף את שיניו העקומות והארסיות.

כל השכנים בסביבה היו בני אותה שכבה, ואולי גם מאותו מוצא אוקראיני. שמעתי שרובם גורשו לכאן. הם עצמם, או הוריהם, היו “קולאקים” שהשלטון הסובייטי חיסל. הם שנאו את סטלין ואת שלטונו בסתר ובחוסר אונים. עד מפלת הגרמנים בסטלינגרד הם קיוו לניצחונם, ובימים הקשים לצבא הסובייטי הם התחילו אפילו לשמוח בניצחונות הנאצים בחזית, אבל רשויות השלטון העמידו פנים שלא ראו ולא שמעו שום דבר. הם יודעים מתי אסור להיטפל ל“אויבי המעמדות”.

ערב אחד בסוף 1942, כשחזרתי הביתה מהעבודה, בישרה לי גולדה שניורה ושכנה נוספת הביאו חזיר קטן והן מתכוונות לשחוט אותו. את הבשר והשומן יחלקו אחר כך בין כמה שכנים, אבל כאן, אצל ניורה, יחגגו את “רוז’דסטבו” (חג המולד) וכאן יגישו את כל מטעמי החזיר: עור מטוגן, קציצות. גם אנחנו, גולדה ואני, מוזמנים לסעודה.

חצי לילה שמענו את זעקותיו של החזיר הנשחט. זה נמשך זמן רב כל כך מפני שהשוחטים היו כנראה בלתי מנוסים. היינו בטוחים שגם ניורה עסקה בזה כי היא חזרה הביתה מאוחר. בסמטת יומשב הורגשה אווירת חג נשגבת, אך גם חשאית.

בחג המולד ישבנו כולנו – השכנים וגם גולדה ואני – סביב השולחן בחדר הגדול היחיד, וניורה החלה להגיש. לא רק אוכל היה ברווח, אלא גם משקאות. הדובר הראשי היה בוגדן אפנוסוביץ', אוקראיני מוצק בשנות החמישים לחייו. הוא היה שיכור כלוט ודיבר בלי הרף, בעיקר על הזלילות בימים הטובים של פעם, ב“רודינה” האמיתית. במפתיע הוא נדרש גם לנושא הלוהט תמיד: יהודים. וככה הוא אמר, פחות או יותר:

“הוא”, הוא הצביע עלי, “הוא אדם טוב, אדם טוב מאוד, רבוצ’י, יבריי. פעם, אצלנו, קראנו לאדם כזה פשוט ‘ז’יד’. ככה היה לנו קל יותר, וכולם הבינו. הרי זה אותו דבר בעצם, לא? פעם הוא היה ‘ז’יד’, והיום ‘יבריי’. אצל הסובייטים הז’יד נהיה יבריי, אבל ז’יד נשאר ז’יד, וקל יותר לומר ז’יד”.

השכנים ראו את מבוכתי, ואשתו של בוגדן – היא היתה הנמרצת ביותר מבין שוחטי החזיר – קטעה את דבריו ואסרה עליו לקרוא לי ז’יד.

“אבל למה?” הוא מחה, “האם אני מתכוון להעליב אותו? הרי הוא בן אדם טוב. מפריע לו שאני קורא לו ז’יד? אתה יודע מה”, הוא פנה אלי, “אתה תקרא לי ‘חוחול’ ואני אקרא לך ז’יד. טוב?” “חוחול” היה כינויָם של אוקראינים בפי הרוסים [בזמן הצאר].

כעבור ימים אחדים הופיעה פתאום בבית אשה מכפר ליד אלמה־אטה והתחילה לחקור אותנו אם ראינו חזיר קטן שהלך לאיבוד. ענינו כמובן שלא ראינו שום דבר. אבל הסיפור לא נגמר. שוטרים וסוכנים בבגדים אזרחיים עברו במשך שבועות מבית לבית וחקרו את פרשת החזיר האבוד, עד שבוקר אחד עצרו את בעלת הבית שלנו ואת שוחטות החזיר.

ניורה לא ישבה זמן רב במעצר. הרי היא השאירה ילדים קטנים בבית. אבל כעבור כמה שבועות היא הביאה, יחד עם שכנתה הטובה, חזיר קטן קשור בחבל, בדיוק כמו זה שהגיע לקראת חג המולד. הפעם הוא לא היה גנוב, אלא קנוי. למחרת הגיעה בעלת החזיר הגנוב בלוויית שוטר ולקחה את החזיר.

מנין היה להם כסף לקנות חזיר? אני משער שכל השכנים שהשתתפו בסעודה השתתפו גם בקנייה. לא רצינו לשאול הרבה. עדיף שלא להתערב. זמן רב חיפשו ניורה ושכנתה הטובה את מי שהלשין עליהם.


11 באוקטובר

שוב חג ליהודים, סוכות. בסביבתנו הקרובה הוא לא כל כך בולט, בניגוד לוורשה ולשאר עיירות פולין בימים ההם. אולי מפני שגרים כאן דתיים מעטים, בניגוד לפעם בשכונות היהודיות בעיר ובעיירות הקטנות. הסוכות עמדו שם צפופות, זו לצד זו. בבוקר, בדרך לבית הכנסת ובחזרה, כמעט כל יהודי שני נשא לולב ואתרוג. הגויים לא יכלו להבין מה טמון בקופסת הכסף ומה עושים היהודים בענף הדקל, בדיוק כשם שלא יכלו להבין את המתפללים, שנשאו את הדברים הללו הלוך ושוב מבתי הכנסת. בעינַי, עיני ילד יהודי, נראו הגויים מסביב אפורים ולא חגיגיים. פחדתי מהם, בעיקר מילדי הגויים, אבל בה בעת גם קצת ריחמתי עליהם. הרגשתי שדווקא הגויים הם כאן הזרים. הם מסתובבים אבודים בחג היהודי. מה הם עושים, לאן הם הולכים, מה מעניין אותם? העולם היהודי שלנו – בעינינו – באמת היה אוטונומיה אבסולוטית. לא היה בו שום סדק. הוא עמד איתן, שלם ומבודד.

רק לימים, אחרי שפשטתי מעלי את הלבוש היהודי והפסקתי ללכת עם אבא להתפלל, החל הבניין היציב של יהדותי להיטלטל. החגים היהודיים איבדו בעיני את טעמם ואת חנם וראיתי בהם תופעה זמנית בנוף הפולני. ראיתי את הבוז במבטי הפולנים על הצמחים היהודיים המשונים, הלולבים וההדסים. רציתי להתרחק מהם. האתאיזם שלי, ושל אחרים כמותי, היה לא רק עניין אידיאולוגי, אלא גם דחייה של הבידול וההזרה ביחס לעם שבקרבו אנחנו חיים. הפסקתי לשנוא את הגויים. [הפסקתי גם לרחם עליהם.] אבל לא הפסקתי לפחד מהם. זה בוודאי לא היה באשמתי.

כך או אחרת, לא היה לזה קשר להתבוללות. אמנם לפי המקורות היהודיים נגאלו בני ישראל ממצרים מפני שלא שינו את לבושם, את שמם ואת לשונם, אבל אז בכלל לא רציתי להיגאל מפולין. הארץ הזאת לא היתה גלות בעיני. את היהדות של אבי, שעזבתי, החלפתי באחרת משלי, שאני עצמי הייתי בין יוצריה. זו היתה ספרות יידיש, שירת יידיש. מיד אחרי שחדלתי להתפלל התחלתי לכתוב שירים ביידיש, וכל שיר היה בעיני תפילה שאמרתי ושיננתי פעמים אינספור. את כל השירים אני זוכר עד היום בעל פה. על נימת התפילה בשירי הראשונים השפיע כנראה דוד איינהורן,55 שהיה בין המשוררים הראשונים שאת שיריהם קראתי:

בְּדִידוּת!

מִי יַחֲלֹק בְּסִבְלֵנוּ

מִי?

הַצְּלִילִים הַכּוֹסְפים שֶׁל שִׁירֵינוּ

יִטְבְּעוּ בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

אֲבָל אַף אֶחָד, אַף אֶחָד

לֹא יִדְמַע.

יחד עם שירי הבוסר שלי נהפך גם השיר הזה לתפילתי. אבל שירי היו קרובים אלי יותר מכל תפילה בסידור. רק כמה פרקי תהלים נותרו קרובים ללבי כשירי הראשונים. שירי הראשונים לא נדפסו, אבל כמה שורות משם נדדו ליצירותי המאוחרות והיו שם בין הטובות והאמיתיות ביותר.

וזו היהדות שמספיקה לי עד היום. איני צריך יותר. אני נוטל סידור, מחזור, מדרש ולפעמים אפילו גמרא, אבל המילים שם הן רק נשימה הדרושה להמשך. הן גם נותנות צבע למילותי ביידיש ויוצרות לי את הניגון האמיתי.

כמה כמוני יש עכשיו? ברחוב שלי – אף לא אחד. בשכונתי בתל אביב, ביד אליהו, היה עוד סופר יידיש אחד, פרוזאיקון. לפני שנה הוא מת. אלמנתו מוציאה לאור את כתביו והיא שולחת לי אותם: סיפורים ביידיש. הספרים מלאים בנוסטלגיה דווקא ליהדות ההיא של פולין בעבר. בספר אחד הוא מתאר בפרטי פרטים שבת במשפחה ענייה. אבל הדקדקנות הנטורליסטית נהפכת לשיר הלל לכוחה של היהדות המסורתית ולנצחיותה. על היהדות שלי, איש לא יוכל לכתוב פרוזה כזאת: דורות מעטים מדי חיו בה, והיא ידעה מעט מדי שנים של קנוניזציה.

בסביבתנו נותרתי משורר יידיש יחיד שיהדותו היא כזאת. דוחה אותי שמישהו, לרוב סופר [בעל כשרון מועט וחוצפה רבה], מנסה להילחם למענה כאילו היתה יהדות חילונית. לא, רק לא זה! אינני דתי. אינני הולך להתפלל בבית הכנסת. אינני סובל תפילה בציבור, אינני אוהב תפילות שגורות. אבל עדיין אינני יודע מה הגבול בין אדם לאלוהים, ואינני יודע מי צריך לבקש ממני. אינני “אפיקורס לשמה”, מומר להכעיס. איני רוצה לכפות על איש את אמונתי או את אי־אמונתי, כי אני עצמי איני יודע שום דבר. את הספקות והעינויים אני מותיר לעצמי, ולפעמים אני מתחיל להאמין שהספקות הם המתנה היפה ביותר שרק אלוהים יכול היה להעניק.

סוכות. בעוד שבוע יחול שמחת תורה. יהודים ירקדו ברחובות וספרי תורה בידיהם. האם יש עוד עם שרוקד ברחובות עם ספר? אבל גם בשמחה הזאת לא אהיה.

אני מפחד מדברים קדושים ונצחיים כשהם נעשים המוניים. מאחורי ההמון עומד תמיד השטן וצוחק. לא, אסור לדבר סרה ביהודים. אולי הם מתכוונים לטובה. אבל לי היה די. אני כבר רקדתי עם המונים. אמנם עם ספר תורה אחר, ואפילו עם תמונות של “קדושים”. אז לא ראיתי את השטן הצוחק. לא ראיתי אף על פי שהוא עמד על הבימה.


12 באוקטובר

אתמול, ביום הראשון של סוכות, היו אצלנו דינה’לה ואלן וילדיהם – גלי ורוני. מבין הקרובים הם הקרובים ביותר. ואף על פי כן, כשהקטנים מתחילים לעשות רעש, כשהם משחקים וצועקים, רבים ביניהם, אני מרגיש באגואיזם שלי, שהם מפריעים לי. בצער רב אני מבין שאהבתי להם אינה חזקה יותר מרצוני לעסוק אך ורק בעצמי. איזה מין אופי? אולי זה צמא תמידי לשקט – חומר הגלם של החלומות, צללים ויצירה לא־ריאלית. של מי האינטרס הזה? הרצון ליהנות בעצמי? מה יוצא לי מזה? הרגעים שאני מצרף יחד את התמונות הבודדות בדמיוני ומחבר אותן לשלמות אינם עומדים זמן רב. אפילו כשאני אוסף אותן ומוציא אותן לאור בספר, הן יוצאות כעשן מחיי. לא כמו פעם, כשהייתי צעיר, וכל שיר חדש ליווה אותי ימים ושבועות, עקב אחרי על כל צעד ושעל. אז לשם מה אני צריך אותו, את השקט? למה אני צריך בכלל את הכתיבה?

המרה השחורה, הבריחה מעצמי, אכן נובעות ממחשבות כאלה שציינתי זה עתה. בכל מקרה, אדישותי לכל מה שמסביב נהפכת לאדישות לעצמי. אז מה אני עושה בעצם? הדסה רוצה לחלץ אותי מזה. בעל כורחי היא רוצה להכניס אותי לאווירה של משפחה וחברים, אבל היא מצליחה רק מעט. במקום זה היא עצמה מושפעת לעתים קרובות ממצב רוחי ומן הדחף שלי להישאר לבד. [היא נוחה להשפעה.]

נכדתי הראשונה, גליה, תהיה עוד מעט בת 11. גליה היא בעצם גולדה, כך נקראה על שם סבתה. לעתים קרובות אני קורא לה גולדה’לה. היא עונה לי, אבל לא ברור לה עדיין של מי השם. את שם הסבתא, גולדה, שינו לגליה, והיא מכונה בקיצור – גלי. לא מקובל בישראל לתת לילדים שמות יהודיים של פעם.

גליה היא צברית. בראשה הזהוב היא תביא אותי אל המאה ה-21. דינה’לה מדברת אתה לפעמים ביידיש. הדסה נותנת לה שיעורים ביידיש. היא מלמדת אותה את שירי. לפני שבועיים נכנסתי לחדר בדיוק כשגלי קראה – במסגרת שיעורי היידיש שלה – את שירי “חברי, בוא לטייל”:

נֵצֵא, חָבֵר, בַּיַּחַד לְטַיֵּל.

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ כְּבָר לְאָן וְאֶל?

כְּתוֹבוֹת רַבּוֹת הָיוּ לִי בְּמָקוֹם אַחֵר.

אַךְ רַק אַחַת מִבֵּינֵיהֶן אֲנִי זוֹכֵר.

נכנסתי מהר לחדרי, כי עיני נמלאו בדמעות. כלומר, האם ייתכן שיש מישהו שיישא את שירי והוא לא ייאלם? לרגע נראה היה לי שחיי התארכו.

היא בת 11. בעוד שש־שבע שנים תשלים את לימודיה בבית הספר התיכון. היא תהיה כבר עלמה בשלה, אבל היא תצטרך ללכת לצבא, כנהוג אצלנו בארץ. ואולי יהיה כבר משהו אחר? אולי בַּירוק הישראלי לא ישלוט גוון החאקי?

ואולי השיר שגלי לומדת עכשיו יזכה לזכויות שוות לאלה של שירים בעברית? אולי הניחוח של דברי יינשא עם ניחוח [שיר השירים של שלמה המלך] הארץ?

גם השאלה הזאת קשורה לבריחתי מכל מה שמסביב.


13 באוקטובר

לעתים קרובות, באישון לילה, לפני השינה, אנחנו משוחחים על עניינים שונים. אירועי היום החולף מעוררים אותנו לדבר על דברים שאינם קשורים כל כך לחדשות הרועשות. אתמול ניסתה הדסה לחזור על דעתה בעניין מעמדנו הפסיבי בחיים הנוכחיים. “אנחנו מנותקים”, היא טענה, “ממה שקורה. [אולי זה בגלל הגיל,] ואולי מפני שפיתחנו סלידה מהסביבה שלנו”.

הדסה רואה בזה תופעה שלילית, ואני, כדרכי, דחיתי הכול. קודם כול, אמרתי, זה לא ניתוק אם אינני צריך ללכת כל יום לעבודה שאינני אוהב, לנסוע באוטובוסים מלוכלכים ולהידחף בין אנשים זרים. חוץ מזה, המשכתי, ניתוק כזה הוא ברכה לסופר. זה כמו דסטילטור, שמזקק את האבק והלכלוך. היום נהיה נקי יותר, ואפשר לראות טוב יותר איך לאסוף את העובדות והתמונות החשובות.

כן, הסכימה אשתי, אבל אנחנו מאבדים בכל זאת את הדרך שבה מרגיש ורואה האדם הפשוט, שמתרוצץ כל היום עם ההמון, בחוץ, במדרכות המשותפות ובאוטובוסים, ברשות הרבים, בערפל הבנזין והריחות הזרים.

עכשיו, בבוקר שבת השמשית הזאת, אני שמח עוד יותר ומברך על “ניתוקי”. אף פעם לא תיארתי לעצמי שהזִקנה תוכל להביא שלווה רוחנית שכזאת, ודווקא בגלל הריחוק מן החוץ הסואן. השנים המאוחרות, השקטות, מאפשרות לערוך חשבון נפש עצמי. את המאזן זוכים לראות רק לעתים נדירות. צריך לסמוך על היורשים.

יותר ממחצית חיי הייתי אדם “חברתי”. לקחתי חלק בהמולה הכללית, [נתתי את שמי ואת מעשי לתנועה פוליטית,] לא התביישתי לעמוד על הבימה, אף על פי שמטבעי ועל פי חינוכי אינני מעורב עם הבריות. בדרך כלל אהבתי להיות עם עצמי ועם ספר. כן, הספר. הייתי מאוהב במילה. לדממה הכתובה שלה היתה עלי השפעה קסומה. הייתי בטוח שדברי הסופר, ובעיקר המשורר, הם כדברי הנביא, שיכולים וחייבים להפוך למעשים. הפוליטיקאים הבינו זאת, והם שכנעו אותי שבאיחוד שירי והאידיאולוגיה שלהם ייוולד כוח חדש. כך נעשיתי אדם פעיל, “מגויס”, “מחובר”.

רק עכשיו, קצת מאוחר מדי, אני מבין מה וכמה איבדתי. בזמן שכתבתי את שירי המקומיים נדהמתי לעתים קרובות לגלות איך הזנחתי את האמת שלי, הטמונה בכל פינות הנשמה. הרי זה היה הדבר הנדיר ביותר, היקר ביותר, מה שמכונה לעתים קרובות במילה שאינני סובל: כשרון. ואני הקלתי בזה ראש והמעטתי בערכו. הנחתי לזה זמן רב. אבק הצטבר וכיסה והסתיר. עכשיו אני מנסה לחלץ את זה משם, ואני בספק אם הדבר יעלה בידי, אם יהיו לי מספיק כוח וזיכרון ואם אספיק.

עכשיו, כשאני יודע כבר שהדבר היקר היחיד הוא הזמן, לא חֶברה ולא חברוּת, אני רוצה להספיק כמה שיותר. אני אויב לכל מי שמפריע לי. השכנים משעממים אותי ודבריהם אינם מעניינים. אינני מקשיב להם. לא מפני שאני רואה בעצמי טוב וחכם מאחרים, אלא פשוט מפני שאני יודע שמה שלא אֲמצה מעצמי – איש לא יעשה. מה שלא אצור במו ידי יאבד לעולם. כל כך הרבה החמצתי ובזבזתי. עכשיו, [בשנים שקיבלתי במתנה,] אני צריך להציל מה שאפשר. אף אחד לא יפריע לי בכך.

משורר היידיש אפרים אוירבך56 קרא להזדקנות “שקיעת זהב”. זה השם שנתן לשירים האחרונים שכתב. אני מסכים אתו שזה זמן זהב, אך זו לא שקיעה. אולי זה סתיו הזהב. אפרים אוירבך, שכני בשנותיו האחרונות, נשם לרווחה בתל אביב אחרי שנים רבות של עבודה עיתונאית סואנת בעיתון יידיש ניו־יורקי.

בשדרה הירוקה שליד ביתי הייתי פוגש בו, יושב על ספסל וספר בידו. פעם אחת, כשניגשתי אליו, ראיתי שהוא מחזיק את ספר שירי שיצא זה עתה ונתתי לו אותו במתנה. הספר הזה נפתח בשורות:

חָפְשִׁי מִשֵּׁם, מִכָּל סִימָן – אֲנִי

פָּשׁוּט וּבְלִי יִחוּס שֶׁל גֶּזַע רָם,

לִשְׂחוֹת בְּיָם אָפֹר וְאַלְמוֹנִי –

טִפָּה הֲכִי קְטַנָּה בְּתוֹךְ הַיָּם.

כעבור זמן קצר מת אפרים אוירבך. על שולחן הכתיבה שלו נמצא השיר הזה, בשלמותו, כתוב בכתב ידו. חנה אשתו חשבה שזה שירו, והיא קראה אותו, כאילו היו השורות האחרונות שכתב, בערב לציון שלושים למותו.

אנשים רבים באולם ועל הבימה ידעו של מי השיר. למחרת התקשרה אלי האלמנה והתנצלה על הטעות. הרגעתי אותה. בשבילי זה היה רגע מרומם. הרגשתי שבזכות שירי הוא שוב צרור בצרור החיים, הודות לדברים הנסתרים שעלה בידי להעלות מן המעמקים שעה שלא הפריע לי השאון שבחוץ.

אבל נחזור לעניין ה“ניתוק” מן הסביבה. מאז הגענו לארץ, רוב קרובינו וחברינו מתו. באו מכרים חדשים, אבל הם לא קורצו מהחומר של חברים, ובוודאי לא חברים טובים. אז איך אפשר שלא להתנתק, שלא לחוש ריקנות מסביב?

בין המתים היו גם הקרובים ביותר – בני משפחה וחברים טובים ומסורים. אחדים מהנותרים התרחקו משני טעמים. ראשית, מפני שנמנעתי מהם והם החזירו לי באותה מטבע. שנית, מכרים אחדים צמצמו את הקשר אתי כי לא הייתי נחוץ להם, כי פרשתי מענייני הציבור – מכל פעילות בקרב הסופרים; פשוט איבדתי את הרצון לכך. הפסקתי לבוא לאסיפות ולערבים ספרותיים באיגוד הסופרים. נעשיתי פחות נראה ומוכר, ואך טבעי היה שיזכרו אותי פחות.

בשנים האחרונות הגיעה מברית המועצות קבוצה של סופרי יידיש. מספרם היה משמעותי, ובגלל רעבונם לפעילות ספרותית – הן יצירתית, הן חברתית – הם מילאו מקומות שהתרוקנו. [ולעתים גם דחקו ממקומם אחרים, שהגיעו קודם. בקרב חלק מהמשוררים – וזה היה הרוב בין הבאים – שלטה נימה פולקלוריסטית, שהיתה זרה למודרניזם היידי מחוץ לברית המועצות. קשה להאמין שבגילם הם יתמצאו מחדש ויתקרבו לזרם המרכזי של שירת יידיש בעולם. דברים דומים אפשר לומר על הפרוזה של סופרי יידיש הסובייטים. הסיפורים והרומנים שלהם הם אפיגונים של קלאסיקות יידיש מאת דוד ברגלסון, דער נסתר, איציק קיפניס.57

כולם – המשוררים, הפרוזאיקונים וגם מי שכונו “אנשי ספרות”: מבקרים, חוקרי ספרות יידיש – הביאו לספרות יידיש את השאיפה להישגים ואת התחרות הבלתי מבוקרת – תוצאה של השפעות סובייטיות באורח החיים הישן. הם לא עוררו אהדה ולא יצרו ידידות כנה. סופרי יידיש שבאו מברית המועצות התנפלו על המושבים באיגוד הסופרים ובוועדות הפרסים, וגם זה הביא להתרחקותי מהם.]

אני זוכר עדיין את הציפייה שעוררו סופרי יידיש בתחילת שנות השבעים. זמן קצר קודם לכן עוד לא האמנתי שאזכה לראות בעיני סופר יידיש סובייטי חי. כמעט כולם עוררו בלבי רגש משפחתי חם וכאב בגלל גורלם. והנה הם התחילו לבוא לישראל בעיניים דומעות ובחרוזים נרגשים. הבנו והרגשנו אותם, ידענו כמה התגעגעו לסביבה יהודית, לאוויר צח, שאינו מורעל בביקורת בריונית ובאווירה מתחנפת, אבל לאט לאט נכנס חלק מהם לחוגים המקומיים. הקשר שלהם אלי התרופף, בדיוק כמו תחושתי כלפיהם.

[בהדרגה התחלנו להתאכזב ולהצטנן ביחס אליהם. עוד לפני תום הימים הנשגבים החלו הבאים לדבר סרה בסופרי יידיש סובייטים אחרים, בעיקר המבוגרים שנרצחו, הקורבנות. קשה היה לנו לשמוע את זה. כמעט איבדתי את הקשר לסופרים מברית המועצות – חוץ מקבוצת משוררים החיה היום בירושלים.

הסופרים ה“ותיקים” דחו ביוהרתם. אחד עושה זאת באופן קאמרי, בשבתו עם חבר על כוס תה, או באמצעות מי ששרים לו שירי הלל, והשני עושה זאת בריש גלי, בערבים ספרותיים ציבוריים. הוא אינו מחכה שהאחר ישבח אותו, אלא מציג את עצמו. סביב שניהם הומים דיליטנטנים וחנפנים, ואם נקלעים למחיצתם קשה לעמוד בריח.

מה יעשה אדם כמוני? אכן, אינני הצדיק היחיד. בעצם גם אני אינני נוח להחמיא, ועלי לאזור כוחות כדי לברך סופר אחר על הישגיו. אבל בשום אופן איני יכול לסבול את להיטותם, את האופן שבו הם מטפסים איש על רעהו. פעם, עוד הייתי אז חבר בהנהלת איגוד הסופרים, לא יכולתי לשאת בזה והפסקתי לבוא לישיבותיהם.

מאז, אבוי, התנקמו בי. ב“ימים הטובים” הסיע אותי פעם אחד הנזכרים לעיל במכונית לאחר שביקרתי אותו בביתו. כבר היה שתיים בלילה. דיברנו על שיטות של סופרים – על התנהגות, לא על כתיבה. שאלתי אותו בתמימות: “תגיד לי, בשביל מה הם עושים את זה? האם הם שוכחים את המקום שהם יהיו בו בעוד עשרים שנה?” הנהג צחק: “אוי, כמה אתה נאיבי. אתה לא מכיר את כוחו של הכבוד. כל זמן שנשמה באפו של היצר הרע הוא חי ובועט”.

הוא ידע מה הוא אומר. הפעם הוא אמר את כל האמת.


15 באוקטובר

היומן שלי נהיה “עכשווי” יותר – כלומר רכלני יותר ומעניין פחות. מדוע איני חוזר לברית המועצות? האם אני זקוק כבר לוויזה לשם? הלא התרברבתי שדרכי חופשית לשם – בחלום ובדמיון.

שתי סיבות יכולות להיות: אחת, שנמאס לי; השנייה: שאינני מרוצה מן “הנסיעות”, והביקורים הקודמים לא השביעו את רצוני. לא הגעתי למקומות החשובים ביותר.

אני יודע שפעמים רבות, תיאורי עד כה נשמעו כאילו אני שופך את הלב ומתלונן. [זאת אומרת: מרחם על עצמי ומאשים אחרים]. אפשר לכתוב את [כל] האמת והיא תישמע מזויפת. גם בז’אנר הזה, הנימה חשובה ביותר. ככה זה בשירה ובפרוזה – יודעים המבינים זה מכבר.

אבל לא נורא שאני מתעכב הפעם מ“לנסוע” לברית המועצות. הכול שם עומד על מקומו. שום דבר אינו משתנה במהירות בארץ המהפכה… השקרים נעטפים בתגיות אדומות ופטריוטיות. על בימת המאוזוליאום של לנין עומדים הוותיקים והמנוסים, והם מקבלים את פני מיליון המפגינים.

וביערות המושלגים כורתים עצים. האנשים שנופלים מתאבנים בכפור של ארבעים מעלות והם ינוחו שם כחנוטים עד בוא האביב. אחד מהם הוא אחי לייבוש, שגורש לקוֹמי. הם נשארים קפואים, והצחנה אינה מגיעה חלילה למוסקבה. שם אפשר לקנות בכל ערב חג לחמניות בחמאה. גלידה יש בכל מקום, בכל הערים, וגם קוואס.

הכול שם עומד על מקומו. בקוֹמי קבור לייבוש, אחי הגדול. הוא בקושי הגיע ל“ארץ המובטחת”, אבל רגליו התנפחו, הוא אושפז בבית חולים – וזה כל מה שנודע לי מהגלויה היחידה ששלח ערב המלחמה, בשנת 1941.

פייגה, אמה של גולדה, קבורה באלמה־אטה, והיא נהנית ממנוחת עולמים למרגלות ההרים המושלגים. איש אינו מפריע לה, איש אינו בא לבקר. אפילו גולדה, בתה האהובה והצעירה, רחוקה ממנה: היא קבורה בבית הקברות במוסקבה. אליה אני מגיע ב“מסעותי הבלתי ליגליים” בחלום. היא שואלת אותי על הילדה, על דינה’לה: האם שערות הזהב שנקצצו בבית הילדים חזרו וצמחו, האם היא צוחקת, האם היא מדברת ומזכירה את אמא.

היא שואלת ושואלת, ואני שותק. קשה לי, כי אני מרגיש תמיד שגרמתי לה עוול. אבל גולדה אינה כועסת עלי. מאחר שאיננה כועסת, קשה לי כל כך. הקושי בלבי נשאר גם כשאני מתעורר.

הדסה התחילה ללמוד את “שיר השירים” של שלום עליכם, סיפור על אהבת נעורים. בוזי – זה היה שמה של הנערה שעיניה כחולות. גם בסיפור שלי על גולדה הפזמון עצוב, אבל הוא שונה כל כך: גם אביה מת צעיר, אך [הוא לא טבע, אלא מת] משחפת. אמה לא נישאה שנית, אלא טיפלה בשלושת הילדים – כולם בנות. היא עבדה בפרך למענן כל שנותיה הטובות, גידלה וחיתנה אותן. שתיים מהבנות רצחו הגרמנים בסְלונים, יחד עם ילדיהן הקטנים. הצעירה, גולדה שעיניה כחולות, מתה במוסקבה. והיא, פייגה האם, נותרה באלמה־אטה לבדה.

החלום מטבעו הוא טוב, והוא חוזר לעתים קרובות. הוא חוזר על עצמו, אך הוא יכול גם להיות אכזרי: נקטע באמצע ואינו מניח לי לספר הכול. הייתי מספר לגולדה ששערותיה הזהובות של דינה’לה צמחו מחדש; שיש לה כבר ילדה, ושמה גלי, שם שהוא בעצם גולדה. גולדה הנוכחית חיה בישראל, מדברת עברית ולומדת יידיש. שמעתי אותה קוראת בקול את שירי [“נצא, חבר, ביחד לטייל”].

“חכי, נדמה לי שאת לא מכירה את השיר. כתבתי אותו בוורשה, שלוש שנים אחרי שהשארתי אותך על אדמת רוסיה…”

גם הסוף הזה עצוב, אולי עוד יותר מאשר בסיפור על בוזי. בוזי נותרה בחיים. היא רק התחתנה עם אחר, לא עם מי שאהבה. גולדה מתה ואינה יודעת מה קרה לדינה’לה. החלום נקטע תמיד באמצע.

כן, כל סוף הוא עצוב. שלום עליכם הציל את עצמו. אבל ההתחלה עצובה אפילו אצלו. בעצם הכול אצלו עצוב, אף על פי שצוחקים. כשגומרים לקרוא את סיפוריו בעיניים לחות, אין לדעת אם זה מצחוק או מבכי. יידיש היא שפה כזאת, שכל דבר שנכתב בה הוא שמח ועצוב בעת ובעונה אחת.

ולי לא נותרה ברירה אחרת: אני אמשיך במסעותי הסודיים בארץ האנשים והרוחות האכזריים. הרי השארתי שם והחבאתי חלק ממני – לנצח.

אחרי שערוריית הקציצות שלא קיבלה במסעדה שמנהלה יהודי החלה בעלת הבית ניורה לרדת לחיינו. את כל מררתה היא שפכה עלינו. בלילה על משכבה, לפני שנרדמה, היא נהגה, כאילו לעצמה, לומר דברים שאין לומר על המשטר, ובעיקר על הז’ידים. טוב לפחות שלא יכלה לומר שהיהודים חיים היטב. הרי היא ראתה את מצבנו בביתה. אבל היינו אחראים לכל היהודים, ובעיקר ל“מגעיל” הראשי, סטלין, שעל פי מקורותיה, גם הוא היה יהודי. היא סיפרה שאביה, שנשלח לסיביר, ישב שם עם סטלין, ולכן היא יודעת עליו הכול…

לפנות בוקר הייתי צריך לקום ולצאת לעבודה. הדרך לבית החרושת היתה ארוכה וקשה. הקללות והגידופים של ניורה לא הניחו לי לישון. פעם אחת, באישון לילה, נמאס לי העינוי הזה. התלבשתי ויצאתי למפעל. הכניסה עוד היתה סגורה, אבל השומר הכיר אותי. הוא הניח לי להיכנס לחדר החימום ולשבת שם כל הלילה, עד שצריך להתייצב לעבודה.

חם היה שם, קצת חם מדי. שכבתי שם ליד ההסקה, וכשהמסיק השליך לתנור גזרי סקסאול חדשים, הלהבה כמעט ליחכה את פני. התולעים הקשו עלי. גם הן אהבו את הפינה החמה, ופרו ורבו שם. אני זוכר את השרצים הצהובים והארוכים בעלי השפמים המחודדים, המרחרחים את גופי. אבל התרגלתי לזה והתנמנמתי.

בבוקר נכנסתי למנהל מיכאילוב וסיפרתי לו את צרותי. הוא אמר לי שישאיר לשומר את המפתח של משרדו, ובלילה אוכל לבוא לשם ולשכב על הספה. גולדה באה והביאה לי שמיכה, מברשת שיניים ומגבת. היא הביאה בשבילי את הדברים הללו אל אפרים קגנובסקי. הוא גר בבניין של איגוד הסופרים. לא התראיתי אתה, כי היא באה בעת שעבדתי. בערב הלכתי לקגנובסקי. אשתו התלוננה באוזני שגולדה הכניסה בוץ לחדר. “מה פשר הנעליים שיש לה?” היא טענה. “הן סוחבות אתן את כל השלג של אלמה־אטה”.

אילו נעליים הן היו? היו אלה הנעליים המפורסמות של בית החרושת “סקוֹרוֹחוֹד” בלנינגרד. קניתי אותן בשמחה בחנות בנובואוזנסק. בפעם הראשונה נעלתי אותן לכבוד האחד במאי, באלמה־אטה, כשהייתי צריך להשתתף בהפגנה עם כל עובדי המפעל. עוד לפני שהגעתי לנקודת האיסוף נותר אחד העקבים תקוע בבוץ. לבוץ של אלמה־אטה היו תכונות של זפת. קשה היה להיחלץ ממנו.

אחרי שתיקנתי את הנעליים מסרתי אותן לגולדה. היא השתעלה והיתה מקוררת תמיד. אני זוכר היטב את הנעליים המכוערות על רגליה היפות. איך אפשר היה לנקות את הנעליים הכבדות והמגושמות מהבוץ הקזחי? גולדה סיפרה לי שאשתו של קגנובסקי החלה, לנגד עיניה, לנקות את הרצפה. היא הוסיפה שאפרים קגנובסקי היה נבוך והתחיל לסדר את השולחן ששימש רק לאכילה, כי הוא מעולם לא כתב ולו שורה אחת באלמה־אטה. הוא התנצל שהזבובים מפריעים לו ועוקצים את ידיו…

בסופו של דבר נאסר עלי לישון במשרדו של המנהל. נמצאו עוד אנשים שרצו לישון שם. פעם אחת נשארה לישון שם אשה צעירה שגרה הרחק מן העיר. היא נשכבה על ספסל מולי והתלוננה שבעלה נמצא בחזית כבר שנה וחצי ואין לה חדשות ממנו. היא כבר לא יכולה להיות לבד: בביתה היא משתגעת.

ואני סיפרתי לה על עצמי: אינני לבד. יש לי אשה, ילדה קטנה, [אבל לא ראיתי אותם כבר שבועות]. אשתי משתעלת, רזתה מאוד, ואיני יכול לעזור לה.

דממה השתררה. לפני שנרדמה לחשה: “פרוקלטיה ווינה” {מלחמה ארורה}.


גולדה הודיעה לי שניורה העבירה אותה לחדר נפרד, לדיר החזירים לשעבר. אני יכול לחזור הביתה, כי ניורה כבר לא תפריע לי לישון. חזרתי ליומשב, לאשתי ולילדה.

הילדה הקטנה כבר ידעה שאני אמור לחזור הביתה. גולדה חיכתה לי והחזיקה את הילדה. כשדינה’לה ראתה אותי היא כמעט רקדה על גולדה, ואולי בפעם הראשונה הוציאה מפיה את המילה “פאפוצ’קה”. בערב הזה היה לנו טוב, אף על פי שלא יכולנו למתוח את רגלינו על המיטה בדיר הקטן. טוב היה לנו בכל מקום שיכולנו להיות ביחד: בקרון הבריחה מביאליסטוק, בגורן בעת הקציר בשדותיו של קולחוז קירוב, ובכל מקום שהניחו לנו להיות ביחד. האדמה מעולם לא היתה לנו קשה מדי. -–

בקיץ 1943 קיבלנו מכתב מלייב קוויטקו, ובו הוא הודיע שבתו יֵטָה, המתגוררת בחדר קטן בדירה הגדולה ברחוב פוּרְמָנוֹבָה, מתכוונת לנסוע הביתה חזרה למוסקבה. הוא יעץ לי ולמשפחתי להיכנס לחדר הקטן הזה מיד אחרי שתעזוב אותו. הבת לא תודיע בלשכת הדיור שהיא נוסעת. אחרי שנהיה שם, איש לא יזרוק אותנו.

