מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחרים, והוא בדק הבית. בדק הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח-תנופתה. שנים הם כלי תנועתנו – ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

אני מוסיף להאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים – ואני מקוה שהרבה חברים שותפים לאמונה זו – שלתנועת הפועלים בארץ מספיק ודרוש רק כלי אחד, הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאחד את כל הפועלים ואת כל הפעוּלות, אולם לא ניתן לנו עדיין דבר זה. ולא מתוך זדון של אלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנועתנו הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה – מכסימום של פועלים או מכסימום של פעוּלות, מכסימום של פועלים קודם. ומשום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות-המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמלנו וגם הצלחנו להקים מפלגת-מעמד מכוונת, שעמדה על משמר אחדותה של תנועת הפועלים ושלמותה, והצליחה באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחותו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא ע"י המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות של מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה – ההסתדרות והמפלגה – נפגמו. אולי חלק מן הפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה, אולם כל השלמה עם ליקויים ופגמים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ-ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ-ישראל הם מחוץ להסתדרות, או שהם לא מאורגנים לגמרי או נמצאים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמוּר זה אין להמתיק בציוּן סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך – וודאי לא במידה מדאיגה כזו, אלמלא נחלש בתוך תנועתנו, גם בהסתדרות וגם במפלגה – ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה – הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילו אנו שקועים יותר מדי בחלוקה של השלל הקיים, ורבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקידים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשורה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות להסתערות על הפועלים הבלתי מאורגנים בארץ: פחות מאשר באיזה זמן אחר מוּתר לנו עכשיו להניח אף פועל אחד מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

וגם זאת: כל זמן שיש ארגוני פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשוא נושאת ההסתדרות את שם כלל-העובדים, ושיש ברצונה וביכלתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא, ותהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציוניות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה אשר תהיינה – יכירו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל. ואין לשכנע את ארגוני המיעוטים על ידי סיסמה והבטחות בלבד – אלא על ידי טיפוח יחסי חברות אמיתיים עם הארגונים האלה ושמירה על כלליותה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרות גם בעיני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת נכשיר את הצרפות המיעוטים להסתדרות.

הדבר השלישי: עלינו לחרוד על כך שהסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולו גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו אנו לא תמלא את שליחותה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואו, אם היא רק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, תגן על תנאי-עבודה הוגנים ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנועה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

והדבר הרביעי: ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען צבור הפועלים אלא על-ידי צבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דימוקרטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמאלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה לא אחת לשמונה שנים, אלא בכל שנה ושנה. דימוקרטיה לא תתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דימוקרטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד, הדימוקרטיה צריכה להתקיים יום-יום, והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת-גומלין אקטיבית ומתמדת בין הצבור ובין שליחו, והפעולה נעשית לא רק למען הצבור אלא על ידי הצבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו, מתוך חירות-מחשבה וויכוח ומשמעת-פעולה.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בצבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנועת הפועלים בארץ – מקורם בחילוקי דעות נגלים ונסתרים בשטח הדימוקרטיה. בשעה שאנו מאמינים הלכה למעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם – אלא על-ידי המעמד ועל ידי העם – ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל כולו, הריהם בוחרים לעבוד על ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך “אנשי שלומנו” הנאמנים ובמקום כלל הם דוגלים ב“כלליות”.

תנועתנו אנו נבנתה על יסוד אמונה בצבור, על יסוד אמונה לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל וברוח הכלל. תנועתנו לא לא בטחה בחלוציות ואוונגרדיות של כת מיוחסים – כי אם תבעה חלוציות מכסימלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנועת הפועלים וגם בצעה הגמוניה זו. תנועתנו שוללת “חלוציות פרופסיונלית” המתנשאת על “המון” בלתי חלוצי וחסר-הכרה. אנו רוצים שכל צבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיו חלוציים. ואנו שוללים מפני זה את המחיצות הנפרדות והמתפוררות של אוונגרדים ומובחרים – ואנו פועלים בתוך הצבור הרחב ועל ידו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל, מתוך החלצת הכלל כולו ביצענו את האחודים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונו את ההסתדרות הכללית. מתוך התרופפות אמונה זו ושלילתה נתגלו פירורים וקרעים בתוכנו, במפלגה ובהסתדרות, ונתמוטטה באופן מסוכן אחדותה של תנועת הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד – עלול כל מפעל העבודה בארץ, והישגיו הציוניים והסוציאליים, להתערער ולהיחרב.

