רקע
אהוד בן עזר
שלוש אהבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת אסטרולוג; 2000

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,מקומות, או מעשים שנתרחשו הוא מקרי בהחלט


“אני מקווה מכשיר שלך בסדר,”

הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין,

“אלזו, מאוזי, אאוף וידר זיין!”

והלכה.

 

פרק ראשון: הייתי אז סטודנט בירושלים


הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג’ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.

כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג’ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג’ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של “הארץ” כשהייתי בן תשע-עשרה.

הייתי שותה את הג’ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

 

פרק שני: עד שפגשתי בעליזה


עד שפגשתי בעליזה.

הייתי רואה אותה כל יום רביעי בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, במכינה לתלמוד של ד"ר שמואל ספראי. רעמת שערה האדמוני משכה מיד את העין אבל לא היה מי שיכיר בינינו. יום אחד מצאתי את עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות שבקומה השנייה של בניין מייזר בגבעת רם, ששימש אז כבית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטה; מיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, שהיו בנויים סביב חלל מרכזי אחד – והם מלווים בחרדת-קודש פרופסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד.

הנשיא השני יצחק בן צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במדרגות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, שבהם שכן אז מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה שאתן לה להעתיק את דפי השיעור הקודם. נתתי. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור, כשל מורה, ובקולה צליל של מיבטא ייקי. אכן היתה מורה, כך התברר לי מאוחר יותר, כאשר כבר גרתי בדירתה.

כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר ששאלה ממני את מחברת השיעור של המכינה לתלמוד הציעה עליזה שנתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר הראשון.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות שבהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, מעלה אדים לא נעימים של עור חם המתבשל בשרידי משחת-נעליים וגורם לי לחשוש משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים.

אחד התענוגות היחידים שהרשיתי לעצמי היה לאכול במסעדה הקואופראטיבית הזולה. בשעות הערב, באור קלוש, התקבץ בה קהל של חלכאים ונידכאים. מלצרית שמנה היתה עוברת מאחד לאחד ומפרטת את התפריט עד לגבורטענע [גברוטנע?] קצ’קע, לברווז הצלוי. כאשר הזמנת ממנה את המנה היתה שואלת: “גבורטענע קצקע מחזה?” – טופחת על שדיה הענקיים, “או מתחתון?” – על אחוריה הרחבים.


עליזה התגוררה לבד בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית-אבן ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שזו עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן.

בהתחלה התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי קצת מפני שלא הייתי נקי ביותר בלבושי באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי שהרטיבות לא הירפתה מהסוליות שלהן. בחום של דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא-נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.


בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי עליזה יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל. בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליי ללמוד. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קירקרו במעיי כמו גיס חמישי אבל אני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ממנה ולשחרר את הרוח המנפחת את פיתולי-מעיי ומציקה לי בכאבים נוראים. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה, בסמכות הטבעית שהיתה אופיינית לה, “אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?”

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. נידמה לי שזה היה החדר-ליחיד הזול ביותר בירושלים.

“באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!” אמרה ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספרייה, למכונת-התפירה ולקרש-הגיהוץ. תקופה מסויימת השכירה אותו לסטודנט בשם גברוש. פתאום עמד לי. ממנה נדף ריח גוף ג’ינג’י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף. באותה הזדמנות סיפרה שבעלה-לשעבר עובד בלונדון בשגרירות הישראלית ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית רחביה. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במיטבח, ולהרגיש את עצמי אצלה כבן בית.


כשחזרתי לחדרי הדל ולאחר שהתפניתי לצרכיי זרקתי את עצמי על המיטה והתזתי שלוש פעמים בעיניים עצומות בגלל הקירבה הגופנית לג’ינג’ית ולריחותיה עד שנרגעתי וניגבתי את הקיר ואכלתי קצת גבינה עם לחם ואבוקדו ויכולתי לחזור לקריאת הרצאותיו של פרופסור איזידור לבונה על תולדות הספרות העברית שנדפסו בחוברת סטנסיל במפעל השיכפול של הסטודנטים.

 

פרק שלישי: כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי


לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות צרורות זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את קיבוץ עין-גדי, לפני שהלכתי ללמוד בירושלים. שכרתי מוביל בתלת-אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. על הפעמון נכתב “שגיב אורלובסקי”. רק מאוחר יותר הבנתי שאלה שני שמות-משפחה. קומה שלימה עמדה לרשותה. וכשהיית מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מהצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי את עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי-לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי.

למוחרת בבוקר התגלחתי במים חמים בחדר-האמבטיה שחומו נישמר מליל אמש. פצעי-הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל בנק אפ“ק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבויארג’י בפרדס שלך? או לפג’ה? – כבר אינם אחרי תש”ח. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש, אבל יהודים.

כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. כאשר הלכתי למיטבח לקרוא לה, הנחתי את השפופרת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

פעם אחרת טילפנה אליה אשתו של שר-המשפטים ואני חשבתי שזו מתיחה של אחד מחבריי שמדבר בכוונה כמו יקית זקנה, וטרקתי את השפופרת.

הרגשתי כבן-כפר שנקלע לחצר-נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. במשך ימים אחדים כמעט שלא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם-שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל“ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי”ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, וזה לא יהיה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ישכיב בחורות בחדרו, שקיר משותף לו עם חדרה של הבת.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה, לתואר השני, רק לאחר גירושיה, והתכוונה להמשיך לדוקטוראט ואולי גם ללמד בחוג לספרות עברית במקום בכיתות הגבוהות של הגימנסיה העברית רחביה, שבה לימדה. עם זאת היה נידמה לי כי ברדת הלילה ושעת כיבוי האורות על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין.

 

פרק רביעי: בובר והטבור של עליזה


בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה לבוא לחדר שלה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה בכתונת-לילה בעלת מיפתח רחב וקראה. על הכר הלבן היו פזורות כפרח פרוע מחלפות שערה הג’ינג’י הנהדר ולו גוונים של דם וחלודה. עליזה קראה כתב-יד של סיפור שלי שהינחתי אותו בוקר על שולחנה, במיטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לגזר-דינה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא, והמשורר דילאן תומאס בפרוזה שלו. כל בני-דורי כך כתבו אז, וחשבתי שאי-אפשר לכתוב אחרת אם רוצים להיות סופר.

דעתה של עליזה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, שאותן קיבלה כמובנות מאליהן ולכן גם לא ציינה אותן לגנאי – אלא משום שהעברית שלי ניראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. “כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!” – כך אמרה, ו“דע לך שאנחנו האריסטוקראטיה, אנחנו היחידים שכדאי וגם ראוי לכתוב עליהם בספרות העברית, לא על הערב-רב האחר… בייחוד אתה, שבאת מהמושבה, היה צריך להיות בך משהו אציל יותר, שורשי… ובכלל, לכתיבה שלך חסרים מוטיבים מרכזיים, הסמלה, מטאפורות והצללה מצטברת, והכי גרוע שאין בך שמץ של עדינות…” סיימה בהתפנקות.

דעתה היתה שלילית אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, ננעצו בי כשתי בארות מלאות ערפל. אם לא היתה קצרת-רואי היתה תובענותה בולטת עוד יותר.

החזרתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו קורה לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג.

אך זאת עוד באותו לילה למדתי בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! איך הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. לא אשכח כיצד צחקה ממני כאשר ראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! – תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא?

המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, שאין צורך להשחיל בהם בסיכת-ביטחון סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה. ממונה על ההתנהגות הטובה. לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה, שניהם של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור וכך גם הגרדרובה שלה, והנה כאן היא מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה בחדר-השינה ומלמדת אותי מכל צד ומראה לי הכול. וככה הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. היה לה טבור ככפתור בולט, עגול, כמו אבר-מין קטן, שהיה גדול מהדגדגן שלה. לפעמים היתה מבקשת ממני בלי מילים להיות היא הגבר ומשכיבה אותי על בטני ונצמדת אליי מאחור ונושכת בצווארי ומתפרקת בצעקות חמדה רמות: “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” וזה היה רק סיפתח לסידרת הפורקנים התקינה של אחר-כך. בחוץ גשם וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.


היא אהבה לצטט את הפילוסוף בובר, שגר אז לא רחוק מאיתנו בבית ערבי גדול בשכונת טלביה, והיה חבר של אביה, הפרופסור להיסטוריה גרהארד גבריאל אורלובסקי, שעלה ארצה מווינה ונחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות’מניות.

“אתה ואני זה אני ואתה לפי בובר,” הסבירה לי במיטה, “זה הדו-שיח החי של אדם מול אדם, שמוביל עד אלוהים. איתך אני יכולה לדבר בלי מעצורים על הכול. אינטימי. הנה, מצוץ לי חזק יותר את הפיטמה… זה נורא מגרה אותי ואני מרטיבה… אתה רואה, לך אני יכולה להגיד את זה! אבל אם תשכח אותי ואני אותך, אם נהיה זה לזה רק זיכרונות, אז אפילו אם תכתוב עלינו סיפור או רומאן, יחדל כבר הדו-שיח בינינו ויישאר מהקשר רק האובייקט הסתמי,” וכל אותה שעה שיפשפה את האובייקט שלי כמו שאני מאונן.

“וזה רע?” שאלתי.

“מה רע, לא טוב לך אצלי?”

“לא, האובייקט הסתמי.”

“תלוי איך מתייחסים אליו.”

“די, די, תפסיקי, אני עוד מעט יתיז.”

“סופר-לעתיד מוטב שיגיד מתיז. בובר אומר שהאובייקט הוא גם ההתגבשות של התרבות האנושית,” התכופפה ונישקה אותי, “ככה היא ניבנית. ספרים, יצירות אמנות, אדריכלות, היסטוריה, מדע וזיכרון. אתה מבין? – לא, לא, תן לי להלביש לך אותו קודם… אם אתה רוצה נתחיל לקרוא יחד את ‘בסוד שיח’, שזה הספר הכי חשוב של בובר, הכי מדבר אל לב הפרט… לא, לא בא בחשבון, מוכרחים, זרע זה לא מיץ תפוזים… ב’בסוד שיח' מופיע ‘אני ואתה’… וההסבר על האובייקט… הגיע הזמן שתדע להכניס לבד… אוי זה טוב… אוי זה טוב… עוד… עוד… אה… אה… או… או… הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול… – הופלה! יכולת לחכות קצת, עוד קצת, שגם אני אגמור… טמבל… אגואיסט אחד! זרע זה לא מיץ תפוזים…” ניערה את האובייקט הרפוי וספדה לו ברגש שכספירי: “ליל-מנוחות נסיך יקר, כת מלאכי-עליון לנוחך ירונו!”


התמונה של בובר בשחור-לבן, על שער ספרו “בסוד שיח”, התנוססה גם בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד ברנהיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג’ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה אז בבית פרומין. בובר בתמונה ניראה כנביא קדמון.

אמרתי לעליזה שבתור סופר-לעתיד אני רוצה צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר בכל ישראל של היום. חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרב אותי למעלתם.

הוריה של עליזה היו בידידות עם אלפרד וכך סודר לי ראיון במחיר לא גדול. כשבאתי לסטודיו אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני כמו בצילום הפילוסוף מרדכי מרטין בובר.

“אדוני הצעיר,” ענה לי הצלם הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, “לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!”

כאשר צילם אותי סיפר כי לקראת הצילום אצלו, הלך פרופסור בובר לספר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע אליו לסטודיו ניראה בובר כשמשון לאחר שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שמע שבובר שוכב חולה בביתו, באמצע החורף הקר, ביקר אותו ברנהיים ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כששערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

 

פרק חמישי: ליל הקרמפוס


בליל השישי בדצמבר, שהיה גשום וקר, הלבישה אותי עליזה תחתונים ארוכים וגופייה בעלת שרוולים, חבשה לראשי מצנפת אוסטרית של ילדים, וכך, כולי בלבנים, השכיבה אותי במיטה הזוגית הגדולה שלה בחדר-השינה, כיסתה אותי בשמיכה והביאה לחיקי דובי צהוב, כניראה של הילדה.

“אני מבקשת שמה שלא יהיה, אתה לא תזוז, ותשתוק,” אמרה, “כמו בהצגה.”

נישקה אותי, רועדת סוד, כיבתה את האור ויצאה.


חיכיתי. בפלאנל היה ריח נאפטאלין. לדובי ריח טרי של בתולה. הגשם התחזק. מדי פעם האיר בחוץ ברק ואחריו היכה רעם בצמרות העצים ובבתים של שכונת רחביה. לפי הרעש ירד ברד. שיקשקו המים במרזבים. אבל ההסקה המרכזית פעלה, ומן הראדיאטור הצמוד לקיר שפע החום בריח צבע שמן קלוי על המתכת הלוהטת.


לפתע התקרב רשרוש שרשרת-ברזל לאורך המסדרון, הדלת נפתחה ובחדר הופיע שד שהיה מואר רק באור העמום מאחור, לבוש שחור כולו, בגד הדוק לגוף, על גבו נשא קופסת-עץ מבריקה, רגליו רגלי סוס, פניו מסיכה לבנה, לראשו התנודד משהו שניראה לי כזוג קרניים, והוא רישרש והרעיש בחוליות-השרשרת, התקרב אליי למיטה, הוציא לשון אדומה והכריז גרמנית:

“אכטונג! איש בין דר קרמפוס!” [קו“ף שוואית, רי”ש פתוחה, מ“ם שוואית, פ”א דגושה, ו"ו שרוקה].

הקול היה גברי ועבה. רציתי לצחוק אבל זכרתי את ההבטחה. כמו בהצגה. תיאטרון. מי ימלל נפלאות הייקים.

“אכטונג! למה את גונבת מהפודינג של משפחת אורלובסקי!” פנה אליי בלשון נקבה, “אני יודע שזאת את!”

תקע גרעפס. האיר ברק. ה“איש בין די קרמפוס” עם השדיים התכופף וקרע מעליי בבת-אחת את השמיכה כשהוא מרשרש בשרשרת ממש על פניי:

“ולמה את מאוננת באמבטיה?! – אמרו לך כל השנה: ‘תתנהגי יפה, ואם לא – יבוא הקרמפוס ויעניש אותך! ואם תמשיכי ככה לחטוא, את עוד תיראי, ילדה רעה! עוד תיראי מה יקרה לך בשישי בדצמבר!’ – אבל את עקשנית… כן, כן, את עקשנית…” הזדמזם בו רוגז מטורף, “אכטונג! לא שמעת בקול אמא! ילדה רעה! רעה! גנבת! מגעילה! מכניסה גם אצבע בפופו כשאת מאוננת! – וגם לא משאירה מספיק פודינג לעליזה! אגואיסטית את! יען על כן הקרמפוס בא מהגיהינום, יכבול אותך בשרשרת, לוקח בקופסה ילדים רעים, חוזר לגיהינום! אלזו, עכשיו! תרעדי! תרעדי לי!”

רעדתי יחד עם הרעם המתגלגל, והצטמררתי, כאילו התקררתי.

“עכשיו הקרמפוס לוקח אותך!”

השד בעל הקרניים הפשיל ומשך מעליי את הגאטקעס. האמת, נדף ממנו קצת ריח של עובש. ושרשרת-הברזל הצוננת טיילה וצילצלה על האובייקט שלי.

“הקרמפוס יראה לך, חוטאת שכמוך! הקרמפוס תיכף יכניס אותך לגיהינום של הילדות!” [ו"ו בחולם].

לאור ברק נוסף התיישב עליי הקרמפוס בקרניים מתנודדות ואפילו לא פשט את הטייטס השחורים כי מראש היה לו שם סדק שעיר, ועתה גם לח-שפתיים, ואת קופסת-העץ לא הוריד. פתאום הייתי תקועה (כלומר תקוע) בחום הגיהינום של הילדות, והקרמפוס רוכב עליי וצורח ובוכה בקול עבה, קול נורא, גס, צרוד, לא-אנושי, ומרשרש את פניי בשרשרת-הברזל:

"ככה כשאני הקרמפוס… ככה כשאני הגבר!… ככה כשאני אבא! אבא! אבא שלך! – "

ככ… ככ… ככ… התחכחרקה…

גלגול הרעם, הצפוי אחר הברק, החריש לרגע את זעקות הקרמפוס –

* * *

– ואנחנו השתוללנו כמו שלא קרה לנו מעולם, והמזרן הקפיצי עוד הגביר את תנופתנו בקצב “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” עד כדי כך שכאשר התזתי לגיהינום את טיפתי האחרונה – נחלץ הקרמפוס מעליי ועף למעלה כפקק מבקבוק (ליתר דיוק, כבקבוק מפקק), והתגלגל באוויר וצנח במיטה לידי, למרבה המזל לא על גבו, בגלל קופסת-העץ.


ונותר רק הבכי. גשם סוחף בחוץ שהיכה בעוז על התריסים – ובכי שבור שהחל עוד בשעה שהגיהינום של הילדות בער באש הוואגינאלית – ונמשך שעה ארוכה גם לאחר שהתקלפה עליזה מכל תחפושת הקרמפוס והגיע תורה לרעוד והתכרבלנו שנינו ערומים תחת השמיכה.

“לא היית צריכה לעשות את זה,” ליטפתי אותה, “שיחררת כוחות דימוניים.”

בחוץ הגשם וכאן הדמעות החמות זולגות עליי והייתי צריך גם להשתין אבל התאפקתי מפני שעליזה נאחזה בי כטובעת.

מדבריה הבנתי שכל שנה בילדותה, בווינה, בליל השישי בדצמבר, פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי, לימים חבר של אלפרד ברנהיים ומרטין בובר, היה מתחפש לקרמפוס שבא מהגיהינום ונכנס לחדר-הילדים ומפחיד אותם. לא. לא היא ולא אחיה שיערו שזה האב שמדבר איתם. הם האמינו בשד ורעדו. החג הוא של גויים, פולקלור אוסטרי, לא של יהודים. המשפחה היתה מתבוללת, עד האנשלוס, והספיקו לברוח כשפרנץ וורפל נמלט לאמריקה. האב היה דספוט, עריץ. אמא שתקה. הוא ידע את כל החטאים שנאספו במשך השנה. עשיתם את זה, שברתם את זה. עליזה היתה בת שש או שבע ושמה היה עדיין אילזה [זי"ן בסגול]. היא רעדה כאשר רישרש בשרשראות. עד היום לא סר ממנה הפחד מפני הקרמפוס העובר מבית לבית כדי לטפל בילדים הרעים ולהעניש אותם. בייחוד קשה לה בליל השישי בדצמבר. את התחפושת מצאה במזוודה ישנה בבית-ההורים. בגד שחור, מסיכה לבנה. לשון אדומה. קרניים. רגלי סוס. שרשרת ברזל לקשור ילדים רעים. מכל-מעץ מבריק לסגור בו אותם ולקחת לגיהינום. בעונה זו כל חלונות-הראווה של וינה מלאים בתחפושות הקרמפוס והקונדיטורים אופים עוגות, מכינים ממתקים וצרים בובות מרצפאן בצורתו.

“אני מבין שפרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי בעל אותי הערב בתור בתו,” סיכמתי.

סוף-סוף הצלחתי להצחיק קצת את עליזה.

קפצתי להשתין וחזרתי ונירדמנו חבוקים כף-יד על פופו כל הגשם והמרזבים, הברקים והרעמים. זה היה השישי בדצמבר המומטר ביותר בירושלים מיום שהחלו מודדים בה את כמות המשקעים. ומי שקורא את הפרק ולא הולך להשתין, הוא סתם יבש.

 

פרק שישי: הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד


מובן שהייתי סקרן מאוד לדעת כיצד ניראה הקרמפוס של עליזה. כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. מזג-האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.

עליזה סיפרה שאביה היה יוצא-דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר-הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ’ופצ’יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט “סאלח שבתי”, מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק“א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים “המטורפים והברברים,” בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד.

ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה “אאידה” של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי-הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות’מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט-סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר-מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ-לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.

פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.

לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.


כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור-פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו“רגלו האחת כבר בקבר.”

לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך “נימצי”, היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני-לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

“ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!” קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת-הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.

"לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: ‘יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!’

“וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.”

אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: “ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה,” – לבד מאבו-עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא-ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.

"קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.

"סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

“קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות.”

אם זכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת-רם כמעט לגמרי.

“ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג,” המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?

"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.

"ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.

“פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל-כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים-שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל-באע’ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: ‘מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!’”

היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.

"אחר-כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: ‘מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.’

"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף-עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: ‘הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!’

“אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף-דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא-משכבו.”

אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט-סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.


בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב-1869 עד כדי-כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות’מני עבדול-חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה“שער העליון” בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו-הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני-משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה-זה-גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ-ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.

 

פרק שביעי: אחרי הבדיקה הרקטאלית. החלום על משה דיין


בוקר אחד היה עליי ללכת לקופת חולים לבדיקה רקטאלית. חשש לטחורים. ישבתי במיטבח עם עליזה והתייעצתי. אני שונא שזרים נוגעים בגופי, בייחוד רופא או אחות.

“תגידי, זה כואב?” שאלתי בחשש.

“כן.” פסקה.

“כן?”

“מה אתה מופתע? זה בטח כואב שדוחפים לך רקטאלית!”

“מאיפה את יודעת? יש לך ניסיון של בדיקה כזו?”

“יש, אבל לא רפואי…” חייכה ועיניה נצצו באור שחור שהצית את דמיוני. “תגיד, ניראה לך שאני כזאת שמקבלת אורגאזם רק מהפעלתנות שלי, שאני היפר-אקטיבית?”

“לא. מה פתאום?”

“ככה הבנים ב’צופים' היו אומרים עליי. שאני לא צריכה גבר מפני שמספיק לי שאני קופצת כל הזמן. באיזשהו מקום זה מציק לי עד היום. פוגע בדימוי העצמי שלי.”

“טוב, הם לא הכירו אותך מבפנים…”

היא שוב צחקה כמסתירה משהו. “נידמה לי שגם בגימנסיה חושבים ככה. בצפיפות שבמסדרון הבנים מנסים לפעמים להתחכך לי בפיטמה וחושבים שאני לא מרגישה,” והוסיפה ואמרה דבר עוד יותר מוזר – “במקום להמשיך לתואר שני בספרות הייתי צריכה להתחיל ללמוד קבלה אצל פרופסור גרשם שלום. לפעמים אני חשה שהייתי רוצה להתחבר אל השדים…”


הרופא הציב אותי על שולחן הטיפולים בתנוחת-כלב, על ארבעתיי, מרח ואזלין על כפפה דקה ולבנה כקנדון, ובבת-אחת תקע לי את האצבע מאחור “אוי!” – עד שכמעט נפלתי קדימה על המצח. הוא מישש, מישש, ולאחר שסיים הודיע שאין לי טחורים, רשם לי משחה פשוטה של תינוקות, קמבוסטין, למרוח על העור המגורה, וגם יעץ לי שלא להגזים באכילת סחוג חריף עם החומוס.


המשכתי לאוניברסיטה באוטובוס כשאני נודף ריח כפפת-גומי רפואית מהתחת ורק בערב חזרתי מגבעת-רם לדירתה של עליזה ברחביה ומאוחר יותר באתי עליה מאחור כשאני נהנה לשמוע את אנחות הכאב וההנאה החייתיות שלה וגם לא שכחה לחזור על “הוא גדול… הוא גדול… הוא גדול…” זו היתה הרגשה נהדרת, כאילו לקחתי את בתוליה. מה עוד שהפעם לא היה לי צורך לעטוף בגומי את האובייקט. רק אני והיא, בלי חציצה.

“קרע לי המורה עליזה…” הפצירה בי בדמעות ובעי"ן, “תגיד: אני מבקש שתשפרי לי את הציון בחיבור…”


אחר-כך במיטבח, כשטיגנה לי חביתה עם פטרוזיליה (מדהים איך אני זוכר כל פרט), אמרה לי עליזה: “בגללך קשה לי לשבת. אתה גורם לי להסמיק. אני ממש מתביישת לזכור. אתה לא יודע שאסור לעשות בתחת? מדוע אתה מעורר בי תמיד את הצד החייתי. אין בך שום דבר רוחני. אני מתארת לעצמי שככה קורה כשגדלים במושבה מילדות עם פרות.”

“אנחנו בפרדסים, לא בפרות,” חלבתי לה בציצי כאשר התכופפה עליי, “מייצרים תפוזים ולא חלב.”

“תפסיק לסחוט אותי, אין לי מיץ!” צחקה צרודה.


בקשר לבתולים – לאחר נישואיה ברחה עליזה לבית הוריה ברחביה. אימה תרזה אורלובסקי, אשת הפרופסור הידוע, הרימה טלפון לגברת שגיב ואמרה: “זי הכל קרה בגלל בן שלך לא גבר!”

ענתה לה שגיב: “ובת שלך לא בתולה! סחורה פסולה מכרתם לי!”

בשומעה זאת, תרזה אורלובסקי התעלפה.

לאחר תקופת-זמן נעלמו ההתכווצויות ונולדה אורנה אך הנישואים לא החזיקו מעמד זמן רב ואני מכבד את בקשתה של עליזה מנוחתה-עדן שלא להרחיב את הדיבור בזה וגם לא נעים לי מהמשפחות שגיב וארזים.

היא גם ביקשה שבבוא היום לא אכלול את מה שקורה לנו באוטוביוגראפיה שלי. “אימי נוהגת לומר לאבי שלא יכתוב אוטוביוגראפיה כי כל אוטוביוגראפיה טובה היא צבועה או לא דיסקרטית – ‘ומאחר שאני [תרזה] בטוחה שאתה [גרהארד] לא תכתוב באופן צבוע, אינני רוצה שתכתוב באופן לא דיסקרטי,’ וזה גם מה שאני [עליזה] מבקשת ממך!”


זכיתי גם לביקור הגברת הזקנה תרזה אורלובסקי. בוקר אחד הופיעה כשהייתי לבד בדירה ועליזה בגימנסיה. בנעליים חצאיות כשל גבר, ובשיער ג’ינג’י דהוי, ישבה פראו פרופסור איתי לשולחן במיטבח, ביקשה שאביא מילון גרמני-עברי ובנתה משפטים איטיים כשהיא מדפדפת בו:

“אני יודע אתה משמש מיטה עם בת שלי עליזה, משוגעת. ראש מלא זקז. אהבה חופשי. זפרים. אבר [אל”ף בקמץ, בי“ת דגושה בסגול], יונגרמן, קיינה שוויינראיי! [אבל, בחור צעיר, בלי חזירות!] בבקשה להיות נחמד אל בת שלי, איש צעיר, להיות אנושיות. לא מנצל עליזה. לא שובר לב שלה. לא עושה מחלומות שלה קוואטש [שטויות]. לא צוחק לחיים שלה. זי לא יפה. מי עושה צרות, יש משטרה, יש שומר הקליטוריז בירושלים, יש אורדר!”

עשתה תנועת חניקה בצווארה. טרקה את המילון. אחר-כך קמה, אני מולה, “אני מקווה מכשיר שלך בסדר,” הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין, “אלזו, מאוזי, אאוף וידר זיין!” – ובכן עכברוני, שלום ולהתראות!

והלכה.

לא סיפרתי לעליזה על האזהרה.

עליזה סיפרה לי שכאשר אורנה היתה קטנה אמרה יום אחד לסבתא תרזה: “סבתא את זקנה, סבתא את מכוערת, סבתא למה את לא מתה?”


למד איתנו אז בחוג לספרות עברית סטודנט נמוך בשם גברוש האחאבי שברבות השנים נעשה פרופסור בעל-שם החורץ גורלם של סופרים, מרוממם ומשפילם, וגם נשא לאישה אמריקאית עשירה. צורת הליכתו היתה כשל אווז ונשא עימו תמיד ילקוט משולש ועבה שניראה אף הוא כאווז, וגם פניו היו כמשולש עם משקפיים.

מעולם לא החלפתי איתו מילה.

יום אחד נעמד מולי במידרכה שבין בניין מייזר לבניין לאוטרמן שבגבעת-רם (הכל כבר השתנה שם, גם השמות), ואמר:

“אז מה, [וכאן נקב בשם-משפחתי] עכשיו אתה דופק את הג’ינג’ית של פרופסור לבונה? הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…”

הפלקתי לו סטירת-לחי חזקה והסתלקתי. משקפיו עפו. הוא לא עשה מזה עניין אבל מאז התעלם ממני ומכל מה שאני כותב. (סיפרו שהיה מכנה אותי בלעג בשם “הפורם”, דער טרנר, שזה כינוי לזיין באידיש). עד שהתאבד.

לא סיפרתי לעליזה על הסטירה.


דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט למדעי המדינה ולמזרח התיכון משה דיין, במכנסיים רחבים, והרטייה השחורה של עינו השמאלית, חלפה לעיתים קרובות במסדרונות של בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן או במידרכה המקשרת ביניהם והצופה על ירושלים ועל שכונת בית-הכרם, ושהיתה כמו טיילת רוחשת שבה פוסעות רבות מהדמויות החשובות בדורנו ובדורות הבאים. יחד עימו למדו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, שהיו קרויים “צעירי מפא”י".

דיין בלט בפשטות הליכותיו. הוא נהג לשבת במסעדה של אדון שטארק שבבניין המנהלה למטה, לא בחלק ההומה שלנו, הסטודנטים, שבשירות עצמי, אלא באגף המוגבה מעט, המיוחס, של הסגל. שקוע בשיחה עם מרצה, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מבצע סיני של 1956, או מארח לשולחנו סטודנטית צעירה ויפה, שלאחר שראו אותה עימו היה עולה ערכה, כך הסבירה לי עליזה. ליד הכניסה למסעדה של אדון שטארק נמצא חדר הכספת שבו הוצגו למבקרים המגילות הגנוזות בארונות של זכוכית משוריינת.


סיפרו שדיין גר בדירה קטנה במחנה הצבאי אלנבי יחד עם הסטודנטית הדסה מור. בלילות שומעים משם את צעקות החמדה שלה. לא ממושכות ביותר.

על יחסיה עימו פירסמה לאחר זמן לא-רב רומאן, “דרכים לוהטות”, שבו תיארה את דיין בדמות אלוף בצה"ל, קטוע זרוע, וציינה במיוחד את ביצועיו במיטה, שיחותיו בחדר-מישכבו ומחשבותיו האינטימיות.


בחדרי בדירתה של עליזה חלמתי שאני נוסע באוטובוס העולה לעיר שדומה לירושלים ובכל זאת יש בנופיה משהו אירופאי ומזרחי גם יחד. משה דיין יושב בספסל האחורי עם עוד אישה אחת, מבוגרת, והוא מוסתר קצת ואנשים לא יודעים שהוא נוסע באוטובוס.

אני חושב לעצמי: כמה יפה שהוא נוסע באוטובוס כאחד העם.

כמה בחורים כבר מצטופפים ומסתירים אותו משום שהרגישו בזהותו. האוטובוס עוצר בתחנה והוא קם לרדת. עיניו פוגשות בי והוא אומר לי שלום, ואני לו, כאילו כבר נפגשנו פעם, והוא אומר לי כי קרא אותי ונהנה.

הוא יורד מן האוטובוס, לבד, ועולה במדרגות לכיוון איזה בית גדול, כמו ארמון מזרחי עתיק, עם חזית בעלת עמודים ושתי קומות ומרפסת בקומה השנייה וגינה גדולה מלפנים, אבל המקום קצת מוזנח.

מיד כשהוא מתחיל לעלות במדרגות, שבצד שמאל, הולכות אחריו שתיים או שלוש דמויות של בחורים צעירים ומיד אני יודע שאלה פדאיון, פלשתינאים, החפצים ברעתו. הוא מתחיל לברוח מהם אל תוך הבית. ואני נמצא בחוץ, רץ אחריהם, אך מפחד להתקרב קרוב מדי כי אינני מזויין ואני מרגיש שלא יהיה בכוחי להושיעו, רק אסכן את חיי עצמי. לכן באמצע מרוצתי אני מפסיק, ובעוד אני שומע את קולות מנוסתו, ואולי גם יריות שמהדהדות בחלל הבית, או צעקותיו בשעה שהם פוגעים בו בסכיניהם – אני צועק בחצר לאנשים שונים, ביניהם הרבה חיילים שנמצאים בחורשה סמוכה, וקורא להם לרוץ להציל מפני שרוצחים את דיין. והרבה אנשים מסתובבים ומתקרבים לבית אך לא מועילים מאומה ויש גם הרגשה כי איחרו כבר והמעשה הנורא נעשה.

אחר-כך אני נמצא על פי ואדי מידברי, בין צוקים, בנוף שבין נגב לירושלים. ומביאים בהליקופטר את גופתו המתה הערומה של דיין, בכמה חלקים נפרדים קטועים זה מזה, ואנחנו, בתור חובשים, צריכים לטפל בה. ובייחוד מושך את עיניי החלק האמצעי של גופו, ובו אבר המין שלו, אשר ניראה קפוא וגדול, והבשר כאילו מכוסה במעטה שקוף של שיש לבן, כאילו היה חלק מפסל.

אנחנו מטפלים בסידור חלקי הגופה על פני אלונקה, וקורה דבר מוזר. ככל שאנחנו מהפכים בחלקים ומנסים לחבר אותם זה ליד זה כן הם הולכים ומצטמקים, ובאותו זמן מתאספים עוד אנשים אשר חפצים לזכות בחלקים מן הגופה, ובדרך מיסתורית הם קורעים נתחים מן הבשר המת וכניראה אוכלים אותו. כמו סאקראמנט. וכך הגופה הולכת ונעלמת ולא נותרים ממנה אלא כמה גושים חסרי צורה. ולי יש רגש אשמה שלא עמדנו במה שהוטל עלינו – לשמור על הגופה ולהעביר אותה בשלמותה לאן שצריך. ואני חש כל הזמן רגש של צער על אובדנו ורגש של אשמה ואחריות – מדוע לא הצלתי אותו כשהיה הדבר בידי.


ולא רק סטודנטים בגילי, גם אנשים מבוגרים באו ללמוד באוניברסיטה או רק לשמוע הרצאות מפי הפרופסורים הירושלמיים, שכל אחד מהם היה שם דבר בתחומו – יצחק בער, יעקב טלמון, שמעון הלקין, איזידור לבונה, חיים שירמן, א"א מנדילוב, לאה גולדברג, דן פטנקין, קלוד ויז’ה, חיים רבין, חירם פרי-פלאום, משה גושן-גוטשטיין, יונינה גרבר-טלמון, גרהארד גרייפנבאך, נתן רוטנשטרייך, יהושע בר-הלל, גרהארד גבריאל אורלובסקי, ישעיהו תשבי, בנימין אקצין, יגאל ידין, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, והדוקטורים מנפרד הרבסט, יעקב פליישמן ופפיטה האזרחי.

בהרצאות של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה ישבתי עם ח“כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ”ך הראשון עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן שהיה בא בנעלי-בית חמות, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, החוקרים רבקה ש"ץ, אפריים גוטליב, יוסף בן-שלמה ואלי שבייד, העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן והרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר.

כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד ומבקריה, גם מתחילים שלא המשיכו, למדו או לפחות הסתובבו בקמפוס שבגבעת רם – משה זינגר-הנעמי, אהרון קומם, אורי אורלב, אריה זקס, עמוס עוז, אברהם שפירא, אברהם ב. יהושע, יהואש ביבר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, דן מירון, דן עומר, יוסף דן, דן פגיס, דליה רביקוביץ, שלמה צוקר, רינה ליטווין, ראובן קריץ, אשר רייך, ישראל אלירז, אלכס זהבי, אהרן אפלפלד, שמואל הופרט, רן סיגד, בת-שבע שריף, גדעון שונמי, יעל דיין, עדי צמח, רות קרטון-בלום, מלאכי בית-אריה, חמוטל בר-יוסף, יוסי יזרעאלי, יוסי שריד, יגאל לוסין, גילי יעקבסון, חיים גיל, יונתן גורל, מנחם ברינקר, עזרא פליישר, אורי בן-עמי, פוליק שומרון, רינה שני, שמאי וארנה גולן, הלית ישורון, גברוש האחאבי וגרשון שקד.

יכולת לראותם במסעדה של אדון שטארק או בקאפאטריה שבקומת הקרקע של בניין קפלן, יושבים סביב י"ד אברמסקי הממושקף, איש ירושלמי מלומד, תמהוני, חייכן ועגול פנים, שנהג “להמתיק סוד באבקת רכילות” כשהוא לוגם מכוס התה – מגלה לשומעיו פרטים כמוסים מחיי הפרופסורים המפורסמים, עזי היצרים, ומקטין בכך את הערצת הסטודנטים ליושבים במרומי האולימפוס.


בתקופה שהייתי דייר אצל עליזה בא לבקר אותי חברי-מילדות חנניה של נמרודה. היה לו שם-משפחה משלו שבו גם נקבר אבל אני מעדיף לכנותו “של נמרודה”. הסופר פנחס שדה אמר לי שאילו היה מחליף בתקופה מאוחרת יותר את שם משפחתו פלדמן לא היה קורא לעצמו פנחס שדה אלא פנחס מן האדמה. ה“מן” וה“של” בשם-המשפחה מעניקות כניראה הילה של אצולה, של חשיבות ושייכות רבת-דורות.

חנניה ועליזה מצאו מיד שפה משותפת. למוחרת כבר קינטרה אותי: “חנניה יותר רוחני ממך! הוא אמן אמיתי. חבל שאותה נמרודה קורעת את ליבו.”

“מאיפה את יודעת?”

“אתה כל-כך נתון בעצמך שלעולם לא תבין ללב אישה. לא קשה לנחש כשגבר נתקע לספר לך על מישהי שכבר בכלל לא חשוב לו ממנה – כבר במשפט השלישי שלו.”

חנניה אכן התהלך כמחזיק את ליבו הפצוע ביד. מסוגל להכחיש את אהבתו לנמרודה גם כשהוא נכנס לשיחה עם נוסע מקרי באוטובוס.


ירח-הדבש העליז שלנו נמשך חודשיים. לקראת סופו התחילה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שהיא תגלה לבד? או להציג אותי מיד בהתחלה בתור “חבר של אמא”? חבר? עכשיו כבר ידעתי שעליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר בדיוק כמה. ואולם גוף נאה היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות-הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות יותר מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן.

אך לי זה לא הפריע. בהיותה לבושה ניראתה בעיניי כיישות אחרת, וממילא גם לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני המשכתי לכתוב שירים חושניים, כבדים, מלאים הערצה עצמית. החזירו לי אותם מכל מערכות העיתונים.

עד כדי כך!

 

פרק שמיני: ואורנה הגיעה


ואורנה הגיעה.

חדרה היה סמוך לחדרי. גם עיניה היו מצועפות במין ערפל של קוצר-ראיה המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, אשר מי ידע את תחתיתה? – יסולח לי על הביטוי. אפה היה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אפילו חקרני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, בדומה לאימה, ואולם גופה היה עגלגל, כולו חמוקים, וקומתה ממוצעת, תכונות אלה ירשה כניראה מאביה. מצד אימה היה לה שפע שיער אדמוני, אך חלק, בעוד עליזה היתה מתולתלת קצת, אולי מסילסול במיספרה. בקיצור, הקטנה ניראתה כלביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך –

ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא. קלפטע לא קטנה כלל וכלל.

