הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

 

פרק א: גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו    🔗

אוקראינה. ינואר 1922.

בסוֹסְנִיצָה, עיירת הולדתו, משמש פַייבֵל נוֹסוֹבִיצְקִי בן העשרים וארבע, בנוסף לפעילותו הציונית החשאית, כאחראי על חנות קואופראטיבית בחסות השלטון הסובייטי.

באישון-לילה – דפיקות כעוסות על הדלת. צעקות. שוטרים באו להזעיקו. והם מזרזים אותו:

“קום! התעורר! החנות בוערת!”

פייבל מובל למקום השריפה. עד מהרה מכבים את הלהבות ומה מתברר – החנות ריקה!

למשטרה הסובייטית אין היסוסים. קודם יורים, אחר-כך חוקרים. מיד הם פוקדים עליו – “לקיר!” – ומתכוננים לירות בו. “הסחורה איננה, פַּאוֶול, עמוד לקיר והיפרד מן העולם, חבר!”

ושרגא, הוא פייבל, הוא פאוול בפי הרוסים, תכונה יש לו: לעולם אינו כועס. “שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט!” – לא להיבהל! – צריך לנהוג תמיד בשקט, בהיגיון. גם עתה הוא משתדל להעלות בת-צחוק שעה שהוא ניצב, גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו, ובבית נותרו האישה הצעירה וֶרָה (היא דבורה) והתינוק מישה – משה, בנו-בכורו שזה עתה נולד. והוא פונה למפקד, העומד להוציאו להורג, ואומר ברוסית רכה, מתנגנת:

“אתם צודקים. החנות ריקה. הסחורה נגנבה. אבל אני מבקש – תנו לי שלושה ימים. הלא אני נשאר כאן. לא עוזב. ואני מבטיח לכם – אמצא את הסחורה וגם אגלה מי הם האנשים שגנבו אותה! לא יותר כדאי לכם כך?”

למרבה הפלא השוטרים משחררים אותו. שרגא מצרף במהירות פרט לפרט: מדי 31 בדצמבר נערך המאזן השנתי בחנויות הקואופראטיביות הסובייטיות. מי שגנב את הסחורה ידע על כך ורצה להחשיד אותו בשריפת החנות כדי לטשטש את עקבות הגניבה. מי היה יכול לעשות זאת? כנראה הבחורים היהודים, שהוא עצמו סידר לעבודה בצרכניה. הם חשבו שאם שרגא ייתפס, הוא כבר ייחלץ מכך בצורה כלשהי. והסחורה ­– תשמש את היהודים…

ואמנם, כבר למחרת מביא שרגא לגילוי הסחורה. הבחורים נאסרים. ומי מטפל אחר-כך בשיחרורם? – שרגא. וכי דבר קל הוא – בחורים יהודים בכלא סובייטי! – מצווה לחלצם.

*

שרגא חוזר לאשתו ולבנו. שלושתם מתגוררים בחדר אחד, בדירה בסוסניצה. הממשלה הקומוניסטית הלאימה את הרכוש, ובעלי-בתים יהודיים היו מעתה מעוניינים שיגורו אצלם דיירים, כדי שהחדרים לא יוחרמו. כך קיבל הזוג הצעיר חדר גדול וריק, ממש אולם, אצל משפחה יהודית. בעלת הבית, כבת שלושים וחמש, היתה יפהפייה. לימים ברחה עם מאהבה. אך בעיני שרגא ודבורה אז, נראתה “זקנה”. כל ריהוטו של החדר היה צמחי פִיקוּס בעציצים, שתי מיטות מתקפלות, וסַאמוֹבַאר. החברים היו נכנסים, שותים תה גם בהיעדר דייריו, ולעיתים אף לוקחים עימם את הסאמובאר ומשאירים פתקה ובה כתובת, להיכן נלקח.

אימו של בעל-הבית לא היתה שפויה בדעתה. בלילות היתה יורדת מן הקומה העליונה, פוסעת לעבר הזוג הצעיר ומושכת מעליהם את השמיכות. שרגא נמצא לעיתים קרובות בנסיעות לצֶ’רְנִיגוֹב ולקִיֵיב. עבודתו היתה – קוֹאוֹפֵּרַאטוֹר, פקיד מטעם הממשלה הקומוניסטית, ממונה על צרכניות שיתופיות שהוקמו בקהילות היהודיות באוקראינה. ורה הצעירה, היא דבורה, היתה נשארת לבדה בלילות, עם צללי הפיקוסים בעציצים הגדולים, ועם התינוק, וצעדי המשוגעת המשוטטת בחדרי הבית הגדול והחשוך.

*

כיצד נפגשו דבורה ושרגא לראשונה?

פעמיים נצטלבו דרכיהם, ובאקראי. דבורה התגוררה עם משפחתה בעיירה מֶנָה, הסמוכה לסוסניצה. בהיותה כבת שמונה-עשרה, לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עבדה כפקידה בבנק, וגם עסקה בפעילות בקרב הנוער המקומי. היא היתה חברת המפלגה הציונית-סוציאליסטית. צ"ס.

יום אחד הגיע לאסיפה, שהִקהילה דבורה, בחור צעיר בחולצה שחורה, רוסית, מגן-דוד עשוי זהב על צווארו, ושערות ארוכות, כהות, יורדות על כתפיו. הוא שמע אותה נואמת באידיש ולא עבר זמן רב והוא התערב ופנה אל הנערים. גם כן באידיש:

“מה אתם מתרשמים כל כך ממה שהיא מדברת! – אתם, אחיי, בעלי הידיים מיובלות האצבעות, מה לכם ולבחורה הזו?”

כוח שיכנועו היה כנראה רב משלה, כי עד מהרה השפיע על באי-אסיפתה ללכת אחריו לחצר קרובה בעיירה, שאצלם התגורר בביקורו זה. שם המשיך לנאום בפניהם על כך שבעלי הרכוש והאמצעים מנצלים את עובדיהם. יש לשפר את תנאי עבודתם של הנערים, ותנאי ראשון לכך הוא התארגנותם.

הבחור היה שרגא. חבר המפלגה הראדיקַל-סוציאליסטית “פועלי-ציון”, שהיתה בעלת כיוון שמאלי יותר מצ"ס, מפלגתה של דבורה.

*

דבורה, בת הרב שמעון ליב דיסקין, שנולדה בראשון למאי 1897, היתה המבוגרת במשפחה בת עשרה ילדים. האב, שהיה גם מלמד, ובעל השכלה חילונית, לא עסק כל זמן היותו בגולה ברבנות, מתוך עקרון, אלא במסחר. תחום שבו לא הצליח ביותר. בתקופה שהיה עדיין מלמד, היה מרשה לדבורה לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את שיעוריו. כך החלה הילדה לומדת חשבון ותורה. הכול בעברית. האב הקפיד עימה על העברית, מגיל צעיר.

יום אחד חזר האב עצוב מבית-הכנסת, קירב אליו את בתו הבכורה, שהיתה כבת שבע, ליטף את מצחה ואמר באידיש:

“דבורקה, היום קרה אסון גדול ליהודים. כוכב [שְׁטֶרְן באידיש] גדול דעך במצח [שטרן] של העם היהודי. אני רוצה שתזכרי את היום הזה ואת השנה – 1904.”

זה היה יום מותו של הרצל. אז גם שמעה דבורה לראשונה, שקיים מניין שנים אזרחי.

לא פעם היה האב אומר לה, ספק בחיוך למראה למדנותה.

“אני מצטער. אילו את היית בן, ודאי הייתי זוכה שיהיה לי ראש ישיבה.”

ב-1949 נבחרה דבורה לכנסת הראשונה, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב ראש הבית.

“כאשר זכיתי, מעל שולחן הנשיאות, לנהל פעם ראשונה את ישיבת הכנסת, ראיתי לפניי פתאום את דמות אבי, וחשבתי לי: 'אבא – אני ראש ישיבה!”

לאחר שסיימה דבורה את לימודיה בגימנסיה במֶנָה, נסעה ללמוד רפואה באינסטיטוט ביֶקָטָרִינוֹסְלַב, כיום דְנֵייפֵּרוֹפֵּטְרוֹבְסְק. באותו מכון למד אז הנדסה ישראל אידלסון, לימים – לימים – בר-יהודה. היא הצטיינה בלימוד האנאטומיה, ואחד ממוריה, ד"ר אַלוּטִין, כינה אותה בחיבה – כמעט-רופאה. בימי המהפכה עקרה משפחתה של דבורה ממֶנָה ועברה לסוסניצה.

*

בפסח תרע"ז, 1917, זמן לא רב לאחר מהפכת פברואר, חזר שרגא מקייב לעיירתו סוסניצה. תוך כדי טיול על הגשר של נהר הדִיסְנָה, אחד מיובלי הדנייפר, שמע לפתע צעקות:

“הצילו! הצילו!”

סירת-מטיילים התהפכה ונוסעיה פירפרו במים. שרגא, ועימו בחורים שהיו בסביבה, קפץ למים כדי למשות את הטובעים. הוא חתר במרץ, שחיין מעולה היה. ומשהגיע – אחז באחת הבחורות שזעקו לעזרה, שחה עימה והעלה אותה אל שפת הנהר. בטרם הספיק לבחון את מי משה מן המים – וכבר היתה בידי הוריה, שנזעקו ובאו לקחתה הביתה.

הניצולה היתה וֵרָה דיסקין בת העשרים, שבילתה בסוסניצה את חופשת הפסח מהאינסטיטוט ביקטרינוסלב.

לימים סיפר לה שרגא כי בפגישתו הראשונה עימה, במֶנָה, התרשם גם ממנה ולא רק מן היבלות של הנערים העובדים, אלא שמקצועה, פקידה בבנק, לא נראה כלל פרולטארי בעיניו.

ואילו דבורה, בעת שמשה אותה שרגא ממי הדיסנה, לא הכירה בו את הבחור שהפריע לאסיפתה ו“גנב” ממנה את קהל שומעיה במנה. לאחר ימים אחדים בא שרגא לבקרה בביתה ולדרוש בשלומה, והחלה ביניהם ההיכרות שנמשכה מאז כל ימיהם.

*

לאחר הפסח חזרה דבורה מסוסניצה ליקטרינוסלב. לימודיה התנהלו בשתי פקולטות, רפואה וביולוגיה. כדי לפרנס עצמה נתנה שיעורים פרטיים בעברית. עם שרגא לא התראתה תקופה ממושכת. הוא נהג לשגר אליה מכתבים בני שלושים דפים כל אחד, כתובים רוסית. דבורה, הפעלתנית מטבעה, היתה קוראת בכל מכתב קודם את הדף הראשון, המאשר ששרגא אוהב אותה, ואחר מעבירה את הדפים גם ללינה, הסטודנטית, שכנתה לחדר.

“תקראי!”

משעברו ימים אחדים, היתה מתייעצת עם לינה – מה אפשר לענות לו? ולינה, שכבר התאהבה בשרגא בזכות מכתביו, אם רק הבחינה בקול שכנתה-לחדר צל של פקפוק, היתה מתקצפת:

“לבחור הנחמד הזה תגידי לא?”

*

בתקופת השנים שלפני נישואיהם, 1917–1920, עיקר הקשר בין דבורה לשרגא היה במכתבים, ובמפגשים בהזדמנויות שונות: בואה של דבורה לעיירה, לחופשה מלימודיה; פגישות בתנועה הציונית-סוציאליסטית “החלוץ” או בוועד הקהילה, ששרגא היה בו נציג מפלגתו הראדיקל-סוציאליסטית, “פועלי ציון”, ודבורה נציגת המפלגה הציונית-סוציאליסטית צ"ס. בתקופה זו, לדברי שרגא, נתגלעו ביניהם חילוקי דעות רבים בבעיות דת וחברה.

*

כארבע שנים למדה דבורה ביקטרינוסלב, ובמהלכן התאכזבה מאוד מרמת הידע הרפואית וממצב בתי-החולים בעיר. סטודנטים התאבדו על רקע המצב הקשה. היא עזבה את לימוד הרפואה והמשיכה בביולוגיה. היו אלה שנות מלחמת האזרחים ברוסיה. קאריקאטורה נפוצה הראתה מצד אחד את מַאכְנוֹ, המנהיג האוקראיני, מצד שני – לנין, ובאמצע, האזרח – ערום.

בקיץ 1920 פרצה בעיר מגיפה של טיפוס-הבהרות. דבורה, שכבר התמחתה מעט ברפואה, התגייסה לעזרה. בתחנה הרפואית שבה עבדה ראתה עוני ולכלוך. כל חבריה בצוות-העובדים נדבקו בתורם במחלה, חוץ ממנה. טיפוס-הבהרות כונה גם בשם טיפוס הרעב. על דבורה אמרו מכריה שכנראה לא ידעה רעב, אחרת היתה נדבקת אף היא במגיפה. והאמת, לרעוב אכן רעבה, כמו כולם, אך לא ראו זאת על פניה. המזון העיקרי היה תפוחי-אדמה, ובזכותם שמרה על גזרה עגלגלה. גוף נאה היה לה. עיניים שתמיד מאירות, לחיים אדמדמות ורגליים יפות מראה.

*

בסוסניצה היו כבר ארבעה זוגות של צעירים; “הם כבר נַטִי,” היו אומרים עליהם, כלומר: מדברים בלשון “אתה”, שהיא סימן של אינטימיות, בניגוד ללשון אתם או הם.

ארבעת הזוגות היו חברים, וכולם ציונים. סְיוֹמַה (שלום) הקטין ורעייתו רות, שעלו לארץ, במחתרת, שנה לפני שרגא ודבורה. הזוג פֵייגִין, שהגיעו לארץ-ישראל רק מקץ שנים רבות, לאחר שעברו את שנות מלחמת העולם השנייה. והזוג רבין, שעימם נותק הקשר ואין יודעים מה עלה בגורלם. כנראה נשמדו בשואה.

ערבים רבים בילו בשיחות על סוציאליזם, קידמה וציונות, בשירה ובנגינה. פייבוש וּוֵרָה היו תמיד הכוח המושך והמוביל. הוא בנגינתו בבאללייקה, ושניהם כאחד בשירה הפורצת והמלהיבה. מסורת של ערבי שיחה וזמרה נשמרה גם בעלותם ארצה. וכל שנותיהם היה ביתם מקום שמתכנסים בו לשיר ולשוחח בצוותא.

*

שרגא היה בן-בית במשפת דבורה מאז החל הקשר ביניהם, וגם עזר קצת למשפחה בכלכלתה. בסוסניצה נחשב שרגא באותם ימים לַ“בְּרוֹיְט-גֶבֶּר”, מביא הלחם, ספק-הקמח של העיירה. הדבר התאפשר מעבודתו בצרכניה השיתופית, ומשארית מחסני הקמח של אביו, שנשתיירו לאחר המהפכה.

*

לקראת חג השבועות תר"פ, בחודש מאי 1920, הגיעה דבורה מיקטרינוסלב לסוסניצה, להינשא לשרגא. הימים, ימי מלחמת האזרחים, התאפיינו במחסור תמידי. אך שרגא, בזכות עבודתו בקואופראציה, הצליח להשיג בד לשמלת-הכלה של אשתו-לעתיד. היה זה בד של תחבושות, גָזָה, ואף הוא נחשב מותרות באותה תקופה.

היה יום קיץ בעיירה. שרגא בא לראות איך מודדים לכלתו את שמלת חופתה, והנה הוא מבחין שהיא לוהטת כולה, מבעד למלמלת-הגזה הלבנה.

“מה את אדומה כל כך?” הוא שואל.

"אני לא מכירה את החתן, אז אני מתרגשת – " היא עונה בחיוך, כדרכה – שאינה נשארת חייבת תשובה לאיש. נמוכת-קומה, עגלגלה ונאה, ותמיד היא נמרצת.

ואולם הפעם נשמעה התשובה הקולעת קדחתנית מדי ולא הצליחה להסתיר את האמת – דבורה שרויה בחום גבוה. לבסוף תפסה גם אותה מגיפת הטיפוס מיקטרינוסלב, והיא נפלה למשכב.

וכך נדחתה החתונה. לא בתחילת הפגרה מן האינסטיטוט, בערב שבועות, בחודש מאי, אלא היה עליהם לחכות עד שדבורה תבריא, והתחתנו רק בערב שבת נחמו, בי"ב באב.

*

לא רק שרגא ודבורה התחתנו. גם מפלגותיהם הגיעו לאיחוד באותה תקופה.

ב-1920 הגיע שרגא לעיר חרסון. שם נפגש עם מרדכי נֶמִירוֹבְסְקִי (נמיר, שהיה שר בממשלת ישראל וראש העיר תל-אביב), חבר מרכז מפלגת צ“ס, ועם ד”ר יקותיאל אַהַרנְשְטַם, חבר מרכז “רַאדיקַאל-פועלי-ציון”. באותם ימים נחתם הסכם לאיחוד שתי המפלגות, על סניפיהן ברחבי רוסיה. למפלגת צ"ס היו חברים רבים יותר, ולמפלגתו של שרגא, סניפים רבים יותר בערים הגדולות כגון אודיסה וחרסון. לאיחוד תרמה לא רק היכולת ליישב חילוקי דיעות אישיים אלא גם העובדה שעסקני הציונות הסוציאליסטית פעלו כבר במחתרת, ונרדפו על-ידי השלטונות הסובייטיים. הדבר יצר בקרבם תחושה של שותפות. לימים יאמר שרגא: “שותפות זו חלה גם על דבורה ועליי, וכך התקיים בינינו, במקביל, איחוד פוליטי ואישי.”

*

השתייכות דבורה, ולימים שרגא, לצ“ס, קבעה גם את גורלם התנועתי בארץ-ישראל. מה היה ייחודה של מפלגה זו? יהודה ארז, מסביר במבוא ל”ספר צ“ס” (תל-אביב, 1963) שיצא בעריכתו.

"כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, שהורתן והתגבשותן מבחינה רעיונית חלו בימי סערות המהפכה הראשונה [מארס (פברואר) 1917], לא עמד להן כוחן, אחרי המהפכה השנייה [נובמבר (אוקטובר) 1917], למתוח גשר בין האידיאולוגיה שלהן ובין המעשה שדרשה המציאות החדשה. כל עוד המשימה האקטואלית היתה שלילית – מלחמה בשלטון הצאר – פעלו בהצלחה; גם דקירת סיכה הרגיזה את השליטים והחישה את התמוטטותם. לא כן כשהגיעה השעה הנכספת והמשטר הקיים מוגר. המפלגות נתבעו לפעולה חיובית, לעשייה קונסטרוקטיבית. עתה נבוכו כולן. ובלחץ הראשון שהופעל עליהן מצד הבולשביקים ושליחיהם ברחוב היהודי – הַיֶּיבְסֵקִים – נטשו תורותיהם, ערקו מעדותיהם, ומרבית חבריהם איבדו עצמם לדעת מבחינה חברתית על-ידי הצטרפותם למפלגה הבולשביסטית השלטת. הם הופיעו כשאשפותיהם ריקות מחיצים, וכל-כולם – אופורטוניזם וסתגלנות. המוני העמלים היהודים, שנפגעו במיוחד גם במהפכה וגם במלחמה נגדה, נשארו ללא תומך, ללא משענת ציבורית, ללא כתובת.

"לא כן ‘צעירי-ציון’. שכן זו היתה תנועה קונסטרוקטיבית ביסודה. באביב ימיה עסקה ב’פכים קטנים‘, כגון פעולה למען הקרן הקיימת, הפצת שקלים ומניות ‘אוצר ההתיישבות’ וכיוצא בזה. משבגרה קצת נרתמה לפעולות שהזמן גרמן – עזרה לפליטי המלחמה וארגון הציבוריות היהודית – ומשפרצה מהפכת 1917, שלחה ידה בכל מלאכה העשוייה להעלות ארוכה לשבר העם, להבריא כלכלתו הרופפת, להעלות רמתו התרבותית, להבטיח עבודה למחוסריה, לתבוע זכויות שנתקפחו, להגן מפני אוייב וצר, לדאוג לתרבות הלאומית ולצורכי קיום הכרחיים, להציל פליט-מהגר מחומסו וכו’. ‘צעירי ציון’ הם שיצרו את ‘החלוץ’ ויסדו קואופראטיבֵי עולים עובדים; הם היו מיוזמי ההגנה העצמית והפעילים ביותר בשורותיה; הם יסדו קופות מלווה וכן אגודות צרכניות, שמילאו תפקיד חשוב ביותר בתקופת המחסור במצרכים חיוניים. הם דאגו למהגרים הרבים, שתרכזו בגבולות בסרביה, נלחמו ברדיפות על השפה העברית, והם עמדו בראש המאבק נגד המדיניות הכלכלית של השלטונות הבולשביסטיים, שהרסה כליל את מעמדם של המוני העמלים היהודים, המעורער גם בלאו הכי. ארוכה השורה של פעולות מבורכות שפעלה תנועת ‘צעירי ציון’.

“תנועת צ”ס, המשכה של ‘צעירי ציון’, תיקנה את הפגימות שפגמו קודמותיה. לא שילוב עיוני מופשט ומפולפל של ציונות וסוציאליזם, אלא שילוב אורגני אל שני הרעיונות, המוצא את ביטויו לא כנוסחה מוצלחת בלבד, אלא במעשיה המכוונים של האישיות הציונית-סוציאליסטית. אמנם ‘צעירי ציון’ וצ"ס לא חייבו הגשמה עצמית חלוצית של כל אחד מחבריהן, אבל האווירה כולה עודדה וטיפחה את ההגשמה החלוצית.

"כתנועה הובלט הרבה ההכרח ההיסטורי האובייקטיבי, הכופה את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. אבל לא פחות מזה הודגשה חשיבותה של ההיחלצות האישית להגשמת אידיאות חברתיות. הם לא סמכו על ‘הפרוצס הַסְטִיכִי’, שיביא מאליו לתכלית הנכספת; כל אחד נדרש להניעו ולקדמו. הסינתיזה היתה אפוא משולשת: ציונות, סוציאליזם וחלוציות.

“אף בשאלת הבסיס הסוציאלי עִרער בן-הזקונים על תפיסת אחיו הקשישים מהמפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. לפי גירסתו – לא הפרולטריון בלבד, שמיספרו אינו רב בעם היהודי, נועד להיות נושא המלחמה בשידוד המערכות בעם היהודי, ומבשר שילובו של העם בחברה האנושית המשוחררת, אלא כל מי שאינו מנצל זולתו, ולא רק העובדים בפועל, אלא גם כל המוני ישראל חסרי המעמד, אשר נבצר מהם, בעטיים של תנאי הגלות המיוחדים, לעסוק בעבודה פרודוקטיבית, והם בחינת ‘ארבעטס-שטרעבנדע’ (שואפים לעבודה). כל אלה מהווים ‘עם עובד’. ולו, בשלמותו, דאגה התנועה.” (יהודה ארז: “ציונות וסוציאליזם במחשבת הדור”, מתוך: “ספר צ”ס", תל-אביב. 1963. עמ' 23–25).

*

בבוקר יום חופתם של דבורה ושרגא נשמעו צעקות רמות מכיוון הנהר. נער החל טובע בו. אנשים נזעקו אל שרגא, שהיה ידוע בתור שחיין טוב, וביקשו שימהר להצילו. אימה של דבורה ביקשה במפגיע שלא הוא ייצא אלא מישהו אחר, באומרה שהחתן נתון ביום חופתו לסכנה מצד עין הרע ושאר כוחות המרעין-בישין, ואסור להתגרות בריבונו-של עולם.

וכך, ביום ה-28 ביולי 1920, י“ב באב תר”פ, העמידו את החופה בחצר הגדולה של משפחת דיסקין. קשה לומר שהחתן והכלה התייחסו לחופה ברצינות רבה מדי, אך הם “קיבלו עליהם את הדין.” היו אלה השנים הראשונות לאחר המהפכה. משטר חדש. רוחות חדשות בקרב הצעירים. סוסניצה היתה נתונה מדי פעם במצור, בעקבות מלחמת אזרחים שנמשכה בין ה“אדומים” ל“לבנים”. השלטון הבולשביקי טרם ביסס עצמו כראוי. חדש וישן התערבבו. עולם של ניגודים מבית ומחוץ.

בתקופת השנים בהן הלכו “נטי”, לפני החתונה, קרא להם אביה של דבורה, שלמרות היות רב היה אדם מתון מאביו של שרגא, ואמר:

“יפה שאתם רוצים ללמוד. אנחנו מכירים את פייבלה, מרוצים מהשידוך. אך דעו לכם שאם לא תעמידו חופה – לא אגע אף פעם בילד שלכם!”

אימה של דבורה ביקשה ברוב התלהבותה, לפני נישואיהם, למכור את פרתם היחידה לשם הוצאות החתונה, אך דבורה התנגדה לכך.

בחגיגת החתונה השתתפו רבים. דבורה הגיעה לחופה גלוחה כולה מחמת הטיפוס – והדבר שיווה לה מראה כלה כדת וכדין. לבושה היתה בשמלת הגזה הלבנה, ומקושטת בוורדים רבים בצבע התה, צַ’יְינַה רוֹזָה, שאותם אהבה. שרגא הביא לה אותם מאחוזת-האצילים-לשעבר, ליד העיירה, אחוזת יקימשחה, זו הגברת העשירה שמשמלותיה היתה אימה של דבורה תופרת בגדים לבנותיה. באחוזה רחבת-הידיים צמח עדיין גן פרחים מרהיב. פרחים אלו ישוב וישלח שרגא לדבורה בכל מועד ולעיתים סתם כך, עם מילה של אהבה, במשך השנים הרבות שתבאנה.

דירה טרם היתה לזוג הצעיר. שמחת החתונה נמשכה עד לשעה מאוחרת. למחרת היה על דבורה לחזור ברכבת ליקטרינוסלב, ללימודיה, ושרגא היה אמור להצטרף אליה בתוך ימים אחדים. אך עקב תהפוכות מלחמת האזרחים, שהיתה מציאות חיים יומיומית, נותקו הדרכים ושרגא לא היה יכול להגיע אחריה. ביקטרינוסלב השתוללו כנופיותיו של מאכנו, ומדבורה נבצר להמשיך בלימודיה. היא נסעה ברכבת לחארקוב, אל דודתה, אחות-אביה, ושם המשיכה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה.

שרגא ודבורה חיפשו דרך להתקשר, אך הניתוק נמשך כתשעה חודשים, עד אפריל 1921. שרגא הצליח סוף-סוף להיפגש עימה ביקטרינוסלב, לשם באה מחארקוב כדי לקבל תעודות מן האוניברסיטה, שגם נשרפה בינתיים. השניים שהו בעיר רק לילה אחד, במלון עלוב, ומשם חזרו למחרת יחד לסוסניצה.

לדברי דבורה, חוויה זו, של הלילה במלון הנורא, אך המיוחד עבורם, לא שכחו כל ימי חייהם. ושבו והזכירוה בימיו האחרונים של שרגא.

ולאחר כתשעה חודשים, בינואר 1922, והם כבר גרים בסוסניצה, ולאחר שדבורה קיימה, בעיירה ההרוסה-בחלקה, מצוות אישה על פי הדת, בגלל אביה, והלכה בכפור ובקרח עם אימה לטבול באובדג', פלג הדיסנה (הנשפכת לדנייפר), היכן שהציל אותה חמש שנים קודם לכן שרגא מטביעה –

– נולד בנם-בכורם, משה. מישה.

ובתוך ימים לא-רבים שרגא, מנהל הצרכנייה הקואופראטיבית, החנות המרכזית בסוסניצה שסיפקה מצרכי-מזון חיוניים גם לתושבי העיירות הסמוכות, ושירתה מאות משפחות יהודיות – מצא עצמו באישון לילה כשגבו אל הקיר, והוא עומד להיות מוצא להורג עקב עלילה של גניבת תכולת החנות ושריפתה.

 

פרק ב: “אתה את המשיח לא תביא!”    🔗

פייבל נוסוביצקי, לימים שרגא נצר, נולד בראשון בינואר 1898, ז' בטבת תרנ"ח, בעיירה סוסניצה שבאוקראינה. העיירה, שהיתה גדולה-יחסית ושימשה כעיר מחוז לעיירות שסביבה (ובהן מֶנָה), היתה מרכז לנופש ולטיולים בזכות יערות האורן העצומים שצמחו סביבה (והעניקו לה את שמה, סוסנה – ברוסית אורן), ובזכות נהר הדיסנה שעבר במרכזה. תושבי המקום היו נוהגים לטייל ביערות ולאורך הנהר. היערות שימשו גם מקום להתכנסויות בלתי-חוקיות בתקופת שלטון הצאר.

לעומת הנוף העשיר והנועם שבנתוני-הטבע מסביב, היתה העיירה עצמה פרימיטיבית למדי. לא היו בה כבישים, בתיה היו עשויים עץ ולהם גגות קש. רק מעט עשירים, יחידי סגולה, היו בעלי בתים גדולים יותר. בעיירה התגוררו חמש מאות משפחות יהודיות שנטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים, וניתן היה למצוא בה את כל קשת המפלגות היהודיות והציוניות.

*

שרגא היה השישי והצעיר במשפחה אחר ארבע אחיות ואח, מבוגרים ממנו. בהיותו בן שתים-עשרה נפטרה אימו. אחותו לאה נעשתה המחנכת שלו. דמות אימו לא נותרה חקוקה בזיכרונו ואולם שנה שלימה לאחר מותה אמר אחריה “קדיש” בבית-הכנסת.

אביו של שרגא, חיים נוסוביצקי, היה ידען בתורה, עסק במסחר, והיה בעל מחסני-תבואה וטחנות-קמח בעיירה נוביה-מליני. העיירה שבה נולד ברנר. את רוב זמנו הפנוי נהג האב להקדיש לתפילה וללימוד תורה. הבית התנהל על פי כל דקדוקי המסורת והדת, ובאווירה זו גדל שרגא, למד גמרא בישיבה, שינן תלמודו ללא-חוכמות, בלי דוסטוייבסקי מתחת לשולחן, במשך שלוש שנים רצופות, אצל רבנים בעלי-שם. אחד מחבריו ללימודים היה הלל לנדסמן, לימים משומרי הגליל וחבר איילת-השחר, שעלה ארצה לפני שרגא.

היו אלה השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. בקייב, בירת אוקראינה, התנהל משפטו המפורסם של היהודי מנדל בייליס, שנאשם ברצח פולחני של נער נוצרי. רוסיה רתחה כולה והתארגנו בה תנועות עממיות חזקות נגד שלטון הדיכוי של הצאר ניקולאי השני, מבית רוֹמַאנוֹב, שמשפחתו שלטה במדינה רחבת-הידיים הזו כשלוש מאות שנה, ואשר מימשלו הצליח לבטל גם את מעט היסודות היציבים של חקיקת חירות אזרחית, שהשיגה הבורגנות הליבראלית הרוסית במהפכת 1905–1907.

מאות אלפי יהודים היגרו לאמריקה, שנה אחר שנה, מ“תחום המושב” הצפוף של מגוריהם ברוסיה, ורק קילוח דק-שבדק של צעירים יהודים – חלקם בעלי הכרה לאומית שנתחזקה עקב השתתפותם בהגנה העצמית, בפרעות שהתעוררו בעקבות “המהפכה הראשונה”, וחלקם נמלטים מחובת השירות בצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן שהתרחשה אף היא באותה תקופה (ואף כונו על כך בשם “יָפּוֹנְצִ’יקִים”) – זירזף לארץ-ישראל, זוהי “העלייה השנייה”.

על שרגא וחבריו ל“חדר”, בסוסניצה המוקפת יערות, טרם עשו כל הדברים הללו רושם. תקופת לימודיו זו רצופה חוויות אופייניות לשיטת החינוך של בני-דורו – שינון במשך שעות ארוכות, “מנה” יומית מהרבי, שידע להפליא מכותיו בנערים, ומן הרבנית שידה היתה בכול ושימשה עזר כנגדו. מעשי-קונדס לא-מעטים היו תשובתם של שרגא וחבריו, בניסיונם למרוד ברבי ובמשטר הלימודים ב“חדר”.

בחורף היו מתרוצצים בסימטאות העיירה, מיידים כדורי-שלג ומחליקים במורד אל הנהר, ובקיץ היו נמלטים בכל עת מתחת לעינו הפקוחה של הרבי, שוב אל הנהר, ושם לומדים ומלמדים עצמם לשחות. לא פעם היה שרגא מטפס בהיחבא ומסיט את מחוגי האורלוגין של הרבי קדימה, כדי שהנערים יוכלו לסיים את לימודיהם מוקדם יותר ולהיפנות למשחקיהם. ואם היו סוגרים אותו, כעונש, בבית, לא היה מהסס לצאת מבעד לארובה – החוצה!

כשהיה שרגא בן שבע, החליט לנסות לעשן. הניסיון הסתיים בסטירת-לחי מצלצלת שספג מאחותו לאה. אמר לה שרגא:

“אני מבקש ממך, לאה, אל תכי אותי, כי אם אני אמות, את תבכי ולא אני!”

כדרכם של בני-טובים יהודים רבים באותה תקופה, עבר שרגא בגיל צעיר מחינוך דתי אדוק להשקפת-עולם סוציאליסטית מוצקה, שליוותה אותו כל חייו. הנטיות המעמדיות שלו התעוררו, לדבריו, באקראי. יום אחד ביקר בטחנת הקמח של אביו בנוֹבְיָה-מָלִינִי, וראה את עבודתם של הפועלים הגויים, שכירי האב. הוא שאל אותם על שכרם, והגיע למסקנה שאין בו די למחייתם. מיוזמתו, ובהשפעת הרוחות שנשבו ברחבי רוסיה, ובייחוד ב“תחום המושב” היהודי התוסס – ערך הנער “סקר פרטי” על בעיית ניצול פועלים ועל רווחיהם של המעבידים, והגיע למסקנה שאנשים בעלי רכוש ואמצעי-ייצור – נוטים לנצל את עובדיהם. את מסקנותיו אלה הביא בפני האב – שהגיב על כך במילים קשות ואף הפליא בו את מכותיו.

*

לאה, אחותו של שרגא, היתה בונדאית בהשקפותיה ועסקה בסתר בפעילויות של ה“בונד”, שכללו ארגון של פועלים יהודים, שוליות בבתי-המלאכה וזבנים בחנויות – למאבק המעמדי ולהקניית הכרה תרבותית, לאומית וסוציאליסטית, אך לא ציונית. אחיו דב-ברל, המבוגר ממנו בתשע שנים, היה בעל סמיכות לרבנות, אך מודרני בהשקפותיו מאביהם.

את האב, ר' חיים נוסוביצקי, זוכרת דבורה כדתי-קיצוני, ושרגא הגדירו בזיכרונותיו כ“איש ‘אגודת ישראל’, במונחים של היום.”

הבית, כבתי משפחות יהודיות רבות ב“תחום המושב” (וכפי שתיאר להפליא סופר האידיש עלי שכטמן, ברומאן רחב-היריעה “בטרם”, את חיי היהודים באוקראינה באותה תקופה), היה דומה לפארלאמנט בזעיר-אנפין, והוויכוחים על נושאים חברתיים ולאומיים היו בו מעשה של יום-יום.

אחותו הבכורה של שרגא, רִיסָה, שגידלה אותו, יחד עם לאה, לאחר מות אימו, נישאה לבעל-אחוזה אשר נהרג בפרעות בתקופת המהפכה. ריסה התגוררה בקייב, עם חמש בנותיה, והאריכה בה ימים.

האחות השנייה, לאה, שהחזיקה בהשקפות ה“בונד”, חיתה אף היא בקייב ונהרגה, יחד עם בעלה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בידי הנאצים, ושניהם נקברו בבאבי-יאר.

האחות השלישית, פֵּשֶׁה, שהיתה ציונית בנעוריה, וציוניותה זו השפיעה אף היא על שרגא, עזבה את סוסניצה ואף היא האריכה ימים בקייב, עם שני בניה, אך האופי האנטי-ציוני של המשטר ברוסיה, לפני המהפכה ולאחריה, גרם להתרחקותה מהציונות.

האחות הרביעית חלתה בימי הרעב, בתקופת מלחמת האזרחים, וב-1918 נפטרה, לאחר סבל רב.

האח המבוגר דב-ברל עזב את רוסיה ב-1917 יחד עם אשתו ובנו, לחארבין שבסין, לשם נמלטו פליטים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון ה“אדומים”. בן-האח, משה נוסוביצקי היה שמו, נהרג בקטטה עם סיני בעת שלמד בשנחאי. דב-ברל, שקיווה לעלות לארץ-ישראל ואף ביקש שישלחו לו מכאן אישור להיותו שוחט ומוהל בקהילה, מת בחארבין בשברון ובמחלת לב. ליבו נקפו על ששלח את בנו ללמוד בשנחאי. רק אלמנתו הגיעה בגפה ארצה, ונפטרה כאן לאחר ששהתה שנים אחדות בבית-אבות.

מלבד גיסתו זו, ובת-דודתו רוזה אפרתי, שגרה לימים עם משפחתה בשכנות לבית שרגא, ברחוב לוי יצחק בתל-אביב, לא הגיע איש מקרובי-משפחתו האחרים של שרגא לארץ-ישראל.

*

שרגא ואחותו הבונדאית, אולי גם בתמיכה סמוייה של האח, המשיכו לנהל ויכוח נוקב עם האב. לא היה להם קל לחזור ולהטיח בפניו את האשמה שהוא מנצל. קשה גם לדעת אם תנאי-השכר של הפועלים בטחנת הקמח השתפרו בעקבות העימות, ואולם שרגא נעשה מאז לסוציאליסט בהכרתו, ולכך היתה השפעה מכרעת על חייו כבר מגיל צעיר.

מגיל ארבע-עשרה לערך שימש לשרגא, לפרקי-זמן, מקום-מגורים בקייב, בית אחותו הבכירה ריסה. זה היה כאשר נשלח ללמוד בישיבה, לאחר שהסתיימו לימודיו ב“חדר” בסוסניצה. התוודעותו למצב הפועלים בטחנות-הקמח של אביו, והוויכוחים המשפחתיים שלא פסקו בהיותו בעיירה, הביאוהו להחלטה שלא יחיה עוד על חשבון אביו, ועל ניצול עבודת הזולת.

בהיותו כבן שבע-עשרה, בשנים 1915–1916, נטש את לימודיו בישיבה על מנת שלא לחזור אליה, ונכנס לעבוד כזבן בחנות של אבי חברו הטוב, שמואל, בסוסניצה. תושבי העיירה לא הבינו מה מעשיו של פייבלה בחנות של פייגין. וכיצד זה בנו של בעל-הבית והסוחר האמיד נוסוביצקי, עובד במקצוע כה בלתי-מכובד. הם שאלו:

“מה קרה לר' חימ’ס אִינְגֶל שהוא צריך ללכת להתפרנס מזבנות?”

ואולם, גם שינוי מכריע זה בחייו לא סיפק את שרגא הצעיר. העבודה בחנות לא היתה די פרולטארית בעיניו. הוא לא חש עצמו לוקח חלק בחיי העם הפשוט, הפועלים. במקביל נמשכו בבית הוויכוחים עם האב בשאלה המעמדית, וכן משום שלא היה נאה לאב שבנו עובד כזבן.

שרגא החליט לעזוב סופית את הבית ועבר לעיר קוֹנוֹטוֹפּ, שהיתה גדולה מסוסניצה ובה תחנת-רכבת. הערים והעיירות נמדדו אז על פי הימצאות תחנת-רכבת בהן. זו, למשל, היתה עליונותה של מֶנָה על סוסניצה.

בקונוטופ התחיל שרגא לעבוד בבית-מלאכה של פועלי הרכבת, בקרב העם הרוסי, ממש, שהרי העובדים שם, רובם ככולם, היו גויים.

בקונוטופ הכיר שרגא את ד"ר מַרְשׁוֹב, מראשי היהדות האוקראינית, אשר עמד להיות נציגה במועצה המכוננת של רוסיה ב-1917. השניים התקשרו בקשרי-עבודה מתוקף השתייכותם למפלגה הראדיקאל-סוציאליסטית ‘פועלי ציון’. במפלגה זו מצא שרגא דרך-ביניים בין המגמות ששלטו במפלגות היהודיות האחרות, שהדגישו את הסוציאליזם על פני הציונות, או להיפך.

*

שרגא היה שרוי אפוא כל-כולו, מגיל צעיר, ברוח הסוציאליזם הרוסי, ומושפע ממנו, ואולם בהיותו ילד עסק בהפצת ה“שקל” הציוני, שהיה סמל של תרומה לתנועה. כשהיו נותנים לו עשרה שקלים להפצה, היה מוכר את כולם למרות שברחובו היו בסך-הכול שמונה ילדים יהודים. איך עשה זאת? הוא שיכנע שני שֵׁייגֵצִים, חברים גויים, לקנות ממנו את השקלים הנותרים.

ובהיותו כבן שש-עשרה, ערב מלחמת העולם הראשונה, התעורר בשרגא רצון לעלות לארץ-ישראל, ולא כחלום בלבד אלא בוויכוח עם האב, שהתנגד לדבר בתוקף ואמר לו מה שהיה עתיד לחזור ולומר כעשר שנים מאוחר יותר, בפגישתו האחרונה עם בנו העולה לארץ-ישראל:

“אתה נוסע להביא את המשיח? אתה את המשיח לא תביא. משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע!”

“בשלב זה,” מספר לימים שרגא על תקופת 1914, “ויתרתי, מסיבות שונות, על תוכניתי לעלות לארץ-ישראל.”

 

פרק ג: שרגא יושב-ראש הקהילה בסוסניצה    🔗

בפברואר 1917, עם פרוץ המהפכה, נמצא שרגא בקייב, בחור בן תשע-עשרה, שראה עצמו מהפכן יהודי, חסיד תורת בורוכוב, והשתתף בפעולות מרדניות כהורדת דגלים והסרת תמונת הצאר ניקולאי ממקומות ציבוריים.

במהפכת פברואר קמה גם התנועה הציונית לתחייה ויצאה מהמחתרת. ראשי התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות לקחו את השלטון בידיהם, והוקמה ממשלת קרנסקי, אשר על שמה קרוייה אותה תקופה, שנמשכה עד למהפכה הבולשביקית, באוקטובר 1917. בתקופה זו היו חופשיים לפעול כל המפלגות והארגונים. באותם חודשים, זוכרת דבורה, צעדה עם חבריה בהפגנה כשהם נושאים דגל כחול-לבן, לצד פועלים רוסיים שנשאו את הדגל האדום.

שרגא פעל אז במסגרת התנועה הסוציאליסטית הרוסית ובתנועה הציונית-סוציאליסטית כאחד. ימי המהפכה הצטיינו בהתעוררות כללית של העמים ברוסיה, אך לנוער היהודי לא היו בה תקוות לשיחרורם הלאומי, והשאיפות והגעגועים למולדת הלכו וגברו.

בשנת 1918, כאשר הציונות כבר היתה אסורה על-ידי הסובייטים, הגיע לידי שרגא ספר באידיש שכתבו זמן לא-רב לפני כן דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ויצא לאור בהוצאת “פועלי ציון” בניו-יורק: “ארץ ישראל – אין פערגאנגענהייט און געגענווארט, געאגרפיע, געשיכטע, רעכטליכע” (1918). הספר שימש כמדריך לנוער בפעולות שנערכו ביערות ובמקומות-סתר, באופן בלתי-ליגאלי. הספר ליכד את הצעירים בסוסניצה ועורר אותם להגות בארץ-ישראל. שרגא הושפע מאוד גם מתורתו של דב-בר בורוכוב. כאשר נפטר בורוכוב, בדצמבר 1917, שרגא, שלא זכה להכירו פנים-אל-נים, השתתף בהלווייתו יחד עם אלפי יהודים שהתחנכו על תורתו הסוציאליסטית והציונית, ועימם גם הרבה לא-יהודים.

*

נפילת שלטון הצאר, תקופת החופש הקצרה שבין פברואר לאוקטובר 1917 והחיים תחת השלטון הסובייטי בשנות המהפכה הראשונות, הינן התרחשויות חשובות להבנת דרכם-לעתיד של שרגא וחבריו-לעלייה בארץ-ישראל. הקמתה של תנועת “החלוץ”, שהיתה מסגרת-על כללית לשם הכשרה, לכל צעירי התנועות הציוניות, לקראת עלייתם ארצה – סחפה אותו לעבר הקוטב היהודי, ואולם המפלגה הקטנה, שהיה בין מייסדיה, “ראדיקאל-פועלי-ציון”, עדיין הדגישה את הסוציאליזם נוסח בורוכוב יותר מאשר את הציונות, שיחסה אליה היה פושר.

באווירה שנוצרה לאחר מהפכת אוקטובר 1917, התבססות השלטון הסובייטי בשנים הסוערות של מלחמת-האזרחים, והתקוממות כנופיותיו של מאכנו באוקראינה – היה על שרגא, מרצון ובכורח הנסיבות כאחד, ללכת במסלול כפול: פעילות יהודית וציונית במסגרת הקהילה, ומישרה רשמית אצל השלטון הסובייטי, בעבודתו כאחראי על החנויות הקואופראטיביות באיזורו.

בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת “החלוץ” היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ“ס (setms), ר”ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.

קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.

מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).

בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – “עברית”, מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.

סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*

בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.

בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת “החלוץ” היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ“ס (setms), ר”ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.

קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.

מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).

בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – “עברית”, מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.

סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*

בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.

אך לנאומו הפעם היו תוצאות. מיד עם תום האסיפה נאסר, לעיני כל הקהל!

כמחאה על מאסרו השביתו הפועלים כולם, גם הלא-יהודים, את עבודתם בבית-החרושת הממשלתי, ויצאו להפגין למען שיחרורו. הם פנו לשלטונות ודרשו לשחרר את פאווליק, אחרת – לא יחזרו לעבודתם.

ואכן, בלחץ הפועלים – שוחרר שרגא. זמן קצר לאחר מכן נסע למוסקבה, לוועידה הארצית של האיגודים המקצועיים, שרוב משתתפיה היו קומוניסטים, ואולם קבוצה של כשבעים איש, והוא בתוכם, היו סוציאליסטים.

*

לאחר מלחמת העולם, ובעקבות מלחמת-האזרחים והפרעות באוקראינה, התעשרה סוסניצה בפליטים יהודים מבלו-רוסיה, מליטא וממקומות אחרים. מרביתם מקרב האינטליגנציה. אלה הביאו עימם תרבות יהודית עשירה. קמה גימנסיה “תרבות” שבה לימדו מורים בעברית, ונערכו הצגות תיאטרון של חובבים. שניים מן השחקנים הבולטים באחת ההצגות היו שרגא ודבורה (שהתאחדו ושבו לגור בסוסניצה, כשנה לאחר נישואיהם).

האינסטיטוט שבו למדה דבורה ביקטרינוסלב שלוש שנים, נשרף, ולא היו בידיה תעודות על לימודיה. משום כך נכנסה, והיא כבר בראשית הריונה, ללמוד, על מנת לקבל הסמכה רשמית, בגימנסיה “תרבות” שהוקמה בעיירה, וגם ללמד בה ביולוגיה. בתנאי-החיים הבלתי-יציבים ששררו אז, לא היה דבר יוצא-דופן בכך שבחורה לומדת בגימנסיה אחרי אוניברסיטה, ואף מלמדת בה.

את בנה-בכורה, משה, ילדה דבורה באותה תקופת לימודיה בגימנסיה. היא נפרדה בחיוך מן המורים, לפני היציאה לפגרה בינואר 1922 (לפי המועד הנהוג בבתי-הספר הכלליים של הנוצרים), זאת מבלי שאיש יבחין בהריונה של התלמידה-המורה, ילדה את בנה בבית, באמבטיה, ושבה לעבודתה זמן לא רב לאחר הלידה. עוד באותו חודש.

מנהל הגימנסיה היה חיים רבינוביץ, שבמועד מאוחר עלה ארצה וניהל גימנסיה ברמת-גן. הוא היה גם סופר-לעת-מצוא, ובסוסניצה כתב מחזה, להצגת חובבים, שנושאו הציונות והעלייה לארץ. גיבור המחזה היה נער שנפרד מחברתו ערב נסיעתו לארץ-ישראל. את התפקיד הזה מילא שרגא, ודבורה – הנערה. אף שהיתה זו, כאמור, הצגת חובבים, היטיבו כנראה השניים לשחק את פרידת האוהבים בצורה כה עזה – עד שאמרו בסוסניצה כי הדבר האמיתי היחיד בהצגה היו נשיקותיהם בשעת הפרידה.

*

המצב הכלכלי בסוסניצה, ובקהילות היהודיות האחרות באוקראינה, היה קשה. השלטון הסובייטי רדף את דור המבוגרים, שראה בהם בורגנים, ומנע את פרנסתם. הלאים חנויות, בתים, דירות. שני יהודים הוצאו להורג בתלייה, ביער, בגלל ציוניותם.

באותה תקופה, 1920 לערך, אירע ששרגא, שהיה כבן עשרים-ושתיים, נבחר מטעם “פועלי ציון” לשמש כיושב-ראש הקהילה היהודית בסוסניצה. כהונתו נמשכה כחצי-שנה (הדבר היה טרם נישואיו לדבורה). הוא השקיע את מלוא מרצו בסידור ענייני הקהילה, ובעיקר – בהבטחת מקומות-עבודה ליהודים. שערו הארוך עדיין גלש על כתפיו, ונראה כמעט כנער, פייבלה – וכבר ראש קהילה.

העיירה היתה קטנה, אנשים הכירו זה את זה, ולשרגא התבצרה עמדה של מנהיגות למן ההתחלה. הוא הקים ארטלים, אגודות שיתופיות של יהודים שלומדים מלאכה כדי לפרנס עצמם. הממשלה הסובייטית עזרה לכך כי הדבר עלה בקנה אחד אם מגמת הפרודוקטיביזציה והפרולטאריזציה. ההסבה המקצועית היתה דבר בעיתו, כי התושבים ממש רעבו ללחם. קמח ומלח, למשל, היו מצרכים כה נדירים, שלעיתים החליפום תמורת יהלומים. שרגא הכיר עתה את הדלות מקרוב ומכאן והלאה התחזקה אמונתו, כסוציאליסט יהודי, שמוכרח להיות שוויון.

כדי לקיים את הקהילה יש לשלם מיסים, אך מי ישלם? – היו עדיין “בַּלֶבַּתִים”, בעלי-בתים בעיירה, שרכוש ואמצעים נותרו ברשותם, אך לשלם מיסים לקהילה לא התלהבו.

ובעיירה הסתובבה באותם ימים בחורה בשם אסתרקה המשוגעת – תמהונית, שקטה, לבושה סחבות מעלות ריח-רע אשר למראיהן בלבד נרתעו אנשים מלהתקרב אליה. אך היו נותנים לה אוכל כדי לקיים את נפשה. והנה, ראש-הקהילה הצעיר שרגא החליט שאסתרקה תהיה העוזרת שלו לצורך גבית מיסים! – ומעתה – כאשר מישהו מה“בלבתים” סירב להעלות את המס שקבע לו ועד-הקהילה, די היה ששרגא יזהירו:

“אם לא תשלם – אשלח אליך את אסתרקה!”

– כדי שאותו יהודי ישלם מיד את חובו. אך לא רק הנישום פחד, גם אסתרקה היתה מסתובבת ברחובות העיירה בחשש מתמיה מפני שרגא. “הנה הוא הולך!” – נהגה להימלט מפניו, פן יטיל עליה אחת משליחויותיו אל בעלי-הבתים.

“מתאים לך!” – נהגו לחייך, לימים, בני-משפחתו של שרגא וידידיו, שבאוזניהם היה חוזר, בבדיחות-הדעת, על סיפורו זה.

בעיירה היו רופא-שיניים אחד, ורוקח אחד.

בחור שעבד בבית-המרחקת כעוזר-לרוקח בא אל שרגא והתאונן שמשלמים לו מעט מדי. שרגא פנה אל הרוקח, ביקשו להעלות את שכר העוזר – ולא הצליח. אך בעיני שרגא לא היה הסירוב סוף-פסוק. הוא סידר שמדי לילה, בשתיים אחר חצות, יבקרו חבר’ה אצל הרוקח להעירו בתואנה דחופה כלשהי. לא עברו ימים רבים והרוקח בא בטענות לשרגא על ההטרדות התכופות.

“תנסה להוסיף משהו על שכרו של העוזר שלך,” לימדו שרגא לקח, “ותראה שכולם יהיו בריאים בלילות.”

וכך היה.

לבד מסידור יהודים בעבודה שנחשבה מועילה גם בעיני השלטון, גביית מיסים, הקמת קופה לעזרה הדדית למשפחות חסרות אמצעים, פעילות למען מושב הזקנים המקומי ולפתיחת בתי-הספר שהלימודים בהם התנהלו בעברית ובאידיש – ניסה שרגא להטביע חותמו בתחום נוסף.

הוא, ועוד שני חברים, יצגו את “פועלי-ציון” בוועד-הקהילה, ובהכרעה על חודו של קול הצליח שרגא לקבוע כי הוועד אמנם מכבד את הדת, אך הקהילה, שהיא גוף המוכר על-ידי השלטונות (ואכן גם נשאר בסטאטוס הזה במשך כשנתיים) – אינה חייבת להחזיק על חשבונה את הרב ואת השוחט. לכן להבא יקבלו השניים את שכרם רק ממיסיהם של המחזיקים בדת, אם הללו יתנדבו לכך. ממש “הפרדת הדת מהמדינה” ביוזמתו של שרגא, וללא כפייה או הנחייה מטעם השלטון הסובייטי.

הידיעה על אודות ההחלטה נפלה בעיירה כרעם ביום בהיר, ורבים בקהל רצו מיד להתלונן עליו באוזני אביו:

“לך תראה מה עושה התכשיט שלך!”

“מיותר לציין,” מספר שרגא בזיכרונותיו, “שאותו לילה לנתי מחוץ לבית, והדבר הותיר לי זמן למחשבה נוספת. הגעתי אז לשתי מסקנות: ראשית, שוכנעתי כי יש לכבד את הרבנים והשוחטים והתחייבתי לעשות כן כל ימיי, ללא קשר לשאלת המימון. שנית, כאשר נטייתי מנוגדת לצורכי העם ולדעתו – העם קודם.”

*

הוויכוח בין האב לבן, כל תקופת נעוריו ובחרותו של שרגא, נראה כמאבק איתנים. שנים אחדות קודם לכן, כאשר האב היה עדיין ראש הקהילה בסוסניצה, החליט שרגא להשתמש בבית-הכנסת כדי לשאת שם נאום ציוני ביום השנה למות הרצל. האב הפריע לו לנאום ודרש להוציאו מבית-הכנסת.

“איני יוכל לומר שבני משומד,” אמר, “אבל דברים אפיקורסיים כאלה לא שמעתי ולא קראתי מימיי!”

והוא דרש לסגור את בית-הכנסת בפני שרגא וחבריו, מהחוגים הציונים-סוציאליסטים.

 

פרק ד: פגישה ראשונה עם בן-גוריון במוסקבה, 1923    🔗

מעצריו של שרגא לאחר הנאום בפני פועלי בית-החרושת לסוכר בעיירה קרקובקה, ולאחר שריפת החנות הקואופראטיבית בסוסניצה – לא היו יחידים. דרכו ודרכה של דבורה היו רצופות חקירות ומעצרים. חולשת השלטון המרכזי, והאנארכיה ששררה בתחומים רבים עקב מלחמת-האזרחים, העמידו את שרגא, ופעילים ציונים וסוציאליסטים יהודים אחרים, במצב מיוחד-במינו. מצד אחד ניהל שרגא קואופראציות, חנויות צרכניות, במסגרת השלטון הסובייטי, ונעשה בעל-עמדה בתחום הצרכנות הקואופראטיבית בכל הגוברניה (מחוז) האוקראינית הגדולה, שהשתרעה בין הערים קייב וצ’רניגוב, למרות זאת מדי פעם היה נאסר, מסיבות שונות ומשונות, ואולם רק האחרונה והמכריעה שבהן – הציונות שלו ושל דבורה, הביאה אותם לבסוף להחלטה שהגיעה השעה לעלות לארץ-ישראל.

*

לאחר שהתחזקו הבולשביקים, זכו ליתרון צבאי, והצבא האדום התגבר על צבאות האנגלים, הצרפתים, הפולנים, ועל הצבאות המקומיים שניסו לקרוע את הארץ – עלתה בכל כובדה שאלת הכלכלה ההרוסה. מורת-הרוח בקרב מתנגדי המשטר: קוֹלָאקִים, מַאנְשְׁבִיקֶים, סוציאל-רבולוציונרים וריאקציונים – הביאה למרידות אגראריות ולגל של התקוממויות שאיים לחסל את פירות הנצחון הצבאי.

התקוממות העשוייה ללמד יותר מכל על המצב היתה מרד ימאי קרונשטאדט, עיר-הנמל ליד לנינגראד. ב-28 בבפרואר 1921 התקומם צוות אוניית השיריון “פטרופאבלובסק” בקריאה: “מוות לבולשביקים! יחי הסובייטים!” – זו היתה אז סיסמתה של האופוזיציה. המורדים ניצלו שעת-כושר, עצרו את חברי הסובייט המקומי הבולשביקי, ותפסו את מבצר העיר. ב-17.3.1921 נכבש המבצר מחדש על-ידי הצבא האדום. ואולם המאורע היה חמור למדי ולנין הסיק ממנו את הלקח שהביא, באותם ימים ממש, להנהגת “מדיניות כלכלית חדשה” שנודעה בראשי-תיבותיה בשם – נא"פ.

האווירה בקרב השלטון הסובייטי לאחר מרד הימאים בקרונשטאדט היתה – קודם להרוג כל חשוד, אחר-כך לברר. “אמנם לא הייתי מלח ואף לא השתתפתי במרד,” סיפר לימים שרגא. “אולם המשטר הקומוניסטי ביצע מעצרים רבים וגם אותי עצרו כחשוד במתן תמיכה מוסרית למרד הזה. במשך כשבוע הוחזקתי במעצר, מבלי שטרחו להסביר לי את סיבתו. לבסוף פירטו בפניי חוקריי את החשדות נגדי. בקושי רב הצלחתי לשכנעם, שאין לי כל שייכות למרד, ולאחר שבועיים נוספים שוחררתי.”

באותן שנים, 1919–1920, עבר שרגא ברחבי רוסיה. כאשר נאם, כהרגלו באותם ימי-רעב קשים, באסיפה של חברי קואופראטיבים ופועלים, והביע בפניהם התנגדות למדיניות הכלכלית הסובייטית, הועמד בפני בית-דין צבאי, ומצבו לא היה קל, שכן משפט צבאי הוביל לא אחת אל הגרדום.

לדברי דבורה היה שרגא, כל אותן שנים, מעין-עריק מחובת השירות בצבא. לתעודת-ההתייצבות שקיבל, הוסיף, ליד המילים “כשיר לצבא”, את המילה – “לא”. רשות ממשלתית אחת לא ידעה אז ממעשיה של השנייה, לכן לא הפריע לו הדבר לקבל עבודה כפקיד סובייטי. בתחנת-הרכבת של מֶנָה ראתה דבורה את טרוצקי, כשרכבתו נעצרה, נואם מקרונו על הקמת הצבא האדום. ואולם שרגא נזהר מלהיות חייל. לאחר המהפכה היה עיקר עניינו גורל היהודים, ולכן השתדל שלא תוגבל ותסוכן מאוד פעילותו זו למען אחיו, תחת שלטון הקומוניזם.

בשלושת הימים הראשונים של המשפט נאלץ שרגא להגן על עצמו, ללא עורך-דין. אחר-כך נחלצו לעזרתו עורך-דין צעיר ועימו אחד ממנהיגי הסוציאל-רבולוציונרים, שהיה אף הוא עורך-דין במקצועו, והם הצליחו לשחררו. הפרשה נמשכה כשבוע. זמן קצר לאחר מכן התחתן עם דבורה.

*

מאוחר יותר, כאשר גרו שרגא ודבורה בסוסניצה, בשנים 1921–1923, נאסר שרגא בשל סיבה אחרת. בעיירה היה פייבל נוסוביצקי נוסף, בעל חנות לכלי-בית, וכאשר ברח, בשל שמיטת-חובות או אולי מחשש שמתאנים לו ולרכושו, באו השוטרים ואסרו את שרגא.

*

בסתיו 1923, כשהם נושאים על ידיהם את בנם משה, בן השנה, ביקרו שרגא ודבורה בביתן הארצישראלי בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה. הם הבחינו שם ביהודי מבוגר מהם, נמוך-קומה, שהסתובב בקרב שלל חוברות וניירות מודפסים: “הפועל הצעיר”, עלוני מחירונים, ודוגמאות של תוצרת חקלאית: יין, דבש, שמן, תירס, חימצה, דורה, פשתה, חיטה, שקדים ותפוחי-זהב. זה היה דוד בן-גוריון. יחד איתו נמצא מאיר רוטברג (מייסד “המשביר המרכזי”), ושניהם היו חברי המשלחת הארצישראלית לתערוכה. לא רבים מקרב יהודי רוסיה העזו לבוא לבקר בביתן, מפחד השלטונות.

בן-גוריון, נמרץ כדרכו, היה אז בן שלושים-ושש, התוודע אל השניים, ומפיו, ומפי רוטברג, שמעו הסבר מקיף על החקלאות הקואופראטיבית וההסתדרות, וקיבלו תמונה מוחשית על המתרחש בארץ-ישראל. הם שמחו להיווכח שדרכם ופעולותיהם ברוסיה תואמות את רוח הדברים של שליחי ארץ-ישראל אלה.

באותה הזדמנות הרים בן-גוריון את התינוק העגלגל, משה, שפיטפט רק קצת ברוסית ואמר:

“זה הילד יהיה גדול בארץ-ישראל!”

הפגישה הראשונה עם בן-גוריון היתה מכרעת עבור שרגא והשאירה עליו רושם עז. בצורה דומה התרשמו גם החברים האחרים שפגשו את בן-גוריון ברוסיה. דבורה מספרת: “עד אז, ברוסיה, לא היו דמויות כמו בן-גוריון להשפיע על שרגא. לא היו מנהיגים בשיעור-קומה כזה. שרגא היה שווה לשאר בהנהגה, ולא היתה בקירבם דמות עליונה.”

זלמן ארן כותב: “עם ביקורם של דוד בן-גוריון ויהודה אלמוג (קופלביץ') בתערוכה החקלאית שבמוסקבה, עברה רוח גדולה בשורות הציוניות על כל חלקיה.” (“ספר צ”ס", עמ' 231).

במכתב ששיגר בן-גוריון ממוסקבה, ב-24.9.1923, לוועד-הפועל של ההסתדרות, תיאר את ההצלחה לה זכתה התערוכה. ביקרו בה אלפי אנשים מדי יום, רובם רוסים, וחלק ניכר מהם יהודים.

“על הרושם שתערוכתנו עושה על המבקרים היהודים קשה למסור את הדברים כהווייתם. כמה דמעות גיל ראיתי בעיני המבקרים! נוהרים מבקרים לא רק ממוסקבה. במשך שבעת הימים האלה היו לנו כבר אורחים מפטרוגראד, מקיוב, מחארסון, מאודיסה, מעיירות קטנות ומהמושבות העבריות בפלך חארסון.” (“עתמול”, אוקטובר 1986).

*

באותה שנה, 1923, ביקרה ברוסיה משלחת נוספת מארץ-ישראל, לוי שקולניק (­אשכול) ויהודה קופלביץ‘, לימים – אלמוג. שניהם במסגרת משלחת רשמית מגדוד העבודה. הם באו לטפל בעלייתם של חברי “החלוץ”, שחלקו השמאלי היה עדיין ליגאלי. קופלביץ’ הצליח לקבל רישיון מן השלטונות הסובייטיים להעלות צעירים יהודים מתנועה זו במסגרת גדוד העבודה, ולמענם נתקבלו סרטיפיקאטים משלטון המאנדאט בארץ-ישראל. בעיני הרוסים היתה עלייה זו כשרה, בזכות הפרולטאריות של העולים, ואולי אף קיוו שהללו ישמשו יסוד מהפכני ומתסיס בארץ הנתונה, לדעתם, תחת שלטון אימפריאליסטי וקאפיטאליסטי.

בחארקוב חילק קופלביץ' לזיאמה (זלמן ארן) ולחבריו שקדים מארץ-ישראל והשיב על שאלותיהם שנסבו על ההווי הארצישראלי.

דבורה, שהיתה חברת “החלוץ” הליגאלי, נפגשה במוסקבה, במחתרת, עם קופלביץ' ושקולניק. היא התרשמה מנעלי העור החומות, השלמות, שנעל שקולניק. ברוסיה היה אז קשה למצוא נעליים של ממש. אנשים נהגו לקשור לכפות-רגליהם סוליות וללפפן בכל מה שאפשר. לדבורה היה מזל, לא רק שמלת-חופה עשויית גזה הביא לה שרגא מעבודתו בקואופראציה אלא גם זוג נעליים גבוהות, שהמשיכה לנעול אותן שנים רבות, גם בארץ-ישראל.

שקולניק הותיר בה רושם רב. היו לו מעלות רבות: יפה, חכם, מעשי, בעל אישיות סוחפת ועממית, וגם חביב על בחורות. בסכמה, ממרחק השנים, את תוצאת הפגישות הנפרדות ההן עם שתי המשלחות מארץ-ישראל, היא אומרת:

“לבן-גוריון היתה עלינו השפעה. אבל אשכול – הביא אותנו לעלייה.”

ואכן, זמן-מה לאחר אותן פגישות, שהכריעו את הכף בהחלטת שרגא ודבורה לעלות, קיבל הזוג רשות עלייה לארץ כחברי “גדוד העבודה”, ואולם מימושה התעכב עוד כשנתיים, עד לשנת 1925.

*

כל אותן שנים נמצא שרגא הרבה בדרכים. הנסיעה התנהלה בעיקר ברכבות. לימים אהב לספר על החוויות השונות שעבר, ועל פגישותיו עם מיגוון של אנשים, חלקם ידועים.

עם חיוך בזווית-העין סיפר כיצד בתור לקניית כרטיס לרכבת פגש פעם את קורולנקו, אך השיחה הסתכמה בכך שהמחנך הדגול שאל אותו: “חבר, מה השעה?…”

הנסיעות ממקום למקום היו בגדר סכנת חיים. בשנת 1919, כשנסע שרגא-פייבל מסוסניצה לקייב, קרתה תאונה לרכבת ונשרפו ארבעה קרונות עם ילדים. הקרון החמישי, בו נמצא שרגא, נזרק לצד המסילה. הוא נפצע והועבר לסוסניצה, מחוסר-הכרה, ובילה שבועות אחדים בבית-חולים.

פעם אחרת נעצרה הרכבת על-ידי כנופייה של מאכנו. הגברים, ושרגא בקהלם, הורדו מהקרונות והופשטו מבגדיהם, ומאכנו נשא בפניהם נאום באוקראינית:

“אתה החזקת בשלך די, עכשיו גם לי מגיע להחזיק!”

ושדד את כל אשר היה עליהם.

נסיעות אלה היו לצורך עבודתו של שרגא בקואופראציה הממשלתית באוקראינה, ולוועידות ולכינוסים שונים. החשובים בהם: ועידת “ראדיקאל-פועלי-ציון” באודיסה ב-1917–1918, שבה השתתף כציר וכנואם. וכן בוועידת “ראדיקאל-פועלי-ציון” בחארסון, ב-1919, שהתקיימה כבר במחתרת ופוזרה על-ידי השלטונות הסובייטיים. חלק מציריה נאסר, והאחרים, ושרגא בתוכם, ברחו דרך חלונות המרתף כשם מתערבבים בין המתפללים בבתי-הכנסת הסמוכים.

*

אותה תקופה, בראשית צעדיה של הייבסקציה, “נתרכזה מלחמתה בעיקר נגד ההסתדרויות הציוניות הבורגניות, אך בתנועת ‘פועלי-ציון’ לא העזו לשלוח יד.” כתב לאחר שנים ד"ר אהרנשטם, ממנהיגי התנועה. "ההשתתפות של ‘פועלי-ציון’ במוסדות המהפכה היתה עדיין ניכרת למדי. במקומות שהיתה קיימת מפלגת ‘ראדיקאל-פועלי-ציון’, השתתפה במועצות הפועלים ובמוסדות סובייטיים שונים. אולם מפלגה זו היתה לצנינים בעיני הייבסקציה, ועיני ה’צ’קה' היו צופיות על כל צעדיה כדי להכשילה ולהכותה עד חורמה. ובכל זאת המשכנו בקיומנו ובעבודתנו מתוך ידיעה, שעין רעה עוקבת אחרי כל צעד ושעל מפעולותינו.

"באותה תקופה שכנה המזכירות של מפלגתנו בחארסון, ומשם קיימה קשר מתמיד עם כל ארגוני המפלגה, שהיו פזורים על פני אוקראינה, אך מחמת הרדיפות שהתחזקו, הלכו והתרופפו הקשרים. לכך הצטרפו גם קשיי התחבורה שבין הערים השונות, בעטיין של כנופיות האטמנים שהיו מפילים אימתם על כל הדרכים. בפרעות שערכו נפלו גם רבים מחברינו, והארגונים נאלצו להתפזר ‘עד יעבור זעם’. אולם גם במקום שיד הבולשביקים היתה עוד על העליונה, הוחמר מצבנו, והגרוע ביותר היה שב’מלחמת הקודש' נגדנו נתנו יד לייבסקציה גם אחינו יריבינו, ‘פועלי ציון’ הקומוניסטים. הם, חסידי התיאוריות של המרכז הטריטוריאלי' וה’אבולציה‘, הפכו את עורם בין לילה ונעשו קנאים לבולשביזם, יותר מהבולשביקים עצמם; רדיפותיהם את ה’קונטר-רבולוציה’ של ‘ראדיקל פועלי-ציון’ הצטיינו בקיצוניות רבה, ושימשו להם תריס ומגן, שלא יהיו הם עצמם חשודים על ציונות, וגם כפרה על חטאי העבר שלהם.

“בתנאים כאלה המשיכה בכל זאת מפלגת ראדיקל-פועלי-ציון' להתקיים רשמית. אף-על-פי-כן ברור היה, כי ימי הליגאליות שלה ספורים. הידיעות על פירוק ארגונינו בערים שונות בישרו את גורל הכלייה הצפוי לכל המפלגה. מן ההכרח היה לחשוב על דרכי העבודה, כדי להתגבר על הקשיים המרובים, הכרוכים ברדיפות הללו וכן בצרות הנגרמות על-ידי משטר הכנופיות במקומות שונים. שרידי הארגונים מערים שונות נדברו אז לקרוא מועצה דחופה בחארסון, היא המועצה השנייה, שבה הוחלט לקיים ועידה בבית פרטי ללא כל פרסום וחגיגות.” (“הצטרפות ראדיקל-פועלי-ציון' לצ”ס“, מאת ד”ר י. אהרנשטם. מתוך: “ספר צ”ס", עמ' 69–70).

החברים, שהגיעו לוועידה ממקומות רחוקים כמינסק, צ’רניגוב וסוסניצה, סיפרו סיפורים מזעזעים על התלאות וההרפתקאות שאירעו להם בדרך. על אף כל הקשיים נפתחה הוועידה במועד שנקבע, והחלטתה העיקרית היתה ליצור חזית אחידה של כל הזרמים הציוניים העומדים על הבסיס הסוציאליסטי.

“קרובה ביותר לפרוגרמה שלנו באותה תקופה היתה האידיאולוגיה של צעירי-ציון-שמאל. ואילו זו של ס”ד פועלי-ציון נהפכה לנו לרועץ שכן מחמת נטייה קיצונית לצד הבולשביזם באו כמעט לידי ליקווידציה של הציונות. כחודשיים אחרי הוועידה הוחמר המצב ביותר. פעולות דיכוי שונות נגדנו נערכו במקומות שונים, ומצב זה קשר אותנו יותר ויותר לצ“ס, שגם הם נרדפו עד צוואר, וכל פעולתנו ירדה למחתרת.” (שם).

כתוצאה מאותה ועידה, החל משא ומתן בין הוועדים המרכזיים של שתי המפלגות, שלאחריו הושג האיחוד כך: בחארסון היה קיים חוג דרמטי שהציג מפעם לפעם הצגות באידיש בתיאטרון העירוני. בחוג פעלו נמירובסקי (מרדכי נמיר) בתור שחקן ואהרנשטם בתור במאי. הם לא הרבו בהצגות, ולעומת זאת הרבו בחזרות, ששימשו להם לעיתים קרובות מסווה לאסיפות המפלגה.

“המשא-ומתן על האיחוד התנהל זמן ארוך, והיות שהיה צורך להעביר החלטתנו הסופית למרכז צ”ס בחארקוב באופן דחוף, לא היתה ברירה אלא לסיים את המשא-ומתן בערב בהצגה של ‘דער יידישער קינג ליר’. וכך עשינו. בהפסקה שבין המערכה השנייה והשלישית הגענו אני והחבר שמוליאן (גם הוא שחקן שהשתתף באותה הצגה) מטעם ‘ראדיקל-פועלי-ציון’, והחבר מ. נמיר מטעם צ“ס, לידי הסכם עקרוני על איחוד שתי המפלגות. באותו ערב שיחקנו על הבמה, ומאחורי הקלעים סיימנו אקט היסטורי בדברי ימי התנועה הציונית-סוציאליסטית.” (שם).

*

באותה תקופה, 1920–1921, השתתף שרגא כציר, ונאם, בכנס הקואופראטיבי הכלל-אוקראיני שהתקיים בקייב, נטל חלק בכינוסים מחוזיים של האיגודים המקצועיים, בשני כינוסים של האיגודים המקצועיים במוסקבה, ובמיספר כינוסים של “החלוץ”.

בכנס “בינלאומי” שהשתתף בו בחארקוב, ושאליו הוזמנו גם אורחים מחוץ-לארץ, כדי לעשות רושם על הזרים, הלבישו המארגנים הסובייטיים פועלים פשוטים בחליפות חדשות, והללו הוצגו בפני האורחים כ“מדענים”, אך הסתובבו כגלמים ולא ידעו להוציא הגה מפיהם.

* לנא"פ, המדיניות הכלכלית החדשה, שהחלה בשנת 1921, נועד תפקיד כפול: לאפשר את קימום הכלכלה, החקלאות והתעשייה, באמצעות שיבה מוגבלת, כפופה לפיקוח, לקאפיטאליזם הפרטי. ומצד שני, להגדיל בהקדם האפשרי את חלקו של הייצור הסוציאליסטי.

לשם כך הושב על כנו חופש המסחר בפנים הארץ, והאיכר, לאחר שפרע בתוצרת את ההיטל המגיע למדינה, היה רשאי למכור בשוק החופשי את יתרת תוצרתו. ניתנה רשות לבעלי-מלאכה למכור את מוצריהם, ובוטלה הלאמת המפעלים התעשייתיים המעסיקים פחות מעשרים פועל.

אך דווקא הפוגה זו, שהביאה קץ לכפייה הקומוניסטית של שנות המהפכה הראשונות, בצל מלחמת-האזרחים, ואף יצרה, למשך שנים אחדות, מעמד של מתעשרים חדשים, שכונו “נא”פמאנים" – נוצלה בסופו-של-דבר לשם ביצורו של הסקטור המולאם. התעשייה הכבדה אורגנה בטראסטים ובסינדיקאטים ממשלתיים. קואפראטיבים של צרכנים רבו והלכו, מאוגדים בהנהלות מרכזיות, ובידיהם מוחזקות החנויות הגדולות. המסחר הפרטי נותר רק בתחום הקמעוני, וחלקו במסחר הסיטוני בכלכלת המדינה היה זעיר.

לדברי דבורה נפוצה אז הבדיחה: “מה זה נא”פ? – אדם אחד החליט שהוא תרנגול. אינו יושב לאכול ליד שולחן. חיפשו לו מרפא ולא מצאו. לבסוף בא יהודי והציע: ‘אני אלמד אותו!’ – כיצד? – בא היהודי אליו ואמר לו: ‘שמע, אמנם אתה תרנגול אבל דע לך שאצלנו עכשיו יש חידושים במדינה.’ – ‘מה?’ – אצלנו תרנגול יושב עכשיו ליד השולחן!' – זה נא“פ!”

*

שרגא היה, מה שדבורה מכנה ברוסית – סַאמוֹרוֹדוֹק, אדם שלמד מעצמו, אוטודידאקט. את “הקאפיטל” של מארקס, ברוסית, הביאו עימם ארצה והוא נמצא בספרייתם עד היום. שרגא “ידע אותו בעל-פה.” פרק-זמן השתתף שרגא בסמינר של כלכלני קואופראציה ואיגוד מקצועי בחארקוב, בחסות השלטון הסובייטי.

א. זברסקי, לימים יושב-ראש הנהלת בנק הפועלים בארץ, שהה באותה תקופה עם שרגא בסמינר בחארקוב, וכתב עדות מפורטת על הוועידה האזורית של הקואופראטיבים היהודיים שהתקיימה בעיר זו בספטמבר 1919, על פעולתם של תשעים-ושישה קואופראטיבים יהודיים באוקראינה, קרים ואיזור הדון, מהם שלושים-וחמישה לאשראי ושישים-ואחד לצרכנות.

הקואופראטיב “כלכלה” נוסד בסוף שנת 1918 על-ידי תנועת “צעירי-ציון” (צ"ס) ובין חברי הנהלתו היו חיים הלפרין, לימים מנהל בנק ישראל לחקלאות, וזברבסקי עצמו. הקואופראטיב הצרכני הזה אף התקבל כחבר בארגון המחוזי של הקואופראציה הכלל-רוסית, ועסק גם בפעולה חינוכית ותרבותית, גני-ילדים, שיעורי-ערב למבוגרים, תמיכה בארגוני הנוער, בתיאטרון ובהוצאת שבוען ציוני בשפה הרוסית. מחזורו של הקואופראטיב הגיע ליותר ממיליון רובל בחודש.

“מיטב עסקני הציונות העובדת ראו בפעולה הקואופראטיבית הענפה אחד המכשירים היעילים והחשובים ביותר לארגונם של המוני ישראל לשם שיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי במקומות מגוריהם, ולהכשרתם לעלייה מאורגנת לארץ. אולם המציאות הנוראה של מלחמת האזרחים, וביסוסו הסופי של השלטון הסובייטי אחר-כך, שמו קץ מהיר לכל התנועה העממית החשובה הזו, שעמדה רק בראשית התפתחותה והצלחתה.” (א. זברסקי: “הקואופראציה היהודית ברוסיה לאחר המהפכה”, מתוך “ספר צ”ס", עמ' 336).

*

עיקר לימודיו של שרגא היה מתוך העשייה ובתחומיה. איש לא הדריך אותו. לפעילותו בתחום הקואופראציה הצרכנית היהודית ברוסיה הסובייטית, היתה לימים השפעה על עיצוב השקפת עולמו הציבורית בארץ, בהנחת יסוד לקואופראציה הצרכנית. המטען הרעיוני שהביא עימו היה פרי ניסיונו בארגון חיים של שיתוף חברתי וכלכלי.