הדירה שכנה בבית גדול ומודרני שהיה שייך ל“מכון ההר” הסובייטי. בדרך כלל התגוררו בה אנשי מדע, פרופסורים ממכון ההר, אבל בזמן המלחמה שיכנו שם גם פליטים ממערב רוסיה, בעיקר מלנינגרד, בעלי מקצועות חופשיים. לייב קוויטקו, משורר סובייטי נכבד, עטור מדליה, קיבל כך חלק מדירה אחרי שפונה ממוסקבה לאלמה־אטה. לאחר שהגרמנים סולקו מפאתי מוסקבה חזרו לייב קוויטקו ואשתו למוסקבה. בתו למדה באלמה־אטה. היא היתה צריכה להישאר שם עוד זמן מה, ועברה לגור בחדר הקטן ביותר בדירה. זה היה בעצם קיטון שנועד למשרתת. לקיטון הזה התכוונו לעבור בלי אישור מלשכת הדיור, בלי הוראה – כלומר באופן בלתי חוקי.

אבל עשינו זאת. במשך שנים הלכתי למחלקת הדיור בעיר, עמדתי חצאי ימים בתור, בדוחק, ובקושי הגעתי למנהל המשרד. על סמך הוראה של מועצת העיר, שעל פיה יש לתת לי שטח דיור הולם ב“עדיפות הראשונה”, דרשתי שהמִנהלה תבצע את ההוראה. המנהל צחק לכל ההוראות והדרישות. בכל פעם הוא אמר לי לבוא מאוחר יותר – בעוד שבוע, בעוד חודש. אחרי שדינה’לה נולדה חזרתי לממונה וטענתי שכאשר הגשתי את הבקשה היינו משפחה של שלוש נפשות, אבל עכשיו אנחנו ארבע – וההבטחה נותרה על הנייר. המנהל צחק: “עד שתשיג דירה, תהיו משפחה של שבע נפשות”. עוזריו, הפקידים, צחקו כל כך עד שהקירות רעדו.

בערב ההוא, שבו יֵטה קוויטקו היתה אמורה לעזוב את החדר, עזבנו את סמטת יומשב. נכנסתי לדירה כשיטה עוד היתה שם וסיימה לארוז. גולדה עוד הסתובבה בחוץ והילדה בידיה. כך סיכמנו: כשיטה תצא, אפתח את הדלת לגולדה ולילדה.

אחרי הצריף ביומשב נראה לנו החדר הקטן כארמון. כבר לא היינו צריכים לישון מפותלים. המיטה היתה רחבה וארוכה דיה לשנינו. מהתקרה השתלשלה מנורת חשמל; ביומשב כלל לא היה חשמל.

השכם בבוקר הופיעה מנהלת הבית – אשה צעירה ואנרגטית – ודרשה שנעזוב מיד את הדירה. נראה שמישהו מן הדיירים האחרים בדירה הלשין עלינו. הסברתי לאשה שלא נעזוב את החדר. יש בידי החלטה של מועצת העיר שעל פיה אנחנו זכאים לדירה ב“עדיפות הראשונה”.

כעבור כמה ימים נקראתי למִנהלת מכון ההר. ראש המכון יעץ לי לעזוב את החדר התפוס. הצגתי את עצמי כחבר איגוד הסופרים הסובייטי, שגם קוויטקו חבר בו. בנימוס, אבל בתקיפות, הוא התחיל להטיף לי מוסר: האם יאה לסופר סובייטי לפעול נגד החוק ולתפוס רכוש של זרים? הדירה שייכת למכון ההר ומיועדת לחברי אותו מכון. לייב קוויטקו לא נכנס בלי רשות.

עניתי לו שבדיוק כפי שגירשו את הגרמנים ממוסקבה ומסטלינגרד, כך בקרוב הם יגורשו גם מביאליסטוק ומוורשה, ואז אחזיר לרשותם גם את החדר שתפסתי.


17 באוקטובר

ליל סערה. הברקים והרעמים לא הניחו לישון. זה ליל החורף הראשון, אף על פי שבעצם עדיין סתיו, וסוכות עוד לא עבר. הלילה היה דומה לחורף. גם עכשיו, לבוקר הזה יש ריח של אחרי גשם, כמו בינואר.

נרדמתי עם כאב ראש והוא נמשך גם בשנתי. אולי הטרידו אותי המראות של החיים היהודיים בברית המועצות – סרט טלוויזיה עשוי קטעים־קטעים אבל מוצלח – שהציג קטעים מחיי התרבות והדת היהודיים במדינה הסובייטית. 36 שנים עברו מאז הייתי שם. האנשים שראיתי בסרט שייכים לדור אחר, ואף על פי כן נדמה היה לי שאני מכיר את כולם. מין אור מסוים מאיר את פני היהודים הסובייטים, אור הוויתור – אפילו פניהם של הצעירים, אלה ש“מורדים במלכות” ורוקדים הורה לפני בית הכנסת במוסקבה.

משונה ככל שזה יישמע, אך גם במערכת “סאָוועטיש היימלאַנד” שהוצגה בסרט ראיתי את האור הזה נוהה על פני העורכים, אפילו על פניו של העורך הראשי [אהרן ורגליס58]. הותר לו לדבר. הוא קרא קטע מודפס, מעין הצהרה, הגדרה של מיהו יהודי סובייטי. יהודי סובייטי זה מישהו כמוהו. הוא הדוגמה. הוא נולד אחרי מהפכת אוקטובר, ולכן ברור לכול שהוא יהודי סובייטי. נו, והיהודים הצעירים, בני העשרים, הנראים בלילות הסדר וברחוב לפני בית הכנסת, הנערים והנערות, [שיכלו להיות נכדיו של אהרן ורגליס,] הרי נולדו הרבה אחרי מהפכת אוקטובר, אבל עכשיו הם לומדים עברית ורוצים לנסוע לישראל – האם גם הם יהודים סובייטים? צריך לשאול אותם, ולתת להם הזדמנות לענות, כפי שנעשה במקרה של עורך “סאָוועטיש היימלאַנד”.

הראש התחיל לכאוב ונכנסתי למיטה. בעיניים עצומות חזרתי לאלמה־אטה והמשכתי את הסיפור מאתמול:

הפסקתי לעבוד בבית החרושת לפרווה. התחלתי להתקיים על זכויות היתר של סופר. בברית המועצות זה מעמד מועדף. תנאיהם של העובדים בתחומי המדע והאמנות, ובכלל זה גם של הסופרים, מיוחדים במינם. הם מקבלים תלושי תוספת למצרכי מזון ולהלבשה. גם הסופרים היהודים באלמה־אטה החלו לקבל את המצרכים הנוספים. למעמד האזרחים בעלי זכויות היתר – מדענים ואמנים – הועמדה מסעדה מיוחדת ו“סגורה”.

[בזמן החופשי נהגתי לשבת בספרייה העירונית ולכתוב שם את שירי. בחדרון בפורמנובה לא היה מקום לזה. שם, בחדר העבודה של הספרייה, חזרתי ליעד האמיתי של המילים ביידיש, יידיש במלוא מובן המילה.]

אבל הגדלת מנות המזון הגיעה מאוחר מדי. לעתים קרובות יותר ויותר עלה חומה של גולדה. היא התחילה לעבור בדיקות תכופות וצילומים. בכל פעם חיכינו ברעד לתוצאות. גולדה ידעה שהפתקאות הקטנות והאפורות ובהן המונחים הרפואיים יחרצו את גזר דינה לשארית חייה: האם תוכל להיות בקשר עם הילדה? האם היא לא מידבקת? כשהכול היה בסדר, היא היתה חוזרת בפנים שלוות. אבל התחלתי לשים לב שהיא ממעטת לנשק את דינה’לה, וגם מפי היא מסיטה את שפתיה.

פעם אחת היא חזרה ובידה התוצאה של הבדיקה האחרונה והתיישבה בלי לומר מילה. דינה’לה רצה אליה בידיים פשוטות, אבל אמה לא לקחה אותה אליה. היא רק ליטפה את שערה הזהוב והמתולתל. כבר לא הייתי צריך לשאול. הדמעות מעיניה לא ירדו על הלחיים, אלא על ראש הילדה, כשהיא התכופפה אליה. בלילה הרגשתי את הטעם המלוח של פניה.

“אני צריכה ללכת לבית החולים. אסור לי להיות עם הילדה. גם לא אתך”.

כעבור ימים אחדים ארזה גולדה כותונת לילה, מגבת שחוקה, ספר פולני ישן, כמה תצלומים, פיסת סבון צהוב, אבקה לניקוי שיניים ומברשת שיניים. אני והילדה ליווינו אותה לבית החולים – הרחק מן העיר.

החשמלית הרעישה מאוד בנסיעה על הפסים. ייתכן שהיתה עוד מימי הצאר. כל חלק בה היטלטל וצעק. הילדה נבהלה ובכתה. כשירדנו מהחשמלית השתתקה בבת אחת, אבל כשאמה נכנסה לבית החולים היא שבה ופרצה בבכי.

חזרנו לחדר ברחוב פורמנובה – אני ודינה’לה. גולדה כבר לא היתה אתנו. הייתי מבשל משהו במטבח המשותף ומביא לבית החולים. האוכל שם היה מאוד לא טעים ולגולדה לא היה כלל תיאבון.

כמעט בכל הביקורים בבית החולים לקחתי אתי את דינה’לה. לא היה לי אצל מי להשאיר אותה. היא לא הפסיקה להיבהל מהחשמלית ובכתה כל הדרך הלוך ושוב. בבית החולים, מסרתי במהירות את האוכל לגולדה ויצאתי. גולדה לא הרשתה שאביא אליה את הילדה. היא הציצה בה מבעד לחלון. הילדה התרגלה להיות אתי תמיד, ובכל פעם שהייתי צריך לצאת מהחדר היא הקימה מהומה.

דינה’לה התחילה ללכת לגן ילדים. היא היתה כבר בת שנתיים. לא בנקל נמצא לה מקום בגן הילדים. עזר לי בכך האישור מבית החולים שאמה חולה והיא בבית החולים.

גן הילדים אכן שכן בגן אמיתי, לא הרחק מביתנו. כשהבאתי אותה לשם בבוקר, הכול היה תמיד בסדר. היא היתה ערנית, אהבה ללכת לבד, בלי שאתן לה יד, ואהבה ללכת דווקא באמצע הרחוב. העוברים ושבים היו עוצרים ומביטים בה – היא היתה קטנה, ושערה הזהוב והמתולתל תפס חלק נכבד ממנה. היא בוודאי עוררה חיוך באנשים האפורים, הטרודים והממהרים לדרכם בכל בוקר.

הצרות התחילו כשהגענו אל בית הילדים ואחות החלה להלביש אותה בבגדי המקום, על פי התקנון. הילדה הבינה שהיא תישאר שם ואני אלך. היא פרצה בבכי וצעקה. בעיניים בוכיות היא התחננה: “פאפוצ’קה, פאפוצ’קה…” – לקחתי את בגדי הבית והלכתי. כבר הייתי רחוק משם, ביציאה מהגן, ועדיין שמעתי את זעקותיה.

הסצנות הללו חזרו מדי יום ביומו. הילדה לא יכלה להתרגל להישאר בגן הילדים בלעדי. כשראתה אותי בצהריים בשביל, בבואי לקחת אותה, היא רצה אלי בגאווה. היא שמחה ללבוש את בגדי הבית והלכה אתי הביתה באמצע הכביש, כפי שאהבה. בשום אופן לא רצתה ללכת על המדרכה.

השוכר העיקרי של הדירה שלנו היה אחד הפרופסורים החשובים של מכון ההר. יחד עם משפחתו הוא הגיע מלנינגרד בזמן המצור הגרמני. התגוררה שם גם אמו של הפרופסור – אשה זקנה ואצילית, מגזע “לנינגרדי”. היא היתה מחונכת כהלכה, כמו בעיר הגדולה, ובשיחות אתה אפשר היה להיווכח שהיא אינה חסרת השכלה.

נהגתי לשוחח אתה במטבח המשותף בזמן שבישלנו – היא, למשפחה, ואני, לדינה’לה ולגולדה בבית החולים – והיא ידעה את מצבי. סיפרתי לה על גולדה, על בית החולים, על האופן שבו מטפלים בה שם. היא ראתה כמה קשה לי, והרגשתי שהיא מצטערת על כך באמת. לעתים קרובות היתה משגיחה על הילדה כשנאלצתי לצאת לרגע לקנות משהו.

זה היה אפריל. האביב באלמה־אטה מקדים לבוא. מן ההרים הנמוכים החל לזרום השלג הנמס. התעלות והרחובות התמלאו, וכמו נחלים סוערים געשו ורעשו. אבל הלב היה מאובן מן הידיעות מוורשה.

במטבח פגשתי את אמו של הפרופסור שעה ששנינו עמדנו ליד הסירים. פתאום היא שואלת אותי אם יש לי כבר מצות לפסח. עניתי לה שלא, ואין לי מושג אפילו היכן משיגים אותן. היא התפלאה מאוד: “מה זאת אומרת אתה לא יודע? הרי זה מנהג חשוב אצלכם. אתם צריכים לשם כך דם נוצרי…”

לא האמנתי למשמע אוזני. מה היא אומרת? אולי היא מתלוצצת? אך האם האשה האצילית הזאת תבחר בבדיחות כאלה? התחלתי לגמגם במבוכה, אבל היא ניסתה להחליק את העניין, כאילו התנצלה: “אל תיקח ללב. אולי לא שמעת על זה. אתה לא אמור לדעת, זה נעשה בחשאי, בכת, ולא כל אחד יכול להשתתף בזה. אבל אני יודעת בוודאות. אתה יכול להאמין לי…”

הייתי מבולבל כל כך עד שלא יכולתי לענות לה. בלי לומר מילה יצאתי מהמטבח עם הסיר הקטן.

“המידע המהימן” של האשה האצילית מלנינגרד הוא אחת החוויות הקשות שלי בברית המועצות. זה גם אחד מסודותי העצובים, שמעולם לא סיפרתי. התביישתי. האם זה האדם הסובייטי? שנים רבות כל כך אחרי המהפכה? האומנם אין הבדל מהותי בין ניורה, האנאלפביתית הנבערת, ובין הרוסייה הנעלה מלנינגרד?

זה קרה שנה אחרי אותו אפריל בגטו ורשה, לאחר מרד האחרונים. כבר קראתי את המאמר של ונדה וָשִׁילֶבְסְקָה59 וידעתי מה קרה שם, איך נפלו גיבורים במצדה שלנו. בראשי החלה להתרוצץ ככתובת ניאון השורה “בגטו ורשה זה חודש ניסן”. היא לא נתנה לי מנוח. [היא נעשתה הפזמון של חיי.]

אז התחלתי להצטער בפעם הראשונה על שעזבתי את ורשה ב-1939, על שעזבתי את חברי מפאוויה וולינסקה והצלתי את חיי בעולם השקר. בוורשה הייתי צריך להישאר, שם היה מקומי – במקום שנוצרים שפכו את דם היהודים בפסח 1943.

מה אני עושה כאן, בקצה העולם, באביב בניכר, בין זרים? מה אני עושה באפריל הנוכחי? הוא אינו שלי!

“בגטו ורשה זה חודש ניסן”.

באותם ימים נפתחה פתאום הדלת והופיע אדם שפניו בקושי בצבצו מבעד לצעיפים וכובע הפרווה. נוסף לכך, על כתפיו נחה שמיכה אפורה. הבטתי בו זמן רב, ומובן מאליו שלא זיהיתי אותו. הוא סגר אחריו את הדלת וקרא: “אני חיים האנפט. חיים האנפט! אתה לא מזהה אותי?”

לא הצלחתי להוציא הגה. הזהו חיים האנפט? זה האמן היהודי הנודע, אחד הפַּסָלים המקוריים ביותר? מי שעמד על סף דלתי נראה קבצן או נווד.

“חיים! חיים האנפט! אוי ואבוי! מנין באת? למה אתה עטוף כל כך? הרי חם בחוץ…”

הוא התחיל להתפשט – להוריד את הכובע והצעיפים. את השמיכה שבה היה עטוף הוא הניח על מיטת הילדה. נבהלתי, ובעדינות, כדי שחיים האנפט לא ירגיש בכך, הנחתי את השמיכה על כיסא. כבר הבחנתי בכך שהיא מלאת כינים. הושבתי אותו ליד שולחן קטן, הגשתי לו תה – והוא התחיל לספר. כן, זה הוא ואורח דיבורו המופלא. בדיוק כמו בעבר, הוא גמגם אבל בשום אופן לא רצה לוותר על תיאוריו הציוריים. והם היו פלסטיים עד להשתגע.

חיים האנפט. ראשית דרכי בשירת יידיש, ומיד אחר כך – בתנועת הספרות השמאלית, קשורה בו, במסירותו, באהבתנו ההדדית. אפילו באותן שנות השלושים פגשתי רק לעתים נדירות אדם שימסור את נפשו למען חברו. הוא היה מזמין אותי לעתים קרובות אליו לאוטבוצק, לדירתו, שהיתה גם הסטודיו שלו. אשתו הצעירה, מָרִישָׁה, היתה עזר כנגדו בהכנסת האורחים שלה, בהומור ובאהבתה לאמנות, ובעיקר – בהתרגשותה משירת יידיש. כמו חיים, גם מרישה היתה קומוניסטית פעילה, ובאורך רוח היא נשאה בכל טרדות המשטרה הפולנית. בביתם היו ישנים לעתים קרובות “פושעים מסוכנים נגד המדינה”, שהמשטרה חיפשה אחריהם. פשיטות ליליות רווחו שם, אבל הוא עצמו, חיים האנפט, לא נעצר. הוא היה בן חסותו של הפסל הפולני הנודע הנריק קוּנָה, ששלטון הסנאציה לא רצה להסתכסך אתו.

באמצע שנות השלושים, בתקופה שהסטליניזם השתלט גם על המפלגה הקומוניסטית הפולנית, היה חיים האנפט ממאוכזבי התנועה, ופרש מפעילות פוליטית. את כל זמנו הוא הקדיש לפעילותו האמנותית.

עכשיו הוא יושב כאן, ומספר לי איך התגלגל לצפון הרחוק. “ואיפה מרישה?” אני שואל. לראשונה בחיי אני רואה אותו בוכה. “מרישה? מרישה התנדבה לצבא האדום. היא הרי היתה אחות. היא יצאה לחזית וכבר איננה…”

באלמה־אטה הוא התאושש לאט לאט והחל להתלבש באופן “תרבותי” יותר. הוא היה מגיע לעתים קרובות לחדרי הקטן בדירה הגדולה ברחוב פורמנובה. פעם אחת הלכתי לרגע לקבל בחנות את הלחם בתלושים, וכשחזרתי לא מצאתי את דינה’לה בחדר. חיפשתי אותה בכל הדירה. בסופו של דבר סיפרה לי אמו של הפרופסור ששוב היה כאן ה“סטראנני צ’לוביאק” {האיש המוזר} והוא הלך עם הילדה לטייל.

רצתי לרחוב, חיפשתי את חיים האנפט והילדה בכל הרחובות הצדדיים, ולבסוף ראיתי אותם. חיים האנפט החזיק את הילדה על הידיים ונענע אותה, כמו להרגיע אותה. צעקתי עליו במר לבי: “איך אתה מוציא את הילדה מהבית ולא אומר מילה? איך הייתי אמור לדעת שזה אתה?” “הילדה בכתה כל כך, ורציתי להרגיע אותה”, הוא הצטדק. “התכוונתי לטוב”.

מאוחר יותר, באלמה־אטה, וגם בפולין – עד 1950, שבה הוא מת – ניסיתי אני להצטדק פעמים רבות… הוא בוודאי התכוון לטובה.


19 באוקטובר

איך לקרוא לדין וחשבון שאני עורך כאן ביומן? האם אני מפחית משנותי את עשרות השנים או להפך – מוסיף אותן לקודמות? כך או אחרת: איזו השפעה יש לזה על השלם? בחשבון כזה, חיסור עשוי להיות חיבור וחיבור עשוי להחסיר.

נדמה שכאשר אני מחסיר, ההרגשה טובה יותר. נדמה לי אז שאילו האירועים היו נשנים, הייתי נוהג אחרת – חכם יותר, ובעיקר – טוב יותר. טעויות רבות היו נחסכות ממני. זה כנראה הפירוש האמיתי של המילה “תשובה”: חזרה.

אלוהינו היהודי אינו מכיר בהתיישנות של חטאים. בעיניו, אלפי שנים של בן אנוש אינן אלא יום אחד. אבל אני, החי את חיי הקצרים, חש בכובד משקלם במרחק שהם יוצרים בין המושגים עבר להווה.

דפי הנייר שנותרו לי מן השנים החולפות כבר הצהיבו. צהוב הוא הצבע של האקטואליה שנבלה. מה שקרה מתייבש ונעשה קל במשקל. המעשים והדברים נוהגים כבני אדם: הם אינם מתים בבת אחת, אלא לאִטם, רגע אחר רגע. השכחה מטפלת בכך. העבר מתייבש וקל יותר לשאתו. השכחה היא המחילה של הזמן האנושי.

מוטב אם כן להישאר בהחסרה. למה לא להקל על עצמי? הרי אני אחר באמת. חיי שונים בתכלית. יש לי יותר דעת ופחות דאגות. [איני חייב דבר לאיש.]

אני אחר, אך יש לי עול אחד: יש לי זמן קצוב הדרוש להשלים את מה שגררתי, שלא התחלתי או לא גמרתי. כל זמן שהעיניים והידיים בפעולה יש תקווה שגם החושים האחרים לא ישבתו.

היו אלה ימים של גשם, רעמים וברקים. סערת הגשם החלה עוד לפני שהדתיים בירכו את ברכת הגשם. הסוכה בחצרנו נהרסה – בלי סכך, ועם חורים בדפנות הבד. בטיולי אתמול מצאתי הרבה שיחים שניזוקו, שהרוח העיפה או טלטלה, אך הריח הצונן והלח הוא מחיה נפשות, וכמעט כתבתי: מחיה מתים. יש משהו אמיתי בזה. הריח של הגשם הראשון – בעברית: היורה – נושא בחובו הן את גזר הדין של הסוף, הן את בשורת ההתחלה, הצטלבות המוות והנצח.

ואף על פי כן איננו אוהבים את החורף – לא אני ולא הדסה. אפילו את החורף הישראלי איננו סובלים. אפילו בחורף המקומי הרך אנחנו סובלים מקור. קור הוא דבר נורא, קור הוא אפס, מוות. הלילה, כשכבר ישנתי, הדסה הוסיפה עוד שמיכה. היא סובלת מהקור עוד יותר ממני.

עכשיו שוב זורחת השמש. היא חודרת מבעד לתריסים המוגפים למחצה ומפריעה לי בכתיבה. אלא שהיא עדיפה על הברקים והרעמים, הקולות הזועפים של הטבע.

אני אחר. אחר. מבוגר בארבעים שנה. אפילו דינה’לה מבוגרת בארבעים שנה! היא כבר איננה הילדה המבוהלת מהחשמלית המיטלטלת באלמה־אטה. כבר אין מפשיטים אותה בכל יום בבית הילדים, ואני איני עוזב אותה כשהיא צועקת.

אבל גולדה? גולדה כבר לא קמה ממשכבה. היא נשארה בבית החולים. בכל בתי החולים: באלמה־אטה, בקרים, במוסקבה. ניסיונות הריפוי שלה היו דרך ייסורים שנמשכה שנים – עינויים וטיפולים שונים.

האופן שבו אני בא חשבון אינו מועיל, אינו עוזר בכלל. גם כשאני מחסיר את ארבעים השנים איני יכול להיטיב או לתקן. איני מצליח לקבל בשביל גולדה את התזונה הנחוצה. איני מצליח לקבל את מכסת הסטרפטומיצין שהיא צריכה. איני מצליח לקיים חסד של אמת כפי שהבטחתי – מנהלת בית החולים שוב תשטה בי.

אני חסר אונים, והזמן שניסיתי לחלק לטובתי שב ונהיה פקעת של קורי עכביש: אני מסתבך בה ולעולם לא איחלץ מתוכה. אין עבר. אין הווה. אין התבגרות. ארבעים השנה הן פחות מיום האתמול. אלוהים צודק וחשבונו צודק. —

גולדה יצאה מבית החולים לשעות אחדות. היא באה הביתה כדי להיפרד מאתנו, ממני ומן הילדה. אנחנו עוזבים את אלמה־אטה. נקראתי למוסקבה. אני לוקח אתי את דינה’לה. גולדה צריכה להישאר בבית החולים עד לסוף מחזור הטיפול הנוכחי.

שנינו, דינה’לה ואני, חיכינו ברחוב. הנה היא הולכת בידיים פשוטות. הילדה רצה אליה.

הפרידה נעשית ברחוב. המנהלת הנמרצת כבר לקחה ממני את מפתח הדירה ונעלה את הדלת של החדר הקטן. היא השתכנעה שאני אזרח סובייטי ישר: מסרתי את החדר לבעליו על פי החוק.

אנחנו נפרדים. אני יודע שאסור לי להסתובב לאחור. אם אסתובב, משהו יקרה. אבל כשאני הולך והילדה בזרועותי, אני יודע שגולדה הסתובבה לאחור. אני מרגיש שהיא עומדת ועוקבת אחרינו. אני הולך. אני הולך מהר, מהר יותר. בסופו של דבר איני מתאפק ואני מסתכל לאחור.

היא הולכת. אני רואה את גבה, את שמלתה האדומה. היא מתרחקת בצעדים אטיים.

הבתים של מרכז העיר נעלמים. במקומם – בקתות החומר והחצרות הקזחיות הסגורות. אין מילים בפי, אבל בלבי – מרירות וקללה על העיר. היא היתה הסדום של חיי. הלוואי שגולדה תצליח להיחלץ משם, לפני שיומטרו על העיר אש וגופרית. ואוי אם תביט לאחור, חלילה.

בתחנת הרכבת עוד לא הגיעה הרכבת הנוסעת מאלמה־אטה למוסקבה. לאורך הרציף עמדו הנוסעים על שקיהם, חבילותיהם ומזוודותיהם הישנות. אחרי שהקרונות המיושנים והמגושמים התקרבו נרעדה השורה הארוכה, ועוד לפני שהרכבת נעמדה החלה הסערה. כולם, בבת אחת, נדחפו לכניסות. כל אחד רצה להיות ראשון ולתפוס את המקום הטוב ביותר. בדלתות הפתוחות עמדו הקונדוקטורים – גויות אדומות בעלות רגליים ולחיים מגושמות – לא כדי לקבל את פני הנוסעים ולהקל עליהם, אלא כדי להדוף את המתקפה, ואם צריך – גם להרביץ. זה לא היה מראה נדיר ברציפי הרפובליקות האסייתיות. לעלות לרכבת פירושו היה להסתער עליה.

בתוך מתקפת הנוסעים הזאת הייתי גם אני – דינה’לה בידי האחת וחבילה ביד השנייה. בחבילה היו חפצינו “האישיים”, ובתוכם – סיר הלילה הקטן שהיה לדינה’לה החפץ היקר ביותר. כשכבר עמדתי עם הילדה ועם החבילה על המדרגה השנייה של הקרון נדחקו אנשים והפילו אותנו. הילדה בכתה ומשקפי נפלו. צעקתי, אבל איש לא הביט בי. נראה היה שכל אחד רוצה להינצל מן האש ומציל את עצמו ככל יכולתו. לאט לאט התפנה המקום סביבנו ונראה היה שיש מקום לכולם ברכבת. הדחיפות בכניסה נבעו מכוח ההרגל ומן הפחד להישאר בלי מקום ישיבה. דינה’לה נרגעה, אני מצאתי את מסגרת משקפי – העדשות נשברו – ומצאנו מקום בתא.

הרכבת זזה ממקומה – ויצאנו לדרך של שישה ימים אל מוסקבה, בין מדבריות והרי חול ורוחות רפאים של עצי סקסאול, דמויות אפופות מתנועעות על גמלים, בין ערים שנראו ככפרים וכפרים חסרי שם, או חסרי כל ציון בדרכים האבודות. הרכבת נסעה בקצב משועמם, ונדמה היה לי שהרכבת דומה מעט לתיבת נח במבול.

הרכבת אכן גמעה את המרחקים האפורים כתיבת נח, אך בקרונות לא היו יצורים אחרים מלבד בני אדם. אלא שהם היו דומים לחיות שונות, ולפעמים אפילו לחיות נחמדות. בתא שלנו ישבה משפחה קטנה וטובת מזג: זוג לא־צעיר ובתם השמנמנה בת ה-16 בערך. הם היו דומים לארנבות. פיהם לא חדל להתנועע: באכילה או בדיבור. בין המזוודות שלהם היו כמה מלאות במזון, וכל אחת בסוג אחר. אולי הם ארזו כך את המאכלים מטעמי כשרות. הם אכלו, ודינה’לה הביטה בהם בעיניים כלות. הם אכלו מטעמים שריחותיהם מגרים. אני לא הבטתי בהם. לעתים הציעה לי אֵם המשפחה טעימות מן הסעודה. סירבתי בנימוס, אבל דינה’לה לקחה בשמחה. אחרי שהדבר קרה שוב ושוב, אמרתי לקטנה שזה לא יפה. אבי המשפחה אמר לי בכעס: “אתה יכול לסרב אם זה לא מוצא חן בעיניך, אבל אל תפריע לילדה. הילדה רעבה”.

נעים היה בתא שלנו. המשפחה כבר סיימה לאכול, ותמרה, הנערה השמנמנה, שיחקה עם דינה’לה. שתיהן צחקו, גם דינה’לה, ולכן גם אני שמחתי. ההורים ביקשו מבתם שתשיר משהו. היה לה קול אלט יפה, וההורים רצו להשמיע אותו. תמרה לא חיכתה שיפצירו בה, ועד מהרה נקבצו בתא שלנו כמעט כל הנוסעים בקרון והקשיבו בשקיקה לשירים שהושרו לפני המלחמה ובמהלכה.

המנגינות היו ידועות, המילים – סנטימנטליות ופטריוטיות. בימים האלה הן סחפו את כולם, גם את האנשים הפשוטים ביותר מקרב ההמון. השירים הושרו בכל הזדמנות – במועדונים, בחתונות וסתם במסיבות. לא היתה יחידה צבאית, ולו הקטנה ביותר, שצעדה ברחוב בלי לשיר. העוברים ושבים היו עוצרים ומקשיבים לשירים, המושרים בקולות העמוקים של החיילים; השירים הרוסיים התאימו מאוד לטנור ולבס, לטון שלהם.

תמרה שרה בקול אלט. הצעירים מסביבנו החלו להצטרף לשירה, ופזמון השיר הרעים בקרון: “הזעם הקדוש… זו מלחמת העם…”

זה היה קיץ 1944. הגרמנים גורשו מסטלינגרד וממוסקבה. בחזיתות אחרות עדיין ניטשו קרבות מרים, אבל חיילי הצבא האדום נשאו עמם את שחרור אירופה. יחד עם השיר הזה הוא חצה נהרות, כבש ערים וכפרים באוקראינה ובבלרוס והמשיך אל אדמת פולין המעונה: מערבה, מערבה!

גם הרכבת שלנו נסעה מערבה: יצאה מאסיה והתקרבה לאירופה. הרכבת נכנסה לתחנת הרכבת של מוסקבה. ריבה ספרד חיכתה לנו שם. היא לקחה אליה את הילדה ונכנסה לחדר “לאם וילד”. שם רחצו את דינה’לה, נתנו לה קצת ממתקים, וריבה הביאה אותנו, לפי שעה, למלון “מוסקבה”, לחדר ששכנה בו משפחתו של פיליפ פסטרק. המשורר הבלרוסי פיליפ פסטרק הועמד בראש ממשלת הרפובליקה הבלרוסית המשוחררת. הוא עצמו כבר היה במינסק, ואשתו וילדו נשארו במוסקבה.


21 באוקטובר

מכל קרובי, נדמה לי שדינה’לה היא היחידה שאינה מניחה לי לרחף רחוק מדי בעבר, אף על פי שיש לה חלק מרכזי שם – בדמות אחרת. שם היא ילדה. היא קוראת לי לעתים קרובות מן העבר, מן הזיכרון. ואף על פי שהיא משליכה אותי חזרה אל היומיום, היא נוהגת כהלכה: היא שליחה של החיים ואינה מניחה שכנפי ייעשו כחולות ושקופות מדי.

אתמול בערב היא התקשרה אלי וסיפרה שקראה הקדמה מאת דב סדן לספרו של מבקר עברי. ההקדמה נכתבה ביידיש, כי גם ספרו של המחבר העברי נכתב ביידיש, על ספרות יידיש. דינה’לה השתוממה על היידיש שדב סדן משתמש בה. הוא נוהג בשפה כ“ביד היוצר”, אך באופן שרירותי. הוא קוטע באופן מגושם את הסיומות בגלל חששו המוגזם לביטויים גרמניים. הוא משתמש במילים שהמציא, המורכבות בעיקר ממילים עבריות־למדניות, או מקורות פולקלור, כך שהיידיש שלו כמעט אינה מובנת לדור הצעיר. לדינה’לה חרה במיוחד שהסופר החשוב והנודע אינו חוסך חנופה ממחבר הספר, ובהללו אותו הוא מחלק מחמאות גם לעצמו, מדבר בפה מלא על פעולותיו ושולח את הקוראים למראי מקומות מתוך מחקריו.

הרגעתי אותה. הדבר שהרגיז אותה כל כך הוא אכן הסיבה שדב סדן מקובל כל כך בספרות הישראלית, הן ביידיש והן בעברית. אלוהים חנן אותו במעלות רבות שהפכו אותו לשושבינם של הגדולים. בראש וראשונה הוא בעל זיכרון פנומנלי – אולי בעל הזיכרון הגדול ביותר בארצנו. שנית, הוא חולק השבחים הטוב ביותר. ואולי: כותב השבחים הטוב ביותר. כך מדויק יותר לומר, כי כשיושבים אתו לכוס תה הוא אוהב דווקא לדבר סרה בחבריו, לעשות מהם עפר ואפר, וככל שהם מוערכים יותר בציבור, וככל שהם קרובים אליו בפעילותם הספרותית, כך הוא נהנה יותר לקרוע אותם לגזרים.

אבל בכתיבתו הוא אחר לחלוטין. בכתיבתו הוא עוטה נוסח כזה, כאילו לא התאהב בעניין שעליו הוא כותב, אלא במילים עצמן. והמילים מתלהטות, עד שהן מתאהבות זו בזו. המילים הטובות נובעות מכל עבר, ואי אפשר לסרב להן – אך הן טובות רק לשבחים. הוא עצמו אינו מתכוון אולי להתחנף. הן, המילים, עושות זאת. ואם כללי השפה המקובלים מפריעים, הוא מניח להם והמילים יוצאות בלי קצוות, בלי סיומות – עגולות וזורמות יותר. זו השלמות של סגנונו.

בעצם הוא רחוק ממלאכת המבקר, ודעותיו על המחבר מבוססות אך ורק על רשמיו האישיים והזיכרונות, אך הוא בעל הדעה בכל ההחלטות החשובות בענייני ספרות. אנשי השררה פונים אליו תמיד לשמוע את המילה האחרונה. אפילו לחבר שופטים שהוא אינו נמנה עמו מגיעות פתקאותיו הקטנות, ובהן המועמדים שלו לפרסים. ובדרך כלל שומעים בקולו, כי בחבר שופטים יושבים בדרך כלל מי שסרים למרותו.


אומרים שלחיות את היומיום זו סגולה לאריכות ימים. זו משמעות הביטוי: “ברוך ה' יום יום”: לא לשאת על הגב את עול העבר ולא להתבונן בתהום העתיד. אבל איזה יצור יכול לחיות כך? אפילו נמלה חיה עם חוויות מן העבר ועם פחדים מן המחר.

שטויות. אין כללים. הלל ושמאי – שניהם צודקים, בעת ובעונה אחת. הזיכרון הוא המכה והוא גם התרופה. זה הכלי החשוב ביותר של הסופר. בלעדיו לא היתה שום ספרות. אלוהים אכן מקנא. הוא אינו אוהב שמתערבים מדי בעסקיו – בעברו ובעתידו – במה שמכונה: נצח. אך מי מקשיב לו? לפנות בוקר, כשאלוהים עוד ישן, אני פונה לאוצרותיו ועוסק בהם במהירות רבה ככל האפשר. ייתכן שהוא אינו ישן. “הנה לא ינום ולא ישן” – הוא רק מעמיד פנים ישנות. מבעד לעפעפיו השמוטות הוא רואה אותי גונב מגן עדן את הפרי האסור. אולי הוא בכלל שבע רצון. הוא אוהב לראות אחרים עושים את מלאכתו. הוא מחייך.

השמש כבר זרחה. היום מלא במרץ, באור ובחמימות. בדרכי כבר שיבחתי את הבורא, שעשה אותי כפי שאני, וגם בתי נולדה עם כמה מתכונותי. היא אינה אוהבת מה שלא טוב לי.

