המאוֹרעוֹת העמידוּ אוֹתנוּ במערכה. לא אנחנוּ רצינוּ בּמלחמה זוֹ. המשַסים והשוֹסים הכניסוּנוּ למלחמה על כּרחנוּ. המנהיגים המדבּרים בּשם ערבי הארץ מכריזים השכּם והַערֵב כּי מלחמה לנוּ עם כּל הישוּב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעוֹלם ועד היא.

אסוּר לנוּ להסכּים לעמדה הזאת, אשר אוֹיבינוּ בּנפש משתדלים לכפּוֹת גם על הערבים וגם עלינוּ וגם על העוֹלם המדיני כּוּלוֹ. להם, למסיתים האלה, אין בּרירה אחרת. הם מוּכרחים להכריז על מלחמה זוֹ לחיים ולמות. בּלעדיה אינם יכוֹלים להצדיק את מעשׂי הזדוֹן והחוּרבּן שהם ערכוּ לנוּ ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כּל עתידם הפּוֹליטי. ואוּלם העתיד הפּוֹליטי והישוּבי שלנוּ הוּא אחר לגמרי, וקשוּר למציאוּת אחרת לגמרי. לא כּכוֹבשים וּמשעבּדים אנוּ בּאים לארץ. לא על הטפת השמֵד ודיכּוּי אנוּ בּוֹנים את עתידנוּ. כּבני־חוֹרין אנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאן בּשכנוּת טוֹבה עם ערבי ארץ־ישׂראל, וּבשכנוּת טוֹבה עם ערבי הארצוֹת הסמוּכוֹת. לא על יחסי־איבה וּמלחמת־עמים יקוּם האי העברי בּלב ים עמי המזרח. וּלפיכך עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולאחרים, גם בּעצם הימים הקשים האלה: מעשׂי הפּראוּת והאכזריוּת, אשר חוּגים ערבים עשׂוּ כּנגדנוּ בּימים אלה, קוֹבעים את יחסינוּ לעוֹשיהם, אוּלם אינם קוֹבעים את יחסינוּ לעם הערבי בּכללוֹ.

כּלוּם יש לנוּ הרשוּת להטיל א האחריוּת לרצח ולשוֹד שנעשׂוּ לנוּ על העם הערבי כּוּלוֹ? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה — הועד הפּוֹעל הערבי, אנשי המוּפתי הגדוֹל בּירוּשלים, העתוֹנאים המסיתים. ואוּלם ה“סוֹד” הזה: אי־זהוּת בּין המוֹן־עם הערבי וּבין קוֹמץ האפנדים והאינטליגנטים כּביכוֹל, התהוֹם העמוּקה הרוֹבצת, מבּחינה סוֹציאלית ונפשית. בּין שני מחנוֹת אלה בּקרב העם הערבי — תמיד ידענוּ אוֹתוֹ. וּמן העוּבדה שהקוֹמץ ההוּא עוֹד שמר את שלטוֹנוֹ על חלק מן ההמוֹנים, אין להסיק מסקנה על אחריוּת העם כּוּלוֹ.