בהסתיים תקופת הנא"פ ובהחל תקופת הקולקטיביזאציה ותוכנית החוֹמש הראשונה (תחת שלטונו של סטאלין), כאשר חוסל בהדרגה ובאכזריות הסקטור הפרטי, וגם החנויות הקואופראטיביות איבדו את עצמאותן, הוכפפו לחנויות-המדינה ונבלעו במסחר הממלכתי – כבר נמצאו שרגא ומשפחתו הרחק משם, בארץ-ישראל.

 

פרק ה:המאסר של דבורה ושרגא    🔗

שנת 1923 היתה שנה מכרעת בחייהם של שרגא ודבורה, כי בה הבשילה סופית החלטתם לעלות לארץ. מבחינה כלכלית, שניהם היו מבוססים למדי באותו פרק-זמן. דבורה עבדה כמורה, ושרגא ניהל קואופראטיב. אבל החיים בסוסניצה, ובשאר יישובי היהודים בברית-המועצות, הלכו והשתנו. חלק מחבריהם היהודים נעשו קומוניסטים, מוסדות הקהילה העצמאיים התפרקו, והיא עברה לשלטון ה“ייבסקציה”.

לאחר שרגא התמנה ראש-קהילה חדש, עגלון-לשעבר, יהודי מן ה“ייבסקציה” ושמו הרשמן או גרשמן. הוא התייעץ עם שרגא כיצד לכתוב את מקצועו הפרולטארי, הקודם, על דלת משרדו החדש, בצורה שתעורר כבוד. שרגא הציע לו: “פאסאז’יר פיהרר” – מנהיג נוסעים.

היחסים ברחוב היהודי התחדדו. שרגא זכה לכבוד המפוקפק של השתייכות לרשימה השחורה של “חתרנים מועדים” נגד המשטר. הוא נאסר לעיתים מזומנות, פעם בהאשמתו כסוציאליסט וכמנשביק, פעם כחשוד פוליטי סתם, או על פעילות ציונית.

אנשי ה“ייבסקציה” בסוסניצה, יהודים כולם, שלטו ביד רמה. הם הלאימו את הרכוש. עצרו יהודים. המצב הגיע לידי כך ששרגא וחבריו נאלצו להעביר מסר לאותו גרשמן, ראש-הקהילה “מטעם” – “אם לא תמתן את פעילותך, ניאלץ להחביא ממך את הילד שלך!” – האיום עזר, אך לא לזמן רב.

*

בכיתתה שבגימנסיה “תרבות” חוותה דבורה את התהליך הזה מזווית אחרת. כל זמן שהתקיימה הגימנסיה בסוסניצה בהשראה עברית, היתה חופשייה ללמד בה על פי השקפתה הלאומית. במקום פינת לנין, היתה בכיתה פינת הקרן הקיימת, והילדים שמעו, בעברית, על ארץ-ישראל ושדותיה.

משבאה ה“ייבסקציה” גם לגימנסיה “תרבות” – נגזר על המורים לעבור ללמד באידיש. לכיתה נכנס מפקח, יהודי, וכשכתבה דבורה על הלוח – “שבת”, תיקן אותה והורה לה לכתוב: “שַׁאבֶּס”, וכן “אֵמֵעס” במקום אמת. “הרגשתי כאילו נכנסתי לשמד,” היא מספרת, “ועזבתי את בית-הספר.”

*

האווירה בסוסניצה נעשתה מעיקה. דבורה התנסתה אף היא בחקירות ובמאסר – לפני נישואיה, בתקופת הריונה וזמן קצר לאחר לידת משה – כאשר היו מביאים אותה מבית-הסוהר, בלוויית שוטרים, כדי להיניק את התינוק.

אך מאסרה בסוסניצה, זמן לא רב לאחר שנטשה את הגימנסיה, זימן לה זעזוע נוסף, המלמד על רוח הימים ההם. כשנחקרה התברר לה שהעדים נגדה הם אחדים מבין תלמידיה. היא נאשמה בכך שלימדה טבע בעזרת דוגמאות שכולן מארץ-ישראל! – וכל המשתתפים בחיזיון: התלמידים, החוקרים – היו יהודים.

התופעה של ציבור יהודי ההולך ומאבד את צלמו המוסרי, הלאומי והתרבותי, תחת השלטון הקומוניסטי, ואשר ה“ייבסקציה” הולכת ומשתלטת עליו – היתה לא רק סיבה מכרעת לרצון לעלייה מוקדם ככל האפשר ארצה, אלא גם פתח לתביעה שהופנתה, בעיקר לדבורה, מצד מנהיגי מפלגתה, שתישאר ברוסיה ותיתן ידה לעבודה המחתרתית, וזאת מתוך דאגה למצב היהודים, ולשם המשך הפעילות הציונית החלוצית.

משתכפו המאסרים של דבורה ושרגא בשנת 1923, היה עליהם לעקור לסנובסק. בעיר זו היו יותר יהודים מאשר בסוסניצה. גם כאן ניהל שרגא צרכניה, והמשיך בקשריו עם “החלוץ” וצ"ס, שמיספר חבריהם במקום היה רב יותר. פעילותו נעשתה מעתה במחתרת, ובמקביל ניסו הוא ודבורה לממש את ההבטחה שניתנה להם לעלות לארץ-ישראל כחברי גדוד-העבודה.

בינתיים צץ גורם חדש, משעשע אך גם מסוכן, שזירז (בלא-ידיעתו) את מאמציהם לעזוב את רוסיה. זה היה בנם הקט, משה, שנולד בינואר 1922.

“משה,” מספרת דבורה, “החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, כבן שמונה חודשים, וברוסית.” לדבריה אף נתקבל אז הילד, לשמחת המבוגרים, כחבר ב“פרחי ציון”, זו המשמרת הצעירה של צ"ס.

בינואר 1924 מת לנין, מאורע שהותיר רושם רב ברחבי רוסיה והשפיע כנראה גם על מישה בן השנתיים. הוא התחיל מסתובב בבית ונואם, ממה שקלטו אוזניו: “לנין הומל (צ“ל הומר, מת, אך משה ביטא עדיין את הרי”ש כלמ"ד), ואנחנו כחברה נצטרך להחליף אותו!” – זו היתה אז הסיסמה שטבע השלטון הסובייטי.

וההורים המודאגים חששו פן יגדל מישה כקומוניסט רוסי, על ברכי התעמולה הסובייטית.

לצ"ס היה הימנון:

“מי ציוניסטים, מי סוציאליסטים, מִי זֵבַנַיֵים סְטַנוֹ!” שפירושו: “אנחנו ציונים, אנחנו סוציאליסטים, אנחנו נכבוש את הארץ!”

למישה הקטן היה נוסח משלו לסיים את השיר: “מִי זֵבַיוּיֵם סְטַנוֹ” במקום “מי זבניים סטנו”, שפירושו: “באנו להסריח את הארץ” במקום “באנו לכבוש את הארץ.”

הנוסח הזה מצא מאוד חן בעיני ברוך דיסקין, אחיה של דבורה, שלימים סיים חייו כאסיר-ציון. הדוד ברוך היה מגרה את מישה הקטן לשיר, בהעניקו לו מדי פעם מטבע. דבורה היתה מתכעסת ומישה הקטן מפציר בה, ברוסית כמובן:

“ממושקה, ממושקה, רק עוד פעם אחת – אנחנו נוסעים להסריח את הארץ!”

ואולם בעיות החינוך הללו היו רק הקדמה לקושי העיקרי שהציב מישה הקטן בפני הוריו באותה שנה, 1924, בסנובסק.

*

שרגא, דבורה ומישה נסעו מסנובסק לקייב, בין השאר כדי להיפרד מאחותו הבכירה של שרגא, לאה, בטרם עלותם ארצה. באותו ביקור התכוונו להיפגש עם זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן) בביתו של יצחק גורביץ (לימים אביו של עמיקם גורביץ, ושכנה של משפחת נצר בשכונת הפועלים בצפון תל-אביב).

גורביץ היה אחד האנשים המרכזיים בצ“ס בקייב. שרגא נפגש עם זיאמה במוסקבה ב-1923, במרכז “החלוץ”. ב”החלוץ" התרוצצו אז שני כיוונים. האחד כיוון ימני של הצ"ס שהיה ציוני בתכלית, וכיון שמאלי שהיה לויאלי למשטר הסובייטי, והתנהל ויכוח פנימי, שבו חיפש שרגא פשרה, ועל כך שוחח רבות עם זיאמה.

את ההתפתחות שהביאה לפילוג ב“החלוץ”, תיאר לאחר שנים עדיה זילברהרץ באומרו כי על צ“ס, בתוך “החלוץ”, עבר גלגול משונה. לפני הפילוג ב”החלוץ" היו אנשי צ“ס החלק השמאלי בתוכו והוא כיוון את פעולת החינוך לקראת הכרה מעמדית, סוציאליזם, חיי קיבוץ. לאחר הפילוג התהפכו היוצרות וצ”ס היתה בחזקת “ימין” בתוכו. גלגול זה לא בא משום שצ“ס הימינה או שינתה דרכה, אלא מפני שהפילוג שינה את יחסי הכוחות ב”החלוץ" והעלה בתוכו חלקים שלא באו קודם לידי ביטוי.

“התפתחות הדברים לאחר הפירוד ב”החלוץ' גרמה שצ“ס הופיעה ככוח ימני בתוכו. לא היה כאן עניין של סעיפים שבהם בלטה גישתה ה’ימנית' של צ”ס וגישתם ה’שמאלית' של הבלתי-מפלגתיים. היתה שנאה למפלגה, על הרוב שנאה לא מובנת ולא מוסברת. נראה שפעלו כאן גורמים רבים [—] באורח פלא עבר מהארץ אותו הלך-רוח הרווח בין המונים ביחס למפלגה שליטה. כאן היתה גם השפעת ‘גדוד העבודה’, שלחם אז ב’אחדות העבודה' – המפלגה-האחות של צ“ס. ואחרון-אחרון: היה זמן שהייבסקציה הכריזה שיותר משהיא מתנגדת ל’החלוץ', היא מתנגדת לקונטר-רבולוציה שבתוכו, לאמור: צ”ס. נמצא שצ“ס מסכנת את ‘החלוץ’ ובהתנגדות המפלגה היה, אפוא, משום גילוי נאמנות ל’החלוץ'. בנימוק האחרון קל היה ללכוד את החבר הפשוט הבלתי-מפלגתי. לא עבר זמן רב והכול הבינו, שהתנגדות השלטון היא לאו-דווקא לצ”ס, אלא לכל דבר הקשור בארץ-ישראל (איסור על קיום ‘החלוץ’ ו’פועלי-ציון' שמאל). אבל עד שהונף הגרזן על ‘החלוץ’, נטו להאשים את מפלגתנו בכל תקלה ובכל כישלון." (“לאחר הפילוג ב’החלוץ'”, מתוך ספר צ"ס עמ' 288–290).

*

השיחה בביתו של גורביץ הוקדשה לשאלה איך לפעול אחרי הכרוז של הצ"ס, וכיצד זיאמה, שלא היה יכול להגיע אליהם אותו ערב, יוכל לעבור את הגבול, וכיצד אם בכלל, תימשך פעולתו במחתרת. לשרגא ולדבורה, עם משה בן השנתיים, לא היתה אפשרות לגנוב את הגבול, ולא היתה להם ברירה אלא לחזור לעיירה, שבה ניהל שרגא את הקואופראציה. וכך נסעו הביתה מתוך ידיעה שיאסרו אותם.

*

בכרוז, שהוצא על-ידי מפלגת צ"ס ב-15 באוגוסט 1924, בהתכנס ועידת המיעוטים הלאומיים באוקראינה, ושפורסם במקורו ברוסית, ניסחה המפלגה בבהירות רבה את התביעות הלאומיות-מדיניות, הכלכליות והתרבותיות, של המוני העובדים היהודים ברוסיה הסובייטית:

"העמלים היהודים הרוסים מבחינה כלכלית. הפועלים והפקידים היהודים הם ראשונים בתור לפיטורים בגלל צמצום חבר העובדים. אוקראיניזאציה, ביילורוסיזאציה וכו' [- - -] העמלים היהודים הוכו גם מבחינה רוחנית. מיספר בתי-הספר היהודים הוא אפסי וקיומם עלוב. גדל דור של עם-הארצות ובורות. הייבסקציה הצליחה אמנם להרוס את מוסדות התרבות היהודים, אך לא בנתה במקומם חדשים. ילדים יהודים אינם יודעים לא על ביאליק ולא על פרץ. אין ספרות עברית. אין ספרים, אין עיתונים, מלבד הרשמיים והכוזבים – ‘עמעס’ ו’קעמפער'. שפת אידיש משמשת לייבסקציה רק אמצעי לזירוז ההתבוללות הרוחנית [- - -] העמלים היהודים הובסו מבחינה פוליטית. השלטון הסובייטי איפשר לכל עמלי הלאומים הטריטוריאליים ברוסיה להביא את דרישותיהם המיוחדות, לבנות את חייהם [- - -] ואילו מיליוני העמלים היהודים משוללים כל זכויות לאומיות פוליטיות [- - -] "עמלים יהודים! – שאלו את פי האדונים האלה מן הייבסקציה [- - - ] היכן היו כאשר העמלים היהודים הקימו את הקואופרציה היהודית ביוזמת המפלגה הציונית-סוציאליסטית ומה היתה תרומתם למפעל זה כאשר התפרצו באיומים ומעשי אלימות למוסדות אלה, בהחניקם עצמאותם ומחאתם של ההמונים? [- - -] בשבע שנות קיומו הרס השלטון הייבסקי הרבה, אך לא בנה מאומה [- - -] דרשו מעל לראשי הייבסקציה [- - -] אוטונומיה לאומית-פרסונאלית לעמלים היהודים [- - -] מועצות-פועלים יהודיות, נבחרות באופן חופשי [- - -] אל תאמינו בכזבים הפרובוקטיביים של הייבסקציה על ארץ ישראל.

"מפעל הבנייה הפועלית והסוציאליסטית של ארץ-ישראל, שבו טמון הפתרון לבעיית היסוד של העמלים היהודים בכל העולם, מתקדם והולך. מאבקכם פה ומאבק פועלי ארץ-ישראל הם חולייה בשרשרת אחת של מאבקם המעמדי של מעמד העובדים היהודי למען שחרור לאומי-מעמדי.

"דרשו שיתופכם במפעל בנייה זה. זכות לקשירת קשרים עם ארץ-ישראל.

"חברים! מפלגתנו הכירה ומכירה בחשיבותו העצומה של השלטון הסובייטי למען שחרורו של מעמד העובדים בכל העולם. אך כבוד השלטון הסובייטי נכתם ברפש על-ידי הטרור הבלתי-מוצדק והפושע ההולך וגובר. שחרור מעמד העמלים היהודים לא ייתכן בלי שינוי כללי של המשטר, ושינוי זה יבוא רק על-ידי פעילותם ועצמאותם של העובדים עצמם.

"עשרות חברינו נמקים בבתי-סוהר בעוון ההגנה על האינטרסים שלכם, עשרות נשלחו לארץ גזירה, עשרות נאלצו לעזוב את הארץ, אולם המפלגה הציונית-סוציאליסטית, המפלגה היחידה של הסוציאליזם היהודי, חיה וממשיכה בעבודתה המהפכנית, למרות הטרור, ונאבקת על שחרור העמלים היהודים ועמלי כל הארצות – למען הסוציאליזם.

"הלאה הטרור הפוליטי על הציבוריות הסוציאליסטית!

"הלאה הטפילים המטומטמים, הלאה הייבסקציה!

"תחי האוטונומיה הפועלית היהודית!

"יחיו מועצות-הפועלים היהודיות החופשיות!

“יחי המרכז העולמי של האוטונומיה הפועלית היהודית – ארץ-ישראל הפועלית הסוציאליסטית!”

"תחי התנועה הציונית-סוציאליסטית העולמית!

"יחיו השלום והאחווה בין העמים!

"יחי הסוציאליזם!

הוועד המרכזי של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בססס“ר.”

(מתוך “ספר צ”ס", עמ' 134–137).

*

למרות הרשת הסמיכה של בלשים ומלשינוּת, עלה בידי פעילי המפלגה להחדיר, ביום אחד, את הכרוז באלפי טפסיו לבתי-חרושת, לבתי-מלאכה, לסדנאות ואף למוסדות, משרדים ולתיאטראות. הפצה זו נעשתה בכמאה וחמישים ערים ועיירות ברחבי רוסיה ואוקראינה; הפעולה היכתה גלים בעולם היהודי ואף מחוצה לו. המוני העובדים היהודיים, שנפגעו על-ידי משטר האימים של הַגֵ.פָּ.אוֹ. ראו בצ"ס כוח פוליטי וציבורי אשר לא ישלים עם המצב, שהיה ללא-נשוא, פרי מדיניותם הכושלת של השלטונות. (ש. אהרונוב: “ספר צ”ס", עמ' 95).

אולם הג.פ.או. לא ישב בחיבוק ידיים. ב-2 בספטמבר נערכו מאסרים בכל המקומות שהכרוז הופץ והגיע אליהם, וכשלושת אלפי איש נכלאו. רדיפות השלטון גברו, קבוצות גדולות של חברי צ“ס גורשו למקומות מרוחקים ביותר, ועם זאת גדלה אז המפלגה, הן בכמותה והן בהשפעתה, ומנתה בשנים 1925–1926 כ-20,000 חבר, כולל ברית הנוער הסוציאליסטי, “השומר הצעיר” הסוציאליסטי ו”החלוץ".

*

שרגא מספר שחזר עם דבורה מקייב לעיר סנובסק, בתקופה בה הוציא מרכז הצ“ס את הכרוז הבלתי-ליגאלי, שתמך בחופש פעולה למזדהים עם הציונות. “פרסום הכרוז הביא למעצרם של רוב העסקנים והפעילים בצ”ס וב’החלוץ', כשלושים במיספר, ובתוכם דבורה רעייתי, אנוכי ו…בננו משה בן השנתיים.”

לדברי דבורה הקדים שרגא ושלח מברק לסנובסק על שובם, ובתחנת-הרכבת חיכו להם לא רק שלושים חבריהם מצ“ס ו”החלוץ" אלא גם חברים-מאתמול, אף הם יהודים, שנעשו עתה קומוניסטים אדוקים, והופיעו כדי לעוצרם. שרגא ודבורה נזרקו עם הילד לכלא, שם פגשו את שאר חבריהם, הפעילים הציונים, שנאסרו לאחר פרסום הכרוז. הם הספיקו להידבר ביניהם שיעמידו פנים שאינם מכירים זה את זה כדי שלא תהיה לשלטון הקומוניסטי עילה לראותם כקבוצה מאורגנת, חתרנית. אך הילד, שהיה רדום מהנסיעה וישן היטב גם בכלא, התעורר אחר שעות לא רבות, וכשראה סביבו את כל החברים של הוריו, שהיו מוכרים לו, החל בתמימות רץ מאחד לאחד וקורא בשמותיהם, ובכך היקשה על מצבם עד מאוד.

לערך באותה תקופה גם נערך חיפוש יסודי בביתם של שרגא ודבורה, והמחפשים היו חברים-לשעבר, קומוניסטים יהודים, שנהגו לקנות בצרכניה שניהל שרגא. הילד הסתובב בין רגלי המבוגרים, שאותם הכיר מן הפעמים בהן אכלו על שולחן הוריו, כשהוא משתדל לעזור להם:

"אתם מחפשים את הניירות של אימא? אני אראה לכם! הנה הם פה – "

מישה הקטן הועבר עד מהרה מבית-הסוהר לשכנים. משפחתה של דבורה עקרה בינתיים מסוסניצה למוסקבה, ואימה, פסיה דיסקין, באה במיוחד כדי לקחת את הילד אליה.

שרגא ודבורה נשארו בבית-הכלא כחודש ימים ונחקרו ארוכות בנושאים יהודיים וציוניים. כאשר השתחררו עקרה גם דבורה למוסקבה, ולא עבר זמן רב ושרגא הצטרף אליה.

 

פרק ו: ליל סדר אחרון ברוסיה    🔗

מוסקבה היתה מחוץ ל“תחום המושב” ליהודים לפני המהפכה, תחום שבו חי רוב-רובו של העם היהודי התוסס והיוצר במזרח-אירופה, ואשר אוקראינה היוותה חלק ניכר משטחו. לאחר המהפכה נזקק כל אזרח בברית-המועצות, וכמובן גם יהודים, לרישיון-ישיבה לשם מגורים במוסקבה או באחת הערים הגדולות האחרות. הוריה של דבורה השיגו רישיון-מגורים במוסקבה ואילו דבורה, לאחר המאסר בסנובסק, הגיעה העירה כבלתי-ליגאלית, בעקבות בנה הקטן, והתגוררה עימם.

תנועת “החלוץ” הקימה במוסקבה סמינר-למורים, שהיה ליגאלי, בהנהלתו של דן פינס, כדי להכיר קאדר של מורים לתנועה החלוצית העומדת להקים מדינה סוציאליסטית בארץ-ישראל. מטרה זו נראתה עדיין כשרה בעיני השלטונות הסובייטיים. בסמינר לימד יהושע אלטשולר, ממנהיגי הצ"ס, שאחריתו היתה בסיביר, ולימדו פעילים ופרופסורים יהודיים. עברית נלמדה בו בהברה ספרדית. התלמידים ביקרו בכפר פידאגוגי סובייטי שנוסו בו אז שיטות חינוך עמלניות חדשניות. דבורה, שכבר היתה מורה בגימנסיה בסוסניצה, השלימה כאן את לימודיה בהוראה. שרגא היה בא לבקר מדי פעם במוסקבה, ואולם רוב הזמן שהה בנסיעות.

במוסקבה התיישבה משפחתה של דבורה בטַאגַאנְקַה, איזור גדול שהיה מקום מגורים ל“עמך”. האב, ר' שמעון דיסקין, פתח בית-מלאכה להתקנת כפתורים. הבית הפך מוקד לפעילות ציונית, על אף שהאב לא ראה עצמו ציוני אלא סתם יהודי שרוצה לחיות קרוב לירושלים.

אווירה של חשדנות והלשנות הורגשה בעיר. המתח ניכר כנראה גם בחוג המשפחה. לא פעם, כשדבורה היתה יוצאת ללימודיה, היה מישה בן השלוש בוכה ואומר שאימא שלו נפלה לנהר שבאמצע העיר. אביה של דבורה נהג לומר:

“הילד מרגיש שאימו בסכנה.”

ואכן, חבר שהיה דייר אצל הוריה, ולא פעם תיקנה את מכנסיו, מסר עליה לשלטונות שאינה “רשומה” כחוק, והיה עליה להסתתר פרק-זמן. הוא גם הלשין על אחיה ברוך שהוא ציוני, וכתוצאה מכך נאסר האח ונשלח לסיביר, משם לא שב.

נוסביצקי וֵרָה (דבורה) ונוסוביצקי פַייבֵל (שרגא) עברו מאסרים רבים. האב מיאן להשלים שכך עולה בגורלם.

“אתם אשם!” – אמרה לו דבורה.

“מדוע?”

“לולא חינכת את בניך לאהבת ירושלים, לא היו נאסרים!”

האם, פסיה, הפטירה: “לפחות הם נאסרים על ציונותם ולא בתור גנבים!”

הרבנית פסיה דיסקין היתה דמות מרכזית ורבת משמעות עבור ילדיה ועבור שרגא, שנעשה בן-בית. עמלנית ויוזמת היתה מטבעה, דאגה לחינוך ילדיה, קירבה את שרגא וממש אימצה אותו כבן, הן ברוסיה, ולימים, בעת שגרו תחת קורת-גג אחת בתל-אביב. יחסיה עם שרגא היו כה לבביים עד שרבים מצאו דמיון בפניהם והיו משוכנעים שהיא בעצם אימו.

*

זיאמה אהרונוביץ ומרדכי נמירובסקי, היו מראשי הצ“ס ברוסיה, שניהם חבריה של דבורה, בת מפלגתם, אשר הפכו ברבות הימים לחבריו הקרובים של שרגא. את זיאמה פגש שרגא רק פעם אחת, במוסקבה, בטרם עלותו ארצה. עם נמירובסקי נפגש בחארסון, שם, יחד עם ד”ר יקותיאל אהרנשטם ממרכז ‘פועלי-ציון’, הושג הסכם האיחוד בין מנהיגי מפלגות צ"ס ו’ראדיקל-פועלי-ציון'. לימים, כשהחליף נמירובסקי את שמו לנמיר, התלוצץ שרגא:

“אם אתה נמיר (באידיש – אני לוקח), אזיי עליי להחליף את שמי לנדיר (קח אתה).”

דבורה באה לזיאמה, שהיה מזכיר המפלה, בדרישה לזרז את מועד עלייתה ארצה. הפגישה התנהלה במרתף המפלגה במוסקבה, במחתרת. דבורה סיפרה על הילד, ששר שירים על לנין, ואם יישאר ברוסיה סופו שיגדל קומוניסט, חבר בקומסומול. נוסף לכך הביאה נימוק: תמיכה מטעם מוסד טיפת חלב הרוסית, שנקרא בשם אַחְמַדְיֵיט. אלה אישרו לה שהתינוק חולה-כביכול וזקוק לאקלים אחר, דבר שעזר לה לקבל רישיון-עלייה מהשלטונות הסובייטיים, וכך הובטחה יציאתם מהארץ.

זיאמה ביקש ממנה תחילה שתישאר ותמשיך בפעילות הציונית, לבסוף הסכים ונתן לה אישור נסיעה לארץ-ישראל מטעם הצ"ס. אף הוא עזב לאחר זמן לא רב את רוסיה בצורה בלתי-ליגאלית, תוך תלאות רבות שהותירו בנפשו צלקות כל ימיו.

על אותה פגישה סיפר ארן: “יום אחד פנתה אליי במוסקבה חברת המפלגה, דבורה נצר, וביקשה ‘היתר יציאה’ לארץ-ישראל. נימוקה – ילד קטן לה שלא רצתה לסכנו בחינוך קומוניסטי ברוסיה. הותר לה לצאת עם ילדהּ ועם בעלה, שרגא נצר.” (זלמן ארן: “עלים שנשרו”, מתוך: “ספר צ”ס", עמ' 231).

*

את תפקיד זיאמה כמזכיר המפלגה מילא מעתה אדם בשם הרץ, או הרציג. לאחר שקיבלו שרגא ודבורה את הסרטיפיקאטים להיכנס לארץ-ישראל, בא הרץ והודיע לדבורה, בשם מפלגת צ"ס, כי הוחלט שעליה להישאר ברוסיה ולעבוד במחתרת, ומבחינתם – ששרגא ייסע, עם הילד, לארץ-ישראל.

דבורה הודיעה שבשום אופן לא תישאר ברוסיה.

לא עבר זמן רב והחלו מאסרים, שתי מזכירויות של המפלגה חוסלו. הרץ נלקח לחקירות, ומאוחר יותר מת במאסר. במקומו בא יצחק גורביץ שהיה ממלא-מקום אחרון של זיאמה, והוא שחזר ואישר לדבורה, מטעם מפלגתה צ“ס, את הרשות לעלות. גורביץ נאסר אף הוא באותה שנה, בכנס מחתרתי של צ”ס בלנינגראד, וכמעט נגזר דינו למוות בכלא במוסקבה. בהשפעת פּשְׁקוֹבָה, אשתו של גורקי (ששהה אותה תקופה באיטליה), המירו את פסק-דינו של גורביץ בשליחה לסיביר. לאחר שלוש שנים, שוחרר על תנאי שיגורש מיד לארץ-ישראל. בארץ היו הוא ומשפחתו שכניה וידידיה של משפחת שרגא ודבורה נצר במשך עשרות-בשנים. כשהגרילו את המגרשים לבנייה בשכונת אז"ר בתל-אביב, כיום רחוב לוי יצחק, ביקש שרגא שלא להשתתף בהגרלה אלא לקבל מגרש ליד זה שיעלה גורביץ בגורל, וכך היה.

*

התהליך שעבר על שרגא, דבורה וחבריהם לקבוצות העולים, שעזבו את ברית-המועצות מאז 1922 והצטרפו בארץ למפלגות-הפועלים, תחילתו, לדעת הסוציולוג יונתן שפירא, בכך שהיו ברובם ציונים וסוציאליסטים, תמכו במהפכה הקומוניסטית והשתייכו באותו זמן לארגונים יהודיים לאומיים וציוניים.

“בשנים הראשונות לאחר המהפכה לא ראו כל סתירה בין השניים, אלא שהנאמנות לשני האידיאלים לא היתה יותר אפשרית כתוצאה מההתפתחויות שהגיעו לשיאן ב-1922. אותה תקופה נהפכו הקומוניסטים לאנטי-ציונים קיצוניים ובעקבותיהם הלכו המפלגות הקומוניסטיות האחרות במזרח-אירופה. בברית-המועצות נאסרה פעילות ציונית, והמפלגות הציוניות הוצאו מחוץ לחוק. התפתחות זו חייבה ציונים-סוציאליסטים בעלי הכרה לוותר על ציוניותם או (במידה שהדבר היה אפשרי) לעזוב את ברית-המועצות. רבים מאלה שהצליחו לעזוב את ברית-המועצות ועלו ארצה המשיכו לתמוך ברעיון המהפכה הסוציאליסטית, אך סירבו לוותר על ציוניותם. אחדות-העבודה כמפלגה סוציאליסטית משכה רבים מעולים אלה אל שורותיה.” (“אחדות-העבודה ההיסטורית”, עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 128).

לדעתו, אנשי צ“ס תמכו באוריינטאציה הציונית-סוציאליסטית של אחדות-העבודה וברעיונו של בן-גוריון על דימוקראטיה מעמדית בהסתדרות. ייתכן שאף תרמו לגיבושם של רעיונות אלה באותה תקופה, 1925 לערך. בברית-המועצות הצליחה מפלגתם להתחזק ולהתפתח כל עוד נשמר בה העיקרון של דימוקראטיה מעמדית, שאיפשר את התארגנותם ופעילותם הפוליטית. כאשר הבולשביקים ביטלו את הדימוקראטיה המעמדית הוציאו את כל מפלגות הפועלים, לרבות מפלגת צ”ס, מחוץ לחוק. אז נאסרו רבים מפעיליה, הוגלו לסיביר ונפטרו במחנות-הסגר. עם ביטול הדימוקראטיה המעמדית בברית-המועצות נוצר הקרע בין צ“ס לבין הבולשביקים. מפלגת צ”ס תמכה במהפכה ובמשטר הסובייטי, אך לא השלימה עם הדיקטאטורה של המפלגה הבולשביקית ונשארה נאמנה לדימוקראטיה המעמדית.

*

כשנה שהתה דבורה עם הילד אצל הוריה במוסקבה, ובניסן תרפ"ה, אפריל 1925, התאספה כל המשפחה יחד לליל-סדר ראשון, שהיה גם האחרון ברוסיה, בחוגגם את הפרידה משרגא, דבורה ומישה, העומדים לעלות לארץ-ישראל.

למחרת בבוקר הופיע דן פינס, מזכיר “החלוץ”, להיפרד מהם, ונתן להם אישור שהם חברי “החלוץ”. לעלייה ארצה כבר היה להם רישיון, וערכו של האישור היה באפשרות להשיג עבודה בארץ-ישראל. ליתר ביטחון נשאו עימם, מאת הרציג, כתובה על פיסת בד, הפנייה וברכה לעיתון “דבר”, שעל היווסדו בקרוב התבשרו באותם ימים ממש.

בבית משפחת נצר שמורים עד היום האישורים הללו, נושאי חותמת “החלוץ”:

החברה דבורה נוֹסוֹבִיצְקִית (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי היא עולה לארץ אחרי מלאה את חובותיה החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקית לפי מקצועה – מורה-מחנכת בעלת הכשרה עיונית וניסיון של שש (6) שנים, מסורה לעבודתה ולתנועתנו. בקשתנו הנמרצת אל כל חברינו ונאמני-דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החברה נוסוביצקית סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידה של הח' [דבורה נוסוביצקי] אנו מעידים להכירה.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות “החלוץ”

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

החבר שרגא נוסוביצקי (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי הוא עולה עכשיו לארץ אחרי מלאו את חובותיו החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקי לפי מקצועו – סדרן קואופראטיבי-משקי בעל ניסיון הגון של שמונה (8) שנים במוסדות הממשלתיים-הציבוריים. מסור למקצועו ולתנועתו. בקשתנו הנמרצה אל כל חברינו ונאמני דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החבר נוסוביצקי סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידו של הח' [נוסובצקי] אנו מעידים להכיר.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות “החלוץ”

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

*

בעצם יום החג, ומבלי להישאר לסדר שני, יצאו השלושה לתחנת הרכבת במוסקבה כשהם מלווים על-ידי הסב, הסבתא, ואחיה של דבורה, ישראל, עם אשתו ברוניה. הסב, ר' שמעון, שעודד את דבורה לנסוע לארץ-ישראל, נפרד ממנה במילים:

“סעי בתי, והיי השליחה שלי.”

ואילו מישה הקטן, שהתקשר מאוד אל סבתו מאז עבר לגור אצלה במוסקבה, הוציא ראשו מחלון הקרון, נישא על-ידי הוריו, וצעק אליה, הרצה אחריהם לאורך הרציף בעוד הרכבת מתחילה לנסוע:

“סבתא, תסעי איתנו!”

*

הדרך הקצרה היתה לנסוע ממוסקבה לאודיסה, שם עמדו לעלות על האונייה “צֶ’צֶ’רִין”, שהיתה מפליגה מרוסיה לארץ-ישראל כל שבועיים. ואולם נסיעתם התארכה כי רצו להיפרד מאביו של שרגא בסוסניצה ולעלות על קבר אחותה של דבורה, מניה, בקייב.

כשעברו את סנובסק חששה דבורה לרדת מן הרכבת, פן תיאסר, אבל רבים מיהודי העיר, שידעו כי הם נמצאים בקרון, באו לתחנה, להיפרד מהם. ואחדים אף התעלפו מרוב התרגשות.

הם ירדו מן הרכבת בתחנת מֶנָה, ומשום שהדרכים עדיין היו בחזקת סכנה באוקראינה, עשה רק שרגא את הדרך, כארבעה קילומטר, בערב, בעגלה, כדי להיפרד מאביו, ואילו דבורה ומישה נשארו במנה אצל חברתה רוזה.

השיחה שהתקיימה בין שרגא לאביו, באותו לילה, היתה פגישתם האחרונה. ר' חיים נוסוביצקי נשאר איתן בדעתו למרות תהפוכות החיים ברוסיה. הוא לא האמין בציונות, לא רצה לעלות לארץ-ישראל, והתנגד לעליית שרגא ומשפחתו.

“אתה נוסע להביא את המשיח? – אתה את המשיח לא תביא!” חזר האב על עמדתו משכבר. “משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע. דע לך שאתה נוסע לפלסטינה בניגוד לדעתי.”

ובכל זאת הוסיף ואמר:

"אבל, אם אתה כבר נוסע, יש לי בקשה אחת אליך – אל תלמדו שם את הערבים קרוא וכתוב. אם תלמדו אותם – לא יהיו לכם חיים קלים. אנחנו עשינו את השגיאה הזו ברוסיה, וראה מה מעוללים לנו.

“ועוד דבר אחד הגד לי – איך אתם תחיו שם, אוֹנְגוֹרוֹדוֹבוֹי, בלי שוטר?”

*

ר' חיים הושפע כנראה מאמונתם של שרגא ודבורה כי בארץ-ישראל הם עתידים לחיות חיים חופשיים, לא יהא צורך בשוטרים וגם לא בצבא. והיתה עוד עצה שהשמיע האב בפני בנו, זה היה שנים אחדות קודם, ב-1914, בסוסניצה. שרגא בא אל אביו, נרגש: “אבא, התחילה מלחמת העולם! אני רואה פצועים מועברים ברחובות!”

“שטויות,” ענה האב, “הגויים משתכרים ביום ראשון ומכים זה את זה.”

שרגא עמד על דעתו: “אבל קראתי על כך היום בשני עיתונים גדולים!”

ענה לו האב: “אל תקרא עיתונים ואל תאמין לעיתונאים. הם יכולים לברוא מלחמות כל יום.”

ארבע שנים לאחר-מכן, ב-1918, כאשר התחילו חיילי הצבא הלבן להפגיז את סוסניצה, העיר ר' חיים את משפחתו באמצע הלילה, זה היה שבועיים בדיוק לפני תום המלחמה, וקרא:

“ילדים, לקום ולברוח! התחילה המלחמה!”

לימים, בארץ-ישראל, שאל פעם ברל כצנלסון את שרגא מדוע הוא בורח מעיתונאים, ובתשובה סיפר שרגא על עצת אביו בקשר לעיתונים ולעיתונאים, והודה שכנראה ירש ממנו את היחס הזה. ואכן, פרט לעיתונאים אחדים, להם האמין, קיבל כנראה שרגא את עצתו זו של אביו.

*

באודיסה שהתה המשפחה כשנים-עשר יום. הם התגוררו בבית-מלון. ביקרו במקום שהיה קרוי “פּוֹלָארוֹ שֵנְיָיה”, שפירושו, “שדות השקאה”, ואשר שימש להכשרה חקלאית של חברי “החלוץ” העומדים לעלות ארצה. תנועת “החלוץ” היתה עדיין ליגאלית באודיסה, ובחווה הזו, בפאתי העיר, שהתה הכשרתה של יהודית שמחוני (לימים חברת קיבוץ גבע וממנהיגות תנועת העבודה). את המקום ניהל רעו של שרגא מנוער, שמואל פייגין מסוסניצה, אשר לימים נעצר ונשלח לעשר שנות מאסר בכלא הסובייטי.

שנתיים קודם לכן, בדרכו לתערוכה החקלאית הבינלאומית במוסקבה, עבר בן-גוריון באודיסה. במכתב לוועד-הפועל של ההסתדרות סיפר כי “באודיסה נפגשתי את שני חברי ‘החלוץ’ העובדים בשדה-השקאה. במשק זה עובדים כשישים חברים, מגדלים ירקות. יש ל’החלוץ' באודיסה גם בית אריגת צמר המעסיק כארבעים חבר. בכלל נמצאים באודיסה כמאתיים חבר. בחבל אודיסה יש עוד שורה שלמה של קיבוצי ‘החלוץ’.” הוא הדגיש כי “הרושם הכללי של מראה העיר מדכא: עניות, עזובה, דילדול, קיפאון על כל צעד ושעל. הנמל מת. הרחובות ריקים-למחצה. רוב העוברים היו יחפי גרביים, ולעיתים קרובות גם בלי סנדלים. אדם מלובש כהוגן כמעט שלא נראה. שרר חוסר עבודה בעיר וכשליש הפועלים מובטל.”

לעומת זאת עשתה עליו מוסקבה רושם אחר לגמרי. עיר חיה, רבת תנועה, והומה.

תור של חלוצים נאבק על הזכות להיכלל בהפלגת האונייה “צֶ’צֶ’רִין”, מדי שבועיים, מאודיסה ליפו. אצל קבוצת החלוצים שעימה עמדו לנסוע, הפקידו שרגא ודבורה לשעות אחדות את מישה הקטן, והספיקו לקיים פגישת פרידה עם יהודי אודיסה. באביב ההוא, בעיר השוכנת אמנם בלב איזור חקלאי עשיר, בעיקר בפירות, אך סובלת מתלאות השלטון הסובייטי והמצב הכלכלי – נראתה ארץ-ישראל כמחוז-חפץ נכסף.

יציאתם מרוסיה היתה ליגאלית. ממשלת המנדאט העניקה מיכסות (קווטות) של רישיונות-עלייה (סרטיפיקאטים), לפי סקציות שונות. שרגא ודבורה נכללו בסקציה של גדוד העבודה. אביה של דבורה קיבל, לאחר זמן, רשות לעלות עם משפחתו על פי מכסת הסקציה של רבנים, שנודעה לימים כ“עליית הרבנים”. כאמור, השלטון הסובייטי נקט אז בגישה פוליטית שגרסה כי הצעירים היהודים מ“גדוד העבודה” נוסעים לבנות את המדינה הסוציאליסטית בפלשתינה.

לפני עלותם לאונייה “צ’צ’רין”, בנמל אודיסה, היה על שרגא ודבורה להיפרד מחפצים שונים ובהם ספרים רבים שלא הורשו לקחתם לארץ. נערכו חיפושים במזוודות, חלקם בידי שוטרות סובייטיות, שביקשו לגלות ניירות ומסמכים אסורים. אצל דבורה גילו את הברכה ששלח הרציג מטעם הצ"ס, לקראת ייסודו של עיתון “דבר”, וקרעו אותה אך דבורה הקפידה, עוד קודם לכן, לשנן בעל-פה את הברכה.

כל אלה לא היה בהם כדי להעיב על שמחת ההפלגה. האונייה היתה מלאה יהודים ציונים, משפחות רבות ועשרות חלוצים צעירים, ומטרת פני כולם היתה ארץ-ישראל.

*

למרות הקשיים והמגבלות שהוטלו על אוהדי הציונות ופעיליה תחת המשטר הקומוניסטי, הצליחו יהודים רבים להגיע מרוסיה לארץ-ישראל בדרכים-לא-דרכים ולאחר תלאות. בין אלה שעלו ושאותם הכירו שרגא ודבורה מפעילותם הציונית ברוסיה, היו ד“ר מרשוב, שעימו פעל שרגא בקונוטופ ב-1914, ואשר בארץ התגורר ברחובות. רות ושלום הקטין, בני-עירו, שהיו חברים בקיבוץ יגור ולאחר מכן עברו לעין-חרוד. ישראל אידלסון (בר-יהודה) ממנהיגי הצ”ס ברוסיה וחבר קיבוץ יגור (שהיה שר התחבורה ושר הפנים). זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן), מראש הצ“ס ברוסיה (שהיה שר החינוך והתרבות). אליהו אפשטיין (אילת), שהשתייך לארגון הנוער הציוני בסנובסק (והיה לשגריר ישראל באו"ם). מיטיה קריצ’מן, חבר קיבוץ אפיקים, שנהרג בתאונה באחת מארצות אסיה, בשליחות המדינה. יעקב פרמן, ממייסדי “ראדיקל-פועלי-ציון”, איש ספר והוגה דיעות שעסק בארץ-ישראל בענייני ציבור רבים. דן פינס, מזכיר “החלוץ” במוסקבה, מהדמויות הבולטות בעיתון “דבר”. הלל לנדסמן, עימו למד שרגא ב”חדר", שהיה מבוני הגליל וחבר קיבוץ איילת-השחר.

“אלה הם אחדים מתוך חבורה גדולה של יהודים ילידי רוסיה,” כותב שרגא, “שלחמו וסבלו למען הגשמת שאיפות ואידאות ציוניות בארץ-ישראל. חלק היו מבאי ביתנו ברוסיה, וערבים שלמים היינו יושבים, חולמים ושרים יחד [שרגא פרט בצעירותו על בַּאלַלַיְיקַה, ואהב וידע לשיר]. לעיתים תוך אכילת בלינצ’ס שאימהּ של דבורה, הרבנית פסיה דיסקין, היתה מכינה לנו. בערבים אלה ובפעולות משותפות גובשה הזדהותנו עם הציונות ועם ארץ-ישראל.”

 

פרק ז: באונייה “צֶ’צֶ’רִין” לארץ-ישראל    🔗

על סיפון האונייה “צֶ’צֶ’רִין”, העושה דרכה מאודיסה לארץ-ישראל, התרוצץ בשמחה משה בן השלוש: ילד עירני, בעל עיניים כחולות, בלונדי, ולראשו סרט שקשרה לו אימו. הוא שר לתומו את הימנון הצ"ס ושירים רוסיים אחרים שידע, על לנין, ונראה שונה משאר הילדים היהודים, בני המשפחות הגדולות, שנסעו באונייה. מכל החלוצים הצעירים שהפליגו מרוסיה, רק דבורה ושרגא היו מטופלים בבן, עובדה שהיתה עתידה לקבוע לא במעט את דמות חייהם בארץ החדשה.

תחנתם הראשונה היתה קונסטנטינופול, מקום בו היה על הנוסעים לרדת ולעבור תהליך לא נעים של חיטוי, ומשם המשיכה האונייה, במזג-אוויר של סוף אפריל, לשוט בים-התיכון.

בראשון למאי, 1925, נמצאה האונייה במרחק כיומיים נסיעה מיפו. שרגא מספר בזיכרונותיו כי באותו יום, כאשר נמצאו עדיין בעיצומו של המסע לארץ, קיימו על האונייה אסיפה חגיגית לציון חג הפועלים. בין העולים התפתח ויכוח אם יש לציין את החג גם בארץ-ישראל. כשלושים חברי “החלוץ” טענו שאמנם כן, כיוון שהחברה בארץ צריכה להיות מושתתת על בסיס קואופראטיבי-סוציאליסטי. גם החלק האחר של הקבוצה, שהיה בעל דיעות ימניות יותר והביע התנגדות למלחמת המעמדות, הצהיר שהוא בעד עבודה התיישבותית וחקלאית. הוויכוחים נשאו אופי של בירור וחיפושי-דרך רעיוניים, לאורך המסע כולו. אחד מראשי קבוצת ה“ימניים”, אַבְרְמֵל שמו, היה בין המתנגדים החריפים ביותר לחגיגת האחד במאי על האונייה.

אחרת במקצת מצטיירים מאורעות אותו יום בגירסתה של דבורה. משהחליטו היא וחבריה לחגוג את יום האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, נמצאה חולצה אדומה של מישהו, ומוט, ואת הנס המאולתר – הדגל, נשאה דבורה ברמה, בראש הקבוצה, על סיפון האונייה.

ניגש אליה אחד היהודים המבוגרים, שנסע ארצה עם משפחתו בת שמונה הנפשות, ואמר לה:

“שיקסה! – גויה! – אני עזבתי בגללם את רוסיה ואת באה לארץ-ישראל עם הדגל האדום? – אם את לא עוזבת תיכף-ומיד את הדגל – אז אנחנו זורקים אותו לים!”

וייתכן אף שהכעס היה כה רב, שנאמר לה – “אותך יחד עם הדגל!”

לדבורה לא נותרה ברירה, הדגל נלקח ממנה ובכך הסתיימה ההפגנה. שרגא לא התערב בעניין. לדברי דבורה, זו היתה אחת מתכונותיו: איש מפלגה אולי במובן עמוק ממנה-עצמה, אבל מעודו לא מתפרץ, לא רואה טעם בצעדים הפגנתיים ובעימותים שאינם מקדמים את המטרה.

*

הזיכרון הראשון של משה נצר מילדותו הוא: האונייה עוצרת. לימים ידע שהדבר אירע בשלישי במאי, 1925, בהיותו בן שלוש ושלושה חודשים. הנוסעים עלו לסיפון, הסתכלו לעבר החוף, ומשה שאל ברוסית, שהיתה שפתו היחידה:

“אבא, אימא, מדוע האונייה לא נוסעת?”

“הסתכל, מרחוק – זאת ארץ-ישראל.” ענו לו, והוסיפו משפט, שהתערבב בזיכרונו עם שאר הסיפורים שלימים סופרו לו וכללו גם את ההפגנה מלפני כיומיים: “היום האחד במאי, יום חג, לכן האונייה שובתת.”

שרגא מתאר בקצרה את היום, שבו דרכו רגליהם לראשונה על אדמת ארץ-ישראל, כיום חם מאוד שלכמותו לא היו רגילים מימיהם. את פניהם קיבלו חבריהם בני-עיירתם, רות ושלום הקטין, אשר הגיעו ארצה כשנה לפניהם.

“כשקרבנו לחוף יפו,” מספרת דבורה, "התרגשנו מאוד. דבר ראשון שמשך את תשומת ליבנו היו הגגות של יפו. שטוחים כולם. ברוסיה אין גגות כאלה, אלא משופעים, עם ארובות, ומהן עולה עשן. דבר שני – אני ראיתי מרחוק את המשקפיים השחורות. זה דבר נורא. לא רואים עיניים. כולם. אפילו ההֶקְטִינִים – לאן שאתה מביט, פני האנשים, חברים – שחור, הכול זגוגיות שחורות!

“והערבים – לקחו את הילד וזרקו לסירה וחתרו והובילו אותנו בסירות לחוף. ירדנו. ושם היה עלינו לעבור את הקאראנטינה, הרחיצה לשם חיטוי. אני מודה שעד לאותו יום לא ראיתי אף פעם, ברוסיה, שאפשר להתרחץ מלמעלה, שיש דבר כזה, מקלחת.”

לא רק ההקטינים חיכו על החוף, גם חברים מגדוד העבודה באו לפגוש את העולים הצעירים. וכולם, כל החברים הארצישראליים שאותם פגשו שרגא ודבורה בבואם ארצה, וגם יהודים אחרים שנראו סביבם, נשאו את אות “א” על דש בגדם.

“אוהו,” חשבה לעצמה דבורה בשמחה, “כולם חוגגים כאן את האחד במאי!” – ואל אותו יהודי בעל-משפחה, שירד עתה עימם יחד מהאונייה, פנתה ואמרה:

“אתה רואה? – ואתה כבר רצית לזרוק אותי לים!”

ומה התברר? – באותו זמן התקיימו הבחירות הראשונות לעיריית תל-אביב, והאות אל"ף, היתה סימנה של מפלגת “אחדות-העבודה” (שלימים, בשנת 1930, התאחדה עם “הפועל הצעיר” והיתה למפא"י), שבה עתידים היו שרגא ודבורה לתפוס מקום מרכזי – קיבלה את פני הבאים.

ביום שירדו מהאונייה שרר חום כבד. דבורה מספרת: “אני חושבת שכל חיי בארץ לא היה כחמסין ההוא. עד עכשיו אני מרגישה אותו. באנו מוסקבה, עיר קרה, צפונית, לבנה. גם אני הייתי לבנה, עם עיניים בהירות. גם משה היה כך, בילדותו. ובאותו יום הקאראנטין, עם המים, וערבים, עם המכנסיים הרחבים, ואחר-כך עלינו על עגלה פשוטה ונסענו מיפו לתל-אביב בחול ולכלכוך ואבק, ונכנסנו לדירה קטנה, חדר אחד, שבה גרו רות וסיומה הקטין, וגם להם ילד. כולנו בחדר אחד, ברחוב בוגרשוב. בלי כביש. כמעט בלי בתים. ודבר ראשון שהתפלאנו היה שהגישו לנו מיד תה עם סוכר לבן ועם חלה לבנה. ברוסיה לא ראינו סוכר כזה. אבל הסוכר היה ייבוא מרוסיה. בחרוטים, שצריך לשוברם במלקחיים. גם הקמח הלבן היה מרוסיה. וההפתעה היתה שאת שני אלה לא ראינו ברוסיה מזה זמן רב.”

בני-הזוג הקטין חיכו להם ואירחו אותם, ואולם לפרשת ירידתם של שרגא ודבורה מן האונייה נלווה למן היום הראשון טעם מר, שעתיד היה לקבוע את דמות חייהם בארץ. הם עלו כחברי “גדוד העבודה”, וראו עצמם כמי שעתידים להישלח עד מהרה לקיבוץ. כאשר פגשו אותם שליחים של הגדוד, נאמר להם:

“למה באתם עם ילד? אין לנו מקום בשבילכם עם ילד!”

טרם היה מדובר בהליכה לקיבוץ, אלא רק באפשרות לשהות בבית העולים, בדרך בין יפו לתל-אביב, עד שיסתדרו, והנה רשות זו לא נתנה להם משום שלא נמצאו בו תנאים למגורי זוג עם ילד.

לא רק משה שימש מעצור בתהליך היקלטותם של שרגא ודבורה, אלא גם המצב ב“גדוד העבודה”. הם היו אמורים להצטרף לגדוד בתל-יוסף, והנה, בתקופת בואם ארצה, הגיעה לשיאה פרשת ההשמאלה של חלק מחברי הגדוד, ובראשם מנדל אֶלְקִינְד, שהשתלטו על תל-יוסף ובסופם חזרו לרוסיה. לכן, מטעם “אחדות-העבודה”, המפלגה שאליה הצטרפו שרגא ודבורה מיד בבואם, היפנו אותם ל“גדוד העבודה” בירושלים, שמקום מושבו היה ברמת-רחל.

שרגא ודבורה גם הרגישו שהם מכבידים על משפחת הקטין. הם גרו ואכלו אצל בחדר האחד, “ואנחנו, שבאנו מרוסיה, ידענו ערכו של אוכל,” אומרת דבורה.

עם ההפנייה ל“גדוד העבודה” עלו השלושה לירושלים. חברי הגדוד עבדו בסיתות אבנים. השלושה הגיעו לרמת-רחל, שכולה היתה צריפים אחדים. דבורה שאלה:

“היכן יהיה מקומו של הילד?”

בחורה מהגדוד הובילה את דבורה, משה בן השלוש מחזיק בידה, ושרגא לצידם. הראתה להם חדר ילדים ובו מיטות-קרשים אחדות, הצביעה על מיטה אחת ואמרה:

“זה הילד של פלונית. מי האימא אנחנו יודעים. מי האבא אנחנו לא יודעים.”

לדברי המטפלת היו בגדוד כחמישה או שישה ילדים במצב דומה.

שרגא חטף מהר את הילד ביד ואמר:

“זזה לא בשבילנו.”

גם דבורה נבהלה. במקום הזה צריך לגדל את מישקה? למרות נדודיהם היה הילד מטופח. עוד הם מהססים והנה חזרו מהעבודה בסיתות הפועלים, חברי הגדוד, ונכנסו לצריף חדר-האוכל, שבאמצעו ניצב שולחן גדול, ומיד – במגפיהם, שהבוץ עדיין דבוק בהם, ועוד בטרם החלו לאכול – עלו על השולחן – והחלו לרקוד!

מספרת דבורה: “שרגא, זה לא היה בדיוק בשבילו! – מיד אמר – ‘בואי, אנחנו הולכים מכאן!’”

צורת החיים במקום לא נראתה להם. האם לא היתה זו הפרולטאריות בהתגשמותה? – “אנחנו מעולם לא קישרנו פרולטאריות עם לכלכוך.” היא אומרת.

בשרגא ובדבורה כבר התעוררו פקפוקים לגבי רעיון השתייכותם ל“גדוד העבודה”, לאחר שלא הניחו להם להצטרף לתל-יוסף. עתה גברו חששותיהם. אך בירושלים בכל זאת נשארו באותו חודש מאי ראשון של חייהם בארץ, בשנת 1925, ודווקא – במאה שערים!

בשכונה זו התגוררה משפחת ביחובסקי מסנובסק, ידידים שהכירו את שרגא מתקופת היותו מנהל הצרכנייה בעיר, ואשר עלו מרוסיה על סמך מכסת רבנים ואנשי-דת. אבי-המשפחה היה יהודי דתי-ליבראלי, והסביבה הירושלמית נשאה אז אופי הרבה יותר מתון מבחינת הקנאות החרדית. מהביקור ברמת-רחל, שרגא מיד שם פעמיו אליהם יחד עם האישה והילד, והם התארחו בבית משפחות ביחובסקי כשבועיים-שלושה. השלושה נהנו מן השלווה, נחו מעט לאחר הדרך הארוכה, והתאקלמו נקל יותר בקרירות הירושלמי. המים נשאבו מן הבור בחצר, חצר שהיתה מרווחת ויפה. מישקה נהנה מצינת אדני-החלונות הרחבים, העשויים אבן. ילדי המשפחה קיבלו אותו יפה ודיברו אליו, לרווחתו – ברוסית. עדיין לא ידע לדבר עברית, לא הבין כששמע סביבו את השפה החדשה, והדבר הציק לו. שרגא ודבורה יכלו, לראשונה מאז יצאו לדרך ארצה, להשאירו לעיתים לשעות אחדות ולהיפנות לענייניהם.

עד מהרה התברר שבירושלים אין לשרגא סיכוי לקבל עבודה, וחבריו מ“החלוץ” היפנו את המשפחה לסניף פלוגת עין-חרוד בפתח-תקווה.

 

פרק ח: דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין    🔗

המחנה של פלוגת עין-חרוד, בפתח-תקווה, שכן במקום שעליו היה עתיד להיווסד, באותה שנה ממש, קיבוץ גבעת-השלושה, בגלגולו הראשון. מבחינת העבודה היתה לשרגא ולדבורה אפשרות להשתלב במקום, אך גם כאן לא היו תנאים להיקלטותו של הילד. דבורה היתה במצב-רוח קשה. הילד לא הסתגל לחום הארצישראלי. לא אכל, בריאותו החלה להתערער. לאחר ימים אחדים לקחו שרגא ודבורה את הילד וחזרו עימו, ברגל, לתל-אביב.

שרגא החליט לפעול באורח עצמאי, והחל לחפש עבודה. אמנם הידהדו באוזניו עצותיהם-אזהרותיהם של הזוג הקטין, לדבורה – “לא תצליחי להיות כאן מורה.” ולו – “מי יקבל אותך לעבוד ככלכלן בקואופראציה?” – אך הוא ודבורה לא התייאשו.

דבורה מספרת כי בטרם יצאו את רוסיה, מכרו כמעט כל מה שהיה ברשותם, כדי לרכוש את כרטיסי ההפלגה. לשרגא היתה חליפה נאה, ואחיה של דבורה הציע לקנותה תמורת חמישה רובל זהב. הכסף שימשם לנסיעה. אך כאשר פתחו את המזוודה, בארץ-ישראל, מצאו בה את החליפה!

נוסף לסכום הזה, הקאפיטאל היחיד שהביאו עימם היה “הקאפיטאל” של מארקס, ברוסית.

שרגא ודבורה נפגשו בתל-אביב עם חיים הלפרין, ששימש אז כמרכז מחלקת העלייה בהסתדרות, ואחר-כך – מראשי הכלכלה החקלאית. הם סיפרו לו על תלאותיהם, בניסיונם להיכנס לאחת מקבוצות העבודה, וכל קשיי ההסתגלות של בנם הקטן. הלפרין העניק להם הלוואה, שאיפשרה את קיום משפחה במשך חודש ימים, ויעץ להם להקים את ביתם בתל-אביב.

“וָרֶצְ’קָה,” אמר לדבורה, “אל תשאלי עצמך – מה לעשות? תהיי כמו כולם. אנו בונים גם עיר עברית! תקחי שלוש לא”י של הסוכנות, תסתדרו במקום עם הילד, תירשמו אצל ברקאי ותהיו פועלים בעיר העברית!"

בירושלים נפגש שרגא עם דוד רמז, ממנהיגי תנועת העבודה, ולימים מזכיר ההסתדרות הכללית ושר בישראל. רמז הכיר את שרגא מתקופת מוסקבה וידע שניהל קואופראטיב צרכני באוקראינה. שרגא ניסה עתה לברר אפשרות השתלבות במסגרת “המשביר המרכזי”, ככלכלן-קואופראטור. רמז הציע לו להתחיל לעבוד כפועל פשוט, שכן, לדבריו, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. “אם יתברר שכישרונותיך בתחום הקואופרציה מתאימים גם לארץ,” אמר לו רמז, “תוכל להשתלב באופן טבעי גם בעבודה ציבורית התנדבותית.”

“הצעתו נראתה לי,” אמר לימים שרגא. “מה גם שזו היתה דרכי ברוסיה – שילוב של עבודה בשכר עם פעילות ציבורית. נרשמתי בלשכת-העבודה כמחוסר-עבודה ונהגתי לבוא מדי יום לבקש עבודה. בסופו-של-דבר, כיוון שהיה לי ילד, זכיתי לקבל עבודה בבניין.”

*

שרגא ודבורה שכרו דירה ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, לא רחוק משפת הים, יחד עם קבוצה של שמונה חלוצים, כולם רווקים. רחוב בן-יהודה לא היה אז אלא הבניין האחד, שעליו התנוסס שלט האומר: “פה יהיה רחוב בן-יהודה”. הדירה נמצאה במרתף, אך הבניין, לדברי דבורה, היה כארמון שבעליו עזבוהו, ולו מרפסת זכוכית רחבה צופה אל מול הים. תל-אביב היתה בת שש-עשרה, יפה כנערה צעירה עם הינומה לבנה – אלה אוהלי החלוצים על שפת הים, והחוף – בזהוב. עיר של זהב ולבנים. הפועלים הצעירים בנו את האיזור שנקרא “לב תל-אביב”, סביבת הרחובות שינקין ומזא"ה. היו עומדים על הפיגומים, או במדרגות שבבתים הנבנים, מעלים מיד ליד את הלבנים לבניין ושרים:

"הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע,

בנו הבנאים, אל פחד ואל יגע – "

ואלה שלא קיבלו יום עבודה, שרו על ברקאי, שהיה מחלק את ימי העבודה בלשכה:

"ברקאי, ברקאי, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע!"

על משקל הפזמון החוזר בשירו של עמנואל הרוסי, “סבא תשרי”, שכתב אותו באותה שנה, 1926, בהיותו פועל מחוסר-עבודה בירושלים, ואשר, לדברי אמיתי נאמן – סָפָּר ירושלמי אוהב זמירות בשם יהושע חיבר לו מנגינה והיה שר אותו באוזני לקוחותיו בשעת התספורת, וכך נפוץ השיר מפה לפה ונעשה עד מהרה להיט בקרב הפועלים, מחפשי יום-עבודה, בכל רחבי הארץ:

"ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע?"

זה גם היה אחד השירים שאותו הירבו לשיר בבית הנוסוביצקים – בקרב חברים, ולילדים בטרם שינה.

מרוסיה הביאה עימה דבורה פרימוס גדול, עתה הפשילה שרווליה, גילגלה מהרחוב חבית, העלתה אותה למרפסת והעמידה ככן, הציבה עליה את הפרימוס, הרתיחה מים בכלי גדול, ואמרה לפועלים שגרו עימם בקבוצה:

“מעתה אני אכבס לכם!”

וכך תרמה את חלקה לפרנסתם. הקבוצה התקיימה אז במעין קומונה קטנה.

בדרך כלל לא היתה העבודה מצוייה לדורשיה יותר מיומיים בשבוע. לשרגא, פועל-בניין צעיר, כבן עשרים-ושבע, היה עתה זמן ללכת לשפת הים, שנשקפה קרובה כל כך, ממרפסת הבניין שברחוב מאפו, פינת בן-יהודה. ברוסיה אהב לשחות. הלא כך הכיר את דבורה, כשהציל אותה מטביעה בנהר.

באחד מימי חודש יולי, 1925, ירד שרגא לים פעם ראשונה בחייו. מימיו לא טבל קודם בים, רק בנהרות. הוא נכנס למים, פגש בגלים הגדולים, הסוערים, של תחילת הקיץ, שטילטלו אותו ללא מידרך לכף-רגלו, השקיף אל מרחביהם הרוטטים, חסרי-המנוחה, ונתקף פחד עמוק. מימיו לא אהב דברים בלתי-ברורים. לא בעבודה, לא בחיי יום-יום, לא בבית ולא – במים. הוא היה אדם זהיר מאוד. לכן נמלט מהגלים הגועשים לחוף, ישב שעה קלה לנוח בחול, כדי להתאושש, והתוצאה היתה שעורו צבה בשמש. הביתה הגיע כשגופו מלא כוויות גדולות, במצב ממש מסוכן, וזכר הגלים הבוגדניים רודף אותו.

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששרגא נוסוביצקי, השחיין המעולה מסוסניצה, ניסה להציב כף-רגלו בים. מעודו לא שב לשחות בו, אך לימים חזר אליו והיה אוהב לצפות בגלים ולהשתעשע עם בתו רינה בבניית מגדלים בחול.

 

פרק ט: חבלי קליטתו של מישקה הקטן    🔗

מבין שלושת הנוסוביצקים, דבורה דיברה עברית מנעוריה והמשיכה בארץ, שרגא דיבר רוסית ואידיש, ועתה היה עליו לסגל לעצמו את הדיבור העברי השוטף, ואילו מישקה דיבר רוסית בלבד. לידיעת השפה היו השלכות על תהליכי היקלטותם של השלושה.

באמצעות סיומה הקטין נפגשה דבורה כבר בימיה הראשונים בארץ, עם ברל כצנלסון, עורכו של “דבר”, שנוסד ביוני 1925. היא חזרה בפניו בעל-פה, בעברית, על נוסח הברכה שהיתה כתובה על בד, ושאותה שלח הרציג, ראש הצ"ס במוסקבה בשעתו, לעיתון ההסתדרות, לרגל ייסודו, ואשר הוחרמה אצלה בעלייתה לאונייה באודיסה. ברל, לדבריה, שמר לה אמונים מאז.

יום אחד ירדה דבורה לשפת הים יחד עם בנה, ומזלה שיחק לה. על החוף פגש מישקה ילדה, רודלה שמה, שדיברה אף היא רוסית, ושני הקטנים מצאו שפה משותפת. ממשחק הילדים התקרבו גם האימהות והחלו משוחחות. דבורה כבר דיברה בהברה ספרדית, שאותה רכשה בסמינר “החלוץ” במוסקבה, והירשתה לעצמה לגלות מקצת געגועיה לרוסיה וגם סיפרה בהתלהבות על הסמינר המעולה בו למדה. הילדים התיידדו, כי למשה לא היו אז ילדים בני-גילו לדבר עימם בשפתו.

לא עברו ימים רבים ודבורה, בעומדה לי דוד הכביסה הרותחת, במרפסת הבית ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, קיבלה מכתב המזמינהּ לבוא לצריף שברחוב נחמני 4, באמצע החולות. עשתה דבורה את דרכה ברגל עד לצריף, פתחה את הדלת, ואת מי פגשה? – את האישה שעימה התיידדה בשפת-הים, ומתברר שזו רחל כצנלסון, מנהלת מרכז התרבות של ההסתדרות, ולימים ממנהיגות תנועת הפועלות ואשת נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר. ורחל אומרת לה:

“שמעי וֶרָה, הקמנו בית-ספר עממי לנערים עובדים. בראשו עומד המורה ביגל [לימים אביגל, מראש זרם העובדים]. אנו רוצים שגם את תלמדי בו כי העברית שבפיך רהוטה. הלימודים יתנהלו בערב ולכן העבודה לא תפריע לך לטפל במישקה.”

דבורה לא הביאה עימה תעודות מלימודיה ברוסיה, רק פנקס סטודנט שאותו הצליחה להציל. עתה קיבלה את הצעתה של רחל כצנלסון בשתי ידיים, וכבר בסוף הקיץ. באוגוסט 1925, החלה ללמד בבית-ספר ערב של “הנוער העובד”, ששכן אז במיבנה בית-הספר לבנות בנווה-צדק. מדי ערב היו הבחורים המגודלים, רחבי-הכתפיים, מלווים אותה לחדר בשכונת שפירא, לשם עברה להתגורר עתה המשפחה, ובדרך מתקנים לה את הדיאלקט הרוסי שנותר בעברית שלה. דבורה עבדה מאז בבית-הספר של “הנוער העובד”, שבינתיים הותק מקומו ליד גן מאיר בתל-אביב, ואף התמנתה למנהלתו, עד שפרשה עם הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949.

*

חבלי קליטתו של מישקה הקטן לא היו קלים כלל וכלל. הילד התאקלם רע מאוד בארץ. המשיך לדבר רוסית בלבד, סבל מן החום, התגעגע למוסקבה והיה מדבר על כך בקול רם.

שרגא: “הילד היה חולה כל הזמן בעיניו וצעק ברוסית. הוא כתב פתקאות לסבתא שלו, אימא של דבורה, שפֹּה חולים, חולים בעיניים – ושתבוא מהר מרוסיה לקחת אותו אליה. הוא רצה להיות יורד, הקטן הזה!”

רופא-ילדים שעלה מרוסיה, ידיד של שרגא ודבורה, אמר להורים שאינו סבור כי הילד יוכל לחיות בארץ.

“מה אתה מייעץ לי?” אמרה דבורה במר-נפשה, “לזרוק אותו לים?!”

לים לא זרקו את מישקה אך הוא חלה כל כך בקיבתו, ובמיוחד בעיניו, שנזקק לאישפוז בבית-חולים. אותו זמן כבר החליפו דירה, גרו בצריף בשכונת שפירא, שהיו בו פשפשים ולכלוך. דבורה, שעבדה בערבים בהוראה, טיפלה בילד בשעות היום. יום אחד, בבואה לבית-החולים, השתנה כל כך מראהו לרעה, שכאשר הוציאו אותו לבדיקה כמעט שלא הכירה אותו.

משה זוכר, משנתו הרביעית לערך, דיבורים של המבוגרים על כך שהילד לא יסתגל, מפני מחלתו, לחיים כאן – ואולי יהיה צורך לעזוב את הארץ, בגללו. הוא זוכר שגררו אותו מרופא לרופא, לאחר שנים הבין שהיה זה חשד לטיפוס או לדיזנטריה. זוכר שיחות בין ההורים, דאגה – הילד עלול לקלקל את התוכניות. ובעיקר הוא זוכר את עצמו מודאג על כך שהם מודאגים כל כך בגינו.

*

בתל-אביב הגיעה דבורה עד מהרה לאותה רמת פעילות שהיתה רגילה לה בחוץ-לארץ, התמסרה להוראה, ומ-1926, שנה בלבד מעלייתה, היא כבר חברת מועצת פועלי תל-אביב יחד עם רוזה כהן, אימו של יצחק רבין.

משה, לאחר תקופת התערות טבעית לילד במקומו החדש, שכח לגמרי את הרוסית. לאחר שעברו ההורים את המשבר הראשון בגללו – להישאר או לא להישאר בארץ, עשו, לדבריו, גם את הצעד השני ובבית החלה שלטת העברית בלבד, וזאת בעיקר כדי שבלכתו לגן-הילדים (בין חברותיו לגן היו פנינה זלצמן, לימים הפסנתרנית הנודעת, ועדה טל, לימים שחקנית “הבימה”) וכשיגיע לכיתה א' – יוכל לדבר עברית שוטפת.

שרגא היה היחיד מבין שלושתם שדרכו לא היתה בקו ישר או עולה, אלא לכאורה כלפי מטה. הוא, שהיה בעל מעמד חברתי נכבד ברוסיה, הן בעבודתו בקואופראציה, בנושאי אספקה וארגון, והן בפעילותו המפלגתית והציבורית – נעשה עתה, אמנם מתוך אידיאולוגיה וגאווה, לפועל בניין – או, לעיתים קרובות, למובטל, ללא אידיאולוגיה.

הוא מספר על כך בזיכרונותיו, בצורה לאקונית, כדרכו: “בתל-אביב הקטנה של אז היו כאלפיים פועלים, מהם אלף ושש מאות מובטלים. כעולים מחוסרי עבודה נרשמנו בשקט ובסבלנות בלשכת העבודה, וכל יום עבודה גרם לאושר במשפחה. היתה זו תקופה בה עבודה פיסית הביאה גאווה לעובד ולציבור בכלל. לאחר שישה חודשים של חוסר עבודה מוחלט כפועל בניין, נשלחתי על-ידי לשכת העבודה לרוקן פחי אשפה ולנקות רחובות.”

ומכאן, מנקודה “ארכימדית” זו" “עם המטאטא ביד,” שאמנם היה לה “ייחוס” פרולטארי וערך כלכלי באותה תקופה של חוסר-עבודה (שרגא: “נחשבה לעבודה חשובה המיועדת רק ל’מיוחסים', דהיינו בעלי משפחה.”) – החל שרגא נוסוביצקי דרך חיים ברורה ועקבית, ללא תלונות וחרטות ומבלי ניסיון להיטיב את מצבו על-ידי בריחה מעבודת הניקיון, דרך ששילבה, במשך שנים רבות, מישרה קבועה בעירייה, לפרנסתו, יחד עם התנדבות לעסקנות ציבורית ומפלגתית, והובילה אותו לאחת מעמדות-ההשפעה המרכזיות במפלגה הגדולה ששלטה ביישוב ובמדינה.

האיש מעודו לא השתנה, אך באו ימים בהם פשטותו היתה לתעלומה, עממיותו לסוד של כוח, והשפעתו – מקור לאגדות ולסיפורי פולקלור על אודות האמיננציה האפורה, האיש המושך בחוטים מאחורי הקלעים, ממליך המלכים של מפא"י – שרגא נצר.

 

פרק י: חבורת אנשי צ"ס בתל-אביב    🔗

בשנה הראשונה לבואם ארצה הצטרפו שרגא ודבורה למפלגת אחדות-העבודה שבהנהגת ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, מפלגה שהיתה עמוד-השידרה של ההסתדרות ושממנה צמחה, בתוך שנים מעטות, מפא"י ההיסטורית.

ואולם, כבר בשנתיים הראשונות לעלייתם נקלעו למציאות סוערת ורבת גוונים ותהפוכות. שנת 1927 החלה במשבר כלכלי קשה ביותר, שגרם לחוסר-עבודה, בעיקר בקרב פועלי העיר. בספרו “אחדות העבודה ההיסטורית” (עם עובד, תל-אביב, 1975) מסביר הסוציולוג יונתן שפירא את התהליכים שהתרחשו בארץ באותן שנים – כתוצאה מאותו משבר. שנת 1927 היתה השנה היחידה בין שתי מלחמות-העולם בה ירדו מן הארץ יותר יהודים מאשר עלו אליה. בשנה הזו פשט סולל-בונה את הרגל. התמוטטותו החריפה עוד יותר את חוסר-העבודה בתל-אביב, סמכותה של ההסתדרות נפגעה, ומנהיגיה חיפשו פתרונות למשבר הכלכלי.

העלייה הרביעית, שהחלה באותן שנים, הביאה ארצה מעמד בינוני של בעלי-אמצעים והגדילה במהירות את כוחו של הסקטור הפרטי. ראשי ההסתדרות נאלצו לוותר על חלומם להקים משק כלכלי עצמאי חזק בשליטתם הבלעדית, ולהשלים עם העובדה שרוב חברי ההסתדרות יועסקו כשכירים בסקטור הפרטי.

לדברי שפירא, נקודת-הכובד של תנועת-העבודה התחילה לעבור מצורת החיים השיתופית-הקיבוצית ומההתיישבות החקלאית – אל העיר, ובעיקר תל-אביב שבה התגבשה הנהגת ההסתדרות. בעקבות המשבר הכלכלי החליטו ראשי ההסתדרות לארגן קואופראטיבים בקנה-מידה מקומי, במקום סולל-בונה. “במקום קיבוצים עירוניים הוקמו קואופראטיבים המבוססים על שיקולים כלכליים טהורים.” (שם. עמ' 124).

מדיניות כלכלית זו של ההסתדרות עוצבה בהשפעת קבוצה חדשה של פעילים שבאו מברית-המועצות מאז 1923. שפירא: “פוליטיקאים אלה התבצרו במנגנון המפלגתי המחודש של אחדות-העבודה שהם החלו בהקמתו ב-1925. בברית-המועצות היו פעילים במפלגת צ”ס. הם החלו לעזוב את ברית-המועצות רק בשנת 1923 ואחרוני הקבוצה הגיעו ארצה בשנת 1926. הם עסקו בפעילות פוליטית בברית-המועצות בתקופת התבססותו של המנגנון הבולשביקי והשתלטותו על המדינה כולה, ובזמן ביצוע המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ). מדיניות כלכלית זו שאישר קונגרס המפלגה הבולשביקית במארס 1921, באה כתגובה לסירובם של האיכרים לעבד את אדמתם שהולאמה, והמשבר הכלכלי הקשה שפקד את ברית-המועצות. כדי להתגבר על המשבר ולעודד פעילות כלכלית החליטו הבולשביקים להחזיר חלק מהאדמות שהולאמו לאיכרים וכן לאפשר חידוש חלקי של יוזמה פרטית בכלכלה הרוסית [—] בעזרת המנגנון המפלגתי שהקימה, חזרה המפלגה והלאימה, לאחר שנים מיספר, את הקרקעות, וביטלה סופית את שרידי המשק הפרטי בברית-המועצות. אך התפתחויות אלה התרחשו כבר לאחר שפעילי צ“ס עזבו את ברית-המועצות [—] מאורעות אלה הם שעיצבו את התרבות הפוליטית שלהם, והשפעתם ניכרה בצעדיה הראשונים של הקבוצה בארץ.” (שם. עמ' 124).

לדעת שפירא, אחדות-העבודה הציבה לבאים “אלטרנטיבה ארצישראלית לקומוניזם.” ההשפעה היתה הדדית. “הרדיקליזציה שעברה על ראשי אחדות-העבודה הושפעה גם מכך שרבים מהעולים החדשים נהרו לערים והיו לפועלים שכירים בסקטור הפרטי. הרעיונות של מלחמת-מעמדות, והשאיפה להקמת חברה סוציאליסטית שבה הם יהיו משוחררים מניצול של בעלי הרכוש, רעיונות שהם הביאו מארצות-מוצאם, נשארו בעלי משמעות בשבילם במציאות הכלכלית והחברתית החדשה. [—] כאשר החליטו ראשי אחדות-העבודה להחיות את מפלגתם, חייבים היו אותם רעיונות חברתיים, שהשפיעו על חברי הסניפים ההולכים וגדלים בערים הגדולות, להשפיע גם על העקרונות האידאולוגיים המוצהרים של המנהיגים.” (שם. עמ' 128).

ההתעוררות בסניפי אחדות-העבודה בשנים 1924–1925 לא כוונה מלמעלה, אלא היתה תוצאה של עלייתם ארצה של חברים פעילים רבים מחוץ-לארץ. ואולם, לדברי שפירא, היתה עוד תכונה שאיפיינה פעילי-מפלגה אלה והיא שכמעט כולם הגיעו ישר לערים וכמעט כולם חיפשו עבודה לא-גופנית בארץ, בדומה לזו שהורגלו בחוץ-לארץ.

מחוסר ברירה החלו רבים את חייהם המקצועיים בעיר כפועלים. הם ידעו מקודמיהם כי מעבודה גופנית סלולה דרך הקידום לעבודות פקידות וניהול במנגנון ההסתדרותי, אך רבים מהם שאפו עתה לקיצור-דרך, זאת שלא כקודמיהם שבילו שנים רבות כפועלים חקלאיים עוד בתקופת העלייה השנייה, בטרם הגיעו לעבודה ציבורית בהסתדרות.

“כפי הנראה סיפקה הפקידות ההסתדרותית ואורח-חייה את הדגם לרמת השאיפות של העולים החדשים ועודדה רבים מהם לשאוף לעמדה דומה. תפקידים אלה בהסתדרות היו חסומים בפניהם. הוותיקים שלטו בהסתדרות והתבצרו בעמדותיהם. לכן מצאו החדשים את מקומם במנגנון המפלגתי. פעילי המפלגות באותה תקופה היו ידועים בכינויים 'הַאלְבֵּע אִינְטֵילִיגֵענְטֵן.” (שם. עמ' 137).