זיכרוני הוא מושיעי. אני אלך בעקבותיו כל עוד הוא ירצה בכך ויעמוד לו כוחו. אני אוהב לבקר במקומות שחייתי בהם, שהייתי צעיר ואהבתי בהם. לא רק את האור של הימים הללו אני זוכר, אלא גם את המנגינות. אני זוכר את הלידר של שוברט שמארי אהבה לשיר. אני זוכר את הפרלוד של רחמנינוב מהחלון ממול. אני זוכר את מנגינת הריקודים במצעד ב-14 ביולי בפריז. כל זה – בשנת 1938.


בפעם האחרונה שהייתי בפריז, בשנה שעברה, היה שם גם אלן חתני, בעלה של דינה’לה. ביקשתי ממנו לנסוע אתי לרובע העשרים, כדי שיצלם את הספסל ההוא בפארק בּוּטְשׁוּמוֹן, שבו נהגתי לשבת עם שולשטיין ושלֵווין,60 ואת הפסאז' וילה דוּ פארק, שבו התגורר משה שולשטיין, ואת רחוב פראדי 6 – המלון שבו אני התארחתי.

הכרתי את הסביבה, כמובן. איך אפשר שלא להכיר? אבל היא נראתה בעיני כמו זקנה בלה. הבתים החסרים נראו כשיניים שנפלו. פה ושם הוכנסו בניינים חדשים, והם נדמו לי כשיני זהב. הספסל בבוטשומון נשאר במקומו. יכולתי להישבע שזה אותו ספסל. התיישבתי עליו – לבדי. שולשטיין ושלווין, חברי הקרובים ביותר, כבר אינם. אלן צילם אותי על הספסל, יחד עם שני חברי החסרים.

שלושה צעדים משם שוכן הפסאז' בעל השם היפה “וילה דו פארק”. בדירת חדר התגוררו בו משה שולשטיין ואַנְקָה הבלונדינית והחטובה. יחד עם אלן התייצבתי מול החלון שמבעדו הייתי קורא לו. החלון היה פתוח והציץ מתוכו חתול ג’ינג’י. כשאלן צילם את החלון יצאה בדיוק הקונסיירז'. היא הביטה בנו בחשד ושאלה: “מה אתם עושים פה? את מי אתם צריכים?” – משהו כזה. מלמלתי שתי מילים: “מוֹן אָמִי”.

אבני הרחוב בווילה דו פארק נותרו במקומן, אבל נדמה שאין שתי אבנים שעומדות בשורה אחת; האבנים עקומות ופגומות כמו אחרי רעידת אדמה.

יצאנו לרחוב הקצר הסמוך, פראדי. הנה מספר 6. הנה החלון שלי. אבל איש לא גר כאן. הכניסה למלון לשעבר חסומה, ומי מדבר בכלל על הצרפתי הזקן, בעליו של חתול אנגורה, שרבץ תמיד על חלון הראווה הרחב והמקושט.

אולי עומד כאן עדיין, בחדרי שבקומה השנייה, השולחן הקטן ליד הקיר. אני בן שלושים. אני יושב ליד השולחן וכותב:

הָיִיתִי צָרִיךְ אֶת הָרַעַם

וּפֶרֶץ שֶׁל זַעַם פְּרָאִי,

אֲבָל בַּשִּׁירַי שׁוּב הַפַּעַם

מָצָאתִי רַק רָעַד וּנְהִי.

14 ביולי היום. בחוץ, מהפכה. מכל עבר נשמעת מוזיקת ריקודים שמחה. המצעד הצבאי לכבוד יום נפילת הבסטיליה כבר עבר. ממול, בקפה “לֵה וְרֵז אָמִי”, השולחנות תפוסים. הגרמופון מנגן. קולות צחוק בשפה הצרפתית המשחקת. ואני ממשיך לכתוב את השורות שאינן הולמות את קצב הריקודים – שורותיו של מהגר יהודי, שברח מהמשטר ומהמחסור:

לֶחָלָל הַגָּדוֹל עוֹד פִּלַּלְתִּי:

יָמִים גּוֹעֲשִׁים בִּילָלוֹת.

אַךְ הִנֵּה אֶת עַצְמִי שׁוּב הִגְבַּלְתִּי:

שׁוּרוֹת חָרוּזוֹת וּשְׁקוּלוֹת.

לא. היום לא אשלים את השיר. אני שומע את נקישות עקביה של מארי על המדרכה. תמיד אני מזהה את צעדיה, אפילו כשהיא עוד בקצה הרחוב. גם המוזיקה של היום לא תוכל להחריש אותן. הדלת נפתחת והיא נכנסת. היא מחייכת, אבל עיניה החומות הכהות נשארות שקטות ועצובות. היא כבר בחודש השלישי, אבל אינה רוצה לשמוע על הפלה. היא אסרה עלי לדבר בנושא. היא יודעת שלא תישאר אתי לתמיד. היא ידעה זאת כבר בהתחלה. היא רק לא רוצה לדבר על כך.

היא מביטה בשורות שכתבתי זה עתה: “הגעתי מוקדם מדי… לא גמרת…”

“לא, הגעת מאוחר מדי, מאוחר מדי”.

כעבור כמה חודשים היא ילדה בן. הלכתי אתה לעירייה ונרשמתי כאביו. נתתי לו את השם אברהם. בצרפתית שמו אלברט. כעבור ארבע שנים – יחד עם אמי, אחותי ומשפחתה – הם הובלו לטרבלינקה.

מדוע דווקא עכשיו נזכרתי בזה? תשאלו את הזיכרון. הוא בא לשחרר אותי. הוא נושא אותי מן ההווה ולוקח אותי במהירות שרק אני יכול לשאת. הוא עצר בפריז, קיפץ לאלמה־אטה, דילג על צריחי הכנסיות של מוסקבה, שאליה רק הגעתי עם דינה’לה, בתי הקטנה.

רק רגע אחד אני רוצה להתעכב. תיכף אשוב. אני אמצה אותו ככל יכולתי, ככל שהזיכרון יניח לי. ואחר כך אתבונן בלי פחד בעתיד. אני צריך לעשות משהו גם למענו. הרי אני עבד אלוהים עד נשימתי האחרונה.


22 באוקטובר

היום הזה לא התחיל בנעימים. קודם כול הייתי צריך ללכת לרופא לביקור החודשי – שיבדוק את לחץ הדם וירשום לי תרופות. הן מאריכות את חיי ובה בעת מקהות את חושי. אין דרך אחרת. עזרה לא ניתנת במתנה, גם לא עזרה רפואית. הפעם עבר הביקור אצל הרופא במהירות. לא הייתי צריך לחכות זמן רב.

בבוקר הגיעה גם הזמנה ממס הכנסה, להביא למשרד את כל ספרי ההכנסות והתעודות המאשרות את הכתוב. יחי ההבדל הקטן! אני אוהב את המשרד הזה כמו כל משרד ממשלתי, ואולי עוד יותר. הדסה הטובה הציעה ללכת למס הכנסה במקומי. היא אומרת שכשאני מקבל מכתב כזה אני נראה כאילו קיבלתי גזר דין מוות. היא חזרה מהר מדי וצחקה: “מרוב פחד לא שמת לב לתאריך: אתה מוזמן לשם רק בעוד שלושה שבועות!”

לא חשוב. אני מופיע כאן בקטגוריה “עצמאי”, כלומר אינני שכיר, אינני מועסק במקום אחד, אלא אני מנהל את עסקי, כמו חנווני או בעל מלאכה. את כל הכנסותי אני אמור לרשום בספר, בדיוק כמו חנווני או בעל מלאכה. מה אני כותב בספר הזה? לא שירים. הם אינם מקור להכנסות. אני רושם את כל רווחי מהבאה לדפוס ומהגהה. במה אני “עצמאי”? בכך שאני עובד מהבית, בכך שספּק העבודה אינו משלם הטבות סוציאליות שהיה מחויב בהן על פי החוק אילו עבדתי אצלו.

אבוד. כך נהוג במדינה מאז נוסדה. במשך כל שנותי “העצמאיות” אני מקנא במי שאינם עצמאים, שלא הכירו את כאב הראש של ניהול ספרים והגשת דו"חות רווחים. ומה עוד, שלא מאמינים לך. באופן עקרוני, לא מאמינים לעצמאים. אני צריך להוכיח הכול על גבי ניירות רשמיים, ומקבל תמיד הוראות, תזכורות מלוות באיומים, שאם לא…

כבר ביקשתי פעם שיוציאו אותי מהעסק. אני כבר זקן וחולה למדי. אבל הפקידים אינם ממהרים. האמת היא שעלויות אחזקתם של הפקידים שעוסקים בי גבוהות הרבה יותר מהכנסותי כ“עצמאי”.

את התואר “פרולטר” כבר לא אקבל. קל יותר לקבל את פרס ישראל.


השעה היתה כבר אחרי חצות הלילה, והדסה חזרה מהתיאטרון. היא היתה שם עם דינה’לה בערב של שחקנית אנגלייה. היא העלתה שם הצגת “תיאטרון של איש אחד” – קראה יצירה של סופרת אנגלייה. הדסה חזרה מאוכזבת. גם דינה’לה לא התפעמה – כך אמרה לי היום בטלפון.

ומאחר שהדסה התמקדה בז’אנר הזה בשנים האחרונות עברה השיחה לנושא: “אצלם ואצלנו”. “אצלם” הכוונה לעולם הגדול, לגויים, לאנגלית – שפה בעלת אפשרויות רחבות; “אצלנו” – יידיש, הפריפריה הצרה, השפה שיש לה קהל מצומצם ומזדקן. הכשרונות מתבזבזים ואין מי שיטפל בהם. ההופעה של השחקנית האנגלייה אינה יצירת מופת, אבל היא עושה רושם של תרבות עולמית.

הדסה לא היתה מדוכאת, לא. היא לא הצטערה שהלכה לערב, אף על פי שלא למדה ממנו הרבה. בראותה את השחקנית האנגלייה במופע היא הבינה את ערכה, למרות הקהל המצומצם והאולמות הפרימיטיביים הדלים. היה לה הסיפוק שבהכרת ערך עצמה, אבל לי כאב על היופי שמתבזבז רק מפני שהוא מוגש בשפה ששליש מדובריה ומצרכניה נרצח. כלומר, לא האיכות היא החשובה, אלא כמות הצרכנים.

לי, המשורר, יש לפחות אשליה שדברי, אפילו אלה שנכתבו למעטים וניצולים, יישארו ויתקיימו עד שיבוא מישהו ויגלה אותם לעולם הרחב. המילים שלי יכולות להתפרץ כך שמיליונים יוכלו לראותן ולשומען בכל הלשונות. לקוות ולהאמין מותר לכולם. אך מה יעשה השחקן, החי רק בזמנו ומוגבל אליו, לחִנו ולתנועותיו? הניואנסים של דבר האמן, המתגלים כך ולא אחרת, הודות לקולו ולגופו, ולא של אף אחד אחר, לא יונצחו אפילו בסרט. זו הצורה החד־פעמית ביותר של האמנות, עוד יותר מציור. איש לא יוכל לתאר לעצמו בעוד מאה שנה איך שחקנית יידיש קראה את “טביה החולב” של שלום עליכם, את “העיירה” של שלום אש, את הבלדות של איציק מאנגר. זה יחלוף אתה לנצח.

זוהי הדסה קסטין. כשאני חושב על זה אני מבין, ומצדיק, את רוח הנכאים שלה, בדיוק כפי שאני מתרגש מרוממות הרוח הפתאומית שלה. אני רוצה להאמין שהיא מסוגלת להגיע לרגע שבו תוכל להבריק בכל מקום, גם מחוץ לשטח המצומצם של שפתה.


23 באקטובר

הדסה עוד ישנה. היא רגילה לישון עד מאוחר. כשעוד שיחקה בתיאטרון היתה חוזרת מהופעותיה התכופות באישון לילה. מאז היא הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר.

הדסה צעירה ממני ב-16 שנה. אנחנו נבדלים לא רק בגיל, אלא גם באופי ובחינוך. כשנישאנו היא היתה בת 24. היא אהבה לבלות, לרקוד וללכת לבילויים. היא עוד למדה באקדמיה הפולנית למשחק, והחברה שבילתה בה היתה כמעט כולה סטודנטים פולנים ופרופסורים מבית הספר למשחק. אני אהבתי לשבת בבית, קשור לשולחן הכתיבה, ואם כבר יצאתי, הרי זה בעיקר לישיבות ולאסיפות. אנחנו שונים כל כך, ואף על פי כן קשורים בחוטים רבים, רובם אינטימיים כל כך עד שקשה להבחין בהם. [אבל הם בכל מקום, כמו האהבה.]

כשקמתי, הבטתי בה. פניה היו מחופרים בכרית, בשערה הפזור העבות. ומאחר שאני חי עתה בכמה תקופות בעת ובעונה אחת, עלה בדעתי שכאשר הגעתי עם דינה’לה למוסקבה היתה הדסה בת עשרים. היא היתה אז עם אמה בסרטוב. אביה היה בלנינגרד הנצורה, בצבא האדום. הגורל אולי הביא אותה בנדודיה לכך שתפגוש בי כעבור ארבע שנים.

בינתיים שיכנו אותי ואת הילדה באכסניה הבלרוסית. כפי שכבר כתבתי לעיל, נחשבתי סופר בלרוסי. בעלת הבית של ה“מלון” היתה אשה טובה, אבל קשה היה לה להשליט סדר בדוחק הזה, שרבים בו הפליטים. באכסניה הבלרוסית היו חסרים התנאים ההיגייניים הנחוצים. לא היתה אפשרות להתרחץ, שלא לדבר על מקלחת.

דינה’לה בת השנתיים נמצאה שם בחברת אנשים זרים ומבוגרים, ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. התחלתי להתרוצץ ולחפש לה מקום בבית ילדים, וכשהדבר עלה בידי הוקל לי מעט. יכולתי ללכת לכמה שעות לספריית לנין, לחדר העיון, לקרוא שם ולכתוב. בהשוואה לדיור המשותף ברחוב פטרובקה היו בספריית לנין תנאים אידיאליים. היה חם ומסודר. בחדרי הקריאה שרר שקט מוחלט. בדרך כלל איני יכול לכתוב בנוכחותם של אחרים. בזמן המלחמה לימדתי את עצמי לעשות זאת. למדתי להתנתק מהסביבה, לא לראות ולהרגיש את האנשים מסביבי ולהתרכז במעשי ידי. ועוד דבר חשוב: בספריית לנין קיבלתי את יצירותיהם האחרונות של משוררי יידיש באמריקה.

נותר לי זמן להיפגש עם סופרי יידיש. מוסקבה נעשתה מרכז של סופרי יידיש מכל ברית המועצות, וגם של הסופרים־הפליטים מפולין, מליטא ומלטביה. יחסם של סופרי יידיש הסובייטים לחבריהם חסרי הבית היה כאמור חם ולבבי. התקווה שאחרי המלחמה יהיה חופשי יותר גם בברית המועצות גרמה לחברים הסובייטים להיות פתוחים ונגישים יותר. כולם כמעט האמינו אז שהקשר שנוצר במלחמה בין הסובייטים למדינות הדמוקרטיות במערב יתקיים גם בשלום העתידי.

מדי יום ביומו היינו נפגשים בחדר האוכל של איגוד הסופרים. קיבלנו תלושים מיוחדים לארוחות הצהריים. אנחנו, הסופרים, היינו בין המיוחסים במדינה וזכינו במזון מיוחד ומשופר. הצעירים בין הסופרים אכלו כמעט כולם במועדון הסופרים. המבוגרים, המפורסמים יותר ובעלי המשפחות, לא אכלו ארוחות צהריים באיגוד. הם, בעיקר עטורי המדליות, קיבלו הקצבה גבוהה עוד יותר וכדאי היה להם לקחת את המצרכים הביתה.

חודשי החורף של 1945–1944 החלו בניצחונות חדשים של בעלות הברית כמעט בכל החזיתות. בחורף הזה השלים הצבא האדום את שחרור אדמת פולין. ליווינו אותם בשירינו. מאז נשארנו בצל הנספים שלנו, וביניהם אחי הצעיר מנשה, שנורה ביער ברנוביץ'.

אבל כשהגעתי למוסקבה, בקיץ 1944, נכנס הצבא האדום לראשונה לגבולות ההיסטוריים של פולין. הממשלה הסובייטית החלה להקים את היסודות והארגונים של הממשלה הפולנית העתידה לבוא. הצבא של גנרל ברלינג היה אמור להיות הגרעין של הצבא הפולני. במקביל הוקם ארגון פוליטי פרה־קומוניסטי ששמו הלא־צנוע היה “זוויונזק פטריוטוב פולסקיך” (איגוד הפטריוטים הפולנים – זפ"פ). [בראש הארגון עמדה הסופרת הפולנייה הנודעת ונדה ושילבסקה. היא נשאה חן בעיני סטלין כבר ב-1939, מיד אחרי ספטמבר הטרגי של פולין, לאחר שהיא ופעילים וסופרים קומוניסטים אחרים ברחו לברית המועצות. עכשיו, עם הקמת הבסיס החברתי לשלטון העתידי בפולין, היא הועמדה בראש הזפ"פ.]

המסגרות האידיאולוגיות של הארגון היו רחבות מאוד. על פי הדגם של הפטריוטיזם הסובייטי היו אמורים להיכלל בתוכן נציגים של כל השכבות החברתיות ושל כל הזרמים הפוליטיים מבין יוצאי פולין שנמצאו במלחמה בברית המועצות. ב“איגוד הפטריוטי” היו אמורים להיות גם נציגים של הקבוצות היהודיות השונות. לנוכחות היהודית בזפ"פ נודעה משמעות מיוחדת בזכות המספר הגדול של היהודים בין הפליטים מפולין, וכן מפני שהקהילה היהודית רבת ההשפעה באמריקה עמדה בראש מפעל התמיכה באזרחי פולין בברית המועצות. נוסף לכך היה גם גורם פסיכולוגי חשוב: השתתפותם של היהודים בהתהוות הפוליטית־החברתית של פולין היתה אמורה לעורר אהדה ואמון בפולין שלאחר המלחמה. הלא הם היו הקורבנות העיקריים של הכיבוש הנאצי בפולין. הם כמעט חוסלו לחלוטין, וכ-300 אלף היהודים שניצלו בברית המועצות היו חלק הארי של שארית הפליטה. באותה שנה, 1944, שבה ארובות המשרפות במחנות המוות על אדמת פולין עוד עישנו ובדרכים צעדו הניצולים האחדים, החל “העולם החופשי” לחוש רגשי אשמה ביחס לעם שנרצח לעיני כולם, מדי יום ביומו. בשם הקורבנות היהודים קל היה יותר לארגן לא רק תמיכה פוליטית ומוסרית, אלא גם עזרה חומרית.

אין לשכוח גם שעם היהודים הפולנים בברית המועצות נמנו המעטים שנותרו משורות הקפ"פ שלפני המלחמה (המפלגה הקומוניסטית של פולין), וביניהם – נציגים פוליטיים חשובים של המפלגה. שכבת הביניים של הפעילים היתה נחוצה למילוי תפקידים בפולין החדשה, במיוחד בתחומי הביטחון והכלכלה. בקרב האוכלוסייה הפולנית המקומית היה הלך הרוח יותר מאנטי־קומוניסטי – אנטי־רוסי, כמו בעבר.

חלק גדול מן היהודים הקומוניסטים בפולין היו מתבוללים מבחינה לשונית ותרבותית, והם היו אדישים לחלוטין לשאיפות היהודיות הלאומיות. יאקוּבּ ברמן61 היה לפני המלחמה מקורב לקומוניסטים היהודים ולפעילותם היהודית, אבל כעת, בנסיבות החדשות, הוא התרחק מהם וקיבל עליו את המשימה החשובה שיוסיף סטלין העניק לו: להניח את היסודות הפוליטיים־האידיאולוגיים והארגוניים של פולין הקומוניסטית.

נראה שלמרות הכול נותר ליאקוב ברמן רגש יהודי מימי קדם: ביוזמתו הוקמה המועצה היהודית של הזפ“פ. את משימה הקמת המועצה העביר לחבריו למפלגה בעבר, בר מארק ודוד ספרד. מאחוריהם עמד שמעון זכריאש. הם היו אמורים להוביל את הפעילות. כדי ליצור בעולם, ובמיוחד באמריקה, את הרושם שהמועצה היהודית של זפ”פ אינה מפלגתית, הוזמנו להשתתף בה גם נציגים מארגונים פוליטיים אחרים, כמו ציר הציונים לשעבר בסיים, זומרשטיין, הרב סורוצ’קין, ליאו פינקלשטיין ואידה קמינסקה.

מארק וספרד עזבו את הדיור המשותף הבלרוסי ועברו לגור במלון “מוסקבה” הייצוגי. גם אנחנו עזבנו את ה“מלון” הבלרוסי, כי חדלנו להיות נתינים בלרוסיים וחזרנו לרשות פולין. להיות “פטריוט” פולני נהיה עניין נכבד: פולין הפכה קשורה לברית המועצות. אבל אנחנו, סופרי יידיש חסרי תפקידים בזפ"פ, לא קיבלנו חדרים במלון “מוסקבה” אלא במלון מדרגה שלישית בפרבר המוסקבאי מרינה רושצ’ה. חלקתי שם חדר עם לייב אוֹליצקי62 ואשתו, משה ברודרזון והעיתונאי לינמן.

אבל גם לנו השתלם להיות פולנים. לרשות חברי זפ"פ הועמדה חנות מיוחדת וסגורה, שאפשר היה להשיג בה כל טוב, אפילו מעדנים כמו קוויאר שחור ודג חדקן. [החנות הפולנית שכנה במרכז. עבדו בה בחורות פולניות. הן דיברו פולנית. כשחיים גראדה קנה שם, הוא היה מתענה בניסיון לדבר פולנית. התלוצצנו על כך בזמן ארוחות הצהריים במועדון הסופרים.]

בתקופה הקצרה – בין הקמת המועצה היהודית של זפ"פ ועד לרפטריאציה ההמונית של יהודי פולין – אפשר היה לחוש חופשי יותר בברית המועצות. הצבא האדום הלם בחזיתות וצעד מניצחון לניצחון. בקרב היהודים הסובייטים שבה והתעוררה התקווה לרפובליקה יהודית בקְרים, שפונתה לאחר המלחמה מן הטטארים. מאחר שהיו בקרבם משתפי פעולה עם הכובש הנאצי, גורשו כולם מהמחוז האוטונומי שלהם. בבתיהם כבר התגוררו אוקראינים, אבל נותר עוד מקום, ומן הדין היה ליישב שם את הפליטים היהודים מן העיירות באוקראינה ובבלרוס, שהגרמנים החריבו. והרי בקרים, לפני המלחמה, שגשג מרכז יהודי, ובו קולחוזים יהודיים ומוסדות תרבות.

בחוגי הספרות היהודיים הסובייטים שוב חלמו על פריחתה של תרבות יידיש – הביטוי הלאומי הלגאלי היחיד של החיים היהודיים בברית המועצות. בקרב הפעילים היהודים המקומיים עוד חי הפחד משנות השלושים. הם היו זהירים והגבילו את עצמם, אבל בשיחות אתנו, ה“פולנים”, החלו לעתים קרובות לדבר בקִרבה, בלשון בני אדם. הם כבר ידעו שאנחנו נשוב לפולין – לאווירה אחרת, שהמפלגה הקומוניסטית לא טיהרה – ויותרו לנו חירויות נרחבות יותר. הם קינאו בנו, אף על פי שבשיחות אתנו לא חדלו מלנסות לשכנע אותנו להישאר בברית המועצות ולוותר על הרפטריאציה.

הפעילים וסופרי יידיש הסובייטים היו מורעבים לקשר עם העולם היהודי החיצוני. הם רצו בדרך כלשהי להרגיש חלק מעם־העולם היהודי. הטרגדיה היהודית עוררה את הסולידריות הלאומית, ומלחמת השחרור בארץ ישראל דחפה גם היא לאיחוד. בהלך הרוחות הזה בקרב חוגים יהודיים סובייטים בעלי תודעה לאומית היו יהודי פולין, שהיו חשופים פחות להתבוללות, הקשר בין היהודים הסובייטים ובין החלקים האחרים של העם היהודי.

בשנה האחרונה למלחמה, ערבי היזכור ליהודי פולין שנרצחו היו ביטויים רבי־עוצמה להפגנות סולידריות חשובות. באותה עת כבר התפרסמו הדו"חות של ועדות החקירה במחוזות המשוחררים, וחורבן החיים היהודיים במזרח אירופה כבר לא היה רק מידע שקשה ולא כדאי להאמין בו. התמונות דיברו בעד עצמן. החיילים היהודים מצבאות השחרור פרצו למחנות המוות, לגטאות היהודיים השרופים. עיניים רבות ראו את האימה, והיא החלה לחדור בסופו של דבר גם לרגשות ולתודעת העמים.

במצב זה חשו סופרי ומשוררי יידיש מפולין כמי שעליהם מוטלת החובה להביא את תמונת החורבן לעיני כל העולם: יהודי פולין היו העדים החשובים ביותר לרצח. סופריהם ומשורריהם לא הפכו בשאלה אם צריך לעסוק בחורבן ובמרד בכלים האמנותיים המקובלים. הם אפילו לא חשבו שהם כותבים יצירות אמנות – הם פשוט השאירו תעודות מזעזעות לדורות הבאים.

מאמריקה החלה להגיע עזרה, גם חומרית, לחסרי הבית המעונים. חלוקת הבגדים והמזון היתה חלק חשוב בפעילות המועצה היהודית של הזפ"פ. הבגדים מאמריקה לא היו אופנתיים במיוחד. כך, למשל, זכיתי לקבל במקום מעיל את החלק העליון של פיג’מה חמה, ולבשתי אותו בערב לכבודי במועדון הסופרים הסובייטי. הרגשתי בו בנוח. יש אנשים שעוד זוכרים אותי קורא את שירי בבגד הזה. המכנסיים שקיבלתי היו כנראה מדֵי משטרה. היה בהם כיס צר וארוך, שנועד כנראה לאלת גומי. גם השימורים היו כאלה שנמאסים במהירות. במיוחד הצטיינו שתי קופסאות גדולות של בשר חזיר, “טוּשַנְקָה”. היתרון שלהן היה שהרוסים חטפו אותן בשוק, ובכסף הזה אפשר היה לקנות מצרכים טריים.

בר מארק ודוד ספרד היו הפעילים ביותר. הם אהבו את הפעילות והרגישו שהם עושים דבר חשוב. שניהם היו מוכנים להניח בצד את שאיפותיהם הספרותיות ולעסוק בעניינים מעשיים ובוערים. אך לבר מארק היה כוח יצירתי כל כך, עד שאפילו בקדחת העשייה החברתית שלו מצא זמן וכוח להתחיל בכתיבת ההיסטוריה המונומנטלית של גטו ורשה.

הזגוגיות באכסניה בפטרובקה עוד היו מכוסות בנייר שחור כדי שהאור לא ייראה בחוץ – הסוואה נגד התקפה אווירית אפשרית של האויב. אבל אחרי שכל עיר נכבשה על ידי הצבא האדום נערכה חגיגה ואור הזיקוקין חדר מבחוץ. מטחי התותחים והאורות היו נושאי הבשורה של הישועה הגדולה.

בערבים הייתי נשאר לעתים קרובות בחדרי המלא במיטות. “הדיירים” היו מתפזרים בעיר מפני שקשה היה להם להישאר בדירה. ניצלתי את השהייה לבד, פרסתי את הניירות הזולים על השולחן, ובדיו הסובייטית הסגולה כתבתי את שורותי הצרות ביידיש הפצועה שלי – בנו“ן, כ”ף ופ"א לא סופיות ובכתיב יידי של מילים עבריות. היום אני משתומם על המהירות שבה התרגלתי לכתיב הזה. אני מתפלא גם על כך שזה לא הפריע לי לכתוב ולשמור על טבעיות התמונה, על רעננות התחושה; עוד הוכחה לכך שאנחנו מתרגלים לכל הפרעה אם אין ברירה.

ב-17 בינואר בערב שמעתי ברדיו את קולו המתכתי של לוויטן. הפעם הוא הדהד עוד יותר חגיגי. שמעתי את הבשורה שוורשה שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. מקצב נדיר היה למילים הרוסיות: “נאשי וויסקה זניאלי גורוד ורשבה” (כוחותינו כבשו את העיר ורשה). לאחר ההימנון הסובייטי נשמע מטח ההצדעה של התותחים.

במסדרון צלצל הטלפון. ניגשתי אליו – ומהצד האחר של הקו היתה רחל בוימוול. היא מתקשרת אלי כדי לבשר שוורשה, עיר הולדתי, משוחררת. שתקתי רגע, והיא, רחל היקרה, חזרה ואמרה: “בינם, אתה שומע? ורשה, ורשה שלך, משוחררת, אין שם כבר גרמנים!”

מה קרה שהתפרצתי ואמרתי: “אין שם גרמנים? אין שם יהודים! אין שם אף אחד, אף אחד! על מה השמחה?”

רחל אמרה במבוכה ובשקט: “רציתי לברך אותך”.

בשידה שלי היה בקבוק וודקה. התחלתי לשתות – לכבודי, היהודי הפולני, היהודי הוורשאי, שנותר לבדו באכסניה ברחוב פטרובקה במוסקבה. שתיתי כוסית אחר כוסית, אך לא השתכרתי. ניגשתי לטלפון וחייגתי את המספר של רחל בוימוול:

“רחלה, אני מבקש סליחה. אני לא יודע מה קרה לי. למה צעקתי עלייך? אני מחזיק עכשיו כוסית ושותה ‘לחיים’ אתך… לכבוד ורשה”.

בעלה של רחל, ז’אמה טלסין, היה אז בצבא הסובייטי, בחזית, בפולין. רחל בוימוול התגוררה עם בעלה ובנה בחדר בדירת הוריה. ז’אמה גויס מיד עם פרוץ המלחמה. בקרבות הקשים ביותר הוא היה תחת אש.

זו היתה אחת משלוש הדירות במוסקבה שנהגתי לפקוד. על ז' ומשפחתה כבר כתבתי. הרגשתי שם בבית. יכולתי לבוא לשם בכל עת ולדבר באופן חופשי על הכול. כולם – ז', אביה ואמה, הכירו את כל צרותי והשתדלו להקל עלי ככל יכולתם.

דירה אחרת במוסקבה שביקרתי בה לעתים קרובות היתה דירתו של שמואל הלקין, האיש הנאצל ומכניס האורחים הישר. [הוא שמח בכל אורח.] בשנות המלחמה הללו, אורחיו העיקריים היו פליטים מפולין, עמיתיו המשוררים. כמו לדער נסתר, גם לו היה יחס חם במיוחד ליהודי פולין. הוא כיבד במיוחד את משוררי יידיש מפולין. הוא היה קרוב יותר למקורות היהודיים ממשוררי יידיש סובייטים אחרים, והמשוררים היהודים מפולין ביטאו את רגשותיו טוב יותר מכפי שיכול היה לעשות בעצמו, הן בגלל פחד והן בגלל השינוי בהרגלים הסובייטיים. בכל שיר של משורר יידיש מפולין הוא שמח. נעים היה לשמוע אותו מצטט שורות משלהם שמצאו חן במיוחד בעיניו.

בערבו של יום חופש, ולפעמים סתם כך, היו מתקבצים בחדר האוכל שלו, ליד השולחן הגדול, עד שני מניינים, והם עסקו בשירה. אשתו העדינה מארי הגישה כיבוש, אבל היא לא עמדה מן הצד בוויכוחים הספרותיים. להפך: היא הגנה על דעותיה, גם אם עמדו בניגוד לדעות של אישהּ.

זה היה מועדון אמיתי של משוררים. בדרך כלל קרא אחד את שיריו, והאחרים חיוו את דעתם. באופן טבעי, בעל הבית היה היושב ראש. הוא גם היה המשתתף העיקרי בדיונים. הלקין אהב שירים בשקיקה – שירי אחרים, ועוד יותר – את שיריו. הוא הגן בקנאות על דעתו ביחס לשיר. בגלל התרגשותו היה נקטע לעתים קרובות בדבריו, כאילו השתנק.

הדור הצעיר של משוררי יידיש הסובייטים אהב אותו יותר מכל שאר הדור המבוגר הן כמשורר והן כאדם. הוא עצמו אהב את המשוררים הצעירים, גם לשוחח ולבלות אתם. פעמים אחדות נפגשנו בביתה של רחל בוימוול. היחס שלהם להכרה ולכבוד היה הדדי.

רחל בוימוול ובעלה ז’אמה טלסין היו החברים הקרובים אלי ביותר מקרב הדור הצעיר. כמו עם מוטל גרוביאן ומושקה טייף,63 הייתי כן אתם, והם החזירו לי באותה מטבע. אחרי החברים מטלומצקה 13 לא הרגשתי קרוב כל כך לאיש מלבדם. בוורשה חלקתי את פרוסת הלחם האחרונה עם ברוך גֶלְמָן, יצחק פּרלוב64 ומשה שולשטיין, וכאן נהגו בי כך משוררי יידיש הסובייטים. אילולא הם היה לי קשה הרבה יותר להחזיק מעמד בחורפים הרוסיים. אתם יכולתי גם להיות פתוח לדעות הקשות ביותר – אם בעיני מישהו מאתנו לא מצא חן שירו של האחר; אמרנו דברים כדורבנות, אפילו קיללנו, אם מצאנו אצל הזולת שורה גרועה. אבל אם שירו של החבר מצא חן, לא חסכנו שבחים ורוממנו אותו עד השמים.

כשהייתי בא לרחל, היא היתה קוראת לי, בראש וראשונה, את “שיר היום” שלה. אחר כך היתה מכריחה אותי ממש להשיב לה כגמולה. לא היה לי קל. בהתחלה התביישתי ממש, אבל בהמשך התחממתי ואיבדתי כל בושה.

הייתי יושב אצלה עד אישון לילה. בנה כבר ישן. באור החלש נצצה הכנף השחורה – הפסנתר של רחל. בשבועות החורף הארוכים לא קיבלה שום מכתב מז’אמה. לעתים, תוך כדי השיחות החרישיות בענייני שירה ומשוררים, היתה נזכרת פתאום ושואלת: “איפה ז’אמה?”

הייתי זר, חסר בית, פליט מארצו – והיה לי מקום שבו יכולתי לפתוח דלת ולהרגיש שמעברה האחר אמצא חבר, אדם. הוא ישמע, יקבל אותי על כל ייסורי, ויחשוב איך לעזור לי. איך אפשר לזכור את כל הטובה שעשו לי החברים? שכחתי פרטים רבים, מעשים ודיבורים, אבל בזיכרוני נותרו חומם ואהבתם. הם המסו כפור של ארבעים מעלות.


26 באוקטובר

קראתי את מה שנכתב לעיל וחשבתי שהיום אין לי בתים כאלה שאני רוצה לפתוח בהם את הדלת. לא כל חברי מתו, אבל החברוּת מתה. אולי מפני שהפסקנו להאמין בה? או מפני שהתבגרנו? חברות יש רק בין אנשים צעירים. הם יכולים להיות כנים. הם עוד מוכשרים לתת משלהם. המבוגרים אספו כסף וכבוד רבים מדי, והם עסוקים בשמירה עליהם – לעצמם וליורשים. הם אינם יכולים ליהנות בהם אחרים, אפילו לא במילה טובה.

כל בית כאן הוא מבצר. גם אני התבצרתי. פעמים רבות נדמה לי שדלת הפלדה שלי לא נועדה רק לגנבים, אלא גם לשכנים. אני רוצה רק להיות עם עצמי, עם הקרובים ביותר.

ומהי נחמתי? [שאני טועה:] החברות לא מתה, אלא עברה לדור הצעיר – למי שמוכשרים לאהוב ולהקריב משהו, כי יש להם עוד שנים רבות, תקוות רבות. יש להם למה לקוות.

מה עוד? עלה בדעתי עכשיו שהקרירות והאדישות בין האנשים נובעות מכך שאיש אינו זקוק לאחר. אף אחד אינו נצרך, אף אחד אינו זקוק לעזרת הזולת. בהשוואה לעבר, ימי ההווה זורמים בשלווה ובלי זעזועים. פשוט, אין הזדמנות לגלות אחווה, שבוודאי ישנה בכל אחד מאתנו. הוכחה לכך הן המלחמות בארצנו. כשהן פורצות, אנשים מגלים מיד התחשבות באחרים. יחד עם הגיוס לצבא מתגייסת גם הסולידריות, האחריות והגורל המשותף. נכון, זה לא נמשך זמן רב. מיד כשאנחנו יוצאים מכלל סכנה נעלמות המידות הטובות ואנחנו חוזרים להיות כבראשונה.

הוכחה בלתי נעימה לכך היא המלחמה בלבנון. זו היתה מלחמה שלא לוותה בתחושת צדק מתמשכת. אחרי שהטרוריסטים הפלסטינים גורשו ארבעים קילומטר מגבול הלבנון הפסקנו לחוש בצורך ובהצדקה של המשך המתקפה. במקום הסולידריות הקודמת נעשו האנשים ספקנים ומאוכזבים. ככה זה נמשך כבר שלוש שנים. אנחנו מבוססים בבוץ היומיומי. מקללים בעיתונים ובטלוויזיה, מאיימים בכנסת. מזהירים ממשבר. אבל האנשים הפשוטים נשארים אדישים.

