נפל בחלקי להרצות את הרצאת הפתיחה בכינוס זה והרצאה זו טוב שתפתח בשאלת היסוד: לשם מה כינוס זה נערך? מפני מה אנו טורחים ללמד עברית ולחקרה? ובכדי לחדד שאלה זו קראתי להרצאתי בשם: מלחמת השפות. שהרי כך מכנים אנו את המאבק שנתחולל לפני כשבעים שנה ושהביא להשלטת העברית בחיינו, להפיכתה משפת הספר לשפה חיה ומדוברת. מסופקני אם אנו מוּדעים למלוא חשיבותו ההסטורית של מאבק זה, שהיה נסיונו הראשון של הישוב היהודי החדש לפעול במאורגן ובמופגן ואף למרוד באפיטרופסות הנדיבים שבעבר הים – למרוד בחברת “עזרה” הגרמנית, שבקשה אז להקים בארץ בכספה את המוסד הראשון להשכלה גבוהה ולהנהיג בו שפת‑הוראה אירופית, מפותחת. אלא שהישוב העני והנחשל שהיה אז בארץ עמד על דעתו להיות שונה מכל הפזורה היהודית לא רק ‘לבנות ולהבנות’, לא רק להשתתף בקדמה הכללית, אלא גם לעשות זאת בדרכו הלאומית המיוחדת. מסופקני אם עמדנו די הצורך על העובדה, שמלחמת שפות זו קדמה כימי דור למלחמת השחרור – כשם שפעלו של בן‑יהודה קדם כימי דור להרצל ולציונות המדינית. אלא שאין בדעתי לעמוד על נסיבותיו ועל תוצאותיו של מאבק זה. כוונתי לעמוד על פשרו מבחינה רחבה יותר, לעמוד על הקשר ההסטורי שבין שפה ולאומיות.

מפני מה אני מדייק לומר: ‘קשר הסטורי’? כלום אין זה מובן מאליו ש“כל איש יהיה שורר בביתו ומדבר בלשון עמו”. ככתוב במגילת אסתר? לא, רבותי, הדבר איננו מובן מאליו. שהרי הלשון היא תקשורת, ואם כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו אין בני עמים שונים יכולים להתקשר זה עם זה, כי אינם מבינים איש את רעהו. כי זו עובדה הסטורית, שמאז נכשל מגדל בבל מדברים בני‑האדם בשפות רבות, בשפות השונות זו מזו. והדבר גם לא היה מובן מאליו בימי אחשורוש – כי המלך התיר זאת בצו מיוחד, בעצת ממוכן. ועדיין הדבר שנוי במחלוקת – שהרי גם בימינו טוענים רבים, כי המדבר רק בלשון עמו, בשפת אמו, כלומר הדובר בשפתו הלאומית, הוא אדם קרתני, מוגבל, ואילו איש תרבותי, משכיל, צריך להיות דובר שפות אחדות, כי אזרח העולם הוא רק מי ששולט בשבעים לשון. לפיכך ראויה סוגיה זו שניתן את דעתנו עליה.