*

הקמת המנגנון המפלגתי של אחדות-העבודה, שהוטלה על קבוצה של כמה עשרות חברים מראשי צ“ס שעלו ארצה בשנים 1923–1926, מוסיפה גוון חשוב לאיפיונה של מפא”י-לעתיד. “הם,” אומר שפירא, “כמו ההנהגה הוותיקה של אחדות-העבודה, הביעו את התפעלותם מכושר-הביצוע של הבולשביקים. מההעזה והתנופה שגילו במעשיהם. הם העדיפו את גישתם הפרגמטית על פני ההססנות של מתנגדיהם, בעלי התיאוריה.” (שם. עמ' 145–146).

לדעתו גם קיבלו רבים מהעקרונות הארגוניים המרכזיים של הבולשביקים, לרבות הצורך בריכוזיות ובמשמעת מוחלטת. אם מקימי גדוד-העבודה ב-1921 קיבלו מהמפלגה הבולשביקית של שנת 1920 את רעיון ההפרדה בין המפלגה לסובייטים, למועצות, זו המדיניות ששלטה בעת שעזבו את רוסיה – הנה אנשי הקבוצה החדשה, המאוחרת-יחסית, חזו בהשתלטות המנגנון המפלגתי על הסובייטים ובהתעצמותו בכל תחומי החברה והכלכלה.

“הפגישה בין הצמרת הוותיקה של אחדות-העבודה לפעילי צ”ס, אלה שנמלטו משלטון הדיקטאטורה הבולשביקית בברית-המועצות, הביא לשיתוף-פעולה הדוק בין שתי הקבוצות, במאמציהן המשותפים לבסס את כוחן הפוליטי בארץ. המנהיגות הוותיקה נזקקה למנגנון מפלגתי. לחדשים היו כישורים מתאימים לקבל תפקיד זה על עצמם. הם מצידם היו נכונים לקבל את מרותה של ההנהגה הוותיקה. נראה שבואם ארצה כפליטים שנמלטו מברית-המועצות תרם לחיזוק יראת-הכבוד שלהם בפני ההנהגה הוותיקה ולנכונותם למלא את תפקיד הקבוצה השנייה – העילית הנמוכה – של פוליטקאים בארגון." (שם. עמ' 146).

חבורת אנשי צ"ס אלה היו קבוצה קטנה ומגובשת של עסקנים שהסולידריות ביניהם חושלה בעבודה פוליטית משותפת, בפעילות מחתרתית ובבתי-הסוהר ברוסיה. “שנות המאבק הקשות שלהם בברית-המועצות יצרו הבנה פוליטית בסיסית כה עמוקה ביניהם עד שאידיאולוגיה מוצהרת לא היתה נחוצה. הקשרים ההדוקים ביניהם וההבנה כמעט אינסטינקטיבית שלהם את תכונותיו וכוחו של מנגנון פוליטי הביאו לידי כך שלא ראו צורך להגדיל את ייצוגם ולהשתלט על הגופים המרכזיים של המפלגה. הם ראו את ייעודם בארגון והשאירו ברצון את המדיניות להנהגה הוותיקה. על הסכמה זו, להשאיר את ההנהגה בידי המנהיגים הוותיקים, חזר לא מזמן שרגא נצר, חבר אחר של אותה קבוצה. אחת התכונות החשובות של חבר-מפלגה פעיל, אמר נצר, היא חובתו 'לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך.” (שם. עמ' 147).

החברים החדשים שהצטרפו לשורות פעילי אחדות-העבודה, בחקותם את הדגם הרוסי, שאפו, לדעת שפירא, להקים מנגנון מפלגתי נפרד מן ההסתדרות, שייקח על עצמו את הריכוז האמיתי והקולקטיבי של מוסדות ההסתדרות בהנהגתם של ראשי המפלגה, שהיו גם ראשי ההסתדרות. לאחדות-העבודה לא היה באותן שנים רוב יציב בהסתדרות. הקרע שגרם אלקינד בגדוד העבודה כירסם אף הוא בכוחה של המפלגה מבפנים, ומנהיגיה מצאו עצמם נזקקים להרכיב רוב בוועידת ההסתדרות השנייה באמצעות צירים עצמאיים. כל אלה הביאו אותם לכלל מסקנה כי הדרך לחיזוק שליטתה של המפלגה בהסתדרות, ומכאן גם להסתדרות הציונית ולהנהגת היישוב כולו – היא באיחוד עם מפלגת “הפועל הצעיר”, שמנהיגיה היו חבריהם של ברל, בן-גוריון וטבנקין עוד מתקופת העלייה השנייה, ואשר היתה אחד המרכיבים החשובים של ההסתדרות.

*

ההשפעות שספג ברוסיה ועיצבו את עולמו, החובה לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך, שלהי שנת 1925, תל-אביב: זה הרקע, זה היסוד, לתחילת עבודתו של שרגא נוסוביצקי, בן העשרים-ושבע, כפועל-ניקיון עירוני, מטאטא רחובות, מפנה פחי-זבל, פעיל מוכשר ומסור במאבק המקצועי, ועד מהרה גם בזירה בציבורית והמפלגתית בארץ.

*

 

פרק י"א: בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות    🔗

שני איפיונים הביא עימו שרגא נצר מרוסיה: היותו קואופראטור והיותו קונספיראטור. הראשון – היה ידיעתו להתמיד בעבודה עם בני-אדם בחיי היום-יום, להתייחס לאדם כאדם ללא הבדל רמה, לשמש אוזן קשבת למצוקות הזולת תוך ניסיון לסייע לו; ליצור מסגרת משותפת – בארגון המקצועי, בקואופראציה הצרכנית ובמסגרת המפלגתית והציבורית – התנסות שנרכשה ברוסיה ונמשכה כל ימיו בארץ.

והאיפיון השני היה החשאיות, שלא עמדה מעודה בסתירה לעממיותו, ואשר ליוותה אותו באדיקות כה רבה עד שגרמה לכך שנותרה דמותו כאדם שסודותיו נשארו עלומים, וזאת מכמה וכמה סיבות.

האחת, שחלק ניכר מ“סודותיו” היו בנושאים פרסונאליים “אד-הוק”, שחשיבותם היתה לשעתם, בעיקר ב“איוש” מועמדים, ומשעה שאלה נקבעו, נבחרו או נתמנו – נעלמה חשיבותה של החשאיות.

סיבה שנייה: דברים שלא רצה שייוודעו ויישמרו, לא רשם ולא הותיר להם זכר, וכנראה גם לא סיפר לאחרים, ובעיקר לא לעיתונאים. יומניו גדושים פרטי פגישות, שמות אנשים, מוסדות מקומות, אך מעט מאוד גילויים כמוסים על התוכן. גם זיכרונותיו, המבוססים בחלקם על היומנים ועל ראיונות עימו, אינם מגלים פרשיות נעלמות מסעירות.

ושלישית: הוא עצמו היה אדם דיסקרטי מאוד, וחשאיות זו, שהיתה טבועה באופיו, גרמה שאנשים אשר באו עימו בקשרים חשו כלפיו אמון וידעו שלא יילך רכיל אודותיהם ולא יסגיר סודותיהם סתם, אלא בפני מי שצריך, ולכן סמכו עליו, לטוב ולרע. החשאיות גם הביאה לכך שאנשים, ששוחחו עימו פנים-אל-פנים, ולימים גם בטלפון, שהירבה להשתמש בו, חשו שמעודו לא “נידב” אינפורמציה לגבי מה הוא יודע ומה לא בנושא המדובר, וכך נוצר אצלם לא-פעם הרושם שהוא יודע יותר אולי מכפי שידע.

*

תנאי העבודה של פועלי הניקיון בתל-אביב של אז לא היו מזהירים. השכר היה אחת-עשרה וחצי לא"י לחודש. מדי שבוע, ביום חמישי, נהג קבלן עבודות הניקיון, מר שְׁפַּאק, לשלם את השכר. באחד מימי חמישי אלה גילה שחסרות לו חמש לירות בקופת המשכורות. מיד פתח פיו והחל מגדף ומחרף את הפועלים, שהתרכזו בחדר כדי לקבל את שכרם. שרגא, שקיבל ראשון את שכרו, נוכח לדעת בדרכו הביתה כי שפאק שילם לו בטעות חמש לירות נוספות, ומיד שב להחזיר לו את הכסף. לדברי שרגא, לא היה גבול להפתעת הפועלים. מי שמע על פועל המחזיר כסף לקבלן? – מאחורי גבו שמע אותם מכנים אותו בכינויי גנאי: “חלוץ-טיפש!” – “חמור!” – ואחדים אף הציעו שלא לאפשר לו להמשיך בעבודתו עימם.

אך יחסם אליו השתנה עד מהרה. הוא ארגן את חבריו-לעבודה בתור קבוצה קבלנית העוסקת בניקיון, ובתור שכאלה התקבלו ישירות לעבודה בעיריית תל-אביב והשתחררו מאפוטרופסותו של הקבלן שפאק.

על חלקו בהקמת קבוצה קבלנית של מטאטאי-הרחובות, כתב שרגא: “תוכניתי היתה להיות בלתי-תלוי בכל המנגנונים. ניסיון החיים שלי ברוסיה, שם נמצא השלטון בידי המנגנון הטוטאלי, השפיע עליי לבחור בדרך זו.” (“רשימות מפנקסי”, עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 190).

זו הכרזה מעניינת מפי אדם שלימים יזוהה, יותר מכל עסקן אחר, עם עוצמת המנגנון של המפלגה השלטת מפא"י. אך איש ממבקריו הרבים לא יטיל ספק בעובדה הנחרצת והיא – שרגא עצמו אכן נשאר בלתי-תלוי באחרים במשך כל ימיו.

האיש ש“גילה” את שרגא והכניסו לעבודה ולפעילות מקצועית היה יוסף קיציס. קיציס, לבוש תמיד ברובשקה שהפכה לסמלו בתל-אביב של אז, עמד בראש מועצת הפועלים והיה המוציא-והמביא בנושא חלוקת מקומות העבודה בעיר. לאחר זמן לא רב החליט לשלוח לעבודת הניקיון שבעה פועלים נוספים, בעלי משפחות, על אף חוסר הרצון והיכולת של הנהלת העירייה לקולטם. הדבר היה עשוי לגרום להפחתת מכסת ימי העבודה של הפועלים הקבועים. כדי להתגבר על בעייה זו, הצליח שרגא להביא את עשרים ושניים פועלי הניקיון, חבריו לקבוצה הקבלנית, לידי החלטה שיחלקו את עבודתם עם שבעה פועלים נוספים, שהתחילו לעבוד בקביעות, ויסתפקו במשכורת של שמונה לא“י ושישים גרוש לחודש במקום שתים-עשרה וחצי לא”י לחודש. בשכר מופחת זה עבדו ארבע שנים, עד שחזרו למשכורתם הקודמת וקבעו בכך דוגמה, אולי יחידה בעיר, לקבוצת פועלים שהסכימה להתחלק במקום עבודתם עם אחרים, על מנת למנוע פיטורים וחוסר-עבודה.

שרגא: “הסכמנו ברצון, ללא ויכוח, כי ידענו שהעירייה אינה יכולה לקבל יותר פועלים חדשים. ידענו שלהסתדרות יש עומס של מחוסרי-עבודה, ראינו בזאת דרך של עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים.” (“שערים”, פברואר 1963, עמ' 48).

מאבק זה, על עבודה במקומות קבועים, בעיקר בבניין, לעומת עבודה במקומות מזדמנים ובלתי-מקצועיים – עתיד להיות אחד ממוקדי הסכסוך שהביא להיווצרות סיעה ב' במפא"י ולקרע שהוביל לפילוגה.

תנאי העבודה היו קשים. כלי העבודה לא התאימו לניקוי הרחובות ולפינוי הפסולת. בחצרות נמצאו חביות אשפה ופחים גדולים, ואמצעי ההובלה היו עגלות-אשפה רתומות לפרדות. העובדים “אכלו” אבק בטיאטוא הרחובות, וקשה היה להסתגל לכך.

ביום הראשון לעבודתו הציבו את שרגא עם הפועל התימני יוסף קהלני, אשר לימד אותו לסדר מטאטא, ותמורת עבודתו זו היה מקבל משרגא מדי שבוע גרוש אחד. המטאטא היה עשוי קוצים, כמו סיכות, משיח מיובש של סירה קוצנית, ונקרא בשם “נֶצֶ’ה”.

לדברי שרגא: “יוסף קהלני היה דמות אצילה, זו היתה הפעם הראשונה שחלוץ רוסי כמוני, כלכלן וקואופראטור, נפגש עם פועל יהודי בארץ-ישראל. הגעתי ארצה לאחר עבודה של שמונה שנים בעבודה מינהלית כלכלית, משקית וקואופראטיבית ברוסיה. וכאן נפגשתי עם תימני בפעם הראשונה בחיי.”

ביום השני לעבודתם טיאטאו את רחוב הרצל, על-יד הגימנסיה “הרצליה”. בעומדם עם המטאטאים ביד, הופיע פתאום לפניהם יהודי מרכיב משקפיים עם מצלמה בידו. הוא ניגש אל שרגא ואמר לו:

“אדוני, אני רוצה לצלם אותך.”

שרגא ענה: “אינני רוצה להצטלם.”

הוא חשש מצילומים ומפרסומת, זאת מתוך הרגל-חיים של אנשי המחתרת ברוסיה, וכן חשש שמא יופיע הצילום בעיתון רוסי. הרגל זה, אגב, עתיד לאפיין אותו במשך כל שנות פעילותו בארץ. הפרסומת לא נחשבה בעיניו – לא כמטרה ולא כאמצעי. הוא לא ניסה לתמרן ולנהל מאבקים על-ידי שימוש באמצעי התקשורת. דרך עבודתו היתה במפגשי פנים-אל-פנים, בשיחות ובישיבות לאין-ספור.

עמד שרגא אם מטאטא-הקוצים בידיו ברחוב הרצל, מתווכח עם היהודי, באידיש, ומסרב להצטלם.

שאל קהלני את שרגא: “מה רוצה ממך היהודי?”

שרגא סיפר לו והסביר שהוא מסרב להצטלם.

אמר קהלני: “שיצלם אותי.”

צילם היהודי את קהלני ואף נתן לו שילינג. הוסיף קהלני ואמר:

“תשאל אצלו אם מחר הוא גם כן יבוא.”

לאחר מכן התברר שהיהודי שצילם היה הסופר הידוע ראובן בריינין.

ידידותו של שרגא עם קהלני נמשכה שנים רבות. לימים נעשו קהלני ובני-משפחתו מבאי-ביתם של שרגא ודבורה. משפחותיהם נהגו לבקר זו את זו, ולימדו אלה את אלה סגנונות לבוש, מאכלים ולחנים.

אחת מעבודותיו הראשונות של שרגא, בשלהי שנת 1925, היתה לטאטא, יחד עם עוד פועלים, את החול מרחוב גרוזנברג, לקראת ביקורו של הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל, בתל-אביב.

לפי גירסה אחת, עוד הוא עומד ומטאטא, והנה אחדים מבין הפועלים, צעירים כמוהו, יוצאי-רוסיה ובעלי חינוך פוליטי המציג כל אנגלי כ“אוכל אדם”, החלו מדברים ביניהם על משמעות עבודתם ומיד החליטו, בעצה אחת עם שרגא, להפסיק את העבודה כדי שלא ימצאו עצמם משרתים את הנציב העליון, שהוא, כידוע, נציג האימפריאליזם הבריטי. היה בזה אולי גם משקע מתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, בה תמכו האנגלים בצבא ה“לבנים”, שלחם כנגד המהפכה. וייתכן כי עמדתם נבעה, כדברי שרגא, מתוך “מושגים של אסירי ציון ולאו דווקא של קומוניסטים.”

בסופו של דבר שיכנעו אותם הפועלים האחרים להמשיך בעבודה, בהוכיחם להם שהנציב, שהוא עצמו יהודי, הינו גם פרו-יהודי.

לסיפורים כאלה מתווסף כנראה במרוצת השנים נופך של אגדה. משפרש שרגא לגמלאות, לאחר שלושים-ושבע שנות עבודה בעירייה, נערכה לו מסיבה בבית תבורי, ב-3 בינואר 1963. ועל אותו מאורע סיפר גירסה קצת אחרת:

“שלחו אותי לנקות את רחוב גרוזנברג. היה זה ביום בואו של לורד הרברט סמואל. אמרתי שלא אלך לשרת את האימפריאליזם האנגלי – זה נשאר לי מהחינוך הרוסי, שכל אנגלי אוכל בני אדם. אמרתי למנהל לשכת העבודה כי לא אלך. רק לאחר הסברה שקיבלתי, בכל זאת הלכתי גם לעבודה זו, כי עבדתי רק פעמיים בשבוע, והייתי זקוק למשכורת לקיום המשפחה, אבל עזבתי את העבודה באמצע וחזרתי ללישכה. קשה היתה דרכי כמחוסר עבודה וכפועל ניקיון. כאן ישנם הרבה ותיקים אשר איתם עברתי דרך זו. עבודה מפרכת ומלכלכת הקשורה בהליכה מרובה.” (“שערים”, פברואר 1963, עמ' 46).

*

בתחילת עבודתו נתנו לשרגא, לראשונה בחייו, לנהוג בעגלת-אשפה בת שני גלגלים, רתומה לפרד. העגלון הטרי רתם את הפרד שלא כהלכה, והתוצאה היתה שבאמצע הנסיעה החל הפרד משתולל, חולל רעש ומהומה ברחוב, ולא נחה דעתו עד שסיים את המסע, יחד עם עגלונו, בתוך החנות למימכר יינות של סגלוביץ, ברחוב המשביר (כיום – השוק), כשהוא מותיר סביבם עשרות בקבוקי-יין מתגוללים ומנופצים.

הופיעה משטרה, ושרגא עם הפרד – בפנים. הוא קיבל נזיפה משפאק, שהיה אז עדיין הקבלן לעבודות הניקיון מטעם העירייה, ואת כל הנזק היה על שרגא לשלם, כמובן-מאליו, מכיסו. נראה שטרם היה נהוג אז ביטוח צד שלישי לנהגים בכלל ולעגלוני השירות הציבורי בפרט. שרגא המשיך להיות עגלון רק עוד זמן קצר, וגם אז – רק עם פרד אחד בלבד, ולא בזוג פרדות.

*

יום אחד ראה שרגא פועל מעמיתיו יוצא מאחת החצרות ובידו נעל. בתשובה למבטו השואל, השיב לו הפועל כי בדיוק עכשיו הוא נזקק לנעליים כאלה, ומכיוון שלגנוב אסור, לקח רק נעל אחת מן הזוג שמצא. והשנייה כבר תבוא מחר, בעצמה.

*

בפעם אחרת נשלח לנקות את המדרכה ברחוב ביאליק, יחד עם פועל צעיר ממנו, גבה-קומה, שעלה אף הוא ב-1925, פסח בר-אדון. עוד הם עומדים ומטאטאים, והנה יצאה לקראתם, מחצר אחד הבתים, אישה שדרשה כי ינקו גם את החצר שלה. שרגא, המתון בדרך-כלל, ואוהב הסדר, הקשיב בשקט לדבריה, שנאמרו באידיש, והסביר לה שאין הדבר מתפקידם, כיוון שמוטל עליהם לנקות את המדרכה בלבד. בר-אדון היה פחות מנומס ממנו. הוא השליך לעבר הגברת את המטאטא הקצר שהיה בידו, ברח מהמקום, ומאז לא חזר לעבודה בעירייה. זה לא התאים לאופיו הסוער.

לא עבר זמן רב ובר-אדון עזב את העיר והלך לחיות עם הבידואים כרועה כבשים בחורן, העלה את רשמיו בעיתון “דבר” וקיבצם בספרו הראשון, “באוהלי מדבר”, שיצא לאור בשנת 1934. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה סיפורים מקסימים, מהווי השומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים, בספרו “סוסים מספרים”. ולבסוף פנה לארכיאולוגיה ונעשה לאחד מחוקריו המובהקים של מדבר יהודה. אלמלא התרגז על אותה גברת, ואילו נשאר לעבוד עם שרגא, אולי היה מסלול חייו אחר.

*

שרגא ודבורה דיברו ביניהם רוסית בארץ תקופת זמן עד אשר הפכה שפת הדיבור בבית עברית – מתוך אידיאולוגיה של תחיית השפה העברית עם תחיית העם השב לארצו, וגם – כדי להרגיל בה את משה, שהתחיל ללכת לגן. ואולם לשרגא, שמעודו לא למד עברית בצורה מסודרת מחוץ ל“לשון קודש” ב“חדר” ובישיבה, היה המעבר לעברית היומיומית, ולהברה הספרדית – קשה יותר. ההתבטאות בעברית הפריעה לסגנונו העממי, שצמח מן האידיש. לדיבור עברי מלא עבר בהדרגה.

שרגא אהב מאוד אידיש. הוא לא דיבר עברית ברוסיה, רק רוסית ואידיש, ובארץ היתה עתה מציאות חדשה של מלחמה למען הדיבור העברי. אנשים סברו ששרגא יודע עברית אבל מעדיף לדבר אידיש. שרגא סבל מכך. הוא אהב מאוד את האידיש. כתב באידיש. היה חוק פנימי של המפלגה שאיפשר לעולה חדש להמשיך לדבר בה אידיש רק שנתיים מיום עלייתו. דבורה מספרת שכאשר ניסה שרגא לנאום באידיש, באחת האסיפות, לא התקבל הדבר בעין יפה, הורידו אותו מהבמה בצעקות: “עברית! עברית!”

שרגא לא היה לנואם בארץ-ישראל, ולא ניסה להלהיב המונים באותה רוח מהפכנית-אוראטורית שבה ניצב שנים לא רבות קודם לכן בפני פועלי הרכבת הרוסיים בקונוטופ. הדרך המיוחדת, האופיינית לו, היתה השיחה בחוג מצומצם, היכולת להקשיב, לסכם ולכוון אל התכלית. בוועידות ובאסיפות נהג אמנם לפתוח דיון ולהציב את עיקריו, אך דומה כי בפעילותו המפלגתית הרגיש “בבית” בעיקר בחברת האנשים הקרובים לו, מן החוג שנקרא לימים – “הגוש”, ואשר הצירוף של העברית המתחדשת עם הנימה הרוסית (ולעיתים גם האידישית) והרקע המשותף – איפיינו את הפאמיליאריות של משתתפיו. עם זאת, הסביבה החברתית שהכיר בארץ התרחבה עד להדהים במשך השנים והקיפה אנשים מכל השכבות והעדות, עימם עמד בקשר שוטף וקבוע.

מי שמבקש להוציא מכך מסקנה מחכימה או מורה-דרך של עבודה מעשית לעסקן ציבורי – יכול ללמוד משרגא כיצד ראוי לאדם לדעת את מגבלותיו, לפעול במסגרתן, ולעשותן מקור להשפעה ומנוף להגשמת מטרותיו. אך בעיני שרגא לא היתה מעולם עוצמתו מטרה-לעצמה, ואף שוודאי נהנה מכוח-השפעתו, באותה דרך אירונית-עממית של הסתכלות בסובבים אותו, ראה בה, ככל שנקפו השנים, רק מכשיר לקידום ולביצוע הדברים שבהם האמין.

 

פרק י"ב: פעילות מקצועית בעירייה    🔗

עד מהרה לקח שרגא חלק נכבד בעבודת האיגוד המקצועי של פועלי העירייה. כבר בשנת 1925 נעשה לראש ועד פועלי-הניקיון, זאת בנוסף להיותו פועל מן השורה במחלקה. אותה תקופה החלו חיפושי-דרך לארגון כולל של פועלי העירייה. עד אז היו קבוצות של פועלים: מפני-אשפה, מנקי-רחובות, עובדי מפעל המים והעבודות הציבוריות – בעלות ועדים משלהן, וכן היה לפקידי העירייה ועד נפרד. ב-1927 הוקם ארגון כללי של הפועלים, כמאה במיספר, ושרגא נבחר לשמש יו"ר ועד הפועלים הכללי של העירייה. ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1932.

החל משנת 1928 היה שרגא מעורב בפעילות לאיחוד שני ארגוני העובדים של עיריית תל-איב, ארגון הפועלים וארגון הפקידים. האיחוד התבצע מאוחר יותר, והארגון היה לאחד ממקומות העבודה הגדולים ביותר בתל-אביב. ארגון פועלי העירייה הגיע להישגים, שנעשו במרוצת השנים נחלת כל עובדי העירייה: קביעות בעבודה, שעות עבודה ביום ובלילה, חופשה שנתית, ימי מחלה, בגדי עבודה, ביטוח במקרה מוות, תשלום במקרה של תאונה בעבודה, השתתפות בהבראה, קופת תגמולים, נורמות בעבודה והסדרת יחסים תקינים בין העובדים להנהלת העירייה.

שלושים ושבע שנים עבד שרגא בעיריית תל-אביב, עשרים וחמש מהן בניקיון הרחובות ובסילוק האשפה, מתוכן שבע שנים מלאכת פועל פשוט, במו-ידיו. עבודתו היתה בעיקר בלילות: מחצות ועד שעות הבוקר המוקדמות. רק בשתים-עשרה שנות עבודתו האחרונות היה מתחיל את יום עבודתו “מאוחר” יותר: בארבע או חמש בבוקר. בשעות אלו סבב בתל-אביב עם איצקוביץ', נהג העירייה, שהיה דופק על תריס הבית בשעות הבוקר המוקדמות ומעיר בקריאותיו: “נוסוביצקי! נוסוביצקי!” – את כל תושבי הרחוב. השניים היו סובבים ברחובות העיר המנמנמת, בודקים, לומדים ועוזרים. אלה הרחובות שגריהם עתידים לעמוד דומם ולשבות ממלאכה בעת שיעבור מסע ההלווייה של שרגא, בדרכו לבית-העלמין שברחוב טרומפלדור.

במהלך עבודתו נבחר על-ידי חבריו למנהל עבודתם, אחר-כך למפקח ראשי של שירות הניקיון, ולבסוף מונה כסגן מנהל המחלקה לתברואה.

“מדוע לא רצה אבא להיות ראש מחלקת הניקיון?” – אומר משה נצר, לאחר שנים, “לא היתה לו נטייה לזה. הוא לא רצה להתרחק מאנשים ולעסוק בתיכנון ובאדמיניסטראציה. ואם היה לו רצון לפעילות ציבורית בתחום הזה, העדיף להשקיע אותה בקואופראציה.”

שרגא לא שאף לעמוד בראש מחלקת התברואה, משום שראה בכך תפקיד מקצועי-טכני בעוד הוא עיקר עניינו היה במירקם היחסים עם העובדים. זו היתה תכונתו, ואולי גם הנאתו – לעסוק רוב הזמן לא בנושאים טכניים ומינהלתיים אלא בבני-אדם, לעזור להם, לארגן אותם ואף להיטיב את מצבם, זאת כחלק מהשקפתו הסוציאליסטית ומטבעו העממי. התרכזות זו בגורם האנושי עלתה בקנה-אחד עם פעילותו המפלגתית של שרגא. שלא כעסקנים האחרים, נמצא הוא במגע יומיומי עם “עמך”, האזין למתרחש בקירבם, קנה לו ביניהם מעמד של בעל-השפעה, ובמקביל היה למעביר רחשי-ליבם ל“חלונות הגבוהים”.

הוא לא התהלך ממורמר על כך שחבריו, בעלי-התפקידים בהסתדרות, שלחוהו להיות פועל-ניקיון. הוא לא התנכר לחבריו-לעבודה, ולא ראה בעבודתו ירידה חברתית, כביכול. פרדי נפתלי, נהגו המסור במשך שנים רבות (זאת כבר מטעם מרכז מפא"י, בתקופת המדינה), מעיד כי לא היה יום בו לא הזכיר שרגא בשיחתו עם בני-דברו פעם או פעמיים את העובדה שהיה מנקה רחובות. ואכן, זו התקופה שעליה היתה גאוותו, תקופה שעיצבה את מעמדו בעיר ובקרב אנשי השכונות.

בספרו “רשימות מפנקסי” אומר שרגא: “מתוך שמונים שנות חיים, כחמישים שנה הקדשתי, יחד עם רעייתי דבורה, למען תנועת העבודה. פעלתי בתוך המפלגה משום שראיתי בה מסגרת רעיונית למימוש ערכים בהם האמנתי. פעילותי המפלגתית לא באה כדי לאפשר לי להחליף את מטאטא הרחובות בשרביט מלכות. ההשפעה שהיתה לי על מהלכי העניינים נבעה באופן טבעי ממעורבותי ומהשתתפותי הפעילה בהתרחשויות שהיו במשך כל אותן שנים. עלה בגורלי לחיות בתקופה מיוחדת ביותר בתולדות העם היהודי, אולם חלקי במהלך העניינים רחוק מלהזכיר דראמה. אולי תהיה זו אכזבה לאותם אנשים בציבור הישראלי שהיו מעדיפים לגלות במעשיי מרכיבים אפלים ואפופי תככים, אולם האמת הפשוטה היא שדרכי לא היתה דרך של רדיפת שררה וכוח, אלא דרכו של פועל עברי המנסה לעשות בזמנו החופשי למען הכלל. ואילו היה עליי להתחיל מחדש את חיי, הייתי חוזר ובוחר באותה דרך בה הלכתי עד כאן.” (שם. עמ' 42).

*

במקביל לעבודתו כפועל-ניקיון המשיך שרגא בפעילות ציבורית ומפלגתית. ראשית דרכו היתה להצטרף לקבוצת “אבוקה”. להקמת קבוצה זו נותן יונתן שפירא, בספרו “אחדות העבודה ההיסטורית”, הסבר ארגוני-כוחני: בשנים 1924–1925 חלה התעוררות רבה בסניפי אחדות-העבודה בארץ. גל החברים הפעילים מחוץ-לארץ, שעלו ארצה, מצא את המנגנון ההסתדרותי חסום בפניו כי בו ישבה הנהגת המפלגה, לפיכך היה קל יותר לפעילים אלה להיכנס לעבודה המפלגתית לה הוכשרו מניסיונם הפוליטי בחוץ-לארץ. הדבר הביא לעמדות מנוגדות בשאלת האיחוד עם “הפועל הצעיר”, בעוד ההנהגה של המפלגה, שיושבת רובה בהסתדרות, תומכת באיחוד מלא כדי לחזק בה את כוחה – התנגדו החברים החדשים, יוצאי צ"ס, לאיחוד הזה, ותמכו בתוכנית האלטרנאטיבית לאיחוד, והיא: “הקמתו וחיזוקו של מנגנון המפלגה. תוכנית זו איפשרה להם פעילות בשטח. פעולה שמיומנותם הפוליטית וניסיונם הכשירום לכך.” (שם. עמ' 138).

לאחר היסוסים החליטה אמנם ההנהגה לדחות את האיחוד ולהתמסר להקמת המנגנון, אך בתוך תהליך זה קמה קבוצת קפלנסקי, לה היו הסברים אידיאולוגיים. קפלנסקי האשים את המנהיגים שהם מסורים להסתדרות יותר מאשר לאחדות-העבודה, וכי העדפה זו מביאה אותם להזנחת הסוציאליזם.

בסניף תל-אביב של אחדות-העבודה, ששרגא היה חבר בו משנת 1926, התארגנה עתה קבוצה אופוזיציונית להנהגה, והחלה להוציא עיתון בשם “אבוקה”. קבוצה זו, שהיתה מורכבת מיוצאי “פועלי-ציון” אך גם חברי צ"ס תמכו בה, ניצחה בבחירות שנערכו בסניף אחדות-העבודה בתל אביב ב-1.2.1926. הניצחון עורר עליו את זעמו של בן-גוריון, אז – המזכיר הכללי של ההסתדרות, והשני-במעלה בהנהגת אחדות-העבודה לאחר ברל כצנלסון. בן-גוריון טען שזה אינו זרם אידיאולוגי אלא פראקציה, סיעה, על כל המשמעות הבדלנית הנובעת מכך. טבנקין תבע אז החלטה האוסרת על קיום פראקציות.

מה משך את שרגא לקבוצת “אבוקה”? כזכור היה ברוסיה חבר “ראדיקל-פועלי-ציון”, ומתברר שמעודו לא נעשה חבר-ממש בצ“ס ולא ב”צעירי ציון", עד בואו ארצה. מספרת דבורה, כמעט שלא היו במפלגה אחת, למרות האיחוד שהושג בשעתו. ברוסיה נטתה דבורה יותר לכיוון הציוני, ואילו שרגא – לסוציאליסטי (בארץ, לימים, נעשה שרגא תומך נלהב בכיוון הממלכתי, הבן-גוריוני, בעוד דבורה נשארה יותר מעמדית בדיעותיה).

באותו קיץ ראשון בתל-אביב בשנת 1925, נטה שרגא אחר קבוצת החברים ב“אבוקה”, שדיברו לליבו יותר מאשר חברי הצ"ס, ואחר דיעותיהם באשר לעתיד המפלגה. הוא הצטרף, צעד לא-אופייני לו להבא – לקבוצה הקטנה והאופוזיציונית. יש לזכור שבאותה תקופה עזבה את הארץ קבוצה מגדוד-העבודה, בראשות מנדל אלקינד, וחזרה לרוסיה. היתה במפלגת אחדות-העבודה אווירה נגד נטיות והתארגנויות בעלות אופי מתבדל. אחד ממנהיגי הקבוצה האופוזיציונית, קולטון, הקצין לאחר זמן לא רב, פרש והצטרף למפלגה הקומוניסטית.

הרוחות סערו. בפגישה הראשונה במסגרת אחדות-העבודה, שהתקיימה בסניף המפלגה, בצריף ברחוב אלנבי 6, ליד הים, היה שרגא, לדברי דבורה, עד לקטטה בין החברים. במפלגה כבר היו שתי סיעות, ושרגא הצטרף לסקציה “אבוקה” יחד עם לוין, “בחור יפה וטוב,” ואביו של עמוס קינן.

לקראת הבחירות בסניף המפלגה, בראשית שנת 1926, כשנה וחצי לאחר עלייתם, ואולי גם בעקבות הקטטה, באו אל דבורה, נמיר וארן, חבריה מצ"ס, להזהירה מפני עמדתו של שרגא, ולשכנעה שלא תצביע בעדו. לדבריה הם פחדו אותה תקופה מהתארגנות בהשפעת הברית העולמית של פועלי-ציון בחוץ-לארץ (שכנראה תמכה בקבוצה האופוזיציונית, ואשר היחסים בינה לבין מפלגת צ"ס היו מתוחים), ולא ידעו על הגוון המיוחד של “ראדיקל-פועלי-ציון” שממנו בא שרגא.

דבורה הסבירה להם שאינם מכירים עדיין היטב את שרגא. הוא עוד יתרום רבות למפלגה ולציבור הפועלים. ואילו היא – בשום אופן לא תצביע נגדו.

בסופו-של-דבר נראה שצדקה. לימים התבלט שרגא יותר מרוב חברי אותה קבוצה אופוזיציונית, למעט קפלנסקי. זלמן ארן היה לידידו-בנפש, וכן נמיר. ידידותם של השלושה: ארן, נמיר ונצר, היתה לקירבה אישית עמוקה ולרעות פוליטית חזקה ומפרה, והפכה מאוחר יותר לשם-דבר בחיי הבית ובחיי המפלגה. דבורה אומרת, בחיוך אוהד וגאה, ששרגא “לקח”, או ירש ממנה, את שני ידידיה אלה.

*

היכרותו הראשונה של שרגא עם דוד בן-גוריון היתה כאשר הגיע לידיו ב-1918 ספרם של בן-גוריון ויצחק בן-צבי, “ארץ ישראל”, באידיש. זה היה, לדבריו, ספר הלימוד על ארץ-ישראל לדור שלם של נוער ציוני-סוציאליסטי.

בשנת 1923 פגש שרגא בבן-גוריון בתערוכה החקלאית העולמית במוסקבה, והתרשם עמוקות מאישיותו ומעוצמת שיכנועו בצדקת הדרך הציונית. בשנת 1925, מאז הגיעו ארצה, ראה שרגא את בן-גוריון פעמים אחדות באסיפות פועלים. “זכורה לי במיוחד,” הוא מספר, "אסיפת פועלים מובטלים בחצר גימנסיה ‘הרצליה’ בתל-אביב בשנת 1926. עמדנו אז והקשבנו שעה ארוכה לדברי בן-גוריון על בניין הארץ ותפקידי הפועלים בה. באמצע הנאום נשמעה קריאת-ביניים של אחד הפועלים, שהיה מוכר כקומוניסט:

"‘מנהיג, תן תשובה!’

"(והיו שטענו שצעק ‘מנהיג תן לחם!’)

“תגובת הנאספים היתה סילוקו של אותו אדם. הנאום עצמו נמשך שעתיים תמימות. בן-גוריון לא הבטיח באותו נאום דבר, אלא סיפר על הקשיים מולם אנו עומדים בבניין הארץ וקרא לכיבוש העבודה העברית ולהגנה עצמית. לנוכחים במקום היתה הרגשה שלפניהם מנהיג אמיתי שאינו מנסה לזרות אבק בעיניהם ולכסות על המצב הקשה בהבטחות חסרות כיסוי.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 43–44).

לבן-גוריון היתה מנהיגות מלהיבה, פומבית, רהוטה, והמטרות שהעלה בנאומיו ושעליהן כתב, היו משותפות וקרובות לליבו ולאמונת עולמו של שרגא, שאמנם התרחק כל ימיו מן הפומביות.

לבן-גוריון היתה ראייה מפוכחת של המציאות, זו היתה גם תכונתו של שרגא.

משניהם רחק הייאוש, היה מנוגד למזגם.

בן-גוריון הציע דרך מעשית, קשה, זו תאמה את ניסיון חייו של שרגא ואת גישתו לפתרון בעיות.

את שניהם איפיינו אמונה עיקשת בצדקת הדרך, ומאבק גמיש ופרגמאטי להגשמתה.

לשרגא החלה מסתמנת, בדמותו של בן-גוריון, אפשרות שבה יוכל להגשים את עצמו ולהגדיר את עצמו כדרך-חייו הפוליטית והאידיאולוגית, או, לימים, בניסוח שאינו שלו – חיזוק המפלגה למענה ולמען המנהיג, חיזוק המנהיג למען המדינה, ובניין המדינה – כהגשמת חזון הציונות הסוציאליסטית.

 

פרק י"ג: “אם רק אני וקיציס נתהפך – יהיה יותר שקט בתל-אביב!”    🔗

ברבות השנים איבדו זוהרם מקומות העבודה, שהיו בראש מאוויהם של פועלים עבריים באותה תקופה – להיות פועל בניין ומוטב בקבוצה קבלנית, להיות פועל קבוע בעירייה, בניקיון ובתברואה. משה אינו זוכר שהיתה הרגשת בושה כלשהי במקצועו של האב. היתה זו, לדבריו, “עבודה בטוחה, מסודרת, אף שלא מכובדת ביותר.”

רינה זוכרת את גאוותה, כאשר היתה יכולה להשיב ש“אבא פועל” לשאלת מורתה רחל, בבית החינוך, שביקשה לדעת את מקצועו של האב כדי לכתוב את הפרטים במקום המתאים ביומן הכיתה. לימים, כאשר שרגא עלה בדרגה, הרגישה רינה שלא בנוח כאשר נאלצה להשיב: “אבא עכשיו פקיד.”

“מדוע אבא עובד תמיד בלילות?” – נהגו לשאול בילדותם השניים.

“מפני שלאנשים שקמים בבוקר צריך שתהיה עיר נקייה. לכן אבא משכים קום.” היו ההורים מסבירים להם.

שעות העבודה אכן היו מתחילות בין שלוש לארבע לפנות-בוקר. האב, עם המטאטא הגדול בידו, היה לוקח לעיתים את משה מוקדם בבוקר להראות לו את עבודתו. ניצב בקבוצה יחד עם חבורת תימנים, ואשכנזים אחדים, שאמנם נעשו מנהלי-עבודה כעבור זמן לא רב.

שרגא לא נהג במכונית מימיו. לימים, כשעבודתו כבר היתה פיקוח על קבוצות עובדים, הפכה מכונית-המים העירונית הירוקה, בעלת המיכל, שהילדים קראוה בשם “האוטו הַמַּשְׁפְּרִיץ” – לכלי-התחבורה בו היה מגיע, עם איצקוביץ' נהגהּ, שהיה לעוזרו הקבוע – לכל פינה, לכל פועל, לראות אם התייצב במקום עבודתו, ולומר לו מילה ובה.

“האוטו המשפריץ” הכניס מימד נוסף לחייהם של הילדים משה ורינה. לא רק שאבא גאה על עבודתו, שבזכותה העיר נקייה מדי בוקר, אלא שבזכות היחסים הטובים עם איצקוביץ' יכולים היו להצטרף אליו לנסיעה ואפילו לקחת בני-דודים וחברים לסיבובים באוטו הירוק, בעל שני המזלפים מצדדיו, שהיה מרביץ במים את הרחובות היבשים ומדיף ריח משכר של גשם ראשון גם בימים שחונים וחמים; תחושה שמי שזכה לחוש בה בילדותו, כשהמים המעלים ריח של אבק לח מרטיבים את רגליו היחפות, הנתונות במכנסיים קצרים – לא ישכחנה לעולם.

*

בין העגלונות קצרת-הימים, לתקופת איצקוביץ' שהסיעוֹ ב“אוטו המשפריץ”, שימשו את שרגא כלי-רכב אחרים. כשהחל בעבודת הפיקוח, היו אלה אופניים, שעליהם גם היה מרכיב את דבורה ומסיעה לעבודתה בבית-ספר ערב של “הנוער העובד” או למרכז לתרבות של ההסתדרות, ששכן בצריף שברחוב נחמני 4. לאחר זמן, כשעלה שרגא לדרגת פיקוח גבוהה יותר בעירייה – קיבל אופנוע BSA.

מספר משה: "אבא נהג באופנוע כמי שאין לו רישיון. אנחנו חשבנו שלעולם לא יוכל להוציא רישיון – לא בגלל איזה חוסר-בטיחות ברכיבתו אלא דווקא מפני בטיחות-היתר שאיפיינה אותה. כיום היה מקבל, ודאי, את אות הנהג הזהיר.

“כשהיה אבא מזמין מישהו לישיבה או לפגישה, והלה היה שואל אותו: ‘באיזה בית קפה?’ – היה אבא עונה לו: ‘אין צורך. אני יוצא מהבית באופנוע בשעה זו וזו, ואתה יכול להתלוות אליי מפינת ארלוזורוב-דיזנגוף.’ – ‘אבל איפה נשב?’ – היה הלה מתעקש. – ‘אני אסע ואתה יכול ללכת לידי, על המדרכה, ולדבר איתי…’”

“ואם תתעייף בהליכה – פשוט תרים רגל ותשב מאחוריי, וכך נמשיך בשיחה…” – משלימה רינה את דברי אביה בסיפור.

בעקבות הסיפור הזה, רצה פעם משה לבדוק מהי באמת מהירות הנסיעה של אביו, והציע: “אבא, בוא נראה מי יגיע קודם, אתה תרכב על האופנוע ואני אצעד לידך ברגל.”

השניים יצאו לדרך, אך בפינת דיזינגוף ושדרות קק"ל [כיום שדרות בן-גוריון] פגש אותם מישהו ואמר:

“שלום שרגא, יש עניין דחוף, אפשר ללוות אותך?”

כך נקטעה התחרות בין הבן לאב, עקב בעיות השעה הדוחקות.

לדעת שרגא, כלי-התחבורה לא נוצר כדי להתהדר בו, אלא כדי להגיע באמצעותו למקום שנחוץ להיות בו. משום כך לא שאף מעודו להגיע למעמד של מי שברשותו מכונית, ולא למד נהיגה בה. רכיבתו האיטית על האופנוע, במהירות הקרובה להליכה, שהיתה לשם דבר ברחובות תל-אביב, מלמדת על תכונה אופיינית לשרגא – הזהירות היתירה.

*

מה פירוש זהירות יתירה? – עם פרישתו לגמלאות בשנת 1963, נפרד משרגא, בשם ארגון עובדי עיריית תל-אביב, חברו מ. זילברמן, שציין, בין היתר, במעין בדיחותא, ששרגא לא התנדב לצבא כי: “פחד הרובה מלווה אותו מימי נעוריו והוא בורח לשמע הירייה הראשונה, אך על כל מאורע המתרחש בחברה ה’ציווילית', בו דרושה יד עוזרת לציבור, לתנועה, למדינה – הוא הראשון. תהיה זאת עבודה שחורה שאחרים סולדים ממנה, או בוחלים לזהם בה ידיהם – אין שרגא בוחל בה.” (“שערים”, פברואר 1963, עמ' 45).

“אבא לא היה מפחד,” אומר משה, "הוא היה ‘סוּפֶּר-זהיר’ מטבעו. היתה על כך הלצה הקשורה בזיאמה [ארן] חברו, שהיה נתון לפחדים ונטה להשפיע גם על אבא. זיאמה שואל את אבא: ‘מה אתה עושה כשיש אזעקה?’ – ‘אצלי אין דבר כזה,’ עונה אבא, ‘אני נכנס למקלט עוד לפני האזעקה.’ – ‘ומתי אתה יוצא?’ – ‘באזעקה הבאה.’

“אצל אבא נבעה זהירות-היתר מתוך נטייתו החזקה לסדר, והקפדתו שלא ישתבש. יש מלחמה – יש מקלט – צריך לשבת בו…”

“למרות הצהרותיו של אבא על היותו ‘זהיר’ ו’פחדן' כביכול,” אומרת רינה, “הנה במציאות התמונה היתה שונה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה הוא הראשון שיצא מהמקלט בעת ההפצצות על תל-אביב, רץ למקומות שנפגעו על מנת לסייע בפינוי הפצועים וההריסות, ובהחזרת הרחוב לחייו הרגילים. התחושה של חשיכה במקלט, זמזום מטוס מתרחק, והחרדה לאב שיצא לעלטה בשעה שאחרים עודם חוסים בביטחה במקלטים, תלווה אותי עוד שנים רבות.”

בשנים ששרגא עבד במחלקת הניקיון של העירייה חלו תקופות ממושכות של מתיחות ביטחונית ומאורעות דמים. מי שעבד בניקוי מדרכות בדרך תל-אביב-יפו או ברחובות שבזי והירקון, הה מסתכן בנפשו, שכן אירעו שם חילופי-יריות בין אנשי ההגנה לערבים.

שרגא: “כל נסיעה למגרשי אשפה מחוץ לעיר היתה אף היא בגדר סכנת-נפשות. אולם היינו, בכל זאת, יוצאים לנקות את הרחובות בגבולות העיר כשם שפועלי מפעל המים היו יוצאים לתקן את הצינורות באזורי הסכנה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 32).

“מדוע אמרו על שרגא שהוא פחדן?” – שואלת דבורה, ועונה: “זה הוא היה אומר על עצמו, אולי כי לא נרשם בהגנה. אבל בחצר הבית היה סליק. פעם יעשו חפירות – וימצאו. ‘שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט! – אל תיבהלו!’ זאת אימרה שלו, שחזר עליה תמיד, שצריך להאמין שיהיה טוב. ובכל זאת, איש שלא היה יכול לראות דם, היה נוסע כל יום עם מכונית האשפה, דרך יפו, לרוקן אותה.”

רינה מספרת שבימי מלחמת השחרור היה אביה לוקח אותה בבוקר, במכונית העירונית, תוך בקרה של ניקוי הרחובות, כדי להביאה לעמדה שבה הוצבה, ואשר נמצאה בדרום העיר, ברחוב הנתון לצליפות הערבים, ממסגד חסן בק. שרגא היה יורד עימה, עומד ומחכה שתישמע צליפה אחת – ואז תחצה רינה את הרחוב. זה שרגא, כל בוקר, מלווה את בתו לעמדה.

*

פחדנות? זהירות יתירה? חשאיות? עבודה שחורה? שאיפה לסדר? שלא תהיה פאניקה? סתם הומור עממי? שרקצאך נישט? לא להיבהל – אולי משקעי הרגעים שבהם כמעט שהוצא להורג, בינואר 1922, בסוסניצה? – יהודי צעיר, מהפכן, שנאסר, שהסתכן בדרכי המחתרת ברוסיה, שהיה שחיין מעולה, ובגלי הים התיכון אינו שוחה? – מה ההסבר?

שרגא לא היה איש ניגודים אלא אדם בעל שלמות עצמית ותואמות גמורה – מטבעו, מעקרונותיו, ומחוכמת חייו. מי שהכיר את אופיו והליכותיו היה יכול לשער כמעט בביטחה כיצד יתנהג בכל מצב. ענייני ביטחון לא היו מעולם התחום שלו.

לימים, כאשר מילא חלק מכריע בהתרחשויות שאירעו במפא“י בתקופת “הפרשה”, העיד על עצמו: “ב-1960 החלה להתפרסם ‘פרשת לבון’ שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה. בדרך כלל לא עסקתי בענייני ביטחון.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 53). כל שעניין אותו אז היתה התגייסותו לתחום “העבודה השחורה” – כיצד להבטיח את המשך מנהיגותו של בן-גוריון, שמבלעדיו תתקשה מפא”י להנהיג את המדינה, ושמבלעדיה המדינה או החזון הציוני – נתונים בסכנה. הנושאים הביטחוניים נראו בעיניו שייכים, ללא ערעור, לסמכות המופקדת עליהם, בן-גוריון.

שרגא נהג לומר: “בחקלאות אני מבין? – לא. אני סומך על גבתי. בכלכלה אני מבין? – לא. אני סומך על אשכול. בביטחון אני מבין? – לא. אבל מדוע דווקא בתחום הזה כל אחד חושב שהוא מבין, אפילו יותר מבן-גוריון?”

כל שנותיו בארץ היתה פעילותו הציבורית מונחית בחושיו המחודדים – לדעת את מגבלותיו ולפעול רק בתחומיהן. לא אוראטור, לא מיניסטר, לא דיפלומאט וודאי וודאי שלא גנראל – שרגא נצר מעודו לא התיימר לעסוק בענייני ביטחון: לא כטוראי, לא כמפקד, ואפילו לא כעסקן מפלגתי בעל דיעה והשפעה.

*

איש קשה ותובעני כלפי פועליו היה דב גפן, מנהל מחלקת התברואה של עיריית תל-אביב, שתחת פיקוחו עבד שרגא במשך שנים רבות. בדברי פרידתו במסיבה משרגא, שיצא לגמלאות, אמר:

“ברצוני להזים את האגדה, בעיניי היא עלילה, כאילו עבודתו של נצר בעירייה היתה תחביב. עבדתי עם נצר כמה עשרות שנים ו’משטרו הצבאי' של גפן [עצמו] לא היה כל כך קל. ובכן זוהי עלילה ממש. נצר פעל והשתתף באופן פעיל ויעיל ומועיל בכל העבודה הקשה והמרובה של המחלקה לתברואה, בכל השכלולים ובכל השיפורים. הוא עשה את זה בשקט בלי התעוררות יתירה, בלי פרסומת כל כך רבה.” (“שערים”, פברואר 1963, עמ' 44).

לדברי דבורה: “גפן, מנהל המחלקה הסניטארית בעירייה, מאנשי העלייה השנייה, מנהל-עבודה ו’בוס' של שרגא, היה אמנם אדם קשה שתבע עבודה, סדר וארגון, ואולם הדבר התאים לאופיו של שרגא: סדר צריך להיות.”

שרגא, בדברו על אודות גפן, שהיה מורו ומדריכו בעבודה, מאשר: “אצלו למדתי כמה דברים הנחוצים לי אפילו בעסקנותי. קודם כל התכונה לשמור על סדר, לא תמיד אנשים מרוצים מזה. מר גפן שקד בקפדנות על משמעת בעבודה.” (שם, עמ' 47).

גפן, שהיה איש-ספר, חיבב את שרגא, ולדברי דבורה שרגא חייב לו בהרבה את סגנונו העברי. גפן עזר לו בהסתגלות למעבר, שלא היה קל – מעברית של בחור-ישיבה לשפה חיה, מדוברת ונכתבת.

*

אחת הדמויות הססגוניות והדומינאנטיות בתל-אביב של שנות העשרים והשלושים היתה יוסף קִיצִיס, שעמד בראש מועצת הפועלים בעיר וריכז את האיגוד המקצועי ואת חלוקת מקומות העבודה. החבר קיציס עורר סביבו התנגדות לא-מעטה.

יצחק בן-אהרון מתאר את קיציס כאדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה. דמות של אדם טולסטויאני המהלך לבוש רובשקה רוסית קשורה בשרוך על מותניו, מקל בידו, ועם זאת מעורה מאוד בכל האינטריגות האפשריות של בניין כוח ופעילות כוחנית, מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש, ריכז איגוד מקצועי שחלש על מקומות-עבודה מבוססים, שהיתה להם עבודה להציע, שקבעו ונתנו את הטון.

עם יוסף קיציס אירגן שרגא את הקבוצה הראשונה של עשרים ושניים פועלי הניקיון בַּרחובות, ויחד איתו אירגן את הקבוצה השנייה של עשרים ושלושה פועלים שעבדו אצל הקבלן שפאק בפינוי אשפה. יחד הקימו את הארגון הכללי של הפועלים בעיריית תל-אביב, ששרגא עמד בראשו שבע שנים, מ-1925 עד 1932. לקיציס, לשרגא, ולוועדי הפועלים היה חלק רב בהישגים הרבים שהשיגו עבור פועלי העירייה ובתוכם ההישג הגדול של עבודת חמש שעות בלבד לעובדי לילה, שש שעות למתחילים בשעה שתיים בלילה, שבע שעות למתחילים בחמש לפנות-בוקר, ושמונה לעובדים ביום. מלבד זאת דאגו לבגדי עבודה לפועלים, וכדומה.

שרגא וראש עיריית תל-אביב משך שנים רבות, ישראל רוקח, נכנסו לעבודתם בעירייה באותו חודש ממש. למרות הבדלי השקפותיהם, והשתייכותם המפלגתית השונה, נרקמו ביניהם במשך השנים יחסים חבריים, שלא נעדרו מהם גם מעמדים קומיים-כמעט. מספר שרגא:

"אני נזכר, כאשר הופענו לפניו [לפני ישראל רוקח] למשא-ומתן, כנציגי ועד הפועלים, הוא ביקש ממני דבר אחד:

"‘אני מוכן לגמור כל משא-ומתן אך אל תביא את קיציס!’

"בדרך כלל הייתי מופיע יחד עם אביגדורי או עם קרוון [אביו של דני קרוון], עם טייכמן או עם שומרוני. אבל ידעתי שאם איני יכול לקבל אצלו את המבוקש עבור העובדים, הייתי נוהג לומר לו:

"‘אדוני, אני מצטער מאוד אבל אני מוכרח להביא את יוסף קיציס.’

"ואז היה מסיים: ‘עזוב אותי.’

"זה היה מספיק. ואז ידעתי כי הישגתי כמה מתביעות הוועד. האיום הגדול בשבילו היה כאשר היה שומע את שמו של יוסף קיציס. הייתי עם מר רוקח ביחסים טובים אבל הוא היה אומר לי:

"‘אדון נוסוביצקי, אני מבקש אותך, אינני יכול לדבר עם קיציס. הוא מתחיל לצעוק עם המקל ודופק עם המקל. למה לך כל זאת?’

"בצורה זו היה מסתיים גם המשא-ומתן עם דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב. יוסף קיציס לא היה מתבייש לבוא לישיבת הנהלת העירייה, היה פותח את הדלת, מתיישב ואומר:

"‘עכשיו תחליטו, ששני הפקידים שקיבלתם לעבודה לא דרך ההסתדרות – יפוטרו!’

“וכמובן שברוב המקרים הוא היה המצליח. בדרך כלל היה קיציס שומע בקולי. שנינו היינו תמיד מסתדרים. ישראל רוקח ואני היינו מבחינה פוליטית מנוגדים, אבל זה לא הפריע לנו לקיים יחסים ידידותיים וטובים בינינו. בדרך כלל העניין המפלגתי לא היה גורם בין עובדי העירייה והיה לו יחס שווה לכל העובדים. תמיד היינו מוצאים הבנה מלאה בעבודתנו המשותפת.” (“שערים”, פברואר 1963. עמ' 47).

*

לקראת אחת ממערכות-הבחירות התקיימו אסיפות בשכונת הקווקאזים ובנווה-שאנן. שרגא, שכבר רכב על אופנוע ה-BSA שהועמד לרשותו על-ידי העירייה, נמנע מלהשתמש בו לצורך נסיעה לאסיפה המפלגתית. בסמוך לאסיפתו התקיימה האסיפה שבה נאם ראש-העיר, מר רוקח, מטעם המפלגה היריבה, הציונית-כללית, חוגי האזרחים, כפי שנקראו אז. בגמר אסיפתו התפלא שרגא לראות את רוקח מחכה לו, במכוניתו, להסיעו חזרה לביתו. שרגא היה גאה בדברי רוקח, שנאמרו, ונדפסו בחוברת “שערים”, בטאון ארגון עובדי העירייה:

“שני הפועלים הראשונים, המוכשרים ביותר שהכרתי בימיי, הם אביגדור ויגדורזון ושרגא נצר.”

*

ואולם, היריבויות המפלגתיות באותן שנים היו סוערות מאוד, בייחוד לאחר רצח ארלוזורוב. אחד מעובדיו של שרגא בעירייה היה רוויזיוניסט ואילו אשתו עבדה בארגון אימהות עובדות, שדבורה היתה אז מן העומדות בראשו. כשנולד לזוג בן, ב-1936, ביקשה האישה להזמין לברית גם את שרגא. האב הודיע שאם יבוא שרגא, יחרים הוא את הברית של בנו-בכורו. עד היום אין הבן יודע איך נגמר אותו קרע, אשר שנים דובּר בו בין הוריו.

*

בשעות הקטנות של הבוקר, שלוש או ארבע, לאחר גמר עבודתו הלילית בטיאטוא הרחובות, היה שרגא נוהג לבוא, יחד עם קיציס, למערכת עיתון “דבר”. היו יושבים, שותים תה וקוראים בעיתון הטרי. לאחר מכן היו מלווים את ברל כצנלסון, עורך העיתון ושכנו של קיציס, בדרכו הביתה. ברל היה נוהג לשאול את האנשים שלידו מי הם, מה הם עושים בדרך-כלל, במה עבדו באותו יום. תחילה לא העז שרגא לפנות אליו בדברים, אולם: “גם משמיעת שיחתו עם האחרים היתה לי הרגשה של התרוממות-רוח.” (רשימות מפנקסי", עמ' 146). השיחות שהיו לשרגא, בהזדמנויות אלו, עם ברל, היו מן החוויות היפות בחייו.

פעם יצא ברל מצריף ה“אהל” שנמצא ברחוב הירקון, מישיבה חשובה, ולא היה לו כלי-רכב כדי להגיע לביתו ברחוב מזא"ה. הוא ניגש אל שרגא, שברשותו כבר היה אז אופנוע, ואמר:

“אני רואה שפה יש לך איזה מכונה על שני גלגלים. תיקח אותי הביתה?”

אמר לו שרגא: “אותך, ברל, אני לא לוקח הביתה.”

אותה שעה יצא גם קיציס מן הישיבה, ושאל את שרגא: “ואותי אתה לוקח?”

אמר שרגא: “ברצון.”

שאל ברל: “אתה רוגז עליי?”

ענה שרגא: “לא. חס ושלום.”

“אז מדוע אותו אתה לוקח ואותי לא?”

“תאר לעצמך מה יכול להתרחש אם אני אקח את ברל כצנלסון על האופנוע ויקרה לנו איזשהו דבר בדרך – תנועת הפועלים אבודה, המפלגה אבודה. אבל אם רק אני וקיציס נתהפך – פחות אנשים יקללו, יהיה קצת יותר שקט בתל-אביב ותיפסקנה הקללות הנמרצות במועצת פועלי תל-אביב.”

*

לימים, בתקופה בה הפגינו מחוסרי-עבודה בעיר, וטענו שמקפחים אותם בחלוקת העבודה (זה הרקע שעליו צמחה סיעה ב' במפא"י), התקיימו במפלגה בחירות פנימיות, לרשימת המועמדים שיתמודדו מטעמה בבחירות למועצת פועלי תל-אביב.

קיציס זכה במקום שלישי, לאחר נמיר ובקר. למחרת קרא בעיתון “דבר” כי שובץ במקום שלפני האחרון, כשברל כצנלסון סוגר את הרשימה. קיציס היה אז כבר כבן שישים, אבל לא איבד דבר מהטמפראמנט שלו וערך סקאנדאל גדול:

“עכשיו אני צריך לשאול את שרגא נצר מי העביר אותי מראשית הרשימה לסופה. יפה ששמו אותי ליד ברל, ממילא אני גר בבית לידו ואנו ידידים טובים, אבל איך זה העבירו אותי מהמקום השלישי למקום שלפני האחרון?”

לדברי שרגא ההעברה לא היתה פעולה עצמאית שלו, אך כבר אז ראו דווקא בו אחראי לקביעת מקומו של כל מועמד. מה שאירע הוא שקיציס גרם להרבה סערות בציבור הפועלים בעיר, בתוקף תפקידו כאחראי על חלוקת העבודה, לכן סוכם בצמרת המפלגה שנחוץ להרגיע את הרוחות ולהרחיקו מן השורה הראשונה. שרגא, אז בראשית שנות השלושים שלו, לא היה מעז לעשות זאת על דעת עצמו.

ואולם, מה שהיה צריך לעשות – עשה.

*

וקיציס, ששם עין על שרגא שעה שעבד בקבוצת פועלי הניקיון הראשונה של הקבלן שפאק, היה מכנה אותו בשם “צ’קיסט”, ומוסיף: “אף פעם אינך יכול לדעת מה הוא זומם.”

 

פרק י"ד: שרגא בונה שכונה    🔗

הגם שהיה פועל ניקיון בעירייה, לא זנח שרגא את רעיון הקואופראציה, ובייחוד הצרכנית. הסיבות לכך מובנות: ניסיונו בן שבע השנים במוסדות קואופראטיביים במקומות שונים ברוסיה הסובייטית. המצב הכלכלי הרעוע של פועלי תל-אביב. תחושתו שביכולתו להוכיח כי ראוי הוא לתרום מניסיונו, ובהתנדבות, וזאת לאחר שלא קיבלוהו לעבודה כקואופראטור, כפי שביקש בבואו ארצה.

בשנת 1928 נבחר שרגא למועצת פועלי תל-אביב. יחד עם חברים נוספים במועצה החלו לחשוב כיצד לעזור לפועלים שתנאי חייהם היו קשים למדי באותה תקופה של חוסר עבודה ומאורעות, ואשר התלבטו בבעיות אשראי בחנויות המכולת. התגבשה אז דיעה שיש להקים צרכנייה לדוגמה בצופן תל-אביב, היכן שהוקמו אז שכונות פועלים.

סניף “המשביר” ברחוב בן-יהודה פינת מנדלי עמד אז לפני סגירה, והוא נרכש עבור הקמת הצרכנייה. עתה היה צורך לרכוש חברים לקואופראטיב הצרכני החדש. הוגי הרעיון לא התעצלו ללכת ברגל מבית לבית ולהסביר לכל פועל ועקרת-בית את עקרון הצרכנות השיתופית. בעיקר ברחוב בן-יהודה, שבסופו היתה שכונת פועלים.

באת השבתות באו שרגא ואברהם דיקנשטיין (לימים נשיא “אמפל”), למשפחה אחת, והציגו את רעיונם: הצרכנייה תיטיב את מצב החברים על-ידי הוזלת המצרכים והכנסת משקל נכון למכירות. היא גם תהיה שלב בהקמת חברה חדשה המושתתת על יסודות קואופראטיביים.

אבי-המשפחה, שהיה פקיד, השיב: “את הרעיון אני מבין, שכן גם אני חבר ההסתדרות. אבל תבינו, החנווני שגר לידנו שומר לנו על הילד, כשאנחנו הולכים לרחוץ בים.”

שרגא לא איבד את שנינותו: “חבר יקר, אם נחוץ לשמור על הילד, אנחנו מוכנים לעשות גם זאת.”

וה“ילד” נעשה לימים דמות בולטת בבוהמה התל-אביבית.

*

פעולת השיכנוע חייבה גישה מעשית, התמדה ומסירות. להציע כוס לֶבֶּן לילד כדי שאימו תשתכנע שכדאי להיות חברה באגודה הצרכנית, כי המחיר בה יהא זול יותר, והתוצרת טרייה. לא לבוז ל“יום קטנות”. גישה זו היתה אופיינית לשרגא, כפי שניתן להיווכח מסיפור השייך לתקופה מאוחרת יותר, כאשר לצורך פעילותו במפא"י כבר הועמד לרשותו נהג מסור, פְרֵדִי נפתלי. פרדי הגיע ארצה מעיראק ב-1950, התגייס, לאחר שנה נפצע בפעולה בצפון, ומיום שהחל לעבוד היה לבן-בית במשפחת נצר.

פרדי מתאר כיצד הגיע פעם במכונית עם שרגא לאשדוד, חצי שעה לפני חצות, ביום בחירות לכנסת. שרגא, שנוכחותו היתה מפיחה בפעילים רוח חיים עד הערב האחרון, עד סגירת הקלפי, שאל:

“יש מי שעוד לא הצביע, מהחברים? מהאוהדים?”

אמרו לו שרשומה משפחה אחת, שראשה נחשב כאוהד. בתשע-וחצי בערב שלחו רכב להביא אותו לקלפי, ולא נמצא בביתו.

“יש לכם רכב להביא אותו עכשיו?” שאל שרגא.

התברר שאין. מיד שלח את פרדי, במכוניתו, להביא את האיש. שרגא לא התייאש לחפש עוד קול אחד ואמר, בהומור אופייני, שזה הקול המכריע.

ברבע לחצות הביאו את ראש-המשפחה לקלפי, בחמש דקות לחצות – הצביע, ולדברי פרדי, מבלי שקיבל שום תמורה על כך. אפילו קול בודד זה היה חשוב לשרגא, הגם שלא היה לו ביטחון במאה אחוז שהלה יצביע עבור מפא"י.

*

לבסוף הצליחו שרגא ואברהם לרשום שישים ואחד חברים לצרכנייה. כל אחד מהנרשמים שילם לירה מאנדאטורית שלמה, סכום נכבד בשנת 1929, וזה שימש בסיס להקמת הצרכנייה. בדירתו של זאב שפר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב (חבר קיבוץ איילת-השחר ולימים מראשי ארגון “ההגנה” בארץ), הוכרז על הקמת הצרכנייה, שהיתה ראשונה בארץ לשרת שכירים עירוניים. קדמה לה רק הצרכנייה בשכונת בורוכוב (לימים גבעתיים) שנפתחה עוד ב-1928, אך לא היתה אגודה של עובדים שכירים חופשיים, אלא קואופראציה צרכנית ששולבה בקואופראציה של שיכון. השקפתו של שרגא היתה שיש להתארגן באופן וולונטארי סביב הקואופראציה הצרכנית.

שרגא נבחר ליושב ראש הנהלת הצרכנייה. לאחר לילה של עבודה כפועל ניקיון, ושעות רבות של ישיבות במזכירות מועצת הפועלים, היה מקדיש שעתיים מדי ערב לבדיקת הקופה והחשבונות של הצרכנייה. שנה לאחר מכן נפתחה הצרכנייה השנייה בתל-אביב, בשכונת הפועלים א', ברחוב בן-יהודה פינת שדרות קק"ל. זו היתה ראשית צמיחתה של רשת הצרכניות השיתופיות הידועה כיום בשם: רשת קו-אופ.

בשנת 1930 השתתף שרגא במשלחת נציגי הצרכנות השיתופית, לוועידה הארצית של “המשביר”, שנערכה בעפולה. בוועידה הוחלט, לאחר הרצאתו של יעקב אפטר (אז, מנהל “המשביר”), לערוך ריאורגאניזאציה ולהקים את “המשביר המרכזי”. בתוך כמה שנים הוקמה “ברית הקואופראציה הצרכנית” בהנהלת ישראל שפאן, כששרגא דואג לצד הציבורי. שני המוסדות ההסתדרותיים חילקו ביניהם את הפעילות המשקית: “המשביר” בסיטונות, ו“ברית הקואופראציה” בקמעונות.

בשנת 1932 נבחר שרגא למזכירות מועצת פועלי תל-אביב, ובאותה שנה גם כחבר הנהלות “המשביר המרכזי” ו“ברית הפיקוח של הקואופראציה הצרכנית”. מאז היה קשור כל ימיו, ולא בשכר, לפעילות בהנהלת הקואופראציה הצרכנית, נושא שבו מצא ביטוי פרודוקטיבי ועבודת יצירה שאינה חמקמקה וסיזיפית, כחברותו בוועדות מינויים ו“חלוקת כוח אדם” במפלגה.

דברי שרגא, במלאת 40 שנה לקואופראציה: “יורשה לי לומר שאני מאושר, שהיתה לי הזכות להגשים את אחד הרעיונות הנשגבים – הקואופראציה הצרכנית. ובכל זאת, יש משהו שאינני מרוצה בו. אותה אינטימיות ואותה חברות ואותה יסודיות שאיפיינה את פעולתנו בעבודה, כל אלה התרחקו מאיתנו. הקואופראציה, אחרי הכול, מושתתת על החברים, על האנשים, על הכרעה, על אסיפה ועל דימוקראטיה. זה, לצערנו, אינו קיים היום. חשוב לדון במוסדות המרכזיים, איך להחזיר את הרעיון המקורי ליושנו. הבעלות ההסתדרותית על החנויות אינה העיקר. צריך גם קצת נשמה.”

“המשביר המרכזי”, ששרגא כיהן כל השנים בהנהלתו, היה מכשיר רב-עוצמה להסדרת ענייניה הכלכליים של ההתיישבות העובדת לכל גווניה. רשת הצרכניות השיתופיות נעזרה בו. בימי חוסר-העבודה, בשנות השלושים, הקימה הקואופראציה הצרכנית מוסד מיוחד לאספקה במחירים מוזלים. בימי מלחמת תש"ח מילא “המשביר המרכזי” תפקיד חשוב באספקה ליישובי הספר, לצבא ולמקומות שהיו נתונים במצור.

עם הקמת המדינה הופנו המאמצים של “המשביר המרכזי”, יחד עם הקואופראציה הצרכנית, להושטת עזרה לריכוזי העולים וליישוביהם החדשים, והוקם מוסד משותף בשם “המשביר לעולה”. כאשר התפתחה הצרכנות הישראלית והשוק התרחב, הורגש צורך לחפש דרכים חדשות לאספקה גם בתחום ההלבשה וההנעלה. ואז הוקמה רשת “המשביר לצרכן”. במקביל הקים וגם רכש “המשביר המרכזי” מפעלים תעשייתיים גדולים ופיתח את התעשייה הקואופראטיבית. לכל אלה היה שרגא שותף בפועל, אך העיתונות ודעת-הקהל, שעסקו בעיקר בתפקידיו המפלגתיים ובתרומתו לקלחת הפוליטית, כמעט שלא הבחינו בתחום המרכזי הזה של עשייתו, שהיה בבחינת נעלם מן הציבור.

פעילותו זו של שרגא, בתחום שחלש על משאבים ומקומות עבודה לא-מעטים, נעשתה כולה מתוך אותה הכרה מעמדית-מפלגתית קשוחה-ביסודה שממנה לא סטה כל שנותיו בארץ. נאמנותו למעמד-העובדים ולמפלגה היתה תבנית של נאמנות קנאית. חיזוק הקואופראציה הוא חיזוק הפועל, המפלגה, המנהיגות, העם, ולימים המדינה. דרכו העקבית, מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת, הביאה אותו לעמדות-מפתח ולצבירת כוח שבעזרתם. כך האמינו הוא וחבריו, יעלה בידם להגשים את המפעל הציוני-סוציאליסטי.

*

למן השנים הראשונות בתל-אביב עקב שרגא אחר פעילותו של בן-גוריון, ששימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות, ונרקמו ביניהם קשרים במישור האישי והמפלגתי. בשנת 1927 נסעו ברל כצנלסון ובן-גוריון עם משפחתו, לכנס “הבחרות הסוציאליסטית” בבן-שמן, מכוניתם התהפכה בדרך. ברל נפצע קשה, בן-גוריון ובתו רננה באופן בינוני, והם אושפזו בבית-החולים “הדסה” בתל-אביב. קבוצת חברים, ושרגא בתוכם, היתה אז במגע הדוק עם הפצועים ובני-משפחותיהם, ושרגא היה יכול להרגיש את האהדה וההערצה של כל אלה שבאו לבקר את בן-גוריון.

משנת 1928 ואילך קיים בן-גוריון מיפגשים עם ועדי פועלים וסייר במקומות עבודה בערים ובמושבות, מתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. יחד עם זלמן ארן השתתף שרגא בחלק מהמיפגשים, שנערכו עם תושבי השכונות והפרברים של תל-אביב.

באחד הביקורים הללו באו השלושה, ביוזמת שרגא, לבקר אצל פועל-ניקיון של עיריית תל-אביב, ששכב על ערש-דווי. שרגא, שהיה ראש ועד פועלי העירייה, ידע על מצבו של הפועל ועל הערצתו לבן-גוריון. ביקורו של בן-גוריון היה מאורע גדול בעיני הנוטה למות ובני משפחתו.

זו דוגמא לדרך העשייה של שרגא, שראה בעניין האנושי, הפרטי, חלק בלתי-נפרד מפעילות מפלגתית נכונה. בזיכרונותיו מספר שרגא כי בן-גוריון נהג להזמין באותה תקופה, מדי יום שישי, אותו ואת ארן, כדי לעמד מקרוב על הנעשה בקרב הפועלים בעיר.

בתפקיד לא-רשמי ו“דו-כיווני” זה שימש שרגא אצל בן-גוריון כל שנות עבודתם המשותפת. ידו על הדופק אצל “עמך”, פועלי העירייה שאותם הכיר מקרוב, במגע יומיומי; תושבי השכונות, שעל בעיותיהם עמד מתוך שכנות, כשגר בשכונת שפירא, וכן מסיוריו הליליים, ובשעות-הבוקר המוקדמות, כממונה על עבודת הניקיון – כך היה שרגא לבן-גוריון מעין סיסמוגרף למתרחש בקרב “העם”: למעמד המפלגה וההסתדרות בשכבות אוכלוסייה שהיו מרוחקות מסביבתו הטבעית של בן-גוריון, לסיכויים בבחירות, וכדומה.

פגישות אלה, שחיזקו את מעמדו של שרגא (גם אם לא לכך התכוון), איפשרו לו להיות במגע קרוב עם המנהיג הנערץ עליו, לדעת מה כיוון פעולתו, להתווכח עימו במידת הצורך, לקבל תמיד את דעתו כפוסק אחרון, אך גם זאת בהומור אופייני, ולעיתים אף בהיתממות – לנסות לא פעם לתמרן את בן-גוריון לעמדות מפלגתיות, ובעיקר פרסונאליות, שנראו בעיני שרגא שהן לטובת בן-גוריון והמפלגה כאחד, אף שלצערו הללו לא תמיד מבינים זאת.

*

מנהג היה אז בתל-אביב, ובארץ כולה – “מוּחַארַם”, להחליף דירה שכורה מדי שנה. כך נדדה גם משפחת נצר, ובין השנים 1925 ל-1933 החליפו יותר משש דירות. לאחר החדר בפינת בן-יהודה-מאפו עברו לגור בצריף בשכונת העובד, בדרום העיר, ליד שכונת שפירא. לשכונה זו, מספר שרגא, זרמו עולים רבים אשר חיפשו מקום מגורים זול, בני עדות שונות, עולי יוון, צפון-אפריקה, פרס, בוכרה, יוצאי תימן, מזרח-אירופה וכן ילידי הארץ. לא הרחק מהשכונה קמו שכונות נוספות כנווה-שאנן, שכונת צ’לנוב, הקווקאזים, פלורנטין ומכבי.

לימים, לאחר שנבחר צ’יץ לראש העיר תל-אביב, הופיע אצל שרגא.

“אמרו לי שאם אני רוצה להכיר היטב את תל-אביב, יש רק איש אחד שיכול להדריך אותי וזה אתה, שרגא. אז הנה אני כאן, אנא, למדני.”

“מהיכן להתחיל?”

“אתה תחליט.”

ושרגא: “בפינת רחוב [- - -] היכן שהביוב מקולקל, גרה משפחת [- - -], האב שיכור. לאם הצלחנו לסדר עבודה, ואת הבן הכנסנו לפנימייה. יש עדיין בעיות עם הבת הקטנה, צריך לדאוג לה. שני בתים משם, הלאה, לכיוון מערב, גרה משפחה המנהיגה למעשה את השכונה. כדאי שתבקר אותם בהקדם. קצת הלאה [- - -].”

וכך, במשך ערב שלם, שנמשך עמוק לתוך הלילה, ישבו שרגא וצ’יץ ו“סיירו” בכרם התימנים, בשכונת התקווה, בסלמה, בית אחר בית, שכונה אחר שכונה, כששרגא מספר על חינוך שיש לשפר, ביוב שיש לתקן, על קבוצת “שמשון” שיש לעודדה, על מסעדות הכרם ובעיותיהן, על תל-אביב של פעם ושל היום, על זו שאהב.

את הסיפור מביאה רינה, שפגשה את השניים שקועים בשיחה כאשר ירדה יום אחד, לפנות-ערב, מדירתה לקומת ההורים, לראות את שלומם. רינה ובעלה אורי שפירא בנו ביתם מעל קומת הנצרים, וחיו שם בעשרים וחמש השנים האחרונות “ביחד ולבד” עם ההורים, כפי שהיה אומר שרגא.

*

היכרותו של שרגא עם תושבי השכונות נבעה לא רק מעבודתו כפועל-ניקיון וכמפקח, אלא גם מיחסי שכנות קרובים עימם. לימים ריכז סביבו חברים מקומיים בשכונות, מפעילי ההסתדרות והמפלגה, משכונת התקווה וסביבותיה, כרם התימנים, פרברי יפו, שיח' מוניס, מחלול ועוד. כאשר הוקם, ב-1951, סניף מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשכונת התקווה, נבחר שרגא, שכבר גר מזה שנים בצפון העיר – כחבר מועצת הסניף. בעיני שרגא היה הדבר טבעי וחשוב לא רק מבחינה מפלגתית אלא כחלק מתפיסה חברתית שבה ראה עצמו כחולייה מקשרת בין השכונות להנהגה, להעברת רחשי-לב, הערכות אלקטוריאליות וחברתיות, וטיפול בבעיות אישיות של תושביהן. שרגא היה גאה להיות נציגם הנבחר של אנשי השכונה, שאותה טיפח ואהב.