הדסה מתעצבת. היא שואלת: מדוע אין בארץ אף אחד שאפשר יהיה להקשיב לדבריו? כי אף אחד אינו מוכן לומר את האמת, את כל האמת, על כולם, גם על עצמו. את הרע רואים רק בזולת. אנשי האופוזיציה מדברים סרה בשחיתותם של אנשי השררה, והם שוכחים שהם עצמם – בחייהם האישיים – חולקים ביומיום. הם אומרים “אתם”, ואיש מהם אינו רוצה להחשיב את עצמו כחלק מהכלל – גם הם מושחתים, גם הם חיים בסדום וכל אחד חוטף ככל יכולתו.

למה – שואלת הדסה – שולחים בקלות שכזאת את הילדים למלחמה? אחרי שחוזרים החללים אומרים בהלוויות “קדיש” שחוק ויורים מטחי כבוד. ושוב מוסרים את הילדים למולֶך. רק כשמנסים להוריד את רמת החיים באחוזים בודדים מרימים קול צעקה. האגורות הללו יקרות בעיניהם יותר מחיי הילדים.

מה אפשר לענות? אולי יש כבר מי שאומרים את זה, אבל איש אינו רוצה לשמוע. האוזניים והלבבות – הכול אטום.


27 באוקטובר

במפתיע חזרתי לימי ההווה. שוב אני נסחף בזרם, ואיני יכול לשנות את כיוונו. מישהו אחר עושה זאת בשבילי ועוזב אותי במנוחה. איש אינו מטריד אותי, חוץ מסופר כלשהו ששולח לי את ספרו בדואר לפעמים. אני צריך ללכת לקבל את הספר, אחר כך לקרוא ולכתוב את חוות דעתי. הצילומים נמאסו עלי כבר מזמן, אבל אין לי כוח לשים סוף לדבר – לא ללכת לקחת את הספרים, ובעיקר – לא לכתוב למחברים.

למרות הכול, הדואר הוא הקשר שלי לעולם. אינני מתלונן חלילה. עבדתי קשה שנים ארוכות, סידרתי כתבי יד של זרים, לעתים קרובות חסרי ערך, הוצאתי את העיניים, השקעתי בהם את כל יכולתי – ולא כתבתי ספרים שתכננתי שנים רבות קודם לכן; הנחתי לתמונות ולרעיונות לרדת לטמיון. כל זאת עשיתי כדי שאוכל עכשיו, ביום השבת, לשבת בין ארבעת קירותי כך שאיש לא יפריע לי. אני צריך לחזור שוב ארבעים שנה כמעט לאחור.

עם שחרור השטחים הפולניים נעשו הפולנים, וביניהם גם אנו, יהודי פולין בברית המועצות, חשובים יותר. הממשל הסובייטי עשה הכול כדי לעורר את אהדת הפולנים. בתוך כך, הגורם החשוב ביותר היה זפ"פ, ובמיוחד מילאה תפקיד מרכזי הסופרת הפולנייה ונדה ושילבסקה. אולי היא חשבה באמת שהתשובה הצודקת למה שעוללו הגרמנים בפולין היא קשר נצחי עם העם הרוסי. ונדה ושילבסקה נודעה עוד לפני המלחמה באהדתה לרדיקליזם חברתי, והיא ניהלה מאבק גלוי וחריף נגד הרדיפות של ממשלת פילסודסקי נגד הקומוניסטים והחוגים הסוציאליסטיים.

ונדה ושילבסקה נהייתה מנהיגת ה“פטריוטים” הפולנים בברית המועצות. היא השתדלה אצל סטלין לשחרר את הפעילים הקומוניסטים הפולנים שעוד נותרו מן הטיהורים והגירושים למחנות. הם זכו לרהביליטציה והוכנו לתפקידים החשובים בפולין הנולדת מחדש.

אחד ה“פרסים” שוונדה ושילבסקה זכתה בהם היה וילה בעיבורי מוסקבה, באזור היערות בסביבת העיירות טוֹמִילִינוֹ, מָלָחוֹבְקָה וזָגוֹרְסְק. ונדה ושילבסקה העמידה את הווילה לרשות זפ"פ. המקום שבו שכנה הווילה נקרא קְרַסְקוֹבוֹ, והיה דומה לדאצ’ה באוטבוצק, לא הרחק מוורשה. השטח המיוער של הבית היה רחב ידיים. לאט לאט התקבצו בווילה הזאת הקומוניסטים הפולנים ששוחררו לאחר שנים ארוכות במחנות. גם אנחנו, גולדה ואני, זכינו להיות דיירי הבית הזה.

גולדה חזרה מבית החולים, ובגלל מחלתה לא הרשו לה להתגורר במלון במרינה רושצ’ה. אז עלה בין החברים היהודים של זפ"פ הרעיון שעלינו לקבל חדר בווילה בקרסקובו. היינו מאושרים. במצבה של גולדה זו היתה מתנה משמים.

נסענו לקרסקובו ברכבת החשמלית, שהיתה כבר תופעה שכיחה במסילות הברזל הסובייטיות. הנסיעה ממוסקבה עד למקום נמשכה בסך הכול חצי שעה – לא יותר מנסיעה במטרו של מוסקבה.

זה היה ערב אביב של 1945. הלב רווח יותר מבשנה שעברה. אמנם משפחתנו הקטנה לא היתה ביחד. גולדה שהתה לעתים קרובות בבתי חולים ובסנטוריום, דינה’לה – בבית הילדים, ואני – בדירות הזמניות בחסות הבלרוסים או הפולנים. אבל חלמנו שבקרוב יבואו אל קצם דרכי הנדודים והפיצול ונחזור הביתה. כבר היתה לנו תמונה ברורה של מה שמחכה לנו שם, ובכל זאת נמשכנו לשם.

טרם אביב. בין עצי האורן משני צדי מסילת הברזל עוד נח השלג המשחיר. המחטים הרטובות תלויות על הענפים. הריח הלח של האדמה בטרם תפרח חודר מבעד לחרכי הדלתות והקרונות.

הגענו לתחנת קרסקובו. במרחק עשרות מטרים משם כבר היינו בווילה, בבית הזפ"פ. פעם, בימי הצאר, היתה זו דאצ’ה של איש עשיר, אבל עכשיו היא שייכת למדינה הסובייטית.

המשגיחה על הבית, פולנייה בגיל העמידה שחזרה לאחר שנות גירוש ממושך, פגשה בנו. גם היא נמנתה פעם עם הפעילים הבלתי־חוקיים של המפלגה הקומוניסטית בפולין. המנהלת הובילה אותנו אל חדר קטן ובו שני חלונות. בחדר היתה מיטה אחת, אבל בגלל מחלתה של גולדה אסור היה לנו לישון ביחד. מאחר שלא רצינו לספר על כך למנהלת, כי אחרת היתה שולחת אותנו מיד, השתמשנו בשלל תירוצים בבקשתנו להביא מיטה נוספת, והיא הבטיחה לבוא לקראתנו.

במשך שנים ארוכות התגלגלה גולדה בין בתי חולים לסנטוריום. היא ראתה אנשים מתים במחלתה, אבל עוד היה בה ניצוץ אמונה שהיא תינצל בכל זאת. השתוממתי בשקט על האופטימיות שלה. אני עצמי לא האמנתי שהיא תצא מכלל סכנה. כמעט בכל יום עלה החום שלה. פניה הכחושות להטו, והיא שכבה באפיסת כוחות. חוץ ממים, היא לא רצתה להכניס דבר לפיה. המנהלת התחילה להתעניין במחלתה של גולדה ולחקור עליה. אמרנו לה שהיא סובלת מדלקת ראומטית ומרפאים אותה באמצעות אספירין וקמפור.

בימים שגולדה הרגישה קצת יותר טוב ויצאה מהמיטה, הופיע חיוך על שפתיה. השמש זרחה לעתים קרובות יותר וטיילנו בין עצי האורן. אני עצמי כבר התחלתי להאמין שגולדה תבריא בזכות ריחות האביב. הרי הם דומים לריחות באוטבוצק, שנודעה בעולם בהשפעתה הטובה על חולי שחפת. אבל דווקא כשהתחלתי לצייר לה תמונות ורודות לעתיד ענתה גולדה בספקות אופיינית וביטלה את הדברים בידה.

למחרת היא כבר שכבה ולהטה מחום.


29 באוקטובר

אתמול הרגו נוקמים יהודים ערבי מפני שערבי אחר הרג שני צעירים יהודים. אין כאן מתנות חינם, והחשבון נשמר. אחרי כל שפיכת דם, בשני הצדדים, מרגישים רבים מאתנו מין כפילות: הן כאב והן מורת רוח. שנאתנו לערבים גדלה מפני שהם רוצחים חפים מפשע, ואנחנו כועסים שגם יהודים כבר עושים מעשים נפשעים כאלה.

אבל צריך להודות לאל… היהודים נותרו עדיין מיעוט נדכא באותה מעצמה, שמשתדלת כל כך למען הערבים הנדכאים בארצנו.

בימים שישבתי בדאצ’ה בקרסקובו ונהניתי מן ההטבות שהאזרחים הפולנים לשעבר קיבלו מהשלטון הסובייטי בגלל העוולות נגדם – קל יותר היה לשאת בשקר. קורבנות רבים מדי הקריב הצבא האדום במלחמה באויב הנאצי. באותם ימים ראיתי בדוכן עיתונים ספר שירים דק מאת בוריס פסטרנק. הספרון, ממש חוברת, הודפס על נייר זול ואפור. הלכתי ברחוב ודפדפתי בדפיו של המשורר הרוסי הגדול. חבל שהחוברת אבדה לי. אני זוכר רק שורות קטועות. הן עוררו בי פליאה והתרוממות רוח. הנה ציטוט מתוך הזיכרון, בתרגומי:

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַחַלּוֹן

וְצוֹעֵק הַחוּצָה:

אֵיזוֹ מֵאָה הִיא זוֹ עַכְשָׁו?

כך כתב בוריס פסטרנק ב-1943.

בווילה בקרסקובו הרגשנו כמו במין אקס־טריטוריה, שאינה כפופה לגמרי לחוקי המדינה. נהגנו כבר כאזרחיה של מדינה אחרת, בחסות הנשר הפולני, כי היינו בטוחים שבקרוב תחל הרפטריאציה של אזרחי פולין לשעבר. הרשויות הפנו את מבטן מאתנו. הם קיבלו כנראה הוראה שלא להיטפל אלינו, אף על פי שקצת קשה היה להאמין שהם אינם פוקחים עין לראות את הנעשה בבית הזפ“פ. במצב פריבילגי שכזה נמצאה כל הפעילות של הזפ”פ, גם של המחלקה היהודית.

הנהגתו של הוועד האנטי־פשיסטי היהודי ידעה את הנעשה. היא התייחסה אל הוועד המארגן של הזפ“פ הן בקנאה הן בחשש. קנאה – כי החסות הפולנית נתנה ליהודי פולין ביטחון רב יותר, וממילא גם חופש, בפעילותם החברתית; וחשש שהקשר אתם לא יכניס את הפעילים היהודים־הסובייטים לבוץ. כל קשר אתם החל לשאת אופי של קשר עם גורמי חוץ, ומכך הם נשמרו מאוד. מסעם של מיכואלס ופפר בקהילות היהודיות בעולם בזמן המלחמה יצר בחלק מן העסקנים היהודים־הסובייטים את הרושם ש”עכשיו כבר מותר", שהמאבק המשותף של בעלות הברית נגד היטלר הכשיר את הקשרים עם מוסדות ואנשים ממדינות קפיטליסטיות. הדבר התברר במהרה כאשליה. אני חושב שלמסע ההיסטורי ההוא של האישים הסובייטים־היהודים היה מטרה כפולה: הראשונה, לגייס לטובת ברית המועצות את רוחם וכיסם של יהודי המערב; השני, לשמש בלון ניסוי לפעילות היהודית שעוד נותרה בברית המועצות. אם השערתי נכונה, הרי זו אחת התוכניות שנולדה במוחו של יוסיף סטלין. הכפילות המתמדת והבוגדנות של מדיניותו יצרו פעמים רבות את הקווים המקבילים הללו.

מי שנכח באולם בעת האסיפה של זפ“פ לזכר מיליוני היהודים הנרצחים יכול היה להכיר בכך בפניהם של סופרי יידיש הסובייטים, שהשתתפו כאורחים באזכרה. זה היה ה”קדיש" הקולקטיבי הראשון על יהדות פולין, וגם הזעקה העוצמתית הראשונה של שארית הפליטה שלנו. הסופרים היהודים הסובייטים הזדהו עם הכאב עד שפרץ הבכי בעת אמירת “אל מלא רחמים” מפי החזן משה קוסביצקי. אבל הם הסתלקו בזריזות מיד אחרי שהסתיימה האזכרה.

“סולומון החכם”, כפי שכינה סטלין את שלמה מיכואלס, התמצא כנראה במשחק. אדם סובייטי כל כך, בעל הישגים וקשרים, כבר הריח בוודאי את עשן השריפה שעתידה להתרגש עוד מעט. אז מדוע הוא הלך בתלם? ואיציק פפר? מדוע הוא כתב את גזר דינו בשירו “אני יהודי”? ואולי פעילותם היהודית, גם אם מוגבלת, היתה ניסיון לחלץ את עצמם – ועל כך הם שילמו? לא אחת קלטתי נימה של כניעה. “כל זמן שהדופק פועם, אפשר עוד לתקן” – זו היתה התשובה לעצמם.

באחד הימים הללו הגיע אלינו לקרסקובו הרש סמולר. הוא בא לבקר לא רק אותי, אלא גם את מנהל הבית, צוקר, שהיה יחד עם סמולר באותה יחידת פרטיזנית בלרוסית. ידעתי שהרש סמולר הוא כמעט בלתי לגאלי. הוא ברח ממינסק כי פונומרנקו חשד בו, ואנשיו מבקשים להניח עליו את ידם. הוא לא היחיד מבין הפרטיזנים היהודים שיצאו מהיערות ודרשו להכיר באופי היהודי של מלחמתם בנאצים. אבל השלטון הסובייטי ראה בדרישה שלהם “לאומיות יהודית”. הם החלו לחפש את הלוחמים היהודים, והרש סמולר היה אמור להיות אחד מראשוני הנאשמים. אך הרש סמולר אינו אדם שקל לתפוס. הוא נעלם מרשתו של פונומרנקו במינסק. עכשיו הוא הופיע אצלנו בקרסקובו. עד מהרה היה אמור למצוא את דרכו לפולין.

סמולר לא היה שבע רצון מכך שדחיתי את חזרתי לפולין בגלל מצב בריאותה של גולדה. האמת היא שממש כמו ברודרזון ואמיוט לא האמנתי בתוחלת ובאפשרות של יישוב יהודי חדש בפולין. ביטאתי זאת, כדרכי, בשיר. בשיחתנו הוכיח אותי סמולר שהישארותי בברית המועצות מושפעת משיקולי תועלת.

[סמולר ידוע כאדם שאוהב להשתמש במילים חריפות. גולדה התעצבנה ונפגעה יותר ממני. היא לא ענתה לו, אבל כשהלך דיברה עליו דברים שאמרה רק לעתים נדירות. גולדה נטרה לו טינה עוד מביאליסטוק: בגלל השערורייה שהקים בעקבות שירו של באגיש ומפני שהרחיק אותי מהעבודה ב“ביאַליסטאָקער שטערן”. היא היתה בטוחה שהוא יזם את המהלך, והסית את העורך שולמן. אינני יודע אם סמולר יודע להביע חרטה. הוא הכיר את הסובייטים עוד מנעוריו.] ואף על פי כן, כשאני נזכר בו בלילה הראשון של שנת 1948 נושא את דינה’לה על ידיו בתחנת הרכבת בפראגה, כשהגענו ממוסקבה לוורשה – אני מאמין שגולדה סלחה לו.


31 באוקטובר

מחר אעביר דף בלוח השנה. נובמבר לפנינו, החודש הסוער של חיי ושל המאה שלי. אני חושד שזה החודש שנולדתי בו, ולא ינואר – כפי שרשום במסמכים. תעודת הלידה שלי נושאת תאריך מאוחר יותר.

ערפל רב, השלג הראשון, מזג אוויר סוער – והזמן היצירתי ביותר בשנה. מה שמתחולל בחוץ לא מושך אותי כבר ומניח לי לשבת במנוחה בדל"ת אמותי. שקט, ספֶר, זוג עיניים אוהבות – מי צריך יותר? אני מקווה שכזה יהיה גם נובמבר שלי השנה.

הדסה מתקדמת בקריאת “שיר השירים” מאת שלום עליכם. זמן העבודה הטוב ביותר שלה הוא חצות הלילה. היא הולכת לישון מאוחר, ופעמים רבות אני לא שומע אותה נכנסת למיטה. אני, לעומת זאת, מתעורר מוקדם. בשבע בערך. שעות הבוקר הן הטובות ביותר בשבילי. [ייתכן שאנשים מבוגרים אוהבים את השעות הראשונות של היום כי הם סובלים מנדודי שינה. אני איני מתלונן על כך.] אבל אני זוכר עוד את הזמן שבו הייתי כותב את שירי לאור מנורת הנפט עד שתיים בלילה. אז עוד היו לי אבא ואמא, אחים ואחות יחידה – כולם עוד חיו. יכולתי לכתוב רק כשכולם בבית ישנו.

עכשיו ימַי שקטים, אין בהם מריבות משפחתיות, ויכוחים בין אבא לאמא ובין האחים. שנים אכזריות פיזרו את אפרם על פני הארץ – ואני נותרתי לבדי עם מנוחתי. יום אחד דומה למשנהו. אפילו בשבתות ובחגים אין עלים אדומים. אני מתמלא אפור. האדישות משתלטת לאט – היא החלק העיקרי במנוחתי.

אחרים היו קוראים לזה שעמום. אני איני משתעמם. הזמן לבדו, בלי שום תוספת, מפליא אותי במיוחד. הזמן זורם בשקט, כנחל שלֵו, ולכן איני שומע אותו. אבל הוא זורם. משום כך הוא יקר לי כל כך – ואיני יכול לעצור אותו. זרים וחברים רואים בוודאי את סימני הזמן בפני. אני, ככל שאני מסתכל בראי, איני רואה את השינויים שהוא חולל בעורי.

הדסה אוהבת שאנשים אוהבים אותי. היא שמחה בכך, ולכן היא אוהבת לצאת אתי לפגוש חברים ולשמוע את דברי השבח שלהם – שאני נראה טוב, לבוש היטב, ובעיקר – שבחים על שירי. אני מודה ששבחים כאלה גם אני אוהב לשמוע, אף על פי שאני קצת מתבייש.

“ביקור מוצלח” כזה היה לנו בימים אלה במועדון הסופרים. חברים חיבקו אותנו, שמחו ושיבחו את מראנו. כמעט התחלנו לפחד מעין הרע. הדסה שמחה בעיקר באהבה הגלויה שהביע כלפי הֶרְץ גרוסברד.65 גם אותי שימחו דברי הברכה החמים. הפעם הוא הזכיר והדגיש את השיר “אחותי חיה” בספרי הנוכחי “הם יקומו לתחייה”. גם אני חושב שזה השיר החזק ביותר בספר. השיר הגיע אלי כמו ברק משמים.

הרץ גרוסברד. הוא אינו מרבה לדבר. מילים אחדות והידוק האגרוף, כמו להדגיש את ביטחונו ותוקפו. זה טוב לי ולמצב רוחי, ואינו משאיר אותי במצב שאני רוצה להשתיק את הזמן.

בפגישה הזאת במועדון הסופרים היו עוד אנשים ששמחו בנו והביעו את אהבתם, אבל בדרך כלל זו היתה אהבה שדורשת מיד הדדיות. על כל מילה טובה הם דורשים תמורה מיָדית. אני לא מצטיין כל כך בעניינים כאלה, ולכן איני יוצא נשכר מהם. אבל לא: לא כולם אינטרסנטים. יש ביניהם, לא רק הרץ גרוסברד, עוד כאלה שדי לקבל מהם לחיצת יד מאשרת ומבינה. —

השמים מעוננים חלקית. נדמה שהסתיו שלנו נהפך לחורף. שלג לא יהיה בתל אביב, אבל רוח וגשם לא יחסרו. הם ישאירו על השמשות טיפות גדולות ונוצצות – וילון פנינים שמסתיר ומזכיר את העבר.

החורף יימשך זמן מה. וילון הפנינים יסתיר ויזכיר, ואני אשוחח על כך עם עצמי. שיחה, שבה למילים יש זיכרון עמוק משלהן. הן מובילות אותי לאלפי דרכים של אסוציאציה. לכולן יש חוט, וכל אחת יודעת באיזה מצב, באיזה רגע, היא צריכה להיקשר עם האחת ולא עם האחרת: מילים יקרות, צלילים חיים תדיר, אפילו כשלא שומעים אותם. להפך: כשלא שומעים אותן הן נעשות נעלות יותר, פונות עורף לצעקה, ליום החולין הסואן, ומתחברות עם הזמן הזורם בשקט כל כך עד שאין לשומעו.

מילים יקרות, מילים ביידיש. יש להם זיכרון משלהן, טעם וריח יידי לעצמן. בכל החושים הן משיגות את הבראשית, את הצליל הראשוני. הן צמחו מבכי התינוק. הן לבדן יודעות את הדרך לרחוב סמוצ’ה, אל צחוקה הצעיר של אמא, אל צבע הלילך של שמלתה, אל עיני היונה שלה, אל שפתיה החטובות וידיה הטובות.

אלה הן מילים שאי אפשר לתרגם. זה מין דם, שאי אפשר להחליף בשום עירוי: אין עוד סוג דם כזה. לכן הן חיות רק בשירי. בהם הן נולדות ואתם הן נשארות – אם הן נשארות. עד שישקע העולם וכל לשונותיו יישאר איש אחד לפחות שיוכל לקרוא את המילים.


הרדיו משדר חדשות מדאיגות: אינדירה גנדהי מתה. קיצונים דתיים ירו בה עשרות קליעים; בפולין נמשתה מהוויסלה גופתו של כומר. בריוני משטרה תפסו אותו והרגו אותו משום שהטיף נגד המשטר.

תשע שעות אחרי שאינדירה גנדהי מתה ירש בנה בן הארבעים את מקומה. משרות מובילות אינן עומדות ריקות זמן רב. ליורשים האומללים אין זמן לבכות. 750 מיליון האנשים בהודו מתחילים לחשב חשבונות. זו הזדמנות מצוינת להרוג בלי לעמוד למשפט.


למען אותו ערב תשעה במאי 1945 ראוי לחיות שנים ארוכות. העיר שעודדה את העוול במשך תקופות וממשלות שונות השליכה פתאום את כבלי הכפייה. כך נדמה היה שעה שהלכנו – לא, נישאנו – בהמון, ברחובות, בשדרות, ומכל עבר – נהרות אדם אדירים בכיוון אחד, רק בכיוון אחד – הכיכר האדומה. אינני זוכר שמישהו דרש או הציע או ביקש ללכת לשם. איש לא שמע דבר, איש לא אמר – אבל כולם הלכו לשם. כל העם במוסקבה הלך אל הקרמלין, אל המאוזוליאום של לנין.

לכל אחד ממיליוני תושביה של מוסקבה היתה רק משאלה אחת, כוח מניע אחד: להיות עכשיו בחוץ, עם כולם. במצעד הזה – בלי שירה ובלי דגלים – במצעד האילם הזה, בלי אומר ודברים, בכאב העולה מן הלב לעיניים, הייתי עם ז'. החזקנו ידיים: העיקר לא ללכת לאיבוד. הבטנו בשמי הדמדומים, שסערו בזיקוקין ססגוניים.

חג הניצחון. לאט לאט, כמו בריחוף, התקרבנו דרך רחוב גורקי אל הכיכר האדומה. לא דיברנו כמעט. ההמון האינסופי צעד כמו בתהלוכה. קשה היה להבחין בַּפנים בשמחה גלויה, שיכורה. המלחמה קרעה מכולם את קרוביהם. הנה הן, הנשים, ההולכות לבדן, מטפחות לראשן, ואין חיוך על פניהן. האם ישובו יקיריהן [מבתי החולים, מן השבי]?

אני ידעתי שקרובי לא ישובו. ובגלל אותה ודאות שאין לי למי לחכות התחפרתי בהמונים הזרים עד שהרגשתי שאיני הולך לבדי.

לא פרץ של שמחה, אלא תקווה, צער וכאב: פצעים יכולים להירפא, פנים – להימחק, ושמות – להישכח. ובתוך כך, היקר מכול: האשליה שבאה תקופה חדשה. שההמון ברחובות אינו מנוצח – לא על ידי תוקפים מחוץ ולא על ידי מדכאיו מבית.

האשליה לא נמשכה זמן רב. מצבורי השנאה לא התרוקנו, והם הופנו לחזית הפנימית. הפחד שוב שרר במיליוני המפגינים והפריד ביניהם, איש נגד רעהו.

בעולם החלו מלחמות השחרור של העמים הנדכאים. לעתים קרובות עמדו מאחוריהן משעבדים אחרים, אבל המתקוממים נגד שלטון הדיכוי הנוכחי ידעו בוודאות שהם הצודקים. גם היהודים היו בין הכוחות שעמדו נגד כוח צבאי חזק מהם – האימפריה הבריטית. העיתונים הסובייטיים היו מלאי התפעלות לנוכח קרבות השחרור של היהודים בארץ ישראל.

יהודי ברית המועצות העתיקו אל עצמם את אהדת הממשל הסובייטי והעיתונות ללוחמי הפלמ“ח והלח”י. רק אותם פעילים חברתיים שהיו מקורבים קצת יותר לגופי השלטון הסובייטיים חשדו כבר אז שבמקביל לתמיכה ביהודים בארץ ישראל, שהיא פועל יוצא של המדיניות האנטי־בריטית, נמשך מאמץ האינטגרציה של האוכלוסיה היהודית בברית המועצות. אדרבה: הוא התחזק עוד יותר לאחר המלחמה בגלל דעת הקהל האנטישמית שהתפתחה תחת הכיבוש הנאצי במחוזות המערביים של ברית המועצות.

הרגשנו באי־שקט של סופרי יידיש הסובייטים. נראה שהם חשו מראש בנחשול חדש של דיכוי התרבות היהודית. באופן גלוי הם עוד היו מלאי תקווה והבטיחו פריחה מחודשת של תרבות יידיש וספרותה. בין האופטימים היו י' דוֹברושין וא' קוּשְׁנִירוֹב.66 אבל בשיחות פרטיות לא היה זכר לאופטימיות־מטעם. רבים מהם אפילו לא התאמצו להסוות את חרדתם מפני הימים הבאים.

אנחנו, סופרי יידיש מפולין, חיינו בעולם אחר, אבל גם בנו שרר הפחד מפני גורלם של סופרי יידיש הסובייטים. כשנפגשנו אתם ודיברנו על השואה בפולין, על התקפות אנטישמיות של הפולנים נגד שארית הפליטה, רק לעתים רחוקות חשנו הזדהות מצד עמיתינו הסובייטים, וכמעט אף פעם הם לא יעצו לנו שלא לחזור לפולין. באותם ימים פגשתי פעם ברחוב את המשורר אייזיק פלטנר. הוא שמע שאני מתכוון להישאר בברית המועצות, הביט בי רגע והתחיל להזהיר אותי שתמיד יראו בי כאן זר, פולני. “אל תעשה את זה”, הוא אמר, “מקומך בפולין, ואולי בכלל במקום אחר לגמרי…” נפרדנו – הוא לחץ בחוזקה את ידי. לא ראיתי אותו שוב.


2 בנובמבר

מה יהיה על שירַי? אני מתכוון לומר: בלי שירי. מאז נכנסתי לג’ונגל העובדות בעבר הפסקתי לכתוב שירים – השורות המתמצתות במילים מעטות זמן ואירועים. אני כבר מתגעגע לשיר אמיתי, ששורה אחת בו מתפוצצת ומאירה את כל העולם.

מהו שיר? במה טמון סודו? איך נוצר הפלא הזה מן המילה האנושית? ולמה הוא נחוץ כל כך, עד שביומיום הקשה ביותר המשורר אינו יכול לחיות בלעדיו, ובכאבו הגדול ביותר הוא יכול לחגוג בעזרת שירו?

אינני יודע. המבקרים והפרופסורים משתמשים בכל הטיעונים – הן מוחשיים, הן מופשטים – כדי לגלות את הכוח החי, הפועם של מילות השיר. אבל בעיני לא נשאר דבר מלבד מבנה של מנגנון חכם. אני עצמי ניסיתי לא פעם לתפוס את הרגע שבו נוגע בראשי הכוח העליון – ואני יודע ששיר נולד, שאלוהים נגלה לי פנים אל פנים. אבל הרגע הזה נעלם מהר מִבָּרק.

השראה? אכן. גוף החומר כולו מואר ונהפך לרוח, נקשר בנצח. ברגע כזה לא היה קשה למות.

מה יהיה אם כן בלי שירי? נהייתי עבד לעובדות. אני עוסק בהווה, ודרכו אני שוקע בעבר. אני אפילו לא משתדל לקשט את הכתוב במטאפורות. אינני רוצה שזה יהיה דומה לספרות. ובכל זאת, האם אפשר להיות בטוח בכך לחלוטין? אפילו בכרוניקה שאני כותב עוקב אחרי ניגון השורות – כמעט תמיד ניגון עצוב.

על הניגון בלבד אי אפשר לבנות, אבל זהו סימן ואות. מה הוא מבשר? שהחוט לא נקרע. הזיכרון לא ישקוט. פני השטח שלו יהיו חלקים כראי, ובו אני שב לראות את פני, את שירי.

אולי חבל שאני מניח לזוטות רבות כל כך לחלוף. בתמונה האמיתית של הזמן הן אולי קווים חשובים. אני מניח מאחור שיחות ביני לבין הדסה ודינה’לה, רשמים על מכרים שפגשנו. עובדה אחת מסיטה אותי הצדה ולפעמים נושאת אותי לפינה, שבה אני נשאר ימים אחדים. אבל אני מניח לזה ואיני עושה דבר. כך מסתדר האי־סדר שמכתיב לי מוחי. כך אני רוצה. ביום אחד אני חי בכמה זמנים בעת ובעונה אחת. אני מקים לתחייה חודשים ושנים – כנגד הצווים החכמים והאכזריים של המשתנה והבר־חלוף.

אתמול הייתי עם הדסה בארוחת ערב במלון “פלאזה”. הזמין אותנו יהודי משיקגו, שמימן את הוצאת הספר השחור ביידיש (את הספר הזה תרגמתי, בחלקו הגדול, מרוסית). היהודי האמריקאי כבר בן יותר משמונים. בזמן הארוחה הוא הוציא את גלולותיו הצבעוניות. בתוך כך הוא דיבר על גורלה הטבעי והבלתי נמנע של יהדות אמריקה.

בשובנו הביתה עוד הספקנו לראות בטלוויזיה את מהדורת החדשות האחרונה של היום המשוגע: מהומות בהודו, ילדים מתים באתיופיה, נסיכי נפט ערבים באירופה. עד חצות נגמר הכול ונהפך ליום אתמול. עם שחר, משאית אשפה גדולה ומגושמת תיקח הכול ותטחן אותו לשכחה, לאיִן.

עצב? איך ייתכן אחרת? ואילו יצאנו לרקוד, או לבלות בקברט, האם היה אחרת בשובנו? האם יכול היה הבילוי לכסות על אור הטלוויזיה הקר והשטוח? להקים לתחייה את אינדירה גנדהי ולהציל את הילדים המתים ברעב?

לפנות בוקר, כשקמתי, התלוננה הדסה שהיא עדיין לא עצמה עין. לפעמים, אחרי שהיא נשכבת במיטה, היא משננת את התוכנית החדשה לקראת נסיעתה לאמריקה. קשה לה להתנתק מזה, מ“שיר השירים”. היא אוהבת את בוזי. היא עצמה בוזי.


שבת, 3 בנובמבר

אתמול היו אצלנו לארוחת ערב שמעון דייטש ואשתו לוסי – הזוג שבילינו אתו לפני ימים אחדים במלון “פלאזה”. דייטש הוא אחד היהודים האמריקאים שמקדישים חלק מכספם כדי לתמוך בספרות יידיש. זו תופעה ידועה ומיוחדת של עם הספר, בעיקר של דוברי היידיש בתוכו: אנשים פרטיים מממנים הוצאת ספר ופעילויות תרבותיות אחרות. אחד מהם הוא שמעון דייטש.

הוא מבוגר ממני. הזיכרון שלו מגיע לעבר רחוק יותר. כל השנים הוא מגלה עניין בספרות יידיש ואוהב לבלות עם סופרי יידיש. הוא עוד הכיר את “גדולי” ספרות יידיש באמריקה. הוא גאה בכך ולהוט לספר עליהם. זיכרונותיו סובבים אנשים שכבר אינם בחיים וגם יצירתם מתרחקת והולכת. על כל אחד מהם מדובר בזמן עבר. כשהדסה ואני ליווינו את הדייטשים ברחובנו, בצעדים קטנים ומהירים הוא הלך קדימה, אבל נדמה היה לי שהוא נמלט לעבר.

זה החוג החברתי שלי. כאלה הם, בדרך כלל, האנשים שאני מבלה אתם – אנשי זיכרון. לסופרים, אפילו למשוררים, היניקה מן העבר מועילה ליצירה, כמין ארכיאולוגיה של המחשבה. ואף על פי כן, אחרי שיושבים שעות אחדות ומספרים זה לזה רק על מה שהיה, מתעייפים במהרה. אז מתחילים להבין ולהצדיק את הפוליטיקאים ואנשי העסקים הזקנים שאינם רוצים לעזוב את עיסוקיהם עד יומם האחרון.

אני אוהב זיכרונות, יותר לקרוא אותם מאשר להקשיב. אשר לכתיבת זיכרונות, מקובל לומר שזה סימן לזִקנה. אבל לי נדמה דווקא שאני נעשה צעיר, ששוב אני בגיל שבו ההווה יכול לבלוע את כל העולם.

כל החושים עוזרים לי בכך, ובעיקר – חוש הריח. כל שנותי היתה לי חולשה לריח אורנים. מינים רבים יש בעצי המחט, אבל הריח של כולם זהה כמעט: מר־מתוק ומשכּר. הריח הזה תוקף בחודשי האביב. בקרסקובו עורר יער האורנים את געגועי לאזור ורשה. כשהייתי בבּוֹרוֹבִיחָה, גם היא בפאתי מוסקבה, אך מהצד האחר, היה הריח סמיך עוד יותר. זו היתה שכונת דאצ’ות לסובייטים מיוחסים – אנשי השררה, מתחום המדע והתרבות.

לְיַד מוֹסְקְבָה, בְּיַעַר אֹרֶן, תְּהִיּוֹת

עוֹלוֹת פִּתְאוֹם עַל רֵיחַ דֶּבֶק, נְשִׁימָה

שֶׁל דְּבַשׁ וְזֶפֶת, טַחַב, פִּטְרִיּוֹת

מִלֵּב פּוֹלִין, עִם תֹּם שֵׁשׁ שְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה.

כך כתבתי אז בשיר.

הנסיעה ממוסקבה לשם לא נמשכה אפילו שעה, אך זו היתה נסיעה מגיהנום לגן עדן. בתחנת הרכבת במוסקבה נדחקו האנשים על מיטלטליהם ודחפו. הרוסים, כידוע, אינם יודעים להתמודד עם מי שבא מולם: שניהם הולכים ישר, לפנים, ואיש אינו רוצה לזוז ולפנות דרך. אבל בבורוביחה… אספר על כך בהמשך.

על הספסל בתחנת הרכבת של מוסקבה, שבו ישבתי וחיכיתי לרכבת החשמלית לבורוביחה, ראיתי אשה צעירה עם מזוודה. במראיה היתה שונה מאוד משאר הנוסעים. גם היא הבחינה בי, אבל היתה לה עין חדה: היא התחילה מיד לדבר אתי פולנית.

“גם אתה מחכה לרכבת לבורוביחה?”

קצת התבלבלתי: “איך את יודעת?”

“המכנסיים מסגירים אותך. מכנסיים ירוקים כאלה, בגזרה מיוחדת כל כך, מקבלים רק בזפ”פ…"

שנינו פרצנו בצחוק. מובן שכבר נסענו יחד לבורוביחה, הגענו לשם ביחד וטיילנו יחד בסביבת היערות.

היא היתה פעם שחקנית קולנוע, וזמן מה – השחקנית הפופולרית ביותר בתעשיית הקולנוע. היא שיחקה בעיקר בסרטים מלודרמטיים או סנסציוניים, שלא הצטיינו באיכות אמנותית גבוהה במיוחד.

בורוביחה היתה כאמור עיירת קיט של שרים סובייטים, פרופסורים, ציירים נודעים, שחקנים וסופרים. במרחק מסוים זה מזה שכנו בתי העץ הישנים והמגולפים. לא כל אחד מהם היה מאוכלס, אבל פה ושם עמד שומר חד ראייה; הוא הכיר מיד מי מן העוברים ושבים הוא מקומי, כלומר בא להבראה באחד הבתים. לעתים קרובות הם בדקו תעודות.

אחד הבתים הועמד לרשות זפ“פ. ועדה מיוחדת של ה”פטריוטים הפולנים" בחרה את המועמדים להבראה בבית. לרוב נשלחו לשם אנשים “בעלי זכויות” בתחום האמנות והמדע. יתרון נוסף היה לחלשים ולתשושים. יתרון כזה היה גם לי – והוועדה נתנה לי עשרה ימים בגן עדן ההוא.