ועל בדק-הבית אנו מצווים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, היקפה הארגוני וכושר הסתערותה – תרום גם קרנה של ההסתדרות ויעלה ערכו של הפועל בישוב ובציונות.

בדק הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכוונו עלילות גדולות ונצורות – אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקויים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקויים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדות. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הוויתנו היחידה במינה; אולם יש ליקויים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנו, ואחריותם עלינו. החולשה של ההסתדרות והחולשה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות, ולנו לא אחת היא איזו דמות תהיה לפועלי ציון שמאל ול“השומר הצעיר” ולהעובד הציוני. החברים הנמצאים במסגרות אלו – הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה. איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר-המחר של המפלגה. רק על ידי נאמנותנו ליעוד הציוני-הסוציאליסטי שלנו ועל ידי כוחנו ורצוננו לקיים יעוד זה נכשיר את בוא המחר שלא ירחק רחוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק הבית במפלגה.

אבל לא יתכן עכשיו כל ניעור תנועתנו מבלי שפועלי החרושת לא ימלאו בו תפקיד ראשוני. החרושת היא עכשו גם מרכז-כוח וגם מקום-תורפה. וכאן צריך להתחיל הבדק. ומשום כך כינסנו את פועלי החרושת.

בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש-פנה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממארת-התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית – הרי זו בשורה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני-העיר היו לבני-הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנו בחיינו – היתה בהתערותנו החקלאית, והפועל החקלאי היה למיסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה, ואם במלחמה שותקה הבניה ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות עבודה חדשים – הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר שאת מפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת-המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בין-לילה. פליטי-ישראל עשו גדולות ונצורות – ויצרו כמעט יש מאין חרושת מסועפת לספק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבים והולכים. זו אינה יצירה-קיקיונית – אם כי הקוניוקטורה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כזו שנוסדה לפני המלחמה, – עלינו לדאוג לכך שתתקיים ותתרחב גם לאחר שתעבור המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודי בארץ – וגם כרבע מחברי ההסתדרות. וגורל החרושת כגורל פועלי ההסתדרות נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד התווך של מאמץ-המלחמה היהודי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה עם בוא השלום, ותעודה כפולה של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכופלת.

בחרושת זו שלנו, כאחד מגילויי המאמץ המלחמתי היהודי בארץ וכאחד הכלים הכי חשובים בשביל קליטת העליה ובנין המשק היהודי בארץ – בשניהם מתנקשים. כמו שמתנקשים בצבא היהודי, באפשרויות הגיוס שלנו, בהשתתפותנו הישרה במלחמה על ידי הקמת צבא יהודי, כך מתנקשים גם במאמץ המלחמתי שלנו על ידי החרושת. אנחנו חיים כאן במשטר שאינו רק מנהל מלחמה יחד עם עמים אחרים בהיטלר, – אנחנו חיים במשטר שהוא רק מנהל מלחמה בציונות. בארץ אנחנו חיים במשטר של הספר הלבן. ויש שני שלטונות בארץ: שלטון צבאי שתפקידו לנהל את המלחמה בהיטלר, והוא במידה שאין מפריעים לו מסתייע במאמץ המלחמתי היהודי גם על ידי התגייסות לצבא וגם על ידי התגייסות בחרושת, שגם לה יש ערך מלחמתי מכריע. אולם יש גם שלטון אזרחי. הוא איננו מעוניין ואין זה עסקו לנהל את המלחמה בהיטלר. עסקו הוא לנהל את המלחמה בגידול היהודי ובמפעל הציוני ולרשותו יש כוח עצום, כח דיקטטורי בארץ-ישראל, כמעט ללא שום קונטרולה, אפילו. לא הקונטרולה הפורמאלית שיש לפי החוק לפרלמנט האנגלי. הפרלמנט האנגלי שקוע עכשיו בהנהלת המלחמה, והפקידים שבלונדון מקבלים את הרפורטים של ממשלת א“י קורצו מאותו החומר שממנה קורצה הפקידות בארץ. ויש כל מיני נסיונות לפסול את המאמץ המלחמתי שלנו ע”י חוקים המשפילים את כבודו ומעמדו של הפועל היהודי, שעליו, יחד עם בעלי בתי-החרושת, מבוסס המאמץ המלחמתי בחרושת. הם רואים – ולא בלי יסוד – סכנה ל“ספר הלבן” על ידי הכוח המשקי היהודי בארץ, ובחקלאות ובחרושת. ונעשים נסיונות לכך שהפקידות תשתלט על המשק בארץ. אין זה מה שאנחנו רוצים בעצם בכל מדינה ומדינה שהמדינה תהיה בעלת המשק. אין מדינה ארץ-ישראלית. אבל הפקידות זוממת להשתלט על המשק ולעקור מידינו את אותו הכוח שעל ידו נעשה לאל את משטר הספר הלבן, כשיגיע היום כעבור המלחמה. ויש כוח יהודי הנושא את החרושת. הכוח הזה הוא קודם כל הפועל. אין הוא יחיד. יש גם בעל החרושת ויש יזמת בעל החרושת. יש הון פרטי ויש גם הון פרטי חלוצי. אבל גם בחרושת הפרטית, הבנויה על הון פרטי ועל עבודה שכירה, הפועל הוא הנושא העיקרי, והוא יכול לעמוד בפני התנקשות זו, ויכול לסייע להתנקשות זו. ואנחנו צריכים לברר את צרכי קיומה של החרושת גם מבחינת מאמץ צבאי וגם מבחינת מכשיר של קליטת עליה. איך אנחנו יכולים וצריכים לקיים את המשק הזה ואת גידולו משתי הבחינות הללו לשעה ולעתיד.