לאחר המגורים בצריף בשכונת העובד, התגוררה משפחת נוסוביצקי בחדר בשכונת צ’לנוב, ובשני חדרים, עם שכנים, שמונה נפשות יחדיו, ברחוב חברון פינת אידלסון. אותה תקופה נוסדו בעיר שכונות-פועלים. שרגא הלך למנהל בנק הפועלים א. זברסקי, שהיה מפעילי הצ"ס ברוסיה, ושרגא הכירו מתקופת הקואופרציה היהודית בחארקוב. עתה ביקש להירשם גם הוא לקבלת הלוואה לשיכון. ענה זברסקי:

“פיביש, לטובתך – אינני יכול לרשום אותך. ממשכורת של שמונה-עשרה לא”י לחודש, לא תוכל להחזיר לנו את המשכנתא!"

אמר שרגא: “זברסקי, אל תעשה לי טובות. אני בעצמי אבנה שכונה.”

שרגא פנה לראש העיר, ישראל רוקח, בטענה שדאג למגורים של אנשי הימין, ועכשיו הגיע גם תורם של הפועלים. כך השיג שרגא הלוואה של שבעים לא"י, וכשם שפעל בארגון חברי הצרכנייה, לקח עתה חלק בארגון קבוצת פועלים, ויחד רכשו בכסף זה כרם בצפון העיר, ליד הכפר הערבי סוּמֵייל. את השטח שקיבלו חילקו למגרשים, והעלו אותם ביניהם בגורל לבניין. לטכס הנחת אבן-הפינה לשכונה – הזמין שרגא את זברסקי.

השכונה החדשה, שכונת הפועלים ה', נקראה על-שם הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). מאז שנת 1933 גרה בה משפחת נצר, שסוף-סוף הפסיקה את נדודיה. עשרים השנים הראשונות כלל הבית (כיום ברחוב לוי-יצחק), רק שני חדרים קטנים, שימש גם מעין סניף לארגון קבוצות “הנוער העובד”, ובין החניכים הצעירים נמצאו, לבד מהבן משה, נערים שחלקם שכנים, כיצחק רבין, שמעון פרס ומשה כרמל. בחצר הבית היה סליק נשק של “ההגנה”.

תושבי סומייל ירו לא-פעם, בתקופת המאורעות, לעבר השכונה, ובימי שלום נהגו להגיע אליה, רכובים על חמוריהם, למכור עגבניות, ולדון עם ילדי השכונה על בעיות העומדות ברומו-של-עולם, כגון הקמת מדינה דו-לאומית.

בית משפחת נצר (אז עדיין נוסוביצקי) הפך לימים למרכז פוליטי-חברתי, והשכונה נעשתה לשם-דבר. בין בתיה לא חצו גדרות, בחצרותיה ניטעו עצי הארץ, שריחם, בעת פריחת ההדרים או הבשלת הגואיבות, נישא למרחוק. אלו, יחד עם קרקור התרנגולות שגדלו בחצרות, גירו את דימיונם של חניכים תנועות הנוער, שסניפיהם היו באיזור, והם היו פוקדים את החצרות מעת לעת ומורידים לעצמם “מעשר”. בחצר משפחת נצר ניתן היה למצוא אפילו איילה, שטופחה על-ידי משה, בעידוד ההורים ולשמחת כל ילדי השכנים. בשכונה ניתנו הרצאות בתרבות ובפוליטיקה, התקיימו טיולים משותפים ומסיבות, כיאה לשכונת פועלים.

*

בתקופת בניינה של השכונה פגש שרגא פועל מובטל, שהיה גם קטן-קומה, ושיכנע אותו לקנות מגרש, כי היה מעוניין להרחיב את השכונה ולאכלסה. הפועל היסס. אין לו במה לשלם. שרגא הבטיח שימצא עבורו עבודה.

הביאו צריף והעמידוהו על המגרש. והנה שמע שרגא שבבנק הלוואה-וחיסכון, בפינת ארלוזורוב, מחפשים נער שליח. המשכורת היתה באותן שנים הסתדרותית, לפי גודל המשפחה. המליץ שרגא על הפועל לעבודת השליחות, ראהו מנהל הבנק, חשבו לנער, והסכים. אך בהגיע יום התשלום הראשון, בא אל שרגא, נזעם כולו:

“לא סיפרת לי כלל שלנער השליח שלך יש אישה ושלושה ילדים! מה לעשות עכשיו?”

“תשלם לו את המשכורת המגיעה לו.” ענה שרגא.

וכך היה. השליח המשיך לעבוד, והמשפחה נשארה לגור בשכונה החדשה.

*

ברבות השנים שינתה השכונה את פניה. חלק מהוותיקים הרסו את בתיהם הקטנים ובנו בתי-קומות תחתם. שרגא ודבורה סירבו להרוס את ביתם והסתפקו בתוספת חדר, ומאוחר יותר – קומה למגורי הבת. דירתם שלהם נשארה עד היום כפי שהיתה, עם מרצפות מצויירות בחום ולבן, ותריסי-עץ הנפתחים לצדדים.

המקום נעשה – לא עוד כרם-לשעבר, רחוק בחולות, בצפון העיר, הגובל בכפר סומייל, אלא סביבה הנחשבת “מיוחסת”. יום אחד, פועל שעבד בשעתו בניקיון עם שרגא, עלה דרגה ונעשה שליח, בא בשליחות כלשהי לבית המשפחה. למראה הבית פער פיו:

“אה, זה אתה שרגא נצר?”

“כן.” השיב שרגא בנחת.

“הלא התחלנו לטאטא רחובות בלילות, אז אולי תגלה לי איך הצלחת להגיע לבית שכזה?”

שרגא: “הלכתי, הלכתי בשקט עד שהגעתי. והעיר… באה אחריי…”

 

פרק ט"ו: “חלוקת העבודה” בין בן-גוריון לשרגא נצר    🔗

בשנת 1929 המשיכו בן-גוריון, וחבריו להנהגת “אחדות-העבודה”, במשא-ומתן על איחוד עם “הפועל הצעיר”. בדירת שרגא ודבורה, בת החדר האחד, שכל גודלו שלושה על שלושה מטר, התכנסו כשבעה-שמונה חברים. לא היו כסאות לכולם וחלקם ישב על הרצפה. היו שם אליהו גולומב. מרדכי נמיר. יהושע קזנצ’יי, זלמן ארן, צבי לבון (אחיו הבכור של פנחס לבון), דבורה ושרגא.

זלמן שז“ר (אז רובשוב), ניהל את הישיבה, הסביר את הצורך באיחוד תנועת הפועלים, וביקש להקל על פרידת החברים ממסגרתם הקודמת ב”אחדות העבודה“. בייחוד היה קשה הדבר לחברי “הקבוצה הרוסית”, צ”ס לשעבר, שלא התלהבו ביותר מן האיחוד.

הפגישה, מתאר שרגא, היתה מלווה בוויכוחים ובשירה. היתה בה כנראה איזו אווירה חגיגית של עצב, הרגשה של סיום תקופה וחששות מפני העתיד. “ידענו שאנו הולכים לקראת הקמת כוח מרכזי בארץ, ואכן, זו היתה התחלתה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. באותו זמן הרגשתי עצמי כמתלמד וכמשקיף, שכן הייתי עדיין חדש בארץ, פחות מחמש שנים, וטרם התעריתי ממש בעניינים המפלגתיים.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 45).

בן-גוריון הקדיש באותה שנה את רוב זמנו למטרת האיחוד, ואולם הרוחות לא נרגעו. חברים רבים הביעו ספקות לגבי סעיפים בהסכם האיחוד המוצע, בעיקר מחשש לטשטוש האופי המעמדי במסגרת המפלגה החדשה. בסניף “אחדות העבודה” שבצריף ליד הים, ברחוב אלנבי 6, התאספה קבוצת חברים אשר החליטה לדרוש בתוקף מבן-גוריון, שלא לוותר במפלגה המאוחדת על חגיגות האחד במאי ועל ניסוחו של נושא “מלחמת המעמדות”.

שנים אלה, 1925–1930, נראו בעיני שרגא כתקופת ההתגבשות של “הקבוצה הרוסית”, ארן, נמיר והוא-עצמו, כשהדגש בפעילותם המפלגתית היה הסתדרותי ועירוני. תקופה זו ידעה שנים קשות של מאורעות-דמים, משבר כלכלי וחוסר-עבודה, לפיכך מובנת אותה מעמדיות מודגשת של שכבת פעילי “אחדות-העבודה” בסניף התל-אביבי הגדול, שחששו פן יוקהה המאבק המעמדי, והמפלגה תאבד את בסיסה הפרולטארי-העירוני הרחב.

על יוחנן קושניר ועל שרגא, כפעילי הסניף התל-אביבי, הוטל להביא דרישות אלה לפני בן-גוריון. על כתב-הדרישה חתמו שלוש מאות חברים בסניף. כאשר הגישו השניים לבן-גוריון את המכתב עם חתימות החברים, ביקש מהם לשבת ואמר:

“האיחוד קום יקום, והחתימות שהבאתם לא יפריעו לאיחוד תנועת הפועלים.”

והחל לפרט בפניהם את חשיבות האיחוד לעם ולתנועה, תבע מהם שיסבירו זאת גם לחבריהם בסניף, ואמר שיהיה מוכן לבוא בעצמו לפגישה עם החברים, כדי לשכנעם בצדקת הדרך.

בסופו של דבר קם האיחוד ונוסדה מפא"י ב-1930. רבים מהחותמים השתתפו כצירים בוועידת האיחוד. שרגא: “במרוצת השנים נוכחתי לדעת עד כמה צדק בן-גוריון בדרישותיו לאיחוד.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 45).

בעקבות בן-גוריון, שטבע באותן שנים, מיד לאחר הקמת מפא"י, את הסיסמה “ממעמד לעם”, בהבינו כי אם מעמד הפועלים רוצה להצליח בדרכו הציונית-סוציאליסטית עליו לכבוש את ההנהלה הציונית ולהגיע לעמדת הנהגה ביישוב העברי – עשה גם שרגא כברת-דרך והשתנה, בכורח הבנת הנסיבות. ממהפכן יהודי המעורר פועלים רוסיים למאבק המעמדי – לפעיל מפלגתי מסור ויעיל הרואה לעצמו תפקיד היסטורי בחיזוק המפלגה שעם מטרותיה הזדהה, ובהבטחת תמיכה רחבה ביותר שתאפשר למנהיגו, בן-גוריון, את הגשמת המטרה הלאומית.

הדבר בא לביטוי בהשתתפותו של שרגא כציר מטעם מפא“י בקונגרס הציוני הי”ט, שהתקיים בלוצרן שבשוויץ ב-1935. שרגא היה אחד מקבוצת צירים צעירים, שנשלחו כתוצאה ממרד שהכריזו, והוא בראשם, נגד ההנהגה, בטענה שאינה נותנת מדרך-רגל לצעירים בתפקידי-מפתח. לימים, כאשר ניסה לשלב פעילים צעירים שאותם החשיב כמתאימים, לתפקידים בכירים, יאמר שרגא כי המרד שלו בשנת 1935 הנחה אותו להבין את חשיבות הכנתה של עתודה צעירה ומתאימה.

באותו קונגרס היתה תנועת העבודה לסיעה הגדולה ביותר, דבר שאיפשר לבן-גוריון לקבל את השליטה בתנועה הציונית ולהיות בה הדמות הבכירה, יו"ר ההנהלה הציונית, בעוד וייצמן נותר נשיא התנועה. אותה תקופה כבר היה שרגא משוכנה לחלוטין בצדקת דרכו של בן-גוריון, שהתעקש על איחוד מפלגות הפועלים, אך רבים לא הבינו את מחשבתו המרחיקה-ראות של בן-גוריון, ראו בו איש מוזר, וכינוהו לא-פעם, באוזני שרגא שתמך בו – בשם “המשוגע שלך”!

“המוטיב של ‘ממעמד לעם’ היה במידה מסויימת מיפנה אידיאולוגי.” אומר שרגא. “היה זה למעשה חידוש שהיה נחוץ להשרישו, וללא אב-טיפוס קודם בתנועה או בעם. בתחילה עוד היתה נטייה ללגלג על כל העניין, אולם לאחר שהופענו כסיעה הגדולה בקונגרס פינה היחס הלגלגני מקום ליחס רציני יותר. יחס זה השתפר עוד יותר כשבן-גוריון נבחר ליושב-ראש הנהלת הסוכנות, ליושב-ראש התנועה הציונית, ולאחר הקמת המדינה לראש הממשלה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 92).

*

בשנת 1929 עלו ארצה הוריה של דבורה, האב, הרב שמעון ליב דיסקין, והאם, הרבנית פסיה דיסקין. האב נפטר ב-1939. זמן לא רב לאחר-מכן עברה האם לגור עם שרגא ודבורה. פסיה היתה דמות בולטת בתל-אביב הקטנה, והשפיעה על אורח-החיים של המשפחה. בזכותה נשמרה השבת, עם חלה, נרות דולקים, וקולותיהם של שרגא ודבורה השרים בצוותא מדי ליל שישי, ובהרמוניה יפה, שירים של בית אבא יחד עם שירי ארץ-ישראל המתחדשת, ברוסית, באידיש ובעברית.

בזכות הרבנית פסיה נשמרה הכשרות ונחוגו החגים, ראש-השנה, ואפילו הסעודה המפסקת שלפני הצום ביום כיפור. בליל סדר פסח שלט שרגא ביד רמה, לראשו כיפה בוכרית שאותה קיבל מידיד באחת השכונות, והוא קורא בהגדה, מחלק תפקידים, “משוחח” בטלפון עם המשטרה בעת שנגנב האפיקומן, ומזכיר לאליהו הנביא שלא ישכח לבוא, לקול תרועות ולשמחת ליבם של הילדים כולם.

*

אבל כשחזר שרגא הביתה מן הקונגרס הי"ט, קידמה את פניו הרבנית פסיה ואמרה לו:

“נו, נסעת ועשית עבודה חשובה – גירשת את וייצמן! הוא מהשנתון שלי. אני, צ’רצ’יל ווייצמן מאותו שנתון. אז אתה נוסע במיוחד להורידו?! מי אתה שתוריד אנשים מהגיל שלי?”

לימים, כשהיו באים לשרגא בטענה שהוא דווקא מצר צעדיהם של “צעירי מפא”י" – היה מצטט בהנאה דבריה אלה של חותנתו פסיה כדי להראות שגם הוא נחשב, בשעתו, ל“צעיר המורד נגד זקנים.”

*

ב-1930, בנאום פומבי באולם “הפועל” (אחר-כך מישכן התיאטרון הקאמרי) ברחוב נחמני, קרא בן-גוריון בתקיפות שיש הכרח לגרש את האנגלים מן הארץ ולהקים מדינה עברית.

שרגא, שישב בקהל ליד דוד רמז, הבחין בפינת האולם בשני שוטרים, אחד יהודי ואחד אנגלי, שעמדו ורשמו פרוטוקול מדברי הנואם. הוא החליט לפעול. ניגש אל השניים, שנראו כמי שאינם בתפקיד, ואמר להם שעוד מעט יעסקו כאן בעניינים פנימיים של המפלגה וההסתדרות, ובמקום להשתעמם בהם, אולי מוטב לגשת לקפה הס, לגלגל שיחה ולשתות משקה מרענן.

השניים הסכימו, ובשיחה הסביר להם שרגא, שמצד אחד אין להיבהל מדברי בן-גוריון, כי אין כוונה לגרש מישהו מארץ-ישראל, אך מצד שני – אם הדבר יפורסם, עלול להיגרם נזק חמור ליישוב העברי. השוטר היהודי השתכנע כי מוטב לגנוז את הפרוטוקול.

למחרת בבוקר פגש רמז את שרגא ברחוב ושאל אותו:

“נו פיביש, כבר הכנת מזוודה לנסיעה?”

"היתמם שרגא ואמר: “מה פתאום?”

“אם בן-גוריון אמר שצריך לגרש את האנגלים – מן הסתם זאת גם דעתך.”

“נו?”

“נו, ואם הוא מגרש אותם – אז מי יודע מה יהיה פה, ומוטב להכין מזוודה.”

שרגא הרגיע אותו: “אתה הגעת ארצה לפניי, בעלייה השנייה, ועברת כבר תקופה קשה, בימי התורכים, ואני מבטיח לך ­­­­– מה שאתה תעשה אעשה גם אני.”

זה רמז, שכאשר בא שרגא לירושלים, בימיו הראשונים בארץ, לברר אצלו אפשרות להשתלב בעבודה ב“המשביר המרכזי”, הציע לו להתחיל כפועל פשוט, שכן, לדבר רמז, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. “ואם יתברר שיש לך כישרון בתחום הקואופראציה, תוכל להשתלב באופן טבעי, בהתנדבות – גם בעבודה ציבורית.”

*

במסע באונייה “צ’צ’רין” לארץ-ישראל, באפריל 1925, התבלט בחור בשם אברמל, מראשי קבוצת ה“ימניים”, בהתנגדותו החריפה לחגיגת האחד במאי על סיפון האונייה, בהפגנה שבה קרעו המתנגדים את הדגל האדום המאולתר, ואיימו על דבורה להשליכה לים – אם לא תחדל להרגיזם.

שבע שנים לאחר-מכן, בחורף ואביב 1932, שימש שרגא כאחד השופטים במשפט, שקיימה ההסתדרות בנס-ציונה, בעניינם של שמונה-עשר בחורים בעל אידיאולוגיה קומוניסטית. יחד עימו שפטו ישראל גורפינקל (אביו של המשורר חיים גורי) ועו“ד קרונגולד, שהיה אב בית-הדין. הקטגורים היו דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ונטע הרפז. הסניגורים – ד”ר ניר-רפאלקס, אורנשטיין מקיבוץ מזרע, ואברמל דנן, שהגן בלהט על הנאשמים הקומוניסטים ונראה כי שהותו בארץ שינתה את השקפותיו באורח קיצוני.

היתה זו תקופת כיבוש העבודה העברית במושבות. נעשה ניסיון של קבוצת פועלים, חברי “הקיבוץ המאוחד”, בראשות עובדיה פורת, להיכנס לנס-ציונה, שבה הועסקו, בעונת ההדרים, בעיקר פועלים ערבים. במאבק זה, שבן-גוריון כינהו “מאורעות נס-ציונה”, נתקלו הפועלים חברי הקיבוץ, שנשלחו על-ידי לשכת העבודה של ההסתדרות, בהתנגדות מצד “משמרות” של קבוצה קומוניסטית שנמנתה על הפק"פ, המפלגה (פרטַיי) הקומוניסטית הפלשתינאית (שכונתה גם בשם ה“פרקציה”). בן-גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, תבע את הקבוצה למשפט, שימש בו כתובע ודרש להוציא את חברי הקבוצה משורות ההסתדרות.

בנאום הקטרוג טען בן-גוריון כי לא היתה זו התפרצות סטיכית של מחוסרי-עבודה נגד כניסת פועלים נוספים למושבה, כפי שטענו הסניגורים של ה“פרקציה”, אלא מלחמה נגד עליית פועלים יהודים לארץ. מאבק אידיאולוגי, כשאנשי ה“פרקציה” טוענים בגלוי שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה בעיניהם כהפרת שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק, לדבריהם, רגלי פועל ערבי. אין ליהודי זכות לבוא לארץ-ישראל, לעבוד ולהתיישב על אדמה פנוייה, כי בכך הוא משמש את הבורגנות היהודית, המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק לכן המעמד הבורגני מעוניין בקיום פועלים יהודיים בארץ.

המשפט בנס-ציונה נמשך כשלושה חודשים, ולכל ישיבה, אשר התקיימה מדי יום חמישי, היו נוסעים מתל-אביב באוטובוס אחד כל הנוגעים לעניין – הנאשמים, התובע, הסניגורים, העדים והשופטים. לאחר סיום כל ישיבה היה בן-גוריון מתווכח בלהט ובהתלהבות עם הנתבעים, ומנסה לשכנעם בצדקת דרכו ודרישתו. האנשים היו כבר עייפים ולא רצו להתעכב בדרכם הביתה. לשרגא חיכתה גם עבודת-הניקיון הלילית. לכן כמעט כולם טענו נגד בן-גוריון שאין טעם להתעכב, אך הוא בשלו:

“בכל זאת הם יהודים ועליי לנסות לשכנעם שאין הם צודקים.”

פסק-הדין שקבעו השופטים, ושרגא בכללם, חייב את הוצאת הנתבעים מההסתדרות. רוב חברי אותה קבוצה, מספר שרגא, עזבו את הארץ, ולפי השמועה נאסרו כמעט כולם באודיסה, כאשר חזרו לרוסיה.

*

בסוף שנות העשרים, עוד לפני האיחוד בין “הפועל-הצעיר” ל“אחדות-העבודה”, כיהן שרגא יחד עם מרדכי נמיר ובבה אידלסון (לימים מזכירת מועצת הפועלות) בוועדת מינויים של “אחדות-העבודה”, שנתמנתה לקביעת נציגי המפלגה לקונגרס הציוני הקרוב.

לאחר שסיימו את הרכבת הרשימה, הגיע לחדרם אחד מראשי התנועה הציונית (שרגא אינו מגלה מי היה האיש) ואמר להם:

“אתם צריכים לשנות את הסדר – במקום בן-גוריון, גולדה, שפרינצק, אני דורש שיהיה: בן-גוריון, שפרינצק, גולדה.”

אמרו לו: “הסדר שקבענו יישאר. חשוב לתת לאישה מעמד מכובד במשלחת, וחוץ מזה, גולדה הלכה עם בן-גוריון דרך ארוכה מאוד יחד בתנועה הציונית, ומתאים שהיא תופיע מיד אחריו.”

המשיך זה להתעקש: “רבותיי, איני יכול לבזבז עליהם זמן רב כיוון שעליי להכין את הרצאתי ליהדות הגולה ולסדר את המסמכים הקשורים לנסיעה.”

בבה ונמיר איבדו את סבלנותם והשיבו לו: “לא ברור לנו מה יש לך להגיד ליהדות הגולה, וגם נדמה לנו שהוועדה הזו לא תאשר כלל את הופעתך בקונגרס.”

וכך היה. האיש לא הומלץ על-ידי הוועדה.

ואולם בזאת לא הסתיים העניין. לאחר זמן-מה קיבל שרגא הזמנה לבוא לברל, “הזמנה מברל בנסיבות כאילו היתה נדירה מאוד, והיה ברור לי שהוא מתכוון לשנות את החלטות הוועדה. ובמקרה כזה היה מצבי חסר תקווה. אם את בן-גוריון היה קשה לשכנע, הרי שאת ברל על אחת כמה וכמה. ואמנם ברל שינה את הרכב הרשימה והחזיר את שם האיש שאותו ‘הדחנו’. באותו רגע היה ברור לי שבן-גוריון יתמוך בו, וכאשר הזוג בן-גוריון-ברל יסכם את העניין, אין כוח שיבטל את ההחלטה. ידוע לי שברל אף התלונן אחר-כך באוזני בן-גוריון על ‘השתוללותם’ של החבר’ה הצעירים בוועדה, המחליטים ככל העולם על רוחם.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 145–146).

*

בתקופה מאוחרת יותר כיהן יוסף שפרינצק, לשעבר ממנהיגי “הפועל-הצעיר”, בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות. על שרגא, יחד עם אריה אופיר מאפיקים, הוטל, בתור חברי לשכת המפלגה, להציע לשפרינצק מועמד חדש לתפקיד מנהל חברת העובדים במקום שמואל יבניאלי.

שפרינצק ראה בשרגא מעין סוכן של בן-גוריון, וכאשר נכנסו השניים לחדרו שבוועד-הפועל הישן, ברחוב אלנבי, שאל שפירנצק את שרגא:

“נו, מה נשמע עם החבר שלנו?”

שרגא שתק.

שפרינצק שאל פעם נוספת. ושוב שתק שרגא.

אז שאל שפרינצק: “לשם מה באת?”

אמר שרגא: “באנו להציע לך שבקדנציה הבאה יהיה איש אחר במקום יבניאלי מנהל חברת העובדים.”

שפרינצק קם, ובלי לומר מילה, ממש ברח מן החדר. שרגא ואופיר נשארו לשבת, המומים. אופיר מביט בשרגא, שרגא מביט בו, לשניהם פנים של סימן-שאלה. אופיר, אומר שרגא, בא מאפיקים. הוא לא מכיר “בעלי-חיים” כאלה. שרגא הרגיש צורך להרגיעו ואמר:

“חכה, תראה שהוא יחזור בעוד חצי שעה. לא צריך להיבהל. קודם כל שב בשקט. אני יכול להזמין לך תה, אם אתה רוצה.”

אופיר הסכים וכך ישבו השניים חצי שעה עם כוסות התה, אז חזר שפרינצק לחדרו ושאל אותם: “מה אתם יושבים פה?”

אמר שרגא: “הלכת בלי להגיד שלום. אני מכיר אותך כאיש נימוסים.”

“אני צריך להגיד לך שלום?” התפלא שפרינצק.

אמר שרגא: “אני חושב שאתה צריך להגיד לנו ‘כן’ או ‘לא’. הרי באנו אליך בהצעה בשם הלשכה. לא הבאנו לך רשימה של שמות אלא ביקשנו שאתה, כמזכיר ההסתדרות, תציע למפלגה מועמד אחר במקום יבניאלי, שלא מצליח להתמודד עם עניין ‘חברת העובדים’ במשקי הפועלים.”

על כך השיב שפירנצק: “כמה נשארו מהעלייה השנייה, אני שואל אתכם, אני, יבניאלי… אתם רוצים שכולנו נמות בבת-אחת?! אתם רוצים להיפטר מאיתנו שלא יישאר לנו זכר?”

שרגא מספר ששפרינצק מנה שישה שמות של אנשי העלייה השנייה, אבל לא הזכיר את בן-גוריון. הוא ידע שאם יזכיר את בן-גוריון, ויוסיף לו איזו מילת-תואר לא סימפאטית, יגיב שרגא בחריפות והיחסים ביניהם ייפגעו.

לאחר זמן, כשסיפר שרגא לבן-גוריון על הפגישה עם שפרינצק, אמר לו בן-גוריון: “הוא צודק! אתם לא יכולים לישון טוב בלילה אם יבניאלי נשאר בתפקיד?”

שרגא מסביר שזה היה סוג הקשרים בין אנשי העלייה השנייה. בן-גוריון לא ייחס, לדבריו, חשיבות קדושה ל“מוסד” זה, בין השאר מכיוון שכעס על האנשים הרבים מאותה עלייה שעזבו את הארץ: “בינם לבין עצמם הם יכלו להיות במתח ובפלוגתא מתמדת, אולם אם היית בא להטיל דופי באחד מהם מאחורי גבו ובנוכחותו של אחר – היית מוצא עצמך במצב מאוד לא נעים.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 116).

שפרינצק היה ממנהיגי מפלגת “הפועל הצעיר”, שהיתה יריבה למפלגתו של בן-גוריון, עד לאיחוד שתיהן והקמת מפא“י. לימים תלו את העדפת יצחק בן-צבי על פני שפרינצק, לתפקיד נשיא המדינה, ב”מוצאו" המפלגתי של שפרינצק, שהיה יושב-ראש הכנסת מטעם מפא"י אך נחשב עדיין, בעיני בן-גוריון וחבריו, כאיש “הפועל הצעיר”.

יצחק טבנקין, אף הוא מאנשי העלייה השנייה, נעשה יריב קשה לבן-גוריון עם הקמת סיעה ב', הפילוג במפא“י והיווסדה של “אחדות העבודה” החדשה, שהתאחדה עם “השומר הצעיר” והתגלגלה לתקופת-זמן במפ”ם.

קווי פעולה והתייחסות דו-משמעית עתידים לאפיין פעמים רבות את “חלוקת העבודה” בין בן-גוריון לשרגא נצר. שרגא נוקט בקו שלדעתו מתחייב מטובת המפלגה ומנהיגותה, ושלמיטב הבנתו עולה בקנה-אחד עם רצונו המפורש או המשתמע של בן-גוריון.

בן-גוריון, מצידו, יש והוא רוגז, מתרעם, מעיר לשרגא על דרכי-פעולה שאינן נראות לו. זה נעשה לעיתים מעין “משחק” בין השניים, מלווה בהומור מצד שרגא. אבל בן-גוריון לעולם אינו “מפטר” את שרגא. הוא יודע היטב את חשיבותה של דרך פעולה “כפולה” זו, לשיתוף הקיים ביניהם ולנאמנות המוחלטת ששרגא רוחש כלפיו.

 

פרק ט“ז: סכסוכי מפא”י בתל-אביב בשנת ה-30    🔗

שנים אחדות לאחר האיחוד בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות העבודה”, שהניב את מפא"י, נבטו ניצני פילוג במפלגה החדשה. בסניף תל-אביב התארגנה סיעה אופוזיציונית להנהגת המפלגה, שלימים התכנתה בשם: סיעה ב'.

אחת ההתחלות לפילוג היתה בשנת 1937, בפולמוס החלוקה. בצל הפאשיזם והנאציזם המאיימים על אירופה, התקיים אותה שנה בציריך הקונגרס הציוני ה-20. הדיון המרכזי הקשה והמתוח, היה בהכרעה על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. בן-גוריון פעל בקונגרס בכל-כוחו על-מנת להביא להחלטה שתקבל את תוכנית החלוקה.

בימי הקונגרס שלח שרגא מתל-אביב לבן-גוריון בציריך, מכתב שעליו היו חתומים שלוש מאות פועלים, מפעילי המפלגה בעיר, ובו נאמר: “אנחנו איתך!” – כלומר, תומכים במדיניותו בעניין החלוקה. דבורה, שנסעה כצירה לקונגרס, סיפרה כי בן-גוריון התרשם מהתמיכה וסיפר עליה למקורביו.

בעמדה שחייבה את תוכנית החלוקה תמכו וייצמן וגולדה. דבורה נמנתה אף היא על תומכיו של בן-גוריון. מול בן-גוריון התייצבו אז אישים בולטים דוגמת אוסישקין וברל. בן-גוריון האמין שיש צורך דחוף במדינה עצמאית ובכוח-ביטחון עצמאי. הגבולות היו בעיניו עניין מישני, כי הם עשויים להשתנות ואינם סופיים. כאשר הופיע בן-גוריון בנאום הסיכום, ודיבר אידיש, למען יהדות אירופה, נדמה היה שקומתו גבהה מאוד, הוא נראה כנביא החוזה את גורל העם. המשפט שעשה על דבורה רושם בל-יימחה, בסוף דבריו, היה כשהרים ידו ואמר:

“אני מרגיש שלא תקבלו את הצעתי, אבל יבוא יום והיא תתקבל. לא תהיה ברירה. ואולם רבים מאיתנו, היושבים כאן, כבר לא יהיו אז בחיים כדי לזכות ולראות את התגשמותה.”

דבורה הצביעה עם בן-גוריון בעד הצעת החלוקה, ואולם היה עליו להיכנע לרוב. ההכרעה היתה קשה. טבנקין נשא דברים חריפים נגד החלוקה ותמך בפרוטוקראט בין-לאומי. גם בקרב התומכים בחלוקה היה חוסר ביטחון ביחס לכוח העמידה שלהם. באוויר ריחפה סכנת פילוג, לא רק בתנועת העבודה אלא בתנועה הציונית כולה. בסוף הסתיים הקונגרס בפשרה, שהסתכמה בכך שלא ניסחו החלטה כלשהי.

בחוזרה סיפרה דבורה לשרגא על אווירה של חשאיות שפגשה בקרב צירים ממפלגתם בקונגרס. על פגישות סודיות, אליהן לא הוזמנה, ולימים התברר שהן היו תחילתה של סיעה ב' במפלגה.

בשנות השלושים המאוחרות נראה היה שהמפלגה מתפוררת. בן-גוריון הודיע שהוא רואה עצמו כמי שלא נבחר למרכז. ברל התפטר. טבנקין לא הופיע לישיבות. ההתרחשויות במפלגה בשנת 1937 בישרו את הפילוג שהתרחש בשנת 1942, בוועידת כפר-ויתקין. לחילוקי הדיעות האידיאולוגיים נוספה המתיחות החברתית בתל-אביב על רקע של חוסר-עבודה חמור וחילוקי-דיעות כיצד לטפל באבטלה בתקופת המשבר.

בסניף תל-אביב קמה קבוצה מיליטאנטית, שלא רצתה להתחשב בשיקולי המדיניות הארצית של ההנהגה, ודרשה להתייצב בראש גלי-הזעם וההתמרמרות של המובטלים, שהופנו מדרך הטבע כלפי “המוסדות הלאומיים” שכבר היו בשליטת מפא“י. הסופר והעיתונאי דוד שחם, שסקר לימים תקופה זו, קבע: “ניצני האישיות החצויה של מפא”י, השולטת גם במדינה וגם בהסתדרות, החלו להתגלות כבר אז.” (“שרגא נצר: המיסתורין של הכוח”, “מוניטין”, 1980).

*

מה היה מקור הסכסוכים במפא"י בתל-אביב בשנות השלושים וכיצד נולדה מהם סיעה ב'?

יצחק בן אהרון נשלח לתל-אביב בשנת 1933, מקיבוצו גבעת-חיים, שעלה שנה קודם לכן על הקרקע, כדי לשמש כמזכיר סניף מפא"י. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חזר משבי הגרמנים, הצטרף לסיעה ב' והיה לאחד מראשיה.

לדבריו, סניף מפא"י בתל-אביב היה מראשיתו פרובלמאטי. לא יכלו לבוא בו לידי הסכם על מועמד מתאים מן התל-אביביים עצמם. לא חסרו אנשים מתאימים אבל האספיראציות שלהם הזדהו יותר עם מועצת פועלי תל-אביב ועם פעילות במסגרת ההסתדרות. המשכורת במועצת פועלי תל-אביב ובהסתדרות, אף שהיתה זעומה, היתה בטוחה, ואילו במפלגה, פעם יש, פעם אין, ועל-פי-רוב – אין. קדם לבן-אהרון כמזכיר זיאמה אהרונוביץ (ארן), שהיה ישן בלילות על שולחן בסניף המפלגה האפל והמרוחק, שברחוב אלנבי, בחולות, ליד שפת הים, ומגיע לארוחה חמה בביתם של שרגא ודבורה. גם בן-אהרון היה אורח קבוע בביתם, לכוס תה ופרוסת לחם. אחד האנשים שקלטו אותו, בלב ונפש, היה שרגא.

במזכירות סניף מפא"י היתה אז חבורת פעילים מסורה, רובה עובדי עירייה, תבורי, נוסוביצקי [נצר], קזנצ’יי, נמירובסקי [נמיר], צבי לוביאניקר [לבון] ובקר. הסניף היה קטן, הסכסוכים רבים, וקשה היתה החדירה להתרחשויות שאירעו בו. תולים את הסכסוכים הללו בהיווצרות סיעה ב', אך הגרעינים של פירוד הלבבות החלו שנים לפני כן, ובן-אהרון הובא, לדבריו, כאיש מבחוץ, שהיה אמור לעמוד מעל ומעבר להתגודדויות המקומיות, ולהתפצלויות, ולנווט את הסניף, שהועבר עתה לסמטת בית-השואבה, בדרך הנכונה.

יש המסבירים את מהות הסכסוכים במפא"י התל-אביבית של אז במתח שהחל להתרקם בין פועלי העיר, שכוחם הולך ומתעצם, לבין אנשי ההתיישבות העובדת, ובעיקר הקיבוצית. אלה היו אמורים להיות חוד החנית של ההגשמה הציונית-הסוציאליסטית, והנה החלו מאבדים ממרכזיותם ומכוח השפעתם.

*

בן-אהרון דוחה את ההסבר הזה ואומר שהבעייה היתה מבית והתחלקה לשלושה נושאים מכריעים:

הנושא הראשון היה היחסים בין סניף מפא"י בתל-אביב לבין מרכז המפלגה. חיפה, לדוגמא, היתה במצב טוב יותר מן הבחינה המפלגתית. גיאוגראפית, ובתנאי החיים של אז, היתה מרוחקת, לכן בנתה לעמה עצמאות מסויימת כלפי מרכז המפלגה וכלפי הוועד הפועל של ההסתדרות, שאיפיינה אותה במשך שנים רבות.

לא כן היה הדבר בסניף המפלגה בתל-אביב, שהיה סמוך מדי לבן-גוריון, לברל, לרמז ולשאר חברי מרכז המפלגה. חברים אלה פסקו, על דעת עצמם, לא רק בענייני המפלגה אלא גם בענייני הוועד הפועל, מועצת הפועלים וארגוני-העובדים הגדולים, כגון העירייה. היתה להם סמכות להעמיד את הסניף בפני עובדות מוגמרות. כל נושא עקרוני, או טאקטי, הגיע מלמעלה, ואנשים בסניף המפלגה נעזרו, לצורך אופורטוניסטי, בפסיקת היושבים במרכז המפלגה.

מפא"י היתה מפוצלת, מיום היווסדה, לגופים תנועתיים, רעיוניים או סתם אינטרסאנטיים. הקיבוץ המאוחד היה גוף מאורגן. חבר הקבוצות, גורדוניה, בהנהגת לבון, היה גוף מאורגן. סניף חיפה של אבא חושי היה גוף מאורגן. ירושלים היתה יחידה בפני עצמה. ההסתדרות – יחידה בפני עצמה. והסתבר שדווקא להנהגת המפלגה, שמרכזה בתל-אביב, אין גוף מאורגן במפלגה.

לאנשים בעלי חוש מחודד, כשרגא, הסתבר במרוצת שנות השלושים שההנהגה, שעליה כאילו כולם סומכים – היא עצמה תלוייה בניסים. ברל ובן-גוריון, כדי להיבחר ולפעול – תלויים בבן-אהרון, בטבנקין, בלבון ובאבא חושי – וזה מצב בלתי-נסבל להנהגה. שאין אפשרות לסניף תל-אביב להיות כוח מרכזי לתמיכה בה.

האופציה היחידה שהיתה לסניף, אם ביקש להיות לכוח שכזה, היתה להתארגן ל“גוש”. “הגוש” ותל-אביב נהפכו במרוצת השנים לשם זהה במפא"י. אמנם, התבססותם החלה לאחר פרישתה של סיעה ב' מהמפלגה, ומשעה שנוצר מרכז כוח בדמות הגוש – משך אליו את המהססים והמתנגדים מן הפריפריה, וברבות הימים נעשה לשליט על הנכסים של המפלגה, הרכוש, הפיננסים, העמדות והמשרות.

הנושא השני היה המתח ששרר, מראשית שנות השלושים, בין הסניף לבין מועצת הפועלים. זו בעצם בעיית הדימוקראטיה כנגד המנגנון, שהחלה כבר אז.

כל המנגנון של מועצת הפועלים היה אמנם רק כחמישה-עשר איש, אך השאלה היתה מי קובע? – סניף המפלגה, או שליחיו במועצת הפועלים, בראשותו של יוסף קיציס בעל המקל, ה“טולסטויאני”, שעורר התנגדות עזה מהיותו, כאמור, אדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה, מעורה בכל האינטריגות של בניית כוח ופעילות כוחנית, וזאת מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש. הוא שימש רכז האיגוד המקצועי, חלש על מקומות העבודה המבוססים, על אלה שהיתה להם עבודה קבועה, והם שקבעו ונתנו את הטון.

מה היתה מידת ההכרעה של המפלגה כלפי שליחיה בהסתדרות? ברל טבע אז נוסחה: כל ההכוונה הרעיונית בידי המפלגה, כל הסמכות הביצועית בידי ההסתדרות. אך זו היתה נוסחה קצת מופשטת מדי. הדברים היו הרבה יותר סבוכים, והחברים בהסתדרות נאבקו על עצמאותם.

והנושא השלישי היה המתח הסוציאלי, פשוטו כמשמעו, בין עובדים לשאינם-עובדים. מכת האבטלה היתה כרונית בתל-אביב. העיר היתה מרכז הקליטה לרוב רובה של העלייה שלא הלכה להתיישבות. בתל-אביב, בשל אופייה הסוציאלי ומקומות העבודה האופייניים לה, התרכזו דווקא היסודות היותר חלשים מבחינה חברתית. חיפה היתה אז מרכז התעשייה הכבדה. בתל-אביב התרכזו תעשייה זעירה ובתי-מלאכה, וכן עבודת הבניין, אך זו התאימה לאנשים צעירים ובריאים. נוצר משקע של מקרים סוציאליים, של משפחות עם ילד אחד או יותר, של אנשי מבוגרים-יותר, והיתה בעייה קשה למצוא תעסוקה הולמת אותם.

היו עסקני מפלגה שלא היו כשירים לעבודה גופנית, לא מבחינת גילם ולא נפשית. היה צורך למצוא להם משרות, וכך נוצר תחום פרוטקציוניסטי, מורכב מאוד, שרובו פעל לא באמצעות לשכת העבודה.

מתח רב שרר בין מחוסרי-העבודה לבין אלו שהיו מועסקים. רבים מהם עד כדי שישה ימים בשבוע, חלקם הגדול במפעלי ההסתדרות, במשרד לעבודות ציבוריות ובקבוצות קבלניות לבניין. בתי המלאכה, התעשייה הזעירה, לא קלטו בנקל עובדים חדשים. העניין המרכזי היה – איך ליישם שיוויון מקסימאלי בין חברי ההסתדרות, בתנאים אלה? העיר היתה קטנה. לא היו בה סודות. היכן אפוא שיוויון ערך האדם? היכן עקרון הערבות ההדדית – כאשר אלה עובדים שישה ימים בשבוע, ושעות נוספות, ואלה נמקים ברעב ובאים בזעקות, עם נשיהם וטפם, למרתף של בית ברנר, ביתה של מועצת פועלי תל-אביב, שבו שכנה גם אגודת פועלי הבניין, ואין ללשכה, ואין לאגודה, מה לחלק ולהציע?

אגודת פועלי הבניין היתה מורכבת משני יסודות: אלה שהועסקו דרך לשכת העבודה, הפרולטריון, וכנגדם – הפועלים הקבועים, אנשי הקבוצות הקבלניות, שעבדו במשרד הקבלני. צמחו שם תופעות של קבלנות-מישנה, ושל קולאקיות. קבוצת אנשים לא גדולה אשר אכלה את כל שוק עבודת הבנייה.

אהדת בן-אהרון היתה נתונה למרתף, לא לקבוצות הקבלניות. לאגודת פועלי הבניין היה לכאורה ניגוד אינטרסים עם הקבוצות הקבלניות. עם זאת היו חברי קבוצות אלה נאמני ההנהגה ההסתדרותית. ביום בחירות נתנו שכם. מהם היה אפשר לגבות כסף לקרנות המפלגה. עם אלה היתה הזדהות כמעט מלאה של הנהגת ההסתדרות. אלה תמכו באלה, אהדדי, כמרכזי כוח.

הקו החוצה היה בין עליונים לתחתונים. בין מקבלי שכר גבוה, ועבודה קבועה, לבין עובדים זמניים, בשכר נמוך, בטקסטיל, בטבק, שרבים מהם פועלות. המצב נתן אותותיו בסניף. דווקא לשכבות החלשות היה בו ייצוג. עסקנים שלא היו, או לא הצליחו להיות, מיוצגים במועצת הפועלים, ורצו לעשות קאריירה ציבורית, ולאו-דווקא מטעמים אידיאולוגיים. השמיכה היתה קצרה, לא הספיקה לכולם – והללו ביקשו ליצור לעצמם את האלקטוראט מקרב המקופחים. בראש המקופחים עמדו אנשים כפנחס טובין, טריבון פולקיסטי, עממי, שהיה הבולט ביותר, דימגוג ממדרגה ראשונה. אנשים שרובם לא נקלט באליטה ההסתדרותית של הוועד הפועל ומועצת פועלי תל-אביב. והם שיצרו את האופוזיציה.

זה היה, לדעת בן-אהרון, המקור לסיעה ב'. היא צמחה מתוך מצוקת האבטלה של פועלי הבניין, הטקסטיל ודומיהם. לשכת העבודה היתה בסיס הכוח, כביכול, של היסודות החלשים מקרב הפועלים. הקיבוץ המאוחד נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר, שבו החלו הוויכוחים האידיאולוגיים, ואז נוספה לאנשי לשכת העבודה ואגודת פועלי הבניין, במרתף שברחוב ברנר, גם הילה תנועתית-רעיונית.

הילה זו בלטה בפולמוס החלוקה, במאבק נגד ממשלת המאנדאט ונגד הפסקת העלייה. להפגנות היו צריכים את הרחוב ומי הלך לרחוב? – המרתף. לדברי בן-אהרון לא נטו הקבוצות הקבלניות המאורגנות לוותר על שעת עבודה, על יום עבודה. וכך הבסיס לפעולה הפוליטית ברחוב היו קבוצות המקופחים על מנהיגיהן. היתה זו השחזה של נושא אופוזיציוני, שהתחיל על בסיס של קיפוח סוציאלי והתפתח לאוריינטאציה רעיונית, לעמדה לוחמת, נגד מי שניראו כ“מתפשרים ונכנעים”, ולאט-לאט התפתח לקו של אקטיביזם פוליטי, שנשען על היסוד הסוציאלי החלש, והזמין פעולות מחאה. הדבר השפיע על הקיבוץ המאוחד. זו היתה בשבילו מתנה משמיים. יסוד עירוני שאליו אפשר לחבור באקטיביזם האנטי-מאנדאטורי, אנטי-סוכנותי, אנטי-וייצמני ואנטי-הנהגה – עוד מן התקופה שלפני היות בן-גוריון יושב-ראש ההנהגה הציונית.

את ההפגנות לא היתה מארגנת מועצת פועלי תל-אביב. גם למפלגה לא היה כוח לכך. להפגנות היו באים בני מרשק, איש גבעת השלושה, מפעילי הקיבוץ המאוחד ולימים פוליטרוק בפלמ"ח, ועימו חבורה מקיבוצו ומקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, מסביבות תל-אביב. הם היו הגרעין של ההפגנות, ובהן פגשו את היסוד העירוני המקופח. למפגינים היו מחלקים, במרתף בית ברנר שנשלט בידי לשכת העבודה, כוס תה ופרוסת לחם, לאחר שעות של הפגנה.

*

דבורה, שהיתה חברת מזכירות מועצת הפועלים, מתארת כיצד אנשי סיעה ב' השתלטו על מרתף בית ברנר, ועל חלוקת פתקאות הסיוע למחוסרי-העבודה, שהתנהלה שם. פתקאות אלה היו אמורות להינתן כשהן חתומות, שמית. והנה נוכחה לדעת שהמזוהים עם סיעה ב', החלו לחלק פתקאות-סיוע בלתי-חתומות, לאנשיהם ולמזדהים עימם: “הם שלטו במרתף, בקיבוצים ובפתקאות.”

בן-אהרון: “זה היה מאבק כוחני, וכל צד השתמש באמצעים שעמדו לרשותו.”

 

פרק י"ז: פילוג 1942: טבנקין “גנב” את הדור הצעיר    🔗

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שההתרחשויות במפלגה בשנת 1937, ההתפטרויות וההיעדרויות של ההנהגה, בישרו את הפילוג של 1942 בכפר ויתקין.

“הדבר החל בבחירות שהתקיימו באותה שנה [1937] בקרב פועלי העץ. התארגנה בתוכם קבוצת אנשים, לא מוּכרים לציבור, שהחליטה להפיל את מפא”י. בשנים 1938–1939 נעשה יותר ויותר קשה להשיג עבודה, וחלוקת העבודה לאנשים הפכה למשימה כבדה במיוחד. מי שעמד אז בראש חלוקת העבודה היה יוסף קיציס, איש בעל כוח ובעל מוח. לחפש אז עבודה, פירושו היה לצאת להפגנות ברחוב אלנבי, או להקים צעקות בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב, או בסוכנות. על רקע זה היתה התמרמרות רבה. שכאמור החלה לקבל ביטוי פוליטי אצל אגודת עובדי העץ. דיווחנו על כך, ארן ואנוכי, לבן-גוריון ולברל. בן-גוריון הגיב בביטול. ארן, אנוכי וחברים נוספים טענו באוזניו, שאם לא נקבל רוב אצל פועלי העץ, פירוש הדבר תחילתו של פילוג במפלגה.

"לחצנו על בן-גוריון ועל ברל לקבל על עצמם מעורבות גדולה יותר בשיחות ובישיבות המתקיימות במרכז. שניהם לא קיבלו זאת ולא האמינו שיהיה פילוג.

“בסופו של דבר איבדה המפלגה את שליטתה באגודת פועלי העץ ואז אמרתי לבן-גוריון: ‘אתה רואה! אתה התערבת יותר מדי בניסיון למנוע את החרפת המאבק איתם. הזהרנו אותך שכך יהיה, ויצא, שהקבוצה שכבר היתה מאורגנת כסיעה הרוויחה מהכוונות שלך למנוע את המאבק איתם.’ היתה נחוצה לי הרבה חוצפה כדי לבוא בדברי ביקורת ישירים כאלה אל בן-גוריון. תגובתו לדברים שלי היתה: 'טוב, אז אנחנו נחלק את התפקידים. לי הסוכנות. לך המפלגה. ולא נריב. אם אתה חושב שאתה מבין יותר מכולנו יחד… אני אומר לך שאני מבין. אני אומר לך שברל מבין. טבנקין לא יפלג את המפלגה. הם לא ישתגעו. מה פתאום!?”

“ב-1937–38 קמה סיעה ב' וב-1938–39 החלו אנשי ‘הקיבוץ המאוחד’ להצטרף אליה. האנשים הראשונים שפעלו בתל-אביב ליצירת הפילוג אינם בעלי שמות המוכרים לציבור (מאיר זילברמן, בן-ירוחם ועוד). בהמשך הצטרפו אנשים מוכרים יותר כמו יוחנן קושניר מפועלי הבניין, קרן-צבי שהיה עו”ד ויועץ ההסתדרות, אפריים תבורי מפועלי העירייה, ועוד. המעגל הלך והתרחב וגם טבנקין כבר היה קשור לעניין." (“רשימות מפנקסי”, עמ' 97–98).

מדברי שרגא עולה קו תיחום הפעילויות שקבע בן-גוריון כבר אז, כמין חלוקת-עבודה ביניהם. באימרה זו, ששרגא אהב לצטט, תתפוס לימים המדינה את מקום הסוכנות.

*

שרגא היה חבר מזכירות ומועצת פועלי תל-אביב, לא בשכר, כשם שגם במפלגה פעל שלא בשכר. עבודתו במחלקת הניקיון איפשרה לו זאת. כמעט מדי יום, בשעה אחת-עשרה, היה מופיע בסניף המפלגה, אצל בן-אהרון, ואם לא הגיע, לבטח היה בא בארבע אחר-הצהרים, ויושב עד חצות. גם חברים אחרים איחרו שבת, אך המיוחד בשרגא היה שעבודתו בניקיון היתה כמו גזורה ומדודה לצרכיו הציבוריים.

במסיבה למלאת שמונים לשרגא נצר (שנערכה ב-13.12.77), אמר בן-אהרון:

“את שרגא, כידוע, היה קשה מאוד לסדר. קודם כל אי אפשר היה להביא אותו לידי כך שירים את קולו. אתה יכולת להרים את קולך ולהוציא את נשמתך והוא יושב ומשיב לך בלחש. כאשר אנחנו קמנו לעבודתנו – הוא כבר גמר את יום העבודה שלו, שעליו קיבל את שכרו הדל, ואז הוא התחיל בענייני ציבור. קם ראשון ובחצות עוד מצאתם אותו בסניף. מה היה כוחו? יחס של אדם לאדם. היה לו רכב צמוד – הרגליים. הוא עבר את העיר והכירה כמו אנציקלופדיה חיה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 163).

שרגא, לדברי בן-אהרון, נטל על עצמו תפקיד של גַשַׁר בין המפלגה להסתדרות. היה איש הביניים. אמין, ובחברות טובה עם כל הפלגים בסניף, אף כי הסימפטיה שלו, הקבועה, היתה לצד ההנהגה המרכזית. דבריהם של ברל, ובן-גוריון, היו חוקים עליונים בעיניו. הוא היה איש שלהם, וסביבם התרכזו אז היסודות היותר חזקים, של הפועלים הקבועים ושל העסקנים במנגנונים הציבוריים ההסתדרותיים.

לדעת בן-אהרון, היה שרגא מצוי כל אותה תקופה בקונפליקט: להלכה – היה איש המימסד, בעל זיקה ונאמנות בלתי מעורערות. כל מה שאמרו ברל ובן-גוריון היה קדוש בעיניו. מצד שני – היה איש עם, איש השכונות, אלה היו טעם חייו. הוא חי איתם – עם פועלי-הניקיון, עם מובטלי עבודת הבניין שקלט בעירייה, לעבודות זמניות. ולכן, מבחינת הנאמנויות, היה מחולק.

כאשר הקונפליקטים בסניף היו מן הסוג שחולף ועובר, טרם היוו בעייה רצינית לשרגא. הוא היה עם בן-אהרון לאורך כל הדרך בבעייה הסוציאלית, בבעיית הדימוקראטיה, ובעד חלוקת עבודה יותר צודקת. “היה לו לב סוציאלי והיה לו מוח ממוסד.” לב לאנשים, לויאליות להנהגה.

לדברי בן-אהרון, שלושה תחומים איפיינו את שרגא, מתקופת עבודתם המשותפת:

דבר ראשון: שרגא היה איש מסור, מהקרובים ביותר לבן-אהרון, השתתף בכל בירור, בהקמת סניפי-מישנה, יחד עם יהושע קזנצ’יי וצבי לוביאניקר. שרגא היה תמיד זמין. תמיד נתן יד. “זו היתה חווייה לעבוד עימו ועם קנצ’יי, לבבות שותתים שהרגישו במצוקת הזולת, שהיו בעצמם מופת לחיים אישיים, מסורים בלב ונפש לתנועה.”

דבר שני: היתה מחלקה מיוחדת של צבי לוביאניקר ושל שרגא, שעסקה ביסודות הלא-פועליים. הם היו ראשונים שבנו פריפריה לא-הסתדרותית בשכונות, בקרב הלומפנפרולטאריאט, המעמד העובד העני, הבלתי-מאורגן. הם פעלו גם בקרב עובדים שלא הצטרפו להסתדרות, בעיקר מן המעמד החצי-בינוני, בעלי-מלאכה קטנים, חנוונים, ואלה הרחיבו את הבסיס של המפלגה והעלו אותה לאותה הגמוניה בהסתדרות הציונית, ובהמשך גם בעירייה. הם סללו, ראשונים, נתיבה למפא"י בקרב המעמד הבינוני הנמוך, דבר שנמשך וגם נתן אותותיו, לימים, בבחירות לכנסת ישראל. שרגא היה מעורה מאוד בכרם התימנים, כי הם היו פועלי-הניקיון, והוא פעל שם רבות מבחינה סוציאלית.

והדבר השלישי שציין את שרגא מאז, ובהמשך הפך גם לביקורת, היה כמובן המחלקה הפרסונאלית. קידום במפלגה עבר דרך חדרו או לשכתו של שרגא, ולאו-דווקא בוועדות מינויים. הוא היה ממונה על הכשרת העניין – להגיש לברל, לבן-גוריון, לרמז, רשימות מועמדים לכל התפקידים שעמדו על הפרק, למן הרוחניים, במערכת “דבר” או לימים ב“עם עובד”, ועד לתפקידים הכי קטנים. שרגא היה השומר על הקו המפלגתי ועל נאמני הקו. לאט-לאט התפתח, ונעשה בהמשך לפיגורה מרכזית באיוש תפקידים מרכזיים, גם בממשלה. אז גם זכה לכינויים כגון: “ממליך המלכים” והאמיננציה האפורה.

*

כאשר החלו המחלוקות במפלגה, הוטלה האשמה להן גם על בן-אהרון. שרגא חשש מהתהוות מרכזי-כוח מקבילים, לחץ על מנת לשנות את הקו של הנהגת המפלגה, אך בשום אופן לא כדי להקים אופוזיציה להנהגה. הוא היה מסוייג מאנשים כטובין, תבורי, קושניר ואחרים, והיה חדור הרגשת סכנה של הפיצול שאליו הם דוחפים, ולסכנה באיוש תפקידים מפלגתיים על ידם. כל מה שהעלה ריח התנגדות מאורגנת לקווים המרכזיים – עורר בשרגא חשדות והסתייגות, לדברי בן-אהרון.

*

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שכאשר העמידה סיעה ב' את ציזלינג, מעין-חרוד, בראש רשימתה לבחירות לסניף המפלגה הגדול בתל-אביב, היה ברור לו כי בכוונתם ללכת לפילוג ארצי, שהרי מה לו, לציזלינג, לעמוד בראש קבוצה מקומית אם לא כדי להעניק למאבק ציביון כלל-ארצי?

בראש סיעה ב', שמטרתה היתה להיאבק נגד ראשי התנועה ונגד מדיניותם, ושאליה הצטרפו חלקים גדולים של הקיבוץ המאוחד (שהיה לפני האיחוד חלק מ“אחדות-העבודה”), עמדו יצחק טבנקין, אהרון ציזלינג, יצחק בן-אהרון, דוד ליבשיץ, יוחנן קושניר, ישעיהו קרן-צבי, חנה למדן, ישראל גלילי, דב בן-ירוחם, אפריים תבורי וחברים נוספים.

כנגד התארגנות זו קמה קבוצה ששמה לה למטרה למנוע את הפילוג במפלגה, ואשר על חבריה נמנו שמואל יבניאלי, חנה צ’יזיק, יוסף קיציס, אהרון בקר, ישראל גורפינקל (גורי), מרדכי נמיר, שמואל פרידמן-אלישיב, יהושע קזנצ’יי, זלמן ארן, דבורה ושרגא נצר. גוף זה קרא לעצמו מעתה – סיעה ג'.

מדוע לא סיעה א‘, אשר כדי לתמוך בה קמו, למעשה? – א’ היה סימן המפלגה וסימל את ההנהגה. זו עמדה מעתה בסכנת היותה לקבוצת מיעוט, בתהליך שראשיתו ההפסד הצפוי בבחירות בסניף מפא"י בתל-אביב, אך ראשיה לא רצו להודות בכך. מסביר שרגא:

“האות א' היתה סימן הבחירות של מפא”י למוסדות היישוב בימים ההם [אסיפת הצירים או הנבחרים]. החלטנו אז במפלגה, בהסכמת הפלגים, כי בבחירות בתל-אביב, מי מבין הסיעות שתגיש ראשונה את רשימת מועמדיה, תזכה באות הראשונה שלאחר א‘. כשבאתי אני להגיש את רשימת מפא"י [הסיעה] לוועדת הבחירות המקומית, הוברר לי, כי הסיעה המתמרדת במפלגה הקדימה והיא קיבלה את האות ב’. לא נותר לנו אלא לקבל את האות ג‘. הם היו סיעה ב’ ואנחנו סיעה ג'." (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

במשך כשנתיים לא התערבו ברל ובן-גוריון במאבק בין הסיעות בסניף התל-אביבי. באחת ההזדמנויות אף אמר בן-גוריון לזלמן ארן ולשרגא, שהיו מראשי סיעה ג', כי הוא רואה את הסיעות ככנופיות ואותם כראשי כנופיות, וקורא להם לדאוג להחזרת הסדר על כנו.

*

באחד מאותם ימים שקדמו לבחירות לסניף המפלגה, ושעמדו בסימן התארגנות סיעה ב', ישב שרגא עם חבריו בקפה באום שבכיכר דיזנגוף וטיכסו עצה מה לעשות. פתאום עברה גולדה. יצא אליה שרגא ואמר:

“גולדה, הדבר מפניו הזהרנו את בן-גוריון ואת ברל קם לעינינו. ציזלינג מופיע בראש הרשימה, כי אין להם שמות בולטים למשוך קולות.”

אמרה גודלה: “אז מה אתם רוצים?”

ענה שרגא: “דעי שהעניין נעשה חמור. בפעם הראשונה הגשנו רשימה להופעה נפרדת, ואני מבקש אותך שתעמידי את עצמך בראש הרשימה שלנו – נגד הפלגנים!”

שאלה גולדה: “אבל זה לא יחייב אותי לשום פעולה?”

הרגיעהּ שרגא: “שום פעולה. שום דבר. את צריכה לדעת שאת מצילה את המפלגה אם תעמדי בראש הרשימה, כי אין בכוחה של הקבוצה להתמודד עם רשימה שבראשה עומד ציזלינג.”

“אם זה נחוץ לכם ולציבור – אני נותנת לכם את שמי.” הסכימה גולדה.

היתה זו דוגמה לדרך פעולתה של “החבורה הרוסית”: ארן, נמיר ושרגא, שטרם נמנו על הנהגת המפלגה או ההסתדרות, אך מתוקף פעילותם במישור הסניפי התל-אביבי תימרנו את השורה הראשונה של הנהגת מפא"י לנקיטת צעדים, אשר לדעתם היו חיוניים לשם תמיכה בהנהגה ולהשגת רוב מכריע עבורה בבחירות.

שרגא הודיע מיד לוועדת הבחירות להפסיק את הכנת הרשימות, ולמחרת הביא את רשימת המועמדים, שהכין בביתו: בראשה גולדה, ואחריה, בין השאר: יבניאלי, חנה צ’יזיק, ישראל גורי, זלמן ארן, מרדכי נמיר, שמואל אלישיב, אהרון בקר, דבורה ושרגא עצמו. זו היתה, לדבריו, גלריה אחרת לגמרי, והיה ברור שעומדת להיות בסניף התמודדות רצינית.

במרכז ההתארגנות מתבלט גרעין יוצאי צ“ס, בעיקר ארן ונמיר, פעילים בני ארבעים לערך, מאותה חבורה של צעירים שעלו מרוסיה הסובייטית באמצע שנות העשרים ואשר השתלבו בעיקר בפעילות המפלגתית ב”אחדות-העבודה" דאז, אולי מכיוון שאפיקי פעולה ציבורית ואולי גם כלכלית אחרים – היו סגורים בפניהם, כגירסתו של יונתן שפירא.

*

“מהתמרמרות של פועל, שאולי לא קיבל את מיכסת ימי העבודה המגיעה לו, עבר העניין למאבק פוליטי פנימי בין גופים מאורגנים ומגובשים.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 99). דברים אלה קרובים להסבריו של בן-אהרון.

שרגא: “השנה 1939. תקופה של בטלה. רב מיספרם של מחוסרי העבודה. פועלים ממורמרים. המרתף בבית ברנר – בית מועצת פועלי תל-אביב – משמש מקום ריכוז לפועלים. כאן תססו והתסיסו. המובטלים קבלו מרה על הנהגת ההסתדרות בתל-אביב, ורצו למעשה, לבצע הפיכה בהסתדרות בתל-אביב ולהדיח את האחראים לחלוקת העבודה.”

בסניף מפא"י בתל-אביב, שהיה הגדול בסניפי המפלגה, היתה התארגנות של בודדים, שהצטרפו אחר-כך לאלפים. הם הגדירו זאת כמרד נגד ההסתדרות בתל-אביב ועיקר הרוגז היה מופנה בראשונה כלפי האיש שהיה שליט יחיד לגבי סדרי העבודה (יוסף קיציס).

“ברגע שהצטרפו לפעילות זו אנשי הקיבוץ המאוחד, ואהרון ציזלינג (לימים שר החקלאות בממשלות הראשונות), עמד בראשה, ידענו שהפילוג החל. בנושא המיוחד שהיווה עילה לפעילות המתמרדת, התערבו נושאים נוספים: מאורעות הדמים של הערבים. הספר הלבן הבריטי נגד העלייה לארץ וגזירת הקרקעות. בשורות איוב מן הגולה בעקבות התפשטות הנאציזם ועוד. מנהיגי אחדות-העבודה יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון היו חלוקים בדיעותיהם בנושאים פוליטיים חיצוניים ופנימיים. ברל כצנלסון, אביה הרוחני של מפא”י, ומנהיגה המעשי, דוד בן-גוריון, לא האמינו כי טבנקין ייתן ידו לפילוג. ארן ואני, שהיינו מבאי-ביתם של ברל ובן-גוריון, הזהרנום שזה מה שיהיה. הם לא האמינו לנו עד שהפילוג פרץ." (“שיחות עם שרגא נצר”, 1975).

*

אחד הוויכוחים לקראת הבחירות היה – אישיות או יחסיות? עד אז התנהלו הבחירות למפלגה תמיד על בסיס אישי, ואולם משנתברר כי סיעה ב' היא הגדולה ביותר, עלה חשש כי הם “יקחו את כל הקופה” – מה פירוש? מסביר בן-אהרון: בבחירות אישיות אינך זקוק ל-51% כדי להעביר את הנציגים שלך, אם יש לך גוף מאורגן ומגובש שכזה, כל השאר – היו כלליים, לא התארגנו מלכתחילה. בבחירות יחסיות – אין מחיקה של היריב. יחסי הכוחות נשארים. בבחירות אישיות – לא קשה להשתלט על הסניף המיעוט נמחק. אפילו בעודף של קול אחד לכל מועמד.

סכנה זו הבינו חברי סיעה ג‘, והם התעוררו, ושרגא נצר עימם, ואמרו: "בחירות יחסיות! – וזאת כדי להציל את עצמם. וכך אמנם היה. סיעה ב’ זכתה אמנם ברוב בן שבעה קולות בבחירות היחסיות ואנשיה נבחרו כמזכירי מועצת הפועלים בתל-אביב, אך היא לא כבשה את המפלגה. יחסי הכוחות החדשים, ועימם הפילוג המתקרב – הונצחו. המאבק הלך והחריף.

בשלב ההוא נפרדו דרכיהם של שרגא ובן-אהרון, אבל, מעיד בן-אהרון, למרות שלכל אחד מהם היה מעתה החוג המפלגתי-האינטימי שלו, לא נפגעו היחסים החבריים ביניהם במשך כל ימי חייהם אחר-כך, יחסי אמון אישיים, כמעט אהבה, יחס שנשמר בשל הכנות המוחלטת של שרגא במשימתו ולתפקידו. שרגא לא עשה שום שקר בנפשו. מה שעשה – היה מתוך הכרה מלאה ולאור השמש, לדאוג לכך שלבן-גוריון יהיה, לכל אורך הדרך, גיבוי מלא של המוני העם והמפלגה, ולראות בהגמוניה של תנועת העבודה את הבעייה המרכזית להגשמת הציונות.

בן-אהרון מאפיין את שיטתו של שרגא: "זו היתה דימוקראטיה מונחית. הכול בא בהשראה מלמעלה. שרגא היה אמן מניפולציה של קולות ושל משרות ושל עשיית רוב למי שצריך היה לעשותו. לא בזיופים, אם כי היו גם זיופים בבחירות, נתנו זכות בחירה למתים, וכדומה. אנחנו, וגם האחרים, עשו זאת.

"שרגא היה מתמרן של בחירות, בתנאים דימוקראטיים. אבל ידע איך לרכז כוח. לבנות קואליציות. להביא לידי מכנה משותף אינטרסים ניגודיים. ואם ברל לא היה מוכן ללכת בדרך מסוימת, או בן-גוריון היה יותר מדי גאה לנקוט בה, כפה עליהם שרגא את הכיוון שלו, לטובתם ולטובת המפלגה, עד שלבסוף השתרשה אימרה אצל שניהם, כל אימת שהוויכוח נסב על בעיות כוחניות, פרסונאליות: ‘לך לשרגא!’

“אם צריך לעשות דבר שהוא הכרחי, ואמנם אינו מנוגד לחוק, וזוכה בסופו-של-דבר לרוב בהצבעה דימוקראטית, ועם זאת מיסודו הוא לא כל כך סובל את אור השמש, אזיי – שרגא הכתובת. וכך הפך שרגא עצמו להיות מוסד מרכזי של סיעה ג‘, שהתפתחה אחר-כך ל’גוש’ המפורסם.”

ובמסיבה למלאת שמונים לשרגא, הגדירו בן-אהרון: “לשרגא נצר, כמו לרבו הגדול בן-גוריון, היה מושג איתן מאוד לגבי הדימוקראטיה. הם לא אהבו דימוקראטיה משתוללת ולא אהבו לסמוך על דימוקראטיה עיוורת. צריך להדריך, צריך לכוון. מה שבטוח בטוח. והדבר לא היה תמיד מובן לקורבנות הדימוקראטיה שלהם. אבל אם לעשות קפיצה והשוואה לדימוקראטיות של ימינו, שכידוע הן מאוד עקביות, מאוד מתוחות, מאוד פרינציפיוניות, ולהשוות את התוצאות של הדימוקראטיה שלהם ושל היום – אינני יודע במה הייתי בוחר בערוב ימיי […] עברו ימים ושרגא הפך לעוצמה, למעצמה, לאדם הקובע גורלות של מערכות פוליטיות, של נציגויות – ובחן רב. ומותר לגלות עכשיו, שגם מי שטענו נגד השיטות האלה הרגישו את עצמם קצת יותר בטוחים שבמקום כלשהו יש עין פקוחה, יש עירנות, יש ראיית הנולד.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 163–164).

*

ברל ובן-גוריון סירבו לתמוך בסיעה ג' ולעודדה, למרות שהיה ברור שפני הדברים לקראת פילוג. חילוקי הדיעות בין הסיעות, בסניף התל-אביבי הגדול, התפשטו מהמישור של בעיות כלכליות-חברתיות, על רקע האבטלה וחלוקת מקומות-העבודה – לעבר נושאים לאומיים ובעלי אוריינטאציה בינלאומית, כגון עניין המדינה הדו-לאומית, נושא העזרה לרוסיה, סטאלין או לא סטאלין, בעיות שהחריפו בשנים שלאחר הפילוג, עם הצטרפותה של סיעה ב' בשמה החדש “אחדות-העבודה”, למפלגה החדשה שקמה, מפ"ם, בהשראת “השומר-הצעיר”.

*

לוועידת המפלגה, שהתקיימה ב-1942 ב כפר ויתקין, כבר הגיעו הסיעות כמוגדרות ומאוחדות כל אחת במסגרתה. נערך תרגיל מסויים, במטרה למנוע את הפילוג. ברל, בן-גוריון ושפרינצק, בשם הנהגת המפלגה, דרשו לבטל את הסיעתיות. שרגא קם והודיע בשם סיעה ג‘, שחבריה מסכימים לביטולה בתנאי שגם האחרים יוותרו על סיעותיהם. בוועידה היתה גם קבוצה של אנשי אינטליגנציה, בשם “ליכוד”, בראשות יהודה גוטהלף, שקם והודיע על הסכמתם להתפרק בתנאי שציזלינג יבטל את סיעה ב’. כשהגיע תורו של ציזלינג לנאום, הסביר באריכות את דרכה של סיעתו ואמר:

“אנחנו לא נבטל את הסיעה, ואל תאיימו עלינו בפילוג, כי אתם לא תוכלו להתקיים בלעדינו.”

הפילוג, מסבירה אניטה שפירא בביוגראפיה שכתבה על ברל, גרם לו, לברל, שיברון-לב – ההרגשה כי טבנקין, והקיבוץ המאוחד, לקחו עימם את רוב הנוער, את דור ההמשך של המפלגה. שהיו אמורים להיות חניכיו ותלמידיו. באותה תקופה הוקם גם הפלמ"ח, בעיקר על ידי אנשי הקיבוץ המאוחד.

עבור בן-גוריון, אומר שרגא, קריאת התיגר ההיא של ציזלינג הספיקה, הוא חדל מניסיונות הפיוס שלו כלפי סיעה ב', וכך קם הפילוג והפך לעובדה. בן-גוריון נכנס מעתה בכל כוחו לארגון המפלגה ופעל במשך השנתיים הבאות כדי למשוך למפלגה חברים חדשים, בעיקר מקרב החוגים הפועליים שנחשבו בלתי-מפלגתיים עד אז. ובמקום כ-8,000 איש שציזלינג משך איתו מהמפלגה, נוספו בעקבות פעילותו של בן-גוריון כ-15,000 חברים חדשים מפריפריה זו, ובהם דמויות כגרשון ז"ק, לימים מנהל הכפר הירוק, ויהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר אוצר. בן-גוריון הופיע באסיפות הסברה רבות, נאם באולמות, הלהיב ברעיונותיו עשרות ומאות פעילים. “שהמשיכו אחר-כך לפעול בהשראתו בכל רחבי הארץ. הוא ידע שיש לו ‘נאמנים’ הדואגים לכך – כמו מרדכי איש-שלום בירושלים, אבא חושי בחיפה ואנוכי בתל-אביב.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 100).

*

שמעון פרס: “לברל ולשאר החברים היתה הרגשה שטבנקין ‘גנב’ את הדור העיר. גנב וברח. ברל אמר: ‘אני טוב בגידול סייחים וטבנקין טוב בגידול סוסים.’ אפילו גלילי נחשב ‘חטוף’ בימים ההם.”

בשנים הראשונות שלאחר הפילוג שימש פרס הצעיר כמזכיר הכללי של תנועת “הנוער העובד”, והצליח לשנות בה, לטובת מפא“י, את הרוב של 90% שהיה לסיעה ב'. התוצאה היתה בגדר סנסציה, הפתעה. ברל ליווה מאז את דרכו של פרס ב”הנוער העובד". שרגא היה מאושר בתוצאות וכמוהו אשכול, שהיה מזכיר מועצת פועלי תל-אביב.

היכרות אישית זו, שנבעה גם מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב“הנוער העובד”, היתה אחת הסיבות לכך שבין שרגא לפרס לא היה אף פעם “ברוגז”, וגם בתקופות שה“גוש” לחם ב“צעירים” – חש פרס, לדבריו, מידה מסוימת של חיבה כלפיו, מצד שרגא, לא מצד אחרים.

*

הי, אהוד,

עברתי הבוקר על הפרק שלך על אבא – פרק י’ז, עדיין מעניין! אולי אפילו יותר על רקע של מה שקורה היום – מי נאבק במי על מה…

ומרשה לעצמי להעיר\לשאול… לגבי הקטע האחרון המתייחס לקשר של פרס\נצר בו כתוב: “היכרות אישית זו, שנבעה גם מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב’הנוער העובד'…”

אני חושבת ששמעון היה חניכהּ של אימא, שהיתה אז פעילה ב“נוער העובד”, ולא מה שכתוב. ברור שה“החניכות” אכן השפיעה על ההיכרות ביניהם ו… על כל השאר שכתוב וודאי עוד יהיה כתוב…

רנה [שפירא לבית נצר]

27.3.17

 

פרק י"ח: העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר    🔗

בשנת 1929 היה משה בן שבע. שרגא ודבורה חשו שכבר התערו בארץ. שניהם עבדו במקומות קבועים, הוא כפועל-ניקיון והיא כמורה. הם החליטו שהגיעה העת להרחיב את המשפחה, והולידו את בתם רחל. לאסונם נפטרה בהיותה כבת שנה, מדלקת קיבה חריפה. ייתכן שלא היו רגילים עדיין לתנאי האקלים, ואולי נבעה פטירת התינוקת מטעות של רופאה, שכנראה נתנה לה זריקה לא מתאימה. המשבר היה קשה. עד שנולדה רחל, התקשתה דבורה להרות במשך שנים אחדות. פרופ' אשרמן, הגניקולוג התל-אביבי הידוע, חשש שהיא בקטגוריה של נשים שהצליחו להרות רק פעם אחת. והנה – הרתה וגם ילדה, והתינוקת מתה.

שנתיים לאחר מכן, ב-1932, נולדה הבת רינה. לדברי דבורה, שרגא היה מאושר, כי ראה בכך התגברות על האסון הקודם. אך בהיות רינה בת חודשים אחדים חלתה גם היא בהרעלת קיבה חמורה, וכה חרדים היו ההורים לשלומה – שהפעם החזיקו אחות רפואית בבית עד שהתינוקת החלימה.

*

רינה, תלמידת בית-חינוך לילדי עובדים בצפון, בית-ספר תיכון חדש וסמינר גבעת השלושה של זרם העובדים, היתה חברת תנועת נוער וה“הגנה” בצעירותה, שימשה כמורה וכמנהלת בית-ספר ביישובי עולים בגליל, בעמק-יזרעאל ובירושלים. ב-1951 נישאה לאורי שפירא, בנם של אלישבע וישראל שפירא מכפר מל"ל. אורי היה מקורב, ועבד – עם לוי אשכול, פנחס ספיר, ומאוחר יותר עם יצחק נבון, תוך שהוא עוסק בייזום ובארגון בתחום הכלכלי. רינה ואורי למדו יחד עוד בתיכון חדש, ואחר-כך באוניברסיטה בירושלים. רינה השלימה את הדוקטוראט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, היתה ראש החוג לסוציולוגיה, דיקאן סטודנטים, ראש בית-ספר לחינוך, וכיום מכהנת כפרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. דירתם נבנתה מעל לבית, בן הקומה האחת, שהקימו דבורה ושרגא בשעתם ברחוב לוי יצחק 9, וכך ליוו בשכנות קרובה היא, אורי, וילדיהם עירית, עופר ומיכל, את הוריה ברוב שנות חייהם.

משה, שגדל בתל-אביב, למד בבית-החינוך לילדי עובדים, בבית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה, וב“כדורי”, בית-הספר החקלאי שהיה שֵם דבר באותן שנים. עימו במחזור למד חברו מילדות, מבית החינוך ומגבעת-השלושה – יצחק רבין. אֶתָּה (אסתר), בתו של הסופר ז.י. אנוכי, לימים אשתו של משה, למדה אף היא באותה כיתה והיתה בת אותו מחזור בבית-החינוך.

משה היה חבר ב“הגנה” ובפלמ“ח. מפקד גדוד 2 של הפלמ”ח. פיקד על מרחב הנגב בראשית מלחמת העצמאות, ואחר-כך היה מפקד גדוד בחטיבת הנגב. הוא שימש במשך ארבע שנים מפקד הנח“ל, היה ראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון, עוזר שר-הביטחון שמעון פרס בנושא התיישבות והגנה מרחבית, יושב-ראש ארגון יד-לבנים, וכיום ראש המועצה האיזורית זבולון.

עוד בצעירותו הצטרף משה לקיבוץ רמת-יוחנן, ומילא תפקידים רבים בתנועה הקיבוצית, במפלגה ובהסתדרות. משה הקים משפחה עניפה במשק ומחוצה לו – חגי, יצחק, יעל, עמוס ורחלי. יצחקי נפל בעת שירותו בצה“ל, בסיירת מטכ”ל, בחודש ינואר 1967.

*

דבורה המשיכה ללמד בבית-הספר של “הנוער העובד”, השייך להסתדרות, עד הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949. היא נבחרה כמועמדת המפלגה לכנסת, בבחירות אישיות וחשאיות, שנערכו בסניף מפא"י בתל-אביב. בבית-ספרה טיפחה דור שלם של נערות ונערים ברוח השכלה וחלוציות, ובמשך השנים אף התמנתה למנהלת בית-הספר. היא היתה בין מייסדות ארגון אימהות עובדות, שהתגלגל לימים לנעמת, ועמדה בראשו כשלושים-וחמש שנים. כמו כן היתה מראשי מועצת הפועלות וחברת מועצת פועלי תל-אביב.