בית מותרות כזה עדיין לא ראיתי בכל שנותי בברית המועצות. לרשות חמישה־עשר עד עשרים האורחים שנחו בבית הועמד צוות של ארבעים אנשים – טבחיות, מנקות, כובסות, אחיות, גננים ועוד אנשי מנהלה. כלי האוכל היו עשויים פורצלן עדין, והסכו"ם – כסף. מפות השולחן, המגבות והמפיות הבהיקו מלובן. איך נשמר שם ציוד כזה, 28 שנה אחרי המהפכה? איש מבין האורחים לא שאל.

בארוחות היינו יושבים יחד ליד השולחן הגדול, והמלצריות הצעירות בסינרים המגוהצים הגישו מאכלים שלא ידעתי אפילו איך לאכול. התבוננתי בשחקנית. היא היתה מנוסה יותר, ויכולתי לחקות אותה.

אחדים מהאורחים היו מוכרים לי. אחד מהם היה פרופסור להיסטוריה פולנית, אחר – סטודנט באוניברסיטה של מוסקבה, שלישי – פעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית הלא־חוקית לפני המלחמה. השחקנית היתה מוכרת לכולם.

באווירה הסטרילית של הבית נחנקתי כמעט. רק השירים יכלו להציל אותי. כשכל האורחים יצאו לטיול הייתי נשאר בחדרי. קראו לי מבחוץ, אבל העמדתי פנים שאינני שומע.

באותם ימים כתבתי את “אל הפולנים” – שיר מר על הפולנים שעזרו לרצוח יהודים. הפעיל הקומוניסטי, שכני בבית ההבראה, היה סקרן לשמוע את שירי החדשים. הואלתי לספר לו שבין השירים יש אחד ששמו “אל הפולנים”.

“טוב, טוב”, הוא שמח, “מיצקביץ' כתב פעם שיר ‘לאחים המוסקבאים’ ועכשיו, משורר יידיש כותב לפולנים” – הוא היה בטוח שזה שיר הלל לעזרה שהגישו הפולנים ליהודים – ואכן היו גם כאלה, אף שמספרם היה קטן ביותר.

אבל כשהוא שמע את השורות הראשונות של השיר, קדרו פניו.

בֵּין שָׁלָל שׁוֹמְרִים הָיוּ אוֹתָנוּ מוֹלִיכִים,

בֵּין כָּל קוֹלוֹת צְחוֹקָם הַקַּר שֶׁל הָרוֹצְחִים.

בְּכָל פִּנָּה, שְׁוֵה נֶפֶשׁ, הָמוֹנְכֶם חִכָּה,

וְהִתְכּוֹנֵן לִרְאוֹת, שְׁוֵה נֶפֶשׁ, כָּל מַכָּה.

כשנסעתי לבית ההבראה של זפ"פ שוב היתה גולדה בבית החולים לשחפת, הפעם – במרכז מוסקבה. באותו בית חולים אושפז אז גם סופר יידיש הסובייטי פייבל סיטוֹ.67 הוא היה בשלב האחרון של השחפת. כשביקרתי את גולדה, בטרם אסע, נכנסתי גם לחדרו. היו שם איציק פפר ועוד מישהו מהוועד האנטי־פשיסטי. פייבל סיטו לא נראה חולה חסר תקווה, ובחדרו, ששכבו בו עוד כמה חולים, התנהל ויכוח – איני זוכר כבר על מה. פייבל סיטו היה חבר מערכת “אייניקייט”.

גם עם שובי מבורוביחה הלכתי לגולדה לבית החולים. מיד כשנכנסתי לחדר ראיתי את הכתמים האדומים על פניה. כבר לא הייתי צריך לשאול לשלומה. היא סיפרה לי שיומיים קודם לכן מת פייבל סיטו ומחר תיערך הלווייתו. היא שאלה אותי מתי אני הולך לילדה. “אל תלך עכשיו. אל תלך מכאן, אלא ישר מהבית”, היא הוסיפה. אחר כך החלה לחקור איך ביליתי בבורוביחה, איך המקום נראה. “אתה נראה קצת מאושש”, היא אמרה, אך לא היה לה כוח וסבלנות לשמוע את תיאורי על גן עדן עלי אדמות. נראה שנסחפתי מדי בסיפור. “אני יודעת הכול”, היא אמרה, “אני יודעת הכול”. בדבריה לא היתה שום תרעומת, אלא רק משמעות רבה. למחרת, כשחזרתי לבקר אותה, היא הרגישה טוב יותר. החום הגבוה ירד. הפעם היא החלה לשאול אותי על האנשים שישבו אתי בבורוביחה. מניתי אותם בזה אחר זה, אפיינתי כל אחד מהם בכמה מילים, אבל את השחקנית השארתי לסוף הרשימה. עיניה הכחולות הוארו בשובבות של פעם: “למה הסתרת אותה עד הסוף? אחרון אחרון חביב?”68 גולדה למדה פעם עברית. במכתביה האישיים אלי היא היתה אפילו מתרגמת את שמה: זהבה. -–

תמיד, כשיצאתי מביקורי בבתי החולים, חשתי מחנק בגרון. זה היה המחיר הצנוע ששילמתי על כך שהשארתי אותה בייסוריה, שביליתי בחוץ ונהניתי מהאוויר החופשי וממרץ הנעורים שלי. אני לא זוכר שהיא התלוננה על כך אי פעם, או שהוכיחה אותי. היא ראתה בפרצי השמחה וההומור הלא צפויים שלי תופעה טבעית – וקיבלה אותם בשמחה. פעם אחת הגיעה לקרסקובו צעירה פולנייה, בלונדינית. גולדה שמה לב מיד שהאשה עניינה אותי. בערב היא אמרה לי במפתיע:

“דבר אחד אני מבקשת ממך, בינם: אל תנשק אותה בפה. הכול כן, אבל לא זה…”

גולדה נזהרה מאוד שלא אנשק אותה על שפתיה, כדי שלא אידבק.


באותו קיץ שוב היינו יחד בקרסקובו. כמעט בכל יום נסעתי למוסקבה. הייתי להוט להיפגש עם אנשים ולשמוע חדשות בעניינים היהודיים שלנו. לא תמיד ביקרתי בשני המרכזים היהודיים: בוועד האנטי־פשיסטי ובמועצה היהודית של זפ“פ. בזפ”פ הרגשתי יותר בבית, כי שם עבדו חברי הוותיקים דוד ספרד ובר מארק. אמנם שניהם היו שקועים בפעילות חברתית. יהודים מכל קצות הארץ לא הניחו להם; פנו אליהם לא רק בבעיות קיומיות חשובות, אלא גם בזוטות. שני החברים לא הבחינו בי לעתים בין כל האינטרסנטים, ואני לא רציתי לבלבל להם את הראש בצרותי. ואף על פי כן, קל יותר היה לי לפתוח שם את הדלת מאשר אצל איציק פפר, גם אם הוא נהג בי תמיד בחברות ואפילו בחום – ככל שהיה מסוגל לזה.

כמה פעמים בשבוע ביקרתי את דינה’לה בבית הילדים. זה עתה העבירו אותה מבית ילדים אחד למשנהו, שהתאים יותר לגילה. כעבור שבועות אחדים במקום החדש שמתי לב שבזמן ביקורי היא אינה מוציאה מילה. שאלתי על כך את המנהלת, והיא אישרה שלפני כמה ימים הפסיקה הילדה לדבר.

כעבור שבוע נשלחתי עם דינה’לה לרופא ילדים מומחה. הלכנו אליו בלוויית אחות מבית הילדים. הרופא בדק אותה, ותוך כדי משחק חילץ ממנה את המילה הראשונה. אחר כך הכול זרם בקלות. רק אחרי כמה שנים סיפרה לי דינה’לה שילד בבית הילדים השליך כיסא ופגע בראשה – ואז היא חדלה לדבר.

כשכל זה קרה לא סיפרתי לגולדה. אסור היה לה לדעת. גם כך היא חשה אשמה בגלל הנתק מהילדה, על כך שהיא מתגוללת בין בתי ילדים, בין זרים וילדים שהחרישו אותה לא רק ברעש, אלא לעתים קרובות גם במכות.

גם ה“אידיליה” שלנו בקרסקובו עמדה להסתיים. למנהלת הבית החדשה, היהודייה, נודע שגולדה חולה בשחפת. היא הודיעה על כך להנהלת הזפ"פ, והעירה שנוכחותה של גולדה מאיימת על בריאותם של אנשים אחרים בבית. היא משתמשת בכלים ובכביסה של הבית, וכך נוצר מגע בינה לבין שאר הדיירים.

נקראתי למועצת הבית. בעדינות, אך בהחלטיות, הובהר לי שעלינו לעזוב את הבית בהקדם האפשרי. התחלתי לחפש בסביבה חדר אצל משפחה. מצאתי חדר קרוב יותר למלחובקה. בבקתה הקטנה התגוררה אשה צעירה עם בנה בן העשר. האב יצא למלחמה ולא חזר.

הסתיו הגיע. השלג הראשון ירד. האורנים לבשו לבן. האוויר נעשה חריף ונשך את הנחיריים.

האשה שעברנו אליה התגוררה בבקתת עץ והיתה לה חלקת אדמה משלה. היא גידלה בה קצת ירקות ומכרה אותם לאנשים קרובים, כמעט באופן בלתי חוקי. באותו זמן, השלטונות העלימו עין. בביתה של האשה לא היו לנו התנאים הנוחים של הווילה בקרסקובו. החדר עצמו היה דווקא נעים, והרהיטים רכים. קודם היה זה חדר השינה של הזוג. הקשיים התעוררו במטבח. בקרסקובו יכולנו להשתמש במטבח המשותף הגדול, שהיה חם כמעט תמיד. עכשיו הכינה גולדה את ארוחת הצהריים שלנו בפרימוס, בחוץ, ואת הנפט היינו צריכים להשיג בעצמנו. חוץ מזה, המרחק מתחנת הרכבת היה גדול הרבה יותר.

אבל גם בחדר הזה היה לנו טוב. הריהוט היה רך מאוד. גולדה ואני ישנו על הספה, שלא היתה רחבה אבל גבוהה מאוד וכפולה. כשנשכבנו היינו שוקעים בתוכה. בקרסקובו היו לנו מיטות נפרדות, ואילו כאן זה לא בא בחשבון. גולדה חששה תמיד שאידבק, אבל טוב וחם היה לנו במיטה הגבוהה, עד ששכחנו הכול וכמו עברנו לעולם אחר.

בדיוק באותה תקופה גולדה הרגישה קצת יותר טוב. החום הגבוה היה נדיר. נראה שימי השלג של 1946 השפיעו עליה לטובה. הרוחות שככו, האוויר היה יבש, הכפור הקפיא את האדמה שבין עצי האורן. שקט ושלווה שררו מסביבנו.

פעם־פעמיים בשבוע הגיעה אשה יהודייה, אנה בֵּנְצִיוֹנוֹבְנָה – כך קראה לה בעלת הבית שלנו. היא רצתה תמיד להישאר אתנו ביחידות ולשוחח. נודע לנו שהיא עושה עסקים עם בעלת הבית: היא קונה ממנה קצת ירקות ומביאה לה בתמורה מצרכים ממוסקבה – סבון, קמח, גריסים וכדומה. אנה בנציונובנה התגוררה במוסקבה, ודווקא במרכז העיר – ברחוב קירוֹב.

לאט ובזהירות היא התחילה לדבר על לבנו שנעזוב את החדר בבקתה ונעבור לגור אצלה, במוסקבה. היא תיתן לנו חדר משלנו. “מה אתם נשארים כאן, בקצה העולם, אצל הגויה?” היתה אומרת לנו ביידיש כשנשארנו לבד. “אצלי תהיו במרכז העיר. יש לנו חימום מרכזי, טלפון, ולא תצטרכו לשלם הרבה יותר ממה שאתם משלמים עכשיו על החדרון הצר הזה”.

האשה הזאת לא עוררה בנו אהדה. כשבעלת הבית היתה בבקתה ואנה בנציונובנה דיברה אתה, נדמה היה שזו ידידות אמיתית. אבל מיד אחרי שהלכה החלה האשה ממוסקבה לשכנע אותנו שנעזוב את חברתה ונעבור לביתה. גולדה לא רצתה תחילה לשמוע על כך, וגם אני האמנתי שאוויר היערות משפיע לטובה על גולדה. אבל בהדרגה התעייפתי מן ההליכה היומיומית לרכבת החשמלית ומן הצפיפות בקרונות בנסיעות למוסקבה ובחזרה.

ועם זאת, המעבר למוסקבה לא היה מתרחש מהר כל כך אלמלא גולדה לא היתה צריכה לחזור לבית החולים. שוב היו לה התקפות של חום גבוה. לעתים קרובות היא להטה במשך שלוש יממות ושכבה מותשת במיטתה.

השלג החל להימס, הפעם מוקדם ובמהירות. רוח לחה וחמה נשבה ללא הרף והחשיכה את השמים והארץ. שלוליות ענק נקוו בדרכים ואנשים בוססו בהן כמו בנחלים. הייתי חוזר הביתה ספוג עד מותני ומיד השלכתי מעלי את הנעליים הרטובות, הגרביים והמכנסיים. הם לא התייבשו במהירות באוויר הלח שלפני האביב ולעתים קרובות לבשתי אותם למחרת לחים.

אחרי שגולדה אושפזה בבית החולים עברתי לגור אצל אנה בנציונובנה. בית החולים היה במוסקבה, והמגורים במרכז העיר הקלו מאוד על ביקורי אצל גולדה. זה גם היה התירוץ שלנו לבעלת הבית הרוסייה הטובה לכך שאנו עוזבים אותה. היא שמחה מאוד שאנחנו עוברים לגור אצל חברתה הטובה, אנה בנציונובנה…

אני מודה שעם המעבר לדירה ברחוב קירוב במוסקבה חשתי מעין שחרור. יכולתי לצאת ולחזור בכל שעה, להיפגש עם אנשים ולא להיות תלוי ברכבת הפרברים העמוסה. חדרנו בדירה היה גדול למדי, אבל מזמן לא שופץ. הדירה היתה גדולה, בת שבעה חדרים – דירה בורגנית לשעבר. אנה בנציונובנה, בתה ובנה תפסו שני חדרים. אחד מהם היא השכירה לנו. בשאר החדרים התגוררו דיירים אחרים. המטבח והשירותים היו משותפים. לא קל היה להגיע אליהם, במיוחד בשעות הבוקר, כשהדיירים התכוננו לצאת לעבודה.

כאן, בחדר בקירוב, ביליתי את השנה האחרונה בברית המועצות. מכאן הלכה גולדה מעמי ולא שבה עוד.

בחדר המוזנח הזה למדתי עוד פרק באורח החיים של הסביבה, איך להשתמש בכל האמצעים כדי לא לשקוע ולהישאר לצוף על פני המים.

חדרנו היה האחרון בדירה. הכניסה אליו היתה דרך חדר שנמצאו בו, חוץ מאנה בנציונובנה, בתה רבּקה והבן ולדיסלב, וגם באופן זמני בתה הבכורה בֵּבָּה ובנה הקטן איגור. קל לשער שבחדר היחיד שנותר לרשות המשפחה, אחרי שהושכר לנו החדר השני, שררה צפיפות רבה. סביב השולחן הגדול ניצבה מיטה על גבי מיטה, חוץ משתי הספות המיושנות והמתפרקות. המיטה של רבקה עמדה ליד החלון, ליד הדלת של חדרנו. כשחזרתי מאוחר בלילה כבר שכבה רבקה במיטה, וקשה היה לי לעבור.

אנה בנציונובנה היתה אשת חיל: קטנה, נמרצת, לא נחה לרגע, והביאה הביתה כל מה שיכלה להשיג בימים ההם, שהכול חולק בתלושים. כל צורכי המשפחה, גם הבת הנשואה בבה, היו על ראשה. עיניה השחורות־היהודיות חיפשו ללא הרף משהו ראוי למאכל או ללבוש בחורף הקשה של מוסקבה. את תלושי המזון הטרי לסלק, תפוחי אדמה, גזר, כרוב וכדומה, שקיבלתי בנוסף, מסרתי לאנה בנציונובנה, ולזמן מה חלקתי משום כך אתה את ארוחת הצהריים.

ממה ששמעתי מפיה נודע לי שבעלה גורש בשנות השלושים למחוזות הרחוקים והקרים ועד עכשיו לא חזר. הוא גם לא כתב שום מכתב, ובבית לא ידעו אפילו את כתובתו המדויקת. לא הצלחתי להבין ממנה מדוע אסרו וגירשו את בעלה – בגלל פשעים פוליטיים או פליליים. כנראה היה פולני, ולכן קיבל בנו שם פולני.

ולדיסלב היה בן 13, ואיגור – בנה של בבה, בן תשע. בעלה של בבה היה צועני, מוזיקאי. הוא עבד בתיאטרון הצועני. כשנכנסנו לדירה הוא היה מאושפז בבית החולים בשלב האחרון של שחפת. מאז חלה עברה בבה לגור עם בנה אצל אמה.

שני הילדים, ולדיסלב ואיגור, היו דבר והיפוכו. הראשון היה נער בלונדיני, שפניו נאים ותנועותיו מדודות. לעומתו, איגור היה כנראה העתק של אביו הצועני. [לא היה יום בלי צעקות ומכות. המבוגרים צעקו, האם והבנות, והילדים התקוטטו. מדוע התקוטטו תמיד – קשה לזכור. הסבתא אנה ניסתה להשלים ביניהם, אבל איגור טען שהיא איננה אובייקטיבית. הוא הניח לדודו, ולדיסלב, והתנפל על הסבתא בקללות, בין השאר “ז’ידובה”. ולדיסלב ענה לו: “גריאזני ציגאן” – צועני מלוכלך – ומיד התחילו לעוף כיסאות וחפצים אחרים, ואנה בנציונובנה פרצה בבכי ובתחנונים יידיים – ברוסית כמובן.]

כשבבה חזרה מהעבודה וצריך היה לגשת לשולחן, איגור סירב לרחוץ את ידיו. אמו גררה אותו אל הברז. הוא סירב בכלל להתרחץ. הוא פחד ממים כמו חתול. בבה סיפרה לי שהתנגדותו של איגור לרחצה החלה כשנולד. “הוא קיבל את זה בירושה מאביו”, אמרה בחיוך.

כעבור שעות אחדות של שקט פרצה מהומה נוספת כשאיגור צריך היה להכין שיעורי בית. לא היה לו ראש לזה. חשבון היה המקצוע הקשה ביותר. בבה איבדה את הסבלנות והתחילה לצעוק. מטבעה היא היתה דווקא שקטה. המאבק נמשך זמן מה, ואחר כך שמעתי את אנה בנציונובנה מציעה את חמש המיטות.

תוך כדי הצעקות והמכות היתה הדלת שלנו סגורה ואפילו לא ניסיתי להתערב. כתבתי ועבדתי בבוקר, כשהילדים היו בבית הספר, או בלילה, כשהמשפחה כבר שכבה במיטות. אבל לפעמים היו גם ערבים רועשים. בבה הזמינה את חבריה “להרים כוסית”, בלשון המעטה. הם אכלו כהוגן שומן חזיר בוויניגרט שאנה בנציונובנה הכינה. אחר כך שרו בקולות שיכורים שירים ברוסית עד אישון לילה. וגם אחרי שההילולה נגמרה וכולם הלכו לישון התהפכתי בחדרי על משכבי. מבעד לדלת הסגורה הגיעו לאוזני הלחישות המתקוטטות בין בבה לאחד האורחים, שנהג להישאר לישון שם.


5 בנובמבר

מול חלוננו צמחו שני עצי צפצפה גדולים. הם שייכים לחצר אחרת, ובשיא לבלובם הם יוצרים מחיצה בין הבתים, עד שאין צורך להסוות את החלונות לא מעין השמש ולא מעיניים זרות. באותה מהירות שבה צומחים העלים באביב, כך נושרים העלים בסתיו. הענפים נשארים אבירים עירומים, ובחורף הקצר הם חובטים ברוחות ובגשמים.

הצפצפות מלוות אותי עוד מפולין ומרוסיה. פגשתי אותן גם בצרפת. מול חלוננו הן העצים היחידים שמתפשטים בסתיו ומתלבשים מחדש באביב. בשיא לבלובן הן מסתירות מדי את האור בחלונות הבית השכן. דייריו מזמינים בכל כמה שנים אדם שיכרות את ראש הצפצפות, והעצים נותרים גמדים. כל זה קורה בסתיו, בזמן השלכת.

החורף שלנו אינו נמשך זמן רב, ובאפריל אפשר כבר לראות שמתוך הראש המותז של הצפצפות צומחים ענפים ארוכים חדשים, מכוסים בעלים הירוקים והמוכרים. בכל פעם אנחנו מביטים בהן בפליאה. הן אינן מוותרות, הצפצפות. השנה התעלו על עצמן: ראשן נכרת, כמו תמיד בסתיו, באמצע השלכת, אבל מיד אחר כך, כעבור שבוע או שבועיים, בצבצו עלים חדשים. ועכשיו, מתוך הענפים התחתונים נושרים העלים, ומן העליונים צומחים חדשים. הם נובלים ופורחים בעת ובעונה אחת. הדסה אומרת שיש גם אנשים כאלה. היא אומרת גם שהייתי יכול כבר להוציא אנתולוגיה של שירים על שתי הצפצפות הללו. אבל בשירים אינני כותב על כך שראשן נכרת והן קמות לתחיית המתים. דברים כאלה כתבתי די והותר על אנשים.

אני אוהב לראות את הגננים מרפאים עצים ופרחים, לראותם משקים את הצמחים הצמאים. אבל איני יכול לסבול שגודעים ומפילים עצים. שכני, המטפל בגינה בחצר, מסביר לי שזה נחוץ לטובת הגינה. אם יניחו לעצים ולשיחים לצמוח בלי מפריע הם יסתירו את השמש, את האור, וזה יזיק לדשא ולפרחים.

מפעם לפעם אני צופה בסרטי טלוויזיה המצולמים להפליא בג’ונגלים ובמעמקי הים. הכול יפה, מושך עין. אבל התפקיד החשוב ביותר של כמעט כל היצורים החיים, הם במים הן ביבשה, הוא לבלוע איש את רעהו. הברואים אינם מפסיקים לטרוף זה את זה. הם נושמים וטורפים. כך עושים גם בני אדם. הם יוצאים ליערות ולשדות עם רובים וכלבים והורגים בעלי חיים נפלאים, יורים בציפורים בנות חורין. לכן כורתים גם את ראשי הצפצפות: הן מסתירות לבני האדם את האור ותופסות יותר מדי מקום.

היום, במועדון הסופרים, התקיים ערב לכבוד צאת הספר השחור: יצירה שיזמו איליה ארנבורג וואסילי גרוסמן במוסקבה. מטרת הספר היתה לגלות לעולם את רצח היהודים בידי הגרמנים בברית המועצות, וכן את המרד היהודי והגבורה.

גם אני, המתרגם הראשי של המקור הרוסי למהדורת היידיש, הייתי בין הדוברים בערב הזה. בין השאר סיפרתי שבמארס 1943 לקחתי חלק באסיפה הכללית של הוועד האנטי־פשיסטי במוסקבה, ושם העלה איליה ארנבורג בפעם הראשונה את הרעיון שלו להוציא ספר ממצה על השמדת היהודים בברית המועצות וגם על מרידותיהם. באותה עת עמדו הגרמנים שלושים קילומטר ממוסקבה. בערבים עוד שררה האפלה בעיר הבירה, ומפעם לפעם נשמעו קולות הנפץ של הנ"מ הסובייטי. בישיבות של הוועד האנטי־פשיסטי הרגשתי בעליל את האנטגוניזם בין סופרי ואנשי יידיש לבין רוסים ממוצא יהודי. אלה, שעד למלחמה לא גילו עניין מיוחד בעניינים יהודיים, כמו התעוררו בעקבות רצח היהודים בידי הגרמנים. הם חשו בקרבת הדם לעם היהודי, אבל נותרו זרים ליהדות ולתרבות יידיש. איליה ארנבורג וואסילי גרוסמן לא הרגישו בנוח באסיפה של דוברי היידיש וכותביה. איציק פפר ניסה להסביר לי את מהותם של כותבי הרוסית כגורם מתבולל. לסופרי יידיש בברית המועצות, היידיש היתה עיקר העיקרים, המבצר האחרון של היהדות, הסימן הבולט היחיד של לאומיות יהודית.

חודש אחרי האסיפה של הוועד האנטי־פשיסטי נישא נס המרד בגטו ורשה. לצד הניגודים והוויכוחים בין הקבוצות באסיפה אפשר היה לחוש באחריות הגורלית לאירועי השעה. לא הכול היה ידוע אז. רבות מהזוועות עוד נותרו מעבר לקווי החזית, אבל מן האזורים שכבר שוחררו הלכה והתקבלה תמונת אופיו של החורבן היהודי, גם אם עדיין לא התבררו ממדיו. כאן אני מבקש לחזור ולהדגיש שמשוררי פולין היו אלה שהרגישו והבינו את האירועים באופן החד ביותר. עוד לפני שהם באו לידי ביטוי בפובליציסטיקה ובפוליטיקה ראה והראה המשורר היהודי הפולני את התמונות שהתבררו לימים כמתאימות למה שבאמת התרחש. כשאנחנו קוראים עכשיו את השירים שנכתבו עוד בטרם יגיעו הידיעות על המתרחש במחנות ובגטאות, נראה שרוח הנבואה נחה אז על המשוררים. כאחד מהם אני מעז לומר שגם אני הרגשתי ברוח הזאת – בגדולתה ובשליחותה. לא היה זה כוח אנושי.


אני מצטער שלא את זה יכולתי לומר בדברי בערב באיגוד הסופרים. שם הייתי צריך לדבר “לעניין”. אבל הרבה מן הכאב הזה נותר בדברי, ושמתי לב שהם זעזעו אנשים רבים באולם.

התחלתי את היום עם הצפצפות שראשן נכרת ובסתיו שוב לבלבו בהן עלים חיים וירוקים. ועכשיו אני מרגיש צורך לכתוב שכל אדם חי חיים ארוכים יותר משנדמה לו. לנו, המשוררים, יש זכויות יתר: אנחנו יודעים זאת קצת יותר, ובוודאות רבה יותר. המילה היא המכשיר שיכול לחדור לעתיד.

אוי, התעיות והאשליות! הן היו רבות, אבל לא מעט נמצא – אפילו בין הנודדים. גם המשורר דומה לצפצפה שראשה נכרת והיא הצמיחה עלים ירוקים. ועוד משהו: הם קצת אדמדמים, העלים הנִסיים והפתאומיים, כאילו צמחו מן הדם. בדמייך חיי!


7 בנובמבר

כשקמתי החל לרדת גשם. גשם חזק וכבד. אבל הוא לא נמשך זמן רב. זה עדיין היורה – כפי שמכונה כאן הגשם הראשון. הוא עושה הרבה דברים טובים: מכניס עסיס בתפוזים ועושה אותם ראויים למאכל; הוא משקה את השיחים המעולפים; שוטף את המדרכות מכל הלכלוך שנדבק בהן בקיץ החם.

תוך כדי הגשם נודע לי ברדיו שרונלד רייגן נבחר לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית. הוא ניצח ברוב גדול. כנהוג ב“דמוקרטיה הגדולה בעולם”, מנדייל, המועמד שלא נבחר, בירך אותו בחום – ואולי גם בכנות.

מדוע אני כותב על כך? הרי זה ייכתב בכל העיתונים. ייתכן שאני עושה זאת מפני שיש לי תחושה שכהונתו החדשה של רייגן תשחק תפקיד בסיום המאה העשרים, אף על פי שעוד נותרו ארבע כהונות עד סופה – 16 שנים. רונלד רייגן נבחר ברוב קולות. העם האמריקאי אוהב אנשים חזקים ובטוחים בעצמם.

הוא בן דורי ובן גילי, אבל כמו כל אמריקאי הוא מגזים בכוחו, בבריאותו ובעמידותו. הוא שוכח שקליעי המשוגעים והקנאים מחפשים אנשים כמותו, ובוודאי הוא מתעלם מכך שהזמן אורב לו בפינה. הוא עלול לעשות מעשה נמהר, ואת המחיר יצטרכו לשלם לא רק האמריקאים. נדמה שיהיו אנשי ממשל סובייטים שישמחו בסתר מתוצאות הבחירות.

די בזה. אחרים יעסקו ביומיום. מומחים יעריכו וינבאו. אני רוצה להיות בין התועים אחר חושיהם העיוורים, ועל פיהם הם מארגנים את חייהם.

עשירים משיגים את כל ההנאות הרבות שאפשר לארוז בעשרות שנות חיים. מי שאין לו די כסף מחפש כל דרך להאריך אותם כדי שיוכל להביט לאורך זמן באירועים, ובעיקר – ביפה ובנדיר שבהם. כל מי שמסוגל מוצא לו תחבולה. יש לי רעיון משלי: אני מכין לי קוקטייל־זמן, שיש בו כל הטעמים בעת ובעונה אחת.

אני רוצה עכשיו לחזור לאחור ולהרגיש בריח הנעורים. אז, לפני ארבעים שנה, לא הייתי מתאר לעצמי שהריח יוכל להישמר בזיכרוני כארומה של יין ישן וטוב. אינני יכול לתאר איך שתיתי את היין הזה, כמה פעמים השתנקתי. אני זוכר זאת בוודאות ובחריפות, אבל אינני צריך לספר. לשם מה זה נחוץ? הדברים האלה יכולים להישאר חבויים, יחד עם מה שהבושה חלה עליו. אני עושה כל מאמץ כדי לספר על עצמי ככל האפשר, אבל קצת רחמים…

בין מי שהתקבצו במוסקבה ממחוזות רחוקים היו פנים מוכרות רבות שהשתנו והזדקנו בשנות המלחמה. אחד מהם היה המשורר משה ברודרזון. כשראינו אותו ארבע שנים קודם לכן בנובואוזנסק, הוא עוד היה מלא מרץ והמצאות. עוד בטרם יתחיל לכתוב את שירי המלחמה שלו הוא כבר מצא כותרת לספר שהוא עתיד להוציא: “באָמבעקראַך” {פצצנפץ}. אז הוא עוד עבד בעיתון רוסי מקומי, היות ונולד וגדל ברוסיה ועל כן ידע היטב רוסית. נוסף לרשימות על השפע בקולוחוזים בסביבה הוא כתב גם חרוזים ברוסית על הפשיסטים המנוולים שתקפו את המולדת הסובייטית. הוא קיבל משכורת והיה מרוצה. הוא הצטיין בהומור, ובין הפליטים בביאליסטוק נפוצו חידודי הלשון שלו. לא תמיד הם עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה של רשימותיו וחרוזיו ברוסית.


בפעם הראשונה ראיתי אותו בוורשה בתחילת שנות השלושים, בימים שהוקמה “קבוצת הסופרים הפרולטרית” סביב כתב העת הספרותי “ליטעראַרישע טריבונע” (הבימה הספרותית) בעריכת יצחק דויטשר. אנחנו, הסופרים הקומוניסטים, צעירים ברובם, זלזלנו בהישגיהם האמנותיים של הסופרים שנראו בעינינו “זעיר בורגנים”. גם קנאותה של התנועה הקומוניסטית בפולין סנוורה והחרישה את משוררי יידיש המהפכנים, ומנעה מהם לאמץ את שיריהם של ישראל שטרן, מרים אוּלִינוֹבֶר69 או יוסף קירמן.

אבל בזמן הפגישה עם משה ברודרזון נפלו כל המחיצות, ואף על פי שידענו היטב שהוא חובב “אמנות לשם אמנות”, רחמנא ליצלן, שהוא עומד בראש הקפה הספרותי “אסטוריה” בלודז' והוא חלק מהבוהמה הפולנית – למרות הכול הרגשנו שהוא אחד משלנו. כל הפראזות הנפוחות התפוצצו, ופתאום אפשר היה לראות שמשה ברודרזון, שפניו נאות וצווארו ארוך, מתבונן במרחקים. אפילו שערו הארוך והמטפחת האמנותית לצווארו לא נראו אנכרוניסטיים. הוא התחכם ושאל כלאחר יד: “נו, מה שלום התרבות הפרולטרית?” אך לא היה בזה לעג. להפך: נראה היה לי שיש בזה הבעת נחת מעורבת בקנאה על הנימה החדשה שהבאנו לספרות, על הניסיוניות, כי החדש והרענן גירו אותו. חיוכו החכם, בקצות שפתיו הדקות, כמו קרץ: “נו נו, כבר ראינו כל מיני חידושים. אני יכול לספר לכם משהו על זה…”

ב-1939 הגיע משה ברודרזון לביאליסטוק. כמו תמיד הוא הִרבה לכתוב, אבל שיריו כמעט אף פעם לא הודפסו. בהלוך הרוח ששרר אז בספרות הסובייטית, תופעת משה ברודרזון היתה קצת יוצאת דופן. גם שם, כמו פעם בפולין, קשה היה להבין את ייחודו האמנותי המוצהר של משה ברודרזון, אבל קשה לי גם להיזכר בכך שהוא התרעם על גורלו.

בשנת המלחמה האחרונה במוסקבה הוא כבר היה חולה ומותש. הוא עישן ללא הרף את הטבק הרוסי הזול, גלגל אותו בנייר עיתון והשתעל, אבל חוש ההומור שלו וסקרנותו לא פחתו. הוא הביא אתו את פירות עבודתו במשך שנות המלחמה – מחברות רבות, שכתובים בהם מאות שירים. בערבי החורף, במלון “מרינה רושצ’ה”, בקולו השקט והחם, היה קורא את שיריו ומוסיף עוד חדשים. הקלות של כתיבתו הפתיעה אותי, אבל גם קצת הפחידה.

באותה עת נולד הרעיון לשלוח לפולין משלחת של סופרי יידיש סובייטים. עוד לא היה ידוע מי אמור לנסוע. בשיחותי עם קוויטקו, ברגלסון ומרקיש הם נמנעו מלמסור פרטים. היה לי הרושם שהתעוררו ויכוחים בשאלת נציגי המשלחת. בשיחתו האחרונה אתי התעצבן מרקיש ואמר: “לא אבוא אל שארית הפליטה כשחקן ראשי, כמשורר, לא! צריך להושיט שם יד, לעזור לבנות את החיים היהודיים!” אני חושב שמרקיש היה מסופק אם ייכלל במשלחת.

אבל בפגישתי עם משה ברודרזון לפני נסיעתי לפולין עלה בדעתי רעיון: אולי כדאי לפעול, מפולין, לכך שבמשלחת סופרים כזאת מברית המועצות ייכלל משה ברודרזון? שאלתי אותו על כך והוא שמח מאוד: “זה רעיון… הייתי רוצה לנסוע לשם לזמן מה”.

“אז נתראה בקרוב בפולין, ברודרזון?”

“בעזרת השם יתברך! בינתיים תמסור דרישת שלום לחברים…”

משלחת כזאת של סופרי יידיש סובייטים לא יצאה כבר לפולין. ומשה ברודרזון? הוא הגיע לפולין עם אשתו, השחקנית שיינה־מרים, לאחר שבע שנות גירוש, צער וייסורים. חזרתו לפולין שימחה אותנו, אף על פי שהגיע זקן, שח, ורק עם חלק מכתביו שיכול היה להציל.

בפעם הראשונה אחרי שובו פגשתי אותו ברחוב. הוא לא הבחין בי. הוא חלף על פני מהורהר, כפוף, בצעדיו האופייניים, הברודרזוניים. הסתובבתי וצעקתי: “ברודרזון!” התחבקנו. איש מאתנו לא יכול היה לומר מילה. ואחר כך, כרגיל: שאלות, שאלות בלבד. ובאמת: איך בכלל להתחיל? מה קודם?

אבל בערבים, בחדר המלון שלו, שמעתי במשך שעות ארוכות את קולו השקט והעצוב מספר את הסיפור הנורא של דורנו. מפעם לפעם שמעתי מפיו משחק מילים, אנקדוטה, והוא התאמץ לתאר גם את החוויות המקבריות באופן הומוריסטי. השעה היתה כבר 11 וחצות. שיינה־מרים הגישה כיבוד פולני: עוגיות ורשאיות, או שעועית חומה ומהבילה. ברודרזון התמוגג במיוחד מהמעדן הזה והמליץ עליו: “תאכל, הלר. שעועית כזאת אין בשום מקום, אני אומר לך!” הוא ישב על מיטתו והמשיך לספר. לעתים, תוך כדי הדברים, עצר פתאום, פתח את הדלת והציץ החוצה – אם איש לא עומד שם ומקשיב. רציתי להרגיע אותו שאיש לא יעמוד שם לצותת. אך הבנתי שזה מין רפלקס שרכש בשנים האחרונות.

ביום שלישי בערב, שלושה ימים לפני מותו, הוא התארח אצלנו במסיבה של סופרים ביידיש ובפולנית. אנשים שוחחו ביניהם והוא היה מרותק לספרים שעל המדפים. הוא שלף ספרים בזה אחר זה, העיף מבט פה, רחרח שם, ושוב ושוב פנה אלי: “את הספר הזה הייתי רוצה לקרוא”. הוא לוקח ליד את הכרך העבה קידוש השם, שש' ניגֶר הוציא לאור. ומיד הוא רואה את כתביו של ה' לייוויק. “כל כך הרבה זמן לא קראתי את לייוויק”, הוא אומר. “ברודרזון, קח, קח מה שאתה רוצה, קח וקרא”, עניתי לו.

