I 🔗
לא ידעתי מה זה התחילה אמי לראות בי, שלפעמים היא מרמזת עלי לאבא כמו על-פי סוד הידוע לשניהם, ולפעמים היא תוהה ואינה נזהרה מלומר גם בגלוי: “איני יודעת, מה זה היה לו?” ואבא עונה אז ברוגז: “נוּ-נוּ!”…
אני איני מרגיש בשום דבר חדש שיעשה בי; אך מכיר אני באמי שהיא מסתכלת עלי בחמלה, שלא כפי הרגיל, ואיני יודע, לחמלה מה זו עושה? אני מתרכך לפעמים ממבט אחד של אמי, ולבי אז דווי, בוכה בקרבי ואומר: “רחמנות עלי” – ואיני יודע מפני מה…
פעם אחת, כשגברה בי מידת רחמנות זו על נפשי, אמרתי לרבי מתוך דמעות נעצרות:
– רבי, אני רוצה לומר את השיעור בבוקר, קודם התפילה…
ולבי תמה על עצמי שאני מעיז לבקש על שינוי הסדר בלי מורא ומביע חפצי לרבי בדברים פשוטים כאלו. גם מין תחינה רכה נשמעה לעצמי מקולי, כתחינה זו שתינוק מתחטא בה לפני אמו…
וחוימילי אף הוא אך לגלג עלי ומבלי כל רוגז אמר:
– ומפני מה קודם? מאכל קשה היא לך התפילה, ורע לך לאחריה?
חברי, כדרכם, שחקו על זה. אבל כשאני לעצמי הרגשתי, שחוימילי מצא את המלה הנכונה למצב נפשי אחר התפילה… בשלש שעות הלימוד שלפניה עודני כמו שאני רגיל להיות, מכאן ואילך ניחשתי וראיתי, כי תורתי תפוג ממני ולא ידעתי עוד נפשי, מה לה כל היום…
תפילה זו היתה במעמד אחד עם הרבי בחדר (חוימילי שלנו גם בזה קשה הוא מכל המלמדים שבעיר, שאינו הולך להתפלל שחרית במנין, כדי שלא נצא מתחת השגחתו אפילו שעה אחת): עומדים התלמידים איש במקומו ומתפללים בלחישה מתוך סידוריהם, וגם חוימילי עומד לו במקומו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, מניע שפתותיו בלחש, ולפעמים במעט דביקות ואנחות, ומתפלל על-פה… תפילתו והשגחתו אינן מעכבות זו את זו: רוממות אל ותחנונים בשפתיו, ואימה וזעם בעיניו הנתונות עלינו, ובפרשו כפיו ל“מוֹשֵל בּגוֹיִם”, יניד ראשו לאחד התלמידים בהתראה – ולבו של זה נד כאילו הוא קשור לראשו של רבי בנימה… מתוך “וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשוּת זֶה לָזֶה” משמיע חוימילי קול גערה, והריהו משמש: “למה אתנך, כדרלעומר, כטיט חוצות?”… או: “השמר לך חיים-מאיר!”… מתלהב חוימילי ב“לאֵל בָּרוּך נעִימוֹת יִתֵּנוּ” – ולברוך בלומה’ס מכת-לחי ניתנה שבת-קול עונה לה – והתפילה כסדרה הולכת, הולכת כמים המוגרים מבלי הפסק… אין שהות להפסיק – ללמוד אנו צריכים! והתפילה עצמה אינה אלא הפסק של “חיי שעה” בתוך “חיי עולם”, זו תורה… ואני – השגחה יתירה נודעת לי בתפילה; חשוד אני על היסח-הדעת, שאני עלול לשכוח עיקר תפילה מתוך מחשבות זרות, ולכן מעמידני חוימילי על ידו ומצַוה עלי להתפלל בקול ולא יתנני להפסיק עד בלעי רוקי. ורוקי – כריר חלמות הוא בפי מנִיעת לשוני ושפתי בתפילה זו הארוכה וכל-כך תדירה, עד שאני מזהם אחר כך פת-שחרית שלי…
כל חברי אוכלים, ואני רק כוסס את אכלי בעצלות כמעלה גירה, כוסס ואינו בולע, כוסס ומשליך מפי…
חוזרים אנו אל הגמרא, והיא גם היא טעם לה לפי כאילו החזירו לתוכו פליטת כסיסתו – ואיני יכול “לבלעה”….
לא ידעתי נפשי…
עוד לפני הצהרים הריני כבר עייף ויגע; בלב ריקן וחלש אני יושב אצל הגמרא הפתוחה לפני ראשי כמוכה קיטור… מין דמיון עצל מתאבך עלי כעשן וצָר לי שברי צורות. דברים שונים מתנשאים לפני בדמיוני בערבוביה, ואיני יודע בעצמי למה הם באים. הנה ידו של מת, שצפרניה ארוכת מאצבעותיה, מונפה וסובבת על ראשי, עושה לי כשפים ונוטלת כוחי… והנה “אפיקורוס” – מין אדם ארור שבמדבר, דולג על ארבע, ושני ראשים לו משני קצות גוִיתוֹ, דולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה, וחוזר ודולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה… ואני שואל בלבי: “אפשר יוצא אני עכשיו מדעתי?”… ורגש של רחמנות רבה מתעורר בי על נפשי האמולה – והריני רוצה לבכות על סופי… דומה אני, שאמי כבר הרגישה ורואה בי אותות שגעון, ולכן היא מרמזת לאבא עלי – ודואגת לי…
כן… החום גדול, סוף חודש תמוז הוא – ירח של שגעון – ואני אפשר שאצא מדעתי… למחר – ואני רץ ברחובות ועושה מעשים מגונים…
אבוא הביתה לאכול בצהרים, והנה אמא – לא גולדה – מושיטה לי ארוחתי, נפנית היא בשבילי מהחנות ומשתדלת להבריאני כל חתיכה טובה. אני נהנה מזה הרבה, אבל אמא אמרת, שאני אוכל מעט…
אז יש שאני חושב בתומתי, כי חבּה שאינה רגילה זו אך שכר היא לי על ששפּרתי את מעשי בבית, שהרי איני מתקוטט עוד עם גולדה אלא לעתים רחוקות… ואלי היטבתי דרכי גם בחדר, שהרי חוימילי, כמדומני אינו מכּני עוד כלשעבר, ואני מושך בעולו כפי כוחי ואיני מסרב…
אין בי חשק לא לצחק ולא להתקוטט – ובכלל סר ממני כל חשק. מעין התרשלות יש בגופי, נומה במוחי ורגש של תיעוב בלבי… אבל אני איני מכיר הכרה ברורה בכל אלה, כדרכו של ילד שאינו יודע ומבין בחולשתו כשאין עמה כאֵב.