סוגיה זו חשובה בשבילנו במיוחד מפני שאנו עם קטן שאינו מבודד??, עם המשתתף באופן פעיל בהתפתחות ובתרבות העולמית, אך עם זה מקיים – על כל פנים מבקש לקיים – את עצמאותו, את ייחודו. עם השוכן באי נדח – אם יש עוד כזה, או המנותק מכל סביביו – כמו העם האלבני – לא איכפת לו מה עושים וכיצד מדברים עמים אחרים. גם עם רב אוכלוסים יכול להסתפק במה שמרחש בביתו הלאומי, יכול לדמות לעצמו, כי ביתו זה הוא עולם ומלואו. הסינים נהגו – ואולי גם נוהגים – לכנות את ארצם “ארץ התווך”, כלומר ‘לב העולם’, שכל שאר הארצות אינן אלא שוליו. האמריקאים סבורים לא רק כי מה שטוב לאמריקה טוב לאנושות, אלא גם כי כל המקובל עליהם הוא – והוא בלבד – השפוי, הנבון, המתקדם, הטבעי. היוונים הקדמונים גרסו בפשטות, כי מי שאיננו דובר יוונית, מי ששפתו איננה מובנת, מי ששפתו נשמעת להם כגמגום, כבלבול, כברבור – הריהו ברבר. והעולם נחלק בעיניהם לתחום היווני, ההלני, הנאור – ולתחום הברברי, האפל, הנחות. תושבי הרי האטלס במרוקו מכונים עד היום כפי שכינום היוונים בימי קדם – ברברים. תפיסה זו טבעית ומצויה גם בקרב עמים אחרים. ברוסית, למשל, מכונים הגרמנים “נֶמְצִי”, כלומר: שאינם מסוגלים לדבר, אלמים. גם היהודים הקדמונים היו מכנים את בני העמים האחרים ‘לועזים’ – כעדות הפסוק (תה' קי"ד 1) “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” – ונקל לעמוד על הבוז שבכינוי זה, על הקשר בין לעז ל-לעג, כדברי ישעיהו על אשור (ל"ג 19): “עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה”. אולם היהודים ששכנו בין מצרים ואשור נוכחו כבר בימי קדם בעובדה שהעמים הלועזים, ככל שהם נלעגים, עשויים להיות חזקים וחשובים, כי מן ההכרח להבינם, להדבר עמהם. ולכן נתקלים אנו במקרא לא רק בדבקות בלשון הלאומית, אלא גם בבעיה הכרוכה בכך, בסוגית התרגום.

כשעשרת בני יעקב ירדו מצרימה לשבור שם שבר הם נדברו איש עם רעהו בשפתם, בעברית, אבל "המה לא ידעו כי שומע יוסף, כי המליץ בינותם (בראשית מ"ב 23). שהרי המצרים דיברו, כמובן, רק מצרית. והקשר בין אחיו של יוסף ובין סביביהם היה רק באמצעות ה’מליץ', כלומר המתורגמן. וברי כי איש זה היה בעל הכשרה מיוחדת, בעל תפקיד גבוה – שהרי הוא שהיה, כמובן, גם האיש “אשר על בית יוסף” (שם, מ"ג 19) כלומר איש אמונו, כשם שיוסף היה לפני כן איש אמונו, המופקד על ביתו של פוטיפר (שם ל"ט 4).

וכן כשבא רבשקה, בשם מלך אשור, לתבוע את כניעתו של חזקיהו, “ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה” (מלכים ב י" 26) – כי אליקים היה ‘אשר על הבית’ – על בית המלך – ושבנה היה ‘סופר’ ויואח בן אסף ‘מזכיר’. הם היו איפוא שרים בכירים, שקבלו השכלה נאותה, שהוכשרו לתפקידיהם, וידעו, לפיכך, גם ארמית, שלא כאנשי “העם”, הצבא, “אשר על החומה”, שדברו והבינו רק את שפת אמם, את שפת עמם – יהודית (העברית).

דיינו איפוא בדוגמאות אלו כדי לעמוד על תפקידו הרם של המליץ, המתרגם, היודע שפות זרות בימי קדם. ולא זו בלבד. דוגמאות אלו מלמדות אותנו, מה רב היה אז כוחה של הלשון, של ידיעת קרוא וכתוב, של מה שמכונה במקרא ‘מליצה’ וביוונית ‘רטוריקה’: של מה שמכונה בפינו היום השכלה “הומניסטית” פורמלית.

