– – שיבת ישראל לארצוֹ – תהליך היסטוֹרי כּבּיר הוּא, תהליך אנוֹשי, חברתי, כּלכּלי, מדיני. הוּא איננוּ נעשׂה בּחלל ריק. ומשוּם שזהוּ תהליך עצוּם וכבּיר, גוֹרם מכריע בּגוֹרל העם העברי וּבגוֹרל הארץ הזאת, אי-אפשר לה לשיבת-ישׂראל שלא תיפגש בּכוֹחוֹת אחרים, שלא תפגע בּכמה מהם, שלא תתנגש עם כּמה מהם.

היסטוֹרית-העמים איננה אידיליה. היא היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת. ושבעתים אנוּס להיאָבק העם אשר אָבדה לוֹ עצמאוּתו, ועליו לכבּוֹש מחדש את מקוֹמוֹ, והכּוֹחוֹת הקיימים עוֹמדים לוֹ מנגד. כּל עם העוֹלה על הבּימה ההיסטוֹרית, השוֹאף לעצמאוּת, הרוֹצה להיוֹת נוֹשׂא היסטוֹרי ואדוֹן לגוֹרלוֹ, אין לוֹ אלא לקבּל על עצמוֹ את גזירת ההיאָבקוּת הזאת. וישׂראל – פּי שבעים ושבעה.

הציוֹנוּת, משמעה: עצמאוּת ישׂראל. שיבת ישׂראל לארצוֹ אין לה דמוּת אחרת מאשר דמוּת הציוֹנוּת. מכּאן: הכרת ההיאָבקוּת. לא חיים שלוים, לא חיים שקטים אלא עמידה בּשער. בּמידה שהציוֹנוּת חדלה להיוֹת חלוֹם וחזוֹן רחוֹק, בּמידה שהציוֹנוּת לוֹבשת צוּרה מוּחשית של מפעל כּבּיר, בּמידה שהציוֹנוּת מגלה לעיני כּל את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּה ואת הכרח-החיים המניע אוֹתה – בּה בּמידה הוֹלכת וגוֹברת ההתנגשוּת עם כּוֹחוֹת אחרים, בּה בּמידה הוֹלכת וּמתאכזרת ההתקפה עלינו. בּעוֹצם ההתקפה – עדוּת לעוֹצם

הציוֹנוּת. בּעקשנוּת ההתקפה – עדוּת לכוֹחוֹ של הישוּב העברי, עדוּת לתפקיד המכריע אשר לוֹ בּגוֹרל הארץ.

אם חשב מישהוּ, כּי תהליך היסטוֹרי כּבּיר זה יכוֹל להיבּצע תוֹך עבוֹדה שקטה, תוֹך יצירה שלֵוה, תוֹך היאבקוּת עם הטבע בלבד – הרי שלא העריך את שיבת ישׂראל לארצוֹ בּכל גַדלה וערכּה מתוֹך מסכת הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים המעוּנינים בּארץ-ישׂראל, ועליו לעמוֹד עתה על טעוּתוֹ.

תעוּדה כּבּירה קיבּלנו על עצמנוּ. בּאלפי שנוֹת עבדוּת מרדנוּ. יצאנוּ לשבּוֹר סדרי העוֹלם. אין ממלאים תעוּדה כּזאת מבּלי להיוֹת מוּכנים לשלם מחיר רב. דבר יקר אין קוֹנים בּזיל הזוֹל. ואין אתה בּן-חורין למרוֹד בּסדרי העוֹלם מבּלי ששוֹמרי סדרים עלה יגֵנוּ על עצמם. וּכלוּם כּה בּנקל עלה לעמים אחרים דבר שחרוּרם? כּלוּם איננוּ משלמים, יוֹם-יוֹם, מחיר כּבד, בּחיים, בּנפש, בּכבוֹד, בּרכוּש – בּעד מה? בּעד הזכוּת העלוּבה הזאת בּלבד – לבלי למוּת, לבלי למוּת בּניווּן וּברעב – הננוּ משלמים יוֹם-יוֹם מחיר גדוֹל פּי כּמה מאשר שילמנוּ כּאן – בּעד מה? בּעד חיי חירוּת וקוֹממיוּת, לנוּ ולעמנוּ, בּעד העתיד!

כּצאן לטבח מוֹבילים שם, בּגוֹלה, את צעירי ישׂראל ללחוֹם מלחמוֹת זרוֹת. בּמערכתם הם, שמרצוֹנם הטוֹב בּחרוּ בּה, עוֹמדים כּאן צעירי ישׂראל.

ששים יוֹם ויוֹתר נמשכת המערכה הכּבדה. בּשלוֹשים וארבּעה חללים, בּעשׂרוֹת פּצוּעים, בּאלפי פּליטים, בּמאוֹת דוּנַמים תבוּאה, בּרבבוֹת עצי-תרבּוּת עלתה לנוּ. איוֹם החשבּוֹן. דבר וחצי דבר לא נמחק ממנוּ, דבר וחצי דבר לא נסלח ממנוּ ולא נשכּח ממנוּ. נביא במלוֹאוֹ את החשבּוֹן בּפני עמנוּ וּבפני העוֹלם, על כּל רצח-נפש ועל כּל רצח-עץ נבוֹא בּמשפּט, נתבּע לדין את האחראים ואת האשמים. לא נרכּין ראש ולא נשלים עם המערכה הזאת, ונסיק ממנה את כּל המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת והישוּביוֹת. וכשתיגַמר המערכה, לא נראה את עצמנוּ חייבים בּרגשי-תוֹדה לשליטי הארץ, בּאשר החזירוּ לנוּ חוֹק וּמשפּט, אלא נתבּע סדרים וּמשטר אשר יבטיח אוֹתנוּ מהישנוּת המערכה האיוּמה.

אך אם לא ששים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקרבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה.

ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)

מיליוֹני לבבוֹת יהוּדים חרדוּ לקראת המלים: “נציב יהוּדי”. זכרוֹנוֹת־קדוּמים וחלוֹמוֹת־גאוּלה נצטרפוּ למוּשׂג “יהוּדי היוֹשב על הכּסא”. ועתה, אחרי חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יבוֹא בּמקוֹמוֹ זר – שׂר־מצבּיא אנגלי. אבל לא לעם הנאבק בּתנאים קשים על קיוּמוֹ ועל זכוּת־חייו לשעשע את עצמוֹ בּמחזות־נחמה. לוֹ אסוּרה האַשלָיה. אנוּ מעלים בּזכרוֹננוּ את חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמואל. מה רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת. לא רק ההמוֹנים היהוּדים צמאי הגאוּלה הוּקסמוּ מחלוֹם ההתגַשמוּת. אפשר שסמוּאל עצמוֹ נדמה לוֹ בּימים ההם, כּי הגאוּלה הנה בּאה.

והנה: מכשוֹלים שלא היינוּ מוּכנים להם, אכזבוֹת קשוֹת, מכּוֹת איוּמוֹת. מאוֹרעוֹת יפו וצל הימים של בּרנר – כּסמל אסוֹננוּ וחיינוּ שניתנוּ לפּוֹרעים. סילוּף משפּט. הפסקת העליה. קפּאוֹן בּתנוּעה. מַשבּר בּארץ. שוּרה ארוּכּה של עלבּוֹנוֹת גדוֹלים וּקטנים, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. ושוּב מתנַערת התנוּעה, גידוּל אִטי והתחַדשוּת, הצטבּרוּת כּוֹחוֹת, התגלוּת פּרי עמל, ושֶטף חדש של גלי חלוּציוּת ויצירה. הישוּב הוּכפּל. אחרי הירידה בּאה תקוּמה חדשה. אַל לשכּוֹח מאוּמה, לא מן המר ולא מן המַרנין שהיה לנוּ בּשנים אלה. כּשם שרחוֹקים אנו מִיחֵס את כּל החיוּבי שנוֹצר בּ“תקוּפת סמוּאל” להשפּעתוֹ וּלסיוּעוֹ, כּן גם לא נחַייב אוֹתוֹ על כּל הרע אשר קרה לנוּ בּימי שלטוֹנוֹ. הנציב היהוּדי היה רק שליחה של מדינה שוֹלטת ושל שיטת שלטוֹן, אשר הכּירוּ בּישוּב היהוּדי רק בּמידה שאין הוּא יוֹצא מן המסגרת של עניניה ותכניוֹתיה. עתה, בּשעוֹת הפּרידה, כּשסמוּאל מרשה לעצמוֹ לדבּר בּלשוֹן יחיד, הריהוּ גם מעֵז לגלות כּי בּנפשוֹ הוּא חי את הישוּב, כּי התקווֹת, האכזבוֹת, הכּאב והגאוֹן משוּתפים לו ולישוב. החוּלשה המקננת בּתוֹך העָצמה המדינית וחוֹסר־האוֹנים הטבוּע בּמסירוּתוֹ הפּרטית של כּל יחיד, יחד עם הרפיוֹן הנוֹבע מתוֹך סתירה זוֹ – התבּטאו בּנציבוּתוֹ של סמואל. וּכשבּאנוּ בּמבוּכה – לא הוּא שהוֹציאנוּ מתוכה. אם חמש שנים אלה, שאוֹהבי שמוֹת קוֹראים להן “תקופת סמוּאל”, מסתיימוֹת בּהעלאה חדשה וּבהתגַבּרוּת תנוּעתנוּ, הרי לא ש“הספר הלבן” גרם לה, כפי שנוֹטה לחשוֹב מחַברוֹ, כּי אם רוּח ההתמַכּרוּת והעבוֹדה היוֹצרת היא שהביאה אוֹתנוּ עד הלוֹם.

וזאת עלינוּ לזכּוֹר גם בּפּגישה וגם בּפּרידה: לא על יהדוּתו ועל סימפַּטיוּתוֹ של נציב אנו בּוֹנים את תקווֹתינוּ ולא אל הנֵכֶר של נציב תנוּפּצנה תקווֹתינוּ. בּגאוֹן היצירה המרוּכּזת, בּכוֹחוֹת הגליל והעמק, וּבעת הצוֹרך בּקרבּנוֹת תל־חי, – בּעבוֹדה העברית וּבגבוּרה העברית – צפוּנה גאוּלתנוּ.

ח' תמוז תרפ"ה (30.6.1925)

בּ-15 בּיוּני נתפרסמה בּעתוֹן הרשמי של ממשלת ארץ-ישׂראל פּקוּדת-עליה חדשה. לפי החוֹק אין פּקוּדות הממשלה מקבּלוֹת תוֹקף חוּקי מיד לאחר פּרסוּמן: בּמשך חוֹדש ימים רשאים האוּכלוֹסים להעיר הערוֹת וּלהרהר אחרי הפּקוּדוֹת. ורק לאחר שדנה הממשלה על כּל ההערוֹת ועל המחאוֹת, היא מנַסַחת את החוֹק החדש וקוֹבעתוֹ.

מחר יִמלָא חוֹדש מיוֹם התפּרסם פּקוּדת-העליה. דעת-הקהל היהוּדית, בּלי הבדל נטיה וּמפלגה, הבּיעה את יחסה לפּקוּדה החדשה, יחס שאינוֹ משתמע לשני פּנים והוּא שלילי מעיקרוֹ. העתוֹנוּת עשׂתה את שלה. וּמוֹסדוֹתינוּ הרשמיים, בּין שהם בּיאַת-כּוֹחה של ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין שהם בּאי-כּוֹח ישוּבנוּ בּארץ – כּלוּם גם הם עשׂוּ את אשר צריכים היוּ לעשׂוֹת בּמשך החוֹדש הזה כּדי לערער על גזירת העליה החדשה?

אם יש איזוֹ שאלה אשר לגבּיה אין כּל חילוּקי דעוֹת בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית, הרי זוֹ שאלת העליה. אפשר רבּוֹת הן השאלוֹת, אשר בּהן מחוּלקוֹת הדעוֹת בּקרב המעמדוֹת והחוּגים השוֹנים. אוּלם בּאחת מאוּחדים כּוּלם: כּי שערי הארץ צריכים להיות פּתוּחים לרוָחָה בּפני כּל יהוּדי הרוֹצה והמוּכשר להשתתף בּהקמת מוֹלדתוֹ.

גלוּי וידוּע גם לנוּ, לא פּחוֹת מאשר לממשלה האנגלית, כּי התנאים בּארץ אינם כּאלה, שאפשר יהיה להכריז, בּבת אחת, בּלי כּל פּירוּשים, חוֹפש מוּחלט של העליה. אבל דעת-הקהל היהוּדית בּרוּבּה הרי אינה דוֹרשת את זאת דוקא. היא דוֹרשת למסוֹר את כּל עניני העליה לידי הנוֹשׂאים בּאחריוּת הבּנין, האחראים להצלחתוֹ אוֹ לאי-הצלחתוֹ, לידי היוֹדעים מתוֹך נסיוֹן חייהם יוֹם יוֹם מה הן אפשרוּיוֹתיה של הארץ וּמי הוּא הדרוּש לה בּאמת, לידי היוֹדעים את העם היהוּדי, אשר על כּן הם היחידים שבּיכָלתם לבחוֹר בּחירה נכוֹנה בּקרב העוֹלים, – לידי ההסתדרוּת הציוֹנית.

מסירת עניני העליה לידי ההסתדרוּת הציוֹנית יש לה, מלבד החשיבות הבּלתי אמצעית, גם ערך מוּסרי רב. על בּנין הבּית הלאוּמי בּכוֹחוֹת היהוּדים והתלהבוּתם רשאי לדבּר רק מי שנוֹתן את האפשרוּת לכּוֹחוֹת האלה לבוֹא לידי גילוּי והמעוֹרר את ההתלהבוּת הזאת, רק מי שמגבּיר את הסמכוּת של נוֹשׂא האידיאה בּפני העם היהוּדי – הלא היא ההסתדרוּת הציוֹנית. אין דבר אשר יוּכל להחליש את הסמכוּת הזאת ואת ההתלהבוּת היהוּדית, בּיחוּד בּימים קשים אלה שבּאוּ לפּליטים היהוּדים – כּהשאָרת עניני העליה בידי הבּיוּרוֹקרטיה האנגלית.

מסירת עניני העליה לידי ההסתדרוּת הציוֹנית היא, איפוֹא, דרישתנוּ המדינית העיקרית והראשוֹנה.

ושוֹאלים אנוּ את בּאי-כּוֹחוֹ של העם היהוּדי: הֶעשׂוּ את כּל אשר בּיכָלתם וסמכוּתם, כּדי להגן עלינוּ מפּני הנפת הגרזן על חוּט השדרה של תנוּעתנוּ וּבניננוּ – הלא היא העליה?

כ“ב תמוז תרפ”ה (14.7.1925)

אתמוֹל הוּבאה בּ“דבר” טלגרמה מלוֹנדוֹן בּדבר מחאוֹת, שקיבּל ועד שליחי הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּאנגליה, נגד זכוּתוֹ של הנציב העליוֹן לגרש אנשים מן הארץ על דעת עצמוֹ.

אין ספק, כּי הכּוָנה היא לאוֹתם המקרים שאינם יקרי המציאוּת, שבּית־המשפּט מציע לפני הנציב העליוֹן לגרש תוֹשב, נוסף לעוֹנש שהוּטל עליו מטעם בּית־הדין. כּל פּסקי־הדין ממין זה, מלבד אחד, פּגעוּ בּיהוּדים וּמִטעמים מדיניים.

ציבּוּר הפּוֹעלים מחה זה כּמה פּעמים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ. השאלה מי הוּא שגוֹרש – אינה שייכת לעצם הענין. אם בּארץ נמצאים בּאמת אלֶמנטים מַזיקים צריך למצוֹא את האמצעים המתאימים להילָחם בּהם – למן הדיבּור בּעל־פּה והמלה הנדפּסת ועד לאמצעי החרם הציבּוּרי. אוּלם אין מסוּכּן מאשר לאחוֹז בּאמצעי זה, הנראה פּשוּט בּיוֹתר וקל מאד – הרחָקתם מן הארץ.

ולא משוּם זה בּלבד, שהעם היהוּדי אינוֹ מחוּיב להיוֹת מוּרכּב רק מאנשים צדיקים וישרים (אם גם נניח, שלידי האדמיניסטרציה נמסר קנה־מידה להגדרת היוֹשר והצדק). כּכל עם ועם, כּך יש ליהוּדים בּארץ הזכוּת האלמנטרית להכיל בּקרבּם גם אלמנטים מזיקים, מבּלי שזה יגרוֹר אחריו תוֹצאוֹת שאינן מצוּיוֹת אצל עמים אחרים.

מחאתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ היתה מיוּסדת בּעיקר על זה, כּי אנוּ אזרחים בּארץ־ישׂראל, כּי ארץ זוֹ היא מוֹלדתוֹ בּכוֹח של כּל יהוּדי, מוֹלדתוֹ הממשית של כּל יהוּדי המתישב בּה. אזרח בּעל זכוּיוֹת – וכזה הנוֹ כּל יהוּדי היוֹשב בּארץ מבּלי הבדל איזה פּספּוֹרט יש בּידוֹ – אסוּר לגרשוֹ מן הארץ ואין גם לאן לגרשוֹ. לא לנציב העליוֹן אוֹ למי שהוּא אחר ולא למוֹסד איזה שהוּא אינה יכוֹלה להיוֹת רשוּת לשלוֹל מיהוּדי את מוֹלדתוֹ.

עד עתה היה ציבּוּר הפּוֹעלים בּוֹדד בּמחאוֹתיו. הקוֹל הנשמע מלוֹנדוֹן יש לראוֹתוֹ כּצעד ראשוֹן – אם כּי לא צעד מלא – בּדרך לתפיסה לאוּמית של שאלת הגירוּשים. והננוּ מחכּים שהציבּוּריוּת היהוּדית בּארץ־ישׂראל וּמחוּצה לה – וּבראש וראשוֹנה הקוֹנגרס הציוֹני – ינקטוּ צעדים אחרים, צעדים יוֹתר נמרצים ויוֹתר בּרוּרים בּמגמה זוֹ.

ז' אב תרפ"ה (28.7.1925)

הבּיקוֹרת המשפּטית של פקוּדת האזרחוּת לכל פּרטיה עתידה עוֹד לבוֹא. אוּלם גם בּלי ידיעוֹת של מוּמחים בּרוּר, כּי סעיף אחד בּפקוּדה זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא לעוּרר דאגה רבּה בּקרב הישוּב כּוּלוֹ, העוֹלים החדשים וההסתדרוּת הציוֹנית. הסעיף הזה הוּא השלטוֹן הבּלתי-מוּגבּל הניתן לנציב העליון.

בּפּקוּדה מפוֹרטים כּל סוּגי האנשים אשר להם זכוּת האזרחוּת הארצ-ישׂראלית ואף נאמר שם מה עליהם לעשׂוֹת כּדי לקבּל אוֹתה. אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, שכּל האנשים המתאימים לסוּגים הללוּ ואשר ימלאוּ את כּל אשר מטיל עליהם החוֹק, יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים כּי הצהרתם תקוּבּל. אפשר כּן ואפשר לא, בּהיוֹת כּי סימן 7 סעיף ג' אוֹמר: “מתן תעוּדוֹת האזרחוּת יהא מסוּר לראוּת עינוֹ הגמוּרה של הנציב העליוֹן, אשר יהא רשאי, בּנתינת טעם אוֹ בּלעדיה, לתת אוֹ למנוֹע את התעוּדה, כּכל אשר תדרוֹש לדעתוֹ טוֹבת הציבּוּר; ועל החלטתוֹ אי אפשר יהיה לערער”. פירוּשוֹ של סעיף זה: כּל יהוּדי ויהוּדי, אף אם הוּא מתאים לכל דרישוֹת הפּקוּדה, יכוֹל בכל רגע לעמוֹד בּפני קיר בּרזל של סירוּב, אשר שוּם כּוֹח לא יוּכל להבקיעוֹ. אך לא יהיה מי שיסבּיר למצהיר את הנימוּקים לדחיית הבּקשה, כּי הרי אין אפשרוּת לערער עליה.

אוּלם לא די בּזה. נניח כּי כּל הצד הפוֹרמַלי של ההתאזרחוּת נתמלא, הנציב העליוֹן לא השתמש בּזכוּתוֹ לדחוֹת את הבּקשה להתאזרחוּת = פּלוֹני קיבּל את האזרחוּת לארץ-ישׂראל. גם אז יש עוֹד סעיף, בּסימן 10 א', האוֹמר: "הנציב העליוֹן, בּאישוּר אחד ממזכּירי המדינה הראשיים של הוֹד מלכוּתוֹ, רשאי לקחת את התעוּדה

בחזרה". והזכוּת הזאת נתוּנה לוֹ לא רק “בּמקרה שיתבּרר, כּי התעוּדה שניתנה מאתו הוּשׂגה על-ידי הוֹדעוֹת כּוֹזבוֹת אוֹ זיוּף או העלמת פּראים חשוּבים בּנוֹגע למצב המבוּקש”, אלא אף גם בּמקרה, “כּי האיש שלוֹ ניתנה התעוּדה, ישב בּמשך שלוֹש שנים לפחוֹת ישיבת-קבע מחוּץ לארץ-ישׂראל”, אוֹ אחרי “שהוֹכיח בּמעשׂה אוֹ בּדיבּוּר, כּי אין לבּוֹ שלם עם ממשלת ארץ-ישׂראל, אוֹ כּי אין הוּא נאמן לה”.

סימן 10 סעיף ב' נוֹתן זכוּת לנציב על יסוֹד זה גם “לבטל את ההצהרה בּדבר קבּלת אזרחוּת”.

אם אפשר למצוֹא צידוּק לסעיפים הראשוֹנים של סימן זה בּפקוּדת האזרחוּת – יתכן, כּי תעוּדה שנתקבּלה על יסוֹדוֹת שקר מאַבּדת את ערכּה – הרי שיֶתר הסעיפים שוֹללים כּל יסוֹד בּטוּח לאזרחוּת הארצישׂראלית. לאזרח הארצישׂראלי אסוּר לצאת את הארץ ליוֹתר משלוֹש שנים – שאם-לא-כן עלוּל הוּא להפסיד את אזרחוּתוֹ. הבּיטוּי “לב שלם עם הממשלה” ו“נאמנוּת לה” הוּא בּלתי מסוּים בּהחלט, כּי אפשר לכלוֹל בּוֹ מה שרוֹצים. אם “אי-אמוּנה” פּירוּשוֹ בּגידה, הרי שלכל ממשלה ישנה הרשוּת למסוֹר את הבּוֹגדים למשפּט, אבל גם בּמקרה קיצוֹני כּזה לא יתכן לעוֹרר שאלה לגבּי האזרחוּת.

לפי הניסוּח של הסעיף הזה אין שוּם אזרח מאזרחי ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת שקט בּרוּחוֹ, ותמיד תרחף לפניו

הסכּנה להיוֹת משוֹלל אזרחוּתוֹ מאיזה טעם שהוּא, אם משוּם שנשאר יוֹתר משלוֹש שנים בּחוּץ-לארץ אוֹ משוּם שמישהוּ יוֹכיח, כּי “אין לבּוֹ שלם בּדיבּוּר עם הממשלה”.

קבּלת האזרחוּת של איזוֹ ארץ נהוּג לקשוֹר בּחקירוֹת ידוּעוֹת על המוּעמד וּבכל מיני פוֹרמַליוּת, אבל ארץ-ישׂראל הרי היא ענין מיוּחד בּמינוֹ, וּביחס אליה אין להשתמש כּלל בּקנה-המידה הנהוּג בּמתן החוּקים בּאירוֹפּה אוֹ באמריקה. כּל המעמסה של הסעיפים המוּבאים לעֵיל נוֹפלת על העוֹלה היהוּדי וּבזה נוֹצר אי-שויוֹן בּינוֹ וּבין התוֹשב הקבוּע. ועוֹד: בּארץ-ישׂראל אין עדיין בּיקוֹרת של מוֹסדוֹת דמוֹקרטיים על מעשׂי הממשלה. אם המיניסטר האנגלי דוֹחה את בּקשת ההתאזרחוּת של מי שהוּא, הרי לשירוּתוֹ עוֹמדים העתוֹנוּת בּעלת ההשפּעה והפּרלמנט שיריבוּ את ריבוֹ. אנוּ משוֹלַלים מוֹסדוֹת השפּעה כּאלה, וּלפיכך פּירוּשה של מסירת כּל כּוֹח ההכרעה לידי הנציב, היא חוֹסר-הגנה גמוּר על המוּעמד להתאזרחוּת. אוּלם יש הבדל רציני אחר בּין מצבוֹ של נכרי הרוֹצה לקבּל את הנתינוּת האנגלית, נאמר, לבין מצבוֹ של היהוּדי הַרוֹצה להיוֹת אזרח ארץ-ישׂראל. בּאנגליה זה ענין יוֹצא מן הכּלל ואצלנוּ הוּא נוֹגע לרבבוֹת וּלמאוֹת אלפים. אדם הרוֹצה לקבּל את נתינוּתה של אנגליה, הרי שהוּא רוֹצה להמיר את מוֹלדתוֹ, ואנוּ רוֹצים לרכּוֹש אוֹתה. איש אשר לא קיבּלוּהוּ כּנתין אנגלי – שב למוֹלדתוֹ: יהוּדי הרוֹצה לקבּל אזרחוּת ארץ-ישׂראל, הסתלק ממקוֹם הוּלדתוֹ ואין הוּא מכּיר בּוֹ כּמוֹלדתוֹ ואין לוֹ לאַן לשוּב. לגרמני אוֹ צרפתי הרוֹצים לקבּל אזרחוּת אנגלית מאיזוֹ סיבּוֹת פּרטיוֹת שהן, לא הוּכרזה אנגליה בּהכרזה בּין-לאוּמית בּתוֹר בּיתוֹ הלאוּמי, יהוּדי המבקש את האזרחוּת הארצישׂראלית, הרי זה מסיבּוֹת לאוּמיוֹת, שמקוֹרן לא בּגוֹרלו האישי הפּרטי, כּי אם בּגוֹרלוֹ הלאוּמי, וארץ-ישׂראל הוּכרזה בּהכרזה בּין-לאוּמית דוקא למקוֹם כּזה, שבּוֹ האסוֹן הלאוּמי של היהוּדים יעלה ארוּכה. שלילת מתן האזרחוּת האנגלית, אף אם באוֹפן שיטתי, לא תגרוֹם שוּם נזק לא לאנגליה ולא לאוֹתוֹ הלאוֹם, אשר עמוֹ נִמנים המוּעמדים לאזרחוּת האנגלית. בּעוֹד ששלילה שיטתית של מתן האזרחוּת הארצישׂראלית, עלוּלה להביא נזק עצוּם גם לארץ-ישׂראל וגם לעם ישראל. שלילה שיטתית של מתן האזרחוּת עלוּלה להיוֹת הרבּה יוֹתר מסוּכּנת לתנוּעה הציוֹנית – וּמתוֹך כּך לבנין ארץ-ישׂראל, וכן גם למילוּי תנאי המַנדט – מאשר הגבּלוֹת בּעליה. כּי אם גם אלה אשר הצליחוּ כּבר לעבוֹר את כּל מדוֹרי העליה, אינם יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּטחוֹן גמוּר, כּי כּבר הם בּ“ביתם” וּכבר גמרוּ לנצח עם כּל זה אשר ממנוּ נמלטוּ – עם הנכֶר – הרי שהידים רפוֹת מאליהן.

לפיכך עלינוּ לציין, כּי – בּסעיף אחד בּכל אוֹפן, זה המוֹסר את ענין האזרחוּת לרשוּתוֹ הגמוּרה של הנציב – אין הפּקוּדה מתאימה לעניניהם החיוּניים של היהוּדים והיא מתנגדת לרוּח המַנדט. ליהוּדים הבּאים לארץ-ישׂראל צריכה להינתן האפשרוּת שיגיעוּ למחוֹז חפצם בּלי כּל סכּנה להיוֹת מוּצבים לפני קיר הבּרזל של האדמיניסטרציה. עם סעיף זה של הפּקוּדה אין להשלים, כּל עוֹד לא יוּכנסוּ בּוֹ שינוּיים יסוֹדיים.

ב' אלול תרפ"ה (9.9.1925)

החלטת בּית-הדין בּירוּשלים לדחוֹת את זכוּת הערעוּר של שיף וּפינקל ממיטה סכּנה רצינית על תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לפי החלטה זוֹ רשאית האדמיניסטרציה להשתמש בּפּקוּדה למניעת פּשעים גם בּסכסוּכי עבוֹדה. נוּסח “הפּקוּדה למניעת פּשעים” הוּא כּה גמיש, עד שיתכן הדבר, כּי בּית-דין שאינוֹ רוֹצה לדעת לא את תוֹלדוֹת הפּקוּדה ולא את המצב המדיני המיוּחד אשר בּוֹ הוּצאה ולוֹ נתכּוונה, ואין לפניו אלא נקוּדת-מַבּט פוֹרמַלית סתם, יכניס גם סכסוּך-עבוֹדה לחוּג ה“פּשעים”, אשר האדמיניסטרציה רשאית למנוֹע בּעדם בּאמצעיה היא. זכוּת זוֹ, אשר נטלה לה פּעם האדמיניסטרציה על דעת עצמה, קיבּלה מעתה תוֹקף חוּקי מטעם המשפּט העליוֹן בּארץ. וּזכוּת זוֹ עלוּלה למסוֹר את היחסים בּין הפּוֹעלים והבּעלים, את כּל מלחמתוֹ של הפּוֹעל על הטבת תנאי חייו, את כּל עבוֹדת האִרגוֹן של תנוֹעת הפּוֹעלים, ואפילוּ את גוֹרלם הפּרטי של העוֹסקים בּעניני ציבּוּר של כּלל הפּוֹעלים – לשיפּוּטה, להכרעתה ולשרירוּת לבּה של האדמיניסטרציה.

מצב זה, העוֹשֹה למפרע את תנוּעת הפּוֹעלים לבלתי חוּקית, אין לשׂאתוֹ ואין להשלים אתוֹ בּשוּם אוֹפן. אין להירָגע ולסמוֹך על זה, שלא כּל השוֹפטים ישתמשו בּפקוּדה זוֹ לגבּי סכסוּכי עבוֹדה. יתכן, ששוֹפט זה אוֹ אחר יבין כּי השימוּש בּפּקוּדה הזאת אינוֹ הוֹלם כּלל את הסכסוּכים הסוֹציאליים. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים אינה יכוֹלה להיות תלוּיה בּרוֹחב דעתוֹ אוֹ בּקוֹצר השֹגתוֹ של שוֹפט פּלוֹני או אלמוֹני. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה להרגיש קרקע מוּצקת תחת רגליה. היא צריכה לדעת, כּי קיוּמה וֹפעוּלתה הם בּגדר החוֹק וּלא מחוּץ להגנתוֹ, וכי במקרה של בּירוּר משפּטי לא יהיוּ החוֹק והשוֹפט כּלי-נשק בּידי מתנַגדיה.

אחרי פּסק-דין זה של המשפּט העליוֹן אין דרך אחרת אלא פּקוּדה חדשה, אשר תגדיר בּנוּסחה בּרוּרה וּמדוּיקת את תחוּמי השימוּש בּפּקוּדה למניעת פּשעים, ואשר תוֹציא, על כּל פּנים, את סכסוּכי העבוֹדה מחוּג סמכוּתה. הזמן אשר בּוֹ הוּצאה הפּקוּדה – אחרי הפּרעוֹת – והמכתב-החוֹזר של סמוּאל המבטיח את חוֹפש השביתה, אינם מניחים כּל ספר בּכוָנתוֹ האמיתית של המחוֹקק. וּלפיכך פּסק-הדין הירוּשלמי, גם אם אינוֹמתנגד לאוֹת של החוֹק, הרי הוּא מתנגד לרוּחוֹ.

אם אין הממשלה הארצישׂראלית רוֹצה לקבּוֹע לה עמדה מסוּימת נגד הפּועלים ועל צדם של הקבּלנים והבּעלים; אם היא אינה רוֹצה לקפּח את זכוּת השביתה שיש לפּוֹעל בּכל העוֹלם, ושהוּכּרה כּאן על-ידי השלטוֹן הקוֹדם; אם יש לה ההבנה האלמנטרית לכך, שסכסוּכים סוֹציאליים לא יפּתרוּ בּדרך שלטוֹן בּלתי-מוּגבּל של האדמיניסטרציה – כּי אז עליה להרחיק את הטעוּת הפוֹרמַליסטית שנפלה כּאן, בּעֶטיָם של השוֹפטים בּיפוֹ וירוּשלים, וּלהגדיר בּפירוּש את תחוּמיה של הפּקוּדה, וּלהבטיח בּגָלוּי את זכוּת הפּוֹעלים.

כ"ה אלול תרפה (14.9.1925)

בּימים אלה תיפָּתח בּג’ניבה ישיבת המנדטים של חבר־הלאוּמים, אשר תדוּן גם על המצב בּארץ־ישראל. זאת הפּעם השניה, שהמנדט הארצישׂראלי לכל גילוּייו ותוֹצאוֹתיו מוּצג לפני בּית־הדין הבּין־לאוּמי אשר בּשמו ועל־פּי יפּוּי כּוֹחוֹ מוֹשלת אנגליה בּארץ. אשתקד נחלה ההסתדרוּת הציוֹנית מִשנה־כּשלוֹן – מפּני שגיאה שבּטקס לא נשמע קוֹלה בּאוֹרח רשמי, וּפסק־הדין שהוּצא מטעם הועדה על עבוֹדת היהוּדים היה חד־צדדי וּבלתי צוֹדק, השנה עשׂתה האֶכּסקוּטיבה איזה נסיוֹן של פּעוּלה. היא פּתחה לשכּה מדינית מיוּחדת בּג’ניבה וּנשׂיא ההסתדרוּת יצא לשם לעמוֹד על המשמר. הוּגש תזכּיר חדש ויש לקווֹת, שעכשיו ישָמע קוֹלה בּועדה בּאוֹרח רשמי. בּטחוֹן גמוּר אין גם עכשיו, כּי ההנהלה הציוֹנית עוֹד לא הצליחה עד היוֹם לתפּוֹס עמדה הראוּיה לה וּלתפקידיה כּלפּי חבר־הלאוּמים, ואפשר כּי גם הפּעם יבוֹאו ־ טעמים שבּטקס ויעמדוּ לשׂטן: הן הציוֹנוּת, בתור סוֹכנוּת יהוּדית, נקראה להשתתף בּפּעוּלוֹת עם הנציב בּבנין הארץ, אבל לא להגיש בּקשוֹת לחבר־הלאוּמים. התזכּיר שהוּגש השנה מטעם האֶכּסקוּטיבה לועדת המנדטים נבדל בסגנוֹנוֹ רק בּמעט מאד מן הקוֹדם לוֹ. מלבד הליקוּיים הטכניים שבּוֹ, מדהימה וּמעוֹררת דאגה רבּה ההתאפּקוּת, כּיבּוּש הטוֹן, המגיע כּמעט עד לידי יבוֹשת פּקידוּתית. מבּחינה רשמית הרי התזכּיר הזה הוּא הראשוֹן, וּלפיכך, נדמה, מן הראוּי היה לתת בּוֹ תיאוּר יוֹתר עמוֹק של חיי התחיה העברית בּארץ, שלא להצטמצם בּעוּבדוֹת מספּריוֹת בּלבד, שאף הן לא בּתכלית הדיוּק בּאוּ. בּתוֹר דוּגמה לתזכּיר כּזה יכוֹל היה לשַמש, לפּחוֹת, הדין־וחשבּוֹן של הרבּרט סמוּאל על חמש שנוֹת נציבוּתוֹ – דין־חשבּוֹן שמשך את לבּוֹ של כּל קוֹרא ואפילו את לב המתנגד להשקפתוֹ הפּוֹליטית.

נבדלת לטוֹבה מן התזכּיר היא האִגרת של וייצמן אל הנציב, שצריכה על־פּי בּקשתוֹ להימסר לועדת המנדטים של חבר־הלאוּמים. בּצוּרה המתאימה לרגע ולאיש אשר אליו היא שלוּחה, אך בּביטוּיים בּרוּרים שאינם משתמעים לכמה פּנים, מוֹסר נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית מוֹדעה לפני הועדה, כּי הממשלה אשר לידיה נמסרה, מטעם חבר־הלאוּמים, הנהגת הארץ על־פּי תנאים ידוּעים – טרם קיימה את התנאים הללוּ. האִגרת מזכּירה לחבר־הלאוּמים כּי על־פּי הסעיף הששי חייבת ממשלת המנדט “להקל על העליה היהוּדית… לעוֹרר התישבוּת צפוּפה של יהוּדים על האדמה, בּכלל זה קרקעוֹת המדינה ואדמוֹת נשמוֹת שאינן דרוּשוֹת לצרכי הציבּוּר”… וּמסיימת בּרוּרוֹת: “למרוֹת הזמן הרב שעבר מאז קיבּל המנדט את תקפּוֹ – לא נעשׂה דבר בּשביל הגשמת הסעיף הששי”.

אין לדעת מה ישפּיע על הועדה יוֹתר – התזכּיר הלקוּי אוֹ הטוֹן הבּרוּר והמוּצק של אִגרת־הלואי, אבל זאת נדע: אם יהיה פּסק־הדין של הועדה דוֹמה לפסק־הדין של אשתקד, וכמוֹהוּ יהיה הוּא חדוּר ספקנוּת וספוּג חוֹסר־הבנה למהוּת הפּרוֹבּלימה העברית וגם לקשיים המיוּחדים העוֹמדים לשׂטן לפתרוֹנה – הרי צריך יהיה זה לשמש ליהוּדים דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדת ההתישבוּת, ולאֶכּסקוּטיבה – דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדתה הפּוֹליטית ושינוּי עצם הטוֹן והשיטה של העבוֹדה הזאת.

אבל, אף אם יהיוּ מסקנוֹתיה של הועדה שוֹנוֹת ממסקנוֹת־אשתקד ושוֹנוֹת לטוֹבה – אף אז אל לנוּ לשְלוֹת. ההנהלה הציוֹנית, שעליה הוּטלה האחריוּת להצלחה הפּוֹליטית של מפעלנוּ – היא מחוּיבת לשַווֹת לנגד עיניה תמיד מה רב המחיר שאנוּ משלמים בּעד כּל כּשלוֹן, וּמה עצוּמה צריכה להיוֹת הפּעוּלה, מה רבּה התבוּנה, מה זקוּפה הקוֹמה וּמה מַתמיד הלחץ, כּדי להגיע לאיזוֹ הצלחה פּוֹליטית בּתנאינוּ אנוּ. והעם לכל תפוּצוֹתיו צריך לזכּוֹר וּלהבין מה רוֹפף הוּא המַסד, אשר עליו הוּשתת היוֹם כּל הבּנין הפּוֹליטי של הציוֹנוּת. אִרגוּנה וּמסירוּתה של היהדוּת בּגוֹלה וּבארץ, ריכּוּז כּל הרצוֹן היהוּדי לתחיה ולעבוֹדה – הנה הסלע האיתן אשר יכּוֹנוּ הכּיבּוּשים הפּוּליטיים של הציוֹנוּת, אשר לא ישָברוּ.

כ”ז תשרי תרפ"ו (15.10.1925)

שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת אוֹתם מאתים זקן וּזקנה אשר התפּללוּ שם בּיוֹם הכּיפּוּרים – עיפוּתם הגדוֹלה אוֹ הקטנה אינה יכוֹלה להיוֹת לענין רציני וחיוּני של העם העברי. שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת מידת האדיבוּת של המשטרה האנגלית אשר מילאה פּקוּדה שניתנה לה [להסיר את המחיצה בּין מתפּללים וּמתפּללוֹת]. אין זאת גם שאלת מוֹשל ירוּשלים אשר נתן את הפּקוּדה בּהתאם לחוּקים הקיימים – מה שלא הִפלה את יוֹם הכּיפּוּרים משאר הימים מוֹכיח על מדרגת הטַקט אשר לוֹ, – אשר בּעצם אין זה מענין אוֹתנוּ ולא צריך לענין אוֹתנוּ, כּי לא על הטקט של האדמיניסטרציה צריכים להתבּסס יחסינוּ עם המעצמה בּעלת המנדט. להוֹריד את שערוּרית יוֹם הכּיפּוּרים לשאלה של נוֹחיוּת הזקנים והזקנוֹת, לשאלת ספסלים וּפחים אוֹ כּרים, לשאלת אדיבוּתוֹ של לימוֹנט אוֹ הטקט של סטוֹרס, זאת אוֹמרת להוֹריד את פּרוֹבּלימת כּבוֹדוֹ וערכּוֹ של עם ישׂראל לענין משטרתי. הכּוֹתל המערבי הנהוּ מצבת־הזכּרוֹן הדתית והלאוּמית היחידה ששׂרדה לעם ישׂראל, כּעד אילם, אשר בּאבניו הענקיוֹת, בּצרוּת המקוֹם ועניוֹ הוּא מסַמל את חוֹסן העבר וחוּרבּן ההוֹוה. מסיבּוֹת שוֹנוֹת מזעזע הכּוֹתל המערבי מיליוֹני לבבוֹת ישׂראל. זה בּלבד, – אוֹתוֹ האוֹצר הגדוֹל של רגשוֹת־אנוֹש לאין שיעוּר, דמע ואנחוֹת; הרטט הנפשי והתרוֹממוּת הרוּח, אשר אבנים מכוּסוֹת אַזוֹב אלוּ של הכּוֹתל ספגוּ לתוֹכן בּמשך מאוֹת שנוֹת גלוּתוֹ של עם ישׂראל – זה בּלבד דיוֹ לתת לנוּ את הזכוּת לדרוֹש, שימסרוּ את האבנים היקרוֹת האלוּ, הבּלתי נחוּצוֹת לשוּם אדם מלבדנוּ, לרשוּתוֹ הגמוּרה של עם ישׂראל. מפּני מה גל אבנים זה יקר לנוּ – אין זה ענינוֹ של מי שהוּא. חשוּב רק דבר אחד – וּבזאת אין להטיל כּל ספק – האבנים האלוּ יקרוֹת לנוּ ורק לנוּ. והיוֹצא מזה – הן שייכוֹת לנוּ.

ואין זה ענין של פּוליטיקה, לא של הכרזת בּלפוּר ולא של מנדט, ואף לא של בּית לאוּמי. גם אילוּ לא היתה תנוּעה ציוֹנית בּעוֹלם וגם אילוּ לא היתה ארץ־ישׂראל נבנית על ידי היהוּדים בּשביל עם ישׂראל, – הכּוֹתל שייך לעם ישׂראל לפי כּל החוּקים.

ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת בּית לאוּמי אף לאחת מהדתוֹת הנוֹצריוֹת, אשר לרשוּתן נמסרו מקוֹמוֹתיהן הקדוֹשים, וּבכל זאת אין איש מעלה על הדעת לערער על זכוּיוֹתיהם של הנוֹצרים על המקוֹמוֹת הקדוֹשים והיקרים להם. ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת מרכּז מדיני לעוֹלם האיסלאם, אבל מסגד עוֹמר הוּא בּידי המוּסלמים. לעם ישׂראל יש הזכוּת הגמוּרה, שאין לערער עליה, על הכּוֹתל. וּלפיכך יש לגאוֹל את הכּוֹתל מקלוֹנוֹ המקיף אוֹתוֹ – מן הסחי והזוּהמה, מן הקוּבּוֹת הקטנוֹת הנערמוֹת עליו וּמשׂנאת השכנים היוֹשבים מסביבוֹ. לאדמיניסטרציה ישנן האפשרוּיוֹת והדרכים החוּקיוֹת לכך. אם השכנים מסביב לכּוֹתל לא יתרַצו למסוֹר את קוּבּוֹתיהם ושטח הקרקע הזה מרצוֹנם הטוֹב, בּעד כּסף, הרי שעל הממשלה להשתמש בּחוֹק העוֹמד לרשוּתה, חוֹק ההפקעה. ואם אפשר להשתמש בּחוֹק הזה בּשעת העברת כּבישים וּמסילוֹת בּרזל, הרי שהוּא קדוֹש פּי מאה בּיחס לכּוֹתל.

לנוּ, לכוּלנוּ הכּוֹתל יקר – יהא זה כּסמל העבר אוֹ כּסמל העתיד, יהא זה כּזכרוֹן הוֹד העבר אוֹ כּתוֹכחת חוּרבּן, כּאמוּנה אוֹ כּתקוה, כּזכּרוֹן דתי אוֹ לאוּמי. הכּוֹתל צריך להיפָּדוֹת וּלהימָסר לעם ישׂראל.

י“ד תשרי תרפ”ו (2.10.1925)

אם פּוֹסקים הלכה, כי קרקעוֹת־הממשלה הן הפּוֹתרוֹת את הפּרוֹבּלימה הקרקעית שלנוּ, הרי יש בּזה משגה כּפוּל: בּארץ אין כּלל אדמת־בּוּר הראוּיה להתישבוּת בּמידה המספּיקה לנוּ, ולא עוֹד אלא העלאת שאלה בּצוּרה כּזוֹ, דוֹחה לשוּרה השניה את האמצעי היוֹתר בּדוק והיוֹתר מנוּסה בּפּוליטיקה הקרקעית שלנוּ – את גאוּלת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת. אוּלם מבּלי היות נגרר אחרי ההגזמה הן בּרוּר לנוּ, כי שאלת קרקעוֹת־הממשלה היא בּשבילנוּ שאלה רבּת־ערך. כּיוֹם הזה, שהרעבוֹן לכברת ארץ הוּא השליט בּקרבּנו, אי־אפשר להשלים עם הרעיוֹן, שאלפי אנשים צמאי־התישבוּת יהיוּ מוּכרחים לחכּוֹת שנים לתוֹרם: שאנוּ, בעניוּתנוּ הנוֹראה, נצטרך להוֹציא סכוּמים עצוּמים לקניית קרקע בשעה שבארץ יֵשַמו מאוֹת־אלפים דוּנמים קרקע ללא כל עיבּוּד. מלבד הערך המעשי הבּלתי־אמצעי שיש למסירת קרקעוֹת־הממשלה להתישבוּת היהוּדים, עוֹד רב הערך המדיני שלה כּלפּי פּנים, כי יש בּה כּדי לעוֹרר וּלהגבּיר את האֵמוּן לארץ־ישראל בּקרב יהוּדי הגוֹלה.

לפני זמן מה הוֹעלתה השאלה הזאת בּפּרלמנט האנגלי והוּארה בּאוֹר בּלתי נכוֹן לגמרי, הציר הליבּרלי קֶנווֹרתי, מידידי הציוֹנוּת, שאל בּפּרלמנט אם יש בּארץ־ישׂראל קרקעוֹת ממשלתיוֹת פּנוּיוֹת שאפשר להעבירן לרשוּת היהוּדים למען החיש את התישבוּתם, בּהתאם לסעיף של המנדט המחייב את הממשלה המנדטורית “לסייע להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה על־ידי מסירת קרקעוֹת־הממשלה ויתר קרקעוֹת־בוּר, שאינם נחוּצים לצרכים ציבּוּריים”. בּשם מיניסטר המוֹשבוֹת ענה אוֹרמסבּי גוֹר, וּבתשוּבתוֹ נשען על שתי עוּבדוֹת: על העוּבדה, כי מאז היוֹת אנגליה בּארץ־ישראל גדל הרכוּש הקרקעי שבּידי היהוּדים ועל העוּבדה, כּי טרם נגמר סידוּרוֹ השלם של קדַסטר הקרקעוֹת. אבל שתי התשוּבוֹת גם יחד אינן קוֹלעוֹת למטרה כּלל, הרכוּש הקרקעי של היהוּדים אמנם גדל, אבל כּל גידוּלוֹ היה אך ורק על־ידי רכישת קרקעוֹת מידי מוֹכרים פּרטיים, מבּלי לקבּל כּלוּם מאוֹצרוֹת הקרקע של הממשלה, וסידוּרוֹ של הקדסטר התחיל עוד לפני שש שנים ואין כּל הצדקה לכך, שגמר סידוּרוֹ מתנהל בּאִיטיוּת כּזאת.

בּויכּוּחים דרש ציר הפּוֹעלים תוֹמַס, שתינתן הזדמנוּת שוה ליהוּדים ולערבים לזכּוֹת בּקרקעוֹת הממשלה, ולא תינתן זכוּת הבּכוֹרה ליהוּדים. דרישה זוֹ עלוּלה להטעוֹת, כּאילוּ עד עכשיו זכוּ בּקרקעוֹת אלוּ היהוּדים בלבד ואת הערבים שכחוּ. והן להיפך: אם היתה למי שהוּא זכוּת־הבּכוֹרה עד עכשיו למעשׂה, היתה זוֹ לערבים, כּי הם בּלבד קיבּלוּ קרקעוֹת מידי הממשלה לצמיתוּת, ואת היהוּדים שכחוּ. וּדרישה זוֹ מעידה, שלא זכר הדוֹרש, כי גם המנדט דוֹרש משהוּ, הוּא דוֹרש בּפירוּש שקרקעוֹת הממשלה תינָתֵנה ליהודים דוקא, ואינוֹ מדבּר על ערבים כּלל.

אוּלם לא רק הנסיוֹן של חלוּקת הקרקעוֹת עד עכשיו, וגם לא רק הכּוֹח של המנדט הוּא המחייב להבדיל בין השאלה האַגררית של היהוּדים לשאלה האַגררית של הערבים, כּי אם צרכים החיוּניים של שניהם. רפוֹרמה אַגרָרית ודאי נחוּצה לאוּכלוֹסי הערבים בּארץ־ישׂראל. אבל לא הרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים כּהרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים. ואי־אפשר לפתוֹר אוֹתן בּאמצעי אחד. הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים היא בּאֶכּסטֶנסיביוּת הגדוֹלה של המשק החקלאי, בּשיטוֹת־העבוֹדה הפּרימיטיביוֹת שלוֹ וּביחסים הבלתי־צוֹדקים של בּעלוּת־הקרקע, – כּלוֹמר, בּזה שאין הקרקע שייכת לעוֹבד או לקוֹלקטיב של עוֹבדיו אלא לבעלי הלַטיפּוּנדיוֹת [אחוזות קרקע גדולות] – הפיאוֹדלים. את הפּתרוֹן לפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית יש על כּן לבקש באינטֶנסיפיקציה של המשק וּבמסירת הקרקע לרשוּתוֹ של העוֹבד. והפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים היא בּזה שרבבוֹת עוֹבדים עברים מחפּשים להם עבוֹדה ואין, וּמשוּם־כּך פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית הוא בּנתינת קרקע חפשית לידים החפשיוֹת האלוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כי בּזה מצא כּבר את כּל הפּתרוֹן, לא עמד על עוּמקה של השאלה הקרקעית היהודית. לא רק לפתוֹר את השאלת העבוֹדה של היהוּדים הנמצאים כּיוֹם בּארץ בּאנו הנה ולא לכך התכּוונוּ הציוֹנוּת והמנדט. כאשר קיבּלה הממשלה האנגלית על עצמה את ההתחַיבוּת לעזוֹר ליהוּדים להקים את הבּית הלאוּמי העברי. היוּ בּארץ 50—55 אלף יהוּדים. כּאשר אישרה ממשלת הפּוֹעלים, אשר תוֹמַס היה בּין חבריה, את ההתחַיבוּת הזאת היו בארץ כ־70–80 אלף יהוּדים. ההתחַיבוּת של ממשלת אנגליה לא היתה מכוּונת לרבבוֹת היהוּדים הנמצאים בּארץ ולא בּסידוּרם רוֹאה ההסתדרוּת הציוֹנית את תעוּדתה. הבּית הלאוּמי העברי בּארץ, אוֹ שהוּא נשען על עליה גדוֹלה של יהוּדים לארץ־ישׂראל או שאין לוֹ כּל תוֹכן. וגם הפּוליטיקה הקרקעית של הממשלה האנגלית, אם היא רוֹצה להיוֹת כֵּנה ועקיבה, הרי היא מחוּיבת לכוון את עינה אל העליה העברית ההמוֹנית. וּלפיכך צריכה היא למסוֹר את אדמות הממשלה הבּלתי־נוֹשבוֹת לרשוּתם של אלפי היהוּדים המחכּים להם בּארץ ולרבבוֹת היהוּדים העתידים לבוֹא.

בּהעלאת השאלה בּצוּרה כּזאת אין כל עיווּת־דין בּיחס לערבים, כּל כּמה שאין בּארץ ערבים מחוּסרי־קרקע באוֹתה המידה שישנם יהודים מחוסרי־קרקע בּארץ וּמחוּצה לה. בארץ ישנם ערבים שהם קרבּן הניצוּל הקרקעי ואת הניצוּל הזה צריך לעקוֹר משרשוֹ. ערבּוּב זה של הפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית עם הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית, שעירבּבוּ תוֹמס ואוֹרמסבּי־גוֹר, הוּא בּניגוּד להגיוֹן ולצדק וּלצרכי שני העמים גם יחד. ואין כּלל מן הצוֹרך להוֹסיף כי הוּא בּניגוּד גמוּר לתפקיד שהוּטל על אנגליה בּתוֹקף המנדט. תשוּבתוֹ של אוֹרמסבּי־גוֹר, כּי רשימת הקרקעוֹת טרם נגמרה, מעידה אוֹ על חוֹסר־הבנה בּחריפוּת הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית או על אי־רצוֹן להשתתף בּפוֹעל בּפתרוֹנה. וּלפיכך עלינוּ לציין שגם האינטֶרפּלַציה – שכּפי הנראה בּאה מצד הנוֹטה ידידוּת לנוּ – לא הוּארה השאלה בּפּרלמנט בּאוֹר הנכוֹן ואין לראוֹת עדיין שהיא מתקרבת לפתרוֹנה הצוֹדק.

ה' טבת תרפ"ו (22.12.1925)

הממשלה והישוב / משה בילינסון

את תשוּבוֹת הממשלה על דרישוֹת הועד הלאוּמי בּשם אסיפת-הנבחרים וּבהתאם להחלטוֹתיה יש לחַלק לשלוֹשה סוּגים.

הסוּג הראשוֹן הוּא החוּקים הסוֹציאליים, ענין מסירת קרקעות פּנוּיוֹת ליהוּדים, רֶפוֹרמוֹת בּעניני קרקע וּמכס, ענין חוֹק הקוֹבע פּנאי לצעירי הפוֹעלים והפּוֹעלוֹת לשם השתלמוּתם, הקלוֹת בּעניני ההתאזרחוּת. אם כּי הטוֹן יבש והנוּסח בּיוּרוֹקרטי, אך בּכל-זאת בּתשוּבתה על הענינים האלה מציינת הממשלה סוֹלידַריזציה. לא פעם מדגישה הממשלה בּתשוּבוֹת אלוּ, שאף היא עצמה מכּירה בּצוֹרך זה, אף היא מסכּימה שבּמקצוֹעוֹת ידוּעים מחוּיבים הדברים גם מפּי המנדט וּמבטיחה שבּעתיד הקרוֹב אוֹ הרחוֹק תשתדל להוֹציאם לפוֹעל. וּבכן, בּנידוֹן זה אין לנוּ אלא לציין את החיוּב שבּתשוּבת הממשלה ולאזוֹר להבּא את כּל מאמצינוּ הלאוּמיים, שההבטחוֹת לא תיחָנטנה על גבּי הנייר אלא תוּגשמנה בּפוֹעל וּבעתיד הקרוֹב כּכל האפשר. בּסוּג הענינים הנזכּרים יש דרישוֹת שהן חיוּניוֹת בּשבילנוּ מאד. די להזכּיר את ענין הקרקעוֹת הפּנוּיוֹת והחוּקים הסוֹציאליים. כּל יוֹם העוֹבר לבטלה בּנידוֹן זה, כּל יוֹם שנחמץ מבּלי שתתגשמנה תביעוֹתינו אלה – נזק גדוֹל הוּא לכל תנוּעתנוּ, להתפתחוּתה של הארץ, לסידוּר חיינוּ הסוֹציאליים. אין אנוּ רוֹצים להטיל ספק בּכנוּתה של תשוּבת הממשלה. וּלפיכך אין אנוּ רוֹאים שוּם יסוֹד לשהיוֹת וּלעיכּוּבים בּקיוּם המוּבטח, שהם ענינים רבּי-החשיבוּת בּשבילנוּ ועל אחת כּמה וכמה לאחר שבּאה עליהם הסכּמת הממשלה. אם תתעכּב הגשמת הרפוֹרמוֹת הללוּ מחמת ליקוּיי המכוֹנה המשׂרדית – הרי תהיה זוֹ פשוּט רשלנוּת מַזֶקת.

עם הסוּג השני של תשוּבוֹת הממשלה נמנוֹת שתי דרישוֹת שהוּשבוּ ריקם, אם בּדרך ישרה ואם בּעקיפין: שינוּי שיטת ההגירה ושיווּי זכוּיוֹת הנשים. שתי התשוּבוֹת השליליוֹת ניתנוּ בּלא כּל נימוּק וטעם, והישוּב יצטרך להמשיך את מלחמתוֹ הנמרצה כּדי שתינָתַנה לכל חלקיו, בּלי הבדל מעמד וּמפלגה, הזכוּיוֹת האלמנטריוֹת. ההסתדרוּת הציוֹנית אחראית בּפני האוּמה העברית ועתידה לבנין ארץ-ישׂראל, ולה, איפוֹא, הזכוּת והחוֹבה לסדר את ענין העליה, כּי אין זוּלתה אשר יוּכל לתפוֹס כּל נדנוּד בּמהלך הבּנין. אפילוּ בּתוך מסגרת החוּקים החָלים על העליה הננוּ נתקלים מפּעם לפעם, אם בּיחס לתנוּעה כּוּלה ואם בּיחס לפרטים בּוֹדדים, בּדברים מוּזרים העוֹמדים על גבוּל כּוָנה רעה. הדברים “המוּזרים” הללוּ בּאים מתוֹך זה שאת תנוּעת העליה שלנוּ, הרגישה כּל-כּך, מנהלוֹת ידים שלא אוּמנוּ, אנשים שאינם יוֹדעים את הדבר על בּוּריוֹ. צריך שיוּשׂם קץ לזה. ואשר לנשים ולשיווּי-זכוּיוֹתיהן, הנה אם תכבּד ואם תארך המלחמה – הישוּב לא יוּכל להסכּים בּשוּם אוֹפן לכך, שמחציתוֹ הלוֹקחת חלק בּכל העִצָבון ובכל החדוָה של היצירה שלוֹ, תהא מקוּפּחת בּזכוּיוֹתיה.

על הסוּג השלישי של התשוּבוֹת מתיחסוֹת הדרישוֹת שעליהן לא בּאה תשוּבה של לא הן ולא לאו, אלא הן, וּתנאי וקיפּוּח בּצדוֹ. הדרישה היא שיווּי-זכוּיוֹתיה של הלשוֹן העברית, מתן עבוֹדה לפוֹעלים ולפקידים עברים וסיוּע לחינוּך העברי. תשוּבוֹת הממשלה בּעינינים אלה בּאוּ בלוית נימוּקים וּטעמים. וּמתמיהים מכּל הם דוקא הנימוּקים והטעמים הללוּ. הגשמת זכוּת השׂפה העברית בּכל המוֹסדוֹת הממשלתיים והעירוֹניים נעשׂית, לפי התשוּבה, “בּמידה שהתנאים הכּספיים וּשאר תנאי הארץ מרשים”. צריך להזכּיר לממשלה, שהמנדט קוֹבע בּלי שוּם הגבּלה וּבלי שוּם תנאי שיווּי זכוּיוֹת לשלוֹש השׂפוֹת בּארץ: עברית, ערבית ואנגלית. ואין הממשלה רשאית לצמצם וּלקפח את הזכוּת הזאת לגבּי אחת הלשוֹנוֹת מתוֹך איזה נימוּקים שהם. זכוּת זוֹ ניתנת רק לחבר-הלאוּמים על-ידי סעיף מסוּים בּמנדט. הממשלה הנאמנה למנדט צריכה להתיחס אל הלשוֹן העברית בּדיוּק כּאל אנגלית וערבית. כּשם שכּל הפּוֹנה אל הממשלה ואל מוֹסדוֹתיה בּערבית אוֹ בּאנגלית נשמע בּלשוֹנוֹ ונענה בּלשוֹנוֹ, כּך, – בּדיוּק כּך! – צריך שכּל הפּוֹנה בּעברית ישמָע בּעברית ויֵעָנה בּעברית! “התנאים הכּספיים” השוים לכל שלוֹש הלשוֹנוֹת אינם יכולים ואינם צריכים להביא לידי זלזוּל בּיחס לאחת מהן.

תשוּבת הממשלה על מתן עבוֹדה לפוֹעלים עברים מעידה, כּי אין שׂפה אחת ודברים אחדים לישוּב ולממשלה. הנה התשוּבה: “הממשלה אינה יכוֹלה להנהיג שיטה אשר תשׂים פּדוּת בּין גזע לגזע אוֹ אשר תגרוֹם להעלאה מלאכוּתית של שׂכר עבוֹדה”. שאלת מתן העבוֹדה לאלה אוֹ לאלה אינה מכּל מקוֹם שאלת גזע, אלא שאלה סוֹציאלית, היינוּ שאלת מחוּסרי עבוֹדה. בּכל ארצוֹת התרבּוּת, שיש בּהן שיטה סוֹציאלית ערוּכה וּמכוּונת, משַמשוֹת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת לשתי מטרוֹת: עצם הבּנין והסדר שוּק העבוֹדה.

בּשעה שממשלת ארץ-ישׂראל מחַלקת את עבוֹדוֹתיה, עליה להביא בּחשבּוֹן את המצב בּשוּק העבוֹדה של היהוּדים והערבים. והמצב הוּא כּך: בּין היהוּדים יש עכשיו הרבּה מחוּסרי עבוֹדה, תחת אשר מספּר מחוּסרי העבוֹדה בּין הערבים הוא מִצער מאד וּמחוּסרי משק עוֹד פּחוֹת מזה! העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה תהיינה מכוּוָנוֹת למטרתן רק אם ינתן בּהן מקוֹם לזקוּקים להן בּשעה זוֹ יוֹתר, – היינוּ ליהוּדים. ואין כּאן ענין של גזע. אדרבּא: האם דוקא בּאי-מסירת העבוֹדה ליהוּדים אין הפלָיה בּין גזע לגזע?…

וּמאידך גיסא: שׂכר העבוֹדה העברית, הגבוֹה יוֹתר, אינוֹ צריך ואינוֹ יכוֹל לשמש עיכּוּב למילוּי החוֹבה הזאת המוּטלת על הממשלה בּאשר ממשלה היא. שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של הפּוֹעלים העברים, שהוּא גבוֹה יוֹתר, זוֹהי מציאוּת אשר על הממשלה להתחשב עמה ולא ללחוֹם בּה. היא צריכה לשמש מוֹפת לקבּלן הפּרטי לא על-ידי הנמכת הרמה של החיים אלא על-ידי העלאתה – הן לגבּי העברי והן לגבּי הערבי. בּאי-כּוֹח ממשלת אנגליה צריכים כּבר לדעת מה ערך וּמה כּוֹח יש לפוֹעל ששׂכרוֹ רב בּשביל פּריחה כּלכּלית של מדינה. אם נסכּים היוֹם לקבּל את שׂכר העבוֹדה הנמוּך בּתוֹר אמַת-מידה בּחלוּקת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, הרי נצטרך להסכּים גם להבאת פּוֹעלים מירכּתי אפריקה אוֹ אוֹסטרליה מפּני שהם יוֹתר זוֹלים גם מהפוֹעל הערבי.

תשוּבת הממשלה על דרישתוֹ של הועד הלאוּמי להעלוֹת את סכוּם הסיוּע לבתי-הספר העבריים, מוֹציאה את הענין מכּלל ענינים כּספיים לשטח הרבּה יוֹתר חשוּב וחיוּני בּשבילנוּ – לשטח האבטוֹנוֹמיה החינוּכית שלנוּ. “יש בּדעת הממשלה, – נאמר בּתשוּבה, – להגדיל את התמיכה היחסית הניתנת לבתי-הספר העבריים, בּתנאי שאלה יהיוּ כּפוּפים בּמידה יוֹתר גדוֹלה לפּיקוּח והשגחה ממשלתיים”.

אין אנוּ שוֹללים את זכוּתה של הממשלה להשגחה סניטרית בּבתי-הספר; אין אנוּ שוֹללים את זכוּתה לדרוֹש מאת בּתי-הספר מינימוּם של חינוּך בּמסגרת של התרבּוּת הלאוּמית והלשוֹן הלאוּמית של כּל אחד מהעמים. אך עצם מהוּתוֹ של החינוּך בּבתי-הספר, כּיווּנוֹ, מגמתוֹ, תכנוֹ – כּל זה צריך להישאֵר בּרשוּתה של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. בּזאת אנוּ רוֹאים לא רק את הזכוּת האלמנטַרית שיש לכל אוּמה לחַנך את בּניה על פּי דרכּה ולבנוֹת על דעת עצמה את עתידה. בהתפתחוּתה וּבהסתעפוּתה הבּלתי פּוֹסקת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית – כּעברית כּערבית – אנו רוֹאים פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית כּוּלה, הפּרוֹבּלימה של חיי-יחדיו לשני עמים והפּרוֹבּלימה של עצמאוּת הארץ. וּלפיכך רשאים אנוּ לדרוֹש מאת הממשלה שתסבּיר את הענין בּיתר בּירוּר. בּטרם נקבּע את יחסנוּ לתשוּבת הממשלה בּסעיף זה עלינוּ לדעת בּפירוּש את משמעוּתה ואת מהוּתם של הפּיקוּח וההשגחה הממשלתית. ואם הפּירוּש הוּא: התערבוּתה של הממשלה באבטוֹנוֹמיה החינוּכית שלנוּ – כּי אז נצטרך לראוֹת סעיף זה, כּדבר שיש ללחוֹם בּוֹ בּתוֹקף.

היוֹצא לנוּ מכּל זה: פּעוּלתם של אסיפת-הנבחרים והועד הלאוּמי לגבּי הממשלה כּבר הביאה לידי תוֹצאוֹת. חלק מהן תוֹבע את גישוּמוֹ וחלק מהן דוֹרש מאתנוּ תוֹספת מלחמה. רק פּסיעה ראשוֹנה היא וחלילה לנוּ לעמוֹד מלכת. גם הועד הלאוּמי וגם הישוּב הנוֹשא אוֹתוֹ צריכים להתקדש בּלי ליאוּת להמשך פעוּלוֹת כּדי להגשים בּפוֹעל את אשר הוּשג, כּדי להסיר את המכשוֹלים מעל דרישוֹתינוּ שנתקלוּ בּהתנגדוּת.

ל' שבט תרפ"ו (14.2.1926)

הידיעה על הריאוֹרגַניזציה של המשטרה המעוּלה [ז’נדרמריה] אי-אפשר שלאי תעשׂה רוֹשם קשה מאין כּמוֹהוּ. עוֹד לא הוּברר למדי עד כּמה קיבּלה כּבר ריאוֹרגניזציה זוֹ צוּרה מסוּימת, שאינה העשׂוּיה להשתנוֹת; איננוּ יוֹדעים גם מתי ואיך תצא הריאוֹרגניזציה לפוֹעל. ואוּלם מכּל הידיעוֹת שנתפּרסמוּ עד עתה, אין כּל ספק שלפנינוּ לא ענין אדמיניסטרטיבי-בּיוּרוֹקרטי אלא ענין מדיני בּהחלט. בּין אם הוּגד הדבר בּפירוּש וּבין אם לא הוּגד, הרי התוֹצאה המעשׂית של הסידוּר החדש היא הוֹצאת היהוּדים (חוּץ ממעטים יוֹצאים מן הכּלל) משוּרוֹת המשטרה המעוּלה והעברתם למשטרה הרגילה, בּעוֹד שלמשטרה המעוּלה, אוֹ ה“בּולשת” בּלשוֹן הפּקוּדה יִוָצרוּ שני גדוּדים – גדוּד ערבי לארץ-ישׂראל וּגדוּד צֶ’רקֶסי לעבר-הירדן.

שאלת הגדוּד, אשר על ידי הריאוֹרגניזציה של המשטרה הוֹעלתה על הפּרק בּאוֹפן פּתאוֹמי וּבצוּרה כּה חריפה וּבלתי מוּצדקת, מעסיקה זה שנים את דעת הקהל העברי. בּשוּרוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית יש לרעיוֹן הגדוּד גם תוֹמכים נלהבים וגם מתנגדים לא פּחוֹת נלהבים. ואוּלם אף מתנגדי הגדוּד לא הכחישוּ מעוֹלם, כּי אם זקוּק מישהוּ בּארצנוּ להגנה מיוּחדת וּמאוּמצת, הרי אלה דוקא היהוּדים, כּיון שעד עתה אירעוּ מקרי התנפּלוּת מזוּינת בּתוֹך האר אך ורק עליהם. איש לא שכח עוֹד את מאוֹרעוֹת יפוֹ וירוּשלים. וּבכל זאת התגבּרוּ רוּבּם של הציוֹנים על עצמם ועל זכרוֹן הימים ההם; הציוֹנים בּרוּבּם היוּ נכוֹנים להערוֹת את נפשם לקראת הסכּנה של התנפּלוּת חדשה גם בּלי הגנה מיוּחדת – וּבלבד שלא ידבּק בּהתישבוּתנוּ אף שמץ כּל שהוּא מאָפיוֹ של כּיבּוּש צבאי, וּבלבד שלא נכניס חוֹמר שׂריפה חדש לאתמוֹספירה של ארץ-ישׂראל. וּבעד הסתלקוּתה זוֹ של התנוּעה הציוֹנית מתביעוֹתיה, אשר עלתה לה בּהתאמצוּת כּה גדוֹלה, היא היתה רשאית לקווֹת, כּי הממשלה לא תנהג לפּחוֹת איפָה ואיפָה בּשאלה זוֹ. היתה לה הצדקה לחשוֹב כּי הממשלה לא תעשׂה מעשׂה, שאינוֹ יכוֹל להיראוֹת בּעיני הישוּב והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אלא כּמסַכּן את מצבם, מקפּח את זכוּיוֹתיהם וּפוֹגע בּכבוֹדם.

לפני ממשלה אובּיֶקטיבית, שאינה יוֹדעת משׂוֹא פּנים, – ואחרת לא תצוּיר ממשלה בּארץ מנדט – היוּ שתי דרכים בּיצירת כּוֹחוֹת ההגנה על הארץ: סידוּר הגנה מיוּחדת על אלה שמצבם מסוּכּן יוֹתר, זאת אוֹמרת על היהוּדים, אוֹ זַ’נדרמֶריה שאין בּה הפלָיה בּין יהוּדים וערבים, אלא היא משטרה טֶריטוֹריאלית של הממשלה בּעלת המנדט ושל תוֹשבי הארץ. ואם לא הלכה הממשלה בּאחת משתי הדרכים הללוֹ, והיא יוֹצרת ז’נדרמֶריה אך מתוֹך חלק אחד של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, ודוקא מקרב אוֹתוֹ החלק החזק בּיוֹתר הן בּכמוּתוֹ והן בּכוֹחוֹ, ואשר מתוֹכוֹ פּרצוּ לא פּעם מעשׂים כּה אגרֶסיביים כּלפי המיעוּט, הרי זאת אוֹמרת, כּי אבדוּ לממשלה חוּש המידה ורגש הצדק והיא הלכה בּדרך המתנגדת לאוֹתן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת, אשר אנגליה נטלה על עצמה.

כּל הישוּב כּוּלוֹ, כּל התנוּעה הציוֹנית, וכל היהדוּת הנוֹשׂאת את נפשה בּתקוה לארץ-ישׂראל, יראוּ בּ“גדוּד הערבי” מכּה קשה לתנוּעתנוּ וסכּנה ישרה לעבוֹדתנוּ בּארץ.

ב' אדר תרפ"ו (16.2.1926)

על-ידי ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי נבחרה ועדה משוּתפת מיוּחדת לעניני החינוּך (הלא היא הועדה המכוּנה בּשם “ועדת העשׂרים”), אשר עליה ליַשב את כּל סדרי החינוּך העברי בּארץ. אחת העבוֹדוֹת החשוּבוֹת של הועדה יהיה בּלי-ספק המשך המלחמה אשר "קוּפּה של היסטוֹריה " תלוּיה לה מאחוֹרי גבּה – הנפתוּלים עם הממשלה הארצישׂראלית על השתתפוּת בּמידה מרוּבּה יוֹתר בּתקציב החינוּך העברי. עתה השתתפוּתה היא מצערה עד כּדי גיחוּך ממש. ממאה אלף לירה בּערך של התקציב החינוּכי של הממשלה מקבּלים היהוּדים שלוֹשת אלפים וּמשהוּ – זהוּ כּזית לעוּמת התקציב החינוּכי שלנוּ המגיע לסך 150 אלף לשנה.

עד כּמה יש בּענין זה לא רק מן הפּרינציפּ והיוֹשר המוּפשט אלא דוקא מן ההכרח הממשי למעשׂה, נראה בּעליל בּהעלוֹתנוּ על הדעת כּי רק חמישים אחוּז מילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל מקבּלים עכשיו את חינוּכם. והמחצית השניה – אחוּז גבוֹה מאד! – אוֹ הוֹלכים בּטל ללא תוֹרה וּללא חינוּך, מתגוֹללים בּחוּצוֹת ללא פּיקוּח, אוֹ קוֹנים להם תוֹרה בּבתי-ספר העוֹמדים אם כּה ואם כּה מעֵבר לתחוּם החינוּך הלאוּמי העברי, לפעמים גם מצינוֹרוֹת של אוֹיבים בּגלוּי. זאת אוֹמרת, שמחצית יחדי ישׂראל נקרעים בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת מעל עם ישׂראל. מספּר שנים תעבוֹרנה והילדים יהיוּ לנערים ואז, אוֹ יעמדוּ כּנכרים לכל המתהווה בּארצנוּ אוֹ כּאוֹיבים לוֹ – מכּל מקוֹם ליוֹרשי הדוֹר שבּא לכאן לא יהיוּ, אלא אוּלי שוּב רק על-ידי פּרוֹצס של שבירת הגוּף והנפש, כּאשר בּאוּ המתבּוֹללים שלנוּ אל המפעל הארצישׂראלי. על-כּל-פּנים: מה שנדרש לנוּ לשם המשך המפעל – דוֹר בּריא ושלם, דוֹר היוֹדע את המוּטל עליו, דוֹר מאמין בּיעוּדיו, דוֹר כּזה לא יצא מחמישים אחוּז של ילדי ישׂראל אלה. ואם לא ארץ-ישׂראל תתן – מי יתן?

עד כּה סירבה הממשלה הארצישׂראלית לתת אוֹזן קשבת וּלהתחשב עם דרישוֹת היהוּדים ונימוּקיה עמה (כּך, לפּחוֹת, היה בּמוֹשב האחרוֹן של ועדת המנדטים בּחבר-הלאוּמים) – כּי הערבים זקוּקים יוֹתר, בּאשר שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים גבוֹה יוֹתר והם דוֹאגים לבתי-ספריהם בּעצמם. נימוּק זה היה צוֹדק, אילוּ היתה דרישתם של היהוּדים, שהממשלה תרבּה את תמיכתה ליהוּדים על חשבּוֹן הערבים. אך היהוּדים לא דרשוּ כּזאת מעוֹלם. בּכלל, צריך לוֹמר פּעם, שכּל ההנחוֹת והסבָרוֹת והנימוּקים של היחס האחוּזי בּין אוּכלוֹסי היהוּדים והערבים אין להם שוּם שייכוּת לעניני חינוּך. בּחלוּקת התקציב החינוּכי רשאית הממשלה לבלתי התחשב בּסך המסים שמכניס חלק זה אוֹ אחר לאוֹצר הממשלה. אמַת-המידה בּענין זה יכוֹלה וּצריכה להיוֹת רק רמת-הצרכים של חלקים שוֹנים בּקרב אוּכלוֹסי הארץ. טעוּתה של הממשלה היא בּנימוּקיה היא, בּהבדלה המלאכוּתית שהיא מבדילה את החינוּך מכּל תסבּוֹכת החיים הסוֹציאליים והכּלכּליים של שני העמים היוֹשבים בּארץ.

אמנם, נכוֹן הדבר: היהוּדים, על-פּי המסוֹרת רבּת-הדוֹרוֹת, שוֹקדים הרבּה על חינוּך ילדיהם וּמוּכנים להוֹציא על כּך את הפּרוּטוֹת האחרוֹנוֹת. הפּוֹעַל-יוֹצא מזה הוּא ששיעוּר-קומתם התרבּוּתי של היהוּדים וכן בּתי-ספריהם נעלים הם על אלה של הערבים, אך היהוּדים עוֹשׂים זאת מתוֹך מאמצים שאין להם שיעוּר, הם כּוֹרתים פּרוּסת לחם מפּיהם, הם מַדירים עצמם לשם החינוּך מהנאה מהרבּה דברים שהם ממשיים בּחיי אוּמה לא פּחוֹת, משאר הענינים. הפּוֹעל-יוֹצא הוּא שהיהוּדים יש להם בּתי-ספר טוֹבים יוֹתר, אך הם מידלדלים בּמקצוֹעוֹת אחרים. ואם נציג זה לעוּמת זה את מצב היהוּדים והערבים – לא רק בּמקצוֹע החינוּך, – מוֹסיפים להיוֹת אוּמתה ללא-קרקע. עוּבדה זוֹ בּלבד דיָה לקבּוֹע את ההצטרכוּת של היהוּדים לתמיכת הממשלה. כּשיהוּדים מוֹציאים למעלה מכּפי כּוֹחוֹתיהם על חינוּך בּניהם, הרי הם מוֹנעים מעצמם את האפשרוּת להיטיב את מצבם בּשאר המקצוֹעוֹת. חד-צדדית היא הארגוּמֶנטציה של הממשלה, וּלפיכך בּלתי-צוֹדקת היא.