כעשרים שנה שימשה דבורה חברת-כנסת, מתוכן ארבע שנים כסגנית יושב-ראש הבית, ועסקה בעיקר בנושאי חינוך ושירותים סוציאליים.

היבחרה של דבורה, חמש פעמים בזו אחר זו, כאחת מנציגות סניף תל-אביב ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, לא עבר ללא רינונים. לכנסת הראשונה המליצה עליה חסיה דרורי, ממועצת הפועלות. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, מספרת דבורה, היו חברות שהתחרו איתה על המקום וניסו להוציאה מהרשימה, אבל סניף תל-אביב לא הניח לה לפרוש והביע בה את אמונו.

שרגא מספר כי מעודו לא עזר ולא עמד מאחורי בחירתה של דבורה כמועמדת, ולכן אף לא השתתף בוועדות המינויים הסניפיות, של רשימת המועמדים לכנסת, בתל-אביב. ועדת המינויים לכנסת השנייה היתה מורכבת מבן-גוריון, משה שרת, פנחס לבון, יצחק שפירא ושרגא. באחד הגלגולים של הרכבת הרשימה והגשתה, ניגש בן-גוריון לשרגא ואמר לו:

“אתה – יודע שאשתך מועמדת לכנסת, אבל דע לך שהיא לא נכללה ברשימה.”

ענה שרגא – “טוב מאוד. שתהיה בבית.” ולדבריו אף לא חקר ולא שאל למה ומדוע הוצאה מהרשימה.

כאשר שמעו בסניף תל-אביב כי אין להם נציגה, חברה בכנסת, קמה צעקה מטעם ארגון אימהות עובדות, ומפעילות ומפעילים בסניף, וערכו הפגנה לפני מקום התכנסות ועדת המינויים, ודבורה נכללה ברשימה.

*

בבית ארלוזורוב, שם נערכו כינוסי מפא"י וישיבות ההנהלה של החברות השונות שניהלו כל השנים את נכסי המפלגה, עבדה גברת מסורה, מוותיקות העלייה השנייה, בריאת-בשר ודברנית, בשם נחמה זיצר. יום אחד תפסה את שרגא ביציאה ואמרה לו:

“אה, לדבורה טוב!”

“מה טוב?” התעניין שרגא לדעת במה זכתה אשתו לעורר קנאתה?

הוסיפה נחמה ואמרה: “הנה, הכנסת אותה לכנסת! היא תהיה חברת הפרלמנט שלנו.”

שרגא, בבדיחות-הדעת כהרגלו, השיב לה:

“נחמצ’ה, תתארי לעצמך – לו אני הייתי מתחתן איתך, הייתי ממליץ עלייך להיות חברת כנסת?”

היא נדהמה והשיבה: “אתה יודע שאני אוהבת מאוד את דבורה, זה לא שייך לעניין…”

*

שרגא, מצעירותו, לא נטה לחולניות, אך לדברי דבורה, כל אימת שחלה, היה זה באופן רציני. בשנות השלושים הנהיגו בעירייה, זאת גם בזכות פעולתו כיושב-ראש ועד העובדים, ימי הבראה לפועלים. שרגא לא מצא לנכון לצאת הוא-עצמו ראשון להבראה, ושלח למוצא את חברו-לעבודה הפועל קהלני, אשר לימדוֹ, בימיו הראשונים לניקוי רחובות, כיד לסדר מטאטא-קוצים.

כעבור יום שב קהלני.

“מדוע חזרת?”

“לאן שלחת אותי?”

“מה רע?”

“קודם כל הפעמון. אני צריך ללכת לאכול לפי פעמון?”

הגיע אפוא תורו של שרגא, לאחר שחזר ממוצא לתל-אביב, נינוח ומוברא, קיבל בלילה התקף קשה של כאבי-בטן. דבורה הבהילה אליו רופא. הלה סבר ששרגא לקה בהרעלת קיבה, כתוצאה מהאוכל בבית-ההבראה, וציווה עליו לבלוע שמן-קיק ולהניח בקבוק חם על בטנו.

דבורה, הסטודנטית לרפואה מיקטרינוסלב, מיששה את מקום הכאב בבטנו והתעקשה:

“שרגא לא יקבל שמן-קיק ובקבוק חם, מפני שזה התקף אפנדיציט.”

“אולי את גם רופאה?” הקניטה הרופא.

“לא. אבל את זה לא אניח לתת לו.”

למחרת הבהילו את ידידם, ד"ר אלוטין, ומיד קבע לשלוח את שרגא לניתוח התוספתן. אלוטין לא השאיר לדבורה תקוות רבות. “פוזנו,” אמר לה בצער, “מאוחר, וָרֶצְ’קָה.”

שמונה-עשר יום לאחר הניתוח שכב שרגא בסכנת-חיים. ניצוץ השמחה ובדיחות-הדעת בעיניו כבה. דבורה היתה הולכת לבקר אותו בבית-החולים, גם בלילות, ופועלי-הניקיון, חבריו-לעבודה, מלווים אותה מימינה ומשמאלה, כשהם מחזיקים בידיהם את המטאטאים מונפים למעלה. הם דאגו לשמור עליה אך פחדו לשאול לשלומו של שרגא. לבסוף החלים.

לאחר שנים אחדות, ב-1942, החל שרגא מתאונן על כאבים בידו, והתקשה לשבת או לנעול נעליו, מרוב כאבים. רופאים קבעו שהוא סובל מריאומאטיזם וניסו לרפאו על-ידי טיפול בהקרנות חשמל. ללא הועיל. שש-עשרה שנים, עד 1958, ומבלי לפגוע בפעילותו הציבורית, ובעבודתו במחלקת הניקיון בעירייה, אמנם כבר בפיקוח וניהול – סבל שרגא מן הכאבים הללו, והרופאים לא גילו מה הסיבה להם. במשך כל אותן שנים התנהל הבית כרגיל ושרגא לא הפסיק אף אחת מפעילויותיו.

הנוירוכירורג פרופ' אשכנזי, שכנו-לרחוב של שרגא, הבחין יום אחד ששרגא גורר-מעט רגל בהליכתו, וחששו התעורר שמא מדובר בגידול במוח. שרגא אושפז לבדיקות בבית-החולים בילינסון, זה היה ב-1958, בהיותו כבן שישים, והתגלה אצלו גידול לא-ממאיר במוח הקטן, באחת החוליות, שהצריך ניתוח.

הרופאים הזהירו שייתכן כי לא ייצא חי ושלם מן הניתוח. לכל היותר ימשיך לחיות כאינוואליד. דבורה, שכבר היתה אז חברת-כנסת ובפעילות ציבורית מלאה, תיכננה-לעצמה בפירוט כיצד להתארגן עם חזרתו של שרגא הביתה, נכה, על כיסא-גלגלים או רתוק למיטתו, ועם זאת, שהחיים יימשכו כרגיל.

הניתוח עמד להיערך ב-1 במאי, שהוא גם יום-הולדתה של דבורה. ערב לפני-כן ביקרה אצל שרגא, והוא תבע ממנה, בפירוש, שלא תוותר ולמחרת תלך בהפגנה, כמנהגם מדי שנה. זה מה שהעסיק אותו. אולי עלה בשניהם זכר הפגנת האחד במאי על סיפון האוניה צֶ’צֶ’רִין המובילה אותם ארצה, כאשר איימו לזרוק את דבורה לים אם לא תחדל להניף את הדגל האדום? – דבורה לא ויתרה מעודה על השתתפות בהפגנה וצעדה תמיד בשורה הראשונה.

בית הוועד הפועל היה ברחוב אלנבי, ליד פסי הרכבת, וההפגנה צעדה ברחוב אלנבי. החברים הקרובים לדבורה, שידעו כי שרגא עובר אותה שעה ניתוח בראשו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם – לראותה צועדת עימם בשורה גם ביום אשר כזה, קטנה, עגלגלה ונמרצת, נושאת את הדגל האדום בידה ומשתתפת בשירה-בסך.

כשהתעורר שרגא לראשונה לאחר הניתוח, התגנבה אליו, למרות איסור הרופא, שכנתם-ידידתם אוֹֹלְיָה קַזְנַַצֵ’יי ושאלה אותו, אולי כדי לבחון אם שב להכרתו ולחושיו:

“פייביש, הכרת אותי?”

ענה שרגא לאיטו: “מדוע לא, אוליה?”

השתתקה לרגע. אולי לא היה נעים לה להודות בחששותיה.

הבין שרגא ואמר: “אתם חושבים שאגיע לנחלת יצחק, הה? ואני החלטתי – שאגיע ללוי יצחק!”

הרופא שנכנס ושמע אותו מדבר כדברים האלה, אמר: “נו, אם כך הוא כבר יהיה בריא.”

*

אחת מדרכי השפעתו של שרגא, שנבעה גם מתחושה או חובה אנושית בסיסית שבאופיו, היתה הקפדתו לבקר בימי שמחה ואבל אצל אנשים עימם עמד בקשר חברתי – בעבודתו בעירייה, בשכונות, ובהיקף הציבורי הרחב של המפלגה ומוסדותיה.

יום אחד ישבה דבורה בהרצאה שנשא לבון בפני חברי המפלגה. היא שמעה שני חברים משוחחים, בשורה מאחורי גבה, איך להיפטר משרגא.

“אתה אף פעם לא תוכל להתגבר עליו.” אמר האחד.

“מדוע?”

“כי הוא יודע ללכת לכל ברית, לכל לווייה, ואתה לא תוכל להתחרות איתו בזה.”

שרגא הלך רק ללוויות של זרים, כוחו לא עמד לו להיות נוכח בלוויות של בני-משפחתו. יצחקי נכדו, בנם של אֶתה ומשה, נפל בינואר 1967, ארבעה ימים לאחר שנולדה נכדתו האחרונה של שרגא, מיכל, בתה של רינה. דבורה קיבלה את הידיעה ביום שישי, בהיותה בישיבה במזכירות ארגון אימהות עובדות, בבית-ברנר. היא ידעה ששרגא נמצא אותה עת בישיבה אחרת, אצל ספיר, ויצאה עם חתנה אורי, להודיע לו.

הידיעה על נפילת נכדו יצחקי השפיעה על שרגא עד כדי כך שדבורה היתה צריכה להבהילו מיד הביתה, למיטתו. גולדה, ששמעה על האסון, הופיעה עד מהרה בבית שברחוב לוי יצחק ואמרה לדבורה:

“יש נהג, המכונית בחוץ. את נוסעת בה לרמת-יוחנן, ואני נשארת איתו, לשמור עליו.”

וגולדה נשארה, עם רינה, שהיתה אז ימים אחדים בלבד לאחר לידת בתה הצעירה, ואשר ליוותה את אביה במשבריו כמו גם בשמחותיו.

שרגא כמו ניתק עצמו. לא היה יכול להרים את ראשו. הוזעק אליו רופא. רק לאחר תקופת-זמן, כשהתאושש, נסע לבקר ברמת-יוחנן.

*

דבורה מספרת כי תגובת שרגא במקרים של מחלה או אסון היתה לא-פעם כאבי-ראש עזים, ועד מהרה הי מסתגר מן העולם.

ב-1961, כאשר אושפזה בבית-החולים בילינסון לניתוח בכיס המרה, התברר ששרגא סובל מחולשה כללית, כתוצאה ממאמץ הבחירות שנערכו אותה שנה, ואולי גם השפיעה עליו מחלתה של דבורה. הוא אושפז באותו בית-חולים, במחלקה אחרת. לבד מנדודיו ברוסיה, והשעות שהקדישו שניהם לעבודתם ולפעילותם הציבורית – לא נפרדו שרגא ודבורה כמעט כל ימיהם. הם נסעו יחד, חלו יחד, והגיעו לדיעה משותפת כמעט בכל נושא פוליטי ומפלגתי, לא בלי ויכוחים, אבל הכול בצוותא.

העולם, לפי שרגא, היה חייב להיות מסודר, לא במובן היֵיקי אלא לפי הנורמות ששרגא האמין בהן. כל גילוי של אי-סדר, של אנארכיה, במישור האישי או הציבורי, הרתיע אותו. אולי פעלו בו משקעי השנים הקשות ברוסיה, כאשר ראה את סדרי המדינה, והקהילות היהודיות, מתמוטטים ומשתנים במלחמה, במהפכה, במלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה, וברדיפת השלטון הסובייטי את היהודים.

שרגא ראה עצמו כסדרן-העבודה של המפלגה, כדי שלא תשרור בה אנארכיה, ומן הסתם, כדי שהדימוקראטיה לא תשתולל בה ולא תהיה עיוורת, כהגדרתו הסרקסטית-מעט של בן-אהרון.

אם יש חגיגות משפחתיות, או נפטרים, אצל אחרים – והחוג החברתי הרחב של האנשים שאותם הכיר שרגא היה כמעט כולו קשור גם לפעילותו הציבורית – אזיי צריך ללכת, צריך לקבור מתים בכבוד הראוי, והוא צריך והוא רוצה להיות שם, כי אלו נורמות ההתנהגות של חבר, של איש ציבור, ממש כפי שהיה מלווה, ומקבל פניהם, של בן-גוריון, ומנהיגים בכירים אחרים במפלגה, כל אימת שהיו יוצאים או חוזרים ארצה. יש חובות נעימות ויש נעימות פחות. אך כשאתה פועל למען הציבור, בשם המפלגה, התנועה, ההסתדרות, לטובת המדינה – אזיי אין פורצים ועולים הפחד וההתרסה שבליבך, אלא, לימים, בעיתות משבר מפלגתי חמור ביותר.

אבל כאשר האסון אירע אצלו בבית, עמד הדבר בקונפליקט עם ה“יהיה טוב” שהיה מושרש בו כל ימיו.

*

בתמונה של הפגנת האחד במאי 1950, שהתפרסמה בעיתון “דבר”, נראים בשורה הראשונה של המנהיגים – גולדה, נמיר ואחרים, כולם בחולצות בהירות, פתוחות. מאחוריהם צועד שרגא, לבוש בחליפה, עניבה ומגבעת! – אמנם, בתמונה אחרת של הפגנת אחד במאי, משנות הארבעים, נראה שרגא עדיין בחולצה לבנה, פתוחה, ככל השאר, ואילו ארן הוא ההולך לבוש בחליפה ועניבה, וחובש מגבעת. מעדויות נוספו עולה כי שרגא היה לבוש כמעט תמיד, גם בקיץ, בסגנון דומה: ז’קט כהה, ולעיתים גם עניבה.

לדברי משה, סגנון לבושו של אביו נבע מאופיו השמרן. כאשר יוצאים החוצה צריך להופיע באופן מסודר. ענוב. שרגא סבר שאחדים ממנהיגי הפועלים עושים הפגנה בלבושם. רוצים להיראות פרולטארים. צווארון פתוח, ללא ז’קט, ומכנסי חאקי. מתהדרים בפשטות מלאכותית, ואילו הוא: כשאני פועל-ניקיון – יש לי בגדי-עבודה, אבל אחרי העבודה, כשאני יוצא מהבית – אני לבוש באופן מסודר. אילו היה שרגא הולך במכנסיים קצרים, כברל רפטור, זה לא היה נראה נורמאלי. שרגא מעודו לא הופיע בסנדלים. ברל כצנלסון אמר פעם: “לא כל מי שהולך בחולצה פתוחה, הוא מנהיג פועלים.” שרגא חשב שאינו צריך להיראות לבוש כמו פועל. רוב האנשים בעיר יודעים שהוא פועל, שהיה מנקה-רחובות, ולכן הוא יכול ללבוש חליפה.

גולדה אמרה פעם לשרגא: “רוֹקַח [ראש עיריית תל-אביב] מוסר לך דרישת-שלום. מה פתאום? מה לך ולרוקח?”

ענה שרגא: “מה זאת אומרת? אני עובד אצלו. משם אני מקבל משכורת.”

לא כולם ידעו שמשכורתו היחידה של שרגא היא מעבודתו בעירייה.

בתקופה מאוחרת בחייו היו לו כאילו קר תמיד, גם כשהיה יושב בבית. וחולצתו מכופתרת עד לכפתור האחרון.

“אבא, פתח כפתור!” אמר לו לא פעם משה.

“אוויר יש בחוץ. כאן צריך להיות סגור. מפני מה תפרו פה כפתור – אם לא כדי לכפתר אותו?”

וכך היה הולך בחולצה מכופתרת עד צוואר, גם ללא עניבה, ואיש לא שאל על כך, למרות שנראה כאילו הוא לבוש באופן מוזר. גם בימיו האחרונים, בבית, היה יושב בכורסתו, מקפיד להיות לבוש חליפה ועונב עניבה.

*

“שלילת הגולה אצל אבא היתה די מיוחדת.” אומרת רינה. "הוא לא שבר את כל הכללים והסמלים הגלותיים, כפי שקרה אצל רבים מבני-דורו, אלא הגיע לסינתיזה מעניינת, כאילו אמר לעצמו – אני לא צריך את החלק הסמלי החדש, הארצישראלי. בסופו-של-דבר, הוא הגיע די מהר בארץ לאותו סוג פעילות שעסק בו ברוסיה, ניהול. ניהול. עבודה ציבורית. ומשום שהיה יכול להמשיך כאן בדפוסים דומים, לא היה לו צורך בסמלים חדשים כדי להזדהות עם מה שקורה בארץ. אני מתחדש רק עד גבול מסויים, זו היתה שמרנותו.

“בכל הקשור לנושא הדתי, שבר אבא, בראשית הגעתו ארצה, שבירה ברורה, מוחלטת. מאוחר יותר, בשנים בהן חיתה עימנו סבתא מצד אימא, הרבנית פסיה דיסקין, היו נהוגות בבית ארבע מערכות-אוכל: בשר וחלב של יום-יום, ובבוידעם: מערכת כפולה לכלי-פסח. בערב יום כיפור, לאחר שסבתא היתה הולכת, לבושה לבן ובנעלי-התעמלות, לבית-הכנסת, היו מפעילים בבית את הפטיפון בעל הידית, שומעים שירים רוסיים מימי המהפכה, ולא נהגו לצום. מצד שני, מדי יום שישי התקיימה ארוחת-ערב משפחתית. נרות, שירה וזמירות. אבא היה ביחסים טובים עם סבתא פסיה. היו להם קווי-אופי דומים: הפיקחות, ההבנה המיידית, הרגישות והזיקה העמוקה לאימא. היו אנשים שחשבו שסבתא היא אימו. בשנים מאוחרות יותר, לאחר מותה, השתנה אצלו היחס ליום כיפור. היינו הולכים יחד, אבא ואני עם הנכדים, לשמוע תפילת ‘כל נדרי’ בבית-הכנסת. הוא אהב לשומעה. הזכירה לו דברים רבים.”

*

בשלהי תקופת המאנדאט נמצאה זמן ממושך תחנת השידור המחתרתית של “ההגנה”, במחסן בחצרו של שרגא. בחיפושים שערכו בשעתו האנגלים בתל-אביב, היה שרגא אדם מבוקש. אנשי “ההגנה” ידעו זאת מקודם ודאגו להוציאו לשבוע ימים מהעיר, עד שהתברר שהכול עבר בשלום, והוא חזר לביתו.

בתקופת מלחמת השחרור היה שרגא כבן חמישים. חלקו בה היה בעיקר בדאגה להמשך השירותים העירוניים התקינים בשכונות-הספר של תל-אביב, כאשר הרכֶב העירוני של מחלקת-הניקיון משמש לא פעם למטרות הגנה, ואף מגוייס לחזיתות רחוקות יותר.

בעיצומה של מלחמת השיחרור קיבל שרגא הזמנה מבן-גוריון לבוא אליו לרמת-גן, למטכ"ל, לשם התייעצות. כאשר הגיע שרגא מצא עוד כעשרה אישי-ציבור שאינם אנשי-צבא. שאול מאירוב (אביגור) הירצה בפניהם על המצב בנגב. שרגא לא הבין מה לאזרחים כמותם ולנושא צבאי מובהק.

תוך כדי הפגישה נשמעה צפירת אזעקה, ובאופן טבעי נטו כל יושבי החדר לקום כדי לרדת למקלט. כולם, מלבד בן-גוריון, שלא התייחס כלל לאזעקה, ומשום כך המשיכו הכול לשבת במקומותיהם ולשמוע על הצורך בפתיחת הדרך לנגב, שתהיה מבצע קשה, אך אם לא, תיעצר החזית היכן שהכוחות המצריים כבר מצויים כיום, בפלוג’ה.

התבונן שרגא ימינה ושמאלה: ישראל גורפינקל שבנו חיים גורי בחזית. יהודית שמחוני שבנה אסף בחזית הדרום. אביגור עצמו שבנו בחזית אחרת. משה, בנו של שרגא, נמצא אף הוא בחזית הדרום. לפתע תפס שרגא שהמכנה-המשותף לכל היושבים בחדר במטכ"ל הוא העובדה שכולם הורים לבנים ששירתו בחזית, רובם בדרום. התברר לו שבן-גוריון רצה להביא לידיעתם, לפחות ברמז, שעומדת להיפתח חזית קשה, ורצה לבדוק ולראות את תגובת הקבוצה.

אמר שרגא: “אני רוצה לשאול כמה שאלות.”

ענה בן-גוריון: “קודם כל תגיד לי מדוע אתה לא מחליף שם-משפחה. תראה, נוסוביצקי זה לא שם בעיניי.”

שרגא הודה שאכן הם חושבים זה זמן רב על שם עברי חדש למשפחה.

המשיך בן-גוריון ואמר: “לא יהיה בצבא הגנה לישראל מפקד שלא יהיה לו שם עברי. זה מחייב גם אותך, והמשפחה שלך.”

שרגא: “דיברנו בינינו על השם נצר.”

בן-גוריון: “טוב. טוב. תשאל משה שרת – ואם הוא יסכים, מקובל עליי. ובכן, אני נותן רשות הדיבור לשרגא נצר.”

לימים לא זכר שרגא את תשובותיו של בן-גוריון. האווירה היתה נרגשת. נשמעו קולות של הפצצה אווירית, והיו ידיעות על פגיעות. הישיבה נמשכה שעות אחדות, וכשחזר שרגא הביתה, אמר לדבורה:

“מהיום את לא דבורה נוסוביצקי. את דבורה נצר. בן-גוריון החליט.”

אמרה דבורה: “תשאל קודם את דן פינס.”

שרגא: “מה אני יכול לשאול? בן-גוריון כבר אמר – שרגא נצר, אז אני אלך להגיד לא? – אפילו שרת כבר אישר.”

משנודע השם החדש לדן פינס, ידידם של שרגא ודבורה מימי “החלוץ” ברוסיה, ומבכירי עיתון “דבר”, רגז מאוד על השם החדש. “נצר זה עניין נוצרי. לא כדאי להסתבך בשם כזה!”

“פארפאלן!” אמר שרגא. אין מה לשנות.

 

פרק י“ט: התגבשות ה”גוש"    🔗

החלק הפעיל של “דור-הביניים” במפא“י, בסניף המפלגה בתל-אביב, היה החוג שהתגבש כסיעה ג' ונלחם בפורשי “אחדות-העבודה” (לשעבר סיעה ב'). חוג זה יצר, בתוקף תפקידו ומקומו בחיים המפלגתיים, את הגוף המרכזי שלימים נודע בשם – ה”גוש“. הגימ”ל מסיעה ג' כמו התגלגלה ב“גוש”. לדברי שרגא נוצר צורך, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, לשמור על כוחה של הנהגת התנועה, באמצעות השפעה על מינוי נציגים לאסיפת הנבחרים שהרכיבה את הנהלת הסוכנות היהודית בארץ, לקונגרסים הציוניים, ולמוסדות ההסתדרות והמפלגה. פעילות זו לקח ה“גוש” על עצמו. ה“גוש” לא היה יצירה או מחשבה של איש אחד, ותחילה היה אולי צירוף מקרי של אנשים. אך בהמשך הזמן נוצרה ביניהם הידברות טובה ונחוצה, אשר הביאה תועלת. אם הקמת המדינה העביר ה“גוש” את פעילותו לתמיכה בהנהגת המדינה, שהיתה נתונה, כמובן, בידי צמרת מפא"י.

שרגא: “ב’גוש' [היו לא רק אנשי עלייה שלישית אלא] היו גם מעדות המזרח וגם ילידי הארץ. המשתתפים הקבועים היו: מרדכי סורקיס, יצחק שפירא, זאב הרינג, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט, ישראל ישעיהו, מנחם כהן, אליהו בן-יצחק, זאב וינר, מאיר זילברמן, רפאל בש, גרשון קורלנדר [ושרגא עצמו]. ‘חיפה’ לא התערבה. חיפה היתה ממשלה בפני עצמה. אבל היה קשר ביני ובין מנהיג מפא”י בחיפה, אבא חושי, באופן קבוע, לתיאום פעולות גדולות. בסוף קיום ה’גוש' הגענו לשותפות עם סניף ירושלים, עם החברים מרדכי איש-שלום ומשה ברעם. מתנועת המושבים בא יצחק קורן, שהיה אז מזכיר תנועת המושבים ומעולי רומניה. לחברי ה’גוש' היו שתי מטרות: לשמור על שלמות המפלגה – ולתמוך בהנהגת המדינה.

"אחר-כך רצינו להרחיב את פעילות המפלגה על פני הארץ כולה. בבירורים שלנו לא עסקנו במצב הביטחוני. גם לא הקדשנו הרבה תשומת-לב לנושאים הכלכליים. תחום הדיונים שלנו היה פנימי, מפלגתי-חברי, איך לרכז סביב המפלגה את כל העליות החדשות שהתחילו לזרום. וגם ליצור ‘גוש’, כלומר: מסגרת כזאת שתוכל להתאסף מדי פעם ושתהיה ליגאלית. ליגאלית, לא מבחינת קבלת אישור לפעילות, אבל לא לפעול במחתרת. ה’גוש' נתן לנו אפשרות לשמור על שלימות המפלגה.

"לא פעלנו בחשאי. מי שהשתתף בישיבותינו בא אחר-כך לסניף שלו, בו היתה לו השפעה, ומסר פרטים על הישיבות. ה’גוש' איפשר לחזק את נציגות הסניפים במרכז המפלגה. לא היו לנו אמנם מועדי פגישות קבועים. אך התאספנו לפחות פעם בחודש. העיקרון שלנו היה – שלא מדליפים מפגישותינו. זאת, בין היתר, כדי שלא לסלף את הדמות של החבורה הזו, שהולכת לקראת מאבקים.

“אני חושב שה’גוש' היה יצירה טובה וחשובה, למען חיזוק השורות ומתן אפשרות להנהגת המדינה, קרי לבן-גוריון, לפעול עם ראש שקט. מבחינת המפלגה הוא לא היה איש שקיבל הוראות ממישהו, אבל הוא לא התנגד לזה.” (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

*

על תהליך התגבשותה של “קבוצת נצר”, וכיצד השתקפה בעיני העיתונות והציבור, כותב מ. מייזלס, עיתונאי “מעריב”, שליווה במשך שנים את פעילותו של שרגא:

“בשעה שבן-גוריון, ברל כצנלסון, זלמן ארן, גולדה מאיר ומרדכי נמיר ניהלו את המערכה הפוליטית והרעיונית נגד סיעה ב‘, שכמעט כבשה את ‘המבצר’ תל-אביב, עסק נצר בעבודה המעשית האפורה, שהצילה את המפלגה מכישלון, אירגנה אותה מחדש והעמידה אותה על רגליה. בימים ההם החלה להתגבש קבוצת חברים, שהפכה לאט-לאט למה שידוע כיום בשם ה’גוש’. המנהיגים הבלתי-רשמיים של הקבוצה היו ז. ארן ומ. נמיר, אולם לאחר שחברים רבים, שעמדו בראשה, קיבלו תפקידים רמים בהסתדרות והמפלגה, היה נצר למעשה למנהיג ה’גוש'.” (“מעריב”, 1965).

והלאה: “שעתו הגדולה של נצר במפלגתו באה בראשית שנות הארבעים, כשמפא”י התדלדלה בכמה אישים חשובים בשעה שסיעה ב' התפלגה ממנה. שרגא נצר היה אחד הלוחמים הראשיים בסיעה ב' בתל-אביב. הוא הצליח לארגן את מפא“י מחדש, להעמידה על רגליה ולהצילה מכישלון. מאז עלה יותר ויותר בהירארכיה המפלגתית באמצעות שיטותיו המיוחדות במשיכת החוטים מאחורי הקלעים. אם כי הוא עצמו מעולם לא נדחק לראש התור, וזרקורי דעת-הקהל לא היו מופנים אליו. הוא כמעט לא נבחר לשום מוסד מפלגתי זה או אחר, אך צורף לכל ועדות המינויים של מפא”י. נצר נחשב בעיקר כ’ספץ' לענייני אירגון בחירות (ראש עיריית תל-אביב, מ. נמיר, נוהג לכנותו בשם ‘מיניסטר לענייני בחירות’).

כשהתקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות במרכזי העולם החדשים, אחרי קום המדינה, בבאר-שבע, רמלה, אזור, מגדל אשקלון ובית-שאן, ונערך ‘ציד נפשות’ בלתי מרוסן על-ידי מפלגות שונות, בחר מרכז מפא"י בנצר לנהל את הבחירות במקומות הללו, והוא הבטיח למפלגתו את הניצחון. עד היום ממנים למעשה, הוא ונאמניו, כל מועמד הרצוי להם מטעם סניף תל-אביב לכנסת, למועצת העירייה, למוסדות ההסתדרות וכדומה. נצר פוסק, כי כאן חייב להיות מועמד מעדות המזרח, שם ‘רומני’, פה – איש העלייה החדשה וכדומה. מתנגדיו, לרוב אלה שלא הוכנסו על ידו לרשימת המועמדים […] טוענים כי הוא שולט באמצעות איומים, השמצות, כוח-האגרוף ו’טיהורים'. האמת היא, כי הוא עצמו מתהלך בשקט ובנועם, ומעדיף שנאמניו יעשו את ‘העבודה […]’.

“וכך הפך נצר לאיש שנוא ונערץ כאחד. שלטונו במחוז תל-אביב מבוסס, בעיקר, על מגעו עם קבוצות מיוחדות. נאמניו בקרב אנשי השכונות והעדות הם ח”כ מנחם כהן, אליהו בן-יצחק ומנטש הידוע. הוא מקורב אל ראשי הקואופראציה הצרכנית (סגן ראש עיריית תל-אביב י. רבינוביץ ושפאן). ראשי ‘בית ברנר’ אל. שכטר (כיום ממלא-מקום ראש עיריית תל-אביב), א. אלפרט, מ. זילברמן, ר. בש וקורלנדר, מקיימים איתו מגע הדוק. יש לו ידידים בצמרת מפא“י מזה עשרות בשנים, כגון ראש עיריית תל-אביב מ. נמיר ושר החינוך והתרבות ז. ארן. הללו נוהגים לבקר לעיתים קרובות בביתו. עמדת הכוח של נצר – ה’גוש' – נשענת גם (מחוסר הנהגה אידיאולוגית) על שיתוף פעולה עם אישי הצמרת ג. מאיר, ל. אשכול, פ. לבון ופ. ספיר. עם ראשי ה’גוש' נמנים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ז. הרינג, ראש מועצת כפר-סבא מ. סורקיס, מזכיר תנועת המושבים י. שפירא, מזכיר מועצת פועלי רמת-גן א. אברהמוביץ ואחרים. אחד מהישגי ה’גוש' בשנים האחרונות היתה התקרבותו לסניפי ירושלים וחיפה.” (“מעריב”, 1960).

*

“ה’גוש' התארגן והתגבש גם כתוצאה מהתארגנות צעירים בתוך המפלגה.” אומר שרגא (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, "ידיעות אחרונות, 1975). ואכן, כדי להבין את המציאות שבה פעל שרגא, רצוי לשרטט מעין מפה למוקדי-הכוח של מפא"י בשנות החמישים:

1. בראש עמדה מנהיגותו הבלתי-מעורערת של דוד בן-גוריון, שאמנם יצרה זעזוע עם פרישתו הראשונה, לשדה-בוקר, בשנת 1953.

2. מוקד כוח שני-במעלה היתה שכבת המנהיגות הוותיקה: שרת שהיה שר החוץ וראש הממשלה השני. לבון שהיה שר הביטחון השני. אשכול, שר האוצר ולימים ראש הממשלה השלישי, לאחר פרישתו השנייה של בן-גוריון. גולדה, ראש הממשלה הרביעי. שרים ואישים שחלקם מילאו גם תפקידים מרכזיים במפלגה – ארן, נמיר, ספיר, שפרינצק, רמז, קפלן ואחרים.

מוקדי הכוח הבולטים האחרים היו:

3. ה“גוש” בהשראתו של שרגא נצר, חיפה בהנהגתם של חושי ואלמוגי, וחטיבות כגון הוועד הפועל של ההסתדרות, הדרג המוניציפלי – ירושלים בהנהגת איש-שלום וברעם, פתח-תקווה בהנהגת רשיש, כפר-סבא בהנהגת סורקיס וכדומה, וכן תנועת המושבים, איחוד הקבוצות והקיבוצים וגופים אחרים.

קבוצת ה“גוש” תמכה ללא-עוררין בהנהגת בן-גוריון, וקשורים אליה קשר הדוק היו מנהיגים כארן, נמיר, אשכול, לבון, גולדה וספיר, שחלקם ראו עצמם ראויים להנהיג את המדינה לאחר בן-גוריון. בתקופת פרישתו הראשונה, בשנים 1953–1954. שניים מהם אכן היו ראשי-ממשלה שבאו אחריו.

4. במקביל ל“גוש” קמה קבוצת “צעירי בן-גוריון” – שמעון פרס, משה דיין, אהוד אבריאל, טדי קולק, גיורא יוספטל, יזהר סמילנסקי, ומאוחר יותר – גד יעקובי, משה גלבוע, עמוס דגני, זה הגרעין לרפ“י-לעתיד. קבוצה שתמכה בבן-גוריון וזכתה לחסותו, אך נמצאה בעימות עם שתי הקבוצות הקודמות: עם קבוצת המנהיגות הוותיקה, שסברה כי בן-גוריון מבקש לדלג עליה ולהעביר בבוא היום את השלטון ישר לידי “הצעירים”; ועם קבוצת נצר או ה”גוש“, שהיתה נאמנה לבן-גוריון אך גם להנהגה הוותיקה, וסברה כי “הצעירים” דוחקים את הקץ, אצה להם הדרך, הם שואבים כוחם “מלמעלה”, מן התפקיד, ולא מניסיון רב-שנים בפעילות מפלגתית-ציבורית ב”שטח“; לכן אסור “להצניח” אותם לעמדות שמהן יוכלו להנהיג את המדינה מיד לאחר בן-גוריון. לדעת ה”גוש" – צעירים אלה עלולים להרוס את הבסיס הציבורי הרחב של המפלגה, מהיותם זרים לה ומשום שלא צמחו מקירבה ולא “השתפשפו” בכל רזיה ונבכי סודותיה – וכך תאבד מפא"י את כוחה האלקטוראלי, כמפלגה המסוגלת לגייס המונים ביום בחירות ולהנהיג את המדינה.

5. קבוצת “צעירי מפא”י" היתה קבוצה נוספת שביקשה לפעול במקביל לגוש. גרעינה היה קבוצת חברים יוצאי קיבוץ חמדיה, ועמדו בראשה אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר, אהוביה מלכין ואחרים. הם לא צמחו בצבא, במערכת הביטחון ותחת צילו של בן-גוריון, כדיין, פרס, אבריאל קולק ואחרים, אך הם הרימו את נס המרד ב“גוש” וב“שיטותיו”, ויצרו נגדו חזית אחת עם “צעירי בן-גוריון”.

ראשיתם של “צעירי מפא”י" היתה במשמרת הצעירה של המפלגה, שבראשית שנות החמישים הוציאה לאור את הביטאון “אשמורת”, התארגנותם הגדולה היתה בשנת 1950. שנה אחרי כן קיימו בכפר הירוק “כנס להתחדשות המפלגה” שעורר מהומה במפא"י. אותו זמן נכנסו אברהם עופר ואהוביה מלכין לעימות גלוי עם חלק מהצמרת הוותיקה, ובכמה מצעדיהם הראשונים התנגשו אפילו עם בן-גוריון. עם זאת היו “צעירי הכפר הירוק”, כפי שנקראו, הראשונים שהניפו את דגל החינוך הממלכתי והכריזו מלחמה גלוייה נגד החלוקה לזרמים שהיתה קיימת בחינוך.

נאמנות שתי הקבוצות האחרונות היתה לבן-גוריון אך לא למוקדי-הכוח האחרים במפלגה ובהנהגה. ה“עסק-ביש” של שנת 1954, שעתיד היה להוליד את פרשת לבון, חידד בשעתו לא רק את היחסים בין ראש-הממשלה דאז, שרת, לבין שר-הביטחון לבון, אלא גם בין לבון לבין שתי הדמויות הבולטות ביותר בקרב “צעירי בן-גוריון”: דיין ופרס, האחד שימש כרמטכ"ל, והשני כמנהל כללי של משרד הביטחון. נאמנותם הבסיסית של השניים לבן-גוריון, גם בתקופת פרישתו הראשונה לשדה-בוקר, היתה יותר מנאמנותם לשרת וללבון גם יחד.

*

על הדינאמיקה הפוליטית של מפא“י באותה תקופה, כתב דוד שחם: “לאמיתו של דבר – וכעת נוטים רבים לשכוח הבנה זו – היו אז [בשנות החמישים] שני מיני צעירים. היו ‘צעירי בן-גוריון’ והיו 'צעירי מפא”י'. 'צעירי מפא”י' היו בוגרי תנועות הנוער הקשורות למפלגה, שהתגייסו לפעילות בגיל צעיר מאוד, עם פרישתה של סיעה ב' [כשמרבית הנוער במפא“י שטרם הפילוג הלך אחרי טבנקין והקיבוץ המאוחד, ומתוכו נוצר הפלמ”ח] ומותו של ברל – נפתחו לפניהם מסלולי הקידום. עד מהרה התגלה להם שהם חסומים בידי אנשי הדור הקודם, שגילם כגיל הוריהם. אמר אחד מ’הצעירים' הללו: ‘לא היתה לנו בעייה להגיע לעמדות ייצוג, אבל לא נתנו לנו להגיע אל השלטון הריאלי.’

"המאבק בין שני הדורות קיבל כמעט מההתחלה אופי של מאבק על דימוקראטיזאציה פנימית במפלגה. הצעירים (משתי הקבוצות) תבעו לשנות את הליכי הבחירה בתוך המפלגה, והעלו טענות בדבר זיוף תוצאותיהן. הם הפריחו את הסיסמה של ‘ריענון ההנהגה’ ודרשו לתת ל’חברים מן השורה' השפעה גדולה יותר על מהלך הדברים.

“בדרך מוזרה למדי נוצרה ברית בין צעירי מפא”י ובין הקבוצה של ‘צעירי בן-גוריון’, שרובם (להוציא, אולי, שמעון פרס), לא צמחו מתוך הפעילות בתנועות הנוער אלא בתפקידי-ביצוע במנגנונים המדיניים – בעיקר בצבא ובשירותי המודיעין והביטחון. הם משכו על עצמם את עינו של בן-גוריון וזכו באמונו. הם היו תלויים לחלוטין בו ובתמיכתו. מה שביקש היה, למעשה, ‘לדלג’ על המנהיגות שהיתה אמורה להחליף אותו ולהעביר, בבוא היום, את השרביט או הכתר ישר לידיהם של צעירים אלה, אנשי אמונו.

“אין ספק שכוונתו של בן-גוריון להצניח הנהגה חדשה למפלגה, לטעמו שלו, לא התיישבה עם המאבק של צעירי המפלגה לדימוקראטיזאציה, אבל הרקע המשותף, הדימיון במוצא, זהות הגילים והאוייב המשותף – הלא היא הצמרת שמתחת ל’זקן' – הביאו לידי ברית בין צעירי מפא”י לצעירי בן-גוריון.

"יחסו של בן-גוריון לשני המחנות המתגוששים במפלגה – ה’גוש' וה’צעירים' – היה אמביוולנטי. הוא המשיך להיעזר ב’גוש' (והרי תפקידו המוצהר של ה’גוש' היה מתן שירות להנהגה!) – אך נתן את ברכתו גם לצעירים. נוצר מעין משולש שקודקודו בן-גוריון, אך שתי הזוויות של בסיסו מצהירות, אמנם, על נאמנותן לקודקוד, אבל נאבקות זו בזו בחימה שפוכה.

“עם כל זאת שמרו הזוויות (אם נמשיך באנאלוגיה) על המשולש שביניהן, הלא היה המפלגה. יותר משהקפידו על כך הצעירים הקפיד על כך ה’גוש', שנאמנותו למפלגה ולהנהגה היתה אצלו, לפחות במישור ההצהרתי – למעלה מן הנאמנות לעצמו.” (דוד שחם": “שרגא נצר, מסתורין של הכוח”, “מוניטין”, 1980).

 

פרק כ': 1953, בן-גוריון פורש    🔗

פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה והליכתו לשדה-בוקר, בדצמבר 1953, היתה מאורע קשה לשרגא נצר. על כוונת בן-גוריון לפרוש, ידע שבועות אחדים בטרם הכריז עליה, אך לא את הסיבה האמיתית לפרישה, וזו נודעה לו, כמו לחברים רבים, רק לאחר שבן-גוריון הביאה לידיעת הציבור. שרגא העריך את הליכת בן-גוריון מראשית הממשלה – כאסון למדינה, ולא ראה מי יוכל להנהיג את העם במקומו. אך כל הלחצים שהופעלו על בן-גוריון, מתוך המפלגה, להימנע מצעדו זה, לא עזרו.

ביום שישי בבוקר, כשהחפצים כבר היו ארוזים בביתו של בן-גוריון בתל-אביב לקראת הנסיעה ביום ראשון לשדה-בוקר, באו אל שרגא – דבורה, ואוליה קזנצ’יי [אשתו של יהושע קזנצ’יי וחברת מועצת העירייה], כשהן נוגות מאוד, ואמרו:

“מוכרחים לעשות משהו. אתה יכול למנוע את פרישת בן-גוריון!”

שאל שרגא: “מי אמר את זה?”

הסתבר כי דבורה ואוליה היו אצל פולה בן-גוריון, כנראה לפי הזמנתה, וראו את ההכנות ליציאת המשפחה לשדה-בוקר. פולה היתה אומללה מאוד. היא לא רצתה לצאת, וביקשה מדבורה שתשפיע על שרגא שיבוא לדבר עם בן-גוריון במטרה לשכנעו לוותר על הרעיון. “רק שרגא יכול למנוע את הפרישה.” אמרה.

שרגא לא שמח למלא את בקשתה של פולה, כיוון שידע שבן-גוריון מתייחס ברצינות לנושא, והסיכוי להזיז אותו מהחלטתו הוא אפסי. לכן השיב שלבדו לא יוכל ללכת, ויבקש מנמיר להילוות אליו. נמיר היה בן-בית אצל בן-גוריון, וזה, במקום לומר שלום, שאל אותם:

“מה אתם עושים פה?” – ולשרגא: “מה אתה באת?”

אמר שרגא: “סתם, לשבת איתך קצת.”

השלושה התיישבו במיטבח, ושרגא ניגש יש לעניין ואמר לבן-גוריון:

“אתה יודע מה שמתרחש עכשיו במדינה?”

השיב בן-גוריון: “החלטתי על כך לא אתמול ולא שלשם אלא לפני חודשים אחדים. החלטתי ללכת לשדה-בוקר לאחר שסיירתי בנגב, ראיתי היובש, ראיתי המחסור באנשים והצורך ליישב האיזור. אני רוצה לשנות כל צורת החיים שלי. לשבת בשדה-בוקר ולכתוב. אשמח לפגוש שם חברים, ומפעם לפעם אבוא לבקר פה.”

הפגישה התמשכה. נמיר ושרגא ביקשו להרוויח זמן, קיוו שבינתיים יגיעו חברים נוספים לדבר על ליבו ותהיה לכך השפעה מצטברת.

במהלך הפגישה היו חילופי-דברים די חריפים. שרגא איבד לעיתים את שלוות רוחו והרים קולו. בן-גוריון ושרגא היו חלוקים בדברים לא מעטים, אבל הכול התנהל תמיד בשקט ובדרך-ארץ. עתה סבר שרגא שאם ירגז במידה שבן-גוריון אינו רגיל לשמוע ממנו, יכביד הדבר על בן-גוריון וירתיעו כי יבין איזה תוהו-ובוהו עתיד לשרור במדינה אם יפרוש.

“אתה,” אמר לו שרגא, “חושב את זה להצלה שלך. אני חושב שזה יהיה אסון. בלעדיך הכול יהיה אחרת. המפלגה תהיה אחרת. הארץ תהיה אחרת. ההסתדרות תהיה אחרת. כולנו נהיה אחרים. ואני בספק אם תוביל את העם לנגב. ולא רק אני בספק, אלא כל חבריי וחבריך. לו היית אומר שאתה רוצה חופשה זמנית, זה היה דבר אחר. אבל ללכת לגמרי זה יותר מדי.”

כשנמיר שמע את הדברים, הוא נעשה חיוור. אבל בן-גוריון, למרות שלא התלהב מהדברים ששמע, השיב לשרגא:

“אתה לא מבין העניין. אצלך המפלגה קודמת. אצלי עם ישראל והעלייה קודמים. באים רבבות עולים חדשים ואנחנו צריכים למצוא להם מקום.”

שלוש שעות ארכה הפגישה. שרגא לא הצליח לשכנע את בן-גוריון. השלושה עברו לחדר אחר. בן-גוריון המשיך וסיפר כיצד פגש בפעם הראשונה ביהושע כהן, איש לח"י, שהתיישב בשדה-בוקר. פיתח את השקפתו בדבר יישוב הנגב. רצונו לפרוש מהחיים הציבוריים, לעבור לעבודה פיסית ולהתרכז בכתיבת ההיסטוריה למען הציבור ובייחוד הנוער.

לדעת שרגא, הפרישה נבעה משאיפת בן-גוריון לשמש דוגמה לאחרים ולמלא את חלל הנגב הריק. היו חברים שהבטיחו לו, אולי הוליכוהו שולל ואולי בכוונות טובות: “כולם יילכו אחריך” ו“כולנו נלך אחריך” – אך איש מאנשי מרכז מפא"י לא הלך אחריו.

קשה היתה על השניים הפרידה מבן-גוריון, שאמר לשרגא: “אני רואה שאתה מתנגד לפרישתי. אתה עקשן. אבל אתה לא מבין בזה. עוד ניפגש.”

כשיצאו מהשיחה אמר נמיר לשרגא שהוא לא היה מעז לדבר אל בן-גוריון בלשון בה השתמש שרגא. נמיר, לדברי שרגא, היה מקשיב בדרך-כלל בנימוס למדברים עימו, מעיר הערות לעניין, בצורה מסודרת. אבל עתה אמר לשרגא:

“תאמין לי, אילו היית מדבר איתי כך, הייתי זורק אותך מהחלון. אתה העזת ללחוץ את בן-גוריון לקיר!”

השיב שרגא: “נמיר, הבט, שנינו הגענו ארצה כמעט בזמן אחד. שנינו עברנו דרך של שנים. אתה איש נבון. אתה יכול לתאר לעצמך איך תיראה המדינה, ההסתדרות, המפלגה – בלי בן-גוריון?”

ובאותו יום ראשון בבוקר יצאו בן-גוריון ופולה לשדה-בוקר.

*

דבורה: "לעזיבת בן-גוריון לשדה-בוקר בראשונה, פולה התנגדה. אך היא לא יכלה להתנגד לבן-גוריון בגלוי. לכן היתה פונה תיכף לידידים, וכך פנתה לשרגא. היא האמינה בבן-גוריון והיתה אומרת תמיד:

"‘אתם לא מכירים את גדולתו של בן-גוריון.’

"היה לה חוש לאנשים. ואילו בן-גוריון טעה בהרבה אנשים, דוגמת ישראל בר [שנאשם ונשפט לימים על ריגול]. כשהיו בעיות היתה מזעיקה לא פעם אחד מאיתנו, את שרגא או אותי, והיינו הולכים לדבר עם בן-גוריון, אפילו מאוחר בלילה.

"שרגא ועוד חברים חשבו שיוכלו להשפיע על בן-גוריון שלא יעזוב. אך כשחזר מן השיחה, כולו נרגש, אמר לי שרגא:

"‘אין לי יותר מה להגיד לעם! – זה מה שבן-גוריון אמר לי!’

“זה שבר את שרגא. כולנו בכינו אז.”

*

בן-גוריון ביקש לראות באשכול את יורשו בראשות-הממשלה, ואולם הרוב בצמרת מפא"י היה נגדו והכריע בעד מועמדות שרת, כי סברו שהבעיות העיקריות שתעמודנה בפני ישראל תהיינה מדיניות ולא כלכליות. בשאלה זו היה שרגא בדיעה אחת עם שני חבריו, שהיו מקורבים כמוהו לבן-גוריון, נמיר ועקיבא גוברין: “הייתי בין אלה שהציעו את ההצעה לבחור בשרת, נגד עמדת בן-גוריון.”

 

פרק כ“א: מאבק ה”גוש" ב“צעירים”, הפנקס הקטן    🔗

לובה אליאב הכיר את שרגא בשנות החמישים. אותה תקופה הצטרף לובה ל“צעירי מפא”י", אך לא למעגל הפנימי שלהם, כי עבד מחוץ לתל-אביב, עם אשכול, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, ביישוב הנגד ודרום הארץ, נבטים וחבל לכיש.

לובה לא היה ב“מרכז העשייה והתככים הפוליטיים,” ולדבריו הצטיירה בעיניו דמותו של שרגא דרך הפריזמה, המשקפיים, של חבריו בחוג “צעירי מפא”י", שהיה להם דין-ודברים קשה וממושך, והתנגדות קשה. בעיקר אברהם עופר, וכן שמעון פרס ואהוביה מלכין. עופר סיפר על התנגשויות בלי-פוסקות שלו ושל חוג הצעירים עם שרגא נצר.

שרגא הצטייר בעיני לובה כיריב בעל כוח אדיר שיושב ומחזיק חוטים נראים ובלתי-נראים. היתה ללובה דיעה קדומה על האיש, וכלל לא לטובה. באותה תקופה היה לובה נפגש, לא לעיתים קרובות, עם שרגא, בעיקר כשהיה שרגא בא לאשכול. וכל אימת ששרגא הופיע, היה נדמה לו, ללובה, שהלה הולך לעשות עם אשכול איזה “שווארצע געשפטען”, עסקים לא-כשרים.

כל אותן שנים לא נוצר קשר אישי בין שרגא לובה. לדימוי הקשה שנוצר אצל לובה על אודותיו היה כאילו כיסוי גם בדמות החיצונית של שרגא, שתאמה כביכול את הדיעה הקדומה על אודותיו – כאילו הוא מסתיר משהו, רומז משהו, קורץ משהו. הנה, זה האיש שכתבו עליו שהיה יושב במועצת זקני מפא"י, ועושה דברים “נוראים” לצעירים, מתמרן ורוקם תככים נגדם.

שרגא לא הניח לקבוצת הצעירים להיכנס למפא“י התל-אביבית. התנגשות זו, בראשית שנות החמישים, על הנהגת סניף מפא”י בתל-אביב, היתה עיקר המאבק בין ה“גוש” ל“צעירים”. אברהם עופר, שהיה בראשית שלנות השלושים שלו, רצה, לדברי לובה, “להתגבר על המלך בביתו.” פרץ זעם קשה משני הצדדים. פרס ודיין היו פחות פעילים במפלגה. הם פעלו בעיקר במישור הממלכתי. עופר היה הראשון, במישור העסקני, שרצה לכבוש את מבצר כוחו של שרגא.

לדעת לובה זה לא היה מאבק על נושא ארצי, וכלל לא קשור בבן-גוריון, אלא מאבק כוחני על מרכז ההשפעה של נצר. עופר, בשם הצעירים, נקט בכל התמרונים האפשריים כדי להוציא משרגא את הסניף התל-אביבי ואף הצליח להיבחר, אך לנצר הצטרפו בן-גוריון וגולדה, ולדברי לובה “נוצרה אווירה” בה גערו בעופר:

“לך לנגב, מה אתה עושה פה, בחור צעיר? לך לנגב, לך לגליל, חזור לחמדיה, לקיבוץ!”

לאחר שנים היה עופר לאחד האישים המרכזיים במפלגה, כיהן כשר, בינו לבין שרגא חלו התקרבות והערכה הדדית, ודומה שלא היה זכר לחילוקי הדיעות מן העבר.

*

לא עבר זמן רב ודמותו של שרגא בעיני לובה השתנתה: בשנים 1958–1960, שימש לובה כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בטרם יצא, בזמן ששהה שם, וכשהיה חוזר ארצה לדווח, דבורה ושרגא, שחלק ממשפחתם נשאר ברוסיה ואשר קשריהם עם הנושא היהודי-רוסי לא פסקו – נקשרו בו וקירבוהו אליהם בחמימות.

עוד בטרם יציאתו למוסקבה היה ללובה קשר עם הבן, משה, שעמד בראש משלחת הנוער לפסטיבל במוסקבה ב-1957, זו שפתחה את הצוהר הראשון ליהדות ברית-המועצות ושבה עם הבשורה שיש בה עדיין ציונות. לובה, שעבד ב“מוסד” בנושא זה בתקופת שאול אביגור, התקשר דרך משה גם עם הוריו, וגילה, לדבריו – שני אנשים נהדרים, מלאי אינפורמציה על יהודי ברית-המועצות, ליבם יוצא לנושא והם בעלי קשרים לשם.

כשחזר לובה משליחותו ברוסיה – נפתח ביתם של שרגא ודבורה בפניו והזמינו אותו פעמים רבות לבוא לספר על יהודי ברית-המועצות. שרגא הפך למליץ, בכל חוגי המפלגה והציבור, המוליך את לובה לספר על הנושא, שהיה אז בלתי-ידוע והתעלמו ממנו. דבורה ושרגא עודדו את לובה לכתוב על אותה תקופה. שרגא פתח בפניו את סניפי המפלגה לבוא לספר, ואז נוכח לובה שאין “כוחות אפלים” ואין “עסקים לא כשרים” אלא יש עומק של קשרים והיכרויות של שרגא, והאיש עצמו נפתח לפניו, אדם חם מאוד, פתוח, נלהב לעניין העלייה מרוסיה, ולכל עניין שהאמין בו.

בשנות השישים הראשונות, בהן נכנס לובה לחיים הפוליטיים במפלגה, החל מכיר את אופי פעולתו של שרגא בסניפים, בריכוזי-עולים, ראה שהוא בא לא כדי “להתעסק בתככים” אלא לעזור לבני-אדם, לעולים, משתתף בחגיגות, בר-מצווה, חתונה, קורן מאור פנים – וכל אלה לא תאמו כלל לסיפורים על ההתנגשויות עם ה“צעירים” בראשית שנות השישים.

*

שרגא נהג קמצנות בזיכרונותיו, בתארו את מאבק ה“גוש” ב“צעירים”: "בשנים אלה [בסוף שנות החמישים] דובר רבות בציבור על הגוש' ועל חלקי בו. העיתונות דיברה על מנגנון אפל וחשאי המכוון את החלטות המוסדות המפלגתיים עוד לפני קיום הדיונים בהם; מעין גוף נסתר השולט במפלגה וקובע את מנהיגיה.

“האמת הפשוטה היא, שאותה קבוצה של אנשים שנקראה ‘הגוש’, הורכבה מפעילים ותיקים של המפלגה אשר הזדהו עם דרכה וראו צורך לשמור על תפקיד תקין של כל חלקיה, ועל ייצוגם של כל סניפיה. פעולותיו היו ארגוניות מובהקות. במשך הזמן נוצרה מתיחות בין ‘הצעירים’ ו’הוותיקים' על רקע קיומו של ‘הגוש’, שכן הראשונים ראו בו מנגנון שבא לחסום את דרכם והמנסה לשמר את עמדות הכוח של האחרונים. והאחרונים ראו בו, כאמור, מסגרת שתכליתה לשמר את דרכה המרכזית של המפלגה. בעקבות המתיחות הזאת פנה אליי בן-גוריון ב-1958 ודרש לפרק את הקבוצה הזאת. בקיץ 1958 התקיים כנס פיוס בכפר-הירוק, בראשות גיורא יוספטל, ובו הודעתי בפומבי על פירוק ‘הגוש’. כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 52).

לדברי שרגא, היתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן היה בעימות עם בן-גוריון, אשר תמך בפרס ובדיין בוויכוח שהיה בין ותיקי המפלגה ל“צעיריה”, פרשה הסתיימה בפירוק ה“גוש” ב-1958, לאחר הכנס בכפר-הירוק. (שם. עמ' 62).

ואולם המציאות המפלגתית היתה מורכבת יותר.

מייזלס: “[נצר] ראה בעין זועמת את ‘קפיצות-הדרך’ של עסקנים צעירים מסויימים, שחתרו לעמדות חשובות, בלי להזדקק לשלבי-הביניים של התנועה. הוא התחיל ללחום בהם בעקשנות, בעיקר במבצרו תל-אביב. כשנבחר לפני שנים אחדות אחד הצעירים המוכשרים, אברהם עופר, כמזכיר הסניף, יחד עם אחד הוותיקים, לחם בו נצר, על אף הצטיינותו בתפקיד, עד שדחק את רגליו ובבחירות האחרונות לא נבחר עופר כציר לוועידת מפא”י.

“כדי לשמור על עמדות-הכוח של הוותיקים, הקים [שרגא] לפני למעלה משלוש שנים ‘גוש ארצי’ – לפי טענתו, כתגובה על ההתארגנות הארצית של הצעירים. גוש זה הופיע בפעם הראשונה בפומבי בכנס הראשון של הוועידה השמינית של מפא”י, לפני שלוש שנים. הוא כלל את סניף תל-אביב, סניף ירושלים בחלקו הגדול, איחוד הקבוצות והקיבוצים, המושבות וחלק מן המושבים. בכנס השני של הוועידה, לפני כשנה, הופיע הגוש כחזית רחבה יותר, בשיתוף עם סניף חיפה והאיגוד המקצועי של ההסתדרות." (מ. מייזלס: “האיש מאחורי הקלעים”, “מעריב”, 1960).

*

באחד הראיונות הנדירים שנתן לעיתונות. הרחיב מעט שרגא את היריעה, בהשיבו לשאלותיו של שלמה נקדימון:

" – היתה לכם מריבה גדולה עם הצעירים, שבעקבותיה כונס כנס בכפר-הירוק, שם אילץ בן-גוריון את ‘הגוש’ להתפרק. האומנם?

"נצר: איני יודע אם יימצא איש שיוכל להגדיר על מה היתה המריבה. כשבאנו לארץ, היינו אנחנו דור הצעירים. היינו בני 27. הראינו למפלגה ולארץ שיכולנו להקים מפלגה גדולה, הסתדרות חזקה. לדור שבא אחרינו היתה מטרה הפוכה מזו של ‘הגוש’. ל’גוש' לא היה כל עניין של החלפת אנשים או התזת ראשים. לא הייתי אומר שלצעירים היתה מגמה כזו – אבל הם התפרצו לעסקנות. זו אמנם היתה תופעה חשובה אבל לא תמיד הם בחרו את הדרך הנכונה לגבי היחסים עם החברים היותר מבוגרים. היו אי-הבנות מרובות. הדרך שהלכו בה, של ארגון צעירים, לא היתה דרך שאנחנו בחרנו. אנחנו הלכנו להמונים, הסברנו את הרעיונות של המפלגה, בשכונות שונות באזורים שונים. הצעירים התרכזו סביב כמה חברים מיוצאי קיבוץ חמדיה, כמו אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר ואחרים. מאוחר יותר התרחבה המסגרת על-ידי הצטרפות משה דיין ושמעון פרס. היה גם יזהר סמילנסקי. יותר מאוחר בלט גד יעקובי ורבים נוספים כמו משה גלבוע ועמוס דגני. זו רשימה ארוכה. אתה לא יכול לבטל קבוצה אינטליגנטית כזו.

"בוויכוח בכפר-הירוק, אמרתי, שאנחנו מוכנים לבטל את ‘הגוש’ למען שלום-בית במפלגה, אבל לגבי שליחת חברים לתפקידים מרכזיים, או כניסה לפעילות, אני למשל מתנגד ל’הצנחה' מלמעלה. הייתי, אפוא, הראשון בפוליטיקה הישראלית שהתבטא נגד ‘הצנחה’ מעל ראשי חברים קיימים. פרס אמר אז: ‘דבריך טובים, אבל הסוף – על ה’צנחנים’ – היה מיותר.'

"חשבתי שאנשים צריכים לבוא להנהגה באופן יותר טבעי, על-ידי פעולה בסניפים, בוועדי פועלים, בקרב נוער ופעולה חינוכית. עבודתו של עופר בסניף תל-אביב לא הביאה כל תועלת. אין זאת אומרת שלא היתה לו יכולת, אבל ראשו עסק בשאלה איך לסלק את הוותיקים, איך להחליש את נצר ואת נמיר, את ה’גווארדיה' הוותיקה. זה היה אחד מחסרונותיו. אם כי כיום, כך אני סבור, הוא מצליח בתפקידו כשר השיכון.

"בכפר-הירוק דרש בן-גוריון לבטל את ה’גוש‘. את הצעירים הוא החשיב אישית. אבל היה לו מספיק ידע על המתרחש בתנועה, והוא ידע שהצעירים אינם כוח מוביל, שזה איננו כוח שהוא יכול לסמוך עליו לגבי מערכות בחירות וכיוצא באלה. הסכמנו לבטל את ה’גוש’ ודרשנו שהצעירים ישתלבו בעסקנות הכללית. ואם הם ירצו בחוג של צעירים, שיפתחוהו לכול. זה התקבל.

" – מה קרה לחבורה שלכם אחרי הפירוק כביכול?

"נצר: חזרנו כולנו לסניפים.

" – לא קיימתם יותר פגישות?

“נצר: לא. פרט להתייעצויות דחופות של חמישה-שישה איש.” (שלמה נקדימון. “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

*

האינטרס של ה“קודקוד” במשולש מוקדי-הכוח, בן-גוריון עצמו, ביריבות שבין שתיים-שלוש הקבוצות שפעלו תחתיו, אינו חד-משמעי. בן-גוריון היה זקוק הן ל“גוש” והן ל“צעירים”. ובהתייחסותו אליהם היה מעין משחק מסוים של כן ולא. של החזקתם על “אש קטנה”; מצד אחד, צבירת יתרון ממצב שמגביר את התלות במנהיגותו, ומצד שני, רצון מוצהר לפייס ולסיים את היריבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכנס בכפר-הירוק. זאת ודאי גם מחשש שהיריבות עלולה לפגוע בסופו-של-דבר, בשלמות המפלגה, דבר שאכן קרה שבע שנים בלבד לאחר הכנס בכפר-הירוק, עם הפילוג במפא“י וייסוד רפ”י ב-1965.

באחת הפעמים התערב בן-גוריון בסכסוך שפרץ בסניף מפא“י בתל-אביב, בפרשת מזכיר המפלגה בשכונת פלורנטין, אברהם אבולעפיה. הלה טען שהוא נרדף על-ידי ה”גוש" בגלל הצטרפותו לקבוצת ה“צעירים”. בחצות הלילה קיבל שרגא טלפון מבן-גוריון.

“מה קרה, בן-גוריון?” – שרגא היה מבטא תמיד את שמו במלעיל.

“יבואו אליך עוד מעט, עוד הלילה, משה דיין ומיספר חברים.” קולו של בן-גוריון היה החלטי.

“במה אני זוכה לכבוד הזה?”

“הם ימסרו לך שהחבר’ה שלך בתל-אביב רודפים את אבולעפיה, מזכיר הסניף בפלורנטין. תקבל אותם ותסביר את העניין.”

ובן-גוריון התחיל לספר לשרגא מיהו אבולעפיה ומניין בא, ועל סבא שלו, שהיה יליד טבריה, והוסיף פרטים רבים.

“בן-גוריון, אתה יודע, עכשיו כבר חצות. תלך לנוח. וכשיבוא דיין נראה מה העניין. אני תמיד מוכן לקבל חברים לשיחה. אך אני חושב שאינני יודע במה מדובר.”

נראה שבן-גוריון היה נזעם למדי בדברו עם שרגא באותו לילה, אפילו לפי עדותו המרככת של שרגא: “הדברים נאמרו על ידו בטון תקיף מאוד והיה ברור שכאשר הוא [בן-גוריון] חושב לכוון אנשים לנהוג בדרך כלשהי, הוא אינו מהסס לעשות זאת. זו לא היתה התבטאות של כעס אלא של תקיפות.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 94).

כעבור זמן-מה אכן הופיע דיין בביתו של שרגא. דיין הודה שאינו בקיא בנושא אך הובא לידיעתו שאנשי מפלגה מסניף פלורנטין רודפים את אבולעפיה. דיין נקב בשמו של מנחם כהן, מרכז השכונות במועצת פועלי תל-אביב-יפו.

מנחם כהן היה איש השכונות ששרגא גילה: “הקדשתי חמש שנים להוציא את מנחם כהן מבית-חרושת ‘הארגז’, כאשר היה בן 17–18, ולהפוך אותו לפעיל בשכונה בה גר עד פטירתו, שכונת התקווה. אחר-כך הופקדו בידיו כל השכונות. הייתי בודק, עוקב אחרי האיש. הוא היה קשור לי, הוא היה נאמן לי.” (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

שרגא השיב לדיין שעד כמה שידוע לו אין הסיפור על רדיפת אבולעפיה מדוייק. הוא אינו יודע מאין נשאבה אינפורמציה זו. הסביר לדיין שמטרת הקבוצה, ה“גוש”, היא ללכד ולגבש את המפלגה על כל חלקיה. ביקש שוב למסור לבן-גוריון שהאינפורמציה אינה נכונה ויחד עם זאת המליץ בפני דיין: “לא לעסוק בדברים פחותי ערך.”

*

האומנם פחותי ערך? – יצחק נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, משרטט את היחסים בין בן-גוריון לשרגא על רקע מאבק הכוחות במפא"י בשנות החמישים.

"יחסו של בן-גוריון לשרגא היה – חיבה עמוקה ואמון מבחינה אישית, ועם זאת היו לבן-גוריון ספקות לגבי יחסו לדור הצעיר. ה’צעירים' היו באים אל בן-גוריון ומתלוננים שכל הדברים מתבשלים ונחתכים ב’גוש‘, וכי שרגא נצר אינו מניח להם, ל’צעירים’, להרים ראש. שהוא מארגן את הבחירות מראש. הכול מתוכנן. הכול מסודר.

“בן-גוריון היה פונה, למשל, לשרגא ואומר: ‘אתה צריך להתחשב באברהם אבולעפיה, למה דוחקים אותו?’ – ותשובת שרגא האופיינית היתה: 'בן-גוריון, הנח לאבולעפיה. מצבו טוב. למה לך להתעסק בזה? אתה תעסוק בענייני המדינה ואני אעסוק בתפקידי המפלגה, ותפקידי להבטיח שבן-גוריון [במלעיל], כל עוד הוא יכול, יהיה ראש-ממשלה. זה תפקידי במפלגה ואני לא אתן לאף אחד במפלגה שיפגע בו.”

פעם אמר שרגא לנבון: “שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם. בוא ניגש יחד, לשמוע.”

הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על האינדיווידואליזם.

“ואתה לא תאמר למישהו איזו חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון.”

וכך דיבר חמש דקות.

דיבר עשר דקות.

רבע שעה.

פנה שרגא לנבון ואמר: “בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה.”

לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מן הצעירים הללו.

*

שרגא, לדברי נבון, נקלע למצבים בהם היה צריך לשמור על בן-גוריון ובאותו זמן לקיים קשרים עם אלה שראה אותם מתנגדים לבן-גוריון. מצב-ביניים זה היה קיים עוד בטרם פרץ ועלה על סדר היום הלאומי והמפלגתי משבר “פרשת לבון”.

בן-גוריון נהג לומר לוותיקים: “אנחנו נחיה לנצח? צריך לתת גם לצעירים לעלות.”

חברים ותיקים במפלגה, כגון ישראל ישעיהו, אף הוא “איש עדות” ומקורב לשרגא, היו עונים ברוח זו: “בן-גוריון, יש גם בעייה של כתונת הפסים. אתה, מכל בניך – בחרת ביוספים שלך ואתה רוצה לתת להם את כתונת הפסים. ויש קנאה.”

התהליך נראה כאילו בן-גוריון, “הזקן” – עושה ברית עם הנכדים נגד האבות. מדלג על דור האבות. ב-1959 הכניס לממשלה כשרים את אבא אבן, גיורא יוספטל ויוסף אלמוגי, ואת פרס כסגן שר. להם, לוותיקים, אנשי הדרג השני בהנהגת המפלגה, לאחר בן-גוריון – היה ברור שזו מזימה להחליף אותם, להביא במקומם בעמדות מנהיגות והכרעה את דיין ופרס.

שרגא היה קשור בטבורו לוותיקים. חי איתם, עלה איתם, קשור עימם מנטאלית בשפה משותפת ובמגע יומיומי. הצעירים היו באים אל בן-גוריון ומתאוננים על שרגא:

“בחירות, דמוקראטיה – הכול מפוברק. מתוכנן, בנוי על שיטות של ארגון הצבעות מראש. זה לא בחירות. הכול נקבע בוועדות מינויים. אין שום אלמנט של בחירה במפלגה, במרכז.”

ושרגא – לא כל כך הכחיש זאת. הוא נהג לומר לנבון: “צריך שיהיה סדר. צריך לדאוג לייצוג של קבוצות שונות שהן בעלות כוח או שצריך לתת להן כוח. מה זה – וִילְדֵע חַיֵיס [חיות רעות] יילכו למרכז, מאות אנשים, ככה סתם – גֵי וֵייס [לך דע] מה יקרה!? – אתה יודע מה יהיה אז במרכז המפלגה? – לא, צריך לנסות לדעת מראש מה יקרה. לכן יש גוף אחראי, מרכזי, שנקרא גוש.”

למעשה לא היה לשרגא שום תפקיד פורמאלי בנושאים פרסונאליים, אבל בגלל היכרויותיו את האישים ואת מערך הכוחות, רוכזו אצלו הרשימות: מי יילך לכנסת, מי יהיה מזכיר מועצת-פועלים, סגן יושב-ראש ועד עובדי תנובה. כל השיבוצים. “זאת מפלגה. ואני – תפקידי לדאוג שיהיה סדר, שלא ישתוללו, ושבן-גוריון יהיה ראש-הממשלה.”

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית, שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.

בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: “אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס.”

ושרגא, באינטרפרטאציה של נבון: "בהחלט כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועדה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֵּטְרוּשְׁקְה?!

“אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדימוקראטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, והרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דימוקראטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דימוקראטי, בן-גוריון?”

שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדימוקראטיה בנוסח הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – “ראיתם מה שקרה! זו מפלגה?”

*

לדעת נבון, אין זה נכון ששרגא היה רק בבחינת מוציא-ומביא לפני בן-גוריון. להצעותיו של שרגא היה כוח הכוונה לא-מבוטל, אם כי ההכרעה הסופית בנושאים כגון הרכב הממשלה, מעודה לא היתה בידיו.

שרגא ונבון הציעו פעם לבן-גוריון את אלמוגי בתור שר. בן-גוריון התבונן ברשימה ושאל:

“אלמוגי, מה עושה פה?”

השיבו לו: “הוא היה מזכיר המפלגה. כדאי שיהיה עכשיו שר, בלי תיק.”

“טוב, שיהיה.”

בן-גוריון קיבל את ההצעה, אבל לא יזם מרצונו שאלמוגי יהיה בפנים.

*

בשנת 1961 היה צורך להכניס לממשלה שר מעדות-המזרח. נבון דיבר עם שרגא, המליץ בפניו על אליהו נאווי. הוא צעיר, מעדות-המזרח, משכיל, עסיסי, אלקטוראלי גם במיגזר הערבי.

הזעיקו את נאווי מאילת למלון “ירדן” בתל-אביב. שרגא נפגש איתו, ועל פי נבון, אמר: “בחור טוב, אבל יכול לחכות קצת.”

אז נזכרו באליהו ששון, שגריר ישראל בשווייץ. בן-גוריון אישר. נבון טילפן. ששון הסכים וחזר ארצה לכהן בתור שר הדואר, על תקן “עדות-מזרח”.

*

חיים ישראלי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון ולימים מזכיר וראש לשכה של כל שרי-הביטחון, מספר כי נבון הודיע בטלפון לנאווי שבן-גוריון החליט למנותו לשר-הדואר. בן-גוריון לא היה צמוד רק לקבוצה של פרס-דיין אלא חיפש צעירים נוספים. ואולם תוך שעות אחדות, עד הגיע נאווי במטוס לתל-אביב, השתנתה כל התמונה. שרגא וחבריו החליטו על אליהו ששון, והצליחו כנראה לנמק זאת בצורה משכנעת אצל בן-גוריון.

*

בעיני נאווי מצטייר הסיפור קצת אחרת. הוא שימש שש שנים כשופט. לפני כן, בבחירות 1955, התייצב אמנם כחבר המפלגה, אך במיגזר הערבי, שם היו לו יותר מהלכים. מהיותו רחוק ממרכזי החוטים השלטוניים הצטייר שרגא בעיניו כ“עריץ” המושך בחוטים מאחורי הקלעים, שמסוגל לעשות הכול למען שלטון הכוח של המפלגה.

פגישתו הראשונה עם שרגא היתה כאשר הוזעק מאילת, במטוס, לישיבה בתל-אביב, מבלי שנאמר לו לשם מה. כל הדרך העסיקוהו מחשבות – האם התלוננו עליו שלקח שוחד כשופט? או אולי רוצים למנותו כראש ועדת החקירה למות חמשת הנערים הערביים על גבול עזה? ואם כך, מדוע מזעיקים אותו בשם ראש-הממשלה ולא בשם שר-המשפטים?

נאווי הגיע למלון “ירדן” בתל-אביב [הבניין הצפון-מזרחי בפינת רחוב בן-יהודה ושדרות בן-גוריון], ושם פגש לראשונה בשרגא. קבוצה אחת של עסקנים ישבה במסעדת המלון, קבוצה אחרת בבית בן-גוריון הסמוך, הכול רחש פעילות תוססת, ולנאווי הוברר עד מהרה ששרגא אמנם רצה בו שיכהן כשר, אך בתור שופט היה עליו להתפטר שלושה חודשים קודם, או ששר המשפטים ישחררו, והשר לא הסכים לכך.

נאווי ראה בכל אותה פרשה מעין חדירה לתחום הפרט. אתה רוצה לעשותני שר, אולי תשאל אותי קודם? תברר מה הרקע שלי? מניין הביטחון הזה שאני אקבל כל מה שיוצע לי וכי לשם כך אפשר להזעיקני מבלי לומר לי כלל במה העניין?

שרגא הרגיש כנראה בחוש, באכזבתו של נאווי ואמר לו: “היכרתי אותך. אני מבטיח לך שלא ארפה ממך.”

על הפנקס הקטן של שרגא היו אומרים, מספר נאווי, ששם רשומים אפילו מידות הנעליים של המועמדים הפוטנציאליים, מהיום לעוד עשר שנים. נראה כי מידותיו של נאווי, שאותן שיער שרגא באותה פגישה, התאימו למועד מאוחר יותר. כעבור כשלוש שנים בלבד, לקראת הבחירות של 1963, זכרוֹ שרגא והעמידו בראש רשימת מפא"י לראשות העיר באר-שבע.

נאווי, שלמד מהר לדעת כי ה“העריץ” אינו כל-כך עריץ, וכי לפניו איש חם, שפתח בפניו ובפני בני-ביתו את ביתו שלו, הפך לאחד מידידיו הקרובים של שרגא, ולא היה אירוע, שמחה או אבל, בבית שרגא, שנאווי לא השתתף בו.

*

“ישיבות ה’גוש' נמשכו שנים מבלי שנדפסה עליהן מילה בעיתון ואיש לא ידע אפילו היכן הן מתקיימות. לא כמו היום – שפוליטיקאי רק זז – ואחריו המצלמה והטלוויזיה. היינו מתאספים מדי שבועיים באופן לא-רשמי בבית מרכז השלטון המקומי, ורק בשבתות – בבתי-קפה. בן-גוריון מעודו לא בא לפגישות. גם לא שרת או אשכול. מדי שלושה שבועות היינו באים למלון ‘דן’, להיפגש עם אשכול. מה שהוחלט שם – זה מה שהיה עובר.” מספר שותפו-לדרך של שרגא במשך שנים רבות, מרדכי סורקיס, שהיה יושב-ראש מרכז השלטון המקומי וראש העיר כפר-סבא עד שהודח בעת פילוג מפא“י ב-1965, כשהלך אחרי בן-גוריון עם רפ”י.

"היו שלושים חברים לערך ב’גוש‘. הפורום המצומצם כלל את ישראל ישעיהו, יהושע רבינוביץ, שרגא, אני [סורקיס] ויצחק שפירא מן המרכז החקלאי, שהיה מביא את רשימות המועמדים לוועידה ולא פעם ‘מאבד’ חלק מהם בדרך. ידענו שלקראת כל ועידה צריך להתכונן. שרגא היה אומר – "אנחנו צריכים להיות מסודרים.’ – כי תמיד היה מישהו שדאג שלא יהיה סדר. ולא פעם, מי שלא רצו לעשות ‘סדר’ איתנו – אז אנחנו עשינו ‘סדר’ איתם!

"לפני בחירות, הרבה חברים היו מאיימים על שרגא, שעסק בהרכבת רשימת-המועמדים בוועדת מינויים. לשרגא היה פנקס כתום, לא יומן. כל יום כתב בו מה צריך להיעשות, מי ייבחר, מי יישאר בחוץ. קשה היה להציץ בפנקס. פעם, כששמתי עין לעברו – סגר אותו מיד כי לא רצה שאראה מה כתוב שם.

"בא אחד ואומר: ‘אם לא אהיה ברשימה – תראו מה שיקרה!’

"ושרגא: ‘שְׁרֵקְצַאךְ נִישְׁט [אל תיבהלו] – יהיה בסדר!’

"‘אתה יודע מי אני?’

"זֹאגְטְ עֵהר [אומר] שרגא: ‘אני אפילו יודע את מיספר הנעליים שלך1 אז אתה על תשאל אותי אם אני יודע מי אתה!’

"והיו באים חברי ואומרים: ‘אם אני לא אהיה [ברשימה] – יהיה זעזוע במדינה!’

"ושרגא אינו מתפעל: ‘יהיה זעזוע? – שיהיה זעזוע.’

"או חבר בא לוועדת המינויים, סבור שהוא כבר מיניסטר – שרגא בנחת מציע לו שיקנה בינתיים נפטלין וימלא בו את כיסי החליפה, שהקדים לתפור לעצמו.

"‘לאט לאט, אתה עוד לא בתור. יש מישהו לפניך. תחכה.’