רבים סבורים כי ההשכלה, תרבות הצורה, הסגנון, הלשון מגיעות למלוא כוחן רק בחברה מפותחת, מעודנת, ואילו חברה קדמאית, פרימיטיבית, מחשיבה רק פעולות מעשיות ומועילות, רק תוכן ממשי ולא את צורתו. אולם לדעה זו אין שחר – גם אם הצורות הנאות בעיני האדם הקדמאי אינן תמיד הצורות הנאות גם בעינינו. על כל פנים ברי, כי דוקא בחברות הקדמאיות נודעת חשיבות רבה לכל מיני פעולות סמליות, הרמזיות; דוקא בהן ניתן כבוד ויקר למה שהרב שטינזלץ מכנה “מידע סגור” – כלומר מידע שאיננו ידוע לרבים, אבל ידוע למתי‑מספר, ולכן אינו פועל ואיננו מועיל אלא באמצעותם. גם נקל להבין את הנסיבות המביאות למצב זה. פעולות שימושיות רגילות הדרושות לחיי היום‑יום, צריך – וגם יכול – ללמוד על אחד, כי הן שייכות להווי היומיומי וממילא אין בידיעתן שום רבותה. וכי מי זה – אם איננו חרש או שוטה – שאינו יודע – שאינו יכול ללמוד – לחרוש ולזרוע, לדוש ולבצור, ולבנות ולטחון ולדוג וכיוצא במלאכות אלו? אבל לא כל אחד מסוגל ללמוד קרוא וכתוב – על כל פנים בכתבים המסובכים שהיו נהוגים בעולם הקדמון. וכל שכן לא כל אחד מסוגל ללמוד קרוא וכתוב בשפה זרה.

אל נשכח כי היהודים היו, ככל הנראה, העם היחיד שידיעת קרוא וכתוב היתה נפוצה בו כבר בסוף האלף השני לפני הספירה. כי רק אצלם יכול היה גדעון השופט ללכוד “נער מאנשי סוכות וישאלהו, ויכתוב אליו את שרי סוכות ואת זקניה” (שופטים ח' 14). ורק ביהודה יכול קצין צבא רגיל בלכיש הנצורה להתקשר עם חבריו באוסטרקונים, כלומר בחרסים כתובים. מסופקני אם כדבר הזה היה אפשרי אפילו ביוון הקלאסית, על כל פנים ודאי שלא בבבל או באשור או במצרים, שהרי הכתב המצרי מכונה “כתב חרטומים” מפני שמצרי רגיל כלל לא היה מסוגל לקראו, כי יודעיו נחשבו לחרטומים, לקוסמים, המסוגלים גם להפוך מים לדם ומקלות לנחשים, ולעשות כל מיני להטים אחרים. ואף שכתב היתדות הבבלי היה לכאורה פשוט יותר, הרי גם הוא כלל כמה מאות סימנים ולמידתו הצריכה שנים של עמל – בדומה ללמידת הכתב הסיני המסורתי, ואולי אף יותר מכך, כי הוא דרש ידיעת שתי שפות – הבבלית והשומרית, שבה פותח לראשונה. ומי שבקש להיות מליץ, מתורגמן, צריך היה להגיע לבקיאות בכתבן, בדקדוקן ואף בספרותן של שלוש או ארבע שפות. לפיכך אין תימה שקריאה וכתיבה ומליצה – זאת אומר השכלה לשונית – נרכשה אז בבתי‑אולפנה מיוחדים, מיוחסים, שהיו נחלת קבוצה חברתית מצומצמת מאד ואין תמה שהזוכים לכך נהנו אז מיוקרה ומהשפעה רבה.