אולם לא תתכן שום דאגה לחרושת היהודית – בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי עבודה הוגנים ורמת-חיים מדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שומה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

קיום המשק החרשתי מבחינת המאמץ המלחמתי וקליטת העליה אינו נפגע אך ורק ע"י כוחות-איבה חיצוניים. בשעה זו אין בטחון, שאף הצבור שלנו, הישוב היהודי בכללו וביחוד צבור הפועלים, מעריך כראוי את ערך משקנו משתי בחינות אלו. היש בתוכנו, היש בתוך כל פועל ופועל, חרדה מספיקה למאמץ המלחמה? היש בתוך כל אחד מאתנו חרדה לקראת העתיד, חרדה הולמת את חומר מצבנו? היש הרגשה עמוקה שעבודה במשק כרוכה לא רק בזכויות, אלא גם בחובות? היש הכרה סוציאליסטית וציונית האומרת לפועל שהעבודה הוא הערך החיוני ביותר בשביל תקומתנו וגאולתנו?

אין בישוב הרגשה חיה ומלפפת שישנה בעולם וביהדות שעת-חרום. המלחמה נתרחקה עכשיו קצת מהארץ – וסבורים שאפסה כל סכנה. כאילו אינם יודעים שהמלחמה נמשכת ומי יודע אם קצה כל כך קרוב. בדיונים היומיומיים אין מרגישים כלל שאנו חיים בתוך קטסטרופה עולמית ויהודית. פועל החרושת שוכח שהוא עושה את מלאכתו של חברו שנתגייס לחזית.

בשעה זו חרושתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ – אולם אם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת חוץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על ידי זול העבודה – אלא על ידי טיב העבודה ופריונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מהאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר-עבודתו וטיבה, בפריונו ובחושיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאות המפותחת ביותר בעולם. מדוע יבצר מאתנו להקים פועל חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בשדה, אשר לא יפול מפועל החרושת באמריקה?

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחותו את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת בחקלאות היא מקום ההתישבות הקבועה של העובד היהודי. החלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין הכפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מהכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע שנקיף את העיר ישובי-שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל-החרושת יהווה את חוט השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת יקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה אף לא רובה ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנועתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבא. כשם שאין אנו מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני – אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מקלט בעבודה – גם בלי מניע רעיוני. אולם שומה על תנועתנו לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני משק אלא בוני-תנועה. והחלצת פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות – אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עובדת כמעט רק על רגל אחת – על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת שלא תיכון לאורך ימים. הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ – על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העבודה, המוסרי והתנועתי, במפלגה ובהסתדרות.

למען יתפסו פועלי-החרושת את מקומם הנאות בתנועה עליהם ליהפך לרוח חלוצי, משפיע ומכוון, גם בהסתדרות וגם במפלגה.