הוצגתי, נעבך – כחבר של אמא, ללימודים, וכדייר חדש. מהמיטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות הקור והרטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ואת מצבי בכלל? – אבל כסף לא היה לי. האפשרות היחידה שעמדה בפניי היתה לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת העבודות של הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר, רובו היה ממדעי הטבע, והישוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם בלבד. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, “מסע לארץ הודו”, בעיתון הסטודנטים “פי האתון”, והדבר העניק לי, בעיני עליזה, הילה של משורר שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים וטכניים כגון הגהה. ניראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב שמקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים. ואולי, כדי להוכיח שהתחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר:

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.


1959


אך מיום שבאה הקטנה פרח-חלף לו ירח-הדבש שלי ושל אימה. הלילות המשותפים, חגיגת הגופות המתפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו לבלתי-אפשריים כי כאשר הייתי חוזר מחדר השינה של עליזה היה עליי לעבור במסדרון על פני דלת חדרה של אורנה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט שנתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימה ועד מהרה נשמעו משם קולות רמים של בכי, האשמות והפצרות. היה עליי לבוא בפיג’אמה שלי ולהישבע שרק למדנו יחד, אימה ואני, וגם עברנו על הגהות, והנה הן! – ברגע הזה התגלה לי שאכן ההגהות שעשיתי חוזרות לעליזה, לעבור עליהן, מבלי שאדע.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לגימנסיה העברית רחביה ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים.

ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג. חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה אלינו להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – נפל איזה פיכחון מכאיב ביחסינו, ואותה תאוותנות עזה, ידענית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – ניראתה עתה, באור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת הלילה, ועקבות התמרוקים, ומחלפות שיער אדום-עייף – כמין ניסיון פאתטי של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות על ארבעתיה ב“הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” – כמו צעקות של אוהדי ביתר ירושלים במגרש הכדורגל או כתרנגולת שמקרקרת אחרי שהטילה ביצה – במקום לעמוד מול תלמידיה בכיתה בגימנסיה העברית רחביה, או להתרווח על ישבנה בשקט ולשמוע הרצאה מפי פרופסור איזידור לבונה באוניברסיטה.

בוקר אחד חטפה באמצע האקט התכווצות שרירים והיה עליי לעסות את השוק התפוסה שלה ולהתחנן בפניה שתפסיק לצרוח פן תזעיק עלינו את כל שכונת רחביה.

התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. עובד אצלה מאחורנית. נגעלתי מעצמי. ידעתי שלעולם לא אוכל לאהוב אותה. העירום שלה ניראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. הקורקבן הבולט. הדגדגן הזכרותי. השערות בתחת. כאשר הצצתי לערוותה הפעורה בתוך התלתלים הג’ינג’יים לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמשם הוורוד-הלח של השפתיים ילדה את אורנה ולשם אני נכנס.

עליזה אף רמזה שאולי מוטב שלא נגור יחד, אז אולי יהיה לנו קל יותר להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביותר מעשר שנים! –

ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים ניראתה לי כגירוש מגן-עדן.

מדוע?

התאהבתי.

במי?

באורנה, כמובן.

 

פרק תשיעי: הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון


שכחתי לספר שהקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר-של-ממש אלא צירוף דלתות מתקפלות שהיו בדרך-כלל סגורות. בצד שלי ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה פנימית רגילה בדירות הישנות ברחביה. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, חדרים שהופרדו לשם פרטיות או כדי שיהיה אפשר להשכיר אותם לסטודנטים.

אך לי היתה מהרגע הראשון הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. היה נידמה לי שאני שומע כל רחש שלה. כל אנחה. בלילות. ילדותית. תקף אותי חוסר-שקט. לא ישנתי טוב. חיכיתי לשמוע את קולות ההתעוררות שלה בבוקר. אפילו פוקיק קטן. אבל שלה.

גיליתי חור-מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי ספרים אחדים וניסיתי, אני ממש מתבייש להודות בכך – להציץ לתוך החדר שלה, בייחוד כאשר התפשטה לפני ששכבה לישון או התלבשה בבוקר. לא הצלחתי הרבה. לפעמים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיניי, בד של לבוש, חלקת עור חשופה, שיער צהבהב, אבל כל אלה לא נתלכדו לתמונה שלימה.

אורנה היתה מסוגלת לשבת שעות שלימות בחדר, ללא תנועה. חשבתי שכבר יצאה בלי שהרגשתי, ופתאום היתה קמה ומתרוצצת מפינה לפינה ולרגע לא עומדת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני בשש שנים. לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר משאני הייתי קרוב לגיל של אימה. יום אחד מצאתי בחדר-האמבטיה חזייה שלה, קטנה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

היה נידמה לי שאורנה שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. עליי הן צוחקות. באותה תקופה גיליתי שיר של המשורר פנחס שדה: “סנטו בי נערות על כי דלותי ככה” – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל-כך בעזרתה של עליזה, ולהתפרסם, כן, להתפרסם – אולי היה גם יחסה של אורנה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא הקיץ, היא תיסע שוב ללונדון, אל אביה, ותטייל במקומות שהיא קוראת להם בשם אוכספורד סטריט, מארבל ארץ' ומארקס אנד ספנסר. אני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד הטיול עם חברי הקיבוץ לאל-עריש וכמה קילומטרים דרומה, אל שרידי השיירה המצרית ההרוסה בידי מטוסינו, אחרי מבצע סיני של שנת 56'.

בלילות הייתי שוכב ער שעה ארוכה. מקשיב. על פי צבע שמשות הזכוכית האטומה אשר בקיר-הדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי אורנה מכבה את האור הגדול בחדרה ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו.

לפעמים, כשנאנחה, ושוב נאנחה, ידעתי שהיא מאוננת… זה רק טבעי אצל נערות מתבגרות בגילה, ואני…

בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת-תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה.

בדרך-כלל, בשעות של כתיבה או לימודים, אני נוהג לעשות הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, כאן בתא, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסון של החדר, צועד, תוקע נאד מדי פעם ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת-אף, מה זה הצעדות בחדרי.

שמחתי והייתי גאה להסביר לה.

ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה, והנאדות שקטים, שקטים. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כאשר צעדותיי הארוכות לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר-הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני רק איזה בטלן ארור ומאחז עיניים.

לא אשכח שהיחס שלה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל לא. היא לעגה לפצעי-הבגרות שלי, לכתמי הנשיכות שעל צווארי. את הסיבה לכך לא ידעה. היא לעגה לנעליים שלי. לכך שהייתי חסר פרוטה. גם את הסיבה לכך לא ידעה. אבל היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס.

בייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימה. חי על חשבון אימה. לכן היתה חוזרת ומעלה באופן כפייתי כמעט את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. “לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה מוטי [אמא, ו”ו בשורוק] למצוא לה חבר. היא בררנית!"

ככה.


ללא ספק היה משהו מופרע בעליזה. פחדה שיהרגו אותה. אולי בגלל הפחדים שנטע בה אביה, הערצתה כלפיו והצורך לפצות אותו. רגשות האשמה שלה נבעו מכעס ישן שחשה כלפי אימה בגלל בגידותיה באב בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בזכות שליטתו המושלמת בגרמנית ובתורכית, נוסף על עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית – ישב פרופסור אורלובסקי באיסטמבול כחבר המשלחת של ההנהלה הציונית של היישוב העברי ולקח חלק במשא-ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים. באותן שנים אצל תרזה, שהיתה אישה בעלת גוף נאה וסוערת, ביקרו בגפם ובשעות לא-מקובלות אחדים מגדולי היהדות בשכונת רחביה ובהם פרופסור איזידור לבונה. על עליזה המתבגרת הוטל לגונן על אימה ההוללת ולהסתיר את עלילותיה עם מחזריה גם מפני האב לאחר שחזר מהמלחמה.

וכל ה“הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” הפולחני שלה, המלאכותי, הפאתטי, כמו איזו קריאת-קרב אינדיאנית של “עין הנץ” שקראה עליו בספר. כאילו מישהו תקע לעליזה שאי אפשר להזדיין אחרת –

בוקר אחד במיטה, לאחר שמרטתי שערה ג’ינג’ית בודדה מהעיגול הכתום הדהה סביב אחת הפטמות והתחלתי למצוץ ימינה, למצוץ שמאלה, כדי שתיזדקרנה כבעבר, עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – גם אני הייתי רפוי עדיין – סיפרה לי עליזה שאורנה, כשהיתה בת חצי שנה, סבלה משיעולים תכופים, מחום ומנזלת. בוקר אחד, זה היה בחורף, לקחה אותה לרופא וביקשה שיבדוק את התינוקת.

במקום להתחיל בבדיקה, שאל אם עליזה מניקה עדיין.

עליזה לא היתה בטוחה ששמעה טוב את בקשתו של רופא-הילדים. כשענתה לבסוף בחיוב, ביקש לראות את החלב ניגר מפיטמתה.

“מה הקשר בין החלב להתקררות של התינוקת?” שאלה במבוכה, תוך כדי פתיחת כפתורי חולצתה.

“כך אני מאבחן את המחלה,” הסביר לה, “זו שיטה חדשה שפיתחתי, לבדוק את אופן ההנקה, מצב גודש חלב האם וזרימתו, והיא נמצאה יעילה ומדוייקת הרבה יותר מהשיטות הרגילות לאיבחון מחלות עונתיות של תינוקות.”

עם הרבה סימני שאלה איפשרה עליזה לרופא למשש וללחוץ את שדיה, והופתעה לראותו טועם מהחלב שיצא מהם. “הוא ביקש ממני לסחוט את שדיי בזה אחר זה ולהזרים את החלב לכפות ידיו,” סיפרה, “וכאשר התרגשתי קצת והאצבעות שלי התבלבלו,” הגישה לי עליזה את השד כמינקת וביד השנייה הידקה את ראשי אליה, “הוא עצמו חלב אותי… הוא גדול… הוא ג… דול… הוא… ג…”

כאן כבר הייתי מגורה מאוד מכך שאני מזקיר בפי פיטמה קשה שהניקה את אורנה ושממנה שתה הרופא חלב… אוהו… הפעם עם עליזה… זה היה… ממש הבת בחלב אימה… זאת אומרת, האם בחלב בתה… גם השד התפוח השתולל ולא הפסקתי למצוץ.

“די, אתה מכאיב לי!…”

ונרגעה.

“ומה היה הסוף?” שאלתי.

“הרופא סיים את הבדיקה בציצי שלי, רשם לאורנה סירופ לשיעול ותמיסת מי-מלח לאף, ואף המליץ על שימוש בשעות הלילה בוואפורייזר, אתה יודע, המכשיר שפולט אדים.”

לדבריה הוטרדה מאוד מהבדיקה המוזרה וכעבור ימים אחדים החליטה לדווח על המקרה במירפאה של קופת חולים שבה עבד הרופא. “מנהל המירפאה לא נשמע מופתע. במגירתו נאספו באותה תקופה תלונות נוספות של אימהות מיניקות שתיארו בפירוט את בדיקותיו התמוהות של הרופא, ללא כל קשר למחלות הילדים. אני החלפתי רופא לפעוטה. אחרי שנים אחדות נודע לי שהמלקק הכפייתי של חלב האימהות התאבד.”

קמה, התלבשה, והלכה לספרייה הלאומית החדשה שבקמפוס גבעת-רם.


הקטנה הביאה איתה מלונדון “שלפוחית מפליצה”. מנפחים ומחביאים אותה מתחת לכרית על כיסא או ספה, וכשמתיישבים עליה – הצפצפה פועלת. אורנה נהגה לטמון את השלפוחית כל פעם בפינה אחרת, וכשזו הפליצה תחתינו שמענו את הקטנה פורצת בצחוק אפילו מקצה המסדרון. אמנם, לי לא היה איכפת מאחר שהתעלול שימש לי לא פעם הסוואה לדבר האמיתי, שהציק לי.

ערב אחד נכנסתי למיטבח בשעה שישבו בו השתיים ואכלו על גבי קרשים. זה היה מינהג ייקי שבארוחה רגילה אין צורך בצלחת ומסתפקים בקרש. על כל גביע קוטג' או בקבוק חלב רשמה עליזה בשחור תאריך תפוגה עוד בטרם היה נהוג בארץ להדפיס תאריך על מוצר. לעיתים ממש מדהימה אותי הבהירות שבה אני זוכר כל פרט –

וכשישבתי לשולחן, זה שוב קרה לי.

עליזה קמה נרגזת. “אורנה, את לא חושבת שהגיע הזמן לשים סוף פסוק לתעלולים האינפאנטיליים האלה? הפעם באמת הגזמת! עכשיו אני זורקת לזבל את השלפוחית המגעילה שלך!”

והיא ניגשה והקימה אותי כאילו מתבדחת, אבל בכוח, כדי לשלוף את הכרית שעליה ישבתי. אני התנגדתי לה וציחקקתי באי-נוחות, "לא חשוב, לא חשוב – "

עד שלא מצאה תחתיי שום שלפוחית.

כמה הסמקתי. זה היה מביך. זה היה ממש מביש. גוש של צחוק בלום התפוצץ בפה החתום של אורנה והיא רצה לחדרה, “אני לא מאמינה!” – נשמעו קולות היסטריים שלה עוד שעה ארוכה כשהיא שרועה על הבטן על המיטה ומכה בידיה וקופצת באוויר כדי להירגע.


מלבד הארוחות שאליהן הזמינה אותי עליזה מדי פעם, ומעט המצרכים שהחזקתי במקרר שלה, עיקר מזוני היה החומוס מונטנייה שהכין אלברט במסעדת “טעמי” הקטנה ברחוב שמאי. בשר הרשיתי לעצמי לאכול לעיתים רחוקות.


ערב אחד יצאתי מ“טעמי” וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.

הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:

“אפשר גם אתה צריך להשתין?”

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג’ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, “רעב”, שלא היה נעים לו לעזוב ל“צרכיו הקטנים” את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה. כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

“לא!” יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, “הוא – עוכר ישראל!” –

והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, “שונד”, ספרות צהובה –

ואמר לי: “אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!” –

וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

“בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!” צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את “תמול שלשום”, אבל הוא כבר לא שמע.


מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

 

פרק עשירי: יום הולדת של קנדונים


אותה תקופה טרם היו בשימוש גלולות נגד הריון. כבר מההתחלה עליזה קנתה לי קנדונים ושמרה אותם במגירה בארון-הלילה ליד מיטתה. במחשבה שנייה, אולי נותרו שם מהתקופה של טרום-גירושיה או ממאהבים אחרים שהיו לה לפניי. היא העדיפה לשמור את הקנדונים אצלה כדי שתהיה לה ביקורת עליי. רגע לפני ההתזה היתה הודפת אותי מעליה בקשיחות ומלבישה לי את הקנדון בתנועות נמרצות כמו מורה שמסדרת את המעיל או הכובע על התלמיד לפני שהוא יוצא החוצה לגשם. בושה לספר, לא פעם גמרתי בגומי בין אצבעותיה.

בקנדונים השתמשנו רק כדי שלא להכניס להריון, ולא מפחד המחלות. בימים ההם עוד לא התגלה האיידס. לכל היותר יכולת לחטוף טריכומונאס לאחר ביקור בווגינה שידעה תחלופה תכופה מדי. משתין בקושי בבוקר. לוקח גלולות ונירפא מהדלקת. נזהר שלא להדביק בינתיים מישהי אחרת. קראו לכך שיטת הטלפון. אבל בחיים, בחיים לא היתה בסקס ובסקס-מזדמן סכנת מוות. יכולנו לזיין אז בלי חשש כל מה שזז, ותחי האהבה העברית החופשית!


יום אחד, באותו ערב הייתי אמור לצאת עם עליזה לקולנוע לכבוד יום-הולדתי והדבר היה אמור להישמר בסוד, אני חוזר לחדרי ומה עיניי רואות? זר קנדונים לבנים-שקופים מתנופף לו ברוח הקלה, שט כשהוא קשור בחוט למנורה המשתלשלת מהתקרה!

גנבה אותם הקטנה מהמגירה של עליזה וניפחה.

ואותיות צבעוניות ציירה עליהם, אני חושב, בשפתון: “יום הולדת שמח לחבר!”

וגם שמעתי צחוק חנוק מהעבר השני של קיר הדלתות והזגוגיות האטומות. חתכתי את החוט, הוצאתי את האוויר בקול שריקה מעצבן, שהזמין חיקוי-בפה מהעבר השני, עטפתי את הבלונים הרפויים בנייר-עיתון ויצאתי לזרוק את החבילה לפח הזבל שבחצר הסמוכה. פחדתי מבירור אצל עליזה. היא תהיה משוכנעת שגנבתי אותם כדי לזיין איזו חברה אינטימית שלי, שאינה קיימת אלא בדימיונה. המשכתי מיד לבית-המרקחת של רחביה. בשארית כספי קניתי שתי חפיסות חדשות והגנבתי אותן למגירה של עליזה. בגלל התעלול של הקטנה היה עליי לדלג על שלוש ארוחות-צהריים.

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את האמת של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאמא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאמא כן מצאה לה חבר, ושטוב לה.

אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו.

ואני, אני כבר הייתי מאוהב כולי באורנה המתעללת בי, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, ובאופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שלפני השינה. מאמין שכמו שאני מעלה בדמיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הג’ינג’י הכהה, כשהיא חבוקה עם הדובי-מילדות הצהוב שלה במיטתה, כך חולמת היא עליי, “המשורר החלכה” (כך, במו-אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם בפני עליזה), אשר יום אחד ילמדו אותו בבתי-הספר כמו את ביאליק ואת פיכמן, ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות-הרואי, בערפל של קרח לבנבנן, שקוף.


אני מתאר לעצמי ששהותי כדייר בבית עליזה אורלובסקי (היא שמרה כל השנים על שם-נעוריה מהיותה בתו של ההיסטוריון פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי הידוע) היתה באה לקיצה יום אחד אילו חזרה אורנה במפתיע מהגימנסיה העברית רחביה והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את כוס-אימה המפורקד על מיטת נישואיה עם אבא הקדוש שלה, ששמה אולי עשו גם את אורנה-עצמה – אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי הוורודים והקודרים ביותר.

 

פרק אחד-עשר: אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה את ציפורני רגליה של אימה


לילה אחד שמעתי נקישה קלה, מהוססת, בקיר-הדלתות המפריד בינינו.

הלב שלי החסיר פעימה. האומנם? לא האמנתי. בטח אורנה הפילה איזה חפץ. אולי התהפכה במקרה על מיטתה, והיד שלה נגעה במקרה בקיר-הדלתות הסגור.

או שהפריזה באוננות ובלי כוונה דפקה את רגלה העדינה בזגוגית שבדלת.

אך הנקישה על הזגוגית האטומה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם היו שתי נקישות בזו אחר זו: תק-תק!

ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. הייתכן? האם אני יכול להעיז? המותר לי? האם זו אינה מלכודת מצד אורנה הגאה, שבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת, בחזרה.

בצד השני של הזגוגית שרר עכשיו היסוס, כאילו גם שם נבהלו מהתשובה. ואולם מיד שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן תישמע במסדרון ואצל עליזה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים בשפת הנקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט.

ככה לילות אחדים, לפעמים פעמים אחדות בלילה, במירווחים, וביניהם דממה, שעה או יותר, כאילו כדי לבדוק אם אני עדיין בחדר. ערמומית. עובדה, במשך היום, אם אנחנו ניפגשים במסדרון או במיטבח, כלום. לפעמים נידמה לי שהיא מסובבת את הראש ועושה תנועה כאילו מקיאה כשרואה אותי.


שבת בבוקר. אני עובר במסדרון בדרכי לחדר-האמבטיה. עושה זאת אולי יותר מדי בשקט. דלת החדר של עליזה פתוחה-למחצה. עליזה יושבת בכתונת-לילה לבנה על המיטה כששערותיה פזורות לאחור ומושיטה קדימה רגל לבנה, אורנה לצידה על שרפרף, שערה הג’ינג’י גולש ומסתיר את פניה, מחזיקה בה ומורחת אחת לאחת את ציפורני-רגליה של אימה בלכה אדומה כשהיא נושפת עליהן לייבשן.

התמונה חילחלה בי כמו מחלה וכמו רעל. לא יכולתי להתרכז בלימודים. כשהייתי עם עליזה במיטה ליטפתי את כפות-רגליה, נגעתי בלכה של ציפורניה כאילו המגע של אורנה עודנו שם ונשפתי עליה עד שעליזה צחקה. ביתר הזמן חלמתי שאני יושב לרגלי המיטה בחדר של הקטנה ומורח את הציפורניים הבתוליות שלה בלכה אדומה.


בלילה החמישי של הנקישות השתררה שוב דממה אחרי שנשמעה הסידרה הראשונה. הקשתי פעמיים-שלוש, במירווחים, ולא באה תשובה. איזו ריקות מוזרה שודרה מהעבר ההוא, החי והרוטט קודם, של קיר-העץ-והזכוכית, ואז –

חריקה קלה, דלת החדר שלי נפתחה, ובחשיכה גמורה משהו חלף-חצה את המרחק הקצר ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט על הבלטות הירושלמיות, ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן את זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שמכוחו, כך חשבתי, תינתן לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום אני שומע לפעמים בחלומות הלילה את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נירגש, אני ממשיך לשמוע אותן מבעד לקירות.

אורנה התכרבלה בזרועותיי תחת חמש השמיכות הצבאיות מהקיבוץ והסדין שליוו את כל חיי כסטודנט בירושלים. לבשנו שנינו פיג’אמות פלאנל ולא העזנו לפשוט אותן ומבעדן התגפפנו והתנשקנו. לבד ממגע חפוז בפקעות-שדיה המוצקות, וכפות-רגלינו הערומות, היא לא הניחה לי לתור את גופה אלא מעל לפלאנל העבה.

שער המשי הארוך והסמיך ששורשיו מתחילים במצח הקטן, ריח הגוף הג’ינג’י המזכיר את ריח אימה, כהפרשה של בושם מן הבלוטות.

רק פעם אחת נגעה במקרה מבעד לבד באובייקט שלי, שממש השתולל, בקושי התאפקתי שלא להתיז וככה גם עכשיו כשאני כותב (אבל אז שמרתי אותי לאימא שלה) – ומיד ריפרפה אורנה בנשיקה על שפתיי ואני יכולתי לחוש בחושך שהיא מחייכת לתגלית – פעם ראשונה בחייה נגעה בזכרות!


כעבור שעה קלה, שניראתה לי קצרה וארוכה כאחת, שייכת לאיכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כמו זהב טהור – חמקה ממני הקטנה, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה.

כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותו רגע, היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש במאומה.

ומבלי שהרכיבה את משקפיה, הקטנה!


ובבוקר – שום רמז. היא המשיכה להתנכר לי ואפילו ללגלג עליי! – “בעצם מתאים לך מוטי [אמא] להתאהב בגאון צעיר כזה. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בגימנסיה, עם הסבר מגוף ראשון!”

או –

“אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברה שלכם! – שני פרצופי עט-תחת! נאדות ספרים! נפוחים במילים!”


ובלילות – רק כבה האור בחדרי, מיד נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – לפעמים היתה שבה וחוזרת אליי פעמיים ושלוש באותו לילה, הלוך ושוב, מניחה באלכסון רגל יחפה ערומה לפני רגל יחפה ערומה וטופפת קדימה ומענטזת כדוגמנית שכמוה אולי ראתה בתצוגת-אופנה באחד מבתי הכלבו הגדולים בלונדון, וכאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת:

"פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הפוצי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

אבל –

אולי רצתה להיות בטוחה שלא חמקתי לחדר של אימה? – אולי רצתה להעמיד במיבחן את עליזה, אם תצליח לתפוס אותה, אורנה, מתגנבת אליי בלילה? – או אם תתפוס אורנה את עליזה במסדרון, חוצה אותו בדרכה לחדרי?

אני לא טוב בפסיכולוגיה. המניעים של האנשים לא מעניינים אותי. אני רק מספר מה קרה. הקורא לא אידיוט. הוא מבין בעצמו את הסיבות. עד היום אין לי הסבר מדוע הקטנה לחשה לי בחיקי בגרמנית, (השפה שבה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם סבתה תרזה), נצמדת אליי בחושך ומדגדגת לי את האובייקט: “איש בין איינה [נו”ן בצירה] מדיצין פור [ו“ו שרוקה] דיינן [דל”ת בפתח, נו“ן בסגול] שפריצר!”

 

פרק שניים-עשר: מה שאמר לה הגיניקולוג


במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.

היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פינומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: “ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור…” וגם “תרנגולים”: “מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה… מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים…” המלצר הערבי ממועדון-הלילה “בכחוס” השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג’ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב“בכחוס”. גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: “עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי…” כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.

בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: “אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר…”

כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. “אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי.”

היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.

“אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה…”

שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטייים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.

בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש“זבתא תרזה” באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו“זבתא” אמרה לו: “זי זאדיזם, זי זקאנדל!” – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.

המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי “משא” של “למרחב” והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.

לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: “בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות,” ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל’ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכל ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפיטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הירשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהירבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.

“יש לי גירוי מתמיד בפותי,” ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגיניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, “חבר של זבא”, היה בודק אותה – היה הכל מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.

בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: “דוקטור, השדיים שלי קטנים!” – אומר לה הרופא: “קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!” – “וזי עוזר?” – “אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!”

החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר… היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה… הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.


לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע “רקס” הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. הייתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.

היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה “טעמון” גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.

ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – ניראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.

"מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אמכנזיים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי… ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

 

פרק שלושה-עשר: “אולי זה הבתוכו של הג’וק?”


חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!

ככה הזדווגנו.

וריח הגוף הג’ינג’י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.

הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא’לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: “תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!” – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!


“מה תעשה כשאתגייס?” התגרתה בי הקטנה, “תבוא עם מוטי לטקס הסיום של הטירונות?” – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג’ינג’י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – “אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס.”

סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. “גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש…”

“ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפינלאנד [אמרה בפ”א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת…"

“די, תפסיקי לצבוט אותי…”

“ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר…”


לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג’מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב“סוד שיח” או בהלקין או ב“החיים כמשל”. לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:

“ג’וק! ג’וק! אוי ג’וק! אני מתעלפת!”

כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.

אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג’אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג’וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.

“השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר…”

“מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי… פחדתי כל כך… איתך אין לי שום מעצורים…”

“אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה.”

“לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!”

אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?

עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: “אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג’וק?”

הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.

“מלאך שלי!”

בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.

“מה איתך?” לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.

משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.

סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.

והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא “להעיר” את הקטנה.

“תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?” לחשה.

“תוכיחי לי!” נפלט לי פתאום.

מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.

ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא “רעב” של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.

החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: “טעמתי סופר עברי”, שם שיכול להיות מאוד מסחרי.

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

 * * *

מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: “של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?”

וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: “אולי זה הבתוכו של הג’וק?”

 

פרק ארבעה-עשר: ליל השלג אשר באמבטיה


פעם בשבוע היתה עליזה הולכת להשתתף בסמינר שהתקיים בבית הפרופסור איזידור לבונה. התכנס שם חוג תלמידי מ“א ותיקים, ניבחרים, ועימם שניים-שלושה סופרים חשובים-בעתיד שלמדו עדיין לב”א, וגברוש, שהכל ניבאו לו גדולות כבר אז. אני, שהתחלתי את לימודיי רק השנה, (עם עליזה למדתי רק במכינה לתלמוד, שהיתה חובה לסטודנטים בספרות עברית גם בלימודי התואר השני) – עדיין לא נמצאתי ראוי להיות מוזמן אליו למרות שכבר פירסמתי שיר אחד ב“הארץ” ושיר אחד ב“פי האתון”.

אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות בינינו מתוך תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של פרופסור לבונה וכמובן שרק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי.

“לסופרים שהוא מטפח הוא כל-כך נאמן,” צבטה באשכיי, מתגרה בי, “עד שאני בטוחה שגם אחרי מותו ימשיך לפרסם רשימת-ביקורת על כל ספר חדש שלהם.”

“תורידי את היד, מה הקושי?” אמרתי, “הוא יכול להשאיר בצוואתו נוסח פתוח שבו יש לשנות מדי פעם רק את שם הספר.”

בשכבר הימים, רמזה לי עליזה, כמספרת פרק מהרומאן “שירה” של עגנון המתרחש חלקו ברחביה, פרופסור לבונה חיזר אחריה. הוא הזמין אותה לחדר-העבודה בביתו כאשר אשתו נסעה ללמד בסמינר הקיבוצים, לפתע כרע ברך, טמן את ראשו בחיקה (של עליזה), התחנן שתרשה לו לזיין אותה, וכשסירבה בכה ולא חדל להריח בחצאיתה. אך היה עליה להפסיק אז את לימודי התואר השני בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה על מכתבי אהבה גנוזים שלו, אליה, סונטות בסגנון שירת ספרד וכתמים, של דמעות, כניראה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי על הזלזול שבו נהגו בי, הרי מרגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.


אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אמבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור לבונה – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה בגן-העדן, עירומים ולא התבוששנו. בחוץ ירד גשם. סערה רוח. אולי כבר גם היו פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי על הקטנה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי. את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראוייה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו, מתנשקים באמבטיה המהבילה. שערה הארוך, אדום-כהה וממלא את המים, שורשיו מצרים את המצח כמסגרת. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב. נגעתי בבתולים שלה. בשער הקטן, החתום, שטרם חדרו אליו הגברים. היא צחקה מלמטה, ממש. התפרפרה במים, הקציפה בועות, הרימה מולי ערווה רטובה כמו אי ג’ינג’י שצף בלובן. סילסלתי בו באצבע והיא שלחה יד וצבטה את האובייקט שלי. קצת הכאיבה. וככה השתובבנו. היו לה כפות-רגליים נהדרות. רכות ובתוליות עדיין. אני זוכר עצמי מוצץ את הבוהן הרטובה שלה בפי. איזה מותק.

“הייתי רוצה שתכיר את אבא’לה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!”

קמה, עמדה במים, נוטפת, חוגגת, נשקתי את הזר הג’ינג’י שהתנוסס בגובה עיניי. הקטנה פצחה פיה בשיר, מבקשת שאשלים בו כל שורה שנייה, שארגיש בפי את הוויבראציות:


ושתי הקירחת ישבה במקלחת

ויבוא ויזתא וישק לה ב…

בטחנת הקמח יש קמח שחור

ויבוא ויזתא וישק לה ב…

חורף ובקיץ ישן גם הסוס

ויבוא ויזתא וישק לה ב…


לראשונה אמרה פתאום שהיא אוהבת אותי, אוהבת אותי ושאישבע לה שגם אני אוהב אותה.

נשבעתי. בנשיקת דגדגנה נשבעתי לה, כבנקיטת חפץ קדוש נשבעתי לה, כמו שיעקב אבינו השביע את בניו שתקעו כף תחת ירכו ואחזו לו בזין. הייתי כבר מלא קינאה. כל פעם שמישהו מהרחוב למטה שרק לה את ההימנון הצופי: “הייה נכון למלא חובתך, לעמך ארצך ומולדתך…” – רציתי לחנוק אותו, שלא ייכנס ולא יקח אותה ולא בטיח.


שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו, כאילו לא לבדנו אנחנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, גם כאן, היינו עירומים, שנינו –

“אני רק בגללך חדלתי לספר למוטי [ו”ו בשורוק] כל מה שקורה לי וכבר יש לי נפיקות מצפון מזה."

“נקיפות, אורנל’ה, וזו צורת רבים של נקיפה – לא של נפקנית.”

“שיהיה. אני איתך על עברית לא מתפכחת,” קינטרה, “בובי גדול וחכם שכמוך! אתה חושב שאני לא יודעת שעשית גם למוטי? איזה ביצים שעירות יש לך… – בנות ישראל, אנא, חוסו, אל תתלבשו בפריצות!” שילבה כפיים על שדיה הקטנים וסיימה דבריה בדקלום קצר, וקצת ילדותי.

“מה זה?” משכתי את ידיה כדי שאוכל לבלוע את החזה.

“זה כתוב בשלט גדול על השער לאחת השכונות הדוסיות, בדרך לשוק מחנה יהודה. מה אני יגיד לך, אלוהים בטח אוהב אותי דווקא כשאני בלי בגדים, ככה, מהטבע… די, אל תכאיב לי במיצוצי…” התפנקה בכ"ף דגושה.

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בערב שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את החיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולו רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כול-כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה שלא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי בפתחו של היכל, רחבה מאימה, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

“מה איתך,” לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על שנעתרה לי, בשלימות, “מוטי לא סיפרה לך שכבר היתה לי הפלה?”

 

פרק חמישה-עשר: הגירוש


נדהמתי. אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה כמו בליל הקרמפוס עליזה במעיל-גשם רטוב כשהיא מאירה עלינו בפנס-כיס.

“שייסה!” (שזה חרא בגרמנית), שמעתי את אורנה נוהמת כעוסה בחיקי בקולה של זבתא תרזה.

רטובה וחמימה היתה והתוסיק שלה פירכס בהנאה ופירפר, אולי כבר מפחד.

עד היום לא אדע אם עליזה התכוונה לבוא אליי בחשאי כדי לקרוא לי לחדרה, והופתעה, או שידעה מראש שתמצא את אורנה במיטתי, והחליטה להפתיע את שנינו.

לאחר ימים אחדים נודע לי כי הפרופסור איזידור לבונה הובהל אותו ערב לבית-החולים, שם לקה בהתקף-לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור לבונה שמרו בקנאות כל פיסת-מידע על אודותיו, כמו חוג של גנוסטיקאים יודעי תורת-סוד קדמונים, וכמובן שלא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה אור בחדר (אולי כדי שלא ייחרת בבהירות מראה העירום שלנו בזיכרונה) אלא המשיכה להאיר עלינו בפנס-הכיס, מים נוטפים ממעיל-הגשם שלה, וקולה צונן ככפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות-קרח. קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

"קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

"קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחיזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – ועוד איך! בת-אביך את, חרפה, אוי וי, איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

“הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול… אנ’לא מבינה איך את לא מתביישת? אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אמא! – עם הברווזון המכוער הזה, עם השפריצר, עם הסמארקאטש, עם תופס הג’וקים שמרח את הבתוכו על הריצפה במסדרון, פיחססס, אועאא…” השמיעה הקאה, "עם האובייקט המפליץ הזה שאת הכנסת להשתכן כאן, עם הקנדונים, עם החצ’קונים – בבית הקדוש שלנו. ‘זרע זה לא מיץ תפוזים!’ – " חיקתה את קולה של אימה, (בחיי שלא ממני שמעה), "את עם ה’אני מפחדת שיהרגו אותי…' אמא, ואם את רוצה לדעת, הוא [וכאן קראה בשמי] הדבר המאוס ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי מגועל כאשר התקרב אליי בטלפיים הזבות שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי פעם אחת ולתמיד לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, מוטי, אחרי אבא – "

נידמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל-המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה-עדיין אך מוצקה כלביאה קטנה, בדרכה החוצה מחדרי. אך אלה, וגם גמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנטנים, מחודדי הפטמות, לא מנעו ממנה את סטירת-הלחי המצלצלת כאשר עברה, ליד אימה, מגששת לפתח החדר לאור הפנס המסנוור מולה. היא נמלטה בבכי אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר-הדלת, לאחר שנכנסה לחדר שלה וטמנה את פניה בכר, במיטתה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

"שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן על שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר על כל מה שקרה, לבקש אורכה כדי שלא איזרק ישר על תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעל בי. קמתי, הדלקתי את האור הקטן ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביא אותה לידי הקאה. וזאת לאחר… טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין ויכולתי לארוז אותם במזוודה, ובצרור נוסף את חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת-אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, במיבטא ייקי צורם, גברי, דימוני – מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה-למחצה של חדר-השינה –

“לא לשכוח להשאיר את המפתח בתוך הדירה!”

כאילו התכוונתי אחרת! טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא ויבש. את צרור הספרים, ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי, כאמור, לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ועני ממני בירושלים, שייאות לשכור אותו. מצבי היה, כמו שאומרים במושבה: “כול אל-חרא קודאמאכ!” – חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שכל החרא עודנו לפניך!

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלי מפתח, ממרפסת הגג. כבר למוחרת התכוונתי להתקשר עם בעל-הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות-בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאחר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמוחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שנמצא בו עדיין התנור הישן אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה בחוץ היתה קרובה לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות, לוהט כולי, רעב (את המצרכים השארתי במקרר של עליזה), וכתבתי את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, “יום השלג אשר באמבטיה”, בקיץ (היה תור לפירסום), במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”, שבו את ביכורי יצירותיהם הבוסריות הדפיסו באותם ימים לא רק פרחי-הסופרים אלא גם כמה פרופסורים-לעתיד, בשמם ובעילום-שם.

בסיפור שלי קראו השתיים זו לזו – “תולעת!” – “זונה!” – “מושחתת!” – “רקובה מבפנים!” – “שכבנית חולנית!” ו“חרמנית מדופלמת!” – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות פיוס – לשנוא אותי במשותף.


עד היום אני לא מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור החושפני “יום השלג אשר באמבטיה”, וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו. והלא כמעט נאסרתי והועמדתי למשפט בגללו. אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.

בזכות “יום השלג אשר באמבטיה”, שגיליונו עדיין נמצא בחדר-התרבות, נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: “א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!”

ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: “יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים…” ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל “להישאר במחוזות החלום,” ככה התפייטה.

הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.

המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.

לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: “אוי גוואלד!… א-שוואנץ!” – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי… גבו אליי, איזו זוועה…

הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.


במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי “הנאהבים והנעימים”. עלי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: “רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?”


אחזור לאחור. עד היום אינני מבין איך העזתי אז לפרסם את “יום השלג אשר באמבטיה”, וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים, עליזה ואורנה, לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם כשהחלה שנת הלימודים הרגשתי איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסויים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני-גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות.


חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי למה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות תישארנה סגורות בפניי, לתמיד. ועקרתי לתל-אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

 

פרק שישה-עשר: חנניה של נמרודה


ואילו חנניה המשיך לבקר מדי פעם בירושלים אצל עליזה, שפרשה עליו את רחמיה וניחמה אותו מנמרודה הבלתי-נשכחת שלו. לא אתפלא אם בבואו היה ישן במיטה “שלי”. יחסינו התקררו במידה רבה לאחר שעליזה סיפרה לו את הסיבה לגירושי מביתה.


כדי להבין את המשך הסיפור, ואת סופו המוזר, עליי לעצור עכשיו ולספר על חנניה של נמרודה. חנניה היה הילד הכי דחוי בכיתה שלנו, שהיתה כיתה אכזרית למדיי. הוא לא הצטיין בשום דבר. כאשר שיחקנו כדורגל היה נתקע במקומות הכי לא מתאימים באמצע המגרש, וחטף חבטות מאיתנו או מהכדור ואחר-כך ישב בצד בפנים נפוחים והשתדל לעצור בעד דמעותיו כדי שלא נצחק עליו, אבל הקפיד להכריז ששום דבר לא כואב לו.

בשיעורים היה משיב תשובות מוזרות שאותן לא הבנו. היינו פורצים בצחוק ולפעמים גם המורה ציפה בקושי התאפקה, כי גם היא לא הבינה. חנניה היה מסמיק כסלק. לבסוף היה קורה שהסמיק עוד לפני שהתחיל לענות, כאילו כבר מראש חיכו כולם לשמוע מה יתפקשש לו הפעם.

כולנו אהבנו את נמרודה, שהיתה מלכת הכיתה וגם נכדה של מייסד המושבה. עיניה היו ירוקות בוערות, עורה שזוף ושערה בצבע הדבש. היו לה אצבעות ידיים ורגליים נהדרות שממש רצית למשש בשפתיך ולנשק אותן. צחוקה היה מצטלצל. כל אחד מאיתנו רצה להיות קרוב אליה, לעזור לה בשיעורים ובכל דבר אחר, להרים, לשאת, להרכיב על האופניים. חלום כולנו, הבנים בכיתה, היה להיבחר על ידה להיות החבר הקבוע שלה.

כמובן שגם חנניה אהב את נמרודה. לא רק אהב אלא העריץ אותה. פעם זרקה נמרודה קצה של עיפרון משומש, שנהגה לעיתים ללעוס, וחנניה העיז לשאול אותה אולי היא כבר לא צריכה את חתיכת העיפרון שנפלה.

נמרודה צחקה ואמרה: “אתה יכול לקבל אותה במתנה!”

ומאז קצה העיפרון שזרקה נמרודה, ובו פעורים סימני שיניה, היה החפץ היקר ביותר בעיני חנניה. כמובן שלא כתב בו ואפילו לא צייר כדי שלא יצטרך לחדד אותו כך שבסוף כלום לא יישאר לו ממנו – אלא היה מעביר אותו על שפתיו וחש את הגבשושיות ואת החורים כאילו שיניה של נמרודה זה עתה ננעצו בעץ, וככה גם הריח בו את הגראפיט שנשמה בלעיסתה אותו.


*


כאשר היינו צריכים להכין הצגה לפורים, לא קשה לשער מי שיחקה את תפקיד “מלכת אסתר”, ומי התנדב לבנות את כס המלכות לנמרודה אם לא חנניה, מה עוד שאבא שלו עסק בעבודות נגרות, צביעה וגם שרברבות.

ממש לפני ההצגה הביאו חנניה ואביו את כס-המלכות. הם פרקו אותו מהטנדר הישן, המוכתם בצבעים רבים, העמידו על הבמה והסירו מעליו את הסדינים שכיסו אותו.

בדרך-כלל רהיטים להצגות הם תפאורה, רק ניראים כאילו הם מה שהם. אבל הכיסא שהכין אבא של חנניה היה מצופה בעלי-זהב דמויי אמיתיים, מקושט, צבוע ומצועצע ככס-מלכים שרואים בארמונות אירופה. באותם ימים מיעטו לנסוע לחוץ-לארץ, והאב אולי ראה כס כמוהו עוד לפני המלחמה בקראקוב, שהיתה עיר הבירה של מלכי פולין.

כולם פרצו בצחוק למראה הכס המוזהב. נמרודה אמרה כי בשום אופן לא תשב על כיסא מגוחך ו“גלותי” כזה. חנניה הסמיק וברח החוצה. אביו לא הבין כלל מה קורה. המורה שלנו ציפה חזרה והודתה לו כשהיא משתדלת להסתיר ממנו את הסיבה לצחוק שלנו.

לבסוף הסכימה נמרודה לשבת על “הכס הפולני” אבל חנניה לא בא להצגה, ואביו גם לא בא לקחת חזרה את הכיסא, שאולי נמצא עד היום בחדר-הטבע בבית-הספר שבו למדתי, ורק עלי הזהב ודאי כבר נעלמו.


חנניה חש שהוא הולך מכישלון לכישלון. כל פעם שנמרודה היתה במקרה מסתכלת עליו הסמיק וחשב שהיא לועגת לו.

כאשר העלינו הצגה לקראת סיום השנה, הטילה ציפה על חנניה למלא את תפקיד אב-המשפחה, ה“גביר” של העיירה במחזה של שלום-עליכם, או שהיה זה עיבוד-להצגה לסיפור שלו. חנניה, שבא מהגולה, נמצא לדעת ציפה מתאים לתפקיד. מאחר שהיה רזה, ממש מקל, ריפדו אותו בכרים כדי שישמין. הדביקו לו זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו לו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא היה גבוה דיו – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת האיכרות במושבה והתאימו לו אותן.

היה עליו לקום מן השולחן, לתקוע את אגודליו מתחת לבית-השחי (קראו לזה: “הליכה של בעל-בית יהודי”), להגיד: “נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!” ולנשק את הבת שלו, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לחנניה שום “חוש דראמאטי” אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שקולו חלש מדי. שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלו, והוא היה מנסה להגביר את קולו, אך ההצלחה היתה מעטה מאוד. המורה ציפה ביקשה מאימו של חנניה לעשות איתו חזרות בבית. וכך היה יושב שעות וחוזר בקול רם על המילים “נעריצך ונקדישך!”

אך קולו לא היה הבעייה היחידה. נמרודה היפה, בעלת העיניים הירוקות, שהיתה מתרוצצת במכנסי-התעמלות כחולים ושאותה כאמור כולנו אהבנו, שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלו. היה עליו לגשת ולנשק אותה מיד לאחר שיגיד: “נעריצך ונקדישך!”

נמרודה הרגישה שחנניה יותר מדי מחכה לנשיקות, ולכן כל פעם כשהגיע בחזרות הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתפנק: “אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!”

יש סברה שאמרה: “ריר גלותי”.

כמובן שחנניה חיכה בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שיוכל סוף-סוף לנשק את נמרודה. הוא היה בטוח שבערב ההצגה יצליח לשאוג כאריה את “נעריצך ונקדישך!” – ומיד יקפוץ לנשק את נמרודה אהובת-ליבו, בעלת הקול הצלול והמתפנק.


הגיע ערב ההצגה, אולם בית-הספר פיק"א התמלא בהורים, בתלמידים ובמורים, גם הוריו של חנניה ישבו בקהל. הלבישו אותו בבגדים השחורים והדביקו לו זקן, שפם ופיאות. אבל כאשר קם משולחן-הסעודה שעל הבמה ותקע את אגודליו מתחת לבית-השחי, בגד בו לפתע קולו וככל שניסה לבטא: “נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!” – לא רק שלא נשמע בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפיו.

הוא פשוט נאלם.

חנניה ליעלע בגרונו. המורה ציפה לחשה לו מאחורי הקלעים: “נעריצך ונקדישך!” והוא המשיך ללעלע וקולו לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה דממה, אבל עד מהרה החלו להישמע ציחקוקים. אחד הפרחחים שלנו, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפיו והרביץ שריקה אדירה שהרעידה את חלונות האולם (שנוצר משלוש כיתות בצריף הארוך שדלתותיהן-המחברות נפתחו לרווחה) והשריקה הגבירה את גלי הצחוק בקהל.

באותו רגע נשבר חנניה וברח מהבמה. הוא רץ החוצה. בדרכו זרק את הכובע, את הז’קט, תלש את השפם, הזקן והפיאות, ניפנף מעליו את הנעליים הגבוהות של האיכרה שבהן הנעילו אותו להצגה –

ויחף, והוא רק במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רץ בדרך החול, לאור הירח, אל הפרדסים. שם ישב בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכה.


ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת של חנניה בתור שחקן על הבמה, ומאז לא העיז לשחק בשום הצגה. הוא הלך בראש כבוש באדמה והתבייש להסתכל לנו בעיניים כי חשש שכולנו צוחקים עליו.


יום אחד הרים חנניה ראש והנה מולו עומדת נמרודה היפה, במכנסי התעמלות קצרים וברגליה הנהדרות! –

הוא הסמיק מאוד אבל נמרודה אמרה לו: “בוא הנה!”

כאשר התקרב אליה היא התרוממה על קצות אצבעותיה ההיחפות, נשקה לו על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

זה קרה כבר בחופש הגדול, בקיץ, כאשר היינו מסתובבים יחפים במשעולי המושבה. לימים אמר לי חנניה ששווה היתה לו לו כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבל מנמרודה נשיקה!


הוא לא ידע שנמרודה התערבה על כך עם אחת החברות שלה, וכי כולן התפוצצו מצחוק בשומען את המעשה בנשיקה, ואני לא גיליתי לו.


היתה אז תקופה ומגמה, טרנד, של התערבויות. כאשר היינו במחנה-העבודה בקיבוץ כפר-החורש התערבו ביניהם הבנים שנמרודה תשתין על חנניה. עד היום אינני יודע איך הצליחו בכך. אולי עבדו על אחת החברות שלה.

הדבר התרחש בלילה, באוהל הבנים, איכשהו הזיזו לשם את השביל המסומן אבנים לבנות ומוביל לשירותי הבנות, העירו את נמרודה משינה עמוקה, אין צורך לומר שחנניה עצמו ישן, מת מעייפות אחרי יום של קטיף במטע תפוחי-העץ, היא הגיעה חצי-ישינה, ישבה על איזה ארגז גדול מעל חנניה – והשתינה עליו. הוא התעורר בבהלה נוראה והתחיל לצעוק משהו באידיש. ואז נמרודה נבהלה עוד יותר וברחה משם בתחתונים מופשלים ובכתה כל הלילה ולמוחרת קמה בחום גבוה ומישהו כמובן התנדב לנסוע איתה חזרה למושבה.

בקיצור, זה היה תעלול אכזרי שאיש לא דיבר עליו אז. עד היום קשה לי להאמין שהיו בינינו נבלות כאלה.

יכול להיות שרצו לנקום בנמרודה יותר מאשר ביקשו להתעלל בחנניה. היא התחילה אז בפעילות מינית עם בנים מהכיתות הגבוהות ואצלנו כעסו מאוד מפני שלא היתה לנו עוד חתיכה כמוה. לילה אחד סידרו הפרחחים שלנו עם אחד הבנים מהכיתה שמעלינו, שאותו אהבה כניראה נמרודה באותה תקופה – שיביא אותה בלילה לספסל שבפרדס הנטוש מאחורי בריכת “מכבי” ויחשש אותה (כך קראנו אז למזמוז) עד שיעלה ממנה עשן. הוא ישב איתה שם ולאט-לאט היא הירשתה לו לפשוט את חולצתה ולהתיר את החזייה, וכאשר ידע שכל החלק העליון שלה חשוף הוא הרביץ שריקה קלה ואנחנו כולנו הארנו עליה מכל צד בפנסי-כיס והיא תפסה את החזייה והחולצה וקמה וברחה מהפרדס. אני חושב שכולנו אוננו אחר-כך מהזיכרון על השדיים הנהדרים שלה שהיו זקורים כמו מגש וגם עכשיו יש לי זיקפה כשאני נזכר בהם.

 

פרק שבעה-עשר: נאום הסרדינים לרגלי המונפורט


חנניה הגיע אלינו מפריס אבל הוא לא נולד בפריס אלא בווארשה. הוריו ברחו איתו בעודו ילד, לאחר שהגרמנים פלשו לפולניה, הפציצו במטוסיהם את וארשה וכבשו גם אותה. חנניה והוריו התגלגלו עד לטאשקנט, עיר-הבירה של אוזבקיסטן, בחלק של רוסיה השייך ליבשת אסיה ואשר הגרמנים, למרבה-המזל, לא הגיעו אליו.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ישב חנניה עם הוריו במחנה-עקורים, מחנה של פליטים יהודים בגרמניה הכבושה, ומשם עברו לפריס. חנניה היה מילדותו בעל כישרון לציור. עוד בטאשקנט היה הולך מוקסם וגם רעב עם הוריו לשווקים ההומים ומצייר את הדוכנים ואת ערימות המזון ואת המוכרים והרוכלים האוזבקים. אולי היו שם גם בני שבטים ועמים של רוסיה האסיאטית, ששומעים עליהם מדי בחדשות: קאזאחים, צ’צ’נים. אבא של חנניה היה מוכר לאוזבקים את הציורים הצבעוניים של חנניה תמורת לחם.

גם בפריס המשיך חנניה לצייר ואפילו זכה בפרס ראשון מבין כל תלמידי בתי-הספר של העיר. אבל הוריו של חנניה לא רצו להישאר בגולה. הם החליטו שאחרי המלחמה הנוראה, שבה נשמדו שישה מיליונים מבני עמנו, יש רק מקום אחד שראוי לגור בו, ישראל.


וכך הגיעו חנניה ומשפחתו למושבה שלנו. מהר מאוד למד עברית והשתדל להיות כאחד מאיתנו בבית-הספר ובתנועת-הנוער – אבל הוא לא היה כמונו. הוא היה משכמו ומעלה לעומתנו. אנחנו היינו נערים די פשוטים, דיברנו רק עברית, וקצת אנגלית, בקושי. כל מה שידענו על העולם היה מספרים שקראנו, מעיתונים, וקצת מסרטים ומיומני-סרטים. בשנים ההן היו מקרינים לפני כל סרט “יומן חדשות” בשחור-לבן, שהיה מורכב מכתבות מצולמות מהעולם או מישראל. היומן היה מתחדש אולי פעם בשבוע, והמקום היחידי שיכולת לראותו היה באולם הקולנוע.

חנניה ידע צרפתית, אידיש, אנגלית וגם קצת רוסית ופולנית. הוא הכיר את המוזיאונים בפריס ואת כתבי הסופרים והמשוררים הגדולים של צרפת. הוא הביא איתו ספרים ואלבומים של סופרים וציירים מפורסמים והיה קורא לנו מהם ומתרגם בו-במקום. היינו יושבים אצלו בחדר הקטן שבנה לעצמו במו-ידיו כדי שיהיה לו סטודיו לצייר בו את תמונותיו. יושבים ושומעים מפיו על נפלאות העולם הגדול, מתבוננים בו כשהוא עומד ומצייר תמונות שמן, מריחים את הריח החריף של הצבעים ושל חומר-הדילול העשוי שרף-עצים, ומרגישים שדרכו אנחנו כאילו נוגעים בתרבות ובאמנות של אירופה, היבשת שהוא והוריו עזבו אחרי השואה ושהיתה אז בעינינו כל התרבות העולמית ובית-מטבחיים גם יחד.

חנניה כבר ניראה כאחד מאיתנו, שזוף, בסנדלים, במכנסי-חאקי קצרים, בכובע טמבל. מי שראה אותנו הולכים בחבורה לא היה מבדיל בינינו. סבא, שהיה ממייסדי המושבה, כבר לא היה בחיים, אבל חנניה אהב לשבת בביתנו ולשמוע מפי אבי סיפורים על השנים הרחוקות של המושבה תחת שלטון התורכים והאנגלים. אני חושב שהוא העריץ את אבי.


יום אחד טיילנו אל המיבצר הצלבני מונפורט שבגליל המערבי. נעלנו נעלי-עבודה שחורות וגבוהות, נשאנו על גבינו תרמילים ובהם קצת מזון ושקי-שינה, הצמדנו מימיות לחגורותינו, נופפנו במקלות-הליכה שבידינו, צעדנו ושרנו. לקראת הערב הגענו לרגלי המיבצר הצלבני העתיק. פרקנו את התרמילים, הוצאנו את הצידה, והתחלנו להכין את ארוחת-ערב.

חנניה לא השתתף איתנו בהכנות. הוא עמד והתבונן בנוף הנפלא הנשקף לצד מערב – הים, השמש השוקעת, שפלת החוף שכולה שדות ומטעים מעובדים, קירות הוואדי הירוקים, ההולכים ומתרוממים משני העברים, ומאחור, צללית המיבצר –

אנחנו פרשנו בינתיים חתיכת קרטון ועליה שמנו פרוסות לחם שחור, מלפפונים, עגבניות, מלח, ביצים קשות, וגם פתחנו קופסת סרדינים. סרדינים היו הכיף של כל טיול. מסע בלי סרדינים זה כמו מימייה בלי מים ובנות בלי ציצים, כך היינו אומרים.

"חנניה, תפסיק להסתכל כבר על הנוף! בוא לאכול – "

"אני לא מבין אתכם. רק צורכי הקיבה מעניינים אתכם. בשביל מה טיפסתם עד כאן אם אתם לא מסוגלים להרגיש את היופי של הנוף, איך הטבע מדבר אלינו בצורות ובצבעים שלו – "

“חנניה, תפסיק כבר להתפלסף! אנחנו אוכלים!”

"גם הפרות לועסות את העשב אבל הן לא מסוגלות לקלוט את היופי של הירוק – "

וכך זה נמשך, ונמשך. אנחנו אוכלים, וחנניה מסביר לנו את הנוף, וכאשר סיים סוף-סוף את הרצאתו, והואיל בטובו להצטרף אלינו – לא נישאר אף סרדין בקופסה, רק השמן, ושני זנבות שקופים שוחים בו!

“איך, איך הייתם מסוגלים לגמור את כל הסרדינים בזמן שאני השתדלתי לפתוח את העיניים שלכם, שתתבוננו, שתבינו את הנוף! איך? איך?” נעלב חנניה עד עמקי נפשו, וטבל את הלחם בשאריות השמן שבקופסה.

ולעולם, לעולם לא שכח לנו את הסרדינים. כל פעם שהיה כועס עלינו, או רוצה להוכיח לנו כמה רחוקים אנחנו מהתרבות ומהנימוס של אירופה, היה מזכיר לנו את הסרדינים שחיסלנו בזמן שהוא עמד והתפעל מן הנוף.

 

פרק שמונה-עשר: הצלת נמרודה בארבל


באותה שנה או לאחריה יצאנו לטיול השנתי. חנניה היה לבוש ככולנו אבל איכשהו עליו החגורה, המימיה, הכובע-טמבל והתרמיל – ניראו קצת אחרת, מגוחכים.

כאשר טיפסנו על הצוקים של הארבל, הצופה אל הכינרת, הסתדר חנניה ללכת בטור אחרי נמרודה והחברות שלה. נמרודה לא הפסיקה לצחוק ולדבר כל הדרך, וכניראה לא שמה לב לשביל כי פתאום היא מעדה והתחילה ליפול לתהום שלמטה.

כולנו עמדנו מבוהלים וכמו משותקים ואף אחד לא ידע מה לעשות ואיך להציל אותה. ואילו חנניה שעמד בשביל אחריה קפץ מיד מדרגה אחת למטה והצליח לתפוס אותה בידה ולבלום את ההידרדרות שלה. גם הוא נפל, על גבו, והיא עליו, אבל שניהם נישארו במדרגת הסלע ולא הידרדרו למטה לתהום.

מיד הובאו חבלים והעלינו את השניים. נמרודה ניצלה בלי פגע אבל חנניה, שריפד בגופו את נפילתה, קיבל מכה חזקה בראש וגם שבר יד. כאביו היו נוראים אבל הוא כמובן השתדל להסתיר אותם. מיד לקחו אותו למכונית ומשם העבירו לבית-חולים, ולאחר ימים אחדים החזירו אותו הביתה.

כולנו באנו לבקר אותו ומעתה אף אחד לא צחק עליו. להיפך, אפילו קינאנו בו על גבורתו וגם על כך שנמרודה שינתה לגמרי את יחסה אליו, ישבה ליד מיטתו, דיברה עם הוריו ואפילו ליטפה את שער ראשו. אמנם הוא לא נעשה חבר שלה אבל היא אמרה שהוא הידיד הכי טוב שלה בעולם. היתה מכינה איתו שיעורים ומגינה עליו בכל הזדמנות. וגם כשהיה לה חבר, המשיכה בידידות אמיצה עם חנניה, ואני חושב שבגללה לא היתה לו אף פעם חברה משלו. הוא המשיך לאהוב אותה כל חייו.


חנניה היה “תולעת ספרים”, כך כינו מי שבלע ספרים יום ולילה. בימים ההם כירסמו תולעים זעירות את הספרים, בעיקר בגלל הדבק בגב הכריכה שהיה עשוי עמילן. הן היו מתחילות בכריכה וחודרות לדפים עצמם, נוקבות בהם חורים וכורות תעלות עד שהיה הספר מתפורר. היום הדבק בכריכות פלאסטי ולתולעים כבר אין בהן מזון.

החיים האמיתיים של חנניה היו רק כאשר היה מצייר או שקוע בספר, וכמובן, מאוהב בנמרודה. השעות האחרות היו רק הפסקות. גם כשהיה מדבר היה אומר לא פעם את המשפטים מתוך הרומאנים האהובים עליו. את מעט הכסף שהיה לו הוציא על בדים, שפופרות-צבע וספרים, וגם נהג לשאול ספרים בספריה, אבל כשמצא ספר שאהב, היה לו קשה להיפרד ממנו, ובייחוד ספרים ישנים, שלא היה אפשר לקנותם.

לכן, כשהיה שואל בספרייה ספר נדיר, “נרקיס וגולדמונד” של הרמן הסה, “טוניו קרגר” של תומס מאן, “מיסתורין” של קנוט האמסון – היה מפריד את גוף הספר מהכריכה ושומר אצלו בבית את הספר הערום. בכריכה הריקה, עם העמוד הראשון המקורי, היה משתיל ספר אחר, שממנו תלש את הכריכה ואת העמוד הראשון – ספר זול וחסר ערך, “רומאן זעיר” שהיה נמכר כספר-כיס בקיוסקים: “סבינה”, “בגן המחשבות”, “מווארשה לבואנוס-איירס – וידוייה של חוטאת”, “מגדה הנואשת”, “הייתי כלבתו של קולונל שולץ”, “הגרפינה הנוצצת”, “בכבלי התאווה”.

עד היום יש קוראים הסבורים שקראו את “פטר קמנצינד” של הרמן הסה ואינם יודעים שנהנו מהרומאן הזעיר “נקמתה של רוחל’ה היתומה”. לפני שנים אחדות, פרופסור גברוש האחאבי, שפירסם מחקר השוואתי מדהים על השפעתה של אום-כולת’ום על הספרות העברית החדשה, גילה גם כי ברומאנים של טובי הסופרים האירופאיים נמצאות הדמויות של סבינה, מגדה והגרפינה. הוא קרא אותם כניראה רק בעברית.


לימים, כאשר התגייסנו לצבא, הלך חנניה לצנחנים, סיים בהצטיינות קורס קצינים והיה מוצב בחטיבת המילואים של הצנחנים.

 

פרק תשעה-עשר: אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא


את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג’אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג’אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג’אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג’אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ’כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

 

פרק עשרים: מיסדר המזוודות הסוריות בג’וחאדאד


החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג’וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג’וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.


עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך. פתאום הופיע בן-דודי, ששירת כל המלחמה יחד איתי בפלוגה, וסיפר שחנניה מהמושבה שלנו נהרג בקרב על גבעת התחמושת.

 

פרק עשרים ואחד: חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת


רק עוד פעם אחת ואחרונה ראיתי את עליזה – בהלווייה הצבאית של חברי-מילדות סרן חנניה של נמרודה, שנקבר ליד סרן איתן שמריהו, בעלה של נמרודה, שנהרג אף הוא באותו קרב ביוני 1967. שניהם היו בחטיבת הצנחנים.


הידיעות המוקדמות על תעלות-הקשר והעמדות בגבעת התחמושת, המוצב הירדני המבוצר ששלט על צפון-מזרח ירושלים מהצד הירדני – היו אפסיות. לכן הופתעו רבים מלוחמי החטיבה למצוא את עצמם בתוך מלכודת לוחצת: התעלות היו עמוקות וצרות, והם היו עמוסים בתרמילי-קרב מסורבלים ויכלו רק בדוחק לפלס בהן את דרכם.

בשלב מסויים של הקרב הלילי נותרו ממחלקתו של איתן רק שמונה לוחמים, וגם עליהם נורתה אש מהבונקרים הירדניים שהקיפו סביב-סביב את הפיסגה השטוחה של הגבעה. לקראתם רץ ליגיונר ירדני זקוף, חבוש כובע-פלדה אנגלי (שצורתו קערה הפוכה). איתן ירה בו מיד. אחריו באו עוד ליגיונרים בכובעי-פלדה וכולם הופלו בזה אחר זה על ידי הצנחנים שבאיזור.

איתן התקדם אל תעלה העוברת מעל לבונקר-בטון תת-קרקעי עמוס תחמושת, ומתחברת אל התעלה ההיקפית הסובבת את הגבעה. הוא עמד זקוף וגלוי-ראש מול עמדת תול"ר ירדנית, שניצבה בקצה הצפוני-מזרחי של הגבעה. בעמדה היו ארבעה ליגיונרים. הם ירו לעברו וריטשו בכדורים את כל אורך ידו. עוד כדור פגע בחזהו. איתן, כדרכו, לא התרגש. הוא הראה לפקודיו איך להושיב ולחבוש אותו, איך לעצור את דמו הזורם לאדמה ואיך לעשות לו ואקום שיסתום את שני החורים שנפערו בחזהו ובגבו. אולם כל הנסיונות לחבוש אותו לא הצליחו. לא היה אפשר לעצור את הדם ששתת מפצע חודרני כל-כך. הוא נזל ונזל, עד שצנח גופו של איתן נטול רוח-חיים. לפני מותו עוד הספיק להזכיר את נמרודה ואת הילד.


לא רחוק ממנו הוציא חנניה את אנשיו מהתעלה וערך אותם להסתערות. ממול החלו מקלעי הבונקר לירות את צרורותיהם הנוראים, שלא איפשרו שום תזוזה. המצב היה מייאש ולא ניראה שום מוצא.

חנניה הסתובב, היפנה את גבו לעמדת המקלע המטרטר והחל לרוץ זקוף דרומה. הוא חשב כניראה שהעמדה העקשנית תקצור את כל אנשיו הנותרים, והחליט להזעיק ברגע האחרון את אחד הטנקים שלנו, שהתקרבו מאחור אל העמדה, כדי שיחסל אותה בפגזים.

עוד הוא רץ לעבר הטנק, וכבר לכד אותו בכוונתו אחד מצלפי הסוללה הירדנית. הוא ירה לעברו צרור וכמעט פגע בו. חנניה התקפל וחזר מיד למקומו בריצה שפופה. עתה נוכח לדעת כי אין מנוס מן ההסתערות החזיתית. הוא הזדקף בראש אנשיו והדליק אותם: “קדימה, להסתער עליהם!” – צעק ורץ בראש – “לא לפחד! אחריי!”

פקודיו, שעדיין היו מסומרים במחילות המידרון, זינקו בשורה חזיתית והסתערו בשטח החשוף למטר האש כשהם מחפשים לעצמם מיסתור בין עצי האורנים, ששברו פה ושם את מכת הצליפות. ההסתערות נבלמה שוב מול פרצי-האש. אנשיו של חנניה צנחו לתוך תעלונת קידמית יותר, ונערכו מול עמדות הסוללה.

חנניה צעק: “יש למישהו רימון?”

הוא קיבל רימון וזרק אותו לעבר הבונקר הקיצוני, שחלש עתה על כל השטח ובלם במקלעיו כל אפשרות להתקדם. הרימון פגע בבונקר, התפוצץ והעיף החוצה כמה כובעי-פלדה. הצרורות המתנפצים מעל לראש חנקו את האנחות החורקניות שנשמעו מן הבונקר. לפתע התגלגל עוד כובע-פלדה, ובתוכו – לגודל הדחייה והאימה – ראש כרות של חייל ירדני, מגואל כולו בדם. מאוחר יותר עתיד היה להתגלות גם גופו של חייל זה. קורס בישיבה ונישקו מוכן בידיו לירות. תנוחת גופו אמרה דריכות עצומה, כאילו בעוד שנייה ילחץ על ההדק. רק הראש היה חסר. הוא התגלגל בתעלה הסמוכה יחד עם כובעי-הפלדה שהתעופפו אחר ההתפוצצות מתוך הבונקר.

הסתערותו האמיצה של חנניה הצליחה להכניע את שני הבונקרים השולטים, ולשבור סוף-סוף את המערך המבוצר בסוללה זו, שגרמה את כל האבידות. עתה לא נותר אלא לפנות עם התעלה לכיוון מערב ולהגיע לצומת שבו מתחילה התעלה ההיקפית המערבית.

אולם חנניה לא זכה להגיע אליה. בהתקרבו גילה מולו בונקר גדול וגבוה ששוב לכד אותו במלכודת אש. הוא העיף מבט על אנשיו. אחדים מהם היו פצועים ואחרים עדיין רצו שפופים בתוך מטר הכדורים, בנסותם להימלט לתוך מיסתור כלשהו. חנניה ידע כי להתקדם הלאה בתוך סכיני-האש המעופפים – אי אפשר. מצד שני, היה ברור לו כי גם לסגת אינו יכול, שכן בצנחנים אין נסוגים, וכבר טרחו להזכיר לו זאת לפני שעה קלה בצעקות, כשנאלץ בלחץ האש הקטלנית לחזור כמה צעדים אחורה.

מה קרה לחנניה ברגעים הבאים ומה חשב, זאת לא ידע כבר איש לעולם. אולי רצה לחפות במעשה גיבורים, אמיץ עד כדי התאבדות, על השתהותו הקודמת? אולי רצה להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא ראוי לחוקי הגבורה הבלתי-כתובים של לוחמי הצנחנים? ברור שהחליט לפרוש את שרידי אנשיו לעוד הסתערות, ולהתקדם בכל מחיר! אילו התעכב גם הפעם, לא היה יכול לחיות עם עצמו ועם חבריו בצנחנים. הוא קם, קפץ מעבר לתעלה ששימשה לו מיסתור, והסתער ראשון על הבונקר הגבוה שהזדקף לפניו בצומת. עודו רץ, נורה לעברו כדור שפגע בחזהו וקרע בבשרו פצע מוות.

אלה שישבו בתעלות ראו את גופו המתעוות של חנניה כשהוא צונח. הוא נאנח וקרא קריאות כאב מכמירות לב, ודווקא באידיש… אל אביו ואל אימו… שניות אחדות בטרם נאלם, הספיק לפתוח רימון צבעוני ולשלח אות לחבריו שהוא פצוע. היתה זו, כניראה, פעולה אינסטינקטיבית של הרגע האחרון לפני המוות.

“ראינו אותו גווע לידינו ולא יכולנו אפילו לגשת אליו ולעזור לו,” סיפר אחד הלוחמים, “השטח כולו היה עדיין מכוסה אש, ואי-אפשר היה לזוז מהמקום.”


*

במלחמה על ירושלים, בקטע החזית שנקרא “הקו העירוני”, נהרג אז גם ידידי שמריהו ריבייה, שמרק’ה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

 

פרק עשרים ושניים: “הוא גדול…” אחרון על קברו עם עליזה


עדיין הייתי מגוייס ובאתי להלווייה של חנניה מהרמה הסורית במדי מילואים מיוזעים ועם תמ"ק עוזי. עליזה חבשה כובע-קש שחור גדול והרכיבה משקפי-שמש אופטיות כהות. אלמלא שערה האדום לא מיד הייתי מכיר אותה. האמת, בא לי עליה, אפילו זקנה ושמנה, הייתי מורעב עוד מלפני המלחמה, היתה לי זיקפה של ממש בלווייה, אבל היא –

“לא חשבתי אחרת,” לחשה לי בארס, “אנשים כמוך תמיד נישארים בחיים! רק חנניה שילם את המחיר, בדם… רצה להוכיח לכם את עצמו… והרי יכלו להפציץ את כל גבעת התחמושת המחורבנת הזאת למוחרת בבוקר מן האוויר, לרכך אותם, לרסס אותם, לרסק אותם, כמו ג’וקים… בשביל מה נהרגו בלילה כל החבר’ה האלה? מדוע דווקא גורלם של הטובים ביותר ליהרג ראשונה…”

ועיניה רשפו קללה לעברי כאילו עדיין היא עומדת מעליי בליל הקרמפוס, מזכרת-עוון לכל חטאיי, וכאילו לא חלפו שנים מאז נפגשנו לאחרונה. היא לא סלחה לי, וזה גירה אותי עוד יותר. מקרוב גם נדף ממנה אותו ריח גוף ג’ינג’י מושך, סוער, זכור מהעבר, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף.

“ושתדע לך שאף-פעם לא שכבתי איתו. חיי-המין שלו היו מורעלים בנמרודה, המסכן. והרי כל העתיד שלו היה לפניו. עשיתי לו כאן שתי תערוכות שמנים בבית-האמנים שמה זה-הצליחו. אתה אפילו לא הגבת על ההזמנה.”

“אל תקנאי בנמרודה, איך שלא היתה מתחתנת, איתו או עם איתן – היא היתה עכשיו אלמנה…” תקעתי מבט של זיון בעיני עליזה ופתאום שמעתי מישהו לוחש לה: “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…”

וזה הייתי אני.

“איך אתה לא מתבייש? מתאים לך לעבוד את השטן!” הדמעות על חנניה זלגו על לחייה מתחת למשקפי-השמש. “ובכלל, אני עכשיו כבר לא גרה לבד.”


אבל כשהחלו המלווים להתפזר שבה להלך לצידי ואמרה בקול נמרץ, שהיה בו עדיין השביב הייקי של אימה תרזה: “אין כל בעייה שאני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית.”

הכל היה אז חדש בירושלים של ששת הימים. העיר המזרחית. מעברי-הגבול המאולתרים, המלאים אבק. ערבים שעדיין מתקשים להסתגל, יהודים שכבר קונים אצלם בזול ומרוקנים את דוכני סחורתם. עליזה, שלא הסירה את הכובע גם בשעת הנהיגה בפולקסוואגן הכתומה שלה, ערכה לי סיור בעיר ועל קו התפר שהיה הגבול. פה ושם טעינו והיא פירססה וחזרה, ושוב אמרה, בדמעות:

“מדוע הטובים נהרגים ראשונה? נכון, מי שנישאר בחיים אחרי המלחמה הנוראה הזאת יחזור הביתה ותיכף ירצה לעשות לאשתו עוד ילד. מה יהיה? עכשיו אני פוחדת…”

“לא מג’וקים?” ניסיתי להתבדח, וזה נשמע די טיפשי.

“לא. מרוצחים. ממשיחי-שקר… קור בעצמות גם באמצע הקיץ. ירושלים עכשיו תשתגע. היא במטאמורפוזיס מקאמרית לקאקאפונית. וכל הדם שנשפך. כמו כריתת הקליטוריז. תשתגע. זה כל כך מכוער. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה קודם…”

אחר-כך הוסיפה: “ושתדע לך שחנניה עקב אחריך כל השנים וידע עליך כל דבר ודבר, בטח גם מאורעות שאתה עצמך שכחת אותם כליל. הוא כאילו המשיך לחיות את חייו גם דרכך, גם אצלי…”

ועוד אמרה ששנים רבות לפני המלחמה, שאיחדה עתה את ירושלים, גילה אביה ופיענח צרור של תעודות עות’מניות עתיקות שהגיעו אליו בדרכים עקלקלות. אם תתפרסמנה – תתרחש רעידת-אדמה פוליטית בנושא הבעלות על קרקעות בירושלים ובייחוד במקומות הקדושים בעיר העתיקה ובסביבותיה, שחלקן ניקנו לפני שנים רבות על-ידי כת תמהונית מארצות-הברית הדוגלת ברעיונות משיחיים נוצריים מטורפים הקשורים בתחיית ישו, שתתרחש לדבריהם בחג הפסחא של סוף האלף השני לספירה. לאחר מות אביה היא שומרת מכל מישמר על התעודות הללו בכספת שבדירתה.

פתאום מצאנו את עצמנו במרום איזו חורשה, בכביש ריק, משקיפים על הגבעות העגולות של הרי יהודה בואכה ים המלח. באוויר וברדיו הזדמזמו מילות השיר החדש של נעמי שמר: “אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים…”

ולי דווקא היתה הרגשה בתולית, אופטימית, של התחלה חדשה ומרתקת. נפרצו הגבולות והשתחררנו מתחושת המצור.

עליזה עזבה בשתיקה את מושבה ליד ההגה ועברה לשבת על ברכיי, גבה אליי, איזה שת שמן! כבדה כארגז-תחמושת, מרימה חצאית, מפשילה תחתונים, אינה מסירה את כובע-הקש השחור ששורט את מצחי, תומכת רגליה בעוזי שלי על רצפת המכונית הקטנה, צפוף… ואצלי הצטבר מטען גדול עוד מלפני הגיוס (כאמור היתה תקופה של יובש) והתעבה בחלומות ליליים בשק-השינה בין שמירה לשמירה בג’וחאדאד, ללא פורקן, וגם יותר טוב שהייתי מתרחץ תחילה… הקפתי בידיי את בטנה מלפנים וחיפשתי את הכפתורון העגלגל, הבולט כאבר-מין בטבור שלה, ואני כמלח העורג על מגדלור עתיק בשעת הסערה… (“הוא… הוא… אל תחפש אותו… עברתי ניתוח… קילע קטן… בקע בפופיק… הוא…”) – התנשפה עליי בקריאת-הקרב הנוסטאלגית שלה… ונכנסה בה שם מלמטה איזה טונה זרע של כל המלחמה, וההתאפקות, בלי שום אוננות, פרימו דל פרימו, מה זה נהנתה… המכונית הכתומה כמעט נשברה… “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” – וכשסיימנו הגביהה עליזה תחתונים, הנמיכה חצאית, חזרה למושב הנהג בלי לסובב עצמה כלפיי ובלי שום נשיקה כאילו רק מילאתי בה דלק מאחור… הורידה אותי ליד התחנה המרכזית בירושלים וזו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

“אם הכנסת אותי להריון, ממזר מסריח שכמוך, אקרא לילד חנניה.”

“מצידי תקראי לו ששת.”


את אורנה לא הזכירה אף לא במילה אחת, ואני לא שאלתי.

 

פרק עשרים ושלושה: בחדרו של ג’ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום


הסיפור מתקרב לסופו ואני מוכרח להכניס כאן דמות חדשה ולא נחמדה במיוחד, שיכור אמריקאי ממדינת מיין ושמו ג’ורג' אדאמס. תחילה חשבתי להתעלם ממנו, אבל סיפורו קשור לתעלומת מותה של עליזה.


שנים לא רבות לאחר שירדתי מירושלים לתל-אביב וחדלתי להיות סטודנט – נפטר אבי והוריש לי מאות דונמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ ושאלמד ספרות עברית באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה. זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר. נישארתי רווק. היו שנים רעות אך היו גם טובות. למה אתאונן? בנעוריי היו רוב הנשים מבוגרות ממני, במרוצת השנים התמלאה הארץ גדודי נשים מה-זה יפות, וכולן צעירות. שככה אאריך ימים.

תקופת-זמן חייתי בתל-אביב עם נמרודה (“המשומשת”, כולה היתה כבר קמטים אז, מסוג היפות הבלות ראשונה) ושימשתי ממש כאב לאבי, ילדו של איתן, (נכדו של המחנך הקיבוצי הידוע חיים שמריהו. נמרודה היתה פקידה פלוגתית בצנחנים אצל איתן, כך הכירו ואז עוד לא היו הגבלות על יחסים בין קצינים לחיילות ומזה יצאו הרבה סיפורי אהבה וזוגות יפים מאוד וגם אלמנות מלחמה).

תקופת הבלות קפצה על נמרודה כה מהר, שהיא איבדה את התיאבון המיני שלה והיתה זקוקה למשחות, להורמונים ולוויטאמינים כדי לעורר את ערוותה היבשה וגם זה לא עזר לה למרות שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לדמיין בגופה הקמל ובפניה המחורצות את יופייה המדהים שבנעורינו ואת אהבתו של חנניה אליה. גם אני חלמתי במושבה על שדיה המוצקים ואפילו אוננתי למחשבה עליהם ועכשיו, שקיות ריקות!

כאשר התארחנו שבוע עם הילד במלון אפרטהוטל הנהדר שבעיירה זייפלד בטירול, חשבו שנמרודה היא הסבתא…

על כך נוסף סכסוך מכוער שהיה קשור בפרדסים שלה ובפרדסים שלי, ושהעסיק עורכי-דין גם שנים לאחר שיום אחד היא, נכדתו של מייסד המושבה, השתגעה וגירשה אותי מדירתה בצעקות מוזרות:

“אתה מאניאק! אתה כמו ערבי! כמו תורכי! – אתה צאצא מנוון של העלייה הראשונה והיישוב הישן גם יחד! כל מה שחיים יותר במזרח נהיים יותר סוטים! כל הגברים – קבר אחים!”

טוב, אני נגד הכללות. אבל כמו שהסופר הוותיק מהמושבה שלנו, אלימלך שפירא, היה אומר: “ההכללות אונסות את האמת אבל גם מפרות אותה.”


את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות אך היו גם טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר לכתיבה ללא דאגות פרנסה. הוצאתי על חשבוני ספרים אחדים שכתבתי, אמנם, בעיקר בנושא ההיסטוריה של המושבה שלי. כרוניקה. את הספרות הבדוייה עזבתי. כתב-היד של הרומאן החשוב ביותר שכתבתי, “המושבה שלי”, המשתרע על פני תקופה של יותר ממאה ועשרים שנה ועליו שקדתי כארבעים שנה, אותו החזירו לי כבר לפני שבע שנים שבע הוצאות הספרים הכי חשובות בארץ (והשביעית אף לא ממש החזירה אלא שלחה מכתב: “על פי תקנון התאחדות הוצאות הספרים החומר ששלחת לנו יעמוד לרשותך למשך 30 יום. הנך מוזמן לבוא לקחתו ממשרדי ההוצאה. לאחר פרק זמן זה החומר יישלח לגריסה”), ואם אלה לא מדפיסות אותך אז איש לא מתייחס אליך כי יודעים שהוצאת את ספריך על חשבון עצמך. המצב הוא שאם אתה נחשב לסופר חשוב, לא חשוב מה אתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב, כי ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב, לכן הכי חשוב הוא להיות חשוב, וגם חביב התקשורת ו“פרה קדושה” בעיני הביקורת, ופחות חשוב לדעת לכתוב ספר טוב, ומידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.

טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר לבנייה אפילו חלקת-פרדס אחת שלי אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות יירקבו בעודם על העצים. מה איכפת לי ההפסד שגורם הפרי כל זמן שערך החלקות עולה?

מה איכפת לי?

שיקפצו לי. כל הבראנז’ה. אני מצפצף על כולם.

כן, כך היה אלמלא המשיכה עליזה לתעתע בגורלי, שבעקיפין נקשר גם בגורלה, וכך הגעתי יום אחד לחדרו של ג’ורג' אדאמס, במלון “כתף הינום” בירושלים, בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור “מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה.”

מכתבו נשלח אליי ממדינת מיין. “אני כותב לך לפי כתובת אותה הפירמה של משווקי ההדרים ששם-משפחתם כשלך, ומודעותיהם ממלאות את העיתונים כאן ומעוררות בי געגועים עזים לארץ התפוזים והשמש. לפני שנים רבות היה לי הכבוד להתכתב עם ההיסטוריון הווינאי-הירושלמי פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שהתמסר לחקר ארץ-ישראל במאה ה19-, ואשר נקב גם בשמך. אם אינני טועה גרת אז בירושלים בתור סטודנט אצל בתו, או שהיית נשוי לה, וחושב אני להיפגש עימה כי בעיזבונו נמצאות תעודות עות’מניות יקרות-ערך מפאשאליק ירושלים,” כתב לי, “והפרופסור הזכיר שאתה צאצא לאחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878. כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם פתח תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?”


בדיוק הייתי אז בשלילת רשיון זמנית ולקחתי מונית לתחנה המרכזית הישנה, בתל-אביב. שם הנהג היה אריה יוסף, מבת-ים. “אני מכיר אותך, אתה עיתונאי חשוב, אתה דן אלמגור! רק נעשית קצת יותר שמן! איך היכרתי? – יעני, התלתלים!”

באבן-גבירול פינת קפלן עלה למונית הסמוכה לנו זוג צעיר, הבחורה יפה מאוד, תמירה, לבושה חולצה שחשפה את בטנה. אריה יוסף קרא לעברה קריאות התפעלות ולבסוף, מרוב התרגשות, הוציא משרוקית וציפצף.

אחר-כך אמר לי: “יבורך שמו! – נשמה, נשמה שלי, לו יכולתי לפחות לשים לך יד על הבטן וללטף קצת.”

וסיפר על מיקרה אחד שקרה לו, שבו הצליח לשים יד על הבטן ואפילו יותר מכך.

"עברתי על יד הטרמינל של רכבת צפון ועצרו אותי שתי בחורות, תיירות, מאמריקה, אולי. לא גבוהות ממטר וחמישים כל אחת. אבל צעירות, נחמדות. יבורך שמו. הן ביקשו ממני לקחת אותן ספיישל להילטון, שם הן צריכות לקחת את המזוודות שלהן ולהמשיך לתחנה המרכזית, כי הן צריכות להגיע לירושלים, להופעה של החווייה הישראלית.

"בדרך מהילטון לתחנה המרכזית אמרתי להן – ‘למה לכן לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אעשה לכן מחיר מיוחד ואקח אתכן לירושלים.’

"הן הסכימו, אבל אמרו לי – ‘אנחנו רוצות להזמין אותך קודם לארוחת-צהריים כי אנחנו רעבות.’

"עצרנו ב’האס' (הוא התכוון לומר – אס) ברחוב נחלת בנימין והן הזמינו הוט דוגס ושתו כל אחת כוס בירה גדולה, ויותר. אני הסתפקתי בכוס קטנה אחת, כי אמרתי לעצמי – אתה צריך לנהוג כל הדרך, וחוץ מזה, יבורך שמו, מי יודע…

"הן שאלו אותי מדוע אני לא שותה יותר, ואמרתי להן – ‘כדי שאני לא אירדם בנהיגה.’

"‘זה רעיון טוב,’ הן אמרו. ‘כי אנחנו דווקא רוצות לישון.’

"וכך היה. האחת נכנסה למושב האחורי ושכבה שם. והשנייה, יבורך שמו, ישבה על ידי דן, ממש איפה שאתה. כמו שאנחנו נוסעים אמרה שגם היא רוצה לישון. אמרתי לה ללחוץ על הידית שמורידה את הכיסא לאחור. שכבה על ידי, מה אגיד לך – היתה לה חצאית מיני קצרה – שעכשיו התרוממה – וראו לה כמעט הכול, עד שפך הירדן. ואני – הלב שלי מתפוצץ. וכבר עומד לי, יתברך שמו. ואני שואל את עצמי כל הזמן – לגעת או לא? והיא, ישינה.

"בינתיים החשיך ואנחנו עברנו את רמלה. כאשר נכנסנו לכביש הפונה ללטרון, אתה יודע, שם שקט יותר וחשוך – לא התאפקתי יותר. שלחתי את היד והתחלתי ללטף לה, דן, ממש איפה שאתה יושב. ליטפתי לה גם בשדיים. חשבתי, היא ישינה, לא אמרה כלום. אבל פתאום אמרה – ‘גוד. אבל לא כל כך חזק, מיינד יו, שלא יכאב.’

"בקיצור, ליטפתי לה את הפיטמות, ואת הרגליים, ובסוף כבר הכנסתי לה אצבע בתחתונים. והיא כל הזמן נאנחת, ‘איטס גוד, איטס גוד! אֶז איף יו פאק מי! איטס מיי פירסט טיים אין דה לאנד אוף איזרעאל…’ ואני מרגיש שהיא כבר מחוממת ועוד מעט תגמור. ואצלי עומד, יתברך שמו – מתעלה כבר עד הסטירינג וזה מפריע לי לנהוג.

"הגענו לפני הירידה לעמק איילון, אתה יודע, אחרי המסעדה. עצרתי את המכונית, נישקתי אותה קצת, ואמרתי: ‘תראי – אני חם ואת חמה, ואם אמשיך באצבע – תגמרי, ואצלי לא, וזה לא עניין כך. והחברה שלך ישינה מאחור. אז אני מציע שנצא החוצה.’

"יצאנו. מצאתי שם בצד ספסל, אתה יודע, כזה ששמו בשביל זקנים. לשבת ולהסתכל על הנוף של לטרון. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. איך אני, דן? ואללה, אתם עשיתם יופי של תוכנית ב’שרתי לך ארצי', רק שנעשית קצת יותר שמן. מה שלום אליהו הכהן? אני מת על שירים עבריים. חארטה מוסיקה מזרחית. השכבתי אותה על הספסל, ועליתי עליה, ומה אני אגיד לך – הרגשתי שאני כבר שופך ולא היה איכפת לי, והמשכתי ושפכתי לתוכה שוב ושוב בלי להפסיק, ולא היה איכפת לי עליה. היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת, ישתבח שמו.

"כשגמרנו, לא היו לי מים. חיפשתי ברז בשבילה ומצאתי, מפני שהיתה צריכה מים, אתה יודע בשביל מה. ישבנו עוד קצת ושוב התחלתי ללטף אותה והתחממתי אליה. אמרתי לה – ‘עכשיו את עליי, עכשיו יו פאק מי!’

"שכבתי על הספסל והיא עלתה עליי. ומה אני אגיד לך, דן, היא עבדה ועבדה כמו משוגעת. ונחרה. מהפה שלה יצא כמו קיטור. חשבתי עוד מעט הלב שלה מתפוצץ. נתתי לה חווייה ישראלית מלמטה. בסוף גמרנו ונכנסו למכונית. החברה שלה ישנה מאחורנית. ונסענו.

"כשהגענו לפני אבו-גוש, התעוררה החברה שלה. ‘את חושבת שאני לא יודעת מה שעשיתם?’ אמרה, ‘לא ישנתי.’

"החברה שלה, זאת שישבה על ידי, הסמיקה נורא. וראיתי שלא נעים לה.

"ואז החברה מאחורנית אמרה: ‘מה יש? גם אני רוצה את זה אין דה לאנד אוף איזרעאל!’

"אמרתי לעצמי, לאנד אוף פאקינג, ישתבח שמו, הזדמנות כזאת, נעשה עוד פעם. ועליתי עם המכונית קצת מעל אבו-גוש, אתה יודע, בקריית-יערים. ויצאנו לחורשה, ועשיתי לה בעמידה. גם כן היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת.

“אחר-כך הגענו לירושלים והסעתי אותן עד קריית-יובל. הסכמנו על שישים לירות ונתנו לי תשעים. חזרתי עייף לגמרי. לפני לטרון הרגשתי שאני לא יכול יותר, כמו בשבעים ושלוש, בסיני, שמתי את המכונית בצד וישנתי כמה שעות, תחת הפגזות. תאר לך, שלוש פעמים בנסיעה אחת! ישתבח שמו!” נישק אריה יוסף באצבעותיו את ברכת הדרך הדבוקה במונית, “למה לך לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אני עושה לך מחיר מיוחד ולוקח אותך לירושלים, דני,” עוד הספיק לומר לי כשעצר בתחנה המרכזית, “ולא סיפרתי לך על השכנה שנוסעת בקיץ לפרנקפורט ועושה שם זונה, ובבת-ים יש לה שני ילדים ובעל…”


אי אפשר לומר שדבריו לא השפיעו עליי. יש לי כניראה מין תכונה מחורבנת שאנשים מספרים לי דברים אינטימיים. גם כאן, בחברת הגברים שבה אני נמצא, לא מפסיקים לספר, כמו במילואים. לפעמים בגסות, וגם מפליצים. כל הדרך, באוטובוס, הייתי מגורה כאילו אני נוסע לפגוש את אורנה או את עליזה, את אהבות-נעוריי שהתרחשו בירושלים –


והנה, במצב הזה אני יושב בחדרו של ג’ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג’ינג’י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.

הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג’ינג’י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר: “עוד מעט תדע את הסיבה!”

היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב1867-, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על “חברת יישוב ארץ-ישראל” ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל.

מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון “המגיד”, תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו:

“וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי ‘החברה ליישוב ארץ-ישראל’, כדי שיראו הכל ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה.”

באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הנסיון יצליח.

הזכרתי גם את הקשר, שעליו למדתי לראשונה באותה הרצאה מקרית ששמעתי לפני שנים רבות בירושלים מפי פרופ' אורלובסקי – שבין מסעו של הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף בנובמבר 1869 לירושלים, לבין מייסד המושבה שלנו, שבאותה שנה ממש הלך בעקבות הקיסר שלו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל.

סיפרתי לאדאמס על חלומם של המתיישבים הראשונים, ובהם סבי, שאנחנו נמשיך להיות נתיניו של הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל ונקבל “הום רול”, אוטונומיה, כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, ויוצא שהקיסר פראנץ יוסף אחד מאבות הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

 

פרק עשרים וארבעה: “כאן טריטוריה של מדינת מיין!”


להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי המפורטת אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של אבות-אבותיו, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות’מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: “אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!” וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.

"בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית ‘נלי צ’ייפין’ עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג’ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג’ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.

"מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!

"באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.

"מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות’מני, ונסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.

"אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.

"קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.

"ג’ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.

"הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.

“יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות ולחשוף את התעודה המקורית! עד לארכיון המג’לה שבאיסטאנבול הגעתי!”

והוא שלף תעודה עות’מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.

"אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. ‘אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!’ אמר המזפת.

"אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.

“דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו.”

ג’ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: “ג’ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות’מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!”

לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.

“כאן טריטוריה של מדינת מיין!” צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, “המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!”

ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של “כתף הינום”. בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש בעוד רגע וחמקתי בחשאי החוצה. למזלי איש לא קישר ביני לבין ג’ורג' אדאמס. לא רחוק מהכניסה למלון חנתה לה מכונית פולקסוואגן כתומה שניראתה לי מוכרת משום-מה. חזרתי לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!

בשובי לדירתי גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות’מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בתיקי. החלטתי למסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב העברי ולעלייה הראשונה גם מהתקופה שלפני השנה הקובעת, 1882. והמושבה שלי נוסדה ארבע שנים קודם.


לאחר ימים אחדים קראתי בעיתון שגופת אמריקאי תמהוני בשם ג’ורג' אדאמס נמצאה לרגלי הכנסייה בעין-כרם. יש סברה שקפץ מראש המגדל והתאבד, אלא אם כן מישהו דחף אותו וחמק. לא רחוק משם נמצאה נטושה מכונית פולקסוואגן כתומה של הפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית עליזה אורלובסקי, בתו של ההיסטוריון הידוע גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שנחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות’מניות. היא עצמה נעלמה ואין מצליחים לפענח מה עלה בגורלה.

 

פרק עשרים וחמישה: מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – "


שנים חלפו. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה שגיב לינאי, בנו של עורך-הדין התל-אביבי העשיר הידוע בנכלוליו אפריים ארזים, ופעם על כך שגילו את גופתה המתפוררת של פרופ' עליזה אורלובסקי בעליית-גג ישנה בבית ערבי נטוש שהחלו לשפצו בעין-כרם. (בדיוק כך גילו לא רחוק משם את שרידי הסטודנט לרפואה לוי נויפלד, שתעלומת היעלמו העסיקה את העיתונות שנים אחדות, ושמועות נוראות קישרו אותו למקרי רצח. התברר שהרעיל את עצמו. ילדים ששיחקו מצאו את השלד שלו מקופל בישיבה מזרחית ולצידו קטע עיתון ישן מיום היעלמו). במיקרה של עליזה דובר על רצח, גולגלתה רוצצה, והיתה גם סברה שקדם לכך ניסיון לאונס. בעיתון נדפסה תמונה מוזרה שלה כשהיא חובשת ברט עם צ’ופצ’יק ומביטה ישר למצלמה מעל למשקפי-שמש שבמורד אפה, ומתחת לשמה הכיתוב: “תעלומת רצח של פרופסורית ירושלמית חובבת כדורגל.” מה שמראה שהתערבות של ארצות-הברית עלולה לפעמים גם להיות קטלנית.


יום אחד ראיתי בחנות הספרים באוניברסיטת תל-אביב ספר שירים שלה “מטפחות האור”, שמשפחות אורלובסקי וארזים הוציאו מהעיזבון תחת שם ההוצאה “ארז-אור”. דיפדפתי. לא משהו מיוחד, לבד מהעובדה שנכלל שם גם שיר שלי שכניראה העתיקה למזכרת, (נשים אחדות, שאת פניהן כבר לא זכרתי כשפגשתי בהן במרוצת השנים, טענו שבידיהן שירים שהקדשתי להן בנעורינו בירושלים, זכרו את המכתב שקיבלתי מעגנון וגם את השיר שנדפס במוסף הספרותי של “הארץ” כשהייתי בן תשע-עשרה. יום אחד גם ראיתי באותה חנות ספר שירים “מאחורי הפרגוד” של המשוררת הדתייה לבנה זעזוע, זה שם משפחתה מלפני הנישואין של הנופשת מקריית-ענבים).


אלה היו החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השלוש – האם ובתה שאותן ידעתי בקן החמים של נעוריי, וסבתא תרזה שהרביצה לי צביטה בזין.

מיעטתי לעלות לירושלים. לא אהבתי את העיר ששינתה פניה כמעט כליל לאחר יוני 1967, “מקאמרית לקאקאפונית,” כדברי עליזה. גם את קברו של חנניה בהר המנוחות, אשר למראשותיו פגשתי את עליזה בפעם האחרונה, וגם את קברה הטרי (לגווייתה המיובשת) לא פקדתי.


נעשיתי אדם אמיד ובודד. נרתע מנשים. וכפי שחברי הטוב חנניה אמר באחד מניסיונותיו להתגבר על אהבתו הנואשת לנמרודה: “איך אפשר להעריץ בני-אדם שצובעות ציפורניים, שיער, גבות ושפתיים?” לעיתים התפתיתי לסיבוב לילי בחוף הצוק ובחוף תל ברוך, מגורה למראה הזונות העומדות בצידי הכביש ומסתובבות במגרשי החנייה באחוריים מגולים, בגרבי רשת והררי שדיים. הפחד מקוקסינלים ומאיידס, ממחלות עור ומגרדת אלרגית, גם החשש שיצלמו אותי (בווידאו זערורי), כל אלה מנעו ממני להשלים עסקה, אבל הייתי מגורה מעצם המשא-ומתן.

לא פעם הרטבתי ברגע שפתחתי חלון במכונית והתקרב אליי זוג שדיים צח, לרוב תוצרת חוץ. אחת ירקה עליי. אחרות קיללו. “יוביטפיומאט! קיבינימאט!” המקום רחש פעילות. עשרות מכוניות. נהגים בודדים. מעגלים, מעגלים. עיר ללא הפסקה. סצינה מסרט של פליני.

לילה אחד לא התאפקתי, זאת אומרת התאפקתי לא לשפוך מוקדמת (התרכזתי בכתבי גרוסמן, יזהר והופמן) בגלל בלונדינית בעלת אחוריים ענקיים וחזה משתפך שנעשו אותו רגע למטרת חיי. אבל בטרם התקרבתי אליה באורות מעומעמים נכנסה היא למכוניתה המוארת, חיטטה בטואליטה, שתתה מים מינראליים מבקבוק, אחר כך יצאה ובמירווח שבין מכוניתה למכונית הסמוכה הפשילה בטבעיות גמורה תחתוני חוט שחורים שהיו כמעט בלתי-ניראים וכרעה להשתין. עשיתי סיבוב ושניים בנסיעה איטית והיא עדיין כורעת בגרבי רשת ואחוריה הלבנים הגדולים מטריפים אותי, ליבי הלם בפראות והסתלקתי רטוב.


*

לפני שבועות אחדים ישבתי כדרכי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש הסתווית אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות של נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט הבתולים של אורנה שגיא שגרם לי להתאהב בה ולהאמין שלא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הג’ינג’י, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה אורלובסקי.

והכל אצלה טבעי. שום צבע. ציפורניים ציפורניים. לנשק. לקחת בפה.

למצוץ.

טוב. אני אולי קצת לא-נורמאלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק גרין סליווס – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה ומרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במיטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו. והרדיו מנגן, או אולי היה זה מתקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דלר. וגם את כרמינה בוראנה שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדתי לרגע את הג’ינג’ית הרזונת בביקיני הקצרצר, ממש סיב אופטי – לסבתה כביכול המתה, עליזה, בזכות צבע שיער, אף גבנוני ומבט בוהה ואינטלקטואלי, שעבר בזיכרוני מדור לדור של נשים. שטויות. והנה בא וישב על ידה בחור שזוף, קצת מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה משיחתם, סיפרה לו איך בילתה על חוף הכינרת באוהל, עם חבר, דווקא קוסי מאוד, מגניב, אבל חזרה לבדה באוטובוס מפני שהנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

“יא אללה, השתגעת?” אמר הבחורון השזוף, שהיה יכול להיות בן שלי, "אפשר לחשוב, כאילו, שאם תתנהגי כך, תישארי לבד כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לאחת כמוכי ללכת לבד ב’אגד' למה מי שרואה אותך בגודל טבעי תיכף מתעלק עלייך – "

“מה אתה ירוד? אתה מבואס ממך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך – " ענתה מירב, “סבתא שלי נרצחה במשוגע אחד מארהב! [הדגישה, ה”א בפתח, בי”ת דגושה] – אז מה, שאני, כאילו, לא יצא מהבית? אתה מבין, חבובי? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, זה לא ייתכן. זה רק המקצוע הקודם שלי, התקווה הספרותית, שטוותה מיד קשרי-קשרים. שיער, גבנון-אף, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא רצוחה

* * *

אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! אני לא יודע מדוע השתמש בו אותו בחור – איבדתי לרגע את רצף ההקשבה. זה היה השם של אותו עורך-דין ידוע, כוחני, ארזים, אשר עם בנו התחתנה אורנה שגיא לפני שנים רבות.

זו היא, אפוא!

מה – זו היא! מיהי? הרי עד לפני רגעים אחדים כלל לא ידעתי על קיומה!

קרעי שיחה צפו באוויר המלוח. שמיעתי כבר אינה מה שהיתה. בייחוד אחרי שחייה. “בפולין!” ענתה לו, “רק יצאנו ממאידאנק, צפופים באוטובוס תחת בתחת… וההורמונים עובדים שם שעות נוספות, בגלות… היה מה-זה טיול! ויש לך חדר במלון, סטוץ לא נורמאלי! אפילו הפלומבות שלנו סוף-סוף נהנו… יס מאמי, נפתחתי בפולין… כל הכבוד לשר החינוך! ג’נקוייה בארדזו! [תודה רבה!] אחלה שר! המוח של אינשטיין… ולמטה מלא שרמוטות, שיכורים, הציעו לבנות שלנו זלוטים בטוטה…” צילצל צחוקה, “מצא חן בעיניהם להתענג על קוס עברי…”

אחר-כך: “…ומה תשי כשתהיי גדולה?”

“…יעשה מה שאימא שלי יושה.”

“מה אימא שלך עושה?”

“יושה דיאטה חביבי. היתה כמו חוט דנטאלי עכשיו יש לה חזה של פרה!… ס-תם… אולי אני ימלצר יחפה, ירקוד בסופרישמן על הים והמברשת-לשולחנות תקוע-ה לי במכנסיים מאחור… ס-תם… עבדתי עליך…”


כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה מבלי שתרגיש. היא הרכיבה עתה משקפי-שמש אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתי אותה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה מתוך תקווה לפגוש אותה, אפילו מרחוק. לעיתים קרובות ראיתי אותה. היא היתה שובבה! – בהיכנסה היתה חולפת מהר מאחורי הזקנות היושבות על הספסל כשהיא צובטת אותן בעכוזיהן והן קופצות זו אחר זו כקלידים בפסנתר מיכני וצועקות: “אי!” – “אי!” – “אי!” –

בדקתי גם במדריך הטלפונים. אכן, שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם המשפחה של עורך הדין ארזים. מוזר שלא פגשתי אותה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה הרזונת עם טבעת הכסף על בוהן רגלה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה הג’ינג’ית, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימה, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים החורפית.

יום אחד, כאשר שחיתי מולה וראשי במים, הבחנתי שהחלק העליון של בגד-הים שלה צנח, וניראות היטב פיטמותיה הכהות. נסערתי כולי. שחינו באותו מסלול זה מול זו ובמיפגש השלישי או הרביעי אזרתי אומץ ונגעתי כמו במקרה בפיטמה הקרובה אליי שהיתה זקורה כלפי מטה כדובדבן קטן. מיד היתה לי פליטת זרע והתערסלתי בשחייה כשוגל את המים. מירב לא הגיבה אבל במיפגש הבא הבחנתי שהעלתה שוב את חזייתה על שדיה.

האם עשתה זאת בכוונה, כדי לפתות? להכשיל אותי?

בתולה היא כבר לא.

בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך המקביל לשפת הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו. היא ביקשה ממני חלק מעיתון “הארץ” שהבאתי איתי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, זו של רבע שעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה ויותר. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה דוהרת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מההתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת “הארץ” החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בבריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג את עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכתבים האלה, גוזבר או ברנצ’וק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם השיחה שלה איתי. “עם סבתא שלי היית מוצא אחלה שפה משותפת,” אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שהיא נהרגה במשוגע אחד מארהב – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה איתי יחפה אל החניון. “מה זה?” – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. מלאות חריצים שחורים, חרף השחייה. צריך לקרצף ולשפשף אותה היטב באבן-ספוג. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאם קשיים כלכליים אצל אביה, בגלל המצב.

 

פרק עשרים ושישה: העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה


“אני לא יודעת מה אתה מוצא בי, חבובי?” אמרה, “למה שאני איתך מרגישה, כאילו, מה-זה נמוך…”

אבל כל פעם שהיתה מביטה בי הייתי שומע את אורנה אימה ואת עליזה סבתה ואת תרזה אורלובסקי סבתא-רבא שלה שצבטה לי בזין, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשלושתן. כוס-אמכ עלייך, כוס אום-אמכ, כוס אום-אום-אמכ אשת הפרופסור!

היא עישנה הרבה. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזיר אותה ישירות לבית-הוריה.

אני, מאותה פעם ראשונה ששאלה ממני את העיתון, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מהרהיטים, השטיחים ותמונות השמן היקרות, שאספתי במשך השנים הטובות, כאשר הפרדסים עדיין הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו.

לקטנה יש טעם. אין מה לדבר.

אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות. “תפסיקי לעשן!” גיפפתי אותה והיא סירבה לי, למרות שאמרה שיש לה תמונות עירום מה זה מוצלחות, שצילם אותה חבר שלה, צלם אופנה שעובד למכללת שנקר. הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס איתי יחד לאמבטיה, שלא קר, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד-ים, הלא הוא נמצא עימה בתיק, ואם לא – יש לי בגד-ים חדש בדיוק במידה שלה, קניתי אותו לפני ימים אחדים, המוכרת חשבה שאני רוצה להפתיע את הבת שלי –

מירב נאבקה איתי וצרחה, שרטה, “הי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך?!” – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח לאמבטיה. חי נפשי! ממנה נדף ריח גוף ג’ינג’י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, רק שהיא הסריחה יותר, כמו הנוער היום, זרוק, וגם העשן מהפה.

צללנו שנינו, אני בבגדים קלים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה אימה בתולת-העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, ואני אמצוץ את הבוהן המתוקה שלה עם טבעת הכסף, לאחר שאנקה אותה או שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך האמבטיה אינה מקום מוצלח והיה עליי למשוך אותה לחדר-השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כמו שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני התעוררתי מן הטירוף הקצר שתקף אותי רק לשמע צעקותיה, בלועות-המים, מתחתיי, באמבטיה –

"מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? מה זה תרזה? על מי זה אתה מדבר בכלל? – תצא! תצא בחוצה! – אל תיגע לי בטוטה! תצא בחוצה מטורף אחד! תולעת – "

מסתבר שברגע ההוא, כאשר משכתי אותה למטה בשערה האדמוני, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, עם חריצי הלכלוך השחורים בכפות-הרגליים, היה מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ושם אם-אימה, ואם-אם-אימה תרזה אורלובסקי הזקנה, ועתה –

“מה, את לא הבת של אורנה ארזים?”

"משוגע, תעזוב! – תעזוב אותי מהרוקט-פוקט המתנדנד שלך! – תצא בחוצה פלצן מסריח, זקן עם שדיים… לאימא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת, ברמת-גן! – זו שנדרסה היתה סבתה מצד אביה! – וגם שם-המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז, ממש-לא, אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות-אוויר ומים –

“אני לא הקוסית שלך… בול-בול-בול…”

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת-אחת כל הרוח ממפרשיי. ביקשתי את סליחתה. "מירבינקה, מירבינקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר-השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס עירוני במתנה ומנייה בהתאחדות האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב איתה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, הג’ינג’ית, את שדיה הקטנים, בעלותה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, אשר למים שבה היה כבר גוון קצת ורוד, מהשריטות של מירב בעורי.

והיא הבטיחה לי הכול, הכול חבובי! אפילו תמצוץ לי, בכיף, וגם תרשה לי להתלשן [מלשון לשון] לה במנוש… וכל הסטוץ, בגדול, היא נשבעת… אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי. אני לא מאמין לה שהיא דוברת אמת? הנה הוכחה – שהיא אחלה גירתה אותי עוד אז בבריכה כשהורידה בכוונה את החלק העליון כאשר שחתה מולי ואני נגעתי בה בפיטמה, שלא אחשוב שלא הרגישה! –

כששמעתי, כבר לא יכולתי, שלפתי אותו ביד והתזתי עליה, איזה שלושים-ארבעים סנטימטר קפצה באוויר כל טיפה –

והיא אספה את בגדיה המוכתמים, התלבשה בעיניים קרועות-לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום-קצת –

ולא חדלה להביט בי כאשר התלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה, טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.


למוחרת פגשתי את הג’ינג’ית הפגועה בבריכה. שחיתי מולה. כלום. היא היתה קרירה. הסתייגה ממני. היה עליה בגד-ים חדש.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי. כאשר התעקשתי לנעוץ בה מבט, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה ועיניה רשפו כלפיי שינאה.

 

פרק עשרים ושבעה: חנינה בתי


לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחת אותי לחקירה בתחנת-המישטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר שבא בעקבות החקירה, השיחרור בערבות עצמית, המישפט, הפירסום השערורייתי בעיתונים ובטלוויזיה שהמיט קלון על כל משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד שכמעט לכל אחת ואחד מהם נכדים המשרתים כבר בצבא, חיל גדול וכבד מאוד – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה אם-ירצה-השם כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בתקווה שיפחיתו את השליש ממאסרי על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה ארזים, נכדתה של עליזה, נינתם של ההיסטוריון פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי (מנוחתם עדן האב והבת) ושל פראו פרופסור תרזה אורלובסקי, שהיא כבת מאה וגרה בבית-אבות של התאחדות עולי מרכז-אירופה ולאחרונה השתתפה בחיוניות בלתי-רגילה בתוכנית טלוויזיה גרמנית על הייקים בארץ.

ויש לה למירב דודה צעירה בגילה, חנינה היתומה, שנולדה ללא-אב לעליזה אחרי מלחמת ששת הימים.

ואתה לך דע אם שלך היא או מזרעו של חנניה?

כל זה התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי מיד בכול. סיפרתי אפילו על הקעקוע הכמוס שרק בעירומה יכולתי לראותו (אף כי ביצבץ מתחתון הביקיני שלה בבריכה). הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

למזלי לא הסגירה מירב את כתמי הזרע שלי שנותרו על בגדיה.

תושייתה של הקטנה כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה, ועוד קודם לכן, להטביעה באמבטיה – היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי. אוהו איך רימתה אותי, בתה!

בתה? נכדתה!

נכדתה? נינתה!

נינתה? אחייניתה של חנינה בתי היתומה שאותה לא ראיתי מעודי (הראו לי תמונה שלה, יפהפייה), אבל מחר, כך הובטח לי, הסכימה סוף-סוף לבוא לבקרני בכלא ואני כבר מתרגש לקראתה. בכל זאת, בחורה, בת של עליזה, אחות של אורנה, דודתה של מירב. גם היא ג’ינג’ית-כהה. כל חלומותיי.


אבל אז הודיעו פתאום מ“צוותא” אבן-גבירול שכבר קבעו תאריך להעלות את הסיפור שלי “יום השלג אשר באמבטיה” בביצוע חוג התיאטרון של הכלא, ושזה נחמד שאת כל התפקידים ימלאו גברים, (יש כאן כמה מתאימים במיוחד שיודעים לעשות נשים ונערות יותר טוב מהמקור. גם בשכיבה). התברר שהצגה שלי היא אטראקציה לא נורמאלית, אפילו שהסיפור לא חדש אבל הסופר יושב בכלא, ומוכן להיחשף. פתאום התהפך הכול. לפתע נשכח הקלון שבאינוס הקטינה. נעשיתי חביב התקשורת. העיתונאי אוליבר קרומוול, שקיבל אישור לבוא לכאן עם צלם ולראיין אותי לכתבת-תחקיר על חיי, שהתפרסמה במוסף יום השישי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, אמר שחבל שאני יושב רק על ניסיון לאונס ושלא אני דפקתי לעליזה את הראש באבן כי אז זה היה יותר תקשורתי (וממילא גם חל עליו כבר חוק ההתיישנות) ומעמדי במדיה היה אז עוד יותר חזק ויכולתי אפילו להכתיב תנאים אצל מי אני מופיע ולקבל תשלום על הראיון (כאילו אני זקוק לכסף!)

לאחר הכתבה במוסף, (נוסף לתמונותיי מהכלא הובאו בה תמונות המשפחה והפרדסים מראשית ייסודה של המושבה), הביעה הטלוויזיה עניין בשידור ההצגה ב“צוותא” ובשבוע הבא גם יראיינו אותי באחת מתוכניות ה“טוק שאו” הפופולאריות והתחייבתי לספר שם הכול, הכול, כמו שאמר המפיק: “להיחשף טוטאל, עד כוס-אמו!” – מה יש לדבר, בזכות הניסיון לאונס וחניקה של מירב, שאפילו לא הצלחתי להכניס לה אלא גמרתי מול עיניה בחוץ – עליתי לכותרות.

עכשיו, שתולדות-חיי הם הדבר הכי חם בתל-אביב, מה איכפת לי מה חושבת עליי משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד? אני מוכן למכור אפילו את סבתא שלי כדי לזכות בעוד כמה דקות מסך, הלא אחרי הכתבה במוסף, כל שבעת המו"לים הכי חשובים בארץ (גם השמוק שגרס אותי) שלחו לי לכלא מכתבים בנוסח פחות-או-יותר דומה: “סליחה על האיחור, קראנו את כתב-היד של ספרך לפני שבע שנים והיינו מבקשים ממך לשלוח לנו באופן דחוף עותק ולהודיע לנו אם עדיין תוכל להיות בכלא ולהתראיין ממנו כאשר הספר יצא לאור. חוזה יישלח אליך וגם מיקדמה.”


בינתיים, החבורה בכלא מגוונת, צעירים ומבוגרים, אשכנזים, ספרדים וגם ערבים, אסירי צווארון לבן ורוצחים, אקדמאים ואנשים פשוטים. האווירה דווקא טובה אף כי היחס לאנסים ולחונקי נשים לא כל-כך טוב. אבל יודעים שאני בעל פרדסים ולא צוחקים עליי. אפילו סידרתי פרי הדר חופשי מבית-האריזה. שלא לדבר על ההצגה ב“צוותא” שנפלה עליהם בזכות ה“קאם-בק” שלי. ויש קצין-חינוך וישנה קצינת-תרבות סימפאטית (שעודדה אותי לחזור לכתיבה כחלק מתהליך השיקום והירשתה לי לכתוב בשעות-הערב על מעבד-התמלילים של שירות בתי-הסוהר והיתה הראשונה לקרוא כל פרק חדש שכתבתי) ויש גם הרצאות רשות, לא חובה, לא כמו בצבא שמחייבים אותך לשמוע.

לפני שהתחילה הסאמאטוכה התקשורתית סביבי הופיע אצלנו ערב אחד הסופר יגאל מוסינזון שסיפר על ההמצאות שלו להפיק אנרגיה מגלי הים ואמר שהוא מוכן שאשלח לו את כתב-היד לחוות-דעת, בלי תשלום. בכלל, האווירה כאן היא של מחנה צבא, כמו במילואים-רחוק, עולם של גברים, סגור בגדרות יותר ממחנה צבא רגיל, ובלי הרבה חופשות אבל יותר טוב משירות בלבנון או בחברון. הסוהרים בסך-הכול כמו חבר’ה מפלוגת מפקדה. הולכות בדיחות בלי-סוף וכולם מכירים את כולם כמשפחה אחת. יש אמנם סורגים, וגם תא הנקרא לול שהוא תא מעצר בכניסה, אבל אין הרגשה של כלא סגור עם מסדרונות ותאים אלא של מחנה שהיה יכול להיות גם מחנה כורים או מניחי מסילת-הברזל לאילת. רק שהזין מציק לי מאוד ואני בשום אופן לא מוכן לזיין גברים וגם לא שגברים יזיינו אותי.

תל-אביב, 1999

 

שמות המשתתפים

אורנה ארזים (מקודם שגיב), בת של עליזה, נכדה של תרזה.


איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.


איתן שמריהו, בעלה של נמרודה. נהרג בגבעת התחמושת.


אלפרד ברנהיים, צלם ירושלמי.


אפריים ארזים, עו"ד, אבי-בעלה של אורנה.


גברוש האחאבי, פרופסור לספרות.


ג’ורג' אדאמס, תייר בירושלים, מצאצאי מייסד המושבה האמריקאית ביפו.


גרהארד גבריאל אורלובסקי, פרופ', בעל של תרזה, אבא של עליזה, סבא של אורנה, סבא-רבא של מירב.


המספר, פרדסן, סופר-לשעבר.


חיים שמריהו, איש החינוך הקיבוצי הידוע.


חנינה, בת-זקונים של עליזה שלא מנישואים, כניראה בתו של המספר, ואולי של חנניה.


חנניה של נמרודה, נהרג בגבעת התחמושת.


ינאי ארזים, בעלה של אורנה.


לבנה זעזוע (שם משפחתה מלפני הנישואין), נופשת בבית-ההבראה בקריית-ענבים ומשוררת חובבת.


מירב ארזים, בת של אורנה, נכדה של עליזה, נינה של תרזה.


מרטין בובר, פילוסוף ירושלמי.


נמרודה, אלמנתו של איתן שמריהו.


עליזה אורלובסקי (מקודם שגיב), בת של תרזה ופרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי, אמא של אורנה, סבתא של מירב.


תרזה אורלובסקי, אשתו של פרופ' גרהארד, אמא של עליזה, סבתא של אורנה, סבתא-רבתא של מירב.

המלצות קוראים
תגיות