ביום שישי בצהריים צלצלה אלי השחקנית רותה קובלסקה ואמרה שמשה ברודרזון מת. הלכתי לחדר המלון שלו. הוא שכב על המיטה וישן שנת נצח. הוא היה לבוש באותם בגדים, באותן נעליים ששלחו לו החברים מפולין למוסקבה אחרי שחרורו מן המחנה.

ביום ראשון ליווינו אותו למנוחת עולמים בבית הקברות היהודי של ורשה. מכל קצות פולין באו יהודים לחלוק לו כבוד אחרון. בצער הם ראו שמודעות האבל ועליהן האותיות העבריות “משה ברודרזון” נקרעו בידי חוליגנים.

את ארונו של משה ברודרזון נשאנו על כפיים אל הקבר הטרי שמול אוהל פרץ. באותם רגעים נזכרתי בדבריו באחת השיחות הארוכות בבית המלון: “נו, הלר, אם צריך עכשיו לשים תרמיל על שכם, נעשה את זה ביחד”.

דבריו לא התגשמו. אבל את עצמותיו העלו לישראל.


רחוק מדי הגעתי בעקבות משה ברודרזון. תשע שנים קודם לכן הוא הגיע למוסקבה. הוא היה כחוש, עיניו אדומות, והוא היה עטוף בצעיף צמר עבה וגדול. שיעולו החריש אוזניים. הוא התלוצץ וקרא לזה: שעלת ישנה.

משה ברודרזון ה“מוסקבאי” הרגיש בן בית במוסקבה, והתקבל מיד במשפחת הסופרים והשחקנים. רבים מהם הוא הכיר מן העבר. הוא קיבל עבודה בסטודיו התיאטרון של מיכואלס והרגיש בנוח בקרב התלמידים והתלמידות.

פעם אחת הוא בא לביתי. הוא סיפר לי שלמטה, בשער, מחכה לו בחורה מהסטודיו. “ג’ינג’ית, אש להבה!” הוא התרברב. “היא התביישה לעלות אליך, אבל היא רוצה להכיר אותך, רד למטה… אוי, לו הייתי בגילך!”

ירדתי אתו. הוא הציג לי את הג’ינג’ית הצעירה. היא היתה חטובה, רגליה ארוכות. יצאנו שלושתנו לטיול באזור שומם. משה ברודרזון דיבר עם הסטודנטית על עניינים אישיים. פתאום הוא התנצל: יש לו עניין חשוב לסדר – והסתלק. המשכנו לטייל בשניים. —

חזרתי מהרחוב קפוא ומצאתי מכתב מגולדה. הטיפולים נגמרו לעת עתה, אך בלי תוצאות משמעותיות. בעוד שבוע היא תחזור הביתה בלוויית אחות. הבנתי מהמכתב שבסנטוריום של אָלוּפְּקָה בקרים לא השתפר מצבה. אין טעם להישאר שם.

בערב הגיע מברק ובו התאריך והשעה שבהם תגיע הרכבת מקרים. הלכתי לחכות לה. ברציף ראיתי אותה, הולכת יד ביד עם צעירה רוסייה – האחות כנראה. עלינו שלושתנו הביתה. קשה היה לגולדה לעלות, ושנינו, האחות ואני, הובלנו אותה, כמעט נשאנו אותה, במדרגות.

האחות פתחה את המזוודה והוציאה את המכשירים. היא הזריקה לגולדה ונפרדה. החל השלב האחרון במחלתה של גולדה: ממוסקבה היא כבר לא יצאה.

מאז חזרתה היא שכבה כל העת בחום גבוה. הרופא מ“ליטפונד” בא ונתן לה תרופה נגד מלריה… בסופו של דבר היא הובאה לבית החולים.

שוב נותרתי לבד. חוץ משתי בנות הדודות, פ' וז' [רות ושרה], התחילה לבוא גם הג’ינג’ית שברודרזון הכיר לי, אבל אף אחת מהן לא הקלה עלי. כשגולדה היתה בבית, אפילו כשהרגישה רע, יכולתי להשתחרר בקלות רבה יותר מן הדיכאון. בנוכחותה היה לי קל לכתוב. היא אף פעם לא הפריעה לי. חיינו תמיד בחדר אחד וחשתי בנשימתה כשישבתי לכתוב את שירי. אחרי שכתבתי שיר קראתי אותו באוזניה ונדמה היה לנו שהיא שותפה בכתיבת השיר. השורות הפליאו את שנינו בו ברגע והבנו את המילים באותו טון.


11 בנובמבר

קראתי רשימה מגרמניה של משורר עברי שחי שם. הוא מספר על דיון בטלוויזיה המערב־גרמנית בין שני מבקרי ספרות בעניין הסופר ליון פויכטוונגר – במלאות מאה שנה להולדתו. שניהם משבחים אותו על מאבקו בהיטלריזם, אבל אחד מהם משתומם על כך שאדם כזה, שראה מיד את הסימפטומים הראשונים של הפשיזם בגרמניה, שהעז לחשוף את קווי האופי הנסתרים של ההיטלריזם, היה עיוור במפגש עם הסטליניזם. מדוע הוא שיבח את סטלין בזמן הרדיפות והמשפטים של הטרוצקיסטים ושאר אנשי האופוזיציה? מדוע תקף את מתנגדיו של סטלין? הוא מנסה לתרץ זאת בכך שפויכטוונגר התיק את סלידתו מן האקספרסיוניזם הגרמני, האופנתי אז, אל האירועים הפוליטיים בברית המועצות. בשתי המדינות הוא ראה תופעות של אנרכיה, של מרד בסדר ובחברה.

קשה ללמוד בדיוק מרשימה בעיתון על הדיון הזה. אבל אם לשפוט לפי הכתוב, נדמה לי שהשערתו של המבקר הגרמני היא מאולצת. זו תשובה בלתי מספקת והצטדקות על הסתירות של ליון פויכטוונגר בשאלה הומניסטית בסיסית כל כך.

כל היתקלות שלי בנושא מעוררת בי אותה שאלה שאני מפנה לעצמי. מי יכול לענות עליה אם לא מי שנהג כך בעצמו – כיוון את עיניו רק אל רשעותו של ההיטלריזם ולא ראה, כמעט לא רצה לראות, את פשעי משטרו של סטלין?

אין לזה תשובה אבסולוטית. במידה רבה אפשר להסביר זאת בכך שהדיקטטורה הסובייטית התפתחה על בסיס המהפכה, שאמורה היתה להיות בשורת שחרור. אף על פי שהמשטר הלך ונעשה מושחת, התועמלן הסובייטי לא חדל מלהשתמש בסיסמאות סוציאליסטיות, דמוקרטיות והומניסטיות.

הדסה התעניינה במיוחד ברעיון של הפרופסור הגרמני הזה על האקספרסיוניזם ומשמעותו. היא מעולם לא סבלה את השיטה הזאת באמנות – לא בציור, לא בתיאטרון ולא בסאטירה. היא אפילו לא אוהבת את ברכט. בה בעת היא סבורה שהאקספרסיוניזם הגרמני הוא נבואה על ההידרדרות הסופית של האדם. התמונות של מחנות המוות הגרמניים הן התגשמות הסיוטים האמנותיים של שנות העשרים; בנבואה הזאת היתה טמונה גדולתו.

בעצם אני מסכים עם הדסה. גם אני סולד מהאקספרסיוניזם כשיטה באמנות. זו הרוח הרעה של העולם השוקע. האנושות מנסה לגנות את הכיעור באמצעות האדרתו…

האופן שבו האקספרסיוניזם הגיב למציאות הסובייטית התבטא דווקא בחיי היומיום, באנקדוטות שעברו מפה לפה, שעה שאסור היה אפילו לחשוב על עלון מודפס בלתי חוקי, או על יצירות ספרותיות חשאיות העוברות מיד ליד.

את עיוות הטבע האנושי קשה היה לראות בתערוכות הציורים, ועוד פחות מזה – בתיאטרון. רק בתורים לחנויות הריקות למחצה, במשרדים הביורוקרטיים ובמחנות. אבל את זה הבינו רק יחידי סגולה. לתמונות סאטיריות כאלה ביומיום הגיבו בחיוך, ולעתים נדירות גם במילים. ההמון הלך בתלם בכוח הרגליו. האנשים כבר לא ראו את גדרות הסדר, את ההגבלות, את השרירותיות שבחוק. למי שנולדו שם – זו היתה החירות, כמו לציפור הגדלה בכלוב. רבים מהם כבר לא יכלו לחיות בלעדי זה. בחופש הם התקשו לנשום. אבל למי שבא לברית המועצות ממדינה דמוקרטית, ואפילו ממשטר כמו בפולין, היו החוקים הסובייטיים מעין גדר של בית כלא, שבה נתקל שוב ושוב.

מכך נבעו האכזבות המרות של הקומוניסטים הפולנים במדינה הסובייטית שעליה חלמו. גם שומרי המשטר ידעו זאת – ולכן לא היה להם אמון בחברים של המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. אותם עצרו ראשונים, והם גורשו ונהרגו.

מעניין ששרידים בולטים של האקספרסיוניזם אחרי המלחמה נמצאו דווקא בתיאטרון יידיש, בשורת הצגות שהועלו בשנים הראשונות אחרי המהפכה – שעה שבתיאטרון הרוסי לא היו לכך כמעט סימנים. הסיבה פשוטה: רוב ההצגות בתיאטרונים הרוסיים היו ישנות, וגם בהם צפו המונים, כך שלא היה צורך לשנות ולחדש אותן. על הורדתן מהבימה לא דובר בכלל. כשהייתי במוסקבה היו ההצגות הנודעות שם בנות ארבעים ויותר. האולמות היו מלאים בקהל נרגש, שאהב בעיקר למחוא כפיים לשחקנים הרוסים הגדולים.

הערה חשובה: באותה תקופה שחלק גדול מאירופה היה כבוש על ידי הנאצים וכמעט כל העולם כבר הכיר את ה“סדר” של הרייך השלישי, המשטר הסובייטי היה חייב להיראות כגן עדן. השרירותיות בברית המועצות היתה חוקית בסופו של דבר, ופה ושם נראו סימנים של סוציאליזם. כך אכן ראינו את ארץ המקלט הסובייטית שלנו. בירכנו את ברית המועצות מפני ששם ניצלנו ממוות, אם לא כולם – חלק גדול מאתנו. [היללנו את העם הסובייטי על עמידתו נגד הכוח הנורא שיצא לכלות עמים ותרבויות, ובראש וראשונה – את היהודים.] ידענו הכול, ומה שלא ידענו חשנו באינסטינקטים: כוונתו הראשונה של סטלין לא היתה להציל את היהודים. [זו אפילו לא היתה מטרתו הבאה. להפך.] הוא פחד מ“עלילת שווא” שעל פיה הוא מוביל את ברית המועצות למלחמה נגד גרמניה בגלל היהודים. כרוזים כאלה השליכו הגרמנים ממטוסים על פני אוקראינה ובלרוס בטרם יתקפו את המחוזות – והדברים התקבלו על דעת האוכלוסיה המקומית. אך כך נהגו גם בעלות ברית אחרות, ובראש וראשונה – האמריקאים. זו היתה אחת הסיבות החשובות לטרגדיה היהודית: הניסיון לא לבלוט, השתיקה, הפחד שהמלחמה תיראה “יהודית”. אחרי המלחמה, דווקא לנציג הסובייטי גרומיקו היה האומץ לדבר על כך ברבים באסיפת האומות המאוחדות.

ידענו והרגשנו הכול. הדברים חרו וכאבו לנו, ואף על פי כן רצינו לחבק כל חייל סובייטי שיצא להכות בגרמנים. בחיילים היהודים היינו גאים, רבים גם קינאו, אבל את החיילים והקצינים הסובייטים משאר העמים הוֹקרנו עוד יותר כי הם, שלא כמו היהודים, לא נידונו למוות על ידי היטלר אם יניח עליהם את ידו – ובכל זאת הלכו לשחרר לא רק את ברית המועצות, אלא גם את הארצות הכבושות האחרות.

לפני כמה ימים שידרו בטלוויזיה שלנו קטע מתוך חגיגות אוקטובר השנה במוסקבה. המצעד היה כבכל שנה, ואולי היו בו עוד כמה כלי נשק חדשים. על הבימה, כרגיל, עמדו המנהיגים הסובייטים הזקנים. גם התפאורה מסביב השתנתה אך במעט. אבל הבטתי בחיילים ובקצינים הצעירים הצועדים וניסיתי להיזכר: מה הרגשתי אני באלמה‏־אטה בימי המלחמה הללו, כשראיתי יחידת צבא צועדת בסך? לבי התמלא אז בשמחה ובציפייה. נדמה היה לי שכל אחד מהם יביא דרישת שלום לוורשה. האמנתי בזה. הייתי בטוח שהפלוגה העוברת על המדרכה באלמה־אטה תהרוג את הגרמנים שחיסלו את קרובי. ואף על פי שהבנתי שעל כתפי הצבא האדום מוטלות עכשיו משימות אחרות, ראיתי בנכדי החיילים הסובייטים משנות הארבעים את תהילתם של מי ששברו את מפרקתו של ההיטלריזם. אולי בזכות העובדה המכרעת הזאת עמדנו זמן רב כל כך לצדה של ברית המועצות. זה היה כוח השחרור הגדול במלחמה האיומה ביותר בתקופתנו. רק הם יכלו להגן עלינו ולנצח את האויב. בו ראינו את החומה המסתירה אותנו מן הרוע. את החומה הזאת ראינו בדמות הכתפיים האיתנות במדים, העומדות זו לצד זו ואינן מניחות לרוע לעבור.

באביב התחילו להגיע מכתבים מחברי שכבר חזרו לפולין [– בר מארק, דוד ספרד והרש סמולר]. הם לא שלחו דרישות שלום אופטימיות, אבל כל מה שכתבו היה ספוג ברוח פולנית לחה. יכולתי לחוש בזה מתוך הנייר. הבנתי היטב כמה קשה להיכנס לרוח הזאת. בר מארק נכנס בה בלב ובנפש והתחיל לעשות במלאכה הקשה של שיקום מה שנשאר מההיסטוריה היהודית הטרגית הקרובה. [דוד ספרד עסק בעיקר בענייני בניית התרבות היהודית. האופטימי ביותר מביניהם היה הרש סמולר. מכתביו אלי היו מלאי התפעלות.] במכתביו אלי הוא כתב על הבנייה מחדש של הקהילה היהודית בפולין, וכמה אני נחוץ במצב הזה. [במכתבים פוזרו גם רמזים על כמה מן החברים, והמילים הללו העלו בדעתי שהוא זקוק לי ל“חזית” המתהווה בהנהגתו.]

אז עוד לא החלטתי לחזור לפולין. בר מארק אכן כתב לי שאפשר יהיה למצוא לגולדה את בית ההבראה הטוב ביותר ב“קו” אוטבוצק־שׁרוֹדְבּוֹרוּב, אבל אני פקפקתי אם היא תהיה מסוגלת לנסוע. לא רציתי לכתוב על כך.

לאט לאט התחלתי לחלום על ורשה. החלום לא הרפה ממני. בשירים שכתבתי אז פרקתי מעלי עול כבד. כתבתי במוסקבה כאילו כבר ישבתי על אדמת פולין.

הבנתי שזה לא יימשך זמן רב. אני שייך לפולין, לוורשה החרבה, לבית העלמין של פראגה, לאבנים שנותרו ברחוב פאוויה.


14 בנובמבר

זה יום הזיכרון של אביה של הדסה, חיים. הלכתי אתה לבית הקברות בחולון, שבו הוא קבור ליד חוה אשתו. הבת הניחה פרחים על שתי המצבות. באותה שורה קבור חברנו הטוב, האדם הנאצל הרש מנדל. בכל פעם שאנחנו באים להורים אנחנו מניחים פרח גם על קברו. איש כבר אינו בא אליו. מתברר שמכל חבריו הקרובים, הן האידיאולוגיים והן האישיים, אף אחד לא נותר בחיים. קרובים לא היו לו כאן אף פעם. ביקשתי מהדסה שתניח על קבר אמה עוד פרח – בשביל גולדה. היא בחרה פרח בגוון ורוד.

אתמול חיפשתי את צרור המכתבים שלי ושל גולדה בתשעת החודשים שבהם היתה בקרים, בסנטוריום לחולי שחפת. את מכתביה אלי קשה לקרוא. לעתים קרובות היא לא קיבלה שם נייר מכתבים ומעטפות, והיא כתבה את המכתבים על מה שהיה לה. גם עט טוב לא היה. לעומת זאת, מכתבי לגולדה נותרו ברורים ורעננים כאילו כתבתי אותם עכשיו, ולא לפני 38 שנה. רק דבר אחד מקשה עלי לקרוא אותם עכשיו: צורת הכתיב הסובייטי, בלי האותיות הסופיות והכתיב היידי של המילים בעברית. כך כתבתי אז לא רק את שירי, אלא גם את מכתבי הפרטיים. [התרגלתי לאורתוגרפיה הסובייטית. עכשיו איני יכול להעלות בדעתי לכתוב מין “אץ קוצץ” כזה.] אגב, אני נזכר בכתב ידו של שמואל הלקין. הוא היה מגניב לפעמים נו“ן סופית או כ”ף סופית, ונדמה לי שהוא התמוגג מזה.

גולדה’לה היתה צוחקת על צורת הכתיב המומרת־להכעיס וכתבה לי עם כל האותיות הסופיות. את מכתביה אני זוכר עוד מן הימים שקיבלתי אותם, ואף על פי כן הם הותירו בי עכשיו רושם עמוק וחריף יותר. [כשקראתי אותם, זגוגיות משקפי התלחלחו לא אחת.]

אלה היו החודשים שבהם הוחזקה בבתי חולים לשחפת, הורחקה מקרוביה ושהתה בחברת זרים. משאלתה הגדולה ביותר היתה שתוכל להחזיק בידיה את הילדה ונוכל להיות ביחד. היא שמעה בקול הרופאים, והתנסתה בכל האמצעים שהיו אז בנמצא בברית המועצות נגד המחלה. היא שכנעה את עצמה שתתגבר על המחלה, וכשנעשתה אדישה – אני שכנעתי אותה. במכתבי אליה השתדלתי לעורר בה את כוח הרצון. פעמים רבות חשבתי שזה יוכל אולי לעזור.

אתמול והיום שוב קראתי במכתביה. יחד הם מעין זעקה של אדם הנאבק בכוח שהוא לא יכול לגבור עליו. אבל לזעקה אין קול – היא דוממת, דואבת, מוותרת. רק אני שומע אותה. לפעמים היא נאנחת, אבל אינה מרשה לעצמה להפריע לי בתלונותיה. היא חוששת להפריע לי בעבודתי, בכתיבתי. למרות החום הגבוה היא זוכרת להזהיר אותי שלא לצאת בשלג של מוסקבה בלי צעיף, שאוֹכל יותר; אני צריך להעלות במשקל, כי האיום מרחף גם עלי.

קראתי גם את המכתבים שאני כתבתי לגולדה. אחרי קריאת מכתביה איני יכול לומר שאני שבע רצון מהם. כמעט תמיד פורצת מהם אנוכיות, המכוסה ב“שליחות”, ב“משימתו של הסופר”. ודאי שאינני טיפש עד כדי כך שאצהיר על זה, ואף על פי כן זו הנימה. ניסיתי אמנם לרומם את רוחה בכל דרך. הבנתי שבריאותה תלויה בזה. פעמים רבות לגלגתי על כל קשיי, הבטחתי לה אושר ועושר ותיארתי איך נאהב זה את זה כשהיא תבריא. אני מאמין ש“האמצעים” האלה עזרו לה מעט להחזיק מעמד.

אינני יודע אם הייתי צריך עכשיו לקרוא את מכתביה של גולדה. הם הזכירו לי מדי את מאבקה, ומילותיה מהדהדות עכשיו כתוכחה, אף על פי שלא זאת היתה כוונתה. באופן אחר, אבל קשה לא פחות, השפיעו עלי המכתבים שכתבתי אני לגולדה. האותיות של כתב ידי החווירו פחות מן הזיכרונות. הן פיזרו את הערפל שנח כבר על השנים הללו. עכשיו הכול שוב ברור, ואני נוכח לראות את הפרטים. שוב יש להם צורות ומקומות, ובגלל קרבתם הם אינם מניחים לי לעשות הכללות ולקשור את העבר ההוא להווה.

הפרטים! הם שדים קטנים – צובטים, מציקים ומעוררים בי בכי. ממרחק ארבעים שנה כמעט הם הופיעו כדי להעציב את לבי, עד שהנשימה נעתקת. בכיתי כמו פעם, ב-1937, כשהתארחתי אצל אחי נחמן בבריסל, וקראתי שם צרור מכתבים שאבי כתב לו בזמן מחלתו. אי שם, מבעד לחלון הפתוח, נשמעו צלילי ליד של שוברט – שיר אהבה עצוב. מאז איני יכול לשמוע בשוויון נפש את הליד הזה.


כל אותו חורף של 1947–1946 היתה גולדה בקרים. היו לי אשליות מעטות שבית ההבראה שם יוכל להועיל. לא בנקל נמצא שם מקום. “פוטיאקווה” {הפניה} ניתנה שם לכל היותר לחודשיים. אחר כך היה צריך לשוב ולהשתדל להאריך את התוקף, או להעביר למוסד אחר. חליפת המכתבים שלי עם גולדה אכן עסקה הרבה בעניינים של הארכת או החלפת בית המרפא בסנטוריום אחר.

התנאים בבתי ההבראה של קרים לא היו אידיאליים אז. גולדה התלוננה על האוכל: מעט, לא טרי, לא טעים. שלחתי לה כסף, אבל בשוק המקומי כמעט לא ניתן היה להשיג שום דבר, ובמיוחד – משהו שיגרה את התיאבון הקלוש שלה. מה שהוגש בסנטוריום היא התקשתה לבלוע.

אסור היה לה לחזור מקרים באמצע החורף. מזג האוויר במוסקבה – הכפור, השלג והבוץ – היו מחסלים אותה במהירות. ימים תמימים הייתי עסוק בניסיונות להשיג לגולדה הארכה בקרים. פרץ מרקיש ואיציק פפר עזרו לי מאוד. הם לא חסכו זמן ומרץ בשכנוע “ליטפונד” ווצספ"ס (האיגודים המקצועיים) לתת את המרב שיכלו. כמו סופרי יידיש הסובייטים האחרים – קוויטקו, רבקה רובינא, הלקין, דער נסתר, קושנירוב, פלקוביץ', הופשטיין, נח לוריא, דוברושין ורבים אחרים – הם היו לבביים ומסורים עד מאוד. הצעירים יותר, על אחת כמה וכמה. הרגשתי תמיד באהבתם. הם היו לי כאחים. במחיצתם היה לי טוב וחם. על היחס של חברי הסובייטים אלי כבר כתבתי. אל יימצא דופי בחזרותי. אני עושה זאת ברצון ובשמחה. הם הזיכרונות הטובים ביותר בכל נדודי.


17 בנובמבר

בלילה ירד גשם והופיעו ברקים ורעמים. לפנות בוקר נִדמו הרעמים למטחי תותחים, והברקים – לתעתועי אור בתיאטרון. חילופי העונות בארץ נוגעים בי יותר מבכל מקום אחר בעולם. שם, המדרכה כיסתה לחלוטין את האדמה. הבניינים הסתירו את החלל ואת הרוח. אבל כאן? אפילו תל אביב, המוזנחת והלא כל כך מצוחצחת, פתוחה לריחות האדמה. בעיניים עצומות אפשר, על פי הריח, לנחש את העונה בשנה. אפילו עיוור ברחוב אלנבי מריח את ניחוח האדמה אחרי הגשם.

עיני חלשות. כל חיי הן מענות אותי. כשהייתי ילד ב“חדר” הפסקתי לראות את אותיות רש"י. הן נעשו כתם אחד גדול. לימים, כשהתחלתי לייצר כפפות ותפרתי אותן, היתה המחט של מכונת התפירה חומקת שוב ושוב מהשורה. רופא עיניים רשם לי משקפיים והוציא אותי מהבוץ, אבל מעולם לא השתחררתי מהפחד לאבד את הראייה.

לכן אני מנסה, כמו ילד, ללכת לעתים בעיניים עצומות ברחוב. אני רוצה לבדוק אם אוכל למצוא את דרכי בלי הראייה, אם אאבד אותה חלילה. אני רוצה לנחש לא רק את הדרך, אלא גם את מזג האוויר בזמן המסוים בשנה. גם עכשיו אני עושה לפעמים ניסיונות כאלה. את תפקיד הראייה אני מעביר לחוש הריח. בשטח הזה אני חזק. הוא כמעט לא נחלש במשך השנים. אני הולך ברוח הערב וסופג לקרבי את ריח האבק בגשם, את לחות העלים הצהובים והעשב הנבול. מחיה נפשות! טוב לעצום את העיניים, לא לראות – אך רק לרגע! האף נעשה חד יותר, ורק עליו אני יכול עכשיו לסמוך. הוא מתאמץ ומעביר לי את הניואנסים הדקים ביותר של הריחות. אני מפסיק לפחוד מלהתעוור.

בעצם, אני הרי עושה אותו דבר בשובי לעבר בדפי היומן. אני “עוצם את העיניים” וכותב על מוסקבה בדיוק באותם ימי סתיו של 1947 – הסתיו האחרון שלי בברית המועצות. ריחה של מוסקבה חריף יותר; האוויר הקר מגרה את הפנים וצובט את הנחיריים. השלג הראשון מדגדג. אני יכול עדיין ללכת בעיניים עצומות מקירוב, שם התגוררתי, אל הוועד האנטי־פשיסטי בקרופוטקין.

בחדר הראשון, שבו יושבות הקלדניות (אחת מהן, שחרחורת, נועלת מגפיים גבריים פשוטים, אבל גם מבעדם אפשר לראות שיש לה רגליים חטובות), חם ומחניק. שם אפשר לחוש במעין חמימות של מועדון. אפילו לולא פקחתי עיניים הייתי יכול להכיר את האנשים על פי קולותיהם. הנה דער נסתר, והנה יעקב שטרנברג. הם יושבים שניהם על הספה, שקועים בשיחה. שניהם כפופים קצת. ברגע הראשון הם אינם מבחינים בי, אבל אחר כך זז דער נסתר ומפנה לי מקום.

בקולו השקט והחם הוא מתחיל לשאול אותי על גולדה, על הילדה. אני מספר לו את החדשות הלא־שמחות מבית החולים בקרים ומבית הילדים. הוא מקשיב בעיניים מושפלות וצער ננסך על פניו. יעקב שטרנברג שואל על החדשות מפולין. האם החברים שנסעו לשם כותבים? שניהם שומעים את הידיעות מפולין: היהודים שנהרגים בפינות ומושלכים מהרכבות. “הפולנים”, אומר שטרנברג, “רוצים להשלים את המלאכה”. דער נסתר נאנח: “אוי, ויהודי פולין היקרים נוסעים לשם, לגיהנום”.

דלת המשרד נפתחת ומופיע איציק פפר. הוא קורא לי אליו. את הביקור קבעתי כבר אתמול. שוב צריך להאריך את שהותה של גולדה בקרים, באלוּבְּקה, בסנטוריום לחולי שחפת על שם סטלין.

“מה נשמע? מה שלומך?” אבל קודם כול רוצה איציק פפר לדעת מה עושים החברים בפולין, איך הם מסתדרים, איך מתבצעת העבודה. זה עתה קיבלתי מכתב מסמולר. ימים אחדים קודם לכן קיבלתי מכתבים ממארק ומספרד. אני מספר לו שיהודים התחילו לברוח מפולין, גם חלק מהסופרים כבר עזב, ואפילו חיים גראדה ויוסף רובינשטיין מתכוננים לנסוע. פניו מתקדרות, שפתיו העבות חתומות. הוא מסיר את משקפיו ומוחה את עיניו בחלק העליון של כף ידו: “ומה שלום אשתך? איך היא בבית ההבראה?” אני מספר לו על הקשיים, על מאמצי באמצעות איגוד הסופרים הסובייטי, בעזרת פרץ מרקיש, להארכת ההבראה בקרים – אך בינתיים בלי תוצאות. הוא קורא למזכירה להיכנס ומכתיב לה מכתב ברוסית תקיפה אל “ליטפונד”, בשם הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, כדי שיעשו כל שביכולתם להארכת ההבראה של גולדה דנילובנה, “אשתו של משורר היידיש הנכבד…”

אני עוזב את חדרו של איציק פפר ורואה את משה ברודרזון. אנחנו מתחבקים, ובדיבורו המהיר הוא חוקר אותי על המצב בפולין. הוא מרים את קולו: “אף אחד לא היה צריך לנסוע לשם, אל הפוגרומיסטים הפולנים! הם ישחטו את כולנו! אתה, הלר, אל תעשה את זה, אל תלך לעקידה! לא צריך שום יישוב בפולין לקומץ היהודים! היה לנו שם מספיק. אני לא אתן להם לשחוט יותר!”

כל האחרים בחדר ההמתנה מתבוננים בברודרזון. ביניהם אני מבחין ביוסף קרלר ובמוטל גרוביאן. הם מביטים בברודרזון בעיניהם השחורות המבוהלות: “מה קרה? מה קרה בפולין?” בנוסחו הקודם, בחדות ובמהירות, ממשיך משה ברודרזון: “הפולנים שוחטים את היהודים האחרונים, והחברים שלי נוסעים לשם ומושיטים להם את צווארם. הם הולכים להקים יישוב יהודי חדש. האנטישמים שם לא יכולים לחיות בלעדיו…”

אני חוזר הביתה ברחובות מוסקבה הקפואים, תחת שמי הפלדה של נובמבר. אבוי, משה ברודרזון צודק. מה רוצים קומץ היהודים העקשנים מפולין? למה הם גוררים גם אותי לשם?

אני חוזר הביתה. בבית חם – חם מדי, מחניק. אני מתיישב ליד השולחן. בנובמבר ההוא הייתי צריך להשלים את הפואמה שלי “הדרך לוורשה”. זו היתה אמורה להיות יצירתי המקיפה ביותר. עד אז כתבתי דברים גדולים יותר, אבל אף על פי שנכתבו על נושא מסוים, הם היו ליריים לגמרי. הגיבור הוא אני. [הם היו שירים רבי‏־שורות.] אלה היו הפואמות “ברוח”, שראתה אור ב-1937, ו“ורשה 1939”, שנדפסה לראשונה בחלקים באלמנך “צום זיג”, במוסקבה 1944.

הפעם, הפואמה הגדולה אמורה להיות אפופיאה עם תיאורי מלחמה וקרבות בחזית. כבר בהתחלה ידעתי שהפעם משימתי לא תהיה קלה. בשירות צבאי פעיל לא הייתי, בחזית – על אחת כמה וכמה. אם ב“ורשה 1939” הייתי ב“בית” – בוורשה, ואת הצרות חוויתי בעצמי, בנעשה בשדה הקרב אין לי מושג. ניסיתי לפתור את הבעיה בכך שאת הגיבור הראשי יצרתי בדמותי, לפחות באופן אזרחי: הענקתי לו את עברי – את הרקע בוורשה, את הבית, את החינוך שלי. כל זה אִפשר לי לקפוץ לעבר, אל הבית, אל אבא ואמא; במקום משורר, גיבור הפואמה היה מורה יהודי. הקטעים הללו – הביתיים, השלווים, השייכים לעבר – היו נוסטלגיים. גם בפרקים שתיארתי את ורשה החרבה המחכה למשחררה, חיים הורביץ, הרגשתי בטוח. החלקים הללו היו למעשה ליריים, אוטוביוגרפיים – על עצמי. את תיאורי המלחמה צמצמתי עד למינימום. אבל אפילו מוצא כזה לא השביע את רצוני. היו גם חלקים על העורף – הנוף הקזחי, אלמה־אטה, שמשפחתו של הגיבור נשארה בהם בצאתו לחזית, אבל “הרצון הטוב” האידיאולוגי יצר מתיקות סכמטית, שדחתה אותי מיד. גם הסוף היה מלודרמטי. היום הייתי חותם רק על החלקים הביוגרפיים והליריים של הספר.

ביחס ליצירותי אני תמיד ביקורתי. נעשיתי מומחה לכל הטעויות הבסיסיות של יצירתי החדשה. במכתבי לגולדה מאותם ימים כתבתי על כך. היא כבר קראה את הפרקים הראשונים לפני נסיעתה לאלובקה. לעתים קרובות טענה שאני ביקורתי מדי ביחס לעצמי. בכלל, היא חשבה שאני משורר גדול, גדול יותר מאחרים ומוּכרים יותר. היא היתה מוסיפה שדעתה עלי אינה “משוחדת”. במכתבי אליה הייתי מתלונן על קשיי בכתיבת הפואמה ומבקש ממנה עצות. מה היא יכלה לייעץ לי ממרחקים? שאשתדל לקצר, לקצר ככל היותר. זה אף פעם לא יזיק. שמעתי בקולה. הרי גם אני חשבתי כך. קיצרתי את הפואמה ללא רחמים.

כשאני כותב, אני חי בעולם אחר. אמי היתה אומרת בחיוך: “השכינה נחה עליו”. זה לא מוגזם מאוד: עיני רואות טוב וחד יותר, יש בהן אור עז יותר. אפילו תנועותי בטוחות יותר. אני מדבר פחות ובשקט.

לא היה לי אז זמן חופשי רב. שעות ארוכות הייתי יושב ליד השולחן הגדול, כותב ומשכתב. אני אוהב את מלאכת הכתיבה, והשכתוב אינו משעמם אותי. שתי הבחורות הנאות, בנות הדודות, היו באות אלי בערבים – לא ביחד; הרי הן היו יריבות, ואני לא רציתי לוותר על אף אחת מהן. הן היו שונות מאוד זו מזו.

אבל אין צורך לחשוב מי יודע מה. חייתי אז כמעט כנזיר ולא ביליתי עם בחורות. המוזה שלי קנאית מאוד.


19 בנובמבר

בתוך זמן לא רב יומני כבר לא יצטרך לחזור לאחור. מן הסתם, אז הוא ייקטע. הרי את כוח החיים שלו הוא יונק מן העבר. עוד כמה חודשים יימשך ביקורי ב“ארץ חלומי”. הוא ייגמר במה שנפתח: במותה של גולדה. היא אינה הקורבן היחיד שנשאר באדמת הסובייטים. כמה מהם נרצחו על ידי הגרמנים במחוזות הכבושים של בלרוס: אחי הצעיר מנשה – בברנוביץ', שתי אחיותיה של גולדה – נחמה וחיה ובעלה ושלושת ילדיה – בסְלוֹנִים.

בשדה הקולחוז של נובואוזנסק, בהפוגה קצרה בקציר, יצא לנו לדבר על עתידנו. זה היה ביולי 1941 – בחודש המלחמה השני. על ערימת החציר ישבנו בשלושה: אני, דוד ספרד ומשה לוין – משה הבטלן, כפי שקראו לו אצלנו. משה, קומוניסט מושבע, איש מאמין ואופטימי מטבעו, היה אז פסימיסט ביותר. הוא אמר: “יותר מתל אדמה אחד יישאר כאן אחרינו”. דבריו היו בלתי צפויים כל כך, עד שאיש לא ענה לו.

מבין שלושתנו הוא הותיר שם תלולית עפר. במכרה פחם בקרגנדה דחף אותו חוליגן בבור מים והוא טבע למוות. הוא, הקומוניסט האדוק והמסור ביותר בינינו. בקרב הקומוניסטים היהודים של פולין הוא היה המומחה המוסמך של תורת לנין ופרשנה. הוא הוביל את הקו הפוליטי הקומוניסטי בתחום “הפעילות היהודית”. הוא הצטיין ביושר, וחי בצמצום עם אשתו וילדו בחדר קטן של עליית גג ברחוב גנשה. דווקא עליו נגזר למות במוות כזה בארץ שהוא לא הרשה להטיל בה רבב.

מי יזכיר אותו? הוא, בדיוק כמו דוד ריכטר, חברו הקרוב, ירדו לתהום הנשייה. דוד בידי הגרמנים, והוא – על ידי חוליגן בקרגנדה. עליו, על משה בטלן, דווה לבי, כי מותו הוא חלק מן החרפה שלנו. יש לנו חלק בכך. לו עצמו יש חלק בכך.

ולייבוש אחי? הוא לא היה קומוניסט, אלא איש עמל ממוצע מרחוב וולינסקה בוורשה. פוליטיקה בכלל לא עניינה אותו. כל חייו עבד בשביל אחרים; היה פועל בחנות סדקית ברחוב נלבקי. בחורף 1939 הוא התייצב בחדרנו בביאליסטוק, תרמיל על שכמו, וכובע מצחייה לראשו. הוא בא, כך אמר, בינתיים לכמה חודשים, רק כמה חודשים, עד שהמלחמה תיגמר… כך אמר. עזרתי לו למצוא עבודה כמנהל בחנות לחם, והוא עבד במסירות רבה. במדינת הגניבות הקטנות והגדולות הוא הקפיד על כל אגורה – והיה רעב כל הזמן. אני זוכר איך היה בולע את צלחת המרק כשבא אל פייגה, אמה של גולדה. בלתי אפשרי היה להאמין שפונק על ידי אשתו הקטנה.

והוא אכן התחיל להתגעגע לביתו ברחוב וולינסקה הצר, לאשתו ולשלושת ילדיו. הוא נרשם כדי לנסוע חזרה לוורשה. הרישום היה חופשי, חוקי, אך הוא נשלח עם כל הנרשמים לכיוון ההפוך, אל רפובליקת קומי.