"והאיש מתרגז: ‘מדוע הוצאת אותי מהרשימה?’

"ושרגא: ‘סליחה, לא הוצאתי. אותך לא הכנסתי. אתה בכלל לא היית בפנים.’

“כשהיה צריך לבוא בדברים עם כמה מגדולי הדור – מי יעמוד שלישי, מי רביעי ומי חמישי ברשימה לכנסת – זה לא היה פשוט. היו למשל החבר’ה הוותיקים מהצ”ס, איש אחד שמר על השני בשבע עיניים. קואופראטיב!

“כוחו של שרגא היה בכך שכאשר יצאו חברים מתפקידיהם, ולא תמיד מרצונם, היה צורך לדאוג להם למקום עבודה אחר. לא היו אז קרנות ופנסיה, כמו היום. ושרגא – היה הכתובת. היה לו יחס מיוחד לאנשים שעברו משברים. לא “כותל מערבי” אלא שיחה חברית, והוא ידע לגייס את עזרת החברים-מלמעלה כדי שנוכל לעזור לאדם.”

*

מטילדה גז, שהיתה חברת-כנסת, ומפעילות מפא“י ורפ”י, פגשה לראשונה בשרגא כשהחלה עבודתה במרכז המפלגה, ב-1958. חדרה בירקון 110 ניצב מול חדרו של שרגא.

"זו היתה מחתרת! באים נכנסים סוגרים את הדלת. יוצאים משם – סוגרים את הדלת. שום דבר לא דלף. אלה שיצאו, אף פעם לא המשיכו שיחה מבפנים. היו ממלאים פיהם מים. הייתי סקרנית. מיהו האיש? קצת הפחיד אותי. בצרפתית יש לכך מילה – Eminence Gris [יועץ סתרים], העוצמה שמאחורי הקלעים. האיש המושך בחוטים. פחדתי. אפילו סורקיס הרעשן היה שותק בצאתו מחדרו של שרגא. שאלתי חברים:

“מה מוכרים שם?”

"ענו לי: ‘אהבה לבן-גוריון.’

"‘גם אני רוצה להשתייך.’

"‘תעמדי בתור, ומי יודע אם בעוד שלושים-ארבעים שנה תהיה לך אפילו הזכות להיכנס לחדר הזה.’

"‘מיהו האיש?’

"‘הוא כל-יכול. קובע מי יהיה ראש-עיר, מי יהיה חבר-כנסת, מי ימות ומי יחיה.’

"לפני בחירות, היו אנשים שנכנסו לחדר עם חזה נפוח, לעשות רושם על שרגא. מגולחים, מסודרים-למראה, ויצאו – בראש מורד. ידענו גורלם נחרץ. לכנסת לא יגיעו. שרים לא יהיו.

“יום אחד הזמין אותי שרגא נצר אליו. לא ישנתי כל הלילה. מה הוא רוצה ממני? למחרת נכנסתי. היכרתי בן-אדם הומאני, מדבר על אנשים בחיבה ובאהבה, כמו האב של משפחת המפלגה. ביקש ממני להירתם לפעילות של עזרה לעולים. אני מתגעגעת לתקופה שלו.”

*

“שרגא היה בוחן כל אדם בעשייתו,” אומר מרדכי בן-פורת, חבר-הכנסת ושר לשעבר, מפעילי מפא“י ורפ”י. “גיל בלבד, עם עסקנות וקצת זיופים בהתאחדות הסטודנטים – מזה לא הגיעו אצלו למקום ברשימה לכנסת. שרגא עשה בזמנו גדולות, אך הוא נזקק לקבלני-מישנה. הוא פחד מפעילים עצמאיים. אהב אותם, אך השתדל להשאירם מרחוק, שלא יהפכו לו את הסדר בתוך פנקסו.”

*

“הכישרון הבלתי-רגיל של שרגא היה להחזיק-יחד את האליטה השלטת. הוא טיפח אותה ודאג ששליחיה, כאשר יגיעו למסגרות הפורמאליות, ימשיכו להיות חלק מן המסגרת הבלתי-פורמאלית שהיא מח-העצמות של כל מערכה, ומבלעדיה היא מתפוררת.” אומר דב בן-מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב לשעבר, ח"כ וסגן ראש עיריית תל-אביב.

“לד”ש היתה שיטת-בחירות עם מחשב, אבל זו לא היתה מפלגה, כי מפלגה היא לא רק הצד הטכני, המסגרתי. מפלגה היא הרוח ואפילו הריח המשותף של כל אלה הגדלים בחצר אחת, ולא באחרת. ושרגא נצר היה הרבי של ה’חצר', של השטיבל. בכנסים, במיפגשים, גם אצלו בבית, היתה לו ולאחרים אפשרות להתחכך יחד, לדבר, להתראות. שררה ההרגשה שגם בחילוקי-דיעות, לא נפרדים. שרגא העניק למנהיגות, במשך עשרות שנים, את העילה לחיות יחד כעדה מובילה. בחיי יום-יום זה התבטא בפנקס, בהיכרות ובדאגה האישית לחברים."

*

חיים צדוק, חבר-כנסת ושר-המשפטים לשעבר, נולד בגליציה ושמו היה חיים יוסל יוסט. ב-1950 עיברת את שמו לצדוק. הוא עבד כמשפטן צעיר במשרד המשפטים, בניסוח חוקים. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, קבעו בן-גוריון, שרת ולבון את ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת והכניסו את צדוק במקום ריאלי. “דרוש לנו משפטן בסיעה.”

בוועדת-המינויים שהכינה את הרשימה ישבו יצחק שפירא ושרגא. כשהובאה הרשימה לישיבת המרכז והוצגה על-ידי שרת, התפלא שרגא לראות שהתווסף לה השם “חיים צדוק”. הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר שהוא נגד חיים צדוק (שאותו לא הכיר כלל ואף לא ידע כיצד הוא נראה).

קם משה שרת ושאל את שרגא: “למה אתה מתנגד לו?”

אמר שרגא: “יש לנו כבר תימני אחד ברשימה. טביב. וזה מספיק.”

“אבל מדובר בחיים צדוק!”

מבטי-פליאה הופנו לעבר שרגא, כיוון שלא הרחק ממנו, לפי סיפורו שלו-עצמו, ישב חיים צדוק, עליו אפשר לומר דברים רבים, אבל לא שהוא נראה כמו תימני.

שרת המשיך והסביר מיהו צדוק ומהם כישוריו. אבל בן-גוריון פסק, לאחר הישיבה:

“חברים, אם שרגא לא מכיר האיש, הוא לא יכול להיות חבר-כנסת מטעם המפלגה.”

וכך חיכה צדוק עוד שמונה שנים, עד שהגיע לכנסת, הפעם בהסכמתו של שרגא.

 

פרק כ"ב: שרגא ופרס    🔗

ערב הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, בשנת 1959, עמדה על הפרק שאלת מועמד מפא“י לראשות העיר תל-אביב. בבחירות הקודמות, ב-1955, עמדה גולדה בראש הרשימה, ומשום סירוב סיעת המפד”ל להצטרף לקואליציה בראשות אישה, מטעמים הלכתיים (דבר שלא הפריע להם לימים להיות בקואליציה כשהיתה שר וראש-ממשלה) – עברה ראשות-העירייה לידי הציונים-הכלליים דאז, בראשות חיים לבנון.

בחירות 1959 התקיימו בסימן הכרזה שהודבקה בכל מקום אפשרי וקראה – “הגידו כן לזקן!” – על רקע צדודית פניו התקיפה של בן-גוריון. סיסמה זו אמרה הכול. בן-גוריון סמלה של מפא"י, סמלה של המדינה, דמות מנהיג חריזמאטי הגורפת אחריה המונים.

כשבאו במשלחת זאב וינר, אליעזר שכטר, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט ושרגא, כולם מאנשי ה“גוש”, לבן-גוריון כדי להתייעץ מי יהיה מועמד המפלגה “כי תל-אביב איננה סתם עיירה…” – כדברי שרגא, הפתיע אותם באומרו:

“יש לי כבר מועמד לראשות-העיר.”

“מי?”

“אתם מכירים המנהל הכללי של משרד הביטחון, קוראים לו שמעון פרס. הוא אדם צעיר, מסור ונאמן. גם כישרוני ויעיל.”

חברי המשלחת נדהמו. לשים בראשם אחר ממנהיגי ה“צעירים” במפא"י, עימם שרוי הגוש בחילוקי-דיעות עמוקים (למרות כנס ה“פיוס” שנערך כשנה קודם לכן בכפר-הירוק). מינוי העומד בניגוד לדרכו של שרגא, שבשמה דחה כל מי שנדחק לתפקיד “קודם זמנו”, בטענה שאין מצניחים “צנחנים”.

אך איש מקבוצת אנשי ה“גוש” המפורסם לא פצה פה. לא העז להמרות את פי מנהיגה של מפא"י וראש הממשלה. רק שרגא, שליו, אזר עוז (העיקר – “שרקצאך נישט!”), והודיע בשקט:

“בן-גוריון (במלעיל) – זה לא יילך!”

בן-גוריון התרגז. החברים האחרים נבהלו. איך אפשר לדבר כך אל בן-גוריון? – אבל שרגא בשלו: “אני מכיר את שמעון פרס ואני מכיר את תל-אביב ואני אומר לך שזה לא יילך!”

לימים סיפר שרגא שלא שלל את שמעון פרס אישית. להיפך. ידידות היתה ביניהם כל השנים, עוד מן התקופה ששמעון פרס היה במידה מסויימת חניכו ב“הנוער העובד”, ושרגא ראה בו אחד מגידוליו. אך אותה תקופה החריפו היחסים עם ה“צעירים” ו“שיטות פעולתם לא היו לרוחנו.”

לשאלה כיצד העז לעמוד כך נגד החלטתו של בן-גוריון, השיב שרגא:

“לי היתה שפה מיוחדת אליו. כשאמרתי מה שאמרתי, הוא הביט בי. כולם פתחו עיניהם כשהמשכתי ואמרתי: ‘בן-גוריון, אני יודע בדיוק איפה יושב עכשיו שמעון פרס עם רעייתו סוניה. בלי כל קשר לעניין קבעתי עימו פגישה, ואני הולך להגיד לו שאתה מציע אותו כראש העיר ואני רוצה שהוא יידע שאמרתי לך בעניין זה: לא.’ – כך אני נוהג לעשות. אינני פועל מאחורי הגב. זה אולי משונה. אבל זו עובדה.” (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

הפגישה עם בן-גוריון התקיימה במהלכו של כנס שנערך בבית “הבימה”. לדברי שרגא, אכן הלך אז אל פרס וסיפר לו על מהלך הפגישה, ופרס השיב:

“אני אומר לך שאף פעם לא פעלת בחוכמה כזו. התחום המוניציפאלי זה לא השטח שלי.”

שרגא: “ידעתי שכך תהיה תגובתך ועל כן לא תמכתי בהצעה. ידעתי שכהונה זו לא מושכת אותך ולא תמשוך אותך, אני מכיר אותך ואת מחשבותיך, וזה לא זה.”

*

פרס זוכר את התקופה ההיא. לדבריו נראתה מועמדותו בעיני שרגא כ“פרי בוסר”. שרגא, המשופשף היטב בענייני בחירות, חשש כי מועמדותו של פרס לא תגרוף די קולות. נוסף לכך, לדברי פרס:

"היה בלב הקבוצה של שרגא חשד שאם המפלגה תיפול בידי תיאורטיקנים גדולים מדי או מרדנים גדולים מדי – הם יהרסו אותה. אנשי ה’גוש' חשבו שהמפלגה מוכרחה להישען על קו פראגמאטי, רציני, ענייני, וצריך לתת הגנה לכל המנהיגים וההנהגה. מה עוד שאחדים מהם צמחו מתוך תל-אביב, כמו נמיר וארן. חוט שידרה פראגמאטי של המפלגה, כך הם ראו את עצמם. וכל מי שקפץ, מלמעלה או מלמטה, נראה להם כסכנה. יש לאפשר לבן-גוריון לעסוק בפוליטיקה באין-מפריע, ויש לתת גיבוי להנהגה הוותיקה, לדאוג לחלק המגיע לה במפלגה, ל’סידור-עבודה'. והנה כאן באים חבר’ה חצי-נחמדים חצי ארחי-פרחי, סייחים חסרי-סבלנות, שוברי גדרות, ובן-גוריון מריץ אותם מהר מדי, לדעת הוותיקים.

“במשך הזמן נוצרה מערכת יחסים חברתיים ב’גוש‘. אכלו יחד דג מלוח ושתו ‘כוסית’. ראו עצמם כנושאי חוכמת החיים של המפלגה. וראו שהצעירים מערערים את ההנהגה בטרם בוא הזמן. על אחדים מאיתנו חשבו שאנחנו ‘פראים’, לא נוהגים לפי כללי המשחק. אך הם הבחינו בינינו, בתוך החבורה. אברהם עופר הסתבך איתם בקרב על סניף תל-אביב, מבצר שאסור לערערו, בעיניהם. אותי הכיר שרגא כשהייתי בן חמש-עשרה, הפגישה הראשונה של קבוצתי ב’הנוער העובד’ היתה אצל שרגא בבית. אליי, לא היתה לו כמעט התנגדות.”

*

לימים אכן נקשרה בין פרס לשרגא רעות עמוקה ונאמנה. מכל צמרת ה“צעירים” של מפא"י – הלך לימים פרס בעקבות שרגא. בן-גוריון היה רבו ומורו של פרס, אבל לפרס לא היה שרגא משלו, לסייע לו בתחום המפלגתי – ולכן לא היה יכול להיות “פרימדונה” כבן-גוריון.

לאחר הקמת רפ“י היה על פרס להיות מעין “שרגא” לעצמו ולאחרים, להפשיל שרוולים ולשאת בכל העבודה הסניפית, המייגעת והסיזיפית. פרס למד מהי מפלגה ומהם חיי סניף באותה דרך קשה ששרגא המליץ עליה ואף חסם בשמה לא-פעם פעיל צעיר שהתפרץ לתפקיד בכיר: “קודם תהיה עשר שנים מזכיר סניף מפא”י בזרנוגה ג'. תלמד מהי עבודה מפלגתית בשטח. מהן השיטות. דברים אלה לא תדע לעולם בשיטה של הצנחה מלמעלה.”

מי יודע אם דרכו של פרס לא היתה אחרת אילו נמצא לו מראשיתו עוזר נאמן כשרגא – לשאת כליו כל השנים, ולנהל עבורו את “סידור-העבודה” במפלגה.

*

מועמדות פרס, לבחירות לראשות עיריית תל-אביב ב-1959, נפלה. שרגא המשיך לפעול במרץ:

"נפלתי על המצאה חדשה. קראתי ל’עזרה ראשונה' את פנחס ספיר. יונה כסה היה מזכיר סניף המפלגה בתל-אביב. עם ספיר עבדתי עשרים שנה ברציפות בטיפול בבעלי-מלאכה, סוחרים וקואופראציה. היינו מתייעצים בהרבה דברים, בייחוד כשהיה צורך לקבל הכרעות. נפגשתי עם ספיר וכסה בירושלים והחלטנו להיפגש בו-בלילה עם נמיר, שהיה אז שר-העבודה, בדירתו בירושלים. כבר היה שתיים בלילה. אמרתי לספיר ולכסה: ‘נעיר אותו ונציע לו להיות ראש-עיר. אפילו בשעה כזו, הוא לא יגרש אותנו. קודם כל, הוא איש נימוסים. הוא חבר שלי והוא בידידות אתכם.’

"הערנו אותו. הוא הביט עלינו ושאל: ‘מה קרה?’ – כשני רגעים נדהם: ‘מה קרה שבאתם בשתיים בלילה?’ – כששמע את משאלתנו, שאל: ‘אתם רוצים להוציא אותי מן הממשלה? זה עתה נכנסתי אליה. התחלתי להתרווח במשרד העבודה. רק עכשיו התחלתי למצוא בזה עניין. שמתי יד על ענייני שיכון ומעברות. אתם עושים לי עוול. לא רק לי באופן פרטי אלא גם לעניין.’

"אמרנו לו: ‘ההכרעה כבר נפלה. מחוז תל-אביב של המפלגה יתכנס לאשר את זה. זה דין התנועה ואין לעשות שום דבר. אתה תמיד מקבל את דין התנועה!’

"נמיר שמע את הדברים אך ניסה שלא לקבל את הדין. אחרי שיחה של שעה וחצי אמרתי: ‘מרדכי נמיר, אתה מתבקש לבוא לביתו של שרגא נצר בבוקר, בשעה שמונה, ויבואו גם ספיר וכסה. עכשיו לפנות בוקר, אני נוסע הביתה ואודיע לאשתי, דבורה, שאתה תבוא בבוקר. היא תשמח מאוד לארח את החברים האחרים ובייחוד אותך, כראש העיר הבא של תל-אביב. היא תשמח שיהיה לה חבר ראש-עיר.’

“אני זוכר שנמיר קילל אותנו וצעק עלינו…” (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

בבוקר בא נמיר אל שרגא, הסכים להתפטר מהממשלה ולעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות לעירייה. הוא כיהן תשע שנים כראש העיר תל-אביב והטיל בה חותמו אול יותר משהיה מצליח לפעול אילו נשאר שר בממשלה.

*

ההצעה להציב את פרס בראש רשימת מפא“י לבחירות לעיריית תל-אביב היתה בעיני ההנהגה הוותיקה של מפא”י ב-1959 בבחינת “חילול הקודש”, היא עוררה חשד. לשרגא היה האומץ להתנגד לה ולהביא לדחייתה – אך “הורדת” נמיר מהממשלה לאותו תפקיד-ממש, כשגם הפעם היוזם, המוציא-לפועל המפעיל – הוא שרגא, נתפסה אף היא בחשדנות על-ידי אותה הנהגה ותיקה.

שרגא מילא כאן תפקיד-ביניים, לטובת בן-גוריון והמפלגה, כפי שנראו בעיניו, ובשירותם, אך כבר נזרעו כאן זרעי המשבר שעתיד-לבוא, כאשר יהיה על שרגא לבחור בין נאמנותו לבן-גוריון, הפורש ועימו בעיקר ה“צעירים”, אנשי רפ“י – לבין ההנהגה הוותיקה, חבריו בני-דורו של שרגא, מרבית אנשי ה”גוש“, שנשארו והיו מפא”י.

ראוי לחזור ולהדגיש כאן כי לאחר הפילוג במפא“י והקמת סיעה ב', שנעשתה ל”תנועה לאחדות העבודה" וב-1948 התאחדה עם “השומר הצעיר”, במסגרת מפ“ם – נשארה מרבית הנוער, דור ההמשך של מפא”י – מחוץ למפלגה. זה, בין השאר, הרקע ליריבות שהביאה ב-1949 לפירוק הפלמ“ח, שרק שלושה ממפקדיו באותה עת, אליעזר שושני, אסף שמחוני ומשה נצר, בנו של שרגא, היו אנשי מפא”י, וכל שאר הצעירים, דוגמת יגאל אלון, שהיו אמורים לשמש דור המשך למפא"י – היו אנשי “אחדות העבודה”, רובם במסגרת “הקיבוץ המאוחד”. על מצב זה קונן בשעתו ברל, כאשר הרגיש כי בחלקו של טבנקין, רעו ומתנגדו, עלה לאחר הפילוג – הנוער, גידול דור ההמשך.

שרגא מצדיק את צעדו של בן-גוריון: “התנגדותו לפלמ”ח נבעה מהחשש, שמא יהפוך גוף זה למעין צבא פרטי של ‘הקיבוץ המאוחד’. בפירוק הפלמ“ח תמכו אנשים שהיו שייכים לקבוצה שייסדה את הפלמ”ח כמו אסף שמחוני ומשה נצר." (“רשימת מפנקסי”, עמ' 49).

בן-גוריון ודאי הרגיש אותן שנים בפער שנוצר כתוצאה מאיבוד דור הפלמ“ח למפא”י, ובצורך להקים במפלגה משקל-שכנגד מקרב הצעירים, שיבואו אחרי ההנהגה הוותיקה (שרובה בת-גילו של בן-גוריון או צעירה ממנו בעשר שנים לכל היותר) – אחרת ייווצר פער של דור שלם במפלגה, ויהא חשש להמשכיותה. ומי יודע אם לא היה זה אחד מאסונותיה הגדולים של מפא“י, כמעט מראשיתה: לדור ההנהגה הוותיקה ולאנשי ה”גוש" לא היה, במישור העסקנות המפלגתית, המשך הולם, אורגאני, דור בעל מרקמים חברתיים משותפים, כפי שהיה למשל דור הפלמ“ח, שנוטרל מכל השפעה פוליטית ממשית בישראל של אותן שנים. אולי משום כך רבו בה, במפא”י, לימים, “הצנחנים”, ייבוא של הנהגה מפלגתית שלא היה עולה על הדעת בתקופות הקודמות, ואשר שרגא היה כל ימיו ממתנגדיו החריפים ביותר מסיבות עקרוניות ופרסונאליות גם-יחד.

זאת עוד, “אחדות-העבודה” נשארה כל השנים מפלגה אליטיסטית, קטנה, שבסיסה “הקיבוץ המאוחד”, בעוד מפא"י הפכה, עם הקמת המדינה ותקופת העליות ההמוניות, ובהנהגתו של בן-גוריון – למפלגת המונים המאגדת ומייצגת סקטורים שונים אשר העניקו לה כוח אלקטוראלי אך גם טישטשו את זהותה האידיאולוגית והעצימו את מנגנוניה.

 

פרק כ"ג: “החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת”    🔗

“בן-גוריון רצה להעלות דור צעיר שייכנס כבר לעול, לכך הטיף כל הזמן.” מנתח יצחק נבון את פרשת היחסים הפנימיים במפא"י בסוף שנות החמישים: "מפלגה צריכה להתחדש. כל זה אירע לפני 1960, שנת פרוץ ‘הפרשה’, אך היה זה רקע, שכאשר זו פרצה, ‘התיישבה’ עליו יפה מאוד. אצל הוותיקים, ארן וחבריו, היתה עוד לפני כן אמונה מוחלטת שיש ‘גראנד פלאן’ של בן-גוריון לחסל אותם. להוציא אותם מהממשלה. כאשר בן-גוריון לחץ על נמיר שייצא מהממשלה ויילך להיות ראש עיריית תל-אביב – להם היה הדבר ברור, וכך גם נמיר אמר: ‘הוא סילק אותי מהממשלה. היום זה אני – מחר זה אתם.’

"וכאשר ‘הפרשה’ פרצה, אמר להם לבון: ‘היום אני – מחר זה אתם. זה חלק מתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו.’

"נהגתי לומר לבן-גוריון: ‘דע, הם כולם מאמינים שיש לך תוכנית לסלק אותם מן הממשלה: ארן, ספיר, גולדה, נמיר, אשכול. דע לך שזה מה שארן מאמין.’

"בן-גוריון קרא לארן ואמר לו: ‘האם אתה באמת חושב שזה מה שאני רוצה? להעיף אתכם?’

"אמר לו ארן: ‘כן.’

"בן-גוריון: ‘אני נשבע לך, ארן, שזה לא נכון!’

"אבל החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת. חבריו של שרגא בדרג השני של מנהיגות המפלגה, כגון נמיר וארן, ובדרג השלישי – עסקני ה’גוש' – לחצו עליו: “הבן-גוריון שלך, שאתה מגן עליו ותראה מה הוא הולך לעשות!”

“שרגא: 'זה לא נכון. אתם לא מבינים. הוא אמנם רוצה להכניס צעירים, אך לא להעיף אתכם.”

“לאחר שיחה קשה עם חבריו, היה שרגא בא [אל נבון] לבדוק אם יש ממש בטענותיהם. בד-בבד החל אז פנחס לבון, שהיה מזכיר ההסתדרות, להתבלט במערכת בחירות 1959 בתור מיספר שניים במפלגה, יורש אפשרי לבן-גוריון. כך, על כל פנים, נוצר רושם. בעיקר מתוך הדלפות לעיתונים מחוגי מקורביו של לבון. עיתונאים כלוי יצחק הירושלמי, שעבד אז ב’דבר‘, הכינו את הרקע לכך שלבון יהיה, בבוא היום, ראש הממשלה. לבון הופיע במערכת הבחירות בנאום מזהיר ומבריק. הוא סימל לכל הגווארדיה הוותיקה, שלא אהבה אותו במיוחד – את המאבק נגד ה’צעירים’, נגד דיין ופרס, שאיתם הסתכסך בתקופת ה’עסק ביש' ב-1954–1955. הוא לא חדל לדבר נגדם והיה סמל המלחמה בהם.”

לקראת מערכת הבחירות (האחרונה, לפני ה“פרשה”), נבחרה ועדה בת שמונה חברים, ביניהם היו בן-גוריון, אשכול, גולדה, עקיבא גוברין, דיין, נמיר ושרגא, וזו הטילה על דיין, נמיר ושרגא להרכיב את הרשימה לכנסת.

הם ישבו יום שלם במלון “השרון” והרכיבו רשימה של כשישים איש, מספר שרגא, כשהדגש הוא על עשרים וחמישה המקומות הראשונים. זאת משום שחברי הכנסת היו נקבעים לא רק על-ידי ועדת המינויים; מחציתם היו נבחרים כבר אז ישרות בבחירות אישיות בסניפים.

לקראת הבאת הרשימה לאישורו של בן-גוריון, אמר דיין: “אני עשיתי מספיק. אין צורך שאלך איתכם.”

הלכו נמיר ושרגא לביתו של בן-גוריון. לתדהמתם – השינוי היחיד שעשה בן-גוריון ברשימה היה שהעביר את לבון מהמקום האחד-עשר למקום השישי, תוך שהוא אומר לעצמו: “נו, טוב! נלך הלאה.”

לשרגא היה ברור שאין מקום לערעור, ובכל זאת אמר: “אולי תרשה לי רק להסביר למה הצבנו אותו במקום האחד-עשר. הוא מזכיר ההסתדרות, ולממשלה הוא לא יילך. אתה בעצמך אמרת שהופעה שלו אחת בשנה בכנסת מספיקה בהחלט.”

בן-גוריון עשה עצמו כאילו אינו שומע כלל את דברי שרגא, והמשיך לעבור על הרשימה ולהעיר את הערותיו.

כל זה אירע חודשים לא רבים לפני פרוץ פרשת לבון הידועה ובעקבותיה הדחתו – שהיתה פרשת דרכים במפא"י ובחייו הפוליטיים של שרגא גם יחד.

*

שרגא היה שייך לוותיקים מבחינת הגיל, המנטאליות, הרקע, השפה וכל כיוצא באלה. הוא לא התפעל ביותר מ“הצעירים” המקצועיים, והיה אומר, לדברי נבון: “יש גם לנו צעירים.” וכוונתו לצעירים המשולבים בפעילות בשכונות, בעיירות-הפיתוח ובערים, שאותם רצה והשתדל לקדם. עוד לפני פרוץ הפרשה נקלע שרגא בין הקטבים. עוד בטרם הפילוג רחשו ברקע החשדות של הגווארדיה הוותיקה כלפי בן-גוריון וכוונותיו. שרגא נמצא כל אותה עת בעמדת-ביניים: לויאליות מוחלטת לבן-גוריון, וזאת כאשר בן-גוריון עושה דברי שמרגיזים את הגווארדיה ששרגא קשור בה, דברים שכלל לא נראים לו, לשרגא.

אבל הוא הלך אחרי בן-גוריון ללא פקפוקים. לא נראה לו שהאופציה היא – זה או זה. הוא לא קיבל את התיזות של הגווארדיה הוותיקה על מגמות ה“זקן” לזרוק את הוותיקים, לא סבר שאלה כוונותיו של בן-גוריון, וכן – לא פסל את אותם “צעירים” שהעריך כמתאימים לתפקידים בכירים.

כל אימת שפרס היה מכריז דבר-מה בגנות הוותיקים, היה ספיר מטלפן לשרגא: “פרס שלך!” – ואם דיין אמר כמה מילים בוטות על “הקומה החמישית” (של בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב, שבראשה עמד לבון), מיד היו מתלוננים אצל שרגא: “דיין שלך! נו, מה תגיד עכשיו?”

שרגא ספג מכל צד. הוותיקים, שהיה שייך להם מכל בחינה שהיא, ומצד ה“צעירים”, כי בעיניהם הוא סימל את השלטון של הוותיקים. הוא היה המוציא-ומביא של הוותיקים, בד-בבד עם ראייתו את בן-גוריון ראש וראשון בסולם העדיפויות. “לא ייכנס לכנסת מי שהוא נגד בן-גוריון!” – אבל ערב פרשת לבון, בפרוס שנת 1960, לא הצטיירה עדיין ההנהגה הוותיקה כמתנגדת לבן-גוריון, לא אשכול ולא גולדה.

כדי להבין את שרגא, צריך, לדעת נבון, להיות “מומחה” לנבכי המיסתורין של המפלגה. אם רוצים לדעת באיזה מצב נמצא, צריך לדעת מה היתה המערכת הפנימית, המסובכת, במפא“י. איזו עוצמה אמוציונאלית אדירה היתה לכל הכרזה מצד אחת הדמויות הפועלות, לכל צעד של בן-גוריון; ושרגא, בכל אלה, מסמל את ה”גוש", שקובע ומכתיב את המהלכים במפלגה.

 

פרק כ“ד: קונספיראציה ו”חוק חמישים המטר"    🔗

משנת 1956 ועד לשנותיו האחרונות, כאשר פרש מעסקנות פעילה במפלגה, שימש שרגא נצר כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית במפא"י. במקביל שימש במפלגה, כל אותן שנים, יושב-ראש המחלקה לקואופראציה.

ממרחק הזמן נראה תפקידו המוניציפאלי חסר הילה של מיסתורין, בהשוואה לפעילותו האחרת בוועדות מינויים ובמערכות בחירות. וכי כמה יכול היה לעזור בתחום המוניציפאלי? מה לעסקן מרכזי כמוהו ולענייני הרשויות העירוניות?

כך, אולי, בעיני מתבונן בלתי-בקיא. אך האמת שבתפקידו כראש המחלקה המוניציפאלית נמצא שרגא שנים רבות בצומת עצבים מרכזי לשלטונה של מפא“י במדינה, שכן הערים והרשויות המקומיות היו מקום העשייה, זירה לבעיות המצריכות פתרון בתחומי הפיתוח, התיעוש, התעסוקה, העוני, הפער העדתי והקיפוח והטיפוח. לא היה ראש עיר אחד, או סגנו, או מי שמתעתד להיות ראש עיר, או סגנו – שלא עברו בחדרו של שרגא במרכז המפלגה שברחוב הירקון במשך השנה, יום-יום, לשפוך את הלב, לטעון, לחפש פתרון ומזור. לפני בחירות, להרכיב רשימת מועמדים, ואחריהן, למצוא פשרה שתאפשר הקמת קואליציה עירונית בראשות מפא”י.

רוב השנים, שבהן שימש שרגא בתפקידו המוניציפאלי, טרם נבחרו ראשי הערים בבחירות אישיות אלא היו תלויים בקואליציות שונות ומשונות ובתופעות של “כלנתריזם” (על שם רחמים כלנתר, שערק בשעתו מרשימה לרשימה במועצת עיריית ירושלים).

והנה דווקא שרגא, שהתנגד לבחירות הכול בכול במרכז המפלגה, מטעמים של “טרם זמנו” – היה מן הלוחמים העיקשים הראשונים לקבלת החוק לבחירת ראשי ערים באופן אישי, כדי לשים קץ לתופעה המבישה.

מאבקו למען החוק, שהתקבל בהתנגדות רבה מצד אישים במפלגתו, נבע ודאי מניסיונו בפגישות לאין-ספור, בחדרו ובנסיעותיו הרבות. לפחות אחת בשבוע היה נוסע לערי-פיתוח ברחבי-הארץ, לסייע להן בענייניהן ולנסות להביא מדברי פעיליהן למרכז. לאחר תקופת בחירות נועדו פגישות אלה להרכבת קואליציות שאיפשרו אמנם לראשי ערים ורשויות מקומיות לפעול, אך לא פעם כשסכנת ההדחה-מבפנים (“הפיכת-חצר”) רובצת לפתחם.

לכאורה, נראה כאילו קיימת סתירה בין נאמנותו של שרגא להנהגה המפלגתית, שהיתה, מטבעה, שואפת למירכוז ולתוספת כוח והשפעה – לבין גישתו הבלתי-מתפשרת למען הנהגת בחירות אישיות לראשי הערים, ומתן יתר כוח לאנשי המקום. אולם, מי שעוקב אחר גישותיו החברתיות, יבין כי לדעת שרגא השלימו הדברים זה את זה. הוא סבר שיש להבטיח את הקשר בין הפרט לבין ראשי הציבור, על מנת להיענות יותר לצרכי הפרט, ובמקביל להגביר את הקשר בין מקום-היישוב לבין מרכז המפלגה, מרכז השואב את כוחו מן החברים בכל אתר ואתר.

*

מזכירו ועוזרו של שרגא במחלקה המוניציפאלית מ-1959 עד 1972, היה ישראל רובנר, ששימש כיד ימינו מבחינה ארגונית וטכנית. לדברי רובנר, כאשר הוחלט אצל שרגא למנות מישהו, היה הדבר בגדר סוד, כי מעטים ידעו על כך. אך משנקבע המינוי ואושר, שוב לא היה בגדר סוד. לפיכך קשה לומר ששרגא הותיר אחריו “סודות”, למרות שחלק ניכר מכוחו היתה הילת הסודיות, הקונספיראטיביות, שב“חלוקת העבודה” שעשה במפלגה, באמצעות המינויים.

פגישות רבות של שרגא היו בחוץ, וכמעט תמיד בהרכב משתתפים שונה. גם כשהיה מדובר בחברי ה“גוש”, שרגא נהג להיפגש עם חבר או שניים קודם, כדי להשיג הסכמה לקראת הפגישה בפורום הרחב יותר. זו היתה גדולתו.

עם אבא חושי היה נפגש בענייני חיפה. עם מרדכי סורקיס, על כפר-סבא והמושבות. משה ברעם, ירושלים. אליהו נאווי, באר-שבע. וכך עם אחרים, מכל רחבי הארץ. היו נפגשים עימו במקומותיהם בעת סיוריו, במשרדו או במלון “אסטור” [כיום “פרימה”, ברחוב הירקון פינת פרישמן], סמוך לבית המפלגה [הירקון 110], מלון ששימש כמשרדי מטה נוסף, בתקופה שלפני בחירות.

היו נפגשים בקפה “ורד”, ששכן בפינת שדרות קק“ל [לימים שדרות בן-גוריון] ודיזנגוף, או במסעדה במלון “ירדן” ששכן באותו צד של שדרות קק”ל, פינת רחוב בן-יהודה [כיום מרכול ברשת “טיב טעם”]. אנשים אלה, כולם יחד, כל אחד בעירו, או בסקטור שלו, קבעו גם את דמות המפלגה מבחינה ארצית, ושרגא היה איש שהחזיק בקצות החוטים, שטווה יחד את כולם. הוא התייעץ עם מזכירי המפלגה, יזם מעצמו וגם העביר הלאה בקשות של בן-גוריון או אשכול, ואליהם, אך תמיד היה מביא את הדברים כשהם כמעט-מוגמרים, ובכך היה כוחו.

*

מאוחר יותר עבר לצד שרגא, בתור מנהל המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, יהודה חשאי, לימים חבר-כנסת מטעם מפא"י. לדברי חשאי ביקרו שניהם בסניפים רבים וטיפלו בבעיותיה של הרשות המקומית, כמו גם במריבות בסניפי המפלגה, שהיו לרוב על המועמדות לראשות העיר מטעמה, ובדרגת חשיבות שנייה במעלה – על הייצוג לכל סקטור וסקטור, ברשימת נציגיה לעירייה.

מה היה סוד השפעתו של שרגא בסניפי המפלגה? הוא ידע לפשר במריבות, היתה לו השפעה. היתה לו סמכות. אנשים לקחו בחשבון שהם צריכים להיעזר בהשפעתו, וסברו לא פעם שאם לא יקבלו את דעתו, אם לא ישמעו לעצתו, אולי לא ימצאו עצמם ב“רשימה” של מועמדים או בפנקס המפורסם שלו, כשידובר בתפקידם הבא.

מקור כוחו העיקרי של שרגא, לדעת חשאי, היה האישיות שלו, הכבוד שרחשו לו, ואולי גם קצת משום שחששו מפניו. הוא היה איש מתון. ידע לשבת שעות בישיבה, בלי לצעוק, בלי להרים קולו אפילו פעם אחת. היה בעל שליטה עצמית מופתית. לעיתים היו מזדמנים לחדרו שני עסקנים שהחלו רבים ביניהם, לרוב על תפקיד מסויים. הם היו פותחים פה זה על זה, צועקים, סבורים שבכך יעלה בידם להשפיע. שרגא – לא. בדרך-כלל היה מבקש את הצועק: “תעשה לי טובה. תיגש רגע לחדר של ישראל, תשב אצלו עד שתירגע.”

שרגא לא נהג לאיים על מישהו, לפטר או לתבוע את פיטוריו, או למנוע ממנו אמצעים. היו לו סבלנות, חוכמה, וחוש להימנע מעימותים מיותרים. זו שיטת עבודה שאין לומדים אותה בספר וגם לא באוניברסיטה. אבל היה אפשר ללומדה משרגא. צריך להרגיע אנשים, ולדעת איך הם מרגישים. למשל, באמצעות הבאתם למקומות שבהם לא היו מעזים לפתוח את הפה. שרגא הזמין לא פעם את ספיר, את אשכול, אל חדרו ובכך השקיט יריבים. שום עסקן רוגז או חבר מועצה מתוסכל ובעל-תביעות, לא היו מעזים להרים קולם בנוכחות אישים מדרג המנהיגות העליונה של המפלגה.

כך הביא שרגא נושאים רבים לידי גמר. הוא לא היה אומר במפורש לאדם: “הקידום שלך בידי” – אבל אנשים נטו להבין זאת מעצמם. הם הסיקו שלא כדאי ללכת נגדו, כי קידומם תלוי לא רק בו אלא גם באנשים שישבו סביבו, כגון ראשי ה“גוש” האחרים, ובקשריהם עם ה“צמרת”, וכל זה היה מתנקז, מתרכז – אצל שרגא. עימו היו צריכים להגיע לידי הסכמה.

למרבה הפלא הוא היה אדם שגם אפשר לשכנע אותו. לא היו לו דעות קדומות. למעשה חיפש כל שנותיו אנשים שאפשר לקדמם, בתנאי שהם ראויים לכך ושקידומם יעלה בקנה אחד עם טובת המפלגה, מכל אותן בחינות שהוא, שרגא נצר, החשיבן.

*

נהגו המסור, פרדי נפתלי, מספר כיצד חברי-כנסת היו באים אליו לבקשו שידבר עם שרגא כדי שישאיר אותם ברשימה לכנסת לעוד קדנציה אחת. עורך עיתון ידוע היה מוכן לשלם לפרדי סכום ניכר, אם רק ייאות לספר מן הידוע לו על שרגא. רבים היו מנסים לחלוב מפרדי מידע, שיספר היכן היה עם שרגא לאחרונה.

אך כל אלה, לשווא. פרדי לא תרם מידע, ולא דיבר על שום נושא מפלגתי עם שרגא, אלא אם נתבקש, והוא לא נתבקש. שרגא אהב סודיות. גם על הימצאות סליק הנשק של ה“הגנה” בחצר ביתו גילה, ליתר ביטחון, רק כעשר שנים לאחר קום המדינה. לדעת פרדי, אחת הסיבות להתקפות ולהשמצות על שרגא בעיתונות היתה לגרותו להגיב. שייצא מחומת הסודיות שלו. אך שרגא לא התפתה.

*

“אבא,” אומרת רינה, “היה מתבדח על ‘חוק חמישים המטר’: בתום ישיבה, אם רוצים לדבר על מישהו שכבר יצא, צריך לעשות זאת כשהוא במרחק של בערך חמישים מטר – מספיק קרוב כדי לחשוב ש’ודאי לא מדברים עליו,' ורחוק מספיק כדי שלא ישמע שמדברים עליו…”

*

“לשרגא היתה קונספיראטיביות ללא-גבול בכל הקשור לעבודתו הציבורית,” אומר לובה אליאב. "זוהי, ללא ספק, מורשת ימי המחתרת הציונית-סוציאליסטית ברוסיה. אנשים ידעו שלנצר אפשר להגיד דברים שיישארו אצלו בסודיות גמורה. הוא היה איש-סוד במובן הקלאסי של המילה. נוצרה הילה סביבו, שהוא יודע את הסודות הכי גדולים של המפלגה ואולי גם של המדינה. כשהיית משוחח עם שרגא בטלפון, היה סוגר. בלי לומר גמרנו, מיד לאחר שסיכם איתך עניין. מעודו לא קישקש בטלפון אלא ראה בו רק מכשיר ענייני, תכליתי.

"להילה של קונספיראטור יש שני מובנים – קשר, וקונספיראציה. שרגא היה קושר קשרים עם בני-אדם, ושומר סודותיהם. אם היה מסתודד, במעברה, עם ראש-החמולה, חשבו – מי יודע מה מתרחש שם. ההסתודדות לא היתה קשורה אצלו בתככים אלא כדרך פעולה. אך אווירה של תככים דבקה בשמו.

“מתוך אותה גישה קונספיראטיבית נבע גם יחסו לעיתונות. חס וחלילה שלא לנהל דרכה מאבקים. ככל שתפטפט פחות – כן תהיה חזק יותר. אבל צריך להעניק, לעשות משהו במקום הפרסומת, ומהו הבמקום? – השקעה של עשרים שעות עבודה ביום במשך עשרות שנים, בפגישות, שיחות טלפון, קשרים חברתיים, עזרה לאנשים. השתתפות בימי חגיהם ואבלם – מי מוכן היום לעשות זאת? מי ישמע היום לעצות שכאלה? שרגא היה האנטי-תיזה לעסקן הפוליטי של היום. איש נקי כפיים. למרות שבעימותים קשים, כמו עם אברהם עופר שניסה לכבוש את הטריטוריה שלו בסניף תל-אביב – היתה המלחמה אכזרית מאוד.”

*

“עצם העשייה הציבורית היתה סיפוקו של שרגא,” אומר רובנר. “מהמפלגה הוא לא ראה גרוש. לפעמים היה מביא פתק קבלה על לירה, מקפה ‘ורד’, או מדי שבוע, במרוכז, שתיים-שלוש לירות מן הישיבה בבית-הקפה.”

מדי בוקר היה שרגא נוהג לבוא ברגל, מביתו שברחוב לוי יצחק, לקפה “ורד”. ב-7.30 כבר היה יושב שם, מכתיב לישראל רובנר את כל פרטי פעילותו ביום הקודם, שעה-שעה, עם מי נפגש, מה היה נושא השיחה. שרגא היה מבקש להדפיס את החומר בארבעה עותקים – אחד לרינה בתו, אחד למשה בנו, אחד לו עצמו ואחד שיהיה למשמרת בארכיון העבודה.

שלושה ימים על דפי היומן:

יום א', 11.12.1956.

סיור בקריית מלאכי, אשקלון, שדרות ובאר-שבע. הסיור הוקדש בעיקר לענייני הקואופראציה הצרכנית באזורי הפיתוח, וזאת לאחר שיחה, לפני כשבוע, עם ספיר, טנה, מילמן וב“צ ויסמן. נפגשנו בכל מקום עם ראשי הרשויות המקומיות ומועצות הפועלים על נושא זה. בהזדמנות זו העליתי גם את בעיית המלאכה, הקואפראציה השירותית-יצרנית במסחר הזעיר. כ”כ שוחחנו על בעיית הקואליציה בכל מקום ומקום. כתוצאה מסיור זה אצטרך להיפגש שנית עם אנשי באר-שבע על מנת להסדיר את ענייני המפלגה במקום.

יום ב', 12.12.1956.

8.00 עם חניתא אטיאס לפני נסיעתה לדימונה. שיחה על דרכי עבודתה בסניפי בדרום, במיוחד בקרב יוצאי צפון אפריקה.

8.30 עם מיכה אלמוג, מיספר בעיות מוניציפאליות. סוכם על כנס ראשי מועצות וערים ב-25 ל-ח.ז. בבית ברל עם ספיר.

9.00 עם נציגי סניף גבעת עלייה ביפו. גיוס אנשים לפעילות ותוכנית פעולה לעתיד.

10.00 עם משה עקרון על המצב בסניפים בתל-אביב והצורך בשיפוצים במועדוני תל-אביב.

11.00 בהלווייתו של אברהם ינאי (אברשה) מאנשי ה“הגנה” ומהשוטרים הראשונים בתל-אביב.

12.30 עם פנחס שורץ על ענייני בעלי המלאכה לאור המסקנות שנתקבלו בישיבה אצל ספיר.

18.00 בירושלים, בניין הכנסת, עם אנשי עדות-המזרח, דיון על הכנס העולמי של הספרדים בלונדון. השתתפו שיטרית, ששון וחברי-כנסת שונים.

19.00 עם סובינסקי וגוטמן, מסחר זעיר, ירושלים. ארגון הפעולה באיגוד המסחר הזעיר.

20.30. אצל גולדה מאיר, בדירתה, עם חברי סיעת המערך ונציגי המפלגה (מפא“י ואחה”ע). כ"כ השתתפו בבה אידלסון וסורוקה. ברקת נעדר בגלל מחלתו. למעשה היתה זו מסיבת פרידה ל-5 חברים ותיקים שפרשו מהכנסת: הרצפלד, בר רב האי, אידלסון, ניר ואפרתי, וקבלת פנים לחברי הכנסת החדשים.

יום א', 7.5.1967.

8.00 מרכז המפלגה.

עד 13.00.

עם משלחת מדימונה. עזרת המערך להכריז על דימונה כעיר.

עם ראש המועצה מבאר-יעקב, עניין ניסיון הפיכת-חצר במקום.

עם מיידנצ’יק מכפר חב"ד, בעניינים שונים של הכפר.

עם גולני מקריית אונו, ביקש התערבותי לקבל סכומי כסף באמצעות דחף (גביית מיסים) למניעת פיטורי עובדים.

עם נציגי רעננה, עניין חבר המועצה – עובד הצרכניה.

סוכם עניין ירוחם, על הסדרת השלטון במקום, דהיינו, קואליציה מערך-מפד"ל.

ניתנה אורכה 2–3 [ימים?] לאור-עקיבא, לגבי תשובתם בעניין הקואליציה במקום.

עם מנחם כהן ומיידנצ’יק מכפר חב"ד בעניין הרב בקריית טבעון.

עם אשר מניב ומיכה אלמוג על ישיבות מועצות הסניפים והסברה לבחירות אישיות לראשי ערים.

עם פנחס רשיש על ההכנות לוועידת קופת-חולים.

נקבעה פגישה בעניין המשביר ותנועת המושבים עם זאב און ו-א. ידלין.

עם ציזל, מויאל וקלדרון על המצב בהתאחדות עולי צפון אפריקה.

עם ישראלי ויהודה עידן, סידורים והכנות לכנס עם השר זאב שרף.

שיחה עם אליעזר מל"ע בעניין הקואליציה ברמת-גן.

מסרתי פרטים לגולדה על עניין ר“ג שלפי דעתי היא [ר”ג] נסוגה מעמדתה, הקודמת, על הקמת קואליציה מערך-ליבראליים בראשות קריניצי, וזאת בגלל דרישתו על הקואליציה מקיר אל קיר, בניגוד לדעת המרכז על קואליציה עם חירות.

18.15 פגישה אצל גולדה עם אנשי ר"ג, סוכם על הודעת המערך נגד כלנתריזם והבעת החרדה למצב בעירייה, וסוכם להמשיך בבירורים.

20.00 שיחה טלפונית עם גולדה, וקבענו שייפגשו מיספר חברים עם גולדה וחברי ל"ע, לשיחה על המצב ברמת-גן.

יומניו של שרגא, תחילתם בפנקסים בכתב-ידו, והמשכם בתקופת שבה נהג להכתיבם למזכירו ישראל רובנר, שהדפיסם במכונת-כתיבה וסידרם עבורו בקלאסרים. היומנים משתרעים על פני עשרות שנים ומחזיקים אלפי עמודים, הדומים בתוכנם לשלושה הימים האקראיים האלה. הם כתובים בצפיפות, ומתארים פעילות ציבורית יומיומית שנמשכה על פני אלפי ימים. אם ניקח ממוצע של פגישות שקיים וישיבות שבהם השתתף מדי יום – יתברר שמדובר באלפי מפגשים עם מאות אנשים במשך עשרות שנים, שלא לדבר על עשרות אלפי שיחות טלפון מחדרו במרכז המפלגה, מביתו וממקומות אחרים. היקף פעילות מדהים שנעשה, כאמור, כל השנים מבלי ששרגא היה שכיר במפלגה או במוסד ציבורי, ממלכתי או הסתדרותי כלשהו, אלא עובד, ומאוחר יותר פנסיונר, של עיריית תל-אביב.

“השקעה של עשרים שעות עבודה ביום, במשך עשרות שנים,” כדברי לובה אליאב, המסבירה את “סוד” הכוח ה“מיסתורי” וה“אפל” שיוחס לשרגא, ואת מקורו: התמדה, טיפול אישי מסור בכל אדם ובכל בעייה, מבלי לאיים אי-פעם בהתפטרות, מבלי לנטוש את תפקידו או לראות בו קרש-קפיצה למישרה רמה ומכובדת יותר, כביכול.

*

בתל-אביב, ובנסיעות מחוץ לעיר, לא נהג שרגא לאכול דברים מיוחדים, ובעצם מיעט לאכול בחוץ. “האדם הזה לא היה אוכל בדרכים.” מעיד נהגו פרדי. “גם אני למדתי ממנו לא לאכול.”

שרגא היה יכול לסעוד כרצונו, במקומות מפוארים, על חשבון ההוצאות של המפלגה. אך המקום המפואר ביותר שבו סעד, זוכר מזכירו ישראל, היה מלון “אסטור”, כאשר איתרע מזלו להיקלע שם יום תמים לשם יישוב פרשה מתמשכת של סכסוך מוניציפאלי.

אחת האמרות של שרגא בקשר לאוכל היתה: “אני אוהב לאכול דבר ברור.” סלט ירקות – זה ברור. רואים עגבנייה, רואים מלפפון. מרק – גם כן. הוא לא אהב חומוס, טחינה, סטייקים. כל אכילה גסה. בהימצאם בדרכים, כמעט שלא היו עוצרים לאכול. כוס קפה. עוגייה. זהו. לאכול – אוכלים בבית. שרגא אהב את האוכל שבישלה לו דבורה, והיה נאמן לארוחותיה. אהב את הבלינצ’ס, את תפוחי-האדמה נוסח רוסיה או ישראל, ואת הדג מלוח. למרות אהבתו ל“דברים הברורים”, היה מוכן לטעום את ניסיונותיה הבישוליים של דבורה (שלא חסכה מאמץ ללמוד ולהתקדם גם בשטח הקולינארי) – בתנאי, כמובן, שזה האוכל של דבורה.

*

שרגא נכנס למסעדה. “מה יש כאן לאכול?”

“כבד קצוץ.”

שרגא: “תביאו את הכבד ותביאו את הבצל. אני כבר אקצץ לבד.”

הבדיחה, שסופרה על שרגא בשעתו, ממחישה את הפער בין דמותו בעיני אלה שהכירוהו מקרוב (ושהבינו בה את העוקץ כמתייחס להקפדתו “לאכול דבר ברור”) – לבין תדמיתו הציבורית (בעיני אלה שראו את עיקרה בדמות שרגא “המקצץ”).

אין לדעת אם לשרגא באמת לא היה איכפת מה מדברים עליו, ובייחוד מה כותבים על אודותיו בעיתונים (שלא חסכו ממנו ביקורתם), ואולם אין ספק שמן הבדיחה הזו הוא נהנה.

 

פרק כ"ה: ממליכים את נאווי על באר-שבע    🔗

לאחר שנבחר לראש עיריית באר-שבע בבחירות 1963, היה אליהו נאווי בא למרכז השלטון המקומי בתל-אביב, וכשהיה פוגש שם מכרים, ונשאל: “מה נשמע בבאר-שבע?” – נהג לענות: “בבוקר, כשיצאתי, עוד הייתי ראש-העיר. מה נכון לזה הרגע? אינני יודע.”

באותה תקופה, הוא מספר, כדי למכור נכס עירוני היית צריך לרוב מיוחס בישיבת מועצת העירייה, אבל כדי להדיח ראש-עיר – די היה ברוב רגיל. באר-שבע היתה אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינת יציבות השלטון המקומי ומעמדה של מפא"י בו. מורכבת מקהילות חדשות, לא-הומוגניות, ומרוחקת ממרכזי הממשלה והמפלגה בירושלים ובתל-אביב, לא רק מרחק גיאוגראפי אלא גם בהלך-המחשבה.

למפא"י היה אינטרס להבטיח את ההגמוניה שלה בשלטון המקומי. למקומיים – היתה חברות במועצת העיר שיא היכולת לטפס בהירארכיה המפלגתית. על חברות בכנסת טרם חשבו אז. אבל במועצת העיר יכולת לקדם רישיונות בנייה, קבלת מגרשים, מינוי פקידים והעלאתם בדרגה. ולפיכך לכל עדה, קהילה או שכבת-אוכלוסייה היה אינטרס לקדם עסקנים משלה, לתבוע מהם אחר-כך טובות-הנאה לאנשי-שלומם, וכמובן – לתבוע מראש-העיר עצמו. ואם אינו משתף פעולה – אינו טוב, וצריך להדיחו, כדברי הפתגם הערבי: “עץ אשר אינו נותן צל לבעליו – ייכרת.”

ראש-העיר הקודם, דוד טוביהו, לא הסתדר עם סניף מפא“י המקומי. בישיבות הסניף נמצאו עילות להתנגד לו, והסניף עצמו היה קרוע בבריתות מתחלפות. במועצת העירייה קמה קואליציה בין מפ”ם לחירות, ובשותפות נציגי מפא“י – הדיחו את טוביהו. זאב זריזי, ממפ”ם, התמנה לראש-העיר. העניינים התחממו. בקרב חברי המועצה היו תופעות של מעבר ממפלגה למפלגה (את חבר-המועצה דוד פליישר “לקחה” מפא"י ממפלגה אחרת), של הסתתרות לפני הצבעה, ומספרים אפילו על חטיפת אחד מחברי המועצה, כדי שלא יימצא רוב להדחה.

לקראת הבחירות של 1963 קם מנהיג עדתי, דוד חכם, חבר מפא“י לשעבר ומן הפעילים בסניף, והעמיד עצמו בראש רשימה מקומית שהיתה אמורה לייצג את הקהילה הבבלית, יוצאי עיראק, ואשר התעתד לכבוש את ראשות העיר מידי מפא”י – זה היה אחד הביטויים הראשונים, לאחר מהומות ואדי-סאליב בחיפה, להתארגנות עדתית ולאיום כוחני לכבוש את מעוזי-הכוח המפלגתיים מידי “ישראל הראשונה”, קרי – שלטון ותיקי מפא"י.

על שרגא היה לבלות לילות כימים בבאר-שבע כדי לשוחח עם כל המושכים-בחוטים, עם ראשי העדות, להחזיק אצבע על הדופק ולנסות לתקן כל שבר. לעיתים היה נעזר בבכור שיטרית, במרדכי סורקיס, במיכה אלמוג ואפילו בפנחס ספיר. המשלחות היו יושבות בבתים פרטיים ובקפה “כסית” הבאר-שבעי, עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר המלצרים כבר הלכו ורק בעל המקום נשאר משום כבודם של הנוכחים.

בשלב הזה נזכר שרגא ב“מידת רגליו” של אליהו נאווי, והחליט שאין מתאים ממנו להיכנס לנעלי ראש-העיר באר-שבע.

משנכנס נאווי למערכה, כבר נמצא חכם מחוץ למפלגה, עומד בראש רשימה עדתית ונלחם בה מלחמת חורמה. לקראת הבחירות הופצה בעיר קריקטורה ארסית: טוביהו יושב על כיסא-מלכות ונאווי, במדי מלצר מגוחכים, מגיש לו על צלחת, עם סכין ומזלג, עולה חדש מעדות-המזרח, שאבריו מבותרים.

ההסתערות הקודמת היתה על טוביהו, סמל שלטון האשכנזים, ותיקי מפא"י. נאווי הכריז עתה שהוא ממשיך דרכו של טוביהו, למעט פרשת פליישר. בכך הפך לסמל, לדגל-אוייב שעליו הסתערו כולם. אמרו על אודותיו שהוא “קוויזלינג”, שהובא כמועמד בידי שרגא נצר כדי לדכא את העיראקים.

הבעייה המרכזית שעמדה בפני שרגא, כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, היתה להרכיב את רשימת מועמדי מפא"י למועצת העירייה. הקונצפציה היתה עדתית מובהקת והקושי נחלק לשניים – לקבוע את הסדר שבו יופיעו ברשימה נציגי העדות, אחרי נאווי עצמו, ולקבוע מי יהיה נציג כל עדה.

שרגא ישב בבאר-שבע לילות כימים, ומשלחות מכל עדה היו באות ומתייצבות בפניו בקפה “כסית”. בסניף המפלגה לא ישב כי המקום היה בחזקתו של מזכיר-המפלגה המקומי, ועל כן לא מקובל על יריביו במפלגה כמקום ניטראלי. במרוצת הפגישות ב“כסית” טענו הנציגים דבר והיפוכו: מצד אחד – שעדתם היא הדומיננטית בעיר, אנשיה כולם נאמני מפא“י ולכן הם ראויים והם זכאים… ובאותה עת גם אמרו את ההיפך: שאם לא יתנו להם נציג, הם לא יצביעו עבור מפא”י אלא יילכו למפלגה אחרת!

נאווי זוכר את הפגישות בראשות שרגא כאילו לא בו עצמו ובגורלו כראש-עיר היה מדובר, אלא כמשקיף-מהצד במחזה מרתק. הישיבות המכריעות התנהלו משבת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה. הופיעו נציגי חוגים שונים. היה חוג של מנהלי המפעלים הגדולים, והמוסדות הציבוריים: סולל-בונה, קופת-חולים, משרדי הממשלה; אלה היו חברי הסתדרות, אשכנזים, ותיקים, ללא הבדל רב ביניהם. עליהם היה מוטל לפרוע את שטרי ההבטחות של המפלגה ולהשפיע על אנשי-שלומם, על העובדים שלהם, בדרך שתיראה להם – שיבואו לקלפי. ואם אתה אחד משכבת המנהלים הללו, ומכריז בפורום הזה בפני שרגא שאנשיך לא יבואו – אז צריך לטכס עצה מה נותנים להם שכן יבואו, או איך גוערים בך על שאינך ממלא כראוי את תפקידך.

בטרם הוציאו את נאווי מ“הנפטלין”, כדבריו – היו הוותיקים, שטוביהו היה בן-חוגם, סבורים כי ראוי שראש-העיר הבא יבוא מביניהם. דיברו על ראובן קליגלר, מנהל קופת חולים בבאר-שבע ובמחוז הדרום, שלימים נעשה ראש עיריית נתניה; דיברו על אברהם בלבן, מנהל “הדסה”, ועל מאיר בץ, מהנדס מחוז הדרום במחלקת ההתיישבות של הסוכנות.

אותה שבת ב-1963, באו בזו אחר זו המשלחות: רומנים א‘, רומנים ב’, קבוצת פליטי דוד חכם (לא כל העיראקים הלכו איתו). שתי משלחות ענק למרוקאים: האחת תמכה במאיר בן-יאיר, השנייה באורי סבאג. וכאמור, על שני נושאים עיקריים נאבקה כל משלחת: קודם כל השיבוץ – איפה מקומנו ברשימה? אחר-כך – מי האיש שייצג אותנו? – והמלחמה על שניהם היתה צמודה.

נאווי: “הרכבת הרשימה היתה מעשה פסיפס, שאתה מזיז ומצרף בו אבן לאבן כדי ליצור תמונה שלמה. שרגא היה הפיגורה המרכזית, וברור שמה שהוא יגיד – זה יהיה. הנציגים היו מנסים לפרש כל תנועה, כל ניד-עפעף או גוון-קול משתנה אצלו – כדי לנחש לאיזה צד הוא נוטה. כל שאר המשתתפים הקבועים בפגישה, תהא חשיבותם אשר תהא – היו רק כעוזרים על יד שרגא במלאכת הקודש.”

לבסוף הורכבה הרשימה כך:

קודם החליטו, כצפוי, שנאווי יעמוד בראש הרשימה, והוא מס' 1.

מס' 2 – ותיקים, היו שני מועמדים – ראובן קליגלר ואביגדור אבידוב, שניהם ראשי מוסדות. נבחר אבידוב, כי קליגלר נראה, נוסף לוותיקותו, פולני מדי, וביקשו לרצות גם את יוצאי רוסיה.

מס' 3 – מרוקאי. אורי סבאג הפסיד ונבחר מאיר בן יאיר, מנהל בית-החולים בבאר-שבע.

על מקום מס' 4 התנהלה מלחמה קשה ולבסוף זכו בו הרומנים ונבחר עסקן מטעמם, שיוצאי רומניה עמדו בראש מעייניו.

מס' 3 – עיראקי. נאווי, שעלה בגיל תשע עם משפחתו מבגדד וגדל בתוך היישוב הוותיק – נחשב מועמד “כללי”, שלא על מיכסה עדתית. ליתר ביטחון העמידו נציג עיראקי במס' 5, למשוך קולות מרשימתו של דוד חכם, וכך היו שני “עיראקים” בחמישייה הפותחת של הרשימה.

מס' 6 – מצרי.

מס' 7 – הונגרי.

מס' 8 – פרסי.

מס' 9 – " לא זוכר!" (מסיים נאווי את פירוט הרשימה).

נאווי, שהיה עֵד למעשה המרכבה, ישב בכל הישיבות ולא ידע עדיין איך פועלת השיטה. היום, לדבריו, הוא מבין טוב יותר איך ה“עסק” עבד. גדולתו של שרגא היתה בכך שאף פעם לא ידעת אם כבר החליט או טרם החליט, ולעולם גם לא ידעת מה יחליט. לא ידעת אם הוא בא עם החלטה מוכנה-מראש, או לא, ואם לא – אזיי באיזה שלב של הישיבה החליט.

שרגא “שיחק אותה”. פניו היו חתומים. דיבר יפה לכולם. לא הבטיח דבר לאיש אבל גם לא דחה איש. כשמשלחת של שני אנשים יצא מפגישה עימו – היה האחד אופטימי והשני פסימי לגבי אותם דברים עצמם שהשמיע שרגא באוזני שניהם.

לפורום בבאר-שבע לא היה שם רשמי. לאחר שהסתלקו כל המשלחות, נשאר צוות מצומצם יותר שבמסגרתו, בסיום תהליך ארוך ומתמשך, התקבלו ההחלטות הסופיות. הדברים הובאו לידי גמר לא באמצעות סניף המפלגה המקומי, שפוזר עקב הסכסוכים שפילגוהו, אלא במסגרת ועדה מקומית שהגישה את הרשימה הגמורה.

היתה טקטיקה מיוחדת בעיתוי הפעולות שבטרם הגשת הרשימה. הבירורים נסחבו, גם במכוון, עד לקבלת ההחלטה. אך ההחלטות התקבלו במועד שלא הותיר זמן רב לשינויין. העיתוי של מתן ההחלטה היה חלק ממנה. להשתמש בלחץ של הרגע האחרון כדי להביא להכרעה הרצויה, אך גם להסיר ממנה מכשולים באמצעות הלחץ. כך, הפגישה האחרונה ב“כסית” לא זומנה מוקדם מדי, כדי שלא לאפשר בריתות והתארגנויות לאחר היוודע תוצאותיה; אחרת – יכול כל אחד מהבלתי-מרוצים להקים מחנה חדש או להצטרף למחנה קיים של מפלגה אחרת. להצטרף למחנה קיים – אפשר תמיד. אבל להקים מחנה חדש – לכך צריך זמן.

וכמובן – זימונה של הפגישה היה לא מאוחר מדי, כדי שיספיקו להגיש את הרשימה הסופית סמוך מאוד למועד האחרון של הגשת רשימות המועמדים לבחירות.

כשנכנס דב בן-מאיר לפעילות במערכת המוניציפאלית של תל-אביב, בא להיוועץ בשרגא ולמד ממנו את הכלל הבא: “להיות הראשון בכל ישיבה, כדי שלא יספיקו לרכל עליי לפני שאני בא, ולעזוב אחרון כדי שלא יהפכו את ההחלטות שכבר סוכמו. אלו שתי תכונות בהן היה שרגא נצר נוטה להתפאר, ואני חושב שהן חשובות ומייצגות קודם כל את ההתמדה והחריצות שבפעילותו.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 166).

ממה נבעה הרגשת סמכותו של שרגא בפגישות ב“כסית” הבאר-שבעי, ובפעילותו בכלל? – נאווי סבור ששרגא נחשב אז לכל-יכול, לממליך מלכים. הפנקס השחור של ספיר היה כאין-וכאפס לעומת הפנקס הכתום של שרגא.

בפנקס של ספיר היה מדובר בכספים, ואילו אצל שרגא – באנשים, ובכוח השלטון. איש לא הרהר ולא ערער, באותן שנים, על הסמכות שלו. כשנאווי הכירו כבר היתה לשרגא ההילה, כוחו היה כבר מן המוסכמות, אבל עם זאת הצליח שלא להרגיז אף אחד. גם את הדברים הקשים ביותר היה אומר בקול רך: “תראה, היום דבר זה לא ניתן.” – אבל בכך לא אמר לך שמחר זה כן ניתן.

לדברי נאווי, ספיר אמר פעם לעסקן מקומי, שבא עם משלחת ממקורביו בתביעה להיות מועמד המפלגה לראשות-העיר: “אתה תהיה ראש עיר כשתצמחנה לי שערות על כף ידי!”

הדברים נאמרו בבוטות, במעמד בני-בריתו של האיש, ואולי שברו אותו. שרגא מטבעו לא היה אומר לאיש דבר שכזה גם אם היה סבור שאינו מתאים לתפקיד. כי שרגא, בעיני נאווי, היה לא רק אדם חכם אלא גם מוסרי. איש לא הטיל דופי ביושרו, במניעיו מאחורי הגוף הערטילאי של המפלגה – שרגא נצר היה הדמות האנושית שייצגה את היישות ששמה מפא"י. אמנם, כלפי חוץ, בלט קודם כל מימד אחד בפעולתו – הכוח, אך מי שצעד צעד נוסף לקראתו ועימו, הבחין גם בהיבטים המוסריים שלפיהם התנהלה פעילותו. היה ברור ששרגא יעשה הכול למען המפלגה, שעומדת בראש מעייניו. מפלגה חייבת לשרוד והיא משתמשת לא פעם באמצעים ברוטאליים לשם כך. אף על פי כן, איש מאלה שהכירוהו לא הטיל דופי בצד המוסרי שבאישיותו של שרגא.

הדיעות שהילכו בציבור על אודות שרגא ניזונו בשעתן מההגזמות של התקשורת, אך ברור שההילה שנקשרה לשמו היתה חלק מכוחו הממשי גם אם הוא עצמו לא טרח להשתמש בתקשורת – לקח לפוליטיקאים בני-ימינו, אשר מחליפים לעיתים עשייה ממשית בעשייה תקשורתית.

שרגא סבר שאין ברכה אלא בעשיה עצמה, אפילו היא סמוייה מן העין. מישיבות הגוש לא היו הדלפות. החלטות סוכמו ומועמדויות נקבעו מראש, ללא השאר מקום רב למקריות. העיתונאים התרוצצו סביב האיש, סביב מזכירו, סביב נהגו – לשווא. האיש עצמו לא רץ אחר עיתונאים. לא היה תלוי בהם. נהנה אם כתבו עליו טובות, כי ראה את כל פעולותיו באור חיובי, כהכרחיות לטובת המדינה, המפלגה והמנהיג – אבל אם השמיצו אותו בכלי-התקשורת, התעלם, לא נכנס לוויכוחים, ואפילו ראה בכך מעין “מחמאה” למידת ההשפעה המוגזמת, לדעתו, שמייחסים לו.

היו אנשים במפלגה שקודמו על-ידו ושמרו לו אמונים כי חשבו על הקידום הבא, התלוי בהמלצתו שב“פנקס”, ואלה שהובסו – לא תמיד השמיצו אותו, להיפך – אם הובסתי, אני רוצה קודם כל שהציבור יידע שלא הובסתי בידי נמושה אלא בידי ענק, וככל ששרגא גדול וחזק יותר – זה מקטין את התבוסה הפרטית שלי. נלחמתי עם אריה והפסדתי. כאבימלך שביקש מן הנער למותתו, כך שלנאמניו, כמו גם למתנגדיו, היה אינטרס להעצים את דמותו של שרגא.

דברי נאווי.

*

ב-1975, לצורך סדרת הכתבות על אודותיו ב“ידיעות אחרונות”, הציג בפניו שלמה נקדימון שאלה:

“אוסף קטעי העיתונות בארכיון המערכת מגלה, כי הציגוך כמי שהשיג את השפעתו במפלגה מתוקף מתן הבטחות, הפעלת לחצים, איומים ופיתוים. סיפרו שנמיר כינה אותך ‘פרופסור לבחירות’, ולפי מקורות שונים: ‘מושך בחוטים’. ‘שליט’, ‘בוס’, ‘מר מנגנון’. כשיצאת לחופשה היו אומרים: 'מפא”י בחופשה'. אשאל אותך: מי אתה שרגא נצר? מניין צברת כוח כה רב?"

נצר, שהחזיק ביד את המיקרופון, לתוכו דיבר כבר שעות ארוכות, לא התרגש מן השאלה הצפוייה, וענה:

"כל מה שקראת – קראתי גם אני. אין אמת בכל זה. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר לך את ה’אני מאמין' המפלגתי שלי. חבר-מפלגה נמדד לפי ארבע תכונות:

"להבין ולקבל את דרכה הרעיונית של המפלגה, לגלות מסירות לעניין ונאמנות לעקרונות. מילוי שליחות. יש לראות בכמה מבין מניחי היסוד של התנועה מררי-דרך. על החבר להיות ישר דרך.

“אני דבקתי בעקרונות אלה, ומה שכתבו עליי היה ניסיון להדביק לי דימוי של אדם, שכל רצונו בחיים הוא, כביכול, לשלוט, להיות ‘בוס’, להשתמש בדרכים לא ישרות כדי להגיע למטרות. התקפת כלי-התקשורת עליי היתה מרוכזת, משך שנים רבות, בתקופות סוערות ביותר של חיי המפלגה. אני מקבל את זה ברוח טובה. האם כדאי שבגלל זה אתרגז?”

נקדימון: “העיתונות לא בדתה את פירסומיה. אתה סירבת להתראיין או למסור מידע. חברים מרכזיים אחרים כן עשו זאת.”

נצר: “נכון. אבל אני שולל הדלפות.”

*

בראיון ליעקב אגמון (“מעריב”, 1986) אומרת פרופ' רינה שפירא שעיקר עבודתו של אביה לא היה ביום הבחירות ולקראתו, אלא בתקופה הארוכה שבין בחירות לבחירות, וזה – “נותן כוח, אבל זה כוח אמיתי, זה כוח שמפלגה באמת רוצה. מפלגה צוברת את כוחה מהאדם הקטן. מהיחס לאותו אדם, יחד עם ערכים וארגון. שילוב של השלושה. לכן אני חושבת שזה היה סוד כוחו האמיתי. לזה אתה חייב להוסיף את הסגולות הנדירות שלו, כאדם. הוא היה אוהב אדם. אדם שהיסוד האופטימי והאהבה הינחו אותו. הוא היה שקט. הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל. חריף מאוד, מהיר תפישה. תופש מהר מאוד את הסיטואציה, לא מרים קול. אתה יודע שלא שמעתי את אבא שלי אף פעם אחת מרים קול. לא בחוץ ולא בבית. תתאר לעצמך בית שלא צועקים בו. הוא היה הולך לאט אבל מגיע לאן שהיה רוצה.”

*

“שרגא,” אומר נאווי, “נשאר מוסרי וישר-דרך גם כשהיה עליו לעסוק בדברים מזוהמים. כשמישהו הוכה – הוא לא היכה אותו.” במערכת הבחירות לעיריית באר-שבע ב-1963 השמיץ דוד חכם את מפא“י ואת שרגא נצר ואת אליהו נאווי באופן הקשה ביותר, כשהוא פורט על נימת קיפוח חריפה ומעניק לרשימתו אופי עדתי מובהק. כשהלך לבחירות ידע שלא יהיה לו רוב, אבל רצה לנקום במפא”י ולשרוד על המפה העירונית. תוצאות הבחירות היו חמישה מאנדאטים למפא“י וארבעה למפ”ם, מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה. זה היה ניצחון על חודו של קול, או של מאנדאט. אילו היו התוצאות הפוכות – היה חכם מתמנה לפחות לסגן ראש-העיר. חכם זכה בשני מאנדאטים. כעשרה אחוז מן הקולות, אך היה אפשר להסתדר בלעדיו.

ושוב נמצא שרגא בבאר-שבע, כי שוב היתה לו עבודה: הפעם, לאחר הבחירות – להקים קואליציה עירונית, בראשותו של נאווי, ובהרכב נציגי מפא“י, מפ”ם והמפד“ל. בבחירות היתה זו מלחמת חורמה. מפא”י לא רצתה לוותר על בירת הנגב. הנחרצות של שרגא היתה חזקה. עתה, לאחר שעזר בהרכבת הקואליציה העירונית, ניפנה גם “לטפל” ביריב-מאתמול.

חודשים אחדים לאחר מערכת הבחירות קרא לנאווי ושאל:

“לדוד חכם יש פרנסה או אין?”

“לא יודע.”

“אני שומע שמצבו הכלכלי קשה ואין לו מה לאכול.”

“מה זה עניינך?”

“אליהו, האיש הזה בכל זאת שירת את התנועה. אם הוא סטה – צריך לסלוח לו. שמע, דחפנו את חכם למצב מאוד קשה, אך עלינו לחלץ אותו מהר, כדי שלא יהיה מסכן. אנחנו את שלנו השגנו, אל תתעלל.”

“אני אינני מתעלל.”

“יפה. בוא נבטיח לכל יהודי, לידיד וליריב, שתהא לו פרנסה, ומכובדת. אני שומע שיש לו מאפייה, ומחזיק בה משרד-הביטחון. תשיג לי את הפרטים.”

וכך היה. המאפייה נמכרה, דוד חכם קיבל רישיון, קנה בית-קולנוע, והסתדר. הוא אף חזר, כעבור זמן, לשורות מפא"י.

כזה היה שרגא. הוא לא נהנה ממפלת הזולת, אף כי ראה אותה כהכרחית וצודקת, למען מפלגתו-שלו, למען עשייה בה האמין.

לאחר שהביס את חכם וגם ניטרל אותו מהשתתפות בקואליציה החדשה, לא נטר לו ולא נקם. מה היה השיקול של שרגא בנדיבות הזו? לא-דווקא המחשבה, הלגיטימית בכל אסטרטגיה – שהאוייב-מאתמול יכול להיות בן-ברית מחר. אלא בעיקר שיקול הומאני: חכם, כשחזר, ממילא כבר לא היתה לו העוצמה הקודמת, ומאז באמת לא שמעו עליו. שרגא עזר לו לא מתוך חשבון כוחני לעתיד. עובדה, איש בציבור לא ידע על העזרה לחכם. לא ניתן לזה פירסום. לא הפיקו ממנה רווחים פוליטיים.

זו היתה פעולה אנושית, שייחדה את שרגא נצר כמו שייחדה בשעתו את פייבל נוסביצקי, שהלך לשחרר מידי הרוסים את הבחורים היהודים שהערימו עליו וגנבו את תכולתה של הצרכנייה בסוסניצה, ולאחר ששרפוה, ניסו לגלגל עליו את האשמה, ואף העמידוהו בסכנה מוחשית-ביותר של הוצאתו-להורג.

 

פרק כ"ו: שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים    🔗

הרוחות המוניציפאליות בבאר-שבע לא נרגעו גם לאחר הכתרתו של נאווי לראש-העיר ב-1963. לימים הגיע המצב בסניף המפלגה המקומי לידי כך שנאווי הלך למערכת בחירות חדשה ברשימה נפרדת, באישור לשכת מפא"י.

פרשיות סבוכות כאלה התרחשו בעשרות רשויות מקומיות בארץ. ברוב המערכות השתתף שרגא, לפני הבחירות ולאחריהן, בעבודה יומיומית, בעשרות ישיבות והתייעצויות. נסע ברחבי הארץ, “כיבה שריפות”, שוחח וסידר עניינים בטלפון. הכיר מאות אנשים, זכר, שיבץ, המליץ ופישר. סיפור באר-שבע בולט מכולם ומשמש דוגמה – לא רק בזכות שרגא אלא משום שטרם היה ראש-עיר בישראל בכל כישרון מספר מטבעי כאליהו נאווי.

*

בשנת 1958 החליטה מפלגת פועלי ארץ-ישראל על בחירות אישיות לרשויות המקומיות, ומאז נכלל סעיף זה בכל מצע בחירות. שרגא היה מן הלוחמים הנחרצים להנהגת בחירות אישיות לראשי ערים.

במאמר משנת 1968 כתב:

“במסגרת עבודתי בשטח המוניציפאלי נוכחתי לדעת, שעמדה זו [בחירות אישיות ישירות לרשויות המקומיות] קיבלה מישנה תוקף נוכח סחטנות בלתי-פוסקת ובלתי-סבירה אגב הקמת קואליציות עירוניות לאחר הבחירות, וכן בגלל הזעזועים הבלתי פוסקים במשך הקדנציה של רשויות מקומיות שונות. ניקח לדוגמה מקומות אלה: ירוחם, דימונה, באר-שבע, שדרות, אשדוד, יבנה, קריית עקרון, בית שמש, בית דגן, באר-יעקב, אזור, הרצליה, אור-עקיבא, טירת הכרמל, עתלית, טבריה, חצור. במקומות אלה חלו שינויים בראשות המועצה, או שהיו בהם זעזועים בלתי-פוסקים וחששות לשינויים לא-רצויים.” (“דבר”, 27.6.1965).

בישיבה של מרכז מפלגת העבודה, שהתקיימה ביום בו התפרסם מאמרו של שרגא, התקבלה ההחלטה על בחירות ישירות לראשי ערים. אולם ההליך החקיקתי נתקל בסחבת שנמשכה משנה לשנה. המחלקה המוניציפאלית של מפלגת העבודה, בישיבתה מיום ה-16.3.1970, קראה לממשלה להחיל בהקדם האפשרי את חוק הרציפות על הגשת החוק לבחירות ישירות של ראשי הערים.

