רקע
משה בילינסון
שוּב על בּתי־הסוֹהר בּארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אין עוֹבר שבוּע כּמעט מבּלי שתגיע אלינוּ צעקה גדוֹלה וּמרה מבּתי־הסוֹהר. וּמה שמגיע בּדרכים “בּלתי־ליגַליוֹת”, ודאי אינוֹ אלא מקצת ממה שיש לספּר על הסדרים הקשים והפּרוּעים, המגיעים עד לאכזריוּת, השׂוֹררים בּבתי־הסוֹהר. כּי כּל מסירת ידיעוֹת קשוּרה בּסכּנוֹת וענשים נוֹספים לאסירים. — —

חוֹבת הנציב החדש [לוֹרד צ’נסלוֹר] היא לבדוֹק את הפּינה השחוֹרה הזאת בחיי הארץ. אַל נחלוֹק כּרגע על ספר החוּקים אשר לפיו מתנהגים בּתי־המשפּט שלנוּ. הרבּה יש לתקן, בּלי ספק, בּערבּוּביה עוֹתוֹמַנית־אנגלית זוֹ, הארכאית בּרוֹב חלקיה. בּכל העוֹלם עוֹבר עתה גל של התחדשוּת בּמקצוֹע הזה. אין לך כּמעט ארץ שאינה בּוֹדקת בּחוּקיה כּדי לסגלם לתנאי החיים החדשים ולהכּרה המשפּטית החדשה; להתאימם למטרה האחת של המשפּט המוֹדרני: הגנת החברה בּפני האלמנטים המזיקים לה — בּוֹ בּזמן שהחוּקים הישנים חדוּרים רוּח נקמה ועוֹנש, כּמטרה לעצמה. לא יתכן שאך ארץ־ישׂראל תישאר מחוּץ לתנוּעת־תיקוּן גדוֹלה זוֹ. אוּלם זוֹהי עבוֹדה גדוֹלה הדוֹרשת עיוּן ולימוּד, ואם יש לתבּוֹע מהנציבוּת החדשה שתכלוֹל את העבוֹדה הזאת בּין תעוּדוֹתיה, אין לצפּוֹת שהדבר יֵעשׂה בּעתיד הקרוֹב בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר אך על השימוּש בּחוּקים לרע, על שרירוּת לב ואכזריוּת בּמסגרת החוּקית הקיימת. והדבר הזה דוֹרש תיקוּן מיד והוּא גם ניתן לתיקוּן דחוּף זה. בּידי הנציב לעשׂוֹתוֹ וגם לגלוֹל בּוֹ תיקוּן דברים אשר כּאילוּ יש להם הצדקה בּחוֹק והם נכנסוּ כּבר לנוֹהג המשפּטי וההנהלתי שלנוּ, אוּלם לאמיתוֹ של דבר הם עוֹמדים בּניגוּד לרוּח החוֹק וּלרוּח המנדט הארצישׂראלי.

יהוּדים הנחשבים למסוּכּנים מבּחינה פּוֹליטית, נדוֹנים לגירוּש מן הארץ. והיוּ מקרים שבּתי־המשפּט דנוּ לגירוּש נערים וּנערוֹת, אשר אין לדבּר עדיין על פּרצוּפם הפּוֹליטי המוּחלט, נערים וּנערוֹת, שבּגלל התרשמוּת פּוֹליטית ארעית נשבּרים חייהם על־ידי גזירת הרשוּת. וּבדרך הסלוּלה על ידי השוֹפטים הלכה גם האַדמיניסטרציה. והאנשים ה“חשוּדים” הוּפקרוּ לשרירוּת־לבּה של המשטרה, ללא בּירוּר פּוּמבּי, ללא אפשרוּת של הגנה מסוּדרת, הגנת בּעלי־מקצוֹע. והיוּ כּבר מקרים שגוֹרשוּ — אוֹ עמדוּ תחת אימת הגירוּש — אנשים אשר שוּם אשמה פּוֹליטית לא רבצה עליהם. גם עבירוֹת פּוֹליטיוֹת פּשוּטוֹת, אוֹ אפילוּ עבירוֹת על הנימוּס נחשבוּ כּסיבּה מַספּקת לשילוּח יהוּדים מן הארץ. וּמה שֵם חוּקי יקָרא לזאת, שהאחריוּת להשקפוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ למעשׂים פּליליים אינה חלה על בּעלי־ההשקפוֹת ועוֹשׂי המעשׂים בּלבד, אלא גם על בּני משפּחוֹתיהם — על נשים וילדים?