הזוכר את פסלו של הסופר המצרי, הקורס כשמגילת הגומא על ברכיו והחרט בידו, לא ישכח את הבעת פניו הרציניות, השופעות פקחות וערנות – ועם זה גם בטחון עצמי, כיאה לתפקידו החברתי, כי בידי הסופרים שבחצר השליט היה אז המפתח ליחסים עם מדינות‑החוץ ועל פיהם נשקו גם כל מיני ענינים של מינהל הפנים. כוחה, משקלה של השכלה, של תרבות הלשון, היה אז גדול הרבה יותר מבימינו. סופר היה אז לא סתם מומחה, פרופסור, אלא איש רב השפעה ורב פעלים. כיום יכול סופר להיות מלחך פנכה, אבל בימי דוד המלך נמנה שריה הסופר עם יואב שר הצבא ועם ראשי הכהונה (ש"א ח' 7) וכשישעיהו אומר (ל"ג 17): “לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את מגדלים”, ברי כי הכוונה לאיש התכנוּן הלוגיסטי. רק מתוך הערצה זו של ההשכלה “כמידע סגור”, כחכמה נסתרה, נוכל להבין גם את המשקל שנודע לפנים לקבלה, למסורת – זו שבכתב וזו שבעל פה – ואת הכבוד שניתן ליודעי‑ח"ן, לשומריהָ. אל נשכח כי המנדרינים בסין היו לא בלבד פקידי‑ממשל, אלא גם משכילים אניני‑טעם, שנדרשו מדי כמה שנים לעמוד במבחן. עוד ברוסיה הצארית ביצעה את המהפכה הגדולה שכבת המשכילים, ה’אינטלגנטים'. יודעי קרוא‑וכתוב ושפות לועזיות. ואל נשכח כי חידושו הגדול של מאו‑טזה‑טונג היה בהטעמת משקלה הסגולי העצום של ההשכלה בכל חברה קדמאית, נחשלת, את תפקודה ככלי‑מעמדי, כמשענת של המעמד המנצל. הרי הכרה זו היא היא שהביאה את מאו למהפכה התרבותית, שיזם בסוף ימיו.

הארכתי בסוגית מעמדם של המשכילים ואנשי‑הלשון, בחברה הקדמונית כדי לעמוד על הפן ההסטורי של הזיקה שבין הלשון לחברה מסויימת. אך עלינו לעמוד גם על הפן האחר של זיקה זו – על הרקע הלשוני של ההסטוריה העולמית. יתכן שהדבר יראה בעיניכם מוזר. רגילים אנו לראות את ההסטוריה כתהליך חברתי, כלכלי, מעמדי, תרבותי – אבל לאו דוקא לשוני. אל ש’לא ראינו' אינה ראיה. שהרי ההסטוריה כוללת לא רק מעשי בני‑אדם, אלא גם את דבריהם, את תקשרתם, וכן נוכחנו כי התקשורת, והלשון שהיא נעשית בה, עשויה להיות בעלת משקל רב. ואכן, כל כמה שהדבר מוזר, אם נסתכל בהסטוריה העולמית מבחינת התקשורת, מבחינת מבּעם הממשי של הקשרים בין החברות שונות, כלומר מבחינת השפה העולמית, הבינלאומית, יתגלו לנו בה שלבים מובהקים ומאלפים עד מאד. כיצד התקשרו בני האומות השונות, דוברי שפות שונות, בתקופה הטרום‑הסטורית אין אנו יודעים, אך בראשית ההסטוריה – כלומר באלף השלישי לפני הספירה – התנהלה ההתכתבות הבינלאומית בשפה האכּדית. בשפה זו היו מתקשרים זה עם זה לא רק שליטי ארץ נהרים, אלא גם מלכי כנען וחֵת ומתני ואף הפרעונים של מצרים. האכדית היא שפת כל האגרות הדיפלומטיות שנתגלו בגנזכי עמארנה ובאוגרית, ומארי וחתושה. וחרף כל המלחמות והתמורות המדיניות שנתחוללו אז בין הממלכות השונות, מדַבּרים ההיסטוריונים על תקופה זו – שנמשכה כאלפים שנה – כעל עידן הסטורי אחד, שכלל את כל ימי תרבות הארד התיכונה והמאוחרת – ושהיה עידן השפה האכדית.