לא ידעתי כי חלוש אני, כי התורה שבקיץ התישה את כוחי, לכן ביקשתי טעמים אחרים לדאגת אמי עלי וחבּתה היתירה, ולא מצאתי אלא מעלות טובות או שגעון רחמנא ליצלן!
פעם שאלתני אמי, מה אני רוצה שתתן לי לחדר לסעודת בין-הערבים (גם זה חידוש הוא, כיון שכבר קבוע חוק בביתנו – אוכלים מה שאמא נותנת). אני עמדתי תמה ולא ידעתי במה לבחור, עד שעניתי בשפה רפה, שלא מדעת:
– תני לי לימונא, אמא – ובעצמי נתבישתי מבקשה זו…
אמא אף היא אך צחקה ל“מאכל” שבחרתי, אבל תיכף נתחלף לה צחוקה בדמעה גדולה שעמדה בעינה:
– אבוי לאמך! – נתעקרה אמירה ברגש מלבה – הרע לך?…
כמה נעמו לי דמעה ואמירה זו!
ובאותו ערב, כששכבתי לישון, באה אמא, גחנה עלי, בדקה בגופי ואמרה:
– תרטימר בשר אין בכל גופו…
ואבא לא ענה כלום ממשכבו.
“משמע – אמרתי בלבי – שחולה אני, ומפני מה אני הולך עוד לחדר?” וכמובן, נצטערתי צער גדול, ולא על חולשתי – אדרבה, הרגשתי שטוב לי בה, כי עכשיו, מכיון שאיני רוצה כלום, הרי איני ממרה ברצונם של אחרים, שלום לי מסביב, ואמי גם מחבבת אותי, – אלא על זה נצטערתי, שאיני חולה ממש ואיני מוטל במיטתי מבלי קום… סוף כל סוף, להיות פטור מחוימילי ומחדרו מכל-וכל – טוב ויפה הוא בכל עת ובכל שעה ובכל מצב שיהיה.
באותם הימים חלה חיימיל אחי וקראו לדוקטור. לאחר שבדק זה את החולה וכתב לו מה שכתב, הציגה אמי גם אותי לפניו – שלא ברצון אבא – כהוספה לשכרו, ואמרה ברחימא ודחילא:
– אדוני הדוקטור, הואילה נא ושים עינך גם על זה. איני יודעת מה היה לו שהוא הולך וכוחש מיום ליום?
אך הרופא שם עלי עין כמו על “סוס הניתן במתנה, שאינו צריך בדיקה”, ואמר: “צריך הוא לישב בתוך אויר של שדה וגן ולא בסרחונה של עיירתכם” – והלך לו.
– צריכה הייתי, לשלם לו עוד בעד סקירה אחת – אמרה אמא אחר-כך בחרטה – כדי שיבדוק גם את גרשון כראוי. התינוק נהלך כצל…
– ומה עוד תאמרי, זוגתי? – ענה אבא ברוגז – לבדיקה הוא צריך! וכי לא ענה לך הדוקטור כשאלתך המחוכמה: “קחי אותו – אמר – ושלחיהו לנווה-קיץ, אם בר-פחתי הוא לך!”
אמי נשתתקה לשנים או שלשה ימים, ואחר כך חזרה לומר:
– גרשון נהלך כצל…
ואבא שותק.
אז התחלתי לעשות בערמה ולהתאונן פעם בפעם, שראשי כואב עלי, אף-על-פי שלא חשתי בו כאב ממש, אלא שהיה גם הוא כבד עלי כשאר אברי. אמי האמינה לדברי אלו והיתה פוטרת אותי לשעה מן החדר, ואני הייתי הולך ושוכב על הכר כחולה; וראה פלא, אבא שותק ואינו מוחה… אך כיון שראני קם ממשכבי, או שנראתה לו בי תנועה אחת של חיוּת, ענה לאמור:
– בן-חורין הוא! עושה לו ימים-טובים בביתו! איזה "יומא דפגירה " עליך היום? – – –
ואני הולך החדרה.
התחילה אמי מאכילה אותי “חציר-תולעים” ומשקתני משׁרת חינין אדום, וכשראתני עוד עומד בעיני, שפוי וכחוש וירוק כעלה נבל, אמרה פעם לאבא (היא לא הרגישה בי שאני עומד ושומע בדבריה):
– וכי דומה אתה, חנא, שרע היה לו לילד שיסע לאהרן (אחיה של אמי), וישב בכפר בתוך אויר טוב, שבוע או שבועיים?
– מה אדַמֶה? – ענה אבא – רואה אני שהחום של חודש תמוז עוד לא פג מראשך גם בחודש אב! מה יעשה שם בכפר? כלבים יכה? – “אויר” תפָשה לאשה זו, כל היום אינה אלא מקשקשת עלי כזוֹג, “אויר-שמאוויר” תן לבנה; תני לו שיאכל – ודי!