מלבד המַתעים היוּ גם מוּתעים: מכשירי הציבּוּריוּת הערבית הפּוֹשעת. רבּים מהם האמינוּ בּודאי בּדיבּוֹת־זדוֹן אשר מנהיגיהם הפיצוּ על היהוּדים, בּשאיפתנוּ לכבּוֹש את המסגד “בּ־500 ערבים” אשר היהוּדים כּאילוּ הרגוּ בּירוּשלים, עוֹד בּטרם נשפּך דם של מישהוּ. מדרגת ההשׂכּלה וההכּרה הציבּוּרית והנפשית של ההמוֹנים, אמוּנה עיורת בּדברי העלילה וההסתה, שלא הוּכחשוּ על־ידי הממשלה, אלה הנם המוֹמֶנטים המקילים על אשמת הפּרט הפּוֹרע. אוּלם עצם האשמה נשארה בּתקפּה. מי שרצח ושדד והבעיר — ישׂא את עווֹנוֹ. ואוּלם הוּא, הוּא בּלבד, ולא זוּלתוֹ, ולא מי שהוּא חברוֹ לגזע וּלדת. ערבי פּלוֹני, תוֹשב חברוֹן, אשם בּרצח. אוֹתוֹ תפסוּ וּפגיוֹן מגוֹאָל בּדם בּידוֹ. ערבי פּלוֹני, תוֹשב צפת, אשם בּשוֹד. נגדוֹ ישנה עדוּת, ישנן הוֹכחוֹת על פּשעוֹ. ישׂאוּ הם את עווֹנם. ואוּלם ערבי אלמוֹני, תוֹשב יפוֹ, אינוֹ אחראי למעשׂיהם של הערבים המסוּימים בּחברוֹן וּבצפת. כּל נסיוֹן להטיל עליו אחריוּת כּזאת, אשר איננה שלוֹ, הוּא עוול נגדוֹ — ולא לנוּ לעשׂוֹת עוול למישהוּ. יוֹתר מדי מלאה אוירתנוּ עוול וזדוֹן, גם מחוּץ לנוּ. האחריוּת הקוֹלקטיבית יכוֹלה להיוֹת אחד האמצעים האדמיניסטרַטיביים לדיכּוּי המרד. בּהכּרת העמים וּביחסים בּין העמים אין לה מקוֹם. בּיחסינוּ אנוּ עם עמים אחרים לחמנוּ תמיד נגד הנסיוֹן להטיל על כּל העם היהוּדי את האחריוּת לפשעים ולחטאים של יהוּדים בּוֹדדים. הכּרנוּ תמיד, שגם לעם היהוּדי, כּלכל העמים, יש “רשוּת” לאַכסן בּקרבּוֹ פּוֹשעים וחוֹטאים. אוֹתה הרשוּת ישנה לעם הערבי. לא כּל הערבים, כּוּלם כּאחד, אלא ערבי פּלוֹני בּן פּלוֹני, רצח ושדד. וכל עוֹד אין עדוֹת ואין הוֹכחוֹת נגד פּלוֹני ואלמוֹני, שהוּא, הוּא בּאוֹפן אישי, אשם בּרצח וּבשוֹד, הרי הוּא נקי מחטא. כּל מחשבת אחריוּת קוֹלֶקטיבית של כּל העם הערבי, וּממילא של כּל ערבי וערבי, לאסוֹן שקרה לנוּ, היא תוֹספת אסוֹן, מבּחינה אנוֹשית, פּוֹליטית וישוּבית, ואם תשתלט בּישוּב היא עלוּלה להוֹרידוֹ למדרגה אחת עם המתנפּלים ועם השוֹדדים, היא עלוּלה ליצוֹר תסבּוֹכת של יחסים, אשר איש לא יוּכל לצאת ממנה, היא עלוּלה לטשטש את תמוּנת המאוֹרעוֹת אשר הנָה כּה בּרוּרה וּבהירה עתה.

ואם נקבּל את ההשקפה על אחריוּת קוֹלקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבּל אוֹתה רק למעשׂי פּראוּת ואכזריוּת ולא למעשׂי צדק ועזרה אנוֹשית. ואם נאשים את כּל העם הערבי בּרצח, — מה יהיה על אלה הרבבוֹת אשר לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם, גם כּשבאוּ אליהם ואמרוּ להם שהיהוּדים הרגוּ כּמה מאוֹת מאחיהם והתנקשוּ בּמסגד, גם כּשהתירוּ להם, בּשם המוּפתי הגדוֹל, את דם היהוּדים, גם כּשהממשלה נתנה להם את היסוֹד להניח שחיי היהוּדים וּרכוּשם וּנשיהם הנם הפקר, גם כּשהם ראוּ בּמוֹ עיניהם איך חבריהם סוֹחבים הבּיתה את חפצי היהוּדים ואת בּהמוֹתיהם — וּבכל זאת לא זזוּ? על מי האחריוּת לכיבּוּש היצר הזה? מה יהיה על הערבים שהסתירוּ את היהוּדים והצילוּ אוֹתם, לעתים מתוֹך סכּנת נפש, בּשעוֹת שהממשלה הסתלקה ממילוּי חוֹבתה זוֹ וּפקידיה ושוֹטריה פּחדוּ לצאת לרחוֹב ולעמוֹד כּנגד ההמוֹן המטוֹרף? אם נכּיר באחריוּת קוֹלקטיבית, הרי אחריוּת לכּל, לרע ולטוב. וּבאשר אין אנוּ יוֹדעים את שמוֹתיהם של אלה אשר לא השתתפוּ בּפּרעוֹת וגם שמוֹתיהם של החסידים, שהצילוּ את אחינוּ מעינוּיים וּממות, גם הם לא כּוּלם ידוּעים לנוּ, לא נשארת לנוּ בּרירה אחרת, כּי אם לגלוֹת את שמוֹת האחראים לפּרעוֹת ואת אלה שהשתתפוּ בּהן. ועל אלה, על אלה בּלבד, נטיל את כּל האחריוּת.