גם אותו אין מי שיזכיר. אשתו, רייצלה, בניו מנשה ומשה, ובתו רבקה, נשלחו ביולי 1942 מרחוב וולינסקה 7 [שבו התגוררו כל חייהם]. מן האומשלגפלאץ הם גורשו לטרבלינקה יחד עם אמי יאכט, עם אחותי חיה’לה, עם גיסי שעיה, ועם בתם הקטנה מאשה’לה. מי יזכור אותם אם אני – היחיד שנותר – לא אעשה זאת? ועלי לעשות זאת עכשיו, בטרם אעזוב לתמיד את האדמה הרוסית הקפואה.


בחלוני ברחוב עמק אילון בתל אביב זורחת עכשיו השמש. אורהּ נופל על השורות הכתובות, שמתייבשות מהר יותר מדמעותי. העצים בחוץ, להוציא שתי הצפצפות, מכוסים בעלים ירוקים ובמחטים. כזה הוא הסתיו שלנו וכאלה הם עצינו. העצים צוחקים על הסתיו. הם צוחקים על הגשם, היורד עליהם מדי כמה ימים – ושוב משאיר אותם אחר כך עם השמש.

ציפורי החורף כבר כאן, וביניהן גם הציפור החננית שהילוכה מהיר ומרקד. שוב שכחתי את שמה. נכדתי גלי יודעת. כבר שאלתי אותה פעם אחת, אבל מי יכול לזכור את השמות העבריים של כל הציפורים?

אילו רק רצו הציפורים להיות חברותַי במקום האנשים שאיבדתי והשארתי ביומן לאחור! אולי זה יקרה פעם. באדמה יש חומר המאחד את כל היצורים כשהם שבים אליה – הן מי שמובאים לקבר, הן מי שמושלכים לקבר אחים, ואפילו מי שנהפכים לאפר. הלא פחות מאפר אי אפשר להיות.

בחוץ שוב חם. ציפורי החורף מיהרו מדי; הן באו לארץ על פי לוח השנה.

הלכתי לדינה’לה כדי לראות את בעלה שבא ליום חופשה מן המילואים בצבא. אלן נכנס עם רובה על כתפו ומדים. הוטל עליו לשמור על בית כלא של טרוריסטים ערבים. הוא התחיל לטעון את מחסנית הרובה עם 29 הכדורים, ורוני בן השש התבונן בזה בעיניים פקוחות לרווחה. הילד כבר יודע שעוצרים את הטרוריסטים הערבים מפני שהם תוקפים יהודים, אזרחים ואנשי צבא. הם הורגים אנשים בכל גיל, אפילו ילדים קטנים. לכן הם מוחזקים בבית הסוהר, ששומרים עליו אביו וחיילים אחרים. רוני יודע שאם מישהו מהטרוריסטים ינסה לברוח, אביו צריך לעצור אותו, ואם הוא לא יציית – אבא צריך לירות בו באותם כדורים שהוא טוען עכשיו. החוד הנוצץ ננעץ בגופו של הערבי ועושה אותו בלתי מזיק.

רוני אמר לי פעם שהוא שונא מלחמות. שאלתי אותו אם הוא לא רוצה להיות חייל בצה"ל, והוא שתק רגע, ואחר כך ענה לי בשקט שכל אחד צריך ללכת לצבא. הדמיון שלי הרחיק לכת מדי. אני כבר לא יכול להבין איך רוני וחבריו בבית הספר עוסקים בענייני מבוגרים. אין טעם לשאול יותר מדי. הילדים מסתירים מאתנו יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. גם אנחנו נהגנו כך, אבל אנחנו שוכחים. גם רוני ישכח, כשישמור על טרוריסטים ערבים, ויהיה לו רובה עם מחסנית של 29 כדורים. זה יקרה בסך הכול בעוד 12 שנים – לא בעוד הרבה זמן…

אבל אני התבוננתי באלן, החייל בצבא היהודי. ראיתי את מדי החאקי שלו, את הרובה, ולרגע קינאתי בו: מעולם לא זכיתי לטעום את הטעם הזה. ברגע אחד נעשיתי מודע לקיומה של עצמאות. נזכרתי באחי ישראל כחייל בצבא פולין. כשגייסו אותו בכתה אמי, וכשנפרד בטרם יילך לקסקרטין, גם אבא לא יכול היה להתאפק והתייפח בבכי.

אחי ישראל שירת בגדוד רגלים ה-36 בפראגה. שם עברו עליו חודשי האימונים הראשונים. אמי הטובה היתה מביאה לו לשם מאכלים כשרים מבושלים בסירים. אינני יודע אם היו אימהות יהודיות רבות שנהגו כך. ייתכן מאוד שהיא לא היתה היחידה.

אני זוכר את הנשר הפולני על כובעו הצבאי. אנחנו, אחיו הקטנים של ישראל, לא אהבנו את הנשר הפולני. בעינינו הוא היה עוף דורס. נערי הגויים שהיו מרביצים לנו נהגו לנשק אותו.

בין אחי ישראל, שהגרמנים רצחו באושוויץ, וחתני אלן, השומר על רוצחי ילדים ערבים, מבדיל מותם של שישה מיליון יהודים. ביניהם עוברת הדרך למדינה היהודית, עד לרובה ולמחסנית. הוא מספר מעט מאוד על השמירה ועל מי שיושבים מאחורי הסורגים. הוא רק אמר שהם דומים לחיות טרף בכלוב. אבל אפשר להיווכח בחשבון הנפש שהוא עושה בשאלת אחריותו.

כך צריך: לא אהבה שבהצהרות לעם שלנו ולא שנאה לערבים. צריך להיזהר שהאנשים שנהפכו לפראים לא ייצאו לחופשי ויעשו שוב מה שכבר עשו. הפעם יהיו בסכנה גם ילדיו, גלי ורוני. אלן אחראי.


20 בנובמבר

שוב כתבתי כמה מכתבים לחוץ לארץ – לחברים באמריקה ובצרפת. חליפת המכתבים היא כמעט הקשר היחיד עם חברי הנותרים. יש עוד מכרים רבים בישראל, אך חברים – מעטים. גם בחוץ לארץ הם הידלדלו.

עוד יש שם חברים טובים שמזמינים אותי אליהם. הם כותבים שאבוא עם הדסה בעוד כמה חודשים, עם צאתה לסיבוב הופעות באמריקה. אבל אין לי חשק עכשיו. אני צריך עכשיו את השקט והאווירה הדרושה לכתיבת דבר מה. וכדי שאוכל לכתוב, עלי להיות בעל הבית היחיד כאן. אף חבר לא יכול לתת לי את זה.

חוסר הרצון לצאת מהבית הוא אולי סימן להזדקנות, לאובדן הסקרנות. אני יודע שבעולם יש עדיין הרבה דברים מפתיעים ויפים בעבורי, אבל להתאהב בהם כבר לא אוכל. לכן מוטב לשבת בבית ולנדוד בעזרת הזיכרון על פני פינות ופנים שאהבתי פעם ואני אוהב עד היום.


עוד מעט אחזור לבורוביחה, בפעם השנייה. הפעם זה לא יהיה באביב, שבו האורנים נותנים ריח וענפיהם שולחים אצבעות ירוקות בהירות. החברה שם לא תהיה צעירה ושוקקת כמו לפני שנה וחצי. האורחים האלה כבר כמעט כולם בפולין. הם חלק מהעבודה השוטפת של בניית “פולין החדשה”. הפעם אני מייחל לזה. אנסה לסיים שם את הפואמה. לשם כך איני צריך חלון פתוח, לא אורן פורח, ובוודאי לא חברה.

ביקורי השני בבורוביחה נראה עכשיו ככתם אפוף ערפל. שלא כמו אותו אביב – לא נותר ממנו שום זכר שמח. חזרתי משם לחדרי בקירוב שבמוסקבה, ומיד נרתמתי לעבודה על הפואמה: לגמור, לשפר, לקצר. למרות הכול לא הייתי מרוצה. הרגשתי שפרקים רבים יצאו “מאומצים”, כאילו נכתבו במאמץ. אפילו החלקים הטובים נראו לי כאילו נדבקו מהקודמים, ה“מוזמנים”. בשקט, הטחתי בעצמי שאני כותב כבר בנוסח סובייטי ויש לי כוונות – לא תמיד כשרות.

כדי להירגע ולהתמלא בביטחון ביחס ליצירה התחלתי לבקש את חוות דעתם של מבינים במוסקבה. נתתי את הפואמה לכמה סופרים יהודים חשובים כדי שיקראו בה. לאחרים קראתי קטעים בעצמי. בדרך כלל נתקלתי בתגובות רעות מעטות. כמה מהם היו בדבריהם של נח לוריא וי' דוברושין, אבל גם להם היו דברי שבח לחלק מהפרקים. לייב קוויטקו ושמואל הלקין חלקו שבחים לפואמה, ולא היה להם דבר רע לומר עליה. קוויטקו התפעל ממש והתחיל לטעון שאני ממשיך את סגנונו של י"ל פרץ.

טוב ויפה, אבל עדיין לא השתכנעתי מן השבחים. הייתי חוזר הביתה מפגישות עם חברים, הולך ברחובות מוסקבה הקפואים בתחושה כאילו הולכתי שולל אותם ואת עצמי. אפילו עלה בדעתי להניח לפואמה, לא לעסוק בה זמן מה, ומאוחר יותר לעבד אותה ביסודיות, ואם גם אז לא אהיה מרוצה – לוותר עליה לגמרי. אבל אז, בשנים הללו, עוד היה חזק בי יצר הכתיבה, ההדפסה והוצאת הספרים לאור. חשק גדול לכתיבה, כמו אז במוסקבה, ידעתי רק פעמים אחדות בחיי.

גם הפן החומרי שיחק תפקיד. הייתי זקוק לסכום כסף כדי לשלם תמורת בית ההבראה של גולדה. לא תמיד קיבלתי אותו מ“ליטפונד”. שכר הסופרים שלי – הן על עבודתי הספרותית, הן על עבודתי הטכנית, כמו תרגום מרוסית שעשיתי לוועד האנטי־פשיסטי – הושקע בעיקר בטיפול בגולדה. סופרי יידיש הסובייטים עזרו לי מאוד בקבלת סכומים נכבדים מקרנות אחדות, אבל לעתים קרובות הייתי צריך לשלם בעצמי תמורת ההבראה. ואפילו כך לא קל היה לקבל “הפניה” בסנטוריום של קרים, ולשם כך נדרשה התערבותם של מרקיש, פפר וקוויטקו.

בחודשי חורף 1947–1946 הייתי צריך להשקיע מאמצים רבים בכך שהפואמה החדשה שלי “הדרך לוורשה” תיכנס לתוכנית ההוצאה “עמעס” לשנת 1947 כדי שאקבל חלק משכר הסופרים על החשבון. הנהלת ההוצאה נהגה בי לפנים משורת הדין. הם ידעו את מצבי, ולמרות קשיי התקציב עשתה ההוצאה הכול כדי שאקבל את המקדמה לפני האחרים, אפילו לפני הסופרים הסובייטים המכובדים. הודות לראשי הוצאת “עמעס”, סטרונגין ופרומקין, לא סבלתי משום מחסור חומרי במוסקבה.

הספר נכנס לתוכנית ועבר לסְדר. לא הספקתי לראותו מודפס וכרוך בטרם אעזוב את מוסקבה. הפואמה שלי היתה אחד הספרים שיצאו לאור ב“עמעס” זמן קצר לפני שההוצאה נסגרה. בקיץ 1948, כשהגעתי לכנס התרבות בפריז, כבר מצאתי שם חמישים עותקים של הספר במערכת “נײַע פּרעסע”. עותקים אחדים הגיעו מאוחר יותר גם לוורשה.

עלי להודות שהפואמה הזאת מעולם לא חיממה את לבי. מעטים יודעים שלא ציפיתי שיכתבו עליה – אף על פי שבהוצאת “יידיש בוך” ראתה אור מהדורה שנייה של הספר.

עוד כמה מילים אני מבקש להוסיף כאן, בהזדמנות זו, על פעילותי הספרותית במוסקבה. כשמסרתי ל“עמעס” את אוסף השירים “האדמה רעדה” – שירים על השואה, שנכתבו באלמה־אטה ובמוסקבה, כתבתי גם כמה שירי אהבה. אחדים מהם הספקתי לקרוא לגולדה בטרם תיסע לקרים. האשה השנייה שקראתי לה כמעט את כל שירי האהבה היתה רחל בוימוול. היא כעסה עלי שלא כללתי את השירים הללו באוסף. הם יצאו לאור בספר נפרד כבר בוורשה, יחד עם עוד מחזור שירים נוסטלגי ששמו “אביב בפולין”.

הייתי כחוש ומותש, השתעלתי באופן שלא בישר טובות – ואף על פי כן הייתי מלא מרץ, שיכול היה להספיק לעוד שלושה אחרים. הייתי בן 39, ורציתי לכבוש את העולם. ובלא לדעת ובלי לחוש סילקתי מכשולים מהדרך. פעמים רבות הכאבתי בכך. בדרך כלל היו אלה נשים צעירות. הייתי מאוהב כל כך בעצמי ובזכותי המיוחדת, עד שכמעט לא ידעתי ייסורי מצפון.

הם באו כעבור שנים, יחד עם חשבון הנפש הכללי. אחרי שכבר לא היו בתוקף בנוגע לכלל, הם הפסיקו להיות בתוקף גם ביחס לפרט. אבל לתקן עוולות כבר היה מאוחר מדי. ממילא הכול נותר תלוי ועומד ומחכה למשפט בבית דין של מעלה. נדמה לי שחלק גדול מהעונש קיבלתי כבר בעולם הזה. הלוואי שזה יבוא בחשבון.


22 בנובמבר

יש בעלי תשובה שמכים על חטא בגלל חטאים ישנים, ובה בעת הם חוטאים מחדש. העבירות החדשות נושאות אותו אופי כמו בעבר. מכאן נובע שאינני מאמין גדול בעשיית תשובה. אני האיש – כוונתי הפעם לעצמי. חלק גדול מן החיבור הזה מלא בחרטה, בכאבי הנשמה על המעשים שנעשו, בעיקר בעניינים שבין אדם לחברו. אך האם יחסי לבני אדם היום חף מעוולות? האם אינני עושה היום אותן טעויות, גם אם במידה פחותה? תשובה, בחלקה הגדול, היא מעין צער נוסטלגי. אדם מתגעגע על עברו ומצטער שלא היה טהור לגמרי, על כך שהכתים את העבר במעשים לא יפים. הוא שולף שנות עבר, מכתבים ישנים. גם החטאים מזכירים לו את היופי, ואפילו הבושה מסבה לו הנאה; הרי זה חלק מהעניין.

טוב שכבר אין אפשרות לחטוא כל כך. קל להיות בעל תשובה בזִקנה. אף פעם לא תיארתי לעצמי שכך יקרה גם לי. עלי לכתוב כאן את האמת המרה, שהאכזבה והצער הם מרכיבים חשובים באותה שלווה שנוסכת הזִקנה. כבר לא עומדים בניסיונות. אלוהים אינו שולח עוד את עוזרו, השטן.

בעולם כולו, האופנה החדשה היא בעלי תשובה צעירים. לפני כמה ימים ראיתי סרט על חוזרים בתשובה בארץ: ישיבות, גמרות פתוחות, פלפול, זקן ופיאות, עיניים מושפלות, תנועות חדות. הסרט מודרני: בסופו הופיעו דיוני פסיכולוגים, המחפשים את הסיבה לתופעה. הסיבה העיקרית נשכחה: פשיטת הרגל של האמונה באדם. בזמננו, כבר אין מה להמיר. צריך לברוח למופשט, לאהבת המקום. זו הרי האמונה היחידה שאי אפשר להכחיש אותה.

מה שאני, ואחרים כמוני, עוברים, רחוק מאוד מזה. איבדנו את האמונה בעצמנו, ואיננו יכולים להמיר אותה באמונה בכוח עליון. לאמונה בעצמנו אין שום תחליף. התשובה שלנו היא חרטה. כל עוול לזולת היה חטא נגד עצמנו. בחרטה שכזאת אין למי לברוח. אין אלוהים שיוכל לכפר על חטאים כאלה.

בשורה התחתונה, הן החטאים, הן התשובה – כולם סימנים של חולשה. החטאים הם קלקול באופי, התשובה – פלסטר שמכסה עליו. אנשים שחזקים יותר במילים מאשר במעשים חשופים יותר לחולשה הזאת. אני מלא כרימון בחוסר עקביות ובסתירות. חברי, אפילו הקרובים, אינם יודעים עד כמה אני משנה את דעותי שוב ושוב. נכון יהיה לומר שאינני משוכנע ואינני בטוח בשום דבר.

לקחתי היתר לעצמי להמשיך בדיגרסיות האישיות הללו. כל מה שנכתב בספר הזה הוא ספונטני, מהיד לנייר. אני חושש שבגלל אופי הכתיבה יהיו כאן הזנחות וחזרות, וכך זה יישאר עד שהמילים ייחשפו לעיניים זרות.

שום כלל אינו תקף עוד. אינני מציית לשום ז’אנר. עלי לנהוג כך אם אני מבקש להתקרב לאמת ככל האפשר. לגמרי לא אגיע ממילא. אתם רשאים להאמין לי.

אני עצמי נעלתי את הספר במנעול שלא אוכל להסיר ממנו. המנעול הוא הבושה. כתבתי זאת כך שאתבייש להראות לאנשים. מה לא יגידו? מגלומניה, צביעות, סנטימנטליות. לו ידעו קוראי היומן מה לא אמרתי ולא כתבתי מפני שריחמתי עלי ועל דמותי.

בשירים רבים שלי הופעתי כמתקן עולם, מטיף מוסר, כמעט נביא. טוב שהזמן הכחיש. האמת אינה מצויה אף פעם בהטפות, וגם נביא הולך לפעמים לזונה. אלוהים עצמו שולח אותו אליה.

רק בתנ"ך לא התביישו בזה. אני כן מתבייש. הראיה: אני עוד רחוק מן האמת, רחוק מאוד. עוד אינני נכון להופיע בה מול הבריות.

אז מדוע אני עושה זאת? למה אני מקדיש לזה את ימי? האין בכך כוונה נסתרת להתנאות? ואולי זה עוד אמצעי להגיע לתהילה בדרך נוספת – אשליית הנצח של כל סופר?

אם אני תופס את עצמי – גם זו לטובה. מוטב שאספר בעצמי ככל יכולתי. אנשים יאמינו ככל שירצו. המבינים יידעו איך לקרוא ואיך להאמין.


23 בנובמבר

אנשים צעירים חושבים מעט מאוד על מצבם המיוחד של אנשים מזדקנים. אם אלה הם האב והאֵם, הדאגה מופנית בעיקר לבריאותם. השינויים החיצוניים באים לאט וניכרים בבת אחת, הרבה יותר מאוחר. הילדים נעשים פעילים מאוד דווקא כשההורים מזדקנים – ויש מעט זמן לטפל בהם.

גם אני לא הייתי יוצא דופן. בשנות צעירותי יצאתי מהבית ומשלוותו. בחוץ, הכול היה מעניין ומבטיח. על מה היה לי לדבר עם אבא ואמא? ומתי? הם היו חוזרים עייפים מחנות המכולת ונופלים על הספה או על המיטה במטבח. כשחזרתי מאוחר בלילה מאיגוד הסופרים או מפגישות עם חברים הם כבר ישנו. היה עליהם לקום עם שחר.

ואף על פי כן, הזדקנותם של הורי, ובמיוחד של אבי, עינתה אותי בצעירותי, ועוד אפילו קודם לכן, בילדותי. כשהייתי בן חמש חזר פעם אבא הביתה מותש – התגוררנו אז בקומה החמישית – ואמר לאמא: “אני כבר זקן. היום מלאו לי חמישים”. לא היו חוגגים אצלנו ימי הולדת, אפילו של שנים עגולות. באותו יום, אמא לא אפתה עוגה ולא בישלה מעדנים מיוחדים לצהריים, אבל דבריו של אבא נחרתו בזיכרוני.

התחלתי להתבונן בקמטים שבפניו, ובעיקר – במצחו הגבוה. לאמא מעולם לא היו קמטים כאלה – היא היתה צעירה מאבא ב-12 שנה – אבל לא רק אז, אלא אפילו כשמלאו לה חמישים שנה. תמיד היו לה פנים חלקות, לבנות. לאבא היה עור עבה, שנטה להתקמט.

כעבור 15 שנה, כשאבא כבר היה בשנות השישים לחייו, באחד הימים, כנראה זה היה יום ראשון שבו החנות סגורה, אבא שכב על הספה וישן. פתאום היכתה בי מחשבה: איפה יהיה אבא בעוד עשר, 15 שנים? מה יקרה לו? קשה היה לי לתאר את הבית בלעדיו.

מה הביא אותי היום למחשבות ולזיכרונות כאלה? דינה בתי. אתמול, כשדיברנו בטלפון, היא אמרה לי: “אני אוהבת לשמוע את הקול שלך. אני שמחה שאתה מרגיש טוב. אני חושבת עליך הרבה”. בתי היקרה: אני יודע מה מציק לה. היא רואה את הזדקנותי, אף על פי ששינויים חיצוניים מהירים אינם מתחוללים בי. היא חושבת עלי אותם דברים שאני חשבתי על אבא לפני חמישים שנה, ואולי היא חושבת עוד יותר. היו לי אבא, אמא, אחים, אחות – והיא בת יחידה.

אני עצמי התרגלתי להזדקן, ממש כשם שהתרגלתי למחלותי. אני חושב על כך יותר מאז מותו של אחי נחמן. כשאבא מת היתה לי תחושה שקו ההגנה הקרוב אלי נפרץ ונותרתי חשוף. אחרי שאחרון אחי מת, נותרתי באמת לבדי.

הדסה מגרשת ממני את המחשבות הרעות. היא צועקת שאני צעיר. ואני נזכר באשה הצעירה מהאגדה, שהיתה תולשת את שערות השיבה של בעלה הזקן. היא משווה לנגד עיני את הנכדים – הענפים הירוקים של העץ הזקן. היא חושבת שככה יוקל לי. מן הסתם, גם לאבי הוקל כשהביט בנכדיו. אבל עלי להודות שתשוקתי לייפות את החיים במילים ובתמונות עוד חזקה כל כך, עד שלעתים קרובות אני בורח מכפות הידיים הקטנות אל בדידותי שליד שולחן הכתיבה. [ואיני שמח כל כך שהם מפריעים לי.]

אני מדווח על כך. ואכן לזה התכוונתי בין השאר כשכתבתי לעיל שאני חוזר עכשיו על טעויותי בעבר [שעליהן אני מבקש מחילה. אני לא אוהב שמפריעים לי, אפילו כשאלה הם גלי ורוני]. איזה מין גלגל קסמים הוא זה? למי מכרתי את נשמתי? ומה אקבל בתמורה? אולי זו אכן סגולה לאריכות ימים גם בעולם הזה?

מי יודע אם כדאי, אם לא מוטב לצאת עם הנכדים ולקחת אותם לבילויים – לקולנוע, לקרקס, ללונה פארק – לשמוע את קול צחוקם וצעקותיהם, לשמוח יחד אתם ולשכוח, לחיות עם הזמן הבא ולא עם הימים המקדירים – לשטות בעצמי, להתאכזב.

אבל… בכל זאת יש ייסורים, הבאים יחד עם הנאת ההתעלות. חלק משכרי אני מקבל בעולם הזה. ועל העולם הבא מי מדבר בכלל; על כך מוטב לשתוק. לחשוב – כולם חושבים כנראה, אפילו הילדים הקטנים, וכולם סולחים על פני הקודרים. אהובי ומקורבי יודעים שמאחורי הקדרות יש שמש, ופעמים רבות היא מופיעה באמצע הגשם.


24 בנובמבר

זה חודשים אני מקדיש חלק מימי בהווה לשנות העבר. זה מעין חוב לעברי, מעשׂר מתוך ההווה השלֵו והמאושר יותר. קילוגרמים של עצב טענתי על נשמתי, ואת כל מורות הרוח עוררתי. שבתי והכאבתי לעצמי במקומות הרגישים ביותר – הכול כדי להחיות את הימים הללו ולהרעיל את השעות עכשיו. בכל פעם אני יוצא מטוהר. האם אני נהיה ראוי למשהו חדש וטוב יותר? מה מבטיחים לי הימים בעתיד? מה יקרה לי אחרי שאגמור לכתוב את הדף האחרון ביומני? האם עטי יחפש עוד יופי? העוד אראה חן נסתר, שלא שמתי לב אליו עד כה? אחרי כל ספר שהוצאתי לאור בשנים האחרונות כתבו המבקרים שיש בשירי נימה חדשה, תנופה חדשה. בכל פעם שקראתי את השבחים נהגתי בהם בספק, וגם אם האמנתי בכנותם עוד נותרתי בעת ובעונה אחת קנאי לשירי הישנים מפעם. ברבים מהם אני מאוהב עכשיו כמו בצעירותי.

ועכשיו? מה יקרה בהמשך? האם יהיה לי כוח להתחיל חיפוש חדש בפינות גן עדן של אלוהים? האם אזכה לגנוב עוד פרי מעץ היופי? אני יודע שעץ כזה קיים, אף על פי שאלוהים לא גילה את קיומו לאדם. בעצים האחרים – עץ הדעת ועץ האהבה – כבר אינני חושק.

נותר לי עוד להיות במוסקבה במחצית הראשונה של 1947, מינואר עד יולי. את הדפים אצטרך לכתוב בשפתיים חשוקות, כפי שגולדה כתבה לי את מכתביה מן הסנטוריום באלובקה וביאלטה.

אז, בחודשי החורף והאביב, ביקשתי להציל את נפשי ולשכוח, והלכתי לדינה’לה פעמים רבות יותר. בחורף הזה מלאו לה חמש. התבוננתי תמיד בראשה המסופר היטב ובעיניה הבהירות והעצובות וחשבתי על דבר אחד: האם תשיג במהלך התפתחותה את מה שהיא מאבדת כאן, בין שאר הילדים, בסנטוריום, עם המחנכות הטובות אך הזרות? שנים קודם לכן אמר לי עליה רופא שהיא ילדה הזקוקה לחינוך אינדיווידואלי. ידעתי את זה גם בלי הרופא; גם גולדה ידעה והזכירה זאת במכתבים.

החברים ספרד, מארק וסמולר כבר חזרו לפולין. בשורה התחתונה הם היו הקרובים ביותר אלי מכל סופרי יידיש בפולין. הם כתבו לי מכתבים עצובים, ומבעד לשורותיהם הסתורות ראיתי את החורבות. אותי לא פיצו השמות החדשים והזרים של הערים הגרמניות בדרום שלזיה שהוקמו בהם יישובים יהודיים. לא קינאתי גם בעמיתי המשוררים שכבר התחילו להתמוגג מן היופי של מערב אירופה. לפריז דווקא התגעגעתי, אבל לא למונומנטים שלה, אלא לרחובות של בלוויל, לפארק בוטשומון ולמלונות הזולים שזכרתי משנותי הרעבות לפני המלחמה. פריז היתה תמיד העיר השנייה, אחרי ורשה, שהתגעגעתי אליה בכל עת.

הזפ"פ חדל כמעט מפעילותו. ממילא נעשיתי קשור יותר לסופרי יידיש הסובייטים, למוסדותיהם ובעיקר – לוועד האנטי־פשיסטי. הרגשתי בנוח בקרבם, אף על פי שעוד כינו אותי שם “משורר יידיש מפולין”.

קראתי את המכתבים מפולין ושמחתי שאינני צריך לנסוע לשם. נקשרתי למוסקבה והתאהבתי בשדרותיה ובכיכרותיה. יותר ויותר הבנתי את יופיה של השפה הרוסית ונשביתי בקסמם של רבי האומן שלה. בצרות ובסבל, בייסורים ובמורת רוח, נעשיתי בן בית בארץ, ולא רציתי להחליף אותה בפולין הענייה, המוכתמת, השדודה והמעונה.

אבל לפולין, ובעיקר לוורשה, התגעגעתי עד כאב. לארץ ולעיר הללו כתבתי את רוב שירי בביאליסטוק, באלמה־אטה ובמוסקבה. מעולם לא הייתי מאוהב בפולנים; שנאתי את מנהגי העבֶד המזויפים שלהם, את הזנייתם, את הבוגדנות שלהם ואת האנטישמיות שלהם, שהיתה חזקה משנאתם לגרמנים ולרוסים.

אך זכרתי את ריחם של היערות הפולניים, את צבע הלילך בכיכרות של ורשה, את השקיעה על הוויסלה, את גשר קיירבדז’ה, את מדרגות העץ של רחוב סמוצ’ה.

הבנתי שאצטרך לשוב לשם.


החלה התקופה שאחרי המלחמה. אירופה נראתה כמו אחרי רעידת אדמה והיתה עסוקה בחפירת החורבות ובחיפוש הקורבנות. הכול פינו את עיי החורבות, את ערימות הלבנים, והתכוננו לבנות מחדש, לכונן את הסדר החדש.

הבלבול עוד היה רב, אבל מבולבלים מכולם היו שאריות היהודים שיצאו מהמחנות וממקומות המחבוא והחלו לחפש את עקבות חייהם אתמול: אולי ימצאו עוד מישהו או משהו. אפילו מי שחזרו מברית המועצות, מארץ שהחיים בה מאורגנים, נדמו לנמלים שקִנן נהרס.

אני זוכר שגם חברי הסובייטים, שלא חשבו להחליף את ביתם, עוד לא חשו לחלוטין בביטחון שלפני המלחמה, כאילו נדבקו באי־שקט של אחיהם, ששוב התכוננו לנדודים – ובעיקר יהודי פולין. האנשים הסובייטים, שנותרו לשבת במקומם, לא ידעו מה לייעץ לפליטים: אם להישאר, לא לחשוב עוד על נדודים ולהשלים עם מצבם החדש.

המבוכה רווחה לא רק בקרב אנשים פרטיים, העם הפשוט. היא פשתה גם בחוגי ההנהגה של העמים, בעיקר אלה שיצאו ממלחמת העולם השנייה כמי שמכוּנים “מנצחים”. היה עליהם לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת: הן לרפא את פצעיהם והן לעכל את הניצחונות – ההשפעות על השטחים החדשים, ובתוך כך להכין אסטרטגיה חדשה, הן בדרך “דמוקרטית”, הן באמצעות קנוניות. במבט לאחור על האירועים הפוליטיים של אותן שנים אפשר להבין את הזיגזגים והסתירות במהלכים הסובייטים – תוצאת הניגודים בין האינטרסים למטלות.

המבוכה בקרב חוגי ההנהגה של היהודים הסובייטים היתה מוחלטת. שום קרן אור לא חדרה לשם. בנשימה אחת דובר הן על שיקום בקרים, בתחום התרבות, והן על השמועות שעומדים לסגור את הוועד האנטי־פשיסטי – הארגון העליון של היהודים הסובייטים.

האווירה בקרפוטקין 10, בבית הוועד האנטי־פשיסטי והעיתון “אייניקייט”, היתה קשה. לא כל הלחשושים של הפעילים והעובדים במוסדות הללו הגיעו לאוזנינו. אותנו, ה“פולנים”, שמרו קצת מחוץ לעניינים לא ברורים כאלה. ואף על פי כן הבנו שגם “יודעי הדבר” יודעים מעט מאוד. אפשר לקבוע כמעט בוודאות שמה שהוחלט בחלונות הגבוהים בנוגע ליהודים נעשה בכוונה לבלבל אותם ולא לתת להם להתכונן. זו היתה אסטרטגיה מכוונת, להכרית את שאריות חיי החברה והתרבות היהודית בברית המועצות.

עכשיו אני מבין מדוע סופרי יידיש מסוימים, לאו דווקא מן המובילים שבהם, הביטו בי בתמיהה על כך שאינני עוזב את מוסקבה, מדוע אינני הולך בעקבות חברי ה“פולנים”. הם היו כבר מנוסים; הם ידעו מניסיונם שבמקרה של מפנה בהנהגה, “טיהור”, מטפלים בראש ובראשונה ב“זרים”, במי שהגיעו מחוץ לארץ, וביניהם גם מי שבאו “לבנות את הסוציאליזם”. בברית המועצות לא מאמינים בזרים. שנאת הזרים נושאת אופי אחר מאשר בצרפת, למשל.

לאט לאט התחלתי לשמוע לעצות מפולין, נטיתי להשתכנע מדברי החברים שם, שאחזור ואעזור לבנות את היישוב היהודי. חברי הסובייטים הרגישו בכך והתחילו להביט בי קצת כמו בזר: קצת בזהירות וקצת בכבוד.

מצבה של גולדה הלך והחמיר. ברור היה לי שהחזרה לפולין כבר לא נוגעת בה. בוודאי גם גולדה ידעה זאת, אף על פי שבמכתביה אלי אין שום רמז לכך.


הרבה כל כך נכתב על הטרגדיה של סופרי יידיש הסובייטים, הן על מה שעולל להם השלטון, הן על נשמותיהם השסועות. החלק השני של הטרגדיה לא נחקר עדיין לעומק. אינני מאמין שמשהו דומה לזה התרחש לאנשים במעמד דומה: מנהיגים וסופרים, אמנים ושחקנים דגולים.

הספרים שנכתבו עליהם עד כה לא חדרו לעומק העניין, עד לסתירות שבנשמותיהם. הן היו רבות כמו הקמטים בפניהם. [גם חיים גראדה, שזה הנושא של אחד מספריו, גלש על פני השטח.] מה הם היו, סופרי יידיש הסובייטים – אנוסים, קדושים? או משרתים נאמנים של המשטר? מה הניע אותם למסור את חייהם לתרבות שנדונה מזמן לאבדון? מדוע נאחזו ביידיש? האם זה היה הקשר האחרון שלהם לרוח היהודית? אם כן, מדוע נותרו נאמנים לקומוניזם עד כדי כך שהתכחשו לעצמם? מדוע שירתו תמיד את הסדר שלא יכול היה לסבול אותם? איך כל זה יחד יכול היה להסתופף בנשמתם?

קשה לכתוב על כך. מי שלא היו שם לא יבינו לעולם, ומי שנכנסו ל“פרדס” הסובייטי פוחדים להיכנס עמוק יותר, ללב המבוך.


26 בנובמבר

המאורעות והפגישות עם אנשים במוסקבה התחילו לחזור עד שעמום. התחיל להפריע לי שאני יושב לבטח בדירה חמה, מתעסק במסמכים שלי, ושם בפולין, הכול מהתהפך. מכל עבר מגיעים אנשים – חולים, חלשים, בודדים. צריך לטפל בהם, צריך לעזור להם לא רק בצלחת מרק ובגג מעל לראשם, אלא גם במילה חמה ביידיש. מי יעשה את זה אם לא מי שחווה את הצרות הללו?

באותם ימים התחלתי לחשוב לעתים קרובות על קרובי המשפחה האחרונים שנותרו לי – בבלגיה, בבריסל. אח אחד, נחמן, ניצל יחד עם אשתו ובנו. אח גדול יותר, ישראל, הגיע למחנה מֵחֵלֶן בבלגיה, ומשם נשלח לאושוויץ. הוא לא חזר משם. בבריסל נותרו אשתו ושתי בנותיו. עכשיו, אלה הם כל הנותרים מבין קרובי – שם, בבלגיה. אם לא אעזוב את הארץ שאי אפשר לצאת ממנה לביקור פרטי, מתי וכיצד אוכל לפגוש אותם? ממכתביו של נחמן נודע לי שבוורשה לא נשאר אף אחד מהמשפחה. התמונה נראתה בדיוק כפי שתיארתי אותה לעצמי קודם לכן.

הייתי מוכן כבר לקשה מכול. לא הייתי צריך לבוא לוולינסקה ולפאוויה כדי לראות את החורבות. לא הייתי צריך להיות בבית הקברות בפראגה כדי למצוא את שברי המצבה של אבי. את כל זה ראיתי כמה שנים קודם לכן וממרחק של אלפי קילומטרים. כל מה שקראתי ומה שסיפרו אנשים שחזרו משם החוויר לעומת התמונה ששיוויתי בעיני רוחי.

איך עלה בדעתי שלא לחזור לשם, למקום שגורלי לא אינה לי ללכת בדרך האחרונה? איך יכולתי לחשוב להישאר בברית המועצות ולהיבלע באינסופיותה? זה היה אחד מצעדי הנמהרים, שלא חשבתי עליהם עד הסוף, ויכולתי לשלם עליו ביקר מכול.

באביב 1947 כבר ידעו כל חברי במוסקבה שאני מתכונן לעזוב. בעיניהם של סופרי יידיש הסובייטים הצעירים ראיתי את הקנאה, אבל בעיני המבוגרים, המנוסים, ראיתי יאוש. הרגשתי שרבים מהם רוצים לומר לי משהו, מבקשים למסור משהו, אבל הם מתאפקים. רק למעטים היה אומץ לעשות זאת.

אפילו כשעדיין לא הורגשה הצרה המחכה להם הבנתי שקשרי עם חברי הסובייטים ייאלצו להיקטע. באותם ימים, סופר סובייטי שבא לתחנת הרכבת להיפרד מחבר הנוסע לפולין נראה גיבור. הימנעות מקשרים עם חוץ לארץ – גם אנחנו התחלנו להיחשב כאלה – היתה דבר מקובל ונראתה טבעית, כמו שלושים מעלות מתחת לאפס בחודש ינואר.