באמת, גם לי נראה היה שהפריזה אמא בבקשה כזו. כשאני לעצמי היה נראה לי, שיותר יתכן שיעשו לי כנפים לעוף בנס, משאשב בתוך עגלה ממש, והיא תשאני בחיקה למקומות שמחוץ לעיר ומגרשיה… מימי נסעתי רק פעם אחת לחתונה, שהיתה בכפר הסמוך, והייתי אז כבן ארבע או חמש, ונסיעה זו נשארה בזכרוני כאגדה נעימה שנשמעה לך רק פעם מתוך נומה בחיקה של האם הזקנה, והייתי מזכיר לי נסיעה זו פעם בפעם כדי שלא תסור מלבי… וכמה הייתי בוכה בקטנותי ומתחנן לאבא, שיקחני אתו בנסעו לקישינוב להביא סחורה. וכמה פעמים בקשו עלי רחמים דודתי אסתר-מלכה ודודי אהרן, שיתנני אבא לנסוע אתם לכפר לימים מספר – ולא הסכים גם לזה. אני הייתי רץ בבכי אחר העגלה המתרחקת, רץ וצועק עד כלות כוחי, מתנפל ארצה מכעס ומצער, מתגולל ומתבוסס באבק דרכים, מטיח ראשי בקרקע, עד שהיו באים ונוטלים ונושאים אותי הביתה – להיות סופג מלקות… וסוף סוף, ברוב הימים קניתי שׂכל והתחלתי מבין מדעתי, שנסיעה תפילת-שוא היא לבר-חדר. אבל העולם למקומותיו התחיל מושך אותי עוד יותר. שמות של ערים נעשו חביבים עלי ונעימים לביטוי פי מכל המלים שבלשון בני אדם; אלו ציורים נאים הם, מוסיקה הם ולא מלים: הרי בֶּלצי והרי סוֹרוֹקי וּסקוּלֶנִי ואוּנֶגיני ודוֹמְבּריוֵיני אף קוֹרנֶשתָּא וקַפּרֶשתּא וטילינֶשתא ומרכּוּלֶשתּא – וסתם קאלאראש… ועל כולם קישינוב אוי קישינוב!… אבל, מי אני כי אתאַוה למה שלמעלה מדרך הטבע? אני ראיתי את עצמי כמוקף סמבטיון – ואין לצאת עד עת קץ. רק אז, לקץ הימין, לכשאגדל ואעָשה חתן (ברי, שהכלה שלי דוקא מעיר אחרת תהיה) – אז, אם-ירצה-השם, אזכה לנסוע – ואפשר גם במסילת-הברזל!… אהיה נוסע אל הכלה ומן הכלה, נוסע מהכא להתם ומהתם להכא – ואראה את העולם… והריני מודה ומתודה, שנוח היה לי להתבזות ולהעשות חתן תיכף-ומיד, ובלבד שאהיה נוסע, ואפילו רק פעם אחת, אל מחוץ לעיר עד כדי ביאה לישוב אחר… אבל, כלום אפשר הדבר?
ועתה – הרי כמעט אפשר שיגיע אושר מופלג כזה גם לי: פשוט, לכשיבוא הדוד אהרן ליום השוק – קום ושב אתו בעגלה כבן-אדם ולך דרך גנים ופרדסים, שדות ויערים ונהרים וכפרים, עד בואך אל כפר מושבו, ושם קום והתהלך לארכו ולרחבו של הכפר, – חירות כשבועים ימים! והחירות גם היא מה היא כלפי האושר שבנסיעה גופה! אמא הרי כבר רוצה היא בכך, ואין הדבר חסר אלא שיסכים גם אבא…
וי, וי! ומפני מה אין אבא מסכים עדיין? מפני-מה, מפני-מה ומפני-מה??!
התחלתי משתדל בכל כוח ערמתי להִתחלוֹת יותר ויותר לפני אמי, כדי לקבוע בה דעה זו של נסיעה – אולי ואולי תפתּה סוף-כל-סוף גם את אבא ויסכים לעצתה. אבל ערמתי לא עמדה לי: הדוד אהרן בא למזל, ואני התאוננתי ביום זה שראשי כואב וכוחי תש; אך אבא טרוד היה מאד ביום השוק, ואמא גם היא טרודה היתה ואמרה לי שאשכב… שכבתי וקמתי, קמתי ושכבתי – ולא ידעתי במה לבחור! אם אשכב ואתאנח בלי כוח – ותירא אמי לשלחני שמא חולה גמור אני; אם אתהלך בבית – שמא יחשבוני לבריא… לא ידעתי, עד שבא אבא וגער בי:
– החדרה! מה אתה יושב פה? לעזור לי בפרנסה באת?! – –
אבל גם אחר זה לא נתיאשתי עדיין מתקוָתי: הן יבוא הדוד אהרן גם ליום-השוק שבשבוע הבא, ובתוך-כך אולי תהיה עם אבא רוח אחרת, אולי יחוס, אולי יחמול, אולי, אולי ירחם! –
ניחשתי בגמרא הסלאוויטאית (כמנהגנו בחדר, בכל הדבר הקשה) והיא הראתה לי מספר זוגי, כלומר: “הן”. אבל אחר-כך חזרה בה ואמרה בזה אחר זה: “לאו” ו“לאו” ו“לאו”! – ועוד הפעם “הן”! עוד “הן” אחד ויהיו שלשה כנגד שלשה, והנה עוד הפעם – “לאו”…
אבל אין זה מן הדין – אין מטילין גורל על גורל… אני מתנה, שכל הגורלות הללו יהיו בטלין ומבוטלין כעפרא דארעא, וגורל חדש אטיל עתה, גורל צדק, גורל אחד, רק אחד, ומה שיאמר זה – כן יקום… והנה – “הן”!… אם פעם זו עלה “הן”, הרי מובטחני שיעלה לי עוד הפעם “הן”, ואני – מה כמהה נפשי שתאמר לי הגמרא הקדושה “הן” “הן” כל היום! לכן הריני חוזר ומטיל – “לאו!”…
שוא ושקר! – הגורל “האמיתי”, היחידי, זה שהתניתי עליו, הוא אמר “הן”, ויהי “הן” – מובטחני!!