למחרת היום אנו מוצאים דיווח מדברי יושב-ראש המחלקה, שרגא נצר, על הליכי הצעת-החוק שהוגשה למליאת הכנסת בגמר הקדנציה השישית, לאחר שאושרה בסיעת המערך בכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט:

“מפלגת העבודה רואה בחוק הבחירות הישירות עניין דחוף ביותר ופונה לכל המפלגות לתת יד לאישורו המהיר, כדי לאפשר לרשויות המקומיות עבודה תקינה, ללא חשש מפני הפיכות-חצר וכלנתריזם.” (“דבר”, 16.3.1970).

החוק עצמו התקבל רק בשנת 1975, לאחר פעילות ממושכת שעיקרה היה לא רק שיכנוע הליבראלים והמפד"ל לתמוך בו, אלא ויכוח חריף במפלגת העבודה עצמה על שתי הצעות:

האחת גרסה בחירות בשני סיבובים, בהנחה שהסיבוב השני ייערך אם איש מהמועמדים לא יזכה ברוב של 40% בסיבוב הראשון.

ואילו ההצעה השנייה, המקורית, גרסה כי אם איש מן המועמדים לא יזכה בסיבוב הראשון ב-40% מן הקולות, תבחר מועצת הרשות המקומית את ראש הרשות, כפי שהיה מקובל עד התקבל החוק.

שרגא, הלוחם הנמרץ במשך כל השנים עבור שיטת בחירות אישיות לראשי-הערים, תמך בהצעה השנייה. מניסיונו חשש כי אי-הכרעה בסיבוב הראשון תביא בסיבוב השני להתלכדות שאר הרשימות סביב מועמד נגדי למועמד שזכה במיספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון, ותחזורנה כל אותן תופעות פסולות של הפיכות-חצר וכלנתריזם. למרבה הפלא, תמכו בשיטת שני הסיבובים כל ראשי-הערים, חברי מפלגת העבודה דאז.

שרגא, בראשות המחלקה המוניציפאלית, פעל במרץ להכשלת ההצעה של שני הסיבובים. בתגובה האשימו אותו כי הוא פועל כך משום חששו שבחירות אישיות של ראשי ערים תבאנה לירידה בחשיבות מחלקתו ובהשפעת המפלגה על ראשי-הערים.

למחרת הישיבה של מרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בירושלים, התפרסם:

"להצבעה שהיתה אמש במרכז העבודה קדמה פעולת שיכנוע נמרצת מצד חסידי הגירסה של ‘סיבוב אחד’, שנהפכה להחלטת הרוב. כמה מן המשתתפים ראו בתוצאה ניצחון אישי לשרגא נצר, העומד בראש המחלקה המוניציפאלית של העבודה. כאשר העיר מישהו לשרגא נצר, כי הוכח שהוא עדיין ‘שולט במפלגה, כמו בימים הטובים,’ התלוצץ העסקן הוותיק: ‘אל תגיד בקול רם.’

“אחד הגורמים שתרמו להחלטת הרוב הוא החשש של חברי מרכז רבים כי במקרה של סיבוב שני בהצבעה על בחירת ראש רשות מקומית, יעשו הליכוד והמפד”ל יד אחת, כדי להכשיל את מועמד המערך. ההנמקה שהעלו בעלי טיעון זה היתה, שבתוך המפד“ל קיימת מגמה ברורה של ‘פנייה ימינה’ לעבר הליכוד.” (“ידיעות אחרונות”, 13.6.1975).

דבורה מספרת כי שרגא לא הירבה לנאום בישיבות ובאסיפות, גם לא היה קורא קריאות-ביניים, אך נהג לעלות על הבמה, או ליטול מעליה את רשות-הדיבור – בהגיע מועד סגירת הדיון והעלאת ההצעות המעשיות.

אך בישיבת-המרכז, שהתכנסה לדון בדרך הבחירה האישית של ראשי ערים – יצא שרגא מגדרו. גולדה, שלא נטתה לקבל את הצעת הרוב, נקטה תכסיסי-דחייה. פעם הצביעו בישיבה. פעם נוספת הצביעו בעמידה. לבסוף פקעה סבלנותו של שרגא והוא קרא לעברה:

“אולי תציעי עכשיו [להצביע] בשכיבה?”

דבורה (שבניגוד לו אהבה קריאות-ביניים) ושרגא לא נשארו עד לסיום הדיון, ואת תוצאות ההצבעה הסופית שמעו במכונית שהובילה אותם בדרכם חזרה לתל-אביב.

*

ככל שטרח שרגא, עד שהוכתרה פעילותו בהצלחה – להביא לידי בחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות, כן היה נחרץ בעמדתו, לאורך כל השנים, במחלוקת עם בן-גוריון בדבר שינוי שיטת הבחירות לכנסת. בן-גוריון תמך בבחירות אזוריות ואילו שרגא התנגד להן.

פעם עמד בן-גוריון והִרצה, על הצורך בבחירות אזוריות, בפני חבורת אנשים ובהם שרגא נצר ויצחק נבון. נבון, שידע את גישתו של שרגא, אמר לבן-גוריון:

“אתה רואה ששרגא כאן. אתה תרגיז אותו. הוא ירגיז אותך. למה לך? אין לך מה לעשות? תעזוב אותו.”

השיב בן-גוריון: “הוא לא מעניין אותי עכשיו. שלא ישמע. הוא לא מבין בזה אז הוא לא צריך לשמוע.”

פנה שרגא ואמר לו: “אתה רואה שאני הולך ולוחם למען בחירות אישיות לראשי ערים. בזה אני רואה בחירה המתבססת על מתן אמון ישיר באיש הנבחר. זה מטיל את האחריות על האיש. אבל בנושא הבחירות לכנסת השיטה אינה מתאימה לנו.”

שרגא מספר כי זו היתה אחת הפעמים היחידות שניסה להיכנס לוויכוח עם בן-גוריון בעניין זה. בדרך-כלל נמנע מלדבר איתו על הנושא משום שלא ידע אם יעמוד בוויכוח כזה מבחינה רגשית.

*

לאחר שחזר שרגא מביקור בארצות סקנדינביה, במשלחת ראשי הקואופראציה הצרכנית, סיפר לבן-גוריון כי בין השאר בדק שם את נושא שיטת הבחירות.

“נו, אז אתה כבר בעד בחירות אזוריות לכנסת?”

“לא.”

“אז מה למדת? לא נסעת?”

“אם תרשה לי, אסביר לך למה אני בעד בחירות אזוריות בסקנדינביה, אבל לא בישראל. ההבדל בינינו לבינם הוא ששם נמצאים נבחרי הציבור במגע ישיר ומתמיד עם בוחריהם ויודעים על הלוך-הרוחות שבקירבם. אילו הייתי חי בשבדיה, גם אני הייתי תומך בבחירות אזוריות, כי זה נכון וזה דימוקראטי. אבל אתה מתאר לך שתוכל לכת לבחירות אזוריות בארץ, עם אוכלוסייה שלא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם?”

השיב בן-גוריון: “טוב. לא נדבר על זה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 95–97).

שרגא התכוון לכך שהמירקם החברתי בארץ כשבדיה יציב יותר וניתן לניבוי. ראש עיריית שטוקהולם, שעימו נפגש שרגא, הרשים אותו בכך שידע לשער בדיוק מוחלט שמפלגתו הסוציאל-דימוקראטית תפסיד שני צירים למפלגה הליבראלית משום שבשני אזורי-בחירה כפריים סיימו בני האיכרים אוניברסיטאות, ופירוש הדבר שיצביעו עבור הליבראלים.

האוכלוסייה ש“לא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם” היא ודאי אותם יוצאי עדות וארצות שהיו לגורם אלקטוראלי מכריע החל מתקופת העליות ההמוניות בראשית שנות החמישים, ושעימם היו לשרגא קשר ומגע יומיומיים, החל מתקופת עבודתו כפועל-ניקיון, כמפקח, וכסגן-מנהל במחלקת הניקיון (עד צאתו לפנסיה בשנת 1963). הוא הכיר את רמת המנהיגות בקירבם ומן הסתם חשש מכך שעסקנים מקומיים מתוסכלים ושופעי דימגוגיה עדתית כדוד חכם – ייהפכו לדור הבא של הפוליטיקאים הישראליים, תודות לשיטת הבחירות האזוריות. הוא לא סבר שהפסיפס האנושי הזה בישראל בוגר דיו כדי להעלות מקירבו מנהיגות ציבורית אחראית, בעלת רמה ובעלת זיקה חברתית-הדדית והשקפת עולם משותפת, ללא הכוונה מסוימת מלמעלה.

בתקופתו של שרגא לא שימשה עדיין המנהיגות המוניציפאלית קרש-קפיצה למנהיגות לאומית. אולי הוא עצמו תרם לשינוי, בכך שהביא לבחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות. עם זאת אנשים כמנחם כהן, ישראל ישעיהו ומרדכי בן-פורת, שהיו בראשיתם מנהיגים מקומיים, מצאו דרכם בתקופתו לכנסת.

לימים, לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון, ב-1977, נשמעו טענות כנגד מפא“י (בכל גלגוליה) – שלא השכילה להקים דור חדש של מנהיגים מקרב עיירות הפיתוח ובכך הפסידה את הפריפריה הזו לליכוד, שהפך למפלגה פופוליסטית, המייצגת את עדות-המזרח, למרות העובדה שבסיעתו בכנסת יש להם פחות נציגים מאשר ברשימת המערך, זאת חרף פעילותו הממושכת של שרגא ו”החריש הפרטי" שעשה בשעתו בשכונות.

נושא המנהיגות החדשה קשור ללא הפרד לתחום המוניציפאלי. לדעת נאווי, את המהפך של לקיחת אנשים צעירים מעיירות וערי הפיתוח לפעילות במפלגה – שרגא לא היה יכול לחולל מאותה סיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל. שרגא ליווה את המפלגה בעידן המעברות והאפוטרופסות, כאשר כדי להבטיח את שלטונה של המפלגה היה צריך למצוא מסילות לליבם של בעלי-השפעה מקומיים, ראשי-חמולות, ועימם נוצרו הקשרים. אולי אחדים מהם שרגא לא העריך באופן אישי, אך אלה היו האנשים שבעין, המנהיגים, שעימם חשב שצריך לעבוד.

כדי להחליף את ראשי-החמולות ולהעלות דור חדש – יש להחליף דור. ולזאת שרגא לא היה מסוגל. הוא נעזר בבעלי-השפעה. הם תרמו למפלגה כמיטב יכולתם המוגבלת. לא כולם עשו זאת בעד בצע-כסף. שרגא לא היה יכול להתכחש להם בבת-אחת. קשה לתאר את שרגא מדיח את ראש המועצה המקומית ביבנה ומעלה במקומו את מאיר שטרית. לא היה אפשר לדרוש זאת ממנו. הוא לא קירב מספיק את הצעירים מעיירות הפיתוח. נהגו לומר שכאשר מפא“י מעלה מנהיגים מעדות-המזרח – היא קודם-כל מסרסת אותם. אך אפשר לראות את הדברים מזווית אחרת: שרגא נצר עזר למפא”י לשלוט עשרים וחמש שנה, ימי דור, בעיירות הפיתוח, כשהוא משתדל לשמור על מערכת איזונים הנובעת ממיבנה הכוח בשכונות ובעיירות, ולהפעיל את הכוח בתבונה ובמוסר. היום, משחלפה תקופתו – שוב אין בעל-בית, וכך נוצרו עיוותים שבימיו לא היו מתרחשים. אך עיוותים אלה באו לא משום שהליכוד השכיל ללכת בדרך אחרת, נבונה וטובה יותר, אלא משום חולשה ויצר הרס עצמי שבהם שקעה לימים מפא"י.

*

לדעת ח"כ-לשעבר יהודה חשאי, שעבד שנים רבות עם שרגא בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפאלית במפלגה, ולאחר פרישתו בא במקומו כיושב-ראש המחלקה – הבעייה לא היתה של שרגא אלא המיבנה של המפלגה. המפלגה החלה להיות דימוקראטית. אין צורך להיות נגד הדימוקראטיה, כדי להבין שגם לדימוקראטיה נחוצות מסגרות מסוימות, ולא כל ארחי-פרחי יכול לבוא בשמה ולהיבחר. התחילו לפתוח-לכאורה את המפלגה, ונכנסו הרבה גורמים שליליים, שבמקרים רבים כלל לא היו חבריה, והם השתלטו, בעיקר בכמה ערי-פיתוח, על הסניפים המקומיים.

קודם לכן לא היה מקובל שהייצוג במפלגה הוא פונקציה של מיספר הקולות שאתה מתחייב להביא, ובוודאי לא אצל שרגא. קודם בדקו וחקרו היטב אם אתה באמת חבר מפלגה, מה הרקע שלך, האם אתה מתאים לתפקיד, מה פעלת? מה עשית? בקיצור, האם אתה בציון חיובי בפנקס של שרגא. משעה שהעיקרון הזה השתנה, מספיק שאתה מביא ערימה של כרטיסי-חבר, וכבר אתה נציג ומזכיר-סניף.

חשאי מביא לדוגמה את מאיר שטרית, אשר לקראת הבחירות לראשות המועצה המקומית ביבנה, בא לחשאי בבקשה להיכנס לפעילות במפלגה. חשאי השיב לו שעליו להיכנס קודם-כל לסניף המפלגה במקום, והבטיח לעזור בכך.

מזכיר סניף מא"י ביבנה היה אדם בשם חג’אג‘. פנה אליו חשאי בקשר לשיטרית. השיב לו חג’אג’:

“שיבוא לשניף. אם הוא יבוא לשניף, אנחנו נאשר אותו!”

נא באוזן! – בא שטרית לסניף, אבל חג’אג' נבחר. הכנופייה שהשתלטה על הסניף לא נתנה לשטרית דריסת-רגל בו, כי ידעה מה יהיה גורלה אם הוא ייכנס לפעילות.

הלך שטרית למנהל המחלקה המוניציפאלית בחירות, הקולגה של חשאי, וזה אמר לו: “מה הבעייה? אין בעייה. תביא רשימה, איזו שאתה רוצה, תעמוד בראשה, ואנחנו נאשר לך אותה.”

וכך היה. שטרית נעשה איש חירות, נציג הליכוד, ובתור שכזה זכה בראשות המועצה. ההמשך ידוע. מפא"י הפסידה מנהיג מקומי, משכיל, סימפאטי, שצמח מקרב אנשיו ולא זנח אותם לטובת התברגות או התברגנות במנגנון המפלגה וההסתדרות לשלוחותיהן בעיר הגדולה.

*

יצחק נבון מנתח באופן אחר את גישתו של שרגא:

"אמנם היו צעירים מקרב העדות ועיירות הפיתוח והשכונות ששרגא קירב והביא למפלגה – אבל המחוייבות שלהם היתה כלפיו ולא רק כלפי ציבור הבוחרים שלהם. מטעמו, זה היה מינוי. הם שאבו את כוחם גם ממנו ולא רק מהציבור שלהם. אם היה צורך למפלגה בקשר עם יוצאי פרס, למשל – היה שרגא מוצא את האדם המתאים שיביא מאנשיהם לאסיפה ויטפל בהם, והוא, שרגא, גידל אותו וכאילו נתן לו כוח כלפי הציבור – לא פחות משהציבור נתן לאותו אדם כוח עצמאי משלו. אולם מחוייבות הנציג היתה, לעיתים, כלפי שרגא לא פחות מאשר כלפי הציבור שאותו הוא אמור לייצג.

“כל זה בא לשרגא לא מתוך רצון רע אלא מתוך דאגה אמיתית – מה יהיה? אנו חיים בקיבוץ גלויות, ולא רק לגבי עדות-המזרח אלא גם יוצאי רומניה ופוילין, שאינם יודעים את הבעיות של המדינה, של הארץ, לכן – שיחכו. פעם, בעוד כמה עשרות שנים, אולי פעם, עכשיו לא…”

האם משום כך הפסידה מפא"י דור של בוחרים לליכוד?

“לא, בשום אופן לא. אין כל קשר.” לדעת נבון, “בין התהליך של צמיחת המנהיגות החדשה, הפופוליסטית, של הליכוד – לבין שמיטת השלטון מידי מפא”י. יש סיבות אחרות. מלחמת יום כיפור היא השבירה המרכזית. אותם יוצאי מעברות, יוצאי עדות-המזרח, שחזרו והצביעו בעד בן-גוריון – המשיכו להצביע עבור אשכול וגולדה, עבור מפא“י – גם כשהיתה בלי בן-גוריון, כי המנהיגות הזו העניקה להם דמויות מורמות, סמכותיות, שנתנו בליבם הרגשת ביטחון פיסית. הבעייה המרכזית שאנשים חרדים לה בישראל היא בעיית הביטחון. הבן שלי הולך לצבא, מה יהיה? הערבים יתקיפו? לא יתקיפו? – ומפא”י, והמערך, בתחום הביטחון – הציבו דמויות: דיין, אלון, גלילי, גולדה שהיא כמו אימא, אימא שהיא כמו אבא– בן-גוריון ממין נקבה. מגוננת על האפרוחים שלה. שומרת עליהם היטב.

“והנה – בדבר הזה, הכי מרכזי – תקפו אותנו, כמעט שהיו משמידים אותנו. ומי עמד בראש – אלה? למה הצבענו בעדם? – וכך, בבחירות ראשונות לאחר אוקטובר 1973 הענישו והורידו מהמערך מאנדאטים אחדים, אך זה לא הספיק. ועוד נוספו על כך ראש-ממשלה שהתפטר בגלל חשבון-הבנק של אשתו, מעשי השחיתות שהתגלו, פרשת אשר ידלין שנשפט והורשע, פרשת אברהם עופר שהתאבד. סידרה של אסונות שבאו בנוסף לזעזוע המתמשך שחוללה מלחמת יום כיפור.”

לפני הבחירות של 1977, זוכר נבון, עברה משאית על פני מרכז המפלגה, השוכן ברחוב הירקון 110, נהגה הושיט את ראשו החוצה וצעק:

“אתם גנבים, כולכם!”

ונסע.

זה מה שהצטייר ערב המהפך. מפא"י – גנבים.

 

פרק כ“ז: ה”עסק-ביש", בן-גוריון חוזר    🔗

כשם ש“פרשת לבון” הביטחונית לא החלה בשנת 1960 אלא ב“עסק-הביש” שהתרחש במצרים ב-1954, ותוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד שהגיעה ההתפרצות הגדולה – כן “פרשת לבון” הפוליטית לא החלה בשנת 1960 אלא שורשיה היו נטועים עמוק במירקם הכוחות שהתמודדו במפא“י שנים בטרם התרחשה: ההנהגה הוותיקה, ה”גוש“, צעירי בן-גוריון וצעירי מפא”י – כוחות שכמו רק חיכו לעילה, או לניצוץ, שיזעזע את המפלגה מן היסוד ויצית את תבערת מלחמת הירושה על שלטונו של בן-גוריון.

בן-גוריון התפטר ב-7 בדצמבר 1953 ופרש לשדה-בוקר. ה“עסק ביש” אירע בתקופה בה כיהנו משה שרת כראש-הממשלה, פנחס לבון כשר-הביטחון, משה דיין כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנהל הכללי של משרד-הביטחון.

“פרשת לבון” או “הפרשה”, שהסעירה את ישראל מתחילת שנות השישים, נבעה מ“עסק-הביש”, כינוי שנתנה בשעתה העיתונות הישראלית, בגלל מגבלות הצנזורה, לכישלונה של פעולת חבלה שביצעה רשת חשאית יהודית במוסדות אמריקאים ואחרים במצרים בשנת 1954, בתקופת כהונתו של פנחס לבון כשר-הביטחון. בעקבות הכישלון התעוררה מחלוקת קשה בצמרת הצבאית והמדינית בישראל בשאלה – מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולות הללו ומי חיפה על מי בשאלת האחריות לכך? יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף-מישנה בנימין גיבלי, טען ששר-הביטחון פנחס לבון אישר את המיבצע בפגישתם מן ה-16 ביולי 1954. לבון הכחיש זאת בתוקף וטען כי מעולם לא הסכים לפעולת החבלה.

בינואר 1955 הוציא בית-הדין הצבאי המצרי העליון גזר דין מוות על שניים מנאשמי הרשת, הרופא המנתח משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, שישה נאשמים יהודים אחרים נדונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר-עולם. ב-31 בינואר 1955 הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. ב“הטור השביעי” שפירסם נתן אלתרמן בעיתון “דבר”, ביום ה-11 לפברואר 1955, הוא כותב, בין השאר:

"…לכבודם וזכרם לו יוגד, ישראל,

כי י ד ך – היא היתה בהם בין המצרים.

לו נראם כעולת מזבחך בבית-אל'

– לא כבשר אטליזי התליין המצרי.

[- - -]

הוא שואל – ועימו לו גם אנו נדרוש

אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין

על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש

שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים."

*

ועדה מיוחדת בהרכב השופט אולשן והרמטכ“ל-לשעבר דורי, שנתמנתה לחקור את האחריות ל”עסק הביש“, הגיעה בינואר 1955 למסקנת תיק”ו. לבון נלחץ. הוא ראה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, והעלה בפני ראש-הממשלה, משה שרת, תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון שעיקרם, מבחינה פרסונאלית, היה תביעתו להדיח את המנהל הכללי של משרדו, שמעון פרס, ואת ראש אגף המודיעין במטכ“ל, אל”מ בנימין גיבלי. תביעתו של לבון נדחתה, ובישיבת הממשלה מיום ה-20 לפברואר 1955 הגיש את התפטרותו, שהיתה הדחה-למעשה, על רקע היחסים המסוכסכים ורבי-הניגודים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד-הביטחון, ואשר עניין האחריות ל“עסק-הביש” היווה את שיאם אך לא את עילתם היחידה.

גיבלי עצמו, שקיבל גיבוי מדיין – סופו שהודח בקיץ אותה שנה, 1955, מתפקידו כראש אגף המודיעין, זאת על פי דרישתו של שרת, כראש-הממשלה, מבן-גוריון, שכבר כיהן כשר-הביטחון. גיבלי הועבר לפיקוד צפון. העלאתו בדרגה נחסמה אף היא מאז, בעקבות אותה דרישה.

יחסיו של לבון עם ראש-הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי-מפלגתו, היו רחוקים מאידיליה. שר אחד היה אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא “שיכר”, שיכור. גולדה אמרה לימים: “לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר-ביטחון, את האיש הזה!” – ולבן-גוריון: “אני הזהרתי אותך, בן-גוריון, ולא שמעת לי.” – אשכול היה מכנה את לבון בשם: “הקליינט הזה.” – שרת סבל קשות מלבון, שלעג לו וצפצף עליו, וכשהיה שר-הביטחון בממשלתו נקט דווקא בקו אקטיביסטי, מנוגד לגישתו המדינית של שרת וקרוב יותר לדרכו של בן-גוריון; יש הסוברים כי בן-גוריון מינה בשעתו את לבון ליורשו כשר-הביטחון כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, אשר על דרכו חלק בן-גוריון וגם לא היה שלם עם מינויו כמחליפו בראשות-הממשלה.

*

ב-17 לפברואר 1955 יצא שרגא, יחד עם עוד כשלושים איש, מראשי תנועת בעלי-המלאכה, שאותם טיפח ובענייניהם עסק במסגרת עבודתו במפלגה, לבקר אצל בן-גוריון בשדה-בוקר.

ביוזמת שרגא שידלו בעלי-המלאכה את בן-גוריון, בפגישתם עימו, לשוב לעבודתו הפוליטית. בן-גוריון השיב להם כי אינו חושב בכיוון זה. הליכתו לשדה-בוקר היתה רצינית, ולא ליום אחד.

משיצאו בעלי-המלאכה מעל פניו, נשאר שרגא עימו, לשיחה בארבע עיניים. הוא גילה לבן-גוריון שבדרך לשדה-בוקר נמצאת עכשיו משלחת רשמית, בשם ראש-הממשלה שרת, שחבריה הם גולדה ונמיר:

“הם יביאו לך את ההצעה לחזור ולכהן כשר-ביטחון, לאחר ששר-הביטחון, פנחס לבון, מתפטר.”

בן-גוריון לא הגיב. האם ידע והשים עצמו כלא-יודע או באמת שרגא היה ראשון לפנות אליו? שרגא הוסיף ואמר לו:

“בן-גוריון, אתה במילא תיכנע לדרישתם. אני, אינני שליח רשמי. פנייתי אליך היא פרטיזאנית. אני מבקש ממך: צא לבעלי-המלאכה ותגיד להם ששוכנעת באופן עקרוני לצאת לתפקיד כלשהו.”

עתה התברר שבן-גוריון רתח כל אותה עת: “לא אעשה הדבר הזה.”

אך למרות התשובה השלילית, חש שרגא תזוזה כלשהי בנושא אצל בן-גוריון, מעין התרככות שלאחר הרתיחה. בן-גוריון נעתר לבסוף, יצא אל בעלי-המלאכה ואמר להם:

“לצערי, איני יכול לקבל הצעתכם. אני מבין, שאתם מדברים מתוך הלב. אתם חושבים שזה צורך המדינה. אבל זו הדרך שאני בחרתי בה.”

שרגא וחבורת בעלי-המלאכה שלו עזבו את שדה-בוקר. בדרך לתל-אביב ראה שרגא, מבעד לחלון המכונית, את גולדה ונמיר חולפים על פניו, בדרכם לשדה-בוקר. “השניים לא ידעו שעשיתי מהלך עצמאי ודיברתי עם בן-גוריון על דעת עצמי.” הוא מספר לימים לשלמה נקדימון. “אולי זה לא היה כל-כך מסודר מבחינתם של אנשים שונים, אבל אני חשבתי שטוב הדבר. הייתי יותר צעיר ואהבתי לנקוט דרכים לא-כל-כך מקובלות.”

*

ואכן, שרגא אהב “סדר” כאשר היה מדובר באותם מגזרים של פעילותו אשר לגביהם סבר שיש לפעול על פי ה“כללים” שנקבעו על-ידי המוסמך לכך; עם זאת, כאשר חשב כי בנושא מסויים ההנהגה או ה“רוב” אינם מפרשים נכונה את הסיטואציה, לא נלאה שרגא מלנסות לשכנע, להפעיל, ליזום ולהגיע אל המטרה אשר חשב שיש להגיע אליה, גם אם היה זה במחיר ה“סדר”, שכביכול השתבש, בלשון אחרת ניתן היה לכנות זאת, לעיתים: “מרידה”. בכל מהלכיו והחלטותיו היה שרגא אדם עצמאי, שאינו תלוי באיש, והקבוצות השונות, הנאבקות, ידעו זאת.

לרינה, בתו, נהג לומר בנעוריה: “כשאת צריכה להגיע להחלטה, היוועצי בכל מי שרק ניתן, ושעצתו רלוואנטית לעניינך. אך זיכרי – בסופו של דבר את היא זו שתצטרכי לחיות עם החלטותייך. על כן קחי כל עצה בפרופורציה הנכונה, ואחרי שהחלטת – לכי עם החלטתך בלב שלם וחיי עימה כאילו זוהי ההחלטה הנכונה היחידה.”

*

ב-21 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לכהן, כשר-הביטחון, בממשלת משה שרת; שובו של בן-גוריון לתפקיד שר-הביטחון היה שלב ראשון בחזרתו לראשות-הממשלה. לבון התמנה אמנם לתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות, אך עניין האחריות ל“עסק-הביש” חילחל בו והכתים את שמו בעיניו ובעיני יודעי-דבר לא-רבים אך בעלי עמדות השפעה פוליטיות מכריעות. לציבור, לעיתונות, היה הנושא בבחינת נעלם-ברובו שרק יודעי ח"ן, כגון אלתרמן, יכלו לרמז על אודותיו בפומבי.

*

לאחר התפטרות לבון ממשרד-הביטחון, שובו של בן-גוריון משדה-בוקר, והעמדתו מחדש, במקום שרת, בראשות הממשלה – נדמה לזמן-מה שהברית של בן-גוריון עם “הצעירים” חזקה יותר מבריתו עם ה“גוש”. גיורא יוספטל מקיבוץ גלעד, ממקורבי בן-גוריון, נבחר למזכ“ל המפלגה בוועידה השמינית של מפא”י, שהתקיימה באוגוסט 1956. יוספטל, יוצא-גרמניה, שהיה לפני-כן חבר מרכזי במשלחת להסדר השילומים בגרמניה, וגזבר הסוכנות, היה יוצא דופן, לעומת המזכירים שקדמו לו. וגם עתיד היה לכהן תקופה ממושכת, שלוש שנים. לפניו כיהנו בעת-ובעונה-אחת שני מזכירים, מהוותיקים: יונה כסה ורפאל בש.

כניסתו של יוספטל לתפקידו באה זמן קצר לאחר שמשה שרת “התפוטר” ממשלתו החדשה של בן-גוריון, שנתכוננה לאחר בחירות 1955. בוועדה בת שישה-עשר חברים, שנתכוננה ב-1956 כדי לדון בשאלת פרישתו של שרת, והחליטה לקבל את התפטרותו ולהביע בכך אמון מלא בבן-גוריון ובדרכו, בייחוד בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ – היה חבר גם שרגא נצר.

בראשות משרד-החוץ עמדה מ-1956 גולדה מאיר, שיחסה לחוגי ה“צעירים” לא היה אוהד כלל וכלל (בלשון המעטה). היא השתתפה באופן פעיל בוויכוחים חריפים עימם. הם, מצידם, לא ראו בעין יפה את מעורבותה בעניינים המפלגתיים, ואלמלא חששו מבן-גוריון, היו מנהלים נגדה מאבק גלוי. מכיוון שבן-גוריון, שהיה נערץ על רובם, בחר בה לשרת-החוץ, נמנעו מעימות גלוי עימה במישור הממלכתי, אך נקטו נגדה פעולות שונות בתחומים אחרים. בייחוד נעכרו היחסים בינה לבין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, שהקים, לדבריה, משרד-חוץ משלו וטיפח קשרים עצמאיים, בעיקר בצרפת ובגרמניה.

יוספטל לא הכיר את רוב העסקנים והפעילים בשטח, בסניפים, והללו ידעו מעט על אודותיו. תו-הזיהוי שדבק בו היה: מקורב ל“צעירי מפא”י“. ואכן, עם בואו לרחוב הירקון 110 פתח את שערי מרכז המפלגה בפני “חוגי הצעירים”. בכך עורר עליו את חשדנותם של אנשי ההנהגה הוותיקה ולא גרם להתלהבות יתירה בסניפים הגדולים, בעיקר בסניף התל-אביבי, שהיה בשליטתו המלאה של ה”גוש", בראשות שרגא נצר.

עד כמה לא היה גיורא יוספטל מצוי במערכת הפנימית של מפא“י, ניתן ללמוד מפרשת היחסים שבינו לבין שרגא. עם כניסתו של יוספטל לתפקידו, ב-1956, עבר גם שרגא לפעילות מלאה במרכז מפא”י בתפקידיו כיושב-ראש המחלקה לקואופראציה, לבעלי-מלאכה ויושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. באותה שנה גם נעשה ה“גוש”, שפעל כעשר שנים בתחומי תל-אביב בלבד – לגוף ארצי במפלגה, כשהוא מקיים קשרים הדוקים עם סניפים אחרים, דוגמת חיפה וירושלים.

השתלבותו של שרגא נצר בבית מרכז המפלגה לא היתה לטעמו של המזכיר החדש. הגיעו הדברים לידי כך, שיוספטל התעלם לחלוטין מקיומו של שרגא וסירב להכיר בסמכותו או בכוחו.

“מיהו שרגא נצר?” שאל לא-אחת, במיבטאו הייקי.

משאמר זאת פעם בנוכחותו של שרגא, שמע תשובה: “אתה עוד תדע…”

הילכה אז בדיחה בבית מרכז המפלגה, כי שרגא בא מדי יום לירקון 110 עם פנס בידו. למה? – כדי להשגיח שגיורא, הייקה הזה, לא יגנוב לו את מפא"י!

*

פתיחת שערי מרכז מפא"י לפני “הצעירים” נתנה דחיפה חזקה לפעילותם. לא עבר זמן רב והוקם “חוג הצעירים”. כינוסיו נתקיימו בדרך-כלל בבית-ברל. אנשי ההנהגה הוותיקה האשימו את המזכיר החדש שהוא “משרת את האינטרסים של הצעירים”. “חוג הצעירים” הכריז על פתיחותו ודחה את הטענות כאילו הוא גרעין של סיעה, אך למעשה הוזמנו לפגישותיו ולכינוסיו רק אותם חברים, שאושרו מראש.

יוספטל סבר כי יש לפתוח את שערי המרכז והסניפים בפני צעירים, וה“גוש” משמש מכשול עיקרי לכך. שרגא סבר כי “הצנחתם” מלמעלה של ה“צעירים”, אפילו הם מוכשרים, אינטליגנטים ובעלי ניסיון בתחומים נכבדים, אך לא בתחום המפלגתי-ממש – היא סכנה לקיומה של המפלגה כמפלגת המונים. הצעירים שהובאו על-ידי יוספטל הטילו פחד על הוותיקים במרכז ובסניפים, ואלה הגבירו את זיקתם ל“גוש” ולשרגא נצר וכך הלך ונתחזק כוחו של ה“גוש” והתרחבו והתלכדו שורותיו ככל שהלך וגבר האיום על המנהיגות המפלגתית הוותיקה, ועל פעילי ה“גוש”.

התפטרותו הראשונה של יוספטל מתפקידו כמזכיר מפא“י באה בשנת 1958, על רקע היחסים המתוחים והדיאלוג המר בין ההנהגה הוותיקה לבין “חוג הצעירים”. בלחצו של בן-גוריון פורק כאמור ה”גוש" רשמית ב“כנס הכפר הירוק” בשנת 1958, שהיוזמה לו יצאה מצד יוספטל, אבל רק מעטים הישלו את עצמם שבזאת נסתיימו חילוקי הדיעות בין המחנות העיקריים במפלגה. ה“גוש”, שהיה גם גוף חברתי-מלוכד מבחינת המוצא והמנטאליות של רוב עסקניו, המשיך את קיומו בסגנון בלתי-רשמי, או כדברי שרגא בספרו:

“כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 52).

יוספטל חזר בו מהתפטרותו, ושוב התפטר ושוב חזר בו, כי הסכסוכים והחשדנות ההדדית נמשכו; אפילו אשכול, המתון והפשרן, נקט אז בלשון חריפה ובוטה ביותר, והציע “לקיים שיחה גלוייה עם גיורא ולומר לו שהעניין חייב להיפסק, ואם לא – יצטרך להסיק מסקנות.”

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר משה דיין, שכבר פשט את מדי הרמטכ“ל, ושמעון פרס – נכנסו לפעילות גלוייה בזירה המפלגתית כראשי “חוגי הצעירים”. יוספטל היה אחד השושבינים, בבחירות 1959, להכללת שמותיהם של משה דיין ושמעון פרס ברשימת המועמדים של מפא”י לכנסת, ואחר-כך למינוי דיין לשר החקלאות ופרס לסגן-שר הביטחון.

*

בן-גוריון, מספר שרגא, לא הצטיין בחוש הומור, והיה נותן פירוש מילולי לדברים ששמע, מבלי לקלוט את הטון הקליל-יותר שמשתמע מהם לעיתים. הוא זימן אליו את שרגא, כמו גם מקורבים אחרים, לשיחות בעניין הרכב הממשלה, ובאחת השיחות הללו אמר לשרגא:

“אתה יודע מה אני רוצה? להכניס שני ערבים, בתור שרים, בממשלת ישראל.”

ענה לו שרגא: “למה לך ערבים? הלא יושבים כבר שני ערבים בממשלה.”

“מי?” שאל בן-גוריון.

“משה דיין ויגאל אלון. לפי דעתי הם מייצגים בממשלה את הערבים.”

בן-גוריון השיב בהרמת קול: “אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?”

אמר שרגא: “אל תקבל.”

כשהבחין שרגא כי בן-גוריון טרם הבין את רוח ההומור שבה נאמרו דבריו, החליט להמשיך את המשחק והוסיף: “למה אתה רוגז על זה? – ערבית הם יודעים? יודעים. את מנהגי הערבים יודעים? יודעים. את בעיות הערבים הם מכירים? מכירים. אז מה חסר להם לייצג את הערבים? בגלל זה שהם יהודים?”

ובן-גוריון, לדברי שרגא, עדיין לא היה בטוח אם שרגא מדבר ברצינות או מתלוצץ.

 

פרק כ"ח: “הפרשה”, תיבת פנדורה נפתחה    🔗

המנהיג הבלתי-מוכתר, שלו ניתנה עתה תמיכת ה“גוש” – חוץ מבן-גוריון, כמובן, שלו היה הכתר שמור תמיד – היה עכשיו במידה רבה לבון, שנתמנה לתפקיד מזכ“ל ההסתדרות במאי 1956. לבון ריכז בידו עוצמת-כוח אדירה יחד עם כישרון הנאום, קשרים טובים עם חלק מכריע של העיתונות הישראלית, וגישה אידיאולוגית שגרסה מעתה – “מפלגת ההסתדרות”. מעין ניסיון להחזיר ליושנה את עטרת המאבק המעמדי, שזוהרו עמם במפלגת ההמונים בעלת החזון הממלכתי של בן-גוריון – מפא”י.

להתנגדות לבון לממלכתיות היו שורשים נוספים. בעיניו ובעיני תומכיו-לעתיד, בקרב קבוצת האינטלקטואלים מחוגי המורים והתלמידים באוניברסיטה העברית בירושלים – זוהתה הממלכתיות עם עמדתו של בן-גוריון שגרס “קפיצה בהיסטוריה” הישראלית מימות התנ“ך עד למייסדי פתח-תקווה ודגניה ולהקמתה של מדינת ישראל; עמדה שבוקרה כ”כנענית“, ומבחינות אחרות, לאחר פרוץ “הפרשה” – אטאטיסטית, הרואה בביטחון, שאינו אלא “נכס” – “ערך”-לעצמו; הממלכתיות זוהתה גם עם גישתם של “צעירי בן-גוריון”, בעיקר דיין ופרס, שבאו מתחומי הצבא ומערכת הביטחון. לבון, שנכווה קשות בתפקידיו הביטחוניים, נכשל גם בניסיונותיו החשאיים להוכיח שלא הוא נתן את ההוראה לביצוע ה”עסק-הביש", אבל זכה לריהביליטאציה מסויימת משהגיע לקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתור המזכיר הכללי של ההסתדרות.

לבון, ה“גוש”, וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה שה“גוש” תמך בה, היו שותפים למאבק ב“צעירי בן-גוריון”. אבל המוטיבציות של הנאבקים היו שונות. לבון רצה להוכיח שהעלילו עליו עלילת-שווא בפרשת ה“עסק-הביש”, אך שמר בינתיים על שתיקה, עד שתיקרה שעת הכושר. אנשי ה“גוש” ראו בכישרונותיו הרב-גוניים, ביכולתו הרטורית ובדינאמיות של אישיותו, בצירוף העוצמה שניתנה בידיו כמזכ“ל ההסתדרות – את הכוח שיסייע בידיהם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון ובו-זמנית לחסום את ה”צעירים."

*

הסופר דוד שחם, בשעתו איש-פירסום שלקח חלק במערכת הבחירות של מפא"י ב-1959, וטבע, לדבריו, את הסיסמה “הגידו כן לזקן!”:

“לא זמן רב ניתן להם [לאנשי ה”גוש"] לפעול בדרך המקובלת עליהם, בשקט, בלי ‘לעשות גלים’, בלי לבלוט לעין. פתאום מצאו את עצמם נקלעים לתוך מערבולת של כוחות אדירים שלא היתה להם שליטה עליהם. רצונות חזקים מהם סחפו אותם לכיוונים מנוגדים, בכוח עז שלא יכלו לעמוד בפניו. המתחים העצומים שנוצרו בין זוויות המשולש המפלגתי עלו לראשונה על פני השטח. ולא רק בין שתי זוויות הבסיס, ה’גוש' והצעירים, אלא גם בין הזווית של ה’גוש' ובין הקודקוד, הלא הוא בן-גוריון.

“למרבה הפלא התחיל גלגל האירועים להתגלגל דווקא בתקופה של שגשוג למפא”י ושל עלייה מופלגת במעמדו האישי של בן-גוריון. בבחירות 1959 נפסק עשור של זחילה מתמדת כלפי-מטה בכוחה האלקטוראלי של מפא“י. הניצחון במערכת סיני [1956] והנסיגה המיידית אחריה בישרו תקופה ארוכה של שקט יחסי במערכות הביטחון. השילומים מגרמניה החלו נותנים אותותיהם בעלייה הכללית ברמת-החיים. פה ושם היו התפרצויות, כשל ואדי-סאליב, אבל ההרגשה הכללית היתה של רווחה. ‘מסע האופנועים’ שערך בגין ברחובות תל-אביב הפחיד היטב את המעמד הבינוני, שהסתלק מהפלירט של שנות הצנע עם ‘הציונים הכלליים’ וחזר בהמוניו לחיקה של מפא”י. המוני הבוחרים ‘אמרו כן לזקן’ והחזירו את מפא“י לכנסת בכוח גדול משהיה לה אפילו בכנסת הראשונה.” (דוד שחם: “שרגא נצר, המסתורין של הכוח”, “מוניטין”).

*

ואז נתקע מקל קטן בין הגלגלים. ב-14 לדצמבר 1957 הוזמן אברי אל-עד, שנודע לימים בשם “האדם השלישי” (בפרשת ה“עסק-הביש”), למטה אגף המודיעין בתל-אביב, ואנשי הש“ב עצרוהו (והעלימוהו מאז) – באשמה שהוא חשוד כסוכן כפול שקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אל-עד היה סוכן-חשאי ישראלי, קצין צה”ל לשעבר, שבכינוייו “רוברט” ו“פאול פרנק” שהה ב-1954 במצרים, פקד על פעולות החבלה שביצעה הרשת היהודית ושנודעו לימים בשם ה“עסק-הביש”, והצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס או יוסגר על-ידי פיקודיו המקומיים, שנאסרו כולם.

בחקירות מתישות שנמשכו שעות רבות מדי יום, דרשו החוקרים שוב ושוב שאל-עד יספר כיצד שיתף פעולה עם המצרים. ייתכן שהשמועות שהגיעו מגרמניה, מקום מושבו החדש בתפקיד מודיעיני לא-חשוב, על קשריו עם סוכנים מצריים – החשידוהו גם בהסגרת פיקודיו-לשעבר, בשעתו, לידי המצרים.

החקירה קיבלה מיפנה מפתיע כאשר החוקרים החלו להתעניין בתפקיד שמילא אל-עד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, בתור עד שחיזק את גירסתו של אלוף-מישנה בנימין גיבלי, מפקד אגף המודיעין דאז, שלבון נתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים. ייתכן שהיתה זו יוזמתם של מפקדי אגף המודיעין, שחששו משובו של גיבלי לתפקידו הקודם, או היה זה אל-עד עצמו שהתנדב עתה למסור אינפורמציה חדשה, כדי להציל את עורו. מכל מקום, בחקירה, ובעקבותיה במשפט החשאי בפני השופט בנימין הלוי, הליכים סודיים-ביותר שנמשכו כשלוש שנים – הודה אברי אל-עד שבפקודת גיבלי העיד עדות-שקר בחקירת ה“עסק-הביש” – באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954; גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ליולי 1954. ועל סמך מה שנתברר עתה כעדות-שקר של אל-עד – פירסמה בשעתה ועדת החקירה של אולשן ודורי את מסקנתה, מיום 12 לינואר:

“אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל”מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר-הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אל-עד, ב-20 בנובמבר 1960, למאסר של שתים-עשרה שנה, ממנו שוחרר ב-1969. המוניטין של גיבלי נהרס. לבון, לידיו התגלגלה עדותו של “האדם השלישי” – ראה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות-החקירה הקודמות, שסירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו היתה ההזדמנות שחיכה לה. הוא הופיע בוועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, והציג את טיעוניו בחריפות ובמלוא כושרו הרטורי.

“תיבת פנדורה” נפתחה.

*

על כל אלה כותב לימים שרגא נצר רק זאת: “ב-1960 החלה להתפרסם ‘פרשת לבון’ שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה [1980!]. בדרך-כלל לא עסקתי בענייני ביטחון. ידעתי רק שפנחס לבון הופיע לפני ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת וגילה דברים שלא היו צריכים להתפרסם. עצם הופעתו בוועדה זו גרמה לזעזוע קשה לראשי המפלגה בפרט, לתנועה בכלל, ולמבוכה בקרב הציבור הישראלי. לאחר בירורים רבים החליט מרכז מפלגת פועלי א”י, ב-4 לפברואר 1961, לשחרר את פנחס לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. 62% מהמצביעים היו בעד הדחתו ו-38% נגד. פרשה זו חידדה את היחסים הפנימיים במפלגה והתנהלו ויכוחים סוערים בתוכנו." (“רשימות מפנקסי”, עמ' 53).

*

ישיבות ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, שהחלה מתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא “עסק-הביש”, מה שקדם לו ומה שבא בעקבותיו – התקיימו באוקטובר 1960. בישיבה הראשונה, בירושלים, העיד בפני הוועדה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון. הישיבה השנייה נתקיימה בבניין משרד-הביטחון בתל-אביב. הופיע בפניה במשך שלוש שעות, כשהוא מצוייד במסמכים, פנחס לבון. נקודה מרכזית בהרצאתו היתה פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני ה-16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי, שכונה אז רק בשם “הקצין הבכיר”, כתאריך מתן ההוראה לפעולות על-ידי לבון.

מדברי לבון הסתבר כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית מקרית. הוא הדגיש כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות-השקר נגדו, אלא שכאשר ראו שנוסעת עגלת הזיופים, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו.

לבון לא האשים את השניים באחריות ל“עסק-הביש”, גם לא בזיופים ובהכנת עדויות-השקר, אלא בניצול המצב בו היה נתון, ובמתן עדויות-אופי שסייעו בידי אלה שהאשימוהו במתן ההוראה.

הוועדה המשיכה בישיבותיה הבאות לשמוע עדויות מפי לבון, שרת ופרס, עד שנקטעה עבודתה בלחצם של בן-גוריון וחברי סיעת מפא"י בכנסת, ומבלי שתצליח לחקור ולקבל מענה על רבות מן השאלות שנשאלו בה.

*

לימים, באוקטובר 1976, כתב אולשן לפרס על אותן ישיבות:

“בישיבות הללו, כשכל הדיונים הודלפו לעיתונות, שפך לבון עליך קיתון של שופכין בתור אדם ש’קפץ על העגלה' כדי לארגן מזימה נגדו בפני אולשן דורי, ‘שני היהודים הטובים’, כפי שכינה אותנו (ואוסיף ‘התמימים’). איתי בכתובים, זיכרונות המכסים תקופה של יותר משישים שנה, מאז עלותי ארצה, ובהם גם פרק על פרשת לבון ובו גם נזכרת הופעתך לפנינו. בו נאמר, שלא ביוזמתך הופעת, אלא הוזמנת על-ידי החוקרים כדי לברר אי אלה פרטים בקשר עם ישיבה אחת, שג’יבלי הזכיר ונשאל מתי התקיימה ומי המשתתפים בה, ובתשובתו בין היתר הזכיר אותך ואת יוסף אבידר. לפי זיכרוני נאמר בדו”ח שלנו, שאתה ענית רק על שאלות ששאלנוך בקשר לפרטים הנ"ל, ותו לא.

“בשנות השישים, בשעת הדיון בוועדת החוץ, אני עוד הייתי בכהונתי (פרשתי לגימלאות ב-1965), הייתי קורא את המודלף על ועדת החוץ, [– – –] ביעתתני פלצות לשמע האשמותיו הללו [של לבון]. בשרתי בכהונתי נבצר ממני אז להגיב, שלא להיות מעורב בפולמוס בעניין המערכה של לבון נגד בן-גוריון ז”ל, אבל הרגשתי קרע בליבי לרגל שתיקתי, שנראתה לי בלתי הוגנת כלפיך."

*

“פרשת לבון” נפלה כמהלומה – תחילה על דבורה.

לדבריה, אהב שרגא והעריך את לבון. לבון נהג להתייעץ עימו. שניהם היו אנשים חכמים ושנונים, ושרגא חיבב בן-שיח שאפשר להעריך את שכלו ואת הברקותיו. משפרצה “הפרשה”, כיהנה דבורה כחברת-כנסת וכממלאת-מקום בוועדת החוץ-והביטחון. מתוקף תפקידה הוזמנה לישיבותיה. הכנסת היתה בפגרה, והישיבות התקיימו בקריה, בתל-אביב. כאשר ירדה דבורה מהמכונית, מצאה מולה צלמים רבים.

“מה פתאום? לא ראיתם תמונה שלי עד היום?” – תמהה לנוכח התכונה הבלתי-רגילה.

למחרת התפרסם בעיתון צילום שלה, ומתחתיו כתוב: “ח”כ דבורה נצר באה להגן על לבון!"

אבל לא כך היה. בישיבות אלה עמדה דבורה לראשונה על חומרת “הפרשה”. היא נחרדה בהיותה עדה למעמד בו חקר ח“כ מטעם “חרות”, חבר הוועדה, ד”ר יוחנן באדר (אשר הופיע ממש כפרקליטו של לבון) – את סגן שר-הביטחון, שמעון פרס. פרס היה חיוור. ודבורה, שישבה מולו, נזכרה כיצד נחקרו היא ושרגא ברוסיה על-ידי ה-ג.פ.או.

בישיבה בה הופיע לבון לראשונה, תקף, בין השאר, בחריפות מיוחדת את פרס. דבורה ראתה סביבה חברי מפא"י נוספים כגון זיאמה ארן ובבה אידלסון ולא הבינה מדוע אינם מגינים על פרס ומדוע אינם מגיבים על התנהגות לבון, שבמשך עדותו שתה כל הזמן מכוס תה, שניצבה לפניו על השולחן כשהיא מלאה קוניאק.

ליעקב חזן, ח“כ מטעם מפ”ם שישב לידה, העירה: “מה אתם שותקים?”

“מה את רוצה, שנודיע שיש לנו מזכיר הסתדרות, שהיה שר-ביטחון – שיכור?”

*

דבורה חזרה הביתה מן הישיבה שבה הופיע לבון – נפלה על המיטה ופרצה, לדבריה, בבכי היסטרי. כל דמותו ואישיותו, של לבון – הלכו ואינן. מה שהיה לבון בעיניה – נהרס בבת-אחת. זה כבר לא אותו אדם. לשרגא אמרה:

“דע לך שהולך ומתקרב אסון גדול מאוד, ואנחנו, אתה – כולנו בתוך זה. אתה מוכרח להיות מעתה פעיל מאוד, הרבה יותר, כדי להשפיע. פייביש, תפסיק לנהל את העניינים מאחורי הגב ותיכנס רשמית להנהלת המפלגה.”

ואכן, שרגא, שעד לאותה תקופה לערך היה רק יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, הקואופראציה, וחבר המרכז כדבורה, נעשה חבר לשכת מפא"י, בת שישה חברים, שהיתה מעתה למוסד העליון המנהיג את המפלגה.

דבורה, שנבחרה לכנסת הראשונה ב-1949 וכיהנה בה עשרים שנה רצופות, במשך שש כנסות, שימשה, לבד מחברותה בוועדת החוץ-והביטחון, גם כחברה בוועדות הכנסת, החינוך והשירותים הסוציאליים, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב-ראש הכנסת.

*

על תחילת מעורבותו ב“פרשה” סיפר לימים שרגא: "נכנסתי לעניין מבלי לדעת מה זו ‘הפרשה’. היה זה יונה כסה, מקורבו של לבון, שניסה להסביר לי מה זו ‘פרשה’. זה היה בקפה ‘ורד’. אמרתי לו:

“תביט יונה, אנחנו חברים טובים. איני מבין את העניין. מעורבים פה הרבה אנשים. אני בטוח, לדוגמא, שזלמן שז”ר לא היה מסוגל להיות מעורב בעניין כזה. גם לא לופבן מ’הפועל-הצעיר‘. אתה מספר לי דברים שהתרחשו בין אנשים שסיכנו את חייהם.’

"זכור לי היטב יום שמחת-תורה בשנת 1960. היינו כשמונה-עשר חברים שכונינו ‘גוש’, ועימנו חברים נוספים ממקורבי לבון. ישבנו אצל לבון כמה שעות ולא הצלחנו להשפיע עליו שלא יופיע בוועדת החוץ-והביטחון. אחר הופעתו בוועדה, נפתחה החזית הרחבה והחלה השריפה הגדולה.

"אלמוגי היה אז מזכיר המפלגה. וזו היתה שגיאה שלו שהירשה ללבון ללכת לוועדה. עם כל הצניעות, לו שאל לבון בעצת חברים, בשום אופן לא היינו נותנים לו ללכת לוועדה, ויש גם ביטחון שלבון היה מתחשב איתנו. היחסים שלי עם לבון הם מאוד מסודרים. [לנקדימון] איפה שאתה יושב כאן, בחדרי, היה לבון יושב שעות לא מעטות בנושאים שונים: הסתדרות, ייעוץ, עדות-מזרח ועוד.

"לבון אמר לנו: ‘אני לא חייב דבר לאף אחד. אעשה את מה שאני עושה (הופעות בוועדת החוץ-והביטחון), כדי להשיג את טיהור שמי.’

"הוא המשיך בהופעותיו. באותן שנים נפל בגורלי, לצערי, לעת זיקנתי [שרגא היה כבן שישים ושתיים בעת פרוץ הפרשה], להיות מתווך בין כל כך הרבה גורמים ואישים, שאני מתפלא איך יצאתי שלם מכל העניין.

“כדי למנוע הידרדרות, אני ואבא חושי קראנו בטלגרמה לאשכול לבוא מאמריקה. ספיר ואני ישבנו איתו כמעט לילה שלם במחלבה [”תנובה“], ברחוב הירקון פינת פרישמן, שליד מרכז מפא”י. אמרתי:

"‘יש לי הצעה.’

"השיב אשכול: ‘רק עכשיו באתי ואתה כבר מתחיל עם ההצעה.’

"אמרתי: ‘דווקא בגלל שאתה באת העניין בוער. אני מציע שאתה וספיר תסעו ללבון לביתו.’

"אשכול אמר לי: ‘גם אתה תיסע.’

"אמרתי: ‘אני לא, כי אני רק אפריע, משום שלבון יודע שדעתי אינה כדעתו.’

“באנו לבית ברחוב גורדון, שבו התגורר אז לבון. הם עלו ואני נסעתי הביתה במכונית של אשכול. הפגישה לא עזרה. היו עוד הרבה נסיעות שלא עזרו.”

(שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

*

לדברי נבון, אמר לו אז שרגא: “אני לא מבין בביטחון. אני לא מבין בענייני חוץ. אבל דבר אחד אני יודע – בכל הוויכוחים הגדולים, במשך עשרות שנים, בן-גוריון צדק. לכן אני סומך עליו. אני מאמין בו. ‘פרשה’… פרשיווה… [מצורעת – בפולנית, שפה ששרגא לא דיבר בה] – לא מעניינת אותי. אותי מעניינים המפלגה, ובן-גוריון. סדר צריך שיהיה, ושלא יישברו דברים.”

 

פרק כ"ט: שרגא: “יש נהג – שימשיך לנסוע!”    🔗

ליל השימורים עם לוי אשכול, מיד לאחר שובו מארה“ב ב-18 לאוקטובר 1960, היה פתח לישיבות מרתוניות של מזכירות מפא”י, שהטילה על אשכול לטפל ביחסים הפנימיים והמפלגתיים שעוררה “הפרשה”. בינתיים נתכוננה, ב-15 לספטמבר, ועדה נוספת לחקר הנושא ובראשה היועץ-המשפטי לשעבר, השופט חיים כהן. ב-15 לאוקטובר קבעה ועדת כהן, בין השאר, כי בידיעת אל"מ בנימין גיבלי הודח אברי אל-עד למסור בשעתו עדות-שקר, וכן שההוראות שהועברו לרשת הריגול היהודית במצרים לפני אמצע יולי 1954 – לא היו הוראות-קשר בלבד. משמע, פעולות החבלה החלו לפני מועד זה.

בסוף אוקטובר הופיע פרס בפני ועדת החוץ-והביטחון, ובמקביל נעשו ניסיונות פשרה, שהדמות המרכזית בהם היתה עתה לוי אשכול, זאת לאחר שבן-גוריון נעשה צד ב“פרשה”. הבעייה שעמדה בפני אשכול היתה כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכו בוועדת החוץ-והביטחון, וכיצד להעניק “רהביליטאציה” כלשהי ללבון, לאחר התפרסם המימצאים החמורים.

ראש-הממשלה בן-גוריון סירב בכל תוקף להעניק ללבון “רהביליטאציה” זו, ולכן נעשו מאמצים לשכנע את לבון שיסתפק בקבלת רהביליטאציה מאת מי שהיה ראש-הממשלה בתקופת ה“עסק-הביש”, משה שרת, ובמקביל החלו הניסיונות לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון טען אז, ובמשך כל עיסוקו ב“פרשה”, שאינו יכול לתת זיכוי לצד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה החלו מתמקדים עתה בהצעה, שנדונה בממשלה ב-30 לאוקטובר, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה“עסק-הביש” ו“הפרשה”. הוועדה, שכונתה בשם “ועדת השבעה”, בראשותו של שר-המשפטים מהמפלגה הפרוגרסיבית, פנחס רוזן, התכנסה לראשונה ב-3 לנובמבר, ולאחר תשע-עשרה ישיבות, וחקירות נוספות מטעמה, הגיעה ב-21 לדצמבר פה-אחד למסקנה כי – “לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל”מ גיבלי] וכי מעשה ‘עסק-הביש’ בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

*

בבוקר אחד מאותם ימים סוערים של “הפרשה” חלף שרגא “באקראי” ליד ביתו של בן-גוריון, בשדרות הקרן-הקיימת בתל-אביב, ופגש בשער את יצחק נבון עומד וקורא בעיתון.

שרגא: “יצחק, מה נשמע? מה שלום הזקן? מה שלום פולה?”

נבון ענה לשאלות במתיחות רבה ופתאום פנה ואמר: “שרגא, שרגא, נפלת לי מהשמיים. הזקן משתולל. אחרי ישיבת המזכירות, ובמיוחד אחרי קריאת דברי פנחס לבון בוועדת החוץ-והביטחון, הוא רוגז וטוען שהאיש הזה לא יכול לעמוד בראש ציבור הפועלים. עשה לי טובה, שרגא, היכנס אליו ונסה להרגיע אותו. חבל לי עליו.”

השניים נכנסו לבית, ונבון אמר לבן-גוריון: “שרגא בא אליך ורוצה לשוחח איתך מעט.”

בן-גוריון ענה בקול תוקפני: “מה יש לך שרגא? למה באת אליי? לא אדבר על הפרשה. אתה מפריע לי בעבודת הכתיבה שלי. אני מסוגל לכתוב רק בשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד-מדינה. צריך להרוויח לחמי בעבודה. תן לי להמשיך לכתוב!”

שרגא תפס עמדה והתיישב, “כדי לקבוע עובדות בשטח,” ואז החל בן-גוריון שופך בפניו מרי-כעסו על עיתון “דבר” שתמך בגרסת לבון, ועל ההדלפות מוועדת החוץ-והביטחון, וסיים בהתרגשות ובזעם:

“הוא [לבון] פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! לא תהיה דיקטטורה במדינה. איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!”

שרגא הזכיר לבן-גוריון כיצד קידם את לבון למקום השישי ברשימה לכנסת הרביעית, והסכים שיהיה מזכיר ההסתדרות. על כך ענה בן-גוריון:

“כאשר פתח בהתקפה על כולנו, כאשר שיקר בלי בושה בוועדת חוץ-וביטחון בכל הופעותיו, כאשר גייס לעזרתו העיתונות העויינת לנו, היכרתי האיש ואופיו האמיתי והוא לא קיים יותר בשבילי!”

שרגא לא נואש והמשיך להפציר בבן-גוריון שלא יערער את אמון הציבור במנהיגותו ואת שלמותה ואחדותה של המפלגה. עמדתו החריפה של בן-גוריון כלפי לבון מעוררת תגובות קשות. מוטב על כן שלא יטפל בנושא כל עוד הימים סוערים ומתוחים אלא ישאיר זאת לימים שקטים יותר, לאחר שהציבור יירגע מכל מה שקורה סביב “הפרשה”. שרגא אף ביקש ממנו סליחה על שגרם לו צער בשיחה בלתי-קרואה זו, אך שב ואמר שאינו מסכים למהלכיו ביחס ללבון.

עוד שרגא מדבר, והנה נכנסה משלחת מטעם המפלגה, שכללה את אשכול, ארן, ספיר, דיין, נמיר, יוספטל וגוברין. נבון ושרגא הצטרפו לשיחה עם בן-גוריון, שבסופה יצאו ברושם שבן-גוריון איתן בדעתו להגיב במלוא החריפות.

“כאשר חזרתי הביתה,” מספר שרגא, “לא יכולתי לאכול מרוב מתח. דבורה ניסתה להוציא מפי מה קרה לי. התחלתי לומר שהיתה לי שיחה קשה עם בן-גוריון. דמעות חנקו את גרוני, תופעה מאוד לא שכיחה אצלי. נראה שההתרגשות, הרוגז והעייפות היו הפעם במידה שמעבר לכוחותיי. הרגשתי שמצב העניינים הולך לקראת תסבוכת ציבורית ומפלגתית בעלת מימדים מבהילים.”

*

ב-25 לדצמבר 1960 אושרו מסקנות “ועדת השבעה” בישיבת הממשלה ברוב של עשרה: ל. אשכול, פ. רוזן, י. בן-אהרון, י. ברזילי, ב. שיטרית, מ. שפירא, ג. מאיר, פ. ספיר, מ. בנטוב ו-י. בורג. שלושה נמנעו: מ. דיין, ג. יוספטל ו-א. אבן, ואחד היה שלא השתתף בהצבעה: ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון.

רק לאחר אישור המסקנות – נטל בן-גוריון את רשות-הדיבור, ויצא בנאום מוכן-מראש וחריף ללא תקדים נגד פנחס לבון, אותו הכתיר בביטויים שהרכים בהם היו “שקרים”, “נרגנות”, “גסות-רוח”, “זיוף”, “סיפורי-בדים” ו“עלילות”. הוא תקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ-והביטחון, כשד“ר באדר מ”חירות" משמש לו פרקליט, ועיתונים כ“חירות” ו“העולם הזה” תומכים בו. בן-גוריון טען כנגד לבון כי “האיש הזה” נתן בשעתו לשני רמטכ“לים שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים תוך מידת האחריות הפוליטית והביטחונית שעליה התחנכו בצה”ל. לאחר שהודיע כי הוא לא ישב עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם “האיש הזה”, תקף גם את ועדת השרים, הטיח לעבר חבריו משפט “וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם,” אסף ניירותיו, קיפל משקפיו, הודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מרגע זה, ועזב את חדר-הישיבות.

יש אומרים כי אשכול הנדהם, ידידו ואיש-אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, היה “קורבן-שווא” של “ועדת השבעה”. אשכול עבד את בן-גוריון שנים רבות, העריץ אותו, אבל אולי לא הכיר אותו מספיק כדי להבחין בדקויות שבתשובותיו, ובייחוד במקרה זה. הוא סבר לתומו כי בן-גוריון אכן מסכים לעבודת הוועדה.

*

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, הביאו את מזכיר המפלגה, אלמוגי, ליזום “מסע התעוררות” כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי ראה בפרישת בן-גוריון “צעד לקראת התפוררות המדינה” ו“חורבן בית שלישי”. אבל את תביעת בן-גוריון להקים ועדת-חקירה משפטית – לא קיבלו במפלגה, אפילו נוכח איומו לפרוש. ברקע הידהדה אמירתו של שרת כי ועדת-חקירה כזו עלולה להיות “קבר-אחים!”

בראשית ינואר 1961 התארגנה קבוצת פרופיסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חששו שאם יישאר, בתנאיו – פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות שזוכה; והתנגדו לאווירה שמנסים ליצור, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכול לבטל דעתם בפני דעתו.

הקבוצה התכנסה, ויצאה בגילוי-דעת, שלאחריו אירגנו הסטודנטים [האוניברסיטה בירושלים היתה אז הגדולה וכמעט יחידה בארץ] את “התנועה למען הדימוקראטיה”. סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת – הצטרפו למחאה והזהירו את הציבור, בגילוי-דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדימוקראטיה בישראל.

בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופיסורים מרטין בובר, ש“ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש”נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה לא היתה על בסיס מפלגתי. עיתונים כ“דבר” ו“מעריב” תמכו בלבון, וכן סופרים ואנשי-רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם, ניסה אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א“צ גרינברג פירסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר קיצוני שקרא לבן-גוריון להקים “ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים,” כלומר – לבטל את הדימוקראטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה. רעיון שבכמותו הואשם, שנים אחדות קודם לכן, אחד מ”צעירי מפא“י”, אהוד אבריאל.

*

הדראמה הגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שהתכנסה ביום ה-12 לינואר 1961. בהודעה מוכנה-מראש, בשם “האמת קודמת לכול”, האשים בן-גוריון את לבון:

“שר-הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות.”

באמצע נאומו של בן-גוריון, נכנס במפתיע לישיבה לבון, ביקש אחריו את רשות הדיבור, חזר ותיאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות-השקר, את נטייתו של ראש-הממשלה להגן דווקא על “הקצין הבכיר”, וטען כי התביעה לוועדת-חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא “תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת.” לבון סיים את נאומו במלים נרגשות:

“אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, ‘בלי קונצים’, כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר…”

*

ב-31 לינואר 1961 שב לירושלים ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, כינס את הממשלה והודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. “הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי-היסוד של המדינה… אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי.”

*

אליהו חסין ודן הורוביץ פירסמו, סמוך להתרחש המאורעות-עצמם (באמצע שנת 1961), את ספרם “הפרשה” (הוצאת “עם הספר”, תל-אביב). הספר נעשה מאז מקור מובהק למהלך המאורעות, אף כי בגלל הוראות הצנזורה מופיעים בו בשמם רק הפוליטיקאים ואנשי-הציבור, ואילו שאר הדמויות נותרו בכינוייהן בלבד: “הקצין הבכיר”, “קצין המילואים”, “המזכירה”, “הגבר”, “הקצין הגבוה” ו“האדם השלישי” – כינויים שהיו שגורים בכלי-התקשורת והעבירו רטט של סקרנות בקהל הקוראים שהיה כמגשש בערפל, שמות שבתודעה הציבורית היו כבעלי קיום נפרד, לא בשר-ודם, והתייחסו אליהם כאל גיבורי דרמה מסתורית.

שרגא מוזכר בספרם, כקשור ל“פרשה”, רק פעם-פעמיים, ובקיצור שמו, ש. נצר, המשתתף בהתייעצויות ליליות של צמרת המפלגה. אשכול הוא הדמות המרכזית, המפשרת, המייצגת את המחנה שאינו תומך לא בקיצוניות בן-גוריון ולא בקיצוניות לבון, אלא שואף לשמור על שלמות המפלגה באמצעות נוסחה כלשהי, שתתקבל על דעת שני היריבים. וכאשר התברר שאין ברירה, שמאבקו של לבון לטיהור שמו עלול להרוס את מפא"י, ואם ינצח – להותירה בלי בן-גוריון, התגייס אשכול להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות (ושרגא, זאת אין חסין והורביץ מזכירים – התגייס אז עימו).

שרגא ודאי נהנה מכך שהצליח לשמור על פרופיל כה צנוע. גם בספרו, המיוסד בחלקו על יומניו, אין הוא מרחיב בהרבה את הדיבור על מהלך ההתרחשויות במפא"י ערב ההדחה, ועיקר הדברים שבחר לפרסם נוגעים להתפתחויות המפלגתיות לאחר פרישת בן-גוריון מראשות-הממשלה, ביוני 1963.

*

יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, ראה מקרוב את שרגא בפעילותו בתקופת “הפרשה”. שרגא הלך וגייס אנשים לטובת עמדתו של בן-גוריון. דברים שבן-גוריון רצה, או ששרגא נצר חשב שבן-גוריון רוצה, שרגא ביצע, עד – לפילוג. זה – לא. כי מפלגה שמתפלגת פירוש הדבר הרס למפלגה ואסון למדינה.

שרגא היה מתקשר כל בוקר, בטלפון. “מה שלום הזקן? מה קורה איתו? יש משהו? הוא רוצה משהו? צריך משהו?” – יום-יום, במשך כל תקופת המשבר, כשנתיים לערך. לא היה בוקר שלא בא איזה צלצול משרגא: “שרקצאך נישט, תרגיע אותו. זה יהיה בסדר.”

שרגא היה אופטימי ללא גבול, בכל הסוגיות. “תראה מה זה בן-גוריון. אנשים לא יודעים, לא מגיעים לקרסוליים שלו. הוא – שיעור-קומה אחר. כל אלה שסביבו [הגווארדיה הוותיקה], שיהיו בריאים – זה מה שיש. נכון, גם בן-גוריון – כל אחד והחסרונות שלו. אבל – איפה הוא ואיפה הם!”

שרגא היה אדם מפוכח ולא נוטה להתייאש. כאשר פרצה “הפרשה” וחוללה קרעים פנימיים אדירים שקשה לתאר את עומקם – נשאר אופטימי. בתקופות הקשות ביותר של פולמוס “הפרשה” – המשיל שרגא באוזני נבון את מצב המפלגה לטנדר שנוסע, בתקופת מלחמת השחרור, מתל-אביב לג’בליה או לשכונה אחרת, בכיוון מקווה-ישראל, ומוביל נוסעים. פתאום יורים. גלגל אחד נקוב. הנהג אומר: “שרקצאך נישט!” וממשיך לנסוע. פתאום נופלת אבן – טאחחח… על החלון הקדמי. שוברת אותו. מישהו נפצע. “שרקצאך נישט!” – ממשיכים לנסוע. עוד גלגל נפגע. פתאום הגג עף. עוד ירייה. הנהג: “שרקצאך נישט!” – ממשיכים לנסוע.

כך גם המפלגה. צריכים להמשיך לנסוע. להמשיך. פה נשבר משהו. שם נשבר. מה זה חשוב? סע הלאה! וכל זה נאמר בבת-צחוק: איזו עליבות ומסכנות יש במצבנו, איך אנו נראים היום [בתקופת “הפרשה”] – כמו הטנדר הזה! פה נפל גלגל. פה זכוכית נשברה. אבל, יש נהג – שימשיך לנסוע!

*

בן-גוריון נפגע מכך שמאבקו העיקרי, להביא לחקירה משפטית, קיבל אופי כל-כך אישי, כאילו אין זה עניין עקרוני אלא כל רצונו לסלק את לבון. אך ללא שרגא, סבור נבון, איש לא היה מדיח את לבון. מי היה מדיח אותו? שרגא הבין שכך אי-אפשר יותר. לבון אינו יכול להמשיך להיות מזכיר ההסתדרות כשהוא תוקף את ראש-הממשלה בצורה חריפה שכזו. אך האמת היא, אומר נבון, שבן-גוריון לא אמר מעודו לשרגא, ולא למישהו אחר – שלבון צריך ללכת. הוא רק שאל: “ואיש כזה יכול להיות מזכיר ההסתדרות? אדם שפוגע בביטחון?” – נבון שמע זאת מפי בן-גוריון בירושלים, וכשחזר לתל-אביב נפגש עם שרגא וסיפר לו. שרגא ספק כף אל כף מלמטה למעלה בקול טפיחה חזקה, החלטית (ונבון ממחיש זאת במכה מצלצלת בשעת השיחה) – “נגמר העניין!”

בתקופה שלפני הדחת לבון היה שרגא, לדברי נבון, בשיא-כוחו. כל פעילותו המפלגתית רבת-שנים, השקדנית והמסורה, היתה כמכוונת לשעת מיבחן זו, לתמיכה המאסיבית שתינתן למנהיג הפגוע, בתקופה שהדיעות בציבור חלוקות, שרוב האינטליגנציה נגדו, ושההתנגדות לו בחוגים אחדים במפלגתו אינה חריפה פחות משל המפלגות היריבות לו.

שרגא החל מגייס אנשים במפלגה לתמיכה בעמדת בן-גוריון. נפגש ודיבר עם מזכירי הסניפים וגיבש את הכוח: ממלאי התפקידים, חברי מרכז המפלגה ברחבי הארץ, פה מזכיר סניף, שם מזכיר מועצת פועלים או סגנו; ביישובים של אוכלוסייה ותיקה כחיפה או פתח-תקווה, במקומות של ריכוזי עולים כבאר-שבע או אור-יהודה, את כל פעיליהם הכיר, ורתם לנושא. ואם שרגא אומר – אזיי צריכים לעשות. במשך שנים התרגלו לכך ששרגא, כשהוא אומר משהו, זו גם דעת המפלגה, ובן-גוריון, וההנהגה הוותיקה. ואפילו תעמידם ההצבעה בקונפליקט עם חלק מההנהגה – אפשר לסמוך על שרגא, שזה בסדר.

לא היה כמעט פעיל במפלגה ששרגא לא סייע לו אי-פעם באופן אישי. ולא שהיו חייבים לו טובות הנאה – אלא שבאופן טבעי הוא היה הכתובת. “שרגא,” ממשיל נבון, “היה הבורסקאי של המפלגה, שבה כולם רצו להיות בשמים.” הכול חתרו להתקדם כלפי מעלה, ואילו שרגא היה אומר: “הייתי פועל-ניקיון ואני ממשיך להיות פועל-ניקיון. במפלגה צריך שיהיה נקי. יש מכשול – אני מסלק. שיהיו כביש נקי, מדרכות נקיות, ושיהיה אפשר לנסוע.”

נבון: "אשכול לא היה מאושר מהצעת ההדחה שהביא למרכז, אבל סבר שבזאת יסיים את ‘הפרשה’. די. שיילך לבון, והנושא ירד מסדר-יומנו. הוא לא העלה על דעתו מה צופן לו העתיד. כיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון. אבל את עיקר העבודה – עשה שרגא, הוא שהכין את ההצבעה במרכז המפלגה. כמובן שאם אשכול, ספיר, גולדה, ארן, נמיר והאחרים היו מתלכדים, חזית אחת, נגד הדחת לבון – היו התוצאות שונות. ברור ששרגא לבדו לא היה יכול להביא להדחה. אבל המצב היה כך שאותה הנהגה ותיקה, שהיה לה כל כך הרבה בליבה על בן-גוריון, התייצבה בהדחה לצידו ולא העזה להשתמש בהזדמנות, באפשרות הזו – להדיח את בן-גוריון, כי הדבר נראה להם כאיבוד שלטון המפלגה בעם.

“ולגבי יחסם ללבון – מי מהם אהב אותו, חוץ מספיר? גולדה לא אהבה אותו. אשכול לא סבל אותו. ארן לא חיבב אותו. במשך השנים היה כמעט כל אחד מהם פגוע ממנו, ובעצם לא היה איכפת להם מה יעלה בגורלו; אלא משום שלחם את מלחמתם נגד ה’צעירים' – הזדהו עימו בנקודה זו, אך לא מילימטר מעבר לה. שבן-גוריון יעוף? – זה בשום פנים ואופן לא. אפילו שרת, שנשא את הנאום הנרגש בגנות בן-גוריון ב’שבת ההדחה' – סבל בשעתו מלבון סבל נוראי; לבון לעג לו וציפצף עליו, אבל לאחר ששרת הביא להתפטרות לבון מממשלתו, הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מממשלתו.”

*

בשיחה עם שלמה נקדימון, ב-1975, אמר שרגא: “הדברים התגלגלו כך שברביעי בפברואר 1961 החליט מרכז מפא”י להדיח את פנחס לבון מכהונת מזכ“ל ההסתדרות.”

נקדימון: “אתה ארגנת את הרוב במרכז למען ההדחה…”

נצר: "לא הייתי מציג זאת כך, שאני ריכזתי את הרוב. בציבור התייחסו אליי כאל ‘כל יכול’. אני מודיע לך ולחברים ולכל אלה שמתעניינים בזאת שאכן היתה לי השפעה לא מעטה. אבל לא פעלתי במיוחד בעד הדחתו של לבון. אני צידדתי בוועדת-בוחן [בראשות גולדה. בספרו כותב שרגא כי היתה זו הצעה-פשרה שלו, שאשכול קיבל אותה, אולם גולדה התנגדה. היא אמרה שהיא חולה, אבל האמת שהיא חששה לקבל החלטות כה עדינות הקשורות מצד אחד לבן-גוריון ומצד שני לאדם כמו לבון, שאותו לא אהבה במיוחד]. לאחר שהעניין הזה לא הלך, הייתי שותף לאשכול במהלכיו למען פרישת לבון מההסתדרות. יש להניח שחברי מרכז המפלגה ידעו שבראש הפעולה הזאת להדחת לבון עומדים חברים מרכזיים בעלי השפעה. זה גרם לא מעט לצירוף קולות להצעה של אשכול..

“לא הלכנו בהתלהבות להצעה. זה בא בלית-ברירה, אחרי שאשכול הגיע למסקנה ש’עם האיש הצעיר הזה [לבון] רחוק לא נגיע.' היתה התארגנות, אבל לא נחוץ היה לעשות מאמץ גדול כדי להשיג רוב קולות. היתה תקופה שהיכרנו איש-איש במרכז. מראש ציינתי שנקבל 160 קולות. ההצעה קיבלה רק 159. ואכן, אחרי ההצבעה קיבלתי טלגרמה מהחבר סרדינס שהוא מצרף קולו, לאחר שלא הצליח להגיע מפני שהיתה לו תאונת-דרכים. יש לך, אפוא, 160 קולות.”

נקדימון: “אתה היית בין אלה שהביאו לבן-גוריון את הידיעה, כי מרכז מפא”י החליט על הדחת לבון. אני מניח, שהוא קיבל את הידיעה לא בלי שביעות-רצון…"

נצר: “בן-גוריון היה במלון ‘השרון’. כשאמרנו לו – אלמוגי, נבון ואני – את תוצאות ההצבעה, הוא אפילו לא שמע. זה לא עניין אותו.”

נקדימון: “זה מוזר לשמוע סיפור כזה…”

נצר: “הציבור יכול לחשוב שאת ההדחה עשינו בשליחות בן-גוריון. כאילו ימים ולילות עסקנו יחד בתיכנונים. אני יכול להעיד בביטחה, שהוא לא דיבר על הדחת לבון. מצד בן-גוריון זו לא היתה נקמה אישית. הוא ראה במסקנות ‘ועדת השבעה’ עיוות-דין, שכן הוועדה קבעה רק שלבון לא נתן את ההוראה. היא לא קבעה מי כן נתן את ההוראה.”