ברם בשלהי האלף השני לפני הספירה משתנה התמונה ההסטורית ומתחילה תקופה חדשה. תקופה זו מכונה בשמות שונים, כי מתרחשות בה תמורות רבות. את מקומו של הארד תופס הברזל. מופיעים גויי‑הים. מצרים יורדת ובמקומה עולות אשור, בבל החדשה ולבסוף ממלכת מדי ופרס. משתנות דרכי המסחר, שיטות המלחמה, התפיסות הדתיות ועוד. אך המשותף לכל אלה המצרף את כולן לתקופה הסטורית אחת, הוא דוקא הצד הלשוני. כי במשך תקופה הנמשכת כאלף שנה שלטה אז בתקשורת הבינלאומית השפה הארמית. ולא זו בלבד: הארמית נעשתה עכשיו לא בלבד שפת דיפלומטים, אלא גם שפה רשמית, שפת המנהל הפנימי של כל ממלכת פרס הענקית. שהרי אם כל איש במאה והעשרים ושבע המדינות של ‘מלך המלכים’ היה רשאי ‘לדבר בלשון עמו’, ברי כי דרושה היתה לשון אחת משותפת כדי לנהל את כולן – והארמית היתה לשון המנהל האחידה הזאת, מה גם שבינתיים למדו לכתבה באותיות אלף בית ולכן נעשה השמוש בה עממי יותר.

התקופה הפרסית‑הארמית הגיעה, כידוע, לקץ נמהר עם נצחונו של אלכסנדר מוקדון. והשלב ההסטורי הבא הוא שלב לשוני במובהק, שכן התקופה הבאה הריהי תקופת ההלניזם, כשכל התרבויות וכל השפות נדחות והולכות מפני התרבות היוונית והשפה היוונית. במזרחו ובדרומו של הים התיכון נמשך גם שלב זה כאלף שנים – עד לפלישת האיסלם והשפה הערבית. לעומת זאת במערב ובצפון עברה הבכורה עד מהרה ללטינית, אשר שמרה על מעמדה עד לשלהי ימי הביניים. וגם היוונית, גם הלטינית וגם הערבית היו לא עוד שפות רשמיות בלבד, אלא גם שפות הפולחן, הצבא והמסחר, והשפיעו עמוקות גם על ההווי היומיומי. אמנם, גם עכשיו היתה ידיעת קרוא וכתוב ועמהּ ההשכלה, מוגבלת לשכבה צרה למדי, למידת קרוא וכתוב היתה עכשו קלה למדי, והפער בין המשכיל לעם הארץ היה קטן בהרבה מאשר בימי הקדם. ודאי, היוונית ההמונית, הקוֹינה, היתה גסה ושונה מן היוונית הספרותית, אבל היא כבר לא היתה שפה ברברית. בשפה זו נכתבו, למשל, “ספרי הבשורה”, האוונגליונים של הנוצרים. כיוצא בזה, שפות ההדיוטות של עמי אירופה, שהתפתחו מן הלטינית ומשפות שבטי הגרמנים והקֶלטים, נחשבו בעיני המשכילים לעגות נמבזות – אבל קמו גם זמרים, משוררים, סופרים, טרוּבַּדוּרים ואפיקאים, שיצרו בשפות אלו יצירות אמנותיות מרשימות מאד. בהתפתחות הלשונית‑ההסטורית ניכרת איפוא מגמה ברורה של עימום, של דמוקרטיזציה, של סגירת הפער בין המשכילים, יודעי‑הח"ן, לבין פשוטי העם.

ומגמה זו היא המאפיינת את התקופה ההסטורית הבאה, את זו שגם אנו שרויים בה, שכן היא עומדת כל כולה בסימן השפות הלאומיות. יש מכנים תקופה זו סתם עידן חדש. יש מכנים אותה תקופת הטכניקה, תקופת הקפיטליסם, המדע, התרבות האזרחית ועוד. אבל, אל נשכח כי סימניה הראשונים היו דוקא לשוניים. כי המרידה בתרבות ימי‑הביניים התבטאה בראש וראשונה בנטישת השפה הלטינית – שפת התרבות האחידה והמקודשת עד אז; בכך שדנטֶה כתב דוקא את “הקומדיה האלוהית” שלו – בניגוד לחבוריו הקודמים – איטלקית. בכך שויקליף העיז לתרגם את כתבי הקודש לאנגלית, לוּתֶר לגרמנית וכו'. כי בכך הם פתחו את “המידע הסגור” ושיתפו בו גם את פשוטי העם. גם העובדה שהתרבות החדשה טבועה בחותמה של מערב אירופה כרוכה, גלי תפונה, בכך, שבמזרח אירופה נתרחשה המרידה בשפת הקודש היוונית באחור של כמה מאות שנים, ואילו פריקת עולה של הערבית הקלאסית לא הושלמה עד היום.