אבל – גם אבא אומר "לאו "…
עבר קיץ, בא הבציר, בין-הזמנים הגיע – ולאו ולאו ולאו!
II 🔗
תקוָתי לנסוע אבדה, וחולשתי – גם היא כמו ביד לוקחה ממני… ובדיעבד, מה אעשה? אין מערבין שמחה בשמחה – עכשיו, די לי בחופשה שלפני מועד בין-הזמנים הממשמש ובא לקראתנו.
כרפות החום בחודש אלול, כן הולך ורפה גם הלימוד שבחדר. הענבים והאגוזים החדשים – פירות אלו המבשרים חירות – נראו בארץ, ואני אוכלם בכל פה. תקעו שופר בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות – וקול דרור נשמע בחדרים. חוימילי התחיל מכין את עצמו לדרך, לנסוע אל ביתו שבמדינת פולין, והריהו טרוד בחשבונות בינו לבין עצמו ובינו לבין חנצי בעלת-הבית; הוא נותן לה לתקן את הגרבּים, את הכותנות ואת התחתונים, והיא תובעת: “רבי – חוטים”, “רבי – מחט”, “רבי – בד”. ועל כל טלאי וטלאי טעונה היא שאלת חכם, באה ופורשת את השמלה על גבי הגמרא ושואלת בעצתו של רבי. חוימילי מפסיק ומעיין בדבר בכובד-ראש. הטלאים ברוך-השם, רבים הם, גדולים עם קטנים, וגם ההפסקות בלימוד מתרבות, הפסקות גדולות עם קטנות. השעה שעת טרדה היא לחוימילי, והריהו כחסידה זו בבוא עתה, עת הנסיעה: היא עודה כאן, בצפון, אך לבה שם, שם בדרום… עכשיו סידורו של יום החדר אינו אלא דרך-ארעי, כדי לצאת ידי חיי-שעה במה שהוא ואיך שהוא. התלמידים נמלטים באמצע הלימוד המטורף אחד-אחד מן החדר, מתערבים עם בני החדרים הקרובים, והרי הם מתאספים כיתות-כיתות כבני עורב הללו בשילהי דקייטא, רצים ומריעים בחוץ, כי דרור נקרא להם…
סליחות! – ממשמש ובא יום הדין הנורא והאיום… אך אטוּ משום הא החיים אינם חיים? הרבי יצא לחזור על פתחי בעלי-הבתים לקבץ שיורי שכר-הלימוד ולדבר בנוגע ל“זמן” הבא, ואותנו השאיר לשנן את הגמרא… ובאם לאו?… גם-כן לא כלום! – ולכן אנו יוצאים מבלי מורא ומתערבים בתוך תלמידיו של ליפא-החֵרֵש, ועסקי שותפות נעשים: כיתות-כיתות יכוֹסו במכסת נפשות לקנות אבטיח אחד, – ומלאכים “מבינים” יחפזון, רצים ודצים במַלאכוּתם, באים ונושאים אבטיח משונה בגדלו, וקהל כל המנויים יוצאים לקראתם, מקדמים פניהם בתרועה ומביאים פרי-הילולים זה בגילה ובצהלה. חותכים ומחלקים אותו; תוכו המתוק נאכל למנוייו על גרעיניו, וקליפתו הקשה נזרקת גם שלא למנוייו… מלחמה במחנות… ויבוא הרבי… ענשו – כאין, ניטל ארסו: מכת-לחי זו שהוא נותן, אך סגולה היא לעורר צחוק… רק מפני הכבוד מתאפקים אלו הלוקים ועושים עצמם כבוכים, עד – שיפרוץ הצחוק. וראה נא, גם “הוא”, הרבי עצמו שוחק! – –
ובמוצאי-שבת-שובה – נסע הרבי…
הידעתם שתי המלים הללו מה הן לנו? “נסע הרבי” – ונשאר עולם שכולו, כולו טוב! האושר מורגש בכל האברים, מכף רגל ועד ראש!…
בין-הזמנים הוא בעצם תקפו! לא ימות החג עיקר – בימים הללו אבא יש לו פנאי והוא משגיח עליך כדרכו – אלא ימות החול עיקר: אבא טרוד ואמא טרודה, והרי אתה רק למכשול בבית. אבא גוער ומגרש אותך לבית-המדרש, לקחת ספר וללמוד מעט – אבל גם בלעדיו אני רוצה בזה, כלומר ללכת לבית-המדרש, שכן זה בית-ועד הוא עתה לתלמידי החדרים, והרי הם עושים בו מעשים אשר לא יעַשו. שלמה-זלמן השמש ניחר גרונו מצעוק, הוא גוער וצועק, מכה אותנו במקל, צורם באזנינו, אך לגרש אינו יכול את המחבלים הקטנים, אשר עלו ובאו בכל מטמוניותיו של בית-המדרש: עולים הם על העליה וקוראים קוקוריקו, באים לבית-העצים ומשליכים אבנים בעד אשנבו, מחטטים ב“גניזה” שבפרוזדור ומפזרים את “השמות” הבלואים; ובבית-המדרש עצמו הם מהפכים את השטנדר“אות, זורקים מים מן הכיור, מטפסים על התנור ומשליכים זה על זה טליתים בלות ואלונטיות מסואבות ומעלים ערפלי אבק עד כדי חניקה… צעקה וצווחה מחרשת אזנים – ופתאום קול שופר תוקע ומריע מבית-המדרש בחול המועד סוכות!… ויחרד העם אשר ברחוב, ויבואו ויתפשו את חנא-הירש התוקע – ותקעו לו כדבעי (מאז קוראים לו לחנא-הירש: “בעל-תוקע”). בקיצור, בני “החברה הלבנה” “מהפכים את העולם” בבית המדרש; אין אברכים ואין לומדים, ובית המדרש שלנו הוא. שלנו היה בערב יום-טוב, שהכל היו טרודים בצרכי-החג, שלנו הוא גם בחול המועד, שהכל מקיימים מצוות לימוד בסוכה, וגם השמש עצמו טרוד הוא בלולב ובאתרוג של נשים, בקריאה לאסיפה רבתא של חברה-קדישא וכו'. נשארו רק שנים שלשה בטלנים זקנים-נרגנים, מבלי-עולם, המבקשים להשתטח ולישון בצהרים, – ובכן אנו יוצאים ואומרים להם: “תערב לכם שנתכם!” ולכשיישנו אנו באים אליהם בלאט ומשימים להם קטורה באפם – מה שקורין פונפירי”ל בלע"ז – ושמחת בחגך!