ואַל נשכּח גם את זאת: אסוֹן קרה לנוּ ואוּלם לא לנוּ בּלבד. הוּא קרה גם לישוּב הערבי. גם אבידוֹתיו בּאנשים אינן קטנוֹת. וגם שם, בּמחנה הערבי, יש אלמנוֹת, יתוֹמים, אמהוֹת שלא תדענה נחמה. התנוּעה הלאוּמית הערבית תשׂא שנים רבּוֹת בּירוּשת הפּשע, שמנהיגיה הנחילוּ לה, והשחרוּר מן הירוּשה הזאת יעלה לה בּיוֹקר רב, מתוֹך מריבה פּנימית שמוּכרחה לאחוֹז, לאחר שיעברוּ רגעי השגעוֹן, בּמחנה הערבי. דוֹר יקוּם נגד דוֹר מתוֹך אכזבה קשה. חשבּוֹן הועד הפּוֹעל הערבי, חשבּוֹן העתוֹנאים המסיתים, חשבּוֹן אנשי המוּפתי הגדוֹל, הוּא ארוֹך יוֹתר, הוּא ספוּג לא רק דם יהוּדי ויסוּרים יהוּדיים. הוּא ספוּג גם דם ויסוּרים של נתיניו ונוֹשׂאי כּליו.

ולא רק שאסוּר לנוּ להטיל את האחריוּת על כּל העם הערבי בּכללוֹ וּלהרשוֹת למחשבה הזרה הזאת לקבּוֹע את התנהגוּתנוּ, אלא גם לא נוּכל בּשוּם אוֹפן לפתוֹר את כּל שאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת לאוֹר המאוֹרעוֹת האלה. אמנם הרבּה יש ללמוֹד מהם: ההכרח בּריבּוּי המהיר של היהוּדים בּארץ וּבהתגבּרוּת הפּעוּלה הישוּבית — ריכּוּז נקוּדוֹתינוּ וּשכוּנוֹתינוּ, ערוּת יתר לשאלוֹת הבּטחוֹן, אי־האפשרוּת לסמוֹך על כּוֹחוֹת הממשלה בּלבד, גם כּשישתנוּ בּמספּרם וּבהרכּבם. וגם הרבּה מפּצעי הישוּב הפּנימיים — תלוּתוֹ בּישוּב הערבי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנה, העבוֹדה הערבית הדוֹחקת את רגל הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי — יכוֹלים להירָפא עתה, לאחר שנתגלוּ בּכל מוֹראיהם. ואוּלם גם בּשטח הכּלכּלי והסוֹציאלי אסוּר לנוּ לשׂחק את המשׂחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישוּבים האוֹיבים זה לזה, הנוֹטרים זה לזה, המוּכנים כּל רגע להתנפּל זה על זה. שני ישוּבים אלה אינם מחנוֹת מזוּינים הנכוֹנים למלחמה, אלא ישוּבים העוֹבדים והחיים בּארץ אחת. ההבראה הכּלכּלית והסוֹציאלית של הישוּב העברי היא דבר נחוּץ והכרחי בּכל רגע ורגע, על אחת כּמה וכמה בּרגעי הסכּנה החיצוֹנית. ואוּלם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכּלכּלי והסוֹציאלי על הישוּב הערבי, אשר סימניו כּאילוּ נראים בּחוּגים ידוּעים של הישוּב העברי, רחוֹקה הדרך. יש להבחין בּין תוֹצרת חברוֹן וּצפת וּבין תוֹצרת ערבית סתם. רעיוֹן החרם הכּלכּלי ילדוּתי הוּא וּמסוּכּן, הֶבל הוּא מבּחינה כּלכּלית, סוֹציאלית וּפּוֹליטית. לא נמצא את מחיתנוּ בּמשק סגוּר. גם לנוּ יש תוֹצרת, וגם אנוּ זקוּקים לשוּק. אנחנוּ בּוֹנים את המשק העברי ואנוּ שוֹאפים לעצמאוּתוֹ. ואוּלם אין פירוּשוֹ של דבר חוּרבּן המשק הערבי. תמיד נהגנוּ כּך. תמיד ידענוּ לשמוֹר על הקו הדק הזה, הקוֹבע את יחסינוּ הכּלכּליים והפּוֹליטיים עם הישוּב הערבי. על אחת כּמה וכמה עלינוּ להיזהר ממגמוֹת כּאלה בּרגעים שהאויר מלא עדיין אבק־שׂריפה. עצמאוּתוֹ של הישוּב העברי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנית לא תיפּתר על ידי כּך שנשפּוֹך נפט על ירקוֹת הערבים, אלא על ידי כּך שנדאג למשק־ירק שלנוּ. והנפט ההוּא, המספּק את רגשי הנקמה של כּמה נערים קצרי־דעת, עלוּל לעלוֹת לנוּ בּיוֹקר רב.

מלחמה לנוּ בּאחראים לאסוֹן, בּכל מקוֹם אשר הם שם — בּקרב הפּקידוּת האנגלית וּבקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנוּ עוֹמדים בּקשרי מלחמה עם הישוּב הערבי בּארץ־ישׂראל. כּשם שלא נוַתר על בּיצוּע מפעלנוּ בּכל היקפוֹ ותכנוֹ, כּך לא נוַתר על שאיפתנוּ לחיוֹת וליצוֹר כּאן מתוֹך יחסי שלוֹם עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת. לא נוַתר אפילוּ בּשעה זוֹ.

ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929)