את התשוּבה הפּשוּטה והגסה בּיוֹתר על שאלת החינוּך העברי אפשר היה להשיב כּך: “הַרפּוּ לכם משגעוֹן החינוּך שלכם, אַל תרבּוּ בּהוֹצאוֹת על בּתי-ספר, ונשאר אז לכם כּסף לקניית קרקעוֹת והעברת מהגריכם לעבוֹדה יוֹצרת”. בּהוֹדעוֹתיה של הממשלה נשמעת אמנם נעימה כּזאת. הנדמה לנוּ הדבר אוֹ אמת הוּא, אך מכּל מקוֹם, תשוּבה כּזוֹ אינה לפי תעוּדתה של ממשלת-מנדט, היינוּ ממשלה שמוּטל עליה לסייע בּלי הר להרמת שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי והכּלכּלי של האזרחים. הממשלה רשאית וגם חייבת לשקוֹד על הגבּהת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי של הערבים, אך אין היא רשאית בּשוּם אוֹפן להעמיד את היהוּדים בּמצב, שתוֹצאוֹתיו למעשׂה הן הנמכת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי אוֹ תגבּוֹרת העוול הקיים גם בּלאו-הכי – עם ערבי העשיר בּקרקע ועם יהוּדי העני בּה.

הדאגה לחינוּך הערבים – דבר טוֹב הוּא, דבר נאה שאף היהוּדים עצמם מעוּנינים בּוֹ. אך אין שוּם הצדקה לנסיוֹן לגַשם הדאגה הזוֹ על חשבּוֹן היהוּדים. בּקרב הערבים יש חוּגים אשר עשרם עוֹלה הרבּה על כּל “קרן-היסוֹדי”ים וה“קרן-קיימת”ים שלנוּ. ועל הממשלה היה להביא את החוּגים הללוּ לידי מאמצי-ממוֹן לשם החינוּך לפּחוֹת בּמידת המאמצים של היהוּדים. עליה להכריח את כּל האפָנדים הערבים הללוּ (הרי להם צריכים היהוּדים לשלם בּעד הקרקעוֹת סכוּמים עצוּמים כּל כּך) שידאגוּ בּמידה רבּה לחינוּך הערבי – הנה הפּתרוֹן הטבעי של הפּרוֹבּלימה.

אם כּך ואם כּך, שוּם נסיוֹן להנמיך את שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים – לא יצליח. היהוּדים יתלבּטוּ בּכל מיני לבטים, אך את ילדיהם חַנך יחַנכוּ. והממשלה האנגלית, המרבּה כּל-כּך לדבּר על האוֹבּיֶקטיביוּת שלה, על יכלתה להביא בּחשבּוֹן את העוּבדוֹת וּלהסתגל אליהן, חייבת, איפוֹא, להתחשב גם בּעוּבדה זוֹ, שבּארץ יוֹשבת אוּמה, שלא ויתרה אף פּעם על חינוּך בּניה למרוֹת עצמת הקרבּנוֹת שנדרשוּ מאתה לשם זה, והיא לא תוַתר גם להבּא. וּבהתחַשבה בּעוּבדה זוֹ צריכה הממשלה לא לצמצם את התקציב החינוּכי המיוּעד לערבים, אין איש דוֹרש כּזאת, אלא להגדיל את תקציבה בּכלל, לטוֹבת היהוּדים.

מאזן הממשלה מאשתקד לא נתפּרסם עדיין בּמלוֹאוֹ. אנוּ יוֹדעים לפי שעה רק את ההוֹצאוֹת. הן גדלוּ השנה בּערך בּסך 400,000 לירוֹת (מ-1,589,000 עד 1,977,000). התוֹספת הזוֹ בּאה מפּני תשלוּם החלק הארצישׂראלי של החוֹב העוֹתוֹמַני (ארץ-ישׂראל היא היחידה בּין הארצוֹת “יוֹרשוֹת” תוּרכּיה המסלקת את חוֹבה בּדייקנוּת!), מפּני הרחבת מערכת מסילוֹת-הבּרזל בּארץ והגדלת המשטרה. לא כּאן המקוֹם להתוַכּח עד כּמה היה מן ההכרח המוּחלט בּהגדלת ההוֹצאוֹת לשם זה – לא בּמאזן הארצישׂראלי אנוּ עסוּקים כּאן – אך אין ספק, שאם לשם סילוּק החוֹב הצבאי, בּשביל מסילת-הבּרזל והמשטרה, נמצאוּ מאוֹת אלפים לירה – הרי אפשר, הכרחי הוּא, למצוֹא עשׂרוֹת אלפים גם לצרכי חינוּך. וּמאידך גיסא: המאזן יסתיים השנה בּאַקטיב של 300 אלף בּערך. אפשר שמספּר זה מוּטעה הוּא, כּי מספּרי ההכנסוֹת לא נתפּרסמוּ עדיין, אך עצם העוּבדה של האקטיב אינה מוּטלת בּספק. מכּאן המסקנה: הדרישה מאת הממשלה, שתגדיל את תמיכתה בּחינוּך העברי מבּלי אשר יקוּפּח התקציב הערבי, לא רק דרישה צוֹדקת היא ויסוֹדה בּיוֹשר האֶלֶמנטרי, אלא גם בּגדר האפשרוּת של המאזן הארצישׂראלי ואין צוֹרך בּשוּם מאמץ מיוּחד לכך.

אך יש לשאלת הסיוּע של הממשלה לחינוּך העברי עוֹד פּנים לא פּחוֹת חשוּבוֹת מהראשוֹנוֹת, הפינַנסיוֹת. רמז לכך אתה מוֹצא כּבר בּתשוּבתה של הממשלה על דרישוֹת אסיפת-הנבחרים. וכנראה שבּמשׂא-וּמתן של ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי עם הממשלה לא הסתפּקוּ בּרמז בּלבד. הממשלה דוֹרשת “השגחה” על בּתי-הספר העבריים בּמידה שהיא מסייעת להם. אין איש שוֹלל את זכוּתה של הממשלה לביקוֹרת טֶכנית-סַניטרית ידוּעה ואפילוּ את זכוּתה לדרוֹש מאת בּתי-הספר להגשים איזה מינימום תרבּוּתי. אך זכוּת זוֹ צריכה להיוֹת תחוּמה וּמסוּיגת בּסייגים בּרוּרים – כּדי שהמהוּת התרבּוּתית של החינוּך בּבתי-הספר, כּל כּיווּנוֹ,כּל קביעת דמוּתוֹ ורוּחוֹ של הילד ישארוּ אך ורק בּידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים. אם עתה, לאחר המלחמה שהיתה נטוּשה בּפּוֹליטיקה וּבפּדגוֹגיה למעלה ממאה שנה בּדבר החינוּך הלאוּמי, לאחר החריפוּת שקיבּלה השאלה הלאוּמית (וּבית-הספר בּטבּוּרה) לא רק בּאירוֹפּה אלא גם בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, בּמקוֹם שם העמים מתנערים לחיים חדשים, – לאחר כּל זה יצאה הזכוּת של כּל אוּמה לחנך את בּניה לפי רוּחה וּלפי תרבּוּתה מכּלל ספק; אם זכוּת זוֹ נתאַשרה, לפחוֹת בּפּרינציפּ, לגבּי היהוּדים גם בּגלוּת, בּמקוֹם שאיש אל נטל על עצמוֹ התחַיבוּת “לסייע לבנין הבּית הלאוּמי לעם העברי” – קל וחוֹמר כּאן בּארץ-ישׂראל. כּאן עוֹמדת השאלה בּבהירוּתה האלמנטרית: שהרי לשם כּך בּאוּ היהוּדים לכאן, ואם יטלוּ מהם את האפשרוּת ליצוֹר גם בּעזרת החינוּך משַברירי היהדוּת עם עברי אחד, הרי אין כּל טעם לכל “הבּית הלאוּמי” הזה. וּלפיכך אין כּל אפשרוּת לוַתר בּשאלה זוֹ. ואילוּ הסכּימה הממשלה להגדיל את סיוּעה בּתנאי של זכוּת “השגחה” המקפּחת את האבטוֹנוֹמיה העברית, הרי שוּב היתה הפּרוֹבּלימה עוֹמדת בּעינה, בּלי פּתרוֹן, והישוּב היה מוֹסיף לתבּוֹע את אשר הוּא תוֹבע היוֹם: להגדיל את התקציב הממשלתי לחינוּך העברי בּלי קיפּוּח האַבטוֹנוֹמיה של היהוּדים בּארץ.

כ“ה ניסן תרפ”ו (29.4.1926)

הועד הלאוּמי החליט לשלוֹח משלחת מיוּחדת לג’ניבה, אל המוֹשב הקרוֹב של ועדת המנדטים, העתיד להתכּנס בּאמצע יוּני.

לא אחת דוּבּר כּבר עד כּמה רצוּיה היא השתתפוּתוֹ האַקטיבית של הישוּב בּעבוֹדה הפּוֹליטית הבּין-לאוֹמית, בּיחוּד בּקשר לתזכּירים של ההנהלה הציוֹנית לועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים – התזכּירים, אשר לא תמיד היתה התנוּעה הציוֹנית מוֹצאת בּהם את בּיטוּיה, ואשר לא תמיד מצאוּ את הדרך הקצרה אל חבר-הלאוּמים. ואין לך טבעי מאשר אם ישָמע בּג’ניבה קוֹלוֹ הצלוּל, הגלוּי והמפוֹרש של העם העברי היוֹשב בּארץ-ישׂראל. מטעם חבר-הלאוּמים נמסרה הנהלת ארצנוּ לידי האנגלים, וּלפיכך האחראי על כּל הנעשׂה בּה הוּא חבר-הלאוּמים. בּשעת סקירה על כּל מה שנתהוָה בּארץ צריך שישָמעוּ גם דברי הישוּב העברי, כּפי שנשמעוּ עד כּה אלה אשר הוֹפיעוּ, כּדין אוֹ שלא כּדין, כּבאי-כּוֹח אוּכלוּסי הערבים בּארץ-ישׂראל. אין כּאן אף צל-צלה של התחרוּת בּהנהלה הציוֹנית, אשר זכוּתה בּתוֹר סוֹכנוּת יהוּדית נקבּעה בּמנדט, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית היא כּוֹח הרבּה יוֹתר עצוּם מאשר הישוּב העברי בּארץ – היא בּאת כּוֹח כּל העם היהוּדי בּשאיפתוֹ המדינית.

על-ידי משלחת זוֹ יוֹפיע הישוּב העברי בּפּעם הראשוֹנה על בּימה בּין-לאוּמית, זה יהיה המגע הראשוֹן שלוֹ עם המעצמוֹת אשר בּידיהן הוּפקד עתה גוֹרל רוֹב בּנינוֹ של העוֹלם הישן. מבּחינת סמל היסטוֹרי יש בּהוֹפעת

שליחים אלה בּמרכּז הדיפּלוֹמַטי של עכשיו אוּלי לא פּחוֹת מאשר בּהוֹפעתם של בּאי-כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית לפני ועידת וֶרסל בּפבּרוּאַר 1919. וחלילה לה למשלחת הועד הלאוּמי למעט את דמוּתוֹ של המוֹמנט הזה; צריך שתינָתֵנה לה לפני צאתה הוֹראוֹת מתאימוֹת מטעם המוֹסד השוֹלח אוֹתה, אשר הוּא בּיטוּי השלטוֹן העצמי של היהוּדים בּארץ-ישׂראל.

שני סוּגים בּפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני המשלחת. הוּטל עליה לתת בּיטוּי בּיתר עוֹז וּביתר גילוּי-לב מאשר ההנהלה הציוֹנית לרגשוֹת המפעמים בּקרב הישוּב בּיחס לאדמיניסטרציה האנגלית. כּמוּבן, המשלחת אינה רשאית לצאת מגבוּלוֹת האוֹבּיֶקטיביוּת וּלהעמיד בּצל את הדברים אשר עליהם חייבת הארץ תוֹדה לשלטוֹן האנגלי, וּלהכחיש לגמרי את חלקה של התמוּרה הזאת (ממשטר תוּרכּי לשלטוֹן אנגלי) בּהתקדמוּתה של ארץ-ישׂראל. אך צריך שתבוֹא לידי בּיטוּי גם המרירוּת אשר נצטבּרה בּלב הישוּב העברי בּיחס לאדמיניסטרציה, צריך שיצוּין העדר כּל סיוע מצד הממשלה האנגלית לבּנין העברי, הסיוּע שאנוּ זקוּקים לוֹ כּל כּך ואשר עליו בּאה התחַיבוּת המנדט. הנה צד אחד בּתפקידי המשלחת של הועד הלאוּמי.

אך יש גם צד אחר, לדעתי הרבּה יוֹתר חשוּב. להצטמצם רק בּקוּבלנוֹת על המשלחת האנגלית, הרי זה למעט את דמוּתוֹ וערכּוֹ של המאוֹרע החשוּב – הוֹפעתוֹ הראשוֹנה של העם העברי המאוּרגן בּארצוֹ לפני חבר-הלאוּמים: הרי זה להנמיך את קוֹמתוֹ כּדי סתם מריבה שבּין האוּכלוֹסים והפּקידים הממוּנים על הנהלת הארץ. מריבה זוֹ לא רק שאינה הוֹלמת את המתרחש בּאמת בּארץ-ישׂראל, אלא גם הסיכּוּיים לנצחוֹן בּה הם מוּעטים. אַל נא נַשלה את נפשנוּ בּדבר ג’ניבה. ערכּה רב מדַי גם בּלאו הכי – ואַל לנוּ להפריז עוֹד יוֹתר. ג’ניבה אינה עדיין הסַנהדרין הבּין-לאוּמי, אשר פּסקי-דין נחרצים בּוֹ אך ורק על יסוֹד הצדק, בּלי להדוֹר פּני תקיף, וּבלי לשׂים פּדוּת בּין עשיר ועני. ג’ניבה היא רק מקוֹם פּגישה לכוֹחוֹת בּין-לאומיים, וּמשפטה הוּא פּוֹעַל-יוֹצא מכּוֹחוֹת מתנַגשים אלה. והסיכּוּיים שלנוּ לנַצח בּריבנוּ עם הממשלה האנגלית, אוֹ לפחוֹת להשפּיע השפּעה ניכּרת בּנידוֹן זה, כּל זמן שמספּרנוּ בּארץ הוּא 150,000 נפש ורק 4% מקרקעוֹת ארצנוּ הם בּידינוּ – מוּעטים הם. יש לוֹ לישוּב מה לוֹמר בּדבר האַדמיניסטרציה האנגלית – והדברים צריכים להיאַמר. אך ספק הוּא אם כּדאי הדבר לנסוֹע אך ורק לשם זה. בּדרך הקוּבלנוֹת הלכוּ יוֹשבי סוּריה שקראוּ תָגָר על צרפת – ולא הצליחוּ, בּדרך זוֹ הוֹלכים אלה המכַנים את עצמם בּשם בּאי-כּוֹח הערבים בּארץ-ישׂראל – ולא הצליחוּ, מפּני שאלה ואלה לא הבינוּ, כּי בּג’ניבה יש למשלחוֹת פּוֹליטיוֹת עבוֹדה הרבּה יוֹתר חשוּבה מאשר תלוּנוֹת על ממשלה. עבוֹדה זוֹ היא – כּיבּוּשה של ג’ניבה, כּיבּוּש אוֹתוֹ החלק בּדעת-הציבּוּר הבּין-לאוּמית אשר מרכּזוֹ היא ג’ניבה. הנה הצד השני והחשוּב בּיוֹתר של תעוּדת המשלחת שלנוּ.

לשם כּיבּוּש ג’ניבה צריך שתתוֹאר תמוּנה מלאה וּמקיפה של תנוּעתנוּ;צריך שיֵחָשׂפוּ מקוֹרוֹתיה הנצחיים, צריך שיצוּינוּ הכּוֹחוֹת המניעים אוֹתנוּ, כּוֹחוֹת שאין להם מעצוֹר ואין להם דכּאוֹן; צריך שיבוֹא לידי גילוּי כּוֹח היצירה הצפוּן בּתנוּעתנוּ, אשר מצא את בּיטוּיוֹ הממשי בּבנין הארצישׂראלי. בּג’ניבה צריך שיסוּפּר על כּל מה שיצרנוּ בּארץ, על הערך והתפקיד של יצירתנוּ זוֹ לגבּי התפּתחוּתה של ארץ-ישׂראל, צריך שיסוּפּר של על הקרבּנוֹת והקוֹשי הרב שהעבוֹדה העברית כּרוּכה בּהם, ועל הרצוֹן אשר לא יִמוֹט להבליג על כּל אלה. בּג’ניבה צריך שיסוּפּר על כּל מה שעבר ועל כּל מה שעוֹבר על העם העברי בּארצוֹת גלוּתוֹ, למען יוּברר כּי המסד אשר עליו נכוֹנה תנוּעתנוּ בּל-ימוֹט, כּי שמוֹ המפוֹרש הוּא – הכרח! וּבג’ניבה צריכים בּאי-כּוֹחנוּ להימָנע מאוֹתוֹ הטוֹן המגוּנה של טינה ומשׂטמה אשר בּוֹ דיבּרוּ בּלי הרף המשלחוֹת הערביוֹת. צריך שתתגַלה רוּח השלוֹם השוֹכנת בּלב הישוּב העברי בּיחס לעם האחר, אשר גוֹרלוֹ נקשר בּגוֹרלנוּ וּבגוֹרל ארצנוּ המשוּתפת.

אם יצליח הועד הלאוּמי להציג בּצוּרה נכוֹנה את הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית שלנוּ וּלהוֹכיח לג’ניבה, כּי הציוֹנוּת אינה משׂאת-נפש של קבוּצת בּעלי דמיוֹן בּקרב היהוּדים, אשר מצאה את התגשמוּתה הרגעית מפּני שלכך זקוּקה היתה היוֹם אחת המעצמוֹת הכי אדירוֹת בּמשׂחקה הבּין-לאוּמי המסוּבּך (וצריך לשער, שכּך רוֹאה הרוֹב הגדוֹל בּג’ניבה את תנוּעתנוּ) – אלא הציוֹנוּת היא תנוּעת עם כּבּירה, בּעלת רוּח יוֹצר וכוֹח-שלוֹם, אשר בּכנפיה צרוּר הפּתרוֹן לאחת האיוּמוֹת שבּפּרוֹבּלימוֹת הבּין-לאוּמיוֹת, אם דעה כּזאת יצליח הועד הלאוּמי לנטוֹע בּלב בּאי-ג’ניבה בּיחס למהוּת הציוֹנוּת – כּי אז עשׂה את עבוֹדתוֹ. כּיבּוּש ג’ניבה הוּא ממשי יוֹתר לגבּי השפּעה על אנגליה, מאשר תִגרה גלוּיה עמה. כּיבּוּש ג’ניבה פּוֹתח שערי-סיכּוּיים רבּים הן לסיוּע הדיפּלוֹמַטי והן לסיוּע הפינַנסי-בּין-לאוּמי לבני ארץ-ישׂראל. חוּגים פינַנסיים אדירים קרוֹבים לג’ניבה ומוּשפּעים הימנה. בּאמצעוּת חבר-הלאוּמים נעשׂוּ פּעוּלוֹת הבראה פיננסית בּיון, בּאוֹסטריה, בּהוּנגריה. בּאמצעוּת ג’ניבה נתגשמוּ מעשׂים פילַנטרוֹפּיים עצוּמים, כּגוֹן סיוּע לישוּב מרוּכּז של אַרמֶנים.

הועד הלאוּמי, בּתתוֹ הוֹראוֹת לשליחיו ההוֹלכים לג’ניבה, צריך להביא בּחשבּוֹן את הסיטוּאַציה הבּין-לאוּמית שנתהוותה בּג’ניבה, צריך להעריך את חשיבוּת הצעד הראשוֹן שהוּא עוֹשׂה הפּעם, ולא ללכת שוֹלל אחרי רשמי-חלוֹף.

תפקידה של המשלחת הרבּה יוֹתר רחב מאשר טרוּניוֹת וּתלוּנוֹת בּשם הישוּב העברי על האדמיניסטרציה האנגלית בּארץ-ישׂראל. התפקיד הוּא: כּיבּוּש ג’ניבה על-ידי האידיאה העברית.

כ“א אייר תרפ”ו (27.5.1926)

“דבר” פירסם את מכתבו של בּירמן [ממנהיגי פּ.ק.פּ.] מבּית־הסוֹהר. המכתב פותח סדק לראוֹת את הנעשׂה בּאחת הפּינוֹת להשפּלת האדם הקיימוֹת בּארץ. המכתב של בּירמן אינוֹ פּסק־דין, אינוֹ מסקנה של ועדת־בּירוּר, הוּא רק עדוּת של איש אחד, ויש להתיחס אליו כּאל עדות. ואוּלם כל זמן שלא תבוֹא הכחשה, לא תבוֹא עדוּת אחרת המבַטלת את עדוּתוֹ של בּירמן, עלינוּ לקבּל אוֹתה כּתיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של המצב. בּירמן מדגיש פּעמים אחדות, שבּבית־הסוֹהר אין מַפלים בין הפּוֹשע הפּוֹליטי והפּוֹשע הפּלילי. בּכל הארצוֹת ההבדל הזה קיים – עם הפּוֹשעים הפּוֹליטיים מתנהגים בּאוֹפן אחר ויש להם נוֹחוּיוֹת ידוּעוֹת, אשר אין הפּוֹשעים הפּליליים נהנים מהן. הזכוּיוֹת הללוּ מבוּססוֹת על ההכּרה כי הפּוֹשע הפּוֹליטי יש לו – על פּי רוֹב – צרכים תרבּוּתיים יוֹתר גדוֹלים וּלפיכך הוּא סוֹבל יוֹתר מחוֹסר דברים כּאלה מאשר הפּוֹשע הפּלילי. יש איפוֹא הצדקה לדרישה כּזאת בּדבר התנהגוּת מיוּחדת לגבּי הפּוֹשעים הפּוֹליטיים. ואוּלם אי־אפשר להרחיק לכת יוֹתר מידי בּדרישה זאת, כי הרי גם בּין הפּוֹשעים הפּליליים יכוֹלים להיוֹת אנשים בּעלי צרכים תרבּוּתיים לא מעטים. וכמה דרישוֹת, הצוֹדקוֹת לגבי אסירים פּוֹליטיים – הנָן צוֹדקוֹת גם לגבּי אסירים פּליליים.

חשוּב יוֹתר ההבדל הקיים בּבית־הסוֹהר, אשר עליו מעיר בּירמן – ההבדל בין אזרחים זרים ובין ה“נייטיבס”. פּירוּשוֹ, שמתנהגים אחרת עם האדם, אשר מאחוֹרי גבּוֹ יש מי שהוּא המוּכן להגן עליו ולזעוֹק לטוֹבתוֹ, מאשר עם המשוֹלָל ההגנה המיוּחדת הזאת. כּאן לפנינוּ אי־צדק מוּחלט, אי־צדק לגבּי החולש והמחוּסר־הגנה – דבר אשר הממשלה שיוֹדעת מה זה חינוּך משפּטי, חינוּך של כּל התוֹשבים בּהכּרה של שויוֹן לפני המשפּט, אינה רשאית לעשׂוֹת לעוֹלם. ואל יגידוּ לנוּ כי השוֹטר בּבית־הסוֹהר אינוֹ ממשלה. בּעבוֹדתוֹ בּבית־הסוֹהר הוּא בּא־כּוֹח הממשלה, הוּא ההתגַלמוּת של הממשלה, והיא אחראית בּעדוֹ. כּשהשוֹטר הזה מכבּיד את חיי ה“נייטיב” האסוּר וּמתאַפּק לעשׂוֹת זאת לגבּי ה“זר” – הרי הממשלה עוֹשׂה דבר בּלתי צוֹדק, שהוּא בניגוּד להכּרה המשפּטית האלמנטרית. וּביחוּד פּוֹגע הבּוּז הזה בּנייטיבס – בּנוּ, היהוּדים ששבוּ לארץ־ישראל ואשר בּשבילם התעוּדה הארצישׂראלית אינה תעוּדה להשפּלת כּבוֹדם אלא להיפך, תעוּדה אנוֹשית וּלאוּמית שערך רב לה. ואוּלם גם הנקוּדה הזאת בּסיפּוּרוֹ של בּירמן אינה הנקוּדה הכי חשוּבה – אילוּ התנהגוּ השוֹטרים בּבית־הסוֹהר עם הזרים בּאוֹתה גסוּת שהם מתנהגים עם ה“נייטיבס”, הרי היה בּזה סיפּוּק למוּשׂג הצדק, סיפּוּק מוּפשט קצת, אבל נחמה אמיתית לא היתה בּזה. כּי סוֹף־סוֹף, אם פּלוֹני הוא פּוֹשע פּוֹליטי או פּלילי, אם אלמוֹני נתין זר או “נייטיב” – בּן־אדם הוּא, בכּל אוֹפן, וכנים הן כּנים, רצפה קרה היא רצפּה קרה וחוֹסר ספר, עפּרון, נייר – הוּא אוֹתוֹ החוֹסר, מכּוֹת הן מכּוֹת בּשביל כּוּלם. ולגבּי כולם, לגבי האסוּרים, לאיזה סוּג שהם שייכים, עלינוּ לדרוֹש התנהגוּת אחרת, יוֹתר אנוֹשית ויוֹתר חוּקית. יש בּארץ חוּקים. בּהזדמנוּת אחרת צריך יהיה לבאר עד כּמה החוּקים האלה מתאימים להכּרה המשפּטית של דוֹרנוּ וּלמדע הפּלילי כּיוֹם. נניח שכּל החוּקים הקיימים בּארץ צוֹדקים וטוֹבים. וכל בּן־אדם העוֹבר על החוֹק נתוּן לעוֹנש המוּגדר בּחוֹק – ואוּלם רק עוֹנש הזה ולא יוֹתר. וּבחוֹק כּתוּב, שגנב מקבּל כּך וכך – ויוֹתר לא כּתוּב. ודי לוֹ, לפּוֹשע, בּזה שגוֹזלים ממנוּ את חוּפשתוֹ ושׂמים עליו את החוֹתם של הפּוֹשע, אוּלם יוֹתר אין לשׂים עליו. בּשוּם חוֹק לא כּתוּב, כּי האסיר צריך לקבּל – כהוֹספה לעוֹנש המוּגדר בחוֹק – גם הכּנים וגם הרצפּה וגם את המכּוֹת. וּמי שמוֹסיף למאסר את כּל הדברים האלה, מי שמשפּיל את האדם עוֹד יוֹתר מאשר החוֹק עוֹשׁה זאת, – עוֹשה בּעצמוֹ מעשׂה לא רק אכזרי אלא גם בּלתי חוּקי.

ונגד זה עלינוּ להתקוֹמם. תיקוּן הדברים האלה, אשר אינם נחוּצים למי שהוּא וּמזיקים לכוּלנו, – לאסיר, לשוֹטר, לחברה, לממשלה – עלינוּ לדרוֹש בכל תוֹקף.

י“ח כסלו תרפ”ז (24.11.1926)

כּפי הנראה החליטה ממשלת ארץ-ישׂראל, שיוֹתר מדי יהוּדים נכנסים בּחדשים האחרוֹנים לארץ. בּכל פּעם שמספּרי העליה והיציאה החדשית מתפּרסמים בעתוֹנוּת, הם גוֹרמים לישוּב צער וּדאגה, משוּם שמספּר היוֹצאים השתוָה זה מזמן למספַּר העוֹלים וגם עבר עליו בּמידה ניכּרת. מדי חוֹדש בּחדשוֹ מפסיד הישוּב יהוּדים, שבּתנאים אחרים היוּ עלוּלים להיוֹת אזרחי הארץ וּבניה. כּנראה שאוֹתם המספּרים גוֹרמים צער גם לממשלת הארץ – אוּלם צער ממין אחר: העליה עדיין גדוֹלה יוֹתר מדי, צריך לצמצם אוֹתה. כּמה סרטיפיקטים מקבּלת עתה ההנהלה הציוֹנית מאת הממשלה? – 85 לחוֹדש. צריך להקטין גם את המספּר העלוּב הזה. יתר על כּן: צריך להכניס שינוּיים בּכוָנה לצמצם וּלהקטין גם את העליה היהוּדית שלא לפי הסרטיפיקטים. הממשלה מבליטה שוּב, גם בּמקרה זה, את חוֹסר הבנתה לצרכי התנוּעה הציוֹנית ואת חוֹסר ההתחַשבוּת עם אוֹרגַני התנוּעה, משוּם שאין להעלוֹת על הדעת, שהצמצוּם החדש נעשׂה בּהסכּמת ההנהלה הציוֹנית. בּתכנית החדשה הזאת חטאה הממשלה חטא כּפוּל. היא החלישה שוּב, פּעם נוֹספת, את סמכוּת ההנהלה הציוֹנית בּעיני המוֹני היהוּדים, הדגישה שוּב את כּל התלוּת של הפּוֹליטיקה הציוֹנית בּפקידי האַדמיניסטרציה הבּריטית, והיא גרמה נזק רב לתנוּעה בּקשריה עם הגוֹלה. גם בּעבר לא היתה לממשלת הארץ שוּם פּוֹליטיקה בּרוּרה וּמסוּימת בּעליה היהוּדית. מצדה היוּ קשיים וּמכשוֹלים, אשר לבשוּ לפעמים צוּרה של התעללוּת והביאוּ לפעמים לאסוֹנוֹת, אוּלם כּיווּן בּרוּר לא היה. עתה חוֹשבים כּנראה שזוֹ היתה שגיאה הדוֹרשת תיקוּן. הלא משבּר בּישוּב – מה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר עקיב, לכאוֹרה, מאשר המסקנה הזאת: משבּר, פּירוּשוֹ – יוֹתר מדי אנשים. סיבּוֹת אחרוֹת של המשבּר לא מצאה הממשלה, גם בּשטח פעוּלתה היא, ואין היא מרגישה שוּם צוֹרך לתקן דברים אחרים. רק בּעלייה מצאה את התוּרפּה ורק בּכיווּן אחד ראתה את התרוּפה: להקטין מספּר היהוּדים בּארץ.

הדבר פּשוּט יוֹתר מדי ואינוֹ מחוּכּם בּיוֹתר.

העליה היהוּדית לארץ-ישׂראל הנָה הבּיטוּי המספּרי של מצב התנוּעה הציונית. עתה נתוּנה התנוּעה בּמצב קשה, עליה אין ואין שוּם צוֹרך לעכּב אוֹתה ולעצוֹר בּעדה. היא איננה. היא תתחדש כּאשר תשוּב התנוּעה לאיתנה, כּאשר נַאחיז, פּחוֹת אוֹ יוֹתר, את היהוּדים הנמצאים כּבר בּארץ, כּאשר יחזוֹר אמוּנם של המוֹני היהוּדים בּארץ וּבציוֹנוּת. בּתהליך הזה, הדוֹרש זמן והתאמצוּת, אסוּר להכניס גוֹרמים, שאין להם שוּם שייכוּת ושוּם קשר עם התנוּעה עצמה, בּכוֹחוֹתיה עצמה היא צריכה להתגבּר על הקשיים שעמדוּ על דרכּה. אסוּר לערבּב את שני הדברים: הבראת התנוּעה וּשרירוּת הלב האדמיניסטרציה. האחד סוֹתר את האחר.

מי בּא עכשיו לארץ? אנשים היוֹדעים היטב בּאיזה מצב כּלכּלי נתוּן הישוּב עתה והרוֹצים בּכל זאת לקשוֹר בּוֹ את גוֹרלם ולתת בּיטוּי ממשי לנאמנוּתם לרעיוֹן הציוֹני; אנשים, אשר מזמן נכנסוּ לארגוּנים שעלוּ כּבר לארץ, אשר למעשׂה ניתקוּ את קשריהם עם הגוֹלה והחיים כּבר בּרוּחם בּארץ-ישׂראל; אנשים, אשר אין להם מה לעשׂוֹת בּגוֹלה ואם הם מוּכרחים להישָאר בּה, אין להם מה לעשוֹת בּתנוּעה הציוֹנית. אנשים אלה עלוּלים להביא לארץ רק בּרכה וּבשוּם אוֹפן אינם יכוֹלים לגרוֹם לה צרוֹת נוֹספוֹת. לאנשים כּאלה אנוּ זקוּקים בּכל שעה וּבכל רגע. על אוֹתה הקטגוֹריה נמנים הקרוֹבים, אשר תוֹשבי ארץ-ישׂראל מקבּלים עליהם את האחריוּת לקיוּמם. גם מבּעלי ההוֹן אין לפחד שהם יגבּירוּ את הקוֹשי של הישוּב העברי. מזמן חדלוּ כּל התיאוּרים האוֹפּטימיסטים של מצב הישוּב והתחילה מתפּשטת בּגוֹלה הערכה פּסימיסטית מוּגזמת על אפשרוּיוֹת הקיוּם בּארץ. האנשים העוֹלים עתה מצפּים לדבר יוֹתר גרוּע ממה שהם מוֹצאים למעשׂה בּארץ. וּמשוּם כּך צמצוּם העליה הוּא מחוּסר כּל טעם בּוֹ בזמן שהוּא מגבּיר את האפַּטיה בּארץ וּמהרס את הארגוּנים והקיבּוּצים בּגוֹלה. התנוּעה יכוֹלה להתגבר על חוּלשתה בּארץ וּמהרס את הארגוּנים והקיבּוּצים בּגוֹלה. התנוּעה יכוֹלה עד שהישוּב העברי יוּכל לסמוֹך על עזרת הממשלה. כּוֹחוֹתיו הוּא, של הישוּב עצמוֹ, מוּגבּלים מאוד. ההצלה יכוֹלה לבוֹא רק מן הגוֹלה העברית. ואם כּך הוּא הדבר, הרי מסוּכּן לנתק את הקשרים בּין הארץ וּבין הגוֹלה, מסוּכּן מאוֹד להפוֹך את הארץ למבצר נצוּר, אשר אין בּא בּוֹ, אשר שוּם רוּח חדשה ושוּם מרץ חדש לא יחיוּהוּ, ואשר גם הוּא אינוֹ מחַיה יוֹתר את הסביבה שצריכה להצילוֹ.

האַדמיניסטרציה האנגלית אינה מבינה את כּל השתלשלוּת הענינים האלה. נדמה, כּאילוּ היא רוֹצה לשוּב לאוֹתוֹ העיקרוֹן אשר בּוֹ ניסה עוֹד הרבּרט סמוּאל להצדיק את הגבּלת העליה – לפּרינציפּ המפוּרסם של התאמת העליה ליכוֹלת הקליטה של הארץ, לפּרינציפּ אשר אילוּ היינוּ שוֹמעים לוֹ, לא היה נמצא כּאן אף אחד מאיתנוּ. יתכן שאין לדרוֹש מפּקידי הממשלה את ההבנה המיוּחדת לצרכי התנוּעה ולקשר שבּין העליה והבראת התנוּעה. ואוּלם אז צריכה האַדמיניסטרַציה לעשוֹת את הדבר, אשר הציוֹנוּת דוֹרשת ממנה זמן רב – הלא הוּא מסירת כּל ענין העליה לידי אלה הקשוּרים בּתנוּעה, העוֹמדים בּראשה, הנוֹשׂאים עליהם את כּל האחריוּת לה – לידי הסוֹכנוּת היהוּדית.

זאת דרשה הועידה האחרוֹנה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. והרעיוֹן הזה, להקטין עוֹד יוֹתר את המספּר העלוּב של 85 סרטיפיקטים לחוֹדש, מוֹכיח עוֹד פּעם עד כּמה צוֹדקת הדרישה הזאת וּמה גדוֹלה הסכּנה, אם ענין כּה דק וכה אחראי כּעליית היהוּדים לארצם מוֹסיף להישָאר בּגדר סמכוּתם של אנשים, אשר אין להם שוּם רעיוֹן וכיווּן ושוּם הבנה בּדינַמיקה של התנוּעה הציוֹנית.

ז' אלול תרפ"ז (4.9.1927)

האוּמנם כּך יגָמר הענין? אחרי ששמענו מפּי עדים רבּים מה היה וּמה קרה בּזכרוֹן-יעקב [הכּאוֹת ומאסר של פוֹעלים יהוּדים תוֹבעי עבוֹדה על-ידי שוֹטרים אירלנדיים], אחרי ששמענוּ על ההתנפּלוּת הבּלתי-צוֹדקת של המשטרה הארצישׂראלית על הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת שלא עשׂוּ דבר המתנגד לחוֹק, אחרי שבּעקב המאוֹרעוֹת המבישים הללוּ תקפה התמרמרוּת רבּה את ציבּור הפוֹעלים וגם אוֹתוֹ חלק מן הישוּב של לא-פּוֹעלים, אשר לא אָבד לוֹ עדין רגש הכּבוֹד האנוֹשי והלאוּמי – אחרי כּל אלה, היִגָמר הענין בּזה שששת הפוֹעלים נדוֹנו למאסר שבעה ימים והוּבלוּ כּבוּלים לעכּוֹ?

התנהלה חקירה. אך לא על התנהגוּתם של השוטרים האנגלים והערבים שהכּוּ את הפועלים היא חלה, לא השוֹטרים הללוּ ולא מי שעליו האחריוּת להתנהגוּתם, לא הם עמדו לפני בּית-המשפּט – אלא הפּוֹעלים. וּמשפט הפּוֹעלים

התנהל בּאוֹפן שלא נשמע כּמוֹהוּ עד עתה: בּלי עוֹרכי-דין וּבלי עדוּת מצד הנאשמים, כּלוֹמר בּלתי-מזוּינים עמדוּ הפּוֹעלים הללוּ לפני הקטיגוֹר שלהם, לפני ממשלת ארץ-ישׂראל. פרט זה שוֹפך אוֹר מיוּחד ובהיר למדי – יוֹתר מדי – על הצדק והיוֹשר של המשפט החיפאי. דרשנוּ חקירה בנוגע להתנהגוּתם של השוֹטרים, דרשנוּ את מסירת השוֹטרים הללוּ לבית-המשפט, אוּלם היינו גם הראשוֹנים למחוֹת אילוּ קראנו שהנה נתמלאה דרישתנוּ, אלא שלא ניתנה לשוֹטרים האפשרוּת להזמין עוֹרכי-דין ולהוֹעיד עדוּת העשוּיה להצדיק אוֹתם. על אחת כּמה וכמה יש צוֹרך למחוֹת עתה, כּאשר עמדוּ לפני בּית-המשפט ונדוֹנוּ למאסר ונשלחוּ לעכּוֹ לא השוטרים שהכּוּ, אלא הפוֹעלים שהוּכּוּ.

אַחד הקנינים החשוּבים של כּל מדינה תרבּוּתית הוא – רגש הכּבוֹד של האזרח כּלפּי בּית-המשפּט. אין ממשלה מסוּדרת, אין חיים צבּוּריים מסוּדרים כאשר אין לאזרח האֵמוּן בּמשפּט ואינוֹ רוֹחש לוֹ כּבוֹד. וּמשוּם כך נדוֹנוּ בּחיפה למאסר לא רק ששת הפּוֹעלים. נעשׂה שם דבר הרבּה יוֹתר גרוּע. עלבּוֹן קשה נגרם שם למשפּט עצמוֹ, נפגמה קשה ההכּרה המשפּטית של הציבּוּר הרחב, של כּל אזרח בּארץ. וכל זמן שהממשלה לא תעשׂה את החקירה החדשה שתקיף את כּל אלה, אשר העדוּת המרוּבּה מעידה עליהם כּעל האשמים האמיתיים, כּל זמן שבּית-הדין ישפוט אנשים בּלי לתת להם את האפשרוּת השלמה להגנה אשר החוֹק מצוה עליה, – לא יפוּג העלבּוֹן הזה ותשלוֹט ההכּרה בציבּוּר, כּי מעשה אלמוּת רשעית נעשׂה בידי השוֹטרים האנגלים, כּי לא בּצדק נשפּטוּ אנשים בּבית-הדין הארצישׂראלי, וּמעשׂה זה לא יסוּלח לממשלת ארץ-ישׂראל גם כאשר יתַמוּ שבעת הימים וששת הפּוֹעלים יעזבוּ את בּית-הסוֹהר שבּעכּוֹ.

ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)

אין זה יכוֹל להיוֹת מעניננוּ ליצוֹר עתה פַּניקה כּל שהיא בּרחוֹב הציוֹני. אנוּ יוֹדעים בּאיזוֹ מידה הוּא מוּכשר כּרגע להאמין בּכל ידיעה רעה הבּאה מן הארץ וּלהגזימה. מחלוֹת, שוֹד, רעש – כּל דבר קטן וגדוֹל, כּל דבר הרגיל גם בּארצות אחרוֹת – מקבּל עתה צוּרה אחרת וּפירוּש אחר, כּשהוּא מתרחש בּארץ־ישׂראל. אוֹהבי הסנסַציה היוּ תמיד מרוּבּים בּרחוֹב היהוּדי – ועל אחת כּמה וכמה כּאשר על־ידי הסֶנסציה הזאת אפשר להוֹסיף עוֹד מכּה אחת ל“חלוֹם הציוֹני”. ולמרוֹת כּל אי הרצוֹן לתת חוֹמר חדש לעלילוֹת על הארץ, יש הכרח להתעכּב עוֹד פּעם על המצב שנוֹצר סביב הענין המכאיב הזה – אפשר להגיד: הענין הטרַגי הזה, אשר שמוֹ הכּוֹתל המערבי.

האינצידֶנטים על־יד הכּוֹתל אינם פּוֹסקים. כּמעט יוֹם־יוֹם מביא עלבּוֹנוֹת חדשים לגוּף היהוּדי, ועוֹד יוֹתר לרגש היהוּדי־הדתי, הלאוּמי וההיסטוֹרי. הכּוֹתל ספג לתוֹכוֹ כּה הרבּה אנחוֹת, נשיקוֹת, דמעוֹת, קוּבלנוֹת יהוּדיוֹת, הבּאוֹת מחוּגים וּשׂדירוֹת כּה שוֹנים, מהרגשוֹת וּסבָלוֹת כּה שוֹנים, עד שאין יכוֹלת לבטא וּלהגיד מהוּ בּשבילנוּ. אך העוּבדה היא, שהוּא יקר לעם היהוּדי, יקר לעם כּוּלוֹ, יקר בּמידה כּזאת אשר שוּם אבן לא היתה מעוֹלם כּה יקרה לעם אחר – משוּם שלשוּם עם אין היסטוֹריה כּה ארוּכּה וכה כּוֹאבת כּאשר יש לנוּ, ושוּם עם לא היה כּה עני בּמצבוֹת־אבן כּמוֹנוּ. כּי איזוֹ מצבת־זכּרוֹן גדוֹלה יש לנוּ מלבד הכּוֹתל הזה?

כּאשר התיצבוּ לפני זמן קצר בּאי־כּוֹח הישוּב העברי לפני המזכּיר הראשי של ממשלת ארץ־ישׂראל, המשנה לנציב העליוֹן, והפנוּ את תשׂוּמַת־לבּוֹ למעשׂי האלָמוּת על־יד הכּוֹתל, קיבּלוּ תשוּבה המעידה עד כּמה אין הפּקיד הגבוֹה הזה מבין בּפני איזה מקוֹם קדוֹש הוּא עוֹמד. “גוּזמת העתוֹנאים”! – נניח. ואם רק שמץ של אמת יש בּ“גוּזמה”, כּלוּם לא כּדאי לה לממשלת הארץ שתסיר את השמץ הזה? כּלוּם כּך היה עוֹנה מר סיימס, אילוּ אירעוּ האינצידנטים על יד מסגד עוֹמר אוֹ קבר ישוּ? כּלוּם אפשר בּכלל להעלוֹת על הדעת, שיקרוּ אינצידנטים בּמקוֹמוֹת־הקוֹדש האלה? וּמאימתי קדשי היהוּדים פּחוּתים בּערכּם בּעיני בּריטניה הגדוֹלה מקדשי המוּסלמים והנוֹצרים – בּיחוּד בּארץ אשר “הקשר ההיסטוֹרי שלא נפסק לעוֹלם בּינה וּבין העם היהוּדי” מוּכּר על־ידי אנגליה בּתעוּדה בּין־לאוּמית.

והנה עתה קרה מקרה אחר, אשר בּנקל היה יכוֹל להביא לידי אסוֹן מחריד – אסוֹן לאנגליה, אסוֹן לכל העוֹלם, ואסוֹן לא יתוֹאר לעם היהוּדי – התפּוֹצצוּת על יד הכּוֹתל. לא הוּברר עדיין אם היתה ההתפּוֹצצוּת בּרחבת הכּוֹתל אוֹ בּבּית הערבי שממוּלוֹ, אם היה זה דינַמיט אוֹ פּצצה, מאין בּאוּ חמרים אלה לשָם וּמי הביאם – כּל זה מעוּרפּל עדיין. גם אם נקבּל את ההשערה הקלה בּיוֹתר, כּי לדינַמיט זה אוֹ לפצצה זוֹ לא היתה שוּם שייכוּת לכּוֹתל וכי כּל הדבר הזה אינוֹ אלא מקרה, הנה די לנוּ בּעוּבדה, שמקרה מסוּכּן כּזה היה יכוֹל להתרחש על יד המצבה ההיסטוֹרית הלאוּמית והדתית הזאת, כּדי להאיר בּאוֹר בּהיר ואיוֹם, איזוֹ רשלנוּת ואיזה אי־כּבוֹד נהגה ממשלת הארץ בּאבנים הללוּ. וּכדאי גם להעיר ליהוּדים עצמם על חוֹסר העקיבוּת, על חוֹסר ההעזה, על הזיוּף שבּמלחמתם הם על הכּוֹתל. היהוּדים מסתפּקים בּראיוֹן מקרי אצל השלטוֹנוֹת, פּעם אחת בּשנה, והם דוֹרשים רשיוֹן להעמיד שם את הספסלים אוֹ לסדר שמירה מעוּלה על הכּוֹתל – בּעוֹד שעליהם לעוֹרר את השאלה הזאת, השכּם ועוֹרר, היוֹם וּמחר וּמחרתים, בּלי הפסק, לפני כּל האינסטַנציוֹת הפּוֹליטיוֹת של אנגליה ושל העוֹלם כּוּלוֹ, ועליהם לדרוֹש את העברת הכּוֹתל המערבי עם כּל סביבתוֹ לרשוּת היהוּדים – בּדיוּק בּאוֹתוֹ אוֹפן שמסגד עוֹמר נמצא בּידי המוּסלמים והקבר הקדוֹש בּידי הנוֹצרים. בּלי זאת לא יהיה, לא יכוֹל להיוֹת, פּתרוֹן אמיתי לשאלת הכּותל. ואַל יגידוּ שישנם חוּקים העוֹשים את הדבר לבלתי אפשרי. מה שמוּתר לפי החוֹק לשם פּס רכּבת, מה שמוּתר לשם תיעוּל, מה שמוּתר לשם כּל תגלית ארכיאוֹלוֹגית חדשה, צריך שיהיה מוּתר גם למען קדשי היהוּדים. לא תהיה מנוּחה על־יד הכּוֹתל, לא יחדל העלבּוֹן התמידי הזה, לא תיפּסק הסכּנה – כּל עוֹד לא יוּפקעוּ הכּוֹתל וּסביבתוֹ מידי הבּעלים הנוֹכחים ולא יוּעברוּ לרשוּת אלה, אשר הם לבדם בּעליו האמיתיים – משוּם שרק להם יקרוֹת האבנים הללוּ.

ח' אלול תרפ"ז (5.9.1927)

חרפּה! / משה בילינסון

בּירוּשלים, בּעשׂירי לחוֹדש זה, הוּטל על פּוֹעל יהוּדי עוֹנש מלקוֹת.כּדבר הזה קרה בּארץ-ישׂראל בּשנת תרפּ"ח לפי הלוּח היהוּדי, בּשנת 1928 לפי הלוּח הנוֹצרי. כּדבר הזה קרה בּארץ, אשר ממשלה נאוֹרה מנהלת אוֹתה בּשם אימפֱּריה עוֹלמית וּבזכוּת שניתנה לה על-ידי חבר-הלאוּמים, למען יקוּם בּארץ הבּית הלאוּמי לעם ישׂראל.

מהוּ הדבר הזה? טמטוּם לב, עיוָרוֹן אנוֹשי וּמדיני, צביעוּת אכזרית? העוּבדה הזאת, שממשלה כּבּירה, אוּלי הכּבּירה בּיוֹתר בּעוֹלם כוּלוֹ, ממשלה שקיבּלה את התפקיד ההנהלה מידי מוֹסד בּין-לאוּמי אשר על דגלוֹ חרוּתה הדיבּרה של בּיטוּל הכּפיה בּיחסים הבּין-לאוּמיים, לא מצאה לה כּל אמצעי אחר לענוֹש את אזרחיה – עוּבדה זו יכוֹלה להירָאוֹת גם כּטמטוּם לב, גם כּעיוָרוֹן אנוֹשי וּמדיני, גם כּצביעוּת אכזרית, וכל אלה לא ימַצוּ את המאוֹרע, וּמשוּם כּך לא חשוּבה כּאן ההגדרה. חשוּב כּאן דבר אחד: העוֹנש הגוּפני, אשר ההכּרה הציבּוּרית והמשפּטית של האנוֹשוּת הנאוֹרה דנה אוֹתוֹ לחוֹבה זה מאוֹת בּשנים וּמחקה אוֹתוֹ ממנהגיה, ממיט חרפּה על הארץ כּוּלה. לא חשוּב אם פּוֹעל אוֹ לא פּוֹעל הוּא הנדוֹן – אף על פּי שיש לחשוֹב, כּי שוּם פּקיד לא היה מטיל את העוֹנש המחריד הזה על בּעל בּית-חרוֹשת אוֹ בּעל-אחוּזה. לא חשוּב, אם יהוּדי אוֹ לא יהוּדי הוּא הנדוֹן – אף על פּי שיש לחשוֹב, כּי שוּם פּקיד לא היה מעיז להטיל את העוֹנש המחריד הזה על נתין אנגלי, ויש להניח, שאילוּ קרה דבר כּזה לנתין אנגלי בּאיזוֹ ארץ שהיא, היתה זאת סיבּה מספּקת לכל מיני דרישוֹת דיפּלוֹמַטיוֹת מצד ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ. וּלגמרי לא חשוּב בּגלל איזוֹ עבירה הוּטל העוֹנש המחריד הזה, אם פּוֹעל האיש אוֹ לא פּוֹעל, אם יהוּדי אוֹ ערבי אוֹ כּוּשי – החרפּה חלה בּמידה שוה על הארץ כּוּלה, על כּוּלנוּ החיים בּה. ואם תצא פּקוּדה זוֹ לפוֹעל, יפּוֹל הכּאב הפיסי בּגוֹרלוֹ של היהוּדי והחרפה תחוּל על ממשלת הארץ, ועל היוֹעץ המשפּטי שלה וּמפקד משטרתה – בּראש וראשוֹנה. התפּתחוּת ציבּוּרית בּריאה, חינוּך אנוֹשי, מבוּסס על הכּבוד לבן-האדם, מוּשׂגים סוֹציאליים תרבּוּתיים – בּלתי-אפשריים הם בּארץ, אשר הרָשוּת משתמשת בּה בּענשי-גוּף.

העוֹנש הזה נהוּג בּארץ כּלפי הילדים. וחטא לא יכוּפר חטאנוּ בּזה, שלא העמדנוּ את השאלה מזמן בּסדר היוֹם. יש להניח שגם כּלפּי הבּוגרים נוֹהגים מנהג זה ואנוּ לא ידענוּ, משוּם שלא היוּ יהוּדים בּין קרבּנוֹתיו – וּבזה שלא ידענוּ אוֹ שידענוּ ושתקנו חטא לא יכוּפּר חטאנוּ. כּי אין זאת שאלה לאוּמית בּלבד, אין כּאן הגנה מיוּחדת על אנשים מיוּחסים, על מעמד מיוּחס, על לאוּם מיוּחס. בּארץ אשר היא ארצנוּ אין מקוֹם לעוֹנש האכזרי ומחריד הזה – כּלפּי מישהוּ. ואוּלם אם אין זאת שאלה מיוּחדת של היהוּדים, החוֹבה ללחוֹם בּחרפּה הזאת מוּטלת קוֹדם כּל על התנוּעה הציוֹנית, על הישוּב העברי, על ציבּוּר הפּוֹעלים שבּקרבּוֹ. לשם דברים נעלים מאד, לשם שחרוּרוֹ של העם, לשם עבוֹדה בּיוֹשר, לשם הצדק, לשם תרבּוּת בּאנו הנה – ואת הדברים הנעלים האלה נעשׂה פּלסתר אם נשלים עם החרפּה הזאת שהמיטוּ על הארץ, אשר היא ארצנו, ושאנוּ אחראים לה.

כ“ט שבט תרפ”ח (13.2.1928)

בּראָיוֹן שהיה לבאי-כּוֹח העיריוֹת, לשכוֹת המסחר וחברוֹת אחרוֹת של תל-אביב, יפוֹ ושׂרוֹנה עם הנציב העליוֹן והפּקידים הגבוֹהים של ממשלת ארץ-ישׂראל, התבּרר דבר משוּנה, כּי הצרכים החיוּניים של ערים אלוּ, וּביחוּד של תל-אביב, העוֹמדים על סדר היוֹם זה מִשָנים ואשר הוּכּרו כּאילוּ בּכל מיני משׂרדים בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן, ניטשטשוּ פּתאוֹם והוּצבוּ שוּב בּסימן שאלה.

תל-אביב הוּכרזה לנס כּלכּלי, לגידוּלה שרוּ שירים. ולא היהוּדים בּלבד, אלא גם זרים – וּבתוֹכם אנגלים, אנגלים רשמיים, פּקידים גבוֹהים ומדינאים. היתה תקוּפה אשר למישהוּ נדמה היה, שהנס הזה בּנוּי על החוֹל ושאין לוֹ תקנה בּשנוֹת משבּר. ואוּלם עתה – כּל מי שעינים לוֹ מוּכרח להוֹדוֹת, שההשקפה פּסימיסטית זוֹ יסוֹדה לא בּתנאים אוֹבּיֶקטיביים של קיוּם העיר אלא בּעוּבדה שהמשבּר נפל בּכל כָּבדוֹ בּחלקה של העיר הזאת, וּמראה תל-אביב על מחוּסרי-העבוֹדה וּמחוּסרי-הפּרנסה שבּה סירס את המצב הנכוֹן. ואוּלם התקוּפה הזאת עברה – בּלי עזרה רצינית מן החוּץ, בּלי סיוּע מצד ההסתדרוּת הציוֹנית והממשלה להשקעוֹת פּרוֹדוּקטיביוֹת. בּכוֹחוֹת עצמה מתחילה העיר לקוּם לתחיה ולתפּוֹס שוּב מקוֹם ניכּר מאד בּחיים הכּלכּליים של הישוּב ושל הארץ כּוּלה. התעשׂיה, המלאכה, המסחר שלה הוֹלכים וּמתפּתחים וּמשַמשים מקוֹם קליטה לרבבוֹת נפשוֹת. מספּר זה בּלבד, חמשת אלפים פּוֹעלים קבוּעים, מספּר שאין דוֹמה לוֹ בּכל עיר אחרת בּארץ, יכוֹל לסַמל את כּוח-החיים הטמוּן בּעיר. ה“נס” מתגלה כּעוּבדה כּלכּלית. אין זאת אוֹמרת שתל-אביב יכוֹלה לשמש מוֹפת ודוּגמה להתישבוּת היהוּדית בּארץ. אין זאת אוֹמרת שכּל מפעליה בּריאים וּדרכיה מתוּקנוֹת. ואוּלם אין לאיש רשוּת לפקפּק יוֹתר בּ“זכוּת הקיוּם” של העיר. ואין למישהוּ, וּביחוּד לממשלת הארץ, רשוּת להסתלק מעזרה וּמסיוּע לתל-אביב, להעלים עין מן העוּבדה, שבּה מרוּכּז כּשליש מכּל הישוּב העברי ושגם בּכלכּלת הארץ הוֹלך חלקה של תל-אביב ועוֹלה.

מהוּ הבּסיס הכּלכּלי של תל-אביב? בּתקוּפוֹת ללא עליה הוּא מתהווה בּיחוּד משני גוֹרמים: תוֹצרת תל-אביב הנוֹעדה לחוּץ, בּעיקר לחוּץ-לארץ, וּמקוֹם המשען ל“הינטֶרלַנד” (העוֹרף) החקלאי, בּיחוּד מוֹשבוֹת יהוּדה. נוֹכח הבּסיס הזה אין לך דבר לקוּי וחלש ממצבה הכּלכּלי-אִסטרטגי של תל-אביב. עם חוּץ-לארץ היא קשוּרה על-ידי נמל יפוֹ, נמל בּלתי נוֹח, בּלתי מסוּדר וּבלתי מספּיק. עם יפוֹ היא קשוּרה בּדרכים בּלתי נוֹחוֹת, בּלתי מסוּדרוֹת וּבלתי מספּיקות – החיבּוּר הטבעי, הקצר, הנוֹח בּיותר, החיבּור דרך חוֹף הים, איננו. אין גם מזח מיוּחד לעיר, ויהא קטן וּפּרימיטיבי בּמקצת, אשר היה יכוֹל לקשוֹר קשר ישר את תל-אביב עם העוֹלם החיצוֹני ואת העוֹלה היהוּדי עם תל-אביב. והקשרים עם ה“הינטרלנד” גם הם צרים ואי-נוֹחים בּאשר הם עוֹברים דרך הרכּבת בּלוּד. והנה כּל הליקוּיים והמגרעוֹת הללוּ, הגוֹרמים לתל-אביב נזק רב וּבלתי פּוסק, אינם דבר חדש לתוֹשבי העיר וּלהנהלתה וגם לא לממשלת הארץ. עוֹד לפני שנים אחדוֹת עוֹררוּ לכך את תשׂוּמת-לב הממשלה והיא הוֹדתה לא פעם בּליקוּיים אלה וּבצוֹרך הדחוּף לתקנם וגם בּחוֹבתה לעשוֹת זאת. אם גם נקבּל את הנמל בּחיפה כּעוּבדה אשר אין לשַנוֹתה ונסכּים שאין כּרגע אפשרוּת כּספּית לבנוֹת בּארץ שני נמלים גדוֹלים, הרי גם אז תישאר תכנית בּרורה וּרחבה למדי – שיפּורי-הנמל הנוֹכחי בּיפוֹ, בּנין מזח בּתל-אביב, חיבּוּר קל ונוֹח בּין יפוֹ ותל-אביב, העברת הרכּבת מלוּד לתל-אביב. תכנית זוֹ הוּבאה לממשלה לא פּעם ולא פּעמַים, והיא עיינה בּה ושלחה אוֹתה לוֹנדוֹנה, ונדמה היה, לפי תעוּדוֹת שבּכתב וּלפי המשׂא-וּמתן בּעל-פּה, שהענין בּסדר והממשלה לא תעזוֹב את תל-אביב לנפשה. ואוּלם, הראָיוֹן עם הנציב העליוֹן מראה, כּי שוא היה הבּטחוֹן הזה ועוֹד מלחמה קשה לפני העיר.

החיבּוּר בּין יפוֹ ותל-אביב יעלה בּכסף, כּ-80 אלף לא"י, ולכן הוּא עוֹמד בּסימן שאלה. ואשר להעברת הרכּבת מלוּד – איש אינוֹ כּוֹפר, כּמוּבן, שהרכּבת בּלוּד הנָה דבר מחוסר כּל טעם ויסוֹד – מחפּשׂים עדיין מקוֹם מתאים, אשר יכוֹל להיוֹת גם מחוּץ לתל-אביב, בּאשר שני פּקידים גבוֹהים לא בּאוּ לכלל דעה אחת בּנידוֹן זה. על המזח המיוּחד לתל-אביב אין מדבּרים כּלל, אף על פּי שהיתה פּעם אפשרוּת לתל-אביב לבנוֹתוֹ בּכוֹח איניציאַטיבה פּרטית, וגם החוֹזה לכך היה חתוּם כּבר בּידיעת הממשלה, ותל-אביב הסתלקה מתכנית זו, משוּם שקיבּלה הבטחוֹת בּרוּרוֹת וּמחַיבוֹת, שהממשלה תדע להוֹציאה מליקוּייה הכּלכּליים האִסטרַטגיים בּדרכים אחרוֹת. עתה, אחרי כּל ההבטחוֹת וההשלָיוֹת, בּאוּ ספקוֹת. כּלוּם זוֹהי דרכּה של הממשלה האחראית לעניני הארץ?

וּמה הם הספקוֹת? – כּסף. מתוֹך אַמבּיציה משוּנה – להיוֹת נקיים מכּל חוֹב, וּלסלק בּמהירוּת את הכּל עד הפּרוטה האחרוֹנה גם לחשבּוֹן החוֹב העוֹתוֹמַני, גם על חשבּוֹן הכּיבּוּש האנגלי הצבאי, אוֹ מתוֹך רצוֹן משוּנה עוֹד יוֹתר, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה ליחסי הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים – להביא עזרה כּספּית מן הארץ הקטנה והעניה, העוֹמדת בּראשית בּנינה, כּלומר, בּתקוּפה הדוֹרשת השקעוֹת, למדינה העצוּמה, לבּריטניה הגדוֹלה, – הוֹציאוּ מארץ-ישׂראל סכוּמים גדוֹלים, אשר יכלוּ לשַמש בּסיס איתן להתפּתחוּתה, והעבירוּם לקוּפּה האנגלית – ואחר-כּך בּאים ואוֹמרים, שהקוּפה הארצישׂראלית ריקה ואין בּה כּדי לספּק את הצרכים החיוּניים של הארץ ותוֹשביה. כּלום זוֹהי פּוֹליטיקה כּספּית בּריאה לממשלה אשר רוֹבצוֹת עליה התחַיבוּיוֹת מסוּימוֹת לעזוֹר להתפּתחוּת הארץ?

ואיך חוֹשבת הממשלה שיהיה לה כּסף בּיוֹם מן הימים, אם תוֹציא את הסכוּמים הגדוֹלים מן הארץ ותשאיר לה פּרוּטוֹת – לבנין כּביש קטן פּה אוֹ שם, ללא תכלית גדולה, ללא דאגה להכנסוֹת המחר? הרי ההכנסות הללוּ לא תהיינה לעוֹלם. ואם היא לא תעזוֹר, עזרה פּרוֹדוּקטיבית, אַקטיבית, תכניתית לישוּב העברי, הרי לא תוּכל לעוֹלם להביא בּחשבּוֹן את הישוּב הזה, אשר עליו לשמש משען כּלכּלי בּארץ, כּמקוֹר להכנסה ממשלתית. הלא גם “סילוּק חוֹבוֹת” כּה מוּצלח של ממשלת הארץ יש לזקוֹף על חשבּוֹן הישוּב הזה והעליה העברית. כּלוּם התעלמוּת זו מצרכיהם היא פּוֹליטיקה כּלכּלית בּריאה, הרוֹאה את הנוֹלד, פּוֹליטיקה של ממשלת מנדט, אשר עליה החוֹבה "לסייע להקמת הבּית הלאוּמי "?

על ממשלת הארץ להוֹדוֹת שהיא הביאה את תל-אביב למצב ללא מוֹצא, שהִשלתה את העיר בּהבטחוֹת שוא. דבר זה לא יתכן, גם משוּם שבּדרך זוֹ היא עלוּלה לסתוֹם את המקוֹר התפּתחוּתה של תל-אביב ועל-ידי כּך לחתוֹר תחת הישוּב העברי וּלהזיק לארץ כּוּלה. על ממשלת הארץ להוֹדוֹת שיחסה לתל-אביב בּשאלה זוֹ, בּשאלת הקשר בּינה לבין סביבתה, היא אחת השגיאוֹת הבּוֹלטוֹת והמזיקוֹת בּיוֹתר של הפּוֹליטיקה הכּלכּלית שלה – ועליה לתקן את טעוּתה בּהקדם.

כ“ד אייר תרפ”ח (14.5.1928)

בּימים אלה קיבּלנוּ תשוּבוֹת מאת הממשלה בּשני ענינים, אשר עוֹררוּ התרגשוּת והתרגזוּת עצוּמה בּישוּב העברי, אשר הסעירוּ ויסעירוּ את התנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה. את שתי התשוּבוֹת גם יחד מחוּיב הישוּב לדחוֹת, כּי אין בּהן לא מן הצדק ולא מהבנת המצב.

הנציב העליוֹן אמר לשליחי הועד הלאוּמי, כּי הממשלה נתנה כּבר את דעתה על ההתנפּלוּיוֹת אשר רבּוּ בּירוּשלים, והמשטרה אחזה כּבר בּכל האמצעים הדרוּשים, נוּסחה פּוֹשרת וּסתוּמה זוֹ אינה יכוֹלה להניח את הדעת. הישוּב תוֹבע את הפסקת השערוּריוֹת המבישוֹת הללוּ, המגיעוֹת עד למעשׂי־תוֹעבה מחרידים — מאת ממשלת הארץ בּלבד. הישוּב אינוֹ רוֹצה להעלוֹת על הדעת כּל צוּרה של מלחמה אחרת בּנבָלוֹת הללוּ מלבד המלחמה הממשלתית. על הממשלה לבדה האחריוּת השלמה והגמוּרה לבּטחוֹן הציבּוּרי. אוּלם עליה לשׂאת באחריוּת זוֹ בּאמוּנה וּבפוֹעַל ממש ולא בּהכרזוֹת בּלבד. והנה הגל המכוֹער הזה של מעשׂי הגסוּת איננוּ פּוֹסק וכמעט כּל יוֹם מביא ידיעוֹת על תעלוּלים חדשים. צריך לבוֹא הקץ לפּחד המביש הזה, האוֹסר כּיוֹם על נערה לצאת לרחוֹב הירוּשלמי בּלי שמירה מעוּלה של בּחוּרים אחדים. הישוּב נסער לא רק משוּם שיהוּדיוֹת הן הנערוֹת אשר מתנפּלים עליהן — היוּ פּגיעוֹת גם בּנשים ערביוֹת וּבילדים ערביים — אלא משוּם שלא יתָכנוּ חיי שקט, חיי סדר וכבוֹד בּארץ, אשר אין בּה תריס על כּבוֹד האשה וחייה ועל תוּמתוֹ של הילד בּפני תעלוּלים נתעבים. ואת מילוּי התנאי הראשוֹן הזה להבטחת חיי סדר בּארץ יוֹסיף הישוּב לדרוֹש בּיתר שׂאת, ולא יסתפּק בּהצהרוֹת אשר ידיעוֹת יוֹם־יוֹם סוֹתרוֹת אוֹתן.

וּממלא־מקוֹם המזכּיר הראשי, מר מילס, השיב אף הוּא על תזכּיר הסתדרוּת העוֹבדים בּדבר המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר וּבדבר הגירוּשים, וּבתשוּבתוֹ אין רמז כּלשהוּ להבנה היכוֹלה להניח, ולוּ גם בּמידת־מה, את דעת הישוּב בּכלל וציבּוּר הפּוֹעלים בּפרט. כּלוּם לא ידענוּ, שקיים בּארץ חוֹק המרשה לשלטוֹנוֹת לענוֹש את האסירים בּמלקוֹת? כּלוּם לא ידענוּ, כּי חסרים בּתקנוֹת בּתי־הסוֹהר הסעיפים המבטיחים משטר מיוּחד לאסירים מדיניים? כּלוּם נעלם מעינינוּ כּי פּקוּדת־העליה משנת 1926 מתירה לממשלה לגרש מן הארץ אנשים הראוּיים לכך בּעיניה? את כּל אלה ידענוּ היטב, ואיש לא האשים את הממשלה בּמעשׂים בּלתי חוּקיים. אלא האשימוּ אוֹתה — והאשמה כּבדה זוֹ עוֹמדת בּתקפה גם לאחר תשוּבתוֹ של מר מילס — בּזה שהיא מקיימת חוּקים כּאלה הממיטים חרפּה על ארץ־ישׂראל, מטילים בּה דוֹפי, משפּילים את כּבוֹדה, גוֹרמים לבני־אדם סבל מיוּתר — סבל בּלתי חוּקי בּמוּבנה הרחב של המלה. האשימוּ את הממשלה על שהיא משתמשת בּחוּקים העוֹמדים בּניגוּד לרוּח המנדט, אשר הכּיר בּארץ הזאת כּארץ המוֹלדת לעם העברי; חוּקים הסוֹתרים את ההכּרה המשפּטית של הישוּב והעוֹלם התרבּוּתי כּוּלוֹ; חוּקים אשר חוֹבתה של ממשלה בּריטית היתה לבטלם, על כּל פּנים לא לחַדשם. וּמשוּם זה — תשוּבתו של מר מילס, המסתמכת על קיוּם החוּקים הללוּ, אינה תשוּבה כּלל.

ואוּלם זהוּ הצד הפוֹרמַלי של השאלה. לעצם הדבר — התשוּבה בּרוּרה. הממשלה אינה רוֹצה לבטל — למעשׂה ולַהלכה — את החוּקים האלה. ולנוּ הדבר אוֹמר, כּי עלינוּ להמשיך בּכל הרצינוּת וּבכל המרץ בּמלחמה לביטוּל עוֹנש הגוּף בּבתי־הסוֹהר, להנהגת משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, לביטוּל גירוּשי יהוּדים מהארץ. אין זאת הפּעם הראשוֹנה שהישוּב נתקל בּחוֹסר הבנה מצד הממשלה, וגם הפּעם לא תרפּינה ידיו וּבכל הדרכים יתאמץ להגיע לנצחוֹן העקרוֹנוֹת, אשר הרגש האנוֹשי וּכבוֹד הארץ דוֹרשים את השלָטתם.

ל' סיון תרפ"ח (18.6.1928)

על חבר-הלאוּמים נוֹהגים מתנגדיו המרוּבּים לאמוֹר, שאין לוֹ כּוֹח ממשי ואין לוֹ אפשרוּת להכריח מישהוּ לקיוּם החלטוֹתיו, וּבכלל, בּתוֹקף הרכּבוֹ, אין הוּא אלא מעשׂה אחיזת-עינים, הבּא לחַפּות על שלטוֹן המדינוֹת הגדוֹלוֹת. ואם כּי לדעה כּזאת על חבר-הלאוּמים, בּצוּרתוֹ הנוֹכחית, יש אחיזה עוּבדתית ידוּעה, בּכל-אוֹפן הענין, נדמה, איננוּ פּשוּט כּל כּך. נראה שישנוֹ קוֹמפּלֶכּס אשר גם דעת-הקהל הבּין-לאוּמית וגם הנימוּס הדיפּלוֹמַטי וגם ענינים ממשיים ועוֹד כּמה גוֹרמים מהוים אוֹתוֹ, והקוֹמפּלכּס הזה, הוּא הנוֹתן תוֹקף ידוּע וכוֹח ידוּע לחבר-הלאוּמים, גם בּאין לוֹ צבא וצי. נראה שישנוֹ גבוּל מסוּים, אשר גם המדינוֹת האדירוֹת בּיוֹתר אינן מרשוֹת לעצמן לעברוֹ בּיחסיהן עם מוֹסד אפּלטוֹני זה שבּג’ניבה. דוּגמה נוֹספת לכך נתן [נציג ממשלת המנדט] קוֹלוֹנל סיימס בּהסבּרתוֹ לפני ועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים. שם, בּג’ניבה, קיים בּכל-אוֹפן יחס של שוֹאל ועוֹנה וישנוֹ דבר-מה הדוֹמה לדין-וחשבּוֹן וּלהצדקה עצמית. ואם לפני שנתיים נאלץ קוֹלוֹנל סיימס להצדיק את ממשלתוֹ על מעשׂה העוול שנעשׂה ליהוּדים בּענין חיל-הספָר, וּכדי לצאת מן המיצר השתמש בּמספּרים, אשר לא התאימוּ למציאוּת, בּ“הפריזוֹ” את השתתפוּת האחריוּת להוֹצאוֹת הגדוֹלוֹת שמוֹציאה אנגליה לקיוּם הבּטחוֹן הציבּוּרי, וּמצד שני הסכּים בּכל זאת, שהדבר איננוּ בּסדר גמוּר ושעל הממשלה לשנוֹת את הפּוֹליטיקה הכּלכּלית שלה. יש צוֹרך בּהפחתת המסים המכס הגבוֹה לטוֹבת היצרנים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. כּך דיבּר קוֹלוֹנל סיימס לפני דעת-הקהל הבּין-לאוּמית ולפני ועדת המנדטים, כּלוֹמר לפני המוֹסד, אשר בּשמוֹ מנהלת האדמיניסטרציה הבּריטית את ארץ-ישׂראל. כּאן, בּארץ, אשר קוֹלה אינוֹ מגיע כּל כּך בּנקל לדעת-הקהל הבּין-לאוּמית, מדבּרוֹת העוּבדוֹת בּשׂפה אחרת לגמרי.

המנדט, אוֹתוֹ המנדט, אשר הבטיח לעם העברי את הקמת בּיתוֹ הלאוּמי בארץ-ישׂראל, מחייב הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי. מה הוּא הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ צבא אנגלי גדוֹל, כּדי להגן על היהוּדים בּפני התפּרצוּת הזעם הערבי? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ משטרה עצוּמה, כּדי לבלוֹם את המריבוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת? אין צבא אנגלי גדוֹל ואין משטרה רבּת-מספּר בּארץ – משוּם שהזעם הערבי הזה, העלוּל כּאילוּ להתפּרץ בכל רגע – איננוּ, וגם המריבוֹת אינן, ואין צוֹרך בּאַפַּרט צבאי גדוֹל, לוּ גם מסיבּה זאת, שישנם בּארץ מאה וחמישים אלף יהוּדים, אשר מציאוּתם הוּא גוֹרם מכריע של שלוֹם. וּבכל זאת יש לאנגליה הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי והשמוּעה המלַוה את התפּטרוּתוֹ של לוֹרד פּלוּמר ממשׂרתוֹ הגבוֹהה, מבארת את מקוֹר ההוֹצאוֹת הללוּ. לא די היה לממשלת אנגליה בּזה, שארץ-ישׂראל שילמה עד עתה שליש של תקציב חיל-הספר – עליה לשלם, לפי דעת לוֹנדוֹן, את כּל שלוֹשת השלישים. אנגליה אינה מעוּנינת בּהחזקת הצבא הזה. עבר-הירדן מזרחה אינוֹ מעוּנין בּוֹ, רק ארץ-ישׂראל, היא לבדה צריכה לשׂאת בּעוֹל הכּספּי הזה. הדבר נראה ללעג ממש. את עבר-הירדן קוֹרעים מארץ-ישראל, עוֹשׂים ממנוּ מדינה לחוּד, קוֹראים לה אמירוּת, חוֹתמים אתה חוֹזה, לחיל-הספר המגין עליה אין נוֹתנים ליהוּדים להיכּנס, לאלה הפּוֹנים מן המדינה הזאת למשׂרדי ירוּשלים, עוֹנים, כּי לגבּי ארץ-ישׂראל, נחשב עבר-הירדן כּ“חוּץ-לארץ” – אוּלם את תקציבוֹ של חיל-הספר מטילים על משלם המסים הארצישׂראלי. אם כּך מסַדרים את הענינים, אם גם את אִבּן-סעוּד ואת הוַהאבּים זוֹקפים על חשבּוֹן המנדט הארצישׂראלי, הרי לא קשה להכריז בּג’ניבה, כּי ממשלת ארץ-ישׂראל מוּכרחה להטיל מסים לכלכּלת הארץ – שכּן באמת גדוֹלוֹת ההוֹצאוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי.