ובשעת-חדוָה שכזו עמדה פתאום לפני שאלה נכבדה שדרשה פתרונה מיד:
איני יודע במה זכיתי יותר מכל חברי, שפתאום בחר בי ישראל-משה, הוא כדרלעומר, והציע לפני שאל אתו לכרמו של תודוס. הוא, ישראל-משה, צריך היה ללכת אל תודוס זה בשליחותו של אביו, להודיע לו, כי מחר, בהושענא-רבה, אחר תפילת שחרית יבואו הדורכים לדרוך אצלו את שארית היי"ג שלו. והנה עומד הוא ישראל-משה ומקלו בידו, מוכן לדרך ושואלני: “הן או לאו?”
אבל לגבי דידי, הליכה זו יש לה פנים לכאן ולכאן:
לצאת מן העיר ולבוא שמה, אל פרבר האכרים, – לישוב זה שעוד לא זכיתי להיות שם מעודי, ורק מרחוק נראו לי כרמיו המשתרעים על ההר הרם, ובתשעה באב זה, כשהלכתי לבית-הקברות, נגלו לי גם בתיו הקטנים המפוזרים בין הגנים, – ללכת בדרך זו, שלא עברתי בה מעודי (והדרך לא רחוקה היא, אך כדי מהלך חצי תחום מחוץ לעיר), לרדת אל הבקעה ולעלות שם על ההר הטוב ההוא, לעבור שם במשעול הכרמים ולאכול ענבים ממקום גידולם, – שלא להשתמש בידים, אלא להכניס את הראש כחיה וכבהמה בתוך הגפן ולמוץ בפה מלא את האשכלות התלויים בה, – לרוץ ולקפץ ולתת קול במלוא הגרון ממרומים אלה, ליפול ולהשתטח אחר כך עייף ושבע ולנום מתחת לגפנים נומה קלה, – טיול של תענוג כזה שיש בו כמעט מעין “נסיעה”, והכל במשך שלש או ארבע שעות, עד שאבא לא יהיה מרגיש אפילו בצאתך ובבואך, – מי יסרב בכגון זה?
ולאידך גיסא – פרבר זה מקום סכנה הוא, “שקצים” יש בו וכלבים רעים בו, שונאי ישראל שאני ירא אותם יראה גדולה עד מאד; ולא עוד, אלא שגם מקום “הפקירות” הוא: שמה יבואו בשבת ויום-טוב רק פרחי החייטים והמשרתים עם ארוסותיהם או עם סתם בתולות מן המשרתות, ומחללים שם שבת – קונים וקוטפים פירות בידיהם ועושים להם הילולא וחינגא בכרמים. ואף-על-פי שעכשיו רק חולו של מועד סתם, אבל הפרבר הרי דרך חטאים הוא – ואולי ושמא יוָדע הדבר לאבא…
וחזר הדין – אם לא עכשיו אימתי? ושוב חוזר הדין – הגורל זכות נסיעה הבטיח לי, – עכשיו, יהא “הוא” מעלה עלי טיול זה כנסיעה, ונמצא שאיני אלא מפסיד…
כיון שראה כדלעומר – איש מעשה זה, שהיה רגיל לנסוע עם אביו לכפרים ולעזור לו במסחר – שאני עודני עומד ומפקפק בטובתו, עומד ופוסח על שתי הסעפּים – רקק ופנה לי עורף ברוגז… ראה יצרי ופחז על פחדי – ומיד תפשתי את כדרלעומר בבגדו בבקשה, בשבועה ובהבטחה, שאיני חלילה כפוי טובה, ואדרבא, שרוצה אני ורוצה, אלא ש“עסק” אחד יש לי, וחשבתי עליו רגע האיך לדחותו מפני זה – ולא הרפיתי מחברי עד שנתרצה לי ואמר:
– אומרים לו, שכל הגויים שבפרבר מַכָּרי הם וכל “השקצים” דהתם “כפרתי” הם, והוא עומד עדיין וחושב!
כמה בטחון וכמה הכרת כוח עצמו בדברים אלו! גמרתי בלבי כי מעכשיו אהיה גם אנכי לאיש כישראל-משה.