ההסתדרות לא היתה אף פעם הסתדרות מקצועית בלבד. הפועל העברי לא היה עושה את החיל אשר עשה בארץ לעצמו, למעמדו, לעמו ומולדתו, אילו היה מזוין באיגוד מקצועי בלבד. הוויכוחים שהיו לנו בראשית יסוד ההסתדרות עם מפלגות המיעוט נגד הפרדת-הפונקציות, כלומר, נגד הפרדת התפקיד המקצועי מהתפקיד התרבותי וההתישבותי – לא היה ויכוח ארגוני בלבד. זה היה וכוח על מהותו של הפועל, מעמדו בעם ומקומו בהיסטוריה. אנו שללנו את ההפרדה המלאכותית והמופשטת בין הפועל כמוכר כוח עבודתו ובין הפועל כבן עמו ודורו, כאזרח ואיש תרבות. ומשום כך התנגדנו להפרדת הרשויות והקימונו הסתדרות אשר תקיף את כל צרכי הפועל ומאוייו, כאדם, כיהודי, כעובד, כחבר. אולם היינו מרמים את עצמנו אילו היינו מניחים שכל חברי ההסתדרות קשורים אליה בזיקת הרעיון הכולל המונח ביסודה. בשביל חלק גדול של פועלי החרושת ההסתדרותית אינה אלא ארגון מקצועי, ומחוץ לשאלות העבודה ותנאיה אין להם כמעט כל ענין בהסתדרות. כמה מפועלי החרושת מעריכים את תפקיד ההסתדרות בקליטת העליה ובבנין הארץ? כמה מהם מבינים את ערכה התרבותי של ההסתדרות? וכלום תיתכן אפילו מדיניות מקצועית נבונה מבלי שהצבור ידע עד כמה משולבים עניני הפרט בעניני הכלל, שאלות השעה בשאלות הדור?

המפעל העצמאי הכביר של הפועל העברי בארץ היה עד עכשיו מצומצם בעיקרו בשטח החקלאות (ובמידה ידועה גם בתחבורה). בין הגורמים שהביאו לידי כך היה בראש וראשונה אָפיו החלוצי של הפועל החקלאי. לא תנאים אובייקטיביים נוחים – אלא חזונו, יזמתו ותנופתו של הפועל החקלאי, שראה עצמו כשליח של מהפכת-הגאולה העברית, הם שחוללו את פלא ההתישבות העובדת והעשירו את המחשבה והפעולה הציונית בערכי-יצירה שאחריתם מי ישוּר.

אין כל “הכרח היסטורי” שפועלי החרושת יפגרו מאחרי פועלי החקלאות, כשם שאין כל הכרח בכלל שהחרושת והחקלאות ייפרדו, זו כעיר וזו ככפר.

הויכוח העקר שניסר בעולמנו על הניגוד המדומה בין ההון הלאומי ובין ההון הפרטי, בין היזמה הצבורית ובין היזמה הפרטית, אין לו שחר. כל הון שמסייע לקליטת עליה יהודית ומקום עבודה עברית הוא הון לאומי במובן העמוק של מלה זו; תל-אביב לא היתה אולי נבנית בלי יזמת הקרן הקיימת ומייסדי הגימנסיה העברית – אולם עלית רבבות לא היתה נקלטת כאן בלי המפעלים המרובים של ההון הפרטי, ואשר למפעלים הגדולים ביותר – כגון חברת החשמל והאשלג, קשה להבחין אם יזמה פרטית או יזמה לאומית, הון פרטי או הון לאומי הקימו אותם. אנו זקוקים לכל האמצעים, לכל היזמות ולכל צורות ההון – שיש ביכלתם לבנות את הריסות הארץ ולהעלות גולי ישראל ולערותם במולדת. רק דוגמטיות עיורת וצרות-עין מעמדית יכולה לראות אוון בהון פרטי או הון לאומי.

מאמץ הבנין הנדרש מאתנו הוא כה עצום ורב, עד שרק בגיוס מלוא היכולת והרצון והאמצעים של כל חלקי העם בכל הדרכים והצורות נצא ידי חובתנו. ותבוא ברכה על ההון הפרטי שבונה חרושת (וגם חקלאות) על יסוד עבודה עברית – אולם שמוּר כר נרחב ומתרחב ליזמה החלוצית והיוצרת של צבור הפועלים גם בשטח התעשיה והים, לא פחות מאשר בשטח החקלאות, והתחבורה. ופועל החרושת שצריך לדאוג לכשרון החרושת העברית של ההון הפרטי להתקיים ולהתרחב בתנאי התחרות עם חרושת-חוץ צריך ומסוגל להיות גם גורם עצמאי בהרחבת החרושת היהודית ברשות העובד. אפילו הפועל השכיר, שרואה בצדק, בעבודתו בבית-חרושת פרטי, מקום התישבות קבוע, יכול לסייע לגידול חרושת פועלית כצרכן וכאזרח בישוב.