ואוּלם לא זאת בּלבד אמר קוֹלוֹנל סיימס בּג’ניבה. הוא סיפּר גם על הדאגה שדוֹאגת הממשלה לגוֹרל ה“יצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. וגם לדאגה זוֹ נתנה לנוּ הכרוֹניקה של הימים האלה דוּגמה קטנה, אוּלם אָפינית למדי: בּית-החרוֹשת “ליבּר-נוֹעם” החליט לעבוֹר לסוּריה, אם לא תַשוה הממשלה את המכס על שוֹקוֹלדת-חוּץ עם המכס על החמרים הגלמיים הדרוּשים לתוֹצרתוֹ כּאן. מקרה זה איננו בּוֹדד. קשוֹת קבל על הממשלה [בּעל בּית-חרוֹשת משי] דלפינר. במלחמה נמרצת אִתה עמד [בּעל בּית-חרוֹשת לשינַיִם תוֹתבוֹת] בּלוּם. אנשי התעשׂיה אינם פּוֹסקים לדרוֹש מאת הממשלה יצירת תנאים אשר יאַפשרוּ את התפּתחוּתה. ויש שאנשי הממשלה כּאילוּ מבינים את הדרישוֹת הללוּ וּמוֹדים בּהן. אוּלם אין זה כּי אם “מצב-רוּח”, אשר בּודאי סיבּוֹת ממשיוֹת לוֹ, וּבמקוֹמוֹ בּא “מצב-רוּח” אחר אשר גם לוֹ בּודאי סיבּוֹת משלוֹ, ואז נשכּחוֹת ההכרזוֹת הקוֹדמוֹת, וּבמקוֹם בּלוּם צריך ללחוֹם את מלחמת-המכס ליבּר. ענין החוֹזה עם סוּריה לא סוּדר עדיין, והוּא תלוּי כּאיוּם תמידי מעל לתעשׂיה הארצישׂראלית. אין לממשלה שיטה בּרוּרה וּמסוּימת שמטרתה תהיה פּיתוּח אוֹתוֹ ענף העבוֹדה, אשר בּשנה הזאת, בּשנת המעבר ממצוּקה קשה לרוָחה קלה, הוֹכיח, אוּלי בּאוֹפן בּלתי צפוּי ליהוּדים עצמם, את יכלתוֹ לשמש מקוֹם קליטה למספּר רב של עוֹבדים עברים. בּשנוֹת המבוּכה הגדוֹלה, כּאשר גם לאנשי התעשׂיה לא בּרוּרוֹת היוּ דרכיה והם עשׂוּ בּודאי שגיאוֹת רבּוֹת, אפשר היה להתיחס בּזלזוּל-מה לנסיוֹנוֹת התעשׂיה. פּקפּוּקים אלה לא יכּירם יוֹתר מקוֹמם, ושוּם הצדקה אין להם. ישנה קוֹנסוֹלידַציה בּמקצוֹע זה. המפעלים אשר יסוֹד בּריא להם יצאוּ שלמים מן הסערה אשר שברה את אלה שלא היתה להם זכוּת-קיוּם, והם רשאים לתבּוֹע מן הממשלה את עזרתה ואת סיוּעה.

לא מישהוּ אחר, אלא בּא-כּוֹח הממשלה בּג’ניבה, קוֹלוֹנל סיימס, קשר את שני המוֹמנטים האלה – שיטת המכס והוֹצאוֹת הבּטחוֹן. וסיבּת התפּטרוּתוֹ של הנציב העליוֹן קוֹבעת גם לאיזוֹ הוֹצאוֹת נחוּצוֹת לממשלה הכנסוֹת המכס, המיַקרוֹת את אחד ממִצרכי החיים העיקריים, הסוּכּר, ואינן מאַפשרוֹת לבית-החרוֹשת ליבּר להישאר בּארץ. ישנה לפנינוּ התנגשוּת קשה של שני מוֹמנטים אלה ועל הממשלה לצאת מן ההתנגשוּת הזאת – בּהתאם להוֹדעת בּא כּוֹחה בּג’ניבה אשר הכּיר בּחוֹבת הממשלה לשנוֹת את שיטתה “לטוֹבת היצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה.

י“ג תמוז תרפ”ח (1.7.1923)

בּ“הארץ” מאתמוֹל מסוּפּרת שוּב “אניקדוֹטה” מעניני העליה, המאירה בּאוֹר בּלתי מצוּי (גם אחרי כּל מה שעבר עלינוּ בּשטח הזה) את שרירוּת-הלב השׂוֹררת בּמחלקת העליה ואת מצב-ההשפּלה הנוֹצר על ידה לעוֹלה היהוּדי. ז’בּוֹטינסקי מתכּוֹנן לעלוֹת ארצה וחברת האחריוּת “יהוּדה” הגישה לממשלה את התעוּדה המעידה, כּי מוּבטחת לוֹ עבוֹדה וּפרנסה לשנתים ימים. לכאוֹרה, היה כּל הענין צריך להיגמר בּזה – הרי דרישוֹתיה של חוּקת העליה נתמלאוּ. אלא מה? ז’בּוֹטינסקי איננוּ יהוּדי סתם, הוּא גם אחד מאנשי-השם בּציוֹנוּת, סוֹפר ועסקן מפוּרסם. בּעברוֹ הציוֹני רשוּמים: הגדוּד העברי, מאוֹרעוֹת ירוּשלים, עכּוֹ, כּיוֹם הוּא עוֹמד בּראש הזרם הרביזיוֹניסטי, וכל זה כּנראה אינוֹ כּל כּך סימפַּטי בּעיני הממשלה, וּמשוּם שלא היתה לה שוּם אפשרוּת חוּקית למנוֹע את הויזה ממנוּ, “נפלה על ההמצאה” הנפלאה לדרוֹש מאת חברת “יהוּדה” להכניס בּחוֹזה שלה עם ז’בּוֹטינסקי סעיף האוֹסר עליו כּל עבוֹדה פּוֹליטית בּארץ. אמנם, לאחר הסירוּב הנמרץ והמוּחלט של חברת “יהוּדה”, הסתלקה הממשלה מדרישתה הנפלאה הזאת, אוּלם הויזה טרם ניתנה.

ז’בּוֹטינסקי יש לוֹ כּמה מתנגדים בּהסתדרוּת הציוֹנית וּבתנוּעת העבוֹדה בּיחוּד. הזרם הציוֹני אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד מהווה מיעוּט קטן בּמחנה הארצי-ישׂראלי. העבוֹדה אשר הוּא עוֹשׂה בּשנים האחרוֹנוֹת נראית לרבּים מאתנוּ כּבלתי פּוֹרה, ואפילוּ כּמזיקה. רבּים מאתנוּ חוֹשבים לחוֹבתם הציוֹנית להילָחם בּדעוֹת אשר ז’בּוֹטינסקי שוֹקד להפיצן. ואוּלם מה ענין כּל זה למחלקת העליה? כּלוּם מסַמכוּתה היא לעלוֹת על כּסא המשפּט ולשפּוֹט את היהוּדים הרוֹצים לעלוֹת ארצה?

הנסיוֹן הזה לעכּב כּניסת יהוּדי ארצה על שדעוֹתיו אינן נוֹשאוֹת חן בּעיני הממשלה, הנסיוֹן הזה לשלוֹל מן היהוּדי, למפרע, עוֹד בּטרם עלה ארצה, את חוֹפש פּעוּלתוֹ הפּוֹליטית, היא התנקשוּת קשה בּזכוּיוֹת הראשוֹנוֹת של כּל אדם ושל כּל תוֹשב ארצנוּ. ואם ה“אניקדוֹטה” תיעָשׂה למציאוּת, יראה בּה הישוּב, תראה בּה התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, – תוֹמכיו וּמתנגדיו של ז’בּוֹטינסקי כּאחד – עלבּוֹן קשה וּפגיעה קשה, אשר אין להשלים אתם בּשוּם פּנים ואוֹפן.

תשמש ה“אניקדוֹטה” הזאת אזהרה לכל אלה שרצוּ לראוֹת בּמחאוֹת ציבּוּר הפּוֹעלים נגד גירוּשי היהוּדים מן הארץ בּגלל השקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת, ענין “מעמדי” בּלבד. אם היוֹם נעשׂה הפקר היהוּדי-הקוֹמוּניסט, אין מעצוֹר שמחר יֵעשׂה הפקר היהוּדי-הרביזיוֹניסט, וּמחרתים יכוֹל לבוֹא תוֹרם של האחרים. ואין אמצעי אחר נגד שרירוּת-הלב המתפּשטת בּין הפּקידוּת הארצישׂראלית מאשר ההגנה הנמרצת על העיקרוֹן אשר אין לעבוֹר עליו: לא בּחסד אלא בּזכוּת עוֹלים היהוּדים לארץ הזאת אשר היא ארצם. לא בּחסד אלא בּזכוּת הם חיים בּה. מן היהוּדי אפשר לשלוֹל – כּמו משאר תוֹשבי הארץ – כּל מה שהחוֹק מרשה לשלוֹל ממנוּ. את המוֹלדת ואת זכוּתוֹ למוֹלדת אין לשלוֹל ממנוּ.

ד' תשרי תרפ"ט (18.9.1928)

אם נצרף יחד את הידיעוֹת והעוּבדוֹת, מעשׂי יוֹם־יוֹם כּמעט, פּרי יחסי הממשלה הארצישׂראלית לעבוֹדת־הבּנין הנעשׂית על־ידי הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית, נקבּל תמוּנה עגוּמה למדי. אנוּ עצמנוּ כּמעט שהתרגלנוּ לבלי לדבּר יוֹתר על התחַיבוּיוֹת הממשלה הנוֹבעוֹת מן המנדט. אנוּ מתחילים כּבר להעביר את הויכּוּח התמידי שלנוּ עם האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית לשטח מספּר היהוּדים בּארץ וּסכוּם המסים אשר משלמים היהוּדים – נימוּק, שהוּא בּודאי חשוּב מאד ואוּלם לא עליו, על־כּל־פּנים לא עליו בּלבד, להיוֹת למשענת הפּוֹליטית שלנוּ. אין ארץ ישׂראל מוֹשבה סתם אשר האדמיניסטרציה שלה מחוּיבת להחזיר לתוֹשביה מה שהיא מקבּלת ממנה. אין ארץ־ישׂראל ארץ שני העמים סתם, אשר לכל אחד צריך שיֵעשׂה צדק לפי מספּרוֹ. ואילוּ היה מספּר היהוּדים הנמצאים עתה בּארץ קטן הרבה וּסכוּם המסים הנפרעים על־ידיהם פּחוֹת הרבּה, – גם אז לא היה הדבר הזה מקטין בּמאוּמה את התחַיבוּת הממשלה כּלפּי בּנין הבּית הלאוּמי העברי בּארץ־ישׂראל, כּי לא לשם היהוּדים הגרים בּארץ ולא בּזכוּת המסים שלהם ניתנה ההתחַיבוּת הבּין־לאוּמית הזאת. והתמוּנה העגוּמה של יחסי ממשלת ארץ־ישׂראל לעבוֹדת־הבּנין היהוּדית מתחילה להיוֹת דוֹמה מאד להפרעה גלוּיה של ההתחַיבוּת הזאת.

אם גם נניח רגע לדברים העיקריים, כּגוֹן מניעת קרקעוֹת הממשלה מאת המתישב היהוּדי; אם גם נסתפּק בּעוּבדוֹת יוֹם־יוֹם בּלבד, בּקטנוֹת, גם אז נעמוֹד מתוֹך השתוֹממוּת והתמרמרוּת לפני החזיוֹן הזה. לפני המעצוֹרים התמידיים אשר ממשלת הארץ מעמידה, כּאילוּ בּכוָנה, על הדרך הקשה של המפעל העברי. תלינוּ תקווֹת גדוֹלוֹת בּעבוֹדת הנמל. וגם הממשלה עצמה, שניסתה בּשנוֹת המצוּקה לעשׂוֹת את חשבּוֹן העתיד, לקחה תמיד את העבוֹדה הזאת בּחשבּוֹן הסיכּוּיים העוֹמדים בּפני הפּוֹעל העברי. ועתה, כּאשר הגשמת המפעל הזה הוֹלכת וּמתקרבת, היא מעוֹררת כּמעט יוֹתר דאגה מאשר שׂמחה. דבר העברת תחנת לוּד לתל־אביב־יפוֹ היה נדמה לפני שנתים כּמעשׂה בּטוּח – ולהשערה הזאת היה יסוֹד בּהבטחוֹת המסוּימוֹת של בּאי־כּוֹחה המוּסמכים של הממשלה. עתה נדחית העברה זאת ללא מוֹעד וּללא סיכּוּיים בּרוּרים. הפּוֹעל העברי ממשיך להיוֹת מקוּפּח בּעבוֹדוֹת העיריוֹת – וידוּע וגלוּי הוּא, שהדבר תלוּי בּמידה רבּה לא בּעיריוֹת בּלבד אלא בּממשלה וּבאי־כּוֹחה המקוֹמיים. דוּגמת ירוּשלים, עם 66 אחוּז תוֹשביה היהוּדים ו־10 אחוּזים הפּוֹעלים היהוּדיים העסוּקים בּעבוֹדוֹת העיריה, הנה אילוּסטרַציה מחרידה למצב הבּלתי טבעי והבּלתי צוֹדק הזה. אילוּסטרציה שניה, בּמשק ממשלתי טהוֹר, ניתנת על־ידי מחלקת הרכּבת. זה כּבר עברה וחלפה התקוּפה ההיא, כּאשר אפשר היה להאשים את נסיוֹנוֹת התעשׂיה העברית בּקלוּת־דעת, בּחוֹסר־ידיעה של עניני הארץ, בּרוּח מבוֹהלת. מה שבּנסיוֹנוֹת האלה היה בּלתי מבוּסס כּלפּי אפשרוּיוֹת הארץ וּבלתי פּוֹרה בּסידוּר הפּנימי, נפל מזמן. מה שנשאר הוֹכיח את זכוּתוֹ לקיוּם וּלהתפתחוּת. וּבכל זאת ה“סיליקט” [בית־חרוֹשת ללבנים] התל־אביבי, שהיה נוֹתן לחם למאתים נפש, נסגר וּבסגירה הזאת חלק רב לפּוֹליטיקה הפיסיקאלית קצרת־הראוּת של הממשלה. בּית החרוֹשת [לשוֹקוֹלד] ליבּר, אשר כּבש את השוּק בּתוֹצרתוֹ, מאיים לעזוֹב את הארץ ולעבוֹר לסוּריה, בּאשר ממשלתה מציעה לפניו תנאים הרבּה יוֹתר נוֹחים מתנאי ממשלת ארץ־ישראל, אשר גבתה מבּית־חרוֹשת זה 3000 לא"י בּתוֹר דמי מכס. כּן, נצחוֹן מזהיר של מחלקת הכּספים, ואוּלם תוֹצאוֹתיו עלוּלוֹת להיוֹת החרבת המשק הארצישׂראלי.

התקציב הממשלתי מעוּבּד גם הוּא לא לפי צרכי הארץ וּמִשקה. בּלי התחשבוּת כּל־שהיא עם התפקידים המיוּחדים של אנגליה בּארץ הזאת – הוּא כּוּלוֹ לטוֹבת המטרוֹפּוֹלין ועניניה. וּמשוּם כּך אין כּסף בּקוּפּה הארצישׂראלית וּמשוּם כּך צריכים המתישבים היהוּדים לשׂאת בּכל העוֹל של המסים ללא כּל עזרה מצד הממשלה – דבר אשר אין לוֹ דוּגמה בּשוּם מפעל של התישבוּת חדשה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת אנגליה לחיילים המשוּחררים שלה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת רוּסיה ליהוּדים הצריכים לישב לה את שׂפת אַמוּר [בּמזרח־סיבּיר], וגם הבּנק החקלאי – מי אינוֹ מוֹדה בּצוֹרך החיוּני אשר בּוֹ, מי אינוֹ מכּיר בּנזק הרב אשר היעָדרוֹ גוֹרם לארץ החקלאית הזאת? – נשאר תמיד, זה שנים רבּות, “רשוּם לפני הממשלה לתשׂוּמת־לב”. הוֹצאוֹת החינוּך והבּריאוּת של היהוּדים רוֹבצוֹת, כּקוֹדם, כּמעט בּמלוֹאן, על התקציב הציוֹני והממשלה שוֹמרת לה את התפקיד הנוֹח לבקר את המפעלים אשר היהוּדים בּנו לעצמם בּפרוּטוֹת אשר גזלוּ מן העבוֹדה המישבת בּמישרין: הן היהוּדים הנם “בּטלנים” למדי ו“עשירים” למדי עד כּדי לדאוֹג לעצמם בּכוֹחוֹתיהם הם, וּמה טוֹב, שהקוּפּה הארצישׂראלית המסכּנה יכוֹלה על־ידי כּך “לעזוֹר” לבּריטניה בּהוֹצאוֹתיה. וּבאוֹתוֹ הזמן מוּכרח היהוּדי, כּדי שיכּנס ארצה, כּדי שתדרוֹך רגלוֹ על האדמה הזאת – שהיתה לוֹ אלפּים שנה לפני היוֹת בּריטניה הגדוֹלה בּעוֹלם, – לעבוֹר גיהנוֹם של בּדיקוֹת וּבחינוֹת מגוּחכוֹת וּמחוּסרוֹת טעם וּמשפּילוֹת את כּבוֹדוֹ. וגם אחרי הגיהנוֹם הזה הוּא נשאר לעתים די קרוֹבוֹת מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, וּבעד כּל יהוּדי ויהוּדי, גם כּאשר אמצעים לוֹ, מוּכרחים ללחוֹם מלחמה קשה. וכל אלה הנם רק אילוּסטרציוֹת לתנאי עבוֹדתנוּ המשקית והכּלכּלית – מחוּץ לשאלוֹת העיקריוֹת הפּוֹליטיוֹת.

מהי הפּוֹליטיקה הזאת? האם חוֹסר הבנה כּלכּלית אוֹ גם רצוֹן לעכּב את התפּתחוּת המשק העברי? רק חוֹסר הבנה של התחַיבוּיוֹת ממשלת המנדט כּלפּי העם העברי אוֹ גם הרצוֹן “להרגיל את העם הזה, למען ישכּח לאט לאט, שהיה זמן וּבּריטניה הגדוֹלה קמה ועלתה על הבּימה הבּין־לאוּמית ונתנה הבטחוֹת מסוּימוֹת וּברוּרוֹת לסייע ליצירת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל”?

נדמה, כּאילוּ אנוּ עוֹמדים עתה על פּתח הפּעוּלה הציוֹנית המחוּדשת. גל העליה הרעננה עוֹמד בּשערי הארץ. מוּרגשת גם התעוֹררוּת ידוּעה בּמחנה הציוֹני בּחוּץ־לארץ. אוּלי יהיוּ לנוּ גם בּני־בּרית חדשים. בּקוֹשי רב, מתוֹך התאמצוּת והתגבּרוּת גדוֹלה, משתחרר הישוּב וּמשתחררת התנוּעה הציוֹנית מירוּשת המשבּר, מן הפַּניקה הרוּחנית וּמאפס הפּעוּלה שתקפוּ אוֹתם. הפּרוֹצס הזה הוּא בּהכרח אִטי, בּהכרח קשה. ואם הוּא יוּפרע, כּשם שהוּפרעה העליה ההמוֹנית, אנוּ נעמוֹד שוּב לפני אסוֹן גדוֹל, אוּלי יוֹתר גדוֹל מבּשנוֹת המשבּר. המצב הזה מחייב זהירוּת – ונדמה שלמדנוּ כּבר להיוֹת זהירים ואוּלי גם התחלנוּ להפריז בּמידה הטוֹבה הזאת. ואוּלם לא רק זהירוּת מחייב המצב החדש בּארץ וּבתנוּעה הציוֹנית אלא גם גיוּס כּוֹחוֹת, התאמצוּת גדוֹלה, הכּרת החוֹבה מצד כּל גוֹרמי הבּנין העברי, מצד ממשלת הארץ בּתוֹכם. קל ונוח היה לה, לממשלה הזאת, להטיל את כּל האחריוּת לאי־הצלחה שלנוּ עלינוּ, על עצמנוּ, רק עלינוּ, על אי־כּשרוֹן המעשׂה שלנוּ, רק שלנוּ. קל ונוֹח – וּבלתי צוֹדק בּהחלט. הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית אינם משתמטים מן האחריוּת לאי־הצלחה והם משתדלים ללמוֹד ממנה – ואוּלם החוֹבה הזאת נוֹפלת גם על הממשלה, בּמידה לא פּחוּתה. כּל הפּוֹליטיקה הזאת, אשר גוֹרל ה“סיליקט” וּבית־החרוֹשת ליבּר, חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת העיריה, מסים כּבדים על המתישבים החדשים, הסתלקוּת מחוֹבוֹת כּלפּי החינוּך והבּריאוּת העברית, התעללוּת בּעוֹלה וכוּ' וכוּ' אינם אלא אילוּסטרציוֹת לה, – חלק רב־ערך לה, אוּלי חלק מכריע, בּאי־הצלחה של שנוֹת העליה ההמוֹנית; חלק רב־ערך לה מבּחינה מעשׂית, בּעבוֹדת יוֹם־יוֹם, וחלק לא פּחוֹת חשוּב לה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית, בּאשר יצרה בּקרב ההמוֹנים היהוּדים, וגם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה, מצב־רוּח של דכּאוֹן, אשר יסוֹדוֹ בּכך שאין לעשׂות בּארץ עבוֹדה פּוֹריה, עבוֹדה העוֹמדת בּהתאמה לאמצעים ולכּוֹחוֹת המוּשקעים, בּתנאים אשר ממשלת הארץ יצרה אוֹתם לעוֹלה היהוּדי. ואם שיטת הממשלה בּשנוֹת העליה ההמוֹנית הביאה לידי כּך, שהתקוּפה, שהיתה יכוֹלה להיוֹת לברכה לארץ, השאירה אחריה אך משבּר קשה, הרי עתה, על סף התקוּפה החדשה, אחרי שהתגבּרנוּ על המשבּר, – על האדמיניסטרציה הארצישׂראלית ללמוֹד מן הנסיוֹן המר וּלהתאים את הפּוֹליטיקה המשקית והפיסקאלית שלה לצרכי הארץ ולהתחיבוּת הבּין־לאוּמית של הממשלה האנגלית.

ז' תשרי תרפ"ט (21.9.1928)

אחרי מאוֹרעוֹת ירוּשלים / משה בילינסון

מבּלי להקטין את קשי המאוֹרע על-יד הכּוֹתל המערבי ואת עוֹמק העלבּוֹן אשר נגרם על ידוֹ, אפשר בּכל זאת להניח שתשוּבת הישוּב לא היתה כּל כּך נרגשת וסוֹערת, אלמלא היה המאוֹרע הזה מעין טיפּה אחרוֹנה בּכוֹס העלבּוֹנוֹת שעברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. דחיקת רגלי הפּקידים והחיילים היהוּדים, זלזוּל בּשׂפה, התעללוּת בּעליה, גירוּשי היהוּדים – והיהוּדים בּלבד – מן הארץ, הסדרים בּבתי-הסוהר, הליקוּיים בּבּטחוֹן הציבּוּרי וכוּ'.

השיטה הזאת נטעה בּיהוּדי ארץ-ישׂראל הרגשת עלבּוֹן והשפּלה, אשר אין לשׂאת אוֹתהּ בּשוּם אוֹפן וּבשוּם מקוֹם וּבארץ הזאת על אחת כּמה וכמה. הממשלה מסתמכת עתה על החוֹק הקוֹבע סדרים מסוּימים על-יד הכּוֹתל. החוֹק הזה בּודאי קיים, אף על פי שלא נתפּרסם מעוֹלם, אלא העוול והעלבּוֹן שבּוֹ גלוּיים לעין כּל. חוֹק זה גם איננוּ יחיד בּמינוֹ, בּשוּרת החוּקים העוֹמדים, מבּחינה זאת אוֹ אחרת, בּניגוּד להרגשת התוֹשבים כּוּלם אוֹ חלקם, וּבניגוּד להכּרתם. עד כּמה שהחוּקים האלה נוֹגעים בּנוֹצרים וּבמוּסלמים, ידעה הממשלה למנוֹע – וזאת היתה חוֹבתה – שימוּש קפּדני וּמחמיר. כּך עוֹשׂה כּל ממשלה המתיחסת בּכבוֹד לתוֹשביה ויש לה קצת הבנה פּוֹליטית. רק בּיחס ליהוּדים סרה הממשלה מהדרך הנכוֹנה ולא רצתה להכּיר לא את המקוֹם ולא את הזמן. “יקוּם החוֹק ויחרב העוֹלם” – אין תוֹרה אכזרית וּמטוּמטמת מזוֹ. וּלפיה התנהגה ממשלת הארץ. היא מסתמכת, בּקו השני של הגנתה (בּקו אשר אין מגלים אוֹתוֹ בּקוֹמוּניקַטים הרשמיים אלא רק בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת) על מחאוֹת הערבים ועל האסוֹנוֹת אשר היוּ עלוּלים, כּביכוֹל, להתרחש בּירוּשלים. יש לפקפּק, אם היתה הממשלה מחוּיבת להתיחס בּרצינוּת למחאוֹת המוֹעצה המוּסלמית ולראוֹת בּה את דעתוֹ של כּל העם הערבי היוֹשב בּארץ. בּסיפוּק רב עלינוּ לציין, שדעת-הקהל הערבית לא היתה כּלל מאוּחדת בּשאלה הזאת. ראש עירית חיפה וּבאי כּוֹח הפּלחים שבּאוּ ירוּשלימה ל“אסיפת המחאה” הבינוּ להרגשוֹת היהוּדים. רק הפּוֹליטיקנים צרי העין, אשר אינם מתבּיישים להפיץ שמוּעוֹת על רצוֹן היהוּדים לכבּוֹש את מסגד-עוֹמר, יכוֹלים לראוֹת בּארוֹן-הקוֹדש, הגדוֹל בּאי-אלה סנטימטרים מאשתקד, אוֹ בּהתרגשוּת היהוּדים לרגל ההתערבוּת הגסה של המשטרה בּשעת התפילה, איוּם כּל שהוּא כּלפי העם הערבי וּזכוּיוֹתיו. נחטא לעם הערבי אם נקבּל את דעת הפּוֹליטיקנים האלה כּדעת כּל הערבים. הממשלה, בּמקוֹם להסכּים בּמהירוּת מפליאה לדרישוֹתיהם, היתה צריכה לבאר להם את כּל הגסוּת, את כּל העלבּוֹן שבּמחאוֹתיהם; היא היתה צריכה לבאר להם עד כּמה מדוּמוֹת זכוּיוֹתיהם הפוֹרמַליוֹת על הכּוֹתל בּהשוָאה לזכוּיוֹת האמיתיוֹת, המבוּססוֹת לא על בּעלוּת מקרית אלא על ההיסטוֹריה של היהוּדים ועל לבּם. וּמשוּם שלא עשׂתה כּך, יש לנוּ הרשוּת להניח, שפּעלוּ כּאן מוֹמנטים פּסיכוֹלוֹגיים ידוּעים, הטבוּעים בּהלָך-רוּחם של הפּקידים הגבוֹהים של ממשלת ארץ-ישׂראל.

הפּקידים האלה אין להם ההכּרה הפּנימית האמיתית שהיהוּדים נמצאים בּארץ “לא בּחסד אלא בּזכוּת”. אין להם הכּרת הזכוּת, ההיסטוֹרית והאנוֹשית, של היהוּדים על הארץ הזאת. גם בּעיניהם, כּמוֹ בּעיני הפּוֹליטיקנים הערבים, היהוּדי הנוֹ זר בּארץ-ישׂראל והוּא בּא הנה ודוֹרש את זכוּיותיו רק לפי קוֹמבּינַציה פּוֹליטית ידוּעה, אשר זמנה עבר וחלף. האַרגוּמֶנטציה הפּשוּטה, כּביכוֹל, של העסקנים הערבים – “הנה אנוּ יוֹשבים בּארץ הזאת כּמה מאוֹת בּשנים ואנוּ מהוים בּה רוֹב מכריע”, וּמה רֹצים היהוּדים ממנוּ וּממנה? – האַרגוּמנטציה הזאת היא כּנה וּנכוֹנה גם בּעיני הפּקידים האלה. וּמשוּם כּך צוֹדקים תמיד הערבים בּעיניהם, והם מוּכנים להתחשב בּדרישוֹתיהם וּמחאוֹתיהם גם כּשהן מביאוֹת לידי פּגיעה בּיהוּדים. ויש גם שאלת הצד האדמיניסטרטיבי שבּדבר – כּי אין לכפּוֹר שהנהלת הארץ היתה הרבּה יוֹתר פּשוטה והרבּה יוֹתר קלה אילמלא היתה קיימת “השאלה הציוּנית” הזאת והיהוּדים האלה עם “השׂפה השלישית” שלהם ועם תביעוֹתיהם התרבּותיות, עם הכּרת כּבוֹד בּן-אדם שלהם וכם כּל הסבך הזה של המנדט “המשוּנה”. אילוּ לא היה הלָך-הרוּח הזה אצל אחדים מפּקידי הממשלה הגבוֹהים, לא היתה אפשרית ההפליה בּחיל-הספר וההסבּרוֹת המשוּנוֹת בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי, ואי-אפשר היה שדעת-הקהל היהוּדית תראה בּאחד מן הפּקידים האלה את המאַרגן של הועידה השביעית של הערבים, בּשני את הרוּח החיה של כל הדֶמונסטרציה הכּסילית של העסקנים הערבים וּבשלישי את המכשיר העיור של העסקנים הערבים הקיצוֹניים. ואין זה מענין כּלל וּכלל אם הפּקידים האלה אוֹהבים את היהוּדים אוֹ שוֹנאים אוֹתם. יתכן מאד, שכּל אחד מהם יש לוֹ מכּירים וידידים טוֹבים בּין היהוּדים ושבּאנגליה שלהם אינם מתענינים כּלל בּגזעו של לוֹרד רידינג אוֹ לוֹרד מלצ’ט. מענין, חשוּב, מכריע רק זה: הפּקידים האלה אינם מבינים את התפקיד אשר אנגליה קיבּלה על עצמה בּארץ הזאת.

ההתרגזוּת וההתרגשוּת של היהוּדים אחרי מאוֹרע הכּוֹתל יש לראוֹתם כּתוֹצאה מכּל האתמוֹספירה המשפּילה אשר היהוּדי מרגיש סביבוֹ בּגלל הפּקידוּת הבּלתי-הוֹגנת הזאת. וּמשוּם כּך היתה ההתרגשוּת הזאת טבעית וּבאה מאליה. איש לא יצא לרחוֹב לעוֹרר את ההמוֹנים. טרם הוֹפיעוּ העתוֹנים, טרם פּתח עסקן אחד את פּיו, בּוֹ בּרגע שבּאוּ הידיעוֹת הראשוֹנוֹת, כבר היתה צוֹרבת בּכל הארץ הרגשת העלבּוֹן. אם מישהוּ בּעתוֹנוּת הערבית רוֹצה לראוֹת בּאסיפוֹת המחאה של היהוּדים משׂחק פּוֹליטי המכוּון נגדם, – הרי זה מעיד רק על חוֹסר כּל הבנה מצדם לגבּי המתרחש בּישוּב העברי. בּרגעים האלה לא חשב אף יהוּדי אחד לנגוֹע בּערבים אוֹ לתקוֹף אוֹתם. זכוּת-הקנין שלהם על הכּוֹתל היא פוֹרמַלית וּבלתי צוֹדקת בּמידה כּזאת, ששכחוּה. לנגד עיני היהוּדים עמדה רק הממשלה עם פּקידיה ושוֹטריה.

כ“א תשרי תרפ”ט (5.10.1928)

בּשׂיחה שהיתה לבאי­­­־כּוֹח הממשלה עם בּאי־כּוֹח הסתדרוּת העוֹבדים בּדבר עבוֹדת הנמל בּחיפה, נשמעוּ מצד הממשלה תשוּבוֹת והוּבּעוּ דעוֹת המעידוֹת, כּי אין לה מוּשג בּרוּר ממציאוּת הארץ ושאין גם בּכוָנוֹתיה להתחשב בּרצינוּת בּדירֶקטיבות אשר הפּרלמנט האנגלי, בכבודו ובעצמו, נתן לה, לפי הצעת בּאי־כּוֹח הפּוֹעל הפּוֹעלים, בענין הזה.

בשלוֹש דרישוֹת בּאוּ בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת לממשלה: לבלי להכניס לעבוֹדת הנמל פוֹעלים מחוּץ לארץ־ישׂראל; לשלם לפוֹעלים שׂכר “הוֹגן”; וּלהעסיק מספּר מסוּים של פוֹעלים יהוּדים. על הדרישה הראשוֹנה קיבּלוּ תשׁוּבה המניחה פחוֹת אוֹ יוֹתר את הדעת. העתיד ילמדנוּ אם לא ישתמשוּ לרעה בּתעוּדוֹת הנו­תנו­ת רשוּת להכניס מן החוּץ פוֹעלים, אשר “נחיצוּתם” תאוּשר על ידי התעוּדוֹת הללוּ. את התשוּבה כּשהיא לעצמה אין לשלוֹל מראש – הלא יתכן שלעבוֹדה מסוּג ידוּע אין פוֹעלים מוּמחים בּארץ והעבודה בּכל זאת צריך שתיעשׂה. ואשר לתשוּבה על הדרישה השנייה והשלישית, הרי אי-אפשר שלא לראוֹת בּהן השתמטוּת מן החוֹבה המפוֹרשת כּלפּי הפּוֹעל העברי וּכלפּי החלטוֹת הפּרלמנט האנגלי כּאחד. הממשלה לא הבטיחה להנהיג בּעבוֹדת הנמל שׂכר הוֹגן. היא גם לא רצתה להתחייב למספּר ידוּע של פּוֹעלים יהוּדים והסתפּקה בנוּסחה הסתמית של “אהדה” כּלפּי השקפת הסתדרוּת העוֹבדים. וּבהשתמטוּתה הסתמכה על כּך, שלמפעל הנמל הוּקצב סכוּם מסוּים אשר אין לעבוֹר עליו, ושרוֹב העבוֹדה יֵעָשׂה בּדרך הקבּלנוּת, ולממשלה ישנה משוּם מה האמוּנה המשוּנה שהקבּלן יֵדע לשמוֹר על עניני הפּוֹעל. שני הנימוּקים האלה אינם אלא “הערמה על החוֹק”. בּשעה שהממשלה חילקה את המִלוה הארצישׂראלי, היתה החלטת הפּרלמנט בּדבר שׂכר הוֹגן כּבר קיימת ועל הממשלה הייתה החוֹבה לברר אז, ולא עתה, לאחר מעשׂה, את השאלה הזאת, לקבּוֹע אז את השׂכר ההוֹגן ועל יסוֹדוֹ לעשוֹת את הקַלקוּלַציה ולקבּוֹע את הסכוּם הנחוּץ לבנין הנמל. בּמקוֹם לעשׂוֹת כּך חילקה הממשלה את כּסף המִלוה כּטוֹב בּעיניה, סִיפּקה כּל מיני צרכים אשר ספק גדוֹל הוּא אם הם היוּ צרכי הארץ בּאמת, ועתה היא מעמידה פּנים תמימים ונוֹתנת את התשוּבה המשוּנה – כּך וכך כּסף יש לי לשלם לפּוֹעלים. ואשר לקבּלנוּת, הרי מסירת העבוֹדה לקבּלנים אינה משחררת בּשוּם פּנים את נוֹתן העבוֹדה האמיתי מחוֹבתוֹ להבטיח לפוֹעל את תנאי־העבוֹדה האנוֹשיים.

מלבד הנימוּקים הבּלתי­־רציניים האלה, השתמשוּ בּאי־כּוח הממשלה גם בּנימוּקים כּלכּליים כּלליים. הממשלה אינה יכוֹלה להבטיח לפוֹעלי הנמל שׂכר יוֹתר גבוֹה מאשר היא משלמת בּכל עבוֹדוֹתיה, בּאשר מכּך יצא אי־שויוֹן ידוּע, אשר אפשר יהיה לתקנוּ אך מתוֹך העלאת שׂכר העבוֹדה בּעבוֹדוֹת הממשלה בּכלל ודבר זה יביא לידי יקרוּת כּללית. כּאן מתבּטאת אי־הבנת המציאוּת של הארץ וּמִשקה מצד הממשלה. היא שוֹכחת, כּי למעשׂה קיימוֹת כּבר בּארץ דרגוֹת שוֹנוֹת בּחיי הפּוֹעל; כּי מלבד משק הממשלה, המתנהל לפי דרגת־שכר נמוּכה בּיוֹתר, יש עוֹד משק יהוּדי, אשר שׂכר־העבוֹדה בּו גבוֹה יוֹתר מאשר בּמשק הממשלתי. אי־השויוֹן אשר ממנוּ מפחדת הממשלה, קיים כּבר בּמציאוּת. מסיבּוֹת שוֹנוֹת הצליח עד־עתה הפּוֹעל העברי, אמנם רק בּמידה ידועה. וּמתוֹך התאמצוּת בּלתי־פּוסקת, לקיים מעין חֵיץ בּין המשק הממשלתי והערבי וּבין המשק העברי. ואוּלם אין לחשוֹב שהמצב הזה יכוֹל להימשך בּכל הזמנים וּבכל התקוּפוֹת. שׂכר־העבוֹדה הנמוּך של המשק הלא־יהוּדי עלוּל בּכל רגע לשבּוֹר את “המחיצה הלאוּמית”. וּמאידך גיסא: אם הפּוֹעל העברי יצליח לעמוֹד בּכל תוֹקף על שׂכרוֹ הגבוֹה יוֹתר, עלוּל הדבר הזה להשפּיע גם על המשק הזוֹל של הממשלה ושל הערבים.

שתי רמוֹת־החיים הללוּ, כּאילוּ הן נתוּנוֹת בּמצב של מלחמה בּמשק הארצ־ישׂראלי ועדיין לא בּרוּר כּלל מי מהן סוֹפוֹ לנצח. על צד מי תעמוֹד הממשלה בּמלחמה הזאת? – על צד המשק הזוֹל, המנצל את הפּוֹעל ללא גבוּל והמאַיים להרוֹס את ההישׂגים של הפּוֹעל העברי, אוֹ על צד המשק העברי הוֹתן מִחית-מה לפוֹעל קבוּע והעלוּל להרים את כּל כּלכּלת הארץ? בּשאלה הזאת קשוּר בּמידה גדוֹלה העתיד הכּלכּלי של הארץ. בּתשוּבוֹת בּאי-כּוח הממשלה מוּרגשת השפּעת ההשקפה הפּרימיטיבית, ה“בּעל-בּיתית”. בּאי-כּוח הממשלה סבוּרים, כּמראה, ששׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר, אוֹתה היַקרוּת אשר ממנה הם מפחדים, הנָה הפסד למדינה ולארץ, כּסף שנזרק החוּצה ללא כּל טעם. ההשקפה הזאת פּסוּלה בּתכלית. שׂכר-העבוֹדה הגבוֹה הוּא אחד הגוֹרמים העיקריים של התפּתחוּת הארץ. פּירוּשוֹ: הגבּרת כּוֹח הקניה של הפּוֹעל, כּלוֹמר, הגבּרת השוּק הפּנימי אשר ממנה נהנים בּעלי-בּתים, סוֹחרים, בּעלי-תעשׂיה, חנוָנים, בּעלי-מלאכה התלוּיים בּשוּק הפּנימי. הממשלה הדוֹאגת להתפּתחוּת הכּלכּלית של הארץ, עד כּמה שהתפּתחוּת זאת אינה נראית לה בּצוּרת משק בּעל-מוּם, משק מסוֹרס ביסוֹדוֹ, משק מבוּסס על עבדוּת, אין לה מה לפחד משׂכר-עבוֹדה גבוֹה של הפּוֹעל, אלא להיפך: עליה להיוֹת גוֹרם להעלאת שׂכר-העבוֹדה הזה. על אחת כּמה וכמה אם המדוּבּר איננוּ שׂכר מוּפרז כּלל, אלא אך ממוּצע, בּין השׂכר הקיים בּשוּק העברי לבין זה הקיים בּשוּק הערבי. יתכן, כּי בּשביל הממשלה קיימת גם שאלת הקוֹשי שישנוֹ בּהחזקת שתי דרגוֹת בּעבוֹדה המאוּרגנת על ידי נוֹתן-עבוֹדה אחד, אשר הוּא גם ממשלת הארץ. אין להסתיר את הקוֹשי הזה. ואוּלם שרשיו בּמציאוּת הארץ והממשלה אינה יכוֹלה לעצוֹם את עיניה בּפני מציאוּת זוֹ. יש בּארץ פּוֹעל עברי בּעל דרישוֹת-חיים יוֹתר גדוֹלוֹת, וּפוֹעל ערבי בּעל דרישוֹת יוֹתר צנוּעוֹת. שׂכר-העבוֹדה שוֹנה הוּא הבּיטוּי החיצוֹני של המציאוּת הזאת, ואין מחוֹבת הממשלה להוֹריד את הפּועל העברי לדרגתוֹ של הפּוֹעל הערבי אלא להיפך: להרים את הפּוֹעל הערבי בּהדרגה עד אמת-החיים של הפּוֹעל העברי. וּמלבד זה: טעוּת בּידי החוֹשבים שההבדלים האלה בּרמת-החיים עוֹדם בּמציאוּת התרבּוּתית “האנוֹשית” בּלבד. גם המציאוּת הכּלכּלית מחייבת שׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר של הפּוֹעל העברי בּאשר הוּא אך פּוֹעל, אך שׂכיר, אשר אין לוֹ מקוֹר מחיה אחר זוּלת ידיו, בּוֹ בּזמן שהפּוֹעל הערבי, על פּי רוֹב, יש לוֹ גם משק כּל שהוּא אשר עליו חלק מחיתוֹ והעבוֹדה השׂכירה משמשת לוֹ אך “פּרנסת-עזר”. תנוּ לפּוֹעל העברי חלקת אדמה וּבית וּקצת ירקוֹת, וּפרה – ואז יוּכל גם הוּא להתקיים בּשׂכר יוֹתר נמוּך, ויסתפּק בּעבוֹדה עוֹנתית בּלבד. משוּם כּך עמדה משלחת ההסתדרוּת על שׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר ל“פוֹעל קבוּע” ולאו דוקא לפּוֹעל העברי. אסוּר לממשלה להעלים עין מן המציאוּת הכּלכּלית הזאת. אי-התחַשבוּת בּה עלוּלה להביא לידי אי-שויוֹן מציאוּתי, אמיתי, קשה מאד וכוּלוֹ לרעת הפּוֹעל העברי.

משוּנה מאד הוּא נימוּק הממשלה בּסירוּבה להבטיח לפּוֹעל העברי את מקוֹמוֹ המסוּים בּעבוֹדת הנמל בּיחס מתאים למספּר הפּוֹעלים העברים בּארץ. הממשלה כּבר נוֹהגת כּלפּי היהוּדים התנהגוּת בּלתי צוֹדקת בּשטח אחר, בּקבעה את השתתפוּתה בּתקציב החינוּך של היהוּדים והערבים לא לפי מספּר הילדים הלוֹמדים למעשׂה, אלא לפי מספּר התוֹשבים, כּאילוּ גם לילדים היוֹשבים בּבּית אוֹ המתגלגלים משוּם-מה בּרחוֹב, צריכה להיוֹת נחלה בּבתי-הספר. ועתה חל אוֹתוֹ חשבּון מוּטעה גם בּשטח בעבוֹדה. אמת-מידה של הממשלה הוּא מספּר התוֹשבים הערבים והיהוּדים, כּאילוּ גם לבעלי-האחוּזוֹת ולסרסוּרים ולפקידים ולחנוָנים צריך להיוֹת חלק בּעבוֹדה הפיסית שתיעשׂה בּנמל. יש בּארץ שני מחנות של פּוֹעלים קבוּעים החיים על העבוֹדה השׂכירה ואוֹתם, רק אוֹתם, על הממשלה לקחת בּחשבּוֹן בּחלוּקת העבוֹדה שנוֹעדה להם.

ניגשנוּ לעיין בּתשוּבוֹת הממשלה רק מתוֹך ראִיית המציאוּת הכּלכּלית של הארץ, אוּלם אם נעיין בּדבר מנקוּדת הראוּת של המנדט נכּיר, כּי אין בּתשוּבוֹת הממשלה הבנה כּלשהי לתפקידה ל“סייע לעליה בּלתי פּוֹסקת של היהוּדים”.

ל' תשרי תרפ"ט (14.10.1928)

שוּם צעד אינוֹ עלוּל להבליט יוֹתר את רמתם התרבּוּתית של שליטי הארץ, כאשר ההתעללוּת החדשה, שנעשׂתה בּאבני הכּוֹתל. שוּם דבר אינוֹ עלוּל לגלוֹת את הלוֹט מעל יחס הממשלה, הגלוּי והנסתר, אל הישוּב העברי, לזכוּיוֹתיו ולדרישוֹתיו, מאשר המערכה הנוֹספת הזאת בּמאוֹרעוֹת הכּוֹתל.

אל נשלה את נפשנוּ בּשוּם אשלָיוֹת: לא יתכן, כּי הבּנאים הערבים, אשר באוּ ליצוֹר “חזקה” נוֹספת ל“זכוּתם” על הכּוֹתל, למען עקוֹר מלב היהוּדים את התקוה לנצחוֹן הצדק, עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים על אחריוּתם הם בּלבד. מעוֹלם לא היוּ מעיזים לעשׂוֹת מעשׂה פּרוֹבוֹקציה גלוּיה כּזאת, אילמלא ידעוּ ידיעה בּרוּרה וּבטוּחה, כּי המעשׂה שלהם יהיה לרצוֹן לממשלת הארץ. וּממשלת הארץ אינה מר קיתרוֹטש [מוֹשל ירוּשלים] בּלבד. מוֹשל ירוּשלים, לאחר התנקשוּתוֹ בּכּוֹתל, שלא עברה בּשלוֹם, לא היה אוֹסר עלינוּ תגרה חדשה, אילמלא היה בּטוּח מראש בּחסוּת הרשוּת העליוֹנה בּארץ. וכיון שהענין יצא כּבר מגבוּלוֹת הארץ וּבא עד לוֹנדוֹן וגם לג’ניבה הגיע, כּלוּם יש להניח שמר לוּק [המזכּיר הראשי] לא הבטיח את עצמוֹ בּפני זעם הממשלה הלוֹנדוֹנית?

אל נתעלם מן המציאוּת. לא לכבוֹד יהיה זה לישוּב ולא לכבוֹד לתנוּעת־השחרוּר העברית. נבּיט ונראה את החזית המאוּחדת ההוֹלכת מפּקיד אנגלי פּלוֹני ועד המוֹעצה המוּסלמית וּמן המוֹעצה המוּסלמית ועד מר קיתרוֹטש וּמר לוּק ועד למשׂרד המוֹשבוֹת. רב כּוֹחה של חזית זוֹ, אוּלם לא נרכּין בּפניה את הראש, כּשם שלא עשׂוּ זאת הדוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ בּאלפּיִם שנה. לא נבקש מהם חסד, לא נפּיל לפניהם תחינה, — ידענוּ מי וָמה הם לנוּ. אך את מחאתנוּ לא נחליש, ואת ירוּשלים לא נשכּח, ואת האמת נגיד לנוּ וּלזוּלתנוּ, לכל מי שאזניו אינן אטוּמוֹת בּפני שָועת הצדק, בּפני התפּרצוּת הכּאב של עם הנפגע בּמעמקיו.

מלחמת־ידים לא נכריז. בּשוּם צוּרה. בּשוּם אוֹפן. דוקא משוּם שאנוּ עוֹמדים בּפני פּרוֹבוֹקציה גלוּיה לא ניתן לה להשתלט עלינוּ, על דרכּנוּ, על חיינוּ. דוקא משוּם שיש מישהוּ הרוֹצה בּכך — טיפּת דם אחת לא תישָפך על־יד הכּוֹתל. גבוּרה אחרת נדרשת מאתנוּ. את כּאבנוּ נעשׂה למקוֹר יצירה. עלבּוֹננוּ, האוֹמר לנוּ מה המצב וּמה השליטים, ידרבּן אוֹתנוּ למאמצים מחוּדשים.

מה שידים זרוֹת לכּוֹתל בּנוּ עתה בּכוָנוֹת רעוֹת, בּמזימת זדוֹן ורשע, — תדענה להסיר ולסתוֹר ידים אחרוֹת, טהוֹרוֹת ונאמנוֹת. שוּם “חזקה” מלאכוּתית לא תוֹעיל לטָחי מחיצוֹת האיבה והעוֹשק, בּיוֹם אשר בּוֹא יבוֹא. יוֹם, אשר עם ישׂראל לא יהיה עוֹד מטרה לחצים וּלעלבּוֹנוֹת בּארצוֹ.

ג' חשון תרפ"ט (17.10.1928)

נקוּדה אחת בּ“ספר הלבן” בּענין הכּוֹתל פּוֹגעת קשה בּרגשוֹתינו וּבהכּרתנוּ המשפּטית והאנוֹשית – נקוּדה, שאין לה שייכוּת ישרה לעצם הענין. הלא היא: התנהגוּת המשטרה בּיוֹם הכּיפּוּרים. העוּבדה הזאת, שלמיניסטר המוֹשבוֹת לא היה האוֹמץ האזרחי לגנוֹת פּשוּטוֹת וּברוּרוֹת את גסוּתם של השוֹטרים האנגלים ואת קלוּת-דעתם של אלה ששלחוּ, מתוֹך זלזוּל בּעם היהוּדי, את השוֹטרים הללוּ למען יתעללוּ בּמתפּללים – העוּבדה הזאת אינה מעידה על מידת-צדק וּתבוּנה פּוֹליטית של שלטוֹן המנדט. ואם נוֹסיף לעמדה זוּ של אֱמֱרי גם את תשוּבתוֹ לשאלת קֱנווֹרתי בּבית-הנבחרים בּדבר בּנין ה“נדבּכים” – את הפּלפּוּל הזה, המכניס את הבּנין החדש לתוֹך ה“סטטוּס קווֹ” – יתבּרר לנוּ למדי, בּאיזוֹ מידה מוּשפּע השלטוֹן העליוֹן מעמדת הפקידוּת המקוֹמית, מפּניוֹתיה וּמחתירוֹתיה.

בּעצם “שאלת הכּוֹתל” דנה הממשלה האנגלית כּאילוּ מתוֹך שתי בּחינוֹת. הבּחינה המוּסרית, האמיתית – הזכוּת על הכּוֹתל, הזכוּת להתפּלל לידו, זכוּת הגישה אליו – והבּחינה המשפּטית הפוֹרמלית: קנין-בּעלים על הכּוֹתל. הממשלה האנגלית מכּירה בּזכוּתם האמיתית של היהוּדים על הכּוֹתל, ולא כּדבר מוּפשט בלבד. היא מכּירה בּחוֹבתה וּמתחייבת להגן על הזכוּת הזאת, להבטיח ליהוּדים את עריכת תפילוֹתיהם; היא מכּירה בּזכוּתם להביא אתם את התשמישים הדרוּשים לכך, אשר היוּ מוּתרים בּימי השלטוֹן התוּרכּי. שוּרת ההגיוֹן נוֹתנת, כּי התשמישים האלה כּוֹללים גם אוֹתם הספסלים אשר עליהם היתה ליהוּדים המלחמה העלוּבה עם סטוֹרס ואשר עליהם ויתר הרבּרט סמוּאל. הם מכילים אוֹתה מחיצת-הבּד אשר שימשה נקוּדת-ההתקפה של מאוֹרעוֹת יוֹם הכּיפּוּרים. הם מכילים את המנוֹרוֹת, אשר המוֹשל הנאוֹר של ירוּשלים התאמץ לגזוֹל מן המתפּללים גם אחרי המאוֹרעוֹת. יתר על כּן: בּ“ספר הלבן” יש משפּט המשתמע, אמנם רק בּעקיפין, כּהוֹדאה בּגסוּתה של המשטרה האנגלית. אלה הם הדברים על השוֹטרים היהוּדים אשר ישמרוּ להבּא על הסדר בּרחבת הכּוֹתל בּימי חג וּמוֹעד – השוֹטרים האנגלים והערבים אינם טוֹבים, כּנראה, למלאכה הזאת לא בּעיני היהוּדים בּלבד, אלא גם בּעיני מיניסטר המוֹשבוֹת האנגלי.

אין, איפוֹא, לוֹמר, כּי המערכה המעשׂית הראשוֹנה בּענין הכּוֹתל נגמרה בּכּשלוֹן. אם מוֹשלי ירוּשלים לא יעשׂוּ פּלסתר את “הספר הלבן” של שלטוֹנם, אפשר לוֹמר בּבטחה, כּי המקרים המעליבים על-יד הכּוֹתל לא יחזרוּ עוֹד. ודאי, את השאלה העיקרית, היסוֹדית, שאלת הבּעלוּת של היהוּדים על הרחבה שלפני הכּוֹתל, לא פּתר “הספר הלבן”. וכאן נגלה הצד השני של השאלה, הצד הפוֹרמלי, המשפּטי; וזה היה נגד דרישוֹת היהוּדים. אי-אפשר היה לה לממשלה שלא תכּיר בּמציאוּת של צד זה. אמנם, הפקעת רכוּש של וַקף נכנסה כּבר בּפּרַקטיקה הממשלתית (המקרה האחרוֹן: השטח שנדרש לצוֹרך מוּזיאוֹן רוֹקפֱלֱר), ואוּלם אין הדבר פּשוּט כּל כּך בּשעה שהפקעה כּזאת נפגשת בּהתנגדות עזה (ולוּ גם מלאכוּתית) של המוּסלמים. יתכן מאד שהיוּ רגעים שאפשר היה להפקיע, ללא כּל התנגדוּת וּמתוֹך הסכּם, גם את רחבת הכּוֹתל. העסקנים היהוּדים וּממשלת הארץ הזניחו בּשעתם את ההזדמנוּיוֹת לכך. ואוּלם הרגע הנוֹכחי, מיד לאחר תנוּעת המחאה מצד הערבים וסערת ההסתה אשר טרם שככה, אינוֹ המתאים בּיוֹתר לצעד הזה.

גם “הספר הלבן” אינוֹ מסתיים בּהכּרת הצד המשפּטי של שאלת הכּוֹתל, הוא אינוֹ מסתיים בּהשלמה עם ה“סטטוּס קווֹ” לעוֹלמים. הוּא מַתוה את דרך-המוֹצא: על הנציבוּת הארצישׂראלית לבוֹא בּדברים עם המוּסלמים ועם היהוּדים לשם השׂגת הסכּם הדדי, לשם השׂגת פּתרוֹן מוּחלט “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת (שוּב: חוּקיוֹת בּלבד, כּלוֹמר פוֹרמַליוֹת בּלבד) של המוּסלמים”. ואם יש תוֹכן בּדברים הללו, ואם הנציבות תהיה נאמנה לתוֹכן “הספר הלבן” הזה, אם היא תרצה להבין מה כּתוּב בּוֹ, בּמה מכּירה בּוֹ ממשלת בּריטניה, היא תצטרך לא רק להרשוֹת ליהוּדים את כּל הספסלים, המנוֹרוֹת, וּמחיצוֹת-הבּד הללוּ, היא תצטרך לא רק להבטיח את מנוּחת תפילוֹתיהם על-ידי שמירה יהוּדית, אלא גם להשׂיג כּשוֹך הסערה, את הסכּמת המוּסלמים להפקעת רחבת הכּוֹתל.

אם להניח ל“טוֹן” הדיפּלוֹמַתי של תעוּדת אֱמרי, אם להניח לצידוק-הדין שבּה על המשטרה האנגלית ועל מוֹשל ירוּשלים (צידוּק-הדין אשר דרישת השמירה היהוּדית דוקא עוֹמדת בּסתירה לוֹ), צריך יהיה להוֹדוֹת שהוּשׂג דבר-מה: מלחמת היהוּדים הוּכתרה הפּעם בּנצחוֹן לגבּי כּל סדרי התפילה וקיבּלה את פּתרוֹנה האפשרי כּרגע מבּחינת הצד היסוֹדי שבּשאלה. על כּל פּנים, אין שוּם יסוֹד להכריז על “הכּשלוֹן הגמוּר” של המלחמה הזאת ואין שוּם יסוד להסיק מן הכּשלוֹן המדוּמה הזה מסקנוֹת כּלליוֹת, להקטין את ערך המלחמה הפּוֹליטית שלנוּ בּארץ. הכּל לא השׂגנוּ ולא היינו יכוֹלים להשיג. ואוּלם מתוֹך המלחמה הזאת הצגנו את כּל דרישוֹתינוּ בּשאלת הכּוֹתל – בּפני עצמנוּ, בּפני הערבים, בּפני ממשלת המנדט, בּפני חבר-הלאוּמים. צדקת הדרישוֹת האלה הוכּרה עתה על-ידי “הספר הלבן”: אמנם הן טרם נתגשמוּ. אי-התגשמוּת זוֹ יש לה סיבּה, אשר עלינוּ להכּיר בּרצינוּתה. ועלינוּ להמשיך – בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּשקוּלוֹת – את המלחמה שלנוּ למען תוּסר גם הסיבּה הפוֹרמַלית הזאת והשאלה תקבּל את הפּתרוֹן, “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת של המוּסלמים”.

ב" כסל“ו תרפ”ט (3.12.1928)

אין עוֹבר שבוּע כּמעט מבּלי שתגיע אלינוּ צעקה גדוֹלה וּמרה מבּתי־הסוֹהר. וּמה שמגיע בּדרכים “בּלתי־ליגַליוֹת”, ודאי אינוֹ אלא מקצת ממה שיש לספּר על הסדרים הקשים והפּרוּעים, המגיעים עד לאכזריוּת, השׂוֹררים בּבתי־הסוֹהר. כּי כּל מסירת ידיעוֹת קשוּרה בּסכּנוֹת וענשים נוֹספים לאסירים. — —

חוֹבת הנציב החדש [לוֹרד צ’נסלוֹר] היא לבדוֹק את הפּינה השחוֹרה הזאת בחיי הארץ. אַל נחלוֹק כּרגע על ספר החוּקים אשר לפיו מתנהגים בּתי־המשפּט שלנוּ. הרבּה יש לתקן, בּלי ספק, בּערבּוּביה עוֹתוֹמַנית־אנגלית זוֹ, הארכאית בּרוֹב חלקיה. בּכל העוֹלם עוֹבר עתה גל של התחדשוּת בּמקצוֹע הזה. אין לך כּמעט ארץ שאינה בּוֹדקת בּחוּקיה כּדי לסגלם לתנאי החיים החדשים ולהכּרה המשפּטית החדשה; להתאימם למטרה האחת של המשפּט המוֹדרני: הגנת החברה בּפני האלמנטים המזיקים לה — בּוֹ בּזמן שהחוּקים הישנים חדוּרים רוּח נקמה ועוֹנש, כּמטרה לעצמה. לא יתכן שאך ארץ־ישׂראל תישאר מחוּץ לתנוּעת־תיקוּן גדוֹלה זוֹ. אוּלם זוֹהי עבוֹדה גדוֹלה הדוֹרשת עיוּן ולימוּד, ואם יש לתבּוֹע מהנציבוּת החדשה שתכלוֹל את העבוֹדה הזאת בּין תעוּדוֹתיה, אין לצפּוֹת שהדבר יֵעשׂה בּעתיד הקרוֹב בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר אך על השימוּש בּחוּקים לרע, על שרירוּת לב ואכזריוּת בּמסגרת החוּקית הקיימת. והדבר הזה דוֹרש תיקוּן מיד והוּא גם ניתן לתיקוּן דחוּף זה. בּידי הנציב לעשׂוֹתוֹ וגם לגלוֹל בּוֹ תיקוּן דברים אשר כּאילוּ יש להם הצדקה בּחוֹק והם נכנסוּ כּבר לנוֹהג המשפּטי וההנהלתי שלנוּ, אוּלם לאמיתוֹ של דבר הם עוֹמדים בּניגוּד לרוּח החוֹק וּלרוּח המנדט הארצישׂראלי.

יהוּדים הנחשבים למסוּכּנים מבּחינה פּוֹליטית, נדוֹנים לגירוּש מן הארץ. והיוּ מקרים שבּתי־המשפּט דנוּ לגירוּש נערים וּנערוֹת, אשר אין לדבּר עדיין על פּרצוּפם הפּוֹליטי המוּחלט, נערים וּנערוֹת, שבּגלל התרשמוּת פּוֹליטית ארעית נשבּרים חייהם על־ידי גזירת הרשוּת. וּבדרך הסלוּלה על ידי השוֹפטים הלכה גם האַדמיניסטרציה. והאנשים ה“חשוּדים” הוּפקרוּ לשרירוּת־לבּה של המשטרה, ללא בּירוּר פּוּמבּי, ללא אפשרוּת של הגנה מסוּדרת, הגנת בּעלי־מקצוֹע. והיוּ כּבר מקרים שגוֹרשוּ — אוֹ עמדוּ תחת אימת הגירוּש — אנשים אשר שוּם אשמה פּוֹליטית לא רבצה עליהם. גם עבירוֹת פּוֹליטיוֹת פּשוּטוֹת, אוֹ אפילוּ עבירוֹת על הנימוּס נחשבוּ כּסיבּה מַספּקת לשילוּח יהוּדים מן הארץ. וּמה שֵם חוּקי יקָרא לזאת, שהאחריוּת להשקפוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ למעשׂים פּליליים אינה חלה על בּעלי־ההשקפוֹת ועוֹשׂי המעשׂים בּלבד, אלא גם על בּני משפּחוֹתיהם — על נשים וילדים?

אכן, היתה תקוּפה שהנתין התוּרכּי נחשב משוּם מה לנמוּך מנתין זר. לכך היוּ סיבּוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת, שיסוֹדן בּחוּלשת תוּרכּיה. הממשלוֹת אשר לא היה להן אֵמוּן בּמשטר התוּרכּי, בּישרוֹ וּבתרבוּתוֹ, אוֹ שרצוּ פּשוּט להשתמש בכוֹחן כּדי ליצוֹר לאנשיהן פּריבילֶגיוֹת, השׂיגוּ בּתוּרכּיה, בּין השאר, גם הגנה מיוּחדת לאסירים זרים. איזוֹ הצדקה ישנה למשטר המיוּחד הזה כּיוֹם? הממשלה הבּריטית המנהלת את הארץ אינה חלשה כּממשלת תוּרכּיה. אצלה, בּביתה, היא לא תרשה שמישהוּ יטיל ספק בּישרה וּבמידת הצדק שלה. מדוּע היא מרשה זאת בּארץ־ישׂראל; עתה, כּשגם הקפּיטוּלַציוֹת [שפּירוּשן זכוּיוֹת יתירוֹת של הממשלוֹת הזרוֹת] עבר זמנן ואינן עוֹד; עתה, כּשתוֹאר זה “אזרח ארץ־ישׂראלי” תוֹאר־כּבוֹד הוּא וּמקוֹר של שׂמחה וגאוה, בּיחוּד לאלה הרוֹכשים אוֹתוֹ? וּכשאזרח זה נכנס לבית־הסוֹהר הרי כּל נתין זר עוֹלה עליו בּזכוּיוֹתיו. מה טעם בּמצב המשפּיל הזה?

החוֹק של ארץ־ישׂראל אינוֹ מכּיר בּמשטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, ואוּלם ההכּרה המשפּטית שלנוּ, בּיחוּד בּתקוּפה הסוֹערת הזאת, כּשכּל אחד עלוּל להימנוֹת בּסוּג הפּוֹשעים הפּוֹליטיים עם עזיבת ארץ אחת וּכניסה לארץ אחרת, — יען כּי בּאיטליה, אסוּר מה שמוּתר בּרוּסיה וּבשתי ארצוֹת אלוּ אסוּר מה שמוּתר בּצרפת וּבגרמניה, — ההכּרה המשפּטית המתחשבת בּמציאוּת החדשה, יוֹדעת היטב את ההבדל בּין העבירה הפּלילית והעבירה הפּוֹליטית ואינה יכוֹלה להשלים עם כּך שהאסירים הפּוֹליטיים נתוּנים בּמשטר פּלילי. פּירוּשוֹ של הדבר הוּא עוֹנש נוֹסף אשר איננוּ בּחוֹק והוּא מתנגד לרוּח החוֹק. ממשלת בּריטניה הכּירה כּבר בּמציאוּת הזאת על־ידי ההבטחה שלא להטיל עוֹנש־גוּף על אסירים פּוֹליטיים, אם אינם חייבים בּעוֹנש זה לפי חוּקי אנגליה, ואין על הנציבוּת החדשה כּי אם לצעוֹד קדימה באוֹתה הדרך. משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים אינוֹ קיים גם בּאנגליה גוּפא, ואוּלם אין להעלים עין מן ההבדלים הגדוֹלים בּמנהגים, בּחינוּך, בּרמה התרבּוּתית של השלטוֹנוֹת בּבתי־הסוֹהר בּארץ וּבאנגליה. משטר, אשר הוָי של ארץ תרבּוּתית מרשה אוּלי לסבּוֹל אוֹתוֹ, מתגלה כּאן בּכל אכזריוּתוֹ.

אוֹתוֹ דבר יש להגיד על המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר כּלפּי האסירים הפּליליים. עבוֹדת־פּרך ללא תשלוּם, משוּגעים בּבתי־האסירים (מחוֹסר בּתי־משוּגעים אוֹ מחוֹסר מקוֹם בּהם — גם זהוּ כּתם על הארץ!), גסוּת השוֹטרים, ענשים גוּפניים, מכּוֹת וּמלקוֹת על כּל צעד ושעל, — עינוּיים ממש. החוֹק מתיר אוּלי כּל זאת ואוּלי כּך הדבר גם בּאנגליה. ואוּלם אם גם שם הדבר הזה הוּא רע בּלתי־אנוֹשי, אינוֹ עוֹמד בּהתאמה למטרה היסוֹדית של החוֹק הפּלילי, — הרי כּאן בּארץ אשר סדרי המשטר התוּרכּי טרם נעקרוּ ממנה, בּארץ אשר חבר השוֹטרים וּמנהלי בּתי־הסוֹהר חוּנכוּ בּה חינוּך אכזרי, בּארץ אשר הפּיקוּח הציבּוּרי בּה הוּא בּלתי־מפוּתח וּבלתי מספּיק, הדברים האלה הם רעה גדוֹלה פּי כּמה וכמה.

הנציבוּת העליוֹנה החדשה, אם תרצה לעמוֹד על גוֹבה תפקידה, לא תוּכל להעלים עין מן המצב האיוֹם הזה, לא תוּכל לבלי להכניס כּאן תיקוּן יסוֹדי — עוֹד בּטרם תגש לבדיקת ספר החוּקים אשר לפיו מתנהלת הארץ.

ח' טבת תרפ"ט (17.12.1928)

אנוּ נתקלים יוֹם-יוֹם בּתמוּנוֹת שיש בּהן אכזריוּת, חרפּה וסכּנה כּאחת – חוֹלי-רוּח המהלכים ללא השגחה בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת. אכזריוּת בּחזיוֹן הזה, בּאשר מוּכי גוֹרל אלה מהלכים קרוּעי-לבוּש ויחפים גם בּימי-הגשמים האלה, כשהם משמשים נוֹשׂא לסקרנוּת מנוּולת, וּלעיתים – ודאי ללא ידיעה בּרוּרה על המחלה המסרסת את דמוּת האדם – נוֹשׂא לצחוק וּלמעשׂי זדוֹן. וחרפּה בּחזיוֹן הזה, השפּלת כּבוֹד אנוֹש: המבוּגרים, ועוֹד יוֹתר הילדים, מקיפים אוֹתם ועוֹקבים אחר תנוּעוֹתיהם המגוּחכוֹת, לעתים הבּלתי נימוּסיוֹת. וסכּנוֹת ללא מספּר בּחזיוֹן הזה – סכּנה לחוֹלים אשר בּכל רגע הם יכוֹלים להזיק לעצמם; סכּנה לילדים שהתרשמוּתם מן החזיוֹן הזה עלוּלה בּנקל להשאיר עקבוֹת פַטַליים בּנשמוֹתיהם הרכּות; סכּנה לבני-אדם, לבהמוֹת, לבנינים – בּאשר סכּין, אבן, גפרוּר יכוֹלים כאן לגרוֹם אסוֹן.

אין להרבּוֹת מילים – לחזיוֹן זה אין מקוֹם בּחברה מסוּדרת. מי אחראי לוֹ? ודאי כּל איש ואיש מאתנוּ, בּאשר אם גם התרשם מהמראה המחריד בּעברוֹ בּרחוֹב וּבראוֹתוֹ בּמוֹ עיניו את אחיו המוּכּה אסוֹן – הנה כּעבוֹר רגע שכח את התמוּנה ונפנה לעסקיו בּנפש שקטה. אחראים מוֹסדוֹת הצדקה, המוֹסדוֹת הציבּוּריים המקוֹמיים – הקהילוֹת, העיריוֹת. ואוּלם האחראי העיקרי היא הממשלה, אשר עליה מוּטלת בּכל מקוֹם ומקוֹם הדאגה לאוּמללים אלה, עוֹד יוֹתר מן הדאגה לחוֹלי-גוּף. בּאשר חוֹלי-רוּח אינם חוֹלים בּלבד אלא הם מהוים קלקלה כּללית וסכּנה ציבוּרית וּמשוּם כּך הטיפּוּל בּהם הוּא מתפקידי הממשלה, לא פחוֹת מהדאגה לסדר בּרחוֹבוֹת.

רק בּית-חוֹלים ממשלתי אחד לחוֹלי-רוּח קיים בּארץ, זה שבּבית-לחם, והוּא קטן מאד, בּהכילוֹ אך 60 מיטוֹת. עד הזמן האחרוֹן לא השתמשו בּוֹ היהוּדים, כּי הפּרסוֹנַל המדיציני העיקרי – הרוֹפא והאחוֹת הראשית – אינם יוֹדעים לא עברית ולא אידיש. ואם קשה לכל חוֹלה להיכּנס לבית-חוֹלים על מנת להיוֹת בּוֹ בּבחינת אילם, על אחת כּמה וכמה קשה הדבר לחוֹלי-רוּח, אשר אמצעי-המגע שלהם עם סביבתם מוּגבּלים הם גם כּששׂפתם אתם. אין לתאר את מצבוֹ של חוֹלה-הרוּח, אשר אי-אפשר להסביר לוֹ גם את הדברים המעטים ששׂכלוֹ הרעוּע מסוּגל להשׂיגם, וגם מחוּסר הוּא כּל יכוֹלת להבּיע את רצוֹנוֹ אוֹ לספּר על החסר לוֹ ועל המענה אוֹתוֹ. אוּלם כּה חמוּר הוּא מצב החוֹלים היהוּדים וּמשפחוֹתיהם, שהם הוּכרחוּ להתגבּר גם על המכשוֹל הזה והתחילוּ להשתמש בּבית-החוֹלים הממשלתי – בּחשבּוֹן ממוּצע הם תוֹפסים בּוֹ כּשלוֹשים מיטוֹת, ואוּלם המספּר הפּעוּט הזה אין בּכוֹחוֹ להספּיק גם מעט מן הדרוּש.

יש גם בּית-חוֹלים יהוּדי לחוֹלי-רוּח של „עזרת נשים” בּירוּשלים, מוֹסד שנוֹצר והתפּתח אך הוֹדוֹת ליזמה ולעבוֹדה המסוּרה של אחדוֹת מנשי ירוּשלים, בּיחוּד של מרת [צפּוֹרה] פּינס המנוֹחה [אשת יחיאל מיכל פּינס] ושל בּתה מרת [איטה אשת דוד] ילין. על התרוּמוֹת קיוּמוֹ וּמשוּם כּך אינוֹ בּטוּח. להלכה הוּא מכיל חמישים מיטוֹת, וּלמעשׂה יש בּוֹ כּשבעים חוֹלים. אי-התאמה זוֹ בּין התוֹכנית והמציאוּת אינה יכוֹלה לבלי להשפּיע על הסידוּרים.

הממשלה סירבה בּעקשנוּת לבוֹא לעזרת המוֹסד, ורק כּשהמצב נעשׂה חמוּר בּיוֹתר והועדה הממשלתית העירה על המצב הסַניטרי הקשה בּמוֹסד (תוֹצאה מהכנסת החוֹלים הנוֹספים) הסכּימה הממשלה, אחרי לחץ רב וּמשׂא-וּמתן ממוּשך, להקציב ל„עזרת נשים” אלפּים לירה בּתוֹר הקצבה חד-פּעמית לשם תיקוּנים בּבּנין. יש להעיר עוֹד, שאין בּיכוֹלת המוֹסד לקבּל חוֹלים בּלי תשלוּם וּמשפּחת כּל חוֹלה משלמת שש לירוֹת לחוֹדש (בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל מוּפחָת התשלוּם, אוּלם לא למטה משלוֹש לירוֹת לחוֹדש). פּירוּשוֹ של דבר הוּא, שהמוֹסד סגוּר בּפני העניים, בּשעה שדוקא הם זקוּקים בּיוֹתר לסַדר את חוֹליהם בּבית-החוֹלים, כּי בּעלי-אמצעים יכוֹלים עוֹד, אכן גם הם בּקוֹשי רב, לסדר איך שהוּא את קרוֹביהם החוֹלים בּביתם.

ואוּלם גם המוֹסדוֹת בּבית-לחם וּבירוּשלים, אינם מספּיקים כּדי הצוֹרך. אילוּ גם נתמלאוּ דרישוֹת המוֹסדוֹת היהוּדיים ולישוּב העברי היוּ מוּבטחוֹת כּ-150 מיטוֹת, גם אז היה זה מספּר נמוּך מאוֹד – מיטה אחת לאלף תוֹשבים, בּוֹ בּזמן שבּארצוֹת אחרוֹת מעריכים את הצוֹרך הזה, בּדרך כּלל, בּ-3–5 מיטוֹת לאלף נפש. לא פּעם ולא פּעמַיִם פּנוּ לממשלה בּדרישת מילוּי חוֹבתה. תזכּירים ללא מספּר, ראיוֹנוֹת ושׂיחוֹת בּעל פּה, הסבּרוֹת ותביעוֹת – בּשם הרגש האנוֹשי והבּטחוֹן הציבוּרי וההתחַיבוּת על-פּי המנדט. חוֹדשים עוֹברים, שנים עוֹברוֹת ללא תוֹצאוֹת כּל שהן. היתה הצעה לבנוֹת על יד תל-אביב בּית-חוֹלים לחוֹלי-רוּח ל-120 מיטוֹת. זמן מה נדמה היה כּאילוּ נוֹטה הממשלה לתכנית זוֹ. אחר כּך הסתלקה: הוֹצאה זוֹ של 15–18 אלף לירה אין בּיכלתה לשׂאת בּה – וזה בּמסגרת התקציב לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת המגיע לחצי מיליוֹן לשנה. לעוּמת זאת הבטיחה להרחיב את בּית-החוֹלים שבּבית-לחם. אחר כּך התבּרר, שהדבר הזה מן הנמנע הוּא, אמנם מסיבּוֹת בּלתי תלוּיוֹת בּממשלה (בּעלי-הבּית התעקשוּ ולא הסכימוּ לשינוּיים בּוֹ אוֹ למכירתוֹ), אוּלם להצעת בּית-חוֹלים חדש לא שבה עוֹד. וּמה יש לדבּר על בּית-חוֹלים מוּרחב אוֹ חדש אם גם את הדבר הפּשוּט והקל בּיוֹתר – סידּור „חדרי-הסגר” בּמספּר מצוּמצם מאד, בּבתי-החוֹלים הכּלליים, אי-אפשר היה להשׂיג.

המשוּנה והמביש בּיוֹתר הוּא שהממשלה מוֹדה הפּעם, בּניגוּד למנהגיה הרגילים, בּצוֹרך להגדיל את העזרה לחוֹלי-רוּח וּמחוֹבתה היא לעשׂוֹת את הדבר. היא מוֹדה וּמבטיחה. היא מוֹדיעה, שהנה היוֹם-מחר היא ניגשת לסידוּר הענין. יתר על כּן: „חדרי-הסגר” אלה המִסכּנים נתפּרסמוּ כּבר בּדין-וחשבּוֹן הרשמי של ממשלת הארץ לשנת 1927 כּדבר העוֹמד לצאת לפוֹעל. אוּלם בּמציאוּת הם אינם קיימים עדין כּיוֹם. ואם מוֹפיע חוֹלה בּרחוֹב, אין הוּא נעלם ממנוּ עוֹד, כּי גם המשטרה אין לה מקוֹם להשכּינוֹ.

הממשלה יוֹדעת שאנשים רבּים סוֹבלים בּגלל רשלנוּתה ו„רוּח הקימוּצים” הבּלתי מוּצדק והבּלתי אנוֹשי שתקף אוֹתה. היא מוֹדה, שחוֹבתה לתקן את התקלה הציבּוּרית הזאת. וּבכל זאת היא משתמטת – שמא ישכּח הישוּב את הרע הזה; שמא יתעייף מלתבּוֹע ולדרוֹש; שמא ימאסוּ המוֹסדוֹת מלפנוֹת עוֹד בּתזכּירים אל פּקידיה, וכמה פּרוּטוֹת תישאַרנה בּקוּפּתה. וּבינתים – אנשים חוֹלים מתגלגלים בּרחוֹבוֹת ללא עזרה וטיפּוּל, ללא סיכּוּיי הבראה, בּלי בּית-החוֹלים, בּלי „חדרי-הסגר”, וּמוֹסיפים לשמש מקוֹר של סכּנה וחרפּה.

הכזאת היא הפּוֹליטיקה של ממשלת המנדט?

כ“ז שבט תרפ”ט (7.2.1929)

סעיף המנדט על ארץ ישראל, הקובע את זכויות השפה העברית, מדבר אמנם על “עברית” בלבד, ואין בו אף מלה אחת על הכתב העברי, ואילו בא מישהו אל מנסחי המנדט והיה אומר להם, שעליהם להכניס לתוך הנוסחה שלהם גם את זכות האות העברית, ודאי לא היו מטים אוזן לדרישה משונה כזו. אילו היו מוצאים – מה שאיננו בטוח כל עיקר – שהטענה הזאת ראויה לתשובה כל שהיא, היו בודאי עונים: אנו כותבים בסעיף 22 של המנדט הארצישראלי: האנגלית, הערבית והעברית תהיינה השפות הרשמיות של ארץ ישראל". כונתנו, איפוא, ברורה היא בתכלית הבירור כבר מן המשפט הראשון הזה של הסעיף הארוך, והיא: לקבוע, חוק ולא יעבור, את שויון שלוש השפות בארץ, לכל אחת משלוש השפות האלה כתב משלה. ובכל זאת אין אנו כותבים, “אנגלית על צורות אותיותיה”, אין אנו גורסים “ערבית על כתבה”, אלא “אנגלית”, “ערבית”. מדוע נבטיח את זכויות העברית יותר מזכויות שתי השפות האחרות? מדוע נכניס את הכתב העברי במקום שאין אנו מכניסים את הכתב האנגלי ולא את הכתב הערבי?

כך בודאי היו עונים מנסחי המנדט על התביעה המשונה – מתוך הנחה בטוחה שלא ימצא איש או מוסד שיעלה על דעתו להבדיל בין שפה ואותיותיה. והנה, הנחה בטוחה זו – אשליה היתה, נמצא מוסד כזה. הלא הוא בית הדין העליון בירושלים. אשר פסק: המנדט מחייב להכיר בשפה העברית, אבל אין הוא מחייב להכיר באות העברית.

אל נתוכח עם בית הדין העליון בשאלה, אם אנגלית הכתובה בסימנים טלגרפיים – חדלה להיות אנגלית. ודאי ימצאו אנשים אשר יחלקו על דעת השופטים [בבית הדין העליון שעסק בערעורו של ישראל עמיקם] ויגידו שצורת האות היא חלק בלתי נפרד מהשפה הכתובה, ושאנגלית הכתובה בסימנים אשר “אנגלי” מן הרחוב לא יבין אותם ולא יוכל לכתוב בהם, חדלה למעשה להיות “אנגלית”, אל נתוכח בשאלה הזאת באשר אין היא מן הענין ולשוא נכנסו השופטים לשטח לא להם, לשטח שאיננו משפטי וגם איננו בלשני בלבד. יותר נכון היה הדבר מצדם, אילו היו נשארים בשטח שהו כולו שלהם, בשטח זכויות אזרחי הלאומים השונים בארץ ובשטח זכויות שלוש השפות הרשמיות. השופטים פסקו: על הטלגרמה האנגלית – לא זו שהפקיד מוסרה למכשיר הטלגרפי, אלא זו ש“אדם מן הרחוב” כותבה ביד ומוסרה לפקיד – להיות כתובה באותיות לטיניות (אשר הן גם אותיות אנגליות), על הטלגרמה הערבית להיות כתובה באותיות ערביות – ואילו על הטלגרמה העברית להיות כתובה באותיות לטיניות. והנה, מי שמקבל את סעיף המנדט הקובע את שויון השפות ברצינות גמורה, רשאי לשאול: מדוע דוקא על אחת משלוש השפות הרשמיות להיות מקופחת? אם מותר לכתוב עברית בלטינית, הרי מותר גם לכתוב אנגלית בעברית? מדוע בעצם לא פסקו השופטים, שעל הטלגרמה האנגלית להיות כתובה באותיותינו המרובעות – כלום משום ששפת “העם השולט” היא? ומדוע האות הערבית מותרה לטלגרמה הערבית – כלום משום שרבים הם הערבים בארץ? בו ברגע שהשופטים בחרו-ביודעים או שלא ביודעים-באמת מידה כל-שהיא להבדיל בין שפה לשפה על-פי זכויות השלטון או מספר האוכלוסין, הרי הם סרו משטח המנדט, ופגעו בחוק של שויון מוחלט. הם פגעו בו בפירוש ובבירור, כדי להפלות לרעה את אחת השפות הרשמיות של הארץ, את השפה העברית. וכדי להבין כראוי קיפוח זה של זכות כל יהודי ויהודי בתור פרט, די היה לשופטים לשאול את עצמם באיזה מצב העמידו הם, על-ידי פסק דינם, את האזרח היהודי לעומת האזרח האנגלי והערבי, כשיבואו האנגלי והערבי למשרד הטלגרף לשלוח טלגרמה איש בשפתו לא ידרש מהם שום דבר בלעדי ידיעת איש את שפתו; האנגלי – אנגלית, הערבי – ערבית. היהודי שיבוא לאותו המשרד לשם אותה המטרה, לשלוח טלגרמה בשפתו, ממנו ידרש מלבד ידיעת שפתה עוד דבר נוסף; ידיעת האותיות הלטיניות, ואם אין הוא יודע אותן, אין הוא יכול לשלוח את הטלגרמה שלו, העובדה הפשוטה הזאת – דרישה נוספת זו המיוחדת לאזרח היהודי ואינה קיימת לגבי האזרחים האחרים, דיה כדי להאיר באור בהיר את ההפליה לרעה של השפה העברית. את קיפוח זכותו של האזרח היהודי אשר בפסק הדין הירושלמי. כי העובדה הפשוטה האת אומרת: אין היהודי שוה בזכויותיו לערבי ולאנגלי, עליו מוטלת החובה להיות משכיל יותר, ואם לא – זכויותיו מקופחות.

כל זמן שהממשלה ופקידיה סרבו לקבל טלגרמות באותיות העבריות, מתוך נימוק שאין די פקידים היודעים אותן, או שאין די אמצעים לתיקון המצב וכו ', עמדנו בפני עובדה אדמיניסטרטיבית מגוכחת, העלובה יותר משהיא מעליבה. עם פסק דין זה נכנסנו לשלב אחר לגמרי, לשלב החוק המצדיק והקובע אי-שויון אזרחי של היהודים בארץ ישראל-דבר שאסור להשלים אתו, דבר המתנגד למנדט, הפותח שער לשרירות לב ללא גבול, לדרישה מכל משרד ומכל פקיד לכתוב כל ניר וניר וכל תעודה שאנו מביאים לממשלה באותיות לטיניות דוקא. השל הזה, שבו נתונה מעתה שאלת האות העברית בטלגרף, הוא רב תוצאות, פוליטיות ואף תרבותיות.

אין להזניח עוד את השאלה הזאת ואין להתיחס אליה כאל דבר של מה בכך. אין להשאיר עוד את המשכת המלחמה הזאת, שקבלה אופי רציני, בידי פרטים. החלטה זו של בית הדין העליון פוגעת במנדט, היא פוגעת במצב האזרחי של היהודים בארץ ישראל, ההחלטה הזאת צריכה להיות בטלה ומבוטלת. חובה להביא את הריב המשפחתי הזה, שנעשה לפרינציפיוני ומעשי כאחד, לידי גמר המחזיר ליהודים את זכויותיהם.

כ“ה ניסן תרפ”ט (5.5.1929)

חשבון פוליטי: ראו בכותר “בימי מסה”

בשעה חמורה: ראו בכותר “בימי מסה”

עשׂרוֹת צעירים יהוּדים יוֹשבים בּבתי-הסוֹהר – משוּם שהעיזוּ לאחוֹז בּנשק בּשעת חירוּם וסכּנת נפש, בּשעה שהממשלה הסתלקה, מרצוֹן אוֹ שלא מרצוֹן, מאחריוּת לחייהם וּלחיי משפּחוֹתיהם. מילר וּבניו מחיפה, אשר בּיתם נשׂרף לעיני המשטרה, נאסרוּ משוּם שמישהוּ מסר, כּי מישהוּ ירה מן הבּית הנשׂרף הזה. מר בּרוֹזה ממוֹצא, אשר משקוֹ, פּרי עבוֹדה עקשנית בּת ארבּעים שנה, נהרס וּביתוֹ נשׂרף, נאסר משוּם שאחד מרוֹצחי מוֹצא העיד עליו שהוּא ירה ברוֹצחים וּבשוֹדדים.

בּה בּשעה מוּנחת לעיני ממשלת הארץ תעוּדה מיוּחדת בּמינה – תעוּדה אשר כּל מילה בּה ספּוגה דם וכל אוֹת מעידה על יסוּרים שאין להם בּיטוּי: תזכּיר יהוּדי חברון אל הנציב העליוֹן. לא רוֹצחים ושוֹדדים ולא משַסים וּמסיתים, כּי אם אנשי שלוֹם, שגם להגן על נפשם לא העיזוּ, חתמוּ על התזכּיר הזה. גם בּשעת פּוּרענוּיוֹת זוֹ לא יכלה הדיבּה לנגוֹע בּאנשי חברוֹן. חפּים הם מכּל פּשע לכל הדעוֹת. אסוֹנם הכריח את אנשי השלטוֹן למלים המעטוֹת של אמת והרגשה אנוֹשית ששמענוּ מהם. ואנשי-שלוֹם אלה חיבּרו את התעוּדה ההיא וחתמוּ עליה. וּבתעוּדה – לא רק תיאוּר האסוֹן, אלא גם האשמוֹת מפוֹרשוֹת ושמוֹת מפוֹרשים. פּלוֹני והוּא פּקיד ממשלתי, בּא לחברוֹן ואסף את האספסוּף הערבי והלהיבוֹ והסיתוֹ כּנגד היהוּדים והתיר את דמם וּרכוּשם. בּאוּ שיכים ידוּעים, מוֹרים ערבים. שליטי העיר, הנקוּבים בּשמוֹתיהם, האחראים לשלוֹם התוֹשבים, השקיטוּ את היהוּדים בּהבטחוֹת שקר ואחר כּך הסגירו אוֹתם להמוֹן הפּראי ולא נקפוּ אצבּע, כּדי להציל נפש אחת. ועל רקע הדמים הזה בּוֹלטת דמוּת הפּוֹרע משנת 1921, אשר בּחסד ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ הנהוּ עכשיו מוּפתי, אמין אל חוּסייני, וּבשמוֹ התירוּ את דם היהוּדים בּחברוֹן וּבכל הארץ.

עשׂרוֹת צעירים יהוּדים יוֹשבים בּבתי-סוֹהר על לא דבר, על ה“חטא”, שכּל איש-לבב ואיש אחריוּת היה מחוּיב לחטוֹא. מילר וּבּרוֹזה טעמוּ טעם בּית-הכּלא ושרשרוֹת-בּרזל על ידיהם. וגם אי-אלה עשׂרות פלחים, אשר המסיתים העבירוּ אוֹתם על דעתם ושלחוּ אוֹתם למעשי זדוֹן ודם, גם הם נקראו לענוֹת על הפּשעים שפּשעוּ. ואוּלם האחראים האמיתיים, אלה שהעבירוּ את הבּערה, אלה שנתנוּ את הפּגיוֹן ואת הרוֹבה לידי הרוֹצחים, אלה שהתירוּ את הדם והסגירוּ את הרכוּש ואת הנשים, אלה יוֹשבים לבטח בּבתיהם ואינם מרגישים כּלל בּאסון הנוֹרא הזה שהם המיטוּ על כּל הארץ, על היהוּדים ועל הערבים גם יחד ועד השלטוֹן טרם העיזה לנגוֹע בּהם.

הארץ עוֹד מלאה אבק-שׂריפה. בּעתוֹנוּת הערבית עוֹד הוֹלכת ונמשכת הסתת-הדמים נגד הישוּב העברי. ידים רבּוֹת וחרוּצוֹת עוֹסקוֹת בּמלאכה הזאת. אַל נא יסמוֹך השלטוֹן על המשטרה שלוֹ ועל הצבא העוֹמד לפקוּדתוֹ. מה בּכוֹחם לעשׂוֹת? לירוֹת בּפּלח המוּסת, לאסוֹר את היהוּדי המגין על עצמוֹ. וּמה הם הדמים האלה וההרס הזה לרוֹקמי המזימה היוֹשבים בּבתיהם לבטח? כּלוּם נזדעזעוּ למראה הארץ בּאסוֹנה? אַל נא יסמוֹך השלטוֹן על הכּוֹח הפיסי אשר בּידו, כּל עוד הכּוֹח הזה מכוּון נגד המשוּסה ונגד קרבּנוֹ ואינוֹ מגיע אל המשַסים, האחראיים האמיתיים. אלה שהכינוּ לנוּ את האסוֹן הזה

וּמוֹסיפים להכין לנוּ אסוֹן חדש, יוּעמדוּ הם למשפּט – ואז יוּבטח הסדר וישתלט הבּטחון ונוּכל לשוּב לחיי העבוֹדה והשלוֹם.

ה' אלול תרפ"ט (10.9.1929)

מי הוא האויב: ראו בכותר “בימי מסה”

בּמאי שנת 1921 היוּ בּחירוֹת לראש המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה — היא המשׂרה העליוֹנה למוּסלמי ארץ־ישׂראל וּממילא משׂרה בּעלת־ערך לכל העוֹלם המוּסלמי. היוֹשב על כּסא הזה מקבּל אמצעי השפּעה כּבּירה על הרוֹב המכריע של התוֹשבים הערבים בּארץ. לוֹ גם הרשוּת לדבּר בּשמם. הארצוֹת השכנוֹת מַטוֹת אוֹזן לדבריו. הוּא מחזיק בּידוֹ מאה חוּטים וחוּט של הפּוֹליטיקה הערבית ושל האינטריגה הערבית. בּידיו כּספּי ציבּוּר והֶקדשוֹת, בּידיו חלוּקת משׂרוֹת, בּידיו מסירת חוֹזים ללא בּיקוֹרת, בּידיו מגבּיוֹת בּחוּץ־לארץ. בּוֹ, בּמידת ישרוֹ, סבלנוּתוֹ מצפּוּנוֹ תלוּי לא מעט שלוֹם הארץ.

בּבּחירוֹת הללוּ התחרוּ בּיניהם שני מוּעמדים. ג’ראלה: חבר משפּחה ערבית אצילה וּשקטה, איש ידוּע בּבינתוֹ וּבשיקוּל דעתוֹ, לכל הדעוֹת איש שלוֹם וסבלנוּת, — ואמין אל־חוּסייני: איש צעיר לימים, בּן למשפּחה ערבית המפוּרסמת בּתאוַת השלטוֹן, בּנרגַנוּת הפּוֹליטית והוּא עצמוֹ נתפּס כּראש הפּוֹרעים נגד היהוּדים ונידוֹן על־ידי המשפּט הארצישׂראלי לחמש־עשׂרה שנוֹת עבוֹדת־פּרך. ג’ראלה קיבּל רוֹב־דעוֹת בּמוֹעצה — שמוֹנה־עשׂרה, איש ריבוֹ קיבּל כּמחצית מזה, ההכרעה היתה בּידי הנציב העליוֹן, סיר הרבּרט סמוּאל. הוּא הכריע לטוֹבת ראש הפּוֹרעים. הוּא העלה את אמין אל־חוּסייני על כּסא השלטוֹן של מוּסלמי ארץ־ישׂראל.

סמוּאל עשׂה לא רק זאת. הוּא הפסיק את העליה היהוּדית לארץ — הלא המטרה הראשוֹנה לחיצי הפּוֹרעים היה בּית העוֹלים בּיפוֹ. סמוּאל חיבּר והציע לצ’רצ’יל, לשם אישוּר ממשלתי, את “הספר הלבן”, אשר אם לא בּתכנוֹ, הרי על כּל פּנים בּצוּרתוֹ וּבצוּרת פּרסוּמוֹ היה בּוֹ משוּם כּפיה על ההסתדרוּת הציוֹנית, משוּם ויתוּר לתנוּעה הפּוֹרעים על חשבּוֹן התנוּעה הציוֹנית.

בּניגוּד לרוּח המנדט סירב סמוּאל לחלק את אדמוֹת ארץ־ישׂראל שהיא בּרשוּתוֹ למתישבים היהוּדים. החיילים המשוּחררים של הגדוּדים היהוּדים — הלא הם המוּעמדים הטבעיים, לכל הדעוֹת, גם מתוֹך השקפה אנגלית־צבאית טהוֹרה להתישבוּת — מי מהם שהלך לוֹ כּלעוּמת שבּא וּמי המשתדל עד היוֹם הזה לשוא להשׂיג אפשרוּת של התישבוּת. את אדמת הממשלה קיבּלוּ הבּידוּאים, אשר לא ידעו מה לעשׂוֹת בּה. ממשלת ארץ־ישׂראל חיפּשׂה לפני כּמה חדשים את הדרך לשחרר אוֹתם מן המשׂא המיוּתר הזה, אשר בּידי אחרים היה יכוֹל להיוֹת מקוֹר אוֹשר ותרבּוּת. סמוּאל הציע — ולא פּעם — לערבי ארץ־ישׂראל “מוֹסדוֹת רֶפּרֶזַנטטיביים”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מן המוֹעצה הממשלתית הנבחרת עד “הסוֹכנוּת הערבית”. שנה בּאה ושנה הלכה, וּכאילוּ כּבר נוֹצרה “הפּרספֶּקטיבה ההיסטוֹרית”, אשר הרשתה לדוּן על מעשׂי סמוּאל מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת ושיקוּל־דעת, מחוּץ לרעש המלחמה האוֹטם את האזנים והמעַור את העינים. ורבּים קמוּ לא רק בּמחנה האנגלי אלא גם בּמחנה הציוֹני והראוּ בּאצבּע על סיר הרבּרט סמוּאל ועל מעשׂיו: הנה, הוֹדוֹת לאיש הזה, הוֹדוֹת לחכמתוֹ הפּוֹליטית העליוֹנה, הוֹדוֹת להתגבּרוּתוֹ על צרוֹת השעה, הוֹדוֹת לרוּח־השלוֹם שמילאה אוֹתוֹ קיבּלוּ היהוּדים את האפשרוּת של עבוֹדה שקטה וּשלֵוה בּארץ. וּבכן, דרכּוֹ היא הדרך.

שנה בּאה ושנה הלכה. וּבשנה התשיעית מאז — חלפה “הפּרספּקטיבה ההיסטוֹרית” ההיא, בּמקוֹמה ישנה אַקטוּאַליוּת אכזרית מאד. וּבשוּם דבר לא התגלתה האַקטוּאַליוּת הזאת כּאכזריוּת כּה ערוּמה כבמינוּי ההוּא של אמין אל־חוּסייני לראש המוֹעצה המוּסלמית. כּי כּאן הכּל בּרוּר. אין עתה שוּם ספקוֹת על התפקיד, אשר האיש מילא בּמאוֹרעוֹת האחרוֹנים.

מהי המסקנה שיש להסיק מנסיוֹנוֹ של סמוּאל? כּלוּם רק זוֹ שנמצא בין הערבים איש, אשר אינוֹ יוֹדע הכּרת־טוֹבה מהי וּמשַלם רעה תחת טוֹבה? המסקנה הזאת, היא בּלבד, אינה אלא ילדוּתית. הפּוֹליטיקה אינה יכוֹלה להתבּסס על תכוּנוֹת פּרטיוֹת של פּלוֹני ואלמוֹני. ואילוּ היה בּא מישהוּ וּמסיק מהתנהגוּתוֹ של סמוּאל, לאוֹר המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, על נזק פּוֹליטיקת השלוֹם, על צוֹרך בּ“יד חזקה” בּלבד, טעוּת היתה גם בּידוֹ. כּי מעשׂיו של סמוּאל אינם בּסיס מספּיק להערכת פּוֹליטיקת השלוֹם. בּיניהם וּבין מעשׂי שלוֹם אין ולא כלוּם.

סיר הרבּרט סמוּאל איננוּ כּלל איש שלוֹם, איש הויתוּר והרכּוּת הפּוֹליטית. לנציבוּת ארץ־ישׂראל בּא ממשׂרה אחרת — ממיניסטריוֹן הפּנים של בּריטניה הגדוֹלה בּזמן מלחמת העוֹלם. בּכהוּנתוֹ זוֹ הראה יד תקיפה, כּמעט אוֹתה יד חזקה אשר עליה חוֹלמים ה“תקיפים” בּכל העוֹלם. הוּא גם איננוּ איש ההכנעה. בּאוֹתה הפּוֹליטיקה האנגלית הפּנימית הוֹכיח את נאמנוּתוֹ העקשנית להשקפוֹתיו, בּזמנים רעים וּבזמנים טוֹבים. הוּא ידע להישאר ליבֶּרלי ולעמוֹד בּמרץ וּבכוֹח בּמערכה הזאת בּשעוֹת שקיעת מפלגתוֹ. אפשר שנהיה בּטוּחים, כּי אם מפלגת הליבּרלים עתידה להמשיך בּהתפּוֹררוּתה, הוּא, סמוּאל, ישאר על המשמר עד הרגע האחרוֹן. אף לציוֹנוּתוֹ נשאר נאמן — גם אחרי הפּרעוֹת, וּברוּחוֹ לא נכנע לפּוֹרעים. כּל מה שעשׂה ואמר אחרי שעזב את הנציבוּת, עד השתתפוּתוֹ הפּעילה בּמוֹעצת הסוֹכנוּת ועד בּכלל מעידה על כּך.

סיר הרבּרט סמוּאל לא הניח בּיסוֹד הפּוֹליטיקה שלוֹ את עקרוֹן השלוֹם ואף לא את עקרוֹן הויתוּר. הוּא עבד כּאן לפי עקרוֹן הקוֹרוּפּציה, השקר, השוֹחד, העקרוֹן הזה בּוֹלט בּיוֹתר בּמעשׂה אמין אל־חוּסייני. בּמה זכה האיש הזה למשׂרתוֹ? מדוּע הכריע סמוּאל את כּף־המאזנים לטוֹבתוֹ? כּלוּם ההמוֹנים הערבים דרשוּ זאת? כּלוּם השכבוֹת העליוֹנוֹת של העם הערבי תבעוּ זאת? הלא בּמיעוּט נשאר האיש בּמוֹעצה המוּסלמית. כּלוֹם הצטיין בּשיקוּל־דעת שלוֹ, בּסבלנוּתוֹ, בּבינתוֹ אוֹ בּשירוּתוֹ לממשלת אנגליה ועל כּן ראוּי היה לגמוּל, ויהיה זה גם נגד רצוֹן האנשים אשר לבא־כּוֹחם יֵחָשב? והנה הלא הוּא שהקים את המרד בּארץ־ישׂראל, הוּא שעמד בּיד מזוּינת בּראש הפּוֹרעים ואוֹתוֹ דן המשפּט האנגלי — אשר אמין לא העיז להוֹפיע לפניו — לעבוֹדת־פּרך. ועל כּן: בּזכוּת מה הוֹעלה על כּסא השלטוֹן? רק דבר אחד היה ל“זכוּתוֹ” והוּא — שפּוֹרע היה, אוֹיב ממשלת אנגליה בּמידה שהיא ממשלת הצהרת בּלפוּר.

לחפּשׂ דרכי שלוֹם, להשתדל לכרוֹת בּרית עם האוֹיב, ודוקא עם האוֹיב הגלוּי — לזאת חכמה פּוֹליטית תיקרא. ואוּלם סמוּאל לא עשׂה כּזאת. הוּא לא ישב ליד השוּלחן עם האוֹיב מאתמוֹל, המוּכן לשלוֹם היוֹם, ולא עיבּד יחד אתוֹ יסוֹדוֹת של בּרית־נאמנוּת: כּאן מוַתר אני, פּה מוַתר אַתה, סמוּאל החליט בּלבּוֹ לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני, כּשם שהוּא רצה לקנוֹת את לב הפּוֹרעים שהתנפּלוּ על בּית־העוֹלים על־ידי עיכּוּב העליה ולקנוֹת את הבּידוּאים על־ידי אדמה טוֹבה. לא לפי קו חכמה פּוֹליטית אלא לפי קו הערמה הפוליטיקנית הלך. לא ליבּרל היה בּסגנוֹן אנגלי, אלא פּקיד קוֹלוֹניאלי בּסגנוֹן המקוּבּל מדי. המדיניוּת הערבית שלוֹ, לכאוֹרה מדיניוּת־כּבוֹד לעם הערבי וּלמנהיגיה, היתה למעשׂה מדיניוּת זלזוּל וּבוּז. את האמת — והיא:

שבּריטניה הגדוֹלה החליטה והתחַיבה לסייע ליִסוּד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל ולהחלטה הזאת תישָאר נאמנה למרוֹת הפּרעוֹת — את האמת הזאת אסוּר היה, לפי דעתוֹ, להגיד לערבים. וגם להסתלק מן ההחלטה ההיא לא יתכן, ועל כּל פּנים לא סמוּאל הציוֹני, לא סמוּאל, שהוֹפיע שמוֹנה שנים אחר כך, בּמעמד ציריך, כּמצדד נלהב שׁל הבּית הלאוּמי הזה, לא סמוּאל יִיעֵץ לממשלת הוֹד מלכוּתוֹ את ההסתלקוּת מחוֹבתה וּמהתחַיבוּתה. ועל כּן צריך לקנוֹת את הערבים, את מנהיגיהם — בּכיבּוּדים וּבמשׂרוֹת, את המוֹניהם — בּאדמה. ועתה בּרוּר מדוּע את הכּיבּוּדים ואת המשׂרוֹת צריך לתת לראש הפּוֹרעים דוקא ואת הקרקע לשבטים הפּראיים דוקא. אם לא בּרית־שלוֹם אלא קניה, הרי בּרי שיש טעם לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני דוקא ולא את ג’ראלה, את הבּידוּאים דוקא ולא את הפּלחים.

את פּרי המדיניוּת הזאת, מדיניוּת השקר, השוֹחד, הקוֹרוּפּציה, אכלנוּ בּימים אלה.

הידעוּ אלה, אשר עליהם מוּטל כּרגע להשיב את הארץ לחיים נוֹרמליים, ולקבּוֹע את יסוֹדוֹת הפּוֹליטיקה האנגלית לעתיד לבוֹא, היֶדעוּ הם להסיק מסקנוֹת מלקח סמוּאל? הלא אלה הם: אם אפשרי השלוֹם, ועד כּמה שהוּא אפשרי, יש להשׂיגוֹ. מי שסבוּר, כּי לשם כּך נחוּצים ויתוּרים, יאמר זאת בּגלוּי, ויגדיר אוֹתם גלוּיוֹת. אוּלי אפשר לעשׂוֹת דבר־מה — בּיחוּד בּאוֹתוֹ השטח ששימש נקוּדת־המוֹצא של המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, בּשטח הדתי. ועל שלוֹם, שלוֹם־אמת, מוּתר לדבּר עם כּוּלם: עם הועד הפּוֹעל הערבי ועם הפּוֹרע היוֹשב בּית־האסוּרים. ואוּלם אי־אמיתיוּת, רצוֹן להסתיר מן הערבים את תוֹכן הפּוֹליטיקה האנגלית, קוֹרוּפּציה, שוֹחד — זה לא. לא תהיה זאת מדיניוּת ליבֶּרלית וּמדיניוּת השלוֹם אלא מדיניוּת הערמה והשקר — בּזאת נוּסינוּ ואת פּריה אכלנוּ עתה.

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929)

חולשה או משחק?: ראו בכותר “בימי מסה”

נשכּח את הסתירוֹת המרוּבּוֹת אשר בּין עדוּיוֹת הפּקידים הבּריטיים הנמוּכים שהיוּ בּארץ בּימי מאוֹרעוֹת אב וּבין עדוּתוֹ של [לוּק] ממלא-מקוֹם הנציב העליון בּימים ההם. אפשר שלא הכּל רשמוּ בּדייקנוּת בּשעוֹת הקשוֹת ההן ולא הכּל מסרוּ לפּקיד הגבוֹה, ולא הכּל זכרוּ היטב. אמנם יש סתירוֹת שאין להן כּל בּיאוּר, גם מתוֹך התנאים הקשים של הימים ההם. ואוּלם לא זה העיקר בּעדוּתוֹ של לוּק, כּי אם כּל דמוּתוֹ של הפּקיד הזה, השקפוֹתיו וּמגמוֹתיו בּמדיניוּת הארץ. הן לוּק היה הפּקיד הגבוֹה בּיוֹתר בּארץ, שני לנציב העליוֹן וּממלא-מקוֹמוֹ. גם חדש לא היה בּה. לפני שנים עבד בארץ הזאת ושב הנה שנית. שנים שירת כּאן את ממשלתוֹ והגיע בּשירוּתוֹ זה לגדוֹלוֹת. יש, איפוֹא, הרשוּת להגיד שבּמידה רבּה מסַמל לוּק את המשטר ארצישׂראלי, וּמנקוּדת-מבּט זו יש חשיבוּת פּוֹליטית לעדוּתוֹ העוֹברת את גבוּלוֹת מאוֹרעוֹת אב.

על הרבּה שאלוֹת של עוֹרך-דין הסוֹכנוּת ענה לוּק: “אינני זוֹכר”. “אינני יוֹדע”. העתוֹנוּת מנתה כּחמישים מקרים כּאלה. גם סבלנוּתוֹ של יוֹשב-ראש הועדה פּקעה: “הלא מוּכרח הנך לדעת זאת, הן אינך יכוֹל לבלי לזכּוֹר”. אף על השמוּעוֹת שהפיצוּ הערבים בּדבר הפצצוֹת שזרקוּ היהוּדים בּמסגד, לא שמע. אפילוּ כּשהזכּירוּ לו כּי בּמעמדוֹ הוּא דרש הנציב העליוֹן מן הועד הפּוֹעל הערבי להכחיש את השמוּעוֹת האלוּ, לא הוֹעיל הדבר. פּעם ענה לוּק, כּנראה, מתוֹך כּעס: “אינני נביא, כּדי לדעת את העתיד לבוֹא”, והוּא ענה זאת כּששאלוּ אוֹתוֹ על אפשרוּת התפּרצוּת המאוֹרעוֹת בּשעה שכּל ירוּשלים וכל ילד בּה היוּ “נביאים” וידעוּ את “העתיד לבוֹא”. בּאפשרוּת המהוּמוּת האמין רק “כּשראה את התחלתן מבּעד לחלוֹנוֹ”. יש להניח שאילמלא עמד בּאוֹתוֹ רגע על-יד החלוֹן, לא היה “זוֹכר” גם את השעה הזאת ואת היוֹם הזה. פּעם הצטדק: “היינוּ עייפים, עבדנו 24 שעוֹת בּמעת לעת”. גם בּאמצעים אחרים השתדל להשתמט מאחריוּתוֹ. כּשדיבּרוּ בּועדה על ההוֹדעוֹת “המשוּנוֹת” של הממשלה, הצהיר שלא הוּא כתב אוֹתן – כּאילוּ לא די בּזה ששמוֹ היה חתוּם עליהן. כּמה פּעמים הסתמך על הנציב העליוֹן ויעץ לשאוֹל אוֹתוֹ, מתוֹך ידיעה ברוּרה, כּמוּבן, שאת הנציב העליוֹן לא יקראוּ להעיד לפני הועדה.

מה היא דמוּתוֹ של הפּקיד, אשר חָטא והוּא יוֹדע שחָטא ואין לוֹ אוֹמץ-לב לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת למעשׂיו ולשׂאת בּתוֹצאוֹתיהם והוּא מסתתר מאחוֹרי אמתלאוֹת מגוּחכוֹת, כּתלמיד רשלני ועצל העוֹמד לפני המוֹרה וּמסתבּך בּשקריו?

לוּק לא ראה את הנוֹלד, גם בּשעה שעל כּל הארץ עברוּ שעות וימים של חרדה. הוּא לא שׂם לב לאזהרוֹת היהוּדים. הוּא לא שׂם לב להסתה הערבית. הוּא לא נקט בּשוּם אמצעים נגד העתוֹנוּת הערבית שכּל שוּרה בּה שיוועה בּימים ההם לשפיכת דמים. הוּא לא קרא בּעוֹד מוֹעד לעזרה צבאית. הוּא לא אסר את ההפגנה של הנערים היהוּדים ולא את הפגנת האסוֹן של הערבים. הוּא הבטיח (בּהוֹדעה ממשלתית רשמית ופוּמבּית), לחקוֹר את מעשׂי חילוּל הקוֹדש שנעשׂוּ על-יד הכּוֹתל בּזמן ההפגנה הערבית ולמסוֹר את האשמים לדין – ולא עשׂה ולא כלוּם כּדי לקיים את הבטחתוֹ. רק לפי דרישת היהוּדים סידר את הפּגישה בּין העסקנים היהוּדים והערבים ועזב אוֹתה לנפשה, גם לא השתדל להשפּיע עליה, “ללחוֹץ” עליה, כּאשר היתה זאת חוֹבתוֹ. הוּא לא דרש מאת הערבים להכחיש את השמוּעוֹת הכּוֹזבוֹת שהן הן הקימוּ את הפּוֹרעים למעשׂי-פּרעוֹת, ולא הכחיש אוֹתן הוּא, בּתוֹר בּא-כּוֹח הממשלה. הוּא נתן פּקוּדה לבלי לירוֹת כּשהדם היהוּדי כבר נשפּך בּחוּצוֹת ירוּשלים. הוּא הבטיח וחזר והבטיח ליהוּדים שאין כּל פּחד, שהממשלה שליטה בּמצב, בּשעה שהמוֹני הערבים המזוּינים כּבר נתכּנסוּ מהכּפרים הסמוּכים ועמדוּ בּתוֹך ירוּשלים והממשלה למעשׂה לא היתה כּלל בּעין. גם כּש“ראה את התחלת ההתפּרצוּת מבּעד לחלוֹנוֹ”, גם כשהוּברר לוֹ שאין לוֹ כּוֹחוֹת מספּיקים לשמירת הסדר, דחה, אחרי “עיוּן”, את הצעת היהוּדים בּדבר זיוּן הצעירים העברים לשירוּת השכוּנוֹת היהוּדיוּת. כּשלא היוּ לוֹ שוֹטרים להעברת פצוּעים, פּרק את הנשק מן היהוּדים הבּריטיים. – ועל הנכבּדים הערבים לא הוּטלה כּל אחריוּת לשלוֹם ולסדר.

היתכן? היתכן שגוֹרל הארץ, אשר עיני העוֹלם נשוּאוֹת אליה, ימָסר לידי פּקיד רשלני, חלש, מטוּמטם? קשה להאמין, ואם גם נרצה להאמין, תבוֹא שוּב עדוּתוֹ של לוּק ותסתוֹר את ההשערה הזאת. כּי, הנה, לוּק “אינוֹ זוֹכר” ו“אינוֹ יוֹדע” והוּא מחוּסר כּל קו וכל רצוֹן מדיני כּשעוֹרך-דין הסוֹכנוּת שוֹאל אוֹתוֹ. אוּלם הוּא זוֹכר הכּל, והוּא מדבּר הרבּה, וּמגלה שיקוּל-דעת וּראִיית-העתיד, כּשעוֹרכי-הדין הערבים וּבאי-כּוֹח הממשלה שוֹאלים אוֹתוֹ. לוּק אחר, לא פּקיד מסכּן שחָטא וּמשתמט מאחריוּתוֹ, כּי אם איש מדינאי יוֹשב אז לפני ועדת החקירה, והוּא עוֹנה לעוֹרך-דין הממשלה בּצדק וּברשוּת שלמה: “עשׂיתי מה שעשׂיתי לא מתוֹך פחדנוּת, אלא מתוֹך פּוֹליטיקה מסוּימת”.

מה היא הפּוֹליטיקה הזאת?

לוּק לא היה יכוֹל לאחוֹז בּאמצעים נמרצים בּזמן ההפגנה הערבית על-יד הכּותל המערבי – היא ההפגנה אשר הפקירה את הישוּב העברי למסיתים ולפּוֹרעים- בּגלל הרוֹשם הרע שהיה הדבר עלוּל לעוֹרר בּין הערבים. להפקיר את היהוּדים – מוּתר. להגן על קדשיהם – אסוּר, כּי אי-אפשר לפגוֹע בּרגשוֹת הפּוֹרעים.

לוּק לא היה יכוֹל לזיין את היהוּדים, אשר עליהם התנפּלוּ – בּאשר הדבר היה עלוּל להרגיז את הערבים. ואסוּר להרגיזם – הן הם הראוּ למַה הם מסוּגלים כּש“מרגיזים” אוֹתם, ולממשלה לא היתה דרך אחרת לעצוֹר שפיכות-דמים גדוֹלה יוֹתר, מאשר לדאוֹג למצב-רוּחם של אלה שהתחילוּ בּשפיכת-הדמים. לוּק היה מוּכרח לפרוֹק את הנשק מעל היהוּדים הבּריטיים – אף על פּי ש“ההחלטה הזאת היתה קשה לוֹ” – בּאשר כּך דרשוּ המוּפתי ואנשיו, והיה צוֹרך “להסיר כּל אי-הבנה מלבבוֹת הערבים”. “אי-הבנוֹת בּלבבוֹת היהוּדים” יכלוּ להישאר בּתקפּן ואף לגדוֹל פּי כּמה. יתר על כּן: דם יהוּדים יכוֹל להישפך, ללא כּל אפשרוּת של הגנה עצמית, וּבלבד שלא תהיינה אי-הבנוֹת בּלבבוֹת הערים, וּבלבד שלא יחשבוּ, חלילה, שהממשלה דוֹאגת לחיי היהוּדים יתר על המידה.

עוֹרך-דין הסוֹכנוּת שאל את לוּק: “האם לא היתה חוֹבתך לצווֹת, בּכל מחיר שהוּא, שלא תהיינה שוּם הפגנוֹת שכּנגד” (כּלוֹמר, שוּם הפגנה ערבית בּתוֹר תשוּבה לתהלוּכה של היהוּדים לכּוֹתל)? “לא – ענה לוּק – לא בּכל מחיר שהוּא”. כּלוֹמר: בּדם היהוּדים מוּכן לוּק לשלם בּעד השקטת הערבים הנרגזים, כּביכוֹל, ואוּלם אל תפּוֹל אף שׂערה אחת מראש הבּחוּר השׂוֹרף את ספר הסידוּר העברי על-יד הכּוֹתל – מחיר זה גדוֹל הוּא מדי בּעיני לוּק.

לוּק הוֹדה לפני הועדה, כּי בּבּוּלטינים שלוּ מימי המאוֹרעוֹת, היה “משוּם מיעוּט הדמוּת לגבּי כּמה עוּבדוֹת”, ואוּלם לא רק “מיעוּט הדמוּת”, אלא גם עוּבדוֹת כּוֹזבוֹת. וּביחוּד מגמה כּוֹזבת היתה בּהם – מגמה לתאר את המאוֹרעוֹת כּהתנגשוּת בּין שני צדדים, שאין להכריע בּרוּר מי מהם פּוֹרע. כּלוּם מתוֹך אי ידיעה, כּלוּם מתוֹך קשי האינפוֹרמציה בּימים ההם בּא הדבר? לא, לוּק אמר בּפירוּש לפני ועדת החקירה: “כּבר אז היתה לי דעה בּרוּרה, מי הוּא התוֹקף וּמי הוּא הנתקף”.

ואם כּן – לשם מה הסירוּס והסילוּף? לוּק בּיאר: לשם הרגעת הקהל. והרי גם היהוּדים וגם הערבים ידעוּ את מצב-הענינים כּמוֹ שהוּא. יתר על כּן: הם תיארוּ להם לפעמים את המצב איוֹם יוֹתר מאשר היה, משוּם שחדלוּ להאמין בּהוֹדעוֹת הממשלה, כּשהכּירוּ “בּהמעטת הדמוּת” אשר בּהן. אין בּכוֹחוֹ של הסירוּס להרגיע – בּיחוּד בּארץ גוּפא וּבארץ כּה קטנה כּארץ-ישׂראל. שמא מטרה אחרת היתה לסילוּף האמת אשר בּהוֹדעוֹת לוּק: המצאת חוֹמר פּוֹליטי-משפּטי למסיתים הערבים למען יוּכלוּ אחר כּך להצדיק את מעשׂי הפּשע שלהם? ואוּלם בּא מִנשרוֹ הראשוֹן של הנציב העליוֹן והפסיק את המשׂחק המביש.

לוּק הוֹדה בּפירוּש, שאיסוּר תקיעת השוֹפר על-יד הכּוֹתל בּיוֹם הכּיפוּרים, בּא כּתוֹצאה מן הדרישה של המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה. והנה הממשלה ידעה היטב שכּל ענין הכּוֹתל הוּא, בּשביל המוּסלמים, ספֶּקוּלַציה פּוֹליטית בּלבד, רק אמצעי של פּרוֹבוֹקציה, כּדי להרגיז את היהוּדים וּלהביא לידי התנגשוּיוֹת דמים בּארץ. הן הנציב העליוֹן אמר בּפירוּש בּג’ניבה, בּפני ועדת המנדטים, כּי “המוּסלמים מפיצים שמוּעוֹת שבּהן הם מנסים ליחס איזוֹ קדוּשה לבּוּרַק” [כּפי שנקרא הכּוֹתל בּפי המוּסלמים על שוּם אגדת סוּסוֹ של מוּחמד] ולוּק אישר זאת בּפני ועדת החקירה, וּבכל זאת אסוּר היה לוֹ לנגוֹע בּרגשוֹת המוּסלמים לגבּי הכּוֹתל, הכרח היה לוֹ להישָמע לפקוּדת המוֹעצה המוּסלמית וּלהשתתף בּפּרוֹבוֹקציה שלה. וּמוֹתר היה לוֹ לזלזל בּרגשוֹת היהוּדים, עד לידי כּך, שאף על התנהגוּתוֹ של קית-רוֹטש בּיוֹם הכּיפּוּרים שעבר, ראה חוֹבה לעצמוֹ להגן בּפני ועדת החקירה.

עם המוּפתי שבּירוּשלים מדבּרים אדיבוֹת. כּך מצַוה הנימוּס כּלפי האיש העוֹמד בּראש העדה המוּסלמית בּארץ. מאד נזהרים לפגוֹע בּרגשוֹתיו גם כּשרגשוֹת אלוּ מזוּיפים הם, אוֹ כּשהנידוֹן הוּא הגנת היהוּדים הנתקפים בּפני הערבים התוֹקפים. ואוּלם על מכתבוֹ של הרב קוּק בּענין הכּוֹתל אינם עוֹנים כּלל, ואינם משתדלים אפילוּ לפזר את חששוֹת היהוּדים וּלהקל על העלבּוֹן.

כּזה הוּא לוּק בּימי המאוֹרעוֹת. ואשר לצד הישוּבי-הפּוֹליטי של המפעל הציוֹני הרי יוֹדע לוּק “שהפּלח אינוֹ אוֹהב את הצהרת בּלפוּר”. זאת הוּא יוֹדע בּוַדאוּת גמוּרה. כּאן הוּא זוֹכר הכּל. כּאן יש לוֹ מגע אמיץ עם התוֹשבים והוּא אשר לגבּי המאוֹרעוֹת לא היה יכוֹל להיוֹת “נביא”, בּוֹחן כּאן כּלָיוֹת ולב. הוּא יוֹדע, למשל, “שהיהוּדים הקוֹנים את הקרקעוֹת מגָרשים את הערבים מעל הקרקע”, אוֹ “יתכן שכּל מה שהמרבּים היהוּדים לקנוֹת קרקע, כּן תגדל הסכּנה לערבים”. הוּא אפילוּ "מוּכן לגמרי להאמין, כּי אחת הסיבּוֹת לריבּוּי הפּשעים בּארץ, היא זוֹ שהמשפּחוֹת האלוּ (של הפּלחים אשר נהפּכוּ לפוֹשעים) שוּלחוּ מבּתיהם ( על-ידי היהוּדי) ". לעוּמת זאת הוּא “אינוֹ יוֹדע אם היהוּדים שבּאים לארץ הביאוּ תוֹעלת יוֹתר גדוֹלה מהתוֹשבים הקוֹדמים”.

לא, לוּק לא היה פּקיד רשלני וּמטוּמטם. הוּא היה מדינאי שידע מה הוּא עוֹשׂה. וּמדיניוּתוֹ לא היתה זאת אשר עליה הצהיר בּאזני הועדה: “נאמנוּת להגשמת הפּוֹליטיקה של ממשלת ארץ-ישׂראל, כּפי שנקבּעה על-ידי ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ בּ”ספר הלבן" – לפי מיטב יכלתוֹ“. מדיניוּתוֹ היתה אחרת לגמרי, כּי “הספר הלבן” מוֹדה בּזכוּיוֹת היהוּדים בּארץ-ישׂראל, ולוּק לא השאיר לנוּ בּלתי אם זכוּת אחת: להרכּין את הראש בּפני כּל פּורענוּת וכל התעללוּת. “הספר הלבן” דוֹרש עזרה וסיוּע לישוּב היהוּדי, ולוּק זילזל בּישוּב הזה, הוּא נתן אוֹתוֹ לשמצה ואת כּל עזרתוֹ ואת כּל סיוּעוֹ נתן ל”נכבּדי" הישוּב הערבי, גם ( ואוּלי בּיחוּד) כּשהנכבּדים האלה התכּוֹננוּ לעשׂוֹת עוול ישוּב העברי ועשׂוּ אוֹתוֹ.

“הספר הלבן” מחייב לעזוֹר ליהוּדים בּמפעלם ההתישבוּתי ואוּלם העזרה הזאת אינה יכוֹלה לבוֹא מצד מי שחוֹשב, כּי היהוּדים עוֹסקים בּנישוּל הערבים וּמפעלם גוֹרם לריבּוּי הפּשעים בּין הפּלחים ואין תוֹעלת לארץ מעבוֹדתם ואם תגדל עבוֹדתם תתרבּינה גם הסכּנוֹת לערבים.

בּמדיניוּת הזאת של לוּק יש לראוֹת בּמידה לא קטנה גם מַפתח לחידת המאוֹרעוֹת. כּיצד קרה, שכּנוּפית עסקנים, מחוּסרת כּל כּשרוֹן וכל רצוֹן של יצירה, גדלה לכוֹח? כּיצד קרה, שהכּנוּפיה הזאת היתה יכוֹלה להקים מספּר אנשים לא קטן למעשׂי-פּשע נגד הישוּב העברי אשר לא גרם להם כּל רע? הצהרת לוּק לפני ועדת החקירה – עלילה היא על הישוּב הערבי. אין אמת בּדבר הזה, שערבי ארץ-ישׂראל נוֹטים מטבעם למהוּמוֹת וּבלבּוּלים. הישוּב הזה מסוּגל לעבוֹדה שקטה כּכל ישוּב עוֹבד אחד, אוּלי יוֹתר מישוּב אחר בּארצוֹת-מזרח אלה, אוּלם בּתנאי אחד: שלא יעמדוּ בּראש ממשלת הארץ אנשים אשר פּוּלחן האגרוֹף והערצת הכּוֹח הפיסי והכּמוּת הפיסית ישמשו יסוֹד לכל מדיניוּתם, ותכנה – התנגדוּת למפעל היהוּדים.

לא יהיה זה מן הצדק אם נגיד, שכּל מדיניוּתה הארצישׂראלית של ממשלת אנגליה, היא זאת שהתגלתה בּעדוּתוֹ של לוּק. גם [המזכּיר הראשי] קלייטוֹן, גם [הנציב] פּלוּמר שירתוּ כּאן את ממשלת בּריטניה. ועוּלם זרם ידוּע בּמדיניוּת הארצישׂראלית מסַמל לוּק בּודאי, הלא הוּא אוֹתוֹ הזרם אשר הגנרל בּוֹלס [השליט לפני מינוּי הנציבוּת] הניח את יסוֹדוֹתיו. יש והזרם היה מתגבּר – ואז מתחוֹלל אסוֹן לארץ. יש והוּא נחלש – ואז אפשרית בּה עבוֹדה שקטה וּפוֹריה. האם תדע ממשלת אנגליה והאדמיניסטרַציה שלה בּארץ לגרש מתוֹכה כּליל את הזרם הזה, אשר בּיסוֹדוֹ הוּ בֹלי נאמן גם להצהרת בּלפוּר, גם למנדט, גם ל“ספר הלבן” וגם לכל יוֹשר אדמיניסטרטיבי פשוּט? בּזה תלוּי לא בּמעט גוֹרלה של הארץ.

י“ח כסלו תר”ץ (20.12.1929)

א

אנוּ עצמנוּ דרשנוּ לא אחת מאת ממשלת הארץ להשגיח השגחה יוֹתר חמוּרה על העתוֹנוּת. התכּוַנוּ בּיחוּד לפעוּלת ההסתה שהתנהלה על־ידי חלק מן העתוֹנוּת הארצישׂראלית, בּשטח היחסים שבּין שני העמים בּארץ. דרישתנוּ כּאילו מתמלאת, ואוּלם החצים הקשים בּיוֹתר נוֹפלים בּחלקה של העתוֹנוּת העברית וּביחוּד בּחלקוֹ של “דבר”, אשר יד הרשוּת נגעה בּוֹ כּבר פּעמַים, וכל פּעם בּמידה לא קלה כּלל. אמנם בּשתי הפּעמים האלה לא בּגלל הסתת עם בּעם קרה הדבר – לא יקל למצוֹא בּ“דבר” יסודות להאשמות כּאלוּ, – ואוּלם השלוֹם בּארץ, וּבהיאָבקוּתה עם העתוֹנוּת של ה“נייטיבס”, היתה הממשלה מוּכרחה לאחוֹז בּאמצעים חריפים נגד העתוֹנוּת העברית דוקא, וּבאוֹפן מיוּחד נגד עתוֹן הפּוֹעלים. היתכן, כּי ישנוֹ מישהוּ המעוּנין בּיצירת רוֹשם כּזה?

“דבר” נתבּע לדין בּגלל שני מאמרים מסוּימים [בּעניני משפּט]. והנה, אם נסקוֹר על כּל מה שכּתוּב בּעתוֹנוּת הארץ על עניני המשפּט, ניוָכח בּנקל, כּי שני מאמרים אלה אינם מבּין החמוּרים בּיוֹתר. אף בּ“דבר” עצמוֹ נדפּסוּ רשימוֹת שהיוּ בּהן בּיטוּיים חריפים יוֹתר. מדוּע דוקא על המאמרים האלה יצא הקצף? התשוּבה פּשוּטה מאד: המאמרים האלה – דוקא שני אלה – יצאוּ מתחוּמי השׂפה העברית ונדפּסוּ בּאנגלית – האחד תוּרגם ונדפּס בּ“פּלשׂתין בּוּלטין”, והשני הוֹפיע בּתוֹספת האנגלית ל“דבר”. אוֹתה הרשימה, אם כּי בּנוּסח יוֹתר חריף, נדפּסה כּמה זמן לפני זה בּ“דבר” העברי, ואיש מן השלטוֹנוֹת לא שׂם אליו לב.

מכּאן אנוּ למדים, כּי הממשלה איננה שׂמה לב בּיוֹתר למאמרים הנכתבים עברית. אלה כּאילוּ אינם עלוּלים להעליב אוֹתה. מכּיון שפּסק־הדין מתכּוון להגנת הציבּור מפּני המוּשׂגים הבּלתי־נכוֹנים בּעניני המשפּט ולא להגנת השוֹפט והמשפּט, היתה הממשלה צריכה להכבּיד קוֹדם כּל על העתוֹנוּת העברית, זוֹ הפּוֹנה לציבּוּר העברי הרחב. וּלמעשׂה עוֹברת התביעה הכּללית בּשתיקה על כּמה דברים הנדפּסים בּעתוֹנוּת העברית, והיא מגלה רגישוּת יוֹצאת מן הכּלל בּוֹ בּרגע, שהבּיקוֹרת מוֹפיעה בּשׂפה האנגלית.

אם הממשלה אינה מרגישה עצמה נעלבת על־ידי העתוֹנוּת העברית, הרי נובע הדבר ודאי מיחסה הכּללי לעתוֹנוּת הזאת. אם היא אינה שׂמה לב לדברינוּ לרעתנוּ, יש להניח שהיא אינה עוֹשׂה זאת גם לטוֹבתנוּ. זאת אוֹמרת: כּשנדמה לנוּ שאנוּ מדבּרים, מעל דפּי העתוֹנוּת העברית, אל ממשלת הארץ, למעשׂה אנוּ לעתים קרוֹבוֹת מדבּרים איש אל רעהוּ וזוֹעמים, מבקרים ואף משבּחים, אנוּ עוֹשׂים זאת – על כּל פּנים בּמידה גדוֹלה – ל“הנאה עצמית” שלנוּ. יוֹצא, כּאילוּ אנוּ חיים בּעולם האשלָיה – גם העתוֹנאים ה“מדבּרים קשוֹת” עם הממשלה, גם הקוֹראים שיש להם סיפּוּק, משוּם שהעתוֹן שלהם עשׂה את שליחוּתוֹ ו“עמד בּפּרץ”. זאת היא שאלה פּוֹליטית חשוּבה מאד, שאיננה כּלל שאלת־כּבוֹד בּשבילנו – בּשטח הכּבוֹד לא מפּי פּקידי הממשלה אנוּ חיים – אלא שאלת היחסים בּין ממשלת הארץ ותוֹשביה. ישנה כּאן, כּנראה, מחיצה הטווּיה מיהירוּת מיוּחדת בּמינה, וּמיחס קבוּע מראש לגבּי ה“נייטיבס”. ואין בּכוֹחוֹ של קוֹלנוּ, ויהי הוּא גם תקיף וחריף, לחדוֹר מבּעד למחיצה הזאת. המצב הזה הוּא בּלתי־טבעי בּהחלט. הוּא גם מסוּכּן למדי מנקוּדת־המבּט של הבּטחוֹן הציבּוּרי בּלבד. אין להניח, שישנה כּאן הפלָיה לרעה כּלפּי העתוֹנוּת העברית דוקא. קרוֹב לודאי שהערבים הם בּעיני הפּקידוּת לא פּחוֹת “נייטיבס” מאשר היהוּדים, ועל כּן אין צוֹרך להשגיח על דבריהם. על־ידי כּך יש אוּלי להסבּיר את חוֹפש ההסתה שהעתוֹנוּת הערבית נהנתה הימנוּ לפני המאוֹרעוֹת ונהנית ממנוּ עד היוֹם הזה. חשבנוּ עד עתה שזהוּ מצד הפּקידוּת מעין חשבּוֹן פּוֹליטי, – שהוּא נראה אמנם בּעינינוּ בּלתי־נכוֹן וּמסוּכּן: הרשוּת לאנשים לכתוֹב כּל העוֹלה על רוּחם, למען ימצאוּ את סיפּוּקם בּדברים ולא יעברוּ למעשׂים. עתה יש לנוּ הרשוּת להניח, שגם ההסבּרה הזאת איננה מתאימה. אין כּאן שוּם חשבּוֹן פּוֹליטי, אלא פּשוּט אי תשוּמת־לב, שויוֹן נפש מתוֹך בּוּז. הדברים היוּ ידוּעים גם קוֹדם – למשל, מתוֹך עדוּתוֹ של לוּק [המזכּיר הראשי, ממלא מקוֹם הנציב העליוֹן] לפני ועדת החקירה. והנה בּאה התביעה הזאת נגד “דבר” והוֹסיפה הוֹכחוֹת. מתוֹך פּוֹליטיקה־של־זלזוּל זאת מקבּלת הממשלה על עצמה אחריוּת כּבדה למדי. הצרה היא שאין לה הכּרת האחריוּת הזאת – הן לא קראה את כּל האיוּמים והגידוּפים והעלבּוֹנוֹת שהיוּ בּעתוֹנוּת הערבית נגד היהוּדים, לפני המאוֹרעוֹת ואחרי המאוֹרעוֹת, ולא תקרא גם את השוּרוֹת האלה.

ב

יוֹדעי־דין הגידוּ: מנהג מקוּבּל הוּא בּאנגליה בּמקרים כּאלה לבוֹא לפני בּית־הדין בּראש שחוֹח וּלבקש סליחה בּמלים של התנצלוּת, עד כּמה שאפשר יוֹתר בּהכנעה, בּערך כּפי שעשׂה “פּלשׂתין בּוּלטין” – “בּענוה, בּהכנעה וּבצוּרה מוּחלטת”. “אם לא תעשׂוּ כּך, אלא תרצוּ להסבּיר את עמדתכם, יהיה העוֹנש חמוּר יוֹתר”. – כּך אמרוּ. ההיתה לנוּ הרשוּת לקבּל את העצה הזאת? “מנהג אנגלי” – האם מראש הוּא טוֹב ויפה? כּלוּם אפשר לדרוֹש מאתנוּ, אשר בּאנוּ הנה כּדי לבנוֹת חברה עברית, על שׂפתה, על מסרתה, על ערכיה ועל מנהגיה, כּי נקבּל, ללא בּיקוֹרת וללא בּחינה, כּל מה שנהוּג בּאנגליה? אנוּ מכּירים בּתפקיד אנגליה בּארץ. אנוּ עצמנוּ השתדלנוּ להביא אוֹתה הנה. אנוּ מבינים שהדבר קשוּר בּהכרח, כּי חוֹתם אנגליה יהא טבוּע על הארץ. ואוּלם אוֹי לנוּ, אם נרחיק לכת בּדרך הזאת. כּל התאמצוּתנוּ לעצמאוּת – ואפילוּ עצמאוּת תרבּוּתית ורוּחנית בּלבד – תוּשׂם לאַל. היינוּ נהפּכים לתוֹשבי המוֹשבה האנגלית, השוֹאפים להידמוֹת לאדוֹניהם אשר בּמטרוֹפּוֹלין, ולא לבוֹני המוֹלדת לעם העברי. מתחילים ממנהגים ועוֹברים לשׂפה (כּמה סימנים ישנם כּבר גם לזה) וּמאליהם יבוֹא תוֹרם של ערכים רוּחניים. וּכלוּם בּאמת כּל המנהגים האנגליים יפים וטוֹבים הם? הנה יש, למשל, בּאנגליה – גם את זאת כּבר ידענו מתוֹך התשוּבוֹת על דרישוֹתינוּ לתיקוּנים – מנהג הקוֹבע את דרך ההתנהגוּת עם אסירים פּוֹליטיים כּעם אסירים פּליליים. הנקבּל אוֹתוֹ? יש מנהג בּאנגליה להכּוֹת ילדים בּבתי־הספר וּלפי פּסקי־דין של המשפּט. הנקבּל אוֹתוֹ? ודאי לא כּל המנהגים שלנוּ הם טוֹבים ויפים, ודאי יש לנוּ מה ללמוֹד מעַם מנוּסה ונבוֹן כּעם האנגלי, שההשתלשלוּת ההיסטוֹרית הביאה אוֹתנוּ בּמגע אתוֹ. ואוּלם עלינוּ לשמוֹר על חוֹפש הבּחירה וההבחנה. עלינוּ לסרב לקבּל וּלהכניס בּחיינוּ מנהגים אנגליים, רק משוּם שאנגלים הם.

גם בּמקרה הזה בּדקנוּ את המצב וּבחַנוּ את המנהג. אמרנוּ קוֹדם כּל: עתוֹן “דבר” איננוּ קנין פּרטי שלנוּ, אשר מוּתר לנוּ לעשוֹת בּשמוֹ כּטוֹב בּעינינוּ. העתוֹן הזה שייך לציבּוּר מסוּים שהעמיד לוֹ בּחייו וּבדרכיו מטרוֹת פּוֹליטיוֹת, והתנהגוּתנוּ צריכה להיוֹת, גם בּמקרה הזה, בּהתאמה עם הקו הפּוֹליטי הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ. לא נבקש לנוּ זֵר מעוּנים. לא נלך למשפּט בּכוָנה תחילה להרגיז וּלקלקל יחסים. ואוּלם לא נוַתר על רשוּתנוּ להסבּיר את עמדתנוּ, כּמוֹ שהיא. ואת מנהג בּקשת הסליחה השלמה והנכנעת לא נקבּל, אף על פּי שהוּא אנגלי. אין הוּא, לפי דעתנוּ, יפה כּלל ואיננוּ לכבוֹדוֹ של העתוֹנאי וגם איננוּ לכבוֹד המשפּט. העתוֹנאים אינן ילדים שכּוֹתבים היוֹם אחת וּמחר אחרת. העתוֹנאים, בּיחוּד אלה העוֹבדים בּעתוֹן הסתדרוּת הפּוֹעלים, הם מבטאי כּיווּן פּוֹליטי. הם יכוֹלים להיוֹת פּעם בּלתי זהירים, הם יכוֹלים להפריז בּביטוּי זה אוֹ זה, והרי עליהם להכּיר בּעבירה הזאת, ואוּלם עליהם להיוֹת נאמנים בּכל מקרה וּבכל מצב לדעוֹתיהם. ולא יתכן שיתנהגוּ, כּשיד הרשוּת תפסה אוֹתם, כּתלמידי בּית־ספר ויבקשוּ סליחה, וּבהכנעה דוקא, כּדי לשוּב מחר לשוּלחנוֹתיהם וּלהמשיך בּמלחמה על אוֹתן הדעוֹת גוּפא, עד שיד הרשוּת תתפּוֹס אוֹתם שנית והגלגל ישוּב להסתוֹבב בּאוֹתה המסגרת המביישת. בּקשת־סליחה זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת גם לכבוֹד המשפּט. אפשר להבין שבּית־הדין מוּגן על־ידי החוֹק בּאוֹפן מיוּחד, יוֹתר מכּל מוֹסדוֹת המדינה האחרים. ואוּלם לא נכוֹן לראוֹת את ההגנה הזאת בּנוּסח ההתנצלוּת המשפּילה, כּשדעוֹת העתוֹנאי הנידוֹן נשארוֹת אוֹתן הדעוֹת. אין אלה יחסים טבעיים בּין המשפּט והנאשם, אם הנאשם יוֹדע מראש שעל־ידי נוּסח־ההתנצלוּת יש בּידוֹ להקל על ענשוֹ. אם העתוֹן חָטא ואם החטא הזה הוּכח, וּבית־הדין לא הכּיר בּתנאים מקילים על העבירה, יעשׂה נא החוֹק את שלוֹ, כּמוֹ שהוּא עוֹשׂה את שלוֹ בּעניני גניבה ורצח.

מתוֹך בּירוּר זה, גם לעצם ה“מנהג האנגלי” הזה וגם למצבנוּ המיוּחד בּתוֹר עתוֹנאי ציבּור הפּוֹעלים, נקבּע מעצמוֹ קו התנהגוּתנוּ בּבית־הדין. לעוּמת ה“מנהג האנגלי” החלטנוּ להעמיד את מנהגנוּ אנוּ – את האמת. אנוּ בּאמת לא התכּוַנוּ, לא בּמאמרים הנדוֹנים ולא בּמאמרים אחרים, להעליב את בּית־הדין – ואת זאת נגיד. בּכל הרצינוּת התכּוַנוּ למתוֹח בּיקוֹרת חריפה על חקירת המאוֹרעוֹת – ואת זאת לא נסתיר בּשוּם אוֹפן. אם בּית־הדין ימצא בּביטוּיינוּ עלבּוֹן־מה כּלפּיו, על הבּיטוּיים האלה אנוּ מוּכנים להתנצל, בּצוּרה פּשוּטה ואנוֹשית, ללא “הכנעה” ו“ענוה”. להתחרט על המאמר כּוּלוֹ, שיש בּוֹ כּמה דברים שאין להם כּל שייכוּת לבּית־הדין, על כּל פּנים לפי דעתנוּ, אין בּיכלתנוּ. לפי הקו הזה הלכנוּ, מתוֹך ידיעה מראש שאנוּ מַקשים על מצבנוּ. היה הבּטחוֹן שבּהתנהגוּתנוּ זאת אין אנוּ מוֹעלים בּשליחוּת. אין לנוּ בּודאי להתקנא בּגוֹרל “פּלשׂתין בּוּלטין” על העוֹנש הקל שלוֹ, ואם יש לנוּ על מה להצטער, הרי זה רק על שהתכנית שלנוּ לא הוּצאה לפּוֹעל בּשלימוּת בּאשר זקן השוֹפטים סירב לתת רשוּת הדיבּוּר לנתבּע, למרוֹת הבּקשה המפוֹרשת שהבּיע הסניגוֹר פּעמַים.

ג

בּקו שקבענוּ לנוּ היה עוֹד פּרט אחד, אשר היה עלוּל גם הוּא להקשוֹת על מצבנוּ – שׂפת הסניגוֹריה שלנוּ. לא חשבנוּ – ואין לנוּ יסוֹד לחשוֹב את זאת גם כּיוֹם – שהעברית של עוֹרך־הדין שלנוּ עלוּלה להרגיז את השוֹפטים, להעמיד את סבלנוּתם בּפני נסיוֹן ועל־ידי כּך להשפּיע על פּסק־הדין. ואוּלם בּרוּר היה לנוּ שהתרגוּם כּשהוּא לעצמוֹ מחליש את ההשפּעה הבּלתי־אמצעית של הסניגוֹר על השוֹפטים, מפריע למגע הישר, האישי, בּיניהם, אוּלי גם מפזר את תשׂוּמת־לב השוֹפטים, וכל זה אינוֹ עלוּל להיטיב את מצבנוּ, עוֹרכי־הדין העברים קיבּלוּ לפני זמן־מה החלטה המחייבת את העברית רק כּשדברי הצד שכּנגד מתוּרגמים גם הם לשוֹפטים. יש טעם בּהחלטה הזאת, בּאשר תרגוּם דברי צד אחד מעמיד את הצד הזה, שאינוֹ זקוּק לתרגוּם, בּמצב בּלתי־שוה. – ואוּלם הטעם הזה הוּא מקצוֹעי בּלבד והוּא מוּצדק רק מתוֹך רצוֹן לזכּוֹת בּמשפּט, רצוֹן שלא היה מכריע בּשבילנוּ מלכתחילה. ידענוּ שהעברית הוֹלכת וּפוֹחתת בּבתי־המשפּט. ידענוּ שאם לא ימָצאוּ אנשים וּמוֹסדוֹת, המוּכנים גם לסכּן מה בּמשפּטם וּבלבד לקיים מצוַת העברית בּבית־הדין, סוֹף שׂפתנוּ בּבתי־המשפּט להיבָּטל. ואם לא נעשׂה זאת אנחנוּ – מוֹסד הפּוֹעלים העברים, עתוֹן של הפּוֹעלים העברים, – מי יעשה זאת?

העברית של הסניגוֹר שלנוּ, ד"ר מ. זמוֹרה, נתקבּלה על־ידי המשפּט. למרוֹת כּל ההזנחה, עוֹד קיים הסעיף ההוּא בּמנדט הארצישׂראלי, הקוֹבע את העברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של ארץ־ישׂראל. גם סימני רוֹגז אוֹ אי־סבלנוּת לא היוּ ניכּרים בּזמן המשפּט, גם התרגוּם היה מדוּיק. בּכל זאת עשׂה תחילה זקן השוֹפטים הערה אָפיינית למדי: “כּלוּם הכרחי הדבר? – כּך בּערך אמר – הלא זה יגזוֹל זמן מאתנוּ”. בּהערה הזאת, שאין כּלל מן הצוֹרך לראוֹת בּה רצוֹן רע דוקא, ואין היא אלא הערה “מקצוֹעית” בּלבד, יוֹם־יוֹמית, נשקף היחס השׂוֹרר בּחוּגים גבוֹהים של פּקידוּתנוּ לגבּי השׂפה העברית, יוֹתר נכוֹן: אי־הבנה הגמוּרה של החוּגים האלה לגבּי החשיבוּת שיש בּשבילנוּ בּעברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשׂמיוֹת של ארץ־ישׂראל. שימוּש בּעברית אינוֹ לוֹ לזקן השוֹפטים כּי אם בּזבּוּז של זמן. אין הוּא חש כּלל שעַם עתיק שב כּאן לקניניו, וכי מן ההכרח שהדבר יעלה לוֹ בּמחיר רב, וכי הזמן הזה שיוֹציאוּ השוֹפטים, ואתם אנחנוּ כּוּלנוּ, על התרגוּם, כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת המחיר הזה וּלעוּמת העוּבדה, שישנה בּעוֹלם ארץ אחת – היא ארץ־ישׂראל – וּבה מחוּיב בּית־הדין לשמוֹע את דברי הסניגוֹריה בּשׂפה העברית, בּאשר שׂפה רשמית היא. הערה זוֹ, היא לבדה, דיה להראוֹת לנוּ בּאיזה מידה הזנחנוּ את חינוּך עוֹבדי הממשלה הארצישׂראלית, בּאיזוֹ מידה נסחפנוּ עם הזרם, שדבר מה מההתבּוֹללוּת בּוֹ, מאוֹתה ההתבּוֹללוּת אשר מפּניה בּרחנוּ מן הגוֹלה הנה. ההערה הזאת מוֹכיחה עד כּמה כּדאי היה הקו הקשה והמַקשה אשר בּוֹ בּחרנוּ. ההערה הזאת היתה הצליל הראשוֹן בּמנגינת הזרוּת האיוּמה האוֹפפת את פּסק־הדין כּוּלוֹ.

ד

בּית־הדין לא הסכּים לבּיאוּרים ולנימוּקים המשפּטיים של עוֹרך־הדין. הוּא החליט שמאמרי “דבר” התערבוּ בּעניני המשפּט והעליבוּ את המשפּט. אילוּ היה פּסק־הדין מסתפּק בּאַרגוּמֶנטציה משפּטית וּבהטלת עוֹנש – ולוּ גם כּבד בּערך – לא היה לנוּ כּי אם לקבּלוֹ, ללא השתוֹממוּת אוֹ מתוֹך השתוֹממוּת, לפי הבנתנוּ וטעמנוּ. ואוּלם מלבד הארגוּמנטציה המשפּטית ישנם בּפסק־הדין גם נימוּקים חברתיים־ציבּוּריים. אלה דוֹרשים תשׂוּמת־לב מיוּחדת, בּאשר הם עלוּלים להאיר לפנינוּ כּמה פּינוֹת בּהלך הרוּח והמחשבה של הפּקידוּת האנגלית הארצישׂראלית. את הפּינוֹת האלה אין אנוּ מכּירים כּלל אוֹ משתדלים לשכּוח אוֹתן ולבלי לראוֹתן.

כּל העוֹלם כּאילוּ מחוּלק לשני מחנוֹת – “אנחנוּ” האנגלים, והם “תוֹשבי המוֹשבוֹת”. “אצלנוּ”, אצל האנגלים, הכּל יפה וּמסוּדר וּמלא מוּשֹגים נעלים וּמנהגים נכוֹנים, ושם, בּמחנה “התוֹשבים”, שׂוֹררת פּראוּת שאינה מאַפשרת אפילוּ להבדיל בּין חלקים שוֹנים של ההמוֹן הזה, ואין גם כּל צוֹרך להכּיר אוֹתם וּלהתחשב עם מוּשׂגיהם. יש רק “לחנך” אוֹתם על־ידי השלטת המוּשׂגים האנגליים והמנהגים האנגליים. מוֹשבה אחת דוֹמה לשניה, ארץ מנדטוֹרית דוֹמה למוֹשבה, הכּל מחנה אחד, מחנה לא־אנגלי.

כּשיש צוֹרך לנמק השלטת חוֹק ידוּע בּארץ־ישׂראל, שאיננוּ נהוּג בּאנגליה, הרי אי־אפשר למצוֹא דוּגמה אחרת מאשר מסנט־וינסנט אשר בּהוֹדוּ המערבית וּלצטט את פּסקת פּסק־הדין המדבּרת על “עמים צבעוֹניים” דוקא. אנגליה יכוֹלה כּבר להתקיים בּלי חוֹק על בּיזוּי המשפּט ואוּלם בּארצוֹת שבּהן חיים העמים הצבעוֹניים הכרחי הוּא החוֹק הזה – מכּאן ראָיה, כּי הוּא הכרחי גם בּארץ־ישׂראל. כּשרוֹצים למצוֹא תנאי מכבּיד על נתבּע – גם כּשהלה מקיים הכּל, כּפי המנהג האנגלי וּכפי המוּשג האנגלי, וּמבקש סליחה בּכל ההכנעה, הרי מזכּירים לוֹ, שהוּא מוֹציא עתוֹן “אנגלי” דוקא, ואיך זה יתכן שעתוֹן אנגלי ירשה לעצמוֹ להעתיק מאמרים מ“עלוֹן שכּזה”, אשר שמוֹ “דבר” ואשר רמתוֹ נמוּכה בּמידה כּזאת, שאין הוּא עלוּל אפילוּ להעליב את השוֹפטים. כּדי להשווֹת את “פּלשׂתין בּוּלטין” ל“דבר” אין צוֹרך כּלל להשווֹת את מהוּתם, את מגמוֹתיהם ואת כּוחוֹתיהם. די רק שהאחד הוּא עתוֹן אנגלי והשני – עתוֹן עברי. עוּבדה זוֹ בּלבד דיה כּדי לקבּוֹע: כּאן – אנחנוּ, האנגלים, הג’נטלמנים, ושם – “הם” וה“עלוֹנים שכּאלה”.

העתוֹן “דבר” עמד בּפני המשפּט. השוֹפטים חשבוּ, כּי הרשוּת להם להוֹציא משפּט לא רק על המאמרים שהביאָה לפניהם התביעה הכּללית, אלא גם על העתוֹן כּוּלוֹ – “עלוֹן שכּזה” וכיוֹצא בּזה. נניח. ואוּלם הם הוֹציאוּ משפּט גם על ציבּוּר שלם. גם הסניגוֹר וגם הקטיגוֹר לא הזכּירוּ אף בּמילה אחת בּזמן המשפּט את קוֹראי “דבר”. בּמאמרים הנדוֹנים אין אף רמז קל על אָפים. עדוּת לא נגבּתה בּכלל בּמשפּט הזה. וּבכל זאת חשבוּ השוֹפטים לרשוּתם להוֹציא – דרך אגב – פּסק־דין גם על הציבּוּר הזה. הם כּינוּ אוֹתוֹ “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי, אשר יתכן, כּי הוּא בּא הנה מארצוֹת שהאֵמוּן בּמשפּט וּביוֹשר בּתי־הדין איננוּ נהוּג בּהן כּמוֹ בּארצוֹת אשר תחת השלטוֹן הבּריטי”. המלים: “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי” אינן צריכוֹת להשלוֹת אוֹתנוּ. הפּתגם הצרפתי מלמדנוּ: כּששני אנשים אוֹמרים דבר אחד אין הם מתכּוונים לדבר אחד דוקא. אין למלים אלוּ בּפי השוֹפטים אוֹתוֹ הפּירוּש שיכוֹל להיוֹת להן בּפי הסוֹציאליסט. לפני כּמה ימים קראנוּ בּעתוֹן ערבי מלים קשוֹת על הפּוֹעלים העברים: “עֵרב רב מפּסָלתן של האוּמוֹת…” – אין חשק לצטט עוֹד. העתוֹן הערבי ההוּא חדוּר רוּח של גסוּת וזדוֹן, גוּזמאוֹת מזרחיוֹת שגוּרוֹת בּפי סוֹפריו, הוּא לוֹחם בּיהוּדים מלחמה אכזרית ועיורת. אין להשווֹת אוֹתוֹ לנידוֹן בּזה. אוּלם הסירוּ את כּל הגוֹרמים האלה, השאירוּ את המוּשׂג היסוֹדי, ואז כּלוּם לא תפליאכם הקירבה שבּין ההשקפוֹת?

מתוֹך הפּסקאוֹת המעטוֹת האלה בּפסק־הדין של שוֹפטי “דבר”, נתגלתה לפנינוּ תמוּנה פּוֹליטית־אנוֹשית קשה למדי. לא פּקיד נמוּך, שהתחנך אוּלי כּל ימי חייו בּסביבה לֶבַנטינית, לא איש המשטרה, אשר קוֹשי מיוּחד כּאילוּ קשוּר בּמקצוֹעוֹ, וגם לא אדמיניסטרטוֹר חדש, שאוּלי לא שמע דבר על ארץ־ישׂראל, אלא שוֹפטים בּריטיים, אנשי השׂכּלה ונסיוֹן־חיים רב, אנשי עמדוֹת ציבּוּריוֹת וּמשׂרוֹת ממשלתיוֹת המכוּבּדוֹת בּיוֹתר שבּארץ, אנשים החיים שנים בּארץ – הם גילוּ לפנינוּ את זרוּתם המוּחלטת לכּוֹחוֹת הפּעילים בּארץ. הם אינם יוֹדעים אפילוּ שרבּים מן ה“פּרוֹליטרים” היהוּדים בּארץ־ישׂראל היוּ יכוֹלים להישאר מחוּץ לארץ־ישׂראל וּלהמשיך את חייהם הבּלתי־פּרוֹליטריים. השוֹפטים אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת של צעירי ישׂראל היא תוֹצאת הבּחירה החוֹפשית שלהם. הם אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת הזאת היא גאוָתם ונוֹבעת ממקוֹרוֹת נפשיים, שכּל איש בּן־תרבּוּת היה צריך להרכּין ראש בּפניהם. כּל התוֹפעה הזאת, המיוּחדת בּמינה, של צבא צעירי ישׂראל, מאנשי הבּיל“וּ ועד האניה האחרוֹנה שבּאה אתמוֹל מטריֶסט, כּל התוֹפעה הזאת, על יסוּריה, על ערכיה הנעלים, על התגבּרוּתה, על היאָבקוּתה, נשארת סתוּמה בּפני שוֹפטי בּריטניה בּארץ־ישׂראל. הם אינם יוֹדעים ש”הקוֹסמוֹפּוֹליטיים" האלה בּאוּ הנה אך ורק בּכוֹח אידיאל לאוּמי. הם אינם יוֹדעים שהמחנה הזה יהוּדי הוּא, שהתחנך בּרוּח היהדוּת ושהשפּעת הארצוֹת אשר מהן בּאוּ ואשר עליהן מדוּבּר בּפסק־הדין, היא חלשה לאין ערוֹך מהשפּעת היהדוּת, ערכיה, ספרוּתה הענקית. הם אינם יוֹדעים מה זאת ציוֹנוּת וּמהוּ הבּית הלאוּמי לעם העברי, אשר ממשלתם הם, ממשלת ה. מ. מלך אנגליה, התחַיבה לסייע להקמתוֹ וכל ממשלוֹת אנגליה חזרוּ על ההתחַיבוּת הזאת. אילוּ ידעוּ זאת, היוּ מבינים שה“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי” הזה הוּא יסוֹד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל והגוֹרם העיקרי של התנוּעה הציוֹנית, וּמי שפּוֹגע בּפּרוֹלטריוֹן הזה, – בּתנוּעה כּוּלה הוּא פּוֹגע. אילוּ היוּ השוֹפטים מעריכים את כּל הדברים האלה, – אי־אפשר היה להכניס בּפסק־הדין שלהם את הפּסקאוֹת הללוּ על “עמים צבעוֹניים” ועל “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי”.