ומיד שמתי נפשי בכפי ומקל ארוך של גדר דחויה בידי, ובטחוני בכדרלעומר, הבקי ורגיל בכפר ויודע לדבר לגויים “גויית” – ונלך.
לבי חרד ושמח, נוקף אותי ומייסר ומאמץ כאחד… ואני משתדל להעמיד פנים כרגיל בהליכה רחוקה, זוקף קומתי כבן-חיל ופוסע פסיעות קצובות כעוברי-דרכים… חוזר ועומד ומזהיר בתחנון את ישראל-משה לאמור:
– אבל אנא בי, ישראל-משה – ראה-נא שישאר הדבר בסוד מפני אבא!
וחוזר וצועד בצעדי-און.
היום נהייתי לאיש.
III 🔗
והנה זה הפרבר!
ממדרונו של הר בית-הקברות עד לשפילה מתבדרים כעדת יונים בתים קטנים ולבנים מכוסי-סוף וחבויים בצלם וביַרקם של אילנות ונטיעות. מעבר לפרבר – שדרות עמיר, וסמוך לנו מימין – שדה שנקצר, ועליו ערימה גדולה של תבן מתנוצץ כזהב, ולהלן – תלם של “פפושויות” (תירס) שנקצרו, ובשרשי הגבעולים הבולטים כיתידות, דלעות צהובות ולבנות, קטנות וגדולות מסתובבות פה ושם בטרפיהן הכמושים… מעל ראש הר נשפּה קָרֵח, טחנה של רוח נשקפת כמין צפור גדולה בודדת הפורשת כנפיה השחורות בתוך נגהו של אויר התכלת… משמאל לדרך – משעול צר מתפתל ועולה עד ראש רמה נישאה וירקרקת אשר במבוא הכפר, ועליה עמוד נישא ורם משוח ירוק, על ראשו קשת-פחים ירוקה, ומתחתה – וי לי! – צלוב ערום פורש כפּים… חרדה אחזתני. נדמה לי שבר-מינן מקברות ישראל הוציאו הגויים והוקיעוהו כאן… אך מיד נזכרתי והבנתי מה זה, ושפתי התחילו רוחשות בפסוק שבתורה, לבי – הולם פעם…
נפחד ונרעש אני לפני מקום זה, מקום יפה ומוזר – מקום סכנה!
– נעמוד נא לנוח! – אני אומר לישראל-משה, נושם ושואף כאילו עייף אני מן הדרך.
– הא למה? – שואל רעי בתמיה – הלא קרובים אנחנו למקום. הרואה אתה שם חצר זו עם שער חדש? שם ביתו של תודוס.
– אף-על-פי-כן… – אומר אני בשפה רפה ומשתטח על העשב בכדי לחשב עוד דרכי, אם לילך או לשוב…
עננים קלים, לבנים וקלושים שוּטחו כרשת קרועה על גבי תכלת השמים. האויר רווה אֵד זך וחם, נימי-עכביש מתנוצצות מתמתחות בתוך האויר ועל העשב ושרשי השבלים. הרוח נושא ריחות: ריח תירוש תוסס, ריח רפת ובהמה, ריח שדה וגן ועוד מיני ריחות שאיני יודע טיבם. קול תרנגול בוקע ועולה מן הדממה. הנה שני שוָרים בעלי קרנים מתנהלים בעצלתים ומושכים בקרון שאופניו חורקים, שורקים וגונחים בקול, ובתוכו ניצב גלוי-ראש גוי קטן אחד שאינו גדול ממני, להבדיל, והריהו מכה במגלב הארוך שבשתי ידיו: הך, הך! וקורא בקול גס כגוי גמור: “טְשַה, בּוֹיֶה, טְשַה-טְשַה!” (השמאילו, שוָרים, השמאילו, השמאילו!) – והד הרים יענה לו ולמגלבו…
והנה כלבים רודפים אחרי העגלה, רצים ורוקדים כנגד השורים ומנבחים בכעס גדול – הב-הב!…
אוי, אלו הכלבים, הכלבים!
– קום! – קרא אלי ישראל-משה.
אנוס אני לקום ולילך אחריו, מפני שאני בוש ואיני רוצה לשוב בגפי… ושוב אני מערים: אני עושה את עצמי כאילו נתחב לי קוץ ברגלי ומתעכב להוציאו, מתכוון להמתין לפחות עד שישובו הכלבים לחצרותיהם…
הנה זה עברנו את הגשר, ולבי – הוי לבי! מכה הוא כפטיש.
– מה אתה אוחז בי? – שואל כדרלעומר ושוחק על חרדתי.
ואני חרד גם מפני קולו של רעי, פן יעורר איזה כלב רע ממנוחתו. הולך אני בשתיקה ועוצר בנשימתי ומסתכל מסביב, אם אין שקצים אורבים לנו בין החצרות? אם עוד לא הרגיש בנו כלב?
והנה אצל הבאר, קרוב אל הבית הקיצון, עמדה גוֹיה אחת לשאוב מים – ידיה מטפסות במהירות על הקילון החורק ומושך את הקורה שלמעלה – ואני מקובלני, שהגויים חושבים למצוה להשקות מים ואפילו לנער-יהודי, והריני אומר לישראל-משה: “אני רוצה לשתות…” אך הוא מאיץ בי ואומר בקוצר-רוח:
– למה לך מים? הרי נשתה תירוש!
– אף-על-פי-כן… – משיב אני בשפה רפה, מתכוון לדחות עוד רגע את ביאתנו לכפר… מי יודע אולי בתוך כך יעזור השי"ת ויצא אל הבאר תודוס עצמו, או אחד מבני ביתו, ויעבירנו ויביאנו בשלום, בלי כל פגע רע.