על כל פנים עובדה היא, כי מאז ימי הביניים וכבר מלפני כן, נחלק עולמנו, עולם התרבות האירופית, לשלושה תחומים גדולים, שהם תחומים לשוניים מובהקים: לתחום המערבי – הלטיני, המזרחי – היווני, והדרומי – הערבי. ועובדה היא שתחומים אלה קיימים ועומדים חרף התמורות העצומות המתחוללות בעולם זה במשך הדורות. רומי הקיסרית נהפכה לרומה הקתולית. התרבות ההלניסטית נהפכה לביצנץ, השלטון בעולם המוסלמי עבר מידי הערבים לידי הטורקים. אבל התחומים ההסטוריים נשארו כפי שהיו. הגושים התרבותיים נשארו מפורדים חרף כל ניגודיהם הפנימיים וחרף כל המאבקים ביניהם – והם נשארו בעיקרם גושים לשוניים. התחומים שביניהם נתערבבו רק במשך תקופות קצרות, כשלמאבקים הפוליטיים נתלווּ גם כיבושים לשוניים – בתקופת שלטון הערבים, כלומר הערבית, בספרד; בימי מסעי‑הצלב, כשאנשי המערב ניסו להקים במזרח ממלכות דוברות צרפתית‑לטינית; ובתקופה הקולוניאלית החדשה, שהיתה מלּוה גם הגמוניה לשונית.

כל מי שעיניו לא טחו מראות אינו יכול שלא להודות, כי כל ההתפתחות ההסטורית במאות השנים האחרונות נתרחשה – ומוסיפה להתרחש – בשפה לאומית זו או אחרת, כלומר בשפות לאומיות שונות, בשפות שהן גם פתוחות וגם סגורות; מובנות, ידועות לבני עמים מסויימים, אך בלתי‑מובנות וזרות לבני העמים האחרים. התהליך העצום של גילוי היבשות מחוץ לאירופה, ישובן וניצולן – של הקולוניזציה – מתגלה לנגד עינינו כמאבק בין דוברי הפורטוגזית והספרדית, הצרפתית והאנגלית וכו'. עד היום מתחלקת יבשת אמריקה לפי סימנים לשוניים מובהקים – לאמריקה האנגלית והלטינית, והוא הדין גם ביבשת אפריקה, המתחלקת לגוש אנגלופוני ופרנקופוני וערבי ופורטגיזי. גם ההבדל בין המעצמות הגדולות הריהו בעצם ענין לשוני. ועלינו להבין כי הדבר איננו מקרי, אלא מחויב המציאות. יתכן, כי אילו דיברו הרוסים, האמריקאים והסינים שפה אחת היו יכולים להִדָּבֵר. אבל עובדה היא שאינם יכולים להדבר, כי אינם מדברים שפה אחת, כי כל עם ריבוני דובר בשפתו הלאומית, המשקפת את עברו, את תרבותו, את תפיסת עולמו.

ההסטוריה העולמית שבימינו מתחוללת בצורה לאומית, עממית, וזאת אומרת לשונית. אין זה מקרה שסין, המפגרת מבחינה טכנית, היא מעצמת‑על, מה שאין כן הודו, העולה עליה מבחינות רבות – שכן בסין שלטת הסינית, ואילו הודו מוסיפהלהעזר – בתקשרתה, במנהלהּ, בהשכלתה – בשפה האנגלית, ולכן פעורה בה תהום בין המון‑עם למשכִיליה, התהום שהיתה כרויה לפנים בכל העמים – חוץ מן היהודים – אבל כיום היא אופינית רק לעמים המפגרים, השרויים במצב של שעבוד רוחני, אופיינית לעמים שקיים בהם פער ניכר בין תרבותם ושפתם של ‘בני הטובים’ המתורבתים לתרבותם ולשפתם של ה“ניטיבס”.