לפני התוֹפעה הזאת אַתה עוֹמד מחוּסר אוֹנים. מה לתבּוֹע? ממי לתבּוֹע? משוֹטר ערבי העוֹמד בּפינת הרחוֹב? מקצין המשטרה? מאיזה פּקיד עלוּב, אשר “השלטוֹן של הגזע העליוֹן” טימטם את מוֹחוֹ והוּא מהלך בּרחוֹבוֹת כּכוֹבש ארצוֹת ועמים? ממי לתבּוֹע, אם אנשי המשפּט חוֹשבים כּך וּמדבּרים כּך עלינוּ, אנשי ההשׂכּלה, אנשים אשר בּודאי יוֹדעים כּל אוֹת של המנדט הארצישׂראלי, על ההקדמה היפה שבּוֹ, וגם את ה“ספר הלבן” של סמוּאל־צ’רצ’יל קראוּ, אוֹתוֹ הספר הלבן אשר אנוּ כּל כּך בּלתי מרוּצים ממנוּ ואוּלם הוּא מסבּיר נאה את מפעלנוּ. הם קראוּ בּודאי גם את הדין־וחשבּוֹן על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ של סמוּאל, אוֹתוֹ סמוּאל אשר אנוּ מבקרים אוֹתוֹ ואוּלם חיבּוּרוֹ זה חדוּר רוּח תרבּוּת ויחס של כּבוֹד ל“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי”. אם האנשים האלה אוֹמרים “דברים שכּאלה” – אם לדבּר בּלשוֹן פּסק־הדין שלהם – על כּן: ממי לתבּוֹע? וכיצד להסבּיר? הלא אי־אפשר להתפּאר לפניהם בּשמוֹת מפוּרסמים שלנוּ – בּאחד העם, בּאיינשטיין, שגם הוּא בּמחנה ה“פּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים”, בּבּיאליק, אשר גם לגבּי דידוֹ טוֹבה דוּגמת “העמים הצבעוֹניים”. הלא הם יוֹדעים כּל זה. אי־אפשר לשלוֹח להם חוֹברת של קרן־היסוֹד וּתמוּנוֹת של קרן־הקיימת. הלא כּאן, בּארץ הזאת, לנגד עיניהם עוֹמדוֹת עין־חרוֹד ונהלל, המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, שכוּנוֹת ירוּשלים וחיפה, תל־אביב, בּתי־ספר, וּבתי־חוֹלים, הלא גם בּעתוֹניהם הם קוֹראים על עשׂרוֹת אלפים עוֹלים, על מליוֹני לירוֹת שהעם העברי אסף בּדרך ההתנדבוּת החפשית לבנין בּיתוֹ? מה עלינוּ לעשׂוֹת וטרם עשׂינוּ כּדי שיבינוּ לרוּחנוּ? מה כּוֹח בּהסבּרוֹת וּבנימוּקים וּבמלים, אם אין בּכוֹח המעשׂים להזיז אנשים מהמַצע הנפלא הזה של “העתוֹן האנגלי” וה“עלוֹן שכּזה”, של מוּשׂגי אנגליה וּמוּשׂגי “העמים הצבעוֹניים”?

ה

כּמה דברים נלמד מן המשפּט הזה. גם בּקרבּנוּ יש מישהוּ, האוֹהב לדבּר דברים טפלים על עם התרבּוּת, הנוֹעד לשלוֹט, ועל עם המחוּסר תרבּוּת, הנוֹעד לקבּל שלטוֹנם של נוֹשׂאי התרבּוּת. פּסק־הדין הזה עלוּל להראוֹת לנוּ מה מכאיב המוּשׂג הזה. ועוֹד דבר: מה יכוֹל להיוֹת ההד הפּוֹליטיֹ של הדיבּוּרים הטפלים ההם אשר בּקרבּנוּ? חלק מן האנגלים ידחוּ אוֹתם בּאוֹתה ההתמרמרוּת שאנוּ דוֹחים אוֹתם כּשמשתמשים בּהם נגדנוּ. והחלק האחר לא ישׂים לב להבטחוֹתינוּ, שהנה גם אנוּ הננוּ “עם תרבּוּת”, וּבשקט גמוּר יאַחדוּ את הערבים ואת היהוּדים למחנה אחד שדוּגמת “עמים צבעוֹניים” מתאימה לוֹ.

אַל נמהר בּמשפּטנוּ. המוּשׂגים “הפּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים” וה“עמים הצבעוֹניים” עלוּלים להעליב לא בּלבד אוֹתנוּ ולא בּלבד את מקדוֹנלד וּפּאספילד, שהם חברים לברית אינטרנציוֹנלית אחת של “פּרוֹליטרים קוֹסמוֹפּוֹליטיים” אלוּ, אלא גם כּל אנגלי המוּכן להכּיר בּערכי עמים אחרים וּלהתיחס בּכבוֹד אליהם. ואלה אינם מעטים כּלל בּבּריטניה.

ואשר לשוֹפטים אלה וּלאנגלים אחרים היוֹשבים בּארץ־ישׂראל והם טרם הבינוּ וטרם תפסוּ מה בּעצם מתרחש בּארץ הזאת, אל נתיאש מהם. מה שעין־חרוֹד ונהלל לא הוֹכיחוּ להם, יוֹכיחוּ שתי קבוּצוֹת גדוֹלוֹת וּשני מוֹשבי עוֹבדים. אם אלה יקוּמוּ וכאשר יקוּמוּ, תיפָּקַחנה גם עיני השוֹפטים הללוּ. כּזוֹ היא דרך העוֹלם: בּמקוֹם שם אינה מספּיקה איכוּת, תבוֹא הכּמוּת וּתיַשר מוּשׂגים מסוּלפים.

את הלקח “המעשׂי” של קנס בּסך שמוֹנים לא“י נלמד, ואוּלם חלילה לנוּ להּיהפך¹ לעדר שאין לוֹ קוֹל; חלילה לנוּ – כּמוֹ שעשׂה חלק מן העתוֹנוּת העברית היוֹמית הארצישׂראלית אחרי משפּט “דבר” זה – לעבוֹר בּשתיקה על עלבּוֹן שנגרם לנוּ; חלילה לנוּ לבוֹא למסקנוֹת אשר אליהן בּא, אמנם גם מתוֹך מסקנוֹת אחרוֹת, נכוֹנוֹת יוֹתר, “הארץ” בּ”על הפּרק" שלוֹ, מיום בּ' אדר (“אין בּכוָנתנוּ להיכּנס בּביקוֹרת בּפסק־הדין עצמוֹ… אנוּ חייבים להיזהר וּלהזהיר שלא להסיח חס ושלוֹם את הדעת אף לרגע קל מכּל פּיסקה וּפיסקה שבּ”פקוּדת העתוֹנוּת“, להיזהר בּכל בּיטוּי וּמלה – שמא למחר יסָתם פּינוּ לגמרי. עלינו לזכּוֹר תמיד, שמאתנוּ תוֹבעים הרבּה מאד, אִתנוּ מקפּידים על כּל תג ושׂערה ואוֹתנוּ יענישוּ תמיד בּכל חוֹמר הדין!”). אדרבּא: אחרי המשפּט הפּוֹליטי הראשוֹן הזה על העתוֹנוּת העברית, עלינוּ להיוֹת מוּכנים לאפשרוּיוֹת קשוֹת יוֹתר למלחמה על זכוּתנוּ, להגיד את כּל אשר בּלבּוֹתינוּ, למלחמה בּעד חוֹפש העתוֹנוּת בּארץ. את תפקיד המעוּנים לא נחפּשׂ, ואוּלם נהיה מוּכנים, אם יהיה צוֹרך בּזה, להוֹכיח לממשלת ארץ־ישׂראל, שאין זה קל כּלל לשבּוֹר את העתוֹנוּת העברית בּארץ, ואת עתוֹנוּת הפּוֹעלים העברים בּיחוּד.

ד’־ה' אדר תר"ץ (4־5.3.1930)

הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים, יחד עם מרכּז קוּפת־חוֹלים, מסר לנציב העליוֹן הצעת־חוֹק לביטוּח העוֹבד בּמקרי מחלה. חוֹק כּזה קיים בּרוֹב ארצוֹת התרבּות, בּכמה מהן זה עשׂרוֹת בּשנים. בּכל מקוֹם שהעוֹבד בֹא לידי הכּרת מצבוֹ וּזכוּיוֹתיו, הוּא לוֹחם על הגשמת חוֹק זה. הן מחלת עוֹבד, בּיחוּד מחלת עוֹבד שׂכיר, איננה כּמחלת כּל אזרח אחר. היא איננה רק צרה גוּפנית לפּרט, היא גם צרה כּלכּלית לוֹ וּלמשפּחתוֹ ועל כּן לכלל הארץ כּוּלה. בּעל עסק מסחרי ותעשׂיתי, בּעל משק חקלאי אם יחלה, ויוּכלוּ העסק והמשק להמשיך את קיוּמם איך שהוּא, ולוּ גם בּקוֹשי רב. אוּלם פּוֹעל כּי יחלה, וחשך עליו עוֹלמוֹ. הן הידים האלה, שנחלשוּ בּמחלתוֹ, הן כּל מקוֹר קיוּמוֹ, מלבדן אין לוֹ כּלוּם.

אין לדרוֹש — על כּל פּנים בּהוֹוה וּבעתיד הקרוֹב — שכּל האחריוּת למחלת העוֹבד תפּוֹל על המדינה. הפּרַקטיקה עיבּדה מוֹדוּס מסוּים של דאגת העוֹבד לבריאוּתוֹ: הבטחת חוֹבה, אשר שלוֹשה שוּתפים בּה — הפּוֹעל, נוֹתן העבוֹדה והממשלה. שלוֹשה אלה, אשר עליהם האחריוּת לבריאוּת העוֹבד, הם המעוּנינים בּיוֹתר בּשמירת הבּריאוּת הזאת. הפּרקטיקה גם בּיררה כּי את ההשתתפוּת הזאת יש לחלק בּין שלוֹשת השוּתפים חלק כּחלק.

ההסתדרוּת פּנתה לממשלת הארץ בּהצעה להוֹציא חוֹק המתאים למוֹדוּס זה, המקוּבּל בּאירוֹפּה וגם בּאנגליה. בּארצנוּ ישנם כּמה נימוּקים נוֹספים למתן חוֹק זה. העוֹבדים היהוּדים בּאים הנה, על פּי רוֹב, מארצוֹת בּעלוֹת אקלים השוֹנה הרבּה מאקלים ארץ־ישׂראל. רבּים מהפּוֹעלים היהוּדים הנכנסים כּאן לעבוֹדה לא טעמוּ טעמה של עבוֹדת גוּפנית. לפעמים עוֹמדים כּאן העוֹבדים בּפני תפקידים שלא היוּ קלים וּפשוּטים גם לפוֹעלים מבּטן וּמלידה. תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה ירוּדים מאלה אשר בּארצוֹת התרבּוּת. כּל זה פּוֹתח שער לסכּנוֹת מיוּחדוֹת האוֹרבוֹת בּמיוּחד לבריאוּת העוֹבד היהוּדי. אמנם הוּא ידע ליצוֹר קוּפּת־בּיטוּח למקרי מחלה. ההסתדרוּת הציוֹנית (בּעצמה אוֹ בּאמצעוּת “הדסה”) עזרה לקוּפּה זוֹ. ואוּלם הפּרקטיקה הוֹכיחה שוּב, מה שהיה ידוּע מראש: אין לקוּפּת־הבּיטוּח קיוּם איתן, שיאפשר את עבוֹדתה בּמידה וּבצוּרה הראוּיה, כּל עוֹד היא תהיה מיוּסדת על הרצוֹן החפשי של העוֹבד ושל נוֹתן־העבוֹדה בּלבד. אם יש בּעבוֹדה הסוֹציאלית ענף שבּוֹ אסוּר למדינה למסוֹר את הענינים לאזרחים בּלבד — כּדי שילמדוּ מתוֹך הנסיוֹן המר ויבוֹאוּ בּעצמם לכלל בּינה — הרי הוּא קוֹדם כּל ענף הבּריאוּת. כּאן עוֹלה הלימוּד בּמחיר יקר מדי — גם לפּרט וגם לכּלל. בּענינים היגיֶניים וסַניטריים אחרים, הבינה המדינה את חוֹבתה, ואם לגבּי העוֹבדים אצלנוּ כּך, לגבּי נוֹתני־העבוֹדה שלנוּ על אחת כּמה וכמה, כּי חסרה להם המסוֹרת של בּיטוּח העוֹבדים.

וּמתן חוֹק זה איננוּ רק שאלת השתתפוּת הממשלה, בּאמצעיה היא, בּביטוּח העוֹבד. אין לממשלה כּל רשוּת להשתמט מהחוֹבה הזאת. אמנם קל ונוֹח לה לענוֹת ליהוּדים: הן ישנוֹ אצלכם מוֹסד הממלא תפקיד זה — ההסתדרוּת הציוֹנית. כּל צדק לא יהיה בּתשוּבה הזאת. להסתדרוּת הציוֹנית ישנם תפקידים משלה ואין בּיכלתה לקבּל על עצמה תפקיד הממשלה. הן את המסים משלמים היהוּדים כּכל אזרחי הארץ, ורשאים הם לדרוֹש מאת הממשלה שתמלא את חוֹבתה כּלפּיהם כּדין. הפּוֹעלים היהוּדים הם אזרחים מוֹעילים בּארץ, הם יוֹצרים בּעבוֹדתם ערכי מדינה, הם מוֹסרים לה את כּוֹחוֹתיהם, ועל המדינה, ולא על ההסתדרוּת הציוֹנית, לדאוֹג לבריאוּתם.

כּזה הוּא המצב בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, ואשר לפּוֹעלים הערבים ישנם, אמנם, כּמה מוֹמנטים, הנראים כּמחלישים את חוּמרת השאלה. מספּר הערבים שהם פּוֹעלים בּלבד, כּלוֹמר שאין להם כּל מקוֹר אחר לקיוּמם מלבד עבוֹדת ידיהם, קטן יוֹתר מאשר אצל היהוּדים. לעוֹבד יש מסוֹרת גוּפנית ושרשים בּאַקלים וּבתנאי הארץ. אוּלם גם אם זה נכוֹן כּלפי הכּלל, הרי אין זה מוֹעיל לפּרט. פּוֹעל ערבי כּי יחלה — ויהא אסוֹנוֹ כּאסוֹן הפּוֹעל העברי, ולא עוֹד, אלא תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה בּישוּב הערבי ירוּדים מאלה אשר בּישוּב העברי. הכּרת העוֹבד, אוֹתה ההכּרה שאיפשרה לפּוֹעל העברי ליצוֹר לוֹ מוֹסד לביטוּח בּלי כּל עזרה מצד הממשלה, עדיין איננה לעוֹבד הערבי. נוֹתן־העבוֹדה הערבי הוּא בּלתי מחוּנך לאין ערוֹך יוֹתר מאשר נוֹתן־העבוֹדה היהודי, ואין כּלל להעלוֹת על הדעת שישתתף — מרצוֹנוֹ וּלפי הכּרתוֹ החפשית — בּביטוּח עוֹבדוֹ. וכספּי הועד הפּוֹעל הערבי והמוֹעצה המוּסלמית קדוֹשים, כּידוּע, למטרוֹת אחרוֹת לגמרי.

מתוֹך כּל הטעמים האלה וכיוֹצא בּהם הציעה ההסתדרוּת את הצעתה. וצריך היה לשער שיש בּהם כּדי להניע את הממשלה לקבּלה. ואוּלם תשוּבתה היתה: ההצעה אינה ניתנת להתגשם לפי שעה. הסיבּה — כּספּית. מתי תבוֹא השעה לבחוֹן את התכנית? — אין לקבּוֹע.

אין תשוּבה זוֹ ראוּיה לממשלה נאוֹרה שיש לה מוּשׂג בּרוּר מתפקידיה, ותכנית־פּעוּלה מסוּימת לפניה, והיא יוֹדעת את צרכי הארץ. אין תשוּבה זאת ראוּיה לממשלה שתעוּדתה לסייע להקמת בּית לאוּמי בּארץ וּלהתפּתחוּת הארץ בּכללה, והיא ממלאה את התעוּדה הזאת לפי החלטת חבר־הלאוּמים וּבשם ממשלת הפּוֹעלים.

את הנימוּק: “סיבּוֹת כּספּיוֹת” אנוּ שוֹמעים בּזמן האחרוֹן לעתים תכוּפוֹת יוֹתר מדי מכּדי לקבּלוֹ. מה שלא תדרוֹש מאת ממשלת הארץ — אם אין לה תשוּבה לעצם הענין ואם שמרניוּת המנהיגים והמוּשׂגים אינה נוֹתנת לבחוֹן את עצם הענין — הרי מוּכנה התשוּבה: אין כּסף. אם ישנם לארץ צרכים והצרכים האלה אינם סוֹבלים דיחוּי, אזי מחפּשׂים את הכּסף, בּין בּארץ וּבין מחוּצה לה. אוּלי אינם משׂיגים אוֹתוֹ בּבת אחת, אוּלי משׂיגים לא בּאוֹתה המידה הרצוּיה לסיפּוּק הצוֹרך בּמלוֹאוֹ — ואוּלם דבר־מה יֵעָשׂה.

וּמלבד זאת: האם בּאמת קשוּר הדבר בּהוֹצאה כּספּית גדוֹלה? הצעת ההסתדרוּת היתה כּפוּלה: להוֹציא חוֹק המחייב את הבּיטוּח וּלשתף את הממשלה בּשליש מסכוּמי הבּיטוּח. אפשר היה אוּלי להבין לוּ היתה הממשלה עוֹנה: אין בּקוּפּת המדינה כּסף כּדי להכניס את השליש הזה ויש, איפוֹא, למעט את חלקה אוֹ לבטל אוֹתוֹ כּלל. אוּלם את ההתנגדוּת למתן החוֹק המחייב את הפּוֹעלים ואת נוֹתני העבוֹדה לביטוּח ממחלה אין לבאר כּלל בּנימוּק זה של חוֹסר כּסף. בּכל אוֹפן, אפשר היה להבין את הדבר אילוּ היתה הממשלה דוֹחה את הצעת־החוֹק הקוֹנקרֶטית, כּפי שהוּצעה לפניה על־ידי ההסתדרוּת, והיתה מכניסה בּה שינוּיים הנוֹבעים גם ממצבה של קוּפּת המדינה, אוּלם אי־אפשר להבין, כּשהממשלה כּאילוּ דוֹחה את עצם הרעיוֹן של בּטוּח־חוֹבה. עם תשוּבה זוֹ אי־אפשר לנוּ להשלים. ערך חשוּב יוֹתר מדי קשוּר בּהצעת ההסתדרוּת — דבר בּריאוּתוֹ של העוֹבד וחייו.

וּבדרך כּלל: מכּמה בּחינוֹת עוֹמדת עתה ארץ־ישׂראל על פּרשת דרכים. לציבּוּר הפּוֹעלים העברים בּרוּר על כּל פּנים, כּי הארץ תצא ממצוּקתה — הפּוֹליטית, הכּלכּלית והסוֹציאלית — אם יהיה למנהליה האוֹמץ הדרוּש לנהל אוֹתה מתוֹך ראִיה למרחוֹק וּמתוֹך רוֹחב־דעת, סוֹציאלי ועממי. חוּקי־העבוֹדה הם חלק חשוּב במסכת החדשה הנחוּצה לנוּ עכשיו. חוֹק־הבּיטוּח צריך להיוֹת הפּוֹתח, וחוּקים על שעוֹת עבוֹדה, על שׂכר מינימוּם, על הגנת האשה והילד, על בּיטוּח מחוֹסר־עבוֹדה, צריכים לבוֹא בּעקבוֹתיו. השעה — שעת־כּוֹשר היא לפּעוּלה הזאת. הן שאלת ארץ־ישׂראל הוּעמדה לבירוּר בּכל היקפה — ואנוּ שגינוּ כּבר למדי בּזה שהעַמדנוּ אוֹ שהרשינוּ לאחרים להעמיד את השאלה מבּחינה פּוֹליטית בּלבד, שהיא פּחוֹת חשוּבה. רסן בּריטניה הן עכשיו בּידי ממשלת הפּוֹעלים, ולה הבנה בּצרכי הפּוֹעל יוֹתר מאשר לכל ממשלה אחרת.

הצעת־החוֹק של בּיטוּח העוֹבד, שהציעה ההסתדרוּת, נדחתה על־ידי הממשלה. לא חשבנוּ שהיא תתקבּל בּלי תיקוּנים. ואוּלם אין להשלים עם זה שממשלה לא תכּיר כּלל בּפּרוֹבּלימה שהעמדנוּ לפניה. עלינוּ לדרוֹש — גם בּירוּשלים וגם בּלוֹנדוֹן — שהדבר יהיה נוֹשׂא לעיוּן ולימוּד דחוּף של הממשלה; עלינוּ לדרוֹש מינוּי ועדה מיוּחדת, בּהשתתפוּת בּאי־כּוֹחנוּ, אשר תעבּד הצעה אחרת, — אוּלי טוֹבה הימנה, אוּלי גרוּעה — ואוּלם הצעה שתוּכל לפתוֹר את השאלה, ולוּ גם בּמידה חלקית, אַל נרשה שהשאלה עצמה תוּסר מעל סדר היוֹם.

כ' אדר תר"ץ (20.3.1930)

השאיפה לשוויון / משה בילינסון

דין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת לשנת 1929 הנהוּ תעוּדה פּוֹליטית המכילה עדוּת בּהירה על הלֶך-המחשבה בּקרב פּקידוּת הארץ. ההבלטה, הבּלתי-רגילה אצל ההנהלה הקוֹלוֹניאלית, של העוֹני הרב השׂוֹרר בּקרב הישוּב הערבי; הדגשת הריבּוּי הטבעי הגבוֹה של אוֹכלוֹסי הארץ; "חשבּוֹנוֹת העתיד” על יסוֹד הריבּוּי הזה; ההקבּלה של הישוּב הערבי הסוֹבל, הנתוּן למחלוֹת וּלבּוּרוּת, לישוּב העברי שידע לדאוֹג כּל כּך יפה לילדיו; השאיפה להביא את המוֹסדוֹת הסַניטריים המשרתים את הערבים עד למדרגה הכּמוּתית והאיכוּתית של מוֹסדוֹת היהוּדים – כּל אלה אוֹתוֹת הזמן הם, המסַמלים את הפּוֹליטיקה הנוֹכחית של ממשלת הארץ. להלכה אין לנוּ שוּם יסוֹד להתרעם על הפּוליטיקה הזאת וּלהתנגד לה. חוֹבת הממשלה היא לדאוֹג להרמת החלק הבּלתי מפוּתח של תוֹשבי הארץ אל הגוֹבה של החלק המפוּתח יוֹתר, ולא להיפך. העוּבדה שהישוּב היהוּדי מוֹפיע כּמוֹפת לפני ממשלת הארץ וּמהווה דחיפה לשיפוּר שירוּתה, יכוֹלה להיוֹת אך לקוֹרת-רוּח ליהוּדים וּלשמש הכחשה נוֹספת לעלילוֹת-השוא על הנזק הנגרם, כּביכוֹל, לארץ על ידי ההתישבוּת היהוּדית. ואוּלם – המוּתר לנוּ להסתפּק בּזה וליהנוֹת מן ההכחשה הבּלתי-צפוּיה הזאת? הן לפנינוּ כּאן פּרוֹבּלימה מדינית-פיסקַלית חשוּבה מאד וּמקיפה הרבּה יוֹתר ממקצוֹע הבּריאוּת, ולא יתכן שנקבּע את עמדתנוּ כּלפּיה מתוֹך נימוּקים פילַנטרופּיים אוֹ תעמוּלתיים בּלבד.

כּיצד חוֹשבת מחלקת הבּריאוּת להגשים את מגמתה לטוֹבת הישוּב הערבי? מנהלי העבוֹדה הסַניטרית קוֹבעים את העוּבדה: מחלקתם מקבּלת רק את חלק העשׂרים מן התקציב הכּללי של ממשלת ארץ-ישׂראל. המחלקה אינה תוֹבעת לעצמה יוֹתר. היא משלימה עם האחוּז הפּעוּט. המסקנה ההגיוֹנית מן המצב הזה צריכה להיוֹת: דרישה נמרצת מאת הישוּב הערבי שימצא את האמצעים הנחוּצים לשכלוּל השירוּת הסניטרי – הן גם בּבחינה זאת התנהגוּת היהוּדים יכוֹלה היתה לשמש דחיפה וּמוֹפת. ואוּלם על זה אין אף מלה אחת בּדין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת. אדרבּא: נאמר בּוֹ בּפירוּש שלערבי הכּפר אין כּסף לסידוּרי הבּריאוּת. ואוּלם זאת היא השתמטוּת זוֹלה מאד מן השאלה הפיסקַלית העוֹמדת לפני ממשלת הארץ. כּל ממשלה פּרוֹגרסיבית, אשר עניני העם נוֹגעים בּאמת ללבּה וּקצת אוֹמץ לה, יוֹדעת את הסוֹד הפּשוּט לתיקוּן מצבים כּאלה. הסוֹד הזה צפוּן כּוֹלוֹ בּשתי מלים: מסים פּרוֹגרסיביים – לחץ פיסקלי על האָמיד לטוֹבת העני. ואוּלם על זה לא חשבה ממשלת הארץ וגם לא תחשוֹב, כּל עוֹד קיימת הבּרית הפּוֹליטית בּינה וּבין שכבוֹת הישוב הערבי אשר עליהן יפּוֹל משׂא המסים הפּרוֹגרסיביים. איה, איפוֹא, המוֹצא? הוּא לא נקרא בּשמוֹ בּדין-וחשבּוֹן, אוּלם אנוּ יוֹדעים אוֹתוֹ היטב מכּל הפּרקטיקה רבּת השנים של מחלקת הבּריאות – היהוּדים ישלמוּ. וכך יוֹצא, שהמגמה החדשה, כּאילוּ, של הפּקידוּת הארצישׂראלית אינה חדשה כּלל, ואך בּיסוּסה מוֹדרני הוּא לרוּח הזמן. המציאוּת היא ישנה: מסי היהוּדים הגבוֹהים, זרם הזהב הזוֹרם ממפעלי היהוּדים – והזנחה גמוּרה של עניני היהוּדים, בּאשר היהוּדים הם “אנשי תרבּוּת” ויוֹדעים להסתדר והם עשירים ועל כּן אינם זקוּקים לקוּפּת הממשלה, בּוֹ בּזמן שהערבים הם בּלתי-מפוּתחים ועניים וכוּ'.

הפּקידוּת של מחלקת הבּריאוּת איננה היחידה הדוֹגלת בּימינוּ אלה בּסיסמאוֹת החדשוֹת. [ג’וֹן הוֹפּ] סימפּסוֹן נשלח הנה לא לשם חקירת האפשרוּת ל”התישבוּת-היהוּדים הצפוּפה”, אלא לשם הגנת הפּלח. המוּמחה האנגלי לקוֹאוֹפּרציה מוּזמן הנה לשם פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה בּין הערבים דוקא. אלה הם דברים הנעשׂים מתוֹך פּוּמבּיוּת גדוֹלה והעתוֹנים מסַפּרים עליהם. וכמה הם הענינים הדוֹמים לאלה אשר אנוּ כּלל איננוּ יוֹדעים על אוֹדוֹתיהם ואך הד קלוּש מהם מגיע בּמקרה אלינוּ? לשם דוּגמה: מחלקת החינוּך הזמינה לשם פּיתוּח “האמנוּת הבּיתית” מוּמחה אנגלי, שעבד זמן רב בּמצרים. עבוֹדתוֹ מתנהלת בּין הערבים דוקא. המוּמחה הזה למד וחקר בּמשך כּמה חדשים שהוּא שוֹהה בּארץ את הישוּב הערבי, ורק אוֹתוֹ. הוּא ודאי כּבר יוֹדע את שמוֹת הכּפרים הערבים למאוֹת – ואוּלם שם מוֹשבה יהוּדית, אף מהגדוֹלוֹת בּיוֹתר, זר לוֹ לחלוּטין. הוּא כּינס מעין ועידת מוֹרים של בּתי-ספר עממיים, ולא עלה כּלל על דעתוֹ להזמין לועדה הזאת גם בּתי-ספר יהוּדיים, ואיש מפּקידי הממשלה לא העיר אוֹתוֹ, כּנראה, על הליקוּי המשוּנה הזה בּעבוֹדתוֹ. יש להניח, שה”ליקוּי” הזה אך בּעינינוּ ליקוּי הוּא, בּאשר האיש מוּזמן לעבוֹדה בּין הערבים בּלבד, והערבים הם הזקוּקים לעזרת הממשלה והיהוּדים “יוֹדעים להסתדר בּעצמם” וכוּ'.

ועל כּן המגמה בּרוּרה – מן הפּיסקה ההיא בּתשוּבת לוֹנדוֹן להערוֹת ג’ניבה: “מרכּז הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית הוּא בּהגנת הערבים”, ועד העבוֹדה, הצנוּעה בּיחס, של המוּמחה לאמנוּת הבּיתית. כּל תשׂוּמת לב הממשלה מרוּכּזת בּעניני העם אשר הוּא רוֹב בּארץ. היהוּדים הוֹלכים ונהפּכים גם להלכה ל”בנים חוֹרגים” שסגוּלה להם להיות גם “פּרה חוֹלבת”, והפּקידוּת הארצישׂראלית מסדרת בּעזרתה את יחסיה עם הישוּב הערבי בּאוֹפן היפה, הפּרוֹגרסיבי וההוּמַניטרי בּיוֹתר, וּמה שלא פּחוֹת חשוּב: בּאוֹפן הזוֹל בּיוֹתר. לפּרקטיקה המתנכּרת לישוּב היהודי נמצאוּ עתה תיאוֹריה וצידוּק העלוּלים להתקבּל בּרצוֹן וּבסיפּוּק על-ידי כּל היסוֹדוֹת הפּרוֹגרֶסיביים – בּלוֹנדוֹן, בּבירוֹת העוֹלם ואוּלי גם בּקרבּנוּ.

המגמה הזאת מסוּלפת היא וּמסוּכנת מכּל הבּחינוֹת. קוֹדם-כּל מבּחינה יוּרידית בּין-לאוּמית, בּאשר ממשלת הארץ מחוּיבת להקדיש את תשׂוּמַת-לבּה וּמאמציה לשני הסעיפים העיקריים של הצהרת בּלפוּר והמנדט: התפּתחוּת הבּית הלאוּמי לעם העברי וּשמירת עניני הערבים. ומבּחינה חינוּכית סוֹציאלית: אם בּארץ אחת גרים שני עמים בּעלי דרגת התפּתחוּת שוֹנה, הרי עַם אחד צריך להגיע לדרגת העם השני קוֹדם-כּל בּמאמציו הוּא, ולא על חשבּוֹן העם השני בּלבד. השיטה שבּה נאחזה למעשׂה ממשלת ארץ-ישׂראל, פּירוּשה: קנס על העם המתקדם, פּרס לעם הנכשל; בּיחוּד: פּרס לשכבוֹת העשירוֹת של העם הנחשל, שאוֹתן פּוֹטרים מכּל חוֹבוֹת כּלפּי עמן הן, כּיון שישנוֹ עם אחר, אשר הוּא “ישלם”. אך היסוֹד, אשר עליו רוֹבצת בּכל כָּבדה מגמת השויוֹן בּצוּרה שהפּקידוּת נוֹתנת לה, היחזיק מעמד? אמנם, שירוּת הבּריאוּת של היהוּדים (כּדי להישאר בּגבוּלוֹת מחלקת הבּריאוּת) משוּכלל הוּא משירוּת הערבים. הישוּב העברי עתה הוּא בּעינינוּ גרעין הריכּוּז הארצישׂראלי של האוּמה העברית המפוּזרת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא קם וּמתפּתח וּמתקיים, כּדי להציל מהתנַונוּת את ילדי ישׂראל אשר בּכל הערים והעיירוֹת של הנכר. וּמי שבּא אלינוּ וּמראה לנוּ את חיי הישוּב הערבי, בּעוֹני וּבמחלוֹת שלוֹ, ושוֹאל: “האם יתכן שתחיוּ על-ידם בּלי להקציב להם מן העוֹשר הרב שלכם?”, הוּא מסרס את הפּרוֹבלימה האמתית. ההשוָאה איננה בּין הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל וּבין האוּמה העברית בּכל העוֹלם, בּאשר לשם האוּמה הזאת, לתוֹעלתה שלה, נבנוּ “הדסה” ו”קוּפּת-חוֹלים”, כּשם שלשמה נבנוּ ההתישבוּת בּעמק ותל-אביב. לעוּבדת השכנוּת הבּלתי-אמצעית, אשר ליהוּדים ולערבים בארץ-ישׂראל, והשכנוּת הרחוֹקה יוֹתר, של יהוּדי הארץ ויהוּדי הגוֹלה, יש אמנם אוֹפי “דמוֹנסטרטיבי” ואוּלם אין לה ערך מהוּתי. אם רוֹצה הממשלה להיוֹת צוֹדקת כּלפּי המפעל הציוֹני וּלהבין לרוּחוֹ, אין לה רשוּת להעמיד כּנגד עינינוּ וּכנגד עיני העוֹלם את ילדי הכּפר הערבי בּלבד ולשכּוֹח את ילדי הגיטוֹ היהוּדי בפּולין ורוֹמניה, בּליטא וּבתימן. מעל המצפּה הזה מתפּזר ה”עוֹשר” של היהוּדים, כּאילו לא היה, וה”פּיקחוּת” שלהם נעשׂית אך עדוּת לחוּלשתם ועניוּתם הלאוּמית, כּי לא עמדה להם להצילם מן הגוֹרל המר של עם מחוּסר-מוֹלדת. לעוּמת הגוֹרל הזה מוֹפיע הישוּב הערבי, על כּל העוֹני והמחסוֹר של פּלחיו ועוֹבדיו, כּחלק אוּמה חזקה וּמוּצקה, שאין לה צוֹרך להסיר מכשוֹלים עצוּמים, ללחוֹם בּאוֹיבים כּבּירים, לאַמץ את כּל כּשרוֹנה ואת כּל כּוֹחה כּדי להשׂיג את המטרה הנכספת, העוֹלה בּדמים ממש לעם היהוּדי, והיא ישנה לערבים כּעוּבדה טבעית וּפשוּטה: המוֹלדת. לעוּמת השֶבר הגדוֹל אשר הוּשבּרה האוּמה העברית, מאוּשרת ועשירה היא – מבּחינה לאוּמית, קיבּוּצית – האוּמה הערבית. ואף מבּחינת העוֹשר הממשי, הכּספי, הרכוּש, יש מאד לפקפּק, אם בּאמת הישוּב העברי עשיר הוּא מהישוּב הערבי, אלא שהרכוּש העברי הוּא מחוּלק יוֹתר, איננוּ מרוּכּז כּדרך העוֹשר הערבי, אין בּקרב היהוּדים בּארץ הבדלים כּה עצוּמים כּמוֹ בּקרב הישוּב הערבי – האָפנדים בּעלי קרקעוֹת וארמוֹנוֹת מצד אחד והפּלחים חסרי כּל מצד אחר – ואוּלם לא על היהוּדים תפּוֹל האחריוּת לסדרי החברה הערבית ולא עליהם לשׂאת בּתוֹצאוֹת הסידוּרים האלה.

לממשלה ישנה מגמה להביא, ויהי מה, ולוּ גם על חשבּוֹן היהוּדים, את שני עמי הארץ לדרגה אחת בּשירוּת הבּריאוּת והחינוּך, בּקוֹאוֹפּרציה וכוּ'. ואוּלם ישנם מקצוֹעוֹת אשר בּהם הישוּב הערבי מוּצק ואיתן, לכל הדעוֹת, מן הישוּב היהוּדי – מקצוֹע הקרקע, וזהוּ המקצוֹע החשוּב בּיוֹתר בּחיי ארץ-ישׂראל. האם תחשוֹב הממשלה על הצוֹרך להביא את עמי הארץ לידי שויוֹן גם בּשטח הזה? והנה מה ששוֹמעים לעת עתה על כּוָנוֹתיה בּשאלת הקרקע, זהוּ ההפך הגמוּר משאיפת השויוֹן.

המגמה הזאת, מגמת קיפּוּח הישוּב העברי על יסוֹד הצוֹרך שישנוֹ לישוּב הערבי בּעזרת הממשלה ועל יסוֹד ה”עוֹשר” היהוּדי הרב, המשחרר את הממשלה ממתן עזרה ליהוּדים, עלוּלה להתחזק וּלהשתלט על-ידי זה, שגם עבוֹדת סימפּסוֹן עמדה תחת השפּעת אוֹתה המגמה, ויתכן שהיא טבעה את חוֹתמה על הדין-וחשבּוֹן שלוֹ. ואוּלם אם גם נניח, שסימפּסוֹן הבין לתפקידים מיוּחדים של המפעל הציוֹני, הבין שלעוּמת התפקידים האלה הציוֹנוּת היא תנוּעה עניה והישוּב העברי הוּא ישוּב דל, גם אז יכוֹל הדין-וחשבּוֹן שלוֹ להיהפך לרוֹעץ לנוּ, אם התכנית שתעוּבּד על יסוֹד דין-וחשבּוֹן זה, תימסר להגשמה לאוֹתה הפּקידוּת המתנכּרת. כּל רעיוֹן בּריא וּמוּצדק ואף הכרחי של התכנית הזאת עלוּל להיוֹת מכשוֹל רציני לעבוֹדתנוּ. לשם דוּגמה: האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי בּתוֹר יסוֹד להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה. יתכן, שזאת תהיה הנקוּדה המרכּזית של תוֹכנית סימפּסוֹן. על הרעיוֹן הזה לחמוּ ציוֹנים רבּים ויתכן שהציוֹנים עצמם הכניסוּ אוֹתוֹ ללב סימפּסוֹן והוּא ימסוֹר אוֹתוֹ בּתוֹם-לב לממשלה. בּאוירה השׂוֹררת עתה בּארץ, אין כּמעט ספק מה תעשׂה בּוֹ הפּקידוּת. כּשם שהיא מחקה למעשׂה את “הסיוּע לבּית הלאוּמי” והשאירה אך “שמירת זכוּיוֹת הערבים”, כּך היא עלוּלה למחוֹק את “ההתישבוּת הצפוּפה”, וּלהשאיר אך את “האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי” ויחד עם זה לאחוֹז בּכל האמצעים שבּידה, כּדי שהיהוּדים ישלמוּ בּעד האינטנסיפיקציה הזאת ולא תעלה בּמאוּמה למשלם-המסים האנגלי ולא תגע, חס וחלילה, בּעניני השכבוֹת האמידוֹת של הישוּב הערבי.

התהוֹם הרוֹבצת בּין הישוּב העברי והישוּב הערבי, התהוֹם הכּלכּלית והתרבּוּתית, מהווה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הארצישׂראליוֹת הקשוֹת בּיוֹתר. בּה מכשוֹל עצוּם להתפּתחוּת הארץ וּלסידוּר היחסים הטוֹבים בּין שני עמיה. הציוֹנוּת מעוּנינת ענין חיוּני מאד בּכך, שהתהוֹם הזאת תתמלא. תתחזקנה ידי הממשלה הדוֹאגת דאגת אמת, להעלאת הרמה הסניטרית, החינוּכית, המשקית של העוֹבד הערבי. לא תהיה עיננוּ צרה בּעזרת המדינה הניתנת לוֹ. יתר על כּן: חוֹבה עלינוּ, חוֹבה פּוֹליטית ואנוֹשית כּאחת, לדרוֹש מאת הממשלה את הפּוֹליטיקה המתאימה. עלינוּ לעזוֹר לה בּכך ואף לקחת על עצמנוּ איניציאטיבה בּכמה דברים, ללכת בּעצמנוּ בּדרך הזאת וּלסייע לעמַל הערבי להשתחרר מן העבדוּת ולקוּם משפל המדרגה בּה הוּא נתוּן זה דוֹרוֹת רבּים. ואוּלם כּל אלה בּתנאי אחד: אל יֵעָשׂה הדבר הזה, בּיסוֹדוֹ, בּתוֹר שיטה, על חשבּוֹן המפעל היהוּדי והמאמץ היהוּדי, אלא כּדין וּכצדק, על חשבּוֹן בּעלי-היכוֹלת בּקרב הישוּב הערבי. ואם לא – תיהָפך המגמה היפה של הממשלה, על אף כּל התשבּחוֹת למרץ ולשׂכל היהוּדיים, למכשוֹל נוֹסף על דרכּנו, להצדקת הקיפּוּח השיטתי של ישוּבנוּ, ועם זאת לא נוּכל להשלים. זאת צריכה להיות עמדתנוּ לעוּמת “שאיפת השויוֹן”. אמנם, קל לסרס את העמדה הזאת, קל להאשים אוֹתנוּ, על יסוֹדה בּאכזריוּת וּבקשי לב, בּאדישוּת כּלפּי הסבל של האנשים הגרים לצדנוּ, בּחוֹסר “ההרגשה הארצישׂראלית”. ועל כּן נוֹדה: “ההכּרה העברית” חזקה בּנוּ מהרגשת “הארץ בּכללה”. שׂמנוּ לנוּ למטרה הראשוֹנה לשבּוֹר את העוֹני ואת הסבל של האדם בּישׂראל ושל האוּמה העברית, ולא נוּכל לשכּוֹח בּגלל הדלוּת של הכּפר הערבי בּארץ ישׂראל, את האסוֹן היהוּדי אשר בּגוֹלה וּלהעדיף את שכלוּל הכּפר הזה על שכלוּל חיי היהוּדים, רק משוּם שלפּקידוּת הארצישׂראלית אין עוֹז לגשת לפּרוֹבּלימת “אי השויוֹן” בּארץ בּרוּח רֶפוֹרמית אמיתית וּלהטיל את פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה על אלה המחוּיבים לשׂאת בּה, ועל כּן היא בּוֹחרת לה בּדרך הקלה והבּלתי-צוֹדקת בּיסוֹדה, בּדרך קיפּוּח המפעל היהוּדי, אשר הוּא קיפּוּח המוֹני העם העברי המתנַוונים בּגוֹלה.

ט“ז אלול תר”ץ (9.9.1930)

הבּיקוֹרת על תכנית הפּיתוּח, שנשמעה בּימים האלה בּחוּגי הערבים, מאַלפת מאד. היא מבוּססת קוֹדם כּל על העקרוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “אי־השתתפוּת” הערבים בּפעוּלוֹת הממשלה, כּל עוֹד קיימוֹת תעוּדוֹת־יסוֹד על מעמדה המיוּחד של ארץ־ישׂראל, שהערבים מסרבים להסכּים להן (הצהרת בּלפוּר, המנדט). אם כּי ידוּע מהוּ הערך המעשׂי של אי־השתתפוּת זוֹ, בּכל זאת מוּבנת היא הבּיקוֹרת הזאת. אחרי כן בּא הפּחד, פּן יגרוֹם פּיתוּח הקרקע ושכלוּל המשק הערבי לפינוּי אדמוֹת בּשביל יהוּדים. מוּטב שהארץ תישאר דלה ועניה, וּבלבד שהיהוּדים לא יוּכלוּ להיכּנס לתוֹכה. יש לפקפּק עד כּמה בּיקוֹרת זאת תהיה מוּבנת מחוּץ לחוּגי השוֹביניסטים הקיצוֹניים. מעבר מזה:

אדמה שיש אפשרוּת להכשירה למען תפרנס בּיתר כּבוֹד את היוֹשבים עליה ותקלוֹט מספּר נוֹסף של אנשים חדשים; וּמעבר מזה: עוֹני והתנַונוּת של המוֹני העם העברי בּנכר, הצמאים לאדמת ארץ־ישׂראל ואַיִן, משוּם שלערבים ישנם שטחי־קרקע מיוּתרים והם אינם רוֹצים לשכללם. ספק אם העוֹלם של ימינוּ, שהמלחמה על חלקת אדמה הוֹלכת וּמתחַדדת בּוֹ, יסכּים לתפיסה אַבּסוּרדית ועלוּבה זוֹ. ואוּלם בּכל זאת גם הבּיקוֹרת הזאת נכנסת למסגרת הלאוּמיוּת הקיצוֹנית.

והערבים אינם מסתפּקים בּנימוּקים עקרוֹניים אלה. נדמה, כּאילוּ קשה להחזיק את האמת שבוּיה בּתוֹך תפיסה “פּרינציפּיוֹנית” והיא פּוֹרצת את הגבוּלוֹת של “הלאוּמיוּת הטהוֹרה”. “אל ג’אמעה” מוֹסיף נימוּקים אחרים לדחיית תכנית הפּיתוּח: “סידוּר המנוּשלים אינוֹ מניח את הדעת, כּי הלא בּרוּר, שרוּבּם אוֹ כּוּלם הסתדרוּ בּינתים”. הכיצד? כּל הדקלוּם ההוּא בּועדת שאוּ, כּל התלוּנה המרה ההיא בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן וּבהוֹדוּ, בּאזני אנשי הממשלה ואנשי הצדק, כּל הצעקה העזה על העוֹשק הציוֹני, שפּקידי משׂרד המוֹשבוֹת, וּשליחי הקוֹמאינטרן וגם מישהוּ מבּין הציוֹנים התרשמוּ כּה קשוֹת מהם — מדוּמים היוּ? “המנוּשלים”, זה הסיוּט הציוֹני בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, זאת ההצדקה הסוֹציאלית הנשׂגבה להריגת הזקנים וּלחילוּל כּבוֹד נשים — אינם ? הנשק, אשר בּוֹ לחמוּ בּנוּ וּבעזרתוֹ בּיישוּ את פּנינוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ — נשק־נייר היה ונעלם מתוֹך המגע הראשוֹן בּמציאוּת? דעה זאת — על אפסוּת ה“פּרוֹבּלימה” של מנוּשלים — הוּבּעה כבר, לאחר פּרסוּם תכנית הפּיתוּח, על דפּי “אל כּרמל”, ואוּלם העתוֹן הזה ידוּע בּאפּקוֹרסוּתוֹ ועל כּן לא היה לעדוּתוֹ אוֹתוֹ המשקל, שיש להוֹדאת בּעל דין — לדברי “אל ג’אמעה” עצמוֹ — הוּא, שאנשיו אירגנוּ את כּל הבּימוּי ההוּא!

ועוֹד נימוּק אחד ישנוֹ לעתוֹן המוּפתי לדחיית התכנית, והנימוּק הזה מגלה בּמילוּאוֹ את קלסתר־פּניהם של לוֹחמי השחרוּר הערבי: “ההלוָאוֹת לא תוֹעלנה לפלחים, אלא תהיינה להם למעמסה חדשה”. לפי נוּסח המוּפתי, צריכה רק דרך אחת להיוֹת פּתוּחה בּפני הפּלח — להתרפּס לפני המַלוים־בּריבית הערבים שירחמוּ עליו ויתנוּ לוֹ הלוָאוֹת, בּריבּית של 150־100%.

גם בּהזדמנוּת זוֹ של פּרסוּם תכנית הפּיתוּח מסבּיר וּמבאר “ניר איסט” את תפיסתוֹ את השאלה הארצישׂראלית: אין בּארץ ערבים ואין יהוּדים, ישנם רק אזרחים. אסוּר לשלטוֹן, כּשהוּא ניגש לפתוֹר פּרוֹבּלימה מסוּימת — בּמקרה דידן פּרוֹבּלימה קרקעית — לזכּוֹר מי לפניו: יהוּדי אוֹ ערבי. “הארץ בּכללה”, היא צריכה להיוֹת נר לרגלי הממשלה וּלכל עוֹבדיה.

תפיסה אידיאליסטית מאין כּמוֹה. תפיסה שהצדק עצמוֹ נוֹהג לדגוֹל בּה. אלא מה? התפיסה הזאת עוֹמדת בּניגוּד גמוּר למנדט הארצישׂראלי, לשאיפה הציוֹנית ולמציאוּת הארץ. המנדט הטיל על ממשלת הארץ תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים מסוּימים. חוֹבת הממשלה לפי רוּח המנדט וגם לפי תכנוֹ המפוֹרש, איננה כּלל לסדר את אוֹכלוֹסי הארץ, ללא הפלַיה בּין לאוֹם ודת. החוֹבה היא — לשנוֹת את פּני הארץ, למען יקוּם בּתוֹכה דבר שעדיין איננוּ בּמציאוּת, הלא הוּא הבּית הלאוּמי לעם העברי. השאיפה הציוֹנית איננה לשפּר את חיי היהוּדים הנמצאים בארץ, אלא להעלוֹת לארץ את המוֹני העם העברי. והמציאוּת בּארץ היא, כּי מנהיגיה הערבים לוֹחמים נגד זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ וּלהתישב בּה. התפיסה ההיא, הטוֹבה אוּלי לגבּי ארץ “עוֹמדת”, סטַטית, קללה בּה לגבּי ארץ “דינַמית”, שעליה לשנוֹת את פּניה כּדי שתוּכל למלא את תפקידיה. מה הן התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של התפיסה הזאת? שלוֹשת רבעי מיליוֹן ערבים וּמאה ושבעים אלף יהוּדים — חַלקוּ נא בּיניכם את הארץ ותשבוּ בּה בּשלוֹם וּמתוֹך הבנה הדדית. וזאת אוֹמרת: כּפירה בּנפש התנוּעה הציוֹנית וּכפירה בּמנדט.

יהוּדי פּוֹלין וגרמניה, רוֹמניה והוּנגריה היוּ אוֹמרים תמיד: אין אנוּ רוֹצים אלא שלא יעשׂוּ הפלַיה כּל שהיא בּינינוּ וּבין אזרחי הארץ האחרים; אנוּ דוֹרשים שהממשלה, כּשהיא בּאה לפתוֹר פּרוֹבּלימה ידוּעה, תשכּח מי לפניה, יהוּדי אוֹ לא יהוּדי, ותדאג אך ל“ארץ בּכללה”. אלא שישנוֹ הבדל בּין יעוּד היהוּדים בּרוֹמניה וּבין יעוּד העם העברי בּארץ־ישׂראל. כּל עוֹד הממשלה ועוֹבדיה לא יבינוּ את ההבדל הזה — קשה יהיה לנוּ למצוֹא אתה שׂפה משוּתפת.

י' אלול תרצ"א (23.8.1931)

מעשׂה בּנטביטש / משה בילינסון

הטלגרמה מלוֹנדוֹן שסיפּרה על שאלת וֶג’ווּד (“מדוּע לא ישוּב נוֹרמן בּנטביטש למשׂרתוֹ הארצישׂראלית?”) ועל תשוּבת תוֹמַס (“נימוּקים לאוּמיים וגזעיים מפריעים”), הפליאה אמנם בּזרוּתה, אוּלם עוֹד רבּה היה הסתוּם בּה. על כּן לא עמד הציבּוּר העברי מיד על כּל מלוֹא תכנה. רק עם הידיעוֹת הנוֹספוֹת שבּאוּ בּעתוֹנוּת נתגלתה התמוּנה, מה מוּשפל הוּא המעמד הפּוֹליטי שאנוּ נתוּנים בּוֹ.

בּנטביטש שירת את ממשלת אנגליה – קוֹדם בּמצרים ואחר כּך בארץ-ישׂראל – שלוֹש-עשׂרה שנה. הוּא מילא את תפקידוֹ לפי מיטב הכּרתו, בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא היה נוֹשׂא להתקפוֹת קשוֹת מצד המנהיגים הערבים שהפכוּ אוֹתוֹ למפלצת ועל ידי כּך גם איפשרוּ שתימצא יד מזוּינת להתנקש בּחייו. ואוּלם גם התוֹקפים האלה – והן אנוּ מכּירים היטב את כּוֹח דמיוֹנם ואת אהבתם לאמת – לא יכלוּ להאשים אוֹתוֹ בּשוּם מעשה שהוּא, אשר על יסוֹדוֹ אפשר יהיה לטעוֹן, כּי סילף את האמת, עיות את הדין, גרם נזק לציבּוּר הערבי. ואכן, הם גם לא הסתירוּ כּלל, כּי אין הם תוֹקפים את בּנטביטש בּגלל מעשיו, כּי אם בּגלל חטאוֹ האחד – שהוּא יהוּדי.

בּבחינה אחת עמד בּודאי בּנסיוֹן: רעיוֹן עזיבת הארץ או עזיבת משרתוֹ לא עלה על לבּוֹ, אוֹ על כּל פּנים לא גבר בּוֹ. הוּא הגן על זכוּתוֹ, זכוּת היהוּדי לשרת את הארץ בּצוּרה הנראית לוֹ למתאימה. עמד כּחייל על משמרתוֹ. יתר על כּן; לחם על המשמר הזה – והן בּדרך כּלל, לפי כּל הסימנים, אין הוּא לוֹחם מטבעוֹ. ממשׂרתוֹ לא התפטר וגם ההצעוֹת שהציעה לוֹ הממשלה – משׂרוֹת העוֹלוֹת, מבּחינה חמרית וּמבּחינת סיכּוּיי הקַריֶרה, על משׂרתוֹ בּארץ – לא פּיתוּ אוֹתוֹ. הוּא דחה כּל פּיצוּי. רק אפשרוּת אחת השאיר לממשלה – לפטרוֹ.

והממשלה לא התבּיישה לעשׂוֹת זאת. פּיטרה עוֹבד מסוּר ונאמן לה, על לא עוול בּכפּו פּיטרה אוֹתוֹ אך ורק משוּם שיהוּדי הוּא וּמשוּם כּך הוּא נוֹשׂא להתקפוֹת, שהממשלה עצמה אינה יכוֹלה לבלי לראוֹתן כּהתקפוֹת אויליות וּזדוֹניוֹת. אמנם היוּ מקרים שגם היהוּדים התקיפו פּקידים בּוֹדדים ודרשוּ את התפּטרוּתם. קרה גם מקרה כּשהממשלה נשמעה – אמנם כּעבוֹר זמן רב – לדרישה הזאת: הוּא המקרה של לוּק. ואוּלם נגד לוּק השמענוּ שוּרה של האשמוֹת קוֹנקרטיוֹת, מסוּימוֹת וּכבדוֹת מאד, שבּחלקן גם קיבּלו את אישוּרה של ועדת-חקירה ממשלתית.

פּירוּשם של פּיטוּרי בּנטביטש הוּא: אסוּר ליהוּדי לכהן בּמשרה גבוֹהה בּארץ המוֹלדת של העם העברי, המצוּוָה, בּתוֹקף פּסק-דין בּין-לאוּמי, לכלוֹל בּתוֹכה את הבּית הלאוּמי לעם העברי. על הממשלה, אשר עליה הוּטל לסייע להקמת הבּית הלאוּמי הזה, לעליה היהוּדית, להתישבוּת היהוּדית, על הממשלה המנהלת את הארץ בּתוֹקף התחַיבוּיוֹתיה הציוֹניוֹת, על הממשלה הזאת שׂוּמה להיוֹת “יוּדֶנרַיין” – על כּל פּנים בּשכבוֹתיה העליוֹנוֹת. פּירוש זה של פּיטוּרי בּנטביטש – ואין להם פּירוּש אחר – סתירה בּוֹ לעצם המוּשג של הבּית הלאוּמי; ניגוּד צוֹרב בּוֹ להתחַיבוּיוֹת בּריטניה; עלבּוֹן שדוּגמתוֹ עלינוּ לחפּשׂ בּארצוֹת הרדיפה והאנטישמיוּת הפּראית. מלבד זאת: פּיטוּרים אלה אוֹמרים בּרוּרוֹת למנהיגים הערבים, שאם גם דרישתם תהא ידוּעה וּמפוּרסמת לַכּל כּבלתי צוֹדקת וּכאוילית, ואם גם תכלוֹל בּתוֹכה סילוּף המנדט ועלבּוֹן ליהוּדים, בּכל זאת, עתידה היא להתקבּל על-ידי הממשלה, אם רק יחזרוּ עליה בּתוֹקף הדרוּש וּבהתמדה הדרוּשה. כּלוֹמר: פּיטוּרים אלה הנם עדוּת לחוּלשת הממשלה לעוּמת הצעקנוּת של קוֹמץ מנהיגים ערבים. פּיטוּרים אלה הנם שיעוּר לקוֹמץ זה, למען ידע כּיצד עליו להתנהג, כּדי להשׂיג את חפצוֹ, ולוּ גם הזדוֹני בּיוֹתר. פּעם נוֹספת נוּצחה בּריטניה על ידי קוֹמץ ערבי פּרוּע.

את היסוֹדוֹת האלה של הפּוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל ידענוּ מזמן. נפגשנוּ בּהם לעתים קרוֹבוֹת, וּבשנתים האחרוֹנוֹת בּיחוּד. אלא כּל פּעם היה צוֹרך בּ“חשדנוּת” מיוּחדת כּדי לגלוֹתם. “הנימוּקים הלאוּמיים והגזעיים”, אשר הפריעוּ לשיבתוֹ של בּנטביטש ארצה, אינם זקוּקים עוֹד לשוּם ניתוּח, ואף התמימים בּיוֹתר יבינוּ אוֹתם, ויחוּשוּ מה היה בּשבילנוּ “משטר פּספילד”, מה היתה תפיסתוֹ, כּוָנתוֹ ודרכּוֹ.

העוּבדה, שהאחראי החדש למשׂרד המוֹשבוֹת לא מצא לנחוּץ לאפשר את שינוּי החלטת פּספילד, עלוּלה לעוֹרר חששוֹת, אם אמנם נסתיים המשטר עם התפטרוּת נוֹשׂאוֹ.

ג' חשון תרצ"ב (14.10.1931)

חוֹמת־המכס, אשר ממשלת אנגליה החדשה חשבה לנחוּץ להקים סביב התוֹצרת האנגלית, כּדי להבטיח לה את השלטוֹן על השוּק הפּנימי, טרם הגיעה לשלימוּתה.

עוֹד יד הממשלה נטוּיה. בּמשך שבוּעוֹת מספּר השתנוּ פּני הדברים בּמשק האנגלי ונשבּרה המסוֹרת בּת שבעים שנה וָמעלה. מכסי־המגן נגעוּ גם בּסוּגי־התוֹצרת, אשר אפילוּ הפּרוֹטֶקציוֹניסטים המוּשבעים לא חשבוּ קוֹדם ל“הגן” עליהם – בּתוֹצרת החקלאית. זמן־מה לפני המלחמה, כּשהמיניסטריוֹן השמרני של צ’מבּרלן רמז בּרמז קל על כּוָנתוֹ להטיל מכס על התוֹצרת החקלאית – עלה לוֹ הדבר בּמחיר תבוּסה גמוּרה לשלטוֹן מפלגתוֹ. מכּאן אתה לָמֵד על השינוּי הרב שחל בּמוּשׂגי הבּוֹחר האנגלי. יש לפקפּק אם הגל הפּרוֹטֶקציוֹניסטי הזה כּוֹחוֹ עמוֹ להוֹביל את ספינת המשק האנגלי אל חוֹף־מבטחים. על אחת כּמה וכמה יש לפקפק בּתוֹעלת אשר בּהגנת התוֹצרת החקלאית, המהוָה חלקה קטנה בּמשק האנגלי: הן 80 אחוּז של התבוּאה הנחוּצה לאנגלים, נכנסים מן החוּץ והמצב איננוּ טוֹב בּהרבּה גם בּשאר סוּגי התוֹצרת החקלאית. יוֹצא, שלטוֹבת מיעוּט קטן של היצרנים ישלמוּ הצרכּנים – וּבמקרה דידן הם הרוֹב הגדוֹל של העם האנגלי – בּיוֹקר בּעד התצרוֹכת הראשוֹנה שלהם – דבר, העלוּל להשפּיע על כּוֹח התחרוּת של תוֹצרת אנגליה בּשוּקי חוּץ־לארץ. והתשוּקה הפּרוֹטֶקציוֹניסטית שאחזה בּאנגליה גרמה, כּדרך הטבע, לתגוּבה מצד ארצוֹת אחרוֹת, וּתמוּנת העוֹלם המשקי, הפרוּע בּלאו הכי, נתערפּלה עד כּדי דך, שכּל מוֹצא תכליתי בּין־לאוּמי נראה בּשעה זוֹ מן הנמנע.

לא כּאן המקוֹם לדוּן על סיכּוּיי הפּרוֹטקציוֹניזם האנגלי לגבּי המשק האנגלי והמשק העוֹלמי. לגבּינו הוּא עוּבדה חיצוֹנית, אשר אין בּיכלתנוּ לשנוֹתה. מה שמענין אוֹתנוּ, קוֹדם כּל, זאת היא עמדת ארץ־ישׂראל בּתוֹך המסגרת החדשה. מה יהיה דינה של התוֹצרת שלנוּ, של התוֹצרת התעשׂייתית וּביחוּד של הסחוֹרה העיקרית בּאכספּוֹרט ארץ־ישׂראל, מה יהא דינוֹ של פּרי־ההדר? לעת־עתה לא נכנס הפּרי הזה לסוּג התוֹצרת החייבת בּמכסי מגן, אלא שכּאמוּר יד הממשלה עוֹדנה נטוּיה והדבר יכוֹל להתרחש יוֹם־יוֹם. היש צוֹרך להסבּיר מה תהיינה התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּזה לגבּי המשק הארצישׂראלי?

בּחוּגי ממשלת ארץ־ישׂראל הוּבּעה הדעה, שתוֹצרת הארץ היא תוֹצרת זרה לגבּי אנגליה ועל כּן היא חייבת בּמכסי מגן; ארץ מנדט איננה רשאית להיכּנס בּיחסים מיוּחדים עם אנגליה ולתת לה יתרוֹנוֹת לעוּמת ארצוֹת אחרוֹת, ועל כּן גם אנגליה איננה צריכה לתת יתרוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלהכניסה בּאוֹתה המסגרת המשקית־האימפּריאלית, אשר לשמה הוֹלכת ונבנית חוֹמת־המכס. הדעה הזאת מבוּססת על נימוּקים פוֹרמַליים־פּוֹליטיים, אשר אינם הוֹלמים את המציאוּת המשקית־הפינַנסית. כּוֹח המטבּע המשוּתף גדוֹל מעקרוֹנוֹת מוּפשטים. בּתוֹקף המטבּע הזה היה למשק הארצישׂראלי אוֹתוֹ גוֹרל אשר למשק האנגלי. – הוּא סבל מירידת הלירה האנגלית בּמידת הסבל של אנגליה, אוּלי בּמידה יוֹתר גדוֹלה. החיים הוֹלכים וּמתיַקרים. שׂכר־העבוֹדה הריאלי הוֹלך ויוֹרד. אין יציבוּת בּמסחר וּבעבוֹדה בּנקאית. מלבד זאת: העוּבדה, שאנגליה נוֹהגת לגבּי תוֹצרת ארץ־ישׂראל כּאילוּ תוֹצרת זרה היא, עדיין איננה מבטיחה כּלל שלגבּי הממשלוֹת הזרוֹת תיחָשב לתוֹצרת בּלתי־אנגלית. יש לשער, שהללוּ לא ירבּוּ להתעניין בּנימוּקים הפּוֹליטיים־הפוֹרמַליים וּבתגוּבתם על מכסי־המגן האנגליים לא תינקה גם התוֹצרת הארצישׂראלית. הנה ממשלת דרוֹם־אפריקה הנהיגה מכס קשה לפי הנוּסח הכּללי – “הסחוֹרוֹת הבּאוֹת מהארצוֹת שהמטבּע שלהן ירד”. הנוּסח כּוֹלל את תוֹצרת ארץ־ישׂראל, בּאשר המטבּע שלה, המטבּע האנגלי, בּין היוֹרדים הוּא. יוֹצא, שהמשק הארצישׂראלי ילקה בּשתי מכּוֹת – מצד ממשלת אנגליה, משוּם שארץ־ישׂראל איננה בּמסגרת האימפּריה הבּריטית, וּמצד ממשלוֹת זרוֹת, משוּם שהמטבּע שלה הוּא מטבּע אנגלי. ארץ־ישׂראל תלקה בּכל הפּוֹרענוּיוֹת שבּהן לוֹקה משק האימפּריה הבּריטית, אך לא תיהנה מיתרוֹנוֹתיו. והן אם אין ארץ־ישׂראל רשאית פוֹרמַלית להעניק יתרוֹנוֹת לאנגליה, אין שוּם דבר אוֹסר על אנגליה להכּיר בּמצב המיוּחד של ארץ־ישׂראל, וּבפרט שהֶעדר מתן־יתרוֹנוֹת לאנגליה מצדה של ארץ־ישׂראל איננוּ אלא פוֹרמַלי ולא מציאוּתי. העוּבדה הזאת גרמה, בּדרך הטבע לחיזוּק הקשרים המסחריים בּין אנגליה וארץ־ישׂראל, והם ממלאים, בּמידה מרובּה, את מקוֹם החוֹזים הפוֹרמַליים. גם הסכּנה שתוצרת הארץ “תציף” את השוּק האנגלי ותדחה את רגלי היצרן האנגלי, אינה קיימת בּמידה כּל שהיא.

השאלה חיוּנית מדי לגבּי משק הארץ, מכּדי שנוּכל להסתפּק בּנימוּקים פוֹרמַליים, העלוּלים לגרוֹם לנוּ נזק לא יתוֹאר. פּתרוֹן צוֹדק של השאלה אינוֹ בּלתי אם בּיצירת סטטוּס מיוּחד לתוֹצרת הארץ, המשחרר אוֹתה ממכסי־מגן הנהוּגים בּאנגליה לגבּי תוֹצרת זרה. בּהשׂגת הפּתרוֹן הזה מעוּנין כּל משק, על כּל ענפיו, על כּל סוּגיו, והמשק הערבי לא פּחוֹת מן המשק העברי: ועל כּן גם המאמץ להשׂיגוֹ צריך להיוֹת מאמצה של הארץ כּוּלה.

ז' טבת תרצ"ב (7.12.1931)

לשאלת ה“פיתוח” / משה בילינסון

“מאנצ’סטר גארדיאן” מטפּל בּשאלת הפּיתוּח. ואמנם, חריפוּתה של השאלה לא ניטלה אם כּי חדלו מלדבּר בּה. לעין פּשוּטה גם לא ניתן לראוֹת מה נעשׂה, בּינתים, בּמשׂרדי הממשלה. שוּם שאלה לא נתחוורה בּמשך הזמן הזה, ואף שאלת “המנוּשלים”, שהוּכרזה כּדחוּפה וּבוֹערת, לא נפתרה אלא נשארה תלוּיה מעל לראשנוּ כּחרב המתהפכת, על מנת לרדת בּכל רגע, כּאשר למישהוּ יהיה צוֹרך בּכך, על צוארנוּ. כּי הנה גם 31 בּדצמבּר, זה המוֹעד אשר נקבּע בּאיגרת פּספילד לממשלת הארץ, לעבּד תכנית לסידוּר המנוּשלים, בּא ועבר מבּלי שגמרוּ אפילוּ את רישוּם התביעוֹת של כּל המתעטפים בּטלית זוֹ. ואחר שיגָמר הרישוּם עוֹד עתיד לבוֹא בּירוּר התביעוֹת, דין-ודברים בּין כּל המעוּנינים, חיפּוּש קרקע, תביעה לאמצעים כּספיים וכו'. עבוֹדה לחדשים רבּים, ואוּלי לשנים. וכל הזמן הזה תהיה החרב תלוּיה מעל ראשנוּ, והשיסוּי יפרח. וּמהוּ גמוּל-הפּיתוּח הנשקף לנוּ חֶלף העינוּי הזה?

השאלה קיימת. אך ספק אם היא מעסיקה את “המעוּנינים” מאוֹתה הבּחינה הפּשוּטה, אשר העתוֹן האנגלי מציין אוֹתה. “בּרשוּתוֹ של מנהל-הפּיתוּח 50.000 לי”ש לחקירוֹת מוּקדמוֹת… בּהתאם למעמדוֹ גם משכּוּרתוֹ. הסכוּם 50.000 לי“ש יוּצא ודאי, אבל האם כּדאית ההוֹצאה הזאת… זוֹהי השאלה המטרידה בּלי ספק את מר פרֶנטש עצמוֹ ולא פּחוֹת את ממשלוֹת אנגליה וארץ-ישׂראל”. “בּלי ספק” זה של “מאנצ’סטר גארדיאן” עוֹמד בּספק גדוֹל. ולא רק מִטעמים אישיים – כּלוּם מרבּים בּני-אדם לדאוֹג בּגלל דברים שאינם מטרידים את מנוּחתם האישית? - אלא גם מִטעמים פּוֹליטיים: יתכן, שבּעיני מישהוּ יש יתרוֹן למצב זה המחוּסר קביעוּת וּבטחוֹן. יתכן, שמישהוּ ימצא תוֹעלת בּנשק הזה המוּנח בּמחסן וּמוּכן לשימוּש, לכל שעה שידרש.

כ“ו טבת תרצ”ב (5.1.1932)

את אדמת ואדי חוארית רכשוּ היהוּדים מתוֹך התאמצוּת גדוֹלה, לפי כּל דרישוֹת החוֹק. שילמוּ לא רק את מחירה לבעליה אלא גם את הפּיצוּיים לערבים, אשר ניהלוּ על האדמה את משקם העלוּב. חלק מן האדמה – כּעשׂרת אלפים דוּנם – הוּחכּר מיד לבדוּאים. ואף על פּי כן לא פּסקוּ הסכסוּכים, ואדרבּא: היה יסוֹד מספּיק להניח שיש מישהוּ הרוֹצה בּסכסוּכים אלה וּמפיח אוֹתם. על האוֹפי המלאכוּתי-פּוֹליטי של “סכסוּכי ואדי חוארית " מעידים גם המוֹעדים אשר בּהם היוּ מתפּרצים: בּזמן ישיבוֹת ועדת שאוּ, בּזמן בּיקוּרוֹ של ד”ר שילס בּארץ-ישׂראל, ערב פּתיחת הועידה המוּסלמית. הסכסוּך האחרוֹן הסתיים, לפי סיפּוּרי העתוֹנוּת הערבית, בּזה שאנשי השלטוֹן המקוֹמי, אשר הממשלה המרכּזית אישרה אחר כּך את התנהגוּתם, סירבוּ להרחיק את הערבים שעלוּ על אדמת היהוּדים בּשעת החרישה הראשוֹנה, ואדרבּא הפסיקוּ את חרישת היהוּדים ואחר כּך באוּ אל המוֹסדוֹת היהוּדים בּהצעת סידוּר, אשר לפי ההוֹדעה הממשלתית טרם לבשה צוּרה מוּחלטת.

התנהגוּת זוֹ של השלטוֹן עוֹמדת בּסתירה לכל עקרוֹנוֹת החוֹק והסדר. מה ערכּם של סדרי-חברה, מה טעמה של פעוּלה חקלאית, אם מוּתר להתפּרץ לתוֹך גבוּלוֹתיך וּלהפסיק את עבוֹדתך, והשלטוֹן רוֹאה וּמשלים עם מעשׂי-אַנַרכיה אלה? מה שהיה בואדי חוארית יכוֹל לחזוֹר כּל שעה בּכל חלק של האדמה העברית. ואין כּל סיבּה לכך, שהאנשים המוּסתים לא ינצלוּ את סבלנוּתה של ממשלה זוֹ כּדי לעבוֹר מגבוּלוֹת הכּפר גם לערים וּלהעמיד על-ידי כּך בּסכנה את כּל עבוֹדת היהוּדים, בּכל מקוֹם שהוּא. והן אין ספק, שהסבלנוּת הזאת מתגלית אצל השלטוֹן רק לגבּי הערבים המתפּרצים אל אדמת היהוּדים, ומעוֹלם לא היתה הממשלה נוֹהגת בּשיטה זוֹ אילוּ היה הדבר נוֹגע לאדמוֹת הערבים אוֹ אילוּ היוּ המתפּרצים יהוּדים. הסבלנוּת הזאת בּאה לנצל את המצב המיוּחד שהיהוּדים נתוּנים בּוֹ. יסוֹדה בּהנחה שהיהוּדים לא ירצוּ בּסכסוּכים קשים, יהיוּ מוּכרחים לוַתר פּן יאשימוּ אוֹתם בּ“נישוּל הערבים” אוֹ פּן יסיתוּ את רוֹב תוֹשבי הארץ למעשׂי-אלִמוּת נגדם, שהם מיעוּט בּארץ. הסבלנוּת הזאת יסוֹדה בּחוּלשת היהוּדים, אשר לרעתם ועל חשבּוֹנם מרשה לעצמה הממשלה “להתחשב עם הבּדוי הדל”.

"סכסוּך ואדי חוארית " איננוּ חדש אתנוּ. הוּא נמשך זה שנים. בּחלקוֹ הגדוֹל נמצא לוֹ סידוּר. כּיצד קרה הדבר שהשלטוֹן לא ידע למצוֹא סידוּר גם לשאר הבּדוים שישבוּ עדיין בּקרבת המקוֹם? כּיצד קרה, שבּמשך ארבּע שנים לא ידע השלטוֹן למצוֹא בּין כּל האדמוֹת הפּנוּיוֹת, הממשלתיוֹת אוֹ הפּרטיוֹת, קרקע מתאים להתישבוּת הערבים האלה? הן אין ספק שהיה מקבּל כּל עזרה וכל סיוּע מצד המוֹסדוֹת היהוּדיים למאמץ ישר-לב זה. וּבכל זאת לא נעשׂה דבר בּמגמה זוֹ וּמספר משפּחוֹת אלוּ נשארוּ בּמקוֹם, סכּנה תמידית ליהוּדים, נשק אשר אפשר להשתמש בּוֹ כּל רגע נגד היהוּדים. כּלוּם לא בּרוּרה לממשלה הסיטוּאַציה הזאת?

אנוּ עוֹמדים בּתקוּפת “הפּיתוּח”. הוֹדעוֹת, הכרזוֹת, איגרוֹת פּירסמוּ עליו, בּלוֹנדוֹן, בּג’ניבה, בּירוּשלים. פּקיד גבוֹה מיוּחד נתמנה לעבוֹדת הפּיתוּח. הקצבה מיוּחדת ניתנה לוֹ. וּפיתוּח החקלאוּת, פּירוּשוֹ – שימוּש מכּסימלי, שימוּש רציוֹנַלי בּיוֹתר בּאדמה. כּאן, בּמקרה ואדי חוארית, היתה ההזדמנוּת המתאימה בּיוֹתר לגלוֹת את דרכי הפּיתוּח, את תוֹעלתוֹ, את בּרכתוֹ. היהוּדים קנוּ שטח-אדמה גדוֹל וּברוּר היה שישתמשוּ בּאדמה זאת מתוֹך רציוֹנַליוּת גדוֹלה הרבּה יוֹתר מזוֹ שמצאוּ על השטח הזה. עצם העברה זאת של האדמה מידי הבּדוים לידי חקלאי, המזוּין בּכל כּיבּוּשי זמננוּ, יש בּה משוּם פּיתוּח, והממשלה המבקשת דרכי-פיתוּח היתה צריכה על כּל פּנים לא לשׂים אבני-נגף על דרך הפּיתוּח. אילוּ היתה מעבירה את הבּדוים לשטח אחר, ואפילוּ על מנת שימשיכוּ שם בּמשקם העלוּב הקוֹדם, גם אז היה יוֹצא מזה בּסך-הכּל ריוַח גדול לארץ וּלחקלאוּתה. אלא שאין ספק כּי היתה אפשרות, תוֹך כּדי העברת הבּדוים למקוֹם חדש, בּעזרת הפּיצוּיים שקיבּלו מהיהוּדים, ואוּלי בּתוֹספת ממשלתית ידוּעה, להשבּיח את משקם. אילוּ היוּ הדברים מסתדרים כּכה, היה בּזה מעשׂה-יוֹשר, לגבּי הערבים וּלגבּי היהוּדים, היה בּזה צידוּק להכרזוֹת המצלצלוֹת הללוּ בּדבר הפיתוּח, והיה בּזה אמצעי להשקיט את הרוּחוֹת בּארץ המעוּנה הזאת. הממשלה לא הלכה בּדרך הזאת. היא לא מצאה לסידוּר הבּדוים אדמה אחרת מזוֹ של הקרן הקיימת לישׂראל, של מוֹסד יהוּדי עממי וּלאוּמי, של מוֹסד הדלים והאביוֹנים, של מוֹסד המַלאים את הקרקע, והיא עוֹמדת להוֹציא אדמה, אשר אלפי פּוֹעלים חקלאים מצפּים לפיתוּחה מידי המפַתחים, אשר זה חטאם כּי יהוּדים הם. הממשלה בּהתנהגוּתה אישרה את זכוּת-ההסתה ונתנה תוֹקף חדש למסיתים, ולא חששה לעשׂוֹת פלסתר את רעיוֹן הפּיתוּח. האין עלינוּ להסיק מזה, גם מזה, שאין לה לממשלה כּל ענין בּפיתוּח-אמת, בּברכּת הארץ, ושהסיסמאוֹת הללוּ לא בּאוּ כּי אם כּדי להלבּיש בּלבוּש “פּרוֹגרסיבי” את שׂימת המכשוֹלים על דרך היהוּדים?