אני נגש לבדי אל הבאר ועומד בברכים כושלות מאחורי השואבת, בוש בקרבתה של גויה צעירה זו, שרק כתונת בד גסה ושמלת ציצא ברודה על בשרה, ורגליה הקרומות עור גס, אדום ומתנוצץ, חשופות לה עד הברכיים… אני עומד וירא להתחיל בדבּור.
היא הרגישה בי, הסבה פניה – והרי היא “קוֹנָה” הרגילה בחנותנו! – האין זה סימן טוב?
– מה אתה מבקש בכפר? – שואלת היא אותי, וכל פניה הבריאים שוחקים אלי…
– תני לי מעט מים – אומר אני בתשובה שלא מן השאלה, משום שיותר מאמירה זו איני יודע לדבר בלשונם.
היא הרימה והגישה אל פי את הדלי הנוטף, ואני חרד וגומע מתוך פיו הגס, נחנק במים השוטפים אל אפי ונשפכים עלי ומתכוון להאריך בשתיה… לאחר שיצאתי ידי חובת שתיה זו, הנידה עלי הגויה ראש, שחקה, אמרה – ולא ידעתי מה. רוצה הייתי להשיב לה תודה על שתיה, כנהוג, אבל שכחתי איך אומרים “תודה” בלע"ז, – הרכנתי לה בראשי כאומר “הן” לדבריה ומהרתי בשמחה לישראל-משה לומר לו שגויה זו מכּרתי היא, – והנה הוא זה יודע אותה גם בשם ומודיעני לאמור:
– היליאנה זו, ביתה אצל ביתו של תודוס.
האח! רק מן השמים נשלחה היליאנה, שתעבור עמנו עד לתודוס.
הולך אני על יד בריאה בריאה ואדומה זו, הצועדת בקומה זקופה עם משא שני דליים מלאים מים, התלויים לה בקצות המוט שעל שכמה, ובימינה תשא עוד כד-חרס גדול מלא מים גם הוא. רואה אני בצעדיה המאוששים, ולכל מדרס כף רגלה אני חש ממש באדמה שהיא רועדת תחתה… ראשה הכרוך מקלעות שער קשה ויבש, שהוא מבצבץ ועולה מקליעתו כנימי נחושת – ראש חזק זה ניצב מוקשה על כתפיה ולא יזוע, וגם דלייה לא יזועו; טפּה צלולה תלויה בדלי ואינה ננערת – רק מפלי בשרה מרתתים בלכתה… למראה גבורה זו, גם אני נעשה גבור, קופץ אגרופי, מניפו מול פני ואומר לישראל-משה בקול גס, כראוי לבן-כפר:
– הוי! כמה המאמיליגה מבריאה!
– וחזיר אינו כלום? – מזכיר לי ישראל-משה בשפה רפה עיקר גדול וחשוב בסוד הבריאות שלהם.
– כך, כך – מסכים אני – חזיר ומאמיליגה מבריאים מאד!
ולא שאני מקנא, חלילה, בבריאותם של אלו האוכלים חזיר ומאמיליגה, יהי להם אשר להם – גם שור אבוס בריא הוא, – אלא שטוב לי בראותי את עצמי עובר בכפר על יד בריה חזקה כזו.
והכל מסביב כל-כך שאנן, בטוח, חזק וחדש – גם כל הישן חדש הוא בעיני…
ישראל-משה מספר עם היליאנה – ואני איני מבין כלום, רק דבּור אחד הבנתי לבסוף: היא שאלה אם גם מר חנא בביתו…
נזכרתי באבא ורעדה אחזתני: למחר תבוא זו אל חנותנו ותספר לאבא שהייתי בכאן – ואני, אנה אני בא?
– הוי! אנא, ישראל-משה-נא, הגד נא לה שלא תגיד לאבא! – מתחנן אני אל רעי; אך הוא רק דחפני במרפקו ומוסיף לספר עמה.
– בי, ישראל-משה, אנא, חוס-נא על שנותי! הגד נא לה! בקש נא עלי! אני איני יודע לדבר!…
– “מה הוא מבקש ממך?” – הבנתי ששאלה אותו עלי היליאנה השוחקת.
– נא, אמור נא לה עכשיו! מפני מה אינך אומר? וכי טרחה גדולה היא לך? אנא אמור נא!
אך כפי הנראה בוש ישראל-משה לבקש בקשה כזו וענה לי:
– אין צריך לבקש זאת, משוגע!
ובעוד אני מעתיר דברים ומפציר מאד בישראל-משה, פנתה היליאנה, הרימה רגל – והתנשא גופה ועמד על קצהו של נסר היוצא דרגא מגָפה אחת; שמלתה בידה הפנויה – פסיעה גסה מעל הגדר, והריהי בקצה השני שלדרגא זו לחצר פנימה – רק המוט שעל שכמה נאנח אנחה מתנופה זו… והרי קומה חזקה ניצבה כחיה יפה, זקופה בין שני אילנות, מחזירה אלינו פנים שוחקות בשינים נוצצות לפני שמש – ירידה – ונעלמה אחורי הסוֹסיאק 1 …
– אוי! נאנחתי – מה אעשה כשתסיח זו לאבא? – –
אך הנה זה אנחנו אצל חצרו של תודוס הגדורה גפה של שבטים עבים כטפח, המסורגים על עצי שיטה שתולים ורעננים.
– ראה – אומר לי ישראל-משה – כשינבחו הכלבים אל תברח ואל תצעק, שלא יתמרמרו עליך וישכוך…
עיני חשכו ולבי מת בקרבי; כלבים רעים כאלה בחצר, ואיך אסכן בעצמי לבוא? ואיך לא עלה זה על דעתי עד עכשיו? –
– בי, ישראל-משה! ראה, הנני מבקשך! – התחלתי מתחנן מתוך בכי עצור – הוליכני נא הביתה! שלחני רק מתוך הכפר ואלך לי לבדי.