פועלי-החרושת המרוכזים בעיר שומה עליהם להוות גורם תרבותי בעיר העברית ויש לאל ידם לשווֹת לעיר אופי חברתי, מדיני ומוסרי שיהלום את יעודי מהפכת-הגאולה שעלינו לבצע במולדת המתחדשת.

ההסתדרות בעיר אינה ממלאה שליחותה – גם כשהיא מגינה באמונה ובהצלחה על האינטרסים המקצועיים של פועלי העיר. ההסתדרות עמוסה בחובות לא רק כלפי חבריה, כחלק המאורגן ביותר בישוב רובצת על ההסתדרות חובה גדולה כלפי הישוב כולו, וההסתדרות בעיר אחראית יותר מכל גוף אחר לפרצופה הרוחני של העיר היהודית המתהווה ומבלי שפועלי-החרושת, המשמשים כבר עכשיו חוט השדרה של ההסתדרות בעיר, יראו עצמם כאזרחים אחראים, המעצבים יום יום את דמות החברה, לא תמלא ההסתדרות את תפקידה הישובי, הציוני, הסוציאליסטי.

ולבסוף – פועלי החרושת והמפלגה. צבור הפועלים בארץ, ובתוכו צבור הפועלים בעיר, נתן במשך כל השנים את אמונו במפלגה. – אמון זה הוא נכס גדול ויקר, ומחייב את המפלגה. המפלגה חייבת לזכור שאין האמון פרי חזקה ומסורת, שיש לקיים אותו בזכות העבר בלבד. את אמון הצבור יש לרכוש בכל יום מחדש; אולם אין הצבור רשאי בשעה טרופה וחמורה זו להסתפק במסירת אמונו. פועלי החרושת הם עכשיו רוב-בנין אם לא רוב-מנין של פועלי העיר. פועלי החרושת הם גם כוח גדול במושבה. מחוץ להתישבות העובדת הם הכוח היציב וכבד-המשקל ביותר בעבודה העברית בארץ – והם גם צריכים לשאת במלוא האחריות, לפי משקלם ומספרם וגידולם המתמיד בעול המדיני של תנועתנו. אנו עומדים עכשיו בפרשת היאבקות חמורה שתקבע את גורל העם והארץ. הפרשה עוד לא הגיעה לקצה, להיפך, אנו עומדים רק בראשיתה. המלחמה היא רק שלב אחד בפרשה זו. האומה העברית נאבקת עכשיו על קיומה הפיסי ועל תוחלתה האחת והאחרונה. לא נציגים בודדים – ולוּ יהיו הנאמנים והמוכשרים ביותר, יעמדו במערכה הזאת. פעולה מדינית היא פעולת-המונים. אין לנו עדיין המונים. אנו מתי מעט. רק כחצי מיליון. ומשום כך מצבנו כל כך חמור, והיאבקותנו כל-כך קשה, אולם הדבר שאנו נלחמים עליו ינצח – אם נעמוד – במעטים האלה – בשער בנאמנות, בתבונה, באומץ-לב, ללא-כל רתיעה, כאשר עומדים אלה שאין להם ברירה.

המערכה שאנו עומדים בה היא קשה, ממושכת, רבת-סבוכים וסתירות. ודרושות מדי פעם בפעם הכרעות ולעתים הכרעות חמורות למדי, ואין שום פועל יוצא ידי חובתו בהיסמכו על המפלגה. כשם שעל כל אחד לעמוד בעצמו במערכה כך על כל אחד להשתתף בעצמו בהכרעה.

מערכתנו הפוליטית לא תיתכן בלי רוח החרושת ועובדיה.

פועלי החרושת צריכים להוות גורם מדיני מדריך כאחד הכוחות העיקריים בתוך המפלגה. לא עוֹני אָמן מבחוץ – אלא מכווני הפעולה מבפנים. לא מצביעים אחת לשנתיים – אלא מבצעים יום יום.

פועלי החרושת נתבעים עכשו להחלץ – למען הבטיח את מקומה הנאות של החרושת היהודית במאמץ המלחמתי ובמערכה המדינית, בבנין הארץ ובקליטת העליה; למען בּצר לעבודה עברית בחרושת תנאים חוגגים ורמת-חיים מדריגה ועולה; למען שכלל את מלאכת הפועל והרמת פריונה וחריצותה; למען הפוך את פועלי החרושת לגורם תרבותי, משקי ומדיני בציונות ובישוב, ולכח חלוצי בהסתדרות ובמפלגה.