גם אני לא התפלאתי שאנשים נוהגים כך. שום רגש בי לא התקומם. זה היה חלק מהדופק: כך טוב יותר, כך בריא יותר. מי שמגיע מבחוץ מתקשה להבין: מה זאת אומרת – חושדים בכולם? בכל אזרח? אבל עם הזמן, אם הוא נשאר במקום, גם הדופק שלו מתחיל לפעום באותו קצב: כך בריא יותר…

ואף על פי כן לא התרופפו הקשרים ביני לבין חברי הסובייטים בכהוא זה. אני יודע שנשארתי בלבבם, ולא פחות מזה – הם בלבי. מכל החוגים הספרותיים שביליתי במחיצתם, המוסקבאים היו הקרובים ביותר ללבי. בקרב החברים הסובייטים לא חשתי בשנאה, והקנאה שהתעוררה לעתים לא נגעה לי. ידעתי שבעזיבתי את הסופרים במוסקבה אני נפרד מחברי הטובים ביותר בעולם הספרותי; שהיחס מצד “הפולנים” יהיה אחר; זכרתי אותם מן הימים שלפני המלחמה, מטלומצקה 13, וגם מביאליסטוק ומאלמה־אטה.

לא תיארתי לעצמי שכמה שבועות אחרי פרידתי מהם יתחיל לרדת עליהם הגרזן של הטרור הסובייטי. הדמיון שלי לא הרחיק לכת כל כך. כשלחצתי את ידו של שלמה מיכואלס, בביקורי האחרון בוועד האנטי־פשיסטי, לא יכולתי לחוש שבעוד חודש, היד החזקה והרחבה הזאת תשכב חסרת אונים על מדרכה מושלגת במינסק.

אולי זה קרה ברחוב שניבט אליו החלון של איזי כאריק, בטרם יילקח משם? תשע שנים קודם לכן עמד שם אתי זליק אקסלרוד ואמר: “כאן גר איזי כאריק”.

נפרדתי מחברי, סופרי היידיש הסובייטים, וניצלתי מגורלם. [בדיוק כפי שניצלתי מגורלם של חברי הסופרים שנספו בפולין.] חלק גדול בכך יש לבר מארק, דוד ספרד והרש סמולר, שהמתין לי בהגיעי לוורשה ונשא את דינה’לה אל מחוץ לתחנת הרכבת. [אבל האם ניצלתי באמת? האם לא נספיתי פעמיים, עם אלה ואלה? פעם אחת על ידי הרוצחים הנאצים, ובפעם השנייה – על ידי מחסליה של תרבות יידיש ויוצריה בברית המועצות.]


אחרי שבעה חודשים בסנטוריום של קרים נשלחה גולדה למוסקבה. נראה שהתייאשו שם לא רק מלעזור לה באופן ממשי, אלא אפילו מלהקל עליה מעט. מה בדיוק קרה במחלתה, היא לא ידעה בעצמה. כל רופא אמר משהו אחר. על פי מצב הריאות, החום שלה לא היה אמור להיות גבוה כל כך. התחילו לחפש בה סימני מלריה, אבל המשיכו לנקוט אמצעים נגד שחפת הריאות. בדיקות הדם היו כמעט תמיד רעות. היה לי הרושם שהרופאים מגששים באפילה ואינם יודעים מה לעשות. גולדה איבדה את האמונה, אבל במכתביה אלי לא נתנה לזה ביטוי. היא לא רצתה לעורר בי דאגה.

ביום אביב חזרה גולדה למוסקבה בלוויית אחות. גולדה היתה כחושה ופניה צהובות. היא התחילה מיד להתפשט, ואני עזרתי לה והשכבתי אותה במיטה. האחות נתנה לה זריקה. החום היה גבוה.

היה זה לפנות ערב אפלולי. האחות עזבה והשאירה מזרקים ותרופות. גולדה נרדמה. היא נשמה בשקט. לא הדלקתי את האור, וכך ישבתי בין הצללים שנעו על הקירות בגלל המכוניות הנוסעות בחוץ.

מתוך החדר השני נשמע קול גברי זר. התברר שזה איש משטרה. זה היה הערב שלפני אחד במאי, והוא עבר בדירות לבדוק אם יש בהן אנשים לא רשומים. כך היה נהוג לפני כל חג. השוטר נכנס גם לחדרנו. הוא ביקש את התעודות שלי וחקר על החולה במיטה.

גולדה עוד לא היתה רשומה בדירה: לא הספקנו לעשות זאת. השוטר לא היה מרוצה. הוא טען שאין לה זכות להיות בדירה. הבהרתי לו שלפני שעות אחדות חזרה אשתי מהסנטוריום בקרים, והיא שוכבת עכשיו בחום גבוה ואי אפשר להזיז אותה מהמקום. אבל השוטר עשה את שלו: הוא התיישב ליד השולחן ורשם דו“ח על האשה הלא רשומה. ביקשתי שיוסיף שהיא חולה ויש לה עכשיו חום גבוה, אך הוא ענה שאין לזה שום משבצת מתאימה בדו”ח.

הוא הלך. גולדה קדחה. נתתי לה לשתות, ולאכול היא לא רצתה. מה עושים? בבוקר אצטרך לקרוא לרופא. מוטב היה להביא את ד“ר שובין מ”ליטפונד". במצבה, צריך יהיה להביא אותה בהקדם לבית החולים.

חוץ מהמיטה וממזרן הקש השחוק שגולדה שכבה עליו היתה בחדרנו עוד מיטה מתקפלת שבורה. נשכבתי עליה ונמנמתי איכשהו כל הלילה. בבוקר ראיתי את עיניה הכחולות של גולדה. הן היו בהירות יותר עכשיו ואפשר היה להבחין שהחום ירד. היא חשבה שעליה לספר לי על בית ההבראה, על קרים בכלל, אבל לא היו לה די כוחות. היא הפסיקה לדבר ופנתה אל הקיר. ראיתי את כתפיה הכחושות רועדות.

הלכתי ל“ליטפונד”. היה לי מזל ומצאתי את ד“ר שובין, האחראי על הטיפול הרפואי בחברים הסופרים. ד”ר שובין הכיר היטב את מצבה של גולדה. היה לו חלק גדול במאמצים לשלוח אותה לקרים. הוא גם החשיב את התעניינותם של מרקיש ופפר בנושא.

לא הייתי צריך לבזבז זמן רב. הוא ראה את ארשת פני והבין את המצב. כנראה לא נראיתי טוב, עד כדי כך ששאל אותי בנימה חמורה כביכול מתי אבדוק כראוי את ריאותי. הוא חשד כבר מזמן שלא הכול אצלי בסדר. הוא הבטיח לבוא אלינו בצהריים.

ד"ר שובין הגיע, בדק את גולדה ואמר שצריך להביא אותה בהקדם לבית החולים. הוא ישתדל שייקחו אותה לבית החולים לשחפת בסוקולינקי – קצת מחוץ לעיר, באזור ירוק ומרובה עצים.

התחלתי לבקר בתכיפות בסוקולינקי, אצל גולדה ודינה’לה [– גם בית הילדים שלה היה באותו אזור]. הלכתי מזו לזו. גולדה שאלה תמיד על דינה’לה, ולכן השתדלתי תחילה לבקר את הילדה. דינה’לה היתה כבר בת יותר מחמש, והיא חשבה הרבה יותר משדיברה.

ואני תמיד סיפרתי לגולדה שדינה’לה משחקת, צוחקת, שואלת עליה. בכל פעם שאלה האֵם: “איך היא נראית?” על פי השאלה החוזרת ונשנית הבנתי שהיא פוחדת שלא תוכל לשוות בדמיונה את המראה הנוכחי של הילדה.


עד שנתי ה-27 לא ראיתי אדם מת. הראשון היה אבי, והתמונה נחרתה לתמיד בזיכרוני. אבל שנים קודם לכן, עוד בשנות ילדותי, הרביתי לחשוב על המוות, על המעבר לאין, הרגע הקצר של ההתאיינות.

עכשיו ראיתי איך מתחולל התהליך הזה בבית חולים סובייטי. מלאך המוות עובד שם באכזריות רבה יותר. כפי שכבר סיפרתי, בבית החולים לשחפת בסוקולינקי היה חדר נפרד, מעין מסדרון, שאליו הובא הנוטה למוות. כך עשו עכשיו לגולדה. ראיתי את זה באותו יום שמשי ביולי 1947.

למחרת שוב הייתי צריך להסדיר מחדש את המסמכים הנחוצים למחיקה לצמיתות ממרשם החיים. בפעם הראשונה עשיתי זאת באלמה־אטה, אחרי מות פייגה אמה. כך קברתי את שתי הנשים שנשארו מן המשפחה. שתי אחיותיה הגדולות של גולדה נרצחו על ידי הנאצים ונקברו בקבר אחים בסלונים.

[בלוויה של גולדה היו אנה בנציונובנה ובנותיה וחברי הטוב, המשורר יעקב שטרנברג. גולדה נקברה בין יהודים. בעלת הבית שלי הניחה על קברה ורדים לבנים. עמדנו בדממה, ואחר כך התחלנו ללכת. הלב היה מאובן. רק כשחזרתי הביתה התחלתי להבין הכול, כאילו האפילה פרצה בבת אחת אל נשמתי.]

ד“ר שובין מ”ליטפונד" טיפל בי. הוא בדק אותי, שלח אותי לצילומים ובדיקות והורה לי לנסוע במהירות האפשרית לקרים – “אם אינך רוצה להתראות בקרוב עם אשתך”, כך אמר בכעס מעושה. הפעם קיבלתי הפניה בנקל ונסעתי לבית הבראה בקרים.

שוב עברתי בסִימְפֵרוֹפּוֹל בפעם הראשונה הייתי שם ב-1940, כשנשלחתי מביאליסטוק. כמה השתנתה העיר! אז, לפני שבע שנים, היתה סימפרופול מלאה בהמולת איכרים יהודים. נזכרתי בפניהם השזופות של הקולחוזניקים היהודים, ביידיש־הרוסית שלהם בשוק. זכרתי את האבטיח והענבים שקניתי מהם, ובקושי סחבתי אותם בחזרה לביאליסטוק, אל גולדה.

עכשיו שררה במקום דממת מוות. בדוכנים הפזורים בשוק לא נשמעה הטטארית ולא היידיש, אלא רק אוקראינית, שהבהילה אותי מעט.

בבית ההבראה לא היה כלום מלבד מנוחה. את האוכל קשה היה להכניס לפה. את לחם הטיט הקשה והשחור הייתי מחלק לכלבים, שהלכו אחרי בלהקות. הם כבר הכירו אותי וידעו שאני נותן להם כל מה שאפשר להוציא מחדר האוכל. כלבים רעבים כל כך ראיתי גם באלמה־אטה. אלה אכלו צואה שהוציאו מבור השופכין. הכלבים של קרים, בדרך כלל כלבי זאב, היו מלווים אותי עד לחדרי, לא זזים מדלתי וחוגגים שם באורגיות.

הנוף היפה של קרים לא הקל עלי. הסביבה לא עוררה בי זיכרונות נעימים. לא הרחק משם, ביאלטה, רחצתי לפני שש שנים בים עם זליק אקסלרוד. בין הגלים הרועשים של הים השחור הוא סיפר לי על אותו ערב ב-1937, שבו “נלקח” איזי כאריק. גם אותו, את אקסלרוד, באו “לקחת”, גם הוא היה ב“רשימה”, אבל הוא בדיוק שהה באותו בית ההבראה של איגוד הסופרים שבו היה בפגישתנו. ומאחר שהוא לא נמצא בבית הלכו בלעדיו ולא חזרו אליו. ככה זה התנהל, הוא הסביר לי, כמו מגיפה, מכת בכורות: מי שפסחו עליו – זכה.

בטיולים התקשיתי להביט בהרים הכחלחלים, המעורפלים, ולא לחשוב על כך שאלה המראות שראתה גולדה רק לפני חודש־חודשיים. עיניה איבדו את האור, אבל ההרים אינם יודעים.

הטיולים בבית ההבראה היו לי משעממים ומיותרים. חיכיתי בקוצר רוח ליום שבו אחזור למוסקבה ואראה את הילדה. מה אומר לדינה’לה? בוודאי לא אומר לה כלום. היא תשאל בעצמה ותשיב, כמו תמיד: “גדיה מאמא? מאמא ובלניצה” {איפה אמא? אמא בבית החולים}.

היא לא תישאר עוד זמן רב בבית הילדים בסוקולינקי. יהיה עלי לקחת אותה משם ולהתכונן לנסיעה לוורשה.

מקרים החמה והשמשית חזרתי לסתיו הקר של מוסקבה. הוא היה כבר דומה לתחילת החורף. הרוחות סערו, הגשם ירד כבוץ וכבר קרוב היה ליהפך לשלג.

התעודות שלי היו בהכנה. ביום ראשון אחד הוצאתי את דינה’לה מהסנטוריום כדי לצלם אותה לדרכון הזר. כעבור שבועות אחדים הבאתי אותה לביתה של ז'. בפעם הראשונה זה זמן רב היתה בבית אמיתי. היא לא היתה רגילה שמטפלים בה כל כך, לבדה בלי ילדים אחרים.

בבואה אל ביתה של ז‘, ברחוב לייסניאה, כבר שרר החורף. שלג יבש נח ברחוב. ז’ הרבתה לצאת אתה לטייל. בבית, אמה של ז' הוציאה אותה למרפסת המושלגת ונתנה לה יעה ודלי, וגם מטאטא קטן. שעות ארוכות היתה הילדה עסוקה בניקוי השלג, בגריפתו בדלי ובשפיכתו מחדש.

הבית חזר לחיים. כולם נהנו הן משפתה של הילדה, הן מהדאגות החדשות. הם התמוגגו מהחידודים של דינה’לה ומהתנהגותה, שהתאימה עדיין למוסד הילדים. בלכתה לישון היתה אוספת את הבגדים, מקפלת אותם ומניחה בדיוק על הכיסא. אפילו את הגרביים היתה מקפלת לקפלים שווים. הנשים נהנו מכך. הן אהבו סדר.

נהגתי לבוא לשם, לרחוב לייסנאיה, בכל אחר הצהריים. בערב הייתי חוזר לחדרי ברחוב קירוב. הדירה של ז' היתה קטנה, בת שני חדרים. דינה’לה ישנה בחדרה של ז'. בחדר האחר ישנו ההורים.

כדי להקל עלי ועל אחרים רמזתי שאינני חוזר לפולין לתמיד, ואני משאיר דרך חזרה אם המצב בפולין לא ימצא חן בעיני. אבל כולם הבינו שזה רק אמצעי להקל על הפרידה. כך היה גם עם חברי הקרובים, גם עם עמיתי. כולם ידעו שאינני נוסע לשם כתייר, אלא כ“משורר מפולין”, כפי שקראו לי. שם, בפולין, מחכה לי עבודה.

בוועד האנטי־פשיסטי ביקרתי עכשיו לעתים קרובות. שמתי לב שהם מתבוננים בי כבר כזר, כאילו אני שייך ל“חוץ לארץ”. ניסיתי לבטל את הרושם הזה. אינני יודע מדוע, אך כאב לי על חברי הסובייטים. קודם לכן, כשלא חשבתי לעזוב, לא חשתי בזה. מן הסתם מפני שקודם הייתי בן בית כמותם.

שמועות מערערות ריחפו בבית הזה בקרפוטקין בדבר עתידו של הוועד האנטי־פשיסטי. איש לא דיבר חלילה על חיסול, אלא על “ארגון מחדש” של הפעילות היהודית. הסיבה העיקרית היתה: היות והמאבק נגד האויב הפשיסטי העיקרי, ההיטלריזם, הסתיים בניצחון, שמו של הוועד האנטי־פשיסטי כבר אינו עונה על כל המשימות של הארגונים היהודיים. הטיעון הזה נשמע הגיוני, ואף על פי כן חשו הסופרים בטעם לוואי. מעיניהם היהודיות ניבטה התחושה המקדימה, המוכרת והעצובה.


29 בנובמבר

כתבתי את התאריך של היום ונדמה היה לי שאני כותב בשמה של תקופה. על שם התאריך הזה נקראו רחובות בארץ. ביום הזה, בשנת 1947, נערכה באו"ם ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל והוחלט על הקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ.

התאריך ההיסטורי הזה, כמו בכלל בשנים האחרונות, מצוין היום בעיקר על ידי הערבים באזור – במחאות ובהפגנות. הם עדיין לא הסכימו להחלטה הזאת, שהתקבלה לפני 37 שנה. היום הזה נותר להם יום זיכרון עצוב לעוול ולשנאת מי שבדם ואש לקחו את חלקם. היהודים מסתפקים בהודעות צנועות ברדיו ובעיתונות, באזכור ההחלטה ההיסטורית בשיחות עם תלמידים.

ובשבילי, התאריך הוא עכשיו אקורד הסיום של היומן הזה. יציאתי מברית המועצות עם הילדה היתה סוף המלחמה שלי – על הקיום, על החיים, על כך שניצלתי והצלתי את זכרה של גולדה מאבדון. אם לא אסיים אז – בעזיבתי באותה עת – הייתי נופל אל התהום, אני ובתי.

בערבי החורף של 1942, בשובי מהעבודה במפעל הפרווה הממשלתי באלמה־אטה, הייתי חולף על פני בקתות הטיט הנמוכות של השכונה הזאת. לעתים יצא ילד מאחת הבקתות וצעק לי “זיד”. הוא עוד לא ידע לבטא כהלכה את המילה “ז’יד”. חשבתי אז: איך הוא יודע, הקטן הזה, שאני ז’יד? מי אמר לו? איך זיהה? הרי באלמה־אטה לא היו כמעט יהודים לפני המלחמה.

הגרמנים התקרבו אז למוסקבה וללנינגרד. בפולין הם החלו לחסל במרץ את היהודים. בוורשה, כל משפחתי, כל קרובי, כבר גורשו את האומשלגפלאץ, וכאן, באלמה־אטה, גוי קטן מכיר בי וקורא לי “ז’יד” – כאילו הלשין עלי לגרמנים.

הלכתי הביתה, אל אשתי ובתי, אל בעלת הבקתה, שהיא ובנה בן השבע קיללו אותנו באותו כינוי – וגמרתי אומר בלבי שאחרי סיום המלחמה, אם אישאר בחיים, אבוא עם משפחתי לארץ ישראל. אתיישב בקיבוץ, ושם אצמיח זקן. כן, כך חשבתי אז: אצמיח זקן, ושם אחיה, בין יהודים.

ב-1939, כשדרכתי על אדמת הסובייטים, נדמה היה לי שהגעתי הביתה, אל אנשים כמוני. זה ביתי. מה נשאר מזה? לאן נעלם הביטחון מן העבר?

כך חשבתי ב-1942, כשבוססתי בשלג של אלמה־אטה. הייתי חייב להגן על עצמי בדרך כלשהי. המחאה הפנימית, והמסקנה שבעקבותיה, נולדה אז בלבם של רבים כמוני.

ביום הזה של נובמבר, במוסקבה 1947, נזכרתי ב“החלטה” שלי באלמה־אטה. חמש שנים עברו מאז, ועכשיו התקבלה החלטה בערכאות העליונות ביותר של העולם – לתת ליהודים מדינה עצמאית. אבל ב-1947 כבר הייתי רחוק מאותו קיבוץ ומאותו זקן… התכוננתי לנסוע לפולין, כדי להקים לי בית אחר; לא כדי להתיישב בקיבוץ בין יהודים, אלא שוב בין גויים, שוב בין פולנים.

בסופו של דבר זה התממש, גם אם באופן חלקי. אני לא הגעתי לקיבוץ, אלא דינה’לה. אבל גם אני התיישבתי בין יהודים, בין יהודים בלבד, בעיר יהודית. איש אינו מזכיר לי שאני יהודי. יש ימים, שבועות, שאני שוכח שאני יהודי. למה לי לזכור? זה אני, וכאלה כולם מסביבי.

דצמבר 1947 עבר במהירות. הייתי עסוק בהכנות לנסיעה לוורשה. קודם כול היה עלי לאסוף את מיטלטלי, הפזורים במקומות אחדים, חלק מהם עוד ברחוב פטרובקה, באכסניה הבלרוסית. לא הרבה מ“הרכוש” היה ראוי לנסוע אתי לפולין. היו אלה בגדי עניים, שגולדה ואני לבשנו במלחמה. חלק מהם תפרה גולדה במו ידיה מבגדים ישנים. הרי היא היתה תופרת, בוגרת בית הספר “אורט” בוורשה. בין בגדיה היתה רק שמלת משי אחת מפולין. זה היה השריד היחיד ממלבושיה הישנים. אני זוכר גם את שמלת הקיץ הקלה שתפרה באלמה־אטה. את פיסת הבד קיבלה במקרה בחנות ריקה כמעט. הבד היה בהיר, ועליו פרחים קטנים, ואת המחשוף היא הקיפה בבד אדום חלק. אהבתי את השמלה הדלה הזאת, כי היא הלמה להפליא את גזרתה. את השמלה הזאת לקחתי, עם שאר הדברים, מבית החולים בסוקולינקי.

אחרי המיון לא נשאר הרבה. את כל החפצים, יחד עם כתבי על כל מיני דפים צבעוניים של ימי המלחמה, ארזתי בשלוש מזוודות. את המטען הזה העברתי אל לייסניה, אל דירתה של ז'. משם היינו צריכים לצאת אל תחנת הרכבת הבלרוסית – סמוך מאוד לדירה, ממש שלושה צעדים משם.

ימים אחדים לפני הנסיעה ממוסקבה התחלתי להיפרד מסופרי יידיש הסובייטים. מרבים מהם, בעיקר בני הדור הצעיר, נפרדתי במועדון של איגוד הסופרים בזמן ארוחת הצהריים. עם אחרים התראיתי בפעם האחרונה בוועד האנטי־פשיסטי, ביניהם דער נסתר, יעקב שטרנברג, דוד ברגלסון, שלמה מיכואלס, איציק פפר. אל לייב קוויטקו, שמואל הלקין ופרץ מרקיש הלכתי הביתה לפרידה. הביקור האחרון היה אצל מרקיש, יום לפני הנסיעה.

הוא ידע כבר מזמן שאני עומד לעזוב, אבל כשראה אותי בפתח הדלת הוא נרעד. כמו תמיד הזמין אותי לחדר העבודה שלו וביקש ממני לשבת. הוא עצמו ישב רק לעתים נדירות כשאורח בא אליו. הוא היה משוטט בחדר הצר ומנהל כך את השיחה. מעת לעת, דווקא בשעת התרגשות, היה נעצר ואומר ישירות ובקול את המילים המודגשות. הפעם היה נסער מסיבה כלשהי, והתבטא באופן לא נחמד על משורר אחר. כבר ציינתי לעיל שבאותן זמן דובר על משלחת סופרים סובייטים אל פולין. על פי השמועות, פרץ מרקיש לא היה אמור לקחת חלק במשלחת הזאת. לא הייתי נוגע בעניין הזה עכשיו, בפרידה ממנו. אך הוא עצמו, בעל כורחו, נטפל לזה. רק לעתים נדירות ראיתי את פרץ מרקיש נסער כל כך: “במשלחת כזאת לא אסע לפולין, לא! הם נוסעים בשביל הכבוד? מחמאות הם רוצים? אני לא סופר ולא משורר” – הוא אמר את המילים האלה במבטא פולני – “איך אתה נוסע לפולין? גם אני אסע לשם כשאוכל…”

לא עניתי לו דבר. כאבו היה לי מוכר. זה שנים הוא התגעגע לקשר עם העולם החיצוני. בדירתו בקומה העליונה הוא חש תמיד כמו בכלוב. המכתבים התכופים מאופטושו ולייוויק לא הרגיעו אותו. עכשיו ישבתי מולו, אדם שיישב מחר בקרון הרכבת ממוסקבה לוורשה, שייצא מתחנת הרכבת הבלרוסית. בעוד יום־יומיים אהיה בוורשה.

הוא השתתק ושוב החל לשוטט בחדר. כעבור כמה רגעים נעצר מולי ודיבר אלי בקול רגוע: “תקשיב לי, בינם הלר. דבר אחד יישאר בעיניך קדוש – אתה, וכל החברים שם – תישארו אתנו בקשר. זה חשוב מאוד, לכם ולנו”.


ב-30 בדצמבר 1947, בבוקר, יצאתי מדירתי במוסקבה ברחוב קירוב 32. נפרדתי מאנה בנציונובנה אלטרמן. היא היתה לבדה בדירה; הילדים היו בבית הספר והבנות – בעבודה. מאוחר יותר, כל היום עד צאת הרכבת לוורשה, ישבתי בביתה של ז'. סידרתי את כתבי ומכתבי. אולי זרקתי מהם יותר משהייתי צריך. ואף על פי כן, כשהוצאתי עכשיו את המכתבים, נדמה היה לי שהם רק עלים ישנים, מצהיבים ויבשים, שנותרים אחרי הקיצים החולפים. לפעמים הם עוזרים להיזכר במה שקרה בקיצים הללו.

בחוץ נח השלג, הדחוס ברגלי העוברים ושבים: כהה ומחליק. אחרי הצהריים עוד יצאה ז' עם דינה’לה לטיול. הן חזרו קפואות והתחילו לרקוד כדי לחמם את הרגליים.

אמה הכינה ארוחת ערב אחרונה. אינני זוכר מה אכלנו ועל מה דובר. דבר אחד אני זוכר היטב: הוחלט שאכתוב לז' ולא להוריה. “קשר” כזה עם ז' הוא מסוכן פחות.

יצאנו כולנו אל תחנת הרכבת הבלרוסית. בראש הלך האב, שכבר לא היה צעיר, אבל היה גבוה וחזק. הוא נשא את דינה’לה בידיו. אפשר היה להיות בטוח שלא ייפול; הוא הכיר היטב את הדרך המחליקה מרחוב לייסנאיה. אחריו הלכו ז', אמה ואני. בפעם האחרונה חלפתי על פני הבית שהתגורר בו פרץ מרקיש. ידעתי שהוא לא יבוא לרכבת…

הגענו לרציף בזמן. הרכבת עוד לא חיכתה. הנוסעים החלו להתקבץ, ושפתם היתה פולנית בעיקר. גם האנשים שבאו להיפרד ממני ולמסור דרישות שלום דיברו אתי פולנית, ושמתי לב שז' נעה בחוסר שקט כשהיא שומעת את השפה. היא כבר ראתה בי אובייקט הולך ומתרחק.

אחר כך ראינו את עיניו המאירות של הקטר. שקטה ומתנודדת היא נכנסת לרציף הרכבת הבינלאומית של קו מוסקבה-ורשה-פריז. דינה’לה ואני היינו צריכים להיכנס לקרון הנושא את השם “ורשה”.

הלב נכמר. אביה של ז' עזר להעלות את החבילות לקרון. דינה’לה התנשקה זמן רב עם המלווים. גם אני. נפרדנו במילים בודדות.

דינה’לה כבר ישבה בקרון ליד החלון. היא הביטה החוצה ונופפה בידיה הקטנות לחברינו הקרובים במוסקבה. הם יישארו שם כשהגלגלים יתחילו לנוע.


  1. בספר הזה מופיעים שלושה מיני סוגריים: רגילים (עגולים) במקום שהופיעו במקור, בכתב היד; [מרובעים] לציון המקומות שהמחבר מחק בקו בכתב היד; ו{מסולסלים} – לתרגום מילים ומונחים, בעיקר מרוסית, שהופיעו במקור בלי תרגום.  ↩

  2. פּרץ מאַרקיש (1952–1895) – ממשוררי יידיש החשובים בברית המועצות.  ↩

  3. ברוסית: קיצור של “קרן סופרים”.  ↩

  4. יצחק יאַנאַסאָוויטש (1990–1909) – סופר ועיתונאי יידיש.  ↩

  5. עיר הבירה לשעבר של קזחסטן. שמה היום: אלמטי.  ↩

  6. עציון פרסי.  ↩

  7. זעליק אַקסלראָד (1941–1904) – משורר יידיש סובייטי והעורך האחרון של העיתון “שטערן”.  ↩

  8. הערשל קאַמענעצקי (1957–1895) – משורר יידיש סובייטי.  ↩

  9. רחל בוימוואָל (2000–1914) – משוררת יידיש סובייטית. היא ובעלה, המשורר זיאַמע טעלעסין (1996–1908), הגיעו לארץ ב–1971.  ↩

  10. לייב קוויטקאָ (1952–1890) – משורר יידיש סובייטי, שנודע בכתיבתו לילדים.  ↩

  11. שמואל גאָדינער (1942–1893?) – משורר, מחזאי וסופר יידיש.  ↩

  12. הכוכב של ביאליסטוק.  ↩

  13. הערש סמאָליער (1993–1905) – סופר ועיתונאי יידיש, פעיל המפלגה הקומוניסטית בפולין ובברית המועצות. מאז 1970 חי בישראל.  ↩

  14. מאָטל גרוביאן (1972–1909), מענדל ליפֿשיץ (1907–?), אייזיק פּלאַטנער (1961–1895) – משוררי יידיש סובייטים. שיקע דריז (1971–1908) – נודע כמשורר ילדים. עליע קאַהאַן (1944–1909) – סופר יידיש סובייטי.  ↩

  15. איזי כאַריק (1937–1898) – משורר יידיש סובייטי.  ↩

  16. “דער עמעס” (האמת) – עיתון סובייטי ביידיש, שראה אור בין 1918 ל–1938. משה ליטווקוב שימש עורכו זמן מה.  ↩

  17. שמואל ניגער (1955–1883) – מבקר ספרות יידיש מרכזי בארצות הברית.  ↩

  18. יעקב שטערנבערג (1973–1890) – איש ספרות ותיאטרון יידיש, שהחל את דרכו ברומניה, עבר לברית המועצות ובא לישראל.  ↩

  19. דוד ספֿארד (1981–1905) – איש ספרות יידיש פולני. בא לישראל ב–1969.  ↩

  20. הערש אָשעראָוויטש (1994–1908) – משורר יידיש מליטא. עבר לברית המועצות וב–1971 בא לישראל.  ↩

  21. יוסף רובינשטיין (1978–1905) – סופר יידיש מפולין. ישראל עמיאָט (1978–1909) – משורר יידיש יליד פולין שעבר לברית המועצות.  ↩

  22. אפרים קאַגאַנאָווסקי (1958–1893) – סופר יידיש. שלמה בערלינסקי (1959–1900) – סופר יידיש יליד פולין. משה גראָסמאַן (1961–1904) – סופר ועיתונאי יידיש. בישראל ערך את כתב העת “היימיש”.  ↩

  23. “פֿרײַנד” – עיתון קומוניסטי ביידיש שיצא לאור בוורשה במשך כשנה. בער מאַרק (1966–1908) – איש ספרות והיסטוריון. מנהל המכון ההיסטורי היהודי בוורשה וממכונני תרבות יידיש בפולין אחרי השואה. משה לעווין (1943–1897) – עיתונאי יידיש ופעיל חברתי. דוד ריכטער (1942–1894) – עיתונאי יידיש ופעיל במפלגה הקומוניסטית בפולין.  ↩

  24. זישע באַגיש (1944–1900) – סופר יידיש ועורך.  ↩

  25. זוסמאַן סעגאַלאָוויטש (1949–1884) – סופר ומשורר יידיש.  ↩

  26. מנחם באָריישאָ (1949–1888) – משורר יידיש שהיגר לאמריקה והרבה לכתוב עליה.  ↩

  27. דער נסתר (1950–1884) – שם העט של פנחס כהנוביץ', סופר יידיש סובייטי שמת בגולאג.  ↩

  28. אנדריי גרומיקו (1989–1909) – שר החוץ של ברית המועצות באותה תקופה.  ↩

  29. שלמה מיכאָלס (1948–1890) – שחקן יידיש, ממייסדי תיאטרון יידיש בברית המועצות וממנהיגיה של יהדות ברית המועצות. נרצח בהוראת השלטונות.  ↩

  30. יוסף קערלער (2000–1918) – משורר יידיש סובייטי. ב–1971 עלה לארץ.  ↩

  31. איציק פֿעפֿער (1952–1900) – משורר יידיש בברית המועצות וממייסדי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי.  ↩

  32. משה קולבאַק (1937–1896?) – משורר ומחזאי יידיש, יליד וילנה, שעבר לברית המועצות והומת על ידי השלטונות הסובייטים.יסדי  ↩

  33. יוסף אָפּאַטאָשאָ (1954–1887) – סופר ועיתונאי יידיש בארצות הברית.  ↩

  34. ה' לייוויק (1962–1888), משה לייב האַלפּערן (1932–1886) ומאַני לייב (1953–1883) – ממשוררי יידיש החשובים בארצות הברית.  ↩

  35. ישראל שטערן (1942–1894) – משורר יידיש ומבקר ספרות בפולין. יוסף קירמאַן (1943–1896) – סופר ומשורר יהודי בפולין. חיים סעמיאַטיצקי (1943–1908) – סופר, משורר ומבקר יידיש בפולין.  ↩

  36. דוד בערגעלסאָן (1952–1884) ודוד האָפֿשטיין (1952–1889) – סופרי יידיש מרכזיים בברית המועצות.  ↩

  37. משה שולשטיין (1981–1911) – משורר יידיש יליד פולין, שהיגר ב–1937 לצרפת.  ↩

  38. כאַצי (יחזקאל) דאָברושין (1952–1883) – איש ספרות יידיש סובייטי.  ↩

  39. איציק מאַנגער (1969–1902) – ממשוררי יידיש החשובים.  ↩

  40. סרגיי קירוב (1934–1886) – ראש עיריית לנינגרד וממקורבי סטלין.  ↩

  41. איכרים אמידים שרכושם הולאם.  ↩

  42. הקואליציה שהתאגדה סביב שלטונו של פילסודסקי, החל ב–1926.  ↩

  43. אריה שמרי (1978–1907) – משורר יידיש יליד פולין, שמאז 1932 חי בארץ.  ↩

  44. משה סנה (1972–1909) – רופא ואיש ציבור ישראלי. לימים, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית.  ↩

  45. המאורעות בפוזנן פרצו ביוני 1956 כללו הפגנות המוניות ושביתות נגד הממשלה הקומוניסטית בפולין.  ↩

  46. אדולף ברמן (1978–1906) – איש ציבור יהודי־פולני, ולימים חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית.  ↩

  47. ולדיסלב גומולקה (1982–1905) – ממנהיגי פולין הקומוניסטית. בעקבות אירועי פוזנן חזר ב–1956 להנהיג את פולין. בין השאר התיר ליהודים לעזוב את המדינה.  ↩

  48. משה בראָדערזאָן (1956–1890) – משורר, סופר ואיש תיאטרון יידיש מפולין, שבשנות המלחמה הגיע לברית המועצות.  ↩

  49. מלך ראַוויטש (1976–1893) – משורר יידיש. בתחילת שנות השלושים ערך את כתב העת הספרותי החשוב בוורשה “ליטעראַרישע בלעטער”.  ↩

  50. הרפובליקה האוטונומית הסוציאליסטית של קומי בצפון־מזרח רוסיה.  ↩

  51. שמואל האַלקין (1960–1897) – משורר ומחזאי יידיש סובייטי.  ↩

  52. גנרל פרידריך פאולוס היה מפקד הארמייה השישית הגרמנית, שלחמה בסטלינגרד.  ↩

  53. שכנא עפּשטיין (1945–1881) – מזכיר הוועד האנטי־פשיסטי ועורך העיתון ביידיש “אייניקייט”.  ↩

  54. במקור: וואָרט־קאָנצערט – הקראה דרמטית של קטעי ספרות שונים.  ↩

  55. דוד אײַנהאָרן (1973–1886) – משורר וסופר יידיש יליד רוסיה הלבנה, שהיגר לארצות הברית.  ↩

  56. אפרים אויערבאַך (1973–1892) – משורר יידיש יליד בסרביה, שחי בארצות הברית ובישראל.  ↩

  57. איציק קיפּניס (1974–1896) – סופר ומשורר יידיש בברית המועצות, שנודע בשירתו לילדים.  ↩

  58. אהרן ווערגעליס (1999–1918) – עיתונאי יידיש ועורך מרכזי בברית המועצות.  ↩

  59. ונדה ושילבסקה (1964–1905) – סופרת פולנייה קומוניסטית.  ↩

  60. בנימין שלעווין (1981–1913) – סופר יידיש פולני שעבר לפריז.  ↩

  61. יאקוב ברמן (1984–1901) – איש המפלגה הקומוניסטית הפולנית ואחיו של אדולף ברמן.  ↩

  62. לייב אָליצקי (1975–1897) – סופר ומשורר יידיש פולני.  ↩

  63. משה טײַף (1966–1904) – משורר ומחזאי יידיש סובייטי.  ↩

  64. יצחק פּערלאָוו (1980–1911) – משורר ומחזאי יידיש. ברוך געלמאַן (1941–1910) – משורר יידיש.  ↩

  65. הערץ גראָסבאַרד (1994–1895) – שחקן יידיש, שנודע בהקראות דרמטיות.  ↩

  66. אהרן קושניראָוו (1949–1890) – משורר, סופר ומחזאי יידיש סובייטי.  ↩

  67. פֿײַוול סיטאָ (1945–1909) – משורר ומתרגם יידיש סובייטי.  ↩

  68. שלוש המילים האלה כתובות במקור בעברית.  ↩

  69. מרים אולינאָווער (1944–1894) – משוררת יידיש בלודז'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות