לזכרו של אבא בנימין

 

פרק ראשון: הסלע הוא שגרם להם להישאר בסדום    🔗

בראשית שנות השלושים למאה העשרים התגורר בעין-גדי, בקרב בֶּדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהֶלמָה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והִרבּה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני “מתוך הערבה” שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת (Frank, F. – Aus der Araba: Reiseberichte, 1934). לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עזב את ארץ-ישראל, וכפי שנודע לי הוא יושב היום, זקן וחולה, בעיר הקטנה היילבּרון שבגרמניה.

בעקבות פרשת חייו נכתב סיפורו של יוהנס שמידט. אך תחילת הסיפור אחרת היא. שנים רבות לאחר שעזב הגרמני את עין-גדי, וארבעה אנשים, אשר לא הכירוהו מימיהם, נזדמנו ללילה אחד לסדום.

בצוהרי יום קיץ של שנת 1958 ירד אדם צעיר מאוטובוס-התיירים ליד האכסניה שניצבה על פתח מערת-המלח בסדום. הוא היה יהודי אמריקני גבה-קומה, כבד ושמן, גזוז-שיער ומרכיב משקפיים. בידו החזיק כמו בלי משים ענף של פתילת-המידבר ועליו שני פירות ירוקים תְפוחִים הידועים בשם “תפוח-סדום”. צעדים אחדים צעד בכבדות מתוך פיזור-נפש, ואז התכופף, הר-אדם שכמוהו, ושרט באצבעו בקרקע האפורה, והזדקף, מאוכזב, ומילמל ספק לעצמו ספק למישהו באוטובוס:

“איזו ארץ מלוחה!”

פניו היו אדומים מן השמש. מרחוק נשמע צופר בודד של בית-החרושת לאשלג. עמוד-הכספית במדחום שבפתח הסככה מנגד עלה עד קרוב לארבעים וחמש מעלות בצל. האיש הסיר את משקפיו וניגב את האבק מעליהם. עיניו היו חסרות שמחה, והוא חייך. הוא מחה את הזיעה ממצחו והביט אל הצוקים של הר-סדום. וכך קפא לרגע, ענק, שקוע בהרהוריו, כאילו משהו מציק לו ומטריד את מנוחתו. גבוה היה מיתר הנוסעים. הם הביטו בו בסקרנות, כמצפים למשהו.

“מה עם הגרמני? הוא היה צריך לנסוע לעין-גדי!” נשמע קול נרגז מאחורי הצריפים של האכסניה.

“שילך לעזאזל!” ענה קול צרוד.

טרקטור צהוב נגס בשולי ההר במרחק כמה מאות צעדים מן האכסניה, ושרשראותיו חרקו במלח.

"דניאל – "

אשתו קראה לו. היה לה קשה לרדת במדרגות הגבוהות של האוטובוס. האיש הלך לקראתה. עמודי-המלח האפורים התנוססו בפסגת ההר, קלויים בשמש, קולטים ומפיצים חום.

מה נורא הדבר. היא נאנחה כאשר הושיט לה יד לתמוך בה ברִדתה. האם לא השתנה כאן דבר מיום שהעלה אלוהים באש את? הרי הם נמצאים ממש בתוך השריפה! אפילו הסיגריה כאן טעמה מלוח ובוער.

“אנשים חיים כאן קיץ שלם ולא מתים מזה!” אמר הנהג והורה בידו לעבר צריף-המסעדה, שהמרפסת שלו מכוסה מחצלאות, וכלפי צריפי-המגורים העטופים שכבת אבק מלוח, הניצבים דחוקים ורק רווחים צרים ביניהם – וצוקי ההר מתנשאים מעליהם בקיר תלול. המרחק מן החוף אל ההר היה כמה עשרות צעדים. אוטובוס-התיירים האדום בא בדרך החוף, מכיוון עין-גדי ומצדה, ולאחר חנייה קצרה למנוחה עליו להמשיך בדרכו לבאר-שבע ולתל-אביב.

הים רבץ רדום, חלקת פניו הכסיפה בלובן עמום, מכאיב, כשריוֹן עורה של חיה ענקית אגדית. אד אפרורי ריחף מעליו, ומפעם לפעם חלף בו משב נשימתם הצורבת של המרחבים, ועלה מחנק גופרית חריף, כביום שהשקיף אברהם על-פני סדום ועמורה וארץ הכיכר וראה כי עלה קיטור כקיטור הכבשן. אבני החוף התכסו רצועות צהבהבות וירוקות של שכבות מינרלים שהותיר הים הנסוג, להטו ברטיבות שמנונית, מלוחה, והפיצו בחום המצמית של השמש את ריחן הקשה.

הסככה התרוקנה בבת-אחת מעשרות אנשים צעירים, קלי-רגל ורעשניים, שעלו על משאית היוצאת צפונה, לעבר מצדה. הם שרו, והשיר נמוג בהתרחקם –

"שׂאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה…"

האישה הצעירה תפסה בזרועו של דניאל, היא נשענה עליו והחליפה רגל ברגל, משתדלת שלא לדרוך על קרקע המלח הלוהט בסוליית-הגומי הדקה של נעלי-הבד הלבנות. כאשר נגע במקרה בכתפה אמרה שהכאיב לעורה הצרוב בשמש. כיצד לא הרגיש? האם אינו יכול להיזהר? מדוע הביא אותה לכאן? היו לה תווי-פנים שקשה לזוכרם במבט ראשון. יופי מריר, מפונק. ומפני ששנאה את עצמה לא הבינה מדוע דניאל מעריץ אותה ומפני מה יתר הנוסעים מחבבים אותה וחרדים לקראת כל חיוך שלה כחפצים לשאת חן מלפניה.

היא הניחה לו לעזור לה אף כי גרמה לו שירגיש כי לשווא טירחתו. “כל זה סיפור ישן,” הביעו עיניה, “אתה ואני.” היא הטילה עצמה חסרת-אונים על כיסא אכול-מלח, ותמכה מרפקיה בשולחן-עץ גס ובלתי-מהוקצע שעליו הצטברו בקבוקים ריקים, צלחות מזוהמות ועטיפות-נייר.

הנוסעים פלשו לסככת-המזנון, תפסו מקומות מסביב לשולחנות, ולהג אמריקני רעשני, שהברתו מזרח-אירופית, ניסר בכובדו באוויר הבוער תחת גג-המחצלאות.

“הוא מחכה לקומנדקאר,” נשמע שוב הקול הנרגז מאחורי הצריף.

“שתוק. הוא מבין.”

“תִראה שעוד יגיד לי תודה.” ופתאום נזכר: “איפה צבי?”

“נסעו לבאר-שבע.”

מיץ-אשכוליות פושר שקנה דניאל עורר בה סלידה. האם אין להם כאן מים פשוטים? או לפחות כוס חלב קר? בדלפק-המשקאות הצפוף צעקו לו להיכנס למיטבח אם רצונו במים. חלב אין. הוא הביט בהם בחיוכו הכבד, בעיניו קצרות-הראייה, ולא התרעם על גסותם. הרכין ראשו ונכנס בדלת המיטבח, שהיה שרוי באפלולית רבה. רשתות למגן נגד יתושים כיסו את חלונות המיטבח וחסמו את האור, והן סמיכות וכהות, מצמיחות שיער של אבק מלוח, חום-לבנבן, מדובלל כצמר-גמלים, שהיה עולה מן הדרך הסמוכה, חרושת תלמי המכוניות.

הוא נזכר בעיניה השחורות של איילה, שנגלתה לו רגע על-גבי סלע בעין-גדי, והתעוררו בו געגועים סתומים. על רצפת-בּטוֹן רטובה ממי-שופכין עמד סיר-אלומיניום גדול, דפנותיו קמוטות, ובו נוזל עכור של מיץ-פירות ובאמצעיתו צף גוש קרח חסר-צבע. (עד שהכין את מצלמתו ברחה. והוא לא הצטער. אתה לא יכול לצוד את הרגע).

הטבח הציע לו לשאוב מהמשקה הדלוח בסיר. דניאל, פזור-נפש, נעליו בוססות בשלולית, שטף את הכוס במים שזרמו בקילוח דק מברז מזוהם, מילא אותה וחזר החוצה, נשימתו קצרה עליו מחום הפרימוּסים ומרעשם. אם החום בחוץ היה ככבשן, הרי חום המיטבח דמה לאש גיהינום.

המים לא ערבו לאישה הצעירה. עמד בהם טעם שמנוני של מינרלים, מריר וצורב, כאילו נשטפו באין-ספור גרגירי-המלח הזערוריים הפזורים כרסיסי זכוכית באור, נוצצים בטיט, בעפר הכהה, ובהר, וממוסמסים במי-הים הכבדים.

היא הדליקה לעצמה סיגריה חדשה. טעמה היה חריף ומלוח. טבק מר נגע בשפתיה היבשות. דניאל ניסה אף הוא ללגום מהמים שבכוס ושפך אותם מעבר למעקה-העץ, אל רחבת העפר הכבוש, שבקצהָ מתרומם פתחה של המערה. אחר-כך מזג לכוס מן המיץ שהביא בתחילה, ליטף בפיזור-נפש את אשתו על עורפה, והם שתו חליפות, מתוך אותה כוס, ובלי להחליף מילה. חריקתו המתמדת של הטרקטור הסמוך נשמעה כיבבה ממושכת של הסלעים.

מפתח המערה עלה עשן כחלחל ודק. נתן, מורה-הדרך שליווה אותם בסיור, עמד ונופף בידו וקרא להם לבוא, וקולו ניטשטש באוויר חם ומרטט המעווה את הראוּת. הוא העלה אש בלפידים עשויים מקופסאות-שימורים ממולאות סמרטוטי-נפט ומסומרות למקלות-עץ. אלה שימשו למאור בשבילי המערה הארוכים והנפתלים, אשר בשיפועיהם החלקלקים עמדו תמיד שכבות של מלח לח.

תיירים אחדים התגברו על החום ועלו לעבר המערה בכבדות, רגליהם כיצוקות עופרת, כאילו ספגו את מי הים הרובץ למטה, מאחוריהם. חלקת מתכת אפורה, ללא אדווה, המדיפה ריח מחניק של ריכוזי תמיסות מלח ואספלט. הר-סדום התנשא בחופו הדרומי של הים כרצועה קשתית שאורכה אחד-עשר קילומטרים וגובהה מאה וחמישים מטרים מעל פני הים, והוא סוגר מפני הרוח את החוף הצר, אשר במקומותיו הרחבים לא עלה רוחבו על שלוש מאות מטרים. במצָרִים אחדים הצטמק החוף לכדי כמה עשרות צעדים, עד שנשאר שטח מועט לדרך-העפר המוליכה צפונה לעבר עין-בוקק, היא אום-באע’ק, מצדה ועין-גדי.

הנרגז והצרוד הוסיפו לריב ביניהם על תכלית נסיעתו של הגרמני, ואז נכנס הנרגז לסככה, ראה את דניאל ואשתו בצדודיותיהם, האיר פניו לקראתם ובירכם לשלום, ורק כשהפנה אליו דניאל את פניו התבלבל, הבחין בטעותו, והתנצל באומרו שחשב אותם לזוג אחר.

“אין דבר,” אמר דניאל, שמח על הזר המתפרץ לשתיקתם, ומיד התוודע אליו, באנגלית, “דניאל איזאקס, מג’רסי-סיטי, ניו-ג’רסי, וזו אשתי, שרה.”

הנרגז, שבעצם לא היה נרגז כל-כך, ועיניו האפורות הביעו טוב-לב, התוודע אף הוא בשמו, פסח. שם המשפחה אינו חשוב. (בכל-זאת אמר, גורדון.) מכירים אותו בכל האזור. פסח. אפשר לשאול עליו במצדה ובעין-גדי, במפעל-הבּרוֹם… באשלג… ומיהר, באותה שקיקה נואשת של יושבי הערבה, לספּר להם על עצמו. הריהו נמצא באזור קרוב לשלושים שנה. לפני הקמת המדינה עבד במפעל-האשלג בצפון הים, נסוג עם עובדיו במלחמת ארבעים-ושמונה בסירות לדרום, לסדום, כאן היה כל חודשי המצור, עזב לשנה-שנתיים אך בשום מקום אחר בארץ לא מצא לעצמו מנוחה. כאשר שמע כי מפעלי ים-המלח רכשו את זיכיונה של חברת-האשלג האנגלית, ובעין-גדי עתידה לעלות היאחזות נח"ל ויקום יישוב של קבע – קיבל על עצמו את הנהלת האכסניה.

הוא היה לבוש בגדי-חאקי מרופטים, חולצה פתוחה, גופייתו האפורה דהתה מכתמי-מלח לבנים. על חזהו שהשחיר בשמש ביצבצו שערות-שׂיבה. הוא עישן סיגריות זולות בעטיפת-נייר כחלחלה. בכיס חולצתו החזיק עט כדורי, שני עפרונות, משקפיים, צרור ניירות גדושים ומסרק צהוב. לעשיית חשבונות השתמש במשקפיים, ומראהו אז כתלמיד-חכם שקוע בתלמודו. בהתעייפו היה מרים את משקפיו כלפי מצחו, סוחט בשתי אצבעות את שמורות עיניו כה וכה שעה ארוכה, והוא אינו נע. פניו חרושי קמטים, שחומים, ובלורית לו לבנה כשלג.

הוא הפציר בהם לעלות למערה כי קריר שם. בסדום, טען בתוקף, אין החום נורא כל-כך, האוויר יבש ואין מזיעים. בשום מקום אחר בארץ אין האוויר כה יבש. הוא הפך עורפו והראה להם את גב חולצתו, עם הכתמים הלבנים, משקעי מלח שהתייבש. צריך להחליף אותה מפעם לפעם כדי שלא תישבר, צחק. חולי-אסטמה הבאים לכאן נעשים בני-אדם חדשים. הנה, רעיון – בית-מרפא גדול יבנו כאן.

שרה אמרה שהיא מוכרחה לשטוף את ידיה. היא מרגישה עצמה מזוהמת. פסח הוליכם לברז נמוך בקיר המיטבח, בצידו הפונה להר. הזרם שופע ממנו רק בלחיצה מלמעלה, כדי לחסוך במים. כאשר הִרפתה מן הידית נפסק הזרם. כל העולם נגדה, נאנחה. פסח בא לעזרתה. המים קלחו וניקווּ בשלולית, בלי לחלחל בקרקע הכבושה הספוגה לחות שמנונית וריח נפט נודף ממנה. שרה כרעה תחת הברז, שטפה זרועותיה והאריכה לסבּן את אצבעותיה כמבקשת להסיר כתם בלתי-ניראה, אלא שהמים לא העלו קצף, והסבון החליק ונפל.

דניאל הביט בה, מודאג. היא התיזה מים על חולצתה. קימורי שדיה התרמזו בחיוורון ענוג מבעד לאריג הדק, תחת שיפולי צווארה צרוב-השמש, שהשחים מעט. פסח הזהיר אותה שלא להתיז מן המים הצורבים לתוך עיניה.

כבר טעמה מהם, היא משיבה בתלונה.

להרבה זמן הם כאן? להכין מיטות? הוא שואל את דניאל.

בעוד מחצית השעה הם ממשיכים לתל-אביב, חזרה למלון.

שם פחות חם.

בחדרים מיזוג-אוויר. האם יש לו משפחה שם?

ודאי! מפני-כך הוא נמצא פה כבר שלושים שנה! חה, חה –

נחיריו מרטטים בצחקו, שערות אפורות מבצבצות מהם. הוא מגוחך ונוגע ללב. דניאל אינו יודע מה לעשות בידיו הגדולות, ועל-כורחו הוא מצטרף לצחוק המוזר. שרה משתהה ליד הברז. המים אזלו והיא חופפת אצבעותיה באוויר. חולמת.

פסח שואל למקצועו. האומנם? הנה אף הוא, בהיותו צעיר, ברוסיה, ביקש ללמוד רפואה. כאן בארץ לא היתה אפשרות ללמוד. ושם היה ציוניסט. בפירוש כך. ועלה לכאן. שנים עברו והוא למד את הים. נהיה דוקטור-ים-המלח. התאהב בו. הים הוא לו הרופא הטוב ביותר שהכיר: שלווה. הנה, רעיונות. הבחורים מעין-גדי מתלוצצים כי בבוא יומם של אנשי סדום יניחו את גופותיהם על-פני המים וכך, אם רק לא יגנבו אותם הערבים מן העֶבר ההוא, יצופו על-פני הים יובלות רבים, המינרלים ישַׁמרוּ את גוויותיהם והם יהפכו לנציבי מלח, כגזעי העצים המלבינים במורד החוף, שהמלח עוטפם בשכבה בהירה ונוצצת או כצוקים המתנשאים בהר. הנה, למשל, אשת-לוט, הצוק. כך כינויו בפיהם. הם עוצרים סמוך למערה, מתבוננים אל הצוק דמוי האישה שהתרומם בצלע-ההר, מאחוריו נשמעת עתה חריקתו של הטרקטור. פסח אמר כי למערה קוראים “מערת אשת-לוט”.

“אני מקנאה בה,” אומרת שרה, וכוונתה לאשת-לוט. היא זורקת דבריה במין כוונה להכעיס. ונהנית. רוע קר מהבהב בה. כמין רִשעות חסרת-תכלית, ומצודדת.

כמה זמן הם נשואים, שואל פסח. הנה כבשה את ליבו הזקן בקפריזה שלה.

“יותר מדי. עשר שנים.”

“וילדים?”

“אין.”

בחייכו היתה האפרורית נעלמת מעיניו והן מכחילות, שובבות כעיני תינוק, מבט פיקח, תמים וקצת ממזרי מרצד בהן. החום והשנים הארוכות שבילה באזור הפראי צימקו את פניו, אך לא שדדו ממנו את כוח חיותו אלא נסכו בו את הציפייה הסקרנית, הקשובה, של בעל-חיים בודד במידבר, בלילות צחיחים, במלחמת-קיום אכזרית.

האם לא הבין יותר מכפי שארשת פניו עונה בו? האם לא דיברה יותר מדי? חולצתה, שנרטבה תחת הברז, התייבשה עליה לאחר צעדים אחדים. קרקע אפורה הדיפה גלי אוויר חם רווי ריחות צורבים כרעל, לא ריח מקום-יישוב אלא מחנק מעבּדות: ריחו החמצמץ-כבד של הבּרוֹם, טעם הנפט החודר לכל מקום, ריח המימן-הגפריתי שטעמו הבואש, כביצים סרוחות, דבק בבגדייך מעין-גדי ועד עין-בוקק. בחום של ארבעים וחמש המעלות, ובלי משב-רוח, דומה היה כי כל גרגיר-מלחים מתבקע ומפיץ אדי קטב מרירי.

במבוא המערה, בצל שקערורית ההר המתרוממת מעל לפתח, קידם את פניהם משב-אוויר צונן, והצינה התגברה ככל שהעמיקו להיכנס. אולמה הפראי של המערה התנשא לגובה רב, ורצפתו משופעת בחריצים עמוקים ובגבנונים שיצרו סמוך לקירות ספסלי-אבן שונים בצורתם ומפיצים קרירות נעימה. מנגד נעלמו אחרוני המטיילים במבואו האפל של הנקניק הצר, מתחת לכיפת-סלע משוננת. ובעיקול הדרך שמאחוריה היבהבו אורות לפידים ונשמעו קולות-צחוק שהד עמוק עונה אחריהם כמתוך באר.

הקרירות השיבה את נפשה והיא שאפה מלוא ריאותיה מעשן הסיגריה.

“זו המערה שבה ישב מיסטר לוט עם הבנות שלו,” התבדח פסח.

היא כל-כך מבינה אותן. הן היו בודדות. הן רצו ללדת, ויהי מה.

פסח ביקש לומר משהו והשתתק. אחר-כך הוא מילמל: “אבל הרי זה… שלא כדרך הטבע!”

הקרירות והעשן הממלאים את ריאותיה כמעט הביאו אותה לידי בכי. התרגשות מוזרה אחזה בה. כאילו אותו רחש נעלם ובלתי-פוסק של האוויר הזורם ממעמקי המערה עומד להכריעה תחתיו. אין הם יכולים להישאר כאן בלי סוף, היא שומעת את קולו של דניאל המפציר בה. אחרוני המטיילים נבלעים באפלת הסלעים, פגה אדמומית הלפידים המרצדת על-פני קירות המלח, והקולות התרחקו.

לא. היא לא תבוא. השתרעה על מדרגת-אבן הסמוכה לדופן המערה. סוף-סוף מצאה לעצמה מקום להסתתר מן החום הנורא, ואין בדעתה כלל להתרוצץ בצחנת העשן והנפט. הוא יכול ללכת לבדו. היא תחכה לו פה. והיא ממתחת זרועותיה, מישרת רגליה על-פני מִשטח הסלע המחוספס. מקירות המערה נשלפו זיזי אבן-מלח נוצצת, עטופים פה ושם שכבות-גיר כהות. על רצפתה גושי סלעים בגובה קומת אדם שהתמוטטו ונפלו ממרומיה והשאירו שקעים בכתלים ופרצות בתקרה. הקירות לחים, משוסעים בכוכים אפלים שצימחו בתוכם נטיפי גיר ומלח. פיתולי שכבות-אבן היתווּ צורות-פלא דמיוניות על כתלי המערה. רגע פקחה עיניה כלפי התקרה, ומשנהו, ראשה סחרחר, דימתה כי גוש סלע התלוי מעליה, דמוי גולגולת, זז לעברה והנה-הנה ייפול וירסק אותה.

פסח הטוב מרגיע אותה. סכנת מפולת אינה נשקפת בקיץ. רק בחורף, בעונת השיטפונות, יש ומתחולל שבר-ענן פתאומי, כמויות גשם עצומות מתפרצות בבת-אחת, נקוות בערוצי ההר למעלה, ומוצאות לעצמן דרך פנימה באותם לועות פעורים, שצורתם כמשפך, והם מלבינים על-פני הרכס. אחד מהם הוא חלקה העליון של הארובה שבקצה המערה, ואחד מוליך אל שלוחתה האחרת, שאליה אין לוקחים את המבקרים. ומפורסם גם משפֵּך המערה שליד מחנה-העובדים הנטוש של חברת-האשלג, “מערת הקולונל טולוק” (על שם שותפו האנגלי של נוֹבוֹמייסקי, מייסד החברה). במערה ההיא אולמות נהדרים, ונטיפי-מלח רבים מספוֹר, צחים כשלג, מקשטים את כוכי כְתליה, ולעיתים הם צומחים ממש על-פני קרקעיתה וסוגרים את המעבר כסורגים. באולמה הראשון, סמוך לפתח, התקינה חברת-האשלג, לפני מלחמת 48‘, קווי מים מתוקים וחשמל, ועשתה אותו מועדון מנוחה ובידור לעובדים. המערה מקום מסתור קריר יחיד בימי הקיץ בסביבות המחנה. מיזוג-האוויר טרם נודע אז. במצור 48’ שימשה המערה מקלט מהפגזות. היום היא מוזנחת ואין לוקחים אליה מטיילים מפני קשי המעבר בה.

עליו ללכת, מתנצל פסח. הגרמני ודאי מחכה לו.

לא הפצירו בו להישאר. הוא היסס רגע.

“הרופא של סדום עלה לחופש.”

“ובכן?”

“לא-כלום,” אמר כמתחרט, ויצא.

היא רוצה להישאר כאן. ושוב היא משתרעת לצידו על מדרגת-האבן הגבנונית, ומדליקה לעצמה סיגריה חדשה, חרף הפצרתו האילמת לחדול. הקרירות הפיגה במקצת את עייפותה. טמנה פניה בחיקו, רגליה החיוורות מונחות ברישול על שיפוע הסלע הלח.

הוא מלטף את מצחה. כף-ידו הגדולה פרושה מעליה ומחשבותיו נושאות אותו הרחק ממנה.

היא מדברת. שום כוח שבעולם לא יכריח אותה לחזור לאוטובוס. לעולם לא תצא מן המערה. עליו לומר להם שהיא נשארת כאן. הוא יכול לעזוב אותה וללכת. יאמר ששכח אותה בסדום. לשכוח מישהו בסדום, לחזור ולמצוא אותו בעמורה לאחר שלושת אלפים שנה. היא יודעת כי הוא חושב לעצמו: אלוהים, מדוע היה עליי לשאתה לאישה ולסבול את שיגעונותיה? מדוע לא תשכח כאן את שרה שלך? להפוך לנציב-מלח כגברת לוט האיומה בחוץ. היא מפחדת להביט לאחור. אך דווקא כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, גדול הפיתוי להפוך פנים ולהביט לאחור, לחשוב: הנה אנחנו נמצאים בתחתית העולם, שלוש מאות תשעים וחמישה מטרים מתחת לפני הים. כל חטאינו קלים מאיתנו, מתעופפים, כמלאכים אי-שם בשמיים מעלינו, ועימם אנשים שהכרנו ואהבנו, גם אלה שגרמנו להם רעה. קל להבין לליבה של הגברת לוט, מדוע דווקא כאן הביטה לאחור. אַל לו לכעוס עליה. היא משחקת באצבעותיו.

“אתה ברחת. שנינו ברחנו זה מזה. ואולי… אולי לא רדפנו די. הדברים עתיקים, כך הם תמיד: כאשר היה לנו עצוב, החל כל אחד מאיתנו לברוח כדי לנסות את רעהו, לחוש שמישהו נמצא אחריך, רודף, רוצה, צריך.”

היא אינה יודעת מדוע, אך בכל מה שעשו הביאו את ההפך ממה שקיוו. וכשהחלו שניהם לברוח, התרחקו כפליים ממה שהיו מתרחקים אילו נשאר לפחות אחד מהם על מקומו. אפילו הוא לא נשאר על מקומו. אולי עכשיו יהיה טוב. הרוח הקרירה הנושבת מן הארובה. כאשר יחזרו, עכשיו, אחרי הטיול, היא מבטיחה… תרגיש עצמה חזקה יותר.

והרי היא יודעת כי לא בה האשם!

“לא!” היא הידקה אצבעותיה על אמת-ידו והכאיבה לו. בה. רק בה. וכשהפנתה פניה לעומתו נמשך אליה בדאגה ובבהלה.

“אני לא יודעת, דניאל!”

סמוך-סמוך מעליה ליטף את פניה המעוותות, ליטף ברוך ונשק לה על מצחה. אך לא הצליח להסתיר את חרדתו.

“את אינך אשמה, יקירה.”

הוא הניח את כפו הגדולה על פניה, וכאשר הִרפה ממנה היו אצבעותיו לחות.

“אתה דואג לי מפני שאתה מפחד ממני. יש אנשים המבקשים לעצמם כוח שלטון ויש שרוצחים רק כדי להתגבר על פחדם מפני המוות. לא. אל תפסיק אותי. אני יודעת, אינך כזה. מדוע אינני מצליחה להסביר את עצמי, כאן, בסדום… המילים פורחות, מתמסמסות. כוח שלטון, אמרתי, הוא כוחך לעולל לאחרים את הדבר שפחדת ביותר פן יקרה לך עצמך.”

דניאל אהב אותה בכל הווייתו המגושמת והנרגשת, וייאוש תקף עליה כבר בימים הראשונים לנישואיהם משום שלא היה לה לאן לברוח מפני הדאגה שהרעיף עליה. היא לא בגדה בו. אך מבט עיניו המלטף אותה בהערצה חשאית היה מייגע אותה ומזכיר לה, כמין האשמה מתמדת, את חוסר-יכולתה להיפתח לקראתו בלב שלם.

היא נשארה סגורה ונפחדת. חיי-האהבה שלהם הביאו את שניהם במבוכה. הם נפרדו לשנה וחזרו וחיו יחד ומאום לא השתנה. הוא נהיה עיקש ומריר והאשים אותה בכישלונותיו. יחד עם זה היה שרוי בפחד חולני פן היא תעזוב אותו. תחילה האשימה רק את עצמה וסבלה בשתיקה. ושניהם השתדלו להסתיר מפני זרים וקרובים את התהום ההולכת ונפערת ביניהם. ייאושו גבר, והוא החליט (או כך היה נדמה לו, שהוא פועל מרצונו החופשי) להילחם בה, מירר את חייה ופעם אף הִיכּה אותה, ובלבד (כך קיווה) שהאשמה תיפול רק עליו, ורק בו, רק בו, ולא באהבתה שנשברה, יהיה תלוי כביכול עתיד הקשר שביניהם. גאוותו לא הניחה לו להודות כי היא חדלה לאהוב אותו. ונכונותה לספוג עלבונות פיתתה אותו להפריז בעינוייו. ועוד היה מקווה בסתר-ליבו כי תחבולתו קושרת אותה אליו במישנה תוקף משום שעתה תהיה זקוקה לו כדי להצדיק את כישלונותיה שלה.

ואולם ההפך קרה. לאחר שבעיניה נהיה הסיבה לכל ייסוריה, התמרדה, וביקשה לעוזבו בשנית. הוא נבהל ושינה טעמו והתחיל נוהג בה שוב בעדינות, ממש נושא אותה על כפיים. אך היא, חנוקה בתוך עולמה המסוכסך, ראתה גם בכך כוונה מרגיזה ומייגעת (כוונה שהוא, אולי, בסתר ליבו, אף הסכים עימה), והפעם כדי שלא יהיה הוא הסיבה למצבי-רוחה הרעים, לדיכאונותיה ולהתפרצויותיה ההיסטריות. וכך היתה השתדלותו היתירה סוגרת עליה כחומה ומוציאה אותה מדעתה. היא החלה מתפללת לעיתים לגסותו הקודמת, לדברים הקשים שהיה מטיח בה בהוציאו עליה את מרירותו. לא פעם חיכתה בהנאה משונה שיחזור ויכה אותה. היתה אורבת לכל שגיאה זעירה שלו, וככל שהיה הולך ומיטיב עימה כך חשה עצמה נואשת יותר, נתונה בחלל ריק, בודדה, וחייהָ עימו הפכו לגיהינום שקט ואכזרי. ואולם הוא, בין שעדיין האמין שהוא משחק בלבד, ובין שפעל מתוך טירוף, השיג מה שרצה – עתה היתה תלוייה בו בכל, כבעלת-מום. ומשום שאהב אותה לא חש בעיווּת שבדבר.

קולות המטיילים נשמעו בשובם, קולות-צחוק הפורצים מלוע הנקיק האפל אל מבוא המערה.

הניסיון המכאיב חזר ותקף אותו כמחלה: כל פעם שהיה עליו לתת תרופת-הרגעה, לטפל בחולה אנוש, פרץ אותו כוח השפעה סמוי, טמא בעיניו, הנקנה בתוקף סמכותו. ובעומדו מול החולשה בניווּלה, אותה גלישה שגולש הזולת מן המסלול, ומשליך יהבו עליו, כרופא – היה ליבו הולם בקירבו כאדם העומד לפשוע. הוא ידע כי התלות אינה לו אלא סיבה לגלות את הצד האפל הטמון בו עצמו. חולשת הזולת משתמשת בנו לצרכיה בפתותה אותנו לפרוץ את מעצורינו. על-פי האנשים הסובבים אותו הכיר את גורלו. הוא ידע כי לעולם לא ייהנה מן המותרות שזוכה להם אדם חלש או נאהב. כאבני-משחק תאומות המשלימות זו לזו כך הוא נידון להיות מוגבל בהגשמת עצמו, מוגבל על-ידי תלותם של האנשים שבחרו לדבוק בו, או שגרמו לו לרצות בהם ולהיות תלוי בהם, ולעולם לא יוכל לגלות לעצמו את מהותו האמיתית ולחיות אותה כרצון חלומותיו. יש שהיה בוש בגופו הגדול, בבריאותו ובחריצותו, ומבקש, בלי דעת מדוע, להתפלש בביב-שופכין, לחדול להיות הוא-עצמו. אלא שפחד להיראות נלעג. והיה מוצא מפלט בהרהורי-פרא שתקפו עליו יותר ויותר גם בהיותו מוקף אנשים.

לעיתים היתה שרה תופסת אותו מתבונן בה במבט מיוסר, עיניו קצרות-הראִיה מאדימות בהתאמצות, כמבקש לגלות משהו בפניה, לאחד שתי תמונות נפרדות, שתי מהויות, ואינו מצליח. אולי רצה להחיות דיוקן נשכח של ראשית אהבתו? קיווה כי היא תשוב להיות נערה רכה בשנים, בלי קשיחותה, ובלי קמטי המרירות המכערים את זוויות-פיה במין ארשת של חמדנות יבשה.

“אתה דואג לי מפני שאתה מפחד ממני.”

ואולי לא ייתכן כלל קשר של אמת בבין בני-אדם? לא, דניאל היה אופטימיסט. הוא האמין כי מוכרח להיות טוב ביום מן הימים, וכי החיים משתפרים לאט-לאט ומתקרבים להתגשמות מצב של אושר חלומי. וכך טעה לראות את העינוי ההדדי שבחייהם כמין לבנים בטוחות לבניין המחר. הוא האמין כי שום דבר לא בא לחינם. כי יש שכר להתמדתו של כל אדם. כי העיקשות משתלמת. הכל מצטבר. הסבל הוא פרוזדור המכין אותנו לגן-עדן שיבוא לנו עלי אדמות. החיים הם דרמה. ואין גרוע מן השעמום. ובמחשבות אלו היה מעודד את עצמו כדי להימלט מן הפיתוי לשים קץ לייסוריו בדרך אחרת. וכך התנהלו חייו בביטחון סהרורי. ומעניין כי איש ממכריו לא חשב אותו לטיפש או למטורף. הוא היה כה כבד ורציני, וחסר חוש-הומור, שלא צחקו לו, אף לא מאחורי גבו.

במבוא-המערה עמד ריח עשן הנפט הבוער. הקולות גברו. ראשוני המטיילים חזרו מן הניקבּה בסלע, עיניהם בוהות מול אור היום המסתנן בעד הפתח. נתן החניק את הלפידים בערוגת חול-גבס אפור, מזוהמת בשיירי פיח מלוח. שעה ארוכה נשמעו הדפיקות העמומות של הלפידים הכבים. נדף ריח עשן מחניק, ספוג אדי גאז שלא בער עד תומו, חודר לנקבוביות העור, מרעיל, צובט בקצות העצבים ומביא תחושה עמומה של הלמות בקימורי הגולגולת.

הרוזנברגית מברוקלין ניגשה אל שרה וסיפרה בהתרגשות על סלעי-מלח אשר לבטח היתה מחליקה ונופלת מהם לבור אפל לולא תפס בה בעוד מועד נתן הנחמד; על בליטות חדות המשתלשלות מגבהי התקרה ומאיימות לפגוע במצחך אם אינך משגיחה היטב על סביבותייך; על גושי סלע אשר כדי לעוקפם צריך להתייגע בטיפוס על-פני מדרגות צרות וחלקלקות; על הארובה, אותו אולם מופלא הולך וצר כלפי מעלה כחרוט, ובסיומו צוהר זעיר ועגול בצבע השמיים שממנו פורצת קרן-שמש המשתברת אל נצנוצי שכבות-מלח אפורות שעל בליטות הכתלים.

“כאילו הביט בי אלוהים בעין הפנימית שלו!” דיברה בלשון החוג לתיאוסופיה, שם לימדו אותה להתבונן במציאות בעין חדשה, לא על-פי מושגי הבריות הסבורים שהכל ידוע להם ולאמיתו של דבר הם כעיוורים המגששים באפלה, אשר גם בהיותם ערים הם במצב שהוא כתרדמה לעומת הערוּת הפנימית העמוקה.

פגישות אותו חוג נסכו בה אומץ (שגם קודם לא היה חסר לה, אלא עתה נילווה עליו הנופך המדעי) להתערב בענייני אחרים ולהוציאם מתרדמתם הנצחית ומשלוותם גם יחד. בני-משפחתה, אשר רצו כי יונח להם ממנה, עודדו אותה לנסוע לישראל. היא כה מצטערת, נאנחה, שדוקטור קרוּגר לא נמצא עימה עכשיו. המסכן, ודאי היה נופל בדרך. הרוזנברגית הספיקה להעמיד את כל חבריה-למסע על טיבו של מדריכה הרוחני. “והרוח,” הוסיפה בחשיבות של מיסתורין, “אשר נשבה על פנינו… הרוח,” משכה את המילה כרומזת למשמעות הסמוייה, העל-טבעית, של התופעה.

“באמת נפלא,” השיבה שרה בחביבות מופגנת.

הרוזנברגית עמדה רגע, ואחר-כך הסתלקה ומשכה כתפיה בתמיהה.

“המסכנה,” אמרה נעמי ויידמר הגבוהה, בעלת פני הסוס וחתימת השפם. לרגליה נעלה סנדלים עבים שהתכסו אבק בטילטולי הדרך.

מתחילת המסע התנהל ריב חשאי בינה לבין הרוזנברגית על המנהיגות. לצידה של נעמי ויידמר עמד כחיזוק מסויים בעלה הצנום, איש דהה ומדולדל, שהיא נהגה בו יראת-כבוד מחושבת בנוכחות זרים, ואילפה אותו ברמז חשאי. בכיעורה היתה אצילות שקטה שהכריעה תמיד את הכף לטובתה כנגד דברנותה של הרוזנברגית.

“היא מסכנה?” נדלקה הרוזנברגית, “עליה להודות לאלוהים שיש לה בעל הדואג לה.” ואם לדעתה שואלים – עליו היא מרחמת!

“הם מפחדים מילדים,” הוסיפה מוּסי כץ השמנמנה, שעורה האדמדם מטופח ופניה עשויות. בארנקה תמונות בעלה ובניה הבוגרים. ותמיד היא הוזה על-אודות פלירט.

הסלע הוא שגרם להם להישאר בסדום.

למחרת בבוקר עתיד דניאל לשאול את עצמו מה דמות היתה לחייהם אילמלא פגשו את הגרמני.

למטה, מכיווּן הסככה, נשמעו הצעקות של פסח, שעשה כפות-ידיו כשפופרת וניהל שיחה קולנית עם נתן, הקרֵב אליו בריצה. שרה הניחה את דניאל בפתח המערה ויצאה אל האוויר החם, שכמעט היה אפשר למששו בידיים, והצטרפה אליהם. הרוזנברגית שאלה מדוע לא יביאו מנוף להזיז את הסלע.

“איזה סלע?” חקרה מוסי.

סמוך לאוטובוס האדום, בשולי הדרך, חנה ג’יפ צבאי מכוסה אבק. שלושה חיילים במדים מנומרים ישבו לשולחן, ונשקם מונח בצד. כלב-זאב שחור התרוצץ סביבם ולשונו משורבבת.

הקצין סיפר כי מחפשי-הנפט, העורכים סקר של הקרקע באזור המשתרע מסדום ועד לבאר-שבע, טעו בפיצוץ סלע תת-קרקעי, וגרמו מפולת בקטע של הכביש התלוי על פי תהום. סלע נפל מקצה ההר וחסם את הדרך. נס שלא עברה מכונית באותה שעה. החיילים עברו שם בסיור להבטחת המחנות של מחפשי-הנפט. הם הודיעו במפעל-האשלג על חסימת הדרך, ומשם המשיכו לאכסניה, כדי לעכב את המכוניות העולות לבאר-שבע, וכבר עצרו שתיים בדרך. טרקטור כבד כבר יצא מסדום במעלה הכביש כדי לפנות את המפולת, אבל יש לשער כי יגיע למקום רק בחצות הלילה.

סדום מנותקת לשעות אחדות, הסביר נתן. כן, אמר פסח, הדרך היחידה לצאת היא בנתיב-העפר הדרומי לאורך ואדי הערבה עד עין-חוֹצב (הוא אמר עין-חוּסוּבּ) ומשם צפונה במעלה-העקרבים ודרך דימונה לבאר-שבע. הדרך אינה סלולה וגם אינה בטוחה ביותר. הנסיעה תימשך זמן רב וספק אם יצליח אוטובוס-התיירים לטפס בסרפנטינות הצרות של מעלה-העקרבים, ואולי גם לא יצליחו להגיע אל המעלה לפני חשכה. ייתכן שיצטרכו ללון הלילה באכסניה והוא ישמח לארח אותם. השעה שלוש אחר-הצוהריים. פסח ונתן הרגיעו את הנשים. אפשר להבריק למלון בתל-אביב ולהודיע על העיכוב הבלתי-צפוי.

וכך הכירו את צבי.

הכלב נכנס תחת השולחן, וליקק בלשונו הלחה את שוקה של שרה. הקצין מיהר אליהם כדי להחזירו והתנצל. הכלב שיחק עימו במחבואים, ורק לאחר שקרא אדוניו פעמים אחדות בשמו, יצא לאיטו מתחת לשולחן וליקק את ידי בעליו, ואחר-כך קפץ והניח עליו את רגליו הקדמיות וכישכש בזנבו בגאווה.

“בַּקש סליחה מהגברת!” כרע הקצין לצד הכלב, ופניו חייכו אל שרה.

“דוּבּי!”

עיניהם נפגשו.

הכלב הוסיף לכשכש בזנבו בהתלהבות והשתדל לצוד בלשונו את קצה האף של הקצין, ובינתיים ליקק את לחיו.

שרה צחקה.

“דובי? מה זה בעברית?”

הקצין קם. “דוב קטן.”

“לא צריך להתנצל,” האירה אליו פנים. ואחר רגע הציגה את עצמה ואת דניאל.

“צבי,” אמר הקצין ולחץ בפשטות את ידיהם.

“דוב קטן,” צחקה, “כמה נחמד, דובי!”

עיניה בחנו את הקצין הצעיר. הריהו ילד. בלוריתו השחורה סתורה ושובבה. עורו שחום, פניו קלויים בשמש וריחו ריח הרים. חיוכו היה בוטח יותר מדי, ערמומי במקצת, אם כי תמים וילדותי, מבקש לשאת חן, באותה פשטנות עצלה, אותה ישרנות ישראלית מתפנקת. “דוב קטן!” מה שכיער את פניו היו השפתיים. היא ניסתה להסיח דעתה מהן מרגע שהשגיחה בו לראשונה. הללו היו עבות כשפתי כושי, בולטות החוצה, נפוחות בסומק חום, במין הפקרות קרה ולחה.

הכלב נשא אליה עיניים דומעות, לשונו שלוחה והוא נושם בחופזה בכל גופו, כגומע את טיפת החמצן האחרונה, צלעותיו מתרוממות ושוקעות, והוא רועד בציפייה חשאית. לא עבר רגע והוא קפץ והניח עליה את רגליו הקדמיות וביקש להגיע אל פניה בפרץ-אהבה, מכשכש בזנבו ואברו זקור. היא הבחינה רק בכתם הצמרי הלבן על חזה הכלב, וניערה עצמה ממנו. צבי הזדרז והוריד אותו לרצפה. היא הזמינה את צבי להצטרף אליהם. הוא משך כיסא וישב. הכלב טיפס והוליך את ראשו על-פני השולחן וניסה להפוך בקבוק-מיץ ריק.

“אולי הוא צמא?” שאלה שרה.

צבי חפן את ראשו של הכלב בכפות-ידיו ופינק אותו: “אתה צמא, דובי?”

היא התבוננה בסקרנות באצבעות השחומות הארוכות שדיגדגו את הכלב ונעלמו בפרוותו. לציפורניו היו סהרונים לבנים. יד חטובה, גברית ומעודנת, מוכתמת בניקוטין. על זרועו החשופה נתעגל קו דק של מלח-זיעה יבש, כטבעת המתרחבת ומתכווצת עם התרוצצות השריר. על מרפקו השמאלי היו סימני צלקות. הוא ניגש למיטבח ומיד חזר ובידו צלחת-אלומיניום ששוליה מעוכים, מלאה מים, והניח אותה בזהירות אל רצפת-הבטון.

הכלב ריחרח במים, טעם מהם, נסוג, ושוב ריחרח, ואז נשא עיניו בתלונה.

צבי קפץ ועבר את מעקה-העץ, הוריד מעל חרטום הג’יפ נאד-מים עשוי אברזין, שהשחיר מן האבק שדבק ברטיבותו ודמה לגוש של בוץ, שלף את פקק-העץ ומילא את הצלחת מים.

הכלב ליקק מהם עוד קודם שהתמלאה הצלחת. קדקודו נרטב והוא הנער והתיז רסיסי מים על רגלי היושבים, ושתה שעה ארוכה.

“מים של באר-שבע,” אמר צבי.

היא שאלה אם אפשר לשתות.

צבי יצק מן הנאד לכוסות שלהם. דניאל חייך בתודה. הוא היה עייף.

“אתה בּאנדיט, צביקה! חצוף! מי נתן לך רשות להיכנס למיטבח ולקחת צלחת שאוכלים ממנה בני-אדם – בשביל הכלב המטונף שלך!” הופיע מאי-שם פסח בצעקות.

“מיטבח?” היתמם צבי, “אתה לא חושב שהגיע הזמן שתנקו פעם את מאורת-העכברים הזאת?”

פסח התכופף למשוך את הצלחת. נהמת הכלב בישרה רעות. פסח נרתע, נכנס למיטבח, הביא עצם נוטפת שומן ששלה מן המרק – והשליך אותה מרחק צעדים אחדים אל צד הדרך. הכלב רבץ תחתיו והביט אל העצם, אך לא התפתה לזוז.

“אתה חושב שהכלב מטומטם כמוך?”

“אני אהרוג לך אותו!”

“מה יש? אסור כבר להתלוצץ?” היכה צבי בחיבה על גבו של הכלב. “דובי, אוכל!” ומיד הסתער דובי וחטף את העצם וברח עימה לפינת הסככה, ושם הטיח אותה ברצפת-הבטון כדי להוציא ממנה את המֵחַ. פסח חטף את הצלחת והלך למיטבח.

“אפילו הגרמני יותר טוב ממך,” אמר לצבי עוד בעומדו בפתח המיטבח.

“המשוגע הזה?”

“הוא איש טוב,” אמרה שרה.

“מי?”

“פסח.”

“מגיע לו! זאת המסעדה הכי מלוכלכת באזור. בעלך רופא?”

“איך אתה יודע?”

כישרון טבעי, הסביר צבי. פעם אחת הוא מביט בבן-אדם וכבר יודע הכל. מה התסביכים שלו, ובכלל…

עיניו התמימות, החצופות. האם הוא אידיוט, או שקרן?

כן, הוא הולך בקרוב לאוניברסיטה.

רפואה?

לא. הוא ילמד פסיכולוגיה.

האוויר להט. הצל שהטיל גג-המחצלאות היה אחיזת-עיניים בלבד.

פסח חזר, על זרועו מגבת אפורה, ושאל אם הם רוצים מרק-בשר, בשר, ואולי חביתות?

לא. היא לא רוצה לאכול.

“המרק שלך!”

“צביקה!”

“לך, לך מפה, אתה עושה לי בחילה.”

“אין להם כאן משהו אחר?” שאלה. בחום הזה, מטוגן! היא מוותרת על הארוחה. ואולי רק כוס חלב ולחם קלוי, לא יותר.

הגרמני הפציר בפסח, כמזכיר לו משהו. הוא הילך לקראתם בעדינות, כמרקד, ועיניו נשואות להרים שמעבר לים.

עליהם להכירו, קארל, אמר פסח.

קארל הושיט יד שקופה שנישארה רגע באוויר.

לא מביאים לכאן חלב כי הוא מתקלקל תוך שעות אחדות, הסביר בינתיים פסח. אפילו הקרח אינו מועיל. ואשר ללחם הקלוי, הנה, לדעתו… קארל נוסע הערב. חדרוֹ בשוּרה הרחוקה, שם נושבת רוח. והוא מבקש להעמיד לרשותם את החדר.

כמה נחמד מצידו. תודה. שרה לחצה את ידו הרזה והשברירית של הגרמני.

האם הם יכולים לגשת לשם? שאל דניאל, עייף. מצחו האדים ולהט, ופניו התנפחו. הוא מוותר על הארוחה.

הגרמני לחץ את ידה ומגעו כמעט שלא הורגש. היה לו מבע מיוסר, כמבקש לכפר על אשמה כמוסה, להדגיש שאינו מוסר להם את חדרו אלא מחזיר לרשותם מה ששייך להם. הוא היה כבן שלושים וחמש. גופו הצנום שיווה לו מראה צעיר מכפי שנותיו. רק הפנים הסגירו את גילו. קומתו היתה ממוצעת. לרגליו הדקות נעל סנדלים “תנ”כיים" חומים, חדשים למראה, תוצרת ישראל, ורצועותיהם רחבות בסגנון שהיה רווח פעם בקיבוצים ואצל הנוער, עד שהתיישן והיה לנחלת תיירים בלבד. וכך גם כובע-ה“טמבל” החדש בצבע החאקי, שכיסה על שער-הפשתן הבהיר שלו. הוא היה לבוש מכנסי-חאקי קצרים וחולצה בהירה. פניו וזרועותיו מכוסים נמשים. העור, שלא נשזף בנקל, קיבל גוון מחוספס של חום ואדמדם. פניו היו פחוסים, אפו קטן וסולד, ותחת המצח השטוח היו עיניים שאישוניהן ירקרקים והמבט שלהן מוכה ומעולף סוד, כאילו נישארו בהן עקבות חרדה שקפאה. כאילו ביקש משהו בהרים המרוחקים. בפרצוף שלו היה משהו מן האדיבות התלוייה כמסיכה. דומה כי מתוך משמעת פנימית הוא מסגל לעצמו ארשת של חולשה, ויתור והארת-פנים מתמדת. כאילו הביטוי החיצוני של אישיותו הוא תופעה מלאכותית אשר על קיומה עליו לשקוד כל הזמן ולעמוד על המישמר, פן תפרוץ מתוכו מהות אחרת, אפלה ורגשנית. הרזון והשקיפות שלו היו כשל אדם שהִרבה לצום. והוא כאילו ביקש שלא להכביד בנוכחותו על הסביבה, ואולי להסתיר שליחות בעלת מהות חשאית שלקח על עצמו. הנמשים, חיספוס העור, חיוכו המתנצל ונימוסיו, הילכו אי-נוחות על האנשים שבאו עימו במגע, כאילו חרד לשתפם במאבק אשר על פשרוֹ אין הם עומדים.

לצווארו ענד, למרות החום, מטפחת-משי כחלחלה שעליה מודפסות אותיות יפאניות ופסגת הר פוג’יאמה. הילוכו היה מוזר, כמבקש לצאת במחול. הוא היה חסר-מנוחה, להוט לעשות משהו. הווייתו הביעה התנצלות מתמדת על שהוא חי, מדבר, נושם ותופס מקום בעולם. כאילו היה מוכן לצמצם את עצמו למידת זבוב על הקיר ובלבד שנוכחותו לא תפריע לאיש. הוא לא הזיע. כאילו המסכה שעטה משפיעה על כל תכונות גופו.

“סגן צבי!”

“מה יש, גרשון?” צבי אף לא היפנה ראשו.

“אמרת שעוצרים כאן רק לחצי שעה ותיכף ממשיכים למחנה של קודחי-הנפט במצדה. אז חשבתי שיותר טוב אם נוכל להגיע מוקדם ולאכול ולישון. אנ’לא יכול לשבת יום שלם על-יד ההגה. זה לא תֶקֶן.”

גרשון הענק הלך אחרי צבי בצעד גמלוני, מנומנם-קימעה. פניו התפוחים, חסרי הסנטר, ביצבצו מתחת לכובע-עבודה צבאי רחב-תיתורה. מדי-החאקי שלו היו מכוסים אבק ומוכתמים בשמן-מכוניות.

“חדל לקשקש על תֶקן וחכה לי על-יד השולחן.”

“אבל סגן צבי, הזקנות האלה משעממות כמו יום-כיפור.”

“אז תסתובב ותסתכל בים!” אמר צבי ונעלם בעיקול הצריף יחד עם דניאל, שרה, והגרמני.

גרשון חזר אל הכיסא שלו, ירק בבוז מעבר למעקה, אל הג’יפ, ואמר לחייל השני: “גם כן עַבַּדאי זה רוצה להיות עלינו!”

הכלב התעורר מנימנומו, התמתח, הזדקף, והתחיל לרחרח ולחפש אחר בעליו. פתאום נשמעה מאחורי הצריפים השריקה המוכרת לו, והוא קפץ לעברה ונעלם מיד.

מן החוף עלה גבר דל-בשר, גופו נוטף מים ומגבת על שכמו.

 

פרק שני: מי היה הגרמני?    🔗

דניאל נכנס לצריף. הוא ניגב את הזיעה מעל פניו והניח את הענף עם שני תפוחי-סדום הירוקים על השולחן. הוא חש כבדות באבריו. כל רצונו היה לישון. שרה אמרה שהיא מעדיפה לחזור למערה. הקצין הציע ללוות אותם. דניאל היה אסיר תודה לקצין על נכונותו לעזור להם והפקיד בידיו את שרה. הרוּכּסַק, תרמיל-הטיול הכרסתני של הגרמני, היה מונח ארוז ליד הדלת. הריהוט כלל שולחן בלי מפה, מיטה שהכיסוי שלה שמיכה צבאית אפורה אשר שוליה אינם מגיעים אל רצפת-העץ, וכסאות אחדים. העץ של הרצפה היה יבש. קארל הפעיל את המאוורר. הוא לקח שמיכה, קיפל אותה פעמים אחדות, והניח אותה תחת ראשו של דניאל. רגליו הגדולות של דניאל ביצבצו מעבר למיטה. הוא פקח עיניים אדומות וחייך בתודה. על שאלותיה של שרה ענה ברוך ובדאגה, וביקש ממנה שלא תפריע לעצמה ושתצא לטייל.

הוא רגיל תמיד לישון בשעות אלה, התנצלה שרה בפניהם.

במהרה נירדם. הגרמני הניח את המאוורר על כיסא וכיוון אותו מול פניו של דניאל.

“דניאל המסכן!” צחקה שרה, “נירדם.”

הם ירדו ממרפסת הצריף במדרגות-העץ ופנו לעבר המערה. הכלב רץ לפניהם. צבי אמר כי לא מוצא חן בעיניו שהגרמני מסתובב כאן כך סתם כבר ימים אחדים עם החיוך המרגיז שלו. מדוע הוא מתעקש לעזור לפסח בעבודות-הניקיון המזוהמות ביותר, לפנות כל יום לבדו את האשפה מהמיטבח? מדוע הוא נותן שינצלו אותו?

שרה אמרה שאולי הוא זקוק לעבודה.

לא. הוא אינו מוכן לקבל כסף. זה בטח עניין של מצפון רע. לֵך דע מה עשה. מעניין מה גילוֹ. המזוכיסט הזה. הוא סיפר שהספיק לשרת בצבא שלהם.

באמת? ובן כמה צבי עצמו?

מה הקשר?

היא צחקה. מדוע הוא נבהל?

בקרוב תימלאנה לו עשרים ושלוש. שנתיים בצבא-הקבע. אחרי השירות הרגיל. בעוד שלושה חודשים ישתחרר. ואחר-כך, ירושלים. האוניברסיטה.

ומפני מה היה עוד שנתיים בצבא?

הוא רצה לחסוך כסף ללימודים. גם השלים את תעודת-הבגרות שלו.

מאין הוא?

פתח-תקווה. היא בטח יודעת, מושבה. סבא שלו, אבא שלו, היו איכרים. ואילו הוא - רוצה להיות פסיכולוג.

כן. הודה לאחר הרהור. אבל הם משפחה ותיקה. כתבו עליהם באיזה עיתון שהם אנשי “מֵיפלאוּאֶר” של. היא בטח מבינה.

היא צחקה.

היא בטוחה שיצליח בלימודים.

הם הגיעו לפתח המערה.

היא שכחה את החום בגללו! שאפה מלוא ריאותיה מן האוויר הקריר, המוכר לה, בפתח המערה. הדרך עברה עליה הפעם כה מהר. הוא גורם לה להרגיש את עצמה כה חזקה. כאילו עשה ברית עם החום שלא יציק לה עוד. היא ביקשה ממנו שידליק לה סיגריה.

הוא מקווה כי בעלה ירגיש בטוב.

עיניה נעוצות בו כאילו היא מצפה למשהו. הדליק סיגריה לה ואחת לעצמו.

כן. אבל היא אינה מודאגת. הוא פשוט אוהב לנמנם.

קולה נשמע אדיש, במופגן.

הוא הציע שינוחו, ואחר-כך יחזרו לראות מה שלומו. אם הוא התעורר בינתיים וירגיש עצמו בטוב, יוכלו לקחת גם אותו אל הארובה.

הוא מתבייש בה?

לא. מדוע?

שניהם פרצו בצחוק.

אם בני-אדם אף פעם לא נוגעים זה בזה, נזכרה שקראה בספר אחד, סופם שיפגעו זה בזה.

פניה הגלויות נגדו. צחוקה שיש בו כוונה של התגרות. השיער הלח בבית-שחיה. ריחו החריף. ועוד דבר, האגודל הפחוס. הוא ניסה להסיח את דעתו מן הפגם. אותו חוסר-שלימות, רק בידה האחת, השמאלית. האגודל בעל ראש האגוז.

הוא אמר שעליו להכין את הלפיד.

מפתח המערה התבוננה החוצה, כלפי הסככה, קבוצת הצריפים המתעלפת בחום, הגגות של האזבסט הגלי, השמש, הים, אשר מראם מטושטש באוויר סמיך ולוהט. קרני האור הציפו את כל הכיכר בלובן מעיק.

מה, לעזאזל, הוא מחפש כאן, הגרמני? צבי החזיק את הלפיד ויצק נפט על פקעת סמרטוטיו.

מי שהולך ללמוד פסיכולוגיה צריך לנחש! התגרתה בו.

איך אפשר לדעת. סתם לא-נורמלי. לא חסרים כאן משוגעים באזור. הוא הצית את הלפיד ובינתיים הדליק לעצמו את הסיגריה שכבתה.

האם יש לו חבֵרה?

מדוע היא שואלת?

הוא כה נאה. חייכה.

הוא הסמיק תחת עורו השחום.

כן, יש לו אחת.

היא נחמדה?

כן. מאוד. היא בירושלים. באוניברסיטה. הוא הכיר אותה בצבא. היא השתחררה לפניו והלכה ללמוד.

ולכן הוא רוצה להיות בירושלים?

הוא חייך לאוֹת שכך הוא הדבר.

והוא נאמן לה? תמיד? התלוצצה.

הלפיד הבוער העלה עשן שחור. תלתל שחור נפל על מצחו. הוא הסתכל בה, משתדל להיראות נבוך. עיניו היו מצומצמות כעיני איכר, תמים וערמומי. האישונים הזעירים שלו זעים בחוריהם כעכברים שנלכדו. הוא הגניב מבט לעבר חולצתה שהתרוממה. חמד אותה, והיה מחַשב: אישה נשואה. המקום אינו נוח. המערה. סלעים לחים. זיזי-מלח. פתאום הלא יכול מישהו להופיע.

הוא לא כל-כך חושב עליה כשכוכב נופל.

היא לא הבינה.

בסוף הקיץ, עוד שבועות אחדים, פתאום, מרימים ראש בלילה, והנה כוכב נופל, וזה קורה כה מהר, הוא לא מספיק לחשוב כדי לומר את השם. משונה, דווקא השם שלה חומק ממנו. וכמו להרגיז הוא נזכר בו רק כאשר המטאור כבר כבה ונעלם. שמות אחרים קופצים ועולים. סתם שמות, לעזאזל, כל מיני.

מה היה קורה אילו החזירה למקומו את התלתל הסרבני הנופל על מצחו? הוא מחייך כילד. בקושי עצרה בעד עצמה, היא חששה שמא יטעה בכוונתה. הכלב חג סביבם במעגלים מתרחבים, ופתאום חזר במרוצה ועמד ביניהם. הלפיד הסמוך לכותל העלה עשן שחור וסמיך שהסתלסל ועלה בנחשים אפורים על-פני זיזי הסלעים ואבני המלח ושכבות הגיר והגבס, עד שנבלע בתקרת המערה.

כל פעם הוא אומר לעצמו: “צבי, אתה לא בסדר! עליך להישאר נאמן לה!” אבל, סתם להיות טיפש גם כן לא צריך. האם היא יודעת שבעצם הוא רצה להיות צייר?

באמת!

כן. ציור ופסיכולוגיה הולכים יחד.

כן.

כן, בהחלט. זה כמעט אותו דבר.

בהחלט.

כן. האם אינה מאמינה?

ולחברה שלו לא איכפת?

מה?

העניינים ההם.

הוא לא מסתיר כלום. מה פתאום?

לא?

עליה להבין. הם בעד יושר וכנות ביחסים. הוא מספר לה והיא מבינה וסולחת לו. הדבר הגרוע ביותר בין בני-אדם הוא חוסר האמון.

והיא, לו?

בטח. הוא סומך עליה יותר מאשר על עצמו.

גזע משונה מאוד, הישראלים הללו.

הוא חושב שיש בהם מזיגה של נשמה רוסית, חוצפה יהודית ועורמה ערבית. וכי הנימוס המזוייף רק מקלקל את היחסים הטבעיים ועושה אותם מלאכותיים, אז אין ספונטאניות, והכל מסתלף. ברור?

הוא משעשע.

הוא נעלב. זה כל מה שיש לה להגיד?

הוא רצה בגילוי-לב, לא כן?

הוא התבלבל.

הוא הבטיח להראות לה את המערה. או אולי התחרט בינתיים?

“טוב, בואי!” הרים את הלפיד הבוער. עליה ללכת אחריו, אבל בזהירות, כדי שלא תיפול לו באמצע הדרך, היא שומעת?

הכלב כישכש אחריהם בזנבו, שמח להרפתקה המזומנת לו, ובעוד רגע נעלמו שלושתם מאחורי הסלע, בנקיק האפל.

מי היה הגרמני?

דניאל שתה בגמיעה אחת את הלימונדה הפושרת שמזג הגרמני לכוס מתוך כד-אלומיניום עטוף סחבת-שק לחה. הוא הודה לו ושאל אותו מתי הגיע לסדום.

הגרמני אמר שהוא נמצא באכסניה מראשית השבוע שעבר, והערב עליו להגיע לקיבוץ עין-גדי, ברצונו לשבת שם שבועות אחדים ולעבוד. אבל, הדגיש, הוא אינו רוצה לכפות את עצמו עליהם וליפול למעמסה. הבוקר עבר כאן המזכיר של הקיבוץ, אך הוא מיהר וקארל לא הספיק לשוחח עימו. המזכיר הבטיח לפסח כי בערב, כאשר יחזור מבאר-שבע, ישמע מה רצונו של קארל וישתדל לקחת אותו עימם, אם רק יהיה מקום. קארל מקווה כי לא ישיבו את פניו ריקם.

דניאל אמר שהמקום יפה. רק לפני שעה קלה חזרו משם. מעיינות, ירק ותמרים. בחורים ובחורות צעירים. הוא צילם הרבה תמונות.

הגרמני הרים בתנועה פתאומית את חולצתו הבהירה וגילה חזה צנום, צלקת ארוכה בצידו הימני, שיפולי השכם חדרו לתוך הבשר ויצרו שקערורית רחבה שעיוותה את צורתו של בית-החזה.

קשה היה לטעות.

הריאה הימנית. דניאל שאל האם הספיקו.

קארל אמר שאיחרו. הזיהום. בסוף המלחמה, קשה היה לקבל טיפול רפואי הגון. בר-מזל היית אם נשארת בחיים. והאם יפה היא עין-גדי?

מבט התחינה בעיניו.

הצורך (או החובה) לבדוק את הגרמני השכיחו מלב דניאל את עייפותו. הוא קם, התגבר על החום המציק, יצא החוצה, מיהר בפסיעה גסה אל האוטובוס וחזר עם התיק לשעת-חירום שנהג לקחת עימו. הגרמני הִרבה להודות והרים שוב את החולצה. דניאל סגר את המאוורר כדי שלא יפריע לבדיקה. הוא האזין בסטטוסקופ. הצד הימני היה דומם. בצד השמאלי נשמע חירחור חשוד. זה היה מדאיג. הוא הניח לצינורית ליפול כלפי מטה, ויעץ לגרמני להיכנס בהקדם לבית-חולים לבדיקות, במקום לטלטל את עצמו בדרך הגרועה לעין-גדי.

הגרמני אמר כי מיום שהגיע לסדום פסקו הכאבים, הנשימה הוקלה. אין זה אלא גירוי קטן, אמנם ממושך, אשר משום-מה אינו יכול להיפטר ממנו. הוא השתעל, גיחך בהתנצלות על היותו חולה, ואמר שהוא חש כאילו המלח חודר ונכנס אל תוכו ונספג בריאה. ולפתע התכופף בעווית של שיעול.

דניאל חקר אחר מקום הגירוי.

הגרמני התיישר בקושי רב והצביע היכן. על העצה לקצר את שהותו בסדום ענה כי הוא נמצא בדרכו הביתה. הוא לא היה בארצו שנים רבות, וברצונו להספיק לראות את עין-גדי לפני שיחזור, כי מי יודע מתי יבוא לכאן שוב.

מדוע דווקא עין-גדי?

האם חוקרים אותו?

לא.

הוא כן חוקר אותו.

הגרמני נבהל.

אבל לא. מה זה עולה על דעתו? פשוט, היה בכוונתו של דניאל להזהירו. גם ריאתו הבריאה, השמאלית, זקוקה לטיפול. אל לו להזניח את הדבר.

בסדום טוב לו, עונה הגרמני. הוא מקווה כי כך יהיה גם בעין-גדי. האקלים לחוף-הים מקל הרבה על סבלם של חולי-הריאות. פסח סיפר לו כי פועלים שסבלו קשה מאסטמה, לא חלו כלל בשנים שהיו כאן. פסח שמע על כך מרופא אחד. החום מרחיב את הסימפונות והוא שגורם לגירוי ה“מלוח”. החמצן חודר לריאות בלחץ גבוה, וגם ניצולו רב יותר. מפני המקום הנמוך והלחץ האטמוספרי. משום כך, למרות החום המעיק והאוויר העומד בלי משב-רוח כלשהו, הנשימה לחולים אלה קלה יותר. גם אין כאן צמחים ופרחים הגורמים להתקפות של מחלה זו ולהפרעות אלרגיות בדרכי-הנשימה.

אבל אצלו אין זו אלרגיה, אלא הריאה פגועה. הוא אינו מתרפא כאן, רק דוחה את זמן הריפוי, המצריך שהייה ארוכה בבית-חולים.

הגרמני ביקש לשלם בעבור הבדיקה.

דניאל סירב.

הגרמני לא ויתר. דניאל יכול להרשות לעצמו להיות נדיב-לב. עניינו שלו הוא. אבל הוא לא יוכל להיות שקט אם יידע כי נישאר חייב.

דניאל הזהיר אותו בחיוך כי בעבור הלימונדה לא ישלם!

עניינו שלו הוא, קבע הגרמני ברצינות, בלי להבין את ההלצה.

חמש לירות.

הגרמני הוציא את ארנקו, אלא שהצחוק הפסיקו באמצע. הוא נעלב.

בחדר עמדה דממה מוזרה.

עליו ללכת, אשתו ודאי מחכה. התנצל דניאל, וכבר התחרט על המהתלה.

מעודו לא היו לו אשליות בדבר הנישואין. מה הם החיים יחדיו? פריקה יום-יומית של כל הרעל המצטבר. ובהתכחש האחד לחובתו לספוג את המנה – נופל המתח על זרים. תועלת היא אפוא שבמקום להעסיק אותנו בצרות שלהם פורקים הללו את הכעס בינם לבין עצמם. כאשר אתה אוהב אישה מוטב לך להרהר היטב אם היית רוצה להיוולד אצלה. אם אינך מקנא במי שעתידים להיות ילדיה – היזהר ממנה, מפני שאינה אֵם אלא מכשפה קשוחה בגוף נאה. תוכל להבחין בכך על-פי רתיעתה ובהלתה, כאילו נתפסה בגניבה, בראותה פעוט מחייך הנקרה על דרכה. לחינם תתעקש להוליד עימה. לא לגברים הבחירה, עליהם לחכות לחיקה הרחום של אישה אוהבת.

הוא אינו סובלני ביותר. דניאל.

סובלני? רק מי שמעולם לא הזיק או לא ניזוק כהלכה יכול להיות סובלני. הפוגע והנפגע יודעים היטב כי אין פתרונות קלים. יש מי שמרמה את עצמו בהתייחסו אל אשתו כאל חולה. אף זו עורמה של הטבע.

דניאל החזיר את הסטטוסקופ לתיקו, החליק את חולצתו המקומטת שהתלכלכה בכתמים של אבק חום, והתכונן לצאת. הגרמני עצר אותו סמוך לדלת.

“דוקטור!” נעץ בו בעקשנות עיניים מתחננות. “זאגן זי מיר בּיטה… יאמר לי, בבקשה ממנו, את האמת – האם… דוקטור, לו הוא מאמין, הוא יהודי… הן לא יסתיר ממנו את האמת? חודש? שנה” חצי שנה? בבקשה…" הוא שלח ידו קדימה, כקבצן.

“סיגארטְס, שְנאפּס, בבקשה… זאגן זי ביטה, כמה הוא מוכן לשלם? אפשר לשמוע את דעתו? בבקשה.” אמצעי-מניעה, סבון, יי"ש וסיגריות אמריקניות בתיבת-קרטון. דניאל נזכר בערב אחד, בבאר אפל שהאוויר בו דחוס מעשן. גרמניה לאחר המלחמה. פרויליין. שוק שחור. מישהו שהיה חייל, ועכשיו רוכל חיגר בלבוש מרופט צבאי למחצה, נשען על קבו, פניו אפורים כבר-מינן, והוא לוחש בשפה צרודה והמונית: “סיגארטס, שנאפס, בבקשה.” גרמניה של שנת 45'. סדום של הגרמני המוזר: “זאגן זי מיר ביטה, חודש? חודשיים? חצי שנה? בבקשה.”

הוא אינו עונה. זכותו לבוז לו, אומר הגרמני בנשימה כבדה. הוא מבקש לספר סיפור. בארץ נחרבת היה נער, שנעשה בשנה האחרונה למלחמה טייס ב“לופטוואפה”. אך לא הספיק הרבה. למזלו. בן תשע-עשרה היה כאשר נפגע והופל עם מטוסו הבוער. הוא יצא באחד ממטוסי ה“פוקֶה-ווֹלף” האחרונים שנותרו, עם מנות-דלק מצומצמות, בשעת התקפה אווירית על ברלין. זו היתה התאבדות. לילה אחר לילה. ה“לוּפטוואפֶה” היה קיים כמעט רק על הנייר ובנאומי הפיהרר. באוקטובר 1944 כבר היה חיל-האוויר הגרמני כמעט מחוסל. רוב מפציציו הושמדו בעודם על הקרקע, בהפצצות האלף המפורסמות. רוב מטוסי-הקרב חוסלו בקרבות-אוויר. למעשה הוקפה כל גרמניה מטרייה של מפציצים ומטוסי-קרב אמריקניים, בריטיים וקנדיים. שעות הטיסה שצבר הנער נחשבו, בימים רגילים, מעטות אף מאלו של חניך בקורס הטיִס. כמות הדלק במטוס היתה זעומה. לעוד חמש דקות. אולי משום כך לא נותר מה שיבער ויגרום התפוצצות, בשעה שנחת מתעלף בלב שדירה נטושה בעיר המופצצת. הוא חי כעכבר עד יום הכניעה. משתדל בכל כוחו להימלט מן הרוסים. הוא רקק דם בבית-חולים, אשר הזגוגיות בחלונותיו נופצו מהדף האוויר. והדוחק, הפצועים, ואנחות-הגסיסה. דוקטור, רק בו הוא נותן אמון. הן לא יאמר לו דבר שאינו נכון. והוא התחיל משתעל שוב, הניח יד על ליבו, גנח. הוא הוציא מטפחת ותחב אותה עמוק לתוך פיו, בהידוק שיניים, עד שהחניק את השיעול. על המטפחת ניכרו כתמי-דם.

הוא יכול לחזור איתם באוטובוס, אמר דניאל כאשר התקין את המזרק שהוציא מקופסה של פליז נוצץ, וביקש מהגרמני לשכב על המיטה. הגרמני הסתובב על צידו, חשף מותניים רזים ובשר שת צנום ושרירי. הוא לא נאנח כשחדרה המחט לגוף הרזה. שום שריר לא התכווץ. דניאל התפלא על מידת שליטתו של הגרמני בגופו הכחוש. המלחמה, הירהר, הייתי יכול לפגוש בו. מוזר.

הגרמני, לאחר שנרגע, הוסיף ואמר כי לפני שעה קלה, כאשר שאל את דניאל על מצבו, עדיין ניקר בו הספק. עכשיו שדניאל עומד בתוקף על כך שעליו להיכנס לבית-חולים… לא, הוא אינו צריך להעמיד פנים, האמת ידועה. אין לו ברירה. עליו לדחות את ההצעה ולנסוע עוד הערב לעין-גדי.

מדוע?

פעם אחת לפחות חייב אדם לחזור ולראות היכן התהלך אביו. אם יושבים שם היום יהודים, עליו לפצות אותם בעבודתו, במאמציו. הוא, לאמיתו של דבר, היה צריך להגיע לצפון ים-המלח, אלא שם…

אך מה הקשר? הרי זר הוא כאן, ובפעם הראשונה בחייו, האִם לא כן?

הגרמני חייך בעצב. לצערו, כן ולא. הוא יודע את תולדות המקום. גורל משונה הוא שהוא יודע אותו ממרחקים, כל ימיו. אימו אמרה שהוא מבזבז את זמנו לריק. האם דניאל רוצה לשמוע?

“אלפרד לוונטל. ארכיטקט. וֶטֶראן המלחמה באקזמה.”

הגבר הקשיש ודל-הבשר, שגופו הנתון בבגד-ים שחור נטף מים, עלה מן החוף ונכנס לסככה. הוא ניגש אל הנשים וצהל לשמע ההלצה שלו. היה לו מצח צר וגבוה, שחום כקלף עתיק, ורעמה דלילה של שערות-שיבה ארוכות מתבדרת לצידי ראשו. אפּו היה גבנוני, עיניו עיני שועל חמקמקות. הקמטים הנמשכים מזוויותיהן בשעת חיוכו שיוו להן ארשת של אנוכיות פיקחית. סנטרו המחודד היה שועלי אף הוא. הוא היה סקרן, דברן, נוח להתרועע עם כל המוכן לשמוע אותו. פסח אמר עליו שהוא הגיע לגיל עצה בלי בינה.

מוסי שאלה את לוונטל אם נכון הדבר שאפשר לצוף על פני הים ולא לטבוע.

הוא אינו רוחץ להנאתו אלא מסיבות רפואיות, חשובות מאוד. לוונטל הצטרף לשולחן והשיב לא על מה שנשאל אלא מה שרצה לסַפּר. פרופסור ארנהיים, ידידו הטוב (הוא הזכיר את עניין הידידות כבדרך-אגב), המומחה הידוע למחלות-עור, שלח אותו להתרפא בים ובמעיינות-המרפא. שנה-שנה הוא בא לכאן, מתמרח בבוץ וטובל במעיינות הגופרית. לפני שנים אחדות ביקרה בחמי-זוהר (הם מעיינות אום-באעֵ’ק המפיצים ריח ביצים סרוחות, ריח המימן-הגופריתי) – משלחת ממחלקת-העור של בית-הספר לרפואה בירושלים, ועימם אנשי המחלקה האיזוטופית של מכון-וייצמן ברחובות. אנשי המשלחת גילוי כי זרמי המים הפורצים מן המעיינות מכילים גופרית בכמות גדולה וגם חומרים רדיו-אקטיביים. ליד המעיין הראשי גילו חומר בוצי, מסוג הפילומה, וקבעו כי למעיינות הללו ערך רפואי רב. הם דומים בהחלט למעיינות המצויים במקומות-מרפא מפורסמים אחרים בעולם כמו ריינפלדן ובקס בשווייץ, סליס דה ביארן בצרפת, דרויטוויץ' באנגליה וסלסו-מג’ורה באיטליה. הרחצה בים, ובייחוד ההתמרחות בטיט שעל קרקעיתו, בצירוף הטבילה במי מעיינות-הגופרית, מרפאים מחלות-עור ומחלות-פרקים ומחלות - - -

“הה, הרבמאטיזם!” מוסי העגלגלה אספה זרועותיה בהבעת-כאב קלילה ומתפנקת. עצוב הוא מראהָ של אישה שאינה צעירה ואינה יפה, המתנהגת כאילו חייבים הכול לסלוח לקפריזות שלה, אף להרבות בגללן חיבה אליה, כשם שסולחים לצעירות וליפות. ומוסי היתה כופה את נוכחותה הקלילה והמתפנקת בלי לחוש שהיא חיה מעבר למה שהיא יכולה להרשות לעצמה.

נעמי ויידמר קמה, ואחריה קם בעלה הצנום, אשר לא הוציא מילה מפיו. הם מבקשים ללכת לנוח, אמרה, והקיפה במבטה את כל יושבות השולחן.

לוּ ידעו כמה לילות לא ישנה בגלל הכאבים, “הנה פה, בצד,” התאוננה מוסי.

נעמי ויידמר ה לרוזנברגית כי היא מקווה שהרחצה בים אינה כלולה בתוכנית הטיול שלה.

ומה כן כלול? התקוממה זו, גמוּר עימה, גם היא הולכת להתרחץ!

“אבל אדלה…”

“שתינו הולכות!”

נעמי ויידמר הבליגה ולא התווכחה. נתן הופיע ואמר כי הם מתבקשים לקחת את החפצים שלהם ולבוא אחריו כדי שיחלק אותם בחדרים שפינו להם באכסניה. השעה כבר אחרי שלוש. החום עדיין היה כארבעים וחמש מעלות בצל. רוח לא נשבה. לא הורגשה שום הקלה עם רדת היום.

הן הולכות להתרחץ בים עם האדון הזה, הכריזה הרוזנברגית באוזני נתן.

לעונג לו. בהחלט. לעונג רב לו. גימגם וצחק לוונטל חליפות בלוותו אותן. המלח היבש צרב את גופו החשוף ככווייה, בייחוד במקומות בהם היה העור מגורה מן הדלקת התמידית.

לוונטל ושתי הנשים לא הספיקו להתרחק מן הסככה והנה שמעו את פסח צועק אחריהם כמה פעמים:

“הכובעים!”

הוא החזיק בידו שלושה כובעי-“טמבל” עתיקים שנישארו בסככה בלי בעלים. מוסי לקחה כובע אדום של תיירים. הרוזנברגית התאימה לראשה בקושי רב כובע-עבודה צבאי רחב-תיתורה, דומה לכובעי החיילים בג’יפ, ופניה הוסתרו בו כליל. לוונטל הסתפק במגבעת בהירה של קיבוצניק – מיספר הכביסה היה רקום על שוליה מבפנים. פסח הוסיף על ציודם בקבוק מים. הנשים ודאי תהיינה צמאות לאחר הרחצה. לצערו עדיין לא התקינו ברז מים בחוף.

היא נגעה בו במערה.

השביל היה צר. רצפת-המלח ספוגה רטיבות וחלקלקה. בכמה מקומות עבר השביל בשיפוע ממעיד על-פי בורות אפלים, בריווח מועט מכותל המערה. כדי להימנע מסכנת נפילה משכו את השביל לעבר הבורות, וכך היה צורך לרדת לעיתים במדרגות מתפוררות שנחצבו בסלע הלח, לפסוע בתוך המהמורה ולעלות בצידה האחר. במקומות אחדים לא היה אפשר לעבור בלי להידחק בזהירות בין גושי סלעים שנפלו וחסמו כמעט כליל את המעבר. אור-צל הלפיד שינה את זוויותיו על-פני כתלי המערה, עד שנידמה היה שהמקום רועד בלי הרף וכי סלעי המערה מקפצים וקירותיה נפתחים ונסגרים כמסכים של אגדה. כתמי-הצל השחורים נידמו כמהמורות במקום שלא היו, והסתירו את המהמורות במקום שהיו.

כאשר נכנסו הציע לה צבי את ידו לעזרה, והיא לא קיבלה. הוא צעד מהר מכפי יכולתה, גם לא נהג בה באדיבות כאשר עמד מעליה עם הלפיד, וחיכה שתטפס ותגיע אליו, או כשהאיר לה מתוך אחד הבורות האפלים, כדי שתרד. הכלב רץ לפניהם לתוך המערה ומצא דרכו בחשיכה. לפעמים שמעו את הנביחה המרוחקת שלו, והדים ענו לה ונשברו בסעיפי המערה הרבים. באחד השיפועים החליקה שרה, צווחה וצחקה, ומצאה עצמה יושבת במין בור טחוב על ערימת אבטיחים. צבי ירד אחריה מיד ושאל אם נפגעה. כלל לא. הבור אינו עמוק והיא החליקה בשיפוע נוח.

“פסח הממזר!”

כאשר ביקש צבי להרים אותה, הרתיעה ידה והתרוממה בכוחות עצמה, מניחה כף-רגלה בזהירות בין האבטיחים.

“רוצָה אבטיח?”

היא לא בטוחה שזה בסדר. אולי ישלמו אחר-כך, כאשר יצאו?

“לשלם! השתגעת? לא מגיע לנו, אחרי שמצאנו אותם? לשלם!”

הוא הרים ובדק כל אבטיח, לחץ אותו בין כפות-ידיו והצמיד אוזנו אל הקליפה הקשה לשמוע את קול-החריקה הפריך המתבקע כלפי פנים. האבטיחים היו גדולים וצבעם ירוק-כהה. הם היו קרים. “לשלם? למי? לטיפש הזה?”

הוא בחר את האבטיח אשר נשמע לו כבשל ביותר, הניח אותו על שפת הבור, ושלף סכין מעוקלת מתוך נדן של פח משובץ אבני-זכוכית בחגורתו.

שרה שאלה היכן קנה את הסכין היפה.

“בעזה,” הוא לא קנה אלא לקח.

“רחוק מכאן?”

הוא צחק. “עזה מחוץ לישראל. זה היה במיבצע סיני.”

הוא נגע באבטיח בקצה הלהב המעוקל, שקט קלות את קליפתו סמוך לעוקץ המזדקר כלפי מעלה, דקר, ונשמעה אנחת ההתבקעות של הקליפה. הסכין מיהרה כלפי מטה, אך הלהב לא הספיק להדביק את החריץ אשר רץ וחצה את האבטיח לשני תאומי סירות.

היא עצמה עיניה ולרגע דימתה שהיא חשה במגע שפתיו הבולטות, המעביר בה צמרמורת ענוגה, כצינת המערה, כאותה חריקה פריכה ומהנה של האבטיח הבשל. הוא גס, טיפשי, מחוצף וחכם בעיני עצמו. היא מתעבת אותו. תרנגול צעיר. היא מצטערת שהסכימה להילוות אליו למערה. גרונה לוהט, יבש, צמא, מלוטף ונעקץ באד העולה מגופה. ראשה היה סחרחר, וקלות מופלאה מילאה אותה, כאילו איבדה את תחושת המישקל והריהי מרחפת בחלל. והנה היא שרועה על-פני הים, צפה באוויר כבד שהוא מים, והיא כה קלה, חסרת-מישקל. היא רצתה לתפוס בו, להקיף את גבו מאחור, לנעוץ שיניה בעורפו השזוף. מתיקות נעימה פירכסה בה, כיעָר אפל שאיוושה כמוסה של עלים רוחשת בתוכו, יפה עד כדי בכי. כל טיול ביער היה נוסך בה שיכרון. לשון לחה נשפה על עורפה והיא קפצה בבהלה והתנגשה בצבי. הוא צחק. הכלב עמד על שפת הבור, ובמבטו תוכחה על שהתמהמהו ועזבו אותו.

צבי הושיט לה פלח-אבטיח אדום, והחרצנים השחורים נשרו בטפיחה כטיפות-מים. הכלב קירב חרטומו אל פלחי-האבטיח וניסה ללקק משלולית העסיס המתוק שניקוותה על-פני הסלע. צבי פרס לו מנה בסכינו והפריד אותה מהקליפה.

“הוא אוכל אבטיח?”

“הוא צמא.”

שרה נאבקה עם פלח-האבטיח, שהיה רחב מדי, ופיה התלכלך וכך גם אצבעותיה. קצה אפה האדים מן המיץ הדביק. חוסר-הישע שלה שיעשע את צבי. הוא לקח ממנה את המנה, הפריד את התוך מן הקליפה, פרס לקוביות קטנות והגיש לה את הסכין הרטובה כדי שתשמש בה כמו מזלג. הוא עצמו החזיק בפלח גדול ונגס ממנו לתיאבון. שפתיו העבות בצעו כחדק את בשר הפרי, סגרו עליו כמו בנשיקה, והיו מחסרות ממנו שיכבה אחר שיכבה כמו בכוח הלסתות בלבד, בלי עזרת השיניים.

כאשר גמרו טיפס והושיט לה את ידו, ופניו סמוכים לצווארה. שדיה ביצבצו לעומתו מפתח החולצה, כשני יצורים עיוורים, ורגע קלטה עינו את כתם הפיטמה המחוספס, כמטבע-נחושת חום. ואת קימורי ביטנה השרויים בצל.

מסביב לשפתיו הצטייר פס אדמדם דק משיירי האבטיח. לפני רגע העביר בחטף את כף-ידו על פיו ושפמו, ועכשיו הוא סבור שפניו נקיים.

“מדוע עשית את זה?” שאל כאשר גמרה לנקות את שפתיו במטפחתה.

“אתה מצחיק אותי.”

דיגדוג מוזר נותר בקצות אצבעותיה, כעוקצים המבקשים לפרוץ החוצה מבעד לעור. אם בני-אדם נוגעים. הוא היה כמו ילד קטן שהתלכלך בזמן הארוחה. הוא גרם לה לחוש עצמה כנערה אוהבת שחלומה מתגשם.

הוא הביט בה, אינו מבין.

ליבה הלם בה. היא נגעה בשפתיו. בשפמו. היא עשתה זאת. נגעה.

“נלך?” ביקשה.

“טוב, נלך.” אמר.

 

פרק שלישי: בעין-גדי גר יוהנס שמידט    🔗

בעין-גדי גר יוהנס שמידט.

“…יש אנשים שהמלחמה הרחיקה מהם את אביהם. לי החזירה אותו לזמן מועט, ואחר-כך נלקח ממני לבלי שוב. גרנו בשׁטאספורט, אזור מכרות-האשלג. אבא היה מהנדס, מומחה להפקת האשלג. לעיתים אני מתפלא היכן הספיק לשבת תקופה ארוכה במקום אחד כדי לסיים את לימודיו. כל השנים היה נודד ולא מצא מנוחה. הוא היה מהנדס בבריכות-המלח בבולגריה. היה קצין בצוללת גרמנית בימי מלחמת-העולם הראשונה, נתפס ברוסיה והואשם בריגול. הצליח להימלט אל צ’ילי, ושם עבד בבריכות-האידוי ובהפקת מלח, אלא שגברו עליו געגועיו למולדת והוא חזר לגרמניה, נשא אישה והתחיל לעבוד בשטאספורט. הייתי בן שלוש כשעזב אותנו, בשנת 1929.”

“לאן?”

“לפלשתינה.”

דניאל ישב על המיטה הצרה, המכוסה שמיכה צבאית אפורה, ורגליו הגמלוניות הגיעו עד אמצע החדר. הגרמני עמד בפינה, ידיו שלובות על חזהו, ולא נע ולא זע. המאוורר סב על צירו, נעצר לרגע קל, שינה כיוון סיבובו, והאוויר החם נשב פעם לעבר דניאל ופעם לעומת הגרמני. למרות החום לא הסיר הגרמני את מטפחת-המשי הכחולה מעל צווארו, קולו נשמע רם וצרחני, קצת מלאכותי, אך בלי התרגשות. כשם שהתגבר על תגובת הכאב בשעת הזריקה, כך נהג גם באורח דיבורו. אך לעיתים נידמה היה כאילו הוא מתאמץ לשנות את טבעו הסגור, לפרוץ דרך אל הזולת, ואינו מצליח.

פניו היו מיוסרים ורוחניים, כפני פרוש אשר חיי-אישות לא רוקנוהו מחיותו ולא עשו אותו עבד לגופו של הזולת. הונח לו להתמכר לסבלותיו ולהרהר. ואולי השיג את עצמאותו הקשה והמכאבת מפני שלא עלה בידו להרווֹת את צמאו לקירבה ולחיי יום-יום שבין גבר לאישה. בהימצאו קרוב מדי לטבע חש עצמו הופך לחיה. כבול. להיות חופשי היה בעיניו להיות עם עצמך בלבד ולא להיכנע לנוכחות המטמטמת של חיי-משפחה. להישאר – למרות המצוקה, למרות הצורך בזולת והגעגועים עליו – עצמאי וחסר-סיפוק. מחלתו היתה לו כמין מגן, וחטאו – תוכן חייו וצידוקם.

“הוא, אבי, הגיע לכאן ב1929-. אימי ואני עברנו לברלין. קריאת המכתבים שלו היתה הבילוי הנבחר מדי ערב. למדתי לקרוא ממכתביו. זו היתה ילדותי. ים-המלח [הוא אמר בגרמנית טוֹטֶס מִיר, ים-המוות], סדום, עין-גדי, הארנון, קָליה, המפעל בצפון. הוא אהב את האזור. אך מה היה יחסו ליהודים העובדים במפעל, ליהודים בכלל? מפני מה באמת נישאר במקום כל השנים? במכתבים סיפר הרבה על עבודתו, על טיולים והרפתקאות בקרב שודדים ערבים. שלח תמונות: בריכות-המלח, איסוף הקרנליט.”

קארל הוציא תיק-עור חום, שנשחק והלבין במרוצת השנים, ובו חפיסת תצלומים עתיקים שהצהיבו, וצרור מעטפות ישנות.

“הנה אבא עומד על משאבה שטה, והנה הוא מצולם עם קבוצת בדווים באחד מטיוליו. וכאן אבא בעין-גדי.”

הוא נושא את התמונות עימו לכל מקום. עתה הוציא מן החפיסה תמונה-תמונה ומסר אותן לדניאל.

האם התגורר האב בעין-גדי?

"לא. לא בדיוק. בשנים ההן ישב שם בקרב הבדווים גרמני מוזר בשם יוהנס שמידט. הוא היה נוהג לצאת לסיורים במידבר יהודה, ודרומה בערבה, ועד לחופי ים-סוף הגיע. בסיוריו גילה שרידים רבים מעתיקות האזור, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני ‘מתוך הערבה’. הוא היה אדם תמהוני ויוצא-דופן. אבי התעניין בו וסיפר עליו רבות במכתבים. הם היו שני הגרמנים היחידים בתוך סביבה זרה, פראית ומתנכרת. יחד עם שמידט עשה אבא את מרבית טיוליו לאורך חופי הים, בערבה, בהרי מואב ובמידבר יהודה. הנה, כאן אפשר לראות את שניהם עומדים, וברקע מפל-המים בעין-גדי, ולידם ערבי קטן מן המקום ושמו ראשיד, מבני שבט א-רשאיידה שחלקם התגוררו באזור. שמידט גידל וטיפח אותו, עשה אותו למין משרת ואיש משק-הבית. הוא כינה את ראשיד בשם אחר, גרמני, שנשכח מזיכרוני. גם לימד אותו מילים אחדות בשפתנו. הנער ידע לומר ‘דאנקֶה-שיין’ ו’בּיטֶה-שיין' ולבשל מאכלים שהזכירו במעט לאדוניו את המיטבח הגרמני. שמידט ידע היטב ערבית, אך התעקש לדבר גרמנית אל הנער. הוא רצה לחנך אותו, ואולי אף לשלוח אותו בבוא היום לגרמניה, כדי שילמד ויהיה לאדם מן היישוב.

“אבא ועימו שמידט, הנה הם כאן לפניך – בכובעי-שעם קולוניאליים לבנים עם מגן על העורף, ובחליפות טרופיות קלות בהירות. רק כשיצאו למסעות ארוכים היו שמים על ראשם כּאפיה ערבית ומתעטפים בעבּאיה כהה של צמר-גמלים גס, מגן מפני רוחות המידבר והאבק, וגם כיסוי נגד הקור המידברי המקפיא בלילה. הנה הם בלבוש ערבי. מאחור רשם אבא: ‘בדרך מוואדי-זויירה לג’בּל-אסדום’. אולי עמדו כאן שניהם, לא רחוק מן המקום שאנו יושבים עכשיו, אולי…”

בתמונה ניראו שני גברים עטופים בלבוש המידברי מכף-רגל ועד ראש, רק פניהם בולטים ככתם חיוור ותוויהם היטשטשו. מאחוריהם שלושה גמלים וקבוצת ערבים ממלוויהם.

“השמאלי הוא אבי. הנה, ברור יותר בתמונה הבאה, כאן צולמו מקרוב, על החוף, ליד הסירה של שמידט. אפשר להבחין היטב בתווי-פניהם.”

בקושי הצליח דניאל להכיר בתצלומים החומים, שצולמו בשמש המידברית החזקה וגם נהיו מהוהים מרוב שנים ונדודים, את שירטוטי הדמויות שהגרמני סיפר עליהן בהתפעלות. האם בחלומו אינו זקוק עוד לתצלום הישן והמרופט? רק התמונה על החוף היתה ברורה יותר. הגבר שמשמאל, ליד הסירה, ליטף את ראשו של כלב גזעי, שניראה בריא-בשר בצד המלווים הצנומים והיחפים, העטופים גלימות כעין הענבר.

“היה שם כלב,” אמר דניאל, כי לא ידע מה לומר.

הגרמני צחק.

“שמידט מעודו לא פסע פסיעה בלי שני האקדחים והכלב.”

שמידט, האקדחים למותניו, ניראה הרפתקן גס-הליכות בעל אופי נמרץ. תווי-פניו (שהיו בתצלום כתם צהבהב-בהיר, כפני ירח) נשאו חותם של חיוך מעוות, טיפשי, עיקש ומוזר. גופו היה כבד, מרובע (כך גם ראשו) ומוצק כגוף איכר. השני, אביו של קארל, אקדחו היה תלוי ברישול, כאילו זילזל בו. הוא הביט נכחו אל הים, בפיזור-נפש. רזה היה, גבוה משמידט, פניו צנומים ומוארכים, ועמידתו כתייר סקרן שנקלע לארץ של פראים.

“הוא ודאי היה אדם מעניין,” אמר דניאל, “יש בעמידה שלו משהו מן הרוחני.”

“רוחניות?” השיב הגרמני בלעג דק המסתיר בוז, "לא. הוא היה התגלמותה של האדישות הקדושה! אני חושב שכמו שלא חשש מעולם להעמיד את חייו בסכנה, כך גם לא החשיב הרבה את קורבן חייהם של אחרים. אדם שאוהב באמת ובתמים את משפחתו, מוכרח לנהוג לעיתים כפחדן, כנבל, לעשות למענם גם מעשים שאינם הגונים. אבל הקדושים הם אדישים. טוב-הלב והאומץ נובעים רק מן הכפור אשר בנשמתם. הוא היה מהנדס מומחה להפקת האשלג בשיטה החמה. מנהל חברת-האשלג שמרו עליו כעל אוצר יקר מפני שהעריכו את ידיעותיו שלא היה להן תחליף. אך בעמקי נפשו נישאר חובב, תִראה את חיוכו! בגיל תשע-עשרה כבר הייתי אני מבוגר מכפי שהיה הוא ביומו האחרון. הוא היה שייך לדור שראה במלחמת-העולם המשך להרפתקאות ימי-הנוער אשר נימוסים מיוחדים להן, מוסר של שובבים, והן דרך לבלות את החיים מתוך קלות-ראש המתכסה גם בגיל מבוגר במסווה של מומחיות ופעלתנות בעלות חוקים ומנהגי כבוד. העולם היה בעיניו מגרש-משחקים ענקי שנוצר כדי לשעשעו, גם בסכנותיו. ולמשחק אפשר לקרוא גם משפחה, רכוש, מקצוע, מולדת – הכול. ברוב שחצנותו אף נהג במאור-פנים באנשים שסבבו אותו, כי אחת היתה לו הכול. משונה? לא. וכי כיצד יכול היה למצוא מישהו הראוי לבוז או ללעג שעה שמעולם לא חש כלפי שום אדם רגש חזק ועמוק? ממרום השלווה והאדישות לא קשה להיראות סובלני וטוב-לב. משום כך אהבה אותו אימא כל השנים ומעולם לא הכירה, או לא רצתה להבין, את הכפור השוכן בנשמתו. הוא הצליח לנהוג בחביבות באחרים רק משום שראה אותם מרוחקים ומבוטלים כל-כך עד כי לא היו כדאיים בעיניו אפילו לבוז.

“הוא שירת את ארצו בלי כל אמונה פנימית עמוקה, אלא רק מתוך רגש החובה, שהיה בעיניו כמשחק אצילי. אני, לעומת זה, האמנתי. חייו אבדו במלחמה, אך נפשו נישארה שלימה עד רגעו האחרון. מות-גיבורים, כהפסד של כבוד במשחק-קלפים. חיי שלי ניצלו, אך לא נשמָתי. איני יכול לראות את העולם כולו כמגרש-ספורט שבו גם הרצח אינו אלא חלק מן החובה, מאותו פולחן מהולל של עבודת-הצבא, של המולדת. לי העולם הוא מקום מורעל שבו הכול רוצחים את הכול. אין בי שמץ מקלות-ההליכות שלו, לטוב או לרע. האם הוא ידע מהי חרטה?”

“אל לך להחמיר במשפטך עימו,” אמר דניאל, “אצלנו היהודים אומרים: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. וכל שרבה קירבת הבשר כן גדל העיוורון.”

“אולי הצדק איתך. מו-מון כתב באחד הקואנים העתיקים של חוכמת הזֶן הסינית: כאשר תבין תהיה שייך למשפחה. וזר תהיה כשלא תבין. שאינם מבינים שייכים למשפחה, והמבינים זרים.”

“מה השייכות?”

“אני זקוק לעד,” הוסיף הגרמני.

מחצית העולם כבר עבר כדי למצוא עדים. הרעיון של העדוּת הוא שעל כל אחד מאיתנו להיות עֵד לזולתו. להשתחרר מן הפרטיות הקטנה והמזיקה, האנוכית. כולנו ניפגש פעם. ומה שניראה לך כגופך אינו אלא תדמית. פניה האמיתיים של המציאות מוסתרים מאיתנו כליל. מאום אינו קיים בעולם הניראה-לעין. כולנו חותרים אל האפס. יש היודעים והולכים בעיניים פקוחות, כמו קארל, ויש הנסחפים בעיוורון. כולנו נתגלגל גילגולים רבים עד שנגיע למנוחה. והוא, משונה, מרגיש שהוא שייך לכאן, חוזר כדי להשלים את אחד המעגלים, אולי רק הראשון מביניהם.

“והרי זה כאילו כבר היית פעם בסדום,” אמר דניאל.

כן. הוא למד. חיפש. הרבה מיני סדום יש בעולם. והרבה ערי-מקלט. ובעצם כולן אחת. כי הבריחה אף היא פשע, והפשע הוא בריחה. הוא היה בהודו וביפאן. ויום אחד חלפה בו כברק ההכרה – לחינם כל מאמציו, לחינם. רק כאן התשובה. בתנ"ך, בארץ הקדושה.

הגרמני הוציא תמונה חומה ודהוייה, שמוטבעת עליה חותמת בולטת של הצלמנייה הגרמנית.

“באחד מביקוריו לפני המלחמה הביא לי כאפייה צחורה ממשי, ועַקאל, ולימד אותי לחבוש אותם.” האב היה לבוש חליפה אירופית, מותנייה, עניבת-פרפר, ובידו החזיק מקל של טיולים. קארל הקטן עמד לצידו עטוף כאפייה ומעוטר בעקאל שחור, גדול מכפי מידתו, וגדיליו נופלים לצדדים. רקע התמונה היה מידבר שחולותיו עשויים גלים-גלים עד לקצה האופק, קבוצת תמרים ציורית ושיירת גמלים המתקרבת ממרחק. זו היתה תפאורה של נוף מצוייר.

“אתה רואה את הסכין המעוקלת שאני חוגר? מתנה מן הערבים. היא היתה משובצת אבני-זכוכית שניראו בעיני חבריי כיהלומים של השֹוּלטן. הם כינו אותי ביניהם בשם ‘התורכי’. היו מקשיבים לי פעורי-פה כשחזרתי על סיפורי אבי מן הרחוקה והאגדית, על חוף הים המלוח והנמוך ביותר בעולם. הם קינאו בי. לכל אחד מהם היה אב, ולי – סיפורים ומכתבים, הנה…”

הוא הוציא מן התיק הבלוי מעטפות אחדות. הנייר היה ישן ומקומט. הבולים בצבע חום וסגול מתקופת המנדט הבריטי, ועליהם ציורי מקומות קדושים בארץ, מסגד כיפת הסלע, מגדל דויד וקבר רחל. כל מכתב היה שמור במעטפתו המקורית, ממוספר, עם ציוּן תאריך קבלתו – יום, חודש ושנה. הגרמני פרש לפני דניאל את דפי הנייר הדק של אחד המכתבים.

*

Totes Meer, 4.5.1929

ארנה וקארל חביביי שלי,

כאשר ירדתי לכאן מירושלים, דרך יריחו, נסתמו אוזניי מלחץ-האוויר, אך אל בהלה, מכריי החדשים הבטיחו לי נאמנה כי לאחר נסיעות אחדות הלוך ושוב אחדל להרגיש בהבדלי הלחץ. כפי שהבטחתי לכם, הגעתי למקום הנמוך ביותר בעולם. אנו גרים סמוך לחופו הצפוני של הים, לא רחוק משפך הירדן. חם כאן יותר מאשר אצלנו בעונה החמה ביותר, ומכריי החדשים מבטיחים לי שעוד נכונו לנו ימים חמים מאלה.

כל היישוב אינו אלא שלושה צריפים ליד שפת הים והם, למרבה הפלא, שרידי התחנה שבנה הצבא שלנו במלחמת-העולם להעברת תבואות מעבר-הירדן המזרחי מערבה, לעזרת התורכים. הצריף הראשון מחולק לשניים, מחציתו מחסן-תבואות ומחציתו מקום-מגורים לספן הערבי איבּראהים חסבּוּן, למשפחתו ולפועליו. חסבון עוסק בהובלת תבואה מכֶּרךּ, היא קיר מואב, לעבר-הירדן המערבי. ממנו שכרו אנשינו את הסירות כדי לתור בראשונה את הים וחופיו ולקחת דוגמאות לבדיקה מריכוזי המינראלים. הצריף השני משמש תחנת-משטרה אשר כל ציודה שוטר יחף אחד ומכשיר-טלפון. הצריף השלישי הוא בית-מלאכה. לנו השכירו את מחציתו של הצריף השני, ועליו הוסיפו האנשים קומה ומרפסת על עמודים, וכך הסתתרו מעט מן החום וזכו ברוח קרירה. המפעל עומד בראשיתו. רק לפני שבועות מעטים אושר הזיכיון בבית-הנבחרים הבריטי, וכפי שסיפרו לי עומדים עתה להכריז באופן רשמי על כינונה של חברת-האשלג הפּלשתינאית ולחתום את חוזה-הזיכיון בינה לבין ממשלת פּלשֹתינה ועבר-הירדן על שטחי הקרקע הדרושים להקמת מפעל-הזיקוק ובריכות-האידוי.

האנשים חיים כאן בתנאים קשים זה ארבע שנים כדי לערוך את הבדיקות הטרומיות שתקבענה אם אפשר לנצל ניצול תעשייתי את האשלג המצוי בים, ומהו התהליך המתאים ביותר לזיקוקו – והכל עוד קודם שהיה ברור אם אמנם יאושר זיכיון המפעל. העבודה היתה מפרכת, החום התיש את כוחותיהם, והניתוק מכל יישוב אף הוא הכביד. רוב הזמן ישבו כאן שני אנשים בלבד. אחת לשבועיים היה אחד מהם יוצא לימי-חופשה אחדים, מכתת רגליו מהלך שעתיים ליריחו, ומשם נוסע לירושלים. בשובו היה מביא מצרכי-מזון, קופסאות שימורים ולחם לשבועיים. בחום הקיץ התקשה הלחם כאבן. לבסוף נואשו מן הלחם הירושלמי והתחילו אוכלים את הפיתות, מעשה ידיו של הערבי, בעל החנות הדלה בקירבת החוף.

יקיריי, חושש אני פן יבהילו אתכם תיאוריי ותאמרו בליבכם כי נקלעתי לארץ-גזירה, ולא כך הדבר. כפי שחבריי החדשים מספרים לי, חיינו היום הם חיי נסיכים לעומת הקשיים שהיו בהתחלה. תארו לעצמכם, סביבה שוממה ופראית, בהרים משוטטים שודדים ואורחים-פורחים המתנכלים לעוברי-הדרכים. הבדווים מביאים מים מתוקים לשתייה בפחים על-גבי חמורים צנומים ממעיין עין-חג’לה הסמוך, ואפילו מעין-סולטן שביריחו, ומקבלים תשלום גבוה – שילינְג לארבעה פחים, שהיטלטלו דרך ארוכה וחלק ממימיהם נשפך. מים לרחצה מביאים מן המעיין המלוח ג’אהיר שבקִרבת מקום. האספקה אינה סדירה, החמורים, בהמות עיקשות ועלובות אלו, מתמרדים בהציק להם הרעב והם נמלטים אל סבכי השיחים, למצוא לעצמם קומץ עשב דל, שעל פי רוב הוא מלוח. בעליהם הבדווים אינם דואגים כלל למזונותיהם.

המקום שומם וריק מאדם, מכונית היתה מגיעה לעיתים רחוקות בדרך-לא-דרך. לחם ושאר צורכי-אוכל הביאו באופנוע אחת לשבוע. לפני שנתיים התחולל כאן רעש-אדמה, וכביש יריחו-ירושלים נהרס במקומות רבים. היה צורך להביא את האספקה בדרך-עקיפין ארוכה. בכל זאת לא נפלו האנשים הבודדים ברוחם.

באחרונה ניבנה כביש ובו מגיעות מכוניות-המשא עם הציוד לבניית המפעל. מכונית-המזון באה כסדר בכל יום שישי מירושלים. התאספו לכאן פועלים רבים והוקם מחנה-אוהלים. הובאו שתי סירות, האחת סירת-מפרש שהיתה סירת-דייגים ביפו. אבּרשה, שהוא הרוח החיה בין הפועלים, קנה אותה והצליח להשפיע על קבוצת עגלונים מירושלים להעביר את הסירה. בעגלה רתומה לשני זוגות סוסים טילטלו את הסירה בדרכים משובשות שתים-עשרה שעות, ולאחר נסיעה קשה ומפרכת הביאו אותה שלימה אל הים. באותה שעה – כך סיפר לי אברשה בעיניים נוצצות מגאווה – נולד צי האשלג של ים-המלח. סירת-המפרש השנייה, שאף אותה הביא אברשה הטוב מיפו, מכונה כאן בשם “פּוֹט-פּל”, קיצור השם “פּוֹטאשׁ-פַּלֵשׂתיין”, רמז לחברה שעל ייסודה היה נטוש בזמן ההוא המאבק בלונדון הרחוקה. על הסירות התקינו מְכלֵי-ברזל ומפליגים בהן אל החוף המזרחי להביא מי-שתייה ממעיין אוּם-ואלה.

כה גאים האנשים בפועל-ידיהם. האמת, אין זו אלא התחלה צנועה ומבוטלת לעומת מפעלים כמו שלנו בשטאספורט, אך רוח מפעמת בעובדים היהודים, כאילו במו ידיהם הם בוראים עולם חדש. לקומה השנייה שבנו מעל הצריף של חסבון הם קוראים “הווילה”. כאשר ביקר כאן המייג’ר האנגלי תוֹמאס טולוק, אחד משני השותפים המחזיקים בזיכיון החברה, כינה את קומת-העמודים הזאת בשם “וילה נוֹבה” (החווילה החדשה). אברשה אומר כי הכינוי, שבינתיים השתרש כאן בפי כול, הוא רמז לשמו של נובומייסקי, שותפו של מייג’ר טולוק לזיכיון, העומד בראש החברה החדשה.

לשתי סירות-המפרש הוסיפו לפני שנה סירת-מנוע קטנה, שהיתה מהלכת על הירקון (והוא נחל ליד היהודית החדשה תל-אביב, סמוך ליפו). פירקו את הסירה לחלקיה והעבירו אותה לים, כאן הורכבה מחדש ונקרא שמה “יתומה”. אינני יודע מדוע. אולי משום שהיא הסירה היחידה המונעת בדלק, לעומת היתר שהן סירות-מפרשים בלבד.

במרחק מאה מטרים מן הים נבנתה בריכת-בטון קטנה, המחולקת לשלושה תאים, זה למטה מזה. כל תא מחולק אף הוא לשניים על-ידי מחיצה. הרצפה והקירות מצופים אספלט. העובדים הניחו קו-צינורות מן הים, ובמשאבת-יד קטנה העלו את המים אל בריכת-הניסיון. הידע, שהוסיפו מניסיונותיהם באידוי מי-הים בבריכה הקטנה, שימש יסוד לסקר המוקדם לבדיקת האפשרות להקים את המפעל.

את תוצאות הבדיקות, המשקל הסגולי של המים בעומקים שונים, מידות החום, כמויות המשקעים והטמפרטורות באזור, את כל אלה נהגו העובדים למסור יום-יום, ולעיתים פעמים אחדות ביום, בטלפון למעבדה בירושלים. גם שלחו דוגמאות של תמיסות ומשקעי-המלחים לבדיקה. לאחר זמן חפרו עוד בריכת-ניסיון, בתנאים טבעיים, בקרקע סמוך לים. כדי לבדוק את כדאיותו של תהליך האידוי והזיקוק צריך לא רק לבריכות ניסיוניות הבנויות בּטוֹן אלא גם לבריכות חפורות בקרקע, המשתרעות על שטחים נרחבים סמוך לחוף. לפני שנה חפרו את הבריכה האחרונה, שמונים מטר אורכה, הקימו מסביב לה קירות-עץ, ומילאו את החלל שביניהם בטיט דחוס. רצפה לא עשו כי נוכחו לדעת שהקרקע הסמוכה לים אינה מחלחלת. הבריכה חולקה לשני תאים, הגדול להפרדה ראשונית של מלח-הבישול, והקטן להשקעת הקרנליט.

עדיין לא יצאתי לסיור יסודי בכל הבריכות, ובשטחים המוקצים לבריכות חדשות, אך לאחר עבודתי בבריכות-המלח בבולגריה, והשנים שביליתי בבתי-החרושת להפקת מלח ובבריכות-האידוי בצ’ילי, יש בליבי ביטחון כי לא אאכזב את האנשים הטובים האלה, הסומכים בכול על מומחיותי.

יקיריי, הארכתי בדברים על עבודתי, ושכחתי לספר על עצמי. כל חפציי שלקחתי איתי לדרך, הגיעו שלמים: חליפות-הקיץ, חליפת-הערב, החולצות הלבנות, מיטת-השדה המתקפלת עם הכילה, והנעליים האַלפּיניוֹת. ידידיי החדשים מילאו פיהם צחוק בראותם בירושלים את כל הכבודה, וייעצו לי לקחת לכאן רק את הנחוץ ביותר. השארתי אפוא בבית-המלון הירושלמי של היהודי וַרשבסקי את חליפתי השחורה ואת יתר מלבושי-החורף, ולקחתי עימי רק את שתי החליפות הטרופיות הבהירות, בגדי-עבודה אחדים מאריג קל בצבע חאקי, שקניתי כאן בעצת ידידיי, כובע-שעם, ומיטת-השדה עם הכילה, אשר בלעדיה לא היה לי מנוח כאן מן היתושים בלילה, אם כי תחת הכילה גדול החום והמחנק. הבדווים מהלכים עטופים בגלימות שחורות ארוכות גם בימים הלוהטים ביותר, הפועלים היהודים עובדים בבריכות עירומים-למחצה, בתחתוניהם בלבד. אני מתהלך בבגדי-חאקי, ואחרי העבודה בחליפה הלבנה שהבאתי איתי.

מיד בבואי לכאן הגיעה אליי החבילה. רב תודות על הלבנים והמיטפחות, אך לא צריך לשלוח דברי-מאכל, החום משחית את המזון, וטילטולי הדרך הארוכה אף הם אינם משביחים את טעמו. השטרודל המצויין הגיע פירורים. אין למי לתת לטחון את פולי-הקפה. ביקשתי מן החנווני הערבי טרוט-העיניים לעשות זאת, והוא חזר והביא לי אבקה שצבעה חום-צהבהב. בשעת הטחינה הוסיף כניראה מכל הבא ליד, גרעיני-שעורה קלויים, עלים יבשים וגללי עיזים. לקפה שבישלתי היה טעם המים שלאחר שטיפת הכלים.

אי-אפשר להשיג חלב-פרה בסביבה. החלב המובא מירושלים מתקלקל ומחמיץ בעודו בדרך, ואת ריח חלב-הכבשים אינני סובל אפילו מרחוק. לוּ ראיתם איך חולבים אותן כאן, מאחור! קדירות-החרס המשמשות להם מְכלים לחלב, מזוהמות, ועל-פני הנוזל השמנוני והצהוב צפים לא פעם שערות שחורות, פקעות צמר שהתקשו בבוץ, וגללים מיובשים. אי-אפשר אפוא לשתות קפה בחלב, והמחסור הזה גרם לי בימים הראשונים עוגמת-נפש רבה. הערבי דרש ממני שלושה גרושים בעבור טחינת הקפה. נפלתי בפח. מחירו של קפה טחון, במשקל דומה, אינו רב ממה שלקח ממני הערבי. בדי עמל הצלחתי לקבל ממנו בחזרה גרוש וחצי לאחר שהוכחתי לו, בתנועות ידיים ובמניין אצבעות, את טעותו. הוא הודה לי במילים לאין-ספור, שלא הבנתי, על שמנעתי אותו מטעות, ואולם אני ראיתי בעיניו שהבין היטב מה היתה כוונתי, וכל כִּרכוריו ובקשותיו ממני להסביר לו את עניין הטעות במחיר, לא באו אלא מתוך תקווה כי אתייאש וארפה ממנו.

ידידיי אומרים כי עדיין לא נשמע הדבר, שיצליח אדם לקבל חזרה את כספו מן החנווני הזה. ולוּ ראיתם כיצד הוא טוחן את הקפה, בין שתי אבנים, ממש כמו בביבלייה. אמנם על הקיר בחנותו תלוייה מכונה ישנה לטחינת הקפה בסיבוב ביד, אולם הוא צחק כאשר הוריתי עליה, כי אין הוא מאמין בתועלתה. לא רציתי להתווכח איתו. החלטתי כי בהזדמנות הקרובה אשתדל לשנות את דעתו ואולי אף אוכל לתקן את הנה, אם אכן שבורה היא.

מחר בבוקר נצא לסיור בסירת-המוטור “יתומה” לאורך חופי הים. לפנות-ערב הטענו בה צידה ומים לימים אחדים. אני כותב לכם לאור מנורת-נפט כי חשמל עדיין לא הותקן כאן. כאשר תסתיים הקמת המפעל עתידה להיבנות תחנת-כוח חשמלית שתספק את כל צרכינו. מיהרתי לכתוב לכם כדי שאחד העובדים, היוצא מחר לירושלים (ידו נפצעה בבריכת-הקרנליט) ייקח איתו את המכתב.

בערב הראשון לבואי הנה ישבנו מחוץ לצריף ואני מעשן כדרכי את מקטרתי. הטבק מתייבש כאן כצנימים ואני לא מצליח לשמֵר את טעמו אפילו בעזרת קליפות-הלימון. עוד אני יושב ככה והנה ראיתי לפליאתי בהרת-אור זעירה גבוה מעלינו, הרחק במזרח, על קו-הרקיע של חומת ההרים. לא יצאו רגעים מעטים ולנגד עיניי רבץ על רכס ההרים פלח של אש בצבע אדום עמום, ובו שזורים גוונים של צהוב וכתום, ומסביב לו הילה, כניצוצות הניתזים מאבן-המשחזת. לא ידעתי מה הדבר וחשבתי ששריפה ענקית פרצה במרום אחד ההרים. חבריי צחקו, לתדהמתי, ויעצו לי להתבונן אל התמורות שבמראה הים. ואכן הסתמן כנגד פלח האש, לרוחב הים, ברק של אור שגילה את פני המים שהיו שרויים עד לאותה שעה בחשיכה ונעלמים מעינינו. לא עברה שעה קלה וירח מלא פרץ כמגן-נחושת עגול ומלובן באש ארגמנית מעל לרכס ההרים.

דומני, יקיריי, מעולם לא ראיתי ירח כה ענקי וכה קרוב. גם לא בפַּמפּאס בצ’ילי. קו-האור המכסיף על-פני המים התארך, הלך והתקרב אלינו, עד שהתפרשׂ כשביל לבן החוצה את הים החשוך לכל רוחבו. לאט-לאט היטשטש והתרחב הקו הבהיר, ובעלות הירח לרום השמיים התקטן עד כי איבד את גון הארגמן, והצהיב כחלמון – והים כולו נהיה למיקשה אחת של כסף ממורק, לבן ומסנוור, על אף חשכת הלילה. מסביב היו רכס ההרים החשוך מזה והמישור המשתרע עד יריחו וואדי קלט מזה, שאת דממתם קורעות יללת התנים וקריאת האוח. רואים אתם, כמעט נתפסתי לרגשנות.

היו שלום, יקיריי, השגיחו על עצמכם וזיכרו את אביכם, הנמצא בארץ הרחוקה. אברשה אומר כי לאחר השלמת בניינו של בית-החרושת לאשלג, תוקם שכונת-מגורים למשפחות העובדים, ותוכלו גם אתם לבוא לבקר אותי, ואולי גם לשהות איתי חודשים אחדים, בחורף.

שלכם,

ולטר

 

פרק רביעי: קארל: “הִכרתי את מתוך חלום.”    🔗

קארל קיפל את הדפים והקפיד לשים אותם במעטפה.

“מגילות ים-המלח שלך. נהיית ארכיאולוג.”

“ארכיאולוג? כן, אלא שאני חופר בתור עצמי בלבד, ואינני משאיר מסקנות לדורות הבאים. עברתי עם הצרור את המלחמה, את השנים שלאחר-הכניעה בגרמניה, ואת מחצית העולם בדרכי נדודיי. לא חפצתי להיות כשליח הנושא עימו אֶוונגליוֹנים חדשים. צר לי שהממלכה היחידה שבה אני שולט היא גופי הדל, ובמותי תאבד המשמעות לעַד.”

“מדוע לא הגעת לצפון הים?”

“סיפור מוזר הוא. הִכרתי את מתוך חלום. בתמימותי הייתי סבור כי אפשר להמשיך ולנסוע מכאן בדרך-הים, צפונה מעין-גדי. לא ידעתי כלל כי המפעל נהרס כולו במלחמת הערבים והיהודים ב1948-, וכי כדי להגיע לצפון ים-המלח צריך לעבור למדינת ירדן, דרך ירושלים, ולנסוע ליריחו. מפי פסח נודע לי הדבר. לא פגשתי אנשים רבים כמוהו. הוא… ובכן, הכיר את אבי פנים-אל-פנים וזכר אותו. כששאלתי על אבי, בעצם, רק אמרתי את שם המשפחה, מיד שאל אם אינני במקרה בנו של המהנדס פון-אַבֵּרלֶה. טוב עשיתי שהתחלתי את סיורי מצידו הישראלי של הים. דומה שכאן נישארו עקבות רבים יותר. וחוץ מזה, עין-גדי. יש מכתב מעין-גדי.”

ראשו של דניאל כאב עליו. רחש המאוורר זימזם כמשור חשמלי וקדח מחילות נעלמות במוחו. הגרמני הרגיש בכך. הפסיק את המאוורר, ואף הוציא את התקע מן הקיר. הוא פתח לרווחה את דלת החדר ואת מסגרת הרשת שלפניה, ועצר אותה בחלוק-אבן כדי שלא תיסגר ממשיכת הקפיץ. רוח לא נשבה, ולא הורגש כל שינוי בהשוואה לבחישה שעשה המאוורר עד כה באוויר הסמיך והלוהט.

דניאל חשב על שרה. צריך היה לתת לה את המצלמה שבאוטובוס. אך היא היתה אומרת בקולה העייף והבלתי-מרוצה: “לשם מה? מדוע אתה משתדל לזכור כל דבר, דניאל? לשמֵר? זאת הצרה שלך. במקום לחיות אתה משמֵר, ומרוב דאגה להכין זיכרונות לקראת העתיד, אתה שוכח את ההווה. חיינו יכלו לעלות יפה יחדיו אילמלא התעקשת לזכור את הטוב שבעבר רק כדי להתאכזב מן ההווה, ואת הרע שבו – כדי להאשים, וכדי להפגין את טוב-ליבך ואת יכולתך לסלוח, שאין להם שיעור.”

הגרמני שלף מנרתיקו עוד מעטפה שצבעה נעשה ברבות השנים כצבע האדמה השרופה.

*

ירושלים, העשירי בספטמבר 1929

יקיריי,

כפי שאתם רואים, נשלח אליכם המכתב מירושלים. לפרק-זמן קצר היינו צריכים כולנו לעזוב את המחנה שהקמנו בדי עמל על שפת הים, לנטוש את בריכות-הניסיון וקו-הצינורות הראשון, ולחזור לכאן. מהומות פרצו בארץ בין הערבים ליהודים, והדרכים נהיו בחזקת סכנה. מלונדון הגיעה אלינו הוראה של נובומייסקי, מנהל המפעל, לצאת לירושלים ולשבת בה עד יעבור זעם. וכך אני יושב במלון וַרשבסקי בבטלה ובאפס-מעשה. אומרים כי בסוף החודש נוכל לחזור לים. על קוצר-רוחי לחזור לעגו לי הוותיקים ואמרו כי עליי להודות לאל שהשבועות הללו, מאמצע אוגוסט ועד לסוף ספטמבר, עוברים עלינו בירושלים הקרירה, ולא למטה בים-המלח. אינכם יכולים לשער מה רב ההבדל בין שני המקומות אשר מרחק ארבעים קילומטר בלבד בקו-אוויר מפריד ביניהם. ים-המלח בקיץ הוא אחד המקומות הלוהטים בעולם. בירושלים, השוכנת למעלה בהרים, קרירים לילות-הקיץ עד כי הוצאתי את אפודת-הצמר האפורה. אני מטייל הרבה בעיר, ויושב לעיתים מזומנות בבית-הקפה שליד מלון פאסט, ושם אני פוגש מפעם לפעם את ד"ר ווֹלף, הקונסול החביב ונעים-ההליכות שלנו, אשר התעניין בעבודתי ואף הזמינו אותי לביתו, ושם הִכרתי את אשתו היהודייה ומצאתי בית נאה, מכניס-אורחים ותרבותי.

יתר הזמן עובר עליי בביקורים במעבדתו של הפרופסור בובטלסקי מן המכון הכימי שליד האוניברסיטה העברית, ההולכת ומוקמת על הר-הצופים. מצאתי בו איש-שיחה מעניין, וכך גם המהנדס הכימאי ד"ר שלום, שסיפר לי כי עבד בזמנו שנים אחדות בשטאספורט, אך עזב את המקום מסיבות שלא רצה להרחיב עליהן את הדיבור. העניין עורר את סקרנותי ואף העיק עליי משום שחשתי כי הוא מסתייג ממני. חקרתי והתברר לי כי עזב את שטאספורט מפני שלא היה יכול להשלים, לדבריו, עם האווירה האנטישמית במקום. לידידיו סיפר כי שנאת היהודים פיעפעה שם כארס וריחה חריף מריח הבּרוֹם. הוא היגר לדרום-אפריקה, ורק באחרונה חזר לעבוד במפעל ים-המלח, אשר על הקמתו הוא חולם זה שנים רבות. נוטה אני לחשוב כי הגזים בהתרשמותו מתקופת שהותו בשטאספורט. מעודי לא נתקלתי בגילויים חריפים של שנאת יהודים ממין אלו שעליהם סיפר, אף כי, ניתנה האמת להיאמר, מעולם לא ראיתי בעין יפה את התערבותם של הללו בכל עניין. רק פה הם ניראים כאילו השתנו. התלהבותם להקמת המפעל סחפה גם אותי, ואני מוצא עצמי מהרהר גם בשעות-בפנאי על שיפור הדרכים להפקת הקרנליט, זיקוק האשלג, התנורים, שאיבת המים לבריכות, ומתווכח על כך שעות ארוכות עם ידידיי. צודקים הם באומרם כי כל עַם צריך שתהיה לו מולדת משלו. אך הערבים אינם מניחים להם.

יצאתי לטייל בעיר ובמקומות הקדושים. הצטלמתי ואשלח לכם את התמונות בקרוב. אתמול עברתי עם אבּרשה ידידי בשוק היהודי שבמערב החדשה, “מחנה יהודה”. המקום רועש וציורי, אך נופל ביופיו מן השוק ההומה שבעיר העתיקה, על קימרוניו וסימטאותיו, לשם מסוכנת עתה הגישה בגלל מהומות-הדמים. אברשה אמר כי לפני פרוץ המהומות תססו כאן החיים פי כמה וכמה, בבוא הערבים הכפריים מן הסביבה, הפלחים, למכור את התוצרת שלהם: ירקות, פירות, ביצים ותרנגולות. באחת הסימטאות עצרנו ליד כוך אפל אשר בתוכו ישבה אישה זקנה, שערה פרוע ולבן, לבושה חלוק אפור בלה מיושן, והיא מגדת-עתידות לפי ספרי גורל ומזלות עבריים עתיקים וקוראת בכף-היד. אישה מן העדות המזרחיות של היהודים. מצב-רוחי היה טוב, זכרתי את דרך-התלאות שעשיתי בעלותי בפעם האחרונה מים-המלח לירושלים, וביקשתי מן האישה שתקרא בכף-ידי. אברשה תירגם לה את משאלתי והקשיב לתשובתה בשעה שבחנה בתשומת-לב את הקווים המתמשכים בכף-ידי. להפתעתי סירב לומר לי מה בפיה, ורצה לפטור אותי בכמה מילים סתמיות ומיהר למשוך אותי משם ואמר כי לא מתאים לאנשים אירופיים כמונו לעסוק בהבלי ניחוש העתידות.

אבל, הרי יודעים אתם, אני עקשן, מה עוד שנתתי לזקנה שני גרושים שהם לדעתי סכום גדול למדיי. רק כשליווה אותי חזרה למלון ורשבסקי, הסכים לאחר הפצרות מרובות לספר מה אמרה. ואלה לערך היו דבריה:

“אויבים עומדים בשני מחנות זה מול זה ובעוד עשר שנים בדיוק תפרוצנה להבות… ואחריהן האפר והשממה… והשלג, הרבה שלג… ומתוך הלהבות תפרוץ התשועה ותבוא גאולה.”

שאלתי אותו מדוע פרצה בבכי וביללה, והוא אמר שכך מנהגה המוזר תמיד, והיא טוענת שבסוף ימיה יהיה עליה לתלות את עצמה בחבל ולהיחנק כדי שכולם יראו וייווכחו לדעת שדבריה אמת.

“מדוע השלג? הרי הזאת היא מידבר?”

“בחורף,” אמר אברשה, “יורד שלג בירושלים.” ועוד סיפר לי על שכונותיה של המופלאה, אשר יושביה נחלקים להרבה עמים, דתות ועדות.

אני מוקסם מן המראות המתגלים כאן לנגד עיניי: מראה חומת העתיקה על מסגדיה. הכפרים הערביים הדבוקים לצלעות-ההר. עצי-הזית העתיקים, הדרכים המתפתלות, שלל הפרצופים המאכלס את השכונות השונות, השוק, סימטאות-האבן המקוּרות והמרוצפות של העתיקה.

כמה חבל שצל מאורעות-הדמים פרוש על-פני כל, והעיתונים מלאים מדי יום-ביומו שמות הרוגים ופצועים. בלילות אני מטייל ושואף מלוא ריאותיי את האוויר הצח, שהוא כה קריר ויבש, וכמין קלות מופלאה עומדת בו. מעיף אני מבט של מכר ותיק לעבר הירח הארגמני, אשר זריחתו מעל לגבעות העוטרות את ירושלים ממזרח, מעל למגדלי הכנסיות, לצריחי המסגדים ולחומותיה של העתיקה, אינה מפוארת פחות מזו שכבשה את ליבי בערב הראשון לשהותי שם למטה על חוף הים. משקיף אני מזרחה לעבר הים, ובימים בהירים יש ואני רואה ממקום האוניברסיטה היהודית של הר-הצופים את קצה פיסת תכלתו מוקפת ההרים, ואני נתקף געגועים לשוב אל עבודתי ולראות מה גורל הבריכות שבניתי.

שלכם,

ולטר

“ואתה ביקרת בירושלים?”

לא. כאשר ירד בלוד מן המטוס, שהביא אותו דרך פרס ותורכיה, שאל כיצד יוכל להגיע לעין-גדי. עדיין לא ידע אפילו כי קיבוץ קיים במקום. אמרו לו, דרך סדום. והנה הוא כאן. הוא הכיר את כמתוך חלום ומעולם לא במישור הריאלי. עתה הוא חושש שמלבד מה שקרא בביבלייה לא תראינה עיניו כלום, שהרי… מחלתו. הוא רצה להגיע לנצרת, לכפר-נחום. לכנסיות שעל חוף הכינרת.

הוא עוד יספיק, ניחם אותו דניאל. יש סיורים מאורגנים, כך נסעו גם הם.

"רציתי להפליג בים לצפון ומשם לעלות בדרך יריחו לירושלים, באותה דרך המתפתלת ועולה בין הרים, שעליה כתב אבי בהתפעלות. לא תיארתי לעצמי שאגיע לירושלים בדרך אחרת. אך אינני מצטער. שם אין איש הזוכר את אבי. מה יתנו לי הריסות, אבנים וציוני-הדרך? המפעל נמחק. את קורותיי אני קורא בפניך, בפניו של צבי ושל פסח. אתם העדים שחיפשתי. הנוף? אותו אני אוהב בגלל חלומותיי, מפני שראיתי אותו בהזיות לפני שראיתיו בעיניי. בעודי ילד כבר ידעתי מה יפה זריחת הירח על-פני הים הרחוק והמלוח.

"אנו מוסיפים לחיות, מגלגול לגלגול, אחראים לא רק לעצמנו ולצאצאינו אלא גם למעשיהם ולמחדליהם של אלה שהולידו אותנו. וכדי שנוכל לשאת בנטל האחריות הנוראה, עלינו ללכת בעקבותיהם, ללכת, לא פעם, לאחור, ולדעת. מה לדעת? כי בסופו של דבר אנו מגלים את עקבותיהם בנו. מתבוננים אל תוך נפשנו. רציתי… משונה, רציתי לאסוף את כל הזיכרונות שעברו בירושה מאב לבן, מדור לדור, לאסוף אל תוכי ושם לבטל אותם כליל, למחוק את הנרשם בנשמה הפרטית כדי להפסיק את הגלגול, כדי לבטל את העצמיות הזו, המתייסרת, היודעת – ולזכות בשלווה. חשבתי… משוּנֶה, כי זו הדרך היחידה. עבודת-נמלים היא. מלאכתו של הבלש הנשׂכּר בידי עצמו כדי לעקוב אחר חטאיו ופשעיו שלו ולגלותם. המעשה שקשה לנו לגלותו יותר מכל הוא זה שאנחנו עצמנו עשינו. הכול רוצים לברוח החוצה, אל הזולת, אל ההמון. וכי מי מכיר היטב את האנשים הקרובים לו, הורים, אישה, אחים ואחיות, ידידים? להכיר עד תום פירושו להכיר את עצמנו. ומי יכול לעמוד בכך מבלי שתתקוף אותו בהלה? –שאלתי את עצמי, חיים של פעילות: הולדה, משפחה, עבודה, לשם מה?

“בשנת ארבעים וחמש, לאחר שנפצעתי, ידעתי – רק לחשוב על כל מה שהתרחש, להבין, לסכם, לדעת מדוע, הרי זו משימה לכל החיים. רק להבין מה הביא אותך עד כאן, עכשיו, דבר זה מצריך מאמץ וזמן שאין החיים כולם מספיקים להם. ואם כך, מי ייקח על עצמו אחריות להביא לאוויר העולם יצור חדש, ילד, להקים משפחה? כיצד אפשר להמשיך ללא מתן פירוש, בלי להבין למה ומדוע, להמשיך קודם שהצלחת אפילו להסביר לעצמך מה הביא אותך עד הלום? איך אפשר למסור הלאה את סודם של החיים קודם שהבנת את הסוד בעצמך? במקום כלשהו צריך מישהו לעצור, להפסיק כל פעילוּת. יותר מדי מעשים נעשו בעולם, ופחות מדיי הובן, כמעט כלום לא הובן. צריך לכפות על העולם תקופה חדשה, לראות מה יש פה, מה נישאר, מה בעל-ערך, ומה פשרו. שאם לא כן נרוץ כולנו הלאה-הלאה לקראת קו-הסיום, המתרחק מעימנו כאופק, ואיש מאיתנו לא יעצור אף לרגע קט כדי לזכור ולדעת מאַיִן זינקנו ולאן אנחנו רצים.”

הרי הוא פאטאליסט.

לא. הוא מחפש את השלווה בדרך הקשה, ענה קארל, שאם לא כן היה יכול לשבת היום ככל בני-גילו בהמבורג, בברלין, ולדעת הרבה על מקצועו אך לא כלום על עצמו.

אדם נקלע לחבורה ונודע לו כי עשו מעשה-רצח, ומיד התפזרו לכל קצווי תבל. מה עליו לעשות? לעקוב אחר הרוצחים, להביא לידי תפיסתם והבאתם למשפט? לא. הדבר פשוט מדיי. את זכר המעשה לא היה מוחק. יכול הוא להביא לידי הריגתם, אך לא למחוק את זכר המעשה מליבם. ומנַיין לו בכלל שהם זוכרים? כה קל לשכוח את המעשים שאינם נעימים לנו, אולי דבר של מה-בכך היה הפשע לגביהם, מעשה שבכל יום. כעבודת הקצבים. מה הועלת? אם אינם חשים באשמתם, אם אין חרטה בליבם, אם שום זיכרון אינו צורב בבשרם, כיצד תמחק את המעשה? אולי אין הם מתחרטים כלל, עד רגעם האחרון? מה הועלת אפוא? מה מחקת? מה ביטלת בנפשם? לא-כלום. ביטלת את נפשם, אך לא ביטלת דבר בתוך נפשם.

וכי על מה יוכל אדם לשלוט חוץ מנפשו שלו? לאסוף אליה כל הקשור בו ובאחרים, לצרף כל פרט מן המעשה שהיה עֵד לו, לדעת את חוכמת האיפּוּס ולבוא אל השלווה. לפרק את המציאות החיצונית המשתקפת בנפשך פנימה, לפרקה עד לגורמיה הקטנים ביותר, לא כאיש-מדע המבקש ללומדה ולהרכיבה בשנית כדי לשפּר את מהלכה, אלא כיוגי החפץ לבטל את עצמיותו. זו האפשרות היחידה. צריך לטפס אל ראש העץ כדי ליפול ממנו. והוא בחר להיות בלש, שופט, תליין וקורבנו כאחד. רק כך יוכל לגאול מן האשמה את עולם זיכרונותיו.

מדוע עליו להעניש את עצמו?

“להעניש? וכי מי מגיע לכך? הרוב, למרבית אושרם הפעוט, אינם מצליחים להגיע אפילו לדרגת הבלש. לוּ הייתי תמים עד כדי לחשוב שיש בידי בשורה חדשה, לא הייתי מגביל את עצמי לקריאת מכתבים ישנים. השלווה שאני מבקש להגיע אליה שייכת לעצמי בלבד. אנשים אחרים – כיצד אוכל לדעת מה מתרחש בנשמתם? אם הם אינם מכירים את עצמם, כיצד יכירו אותי, הזר? אם אינם שומעים לקול ליבם, למה יאזינו לקולי? אין מוצא, לבד מריקון הנשמה, ומהתפוררות הזיכרונות, ולבד מן העדים למעשה האמונה. ואתם העדים שלי.”

“היהודים?”

“בחרתי בדרך הקשה. אברהם כרת ברית בין הבתרים, אלוהים הפך את סדום, לוט שכב עם בנותיו, ואני עדיין לא סיימתי אפילו את תפקיד הבלש.”

“לכן באת לכאן?”

“אַל תדאג, הסיכון ידוע לי היטב. לעולם לא אעצור באמצע הדרך. אדע להוציא את המסקנות.”

“אתה אדם אמיץ.”

"הבלים. המשליך נפשו מנגד אינו אדם אמיץ אלא נואש. זוהי גבורת החוטא הנס מפני עצמו, האחד פושע ומוצא בכך מפלט ממחשבותיו, האחר נמלט מן האחריות וגם זה פשע. סדום עיר החטא היא גם עיר המִקלט. כי החטא הוא מקלט והמקלט אף הוא חטא. וכי לא כך מסוּפּר בכתבי-הקודש? הנה – " הוציא הגרמני מתרמילו ספר מכורך עור חום וקרא:

“ואדוניי המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת אדוניי מן השמיים. ויהפוך את הערים האֵל ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ותבט אישתו מאחריו ותהי נציב מלח. וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני אדוניי. וישקף על-פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הכיכר וירא והנה עלה קיטור כקיטור הכבשן. ויהי בשחֵת אלוהים את ערי הכיכר ויזכור אלוהים את אברהם וישַׁלח את לוֹט מתוך ההפיכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנותיו עימו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנותיו. ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל. לכה נַשקה את אבינו יין ונשכבה עימו ונחַייה מאבינו זרע. ותשקין את אביהן יין בלילה ההוא ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשוכבה ובקוּמה. והיה ממוחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נַשקנוּ יין גם בלילה ובואי שיכבי עימו ונחַייה מאבינו זרע ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עימו ולא ידע בשוכבה ובקומה. ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.”

דניאל אמר כי לוט חטא בלי דעת והיה תמים. הוא הסכים להוציא לחרפה את בנותיו הבתולות. נפשו נקרעה בו כאשר בחר במה שניראה בעיניו כפחותה מבין שתיים רעות. כמוהו ככל אחד מאיתנו, שאיננו בוחרים בין טוב לרע אלא על הרוב את הרעה הפחותה מבין כמה. גורלו קרוב לזה של אדיפוס, אך שונה ממנו. גם לוט בא על עונשו. הוא האיש אשר בעיוורון שיכרוּתו שכב עם בנותיו הבתולות, שהציע אותן בתחילה לאנשי סדום החטאים, והוליד מהן בנים. אך אדיפוס הוזהר, ודווקא משום שביקש להימנע מן החטא הצפוי לו, בא גורלו הנורא. וכשנודע לו חטאו לבסוף היה בכוחו להעניש את עצמו ולנסות לכפר. לוט איננו גיבורה של טרגדיה. גם צדיק לא היה. הוא לא הוזהר ולא ידע, ומשום כך חי כטיפש ולא הבין את הנוראות שעברו עליו ולא ידע מה חטאו. בכך הוא דומה לכל אחד מאיתנו.

לחינם מנסה דניאל להקל מעליו את אשמתו, אמר קארל. הוא מבין את הרמז: האדם הקטן. אך לא. כל ימיו חש עצמו אדם חוטא. החטא, אמר, טבוע בו כמין כורח שעימו נולד. הוא אביו. הוא ראשיתו. ואילו הפשע, הוסיף ואמר, בא לאחר החטא. הפשע הוא המעשה, הוא הדרך הבלתי-נמנעת של מי שהורתו ולידתו בחטא. ולוֹ לא ניתנו חיים אחרים לחיותם אלא הללו. לכן הוא מה שהוא. מפני כך הוא מחזיק במכתבים. אמנם לוט חטא בלי דעת, והיה אדם תמים, אבל בנותיו ידעו. הן ידעו כי רק בחטא הן עתידות לחַיוֹת זרע, מפני שחשבו כי נותרו יחידות בעולם עם אביהן, והצורך להמשיך את החיים עלי אדמות, להרות, שהוא היצר החזק ביותר באישה – גבר בהן על הרתיעה מפני המשכב עם אביהן השיכור. שני עמים, עמון ומואב, נולדו בחטא. ואין כפרה. ואולי יש? יש כפרה, אבל אחריה אין חיים.

 

פרק חמישי: צבי: “ופתאום עשיתי את בן-מושבתי לבעל-מום.”    🔗

“צבי!”

היא ביטאה את שמו בהברה אמריקנית, נלחצה אליו בפחד וסגרה את אצבעותיה על זרועו. ממרחק נשמע קול רעם כאילו ניתק סלע ממקומו ונפל לתחתית המערה.

“זה לא-כלום,” הרגיע אותה. הרעש בא מאחת הנקרות הצדדיות החותרות אל בטן ההר. נביחות הכלב גברו בהתקרבו. בהגיעו היתה פרוותו הכהה מכוסה פירורי-סלע לבנבנים. הוא קרב אל צבי, התחכך בו ונהנה כאשר טפח צבי על גבו כדי לנקותו, כאילו חש בכך אישור שמעלליו נשאו חן.

“הוא תעה בדרך,” אמר צבי. הוא הבחין בכתמים האדומים, סימני ציפורניה, על זרועו. אכן נבהלה. ובהלתה נעמה לו.

“סַפּר לי על הצבא. אתה נלחמת? ספר לי, אני סקרנית לדעת.”

“אַת חוקרת אותי?”

“למה אתה נעלב?”

הוא הרים את הלפיד והתבונן בפניה. על שפתה העליונה היתה חתימה של שיער בהיר ודק אשר לא השגיח בו באור הצוהריים, אבל עכשיו נתגלה צילו באור בלפיד. עיניה בלשו את פניו, ושפתיה פעורות. היא ניראתה כה קטנה ואובדת, והאור-צל שיחק בשיערה.

“מעניין מה עושה עכשיו דניאל, המסכן,” היא חייכה, “מדוע אתה מסתכל בי? התלכלכתי?”

הכלב נבח. היא הוציאה עוד סיגריה ונתנה בפיה, חיכתה רגע ולבסוף הדליקה לעצמה.

“טיפש! שתוק, גם אתה!” זרק צבי בכלב רסיס-מלח, וזה נפגע וברח ביללה אל פנים המערה.

“אחרי שסיימתי קורס-קצינים קיבלתי לידי מחלקה של טירונים. הם היו נערים, כבני שמונה-עשרה. לפני זמן קצר סיימו את בית-הספר התיכון. אני הייתי צריך לעשות מהם גברים, חיילים!”

“אתה כועס? מדוע אתה כועס? אולי לא הייתי צריכה לשאול?”

"לא. לא כועס. לא חשוב. זה היה לפני שלוש שנים. לפני מבצע סיני. הייתי מבוגר מהם אולי בשנתיים. לא יותר. במשך חמישה חודשים היה עליי להיות להם יותר מאב ואם. לדאוג להם, חייהם היו בידי, שלומם ובריאותם, ועוד דברים פעוטים כמו שעות השינה, עונשים, מיסדרים, מיסדרים מיוחדים בשעות-המנוחה וריצות-הבוקר. בסיס-הטירונים שעברתי אני עדיין היה טרי בזיכרוני, ואחריו קורס מפקדי-הכיתות הקרביים, שהיה קשה ואכזרי אף מקורס-הקצינים. שניים מחבריי הטובים נהרגו באימונים.

"לשבור ולחשל, אלה היו שתי המילים עליהן חזרו באוזנינו שוב ושוב. לשבור את האופי האזרחי, הנוטה לשאול ולהקשות, הפחדן, החושש תמיד, החושב והמהסס, אופיו של הטירון, האזרח, האדם! לפקודה אסור שיתלווה ההסבר, למה ומפני מה – אסור, כך שיננו באוזנינו וכך כפינו גם אנו על אלה שעמדו תחת פיקודנו. אם בשעת הקרב יתחיל החייל לשאול למידת ההיגיון שבפקודה, סופנו שנפסיד וננוצח.

"הבחורים באו מלאי רצון טוב. היו להם מושגים אחרים על הצבא. אני לא מאשים אותם. הם חשבו שאם רק יתנהגו כראוי, יתאמצו, ולא יתנו שום סיבה למצוא בהם פגם – יוכלו לעבור את תקופת הטירונות בשלום, כשהם ‘בסדר’, ללא עונשים, בלי מיסדרים נוספים ואובדן שעות המנוחה והשינה היקרות.

"אני זוכר את היום הראשון, בבוקר, חזרתי לבסיס מחופשת השבת, ירדתי מהאוטובוס ועמדתי בכביש המוליך למחנה, וחיכיתי למכונית שתאסוף אותי. לידי עמדה חבורת הטירונים, שעתידים להיות חניכיי. כשראו את סימני הדרגות, שרוך-ההדרכה ותג-היחידה, הבינו מי אני. הם היו עליזים ולא ידעו מה מצפה להם בעוד שעות אחדות, ולכן ניסו להתבדח איתי ולקשור שיחה. הם היו אופטימיים, נלהבים ומלאי סקרנות, רצון טוב ותמימות. עניתי להם במילים קצרות, מסתייגות. הם החזיקו בידיהם את הקיטבֶּגים הלבנים, אלה שקי החפצים האישיים של החייל. משקל כל קיטבּג היה ודאי הרבה קילוגרמים, כי כל אחד מהם מילא אותו כהוגן לקראת תקופת הטירונות הממושכת.

"מדוע שתקתי? ידעתי היטב מה מצפה להם ולא רציתי לומר להם דבר על כך. השבירה כל-כוחה בהפתעה. המעבר מחיי אזרח לחיי הצבא צריך להיות מהמם. הם ניסו למשוך אותי בלשון. שאלו על המשמעת, האימונים, תנאי-המגורים והחופשות. בינתיים עברה משאית צבאית ואספה אותנו עד שער המחנה. במקום תשובה, חייכתי. עדיין הִרשו לעצמם לשוחח איתי כמו עם חבר.

"לאחר זמן לא זכרתי אם גם בועז היה ביניהם באותה שעה… אבל זה קרה מאוחר יותר… העיקר, כל מי שעבר את השער קיבל פקודה להרים גבוה מעל לראשו את הקיטבג ולעשות רוֹנדֶל, כלומר הקפָה. בלב המחנה, שהבריטים בנו אותו, היה כביש-בטון צר המתווה מעגל שהיקפו כקילומטר. העונש הרגיל לטירון היה להקיפו בריצה. כמעט בכל שעה משעות היום יכולת לראות מישהו רץ על המסלול, לפעמים כמה סיבובים. ולפעמים כמה אנשים יחד. קשה היה להתרשל בריצה, כי המפקדה, חדר-האוכל, מגורי הקצינים והמדריכים – בקיצור, רוב בנייני המחנה, ניצבו משני צידי הכביש, ומי שהתרשל בריצה מיד היה סופג גערות מכל עבר.

"אבל באותו רונדל לא היתה כלל כוונה של עונש, אלא שבירה. לתת לבחורים מושג, כבר בפגישתם הראשונה עם חיי-הצבא, מה טיבם של חיי-צבא אלה. משהו אבסורדי ביותר. ההשפלה. שבירת האישיות. הורדת ערכו העצמי וכבודו של הטירון. וכך התרוצצו, ידיהם המחזיקות בקיטבג נשואות כלפי מעלה, כשבויי-אוייב, מצחיהם נוטפים זיעה. ידעתי מניסיוני כי נעליהם החדשות, שקיבלו אותן לפני ימים אחדים ועדיין לא התרגלו ללכת בהן, מכבידות ופוצעות את כפות-רגליהם. גרוע יותר – כל המחנה עמד והביט בהם, מטָבּח ועד קצין, מי בצחוק ומי בלעג כבוש, הטירונים הגיעו!

"צחקתי גם אני. מה יש? גם אני עברתי קבלת-פנים דומה. מדדתי את מסלול הרונדל ברגליי עשרות פעמים בימי הטירונות שלי. ידעתי, מה שהיה די טוב למעני, אין כל סיבה מדוע לא יהיה נאה להם. כל טירון שסיים את הרונדל של קבלת-הפנים, הצטרף לתור המתמשך לפני משרד הפלוגה.

“חלקם ניסו להתבדח בשעת הריצה, לקבלה ברוח ספורטיבית. שילחו הערות עוקצניות לעבר המלעיגים עליהם. שרו. אך לאט-לאט נתקצרה הנשימה, השמחה דעכה, יכולְת להרגיש את המלאכותיות ואת העמדת-הפנים, עד שחדלה השירה. איש לא התבדח עוד בסיימו את המרוץ. [בטעות פסקה זו לא הוקלדה למהדורת 2001, שיצאה לאור ב”אסטרולוג"].

"הם עמדו בצל האקליפטוסים שנטעו הבריטים, ליד המשרד, כדי להירשם. נבוכים, מופתעים, ועדיין לא שיערו מה מצפה להם באמת. עוד לא תפסו את השיטה. אבל, משהו בליבם כבר היה מבשר רעות: בעולם החדש שנקלעו אליו לא קיימת החוקיות של שכר ועונש אלא רק השרירות, והיא עצם מהותם האמיתית של הפקודה והסדר הצבאיים. אַל תאמיני לפיטפוטים על ההיגיון והאירגון שהפקודות כאילו נועדו לבטא.

“מאותה שעה, ידעתי, החלו לשנוא אותנו. וככל שהרבינו להעניש, לערוך מיסדרים נוספים, בלילות, בשבתות, בשעות-המנוחה, ככל שהפכנו את מיטותיהם גם בהיותן מסודרות לפליא, והכל בגלל גרגיר אבק שאפילו השטן לא היה מבחין בו – ככל שהראינו את כוחנו ושליטתנו הבלתי-מוגבלת עליהם, כן איבדנו את אשראי הרצון הטוב שהביאו הבחורים האלה לצבא. הם נהיו אדישים, חורקי-שן, נירגנים. כעונש הכרחנו אותם לשיר בשעה שהרצנו את המחלקה, ואיימנו עליהם: לשיר או לרוץ! והם שרו, כי היו עייפים עד מוות, וקיללו אותנו בליבם. הייתי צעיר, אמרתי לעצמי, כך נהגו גם בנו, זו מסורת החַיִל שלנו. מה שהיה די טוב בשבילי טוב גם להם. קורס המֶ”מ-כּ"פים הקרביים שעברתי היה קשה פי כמה.

"הכול היה יכול להסתיים בטוב אילמלא קרה המקרה עם בועז. הפלוגה חזרה מסידרת-אימונים של שבוע ימים בשדה. היה חורף. שכבנו בגשם ובבוץ, האוהלים נרטבו, האנשים רטנו אבל בתוכם-פנימה שמחו, המשמעת בשדה אינה חמורה כמשמעת בבסיס. אמנם התנאים קשים, אבל כולם נמצאים באותו מצב. אוכלים ארוחות המתבשלות בתנאי שדה, וישנים בתנאים דומים, מסתובבים באותם בגדים ספוגי גשם ובוץ, ואין מיוחסים. לאחר שחזרנו לבסיס היה צורך להחזיר את המשמעת הקודמת. התיידדנו איתם יותר מדיי, וקצת פרקו עול.

"בשבת בבוקר החלו המיסדרים. מגורי המחלקה היו בצריף ארוך, מכוסה גג פח גלי, שניבנה בימי מלחמת-העולם השנייה. הטירונים שטפו את רצפת-הבטון הסדוקה של הצריף וניקו את קירות-הפח. הסיד שעל-גבי שכבות החלודה העלה צבע צהבהב. ניקו את הנשק שהתלכלך בבוץ ובפיח ובחלודה, וכך גם את אתי-החפירה ויתר הציוד. מאחר שלא ידעו מה מצפה להם, שטפו את הצריף כלאחר-יד, ולא הקפידו בניקוי הנשק. במרחק כמה עשרות צעדים מן הצריף היתה הרַמפּה, מישטח-בטון מלבני שהתחבר אל כביש הרונדלים. פקדתי עליהם להתייצב תוך עשר דקות במיסדר-מיטות נוסף על הרמפּה, וגם לשטוף מחדש את הצריף הריק.

"כך פעם, ועוד פעם, ובשלישית, והצריף הריק עודנו מזוהם, והנשק בידי הטירונים, העומדים לפני מיטותיהם בשולי הכביש, עדיין אינו נקי כהלכה, וקו-המיטות על-פני הרמפה אינו ישר, והתרמילים וקסדות-הפלדה מונחים ברישול, וכלי-האוכל העשויים פח אינם נקיים ועדיין ניכרים בהם סימני פיח מן האש שהדליקו לחמם בהם מים בשדה. מיסדר בחוץ, עוד מיסדר בצריף. הטירונים רצו, נושאים מיטת-ברזל בשניים ועליה מונחים חפציהם, נושאים גם את מיטותיהם של התורנים, העסוקים בשטיפת הצריף, ועוזרים זה לזה.

"עשר דקות אינן זמן רב. יותר מזה לא הרשיתי בין מיסדר למיסדר. לבסוף היה הכול נקי, ככל שניתן לנקות צריף בריטי ישן, שכבר בימי רוֹמֶל שרצו בו עכברים ורצפתו התחילה שוקעת. אלא שלא עמדו בזמן שקצבתי להם: למיסדר האחרון התייצבו באיחור של ארבע דקות. דרשתי מהם תירגול נוסף. עמדתי במרחק צעדים אחדים מן הצריף. היה יום-חורף נאה. הגשמים פסקו ביום אתמול, והשמיים היו כחולים ללא ענן. השדות סביב כבדים ורוויים מים. בידי היה מקל-טיול נאה שמצאתי לאחר גיזום עץ-שזיף צעיר, והקצעתי אותו. צבעו היה חום וסיקוסיו בהירים. רשמתי בו, באדמה הלחה, את שמה של הבחורה שאהבתי אז, ומיד מחקתי, ושקלתי בדעתי אם לתת לאנשים תירגול נוסף או לשחרר אותם. שעת-הצוהריים התקרבה. זה שבוע ימים שלא אכלו ארוחה מבושלת בבסיס. לא כיבסו את בגדיהם, לא נחו. השבוע העומד בפניהם אף הוא קשה למדיי ולא תהיינה להם שעות-פנאי רבות. אחת-עשרה דקות. עניין של דקה אחת… הכרעה אחת.

"שרקתי. שורת הטירונים התפרקה כבמטֶה-קסם ואחריהם שורת המיטות, ומיד החלה ריצה מטורפת, כל שני טירונים נושאים מיטה לעבר הצריף. ופתאום, איני יודע איך קרה הדבר, התנגשו שתיים או שלוש מיטות יחד, ואולי מעד מישהו והחליק, והיתר עלו עליו. נשמע צליל חריקת מתכת. מיטות, ציוד, קסדות, כלי-אוכל, אתי-חפירה ואנשים התגלגלו בערימה אחת. מיהרתי למקום. נשמעו קולות-צחוק, ואחדים קמו וניערו את העפר הלח מעל מדיהם. חוץ מבועז. הוא לא קם. חיוור כסיד הביט בנו בעיניים מיוסרות, ונאנח.

"בועז צעיר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית-ספר. הורינו אינם זרים. אך לא הִכרתי אותו עד שהיה טירון במחלקתי. בשבוע הסידרה התקרבנו מעט. ישבנו יום אחד בצל עץ. פתאום התברר שהיינו יחד בשני טיולי-קיץ, מצאנו חוויות משותפות ומכּרים מהמשפחות הוותיקות במושבה, רכילות משותפת. הוא היה יכול להיות אחי הצעיר. ואילו נולדתי אני שנתיים אחריו, היה הוא מפקדי. הוא סיפר כי בכוונתו ללמוד רפואה באוניברסיטה. היה לו דוד שבאחרית-ימיו התחיל להפריח עפיפוני-נייר מחלון חדרו שבקומה השלישית. סיפרתי לו שגם אני מתכוון ללמוד. שיערו היה שחור, מתולתל מעט, ופניו בהירים, לא נוטים לשיזפון. כולנו נצרבנו בשמש החורפית, חוץ ממנו.

"תחילה חשבנו שהוא מתלוצץ. מותח אותנו. כי מפעם לפעם, כשנחה עליו הרוח, ידע להצחיק את המחלקה, כמו למשל בחקותו את האילם מן המושבה, הרודף אחר ילדות קטנות ועושה לעומתן תנועה מגונה של כף אל כף המשמיעה קול: פַּק! פק! – ועליי היה לכלוא את הצחוק בקירבי לבל איסחף אחריהם.

"התכופפתי אליו. נמלה שחורה, שמנה, חורפית, שניראתה מבריקה ולחה, זחלה על כף-ידו התקועה עדיין בקרקע הרטובה, במקום שנפל, והוא לא חש. הצחוק פינה מקומו לדממה של בהלה. הבנתי שהוא לא מעמיד פנים וכי משהו נורא קרה לו. אפילו לא בכה. הנחנו אותו על אחת המיטות ולקחנו אותו למרפאה. החובש התורן חלץ את נעליו, דקר במחט את כף-רגלו – ואין שום תגובה, לא-כלום, ממש כבאותה שעה שטיפסה עליו הנמלה.

"בועז הביט בנו בעיניים נפחדות. ‘תגידו, חברה, תגידו…’

"הרגעתי אותו. מסכן. עדיין היה סבור שבכוחי לשלוט בו, לפקוד עליו לקום, להיות בריא, ללכת, לרוץ. עדיין לא החל להאשים אותי. כילד קט נאחז בי, ואני הבטחתי, הרגעתי.

"מבית-החולים הודיעו שנפגע קשה בחוט-השדרה. היום הוא נכה מרותק לכיסא-גלגלים. נפילה מקרית. לא-מוצלחת, על דופן-ברזל של מיטה. נערכה חקירה והועמדתי לבירור. הדבר היה יכול לקרות באימונים, בלכתו לטייל במחנה, או בצאתו לחופש. אבל קרה אצלי, תחת אחריותי ובפקודתי. באותו יום נערכו עשרות מיסדרים כאלה. על-פני כביש הרונדל ניצבו כל המחלקות לתירגולים נוספים. אני עצמי עברתי עשרות מיסדרי-עונשין, בלילות, באוהלים, בגשם, ללא תקלה. אמרתי להם, ‘לא עשיתי אלא מה שלימדתם אותי, שעשיתם אתם לי, לכולנו. כולכם נהגתם כך.’

"אבל הם באחת, ‘היתה כאן רשלנות פושעת, “שְׁוִיץ” מיותר בהחלט. אין לתרגל את הטירונים בשעות-המנוחה שלהם. כך החוק.’

"אמנם התחשבו בנסיבות המקילות, שהרי כולם עברו על התקנות, אבל עליי נישְאר הדבר ככתם. שילחו אותי מבסיס-הטירונים, מן המחלקה ההמומה, העבירו אותי לחיִל אחר, לסדום, בתפקידי שמירה ופיטרוּל. כאשר הגיע זמני לעלות בדרגה, לא העלו אותי. התעקשתי ונישארתי בצבא-הקבע, והעלו אותי בדרגה אחת. ואולי משום כך עודני בצבא, כל השנים בחור הנידח בערבה. במקום כלשהו נתקעתי, נעצר השעון, באותה דקה אחת שבה יכולתי להכריע. מכאן ואילך נהיה הכול שרירותי ומטורף. מִקרה? רק אני אשם. לא, לא מִקרה. שלא לדבר על מה שהרגשתי אני עצמי. תחילה הייתי מבקר אותו יום-יום. מביא אליו ידידות שלי. אחר-כך התבגרתי. ומה שמרגיז אותי ביותר הוא שבעצם לא כל-כך איכפת לי כל מה שקרה.

"אמרתי לעצמי, לעזאזל! זהו זה. פעם אחת חיים. עכשיו אני פה. אַת מבינה? אני מרגיש כי מעולם לא ידעתי איך להתנהג. מה מותר ומה אסור. גדלתי כמו אידיוט בחממה.

"חזרו ושיננו באוזנינו מילדות פזמון אחד: אתם המיטב. אינכם יכולים לטעות לעולם. ידעתי שאני, כמו שאומרים… נו טוב, אני יודע שזה נשמע מגוחך בעינייך, אבל כך מדברים אצלנו – שאני טבעי, בריא בנפשי, ‘נורמאלי’, כן, כן, אל תצחקי, ועל-כן משוחרר מתסביכים של היהודי הגלותי, שלכם. הבריאות היא הכול, היא הטוב המוחלט! ועוד שטויות כאלה. ופתאום עשיתי את בן-מושבתי לבעל-מום. והנורא ביותר – – – טוב, עוד יותר נורא הוא שאני לא מרגיש כלום.

“אני לא יכול לחזור למקום שממנו באתי, למושבה, להוריי. אני לא יכול לשאת את הסליחה ואת הסלחנות העצמית. משהו מתמסמס כל הזמן בנפשם של האנשים שגידלו אותי, ובתוכי. שלחו אותנו לשחק בחיילים, ועיניהם היו נשואות אלינו בחיבה. דבר חדש הוא הצבא אצלנו. כאילו הם המציאו אותו. ישחקו הנערים לפנינו, כמה נחמד, לעזאזל. הם חושבים: מה רב החן בתעלוליהם. ופתאום, כמו בכל משחק המשתלהב יותר מדי, כרע האחד ונפל, והשעשוע נהיה למציאות מכוערת, ופסקה המולת הצחוק, איש לא מחא כפיים עוד, אלא היפנו גבם אלינו בשאט-נפש. חסרי-אחריות, כך הם אומרים. אבל הרי מטיבו של המשחק שיפלו קורבנות, והאשמה – הן היא מוכרחה לעלות בחלקו של מישהו. מדוע איש לא הכין אותנו לכך? מדוע לא אמרו לנו אז מה לעשות? כיצד לנהוג? מדוע רצינותה של אחריותנו אינה עולה על זו של גן-ילדים ואילו מעשינו הם לעיתים מסַמרי-שיער? חיינו חולפים מתוך נעורים נצחיים ואנו זקוקים למנהיג שייקח על עצמו את האחריות לכל חטאינו, וכאשר נתפכח נוכל להעלותו קורבן למצפוננו הרע. אנחנו עדר, עדר אינטימי, רעב, זולל, שבע ומלא-מרירות. כמו קוּטֶרים, חתולים זכרים, שעושים ומייללים. אך איש מאיתנו לא יעשה אי-פעם לבדו את הדרך הארוכה אל האמת. נעלה מכוחנו להוציא מסקנה אשר צריך לפעול על-פיה ולעיתים גם להתאכזר לעצמך. הגבולות סגורים, לכן גם מצפוננו שקט. שהרי אין לאן להימלט. וכי מה עליי לעשות? להתרוצץ כמו הגרמני הזה בכל העולם? בקושי אני מדבר אנגלית.”

“מדוע אתה חושב כך? האנגלית שלך דווקא מצויינת,” החמיאה לו שרה.

“קיללתי את הרגע שהגלו אותי לכאן ושמו סוף לסיכויי ההתקדמות שלי בצבא, אך גם בירכתי על שניתן לי לברוח למידבר. כך קל יותר לשאת את הצער. טוב להתמסמס בחום הנורא, באבק. לשכוח. לא לראות בני-אדם רבים מדיי. לא לראות שום אדם קרוב שאיכפת לך ממנו ושאיכפת לו ממך. לפני זמן-מה קראתי בעיתון מאמר על החמסין. מחקר רפואי. אנשים שבאו לארץ אינם סובלים מהחמסין בשנים הראשונות. אך ככל שהאדם נמצא תקופה ארוכה יותר בארץ, כך קשה לו יותר לשאתו, ומופיעים סימפטומים: חולשה, נירפוּת, כובד מוזר ומעיק באברים, חוסר-ריכוז, נירגנות, נטייה להזיות, בקיצור – המזרח-הקרוב. יש לכך קשר עם הדם, מערכת העצבים או בלוטות הזיעה. כבר שכחתי. הכפור האירופי המוצק מתמסמס פה, שהרי אפילו יערות ומים בשפע אין. החמסינים הם רעל מצטבר. הם האופי הלאומי שלנו. אני חש בתוכי את ירושת החמסינים של סבי, רעל מאה שנות חמסינים… אנחנו משפחה ותיקה, את יודעת.”

היא צחקה. “עד כדי כך?”

“בינתיים באו ה’פידאיוּן' והרגו לנו אנשים ופוצצו בתים, היו פעולות-תגמול שלנו, היה מבצע-סיני ב1956-. רק אותי שכחו. נישארתי כאן בלי לקחת חלק בכל אלה. הבדל הגיל ביני לבין פסח הוא ארבעים שנה. זה הכל. לא יותר. גם הוא רצה פעם ללמוד, שמעת? לפעמים נידמה לי כי לעולם לא יעמוד בי האומץ לעזוב את סדום. אישאר כאן לנצח, כמוהו. עם הג’יפ, ושני החיילים המטומטמים המחכים לי בחוץ. ים-המלח. ההרים, הערבה. בקיץ נפלא, השמש מייבשת, מטמטמת, קל לי לשאת את עצמי. אבל בחורף באים לכאן יותר מדיי מטיילים, והמקום נעשה דומה יותר לכל מקום אחר בארץ. בחורף אין לי לאן לברוח, חוץ מטיולים שאני יוצא אליהם בלי שאיש יידע.”

“לאן?” הם עמדו קרוב לפתח האולם של הארובה.

“אל מעבר לגבול. יחידי. אבל זה לא מי-יודע-מה חשוב. אל תחשבי שאני טיפש. הייתי בארנון. את יודעת איפה המקום? יומיים טיילתי שם, ברגליים יחפות, במים. ופעם ביקרתי את החברה שלי בירושלים, ישר מכאן, ברגל. טירוף, לא? דרך האזור הערבי. הופעתי בביתה, פצוע בזרוע מיריות שהמטירו עליי רועים בדווים שפגשתי בהם שם למעלה, בהרי-יהודה, בין חברון לבית-לחם. ראיתי את המקום שהיה פעם גוש עציון. קיבוצים שלנו שהערבים הרסו. ברחתי מן היריות, וכלום לא קרה. בהמשך איש לא גילה אותי. אמרתי לעצמי מפעם לפעם שאני עושה מעשה-טירוף. אם הייתי נתפס – את מבינה מה פירוש הדבר? קצין! וגם מהצד שלנו, במקרה הטוב היו מורידים לי את הדרגות ומגרשים אותי בחרפה מן הצבא. אבל לא רק זה. שנים אחדות מאסר בכלא צבאי, על בטוח.”

האם הבינה? טיפש. מצאת למי. מחשבותיו רחקו ממנה כפיסת-שמיים כחולה זו שהתגלתה גבוה בקצה הארובה.

“עכשיו אַת יודעת?”

“מה?”

“מה שאינני. אני מוכרח תמיד להוכיח לעצמי משהו. לשנות את הדיעה עליי. ואני לא יודע מהו הדבר שעליי לעשות. אולי לירות בערבים? איזו בדיחה מרה.”

“אל תדבר כך. לפעמים אתה כל-כך… כל-כך מבוגר מגילך. מיוחד. מה שעבר עליך. כל-כך… גיבור.” היא שתקה רגע. “ואותו בחור, כן – קורים דברים. אבל אתה לא אשם. אתה לא רצית בזה, נכון? הצרה היא שאתה לא חדל להאשים את עצמך. אתה לא צריך לתת לזיכרונות האלה להרוס את חייך. דיברת עם רופא?”

הוא פשט זרועו וחשף צלקת חיוורת בפרקה הפנימי. “הנה, תראי! גיבור… מטורף שכמוני. כן, פסיכי… זה מה שאני.”

“אל תדבר כך!” נבהלה. היא תפסה בזרועו ונגעה באצבעותיה בצלקת, וחשה בדיגדוג הנעים של היד הגברית, השעירה, בעל העור הכהה, והשריר המפרכס, הקשוח והנעים למגע. כאשר התבוננה בו בעיניים משתאות, הבין כי סיפורו השיג את ההפך ממטרתו.

“ואילו גרתי אני בירושלים? האם היית עובר מידבר מלא ערבים כדי להגיע אליי? היית מסתכן?” היא מעכה את בדל-הסיגריה ברצפת-המלח הלחה.

הכלב הגיע אחריהם מסיוריו באחת המחילות, והטיל מימיו במקום שמתחבר נקיק המערה אל אולם הארובה. ואחר-כך עבר, מרחרח ואפו תקוע בגבנוניות-המלח הלבנבנות סביב קירות האולם.

 

פרק שישי: ביאת שרה וריחופה במערת המלח    🔗

היא ישבה על סלע-מלח אפור, ונשענה אל כותל המערה. תווי הקירות היו מסולסלים ככתב עתיק, ותבנית השכבות מסביב מפוצלת כליבּוֹ של עץ זקן. הצוהר, שצבעו היה כחול-עמוק ושטוף באור-שמש, נמצא בדיוק ממעל לה, בקצה הארובה, וממנו ניראתה חלקת-שמיים כחולה ועגלגלה כפתח חבית, והשתקפה בה עוצמתו הרחוקה של הקיץ והאור המידברי המסנוור על להטו המחניק והצורב. קרני-השמש השתברו בהיכנסן בארובה הגבוהה, וצבען הצהבהב עטה גוון אפור ותכלכל, כצבע קירות המלח האפורים. תחושה של אור מלאכותי, כאור הניאון הקר, עמדה בחלל הקסום של המערה, ורוח לחה ונעימה נשבה בה.

“כמה יפה כאן,” אמרה שרה.

צבי ישב לידה.

“יש לָך פרפר בשערות.”

“כן?”

“כן.”

“איפה?”

הוא התרומם מעליה והסיר בידו משׂערה כתם של אבק מלוח.

“אוּישׁ…” אמרה, “אני לא יודעת מה קורה לי.”

“אַת נחמדה.”

היא חייכה ופניה התרחבו. בפיו עמד הריח הלח, הטרי, של האבטיח. הוא השעין את מצחו אל מצחה והתבונן מקרוב אל עיניה.

“בּוּבּוּבּוּ…” עשה לה, כפי שמשמחים ילד קטן, והידק את מצחו אל שלה.

“מה יש?”

"אני לא יודע אם אַת נחמדה כל-כך מפני שאנחנו במערה, או שהמערה נפלאה כל-כך

מפני שאַת כאן…"

“לא צריך לדבר.”

"הוא הִרפה ממצחה וקירב את פניו אל חזָהּ. ליבה הלם בפעימות רחבות ועמומות.

“שומעים את הלב שלך כמו מוטור, הנה כך – פּוּך, פּוּך…” אמר והתחיל לפנק את אבריה המפרכסים, נשך בהם בשובבות מבעד לחולצתה, ליטף ועיסה בשפתיו החזקות את הפטמות, לחץ אותן בשקערוריות הבד הנוקשה, והפיק ממנה קולות המייה רכה של כאב והנאה.

“איפה הפרפר?”

“לא חשוב,” נהם.

היא הידקה את ראשו אל ליבה ופרעה בשֹערוֹ. פינתה לו מקום בין ירכיה שהתרחבו למגעו, נאנחה וצחקה, סילסלה בשֹערוֹ, ושיפולי ביטנה התעוררו והתחילו להתחבט מול חזהו, פירפרו כגור-חתולים, בפראות, ביקשו מוצא, וכמו קיבלו חיים משלהם, וריגוש חלף בהם, נוקשה כאגרוף ורך כקטיפה.

“אוּיש,” חזרה ואמרה, כמתנצלת על המתרחש בתוכה וכמנסה להתכחש לזה בחיוך, כאילו אינה חפצה במגעו. “אני לא יודעת מה קורה לי היום.”

שולי שמלתה התמתחו על ברכיה, ובהיצמדה אליו כמעט נקרע הבד, ופתאום החליקה מתוך שמלתה כלפי מטה ומשכה אותו עימה אל הרצפה, ושם השתרעה ושכבה תחתיו, אצבעותיה נעוצות בגבו, חופרות בו, מהדקות אותו אליה כבצבת, והיא כמבקשת למעכו אל בשרה, נואשת ומבוהלת כתינוקת עזובה. רגליה עירומות.

הוא שיחרר עצמו מחביקתה, נרגע וישב לצידה. ביטנה הלבנה חשופה, רק אריג-המשי השחור כיסה על ערייתה. ליטף את ביטנה. כאשר נגעה בו ראה את אגודלה הפחוס, בעל ראש האגוז, וחש במגעו המחוספס. היא הרחיקה את ידו במישאלה כמוסה כלפי מטה, ומיד הִרפתה ממנו, אספה והרימה את ברכיה, חשה ביד הקרה החומקת לתחתוניה ובאצבעותיו המשחקות בבשרה וחודרות לתוכה, סגרה ירכיה על כף-ידו, כמבקשת לעצור בעד התרגשותה, ונאנחה.

מתוך סקרנות הסתכל בעיניה. פניה התרחבו ומבטה היה נואש ומתחנן, כה זר לו ומרוחק ממנו, כמתחנן שישאיר אותה לבדה עם תענוגה ולא יחקור אחריה. הוא הִרפה מפניה. מִשחק אצבעותיו הילך עליו שיכרון מתוק, והוא התבונן בירכיה הצחורות, ומות, המתנועעות למגעו, חובקות וחונקות את כף-ידו כמבקשות לבולעה. הוא הסיר את כסותה האחרונה, ובעודה עוזרת לו בתנועות רגליה, הפשיל את אריג-המשי הדק, השחור, ומתחתיו התערטלה סמוך-סמוך לפניו הגוהרים עליה, אותה פקעת-שיער אפלה וצפופה, ושיפולי ביטנה הבהיקו לעומתו בלובן תמים ורך.

הסלע הלח, הקר והמלוח, דיגדג באחוריה החשופים, ותחושה נפלאה של ציפייה פשתה בה. הדיגדוג מפלח אותה, כאילו המליחו את ליבה. היא חשה בכובדו של הגבר השוכב עליה, שפתיו לחות, ומרים בפראות את שמלתה, ונוכחה לדעת שלא איכפת לה. להפך, רק לפני רגע, בחוץ, בחום הקיץ, היה מרוחק ממנה, זר ואחֵר כאור הלוהט, הצהבהב. רומז להווייה שונה, טורפת ומעיקה, לחמסין נצחי. חמסין שהוא רעל העובר בירושה. מה תמים הוא. ואילו עתה, כאשר היטיבו אצבעותיו עם בשרה, ובבואו אליה, היה מגעו קר ומרגיע. החום הוא זרות. רק הקור הוא קירבה, הוא האהבה – בסדום. האומנם מתרחש הדבר במציאות? כלום אינה חולמת? מדוע דווקא כאן, על רצפת-המלח הקשה והלחה, אשר בליטותיה נתקעות בגבה, היא נהנית. נהנית יותר… ובלי ההכנות הנחוצות. הפעם, לא. לא. ליבה פירכס בתקווה עמומה. האומנם? ממנו? היא נפחדה. אסור שיקרֶה.

השפתיים המרחפות מעליה, כמה שונות הן מן המילים שנאמרו בחוץ. שחצן היה בעיניה. טיפשון. הגם הוא נמלט? כיצד כילה את האבטיח. עכשיו שפתיו תרות אחריה, מחפשות את לשונה, שייכות רק לה. וטעמן הלח, הקר. עדיין נשמרת בהן מתיקות האבטיח. היא תפסה בראשו וחפרה בגבו ומשכה אליה את השפתיים, נוגעת בהן, יונקת ובולעת אותן בפיה, נושכת את הבשר הקשה, המתוק, האחר, ומעסה אותו בשיניה.

צלליתו של צבי הסתירה מפניה את הצוהר המרוחק. הכלב שרט בכותל. היא הִרפּתה מאחיזתה בשֹערו של צבי, פשטה ידיה לצדדים והיכתה באגרופיה הקטנים על רצפת-המלח המוצקה. אבן מחוספסת. לב מחוספס המבקש לברוח מכלאו. כאילו הביט בה אלוהים בעין הפנימית שלו. היא צחקה בביטנה, בכל אבריה. ודאי אלוהים הוא הממלא אותה, שאם לא כן מדוע אין החמדה פוסקת, כאילו המליחו את ליבה. ופתאום הבהיק לנגד עיניה הצוהר המרוחק, חולצתה הופשלה והשיניים ננעצו בכתפה בפראות, פעם ועוד פעם.

“לא! לא!” נבהלה כאשר חשה שהוא קרוב לסיים, ובדעתו לא עולה, על המלח… “לא! לא!” צעקה בפה פעור ומתחנן.

“אני לא יכול… לא יכול,” הוא פירק את כתפיה, ומעך אותה אליו, ולרצפה, פעם, ועוד פעם, עד שסיים בתוכה את מלוא כל זירמתו העזה.

הכלב נבח. צבי מיהר לכסות את ביטנה ומה. היא התגוללה לצידו, על הרצפה. כמו חיה, הירהר. בהמה. וריחם עליה. היתה דממה. ולאחריה חזר וגהר עליה ושפתיו העבות מדגדגות בגרונה, מרגיע, מנשק את הנשיכות בכתפה, משחק בשיניו בפטמותיה, מערטל אותה כליל, נושך את בשרה בעדינות, כלפי מטה, כמבקש לפייס אותה על פראותו. הוא ליקק בשפתיו העבות את ערוותה הרטובה, שנפערה כלפיו בטעם של זרע ומלח. משעה שהשפילה עצמה בפניו התחיל לאהוב אותה. היכן יהירותה הראשונה? הוא הרגיש נפלא לאחר שהניחה לו לשלוט בגופה ולעשות בה בחפצו.

נידמה היה לה שהיא מתרוממת ומרחפת בחלל המערה כלפי אותו צוהר רחוק של אור השמש בארובה, זו שמתרוממת עד ראש ההר, ומעשה נס מתרחש בה. היא שטה באוויר.

“אתה אוהב אותי, אתה טוב.”

ובליבה אמרה: “השפתיים מפריחות את גופי באוויר כאילו אני נוצה. והכל, אתה? למעני.”

רגע חשה בכלב העומד ומלקק את כף-ידה, ומִשנהו ידעה שהיא חולמת והנה היא צפה על-פני ים-המלח, חסרת-משקל, שֹרוּעה על-פני המים הכבדים, ואלפי עוקצים קטנים של מלח זוחלים בשיפולי גבה ומסעירים את הדם. מדוע? שאלה את עצמה, מדוע… כאשר המתיקות הקרירה, הלחה, בשיפולי ביטנה, בשפתיו הבועלות אותה, בלשונו, עלתה עד גרונה, כאילו המליחו את ליבה. והלא אינני שייכת לְך, שלום. אני מפליגה מכאן בעד הצוהר.

ואחר-כך פסקו המחשבות ושוב לא ראתה את הצוהר, אף-על-פי שדבר לא חצץ עוד בין עיניה הפקוחות לבין האור.

 

פרק שביעי: מכתבים אחרונים של חיילים גרמניים מסטאלינגראד    🔗

Totes Meer, 5.10.1930

מיד בבואי העמידו לרשותי קבוצה קטנה שעסקה עד עתה בחפירת בריכות-הניסיון. ערכתי סיור מקיף בשטחים שעליהם עתיד לקום המפעל, ובהדרכתי החלו לחפור בריכה גדולה, מאה מטרים אורכה. אמנם בריכה ננסית לעומת הבריכות בצ’ילי או אלו העתידות להיחפר כאן כאשר נעבור להפקה התעשייתית. בינתיים רואים בה האנשים צעד גדול קדימה, והם נשמעים לי ברצון אף-על-פי שמפעם לפעם עליי לשנות פרטים במיבנה הבריכה בגלל תנאי המקום. הם סמכו בכול על מומחיותי בבניין בריכות-האידוי, ואני הקשבתי להערותיהם ברצון, משנוכחתי לדעת כי יש טעם בהצעותיהם לשיפור שיטות העבודה. מעודי לא פגשתי פועלים נלהבים מהם. הם שכירים ואין להם חלק בבית-החרושת, ומן הסתם גם לא ישתפו אותם ברווחים, אך לא קשה להרגיש שהם מתכוונים למשהו חשוב יותר מן הרווח הכספי. הם רואים כל כלי-עבודה ומכשיר-מדידה כאילו הוא רכושם הפרטי. על המפעל ההולך ומוקם אינם מדברים במושגים של מעביד ועובדיו אלא כעל מעשה מדיני חשוב, העתיד לקבוע את זכותם על ים-המלח. כוח האידיאה המפעם בלב מכריי החדשים מבין היהודים מפתיע. התלהבותם מדביקה גם אותי, הזר. פועלים פשוטים המשתכרים פחות ממני ליום-עבודה מתנהגים כאילו היו המעבידים שלי ומשכורתי משולמת מכיסם.

צריכים הייתם לראות אותם כאשר התחילו לאסוף, לפי הוראותיי, את הקרנליט מבריכות-הניסיון. העבודה המפרכת נעשתה באמצעים פרימיטיביים ובתקופה החמה של השנה. הם נכנסו לבריכות יחפים, מבוססים במלח עד הברכיים, וגרפו באֵתים את הקרנליט עד דפנות הבריכה, ומשם היו מעלים את החומר, שוב באתים, אל שפת הבריכה. רגליהם נצרבו והתכסו פצעים, ולא פעם נחלה אחד העובדים מן הפצעים והחום, אך במקום לחזור לירושלים היה מתגבר על חוליוֹ ובמהרה מתאושש ושב לעבודה. האנשים השתזפו בשמש וניראו ככושים, הם נהגו לעבוד בתחתונים בלבד, ולראשם מצנפות או מטפחות קשורות והדוקות על המצח.

עמדתי על שפת הבריכה הריקה, שרצפתה היתה תמיסה שהתייבשה, והתבוננתי בהם, איך הם ניצבים בלובן המסנוור של גושי הקרנליט ומפוררים אותם באתיהם. נזכרתי ביהודים הקדמונים שנכבשו לעבדים והיו בונים בחומר, בטיט ובלבנים את הפירמידות במצרים. אלא שהפעם, הרגשתי, הופכים הללו את עצמם לעבדים-מרצון כדי לבנות פירמידות חדשות, שתהיינה שייכות להם בלבד. ואני, המשגיח העומד עליהם, איני אלא השכיר שלהם.

מקווה אני כי בקרוב מאוד נחפור בריכות גדולות יותר, תובאנה משאבות ומשאבות-שטוֹת, וחלקה הגדול של העבודה ייעשה במכונות ולא בעבודת-פרך של בני-אדם.

לפני פרוץ המהומות בין היהודים לערבים ביקרתי פעמים אחדות אצל עוֹסמאן ראזאווי, הוא בעל החנות העלובה שבקרבת החוף. והנה, תארו לעצמכם מה התברר לי ­– מכונת-היד לטחינת הקפה שלימה ופועלת היטב, אלא מה, בימים הראשונים לאחר רכישתה לא נזהר בשעת הפעלתה והכניס אצבעו לתוך הנה, ומאז חסר לו קצה האמה שבכף-ידו הימנית, עניין המעורר צחוק בקרב חבריו הערביים כל-אימת שמזכירים את שמו. מכאן הסיבה לשינאתו למכונה. הוא טוען שנכנס בה הגִ’ין, הוא השד בלשונם, על-כן אינו מעֵז אף לגשת ולהורידה מן הקיר.

לאחר הפצרות מרובות, שתשלום נאה ביותר בצידן, נעתר והניח לי לקחת את המכונה אל הצריף שלנו לשימושנו. התחייבנו בפניו שלא נטחן קפה לאיש מלבדנו. אנחנו טורחים אפוא ומשלמים לו כאילו עשה הוא את המלאכה. התרגלתי לשתות קפה שחור, בלי חלב. לעיתים אני חושש כי אם אאריך את שהותי במקום, אאבד אחד לאחד את הרגליי הישנים, כמו שאמר המיסיונר קודם שהפראים הפשיטו אותו כדי לבשלו בסיר.

תארו בנפשכם כמה גדולה היתה ההפתעה שלי בשעה שעגנה הסירה שלנו יום אחד בעין-גדי, נאת-מידבר מן היפות באזור, והנה בא לקראתי אדם בלבוש אירופי, היושב יחידי בקרב שבט בדווים דל, חגוּר שני אקדחים, וכלב-רועים גרמני, כאלה שבארצנו, רץ אחריו ומכשכש בזנבו. ואותו אדם מושיט לי יד ומציג את עצמו:

“יוֹהנֶס פרידריך שְׁמידט.”

בשומעו את שמי ומניין אני בא, לא היה גבול לשמחתו והוא אמר כי מן השמיים שלחו אליו את בן-עמו כדי להפיג את בדידותו ולהיות לו לעזר. שאלתי אותו למעשיו שם. עליי להודות, שהותו במקום הנידח בקרב הערבים ניראתה בעיניי משונה עד מאוד. הוא עשה לי כבוד גדול בעלותי מן הסירה אל החוף, אף ציווה על אחד מן הבֶּדווים הקטנים לרוץ ולהביא לי כד מים מן המעיין הסמוך כדי שאוכל לרחוץ את רגליי שנרטבו במים המלוחים. הערבית שוטפת בפיו כשפת-אימו, ועל כך קינאתי בו. לא מצא חן בעיניי יחסו אל מלוויי היהודים. הוא התרחק מהם כאילו היו נגועים בצרעת, וכל מנהגו אמר שמעדיף היה כי לא יציגו אף-רגלם על החוף. אף רמז לי כי מעדיף היה לראותני בפעם הבאה בא לבדי. דבריו לא נעמו לי כלל וכלל, וחושש הייתי שאעליב את ידידיי, אלא שהם הכירו אותו כניראה היטב ולא התרשמו משחצנותו היתירה.

בעיניי הוא ניראה כאדם פשוט למדיי אשר סיגל לעצמו בדי עמל נימוסים, אך לא הצליח להתגבר על הרגשת זרותו בהימצאו בחברת בני-תרבות, והריהו עדיין גרמני וכבר לא-גרמני בעת-ובעונה-אחת. בעל הליכות של אירופי במידבר, אולם בווילהלם-שׁטראסֶה יבלוט ודאי כפרא-אדם. במרחק כה רב מכל מקום יישוב תרבותי, וכאשר אנחנו שני הגרמנים היחידים היושבים על חוף הים, קשה לעמוד בפני הפיתוי. הבטחתי לו לשוב ולבקרו במהרה, ואולי אף לבלות במחיצתו אחת מחופשותיי. אילמלא פרצו כאן מאורעות-הדמים, אשר שיבשו את התחבורה מירושלים לים-המלח והשאירו אותי תקוע זמן רב בירושלים, הייתי מקיים זה כבר את הבטחתי.

*

Totes Meer, 5.1.1934

בביקורי בבית-המלון הגרמני של פאסְט בירושלים פגשתי את סגן הקונסול החדש שלנו וַלטר דֶהלה בחברת אחד מבניו של בעל המלון, וסיפרתי להם על ביקוריי אצל יוהנס שמידט. פאסט הצעיר אמר שהוא מכירו היטב ועומד עימו בקשרי-מסחר, ועודדני להוסיף ולבקרו מפעם לפעם. דהלה אמר כי לדעתו שמידט הוא איש-מדע חשוב, ולעונג יהיה לי להכיר בעזרתו את אזור הערבה. משונה ניראה לי העניין. אמנם שמעתי מפי שמידט עצמו על איסוף החרסים ותצפיותיו המטאורולוגיות (שניראו לי חובבניות), אך עיקר עיסוקו, לפי דבריו, הוא בחקלאות, ולשם כך עובדים הבדווים העלובים בשדותיו בגידול עגבניות ומלפפונים של חורף, ואת אלה הוא שולח למכירה בדרך ההרים מערבה וצפונה לחברון ולירושלים. האזור הוא חממה טבעית לירקות, גשם כמעט אינו יורד, מידות החום גבוהות גם בחורף, ומים מצויים בשפע מן המעיינות הסמוכים. לדעת שמידט סופו להתעשר מן הירקות שלו. משונה לשמוע את פאסט ודהלה מדברים עליו כעל חוקר ואיש-מדע. גם חשודה ניראתה בעיניי להיטותו היתירה של דהלה לכך שאבקר לעיתים מזומנות אצל שמידט בעין-גדי ואעזור לו בענייניו אצל חברת-האשלג, כגון בעניין זכות השימוש במזח החדש. התחלתי לחשוש שאולי שניהם יחד קשורים באיזה קשר סודי. מה חבל על ד"ר ווֹלף החביב, הקונסול הקודם שלנו, שנאלץ לחזור לגרמניה. דהלה, שבא במקומו, שאל אותי וחקר על כל פרט ופרט בקשר לעבודתי בחברת-האשלג עד שעלה בי החשד שמא אין זה מן הראוי על-פי האתיקה התעשייתית שאספר לו (והשתדלתי להצניע את ידיעותיי מפניו).

“האם לא שמת לב למשהו מוזר?” שאל קארל.

“מגדת-העתידות?”

“אותה פגישה עם שמידט.”

“מה רע בה?”

“אתה לא מבין? הלא הם שירתו את המודיעין הגרמני!”

“אתה בטוח?” ניסה דניאל להסתיר את הופעתו.

"החיים הם קטע צר. אנחנו מבינים אותו רק לאחר שחפרנו ונברנו בו שוב ושוב בלי הרף תקופה ממושכת. אתם, אנשי המדע, הרופאים, עושים לעצמכם מלאכה קלה, בעיניכם האמת היא כלל המסביר מיספר גדול ביותר של עובדות. ואילו העובדות העיקשות והבלתי-מוסברות צריכות לחכות עד שתואילו לגלות כלל חדש ומקיף, היכול להסביר גם אותן.

"אני, רחוק ממני האופטימיזם השטחי של המדע. יודע אני כי העובדות הן שרירותיות, עיוורות, בלתי-תלויות זו בזו, וכי הקשר ביניהן אבסורדי. אבל אם אלה הן העובדות של חיי שלי, איזו עזרה תבוא לי ממסילתם החלקה והמשומנת היטב של האחרים – כל זמן שדרכי שלי טרשים?

“הָבנת הדברים שאינם שייכים לי ואינם נוגעים בי מעוררת בי בחילה. העובדה שכביכול אין קשר הגיוני בתוך ים הפרטים המרכיבים את עברי, את תולדות משפחתי, אינה מפחידה אותי משום שהקשר האחד והיחיד הוא בי. אנשים כמוך, בעומדם לפני שדה-טרשים של עצמם, מבקשים לבנות בו דרך נוחה וישרה כסרגל, כדי לעבור בה. אני אעבור עשרות פעמים בשדה-הטרשים כדי להכיר על אבן וכל פינה בו, ואוכל לחצותו לבסוף בעיניים עצומות. יש היגיון המבקש להכליל, כך ריפוי המחלות, כך הסטטיסטיקה, המדע. הגיוני שלי פירושו להתרגל לאבסורד ולחיות עימו. להשלים עם השרירות וחוסר-הטעם אשר בחיינו, ולא לברוח מן העובדות הבלתי-נעימות לעבר ההכללות המגונות כפליים. אולי לא הבנת אותי. אך אני, אילו היתה לי אישה, הייתי מקבל על עצמי את דין קשייה במקום לנסות לרפא אותה.”

“מדוע אתה מספר לי כל זאת?”

“אנא,” אמר הגרמני בנעימת תחינה, “סלח לי אם פגעתי בך, נפגעתי יותר ממך. חולשה אנושית היא שעוד לא השתחררתי ממנה כליל. לא התכוונתי להעליב אותך. סלח לי, לא הייתי צריך לאבד את השליטה על עצמי.”

דניאל ישב על קצה המיטה.

“מעודי לא היכרתי אדם משונה כמוך.”

"תודה לך, אך בקשר למחלתי, אינך צריך לרמות אותי ולהרגיע את פחדיי. אתה לא מאמין שאבי עסק בריגול? גם פסח הטוב צחק לי. הלא סיפרתי לך כי אבי היה קצין בצוללת גרמנית במלחמת-העולם הראשונה, נתפס ברוסיה, הואשם בריגול, והצליח להימלט משם לדרום-אמריקה, לצ’ילי. מלחמת-העולם השנייה שוב החזירה אותו לרוסיה. מאהָבת-ההרפתקאות החליט לקבל את ההצעה לשמש כמהנדס במפעל-האשלג, המוקם בים-המלח, ואולי גם מתוך אותו צירוף של רגשי דאגה ודחייה שחש כלפינו. משפחתו. נכון היה לרוץ לקצווי תבל כדי לשלוח לאימי סכום-כסף חודשי כלשהו. רק לא להיות בבית. ומה היה קורה אילו נישאר איתנו באותן שנות שפל ומשבר? אימי היתה מעדיפה לחיות חיי עוני בקירבתו ולא את ההמחאות הנשלחות אליה מעבר לים. ואולי גאווה? משפחתו איבדה את רכושה ונכסיה בשנים הרעות שלאחר המלחמה הראשונה, ושוב לא התאוששו. היה עליו לפרנס אישה ובן כראוי למעמדו.

“דבר אחד נעלה מכל ספק בעיניי. משעה שנודע ל ה ם על עבודתו בבית-החרושת לאשלג, הפעילו עליו כל לחץ אפשרי כדי שימסור להם ידיעות. במכתביו הראשונים סיפר בגילוי-לב על יחסיו עם הקונסול הקודם, ד”ר וולף, עם הקונסול החדש, דהלה, ועם פאסט. לא עבר זמן רב והסגנון השתנה. הוא סיפר הרבה על הנוף, על טיוליו, על מעשים יום-יומיים, אך טיב קשריו המיוחדים עם ידידיו הגרמניים לוּט בערפל. הנה, רְאה – " והוא שלף עוד מכתב ממעטפתו, בלי לחפש אחריו, כאדם בטוח בתנועותיו, וקרא:

“‘…היה לנו ויכוח ממושך על רגש הכבוד והמשמעת.’ המכתב הוא משנת 1934,” אמר, "והנה שנתיים לאחר מכן: 'ידעתי כי הנאמנות היא הרגש העמוק והחשוב ביותר שעל-ידיו יכול אדם להביע את הוקרתו למולדת ולמנהיגיה. מעודי לא חשתי ספקות בנאמנותי, ואני שקט ושלם עם עצמי גם בהיותי מרוחק מן המולדת. אך שלא כיוהנס שמידט, פאסט, וּולטר דהלה, שהוא הקונסול הכללי החדש שלנו בירושלים, אין רגש החובה מעוור את עיניי ואינו מאפיל על רגשי האהדה שאני חש בליבי לאנשים הנפלאים שאיתם אני עובד, ולמפעל שתוך שנים מועטות צמח ונהיה לשוקק חיים ותעשייה.

"'צריכים הייתם לראות את צי הספינות, את צינור-היניקה העצום ששיקענו בדי-עמל הרחק בלב הים, את תחנת-הכוח החשמלית החדשה, את הבריכות המשתרעות על-פני שטחים נרחבים, את המשאבות המשוכללות השטות עליהן, שבאו במקום עבודת-היד, את הקרוניות האוספות את החומר ומעבירות אותו לבית-החרושת, את תנוריו והמולתו של בית-החרושת, שאינם פוסקים שלוש משמרות ביממה. את המפעל החדש בסדום, שעל הקמתו סיפרתי לכם, ואשר באחרונה הניחו בו יסודות לבית-החרושת ולתחנת-הכוח, ומשכו פסי מסילת-ברזל על פני הסוללה, מן הנמל אל המקום המיועד להפקת האשלג. בגלל תנאי הקרקע הנוחים תוכלנה בריכותיו להשתרע על-פני השטחים רחבים מאלה שבצפון. אני מבקר שם שבוע-שבוע.

“‘…ואינני מאמין כי שנאתו של שמידט ליהודים הבאים לעין-גדי, וגם פעילותו ללא ליאות בשיתוף עם הקונסול הכללי החדש שלנו בירושלים, להסית את הערבים נגד היהודים – מקורן בהכרת-החובה בלבד. מעשיהם נעשים בשמחה ובלהיטות יתירה, הניראות חשודות בעיניי, ואינן הולמות את חוש הסדר והמשמעת שעליהם גאוותנו. אני מפריד בין רגשותיי לבין החובה למולדתנו. מעודי לא זנחתי, ביום מן הימים, את חובתי כאזרח וכקצין. אך זרים לי הדיבורים החדשים הנשמעים בשנים האחרונות, המגיעים אליי מן העיתונים. רחוק אני משינאה, ורבה הערכתי לחריצותם של היהודים. עליי להודות כי על אף הבשורות הבלתי-נעימות על רדיפתם בארצנו, וזרם הפליטים המגיע לכאן, אין הדבר פוגם כלל ביחסם אליי, המיוסד על הערכה הדדית כנה, פרי ידידות הדוקה של שבע השנים האחרונות שאני עושה במחיצתם.’”

“מוזר,” אמר דניאל, “והאם אמנם נישאר ידיד ליהודים?”

“מוזר? להפך, אני הוא המוזר. הוא, גם אם בגד באמון שנתנו בו היהודים שעבדו עימו, עשה זאת כלאחר-יד, ללא כל רגשי שינאה ואכזבה. כשם שחנן אותם באהדתו, כן טבעי היה בעיניו לסובבם בכחש אגב מילוי חובתו. אני לא עשיתי את מעשיי רק מתוך הכרת החובה. אני האמנתי. את כל רגשותיי שיקעתי במה שהורו לי להאמין בו. הייתי נלהב, ונגרפתי אחר חבריי ונהגתי כמוהם. מעודי לא עלה בידי לסגל לעצמי אותה תחושת עליונות, אשר ממרומיה נהג הוא לעשות דבר והיפוכו באותה מידה של שלווה ורחישת בוז חשאי כלפי הזולת. אתה חושב כי האמין לרגע אחד בדבריו של היטלר?”

“אחרת קשה להבין את התנהגותו.”

“אתה לא מכיר את אבי. הוא לא היה צריך להאמין במעשיו כדי לעשותם. גאה היה במילוי חובתו, ומפני רגש הכבוד לא עשה דבר העלול להתפרש כחוסר נאמנות למולדת. אני, בגלל גילי הצעיר, הגעתי אל המלחמה רק בסופה, ואת המעט שפעלתי עשיתי מתוך אמונה עיוורת ואהבה, ולכן קשה כפליים היתה ההתפכחות. אולי… אולי רק אני התפכחתי. הוא, עד יומו האחרון, לא חש בסתירה אשר במעשיו. מדוע חזר לגרמניה? המולדת קראה לדגל. הרגש מביא לידי ניגודים וקיצוניות. החובה מותירה לך תמיד את כבודך, כאביר מימי-הביניים. אילו הייתי ספקן, כמוהו, הייתי מורד, בועט! מוותר על כבודי, על מולדתי, ונהיה פטריוט חסר-ארץ. ממה, סבור אתה, ברחתי לאחר המלחמה? מפָּחד הרגש. לא רגש ההערצה ל’פיהרר' אלא האכזבה. מי שפעל בשם החובה – עבר בשלום את כל המכשולים הללו. רק מי שהתלהב מעשיית מעשים שהשתיקה יפה להם – הוא לא יסלח לעצמו לעולם, ישנא את עצמו, ועלול לחזור ולהיות פושע מפני חוסר היכולת לשכוח את העבר ולהתחיל חיים חדשים. ברחתי מפני רגשי השינאה שהתעוררו בי נגד מולדתי ובני עמי, נגד כל מה שנאמר לי ושוּנן באוזניי מיום שעמדתי על דעתי. הכרת החובה אבדה. לחזור לא היה לי לאן. ביקשתי לעצמי התחלה חדשה. קיוויתי כי במזרח אמצא דרך אחרת, לשים לאַיִן את הרגשות הטובים והרעים גם יחד. בחרתי בדרך הקשה. אחר-כך חזרתי לקרוא במכתבים, ובכתבי-הקודש. ראיתי את ים-כינרת, את הירדן. את סדום בהפיכתה. הכול ידעתי מרחוק. עיר החטא, שהיא גם עיר מקלט. מעודי לא נעשיתי מטיף לאחרים. לא גאלתי… לא השמדתי… רק את עצמי.”

והוא צנח בכבדות על הכיסא, ספק מתיישב ספק מתמוטט.

דניאל מיהר אליו. הגרמני נשם בכבדות. כאשר אבדה הכרתו חזרו וניכרו בו סימני מחלתו – הרגשת המחנק, אנחות הכאב, העוויתות. דניאל הרים אותו והתפלא על קלות גופו, הניחוֹ על המיטה, ריפה את הצעיף שעל צווארו, הפעיל את המאוורר וקבע אותו אל מול פני הגרמני. הוא הרטיב מטלית במי הברז, הסמוך לצריף, והניח אותה על מצחו של המתעלף. הלה פקח את עיניו, ובעוד הכרתו מעומעמת, וכבר חזר גופו והתקשח, כאילו היו אבריו עשויים כפרקים הרפויים של בובת-תיאטרון, שהחוטים המושכים בה הם חייה וכוח רצונה.

“שיקרתי לך!” לחש בהתעוררו, “ידעתי כי תאשים אותו. לא. לא אתה. לא רק הוא. אני. בי מכרסם החשד כל השנים – אולי עשה שקר בנפשו? אולי החובה והרגש עלו אצלו בקנה אחד? אולי כל היתר לא היה אלא העמדת-פנים, הבאה לשמש הסוואה מפני עיניים זרות הבולשות במכתביו קודם שיֵצאו מפלשתינה? מדוע הביט מגבוה אל שמידט וכל האחרים? רק משום שלא נדבק כמוהם בשנאת יהודים? לא! הוא סלד מפני אנשים כשמידט, הוולגאריות שלהם, פטפוטיהם ורצונם להתחבר אליו ולהוריד אותו למדרגתם. אריסטוקראט!” סיים בבוז.

“הירגע, עליך לנוח.”

הגרמני ניראה כלא-שומע. דברים חשובים יותר העסיקו אותו, גרפו מילים מפיו, למרות חולשתו, והכורח לדבֵּר היה משיב לו את כוחותיו.

“אם לא אדבר, ייפסק הטעם לחיי.”

“הדיבור מאמץ את גופך ומזיק לך!”

“אתם הרופאים! החיים נגזרו על-פי מה שיש לנו לומר. לשתוק פירושו למות.”

“לא תמיד.”

מה אפשר לעשות בו, לטלטלו? להניח להתקף שיעבור? אולי התעלף מחולשה? הוא עמד שעה ארוכה זקוף ולא זע, כמו במיסדר צבאי. הדם אזל מראשו והכרתו אבדה. דניאל הניח את הרוּכּסַק של הגרמני על המיטה, מתחת רגליו, כדי להרימן.

הגרמני פקח את עיניו. אימו אמרה לו תמיד שהוא דומה לאביו, מילמל, והוסיף: “במה אוכל להודות לך?”

“תבטיח לי כי מחר תיכנס לבדיקות בבית-החולים הקרוב בבאר-שבע.”

הגרמני הניע ראשו לאות הן.

“תיהנה יותר מביקורך בעין-גדי אם תעשה אותו כאשר תהיה בריא.”

הגרמני הישיר אליו מבט.

“אבל, הערב. הקומאנדקאר של הקיבוץ יעבור. בשלושת הימים הבאים, עד יום שישי, לא תהיה תחבורה. דיברתי עם המזכיר בבוקר. לאסוף אותי… אמר לי לחכות כאן.”

“המכונית לא תגיע. הדרך חסומה.”

“אם תגיע, אסע.”

עברה שעה קלה והגרמני התאושש והוסיף לספּר. המלחמה החזירה לו את אביו לזמן קצר, ואחר-כך לקחה אותו ממנו לבלי שוב. בשנת 1939, שבועות מעטים לאחר שפרצה, הופיע האב במפתיע, בלי לרמוז על כך קודם דבר במכתביו. פסח סיפר שהאב נעלם מן המפעל באופן מיסתורי. לא הודיע לאיש שהוא עוזב. עשר שנים עבד, התיידד, סבל כמו כולם, ויום אחד הסתלק ולא השאיר כל הסבר, ללא ברכת-פרידה לאיש מידידיו הקרובים. תחילה התעוררו חשדות נגדו, אולם מהומת המלחמה המתפשטת במהירות, והבשורות הרעות, השכיחו במהרה את זכרוֹ מלב האנשים. פסח אומר שלאחר הסתלקותו הפתאומית נערכה חקירה מטעם הבולשת הבריטית, אלא שהללו עדיין לא ראו בכובד-הראש הראוי את סכנת המלחמה והיו סבורים כי תסתיים בתוך שבועות אחדים. כספים לא נישאר חייב. ממשרדו לא לקח כלום. אפילו את ספריו השאיר, אין יודע מה עלה בגורלם. סבורים היו שחשש פן ייעצר כנתין-אוייב ויוחזק במחנה-מעצר או יגורש לארץ רחוקה. בני המושבות הגרמניות בפלשתינה, אותם אזרחים גרמניים שלא הספיקו להימלט, מושבותיהם הפכו להם למחנות-מעצר ורובם הוגלו עם משפחותיהם לאוסטרליה.

קארל שמח לבואו. הוא לא הבין מדוע עיני אימו עצובות. הוא האשים אותה בליבו. סבור היה שרק באשמתה התקלקלה שמחת הפגישה. כשהופיע האב כבר היה לבוש מדים, וקארל בן השלוש-עשרה כבר היה חבר ב“היטלר-יוגֶנד”, וגם לו היו מדים. קארל התגאה בדרגתו הגבוהה של האב, שהיתה לפלא בעיניו, שהרי לא היה בשירות פעיל שנים רבות. ערכו בעיני חבריו עלה עם בוא האב.

כעבור שבוע ליוו את האב אל תחנת-הרכבת. הוא נשלח לחזית המזרחית, שתחילה היתה שקטה-יחסית. בימי שביוֹ ברוסיה, במלחמת-העולם הראשונה, למד לדבר רוסית. בים-המלח היה מרענן מפעם לפעם את ידיעותיו, כי רבים מן הפועלים היהודיים היו מיוצאי רוסיה. מבוגר היה מכדי לשרת בצי-הצוללות, גם הכשרתו נפלה ודאי מזו של הקצינים הצעירים שפיקדו על הצוללות המשוכללות החדשות. הוטל עליו תפקיד של קצין-חוקר לשבויים הרוסיים, העתידים ליפול בידי הצבא, כאשר יגיע מועד הפלישה מזרחה, מעבר לקו שחצה את פולין בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ.

פעמיים בלבד ביקר אותם. היו אלה השנים שבהן היה נידמה כי אירופה כולה נופלת כפרי בשל בידי הצבא הגרמני. נאומי ה“פיהרר” שודרו יומם וליל: "ימים קשים באים, ורק הקשֶה והגברי יחזיק מעמד. אירופה הגרמנית תעמוד לנצח. עלינו לכונן את שלטוננו לדורי-דורות, ולהעמיק את שורשיו עד כי יהיה מובטח לאלף שנים. האדם נוצר לפעולות. רק כיצוּר פעיל הוא ממלא את ייעודו הטבעי. הברנשים החושבים, כל אנשי-הרוח, אנשים מתים הם, אשר טעם החיים נלקח מהם. רק המעשה, והתנועה הנצחית של חיי האדם, נותנים טעם לחיים. כל מעשה יש לו טעם, אפילו מעשה הפשע. לעומת זה כל פאסיביות משוללת טעם, מתנכרת לחיים.

הנה כי כן ישנה זכות אלוהית להשמיד את הקופא על שמריו. חייב אדם לרחוש אי-אמון כלפי הרוח והמצפון, ולתת אמון באינסטינקטים שלו. עומדים אנו בסופו של דור ההיגיון. הרוח שנטלה גדולה לעצמה, נהפכה למחלת-חיים. לוחות הר-סיני אבד ערכם. המצפון אינו אלא המצאה יהודית, כמוהו כברית-המילה: הטלת מום באדם. כדרך שהצלחנו לגדל שוב את הטיפוס הנושן של הסוס ההאנוֹבֵרי שלנו, מתוך הרבעת שרידים מעטים של זכרים ונקבות טהורי-גזע, כן נגדל שוב במשך דורות את הטיפוס הטהור של הגרמני הצפוני, על-ידי מזיגה מזוקקת של הדם הגרמני הטוב ביותר. לפי שיטה נעשה זאת, על-פי עיקרים ביולוגיים מדעיים. אולי לא נוכל עוד לטהר את העם הגרמני כולו, אולם מעמד-האצילים הגרמני החדש יהיה טהור גזע, בכל משמעותו של המושג הזה."

הרחובות מלאו דגלים. העיתונים יצאו בכותרות ענקיות עם כל ניצחון נוסף. האב ניראה תשוש. האם שאלה מדוע אדם בגילו, שכבר עבר מלחמה אחת, אינו זכאי לתפקיד נוח יותר בעורף, או לפחות בחזית המערבית. הם התחילו להרגיש את טעמו המר של המחסור. האב חייך ושמר על שלוות נפשו. האִם אהב את הסדר החדש? הטחוּ עיניו מראות? מעודו לא ידע קארל אם דעת האב נוחה ממנו, מהתלהבותו למצעדי-הנוער, לכנסים, לדגלים ולסיסמאות.

מה עשה בחזית? היודע דניאל כיצד חקרו את השבויים הרוסיים? כיצד נהגו בהם לאחר החקירה? מה עשו בגולגלות הקומיסרים הסובייטיים? והאב, מה היה תפקידו? שירות-המודיעין היה הכרחי למהלך המלחמה. האם היה אפשר לשמור על הכבוד במצבים כאלה? ועד לאיזו מידה נפשעת הגיעה הכרת החובה?

בבואו לראשונה מן החזית לבקר אותם, בחג-המולד, עדיין היה המזון מצוי בשפע והם יכלו לחגוג ברווחה. כדי לשמח את האב הוציא קארל את התלבושת הערבית שהביא לו לפני שנים. פני האב קדרו והוא ביקש להחזיר אותה לארון. קארל ביקש ממנו שיחזור על הסיפורים על טיוליו עם שמידט בסביבות ים-המלח ובערבה, וכיצד הגיעו לעקבּה. האב סירב. לימים הבין קארל כי זיכרה של התקופה ההיא הכאיב לאב, והוא השתדל למחוק אותה מליבו. גם במכתביו מן החזית, שהיו נדירים עתה, היו שני דברים שלא הזכיר אפילו ברמז – השנים שעשה בים-המלח, והיהודים.

זמן-מה לאחר המלחמה בא קארל ובישר לאימו על החלטתו לצאת למזרח-הרחוק. האם אמרה כי תמיד ידעה שסופו להיות כאביו, והראתה לו מה שכתב האב במכתבו האחרון (היא הסתירה ממנו את הדברים כל אותן שנים): “והיה אם יתברר יום אחד שטעיתי, שכולנו עשינו טעות איומה, ובשם החובה והנאמנות למולדת עשינו פשעים שאין הדעת סובלת אותם, אם יתברר שכל אחד מן המעשים שהייתי שותף להם מיום שפרצה המלחמה היה מילוי של חובה חסרת-תכלית למען מטרה מרושעת, אוכל לומר רק זאת לצידוקי – הייתי שותף למשהו נאה שהוקם במקום הנמוך ביותר בעולם. הרי זה פסוק מוזר לאומרו בשמיים.”

בראשית חודש דצמבר 1942, בעיצומו של החורף הרוסי הקשה, נמצא האב לא הרחק מסטאלינגראד, במישורים המושלגים שבין הוולגה לבין הדון. בעשרה בדצמבר השתתף באחד הקרבות המכריעים של החזית הרוסית, שקבעו אולי את גורל המלחמה כולה. ארמיית-השיריון הרביעית, בפיקודו של הגנרל-קולונל הוֹט (Hoth) נמצאה מדרום-מערב לסטאלינגראד, על נהר הדוֹן. על חטיבת השיריון החמישים ושבע של האָרמיה, שאליה השתייך האב, הוטל לתקוף כלפי מזרח, לנעוץ את חוד-החץ בחזית הרוסית כדי ליצור ראש-גשר שעל-ידיו ביקשו להציל את 270,000 חייליה של הארמיה השישית בפיקודו של הגנרל פאוּלוּס, שהיו מנותקים זה שבועות אחדים ומוקפים כוחות רוסיים עודפים. כוחותיו של פאולוס היו צריכים לתקוף לקראת החטיבה החמישים ושבע רק בהגיעה למרחק של כעשרים מייל לערך מקוויהם. אלא שהללו לעולם לא הגיעו. לאורך חופיו של נהר קטן בשם אסקיי, הנשפך לדון, נערכו הקרבות האחרונים שקבעו את גורלה של סטאלינגראד. החטיבה הגרמנית נתקלה בכוח עודף של הצבא האדום, הותקפה משני צדדיה, נותקה והושמדה כמעט כליל.

בשלושים בינואר לקחו הרוסים בשבי את פאולוס. בשני בפברואר נכנעו כתשעים אלף צללים רעבים, קפואים וחסרי-תחמושת. רובם מתו. מעטים חזרו אל ביתם לאחר שנים ארוכות של שבי במחנות הרחוקים בסיביר. חודש לפני הכניעה שלח חייל מצבא פאולוס מכתב, שהתגלה ופרסם רק לאחר המלחמה, בתוך צרור מכתבים שנשלחו במטוס האחרון שיצא מסטאלינגראד קודם שנשטף שדה-התעופה באש הרוסים. וזו לשון המכתב:

“צעדנו לכאן בפקודה, רעבנו בפקודה, מתנו בפקודה, ונצעד ונצא מכאן שוב בפקודה. יכולנו לצאת מכאן לפני זמן רב, אלא שהאסטראטגים הגדולים שלנו עדיין לא הגיעו אז לידי הסכם בקשר לכך. בקרוב מאוד יהיה מאוחר מדיי, אם עוד לא איחרנו את המועד עכשיו. דבר אחד בטוח, נצעד שוב בפקודה, קרוב לוודאי – באותו הכיוון שתוכנן מלכתחילה, אלא שהפעם ללא נשק, ותחת פיקוד שונה.”

בהיוודע ל“פיהרר” דבר כניעתו של פאולוס ולכתו בשבי הרוסי, לא מצא לנכון אלא לומר: “מה שפוגע בי ביותר, באופן אישי, הוא שמיניתי את פאולוס לפילדאמרשל. אדם כמוהו מנבּל את גבורתם של כל-כך הרבה אחרים בשעתם האחרונה.”

בשעה שנאמרו הדברים הללו אולי עוד היה האב בחיים. גורלו היה יכול להיות טוב אילו מצא את מותו בפעולה הממשית האחרונה לשיחרור הצבא הנצור, המוכה והרעב, ולא שמע ולא ראה כיצד בשם החובה וקדושת-הפקודה הופקרו חייהם של יותר מרבע מיליון אנשים באחת המערכות הצבאיות המטורפות ביותר שידע העולם. אסון שהיה אפשר למונעו לולא גאוותו העיוורת של ה“פיהרר”, שדחפה אותו להפקיר את הצבא במקום להורות על נסיגה בשעה שהיתה עדיין אפשרות לכך.

מפי אחד הניצולים המעטים שנותרו מחטיבת השיריון החמישים ושבע, שמעה האֵם כי האב לא נהרג בקרב אלא נפצע ונלקח בשבי. מה היה יכול לעלות בגורלו של קצין-מודיעין-שדה דובר רוסית, שחקר במו-ידיו עשרות שבויים רוסיים? והרי נמלט פעם אחת מרוסיה, וייתכן כי נודע להם הדבר, הוציאו זאת מפיו בעינויים. קשה לתאר שנהגו בו כמו בשבוי רגיל. ודאי דנו אותו כמרגל. איש מכל המעטים שחזרו לאחר שנים רבות מן השבי לא שמע את שמו. לשווא היו חקירותיה של האם. אולי רגש החובה לא הניח לו לגלות לרוסים דבר מן הידוע לו. לאנשים מסוגו משמש המוות מוצא של כבוד. קשה לשער שהיסס.

המכתב האחרון שקיבלו ממנו נושא את תאריך ה9- בדצמבר 1942, ערב התקפת החטיבה בציר נהר אסקיי. נאמר בו, בין שאר הדברים:

“חושש אני, קארל יקירי, כי לעולם לא נערוך את הטיול שהבטחתי לך על המורדות הירוקים של גבעות עין-גדי, בין הנחלים ומפלי-המים, נקיקי-המערות הקרירים שהם מפלט ביום חם. שם, בצל צוקי הסלע המתנשאים ופורצים מצלעות-ההר, ביקשתי לזכור. אהבותיי קפאו בשלג הרוסי. ביקשתי. הייתי רוצה להוסיף ולומר לכם דברים רבים, אבל העת קצרה. מחר נדע לאן פנינו מועדות.”

מדוע הזכיר את שהותו בעין-גדי? ההיתה זו חרטה, הודאה בטעות? ואולי רק זכר את האקלים החם של האזור בהיותו תקוע, קופא למוות, בחורף הרוסי?

“אדם עשוי לחזור בתשובה, אפילו בשעתו האחרונה,” אמר דניאל.

“לחזור בתשובה?” קארל פרץ בצחוק מוזר, שהתלווה אליו קול החירחור של ריאתו האחת. "הגורם האחד והמכריע להתעוררות ה’טובים' שבנו הוא העובדה הפשוטה והברוטאלית שהתחילו לקבל מכות במקום לתת אותן. האִם שאלו את עצמם מדוע יצאו למלחמה? לא. הם שאלו את עצמם רק מדוע הם נסוגים ועומדים להפסיד בה. איש מן הגנראלים לא מרד בהיטלר בשעה שהוליך אותם מניצחון אל ניצחון, רק כשהתחילו להרגיש את טעם הנסיגה, והמפלה הוודאית הבאה בעקבותיה, התעוררו הספקות וחשבונות-הנפש, רגשי ההתמרמרות על ‘היושבים למעלה’. שום אנושיות נעלה יותר, שום תהייה עמוקה, שום רגשי חרטה לנוכח הזוועות שהתחילו להתגלות עם קץ המלחמה, ומול המחיר האיום ששולם בעבורה – לא עוררו אותם לחשבון-הנפש, רק סטירת-הלחי – המפלה!

“ובמה הסתכמה כל החרטה? הלא אתה יודע – בחיפוש אחר האשמים בכישלון! בהוקעת אלה שתקעו מקלות בגלגלי מכונת-המלחמה הגרמנית, שלא ידעו לשמור על ‘אחוות-הלוחמים’ המפוארת ועל רוח ה’טוהר' וה’גבורה' שהיו אמורים להוליך אותנו מניצחון אל ניצחון. הם טענו כי נבלים נעצו סכין בגבו של צבאנו המהולל, הגיבור והבלתי-מנוצח, הם אמרו שרק טעויותינו וטירופו של ה’פיהרר', פחדנותם ושחיתותם וריקבונם של חברי המפלגה, אשר הפריעו לצבא והשליטו בו אווירה של טירור פוליטי – הם שהביאו לכישלון. אך כלום אין הדבר כך בכל מקום ומקום? האם שמעת מימיך טענות כלפי צבא מנצח? האם התעוררו אי-פעם מצפונו של עם ורגשי ההומאניות שלו עקב ניצחונותיו? לא. עמים הם כמו ילדים קטנים. תן להם לגנוב ולהשתולל, והם לא ירגישו חרטה, העזתָם רק תגבר אם יניחו אותם לנפשם. אך הלקֶה אותם על אחוריהם, ותראה כיצד יתמלאו חרטה אמיתית ועמוקה, כיצד יבכו בדמעות-שליש, איך יתייפחו בנאמנות! יאשימו עצמם! יאמרו לך שהוליכו אותם שולל! הוליכו? הרי הם עצמם התנפלו לקחת חלק בשלל!”

מניִין לגרמני הכוח לדבר שעה ארוכה בחדר החם והמחניק, אשר ריחות העץ העבש, האבק והרצפה המזוהמת עושים את השהייה בו לעינוי ממושך? בחוץ, לכל מרחב העין, לא נראתה פיסת צל, או צמרת עץ שתסמן משב-רוח חולף. סככת-המסעדה נסתרה מאחורי שורת הצריפים, ומן החלון ועד לפתח המערה השתרע מישור של קרקע לבנבנה, בוהקת מלח וגיר, ועליה ניראה פסח כשהוא צועד ומתקרב כלפי הצריף. הלאה ממנה צלע-ההר המזרחית, קרוב לים, ועיקול הדרך המקשרת את האכסניה עם מפעל-האשלג ועם הכביש לבאר-שבע. מזח-ברזל גבוה ומיותם, המתנשא מטרים אחדים מעל לפני הים, התבלט במישור הלבן כפיגום זנוח של בניין שלא הושלם. והרחק משם היטשטשו קווי-הים בשירטוטי רכס ההרים המתנודדים באוויר החם, מצידו המזרחי של החוף, מעבר לגבול.

“כאשר כתב אלינו בפעם האחרונה כבר נפגעו כפות-ידיו. היה צורך לכרות שתי אצבעות בידו הימנית.”

“אמרת שנפצע למחרת.”

“קָדמה לכך מתנת הקור הרוסי. אברים קפואים. הוא לא כתב לנו כדי שלא לצער אותנו. אימי שמעה זאת מפי אותו חייל מחטיבת-השיריון החמישים ושבע האומללה, שחזר מהשבי לאחר שנים רבות. מוטב שלא היתה יודעת על כך, מוטב שהיתה סבורה שנפל בקרב. היא חששה שאירָש ממנו את התאווה לנדודים.”

דניאל הירהר בשרה, ומדוע אינה חוזרת.

“עכשיו שמע,” התעקש הגרמני, “שמע מה חשבו האנשים שהיו שם.”

והוא שלף מתרמילו דף מודפס, שתלש כניראה מתוך חוברת או ספר. "אחד הקצינים מצבא פאולוס כתב לאשתו ושלח את המכתב במטוס האחרון שעזב את, בזמן שידע שגורלה של סטאלינגראד הוכרע וכי הברירה עומדת בפני תשעים אלף החיילים הגרמניים היא להישלח לשמיים או לסיביר. הדבר היה שלושה שבועות לאחר כישלון ההתקפה, שבה הושמדה החטיבה החמישים ושבע. המכתב נדפס בקובץ, אחרי המלחמה. שמרתי אותו. אמרתי לעצמי, אולי כך היה הוא כותב אילמלא קפאו אבריו בלילה האחרון, לולא היה גא מכדי להודות כי אפסה תקווה וגורלו נחרץ. שמע:

"'אנחנו יודעים שאנו הקורבנות לשגיאות חמורות בהנהגה. ועוד, שחיקתה של מצודת סטאלינגראד תגרום נזק קשה לגרמניה ולבניה. ואף-על-פי-כן עדיין אנו מאמינים בהצלחת תחייתה המחודשת של אומתנו. אנשים בעלי לב-אמת ידאגו לכך! יהיה עליהם להשליך את כל המטורפים, השוטים והפושעים, ולעשות זאת ביסודיות. אלה שיחזרו הביתה יטאטאו אותם כמוץ לפני רוח. אנחנו קצינים פרוסיים, ויודעים מה עלינו לעשות בבוא השעה.

"'כשאני חוזר וחושב שוב עלי חיי, אני יכול להביט אחור מתוך הכרת-טובה. הם היו יפים, יפים מאוד. היה הדבר כטיפוס בסולם, ואפילו השלב האחרון הוא יפה ומכתיר את הסולם כולו, כמעט הייתי יכול לומר שהוא בדרך השלמה הרמונית.

"'עלייך לומר להוריי שאינם צריכים להתעצב אל ליבם. עליהם לזכור אותי בלב שמח. ובלי תרועות, בבקשה. מעולם לא הייתי מלאך! גם איני רוצה להתייצב כך לפני אלוהיי. אנהג לפניו כחייל, בנפש חופשית וגאה של איש חיל-הפרשים, כ-Herr! [אדון, במובן של גזע-אדונים] אינני מפחד מן המוות. אמונתי היא המעניקה לי את העצמאות הרוחנית היפה הזאת. על כך אני אסיר-תודה במיוחד.

"‘מיסרי את צוואתי לבאים אחרינו: גדלי אותם להיות Herren! פשטות חמורה במחשבה ובמעשה! שום בזבוז כוחות לריק!’

“Herren!” חזר קארל, “אתה מבין?”

דניאל הניע ראשו ברחמים. הגרמני פרץ בצחוק קטוע, עצבני.

“Herren! בחזית סטאלינגראד! עַם אדונים. ידיים קפואות! ועל מה חושבים? בית, אישה וילדים? לא! הכבוד, החובה! עם מי יצָא היטלר למלחמה, עם נבלים? לא! עם כל ה-Herren, האצילים, האדונים לגורל עצמם!”

“מדוע לא תוותר על העבר? שילמת את המחיר.” נזכר דניאל במשהו שקרה לו בשעתו בגרמניה, ומיד דחה את ההירהור מעל-פניו כמיותר. לא ייתכן.

“אולי גם הוא שנא יהודים, כיוהנס שמידט, ככל היתר,” הוסיף הגרמני. “מה יש בכם, אמור לי? אם הוא עשה שקר בנפשו, אתה מבין, ככל היתר… אם הוא…”

 

פרק שמיני: המהנדס פוֹן-אבּרלה מציל יהודים במאורעות 1929    🔗

דלת הרשת חרקה. רגע חשב דניאל כי שרה חזרה, אך היה זה פסח, אשר שמע מן המרפסת את חלקה האחרון של השיחה.

“כמה פעמים אמרתי לו שאין לחשדות שלו על מה לסמוך! הלוואי שהיו הרבה גרמנים כמו אביו!”

“אינכם מבינים…” מילמל קארל, “וגם לא תוכלו.”

פסח צחק למבוכתו של הגרמני. “מה יש כאן להבין?” אמר לדניאל ביהירות חביבה, “חודשים אחדים לאחר שאביו בא לעבוד אצלנו במפעל שבצפון, ביום שישי אחד… זה היה כך – בכל יום שישי היתה באה מכונית-המזון מירושלים ובה היו עולים לירושלים האנשים היוצאים לחופשה. וביום השישי ההוא, בסוף חודש אוגוסט 1929, לא הגיעה מכונית-המזון כדרכה בכל שבוע. המהנדס פוֹן-אבֶּרלֶה, אבא שלו,” הוא הורה בידו על קארל, "הלך לברר את הדבר בתחנת-המשטרה. ומה היתה כל התחנה? חלקו הצפוני של הצריף אשר השכיר לנו איבּרהים חסבּוֹן, חדר ריק ובו ישב בהתחלה שוטר ערבי מחיל-הסְפר, שהיה מבלה את ימיו ברגליים משוכלות על-גבי מזרן-קש ישן בפינה, ולידו תלוי מכשיר-הטלפון היחיד באזור, זה היה השלטון שלו, והסמכות. לאחר התערבות מצידנו החליפו אותו בשוטר יהודי.

"פון-אברלה הזמין בטלפון מכונית קטנה מיריחו, כדי שיוכל להגיע כדרכו בכל יום שישי לירושלים. וזה היה בתקופת המאורעות, השחיטה בחברון, אתם יודעים, שם למעלה – " הצביע כלפי צפון-מערב, "רציחות בדרכים, פרעות ביהודים, כמו בימי פטליורה. הערבים ראו בעין רעה את חדירתנו לים-המלח, אף-אל-פי שנוצרו גם להם מקומות-עבודה רבים באזור, שהיה עני ושומם. הנהג ג’מיל בא מיריחו ולקח את פון-אברלה ועימו מודד ושני פועלים משלנו.

"כשעה לאחר צאתם מצלצלים מירושלים ומודיעים על מהומות, על הרוגים ופצועים. בחדר-המשטרה, ליד הטלפון, נמצא השוטר בּלַנק משלנו, ממשטרת-הרוכבים. הוא התקשר עם ועד-ה’הגנה' בירושלים ועם המשטרה וביקש שישגיחו בשער שכם שבעיר העתיקה וינסו להציל את האנשים המתקרבים במכונית הקטנה.

"רק לפנות ערב הצלחנו להתקשר עם פון-אברלה במלונו, אצל וַרשבסקי, ולשמוע על קורות נסיעתם. ליד אל-עזרִיָה, במבואות ירושלים, ליד הר-הזיתים, רגמו אותם הערבים באבנים. המכונית עברה בדהרה, איש לא ניזוק. אחר-כך השיג אותם אוטובוס מלא ערבים מנופפים סכינים וחרבות. הנהג ג’מיל הסביר להם כי במכונית שלו יושב מהנדס נוצרי הנמצא בחסות הקונסול הגרמני. הערבים תבעו ממנו להסגיר את היהודים. ממש כמעשה אנשי סדום. פון-אברלה יצא ובשפה ערבית נמלצת הכריז כי מוטב לו למות מאשר להסגיר את האנשים שאיתו.

"ואתה שואל, מניין היתה לו השפה? הוא ידע. אני אומר לך, ידע. מיד בבואו התחיל ללמוד ערבית אצל החנווני ליד החוף. כעבור שנים אחדות קנה ידיעה ניכרת בשפה. אבל באותה שעה עדיין לא ידע. אז תשאל, איך הוא דיבר? דיבר! כמו שאני זוכר אותו, ביקש בוודאי מג’מיל שיחזור בפניו על המשפטים שעליו לומר לאנשים המשולהבים, שהקיפו את המכונית. אתה לא מאמין? ואני בטוח כי גם אילו דיבר פון-אברלה גרמנית אל ההמון הצמא לדם, גם אז היו נשמעים לו, כזה היה האיש.

“ג’מיל סיפר כי פון-אברלה שלף את האקדח שלו והכריז באוזני הערבים כי רק על גופתו יתפרצו אל הנוסעים אשר בתוך המכונית, ואם יפגעו בו, יהיה להם עניין עם הקונסול הגרמני, ושמם ושֵם עמם יוכתמו בעיני העולם כולו. מה אתה אומר על הגוי? והיה לו מזל. אני לא יודע אם דבריו השפיעו עליהם, או הנכונות שלו להשתמש בנשק, על-כל-פנים, הבינו כי לא יזכו בניצחון קל, בלי שיפלו קורבנות גם מצידם. האוטובוס התרחק. ג’מיל עטף את היהודים בכאפיות והמשיך לנסוע. היה בחור טוב, ג’מיל. ליד שער שכם כבר חיכתה להם מכונית גדולה של ה’הגנה‘, בליוויית שוטרים יהודיים. בשעה שעברו ממכוניתו של ג’מיל אל המכונית הגדולה, זינק ערבי אחד מבין ה’שבּאבּ’ שעמדו וצפו במחזה, ולפני שהספיק מי מבּין החבורה להבחין בו ובמעשיו, דקר את פון-אברלה בחזהו בסכין ונמלט על נפשו. מיד העלו את הפצוע על המכונית, הגישו לו עזרה ראשונה ב’הדסה', ומשם הועבר לבית-המלון.”

עיניו של קארל נצצו.

"ואתה ודאי חושב שבכך הסתיים העניין? אפוא! אלה היו ימים. אני אומר לך, תקופה. היסטוריה, כמו שאומרים. הפסדנו כמה חודשים טובים של עבודה, וישבנו בירושלים באפס-מעשה. ועד שהגענו לירושלים, אתה חושב שזה הלך לנו בקלות? הלא עברו עלינו הרפתקאות שלא תאמין אם אסַפּר לך. לא. למה שאספר אם אני יודע שלא תאמין. ובכן, אתה שומע, זה היה כך.

"עוד באותו ערב הגיע לים-המלח קצין-משטרה מיריחו בליוויית שוטרים, והודיע שבא לערוך חיפוש כדי לגלות אצלנו נשק. אברשה, שהיה הרוח החיה בהקמת המפעל בצפון, ועד היום אתה יכול לראות אותו מסתובב כאן במפעל-האשלג, התנגד לקצין וביקש ממנו באדיבות תקיפה להסתלק. הקצין נעשה מנומס, וביקש שיראו לו רק את ארגז-הנשק מטעם הממשלה, שהוחזק ברישיון. אברשה ענה כי ארבעת הרובים היחידים אשר ברשותנו הם בידי השומרים, והללו נמצאים בתפקיד, בשטחי המחנה. הקצין הסתלק ברוגז, אך בשבת בצוהריים חזר והביא שק קמח, ‘בפקודת שלישו של הנציב העליון’, כדבריו. ואמנם היה הדבר בעיתו, כי הלחם אזל, ומכונית-האספקה גם היא לא באה ביום הקודם, כמנהגה בכל שבוע. לפנות-ערב באה הוראה טלפונית מן ה’הגנה' בירושלים, שעלינו לרדת בסירות ולהפליג בים, כי חוששים מפני התקפה על המחנה מכיוון עבר-הירדן.

"במוצאי-השבת אספנו את הנשק, התחמושת והצידה, וירדנו בסירת-המפרש הקטנה: עשרים בחורים, שלוש בחורות וארבעה ערבים. שני פועלים ערבים השארנו על החוף ואיתם נידבר אברשה בסתר, עִם כל אחד לחוד. לאחר אמר שאִם הכל יהיה כַּשורה ולא יתקיפו, שיתְלה כבסים על החבלים. ולשני אמר לפרוש שקים ריקים על מְכל-המים. הם היו במקומות שונים, כשני קילומטר זה מזה, והאחד לא ידע על מה שדובר עם רעהו.

"קשרנו סירת-מנוע אל סירת-המפרש, אבל לא השתמשנו בה מחשש שרעש המנוע יגלה את מגמת הנסיעה. שש שעות טולטלנו על הים, ואחרי חצות עלינו אל חוף זַרקָה, בעבר המזרחי של הים. טיפסנו על ההר הקרוב, ושכבנו לישון במחנה זמני שאותו הקמנו בבקעה קטנה וסגורה. מסביב הצבנו שומרים ללילה.

"בינתיים היתה דאגה רבה לגורלנו בירושלים. ביום ראשון בבוקר התארגנה שיירה קטנה, ונהגי קבוצת ‘הובלה’ פרצו בארבע מכוניות ודהרו אל הים. תארו לעצמכם איך נבהלו בבואם, והנה אין נפש חיה במקום, והמחנה ריק. בהרגשה רעה מאוד חזרו ה, וכפי שסיפרו לנו אחר-כך חששו לגרוע ביותר.

"באותו יום ראשון אחרי-הצוהריים קמו אברשה ועוד אדם בשם קרנובסקי – הקברניט והמכונאי, המשיט את צי-הסירות הקטן שלנו על-פני הים – וירדו בסירת-המנוע והפליגו לחוף הצפוני, בכיוון המחנה. עוד מרחוק הבחינו בסימנים המותנים: כבסים על החבלים, שקים ריקים על הטנק, מכל-המים. שני הערבים, אבו-רעיאן ועבאס, הקבילו את פניהם בשמחה. אברשה התקשר מיד טלפונית עם השלטונות בירושלים, ואחרי משא-ומתן ממושך קיבל תשובה: ביום שני יבוא צבא וייקח את האנשים לירושלים.

"עם רדת הערב חזרו שניהם בסירת-המנוע אל ואדי זרקה, אולם לרוע המזל חדל פתאום המנוע לפעול, והם לא הצליחו להתקרב לחוף. הם אותתו אלינו, אך לא קיבלו תשובה. פשוט לא הרגשנו בהם. כך עבר עליהם הלילה, ובבוקר התברר להם כי סירתם טולטלה ונסחפה הרחק דרומה אל מול שפך הארנון. בחתירה קשה מאוד במשוטים עלה בידם לחזור אל ואדי זרקה. מֵי ים-המלח כבדים והחתירה בהם מותחת את כל שרירי-הגוף. ועל זה נוספת מכת הטיפות המלוחות הניתזות וחודרות לעיניים, מציקות וגורמות סבל נורא לחותר. כאשר הגיעו לשפך הוואדי, הסתירו את הסירה, ועלו להר שבו ישבנו.

"ומה אתם יודעים מה עבר עלינו בלילה השני, כאשר נישארנו ללון במקום-מחבואנו בין ההרים! אילו רק היה לי זמן, הייתי מספר הכול. הכול. אבל אני רואה שקוראים לי. בקיצור, זה היה כך. דאגנו לגורל השניים שלא חזרו למחנה. מי יודע אם לא הִטעו אותם הפועלים שנישארו במקום? ואולי שדדו את המחנה פורעים ערביים מן הסביבה, והשניים נקלעו לתוך צרה? ואם כך קרה, מה יהיה עלינו? מי יידע איפה אנו נמצאים? איך נודיע ואיך יתקשרו איתנו?

"מצד שני, גם עלינו לעשות משהו. המזון שלקחנו איתנו כמעט נגמר. מה יהיה גורלנו אם יגלו אותנו כאן? הרי לא נוכל להיסתר זמן רב בלי להתגלות. הגורל של מיבצר מִכְוָר הסמוך לנו, לא קסם לנו כלל. אחדים הציעו לצאת בסירת-המפרש או לחתור במשוטים לעין-גדי, לעלות אל החוף וללכת בשבילי ההרים לירושלים. ואולם שני הערבים, אבו-חסאן ויחיה, שראו עצמם אחראים לביטחון החבורה, ביטלו את התוכניות האלה ואמרו: ‘בכל מקום שיראו אתכם במערב הים, צפוייה לכם סכנת מוות. ואילו כאן אתם בטוחים, על ראשנו ועל צווארנו.’ ואכן, הם צדקו. דרך-השבילים מעין-גדי לירושלים אינה מרוחקת ביותר מחברון, אשר השם עיר-הדמים יאה לה.

“מכאן תבינו כמה שמחנו לבואם של השניים, ועוד יותר כאשר חזרנו ביום השני בבוקר אל המחנה, שם כבר חיכו לנו נהגי חברת ‘הובלה’ בשלוש מכוניות, ואיתם בשיירה עשרה חיילים בריטיים והמהנדס פון-אברלה, המתנפל על צווארינו ומחבקנו בהתרגשות, תחבושת על חזהו, פניו שופעים חיוך, האקדח שלו למותניו, ובגרמנית צחה, מתובלת במילים ערביות ובמשפטים שלמים בעברית, שהספיק ללמוד מאיתנו, הוא מספר לנו על קורות הימים האחרונים, וחוקר על כל מה שקרה לנו משעה שנפרדנו ממנו ביום השישי בצוהריים.”

מכיוון המיטבח נשמעו שוב צעקות.

“פסח! פסח!”

"הנה, אם רק לא היו קוראים לי כל הזמן – " הציץ החוצה בעד החלון, ופתח אגב-כך את מסגרת הרשת והכניס אשלייה של רוח לחדר.

“מה יש?”

“הגָז נגמר!” צעקו מן המיטבח.

“תפתחו את הבּלון השני!”

“פתחנו כבר!”

“טוב. רגע אחד, אני כבר בא!” וחזר ועמד באמצע החדר, מול דניאל. "פתאום, תאר לעצמך, שומעים צעקות מכיוון שער המחנה. מה מתברר? הופיע שוב קצין-המשטרה מיריחו, והוא כועס על אברשה – מדוע הפלגנו לים בלי להימלך בדעתו? לשם מה סיכָּנו עצמנו ללא צורך? האם אנחנו לא סומכים על המשטרה? סומכים! לאחר זמן סיפרו לנו הספנים הערביים כי הקצין הסית אותם לחסל את כולנו בעוון מה שהוא קרא – חילול חראם-א-שריף. זה המסגד שלהם.

"עלינו על המכוניות ויצאנו לירושלים. באל-עזריה זרקו עלינו אבנים, וחייל בריטי נפצע. כאשר הגענו העִירה, הדהירו הנהגים את המכוניות אל תוך ההמון הערבי המתפרע בקרבת שער שכם, ובניצול ההפתעה הצלחנו לעבור בשלום. פון-אברלה הראה לנו מן המכונית את המקום שבו התנפל עליו הערבי. אברשה, ועימו עוד שלושה אנשים, החליטו להישאר במחנה חרף דרישותיהם של אנשי-הצבא לפנות את המקום, וחרף מבטיו המאיימים והמבשרים רע של קצין-המשטרה הערבי. ביום עבדו חמושים ברובים, ובלילה התעטפו בעבאיות של בדווים, עלו להרים וישנו בהיחבא בין הסלעים. איתם עלה גם בּלַנק, השוטר היהודי, שחשש להישאר לבדו בתחנת-המשטרה. מדי יום ביומו בא הקצין מיריחו והיה דורש למסור את הנשק לידיו, פעם דרש בשם עצמו, פעם בשם מפקד המשטרה בירושלים, ואיים לקחת את הנשק בכוח. תשובתם של האנשים היתה אחת, מי שיעז להתקרב – יִרו בו.

"לאחר ימים אחדים הופיע שוב הקצין ודרש לעזוב את המקום ולחזור לירושלים, והבטיח שהוא אחראי לרכוש. על כך ענו לו שעליהם לקבל פקודה מאת המנהל, הנמצא עכשיו בלונדון. וכאשר ביקש להתקדם לתוך המחנה, איימו עליו כי את הכדור הראשון יחטוף הוא.

“עשרה ימים חיו כך בפחד מתמיד, מנותקים, ושמרו על המחנה והרכוש, והנה הגיע מברק מלונדון, מנובומייסקי, מנהל החברה, ובו פקודה לצאת לירושלים. הארבעה יצאו ליריחו במכונית ‘האדסון’. שם הסתירו אותם בבית סגור ומסוגר עד בוא הערב. אחר-כך, בחשיכה, עלו בליוויית שוטרים ונסעו, עם הנשק עליהם. לפני חצות הגיעו לירושלים, שם חיכינו להם בקוצר-רוח כדי לשמוע מה קרה להם ומה גורל המפעל. מאז ועד לסוף המאורעות ירדו אברשה ושני פועלים, בליווי חיילים אנגליים, פעמיים בשבוע לבקר במקום. רק בסוף ספטמבר עשרים ותשע חזרנו לים.”

הצעקות מן המיטבח גברו, ופסח ביקש את סליחתם ויצא, כשהוא מפציר בהם שלא לאחר לארוחת-הערב.

 

פרק תשיעי: שלושה תליוני-אבן שחורים עם צלב-הקרס    🔗

“הרי לך חובה!” אמר הגרמני, “מעשה-אבירות בלבד. כאשר שמעתי לראשונה את הסיפור מפי פסח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב שִמחה. חשבתי, לשם כך בלבד היתה כדאית הנסיעה הארוכה. התיאור כה מתאים לאופיו של אבי – הבוז לסכנה, הנכונות להקריב את החיים על לא-דבר, רק למען ההרפתקה, או מה שניראה בעיניו כמידת-האצילות המחייבת אותו. אך בְּמקום שהיה עליו להעמיד את רגשותיו במיבחן, כמו ביחסו אלינו, משפחתו, שם הוקיר רגליו ולא נקף אצבע. הוא פחד מפני מצבים שהיה בהם כדי לכבול אותו, לעשותו ככל האדם, ולהורידו מן הפיסגה הקרה בממנה השקיף כחוֹנן חסד לסובבים אותו, המואיל להודות בקיומם. אולי לכן נדד כל ימיו, אהב לגור בארצות זרות. נידמה לי לעיתים כי מעולם לא חטא בחטא ההתלהבות היתירה, ולכן אשמתו פחותה משלי.”

“אתה מענה את עצמך לחינם. אילו רצה באמת למלא את חובתו, היה עליו להתנגד לנאצים. ואילו אתה, אותך הִטעו. היית צעיר, נוח לקבל השפעות,” אמר דניאל.

הגרמני הניד ראש, כמוותר על המשך הוויכוח.

“לעולם לא תבין אותנו. שום איש זר אינו מסוגל להבין.” כל הנעשה בשם החובה, הוסיף ואמר, אינו פשע בעיני הגרמנים. אך המעשים הטובים, אם פעלו אותם מתוך נטיית הרגש בלבד, גורמים להם לחוש בושה עמוקה בחולשתם. יוצא אפוא שדרכם היחידה לעשות מעשים טובים וצודקים היא כזו של האב – מתוך הרגשת חובה הבאה בלי כל נטייה אישית. האם יודע דניאל מה אמר קאנט על האופי הגרמני? בעשות הגרמני מעשה טוב מתוך נטיית-הלב, אין מגיע לו כל שבח על כך משום שאינו פועל כאדם חופשי אלא כמשועבד לעולם החיצוני ולגירויים שזה מעורר בו לפעול. רק אם עשה את מעשהו מתוך רגש החובה – אות הוא שפעל מתוך חופש ואינו מותנה על ידי גורמים חיצוניים. “עשה מעשיך רק על-פי אותו הכלל המעשי, כלומר ההתנהגות הפרטית, אשר בקבלך אותו תוכל גם לרצות שיהיה לחוק כללי.” הוא הציע לאדם הגרמני שלא לעשות מעשה כלשהו קודם ששקל אותו ומצא שהוא ראוי להיות לחוק כללי. אך מה רע מזלה של האנושות, שהחוק הכללי אמור בעיני הגרמני להתאים לעמו בלבד, וכלליותו המהוללה אינה שרירה בעיניו לגבי יתר בני-האדם.

דניאל היסס, ואחר-כך הודה לגרמני על הכנסת-האורחים וצעד לעבר הפתח, גופו הגמלוני והשמן חותר באוויר, והוא נבוך, וכאילו בוש בבריחתו. קארל נשא פניו אליו בתחינה חרישית, כמבקש ממנו לחכות ולא ללכת. הוא ניסה לקום מן המיטה, אך מיד חזר וישב בריפיון, חש סחרחורת מוזרה, עיגולי-אש אדומים מרחפים לנגד עיניו, והאוויר החם ניצת בשלהבות. דניאל התחרט על מנוסתו וחזר אליו.

“פסח, האם חשבת עליו? הוא כאחד מאותם יהודים קדמונים שישבו כאן. ואני חשבתי, זה כמה שנים שאני הוגה בדבר, האם עליי להצטרף אליכם, כאחד מכם? להיות יהודי. שום דבר אינו זר לי כאן. ובכתבי-הקודש, קראתי. רצוני.”

דניאל בדק את דופקו והתבונן בשעון.

“רציתי לתת לך במתנה את המכתבים והתמונות. התִקח אותם?”

בידו הפנוייה אסף הגרמני את הדפים מעל המיטה החשופה, והשתדל בלי הצלחה לתחוב אותם לתוך תיק-העור.

“בסדר,” דניאל לא הקשיב היטב לדבריו, מהיותו שקוע במדידת הדופק.

“אתה אדם טוב.”

לגרמני היה חום נמוך, אופייני לחולי-ריאות. היד היתה שקופה ואוורירית, עורה דק וצבעוֹ כקלף עתיק.

“אתה מרבה לצום?”

הגרמני נבוך מן השאלה, שהחזירה אותו פתאום למישור הארצי. “מה?”

“תקופות ארוכות?” חקר דניאל בדאגה.

“לפעמים,” ניכר היה שאינו שׂש להודות. אימו היתה אומרת עליו תמיד שהוא ילד שהרעב אינו שולט בו. ניזון מן האוויר.

“פשוֹט את חולצתך.”

הגרמני היסס.

"והצעיף – "

“האם אי-אפשר… כפי שעשית קודם, אפשיל את החולצה כלפי מעלה.”

“לא,” אמר דניאל בקוצר-רוח.

הגרמני משך מעל צווארו בבת-אחת את מטפחת-המשי הכחולה, שמודפסות עליה אותיות יפאניות ופיסגתו של הר הפוּג’יאמה – והשליך אותה על המזרן החשוף. ומיד מיהר ושלח ידו אל חזהו, לכסות על חפץ מוזר שהיה תלוי בשרשרת-כסף שהקיפה את צווארו.

“מה יש לך להסתיר?” שאל דניאל אשר לא הבחין בכעסו של הלה.

הגרמני שתק. מביט היה אל רופאו בשינאה, בעיניו הירקרקות נזרק גוון כחלחל ומרושע. עור-פניו, הזרוע נמשים, ניראה עתה מכוער כפליים. פתח החזה היה שקוע, וקמטים דקים השתרגו עליו כרשתית בצבע אדמה חומה-אדמדמה, צבעה של זיקנה המקדימה להטביע את חותם העפר בבשר.

“מה קרה לך?” התפלא דניאל.

“לא אתן לך את המכתבים,” התעקש פתאום כילד.

“אני לא מבין.”

"ובכן, הבט! אם רצונך – " פשט הגרמני לעברו את כף-ידו הפרושה. בתוכה התרוצץ ככספית, נצץ כאבן שוהם, ענק מיוחד במינו: גוש חומר שחור ומוארך, דמוי שקד, מוקף מסגרת של רצועות כסף רקוע שעיבודן פשוט וגס וצורתן כחבלים שזורים, ושרשרת-כסף החליקה כנחש מסביב לגוש השחור, וכמלטפת את אצבעותיו.

“מה זה?”

“אַסְפאלט מעין-גדי. ים-המלח פולט אותו מפעם לפעם אל החוף בגושים גדולים.”

“תראה לי.”

הגרמני הסיר את התליון עם שרשרת-הכסף ונתן אותו בהיסוס אל תוך ידו של דניאל. בלי התליון איבד את שלוותו. מבטו פנה לצדדים באי-שקט, כחושש שמא תיפתח עליו רעה מאחת הפינות.

“בבקשה, בזהירות,” ביקש, “זה קמיע שלי. אבא הביא אותו בביקורו הראשון, וקיבל אותו מיוהנס שמידט למזכרת. זה היה גוש גדול, ואבא נתן לעשות ממנו שלושה ענקים שווים בגודלם ובצורתם, אחד לו, אחד לאימי ואחד לי. מחצית העולם עברתי עימו, ומעולם לא הסרתי אותו, אף לא כשנפצעתי במלחמה.”

“ומה הציור?” שאל דניאל.

“איפה?” שאל הגרמני, וניראה כחושש מגילוי דבר לא-נעים.

“לא, ודאי אני טועה,” טישטש דניאל את שאלתו כאשר חש במבוכתו של הגרמני. על צידה הגלוי של האבן השחורה ניראו קווי חריטה עמוקה, כאילו נתלש חלק מלב התליון ונישארו שקעים, כדמות צלב.

“אתה לא טועה. צלב-הקרס הוא,” הודה הגרמני לבסוף, ומבטיו גלשו לצדדים כדי שלא לפגוש בעיניו של דניאל.

זימזומו של המאוורר נשמע כסערה המתחוללת בהרים. רגע היה נידמה לדניאל שמישהו לקח אותו וטילטל אותו בסחרחרת של גלגל הקרקס, הניפוֹ לגבהים עד כי הדם חישב לפרוץ מראשו, ואחר-כך הטיח אותו בארץ, כמפולת. הוא חש עצמו מזוהם, עורו צפוד ושפתיו יבשות. הוא נזכר בשרה. היו לילות שהיה משתוקק ביותר לגופה, להיות נאהב על-ידיה, להפשיר מולה, להתרכך, ולפנקה. והיא היתה מוצאת לעצמה תירוצים שונים, מעשנת שעות ארוכות, בלילה. פורצת בצחוק מוזר ובבכי, פוחדת מעוד הריון, ולעיתים נעתרת לו כשהיא דוממת וקפואה, ונועצת בו עיניים נפחדות בחשיכה. “מדוע אתה עושה זאת? הרי אתה לא אוהב אותי!” ואחר-כך – “נהניתָ? האם כל הגברים כאלה? אתה חושב רק על עצמך. מה אתה מתרגש כל-כך?” – "אני מצטער, יקירתי – " ניסה לשווא לפייס אותה. “עזוב אותי. מגעיל אותי. תירוצים. הכל תירוצים. אתה לא מאמין במה שאתה אומר. אתה לא מרגיש בחילה מעצמך? עשית ממני עבד. שפחה שלך. מעולם לא התייחסת אליי כאל אדם בעל עצמיות משלו. אתה לא מכבד אותי.”

כשהיה ממהר לעבודתו בבית-החולים, היתה מתמלאת אליו פתאום תשוקה נואשת, קצרת סבלנות, פורעת בשערו, נכרכת עליו, מושכת אותו אל הספה. רעבה. תשוקתה דועכת מיד. ושוב נמלטת ממנו. נעדרת שעות ארוכות מן הבית. בלי לומר לאן ומדוע. ליבו מתפוצץ בקירבּוֹ בשעה שהוא מסתובב הלוך וחזור בחדר ומחכה לה. לעיתים היה מתפרץ, חוקר. לשווא. הוא אמר לעצמו: לעולם אל תכעס על אישה בשעה שהצדק עימך. היא לא תסלח לך שאתה צודק. צריך להתנפל עליה במפתיע ולגעור בה בלי סיבה. אז היא מתרככת. מתמלאת רחמים על עצמה. ליבה נכמר בה על מר גורלה והיא סולחת למשוגותיך.

וכך ניסה, וניסה, אך כלום לא עזר. רגעי-החסד היו ספורים. מיבחנם של חיים אמיתיים, חיים של אהבה, הוא אם רואים אותם עוד קודם שהתרחשו. ודמות חייו עימה בעתיד הלכה והתערפלה לנגד עיניו. לעיתים היה נידמה לו שהיא שטחית להחריד, ומזוייפת כולה, ורק מפני אהבתו היה ליבו נכמר עליה והוא מעלים עין מכל חסרונותיה. רעשו המונוטוני של המאוורר נשמע באוזניו כפח מלא אבנים שמגלגלים בהן מעל ראשו. הוא הפסיק את פעולת המכשיר ולרגע שבה הדממה.

“בשנת שלושים ותשע, כשחזר, לקח אותם מעימנו בלי לומר מדוע,” אמר הגרמני ולקח בידיים רועדות את הענק וענד אותו לצווארו. “ערב צאתו למלחמה הביא אותם. במרכזו של כל אחד מהם התווסף צלב-קרס זעיר, עשוי אף הוא כסף, אשר שוּקע לתוך האבן השחורה בידי צורף. שלושת העדיים היו דומים זה לזה עד לבלי הכֵּר. אבי טרף אותם בכפו, הטיל אותם על השולחן, וביקש מכל אחד מאיתנו לבחור אחד ולעונדו.”

הבחילה שבה ורחשה בגרונו של דניאל, ואותה סחרחורת מוזרה, כאילו הוא מפליג בספינה, לא הִרפתה ממנו. “אנא, בבקשה ממך, אתה לא מוכרח לספר, אם קשה לך.”

“אם גיליתָ את סודי, אני לא רוצה שיישאר דבר נסתר ממך,” התאושש הגרמני וענה ביסודיות האופיינית לו.

דניאל מזג לעצמו ממי-הלימון הפושרים שעמדו שעה ארוכה בכד, בחדר החם, וטעמם תפל. התחושה המעיקה בקרביו לא הִרפתה ממנו.

קארל סיפר כי האב התלוצץ ואמר ששלוש האבנים תיפגשנה שוב לאחר הניצחון. האֵם בכתה. בקושי רב שיכנע אותה לענוד את הענק. היא אמרה שכל העניין אינו לפי רוחה. את המלחמה שָנאה. אלא שחששה להביע בפניו את סלידתה מן המלחמה כי לא רצתה להרבות ספקות בליבו. “חשוֹב על קארל הקטן, הוא זקוק לאב,” אמרה.

“את מפנקת אותו יותר מדיי,” השיב האב, “כיצד יתחנך להיות Herr אם את עושה אותו לרכרוכי?”

הם ענדו את הענקים והתפללו. קארל היה גאהה במתנת האב. הענק שנשא האב על צווארו נעלם יחד עימו בשדות המושלגים מול סטאלינגראד. וזה שהיה על צווארו של קארל? הנה כך קרה הדבר. לאחר שהופל ה“פוקֶה-וולף” שלו מעל ברלין, שכב קארל בבית-חולים צבאי, בבניין מופצץ ונטוש בחלקו. ההחלמה היתה מירוץ עם הזמן. הוא שמע שהרוסים מתקרבים, בלילות רעמו תותחיהם מרחוק. פצעוֹ התרפא לאיטו. ביום שחש עצמו חזק דיו לעמוד על רגליו ולעשות צעדים, נמלט מבית-החולים והתחיל לעשות את דרכו מערבה. הוא רצה ליפול בשבי הצבא האמריקני. המנוסה היתה טירוף, ועד היום אין הוא יודע כיצד היה בכוחו לעמוד בה. לכן מעולם לא התרפאה היטב ריאתו השנייה. עריקים, אזרחים קשישים, נשים צדקניות, ריחמו עליו בדרך והעבירו אותו על-גבי עגלות, בדרכי-עפר, בין בתי איכרים, מכפר לכפר. רבים נהרגו בדרך, עוד קודם שעלה בידם להתמסר לשבי. הפצצות מן האוויר, קרבות שהתנהלו בסמוך, שדות-המוקשים, וצבא פרוע של ביריונים ואנשי-הפקר – הטילו אימתם על שיירות הפליטים. לצד אחד הכבישים המופצצים, במהמורת-פגז, נפל מתעלף וחסר-הכרה. עד היום אינו יודע אם הצליח להתקרב לעבר החזית, או שהאמריקנים התקדמו מהר והגיעו אליו. כשהתעורר מצא עצמו מיטלטל באמבולנס צבאי, על-גבי אלונקה, בדרך מלאה מהמורות מהפצצות-האוויר. הוא חש דקירות בריאתו הפגועה. מפני המאמץ נפתח הפצע. צליל שפה דומה לשפתו עלה באוזניו. לרגע היה סבור כי בקרב בני-עמו הוא נמצא. תקפו אותו הזיות, אולי בהשפעת זריקות-ההרגעה. הוא דימה שהגלגל התהפך והם מנצחים. ואז הבחין כי בפינת האמבולנס יושבים שני חובשים במדים אמריקניים, ומשוחחים אנגלית מתובלת באידיש.

הוא נבהל. לעולם לא יֵצא חי מתוך האמבולנס, אם יהיה תלוי בחסדם של שני החיילים הללו. ידיו רעדו. הוא היה חלש מהשפעת הזריקות. הוא הגיע את הקמיע אל שפתיו, ובשיניים נשך ועקר את צלב-הקרס. לעולם לא יידע כמה זמן נמשך המעשה – רגע, שעה, או נצח. נצח של בגידה והתכחשות. הוא אמר לעצמו שאינו אלא כחיה קטנה ובזוייה הלוחמת על חייה, ללא כבוד ובחוסר-גאווה. כי מה ערך לחיים אשר תמיד ילווה אותם זכרן של ההתכחשות ואי-היכולת לעמוד במיבחן בשעה מכריעה? הם אמרו לו שלוקחים אותו לבית-החולים של מחנה-השבויים האמריקני, שם יחקרו אותו, ולאחר שיחלים יִראו מה לעשות בו, לא בסמכותם הדבר.

הוא תלש את הסמל בשיניו והשליך אותו החוצה בעד החלון הזעיר שבדופן האמבולנס. אי-שם בשולי אחד מכבישיה ההרוסים של גרמניה קבור צלב-קרס זעיר מכסף טהור שצורתו מעוותת ומכורסמת בשיניים. הוא עשה זאת מתוך פחד, ובהחלטה נחושה לשמור על חייו, ולמעט ככל האפשר את חלקו ב“היטלר-יוּגנד”. בשנים שלאחר-מכן הבין טוב עשה, גם אם קרה הדבר בלחץ השבי, אך לא רק כדי להגן על עצמו – כי כבר אז פיעמה בנפשו פנימה הרגשה עמוקה, שאין בכך השפלה, וכי בסופו-של-דבר יש בכך רק שיחרור והקלה, כמו אחרי סיוט ארוך, אבל גם כמו תמיד – ריקנות. היום יצאת לחופשי, אמר לעצמו, חופשי – לקראת מה?

משונה, משלושתם, רק אימו נושאת עד היום את התליון השלם על חזה. חרף כל הפצרותיו שתסיר את הסמל או לפחות תחדל לעונדו דרך-קבע ותחביא אותו בין חפציה. היא סירבה. “אביך ביקש ממני לענוד אותו,” אמרה, “בחייו התנגדתי לו, אך עשיתי כדבריו. עכשיו שמֵת, האם אתה חושב שאוכל להפר את בקשתו האחרונה?”

“הרי לך גורל,” נאנח הגרמני, “האחד אבד במלחמה, בשם החובה. השני, והוא היחיד שנותר שלם, אינו אלא מזכרת סנטימנטאלית, חסרת-משמעות, צלבה של אישה זקנה שמעולם לא הצליחה להחזיק בבעלה בעודו בחיים, וזה כל מה שנותר לה ממנו. והשלישי, הריהו לפניך – שבור, מעוקם, חסר את העיקר, אתה מבין? נשחת, בעל-מום!”

הוא צעק. זו פעם ראשונה שדניאל ראה אותו מרים קולו, וחשש פן יפרוץ שוב בבכי.

“עקבות! עקבות בלבד! הכול נשחת,” משך כלפי מטה את הקמיע השחור, כחפץ לקרוע את השרשרת מעל צווארו ולהשתחרר ממנו. על עורפו נמתחו קווים אדומים.

“אני נשבע לך!” קרא, רועד, “רק אגיע לעין-גדי, איפטר מן האבן הארורה! אחזיר אותה למקורה! אזרוק אותה לים! ים-המוות הזה, השנוא עליי, העושה בכשפיו ומושך אותי אליו בחבלים נסתרים מיום שאני זוכר את עצמי. אמצא גוש-אספאלט טרי שנפלט לחוף, ובשיניי אפורר לתוכו את האבן! אוציא אותה ממסגרתה ואשליך אותה על החוף ומיד אפנה גבי כדי שלא לראותה. שם תישאר לנצח יחד עם מיליוני חלוקי-אבנים צבעוניים, המכסים את שולי הים לכל אורכו. מי שירים אותה יום אחד במקרה, כדי לקחת מזכרת של חלוק-אבן נאה, לא ידע שעברה מחצית העולם, במשך שנים רבות, עד שחזרה למקומה על החוף!”

ידיו הִרפו ממשיכתו העצבנית בשרשרת.

“אתה רואה, לא הכל היה חלום. נמצא בידי חלק ממשי מאוד, גלגול מוזר.”

הוא דחק את האבן השחורה אל תוך החולצה, שכבר חזר ורכס היטב לאחר שכילה דניאל להאזין לאיוושת הריאה, ועטף היטב את צווארו בצעיף-המשי הכחול. “קח!” מסר את תיק-העור, ובו המכתבים והתמונות, לדניאל. “קח! קח. הלא שמעת?” והוסיף ואמר כי לכל מעשה יש טעם, אפילו למעשה-הפשע, רק הפאסיביות היא חסרת-טעם ועומדת בניגוד לחיים. הנה, למשל, לוט הזקן, האם היה מסוגל למעשה כפרה?

“לוט היה פאסיבי,” אמר דניאל, “הוא לא הבין ולא ידע, והניח להשתמש בו כחפץ. וכמוהו לפעמים כל אחד מאיתנו.”

אך את האדם, התקומם קארל, יש לראות כמטרה לעצמו, לא כחפץ, לא כאובייקט, כך כבר אמר קאנט.

דניאל אמר כי לוט, שהיה אנוס על-פי מושגי הכבוד והכנסת-האורחים, הציל את המלאכים מזעם ההמון, וזה הכול. מיד לאחר-מכן נסוג אל מקלט העיוורון ואל שִכרוּתו. “מעטים מאיתנו חוטאים כאנשי סדום. רובנו נפלנו בפח, כלוט.”

“הנה, קח את המכתבים. שיניתי את דעתי. אתן לך אותם במתנה,” אמר הגרמני.

דניאל הופתע.

“אבל לא! מה אעשה בהם?”

“תהיה לי עֵד, קח,” התחנן הגרמני, ומן הריאה האחת שבגופו הרפֶה והשקוף פרץ התקף של שיעול, שניסר בשריקה צורמת. “הנאמנות, היא כפולה. אני אגיע. המכתב מעין-גדי. חשוב ביותר. הזמן עובר. לא הספקתי. מוכרח הייתי להתחקות אחר עקבותיו של יוהנס שמידט. שהרי אילמלא הוא, שהשפיע על אבי… אילמלא רשם אותו כחבר במפלגה… בסניף וילהלמה… יכול אדם להיות פיהרר של מקום קטן מאוד. אפילו עין-גדי.”

 

פרק עשירי: פרוש כמניפה דמם צי הרפאים    🔗

מסביב לצלעותיו הזקופות של הר-סדום התעקלה הדרך בפנייה חדה. כלפי מערב-צפון, בואכה מצדה ועין-גדי, עברה על-פני האכסניה, ובהמשכה יצרה, יחד עם רכס ההר ומפרץ הים, קשת מתרחקת עם קו-החוף לעבר שיפכוֹ הרחב של נחל זוהר, הוא ואדי זְוֵיירָה. לצד דרום פנתה הדרך בכיוון בית-החרושת לאשלג והכביש לבאר-שבע. ושם, צמודה לצלע-ההר הכהה, השחירה בצל, כי השמש הסתלקה כבר מרום-השמיים אל פאתי הר-המלח במערב.

המזח הנטוש בלט כפיגום של בניין שזנחו אותו לפני שהושלם. כאשר התקינו אותו בשנות השלושים היו פני המים גבוהים במטרים אחדים, וכל שטח האכסניה והדרך העוברת לצידה נמצאו מתחת לפני הים. הגלים הנמוכים והשטוחים הגיעו ממש עד פתח המערה.

הקשר היחיד בין מפעל האשלג הצפוני לדרומי היה על-ידי הסירות, שהגיעו למזח ופרקו עליו את מטעניהן. שם היתה גם תחילתה של מסילת-ברזל צרה שנמשכה דרומה, עברה על-פני מחנה-העובדים הנטוש עתה, שדקליו ובנייניו הלבנים שיוו לו מראה אקזוטי, חצתה את הוואדי בפאת ההר הדרומית-מזרחית, מקום מוּעד לשיטפונות עזים בחורף, עד שהגיעה אל מפעל האשלג, שנמצא קילומטרים אחדים מדרום למחנה. המסילה שימשה לא רק להובלת תוצרת האשלג אלא גם להסעת העובדים בין המחנה לבית-החרושת. בשנים האחרונות נטשו אותה, ועתה עמדה ללא שימוש, וזרמי השיטפונות החריבו את הסוללה שלה מדי חורף יותר ויותר, ושוב לא הגיעה עד למזח. תוצרת בית-החרושת הובלה במשאיות ענקיות, בכביש שנפרץ בהרים אל באר-שבע, ומשם צפונה לנמל חיפה, או דרומה לאילת דרך דימונה. העובדים לא גרו במחנה אלא בבאר-שבע ובדימונה.

מחנה-העובדים הנטוש ניראה כמשכן של רוחות-רפאים. צריפיו ובנייניו, שהיו מסויידים לבן מפני החום, ידעו תקופות אחרות של זוהר ופעילות. מאות פועלים, בהם פלוגת הקיבוץ, מיטבחים, חדרי-אוכל, משכנות עובדים, קנטינה, קולנוע, מרפאה ומשרדים. במלחמת 1948 היה המקום נתון במצור, מנותק מצד הים והיבּשה גם יחד, וקשרוֹ עם החוץ היה בדרך האוויר בלבד. מזמן שנכנס צה"ל לסדום, בדרך-העקיפין של הערבה, ועד לפריצת הכביש החדש מבאר-שבע לאחר שנים אחדות, שוּתק המפעל והמחנה נעזב מיושביו. לאחר חידוש העבודה בחרו רוב הפועלים להתגורר עם משפחותיהם מחוץ לסדום, באקלים נוח יותר, ומחנה-העובדים שוב לא חזר לתפארתו. בניין המרפאה היה היחיד שהשתמשו בו. יתר צריפי-המגורים רחבי-המידות עמדו ריקים. קראו להם בשם “לולים” בשל דפנות הרשת הנמוכות, שמותקנות בגובה מועט מן הקרקע לכל אורכם, לאפשר את זרימת האוויר.

הים נסוג אחור לאורך קילומטרים רבים וחשף רצועת-חוף חדשה ברוחב מאות מטרים. השיפוע של קרקעיתו, בחוף הדרומי, היה מועט כל-כך, עד כי היטשטשו גבולותיה של הגדה הדרומית, סמוך לבית-החרושת, ולא היתה הפרדה בין קו-המים לתחילת אזור הביצות הטובעניות, שאי-אפשר לשוט בהן בסירה, אך לא לעבור אותן ברגל.

צל ההר התארך וכבש לעצמו עוד חלקים במחנה הנטוש, ובלע בשחורו את מיבניו המלבינים והסתיר אותם מעין רואה. באור בין-הערביים דמו הבניינים לעצמותיה המלבינות של חיה קדמונית, ששִלדה התפזר בישימון. בגלל נסיגת הים הוארכה והועמקה התעלה המושכת את מימיו לבריכות-האידוי המשתרעות בבקעת אל-גוֹר, ממזרח לבית-החרושת. נתיב התעלה מקביל לסוללה של מסילת-הברזל הצרה. ובין המחנה הנטוש לבין בית-החרושת, על שפת הוואדי הרחב, נמצא מסלול מוזנח של שדה-תעופה למטוסים קלים, שבהם הצליחו בקושי רב להעביר אלונקות עם פצועים בימי המצור בסדום.

שלד המזח העזוב הִשרה אווירה מוזרה על פינה זו של החוף, שממנה ניראו בית-החרושת לאשלג, המחנה הנטוש והאכסניה. מגוחך היה המזח למראה בהתנשאו בלב היבשה, מוגבה ותקוע במרחק רב מן הים. היה קשה לשער מראה ים וספינות שהגיעו אי-פעם אל פיגומו ופרקו את מטענן, מראה אנשים שהתרוצצו מסביב לו, במקום המרחף עתה באוויר. רחוק מן החוף עמדו דוממות על עוגניהן אסדות-משא כבדות, ספינות, סירות-מנוע, צי שחור ושותק, מוזנח ומיותר, אשר חדל זה כעשר שנים למלא את תפקידו – הקשר עם המפעל בצפון, ומשם אל כולה. המפעל הצפוני נחרב על-ידי פועליו היהודיים במלחמת 1948, בזמן שנסוגו משם בצי הספינות לעבר סדום והתבצרו בה למשך הקרבות, עד יעבור זעם. מה שהותירו, השלימו הערבים במלאכת ההרס. מאז נישאר המפעל הרוס ושמם תחת השלטון הירדני. ואילו הצי, מיום הפלגתו האחרונה דרומה עם הנשים והטף, שוב לא הצפין לעולם, חוץ מאותה ספינת-מנוע שהשתתפה בכיבוש עין-גדי ושימשה לקשר עם הנקודה החדשה עד שהותקנה דרך-העפר המוליכה אליה.

פרוש כמניפה דמם צי-הרפאים. שומר בחובו את סוד נסיעתו האחרונה עם מאות אנשים, ציוד ומזון, עֵד לשריפת פרי עמלם של מאות עובדים בעשרים שנות עבודה. את קבוצת בית-הערבה הרסו תושביה ערב הפינוי, שברו מכונות ומכשירים, כלי-מיטבח ורהיטים, לבל יפלו בידי האוייב. שדותיה, שנשטפו בעמל רב מן המלח והפכו לאדמה פורייה – שממו עתה. שדה-התעופה נחרש בטרקטורים, ואת אלה שרפו מפעיליהם מיד בגמר העבודה. מפעל-האשלג, בית-החרושת לברום, מחסני-העצים, בתי-המלאכה, מחסני-התוצרת הגדולים, המוסך ובו חמש-עשרה מכוניות – על הכל שפכו דלק והעלו באש בשנת 1948. בתחנת-הכוח החשמלית חיבלו עובדיה, וגם היא עלתה בענן שחור. וכך גם מחסן הצמיגים. הקטרים, הרהיטים, חדרי-המשרדים. כשהפליגה השיירה דרומה בדרכה האחרונה, עלו אחריה השמיימה לשונות-אש גבוהות ותימרות עשן שחור, סמיך וכבד, ונשמעו קולות-נפץ. פני הנמלטים היו מועדים אל מקום-המקלט בסדום, אך לרגע דימו כי את סדום הנהפכת במְטר גופרית ואש הם עוזבים אחריהם.

 

פרק אחד-עשר: לוונטל: “בתחתית העולם, ממש רואים את השקט…”    🔗

שתי הנשים נכנסו לצריף-הפח הרעוע, ליד המזח הנטוש. לֶוונטל חיכה להן במרחק צעדים אחדים, הסב מבטו בצניעות מן הפרצוֹת אשר בקירות הצריף, והיה מחייך לעצמו בשומעו את קולות-הצחוק מבפנים. פתאום נשמעה חבטה עמומה בקיר-הפח, המיבנה הישן הזדעזע, כמעט התהפך, וקולה המבוהל אך עדיין מתפנק של מוּסי נשמע מתוכו:

“אדון לוונטל, בבקשה!”

הוא נכנס, ולנגד עיניו התפתלה דמותה העגלגלה בבגד-הים הפִרחוני, והיא מבקשת ממנו שירכוס את הרוכסן מאחור, לבל תמעד שוב בעשותה זאת. רק בנס לא נפלה יחד עם הקיר.

הרוזנברגית היתה עסוקה בהעלאת בגד-הים על ירכיה העבות, בלי להסיר את חצאיותיה, וניראתה חסרת-ישע בחום המחניק ששרר בצריף-הפח הלוהט. רחמיו נכמרו עליה, אך לא היה יכול להושיעה. מוסי נהנתה מעזרתו ולא הִרפתה ממנו היא האריכה את עניין הרכיסה ככל האפשר.

לבסוף צעדו שלושתם יחפים אל הים, לוונטל משך אחריו את מוסי, וזו היתה משמיעה מפעם לפעם אנחה, וכמו היתה נוטה ליפול למראה כל אבן חלקלקה בדרך. הרוזנברגית התנהלה אחריהם לאיטה, פניה חבויות מתחת לכובע-החאקי הצבאי, רחב-התיתורה, כספינה עתיקה וכרסתנית, ומבטה היה מֵימי ועכוּר, כשל קפיטן זקן שהמֶלח והיי"ש הִכהוּ את עיניו.

לאורך שיפוע החוף בלטו אבנים עגלגלות, שרופות כביצים שלוקות, כאבני לַבָה שקפאה. ביניהן ביצבצה קרקע טין-מלח שהיתה אפורה וחמה וקליפתה יבֵשה. במרחק-מה מן הים אך נעשתה לבוץ שחור וחלקלק, מסריח ריחות נפט ומלחים, ככל שקרבה אל המים. רגלי הנשים ניגפו וניכווּ. לוונטל השאיר אותן מחזיקות זו ביד זו ומיהר וחזר אל צריף-הפח כדי להביא את נעליהן. גושי-האבן החלקלקים, שצבעם האפיר בגוון עכור-כהה של רטיבות שמנונית, סמוך לקו-המים, להטו עתה כברזל מלוּבּן.

השתיים נסוגו בצווחה, וקיפצו לאחור אל החוף היבש. לוונטל חזר במרוצה ונעליהן בידיו. בתקופת שהותו באכסניה הרגיל את עצמו להלך ברגל יחפה על האבנים החמות. גופו הדק השחים, העור בכפות-רגליו התקשה. קווצות דלילות של שיער לבן, שעיטרו את מצחו המתגבה בקרחת צרה ושזופה, שיווּ לו מראה של יורד-ים ותיק. היה יכול להיחשב לנאה לולא כתמי האקזֶמה שכיערו את גופו. הוא התעקש לעזור לכל אחת לנעול את נעליה. גבו שימש להן משענת. ציחקוקיהן נבלעו במים הכבדים. ציפור לא עפה. רוח לא נשבה. רק ההרים המרוחקים ריטטו באוויר החם.

“חבל שדניאל איננו כאן עם המצלמה,” מוסי התנודדה על נעלה האחת וצחקה כמתייפחת. “תמיד הוא מצלם אותי. ואיך קינאה בי אישתו. חה, חה!” והיא קירטעה במהירות אל תוך הים.

כיכר סדום הצהובה, מעולפת החום, ספגה את קולותיהם.

לוונטל אימץ את כל כוחו להחזיק במוסי, אלא שזו רצה בפזיזות ולא טרחה כלל להתבונן היכן היא מניחה את כף-רגלה. היא היתה סבורה כי על לוונטל למצוֹת עד תום את אבירותו. חסד היא עושה עימו בהעניקה לו הזדמנות להחזיק בה לעיתים קרובות. האבנים בקרקע-הים היו חלקלקות ומכוסות בבוץ השחור. הרוזנברגית התבוננה באהבהביה של חברתה בחיוך סלחני, כפי שסולחים לנערה צעירה וקלת-דעת.

הכניסה למים לא היתה קלה. מי-האפסיים נמשכו מרחק רב פנימה, והרגליים מעדו על האבנים. בהגיעם למי-ברכיים יכלו לשבת במים, ומעתה הוקלה התקדמותם. גופיהם צפו בתמיסה הכבדה, ובחתירת ידיהם הפשוטות לצדדים ולאחור החליקו בנחת על ישבניהם מאבן לאבן בלי להיכשל בדרכם. הרוזנברגית צימצמה שפתיה מתוך המאמץ, ואגלי-זיעה ניגרו ממצחה, כמו להכעיס, אל תוך העיניים ואל קצה האף. היא ביקשה להעביר יד על פניה ולמחות את הזיעה, אולם זכרה את פקודתו של לוונטל, שלא לגעת בעיניים באצבע רטובה. ריח המים ומגעם היו מסלידים, כחבית סולר שעירבבו בתוכה מלח. הים היה כבד, שמנוני ושקט.

לוונטל קם בתוך המים והתחיל מורח את עצמו בעיסה השחורה, שהיתה מכוסה בקרקעית קרום דק של טיט פריך הנשבר ומתפורר למגע רגל. בידיו חפן מן הקרקע גושי בוץ מְנָטֵף, וצָבע פסי טיט שחור לאורך גופו. מבין רגליו הזקופות נשקף אל מוסי, היושבת עד צוואר במים, צי-הספינות המשחיר ורכס הרי-מואב. לא עברה שעה קלה והוא הפך לכושי, חוץ מפניו שהכובע הסתיר אותן.

“ומה איתך?” שאל את מוסי.

המחשבה שמישהו עתיד למרוח את גופה בטיט גרמה לה חלחלה משונה של עונג. מצד שני, לכלוך מסריח שכזה! האם כדאי? הטיט השחור כיסה על שערות חזהו הלבנות של לוונטל, וגופו הצנום כמו התעצם והתעבה עם כל שיכבה שמרח על עצמו. מוסי קינטרה אותו על מראהו.

“מצאת לך זמן להלצות,” הניעה הרוזנברגית את שפתיה בכבדות, בדיבור איטי, בלי להניע ראשה, כדי שלא תיפול הטיפה המרגיזה שהתנוססה על מצחה, והיא משתדלת שלא לעשות שום תנועה מיותרת, העלולה גם להתיז לעיניה טיפה ממי הים הנורא. שבריר של טיפה, שחדר לפני רגוע לזווית-שפתיה, טעמו היה כה מר וצורב ומרושע, עד שביקשה לצעוק, והיתה עושה כן אילמלא חששה להפריע להם. מוסי מתנהגת כפתייה. והטיפה עומדת לזלוג בכל רגע על מצחה-שלה. והשמש קופחת באכזריות ממערב. מדוע לא לקח אותן הארכיטקט לרחוץ במקום שההר מצל על המים? הכובע הכבד והטיפשי קשה כאבן, ומנסר חריץ צורב של מלח בגולגולתה, ככובע-כבאים. אילו היה כאן לפחות משקה קר. או קצת מים מתוקים.

לוונטל סיפר בינתיים למוסי על מעלותיה של הרחצה בים, והסביר כי ההתמרחות בטיט, והטבילה במי מעיינות-הגופרית של חמי-זוהר הסמוכים לכאן, הם מרפא מצויין למחלות-עור ולמחלות-פרקים. במי הים מצוי גם הורמון-הייחום, ההורמון האסטרוֹגני, שהוא הורמון הפְּרייה והרבייה של האישה. לפני יותר מעשרים שנה הפיק פרופסור צונדק מירושלים את חומרי ההורמון מתוך מי הים בשיטה מיוחדת. הבדיקות הוכיחו כי בדרום הים, במקום שהם נמצאים עתה, מכילים המים הורמוני-ייחוּם יותר מאשר בצפוֹנו, וכמות ההורמון במי קרקעיתו של הים גדולה פי עשרים מאשר במים העליונים, ומכאן סברו כי מקורו בקרקעית הים. בדקו את הטיט ונוכחו לדעת שאכן הוא מכיל כמות גדולה של הורמון-הייחום. ועוד הוכח כי ההורמון חודר דרך נקבוביות-העור, ועל-ידי מריחת העור בהורמון אפשר לקבל תוצאות כמו על-ידי זריקה. ניסיונות ממושכים אישרו את הדיעה כי יש ערך רפואי להחדרת ההורמונים דרך העור. וטוב הדבר, מבחינת הריפוי ההורמונלי, לרחוץ בים ולהתמרח בטיט שעל קרקעיתו. כמות הורמון-הייחום בטיט אינה פחותה מזו המצוייה במרחצאות-הטיט המפורסמים של פראנצנסבאד ופיירמונטו.

“הו, כואב!” מילמלה מוסי ותמכה עצמה בכתפו, בעוד הוא מדבר וטורח למרוח את גופה בבוץ. הוא נבהל לרגע והִרפה ממנה. “לא, לא!” תפסה בו ונשענה מפעם לפעם על חלק אחר של גופו, כתף, צוואר, זרוע וגב, והחזיקה בו היטב בעוד הוא מתכופף להעלות בכף-ידו עוד טיט ומטייח את גופה מכל צדדיו. “אַה, אה…” שבה ונאנחה.

“הכאבתי לך?”

“בבקשה ממך, תמשיך. כאן,” הורתה לו בידה, “כאן לא מרחת כלל. אנא. וכאן, אם לא קשה לך, שוב,” ופתאום היו השמיים בהירים וכחלחלים, החום לא העיק, המלח לא צרב, האור לא סינוור, וכמו נבקע הרקיע ושירה שמיימית של רבבות ציפורים מקרקרת ומפרכסת בתוכה.

צריחתה החדה של הרוזנברגית הפרה את דממת בין-הערביים ששרתה על-פני הים הרובץ במנוחה. היא ישבה שקועה עד צווארה במים והיכתה בכל כוחה על-פני חלקת הים והעלתה סילונות של קצף מלוח ושלל טיפות, כמִזרקה, וזרועותיה נעות לצידי גופה הגמלוני כגלגליה של ספינת-קיטור עתיקה.

“העיניים שלי!” צעקה, “אני אמות! אתעוור! אוי לי, העיניים שלי! עיניי היחידות!”

כובע-העבודה הצבאי שחבשה לראשה נרטב אף הוא, וצבע החאקי הפך לכתם שחור ושמנוני. לוונטל הִרפה ממוסי ובטש ברגליו היחפות במים, דילג מאבן לאבן, וקודם שמעד על האחת וכבר נמצא מקפץ אל האחרת, והיה מתיז טיפות עם כל פסיעה במים הכבדים. חיש-מהר הגיע אל החוף, חטף את בקבוק-המים וחזר עימו אל הרוזנברגית המפרפרת, הצועקת ונענית בהד עמום של הים וצלע-ההר המשחירה. הוא הפשיל כלפי מעלה את שולי כובעה ורחץ בזהירות ובדאגה את עיניה במים הפושרים. היא שטפה בשארית המים את קצות אצבעותיה, הגישה אותן בזהירות אל פניה, ונאנחה לרווחה כשיכלה סוף-סוף לגעת באותו גירוי מציק. היא הודתה לו.

שעה קלה ישבו במים ואחר-כך קם לוונטל ומשך אחריו את הנשים פנימה, וכאשר הגיעו המים לחזהו, השתרע בזהירות אפרקדן, והתחיל לשחות וקרא להן לעשות כמוהו ולהיזהר שלא לצלול. השחייה לא היתה תענוג כלל. בגלל משקלם הסגולי הגבוה של מי הים לא היה אפשר לשקוע די הצורך. כפות-הרגליים סירבו להיכנס למים הכבדים, והיה צורך לדחוף אותן בכוח כלפי מטה כדי לחתור בהן. זו היתה עבודה מפרכת. לא שחייה אלא משהו נלעג הדומה לקִרטוע של ברווז. בכל רגע ניתרו כפות-הרגליים היחפות כלפי מעלה, חסרות-משקל, העקבים ריחפו באוויר, והשוֹחה עצמו אינו מתקדם אף כפסע במים. לוונטל שכב על גבו והיה מונח על-פני המים בלי נוע. עיקר הקושי היה להחזיק את הראש. יתר חלקי הגוף צפו במנוחה מתוך הרפיית שרירים מוחלטת, חוץ מן העורף שנמתח לְפנים עד כאב. אמנם היה אפשר להשעין את הראש בקו אחד עם הגוף, אולם הדבר היה כרוך בהרטבת השיער ובסכנה לשלום העיניים. לוונטל שילב אצבעותיו תחת עורפו ותמך את ראשו בידיו, וכך שט וראשו מורם על-פני המים, דומם כאבן.

לאחר כישלונות אחדים, שכמעט גרמו לבהלה נוספת, הגיעו גם הנשים לאותה תנוחה, וכך צפו לאיטם, שלושה גושים דוממים, בכובעיהם הצבעוניים, והזרם סוחף אותם כמעט מבלי שהרגישו, אילמלא ההתרחקות האיטית מצלע-ההר.

השמש התחילה להיעלם מאחורי הרכס המערבי של הר-סדום הסמוך. הצל פלש והתקדם לעברם וכעבור זמן מועט כיסה עליהם. דממה גמורה שררה על-פני הים. החום לא פסק, אך במים פחת כוחו לעומת סככת האכסניה.

“אנשים אשר אלוהים מתבונן בהם בעין הפנימית,” מילמלה הרוזנברגית, “דוקטור קרוגר. הנירוואנה. הוא יודע!”

“אספֵּר לבעלי ששכבתי בתחתית העולם, לבד!” ציחקקה מוסי ופתאום השתתקה, כנבהלת מצליל קולה.

“אכן, בתחתית העולם,” הירהר לוונטל לאט ובקול רם, ופניו כלפי מעלה. הם לא ראו זה את זה. “השקט הזה מסביב. ממש רואים את השקט. אוזניי ריקות מרוב שקט. לעיתים אני שוחה ושוכב כאן שעה ארוכה לבדי, וחושב…”

“ומה אז?” שאלה מוסי, מגוּרה כולה.

לרגע דומה היה שהעולם קפא על מקומו.

פרק שנים-עשר: תעלומת “אדלה”, הספינה ששקעה בים-המלח    🔗

Totes Meer, 15.4.1933

ארנה יקירתי וקארל חביבי הקטן,

את סוף השבוע האחרון ביליתי בעין-גדי ולא נסעתי כמנהגי לירושלים. זמן רב דחיתי את הזמנתו של יוהנס שמידט מפני העבודה הרבה. הבטחתי לו להצטרף אליו במסעו עם הבדווים בדרך הערבה לעקבּה, והדבר לא יצא לפועל. הוא חזר והפציר בי כל פעם שהגיע עם סירתו למפעל כדי לקנות מיצרכים ולקבל את הדואר. בדיוק בשעה שעליה נידברנו בינינו, בא לקחת אותי, חמוש בשני אקדחיו ומביט ימין ושמאל בבוז מהול בחשד אל המפעל, שהמולת משאבותיו ומנועיו רועמת ללא הפסק שלוש משמרות ביממה. “פקח עין על סביבותיך, העסק גדל על שמרים! האנגלים והיהודים תוחבים אפּם לכל מקום, ומשתלטים.”

יוהנס שמידט, על אף פשטותו והתנהגותו המחוספסת, הוא רומנטיקון ללא תקנה. כמין לוֹרנס גרמני. כל המביא קידמה לאזור שנוא עליו, ומכאן התנגדותו הגדולה ליהודים. “בעין-גדי שלי לא אתן להזיז אבן ממקומה,” הוא אומר, “האדם הראשון שיכרות בה עץ – אשלח מאקדחי כדור בראשו!”

רגשותיו כלפי היהודים עולים בקנה אחד עם התעניינותו האחרת במפעל-האשלג ובכל המתרחש בו, שעליה רמזתי לכם. על רקע זה התנהלו בינינו ויכוחים מרים. על-כל-פנים, מעדיף הייתי להימצא במחיצתו של אדם נעים-הליכות ממנו, חסר דיעות קדומות, שאינו מערבב גורמים בלתי-רציונליים במילוי חובתו.

הוא סיפר לי כי בבוא שיטפון, המשנה את פני הוואדיות בעין-גדי, הוא רץ למפותיו ומשרטט מחדש את הקטעים שניזוקו. על השיטפונות אין כעס בליבו. נגד הטבע, הוא אומר, אין לעשות דבר. פשע הוא, לדעתו, רק החרבת הטבע בידי אדם.

הנסיעה מצפון ים-המלח, לאורך החוף המערבי, עברה עלינו בנעימים. תחילה עברנו את ואדי-דבר, המגיע אל הים בשתי זרועות רחבות, ומסביב לדלתה שהוא יוצר נמצא מישור שמם עד לרגלי ההרים. במרחק רב מן החוף מתנשאים קירות הנחל כקֶניון של חומות ושל כיפות משחירות. מרבית הקניון היתה שרוייה בצל, כי השמש כבר נטתה כלפי מערב, וסינוורה את עינינו בהביטנו אל צלעות-ההרים המשחירות. לא הרחק מן הנחל, כלפי צפון, ראינו סלע גבוה הדומה לאגרוף קמוץ, ולו אצבע שלוחה כלפי מעלה. מעל לסלע פעורה בקיר מערה גדולה. שמו של הסלע בפי הערבים חג’ר-אל-אצבע.

בהמשך הדרך דרומה עברנו את רצועת החוף הארוכה, בין ואדי-דבר וואדי-קומראן, הזרועה לכל אורכה שרידי מצודות, חומות, בריכות, תעלות-אבן ובניינים. המקום היה מיושב פעם, אדמתו טובה לעיבוד, אך רשת אספקת-המים נהרסה, ובאה השממה.

ככל שהדרמנו התרוממה רצועת המישור והפכה לאזור גבעות, שביניהן מפלֵס ואדי-קומראן את דרכו בעומק ניכר. גובה קירותיו מזה ומזה מגיע לעשרות מטרים. בחופו התלול של הנחל מתנשאת גבעה ועליה משטח של חורבות בשם חירבּת-קומראן. שמידט, שביקר במקום ומכירו היטב, סיפר כי בחלקה הצפוני של הגבעה מצויים חורבות מיבצר, יסודות של אולמות ובריכה עמוקה. הקירות בנויים אבן ומטוייחים. שרידי תעלות-אבן והריסות חומת-עיר ממערב וממזרח למיבצר מוכיחים כי במקום שקקו חיים. בתחתית הגבעה מצוי בית-קברות עתיק. שמידט שמע מן הבדווים המתגוררים במידבר-יהודה כי במערות שבאזור קומראן מצויים כדים ובהם מגילות עתיקות של היהודים הקרויות בפיהם “כּתאבּ-אל-יהוד”. העניין אינו אלא אגדה, טוען שמידט, שהרי בשעתו נתגלו כבר מגילות ממין אלו, והוכח שכל העניין בזיוף יסודו. ואישור לכך, שהסוחר שהביא אותן מירושלים ללונדון וטען לנאמנותן, מוזס וילהלם שפירא, שלח לבסוף יד בנפשו מרוב בושה וביזיון שהעטה על עצמו כאשר התגלה הדבר. ושמידט הוסיף בלעג: “אופייני שאותו סוחר יהודי היה, אמנם מומר. אבל יהודי נישאר יהודי. רק הללו מסוגלים להטות את העולם כולו אחרי תעמולת-הכזב שלהם.”

יום אחד, הוסיף וסיפר, כאשר ראו ידידיו הבדווים שאינו משתכנע בנכונות סיפוריהם, הבטיחו להביא לו במו-ידיהם קטע מגילה מאחת המערות, כתוב באותיות מרובעות. ואכן, הביאו לו פיסת-עור חרוכה, כמין סולייה שרופה וחסרת-צורה, אשר לדעתו שלף אותה מי מהם מסנדלו בחניית-הלילה האחרונה. הוא התבונן בה מקרוב בזכוכית-מגדלת שהוא נושא עימו לשם איסוף צמחים נדירים. וכפי ששיער לעצמו – כל העניין בטעות יסודו. אומנם היו מקוּוקווֹת עליה כמין אותיות הערוכות שורות-שורות, אולם לאחר התבוננות מדוקדקת, היה לו רושם כי אלה הם סימנים שהותירו החוטים, שמהם נתפרה סוליית הסנדל העתיק. צחוקם של הבדווים העומדים סביבו אישר את דעתו. הוא היה משאיר בכל-זאת את החפץ המוזר אצלו, להראותו לשם שעשוע לידידיו, אלא שהערבים האלה, שהכול אצלם מסחר, דרשו תמורת סוליית-העור העלובה כמחצית-הלירה, ואמרו שסיכנו נפשם בטיפּוס למערה כדי להביאה אליו. אחד מהם טען ששבר רגל בשעת הטיפּוס. אין להאמין לשום מילה שלהם. זה שנים שהם גונבים את מרבית יבול הירקות, אף-על-פי שהבטיח להם מחציתו בשכר ההובלה לשוקי בית-לחם וירושלים. כשראו שהוא מסרב לשלם בעד הסולייה, לא היססו להשליכה למדורה שהכינו עליה את ארוחת-הערב. ברגע האחרון כמעט התחרט על שלא קיבל את הצעתם, כי כאשר נשרפה הסולייה, התלהטה והאדימה, התחילה נפתחת עלים-עלים, כגווילים של אש, ורגע השחירו בתוכם כמיני אותיות, ונידמה היה לו שהוא יכול לקוראן – ובעוד שניות מעטות היה הכול לאפר.

אדמת חירבת-קומראן אפורה והמקום שמם, אך לא הרחקנו הרבה דרומה והנה הופתענו למראה ריבוי הצבעים של ההרים ורצועות הירק המשתרעות לכל מלוא העין, מן החוף ועד לרגלי ההרים. אלה הן ביצות פֶשח’ה העשירות במעיינות, מהם זעירים ומהם שספיקתם רבה, חלקם מפכה בתחתית ההרים, בין נקיקים וסדקים, והיתר במישור הסמוך לחוף. את הביצות מכסה סבך של עצי אשל, שיטה, הרדוף, ערבה וקני-סוף, המסתירים בצפיפותם הרבה את מי המעיינות הנשפכים ואובדים ביניהם. לרוב מכילים המים מינרלים בכמות רבה ואינם ראויים לשתייה, אם כי בכמה מן המעיינות צלולים המים להפליא.

שמידט סיפר כי המעיין, שהערבים מכנים בשם עין-הינדי, שופע מים עכורים וחמים המכילים גופרית, אך למרבה הפלא חיים שם דגי-כסף זעירים מסוג הציפרינודון. מעיינות אחרים מכילים ברזל-מנגני, המכסה את האבנים שבסביבתם בגוון שחור עד שהרואה אותן טועה וחושב שהן מאבני-האספאלט הנפלטות מתוך הים.

אזור המעיינות והביצות חסום בדרומו על-ידי כף-הר בשם ראס-פשח’ה, חומת-צוקים זקופה הטובלת בגלי הים ואינה משאירה רצועת-יבשה למעבר על-פני החוף. משום-כך יש צורך לטפס בשביל אל פסגת הצוק ולרדת מעברו השני. התבוננתי אל שביל-העקלתון העולה אל מרומי הצוק והתמכרתי להנאת השיִט המהיר והרך של סירת-המנוע אשר שמידט נהג בה ביד חרוצה. הסירה היתה עמוסה פחי-דלק רבים שהביא עימו מן הצפון כדי לאפשר את מסעותיו על-פני הים לתקופה ממושכת.

הכֵּף אורכו כקילומטר וזרמי-מים גבוהים ונמוכים מזנקים מחומתו הסלעית, בין הצוקים, ונשפכים לים. שמידט היטה בלי חשש את הסירה סמוך מאוד לכף. חלקו הצפוני של הים עמוק באמצעיתו עשרות ואף מאות מטרים, ואין כל חשש להתקרב לחופיו, מה שאין כן בחלקו הדרומי, מן “הלשון” (אל-ליסאן), והלאה, שם כמעט אין מקום שעומקו יותר מעשרה מטרים. החוף בקִרבת העיירה הערבית א-צאפייה, היא צוער הקדומה, הוא ספק ים ספק ביצות נרחבות שאי-אפשר לעוברן ברגל. הערבים מכנים את האזור “גוֹר-א-צאפייה”, היא הבקעה שבמרכזה שוכנת העיירה העלובה.

כאשר התקרבנו לראס-פשח’ה עלה באפֵינו ניחוחו החריף והמחניק של המימן-הגפריתי. חלק מן המעיינות הנשפכים מבין נקיקי הצוק לים הם מינרליים, ובקלות אפשר לזהותם על פי שכבת הגופרית הצהובה המכסה את אבני החוף, אשר המים רצים על פניהן עד שהם נשפכים בקילוח דק ומסריח הימה.

התרחקנו שוב, וכאשר הבטנו לאחור גילינו את חלקו הדרומי של השביל, המתפתל כחוט דק ולולייני אל ראש ההר. שם ראינו להפתעתנו עדר עיזים מעפיל, ורועיו הזריזים מקפצים לפניו ואחריו ומזרזים את הצאן. קולותיהם מילאו את חללו השוקט של הים לפנות-ערב, וההד חזר ונפְזר באלפי רסיסים של בנות-קול.

שמידט כיבה את מנוע הסירה והוציא בקבוק יי"ש ממקום-סתר, ואני הוספתי עליו את כריכי הבשר והגבינה שהכינה לי לדרך בחורה יהודייה העובדת במיטבח הפקידים, כי כאשר מיהרנו לצאת לא הספקתי לאכול ארוחת-צוהריים. ישבנו והיטבנו את ליבנו בסעודה בלב ים, העברנו את הבקבוק מפה לפה וזללנו את הכריכים הטעימים.

צל ההרים שהתארך על-פני המים שינה את צבעם. מוזר עד מה משתנים צבעי הים כל כמה שעות. הנה זריחת הירח המופלאה, ולעומתה שעת בין-הערביים. בצאתנו מן המזח בצפון היה צבעו של הים אפור-כחלחל ועמוק. רק סמוך לחוף, כאשר התבוננת בו מקרוב, היה עכור קצת בגלל סמיכות המים רוויי התמיסות שריכוזן גבוה, אך מרחוק ניראו פניו כחולים וכה רוגעים, עד שהיה קשה להאמין כי אינם מתוקים ונעימים כמי אגם הכינרת (אשר על ביקורי בו ובנצרת סיפרתי לכם). בצוהריים, כאשר השמש ברום השמיים, מאבד הים את צבעו הכחול והופך לראי-כסף מסנוור, כאילו לא מים הם אלא ריקוע עצום של מתכת ממורקת. וכה מבריק הוא, עד כי אי-אפשר להביט לעברו בלי משקפי-שמש. לוֹבְנו המלוח מסנוור את העיניים ומכאיב להן כאילו חדר לתוכן ממש.

לפנות-ערב שקעה השמש מאחורי רכס-ההרים הגבוה מוקדם מאשר בכל מקום אחר בארץ הזאת. הצל התפשט מזרחה, מי הים השחירו, עדיין מבריקים כראי עמוק ואפל, ואנו מתבוננים בהם בשעה שאכלנו בלב הדממה, וראס-פשח’ה מאחורינו. המקום היה שקט להפליא, חוץ מקריאותיהם החדגוניות של הרועים הערביים למעלה, שפילחו את הדממה והפריעו אותה, כקריאות המואזין בעיר העתיקה בירושלים בלילות חמסין. צבעם השחור של המים הִשרה כבדות קודרת, חגיגית, השמש נעלמה ושעת-הדמדומים הארוכה האירה את הים וההרים באור-ביניים מיוחד במינו, כמו בשעת ליקוי-חמה.

לפלא היה בעיניי איך תשוב הסירה לנוע במישטח השחור והמבריק, אשר שום גל לא ניראה לכל אורכו. רגע דימיתי כי לא במים אנו שטים אלא נתקענו בלב מישור של זפת נוצצת שקפאה. ניסיתי לחלוק עם שמידט את הרגשתי, על הקיפאון, מידבר-המים, העומק, ההרים הסוגרים מסביב, האור המתמעט, כובד האוויר וריחו החריף. והוא פרץ בצחוק ואמר שראשי הסתחרר כניראה מן המשקה.

הרועים הערביים הגיעו בינתיים לפסגתו של ראס-פשח’ה, השגיחו בסירתנו והתחילו לקרוא לעברנו קריאות שונות, כניראה להביע שמחה ולאחל לנו דרך צלחה. הם נופפו מקלותיהם באוויר, מעל ראשיהם, כירכרו ופיזזו כיוצאים במחול.

קמתי ונופפתי להם בידי: “הלו! הלו! מַעַ-סַלַאמֶה!” ואחר-כך הוספתי מתוך פיזור-נפש גם בעברית: “שלום! שלום!”

אלה היו המילים הראשונות שלמדתי בשתי השפות. הרועים המרוחקים ודאי לא שמעו מה צעקתי לעברם, אך שמידט קפץ ותפס בזרועי, והסירה הזדעזעה וכמעט התהפכה. הוא הסמיך אל פניי את פניו הגסים והסומקים משתייה.

“לא תדבר על הים שלי מילה עברית! עוד יחשבו אותנו בטעות ליהודים!”

היינו שני הגרמנים היחידים במרחק עשרות קילומטרים מסביב, רחוקים מכל מקום-יישוב, והוא אומר “שלי”, כאילו מדובר באגם הנמצא באחוזתו הפרטית. לא עניתי לו כי הייתי אורחו, והשלמתי מראש עם כל הזר והמוזר שבהתנהגותו. לא רציתי להעליב אותו.

במהרה גלשו הרועים אל מעבר לגבעה ונעלמו מעינינו. הדממה חזרה. שמידט התכנס בפינת הסירה ומילמל הערה אנטישמית על הבחורות המופקרות העובדות במיטבח של המפעל. התבוננתי בצבעם המשחיר של המים וחשתי בהיסחפותנו האיטית בזרם הים דרומה – על-פי התרחקותנו ממצוקיו הקודרים של ראס-פשח’ה. הרחק לצד דרום התחילו מתבלטים באמצע הים שירטוטיה החיוורים של רצועת “הלשון”, מופזים באור-שמש אחרון. גבעות-חוור פריכות שהלבינו כביסקוויט רך.

אולי לא מקרה הוא שהתיאבון שלנו התעורר רק לאחר שעברנו את רצועת-הים המסריחה כביצים מקולקלות בגלל המימן-הגופריתני של מעיינות ראס-פשח’ה.

צחקתי.

לעולם לא אשכח שעה זו של בוא הערב על-פני הים הרוגע, את הקרירות הנעימה, בצל ההרים, ושנינו בני-אדם יחידים על הים ככל שמגיעה העין לראות. התחלתי להבין את שיגעון הגדלוּת של שמידט המסכן. המרחבים העבירוהו על דעתו. ריחמתי עליו והערכתי את גודל-ליבו בהזמינו אותי לבלות בצל קורתו את סוף-השבוע. שהרי שהותו של אדם אירופי נוסף במחיצתו כמוה כנתינת חצי המלכות לזר.

וריחו הכבד של הים, המלוח, בטעם אספאלט. הצרפתים מכנים אותו לא רק בשם ים-המוות אלא גם האגם האספאלטי.

המוות הזה. לכל שתישא את עיניך, אין סימן חיים אחד, לא על-פני המים ולא במעמקיהם.

כלום תיתכן דממה גדולה מזו?

יושבים היינו בתחתית העולם ומעשנים את הסיגריות שלנו.

כאילו האזנו להד של גונג אדיר ונעלם, ואנו דרוכים עתה לשמוע את הצלצול עצמו.

אם ישנה ממשות בהרגשת הנצח, באותה היתלשות מן הזמן, כאילו המקום מתרחב וממלא אותך עד שאינך מבדיל בין הוויית עצמך לבין כל הסובב אותך – חשתי בה בשבתנו בסירה.

כה גדולה היתה השלווה, עד שכאשר קם יוהנס שמידט ממקומו להתניע את מנוע הסירה, הזדעזעתי כאילו פרצה שוב מהפכת סדום-ועמורה, ומין פליאה טיפשית נכנסה בליבי: מדוע אין ההרים מונעים אותנו מלהרעיש? כיצד זה אפסותנו הקולנית מתפשטת על-פני דממת אלוהים?

כניראה, שתיתי גם אני יותר מדיי, שהרי פעמים רבות עשיתי את הדרך הזאת לאורך הים, אך תמיד הייתי טרוד בחבורה גדולה, עסוק במדידות-עומק ובלקיחת דוגמאות של מי הים, עד כי שכחתי להתבונן על סביבי. לפיכך נחרתה בזיכרוני הנסיעה עם שמידט לעין-גדי שלו כאילו בפעם הראשונה נתגלה לי בה בכל יופיו הים אשר אהבתי.

קארל שאל את דניאל עד היכן הגיע.

הוא אינו ישן, אפוא.

“לא הרחק ממקום ושמו ראס-פשח’ה.”

“אולי את המראות האלה חזר וראה, בפעם האחרונה… בשדות המושלגים.” אימו פחדה תמיד שסופו יהיה כאביו. “אל תשכח ל אותי כאשר יצלצלו לארוחת-הערב.”

דניאל הינהן בראשו.

“תודה.”

שלא בטובתו, אמר דניאל בליבו, הוא נקלע לעניין והולך ומסתבך בו. מדוע? מה מושך אותו אל החולשה הזו? לכל מסכן יש את המסכן שלו. [לשתי המילים “יש את” לא הסכימה בשעתה בשום אופן מערכת “עם עובד”. אב"ע].

“עין-גדי.” הגרמני, ספק ער ספק הוזה, פרץ בצחוק, “שמידט האידיוט! לשרוף מגילה גנוזה! ה’פיהרר' של ים-המלח!” והוא הסתובב כלפי הקיר ולחש לעצמו: “המרחבים… העבירוהו על דעתו.”

שעת בין-הערביים ירדה וכבשה לעצמה את מורדות ההר התלולים. מועקת החום לא שככה, אבל האפרורית שהתפשטה על-פני הכיכר הביאה אשלייה של רווחה. דניאל התקשה לקרוא בחדר המחשיך ויצא אל מרפסת-העץ המוגבהת, נשען אל מעקה-העץ שהתנודד, מסומר אל העמודים לאורך חזיתו של הצריף. צפונה, ככל שהעין רואה, היטשטשו שירטוטיו המחודדים של הר-סדום, וצבעו החום-לבנבן הפך לאפור-כהה. דרך-העפר לעין-גדי ולמצדה התפתלה עם רצועת-החוף הצרה, בין ההר לים, תלמי המכוניות נחרשו באדמת הלֵס המלוחה והבוצית, הים היה כחול-עמוק הנוטה לשחור וממורק כראי, ורבץ דומם כבעל-חיים עצום שקפא על מקומו בימי-קדם.

דניאל התבונן בנוף הקופא, ופתאום חש כי הזמן עצמו התאבן. גזעי העצים הפזורים על-פני החוף ניראו כציור סוריאליסטי, כמו בתמונה של סאלוואדור דאלי. באופק הצפוני התנשאו שירטוטיו החיוורים של ה“ביסקוויט” הרך של חַוור-“הלשון”, אשר על פניו עברו בשעות הצוהריים, בשובם מעין-גדי. מורדות הרי-מואב במזרח היו שטופים עדיין אור שמש חום-צהבהב, כתמי-צל התחילו להסתמן פה ושם בפתחי הוואדיות ובנקיקים. צלליתו המוארכת של הר-סדום השחירה, כאילו מעולם לא זכה בחסדה של השמש. דניאל שיער לעצמו מה לוהט עתיד להיות יום-המחרת, והירהר בלילה המוזר, בארץ הזרה, באחיו, הישראלים הללו, חביבותם היתירה ועצבנותם המגורה בחום, קוצר-רוחם ואדישותם הפתאומית, הפוגעת כפליים דווקא מהיותם גלויי-לב ללא גינונים מיותרים. פניו צרובי-השמש בערו, ועור העורף התחכך חיכוך מכאיב בצווארון החולצה.

ושרה, פתאום באים ימים והיא טוענת שהיא חשה עצמה מזוהמת. אחת לחודש היא נתקפת שיגעון לניקיון, הופכת את הבית, מטאטאה ושוטפת פינות נידחות, מוציאה מגירות, לצורך ושלא לצורך, חסרת מנוחה, בוכה, צוחקת, ואף לעשן אין לה פנאי בימים אלה. ובחלוף הבולמוס היא חוזרת לאדישותה. צלחות וספלים מחכים שבוע בכיור. המאפרות מלאות בדלי-סיגריות. חתול-האנגורה מפזר נתחי גבינה בחדרים, ומארגז-החול שלו נודף ריח שקשה לשאתו. פתאום היא נתקפת בולמוס של קניות וממלאת את המקרר, ולמחרת היא מאבדת את עניינה באוכל, המִצרכים מעלים עובש ונרקבים בלי שתטרח להכין ולבשל. ימים שלמים היא מסתובבת רעבה, מעשנת כקטר, ניזונה מכדורים ומרעילה את עצמה. אִם הפציר בה שתחדל לעשן או אִם ניסה למנוע ממנה סיגריה, היתה עלולה להתרתח עד כדי קטטה, ועיניה מבריקות כעומדת להכותו. לבסוף התייאש וחדל ל לה. עִם כל פזרנותה היתה קמצנית. לעיתים רחוקות קנתה לו משהו, את ימי-הולדתו שכחה, והיתה נושקת לו כמי שכפאה שד. הוא היה מנסה תמיד למצוא צד זכות בהתנהגותה – הרי אינה עוזבת אותו, וחייה ריקים לעומת חייו. וכאשר היה משפיע עליה מתנות ומפנק אותה בדברים, היתה מסתגרת בתוך אדישותה ומונעת ממנו את חיבתה, אִם בא אליה בטענות היתה אומרת שהיא מתייסרת ממש כמוהו.

הוא הוסיף לקרוא.

מנוע הסירה טירטר, ואחריה נמשכו קווי קצף לבן מקצה הכֵּף בקשת רחבה ללב הים, כמו הרצועות המתהוות בפגישת שפכי המעיינות והנחלים עם ים-המלח, והן מגובבות סחף, שברי ענפים ושיחים יבשים. ביצות פשח’ה נעלמו מן העין. הכף השולט הסתיר את כל חלקו הצפוני של החוף. עברנו על פני מפרץ שמימיו עמוקים, חופיו שטוחים ומשופעים במקצת, והערבים קוראים לו ע’זלניה, מפרץ האיילות. המקום אינו עשיר במעיינות, אך רב שם הירק. הספנים הערביים המהלכים בסירותיהם על-פני הים מספרים כי אין כמפרץ ע’זלניה יפה למקלט מפני סערה הבאה מצפון. המים שקטים ומוגנים מצד צפון על-ידי הכף של ראס-פשח’ה, ומדרום על-ידי הצוקים המאפירים בחופי ואדי-נאר, הוא נחל קדרון שבביבליה.

שואלים אתם מהיכן ה“צי” לים השכוח? הסירות משמשות לשני צרכים, להובלת מלח שחוצבים אותו בהר-סדום, ולאספקת תבואות לירושלים מכֶּרךּ שבהרי-מואב במזרח. סמוך לפרוץ מלחמת-העולם הלכה בים סירת-מנוע גדולה שהובילה קרוב לשלושים טונות משא, בשותפות יהודית-ערבית של בעלי-זיכיון להובלת נוסעים ומשאות. סחר התבואה התרחב בימי המלחמה, כאשר הצבא שלנו היה זקוק לאספקה רבה. בעלי-הזיכיון הגדילו את הצי לעשר סירות, גם השלטונות התורכיים הוסיפו סירות, וגם ספינת-מנוע גדולה שהעבירו אותה מחיפה לים-המלח, יותר מעשרים מטר אורכה, בנוייה ברזל, ושמה “אַדֶלה”. הביאו אותה מפורקת לחלקיה, ועל החוף הצפוני שבו והרכיבוה. היא שימשה לצורכי תחבורה בין כרךּ לירושלים, והובילו בה כמויות ניכרות של חיטה, לכלכלת הצבא.

בצפון ים-המלח בנו אז הטכנאים הגרמניים שלנו מזח קטן, ובקירבתו מחסנים לתבואה וכן בתי-מלאכה גדולים. המקום נקרא בשם ג’דידה. לפני נסיגתם הטילו החיילים הגרמניים לים את כל המכונות, שרפו את סירות-העץ, מילאו את “אדלה” אבנים גדולות וטיבעו אותה. הצריפים שגרנו בהם בבואנו למקום, שאותם שכרו עובדי חברת-האשלג מידי הערבי חסבון, אף הם משאריות התחנה להובלת התבואות, שבנה הצבא הגרמני לפני כעשרים שנה.

כעת שולט על הספנות בים ערבי בשם שוכּרי דיבּ, שקיבל את זיכיונו של חסבּון לחציבת המלח בהר-סדום ולהובלת התבואות. אולם צי חברת-האשלג גדל במהירות משנה לשנה ובקרוב, עם הקמת המפעל החדש בסדום, יהיה לצי של ממש שבאמצעותו תתנהל כל התחבורה בין שני המפעלים.

לעיתים אני עומד על שפת הים, לא הרחק מן המזח שבנו אותו חיילינו, סמוך למקום שבו טובעה “אדלה”, ששרידיה ודאי מונחים עד היום על קרקע הים, וחשש סתום עולה בי, זר ומפחיד, כאילו התרחש עתה המחזה לנגד עיניי – שריפת הסירות, פחד האוייב הבריטי המתקרב, המחסנים העולים באש, המכונות המושלכות לים, הערבים העומדים ומביטים אל אנשינו בשינאה, כי הם יודעים שהשלטון נשמט מידינו, ובעיניהם בורקת תאוות השוד, והכעס על כך שהשלל חומק מידיהם ברגע האחרון. שנאתי מראה נסיגות.

לפני כשנתיים בא הנה אמודאי רוסי מן המהגרים בקושטא, היא איסטנבול, ועימו עוזר תורכי, כדי לעבוד בהנחת קו הצינורות ללב הים, במקום המרוחק כשבע מאות מטרים מן החוף. הבדיקות שלנו הוכיחו כי משקלם הסגולי של המים, בעומק חמישים ושלושה מטרים, הוא 1.23 – קרוב מאוד למשקל הסגולי המכסימלי של מי הים הזה, ועל-כן זה העומק האידיאלי מבחינה תעשייתית לשאוב ממנו את הטיט לבריכות-האידוי. הוחלט כי כדי להגיע אל העומק הדרוש, נניח צינור-יניקה באורך של שבע מאות מטרים בתוך הים.

והנה, ערב אחד הופיע האמודאי הרוסי בפתח חדרי, נכנס והניח שני חפצי-מתכת נוצצים על השולחן. נהגנו לדבר בינינו רוסית הוא שמח על האפשרות להשתמש בשפת המולדת, שברח ממני לבלי שוב לפני חמש-עשרה שנים. גם עם הפועלים היהודיים מרוסיה שמח לפטפט בשפתו כל פעם שעלה על-פני המים לאחר צלילה מפרכת. הוא היה האמודאי הכבד ביותר שראיתי מעודי – הלבשנו אותו שתי חליפות-צמר ועליהן חליפת-אברזין, לנעליו סוליות-עופרת שמשקל כל אחת עשרים וחמישה קילוגרמים, ועל חזהו לוח-עופרת שמשקלו ארבעים קילוגרמים. הוספנו כדורי-עופרת בחגורתו. קשרנו צווארון-נחושת רפוּד-בּיטנה והברגנו עליו את כדור-הראש – ועדיין חששנו שמאתיים הקילוגרמים יצופו על-פני הים ולא ישקעו.

הוא אמר שמצא את חפצי-המתכת הנוצצים על קרקע הים. הם היו נקיים מכל חלודה, אמנם נשחקו מעט, אך לא אוּכּלו. האחד היה חלק של מצפן, תוצרת ארצנו, פיענחתי בו את אותיות בית-החרושת, וראשי-תיבות “רכוש הצבא הקיסרי הגרמני”. פיסת-המתכת השנייה היתה שטוחה למראה ורחבה, ובקושי היה אפשר להבחין על צידה האחד באותיות גדולות “ADE…”.

לפלא היתה עמידוּתוֹ של הברזל במי ים-המלח. הרוסי הביא עימו את שתי החתיכות כדי להוכיח שאין צורך לצַפּות את הצינורות באספאלט מבחוץ ומפנים. גם אם יניחו אותם חשופים על קרקע הים, אמר, לא יחלידו, ויוכלו לעמוד שנים רבות.

לא האמנו לדבריו. בסביבות המזח היה אפשר לראות עמודים, עוגנים ושרשראות-ברזל, שנימשו מתוך הים או נפלטו אל החוף, והם אכולים חלודה עד שצורתם נשחתה. אנחנו חשבנו כי מי הים, שהם בעלי תמיסת-מלחים מרוכזת, מאַכּלים את הברזל מהר יותר ממי-ים רגילים. תחילה רצו להניח צינור-עץ, מאותם צינורות אוסטריים גדולי-קוטר, שמשתמשים בהם להולכת המים אל בריכות-האידוי, והם עומדים היטב בפני המליחות, כי המלח הנספג בהם במשך הזמן עושה את דפנותיהם אטומות כגביש.

בדקנו את קרקע הים והוברר כי קשה לסמוך על יציבותם של הצינורות, המתפוקקים בטיט השחור והבלתי-יציב. ככל שמרחיקים מן החוף, נעשה הטיט רך וטובעני. לקחנו בחשבון את זרמי-המים החזקים, שמהירותם מגיעה לעיתים עד חמישה קילומטרים בשעה, וחששנו, בצדק, כי צינורות-העץ לא יחזיקו מעמד. הוחלט אפוא להזמין צינורות-פלדה מאנגליה, ולצפות אותם היטב מכל צד באספאלט, למגן מפני החלודה.

נהדר היה מחזה הנחת הצינור על רפסודות לאורך מאות מטרים בים, והורדתו על-ידי מנופים אל קרקע הים. הורידו אותו קטעים-קטעים מוּלחמים בני ארבעה פרקים כל אחד. העבודה נעשתה על החוף, והאמודאי היה צריך לחַבּרם בהיותם מונחים על קרקע הים. הוא טען כי הציפוי באספאלט מפריע לו בעבודה, והביא את חתיכות-המתכת הנוצצות כדי להוכיח כי הציפוי מיותר.

בסיום חיבורו של כל קטע בן ארבעה צינורות, על החוף, היה פועל זוחל פנימה ומזפת שוב את הציפוי הפנימי, שנפגם והותך באש ההלחמה. הצינור להט כפי תנור, והעבודה היתה מפרכת בחום הקיץ. לא רצינו להסתכן בהפסקת הציפוי, ולאחר-זמן נוכחנו לדעת כי טעינו, והדבר עלה ביוקר רב. האמודאי סיים את עבודתו ומיהר לחזור לקושטא עוד לפני שנערכה שאיבת הניסיון. לא לחינם ברח. בשאיבה הראשונה התברר שמגיעים מים בעלי משקל סגולי נמוך, ומי העומק אינם נישאבים כלל. בדקו את הצינור ומצאו כי החיבורים בקִרבת החוף עשויים ברישול, ברגים רבים לא הודקו למקומם וחסרו טבעות-איטום אחדות. הזמינו אמודאי מאנגליה והלה אישר את חששותינו – לאורך כל הצינור היו מושלכים ברגים וטבעות-איטום, וחלק ניכר מן החיבורים היו פתוחים-למחצה.

אך בדבר אחד צדק הרוסי – לא נמצאה כל חלודה. גם חלקי הצינור שהשליך ולא חיבר אותם, נחו נוצצים ומבריקים על קרקעית הים כאילו לוטשו ונוקו בידי אדם. כל עוגני-הברזל הישנים ויתדות-הברזל שנמצאו על קרקעית הים, לאורך קו-הצינורות, היו אף הם נקיים מחלודה. במהרה התבהרה התעלומה. השרשראות החלודות, שכמעט התפוררו במים, נמצאו בפינת הים שזורמים אליה מי הירדן הרוויים חמצן לרוב, והוא הגורם חלודה. תהליך דומה קורה במים רדודים או עליונים, במקום שיתדות-הברזל באות במגע עם האוויר. בעמקי הים, המים אינם מכילים אוויר ואין בהם חמצן. המתכת נשמרת היטב. לא נשקפה שום סכנה לצינורות-הפלדה, ולחינם עבדנו בפרך לצפות אותם באספאלט.

שרידיה של הספינה “אדלה” ודאי פזורים גם הם על-פני קרקע הטין השחור והשמנוני, נוצצים כראי, במקום שטיבעו אותה חיילינו לפני יותר מחמש-עשרה שנים. בהביטי לעברה לעת ערב מחלון חדרי בצריף, אני חש בכּוֹבדוֹ המשכֵּר של הים, כאילו מַגנט רב-עוצמה טמון בקרקעיתו, המתכת המובסת, גוף הספינה הממולא אבנים, זכר הנסיגה המבוהלת, וחשש סתום עולה בי מפני הבאות.

הפסקתי לשעה קלה את כתיבת המכתב ועמדתי ליד החלון. רגע דימיתי לשמוע, מבעד לטירטור מנועי הגנרטור החשמלי וקול יניקת המשאבות הצפות, את קולו של הים. כיביתי את האור. התגעגעתי אליכם, יקיריי, מבקש הייתי לראותכם כאן איתי הלילה, לצאת בסירה ולהפליג בה על-פני הים הרוגע, ולספר לכם כל אשר בליבי. מדברים על הקמת שכונת בתים לעובדים ולמשפחותיהם. נפלא הוא החורף בים-המלח. עיניו של קארל לא היו שבעות מלהתבונן בנוף הפראי ומלא-התעלומה.

כזאת ועוד הייתי מהרהר בדרכי לעין-גדי, ולא השגחתי כיצד עברנו על-פני נקיק ואדי-נאר, הוא נחל-האש, הקרוי כך בפי הערבים בגלל אבני אבני-הצור הרבות המפוזרות על חופיו. היהודים מכנים אותו בשם נחל קדרון. ראשיתו בירושלים, סמוך לקברים המכונים “קברות הסנהדרין”, ומשם הוא פונה מזרחה ליד הר-הזיתים, ולאחר פיתולים רבים במידבר יהודה הוא מגיע לים-המלח. לערך במחצית המרחק בין ירושלים לחוף הים מצוי בו מנזר בשם מר-סבא. חופי הנחל שוממים, קירותיו הגבוהים מלבינים חשופים בלי סימן ירק. רוב ימות השנה אין המים זורמים באפיקו, רק בחורף, בעונת השיטפונות, מתגלגלים מפלי-מים אדירים מהרי ירושלים ומביאים סחף רב אל שיפכוֹ. עברנו במהירות על-פני הדלתה הרחבה של הנחל. הרחק מן החוף, לרגלי חומת ההרים, הוריקה לנגדנו חורשת אשלים, כתם ירוק יחיד על-פני החומה הלבנה של הרי-הגיר.

אדמת החוף צחיחה ושוממה, ומעליה, בגובה רב מעל פני הים, מתנשא רכס הרים המכונה על שם פסגתו קרן-אל-חג’ר, קרן-האבן, שגובהה שמונה מאות וארבעים מטר מעל לים-המלח. מצלעות הרכס השוממות השחירו לעומתנו פתחיהן האפלים אוצרי-הסוד של הרבה מערות. לאט-לאט התרחבה רצועת-החוף, רכס ההרים נסוג מערבה, מישור ניגלה לעינינו ועליו פזורים פה ושם רצועות-ירק, שיחים בודדים. עצים נמוכים וכפופי-צמרת, שהרוחות עיצבו את גיזרתם, בלטו ככתמים בצלעות-ההר.

שמידט היטה את הסירה בזווית חדה לעבר החוף, ובמהרה התקרבנו לעץ ענף גדול, כהה כסלע ומצולק רוחות ועשן מדורות, שעמד סמוך לשפת הים. תחתיו הבחנו בדמויותיהם השפופות של כמה בּדווים עם גמליהם הרובצים על מקומם, ורק דבשותיהם הצהובות וצוואריהם ניראים לעין.

רעש הסירה הקים את ארבעת הבדווים והם קראו בשמו של שמידט וירדו לקראתנו. יוהנס שמידט ניצב זקוף בסירתו הקטנה, ידו האחת על ההגה ובשנייה נופף לעברם בתנועה מלכותית. הסירה קרבה עד החוף. ירדנו בקפיצה קלה. הבדווים כבר היו מולנו, ולפי המשא-ומתן ששמידט ניהל עימם הבנתי כי לא במקרה מצא אותם מחכים לנו.

עלינו וישבנו איתם תחת העץ והתכבדנו בקפה מהביל וריחני שהכינו על מדורה דלה של זרדים, מפליטת הים, אשר בעירתם הפיצה ריח אספאלט שמנוני ומלוח. מסביב לגזע הענק המסוקס ראיתי שרידי אפר, אבנים עגלגלות שצידיהן שרופים ומושחרים – כירות-עראי לעוברי-אורח שנטו ללון במקום. האדמה כבושה ככיכר של כפר. אחד הבדווים סיפר כי שֵם העץ הוא סג’רת-חמד, אילן-חמד, ומסורת מהלכת בין השבטים בסביבה כי אללה זימן את העץ לחג' קדוש ושמו חַמֶד, שנפשו עייפה מלהט השמש בשובו מעליית-הרגל למכה. בלילות סערה, כאשר רוח צפונית משתוללת בים ומאיימת להפוך את כלי-השיט, והגלים הכבדים מכים בזעף על הדפנות ומאיימים לשוברן, ממהרים הספנים הערביים לסטות מדרכם ולעגון ליד סג’רת-חמד. זכותו הקדושה של העץ מגינה עליהם ועל סירותיהם, כך הם אומרים, ותחת נופו הרחב מבעירים עוברי-הים מדורה, נחים מדרכם ולעיתים אף לנים עד שוֹך הסערה.

*

10 באפריל

בליל אמש הייתי עייף. עיניי נעצמו בשעת הכתיבה, ויצאתי לטייל מעט כדי להתעורר. ניגשתי לראות את הנעשה ב“פונטון”, היא המשאבה השטה שהתקינו כדי לשאוב את תמיסת הקרנליט מבריכות-האידוי אל בית-החרושת לאשלג. על ה“פונטון” עובדים הפועלים בשתי משמרות, כל שעות היממה. העבודה קשה, לא פעם משתוללת הרוח וממלאה את ה“פונטון” מי-תמיסה כבדים, והמשאבה שוקעת לקרקעית הבריכה וצריך לנקות אותה ולהתקינה לפעולה. למרות המעצורים, קלה העבודה לאין-ערוך ממלאכתם של הפועלים בבריכות-הניסוי הראשונות, שחפרו והעלו באתיהם את תמיסת הקרנליט. וגם עדיפה היא מן השיטה שבה התחלנו את הייצור התעשייתי, כאשר מאות פועלים היו נכנסים לבריכה, מציבים פסים על קרקע-הקרנליט הרופפת, וממלאים את הקרוניות בחומר הלבן והלח. המים, הנוטפים מן הקרוניות, המיסו לא פעם את קרקע הקרנליט וגרמו מפולות, הקטר הקטן היה יורד מן הפסים ששקעו, והקרוניות היו מתהפכות אחריו.

בשטאספורט, וגם בצ’ילי, חוצבים את הקרנליט והסילביניט ושולחים את החומר החצוב ישר למקום הייצור והזיקוק הסופי, ואין צורך להעלותו מתוך תמיסות. הקשיים המיוחדים למקום הולידו בנו את הרעיון לשאוב את הקרנליט בטרם יתייבש לגמרי. עשרות ניסיונות נעשו במשאבות שונות, בעלות פיות-יניקה עשירי-המצאות, למן “מטאטאים” בדמות מקלות ארוכים שלקצותיהם צמודים זוגות של מברשות רחבות, והם מסתובבים ודוחפים את הקרנליט לעבר צינור-היניקה, ועד למשאבה משוכללת בעלת סוללה גלילית של משורים משׁוּננים, ההולכת לפניה וכותתת את גושי הקרנליט ומבטיחה את פי המשאבה מפני סתימה.

אהבתי את הלילה האביבי ואת פועלי המשמרת היודעים להתלוצץ על-אף עבודתם הקשה. תחילה גרו במחנה-אוהלים סמוך לאזור הביצה, שהיה נתון לחסדי הרוחות העזות המעלות בקיץ ענני אבק ומכסות הכול בשיכבה עבה של חול אפור כַּאֶפר. אוהלי-המגורים לא היו מרוצפים, וכל ריהוטם מיטות-קרשים ופחי-בנזין ריקים, המשמשים כיסא ושולחן גם יחד. בשעות היום לא יכלו עובדי משמרת-הלילה לנוח בהם מפני האור המסנוור והזבובים והיתושים למיניהם. בערבים, לאור מנורות-הנפט הדלוֹת, לא היה אפשר אפילו לקרוא. בחורף אמנם קריר, אך לעיתים, עם לילה, באה רוח סערה משתוללת ועוקרת את יתדות האוהל, מנתקת מיתריו, מפילה ומעיפה את יריעותיו הרחק עד לשפת הים. מצבנו שלנו טוב משל הפועלים, כי אנחנו גרים בצריפים. אומרים כי לקראת הקיץ יבנו עוד צריפים למגורי הפועלים.

כשחזרתי – עברתי שוב ליד מקום טביעתה של “אדלה”. אלוהים יודע מה מושך אותי לעֶברהּ. אפשר לחשוב שמטמון זהב שקע עימה. עוד בתקופה שהאמודאים עסקו בהברגת הצינור על קרקע הים, עלה בי רצון עז ללבוש את חליפת-הצלילה ולהעיף עין בספינה הטבועה. תקווה סמוייה פיעמה בי, למצוא את חלקו השני של שלט-המתכת הנושא את שם הספינה, ולהשלים את האותיות החסרות. לאחר שנים רבות ודאי השתחקו האותיות הבולטות ונהיו מישור אחד עם לוח-הברזל השטוח. ביקשתי לעשות מסגרת לשלט הישן, מאותם גזעי עצים המצויים בשפע על החוף, סמוך לשפכי הוואדיות, גזעים שחוקים, נוצצים בלובנם המסנוור של מלחי הים, כעצמות שלדים עתיקים. השיטפונות פולטים גזעים ללב הים, ולאחר זמן הם חוזרים ונפלטים לחוף, חנוטים בתמיסת מלחים.

כמה מחבריי היהודים למדו בינתיים לצלול, והם שמנעו אותי מלעשות את רצוני. החליפה המסורבלת וכובד המים מקשים את הצלילה אף על אמודאי מנוסה. מאמץ שרירים רב דרוש כדי שיוכל אדם לשלוט בתנועותיו במים הכבדים. חיזוק ברגיה של טבעת-איטום אחת דורש מאמץ שאפשר להשוותו לעבודת יום שלם. חודשים אחדים היה עלינו לפרק כל קטע מקטעי הצינורות, שחיברם הרוסי ברשלנות, ולהתקין אותו מחדש. כדי להניח את דעתי הבטיחו לי כי בהזדמנות הראשונה יערכו צלילה במקום הטביעה וינסו לחפש למעני את מבוקשי. אך הצלילה היתה כה מפרכת ומסוכנת, עד כי לא הרשיתי להם לצלול אך ורק למען סיפוק סקרנותי.

אתמול בלילה נפלתי עייף על המיטה, נירדמתי בבגדיי, והתעוררתי לקול צפירת-הבוקר של בית-החרושת, בשעות היום הסתובבתי בשטח הבריכות, להשגיח על תיקונו של קיר שנפרץ לפני ימים מעטים בשיטפון. לעת-ערב שבתי לסיים את המכתב המונח על שולחני. סיפרתי לכם כיצד ישבנו בצל נופו של סג’רת-חמד, גומעים קפה מר ושחור כזפת, בחברת הבדווים שגופם נודף ריח חמצמץ של עשן-גללים, אדרות שער-גמל והֶבל מכלאות הצאן. והנה דווקא שם עָרב המשקה לחיכי מאֵין כמוהו, אף כי לא הייתי יכול לשתותו בחברת בני-תרבות.

הסירה התנדנדה סמוך לנו, צלעה הלבנה נשקפת מעל-פני המים העוטים צל. במזרח, מעֵבר לים, התנוססה חומת ההרים ואור לה זהוב ורך של ראשית השקיעה. בצוהריים הופכים ההרים והמים למידבר של לובן מסנוור. בשעת השקיעה מתמזגים גוונים של חום ושחור, ושלווה יורדת על הים.

לאחר שיחת-נימוסין פנינו אל הסירה, ולהפתעתי הרבה פקד שמידט על ידידיו הבדווים לפרוק שני ארגזים חתומים ולהטעין אותם על גמליהם הרובצים ליד העץ. שמידט אף התעקש לעשותני ידיד למנהיגה של החבורה, בדווי שחום חסר-גיל, שפניו צמוקים ועיניו מרצדות בפיקחות, כדי שיוכל הלה, כך אמר שמידט, לבוא למפעל ולקבל חבילות אשר תגענה בשבילי על שמו של שמידט.

השתמטתי מלקחת חלק במעשיהם. המסחר המסוכן של שמידט ניראה לי כהרפתקה של קלות-דעת. אמרתי לו כי אינני רואה עצמי חייב להיות שותף להברחת נשק ותחמושת בידי הבדווים הפראיים לערביי חברון והסביבה, ולסכּן את מעמדי במפעל, וכי אני חושב שגם ידידי הטוב ד"ר היינריך וולף, הקונסול הכללי בירושלים, יהיה סבור כמוני.

שמידט הִרפה מן הנושא, ודומני שלא היה נלהב ביותר לכך שהקונסול יֵדע על עלילותיו בקרב שכניו הערביים לחוף הים. ואולי טעיתי? חיוכו הסתום נטע בי הרגשה לא נוחה. האם הוא מלגלג? או יודע יותר ממני? הוא התפאר כי ימי שירותו של הקונסול ווֹלף בעיר ספורים. מניִין לו? עתה לא הייתי בטוח אם בעבודתו באזור הוא משרת אותנו, או אולי אין הוא רואה בנו אלא מכשיר להגשים בעזרתו את חלומו הכמוס (והמטורף לדעתי) אשר גילה לי מאוחר יותר בלילה – להקים לעצמו אחוזה פרטית בעין-גדי, לקשור קשרים אמיצים עם שבטי הבדווים באזור, ועל-ידיהם להיות לשליטו הנסתר והכל-יכול של הים לאורך כל חופיו. הוא ילמד אותם את שפתנו ויפיץ את התרבות הגרמנית! – כך אמר האיש המשונה בסוכתו שבעין-גדי. להשתלט! מוזר, הסַפּנים הערביים של שוכרי דיבּ סיפרו שאינו מצליח להשתלט אפילו על הבדווים בסביבה, הגונבים את חלקו הגדול של יבול המלפפונים והעגבניות שהוא מגדל בחורף בעין-גדי. אולי הם מצליחים בכך מפני שהוא מבזבז חלק רב מזמנו על מחקר חופי הים וסביבותיהם, משוטט בסירתו הקטנה או רכוב על-גבי גמלים. רבים ממסעותיו גם ערך ברגל. לעומת זה אני זוכר כיצד טען, בעקשנות הטיפוסית לו, עוד בפגישתנו הראשונה, כי עתיד הוא להתעשר יום אחד מגידול ירקות-החורף הנדירים שלו, ואף הציע לי – שערו בנפשכם – להיות שותפו!

נפרדנו בדברי-ידידות מן הבדווים, והפלגנו לדרכנו. מסועף הוא מסחרו של שמידט ואת הים כולו יקיף.

“ראה,” אמר לי, “לא ירחק היום וכל לנו תהיה!”

אמרתי לו שלא ידבר שטויות.

“אותך יעשו מנהל המפעל, והכול יעבדו תחת ידך!”

צחקתי.

הוא נעלב. “אני כותב ספר,” אמר, “כל השנים כאן אני מכין רשימות לספר, זה יהיה ה ס פ ר על ים-המלח, עין-גדי והערבה. המחקר של אזור ים-המלח לא יתקדם בלי הדייקנות המדעית שלנו, הגרמנים!”

וכאן חזר ופרץ בינינו אותו ויכוח מוזר, שהחל עם פגישתנו הראשונה. שמידט טען כי אזור ים-המלח הוא קניינם של החוקרים הגרמניים בלבד. הראשון שהקיף ברגל את ים-המלח הדרומי, התפאר שמידט, היה הגרמני סֶצֶן, בשנת 1807. סצן מזכיר לראשונה את שמה הערבי של מצדה, ומספר על קיומו של מעבר במי הים, בין חופו המערבי לבין “הלשון” אשר בחוף המזרחי. כלומר, באותו מקום היה אפשר לחצות אם הים ברגל. ועוד סיפר שמידט כי כמאה שנה לאחר מכן, בשנת 1908, יצאה משלחת מדעית גרמנית לחקור את חופי הים, ובראשה עמד הגיאולוג הגרמני מַכּס בלנקנהוֹרן. השולטן התורכי נתן את הכסף להוצאות המשלחת, ותפקידה היה לחקור בעיקר את טבע האזור. הם סיירו במידבר יהודה ולאורך חופיו של ים-המלח, ובלנקנהורן פירסם לאחר ארבע שנים את פרי עבודתה של המשלחת בספר גרמני בשם “מחקרים בטבע ים-המוות ועמק-הירדן”. עותק של הספר נמצא אצל שמידט בסוכתו שבעין-גדי.

סצן שלו, אמרתי, אמנם היה הראשון שהזכיר את השם הערבי א-סבּה, אך לא זיהה אותה עם מצדה. “אנשים אחדים החיים בסביבה זו,” הוא כותב בספרו, “מבטיחים לי שדרומה מעין-גדי, בגבול מורד הרי הסלעים התלולים אשר נוגעים בים-המוות ממערב, ישנן חורבות בשם א-סבה ורואים שם, בין השאר, קצת עמודי-שיִש וכתובת אחת שאינה כתובה בשפה הערבית.”

הוא שמע את השם מן המלווה הבדווי שלו, אך לא הטריח את עצמו לבקר בה, ובטעות זיהה אותה עם זיף שבביבליה. הראשון שקבע כי א-סבה היא מצדה היה החוקר האמריקני הנודע אדוארד רובּינזוֹן, אשר בחברת מלווהו עלי סמית השקיף לעברה מרחוק במשקפת כאשר ביקר בהרי עין-גדי בשנת 1838. ארבע שנים לאחר מסעו, ובהשפעת תיאורו, יצאו למצדה המיסיונר האמריקני ולקוֹט והצייר האנגלי טיפינג, והם האירופים הראשונים שטיפסו למרומי ההר ותיארו את חורבותיו. זאת ועוד, במשלחת של בלנקנהורן משנת 1908, גיליתי לשמידט, היו גם שני יהודים: צעיר אחד בשם אהרונסון, שנודע במחקריו הבוטאניים ולימים היה למרגל בריטי ונפל עם מטוסו מעל לתעלת לאמאנש, וזואולוג ירושלמי בשם אהרוני.

שמידט התעקש. הוויכוח נשמע טיפשי מאוד. מניין לי כל זה? חקר. ובכן, קראתי. ובאמת קראתי. לא רק בגללו. אהבתי את ארץ המלח, ובכל הזדמנות ששהיתי בירושלים לקחתי בהשאלה ספרים באוניברסיטה היהודית שבהר-הצופים, וקניתי בחנויות לספרים עתיקים ספרי-מסעות שמסופר בהם על ים-המלח.

עוד חוקרים היו לים, גיליתי לשמידט, בסירה, על בקבוק היי"ש. סיפרתי לו על קוֹסטיגֶן האירי. כּריסטופר קוסטיגן, צעיר אמיץ-לב אשר ים-המלח והירדן משכו אותו, החליט לשוט בהם ולחקור את חופיהם. באחד מימי ראשית הקיץ של שנת 1835 בא אל עם סירתו הקטנה. מנמל עכו טילטל אותה על גב גמל עד טבריה. שם הוריד את סירתו למים, ושט בליוויית מלח בן האי מַלטה על גלי הכינרת ודרומה בירדן, שלושה ימים, בתנאים קשים ומפרכים. בסביבות בית-שאן היה המעבר באפיקו המפותל של הירדן בלתי-אפשרי, וקוסטיגן נאלץ להעלות שוב את סירתו לַחוף ולהמשיך ביבּשה דרומה לאורך בקעת הירדן (אינני זוכר אם הפעם נישאה על גב גמל או על גבי חמורים) ולבסוף, לאחר תלאות רבות, הגיע לחוף הצפוני של ים-המלח. למקום שעומד היום המפעל.

באחד מימי אוגוסט החמים יצא לשיֵט לאורך חופי הים ועסק במדידות בכליו הפרימיטיביים. הוא הפליג ממקום סמוך לשפך הירדן, פנה לאורך החוף המזרחי של הים, חלף על פני נחל הארנון, שהערבים קוראים לו בשם ואדי-מוג’יבּ, ולאחר שלושה ימים הגיע למפרץ שבין הבליטה הצפונית של “הלשון” (אותו חצי-אי היוצא מחופו המזרחי של הים) לבין החוף המזרחי עצמו, בסביבות הכפר הערבי אל-מזרעה.

בלילה ההוא נישאר ללון בסירה על פני הים, מפחד הבדווים שהתאספו על היבשה ועקבו אחריו. בלילה הדליקו הבדווים מדורות על החוף. נשמעו צריחות שהוא לא ידע אם הן של עוף או חיה. בכל יתר הלילות ירד קוסטיגן ולן על החוף. כארבעים קילומטר שט לאורך החוף הצפוני של הים, אך את המיצר לא עבר ואל החוף הדרומי לא הגיע. בלילה החמישי לנו הוא והסַפּן המַלטאי בחוף המערבי של הים, מול “הלשון”. בשעות היום גדל סבלוֹ מאוד מפני החום הלוהט של אמצע הקיץ, והרוח הנגדית שהכבידה על השיִט. במהרה אזלו המים המתוקים שלקח עימו לדרך, ובצימאונו הרב שתה ממי-הים המלוחים, ואלה גרמו לו עינויי-שאוֹל עד שכמעט נטרפה עליו דעתו. כוחותיו אזלו. גופו התייבש. עילפון ירד עליו והוא שקע בהזיות והתחיל לשמוע את הצריחות ההן. המַלח המַלטאי לקח מידיו את המשוט וחתר בעמל רב, ובעזרת מִפרש חזרו אל החוף הצפוני, לאחר שמונה ימים של שיִט מפרך ורב ייסורים.

קוסטיגן נישאר שוכב בודד וחסר-אונים על החוף, סמוך לסירה, והמַלח יצא ברגל ליריחו להזעיק עזרה. אישה בדווית מצאה במיקרה את קוסטיגן התשוש והמתעלף על החוף הלוהט. היא הזעיקה בדווים והם לקחו אותו ליריחו, ומשם, בדרך תלאות, כשהוא קשור באלונקה על שני חמורים, העלו אותו גוסס לירושלים, אל מנזר הפרנציסקנים בעיר העתיקה. במקום ההוא מת בשבעה בספטמבר וקברו אותו בבית-הקברות הקתולי של הפרנציסקנים בהר-ציון. שם אפשר לראות עד היום את המצבה שלו, שעליה כתבה אימו באנגלית:

שלום, בני. תיכנס לציון השמימית, למקום שאין מוות, ייסורים וכאב.

לאחר שלוש-עשרה שנה הגיע הקפיטן לינְטשׁ לקצה הצפוני של “הלשון” וקרא לו “כף קוסטיגן”.

“ומניין לך כל זה?” שאל שמידט, ועיני האיכר הקטנטנות שלו הצטמצמו בחשדנות ובקינאה.

סיפרתי לו שקניתי ספר ישן שהופיע לפני כמאה שנה ושמו “תלאות המסע בארץ הקדושה”. כתב אותו נוסע אמריקני בשם סטפאנס, אשר שנה לאחור מותו של קוסטיגן ביקר ביריחו ונישאר ללון בה בלילה. במקרה ראה בחצר ביתו של הערבי, שאצלו התארח, סירה עומדת בלי שימוש. סטפאנס שאל וגילה כי זוהי הסירה שקנה קוסטיגן למסעו בביירות, מקום שבו גם שכר את המַלח המלטאי.

“סירה זו מסַפּרת סיפור עצוב,” כתב סטפאנס בספרו, “זו הסירה היחידה ששטה אי-פעם בים-המלח.”

הוא נסע לביירות, ולאחר הרבה חיפושים והרפתקאות מצא בנמל את המַלח המלטאי. המלח סיפר לו את קורות המסע, ואף צייר למענו, ביד לא אמונה, תרשים של החלק הצפוני של ים-המלח. על התרשים הוסיף באנגלית משפטים אחדים בעקבות מסעו של קוסטיגן.

מתחת לציור “נ. ירדן,” סימן את נקודת-המוצא ביום הראשון למסע לאורך החוף, וכתב “הפליגו.” הלאה כתוב: “מדד את העומק פעמים אחדות בכל יום. הקרקע סלעית ומבותרת מאוד.” לאורך החוף המזרחי ציין “הרים גבוהים וחשופים.” והים עמוק, “אין להגיע אל הקרקע ומבעבע 30 צעדים מסביב.” במקום אחד על החוף, בין זרקה-מעין לארנון, רשום “לילה שני,” ולמוחרת, כלפי דרום, צויין המעבר על-פני “עמק דקלים וחורבות” והלאה “הרים גבוהים ותלולים.” לפנות-ערב הגיעו למפרץ “הלשון”: “לילה שלישי ראו ערבים. עגן במרחק רב מווי-רובה מהחוף וישן בספינה.” למחרת שט לאורך המפרץ: “חיפש את נחל הכלבים. מישור מידברי של חול ומלח.” ביום הרביעי הגיע אל הקצה הצפוני של “הלשון”, ושם כתוב: “לילה רביעי לשון-אדמה גבוהה עם שכבה עבה של מלח.” עם בוקר שט מערבה והגיע אל החוף המערבי ללינה: “לילה חמישי. חורבות של אבנים מסותתות וחלקות. קוסטיגן קרא להן שרידי עמורה.” (ואני חושב שהם היו שרידי המחנה הרומאי לרגלי מצדה, או אולי נסחפה הסירה דרומה עד לחורבות המיבצר קאסר אום-באע’ק). למחרת הפליג צפונה וירד לחוף בסביבת המעיינות החמים של ראס-מרצד, מצפון לעין-גדי. “לילה שישי. מים חמים וגופרית צהובה נובעים מהים. קוסטיגן ויתר.” למחרת הוסיף להפליג צפונה ולעת-ערב עלה לחוף: “לילה שביעי. עשה קפה ממי ים-המלח ובפעם הראשונה הניף מפרש.” (שם התחיל כניראה לשמוע שוב את הצרחות). למחרת הגיעו אל החוף הצפוני: “לילה שמיני. קוסטיגן נמצא על-ידי אישה ערבייה שוכב לבדו על האדמה וגוסס.”

באותו חודש אוגוסט החם, שתים-עשרה שנים אחרי מסעו של קוסטיגן, יצא בעקבותיו קצין בריטי בשם תומה מוֹלינֶה. בחיפה ירד עם סירתו מספינת-המלחמה הבריטית “ספּרטַן”, שעליה שירת. הוא הוביל את סירתו לירדן, הגיע לים-המלח, ושט בסירה לאורך החלק הצפוני של הים. אף הוא הגיע אל “הלשון”, אך לא ירד לחוף מפחד הבדווים. הוא ראה את עין-גדי וסיפר על הפסים הלבנים המופיעים על-פני המים. כאשר חזר לירושלים, תשוש ויגע מייסורי המסע, חלה בקדחת קשה. הובילו אותו אל הספינה אשר חיכתה ביפו. כאשר הגיעה הספינה לביירות, מת מולינה, אף הוא בחודש ספטמבר, ונקבר בבית-הקברות של המיסיון האמריקני.

בשנת 1848 הגיע לארץ הקפיטן האמריקני לינטש בראש משלחת מטעם חיל-הים של ארצות-הברית. הם ירדו בחיפה וגררו את שתי סירותיהם, כשהן רתומות לצמדי גמלים, דרך עמק זבולון והרי-הגליל, עד שהגיעו לטבריה. מזלם שפר עליהם כי באו באביב. אחרי עשרה ימים של שיִט בירדן הגיעו לים-המלח. הם סיירו מחוף אל חוף, התקרבו לעין-פשח’ה ולמעיינות המים החמים שבחוף קלירוהי במזרח. ביקרו בארנון, חנו בעין-גדי והקימו בה מחנה-אוהלים. הם דאגו לביטחונם ושכרו כשלושים מלווים ערביים. מעין-גדי הפליגו אל “הלשון”. ביקרו במפרץ הגדול ששוכן בו הכפר הערבי אל-מזרעה. עלו ליבּשה ועלו בהרים לבקר בעיירה כֶּרָךּ, היא קיר-מואב. הם חזרו והפליגו בסירות מסביב ל“לשון” והיו הראשונים שחדרו אל חלקו הדרומי של ים-המלח. מדדו את עומקו וגילו כי בחלק זה הים רדוד לגמרי. הם ביקרו באום-באע’ק, זוויירה, הר-סדום והכפר הערבי א-צאפייה השוכן במלֵחה הסמוכה לחוף הדרומי של הים. גם אל מצדה עלו. לינטש הוא שקרא לכף הצפוני של “הלשון” בשם כף קוסטיגן, ולדרומי – כף מולינה, ובכך קיים את נדרו להציב ציון לשני החוקרים הנועזים הראשונים של הים, אשר מסרו נפשם עליו. כחודש ימים נמשך המסע של לינטש. בתקופה מאוחרת יותר נקרא שמו של המיצר – מיצר לינטש. ועוד היה הצרפתי דה-סוסי, שערך מסע מסוכן בשנת 1857 לאורך החוף המערבי והדרומי של הים, חקר ושירטט מפות של חורבות מצדה ואום-באע’ק, ופירסם את תגליותיו בספר “מסע סביב ים-המוות”, אך לא היה בכל אלה כדי לשכנע את שמידט.

“אין הם אלה הרפתקנים מן המאה שעברה,” אמר, “כאשר יֵצא לאור ספרי, ידעו הכול מיהו חוקרו האמיתי של ים-המלח!”

עיניו נצצו בזיק הירקרק המטורף שעלה בהן כל פעם שדיבר על הים “שלו”.

“ראֹה תראה!”

טירטור מנוע הסירה, שהפריע את שלוות הים המשחיר, כמו חיזק את דבריו והדגיש את בעלוּתו המוזרה על הים. גניחות המנוע השתברו בהדי התפוצצויות מול רכס הרי קרן-אל-חג’ר המתנשא עלינו ממערב, ובעצם השמעת הקולות היתה מעין קניית חזקה על המרחבים המשתרעים לכל שמגעת העין באזור הנשכח מאלוהים ומאדם. שמידט לחץ את ידית הדלק עד סופה והגביר את רעש המנוע בהנאה.

מדרום באה לקראתנו רצועת-חוף ירוקה הנלחצת אל רגלי ההרים, וכשני קילומטרים מסג’רת-חמד התרחבה לנווה-מידבר מקסים, בִּקעה ירוקה שכולה שיחים, עצים וקני-סוף, ומעליה מתנשאת בכל הדרה קרן-אל-חג’ר, קרן-האבן, אשר שלוחותיה פורצות דרומה וצפונה ומתמזגות ברכס-ההרים הנמוך ממנה. לפסגות הקרן צורות משוננות משונות, ובחשיכה היורדת דמתה קבוצת הצוקים למיבצר אימתני על חומותיו ומגדליו, והרווחים בין הסלעים – ללועות שחורים הפעורים מולנו באיום.

מבין הצוקים של קרן-אל-חג’ר מזנק ואדי ע’ויר, קניון רב-הוד שקירותיו זקופים. בחודשי הקיץ יבש הנחל. עתה, בסוף החורף, פיכו בו מים רבים המשקים את הבקעה כולה. בקצה אפיקו, לא הרחק מן הים, נובע מעיין עין-ע’ויר השופע כל ימות השנה מים חמים שעולה מהם ריח גופרית מחניק.

לאחר שיקים יישוב בעין-גדי, אומר שמידט, נראית בעיניו שפלת-ע’ויר כמקום המתאים ביותר בחופו המערבי של ים-המלח להקים שם עוד יישוב. יש שם שטח נרחב של אדמה פורייה, צריך רק לייבש את הביצות המכסות מישור רחב-ידיים, צפוף בקני-סוף, אשלים, שיחי שיטים וסבכי הרדופים, שפרחיהם הלבנים מרהיבים את העין. מי המעיין אינם מגיעים אל הים אלא נבלעים סמוך לחוף בתלוליות הקרקע החוסמות את המעבר. ניקוז מתאים ייבש את הביצות, הניזונות משטפונות החורף, וישיב לאדמה את פיריונה.

שמידט מכיר את האזור ככף-ידו. משפטיו בנויים בהיגיון. העובדות נכונות. אך המטרה! – מדמה הוא את עצמו לבעל נסיכות פרטית, ואת הבדווים העלובים של שבט הרשאיידה – לנתיניו. כיצד הם מנשקים את כף-ידו. כיצד חיכו לנו בעלותנו מן הסירה. כנסיך מזרחי החוזר ממסע כיבושים. כמה מוזר.

דרומה משפלת-ע’ויר – שממה. עברנו על-פני מעיין-גופרית בשם עין-תראבּה, הוא עין-עפר, המצוי בבקעה קטנה וירוקה בצלע-ההרים, תחת חומת-הסלעים הזקופה. הערבים קוראים למעיין גם בשם עין-ע’זלניָה, עין-האיילות. לאורך החוף היו גזעי עצים, סלעים וקרקע מוגבהת עוטים שכבה צחורה של מלח, כאילו ירד עליהם שלג.

חלפנו על-פני ג’מל-תראבּה, הר-עפר, שיש בו מעבר בשם נקבּ-תראבּה, ובו יורדים עם גמליהם בעונת המירעה הבדווים משבט התעמירה, אשר שוכנים באוהלים למעלה בהרי-יהודה. פה ושם הבחנו בחשיכה בצלליות גמלים ובאש מדורה קטנה. בהמשך דרכנו דרומה התקרבו ההרים אל מישור החוף, ובמרחק חמישה קילומטרים לערך מעין-תראבה הגענו אל הדלתה של ואדי-מורבּעאת הבולטת כחצי-אי אל תוך הים. הנחל קרוי גם בשם ואדי-אל-דרג’ה על שום מדרגותיו הגבוהות המקשות על ההליכה באפיקו. הרחק בתוכו מצויות חורבות מיבצר מימי הצלבנים. חלקו של הוואדי הקרוב לים קרוי בפי הספנים הערביים בשם ואדי-חרמייה, נחל-שודדים. בשעת השיטפונות בחורף נוצרים במדרגותיו הגבוהות של הוואדי מפלי-מים עוצרי-נשימה המשתברים ברעש רב בין חומות הקניון הצר, הסמוכות זו לזו כל-כך עד שאפשר לשוחח בצעקה קלה מן האחת לשנייה. הנחל זורם עמוק בתחתית האפיק. מול שיפכו, מסַפּרים הספנים הערביים, מצוי מפרץ מוגן לחנוֹת בסירה בשעות סערה ולהמשיך בביטחה, בנתיב סמוך לחוף, עד ראס-אל-פשח’ה.

עברנו במהירות על-פני ג’בל-חמרה, ההר האדום, ואדי-חצצה, הוא נחל-חצץ, החותר דרכו בין סלעי-גיר לבנים, שעתה היו שרויים באפלה כבדה. משם עד ראס-שקיף, הר נשקף, המתנשא לגובה רב מעל לפני הים, וגם ממנו נובעים מעיינות-גופרית רבים, אחד מהם מזנק מתוך סלע נמוך היישר אל גלי הים, וסביבו ערימות של רגבי-גופרית גדולים. חלפנו על-פני ראס-מרצד, ראש-מצפה, שצוקיו הזקופים מתבלטים בצורת כֵּף מתוך הים, הוא הכף אשר עליו כתב המַלח המלטאי: “קוסטיגן ויתר.” אף כאן עומד באוויר ריחו החריף של המימן-הגופריתי, והספנים הערביים מתפארים כי בחשכת הלילה הם מכירים את המקום על-פי ניחוחו החריף הנישא למרחקים, לכן קרוי הוא בפיהם ואדי-קיבּרית, עמק-הגופרית.

הלאה משם שוב אותה תופעה מפליאה של מעיינות המזנקים מנקיקי ההר ישר אל גלי הים. מתוך מערה בגובה של עשרה מטרים פרץ קילוח חם והעלה חשרת אדים ומסביב לו נוצר משְקע של גופרית צהובה על-פני גושי סלעים הבולטים מן הים. צבע המים במקומות הללו שונה אף הוא בגלל כמויות הגופרית המתווספות ומכסות את אבני החוף בשִכבה צהבהבה חלקלקה. מעיין אחר, הנובע לרגלי כף ראס-מרצד, מכיל ברזל-מנגני. רצועת-הים הסמוכה לכֵף העלתה בליל ריחות חריפים של אספאלט (המצוי בגושים וברגבים גדולים במי החוף המבעבעים), וריח מימן גופריתי עם כתמי שמן כבד, דומה לנפט, שהתפשטו מרגלי ההר עד סירתנו. את החוף חסמו גושי סלע ענקיים, פראיים למראה, שהתגלגלו מרכסי ההר. זכרתי את קוסטיגן, ושוב ושוב הציקה לי השאלה על מה ויתר, במקום הזה, כדברי המלח המלטאי.

רק חלפנו על-פני ראס-מרצד, והנה נפרש לפנינו בבת-אחת חוף עין-גדי הקרובה, והיא שרוייה בחשיכה, חוץ מכמה אורות מהבהבים של מדורה ממקום מושבם הדל של שבט הרשאיידה בפתח ואדי-סודייר, הוא הצפוני בנחלי עין-גדי. כתמי הירק סמוך לחוף ובמעלה מעיין עין-גדי היו כגושים אפלים.

על החוף ניכרה תכונה רבה. ראשיד, נערו של שמידט, ידע מראש על בואנו ועמד שם ופח המים עימו, לרחוץ את רגלינו מן המים המלוחים שטבלנו בהם בדרכנו מן הסירה לחוף. עוד מרחוק שמענו את נביחות הכלב, המזהה, לדברי שמידט, את פעימות מנוע הסירה ממרחק קילומטרים, ומיד רץ מסוכתו של שמידט לעבר החוף, אל מקום מעגנה הקבוע של הסירה. הנביחות הן אות לראשיד להתכונן לבוא אדוניו, ואם קורה הדבר באמצע היום, ממהרים בני הראשיידה העצלים לקום ממנוחתם בצל עצי הסלוואדורה והשיזָף – הוא הסידר שעל שמו קרוי ואדי-סודייר – וחוזרים לעבודתם בשדה. לעיתים יוצא שמידט למסעותיו ולוקח עימו את הכלב, ובאין הנביחות המבשרות את שובו – לא יימצא איש בשדותיו.

“לֵילְתַכּ סַעִידֶה חַוואגַ’ה פון-אַבּרלֶה!” בירכני ראשיד לאחר שאמר לו שמידט את שמי.

“לֵילתכּ סעידה וּמְבַּארַכֶּה, יַא-ראשיד!” עניתי לו, לילך טוב ומבורך.

שמידט ירד מן הסירה, חמוש באקדחי ה“מאוזר” אשר קת-העץ משמשת להם גם כנרתיק, ואני אחריו. הכלב רץ הנה והנה לאורך רצועת החוף, נובח בשמחה, חושש לטבול את כפותיו במים המלוחים ומכשכש בזנב למגע ידו של שמידט, המלטף את גבו. ראשיד, בעל העיניים הרכות, החל לפרוק את מטענה של הסירה, ופיטפט להנאתו בגרמנית קלוקלת מעורבת בערבית. כאשר נשא, יחף, את ארגז תפוחי-הזהב במים אל החוף, הכריז בהתפעלות:

“אֶבּפְל! אֶבּפְל!”

ובגלותו תפוח רקוב הכריז בצער: “הַדַא אבּפל מוּש קְוַיֶס!” תפוח זה אינו טוב.

שמידט לו כי “אפפל” אינם תפוחי-זהב, אבל הנער לא שם לב אליו כי גילה בינתיים את מקטרתי אשר אותה פיטמתי בהגיעי לחוף, וצחק ואמר:

“בְּפִיפֶה! חוואג’ה הַאט בְּפיפֶה!”

והציע לי גפרור דולק. הערבים מבטאים את ה-P כ-B. בערב, כאשר ראה שאני מתבונן בחשד אל הסַלַט שהכין לנו, שאל:

“חוואג’ה מוּשׁ אֶסְן בְּלַנצֶן?” – אדוני לא אוכל ירקות?

ועוד כהנה וכהנה דיבר בשפתו המעורבת גרמנית וערבית, ועיניו הטרוטות נעוצות בי בעצב ערמומי. נאמן הוא לשמידט ככלבו, משרתו באמונה ומעריצו כאלוהים. ושמידט אף הוא אוהב אותו, מלמדו גרמנית בשעות-הפנאי (אך כניראה בלי הצלחה יתירה), דואג לחינוכו ולשיפור מנהגיו, ובלילות ישן ראשיד לפתח סוכתו, עטוף ומכורבל במעילו הישן שקיבל במתנה.

יפה הוא מראה עין-גדי מצד הים. בפי הערבים שמה “עין-ג’ידי” והיא משתרעת בין שפכיהם של שני הנחלים, ואדי-סודֵייר מצפון וואדי-עַריגָ’ה מדרום. הנווה הירוק אורכו שני קילומטרים, ומעליו מתרוממת גבעה, ובצלעה מתפתל ועולה ערוץ סבוּך-עצים ובראשו טחנת-קמח נטושה, שם זורם הקטן מבין שלושת נחלי המקום, נחל עין-גדי, שמימיו הניעו בימים עברו את הטחנה שנבנתה בראשית תקופת התורכים, כדברי שמידט. הטחנה נגלית מרחוק לעיני הנוסע בים, מיבנה-אבן גבוה, הרוס בחלקו, שקירותיו מתנוססים כחומות מיבצר עתיק. שאר מיבני-האבן הפזורים פה ושם על-פני המישור הם חורבות פרוצות לרוח, ומישכן לחתולי-בר ולעטלפים. נביעתו של מעיין עין-גדי מוסתרת היטב בצל העצים, רק צלע הגבעה הירוקה, שבה נופל ונעלם הנחל הקטן בתוך ערוץ של אבני-שפך לבנבנות, מעידה על קיומו.

כמעט בכל מקום בצלע ההרים, שסימן של ירק נמשך ממנו, אות הוא שמצוי שם מקור-מים. לרוב המים לא פורצים בגלוי, רק העפר התחוח מסביב לכתם הירקרק מוכיח על קירבתם. יום אחד, סיפר שמידט, פרצה שריפה שכילתה את הצמחייה על-פני גדתו הדרומית של ואדי סודייר. זה זמן רב שׂמו לב שבצלע-ההר מצוייה פינה ששיחיה צפופים מן הרגיל וצבעם הירוק רענן ובולט לעין, אך לא עלה בידם לגלות אם אכן חבוי בסבכיהם מקור-מים. לאחר השריפה, בעוד צלע-ההר מעלה עשן, ופגרי שיחים שחורים ואפר מכסים את הסלעים הצלויים שנתקרחו, צץ פתאום כפלא פלג-מים צעיר במרומי צלע-ההר, בדיוק במקומו של כתם הירק השרוף. מפזז מסלע לסלע, מוחק ברידתו את כתמי הפיח, שוטף עימו אוּדים של ענפים וקני-סוּף מלחשים ותוססים ומתפצפצים בנוגעם במים, וסחף של עלים שהפכו לאפר והתערבבו באבק. כך קיפץ המעיין החדש בין הגזעים השרופים עד שהגיע מטה אל נחל-סודייר. וכך, לאחר שכילתה התבערה את הצמחייה שבה נבלעו מימיו עד כה, פרץ בנקל לאוויר העולם.

בדרכֵּי נדודיו בוואדיות המרוחקים עשה שמידט עוד ניסיונות לגלות מקורות-מים נחבאים על-ידי שריפת הצמחייה, אולם נחל כישלון ורק הרגיז בכך את הרועים הבדווים. לצערו לא גילה אלא קרקע לחה וחמה שריחה חמצמץ, ולפעמים עתיקוֹת – שברי כדים, ידיות-חרס, כותל אבנים, קיר מטוייח, ומטבעות. אך כשחפר לעומק לא העלה כלום. אין הוא יכול להסיק כי התופעה היא כללית, כך אמר לי ברצינות של מלומד, ולכן אין בידו להכריז על תגליתו בספר העתיד להיכתב.

מעל לאפיקו הירוק והגבוה של נחל עין-גדי מצוייה רמה קטנה ובה חורבות מיבצר עתיק, ולשם לקח אותי שמידט למחרת היום. גבוה מרָמה זו מתנוססים זקופים צוקיו מטילי-האימה של שוכּרת-אל-נג’אר, חלקת-הנגר, והוא הר גבוה המשקיף על-פני בקעת עין-גדי כולה ויש המכנים אותו גם בשם ראס-א-נקבּ, ראש-הניקבה. הניקבה היא השביל המתפתל מצד צפון, במעלה הנג’אר, ומקשר את עין-גדי עם אזור מידבר-יהודה שמעליה. דרך-העקלקלות היא הקשר היבשתי היחיד של עין-גדי עם יתר חלקי, חברון וירושלים, ועם שבטי ערב-א-ראשיידה היושבים למעלה במידבר-יהודה ושבטי ערב-א-תעמירה מצפון להם. על דבשות גמלים מעביר שמידט את מעט ירקות-החורף שלו, הנישארים פליטה מגניבות שכניו-פועליו והרועים הערביים בסביבה – לשוקי חברון, בית-לחם וירושלים.

היה לילה. הבדווים העמיסו את מטענה של הסירה על שני חמורים. מישהו הדליק לפיד של סמרטוטים רווּיים נפט, שנתן ריח-אספאלט חריף. שמידט גאה שגילה שיטה זולה למאור – טומנים גוש חימר בלב הלפיד ומאריכים את זמן הבעירה. לא אלאה אתכם בתיאור עלייתו של שמידט לחוף, כיצד נשקו את ידיו וקיבלו את פניו בברכות ממושכות בנוסח הנימוס המזרחי, הנהוג באוהלי הנָוודים מימים קדמונים, ואולי גם מכוח השלטון שקנה לעצמו עליהם.

תשומת-ליבי נמשכה לגוש מבריק של אספאלט שחור, משקלו ודאי כמה טונות, שהיה שקוע עד חציו במים, סמוך למקום עגינת הסירה. שמידט אמר כי רק לפני שבועות מעטים צף ועלה הגוש מן הים, ועתידים הם להעמיסו על הגמלים ולמוכרו. ערך רב לו מבחינה רפואית, ומשתמשים בו לשם הכנת צבעים ותרופות. ריח חריף כריח נפט עלה ממנו, דפנותיו היו מהוקצעות כאילו נחתכו בסכין, וקצותיהן משוננות. בהעבירי אצבע עליו היה נידמה לי שאני נוגע בזכוכית, כה חלק ונוצץ היה החומר, אך המיבנה שלו פראי, צלעותיו מעוּותות מכוח הלחץ הרב שדחס אותן, אותות להתנתקות הפתאומית ממקורו באחד מאותה עורקי חימר תת-קרקעיים בתחתית הים. תושביו הקדמונים של האזור היו מכנים את הגושים הגדולים בשם “שור”, ואת הקטנים “עגל”. מסורת היא אצל הערבים, והיא מצוייה גם בספרים של היסטוריונים עתיקים שתיארו את חבל ים-המלח: כשלושה שבועות לפני הופעתו של גוש-חימר חדש, מתפשטים אדים חריפים בסביבה, בועות מתפרצות, והמים ניראים ממש כרותחים. הופעת החימר מלווה אדים עשנים, המתפשטים ומכהים ברק של כל מתכת מצוחצחת, אפילו של זהב וכסף, וממרחק ניכר. אפשר אפוא לשער מראש את עלייתו של גוש-חימר, על-פי כלי הנחושת והברזל, שהברק שלהם מוּעם. בראותם כך, מיד קופצים הערבים לסירותיהם, או בונים דוברת קני-סוּף מיוחדת לדבר, וחותרים לעבר המקום שעלתה בו גבעת-החימר החדשה, כדי להטות אותה לחוף.

שאלתי את שמידט אם גם הפעם בישרו תופעות מוזרות את עלייתו של החימר.

“לא,” אמר. בוקר אחד הִשקיפוּ לעבר הים וראו את הגוש מוטל בקרבת החוף, שקוע עד חציו במי-אָפסַיים. אמנם בלילה התחוללה סערה בים, ולאחר ימים אחדים נודע לו, על פי השוואת רישומים ותאריכים, כי באותו לילה גם נרשמה רעידת-אדמה קלה באזור. שמידט טפח קלות על דופן גוש החימר, ואמר:

“‘עגל’ נאה ושחור כלילה. נקבל בעבורו כסף טוב.”

הוצאתי את סכיני ושברתי למזכרת אחד מן הזיזים הבולטים. משעה שהפרדתי אותו לא נצץ עוד, צבעו היה שחור נטול-ברק, מחוספס-קימעה וצמיגי. מצאתי פצלה אחרת, שאחיזתה בגוש החימר היתה רופפת וכמעט נפלה לים. עקרתי אותה במשיכת-יד, והפעם היה בידי לוח-אספאלט קשה, מבריק משני צדדיו כראי.

רגליי נרטבו, ושמידט צחק לי.

“הערבים אומרים שיש בחימר סגולה לכוח הגברא,” אמר בכעס פתאום.

צריך הייתי לשטוף שוב את רגליי, כי המים מתייבשים על הגוף בהמוני מחטי-מלח זעירות, ונוצר מישטח-קשקשים לבן, המכאיב עם כל תנועה, פוצע את העור וגורם גירוי מציק.

דבריו של שמידט מוזרים לעיתים עד מאוד. הנה, בשנה הבאה עתידה החברה להקים עוד מפעל-אשלג בסדום, אך אסור להזכיר באוזניו את הסקרים והמדידות הנערכים לשם כך, כי הדבר מביא אותו לידי התפרצויות רוגז.

“עוד מעט תקימו קיוסקים לאורך החוף ותבנו קירות של בטון ומלט! מה עוד? אולי אתם רוצים לסלול כאן גם כביש? אלוהים לא יסלח לכם אם תחריבו את יופייה של השממה. כאשר יפלשו לכאן הטרקטורים והקטרים המובילים את קרוניות הקרנליט, תחדל הדממה ואלוהים יסתלק מן המקום שוב, כשם שעזב אותו לאחר מהפכת סדום ועמורה. יהיה לכם הרבה אשלג אבל לא יהיה לכם לאן לברוח.”

וברגע של גילוי-לב: “התבוננתי לילות רבים אל הים. ראיתי מישהו פוסע עליו. מסופר כי משיחנו הלך על-פני ים-כינרת, אך המעשה היה כאן. אין צורך בנס. הוא היה יכול ללכת על-פני הים ברגליים יחפות.”

“גם אתה מנצל את אוצרות הטבע, מגדל ירקות, חוצב את האספאלט ושולח אותו למכירה,” אמרתי.

“אני לא לוקח אלא מה שניתן לי. הים פולט, אני אוסף. האדמה מגדלת, אני מוכר. אך כאשר אני מעלה בדעתי שיום אחד יהיה ים-המלח עוד אזור-תעשייה אחד בעולם, ככל היתר, תוקפת אותי שמחה שכבר אהיה ביום ההוא בין שוכני-עפר. לפני שבוע גירשתי חבורה של מטיילים יהודיים. מרגלים. אתה יודע מה אמרו?”

ושמידט חיקה את נוסח דיבורו הנירגש של מזכיר ועד-הפועלים שלנו.

“חברים! אפשר ליישר את השדות, לסקל את האבנים, לעקור את כל העצים, לפנות את החורבות, לבנות בתים מודרניים, להכניס צינורות אל תוך הנחלים כדי לתפוס מהם את המים המתבזבזים לחינם, ולהקים קיבוץ!”

“מה רע בכך?” שאלתי.

“שלחתי את הבחור לכל הרוחות. אמרתי לו, כל זמן שאני חי, איש לא יזיז כאן אבן ממקומה. לא אתן לרצוח את השממה, כי בה שוכן אלוהים.”

אדם מוזר הוא ולא הצלחתי לרדת לחקר נפשו. על הערבים הגונבים את יבוליו אינו כועס, ואולי אף מתכוון לשחדם בכך. ואילו היהודים שנואים עליו, אף-על-פי שהם בלבד מסירים לאט-לאט בעמל-נמלים את קללת אלוהים מעל ים-המלח. מדוע הוא משתמש במנוע-נפט בסירתו, ואינו מרים מפרש או חותר במשוטים?

לעומת מקומות אחרים, קלה היא העלייה לחוף עין-גדי. הנה לפני שנה שטנוּ לאורך חוף צאפייה, בדרום הים, כדי למדוד את כמות מי המעיינות למען המפעל העתיד לקום בסדום. התקרבנו מרחק שני קילומטרים מהחוף. עם הספינה שלנו היתה לנו עוד סירה שטוחה, גם היא בעלת מנוע, שלושה כוחות סוס לערך, ובלי מדחף – גלגלים לה משני עבריה, וכן סירת-משוטים ודוברה. מן הסירה הגדולה היינו עוברים אל הסירה השטוחה בעלת הגלגלים, מתקרבים קצת אל החוף, עוברים לסירת-המשוטים, חותרים ומוסיפים להתקרב, ולבסוף מגיעים בדוברה עד החוף ממש. שהרי הים רדוד שם לגמרי. שם גם קפץ עלינו רוגזם של השוטרים מעבר-הירדן, והם אסרו אותנו, והסכימו לשחררנו רק בשכר חמישים גרוש דמי-עגינה, שלא היו אלא שוחד.

כאשר עלינו ליבּשה, לקחנו כמלווים את חוחאן, השודד הערבי המפורסם בכל הסביבה, ועימו שנים-עשר מ“נעריו”, ה“שבאב”, הידועים לשמצה בכל האזור, שנשאו עימם נשק ועסקו בהברחת מֶלח מהר-סדום להרי חברון. זקני הכפר בצאפיה קיבלו אותנו על-פי נימוסיהם וכיבדו אותנו כנהוג בקפה, אך ליתר ביטחון היינו חוזרים ערב-ערב ללון על “הלשון”, שהערבים מכנים אותה “אל-ליסאן”, אותו חצי-האי של גבעות-חוור לבנבנות ופריכות, הנכנס לים מצד מזרח ואשר קוסטיגן ומולינה הגיעו אליו.

מדדנו את כמויות המים שבמעיינות הסמוכים לחוף צאפייה ולביצותיה, חוחאן עמד עלינו והִתרה בנו להיזהר מן הבוץ והרקב שאפשר לשקוע בהם, ועוד הוא משׁביע אותנו בשם אלוהיו ונביאו מפני הסכנה, והנה שקע הוא עצמו בביצה עד צוואר, והיה מנפנף נואשות ברובהו מעל לראשו וקורא לעזרה. בקושי הצלחנו להצילו ממיתה משונה, ובזכות התשלום הנכבד שקיבלוּ הוא ואנשיו, נעשה לנו לידיד.

לאחר שפרקוּ הערבים את הסירה, הלכנו לסוכות. שמידט הלך בראש, מזויין באקדחיו, וכלבו מתרוצץ סביבו. ראשיד נשא אבוקה בוערת, להאיר את השביל המתפתל בין שיחים וענפי עצים נמוכים. ובסוף השיירה שני החמורים העמוסים צורכי-מזון, והבדווים מחמרים אחריהם בצעקות של עידוד וזירוז, “יאללה! יאללה!”

הגענו אל מקום-מגוריהם של שבט הרשאיידה, סוכות דלות עשויות קני-סוף ומטוייחות בטיט אפור, סמוך לגדתו הדרומית של ואדי-סודייר. בחורף, בעונת גידול הירקות, יורדים בני השבט ומקימים את סוכותיהם קרוב לשדות. בקיץ, בתקופה שהשדות עזובים ואין בהם אלא מירעה דל, הם עולים ויושבים ליד מעיין עין-גדי, שהוא מקום גבוה ומפולש לרוח, מפלט מן החום. חלק מבני השבט מסתלקים בקיץ מעין-גדי ועולים לשוטט עם צאנם ואוהליהם במקומות המירעה הנוחים שבמידבר-יהודה, במזג-אוויר הררי וקריר.

משפחות אחדות מחברון ומבית-לחם יורדות רק לתקופת החורף, ומעבדות שדות בחכירה תמורת חלק מן היבול. ואילו תושבי המקום הקבועים, הם נעשו במרוצת השנים למנוונים ולנירפים. כוחם תש בחום. החקלאות הפרימיטיבית, שיש בה קיום דל בלבד, סחטה את כוחותיהם והם הפכו לעניים ולחסרי-יוזמה. ולמעשה מעובדים השטחים רק בזכות יוזמתו של שמידט ושל אותן משפחות הרריות, היורדות למחצית השנה ומסתלקות בעונת החום הכבד.

מרחוק הרחתי את ריח הבשר הניצלה באש, ולפי מבע עיניהם הנוצצות של המחמרים ושל ראשיד, הבנתי כי הסעודה הנערכת לכבוד בואי היא חג להם. בשר בא אל פיהם רק לעיתים רחוקות.

שמידט הכניס אותי לסוכתו הדלה, אשר ארגזיה הכילו אוסף עצום של חרסים, תצלומים, מפות, שירטוטים, ומחברות כתובות בכתב-ידו הצפוף: תצפיות אקלים, רשימות על עולם הצומח והחי באזור, שרידים ארכיאולוגיים, רשתות-השקאה עתיקות, מערות, מְצדוֹת, ותיאור מסעותיו. לאורה הקלוש של מנורת-הנפט הצצתי בהם. בייחוד עניינוּ אותי התצפיות בדבר האקלים וספיקת המעיינות, שיש להן ערך לגבי המפעל החדש בסדום. העוּבדות שציין ניראות בעיניי פרי עיקוב מדוקדק ושקדני. את מרבית זמנו הוא משקיע בגילוי מקומות עתיקים, שאיש אינו מכירם חוץ מן הבדווים הבוּרים. על מפותיו ציין בשקדנות עשרות מקומות נשכחים, חורבות, בריכות-מים עתיקות, מְצדוֹת-מישמר, ומעיינות, אשר ליד כל אחד מהם ציוּן מדוייק אם אכזָב הוא או שופע. ליד מקומות רבים רשם בכתב-ידו: “גיליתי בתאריך… יוהנס פ. שמידט.”

חסרונן של הרשימות האלה, שעליו יכולתי לעמוד כבר מרפרוף חטוף, הוא חוסר השיטתיות והיעדר חוש המידה. האיש חסר השכלה מסודרת. הכל מעורבב ברשימותיו, כיומנו של נער מתבגר. הרבה הערות אישיות שלא לעניין. הוא כולל ברשימותיו לא רק את תצפיות מזג-האוויר ותגליות חדשות, אלא גם את שלל הרעיונות המשונים, פרי מצבי-רוחו ודיעותיו הקדומות, העולים במשך היום במוחו המבולבל.

ברשימותיו מלפני שנה מצאתי תיאור מעיין חם המרוחק כמאה מטרים מצפון למצָד הרומאי החרֵב, קאסר אום-באע’ק. שמידט מציין נכון כי המעיין, שהחוקר בלנקנהורן הבחין בו בשעתו, הוא אכזָב היום. אל דבריו צירף תוכנית של אום-באע’ק וסביבתה הקרובה: ים-המלח, אליו יורד ואדי-אום-באע’ק, מצפון לו מְצָד, סמוך אליו קברים, בגדתו הדרומית שתי בריכות, בסביבה סימני גדרות, שרידי חקלאות קדומה, וסמוך לחוף שרידי מיבנה. הרישום נעשה בשקידה רבה, אך בעיקר מעניינים רשמי הסיור האחרים. באותו בוקר שהה שעות אחדות לרגלי מצדה, כאשר עשה דרכו ברגל דרומה לאום-באע’ק. וכך רשום ביומנו:

"13 במרץ, 1932. הבוקר שוחחתי עם הארכיאולוג א. שׁולטן. הוא עורך חקירה יסודית של חורבות המיבצר על הר-מצדה, בראש משלחת מבני ארצנו, ונילווה אליו הגנרל הנכבד א. לאמרר. הם מתמסרים בעיקר לחקירת המחנות הרומאיים אשר מסביב להר, ואמורים לפרסם את מחקרם המפורט, בליוויית תמונות ותרשימים, בקובץ הגרמני לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. חקירה ראשונה של המחנות נעשתה בידי בן-עמנו המהולל פון דומשבסקי, אשר פירסם את תוצאות עבודתו בספר. הבירה הגרמנית מצידת המשלחת, אשר כיבד אותי בה האדון שולטן, היתה קרירה מצינת הלילה, וטעמה משובח. הפליאה אותי עקשנותו של האדון שולטן בדבר אמיתות הסיפור היהודי על נפילת מיבצר מצדה בידי הרומאים. הוא טוען כי תוצאות מחקרו וחפירותיו בשרידי מחנות הרומאים מוכיחים כי הידיעות על היקף המצור ועל סופם של הנצורים נכונות הן.

"שאלתי אותו אם הוא מאמין שמחנה שלם של יהודים יחליטו לשים קץ לחייהם ולא יבחרו להישאר בחיים ולהסתדר איכשהו עם הרומאים, כדרכם תמיד. וכי איפה ראה יהודים אחרים?

"הוא השיב לי שיוספוּס פּלאביוּס עצמו כתב על כך, ופתח את התרגום הגרמני שבידו (כאילו לא ידעתי סיפורי-בדים אלה בעצמי):

"‘ואחרי כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו. ואחרי המיתוֹ את כולם יטרוף נפשו בכפו… ככה מתו כולם באמונה, כי לא השאירו נפש חיה למשוך בעול הרומאים… ומיספרם היה תשע מאות ושישים נפש, והנשים והטף בכלל…’

"האם ידוע לו מי היה יוספוס פלאביוס?

"הוא הביט בי כמתפלא. ‘מי?’

"‘אף הוא יהודי.’

"‘ומה בכך?’

"‘זוהי מעשייה יהודית מאוד שאני לא נותן מטבע שחוק באמיתותה. דברים גרועים מאלה הפיצו בעולם באין פוצה פה ומצפצף. הרי לך מארכס, פרויד וטרוצקי. הרי לך שוַארצשילד וזיגפריד יעקובזון…’

"הוא אמר שאינו רואה כל סיבה להטיל ספק במהימנות עדותו של יוספוס פלאביוס.

"אמרתי לו: ‘בדברֵי יהודי בוגד, שהתכחש לעמו והלך לשרת את אדוניו הרומאים שהיה אויבם-בנפש, ואף אותם סובב בכחש והאדיר בסתר את גבורת היהודים מתחת לאפו של הנשר הרומאי – באלה אתה נותן אמון!’

“על כך לא היתה תשובה בפיו. כאשר נפרדנו לשלום, ענה לי בקרירות ואף לא ביקש ממני לשלוח לו עותק מספרי, כאשר יצא לאור.”

עד כאן דברי היומן.

בקוראי את מחברתו של שמידט התחזקה הרגשתי שיחסו ליהודים מעוור את עיניו. סגנונו הסובייקטיבי אינו סגנון של איש-מדע. מי ידפיס את דבריו? רמזתי לו על השפה המחוספסת וההערות המיותרות. הוא אמר כי ידיד לו בגרמניה, חוקר חשוב, שעבר על חלק מן הרשימות והבטיח לעבֵּד אותן ולהתקינן לפירסום. בסוף החודש ישלח אליו את יתר המחברות, ובשנה הבאה יתפרסם הכול.

תארו לעצמכם את המעמד המוזר. שמידט ההולך רגלי ועליו תרמיל מסעותיו, פטיש-החפירה ושק לחרסיו, שני אקדחי ה“מאוזר” מטילי-האימה, וכלבו המתרוצץ סביבו. ולאחר שמילא כרסו בבירה הגרמנית מצֵידת המשלחת, הוא עומד מתנודד קצת בלב אדמת-המישור הצהבהבת-לבנה, מבותרת הערוצים וגבעות החַוור הפריך, לרגלי צוק מצדה המתנשא כספינה, ולצידו הארכיאולוג שׁולטן בחליפה טרופית לבנה, כובע-שעם קולוניאלי מלבין על ראשו, וקצהו מחודד ממעל, בנוסח החיילים, ובידו הכרך של כתבי יוספוס פלאביוס. ובמרחק עשרות קילומטרים מכל מקום-יישוב הם עומדים בעקשנות איש על דעתו, כשני גרמנים אמיתיים, והדי ויכוחם מתגלגלים על-פני רצועת- השוממה, ששימשה במָה לאֶחד החזיונות המופלאים ומעורר הכבוד בתולדותיו של העם היהודי. כלום לא נשמעה השפה שבפיהם חגיגית וזרה לא פחות מן הלשון שהשתמשו בה חייליו השכירים של המפקד הרומאי סילוָה לפני שמונה-עשרה מאות שנים ויותר?

ריח הכבש הניצלה בחוץ עורר את שמידט לצאת לארוחה. בפתח הסוכה טרח ראשיד בנאמנות על הכנת הסַלַט. בתחילה חששתי לטעום את הירקות שהאנשים האלה אוכלים כאן בכמות מוגזמת כשהם טריים ולא-מבושלים. במשך הזמן למדתי להכיר את טעמם הנפלא של הירקות הנמצאים בשפע בארץ הזאת. בייחוד נזהרתי תחילה מן העגבניות כמפני רעל. שמידט כיבד אותי בעגבנייה ואני אכלתי אותה שלימה, בלי לקלף אותה או לחתוך לפלחים. והנה, מעודי לא טעמתי מעדָן משובח ממנה. עמד בה טעם חמצמץ ועסיסי המדגדג את הלשון, כאילו הומלחה בעודה צומחת על השיח. ונפלא היה טעמה סמוך לעוקץ, שם היא ירקרקה, וחמיצותה עזה ומרוכזת לעומת חלקה האחר, האדום המתוק.

אצבעותיו של ראשיד פיזזו ופילחו בסכין עקומה לנתחים קטנים עגבנייה אחר עגבנייה לתוך גיגית-נחושת קטנה מהסוג שוניים משתמשים בה לכביסה.

יוהנס שמידט עמד בפתח והביט לעבר שדותיו השרויים בחשיכה.

“אם תשים לפניי תריסר עגבניות, אשר כל אחת מהן נקטפה בחלקה אחרת, אומר לך בעיניים עצומות, לפי הטעם, מאיזו חלקה היא ואפילו מאיזה שיח.”

“כיצד?”

הוא הסביר כי טיב הקרקע, אחוז המליחוּת, כמות הסיד, הגיר הפעיל, החומר האורגאני וההרכב המינראלי, כל אלה שונים מחלקה לחלקה. קיימים סוגים שונים של אדמה, אדמת-חול, חול-חמרה ואדמת-סחף, מלבד הקרקע המלוחה סמוך לים. אפשר להבחין על-פי הצבע בלבד בין סוגי הקרקע השונים. בשנים הרבות שהוא מגדל עגבניות למד להבחין בטעמה של עגבנייה מכל חלקה ושיח, ממש כמו היינָן המזהה את מקום גידולן של הגפנים על-פי טעם היין. הערב נאכל עגבניות מהפינה הצפונית-המערבית של החלקה הקרובה, סמוך לוואדי. העגבניות קטנות, אך טעמן משובח מאין כמוהו.

אין דבר שנוא עליי מריחו של בשר-כבש. שמידט נד לי בראשו: “לעולם לא תבין את המזרח.” עניתי שאני לא יכול לרמות את חוש-הריח שלי ואת ביטני. בכל-זאת אכלתי. הכבש היה כניראה דל ורזה כי בקושי נותר מעט בשר על צלעותיו היבשות והחרוכות. הנתח הזעיר שלקחתי עמד בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא, ריחו דבק באצבעותיי ובבגדיי, כל הלילה אני מריח אותו מגופי, ומעיי מתהפכים בקירבי. התקלה כמעט שיבשה את תוכנית הטיול. טעם האורז המבושל היה אף הוא נורא, דביק וקר, והקערה מלאה שערות שחורות, איני יודע של מי. בשיפודים קטנים צלה לנו ראשיד קוביות לבנות של שומן-כבשים והגיש אותן לפנינו, דפנותיהן משחימות וריחן כחלב הנשרף. שמידט זלל, מחזיק באצבעותיו פרוסת פיתה רכה ועוטף בה את המעדנים הללו אחד-אחד, שולף אותם מעל השיפוד ונותנם בפיו בהנאה.

ניסיתי לנגוס מקצהו של אחד הגושים, ומיד זרקתי אותו. שמידט פרץ בצחוק וראשיד התבונן בי בעצב. חיכּי התמלא עסיס רותח של חֵלב שרוף, נודף ריח הזבל הדבוק לצמר-הכבשים, וטעמו מבחיל. קצה לשוני ניכווה. כל הלילה חשתי ברע, כאילו בלעתי כבְשׂה שלימה. ראשיד הסביר בגרמנית רצוצה, מעורבבת במילים ערביות, כי שומן-הכבשים הוא סגולה טובה נגד רעל העישון, שוטף את הריאות ומנקה את הגוף מן העשן. ושמידט היה גאה על תבונתו של הנער, כאילו היה בנו.

שקשוק המים בוואדי-סודייר עורר בי חשק ללכת לרחוץ. שמידט הזהיר אותי שסכנה ללכת בלילה והוא חושש שאחליק מהסלע ואשבור יד או רגל. הוא הבטיח שנרד לשם מחר.

מפעם לפעם נשמעו קולות הלילה – צבוע רחוק, חתול-בר. כלבו הגדול של שמידט היה מתרוצץ ועונה בנביחות שהגבירו את ההתרגשות וההמולה. ולא פעם היה קופץ באוויר ומתהולל. למטה, לצד הים, בלטו גושיהם השחורים של עצי הסייאל והסידר, והרחק מעבר להם במזרח ניראתה ככתם אפל חורשת-עצים סבוכה, ה“מלחה”, היא ביצת החוף המלוחה, ואחריה הרצועה המבהיקה של שפת-הים, וחלקת המים, מכסיפה ודוממת, שאותה התרגלתי לראות ערב-ערב מחלון חדרי בצפון הים. אבל כאן היתה שלווה נסוכה על הכול, לא זמזום הגנראטורים, לא רחש המשאבות, ולא המולת בית-החרושת והכוורת ההומייה של מאות הפועלים המסתובבים במחנה. רק קולות כלְבו של שמידט וחתול-בר מרוחק קורעים את הדממה.

צעדים אחדים ממקום-מושבנו קרסו שפופים יתר בני השבט, פועליו של שמידט, והשתתפו איתנו בסעודה. ראשיד היה מעביר להם את המנות לאחר שלקחנו אנו את חלקנו, והכריז באוזניהם כי בגלל ביקורי זכו לארוחת-החג הנכבדה – “עִיד אִל פון-אַבּרלֶה!” הם חזרו על ברכותיהם ועל מילות-התודה והתקרבו לעברנו. שמידט עצר אותם בגערה. ראשיד חייך לעצמו בסתר. ברק קטיפה היה לעיניו, נוּגה ומצועף אפלה, כעיני אישה, אך בפנימו מהבהבת עורמה אכזרית, כלהב סכין. ליבי אמר לי שהוא מלעיג על כולנו, בייחוד על מיטיבו, שכל חולשותיו גלויות לפניו.

מאין ברירה השבעתי רעבוני בסַלט המשובח, וזה היה כל ארוחתי. הבדווים עצמם אינם אוכלים את מיטב הירקות אלא מסתפקים ב“בּרארָה”, שהוא הסוג הפגום שאינו ראוי למכירה. לכבודי שינה שמידט מדרכו ובחר עגבניות ומלפפונים טריים וריחניים מאוד, והם הראשונים שטעמתי בעונה זו. ראשיד תיבל את הסלט בעלי-נענע ירוקים שטעם מינתָה להם, והוסיף שמן-זית ירוק-כהה, שכבישתו קרה ועיבודו גס, כדרך בתי-הבד הערביים, וטעמו נפלא. ועוד עירבב בירקות פִלפל חריף חתוך עד דק, ופתיתי בצל ומיץ-לימון. ריח הפיתות הפריכות, אשר לפני שעה קלה נאפו על הסיאג, היה משכּר. קליפתן, הדקה והשבירה למגע-יד, השחימה ותפחה כבועת-אוויר. טבלתי אותן ברוטב הסלט ומיהרתי לתיתן בפי לפני שנירטבה ופגה הפריכות, הנעימה למגע החיך, של הקרום האפוי.

שמידט חזר ודיבר על מחיר הירקות בשוק בית-לחם. שלושה ימים הקדיש לי מזמנו כדי להביא אותי להראות לי את המקום, אך על המלפפונים המעטים נוקפו ליבו כאילו ביזבז הון רב. הוא דיבר ברצינות רבה ובשיטתיות אטומת-מוחין, כחותר להגיע למטרה כלשהי בדיבוריו המַלאים, עד שהייתי סבור כי הוא מבקש ממני תשלום. כאשר הצעתי לו למחרת היום לשלם – נעלב ודחה אותי בכל תוקף, אורחו אני ועליו כל מחסורי. מה יאמרו שכניו אם ייוודע להם שלקח ממני כסף? אך בהיפרדנו על החוף בבוקר היום האחרון, ואני מחכה לספינה “יתומה” שתאסוף אותי בשובה מסדום, כפי שקבענו מראש, הביא לי, אף כי לא ביקשתי, חצי רוטל מלפפונים ורוטל עגבניות, ולקח תמורתם כמחירי השוק של חברון. “בירושלים תשלם יותר!” אמר.

הבאתי אותם מתנה לבחורות העובדות במיטבח המחנה, והן שמחו כמוצאות שלל רב.

“אתה מרוויח לא רע בעבודתך אצל היהודים,” היה מזכיר לי מפעם לפעם, “יש לך הרבה כסף.”

הוא קורא אליו את ראשיד ומלטף את שׂערוֹ, תוחב אצבעותיו בשׂערוֹ המדובלל כצמר השחור של הכבשים, ראש פרוע אשר לא עלה עליו מסרק.

“ישו הקטן שלי!” כך הוא מכנה אותו.

אליי הוא פונה לעיתים בתור “הֶר אינג’ינר”, ובוויכוח הוא מקדים ואומר לעיתים קרובות מדיי, “הרי אתה בעל השכלה מסודרת,” כאילו הוא מקנא בי, או גרוע מכך, שונא אותי. לא לחינם הרחיק לברוח אל מקום נידח שבו הוא יכול לשלוט באחרים, הנאה משונה לו להיראות ככל-יכול.

סיימנו את ארוחת-הערב וישבנו ופיטמנו את מקטרותינו והעלינו עשן. קשה לשמור על לחותו של הטבק במזג-האוויר היבש. שמידט הוציא עוד בקבוק יי"ש, ואנחנו שתינו לחיי פגישתנו. הוא הפריז בשתייה, כדרכו, ופועליו הערביים גיחכו בחשיכה. הלילה היה מלא עיניים שננעצו בנו, השתייה ריככה את ליבו של שמידט, והוא החל לדבר על האכזריות שבמנהג המילה. אצל הערבים נהוג למול את הנערים בהגיעם לגיל שלוש-עשרה. כאשר הגיעה שעתו של ראשיד, התנגד לכך שמידט בכל תוקף וטען שהמילה היא מנהג יהודי פסול שעבר בירושה לערבים. כל טענותיו, והכסף שביקש לשלם לאב, לא הצליחו להעביר את רוע הגזירה. ראשיד נלקח לשבוע ימים, וחזר קודח בחום גבוה מן הזיהום. בקושי הצליח שמידט לרפא אותו ולהצילו ממוות. הם מָלים אותם בבת-אחת, קבוצה שלימה, ובאמצעים פרימיטיביים, בלי חיטוי, ובלי לשמור על כללי הניקיון הנחוצים.

“תִראה מה עשו לנער,” משך שמידט את ראשיד, ובלי לשאול את פיו, כאילו היה חפץ דומם, פישפש בידיו בתוך בגדו והראה לי את סימני הצלקת המכוערת שהגלידה.

“ברברים!” כעס ופניו האדימו.

ביקשתי למנוע את המחזה, בייחוד בגלל הנער המתבגר. אלוהים יודע מי כאן הברברי. שמידט מחה טיפות-זיעה זעירות שביצבצו על-פני מצחו הסומק, והוסיף לשתות. “את כל העולם הם משחיתים במנהגיהם!” המשיך בלהגו. לא אוכל לשכוח את מבט הבוז הגאה שֶׁיָרה בנו ראשיד, כאשר ניצב לפנינו במערומיו וסימני ההתרגשות הזִכרית ניכרים בו היטב.

מַשב פתאומי של רוח חמה העלה תימרות אבק ונשף בעורפי. שחוֹר ההרים רבץ והעיק ממעל, דוֹמם ורוחש סוד. נידמה היה לי שאני חולם, אך גם בחלומי הייתי ער. הרגיזה אותי העובדה שאיכפת לי מה הנער הזה חושב עלינו, האירופים, והציק לי זכר עיני-האיכר הקטנות והנוצצות של שמידט, שהיו שקועות עמוק תחת קימורי מצחו הגס, ועיתים מבליח בהן מבט מעורפל כזכוכית עכורה. האם אינו חש כיצד הוא מתבזה בפני בני הראשיידה העלובים, אשר הקדחת, הרעב והחום המתיש, עשו אותם ליצורים דלים ומנוונים, קטני-קומה ונעדרי כוח רצון, עטופים בלויי-סחבות, המנשקים את ידיו ומוכנים למכור עצמם בעבור סעודת-בשר דלה? החושב הוא כי עבדיו הם?

אך מי חכם ויידע? אילמלא טיפל בראשיד ומשח את הפצע בתרופות שהוא מחזיק בתיבה שבסוכתו, ודאי היה הלה נופח את נשמתו, ולא היה איכפת כלל לבני-משפחתו. הכל מאלוהים, הם אומרים, חיים ומוות, עושר ואסון.

הפצרתי בו לשחרר את הנער ולסלק אותו. ואכן הִרפה ממנו, והנער העלוב מיהר ללכת ולא שכח לברך אותי:

“תִצְבֶּח עַלַא חֵ’יר, חַוואג’ה פון-אברלה!” תשכים בריא, אדוני.

אך אל שמידט היפנה גבו ולא דיבר דבר.

“תִלְקַא מִן אַללָה ח’יר, יא-ראשיד!” עניתי לו, תמצא בריאות מאלוהים. והוא סידר את בגדו בידיים רועדות, ומיד נבלע באפלה ולא ידעתי אם בוכה הוא או צוחק, רק דימיתי לראות את מבט השינאה בעיני-הקטיפה הלחות שלו, החמקמקות והשחורות כאספאלט. ושמעתי אותו צועק משהו אל תוך הלילה, ומרים חלוקי-אבן ומיידה אותם בכל כוחו הרחק אל תוך אפיקו הרחב של ואדי-סודייר, ושריקותיהם החדות פילחו בזו אחר זו את החשיכה, וקול הנקישות העמומות נשמע מן הגדה האחרת, וכנגדן נבח כלבו של שמידט, ויללוּ מרחוק חתול-הבר, התן והצבוע, ובהר קרעו את הלילה קולות מוזרים, ואני זכרתי את הצריחות ששמע קוסטיגן ולא ידע אם של עוף הן או של חיה.

“ועכשיו הוא כמו יהודי!” יִבּב שמידט השתוי, “אפילו את ידיו לא רחץ. חזירים!”

עזבתי אותו והלכתי לישון בסוכתו. שמידט הגיע מאוחר יותר. שמעתי אותו מתנודד בכניסתו. הוא לא הִרפה מן הבקבוק עד שכילה אותו. הוא בכה. עשיתי עצמי ישן. תמהתי אם אכן יעיר אותי בשלוש לפנות בוקר, כפי שהבטיח, כדי להעפיל אל שוכרת-אל-נג’אר לראות את הזריחה. “ברברים, ברברים…” מילמל קודם שנירדם, והוסיף משום-מה כי הדבר הבתולי האחד שיש באישה הם אחוריה.

נחרותיו של שמידט כבר מילאו את הסוכה הדלה. רק לפני שעה קלה, כאשר ישבנו בחוץ ואני ניסיתי למנוע אותו משתייה מופרזת, אמר:

“אל-נא תחשוב שנולדתי בבית-המרזח!”

“אף-פעם לא חשבתי כך,” התנצלתי.

“ומדוע לא? יכול היית להיות צודק!” הוסיף בלעג, “הלא אימי מחזיקה בית-מרזח!”

“איפה?”

“בווילהֶלמה,” השיב להפתעתי.

“אתה נולדת בפלשתינה?” שאלתי. לא ידעתי זאת כלל עד לאותה שעה. סיפורו היה מתמיה. (אין טעם לסַפּר את כולו לילד. אולי, כשיגדל). לולא הִרבה לשתות לא היה פותח לפניי את סגור ליבו. הוא נולד בווילהלמה, כפר גרמני ליד הערבית לוד, שנוסד בידי בני ארצנו מכת הטֶמפּלֶרים. אביו מת עליו בילדותו, ואימו התחתנה בשנית. אביו החורג, ואלדמאר דוויד שמידט, היה במשך תקופה ארוכה הבִּירְגֵרְמַייסטר של וילהלמה, אך על אף מעמדו הנכבד כראש-הכפר נהג להלך, עד לפני שנים מעטות, עם עגיל-זהב באוזנו, כמנהג האיכרים הפשוטים במדינת וירטמברג, שממנה הם באו לפלשתינה. על הכותל בבית הבירגרמייסטר, שהיה סמוך לבית-המרזח של האֵם, במרכז הכפר, התנוסס פסוק מתהילים: “ועוז מלך משפט אהב.”

 

פרק שלושה-עשר: חמדנותו של צבי והפרי האסור    🔗

לפיד-הנפט בער בפינה, להבתו האדומה נעשתה שקופה ונבלעה באור השופע מארובת המערה ומסתנן מבעד לקירות-המלח הבהירים שצבעם כחלחל-אפור. הכלב עמד והתלקק בשיפולי ביטנו וניער מפעם לפעם את פרוותו השעירה מתוך הצטמררות של הנאה, והיה מחכך את גבו בכותל הקר והלח של המערה כדי לספוג את הצינה הנעימה שעמדה בסלע. לאחר שחלפה שעה קלה והם לא שמו לב אליו, התחיל לייבב בקול רפה והססני, שכמו עלה מביטנו, ובו תביעה סמוייה להכיר בקיומו.

“יש כאן אבנים,” אמרה שרה.

הכלב הוסיף לרטון. שפתיו של צבי ניראו עתה בעיניה ריקות ורפויות באור החיוור של המערה, כאור הניאון הקר. סמוך לכותל הסלע האפור והלח נידמו פניו למסכת-שעווה ובהם קמטים שצלליהם התארכו.

“תגיד משהו,” ביקשה.

הוא שרק לכלב.

“יש כאן אבנים. לא? אתה רואה?”

הכלב מיהר לנענע זנבו בשמחה ורץ אליהם, ובבואו המשיך להתלקק בשיפולי ביטנו. המראה עורר בה בחילה.

“שְלח אותו מכאן!” ביקשה, “אני לא יכולה.”

צבי הרים אבן קטנה וזרק אותה לעבר הכלב במין אדישות המסתירה חיבה. הכלב התרחק מהם במרוצה קלה, ומראהו אצילי ונעלב.

“צריך לחזור!” נבהלה, “דניאל מחכה.”

הוא ניסה לומר משהו והסתבך. “אתם מאושרים יחד?” הפטיר לבסוף, מתאמץ להתגבר על שתיקתו.

“אני, על-פי דרכי.”

“נכון. צריך ללכת,” אמר גם הוא, אך לא קם ממקומו. היא היתה שרועה לצידו על רצפת-המלח היורדת בשיפוע קל, ראשה על ברכיו, והוא ישב נשען באלכסון לקיר.

“מה השעה?” שאלה.

“שש וחצי.”

“היית רוצֶה שאישאר כאן תמיד?”

“כן,” השיב ובקולו היסוס קל.

“תדליק לי סיגריה. פנק אותי. אל תהיה כזה.”

“מה?”

“בן כמה אתה?” חקרה, בעודו גוהר על פיה ומניח בשפתיה את הסיגריה הדולקת.

“כבר שאלת.”

הוא הדליק לעצמו סיגריה, שלקח מתוך חפיסתה. שניהם שאפו לקירבם את העשן בדממה, ופתאום כאילו הותרה לשונו.

“תמיד רציתי להקים באיזה מקום מרוחק בערבה חווה לגידול בקר. לבד. כי עין-גדי, הקיבוץ, זה לא בשבילי. יותר מדי אנשים.”

“זה נפלא.”

“מצד שני, חשבתי, אולי אוּכל לכתוב ספר: על חיי, הצבא, תולדות המשפחה. משהו כמו… מין ‘חלף עם הרוח’ של המזרח, את מכירה? כל-כך הרבה דברים מעניינים. וזה יכול להיות ביחד… עם החווה.”

“נפלא. אני בטוחה שתצליח.”

“ולפעמים, אל תצחקי, הייתי רוצה לעזוב הכל ולנסוע לחוץ-לארץ ללמוד דבר חדש.”

“מה?”

“בימוי-סרטים. אני מרגיש… איך להסביר לך, אני פשוט מאמין שזה השטח שלי. להראות משהו… אינטלקטואלי. ליצור. לבטא את עצמי. את יודעת, לעזאזל, החיים האלה, יום-יום, שום דבר לא נישאר. אדם צריך גם להתבטא.”

“היית יכול גם לשחק?”

“חשבתי על זה. משהו כמו ‘חלף עם הרוח’ של המשפחה שלי במושבה, כבר קרוב למאה שנה שאנחנו כאן. או על מצדה, האזור, סדום… לפי דעתי מתאים מאוד לתסריט. אם את מכירה במקרה מישהו שמתעניין בדברים האלה. הייתי מוכן לנסות את כוחי. זה בדיוק מה שיכול למצוא חן בעיני האמריקנים, לא?”

“והאוניברסיטה?”

“אני לא יודע. באמת לא יודע. כל יום אני רוצה משהו אחר. בכנות.”

והוא אמר לעצמו שהוא מרגיש לעיתים כי חייו צריכים לקבל משמעות אחרת, ולא ייתכן לשבת כאן בסדום לנצח ולהפוך לתרנגול. הנשים נעשות בעיניו כולן כמין אישה אחת, מקום אפל ושוקק החוזר על עצמו. כמעט בלי שינוי. והוא בז להן מפני שהן זקוקות לו. הוא היה רוצה להעריץ ולאהוב אותן, לשאוף עד כלות למשהו נכסף מאוד ורחוק מאוד. וכאן, בשעה שהן מתמסרות לו, והוא חש עצמו ממש עובד בתוכן, אמנם גאה מאוד על יכולתו להעניק להן הנאה ממושכת, לראותן יוצאות מכליהן, נושכות, בוכות, צורחות, אך הוא עצמו אינו מגיע לשיכחה. אינו מפשיר כמעט כלל, לכן הוא כל-כך טוב להן. אבל הוא לא מכבד אותן כלל בליבו. כאילו עשה ניסוי בגופן. ולא יותר. לעולם לא יותר מזה. פעם שכב בזו אחר זו עם שתיים בהפרש של שעה או קצת יותר, מבלי שהספיק אפילו להתרחץ. תאוותיו מצטברות בו כרעל. וכשאין הרעל מוצא לעצמו פורקן, הריהו פורץ מנבכי גופו ומטריף עליו את הדעת. כקפיץ ההולך ונדרך, הולך ונמתח בתוכו. אי-אפשר לו בלי הנשים. ועם כל אישה נוספת, המתמסרת לו ברעבתנות, ועם כל גילוי נוסף של פראות-בשרה, הולכת ונשמדת בנפשו הפוריטנית-המחורבנת דמותה של האישה אשר היה יכול לאהוב עד כלות, ואשר תישאר בעיניו סוד. ומשגע אותו לחשוב שכך עושות כולן.

אווילי לחשוב כי הנשים נחלקות רק לזונות ולאימהות. הזונה והאֵם תשוקה אחת להן: להיטיב לגבר ולהפוך לשפחת-עינוגיו ולאימו המטפלת בו. שתיהן מפחידות ומרגיעות אותו, מקילות על חייו ומחניפות לגאוותו, תובעות את כולו לעצמן וכובשות אותו דווקא בהיכנען לו כליל. שונה מהן האישה הנוירוטית, שאינה זונה ולא אֵם, אלא יצור מעוּות בעל יופי מיסתורי ועקר, הכמה לאהבה אשר לעולם אין בכוחו לקבלה או להעניקה. היא קוסמת לגבר ואינה חדלה לגרותו ולפעול על דימיונו, משום שהוא חש כי רק בזיקה אליה וברצון להילחם בה ולפענח אותה אולי ימצא פורקן שווה-ערך לגאוותו, ומיפלט מאותה אהבה חובקת ובולעת-כל של יתר הנשים. הזונה והאם עושות לבסוף את הגברים שלהן אימפוטנטים, ולוּ רק מן הבחינה הנפשית, לאחר שנוכח הגבר לדעת כי אין לו בהן שום סוד, ומנגד התובענות שלהן דוחה וכובלת אותו, כאילו היה מכשיר-בלבד בידיהן.

לעיתים נידמה לו שהם צוחקים לו וחושבים אותו לאידיוט. שרה, בעלה השמן, קארל בעל עיני העצב והגוף המיוסר, כולם מביטים עליו מגבוה כאילו היה מטומטם שנולד במידבר בין ערבים, וכל מה שהוא יודע הוא להילחם בערבים. אין דבר, היה מרגיע את עצמו, חכו, חכו. אני הוא הרואה אתכם. ואם אעשה פעם סרט, אתם תהיו הגיבורים שלי, ולא אני שלכם.

וכך היה הולך ומרגיע את עצמו, אלא שכוחו להרגיע את עצמו הפחיד אותו. האם באמת לא איכפת לך שום דבר, באמת? שְמע, האם להיות כל-כך ישר אין פירושו גם להיות קצת נבל? ואז היה מגלה, לחרדתו, כי באמת לא איכפת לו שום דבר, וגם כשהוא מתלבט הוא עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שיוכל להוסיף ולחיות כך ולא איכפת לו כלום.

למשל –

*

הבוקר נכנס למסעדה של מוריס בבאר-שבע גבר נמוך-קומה וצהוב-שיער, ובידו מזוודה. הוא צעד נבוך, ראשו נטוי בעקשנות נכחוֹ. לרגע חשב צבי, כן, רק לרגע… אך לא. כאשר התבונן בו היטב, נגוז הדימיון.

לאחר שנים רבות אולי אף לא היה מכיר את פניו של תַלמִי אילו עבר על פניו ברחוב. הם למדו יחד בבית-הספר העממי במושבה. תלמי גר עם אביו בבית קטן בעל גג-רעפים אדמדם, בשכונה ירוקה, על גבול פרדסי המושבה. בגינות הבתים הניבו כל קיץ כסִדרם עצי התפוח, השזיף, האפרסק והמישמש את ביכורי פירותיהם. הם היו בני שלוש-עשרה, והיה בהם כמין צורך פנימי לגנוב. איש מהם לא גדל בבית עניים, ולא מפני הרעב סחבו פירות. אולי היו אז ככלבים המשתינים בקיר כדי לסמן את מקומם וגבולם בעולם. היה בהם כמין כורח לחטוף, לפעול, לעשות משהו. אולי אפילו קינן בהם רצון סמוי להיתפס בשעת מעשה, ובלבד שיראו כי אי-אפשר להתעלם מקיומם.

תלמי היה חבר קרוב של צבי. שמו האמיתי היה בֶּרנַרד והוא בא מאירופה אחרי המלחמה. ערב אחד החליט אביו לשנות את שמו. צבי ישב בביתם והכין שיעורים. “ברומניה,” התפאר תלמי, “לאבא שלי היתה חנות-רהיטים גדולה. כשהיה עובר ברחוב היו האנשים מסירים את הכובע ואומרים שלום. לפני שאימא מתה היה לנו בית גדול, הרבה חדרים, אוכל הגישו שתי עוזרות, בכלי-כסף. לפני המלחמה, אבא שלי מסַפֵּר…”

“ארוחת-ערב, ילדים!” הופיע האב בפתח, “למה אתה ללכת כבר, חבר צבי?”

“אני, מוכרח להיות בבית. לא הודעתי שאישאר אצלכם.”

“תישאר לאכול עם ברנרד. אוכל שלנו טוב. אתה עוד לראות, כדאי להיות חבר של ברנרד.”

“אבא, לא צריך!” התחנן תלמי, “אתה לא מבין מה שהוא אומר לך? מחכים לו.”

“מדוע לא יישאר? לא חבר טוב שלך צבי?”

“אבל אבא, אתה לא צריך להכריח אותו.”

“די. לא תדבר שטויות. אוכלים! עכשיו אני מבקש חבר טוב שלך צבי לשמוע אותי ויגיד אני צודק או לא…”

“אבא, לא צריך…”

“לא תדבר! עכשיו צבי, אני רוצה השם של ברנרד יהיה תלמִי.”

“תלמַי! כן, בטח, כמו תלמַי המלך,” חש צבי לעזרת חברו.

“תלמִי! לא בשביל מלך. אתה חושב אני לא יודע עברית? תלמי – בשביל תלם. לא שם יפה, חבר צבי?”

“אבא, לא צריך,” הפציר תלמי.

“ברנרד! אוכלים! לא תדבר כך אל אבא. שמעת מה חבר צבי אומר? שֵם יפה. מעכשיו אני רוצה השם שלך יהיה תלמי, כי בארץ הזאת עושים ‘קוּלטוּס’ מן החקלאות. ואני רוצה, יותר טוב אתה מתאים אליהם מפני שמספיק אנחנו סובלים צרות עם הנאצים והשוואנצים בכל מקום. אבא יודע מה טוב בשביל לחיות כאן ומה לא טוב. למה תעשה פנים גרוע? לא מוצא חן בעיניך שם חדש אבא נותן לך? אתה לא רוצה ילדים כולם כאן בבית-הספר, ברחוב, חברים טובים של תלמי? רוצה צרות? לא אוהב אבא שלך? אבא עושה בשביל תלמי הכול מהזמן אנחנו נישארים לבד. הולכים בשלג. לא פוחֵדים מהשוואנצים. אבא מביא תלמי לארץ-ישראל. עִם תלמי יורד מהאונייה בלילה בשביל הבריטים לא יראוּ. עובד קשה בשביל תלמי יכול ללמוד. עוד מעט תלמי גדול, הולך לצבא, אוניברסיטה, אוהב בחורות כמו אבא שלו היה צעיר, מַזְמֵז, מזמז!”

תלמי היה שמנמן ונמוך, ושיערו צהבהב. לעיתים היה נתקף סחרחורת ופעם, בהפסקה בבית-הספר, נפל לארץ והתעלף. סיפרו שכל זה בא לו מן הימים שהם ברחו בשלג מפחד הגרמנים והשוואנצים. חרף חולשתו וזרותו לחבריו החדשים, השתדל לצאת לכל טיול ולכל מחנה-עבודה. שורף פניו בשמש. נשרט. לבש תמיד מכנסי-חאקי קצרים ומקופלים היטב בשוליהם, חולצת-תנועה כחולה, וחגר חגורה צבאית. אבל אחרי גבו קראו לו כולם “פליט” וצחקו לא פעם למראהו ולמיבטאו הזר. מדוע התיידדו וכה נקשרו זה בזה? משונה, צבי זוכר היטב מדוע פסקה ידידותם, אך מעולם לא הצליח לזכור במדוייק כיצד התחילה.

ערב אחד של קיץ, לאחר גמר ה“פעולה” בצריף-התנועה, הלכו בחבורה לסחוב פירות בשכונת נווה-עוז. מישהו הרגיש בהם, נשמעו צעקות, הם ברחו, וכאשר נפגשו שוב ליד עץ-האקליפטוס של דינוביץ, התברר כי רק אחד מהם הביא שלל, תפוחי-עץ, והם חילקו ביניהם תפוח לאיש.

כרגיל ליווה צבי את תלמי לביתו. הם הלכו לאיטם בחשיכה במשעול האקאציות, בין הפרדסים, והחול הלבן והפּריך ניגר על-פני אצבעותיהם בסנדלים ומביא עימו קרירות נעימה. מן הגבעה הסמוכה נשמעה יללת תנים. פעימות מנוע הבאר הפרו את שלוות הלילה. צעדיהם חרקו בחול.

“צבי, אכלת את התפוח שלך?” שאל תלמי.

“כן, בטח. גמרתי אותו מזמן.”

“נהנית?”

“מדוע אתה שואל? רגע, תלמי, מה איתך? לא אכלת את התפוח שלך? איפה הוא?”

“בכיס.”

“מדוע אתה לא אוכל אותו?”

“אני לא רוצה.”

“אתה לא אוהב תפוחים? בטח תאכל אותו אחר-כך, כדי להרגיז אותי.”

“אתה מדבר שטויות.”

צבי נעלב ושתק. תלמי הוסיף ללכת לצידו, ראשו כפוף, כולו מכונס בתוך עצמו, עקשן ומסתייג. פתאום אמר בקשיחות:

“אוכל צריך לשמור. אסור לבזבז אותו ככה סתם.”

“נכון,” אמר צבי.

“אתה לא מאמין לי?”

“בטח אני מאמין לך, תלמי.”

“לא. אתה לא מאמין לי. אתה חושב שזה רק תירוץ. אני יודע שאתה לא מאמין לי.”

“תִראה, תלמי, מה אתה מפחד?”

“טיפש. אתה לא מבין.”

“מה יש פה בכלל להבין?”

“כן, אתה חושב שאני מפחד לאכול. אני יודע שאתה לא מאמין לי. אני בטוח. אבל תגיד, לפחות אתה חבר טוב שלי?”

“בטח!”

“אז אל תספֵּר לאף אחד שלא אכלתי את התפוח, טוב?”

“טוב. מה איכפת לי. התפוח הוא שלך ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה.”

“כן. אני כבר מכיר אותך. כך אתה אומר רק כלפי חוץ. אבל אני בטוח שבתוך ליבך אתה חושד בי, וחושב שזה לא בסדר מה שאני עושה, וזה דווקא מפני שביקשתי ממך שלא תספר לאחרים.”

כאשר הגיעו לשער-העץ מול ביתו של תלמי, ישב אביו על המרפסת וקרא עיתון רומני. כאשר ראה אותם, שאל:

“מאיפה אתם באים, תלמי?”

“היינו בתנועה, אבא.”

“זה טוב! בטח אתם להתמזמז שם בחושך עם בחורות, אה?”

הם שתקו. באותה תקופה עדיין לא נגעו בנערה. כל ערב היו הבנים הולכים לצד אחד, והבנות לצד אחר. כל מה שידעו על היחסים איתן בא להם מסיפורים ומשמועות שהחליפו ביניהם, מספרים שקראו בהיחבא, כמו “השאלה המינית” של אוגוסט פורל, משיחה אחת של המדריך, ומן השאלות של אבא של תלמי. תמיד היה בטוח שהם מתמזמזים. את המילה “להתמזמז” קלט מיד בבואו ארצה והיה משתמש בה בכל הזדמנות. כאשר ראה שאינם עונים על שאלתו, התבונן בהם במבט חוקר. היו לו גבות עבותות. אף הוא היה נמוך-קומה, אך צנום וכהה. תלמי סיפר שאימו היתה בהירה ועיניו כשלה.

“אתם להסתיר ממני משהו. זה טוב. גם אני פעם להיות צעיר. גיל שלכם.”

תלמי עמד והתבונן בו, ועדיין ידו מונחת בכיס וחובקת את התפוח.

“אם רק אתם לדעת מה אני לעשות כשאני להיות לבד צעיר.”

פתאום השגיח האב בכף-ידו של תלמי, הטמונה בכיסו, כאילו הוא ממשמש שם כל הזמן משהו.

“מה יש לך שם?” שאל.

צבי חשב כי תלמי יתבלבל או יסמיק. אך להפתעתו הוציא את התפוח מתוך הכיס וחייך. תמיד נהג לחייך באופן עדין ונשיי מעט, אולי מתוך התגוננות. ומפני שׂערוֹ הבהיר והגומות אשר בלחייו, היו פניו דומים בחיוכם לפני מלאך, עד כי קשה היה לתאר שהוא עבר ברגל עם הוריו עשר מדינות בזמן שברחו מן הנאצים. התפוח ניראה לבן באור החשמל.

“קח, אבא, אתה רוצה תפוח?”

“מה?”

“תפוח.”

“מאיפה יש לך?”

צבי חשב כי תלמי ישקר ויגיד שחילקו להם, או שכיבדו אותו בביתו של צבי, אך להפתעתו אמר תלמי בפשטות: “אחרי ה’פעולה' הלכנו לסחוב תפוחים.”

“נו?”

“והתחלקנו.”

“כמה קיבל כל אחד?”

“אחד.”

“ואיפה שלך?” שאל האב את צבי.

“אכלתי,” ענה צבי.

“ולמה את לא לאכול תפוח שלך?”

“לא רציתי,” השיב תלמי, ושוב לא חייך.

“לא רצית? ולמה חבר צבי אכל תפוח שלו?”

“אני לא יודע. תשאל אותו.”

“לא יודע? אה? תגיד לי! למה אתה לא יודע? מדוע אתה לא לאכול תפוח כמו חבר צבי? למה אתה לא לעשות כמו כולם? ולמה אתה מביא תפוחים לאבא שלך במקום לאכול אותם לבד, אה? תגיד! תגיד כבר! מה? אבא שלך אין כסף בשביל תפוחים לקנות לבד אם צריך? רוצה יגידו במושבה אבא שלך מִסכֵּן, לא כבוד, לא כסף, לא ותיק, לא משפחה מייסדים, צריך תלמי יגנוב תפוחים בשבילו? מדוע אתה לא אוכל קודם תפוח שלך יחד עם כולם?”

“אני לא רציתי. באמת שלא רציתי. וחשבתי, אולי אביא את התפוח לכבד אותך. למה אתה לא מבין, אבא?”

“אני אגיד לך מה אתה, תלמי – שקרן!”

האב קם מכיסא-המרגוע, הניח את העיתון, התנפל על תלמי והתחיל לנענע את כתפיו.

“אבא, עזוב אותי! אל תיגע בי. די, די. מה אתה רוצה ממני?”

"שקרן! אתה לשקר אותי, תלמי! אני אגיד לך כל האמת מדוע אתה לא לאכול – אתה פַּחַד, אתה פּוֹחַדְתַ לאכול תפוח! אני להכות אותך. אני להרוג אותך אם אתה לא ללכת כאן יד-ביד עם חברים שלך כמו כולם! אני יודע אתה יכול לעשות כמו כל חברים שלך כאן מתנהגים – רק אתה לא רוצה! אתה פַּחַד! אתה רק לְפּוֹחַדתַ רוצה! מספיק היה לנו צרות בשביל אירופה, והשוואנצים. ופה אתה צריך להתנהג בדיוק כמו חברים שלך, ממשפחה מייסדים. אתה לעשות מה הם לעשות. אתה, אתה – "

והוא עבר לצעוק ברומנית, וצבי לא הבין עוד מה אמר, רק שמע מילים אחדות שחזרו שוב ושוב: ברנרד, היטלר, פַּרזיטים. והיה נידמה לו שהאב אומר: “אתה רוצה שתהיה קללה בשם שלך, ברנרד! די צרות היו לנו מידי היטלר והשוואנצים. יש בעולם כל מיני פרזיטים.”

האב הוסיף לטלטל את תלמי, תקע בו אצבעות ומעך את צלעותיו. תלמי ענה לו ברומנית, וצבי לא הבין, ורק מתוך הטון העקשני והקרוב-לדמעות של חברו הטוב, ידע שהלה מכחיש הכול. אך ככל שהתעקש, גברה חמתו של האב, ולבסוף תפס בו בכוח והשכיב אותו על כיסא-המרגוע וקיפל אותו, ביטנו על המסעד ואחוריו כלפי מעלה. כל זה נעשה במהירות ובחריצות. האב הקטן קיפץ כחרגול. וצבי, אף-על-פי שלא קלט את תוכן הריב ביניהם, עמד והסתכל כמכושף במחזה המתרחש לנגד עיניו. האב פשט מתלמי את מכנסי-ההתעמלות הכחולים, ובו-בזמן הסיר את חגורת מכנסיו והתחיל להצליף בכוח על הבשר הלבן והערום.

תלמי שכב וראשו טמון ביריעת-הבד של כיסא-המרגוע, ועם כל הצלפה והצלפה היה נאנח ומתגבר לשתוק עד לבאה, ויריעת הכיסא נעה הנה והנה והוא בה כמתנודד בערסל. בכף-ידו הקפוצה החזיק את התפוח ולחץ אותו בחוזקה כאילו חפץ לרכך על-ידי-כך את האימה שהיתה חולפת בבשרו לפני כל צליפה. פסים אדומים הסתמנו בבשר. צבי לא ידע כיצד יוכל לעזור לחברו הטוב ולחלצו ממצוקתו. הוא לא העז להתערב כדי לעצור את האב. פתאום ראה כי מכנסי האב עומדים ליפול, באין החגורה להחזיקם. וכאשר הרגיש בכך האב, הִרפה מאחיזתו בתלמי ותפס במכנסיים. וכך עמד והצליף בתלמי ביד אחת, כמאלף-חיות בקרקס, והיה צורח בקול דק כאישה.

צבי צעק אל תלמי: “תלמי, טיפש! תברח ממנו! הוא כבר לא יכול להחזיק בך!”

ותלמי ענה לו, בעברית, אבל עברית עילגת כמו בימים הראשונים לבואו ארצה, כמו אביו, ובקול חנוק מדמעות:

“אני לא יכול! אני יש לי ‘הוֹנֵר’ בשביל אבא שלי!”

צבי ברח משם כל עוד נפשו בו. הוא רץ כל הדרך עד שהגיע לביתו. עמד ליד הברז בחצר, בסבך שיחי הנענע, תחת שובך-היונים, והקיא. שתה עוד ועוד מן הברז, והניח לזרם המים לשטוף ולצנן את מצחו הלוהט, וכל אותה שעה היה לוחש לעצמו בכעס כמין תפילה:

“הונר! חמוֹר! הונר! חמור!… הונר? תלמי? חמור! חמור! חמור!”

הוא ביקש לשכוח. ברח מלהודות במה שראה. שנא את עצמו על שהיה עֵד להשפלת חברו. אך לא הצליח להשכיח מזיכרונו את המחזה הנאלח. ועוד ימים רבים אחרי-כן היתה חולפת בו צמרמורת כאשר היה רואה במקרה את אבא של תלמי ברחוב, כי באותו ערב הגיעה הידידות עם תלמי אל קיצה.

 

פרק ארבעה-עשר: הטמפלרים עולים לפלשתינה    🔗

על ראשיתה של כת הטֶמפּלֶרים בפלשתינה שמע קארל כאשר ביקר באוסטרליה אצל בני משפחת קאלטנבּאך מחיפה. הוא עמד עימם בקשר-מכתבים עוד קודם למסעו למזרח, כאשר חקר לדעת מה עלה בגורלו של יוהנס שמידט. האנגלים הגלוּ חלק מאיכרי המושבות הגרמניות לאוסטרליה בימי מלחמת-העולם השנייה. דניאל לא שמע מימיו על הטמפלרים. וכך סיפר לו קארל, עוד קודם שנתן בידיו את המכתב האחרון:

בשנות השישים של המאה התשע-עשרה חל פילוג בכנסייה הפרוטסטנטית באחת ממדינות גרמניה בגלל הכרזתו של כריסטוֹף הופמן, איש וירטמבֶּרג, כי ישו הוא משיח העומד לחזור. אנשי הפלג הפורש מן הכנסייה הפרוטסטנטית עלו לפלשתינה כדי לחכות בה להופעתו החדשה של המשיח. הם כפרו באלוהותו של ישו ובשילוש הקדוש, ולא האמינו בכפרת-עוונות על-ידי המוות. לדעתם היתה הכנסייה הפרוטסטנטית פשרנית מדיי, בזנחה את עקרונות הנצרות האמיתיים. התיאולוג כריסטוֹף הוֹפמן שעמד בראשם, הוא נפטר בשנת 1885, שימש בשעתו כמיסיונר וכמורה, והיה נציגם של החוגים הדתיים באסיפה הלאומית בפרנקפורט.

בשנת 1861 התאספו במארבּאך שבמדינת וירטמברג שישים וארבעה אנשים ובראשם כריסטוף הופמן, ויסדו את “דוֹיטשֶה טֶמפּלגֶזֶלשאפט”. חברי “אגודת-ההיכל הגרמנית” שאפו לחיים פשוטים בארץ הקודש, חיים שיוקדשו לעקרונות הנצרות הטהורים. נכדו או נינו של אותו הופמן, ובני-משפחתו, חיים עד היום באוסטרליה.

הם קראו לעצמם טמפלרים על-שם בתי-התפילה שהקימו, כדי להדגיש את הניגוד בינם לבין הכנסייה הנוצרית הרגילה. הטמפּל, ההיכל, היה ביתם, ולא הקירכֶה, הכנסייה. הם עזבו את הפולחן המקובל והיו להם תפילות משלהם, שאותן הדפיסו בספר-תפילות מיוחד. הקשר היחיד שלהם עם הנצרות היה האמונה בישו המשיח. הם ביטלו את הצלב ואת הכמורה, ובשנים הראשונות לא ניראו כל צלב וכומר בבתי-התפילה ובבתי-הקברות שלהם. הכנסייה הפרוטסטנטית רדפה אותם באכזריות. קראו להם “היידן”, כלומר, עובדי-אלילים, וחייהם במולדת הפכו להם לגיהינום. משום כך קיבלו בשמחה את קריאת מנהיגם כריסטוף הופמן לעלות לפלשתינה כדי לקיים בה במנוחה את מצוות דתם, ולצפות לשובו של משיחם. כך יוכלו לקיים את פולחנם בשקט ולהינצל מרדיפות.

שכניהם ניסו להניא אותם מכוונתם, ולהחזירם לחיק הכנסייה. הם הולכים אל ארץ אוכלת יושביה. שם השמש אוייב לאדם, והמים הם מי-ביצות מורעלים, ורופאים אין. הדרכים משובשות ושודדים ערביים שולטים בהן. בני המקום מתים בקדחת ובכל חולי-מעיים ובאבעבועות, ועיניהם נגועות מן האבק והחום המסמא, וסופם שהם מתעוורים. עיניהם לא תראינה שם נהרות רחבי-ידיים, לא יערות עבותים ועתירי-צל, לא שדות ירוקים. צהובה היא. שוכנת על גבול המידבר. העוני, הרעב והמחלות שוררים בה, ולא החוק והמשפט.

הטמפלרים ענו כי לעלייתם לא היה טעם אילמלא עמדה בעליבותה ובחורבנה. אין הם מצפים לעושר רב, אבל יזכו להלך בדרכי ארץ הגליל, אשר בהן דרכו לפנים רגלו של ישו המשיח, ובהישמעם לקול האלוהים שבליבם, הקורא אליהם, הם מפקידים בידו את גורלם, בטוחים כי הוא ינחה אותם לחיות בשלום, באחדות ובפשטות, ויעזור להם לבנות את שרון החדשה, שבה יעמדו כפריהם ובתי-התפילה שלהם על תילם, שדותיהם יוריקו, הם יסללו דרכים, ואת האבעבועות והקדחת ושאר המחלות, יבערו. “אַל-נא תישאר עוד אדמת אלוהים בלתי-נחרשת,” אמרו איש אל רעהו, “כי בכוחנו להפוך אותה לגן-עדן.”

שיירה ארוכה של עגלות עשתה דרכה באחד מימי שנת 1866 על-פני יערותיה ואגמיה של מדינת וירטמברג. אלה היו הטמפלרים, אשר מכרו את נחלות אבותיהם על בתיהם ורהיטיהם, ויצאו לדרך הארוכה. בצאתם את כפריהם עמדו שכניהם והביטו אחריהם, מי בעצב ומי מניף ידו באיום ובקללה. יש שראו בהם אנשים תמימים ומסכנים אשר נתעוּ אחר בשורת-השווא של כריסטוף הופמן, וניסו לדבר על ליבם ולהניאם מהחלטתם לנסוע, והיו שסברו כי אנשים חטאים הם אשר פרקו כל עול, וחיים בפריצות ובהפקרות. אלה ואלה היו בטוחים כי איש מן היוצאים לא יזכה לשוב לראות את אדמת אבותיו ולא יזכה להגיע לשיבה טובה בארץ שאליה מוּעדים פניו.

ימים רבים טולטלו הטמפלרים על-פני הים. ילדים אחדים חלו, והנשים נשאו את סבלן בדומייה. אך הנה התגלתה להם פסגת הר-כרמל, השמש שיחקה בחומות-הזהב של עכו ובצריחי מגדליה. ובראותם מרחוק את, כרע על הסיפון אחד מהם, איש פשוט, נגר, אשר כמעט שלא פצה את פיו כל זמן המסע, ושפתיו מילמלו מזמור הודייה:

"אדוניי רוֹעי

לא אחסר.

בִּנְאוֹת דשא ירביצני

על מֵי מנוחות ינהלֵני.

נפשי ישוֹבב

ינחֵני במעגלי-צדק למען שׁמוֹ."

ככל שהתקרבו אל ההר רבתה ההתרגשות. היה כבר אפשר להבחין במיבנה הבודד שניצב על ראש הכרמל. האיכרים המגושמים הסתובבו בבגדי-העור על הסיפון וידיהם נתונות בכיסיהם, מהססים, ואינם יודעים מה לעשות עכשיו, שבאה השעה החגיגית. והנה הצטרף אחד ואחריו אחר אל הנגר הכורע, והמעשנים תחבו את מקטרות-החרס במגפיהם, ובזה אחר זה כרעו על הסיפון, פניהם נשואים מזרחה, הם ונשיהם וטפם, ודמעות עלו בעיניהם. אישה אחת, שכרעה ללדת וילדה בת באונייה, נתנה לבתה בבוא יום הטבילה את השם כרמל. דקלים בודדים ניראו בחוף, ושיירת גמלים התנהלה לאיטה על-פני אדמת-המישור הצהבהבה בתנועה חלומית, כגלי הים הכחול. והעדה כולה הצטרפה למזמורו של הנגר:

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רָע

כי אתה עימדי

שׁבטְך ומשענתֶּך המה ינחמוּני."

עיניהם היו נשואות לנצרת הקדושה, עירו של ישו, אשר סמוך לה עמדו להקים את כפרם הראשון, והם דימו לראותה מתנוססת בכל הדרה במרום רכס הרי הגליל, אשר שירטוטיו החיוורים מתגלים לעיניהם הרחק במזרח.

"תערוֹך לפניי שולחן נגד צורריי

דישנת בַשמן ראשי כוֹסי רווייה

אַך טוֹב וחסד ירדפוּני כל ימי חיי

ושבתי בבית אדוניי לאורך ימים."

אנשים חרוצים היו, והביאו עימם מחרשות וזרעים, שתילים וגזע-בקר משובח וכלי אומן ונפח לכל מלאכה ובניין. לאחר ששהו ימים אחדים בחיפה, שכרו להם מלווים ערביים עם גמלים וחמורים, ובוקר אחד יצאו עם כל רכושם מזרחה, והתנהלו לאיטם בהרי הגליל אל מקום יישובם החדש אשר במורדות הרי נצרת. הם רכשו מידי ערבים שטחי אדמה נטושה בשיפולי הרי נצרת, לרגלי הכפר הערבי מְגֵ’ידֵל, והתיישבו בחורבה שנקראה בשם הערבי ח’נֵיפס. שם הקימו לעצמם צריפים אחדים.

נבואותיהם השחורות של שכניהם וקרוביהם במולדת התאמתו עד מהרה. אחד-אחד חלו במאלאריה ובטראכוֹמה, החום התיש את כוחותיהם, זבובים עקצו אותם בלי הרף, היתושים אכלו את בשרם, הדביקו אותם בקדחת, ועורם תפח והאדים מכוויות השמש ומגירוי העקיצות והגירוד. המים היו רעים. המחרשה האירופית הכבדה שהביאו עימם לא צלחה לפילוח השדות המסולעים. היבול נשדף. הנגר ועוד אחדים מהם חלו ומתו. הם חצבו להם קבר בנצרת, לשָם העבירו את חוליהם. בשנה שלאחריה עברו הנישארים אל תל קרוב מצפון לחורבה, שנקרא בערבית סַמוּנִיה, היא שימרון הקדומה, סמוך לכפר היהודי נהלל, כיום. גם פה חלו אחדים מהם. המחלה התישה את כוחותיהם והפילה עליהם אימה. וכך נטשו גם את סמוניה כי לא יכלו לאקלים הקשה, לקדחת, ולתנאי המגורים בסוכות על הגבעה החשופה. חלקם עזבו את ושבו במפח-נפש למולדת, בלי רכוש ובלי חלום. וחלקם נמלטו שוב לנצרת, ומשם עברו בשנת 1868 לחיפה ויסדו בה עם מתיישבים חדשים שהגיעו בינתיים את מושבתם הראשונה בארץ אשר כונתה “המושבה הגרמנית”.

שנה לאחר-כך, ב1869-, עלתה בחוף יפו עוד קבוצת טמפלרים. הם קנו את המושבה האמריקנית העזובה ביפו והתיישבו בה, ובשנת 1873 בנו שכונה גם בירושלים, בגבול עמק-רפאים, וקראוה “רפאים”. אלה היו היישובים האירופיים הראשונים שהוקמו בפלשתינה, והם היו – בסגנון בתיהם, בגניהם, בשדרות וברחובות הרחבים – מקומות חדישים יוצאי-דופן בתוך בלִיל הבנייה המזרחית חסרת-השיטה. הטמפלרים פתחו בשכונותיהם בתי-מלאכה חדישים, הקימו טחנות-קמח, יקבים, בתי-מלון, פנסיונים נאים ובתי מסחר. הם נהיו לסוכני תוצרת בתי-החרושת הגדולים בגרמניה. בנגריות שלהם ניבנו הכרכרות הראשונות שניראו אז בארץ.

הצלחת ההתיישבות העירונית לא השכיחה מלב האיכרים הווירטמברגיים את חלומם הראשון לבנות את כפריהם בגליל ובשרון. לאחר שהקימו עוד שכונה ביפו, בשם ואלהאלה, קנו בשנת 1870 שטח אדמה מצפון ליפו, והקימו עליו את מושבתם הראשונה שָׂרוֹנָה. בשנת 1906 הקימו ליד לוּד את המושבה השנייה – וילהלמה. ובירכתי הגליל התחתון יסדו באותה שנה שתי מושבות סמוכות: האחת ואלדהיים, על שום יערות האלונים היפים שבסביבה, והשנייה בית-לחם. בשדות בית-לחם הוקמה מצבה, העומדת עד היום, לזכר המתיישבים הגרמניים שמתו בהתיישבות מג’ידל, ח’ניפס וסמוניה.

עוד יישוב קטן הקימו הטמפלרים בכפר טירה, מדרום לחיפה, וקראוהו בשם נויהארדטדורף, קנו אדמות בעמק בית-שאן, לחוף הירדן, והקימו ליד העיר רמלה את חוות שפוהן. השלטון הפנימי היה נתון בידי אסיפת ראשי המשפחות, שהיתה מתכנסת מפעם לפעם. במרכז כל יישוב ניבנה בית-תפילה, הוקמו גני-ילדים ובתי-ספר. וכדי להיות נאמנים לרוח שליחותם קיבלו הטמפלרים למוסדותיהם גם מיספר קטן של ילדים ערביים, רובם ילדי הפועלים הערביים שהועסקו במושבותיהם.

אך מוזר, כאשר סרה מהם קללת, ומעשיהם הצליחו בידיהם, החלו איכרים אלה רואים עצמם כאלמנט האירופי הנעלה מערביי העלובים, אשר מפרי עבודתם הזולה התעשרו, והתחילה משתכחת מליבם התלהבותם הדתית ושבועתם לעלות לארץ הקדושה על-מנת לקיים בה במנוחה ובחופש את מצוות דתם ולצפות לשובו של משיחם, והם שבו ופנו לחיי איכרים על תענוגותיהם הגשמיים: סעודות דשנות, שתיית בירה ושירה בציבור עם נקישות הספלים הכבדים בשולחנות-העץ. והם התרחקו מחיי הטוהר והפשטות של עבודת-כפיים, שקיבלו עליהם בבואם לארץ. השמועות על חיי הרווחה של האיכרים הפשוטים בקרב עם- עשו להן כנפיים והגיעו לגרמניה, ומהגרים פרוטסטנטיים רבים הגיעו לחופי יפו וחיפה והצטרפו אל יישובי הטמפלרים, נטמעו בהם והשפיעו עליהם, אף עשו נפשות בין בני הכת, והללו התחילו לחזור אל חיק הדת הישנה.

עברו שנים, והטמפלרים שהתעשרו שכחו גם את הרדיפות אשר מפניהן נמלטו מגרמניה, והתרפקו על זכרה של ארץ המולדת. וכאשר ביקר הקיסר וילהלם השני בפלשתינה בשנת 1898, התעוררה בעקבות מסעו המפואר וקבלת-הפנים שערכו לו התורכים – התלהבות עצומה בליבות הטמפלרים. הם הלכו אחריו שיכורי חדווה, השתתפו בכל החגיגות שנערכו לכבודו, ולבסוף הבטיחו לו ולרייך הגרמני את נאמנותם בשבועה. נשכחו מהם החלומות על התחייה הדתית, ותחת ללכת בעקבות ישו המשיח ולבנות את ציון החדשה, הלכו אחר הקיסר, ובבוא היום אף שלחו את בניהם להילחם בצבאו, נהיו לנושאי-כליה של הברית בין תורכיה לגרמניה, והפיקו טובות-הנאה רבות מן המעמד המיוחד שניתן להם מעתה תחת שלטון התורכים.

עד כאן סיפורו של קארל. משפחת קאלטנבאך לא שמעה דבר על יוהנס שמידט מיום שעזב את, בדרכו לגרמניה. על עצמו אמר קארל כי מעודו לא ראה את המקומות הללו, אך הוא מכיר היטב את כולה – חוץ מסדום הממשית והדרך אליה – כמו במראות חלום.

ואלדמאר דוויד שמידט, אביו החורג של יוהנס שמידט, היה בנאי במקצועו. הוא הקים רבים מבתי הכפר וילהלמה, ובנה בתי-פאר אצל שכניו האיכרים היהודיים מן המושבה הסמוכה פתח-תקווה. את סגנון הבנייה של המושבות הגרמניות קל להכיר בפלשתינה. הבתים בני קומה וקומותיים, בנויים אבן שצבעה כצבע אבני המקום, שחור, חום, או אבן-כּוּרכּר רכה שגונה כעין הדבש, ופסי שתי-וערב של טיח צהבהב וחום-בהיר ממלאים את הרווחים בין האבנים. הכרכובים מקושטים בפיתוחי עץ ואבן, כתחרים. קירות הבתים כלפי חוץ מקושטים לאורכם ולרוחבם במסגרת אבנים משוננות או בטיח חלק ולבן. החלונות נתונים במגרעות דמויות קשת, ולהם סורגים ותריסי-עץ ירקרקים, הנפתחים בחצאי-קשתות, ויש אשר גם המשקוף עטור פיתוחי-אבן בולטים. גגות הרעפים בצבע חימר שרוף, ככתמי אדמה חומה-אדמדמה, שני שיפועים בלבד, זנב תרנגול-פח בראש שבשבת-הרוח, וצינור של ארובת-חרס כתומה. בקירות הגג המשולשים קרועים מכאן ומכאן פתחי העליות, המשמשות כמחסן או כחדר-מגורים נוסף, בלי תקרה, והגג יורד בשיפוע עד רצפת העלייה. המרפסות רחבות ובעלות מעקי-אבן עבים בנויים עמודים בדוגמת מקלעת, או מעקי-עץ ציוריים המנוסרים בשלל צורות גיאומטריות. לַרוב המרפסות ניצבות על-גבי עמודים, ושייכות לקומה השנייה, ומוליך אליהן גרם-מעלות בסגנון דומה. בחצרות רפתות ואסמים בנויים אף הם באותו נוסח. בתים כפריים, שרויים בצל עצים עבותים, אקליפטוס, אורן וברוש, המְשווים אופי של מושבת-איכרים גם לשכונות הגרמניות העירוניות שבפלשתינה.

על גזוזטרת-העץ הרחבה בקומה השנייה של ביתם, במרכז וילהלמה, מול הכנסייה, נמצא הבִּיר-הַאלֶה של הכפר, בהנהלת אימוֹ של יוהנס שמידט. אשת-חיל היא, שְׁמה נודע בכל הסביבה, והערבים מכנים אותה “סִית מִינָה”, גברת מינה. בערבים מתאספים הכפריים באולם-הבירה לשתות את הבירה “הַאקֶרְבְּרוֹי” המהוללה שלנו, ואת בירת “פִּילְזֶן” הנשלחת אליהם מחבל הסוּדטים. שותים ושרים ומתגעגעים על המולדת הרחוקה אשר טעמה התוסס והמקציף עומד במשקה. עוד בהיותו נער עזר יוהנס על-יד אימו, והתפאר באוזניי בגאווה, [מספֵּר המהנדס פון-אבּרלֶה, אביו של קארל], כי לא חלב ינק משדיה אלא בירה גרמנית.

מילדותו גדל עם נערי הערבים מכפרי הסביבה, שעבדו אצל האיכרים הגרמניים. מהם למד יוהנס הקטן על בורייה את השפה הערבית המדוברת, וגם הוסיף ללמוד אצל שיח' זקן בכפר הסמוך יהודייה, עד אשר ידע גם קרוא וכתוֹב ערבית. מעבודתו במשק של אביו החורג קנה את ניסיונו הרב ואת ידיעותיו בחקלאות ובגננות. את בית-הספר המקומי לא אהב, השכלה מסודרת לא קנה בקרב כפריים אלה מווירטמברג, גם לא את קלות הליכותיו ונימוסיו של בן-עיר, ומכאן אולי קינאתו וחלומות-הגדלוּת המפעמים אותו. אל הערבים הוא מתייחס ברגשות מעורבים של סלידה ושל הערצה רומאנטית. מנחיתותם הוא ודאי שואב כוח ועליונות, אך אין ספק שהוא גם שונא אותם ובז לעצמו על תלותו בפחוּתים שכמותם.

שינאתו ליהודים נובעת ממקור אחר.

איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.

גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.

ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכל בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.

כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע (“אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה”), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו. הוא היה אומר: “איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה.” הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.

“סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!” היה מזרז אותם וטופח במקלו, "אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ’לוּ? מדוע אתם לא עובדים,

עצלנים! אִרְפַע רִגְ’לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ’ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ’ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!"

היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.

איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.

וכך היה.

הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.

יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף. דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.

“מה יש, חוואג’ה?” היתמם נער שחַמְחם אחד, “לא עשינו כלום.”

“לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!” דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.

“אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!”

אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ. היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.

קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.

“רְאה את מושבותיהם ועריהם,” אמר לי יוהנס שמידט [עדיין במכתביו של המהנדס פון-אבּרלֶה], “את הקיבוצים, בתי-החרושת, תל-אביב המתקדמת לבלוע את פרדסי שׂרונה! ואיכרינו המוכרים להם אדמות! הן לפני שנים לא רבות היו מושבותינו ותושביהן בווילהלמה, שרונה, ואלדהיים ובית-לחם הגלילית כמעט שוות באוכלוסייתן למושבות היהודיות. מהי מחרשה חדישה למדו מאיתנו. ומה על שכונותינו ביפו, חיפה וירושלים? ובתי-הספר? והחווֹת? ובתי-החולים? והאכסניות? ומה עתה? אנחנו מיעוט מבוטל. ובאשמת מי? באשמתנו! לו היו באים רבים אחרים בעקבותינו…”

אל היהודים אינו יכול להביט מגבוה, או לשלוט בהם, כדרך שהוא נוהג בשכירי-היום הערביים. בגעגועים הוא מספר על תקופת הזוהר, בימי מלחמת-העולם, בהיותו נער, כאשר שהתה בארץ משלחת צבאית גרמנית, מטוסינו חנו בשדה-התעופה של העיר הערבית רמלה הסמוכה לכפרו וילהלמה, והקצינים והטייסים הגרמניים מילאו מדי ערב את בית-המרזח של אימו. בבת-אחת גדלה אז חשיבותן של מושבות הטמפלרים, ותושביהן נהיו לשליטיה הבלתי-מוכתרים של. הקצינים ומושלי-המחוזות התורכיים לא יכלו להצר את צעדיהם, בגלל הברית הכרותה בין הקיסרויות. אבל לצערו לא ידעו הגרמנים בכפר להשתמש בשעת-הכושר. הם נכנעו ליחסי-הידידות ההדוקים ששררו ביניהם לבין איכרי המושבה היהודית הסמוכה פתח-תקווה, שבה היו לא מעט נתינים אוסטרו-הונגריים שנחשבו אף הם בעלי-ברית מתוקף אזרחותם. כך היה גם במקומות אחרים, ופעל גם לחצם של יהודי גרמניה עצמה, ובסופו של דבר נעשו אנשי-הצבא הגרמניים בפלשתינה למגיניהם של היהודים מפני נגישות השלטון התורכי. שמידט אומר כי היה צריך להשתמש בשעת-הכושר ההיא כדי לסלק את כל היהודים מן.

בחורף 1917 כבשו האנגלים את דרום ואת מרכזה. יפו נפלה בידיהם, והם הגיעו עד לכפרו של יוהנס שמידט. עתה התהפך הגלגל. תושבי וילהלמה הוכרזו כנתיני-אוייב והוגלו מבתיהם למחנות-מעצר בחילוַאן, ליד קהיר. שנה לאחר נפילת הדרום הכריע הגנרל אלנבי את גורל המלחמה וכבש את צפון- ואת דמשק, אך עד אז לא רצו האנגלים להסתכן בהחזקת נתיני-אוייב סמוך לקו החזית, אשר קפאה חודשים ארוכים במרחק קילומטרים אחדים מצפון לווילהלמה, על גדותיו של נחל הירקון.

יותר משנה שהה יוהנס עם משפחתו במצרים, ושם היו מתקיימים בדוחק ומתגעגעים לביתם. ערביי יהודייה, והאיכרים היהודיים של פתח-תקווה, גנבו את רוב הרכוש בתקופת נטישתה של וילהלמה. בשובם מצאו תושביה המקוריים בתים ריקים, פרוצים לרוח, בלי דלתות וחלונות ומשקופים. אף לא שריד מן הבקר המשובח שהשאירו ברפתות, מבהמות-העבודה, מסוסי-הרכיבה. השדות היו שוממים, היבול נגנב, הפרי נקטף.

ואולם, חודשיים לאחר שהרברט סמואל, אותו יהודי-אנגלי שהיה הנציב הבריטי הראשון לפלשתינה, העלה את תושבי המושבות הגרמניות ממצרים והחזיר להם את בתיהם ואת אדמותיהם – כבר הביאו לפתח-תקווה חריצי-חמאה עטופים בעלי-כרוב למכירה בשוק. עברה שנה, הבתים הבהיקו, הרפתות מַלאוּ, השדות הוריקו והכפר פרח יותר מכל יישובי שכניו, כאילו לא היתה כלל מלחמה אכזרית, הרס, שוד והגלייה.

בשובם ארצה נודע לוואלדמאר שמידט כי בנו-בכורו מאשתו הראשונה ניספה במלחמה באירופה. האח-החורג היה מבוגר הרבה מיוהנס. עם פרוץ המלחמה נקרא האח, כיתר חייבי-הגיוס מבין צעירי המושבות הגרמניות בארץ, להתגייס לצבא הקיסרי הגרמני. רבים מן המגוייסים עשו את שירותם במסגרת המשלחת הצבאית הגרמנית בפלשתינה. גם רבים מאיכרי המושבות הגרמניות, שידעו ערבית, שימשו מתורגמנים ומנהלי-עבודה אצל המשלחת. השירות הצבאי בפלשתינה נחשב לבטוח יחסית, אך האח-החורג התעקש להישלח לגרמניה, ומצא את מותו במלחמת-החפירות בחזית המערבית. עם שילוחו של האח, בשנה השנייה למלחמה, נערכה מסיבת-פרידה חגיגית על גזוזטרת-העץ בבית שמידט. כל וילהלמה ומגוייסיה לקחו חלק בשמחה. הבירה נשפכה כמים, חינם אין כסף, נישאו נאומים פטריוטיים נלהבים, פנסים האירו, שירי-מולדת הושרו, והאב נשק לבנו בהתרגשות והענק לו במתנה אקדח “מאוזר” חדש ונוצץ, וביבלייה.

הידיעה על מות בנו הבכור הממה את ואלדמאר דוויד שמידט. מעולם לא חיבב את בנו החורג, את יוהנס, שהעניק לו את שמו על-פי בקשת האם. הוא מיאן להתנחם על המת. כאשר נודע דבר האסון, פרץ הגבר במגודל בבכי מר והחל למרוט את עגיל-הזהב שבאוזנו עד זוב דם. האם, שהיתה רגילה לטפל בשיכורים אשר בבּיר-הַאלה, ותפיסת-ידה חזקה היתה ונודעת לשם בסביבה, מנעה את ואלדמאר שמידט ההמום מלהזיק לעצמו, אף כפתה את ידיו מחשש פן ישלח יד בנפשו. כך החלה שקיעתו של האב החורג. הוא הפך נירגן ובעל מרה-שחורה, הסתגר בחדרו על מיטתו, שתק ולא רצה לראות פני האיש. הגבר המגודל, שהנהיג את הכפר ביד רמה כל שנות היותו הבִּירְגֵרמַייסטר, איבד את כל כוח רצונו ונהיה לצל של עצמו. הוא גירש את האם מחדרו וסירב לראותה כאשר באה להגיש לו אוכל או להחליף את כלי יצועו. במזון לא נגע. מיום ליום היו עיניו שוקעות וגופו המוצק מאבד ממשקלו.

האֵם התחננה לפני היינריך טֶלֶר, אף הוא מנכבדי האיכרים בכפר, לדבר על ליבו של ואלדמאר שמידט שיקום ממיטתו ויחדל מצומו. טלר בא ועימו עוד קרובים, כל משפחת שמידט העניפה משׂרונה ומיפו, ונערכה מועצה משפחתית. להפתעתם הכריז ואלדמאר החולה כי האדם היחיד שברצונו לראות אצלו הוא “דֶר-יוּדָה”, רֵעוֹ האיכר היהודי מפתח-תקווה, שאליו רחש ידידות המושתתת על כבוד הדדי ואמוּן רב.

היינריך טלר, שהיה אף הוא מידידיו הטובים של אותו יוּדָה, רתם סוסו ומיהר למושבה הסמוכה. על מרפסת-העץ מוקפת שיחי הגירניוּם, בצל עץ-המגנוֹליה, בקצה שדרת-הברושים המוליכה מן הרחוב, השביע טלר את דֶר-יוּדָה לבוא להתגורר במחיצתו של ואלדמאר שמידט עד שיירפא מדיכאונו.

אשתו של דֶר-יודָה לא ראתה בעין יפה את הדבר, בנו הבכור חזר לא כבר חולה-קדחת, לאחר שהתגלגל חודשים ארוכים בכפר-סבא, שתקופה ממושכת היתה עדיין בצד התורכי של החזית. אך דֶר-יודָה נענה מיד לבקשה, רתם את הסוס לכירכרתו הדו-אופנית הנאה, ושהה שבוע ימים בבית ידידו השכוּל.

האיכר היהודי, סיפר יוהנס, היה בעל קומה ממוצעת, רצועת-זקן עוטרת את לחייו, גזוזה על סנטרו במחודד, כדרך בן-חיל, עיניו בגון ירוק-פלדה ומבטן תקיף, אך בחייכו נעלם סברן החמוּר, והן היו צלולות ושקטות ומבען עמוק כבריכות הפרדסים לעת שקיעה. דר-יודה חיבב את יוהנס ואף ניסה לקנות את ליבו בשיחה, אך יוהנס סלד ממנו, ומשהיה זה מניח יד על שכמו בחיבה, היה נרתע ובורח. למפלת האב החורג רחש אך בוז, ושמחה-לאיד מילאה אותו על מות האח המיוחס במשפחה. הוא סלד גם מבכיו של האב החורג, ומהיזקקותו המשפילה ליהודי. “איפה רגש הכבוד?” לחש הנער לאב ההמום, שהיה שקוע בהזיותיו. הלה בהה לעומתו בעיניים עששות ולא הבין, “ההשפלה, רגש הכבוד… חזיר סנטימנטאלי!” הירהר הנער על מישכבו בלילות, בוחל במשפחתו ובגופו. בימים ההם ידע לראשונה בחייו אישה.

 

פרק חמישה-עשר: איבוד בתוליו של יוהנס בערוות הכובסת הערבייה    🔗

שמה היה כַּרימֶה וכינו אותה כרימה אִל-פַחל, כלומר, הפַּר, והיא פלחית מהכפר השכן יַהוּדִיֶה, וכובסת בבתי האיכרים, לפי התור, יום לחודש וחצי בכל בית. ואכן היתה אשת-מידות. עכוזיה ענקיים כאופן עגלה, וגובהה, כך אמרו, כ“עין הג’מל”. פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו. ומבין חרכיהן הציצו שתי עיניים ירוקות. סיפרו כי היא יכולה לקפל גבר מתחת לבית-שחייה. למרבה הפליאה השיאו אותה לגַ’עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר, שהיה קטן וצמוק כילד בן עשר, אך פניו פני זקן, חסרי כל צבע, ועיניו טרוטות. בכפר קראוהו בשם “אִל-הִיסְהִיס”, היתוש, כי לבד ממראהו, הדומה ליתוש, היה מפורסם גם בעוקץ מן המובחר. וחאג' עַבְּד, לץ הכפר, שהדביק לו את כינויו, אמר כי כַּרימה מכרסמת את ג’עפר כנקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר מעשה את בעלה על קירבו ועל כרעיו.

כוח-הגברא של היתוש היה מדהים, אבל הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, וכאשר ראה כי אשתו מקלה ראשה בו, ואף נישארת לישון כל ימות השבוע בחצרות הגרמנים, מכר חלקה מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. “הך אישה באישה, אין טוב מזה!” אמר בקולו המאנפף, ונעלם מן הכפר.

לילה אחד, לאחר יום-כביסה מייגע בבית אימו של יוהנס, ישנה כרימה במתבן שלהם. יוהנס, שהיה עדיין “ג’אהל”, שהוא, כמאמר הערבים, נבער מדעת ואינו אחראי למעשיו, זחל לאט אל המתבן, אחד בכנף ה“מַנדִיל”, מטפחת-הראש של כרימה, והעיר אותה משנת-ישרים.

היא נבהלה וקראה: “יַא אַמַא! (הוי אימא!), אִיכְס עַלֵיכּ, גועלי אחד, יַא יוהנס, איך אתה לא מתבייש, יַא מַלְעוּן, מקולל!” והדפה אותו בידיה, אך לא כן הרגישה בליבה.

במתבן היה מחנק מתוק. ריח שחת חמצמץ ומשכר, והבל חם, והלילה כבד. אניצי-הקש שחדרו לכְסוּתה העבירו בגווה רעד מצמרר. באותה שעה אולי ניעורה מחלום מתוק: הנה בירך אותה אלוהים בפרי בטן, ובן יוּלד לה. לא, לא אחד אלא תאומים, והריהם מתרפקים על דדיה. שניהם יחד… ובחלומה חשה בדיגדוג פיותיהם הפעוטים. והנה לעיניה גדלים הזאטוטים, יונקים וגדלים, וכבר הם כבני שלוש, והאחד מהם, הערמוני, מרים עליה את קולו וצועק:

“יַא אַמַא, הַאתִי אִל בִּיז! הוי אימא, הביאי את הדד!”

וכאשר היא מתמהמהת, הוא רוקע ברגליו, גֶ’דָע, גיבור-חיל שכמוהו, מטפס ומתנפל עליה לאור היום ומכה ודש בה בידיו הזעירות כמבוגר לכל דבר. ושוב מתענג ליבה וגוֹאה מגאווה, המכות, הלטיפות, היניקות… והיא ממלמלת בחלומה: “הַדוֹל אִל אַטְפאל, מאלִי וַרוֹחִי, אלה הטף, רכושי ורוחי,” והיא נאנחת, ומתעוררת – והנה ידיו של יוהנס מרתתות מתחת לכסותה ומחזיקות בשדיה הגדולים והרכים, הספוגים ריח עשן, והוא זוחל אליה, ציפורניו בבשרה. נער מגודל, נרגש, כמעט גבר, לא ג’עפר הגמד, ומלבד זה, מה רב הכבוד שנעשה לה – הריהו חַוואג’ה אַלְמַאנִי, גרמני! והתאוותה אליו, ואף-על-פי-כן סנטה בו:

“אִיכְס עַלֵיכּ, יַא חַוואגָ’ה!”

וניסתה להודפו ממנה.

“מַעַלֵישׁ, אין דבר!” טיפס יוהנס עליה וכיסה בכף-ידו על פיה, למען לא תרים קולה ותצעק, “בַּאס פוֹרשַׁאיֶה, יַא מַרַה! – רק מברשת, אישה!” – חיכך את אברו הזקור בחורשתה השעירה כאינו מעז להיכנס בה ממש ורק מבריש את ערוותה בשלו. בגלל חוסר-ניסיוֹנו לקח לו זמן עד שהחליק את אברו פנימה.

“אִטְלַע מִן הוֹן, צא מכאן!” אמרה בקול חנוק.

“אוּסְקוּתִי, יַא מַרַה, שיתקי, אישה!” אצבעותיו חמקו בחמדנות על-פני גופה העצום, והוא הבליע את פחד תאוותו בשחצנות של מבוגר: “כּוּל אִל חַוואגַ’את כַּמַאן בִּסַאווּ הֵיכּ, כל האדונים, הגברים, גם הם עושים כך. הַדַא הוּא, כּוּלוּ וַחַד, יַאללַה… כך הוא הדבר, כולם, יאללה…” הצטווח קולו הדק, הנערי, בהכריעו אותה תחתיו על מצע-התבן, תוקע מילים לתוך אוזנה, ורגליה מפזרות את התבן בעודו מזריעה בתנובת בתוליו ואברו שט בערוותה הגדולה.

אחר-כך, לצידה, דקרו האניצים את עורו. קול נשימתה הלחה, העולה כמפוח, הבהיל אותו. ההיה זה בכייה, או צחוקה, או נחרת גסיסתה? הוא חרד פן ישמעו בני-הבית את אנחותיה, כאילו כרעה ללדת. אך היא תפסה בו והעלתה אותו פעם, ועוד פעם, הרכיבה אותו עליה, נפערה תחתיו, רטובה, שמלתה נודפת זיעה עתיקה, נגעה באברו, שיפשפה, חיבקה אותו וריחה העשֵן דבָק בו.

הוא קם וברח מן המתבן. עור פניו להט. עיקצוצים בעורו. גוש-העצים האפל בחצר ניראה פתאום בעיניו בעל ממשות חדשה, כאילו החליף הכפר את מקומו והריהו שט בתוך דממה עמוקה, אחרת. הוא התגרד כל אותו לילה בכל עור גופו כאחוז תזזית, ולא היה יכול לשאת את ריח גופו שהיה לו זר ושונה.

למחרת הלכה כרימה אל אימו.

“צַבַּאחִ-לְחֵיר, יַא סִיתִי, בוקר טוב, גבירתי.”

“צַבַּאחִ-נוּר, יַא חַבִּיבְּתִי. בוקר טוב, חביבתי.” ענתה האיכרה.

“כִּיף חַאלֶכּ? מה שלומך?”

“אַנַא בְּחֵיר. שלומי בטוב. ואִינְתִי, שׁוּ בִּידֶכּ? ואַת, מה את רוצה?”

עמדה הכובסת וסיפרה ממאורעות הלילה כשהיא מעלימה את חלקה בניאוף, יללה כנאנסת וביקשה תוספת על משכורתה הדלה. אם לא, אמרה, ישחטו אותה בני-משפחתה בהיוודע הדבר.

תמכה סית מינה בידיה את מותניה העבים, החגורים סינר, וכך עמדה במגפי-העור במעלה המדרגות המוליכות למיטבח, גדלת-קומה ורחבת-אברים, פניה כלבנה במילואה, ומקלעת שיער צהבהב עוטרת להן. “הרי לכם!” הרחיבה פה לעומת הערבייה, וקולה מבשר רע, ופני זו השחירו כשולי הקדירה. “אַיְנֶה שְׁפּינֶה מוֹרְגֶן, קוּמֶר אוּנְד זוֹרְגֶה! – עכביש בבוקר מביא סבל ודאגה! – הוי מופקרת שכמוך! וכי חסר לנו צרות גם מבלעדייך? רוּחִי מִן הוֹן, הסתלקי מכאן, אִטְלַעִי, יַא שַׁרְמוּטַה!” צרחה, “שלא אראה עוד את פנייך בחצרי! יאללה, יאללה, אִטְלַעִי, אִרְפַעִי רַגְ’לֶיכִּי, שְׁוַיינְהוּנְדט! הרימי רגלייך והסתלקי!”

נסוגה הערבייה המבוהלת ומילמלה בפחד:

“אַלְלַה, יַא סַאתֶר! אִסְמַאַלְלַה עַלֶיכִּי! ישמור אלוהים! יהא שם אלוהים עלייך!”

והיא אספה את רגליה היחפות, הענקיות, המרופשות בעפר יבש, דילגה על יצול עגלה אחת ועקפה אחרת, כתמי עקביה הצהובים מתגלים להרף-עין במרוצתה, נעצרה ורקקה לעבר חזיר מפוטם שחצה את דרכה, בעטה בשני תרנגולים, ונעלמה בשביל שבין גינת-הירקות ומשתלת-הפרחים ולא ניראתה עוד בביתם.

ויוהנס יושב בחדרו, מציץ, מקשיב ומרתית.

האֵם כעסה על שהוא עוסק במזמוטים בשעה שהאב שרוי באבל עמוק. לאחר שבועות אחדים, משהחלים האב, תפס יוהנס את האם, ידיה על סינרה הרחב, מספרת את סיפורו ומחקה את דברי הערבייה באוזני קהל האיכרים שנישארו בשעת-ליל מאוחרת על מרפסת בית-המרזח, והיא טופחת על מותניה העבים, לקול צחוקם של הללו.

“כּוּל אִל חַוַאגַ’את כַּמַאן בִּיסַאווּ הֵיכּ. הַדַא הוּא, כּוּלוּ וַחַד!”

ובשומעו אותה חש יוהנס כאילו נמלים ענקיות זוחלות בגבו, ופניו להטו בהיזכרו בטעם עשן דוד הכביסה הרותח בחצובה על מדורת עצים בחצר, והתבון, וריחות הכפר הערבי, שנדפו משערותיה ומשמלתה של הערבייה הגדולה, אשר פירפרה והתנשמה תחת גופו ונשכה את כף-ידו ביחמתה.

הוא נמלט מן החדר וישב רועד על מיטתו. מאותה שעה ידע כי כל אנשי הכפר לועגים לו ומתלחשים מאחורי גבו. בלילות היו חלומות טרופים פוקדים אותו, וריחה של התאווה, כפריחת החרובים בסתיו, מעיר אותו משנתו מתוך התרגשות מוזרה, והוא שב להתגרד בכל גופו, ופריחה משונה עלתה בעורו.

לימים עזבה כרימה את עבודת הכביסה בבתי-האיכרים. סיפרו כי הרתה וילדה בן. מעודו לא העֵז יוהנס להתגבר על סקרנותו ולשאול, כדי שלא ירגישו במבוכתו וילעגו לו. ג’עפר יִחֵס את פיריונה של כרימה לקינאתה באישה החדשה שהביא עימו. יום אחד פגש בה יוהנס בדרך המוליכה מיהודייה כפרה לווילהלמה. היא התבוננה בו רגע, אחר-כך צחקה, הניעה את עכוזיה הגדולים, טפחה על ביטנה כשהיא שולפת אצבע בתנועה מגונה כלפי ערוותה, וכאשר ראתה כי עדיין הוא לוטש אליה עיניים, ירקה לעברו, והרוק נספג באבק של גללי-העיזים הכתוש עד דק באופני העגלות וברגלי הבהמות, והיא הסתלקה לדרכה.

“הבוז שרחשו עיניה…” לגם יוהנס שמידט את שארית הבקבוק, “השינאה… ירקרקת… כלחישת נחש… היא אהבה אותי, המסכנה!” כך אמר. “ילד הביאה לי!” יִבֵּב בצחוק שיכורים. “אמרתי לה: כּוּל אִל חַוַאגַ’את כַּמַאן בִּיסַאווּ הֵיכּ! – כל האדונים גם הם עושים כך, אהבה, אמרתי.” – ואני חושב, לכן לא הקים משפחה. הגועל. – “הוא בכה!” הוסיף יוהנס שמידט בשיכרותו להלעיג על האב החורג. “כמו אישה! אילו נהרגתי אני לא היו טורחים כלל להזיל דמעה! גם היא, אימי, לכל היותר היה לה עוד נושא לגלגל בו בשעות-הלילה באוזני קהל השתיינים הקבוע שלה!”

כל אותה עת ששהה האיכר דֶר-יוּדָה בביתם, התחמק יוהנס ממבטיו, משוכנע כי גם הלה יודע על-אודותיו ובז לו. הגרמנית היתה שגורה בפי דר-יודה, ככל יוצאי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, עליה השלום. ה“בֶּרְלִינֵר טַאגְבְּלַאט” היה מתקבל דרך-קבע בביתו. השניים, שאיכרים חרוצים היו, נעזרו לא פעם זה בזה בעצה או בכלי-עבודה, ומצאו ביניהם שפה משותפת כאחים – גרמנית מתובלת במילים ובביטויים בערבית, שקלטו משכניהם הפַלַחִים ביהודייה, בפֶגֶ’ה, ובכפרים אחרים. בערבים היה היינריך טלר מצטרף מדי פעם אל שני הגברים. יושב איתם וממולל אצבעותיו הגדולות בקופסת טבק-ההרחה.

מקץ שבוע הצליח דר-יודה להקים את ואלדמאר שמידט ממשכבו ולהוציא אותו מדיכאונו. בימים הראשונים היה ואלדמאר נאנח ושותק. הוא רצה לדבֵּר, רצה שינחמו אותו וירככו את ליבו, אך גבר גאה היה, והסתגר בתוך כאֵבו הנורא, שהיה מכלה את כוחותיו. שערו גדל פרא ואת זקנו לא עשה. שוכב היה באותה חליפת-בגדים שלבש ביום שהגיעה אליו הבשורה הנוראה.

על יוהנס הטילו לשרת את הגברים. הוא ישב כפוף בפינת החדר, ידיו בין ברכיו, צנוף כקיפוד ומַמרה. לא דיבר אלא כאשר פנו אליו, והיה עונה כמי שכּפאוֹ שד. האב החורג הסֵב במיטה הגבוהה. מנורת-הנפט הטילה על-פני הקירות את צלליותיהם של הגברים. דֶר-יודָה ישב סמוך למיטתו של האב החורג. על-גבי השידה נחו בערבוביה מערכת דַמקה, עיתונים וכוסות ריקות. על הכיסא ביניהם – ספר הביבלייה מוקף צלוחיות של תרופות. השלהבת האדומה בתוך זגוגית מנורת-הנפט השתקפה בדלתות-הזכוכית של הארון הגבוה שמנגד, והאור רעד כמו בקצב אחד עם המילים החגיגיות, הקצובות, שהשמיע דר-יודה. רהיטי החדר היו גדולים וכהים, מעץ-אלון כבד. הקירות ספונים במרבדים.

דר-יודה אכל בחברת ואלדמאר, עישן מקטרת שדמות ראש אדם לה וכובעו מיכסה-הפח. ניסה לעַניינו במתרחש בחצר, בשדות – עונת קְציר הקיץ היתה קרובה לסופה, ועבודת הבציר עמדה להתחיל – והכל לשווא. ואלדמאר היה מנסה לענות לו, אך קולו נחנק בדבּרוֹ. ואוֹכל לא אכל.

דר-יודה היה פורש את העיתון וקורא באוזניו. בבית-הנבחרים הבריטי נידונה שאלת האוניות הגרמניות שהטביע פוֹן-רויטר בעורמה. האוניות נכלאו בסקפה-פלאו. פון-רויטר הצליח להעביר את פקודותיו בנקל מאונייה לאונייה, מכיוון שהטילו עליו את הפיקוד על המלחים הגרמניים. הוא עבר מאונייה לאונייה בסירת קיטור אנגלית (כאן פרץ צחוק בבית-הנבחרים של האנגלים) ובפקודתו הישירה טובעו עשרות אוניות, מרבית הצי הגרמני. והאחרות, שלא טובעו, הושחתו עד שלא היה אפשר עוד להשתמש בהן. משרד-הימייה הבריטי עשה כל מה שביכולתו לשמור את אוניות הגרמנים, אך לא היה יכול לחזות מראש מעשה-תרמית כזה, כי הלא האוניות לא נלקחו בשבי, אלא נמסרו לפי תנאי שביתת-הנשק. ולימייה לא היתה רשות לשים עליהן מישמר.

מעשה-גבורתו האחרון של הצי הגרמני השבוי לא שימח את נפשו של ואלדמאר.

יוהנס צחק צחוק קצר, רע. האב החורג זקף בו מבט עכור, מצמית. הוא השתתק. ודֶר-יודה הוסיף לקרוא מן העיתון.

בסינגפור פרצו מהומות וסיבתן החרם שהטילו הסינים על היפאנים. אוניית-מלחמה אוסטראלית שנמצאה בעיר לא הפליגה וחלק ממלחיה ירד אל העיר ועזר לשמור על הסדר. נהרגו שלושה סינים ויפאני אחד. ממשלת בריטניה הגדולה מתכוננת להשקיע כחצי מיליון לירות שטרלינג להרחבת תעלת-סואץ. אגרונום יהודי, בעל-הון גדול מהודו, הגיע לחיפה כדי לחקור את הביצות בארץ. הוא מתעניין בנטיעת טבק, בגידול קני-סוכר ואורז. לפי דעתו כל הביצות המפיצות קדחת טובות מאין כמותן לנטיעת קני-סוכר. ועל זאת אמר דֶר-יוּדה כי מעז יצא מתוק.

ואלדמאר נאנח ושותק.

ערב אחד התלקח רוגזו של דר-יודה כאשר קרא על יהודי אחד מפאריס, רינך שמו, שהקהיל אסיפה בחסותו של הקרדינל מֵרְסיֵה וקרא להחזרת שילטונם של הנוצרים על ירושלים. רינך הזכיר כי צרפת כבשה את ירושלים במסעי-הצלב והלכה אל המזרח לשחרר את הקבר הקדוש, ודחה את הפוליטיקה הזרה, הציונית, באומרו כי אין להם ליהודים סיבה להתאונן על מצבם בעולם, ומה צורך להם בירושלים.

על כך, אמר יוהנס לעצמו, יבורכו שפתיו של הלה, ויצא להברוֹת את החזירים, אבל האֵם לא הניחה לו וציוותה עליו לחזור לחדרו של ואלדמאר.

“ירושלים,” אמר ואלדמאר. צלליות הגברים ריצדו על-פני הקיר בדברם, “אך מי יחזיר לי את אבידתי. נותרתי, אחי, שיבולת ריקה.”

יוהנס הניח על הכיסא ביניהם שני ספלי-חרס ובהם מקציפה בירת “הַאקֶרבּרוֹי” המשובחת. דר-יודה הפציר בוואלדמאר לשתות, אך הלה מיאן ונעץ עיניו בתקרה.

“מה טעם לאכול ולשתות?”

“ואלדמאר אחי,” אמר דר-יודה, "הלא אתה יודע את מעשה דוויד המלך ובנו המת: דוויד היה איש-המעלה, אולם חטאיו היו רבים. בעוד אוּריה חי הרתה בת-שבע אשתו לדוויד, ולאחר מות אוריה נולד להם בן. אלוהים הביא מחלה אנושה על הבן היִלוֹד. דוויד צם וישן על והיה ניראה כמו אחד נִיגֶ’ס, מלוכלך, טמא ולא-רוחץ, וכשבאו ידידיו אליו להקימו מן, והפצירו בו לאכול איתם, לא רצה. לאחר שבעה ימים מת הילד. הידידים פחדו, כי אמרו: אם כשהיה הילד חולה היה צערו של דוויד כה גדול, מי יודע איזו רעה יעולל לעצמו כשישמע כי מת הילד. כאשר ראה אותם דוויד מתלחשים הבין כי קרה משהו. הוא שאל אם מת הילד. אמרו לו: יִסְלַם רַאסַכּ, מַלִיכּ דַאוּד, הילד מת. אַללַה יִסַלמַכּ, אמר דוויד וקם מן והתרחץ וסך את שׂערוֹ בשמן-זית ובא אל בית-אלוהים והתפלל, ואחר-כך מיהר וחזר אל ביתו וישב לאכול. התפלאו ידידיו ואמרו לו: למען הילד החולה צמת ובכית, והנה במותו קמת ואתה מַבּסוּט, אוכל ושותה! מה מיהרת לשנות את טעמך?

"ודוויד טובל את פיתו בשמן ושותק. בוצע את הגבינה ומהרהר.

"אללַה מַע אִס-סַאבִּירִין, הם אומרים, אלוהים עם הסבלנים, אלה הממתינים באורך-רוח ומצדיקים את דינו.

“אַי נַעַם, אכן, עונה להם דוויד, אִיזַא סַבַּרוּ וּלַא כַּפַרוּ, אם חיכו ולא כפרו. כאשר חי הילד צמתי ובכיתי כי אמרתי, אולי ירחם עליי אלוהים ויחייה אותו. ועתה מת הילד, ואני, למה לי לצום? האם אוכל להשיב אותו? הרי אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי.”

ואלדמאר שמע בשתיקה, וכתום הסיפור חייך ודמעות עלו בעיניו. דר-יודה קם והסתובב בחדר, אף יצא אל הגזוזטרה לשאוף רוח, מעשן את מקטרתו, לבל יראה את רֵעוֹ הטוב ברגעי חולשתו. כאשר חזר לחדר ישב ואלדמאר על שפת המיטה והתבונן בעיון באצבעות רגליו היחפות. אחר-כך הרים ראשו ונטל את הספל.

“פּרוֹסט!” הקישו ספליהם ושתו את הבירה, ושוב שקעו בשתיקה.

ואלדמאר סרק באצבעותיו את זקנו המגודל-פרא ומחה את קצות שפמו שהעלו קצף לבן. האֵם שלחה עם יוהנס תפוחי-אדמה אפויים, נקניקיות נוטפות שומן, חמאה, כרוב מבושל ולחם טרי, הכל מעשה-ידיה.

“בת-שבע המופקרת,” אמר ואלדמאר, “בן-אדם איננו פרה. אם טוב הדבר שאוֹכל ואשתה וארחץ את בשרי, אעשה כן! ודוויד…” ככל האנשים שאהבה גדולה אחת ממלאת את חייהם, היה יחסו ציני וגס לחיי-המין, כי לא היה מסוגל לחוש רגש של אמת אל שום אישה אחרת. אשתו הראשונה עזבה אותו ואת בנו וחזרה לגרמניה. נישואיו עם סית מינה באו מתוך חשבון, כי צירף את משקו לבית-המרזח שלה, ויש שאמרו – כדי להעניש את עצמו.

“ודוויד…”

והנה בעוֹמדו באמצע המשפט הבחין ביוהנס העומד ומגחך כנגדו, כך סתם, אולי שלא בכוונה. זעם פתאומי מילא אותו והוא קפץ על רגליו היחפות וסטר בכל כוחו על לְחי הנער. צלחת הכרוב נפלה ונשברה. ואלדמאר היה מוסיף וחובט ביוהנס לולא עצר בו דר-יודה ומילט את יוהנס מן החדר.

כאשר נסגרה הדלת אחריו, נצמד יוהנס אל חור המנעול.

ואלדמאר חזר וישב על מיטתו. “שֶׁרְבֶּן בְּרִינְגֶן גְלִיק!” אמר דר-יודה ואסף את השברים והשתדל להרגיע את ואלדמאר. “היה שקט, ואלדמאר אחי, רסיסים מביאים מזל. הילד עודנו שוטה הוא. ג’אהל. נבער.” והוא כיסה את רעו הרועד בשמיכה, וליטף אותו על המצח כמבקש לדעת אם עלתה מידת חומו.

ואלדמאר נאנח והישהה אצלו רגע את ידו של דר-יודה. “הוא, הוא… אין מזל.” מילמל, “אין. אִילִי מַא בִּיחַ’אף מִן אַללַה, חַ’אף מִינֹו! מי שאינו ירא מאלוהים, פְּחַד ממנו!”

ועוד שעה ארוכה נזדקרה צלליתו של דר-יודה היושב לצידו לאור מנורת-הנפט, אך בנקניקיות לא נגע. ואלדמאר אכל מכל הבא ליד, ונירדם.

מאותו ערב הפסיק ואלדמאר את צומו. אולי מפני הכעס, אולי מפני מעשה דוויד המלך ובנו המת, מן הביבלייה.

אימו של יוהנס רחשה אף היא כבוד לדר-יודה, והיתה שואלת לדעתו בכל עניין נכבד כמכירת פרה או הסכם למכירת היבול בקבלנות, בעודו על העץ, שהערבים מכנים בשם “דַמַאן”. והנה, באותו שבוע אירע גם המעשה בהִינְד. הינד היתה נערה ערבייה כבת שש-עשרה, אף היא מהכפר הסמוך יהודייה, אשר קיבלוה לעבודה אחרי המלחמה. היא היתה שוטפת כלים ועוזרת בעבודות ניקוי הבית. פניה היו ארוכות ומסוגפות, גבה כפוף וחזה שקוע, אך עיניה היו כחולות ויפות. סית מינה ריחמה עליה ולא היתה מכה אותה. יוהנס לא שם כלל ליבו אליה בגלל צורתה העלובה.

בוקר אחד התחילה הנערה לפתע-פתאום יורקת דם. סית מינה נבהלה. “שחפת!” אמרה, והחליטה להחזיר אותה מיד אל כפרה, לבל תדביק את בני-הבית. הנערה פרצה בבכי מר, כי נשְבּר מטה לחמה, והיא ידעה אֵילו מכות מצפות לה בביתה אם ייוודע כי פיטרו אותה. סית מינה לא ריחמה עליה. רק ימים ספורים עברו מאז המקרה עם כרימה, ונפשה היתה זועפת וגם חשדנית.

דר-יודה שמע וביקש מסית מינה: “תני לי לבדוק את הנערה!”

פעם ופעמיים הסתכל בפניה של הינד הבוכה בלי הרף. הוא הכין מישׁרה מעלי-טבק, לקח חוקן, מאלה שהיו מצויים בכל בית-איכרים לטיפול בסוסים ובבהמות, מילא אותו במישׁרת מי-הטבק החומים, החזיק בכוח בעורפה של הערבייה הצעירה, הרים את פניה ושטף בסילון חזק את נחירי אפה. זו צעקה פעם ופעמיים, התעוותה, ופתאום רקקה כנחנקת, השתעלה, ופלטה מפיה תולעת לבנה.

התולעת קנתה לה שביתה במחילות אפה וגרמה לשטף-הדם. התולעים באו מן המים. במי-השתייה נהגו זהירות רבה, סיננו אותם היטב בבד ושמרו עליהם בכדי-חרס גדולים, מכוסים בלוחיות-עץ. בעלות-הבית הקפדניות נהגו להרתיח תחילה את מי-השתייה. את המים היו מביאים בעגלה. בחצר עמדו חביות מים אשר לא סוננו ואיש לא טרח לכסותן, ואלה שימשו לרחצה, ולשתיית הבהמות והחזירים, והיו מקור למחלות. הערבייה לא נזהרה ושתתה מהם, ואולי הביאה את הנגע מכפרה.

מסירותו של דר-יודה לרעהו עשתה לה כנפיים בכפר, הכול דיברו בשבחו, לבד מיוהנס שחרק שיניים במיסתרים. את האח המת שנא, לאב החורג בז על צביעותו – כמה חזק וגא היה על גזוזטרת בית-המרזח, עת שלח את בנו בדיבורים רמים אלי קרב! ועתה? דמעות הוא מזיל בחיק היהודי. בליבו של יוהנס פיעפעה הרגשת הנקמה. “איבדת את כבודך… חזיר סנטימנטאלי!” היה חוזר ולוחש לעצמו כמין השבעה, בראותו את האב החורג שקוע, מתחילתו של כל ערב, בפינת בית-המרזח, ליד כוס-בירה שאינה מתרוקנת לעולם, הסיגר האהוב עליו כבה בפיו, בלי שחש בכך, דומה שאינו מחליפו כלל מיום ליום, וכל סִבְרוֹ מטומטם, ומעורר-חמלה כתינוק.

בראותו את יוהנס מתבונן בו היה מתחיל לצעוק, והאֵם ממהרת לשלוח את יוהנס מן האולם עד שיירגע ואלדמאר השיכור.

יוהנס שמידט שאל אותי אם לא פגשתי במקרה על דרכי, בימי המלחמה הגדולה, את אחיו החורג, ושמא היה תחת פיקודי. מי היה אביו האמיתי לא סיפר לי, ואני לא חקרתי.

התורכים כרתו את רוב יערותיה וחורשותיה של להסקת קטריהם בימי המלחמה הגדולה, בייחוד התאנו למושבות היהודים, אשר נטעו חורשות אקליפטוסים כדי לייבש באמצעותם את הביצות. היו בארץ שרידי יערות קדומים אשר עתה נכרתו לעד. וילהלמה, מושבתו של שמידט, יצאה מכלל הגזירה. עם בוא האנגלים לא נזקקו עוד לדלק-הפחם, ובינתיים נעשה העץ ליקר-המציאות, וגנבים החלו פוקדים את וילהלמה בלילות ומתאנים לשדרות עצי-האקליפטוס המפוארים, המצלים כסככה רחבה ובולעים בענפיהם את בתי-הכפר.

יוהנס למד להשתמש בנשק, בכסף שחסך לעצמו מחלקת ירקות שגידל בקיץ, קנה לו רובה-ציד, ולאחר זמן רכש את שני האקדחים וגם רובה צבאי לי-אנפילד קצוץ-קנה. חודשים ארוכים העסיק את עצמו בשמירת בתי הכפר ושדותיו. מפעם לפעם היה יוצא למסעות ארוכים ברחבי ובארצות השכנות, לבדו או עם שכֵן מחבריו, אך באלה לא השביע את רוח ההרפתקאות שפיעמה בו. חסר-מנוחה היה, ולא יכול לשבת על מקומו לאורך זמן, והיה שוכר לו מורה-דרך בדווי, סיגל לעצמו את תלבושתם, וכך הגיע למקומות נידחים בלבנון, בצפון-, בעבר-הירדן המזרחי ובמידבר הנגב. לא פעם נעלם לשבועות ארוכים ואיש לא ידע היכן הוא, אם עודנו חי, ומתי יחזור.

באחד מסיוריו גילה את יופייה של עין-גדי ואת האפשרויות המיוחדות לעיבוד חקלאי באקלים החורפי החם והנוח, והחליט להשתקע בה. אין הוא מופיע בווילהלמה אלא לעיתים רחוקות, בשעה שתפקידו האחר מחייבו לבוא במגע עם הנוער והאנשים הקרובים לו בדיעות, שאותם סיפח על צידו והוא מקווה להפעילם בבוא המועד.

כזאת ועוד הירהרתי בשוכבי אז בסוכתו הדלה, מטוייחת החימר, בעין-גדי, ובהעלותי לנגד עיניי את מראה יוהנס שמידט השיכור הנואם באותה שעה אל ההרים בחוץ, אל מול הצוק האפל של שוכרת-אל-נג’אר:

“אני חזק מכם!” הידהדו צלילי שפתנו בדומיית הלילה, “רק אבנים! הרים… אבנים סנטימנטאליות… חסרות צורה! אבנים מטומטמות!”

הבדווים רגילים כניראה להתפרצויותיו, שכּן איש מהם לא ניגש אליו. לבדו חזר, מתנודד ובוכה, אל משכבו בסוכה.

“איש טוב חַוואג’ה יוהנס,” אמר לי ראשיד למוחרת היום, “חוואג’ה כְּבִּיר. רק לפעמים נכנס בו הגִ’ין, השד. ואולי הַשַׁיטַאן, הוא השטן, מתעתע בו.”

ועוד סיפר שמידט: בימי חגיהם היו צעירי היהודים מפתח-תקווה באים ללגום בירה בבית-המרזח המפורסם של אימו. לעיתים הם באים גם במוצאי-שבתות. מסורת היתה בידם לבוא במוצאי יום-הכיפורים, שהוא יום צום מקוּדש ליהודים המסתיים עם ערב. וכך הגיעו, במוצאי יום-כיפורים אחד, שעה קלה לאחר רדת החשיכה, בכיכרות קלות, קצתם רכובים על סוסים, חגורי-נשק מחשש לשוֹד ולהתנכלויות בדרכים, ועימם הבחורות. בעסק רב ובקולות צהלה ומשובה ירדו, ומיד כבשו לעצמם את הגזוזטרה הרחבה, אשר כתמי-אור לבנים הוטלו ממנה סביב על-פני אדרתם הכהה של העצים בחצר ובשדירה.

האב החורג ישב כמינהגו בפינה, עיניו בכוסו המקציפה, ושיירי ארוחת-הערב, שממנה לא טעם הרבה, על שולחנו. מפני הקהל הרב הוצרך יוהנס לעזור לאימו לשרת את הבחורים והבחורות היהודיים. הללו טרפו ברעבתנות את הכריכים המהוללים, מעשה ידי אימו, לחם שחור טרי נוסח וירטמברג שנאפה מדי יום-ביומו במאפיית הכפר, חמאה ביתית וגבינה. תפארתה של סית מינה היו הכריכים הממולאים בשר-חזיר, אבל היהודים נמנעו מלאכול בפומבי בשר האסור עליהם על-פי דתם. יוהנס הביא צלחות עמוסות כריכים, ומן החבית מזג לספלים עבים את בירת “האקרברוי” התוססת והמקציפה, שלה ציפו האורחים בנפש שוקקה. צלילי השפה העברית, אשר נישאו ברמה בביתם, פרצי-הצחוק, שובבותם ומזמוזיהם, הרגיזו עליו את דעתו.

מתוך היתול או לעג פנה אליו אחד מהם בערבית, ואחרים החרו-החזיקו אחריו. יוהנס חרק שן, ובכל-זאת הוסיף לשרתם ולא הגיב על העלבון. הם רצו לשוחח איתו בשפה המשותפת הנוחה להם ביותר, אך הוא לא רצה כל שיג ושיח עימם.

פתאום הרים את עיניו מן הכוס ואלדמאר שמידט, שניראה זקן מאוד מכפי שנותיו, וראה בין היושבים שניים מבניו של דר-יודה ידידו הטוב. הוא מיהר אליהם בהתרגשות מרובה, חיבק ונישק אותם, וביקש בכל לשון של בקשה למסור את ברכתו לאביהם היקר לו כלבבו. הללו, בני-איכרים שחומי-עור, בריאי-בשר, שערם החָלק מסורק דרך גנדרנות לאחור, דומים זה לזה ומתהדרים במכנסי-רכיבה, בְּרִיצֶ’ס, אברקיים ומקטורן, קיבלוּ בנימוס את התפרצותו הנרגשת של שמידט הזקן, שאותו הכירו מילדותם, אף ניסו להתעלם ממצבו העלוב ומבגדיו המוזנחים ומאותות הצער והייאוש שאותם ביקש להטביע בשתייה. יוהנס ביקש להרחיק מהם את האב החורג. הוא לא היה יכול לשאת את המחזה, שניראה בעיניו מביש מאין כמוהו. האב החורג דחף אותו בגסות (בפני זרים ניסה להיראות כבימי זוהרוֹ), ופקד בקול רם על האֵם לארוז כיכרות-לחם, חריצי-חמאה וקנקני בירה משובחת, ולשולחם במתנה לידידו.

דבריו של ואלדמאר שמידט היו העמדת-פנים בלבד, הגם שהוא עצמו אולי לא ידע על כך בבירור. זה זמן רב חדל להיות המושל בביתו ובמשפחתו, והתקיים בחסדי אשתו, אשר גם פקחה עין על רכושו. יוהנס לא היה יכול לשאת את המראה, הוא לפת בכוח את אביו החורג והרחיק אותו מן הגזוזטרה אל המיטבח אשר בירכתי הבית. ואלדמאר שמידט הזקן פרץ בבכי, הניע את זרועותיו הרפות, מדולדלות-השרירים, מעבר לכתפיו של יוהנס סמוק-הפנים ההודף אותו פנימה, וזעק:

“היזהרו ממנו! היזהרו. חַאף מִינוֹ, לא אחיכם הוא… אִילִי מַא בִּחַאף מִן אַללַה. מִסרוּ שלום לדר-יודָה אביכם ממני… ואלדמאר דוויד…”

יוהנס שמידט היה שתוי כאשר עזבתי אותו בחוץ. במהרה נירדמתי, עייף מן הדרך הארוכה בים. כאב-הבטן לא הִרפה ממני גם בחלומותיי. המיטה לא היתה נוחה, אם אפשר לכנות בשם מיטה את דרגש-הקרשים העלוב. לקראת השעה שלוש לפנות-בוקר התעורר שמידט, בדייקנות של שעון, קפץ מעל מיטתו, טרי ורענן, יינו פג.

“בוקר טוב, הֶר אינג’ינר!” הפציר בי למהר לקום. חושך היה בחוץ. שנתי לא ערבה לי. מפעם לפעם התעוררתי. הוא לא היה צריך לחזור על הבקשה, כי כבר הייתי נכון לצאת עימו לדרך.

 

פרק שישה-עשר: שרה: “פתאום אני מעוררת בך בחילה…”    🔗

צלצול הפעמון בישר את ארוחת-הערב. תחילה התגלגל ההד במרומי ההר, ורק לאחר רגע חזר והתקרב בהרבה בנות-קול המשתברות סביב. ליד הסככה היה תלוי בכבל מטיל-ברזל עבה של מסילה, חלוד, ועליו היו מכים בצינור עקום. דניאל נזכר שהבטיח לקארל להעירו. היכן שרה? נשים אחדות יצאו את חדריהן בצריפים הסמוכים ופסעו לעבר סככת-האוכל. הר-סדום התמזג בקצהו המרוחק, הצפוני, עִם הים ועִם פאת השמיים והתעטף בחשיכה. אדמומית שעת השקיעה שנגהה על-פני ההרים במזרח נמוגה, והם התכסו במסך של אפלה.

החום לא פסק. רוח לא נשבה. דניאל חש צמא. היובש עמד בגרונו, בכל גופו. טעם צחיח. הוא פסע לפינת הצריף וגמע מברז שהזדקר כראש נחש האורב לצוד לטאה על הקיר. טעמם התפל של המים עורר בו בחילה, כאילו עירבבו בהם סכרין ומלח, עמדה בהם מתקתקוּת דוחה ושמנוּנית של נפט, ומלבד זה היו פושרים. מתי ימשיך האוטובוס את דרכו? דניאל חש עצמו כנתון במרחץ אוויר לוהט שניתן למששו בידיים. לולא היובש שעמד באוויר, היה נחנק. בחדר החשוך עמד הגרמני מוכן ליציאה, צלליתו האפלה התבלטה בחלון, שפתיו קפוצות וגופו מתוח כמתוך פחד נסתר או כאב.

“מאוחר,” אמר קארל.

“איך אתה מרגיש?”

“היכן אשתך?”

“אותו שמידט…”

“היום ארגמן – מחר בר-מינן!” דירדר הגרמני צחוק קצר, יבש. “חלמתי זה עתה,” סיפר, "שאנחנו הגרמנים כובשים את פאריס. ואני, יחד עם עוד איש אשר לא ראיתיו מימיי, צועד לאורך שַׁאנז-אֶליזֶה. מוזר, הלא בשנה שבה נכבשה פאריס עדיין הייתי נער. אני ואותו אדם, שהוא מבוגר ממני, לבושים מדים שחורים מבריקים. אני גבוה וחזק יותר ממה שאני באמת. וגאה מאוד. השמש זורחת. פתאום אני פוגש אותך. אתה עלוב, עני, ניראה זקן – פליט בפאריס. הפגישה איתך היא גוּלת-הכותרת של אושרי. אני מסתער לקראתך בזרועות פתוחות, אבל אתה נרתע לאחור כי המדים שלי מפחידים אותך. אני נבהל. אינני יכול להבין את פחדך. ליבי יוצא אליך. אני רואה את מצבך העלוב, מצב פליט הנס על נפשו, ומייגע את מוחי במה אוּכל לשמח אותך ולעזור לך. אני מקשט את הדרך כולה בפרחים. אך הדבר אינו מועיל. אתה מסתייג ממני. אני מתקרב אליך ואתה מתחיל לברוח ליער. אני רודף אחריך ועכשיו יש נשק בידי. אתה עומד ואני יורה בך. אני יורה בך מתוך גופי כאילו הנשק (שאינני מזהה את סוּגו) ואני היינו מהות אחת. יש לי הרגשה של התרוקנות. אבל הכדורים אינם חודרים לגופך. אתה כאילו משוריין. אני רואה אותם צונחים ארצה לאט-לאט כעלי-שלכת. רק פרצופך משתנֶה. אני מנסה בקדחתנות, כל עוד נפשי בי, לשמור את קלסתר פניך הקודם כאילו יש בכך משום השבעה. אך לנגד עיניי נהפכות פניך לקריקטורה נתעבת מתוך השְׁטירמֶר. יהודי זקן ומזוקן בעל אף גבנוני ומכוער, המונה כסף, כספי שלי, אשר רציתי לשלם לך בעבור הטיפול, ואתה צוחק על טיפשותי ועל האֵמון שנתתי בך. אני מתנפל עליך ומכנה אותך בשם יהודי מזוהם, יהודי מלוכלך, ומתוכי פורצים ציורים, מילים, עלבונות. סיסמאות נאציות פראיות המציפות את מוחי, ישר מן השטירמר, תמונות מ’ליל הבדולח', הכל מלא שינאה, אימה ופלצוּת ממך, היהודי, אף כי מן הנמנע הוא שאני עצמי רחשתי רגשות כאלה ליהודים בעת ההיא. באותה תקופה עדיין הייתי צעיר מדי ובקושי הכרתי מי מהם. והנה אני מקיץ, עדיין בחלום, ואתה יושב מולי כאן בחדר. ופתאום אני יודע: כן, כך אני! נישארתי נאצי רוחש שינאה ומלֵא דיעות קדומות. ורק לפניך, ידידי, מכוח האֵמוּן שנתתי בך. אֵמון עמוק, דווקא משום שאתה יהודי – בפעם הראשונה בחיי נפתחה בליבי תהום של ארס: אבי. חינוכי. כל העבר הנאצי. צפו ועלו השורשים שאני עצמי גדעתי אותם. ברחתי מהם כאשר ביקשתי לעצמי התחלה חדשה.

"והחלום נמשך. אני מתרוצץ על-פני היער. אני רע לגמרי. אני הופך לחיה. ראשי הוא כבר של חיה, חרטומי מחודד. אני רץ בתוך היער. זה יער נורא – רק רֶצח יש בו. גם אני ארצח כל מה שיזדמן לי ביער. אני בודד לגמרי וסביבי היער הרע והרצחני שאני חלק ממנו. כל חי שיבוֹא בו ייהרג. והנה אתה נכנס. אבל לך לא יוכל לקרות כלום. אתה מחוסן איכשהו. כאילו יש שיריון סביבך, משהו שקוֹרֵן ממך. אפילו אינך מרגיש בסכנה. אתה עומד לרגלי העץ ומביט אליי למעלה לתוך העץ. ועכשיו אתה הופך פניך וחוזר דרך היער. אני מלווה אותך בהיחבא על ראשי העצים, עד לקצה היער. כעת אתה נעצר ומביט למעלה. אני מתחיל לרדת מן העץ וכעת אני על, קטן מאוד. היית יכול לרמוס אותי ברגלך. אבל אין לך כוונה כזאת. עכשיו אני שטוח לגמרי, נמצא על. אתה הולך ואני יוצא בעקבותיך מן היער. אינך מביט מסביב, אבל אני בעקבותיך. ופתאום אני מבין: אתה אוהב אותי. אתה האדם היחיד בעולם שבאמת אוהב אותי. כל היתר מעריצים את עַמי, שונאים, מקנאים בו, פוחדים, סולדים, מלגלגים, אך איש אינו אוהב אותנו. אנו שונאים את מי שאוהב אותנו, איננו יכולים לסלוח לו שהוא אוהב אותנו. רק אתה, היהודי, נמשכת משיכה עזה אל עברנו, אל היסוד הקדמוני והאפל, יסוד השינאה והתוהו, אשר אני עצמי מנסה להתכחש לו ולהעמיד פנים אחרות, הומאניוֹת. חיית-הטרף הנושכנית השוכנת בתוך נפשי, אותה תשוקת הרצח והעינוי – אתה היחיד שהצלחת לגרום לי להעלותה ממחשכים, לגרותני בעצם נוכחותך. רק אתה מנסה לפענחה ומבקש לגאול מנבכי נפשי שאוֹפל אטוּם מכסה עליה את צלם האדם שבי.

“אני זקוק למגע הגואל והמעצֵב שלך. אתה כקרן-אור, בלעדיך אובַד. אם לא תאהב אותי, אמות. סלח לי. לכן אני מְענה אותך. סלח לי. אַל תכעס. אני כל-כך זקוק לך. לכן אני רוצה להשמיד אותך – כדי להיות חופשי. סלח לי. אני מפחד ממצב של חופש כי אשוב להיות חיית-טרף עצובה ואילמת.”

“כן, כך הם החיים,” אמר דניאל, מכסה על התרגשותו לשֵמע הווידוי, ולקח את ידו של הגרמני למדוד את הדופק. ולעצמו הירהר מה היה עולה בגורלו, בגורל כל הנישארים, אילו ניצחה גרמניה. האם לא היה הופך אז גם קארל לאחד מאותם אנשי אֶס-אֶס קרירים, מואסים בעצמם, מעודנים מאוד ומשום כך אכזריים ביותר?

“אתה מנסה להקל את חטאי. תודה לך. אבל בתוך ליבך אתה יודע היטב שאני שונא אותך. אתה חש שאני גרמני. הלא משום כך, משום כך בלבד, אני מעניין אותך.”

מידת חומו של הגרמני נישארה כפי שהיתה. אולי בדיקה קפדנית במד-חום היתה מראה על עלייה בכמה עשיריות המעלה. דניאל התחיל לומר משהו והפסיק באמצע. מוזר עד מה דומה הגרמני לאשתו. שניהם השתתקו, מחשבותיהם תועות.

“כל חיי…” המשיך הגרמני.

דניאל גחן ולקח את תיק-העור של מכשיריו. פתח את הדלת בפני הגרמני. הלה צעד החוצה, מתנודד קימעה.

“כל חיי חיפשתי עדים. תודה לך.” הגרמני נשא בידו את הרוּכְּסַק התפוּח ובו כל רכושו. מראהו כה בודד ומעורר חמלה. דניאל ריחם עליו. אף אלה חיי-אדם. העבר – סיוט, ומה העתיד?

“נלך לאכול?” הציע דניאל. מדרגת-העץ חרקה תחתיו.

“לא. בבקשה!”

הגרמני נישאר נטוע על מקומו, במרפסת.

דניאל נתן לו את צרור המכתבים וביקש לקחת ממנו את הרוכּסק כדי להקל על משאו.

“הישאר עוד דקות אחדות. אני רוצה שתשמע את סוף המכתב,” אמר הגרמני, גרונו חנוק, והִפנה את מבטו הרחק לעבר ההרים האפלים.

“כאשר תחזור לארצך,” אמר דניאל, “הטמן את צרור הדפים הללו עמוק במגירה, ופתח בחיים חדשים.”

“האם תקבלו אותי אליכם? אוּכל לשבת כל ימיי בעין-גדי, אשתול עגבניות. זה הכול. זה מספיק לי.”

“על כך עליך לשאול אותם.”

“כן, סליחה. את המזכיר.”

“אפשר להדליק כאן את החשמל?”

“אין צורך,” אמר הגרמני.

למטה, בסככה, הועלו אורות. כתמי-האור התפרשו כמניפה על-פני הכיכר. הגרמני הניח את הרוכּסק והוציא מתוכו פנס-כיס. הם נשענו אל המעקה. החשכה התעבתה. אור היום דעך כליל, והירח עוד לא עלה. רק אֵד כבד, ריחו של המימן-הגופריתי, התפשט באוויר, בלי עזרת רוח, בכוח סירחונו המחניק.

“סדום,” אמר הגרמני, “המקום דומה כאילו גורל הוא.”

“סדום?” חזר אחריו דניאל כהד.

“עד להיכן הגעת?” פרס הגרמני בחשכה את דפי המכתב כשהוא מאיר עליהם בפנסו.

“בבוקר, כאשר קמו לצאת לטיול.”

צרור הדפים רישרש, אלומת-אור קטנה של הפנס בלשה בו, ושוב נישא הקול הצרוד-קימעה והמתכתי, כאילו הגרמני יודעם על-פה. חולשה תקפה פתאום את דניאל ופשתה באבריו כשנוכח לדעת את כוחו המיסתורי ושקדנותו של הטירוף.

שרה החזיקה בכף-ידו ושיחקה באצבעותיו השחומות, האוצרות בשיזפונן את כוחה של השמש המידברית ואת טעם המלח הקלוי בחום. קירבה את היד אל פניה וריחרחה בה. אחר-כך נשכה קלות בראשי-אצבעותיו ונשקה להן והעבירה חלחלה של עונג בגופו.

“אתה טוב,” אמרה, “יש לך אצבעות יפות. האצבעות של בעלי לבנות ועבות ככה. מגושמות. חסרות-חיים. לרוב הן חמות ונודף מהן ריח של עור לח.”

“שלי מלוחות.”

“כן, אני יודעת,” צחקה.

הוא גחן ונשק אותה על פיה.

“היכרתי אישה אחת חכמה מאוד, זקנה. והיא אמרה לי פעם שכשאר גבר ואישה נכנסים יחד למיטה, צריך הדבר להיעשות מתוך הרבה אהבה, או כשיש לשניהם מספיק חוש הומור. אחרת זה מגעיל.”

“ואיך זה אצלנו?”

“זאת לא מיטה, זה סלע,” צחק.

“אתה רואה שמיים?”

“כתם. כן. כבר לא כחול.”

“אתה אוהב ילדים קטנים?”

“לא חשבתי על כך… כן. בעצם, למה לא? חמודים שכאלה, קטנים.”

“גם אתה ילד.”

לא פלא, אמר לעצמו, שהיא מעריצה אותו, עם אצבע פחוסה כשלה. מִסכנה. והוא מיתח את אצבעותיו הארוכות והסתכל בהן בהנאה בלתי-מסותרת. הן ניראו בעיניו נאות ואציליות עד למאוד. היו מזכירות לו תמיד את אביו וסבו ודודיו שניחנו כולם עד אחד באצבעות יפות להפליא ובעור שחמחם כשלו. לא ידי איכרים כלל.

“תפסיק להיות מרוצה כל-כך מעצמך, צבי,” סנטה בו.

“זה בגללך, אַת מפנקת אותי יותר מדי.”

“תספר לחברה שלך בירושלים?”

“על מה?”

“עליי. היא טובה אליך, כמוני?”

“זה לא רק עניין של גוף.”

“אתה אומר גוף. לא רק גוף. אז של מה?” התפרצה פתאום, “מה נישאר מאישה כאשר הגיהינום הזה שלה למטה חדל לבעור? תגיד לי, מה נישאר?”

הוא שתק.

“לא-כלום. אני יודעת שאתה חושב שלא-כלום. אתה לא אוהב אותי. אני לא די יפה בשביל שתאהב אותי.”

“אל תתחילי, באמת.”

“מה יש? מדוע אתה מפחד לדבר על זה?”

“על מה?”

“עלינו.”

פתאום היה קצר-רוח ורצה להסתלק. השיחה, החקירות שלה, גילוי-ליבו הפתאומי, הביכו אותו. כאילו עשה מעצמו טיפש. נוכחותה העיקה, ובכל-זאת, אולי, אם ישתהו עוד מעט, המַששנוּת שלה מצאה חן בעיניו.

“מדוע?” חזרה.

הוא חייך ושתק כדי שלא יהיה עליו לשקר. לא רצה להעליב אותה, אבל הוא באמת האמין באהבה. שְׁמַע, אמר לעצמו, בסופו של דבר אתה די נאיבי. אתה רוצה שהכול יעבור עליך בלי להשאיר עקבות. ולתפור כל פעם מחדש את הבתולים הנפשיים שלך ולהופיע כאילו כלום לא קרה. שיחשבו שאתה בחור טוב ותמים. ולא לשקר. ובכל-זאת. והחיוך המקסים שלְך. מסרב להיות מושחת באופן עקרוני. וזה מגעיל. מגעיל. מפני שאתה כזה. כן בדיוק, זונה. ורק טיפש מכדי להודות במה שאתה. נהנה, ובוכה שהעולם מסריח. כאילו התחייבו בפניך שהעולם לא יסריח. העולם מסריח. ורק אתה בתולה.

“צבי,” היא דיגדגה את זרועו.

כן, ליצן שכמוך, יותר מדי ניפחו לך את ה“אגו”, ועכשיו טוב לְך, טוב לך. יותר מדי טוב לְך. והוא נזכר בבחורה ששכב איתה שלשום בעין-גדי וציפורני רגליה היו מזוהמות ושחורות וגדלו פרא. עקבות ששר מתקלף עליהן. והיבלות. ובייחוד הציפורן של האצבע הקטנה ברגלה היתה כגוש עפר יבש ומחוטט. הוא כעס בליבו עליה על שקילקלה את הנאתו כל-כך שאפילו זֶכר המעשה שוב אינו מעורר בו אף צל של גירוי. ומיד רץ ממנה להתקלח. איסטניס. היה בו שיגעון לניקיון, או מין אמונה תפלה. שרק לא יסריח. והוא ידע בדיוק מדוע הוא כך: אין הוא יכול להפסיק לחשוב. אינו יכול להתמכר עד כדי איבוד חושיו. אילו אהב בכל ליבו לא היה נטפל לפרטי הגוף הטפלים ועושה מהם פֶטִיש של גועל-נפש.

לא פעם תפס את עצמו מהרהר, בעיצומה של יחמתו, באחד מן הפגמים והפגעים הדוחים הללו שבגוף השרוע תחתיו, ולא היה מסוגל להגיע לידי פורקן. וכך, שעה ארוכה. עד שהכריח את עצמו. נתן פקודה. והכול ניראה בעיניו תפל וחסר-טעם. כאילו הזדווג עם בּיב. וכאילו אוננו אותו. הן מצליחות למזמז לו את הגוף, אבל לא את הלב. וזו נדחקת אליו ומפצירה: “מדוע אתה מחכה כל-כך הרבה זמן?” והוא רצה לענות לה, מפני שאַת משעממת אותי. ולהתמזג עימך זה כמו להתמזג עם האוויר. כמו לצאת מתוך עצמך ולשוט בחלל הריק. לא פוגשים בָּך כלום. אך לא אמר לה כך, אלא בצורה אחרת: “מפני שאני כזה, סגור.” והיא פרצה בבכי. אולי מפני שחשה כלפיו אותה בדידות.

לפעמים הוא מצליח להגיע לפורקן מהיר כאשר מישהי מניחה לו לבוא עליה שלא כדרכה. משהו פשוט מאוד וכנוע, כבהמה, כנתח זר. בשעת מעשה חש עצמו כילד הנתפס על משחקים אסורים. במין ניסיון קטן ואינפאנטילי, ערמומי מאוד, של זוהמה. כאילו התבוננו בו בעודו יושב על סיר. ארשת פניו אז כממציא דגוּל. רציני ושבע-רצון. ותמיד היה נידמה לו שאלוהים עומד למעלה וצוחק לו על שהוא, צבי, משחיל עצמו לתוך אחוריה הרחבים והלבנים של אישה.

ומה, לעזאזל, תענוגות חייו? לא הנשים. הן יותר מדי חיוֹת, קיימות לעצמן, דורשות תשומת-לב. אלא טעמים. מוזר, של ירקות. מאכלים. חמיצותה של עגבנייה קטנה וטרייה, המתפוצצת בפה כשנוגסים בה. ריח תרמילי אפונים טריות וירוקות בהתבקעם. מלפפון ראשון של קיץ שאוכלים בלי לקלוף אותו. שמן-זית ערבי שטובלים בו פת-לחם שחורה ומתובלת בזַעתַר. אבטיח בשל. גבינת-צאן לבנה ומלוחה עד שעומדות בך דמעות של הנאה צורבת. זיתים דפוקים, ימים אחדים לאחר כבישתם במלח, בפִּלפל חריף ובפלחי לימון, וכאשר צבעם עודו ירוק. והוא צוחק לעצמו. את כל אלה הייתי לוקח איתי, אם רק היה אפשר, גם לעולם הבא. חבל, בית-הקברות במושבה מלא אנשים ששוב אינם יכולים לטבול פת-לחם או פיתה בסַלַט ארצישראלי.

היא הִרפתה מכף-ידו, ועדיין היה כּמֵהַ לליטופיה, וטעם נשיכותיה ושפתיה בקצות אצבעותיו. הוא הניח ראשו על חזה. נשימתה היתה נירגשת, ופעימות-ליבה חפוזות. אצבעותיה פירכסו בשׂערוֹ. הוא היה יכול שידגדגו אותו כל הזמן. “קצין מצחיק!” פינקה אותו, הרימה ראשו. נשאה עיניה לעומתו, וסנטה בו. “אני רק צעצוע בשבילך, נכון? הנה תראה, תיגע. אחרי שאעלה לאוטובוס אתה תשכח אותי. היית רוצה שאלד לך ילד?”

“ילדים, אַת יודעת.”

“מדוע אתה מעווה את שפתיך?”

“איך?”

“כך,” חיקתה את ההעווייה שהסתמנה בזוויות-פיו כל אימת שמשהו עורר בו התנגדות או כעס ורתיעה. היא שיחקה את משחקה בצורה כה חיננית, כתלמידה קטנה המבקשת לשעשע את הכיתה בחקותה את המורה מאחורי גבו, עד שפרץ בצחוק למראיה. היא צחקה עימו עד שמשך אותה לצידו ועלה עליה וכיסה אותה בגופו הכבד, ואצבעותיו טורחות בין ירכיה. צחוקה נדם.

“צריך למהר,” אמרה, “החוצה.”

הוא היה להוט אחריה ולא שמע.

“לאט, בבקשה… עכשיו אתה מכאיב לי,” לחשה.

שפתיו שנגעו בה איבדו את קסמן והכל הפך כה מלוח וחסר-טעם. צוהר הארובה המרוחק לא שפע עתה אור-יום זהוב בגוון כחלחל-שקוף, כי אם אור אפרפר של דִמדוּמים. צמרמורת עברה בגופה, לא של עונג, אלא מפני הטחב והקור. עיניו היו זרות ומרוחקות, וכמין פזילה רעה וריפיון נתגלו בהן, והיא ידעה שאינו מהרהר בה. בשרו היה חם, לח ומלוח. וריח הזיעה מבחיל. כאשר הרגיש שהיא מתבוננת בו, חִייך בהתחמקות, וכל אותה עת פילס לעצמו דרך אל בשרה והרעיף נשיקות מחניפות על שדיה וביטנה, כשהוא פורע את בגדיה.

“הנס לא יקרה,” אמרה לעצמה, “שום נס לא יקרה עוד, לעולם… הקסם פג. איך תוכל להבין את הגיהינום שלי אם אין בך גיהינום פרטי משלך. ואם יש בך, כיצד תוכל לצאת מתוכו לקראתי?”

גופה היה דוֹמם כאבן.

“מאוחר כבר,” אמרה, “צריך למהר. לא. אבל לא.”

הוא הוסיף לשחק בה מתוך ביטחון שתתמסר לו, כי זכר כיצד הצליח לעורר אותה לפני שעה קלה. שפתיו פירפרו רגע, נוגעות לא-נוגעות, בשיפולי ביטנה. שפמו הִבריש את מרוֹם ירכיה הלחוֹת, את ערוותה.

“אל תיגע בי כך,” הפצירה בו, ניסתה לצחוק, אך מיד דמְמה בבהלה. היא לא חשה כל הנאה בדבר. רק פחד סתום, רק אֵימה, אימה מוזרה, אשר לא ידעה להסביר לעצמה. היא ביקשה להתרחק ממנו, אך הוא תפס בה בכוח, שקוע בתשוקתו, מתעלם מהפצרותיה. היא סלדה מלשונו החמה, משׂערוֹ המדגדג את ביטנה. הלפיד האדים במערה המחשיכה.

“אל תיגע בי כמו הכלב!” צעקה, קרובה לפרוץ בבכי. מושפלת.

הוא נשא פניו אליה, כורע על ברכיו מעליה, עירום ממותניו, וחולצת-החאקי הירוקה מופשלת מעל למבושיו. כצפרדע, הירהרה.

“חדלי לדבֵּר כמו ילדה דפקטיבית. מה יש לך נגד הכלב?”

היא משכה עצמה ממנו והתיישבה בריחוק-מה. “אתה… אתה…”

הוא משך והעלה את מכנסיו וגרר עצמו אליה.

“מה? מה יש? בואי הנה,” נבהל, התרפס, “תהיי טובה? מה קרה לך פתאום?” נשק לה על מצחה, והיא הדפה אותו בכוח וכמעט הפילה אותו.

עיניו היו קטנות, מצומצמות, ומבטן ערמומי, כגנב. הוא שמח על האצבע שלה. זו היתה נקמתו.

“מה יש לָך?”

“לא-כלום.”

“מה עשיתי?”

“יש לי ילדה,” אמרה, “ילדה אחת.”

העווייה של מורת-רוח חלפה שוב בזווית שפתיו. “סליחה. לא ידעתי. איך יכולתי לדעת? לא סיפרת לי.”

“לא חשוב.”

“בת כמה היא?”

“שבע.”

הוא נזכר שקרא פעם כי החופש צריך להיות גשר ולא מקום-מגורים. ואצלו? אצלו חדר סגור וזר לא יבוא בו.

הוא הניח ידו על בִּרכּהּ החשופה.

“לא היית צריך לדבר אליי כך!” התרחקה ממנו באותה בהלה.

“השארתם אותה בבית?”

זיק מוזר ניצת בעיניה והן נצצו לאור הלפיד, קולה היה לקול אחר. הנה כך, נזכר, דיברה בחוץ עם בעלה.

“לא הִרשו לי לגדל אותה בבית מפני שאמרו שהיא. אתה מבין, הם מפחדים ממני, שאעשה לה רעה, שאפגע בה. לכן לא מרשים לי לטפל בה. אבל היא בסדר. כן. בסדר גמור. היא יפהפייה. היא… אתה מבין. מעולם לא היתה מוזרה. וכי כיצד זה תיוולד ממני. ילדה שונה? מוזרה? הלא ראית אותי, שאני בריאה. הלא אני, תגיד! תגיד לי, אם אני לא…”

פתאום היתה לבדה במערה וצעדיו התרחקו ממנה במרוצה, והיא שמעה אותו מקיא לתוך אחת המהמורות החשוכות שבנקיק המוליך לאולם הארובה.

“אַל תעזוב אותי!” התחננה, “קצין צבי! אני רוצה לצאת החוצה! אני מוכרחה לצאת! איפה אתה?”

היא קמה ועמדה על רגליה במרכז המערה, רועדת כמו בחללו של תא-סוהר חשוך. הרגעים הספורים שחלפו עד שחזר אליה היו ארוכים כנצח. הוא חזר, מהלך בקושי, פניו חיוורים כצבע החאקי הירקרק של מדיו.

“בואי!”

בלי להביט לעברה ניגש לקחת את הלפיד.

“מה עשיתי לך?”

“לא-כלום,” אמר, “עכשיו בואי,” ובליבו חשב: “בעלך המטונף.”

“לא, אתה צריך להסביר לי,” התעקשה.

“אני לא יכול. בואי. היה לי מספיק היום.”

היא שינתה טעמה וקרבה אליו והניחה ידה על זרועו. “קצין צבי, סלח לי אם פגעתי בך. לא הייתי צריכה לצעוק. הסתכל אליי… הרי אתה ניראה איוֹם ונורא! מה קרה לך? שֵב. אתה לא יכול לצאת כך מהמערה. אתה צריך לנוח קצת. הרי לא נישארה טיפה של דם בפנים שלך. אתה לא מרגיש טוב? אוי, אתה, הרי לא נולדת אתמול? לא שמעת דברים כאלה? הֵי! חשבתי שאתה יותר חכם!”

“עִזבי!” אחת כמוה, עם אצבע פחוסה, ועוד מרשה לעצמה! כאשר נגעה בו נרתע בבהלה, כאילו גרם לו מגעה כווייה או הדביק אותו במחלה.

“מה עשיתי לך? קודם רצית בי והיית נחמד כל-כך, ופתאום – אני מעוררת בך בחילה…” ושוב קרובה היתה לבכות.

“תראי, לא איכפת לי שיש לך בעל ונכנסת איתי למערה,” נהם, נפגע, ועיניו הקטנות והמצומצמות בחנו אותה במבט ערמומי, כחושש פן היא מרמה אותו. “אבל אם הייתי יודע, כל העניין הזה, עם הילדה… מחליא אותי, לחשוב… אַת מבינה, לא איכפת לי כלום… אפילו נשואות… אבל מדוע העלבת אותי? לא רציתי לנצל אותך. תאמיני לי. יש לי חברה בירושלים ואני אתחתן איתה… אולי.”

“לְמה אתה מתכוון?”

“אַת יודעת,” טמאה אחת, הירהר.

“לא ניצלתי אותְך.”

“עכשיו נצא,” הוא תפס בידה בגסות והתחיל מושך אותה אחריו.

“רגע אחד,” אמרה.

“מה העניין?” ואולי היא מטורפת, ואין לה כלל ילדה?

היא התכופפה והרימה את מטפחתה. אחר-כך עמדה ושלחה מבט אחרון בארובה המחשיכה מעליהם, וכאשר השפילה את עיניה נפגשו מבטיהם. מי ניצל את מי? ופתאום התברר לה משהו, משהו שלא העלתה כלל על דעתה עד כה, וגם עכשיו לא היתה מוכנה לאומרו לעצמה במילים מפורשות.

 

פרק שבעה-עשר: יוהנס שמידט: “עלינו להשמיד קודם-כל את היהודי שבתוכנו!”    🔗

…טיפסנו בשביל צר בחשכת הלילה. כשעתיים ארכה הדרך, וכשסיימנו אותה עלה השחר, וכפיצוי על הטיפוס המייגע נתגלתה לנגד עינינו תמונה מרהיבה. הלילה היה אפל וטיפות גשם דק טיפטפו, חזיון בלתי-רגיל בעין-גדי אפילו באפריל. אוויר לנשימה היה בצמצום, קירות ההרים סביב חסמו ובלעו את משב הרוח. הזענו. נעלינו הסתרבלו בבוץ חלקלק, ובגדינו נרטבו מן הטפטוף הקל והזיעה. קרוב לפיסגתו של שוכרת-א-נג’אר קידם את פנינו מַשב אוויר קריר וכך התבשרנו כי קרובים אנו לסוף העלייה המפרכת.

לא רחוק מאיתנו הִבחנו בצלליות שחורות גדולות שהיו מתנועעות הנה והנה על מקומן. עצרנו. היו אלה גמלים שניצבו בראש המעלה. שמידט חשש שמא חונה סמוך לנו אחד משבטי הבדווים, הגונבים בלילות את יבוליו. עדיין היינו למטה, בשביל הצר התלוי על פי התהום, שהערבי מכנים בשם “א-נקבּ”, והיצורים הללו עמדו נטויי-גרון על רחבת הפיסגה למעלה. התקדמנו לעברם בסתר, בהילוך שפוף, שמידט שלף את אקדחיו, היסה את כלבו, ועיניו נצצו כמפקד על מערכות צבא גדול. ומה רבה היתה התדהמה כאשר קרבנו בזחילה מאחורי סלעים וראינו כי לעשרת הגמלים אין כל מלווה. בשעות הלילה רעו ברחבי המידבר לבדם, ובטרם שחר גבר צמאם והם התכנסו מעצמם בראש המעלה, “ראס-א-נקב”, ממש על פתח הדרך המוליכה מטה אל מעיין עין-גדי – כדי לרדת אל הנחל ולשתות. בלילה לא העֵזוּ לרדת בשביל התלול פן תמעדנה רגליהם ויחליקו לתהומות. בריות גבוהות ושקטות אלה עמדו, לועסות את בלען בהטיית-ראש, לוחכות בדל-עשב המסתתר בין סלעים, או מעלות גירה, והבעה מהורהרת נסוכה על פניהן.

אפרורית הבוקר התפזרה. הגמלים נדהמו למראה שלנו, שני אירופים, שאינם לבושים כבעליהם, הבדווים. אך גבר עליהם הצמא והם פסעו לקראתנו בנחת, מתעלמים בהטיית-גרון גאה מבני-האדם הניצבים על דרכם, ומחרישים כמו על-פי הסכמה הדדית. אחת-אחת נעלמו דבשותיהם הצהובות בעיקול המורד. הטפטוף פסק. כאשר היבטתי למטה נדהמתי לראות באיזו דרך-לא-דרך העפלנו.

“מה תעשה בהם?” שאלתי את שמידט, אשר עשרת הגמלים היו שבויים עתה בידיו בבקעת עין-גדי, שכן הדרך חזרה היתה נתונה לשליטתו.

“אחכה עד שיבואו בעליהם, ואדרוש מהם תשלום בעבור הנזק שהם גורמים לשדות שלי. לא אשחרר אותם אלא לאחר איומים וקנסות. עליהם לדעת מי שולט באזור!”

עין-גדי כולה היתה פרושה למטה, כאילו הסתכלנו בה ממעוף האווירון. ליד הנחל הצפוני, הוא ואדי-סודייר, הבחנו בעשן דק ותכלכל העולה מסוכותיהם העלובות של בני הראשיידה, הניראות ממרומים חמודות כצעצועי-ילדים. בין הבקתות היה אפשר להבחין בדמויות השחורות הזעירות של תושבי המקום, המוציאים כבשים-של-קרטון לרעות על גדות ערוץ זעיר. מנגד, מעל לרכס הרי-מואב המרוחקים, מעבר לים, התחילה השמש לזרוח. בימי החורף צלוּל האוויר ונקי מאבק, הראות מצויינת, סערות-החול והחום הכבד אינם מערפלים את תווי הבקעה. ההרים במזרח היו קרובים כאילו התבונָנו בהם במשקפת, ובמקום שרגלי ההרים כמו טובלות בים ראינו קניון עמוק חצוב בקיר הסלע, והוא נחל ארנון, אשר הערבים קוראים לו “מוג’יבּ”. במקום השפך של הנחל בולט כתם לבן של הדֶלתה היורדת אל הים ושולחת לשונות-יבשה לדרומו ולצפונו. קבוצת דקלי התמרים ניראית ממרחק עשרים הקילומטרים כשיח קטן אחד השולח לעברים זרועות משוננות של כפות הדקלים. בתוך הקניון אין שביל, והמטיילים שם טובלים רגליהם במים הזורמים. צוקי הסלעים בשערו של הנחל מתרוממים לגובה שמונים ומאה מטרים, והרווח ביניהם כארבעים מטר. מקיר אל קיר נוהרים מי הארנון ללא כל סימן לרצועת גדה.

לא פעם עברתי על-פני השפך בספינה של מפעל-האשלג. ופעם אחת אף חנינו שם ונכנסנו אל הנחל לסיור ברגל. לאורך הנחל פנימה מצטמצם המרחק בין הקירות, ההולכים וגבוהים זה מזה. פיתולי האפיק מתרבים, ואין רואים יותר מכמה עשרות צעדים לפנים. טיפסנו ועלינו בין סלעי-המפולת האדומים, המתגוללים באפיק הנחל. זרם המים הגבִּיר את שטפו, התנפץ אל הגושים וניתר מהם במהירות רבה. בפינות שנתהוו סמוך לבליטות ההר, עמוקים המים, ובבריכות שנוצרו בשקעים מתרוצצים דגים גדולים וקטנים.

לאחר הליכה מאומצת הגענו אל צוואר השׁער. מכאן והלאה מגיע רוב הנקיק למטרים מעטים. המים שוטפים במהירות, והזרם נופל בשיפוע תלול. קירותיו הגבוהים של הקניון כאילו מקושטים בציורים דימיוניים, כמו ביד-אמן שעיצבה והקציעה וליטשה בכוח-אדירים. ככל אשר מתקדמים באפיק הצר, מתקרבות דפנותיו קיר-אל-קיר, והנקיק דומה למנהרה שרק קרני-אור בודדות חודרות לתוכה. בגובהי חומותיו, סמוך לשפתו העליונה, מבחינים בקיני-נשרים בולטים, התלויים בחלקם על פי תהום, והם גדולים ובנויים מקני-סוף וגזרי-עץ.

לאחר שהלכנו שעה ארוכה בתוך הזרם, נחסם האפיק הצר בחומת-אבן, ומפלי-מים נופלים ממנה בשצף-קצף ובהמולה רבה מגובה רב. סילונות האור יורדים ומשתברים מקצהו העליון של הקניון, ולעיתים קשה להבחין בין לובנו של זרזיף-המים, הניתז ברבבות רסיסים, כחלב, לבין בוהק קרן-שמש החודרת פנימה ומאירה את חללו הצר והגבוה של הנקיק. עמדנו שם שעה קלה, מביטים בפלא יופיו של הטבע, ואחר-כך חזרנו על עקבינו אל הספינה שחיכתה סמוך לחוף.

ועתה, ממרומי הנג’אר, בבוקר הצח והשוקט הפרוש על הים, השקפתי לעבר הסדק האפל של קֶניוֹן הארנון, מעל לתלולית הלבנה אשר בשפך הנחל. לוּ היו לי כנפיים הייתי ממריא ועושה ביעף את המרחק מן הפיסגה, שעמדנו עליה אל פתח-המוצא של הארנון, ובלבד שלא תַמֵס השמש את כנפיי ככנפי דדאלוס. שכן הגלגל האדום-זהוב של השמש המסנוורת התרומם על-פני קו-הרכס של הרי-מואב ושִינה ברגעים מעטים את צבע הים מאפור-כחלחל ללובן מכסיף ומסמא-עיניים. פֶּתח הארנון נעלם מעיניי מפנֵי הזוהר המסמא.

“ואלדמאר הבוגד! מתרפס לפנֵי יהודים!”

שמידט הוא שהֵמס את כנפיי. צנחתי בבת-ראש ארצה, וכל קסמה של השעה הנפלאה פג.

“שער בנפשך, אותו שבר-כלי, רק הגיעו לאוזניו החדשות האחרונות ממולדתנו, לא התעצל והטריח את עצמותיו הזקנות בעגלה מווילהלמה לפתח-תקווה, עלה לביתו של דֶר-יוּדָה ידידו הוותיק, והכריז ברצינות נוראה: ‘באתי להביע לפניך את מחאתי על עלייתו של הֶר היטלר לשלטון! אני רוצה שתדע שאינני שותף לדיעותיו, וכי אני מתנגד לו בכל ליבי!’ – חה, חה, חה..!”

“ומה ענה היהודי?”

"לא טרחתי לדעת. נידמה לי שאמר שהמחאה אין בה תועלת, כי לא האנשים בני-דורו של ואלדמאר שמידט שולטים כיום על המתרחש בגרמניה, ולא עלה בדעתו כלל להאשימו באחריות למעשי האחרים. כיצד הקפיד לבוא ולהביע את מחאתו! ואלדמאר הבוגד! אכן, זה רגש החובה במשמעותו המסולפת ביותר. תאר לעצמך, פון-אברלה, מה היה קורה אילו אנשים כוואלדמאר שמידט היו עומדים היום בראש גרמניה שלנו!

"הבית היה מלא צלבים. בחדר הגדול היו תלויים חיתוכי-עץ של לותר ושל כריסטוף הופמן, לבושים אדרות עם שוליים של פרווה, כאילו הם עומדים לעוּף. בחדר השני היו תמונות של אבות המשפחה, וציור נוף המתאר את ארץ האבות, אגם ויער ובית-איכרים. ובמגרעת הקיר התנוססה תמונת-שמן כחולה של הרועה הטוב שלנו. התמונות האלה, קצה נפשי בהן מכבר. את תמונתו של הפיהרר לא נתן הזקן להכניס לבית, אף-על-פי שהיתה מצוייה כמעט בכל שאר בתי-המושבה. יותר מתמיד היה ואלדמאר שמידט מסתובב עתה וממלמל פסוקים מן הברית הישנה. ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע.’ הפסוקים היו רקומים בכתב מסולסל על-פני המרבדים הפרושים על הקירות, מקושטים בציורי פרחים, שופרות שמיְמיים וחצוצרות.

"האם בגלל אדיקותו היתירה נהיה לאוהב יהודים? פטפוטי אמונה. שטויות. לפני שנים אחדות הכריז השתיין הזקן, חורבה סנטימנטאלית זו, באוזני היהודי שבא לבקרו:

"‘יודע אתה, יודָה אחי, מה משותף לנו ולכם? משותפת היא הסכנה שבנינו יהיו ליבנטיניים! צעירינו מדברים ערבית, בזים לדתם וחולמים על ערים רחוקות! שוב אינם עובדים-ממש לצד פועליהם הערביים אלא מסתפקים בהשגחה עליהם בלבד, וגם זאת הם עושים בלי חמדה. והעתיד? צוחקים הם, צוחקים, צוחקים.’

"בילדותי היה מתעקש שאלך איתו לבית-התפילה של הכפר בכל יום ראשון, אלבש שחורים כמוהו, ואזמר אותם פסוקים עתיקים, ממש כאחד מאבותינו הטמפלרים שעלו לכאן לפני כשבעים שנה. מה לי ולהם? אנו חיים עתה בתקופה אחרת, הרת-גורל לאומה, ואילו הוא, העלוב, זקוק הוא תמיד למילה הגואלת מפי היהודי שלו כדי שיוכל למצוא שלווה לנפשו. חסר-גאווה שכמוהו, להתנצל הלך! חוב גדול הוא חייב, כביכול…

"ומהו החוב? כאשר פרצה המלחמה הגדולה, והתורכים הכבידו את גזירותיהם על יהודים וגם החרימו את בהמותיהם, שלח ואלדמאר עגלה טעונה זרעים עם סוסי-עבודה כדי לעזור ליהודי שלו לחרוש ולזרוע את שדותיו. למתיישבים הגרמניים השאירו התורכים את סוסיהם ולא החרימו אותם לעבודת-הצבא. אחר-כך התהפך הגלגל ובאו האנגלים, ודר-יודה העביר לוואלדמאר בדרך-עקיפין למצרים, על-ידי קרובי-משפחה, הפירמה של אחייניו בקאהיר, האחים גרין, סוכני חברת התרופות והכימיקאלים הגדולה אי. ג’י. פארבֶּן לכל המזרח-הקרוב, את סכומי-הכסף שהתקבלו מפדיון יבולינו בווילהלמה.

"כך עברה על שני האיכרים המלחמה הגדולה. אני לא מגנה את הידידות שלהם, טוב לו לאדם שימצא לו רֵע, אפילו יהודי. אך זו לא היתה ידידות אלא תלות! אתה מבין? איכפת היה לו מה חושב היהודי על אודותיו, לכן הלך להתנצל. ובשעה שכבר היו חברים בסניף המפלגה, או מועמדים להצטרף אליה, רבים מצעירינו בווילהלמה, וגם אחדים מהזקנים, ממשפחות דֶקר, הֶפר, קוֹפּף, דוסטור, דרהֶר, פראנק, הַאן, הורנוּנג, קלינק, ריכטר, שְטֶלֶר, הוניג ואחרים – באותה שעה עומד לו מי שהיה הבירגרמייסטר של הכפר, לובש את בגדיו הטובים, המלאים כתמי-בירה, חובש את מגבעתו השחורה, שהיתה פעם מהודרת, חומק בחשאי מפני אשתו השומרת את צעדיו, ומתגנב ויוצא בעגלתו במשעולי הפרדסים אל המושבה שבה מתגורר רעהו, במין שליחות סהרורית הניראית לו בערפילי הכרתו כהצלת כבודו של העם הגרמני! – במילים אלה, לא פחות ולא יותר, יִבֵּב לעת ערב כאשר חזר לביתו והתייחד עם ספלו המקציף בפינת ה’בּיר-האלה', ואימי חוקרת אותו לסיבת היעדרותו:

"‘נסעתי להביע את מחאתי באוזני דֶר-יוּדָה על מעשיו של הֶר היטלר!’

“שְמע לי,” הוסיף ואמר יוהנס, “עלינו להשמיד קודם-כל את היהודי שבתוכנו! כאן,” הניח יד על ליבו, “כאן היא נקודת-התורפה! ולא בקיומם הפיסי. שיחיו להם, מה איכפת לי? אבל רחוק ממחשבותינו.” ופסוקי השפה שלנו התגלגלו מטה, כאבן המידרדרת במורד ההר, מעלָה אבק ומפלי-עפר, שברי-סלעים מרקדים, מקפצים בהשיגם זה את זה, לעבר נאת-המידבר של עין-גדי, הפרושה לעינינו כמונחת על כף-היד. נוף בעל מראה חמור, נזירי ומידברי, כאילו לא השתנה כלום מן היום שבו השקיף משה בן עמרם ממרום אחד ההרים אשר ברכס-שמנגד אל עבר-הירדן המערבי.

“כל זמן שיימצא בעולם גרמני אחד אשר יחוש צורך להתנצל ולהתבזות לפניהם כוואלדמאר שמידט העלוב, לחינם כל מלחמתנו, הפסדנו אותה עוד קודם שהתחילה, בגלל התלוּת הארורה במה שהללו חושבים עלינו!”

ביקשתי את סליחתו ופניתי פסיעות אחדות דרומה לקצה הצוק. לא יכולתי לשאת עוד את דבריו והִשארתי אותו כשהוא משחק עם כלבו ומשקה אותו מים בכף-ידו מן המימייה. ראיתי את ה“לשון” המחווירה, ואת גבנוניתו הזעירה של ג’בּל-אסדום, הוא הר-סדום, אשר בקושי היה אפשר להבחין בצלליתו האפורה, הנמוכה – והרי מתרוממת שם חומתו הלבנה לאורך קילומטרים רבים מול פני הים. ואת מצדה, שהיא כספינת-סלע וחרטומה פונה היישר לעומתנו. אור השמש הציף את מדרונותיה המזרחיים ואת פסגתה השטוחה, הקטומה. ערוצי ואדיות עמוקים מטפסים אליה ומפרידים אותה מן הרכס הסמוך. צידה המערבי סמוך לכתף ההר שמנגד, שקוע בצל, עטוף חשרת כתמים המְשַנים את זוויותיהם בכל רגע, כאילו היה ים שחור מתנועע מסביב לסלע. את שרידי הבניינים ההרוסים והחומה אין רואים מפני המרחק. ויוספוס פלאביוס? האם צדק יוהנס שמידט?

באותה שעה התגעגעתי אליכם, יקיריי, וביקשתי להחזיק בידו של קארל הקטן, לקחתו עימי מגבעה לגבעה, ממעיין למעיין, בצל נקיקיהם האפלים הירוקים של עין-סודייר ועין-ערייג’ה, לרחוץ במי הבריכות, הזכּוֹת והצלולות, הנחבאות במדרגות ותחת מפלי הסלע, עטופות סכך שיחים ירוקים, ומעליהן עצים שגזעיהם נתעקלו. הירהרתי במראה עין-גדי בימי-קדם, מכוסָה דקלי-תמרים לחוף הים, וכרמי גפנים מטפסים בצלע-ההר. הדממה. שעת-הבוקר, המראֶה הפראי והבתולי של הגבעות המבותרות, אשר כאילו עוד לא נגעה בהן יד-אדם. רק צלצול פעמוני עדר הכבשים. ואותם יהודים קדמונים, האיסיים, שאיווּ להם למישכן את סביבות נאת-המידבר המרוחקת.

יום תמים הלכתי בעקבות שמידט. טיפסנו במשעולים שבהרים, זחלנו לאורך נקיקים, נכנסנו אל מערות קסומות אשר פתחיהן חצובים בסלע, וניכר שיד אדם הכשירה אותן למגורים, ובהן הסתתרו דוויד וכל איש ריב ומדון מקרב היהודים, כמסופר בביבלייה, וגם המורדים של הגיבור העברי בר-כוכבא. ביקרנו במערות טבעיות מעל לערוצים, לרגלי מפלי-המים, אשר השיטפונות חצבו את פתחיהן, והמים המטפטפים מן התקרה ומן הכתלים יצרו בהן במשך שנים ארוכות סְטַלקטיטים וסטלגמיטים, נטיפי-אבן שצורתם מופלאה והם משתלשלים ממעל, מן התקרות, דומים לדמעות שקפאו, או צומחים מלטה כבזים לחוקי הטבע. דומה, בנטיף המזדקר יש חיים משלו, תשוקה לקלוט טיפה ועוד טיפה מאלה הנופלות אל פיטמתו בזו אחר זו מן הנטיף-התאום המשתלשל מן התקרה, ולקבל את המִשקע האפסי של המינראלים, אשר יקדם בגרגיר מבוטל של חומר את גובהו. שיחי השׂרכים כיסו על-פני המערה כווילון-כשפים ירקרק, מקלעת-עלים ירוקה, כשׂערה וכמלבושיה של נסיכת-השאוֹל הֶקֶטִי המשולשת, השוכנת בחשכת היערות העבותים.

בעודי מטייל ומשוחח עִמכם, יקיריי, בחלומי, השתדלתי להסיח את דעתי מרעיונותיו של שמידט. כאשר ראה שאני מסתייג ממנו, החל לספר לי על עתיקותיה של עין-גדי – בריכות-המים, התעלות המקשרות ביניהן על-פני מדרונות ההר למטה, ממעיין עין-ג’ידי ועד לוואדי-סודייר. תל-ג’וּרְן, הגבעה המתרוממת באמצע המישור ועליהָ פזורים חרסים רבים, מטבעות, שרידי בניינים, ובריכה גדולה בצידה המערבי, המכוסה כולה טִין לבן של הסחף הבא מן ההרים. שמידט סבור כי כאן מקום היישוב העתיק של עין-גדי. הלאה משם, כלפי דרום, בפתח ואדי-ערייג’ה, מתנוסס קַאסר-אל-ערייג’ה, שרידי המיבצר אשר שמר על פתח הנחל. בתוך הנחל מצויים בריכות ושרידי אַקוַאדוּקט עתיק חצוב בסלע שנועד להוליך את המים ממקום גבוה אל פתח הוואדי, ומשם ילכו מעצמם אל שדותיה של עין-גדי הקדומה.

גדל שם עץ-הסִידָר, אשר על שמו קרוי הנחל הצפוני, ואדי-סודייר, פרחיו זעירים, פירותיו מעוגלים וענפיו מכוסים קוצים. ממנו, כך אומר שמידט, הכינו, כמסופר, את זר או כתר הקוצים שעטרו הרומאים לראשו של ישו לפני צליבתו, על-כן נקרא שמו במדע “קוצי ישו”. עצי-הסִיאַל, שעל שמם קרוי אחד הנחלים הגדולים ושפכוֹ בין עין-גדי למצדה. הסַלְוַדוֹרָה הפרסית, שיח שגובהו כמה מטרים והוא משתרע במעגל על-פני שטח ניכר ויוצר סככה טבעית. בימי-הקיץ הלוהטים משתמשים בו התושבים כמחסה מפני השמש.

ועוד מצוי במקום צמח מופלא, “עוּשֶׂר” בפי הערבים, והיהודים מכנים אותו “תפוח-סדום” או “פתילת המידבר”. השיח נמוך, עליו ירוקים ורחבים, וביניהם בולטים פירות נפוחים, צבעם בין ירוק לחלב, גודלם כאגרוף, ובאמצע לכל אורכם מפַסקת אותם צלקת מעוּבּה בגוון ירקרק-בהיר. השיח מעורר תשומת-לב בפירותיו הגדולים – חזיון נדיר מאוד. אין בכל נאת-המידבר עצי-פרי, לא מטע מעשה-אדם ואף לא פירות-בר כמו ביערותינו. אך מה רבה אכזבתו של הקוטף – הפרי קל כנוצה, נפוח ותוכו ריק. כאשר מכים עליו ביד או דורכים עליו הוא מתפקע, פַף! – כשקית-נייר שהילדים מנפחים ומנַפּצים כדי להפחיד. בתוך הפרי עטופים הזרעים רשת סיבים כמשי מאוד עדין, בהירים, דקים ואווריריים. הבדווים נוהגים לרקום את סיבי ה“עושר” הנוצצים אל תוך העקאל היקר שהם שמים לראשם.

שמידט מספר כי אחד הנוסעים הראשונים, רוֹבּינזון, שביקר בעין-גדי בשנת 1838, ראה את הבדווים אוספים את הסיבים מתוך הפירות הבשלים, שוזרים אותם על גפרורים ומכניסים לתוך אבק-השריפה הדחוס בקני-רוביהם כדי לעשותו מהיר יותר להתלקח. ועוד שמעתי מפיו כי רוקח יהודי מירושלים בא לאסוף בשפופרות את המיץ הלבן, והוא מוכר את ה“חלָב” הלבן כתרופה נגד נשירת שערות, ברשותו המפורשת של שמידט, ותמורת תשלום נכבד.

צמח אחר, קטן ורב-תהפוכות, הוא שושנת-יריחו. צבעוֹ אפור-יבש, ולאחר הבשלת פירותיו הוא מתקפל לכדור זעיר. בשעה שמשרים אותו במים, הוא נפתח כמניפה וקם לתחייה. שושנת-יריחו קדושה לנו כי היא מסמלת את תחייתו של המשיח. הערבים בעיר העתיקה בירושלים מוכרים אותה לתיירים נוצריים הבאים לפקוד את המקומות הקדושים.

שמידט יצק לכף-ידו מים מן המימייה, קטף שושנת יריחו והניח אותה בכפו, ובמהרה רווה הכדור הקטנטן, שענפיו היבשים מעוקלים פנימה, נפתח וגילה לנו את ההֶלקטים הצפופים של פירותיו. בתנועותיו, כאשר פרש את אבריו, דומה היה ליצור זעיר בעל חיים משלו, המתחנן אלינו ומתפלל ממעמקי צחיחותה של הקרקע ויובש של שנות מידבר ארוכות. זרועותיו היו שבויות בכפו הבשרנית של שמידט, ולרגע דומה היה עליי כי מבּין הא צבעות הגסות, האדמוניות וצרובות-השמש, פורש אליי ילד רך את ידיו בתחנונים, אבי, אבי, למה עזבתני?

חיבקתיך בחלומי, קארל יקירי, והבטחתי לך כי יום יבוא ואקח אותך איתי, יחד נעבור שעל-שעל בכל נופיה של ארץ-המלח. ידך הקטנה בכפי, נרחף במשעולי ההרים, בסתר הוואדיות והנקיקים… ולעת ערב, כאשר תיעף, אכין לך במו-ידיי קן בצמרת העץ, כמעשה הבדווים הבונים להם בצמרות הסיאל מקום-לינה בלילות-הקיץ החמים.

גוזל שלי, יקיריי, כל אהבתי אליכם… וגעגועיי, מעין-גדי. ורגשי החרטה, מדוע אינכם עימי. מחצית העולם… עברתי, נע-ונד ממקום-עבודה למקום-עבודה, ממידבר-מלח למידבר-מלח, ממיכְרֶה למיכרה, וריח האשלג… היה לי לזרא. לולא אתם… בני הקטן והמרוחק, סלח לי.

“עדיין המכתב הוא?” שאלה דניאל את עצמו בחשיכה, “לא מתקבל על הדעת. הוא קורא על-פה, מדימיונו.”

אלומת-האור הקטנה של פנס-הכיס היבהבה, והגרמני פיזם בקולו המתכתי הצרוד:

Klein ist, mein Kind, dein erster Schritt,

Klein wird dein letzter sein – – –

[קטן הוא, ילדי, צעדך הראשון, / קטן האחרון יהיה – – – ]

“אנא,” ביקשוֹ דניאל.

“גוזלי שלי, קארל הקטן, את הטיול שהבטחתי לך לעין-גדי… אל תשכח.”

דניאל חיבק את כתפיו של הגרמני. הסככה המרוחקת היתה שטופה אור. צליליו האחרונים של הפעמון שקרא בפעם השלישית לארוחת-הערב השתהו רגע בנקיקיו המפותלים של הר-סדום ונמוגו במרחק. חולצתו של דניאל היתה רטובה ודביקה.

“…למוחרת בבוקר גלש שיטפון אדיר בבת-אחת מכל משפכי צוקיו של שוכראת-א-נג’אר, מעל לעין-גדי. גשמים ניתכו במידבר-יהודה ופני השמיים אצלנו היו כחולים, בלי צל של ענן, אביב נצחי. עמדנו למטה, לפני הסוכות, והמים החומים שטפו בקצף עכור, ניגרו במַפּלים, כאילו היתה פסגת ההר בריכה אדירה אשר נשבר דוֹפנהּ המזרחי, הפונֶה אלינו. האין סכנה שהשיטפון יגיע אלינו? שאלתי. ושמידט הרגיע אותי, אם כי הודה שאף הוא עדיין לא ראה מחזה כה מופלא. מכיר הוא שיטפונות הממלאים את ערוצי הוואדיות של הסודייר והערייג’ה, הבאים ממרחק קילומטרים רבים ממערב, מהרי-יהודה, אך לא מכאן, מעל פסגת ההר ממש. שבר-ענן הוא. חלפה כרבע שעה, והמים פילסו לעצמם דרך אל אפיקי הוואדיות ונשפכו לים, והיתוו דלתה של כתם חום ודלוּח שהלך והתרחב וצבעו עכור לעומת מי-הים הכחולים. כוח איתנים! והרעש, גזעי-עצים נפלו ממרום, נסחפו בזרם… השיטפון.”

“צריך ללכת לאכול,” אמר דניאל.

הגרמני טרף בחשיכה את הדפים שבידיו, החליפם בזה אחר זה כאילו בלי קשר לקצב קריאתו.

“בבקשה ממך,” הפציר בו דניאל.

“השיטפון, השיטפון. אילי מַא בּיחַ’אף מן אללה,” מילמל הגרמני, מרפקיו שעונים אל מעקה-העץ של מרפסת הצריף, ידיו שלוחות לפנים, האצבעות עדיין ממשמשות בניירות, פניו נטויים נכחוֹ וכלפי מעלה, ומבטו בולש ברכס האפל של הר-סדום.

“עדיין לא איחרתי את המועד. חַ’אף מִנוֹ. השיטפון. אתה יכול ללכת, בבקשה אל תחכה לי, אצטרף אליכם לארוחה בעוד שעה קלה. זקוּק הייתי לעֵד. תודה לך. חשובה הבדידות. האם יכול אדם להיות עֵד וידיד של אמת בעת ובעונה אחת? אולי מי ששמע יותר מדי חייב לברוח לקצווי-תבל לבל יהיה עליו לשאת בשנית את הנטל, את מראה האדם השׂם בו מיבטחו? ידידות-אמת חֵרשת היא לעיתים. בני-אדם… אבל אנחנו חלשים, זקוקים לקירבה, לאינטימיות… אחר-כך שונאים אנו את עצמנו ואת העדים למצוקה גם יחד. אנא, לֵך. לך לאכול. אשתך ודאי מחכה לך. היא קצרת-רוח. עשה עימי חסד והנַח לי. לא פעם אני שומע מן ההרים קולות. השיטפון. לא פעם העבר וההווה מתערבבים. לא פעם הזמן מאבד את ממשותו. איחרתי את המועד. תודה לך ששמעת. עכשיו אולי אשמע קולות… קולות אחרים. אנא, הנַח לי. תודה לך על שעזרת, על הכול. עוד מעט יעלה הירח במזרח, שם, בהרים, ממול. לא אדבר מיד עם המזכיר, אחכה שבוע-שבועיים, עד שיכירו אותי. אולי יסכימו שאישאר. אתה מכיר את המכתב מווילהלמה? יש עוד אחד. אבא. הוא.”

דניאל אמר: “אשמור לך מקום ליד שולחננו.”

וירד לעבר הסככה.

לעיתים הוא מתעורר באמצע הלילה מתוך הלמוּת-לב של בהלה ופתאום הוא יודע כי לא לעולם יחיה. הוא אינו חושב על כך בשעות היום. רק היקיצות בלילה מפחידות אותו. בדממה, כשאינו יכול לרמות את עצמו. הוא יודע. הוא רק גוף. כל הדברים אשר לא הספיק לעשותם ואשר עדיין הוא חולם לזְכּוֹת בהם מתפרצים וכמו לועגים לו. הוא דוחה את הפגישה עם אכזבותיו. מחר, מחר. הוא מתחמק מלהודות במפלות, בקוצר-ידו. מחר, מחר. הוא דוחה את מחשבותיו השחורות ומתנחם ומדלג מתקווה לתקווה, כדי להרוויח זמן. כדי לחיות ככה. ורק בלילה:

הוא מטפס במעלה גבעה. כאשר יגיע למעלה יראה את המידרון, הקץ. ויתחיל לגלוש. אבל כל זמן שהוא אוהב את שרה יוסיף לטפס ולטפס, וככל שיעפיל כך גם תתרומם לעומתו הפיסגה והוא אליה לא יגיע. כל זמן ששרה קיימת כנגדו, היא מונעת אותו מלחשוב על הקץ. יש תקוות ויש מישהו שמכסה ומסתיר מפניו את התהום. היא מכאיבה לו והוא מענה אותה, אבל אין הוא חש את עצמו בודד, וגם בלכתו על פי תהום הוא אינו נופל וראשו אינו סחרחר והפחד ממנו והלאה, כי אינו רואה אלא אותה. ביום שיחדל לאהוב אותה, יתחיל למות. מתחילים למות זמן רב לפני הקץ, כשם שמתחילים לחיות תקופה ארוכה קודם הלידה, באהבת ההורים.

חייו מתנודדים בין טיפשותו לבין פיכחונו המכאיב. בין העיוורון והיכולת לסלוח תמיד, לבין ייאושו של המבין הכול והזוכר הכול. מה הם חייו עימה? להיות עדים איש למשוגותיו של הזולת. לפנק אותן. לאהוב. ולא לזכּוֹת בכלום חוץ מן הרגע המתחדש תמיד. שעה של חסד. שגם היא באה לאחר תקופות ארוכות של התחפרות נואשת איש בנגעי זולתו.

וקארל?

 

פרק שמונה-עשר: צבי: “שלא יבלבל את המוח. אם הוא רוצה לכפּר, שיכפר. זאת הבעייה שלו.”    🔗

קארל לא הופיע.

בלילה דמתה האכסניה לספינה, סככת-האוכל היתה כסיפון שטוף-אורות, רוחש תנועה ודיבורים. גג-המחצלאות ומעקה-העץ מסביב היו כספינת-טיול השטה מעיר לעיר ונושאת קהל חוגג במסע עליז לאורך חוף האגם. החשיכה הבליטה את בדידותם של אורות הסככה לרגלי הר-המלח.

מפעל-האשלג, בית-החרושת לברום – מרכז-תעשייה הומה המואר יומם וליל – נמצאו מרחק קילומטרים אחדים דרומה, הר-סדום מסתיר אותם, ושאוֹנם אינו נשמע. גם בצפון שררה חשיכה גמורה. והים, רובץ לא-ניראה, עוצמתו מורגשת בשתיקתו המכבידה, ללא איוושת גל, רק אותה נוכחות סמוייה, מתמדת, כענק אגדי השרוי בצל, העלול להתרומם פתאום ולנער את משאו. ואותם ריחות חריפים: הגופרית, הכלוֹר. הרחק במזרח, בין הכוכבים הנמוכים, נצצו אורותיה של כֶּרָךּ, היא קיר-מואב התנ"כית, במרומי ההרים. וסמוך לאורותיה הקלושים, על גב הרכס, עלתה בהרת קלה, כאילו פרצה שריפה בקצווי ארץ.

והחום עדיין כבאמצע היום, ואין רוח, והמחנק מתגבר מפני קירותיו של ההר, המתנשאים זקופים סמוך לצריפי האכסניה וסוגרים עליה, פולטים את החום אשר צברו סלעיהם בשעות היום.

מתקרת-המחצלאות – הפרושה על-פני לוחות עץ בלתי-מהוקצע, השתלשלו נורות-חשמל עירומות אחדות. החוטים, התקשָה ציפויים בחום ובמליחות, והם התעקלו בזוויות שונות ומשונות. הנורות המוברגות לקצותיהם קפאו כאילו בעיצומו של מחול מוזר, כל אחת מזדקרת כרגלה של רקדנית השלוחה לכיוון אחר. על שולחנות-עץ גסים וחשופים השחירו כתמי שומן. סמוך לנוסעי האוטובוס הנוּגים ישבו פועלים אחדים ממפעל-האשלג, אנשי סדום, שתו בירה וסיפרו בדיחות. צבי, שרה ודניאל שתקו, והכלב התרוצץ משולחנם אל שולחן החיילים וחזרה. סמוך להם ישבו הרוזנברגית, מוּסי, נעמי ויידמר בעלת פני הסוס ובעלה הגוץ, והארכיטקט לוונטל. שלושת המתרחצים הספיקו בינתיים להתקלח והחליפו את בגדיהם בשובם מן הים. שערו הדליל של לוונטל היה מסורק בקפידה, צמוד לרקותיו, וצבעו הלבן האפיר לאור החשמל.

“איפה הגרמני שלְך?” שאלה שרה את דניאל.

נתן המדריך חילק קומקומי תה, ענה על תלונות בדבר טיב האוכל, והשתדל שלא תחזור פרשת ארוחת-הצוהריים. פסח חילק הוראות לעובדי המיטבח, אשר צחקו לו והיו משאירים לו לעשות את מרבית העבודה אף-על-פי שהוא היה הממונה עליהם.

כאשר יצאו מפתח המערה פגש אותם דניאל ושאל מדוע התאחרו. הוא דאג שמא קרה להם משהו. האם נהנתה מן הטיול? הוא דיבר מתוך פיזור-נפש, מחפֶּה על מבוכה כלשהי. היא שאלה את עצמה אם באמת דאג לה, כדבריו. הוא לא חש במתרחש בינה לבין צבי, ולא בנעימה העוקצנית שבה הודתה לקצין הצעיר על הטיול, והזמין את צבי להצטרף אל שולחנם לארוחת-הערב.

“איפה הגרמני?” חזרה שרה על שאלתה.

“אני לא יודע.” התנער דניאל ממחשבותיו, “השארתי אותו עומד על מרפסת הצריף. הוא הבטיח להצטרף.”

“הוא מחכה,” אמר צבי.

“מחכה למה?”

“שהירח יעלה. אני רוצה להגיד לכם שהנאצי הזה סהרורי. לוּנאטיק. כל ערב הוא רץ לראות את הירח עולה על-פני הים, עומד על מקום אחד, כמו נציב-מלח, כמו אשת-לוט ממין זכר. כאשר עולה הירח – אתה מאמין לי? – הוא בוכֶה. אני אומר לְך, מיד הכרתי איזה מין טיפוס הוא, הוא מַאזוכיסט, לפי דעתי.”

“אסור לך לקרוא לו נאצי.”

“מדוע אסור? כאן לא גרמניה. הוא היה טייס ב’לוּפטוַאפֶה' וכל השאר, אתה יודע.”

“אסור לך.”

“בטח סיפר לך על המכתבים של אביו מעין-גדי וכל השטויות האלה, שאבא שלו גידל שם עגבניות, פעם, ושנולד בשׂרונה.”

“הוא עבד בצפון ים-המלח. בעין-גדי גר ידיד של אביו, שמידט, שנולד בווילהלמה.”

“וילהלמה, שרונה, מה זה חשוב? שרונה, אתה יודע, עכשיו שם הממשלה וכל המשרדים. הקריָה. מה אתה חושב? שהיתה לי סבלנות לשמוע את כל הפיטפוטים עד הסוף? חבילה שלימה של מכתבים, ושהוא מוכרח להגיע לשם. אבל הוא לא יגיע, אני אומר לך – הוא מאזוכיסט.”

“…אנחנו נמצאים במחצית השנייה של המאה העשרים!” הכריזה הרוזנברגית באוזני נעמי ויידמר בתרועת-ניצחון, וזו הסכימה עימה והשתדלה לנהוג בהן חביבות, כדי להסתיר את מורת-רוחה מן הרחצה בים.

מוסי נכנסה לתוך דבריהן וסיפרה כיצד נכנסו המים המלוחים לעיניה של אדלה, ואיך התמרחו בבוץ עם הארכיטקט. היא הוסיפה וסיפרה, בעקבות דבריו של לוונטל, על הורמונים, רבמטיזם ונירוואנה, ועל שלוות מי הים המחזירה לנפש ולגוף את הנעורים, משום שאתה חש עצמך כה קל כאשר אתה צף על פני המים. אך היא התקשתה להסביר את עניין המזח התלוי באוויר ואת ההפרשים בגובה פני הים – לפי זה יוצא כי הם יושבים עכשיו במקום אשר בשנת 1929 היה ים, והריהם נמצאים בעצם על קרקע הים. “הכל היה מלא מים,” סיימה דבריה בביטחון, “כן, הכול. ואל האכסניה היו מגיעים בסירות העומדות שם, מול המזח.”

“אבל האכסניה, זה היה לפני… גם מפעל-האשלג,” נפגע חוש הדייקנות של לוונטל והוא צחק בקול רם, ללא צורך, כאשר ניסה לתקן את טעויותיה.

בעניין המזח סיימה מוסי את דבריה ואמרה שמחר, לעת בוקר, כאשר יעברו על-פניו באוטובוס, תראה הגברת ויידמר בעיניה כיצד ברח הים ממנו יחד עם הספינות.

“ולכן העמיקו את תעלת-השאיבה,” צהל לוונטל ונדם פתאום כשם שפתח, כבחוּר בתקופת התבגרותו.

מוסי אמרה: “כמה טוב שנשארנו כאן,” ושלחה לעומתו מבט מצועף סוד.

שלושת חבריה למסע לא ניראו מאושרים כמוה, וכאשר הזכירה את היציאה בבוקר, הירהרו כי בשעה זו יכלו לנוח מן ההרפתקה במלון תל-אביבי ממוזג-אוויר ולא לבטל את זמנם בלילה סדומי לוהט. הזמן התארך בעיניהם כנצח, והעינוי היה כישיבה מול פתחוֹ של תנור בוער. כאשר הביא נתן את התה הרותח, חקרה אותו הגברת ויידמר על מועד פינוי הדרך.

“אין שום ידיעה,” התנצל, “אבל לא צריך לדאוג. ילונו פה הלילה.”

דניאל הירהר לאן נעלם הגרמני.

“מה יש לך?” התפרצה שרה, “אתה לא שומע שמדברים אליך!”

“אני שומע.”

אך הוא לא שמע, לא את דברי נתן, ולא את תלונותיה.

“לוֹ אתה דואג. לאדם זר אשר בצוהריים אפילו לא ידעת על קיומו.”

“הנה הוא!” הורה צבי בידו לעבר הים, “אמרתי לכם! עומד שם כמו…”

הם קמו וניגשו למעקה הסככה כדי להיטיב ראות. צבי ושרה עמדו סמוכים ומרפקיהם נגעו זה בזה ומיד ניסוֹטוּ זה מזה, ושרה נתקלה בדניאל וביקשה סליחה, אך הוא לא הבין. צבי כבר דחה בליבו את המשך הנסיעה למחנה קודחי-הנפט. שום דבר לא ילך לאיבוד אם יגיעו לשם השכּם בבוקר.

הבהֶרת הקלה על כתף הרי-מואב המרוחקים במזרח התרחבה והאירה את הרכס הנעלם. האור פיזר את החשיכה השרוייה על-פני המים. הם הבחינו בדמות הגרמני, הנטוע על מקומו סמוך לחוף. צללית האוטובוס האדום, שחנה ביניהם לבין הים, בצד הדרך, כמו נגזרה מתוך החשיכה ובלטה כנגד הים ההולך ונעשה לבן כחלב.

“כמה יפה!” קראה שרה בהתפעלות.

דניאל עקב אחר הגרמני. דאגה סתומה כירסמה בו.

“מה יש לך?” ניערה שרה את כתפו.

“הוא לא בריא. צריך לשלוח אותו לבית-חולים בהקדם.”

היא לא הקשיבה לדבריו. עיניה נמשכו אחר פס-האש הדק, בצבע הארגמן, שביצבץ במרכז הבהֶרת הלבנה, צף בוער מאחורי הרכס. מרחוק נשמעה צפירת מכונית מתקרבת. וכמו במטה-קסם, כאשר התגלה קצה פרסת האש, מיד נחרש תלם נוצץ לרוחב הים, ממזרח למערב, כמפלח את שחור המים.

“הביטו! לא להפסיד!” קראה מוסי. הפֶּלח הענקי של הירח, האדום כשריפה, התרומם על קו הרכס, ומוסי הציעה לכבות את האור כדי שייטיבו לראותו. הפועלים מסדום שלחו אותה לכל הרוחות. האמריקאיות הזקנות הללו לא תאמרנה להם מה לעשות. הרבה בקבוקים ריקים של בירה “נשר” נאספו על שולחנם. בשנותיו הראשונות היה המפעל המחוּדש מקום-מקלט לאנשים שהסתכסכו עם המשטרה ועם עצמם, ונשלחו לסדום במקום למאסר, ובלבד שיתרחקו מרחובות הערים הגדולות. לסדום יצא שם רע, ואנשים צדקנים הכותבים בעיתונים הקימו צעקה כי עשו אותה לעיר-מקלט. אנשים חדשים באו, אך אחדים מאנשי סדום הראשונים נישארו, והטביעו משהו מחותמם על אורח-חייהם של הפועלים במחנה.

הירח התרומם מעל לקו-הרכס ומראהו כמו עין חלמוֹנית ובוערת של קיקלוֹפּ, ודומה שהנה-הנה יתרומם הענק עצמו מאחורי ההרים. המקומיים לא הסתכלו לעברו. ליבם כבר היה גס בנוף. קו-הכסף לרוחב הים היה בתחילה דק כלהב סכין וישר כסרגל, ולאט-לאט היטשטש והתמזג עם פני המים, שהפכו לראי חָלק, מבהיק בלובן מסמא מול הירח המלא. גם הרכס יצא ממעטה החשיכה, וחומתו השחורה בולטת על רקע השמיים הבהירים.

כל אותה שעה הפליאה את דניאל דמות הגרמני הקופא על מקומו.

קצה הירח השיק לכתף ההר, דומה הנה יתגלגל עליה הכדור הבוער. אך לא – הוא הוסיף ושט כלפי מעלה בקלות מפליאה ככדור-פורח. האפלה הסתלקה. הסככה נבלעה באור. מחזות הנוף שניראו באור היום חזרו עתה כמו בנגַטיב של תצלום: מישטח-הכסף המבריק של הים, שחוֹר ההרים, צלליות הספינות הדוממות הרחק על-פני הים הקופא, גושים כהים – צריפי האכסניה, פתח המערה מאחור, הר-סדום ממעל, צוקיו האפלים המתנשאים כספינקס עוטה עלטה. המידרון בין האכסניה לשפת הים היה שטוּף אור כאוֹר היום, עד שהיה אפשר להבחין בצבעו האדום של האוטובוס ובברק שמשותיו.

בשעה שהתייצב עיגול הירח על קצהו, ברכס ההרים, החלה דמותו של הגרמני להתקדם ניכחה, והיתה מתנודדת, כמשלימה את תנועותיו הדימיוניות של הגוף השמיְמי, כאילו אמנם שאף זה להתגלגל כחישוק בוער על-פני הרכס. דניאל לא היה בטוח אם חולם הוא או שומע:

“הַאלְט, הַאלְט!”

הקול היה חנוק, רפה ומרוחק. הגרמני צעד על החוף לקראת הירח, זרועותיו פרושות לצדדים והוא זורק אותן ומסובבן, ופיסות-נייר לבנבנות מתעופפות סביבו, כאילו זרה לרוח על-פני הים חופנים-חופנים של קרעי מכתבים. מרחוק היה נידמה שהגרמני מהלך על המים וצילו נמשך אחריו. דניאל רצה לרוץ ולעצור בו, אך אותו שיתוק מרגיז, שרה, וכל היתר, בלמו אותו, והוא התבונן במתרחש, נטוּע על מקומו, סמוך למעקה-הסככה, כמשקיף מעל סיפון אונייה לעבר טובע המפרפר בין גלי הים. הוא ידע כי נוכחוּת האחרים אינה אלא תירוץ עלוב, וכי לעולם לא היה אוזר עוז בנפשו לרוץ, בגלל אותו חשש ארור מפני תחושת ההנאה המבחילה למראה חולשתו של הזולת. דמותו הסהרורית של הגרמני התרחקה מהם כלפי מזרח, על-פני הים, לעבר המזח, בהילוך מתנודד, ספק רץ ספק כושל.

שרה תפסה בחרדה בזרועו של דניאל:

“מה קורה לו?”

פסח צעק בכל כוחו:

“קארל, קארל – – –!”

“יַא,” ענה מישהו מרחוק.

באותה שעה דמה הים ליריעת-קלף של תוף ענק, המרעיד בציפייה דמומה למַכּה על עורו החיוור, המתוח.

צללית אדם התקרבה אליהם על-פני הדרך בריצה קלה, ועל תנועותיה נסוכה איטיות מוזרה. זה היה קארל. הוא נעצר, עדיין היה מנתר על מקום אחד, בפסיעות קטנות ומעודנות, כמתעמל: מרים ומוריד את ידיו ומתכופף, נושם ונושף. פניו היו סמוקים. והנה הוא כבר ליד שולחנם.

“צריך לרוץ כל ערב ריצה קלה, לחילוץ העצמות,” התנצל. המאמץ העלה על פניו נפיחות מוזרה, חולנית, ודיבורו עלה לו בקושי. דומה היה כאילו חסר לו אוויר לנשימה, והיה פוער את פיו כמי שנחנק.

“שמרנו לך מקום, כמו שהבטחתי,” אמר דניאל, ומזג מתוך קנקן תה לוהט לכוסו של קארל, “אבל לא היית צריך לרוץ.”

הירח התרומם מרחק אצבעות אחדות מעל לרכס השחור, נעשה קטן, וצבעו הארגמני השתנה לצהוב-בהיר, לבן כמעט. הכתמים הכהים על פניו ניטשטשו. צבי מזג מן הבקבוק בירה שהעלתה קצף פריך ויבש, והציע גם לגרמני לשתות. הלה סירב באדיבות.

“ואני, תודה לך, שׂא תודה,” אמר הגרמני לדניאל בשעה ששרה וצבי שוחחו ביניהם, “שקראת לי.”

דניאל לא הכחיש.

“והנה,” הוסיף בחיוך מתחטא, “‘כל מי שאינו מאבד לפרקים את תבונתו – אין לו מה לאבד,’ אמר לסינג במחזהו ‘נתן החכם’, ויש רגעים…”

לארוחת-הערב הגישו ביצייה ספוגה שמן, אשר שוליה נחרכו בטיגון. פלחי עגבניות ממועכים, שעליהם יצקו מנה גדושה של שמן ובצל כתות. התה היה מר, צבעו עכור, התמצית והסוכר לא הצליחו להפיג מן המים את טעם המינראלים המלוח. הלחם הכהה היה יבש וקשה. מרגרינה רכה נמסה בקערית-פלסטיק שנתעקמה מחמת החום. פרוסות דקות של גבינה צהובה הזיעו והתרככו עד שדמוּ למוּתכות בתנור. בצלחות הפלסטיק הזולות העלו החריצים זוהמה, והשחירו גם הסכינים והמזלגות העשויים אלומיניום.

שרה אכלה בשקט ובלי להתלונן. היתה רעבה. דניאל היה מופתע. אך החליט כי מוטב להימנע מהערות. צבי לקח חבילה של מציות צבאיות משולחנם של החיילים, וקופסת ריבה, ובינתיים בישר לשניים שעליהם למצוא לעצמם מקום-לינה באכסניה.

“ואנחנו מה?” מילמל גושי בפה מלא פירורי מצייה, “שנחלוב בינתיים את הזקנות האלה?”

שרה שמחה על המציות והריבה. קארל לקח מצייה והפך אותה מצד אל צד.

“זה לחם-הקודש שלכם?”

“איזה קודש?” שאלה צבי.

“של חג-הפסח?”

“של הצבא,” ענה צבי, ובליבו אמר: “משוגע!”

קארל הידק היטב את צעיף-המשי הכחלחל, הסוגר על פתח חולצתו, והיה ממולל באצבעותיו. בהתרגשות ניסה להסביר משהו לידידו, כמבקש אחר משמעות סמוייה. יש סיפור הינדי, אמר, על דג אחד שהלך אצל מלכת הדגים ושאל אותה: “תמיד שמעתי על-אודות הים, אך ים זה מהו? איֵה מקומו?” – אמרה לו מלכת הדגים: “אתה חי, נע ומתקיים בתוך הים. הים מצוי בתוכך ומחוץ לך, ואתה עשוי מן הים, ובתוך הים תכלה. הים מקיף אותך כגופך שלך.”

פסח סילק בינתיים את כלי-האוכל וניקה את השולחן, אך השאיר את קנקן התה והכוסות ואת בקבוק הבירה.

הגרמני הוסיף לספר על נאן-אין, חכם יפאני מתקופת מייג’י, שחי לפני כשישים שנה, ואשר קיבל בביתו פרופסור מן האוניברסיטה, שבא לחקור ולדרוש בדבר חוכמת הזֶן. מזג נאן-אין לאורח כוס תה, והיה מוסיף ומוזג בלי הפסק. לבסוף לא היה יכול עוד הפרופסור להתאפק, ואמר: “הרי זו מלאה על גדותיה. יותר לא ייכנס!” – “ככוס זו,” אמר לו נאן-אין, “אף אתה מלא דיעות וסברות משלך. כיצד אוּכל להראותך זֶן כל עוד לא רוקנת את כוסך?”

“ומה הפירוש?” שאלה דניאל.

“זהו הפירוש. הסיפור עצמו הוא פירושו.”

מבטו של הגרמני נעשה זגוגי ומרוחק. הירח כבר הרחיק עד מרום השמיים, והיה עתה זעיר כמטבע, אולם די היה באורו החיוור להאיר את ארץ הכיכר המלוחה ואת הים בגוון לבן כחלב וכסוף.

הבירה אזלה וצבי הזמין עוד בקבוק ושידל גם את דניאל לשתות. שרה ניסתה לעכב בעד בעלה ופרשה אצבעותיה על זרועו. אך הוא לא שם לב אליה. היא הדליקה לעצמה סיגריה ונשפה את העשן כלפי מעלה, בהפגנה ילדותית. שני הגברים השיקו כוסות. די מהר חש דניאל כיצד המשקה פועל בו ומפיג את תחושת החום המעיק. הבירה לא עירפלה את הכרתו, אולי בגלל היובש, והצמא, נספגו הנוזלים בגוף והתאדו ולא עלו לראש. טעם הבירה היה פושר. הקרח אזל כבר בצוהריים, נמס בחום, ומטען חדש לא הגיע. במיטבח היו מונחים הבקבוקים הרטובים, לעשרות, עם סמל הנשר, בתוך גיגית מי הקרח שנמס. קארל נישאר נאמן כל הזמן לקנקן התה.

“מתי אתה חוזר לגרמניה?” שאל צבי את קארל.

“ביקשתי… חשבתי להישאר…” אמר הגרמני, התחרט, ולא סיים את המשפט, “רציתי לעשות טיול. אבל החלטתי להישאר זמן-מה בעין-גדי ואחר-כך אחזור לראות את אימי הזקנה.”

“אז מדוע אתה לא נוסע לעין-גדי?” שאל צבי ורוקן בבת-אחת את כוסו.

הגרמני שתק.

“ואחר-כך? כשתחזור?”

“חשבתי על עסק של תכשיטים ואבני-חן. יש לי קשרים עם היפאנים. למכור פנינים תרבותיות לאנשים מתורבתים. למכור. והרי אדם צריך לשאת אישה, להוליד ילדים, ולראות גם חיים טובים! אני רוצה לתת לך ספר,” אמר לשרה, “הנה, חכי, מיד אביא.”

והוא קם, מתנודד קמעה. הרוכּסק היה מונח ליד הדלפק, סמוך לשולחן הפועלים אנשי סדום, והם השליכוהו לפינה חשוכה של הסככה. קארל עבר על פניהם בהטיית-ראש מנומסת, כעומד למשפט לפניהם, וגחן אל הרוכסק, שצידו התכסה באבק אפור ומלוח. למראה הילוכו המתנודד פרצו בצחוק רם, לא של לעג ובוז, אלא מתוך פליאה על זרותו.

“תאמינו לי,” אמר צבי לדניאל ולשרה, “אם היו נותנים לו סטירת-לחי הוא עוד היה אומר תודה. הוא טיפוס משוּנה. מאזוכיסטי. יש לי טביעת-עין. בטח רובץ משהו מלוכלך מאוד על המצפון שלו.”

הגרמני חזר ובידו הספר, כרֶך אדום ומרוט-שוליים, שהיטלטל איתו זמן רב.

“קחי בבקשה,” הגיש אותו לשרה בתנועה קלילה, אצילית, ובחיוכו היה כמבקש לדחות מראש כל אות של תודה.

על הכריכה היה כתוב באותיות-זהב שהשחירו: “נקודת האמצע”.

בחוץ התניע הנהג את האוטובוס והעלה ענן של עשן בהיר. בין הנשים קמה התרגשות. הן חשבו שנוסעים. נתן אמר כי צר לו לאכזב אותן. לא, הדרך עוד לא תוּקנה. שולחים את האוטובוס לבית-החרושת לאשלג להביא משם קרח. ובינתיים התרוצץ פסח, נרגז, מן האוטובוס אל המיטבח, וחזרה. אנשי סדום צעקו עליו שאינם מוכנים לשלם בעד הבירה הפושרת, וכי באכסניה הזו פושטים את העור. הם הטיחו בו כינויי-גנאי, במין חביבות מהולה בכוונה רעה. אחד מהם טפח לו על שכמו עד שהתפוקקו עצמותיו. לך תשווה אותם עם הפועלים שהיו כאן פעם, הירהר פסח. גדוד-העבודה של הקיבוץ-המאוחד, מרמת-רחל, בירושלים. ושנות השלושים, מלחמת-העולם – חלפה תקופה, ואיזה אנשים היו! והבחורות! חדר-אוכל מיוחד היה לפלוגת הקיבוץ. והשירים, המנגינות, לילות סדום. עולם חדש רצינו להקים.

האוטובוס יצא לדרך וענן העשן נמוג. שרה דיפדפה בספר. “הוֹ, הרי זו ממש שירה!” אמרה, “כמה יפה!”

“בשעה שמלטפים אותך, נסיכה מתוקה, היכנסי לתוך הלטיפה כִּלְחַיֵי נצח. עִצרי את דלתות החושים בשעה שתרגישי את זחילת הנמלה, ואז… בתחילתו של האיחוד המיני, היי קשובה לאש בראשיתה, והמשיכי כך ומנעי את הרמצים בסוף. בשעה שבחיבוק אשר כזה רועדים חושייך כעלים, היכנסי לתוך רעידה זו. כאשר יתעורר בך הדחף לעשות משהו, הפסיקי. כאשר עולה תשוקה כלשהי, עייני בה. ואחר-כך הרפי ממנה פתאום. הוי, הנאהבת, אל תהיי קשובה לא לתענוג ולא לכאב, אלא למה שביניהם.”

קארל עקב בעיניו אחר קריאתה האילמת, ולאחר שדיפדפה מעט והחזירה לו את ספרו – סירב לקחת, “לא בא בחשבון. הוא שלך, שלך!”

“אני לא יכולה לקבל אותו. הספר ליווה אותך בכל נסיעותיך והוא בוודאי יקר לך מאוד.” ובליבה אמרה, מתוך חשד: “מדוע הוא נותן לי? ומה כוונתו? האם הרגיש במשהו?”

“הוא לא יקר-המציאות. אוכל לקנות אחר. אל תסרבי לקבל אותו ממני. בעלך היה כה נחמד אליי, טיפל בי ולא רצה לקבל תמורה.”

“מה בעצם עושים שם?” התעניין צבי.

“איפה?”

“העסק הזה עם הזֶן. נו, בקיצור, מה עשית שם במנזר אצל היפאנים?” הוא לקח את הספר ודיפדף בו גם הוא.

הגרמני שמח על ההתעניינות של הקצין הצעיר, ולא שם ליבו לנעימת הזלזול שבדבריו. הוא הסביר כי מרבית שעות היממה עוברות בישיבת ההתבוננות המכונה זַאזֶן, והכוונה להשיג באמצעותה את הסאטוֹרי, ההארה הנכספת, היא הנירוואנה, פסגת החיים ומטרתם. אם כי המושג “מטרה” שונה לגמרי מן התפיסה המערבית. יושבים באולם-המנזר המגונה זֶנדוּ, פעם ביום חוזר טקס השיחה עם המורה, הגוּרוּ, ולעיתים יותר מפעם. בשיחה מנסה התלמיד להשיב על השאלה שהציג לו המורה כדי שיהרהר בה במשך הזאזן, ושאלה זו היא כמין חידה, המכונה קוֹאַן, ופירושה – בעייה שאינה ניתנת לפיתרון בדרך ההיגיון. הקואן משמש תרגיל שמטרתו לשבור את גבולות האינטלקט ולהביא את המתבונן להתגלוּת ולהארה הנכספת. ניסיונות התשובה מוּשבים על-פי רוב ריקם. המורה יודע בחוש אם מצוייה בהן הארה פנימית עמוקה משורש מחשבת הזן, או שהן תשובות הגיוניות ומילוליות בלבד, עדיין לפי הרגלי מחשבתו הקודמים של התלמיד. המזון ניתן בצימצום. על התלמידים לשרת את עצמם ולעשות עוד עבודות-שירות. מביאים את התלמידים למצבים שיש בהם משום השפּלה מכוּונת, שמטרתה לשבור את גאוותם. המישטר הוא חמור ביותר, וסדר-היום כה מלא עד שנישאר זמן מועט לשינה. הכול מכוון לשבור את אישיותו של האדם, לשחררו מדיעותיו ומהרגליו הקודמים, ולהכניס אותו למישטר ההתבוננות, כדי להגיע אל ההארה.

הגרמני הפליג בסיפורו, כאילו יש בו משמעות סמוייה וחשובה לגבי הקצין, ובאורח-דיבורו היתה כמין צייתנות נרגשת, כמבקש להתרצות לפני הקצין ולהפיק ממנו תודה מיוחדת, והוא לא חש כלל שמאמציו אינם נענים. צבי היה מדפדף בספר ומקשיב בעת-ובעונה-אחת.

אימוני הזן הממושכים מטרתה לשבור את עצמיותו של התלמיד ולעשותו נכון לקלוט אופני-התבוננות חדשים. המשתתפים בזאזן יושבים בתנוחת הלוטוס, בברכיים משׂוּכּלוֹת, ממש כפי שניראה בודהא בפסליו הרבים, וביניהם עובר הג’וּנקיי, איש-המישמר של הזנדו, המפקח על עירנות יושביו על-ידי שבט-הקֵיסאקוּ שבידו.

התלמידים יושבים בשני טורים זה מול זה, מבטיהם נעוצים בריצפה שלפניהם והם שקועים בהתבוננות. הג’ונקיי בודק בעזרת שבטו, כאנך, אם ישיבתם כשורה, וכאשר הוא מוצא פגם כלשהו בישיבת אחד התלמידים, הוא נוגע בשבטו בכתף התלמיד, הלה מצמיד כפיו להודייה, משפיל ראשו ומטה שכמו להלקאה: ארבע מלקות על כל כתף. מלקות ממש, כואבות וצורבות בגוף, איש אינו נמלט מהן. המלקות מטרתן כפולה: לעורר את הנירדמים, העייפים והמתרפים בשעת ההתבוננות, ולהחזיר אל קרקע המציאות את אלה שמחשבותיהם הפליגו יותר מדי לעולמות עליונים, ואיבדו את הקשר למקום ולזמן בשעת המדיטאציה. מטרת האימונים הרוחניים היא לנפץ לרסיסים את האישיות הקודמת, ולהציגה ככלי ריק על-מנת שתתמלא בתוכן אחר, חדש. בדרך-כלל נוטה האדם לחפש סיבה והיגיון בכל אשר קורה לו. כל זמן שהוא מחפש אחר אלה ומאמין בהם, הריהו עבד. הגאווה העצמית הטיפשית שלנו היא מקור השיעבוד. כדי לצאת לחופשי צריך לשבור ולרוקן את הנפש מכבלי ההיגיון המיושן…

“בסדר, בסדר, הבנתי,” הפסיק אותו צבי בקוצר-רוח, “קראתי ספרים על הנושא. זה בלתי-אנושי! זה… זה בדיוק כמו שמספרים על הצבא שלכם! או, לפי דעתי – סתם מאזוכיזם.”

“זכותך להאשים אותי, אם לא הצלחתי,” אמר הגרמני כמקבל עליו את הדין, “ביקשת הסבר, השתדלתי. לא כל הלועגים לכבליהם, בני-חורין הם, אמר לסינג.”

“מי מאשים אותך? לעזאזל! לסינג. אתה עושה אותי חולה. אתה חושב שלא הבנתי? אדם צריך להיות חופשי, ולא לחיות בבסיס-טירונים נצחי.”

“אולי. אולי אתה צודק. מי שזכה להארה דומה לאילם שחלם חלום, הוא יודע אותו, אך אינו יכול לספר אותו לאחרים. אבל אני, אני ניסיתי… אתם מבינים. ברחתי, ולא נמלטתי. אינני יודע במה אוּכל לכַפֵּר. תגיד לי אתה,” פנה שוב אל צבי, המיטלטל על מקומו במורת-רוח, והעוויית-דחייה בזווית שפתיו. “אתה קצין. אתה ישראלי. למדת מהו כוח, מהו חופש. האם אפשר לכפֵּר? להיות למישהו אחר? האם ייתכן שלא לשלם את מלוא המחיר עבור כל מעשה? אתם, היהודים, אומרים עין תחת עין, לנקום, האם זוהי התשובה היחידה? האם מאזוכיזם הוא להרגיש את עצמך אשם, בעל-חוב?”

פניו של צבי קדרו.

“תגיד לי, מה אתה רוצה להשיג פה מאיתנו? מחילה? אז טעית בכתובת.”

“חדל! אין טעם בוויכוחים האלה,” ביקש אותו דניאל, “איש מכם לא עשה עוול לשני באופן אישי.”

“הוא צודק,” אמר קארל, “הוא איש-צבא. לא תועיל שום נירוואנה, שום זֶן, שום סאטוֹרי… הרי לכן אני נמצא כאן.”

לקולו של הגרמני התגנבה נעימת רחמים על עצמו, ודניאל לא היה יכול לשאת עוד את המראֶה. האם יצאו מדעתם? אבריו כבדו, ודומה היה לו שהוא שומע את צליל מחשבותיו והן מתפוררות כאסימונים מידרדרים במכשיר-טלפון, נקישותיהם מהדהדות בראשו. האם טירוף הוא? כדג במים אתה חי, נע ומתקיים בתוך האוויר החם. האוויר הלוהט מצוי בתוכך ומחוץ לך ואתה עשוי מן השרב המחניק ובתוך השרב תכלֶה. האוויר החם מקיף אותך כגופך שלך.

“יש לך רובה?”

צבי שתק.

הגרמני קם, מתנודד כסהרורי, והורה בידו על תת-המקלע “עוזי” שהשאיר צבי אצל גוּשׁי למשמרת, סמוך למעקה, מכוסה שכבת אבק קמחי, ולחש, בצרידות:

“אם יש נקמה, אל תהסס – קח וסיים את החשבון…”

“מה אתה רוצה ממני?”

“אל תהסס להיות צודק. אל תהסס… אך אם אין נקמה – עזוֹב אותי לנפשי, אתה שומע? עזוב אותי! תגיד שאתה לא יכול להיות צודק!”

צבי נבוך. לא ידע כיצד יהדוף מעליו את התפרצותו הטורדנית של הגרמני המכרכר מולו, ואותה התדבקות מטורפת – החשבון. לעזאזל! אנשים מסתכלים מסביב. מצב טיפשי. על מה הוא עושה אותי אחראי? אפשר לחשוב שאני חטאתי לו!

“אבל… השתגעת? זה אבסורד. במה אני מפריע לך?”

פניו המחוספסים של הגרמני, באור-החשמל הצהוב. גופו המרטיט. עמידתו שִפלת-הרוח. שממת המלח מסביב, המכושפת באור ירח לבן. דממה. וריח קיטור, כקיטור כבשן. אדי הגופרית. ההר שצלעותיו קלויות בשמש ואפילו אוויר הלילה אינו מצנן אותן והן משיבות נשימת חום צורב. לילה של יותר מארבעים מעלות. שרה מחייכת כאילו היא מצוייה במקום אחר. אפילו ההרים עייפה נפשם, הירהר דניאל. היימצא צדיק אחד בסדום? חדלו המכריזים על צדקתם. השתגעת? מה אתה רוצה ממני? במה אני מפריע לך? סדום של ימינו, טרופת-השרב, מסתפקת במועט – רק לא להפריע איש לזולתו. וכמו בחלום נמשך מעשה-הרצח.

“חיי אינם חשובים,” היתה בקולו של הגרמני כמין התרפסות, בבקשוֹ לעשות את הבלתי-אפשרי למתקבל על דעת הקצין הצעיר, “אני אדם חולה. ענה לי – האם אתה מפחד להיות צודק? ענה לי – אתה יהודי! אתה מפחד? אז תן לי את הרובה (רובה הוא אמר), בעצמי אעשה… אבל בשמך… רק בשמך.”

היתפוס בנשק? אומלל, הן ידיו רועדות.

“די! מה אתה רוצה ממני?” התפרץ צבי ממקומו בקוצר-רוח, “אמרתי לך, כאן לא הכתובת. טעית. אין לי תשובה. אני לא לשכת-סעד. מה זה נוגע לי?”

והוא היפנה גבו לגרמני כמדבר מעתה אל שרה ודניאל – ישפטו הם, שדעתם שפוייה.

“אבל, לשם מה נעשו כל הנוראות הללו?” צווח הגרמני מאחוריו, “מיליונים מבני-עמך – ואתה אומר שאין בפיך תשובה, שזה לא נוגע לך? לא איכפת לך כלל אם אני אשם או לא? ואם אני מוכן לכפר בגופי, בחיי?”

“תענה לו,” ביקש דניאל.

“שלא יבלבל את המוח. אם הוא רוצה לכפּר, שיכפר. זאת הבעייה שלו.”

“תענה לוֹ.”

“תראֶה,” חזר צבי וישב לידם, “בוא נהיה הגיוניים. אני נולדתי כאן בארץ. עובדה. ומה שקרה עם היהודים, לדעתי, באופן אנושי-כללי, איך לומר… מצער מאוד, עובדה – הייתי מצטער על כל עַם שכך קרה לו. אבל, מה אני יכול לעשות – אני לא חש אליהם שום קירבה באופן אישי. תאמין לי. המשפחה שלנו עלתה לארץ לפני שנים רבות. איש מאיתנו לא נרצח שם. מדוע הוא משתוקק שאהרוג אותו? מי שהיה באירופה – טוב, אני בהחלט מבין אותו. אבל אני, ואבא שלי, ואבא שלו – כבר נולדנו כאן, במזרח. אני מרגיש את עצמי חלק מן האזור הזה, ושם שייכות לעם היהודי. תגיד לי – מה הוא רוצה ממני? מה זה נוגע לי? לדעתי…”

“אבל לי זה נוגע!” צעק קארל במצוקתו, “זאת נישארה הבעייה שלי!”

“טוב. אז מה אתה צועק עליי?” פנה צבי לעומתו, “אני יודע שאתה… זאת אומרת, אתם, באופן כללי, כולכם, אשמים! ומצידי אתם יכולים…”

“אתה יודע מה זה להיות אשם?” הנמיך קארל את קולו כמו באיום מסותר.

צבי חייך באי-נוחות.

“אינך הומאניסט, אינך פחדן… מי אתה?”

“תגיד לו שיחדל כבר עם הפילוסופיות שלו,” ביקש צבי מדניאל, “מספיק לא-נורמאלים מסתובבים כאן באזוֹר. השד יודע מאיפה אלוהים מביא אותם כולם לכאן! אפשר לקבל אלרגיה.”

שרה התבוננה בהם בדאגה. היא ביקשה להשליך בפני הגרמני את ספרו הנתעב. מה הוא עושה את אשמתו לדגל ומנופף בה בפני האחרים כקדוש?

“אתה יודע, לדעתי…”

“אתה חייב לענות לו!” תפס דניאל בפרק-זרועו של צבי ועיכב אותו מלקום וללכת, “האדם הזה ראוי שיענו לו, תאמין לי.”

“אין לי מה להגיד לו.”

“אתה לא יכול להתכחש…”

“מדוע א ת ה לא עונה לו?”

“לא ממני ביקש תשובה, אלא ממך.”

“טוב. תראה, אני לא חסר-לב כמו שאתה חושב. כואב לי בדיוק כמו שכואב לך ולגרמני הזה. אבל מדוע ארמֶה את עצמי? אני… אתה מבין? אני מתבייש לדבר על זה. ולפי דעתי, כולנו כאן, הצעירים, מתביישים לדבר על זה ולחטט בעבר: מדוע שנאו אותם ורצחו את משפחותיהם לנגד עיניהם? מדוע לא התמרדו? לא הקימו צבא, כמונו? מדוע בכלל לא עלו לארץ בזמן, ואז לא היה קורה להם שום דבר ולא היינו צריכים לשבור את הראש על כל הבעייה הזאת. אני לא מסוגל להבין את החולשה, אתה שומע?” התרתח צבי ופניו האדימו, “פשוט לא מסוגל! מדוע הלכו כצאן לטבח? אני לא מסוגל להבין את הפחד הזה להתקומם ולקחת את הגורל בידיים! אתה מבין? רק המטורפים והמאזוכיסטים חוזרים לאותה תקופה. כן, ואלה שתובעים את הירושה. ואני לא צריך ירושה כזאת! הבנת? אני לא רוצה לסחור בזיכרונות המתים, בקורבנות. שום קשר. אני לא רמאי. אני לא דורש ממנו כלום ואני לא רוצה לשמש לו כוהן-מוודה על חטאיו. גם הוא היה חייל. הוא מילא את חובתו. אצלנו קוראים לכך פטריוטיות. מה אתה רוצה שאגיד לו? שיערוק? שיבגוד? אתה היית מכבד אדם שברח מן המלחמה? כך הם החיים. מה אפשר לעשות? אבל שיניח אותי במנוחה. מיום שהגיע לאכסניה הוא לוטש אליי עיניים כאילו הייתי אלוהים בכבודו-בעצמו. עוקב אחריי כל הזמן ומבט של הערצה אווילית בעיניו, כאילו לא ראה מימיו קצין. די, מספיק עם הטירוף הזה! מה הוא משגע אותי? מה הוא רוצה ממני?”

“תשובה,” אמר דניאל.

“אין לי.”

“אמוֹר לו מה שתרצה!” שאג דניאל, שכלא את זעמו כל אותה שעה, ועתה אחז בכתפיו של צבי וטילטל אותן, “אמוֹר לו שאתה סולח לו או מאשים אותו. אמור לו שאתה שונא אותו. אמור לו שאתה כמוהו – לכל הרוחות – אם זה כל מה שיש לך להגיד! אך אמוֹר משהו! האיש הזה עבר מחצית עולם בנדודיו, סיפר לך בסבלנות כל מה ששאלת. עשֵה עימו חסד ואמור לו משהו. הוא זקוק לעֵד, לתובע, או לשופט… עזור לו למצוא את עצמו, הוא רוצה לדעת שחייו לא עברו עליו לחינם. אין לו משפחה וילדים. אביו נהרג בסטאלינגראד ורק אֵם זקנה לו בגרמניה, שלא ראה אותה שנים רבות… מי יודע אם יזכה עוד לראותה. דבֵּר אליו.”

צבי הדף אותו והסתלק ועמד בצל, ליד מעקה הסככה.

“מי בכם, אשר לא חטא,” אמר הגרמני בעצב, כמשתאה לנוכח החרפה, “יקום וייַדה בי את האבן הראשונה.”

“תסלח לי אבֶּרלֶה,” התפרץ לתוך הדממה, שהשתררה סביב השולחן, צחוקו המוזר והקטוע של לוונטל. הוא ניגש אל קארל והשתדל לפזר את המבוכה. “בוודאי לא התכוונת ברצינות לדברים שאמרת. מדוע עליך למות, אדם צעיר שכמותך? אתה מתלוצץ. תאמין לי, סיפורך מוזר ומיוחד במינו, ואני חושב עליו מהיום שסיפרת לי כאן את תולדותיך לראשונה.”

קִרבת בן-ארצו-לשעבר, והשפה, דומה שהרגיעו את קארל. הכל הודו בליבם ללוונטל, שהצליח לחלצם מהמצב המוזר. רק נעמי ויידמר, אשר התעלמה מן הצעקות, נישארה לשבת בגאון ליד השולחן וגמעה כוס תה קר. הרוזנברגית, אשר לפני שעה קלה העירה על הסמליות שבעובדה שהקצין והגרמני יושבים ושותים בצוותא, הסבירה עכשיו לחברותיה את הסמליות בכך ששניים אלה עדיין שונאים זה את זה.

“אברלה,” דיבר לוונטל וגם צחק לא צורך, וקולו מחוספס כצניפת-סוס, “בהתחלה לא הייתי בטוח. משונה, מאוד משונה. אבל אחרי שסיפרת לי, חשבתי, האם ייתכן הדבר? שאכן הוא-הוא אותו שמידט שהיכרתי?”

“אתה היכרת אותו?” שילב קארל את ידיו על ליבו בתחינה מוזרה, “אני מחפש עקבות. אתה יודע משהו שאינו ידוע לי? תוכל לעזור לי? בבקשה, סַפֵּר לי.”

לוונטל אהב להסביר, לדבּר, ולהימצא במרכזה של תשומת-הלב, כאשר הכול מייחלים למוצא-פיו. מוסי הביטה בו בהערצה, ובתחושת בעלות, כאילו היא-עצמה הסיבה לבקיאותו ולידענותו.

“חשבתי,” מילמל הגרמני בתקווה, “האם… פגשת אותם פעם?”

“את מי?”

“את אבי… את יוהנס שמידט…”

"אולי, השיב לוונטל. ושוב צחק, בצהלה, והכול הקשיבו בדריכות.

 

פרק תשעה-עשר: אייכמן והמופתי. האם היה יוהנס שמידט אחד הצנחנים בוואדי-קלט?    🔗

מגרמניה עלה לוונטל בשנת 1936, וכפי שהנוכחים מתארים לעצמם, לא היתה העברית שלו משובחת ביותר. לא היתה לו אפוא ברירה אלא לקבל עבודה בממשלת-המנדט הבריטית, בתור מהנדס במחלקה לעבודת ציבוריות. שם עבד עד סוף מלחמת העולם השנייה, ואז פתח לו משרד פרטי בירושלים.

אחד מידידיו האנגליים היה איש הבולשת הבריטית, ה-סִי אַי דִי, שסופח למחלקה, ושמו ג’ראלד. בשנות המלחמה היתה המחלקה בעלת חשיבות רבה. ניבנו מחנות-צבא גדולים ובהם מחסני-אספקה לכל המזרח-הקרוב, שדות-תעופה רחבי-ידיים, והושלמו נמל חיפה, צינור הנפט מעיראק, בתי-הזיקוק בחיפה, ורשת כבישים עניפה. תוכניות הכבישים ומפות הכבישים הפנימיים במחנות היו בגדר סוד צבאי. משום כך ישב במחלקה קצין-ביטחון.

מעולם לא היה ליבו של ג’ראלד שלם עם יחס ממשלת המנדט ליהודים. לוונטל עודו זוכר את הימים השחורים, כאשר נרצח בקאהיר הלורד מוֹין בידי שני צעירים יהודיים. והכל היו מהלכים על בהונות במשרד, משתדלים להמעיט בנושא הכאוב ולהימנע מהזכרתו – והנה תופס אותו בבוקר ג’ראלד, ופניו סמוקים ושׂערוֹ החָלק מסורק בקפידה:

“בוקר טוב, ברכותיי, בחורים!”

לוונטל נבוך. הוא חשב, אכן, מצא לעצמו האנגלי בדיחה מרה כדי ללגלג עלינו. ואמר: “אנשים אלה אינם יודעים מה הם עושים. איזה שֵם יצא לנו בעולם? אסור שיהודים יעסקו בטֵרור. אני מצטער.”

“לא, לוונטל,” הפסיק אותו ג’ראלד בלעג דק, אשר קשה היה לדעת אם לטוב הוא או לרע. "זו השפה היחידה שמבינה ממשלתי – כוח! בשתדלנות יהודית לא תשיגו כלום. הן ראית מה היה סופה של הצהרת בלפור. אני לא חושב כי טרור ורצח אנשים חפים מפשע מוצדקים מבחינה מוסרית. אולם, כאשר עשרות אלפים מבני עמכם מוּצאים יום-יום להורג – אומֵר המוסר שאתם זכאים לנקוט בכל אמצעי הניראה לכם כדי להציל את עמכֶם. אוֹמַר לך את האמת, עצרות-האבל שלכם, ימי-השבתון לזכר אחיכם הנהרגים, ומנהיגיכם המתרוצצים במסדרונות ממשלתנו בירושלים ובלונדון ומתגדלים בעיני עצמם בזכות הכבוד שאנו חולקים להם לעיתים – כל אלה אינם מגדילים את כבודכם בעיניי. במקומכם הייתי משנן את דבריו של לורד וג’ווד, שהתפרסמו ב’טיימס' הלונדוני שנה לפני פרוץ המלחמה, בתשובה לזעקת מנהיגיכם:

“‘אילו הייתי פקיד בריטי בארץ-ישראל הייתי בוחל גם אני בתלונותיכם, והייתי מכבד אתכֶם הרבה יותר אילו קיללתם בגלוי ואילו פעלתם למען הצדק לבני ארצכם. אם אינכם מעזים, אינכם ראויים לארצכם. מכיר אני את בני ארצי הרבה יותר משאתם מכירים אותם. אתם מבקשים ממני לדמות בנפשי מה הייתי אני עושה במקומכם כאשר שארי-בשרי מותקפים בעוד ידיי כבולות? אני בכלל לא יכול להעלות דבר כזה בדימיוני. ידיו של איש אנגלי אינן נישארות כבולות! ואילו ידיכם כבולות רק מפני פחד מביש!’”

מכריו היהודיים של לוונטל במחלקה החזיקו בדיעה כי ג’ראלד הוא שונא-ישראל בסתר, וכי כל יחסו הלבבי אליהם נובע מתוך כוונה נִסתרת כלשהי. לוונטל היה זהיר במגעיו עימו. ככלות הכול, הרי הוא איש-בולשת, הגם שמעולם לא שירת במחלקה היהודית הידועה לשמצה, ואת גֵ’יילס שנא. אותו ג’יילס, שעמד בראש ה-סי. אי. די, ואשר האנגלים והערבים כאחד קראו לו “בֵּי”, זֶכר לתואר-ההצטיינות שהעניקה לו ממשלת מצרים על “השירות הטוב” במשטרת פוֹרט-סעיד, לפני שהעבירו אותו לארץ-ישראל. לא קשה לשער מה היה טיבו של השירות. לוונטל חשש שמא מבקש ג’ראלד באמצעותו “להשחיל” את עצמו בין היהודים בהעמידו פנים שהוא ידיד שלהם.

לימים נוכח לוונטל לדעת כי היה אפשר לתת אֵמון מלא בג’ראלד. מיד עם גמר המלחמה, כאשר יחסי היהודים עם ממשלת המנדט הגיעו לנקודת-שפל שלא היתה כמוה בעבר – עזב ג’ראלד את, וכפי שהתברר – עם אשתו היהודייה, חזר לאנגליה, שם פשט עד מהרה את מדיו, ונעשה בתוך שנים אחדות לעיתונאי מבריק ושנון בשבועון שמאלי ידוע.

“מדוע היו צריכים לרצוח את הלורד מוֹין?” שאל צבי ממקומו בצל, ליד המעקה. שרה עמדה לצידו. “לפי דעתי היו מספיק דרכים אחרות.”

"לא. גם אני חשבתי כך. אך היום מתגנב חשד איום לליבי. טעיתי. נידמה לי כי מבחינת החובה האמיתית שהיתה מוטלת עלינו, היינו כאן כולנו כפושעים. גם אלה שעשו הכול, ואפילו הללו שרצחו את הלורד מוין ושילמו על כך בחייהם – לא עשו די. צריכים היינו, כל היישוב כאן – לעלות כאיש אחד לירושלים, אל ארמונו של הנציב העליון הבריטי, ולשבת שם מבוקר עד ערב, יום ולילה, ימים על-גבי ימים, לילות, שבועות על-גבי שבועות – לא לזוז, להזעיק את דעת-הקהל העולמית, להכריז שביתת-רעב המונית, לגווע בה – כל זמן שלא פותחים את שערי לאותם מעטים מאחינו היכולים עדיין להימלט בדרכים שונות מן התופת, וכל זמן שלא שולחים לפחות טייסת-מפציצים אחת להשמיד את תאי-הגאזים של אושוויץ ובירקנאו.

“ואולי אני טועה, אולי היה עלינו לקחת כאיש אחד את הנשק ביד ולעשות דין לעצמנו, ואפילו יפְגע הדבר במאמץ המלחמה של הבריטים! – אבל הבטלנים ויפי-הנפש עסקו בשיקולים מוסריים, המנהיגים – בשיקולי התועלת קצרת-הטווח, האמיצים – סיכנו והקריבו את חייהם, אך עזרתם היתה כטיפה בים, וכל היתר – התפרנסו ממאמץ-המלחמה הבריטי והתעשרו. קחו לדוגמא את המחתרת המהוללת של הצרפתים – הרי אינה אלא אגדה מנופחת שבאה להציל כבודו של עַם שחלק גדול ממנו היה משתפי-פעולה, עַם שהסתדר יפה עם הנאצים ולא התעורר למלחמת-מחתרת ממשית בארצו אלא כאשר כבר היה ברור שגורל המלחמה הוכרע. אחר-כך, כדי להינצל מן התוצאות ההרסניות של הטראומה הזו בנפש האומה הצרפתית, יצרו את המיתוס של גבורת לוחמי ה’מַאקִי‘, של ה’רֵזיסטַאנס’, ונוצר רושם שזו היתה דרכו של עם שלם. ואצלנו? גם לנו היו צנחנים באירופה הכבושה, חנה סנש, אנצו סירני, והיתה הבריגדה היהודית – אך מה הם כל אלה לעומת הכלימה? לעומת רצח-עם? לעומת התהום? לעומתנו?”

האוּמנם לוונטל הוא היחיד העונה כאן על שאלתו של הגרמני? הירהר דניאל. גם הלה, הגרמני, מחפש בסופו-של-דבר “אַליבּי” לעצמו, או לאביו, למשפחתו ולעמו. עושים מיתוס ממלחמת המעטים, דוגמת תנועת ההתנגדות בצרפת, כדי להיטהר מאשמת המחדלים וקוצר-הראייה ואפס-המעשה בזמן שאולי עוד היה אפשר להציל משהו, אפילו בשעה האחרונה, אפילו במחיר-דמים גבוה. הכול מחפשים אחר ה“אליבי” ואין הבדל מהותי בין עַמו של הרוצח לעמם של הנרצחים. אולי האשמה במובן המשפטי והפורמאלי נופלת רק על צד אחד, אבל רגשי האשמה משותפים הם לכל המסוגל להתייסר בהם. והדרך האחרת להיפטר מנטל המעמסה הנוראה היא דרכו הישראלית, הפשטנית והגסה והמחוספסת, של צבי, המתנכר לעַברו היהודי, ומתבייש להיות שייך לעם של קורבנות, של אלה ה“חלשים”, כדבריו, שנשנאו ונרצחו. והוא מבקש לעצמו התחלה חדשה, חשבון נקי מרגשות ומהתייחסות להיסטוריה היהודית. הוא רוצה באשראי למען העתיד – לקראת העתיד בארצו, החמה והחמסינית, כאן, בסדום החדשה, ואינו מוכן לשלם חובות נושנים שאינו רואה עצמו אחראי להם. הוא משוחרר, ועל-כן אין בפיו תשובה לקארל המתייסר ברגשי חרטה. רק עכשיו גילה את הכוח והריהו שיכור מגבורתו. וגבורתו מהי, בסופו של דבר? כה נאיבי לעומת הגרמני, כה טיפש בביטחונו העצמי. והאם באמת הכרזת הניתוק הזו תפטור גם אותו, את הישראלי הצעיר, מן הצורך להזדקק ל“אליבי” בבוא היום? היום החבוי אי-שם בערפילי העתיד, כאשר יעמוד לפני הכרעות קשות, או יהיה עליו להצדיק את שגיאותיו ולתרץ אותן לדור חדש?

השריקה הצורמנית של הריאה האחת, שתיקת הגרמני, שפתיו המתפתלות בעווית, כפִיו של דג שנזרק אל מחוץ למים. צריך לשלוח אותו לבית-חולים. הדרך סגורה. מדוע אין לוונטל מגיע אל העיקר? ואותה בקשה מוזרה. הקצין הצעיר, במדי-הקרב, בצבע-החאקי הירקרק-כהה, והנשק המונח סמוך למעקה. צבי היה ילד בזמן שהגרמני, שהיה אז כמעט בגילו כיום, עלה על אותו מטוס, מן האחרונים ששרדו ל“לופטוואפה”, כדי להגן על ארץ הנחרבת והנשרפת יום-יום ולילה-לילה. באוקטובר 1944 היה חיל-האוויר הגרמני כמעט מחוסל. רוב מפציציו הושמדו בעודם על הקרקע, בהפצצות האלף המפורסמות על ערי גרמניה, בּרֶמֶן, ברלין, קֶלן, אֶסֶן, דרֶזדֶן. רוב מטוסי-הקרב שלו חוסלו בקרבות-אוויר.

דניאל הגיע לאירופה בשנה האחרונה למלחמה. יחידתו לקחה חלק בחזית האַרְדֵנים, והתקדמה אחר-כך עם המחנה האמריקני הראשון לעבר קלן, שבגדה המזרחית של הריינוס, ומשם אל תוך ליבה של גרמניה, לייפּציג והאנוֹבר, בניסיון נואש להקדים את הרוסים, המכתרים כליל את ברלין. זה היה בסוף אפריל 1945, שבועיים לפני כניעתו הסופית של הרייך בן אלף השנים. זרם של חיילים גרמניים מובסים שטף מערבה, לעבר קו נהר האֶלְבֶּה, כדי שלא ליפול בשבי הרוסים.

לאחר גיוסו נשלח דניאל לקורס בן שמונה חודשים בהארוַארד. שם למד גרמנית ואוּמן בחקירת שבויים ובזיהויים על-פי סמלי היחידות. היו בצבא יהודים רבים יוצאי גרמניה, אך בהם השתמשו לתפקידים אחרים. הוכח כי השבויים הגרמניים נוחים יותר להרחיב בדיבור באוזני חוקרים הדוברים גרמנית בהברה אמריקנית. כאשר הגיע דניאל לאנגליה, הציבו אותו על שיריונית ורוב היום עבר עליו בשפשוף, צחצוח וניקוי. “קורפוראל איזאקס, בתור יהודי אתה חייל לא רע,” אמר לו קפּטן אוהארה סמוק-הפנים, ממוצא אירי, וּויתר על שירותיו כחוקר.

דניאל חייך. גאוותו הניאה אותו מלגלות לשניים אלה, לקארל ולצבי, משהו על אודות עצמו. הוא שנא שיחות של חיילים ותיקים.

בקרב ליד האנוֹבר היתה לו פעם ראשונה הזדמנות להראות את יכולתו. נתפסו שבויים רבים. דניאל עבר על-פני השורה וזיהה אחד מהם לפי התג של יחידת-החבלה על חולצתו.

דניאל שאל אותו לשמו.

“אִישׁ לִיבֶּה דִי אַמֶרִיקַנֶר,” נחפז הגרמני להצהיר כאילו רודפים אחריו, והתחנן: “אִישׁ הַאבֶּה אַיְן בְּרוּדֶר אִין יוֹרְקפִיל. [אני אוהב את האמריקאים. יש לי אח ביורקוויל (הרובע הגרמני של ניו-יורק)]. אני אִתכם. לא יריתי בחיילים אמריקניים. אני נשבע. אני מבטיח. יריתי רק באוויר. הרובה למעלה. כל המלחמה. מתנגד.”

“אז מה אתה עושה פה? מדוע לא עברת אל אחִיך?”

הגרמני שתק.

“איפה כאן שדות-המוקשים?”

“אִישׁ וַייס נִישְׁט. [אני לא יודע].”

“תִראה,” אמר לו דניאל, “אִישׁ בִּין אַיְן יוּדֶה!” ונגע בנרתיק-העור התלוי באלכסון על חזהו ובו אקדח לוּגר גרמני מן השלל, “אני יכול לירות בך בזה הרגע, ואם תתעקש, אשלח אותך אל הרוסים!”

הגרמני, יותר משנתפחד מיהודיותו של דניאל, ומן האקדח, הזדעזע בשומעו את האיוּם האחרון. מיד פצה את פיו והִרצה בשטף כל מה שידע. דניאל טילפן אל קפטן אוהארה והודיע על מקומם המדוּייק של שדות-המוקשים. מאותה שעה עלה ערכו בפלוגה, ושוב לא עסק אלא בחקירת שבויים. מאות מהם עברו תחת ידו.

לוונטל הוסיף ואמר בהתלהבות כי לדעתו הקמת הצבא הישראלי היתה המאורע החשוב והמסעיר ביותר בכל ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי מיום שגלה מארצו. חזון שהתגשם, בעל משמעות מוסרית ומשיחית. הבחורים הנפלאים, הצעירים האמיצים הללו, אשר עומדים על משמר גבולותינו, ואשר בזכותם אנו חיים – בזכותם הוא יכול להסתובב כאן, בשקט, חופשי. והוא אומר לעצמו – כמה שונים יכלו להיות פני ההיסטוריה אילו קם לנו הצבא היהודי באלף תשע מאות שלושים ותשע!

“ידידי,” פנה לוונטל אל קארל וקולו התרכך, כאילו קירבת בן-ארצו-לשעבר משנָה משהו בהווייתו, כאילו נמס מעליו נטל השנים והריהו שוב סטודנט צעיר לארכיטקטורה בבית-הספר הטכני הגבוה בברלין. “תגיד לי, האם אתה יודע משהו על גורלו של אותו יוהנס שמידט שעליו סיפרת לי?”

“לא. לא חשבתי… האם עודנו חי? אני לא יודע עליו דבר מלבד מה שמסופר במכתבים… אבל, האם ידוע עליו משהו?”

לוונטל סיפר כי באוגוסט 1939… לא! מה הוא מדבר? זה היה בספטמבר, יום לאחר פרוץ המלחמה, יצאו מנמל חיפה באונייה גרמנית, שנשלחה במיוחד לשם כך, יותר מחמש מאות צעירים גרמניים, ילידי המושבות הטמפלריות, כדי להצטרף לשורות ה“וֶרמַאכט”. אחדים מן המגוייסים האלה חזרו אחר-כך בתור מומחים לערבית ולעברית עם הקורפּוּס האפריקני של רוֹמֶל, ששֹם פניו למזרח-התיכון. נאצים ילידי פלשתינה שימשו כ“מומחים ליהודים” במפקדות ובמפלגה. במטהו של רומל מינוּ גַאוּלייטרים – מושלי מחוזות נאציים – מבּין אנשי הטמפּלרים-לשעבר, שעליהם היה אמור להיות מוטל ניהול האדמיניסטראציה -ישראלית עם כיבוש. רדיו בַּארי, בדרום-איטליה, שעליו הוטלו שידורי התעמולה הנאצית למזרח-התיכון, נעזר אף הוא בכמה מומחים גרמניים ילידי ארץ-ישראל.

“ושמידט?” שאל קארל.

לוונטל היה שקוע בסיפורו. עליהם לסלוח לו, הרי טעה! האונייה שיצאה בספטמבר נתפסה על-ידי הבריטים בקפריסין ונוסעיה הועברו לאוסטרליה! ודאי. הדבר התפרסם בשעתו בכל העיתונים. ואילו הגרמנים שהצליחו לצאת מן הפליגו באונייה אחרת, שבאה לקחתם עוד ביולי. הנה, ממש מפליא כיצד צף ועולה בזיכרונו הכול: בוקר אחד, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואולי מוקדם יותר, מופיע ג’ראלד במשרד, מניח את מקטרתו על השולחן בהבעת ניצחון, ואומר:

“לא רק אתם מתאמנים, הה?”

לוונטל עשה את עצמו כלא-מבין, ובכל-זאת ליכסן מבט לעבר צרור הדפים שהביא ג’ראלד. היה בוקר ירושלמי חורפי וקר, תנור-פחמים – כיום אין מוצאים עוד מסוגו – בער באמצע החדר. ג’ראלד נקרא בטלפון למקום כלשהו, ובצאתו חייך כמייעץ ללוונטל לעיין בצרור הניירות.

לוונטל, עליהם להאמין לו, הוא עד היום זוכר, כי למרות הקור הזיע. הניירות! כבר בראשית שנות השלושים התחיל להתארגן הסניף -ישראלי של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בקרב צעירי המושבות הגרמניות. האירגון הצבאי שהקימו היה מן החזקים בארץ. היו שמועות על הפעילות במושבה הגרמנית בירושלים, וגם בסביבות בית-היתומים שנֶלֶר. לוונטל מציץ במיסמכים, והנה! מי היה מאמין עד מה היה מאורגן היטב ה“היטלר-יוּגֶנד” בארץ-ישראל. עכשיו הדברים ידועים, ארכיון הקונסוליה הגרמנית בירושלים הגיע לידינו בשנים האחרונות. אבל אז! כלום ידע מישהו שהם עוסקים בטיולים ובאימונים בנשק במידבר-יהודה! היו שם דפים מפורטים עם תאריכים, שמות המשתתפים, מדריכים, סוגי נשק. רשימת כל המסעות שנערכו למטרת אימון צבאי בעין-פשח’ה ובעין-גדי. אהדת האירגון הנאצי היתה נתונה באופן בולט לערבים. הדבר בא לידי ביטוי במאורעות 1939–1936, בזמן שחלק מן הצעירים הגרמניים, רובם כבר מאורגן במסגרת המפלגה הנאצית, אימנו ערבים בנשק ואף הבריחו אליהם נשק חדיש מגרמניה. לא היה חסר הרבה שתהיה כאן ספרד שנייה!

“נשק?” החוויר קארל, “האם אמר נשק? בעין-גדי?”

“פסח! מה עם הקרח? יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!” השליך אחד הפועלים מסדום בקבוק בירה “נשר” ריק לעבר סלעי המלח, המזדקרים לאור הירח, והבקבוק נבלע שם בקול חבטה עמומה. משחק עשו להם.

פסח התעלם מקריאותיהם.

“בשביל מה משלמים כסף? זאת השתנה ולא בירה! נקרקף אותך. רמאי!”

“מה הם רוצים?” שאלה שרה.

“שום דבר,” אמר פסח, “זה רק אלה, אנשי סדום. כך הם מתנהגים תמיד. מה לעשות? עוד מעט יגיע הקרח.”

“ושמידט… האם שמידט היה חבר…” התקשה קארל, ולבסוף, בדי עמל, פלט: “באותה מפלגה?”

לוונטל ביקש מקארל להתאזר בסבלנות. הכול יסופר במועדו. מצבם של האיכרים הגרמניים בשנות השלושים היה טוב למדיי. חקלאותם היתה מפותחת. הם היו מקובלים על השלטון הבריטי שראה בהם אלמנט “אירופי” שווה-דרגה כמעט להם, לאנגלים עצמם, בניגוד ל“נייטיבס”, הערבים והיהודים. רבים מהגרמנים התעשרו, ושלחו את בניהם ללמוד הנדסה ואגרונומיה באוניברסיטאות בגרמניה. משם חזרו הללו נלהבים לרעיונות הנאציזם ולשנאת יהודים. די היה ברעיונות הללו כדי להדליק ולעורר את הנוער הגרמני הרדום המושבות, היושב בבידוד חברתי ובאפס-מעשה, וחיי מתנהלים בשיממון. הצעירים לעגו לאורח-חייהם ולמסורתם של אבותיהם ואבות-אבותיהם, מייסדי הדוֹיטשֶׁה טמפלגזֶלשַׁאפט, ששאפו להחיות בארץ-ישראל את אורחותיה של החברה הנוצרית הקדומה. הם, הצעירים, מרדו בדור הקשיש ופרקו את עול הדת הפרוטסטאנטית על פי הנוסח האידיאליסטי-הקיצוני של כת הטמפלרים. הם שנאו את היהודים, קינאו באנגלים, ובערבים התבוללו מחוסר-ברירה – ובו-בזמן בזוּ להם והביטו אליהם מגבוה. הם אולי חששו מפני הליבַנטיניות אך כבר היו שקועים בה עד לאובדן כל תוכן רוחני המייחד אותם מן הסביבה, חוץ, אולי, מגרמניותם הנוקשה והמתבדלת, שעליה לא הצליחו לגבור מעולם, ואשר שימשה להם תריס אחרון בפני ההיטמעות הגמורה בערבים.

לא ייפלא אפוא שרעיונותיה של הלאומניות הגרמנית החדשה נקלטו בליבם כמים באדמה צחיחה, והחזירו להם את האמונה בעצמם, את הקשר למולדת הישנה, את הזהות הגרמנית שהתחילה משתחקת תחת שמשוֹ הלוהטת של המזרח-הקרוב, ואת התקווה כי גבולותיו של הרייך בן אלף השנים יחבקו יום אחד את גבולות מושבותיהם, ושוב יהיו הם לשליטי, כמו בתקופת התורכים. על שכניהם, כל שכניהם, היו מסתכלים כעל נתיניהם-לעתיד. שני צעירים מבני המושבות, קארל רוּף וּוַלטר אַבֶּרלֶה…

“אבּרלה?” התפלא קארל, “האם אמר אברלה?”

“האם היו לך קרובים כאן בארץ?”

קארל לא השיב דבר, ולוונטל המשיך.

שני הצעירים הללו למדו בגרמניה והשתלבו שם מהר מאוד בתנועת-הסטודנטים הריאקציונית, הצטרפו למפלגה הנאצית כבר בשנת 1932, והקימו אחרי שנה בארץ-ישראל את הסניף הנאצי הראשון. פתאום היו לנוער הגרמני טיולים במחירים מוזלים לגרמניה, סרטים גרמניים בעלי תוכן שוביניסטי ואנטישמי, תארים ושמות מפוצצים בהירארכיה של ה“היטלר-יוגנד”, אימונים בנשק. ועל הכול, התערער שילטונם של זקני העדה. הללו, לפחות בתחילה, מי מתוך מניעים של הגינות מוסרית ומי משיקולים של תועלת כלכלית ויחסי שכנות טובה ומסחר, התנגדו בתוקף לרוח החדשה המנשבת במושבותיהם.

לוונטל התבונן בקארל העצוב, שהיה כמו דרוך כולו לקראת משהו, ושאל אותו: “תגיד לי, אברלה, האם נולדת בארץ-ישראל?”

“אני?” נבהל קארל.

“אתה.”

“לא! מה זה עלה על דעתך? אני… המחפש… המחפש עקבות…”

הייתכן? הירהר דניאל. מה הקשר? מניין ההליכה בעקבות יוהנס שמידט? האם היה שמידט אביו? אך שם-המשפחה שונה. מצד שני, האם היה פון-אברלה עצמו יליד אחת המושבות הגרמניות בארץ-ישראל? לא. שהרי המכתבים. ושמידט, ההיה נשוי? האם היו לו ילדים? מילה לא נמצאה על כך, ובכל-זאת? ומהו המכתב מווילהלמה? וראשיד?

“אני המחפש… אני תמיד רציתי לבקר בארץ הקדושה. היהודים…” התנצל קארל וחייך וגימגם חליפות, כאילו עברוהו גלים של קור וחום.

לא כל הלועגים לכבליהם. מה אפוא מתרחש כאן? הזהות הגרמנית–ישראלית. זכרונות-ילדוּת? עין-גדי. זריחת-ירח. האספאלט. פון-אברלה. אברלה. גזעי עצים מלבינים על שפת ים-המלח. וילהלמה. שוֹלטן. מְצדה. שמידט, שמידט, שמידט. ראשו של דניאל היה סחרחר ממראות היום אשר חלפו במהירות בעיני-רוחו כבתוך פּנוֹרמה שיצאה במחול מטורף סביב צירה.

“אתה נולדת כאן כשם שאני נולדתי כאן, אברלה!” צחק לוונטל ומזג לעצמו כוס מים ורוקן אותה בבת-אחת, והד צחוקו המרגיז מצטלצל ונבלע בצלעות ההר המלוח.

“אני מרגיש כאילו…” התרגש קארל וניסה להסביר משהו, “אתה צריך להבין, רציתי לשאוֹל את המזכיר… לא אעשה דבר ללא רשות מפורשת. לא, בשום פנים לא. אתם יכולים להאמין לי.”

לוונטל קינח את שפתיו בגב-ידו, ובלי להניח לגרמני להסביר מה חפצו, הוסיף וסיפר על קארל רוּף, אשר ישב במושבה הגרמנית בחיפה וניהל משם חליפת-מכתבים ערה ומסועפת עם הסניפים האחרים בארץ ועם גרמניה. יום אחד ראה לוונטל במו עיניו, בתיקו של ג’ראלד, תצלום מכתב ששלח רוּף לפיהרר! לא היה הבדל רב בין טפסי המכתבים שהשתמשו בהם בארץ לבין אלה שהגיעו מגרמניה. בכולם חזרה למעלה הכותרת: National-Sozialistische Deutche Arbeiterpartei – ומתחתיה סמל צלב-הקרס בתוך עיגול שחור ובו שוב שם המפלגה. רוף היה אדם נמרץ ופעלתני, אך צעיר מדיי, וחסר השפעה על זקני העדה. רוּדוֹלף הֶס, שהיה סגנו של הפיהרר, מינה במקומו כראש הסניף -ישראלי את הטמפלר קוֹרנֵליוּס שווארץ. שווארץ, שהיה אז כבן חמישים, התגורר ביפו ושימש סוכן של חברות גרמניות, ומומחה להרכבת מכונות. עד היום זוכר לוונטל את שמות נאמניהם ונבחריהם בכל סניף: רוּף החיפני, בני משפחת וַגנר ואברלה משׂרונה, ולטר הופמן משרונה, קורנליוס שווארץ, מענוֹ – תא-דואר ביפו, אולי בגלל מסחרו, ואולי חשש שהדואר שלו יתגלגל לידיים לא רצויות. אכן, הוא נהג זהירות מרובה והסתתר במסווה של סוחר הגון. לאלפרד הוניג מווילהלמה עדיין לא היתה מכונת-כתיבה, והוא היה מריץ מכתבים ארוכים בכתב-יד צפוף וקשה לפיענוח, גם זאת מתוך תצלומיו של ג’ראלד. והיו עוד האנס סוס שישב בבית-לחם הגלילית, פַאסט בירושלים וּוַלטֶר דֶהלֶה, הקונסול הגרמני הכללי בירושלים. וילהלם באוּמרט, משׂרונה, התמנה לראש “חזית העבודה הגרמנית” בארץ, אשר למעשה שימשה מסווה למפלגה הנאצית. בגרמניה נוסדה “חזית העבודה” כדי לספק תעסוקה למובטלים, בעיקר בעבודות יזומות מטעם המפלגה הנאצית. בארץ לא היה צורך בעזרה ממין זה, ובמסגרת ה“חזית” המקומית עסקו בהכנת הכינוסים הנאציים במסווה של פעולות-ספורט. באומרט עצמו היה סוכן גסטאפו, וריגל בקרב היישוב העברי.

מכתבים רבים באו מהמבורג. צמרמורת היתה חולפת בלוונטל כשהיה רואה תצלום של טפסי-מכתבים רשמיים השייכים לסניפים מקומיים. בראותו כיצד מתחת לכותרת NSDAP צצים שמות מוכרים – חיפה, ירושלים! כל אותם זיכרונות מרים אשר בגללם עזב את ארץ-הולדתו, פרצו ועלו פתאום במין חזות שחורה, מבהילה… שהרי מבשרו חזה. כך ממש התחיל הדבר גם שם: סניפים מקומיים, מיסדרים, טיולים, מסעות, הצדעות במועל-יד, כינוסים המוניים. “וֶן יוּדֶנְבּלוּט פוֹם מֶסֶר שְׁפּירִיצְט!” – כך שרו, וכך בדיוק היו שרים גם בני-הנוער הגרמני בארץ-ישראל בכינוסים החגיגיים שלהם במושבות הטמפלרים. “כשדם יהודים נוטף מן הסכין!” הפזמון הנאצי הידוע.

והמכתב של הוניג. מפליא, ממש מפליא, התפעל לוונטל מכישרון-עצמו, איך הכל צף ועולה פתאום בזיכרונו:

איכר אחד היה בווילהלמה, אחד בלבד, אשר העז להביע בגלוי את התנגדותו להשתלטות הנאצים על המושבה. הוא לעג כל השנים לפיהרר ולתורתו, וכינה אותו בשם גאנגסטר ונוכל, ואמר כי סופו של היטלר שיביא אסון על העם הגרמני. בסניף המקומי של המפלגה הוחלט להפעיל נגדו סנקציות ולהחרימו. ביום ראשון אחד, סיפר לוונטל, כאשר קמו כל בני המושבה לכבודו של היטלר בחגיגה שנערכה בכנסיית המושבה, נישאר האיכר ההוא יושב יחידי, ואז התנפלו עליו אחדים מהנוכחים והיכו אותו מכות נמרצות וסחבו אותו החוצה. “באלוהים,” אמר, כאשר סחבו אותו החוצה, “אתם אינכם אחיי!” – הם סטרו לו על לחייו ומרטו את זקנו ולא חסו על זקנותו ואיש לא קם להגן עליו. והוא עמד שם בחוץ, פניו זבים דם, עיניו יבשות, ואמר שהוא מוחה נגד שילטונו של הר היטלר! חרפה לעם הגרמני. והם התקלסו בו ואמרו כי הוא בוגד, ומכור לידידיו היהודים!

“ומה היה שמו?” שאל קארל.

לוונטל לא זכר.

“שמידט?”

“לא. נידמה לי כי שמו היה אחר. בולאך, או בדומה לזה. פריץ בולאך.”

“לא ייתכן,” אמר קארל, וחזר ומילמל: “לא ייתכן.”

והטפסים! – סיפר לוונטל, בתקופת הבחירות-כביכול של 1936 בגרמניה, חתמו כל הגרמנים בארץ על הצהרת נאמנות לפיהרר. הוא מצא שם הרבה שמות. מכרים… היה בנק בארץ שהקימו המתיישבים הגרמניים, “בנק דֶר טמפּלגזלשאפט”, אשר סניפו הראשי נמצא בשכונה הגרמנית על גבול יפו-תל-אביב, ליד בית-החרושת ליציקת מתכת ותיקון מכונות של גוטהילף וַגנר משרונה. על-ידי הסניף הירושלמי של הבנק העבירו ללוונטל פרק-זמן כספים שהגיעו לו מגרמניה, דמי-חופשה, מעט מרכושו. כלום ישכח? אותם פרצופים חייכניים ליד האשנב. אותו נימוס: כן, הֶר לוונטל, יַא, בבקשה, בִּיטֶה-שֵׁיין, תודה רבה, אוף וידֶרזֶהן, להתראות. מצטערים על הטירחה הנגרמת לך. והנה, כבר באותה שנה היו שמותיהם חתומים על הצהרת הנאמנות. בלילות היה שומע קולות זכוכית נשברת, שאגות מן הרחוב, עד שהקיץ והבין שהוא נמצא בירושלים, ובחוץ שקט, רק קריאת המואזין מן העיר העתיקה, ורָווח לו.

באומרט דרש מן הגרמנים, שסרו לפקודתו, ללמוד עברית וערבית כדי שבבוא הזמן יוכלו לשמש בתפקידים המיועדים להם, “גאולייטרים” לניהול האדמיניסטראציה -ישראלית עם הכיבוש הגרמני, ואולי גם למטרות ריגול, ובבוא היום חבלה במאמץ-המלחמה הבריטי. זקני הטמפלרים חזרו והצהירו על נייטראליות במאבק בין יהודים לערבים במאורעות של סוף שנות השלושים, אך הצעירים סיפקו נשק לערבים ואימנו אותם להשתמש בו. איש לא נטה עוד להקשיב לדברי הזקנים במושבות. הצעירים המשולהבים האשימו את הדור הקודם בחוסר לויאליות, וטענו שהם מקריבים את הכבוד הלאומי למען התועלת הכספית – כדי שיוכלו לנהל עסקים עם היהודים ועם שלטונות-המנדט הבריטיים! בסוף שנת 1936 החליטה המפלגה הנאצית לאסור על הגרמנים למכור ליהודים קרקעות. מפרדסי שרונה כבר ראו אז את רחובותיה ובתיה של תל-אביב.

יוהנס שמידט יצא כניראה מן בראשית הקיץ של שנת 1939, באותה אונייה גרמנית ראשונה שבאה ביולי לקחת את בחורי המושבות לשורות ה“וורמאכט”. רובם היו חברי המפלגה הנאצית וה“היטלר-יוגנד” המקומי.

ה“דויטשֶׁס נאכריכטֶן בּירוֹ” שימש אז כסוכנות לפעילויותיהם של הגרמנים בארץ-ישראל, ונציגם בירושלים, ד“ר פראנץ רייכרט, הצליח לקשור יחסים מצויינים עם המנהיגים הפוליטיים הערביים ובייחוד עם חאג' אמין אל-חוּסייני, המופתי של ירושלים. עד סוף שנת 1933 היה הקונסול הכללי הגרמני בעיר ד”ר היינריך וולף, אשר קיים קשרים טובים עם הטמפלרים ועם היהודים יוצאי גרמניה כאחד, והיה נשוי לאישה יהודייה. סיפרו כי באפריל 1933 סירב להניף את דגל צלב-הקרס על הקונסוליה הגרמנית אשר ברחוב הנביאים בירושלים, וטען כי אין להניף דגל זה ב“בית הלאומי היהודי”. קארל רוּף וחבריו להנהגת סניף המפלגה מיהרו לדווח על התנהגותו למקומות המתאימים. ווֹלף הניף לבסוף את הדגל, לאחר שהופעל עליו לחץ כבד, אבל בינתיים איבד את אמון הממונים עליו, שהיו מאנשי רוּף, והוא נקרא לחזור לגרמניה.

במקומו התמנה לקונסול וַלטר דֶהלה, שהיה נאצי נאמן עוד משנות העשרים בגרמניה. ביולי 1937, בתקופת המאורעות, שהיו למעשה מרד ערבי מזויין המכוון נגד היהודים והמנדט הבריטי כאחד, ביקר המופתי, שהיה עתה מנהיגם של ערביי, אצל דהלה, והציע שיתוף-פעולה בין הערבים לבין מעצמות-הציר נגד אנגליה, צרפת והיהודים. זמן קצר לאחר מכן החלה להגיע עזרה גרמנית למורדים הערביים, לא עוד יוזמה של בודדים אלא אקט מדיני ברור.

המרד הערבי הסתיים למעשה רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך לא כן פעולותיו של המופתי אל-חוסייני, אשר הוסיף לבחוש בקדירת הלאומנות הערבית, התומכת בגרמנים ומתנגדת לבריטים, לצרפתים וליהודים. המופתי הוכרח לעזוב את בשנת 1937, בתחפושת של אישה, והוסיף לנהל את המרד מלבנון ומסוריה, אך עם תחילת המלחמה באירופה לא נישאר לו חופש פעולה בארצות הללו והוא עבר לעיראק. בשל עמדת המנהיגות שזכה לה בעולם הערבי, וקשריו עם הגרמנים, נהיה תוך זמן קצר לאחת הדמויות הבולטות ובעלות ההשפעה בעיראק. הוא היה ממנהיגי המרד הפרו-גרמני של ראשיד עלי, בשנת 1941. הכוחות העיראקיים הפגיזו את בסיס חיל-האוויר הבריטי בחאבּניה. הצבא הבריטי שם קץ למרידה, שאיימה על דרכי תחבורתו במזרח-הקרוב ועל אספקת הנפט, עוד קודם שהגיעה העזרה הגרמנית המובטחת למורדים. ספק רב אם היתה עזרה זו מגיעה בכלל, כי המרד פרץ שבועות מעטים לפני התחלת מבצע “בּארבּרוֹסה” – הפלישה הגרמנית לרוסיה, וה“לוּפטוואפֶה” לא היה יכול להקצות את מיספר המטוסים הרב הנדרש לסיוע בדרך האוויר לפתיחת חזית נוספת ומרוחקת.

בסוף 1941 ברחו המופתי וראשיד עלי, ראש ממשלתה המודח של עיראק, לאיראן, ומשם לגרמניה. המופתי נתקבל בכבוד רב על-ידי הפיהרר, ותמונותיהם התנוססו מעל דפי “פֶלקישֶׁר בֶּאוֹבּאכטֶר”. הוקם “לִגיון ערבי”, אך היטלר נמנע מהכרזה ברורה שהוא תומך בשיחרור ובעצמאות לכל ארצות-ערב – תחילה משום שלא רצה לפגוע באזור-ההשפעה של בעלי-בריתו האיטלקיים, ואחר-כך כדי שלא לקלקל את יחסיו עם שלטונות וישי, שהחזיקו בארצות הליבאנט, סוריה ולבנון.

אחרי הקרב על סטאלינגראד ומפלת הקורפוס האפריקני של רומל בצפון-אפריקה, לא היה עוד המזרח-הקרוב בתחום האינטרסים הממשיים של גרמניה, והסיכוי להשיג על-ידיה עצמאות למדינות הערביות ניראה רחוק ולא ממשי. ערכו של המופתי ירד בעיני היטלר ופון-ריבנטרופ, ושוב לא היו לו מהלכים במשרד-החוץ הגרמני. הצבא האדום היה מתקדם והולך בחזית המזרחית. בסטאלינגראד ובאל-עלמֵיין נקבע גם גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל – אם נישָאר בחיים לקלוט את ניצולי מחנות-ההשמדה ולהקים מדינה, או נשתעבד ל“גאולייטרים” ול“מומחים ליהודים” הנאצים מילידי פלשתינה-א“י. הללו חיכו ליומם הגדול במפקדות המפלגה הנאצית ובמטה הקורפוס האפריקני של רומל, וכבר החלו מחלקים ביניהם את מחוזות-מחוזות, ובוחרים להם עוזרים ערביים מבין אנשי המופתי, כאותו חסאן סַלַמֶה, מפקד הכנופיות הערביות, או מבין חיילי “הלגיון הערבי” בגרמניה ואוהדיהם מקרב ערביי, חברי אירגוני-הנוער הצבאיים-למחצה של הערבים – ה”נַג’אדָה" וה“פּוּתוּוָה”. בעזרתם הפעילה היה “הפתרון הסופי” מוצא דרכו במהרה גם לתל-אביב ולירושלים.

היינריך הימלר, הרייכספיהרר של האֶס-אֶס, מפקד המשטרה הגרמנית ושר-הפנים, שלט על אימפריה המשתרעת למִן התעלה האנגלית ועד לליבה של רוסיה. בין האוכלוסיות השונות והמגוונות, שהיה עליו לטפל בהן, היו גם המוסלמים ברוסיה וביוגוסלביה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לחתור תחת מעמדו של שר-החוץ פון-ריבנטרופ, ומשום כך קירב את חוסייני, המופתי הירושלמי, והקים בעזרתו את יחידות ה“וואפֶן אס-אס” המוסלמיות. המופתי סייר בקרואטיה כדי לגייס אנשים ליחידות האלה. מלבד התשלומים שקיבל דרך-קבע מיום בואו לגרמניה, זרמו אליו עתה כספים מידי הימלר, ומשרדיו שוכנו במפקדת האֶס-אֶס. ברדיו בַּארי נשמעו שידורי-ההסתה הקבועים שלו: על המוסלמים לעזור ל“וורמאכט”. כנופיות גאנגסטרים יהודיים משיקאגו פועלות נגד הערבים הפלשתינאיים. היטלר, יוצא-חלציו של הנביא מוחמד, הוא מושיע האיסלאם. מכונת-התעמולה של גבלס הפיצה בעיתוניה את דברי השׂיטנה האלה. באחד מהם הופיע תצלום של חאג' אמין אל-חוסייני בבגדי כוהן-דת מוסלמי כשהוא סוקר מיסדר של אנשי יחידת “וַאפן אס-אס” מוסלמית ביוגוסלביה, ומקבל את הצדעתם במועל-יד בנוסח הנאצי הידוע.

באמצע המלחמה נפוצו כאן בארץ שמועות שונות בדבר גורלו של שמידט. אמרו שברח ליוגוסלביה ויד לו ברצח יהודים. בעת ההיא התחילו מגיעות ידיעות על ההשמדה, וגם עדי-ראייה ראשונים. בין היתר סופר כי אחד הממונים על ביצוע “הפיתרון הסופי” יודע עברית ואידיש, ומכיר היטב את ארץ-ישראל… בארץ הילכה אז שמועה עקשנית שהלה הוא אותו גרמני יליד וילהלמה שהחליף את שמו…

“שמידט?”

“אייכמן.”

“אייכמן הוא שמידט?” צעק קארל, “ואבי… היה ידיד שלו?”

“אך לא! חכה ותשמע עד הסוף,” אמר לוונטל ולא הצליח לכבוש את צחוקו המבהיל, שאינו במקומו.

קארל ישב כמאובן. רק ידיו רעדו. התפרצותו הסגירה את מערכי-ליבו לרגע קט, ומיד חזר והתכנס בשתיקתו. שמו של אייכמן עורר חילופי-הערות נירגשים בקרב השומעים.

“הוא מת לפני זמן רב!”

“לא. עקבותיו אבדו.”

“מי?”

“האם נמלט?”

“אבל מי?”

“בעיתונים כתבו שהוא מסתתר באחת מארצות אמריקה הדרומית. שינה את שמו ועשה ניתוח פלאסטי בפרצופו. ישנם אירגונים נאציים המחפים עליו,” אמר צבי.

“מי הוא בכלל, האיש הזה?” שאלה שרה.

“השִׁי”ן-בּי“ת הישראלי בעקבותיו.”

“האם ייתכן שנולד בארץ-ישראל?”

“שינה את שמו?”

“ויודע עברית?”

“לא נדע עד שיתפסו אותו.”

“לא יצליחו.”

ידיו של קארל שיחקו במבוכה על-פני השולחן. לוונטל פנה אליו: “עליך להבין, אברלה.” מבטו של קארל היה נעוץ בנקודה מרוחקת, במקום שמצטלבים מרישי הסככה. כל הזיהוי, השתדל לוונטל להסביר, בטעות יסודו. כאשר התחילו מגיעות הידיעות על ההשמדה, נפוצה בארץ השמועה כי שמידט הוא אייכמן, וזה מקור הסברה המוטעית כי אייכמן גדל באחת ממושבות הגרמנים בארץ-ישראל. הבלבול היה כפול: אייכמן ידע מילים אחדות באידיש ובעברית, גם נהג להשתמש בהן בפגישותיו עם נציגי היהודים. אולי עשה כֵן כדי להטעות אותם לחשוב שהוא על צידם, ולהאמין לדבריו כי היהודים נשלחים למחנות-עבודה בלבד. ואולי כדי להפחידם, למען ידעו כי אין נסתר ממנו. עדי-ראייה מספרים כי לא פעם היה תופס אחד מן היהודים בגמר הפגישה במשרדו, מפטפט איתו מילים אחדות בשפתו, גם על ארץ-ישראל, כדי לחזק את הרושם. אך עד מהרה התברר שאוצר המילים שלו מוגבל מאוד, וידיעותיו בשפה שטחיות.

אייכמן ביקר בארץ-ישראל בשנת 1937. הוא הגיע לחיפה מאלכסנדריה, יחד עם גרמני בשם האגֶן, לביקור של יום-יומיים. יש להניח כי נפגש עם קארל רוף ועם שאר מנהיגי המפלגה הנאצית המקומית. הוא היה בשליחות רשמית למזרח-הקרוב, מצרים וארץ-ישראל. מסַפּרים גם כי נפגש באותו ביקור יחיד וחטוף עם אחד ממפקדי-ה“הגנה” הבכירים לשיחה של שלוש שעות. איש אינו יודע על מה דיברו השניים. על-כל-פנים, לא קשה היה לאייכמן להעמיד פנים שהכיר את מקרוב. ובזה מקור הסיפור על מקום הולדתו, והסברה שאייכמן הוא שמידט.

“ומה עלה בגורלו של שמידט עצמו?” שאל דניאל.

עד היום מנסרים בזיכרונו של לוונטל פרטים תמוהים אחדים. הנה, למשל, עניין יוגוסלביה. מה עשה שמידט שם? האִם היה בלִגיון המוסלמי?

בספטמבר 1944 הכריז ראש ממשלת בריטניה וינסטוֹן צֶ’רצ’יל על הקמת הבריגדה היהודית. בשניים בנובמבר 1944, יום-השנה להכרזת בלפור, הכריז המופתי – הוא בחר בתאריך דרך-הפגנה – על הקמת הלגיון המוסלמי, שנקרא גם בשם הבריגדה הערבית, והועמד לפיקודו הישיר של האֶס-אֶס. האנשים, חלקם גוּיסו מקרב המוסלמים אזרחי יוגוסלביה, וחלקם היו סטודנטים ערביים ששהו בגרמניה בעת פרוץ המלחמה, או נמלטו אליה לאחר שהשתתפו במרד הערבי בארץ-ישראל ובעיראק. הלִגיון החדש קלט גם את יחידות הלגיון הערבי שנוסד בפקודתו של היטלר עוד בראשית 1942 ובו שני בטליונים. מטרתם היתה לנוע לעבר הקַוְקַז, לאחר כיבוש טיפְליס בידי הכוחות הגרמניים, ולהשתתף בפלישה הגרמנית לעיראק מכיווּן איראן. ניצחון הרוסים בסטאלינגראד שם קץ לתוכניות המפקדה הגרמנית העליונה לכבוש בתנועת-מלקחיים את המזרח-התיכון על שדות-הנפט העשירים שלו ותעלת סואץ.

קשה להניח כי המופתי לא ידע מהי משמעות הפיתרון הסופי לשאלת היהודים, אשר בתיכנונו ובביצועו עסקו בשיטתיות במפקדתו של הימלר. עוזרו הראשי של אדולף אייכמן במלאכת “הפיתרון הסופי” היה דיטֶר ויסְליצְני, שהוצא להורג על-ידי הממשלה הצ’כוסלובקית לפני כעשר שנים. כאשר נחקר במשפטו מדוע נכשל הסידור להצלת משלוח של חמשת אלפים ילדים יהודיים שנועד למחנות-ההשמדה, העיד ויסליצני כי התערבותו של המופתי היא שהחישה את המשלוח לתעודתו. ועוד סיפר כי המופתי ביקר במשרדו של אייכמן וקיבל ממנו תיאור מפורט של פתרון שאלת היהודים באירופה.

המופתי הציע את שירותיו גם בתחום הריגול והחבלה. ראשית מגעיו היתה עם ה-Abwehr II, אגף החבלה של שירות-המודיעין הגרמני. כאשר עברו תפקידי ה-Abwehr לידי ה-Reichsicherheitsamt, Amt VI של הימלר, עמד חוסייני בקשר הדוק עם שֶלנבּרג, מפקד שירותי הריגול הגרמניים לארצות-חוץ, שעמדו תחת פיקודו העליון של הימלר. יחידות הלגיון הערבי השתתפו אף הן בחלק מן הפעולות שנעשו במסגרת זו. כך בסוף ספטמבר 1944 הוצנחה קבוצה של חבלנים בארץ-ישראל. מלבד הפעולות הללו חזר המופתי ודרש מן ה“לופטוואפה” להפציץ את תל-אביב, המרכז העירוני היהודי הגדול ביותר בארץ-ישראל.

גֵרינְג דחה סופית את התוכנית הזאת רק בקיץ 1943, כאשר הוברר סופית כי ארץ-ישראל התרחקה מזירת המלחמה העיקרית, ואין כל הצדקה אסטראטגית למאמץ העצום שבטיסות הפצצה ארוכות-טווח.

כל מה שלא הצליח המופתי לבצע, הכניס לתעמולתו האנטי-יהודית, שמרכזה הַפעיל היה במכון היהודי שהקים בקלוֹפּשׁטוֹקשׁטראסֶה, ושהיה מסונף למשרד הערבי. דברי-התעמולה האלה הופצו בתוכניות הערביות של רדיו ברלין, בתחנה הערבית החופשית באתונה, בשידורים הערביים מרומא ומבַּארי, ובכל דרכי ההפצה של חומר מודפס, שעמדו לרשות התעמולה הגרמנית, והגיעו גם לצפון-אפריקה ולמזרח-התיכון.

בחודש אוקטובר 1944 היה אוטו סקורצני מפקדה של יחידה מיוחדת השייכת לדיביזיית ברנדנבורג OKW לתפקידים מיוחדים של ריגול, חבלות ופעולות מאחורי קווי-האוייב. היחידה עמדה תחת פיקודם של שירותי-המודיעין והיתה מורכבת משרידי המשתתפים במרד הערבי בארץ-ישראל, אנשי הכנופיות שנמלטו כדי שלא לעמוד למשפט צבאי אצל האנגלים, וכן גרמנים תושבי, מאלה שעזבו אותה עם פרוץ המלחמה.

הם התאמנו לקראת פעולות-חבלה בקווי-הנפט שעברו בעבר-הירדן ובארץ-ישראל. כוח-החלוץ שלהם הוצנח בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1944 בוואדי-קלט ליד יריחו, לא רחוק מן המפעל, הנטוש כיום, בצפון ים-המלח. סקורצני מזכיר את הפעולה ביומנו, שהגיע אלינו לאחר המלחמה. לראשונה נודע ללוונטל על כך מן השיחות עם ג’ראלד ידידו. כמה מן החבלנים נתפסו בסביבות יריחו, והכריזו על עצמם שהם קצינים גרמניים. שלושה חמקו. ביניהם שני ערבים. אחד מהם, שכּינוּיוֹ היה אבּוּ-עלי, מרמלה, היה חסאן סַלַמֶה, מנהיג הכנופיות הידוע מימי המרד הערבי בארץ-ישראל ואיש-אֵמונו של המופתי אל-חוסייני. חסאן סלמה לא נתפס. הוא הצליח להסתתר שנים אחדות מן הבריטים, היה שוב למפקד כוחות ערביים, ונהרג כאשר פוצצו לוחמי ה“הגנה” את מפקדתו בפרדס ליד רמלה בשנת ארבעים ושמונה.

השלישי היה גרמני. הוא היה יליד אחת המושבות בארץ, והכיר יפה את האזור. האנגלים פירסמו שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מוואלדהיים אשר בגליל. הוא לא נתפס. קשה לדעת אם אכן דיינינגר היה האיש.

ללוונטל יש חשדות משלו בדבר זהותו של הגרמני. מדוע? בגלל המסלול שבחרו לעצמם. לפי התוכנית המקורית היה על החבלנים לעלות צפונה מוואדי-קלט לאורך הירדן, ולהגיע לצינור-הנפט. צינור-הנפט מעיראק עבר את הנהר לערך במחצית הדרך בין הכינרת לבית-שאן, ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל חיפה-צמח, עד בתי-הזיקוק במפרץ חיפה. והנה, תחת זאת פנו החבלנים דרומה, הסתתרו בין יריחו לעין-גדי, ולא עשו שום פעולה.

“עין-גדי, אמרת? דרומה…”

פניו של קארל כמו היו רדופים מעמסת אחריות, וכאילו ציפו להכחשה, ושפתיו נעו. ההתרגשות החניקה את גרונו, הוא כלא שיעול וידו מונחת פשוטה על חזהו.

חלק מן הציוד גילה בעין-גדי פטרול פרשים של משטרת-המידבר, אשר בסיסו היה במשטרת כּוּרנוב, אותה נקודה נטושה על גבעה בדרך לסדום, כיום ממזרח לדימונה. נמצאו מוקשים, מנגנוני-השהייה משוכללים, מכשיר-אלחוט, אקדחים ותת-מקלעים, רימונים ופתילי-שריפה. רוב הציוד הצבאי היה מתוצרת בריטית. השוטרים חשבו כי הציוד נגנב מאחד המחנות הבריטיים והוחבא על-ידי בדווים העוסקים במסחר ובהעברת נשק. לאחר סריקה נוספת נמצאו במקום שרידי מפות גרמניות של האזור, וכמה דפים מתוך תעודות ומסמכים בגרמנית שהועלו באש. מוצאם של המסמכים היה כניראה מיחידתו של סקורצני. המוקשים והנשק היו פזורים כאילו נזרקו בבהלה, חלקם למים, באפיקו של אחד הנחלים. היה רושם כי השותפים רבו ביניהם, או ביקשו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר בלי לקחת איתם כל חפץ או מסמך היכול להסגירם, אם ייתפסו, ולקשור אותם אל הקבוצה שהוצנחה ונתפסה בוואדי-קלט. ברוב פחדם ויתרו אפילו על הנשק האנגלי שבידיהם.

ונשאלת השאלה – מדוע ברחו לעין-גדי דווקא? ומה קרה לגרמני שביניהם?

לשני הערבים לא היה קושי. ייתכן שנשאו איתם את תעודות-הזהות הפלשתינאיות הקודמות של ממשלת המנדט, וכך יכלו לחזור בהיחבא למקומות-מגוריהם ולהסתתר בקרב משפחותיהם. לא כן הגרמני. כשבע מאות מתושבי המושבות הגרמניות בארץ גורשו בתקופת המלחמה לאוסטרליה, עוד ארבע מאות הוחלפו באזרחים בריטיים והוחזרו לגרמניה. סמוך לסוף המלחמה נישארו בארץ כארבע מאות גרמנים בלבד, אשר רוכזו בכמה יישובים גרמניים, שהפכו להם למחנות-מעצר למשך כל המלחמה – סגורים היו מאחורי גדרות-תיל גבוהות תחת משמר חיילים אנגליים. מעטים היו סיכוייו של הגרמני לחמוק אל אחת המושבות הללו ולשהות בה בלי להיתפס ובלי לעמוד לדין באשמת ריגול וחבלה. מתקבל על הדעת שהגרמני הוא שהיה מפקד חוליית החבלה. יש לזכור שהדבר קרה שמונה חודשים בלבד לפני כניעת גרמניה. ייתכן אפוא כי הערבים לא התכוונו כלל לבצע את פעולות-החבלה אשר לִשמן נשלחו, רק חיפשו אמתלה להימלט בעוד מועד מעניבת-החנק שהלכה וסגרה על כוחות-הציר באירופה.

מדוע פנו דרומה? ייתכן שחשבו כי גילו אותם בצניחתם. אולי ראו אותם הבדווים בוואדי-קֶלט, אלה שגילו את המצנחים, ומפני שלא בטחו בשתיקתם של הללו, מיהרו לשנות את המסלול המתוכנן. קשה לו, ללוונטל, לשער כי הגרמני היה מוכן לוותר על הפעולה אשר למענה נשלחו והוצנחו. בוודאי היה איזה ויכוח בינו לבין הערבים בשעות הארוכות של נדודיהם על-פני הצוקים והוואדיות, לאורך חוף ים-המלח בדרכם דרומה. אולי פרץ הריב רק בשעה שחנו בנקיק של נחל בעין-גדי. כניראה קרה משהו בזמן שהחלו שני הערבים לזרוק את המוקשים, הנשק ומכשיר-האלחוט, ולשרוף את המסמכים והבגדים. וכאשר הודיעו כי לגביהם נגמרה המלחמה! הם חוזרים הביתה! מישהו מביניהם הבין מן הסתם שהגרמני רק מפריע להם, הפעם… בין אם הוא מסכים לדעתם, ובין אם לא… מן הסתם חששו פן ימשיך הגרמני במשימה לבדו וייתפס בידי האנגלים, ואז… ודאי לא יראה טעם שלא לספר מי היו שותפיו שבגדו בו, והיכן הם אולי מסתתרים…

“ואז? מה אתה רוצה לומר?”? לחש קארל ועיניו תלויות בפיו של לוונטל, כמצפה עד הרגע האחרון שיתברר ההיפך.

“אני רוצה לומר שכדאי מאוד לחפור בעין-גדי. אולי תימצאנה שם עצמותיו של גרמני אחד, יוהנס שמידט שמו. ואולי יתברר אז מפני מה לא נתפס איש מן השלושה מעולם.”

פתאום היה אור אחר וכל החמסין הלילי בתוכו פנימה, כאילו רבץ כל כובדו של ההר המלוח על ליבו של דניאל, והוא החזיק בכתפיו של הגרמני, וצעק וטילטל אותו: “מי אתה? בשם אלוהים, מי אתה! אתה ידעת… ידעת? מה אתה מסתיר מאיתנו?”

אבל כלום לא קרה וחמשתם עדיין ישבו מסביב לשולחן, והאוויר להט בחום יבש, לֵילי ומלוח. ומרחוק נשמע טירטור מנוע האוטובוס החוזר מסדום ומביא את הקרח, ואחריו מכונית קטנה שאורותיה שוטפים אותו מצדדים וצפירתה הנמשכת והולכת מבקשת להשיגו. וקארל אמר:

“הוא רצה לראות בפעם האחרונה את עין-גדי… זה היה הוא… אני בטוח… הוא רצה…”

 

פרק עשרים: התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום. הריקוד האחרון של קארל    🔗

הקומנדקאר של עין-גדי עקף את האוטובוס ונסע לפניו במהירות ובאורות מסנוורים, חג כשיכור על-פני דרך-המלח הכבושה והלחה, עד שעצר בחריקה והחליק בתנופה אל פתח הסככה ממש. מעוצמת העצירה הסתובבה המכונית בתפנית של כתשעים מעלות, וקולות-צווחה נשיים של התרגשות ושמחה בקעו מתוך חלקה האחורי, המכוסה בבד ברזנט חום. הנהג התניע אותה שוב, נסע לאחור בעקלתון, והחנה אותה במקביל למעקה הסככה.

הקרקע היתה היגרוסקופּית. בשעות היום יִבּשה אותה השמש הלוהטת, אך עם רדת הערב ספגה לחות והפכה לבוץ חלקלק כמשְׁחה, ממש כבימי החורף, עת שוקעות מכוניות בטיט, והגלגלים סובבים לשווא ומתחפרים במקומם, או נלכדים בחריצים שחרצו צמיגים בדרך. בלילה נעשו דרכי אדמת-הלֵס המלוחה, אשר בצלע-ההר, מסוכנות ובוגדניות. נהג בלתי-מנוסה היה עלול לסטות בנקל מן הדרך ואף להתהפך. לא פעם היו הנוסעים מוצאים עצמם, לאחר סיבוב נחפז או עצירה בלתי-זהירה, כשחרטום המכונית הפוך מכּיווּן הנסיעה. אפילו בקיץ היו רואים לעיתים לפנות-בוקר, על רצועת-החוף הצרה, מכוניות הנעות לאיטן ליד צלעותיו הזקופות של ההר – כיוצאות במחול סחרחר, והנהגים מנַווטים בזהירות את ההגה ימינה ושמאלה כדי לייצבן בכיוון אחד, כנוהגים בספינה.

לוע מקלע אֶם-גֶה על חצובת-צינור, המחוברת לכנף הקדמית של הקומנדקאר, הזדקר לעבר שמיים שטופי אור ירח. המקרֵן, כצינור נקוב של מכונת-בצק, עטה שכבת-אבק עבה. שרשרת הכדורים השתלשלה כלפי מטה. שני נוסעים ישבו על הכנפיים הקדמיות, מחזיקים במסגרת השמשה, סמוך לנהג. סבך של ידיים ורגליים התפתל מעבר לדופן האחורי, כעומד להשתפך החוצה. עם העצירה התחילו הכול קופצים החוצה ברעש, בחורים ובחורות, חמישה, עשרה, חמישה-עשר… כאילו אין למכונית קרקעית והם נולדים ויוצאים אל תוכה מבטן האדמה, והחוצה. קשה היה להבין כיצד הצליחו כולם להיכנס. ולא עוד אלא שהקומנדקאר היה עמוס שקי לחם, פחים של חלווה וזיתים, ארגזים, וחבִיוֹנת כחולה של שמן. רק לאחר שעצר במקביל לסככה, ראו יושביה את העוֹקֵב המחובר אליו מאחור – קרונית דו-אופנית נגררת, גדושה ארגזי ירקות ושקים של תפוחי-אדמה. הנהג יצא ממקומו, אחוריו בולטים, צעד בהילוך מרושל, עצר בעמידה אלכסונית, ירכו האחת מורמת מחברתה, בידו עיתון-ערב, וקולו צרוד, עצל ומתנגן.

“צאו כבר, נבלות,” אמר בהומור אדיש.

“הנֵה המזכיר!” קם קארל, מאושר.

גל של התעוררות עבר את התיירים העייפים כאשר שמעו שהקומנדקאר הגיע מבאר-שבע. הם היו בטוחים כי הדרך נפתחה. נעמי ויידמר שלחה את בעלה הגוץ להביא את חפציהם.

נתן שאל את הנהג אם אכן הדרך נפתחה.

קולו של הנהג חירחר כמנוע ישן. “לא! תצטרכו לחכות עד לבוקר!”

“ואיך הגעתם?”

“בשבילנו זאת לא בעייה. חשבת שנחכה שם כל הלילה? מה אנחנו, רכבת? עוקפים, נדחקים, לוקחים קצת אומץ ועוברים. אבל אני אומר לך – אוטובוס לא יעבור שם. לא. בשום אופן לא. ואני אומר לך שהטרקטור הזה מתגרד שם בדרך כמו – – – ואם המוכשרים האלה יצליחו לפתוח אותה עד הבוקר אז אני לוֹבֶּנְגוּלוּ מלך זוּלוּ!”

“הֵי! שמע, אתם לא בסדר!” עצר פסח את מזכיר הקיבוץ בדרכו אל הדלפק לשתות מיץ.

“מה קרה, פסח’קֶה?” צחק המזכיר ביובש. הוא היה בעל קומה ממוצעת, שערו שחור, קצר ומתולתל, עיניו מלוכסנות כמעט כעיני סיני וברק של פחם יוקד בהן, ערמומי ונחוש-החלטה. הוא טפח על שכמו של פסח, הקשיש ממנו בשנים רבות – במחווה של אפוטרופסות וביטול. “מה קרה, פסח’קה? גנבו לך צריף? הספינות שלך טבעו בים?” ותוך כדי דיבור זרק הצידה: “הַי, צביקה!” ואותת לצבי לשלום, רמז בקריצת-עין לעבר הגרמני, ושאל: “אז מה, הסבון הזה עוד נמצא כאן? חשבתי שכבר הסתלק!”

“תודה רבה!” השיב לו קארל בעברית, ופניו אורו. הוא קם בשמחה תמימה והושיט ידו למזכיר, ופניו כילד שקראו בשמו לאחר שעשה מעשה טוב.

“אתם לא בסדר!” התעקש פסח ופניו האדימו, “זה פשע להעמיס כל-כך הרבה אנשים על מכונית אחת. תראו שעוד יקרה לכם אסון ותתחרטו!”

“עזוב שטויות, זֵייט נִיט אוּמְרוּהִיק, פֵּיסח, אַל תתרגש, פאר ווֹס בְּרענְט דוּ? מה אתה מפחד?” דיבר המזכיר אידיש עילגת של “צברים” וחיבק את שכמו של פסח בחיוך סלחני. לכבוד שׂיבתו של פסח היה מדבר אליו לעיתים אידיש כמו שמדברים אל הפראים בשפתם. ופתאום אמר בקשיחות, כאיש-עסקים: “ומה רצית, שנשאיר בבאר-שבע את מחנה-העבודה? ומי יעבוד?”

“אתם לא בסדר! עגבניות חשובות לכם יותר מבני-אדם.”

אחרון ירד בקפיצה מעל הדופן האחורי של המכונית בחור צנום, שערו מתולתל פרא, מרכיב משקפיים במסגרת-כסף דקה ועגולה, מכנסיו הקצרים מופשלים כלפי מעלה בקיפולים רבים ככל האפשר, חולצתו הקצרה פרומה, אין תחתיה גופייה, ושוליה כרוכים לו בגובה טבורו בקשר הדוק שקצותיו בולטים כאוזני ארנבת. שוקיו הבריקו בצבע-ברונזה שזוף, כפות-רגליו היו יחפות, גדולות כמטאטא, שפמו נמשך מאוזן אל אוזן, ושערוֹ הצהבהב-חום דהוי מן השמש ומזדקר פֶּרע לצדדים. כל-כולו ניראה צירוף מוזר של בדווי שכפוֹת-רגליו מסוקסות מרוב הליכת יחף – ופני אינטליגנט רוסי מראשית המאה, שעזב את האוניברסיטה ונהיה למהפכן. הוא תלש את עיתון-הערב מידי הנהג והרג בו במכה אחת שני זבובים על ירכו. הנערים והנערות ממחנה-העבודה סבבו אותו בהערצה, ושתוּ בצמא את סיפוריו על עלילותיו בעין-גדי ועל מסעותיו במידבר-יהודה. כל פעם שמישהו היה מנסה להעיר משהו, היה הממושקף מעין-גדי מפסיק אותו מיד ב“עזוב, מה אתה יודע?” ומיד פותח בסיפור חדש, מוזר ומופלא מקודמו. כאשר ראה את צבי מיהר אליו, תפס בין אצבע לאגודל את קצה שפמו השחור והתחיל מסבב אותו, “חלש, חלש!” ליגלג, וצבי השתדל להיפטר ממנו מבלי להיראות נלעג.

“האם הוא משורר?” שאל דניאל.

“לא, שם כולם איכרים, זה הצד החזק שלהם,” השיב צבי, וכלָא עוד משפט שביקש לומר.

קארל שטח בפני המזכיר את התעודות שלו וכתב-המלצה אחד. עמידתו היתה כנועה, שפלת-רוח, ובציפייה נרגשת.

“איפה נשׂים אותך?” גירגר המזכיר על פיו בהטיית-ראש את שארית המשקה מן הבקבוק, והזמין עוד בקבוק, “אולי על העוֹקֵב?”

“שמע, אל תהיה לי מכניס-אורחים כמו אנשי סדום!” התערב הממושקף, “בן-אדם רוצה לבוא אלינו – תן לו. אני אדאג לו.”

“בסדר,” אמר המזכיר, “אבל תצטרך לעבוד.”

“בהחלט!” הבטיח קארל, “לא חשבתי אחרת.”

ושתק. דומה שחזר בו ברגע האחרון מלומר עוד משהו. הוא מיהר לקחת את הרוכּסק ופנה להעמיס אותו על המכונית. הבחור הממושקף, שהיה טוב-לב ונוח להתיידד עם כל אדם חדש, עזר לו לפנות מקום לחפציו על-גבי העוֹקֵב.

“אל תדאג. נדחוף אותך איכשהו פנימה.”

קארל היה נרגש, וחזר לומר שלום לידידיו, שהוא עומד עתה להיפרד מהם לצמיתות. לחץ ידיים. בייחוד היה אסיר-תודה לדניאל וללוונטל.

“להתראות!”

באותו רגע נשמעה פעיית התינוק.

מוזרה היתה מכל הקולות שהיה אפשר לשער כי יישמעו בארץ-המלח הצחיחה.

“דניאל!” תפסה שרה בידו, “תביט, תביט!”

ממושבה ליד הנהג ירדה האם הצעירה, שׂערהּ שחור ואסוף לאחור, פניה עגלגלות ועצמות-לחייה בולטות, כפני מדוֹנָה, ובזרועותיה תינוק מחותל. עד לאותה שעה ישבה בחשיכה במושב הקדמי, היניקה את תינוקה וחיתלה אותו. האב הצעיר טרח סביבה, נרגש, בידו חיתולים צחורים להחלפה, בקבוק ושמיכה זעירה.

“יאללה! נוסעים!” הכריז המזכיר ופסע לקראת המכונית.

“לא! לא בא בחשבון!” התפרץ האב הצעיר בחשדנות, כאילו חיכה כל אותה שעה לאיזו התנכלות לזכויות משפחתו הרכה, “צריך לחכות כאן לפחות חצי שעה!”

המזכיר ויתר בקריצה, האחרים צחקו לבדיחתו. לא התכוון כלל לנסוע, רצה רק למתוח. האֵם, נערה רכה ושברירית, הרימה עיניים תוהות ובהן אופל כחלחל ועמוק כַּליְלָה, עיפעפה בריסיה הגדולים, השחורים, וחזרה להתבונן בתינוקה במבט של אהבה ורוך. הבעל פינה לה מקום ליד אחד השולחנות בסככה.

בני-הנוער של מחנה-העבודה הסתובבו, שתו מיץ וסודה, פיטפטו וצחקו. בגדיהם היו סתורים מן הנסיעה הארוכה, ואף-אל-פי-כן ניראו רעננים וקלים כאילו זה עתה צנחו מעולם אחר, ואין למחנק ולחום שליטה עליהם. אחוזים היו רוח של משובה, ומפעם לפעם נסחפו בגלי צחוק, והיה קשה להבחין מפני מה.

“רותי, אַת לא מאמינה?” הושיט הבחור הממושקף מעין-גדי לעומת רותי אחת ממחנה-העבודה את רגלו, שעוֹר כפּה נתקשה מרוב הליכת יחף. “תביטי!” – והוא נהנה בראותו את הבעת הבהלה על פניה למראה הבוהן שעובייה כאצבעו של עוג מלך הבשן. היא לא האמינה לו כאשר סיפר כי עלה על נחש ארסי, צֶפָע עין-גדי! והצפע הכיש אותו, אך כלום לא קרה.

“איך זה יכול להיות?”

פשוט מאוד – הוא ניצב לפניה כחסידה על רגל אחת, והיפנה כלפיה את עקבו העבה כסוליית-נעל – הוא דרך על הנחש, וההוא, מִסְכּן, התעקמה לו שן-הרעל, ונשברה.

“באמת?”

“כן. זה היה באספסת.” והוא עזב את רותי השמנמונת ואת חברותיה הצוחקות במבוכה. המזכיר השאיר לו חצי בקבוק מיץ וקרא לו לבוא לשתות. רותי אזרה עוז וקראה אחריו:

“ומה קרה לנחש?”

“מה את חושבת? זחל לרופא-שיניים!” צעק מקצה-הסככה.

“חֵיבְרֶה!” יצא פסח מן המיטבח וחיבק את האב הצעיר, “פּוֹזְדרַווליוּ ס' נוֹבוֹרוֹזְ’דיֶניֶם!” מתוך התרגשות דיבר רוסית ונשק לו, “מדוע לא סיפרתם לי? מזל-טוב! חיברה, הילד הראשון בעין-גדי!”

“אחרי שלושת אלפים שנה!” ליגלג המזכיר, “פסח עוד זוכר את המשפחה של בר-כוכבא.”

“ואת אשת לוֹט,” הוסיף פסח בלי תרעומת.

“והבנות שלו,” אמר הבחור הממושקף, שכבר היה בפינה אחרת של הסככה, אוכל שוקולד ומנגב אצבעותיו בעיתון-ערב.

“חֵיברה, צריכים לעשות משהו! לא? לא צריכים? איך זה עוברים כאן בקוֹנספּירַציה, לא מסַפּרים, לא אומרים שום דבר! ולי לא מגיע גם כן קצת נחת? מחותן בשמחה. תשאלו, תשאלו את פסח על הילדים שגדלו בשכונה בקליה. על דליה. על התינוקות של בית-הערבה. והחלומות שהיו לנו כאן, בסדום, שנוכל לחיות למרות החום והמרחק ולהביא את המשפחות שלנו לגור כאן. ואיך נלחמו על זה עם חברת-האשלג. אבל לא הצליחו. נו, מה מחכים? פרַיילִיך, חֵיברה! פרַייליך! תשירו! על חשבוני שותים היום כולם מיץ, אבל תשירו! ובלי קונספירציות.”

“ובירה,” אמר המזכיר.

“גם בירה, שייגץ! אבל בתנאי שתרקדו. לא כל יום נולד יורש-עצר!”

“לך, לך להביא,” אמר המזכיר.

“תשירו!” אמר הממושקף, “אם לא תשירו לא תקבלו מיץ!” והתחיל מוחא כפיו הגדולות ונוהם בקול עבה ובשמחה מעושה, “עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו!”

“לרקוד חֵיברה, לרקוד!” חזר פסח עם הבקבוקים, “חֵיברה צעירים!” פנה אל הנערים והנערות ממחנה-העבודה, “אתם עוד לא התקלקלתם, אלה, עצלים כבר, נעשו קוּלַאקים! – ניראה אתכם.”

השולחנות הקרובים לדלפק הוסטו הצידה, ובעוד רגע נשמעה שירה מלווה הלמות-רגליים על-פני רצפת-הבטון החשופה. השמחה סחפה גם את המתמהמהים, והכול הצטרפו למעגל ה“הורה”. פסח הניח את הבקבוקים ונכנס למעגל הרוקדים, בין רותי השמנמונת לחברתה חשופת-הירכיים, במכנסי-ההתעמלות הקצרים. הוא הניח את זרועותיו על שכמיהן, והן קיבלו בחיוך סלחני את הסבא העליז. פתאום הִרפה מהן, ניגש וגרר גם את האב הצעיר למעגל.

המזכיר, שעמד מן הצד, מריר ולגלגן מכדי להשתתף במחול, הפטיר: “איזה רגליים, תיראו, תיראו שרירים. לא רע, יהיה מי שיעבוד בסיקול. יגלגלו אבנים.”

האב הצעיר רקד נרגש, והתיירים עמדו סביב והתבוננו. הפועלים, אנשי סדום, פינו בריטון את מקומם ליד הדלפק ולקחו איתם גוש-קרח בדלי לפינה מרוחקת של הסככה, לצנן את משקאותיהם. פניו חרושי-הקמטים של פסח האדימו בשעת הריקוד. ובשמחתו כמו הִשִיר מעליו את השנים ואותותיהן. התלהבותו התגברה מרגע לרגע, כחסיד המרקד לפני רבו. “רֵיק! הלב ריק!” צעק באמצע השירה, “יהודים, בשביל מי אנחנו שמחים כאן? והיו עינינו רואות! קצת נחת. חֵיברה! מרץ, ובלי קונספירציה!”

ושוב עזב את המעגל. קווצות שערו הלבן כשלג מדובללות וספוגות-זיעה, חולצתו פרומה ומתנפנפת. הוא משך את מכנסיו כלפי מעלה, וניגש אל האֵם הצעירה: “בואי!”

“פסח! השתגעת?” אמרה, “אי-אפשר להשאיר את התינוק לבד.”

“לא בא בחשבון. בואי! יחד עם התינוק!”

“אבל איך? אני לא יכולה.”

“אל תפחדי, בואי!” משך אותה.

הוא פינה לה דרך והציב אותה במרכז המעגל המרקד. היא חייכה בביישנות אל הפרצופים המשולהבים שקיפצו סביבה. לא הסתירה את גאוותה, אך לא ידעה כיצד תודֶה להם בלי להיראות מגוחכת. התינוק בזרועותיה היה צרור לבן עטוף בשמיכת-תכלת זעירה.

“דניאל,” סגרו אצבעותיה של שרה על אמת-ידו, “אני לא יודעת מה יש לי פתאום,” ציפורניה ננעצו בבשרו והוא הניח לה, למרות הכאב, לעשות כרצונה. “כאילו מעולם לא חייתי במקום אחר, אלא תמיד כאן. ככה.”

קארל הסתכל במעגל הרוקדים והיה מוקסם ממראה עיניו. צבי הסביר לו מה פשר השמחה, הילד הראשון בעין-גדי, ועיניו זהרו. צבי חש שמשהו מתרכך בקירבּוֹ כלפי הגרמני התמהוני, והצטער על הוויכוח המוזר שפרץ ביניהם לפני שעה קלה. אולי עליו להאשים את עצמו בכך?

לפני ימים אחדים הוא סיפר לגרמני, מתוך תרעומת על ההתלהבות המופרזת שבה עטף הלה כל ישראלי שנקרה על דרכו, כי במבצע סיני 56' נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים.

“אבל לכם אסור היה לעשות זאת,” גימגם הגרמני בבעתה, “לכם. דווקא אתם. מה גדול האשראי שאתם מבזבזים.”

אולי שגה כאשר סיפר לו. האם תמיד עליו לפטפט? מצד שני, לעזאזל הצביעות. זו אמת לאמיתה. מזוהמת, כמו העניין של בועז המשותק. כמו הרבה אמיתות. רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש ולגיבור, בסיסמאות על “טוהר הנשק”, ומשיחיות, ו“עם סגולה” ו“אתה בחרתנו”, כמו לוונטל האידיוט, והדומים לו. על אחת כמה וכמה הגרמני. בפניו ודאי שאנחנו לא צריכים לתת דין-וחשבון. אם מעשינו אינם מוצאים חן בעיניו, שייקח במתנה את כל הערבים והפליטים הפלשתינאיים יחד עם נאצר והמופתי ואחמד שׁוּקֵיירי וידחוף אותם לתחת. ניראה איך יסתדר הוא איתם. לעזאזל, גם אתה מאזוכיסט, צבי, מה דוחף אותך להדגיש באוזניו כל הזמן את האכזריות שלנו? תסביך? חַרא תסביך… הייתי רוצה פעם אחת לדבר על הבעייה היהודית, עלינו, בלי להסתבך. אנחנו חיים, ולא אפר של קדושים.

“אתה אדם טוב,” חלף הגרמני על-פניו, מחייך באותה השתדלות והכרת-טובה, שהצליחו לצנן את שעת-החסד הקצרה בליבו של צבי, וכבר הצטרף הגרמני למעגל הרוקדים, מתנודד על רגליו הדקות בלי לכופפן בפרקי-הברך. בחדווה מוזרה צלע על שתיהן, ראשו כלפי מעלה, ופניו המנומשים והבהירים סתומים כמסיכה. רזון-בשרו וחיוורונו בלטו מבעד לעור הנמתח על-פני עצמות-לחייו האלכסוניות. יד על כתפו של פסח, יד על כתפו של האב הצעיר, סמוך לפרצופה החייכני של רותי ממחנה-העבודה, בלי לתפוס כלל את קצב הריקוד, וכך נגרר איתם במעגל, נסחף כצרור חסר רוח-חיים, כפות-רגליו הלבנות ניגפות זו בזו ובאחרים. והסנדלים התנ"כיים, הישראליים כל-כך, והרצועות החומות החדשות שלהם. הוא היה שיכור-התלהבות, כל אבריו רחפו וריטטו, חוץ מפניו, שהתאבנו בדבקות מוזרה, כמו בשעת תפילה.

“פ-סח!” קרא בקצב הריקוד הבחור הממושקף כשהוא מקפץ במהירות סביב-סביב במעגל וראשו מתרומם מפעם לפעם אל-על, “איך ר-ק-דנו שם ב-סדום לפ-ני שלו-שים ש-נה…”

“בג-דוד ה-ע-בו-דה!” ענה לו פסח בצעקה, שהדה נשמע חוזר מפתח מערת-המלח הסמוכה, ומיד המשיך: “ד-ויד מלך ישראל, חי, חי, ו-ק-יָ-אַם! דויד מלך ישראל…”

הרי-מואב, הים, הר-סדום מכאן ומכאן, המערה, המזח, ושוב הרי-מואב, הים. מזרח, צפון, מערב, דרום. והירח במרום השמיים, עוד מעט נקודה קטנה ומרוחקת. ועל-פני הים הבריק נוגה מכאיב, לבן כחלב. הקולות מן הסככה נבלעו במרחב הים וההרים. האכסניה דמתה לספינת-שיכורים המפליגה לדרכה, חזיון-שרב בלב מידבר אפל.

קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג’יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:

“אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי… החיים הם משפחה… בבקשה, קחי מזכרת צנועה.”

ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:

“תודה רבה. שלום! תודה.”

היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. “תודה רבה,” אמרה.

“תודה רבה!” חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.

“תודה רבה.”

הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.

קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.

“ילד יפה,” אמר בגרמנית, “צריך להבין. צריך להיות תמים.”

“תודה רבה,” חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. “העיקר הכּוונה,” אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.

היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – –

* * *

“הגרמני נפל! התעלף!”

“קחו אותו!” צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.

“מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?” שאל.

“לא-כלום,” אמרה. “נתן לי מתנה, ופתאום נפל!” ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: “”לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"

“שטויות,” אמר הבעל הצעיר, “סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם.”

“אבל הוא הביט בו כאילו…”

“מה?”

“אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית.”

“טיפשונת,” נשק אותה על מצחה, “אַת מגזימה.”

הרוקדים, מיוזעים ומתנשמים, הצטופפו סביבם. הם היו יחפים. את סנדליהם זרקו בעת הריקוד. דניאל התכופף והצמיד את הסטטוֹסקוֹפּ לחזהו המגולה של הגרמני. קמיע האספאלט השחור צנח כאבר מדולדל על-פני העור המחוספס. דניאל חקר אם יש עוד רופא בסביבה.

פסח ענה לו שהרופא של סדום נסע לפני-הצוהריים, אבל אפשר להעביר את הגרמני למרפאה במחנה-הפועלים הנטוש. חוץ מזה, אולי במכונית קטנה, כמו הג’יפ, יהיה אפשר להסיע אותו לבית-החולים בבאר-שבע? הג’יפ יוכל לעבור את הקטע החסום.

דניאל החליט להעביר אותו תחילה למרפאה. דופקוֹ של הגרמני נחלש והכרתו אבדה. הטילטולים עלולים לסכנו עוד יותר.

פסח הסביר בקצרה לצבי במה העניין, וצבי פקד מיד על גושי והחייל השני להביא את הג’יפ אל פתח הסככה. דניאל ופסח העלו את הגרמני, ושוב היה הלה נגרר כבשעת המחול, מיטלטל חסר-רצון בין השניים המחזיקים בו. ובעוד רגע הפליגה המכונית הקטנה לדרכה, נעה כשיכורה על-פני מסלול-הטיט החלקלק, וצמיגיה חורשים בבוץ שחור ומלוח, הניתז לצדדים.

בחללו הצר של הג’יפּ, מאחור, ישב פסח מצידו האחד של קארל, ומצידו האחר דניאל, המודד את דופקו הנחלש והולך. אורות האכסניה היו מופיעים ונעלמים חליפות עם התפתלויותיה של המכונית במשעול הבוגדני, עד שנעלמו לאחר עיקול-הדרך הסובב את צלעו הזקופה של ההר.

 

פרק עשרים ואחד: צעקותיה של מוסי כץ פלחו את דממת הצריפים האפלים בצלע הר-סדום    🔗

“נישארנו לבד,” אמר צבי.

“כן.”

הם עמדו במבוא הפנימי של הסככה, הפונה לעבר המערה שבהר ולצריפי-המגורים. על-פניהם עברו נעמי ויידמר ובעלה הגוץ, הרוזנברגית, ומוסי המושכת איתה את לוונטל ומצייצת באוזנו משהו מצחיק, שבגללו הרצינו פניו. הכול היו עייפים. השעה מאוחרת. הקומנדקאר של עין-גדי יצא לדרכו. נדם צחוקה של רותי השמנמונת. בקבוקי המיץ והבירה התרוקנו. הנוסעים מילאו את חללו הדחוס של הקומנדקאר, והמכונית התרחקה צפונה בין הים לצלע-ההר, ואורותיה עדיין ניראו שעה ארוכה כשהם מבליחים ונעלמים בפיתולי הדרך.

צבי נזכר כי הרוכּסק של הגרמני נישאר על העוֹקֵב, המיטלטל עתה ודאי במרוצה שיגעונית הנה והנה על-פני הנתיב הממעיד – וגלגליו מאוושים על-פני הקרקע ספוגת-המלח והרטיבות. מוזר, רק הצרור יגיע לעין-גדי.

משעה שעזבו נוסעי הקוֹמנדקאר את הסככה, והמולתם העליזה נמוגה, התרוקן המקום. פועלי-המיטבח כיבוּ את האורות, רק סמוך לדלפק חזרו לשבת הפועלים, אנשי סדום, שקועים במשחק-פּוֹקר, נתונים בעולם אחר שאין בו לא מחנק ולא לילה ולא סדום.

“בואי,” אמר צבי.

“לאן?” שאלה.

הנהג נכנס לישון באוטובוס, והדלת האוטומאטית נסגרה אחריו באנחה שורקנית. נתן המדריך ליווה את התיירים מצריף לצריף, האיר להם את הדרך בפנס-כיס, והראה לכל אחד את מקום לינתו. עובדי-המיטבח הגיפו את הדלתות והורידו את מיכסה הפח הגלי הסוגר על הדלפק. הם לא העזו לכבות את החשמל ולגרש את הפועלים, השקועים במשחק-הקלפים בלהיטות של מעשני-סמים. השאירו להם בקבוקי בירה “נשר” וחפיסות סיגריות “סילון” זולות, וביקשו אותם לכבות את החשמל בלכתם.

“יש כאן חֶדר עם מיזוג-אוויר, תוכלי לישון היטב.”

“החדר שלְך?”

“לא, של המועצה האזורית. יש לי מפתח.”

“מותר לך?”

“אַל תשאלי שאלות.”

היא נישארה עומדת על מקומה. שאלה את עצמה מה היה קורה אילו נולד לה בן בצלמו ובדמותו. אבל השפתיים האלה. מיזוג-האוויר. ארץ שרב וקיץ, זיעה חמה הנוטפת ממצחֵך וצורבת את עינייך. כמו אחרי בכי. הבכי כופה עצמו עלייך מבחוץ, בלי דמעותייך.

“בואי כבר, מה אַת מחכה?”

“ודניאל?”

“זה בסדר. אשאיר לו הודעה אצל אנשי סדום. הם כבר יגידו לו, אם יבוא, איפה את יְשֵנה, והוא יוכל למצוא אותך. לא בעייה לשמוע את הג’יפ מתקרב.” חייך אליה כמתכוון לסיבוב נוסף.

“יפה מצידך.”

“מה יש?”

שני פועלים לבושים בגדים מרושלים אך נקיים, רגליהם השׂעירות והשחומות בסנדלי-אילת שחוקי-עקב, היו רכונים על שולחן-הפּוֹקר ומתווכחים בקולי-קולות. צבי ניגש ואמר להם לילה טוב. הרים את התת-מקלע מפינת המעקה, שרק לכלב, והוליך את שרה אל משרד המועצה האזורית. פתח בזריזות את דלת הצריף במפתח שלקח מעל למשקוף, ובחשאי ובלי להעלות אור הכניס אותה פנימה. הוא השאיר את הכלב בחוץ וסגר מבפנים את הדלת. גישש באפילה עד שמצא את כפתור-ההפעלה של מזגן-האוויר. החדר היה אטום ומחניק. מכשיר-אלחוט גדול ניצב בין הדלת לקיר, ממול שולחן-כתיבה גדוש ניירות ותיקים, באמצע עמדו כיסאות אחדים, ובפינה מרוחקת, מתחת למזגן, מיטת-שדה מכוסה שמיכה צבאית.

“איפה אני?” שאלה שרה.

“במשרד של ראש המועצה האזורית, אלמוג.”

הוא כיוון את תריסוני-הרוח הקטנים כלפי מטה, לעבר המיטה. מיד הורגשה פעולת המכשיר. זרם אוויר קר ורענן, רטוב מעט, פרץ אל תוך החדר.

“תן לי את היד שלך,” ביקשה, “אני לא רואה כלום. מדוע אתה לא מדליק את החשמל?”

“מה יש?”

בחדר התערבבו ריחות ברזל, עץ לח וקסרקטין-חיילים. ריח שמן הרובים, הנשענים אל כַּן ליד מכשיר-האלחוט. היה נידמה לה שהיא עומדת במרתף עמוק, במערה.

“אני רוצה אור. לראות את הפנים שלְך. את החיוך שלך. יש לך חיוך טוב כזה, מפנק.”

“אם יראו אור, ישאלו שאלות.” אמר בקול עמום.

הכלב שרט בכפותיו את הדלת מבחוץ וייבב בחשאי.

“אז תדליק לי סיגריה.”

“לא עכשיו.”

זימזומוֹ של המזגן היה שקט, חדגוני ומרגיע. היכן אנו שרויים? בפעמון-צלילה השוקע לתהומות האוקיינוס? בבטן ספינה אבודה? הקרירות הפתאומית נסכה בה הרגשה של קלוּת ושל חוסר-משקל, אבריה מרחפים באוויר. תחושת הרעננות הנפלאה לאחר היום המחניק, שכמוה לא חשה אפילו בהתרחצה במקלחת הפרימיטיבית, במים שמנים וספוגי-מלחים שריחם ריח נפט. הרגשת הזוהמה האופפת אותה ומציקה לה, משעות הבוקר, פגה עתה ואיננה. ירד ממנה משא כבד. גופה התחיל נושם בכל נקבוביות עורו. כף-ידו הקרה משכה אותה אחריו, והיא עצמה את עיניה כדי ליהנות מן ההליכה המוזרה, כסומא בחשיכה, כילדה קטנה שאינה רוצה להביט באור.

“צריך להיות תמימים,” צחקה.

“מי אמר?”

“הגרמני.”

ופתאום היתה אותה חצוצרה של שפתיו יונקת את פיה ומשלחת בה חלחלה של עונג, מגרונה ועד בהונות רגליה ובמחילות-גופה המתלחלחוֹת לקראתו, והוא מכסה עליה בגופו השרירי והחזק, נאנח, כמעט מתייפח מרוב חֶמדה, כילד, וכוֹבש אותה בקלות מפליאה אל תוך מיטת-השדה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שכֹּל ערוותה היתה זרועה בו.

בחוץ הוסיף הכלב לשרוט ולייבב, עד שהתייאש והסתלק.

צעקותיה של מוסי כץ פלחוּ את דממת הצריפים האפלים בצלע הר-סדום. הפועלים שישבו בסככה כבר כיבו את האור והסתלקו. הכלב נבח במרחק, אצל שפת הים, ומשם גם באו הצעקות והקריאות לעזרה.

בצריפים אחדים נדלק האור.

מישהו יצא החוצה וצעק: “מה שם? מי זה?”

צבי ישן לצידה, מכורבל כילד, ומיאן להתעורר. היא העבירה יד על מצחו ונשקה לשמורות-עיניו. היה נידמה לה שנירדמה לרגעים ספורים בלבד, אך הנה כבר שקע הירח מאחורי צלע הרכס הזקוף במערב, השמיים שחורים, והים נעלם מן העין. המחוגים הזוהרים בשעונו הראו שלוש פחות רבע אחר חצות.

“מה יש?” מילמל בהתפנקות מתוך שינה. ומיד הוסיף: “אַל תעני לו.”

הסתובב, חיבק אותה מאחור ופער אותה, ואמר להתחיל הכול מחדש. הפעם בצורה אחרת. שניהם היו ערומים והוא אמר לעצמו שזו פעם שלישית או רביעית שהוא נכנס בה מאז הארובה במערה ועדיין אברו זקוף ולהוט כבראשונה.

“אַל תזוזי.”

סבור היה שבעלה מחפש אותה בחוץ, ולא דאג. ממילא לא הודיע לאיש היכן תישן.

ליד החלון עבר מישהו במרוצה כלפי מטה, לעבר הים. צבי קם. צר היה לו שהפסיד את מגע שדיה החשופים, הסמוכים לשפתיו, מעט מלוחים ועדיין מגורים מאוד, בפטמות. הוא ניגש אל החלון והביט החוצה. לצריף לא היו תריסים.

האור בסככת-האוכל העזובה נדלק. נתן המדריך, במכנסי-התעמלות קצרים ובחולצת-חאקי פרומה, בלי גופייה, והנהג שישן בבגדיו, הוציאו מן הים את מוסי כץ, עירומה כביום היוולדה ומפרפרת ביניהם בצווחות היסטריות, חורשת באגרופיה הרטובים בתוך עיניה ומגבירה עוד יותר את הצריבה שהיא גורמת לעצמה. הנהג פשט את חולצתו וכיסה על מערומיה. נעמי ויידמר הגיעה ראשונה מן הנשים אל הסככה, ומיד שלחה את בעלה הגוץ להביא חלוק. נתן והנהג מיהרו לקחת את מוסי אל הברז, תחבו את ראשה תחת הזרם והניחו למים לקלוח על פניה. נתן פקח בכוח את שמורות עיניה ולא הניח לה להשתמט מתפיסתו, למרות צעקותיה שלא פסקו כל אותו זמן:

“הוא ניסה… הוא ניסה לאנוס. רצה להרוג אותי. הוא הכניס את הראש שלי בכוח לתוך הים… עזבו אותי, תנו לי ללכת מכאן! אני רוצה הביתה.”

הוא, כלומר לוונטל, הופיע בפיג’אמה לבנה כתכריכים, וצבע פניו ירוק מבהלה. לא עוד צחק, אלא מילמל בהתרגשות:

“האמינו לי, אינני יודע מה היא רוצה ממני. מימיי לא קרה לי כדבר הזה.”

סככת-האוכל התמלאה פנים נסוכות-תרדמה שהתעקשו להישאר אף-על-פי שנתן הפציר בהם לשוב אל החדרים והיה חוזר ואומר: “שום דבר. שום דבר לא קרה.”

חיפשו את פסח כדי לפתוח את דלת המיטבח, ולא נמצא.

מוסי, עיניה עודן אדומות ודלוקות, עטופה חלוק וגופה רועד למרות הלילה החם, נרגעה לבסוף בהשפעת נעמי ויידמר, אך לא העזה לשאת מבטה בגלוי לעבר לוונטל. את סיפורה לחשה במקוטע ובשפה רפה לסובבים אותה, נעמי ויידמר ובעלה, והרוזנברגית.

הוא, כך אמרה ולא כינתה אותו בשמו, פרץ אל חדרה לאחר שכּבו האורות, העיר אותה משנתה, הכריח אותה להניח לו לנשקה. היא נבהלה ודרשה ממנו לצאת מן החדר. משלא הניח לה, קמה ונמלטה. הוא רדף אחריה, עד הים, איים להטביע אותה כדי להחניק את צעקותיה. והכלב נבח, היא ממש מתה מפחד. יותר אינה זוכרת כלום, המֶלח נכנס לתוך עיניה ועיוור אותה. לתוך פיה. משפקחה עיניה היתה לבדה בים, והחלה לצעוק. הוא נשא רגליו וברח. כאשר פגשה בו הרגישה מיד שהוא לוטש עיניו אליה, לא הניח לה לרגע, נטפל אליה, התאַנה, לקח אותה לים, אכל איתה ארוחת-ערב. והיא, טובת-לב שכּמוֹתה, נתנה בו אֵמון ולא חששה. הגברים האלה. וכל-כך חם. היא רוצה לשוב הביתה, אולי יוכלו להסיעה מפה, תיכף ומיד? אינה יכולה לשאת עוד את מראה המקום הנורא. אם יהא עליה לשאת עיניה עוד פעם אחת בבוקר לעבר הים – תתעלף.

והתעלפה.

מיד הרימוה שוב. היא ישבה על קצה כיסא ומיאנה לחזור לצריף, למרות הפצרותיהן של נעמי ויידמר והרוזנברגית. היא אינה יכולה להיכנס לחדרה מפני הפחד, אינה יכולה להישאר לבדה ומבקשת שימהרו לקחת אותה מפה.

מזועזע סיפר לוונטל לנתן ולנהג את גירסתו: כל הערב התעקשה שייכנס איתה לחדרה עד שתירדם מפני שהיא פוחדת לישון לבדה. היה נידמה לה שההר עומד ליפול עליה, אמרה. חלון חדרה, בצריף הקיצוני בשורה, נוגע ממש בקיר סלעי-המלח הזקופים, וצוקיהם שבורי-הצורה מתנשאים מעליו. כאשר ליווה אותה לחדרה, הפצירה בו ביתר שאת. הוא נכנס איתה לחדר, ראה שדבר אינו חסר לה למנוחת-הלילה, בירך אותה בשינה ערבה וחזר לחדרו.

שעה קלה לאחר שנירדם חש כי מישהו עומד ליד מיטתו. תחילה היה סבור שהוא חולם. כאשר פקח את עיניו לא האמין למראה. הוא ביקש ממנה לחזור לחדרה, הבטיח ללווֹתה, מובן מאליו שלא עלה בדעתו לספר על כך לאיש, כזאת בדיוק גם אמר לה. אך היא איימה שתפרוץ בצעקות, תרוץ ותשליך עצמה לים, תעיר את כל שוכני האכסניה משנתם. בשום פנים לא הצליח להרגיע אותה, וכאשר ביקש להחזיק בה כדי להחזיר אותה אל חדרה, נמלטה ממנו. הוא חשב שחזרה לישון, ולא דאג. עייף היה, ונירדם מיד. בצאתה מן החדר היה נידמה לו שרק חלום חלם וכי הפגישה התרחשה בדימיונו בלבד.

פתאום נשמעו הצעקות. והכלב נבח כאילו הוא רודף אחרי מישהו. כאשר העלה אור בחדרו מצא את כתונת-הלילה שלה. ובים לא היה כלל, הרי רגליו יבשות! מימיו לא קרה לו כדבר הזה. כוונותיו היו לטובה: לקח אותה לים אחר-הצוהריים לפי בקשתה, כדי להראות את הנוף. אילו ידע שכך ייגמר הדבר, לא היה מעלה כלל על דעתו לגשת אל שולחנם. אישה לו בירושלים, גם בנים בוגרים, מהם נשואים, ושלושה נכדים. האם היה מעלה בדעתו לעולל דבר ממין זה, בגילו? ועוד להטביע אותה בים? הייתכן? כלום יצא מדעתו! דרך אגב, הכתונת עדיין נמצאת בחדרו, חשש לגעת בה ולהביאה לכאן, פן יבינוהו שלא כהלכה.

חלק מן האנשים נטה לצידו, חלק לצידה, לשווא חזר נתן וביקש מהם לחזור לחדריהם כדי שיספיקו לישון שעות אחדות עד שיצא האוטובוס בבוקר. רוח-תזזית שעברה אותם הסירה מהם את קורי-השינה. הרוזנברגית מילמלה: “מיסכנה, מה עוללו לך, יקירתי? הרי אמרתי לך.” באור-החשמל הצהוב ניראו פניה חסרות-האיפור של מוסי נפולות. היא בכתה. בחלוק של נעמי ויידמר, הגדול ממידתה, ניראתה ספק אפרוח שנימשה מן הים, ספק תרנגולת זקנה שנמרטו נוצותיה.

הג’יפ התקדם לאט ובזהירות ומפעם לפעם החליק וניצב לרוחב הדרך, וגושי מקלל בקול רם ומסובב את ההגה כדי להחזיר את המכונית למסלול. כאשר הגיע הג’יפ לפתח-הסככה היו צמיגיו מרובבים בוץ שחור וסמיך אשר ריחו המלוח התערב בריח עשן-השריפה של המנוע. גושי ירד וגרר רגליו, כאילו התעצל להרימן, ומִשמני בשרו פורצים מבעד לחולצה הפתוחה, ואיתו חברו השחרחר, בעל תווי-פנים דקים ומבט פיקח. שניהם הביטו בתדהמה אל קהל התיירים הסהרורי שהתאסף בסככה המוארת, כאילו הוזעק בעת הפצצה.

“מה המשוגעים האלה עושים כאן?” שאל גושי את נהג האוטובוס.

הנהג סיפר להם, וגושִי רקק הצידה בבחילה כאשר שמע את קורותיה של האמריקאית המטורפת. הוא ניגש למבוא-הסככה הפונה לעבר הצריפים, עשה כפות-ידיו כשפופרת וצעק:

“צבי! סגן צבי!”

“ששש!” מיהר אליו נתן, “אנשים ישנים. אתה לא יכול ללכת לקרוא אותו מחדרו?”

“מחדרו?” גיחך גושי בערמומיות, וקמטי צחוקו נבלעו בפרצופו הרחב, “מאיפה שאני יֵדע איזה חדר שלו הלילה?”

“מה עם הגרמני?” שאל נתן.

“אני יודע? הולך למות. בעד זה, לעזאזל, אני כאן. צבי, סגן צבי!”

ה“עוזי” היה תלוי על גבו ברישול. כאשר התייאש מלהזעיק אותו בדרך הפשוטה, שלח את חברו הצנום לצפור בצופר המכונית. את דומיית הלילה, שבאפלתו התרמז כתם בהיר ראשון של שחר במזרח, קרע דו-שיח צורם של קולות וצפירות כמו בנפול שריפה:

“פַּה… פַּפְּם, פַּה… פַּפְּם! סגן צבי! סגן צבי! פַּה… פַּפְּם!” – וההדים השתברו בצלע-ההר כחוזרים מעשרות צופרים החבויים בנקיקיו.

“עליך לצאת אליהם,” אמרה שרה, “אין ברירה. אולי הוא בא איתם? בעניין הגרמני.”

“שילכו לכל הרוחות!” רטן צבי, “בכוונה הם צועקים! הממזרים. עוד יראו אצלי חופשות מיוחדות ונסיעות ארוכות לבאר-שבע, לאכול במסעדה. המנוולים. הם יירקבו כאן בסדום עד סוף השירות.”

בינתיים התלבשה שרה ועמדה מוכנה לצאת. כאשר ניסה צבי לנשק אותה, הדפה אותו מעל פניה ברוגזה ובקוצר-רוח. הוא הצטער על גופה הערום, הלבן, שנתכּסה מממנו לאחר שכה היטיבה עימו הלילה, ואהבה אותו, כמעט כל מה שהתאווה, כל מה שרצה לעשות, הִרשתה לו. כאילו לא היה לה בכל העולם כולו דבר חשוב יותר מלהתמכר לו, מלגרום לו הנאה. מי היה מתאר לעצמו, אישה כמוה, שקטה, עצובה, סהרורית מעט, אגואיסטית. ועכשיו, צריך ללכת. וכבר היא מתייחסת אליו כזר אשר מעודה לא הכירה אותו ואינה חבה לו כלום. “לעזאזל אִיתן!” ביקש שוב לנשקה והיא הדפה אותו ממנה כמעט בגסות. “מה אתה רוצה,” סח לעצמו, “ידעת שכך יהיה הסוף.”

“צא אליהם!” ביקשה, “אני אישאר כאן, אחכה לך. צא!”

“בואי!” אמר, ובליבו אמר: “זונה אחת.”

“אנחנו לא יכולים לצאת יחד.”

“חושך בחוץ,” אמר. “טינופת,” מילמל לעצמו. “אַת עוד תתחרטי!”

הברות שמו התגלגלו, קיפצו ונידרדרו כמפל אבנים בנקיקי ההר. הצפירות גברו, נהג האוטובוס הצטרף אף הוא.

“צבי! סגן צבי… פַּה…פַּפְּם!”

“אם לא תצא, יתחילו לחשוד. לא יבינו מדוע השתהית זמן כה רב!”

פתאום התרוממה על בהונותיה, החזיקה בראשו ונשקה על שפתיו. “עכשיו שלום. אתה תשכח אותי, מהר-מהר, אני יודעת. טיפשון שלי.” והיא דחפה אותו לעבר הדלת.

ה“עוזי” התנדנד על שכמו. בפניו הוטחה חומה סמיכה של אוויר חם, שהזכירה לו מיד היכן הוא נמצא, לאחר השיכחה הנעימה של החדר הממוזג. הדלת נסגרה אחריו מבפנים בחבטה, כאילו דחפו אותו החוצה. מישהו ליקק בהנאה את כפות-ידיו, את רגליו. הכלב. רבוץ היה ליד הדלת על מרפסת-העץ, ועתה היה מכשכש בזנבו בחשיכה, ובגרונו מתגרגרת ועולה המיית שמחה כבושה.

צבי פנה לעבר הסככה וצעק: “שקט! שקט! אני כבר בא.” הכלב הקיף את דרכו במעגלים והשתולל בשמחה. מפעם לפעם התחכך ברגליו של צבי, כמזמין ליטוף או דיגדוג, ומיד היה מתנער וקופץ על ארבע באוויר וחומק ממנו. “יצור אילם,” הירהר צבי, “בסופו-של-דבר אולי אין לי קרוב ממנו, נאמן כמוהו.”

“איפה היית, יַא-עַרְס!” אמר גושי ועל פניו נסוך חיוך ערמומי אווילי מאוזן לאוזן.

“סתום את הפה, אידיוט! ותמחק כבר את החיוך המטופש מעל פניך! מה אתה צועק כאילו פרצה שריפה? מה אני בשבילך? מה קרה? מה יש?”

“הדוקטור,” השתדל גושי לשוות לפניו ארשת רצינית, “אמר שמוכרחים לקחת ת’גרמני לַבֵּית-חולים. אחרת, אתה יכול להגיד עליו זַ”ל. לא יראה את הבוקר בחיים שלו."

“מה זה נוגע לנו?”

“אז צריך את הג’יפ. פסח, הוא היה שם, הוא אמר שנכניס תיכף ומיד ת’גרמני לאוטו וניסע. אז אני, אני אמרתי, אני לא יכול לעשות שום דבר בלי הפקודה שלך. רק אם תגיד לי סע אז אני יִסַע. אני לא צריך אחר-כך צרות איתך ועם שום אחד אחר בעולם.”

“אתה בטוח שהוא… זה רציני?”

“אני יודע? הדוקטור שלך יגיד. איך שהוא התרגז שם, זה פסח. צעקות. אני רק עושה מה שאומרים לי. אם היית אומר סע לבאר-שבע, אז מה איכפת לי, הייתי הולך. אפילו שאין בנזין במכונה המחורבנת.”

“באמת אין לך?”

“אז מה אתה חושב? יש לי?”

צבי ליטף בעצבנות את קנהו הקצר של ה“עוזי” המיטלטל עתה על מותנו מאחור. שרה. סדום. המטומטמים האלה. והצורך להחליט. לנסוע איתם? השינה הקצרה הממה אותו. מה לי ולגרמני? מה לי ולכל אלה? שיניחו לי. לעזאזל האחריות הזאת, התפקיד. כדאי לחיות רק בשביל… יכולתי שבוע שלם, רק במיטה, לנשק את החזה שלה ולעשות את זה עוד פעם, ועוד פעם. כבר עכשיו אני מרגיש. מגורה. לעזאזל. זונה אחת. זונה אהובה. פסיכית. מי היה צריך אותך בכלל. אבל.

הכלב ניתר לקראת הג’יפ כאל מכר ישן וריחרח בו מכל צדדיו.

נעמי ויידמר הוליכה את מוסי ההמומה אל חדרן, כדי להשגיח עליה עד לבוקר.

לוונטל התעקש וצחק במבוכה והחזיק בזרועו של נתן בלי לחוש בקוצר רוחו של הלה, וניסה לשכנע אותו שוב בנכונות הגירסה שלו.

שרה נתקלה בדרכה בשלוש הנשים כאשר עמדו לצאת מן הסככה.

“איפה היית?” חקרה אותה נעמי ויידמר.

“הגברים,” לחשה מוסי בקול צרוד, כשיכורה, ונופפה ידיה.

“היא חולה?” נבהלה שרה למראה מוסי המתנודדת בקושי על רגליה, “האם אוכל לעזור במשהו?”

נכונות יתרה זו לעזור חיזקה את חשדה של נעמי ויידמר. בבוקר עליה להחליף כמה מילים עם דניאל. חבל, מִסכן.

“כמה אני מקנאה בך, יקירתי!” פיפטה הרוזנברגית ומשכה את שולי חלוקה על-פני אדמת-המלח הדביקה. “את יכולה לישון לך במנוחה כמה שאת רוצה, ועלינו השמיים מתהפכים! סדום ועמורה! לא שמעת את הצעקות?”

והיא סיפרה לה את מאורעות הלילה על-פי גירסתה של מוסי ומתוך שינאה בלתי-מסותרת לארכיטקט המסכן. היטב הרגישה בהתנהגותו המוזרה עוד בשעות הרחצה בים לפנות-ערב. “הבוץ,” חזרה ואמרה פעמים אחדות, “הבוץ.” ומוסי התייפחה. “גם אני הייתי ישֵנה כדוב בצעירותי,” חזרה הרוזנברגית לדבריה הראשונים, ומיד התחילה מְתנה אחד לאחד את פגעי הטיול שהופרע: חדרים מזוהמים וחמים, הניתוק והשהייה על-כורחם בחבל-ארץ נידח בתחתית העולם, וכן הלאה.

חיוך של שמחה-לאיד חלף על פני-הירח הבצקיות של גושי, והצטמצם בעיניו הזעירות. צבי ניחש ששרה הִרפתה מן הנשים ובעוד רגע…

“ניסע!” קפץ ועלה על הג’יפ.

“אז אתה מסכים?” קירטע אחריו גושי, כשהוא מאסף פירורי וַפְלים מעל שולחנם הנטוש של הפועלים מסדום, נותנם לתוך פיו, ופיקת-גרונו עולה ויורדת בלעיסה תמידית. “חכה רגע, מה איתך?”

הכלב התרוצץ מסביב למכונית, ומבטו שואל בתחינה: "יִקחו אותו איתם? צבי פקד עליו לחזור אל הסככה ולחכות. הכלב יִלל פעם ופעמיים, כמתווכח, לבסוף קיבל עליו את הדין, אסף זנבו בין רגליו והסתלק.

צבי צפר לזרז את גושי.

“מה אתה ממהר?” מילמל הלה בהיכנסו, ודחק את גופו העצום ליד ההגה והתמתח בהרחבה, משהק, מגהק, ופיו הפעור נטוי כלפי מעלה. “אפשר לחשוב שאתה רוצה לדפוק גם את…”

היד, שפרקיה קשים, תפסה כִּצבת בעורפו העבה. על-כורחו היפנה גושי את פניו לימינו, נאנק מעוצמת הכאב: “תפסיק כבר!” ופגש במבט של שינאה ובוז. “טוב, טוב,” המשיך, “עזוב אותי. מה נהיית לי פתאום. לא אמרתי כלום!”

מפרקתו חישבה להישבר.

“די! אמרתי לך. אני לוקח את המילים שלי בחזרה. מה אתה מסתכל כאילו אתה רוצה להרוג מישהו? מה עשיתי לך?”

“סע!” הִרפה ממנו צבי, “חלאה שכמוך!”

“מה יש?” התפרץ גושי בסיכון בלתי-מחושב של פחדן הממהר להציל את כבודו, “היא לא נתנה?”

החייל שמאחור גיחך בחשאי.

“אתם יודעים, הייתי זורק בשקט את שניכם לים יחד עם המכונית, אתם מחליאים אותי,” אמר צבי בקול זר, עייף מבדי לכעוס, “כל מה שאתם יודעים הוא לזלול ולהתבטל ולזהם כל רגע יפה בחיים בפיות המלוכלכים שלכם!”

“לפחות לך יש רגעים יפים,” אמר גושי.

משהו פירפר רגע בליבו של צבי. העצבות בקולו של גושי. גם לבהמה הזאת יש לב, חשב בצער, והוא מקנא בי, הטיפש.

הג’יפ התנהל סחרחר על-פני הדרך הבוצית. נסיעה של עשר דקות ביום התארכה למחצית השעה. צבי בחל בגופו. כאילו טבלו אותו במעיין-גופרית חם ומצחין שריחו ריח ביצים סרוחות ולמימיו טעם מלחי מינראלים מבחילים ופושרים. כאילו מעולם לא נגעו בו ידיה האוהבות של אישה, ולא פינקוהו שפתיה לפני שעה קלה.

“אתה לא צריך לקבל ברצינות מה שאמרתי,” התלוצץ צבי עם גושי כאשר הסתובב הג’יפ על מקומו באחד הפיתולים עוצרי-הנשימה, “לא התכוונתי שתשליך כבר עכשיו את כולנו לים!”

גושי נאנח. “לֵך לעזאזל, צבי. מה לא עושים בשבילך.”

היא ישבה לבדה ליד השולחן באפיסת כוחות, ובאור-החשמל החיוור התקרב אליה הכלב ושלח בה זוג עיניים עצובות. “אל תרחם עליי,” אמרה לו, אך עיניה מלאו דמעות. היא היתה לבדה. הכתם הבהיר התרחב על רכס ההרים במזרח. על השולחן היה מונח כובע-הטמבל של הגרמני. מימיה לא הרגישה את עצמה כה עזובה ובודדת. הכול הזניחוה. היא התכופפה ונשקה לכלב על צווארו. לשונו הזאבית הרוטטת נגעה בקצה אוזנה. דמעותיה ליחלחו את פרוותו הטלואה בכתמי חום ושחור.

“דובי,” אמרה, והדליקה לעצמה עוד סיגריה, אך טעמה היה תפל והיא זרקה אותה.

הכלב שמח וכישכש בזנבו, ליקק את ידיה והשתדל לצוד את קצה אפה. את דמעותיה לא הבין.

 

פרק עשרים ושניים: “שלום, בני. תיכנס לציון השמיימית, למקום שאין מוות, ייסורים וכאב.”    🔗

צריף-המרפאה עמד בלב המחנה הנטוש, עתיק כמשכן-רפאים. לפני שנים בנו אותו מעץ משובח ורשתות חזקות, ומשחו אותו בצבע-שמן בהיר למגן מפני החום והיובש. היו בו קערות-אֶמַייל, ברזים מצופי כְרוֹם, פרגודים, דרגש, מיטות, שני שולחנות צבועים ירוק, וארונות לתרופות. האֶמַייל נקלף, הכרום התפצל ונאכל, הצבע דהָה, הסדינים הדיפו ריח ארון סגור הניצלה בחום השמש. כך בסרטים, הירהר דניאל, ניראה צריף לאיכסון רפואות שנעזב באנטארקטיקה ממשלחת למשלחת.

בארבע לפנות-בוקר שבה אל הגרמני הכרתו והוא שאל:

“פלאביוס, האם סיפר את האמת על סופם של אחרוני מצדה… או היתה זו גוזמה יהודית? אמור לי!”

והביט בו בעיניים קמות, קודח ורוקק ליחה של דם. דניאל בדק את דופקו כל רבע שעה, פסח הסתובב קצר-רוח בחוץ, ומפעם לפעם נכנס על בהונותיו לשאול אם דרושה עזרה. דניאל אמר שאין צורך, וביקש אותו להשגיח בבוא הג’יפ. דופקו של הגרמני נחלש והלך. בלי עזרת מכשיר-חמצן לא תוכל ריאתו האחת לעמוד במעמסה זמן רב.

“אני לא רוצה להישאר בסדום. אני לא רוצה למות בסדום,” תפס הגרמני את ידו בתחינה, “אני צריך להגיע לעין-גדי, מתי יוצאת המכונית?”

“תגיע,” הרגיע אותו דניאל, “אך תחילה מוטב שתשהה ימים אחדים בבית-החולים, עד שתחלים.”

“לא. אי-אפשר. מחכים לי.”

“מי?”

“המזכיר. עין-גדי. כולם.”

“תחלים ויקחו אותך אליהם.”

הגרמני שכב וראשו מוגבה על הדרגש, מכוסה שמיכות, ומפעם לפעם חלפה רעדה בגופו. פניו היו נטועים היישר נכחו, כמבקש להקל על דניאל את שקריו הקטנים, המנחמים וחסרי-התועלת.

“המכתבים,” לחש, גרונו נסתם בדבּרוֹ, והמילים יצאו מפיו בחִרחור משונה, “מלוח לי.”

“כן?” רכן דניאל לעומתו.

“הִשארתי אותם ברוכּסק, באכסניה. רציתי לתת לך אותם במתנה. כאשר תחזור לשם בבוקר, תיקח אותם איתך. כל יתר החפצים, לאימי. לשלוח בדואר רגיל, באונייה, מחיר המשלוחים נמוך יותר.”

“לא יהיה צורך,” הבטיח לו דניאל, “אתה תחזור לאיתנך.”

“אם היא תקבל חבילה בדואר-אוויר, היא עלולה להיבהל… אישה זקנה… חבל על הכסף. תמיד אמרה, אישה זקנה. אתה קארל.”

ושוב התערפלה דעתו: “הייתי אֶברָה המדולדל של גרמניה.”

האם היטיב לעשות כאשר הזריק לפני שעה קלה עוד זריקה לשיכוך הכאבים? אמנם מנע בכך את התקפות-השיעול הנוראות, שאיימו להחניקו, אך הנשימה נחלשה, הגוף מאבד במהירות מכוחותיו. הגרמני דימדם:

“פַאטֶר. מַיין פאטר. אל תלך מפה.”

אור מוזר נגהּ על עיניו: אביו עומד מולו, בבגדי-החאקי ובכובע-השעם האוסטרלי. בחוץ, ליד המזח, צופרת הספינה שהביאה אותו מן הצפון. מאביו נודף ריח מֶלח וטבק-מקטרת הולנדי, והוא צרוב-שמש. והוא מתווכח עם נובומייסקי, עם אבּרשה, עם הקולונל טולוק. קטרים קטנים מתרוצצים על המסילה לעבר בית-החרושת. אבא מחייך.

“רואה אתה, קארל ילדי הקט, הבטחתי להביא אותך אליי, וקיימתי.”

קוסטיגן עולה על החוף, חולה, צמא, ולוחש לו בקול צרוד ובגרון יבש ומלוח:

“שלום, בני. תיכנס לציון השמיימית, למקום שאין מוות, ייסורים וכאב.”

צבי נכנס, סיגריה דולקת בקצה שפתיו, וטרק את דלת-הרשת. בחוץ עדיין תימרן גושי בג’יפ, וריח בנזין חדר בעד החלונות הפתוחים. הצריפים הגדולים והריקים של המחנה, שלובנם משׁרֶה אווירה של עזובה, היו כעיירה נטושה של מחפשי-נפט בסרטים. ניצבים כגושים דוממים ופעורי-לוע על אדמת-מלח אפורה, שהיתה קרקעית הים קודם שנסוג ויבש. החלונות של חדר-האוכל הנטוש היו מרושתים, ומעליהם גגונים נמוכים לכל אורך הקיר. ועוד היו בניין משרדים דו-קומתי. עמודי-חשמל מלבינים ושרידי חוטיהם מיטלטלים בריפיון. שִׁילדה של מכונית עזובה. חווילת-בטון צופה אל הים. ופה ושם דקלים מכוסים אבק מלח חום-בהיר, כתפאורת-מידבר.

“הוא כבר גוסס?” שאל צבי בלחישה, “מה העניינים? באנו עם הג’יפ.”

דניאל רמז לו לשתוק, מתוך תרעומת על הפתיחה הרעשנית של הדלת.

“שקענו בדרך, בבוץ,” התנצל צבי, “לקחתי בעצמי את ההגה מהנהג המטומטם. השתדלתי, באמת.”

מנורת-לוכס היבהבה בפינת המרפאה. בחלון עמד גון החלב של ראשית השחר. פני הגרמני היו אפורות, וטיפות זיעה ביצבצו במצחו.

פסח עמד בפתח.

הגרמני שוחח עם קוסטיגן, וכאשר פנה קוסטיגן ללכת, הביט אחריו, “שלום, קוסטיגן,” ומבעד לדמות הנמוגה הבחין קארל בצבי, העומד במדיו הירוקים ותת-מקלע שחור מציץ ממותנוֹ.

“לא!” התרומם פתאום בבעתה על דרגשו, “לא… הוציאו אותו מכאן! אני מפחד…”

דניאל ניגב את הליחה משפתיו, וניסה להרגיעו ולהשכיבו.

“זהו צבי. הקצין מן האכסניה. הוא בא לדרוש בשלומך. להסיע אותך לבית-החולים בבאר-שבע.”

“מפני מה הוא בא לקחת אותי? מה עשיתי לו! הניחו לי.”

צבי קרב אל הדרגש והביט בחולה בסקרנות, למרות אזהרתו של דניאל שיתרחק ממנו. רגשי חמלה ותיעוב נתערבו בליבו. האחד הולך למות… ועם אשתו של השני… איך תקעתי לה… איזה לילה.

“צא,” ביקש דניאל, “אתה מפחיד אותו.”

“אבל… לדעתי…”

“אל תתווכח איתי. אם לא הייתם מאחרים…”

והוא לקח את האלונקה, פתח אותה, מתח אותה היטב בדריכת כף-רגלו הגדולה, והניח אותה סמוך לדרגש. אחר-כך קרא לפסח, שיעזור לו להעביר את הגרמני. קודם שניגש לטלטל אותו, תפס שוב בפרק היד הרזה והשברירית, והבחין לחרדתו שהדופק נחלש עוד יותר. היה עליו להחליט במהירות. ההעברה שוב אינה באה בחשבון. פסח החליף איתו מבט. “איחרנו, הה? ועלינו לחכות לחסדי-שמיים.” דניאל ניגש אל צבי.

“שעה וחצי? שעה וחצי אתם צריכים כדי להגיע במכונית לכאן? הוא היה יכול להיות עכשיו בבית-החולים לולא התעקש הנהג שלכם לקבל פקודה רק ממך! איך ייתכן שדרך של דקות אחדות נמשכת זמן כה רב? ותוציא את הסיגריה התקועה בפה שלך! אסור לעשן כאן!”

“מה יש? אַל תצעק עליי! אתה שונא עשן? מה אתה מתרגש?” ובלחש: “אז נאצי אחד פחות בעולם. מה אתה דואג כל-כך?” ופתאום התחרט. הגרמני צרח בפחד. הוא שמע? פטפטן שכמוך, אמר צבי לעצמו.

“אידיוט! אסור לך!” התפרץ עליו דניאל, ותפס בו וניענע אותו והפיל את הסיגריה מפיו ארצה.

“עזוב אותי,” הזהיר אותו צבי בשקט, “אין לי נגדך כלום. תוריד את הידיים שלך.”

“זה הכול…”

פסח עזב את האלונקה ומיהר להפריד בין השניים. “צא! צא!” התחנן לפני צבי, ובעברית לחש: “העצבים של הרופא מתוחים. כל הלילה ישב על-יד הגוסס. לא הייתם צריכים לאחר.”

המגע הדביק והדוחה. היד הלבנה הגדולה של הבעל. חתיכת טינופת.

צבי השתחרר במכה קצרה ומהירה. רגע נפגשו מבטיהם. “הוא יודע,” חלפה ההארה, כברק, בצבי, והוא השפיל את עיניו לרצפה. עכבר קפץ תחת ארון-התרופות. ממה הם חיים כאן? לעזאזל. זוג משוגעים.

“חֶרפּה,” אמר דניאל, וידו מחזיקה בזרועו הפגועה, “מדוע לא באתם בזמן?” המכה היתה יבשה ומכאיבה.

ואותו שכיב-מרע התאושש בינתיים והתיישב על דרגשו, רגלי-הגפרור היחפות שלו נוגעות באלונקה, בהונותיו מפרפרות באוויר. והוא ממלמל קטעי-דברים בקושי רב, דבריו לעוּ וידיו מתנופפות מאחורי גבו הרחב של דניאל הרוכן עליו להשכיבו.

“צריך לסלוח. אמור לו, שייזהר… פן לעולם… לא יידע מהו להרגיש עצמו אשם… והוא… והחטא… מקלט. והמקלט, שהוא חטא…”

“מה כל השטויות האלה?” התרגז צבי מעל לכתפו של פסח, ההודף אותו החוצה, “אתה יודע שאני לא אשם. מה הוא קורא לי אידיוט? מפיל סיגריות.”

“עכשיו, שלום,” אמר דניאל, וכמו משא של הר שלם היה עליו להזיז כדי לִפנות ולהביט שוב לעבר הקצין הצעיר. הוא הראה לו את הדלת. “קח את המכונית שלך ואת החיילים שלך ולֵך.”

“מה זה פה? אפריקה? מה הוא עושה אותי אחראי? לפי דעתי…”

“לא היית צריך להתעסק עם אשתו. אמרתי לך, דווקא בלילה שכזה. אתה לא מתבייש?” לחש פסח במסדרון הצר, מעבר לפרגוד, “אין לך לב? מה יהיה איתך, צביקה? איזה פוץ אתה!”

“מי בכלל אמר לך ששכבתי איתה? אתה אַל תלמד אותי מה לעשות!”

“במקומו הייתי סוטר לך על לחייך. אתה חושב שכולם לא ראו שהפיזדה שלה ממש מרטיבה ממך? אתה! דון ז’וּאן דֶה לַה סדום והסביבה. גם כן פַצֶט!” [לגרמנית תורגם – שמוק!]

“חכמים נהייתם לי פה כולכם!”

“שתוק, רק לזיין תיירות מעניין אותך? מה אתה, ז’יגוֹלו?”

“באיזו זכות, אתה…”

בחוץ היה אור אפור של שעה שבטרם זריחה. הים עטה ערפל קל, כחושש להתערטל שוב למשך יום ארוך למגען של קרני-השמש הצורבות. קרירות נעימה עמדה באוויר. הצינה הֶחייתה עיניים צרובות לאחר לילה ללא שינה. במרפאה השתנק הגרמני בקול צרוד, שהיה נקטע בחִרחור, ותפס בשארית כוחותיו בידיו של דניאל:

“הוא צעיר מאוד עדיין. תגיד לו, לעולם… פן לעולם לא יידע מהו להרגיש עצמו אשם. אמור לו שייזהר… אתה אדם טוב, תציל אותי, נכון?”

“רק לא לדאוג.”

דומה היה לדניאל שאת עצמו הוא מרגיע. הוא ידע שמשהו אחר, אפל, מתפרץ ומתדפק על ליבו. “שלום, קוסטיגן,” לחש לעצמו. התפקיד. אני משתמש אפילו בגסיסתו של אדם לבל אישאר רגע אחד לבד, עם עצמי, וייפרצו הסכרים שלי. לבל אתפורר… יקירתי.

בעד החלון הפתוח נשמע טִרטור מנועו של הג’יפ המתרחק. פסח נסע איתם.

“הוא אינו אשם… ביקשתי ממנו…” התגבר שוב קארל על חולשתו והתעקש להתרומם ולשבת, וקולו ניחר. “אך שוב אין צורך. אני עצמי השמדתי את הגרמני שבתוכי. עכשיו אינני שום איש. גם זאת דרך, גם זאת… הוא לא יבין לעולם. אמוֹר לו. חייב אדם לדעת להרגיש עצמו אשם עד שימצא עוז בנפשו להסיק מסקנות… שופט, נאשם, ותליין. לא רק עֵד, אלא… כלומר, עֵד רק לאחרים, אך לא לעצמך. הישמר מן הרחמים. שייזהר… הוא בחור טוב. כך היינו כולנו. פאר המולדת. האמַנוּ. אני לא רוצה להישאר בסדום ולמות בה. ידעתי שכך יקרה. קרתה כאן טעות. אמוֹר לו שיעכב אותם! צריך היה לנסוע הערב לעין-גדי… אמוֹר, האם סיפר פּלאביוס את האמת, לרגלי הר-מצדה?”

אחר-כך שר לעצמו:

Klein ist, mein Kind, dein erster Schritt.

דניאל הניח תחבושת רטובה על מצחו. הנמשים איבדו את צבעם והחווירו כצבע הפנים. הדם אזל, העור נמתח כקלף על-פני עצמות-הלחיים הבולטות והמלוכסנות. השפתיים הדקות נעו במאמץ. העיניים השקועות עמוק בחוריהן עַממו במבט עכור. אימוֹ אמרה לו תמיד שסופו יהיה כאבִיו. שהוא מטורף כמוהו.

“החובה,” לחש הגוסס לדניאל, “אתה… היית לי לעד… תודה לך.” היתה לו בוהן אחת סדוקה בכף-רגלו, שהשחירה באבק.

“כן, החובה, בשעה שאין טעם אחר לקיימֵנו בחיים,” הירהר דניאל במרירות לנוכח הגוֹוע, “האומץ לעשות משהו, אך תמיד היפוכו של מה שרצית. החובה. הוא כבר בָּשֶל.”

“אל תשכח את המכתבים,” שרקה נשימתו של הגרמני מבעד לריאתו האחת, המתמלאת שטפי-דם, “הם – שלך. המכתב מווילהלמה. קר לי, כסה אותי, עוד. מדוע ככה. קר פתאום?”

“המוות, כאלוהים, הוא תשובה סופית לכל הדברים אך אין בו מענה לשום דבר,” דניאל הסתובב באפס-מעשה, כוסס ציפורניו, וגופו הגמלוני מתלבט בחדר-המרפאה, “יקירתי, יקירתי…”

באור-הבוקר החיוור חזר הג’יפ, מקרטע שוב כשיכור בדרך החלקלקה, שתמיד לקראת הזריחה נעשתה לחה יותר ויותר ורק בשעות היום החמות היא מתייבשת מעט. זמזום המנוע המתקרב, ונביחות הכלב, העירו את שרה, ומיד הרימה את פניה החיוורות בבהלה מעל השולחן.

במיטבח העלה אחד העובדים אש בפרימוס לתה-של-שחרית.

הג’יפ עצר כדי להוריד את פסח ולהעלות את הכלב. גושי ניצל את ההפוגה וירד. דלת המיטבח הפתוחה משכה את תשומת-ליבו והוא שאל על משקה חם וכריך של נקניק.

“נקניק, נקניק,” אמר.

שיירי וַפלים, ובקבוקי בירה “נשר” אחדים, ריקים, היו מונחים עדיין על שולחנם הנטוש של אנשי סדום. שולחנות-העץ החשופים השחירו ממשקע של שיירי-אוכל נושנים שנִמחו במטליות מזוהמות. המקום היה מוזנח, דביק, עצוב.

“צבי,” מיהרה אליו.

הוא התעלם ממנה. צפר בצופר הג’יפ וקרא לגושי לחזור מיד.

פסח התבונן בהם בפליאה.

“קח אותי איתְך,” התחננה ולא התביישה מפני הגברים האחרים, “קח אותי מפה. חיכיתי לך. אני צריכה להגיד לך משהו. הזמן קצר.”

היא דיברה אליו מבעד לשמשת-הצלולואיד הצהבהבה-עכורה של הג’יפ. מעשה-פחדן הוא לא פתח לה את הדלת. פניה היו מעווּתוֹת מבעד לשמשה, תוויהן נעים גלים-גלים ומיטשטשים כאילו השתקפו בשלולית עכורה. כתפיה רעדו.

“גושי!” קרא והוסיף לצפור, “כלבה!” אמר בליבו, “כלבה אחת! אַת עוד תראי אצלי!”

הכלב איווה לעצמו מקום לרגלי המושב הקדמי והתחכך ברגליו של צבי. מגע פרוותו החמה, בצינת-הבוקר, השיב לצבי את שלוותו וביטחונו העצמי. לרגע היפנה את פניו אליה, אך לא פתח את הדלת, והניד ראשו לאות סירוב.

גושי, שקפץ למקומו ליד ההגה, והחייל השחרחר שישב מאחור, התאפקו שלא לפרוץ בצחוק.

“סע מכאן, טיפש!” תחב פסח את ראשו לג’יפ מהצד השני, “סע לפני שאקח את הנשק מאחד הבאנדיטים שלך וארוקן מחסנית שלימה לתוך פרצופך, ז’יגוֹלו!”

צבי התעלם גם ממנו.

“צבי,” ליטפה ידה מבחוץ את שמשת-הצלולואיד המאובקת, “צבי…”

הכלב נבח לעומתה בשמחה.

בעוד רגע יצָא הג’יפ שלו לדרכו צפונה, בעקבות צמיגי הקומנדקאר. בוץ ניתז על הכנפיים הצבועות בחום-צבאי, התייבש על-פני משטחי-הפח העליונים ובד הברזנט, התקשה ועטה גוון חדש. רבבות גרגירי-מלח נוצצים הלבינו את הטיט האפור. עוד שעה קלה והג’יפ היה לנקודה שחורה מרוחקת אשר נעה בשיגעון על-פני הדרך החלקלקה, לאורך הצלע הצפונית של ההר, ועם עלות השמש נבלעה כליל בבוהק המסנוור של סלעי-המלח.

פסח ניגש והניח זרועו על כתפה. היא צחקה ובכתה חליפות.

“נלך,” אמר.

כתמי אבק היו על פניה המקומחות, ובקצה אפה.

“לאן?”

היא ניראתה מגוחכת, וכה נואשת, כילדה קטנה שעזבוה, ונתחבבה עליו, כבת.

“אליו.”

נעלי-הספורט שלה, העשויות בד, הזדהמו בטין שחור שחרשו צמיגי הג’יפ בדרך הבוצית. טיפות כהות ניתזו על רגליה.

נהג האוטובוס התעורר והתחיל לשאול שאלות. הג’יפ עבר תחת חוטמו. האוטובוס האדום הגבוה בלט עם עלות השחר על הרקע הכחול-אפור של הים. במבט מן הסככה דומה היה שצמיגיו נושקים לפני הים.

“זה לא רחוק?” שאלה.

“לא כל-כך.”

“אעלה רגע להסתרק ולקחת את הארנק שלי. נגמרו לי הסיגריות. תחכה לי?”

“נַגבי את פנייך, ילדתי.”

קולו החם, מבטו הנבון. כמה כוח אצור באיש הזקן הזה, שהשמש צרבה והשחימה את פניו וחרשה תלמים בעורו, כהרים הללו, קלויי-המידבר.

פתאום נעצרה ושבה על עקבותיה. “אתה חושב שהוא יודע משהו?”

“לא. שהרי גברים כמונו, כמוהו…” ליטף אותה על מצחה, “בסופו-של-דבר, יודעת אַת, הם החזקים. שהרי אחרת…”

תוהה היתה מפני מה ברח האיש החביב הזה לפני עשרות שנים אל המידבר.

“אמוֹר לי, פלאביוס, מדוע הקשבת לדבריי? ביקשת לראות אותי בחולשתי! בגדת? גם אתה.”

דניאל החליט לא להגיב על הדברים שהלה מדמה בדימדומיו האחרונים. לא כך פירש הגרמני את השתיקה.

“אשתך… היא זולה. זולה מאוד. היא לא לקחה את הספר שנתתי לה. השאירה אותו על השולחן. ראיתי, בעיניי ראיתי.”

מדוע זקן נהיה דומה לילד, והגוססים לתינוקות חסרי-דעת. דניאל השתדל שלא לאבד את שלוות-רוחו. החובה.

“אבא?” שילב הגרמני את ידיו על חזהו. “מדוע אתה עוד עומד כאן? והשלג, על שפתיך?”

לאחר רגע חזר וזימר בקול צרוד, מתייפח ונחנק מדי פעם:

Klein ist, mein Kind, dein erster Schritt,

Klein wird dein letzter sein.

Den ersten gehn Vater und Mutter mit,

Den letzten gehst du allein.

[קטן הוא, ילדי, צעדך הראשון, / קטן האחרון יהיה. / בראשון ילווך אבא ואמא, / באחרון תלך לבדך.]

דניאל ניגש להכין את המזרק. מה לשיר-אשכבה לפנות-בוקר, מה לשיר-ערש מוזר זה? פתאום נחרד. מאחורי גבו התרומם הגוסס על דרגשו וצעק:

“Achtung!”

ושפתיו מזמזמות כמכונה. “המטוסים? איפה המטוסים?” הקצף פרץ מפיו, “המטוסים!” הגרון השתנק. העיניים. “החזֵק בי לבל אפול מן המטוס!”

“הירגע,” ביקש דניאל, “אתה צריך לחסוך בכוחותיך. שכב במנוחה. אנא, השתדל, בקרוב יֵטב לך.”

“המטוסים נפלו כולם,” יבֵּב הגרמני, “צריך לייצר יותר מטוסים. זאת כל הבעייה. פשוט מאוד. אימי אמרה. צריך לייצר יותר…” ואחר-כך, באור האפור הממלא את החדר, נופף ידו החלשה וניסה לסטור על פניו:

“הֵי, אתה! עכשיו הִכרתי אותך!”

“חדל! הדיבור מזיק לך! אינך יודע מה אתה סח.”

הוא חשש שעוד זריקת-הרגעה תביא את הקץ.

“היית חובש באמבולנס הצבאי, אתה – ממך נמלטתי. עכשיו אני יודע. צא מכאן, יהודה-איש-קריות…”

פתאום מצא דניאל את עצמו מהרהר: “מעולם לא פגשתי בך. אני נשבע!”

“עזוב אותי,” הוא התחיל להקיא, ודניאל מיהר להרים את ראשו, אך הגרמני לא ויתר, ובין עווית לעווית ניסה לדבּר, בלי מילים, “עכשיו אתה יודע… אני לא רוצה את עזרתך!” השתנק, “השלג, השלג מאַיִן בא כל-כך הרבה שלג?”

דניאל הרים את מחט-המזרק אל מול האור. הסיכון הכרחי. האם לחכות?

“אומר לך את האמת… שמידט… הוא היה… והחטא, הוא מקלט… לא הייתם מניחים לי להגיע? נכון? הוא היה… הו, הַרפֶּה ממני… אלוהים, לא נישאר זמן רב… קוסטיגן, המֶלח, השלג, בעין-גדי… ועליי לספר לך…” עיניו התגלגלו בחוריהן למראה מחט-המזרק השלופה.

“הוא היה…”

דניאל חיכה רגע, המזרק בידו, סקרן לדעת. אפילו הרכין אוזנו אל פיו של הגווע, הלוחש בשארית כוחותיו.

פתאום היה מאוחר.

הדרגש הלבן. כתמי הקיא. הגוף שקפא, אפור כשַׁחר, שֵׁישִׁי וקר למראה, כגושי המלח הגולמי, בצבע האפר. המצח המבהיק עדיין. הבעה מיוסרת שנחנטה. אותו נצח שבפירכּוּס אחרון שנתאבן. וכפות-הידיים, הבהירות, כגזעי-עצים המלבינים לחוף ים-המלח, אכולי מימיו המאררים. כפות-ידיים זקורות במחווה נואשת, פַּתיטית, לעבר שיפולי בטנו, כתינוק שהתקפל ונירדם, מכונס אל תוכו. שיר-ערש או תפילת-אשכבה.

בסופו-של-דבר, מי הוא? מי? בנפשו הריקה של דניאל, המשותקת מן הצער, התערבבו רגש החובה, הכבוד בפני המת, הקול ששמעוֹ לפני שעה קלה, ההזיות, הסליחה. ודמעות עלו בעיניו. כמה זמן שלא בכה? עשר, חמש-עשרה שנה. “אתה היית לי לְעֵד!” ובסופו-של-דבר, מי היה?

“קארל, אנחנו לא יכולים להרקיע לשמיים,” מילמל, נחנק, הלחץ בגרונו, לחייו לוהטות. מדוע לא הִסעתי אותו מיד לבית-החולים בבאר-שבע? “אתה, הגעת לסדום, לתחתית העולם. אבל מי אתה? מי היית? מה רצית?”

ואז הבין. שלוות-הנפש. אסור היה להפריעו. רק לשמוע. רק להיות עֵד.

כיסה את הגופה בסדין, עצם את שמורות-העיניים והניח עליהן את אבן-האספאלט השחורה, שילב את ידיו של קארל על חזהו, ויצא מן החדר. מנורת-הלוכס נִשארה בוערת בחדר המואר-למחצה.

“ברוך דיין אמת,” דובבו שפתיו את התפילה העברית שידע. כבשעה שמת אביו.

והאם היה עליו להרבות בזריקות-הרגעה?

ובחוץ פרץ בבת-אחת גלגל השמש הבוער מעל להרי-מואב. ניצב על קו-הרכס במזרח וטישטש אותו באור. הים הבהיק בברק של לובן מסנוור, כאילו הוא מכוסה בתפרחת שלג. צוקי הסלעים בצלע הר-סדום התיזו רבבות ניצנוצים של גרגירי-מלח מוּפזים כמכיתות-זכוכית באור, והברק החוזר מהם רוטט כיהלומים. לשון-הים החיוורת הלבינה הרחק בצפון. שכבות החַוור הרך כביסקוויט. המזח. עמק השִׂדים. המחנה הנטוש. גגותיו, לוחות-העץ שניטל צבעם באוויר היבש והמלוח, קירות סיד מתקלף. ברזים שהחלידו. דקל-תמר אפור, עוטה אבק, שהיה קמל בצמא. מסילת-ברזל עזובה. אדמה גירית, פריכה, חומה, נושמת אוויר רע, ספוגת-מלח, נודפת ריח נפט, אשר קרומה העליון חורק ונשבר למדרך כף-רגל, והעקבות המוטבעים בה כורים גומות עמוקות בגבנוניות-קרקע גבישיות ומחוספסות.

צופרי בית-החרושת לאשלג יללו.

היה בוקר.

 

פרק עשרים ושלושה: פסח: “לא הגבורה שבכוח אלא הכוח שבחולשה.”    🔗

פסח הוליך אותה על-גבי תלוליות אדמת-המלח הקרובה לצלע-ההר, רחוק מנתיב-המכוניות הטובעני, שבו לשו הצמיגים את עיסת הבוץ החלקלק וחרשו בה חריצים עמוקים. שעה אחת ביממה, לפני עלות השמש, נח התנור הלוהט בתחתיתו של העולם, וקרירות נעימה עמדה באוויר. אך כבר באותה השעה הסגורה בהרים, ללא משב-רוח, עמד טעם ראשית המחנק של יום חדש, הצטברותו של ים אוויר סמיך וחם, העומד ואינו זז.

הם צעדו לאיטם. לפניהם במזרח היה המזח הנטוש, המורם באוויר. ועם תפנית הדרך עתידים להתגלות מחנה-הפועלים הנטוש אף-הוא, וקילומטרים אחדים דרומה – מפעל-הברום, ומפעל-האשלג על תנוריו הגדולים וההַאנגַרים המכילים ערימות אשלג לבן, אשר גובהן כמפל-שלג בהרים.

מעל למזח כדור השמש.

וכיכר-סדום.

מבטיה של שרה תרו אחר התלוליות החומות, הבתוליות, שרגל אדם כמו לא דרכה עליהן, ועקבות וצורות של טיפות-גשם קפואות, עתיקות, היו חקוקות בהן כמאובנים בסלע. למגע קל של סוליית הנעל התפוררו הקרומים המצולקים באיוושה פריכה, חורקת.

“הנהג יעלה את החפצים שלכם אל האוטובוס,” אמר פסח.

“תודה.”

“מתי אתם יוצאים מ?”

“בעוד שבוע.”

פתאום אחזה בידו וסיפרה לו על ילדתה. הכול. המחלה, הבריחה, הפחד. “עלֶיך להבין, אני לא מתנצלת לפניך,” אמרה, “לא מפני מה שהיה – סיפרתי.”

חיוכו השקט, זוויות-העיניים חרושות-הקמטים. עור-פניו הכהה, החרוץ ומצולק מִשמש, מרוחות, ומִימֵי-שרב, מתמזג בהר, בקרקע, בסלעים שהשחימו וצוקיהם מתפצלים ומתפוררים. שׂערו הלבן כנטיפי-מלח המתפתלים בנקיק אפל. השנים שחלפו הפכו את כיעורו לאצילות של חיה אנושית מזקינה. אישה זקוקה לגבר שתוכל לשוחח איתו בלי מלחמות והיערכויות-כנגד ופעולות-התגמול הקטנות, הבזויות. המילים שאיבדו את משמעותן. התאוות הלוחשות, העייפות, כרמץ באפר. היניקה העקרה. העינוי ההדדי. האינפאנטילי.

אישה זקוקה לאב.

“גם אני ברחתי, בשחר חיי, אל ההרים, אל הים, מפני משהו. האמנתי בעתיד הקולקטיבי. ובליבי אות-קין פרטי…”

“מאז הוא בורח ממני אל מחלותיהם של אחרים. שם הוא חש עצמו בטוח, בעל כושר-החלטה, נחוץ, אדם בעל-ערך.”

“צריכים הייתם לנסות עוד פעם אחת. חטא הוא להיכנע לגורל. גם אני.”

“אני לא מכירה את עצמי אלא כאשר אני מתערטלת לפני זרים. אך לפניו, הוא… הוא חדל לגמרי להרגיש אותי, מתכסה בשיריון. טוב מכדי שאוכל לעזוב אותו, חלש מכדי לעזור לי, חכם מכדי שיוכל לרמות את עצמו, ואותי, ולחיות בצורה אחרת, ולפטור הכול בשתיים-שלוש מילים עליזות, שבאמת משנות לזמן-מה את הכול. באמת. והוא אוהב אותי ואני…”

“ואַת.”

שניהם השתתקו והוסיפו לצעוד.

“מעניין מדוע האמין קארל להשערה הבלתי-מתקבלת על הדעת של לוונטל. אני לא מאמין כי שמידט קבור בעין-גדי.”

“אבל מישהו מת שם, לא?”

“לא! יוהנס שמידט עדיין חי.”

“איפה?”

“בגרמניה. קארל היה יכול למצוא אותו שם. למה אם-כן הסתובב כאן?”

“ואיך אתה יודע?”

“לפני שלוש שנים היה כאן צלם ידוע, עם משלחת של ארכיאולוגים, שחקרו את המערות בנחל-חֶבר, במידבר יהודה. הוא סיפר לי שהוא מכין אלבום על תולדות ההתיישבות הגרמנית בארץ-ישראל, ויש לו קשרים עם שרידי הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה. הוא שאל אותי אם היכרתי את שמידט, ואולי אני זוכר במקרה איפה עמדה הבקתה שלו בעין-גדי.”

בעיקול-הדרך נגלו בבת-אחת לעיניהם המיבנים הבהירים של המחנה הנטוש, פזורים על-פני קרקע-המלח העקרה. מישור נמוך, חשוף וצחיח, כמִגרש שכבשו אותו באספלאט. כל רוח לא נשבה. דקלים בודדים קפאו על מקומם כתפאורת-קרטון אפורה. שלושה קווים כמעט מקבילים התמשכו כלפי דרום, לעבר מפעל-האשלג, והצטופפו בין המחנה להר: הכביש, סוללת מסילת-הברזל הנטושה, ופס-הכסף של תעלת מי-השאיבה, המוליכה את מי הים לבריכות-האידוי. סמוך לפתחה רבץ עליה צריף-משאבות בעל צינורות ענקיים.

“אמרתי לו ששמידט לא זכור לי מתוך היכּרוּת, רק מסיפורים שסופרו עליו שנים לאחר שעזב את עין-גדי. אולי ראיתי אותו פעם, אך ייתכן שאני מחליף אותו במישהו מן החוקרים שהסתובבו לחוף הים בליוויית מחנות של ערבים וגמלים. הצלם סיפר לי – זה היה בערב, במחנה הזמני שהקמנו על גדת הנחל לתקופת החפירות – על שמידט שנולד בווילהלמה, נסע לגרמניה עם פרוץ המלחמה יחד עם עשרות גרמנים שנמלטו מן לשרת את הרייך של היטלר, ומן הסתם לא הועיל הרבה בתור לוחם כי היה מבוגר מדיי לשרת בצבא או במחנות-ההשמדה. כעת הוא חי בפרבר שקט של ברלין, אדם זקן וחולה, המתרחק מאורחים ומזרים. הצלם היה שם פרק-זמן לצורך מחקרו, וביקש ממכַּריו של שמידט, מבין הטמפלרים-לשעבר, את כתובתו, אבל הם ריפו את ידיו ואמרו ששום תועלת לא תצמח לו מפגישה עם איש זקן וחולה, המסרב לדבּר. הצלם היה מעוניין מאוד להשיג תמונות אחדות של עין-גדי מתקופתו של שמידט.”

“וסיפרת על כך לגרמני?”

“לקארל? כן.”

“ומה אמר?”

“הדבר העמיד אותו במצב קצת משונה, שהרי הוא חיפש משהו בעין-גדי ולא בברלין!”

“מדוע, בעצם, בא לכאן?”

“לפעמים נידמה לי שהוא רצה לברוח לכאן. אלינו, ולעין-גדי, ברחו רבים גם בימי-קדם. הוא פחד לחזור לארצו. סיפר לי שהוא רוצה להתגייר. מוזר, לא? יעצתי לו להרפות מן הרעיון. ידעתי את הקשיים. הוא חיפש התחלה חדשה. אבל לדעתי עתיד היה להתאכזב, ממש כמו לאחר נדודיו במזרח-הרחוק. בגילי אני יכול לומר לך – אין התחלות חדשות, פשוט אין. אַת רואה את ההרים שם גבוה במזרח? שם, על אחד מהם, על הר-נבו, עמד משה וראה מנגד את. ושם מת. הוא התפלל לאלוהים להתחלה חדשה, אך משאלתו לא ניתנה לו. יהושע הצעיר ממנו כבש את. מי שמחפש התחלות חדשות, אפילו התחסן בשנות מידבר וגלות, אינו יכול לנחול את ולהשתחרר ממורשת השינאה שנטע בליבו המידבר. רק לראות מנגד.”

“מדוע אתה מדבר עליו בלשון עבר?”

“עכשיו ראיתי את בעלך יוצא מצריף-המרפאה. אני רואה את ההליכה שלו. כך צועד, לאחר תבוסה, רק אדם עקשן מאוד.”

“איפה הוא?”

“הנה! לא, נעלם. הוא הולך עכשיו אל הכביש, מאחורי הצריף הגדול ההוא. את רואה, שם? זה עם הרשתות הנמוכות.”

“עשית כל-כך הרבה למעננו. אני לא יודעת איך אוכל להודות לך.”

המשלחת הארכיאולוגית, סיפר פסח בהתקרבם למחנה, חנתה לא הרחק מעין-גדי, כלפי דרום, בהרים. מעל לאפיק נחל-חבר, הוא ואדי-חַבּרַה בפי הערבים. במרומי קירותיו הזקופים של הוואדי, ליד המפל, מצויות שתי מערות, אחת מזה ואחת מזה, זו מול זו, וביניהן תהום, מאתיים מטרים לפחות עומקה, ומעליהן מרחק של עשרות מטרים עד שפת הצוק למעלָה, ואי-אפשר – לא לרדת מן המערות אל האפיק ולא לעלות מהן אל שפות הצוק. והיישר מעל למערות, על הגדות מזה ומזה, נמצאו שרידי מחנות רומאיים קטנים, דומים למחנות הפזורים מסביב למצדה, מתקופת המצור.

החדירה למערות היתה סכנת-נפשות ממש. ירדו בסולמות-חבלים וברתמות-צנחנים. הם חיפשו מגילות גנוזות. מיום שהתגלו המגילות הגנוזות בחירבּת-קוּמראן, לא נישארה במידבר-יהודה שבשטח ישראל מערה אחת, אפילו הקשָה ביותר לגישה, שלא נשדדה בידי הבדווים, ושלא הגיעו אליה גם החוקרים הישראליים כדי לסרוק בקפדנות את תלי האפר והמפולות, אולי ימצאו גם הם משהו.

במחנות למעלה ישבו הרומאים, צרו על המערה שלמטה וצפו על המערה שמנגד, כי הקיר כה תלול עד שאין רואים מן המחנה את המערה שמתחתיו. במערות ישבו פליטי הלוחמים היהודיים מן המרד נגד הרומאים. כדי למנוע אותם מלהימלט, התקינו הרומאים מתחת לצוק, שעליו עמד המחנה שלהם, שביל מסוכן וצר שיורדים בו עד לבליטת-סלע, כשנים-עשר מטרים מעל לפתח המערה הדרומית, מאות מטרים מעל לתהום שבה נופל הנחל בבת-אחת מהרי-יהודה לבקעת ים-המלח.

במערה הצפונית, שבה ביקרו הארכיאולוגים חודשים אחדים לפני-כן, מצאו קופסת-סיגריות עם כתובת ערבית, עבר-ירדנית, עדות שלפני זמן לא רב ביקרו שם בדווים מעבר לגבול וחיפשו מגילות. אבל במערה השנייה…

מדוע הוא מספר לה?

אולי, מפני הגבורה האמיתית שלא מבינים אותה… אל המערה השנייה, הדרומית, ירדו מעִם בליטת-הסלע בסולם-החבלים, וקשרוּ כל אחד מן היורדים ברתמת-הצנחנים. פיתחה היה רחב כשישה מטרים, כך גם גובהו של הפתח, והיא עמוקה עשרות מטרים בתוך ההר, לעיתים רחבה מאוד, ובמקומות אחדים מעבריה צרים. מצאו שם כוכים, ובקצה המערה הגיעו אל אולם רחב.

שרה האטה צעדיה. גושי אדמת-לֵס חומה דבקו בסוליותיה.

ושם, תתאר לעצמה, פתאום ניגלו לעיניהם הרבה שלדי אנשים שלא נקברו, רובם צעירים, וביניהם גם ילדים ותינוקות עם שיני-חלב. מסביב להם כלים: כדי-חרס, קערות-עץ, חבלים, שרידי מחצלאות, סלים, כלי-בישול. בכדים ובקערות השתמרו גרעיני שעורה וזרעי רימונים. מצאו גם אוֹסטרַקוֹן, שבר-חרס, ושרידי כתובת עברית: “…כרה”. לפי הסימנים הסיקו כי המימצאים במערה הם מימי מרד בר-כוכבא ברומאים, במאה השנייה לספירה.

אחרי כישלון המרד נמלטו הלוחמים למידבר-יהודה, אל מערות-סתר אלו, והביאו איתם את נשותיהם וילדיהם. ושם מצאו אותם הרומאים וצרו עליהם מן המחנות, כי לא הצליחו לחדור אל תוך מערות-המקלט עצמן. ייתכן שבלילות היו הלוחמים היהודיים מסַכּנים את נפשם ומנסים לטפס ולפרוץ את המצור כדי להביא מים ומזון. רובם ודאי מצאו את מותם בגיחות-התאבדות אלו, כי רוב השלדים שבמערה היו של נשים וילדים. תשעֵר בנפשה איך יכלו לשבת יומם ולילה סגורים במערה, תלויים בין שמיים וארץ, ומעיני הנשים והפעוטות נשקף הרעב, הצמא. ומוצָא אין. ולמעלה, רק כמה עשרות צעדים מעליהם, נשמע קול החיילים הרומאיים במחנה, ריח התבשילים, קריאות המשמר, שקשוק המים בנאדות-העור. ובוודאי ניסו הרומאים שוב ושוב לפתות את הנצורים, בהבטחות-שווא, בפריטה על נימי דאגתם לנשותיהם ולילדיהם – להתמסר. איזה גבר יכול לשאת זאת, להישיר מבט לעיני צאצאיו הגוועים, ולא לשים נפשו בכפו ולפרוץ בלילה מן המערה כדי להשיג מעט אוכל, נאד מים, חררת תמרים.

אבל לאחר מאות שנים, לא העזָתם של הגברים עשתה את הרושם העָז מכול, אלא גבורת הנשים, אותו סבל, אותו כוח שבחולשה, עַד הקץ, לא להתייהר, לא להתאבד, לשמור על גחלת-החיים, בכל מחיר, כל זמן שאפשר. לא הגבורה שבכוח אלא הכוח שבחולשה. כך, אולי, גם הלכו לתאי-הגַז באושוויץ. הסיבות הן אולי תמיד פרטיות. פירפרו. איש אינו רוצה למות. אבל בדיעבד, לאחר מעשה, הרי זו כמין אזהרה כללית, צוואה-שבחולשה: אל תבטח בכוח! מוטב לשמור את צלם-האדם במותך מאשר לאבּדו בעודך חי.

כן, מילים. אבל זאת, הגבורה הישראלית החדשה, היא אחרת. וצריך להיזהר.

השלדים – מִספרם היה שמונָה-עשר, עוררו אימה בלב רואיהם הראשונים מאנשי המשלחת, וכמו מאליו צץ ועלה שמה של המערה, וכך נישאר עד היום – “מערת האֵימה”.

גם פסח ירד למערה, בסולם-החבלים.

תתאר לעצמה, בחרו למות ברעב ובצמא מאשר ליפול בידי הרומאים. שמונה-עשר. רובם נשים וטף. ללא קבורה. כך גוועו, על מקומם, בקבר-האחים שהפכה להם המערה. לבסוף, אפילו רצו, ודאי היו חלשים מכדי לצאת אל הרומאים. תנסה-נא לחשוב רק על הסחרחורת התוקפת אדם חלש מרעב, על-פי תהום. אפילו הוא עצמו, פסח, בעומדו לאחר אלף ושמונה מאות שנים במערה האפלה, אשר מבעד לפתחה מציץ לובנו הקשה, החשוף, היבש, של קיר הסלע שטוף האור המסנוור, שבגדה הצפונית, ממול, אפילו הוא לא העֵז להרהר בטיפוס המייגע הצפוי לו, בשביל הרומאי, במעלה הצלע – האבק, מפולות-אבנים העלולות לדרדר אותו מטה. והכול טוּשטש בקירבּו באותה שעה. לחיוֹת. תעתועי-המידבר. אבל שָם, במערה, כאילו עמדו רגליו במקום קדוש. העצמות שלנו, היהודיות. האף-על-פי-כן הזה, האהבה בכל מחיר לצאצאים, עד לנשימת-החיים האחרונה! והיה נידמה לו שהוא שותף למעשה ישועה. אֵם ובנה ובתה מעורבים בגל עפר במקום שלא דרכה רגל אדם מאז. וחיבוק יהודי אחרון לנוכח חֵמת-מים ריקה ומתעתעת. חזיון-שווא במידבר.

היה קריר שם, במערה?

הוא לא זוכר. הוא היה נרגש ומבוהל. מדוע?

היא תזכור את הסיפור, תמיד.

“ראיתי. בעיניי ראיתי. זו משפחתי כאן, במידבר. אין לי אחרת,” היה נרגש, בּכָה, “הלא ראית, תינוקות נולדים בעין-גדי. בבקשה, אַל תשימי לב. כאלה אנחנו, הרוּסים. אנשים של לב. הנה, תראי, האוטובוסים!” תפס בידה. אף היא היתה נבוכה, כמתעוררת משינה עמוקה, מתוך חלומותיה, ורק עתה ראתה שהנה כבר בוקר, והאור, והלובן.

“תביטי, הנה השיירה של האוטובוסים יורדת לעבר מפעל-האשלג! שם. בכביש-האספאלט. מעבר להרים. זוהי משמרת-הבוקר. סוף-סוף הגיעו מבאר-שבע ומדימונה. הדרך נפרצה. ואני… איחוליי, בעוד שעה קלה תעשו את דרככם למעלה, לתל-אביב. נו, שלום. היו שלום וחיו בטוב.”

צופרי בית-החרושת לאשלג יללו.

“פסח,” היא החזיקה בידו המגויידת, שהשמש שדפה אותה וחרצה בה נתיבות שחומים כנקיקי סלעים, “תודה לך, תודה,” ושוב: “תודה לך, אתה, על הליווי, על הכול,” והיא התרוממה ונשקה למצחו החרוש, מעכה את בדל-הסיגריה בקרום אדמת-הלֵס הפריכה, ומיד ברחה, וטעם המלח על שפתיה.

דניאל פסע בכבדות ועלה משער המחנה הנטוש לעבר הכביש. מסורבל. הלך בעקשנות, גופו גמלוני, ראשו כבוש בקרקע, בלי לתת דעתו על סביביו. פתאום נשא ראשו, השגיח בה, שמח עליה. “לא היה עלייך, דרך ארוכה כל-כך,” רץ לקראתה. כפו של פסח נִשארה פשוטה באוויר, ריקה. שרה ניתקה ממנו, ופירפור נשיקתה, על מצחו, ועיניו. “הלא אתה יודע. יודע שהיה עליי לבוא. לא כן? יקירי!” ומיד הוסיפה בכעס: “עלינו לנסוע מכאן, מהר.”

שיירת האוטובוסים התקדמה כנחש בקטע הכביש שבמישור, והמכוניות הראשונות צפרו ונבלעו בשער בית-החרושת, נחבאות מאחורי ההאנגרים הגבוהים וערימות האשלג הלבן, ובוקר חדש שפך את אורו על-פני משטחי-המלח הרחבים והנוצצים של בריכות-האידוי ועל-פני גבעות החַוור העקלקלות שהלבינו אף הן, כמהפכת אלוהים שקפאה.

ירושלים – תל-אביב

1966–1965

 

אפילוג: אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי    🔗

בראשית שנות השלושים למאה העשרים התגורר בעין-גדי, בקרב בדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהלמה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והִרבה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני “מתוך הערבה” שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ (Frank, F. – Aus der Araba: Reiseberichte, 1934).

במכתב מיום 29 בנובמבר 1965, סיפר לי על אודותיו העיתונאי וחוקר תולדות התנועה הנאצית בארץ-ישראל, חביב כנען (קרוּמהוֹלץ): "אני נזכר כי כאשר נפגשתי בשהותי הנוכחית באירופה עם אחדים מהטמפלרים-לשעבר מתוך ניסיון להעשיר את הידוע לי עליהם בפרטים נוספים, קלטו אוזניי את השם פריץ פראנק, ועד כמה שזכור לי סופּר לי שהוא חי בהיילבּרון. אם אינני טועה פראנק זה הוא כיום אדם זקן מאוד, וכאשר הבעתי מישאלה באוזני בני-שיחי שימסרו לי את כתובתו המדוייקת בהיילברון, השיבו שהאיש מאוד זקן וחולה, ולא תצמח לי תועלת מפגישה איתו.

“אשר לשאלתך אם עבר לגרמניה בפרוץ המלחמה, הרי מתקבל מאוד על הדעת שהוא נימנה עם עשרות הגרמנים שנמלטו על סף המלחמה מן הארץ כדי לשרת את הרייך של היטלר, אבל אינני מייעץ לך להאשים אותו בהשתתפות בטבח יהודים, כי עד כמה שאני מבין, היה האיש בשנות מלחמת-העולם השנייה זקן למדיי כדי להיות פעיל במחנות ההשמדה או בגיטאות.”

בקיץ 1966, זמן לא רב לאחר שסיימתי את כתיבת “אנשי סדום”, נפטר אבי בנימין בן עזר (ראב), בן פתח-תקווה, והוא כבן שישים ושתיים. הוא היה בנו הצעיר של סבי, יהודה ראב.

בשנת חייו האחרונה, בחודש אפריל, עוד הספקתי לערוך איתו סיור-בתים מקיף במושב בני-עטרות, לשעבר וילהלמה, וגם לשמוע ממנו במשך שעות זיכרונות מימי נעוריו על איכרי וילהלמה ושרונה, על החיים והאווירה באותן תקופות, ועל הקשרים שהיו לגרמנים עם המשפחה שלנו.

ואלה מקצת הדברים שהוא סיפר לי: "פריץ פראנק נולד בווילהלמה. אביו החורג, קארל הֶפֶר, היה ה’בִּירגֵרמַייסטר', ראש הכפר, של וילהלמה, ובנאי במקצועו. חלק ניכר מהבנייה המודרנית בארץ-ישראל בסוף המאה ה19- ובראשית המאה ה20-, במושבות ובערים, נעשה בידי בנאים גרמניים ובסגנונם, דוגמת בתיהם-שלהם.

"הֶפר זה נהג ללכת עם עגיל-זהב באוזן, כמנהג האיכרים בווירטמבּרג. אימו של פריץ פראנק, שהערבים כינו אותה בשם ‘סית מינה’, גברת מינה, היתה בעלת בית-המרזח, ה’בּיר-האלה', אולם-הבירה, במושבה וילהלמה.

"כאשר כבשו הבריטים את ארץ-ישראל, במלחמת-העולם הראשונה, הם הֶגלו את הגרמנים מווילהלמה למצרים, בתור נתיני אוייב. הערבים מיהודייה ואיכרי פתח-תקווה גנבו אז את רוב הרכוש של איכרי וילהלמה. שנה או יותר לאחר גירושם החזיר הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמוּאל את הגרמנים ממצרים, וחודשיים לאחר שחזרו כבר הביאו למכירה בפתח-תקווה חריצי חמאה עטופים בעלי-כרוב.

"רק בשובו ארצה נודע לקארל הפר שבנו ניספה במלחמה בגרמניה, הבן הזה היה אחיו החורג של פריץ פראנק. הֶפר קיבל מרה שחורה, שכב במיטה ולא רצה לראות אנשים. בא היינריך טֶלר, איכר מנכבדי וילהלמה, ידיד-בנפש של הסבא [יהודה ראב], ואמר שעשו שם מועצת-משפחה, והפֶר אמר שהוא רוצה לראות את דֶר-יוּדָה (תואר-כבוד, שמוסיפים את ה"א הידיעה), והחליטו לבקש את הסבא יהודה שיבוא אל קארל הפר ויהיה שבוע ימים אצלו וירפא אותו, ואכן הסבא בא וישב שבוע ימים בווילהלמה, ועודד אותו.

“בשעתו, כאשר איכרי פתח-תקווה הם שעמדו בסכנת גירוש, צפונה, בעוד המושבה תחת שלטון התורכים והחזית עִם הצבא הבריטי מתקרבת, הבטיח קארל הפר לדאוג לפרדסו ולביתו של הסבא. לא עבר זמן רב והגרמנים גורשו מווילהלמה למצרים, ואזיי הסבא שמר על ביתו של הפר ועיבד את משקו החקלאי עד שובו ממצרים.”

לימים מצא ידידי אמנון מיכלין, בארכיון הציוני בירושלים, מסמך המעיד על כך.

ועוד סיפר לי אבי: "קארל הפר מווילהלמה הוא הגרמני אשר לימים בא להביע בפני סבא, ידידו, את מחאתו על עליית היטלר לשלטון.

"במוצאי יום-כיפור היינו אנחנו, הצעירים במושבה, נוסעים לווילהלמה, כך גם בחול-המועד, בחגים, שותים בירה ואוכלים כריכים של גבינה, חמאה ביתית ולחם שחור שלהם. היינו שותים את הבירה הגרמנית המפורסמת ‘פילזן’, מחבל הסודטים, ואת ה’הַאקֶרבּרוי‘. ה’ביר-האלה’ היה בקומה השנייה, עם גזוזטרה גדולה עשוייה עץ.

"עד 1936 היו איכרי וילהלמה באים בימי ראשון לערוך את קניותיהם בפתח-תקווה.

“עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ברח פראנק, או עבר, ליוגוסלביה. כאשר החלו מגיעות ליישוב בארץ השמועות על השמדת היהודים באירופה, נפוצה כאן שמועה כי פראנק הוא אייכמן, ואולי כאן מקור הסברה המוטעית כי אייכמן הוא בן לאחת מן המשפחות הגרמניות בארץ-ישראל.”

זאב וילנאי, שבספרו “ים-המלח וחופו הישראלי” השתמשתי, סיפר לי בעל-פה: “פריץ פראנק היה ידוע כשונא יהודים, התרחק מהם והיה מעוניין שלא יבואו לאזור ים-המלח ולעין-גדי. פראנק היה אדם פשוט, חקלאי, התהלך עם שני אקדחים וכלב, ועבד עם פועליו הבדווים בגידול עגבניות ומלפפונים. הוא גם אהב לשוטט, וחשדו בו שהוא מרגל. מה היה יכול לרגל? אסף חומר להכרת האזור, שרידים, צילם ואסף חרסים, הסתכל ומדד. והגיש את החומר, גם תצפיות אקלים, לחוקר בגרמניה, והלה עיבד את דבריו והוציא מהם ספר. הבדווים לא רצו לדבר על פראנק. הוא היה רווק. לבוש אירופית.”

וילנאי הכיר את פראנק במשך כשלוש שנים. היה לווילנאי ידיד, פאהד, שממנו שמע כניראה דברים על פראנק. גם את המהנדס הגרמני נוימן, במפעל האשלג, הכיר וילנאי. בנו, מתן וילנאי, כתב לי (22.6.01) שאכן את הסיפור על פריץ פראנק הוא מכיר מסיפורי אביו, כאשר טיילו יחד באזור עין-גדי.

לדברי צבי ארז, משפחת פראנק מווילהלמה היתה אחת המשפחות הגדולות בקרב היישוב הגרמני של ארץ-ישראל.

אצל הסופר יעקב רבינוביץ מצאתי ציטוט מפיו של אחד מזקני האיכרים הטמפלרים: “מה שמשותף לכם ולנו היא הסכנה שבנינו ייהפכו לליבאנטינים!”

האיכר דֶר-יוּדָה שברומאן הוא כמעט במדוייק סבי יהודה ראב (בן עזר), שהתיישב עם אביו אליעזר (אלעזר, לאזאר) ראב בשנת 1878 על אדמת פתח-תקווה. יהודה חפר את בארה הראשונה, חרש בה את התלם הראשון והיה גם שומרה הראשון אשר שימר לדורות את אגדת מדריכו היהודי-הבגדדי דאוד אבו-יוסף.

עוד בשִבתו בירושלים הושפע יהודה מהצלחתה החקלאית של המושבה הגרמנית הצעירה “רפאים”, שנוסדה בשנת 1873, כשנתיים טרם בואו ארצה, ובה היה גם שואל ספרי-קריאה בגרמנית, שהיתה שפת התרבות שלו מנעוריו.

“דֶר-יוּדָה” היה כינויו בפי ידידיו, האיכרים הטמפלרים, והמסגרת ההיסטורית של יחסיו עימם, כולל נסיעת הניחומים לווילהלמה וההתנצלות בפני סבי על עלות היטלר לשלטון, סוּפּרו לי מפי אבי, אולם בתיאור שיחותיו של סבי עם האיכר הגרמני השכוּל גלשתי לעבר הסיפור הבידיוני.

משפחתנו שמרה על נתינותה האוסטרו-הונגרית במשך שנים רבות, עד לתקופת המנדט הבריטי. פרשת-חייו של יהודה ראב (בן עזר) מסופרת בספר-זיכרונותיו “התלם הראשון”, (מהדורה חדשה, הספרייה הציונית, 1988).

גם דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, מספרת יותר מפעם אחת בכתביה על קשרי הידידות של משפחתנו עם האיכרים הטמפלרים: “ראשית כל, הוא [אביה יהודה] התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שׂרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת – הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.” (אסתר ראב, “כל הפרוזה”, הוצאת אסטרולוג, 2001, עמ' 85).

חלק מסיפור התבגרותו של יוהנס שמידט בחסדי הכובסת כּרימה אל-פחל “שאלתי” מסיפורי זיכרונות שהותיר לי אבי בכתובים. שְׁמה אצלו היה שׁוֹלוּקטה אל-פחל, ולימים החזרתי אותה למחזריה המקוריים, בני-האיכרים, ברומאן “המושבה שלי” (אסטרולוג, 2000).

האיכר דניאל ליכטנשטיין, שהוגלה בימי מלחמת העולם הראשונה לדמשק ושם מת, היה דוד של אימי מצד משפחת אימהּ, ואת הסיפור המרתק על בריכת הבטון הראשונה שבנה בווילהלמה שמעתי מפי בנו ראובן בן-אוֹר (ליכטנשטיין). הסיפור שודר מפיו בקולו במדורו של זאב ענר, “זיכרונות ארץ-ישראל” ב“קול ישראל” ב1- בדצמבר 1967.

הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958–1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.

בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.

שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין “שדמות”, שייסד את המשק.

קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג’וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.

*

ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של “אנשי סדום”, כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את גיליון “ידיעות אחרונות” מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: “אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ”ך", וכותרת-המישנה: “קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם”.

צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: “ברוך הבא בשם ה'”. ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.

דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. “אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם.”

בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו “הנקי” מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. “חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים,” אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. “הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים.”

ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: “עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: ‘אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,’ או: ‘אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.’ – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים.”

לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.

“כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?” – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. “בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ”ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."

בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.

אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ“ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. “לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ”ך, לקרוא ולהשתכנע,” מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.

כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות (“לפעמים באים אורחים”), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. “בשנת שמיטה אסור.” את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.

הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. “למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך.”

לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. “כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה.” הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. “כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, ‘מצא אישה – מצא טוב.’ אני צריך למצוא אישה טובה.”

עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.

השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? “אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן.”

עד כאן הכתבה בעיתון. לא ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר, גם לא לאחר צאת “אנשי סדום” לאור. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).

שלחתי לו את “אנשי סדום”. לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.

מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.

עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגרפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב“לופטוואפה” ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.

אני מתנצל בפניו על אשר שירבבתי קווים מדמותו לספרי, אבל האמת היא שאלמלא הגיע לעין-גדי, ואלמלא היתה הווייתו משפיעה אז עליי עמוקות – “אנשי סדום” אולי לא היה נכתב, ושנת 1957 לא היתה נחרטת בי כראשיתו של הרומאן (אמנם, כדי להרחיק עדות, מתרחש הסיפור כולו, בפחות מיממה אחת, בקיץ של שנת 1958).

דמותו הבדוייה של המהנדס הגרמני פון-אברלה, “אביו” של קארל, מושפעת מדמות אמיתית של מהנדס גרמני שהגיע לצפון ים-המלח ושאותו תיאר יהודה אלמוג בספרו “חבל ים-המלח”:

“ראשית שנת 1929. מגיע לים מהנדס גרמני-נוצרי, ניומן שמו. נובומייסקי מודיע מראש על בואו של איש מוזר, והוא מומחה חשוב. מזהיר ומבקש לשמור עליו כעל נכס יקר במפעל. לפי השמועה הוא אדם בעל עבר מגוון: מהנדס בבריכות-מלח בבולגריה, קצין צוללת גרמנית בימי מלחמת-העולם [הראשונה], נתפס ברוסיה ונאשם בריגול, הצליח להימלט לדרום-אמריקה, לצ’ילי, שם עבד בבריכות אידוי ובהפקת מלחים. נוימן התמיד בעבודתו בים-המלח למעלה מעשר שנים. כשהוכרזה ב1939- המלחמה נגד בגרמניה, נעלם באורח מיסתורי.” (שם, עמ' 308).

דודי אחי-אימי, מהנדס-החשמל יהודה ליפסקי, שעבד שנים רבות כמהנדס בחברת האשלג הארץ-ישראלית, Palestine Potash Company, בצפון ים-המלח, הכיר אף הוא את ניומן, או נוימן (השם מופיע בספרו של אלמוג בשתי גירסאות, ואילו וילנאי קורא לו נוימן).

פרשת ידידותו של ה“מהנדס” פון-אברלה עם יוהנס שמידט, היותו אביו של קארל, ומותו בחזית סטאלינגראד, נטועים במסכת הבידיונית של הרומאן, ואין ביניהם קשר דוקומנטארי. גם המסגרת הספרותית של מכתבי פון-אברלה היא המצאה שלי, ואולם מרבית התיאורים ההיסטוריים המובאים בהם, ובפרט חֶבל ים-המלח, כמו גם המכתבים האחרונים של החיילים הגרמניים מסטאלינגראד, הם אמיתיים.

בכל הקשור לתולדות הטמפלרים והתנועה הנאצית במושבותיהם ובשכונותיהם בארץ-ישראל נעזרתי בין היתר במחקריהם, ספריהם ודבריהם של אן אוסישקין, צבי ארז (מקיבוץ דביר), חביב כנען, אלכס כרמל, וכן בעיון בתיקים ישנים של הקונסוליה הגרמנית בירושלים, שהשתמרו בדרך נס בארכיון הציוני, לאחר שמישהו הבחין במסמך עם סמל צלב הקרס נושר מאחד השקים שבהם הוסע החומר לגריסה במפעלי נייר חדרה, לאחר שפונה בית הקונסוליה הגרמנית בירושלים. למעט דמותו הבדוייה-למחצה של יוהנס שמידט (פריץ פראנק), תיעוד הפעילות בסניפי המפלגה הנאצית במושבות הטמפלרים, ושמות החברים בהם, מדוייק כמעט לחלוטין, והועתק מאותם תיקים שבארכיון הציוני.

הטיוטה הראשונה של “אנשי סדום” נכתבה לפני מלחמת יוני 1967, וכבר היו בה כל תיאורי המקומות והנופים בצפון ובמזרח ים-המלח, יריחו וירושלים המזרחית, שהיו סגורים בפנינו ויכולנו רק לחלום עליהם. לאחר שחלקם הגדול נפתח בפנינו לא ראיתי צורך לשנות בתיאוריהם בספר אפילו מילה אחת.

באותה תקופה גרתי בחדר שכור בשכונת רחביה בירושלים אצל ארנה וּוֶרנר קראפט. ארנה, מורה לגרמנית באוניברסיטה העברית, היתה אחותה של טוני הַלֶה, מנהלת בית הספר תיכון חדש בתל-אביב ומורתי-לשעבר, שהשפיעה רבות על חיי ולה הקדשתי לימים את ספרי “אין שאננים בציון”.

ורנר קראפט היה סופר וחוקר ספרות גרמני ידוע, שלא דיבר עברית, ובמשך עשרות שנותיו בירושלים כתב גרמנית-בלבד והיה ידידם של ולטר בנימין, מרטין בובר, גרשם שלום ובני-חוגם. הוא היה איש גבוה בעל ראש קירח לגמרי, עיניים כחולות גדולות, פני תינוק וחיוך משתאה של ילד, כאילו זה עתה נקלע לעולם. היינו יושבים לשולחנות-הכתיבה חדר ליד חדר כשרק קיר דלתות זכוכית סגור מפריד בינינו, בדירת הקרקע בת שלושה החדרים ברחוב אלפסי 31 ברחביה, וכותבים, הוא את ספריו ואני את שלי, בין השאר את “אנשי סדום”.

וֶרנר ניהל יומן ובו תיעד גם את שיחותיו עם ידידיו, ובהם בובר. ימים אחדים לאחר מותו של בובר ישב להעתיק את שיחותיהם מתוך יומניו, ובתוך כשבועיים שלח למו"ל בגרמניה את כתב-היד של ספרו “שיחות עם מרטין בובר”, שיצא עד מהרה לאור. גם אני ניהלתי יומן, ולימים שימש לי חומר לכתיבת רומאנים וביוגראפיות.

גרמנית איני יודע, אבל הוויית הבית שבו מדברים גרמנית-בלבד ייתכן שהשפיעה עליי בכתיבת “אנשי סדום”, כמו גם האווירה הייקית של שכונת רחביה בימים ההם, וההרצאות על תורת המוסר של ה“ייקה” קאנט, ששמעתי באוניברסיטה העברית מפי פרופ' נתן רוטנשטרייך.

“אנשי סדום” הוא הרומאן השני שלי על-פי סדר הדפסתו אך לא על-פי סדר כתיבתו. באפריל 1963, עם צאתו לאור של ספרי הראשון “המחצבה”, כבר היה מוכן אצלי הנוסח הראשון של הרומאן השני שלי, “לא לגיבורים המלחמה”. ואילו לכתיבת הרומאן השלישי, “אנשי סדום”, ניגשתי רק לאחר סיומו של אותו נוסח, שרובו לא הניח את דעתי, ואכן “לא לגיבורים המלחמה” נכתב מאז פעמיים נוספות ויצא לאור רק בשנת 1971.

*

באוקטובר 1969, כשנה לאחר צאתו לאור של “אנשי סדום”, פירסמתי ב“מאזניים” את המסה “על מלאכת הכתיבה”, אשר לאחר יותר משלושים שנה שבה ונכללה בספרי “סדנת הפרוזה” (אסטרולוג, 2000).

במסה התייחסתי גם לתהליך הכתיבה של “אנשי סדום”, וסיפרתי כי במהלך הכתיבה השתלטה על הספר דמות אשר כלל לא ידעתי עליה בראשית הרומאן, וסופה, שכמעט עשתה את עלילתו המרכזית של הרומאן למישנית. שמו היה פריץ פראנק, ובספר קראתי לו בשם יוהנס שמידט. הוא גר בעין-גדי בשנות השלושים של המאה העשרים, לבדו בקרב הבדווים, ומקום הולדתו – וילהלמה. כל פרשת חייו לא היתה ידועה לי בשעה שהתחלתי לכתוב את הרומאן; לאמיתו של דבר ביססתי את הרומאן על ארבע דמויות אחרות הנפגשות ללילה אחד בסדום: זוג יהודי-אמריקאי, קצין ישראלי צעיר, וגרמני המבקש כפרה לנפשו. מְאת העמודים הראשונים של טיוטת הרומאן עסקו בעיקר בעברו של הזוג האמריקאי. תוך כדי כתיבה קראתי ספרים על אזור ים-המלח וחיפשתי חומר דוקומנטארי. דמותו של יוהנס שמידט, ובעקבותיה כל פרשת ההתיישבות של הטמפלרים הגרמניים בארץ-ישראל – באו מאוחר יותר ו“השתלטו” על הרומאן עד כי בשלב מסויים היה נידמה לי כי כל סיפור המסגרת מיותר, ומוטב היה לי אילו כתבתי רומאן בעל מיבנה אחר על-אודות יוהנס שמידט והמושבות הגרמניות.

ממאת העמודים הראשונים של הטיוטה הראשונה נישאר כמובן מעט מאוד בנוסח הסופי של הספר, מאחר שנקודת הכובד של הרומאן הוסטה לצד אחר ודרשה שינוי פרופורציות בהתאם. מסגרתו הראשונה של הרומאן, המתרחשת בהווה, נכתבה לא בלי קשיים. היה עליי לדחוף כביכול את מרכבת העלילה במעלה גבעה תלולה. ואילו הקטעים על יוהנס שמידט ועל וילהלמה נכתבו כאילו מאליהם, והם היו מתרבים כמו אמבות המתחלקות לשתיים ולארבע – כל קטע וכל שורה היו כמו תופחים ומתחלקים לשני סיפורים ולארבעה סיפורים, ובקושי יכולתי להשתלט על כל החומר המתפרץ לכיוונים שלא שיערתי ו“מקלקל” לי לגמרי את תבנית הרומאן ומסגרתו. היה אחר-כך צורך בכמה “ניתוחים פלאסטיים” כדי לשלב את החומר החדש במיבנה הקודם, והדבר בא, כמובן, לא-במעט על חשבון שלימות המיבנה של הרומאן.

ב“אנשי סדום” עמדו בפניי, החל מן השליש הראשון של הספר, שלושה מסלולי-עלילה: פרשת קארל אברלה הגרמני, המספר על חייו ועל עברו ועבר משפחתו ועל כת הטמפלרים – לרופא היהודי-אמריקאי דניאל. פרשת אשתו של הרופא, שרה, והקצין הישראלי צבי, במערה בסדום. פרשת טיולם ורחצתם בים-המלח של שלוש תיירות קשישות וגבר מזדקן. חלקה הגדול של הפרשה הראשונה מסופר באמצעות מכתבים שנושא עימו קארל. לפי המיבנה המתוכנן של הרומאן היה על הקטעים השונים לעקוב ולהשתלב זה בזה בסדר של א, ב, ג, וחוזר חלילה. הסכנה היתה שאם ריתמוס הכתיבה הראשונה יהיה דומה לריתמוס שמבקש להשיג המיבנה הגמור – תבוא בשעת הכתיבה הנטייה “לעגל” התחלות וסיומים של קטעים, ותוציא את המתח מן המעברים בין הקטעים, שעליהם להיות חדים מאוד ופתאומיים. מגרעת נוספת היתה שכתיבה על-פי המתכונת הגמורה תוציא אותי כל פעם ממעגלם של גיבורים אלו לזה של אחרים, וכך תסבול ההתפתחות האורגאנית של העלילה הפנימית בכל אחת מן הפרשיות, וגם יישכחו ממני הרמזים-לעתיד שכמו נולדים מתוך תחומו של כל מעגל, והם בדרך-כלל הרעיונות האינטואיטיביים הטובים ביותר להמשך העלילה.

מצאתי פתרון “אד-הוק”, לא עקרוני, לבעייה שעמדה בפניי בכך שכתבתי כל אחת מן הפרשות: א, ב, ג, – מתחילתה ועד סופה בלי למספֵּר את הדפים, וכשהיו שלוש קבוצות הדפים הכתובים מונחות בפניי, חילקתי כל קבוצה לכמה קטעים, ולעיתים דווקא במקומות “המותחים” ביותר, או בקטעים שחלוקתם ניראית לכאורה בלתי-הרמונית, ועירבבתי את כל הקטעים מכל הקבוצות כמין לבֵנים על פי סדר במתכונת שקבעתי מראש. התוצאה הסופית, כך אני מקווה, היתה התרחשות בו-בזמן של סצינות העוקבות זו אחר זו ונחתכות לעיתים ברגעיהן הדרמטיים או המסקרנים ביותר.

אי אפשר להמעיט בחשיבות פתיחתו של רומאן. אחת הפתיחות שקסמה לי ביותר היא “הפתיחה הכפולה” של קנוט האמסון לרומאן הנפלא שלו, “מיסתורין”:

"באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר-חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצויין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהייתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין…

הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת-הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, ניראו על סיפונה שניים-שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים-עשר לחודש יוני; כי באותו יום התנפנפו דגלים בראש רבים מבתי העיר לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו בקהל בעצם שנים-העשר לחודש יוני." (“מסתורין”, עמ' 1, בתירגומו מנורווגית של פסח גינצבורג).

בקטע הראשון מוסר האמסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, אך לא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות. וכדי לדחוס עוד יותר פרטים חשובים לתוך העמוד הראשון הוא כאילו משחק בתחבולה עם הקורא ואומר לו אחר הקטע הראשון: לא, זו אינה עדיין הפתיחה (כאילו יש באמירה כדי לבטל את העובדה שהספר כבר נפתח!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה, שהיא שונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד, אלא תיאור של התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת-קיטור אל הנמל, וכדומה.

את עמוד הפתיחה של “אנשי סדום” כתבתי וחזרתי וכתבתי כשלושים פעם, ואת צורתו הסופית עיצבתי רק בשלביו האחרונים של הספר. בעקבות עצתו של ידידי פנחס שדה, שגילה לי את גדולת הרומאנים של האמסון, לקחתי לדוגמא את “הפתיחה הכפולה” ל“מיסתורין”. השתמשתי לשם כך בקטע דוקומנטארי, אשר בתחילה חשבתי לתיתו בסוף הספר באותיות פטיט. באמצעות “פתיחה כפולה” זו, הבנוייה ממש על משקל פתיחתו של האמסון, שילבתי את היסוד הדוקומנטארי עם היסוד הבידיוני, נתתי בקצרה את עלילתו המרכזית של הרומאן, הצגתי את מקום התרחשות העלילה, סיפרתי משהו על-אודות הגיבורים העיקריים והותרתי לא מעט עניינים “פתוחים” ובלתי-מוסברים המעוררים בקורא סקרנות לגבי המתרחש בספר.

*

לשרה ולדניאל, שניים מגיבוריי ב“אנשי סדום” – קראתי בשלבים המוקדמים של כתיבת הספר בשם סילביה ומקס. בשמות שרה ודניאל מצאתי לבסוף פשרה – שמות שמשתמשים בהם גם בלועזית, אך צורתם היא עברית. לא רציתי לעשות את שני הגיבורים האלה זרים מדי על פי שמותיהם, ומצד שני לא יכולתי לתת להם שמות עבריים בלעדיים.

שרה ודניאל הם דמויות בדויות בחלקן, ובדויים יותר הם הנשים הרוחצות בים-המלח, והארכיטקט לוונטל.

בתקופת כתיבתו של הרומאן הזדהיתי בעיקר עם דמותו של דניאל בחייו המשפחתיים (אף כי טרם הייתי נשוי אז) כמו גם עִם דיעותיו. כמעט באותן שנים, 1966–1965, ראיינתי ופירסמתי בירחון “מאזניים” של אגודת הסופרים את סידרת השיחות “מחיר הציונות” עם נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש“ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון. מרביתה של הסידרה נדפסה לראשונה בתירגומה-לאנגלית בארה”ב בקובץ הראיונות בעריכתי “Unease in Zion” (1974, בהוצאת Quadrangle של הניו-יורק טיימס), עם מבוא מאת רוברט אלטר, ולימים במקורה העברי בספרי “אין שאננים בציון” (ספריית אופקים, “עם עובד”, 1986). בשתי המהדורות הללו נוספות שיחות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

אשר לצבי, הקצין בעל השפתיים העבות והכלב, בדמותו משוקעים בין השאר גם אנשים ואירועים אמיתיים אחדים שלא אוכל לפרטם. מוצאו המשפחתי דווקא דומה מאוד לשלי. בסיס הטירונים שעליו הוא מספֵּר לשרה נמצא במחנה של פיקוד הנח“ל בבית-דַרַס, על גבול באר-טוביה. מקום שעברתי בו טירונות קרבית בת חמישה חודשים בשנים 1956–1955, שאותה תיארתי גם ברומאן “לא לגיבורים המלחמה” (לוין אפשטיין, 1971. אסטרולוג, 2000). קצין ומפקד לא הייתי מעודי. הגעתי רק לדרגת רב”ט.

בכמה מהתבטאויותיו נוקט צבי עמדה “כנענית”, כנגדה יש לי ויכוח רב-שנים עם ידידי ובן-מושבתי יהושע קנז. נתתי לה ביטוי בשיחתי הפולמוסית עם יונתן רטוש “הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)” הכלולה אף היא בשתי המהדורות של “אין שאננים בציון”. ידידי דן צלקה, ששימש עורך המוסף הספרותי “משא” של עיתון “למרחב” בתקופת צאתו של “אנשי סדום” לאור, אמר לי בשעתו, לאחר ששוחחתי עימו ארוכות על הקטבים הרעיוניים שמהם מורכב הרומאן, כי לדעתו הטוב ביותר היה שאני אכתוב את רשימת הביקורת על הספר…

בדמותה של שרה יש גם משהו לא-רב מהווייתן של שתי נשים צעירות, האחת ישראלית והאחרת אמריקאית, אשר שמותיהן יישארו חסויים. אוכל רק לגלות כי ארבעתנו – שתיהן, ידידי ואני, בילינו ערב שלם יחדיו בארוחה שהכינה עבורנו בעלת-ביתי בירושלים, בַּנֵיכָר (בָּנִי) סיל, בשנת 1961 – היא השנה שֶׁבּה כתבתי בביתה ברחוב עקיבא 4 בירושלים את “המחצבה”, והיא בעלת-הבית לה הקדשתי את קובץ סיפוריי “ערגה” (זמורה ביתן, 1987).

שמו הראשון של הרומאן “אנשי סדום” היה “מינוס 395”, וכך הגשתי בשנת 1966 את כתב-היד להוצאת “עם עובד”. ירוחם לוריא, ראש המערכת, הוא שהציע לי את השם “אנשי סדום”, ששמע אותו בהקשר מאוד פרוזאי, כאשר בהיותו בביקור במפעל האשלג הוכרז בקול רם: “אנשי סדום, בבקשה לעלות לאוטובוס!”

היו שחשבו ש“אנשי סדום” הוא רומאן-מפתח על אנשי פתח-תקווה, כי במשך שנים רבות כוּנו במושבה בני ארבע משפחות מן המייסדים על פי האותיות הראשונות של שמותיהן “אנשי סדו”ם", והמבין יבין אלו תכונות ייחסו להן, ומדוע אינני יכול לנקוב בשמותיהן.

יהודה אלמוג (קופֶּלביץ) – איש גבוה בעל רעמת שער אפורה מתבדרת לאחור משיפולי קרחתו, בנוסח בן גוריון, אחת הדמויות הססגוניות והבוהמיות ביותר בחבל ים-המלח ובתולדות מפעל האשלג, ראש המועצה האזורית “תמר” בתקופת התרחשותו של הרומאן – אמר לי, לאחר שקיבל ממני את הספר, שהוא לא מבין מדוע באים בטענות לאנשי סדום. הלא הם היו מוצפים בנחילי אורחים, כמו בתקופתנו אנו. ובמקום שהאורח יודֶה על כך שבכלל קיבל מיטה, הוא בא בטענות שהמיטה קצרה מדי או ארוכה מדי, אז עמדו וקיצרו או האריכו אותו לפי המיטה שהיתה בנמצא! – “אנשי סדום לימדונו שאדם לא צריך להיות נודניק! הַב, הַב! – קבֵּל מה שנותנים לך, ותכיר תודה!” – מדבריו במכתב ששלח לי מכפר-גלעדי ב13- באוקטובר 1968.

בתקופה שבה מתרחש “אנשי סדום”, בשנת 1958, עדיין עבד לצד יהודה אלמוג במועצה האזורית “תמר” של חבל ים-המלח, בתור אחראי לאכסניה, למיטבח ולמסעדה, איש כבן שישים, כסוף-שיער, כחול-עיניים, שזוף, פניו חרוצי קמטים ועצֶב שָקט – איש מיוחד-במינו, אף הוא מוותיקי ים-המלח ובשעתו חבר קיבוץ רמת-רחל. שמו היה פִּינְיֶה (פנחס) זֶסְלָבְסקִי. רק לאחרונה נודע לי כי בנו גדעון נהרג בשנת 1948, במלחמת השיחרור.

אף כי העלילה בדוייה, דמות פסח שבספרי יצוקה כמעט כולה על פי דמותו של פינייה זסלבסקי, ומשהו מהווייתו של יהודה אלמוג עצמו מצוי גם הוא בפסח. אכן, בקורות חייהם של שני ותיקים אלה היו פרקים מקבילים ודומים.

*

לאחר ש“אנשי סדום” יצא לאור בשנת 1968 במסגרת “הספרייה לעם” של הוצאת “עם עובד”, נכתבו על אודותיו מאמרי ביקורת מפורטים שמרביתם שליליים ומקצתם גם מלגלגים. מאז חלפו כשלושים ושלוש שנים. במהלכן הוצאתי לאור כארבעים ספרים נוספים משלי וערכתי יותר משישים ספרים של אחרים. כאשר שבתי וקראתי בתגובות שעורר הספר, בלטה לעיניי התייחסות של רוברט (אורי) אלטר, במכתב ששלח לי ביום 27 במרס 1969 מאוניברסיטת ברקליי, קליפורניה:

“בינתיים קראתי את ‘אנשי סדום’ ונהניתי ממנו למרות הסתייגות מסויימת שיש לי לגביו. אני חושב שיש בו גרעין של רומאן יוצא-מן-הכלל, אך הספר כמות שהוא מסורבל מדי. אם מותר לי לדבר גלויות, אני סבור שרוב המחקר המרשים שעשית בשביל הספר, היה צריך להישאר בתודעה שלך ולא להופיע בצורה כל-כך בולטת ברומאן גופא. אסור היה להשאיר את הזוג הזה במערה (שכל-כך היטבת לתאר!) לעשרות עמודים, ולהשתקע בפרטי הפרטים של אזור ים-המלח בשנות השלושים דרך מכתבים ויומנים.”

אכן, אילו מלכתחילה הייתי כותב את “אנשי סדום” בצורה שונה, על פי מתכונתם של רוברט אלטר ומבקרים אחרים, או אם בעקבותיהם הייתי משכתב אותו למהדורה החדשה ומשמיט את מרבית החומר ההיסטורי, אותם “מכתבים ויומנים” שהיו צריכים “להישאר רק בתודעה שלי” – הרומאן לא היה “אנשי סדום” אלא ספר אחר של סופר אחר על תקופה אחרת ובסגנון אחר, אולי חגיגי, אולי מהוקצע, אולי חסר פגמים ו“ספרותי” יותר, אבל מרבית נופיו, סיפוריו והעדויות המופיעות בו – היו נותרים גנוזים בטיוטות שבארכיוני או במקורות שעליהם הסתמכתי.

במהדורה זו, שהעתקתי וחידשתי על-פי מהדורתו הראשונה של הרומאן בעריכתו של אמציה פורת, אין שינויים מהותיים בתוכן אלא בעיקר בהתקנת כתיב מלא, בעידכוני לשון וסגנון, בחלוקה לפרקים ותוספת הכותרות להם, בחלקי משפטים אחדים שנוספו בגוף הטקסט, וכמובן – האֶפּילוֹג, שבמהדורה הראשונה כלל ביבליוגראפיה בלבד, וממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.

מאחר שממילא לא היתה התייחסות משמעותית ל“אנשי סדום” במחקר הספרותי, ספק אם ייפגעו מראי-המקום לציטוטים שהיו או לא היו ממנו. מכל מקום, בעיניי עדיף שמעתה יתייחסו לספר רק על פי מהדורתו החדשה, וממנה יתורגם לשפות אחרות.

*

הסיפור על אודות תלמי בפרק שלושה-עשר, “חמדנותו של צבי והפרי האסור”, נדפס במהדורה הראשונה במקום מוקדם יותר על פי מהלך העלילה. הוא מבוסס על סיפורי “הפרי האסור”, שפורסם לראשונה ב“דף לספרות” של “על המשמר” ביום 2 באפריל 1962, שודר כתסכית ב“קול ישראל” ונכלל כסיפור-לעצמו בקובץ הסיפורים הנושא את שמו – “הפרי האסור” (אחיאסף, 1977).

אף שהיה לי בפתח-תקווה חבר-מנוער שבא ארצה לאחר השואה והיה לידידי-בנפש כל השנים, הצייר אורי שולביץ, מבוסס “הפרי האסור” דווקא על חינוכי-שלי.

בילדותי התרחש לנגד עיניי ריב גדול בין אבי לאימי על דרך חינוכי, כמתואר בסיפורי “טביעת אצבעות” (הכלול אף הוא בקובץ “הפרי האסור”). אבי, שחשב שאימי מפנקת אותי יותר מדי ואני נעשה רכרוכי, הכריז אז: “מהיום והלאה אני מתפטר מהחינוך של הילד. תחנכי אותו את, בשיטות שלך!”

אבי היה אדם פסימי. תמיד חשש כי ככל שהמצב רע – הוא ילך וייעשה גרוע יותר. “כול אל-חרא קוּדַמַכּ!” – כלומר, כל הדברים הגרועים עודם לפניך. ועוד נהג לומר מדי פעם: “פשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!”

יום אחד קנינו, הבנים בכיתה, חפיסת סיגריות והתאספנו בחורשת האקליפטוס ליד בית-הספר פיק"א הישן. חברי נחום סטלמך – לימים החלוץ, המקשר, והקפטן של נבחרת הכדורגל של ישראל, שכונה “ראש הזהב” בגלל נגיחותיו המפורסמות – חילק לנו אותן שתיים-שתיים, שתי סיגריות לילד. עמדנו כולנו, מציתים אותן בגפרורים ומעשנים, והרגשנו את עצמנו מבוגרים מאוד, וחשובים.

כולם עישְנו, חוץ ממני. ריח העשן דחה אותי. שמתי את הסיגריות בכיס החולצה. בשובי הביתה פגשתי את אבי יושב על המרפסת, בכיסא נוח, לאחר יום העבודה. הוא עישן לפחות חפיסה ביום, “יסמין”, “מטוסיאן”, ולבסוף “סילון”. את ייאושו מחייו העלה בעשן, שהביא עליו התקף-לב קטלני.

הוצאתי מכיסי את שתי הסיגריות ואמרתי לאבא בגאווה: “קח, תעשן.”

“מאיפה יש לך אותן?” שאל.

“אספנו כסף ונחום קנה, וכולם עישנו, אבל לי לא התחשק.”

הוא לקח את הסיגריות, שכבר התמעכו קצת, והביט בהן ובי בדאגה רבה: “בפעם הבאה אל תביא סיגריות לאבא שלך אלא עשֵן אותן בעצמך, כמו כולם!”

ככה חינך אותי, בלי לחנך.

*

לצורך כתיבת “אנשי סדום” קראתי והשתמשתי בין השאר בספרים ובמחקרים:

יהודה אלמוג ובן-ציון אשל, “חבל ים-המלח”, הוצאת עם עובד, תשט"ז, 1956.

זאב וילנאי, “ים-המלח וחופו הישראלי”, תשכ"ד, 1964.

סלמה לגרלף, “ירושלים”, תירגם יעקב רבינוביץ, תרפ“א-תרפ”ח, כרכים א-ב. מהדורה מתוקנת בכרך אחד, הביא לדפוס שמשון מלצר, הוצאת ניומן, תל-אביב, 1957.

חביב קרומהולץ (כנען), “צלב הקרס בארץ-ישראל”, הוצאת טברסקי, תש"ו, 1946.

הרמן ראושנינג, “שיחות עם היטלר”, תירגם מ. ז. ולפובסקי, ספריית “רימון”, הוצאת מסדה ומוסד ביאליק, תש"א, 1941.

אנה מריה יוקל, “בעיית הזהות בהתמודדות עם העבר הנאצי”, “מולד”, סידרה חדשה, כרך א', חוברת 4.

Elias Cooper, "Nazi Policy in the Middle East, 1935–1945”, Midstream, June 1964,.

“Last Letters from ", Signet Books,, 1965.

חלק מהמכתבים האחרונים מסטאלינגראד נדפס בתרגום עברי ברבעון “קשת”, אביב תשכ"ב, 1962.

לקראת הכתיבה ובמהלכה הושפעתי מאוד משתי יצירות קולנועיות: “הגיבורים עייפים” (1955) בכיכובם של איב מונטאן, מריה פליקס וקורד יורגנס, ו“ליל האיגוואנה” (1964), על-פי מחזהו של טנסי ויליאמס, עם ריצ’ארד ברטון, אווה גארדנר ודבורה קֵר, בבימויו של ג’ון יוסטון.

באימות פרטים באפילוג הנוגעים לקיבוץ עין-גדי עזרה לי ידידתי דבורה גוטמכר (סְלֵפּ), המחזיקה בידיה את ארכיון שנותיו הראשונות של המשק.