אך ישראל-משה אינו עונה, גם בו נראה שהוא מכין את עצמו לקראת הכלבים עזי-הנפש… ושלא מדעת אני נגרר אחריו מרחוק…
הנה עמד מנגד לשער החדש המשולב נסרים מפורדים זה מזה, ואני רואה מבעד לחלולים שבין הנסרים את החצר הרחבה שבני עוף מתהלכים בה. אני רואה וירא מן הראיה… ובכל זאת אני סוקר את הכל: את הבית הלבן והשאנן עם חלונותיו הקטנים והנעימים ועם עמודיו הדקים שהם מטוּיטים ומשוחים כָחול לנוי; את אשתו של תודוס, העומדת בין הגדר והרפת וחובטת מין חבילה של קנים שנעורות ניתזות ממנה (פשתי-עץ היו אלו); את תודוס עצמו כשהוא עומד לצד ביתו, במקום שהגן מתחיל, ומתעסק במיני קרשים עבים וקורות משונות (בית-הבד היה זה). הוי, אלמלא מוראם של הכלבים בנוֵה-שלום זה! – הנה רובץ באמצע החצר כלב אחד גדול, אסור בשלשלת הנתונה על גבי גיד-ברזל מתוח על כל החצר, ומלבד חיה רעה גדולה זו, עוד חיות רעות קטנות שם – שלשה גורי-כלבים משחקים, מקפצים ונוהמים מטוב לב… ואני, גם נהימה קלה זו תשימני לחרדה…
דמעות מחשיכות את עיני, שפתי רועדות ודובבות בלחש אל ישראל-משה:
– שלחני ואשובה!… למה הביאוֹתני הלוֹם?…
– הלא תודוס ו“התודוסית” בחצר, ומה אתה ירא? – אומר אלי ישראל-משה ומושכני אחריו; אך כמעט קרב עד השער – והכלבים פה אחד: הב! – ונרתעתי לאחור בקול:
– הוי-הוי-הוי, אמא!…
הקולות, הקולות! הכלבים טורפים את קרבי – רק בקולם לבד… אני בורח – אנה אברח? הלא בכפר אני!… לבדי אני במקום סכנה זה, ואין מנוס…
הנה זה נדמו הכלבים בחצר, וקולו של ישראל-משה קורא אלי משם:
– גרשון! גרשון! איֶכּה? בוא הנה, הכּנס!
כאשר אבדתי אבדתי! – אני שב בתקוה, כי עתה יֵצא תודוס מחצרו לקראתי ויכניסני. אבל הוא, תודוס, אינו עושה כך, הוא עוד עומד שם במקומו, גם אשתו במקומה עומדת, מביטים ושוחקים עלי משם, וישראל-משה חברי, אף כי עבר בשלום, מתירא גם הוא להתהלך בחצר, והוא עומד מתחת לאילן וקורא אלי משם.
אני מתגבר לפסוע פסיעה אחת אל השער, נהם כלב – וקפצתי שבע לאחור: – הוי-הוי-הוי, אמא!!
– המתן שם! – קורא אלי ישראל-משה – המתן, ונלך לכרם!
אבל איך אמתין, והכלבים נובחים אצל השער? הם תוקעים חרטומיהם בין נסריו וחורקים עלי שיניהם בכעס גדול, ולקול נחרתם אימה לא אשמע גם מה שישראל-משה שם קורא אלי עוד…
אני ירא לבוא, אני ירא לברוח ואני ירא גם לעמוד מרחוק, – הן בכפר אני, במקום סכנה! – “ענני, מי שענה לדניאל בגוב האריות, ענני!”…
ואלהים שמע תפילתי: באותו רגע נראה לי דורך אחד מאחינו בני-ישראל עובר בין החצרות ושק-הדריכה מופשל לו על שכמו.
– חוס נא, דודי, הוציאני מן הכפר!
זה חמל עלי וישלחני עד לסוף תחומו של הישוּב.
משם מהרתי ועליתי ההרה כנס מן הדליקה… ניצלתי!
האשב פה לנוח? אולי דרך פה יעבור ישראל-משה ועוד אלך עמו לכרם?
אך הנה מאחורי ההר מצילת-צאן מקשקשת: גלוֹ-גלון.. – ושוב נבהלתי; אפשר לכאן יעלה הרועה ועדרו, ואתו בודאי גם כלבים… וכארנבת מודחה, התחלתי רץ בירידה, נתגלגלתי מן ההר – נמלטתי מסביבה זו המלאה כלבים עזי נפש…
והנה זה בתי העיר וסוכותיה השונות: סוכת-עצים, סוכת-נסרים, סוכת-מחצלות, סוכת-קנים-וסדינים – והנה אגף הגג של סוכתנו שלנו הבנויה, הנה נראה לי גם הוא מרחוק…
שמה, אל סוכתנו – אמרתי – אבוא לנוח, כי עיפה נפשי.
דרך החצר התגנבתי ונכנסתי בחשאי אל הסוכה והשתטחתי שם על הדרגש – שוכב ומחכה, שתסָפג הזיעה ותקָלט האדמומיות שעל פני, ולא יכירו בי הורי שום שינוי, אני שוכב, ונפשי לכאורה ריקה מכל רגש, רעיון ורושם…
התפוחים הגדולים, התלויים ממעלה לנוי, נותנים ריחם הטוב… טרפי הסכך מתלחשים מעלי ומתלחשים… ומקור דמעתי נפתח פתאום מאליו – ואבך…
בכיתי על נפשי הנכלמה, על לבתי האמולה והחרדה – –
-
סוסיאק – אסם לקלחי תירס, מסורג ועשוי כסל גדול, רם ורחב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.