ההוֹדעה הממשלתית מדבּרת על “חכירת האדמה”. לכאוֹרה, מה בּכך אם האדמה שנוֹעדה להתישבוּת -יהוּדים תישאר עוֹד זמן-מה בּידי חוֹכרים ערבים? אכן, אם יש סדר וּמשפט בּארץ, אין בּכך כּלוּם. אך, לצערנוּ, כבר נוּסינוֻ בּכך. נוּסינוּ וראינוּ: הערבים היוֹשבים על אדמה חכוּרה אצל היהוּדים אינם חוֹשבים כּלל לפַנוֹת אוֹתה. ולמה יפַנוּ? הממשלה אינה ממריצה אוֹתם לכך, ואדרבּא אין לך בּכל הארץ תנאי-חכירה כּל כּך נוֹחים כּתנאי-הערבים על אדמה יהוּדית. היהוּדים הנם, כּנראה, עשירים מוּפלגים, והממשלה מטילה עליהם גם את תשלוּם המסים והקנסוֹת בּעד החוֹכרים, וּגביית דמי-החכירה קשה היא כּקריעת ים-סוּף. בּאוירה זוֹ של הטלת איוּמים, ישוּביים וּפּוֹליטיים, של הפרעת החוֹק, של אימוּץ להפרעת החוֹק, של שַנטַג ' פּוֹליטי מַתמיד, כּלוּם יש מה שימריץ להחזיר את האדמה לידי היהוּדים? אם המשא-וּמתן אשר עליו הוֹדיעה הממשלה הסתיים בּחוֹזה-החכירה, התדאג הממשלה לכך שהחוֹזה הזה לא יהיה כּסוּת-עינים יוּרידית-פוֹרמַלית, להפקעה המעשׂית? התדאג לזה, שדבר החכירה לא יבוּשׂר לבּדוים כּפי שתוֹאר בּ“פּלשׂתין”, כּבשׂוֹרת-גאוּלה, אלא בּרוּר יהיה לכוּלם, גם לבּדוים וגם למאַרגנים אוֹתם, שאין זה אלא סידוּר זמני וכעבוֹר מוֹעד החכירה שוּב תעמוֹד השאלה בּכל חריפוּתה – אם לא ידאגוּ, בּינתים, לסידוּר מוּחלט של הבּדוים האלה בּמקוֹם אחר – ואז לא תוֹסיף הממשלה לעשׂוֹת פּלסתר כּל חוֹק וכל סדר? התהא הממשלה אחראית לכך, שלאחר חוֹזה-החכירה הראשוֹן לא יוּטל על הקרן-הקיימת חוֹזה שני וגם שלישי, ולא יִוָצר מצב עוּבדתי השוֹלל מן היהוּדים את הזכוּת להשתמש בּקנינם?

אנוּ רחוֹקים מלהאשים בּמשהוּ את המוֹסדוֹת היהוּדיים – את הקרן-הקיימת ואת הנהלת הסוֹכנוּת. אין לנוּ ספק שהם הבינוּ, מן הרגע הראשוֹן, מה ערך השאלה אשר לפניה עמדוּ, מה חשיבוּת התקדים הזה, אשר אפשר לכנוֹתוֹ בּלי הפרזה כּתקדים מכריע לגבּי כּל עבוֹדתנוּ העתידה. גם בּלי הוֹדעוֹת המוֹסדוֹת קל להבין את הלחץ אשר תחתיו עבדוּ. הן אנוּ כּוּלנוּ, כּוּלנוּ יחד, נוֹשמים את האוירה הכּבדה הזאת – עוֹד מעט ונאמר: כּבדה ללא נשוֹם – של סגירת הארץ, של הסתה ועיווּת-הדין. אלא הכּאב המשוּתף לנוּ ולמוֹסדות לא ימנע אוֹתנוּ מאמירת האמת, בּכל מקוֹם שקוֹלנוּ יגיע. נילָחם נגד סגירת הארץ בּפני היהוּדים, נגַלה את הזיוּף, אשר בּאַרגוּמנטציה של “כּוֹח הקליטה”. נילָחם נגד כּל נסיוֹן להשמיט את קרקע ארץ-ישׂראל מתחת לרגלינוּ ואם גם הנסיוֹן יבוֹא לא בּצוּרת חוֹק מיוּחד, הראוּי לרוּסיה הצארית (כּשם שהדבר עמד להיעשׂוֹת לפני חדשים מספר), אלא בּצוּרת “סבלנוּת” נפסדת אוֹ “פּיתוּח מזוּיף”. נתנסינוּ יוֹתר מדי בּיחסינוּ עם ממשלת ארץ-ישׂראל, ולמדנוּ לדעת את ערך הסבלנוּת הזאת ואת תפקיד הפּיתוּח הזה. יֵאָמר לה בּגלוּי לממשלת המנדט: אם הגענוּ לכך שהארץ סגוּרה לפנינוּ, האפשרוּת להיאָחז בּקרקע ניטלת מידינוּ, וקניננוּ הקרקעי נתוּן בּסכּנה, אם לכך נהפכוּ לנוּ זכוּיוֹתינו שבּמנדט, – הרי גם המנדט עצמוֹ יהיה בּעינינוּ לתעוּדת לעג אכזרי.

י' שבט תרצ"ב (18.1.1932)

זה קרוב לשנה, שהנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית מנהלת משֹא-וּמתן עם ממשלת המנדט בּענין הוֹרדת מכסת-הכּסף הנדרשת מבּעלי-האמצעים הרוֹצים לעלוֹת. בּיוֹם בּהיר אחד הגדילה הממשלה את המִכסה הזאת מחמש-מאוֹת לאלף לא“י. העלאה זוֹ לא היתה לה גם בּזמנה שוּם הצדקה. “כּשלון” העליה הרביעית לא היה אלא פּתחון-פּה. בּעקבוֹתיה בּאה אמנם תקוּפת חוֹסר-העבוֹדה וגם מספּר עוֹלים בּעלי-אמצעים, לא ידעוּ להסתדר בּארץ. אז, בּשנוֹת העליה ההיא, התרשמנוּ כּוּלנוּ מן התוֹפעוֹת האלה. ואוּלם הפּרספֶּקטיבה ההיסטוֹרית אשר מתוֹכה אנוּ יכוֹלים להבּיט עתה על העליה הרביעית, מכריחה להכּיר שבּכוֹחה נוֹצרוּ גם ערכים משקיים בּני קיימא. וגם כּשלוֹנותיה הוֹעילוּ לצבירת הנסיוֹן ההתישבוּתי, אשר רק הוּא ולא הגבּלוֹת אַדמיניסטרַטיביוֹת, עשֹוּי להפחית כּשלוֹנוֹת. על כּל פּנים אין לזקוֹף את הכּשלוֹנוֹת בּעבר על חשבּון מיעוּט המכסה הכּספּית שנדרשה מאת העוֹלים, כּי בּכמה מקרים לא ידעוּ להסתדר גם אנשים בּעלי סכוּמים גדוֹלים יוֹתר מאלף לא”י. מאידך, מרוּבּים הם המקרים, כּשבּעלי אמצעים פּחוּתים ידעוּ למצוֹא בּה את מִחיתם.

מאז ועד היוֹם נשתנוּ פּני הדברים, גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ. משבּר קשה תקף את העוֹלם כּוּלוֹ, ועוֹד יוֹתר את הארצוֹת שהמוֹני-ישֹראל חיים בּהם. אלף לא“י בּמציאוּת של היוֹם, פּירוּשוֹ למעשֹה: סגירת הארץ לפני היהוּדים הבּאים בּחשבּוֹן לעליית סוּג א'. בּה בּשעה ירדה רמת-החיים בּארץ בּכל הענפים: צרכי המחיה, החמרים, שֹכר-העבוֹדה. נוֹסף נסיוֹן כּלכּלי, נפתחוּ ונתפּתחוּ ענפי-עבוֹדה חדשים, אשר אינם זקוּקים להשקעוֹת גדוֹלוֹת. כּל מי שחי את חיי הישוּב יוֹדע מה מרוּבּים הם המקרים כּשבּעלי סכוּמים קטנים בּערך, על כּל פּנים קטנים הרבּה מאלף לא”י, מצאוּ את מחיתם בּכבוֹד. אף ועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים – מוֹסד, אשר איננוּ חשוּד בּקלוּת-דעת כּלכּלית – הפנתה את תשֹוּמַת-הלב של הממשלה על מכסת-העליה הגבוֹהה מדי, אשר אינה הוֹלמת כּלל שלטוֹן שמתפקידוֹ “להקל על העליה”.

כּשפּנתה הנהלת הסוֹכנוּת, לפני שנה בּערך, אל ממשלת לוֹנדוֹן בּהצעה להחזיר את המכסה ליָשנה, מאלף לא“י לחמש-מאוֹת, היה הרוֹשם שהדרישה נתקבּלה בּעין יפה. אדרבּא: לעתוֹנוּת ניתנה האפשרוּת – והפּעם לא היתה זאת אוֹנאה עצמית – להוֹדיע בּרבּים, שהבּשֹוֹרה הטוֹבה עוֹמדת להתפּרסם. אלא שבּינתים הוּעבר הענין לממשלת הארץ וכאן נתקל כּנראה בּמכשולים רציניים. פּרסוּם הבּשֹוֹרה נתעכּב כּמה חדשים, וּכשזכתה סוֹף-סוֹף לראוֹת אוֹר, והנה אין זוֹ בּשֹוֹרה כּלל. החוֹק נשאר כּמוֹ שהיה. אלף לא”י ולא פּחוֹת. אלא מה? למנהל מחלקת העליה ניתנה האפשרוּת להרשוֹת את הכּניסה לארץ גם לאנשים אשר אין להם יוֹתר מחמש-מאוֹת לא“י. לשם כּך צריך קצין-העליה לבחוֹן את העוֹלה, לפי תכוּנוֹתיו הגוּפניוֹת ו”הכּלליוֹת“, לבחוֹן את מצב מקצוֹעוֹ בּארץ, פּן תגרוֹם הוֹפעת האיש ל”התחרוּת יתירה", לבחוֹן את הוֹנוֹ, בּמסגרת המקצוֹע, מבּחינת “סיכּוּי הוֹגן של הצלחה”. הסמכוּת הניתנת כּאן לקצין-העליה היא כּל כּך גמישה וּבלתי מסוּימת, שפּירוּשה – שרירוּת-לב מוּחלטת של הפּקידוּת. גם אילמלא ידענוּ את הרוּח השֹוֹררת בּמשֹרדי-העליה הממשלתיים, אילמלא הכּרנוּ את הקפּדנות הקטנוּנית הזאת, את חוֹסר כּל אֵמוּן להוֹדעוֹת-העוֹלים, את נכוֹנוּת פּקידי העליה לרדוֹף תמיד אחרי “חוֹטאים”, גם אז היינוּ יכוֹלים לחזוֹת מראש את דרך-העינוּיים הנפתחת לפני העוֹלה, שירצה להינוֹת מן האפשרוּת הזאת, התלוּיה כּוּלה בּרצוֹנוֹ הטוֹב של קצין-העליה. התנאים המנוּיים בּתשוּבת הממשלה מכניסים סוּג זה של עוֹלים בּמסגרת בּיוּרוֹקרַטית אשר אי-אפשר לנשוֹם בּה. הם עוֹשֹים את פּקיד העליה למין יצוּר עליוֹן, אשר כּל רז גלוּי לפניו. הוּא צריך להיוֹת בּקי בּכלכּלת הארץ, לכל ענפיה, גם בּגוּף האדם וּבנפשוֹ, גם בּסדרי-החיים “ההוֹגנים” לדעתוֹ, להעריך ממבּט-עין אוֹ מנייר-בּקשה את כּוֹח-הסתגלוּתוֹ של העוֹלה, את כּשרוֹן יזמתוֹ. כּי ישנם כּוֹחוֹת-נפש הסמוּיים מעינוֹ של הפּקיד – לא עלה, כּנראה, על הדעת. ואם הפּקידוּת לא תרצה להכניס את ראשה בּגוֹרלוֹ של כּל עוֹלה ועוֹלה וּלקבּל על עצמה אחריוּת לראִיית העתיד, תמצא ודאי לנוֹח יוֹתר להסתלק מן התפקיד המשוּנה הזה וּלהשתמש כּכל האפשר פּחות, בּרשוּת שיתנוּ לה. כּזה הוּא המצב, הנוֹבע בּהכרח מן ההוֹראה החדשה של הממשלה בּתנאים “נורמַליים”, כּשיש לנוּ ענין עם פּקידוּת רגילה. אך הלא הדבר נמסר למעשֹה בּידי מנגנוֹן מסוּים, הידוּע לנוּ בּמקצתוֹ, ואם איננוּ רוֹצים להשלוֹת את נפשנוּ, לא נוּכל לראוֹתוֹ כּראוּת פּקידוּת רגילה, אשר אין לה שוּם כּוָנוֹת שליליוֹת לגבּי העליה העברית. בתנאים בּלתי-נוֹרמַליים אלה אפשר לחזוֹת מראש, כּי דרך-העינוּיים של העוֹלים, אשר ינסוּ להשתמש בּהוֹראה החדשה, תהיה בּרוֹב המקרים – דרך שוא.

כּלוֹמר: שאלת העליה של בּעלי-האמצעים נשארה ללא פּתרוֹן. בּמקוֹם הקלה בּרוּרה וּמסוּימת מציעה הממשלה מוֹצא אשר איננוּ מוֹצא כּלל. הוּא עלוּל רק להרבּוֹת עבוֹדה וטירחה, עמל ויסוּרים לעוֹלים ואף לפּקידוּת, וגם להקשוֹת על היחסים בּין העוֹלים והפּקידוּת. המוֹצא הזה הוּא ההיפך הגמוּר ממה שנחוּץ לארץ, אשר תהליך התישבוּתי הוֹלך וּמתהווה בּתוֹכה, הוּא ההיפך מהוֹדיה בּכוֹחוֹת ההסתגלוּת והיצירה של העוֹלה.

אפשר שהממשלה רוֹאה את הוֹראתה כּתשוּבה יאה לדרישת ועדת המנדטים, אך הסוֹכנוּת היהוּדית אינה יכוֹלה לקבּל זאת כּהנחה של ממש. היא איננה רשאית להשלים עם פּתרוֹן מדוּמה לגבּי שאלה חיוּנית. אין זאת שאלת פּרֶסטיג’ה, אלא שאלת אפשרוּת לחוּגים רחבים של העם העברי למצוֹא בּארץ את שֹדה-העבוֹדה בּשעה זוֹ, כּשחרב תלוּיה מעל לראשם. בּשאלה חיוּנית כּזאת לא נבנה את המדיניוּת שלנוּ על אשלָיוֹת וגם לא נעזוֹר למישהוּ להשלוֹת אוֹתנוּ וּלהשלוֹת את חבר-הלאוּמים. יהיה הדבר בּרוּר גם לנוּ, גם לזוּלתנוּ: המאמץ הזה להרחיב בּמשהוּ את השביל הצר אשר הממשלה השאירה לעליית היהוּדים, טרם נתן את פּריוֹ.

י“ב אדר ב' תרצ”ב (20.3.1932)

מה משוּנה הדבר, שלאחר ארבּע־עשׂרה שנוֹת השלטוֹן האנגלי, למרות מתיחות המצב הפּוֹליטי בּארץ, למרוֹת ההתפּתחוּת המדינית של הארצוֹת השכנוֹת, טרם נעשׂה דבר רציני – יתר על כן: טרם נעשׂה דבר כּלשהוּ – כּדי לחנך את תוֹשבי הארץ לשלטוֹן עצמי, כּדי לתת להם את האפשרוּת לקבּוֹע את צוּרוֹת חייהם הקיבּוּציים, כּדי לספּק את רצוֹנם הטבעי והמוּצדק להשתתף השתתפוּת פעילה וּמעשית בּהנהלת התאים הארגוּניים של הארץ. הן הסידוּרים אשר שלטוּ בּשטח הזה עד כּה, אינם ראוּיים לשם הנהלה עצמית. העיריוֹת והמוֹעצוֹת נבחרו אך פּעם אחת – פּעם אחת בּמשך ארבּע־עשרה שנה! לפני שש שנים כּמעט, על יסוֹד חוֹק זמני וּפגוּם. סמכוּת הנבחרים היתה קצוּצה בּיוֹתר, וּבכמה מקוֹמוֹת לא היה זה שלטוֹן עצמי כּי אם שלטוֹן הפּקידוּת הממשלתית מקוּשט בּמקצת בּפיקציה של בחירות. דוּגמת ירושלים בּלבד דיה להאיר מה טיבוֹ של שלטוֹן זה. האוּמנם יוּשׂם עתה קץ לעזוּבה הזאת, הקרוֹבה להפקרוּת? האוּמנם עתידים ימים טוֹבים יוֹתר לשלטוֹן העצמי המקוֹמי? לעת עתה אין לפנינוּ אלא נאוּם הנציב אל ראשי העיריוֹת והמוֹעצוֹת, ובו אך רמזים בּלבד והבטחה כּי המצב הפּרוּע אשר עתה לא יאריך ימים. לא יאוּחר מאשר בּעוֹד חוֹדש־חודשיים תמציא הממשלה למקוֹמוֹת את הצעת־החוֹק – אוֹתוֹ החוֹק אשר הארץ מחכּה לוֹ זה שנים רבּוֹת – על ארגוּן העיריוֹת. ואשר לתכנוֹ של החוֹק, לא שמענוּ מפּי הנציב אלא, ש“סמכוּיוֹת הטלת־המסים של רשוּיוֹת מקוֹמיוֹת תהיינה בנוּיוֹת על בּסיס יוֹתר רצוּי”. היהיה התיקוּן הזה רחב וּמעמיק בּמידה כּזאת שהמקוֹמוֹת יצאוּ, בּעתיד הקרוֹב, מתוֹך הפּיקוּח הקפּדני של הפּקידוּת הממשלתית? היתן התיקוּן הזה אפשרוּת למקוֹמוֹת לנהל את עניניהם בהתאם לצרכיהם וּבהתאם להבנת תוֹשביהם? הישחרר התיקוּן הזה את המקוֹמוֹת משיטת “התמיכה הממשלתית” המשפּילה, אשר אינה אלא אמצעי לשלוֹט על תקציב המקוֹמוֹת, כּלוֹמר לשלוֹט על המקוֹמוֹת?

הסמכוּת התקציבית אינה אלא צד אחד בשאלות השלטוֹן העצמי. לגבּי כּמה מקוֹמוֹת יש להסיר את ההבדל בין “העיריה” ו“המוֹעצה”. יש נקוּדוֹת ישוּביוֹת אשר התרחבוּ והתפּתחוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה מרוּבּה, והם נשארוּ בּכל זאת בּבחינת “מוֹעצוֹת” אשר עמדתן היא נחוּתת־דרגה לגבי ה“עיריוֹת” המיצגוֹת לפעמים נקוּדוֹת נחשלוֹת יוֹתר. ואף זאת: אוֹתוֹ “כּזית” של שלטוֹן עצמי, המצוּי בּארץ עד כּה, כּוֹחוֹ יפה רק לגבּי ערים אוֹ לגבּי מוֹשבוֹת גדוֹלוֹת אשר הגיעוּ בּעצם למדרגת ערים, לפי המידוֹת של הארץ הזאת. הכּפרים לא זכוּ גם לכך. המוּכתר אינוֹ למעשׂה, בּלתי אם פּקיד ממשלתי, בּכל הפּשטוּת. על־ידי כך הוּצאוּ רוֹב התוֹשבים מכּל ניסיוֹן של שלטוֹן עצמי וּמכּל אפשרוּת להשתתף בּהנהלת עניניהם. מלבד שאלוֹת ההיקף של השלטוֹן העצמי יש גם שאלות טיבו הסוֹציאלי. אם גם תינתן למקוֹמוֹת אבטוֹנוֹמיה רחבה, פּחוֹת או יוֹתר, ואם גם תתפּשט על הנקוּדוֹת הכּפריוֹת, מה יהיוּ הכּוֹחוֹת החברתיים והסוֹציאליים אשר ישלטוּ באוֹרגני האבטוֹנוֹמיה הזאת? אוֹתה ההזנחה, הגוֹבלת בּהפקרוּת וּבקוֹרוּפּציה, ששׂררה עד כּה בּכמה עיריוֹת ומוֹעצוֹת, היא גם פּרי צמצוּם הבּסיס החברתי של השלטוֹן המקוֹמי: אם גם החוּקה החדשה תהיה בנוּיה הל הגבּלת זכוּת־הבּחירה ותראה את נוֹשׂא השלטוֹן בּמעמדוֹת האמידים, אם שערי העיריוֹת לא יפָּתחו לפני העמלים והעוֹבדים, לשוא תהיה כּל הטירחה. והשלטוֹן המקוֹמי יהיה כּזה רק בּשמוֹ ולא יביא בּרכה לארץ. אם אמנם רוֹצה הממשלה לתקן את המצב תיקוּן מכריע, כּי אז עליה לא רק להרחיב את האבטונומיה המקומית, לעומת השלטון המרכזי, אלא גם להרחיב את הבּסיס הסוֹציאלי של האבטוֹנוֹמיה לעוּמת השכבוֹת השוֹלטוֹת בּוֹ עתה.

ב“ר אדר תרצ”ב (1.4.1932)

ארץ-ישׂראל חוֹגגת זה כּמה שבוּעוֹת. בּאוירת החג הזאת השוֹרה על הישוּב יש לא רק משוּם התעלמוּת מהתפקידים החמוּרים המוּטלים עליו, לא רק משוּם “שׂמחת הבּריחה המוּצלחת”, שׂמחת קוֹמץ אנשים אשר עלה בּידם להציל את נפשם מתוך הבּעֵרה הגדוֹלה ורוּחם טוֹבה עליהם. – לא, לא רק זאת. יש גם חיים, מציאוּת, יצירה בּיסוֹד החג. נס ארץ-ישׂראל הקמה לתחיה הוּא, נס ארץ-ישׂראל המתגבּרת על כּל המכשוֹלים ועל כּל היסוּרים, המקימה מתוֹכה שפע כּוֹחוֹת. המצדיקה את התקווֹת הנוֹעזוֹת שחוֹלמי-דוֹרוֹת תלוּ בּה. עוֹד לא קם לנוּ חכם-כּלכּלה, עוֹד לא קם לנוּ מוּמחה למשק ולכספים, אשר ינתח את הנס הזה ויגלה אוֹתוֹ, כּוּלוֹ, ללא שריד, בּיסוֹדוֹתיו הפּרוֹזאיים. לא בּא וגם לא יבוֹא. תמיד ישָאר גרעין אחרוֹן, אשר כּל חכם וכל מוּמחה יעמדוּ לפניו בּתמהון ולא ידעוּ לבארוֹ. אין להם כּלים ואין להם מידוֹת לניתוּח הזה. והן הגרעין הזה הוּא יסוֹד היסוֹדוֹת. בּלעדיו אין מאוּמה. בּלעדיו – מדבּר הארץ, ועבדוּת מנת חיי האוּמה העברית. בּפניו – ורק בּפניו – נכנעים כּוֹחוֹת אוֹיבים, בּפניו נכנע הטבע עצמוֹ, הטבע שמחוּץ לנוּ והטבע שבּנוּ.

חג בּארצנוּ. המוּתר להשבּית את שׂמחת החג על-ידי ציוּן הגרעין האחרוֹן הזה, בּגילוּיוֹ הטרגי? אכן, אף בּעצם החג אין אנוּ רשאים להתמסר לרשוּתוֹ של שׂר השכחה. זכוֹר נזכּוֹר.

יוֹם-השנה הוּא לנוּ. לפני שנה בּזמן הזה, אוֹר לי“ט ניסן תרצ”א, נפלוּ חללים שלוֹשת צעירי ישׂראל, שלוֹשת חברינו ממשק יגוּר – הינדה פישמן, יעקב זמיר, שמוּאל דישל קרבּן עוֹלָה לרוֹצחים נעלמים. נפלוּ חללים על לא עוול בּכפּם. גם יד-הרשע שארבה להם בּמסתרים לא העיזה להטיל עליהם כּל אשמה אישית. עווֹנם של צעירי-ישׂראל אלה הוּא, כּי כּמוֹ רבבוֹת אחיהם, בּאוּ לארץ מלאי רצוֹן לעבוֹדה וּלשלוֹם. עד היוֹם הזה לא נמצאוּ רוֹצחי שלוֹש הנפשוֹת האלה. עד היוֹם הזה, בּמשך שנה שלמה, לא עלה בּידי ממשלת הארץ, זאת הממשלה האדירה השלטת בּיבשה, בּים וּבאויר, לגלוֹת את זוֹממי הפּשע ואת מבצעיו.

לא שכחנוּ. כּשם שלא שכחנוּ את אלה שקדמוּ לחברי יגוּר בּגוֹרלם האיוֹם, כּשם שלא שכחנוּ את אלה שהיוּ לטרף לאוֹתוֹ גוֹרל בּמשך שנה זוֹ, שלאחר רצח יגוּר. וכיצד נשכּח? הן אך יד המקרה העיור היא שפּגע הכּדוּר בּהם, בּשלוֹשת אלה ולא בּאחד מאתנוּ. לא להם, לא לשלוֹשת בּעלי השמוֹת הללוּ דוקא, כּיונוּ הרוֹצחים את רוֹביהם, אלא לנוּ, לכל אחד ואחד מאתנוּ, למפעלנוּ כּוּלוֹ. לא שכחנוּ וגם לא עזבנוּ את המערכה. אנחנוּ, שנשארנוּ בּחיים בּאשר בּמקרה לא בּנוּ פּגע הכּדוּר, קיבּלנוּ על עצמנוּ את הדין. אמרנוּ בּנפשנוּ: יהי כן, גם בּמחיר זה. נקם לא בּיקשנוּ. לא בּנקמה גאוּלת הדם. אך הגבּרנוּ מאמץ. וּבזה – בּמוֹתם הם וּבכוֹח הנשארים לקבּל על עצמם את הדין הזה – הנס הארצישׂראלי. זהוּ הסוֹד, אשר שוּם חכם-כּלכּלה ושוּם מוּמחה-כּספים לא יגלוּ אותו. זאת היא העדוּת, המחרידה והנאמנה, המחרידה כּרצח נפש, הנאמנה כּקרבּן טהוֹרים, לנצחוֹן העתיד לבוֹא, לנצחוֹן העבוֹדה והיצירה על כּל כּוֹחוֹת חוֹרבן והרס.

שלוֹשת שמוֹת אלה, גם שלוֹשת שמוֹת אלה מתוֹך הרשימה הארוּכה, כּתב-אשמה הם נגד ממשלת הארץ. בּשלוֹשת שמוֹת אלה של אנשים צעירים מישׂראל, אשר רק ימים מעטים לפני בּוֹא קצם עלוּ לארץ, צפוּנה תוֹרה שלמה:

דע, למי אנוּ חייבים על החג הזה של ארץ-ישׂראל; דע, מהי החוֹבה אשר יסוֹד-יסוּרים זה למפעלנוּ מחייב אוֹתנוּ; דע, מה קיבּלנוּ על עצמנוּ, בּשעה שאמרנוּ לנפשנוּ: יהי כן, ולוּ גם בּמחיר זה.

י“ט ניסן תרצ”ב (25.4.1932)

מדינוֹת העוֹלם יכוֹלוֹת להתקנא בּממשלת ארץ-ישׂראל וכל שׂרי-הכּספים שלהן – בּמנהל אוֹצרהּ, בּתקוּפה, שכּל הממשלוֹת אוֹחזוֹת בּאמצעים בּלתי רגילים, מטילוֹת עוֹל כּבד, ההוֹלך וגדל, על אזרחיהן, מנהיגוֹת קימוּצים של קיצוּץ, נכנסוֹת בּבריתוֹת משוּנוֹת אשר עוֹד לפני זמן קצר קשה היה להעלוֹתן על הדעת; בּתקוּפה זאת, כּשהעמים מקימים משטרים וּמהרסים משטרים, נפרדים ממדינאים גדוֹלי נסיוֹן וזוֹרקים את עצמם לתוֹך זרוֹעוֹת כּל מי שמרבּה להבטיח – וכל זה מתוֹך בּחינה אחת, אשר בּסוֹף חשבּוֹנה אפשר לנַסחה בּמלים מעטוֹת וּפּרוֹזאיוֹת למדי: “איזוּן התקציב” (מציאוּת אנוֹשית רבּת-יסוֹרים מסתתרת מאחורי שתי מלים אלוּ!), בּתקוּפה זאת בּטוּח מנהל האוֹצר הארצישׂראלי מכּל צרה וּמכּל דאגה. ולא רק שאיננוּ יוֹדע גרעוֹן-תקציב מה הוּא אלא סכוּם גדוֹל, סכוּם עצוּם לפי מידוֹת התקציב הארצישׂראלי – כּמיליוֹן לא"י –שמוּר אתוֹ בּקוּפּתוֹ.

מה יֵעָשה בּסכוּם הרב הזה? אין להניח שישָאר ללא תנוּעה כּל שהיא. אין זה ממנהגי האדמיניסטרציה הבּריטית, ואף מוּתר לפקפּק אם היה בּדבר משוּם הגיוֹן מדיני וקוֹלוֹניזַציוֹני. מנהל אוֹצר ממשלתי איננוּ בּבחינת עכבּר השוֹכב על דינריו. האוֹצר הממשלתי מהווה גוֹרם כּלכּלי וסוֹציאלי בּחיי המדינה. ודוקא בּתקוּפתנוּ אנוּ הוֹלך הגוֹרם הזה וגוֹבר בּמשקלוֹ וּבערכּוֹ. הסכוּמים השמוּרים בּאוֹצר הממשלתית, לא ירד אליה ממרוֹמים. הכּוֹחוֹת האלה משלהם וּבשלהם הם. גם וכמה בּארצנוּ, הצמאה כוּלה להפראה וּלגילוּי אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת, שאליהן נוֹשאים את נפשם המוֹנים בּתוֹכה והמוֹנים מחוּצה לה. ועם זה, בּכל מקוֹם אשר העין תפנה: חקלאוּת, תעשׂיה, השׂכּלת העם, בּריאוּתוֹ, טיפוּל סוֹציאלי – תמצא ליקוּיים וחסרוֹנוֹת ועזוּבה, העוֹמדים בּסתירה משוַעת לדרישוֹת הארץ וּלתפקידיה.

והן על אף ההזנחה מצד הממשלה, על אף המכשוֹלים הגדוֹלים והמרוּבּים, נתוּנה הארץ בּקו התפּתחוּת. כּוֹחוֹת מיוּחדים – העליה היהוּדית, ההוֹן היהוּדי – מַפרים את שׂדוֹתיה, ללא עזרה ממשלתית כּמעט. עוֹדף זה השמוּר בּקוּפה הממשלתית, לא ירד אליה ממרוֹמים. הכּוֹחוֹת האלה משלהם וּבשלהם הם. גם ההמוֹנים הערבים נהנים רבּוֹת – ישר וּבעקיפין – מן ההתפּתחוּת המיוּחדת הזאת, אם כּי אין בּיכולתה ואין בּתפקידה לכפר על כּל העזוּבה, ירוּשה בּת מאוֹת בּשנים בּה שרוּיה הארץ. אילו היתה האדמיניסטרציה של הארץ הוֹלכת לאוֹר רעיוֹן בּוֹנה, תכנית רחבת-דעת, אילוּ היתה הכּרת ההתחַיבוּת אשר בּמנדט, בּכתבו וּברוּחוֹ, נר לרגליה, היתה מוֹצאת כּי עתה הוּא רגע הכּוֹשר, מבּלי לסכּן מה שהוּא, מבּלי לתבּוֹע דבר כּלשהוּ מאת “משלם המסים האנגלי”, אשר בּשמוֹ טענוּ נגדנוּ לעתים כּל כּך קרוֹבוֹת, אפשר עתה לעשוֹת פעוּלה של ממש לפיתוּח הארץ. אוֹתוֹ פיתוּח הארץ, אשר למענוֹ הוֹציאוּ ספרים לבנים וּכחוּלים – שקלקלתם מרוּבּה על בּרכתם – בּגללוֹ שלחוּ אלינוּ מוּמחים על גבּי מוּמחים והם הסעירוּ את הרוּחוֹת יוֹתר מאשר הפרוּ את כּלכּלת הארץ. אוֹתוֹ פּיתוּח הארץ, אשר לשמוֹ אמרוּ אפילוּ למַשכּן את הכנסוֹתיה וללווֹת כּסף אצל העם האנגלי, מדוּע אינוֹ יכוֹל להיעשׂוֹת, ולוּ בּמשהוּ, ולוּ בּחלקוֹ, בּכסף תוֹשבי הארץ השמוּר בּאוֹצר ממשלתם?

עבָרה של האדמיניסטרציה הארצישׂראלית בּשימוּש בּכספּי-החסכוֹן של הקוּפה הממשלתית, עלוּל לעוֹרר דאגוֹת. הן אין זאת הפעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת האוֹצר הארצישׂראלי, שסכוּמים רזֶרביים גדוֹלים מצטבּרים בּוֹ. גם בּתקוּפת סיר הרבּרט סמוּאל היה כּן. אלא שהארץ לא נהנתה מעוֹשר האוֹצר והאדמיניסטרציה מיהרה לפרוֹע כּל מיני תשלוּמים, מן החוֹב העוֹתוֹמני ועד הוֹצאוֹת הכּיבוּש האנגלי, ללא צוֹרך דחוּף, ללא חשבּוֹן קפּדני, ללא צדק יחסי לעוּמת מדינוֹת אחרוֹת שהיו, לאחר המלחמה, בּמצב דוֹמה למצבה של ארץ-ישׂראל. היתכן, שתקדים זה ישמש מוֹפת גם לנציבוּת סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ? היתכן שהכּסף הרב הזה, פּרי עמל קשה של תוֹשבי הארץ, בּיחוּד וּבעיקר: פּרי העליה היהוּדית, לא יעמוֹד לרשוּת התפקידים הדחוּפים בּיוֹתר של הארץ, בּסטַטיקה שלה וּבדינַמיקה שלה, בּדלוּתה עתה וּבהתפתחוּתה העתידה, אלא יוּצא לחוּץ-לארץ אוֹ יתבּזבּז על בּנינים מפוֹארים דוּגמת בּית הנציבוּת אוֹ יתפּרט, פּרוּטה-פרוּטה, בּדברים של מה בּכך – וגשם-הבּרכה יעבוֹר מעל הארץ הצחיחה וישָפך על פּני ארצוֹת אחרוֹת, והמרץ היהוּדי, עליו לבדוֹ יוּטל התפקיד המדיני של הגבּרת כּוֹח-הקליטה של הארץ?

ה' טבת תרצ"ג (3.1.1933)

שתי ידיעוֹת הוֹפיעוּ בּימים האחרוֹנים בּעתוֹנוּת הערבית, האחת נתאַמתה כּבר והשניה עוֹמדת להתאַמת. מזכּיר מיוּחד נתמנה על-ידי הנציב העליוֹן, שתפקידוֹ המפוֹרש הוּא לשמש קשר בּין הנציבוּת והמנהיגוּת הערבית. לא בּרוּר מדוּע היה צוֹרך בּיצירת משרה מיוּחדת זאת, לאחר שרוֹב הפקידים הארצישׂראליים הנם ערבים וּודאי אינם תלוּשים מן המנהיגוּת הערבית, לאחר שלמנהיגוּת הזאת ישנם צינוֹרוֹת רבּים למדי כּדי לבוֹא במגע עם השלטוֹן. רצינית יוֹתר היא שאלה אחרת: אם אמנם הוּרגש צוֹרך ב“שוּלחן ערבי” מיוּחד בּקרב מזכירוּת הנציבוּת, מדוּע לא מרגיש איש בּצוֹרך של “שוּלחן יהוּדי”? הן אם לא הספיק לשלטוֹן הצינוֹר של הועד הפּוֹעל הערבי ושל המוֹעצה המוּסלמית לגבּי הערבים, לא יוּכל להספיק לוֹ גם צינוֹר הסוֹכנוּת היהוּדית והועד הלאוּמי לגבּי היהוּדים. ואמנם, לא הרי ראָיוֹן ותזכּיר ושׂיחה כּהרי ישיבה בּתוֹך האדמיניסטרציה וחדירה לתוֹך מכוֹנת השלטוֹן.

והידיעה השניה, שהוֹפיעה בּעתוֹנוּת הערבית ועוֹמדת להתאַמת, אינה מדבּרת אמנם על מינוּי אלא על התפּטרוּת, ואוּלם גם היא חוּליה בּאוֹתה השרשרת: סגן-מנהל מחלקת הקרקעוֹת – אַחד היהוּדים המעטים ששׂרדוּ בּפּקידוּת הגבוֹהה בּמנגנוֹן הארצישׂראלי, עוֹמד לעזוֹב את משׂרתוֹ. מה קרה? הן יצא שם טוֹב לפּקיד הזה, הממלא את תפקידוֹ זה שנים רבּוֹת בּנאמנוּת וּבכנוּת. שוּם פּגם לא נמצא בּוֹ. הוּא לא נאשם בּדבר, וּבעבוֹדתוֹ לא קרה כּל אסוֹן ועל-ידיו לא חלה שוּם תקלה. וּבכל זאת – תזמין הממשלה פּקיד אחר בּמקוֹמוֹ, ואפשר להיוֹת בטוּח כּי האחר הזה לא יהיה יהוּדי. יתכן מאד, כּי גם להתפּטרוּתוֹ הקרוֹבה של מר [משה] דוּכן ינתנוּ טעמים “פּרטיים”, כּאשר ניתנוּ טעמים “פּרטיים” לעזיבת המשטרה על-ידי היהוּדים, אוֹ – אם רוֹצים – לכּניסה הבּלתי-מַספּקת של היהוּדים לשוּרוֹת המשטרה. יתכן מאד, שמיניסטר-המוֹשבוֹת, אם ישאלהוּ איש בּפּרלמנט על סיבּוֹת-התפּטרוּתוֹ של סגן-מנהל הקרקעוֹת, לא יענה תשוּבה אשר תחריד בּגילוּיה הציני, כּאשר שמענוּה לגבּי נוֹרמן בּנטביטש. אפס, מקרים אלה של התפּטרוּת יהוּדים ממשרוֹת ממשלתיוֹת מ“טעמים פּרטיים”, התרבּוּ מדַי מכדי שנהיה משוֹללי רשוּת לשאוֹל: האוּמנם אין סיבות כּלליות לתוֹפעוֹת “פּרטיוֹת” אלה? האוּמנם מרצוֹנם הטוֹב הוֹלכים היהוּדים ומתפּטרים ממשרוֹת ממשלתיוֹת, החל משוֹטר וגמוֹר בּסגן-מנהל מחלקה (הלא אין לנו יהוּדים מנהלי מחלקוֹת, ועל כּן אינם יכוֹלים להתפּטר)?

התוֹפעה אינה חדשה. התפּטרוּתוֹ של מר דוּכן אינה מקרה יוֹצא מן הכּלל. היא גם מתקשרת מאליה בּמינוּי “מזכּיר ערבי” מיוּחד לשירוּת הנציב העליוֹן. שמה של התוֹפעה הוּא: ערביזציה של הפּקידוּת הארצישׂראלית, ההוֹלכת בּד בּבד עם דחיקת רגל היהוּדים מתוֹך הפּקידוּת.

ו' שבט תרצ"ג (2.2.1933)

ד“ר [א. ל.] מאיר [מוּמחה לאמנוּת האיסלאם], אשר עבד בּמחלקת-העתיקוֹת הממשלתית, עבר לאוּניברסיטה העברית בירוּשלים. בּעוּבדה הזאת כּשהיא לעצמה אין כּל פּלא וּבודאי גרמוּ לכך עניני המקצוֹע. משנוֹדע הדבר כּי ד”ר מאיר עוֹמד לעזוֹב את משׂרתו הממשלתית, נמצא מי שבּא אל הממשלה והציע לה מלוּמד יהוּדי צעיר אחר למלא את מקוֹמוֹ. למלוּמד הזה כּל התכוּנוֹת הנדרשוֹת למשׂרה. איש מאנשי השלטוֹן לא כּפר בּכך וגם ניתנה לוֹ ההבטחה לקבּל את מוּעמדוּתוֹ בחשבּוֹן, אלא בּתנאי: אם לא ימָצא איש אנגלי המתאים למשׂרה זאת… ואכן, האנגלי הזה נמצא, והעתוֹנוּת הוֹדיעה לפני ימים אחדים על מינוּיוֹ. פּרט בּלתי חשוּב בּיוֹתר בּמערכת היחסים בּין השלטוֹן ותוֹשבי הארץ, ואוּלם פּרט אָפייני. פּירוּש הדבר: לא רק את “מפתחוֹת השלטוֹן”, את העמדוֹת הנחוּצוֹת לצרכי שלטוֹן ממש, אלא גם את המשׂרות “הצדדיוֹת”, המדעיוֹת, שוֹאפת הרשוּת האנגלית להחזיק בּידי אנשיה היא. ואם קרה המקרה ורשלנוּתוֹ של מישהוּ גרמה לכך שכּמה יהוּדים חדרוּ, בּתקוּפה הקוֹדמת, לתוֹך המנגנוֹן הממשלתי, הרי משתמשים עתה בּכל הזדמנוּת לתקן את המעוּות, ורק בּאין בּרירה אחרת, כּשאין לממשלה סיכּוּיים להשׂיג אנגלי המוּכן לכהן במשׂרה הפּנוּיה, מוּתר לוֹ ליהוּדי להציג את מוּעמדוּתוֹ, ורק אז יתחיל הבּירור העניָני.

אכן, ידוּעה היא המגמה האנגלית הזאת. מסוֹרת היא בּאנגליה, שהשירוּת הקוֹלוֹניאלי מהווה מקוֹם-עבוֹדה וּפרנסה לפלוּגוֹת הנוֹער האנגלי, שצר להן המקוֹם במוֹלדת – בּיחוּד בּימים הקשים האלה. אדרבּא: רבּים רוֹאים בּכך אַחד היתרוֹנוֹת העיקריים של הקוֹלוֹניאַליוּת האנגלית, וכל פּעם שמישהו מציע לצמצם אוֹתה, בּאים סניגורֶיה וטוֹענים: וּמה יהיה על הנוֹער האנגלי הגוֹמר את לימוּדיו בּבית-הספר? גם נכוֹן הדבר, שנוֹח יוֹתר להימצא “בּינינוּ לבין עצמנוּ”, בּ“חברתנוּ אנוּ בּלבד”. אלא לא פחוֹת נכוֹן הוּא, שעל-ידי הפּוֹליטיקה הממשלתית הזאת נמצאים תוֹשבי הארץ מקוּפּחים, מידת התפּתחוּתם מצטמצמת וסוֹפוֹ של דבר, כּי גם רמת-הפּקידוּת יוֹרדת על ידי מניעת התחרוּת החפשית" של כּשרוֹנוֹת וּתכוּנוֹת. הזרוּת שבּין השלטוֹן ותוֹשבי הארץ הוֹלכת וגוֹברת והתקציב הממשלתי נעשׂה כּבד מנשׂוֹא. על אחת כּמה וכמה יש להשתוֹמם על “החוֹפש”, שבּוֹ מעתיקה הממשלה לארץ-ישראל את מגמוֹת הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית המקוּבּלת שלה.

כ“ו שב תרצ”ג (23.2.1933)

בּבת-אחת אירעוּ לנוּ שני מאוֹרעוֹת בּעלי ערך מעשי ועקרוֹני רב בּשטח המדיניוּת האנגלית לגבּי ארץ-ישׂראל: פּוּרסם דין-וחשבּוֹן פרֶנטש ונמסרה הוֹדעה רשמית על המלוה הארצישׂראלי, על סיכּוּמוֹ הכּוֹלל ועל התפקידים אשר להם ישמש.

מהוּתוֹ של דין-וחשבּוֹן פרנטש צוּינה על-ידי ארלוֹזוֹרוֹב ז"ל בּמלים דלקמן:

“בּסכּמה למפרע את המסקנוֹת העיקריוֹת של הניתוח הזה מוּכרחה הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית להצהיר, כּי איננה רוֹאה בּמדיניוּת המוּצעת בּדינים-וחשבּוֹנוֹת של מר פרנטש שׂרטוּטי תכנית כּעין זוֹ שהיתה כּנראה לעיני ממשלת ה. מ. בּשעה שהזכּירה, בּאמצעוּת איגרת ראש הממשלה אל הד”ר וייצמן מ-13.2.31, את ה“מטרוֹת הרחבוֹת של פּיתוּח אשר ממשלת ה. מ. רוֹאה אוֹתן כּאמצעי הממשי בּיותר של סיוּע להקמת בּית לאוּמי ליהוּדים”. הדינים-וחשבּוֹנוֹת של מר פרנטש נראים לנוּ כּמבוּססים על הנחוֹת מוּטעוֹת. חששוֹת נתחלפוּ להם בּעוּבדוֹת. הם עקרים בּכללם מתוֹכן קוֹנסטרוּקטיבי וּמוּפרכים בּהחלט מצד ההצעוֹת הכּלוּלוֹת בהם בּיחס לחוּקי הגבּלה. הם מיוּסדים על הדעה המסוּלפת, שמדיניוּת הכּוֹבלת את היזמה היהוּדית, פוֹטרת את בּעליה מהחוֹבה להציע דרכים חיוּביוֹת לתקנתם של יהוּדים אוֹ של ערבים. לפיכך נאלצה הנהלת הסוֹכנוּת לבוֹא לידי המסקנה כי הדינים-וחשבּוֹנוֹת האלה אינם יכוֹלים להתקבּל כּבסיס למדיניוּת קרקעית וּלתכנית של פּיתוּח בּארץ-ישׂראל אשר הסוֹכנוּת היהוּדית היתה רוֹאה לפניה את האפשרוּת להשתתף בּהגשמתן"!

אין לטעוֹן נגד השלטוֹן הארצישׂראלי בגלל פּרסוּם התעוּדה הזאת. אם קרה המקרה ואיש עקר בּמחשבתוֹ נשלח לארץ בּתוֹרת חוֹקר מדעי ועליו הוּטל לקבּוֹע את קוי הפּוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל (האוּמנם רק מקרה היה? הן שליחוֹ של לוֹרד פספילד היה מר פרנטש), אין טעם ואין תוֹעלת להחזיק את דעוֹתיו בּסוֹד. מוּטב לנוּ שנדע אנחנוּ וידע העם העברי בּגוֹלה ותדע אנגליה עצמה, מה הן מידוֹת החוֹקרים אשר לוֹנדוֹן נוֹהגת לשלוֹח על ראשינוּ, לפסוֹק את פּסק-דינם על מפעל חיינוּ. השלטוֹן התחָיב לפרסם את דין-וחשבּוֹן פרנטש והיה עליו לעמוֹד בהבטחה הזאת. ואוּלם יש להשתוֹמם על כּך, שרצוֹן-פּוּמבּיוּת זה נפסק בּמלת-הסיוּם של דין-וחשבּוֹן פרנטש, שנמסר לרשוּת הרבּים בּלי פּירוּש כּל שהוּא מצד השלטוֹן, ללא מלת-לואי כּל שהיא. ידוּע – ואף הוּגד הדבר בּבית הנבחרים הבּריטי – שישנן מסקנוֹת הנציב העליוֹן, המבוּססוֹת על ההערוֹת של הסוֹכנוּת היהוּדית ושל הועד הפּוֹעל הערבי. מה טיבן של המסקנוֹת האלה? היש אמת בּשמוּעה, כּי הנציב העליוֹן חוֹלק בּהן על כּמה הנחוֹת של מר פרנטש (ועמדתוֹ זוֹ היא שגרמה, לפי השמוּעה, להתפּטרוּתוֹ של פרנטש ממשׂרת מנהל מחלקת הפּיתוּח) אוֹ גם בּמסקנוֹת הנציב שוֹלטת אוֹתה רוּח עקָרה-אנטי-ציוֹנית שבּדין-וחשבּוֹן פרנטש? אין אנוּ יוֹדעים לענוֹת על השאלה הזאת. כּי דין-וחשבּוֹן זה של פרנטש הוּא לעת עתה התעוּדה היחידה שנמסרה בּרבּים והמתקשה להאמין, כּי השלטוֹן הארצישׂראלי תמים-דעים עם התעוּדה העקרה הזאת, יצטרך להיאָחז בּכל מיני השערוֹת, שהן עלוּלוֹת להיוֹת גם מוּפרכוֹת. וכל עוֹד לא נתפרסמוּ מסקנוֹת הנציב העליוֹן, לא יהיה לנוּ שוּם יסוֹד ממשי לראוֹת את דין-וחשבּוֹן פרנטש כּתעוּדה מבוּטלת. למה ראה השלטוֹן צוֹרך להשאיר אוֹתנוּ בּספיקוֹת האלה?

יחד עם פּרסוּם הרצאוֹת פרנטש נמסרה הידיעה הרשמית על המִלוה הארצישׂראלי. מדוּע נזדמנוּ שני המאוֹרעוֹת בּזמן אחד? השלטוֹן התחַיב בּפרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש, טוֹב. אבל הוּא הן היה חפשי בּבחירת המוֹעד, והיה יכוֹל לעשוֹת את הדבר גם שלוֹשה חדשים לאחריו. אם לא נרצה לחפּשׂ מפלט בּהנחוֹת נוֹחוֹת, כּגוֹן המקריוּת השׂוֹררת כּאילוּ בּמשׂרדי הממשלה, נצטרך לחשוֹב, כּי השלטוֹן רצה להטעים איזה קשר בּין המלוה הארצישׂראלי וּבין דין-וחשבּוֹן פרנטש. וּמכּל מקוֹם, הדגיש בּזה, שלא איכפּת לוֹ לשלטוֹן אם מישהוּ יהיה רשאי להטעים את הקשר הזה.

ואשר למִלוה עצמוֹ, הרי תמוּהוֹת כּמה תוֹפעוֹת-לואי לפּרסוּמוֹ. כשבּאה הידיעה הראשוֹנה על אוֹדוֹתיו, לפני כּמה שבוּעוֹת, היתה פּתאוֹמית וּסתוּמה כּאחת. לא רק הציבּוריוּת הרחבה אשר הסוֹדיוּת לגבּיה מִצוָה היא לשלטוֹן הארצישׂראלי, אלא גם המוֹסדוֹת היהוּדיים – וההתיעצוּת אתם בּכל השאלוֹת הנוֹגעוֹת להתפּתחוּת הבּית הלאוּמי חוֹבה היא על השלטוֹן מטעם המנדט – לא ידעוּ דבר בּרוּר על צעד ממשלתי זה הנוֹגע, לכאוֹרה, בּבּית הלאוּמי. וּכשבּאה עתה הידיעה הרשמית והמפוֹרשת, על-ידי מזכּיר-המוֹשבוֹת בּהוֹדעתוֹ לבית-הנבחרים האנגלי, היתה מלוּוה בּדברים משוּנים וּמכאיבים עד מאד.

מזכּיר-המוֹשבוֹת נתן למִלוה הארצישׂראלי צביוֹן פּוֹליטי כּלכּלי מסוּים בּהדגישוֹ כּעיקר את “ישוּב הערבים המנוּשלים”. אמנם גם דברים אחרים יֵעָשוּ בּכספי המלוה הזה, ואוּלם תפקידוֹ הפּוֹליטי העיקרי הוּא: התישבוּת הערבים המנוּשלים. על-ידי כּך חידש מזכּיר-המוֹשבוֹת את העלילה, אשר רבצה על המפעל היהוּדי זה שנים, מאז ועדת שאוּ, ואנחנוּ הוֹכחנוּ על-ידי עוּבדוֹת וּמספּרים אשר שוּם “חוֹקר” לא הצליח להכחישם, כּי עלילה היא, והיה לנוּ יסוֹד לחשוֹב, שגם השלטוֹן הארצישׂראלי איננוּ מאמין בּירוּשה הכּוֹזבת הזאת שעברה לידוֹ מאת צ’נסלוֹר וסימפּסוֹן. עתה בּא מזכּיר-המוֹשבוֹת וּמצא עוֹז בּנפשוֹ לחזוֹר על העלילה ואף לבסס בּעזרתה את הצוֹרך בּמלוה הארצישׂראלי. ואם זהוּ הבּיסוּס של המלוה הארצישׂראלי, הרי חָטא מזכּיר-המוֹשבוֹת חטא כּבד מאד גם למפעל העברי בּארץ וגם לאמת.

חלוּקת המלוה לסעיפיו איננה עלוּלה להמתיק הרבּה את ההרגשה המרה הנגרמת על-ידי פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש – בּבת-אחת עם פּרסוּם הידיעה בּדבר המלוה וּללא פּירוּשים כּלשהם מצד השלטוֹן – ועל ידי “בּיסוּס” המלוה בּמעשיית ה“נישוּל”. כּספי-המלוה מחוּלקים לשני חלקים בּלתי-שוים: חלק קטן, שמינית הסכוּם כּוּלוֹ, ישמש להתישבוּת הערבים המנוּשלים וחלק גדוֹל יוּצא למפעלים הכּלליים העלוּלים לסייע להתפּתחוּת הארץ ולפתוֹר כּמה משאלוֹתיה הכּלכּליוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר. על-ידי החלוּקה הזאת מעיד השלטוֹן בּרוּרוֹת מה הם בּעיניו תפקידיו בּארץ הזאת, מה היא מדיניוּתוֹ הכּללית, למַה נתוּנה דאגתוֹ. שנַים, רק שנַים הם התפקידים. שתים רק שתים הן הדאגוֹת: הערבים מחוּסרי-קרקע וההתפתחוּת הכּללית של הארץ. התפקיד השלישי – סיוּע ועזרה פּעילה לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם – נעדר לגמרי מתכנית המִלוה.

הממשלה ראתה צוֹרך לפרסם, שהסכוּם להתישבוּת הערבית הנהוּ רבע מיליון לא“י. אין זה משַנה את העוּבדה הפּוֹליטית המכרעת. אילוּ גם לא רבע מיליוֹן אלא אלף לא”י בלבד היוּ מוּקצבוֹת לתפקיד הערבי ואין בּצדן אלף לא"י לתפקיד היהוּדי, גם אז היתה העוּבדה הפּוֹליטית הזאת נשארת בּעינה. בּרי: אין להתעלם מגוֹרם כּלכּלי כּבּיר אשר “זריקת” הוֹן גדוֹל מהוָה לגבּי ההתפּתחוּת הכּללית של הארץ, וּברוּר שגם אנוּ ניהָנה ממנה, בּאשר תוֹשבי הארץ הזאת הננוּ ואזרחיה, ואוּלם לא בּזאת היא השאלה הפּוֹליטית המתעוֹררת עם פּרסוּם פּרטי המִלוה. גם הגרמנים, היוָנים, האנגלים הגרים בּארץ-ישׂראל יהָנוּ מתיקוּני הנמלים ומאספּקת המים שיֵעשׂוּ בּכספּי המִלוה. אלא שאנחנוּ, הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, איננוּ כּגרמנים וכיוָנים בּארץ הזאת, איננוּ “תוֹשבים” סתם. מעמד מסוּים לנוּ בּארץ-ישׂראל, תפקידים מסוּימים מוּטלים עלינוּ, והשלטוֹן הארצישׂראלי הכּיר להלכה בּמעמד מיוּחד זה וקיבּל על עצמוֹ חגיגית לסייע לנוּ בּמילוּי תפקידנוּ המסוּים. איה הבּיטוּי להתחַיבוּת זאת בּמִלוה החדש?

הוּגד בּפרלמנט, כּי מפעלים גדוֹלים, בּעלי ערך רב גם לגבי ההתישבוּת היהוּדית, כּגוֹן סידוּר המים לעיר הבּירה, יוּצאוּ לפּוֹעל בּכספּי המִלוה. היקבּל הפּוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת האלה את המקוֹם הראוּי לוֹ אוֹ יהיה נתוּן גם הלאה לקיפּוּח זכוּתוֹ, אשר שנים רבּוֹת היינוּ עדים לה? בּימים אלה דוקא נתפּרסם סיכּוּם המשׂא-וּמתן שהיה לארלוֹזוֹרוֹב עם הממשלה בּשאלה זאת, וּלפיו הוּבטח כּאילוּ לפּוֹעל העברי שליש משׂכר-העבוֹדה שיוּצא לעבוֹדוֹת הציבּוריוֹת הממשלתיוֹת. הסידוּר הזה רחוֹק מלהיוֹת צוֹדק, גם לגבּי המספּר היחסי של הפּוֹעל העברי בּתוֹך מעמד-הפּוֹעלים הארצישׂראלי וגם לגבּי חלק היהוּדים בּהכנסוֹת הממשלה, והוּא עוֹבר בּהרבּה את השליש והוּא גם הוֹלך וגדל בּלי הפסק. אכן, יש משוּם התקדמוּת בּסידוּר זה לגבּי המצב הפּרוּע ששׂרר עד כּה בּעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה. היתקיים הסידוּר הזה בּעבוֹדוֹת המִלוה? והן לשלטוֹן כּמה דרכים וכמה אמצעים שלא לעמוֹד בּהבטחה זאת. והצמצוּם המלאכוּתי של העליה העוֹבדת, בוֹ נוֹהגת הממשלה בּזמן האחרוֹן, יכוֹל בּנקל להביא להמשכת הקיפּוּח הזה מתוֹך פּתחוֹן-פּה ממשי מאד: “הלא אין לכם ידים עוֹבדוֹת”.

שמוּעה אחת מספרת על הקצבה גדוֹלה בּערך – חצי מיליוֹן לא"י – לעזרת החקלאוּת, והסכוּם הזה יחוּלק, לפי אוֹתה השמוּעה, לחלקים שוים בּין היהוּדים והערבים. אם כּך יהיה הדבר, יהיה יחסנוּ אל המִלוה מוּשפע מאד מעזרה גדוֹלה זאת שתינתן להתישבוּת היהוּדית. ואוּלם טרם נעשׂתה השמוּעה לעוּבדה בּטוּחה, ואם כּן הוּא, מדוּע לא הוּכרז עליה בּאוֹתה ההדגשה כּשם שהוּכרז על התישבוּת הערבים המנוּשלים?

אין לנוּ צוֹרך לחזוֹר וּלהטעים שהננוּ מצדדי הפּיתוּח הכּללי של הארץ. אין לנוּ צורך לחזוֹר וּלהגיד, כּי הכּרתנוּ מאז היא שהמפעל העברי יכוֹל רק להרויח אם תגוֹרש דלוּת הערבים העוֹבדים וּבמקוֹמה תבוֹא פּריחה כּלכּלית. גם לא נזלזל בּערך הישוּבי-הכּלכּלי של מפעלים מסוּימים, העתידים כּנראה להיעשׂוֹת בּכספּי המלוה, ושוּב נציין בּמיוּחד את סידוּר המים לירוּשלים. ואוּלם לא נוּכל בּלתי אם להתקוֹמם נגד חידוּש עלילת-הנישוּל שנזרקה על-ידי מזכּיר-המוֹשבוֹת מעל בּמת הפּרלמנט האנגלי. לא נוּכל שלא להתקוֹמם נגד התעלמוּת השלטוֹן מתפקידוֹ העיקרי בּארץ, מתפקיד הסיוּע והעזרה לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם.

המעוּנין השלטוֹן בּזה שיתפּזר הרוֹשם העגוּם אשר פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש והידיעה על המלוה, עם כל הוֹפעוֹת-הלואי שלה, עוֹררוּ בּישוּב העברי ויעוֹררוּ בּודאי בּכל רחבי התפוּצוֹת? בּידיו ניתן התיקוּן. עליו להוֹדיע, כּי התעוּדה העקרה והאנטי-ציוֹנית, הנוֹשאת את שם פרנטש, איננה קוֹבעת את המדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל והיא נידוֹנה לגניזה. עליו לפרסם רשמית את כּל פּרטי המִלוה מתוֹך הנחה, שהיא אמנם צוֹדקת ועניני היהוּדים שמוּרים על ידיה לא פּחוֹת מאשר עניני הערבים. וכל עוֹד יֵעשוּ הדברים האלה, כּל עוֹד לפנינוּ – מלבד השמוּעוֹת שאינן מחייבוֹת את השלטוֹן – אך דין-וחשבּוֹן פרנטש, ללא פּירוּשי השלטוֹן, אך הכרזת מזכּיר-המוֹשבוֹת בּדבר התישבוּת המנוּשלים. אך חלוּקת המלוה כּשהיא סתוּמה לגבּי היהוּדים – לא נוּכל לראוֹת בּצעדי-השלטוֹן האלה, כּי אם סימנים מבשׂרי רעה.

כ“ז תמוז תרצ”ג (20.7.1933)

לא מן הדין הוּא, שמחמת הדאגוֹת החמוּרוֹת שבּביתנוּ פּנימה, נסיח דעתנוּ מהגוֹרם הזה בּמפעל העברי. כּי, אם אמנם נכוֹן הדבר, שמידוֹת פעוּלתנוּ בּהתישבוּת תלוּיוֹת קוֹדם כּל בּנוּ בּעצמנוּ וּכשאין אנוּ מתאמצים מאמץ רב-היקף אין גם תקוה לפעוּלה גדוֹלה, אך השימוּש המלא של המאמץ היהוּדי תלוּי הרבּה, הרבּה מאד, בּפעוּלוֹת הממשלה ואין אנוּ רשאים להתעלם מכּך.

הקוֹנגרס הציוֹני הקוֹדם התפזר בּרגש מר לגבּי השלטוֹן הארצישׂראלי, ויתכן שכּמה צרוֹת–מבּית שהתרגשוּ עלינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת, מקוֹרן בּאכזבה הקשה שהשלטוֹן גרם לנוּ. אז, לפני שנתים, היינוּ עוֹד נתוּנים ועוֹמדים במזל צ’נסלוֹר-פּספילד, אנשים שלא טרחוּ אפילוּ להסתיר את אי-ידידוּתם למפעל העברי. וחוֹבה להוֹדוֹת: אוירה אחרת התחילה מנשבת בּארץ מאז עבר השלטוֹן לידי סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ, והיה רצון לחשוֹב שלא תוֹצאת מידוֹת ונימוּסים בּלבד, אלא תוֹצאת מדיניוּת מחוּדשת כאן. עתה, כּמעט לאחר שנתים, כּשנבוֹא לעשוֹת סיכּוּם, סיכּוּם יבש, שאין בּוֹ מהתרשמוּת אישית, לא נוּכל להגיד ששינוּי ניכּר, שינוּי יסוֹדי, חל בּאמת בּמדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל.

אכן שוּם ועידה מוּסלמית עוֹלמית, על הסתתה שאינה יוֹדעת רסן, לא נתכּנסה בּשנתים אלוּ בּירוּשלים. אך ההסתה הערבית לא פּסקה כּלל. ודוקא בחדשים האחרוֹנים הגיעה למרוֹם פסגתה, בּיחוּד בּקשר עם העברת בּדוֵי ואדי חוארית. והרי הסכּם מפוֹרש היה בּינינו וּבין הנציבוּת העליוֹנה, שעל יסוֹד ויתוּר ארעי מצדנוּ (ויתוּר שהוּא תקדים קשה לפעוּלתנוּ וּלכל משטר המשפּט בּארץ) יסוּדר הענין בּכי טוֹב על-ידי השלטוֹן. וּודאי שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת כּאן סידוּר בּדרך שלוֹם, אם הוּא מלוּוה שיסוּי פּרוע – והשלטוֹן מחריש.

פּרעוֹת בּיהוּדים לא היוּ בּזמן נציבוּת ווֹקוּפּ. אך רבּים חללי היהוּדים שיד זדוֹנית – יש מקוֹם להניח: יד מאוּרגנת – שפכה את דמם. ואם בּמקרה אחד, המחריד בּיוֹתר, הוּבאוּ הפּוֹשעים על-ידי יהוּדים – לא על-ידי השלטוֹן – לפני כּס המשפט, ואף אם רוֹצחי יעקוֹבי וּבנוֹ (בּנהלל) עתידים להתגלוֹת, תישאר עוֹד רשימה ארוּכּה של יהוּדים, אנשי שלוֹם ועבוֹדה, שהשלטוֹן לא ידע להגן על חייהם ולמצוֹא את רוֹצחיהם.

האם נפסק אוֹתוֹ קיפּוּח שיטתי של הישוּב העברי, שנלחמנוּ בּוֹ לשוא שנים רבּוֹת – קיפּוּח הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה והעיריוֹת, קיפּוּח הישוּב כּוּלוֹ בּהוֹצאוֹת-השלטוֹן לחינוּך ולבריאוּת? פּירוּרים קיבּלנוּ, נדבוֹת קיבּלנוּ, ולפעמים העמיד עוֹד השלטוֹן פּנים, כּאילוּ הוּא גוֹמל עמנוּ חסד רב, בּשעה שהשיטה נשארה בּעינה, ההבטחות המסוּימוֹת שבּאיגרת מקדוֹנלד נשארוּ אוֹתיוֹת מתוֹת, ונשאשיבּי מוֹסיף להתעלל בּפוֹעל העברי בּעיר שרוֹב תוֹשביה יהוּדים, ותקציב הממשלה מוֹסיף להיוֹת בּיסוֹדוֹ תקציב ערבי-אנגלי. ואם נמדוֹד את הפּירוּרים ואת הנדבוֹת שקיבּלנוּ לפי המאמץ שנדרש מבּאי-כּוֹחנוּ וּממוֹסדוֹתינוּ לשם השׂגת הפּירוּרים האלה – ודאי שלא נמצא כּל התאמה. שוּם דבר, הפּשוּט והצוֹדק בּיוֹתר, לא נקנה אלא מתוֹך מתיחוּת כּל כּוֹחוֹתינוּ – ואילוּ התוֹצאוֹת עלוּבוֹת למדי.

עתה אי-אפשר שנאמר, כּשם שאמרנו לשעבר, כּי השלטוֹן הארצישׂראלי עסק בּאדמיניסטרציה רגילה בּלבד ואין בּוֹ כּל כּוָנוֹת וכל מגמוֹת התישבוּתִיוֹת. אכן, בּלי הכרזוֹת של רעש, בּלי פּרסוּם תכניוֹת גדוֹלוֹת, בּלי פּוּמבּי רב, בּאמצעים אדמיניסטרטיביים שקטים, נעשׂתה בּארץ עבוֹדה ישוּבית לא קטנה. ואם תקח כּל פּעוּלה וּפעוּלה לעצמה – מהקטנת העוֹשר ועד המִלוה הממשלתי – לא תוּכל להתנגד לה אוֹ למצוֹא בּה רע. ואמנם: האם טוֹב הוּא מצבוֹ של הפלח הערבי? כּלוּם אין הארץ זקוּקה להשקעוֹת ממשלתיוֹת לשם פּיתוּחה הכּללי? אלא, כּשתבדוֹק את כּל הפּעוּלוֹת הללוּ כּאחת וּתנסה להעריכן לא מבּחינה פילַנטרוֹפּית – עזרה דחוּפה לפלח הרעֵב וכדוֹמה – אלא מבּחינת מגמת השלטוֹן, מבּחינת שיטתוֹ המחוּשבת, ודאי שתראה: כּל דאגוֹת השלטוֹן, ללא יוצא מן הכּלל, מכוּונוֹת וּמרוּכזוֹת באוּכלוֹסי הערבים של ארץ-ישׂראל. היהוּדים אינם קיימים כּלל כּנוֹשׂא הטיפּוּל הקוֹלוֹניזֵציוֹני של הממשלה. להם, ליהוּדים, הניחוּ את הזכוּת ליצוֹר עוֹדף הגוּן לקוּפת הממשלה ואת ההנאה האחת – מהתפתחוּת הארץ “בּכללה”, בּתוֹרת תוֹשביה ה“כּלליים” של ארץ-ישׂראל.

וּלצערנוּ אין גם אוֹתה הנוּסחה ה“כּללית” מתאימה למציאוּת. האוּמנם היה השלטוֹן הארצישׂראלי “נייטרלי” לגבּי היהוּדים, והניח להם לעבוֹד בארץ, לפי כּל כּוחוֹתיהם, ויהא גם ללא עזרת השלטוֹן, אך גם ללא הפרעוֹת מצדוֹ? לא מניה ולא מקצתיה. כּי מה היה המצב בּארץ בּשנתים האחרוֹנוֹת? היהוּדים גילוּ דוקא כּוֹח התישבותי לא-שכיח והשלטוֹן עשׂה כּכל שידוֹ מגעת, בּגבוּלוֹת החוֹק ולפעמים מעבר לגבוּלוֹת האלה, כּדי לְהָצֵר את כּוֹח היהוּדים, כּדי להעמיד מכשוֹלים בּדרכּם, כּדי להכביד וּלהקשוֹת על פעוּלוֹתיהם בּהתישבוּת. אוֹתה מגמה בּלטה בּיוֹתר בּענין עבר-הירדן. לאחר הוֹדעת מר יוּנג בּועדת המנדטים אין עוֹד מקוֹם לספקוֹת: השלטוֹן האנגלי הוּא-הוּא שסתם בּפנינוּ את הדרך לארץ-ישׂראל המזרחית. ואוּלם גם בּלא גילוּי ההתנגדוּת הבּוֹלטת הזאת, היתה מגמת-השלטוֹן בּרוּרה למדי, ולא בּלבד מתוֹך הקיפוּחים התמידיים בּעניני העבוֹדה והתקציבים לבריאוּת וּלחינוּך, אלא גם – וּבעיקר – משני שטחי הפּעוּלה, שהם המכריעים לגבּי העבוֹדה היהוּדית. ואילוּ ניתן לנוּ לעבוֹד, בּשני שטחים אלה, כּי אז יכוֹלנוּ להבליג על כּמה וכמה דברים, אך אם מפריעים לנוּ כּאן, הרי שאין לנוּ אויר לנשימה. השטחים האלה הם: הקרקע והעליה. ללא קרקע וּללא עוֹלים אין לנו קיוּם בּארץ וּבלעדיהם סוֹפם של מאמצי היהוּדים להיכּשל. וּמה היתה מדיניוּת השלטוֹן בשנתים האחרוֹנוֹת בּשטחים אלה? מזכּיר המוֹשבוֹת והנציב העליוֹן של התקוּפה הקוֹדמת היוּ, כּנראה, אנשי טֶמפֶרמנט סוֹער, שהמריצם לצעדים נמרצים מאד, אפשר להגיד גסים – והם סגרוּ לזמן-מה את העליה העברית, הטילוּ עלינוּ את האימה של איסוּר קניוֹת קרקע. כּך הקימוּ סערה בּעוֹלם היהוּדי שהכּתה גלים גם בּעוֹלם האנגלי. אחר-כּך בּאה נסיגה אחוֹרנית. השוֹלטים עתה הם, כּנראה, אנשים שקטים וּמכּל מקום זהירים יוֹתר. עתה אין איש מוֹסיף לדבּר על איסוּר קניוֹת קרקע על-ידי היהוּדים, אך לעוּמת זאת בּאוּ עלינוּ חוּקים, שלכאוֹרה מטרה אחת להם – הגנה על האריס הערבי, ואוּלם למעשה, השׂגת המטרה הזאת מסוּפקת מאד, ואדרבּא, אפשר לראוּת כּאן אמצעי לשעבּודוֹ של האריס, אמצעי להפקירוֹ גם להבּא למר-גוֹרלוֹ, אך משמעוּתם של האמצעים האלה היא הכבּדה על קניוֹת הקרקע, הכבּדה הדוֹמה כּמעט לאיסוּר. ואשר לעליה, הרי כּמה עשרוֹת אלפים יהוּדים נכנסוּ ארצה בתקוּפת הנציבוּת הזאת (והרי גם בּתקוּפה הקוֹדמת לא היתה סגירת העליה אלא צעד ארעי בּלבד), אבל מספּרם אין בּו התאמה כּלשהי למאמץ-ההתישבוּת של היהוּדים וּלכוֹח-הקליטה של המשק העברי והממשלתי. הריגוּלַציה של העליה נשארה, כּמלפנים, בּידי פּקידוּת הממשלה בּלבד, ללא השפעה אמיתית מצד הסוֹכנוּת היהוּדית, ואוֹתה הריגוּלַציה נעשׂית על יסוֹד חוּקים שאין להם כּל טעם, וּלעתים גם מתוֹך שרירוּת לב בּניגוּד לחוּקים מפוֹרשים. אף אסוֹנם של יהוּדי גרמניה – מה רב ורגיש היה הדוֹ בּלוֹנדוֹן – לא הניע את שלטוֹן ארץ-ישׂראל לשנות דבר-מה בּחוּקי-העליה וּבשימוּשם. כּך הגענוּ למצב אַבּסוּרדי, כּשהמשק העברי צוֹעק לידים עוֹבדוֹת והידים האלוּ דוֹפקוֹת מתוֹך יסוּרי סבל ויאוּש בּדלתוֹת המשק הזה – והשלטוֹן עוֹמד וּמפריד בּיניהם בּכוֹח. גם הדרישה שלנוּ לשׂים קץ לקיפוּחוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה “מתמלאת” והוֹלכת – בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, בּדרך העדר הפּוֹעל העברי הזה, שהממשלה חייבת להעסיקוֹ. ואף דרישת פּספילד וסימפּסוֹן לשׂים קץ לעקרוֹן “לא צוֹדק” של העבוֹדה העברית בּמשק העברי מתמלאת והוֹלכת, גם היא בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, ללא “כּפיה”, חלילה, על המעביד העברי, שיעסיק את הפּוֹעל הערבי דוקא, אלא מטעם פשוּט: הפּוֹעל העברי איננוּ, הוּא מעבר לגבוּלוֹת ארץ-ישׂראל.

ואם תוֹסיף לכך את פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש, ללא כּל הערוֹת מצד השלטוֹן, את הבּיסוּס שניתן על-ידי מזכּיר המוֹשבוֹת למִלוה הארצישׂראלי (“סידוּר המנוּשלים”), את הוֹדעת מר יוּנג בּאזני ועדת המנדטים על המוֹעצה המחוֹקקת העתידה לבוֹא, ודאי שתתקשה להיפּטר מן הרוֹשם, שאמנם נשתנוּ המידוֹת ו“טוֹן” אחר לנציבוּת החדשה, אך שלא כּפּתגם הידוּע, הטוֹן הזה איננוּ קוֹבע את המוּסיקה, שבּיסוֹדה נשארה בּה אוֹתה מנגינה אשר שמענוּ אוֹתה עד לזרא בּתקוּפת פּספילד-צ’נסלור. בּצוּרוֹת אחרוֹת, בּדרכים אחרוֹת, ללא הכרזוֹת של רעש, ללא צעדי-הפגנה חמוּרים ודמוֹנסטרַטיביים העלוּלים להקים סערה, כּאילוּ מתגשמת והוֹלכת תכנית שמשמעוּתה היא צמצוּם מלאכוּתי של המאמץ היהוּדי, לעיתים מלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, בּאוֹתוֹ המאמץ ההתישבוּתי.

האוּמנם נכון הרוֹשם, האוּמנם כּן הדבר? בּכוֹח הזכוּיוֹת המיוּחדוֹת שהוּכּרוּ על-ידי אוּמוֹת העוֹלם, בּכוֹח ההתחַיבוֹת המפוֹרשת שאנגליה נתחַיבה בּהן, בּכוֹח היסוּרים והעבדוּת שהם מנת-חלקנוּ בּין העמים, אנוּ רשאים לשאוֹל שאלה זאת באזני השלטוֹן האנגלי, בּאזני אוּמוֹת העוֹלם, מעל הבּימה הגבוֹהה בּיוֹתר של העם העברי המאוּרגן, מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני.

בּרית נכרתה בּין האימפֶּריה הבּריטית וּבין התנוּעה הציוֹנית. אנוּ לא כּרתנוּ אוֹתה כּדי שהשלטוֹן האנגלי יכּה שרשים בּארץ-ישׂראל ואף לא כּדי שהמאמץ היהוּדי ישמש מקוֹר כּספּי להתפּתחוּת הכּללית של הארץ, כּשאדמתה אסוּרה ליהוּדי ושעריה סגוּרים בּפניו. וּבכוֹח הבּרית הזאת, ששמירת רוּחה ואוֹתיוֹתיה היא חוֹבה על האימפּריה הבּריטית רשאי וּמחוּיב הקוֹנגרס הציוֹני לדרוֹש מאת השלטוֹן שיסיר את הכּבלים מעל כּוֹחוֹת-היצירה שהעם העברי מגלה אוֹתם בּמפעלוֹ בּארץ-ישׂראל.

5 אב תרצ"ג (22.8.1933)

עכשיו כּבר גלוּיה עד כּדי בּהירוּת מגמת השלטוֹן לצמצם את העליה עד למינימוּם. בּעצם, היתה כּבר התנהגוּת השלטוֹן לפני שנה וָמעלה, בּענין עבר-הירדן, תוֹצאה של המגמה הזאת, אלא שעד החדשים האחרוֹנים אפשר היה להצפּינה בּקיפּוּלי הנימוּק המפוּרסם של “כּוֹח הקליטה”. מקוֹמוֹת הקליטה של לא-יהוּדים, אשר יש ליהוּדים זכוּת עליהם, המשק הממשלתי והמשק העירוֹני, הוּצאוּ – בּאמתלאוֹת וּבלי אמתלאוֹת – מתוֹך חשבּוֹן העליה. ואשר למשק היהוּדי, הרי ממנוּ נפטרוּ על-ידי ארגוּמֶנטציה פּשוּטה מאד: “הן עניים אתם וּמה טעם להוּסיף למחנכם הדל עוֹד עניים נוֹספים?” בּענין עבר-הירדן היינוּ צריכים לחכּוֹת לישיבת ועדת המנדטים, כּדי לשמוֹע דברים בּרוּרים על התנגדוּת פּוֹליטית של הממשלה להתישבוּת היהוּדים בּאיזֹור זה של ארץ-ישׂראל, ועד הישיבה הזאת היוּ אוֹמרים לנוּ, בּערך: “למה נעוֹרר עתה את השאלה הזאת? כּלוּם אקטוּאלית היא? הלא בּין כּך וּבין כּך אין לכם כּסף”. היסוֹדוֹת הדרוּשים לפעוּלה ציוֹנית גדוֹלה – אסוֹן יהוּדי גרמניה, תשׂוּמת-לב בּין-לאוּמית לשאלת היהוּדים, תשוּבה זוֹ שנשמעה מכּל אוּלם וּמעל כּל בּימה בּדבר ארץ-ישׂראל כּמקלט הטבעי לעם הנרדף בּכל מקוֹם, אפשרוּת לגייס אמצעים כּספּיים גדוֹלים וּפריחת המשק הארצישׂראלי – כּל היסוֹדוֹת האלה היוּ צריכים להזדמן יחד כּדי להשמיט מידי השלטוֹן את הנימוּק הבּדוּק בּדבר כּוֹח הקליטה של הארץ ועניוּתנוּ, וּלהסיר את הלוֹט מעל המגמה הפּוֹליטית העקרוֹנית: צמצוּם העליה העברית עד למינימוּם.