אכן, היתה תקוּפה שהנתין התוּרכּי נחשב משוּם מה לנמוּך מנתין זר. לכך היוּ סיבּוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת, שיסוֹדן בּחוּלשת תוּרכּיה. הממשלוֹת אשר לא היה להן אֵמוּן בּמשטר התוּרכּי, בּישרוֹ וּבתרבוּתוֹ, אוֹ שרצוּ פּשוּט להשתמש בכוֹחן כּדי ליצוֹר לאנשיהן פּריבילֶגיוֹת, השׂיגוּ בּתוּרכּיה, בּין השאר, גם הגנה מיוּחדת לאסירים זרים. איזוֹ הצדקה ישנה למשטר המיוּחד הזה כּיוֹם? הממשלה הבּריטית המנהלת את הארץ אינה חלשה כּממשלת תוּרכּיה. אצלה, בּביתה, היא לא תרשה שמישהוּ יטיל ספק בּישרה וּבמידת הצדק שלה. מדוּע היא מרשה זאת בּארץ־ישׂראל; עתה, כּשגם הקפּיטוּלַציוֹת [שפּירוּשן זכוּיוֹת יתירוֹת של הממשלוֹת הזרוֹת] עבר זמנן ואינן עוֹד; עתה, כּשתוֹאר זה “אזרח ארץ־ישׂראלי” תוֹאר־כּבוֹד הוּא וּמקוֹר של שׂמחה וגאוה, בּיחוּד לאלה הרוֹכשים אוֹתוֹ? וּכשאזרח זה נכנס לבית־הסוֹהר הרי כּל נתין זר עוֹלה עליו בּזכוּיוֹתיו. מה טעם בּמצב המשפּיל הזה?

החוֹק של ארץ־ישׂראל אינוֹ מכּיר בּמשטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, ואוּלם ההכּרה המשפּטית שלנוּ, בּיחוּד בּתקוּפה הסוֹערת הזאת, כּשכּל אחד עלוּל להימנוֹת בּסוּג הפּוֹשעים הפּוֹליטיים עם עזיבת ארץ אחת וּכניסה לארץ אחרת, — יען כּי בּאיטליה, אסוּר מה שמוּתר בּרוּסיה וּבשתי ארצוֹת אלוּ אסוּר מה שמוּתר בּצרפת וּבגרמניה, — ההכּרה המשפּטית המתחשבת בּמציאוּת החדשה, יוֹדעת היטב את ההבדל בּין העבירה הפּלילית והעבירה הפּוֹליטית ואינה יכוֹלה להשלים עם כּך שהאסירים הפּוֹליטיים נתוּנים בּמשטר פּלילי. פּירוּשוֹ של הדבר הוּא עוֹנש נוֹסף אשר איננוּ בּחוֹק והוּא מתנגד לרוּח החוֹק. ממשלת בּריטניה הכּירה כּבר בּמציאוּת הזאת על־ידי ההבטחה שלא להטיל עוֹנש־גוּף על אסירים פּוֹליטיים, אם אינם חייבים בּעוֹנש זה לפי חוּקי אנגליה, ואין על הנציבוּת החדשה כּי אם לצעוֹד קדימה באוֹתה הדרך. משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים אינוֹ קיים גם בּאנגליה גוּפא, ואוּלם אין להעלים עין מן ההבדלים הגדוֹלים בּמנהגים, בּחינוּך, בּרמה התרבּוּתית של השלטוֹנוֹת בּבתי־הסוֹהר בּארץ וּבאנגליה. משטר, אשר הוָי של ארץ תרבּוּתית מרשה אוּלי לסבּוֹל אוֹתוֹ, מתגלה כּאן בּכל אכזריוּתוֹ.

אוֹתוֹ דבר יש להגיד על המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר כּלפּי האסירים הפּליליים. עבוֹדת־פּרך ללא תשלוּם, משוּגעים בּבתי־האסירים (מחוֹסר בּתי־משוּגעים אוֹ מחוֹסר מקוֹם בּהם — גם זהוּ כּתם על הארץ!), גסוּת השוֹטרים, ענשים גוּפניים, מכּוֹת וּמלקוֹת על כּל צעד ושעל, — עינוּיים ממש. החוֹק מתיר אוּלי כּל זאת ואוּלי כּך הדבר גם בּאנגליה. ואוּלם אם גם שם הדבר הזה הוּא רע בּלתי־אנוֹשי, אינוֹ עוֹמד בּהתאמה למטרה היסוֹדית של החוֹק הפּלילי, — הרי כּאן בּארץ אשר סדרי המשטר התוּרכּי טרם נעקרוּ ממנה, בּארץ אשר חבר השוֹטרים וּמנהלי בּתי־הסוֹהר חוּנכוּ בּה חינוּך אכזרי, בּארץ אשר הפּיקוּח הציבּוּרי בּה הוּא בּלתי־מפוּתח וּבלתי מספּיק, הדברים האלה הם רעה גדוֹלה פּי כּמה וכמה.

הנציבוּת העליוֹנה החדשה, אם תרצה לעמוֹד על גוֹבה תפקידה, לא תוּכל להעלים עין מן המצב האיוֹם הזה, לא תוּכל לבלי להכניס כּאן תיקוּן יסוֹדי — עוֹד בּטרם תגש לבדיקת ספר החוּקים אשר לפיו מתנהלת הארץ.


ח' טבת תרפ"ט (17.12.1928)

המלצות קוראים
תגיות