אולי אהיה לצחוק בעיניכם אבל אעיז לומר, כי מה שמייחד את זמננו מכל התקופות שקדמו לו הוא: שבימינו אין שפה רשמית בינלאומית אחת; שגם אם מתרבים והולכים הארגונים הבינלאומיים למיניהם, הרי גם הם – כמו האו’מ ואפילו השוק המשותף – נאלצים להזדקק לחצי תריסר שפות רשמיות, ומספר השפות הללו אף גדל והולך – חרף הקושי המעשי והעומס התקציבי הכרוך בכך, שכן שפות אלו אינן עוד שפות בינלאומיות רשמיות בלבד, אלא גם שפות לאומיות חיות, שפות של אומות ומדינות מסוימות.

ההסטוריה החדשה, ההתפתחות התרבותית שבימינו, איננה עוד ענין של מלכים נישאים או כוהנים קדושים או אף הוגים דגולים, כי אם ענינו של כל איש ואיש, של החברה כולה, ולכן אין להבדיל בינה לבין לשונה של החברה, בינה ובין השכלתה. המצרי הקדמון שלמד גם את השפה האכדית שהיה ל’מליץ', למשכיל, קנה לו בכך דריסת רגל במה שהיה בימיו תרבות בינלאומית. עזרא היה לא רק “סופר מהיר בתורת ה'”, זאת אומרת בקיא בעברית, אלא ידע גם ארמית – כי זו היתה בימיו שפת המנהל והספרות לכל העמים שהכיר. הוא הדין במי שלמד בימי הביניים לטינית או יוונית או ערבית. אבל המסגל לו בימינו שפה זרה – צרפתית או גרמנית, ואפילו רוסית או אנגלית – אינו לומד אלא שפה לאומית מסוימת. והממיר את שפת אמו ועמו בשפה זרה אינו נעשה על ידי כך ל’אזרח העולם', אלא לבוגד בתרבותו הלאומית.

לפיכך עומדים במרכז הויכוחים בימינו נושאים כמו השכלה עממית, תיכונית ואוניברסיטאית, דמוקרטיה, כלומר שוויון חברתי, טיפוח של המקופחים מבחינה חינוכית וכדומה. לפיכך התאמץ עכשו כל עם ריבוני להשליט בארצו “שפה אחת ודברים אחדים”, כלומר את שפתו הלאומית, ולעקור את המיעוטים הדוברים שפות אחרות, כך שהמאבקים הלאומיים – האופיינים לתקופתנו – מזדהים פחות או יותר עם המאבקים הלשוניים. הדוגמאות לכך רבות מספור ואן טעם למנותן – כי הן ידועות לעולנו. וכן ברי, כי עם המוותר על שפתו, המסגל לעצמו שפה זרה, יתקשה מאד לקיים את זהותו הלאומית – ראו נא אל גורל המרוניטים, הקופטים, הוֶלשים, הסקוטים. לפיכך, אין תימה שרעיון הלאומיות היהודית קרם עור וגידים בראש והראשונה במאמץ להחיאת השפה העברית, ש’מלחמת השפות' קדמה ל’מלחמת השחרור'. כלום נוכל לתאר לעצמנו התפתחות אחרת? הרי התפתחות זו, שהקבילה להתפתחות הכלל‑אנושית, היא היא ששילבה גם את הפזורה היהודית ה'נצחית' שנתקיימה, כביכול, מחוץ להסטוריה, בהתפתחות הסטורית, פוליטית, בהתרחשויות של זמננו. והיא המקנה להוראת השפה העברית‑הלאומית מעמד מיוחד, סגולי, לעומת כל שאר המקצועות. וצר לי רק על שהארכתי בדברי כדי להסביר דבר פשוט וברור זה.

כפר המכביה, תשמ"ה