ויש ערך פּוֹליטי לקביעת העוּבדה הזאת: ההפגנוֹת הערביוֹת לא יצרוּ את מגמת הצמצוּם. היא קדמה להן הרבּה. כּאמוּר, התגלתה עוֹד בּענין עבר-הירדן, כּשהיתה נשקפת האפשרוּת להרחיב את העליה היהוּדית מתוֹך הסכּם עם חוּגים ערבים בּעלי-השפּעה. קיצוּץ השדיוּל הקוֹדם בּא, כּשלא היה עוֹד כּל זכר ל“תסיסה הערבית”. ההכנוֹת הדרוּשוֹת להתקפה על התיירים נעשוּ, בּלי ספק, בּתקוּפה שהיתה עדיין שקטה לגמרי. גם ההחלטה בּדבר קיצוּץ השדיוּל האחרוֹן נתקבּלה, לפי כּל הסימנים, לפני הפגנוֹת הערבים (היא נתפּרסמה בּעתוֹן הרשמי לפני מאוֹרעוֹת יפוֹ). לאוֹר המסיבּוֹת האלה לא בּרוּר עוֹד נגד איזוֹ עליה מחוּ בעצם הערבים – נגד חמשת אלפים הרשיוֹנוֹת לחצי-שנה? והלא אלפּיִם מאלה כּבר ניתנוּ לפני זמן-מה. האוּמנם בּאוּ כּל המאוֹרעוֹת האלה אך ורק בּגלל שלוֹשת אלפים יהוּדים בּמשך ששה חדשים?

מכּל מקוֹם: מגמת הצמצוּם לגבּי העליה התגלתה זמן רב לפני ה“תסיסה הערבית”. וערך פּוֹליטי רב יש לקביעת העוּבדה הזאת, בּאשׁר היא סוֹתרת את הנימוּק העתיד ודאי להוֹפיע בּקרוֹב בּארגוּמנטיה הממשלתית, כּדי למלא את החלל הריק של “כּוֹח הקליטה”. הנימוּק ודאי יהיה: “אמנם רב צוֹרך היהוּדים בּעליה ואמנם ישנה עתה האפשרוּת המשקית לעליה רחבה – ואוּלם מה לעשוֹת, ותוֹשבי-הארץ הערבים מתנגדים לעליה הזאת, ואף מוּכנים לצאת לרחוֹב כדי למנוֹע בּעדה, ועל-ידי כּך הם מכריחים את ממשלת הארץ לצמצמה”. אם אמנם עתיד הנימוּק הזה להוֹפיע על הבּימה הפּוֹליטית, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּג’ניבה, תבוֹא הכרוֹנוֹלוֹגיה ותטפּח על פּניה: הפגנוֹת הערבים איחרוּ. הן נתארגנוּ, כּשמגמת השלטוֹן היתה כּבר גלוּיה, ודאי לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים מארגני ההפגנוֹת.

יתכן שישָמע עוֹד נימוּק שני להצדקת הצמצוּם והוּא אוֹתוֹ “כּוֹח הקליטה” בּמוּבנוֹ הרחב יוֹתר. ודאי יגידו לנוּ: “אמנם שעת-כּוֹשר היא עתה למשק העברי בּארץ-ישׂראל, ואוּלם הן יכוֹל להיות שאין כּאן אלא בּרכה חוֹלפת. הן יכוֹל הגלגל לסוֹב אחוֹרנית, וּמה נעשה אז עם כּל הפּוֹעלים המתקיימים מיגיע כּפּים בּלבד?” כּלוֹמר, כּוֹח הקליטה דרוּש לא רק לזמן הזה, כּי אם גם לעתיד לבוֹא. ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לנימוּק הזה, בּאשר איננוּ חדש. הוּא נוּסח כּבר בּ“ספר הלבן” לפּספילד ועמד לבירוּר בּועדה הקבּינֶטית אשר טיפּלה בּחוֹרף שנת 1930 בּשאלוֹת ארץ-ישׂראל. תוֹצאת הבּירוּר היוּ “ההוֹראוֹת המוּסמכוֹת לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית” אשר בּאיגרת ראש ממשלת אנגליה לד“ר וייצמן, והן קבעוּ בּמפוֹרש: “עוֹלים, שיש להם סיכּוּיים לעבוֹדה – מחוּץ לעבוֹדה בּעלת אוֹפי קיקיוֹני בּהחלט – לא יאָסרוּ על כּניסתם אך ורק מטעם זה שאין לערוֹב, כּי העבוֹדה תימשך זמן בּלתי מוּגבּל”. יוֹצא, שבּעצם אין בּרשוּת האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית להשתמש בּנימוּק זה של ה”שעה החולפת" ושל “קליטה לעתיד לבוֹא” – מכּל מקוֹם, כּל עוֹד לא נתפּרסמוּ “הוֹראוֹת מוּסמכוֹת הסוֹתרוֹת את אלה שנקבּעוּ על-ידי מקדוֹנלד בשנת 1931. אלא, ש”אין רשוּת" – אין עדיין פּירוּשוֹ אין אפשרוּת. הנה אנוּ מסתוֹבבים זה חמש-עשׂרה שנה בּאוֹתוֹ המעגל בּעצם, בּחוּג אוֹתן השאלוֹת, החוֹזרוֹת עלינוּ מפּעם לפעם בּצוּרתן הישנה, על אף הפּירוּשים המרוּבּים וגם הבּרוּרים למדי. ל“תחיים-מתים” כּזאת יש לצפּוֹת גם בּקוֹנפליקט עתה.

כּבר אז הוּטעם למדי, כּי המוּשג “קליטה לעתיד” סוֹתר עליית-עוֹבדים בּכלל. הפּוֹעל פּוֹעל הוּא, כּלוֹמר, אדם המתפּרנס מיגיע כּפּיו, משׂכר עבוֹדתוֹ. הפּוֹעל איננוּ בּעל הוֹן ואינוֹ מחוּיב להיוֹת “קרוֹב”. בּשביל אלה קיימים כּללי-עליה מיוּחדים. ואם הממשלה מכּירה בּזכוּת עלייתוֹ של הפּוֹעל, אין בּרשוּתה לדרוֹש “ערֵבוּת לעבוֹדה לזמן בּלתי מוּגבּל”, כּי אין דבר כּזה קיים בּחיים המשקיים, לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם ארץ אחרת. לאסוֹר אוֹ לצמצם עלייתוֹ של העוֹבד בּאשר אין לוֹ מקוֹר-פּרנסה אחר בּלתי אם עבוֹדה שׂכירה, משמעוֹ של הדבר הוּא (אם אין הכּוָנה להכריח את המשק העברי להשתמש בּעבוֹדה ערבית) להחניק כּל עבוֹדה, גם זוֹ ה“חוֹלפת” וגם בּת-הקיימא. בּית-חרוֹשת עברי לא יתחיל בּעבוֹדתוֹ, אם מישהוּ לא יבנה קוֹדם את בּניניו. החקלאוּת העברית לא תקוּם, אם מישהוּ לא יַישִר ולא יכשיר לה את הקרקע. בּעל-ההוֹן לא ימצא לוֹ בּית לגוּר בּוֹ, אם לא יקימנוּ פּוֹעל. אלה דברים אלמנטריים, אשר הועדה הקבּינֶטית ההיא הבינה אוֹתם היטב וּמשוּם כּך גם כּתב מקדוֹנלד את אשר כּתב. והלא חוֹסר-העבוֹדה העברי – זאת הסכּנה “הצפוּיה לעתיד” והמפחידה כּל-כּך את השלטוֹנוֹת – הן מעוֹלם לא היה בּה “מעמסה על הכּלל”. היהוּדים ידעוּ תמיד לדאוֹג למוּבטלים שלהם. אפילוּ בּתקוּפת פּלוּמר לא עשׂה השלטוֹן לטוֹבתם, כּי אם דבר אחד: החיש כּמה עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אם לעשוֹת חשבּוֹן – והוּא אמנם נעשׂה לא פּעם – של הכּסף אשר הכניסוּ היהוּדים לקוּפּת הממשלה ושל מידת הנאתם משירוּתי השלטוֹן וּמעבוֹדוֹת השלטוֹן, יוֹצא ש“הארץ בּכללה” חייבת ליהוּדים סכוּמים גדוֹלים מאֹד. לפיכך, אין לדבּר על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת “לכלל ארץ-ישׂראל” מעליית הפּוֹעלים היהוּדים.

אלא שמאז איגרת מקדוֹנלד שוּנה המשק העברי שינוּי רב. כּמוּת “ההשקעה הפּרטית” גדלה בּמידה מרוּבּה. המפעלים שנתקיימו מכּבר הכּוּ שרשים. המפעלים החדשים הוֹלכים ונבנים בּחשבּוֹן וּבחישוּב יֶתר. חלקה של החקלאוּת הלך וגדל. זרם ההוֹן הוֹלך וגדל בּלי הפסק. גם הפּוֹעל השׂכיר אינוֹ עוֹד כּה “תלוּי בּאויר”, כּפי שהיה בּשנים שעברוּ, גם בּאוֹתה שנת 1931, כּשכּתב מקדוֹנלד את איגרתוֹ. “משק עֵזר” כּבש לוֹ מקוֹם גדֹול בּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה וּלעתים עבר בּהרבּה את גבוּלוֹת “עזר” בּלבד. השיכּוּן העצמי הוֹלך ומתפּשט בּין פּוֹעלי העיר. סכוּמים גדוֹלים הצטבּרוּ בּתוֹרת חסכוֹן. גם מוֹסד חדש קם לפּוֹעלים העברים: קרן חוֹסר עבוֹדה. מוֹסדוֹת אחרים התחזקוּ ויש בּיכלתם לעמוֹד לימינוֹ של הפּוֹעל בּשעת חוּלשה למשק. לבוֹא בּתקוּפה זאת ולטעוֹן טענת עבוֹדה “חוֹלפת בּלבד” – אין זה מן הדין.

נכוֹן, אמנם, שעתה היא “שעת-כּוֹשר” לפּעוּלה הציוֹנית, והכּוֹשר הזה נוֹבע מאסוֹן יהוּדי הגוֹלה. ואוּלם זאת היא הציוֹנוּת. היא איננה תנוּעה פילַנטרוֹפּית, שעל קרקע של אסוֹנוֹת צמחה. תנוּעה היא, שבּאה לספּק את הצרכים החיוּניים של העם, והצרכים האלה בּאים לידי גילוּי, מתפּרצים ממש, בּשעת האסוֹן. בּכוֹח “התקפוֹת” כּאלה הוֹלך ונבנה הישוּב העברי. וחוֹבת השלטוֹן אשר קיבּל על עצמוֹ את “הסיוּע לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם הצפוּפה”, להיעָנוֹת בּשעת-כּוֹשר זוֹ, לתת לכוֹחוֹת-היצירה לזרוֹם לארץ ולא לעכּב אוֹתם ולא לסתוֹם בּפניהם את הדרך. וּמי שדן את הציוֹנוּת לאפס-פּעוּלה בּשעה שיש בּה צוֹרך מיוּחד וּבשעה שמתגלים בּה כּוֹחוֹת מיוּחדים, כּלוֹמר: בּשעת התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת בּארצוֹת הגוֹלה, דן אוֹתה לכלַיה. המשבּר האפשרי, אשר סיוּטוֹ שימש לפּספילד נימוּק למדיניוּתוֹ האנטי-ציוֹנית, ואשר עתיד אוּלי להוֹפיע גם עתה, – אין כּצמצוּם העליה העוֹבדת אמצעי מתאים יוֹתר להעלוֹתוֹ, יש מאַין. אם אין מקוֹם בּארץ לפּוֹעל עברי, הרי אין גם מקוֹם לבעל-המלאכה ולחנוָני וּלבעל בּית-החרוֹשת, כי לכוּלם יחסר השוּק. אם אין מקוֹם לעליה עוֹבדת, הרי אין גם מקוֹם להשקעת ההוֹן – כּי אין בּרצוֹן היהוּדים להקים מפעלים המעסיקים עוֹבדים ערבים דוקא, בּה בּשעה שהצעיר העברי יהיה נתוּן לשמצה וּלרעב בּרחוֹבוֹת פּוֹלין ואשכּנז, ליטא ותימן. צמצוּם העליה העוֹבדת אינוֹ מונע את המשבּר. הצמצוּם הזה יוֹצר את המשבּר.

וגם אין זה נכוֹן כּלל, כּי הממשלה מצמצמת רק את עליית הפּוֹעלים, אשר קיוּמם אינוֹ בּטוּח, כּביכוֹל, לעוֹלם ועד. תשאלוּ את ה“קרוֹבים” – והם מוּשרשים, מבוּססים וּבטוּחים בּפרנסתם – לפני כּמה זמן בּיקשוּ הם מאת מחלקת העליה את הרשיוֹן להביא ארצה את הוֹריהם, אשר לקיוּמם הם מוֹציאים חוֹדש-חוֹדש סכוּמים גדוֹלים ממעגל המשק הארצישׂראלי, ותשמעוּ: לפני חצי שנה, לפני שמוֹנה חדשים, לפני שנה – ועדיין לא נענינוּ. שאלוּ כּמה הם בּעלי-המלאכה, אשר אוּשרוּ על-ידי השלטוֹן לכניסה לארץ, לפי חוֹק העליה הקיים – וּתקבּלוּ תשוּבה: מספר מצוּמצם עד למאד. לפני זמן-מה ניתנה למחלקת העליה הרשוּת להסתפּק, בּמקרים ידוּעים, בּחמש-מאוֹת לא“י לויזת בּעלי-הוֹן. דומני, שלא נהנה איש אחד מ”אדיבוּת" זאת עד היוֹם. לעוּמת זאת תשאלוּ, כּמה בּקשוֹת מוּנחוֹת בּמחלקת העליה מאת בּעלי-הוֹן, אשר לגבּיהם אין כּל צוֹרך בּשיקוּל-דעת מיוּחד והם מספּקים את כּל דרישוֹת החוֹק – וּתקבּלוּ מספּרים גבוֹהים עד מאד. הוּא הדין גם בנוֹגע לבקשוֹת-האישוּר של התיירים, אשר הסתדרוּ בארץ סידוּר מוּצק וּבטוּח, אוֹ שהנם בּעלי הוֹן רב העוֹבר לעתים בּהרבּה את דרישוֹת החוֹק. מבּחינה כּלכּלית מהוים אלה ודאי בּרכה למשק הארצישׂראלי – וּבכל זאת מוּנחים ניירוֹתיהם לאלפים בּמחלקת העליה ללא כּל תנוּעה. כּלוּם נוּכל להסבּיר את כּל התוֹפעוֹת האלה רק ב“ליקוּיי המֶכַניזם”, בּחוֹסר פקידים וּכדוֹמה? אכן, לפנינו שיטה המכוּונת נגד עוֹלים יהוּדים גם כּשפּרנסתם אינה תלוּיה בּ“עבוֹדה חוֹלפת בּלבד”.

אם תרצה הממשלה הארצישׂראלית להתבּצר מאחרי נימוּק “פּוֹליטי-ערבי”, יבוֹאוּ דברי ימי הצמצוּם ותוֹלדוֹת “התסיסה הערבית” ויהרסוּהוּ. ואם תרצה הממשלה להתבּצר מאחרי הנימוּק של “כּוֹח-הקליטה לעתיד לבוֹא”, תבוֹא המציאוּת המשקית בּארץ-ישׂראל, יבוֹא החוּרבּן היהוּדי בּגוֹלה, תבוֹא הפּרַקטיקה של מחלקת העליה המכוּונת נגד העוֹלים בּעלי יכוֹלת משקית ויוֹצרי ה“עתיד הבּטוּח” ההוּא – ויהרסוּ גם אוֹתוֹ.

התרת הפגנוֹת

על צמצוּם העליה העברית, על קיצוּץ כּנפי מפעלנוּ, על משפּט אכזר זה שנגזר על יהוּדי אשכנז ותימן, פּוֹלין ורוֹמניה, עתידה בּריטניה הגדוֹלה לתת את הדין. היא ולא אחרים. ואין בּאפשרוּתה להעביר את האחריוּת מעליה וּלהטילה על “תוֹשבי-הארץ הערבים” אוֹ על “התנאים הכּלכּליים”. עליה הדין.

כ“ה חשון תרצ”ד (14.11.1933)

רשאים אנוּ להניח שהפגנוֹת-הערבים תעבוֹרנה בּסדר. השלטוֹן מעוּנין הפעם יוֹתר מדי שהשלוֹם ישָמר – הן ההפגנוֹת תיערכנה הפעם בּרשיוֹנוֹ ועל כּן חלה עליו כּל האחריוּת להן, השלמה והמלאה. גם הפּקוּדה שניתנה לאנשי המשטרה להיעדר בּשעת ההפגנה מעיני המפגינים, מעידה שישנן בּידי השלטוֹן הבטחוֹת ממשיוֹת לשמירת הסדר והשקט, העוֹלוֹת בּערכּן על הגיוּס הגלוּי של המשטרה. גם המנהיגוּת הערבית מעוּנינת הפּעם להצדיק את האֵמוּן שניתן לה מאת השלטוֹן על-ידי עצם התרת הפגנוֹת – והדבר הוּטעם והוּסבר למַדי בּכּרוּזים הערביים וּבעתוֹנוּת הערבית.

אך הערך הפּוֹליטי של התרת ההפגנוֹת על-ידי השלטוֹנוֹת ישָאר גם אז שלילי בּאוֹפן חמוּר וכבד. לא נצדק אם ננחם את עצמנוּ בּשמירת הסדר וּבמניעת שפיכת הדמים. ודאי יש בּזה חיוּב רב ואוּלם עלינוּ לשאוֹל את עצמנוּ, מה הוּא המחיר הפּוֹליטי-הישוּבי שישוּלם בּעד החיוּב הזה. מצבנוּ יהיה מגוּחך לגמרי אם נראה בּהתרת ההפגנוֹת מעין בּיטוּי לרגש הכּבוֹד שהשלטוֹן הארצישׂראלי רוֹחש בּלבּוֹ – המתנגדים לעליית היהוּדים, הרשוּת בּידם להגיד זאת גם בּרחוֹב. המצב המיוּחד בּארץ-ישׂראל, מחייב אוֹתנוּ לא להערכה מוּפשטת של המתרחש בּה, אלא להערכה פוֹליטית, השוֹקלת את התוֹצאוֹת הישוּביוֹת והנפשיוֹת, של המאוֹרעוֹת.

עד עתה היה עִקרוֹן אחד שליט בּמדיניוּת הארצישׂראלית: הרחוֹב הוּא נייטרלי. אזרחי-הארץ רשאים להגיד, בּגבוּלוֹת החוֹק, את אשר בּלבּם, – בּעתוֹנוּת, בּאסיפוֹת, בּפגישוֹת עם השלטוֹן. אוּלם לא על-ידי הפגנוֹת בּרחוֹב. וּבתנאי חיינוּ אנחנוּ כאן צדק העִקרוֹן הזה, כּי ההפגנה בּרחוֹב מרעישה וּמרגיזה את העצבים בּמידה הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממאמר בּעתוֹן אוֹ מנאוּם בּאסיפה. ההפגנה בּרחוֹב – על ההפרעה הבּוֹלטת שבּה לסדרי התנוּעה, על ההמוֹנים הנוֹהרים אחריה, על קלוּת הפּרוֹבוֹקציה אשר עמה, על מקריוּתה וחוֹסר האפשרוּת של השתלטוּת גמוּרה על כּל משתתף בּה – עלוּלה בּנקל לגרוֹם למהוּמוֹת; וגם כּשהיא עוֹברת בּסדר, הרי היא עלוּלה להגבּיר את המתיחוּת וּלהנחית לצד האחד הרגשה של נצחוֹן ולצד האחר הרגשה של דכּאוֹן, ואוּלי גם רצוֹן של תגוּבה, וּבארץ-ישׂראל, שבּה עוֹמד היוֹם מחנה מוּל מחנה וּבמסיתים וּבמסכסכים וגם בּמכשילים לתיאבוֹן אין מחסוֹר, מצוּוה הרחוֹב להישאר נייטרלי. זה היה כּלל גדוֹל לשלטוֹן בּכל השנים האלה, ואנחנוּ, היהוּדים, קיבּלנו אוֹתוֹ והתנהגנוּ על פיו.

עתה בּיטל השלטוֹן את הכּלל הזה, לא רק העתוֹן והאסיפה והמסגד – כּי אם גם הרחוֹב הוּעמד לרשוּת הפגנת-האיבה נגד מפעל היהוּדים. והדבר נעשׂה בּמסיבּוֹת מיוּחדוֹת, המוֹסיפוֹת כּוֹבד וּמשקל להחלטת הממשלה. עוֹד לפני עשׂרה שבוּעוֹת עמד השלטוֹן בּכל תוֹקף על איסוּר ההפגנוֹת. הדבר הוּסבּר למנהיגים הערבים בּהוֹדעת הנציב אשר נמסרה לפרסוּם. המשטרה גוּיסה בּיוֹם הנוֹעד להפגנה וגם עמדה בּכוֹח נגד המפגינים. אמנם, לאחר התנגשוּיוֹת בּרחוֹבוֹת התנהגה הממשלה בּאוֹפן משוּנה למדי. העמידה פּנים כּאילוּ שוּם דבר רציני לא קרה. המנהיגים האחראים להפרעת החוֹק ולשפיכת הדמים אמנם נאסרוּ לאחר ההפגנוֹת, אוּלם הם שוּחררו כּעבוֹר ימים מספר והשלטוֹן התנהג אתם בּאדיבוּת וּבכבוֹד. המשפט בּירוּשלים הסתיים בּ“עוֹנש” מגוּחך של הטלת קנס כספי בסך 25 לא"י על שנַים-שלוֹשה מנהיגים – לאחר שניתן למנהיגים האלה לעמוֹד על המקח, וּלסרב למלא את פּסק-הדין הראשוֹן. המשפּט בּיפוֹ – בּאוֹתה יפוֹ אשר רחוֹבוֹתיה אדמוּ מדם המפגינים – טרם נסתיים, והלא כּבר עשׂרה שבוּעוֹת עברוּ מאז ההפגנה. בּמקרים אחרים יוֹדע השלטוֹן לאחוֹז בּדרכים אחרוֹת, מהירוֹת וחמוּרוֹת, כּדי לנקוֹם את נקמת החוֹק שהוּפרע. בּמקרה דידן: אדיבוּת ללא קץ.

האם אחרי כּל זה יש להתפלא על כּך שהמנהיגוּת הערבית חידשה את רעיוֹן ההפגנוֹת? הלא גם לישיבוֹת בּית-הדין בּיפוֹ הוֹפיעוּ, כּפי שצוּין בּעתוּנוּת, בּבת-צחוֹק על שׂפתיהם, וההרוּגים והפּצוּעים לא הדריכוּ את מנוּחתם והתנהגוּת השלטוֹן על אחת כּמה וכמה. הם המשיכוּ להתכּוֹנן ל“מעשׂה בּלתי חוּקי”, בּראש גלוּי, מתוֹך פּרסוּם מלא של דברי כּינוּסיהם ואסיפוֹתיהם והוֹראוֹתיהם, לעיני השלטוֹן המחריש. עד שהתקרבנוּ למוֹעד. וּמשהתקרבנוּ – חל שינוּי מפתיע בּבּימוּי. האִסוּר הפך למוּתר. לפני עשׂרה שבוּעוֹת נשפּך דם בּגללוֹ, לפני שבוּע ימים הזהירוּ השלטוֹנוֹת מלעשוֹתוֹ. והיוֹם – רשיוֹן מלא.

עתה רשאי אזרח ארץ-ישׂראל לשאוֹל את השלטוֹן בתמהוֹנוֹ: מה היה הדבר ההוּא, שנפל לפני עשׂרה שבוּעוֹת? לשם מה נשפך הדם? הן להניע את ה“אישיוּת האנגלית” – אשר עליה מספרים עתה העתוֹנים, – להיכּנס בּ“שׂיחה ידידוּתית” עם מנהיגי הערבים כּדי שיבקשוּ רשיוֹן להפגנה, אפשר היה גם בּחוֹדש חשון.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז: הממשלה עצמה מוֹדה, על-ידי היתר ההפגנוֹת, כּי שָגגה לפני עשׂרה שבוּעוֹת – לא עלינוּ, איפוֹא, לא על מסַדרי ההפגנה, אלא על הממשלה האחריוּת לדם שנשפּך.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז על נצחוֹנם, לספּר לכל מי שירצה לשמוֹע כּיצד הכריחוּ הם את השלטוֹן, על-ידי לחצם הבּלתי פוֹסק, על-ידי רצוֹנם העז, על-ידי מרדם באזהרוֹת הממשלה, להסתלק מהעקרוֹן ההוּא, אשר לוֹ היתה נאמנה בּמשך שנים רבּוֹת. וּמכּאן המסקנה: הוֹסיפוּ ללחוֹץ על הממשלה, מרדוּ עוֹד בהוֹראוֹתיה, אַיימו עליה בּהפרעוֹת וּבמהוּמוֹת – ותשׂיגוּ את מבוּקשכם. מה יוּגד נגד ההגיוֹן הזה?

ולגבּינוּ, עוֹמדת עוֹד שאלה אחת. ההפגנוֹת הערביוֹת הללוּ הן הפגנוֹת-איבה נגד מפעל היהוּדים. שמנוּ ינָתן לשמצה, בּהיתר השלטוֹן, בּרחוֹבוֹת ארצנוּ. האם היה ניתן היתר זה לו קלעוּ חיצי ההפגנה בּמישהוּ אחר, נאמר בּממשלת צרפת המוֹשלת בּסוּריה, אוֹ בממשלת איטליה המוֹשלת בּלוּב. גם לכך מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ. הועידה המוּסלמית מלפני שלוֹש שנים. אז התכּנסוּ בּירוּשלים אנשי ארצוֹת שוֹנוֹת והשלטוֹן המנדטוֹרי הרשה להם לנבּל את שם מפעלנוּ ורק תנאי אחד התנה אתם: בּאיטליה וּבצרפת אל תגעו. וּכשמישהוּ לא שמר על התנאי – בּא על ענשוֹ.

יהיה ערכּוֹ “האִסטרטגי” של היתר ההפגנוֹת כּאשר יהיה. מבּחינה פּוֹליטית, מבּחינת מתן עידוּד למחנה אחד ועלבּוֹן למחנה שני, מבּחינת הפרת שויוֹן -הזכוּיוֹת של העמים בּארץ, הוּא מהווה עוּבדה קשה וחמוּרה מאד.

כ“ט טבת תרצ”ד (16.1.1934)

כּוחה של נאמנוּת בּפּוֹליטיקה / משה בילינסון

מאמרו של וילאמס בּ“פוֹרטנַייטלי רֱביוּ” – "ארץ-ישׂראל דוֹרשת פּוֹליטיקה חדשה – מהווה תעוּדה פּוֹליטית, שמוּתר כּנראה לראוֹתה כּאַפיינית בּשביל הרוּחוֹת הנוֹשבוֹת עתה בּכמה חוּגים אנגליים. על זאת מעידים כּמה רמזים בּמאמרים וּבנאוּמים, כּמה קטעי-שׂיחוֹת המגיעים בּדרך מקרה לאזני בּני הארץ. תמצית המאמר היא: המדיניות הארצישׂראלית לא הצליחה, משוּם שלא פּתרה את השאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישׂראל, היא השאלה הערבית. הבּיטוּי לחוֹסר הפּתרוֹן הזה – הריהן המהוּמוֹת החוֹזרוֹת. בּדבר היהוּדים נאמר בּמאמר, שהם הצטיינוּ בּכפיית-טוֹבה לממשלת המנדט. מההנחוֹת האלה נוֹבעוֹת המסקנוֹת: על בּריטניה הגדוֹלה לבוֹא לחבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית – אוֹ שיקחוּ ממנה את המנדט אוֹ שיתנוּ לה לשלוט בּארץ לפי ראוּת עיניה, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו.

בּריטניה הגדוֹלה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית זוֹ של ויליאמס. ראשית כּל, משוּם שהדבר יהיה דוֹמה למהפּכה קטנה, וכידוּע, אין לב מדינאים אנגלים הוֹלך אחרי מהפּכוֹת והם בּוֹחרים להנהיג את כּל השינוּיים הרצוּיים להם בּתוך המסגרוֹת הישנוֹת. הנטיה הזאת מאַפשרת לעשוֹת שינוּיים מאד רדיקליים, מאד בלתי מסרתיים, אוּלם בּלי שהדבר יעוֹרר רעש ורוֹגז מיוּתר, כּי הן תמיד אפשר להגיד: “מה הצעקה? הלא שמרנוּ על הכּל”. הפּעם יש לאנגליה סיבּה מיוּחדת לשמוֹר על הצוּרה, משוּם שאי-אפשר להעמיד מחדש לדיוּן בּין-לאוּמי את השאלה הארצישׂראלית, מבּלי להציע פּתרוֹן “לשאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישראל, היא השאלה הערבית” – וּמוּתר להניח, כּי בּתיק משׂרד המוֹשבוֹת אין כּלל הצעה כּזאת. והסיבּה השניה, מדוּע בּריטניה הגדוֹלה לא תעמיד לפני חבר-הלאוּמים את האלטֱרנטיבה של ויליאמס, הרי היא משוּם חשש – ולוּ יהא זה גם חשש קלוּש וּבלתי מבוּסס – פּן ימָצא מישהוּ, אשר יקבל אוֹתה בּרצינוּת (אוֹ רק יעמיד פּנים שהוּא מקבּל אוֹתה בּרצינוּת) ויציע ל“מוֹסד העליוֹן של האנוֹשוּת” לדוּן בּחלק הראשוֹן של האלטנרנטיבה. אוּלי בּאמת כּדאי למסוֹר את המנדט הארץ-ישׂראלי לידי מישהוּ אחר?

הרי ידוע: המנדט נמסר לבּריטניה כּלל לא על מנת שתפתוֹר את השאלה “הפּוֹליטית” של הארץ אלא כּדי שתסייע להקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל. פעם הראה בּא-כּוֹח של ממשלת בּריטניה לפני ועדת המנדטים – אוֹרמסבּיגוֹר היה בּא-כּוֹח זה – גילוי-לב בּמידה כּזאת, שהכריז בּמפוֹרש: “סוֹף-סוֹף הצהרת-בּלפוֹר, היא היסוֹד והסיבּה, שהממשלה הבּריטית מנהלת עתה את ארץ-ישׂראל”. (את הפסקה הזאת אפשר למצוֹא בּדין-וחשבּון המוֹשב השביעי של ועדת המנדטים, עמוּד 111). ואם אין בּכוֹחה של הממשלה הבּריטית להצדיק את יסוֹד-שלטוֹנה בארץ-ישׂראל, כּלום לא היה זה מוּצדק לדוּן על בּעל-מנדט אחר? כּמובן. הדבר יגַמר בּלא כלום. אנגליה לא תעזוֹב את ארץ-ישׂראל בּשוּם פנים ואוֹפן. המפקפּק בּדבר ילך נא לחיפה ויוֲכח לדעת כּמה מבוּסס שויוֹן-הנפש של ויליאמס ל“עמדה האסטרטגית” של ארץ-ישׂראל. אלא שגם הצגת השאלה יכוֹלה להיוֹת בּלתי נעימה, משוּם שהיא יכוֹלה לגוֹלל את כּל פרשת השלטוֹן האנגלי בּארץ-ישׂראל, לא מבּחינת הבּית הלאוּמי דוקא, אלא מבּחינת בּיצוּרה של האימפּריה הבּריטית, מבּחינת הרכוּש העצוּם שישנוֹ שישנוֹ לאימפּריה בּנקוּדה הזאת, וּמבּחינת “שיווּי המשקל” שהוּפרע בּיחסי-הכּוֹחוֹת הבּין-לאוּמיים (הן העוֹלם התכּוון לפתוֹר את השאלה היהוּדית וצמח לוֹ בּינתים דבר אחר לגמרי). מישהוּ יכוֹל גם להזכּיר, שעדיין קיימת ועוֹמדת הפּרובּלימה היהוּדית. גם מי שהטיל ספק בּדבר בּשנת 1917 לא יוֹסיף עוֹד לפקפּק בּכך בּשנת 1934. ומה נעשׂה עתה אם גם ארץ-ישׂראל תוּצא מפּתרוֹנוֹתיה? אין גם צוֹרך שהדבר יֵעֳשׂה דוקא על-ידי “ידיד נאמן” לישׂראל. העוֹלם חדוּר עתה תאוֲת הכּיבּוּשים – והשוֹאל יכוֹל להיוֹת גם הדיקטֲטוֹר של איטליה אוֹ אפילוּ גם דיקטטוֹר של גרמניה. מה אינם עוֹשׂים לשם הגבּרת כּוֹחה ושלטוֹנה של המוֹלדת?

לא. אנגליה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים עם האלטרנטיבה הזאת של ויליאמס. ואם מאמרים ממין זה נכתבים בּאנגליה, הרי מטרה פּוֹליטית אחת יכוֹלה להיוֹת להם – להטיל אימה על הציוֹנים ועל ידידיהם: “אין אתם מרוּצים מן האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, וּממדיניוּת בּריטניה בּארץ-ישׂראל? אדרבּא – אנוּ מוּכנים להסתלק”. והטלת-האימה הזאת נחוּצה כּדי לאפשר לבּריטניה מדיניוּת “חפשית” בּארץ, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו, גם כּשאינם מסתלקים מהמנדט גוּפא ואינם חוֹשבים כּלל להסתלק ממנו.

מדוּע נכשלה, לפי דעת ויליאמס, המדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל? – משוּם שלא היתה פרוֹ-ערבּית מדי, אוֹ במלים אחרוֹת, משוּם שהיתה פּרו-יהוּדית מדי. וּבמה חטאוּ היהוּדים? אין הם מחזיקים טוֹבה לממשלת המנדט מצד מדיני–עיוֹני התשוּבה הזאת איננה אלא מגוּחכת ראשית: מי ומי מחוּיב בּהרגשת תוֹדה? נעשׂה-נא חשבוֹן-מה. העם העברי עשׂה לאימפּריה הבּריטית שירוּת גדוֹל, שירוּת עצוּם – הוֹא איפשר לה, בּתקוּפה שלכל כּיבוֹש היה נחוּץ תירוּץ הוּמַניטרי, מתקדם,לרכּוֹש לה אחת הנקוּדוֹת האִסטרַטגיוֹת העיקריוֹת בּעוֹלם, שהיא חיוּנית בּמידה מרוּבה לאימפּריה הבּריטית. העם העברי, העני והמפוּזר, עזר לבּריטניה הכּבּירה להתבּצר בּנקוּדה הזאת בּיצור אדמיניסטרטיבי ואִסטרטגי מוּצק, מבּלי שהבּיצוּר הזה עלה לה בּהוֹצאוֹת כּספּיוֹת וּמבּלי שעוֹרר תשוּמת-לב יתירה בּעוֹלם, כּי הן לשם מילוּי-המנדט הבּין-לאוּמי, מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל. ואנגליה מצדה איפשרה ליהוּדים – מה היא איפשרה? אם נסיח את דעתנוּ משינוּי סדרי הנהלת הארץ לעוּמת הסדרים התוּרכּיים, – דבר שהיהוּדים נהנוּ ממנוּ הנאה מרוּבּה, ואוּלם אין עמוֹ שירוּת ספֱּציפי וּמכוּון למפעל היהוּדים, ואין זה גם מקוּבל בּחברה הגוּנה לתבּוֹע תוֹדה מיוּחדת בּעד מידוֹת הגוּנוֹת אלמנטריוֹת, – הדי יצא לנוּ, שאנגליה איפשרה ליהוּדים לבוֹא לארץ בּמספּר מסוּים, והוּא מצוּמצם מאד, וּלהתישב בּה ללא כּל עזרת השלטוֹן, אלא להיפך בּתנאי-בּטחוֹן בּלתי-מספּיקים, בּתנאי התישבוּת וּרכישת-קרקע המַקשים על הפּעוּלה הקולּוּניזציוּנית, מתוּך ניצוּל תמידי של אמצעי העם העברי והישוב העברי לצרכי האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, לצרכי האימפּריה הבּריטית, לצרכי הערבים הארצישׂראלים, מתוֹך סגירה מוּחלטת של חלק-הארץ בּפני ההתישבוּת היהוּדית, וּלעתים מתוֹך עלבּוֹנוֹת קשים וּמתוֹך הטלת-דוֹפי בּמפעל הציוֹני. זה לעוּמת זה – מי לי חייב להכּיר תודה? זאת – ראשית. ושנית: מאימתי בּוֹנים מדינאים ריאליים (והן המדיניוּת האנגלית ריאלית היא לכּל הדעוֹת) על הכּרת-הטוֹבה ועל רגש התוֹדה? הרי יסוֹדה של המדיניות הריאלית הוּא – ענינים. אם עניניך מזדהים עם עניני פּלוֹני – והלכת אתוֹ יחד כּל אוֹתה כּברת-הדרך אשר לארכּה נשאֲרת ההזדהוּת בּעינה. וּכתוֹם כּברת-הדרך הזאת – ונפרדת ממנוֹ כּדי ללכת יחידי אוֹ להתקשר עם אחר, אשר עניניך מזדהים עם עניניו בּכברת-דרכּך הקרוֹבה. זאת היא תוֹרת המדיניוּת הריאלית בּשטח הבּריתוֹת, וזאת היא התנהגוּתם של כּל העמים וכּל הארצוֹת, ללא יוֹצא מן הכּלל, וזאת התנהגוּתה של אנגליה בּיחוּד וּבעיקר. וסבוּרני, שהסוֹפרים המדיניים של אנגליה מעיזים לבוֹא בּדברים תמימים וּפּרוֹבינציאליים אלה (החזקת טוֹבה וכוֹ') רק ליהוּדים אוֹ לעמים חלשים כּמוֹתם, וּביסוֹדה מבוּססת הגישה הזאת על רגש של זלזוּל בּחלש, אשר ממנו אפשר לתבּוֹע – נוֹסף על הזדהות הענינים, בּתור תוֹספת-חינם – גם “רגשוֹת אצילים ונעלים”.

אלא שמהצד העוּבדתי אין אמת בּתשוּבת ויליאמס. בּהיסטוֹריה המוֹדרנית לא היתה מדינה ולא היתה אוּמה כּה אהוּבה ונערצה על ישׂראל כּאימפּריה הבּריטית וכעם האנגלי. הדבר נמשך זה עשׂרוֹת בּשנים, וּמאז השני בּנוֹבמבּר שנת 1917 – על אחת כּמה וכמה. אמנם, בּמשך זמן זה התפּרצה מפּעם לפעם מרירות רבּה בּתוֹך הישוּב הארצישׂראלי והתנועה הציוֹנית, ואוּלם בּשוּם אוֹפן אי-אפשר להגיד, שהמרירוּת הזאת הגיעה אצל מישהוּ (מלבד הקוֹמוּניסטים) לאיבה מוּחלטת וּמַסקנית. אדרבּא: בּכל פּעם שנדמה היה ליהוּדים, כּי השלטוֹן מגלה נכוֹנוּת כּל שהיא לעזרה כּל שהיא אוֹ לכל הפחוֹת ל“יחס נייטרלי” – סוֹף ימי הנציבוּת של סמוּאל, ימי הנציבוּת של פּלוּמר, השנתים הראשוֹנוֹת של נציבוּת ווֹקוֹפּ –נשכּחה המרירוּת כּליל וּבן לילה. בּאמת, אין דבר קל יותר לאנגליה מאשר לרכּוֹש את הרגשת-התוֹדה של היהוּדים ואין היא צריכה לעשׂוֹת לשם כך כּל מאמץ מיוּחד.

מה משוּנה הדבר: אוֹתוֹ ויליאמס המוֹקיע את היהוּדים כּשכֵחי-תוֹדה והממליץ משוּם כּך על פּוֹליטיקה פּרו-ערבית, איננוּ מעמיד כּלל את אוֹתן התביעוֹת לגבּי הערבים. לכאוֹרה: מה נתנו ערביי ארץ-ישׂראל לאנגליה? – לא כּלוּם. לא בּזכוּתם בּאה אנגליה הנה, וּכשבּאה גרמוּ לה צרוֹת בּמילוּי חוֹבתה הבּין-לאוּמית, והן בּזכוּת החוֹבה הזאת מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל ועל כּן מוּתר להגיד שהערבים הארצישׂראלים מערערים כּל הזמן את שלטוֹנה של אנגליה בּארץ-ישׂראל. את זאת הם ”נתנוּ". וּמה קיבּלוּ? קיבּוּץ קטן הפך להיוֹת גוֹרם בּין-לאוּמי והסוֹפרים המדיניים האנגלים מעמידים את שאלתם “כּשאלה הפּוֹליטית” של הארץ ואף מיחסים לה חשיבות-יֶתר מאשר לשאלת היהוּדים. עסקנים קרתנים נעשו – לא בּזכוּת כּוֹחם וכשרוֹנם, אלא בּזכות משׂחק הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים – לדמוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. הקיבּוּץ כּוּלוֹ נהנה הנאה מרובּה מזרם הזהב שמביאים היהוּדים לארץ וּהשלטוֹן יוֹדע לכַונוֹ למסלוּל הערבי. את זאת קיבּלוּ הערבים. לכאוֹרה: מהם היוּ צריכים הסוֹפרים האנגלים לתבּוֹע הכּרת-תוֹדה וּבעווֹן חוֹסר הכּרה זוֹ להעניש אוֹתם בּמדיניוּת פּרו-יהוּדית. למעשׂה, הסיק ויליאמס מסקנוֹת אחרוֹת. משמע, שאין העיקר בּהרגשוֹת אלא בּדבר אחר לגמרי.

רמז לדבר האחר ההוּא אפשר למצוֹא אצל אוֹתוֹ ויליאמס. “המדינאים שלנוּ אינם יכוֹלים לסבּוֹל סידרה של מהוּמוֹת בּלי סוֹף”. הניסוּח איננו זהיר. מנוּסח זה אפשר היה להסיק, שבּריטניה הגדוֹלה נכנעת בּפני מסַדרי המהוּמוֹת. והדבר איננוּ כּן, מכּל מקוֹם אין הדבר נהוֹג בּפשטוּת כּזאת. אנגליה איננה נכנעת – אין לה צוֹרך בּכך. ואוּלם אנגליה מתחשבת – לכך יש צוֹרך גם לה, למרוֹת כּל כּוֹחה הרב. והיא מתחשבת עם החזק ולא עם החלש – כּזהוּ צו המדיניוּת הריאלית. ולא זוֹ בּלבד. עתה אגיד דבר שיכוֹל להיראוֹת כּפּרדוֹקסלי ואוּלם כּוֹחוֹ רב לא רק בּשׂדה הסוֹציאלי אלא אף בּחיי הפּרט: אנגליה מתחשבת, על אף כּל מאמרוֹ של ויליאמס, עם הגורם הארצישׂראלי שהוא כּפוי-תוֹדה והיא מזלזלת בּגוֹרם המוּכן להחזיק לה טוֹבה. מדוע? משוּם שאת הגוֹרם הראשוֹן, המוֹרד, עליה לרכּוֹש, ואת הגוֹרם השני אין צוֹרך לרכּוֹש – הוּא בּין כּה וכה בּידיה לשבט אוֹ לחסד. הגוֹרם הראשוֹן יכוֹל להיוֹת פּרוֹ-אנגלי אנטי-אנגלי. הבּרירה בּידוֹ. ואנגליה מעוּנינת בּכך שיהיה פּרוֹ-אנגלי. ואילוּ הגוֹרם השני אין הבּרירה בּידוֹ, על כּל פּנים בּקרוב.

מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להתרשם מהתביעה הזאת של ויליאמס וּמרמזים דוֹמים לה המגיעים אלינוּ מנאוּמים וּממאמרים וּמקטעי שׂיחוֹת. מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להסיק מסקנה: נשתדל, איפוֹא, לגלוֹת את נאמנוּתנוּ לאנגליה, נשתדל לנטוֹע בּלב האנגלים את ההכּרה, כּי היא יכוֹלה לסמוֹך עלינוּ – ותתחדש הבּרית, כּאשר נראתה לנו בּראשיתה, בּימים שלאחר השני בּנוֹבמבּר. קוֹלוֹת כּאילה נשמעוּ בּמחננוּ לפני כן. ואין קוֹלוֹת אלוּ בּאים כּי אם מתוֹך הרצוֹן להקל בּדרך הפּשוּטה בּיוֹתר על פּתרוֹן שאלתנו הפּוֹליטית אשר למעשׂה אין חמוּרה כּמוֹתה.

אני מסיח לגמרי את דעתי מכּל הקשיים, הנפשיים והפּוֹליטיים, אשר בּ“פתרוֹן הנאמנוּת”. נעקוֹר כּל אשר יש לעקוֹר מן הלב, נשעבּד את הנפש, נשכּח שיש עוֹלם ערבי אשר בּקרבּוֹ אנוּ חיים ונחיה. הכּל לשם הגבּרת כּוֹחנוּ. על מזבּח זה נקריב הכּל. נניח. האם אומנן מזבּח אלוֹהים חיים הוּא שעליו יֵרֳצה קרבּן העוֹלה שלנוּ?

והן הקרבּן הזה לא נרצה כּאשר הבאנוּ אוֹתוֹ לא מתוֹך חשבּוֹן אלא בּלב תמים. לא נרצה הקרבּן בּתקוּפת סמוּאל וּבתקוּפת פּלוּמר וּבשנים הראשוֹנוֹת של תקוּפת ווֹקוֹפּ. בּכל פּעם בּאו ואמרוּ לנוּ: די, עד כּאן ולא יוֹתר. בּכל פּעם הוֹציאוּ אוֹתנוּ, בּזרוֹע ממש, מתוֹך התרדמה המתוּקה והמַשלֳה והעמידוּ אוֹתנוּ בּפני מציאוּת מרה. בּעצם, לא בּיקשנוּ כּי אם להמשיך את החיים השקטים והבּטוּחים של “ידידוּת נאמנה” משני הצדדים גם יחד – והדבר לא ניתן לנו. עמדה אחרי עמדה השמיטוּ מתחת לרגלינוּ. מדחי אל דחי דחפוּ אוֹתנוּ. לא קיבּלוּ את קרבּננוּ.

מדוּע? דוקא משוּם שהיינוּ נאמנים, משוּם שהיינוּ מוּכנים להיוֹת נאמנים, משוּם שהיינוּ נאלצים להיוֹת נאמנים ללא תנאים. זאת אוֹמרת: היינו מחוּסרי זיוּן, משוֹללי כּל “נוֹשׂא לחליפין” בּעסק הפּוֹליטי. מאז איפשרנוּ לבּריטניה לבוֹא הנה וּלהתבּצר כּאן, לא היה לנוּ עוֹד שוּם דבר להציע לה. בּמלים אחרוֹת: יצאנוּ מגדר המוּעמדים לבּני-בּרית, בּאשר נעשׂינוּ לִמְשוללי רכוּש פוֹליטי. כּך קרה בּאין בּרירה, מתוֹך הכרח. ולי תהא דעה אחרת על כּך. והיא: בּשעת ההכרעה היינו צריכים לתבּוֹע תנאים, תכנית קוֹנקרטית, ולא הבּאת אהדה, חתימה על חוֹזה ולא רק הכּרה מוּפשטת בּ“קשרנו ההיסטוֹרי” עם ארץ-ישׂראל. על השגיאה הזאת, פּרי תמימוּתנוּ הפּוֹליטית, חזרנו גם בּזמן סכסוּך “הספר הלבן” לפּספילד, כּשהתספּקנוּ בּנוּסחאוֹת הכּלליוֹת והגמישוֹת מדי של איגרת מקדוֹנלד. אלא שלכל הפּחוֹת לגבּי העתיד, עלינוּ להבין זאת: בּמידה שנחזוֹר ונכריז על נאמנוּתנוּ המוּחלטת, בּכל התנאים, בּמידה שבּכיווּן זה נכוון את חינוּכנוּ וּמדיניוּתנוּ, בּמידה שנשתדל לגלוֹת את נאמנוּתנוּ, בּה בּמידה נחליש את עמדתנוּ, נבזבּז את שארית רכוּשנוּ הפּוֹליטי.

החיים המדיניים אינם אידיליה. הכּל רוֹצה לחיוֹת, לגדוֹל, להתפּתח, להגבּיר כּוֹח. בּשביל כּל אחד רצוֹן זה מהווה תוֹכן חייו והצדקת קיוּמוֹ. וּלכל אחד נדמה שהצדק אתוֹ, והאמת אתוֹ, ולא רק צדקוֹ הוּא אלא צדק-העוֹלם, לא רק אמיתוֹ הוּא אלא אמת-הנצח. וכל אחד לוֹחם על מקוֹמוֹ. בּמלחמה הזאת אין אדיבוּת-לב ואין מתנוֹת. כּל המוֹסר את עצמוֹ לחסד זוּלתוֹ, מאֲבּד את עוֹלמוֹ. אנחנו הסוֹציאליסטים, היינוּ צריכים לדעת את האמת הזאת של היחסים המדיניים מתוֹך הכּרתנוּ את היחסים הסוֹציאליים, מכּל מקוֹם – התפיסה האידיאלית אינה הוֹלמת אוֹתנוּ כּל עיקר. מי מאתנוּ היה תוֹלה את תקווֹתיו לשחרוּר העוֹבד בּנאמנוּתנוּ למעביד? כּיצד היינוּ מקבּלים את פּני המטיף מוּסר-תוֹדה זה לפּועל? כּלום לא היינו אוֹמרים שהנאמנוּת הזאת, המוּכרזת, המוּדגשת, המחנכת בּכיווּן מסוּים, פּירוּשה שעבּוּד ללא תקוה, שעבּוּד הנפש ושעבּוּד הגוּף, פּירוּשה השלמה עם הרע? ויחסי העמים, בּתקוּפתנוּ אנוּ, מכּל מקוֹם, חמוּרים יוֹתר מיחסי המעמדוֹת.

איה המוֹצא? בּאי-נאמנוּת, כּלוֹמר בּמלחמה? חלילה! אין לעלוֹת את הדבר הזה על הדעת. מידוֹת-הכּוֹחוֹת תשׂמנה אוֹתנוּ ללעג וּלקלס. ועל כּן?

אני חוזר שוּב למשל הסוֹציאלי. גם בּיחסי המעמדוֹת, בּישוּב העברי וּבּתקוּפה זאת, אין אנוּ מתכּוֹננים למלחמה, מלחמה ממש, אשר שמה מהפּכה סוֹציאלית. אנו, בּרוּבּנוּ הגדוֹל, משאירים אוֹתה, מכּמה וכמה טעמים, לעתיד הרחוֹק. אנחנוּ יוֹדעים: ההוֹן היהוּדי נחוּץ לנוּ, אנוּ רוֹצים בּבוֹאוֹ. אנוּ מציבים גבוּלוֹת, גבולוֹת של שוּתפוּת-האינטרסים. אנוּ מחפּשים הסכּמים וּמציעים צוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים. ואוּלם איש מאיתנוּ איננוּ מטיף לנאמנוּת, איש איננוּ מפרק את זיוּן-המעמד, איש אינוֹ מוֹסר את העוֹבד לשבטוֹ אוֹ לחסדוֹ של המעביד. כּי אנוּ יוֹדעים: בּוֹ בּרגע שכּך נתנהג, וכלתה כּל תקוה להסכּמים וּלצוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים, ולא תהא כּל אפשרוּת לדבּר על שוּתפוּת-האינטרסים. אלא מה יהא אָז נכוֹן לפּוֹעל? שעבּוּד נפשוֹ, שעבּוּד גוּפוֹ, חוּרבּן חלוֹמוֹ, הלאוּמי והסוֹציאלי. כּי יחסי כּבוֹד, יחסי שוּתפוּת, יחסי בּרית יכוֹלים להיוָצר רק בּין כּוֹחוֹת ורק על יסוֹד היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת של הכּוֹחוֹת האלה. אם יֵרָדם לרגע העוֹמד על המשמר – והמשמר יעבוֹר לידי זוּלתוֹ. כּל המוַתר על היוֹתו כּוֹח בּלתי תלוּי, כּל המוַתר על גילוּי כּוֹח זה, ועל ההיאָבקוּת, כּל המחפּשׂ את המוֹצא בּ“נאמנוּת” – סוֹפוֹ לאַבּד את עוֹלמוֹ.

אם בּיחסי-המעמדוֹת כּך, בּיחסי-העמים על אחת כּמה וכמה.

ה" שבט תרצ"ד (21.1.1934)

קוֹלוֹנל וג’ווּד שאל בּפּרלמנט האנגלי, כּיצד קרה, שהפצת אוֹסף־התעוּדוֹת נגד ממשלת היטלר נאסרה בּארץ־ישׂראל, בּעוֹד שחיבּוּר ההסתה והדיבּוֹת, חיבּוּר השׂטנה על ארץ־ישׂראל, אשר חיבּר שליט גרמניה, נפוֹץ בּארץ ללא מעצוֹר — והשאלה נשארה ללא תשוּבה, משוּם שהנשאל לא ידע כּלוּם על הענין.

אוּלם אנוּ, תוֹשבי־הארץ, יוֹדעים. וגם ממשלת הארץ יוֹדעת, הן היא־היא שאסרה את הפצת “הספר החוּם” והיא־היא שנמנעה מלאסוֹר את הפצת “מלחמתי”. ואנוּ רשאים לחזוֹר ולשאוֹל את שאלת קוֹלוֹנל וג’ווּד בּאזני ממשלת הארץ: האם ספר מסית וּמעליל וּמַשׂטין חדל להיוֹת חוֹמר־קריאה טמא אם מחבּרוֹ עוֹלה לשלטוֹן? האם ההטפה להשמדת ישׂראל פּוֹסקת מלהיוֹת חוֹמר־קריאה מסוּכּן, אם גוּשפּנקה של מוֹשל עליו?

העם העברי רשאי להיוֹת מוּגן בּארץ הזאת על־ידי ממשלת המנדט. לא רק חייו וקניניו, כּי אם גם כּבוֹדוֹ. העם העברי רשאי לדרוֹש מאת ממשלת הארץ, שאם כּבר נקטה בּדרך הצנזוּרה והחלה לאסוֹר הפצת ספרים שהם מוּתרים בּארצוֹת אחרוֹת, הרי תכלוֹל־נא בּרשימת הספרים האסוּרים לא את “הספר החוּם”, ששוּם סכּנה איננה צפוּנה בּוֹ, אלא קוֹדם כּל את ספרוּת־הארס והזוּהמה של השׂנאה לישׂראל, וּלכל לראש את הספר “מלחמתי” של הקנצלר הגרמני, אשר שאב את כּל השקרים, את חכמתוֹ והשׂכּלתוֹ, מתוֹך “פּרטיכּלי זקני־ציוֹן”.

י“ח אדר תרצ”ד (5.3.1934)

המנהל הנוֹכחי של המחלקה הממשלתית החיוּנית בּיוֹתר, הקשוּרה בּיוֹתר במטרוֹת המנדט הארצישׂראלי, אי־אפשר להגיד, שאהדת הישוּב והתנועה הציונית ליותה אוֹתוֹ בשנוֹת עבוֹדתוֹ המרוּבּות. אם בּוֹ, בּתוֹר פּרט, האשם אוֹ בּפּוליטיקה של הממשלה, אשר הוא פּקידה הנאמן, לא רצינוּ, לא יכוֹלנוּ להבין. ראינוּ בּוֹ התגלמוּת אישית של שיטה העוֹמדת בּניגוּד למנדט הארצישׂראלי, של שיטה בּלתי צוֹדקת, לעתים אף אכזרית לגבּי היהוּדי הדוֹפק על דלתוֹת הארץ הזאת. ולא רק שיטת־העליה עוֹררה מרירוּת, אלה גם סדרי מחלקת העליה, שהיוּ לפרקים בּעינינוּ כּהתעללוּת ממש בּיהוּדי אשר השיטה הקפּדנית הרשתה לוֹ את עלייתוֹ לארץ.

ואם לגבּי השיטה יכוֹל היה מר חיימסוֹן להשיב על תלוּנוֹתינוּ, שלא הוּא קבע את חוֹק העליה ולא הוֹא קוֹבע כּל חצי שנה את מספּר רשיוֹנוֹת העליה לעוֹבדים, הרי קשה למצוֹא תשוּבה – בּשל מה בּא כּל הסבל של אלפי הקרוֹבים וּבעלי־מלאכה וּבעלי־ההוֹן אשר מחלקתוֹ גרמה להם בּאיחוּריה בּטיפּוּל הבּקשות. פּרק התיירים המבקשים את הרשיוֹן להישאר בּארץ והרשיוֹן אינוֹ ניתן והם נהפּכים ל“בלתי־ליגליים”, הנתונים כּל רגע למאסר וּלגירוּש – פּרק לחוּד הוּא. וּפרק הערבים הנכנסים לארץ, לאלפים מרוּבים, מארצוֹת שכנוֹת וּמחלקת העליה איננה מתענינת כּל עיקר בּגוֹרלם, גם הוּא פּרק לחוּד.

אכן, חשבּוֹן ארוֹך וּמכאיב, חשבּוֹן שיש בּוֹ גם משוּם אכזבה אישית קשה, הוּא החשבּוֹן שבּין הישוּב וּבין ממנהל מחלקת העליה. כיצד קרה, שנוֹצר חשבּוֹן זה בּינינוּ וּבין האיש, אשר לפי מוֹצאוֹ היה צריך להבין וּלהרגיש את סבל היהוּדי בּגוֹלה ואת רצוֹן היהוּדי לעליה, וּלפי השקפוֹתיו – מכּל מקוֹם לפני כּניסתוֹ למנגנוֹן הממשלה – היה בּתוֹך המחנה – על זאת לא כּאן המקוֹם ולא כּרגע הזמן לדוּן. אך העוּבדה נשארת בּעינה, ואם אמנם תתאמת השמוּעה, כּי מנהל מחלקת העליה הנוֹכחי עוֹמד לעזוֹב את משׂרתוֹ, לא נוּכל להגיד שנראה בּשינוּי אישי זה הפסד לעבוֹדתנוּ הישוּבית וּלעמדתנוּ המדינית.

ואוּלם יתכן שלא יהיה זה שינוּי אישי בלבד. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא לכהן בּמשׂרת המנהל למחלקת העליה, הרי יהיה מר חיימסוֹן היהוּדי האחרוֹן שעמד בּראש מחלקה ממשלתית בּארץ־ישׂראל, היהוּדי האחרוֹן בּשוּרת הפּקידוּת הגבוֹהה, היהוּדי האחרוֹן אשר בּאכּסֶקוּטיבה הממשלתית. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא בּמקוֹמוֹ של מר חיימסוֹן, הרי שפּרוֹצס “הטיהוּר” ההוֹלך ונוֹתן את אוֹתוֹתיו אז מזמן בּמנגנוֹן הממשלתי, יוֹסיף להתקדם עוֹד צעד אחד, צעד ניכּר מאד, קדימה. ואם תתאמת גם שמוּעה אחרת, כּי משׂרוֹת בּעלוֹת־ערך בּמחלקת העליה עוֹמדוֹת להימסר לכמה ערבים נכבּדים, הרי יהיה זה גם צעד קדימה לקראת הערַביזציה של המנגנוֹן הממשלתי. כּאשר נתמנה פּקיד ערבי למשׂרת עוֹרך־דין ממשלתי, אמרנוּ: ודאי זכּאי ערבי למלא תפקיד בּשוּרוֹת הפּקידוּת הארצישׂראלית, אם הוּא מוּכשר לוֹ. ואוּלם תהיה זאת תמימוּת פּוֹליטית מצדנוּ אם בּמינוּי ערבים מרוּבּים למשׂרוֹת ממשלתיוֹת, – כּשהדבר מלוּוה עוֹד “טיהוּר המנגנוֹן מהיהוּדים” אוֹ בּעצירת ההתקדמוּת של היהוּדים בּסוּלם האַדמיניסטרטיבי – נראה רק מֶכניקה פּקידוּתית בלבד, שאינה מתכּוונת אלא “לתוֹעלת הענין”. לפנינוּ מגמה פּוֹליטית מסוּימת. והמגמה הזאת עלוּלה להיוֹת בעוֹכרינוּ. כי הפּקידוּת היא־היא המשַוה לארץ את אָפיה, היא־היא המנהלה כּל ארץ בּמידה גדוֹלה יוֹתר מאשר החוּקים הכּתוּבים. ועל אחת כּמה בּשׂדה זה הרגיש בּיוֹתר – בּשׂדה העליה. בּעליה וּבשאלת הקרקעוֹת מרוּכּזת השאלה הפּוֹליטית של ארץ־ישׂראל. אנחנוּ רוֹאים בּעליה בּרכה, אוֹשר, את כּל טעם עבוֹדתנוּ. הערבים, בּכל אוֹפן המדבּרים היוֹם בּשמם – רוֹאים בּה אסוֹן. והשלטוֹן רוֹאה אוֹתה כּתוֹפעה אשר הוּא מחוּיב לצמצמה וּלהשגיח עליה ולשמוֹר שמירה מעוּלה לבל תעבוֹר, חלילה, את המידה שהוּקצבה לה. פּקיד העליה נתוּן תחת לחץ בלתי פּוֹסק של גוֹרמים שוֹנים אלה. קל לוֹ להיכּשל. הן ראינוּ כּיצד יהוּדי וציוֹני נכשל כּשלוֹן מכאיב. על אחת כמה וכמה יש לנבּא כּשלוֹן זה לפּקידים הערבים, אם גם ירצוּ לגשת לעבוֹדתם מתוֹך אוֹביֶקטיביוּת גמוּרה. לתבּוֹע מהם את האוֹבּיֶקטיביוּת הזאת בּתנאים השׂוֹררים בארץ, פּירוש הדבר: לתבּוֹע מהם כּוֹחוֹת לא־אנוֹשיים ממש. וּמנַין יהיוּ לפּקיד הערבי הכּוֹחוֹת הללוּ להילָחם את מלחמת העליה העברית, להילָחם את המלחמה הזאת אשר סביבתוֹ הערבית רוֹאה בּה אסוֹן וּסביבתוֹ הממשלתית רוֹאה בּה משוּם חזיוֹן חשוּד? מחלקת העליה לממשלת ארץ־ישׂראל נוֹצרה להיוֹת כּלי נאמן למטרה העיקרית של המנדט. לסייע לעליית היהוּדים לארץ. עד כּה לא היתה מחלקת העליה כּלי כּזה. להיפך. בּהמשך הזמן הפכה לכלי מעכּב וכוֹבל את העליה. עתה, נוֹכח השינוּיים האישיים הרַדיקליים העוֹמדים, כּנראה, לחוּל בּמחלקה הזאת; עתה, כּשאין פּינת־עבוֹדה בּארץ הזאת שלא תאשים קשוֹת את מחלקת העליה על הזנחת חוֹבתה: עתה רשאים אנוּ לדרוֹש, כי מנגנוֹן המחלקה יוּרכּב מאנשים מחוֹננים בּרוֹחב־לבב לגבּי הבנת צרכי הארץ, חדוּרי נאמנוּת למנדט וכנוּת לציווּיוֹ העיקרי, למרוֹת כּל הלחץ שילחצוּ עליהם.

ג' ניסן תרצ"ד (19.8.1934)

העתוֹנוּת מלאה ידיעוֹת על העליה הבּלתי־חוּקית־היהודית דוקא. יוֹם־יוֹם מוֹפיעים בּוּלטיני־המלחמה: בּמקוֹם פּלוֹני נתפּסוּ שני יהוּדים וּבמקוֹם אלמוֹני שלוֹשה. יהוּדי זה גוֹרש על־ידי המשטרה ויהוּדיה זאת על־ידי השוֹפט. כּלוּם רק עליה בּלתי־חוּקית מסוּג אחד ישנה בּארץ? כּלוּם אנשים אחרים, לא־יהוּדים, אינם נכנסים לארץ בּלי רשיוֹנוֹת וּבלי פּספּוֹרטים? האם מחפּשים אוֹתם? האם שוֹמרים עליהם בגבוּלוֹת? האם מגרשים אוֹתם? אוּלי כּן ואוּלי לא, על כּל פּנים בּעתוֹנוּת אין ידיעוֹת על כּך.

שמא תאמרוּ: הידיעוֹת נמסרוֹת על־ידי העתוֹנוּת ואין השלטוֹן אחראי להן, והעתוֹנוּת הערבית איננה מעוּנינת בּגילוּי ההגירה הערבית, והעתוֹנוּת העברית לפניה סתוּמים מקוֹרוֹת־האינפוֹרמַציה הפּתוּחים בּפני העתוֹן הערבי; אוֹ אוּלי גם היא איננה מעוּנינת, מאיזוֹ סיבּה שהיא, בּאינפוֹרמציה “הערבית”, וּמשוּם כּך, רק בּעקב הידיעוֹת החד־צדדיוֹת, מתקבּלת תמוּנה מסוֹרסת מכּל הפּרשה העגוּמה הזאת. אם תאמרוּ כּך ­ - ותשגוּ, כּי רבּוֹת הן הידיעוֹת הרשמיוֹת המוּקדשוֹת רוּבּן כּכוּלן לעליה היהוּדית דוקא. ולא הידיעוֹת בּלבד משַווֹת לתמוּנה את אפיה המסוֹרס אלא גם כּיווּן־הפּעוּלה המרוּכּז כּמעט כּוּלוֹ בּחוֹפים דוקא. לאוֹרך הים הוֹלכוֹת ונוֹסדוֹת רוֹב תחנוֹת־המשטרה החדשוֹת. אליהן יוֹצאוֹת פּלוּגוֹת־השוֹטרים החדשוֹת. על פּני הים טסים האוירוֹנים המאירים בּזרקוֹרים שלהם את סירוֹת־הים דוקא. וגם הוֹדעת־המשטרה האחרוֹנה מבליטה בּמיוּחד את השמירה הימית, כּאילוּ אין הים נכלל בּגבוּלוֹת הארץ בּכלל. וידוּע: הים הוּא גבוּל היהוּדים, כי הן לרשוּת הערבים עוֹמדים גבוּלוֹת־יבּשה, ארוּכּים למדי וּבלתי־מוּגנים כּלל.

נוֹסף על הידיעוֹת שבּכל יוֹם, נוֹסף על ריכּוז כּוֹחוֹת השמירה בּכיווּן אחד, בּא עתה המשפּט “הגדוֹל”, עם הוֹדעת המשטרה שקדמה לוֹ, עם ההוֹדעה המיוּחדת של מרכּז המשטרה שסיימה אוֹתוֹ, עם הענשים החמוּרים שלוֹ, העשׂוּיים מאליהם להפנוֹת את תשׂוּמת־לב הקהל ל“גניבת־גבוּל” זאת. וּבהיוֹת שגם לא־יהוּדים ולא ארצישׂראלים נענשוּ קשוֹת במשפּט זה, יש להניח שהד “בּין־לאוּמי”, הד “עוֹלמי” צפוּי לדבר.

האם יש כּוַנה בּתמּונה החד־צדדית הזאת? האם מישהוּ מעוּנין להשתיק וּלטשטש את ההגירה הערבית וּלהבליט את העליה היהוּדית הבּלתי־חוּקית? האם לשם כּך שוֹמרים על הגבוּלוֹת “הערבים” וּמגרשים את החוֹרָנים -אם אמנם עוֹשׂים זאת - בכל ההצנעה, ללא הוֹדעוֹת המשטרה, ללא בּוּלטיני־הנצחוֹן, ללא משפּטים וללא ענשים? ועל כּן “נצחוֹן על הים” מריעים וּמטילים ענשים וּמפרסמים בּרבּים?

בּין אם יש כּוָנה בדבר, וּבין אם יד המקרה מסדרת את הענינים סידוּר מסוֹרס זה, התוֹצאה אחת היא: תוֹשבי־הארץ כּוּלם והעוֹלם כּוּלוֹ ישמעוּ וידעוּ שהיהוּדים הם־הם עוֹברי־החוֹק בּארץ הזאת, אתם יש למשטרה טירחה ודאגה, משׂא־וּמתן וּמשפטים, בּגללם יש צוֹרך בּגיוּס נוֹסף של כּוֹחוֹת שמירה וּבשימוּש בּאוירוֹנים צבאיים לצרכי המשטרה, בּגלל היהודים מוּכרחים להעסיק את השוֹפטים הארצישׂראלים, בּהם מוּכרחים למלא את בּתי־הסוֹהר, כּי אין להם, ליהוּדים הללוּ, כּל חוּש של משמעת וכל רגש של חוֹק וכל דרך־ארץ בּפני החלטת השלטוֹן בּדבר עלייתם, והם מנסים, בּכל מיני דרכים בּלתי הגוּנוֹת ובלתי מקוּבּלוֹת אצל עמים תרבּוּתיים, לעבוֹר על החוֹק וּלרמוֹת את השלטוֹנוֹת. כּי אכן ידוע: רמאים הם היהוּדים הללוּ, מבּטן ומלידה התרגלו בּכך ואין הם יכוֹלים להינזר מכּך. כּלוּם לא שמעתם על זאת בּכל תפוּצוֹת פּיזוּרם? כּלוּם דיבּרוּ על זאת מעט בּאזניהם, כּלוּם לא צעקוּ ממש על זאת בּכל הכּרוּזים והעתוֹנים והעלוֹנים והחוֹברוֹת והספרים הללוּ, המציפים את העוֹלם כּוּלוֹ? ואם אַתם חשבתם שבּארץ־ישׂראל וּלגבּי ארץ־ישׂראל יגלוּ היהוּדים האלה סגוּלוֹת אחרוֹת, ייטיבוּ את דרכּם ויתנהגוּ בּיוֹשר, הרי שטעוּת היא בּידיכם - גם כּאן הם גוֹנבים את הגבוּלוֹת, גם כּאן מסייעים אחיהם בּידיהם וגם מלחים יוָנים הכניסוּ לתוֹך עסקיהם המגוּנים, וּמסתבּר, - לפי פּסק־דינוֹ של השוֹפט, - שיש להם גם איזה ארגוּן, אשר מטרתוֹ המפוֹרשת היא לעבוֹר על החוֹק. אכן, גם כּאן שמרוּ היהוּדים על דרכיהם - וּכלוּם לא יצדק הערבי הארצישׂראלי אם יתנגד להם והמוּסלמי בּהוֹדוּ אם יתמרמר והשלטוֹן האנגלי אם יתנהג בּזהירוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת לגבּי עליית היהוּדים לארץ?

בּין אם כּזאת היתה הכּוָנה וּבין אם לא היתה כּזאת, אחת היא: מהארץ תצא הדיבּה לאחר משפט־האניה הזה [אנית המעפּילים “ולוס”] נוֹסף לכל הידיעוֹת בּדבר העליה הבּלתי־חוּקית היהוּדית דוקא, שמילאוּ את העתוֹנוּת הארצישׂראלית בּחדשים האחרוֹנים.

יהי, איפוֹא, כּן. תצא הדיבּה וּתמלא את תפוּצוֹת הגוֹלה ואת העוֹלם כּוּלוֹ. כּי טרם כּלתה בּנוּ שארית האמוּנה בּכוֹח־השיפּוּט של מקבּלי־השמוּעה וּבסגוּלתם לנתח וּלהבין את התוֹפעוֹת הציבּוּריוֹת וּבמשמעוּתן הנכוֹנה. ואכן, אנוּ תקוה, כּי גם דברים אחרים, ולא רק גנאי ודוֹפי, יקָלטוּ מהשמוּעה על האניה הפּוֹשעת.

כּי הן מקבּלי השמוּעה ישאלוּ את עצמם: הלא מפוּרסם וידוּע שהיהוּדים הם אנשים פּקחים, וגם אוֹמרים עליהם שלא בּרצוֹן יעמידוּ את עצמם בּסכּנה, ואפשר לתאר שעצם גניבת־הגבוּל אינה קלה וגם “בּלתי־ליגליים” בּארץ אינם חיי תענוּג. ואם היהוּדים הזהירים והפּקחים, עוֹשׂים כּדבר הזה, ודאי יש להם סיבּה ויסוֹד, ודאי יש כּוֹח־מה הדוֹחף אוֹתם לדרך הזאת, שהיא לא רק מגוּנה אלא גם בּלתי נעימה בּמאד. ואז ירצוּ מקבּלי הידיעה לחקוֹר ולדעת מהי הסיבּה הזאת וּמהוּ הכּוֹח הדוֹחף הזה, ויוָדע להם כּי חגוֹרת־אש הקיפה את היהוּדים בּכל מקוֹמוֹת מוֹשבם: רעב וניווּן ושׂנאה וּרדיפה - עד למחנק. וּבכל מקוֹם מוֹשבוֹתיהם סגוּרים היהוּדים האלה, סגוּרים וּמסוּגרים, כּי אין מדינה ואין עם המוּכנים לקבּלם. רק מקוֹם אחד ישנוֹ, על פּני העוֹלם כוּלוֹ, שלשם יש זכוּת ליהוּדים להיכּנס לא רק לפי הכּרתם בּת אלפי־השנים, כּי אם לפי המשפּט הבּין־לאומי וּלפי התחַיבוּת ממשלת הארץ הזאת וּלפי העבוֹדה העצוּמה שהשקיעוּ במקוֹם הזה. כּאן הצליחוּ היהוּדים להפוֹך שממה לשׂדה פּוֹרח, לבנוֹת ערים על החוֹלוֹת, ליצוֹר מקלט בּטוּח להמוני העם - לא להלכה אלא למעשׂה. הצליחוּ בּעבוֹדה הגדוֹלה הזאת ללא עזרה כּל שהיא של אוּמוֹת העוֹלם, גם ללא עזרה פּעילה של שלטוֹן הארץ. הצליחוּ בּעבוֹדה הגדוֹלה הזאת מבּלי שגרמוּ נזק כּל־שהוּא לשממה וליוֹשביה, אלא להיפך: מתוֹך הענקת בּרכה מרוּבּה להם. וּגבוּלוֹת הארץ הזאת - אסוּר להגיד שהם סגוּרים וּמסוּגרים בּפני היהוּדים, אין זאת אמת כּלל. אך מוּתר וחוֹבה להגיד, שמידת פּתיחתם של הגבוּלוֹת האלה איננה עומדת בּשוּם התאמה לא לכוֹח־הקליטה של ארץ המקלט הבּטוּח הזה, אשר היהוּדים יצרוּ לעצמם, ולא להתחַיבוּיוֹת המפוֹרשוֹת הבּין־לאוּמיוֹת של ממשלת הארץ הזאת. והמוֹני העם העברי, הנעקרים משרשיהם בּכל מקוֹם־מוֹשבוֹתיהם, שמַטה־לחמם נשבּר וּכבוֹדם נרמס וחייהם בסכּנה, עוֹמדים נדהמים בּפני גזל זה של זכוּתם, בּפני קיפּוח זה של מאמציהם ואינם רוֹצים להבין, ואינם יכוֹלים להשלים: הנה זאת מוֹלדתי, הנה בּיתי הלאוּמי, בּמרחק כּמה ימי־נסיעה ממקוֹם עינוּיי, וּבארץ־מוֹלדת זאת הכינוּ לי אחי חיי עבוֹדה, חיי כּבוֹד וחיי שוּתפוּת בּיצירת האוּמה, וּבכל זאת נגזר עלי, - עלי ועל אבי ועל ילדי, - להתנוון כּאן, בּמקוֹם עינוּיי. כּיצד קרה הדבר? וּמהי הגזירה הזאת? מה טעמה וּמה הצדקתה?

והיהוּדי הזה, אשר שאל את נפשוֹ כּך, עוֹמד וּמגייס את רכוּשוֹ, מוֹכר את אשר ניתן למכירה ואת השאר הוא מפקיר, מכתת את רגליו למשׂרד הארצישׂראלי וּלמשׂרד הקוֹנסוּל הבּריטי, וּלאחר שהעלה חרס בּידוֹ, הוּא הוֹלך וּמפקיד את גוֹרלוֹ בּידי כּל מיני אנשים, המסכּימים לסַדרוֹ: אחת היא לוֹ אם הם, יהוּדים אוֹ יוָנים אוֹ ערבים, אוֹ נוֹכלים, אוֹ מוֹצצי דמוֹ וּמספסרים בּאסוֹנוֹ, והוּא מפליג אתם למצרים וּלסוּריה וּלחוֹף הים אשר בקרבת תל־אביב, שׂם נפשוֹ בּכפּוֹ וּמשליך את עצמוֹ בּפוֹעל ממש הימה, על זקניו ועל ילדיו - אוּלי, אוּלי תאיר לוֹ ההצלחה סוֹף־סוֹף פּנים וגלי־הים ישׂאוּהוּ ויביאוּהוּ אל החוֹף הנכסף. אך שוֹמרי המנדט הארצישׂראלי אוֹרבים לוֹ על שׂפת־הים. וּברכב וּבאוירון יארבוּ, והוּא נתפּס, היהוּדי העלוּב הזה, הרמאי הזה, גוֹנב הגבוּל הזה. בּתוֹ ואשתוֹ נשלחוֹת לבית־האסוּרים אשר בּבית־לחם והוּא נשלח לבית־האסוּרים שבּעכּוֹ, עוֹמד לדין וּמגוֹרש מהארץ הזאת. ולא די שהתרוֹשש ועוּנה בּדרכים וּבמאסרים, ועליו לשוּב לביתוֹ־לא בּית בּעירוֹם וּבחוֹסר כּל תקוה וכל סיכּוּי, אלא גם “קלוֹן” המיט על עצמוֹ ועל עמוֹ.

אכן, יצא נא דבר המשפּט הזה לרחבי העוֹלם. יתפּשט נא על פּני כל תבל. יעיד נא בּעיני כּל על עלבּוֹננוּ וּכאֵבנוּ, בּכל מקוֹם וגם כּאן - כּן, גם כּאן - בּארץ הזאת. יעיד על חגוֹרת־האש שנצמדה לנוּ, ועל הרצוֹן העז המפעם בּלבּוֹתינוּ לא להישׂרף בּה, אלא להינצל הימנה. יעיד נא על תשוּקת העליה הארצישׂראלית, שאחזה בהמוֹני העם העברי, על כּל שכבוֹתיהם ועל כּל גיליהם. יעיד נא על צו־העליה, שאין ממנוּ מנוֹס. יספּר נא על היאוּש הגדוֹל שאחז את המוֹנינוּ והשליך אוֹתם לתוֹך גלי הים הזה. יספּר נא בּאזני כּל על המלחמה המשוּנה הזאת ¾כּה שוֹנה היא בּצוּרתה, בתָכנה, בּדרכיה וּבמטרוֹתיה ממלחמוֹת עמי העוֹלם, - אשר אסרוּ המוֹני העם העברי לפי דרכּם, לפי האמצעים שבּידיהם, מלחמה נוֹעזה ומסוּכּנה כּאחת, הֶרוֹאית ועלוּבה, נוֹאשת וחדוּרת תקוה גדוֹלה. מלחמת־יאוש על הזכוּת לחיוֹת, לחיוֹת בּארץ ולעבוֹד בּארץ.

אכן יהיה כּן: תתפּרסם נא הידיעה הזאת הנוֹעדה להבזוֹתנוּ וּלהמיט קלוֹן עלינוּ, תצא נא ותגיד בּאזני כּל בּאי־עוֹלם, עם מי משני “היריבים” האלה - השלטוֹן המנדטוֹרי והעוֹלה היהוּדי הבּלתי חוּקי - החוֹק והאמת. לא זאת האמת שהשוֹטר המזוּין מסמן אוֹתה, אלא אמת החיים, אמת של הכרח החיים המתפּרצים מכּל עבר; ולא אוֹתוֹ החוֹק החקוּק בּפקוּדת השלטוֹן מספּר פּלוֹני־אלמוֹני, אלא אוֹתוֹ חוֹק־הצדק הסוֹלל לוֹ את נתיבוֹ מתוֹך איסוּרים ועלבּוֹנוֹת.

כ“ה אלול תרצ”ד (5.9.1934)

הצעת-החוֹק, האוֹסרת את המשמרוֹת כּאמצעי בּמלחמת הפוֹעל העברי על זכוּתוֹ לעבוֹדה, נעשׂתה לחוֹק. אוֹתוֹ גליוֹן העתוֹן הרשמי, אשר הביא לנוּ את שדיוּל העבוֹדה המלעיג עלינוּ, הוּא-הוּא שבּישר לנוּ גם את הבּשוֹרה הקשה הזאת, כּאילוּ כּדי לרמז על הקשר שבּין שני הדברים האלה, כּאילו כּדי להגיד לנו: בּשתי דרכים תהא העבוֹדה הערבית כּפוּיה על המשק העברי – על-ידי צמצוּם מספר הפּוֹעלים היהוּדים בּארץ ועל-ידי מניעת המלחמה לעבוֹדה העברית.

נעשׂה נסיוֹן להסבּיר לשלטוֹן – בּעתוֹן, בּתזכּירים, בּראיוֹן מיוּחד, – את היסוֹדוֹת המוּפרכים, הבּלתי צוֹדקים אשר בּהצעת-החוֹק שלוֹ. הוּסבּר לשלטוֹן, שהמשמרת הלאוּמית איננה מסַכּנת – לפי כּל נסיוֹן העבר וּלפי כּל חינוּך ציבּוּר הפּוֹעלים ההוֹלך למשמרת – את שלוֹם העמים בּארץ. הוּסבּר לשלטוֹן, כּי מצבים אבּסוּרדיים יִוָצרוּ על-ידי “התיקוּן”. לדוּגמה: הפוֹעלים הערבים יהיוּ רשאים להתנגד להכנסת הפוֹעלים החוֹרניים לעבוֹדה, כּי בּני לאוֹם אחד הם, והפוֹעלים היהוּדים נשללה מהם האפשרוּת להתנגד לנישוּלם בּעזרת הפוֹעל הערבי. הוּסבּר לשלטוֹן כּל הערך הלאוּמי, החברתי והאנוֹשי אשר בּעקרוֹן העבוֹדה העברית, בּרצוֹן העם לחיוֹת וּלהתקיים בּעבוֹדתוֹ הוּא, ללא ניצוּל עם אחר. ללא הוֹעיל. השלטוֹן תקיף בּהחלטתוֹ. השלטוֹן תקיף בּרצוֹנוֹ. והצעת-החוֹק היתה לחוֹק.

אנוּ עוֹמדים לפני מציאוּת חדשה, עבוֹדת-הפּרך אשר הוּטלה על שני חברינוּ בּעד השתתפוּתם במשמרת, המשפּט האדמיניסטרטיבי המתנהל עתה נגד ארבּעה חברים בּגלל ארגוּן המשמרת – מבשׂרים לנו את המציאוּת החמוּרה הזאת. אם כּך התנהג השלטוֹן לפני החוֹק הזה, כּשהמשמרת הלאוּמית השקטה היתה דבר שבּהיתר, מה יהיה מעתה, מאז נעשׂתה המשמרת הזאת לדבר שבּאיסוּר?

כּיצד יתנהג הפּועל העברי בּמציאוּתוֹ של חוֹק זה – זוֹ היא שאלת החשבוּן התכסיסי. ואוּלם יהיה החשבּוֹן התכסיסי הזה כּאשר יהיה, בּצדקת החוֹק לא נכּיר. העם העברי יוֹצר את משקוֹ בּארץ-ישׂראל לשם הקמת משק האוּמה והרשוּת בּידי העם להגן אל אָפיוֹ של המשק, לשמוֹר עליו שימלא את תפקידוֹ. כּכה, לא אחרת, מתנהגים עמים אחרים והעם האנגלי בּתוֹכם. גם בּאנגליה שוֹמרים על אָפיוֹ הלאוּמי של המשק הבּריטי, גם בּאנגליה מעמידים משמרוֹת על-יד בתי-חרוֹשת וּבתי-מלאכה ואחוּזות אנגליים. המשמרוֹת האלה נקראוֹת: גבוּלות, ולא ימָצא איש בּאנגליה, אשר ידרוֹש את בּיטוּלם אוֹ יתקוֹמם נגדם בּכוֹח עקרוֹנוֹת מוּפשטים. חוּקיים הם, לכל הדעוֹת, המשמרוֹת אלה, וכל כּוֹח המדינה, מדעת הקהל ועד השוֹטר האחרוֹן, מרוּכז בּהם.

לנוּ אין כּוֹח מדיני כּדי להגן על המשק שלנוּ למען ימלא את תפקידוֹ, למען ישמש את המטרה אשר לשמה נוֹצר. החוֹק איננוֹ בּידינוּ והשוֹטר והחייל אינם נשמעים לפקוּדתנו. רק דבר ממשי אחד היה בּידינוּ כּדי להגן על יצירתנו: שרשרת זאת של תריסר פוֹעלים העוֹמדים ללא זיוּן כּלשהוּ על-יד הפּרדס, בּמרחק אשר החוֹק קבע אוֹתוֹ ודברי הסבּרה, דברים אלה בּלבד, לא חלילה דברי איוּם, היוּ מוּתרים להם. עתה הוּשמט מידינוּ גם הנשק השלֵו הזה, עתה מאַיים החוֹק לפזר גם את השרשרת הזאת וּלהביא את העוֹמדים בּה לפני כּס המשפּט למען יעניש אוֹתם – בּעד מה? בּעד רצוֹנם לעבוֹד, בּעד רצוֹנם לשמוֹר על מקוֹמוֹת-עבוֹדה לעצמם וּלאחיהם אשר בּנכר.

מה שלא יעלה על הדעת לדרוֹש מאת עמים חזקים ואיתנים, היוֹשבים איתנים על אדמתם וסכּנת תלישוּת מעבוֹדה וּמאדמה איננה אוֹרבת להם, – והן לא יעלה על הדעת לדרוֹש מהם, כּי יפתחוּ את שערי המשק הלאוּמי לפני כּל הניגש אליו מרחוֹק אוֹ מקרוֹב – דבר זה נדרש מאתנו, מעם חלש ודווּי אשר הצליח, בּמאמץ כּבּיר, אחרי אלפי שנוֹת נדוּדים, ליצוֹר לוֹ כּאן גרעין ראשוֹני של משק לאוּמי.

החוֹק האוֹסר עלינו לעמוֹד על-יד השערים הבּלתי-מוּגנים של משקנוּ וּלהסבּיר לנכנסים בּהם את העוול שבּמעשׂיהם, החוֹק הזה הוּא חוֹק הקיפּוּח, חוֹק הנישוּל. בּצדקתוֹ לא נכּיר.

                ג" אייר תרצ"ה (6.5.1935)

ההתנפּלוּיוֹת על היהוּדים מתרבּוֹת שוּב. צא וּראה “יבוּל” שלוֹשה ימים מהוּ: התנפּלוּת על שתי נשים בּדרך מכּרכּוּר לפרדס-חנה, התנפּלּות על קבוּצת תלמידים יהוּדים מצפת בּדרך מכּפר ג’עוּני לראש-פּינה, התנפּלוּת על שוֹמר כּפר אז"ר, נסיוֹן גניבה בּכרכּוּר בּלוית יריוֹת, יריה בּחברי קיבּוּץ “המנוֹף” על-יד כּפר-סבא, כּריתת עצים בּפרדסי “כּפר יעבץ” ליד תל-מוֹנד, השחתת עצים בּפרדס האבּר ליד חירוּת ב'. כּל אלה בּמשך שלוֹשה ימים בּלבד.

אל ניחָפז להסיק מסקנות פּוֹליטיות מרחיקוֹת-לכת. אל נדבּר על ארגון מכוּון וּמחוּשב. אך אי-אפשר לנוּ לבלי לראוֹת בּשוּרה הארוּכּה הזאת את התוֹצאה של ההסתה הפּרוּעה, שהתנהלה בּשבוּעוֹת אלה בּעתוֹנים הערביים ועל-ידי המנהיגים הערבים נגד הישוּב העברי. כּי ידענוּ את תוֹשבי הארץ ואת הקלוּת בּה הם מוּכנים “לתרגם” את השׂפה הפוֹליטית – והיא בּלתי פוֹליטית למדי – של מנהיגיהם לשׂפת המעשׂה הפּלילי. וּלאוֹר כּל ההתנפּלוּיוֹת האלה, כּשבּכל מקרה כּמעט היוּ המתנפּלים הערבים מזוּינים והנתקפים היהוּדים אפילוּ מקל לא היה בּידיהם – מה אוילית, מה זדוֹנית היא הצעקה בּדבר ההזדיינוּת של היהוּדים דוקא ובדבר ההתכּוֹננוּת של היהוּדים דוקא להתנפּל על הערבים.

מכּל מקוֹם: מצב-הבּטחוֹן בּארץ איננוּ כּל כּך מוּצק כּפי שאפשר היה להסיק ממהלך יוֹם השביתה, ועל הממשלה לעשׂוֹת מאמץ מיוּחד כּדי להפסיק את הפּוּרעניוֹת, פּוּרעניוֹת שבּמעשׂים ופוּרעניוֹת שבּכתב.

ה' חשון תרצ"ו (1.11.1935)

“הבּלתי־חוּקיים” בּנוּר־שמש היוּ נאלצים להכריז שביתת־רעב, המשמשת הוֹכחה ליחס הבּלתי מוּצדק, שהשתרש בּאדמיניסטרציה הארצישׂראלית לגבּי סוּג “החוֹטאים” האלה. לאמיתוֹ של דבר, אם נרצה להעמיק בּבעיה זאת לא נמצא שוּם חטא בּמעשׂי האנשים האלה. אין הם מחפּשׂים בּלתי אם עבוֹדה וּמחיה בּארץ, אשר בּה הוּבטחה להם הקמת בּיתם. אם חָטא כּאן מישהוּ, הרי חטאוֹ של החוק הוּא, שלא הסתגל לצרכי העם העברי ולא לאפשרוּיוֹת הארץ, וּבאי־הסתגלוּתוֹ זאת גרם הוּא עצמוֹ, חוֹק־העליה הממשלתי, — לעבירה.

נניח כי חוֹטאים הם האנשים האלה. אך מכּל מקוֹם אינם פּוֹשעים פּליליים. מנַין חוֹמר־הדין הזה, אשר שוּם ארץ אינה יוֹדעת לגבּי פּליטים, שהם תוֹפעה תדירה מאז המלחמה העוֹלמית? מנַין חוֹסר־אדיבוּת זה לגבּי מוּכּי הגוֹרל? מנַין פּסקי־דין אלה, של מאסר ושל גירוּש, לגבּי זקנים וטף, וּביניהם גם פּליטי רוּסיה וגם פּליטי אשכּנז? ולא זאת בּלבד אלא גם זאת: על כּל חוֹמר־הדין של השוֹפט, הוֹלכת וּמתוַספת גם שרירוּת־לב של האדמיניסטרציה. מהי הרשוּת שלקחה לעצמה, בּמקרה זה של אסירי נוּר־שמש, להעביד בּעבוֹדת־פּרך אנשים שנידוֹנוּ למאסר בּלבד? האם האחראים לשרירוּת־לב זוֹ, שהיא עבירה על החוֹק, יתָבעוּ לדין?

ידיעוֹת מזעזעוֹת נדפּסוּ לפני זמן־מה בּעתוֹנוּת על כּמה מקרים של שרירוּת־לב מחפּירה יוֹתר — על המכּוֹת הקשוֹת, האכזריוֹת, שבּהן פּוֹגשים השוֹטרים את “הבּלתי חוּקיים” הנוֹפלים לידיהם. עדי־ראִיה שהיוּ מוּכנים להוֹפיע לפני השלטוֹנוֹת החוֹקרים, מסרוּ את הידיעוֹת האלה. האם הוּזמנוּ להשמיע עדוּת זאת בּאוֹרח רשמי? האם נעשׂתה חקירה? האם נתבּעוּ לדין ונשׂאוּ בּענשם האחראים למעשׂים האכזריים?

י' חשון תרצ"ו (6.11.1935)

שבוּע ימים עבר מאז נפל רוֹזנפלד קרבּן רוֹצחים. דבר לא נוֹדע לציבּוּר על תוֹצאוֹת החקירה. והן נסיוֹן לנוּ: אוֹ שהפושעים נמצאים בשעוֹת הראשוֹנוֹת בימים הראשוֹנים לאחר הפּשע, אוֹ שעקבוֹתיהם הוֹלכים ומיטשטשים. כּך ראינוּ גם בּרצח האחרוֹן שהחריד את לב הישוּב, בּרצח קלמן שפּירא בּסביבוֹת ירוּשלים.

איננוּ מעלים על הדעת שהמשטרה אין לה רצוֹן לגלוֹת את הרוֹצחים. אך נראים הדברים, כּי יכלתה איננה מספּיקה עדיין. מדוּע? האם משוּם שארגוּנה איננוּ נמרץ למדי? אוֹ שמא ישנוֹ יסוֹד לשמוּעוֹת, שנפוֹצוּ בּזמן האחרוֹן, על האוֹפי המיוּחד, הפּוֹליטי, של הרצח הזה, והאוֹפי הזה הוּא מכשוֹל לחקירה?

הציבּוּר העברי רשאי לדעת איך נפל רוֹזנפלד. הוא איננוּ יכוֹל להשלים עם המחשבה, שאחד מטוֹבי בּניו נקטף בּדמי ימיו בּידי רוֹצחים, והרוֹצחים האלה מהלכים בּחוּצוֹת ללא עוֹנש. הציבּוּר העברי רשאי לדעת את האמת על מצב הבּטחוֹן בּארץ הזאת. הוּא מחכּה בּקוֹצר רוּח לתוֹצאוֹת החקירה, תהיינה אשר תהיינה.

כ“א חשון תרצ”ו (15.11.1935)

החוּמרוֹת והגזירוֹת החדשוֹת, אשר הממשלה הטילה על העליה הבּלתי ליגלית, מתחילוֹת לתת אוֹתוֹתיהן, ולא רק בּארצוֹת אשר משם היוּ בּאים העוֹלים האוּמללים האלה, ולא רק על גבוּלוֹת הארץ, אלא גם בּפנים הארץ. כּבר נמצא מישהוּ, אשר נבהל מן העונשים הכּלוּלים בּפּקודה האחרוֹנה, והוּא מתחיל להבּיט בּעינים חשדניוֹת־פחדניוֹת על כּל אחד המתקרב אליו והמבקש ממנוּ דבר־מה – משׂרה, עבוֹדה, שירוּת, עזרה – שמא שייך האיש לסוּג זה, אשר עליו הכריז השלטוֹן חרם חברתי. כּבר נמצא מישהוּ השוֹאל קוֹדם כּל את הנפגש לוֹ בּדרכי־החברה וּבעניני־העסק: מי אתה וכיצד נתגלגלת הנה ואיה תעוּדתך והויזה שלך והרשיוֹן שניתן לך על־ידי השלטוֹן להישאר בּארץ?

זהוּ ההיגיוֹן של הפּקוּדה החדשה. אם מפוֹרש בּה שעוֹנש חמוּר – מאסר וקנס – מגיע לא לעוֹלה בּלתי חוּקי בלבד אלא גם ל“מאַכסנים” אוֹתוֹ, הרי שמוּכרחים להימצא אנשים שירצוּ להיזהר מעוֹנש זה וימנעוּ אפילו ממעשׂים שאינם בּגדר החטא, אפילוּ לפי הפּקוּדה הקטלנית. ופירוּש הדבר: חיי העוֹלים הבּלתי חוּקיים, אם היוּ עד עכשיו חיי עינוּיים, חיי חרדה וּדאגה וחוּרבּן־משפּחה, עלוּלים להיוֹת מעתה חיי מוּחרמים גם בּעבוֹדה וּבמשׂרוֹת. סוּג אנשים, אשר לא גנבוּ ולא גזלוּ ולא הרגוּ, חלילה, עוֹמד לרדת למדרגת “מנוּדים”, אשר “החברה ההגוּנה” חייבת להיזהר ממגע אתם, יוֹתר מאשר היא חייבת זאת לגבּי פושעים פּליליים. כי הרי בּעד ה“אכסניה” הניתנת לאלה, אין השלטוֹן מאיים בּמאסר עד שנה אוֹ בּקנס עד מאה לא"י או בּזה ובּזה גם יחד. סוּג אנשים, אשר משפּחוֹת להם, נשים להם, ילדים להם, עוֹמד להיוֹת עשוּק־לחם בּאוֹפן האכזרי בּיוֹתר.

לא נוּכל להאמין שהשלטוֹן התכּוון, בּדעה בּרוּרה וּצלוּלה, לגזר־הדין כּה קטלני לגבּי אנשים הנמצאים כּבר בּארץ, בּמקרים ידוּעים מזה שנים, והם נכנסוּ לחיי עבוֹדה, והם משׂתכּרים את שׂכרם וּמרויחים את לחמם ולא נפלוּ למעמסה על החברה ושוּם רע לא צמח מהם לחברה הזאת וּלשלטוֹן הארץ. לא נוּכל להאמין, רצוֹננוּ לחשוֹב שהשלטוֹן לא התכּוון בּלתי אם למניעת התוֹפעה, אשר היא עבירה בּעיניו. אך הלא ההגיוֹן של החוֹק שנתפּרסם אוֹמר אחרת: לא לבד מניעת עליה בּלתי חוּקית לעתיד לבוֹא, אלא גם החרמת העוֹלה הבּלתי חוּקי, הוֹצאתוֹ מחיי החברה, הרעבתוֹ.

עם פּרסוּם הפּקוּדה הזאת העמיד השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את שאלת גוֹרל האנשים האלה על סדר היוֹם. הישוּב העברי, על מוֹסדוֹתיו, לא עשׂה זאת עד כּה. לא רק הישוּב שתק והמוֹסדוֹת שתקו, אלא גם הם החניקוּ את קוֹל הצעקה המרה, את קוֹל היאוּש שהיה מוּכן לפרוֹץ כּמה וכמה פּעמים בּתוך המחנה האוּמללים האלה. חרדנוּ: פּן תרע להם הצעקה הזאת. חשבנו: אפשר שמוּטב להם לסבּוֹל וּלהוֹסיף לסבּוֹל בּשתיקה. אך עתה העלה השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את השאלה הזאת. הוּא העלה אוֹתה בכל חוֹמר הדין, בּאשר הוּא דן את האנשים האלה לחיים שאינם עוֹד חיים. הוּטל עליו עכשיו להוֹציא מסקנוֹת ממעשׂיו. אין להעלוֹת על הדעת שהמסקנוֹת האלה יכוֹלוֹת להיוֹת בּציִד חדש וּבהוֹצאת האנשים האלה מארץ־ישראל. אילוּ גם היה רצון בּלתי־אנוֹשי כּזה בּלב השלטוֹנוֹת, גם אז היה שיקוּל פּוֹליטי־ישוּבי מוֹנע אותו, ללא שוּם ספק, מצעד כּזה, העלוּל לזעזע זעזוּע מסוּכּן מאוד את חיי הארץ, הכּלכּליים והפּוֹליטיים. וּמכּיון שלא יתכן, – שוּב ושוּב: לא יתכן ממש, – שהשלטוֹן התכּוון לגזירה כה קשה לגבּי אנשים האלה, הרי שאין לפניו עתה, אחרי פּקוּדתו החדשה, אלא דרך אחת ויחידה: חיסוּל המעמד הזה, בּו נתוּנים העוֹלים הבּלתי חוּקיים – וקלוֹן בּוֹ, השפּלה בּוֹ. השלטוֹן אשר הוֹציא את הפּקוּדה הקטלנית, השלטוֹן אשר הטיל חוּמרוֹת וּגזירוֹת גם על העוֹלה הבּלתי חוּקי וגם על “המאַכסנים” אוֹתוֹ, חייב לשׂים קץ, עד כמה שאפשר מהר יוֹתר, ליסוּרים אלה וּלסבל זה, אשר מצוּקת ישראל והתנהגוּתה של ממשלת ארץ־ישראל גרמוּ להם.

ט“ו טבת תרצ”ו (10.1.1936)

אם חשב מישהוּ, שהשלטוֹן הארצישׂראלי עלוּל להתרשם מארגוּמנטציה שקוּלה, ולחזוֹר בּוֹ מטעוּת שטעה בּדבר-הלכה, הרי בּא העתוֹן הרשמי עם מכסת הרשיוֹנוֹת לרוֹפאים לשנת 1936, ושׂם לאַל סברה זוֹ. התיקוּן ל“פקוּדת הרוֹפאים”, שנתפּרסם בּשנה שעברה וּמסר רשוּת לידי השלטוֹן להגבּיל את מספר הרשיוֹנוֹת הניתנים לרוֹפאים, זכה לספרוּת עשירה מאד ורבּת-נימוּקים. האַבּסוּרדיוּת הישוּבית והמקצוֹעית והשרירוּת האנוֹשית שבּתיקוּן הוּכחוּ למעלה מכּל ספק. לא נשמעה מלה אחת להגנתוֹ, לא רק מפּי השלטוֹן – לדבר זה הוּרגלנוּ – אלא גם מפּי העתוֹנוּת הערבית, אשר דרשה את הדבר, והענין נכנס לתקפּוֹ. ועתה נתבּשרנו: חמישים רשיוֹנוֹת לשנה שלמה, בּתוֹרת מכּסימוּם! וּמה יהיה למעשׂה, טרם ידענו.

על-ידי קביעת עצם המכסה בּהתחלת השנה וּלשנה שלמה, כּשלכאוֹרה אין לדעת עדיין מה יהיה גידוּל הישוּב העברי בּמשך שנים-עשׂר חוֹדש אלה שלפנינו וּמה תהיה מידת הצוֹרך בּכוֹחוֹת רפוּאיים חדשים, הוֹכיח השלטוֹן, שלא נימוּקים ישוּביים אוֹ מקצוֹעיים אלא נימוּקים פוֹליטיים גרידא – רצוֹן להגבּיל את ריבּוּי היהוּדים בּמקצוֹע ידוּע – הניעוּ את הממשלה למעשׂיה. ואין על כּן כּל פּלא בּדבר, שהנימוּקים שלנוּ לא נקלטוּ בּאזני השלטוֹן, כּי הבּירוּר היה בּשטחים שוֹנים. הנהלת הסוֹכנות והעתוֹנות העברית דיבּרוּ לגוּף הענין הנדוֹן – והשלטוֹן בּשלוֹ: “פּן ירבּו”. והמספר העלוּב של הרשיוֹנוֹת שנקבּע – והוּא איננוּ עוֹמד בּשוּם התאמה לצרכי הישוּב וּלצרכי המקצוֹע – מוֹכיח, כּי רצוֹן זה של השלטוֹן לבלי להרשוֹת את ריבּוּי הרוֹפאים העברים בּארץ-ישׂראל, אמנם חזק וּמַסקני הוּא וּמגיע עד הגבוּל האחרוֹן.

כּבר אז, בּעת פּרסום “התיקוּן”, הטעמנו, שתקדים מסוּכן מאד כּרוּך בּו.

השלטוֹן, אשר תשוּקת הרגוּלַציה הישוּבית-החברתית אחזה בּוֹ לפתע, עתיד להרחיב את תשוּקתוֹ זאת על מקצוֹעוֹת אחרים. תוֹצאוֹת הבּחינוֹת האחרוֹנוֹת של עוֹרכי-דין זרים מוֹכיחוֹת שאמנם כּן הוּא. לא רוֹפאים בּלבד אלא גם עוֹרכי-דין נפלו קרבּן למגמה המצמצמת של השלטוֹן, וּלגבּיהם נעשׂה הדבר, לפי עדוּת הנוֹגעים בּוֹ, בּצוּרה בּלתי הוֹגנת, כּי לא הוּכרז על שוּם תיקוּן לחוֹק ישן ולא על שוּם חוֹק חדש, ולא הוּגבּל מספּר עוֹרכי-דין חדשים הגבּלה גלוּיה ומפוֹרשת, אלא המוֹעצה המשפּטית הכשילה, על-ידי כּל מיני חוּמרוֹת, את הנבחנים על-ידה, שללה מרוּבּם המכריע את זכוּתם והשאירה אוֹתה למיעוּט קטן בּלבד.

הנה כּי כן הגענוּ בּארץ-ישׂראל, גם בּארץ-ישׂראל, למצב המבייש, אשר לוֹ נדוֹנוּ היהוּדים אנשי המקצוֹעוֹת החפשיים בּרוסיה הישנה וּנדוֹנים עתה בּמדינוֹת שם קוֹבעת שׂנאת ישׂראל, גלוּיה אוֹ נסתרת, את התנהגוּת השלטוֹנוֹת. אוֹתוֹ נוּמרוּס קלאוּזוּס", אוֹתה “נוֹרמת האחוּזים”, אשר כּל העוֹלם התרבּותי ראה ורוֹאה אוֹתה כּבוּשה וּכקלוֹן, והעתוֹנוּת האנגלית, על כּל סוֹגיה, מוּכנה להתריע נגדם כּשמנהיגים אוֹתה בּגרמניה אוֹ בּרוֹמניה, הוּנהגו אצלנוּ לגבּי שני מקצוֹעוֹת עיקריים, אם בּעזרת החוֹק ואם על-ידי הכשלה שיטתית.

זכוּתוֹ של הרוֹפא היהוּדי, אשר עמל וטרח והשׂיג את תעוֹדתו, לעבוֹד בּמקצוֹעוֹ נשללה ממנוּ, זכוּת עוֹרך-דין היהוּדי, אשר עמל וטרח והשׂיג את הכשרתוֹ לעמוֹד בּבּחינוֹת האצישׂראלית, כּדי שיוכּל לעבוֹד בּמקצוֹעוֹ, נשללת ממנו. זהוּ אוֹתוֹ המצב, שאליו שוֹאפים השלטוֹנוֹת בּארצוֹת שׂנאת ישׂראל, כּשהם נוֹעלים לפני צעירי ישׂראל את בּתי-הספר הגבוֹהים. אך האמצעים שבּהם אוֹחזים השלטוֹנוֹת האלה, פּשוּטים יוֹתר, וּמבּחינה ידוּעה גם ישרי-לב יוֹתר ואפילוּ אנוֹשיים יוֹתר, כּי אין בּהם משוּם אשלַיה.

ט“ו טבת תרצ”ו (10.1.1936

הויכּוּח נסתיים בהבטחת הממשלה להביא את ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לפני הפרלמנט. פּירוּשוֹ של דבר: הממשלה איננה מסתלקת מהצעתה, אך בּלי דיוּן ועיוּן נוֹסף לא יהיה לה תוֹקף. אין לדעת מראש בּמה יגָמר הדיוּן העתיד לבוֹא – בּביטוּל ההצעה, בּדחייתה, אוֹ בּשינוּיים שיוּכנסוּ לתוֹכה. מכּל מקום ניתנה לציוֹנוּת האפשרוּת להגן על עמדתה והשקפתה מעל בּימה בּריטית מכרעת – והאפשרוּת הזאת תנוּצל בּודאי בּמלוֹאה.

אוּלם תכנו של הויכּוּח עוֹלה הרבּה על התוֹצאה המעשׂית הזאת. כּי הן כּל שאלת ארץ־ישׂראל בּכללה – המנדט וּפירוּשיו, המפעל היהוּדי, היחסים בּין היהוּדים והערבים, מדיניוּת ממשלת ארץ־ישׂראל והקו של משׂרד המוֹשׁבוֹת – הוּעמדה על־ידי המתוַכּחים בּמסגרת וּבאספּקלריה רחבוֹת מאד. ההנחוֹת שהוּבלטוּ בּויכּוּח יכוֹלוֹת לשמש יסוֹד לא לבד לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אלא גם לשאר הפרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת עכשיו על סדר היוֹם – העליה והקרקע.

העוּבדה, שהויכּוּח התנהל בּ“בּית העליוֹן”, איננה מקטינה את משקלוֹ, כּי העיקר היה הפּעם לא בּהצבּעה, אשר לא נערכה כּלל, אלא בּבירוּר עצמוֹ, ורוֹב משתתפיו, החל מלוֹרד סנֶל, הוּא “הלוֹרד העוֹמד בּראש האוֹפוֹזיציה”, דיבּרוּ לא בּשמם בּלבד אלא בּשם מפלגוֹתיהם: בּאי־כּוֹח כּל הסיעוֹת נטלו רשוּת הדיבּוּר. וּבכל זאת אחדוּת בּלתי רגילה, אחדוּת גמוּרה שׂררה בּערב זה בּבּית.

והן זכוּרים זמנים: בּבּית זה של הפּרלמנט האנגלי התבּצרה האוֹפּוזיציה לציוֹנוּת, בּבית זה מצאה ההתנגדוּת למפעלנוּ את בּיטוּיה הנמרץ בּיוֹתר, וּפעם אחת הגיעוּ הדברים להצבּעה מפוֹרשת שגינתה בּעצם את הצהרת בּלפוּר, על אף ההגנה הנאמנה של מחבּר ההצהרה. עתה כעבוֹר שלוֹש־עשׂרה שנה מההצבּעה ההיא, לא נמצא באוֹתוֹ אוּלם אף אדם אחד, אשר יבּיע דעה שלילית על אוֹתה ההצהרה, דעה מצמצמת על משמעוּתוֹ של המנדט, דעה ספקנית על תפקידוֹ של המפעל הציוֹני. אין זאת אוֹמרת, שכּל הלוֹרדים האנגלים נהפכו לידידינוּ. אך קוֹל המתנגדים נשתתק לגמרי. והן לא היה זה סוֹד, שבּיוֹם פּלוֹני וּבשעה פלוֹנית יתנהל הויכּוח על ארץ־ישׂראל.

אכן, דרך ארוּכּה מאד עברנו בּמשך שלוֹש־עשׂרה שנה אלה, אם בּמידה כּזאת נשתנוּ פּני הדברים.

כּל המתוַכּחים בּבית־הלוֹרדים עמדוּ על כּך, כּי ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לא לבד שהיא עתידה להכבּיד על השלטוֹן, לא לבד שהיא עלוּלה לסכסך בּין שני עמי הארץ, אלא שהיא קוֹבעת ליהוּדים הארצישׂראלים מעמד מיעוּט, וּבזה ראוּ את הפּגם העיקרי של ההצעה, בגללוֹ בּעיקר התקוֹממוּ נגדה.

והן היהוּדים, אמנם מיעוּט הם בּארץ־ישׂראל, כּלוּם מגיע להם מעמד אחר מזה שבּמציאוּת?

כּן – מגיע. כּך אמרו. אחד־אחד, כּל אחד וכוּלם יחד. כך אמרו בּפירוּש, בּפה מלא, ללא היסוּסים וּללא פּקפּוּקים.

בּזה, בּתשוּבה אמיצה זאת, ערכּוֹ הרב של “היוֹם הגדוֹל לארץ־ישׂראל בּבית־הלוֹרדים”.

מדוּע מגיע ליהוּדים מעמד מיוּחד? משוּם שבּריטניה הגדוֹלה קיבּלה על עצמה התחַיבוּת בּין־לאוּמית לנהל את הארץ לפי המנדט הארצישׂראלי, כּרוּחוֹ וּכאוֹתוֹתיו, המנדט הזה עיקרוֹ ותכנוֹ וטעמוֹ בּהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי (אחד הנוֹאמים אמר אפילו: “בּהפיכת ארץ־ישׂראל לבית לאוּמי”), משוּם שהתחַיבוּת בּין־לאוּמית זאת ניתנה לא לבד ליהוּדים היוֹשבים כּרגע בּארץ אלא לעם העברי כּוּלוֹ, הקשוּר, על כּל תפוּצוֹתיו, בּארץ־ישׂראל, הקשוּר בּה בּהיסטוֹריה שלוֹ וּבהיסטוֹריה שלה וּבגוֹרלוֹ הטרגי בּין העמים. ואם אמנם נכוֹן שבּשעה זוֹ רק מעטים עדיין מכּל העם העברי יוֹשבים בּארץ, הרי אין זה אלא מצב חוֹלף, ואדרבּא: הוּטל על ממשלת המנדט לשַנוֹתוֹ, וּמכּל מקוֹם אסוּר לה להשתמש בּוֹ כּדי לקבּוֹע לפי דמוּתוֹ הפוֹרמַלית את הדמוּת הקוֹנסטיטוּציוֹנית של הארץ.

האם קל הוא התפקיד הזה, אשר אנגליה קיבּלה על עצמה? האם הערבים אינם קיימים כּלל? אוֹ שמא הם בבחינת “אינם קיימים”? האם נוֹח מדי מצבה של הממשלה הארצישׂראלית, אוֹ האם אנשים חסרי־כּשרוֹן עוֹמדים כּרגע בּראש הממשלה הזאת? המשתתפים בּבּירוּר לא היוּ פּזיזים כּדי לענוֹת בּ“כּן” קל־משקל על השאלות האלה. אדרבּא: הכּירוּ, בּעינים פּקוּחוֹת, בּכֹל חוֹמר־המצב שבּארץ (המֵקל דוקא היה בּא־כּוֹח הממשלה), הכּירוּ בּכוֹבד התפקיד וגם בּתכוּנוֹת המצוּינוֹת של שליח בּריטניה בּארץ, וכל כּוָנוֹת רעוֹת לגבּי הערבים היוֹ מהם והלאה. אלא מה אמרוּ? תעוּדה גדוֹלה הטילה על עצמה בּריטניה הגדוֹלה, והיא ידעה מה היא עוֹשה, ועליה לעמוֹד בּדיבּוּרה. כּך דוֹרשים שמה הטוֹב, כבוֹדה עניניה.

אלוּ הן ההנחוֹת, ששימשוּ יסוֹד לבּירוּר – המקיף והמאוּחד, כּאשר לא היה עוֹד בּפּרלמנט הבּריטי – על שאלת ארץ־ישׂראל מכּל בּחינוֹתיה. ואלה הן ההנחוֹת, אשר את הגשמתן אנוּ תוֹבעים, כּל השנים, מאת ממשלת ארץ־ישׂראל.

ואם נשאל: מה קרה לבּית הזה, מה הפך אוֹתוֹ מצוֹרר לידיד, הרי שגם לזה נמצא תשוּבה בּנאוּמים, בּכל הנאוּמים, אצל מי בּרמז ואצל מי במפוֹרש. כּפוּלה היא התשוּבה. המפעל הגדוֹל, שקם בּינתים, בּמשך שלוֹש־עשׂרה שנים אלה, מפעל של עבוֹדה ותרבּוּת, של הצלה וּברכה. והטרגדיה הישׂראלית־העוֹלמית, שנהפכה לבעיה בּין־לאוּמית התוֹבעת פתרוֹן, הנתוּן אך בּמפעל ציוֹני־ישוּבי בּארץ־ישֹראל.

הנה כּי כן, שוּב עמדנוּ, כּמוֹ לפני שנים, בּאוּלם הזה, בּבּית העליוֹן של הפרלמנט האנגלי, ונבחַנוּ ונבדקנוּ – מה אתנוּ, מה ערכּנוּ, מה תפקידנוּ, מה הבאנוּ לעוֹלם. אך הפּעם לא עברַנוּ היה אתנוּ, לא זכויוֹתינוּ לפני האנוֹשוּת, ולא תביעוֹת גמוּל בּעד עלבּוֹן היסטוֹרי בּלבד, אלא רכוּש היה אתנוּ – כּוֹח־יצירה עצוּם. ולא בּתוֹר חוֹזי חזוֹן, ספק דתי ספק רוּחני־מוּפשט, ספק סֶנטימֶנטלי, אלא בּתוֹר עוֹשׂי מעשׂה שהוּא הכרח, שאין לדחוֹתוֹ, התיצבנוּ לפני הבּית הזה. ועל כּן לא כּעני בּפּתח, שהוּא חייב תוֹדה על החסד שעוֹשׂים לוֹ עמדנוּ, אלא כּנושׂאי תעוּדה גדוֹלה, וזכינוּ לשמוֹע, כּשמָנוּ וחזרוּ וּמנוּ את מספּר העוֹלים מגרמניה של היטלר שקלַטנוּם בּשנים האחרוֹנוֹת: “זאת היא תרוּמה לבּעיה העוֹמדת לפני העוֹלם כּוּלוֹ, אשר העוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה עליה”.

ההערכה הכּפוּלה הזאת של העבוֹדה הציוֹנית – כּוֹח היצירה אשר אתה והתפקיד ההכרחי אשר היא ממלאָה – היא ששיותה לבירוּר אוֹפי מדיני אמיתי, בּאשר חכמת המדיניוּת היא בּידיעת הכּוֹחוֹת המסוּגלים לפתוֹר בּעיוֹת חיוּניוֹת, בּעיוֹת טעוּנוֹת פּתרוֹן.

משוּם חוֹסר הערכה כּזאת היתה תשוּבת בּא־כּוֹח הממשלה משוֹללת יסוֹד מדיני נאמן. מבחינה עקרוֹנית מוּפשטת היה גם הנאוּם הזה – אחת היא אם מלכתחילה היה צריך להיוֹת כּזה אוֹ נעשׂה כּזה בּכוֹח משׂא הנימוּקים וההרגשוֹת שירד על ראשוֹ של לוֹרד פלימוּת – חדוּר הוֹדאה בּערכּה של הציוֹנוּת. שוּם דבר רע לא יקרה, חלילה, למנדט, על ההתחַיבוּיוֹת הכּלוּלוֹת בּוֹ, ואין סתירה, חלילה. בּין ההתחַיבוּיוֹת האלה. אמנם נכוֹן הדבר, שחלק ונחלה בארץ־ישׂראל לעם העברי כּולוֹ, וכל כּוֹחוֹ האדמיניסטרַטיבי והמחוֹקק ישָאר שמוּר בידי הנציב העליוֹן, ושוּם דבר לא ישתנה בּפרשת העליה וכוּ'. אלא מה? תחפשׂ ותחקוֹר, תחקוֹר וּתחפּשׂ ולא תמצא הסבּרה אחרת (מלבד הנימוּק הפוֹרמַלי בּדבר ההבטחוֹת) להצעת הממשלה מאשר זו: יש לספק בּמידה ידוּעה את תביעוֹת הערבים, תהיינה אשר תהיינה, כּי אם לא כן יֵעָשה, הרי שמהוּמוֹת אוֹרבוֹת לארץ. אין זה נימוּק מדיני כּל עיקר, כּי הוּא אינוֹ נוֹבע מהערכת הכּוֹחוֹת ביצירתם וּבחיוּניוּתם, מראִיית הנוֹלד, ואין עמוֹ פתרוֹן לאחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּוֹאבוֹת מאלה העוֹמדוֹת לפני בּריטניה ולפני העוֹלם. מוּתר לפקפּק אם רשאי מדינאי אחראי להוֹציא נימוּק כזה מפּיו. ודי בּרמיזה.

כּאמוּר: עתיד המוֹעצה המחוֹקקת עוֹדנוּ חתוּל בּערפל. וגם זאת: לא בּמוֹעצה המחוֹקקת בלבד ענין לנוּ עתה, אלא בּכל הקו של ממשלת ארץ־ישׂראל, לאוֹרך כּל החזית, בּדברים שהם חיוּניים לגבּינו לא פחות מהמוֹעצה המחוֹקקת. גם אם תידָחה הצעת הממשלה, לא נאמר דיינו, כּי עניני הקרקע ועניני העליה וכמה וכמה ענינים “קטנים”, והם רבּי־ערך, משימוּש בתקציב ממשלתי ועד חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה, יתבּעוּ גם אז את סידוּרם. ו“היוֹם הגדוֹל בּבית־הלוֹרדים” טרם הביא לנוּ את הסידוּר הזה.

אך זאת ניתן לנוּ: גילוּי השינוּי הרב שחל בּהכּרה המדינית האנגלית לגבּי המפעל העברי. ואם מוּתרת הכללה מגילוּי אחד זה, הרי היא: בּה בּמידה שילך ויגדל ויתגלה לעיני הכּל כּוֹח היצירה אשר אתנוּ, בּה בּמידה שהמפעל אשר אנוּ מקיימים בּארץ ילך וישמש פּתרון פוֹרה, רחב־היקף, עד “הגשמת האוּטוֹפּיה” ועד בּכלל, לבעיה בּין־לאוּמית, אשר היא בּעית ישׂראל בּין העמים – בּה בּמידה תצטרך, תיאָלץ חברת העמים לעמוֹד לימיננוּ, בּה בּמידה יגבּר קוֹל הידיד וישתתק קוֹל המתנגד.

והן זאת היא ההאשמה שבּפינוֹ: שמצֵרים את צעדינוּ ואין נוֹתנים לנוּ לגלוֹת את כּל הכּוֹח אשר אתנוּ בּמלוֹאוֹ. וזאת היא התביעה שבּפינוּ: יתנוּ לנוּ למלא את התפקיד שהטלנוּ על עצמנוּ בּמלוֹאוֹ, הוּא “התפקיד העוֹמד לפני העוֹלם כּוֹלוֹ והעוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה על כּל תרוּמה למילוּיוֹ”.

ט“ז אדר תרצ”ו (10.8.1936)

רוּח רעה, רעה מאד, רוּח־הפקרוּת, רוּח־דמים מנשבת שוּב בארץ.

שלשוֹם נהרג, בּדרך קלקיליה־טוּל־כּרם, אחד מטוֹבי חברינוּ, מן החקלאים המעוּלים בּארץ, אדם הראוּי לשמש סמל לעבוֹדה וּלשלוֹם. נפל בּידי מרצחים. יוֹמַים לפני זה התנפּלה, בּקרבת אוֹתוֹ מקוֹם, קבוּצת שוֹדדים מזוּינים על אוֹטוֹ־נוֹסעים. וּבלילה הקרוֹב נעקרוּ עצים מרוּבּים בּפרדס שעל־יד כּפר־סבא, וּבאוֹתוֹ לילה ירוּ אלמוֹנים מספּר יריוֹת על רמת־הכּוֹבש, בּמקוֹם קרוֹב מאד לישוּב, על־יד הבּאר. ויריוֹת אלה לא בּאוּ כּהפתעה, כּי זה כּמה שבוּעוֹת נשמע צליל מחריד זה על־יד הנקוּדה, ולא פּעם העירוּ את דעת השלטוֹנוֹת המקוֹמיים על הסכּנה החמוּרה.

לפני שלוֹשה שבוּעוֹת בּערך נהרגה אשה יהוּדיה בּין חיפה וּכפר טירה. ואם כּי אוֹפי “פּשוּט”, אוֹפי של גזל היה לרצח זה, בּכל זאת גם הוּא לא נפל מן השמים הבּהירים. בּמשך שבוּעוֹת אחדים לפני זה נמשכוּ בּחיפה וּבסביבתה התנפּלוּיוֹת על עוֹברי דרך. וגם כּפר זה, טירה, יצא לו שֵם מסוּים, מסוּים עד למאד, ולא פּעם הוֹפיע בּכרוֹניקה הפּלילית.

לכמה מהמקרים האלה אוֹפי לאוּמי־פּוֹליטי. אין כּמעט להטיל ספק, כּי כּאלה הן היריוֹת על רמת־הכּוֹבש. לכמה מהמקרים אוֹפי פּלילי — גזל אוֹ אוֹנס. כּלוּם משוּם כּך אין הפּגע פּגע? וכה משוּנה האוירה הציבּוּרית בּארץ הזאת, שכּל מעשׂה פּשע, שלא הוּכח כּי נעשׂה מתוֹך כּוָנה לאוּמית־פּוֹליטית, יש בּוֹ כּאילוּ כּדי “להניח את הדעת”. הכּל, גם המשטרה וּבמידה ידוּעה גם האזרחים, נוֹטים להשלים: “מנהג־המדינה” בּכך.

אך, האם יכוֹלים אנוּ להשלים? כּלוּם רצח האשה היהוּדיה ההיא, שעלתה רק לפני זמן קצר מגרמניה של היטלר, איננוּ אכזרי, משוּם שעיני אנשי טירה היוּ לארנקה? כּלוּם חברנוּ גָלוּתמן לא נעקר ממשפּחת העוֹבדים, כּלום נהלל תתאבּל עליו פּחוֹת מאשר התאבּלה על יעקוֹבי וּבנוֹ — משוּם שהיריוֹת שהרגוּהוּ יריוֹת־גזלנים היוּ?

זאת וגם זאת: אין גבוּל, יציב וּמדוּיק, בּין פּשע לאוּמי־פּוֹליטי וּפשע פּלילי־מיני. שניהם נוֹבעים ממקוֹר אחד: מהתרת הרצוּעה, מהפקרוּת שהרימה ראש. שני מיני פּשעים אלה צוֹמחים על אוֹתוֹ הקרקע: על הקרקע, אשר עליו זוֹרעים, משך חדשים ושנים, בּעל־פּה וּבכתב, בּמסגדים וּבעתוֹנוּת, גרעיני שׂנאה וזלזוּל בחיי אדם.

בּימים האלה ניתנה לנוּ האפשרוּת להציץ דרך אשנב החקירה המשפּטית לעוֹלם זה, שהוּא על פּי רוֹב סתוּם בּפני עין זרה, וראינוּ את ההטפה המתמדת הזאת לרצח, כּשהיא עטוּפה לבוּש דתי וּלבוּש פַּטריוֹטי, וגם ראינוּ את העזרה הגדוֹלה הניתנת לכנוּפית המרצחים על־ידי סביבתה, והמאפשרת לה להתארגן, להזדיין בּאוֹכל וּבבגדים וּברוֹבים, וּלבצע פּשעים מבּלי שהמשטרה תדע דבר וחצי דבר. שמענוּ גם את העדים האלה, אשר אמנם עדי ראִיה ועדי שמיעה היוּ, אך כּשהוּטל עליהם למסוֹר לשוֹפט־החוֹקר את אשר ראוּ ואת אשר שמעוּ, ניטל מהם לפתע פּתאוֹם כּל כּוֹח זכרוֹנם. ראינוּ גם את המשטרה הזאת, אשר אפשר שהיא מוּרכּבת מיחידים נאמנים, אך בּתוֹר כּלל היא כּוּלה, למעשׂה, משטרה ערבית, וּמשמעוֹ של דבר: גם היא נתוּנה, בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים, בּהכּרה אוֹ בּהרגשה סתוּמה, לאוֹתוֹ הלחץ של הסביבה המחַפּה, המסתירה, המסייעת, סביבה זוֹ, שהיא עצמה חיה תחת סיוּט האימה הבּרוּטַלית.

אכן, רוּח רעה נוֹשבת שוּב בּארץ. ועל המשטרה מוּטל להילָחם בּה. גם אפשר לציין את המחוֹזוֹת — טוּל־כּרם, חיפה — אשר שם עוֹמדת בּפני המשטרה המלאכה הכּבדה בּיוֹתר. אך אין זאת בּעית המשטרה בלבד. כּי בּחוּטים אין מספּר קשוּר הבּטחוֹן הצבּוּרי הרוֹפף בּאוירה הפּוֹליטית־החינוּכית, אשר אזרחי הארץ נוֹשמים אוֹתה. ותפקיד עקירת הרוּח הרעה, תפקיד הבראת הארץ הוּא תפקיד פּוֹליטי־חינוּכי המוּטל על הממשלה המרכּזית.

על המשטרה למצוֹא את המתנפּלים על האוֹטוֹ בּקרבת ג’נין ואת המתנפּלים אשר לקרבּן להם נפל אברהם גָלוּתמן ואת עוֹקרי העצים על־יד כּפר־סבא ואת היוֹרים על רמת־הכּוֹבש. אך על הממשלה להאזין למדוּבּר בּמסגדים, למסוּפּר בּכּפרים, על הממשלה לקרוֹא את הכּתוּב בּשיטין וּבין השיטין של העתוֹנוּת הערבית. על הממשלה למצוֹא את האחראים האמיתיים להתרת הרצוּעה ולקרוֹא אוֹתם לאחריוּת, ולוּ גם תהיה נאלצת לפנוֹת לשם כּך ל“חלוֹנוֹת גבוֹהים” מאד של העוֹלם הערבי העליוֹן.

י“ח אדר תרצ”ו (12.3.1936)

תכנית זוֹ, אשר זכתה, כּנראה, להיוֹת פּתאוֹם מעין דבר שבּאָפנה, בּימי המבוּכה האלה, איננה בּאה להגן על זכוּיוֹת הערבים בּארץ־ישׂראל. ראשית: אין כּלל בּעין כּוֹחוֹת המאַיימים על הזכוּיוֹת האלה, כּפי שהן מנוּסחוֹת בּמנדט הארצישׂראלי; שנית: הגנה כּזאת היא מחוֹבת הממשלה הארצישׂראלית, והממשלה מילאה אוֹתה וּממלאה אוֹתה בּכל שעה ושעה, לעתים בּקפּדנוּת העוֹברת את המידה הדרוּשה. תכנית הקנטוֹנים לא בּאה להבטיח לערבים את השימוּש בּשׂפתם, את פּיתוּח תרבּוּתם, את גידוּל מפעליהם — כּל אלה יש לערבים הארצישׂראליים, כּל זה נמצא מחוּץ לכל סכּנה, כּיוֹם הזה ולעתיד לבוֹא.

תכנית הקַנטוֹנים לא בּאה לפַתח את מוֹסדוֹת ההנהלה העצמית של תוֹשבי הארץ. המוֹסדוֹת האלה, בּהיקפם המקוֹמי, ישנם כּבר בּעין. בּערים ערביוֹת ישנן עיריוֹת ערביוֹת, בּערים מעוֹרבוֹת ישנן עיריוֹת מעוֹרבוֹת. המוֹסדוֹת האלה זקוּקים לשיפּוּר, לדֶמוֹקרטיזציה, להרחבת סמכוּתם. יש צוֹרך בּמוֹסדוֹת כּאלה בּכּפרים. אך אין לתיקוּנים אלה דבר עם תכנית הקנטוֹנים. מבּחינה זאת לא ישתנה דבר בּעיריית ג’נין אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן הערבי אוֹ בּעיריית תל־אביב אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן העברי. וּבעיית השלטוֹן המרכּזי, הכּלל־ארצי, תישאר קשה וּמסוּבּכת — בּדיוּק כּשם שהיא כּיוֹם הזה.

העליה העברית, ההתישבוּת העברית — אם הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה (להלכה: כּללי המנדט), יהיוּ אוֹתם הכּללים על פּני כּל הארץ, ללא הבדל בּין קנטוֹן ערבי וקנטוֹן עברי — בּעיוֹתיהן של אלוּ תדרוֹשנה סידוּר בּדיוּק בּאוֹתה מידה שהן דוֹרשוֹת זאת כּיוֹם, לפני חלוּקת הארץ לקנטוֹנים.

לשם מה בּאה איפוֹא התכנית הזאת? מדוּע כּרוּך בּה, לפי דעת כּמה אנשים, וּמר קאסט בּראשם, “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”?

בּרי, התשוּבה היא בּתנאי ההוּא: הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה העליה העברית וההתישבוּת העברית, האם יחוּלוּ על כּל הארץ, אוֹ לא. כּלוֹמר: ההנחה לתכנית הקנטוֹנים, הנחה הכרחית, אשר בּלעדיה אין טעם לכל ההמצאה הזוֹ, היא בּביטוּל התנאי הזה. הכּללים הללוּ לא יהיוּ כּלל־ארציים אלא לכל קנטוֹן תהיה הרשוּת לקבּוֹע אוֹתם. בּמלים אחרוֹת: הקנטוֹן הערבי יהיה רשאי להיסגר לפני העליה העברית ולפני ההתישבוּת העברית. בּלי הנחה זוֹ כּל “רעיוֹן הקנטוֹנים” איננוּ רעיוֹן כּלל. אכן, לשם כּך, לשם נתינת האפשרוּת לאזוֹרים אחדים להישאר “נקיים מיהוּדים”, נוֹלד. אֵלוּ הם אזוֹרים אלה? שוּרת ההגיוֹן אוֹמרת: אוֹתם חלקי הארץ, אשר הערבים מהווים בּהם רוֹב. כּי בּרי: אי־אפשר להכריז על איזוֹר אשר היהוּדים הם רוֹב בּוֹ כּעל קנטוֹן ערבי, וּמאידך גיסא אין שוּם הגיוֹן להכריז על איזוֹר פּלוֹני, שהערבים רוֹב בּוֹ, כּעל קנטוֹן ערבי, ואיזוֹר אלמוֹני, אשר גם בּוֹ הערבים הם רוֹב, להשאיר מחוּץ לקנטוֹן הערבי.

אכן. זהוּ טעם “תכנית הקנטוֹנים” וזה תכנה, ואין אנוּ רשאים להתעלם מהם: להוֹציא את אזוֹרי הארץ, אשר הערבים מהווים רוֹב בּהם, והם למעשׂה כּל ארץ־ישׂראל, מלבד שטח צר על שׂפת־הים בּין תל־אביב וּסביבתה וחיפה וּמלבד עמק יזרעאל, — להוֹציאם משטח, אשר בּוֹ מתנהלוֹת העליה העברית וההתישבוּת העברית לפי כּללי המנדט על זאת יש עוֹד להוֹסיף, שגם ירוּשלים, על רוּבּה העברי, וגם חיפה, על מחציתה העברית, עתידים — לפי רעיוֹנוֹ של מר קאסט — להישאר מחוּץ לקנטוֹנים העבריים ולהיוֹת “אזוֹרים מיוּחדים” לגמרי.

משמעוּתה של “תכנית הקנטוֹנים” לגבּינוּ, היא גלוּיה וּמפוֹרשת: זהוּ אוֹתוֹ “גיבּוּש”, זוֹ היא אוֹתה “התאַבּנוּת” של “הבּית הלאוּמי”, זהוּ אוֹתוֹ “תם ונשלם”, שנגדם נלחמנוּ ב־1929, בּזמן הוֹפעת ה“ספר הלבן” לפּספילד, וּבתקוּפה הסמוּכה לוֹ, ימי חקירוֹת המוּמחים בּארץ.

שוּם קישוּט, שוּם שעשוּעים של “עצמאוּת” העתידה לנוּ בּקנטוֹן העברי, אינם יכוֹלים להאפיל על הפּירוּש האמיתי, ההתישבוּתי־הלאוּמי, של התכנית הזאת: יצירת “תחוּם מוֹשב” בּארץ־ישׂראל. נגדוֹ התקוֹממנוּ תמיד בּכל כּוֹחוֹתינוּ ונגדוֹ אנוּ מצוּוים להתקוֹמם בּכל חפץ־החיים אשר אתנוּ.

בּשנוֹת המשבּר הפּוֹליטי שבּאוּ בּעקבוֹת מאוֹרעוֹת 1929, אמרוּ לנוּ: אין מקוֹם. אין מקוֹם בּכלל, על פּני כּל הארץ. הכּל מיוּשב. הכּל נדרש לתוֹשבים הנוֹכחים. בּאוּ שנוֹת ההתפּתחוּת המהירה והמזהירה ועשׂוּ ללעג את גזירת המוּמחים. הארץ קלטה מאוֹת אלפים מתישבים יהוּדים חדשים — מבּלי לנשל אף אחד מתוֹשביה הותיקים. הארץ קלטה רבבוֹת ערבים מארצוֹת שכנוֹת. כּל הארץ, על כּל תוֹשביה, היתה בּמצב פּריחה אגדית כּמעט. אוֹצר־הממשלה התמלא מעל לכל מידת המשוֹער. אפקים בּלתי שכיחים נפתחוּ לפני הפּעוּלה ההתיישבותית, בּעיר וּבכּפר. איש איננוּ יכוֹל להעיז עתה לבוֹא וּלהגיד: אין מקוֹם. על כּן בּאים ואוֹמרים: לא צריך להיות מקוֹם, בּכוֹח סידוּרים חוּקיים־אדמיניסטרטיביים, לא צריך להיוֹת מקוֹם ליהוּדים בּארץ־ישׂראל, מלבד אוֹתם המקוֹמוֹת, שבּהם הם נמצאים מכּבר.

זאת היא “תכנית הקנטוֹנים”: גזירה, אשר טרם היתה כּמוֹתה. יען כּי את גזירת המוּמחים יכוֹלנוּ לבטל — על־ידי מעשׂה מזהיר ועצוּם שעשׂינוֹּ בּארץ. אך כּל מעשׂה יהיה מחוּסר אוֹנים מוּל גזירה זאת, כּי פּירוּשה — שלא ינתן לנוּ, מראש, בּכוֹח הזרוֹע לא ינתן לנוּ, לעשׂוֹת את המעשׂה. שוּם “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”, אף בּמשהוּ, אף בּרמז כּלשהוּ, איננוּ יכוֹל להיוֹת בּשבילנוּ בּסידוּר אשר יש עמוֹ צמצוּם אכזרי, מלאכוּתי, בּלתי מוּצדק של עבוֹדתנוּ ההתיישבותי.

“תכנית הקנטוֹנים” איננה רק תכנית מצמצמת וּמקצצת את עבוֹדת היהוּדים, המכניסה אוֹתה למיטת סדוֹם, המחניקה אוֹתה בּד' אמוֹת של “תחוּם מוֹשב”; התכנית הזאת מתנגדת גם ניגוּד גמוּר וּמוּחלט למנדט הארצישׂראלי.

על ארץ־ישׂראל, בּגבוּלוֹתיה המסוּימים, מדוּבּר בּמנדט הזה. אכן גם זאת היא כּבר ארץ מקוּצצת. ללא כּל טעם התישבוּתי, בּניגוּד לטעמים גיאוֹגרפיים ואֶתנוּגרפיים והיסטוֹריים, נעשׂה הניתוּח של שנת 1920, אשר חמס מארץ־ישׂראל את עבר־הירדן מזרחה. לא השלמנוּ ולא נשלים עם הניתוּח הזה, ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אך מכּל מקוֹם, ארץ־ישׂראל, אשר עליה מדוּבּר בּמנדט, ואשר ממשלת המנדט התחַיבה לסייע בּכל האמצעים לעליית היהוּדים אליה, להתישבוּת היהוּדים בּה, ארץ־ישׂראל זוֹ — גבוּלוֹת מסוּימים לה. מי נתן למישהוּ את הרשוּת לשַנוֹת את הגבוּלוֹת האלה? “בּזכוּת ולא בּחסד נכנסים היהוּדים לארץ־ישׂראל” — לארץ־ישׂראל, ולא לקנטוֹן העברי של ארץ־ישׂראל! — כּך ניסח את תוֹכן המנדט, כּך פּירש את המוּנח “הבּית הלאוּמי” מדינאי אנגלי, אשר בּשם ממשלת אנגליה דיבּר אז. מה ישאר מנוּסח זה, מה ישאר מפּירוּש זה אם רק בּחסד עיריית שכם אוֹ עיריית ג’נין יוכל היהוּדי להיכּנס לאיזוֹר ידוּע של ארץ־ישׂראל?

האם תרצה ממשלת המנדט לבדוֹק מחדש את טוֹפס המנדט — האם תרצה להתנכּר ל“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922? והן בּלי בּדיקה חדשה זאת וּבלי התנכּרוּת זאת לא תוּכל לגשת להגשים בּמידה כּלשהי את “תכנית הקנטוֹנים”.

מדוּע צצה עתה לפתע התכנית הזאת, מדוּע דוקא בּשעה זוֹ היא נעשׂית כּאילוּ אָפנה? מדוּע גבוּלוֹת הקנטוֹנים — והן בּרוּר שגבוּלוֹת אלה יכוֹלים להיוֹת מיוּסדים רק על המציאוּת של שעה זוֹ — צריכים להיוֹת גבוּלוֹת הישׂגי היהוּדים כּפי שהם בֹּשנת 1936 דוקא? שמא משוּם כּך, ש“מרד הערבים” פּרץ בּשנה זאת? האם משוּם כּך שקבוּצת המנהיגים הערבים הצליחה בּשנה זאת — וּמדוּע הצליחה, זאת היא שאלה שנצטרך לטפּל בּה עודֹד ועוֹד — לכפּוֹת על המחנה שלה “שביתה כּללית” וּלזיין כּמה כּנוּפיוֹת של מרצחים, האם משוּם כּך יוָצר בּארץ “תחוּם המוֹשב” לעם העברי, משוּם כּך יקצצוּ את כּנפי העבוֹדה ההתיישבותית העצוּמה והמזהירה אשר אנחנוּ בּעצם עשׂייתה, משוּם כּך יהיוּ נדוֹנים המוֹני־ישׂראל, אשר אפשרוּת להם וּזכוּת להם להיכּנס לארץ וּלהתישב בּה, לחיי ניווּן בּגוֹלה? פּרס זה ינתן לפוֹרעי הפּרעוֹת וּלעוֹקרי העצים ולמרצחי האדם? — אין להעלוֹת על הדעת.

כ“ד תמוז תרצ”ו (14.7.1936)

הרכּב הועדה [המלכוּתית] מעיד, כּי ארץ־ישׂראל היא בּעיני ממשלת המנדט קוֹדם כּל בּעיה קוֹלוֹניאלית, המשוּלבת בּמסכת המזרח של האימפּריה הבּריטית, וּלפיכך כּשיוֹצאים לבקש אנשים בּני־סמך הראוּיים לדוּן בּסוּגיה זוֹ וּלהוֹציא את משפּתם על אָפיוֹ של המשטר הארצישׂראלי ועל התנהגוּת האַדמיניסטרציה הארצישׂראלית, מבקשים אוֹתם קוֹדם כּל בּחוּגי השירוּת הקוֹלוֹניאלי.

התפיסה הזאת של ממשלת המנדט אינה מנבּאה טוֹבוֹת.

טיפּה מרה להערכת הועדה הוֹסיף קוֹלוֹנל ודג’ווּד, שהעיר כּי ראש הועדה ידוּע בּאנגליה כּאיש בּעל נטיוֹת פּרוֹ־מוּסלמיוֹת. מזכּיר המוֹשבוֹת לא כּפר בּציוּן זה – הוּא רק התקוֹמם אל הדעה כּאילוּ בּגלל נטיוֹת אלה נתמנה לוֹרד פּיל. ואת שאלתוֹ השניה של וג’ווּד – מדוּע לא הוּכנסוּ לועדה צירי הפּרלמנט – לא הבין כּנראה מזכּיר המוֹשבוֹת אוֹ לא רצה להבינה. הוּא תפס אוֹתה כּשאלה בּודאי אחרת: כּלוּם לא בּין אנשי הציבּוּר היוּ צריכים לחפּשׂ אוֹתוֹ רוֹחב־דעת, אוֹתוֹ אוֹפק אנוֹשי־חברתי, אוֹתה אי־תלוּת בּיחסים אישיים, בּקשרים משׂרדיים וּבמשפּטים קדוּמים של כַּת, שהם תנאי מוּקדם לתפיסת הבּעיה הארצישׂראלית וּלשיפּוּט אוֹבּיֶקטיבי על התנהגוּת האַדמיניסטרציה ועל המשטר הארצישׂראלי?

השאלה הזאת בּעינה עוֹמדת.

סמכוּת הועדה המלכוּתית – אין לתאר רחבה ממנה. קיוּם המנדט איננוּ בּתוֹך הסמכות הזאת – ואין הפתעה בּדבר. אך למעשׂה, זאת היא ההגבּלה היחידה. כּי כּל תוֹכן אפשר להכניס בּ“חקירת דרכי הגשמתוֹ של המנדט בּיחס להתחַיבוּיוֹת כּלפּי הערבים וכּלפּי היהוּדים” וּב“בירוּר אם לאוֹר פּירוּש נכוֹן של המנדט יש ליהוּדים אוֹ לערבים קוּבלנוֹת חוּקיוֹת על דרכי הגשמת המנדט”. זהוּ – דרכי הגשמתוֹ של המנדט, פּירוּש נכוֹן של המנדט, קוּבלנוֹת חוּקיוֹת, וּכסיוּם החקירה והבּירוּר: “הגשת הצעוֹת לסילוּק הקוּבלנוֹת ולמניעת הישָנוּתן” – זהוּ בּשבילנוּ המנדט הארצישׂראלי בּממשיוּתוֹ, בּחייו. מחוּץ לסמכוּת זאת נשארים רק: עמדת אנגליה בּארץ־ישׂראל והגדרוֹת מילוּליוֹת על זכוּיוֹת היהוּדים. שוּם גוּף פּוֹליטי – ועדת חקירה, מוּמחה להתישבוּת, ועדת המנדטים של חבר־הלאוּמים, אפילוּ הקַבּינֶט האנגלי כּשישב בּתקוּפת “הספר הלבן” לפּספילד, ואיגרת מקדוֹנלד – לא ניתנוּ לוֹ עדיין סמכוּיוֹת כּה רחבוֹת. בּודאי: היוּ ועדוֹת אשר עברוּ על סמכוּיוֹתיהן המצוּמצמוֹת (ועדת שאוּ), אך למפרע לא ניתנוּ אף פּעם בּרוֹחב־יד כּזה.

איננוּ יוֹדעים מה תהיה התפּתחוּת הענינים בּועדה המלכוּתית, אך זאת עלינוּ לדעת: אם תרצה בּכך, לא תימָנע – מצד סמכוּתה – לעשוֹת רֶביזיה נוֹקבת של יסוֹדוֹת עבוֹדתנוּ וּמפעלנוּ, לקבּוֹע לנוּ תחוּמים.

עצם מינוּי הועדה לאחר חוֹדשי המהוּמוֹת והרציחוֹת והעיקרוֹת בּא כּויתוּר למנהיגוּת הערבית. יש רוֹאים את מקוֹר הועדה בּהצעת הלוֹרד ליטוֹן. אך לא הרי ועדה זוֹ כּהרי אוֹתה הועדה, אשר עליה דיבּרוּ בּפּרלמנט האנגלי בּזמן הויכּוּח על המוֹעצה המחוֹקקת. תפקידה של הועדה שהוּצעה אז היה לחקוֹר אם אמנם ישנוֹ צוֹרך, כּדעת ממשלת הארץ, בּהקמת המוֹעצה. ואילוּ תפקידה של הועדה העוֹמדת בּשוּרה אחת עם הצעת המוֹעצה המחוֹקקת, עם הצעת המשלחת הערבית ללוֹנדוֹן. תעוּדתה: לתת דבר־מה לערבים, להרגיעם, לרכּוֹש את אמוּנם. כּלוּם אין דבר זה מחייב?

והן כּך הוּצגה הועדה בּמשך החדשיים האחרוֹנים על־ידי מזכּיר המוֹשבוֹת, על־ידי הנציב העליוֹן, על־ידי כּל אנשי השלטוֹן בּארץ, על־ידי כּרוּזי הממשלה. כּוּלם אמרוּ בּסגנוֹן אחד: תפסיקוּ את המהוּמוֹת, תירגעוּ, תחדלוּ ממעשׂי אַלָמוּת ¹, ואז תבוֹא הועדה, הועדה המלכוּתית האדירה הזאת, והיא תברר הכּל, היא תחליט הכּל. הצגה זאת של הועדה, כּאילוּ עליה למלא תפקיד, אשר אוֹתוֹ קיווּ המוֹרדים להשׂיג על־ידי המהוּמוֹת – כּלוּם איננה מחייבת?

עוֹד טרם התחילה הועדה בּעבוֹדתה, עוֹד טרם נקבּע מוֹעד בּוֹאה לארץ, וּכבר מבררת העתוֹנוּת האנגלית, בּהתמדה וּבעקשנוּת, את שאלת הפסקת העליה היהוּדית לתקוּפת עבוֹדתה. וּמזכּיר המוֹשבוֹת איננוּ אוֹמר לא „הן“ ולא „לאו“. מזכּיר המוֹשבוֹת משאיר את השאלה תלוּיה ועוֹמדת. כּלוֹמר: בּתנאים ידוּעים יתכן ויתכן. כּלוּם אין בּכל הדיבּוּר הזה וּבכל אי־הדיבּוּר הזה מעין הוֹראה, מעין ציוּן הדרך, בּה קרוּאה הועדה ללכת אם היא רוֹצה להשכּין שלוֹם בּארץ המעוּנה? וּכלוּם לא יהיה לועדה צוֹרך בּעצמיוּת מחשבה, בּלתי־שכיחה כּמעט, כּדי להתגבּר על ההוֹראה הזאת?

קוֹל כּללי: ועדה עליוֹנה בּלתי מוּשפּעת, בּלתי מפלגתית. וּבזמן הויכּוּח האחרוֹן בּבית־הנבחרים פּנה מזכּיר המוֹשבוֹת בּבקשה מיוּחדת למתוַכּחים: אַל יעמיקוּ יוֹתר מדי, אַל ירחיבוּ דיבּוּר יוֹתר מדי, אַל יגעוּ בּכמה וכמה שאלוֹת דקוֹת – תשאירוּ נא את החקירה והבּירוּר לועדה המלכוּתית. אי־אפשר להגיד שכּל העתוֹנים האנגלים וכל העסקנים האנגלים שמעוּ בּקוֹלוֹ של המיניסטר ושמעוּ על הרֶזרבה, שהיא אמנם חוֹבה בּשעה שהמוֹרדים קמוּ על המדינה וּכנוּפיוֹת הליסטים שוֹפכים דם נקי. אי־אפשר להגיד שכּל העתוֹנים האנגלים וכל העסקנים האנגלים השתדלוּ לבלי לאמץ את ידי המוֹרדים ולבלי להכניס רוּח חדשה בּלב הכּנוּפיוֹת. התנהגוּתם זאת עלתה לא בּמעט קרבּנוֹת גם לישוּב העברי וגם לצבא הבּריטי. אך הנה כּבר נתמנתה הועדה, ואפשר שבּקרוֹב תצא לעבוֹדתה. ואף בּשעה זאת, כּבר בּשעה זאת, נמצאוּ צירי הפּרלמנט אשר יצאוּ בּוֹ בּיוֹם מעל דפּי “טיימס” וּמעין שבוּעה בּפיהם: להגן בּכל כּוֹחוֹתיהם על מסקנוֹת הועדה, אם וּבמידה שתהיינה לטוֹבת הערבים. שׂימוּ לב: לא על כּל מסקנוֹת הועדה, בּאשר בּעלת אֵמוּן שלם היא, נשבּעים להגן לוֹרד וינטרטוֹן וחבריו, אלא רק על המסקנוֹת הפּרוֹ־ערביוֹת. בּרי: אין פּוֹקדים על הועדה להוֹציא את המסקנוֹת האלה, אך הכרזת נכוֹנוּתם להגן על אלה ואלה דוקא ועל אלה בּלבד, כּלוּם אין בּה משוּם הבּעת ציפּיה מסוּימת, כּלוּם אין בּה משוּם הזמנה, כּלוּם אין בּה משוּם לחץ פּוֹליטי על הועדה עוֹד בּטרם הספּיקה לגשת לעבוֹדה כּל שהיא?

הרקע הכּללי, האנגלי והעוֹלמי, של עבוֹדת הועדה: רוּח־רביזיה הנוֹשבת בּמערכוֹת הפּוֹליטיוֹת לגבּי תוֹצאוֹת מלחמת־העוֹלם, רוּח צירוּפים וקוֹמבּינציוֹת חדשוֹת, סכּנת־המלחמה אשר זה עתה עברה כּאילוּ, סכּנת־המלחמה המוֹפיעה כּבר מחדש על האוֹפק, זיקי אש המפוּזרים בּכל פּינוֹת העוֹלם, רצוֹנוֹ של כּל אחד למצוֹא בּני־בּרית, למצוֹא יסוֹדוֹת אשר עליהם אפשר לסמוֹך בּיוֹם־מבחן, הרצוֹן למעט בּאוֹיבים וּבמתנגדים, והרבּה מבוּכה, הרבּה חוּלשה, הרבּה קוֹצר־ראִיה, הרבּה כּניעה לפני הכּוֹח הפיסי, הרבּה עייפוּת וחֵפץ־מנוּחה ויהי מה.

איננוּ רשאים לבלי לראוֹת את הבּאוֹת עלינוּ. טרם נגמרה תקוּפה מטוֹרפת זאת אשר הפקירה את חיינוּ לכדוּר ולפצצה ואת יצירתנוּ לאש וּלגרזן – והנה נכנסנוּ למערכה פּוֹליטית, המנבּאה לנוּ מראש רעוֹת.

והנידוֹן בּמערכה זאת: זכוּת קיוּמנוּ, זכוּת חיינוּ. לא פּחוֹת. אך הועדה, תהיה כּאשר תהיה, לא תוּכל להתעלם מגוֹרם אחד – הוּא הגוֹרם העברי – מפעלנוּ ועבוֹדתנוּ, דמנוּ שנשפּך בּחוּצוֹת, יצירתנוּ שהיתה קרבּן לאש וּלגרזן, זכוּתנוּ על הארץ הזאת, גוֹרל עמנוּ, היאוּש הישׂראלי וּרצוֹן־הגאוּלה הישׂראלי.

אין לאֵל ידנוּ להשפּיע על הרכּב הועדה ועל סמכוּתה ועל מסיבּוֹת מינוּיה ועל הרקע הפּוֹליטי הכּללי של עבוֹדתה. אך הגוֹרם העברי הוּא בּידינוּ. ואוֹתוֹ עלינוּ להניח על מאזני ההיסטוֹריה הארצישׂראלית, שהיא היסטוֹריה ישׂראלית – בּכל משקלוֹ, וּמתוֹך כּל חפץ־החיים אשר אתנוּ.

כּמאשימים וּכתוֹבעים – כּמאשימים את חמישה־עשׂר השבוּעוֹת האלה, של רציחוֹת וּשׂריפוֹת ועקירוֹת, של צער וּכאב ועלבּוֹן, כּמאשימיהם על כּל סיבּוֹתיהם וגוֹרמיהם, הקרוֹבים והרחוֹקים, כּמאשימיהם ללא חת, כּתוֹבעים את זכוּתנוּ המלאה (זכוּת זוֹ שהיא נשמת המנדט הארצישׂראלי, טעמוֹ, יסוֹדוֹ והצדקתוֹ) לגדוֹל בּמלוֹא מידת כּוֹחנוּ ויצירתנוּ, אף לא קוֹרטוֹב פּחוֹת – נוֹפיע לפני הועדה המלכוּתית.

י“ד אב תרצ”ו (2.8.1936)