*

בתוך כל המהומה הזו היה לשרגא סיפוק “מקצועי” מסויים, שנבע מיכולתו לחזות כמעט במדוייק תוצאותיהן של הצבעות ובחירות. כשלושה חודשים לפני כל מערכת-בחירות היה מופיע בלשכתו של בן-גוריון ומשאיר פתק על תוצאותיהן. הוא לא טעה בהרבה. כך חזה ירידה של שבעה מאנדאטים למפא“י אחרי משפט קסטנר, ולימים העריך במדוייק את מספר המאנדאטים, עשרה, שתקבל רפ”י, ולדברי בני-משפחתו – גם חזה את עליית הליכוד ב-1977.

 

פרק ל': “שבת ההדחה”    🔗

יום השבת, ה-4 בפברואר 1961, היה יום חורף נאה. ברחבה אשר ממול לבניין תיאטרון “אהל” בתל-אביב התאספו מאות מפגינים כנגד הדחתו הצפוייה של פנחס לבון. הם התאספו לקריאת “תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה” (שכללה קבוצה גדולה של פעילי מפא"י מרכזיים בהסתדרות הסטודנטים) – להצטרף להפגנה בעת שתתקיים ישיבת מרכז מפא"י.

בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה, ויש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ “הפרשה”, והם חלפו ביעף מבלי להפנות מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, ואחרים כובשים פניהם בקרקע. כולם נבלעו בשער בית התיאטרון.

רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב“הצגה” – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.

שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכים כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, וסטודנט דתי אחד צעק לעברו:

“על דאטפת אטפוך!”

“מה יש?” שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.

“יש הכול, חוץ מן המצפון!” צעק סטודנט אחר, שנדחק קרוב אליו.

“חמור גרם!” הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.

בשעה עשר לערך התמקמה במקום קבוצה של אנשי מפא“י מאור-יהודה, ובראש חבר המועצה המקומית מטעם המפלגה, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על ידי סעדון, והוא כמין קול-קורא לחברי מרכז מפא”י – “להגיד ללבון: לך הביתה,” אחרי “כל מה שעשה נגד המדינה.”

סעדון עצמו פתח, מיד עם הגיעו למקום, בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.

בשעה 10.15 הכריז מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, על פתיחת הישיבה. אשכול היה ראשון הדוברים: “בשלב הראשון, בעניין פרשת 1954. עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה. עצם הפרשה שבגללה רצה לבון את זיכויו המלא נגמרה לשביעות-רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו את הדבר השני… אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא”י, להיות מזכיר ההסתדרות."

אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה “מה יהיה?” לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון.

לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:

“חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולבציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – ‘לא יברח איש כמוני!’”

בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא ולהפגין, עיתונאים וצלמים. טלוויזיה טרם היתה אז בארץ. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו נאמני בן-גוריון ומתנגדיהם, אך רוב-רובם של המפגינים לא היה חברי מפא"י.

הבחורים מאור-יהודה חילקו כרזות בהן היה כתוב: “הגידו כן לזקן הצודק!” ו“לבון לך הביתה!” – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל. ניידות משטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם “אהל”, וברחבת רחוב בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב.

“בן-גוריון גידל את לבון!”

“בן-גוריון גידל את העסק-ביש!”

“מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?”

“מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?”

“כך זה התחיל גם בגרמניה!!!” התפרץ לפתע אחד המפגינים.

“מה יש?” צעקו עליו. “מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?”

סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה נוספת של כחמישים סטודנטים, שביקשה לשגר פנימה משלחת אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים בשל הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז שלא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו ביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן. חברי המשלחת נשאו בידיהם קאריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:

“הפרשה – אות אזהרה!”

“הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!”

“זר לנו שלטון של לחצים והדחות!”

“המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!”

“שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!”

הקריאות, שנשמעו גם בתוך אולם “אהל” פנימה, שימשו רקע לדובר השני בישיבה, פרופ' נתן רוטנשטרייך: “מציעים למפלגה להיות בבת-אחת תובע, דיין ומוציא-לפועל… האם כה ירדנו שנהיה ציבור של נותני גושפנקאות? האחריות על ההתפתחות חלה [לא רק על לבון אלא] על כל אלה שהשתתפו במערכה הזו… כאשר עולים על דרך של סילוק… הרי העולים על דרך זו חייבים לדעת שכל באיה לא ישובון. קשה להתחיל בכך… אך קל להמשיך… האם יוכל אשכול לשאת תלונה נוראה זאת, כאשר יצביעו עליו כעל איש שעשה אדם וחבר למכשיר ואמצעי?” – הוא סיים דבריו בקריאה למרכז להסיר את העניין מעל סדר היום עד יעבור זעם.

גיורא יוספטל תקף את לבון ואמר שאין זכות לתנועה לבקש מבן-גוריון לחזור לתפקידו אם אין מעניקים לו את התנאים שבהם יוכל, לדעתו, לפעול.

אך את הנאום החריף, הנרגש, אולי ההיסטורי באותו מעמד, נשא משה שרת, שהזדהותו עם פנחס לבון נבעה ודאי מהניסיון המר שלו-עצמו.

“רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו… כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון…”

ארן: “אולי תבהיר דבריך?”

שרת: “הפחד להיות בלי בן-גוריון… המפלגה לא תחזיק מעמד במעמדה ההיסטורי במדינה אם היא לא תצדק בעיני הציבור… הכרחי לנו חוט מנחה… הכרחי לנו מצפן, ואני אומר בפשטות – המצפן לדעתי הוא המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי.”

בעוד הנאומים באולם נשמעים, גברו הקריאות והמהומה בחוץ. “הלאה בן-גוריון!” – “זוהי דימוקראטיה?” – “בוז!” – בתגובה הסתערו על משלחת הסטודנטים סדרני מפא"י, וכאשר אחד מהם קרע כרזה שהניפה אחת המפגינות, שימש הדבר אות למשטרה להתערב.

קבוצה של שוטרים, מזויינים באלות, הסתערה לעבר המשלחת, אשר חבריה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב. המפגינים נאבקו עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשהם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. בעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות-המשטרה הגיעו ויושביהן הצטרפו למאבק עם הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי במתנדבים בעלי-הקומה מאור-יהודה. המשטרה ביצעה מעצרים בקרב המפגינים, ולפי הדיווחים בעיתונים היכו השוטרים באלותיהם בלי-הבחנה, והמשיכו לחבוט בעצורים, רובם סטודנטים, גם בתוך הניידות. שלושה עיתונאים, שניסו להיכנס לאולם, נעצרו גם הם והואשמו על-ידי המשטרה.

בתוך המהומה אירע גם “תקר” קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה מי-הוא-מי, עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, כשראה אותו מכה נערה, וטיפל בו כמו בשאר המפגינים. אז הציג האיש בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו-במקום – היחידי מבין כל העצורים.

לדברי סורקיס, שרגא אמנם הצביע בעד ההדחה, אך קיווה כל הזמן שהמשבר ייפתר בלעדיה. ישיבת המרכז היתה איומה, לא לטעמו של שרגא. “כאשר החלו המהומות בחוץ, הלך [שרגא] להשתיק את סעדון, שלא יתפרע ליד הכניסה, ולהרגיע את הרוחות הנסערות. סעדון אכן היה טיפוס לא-חיובי, אך שרגא נמצא בקשרים עם כל השכבות והעדות, ללא אפלייה.”

לאחר שהסתיימו הנאומים ניגש המרכז להצבעה חשאית. כל חבר קיבל פתק חצוי: “בעד הצעת אשכול”, “נגד הצעת אשכול”. נאמני בן-גוריון הסתובבו עד הרגע האחרון וניסו להסביר למהססים כי רוב גדול להצעת אשכול הוא תנאי הכרחי לחזרתו של בן-גוריון להנהגת המדינה. בשעת אחת ושלושים הוכרזה הפסקת צהריים, כדי לאפשר את מניין הקולות.

בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד אולם “אהל”, המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים הכריזו עתה על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק:

“לבון הודח!” – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה, הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159 (סרדינס, כזכור, לא היה יכול להגיע עקב תאונת-דרכים). נגד הצעת אשכול –96. נמנעים – 5.

כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מהמקום, הושמעו שוב קריאות בוז לעברו: “לא עמדת עד הסוף!”

*

יש הסוברים כי בן-גוריון היה מסתפק אילו לבון, או שרת, היו לוקחים על עצמם את האחריות ל“עסק-ביש”. ולחילופין – אילו ועדת-חקירה היתה קובעת שגיבלי או לבון או שניהם יחד או מישהו אחר – אחראים. הוא לא הסכים לכך שלבון יזוכה מבלי שייקבע, בשום ערכאה משפטית, מי כן אחראי ל“עסק-ביש”. זה היה מנוגד בעיניו לצדק ולסדרי מדינה מתוקנת.

במילים אחרות: הן אשכול והן שרגא, אולי לא קראו נכון את המפה של בן-גוריון. מלכתחילה לא את הדחת לבון רצה, גם לא ועדת-חקירה – אלא תבע בתוקף רק דבר אחד: אם הממשלה אינה מסתפקת בתיק"ו הקיים, אלא משחררת את לבון מאחריות, תוך החלטה פוליטית, בנושא שמעורבים בו לפחות שני אנשים, זה לא יכול להיעשות ללא ועדת-חקירה משפטית.

בדיעבד ראה בן-גוריון בהדחה רק תגובה, או הכרח, לאור “תעלולי לבון” ב-1960–1961, אך לא “עונש” או סוף-פסוק לקביעת מי הם האחראים ל“עסק-ביש”. שני יהודים הוצאו להורג בקהיר, חבריהם היו נתונים במאסר ולא שוחררו בהסכם החלפת השבויים עם מצרים לאחר הניצחון במלחמת סיני 1956. בן-גוריון, שראה בצה"ל ובמערכת הביטחון ערך עליון לקיום עם-ישראל, לא היה יכול להשלים עם זיכוי פוליטי – ללא חקירה משפטית – מאחריות לכישלון צבאי-מודיעיני כה חמור.

יריביו טענו כי מסקנות “ועדת השבעה” אכן הסתמכו על ועדות-החקירה הקודמות, על גילוי פרשת הזיופים והעלמת העדויות, ולא הבינו, או לא הסכימו לכך – שכל התעקשותו היא על קבלת העקרון המשפטי.

*

ואכן, עוד באותו ערב פירסם “ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה” בירושלים גילוי-דעת, ממנו אפשר ללמוד אלו חרדות והתנגדות עוררו אז “הפרשה” וההדחה בקרב חלקים בציבור, ובמפא"י עצמה.

"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטשטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה, חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו ‘הצעירים’ אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים.

“זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו.”

*

עמדותיו ופעילות של שרגא ב“פרשה” ובהדחה מבטאות את התחבטויותיו ואת מעמדו המיוחד בקרב כל הקבוצות, וכלפי בן-גוריון. ברקע עמדה אמונתו הבלתי-מעורערת שיש “לרדת מן הנושא”. עם זאת, שרגא האמין בצדקת דרישתו של בן-גוריון לחקירה אובייקטיבית, והאמין בו כמנהיג הנחוץ בשעה זו לעם, בעל סמכות ויכולת הכרעה.

שרגא היה בעל קשרים פוליטיים ואישיים הדוקים עם הגווארדיה הוותיקה – אשכול, נמיר (ידידו האישי משכבר), ספיר, גולדה, ארן והאחרים. כל אלה, והחשיבות הרבה שייחס לשלימות המפלגה – העמידוהו בקונפליקט עם יחסו החברי ללבון, שאותו העריך והחשיב בשעתו, ואשר התנהגותו ב“פרשה” פסלה אותו, בעיני שרגא, מלמלא תפקיד מרכזי בתנועה.

כך מצא עצמו שרגא חייב להחליט, בכל שלב, החלטות מפלגתיות ואישיות, שלאחר ימים לא-רבים הסתבר שהיו מרכזיות גם לחייו שלו ולמעמדו הציבורי.

 

פרק ל"א: משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת    🔗

אי-אפשר להבין את התפתחות המאבקים הפנימיים במפא“י ללא התפקיד שמילאו “הפרשה” וההדחה, ואולם דומה שערכה של הדחת לבון היה דראמאטי יותר משהיה מעשי. תוצאותיה המשיכו אמנם להשפיע כקללה (או כגורל) על הדמויות המרכזיות שלקחו בה חלק. אך אלמלא הודח לבון, ואילו בן-גוריון היה מתפטר ופורש מההנהגה כבר אז – לא לבון הממורמר, חריף-הלשון והבלתי-אהוד על מרבית צמרת מפא”י, היה בא במקומו, גם לא איש מן “הצעירים” כדיין או פרס. המועמדים הטבעיים לראשות-הממשלה היו באים מקרב הדרג הבכיר של המנהיגות הוותיקה – אשכול וגולדה (שאכן היו ראשי-הממשלה הבאים של ישראל), או ספיר (שלימים סירב, אחר התפטרותה מראשות-הממשלה, לבוא במקומה). למועמדים כאלה, ורק להם, היתה מובטחת במאה אחוז תמיכת ה“גוש”.

“הפרשה”, שמערכתה הדראמאטית ביותר התרחשה על במת תיאטרון “אהל”, היתה במידה מרובה “הצגה” שבה שיחקו הכוחות הפנים-מפא“יים את התפקידים שהיו מוכנים ומתאימים להם מטבעם ואת הקונפליקטים שלקראתם היו ערוכים עוד בטרם עלתה זו על הבמה הציבורית. ואם היו בניגודים אלה מזרעי היחלשותה-לעתיד של מפא”י – “הפרשה” לא גרמה אותם אלא המחיזה עבורם את המערכה האמצעית, שבה מגיעים הגיבורים המרכזיים (כמו בדראמה קלאסית, כשהם בשיא-כוחם) – להתנגשות הבלתי-נמנעת, ומנקודה זו, ומכוח אותה דינאמיקה שדחפה אותם עד הלום – מתחילה גם הידרדרותם, אף שלעיתים דומה כי היא נעצרת באמצעות פתרונות מדומים ואפילו ניצחונות ממשיים – המנסים להרחיק את הסוף הבלתי-נמנע.

וכפי שמקובל בדראמה קלאסית, כך גם כאן, לכל דמות היתה מבחינתה הצדקה מלאה לדרך שבה בחרה לפעול, היה אופי בלתי-ניתן לשינוי, והיתה השפעה ממשית של פעולותיה-בהווה-ובעבר על גורלה-בעתיד. ומן הסתם גם חלק ניכר מן הטענות והעדויות שהשמיעו הדמויות, זו כנגד זו – היו מבוססות.

*

בן-גוריון שב להנהיג את המפלגה, אך ניסיונותיו להרכיב ממשלה חדשה, לאחר התפטרותו, נתקלו בהתנגדו הולכת וגוברת מצד המלגות האחרות. נוצרה “קואליציית ניר” על-שם היושב-ראש החדש של הכנסת, נחום ניר-רפאלקס ממפ“ם, שנבחר בקולות רוב המפלגות שחברו לצורך זה יחד נגד מפא”י.

בשנת 1962, בתוך מחול-השדים הנמשך סביב “הפרשה”, נוצרה בכנסת התארגנות של מפ“ם, אחדות-העבודה, הליבראלים העצמאיים (הציונים הכלליים) והמפד”ל, שכונתה בשם “מועדון הארבעה”, ומטרתה היתה להקים ממשלה בלי בן-גוריון.

“זו ההתארגנות הפומבית הראשונה בתוך תנועת-הפועלים,” קובע שרגא, “אשר שמה לה למטרה להדיח את בן-גוריון.” ראשי מפ“ם ואחדות-העבודה הרגישו שהמצב במפא”י מתערער בגלל עיקשותו של בן-גוריון, וחשבו שהשעה כשרה לנסות לכבוש את השלטון במדינה.

בן-גוריון נאלץ להכריז על בחירות חדשות.

לבון וחבריו הקימו חוג פנימי, או סיעה, בשם – “מן היסוד”, שהחלה להוציא דו-שבועון רעיוני-פוליטי. תומכי לבון אלה עדיין היו בתוך מפא“י, אך את הבחירות לכנסת החמישית ב-1961, החליטו להחרים וקראו לציבור להצביע ב”פתק לבן".

בבחירות הללו חלה ירידה ניכרת בכוחה של מפא“י, שהפסידה חמישה מאנדאטים ליריביה מימין ומשמאל, בעוד אשר בבחירות הקודמות לכנסת הרביעית, ב-1959, זכתה בתוספת של שבעה מאנדאטים. בן-גוריון התקשה להרכיב ממשלה, והוטל על אשכול לשמש שוב איש-האמצע, ולהרכיב ממשלה עבור בן-גוריון. המשא-ומתן הקואליציוני היה מן הממושכים ביותר שידעה הכנסת. השותפים ניצלו את היחלשותה של מפא”י והציגו תביעות רבות. לבסוף קמה ממשלה בראשות בן-גוריון, אבל הדי “הפרשה” לא שככו. בן-גוריון חזר ותבע הקמת ועדת-חקירה משפטית-ממלכתית שתפסוק בעניין. כלי-התקשורת, אינטלקטואלים, אנשי-התיישבות ואחרים, המשיכו לתקוף אותו בגלל הדחת לבון. לא יעבור זמן רב ובן-גוריון יפרוש סופית מן הממשלה, ובהמלצתו ייבחר אשכול לתפקיד ראש-הממשלה ושר-הביטחון.

לדעת נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון עד פרישתו, החל בן-גוריון מרגיש באותה תקופה שחבריו להנהגה, אשכול, גולדה, ארן, נמיר והאחרים – שוב אינם תומכים הו. הוא חש שהקבוצה שעימה פעל כל השנים נמצאת עכשיו נגדו, וזו הסיבה שהחליט כי הגיע זמנו ללכת.

“הפרשה” וההדחה החלישו את בן-גוריון וחיזקו את אשכול. תחילה – כמבטא ומנהיג עמדת הרוב במפלגה, רוב שלמרות הדחת לבון אינו מקבל את תביעת בן-גוריון וגם לא את תביעת לבון – להמשיך ולעסוק ב“פרשה”. ואחר-כך – כמי שאיפשר, באמצעות ההדחה, לבן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו. ומאוחר יותר – כמי שהקים לבן-גוריון את ממשלתו האחרונה. “הפרשה” גרמה לבן-גוריון להיעשות צד בוויכוח. אשכול היה לדמות המרכזית.

בעיני רבים בעם ניראה עתה בן-גוריון – שכנפיו קוצצו, שאבד זוהר דמותו, ואשר חש לפתע את תלותו באשכול – כמי שאינו מסוגל לשאת זאת, ולימים גם לא לסלוח ליורשו על כך. ואילו מקורבי בן-גוריון המשיכו לראות בעמדתו רק את ההתעקשות על קבלת העיקרון המשפטי.

*

שרגא מילא תפקיד מרכזי, אמנם – מאחורי-הקלעים, במערכה – “ההדחה”, מתך הצגת “הפרשה” – אך בה בעת התחוללה בו-עצמו ראשיתה של דראמה, שעתידה להיות אחד הפרקים המכריעים והקרועים ביותר בחייו. בהיותו בשיא-כוחו, בעוד נידמה לו שהציל את המפלגה לבן-גוריון ואת בן-גוריון למפלגה ואת שניהם למדינה – הוא עתיד לעמוד במבחן-נאמנות, אשר בדראמה היסטורית מתרחש, בדרך-כלל, שעה שהגיבור, אשר בעיניו המלך והממלכה חד-הם כל שנותיו, צריך לבחור בין נאמנות למלך לבין נאמנותו לממלכה.

*

על האמונה העזה שחש שרגא כלפי בן-גוריון מספר מיכה אלמוג:

“נסענו יחד בדרך לנצרת-עילית. שמענו ברדיו את אחד הנאומים של בן-גוריון. ‘מיקה, זה עושה לי שלשול. הזקן הזה מרגש אותי ומרגיז אותי. אנחנו מוכרחים לרדת פה באיזה מקום. כשאני שומע אותו – אני מתרגש. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה עם העם. מה יהיה עם המדינה. אני מוכרח שוב להיפגש איתו.’ דברי שרגא.”

*

תקופה זו, “הפרשה”, והבחירות שלאחריה (שבעקבותיהן לקה בחולשה כללית והתאשפז בבית-החולים בילינסון, במקביל לדבורה שעברה שם ניתוח כיס-מרה) – היתה גם תקופה של שינויים בחייו של שרגא.

שרגא, שהיה שותף מרכזי ל“מסע ההתעוררות” שיזם אלמוגי ולהצעת ההדחה שהביא אשכול – שילם על כך ב“תקר” משמעותי עם חלק מחבריו ב“גוש”.

כאשר עשה יד אחת עם פרס ואלמוגי, במאבק למען בן-גוריון, הצטרפו אליו רק חלק מצמרת ה“גוש” – אלפרט, זילברמן, שביט, שפירא וסורקיס, בעוד חלק ניכר מאנשי ה“גוש” – רבינוביץ, שכטר, וינר ואחרים – הצביעו נגד הדחת לבון. כלומר, כשמדובר ב“עסקת חבילה”, של תמיכה בבן-גוריון הכוללת את כל “צעיריו” (רפ"י לעתיד) – נקרע ה“גוש” בין שתי נאמנויות, והפעם לא התגבשה בו עמדה אחידה.

דווקא על רקע זה בלטה עוד יותר הצלחתו של שרגא בגיוס הצירים להשגת רוב להדחה. עמדה זו, שהיה בה לא מעט מהצלת בן-גוריון, לא נשכחה לנצר והיא העלתה אותו שלב נוסף בסולם ההגמוניה במפא"י.

“כשותפם של פרס ואלמוגי, כאיש שנתן את ידו לתמיכה בבן-גוריון, הוא איבד ללא ספק ממידת האמון שרחשה לו צמרת תל-אביב, אבל קנה לעצמו דריסת-רגל איתנה בצמרת האמיתית.” (ישעיהו בן-פורת: “מי אתה שרגא נצר?”, “ידיעות אחרונות”, 1962).

עם זאת, לשרגא היתה, בעיני בן-גוריון, ובעיני אחרים במרכז הפוליטי שהתהווה עתה מחדש – תכונה נוספת שחסרה לרבים מחברי הצמרת של מפא"י – שרגא לא ראה עצמו כמתמודד על תפקיד מרכזי כלשהו, אף לא על משרת מזכיר המפלגה. פעילותו לא העמידה אותו בתחרות עם המתמודדים בצמרת, וכך התבצר לו מעמד מיוחד.

אשכול לא חתר אמנם להיות מועמד לראשות-הממשלה, אך באופן טבעי נחשב עתה יורשו של בן-גוריון, מקובל על רוב המחנות במפלגה ועל אותן מפלגות שבאות בחשבון להקמת קואליציה עם מפא"י.

*

לימים, בינואר 1973, במלאת לשרגא שבעים וחמש שנים, תיארוֹ שמעון פרס, במסיבה שנערכה לכבודו במועדון “יחדיו”:

“כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא, אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון.”

*

ב-1962 הוקמה לשכה מצומצמת שבאה להחליף את המזכירות הארצית של מפא"י, שתפחה ומנתה כשלושים חברים. הלשכה מנתה שבעה חברים: אשכול ברקת (שהחליף את אלמוגי בתפקיד מזכיר המפלגה), דיין, נצר, בקר (שבא אחרי לבון בתור מזכיר ההסתדרות), חושי וישעיהו.

בן-גוריון, שהיה עדיין ראש-הממשלה אך כבר בקרע עם חלק ממפלגתו, הוזמן להשתתף אך בא רק לשתיים מישיבותיה. ואילו שרגא: “הצטרפותי יכולה להתפרש כהכרה פורמאלית במעמדי במפלגה, הכרה שבה לא הייתי מעוניין למעשה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 55).

במקביל לאותה תקופה ב-1963, והוא כבן שישים-וחמש, יצא שרגא לפנסיה לאחר תקופת עבודה בת כשלושים ושבע שנים במחלקת הניקיון העירונית. הוא היה פנוי עתה, לראשונה בחייו, לעסוק כל-כולו, וכרגיל בהתנדבות, בעבודה הציבורית והמפלגתית בתחומים שהעסיקו אותו גם קודם: הנהלת הקואופראציה הצרכנית, “המשביר המרכזי”, חברות במועצת פועלי תל-אביב ובוועד הפועל של ההסתדרות, ריכוז הפעילות המוניציפאלית במפלגה. מכלול הקשרים והמינויים של מזכירי הסניפים, מועצות הפועלים, האגודות הצרכניות, חברת “בית ארלוזורוב” שבידיה מרוכזים נכסי המפלגה, ועוד.

נוסף לכך, הקשר ההדוק, היומיומי, עם שכונות תל-אביב, עם ה“רחוב”, עם עיירות-הפיתוח ועם המנהיגות השכונתית והעדתית, יוצאי תימן, בוכרה, בולגריה, צפון-אפריקה, קאווקאז, עיראק – ומי לא?

בכל אלה לא חיפש שרגא סמלי-סטאטוס ולא “קידום אישי”. גמולו היה עצם העשייה, שהאמין בה והיה מסור לה כל-כולו, וכן הקרינה ששבה אליו מאלה שעימם עבד. קשרים אלה, עם השכונות וערי-הפיתוח, התבטאו בדרך-כלל בסיוע לפיתוח המקום באמצעות הקמת מפעל תעשייתי, מרכז קהילתי, והבטחת מקומות תעסוקה ומוסדות תרבות, תוך שמירה מתמדת על המימד האנושי והקשר האישי.

אומרים רינה ומשה:

“הקשר והמעורבות של אבא היו חזקים ומשמעותיים. הכול היה מגיע הביתה, לשולחן המשפחה – לדיווח, לעצה, לדיון, עד כי חשנו עצמנו תמיד כחלק מהנושאים, והם הפכו לחלק מאיתנו. היינו ילדיה של מחלקת הניקיון בעיריית תל-אביב. אוהדיה של ‘שמשון’ תל-אביב. חבריהם של ילדי הכרם ושכונת התקווה. בני-בית בצרכניות, ב’המשביר המרכזי‘, ב’הארגז’ ב’פיניציה'…”

קבוצת הכדורגל “שמשון” של “כרם התימנים” בתל-אביב, הוקמה ביוזמתו ובתמיכתו של שרגא. השיחות הקשורות לייסודה ולהפעלתה התנהלו במיטבח של דבורה. שרגא אהב כדורגל? לא. את הכרטיסים שקיבל לתחרויות, היה דואג להעביר לקרוב-משפחה צעיר, אוהד ספורט מושבע. אך שרגא ראה ב“שמשון” חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה, כפי שעולה מרישום שיחה שהיתה לו עם בן-גוריון:

בן גוריון: “מה, יש לך ‘שמשון’? שמעתי שיש לך קבוצה ספורטיבית.”

שרגא: “”באתי למסקנה שנחוצים אירגוני ספורט לכרם-התימנים ולפרברים, כדי שימשכו את הנוער ויעזרו לו להתרחק מהפשע."

בן-גוריון: “מתי הם משחקים?”

שרגא: “בשבת יש משחק של הקבוצה, ביפו.”

בן-גוריון: “ואם ארצה לבוא, תיקח אותי?”

שרגא: “בן-גוריון, אתה שוכח שאתה ראש-ממשלה ושאתה גר בשדרות הקרן-הקיימת. כדי להגיע ליפו תצטרך לנסוע, וזה יהיה חילול שבת. אף אחד לא יאמין שהלכת לשם ברגל.”

בן-גוריון: “אז מה, אתה מתנגד שאראה תימנים משחקים?”

שרגא: “אני לא מתנגד, אבל עליך לבוא פעם אחרת. אם יהיה משחק טוב באמצע השבוע, אז נלך.”

בן-גוריון: “אני מכיר אותך. אתה לא תעשה הדבר הזה.”

שרגא מודה שכלל לא התכוון לקחת את בן-גוריון למשחק, כי פחד להביאו ל“זירת הקרב” שבין “שמשון” ל“בני יהודה”, מקום שלא תמיד הבטיח את שלומם ושלמותם של הצופים.

*

ב-1962 הגיעו שרגא ודבורה לניו-יורק, לבקר את משפחת בתם רינה, שלמדה אז באוניברסיטת קולומביה.

רינה: "אבא ואימא ידעו לשמר, בכל דרך חייהם, את ה’ביחד' וה’לבד' בינם לבין עצמם. ואחר-כך גם בינם לבין ילדיהם. הקפידו על נסיעות של ‘ביחד’ – כנסיעה זו, וגם ‘לבד’ – איש-איש בתפקידו. אבא לאירופה, לסיורים הקשורים לקואופראציה, ואימא לכנסים שהיו קשורים לעבודתה בכנסת ומחוצה לה. נסיעות ה’ביחד' הקבועות שלהם היו בדרך-כלל למשפחה ברמת-יוחנן, ולמשפחה בירקונה שעימה, ועם האחיות האחרות של אימא – שמרו כל חייהם על קשר חם, אוהב, קבוע, מסייע בעיתות צרה וכאב, והומה ומשתתף בעיתות שמחה.

"פעמיים בשנה, לפחות, היו נוסעים לבית-הבראה הסתדרותי, כשבאמתחתם ספרי ‘הספריה לעם’ האחרונים של ‘עם עובד’, שאותם הקפידו לקרוא בעת חופשתם, ואף לערוך אחר-כך דיון משותף עליהם עם רעיהם לחופשה, בדרך-כלל משפחות אבידר, ימימה ויוסף, וחברים קבועים נוספים.

“על ה’ביחד' של אבא ואימא אפשר לספר ולספר. דפי חייהם שזורים היו קרינה של אהבה, של אמון הדדי בלתי-רגיל, מסכת חיים נפרדת ומשולבת, שהאיזון – היה בה התשתית. כמה זוגות מוצאים, שאחרי יותר משישים שנה של חיים יחדיו, עדיין יושבים זה בצד זה ערב-ערב, כשידיהם שלובות, עיניהם מדברות, מספרות זה לזה, וליבותיהם הומים זה לזה…”

*

את נסיעתם לארה“ב ניצלו שרגא ודבורה גם לטיולים, להכרת הארץ ואנשיה, ולמען מגבית ההסתדרות. השניים ביקרו והִרצו בערים אחדות. בברוקלין, בדרכם להרצאה מטעם ה”פארבאנד" ומפלגת “פועלי-ציון”, נכנסו לחנות צילום. כאשר זיהה המוכר את דבורה כישראלית, שאל אותה, בעברית, מיהו זה המחכה לה בצד.

ענתה דבורה: “זה בעלי, שרגא נצר.”

“מה, שרגא נצר? זה שהוריד את פנחס לבון?”

שרגא נדהם. מניין אותו מוכר בברוקלין מכיר בכלל את שמו? מסתבר, שהעיתונות היהודית באמריקה (לדברי ישעיהו בן-פורת: “בסיועו של ישעיהו אברך”), דאגה להציג את שרגא בתארים כגון: “אישיות שנייה-במעלה אחרי בן-גוריון,” “יד-ימינו של בן-גוריון,” “הדיקטטור של מפא”י," “השולט בעניינים,” “הדיקטטור של ההסתדרות,” ו“המושך בחוטים.”

*

שרגא התייחס בלגלוג לתארים הללו. לימים, בספרו האוטוביוגראפי, שב והצהיר כי לא היה מושך בחוטים ובוודאי שלא מאחורי הקלעים, וכל מה שעשה, בתחום הפעילות הציבורית, היה לא משום ששאף להגיע לעמדות כוח והשפעה אלא בדרך של התפתחות טבעית ובמהלך עבודה יומיומית אפורה ומייגעת-למדי בין “עמך” ישראל, שאותם אהב.

ואולם, ההדים התקשורתיים לאותו ביקור בארה“ב, הפחידו כנראה את ראובן ברקת, שהחליף את אלמוגי כמזכיר מפא”י. ברקת חשש פן עתה, משנעשה שרגא, כביכול, מיספר שניים במפלגה, ועיניו אינן נשואות לתפקיד ממלכתי – הוא רוצה לרשת את מקומו כמזכיר מפא"י.

כשחזר שרגא מהביקור בארה"ב, הזמין אותו בן-גוריון לשיחה בביתו שבשדרות הקרן-הקיימת, בנוכחות ברקת, ואמר לשרגא:

"הבוקר היה אצלי ברקת ואמר, שאינו יכול להסתדר איתך במפלגה. יש לך השפעה רבה מדי בכל הקשור לעניין ה’גוש' ויותר מדי קשרים. גם אם אין לך כוונה מוצהרת להשתלט על המפלגה, הפעילות הפוליטית שלך במפלגה אינה תמיד לרוחו.

“ואני אמרתי לברקת: 'מה זאת אומרת לא לפי רוחך? אני מכיר את שרגא כבר שנים. הוא עבר כבר את כל המזכירים שהיו, וכולם נשארו בחיים. בתחילה הם מתנגדים ואחר-כך משלימים. אם אתה, במשך שנה, לא השלמת – תחפש את הסיבה אצלך.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 14).

הבירור הסתיים בכך שבן-גוריון הודיע לברקת שעליו להשלים עם כך ששרגא לא שואל כל אחד, ועושה מה שהוא רוצה. ואם לא ישלים ברקת עם כך, לא יוכל להיות מזכיר המפלגה, ולא משום שבן-גוריון אינו מעוניין בו לתפקיד הזה. “לכו הביתה ותסתדרו ביניכם. יותר אני לא רוצה לראות אתכם אצלי בבירורים אישיים.”

הפגישה התקיימה בסוף שנת 1962, חודשים אחדים לפני פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות-הממשלה. התקופה – דמדומי-שלטונו של בן-גוריון. הביקורת עליו גואה מבית ומחוץ, ואילו הוא מתחפר בתביעתו, הנתפסת בעיני רוב חבריו, והציבור, ככפייתית וכקנטרנית – להקים ועדת חקירה משפטית ל“עסק ביש” ול“פרשה”.

ניסים אלוני מעלה בתיאטרון הקאמרי את מחזהו “המהפכה והתרנגולת”, העוסק בפרשיה ישנה הקשורה בתרנגולת שהלכה לאיבוד ובבעליה, גברת זקנה שמושלת בבני האי פיטקרן, צאצאי המורדים של ספינת ה“באונטי”. הזקנה משגעת את נתיניה בדרישתה לצדק, עקב אובדן התרנגולת שלה. הפארודיה והסאטירה שבהצגה היו מובנות היטב לקהל הצופים.

*

דווקא בתקופת-דמדומים זו הרקיעה שחקים אגדת כוחו הבלתי-מוגבל של שרגא נצר. הוא נתפס לעיתים בראי העיתונות כנציג מנגנון מפא“י, המסכן כביכול את הדימוקראטיה (מנגנון שהוא וחבריו בנו כדי לשמור על יציבות המפלגה ועל הישרדותה). חלקים אלה בציבור אהבו לשנוא את ההנהגה המפא”ית ואת דמותו של שרגא, שנשארה לוטה מיסתורין משום שלא חשף את עצמו לתקשורת.

דוד לאזר, עיתונאי ופובליציסט ידוע, פירסם בגיליון ה-28 לדצמבר 1962 של “מעריב” מאמר בשם “ויהי בישורון מלך…” – שהוקדש לשרגא נצר ובו נכתב בין היתר:

"דומה שזה מצלצל דווקא די טוב: שרגא הראשון, הוד מלכותו שרגא ירום הודו.

“מה יש? מדוע זה כה מפליא ומפתיע. האם גם בלא-הכי – כלומר, בלי כתר במלכות – אינו מושל בכיפה? אכן, קטונו מן הכבוד להכיר אישית את המועמד שלנו לכס המלוכה. אך גם יודעי חן מספרים לנו השכם והערב, כי על פיו יישק ‘דבר’, כי אין מינוי לשום תפקיד פחות או יותר מרכזי במדינה בלי הסכמתו, כי מי שלא נרשם ב’פנקסו' המפורסם אין לו כל סיכוי להתמנות למזכיר סניף המפלגה באשדוד או ברמלה, ואפילו לא לשגריר באחת הבירות המכובדות ביותר – אז למה לא לתת, כמו שאומרים אצלנו, גושפנקה רשמית למצב מיוחד זה – ולא… להמליך? אם הוא האיש היחיד במדינה שלנו הרשאי להגיד לא לזקן בנוסח ‘זה לא יילך, בן-גוריון!’ – ואז זה באמת לא הולך! – אזיי עם כל הכבוד והענווה אנו שואלים – מדוע לא?… מדוע לא להחזיר את העטרה ליושנה, אם בין כה וכה הוא – מולך?…”

*

מצד שני, בשכונות, בערי-הפיתוח, בחוגי בעלי-המלאכה, במרכזי העשייה של מפא"י – הכירו והוקירו את עשייתו של שרגא, את עזרתו היומיומית בטיפולו במאות נושאים. פגשוהו בסיוריו, בביקוריו אצלם בשמחות, ובשעות צרה ומצוקה. התרשמו מעממיותו, וידעו שאוזנו קשבת לבעיותיהם.

התל-אביבים הכירו את דמותו השחוחה-מעט, הלבושה בסגנון לא-“פועלי”, לא-“צברי”. יכלו לראותו מוקדם בבוקר, לאחר שסיים כבר “יום עבודה” בעיריית תל-אביב, יושב בקפה “ורד” שברחוב דיזינגוף, וכן ב“ירדן” ו“ארלינגר” בבן-יהודה, או ב“אקסדוס” בז’בוטינסקי וב“תנובה” שבפינת פרישמן-הירקון, מקומות מיפגש קבועים לו ולחסידיו, על מנת לדון ולהחליט בנושאים שונים.

אך בכלי-התקשורת לא נחשף, וגם לא השתמש.

בכל פעילותו העניפה לא טרח לעשות לעצמו, או לנושאים שעסק בהם – “יחסי ציבור” בעיתונות. להיפך, הוא החזיק את העיתונאים קצר. לא היה תלוי בהם. מצידו – שיכתבו מה שעולה על דעתם. ממילא יסלפו מה שיאמר באוזניהם. חבל על הטירחה.

*

ביקורת רבה הוטחה בימים ההם במפא"י. היו שטענו כי היא מפלגת בחירות המונית המחזיקה, לשם קיומה, מנגנון חזק, שהוא בעל תנופה ויכולת, אך גם מלא “כדאיניקים”. מנגנון השוקד לגבשה כמפלגה עממית, חזקה ומלוכדת, ולכן המישור הערכי, הרעיוני, ההתחדשותי – אינו נחשב במפלגה אלא אם הוא מתאים עצמו לצרכי המנגנון.

האינטלקטואלים של חבורת “מן היסוד” ניסו להעלות את הדיון המפלגתי לרמה אידיאולוגית, והביקורת שלהם היתה שירידתה של מפא"י נובעת מהיעדר התחדשות רעיונית ודימוקראטית אמיתית במפלגה. מהעדפת “אמצעים” על פני “ערכים”.

האומנם?

האם האידיאולוגיה היא שהיתה שומרת ואף מחזירה, בבוא היום, למפלגה את כוחה האלקטוראלי – אז אולי מוטב היה אילו המשיכו לעמוד לרשות המפלגה ההמונים, ששרגא נצר וחבריו השכילו להיות קשורים אליהם, להכירם, לטפח מהם מנהיגים מקומיים בשכונותיהם (ואף לקדמם לתפקידים ארציים במפלגה, בהסתדרות ובמישור הממלכתי), לחפש מענה לבעיותיהם – וגם להביאם לקלפי ביום פקודה – ובכך איפשרו למפא"י כשלושים שנות שלטון ראשונות רצופות במדינת ישראל?

ייתכן שהתהליכים החמורים לעתידה של מפא“י התחילו להתרחש אז, ודווקא בעשירונים התחתונים, בקרב אלה שלא לקחו חלק בוויכוח אם נחוצה למפלגה “התחדשות” אידיאולוגית. בהם חלה כמין התבקעות שכבות ממושכת, איטית, תת-קרקעית – של התרחקות אמוציונאלית של בני עדות-המזרח, ובעיקר הדור החדש – ממפלגת ההמונים, אשר בעומד בראשה, דוד בן-גוריון, ה”אחד בדורו" – האמינו בשנותיה הראשונות של המדינה כבמשיח. התרחקות אשר ספק אם התחדשות אידיאולוגית ויתר דימוקראטיה פנימית במפא"י – היו יכולים לשנותה מן היסוד.

 

פרק ל"ב: 1963, בן-גוריון מתפטר ופותח במערכה פומבית    🔗

מיד לאחר התפטרותו ב-10 ביוני 1963, פתח בן-גוריון במערכה פומבית נגד מסקנות “ועדת השבעה” ודרש לחדש את הדיון בנושא. עד מהרה הפך המאבק שלו למאבק אישי נגד ראש-הממשלה לוי אשכול. הוא האשים אותו ב“מחדל ביטחוני” שלא פורש מעולם, וטען כי אין לאשכול התכונות הדרושות להיות ראש-ממשלה.

לא עבר זמן רב והקרע הפך לעובדה מרה – על אנשי ה“גוש” היה לבחור, כמו לפני הדחת לבון ב-1961 – בין הנאמנות להנהגת המפלגה – לאשכול ולחבריו בצמרת, גולדה, ספיר, ארן והאחרים, לבין הנאמנות המסורתית לבן-גוריון.

שרגא, כחברים מרכזיים אחרים, ניסה להשפיע על בן-גוריון, לפני ואחרי התפטרותו, שלא יחדש את העיסוק ב“פרשה”, אך לשווא. מצד שני, כאשר אשכול ניסה להביא לביטול הדחת לבון, התנגד לכך שרגא וניסה להשפיע גם עליו להרפות מהעניין ולא לגרום לזעזועים חדשים במפלגה.

*

בעמוד 874 ביומנו מסכם שרגא את הימים ההם: "ב-1963 פרש בן-גוריון מראשות הממשלה בגלל התנגשות חמורה עם ‘חירות’, ואיש מהמפלגה לא קם להגן עליו. כנראה שהיו עוד מיספר סיבות לפרישתו, כגון הוויכוח על המדענים הגרמנים במצרים, והפעילות בעניין זה. היו לו אז ויכוחים עם גולדה בנושא זה. ביום התפטרותו הופיעו מיספר חברי לשכת המפלגה לפני בן-גוריון וביקשו ממנו לבטל את התפטרותו, אך הדבר היה מאוחר. הדבר היחידי שהצלחנו היה שהוא נשאר בכנסת.

"למען ההיסטוריה ברצוני לחזור על מיספר דברים שכבר כתבתי. חושי, ישעיהו, גוברין ואני ישבנו עם בן-גוריון מיספר שעות והצלחנו לשכנעו להישאר כחבר-כנסת. ביום ההתפטרות התקיימה התייעצות של מיספר חברים מרכזיים בתנועה, היו בפגישה שרת, גולדה, אשכול, ספיר, משה דיין ועוד מיספר חברי לישכה. בשיחה שנמשכה שעתיים הועלו טענות קשות כנגד בן-גוריון. חלק מהחברים תבע לדרוש ממנו להישאר בממשלה.

"אני רוצה לחזור על משפט אחד, שנאמר אז על-ידי חבר חשוב, שהערצתי אותו, משה שרת, ‘אין להצטער על התפטרות בן-גוריון, היהדות בתפוצות מחכה לרגע הזה. גם בארץ חלק גדול מהעם מצפה לזה. אמנם עשה בן-גוריון רבות למען המדינה, אך בשנים האחרונות גרם בן-גוריון לזעזועים קשים בקירבנו.’

"משפט זה הכאיב לרבים מאיתנו, ואני הגבתי קשות ואמרתי שאני חולק על דברי שרת, ואני לא מסכים עם דבריו. לפני כשנה חזרתי מחוץ-לארץ, ואני יודע שבן-גוריון עדיין נערץ על יהדות התפוצות.

"הצעתי שחברי הלשכה יצאו אל בן-גוריון, לנסות ולהשפיע עליו לחזור בו. היחידי שלא הגיב על דברי שרת היה משה דיין, והוא גם היחידי שלא הלך איתנו לבן-גוריון, לבקשו לחזור.

"כעבור שעתים הופענו בבית אלישבע, במזכירות המפלגה, והודענו שהצלחנו לשכנע את בן-גוריון להישאר בכנסת. ההודעה התקבלה בסיפוק על-ידי החברים. חברים רבים לא הסתפקו בכך, והצטערו מאוד על כך שבן-גוריון פרש מראשות הממשלה.

"בישיבת המרכז נבחר לוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה, וזאת לאחר שבן-גוריון עצמו הציע אותו לתפקיד הזה. לאחר שאשכול נבחר לראשות הממשלה, הסתבכו העניינים בעניין הפרשה. בגלל סירובו של אשכול להביא את העניין לפני ועדת חקירה [משפטית]. טענתו של בן-גוריון היתה שוועדת שרים אינה יכולה לחקור עניין זה.

“היחסים בין אשכול לבן-גוריון הלכו והחריפו. בכל השנים האלה היו גולדה ואשכול וכל חברי הממשלה בדיעה אחת, זאת אומרת, נגד דעתו של בן-גוריון.”

*

במרס 1964 קרא אשכול לשרגא, ובשיחה בת שעתיים אמר לו שהחליט להעמיד תביעה אולטימאטיבית בנושא ביטול ההדחה, ואם המפלגה לא תסכים לדעתו, ייאלץ להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אשכול, לדברי שרגא ביומנו, ביסס את דרישתו על ארבעה מרכיבים:

א. הדבר מהווה עבורו עניין מצפוני, שכן הוא זה שהציע בזמנו להדיח את לבון.

ב. הדבר ימנע פילוג במפלגה ויביא לליכוד כל הכוחות לקראת העתיד.

ג. תוקף הדחה זו פג ממילא.

ד. ביטול ההדחה יקדם את נושא הקמת המערך, כלומר – איחוד תנועת הפועלים.

שרגא ענה לאשכול שלבון, שבמשך שלוש השנים שלאחר “הפרשה” לא הפסיק להשמיץ ולהרעיל את האווירה סביב המפלגה, וקרא לבוחרים להצביע נגד מפא"י בבחירות האחרונות לכנסת – אינו ראוי לייצג את המפלגה בשום מוסד.

על כל המגעים האלה כתב שרגא ביומנו בצורה מפורטת והביא ממנו בהרחבה בספרו האוטוביוגראפי. דומה כי משעה שהתמנה לחבר הלשכה, ולקח חלק בהתייעצויות התכופות של הפורום העליון במפלגה, הקפיד שרגא לרשום בהרחבה את ההיסטוריה המתרחשת יום-יום לנגד עיניו מקרוב, ולקח בזאת דוגמה ממורו ורבו בן-גוריון, שניהל כל השנים יומן מפורט של פעולותיו היומיות.

סיבה נוספת היא אולי העובדה, שבתקופה זו החלה ההתלבטות הקשה של שרגא, שהביאה לבסוף לירידת כוחו, ואולי חש צורך לתעד את הגירסה שלו על אודות פעילותו בתקופה שבסופה נותר בלא מלך וכמעט בלי ממלכה.

*

ביטול ההדחה היה חשוב לאשכול מסיבות אלה:

א. מצפונו וגם שכלו-הישר יסרו אותו כנראה על שלאחר שהדיח את לבון, למען רצות את בן-גוריון, לא רק שלא זכה להכרת-תודה מבן-גוריון אלא שעתה הוא מותקף ומושמץ על ידו כמי שמונע חקירת האמת ב“פרשה”, שכבר נמאסה על כולם.

ב. כיוון שהביטול היה בין התנאים של “אחדות העבודה” להקמת “מערך” עם מפא“י לקראת הבחירות הקרובות ב-1965. ה”מערך" היה הכרחי לאשכול כתריס נגד איום הפרישה של בן-גוריון ותומכיו במפלגה, איום שהיה תלוי מעל ראשו של אשכול וסיכן את אחיזתו בשלטון.

ג. יש להניח כי בעמדתו של אשכול לאיחוד תנועת הפועלים חברו יחד אצילותו הטבעית ואנושיותו, שאכן הביאו תקופה של רוגע ופיוס בעם לאחר הטלטלות הקשות שנגרמו בשלהי תקופת בן-גוריון, מאז “הפרשה”.

ד. ונוסף לכך חשבון פוליטי מפוכח האומר שאם תפרוש קבוצת לבון בטרם יוקם “מערך” – עלול אשכול להפסיד את שליטתו במפא“י לטובת חסידי ו”צעירי" בן-גוריון, שעדיין קיוו לראותו חוזר לראשות-הממשלה.

*

“בסופו-של-דבר גם אני הייתי נגד עמדתו הקיצונית וחסרת הפשרות של בן-גוריון,” אומר שרגא, “כיוון שראיתי שהיא מובילה לפילוג המפלגה. אילו בן-גוריון היה מוכן לקצה של פשרה – היה קל יותר ללחוץ גם על אשכול, שהיה אז במצב של התגוננות נואשת, כשגבו אל הקיר. היה צורך לאפשר לו להיות פחות מאויים, ואז היה סיכוי להפשיר את הקיפאון. אשכול ריכז סביבו, באותו זמן, אישים כמו ספיר, כדי שיתמכו בו ובמאבקו. הוא פחד מהמאבק הצפוי והעדיף להימנע ממנו. גם האנשים שלידו לא ששו לעניין. זיאמה ארן, למשל, פחד פחד-מוות מכל הנושא. בכלל, הוא ראה שחורות כל הזמן ונתפס לבהלה מכל צליל לא צפוי. אין ספק שלזיאמה לא היה זה דבר פשוט לצאת נגד בן-גוריון, שכן בין השניים שררו הערכה וחיבה רבה. כך שגם בעניין זה לא היתה יוזמה מכוונת להביא לסילוקו של בן-גוריון, אלא תגובה למצב שלא הותיר לאשכול ולתומכיו ברירה, חוץ מאשר יציאה לעימות חריף עם האיש.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 137).

*

אנשי ה“גוש” ריכזו מאמציהם בניסיונות לפשר בין העמדות הנוגדות. כניסת “אחדות העבודה” וכנגדה איום בפרישה של בן-גוריון ו“צעירין” – פירושה שלמרות שמתפטרים מדיין ומפרס, כוחה האלקטוראלי של המפלגה פוחת, ויש להתחלק בשלטון עם קבוצה אחרת של “צעירים”, זו שאבדה לה לאחר פרישתה של סיעה ב' – אלון, גלילי ובן-אהרון. דומה הדבר כאילו באים עכשיו “לבטל” את פירוק הפלמ“ח, שמפקדיו, ו”הקיבוץ המאוחד“, נוטרלו במשך כשש-עשרה שנה מלקחת חלק במפלגת השלטון, אם כי היו שותפים לקואליציות. מצד שני, אין ספק שכניסת “אחדות-העבודה” עתידה לחזק את כוחם של ההנהגה הוותיקה ושל ה”גוש" – כנגד “צעירי בן-גוריון”. אכן, דילמה לא קלה.

*

בראשית אפריל הודיע אשכול לחברים במרכז המפלגה שהוא עומד לכתוב מכתב אישי בנושא לבון, ומבקש את הסכמת החברים למכתב זה. הרוב התנגד למכתב, שעלול להתפרש כביטול ההדחה, וגם מי שתמך היתנה זאת בהסכמת בן-גוריון. כל אותו חודש היה אשכול נתון במצב-רוח קשה, והודיע כמה פעמים שיפרוש מן הממשלה אם החברים לא יתנו לו, לפחות, לפנות במכתב לקבוצת “מן היסוד”.

ב-29 לאפריל 1964, קיים אשכול, לפי הזמנת שרגא, פגישה עם מיספר חברים בולטים מה“גוש”, שבסופה הוסכם שאשכול ישלח מכתב אישי ופרטי לקבוצת “מן היסוד” ובו לא תהיה שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה. ארן וספיר תמכו בהצעה, אך לאחר יום התברר שפרופיסור רוטנשטרייך וחבריו מ“מן היסוד” אינם מקבלים נוסח זה והם עומדים לפרוש מהמפלגה אם לא תהיה פנייה ישירה ללבון.

למחרת, ה-30 לאפריל, הוזמנו לפנות-ערב שרגא ועוד חברים לאשכול, לפגישה ממושכת ביותר אשר בסופה נוסח מכתב חדש של אשכול, שהיה מופנה לפרופיסורים רוטנשטרייך ואריאלי בירושלים, לישראל ביטמן ביפעת, ליונה כסה ולפנחס לבון בתל-אביב, ולסופר עמוס עוז בחולדה, שבעודו עוסק בעבודת-יומו בקיבוץ הגיע אליו שליח עם המכתב המקורי, מכתב שכונה מאז בתולדות מפא"י בשם: “מכתב חולדה”. לבון, ממייסדי “גורדוניה” וממנהיגי “חבר הקבוצות” לשעבר, היה בשעתו שנים רבות חבר קבוצת חולדה.

במכתבו, הנושא את תאריך ה-1 במאי, אומר אשכול שהוא רואה בהחלטת ההדחה של מרכז מפא“י, שהתקבלה בפברואר 1961 – “היסטוריה”, וכי “להחלטה זו אין היום עוד משמעות כלשהי.” וכן: “פתוחה האפשרות לפניכם ולפני החברים הקרובים לכם לחזור לפעילות סדירה בתוך מפא”י ומוסדותיה, כחברים שווי-זכויות וחובות.”

אשכול, ספיר, ארן וגולדה הביאו בתחילת הישיבה נוסח מפורש יותר, המופנה ללבון, ואשר זכה להסכמת מקורבי לבון, רוטנשטרייך וכסה. ואילו בקר, ברקת, ישעיהו, שפירא, סורקיס, קרגמן, בש, זילברמן ונצר עמדו על קיום הסיכום הקודם עם אשכול, שלא תהיה במכתב שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה.

הוויכוח היה חריף מאוד ונמשך כמעט כל אותו לילה. אנשי ה“גוש”, רובם עדיין נאמני בן-גוריון, עמדו כאן בקרע הם ההנהגה החדשה של מפא"י, הנהגה ששיקוליה שוב לא היו להשתדל לרצות, בכל צעד מצעדיה, את בן-גוריון.

הרבה אחרי חצות, כאשר עמדו להתפזר ללא סיכום, הציע נמיר נוסח מכתב שיופנה לקבוצה של חברים, ובהם לבון.

ברגעים אלה יש להסתכל כמו בזכוכית מגדלת, שכן, הם מבטאים את הקושי בהמשך שמירת המגע היומיומי בין שרגא לבן-גוריון: “לו הייתי בשלב זה מביע התנגדות להצעת נמיר, ייתכן שהדבר היה גורר אחריו הבעת התנגדות גם מצד חברים נוספים.” כותב שרגא ביומנו. "כיוון שלא רציתי לקחת עליי את האחריות הכבדה של גרימת משבר ממשלתי ופילוג במפלגה, הסכמתי לראות את מכתבו של אשכול, לפי הצעת נמיר, כמכתב אישי בלבד הפונה לאנשים ולא לגוף הקרוי ‘מן היסוד’.

"אשכול טילטל אותנו לא מעט בעניין זה. הוא החליט החלטה נחושה על המכתב. היו חברים שהתנגדו. כל מיני אישים ומתווכים הודיעו בפירוש שאם אני לא אסכים, זה לא יילך. יש להם – כך אמרו – ביטחון בחושים של שרגא יותר מאשר בחושים של אשכול, כי לאשכול יש גם אינטרס: הוא חושב שהוא האיש שגרם להרבה עלבונות ללבון וזה על מצפונו. לבסוף הודעתי שאני מסכים.

"אשכול הציע שאני, נבון וישעיהו ניסע אל בן-גוריון, כדי להסביר לו את העניין. אמרתי: ‘אני לא לעניין הזה. לא במובן הנפשי ולא במובן הפיזי. לא אלך להסביר דבר שעשיתי אותו מתוך אונס-למעשה ומתוך חוסר ברירה.’

“בלית-ברירה נאלצתי להסכים למכתב שבניסוחו הסופי לא השתתפתי. עזבתי את הישיבה ב-3.30 לפנות-בוקר. נשארו עם אשכול ארבעה חברים – סורקיס, שפירא, קרגמן וישעיהו, לניסוח סופי של המכתב. בשעה 4.00 לפנות בוקר הביא לי שליח מיוחד את נוסח המכתב.”

*

דבורה היתה אז נחרצת בדעתה, לעומת שרגא, הן בתמיכתה בבן-גוריון והן בשלילתה המוחלטת את לבון. היא מספרת: “בימי פרשת לבון היה קרע ביני לבין שרגא. זיאמה העז להשפיע על שרגא שיחתום על דבר ששרגא היה נגדו: מכתב חולדה. זה דבר טראגי בינינו. הרגשתי שאני לא אוכל להביט על שרגא אחרי זה. צריכה היתה להיות אהבה גדולה כדי להתגבר על זה.”

דומה שדבורה הרגישה בחוש את עומק הקרע, השבר, שניבעה בשרגא באותו לילה. שרגא ניראה בעיניה כמעט כ“בוגד” בבן-גוריון. אך דבורה, מטבעה, נטתה יותר לקיצוניות. אחרי קצת יותר משנה היתה היא המתנגדת החריפה, מבין שניהם, לבן-גוריון, שפרש ממפא“י והקים את רפ”י, ואף לקחה חלק פעיל במאבק נגדו, בעוד אשר שרגא נשאר נאמן לו, כל ימיו (ואף הוזמן על-ידי בן-גוריון, יחד עם יהודית שמחוני ואריה סריג, להיות עימו בשעת הקראת צוואתו ולהוסיף חתימותיהם עליה כעדים).

*

הערכת-המצב, בעיתוני אותה תקופה, היתה שאשכול הצליח לפצל את חזית המתנגדים לפיוס עם לבון. החלו צצות שמועות גם על התפוררות ב“גוש”. סורקיס מכפר-סבא, פיינברג מפתח-תקווה, נמיר וסגנו רבינוביץ מתל-אביב, נטו אחרי אשכול. “הנאמנים”, תומכי בן-גוריון, האשימו את נצר כי הכזיב אותם פעמיים: פעם בנותנו סופית ידו לניסוח “מכתב חולדה”, ופעם כאשר תמך בהודעתו של אשכול בישיבת הלשכה ומזכירות מפא"י מיום ה-3 למאי, תוך סיכול הצעת “הנאמנים” שרצו לשלול באופן מפורש כל אסמכתא מפלגתית ממכתבו הפרטי של אשכול.

עמדתו של שרגא נצר היתה נושא למעקב צמוד בעיתונות והוא נחשב לדמות מרכזית בהתפתחויות הפנים-מפא"יות.

כותב נפתלי לביא: "אנשי ה’גוש' טוענים ששרגא נצר, בעל תחושת האחריות לשלום המפלגה, נלחץ אל הקיר תחת איומו של אשכול להתפטר. נצר ידע שבן-גוריון אינו מוכן לשוב לראשות הממשלה, והוא גם ידע שמועמד אחר [מאשכול] לא יציע איש בתנאים של היום. אנשי ‘הגוש’ טוענים שאשכול העריך מצב זה, ומשום כך הירשה לעצמו ללחוץ עד הסוף. אך אחרים אומרים שגם אשכול רואה את עצמו כנושא באחריות כבדה למדינה ולמפלגתו, ומשום כך לא היה מטיל אותן למערבולת ללא-מוצא בגלל פיוסה של קבוצת ‘מן היסוד’.

"מדוע אפוא ויתר שרגא נצר, הפיקח והמנוסה, על עמדתו הקודמת נגד ביטול ההדחה?

“אם לבחון את שרגא נצר לפי מסירותו המפלגתית, הרי אפשר להבין את הכרעתו למען צעדם של אשכול והצמרת הוותיקה, שלפי המשוער עוד ינהיגו את המפלגה בעשור הבא. מסתבר כי בתנאים החדשים, כאשר אשכול הוא ראש-הממשלה וספיר הוא שר האוצר, חייב גם נצר לשנות את כיוונו ולקבל מרותם בעניינים מסוימים שהם גורליים למפלגתו, אם רצונו לרכז גם בעתיד את עוצמת המנגנון ואת מצבור הקולות בידיו. ייתכן שבשעה שעמדה בפניו הכרעה זו, לא חזה את מידת הפגיעה בבן-גוריון.” (“הארץ”, 1964).

*

בלב כבד נסע שרגא ב-6 למאי לבקר את בן-גוריון בצריפו בשדה-בוקר. בדרכו הירהר באותם מקרים בהם היה חלוק בעבר על בן-גוריון באופן חריף: בהתארגנות סיעה ג' בשנים 1939–1943; בעימות עם תמיכתו של בן-גוריון בפרס ובדיין, ויכוח שהסתיים בהחלטה הפורמאלית על פירוק ה“גוש”, ב“כנס הכפר הירוק” ב-1958; בשלילת מועמדותו של שמעון פרס לראשות עיריית תל-אביב ב-1959; ולעומתם הפעמים בהן נמנה עם הבודדים שתמכו בבן-גוריון – כמו בנושא ההסכם עם ז’בוטינסקי בשנים 1934–1935 ובנושא ביטול זרם העובדים בחינוך.

עתה חשש פן ישתבשו הקשרים ביניהם עקב עמדתו של שרגא בנושא ‘מכתב חולדה’. ואולם שרגא נשאר איתן בדעתו. אילו המשיך להתעקש – היו נגרמים משבר ממשלתי ומשבר אמון. “היה לי חשוב למנוע זאת לטובת הציבור והמפלגה, לא פחות משהיה לי חשוב מאוד להישאר ביחסים קרובים עם בן-גוריון.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 63).

כלפי חוץ, בעיני העיתונות וחלק מהציבור באותה תקופה, יכולה היתה להצטייר עמדתו של שרגא ככוחנית וכאופורטוניסטית, כאילו הדבר החשוב ביותר בעיניו היה לתמרן את מהלכיו כך שלא יאבד את השפעתו במפלגה. ואילו בעיניו היתה זו הכרעה קשה, גורלית, שגרמה לו לסכן ידידות רבת-שנים, שנתנה ערך לחייו – ובלבד שלא יפגע בעקרונותיו-הוא, במה שנראה בעיניו כטובת המפלגה והמדינה.

לשמחתו לא הגיע הדבר לכדי ריב גלוי עם בן-גוריון. כשעתיים ישבו בצריף, שרגא הסביר את ההכרח שבהשתלשלות העניינים, בן-גוריון טען שמכתבו של אשכול מנוגד להחלטות הגורמים המוסמכים במפלגה, והתנבא שלמרות כל הפשרות שנעשו – קבוצת “מן היסוד” תמשיך להתקיים כסיעה ואנשיה לא יקבלו את מרות מוסדות המפלגה. לאחר סעודת-צהריים משותפת בחדר-האוכל של הקיבוץ, נפרד שרגא מבן-גוריון ברוח טובה.

*

בקיץ 1964 ביקרה גולדה אצל בן-גוריון בשדה-בוקר וביקשה אותו, בשם המפלגה, לחזור לפעילות פוליטית. באותה שיחה היא השתמשה, כלפי המפלגה, בביטוי “טמני-הול”, והזהירה כי היא תצא מן המפלגה בגלל היותה כזו, אם כך יימשכו פני הדברים.

“טמני-הול” היה מקום-מושבו של הוועד-הפועל של המפלגה הדימוקראטית בניו-יורק, ובתקופות מסוימות הפך שם-נרדף לשחיתות מפלגתית ופוליטית ול“בוסיזם”. משהעלתה אותו גולדה על סדר-היום הלאומי, כביטוי למנגנון נאמני בן-גוריון במפא"י, נעשה מטבע-לשן שגור בכל הארץ. בן-גוריון סיפר על פגישתו עם גולדה לשרגא ולעוד כמה מקורבים. תגובתו של שרגא היתה:

"אני, למען האמת, לא ידעתי מה זה ‘טמני-הול’. לכן פניתי אל בן-גוריון ואמרתי לו, שהוא מדבר על דברים בלתי מוכרים ובלתי מובנים לי. בן-גוריון ענה לי שגולדה והוא יודעים מה זה ‘טמני-הול’, ובעיניה של גולדה – אלה הם אנשי השלטון. הכוונה בדבריה היתה, למחות נגד השפעתם של אנשי שונים במפלגה – בעיקר התכוונה אליי ואל אבא חושי – אשר יצגו את כל קבוצות המפלגה במשך דור שלם ורכשו השפעה.

"דבריה עשו על בן-גוריון רושם קשה מאוד, והוא הזכיר אותם מתוך התרגשות רבה. קבוצת חברים שעבדה איתו כשלושים שנה מוכרזת כ’טמני-הול' והוא ראש הממשלה של אנשי תככים וזדון. אני לא פניתי מעולם אל כגולדה לשאול אותה אם ולמה אמרה את מה שאמרה. היא לא הכחישה את הדברים מעולם, למרות שפורסמו יותר מפעם אחת. רציתי גם לשמור על יחסים תקינים איתה ואף הערכתי את נכונותה לבוא אז אל בן-גוריון כדי לנסות לשכנעו.

“כששוחחנו לעיתים על אישיותה טענתי לא אחת, שיש לנו גולדה אחת, לכן הביקורת כלפיה צריכה להיות מאופקת. אולם נדמה לי שבמקרה זה היא שגתה בצורה קשה, גם בעמדתה וגם באופן התבטאויותיה.” (רשימות מפנקסי", עמ' 127–128).

 

פרק ל"ג: בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול    🔗

במשך כל אותו זמן לא ויתר אשכול על מהלכיו להקמת “מערך” עם “אחדות העבודה”, ובן-גוריון לא הירפה מתביעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית. חלק מאנשי ה“גוש” נחרדו מן האפשרות שיימצאו במפלגה אחת עם אנשי סיעה ב', יריביהם הקשים מלפני כעשרים שנה, ואילו בן-גוריון וחסידיו – בחוץ. לכן לא הירפו מלחציהם על אשכול לקבל לפחות חלק מתביעות בן-גוריון.

ב-30 באוקטובר 1964, הגיע שרגא לעימות קשה עם אשכול. הרקע: קבוצת “מן היסוד” עמדה על סף פרישה מן המפלגה, כפי שניבא בן-גוריון. שרגא, אף שצידד תחילה ב“מכתב חולדה”, לא היסס להתייצב עתה לימין בן-גוריון, ששלל את המכתב, זאת לאחר שהתברר כי אנשי “מן היסוד” ראו את המכתב בדיוק כפי שראה אותו בן-גוריון: מחווה פרטית של אשכול ועוד כמה חברים, ללא גושפנקה רשמית של מוסדות המפלגה. ה“קורבן” לא נרצה.

בניסיון של הרגע האחרון למנוע את פרישתם, החליט אשכול להביא לפני ישיבת מרכז מפא"י הצעה לאישור “מכתב חולדה”.

שרגא הגיב בחריפות: "אשכול ידידי, בימי ‘הפרשה’ ב-1960 נפגשתי איתך ועם עוד אנשים במלון ‘השרון’ בהרצליה, שם התאכסן אז בן-גוריון. לקראת סיומה של הפגישה, שנמשכה משעות הערב ועד לשלוש לפנות-בוקר, אמר בן-גוריון ששלושת החברים – אשכול, גולדה וארן, הורסים את המפלגה.

"גולדה הרגישה לא טוב מהדברים עד כדי כך שהתעלפה. ארן התרגש מאוד, ואתה, אשכול, אמרת אז לבן-גוריון: ‘אם שלושתנו הורסים את המפלגה, הרי חלקי בהרס הוא רק שליש.’

“כעת, לאחר ארבע שנים, אני, שרגא נצר, מודיע לך שאתה היחיד ההורס את המפלגה, בגלל קבוצת ‘מן היסוד’. אינך חי בעצמך ואינך נותן לנו לחיות. אתה הורס את חייך, את חיינו ואת חיי המפלגה ומזעזע בזאת את המדינה כולה. לכן, אני מבקש ממך לחדול מכך ולחזור ולהיות אותו אשכול אמיתי שהיית, כפי שהיכרנו אותך בחיי המדינה ובחיי המפלגה. אני מבקש ממך להניח לעניין פנחס לבון, ואם תומכיו רוצים לפרוש, שיעשו כרצונם. בשבילי הם חדלו להיות חברי מפלגה מזמן, בכך שהחרימו את הבחירות לכנסת החמישית ולמוסדות המפלגה ביולי השנה, ובכך שהם מוציאים עיתון ללא הסכמת המפלגה כדי להשמיץ את המפלגה, את מנהיגיה ואת עסקניה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 64).

שבוע לאחר מכן, בשבת ה-7 לנובמבר, בכנס בבית ליסין בתל-אביב, פרשה קבוצת “מן היסוד” מן המפלגה, כחצי שנה לאחר “מכתב חולדה”. במשך כל התקופה הזו עסק שרגא באינטנסיביות, יום ולילה, בפגישות שמטרתן היתה למצוא נוסחה שתפתור – את התעקשות “אחדות-העבודה” שלא לחתום על הסכם האיחוד עם מפא"י ללא קבוצת “מן היסוד”, את תביעת בן-גוריון להקמת ועדת-חקירה, ואת איום אשכול להתפטר אם אכן יוחלט על הקמת ועדה זו.

בחיי המפלגה היתה זו תקופה רבת-תהפוכות, ושרגא יזם ונקלע ונקרע בין קטבים בלתי-מתפשרים, והצעות-פשרה חדשות לבקרים. אבא חושי התחנן בפני אשכול: “בן-גוריון אמר למסור את זה לשופט. אז תמצא איזה שופט, שיהיה חירש, שיהיה אילם, רק שיהיה אפשר לשחרר כבר את בן-גוריון מן ה’קושמר' [הסיוט] הזה.”

בבוקר ה-11 בדצמבר 1964, יום שישי, התקיימה ישיבת לשכה בה הודיע אשכול, שלאור החלטת הסיעה בכנסת משלשום, ברוב של אחד, להקים ועדת חקירה לאירועי 1954 בלבד [“העסק-ביש”] – לא יוכל להמשיך בתפקידו.

כשעתיים לאחר-מכן התקיימה גם ישיבת מזכירות המפלגה. הפעם השתתף בה בן-גוריון, והודיע, שאם יוחלט רק על הקמת ועדת-חקירה לאירועי 1954, לפי המלצת שר-המשפטים, הוא יהיה מוכן לראות בכך סוף פסוק.

אותו יום, בשעות הצהריים, נתקבלה החלטה פורמאלית של מזכירות מפא“י להקים ועדת חקירה. אחר-הצהריים התקיימה, בלשכתו של אשכול במשרד-הביטחון, ישיבה בהשתתפות השר זלמן ארן ותשעה-עשר מראשי הסניפים הגדולים של המפלגה. שרגא נכח בכל הפגישות הללו. אשכול וארן הגיעו לסיכום לפיו תוקם ועדת חקירה לאירועי שנת 1954 אך ללא כל ספיחים של שנת 1960. הנוכחים, רובם אנשי ה”גוש", הרימו כוסית עם זיאמה ארן, וחגגו בלשכתו של אשכול: “גמרנו את ‘הפרשה’!”

“תגיד לשרגא שהוא נאיבי. הוא [אשכול] לא יקיים דבר כזה.” אמר בן-גוריון בטלפון לנבון, שבישר לו, מפי שרגא, על הסיכום שהושג.

בשמונה בערב צילצל שרגא לאשכול והציע להיפגש למחרת, שבת אחרי-הצהריים, יחד עם שלושה חברים כדי לנסח בכתב את הסיכום שהושג עימו בישיבה בלשכתו. אשכול הסכים, אך בשעה אחת-עשרה בלילה התקשר אשכול והודיע, שהחליט לבטל את כל הסיכומים שהושגו היום והוא מבקש לכנס באופן דחוף את ישיבת המרכז.

שרגא אמר לו שהוא עושה שגיאה גורלית, וצפה משבר ממשלתי ומפלגתי גם יחד. לימים התברר שהיתה זו כנראה עצתו של עו"ד יעקב סלומון, מחיפה, לאשכול, לחזור בו מההסכמה לוועדת-החקירה.

למחרת היום, 12 בדצמבר, שבת לפני-הצהריים, לאחר לילה שעבר עליו ועל דבורה ללא-שינה, מרוב דאגה למצב המפלגה, כבר נמצא שרגא בבאר-שבע. בן-גוריון היה עתיד לנאום שם באסיפה של עולי רומניה.

לאחר האסיפה ניגש אליו שרגא.

בן-גוריון, חמור-סבר: “אמרתי ליצחק [נבון] שאני לא מאמין, שאתה איש נאיבי. ירמו אותך. הוא [אשכול] מסוגל לרמות גם אותך.”

שרגא ניסה להרגיעו: “אתה יודע, מתקיימת הערב ישיבת מזכירות בירושלים. אני נוסע לשם, אפגש עם החברים ונראה מה ניתן לעשות.”

בן-גוריון: “גם אני בא.”

שרגא נדרך בדאגה. אם בן-גוריון יגיע, צפוי עימות חריף. הוא ניסה לשדלו: “מה יש לך לעשות שם? אתה קרוב יותר לשדה-בוקר.”

בן-גוריון השיב בחריפות: “אני נוסע לשדה-בוקר ומשם אני בא לירושלים.”

במוצאי השבת ההיא, בבית-אלישבע בירושלים, התקיימה ישיבה דראמאטית של מזכירות המפלגה והנהלת הסיעה בכנסת. בן-גוריון הגיע כרוח-סערה ובדבריו הודיע שאם אשכול לא יקים ועדת-חקירה, הוא לא יראה עוד את אשכול כנציגו בשלטון –

“אתה לא יכול להיות ראש-ממשלה! אתה לא מייצג אותי יותר!”

והוא הוסיף ואמר שיפנה לעם כדי להסביר את הצורך בוועדת-חקירה.

אשכול החוויר.

לדברי שרגא, זה היה שיאו של המשבר בין השניים.

“כולם ברחו כמו עכברים לאחר דברי בן-גוריון,” מספר סורקיס. “בן-גריון רתח. הוא לא סבל ממחלת לב. הוא – אכל לבבות של אחרים, לא שלו.” גם לשרגא, אומר סורקיס, לא היו כוח ועוז לגשת אל בן-גוריון לאחר אותו מעמד, וסורקיס, שנשאר יחידי עם בן-גוריון, שאל אותו:

“למה עשית את זה?”

ענה בן-גוריון: “למה הוא רימה אותי? אתם הבטחתם ביום שישי שתוקם ועדת-חקירה.”

דומה שאפילו ה“שרקצאך נישט” המפורסם של שרגא לא עזר ברגעים אלה. אולי התאים להם יותר ביטוי האזהרה: “זה מחשמל!” – ששרגא אימץ להגדרת כל דבר שנראה מסוכן (ומקורו – עבודות התיקון בבית, שמעודו לא עסק בהן).

*

ב-13 לדצמבר החליטו אנשי ה“גוש”" סורקיס, ברעם, ישעיהו, רבינוביץ, שפירא ונצר, בניגוד לרצונם של אשכול וחבריו, להגיש למרכז המפלגה הצעה המביעה אמון מלא בראש-הממשלה לוי אשכול ובממשלתו, במקבלת את הודעת ראש המשלה כי הסמכות להקמת ועדת-חקירה היא בידי הממשלה, והממליצה בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה להקים ועדת-חקירה לאירועי 1954 בלבד.

ישיבת המרכז, שהתקיימה אותו יום, הסתיימה באחת אחר-חצות, ללא הכרעה. זו פעם ראשונה בתולדות המפלגה שהצעה של ה“גוש” לא זכתה לרוב.

למחרת ה-14 בדצמבר, הודיע אשכול על התפטרותו, שגררה אחריה את התפטרות הממשלה. עד חדשות 8.30 בערב הכחיש “קול ישראל” את דבר ההתפטרות, זאת בלחצם של שרגא וחבריו, שניסו עד הרגע האחרון למצוא מוצא מן המשבר.

צעדו של אשכול חיזק את מעמדו. כל המחנות במפלגה התלכדו עתה סביבו והביאו לישיבת המרכז, ב-17 לדצמבר, החלטה, שהתקבלה פה-אחד: על אשכול להרכיב ממשלה בראשותו.

הצעה אחרת, שהמפלגה תבקש מבן-גוריון לחזור לראשות-הממשלה – לא עלתה כלל על הפרק. ואילו ההצעה הנפרדת של סורקיס, להמליץ בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה לחקור את אירועי שנת 1954, נדחתה על-ידי המרכז.

יותר ויותר התברר עתה שקבוצת ה“גוש”, התומכת בבן-גוריון או לפחות מנסה להתפשר עימו, מאבדת את אחיזתה ונדחפת להכרעה קשה ביותר – להתלכד סביב אשכול וההנהגה הוותיקה, או לתמוך בבן-גוריון עד כדי סכנת קרע ופילוג במפלגה.

הדילמה לא היתה של שרגא בלבד, אבל דומה שבו היתה מומחשת בצורה הקשה ביותר. אנשי ה“גוש”, חברים במפלגה – היו עתידים להתפלג זה לכאן – מפא“י, וזה לכאן – רפ”י. שרגא – יתפלג בתוכו.

אבל בינתיים, לאחר פרישת “מן היסוד”, חזר שרגא לתמיכה בעמדתו של בן-גוריון. ייתכן שבעומק-ליבו עדיין קיווה שבן-גוריון יסכים לחזור להנהגה, ש“הזקן” טרם מיצה את תפקידו בהיסטוריה, ואולם הערכת-מצב ריאלית ודאי הראתה לו שאין תחליף לאשכול.

*

כל העיניים היו נשואות עתה לוועידת המפלגה, שעמדה להתקיים ב-16 לפברואר

1. שרגא נקט עמדה ברורה. ב-7 לפברואר הודיע לברקת, מזכיר המפלגה, באופן כמעט-אולטימאטיבי:

“אם לא נגיע להסדר בין בן-גוריון לאשכול [בעניין הקמת ועדת-חקירה], הרי בשעת ההצבעה בוועידה אתמוך בעמדת בן-גוריון ואני בטוח שנגיע ל-800 מצביעים. אשכול חייב לדעת זאת ולהיות מוכן לתוצאות אלה. לא נפקיר את בן-גוריון! יש לו, לאשכול, שבוע ימים לערך עד הוועידה ועליו לחפש דרך.”

המפלגה רחשה פעילויות והתארגנויות של קבוצות שונות, אלה בעד אשכול ואלה בעד בן-גוריון. שרגא היה עסוק ראשו ורובו בגיוס תמיכה ל“כוח חדש”, שבראשו עמדו חושי, פיינרמן, יזרעאלי, אלמוגי, דיין, פרס והלל כהן, שלקחו על עצמם את תפקיד הארגון וההסברה לצירי הוועידה לקראת המאבק של בן-גוריון על “הפרשה”.

שני הנושאים שהסעירו את המפלגה לקראת הוועידה היו: שאלת ועדת-החקירה, והקמת המערך עם “אחדות העבודה”.

עמדת מצדדי אשכול: נגד, ובעד.

עמדת מצדדי בן-גוריון: בעד, ונגד.

חברי “הוועדה המכינה” של הוועידה ניסו, לשווא, שלא לכלול נושאים אלה בסדר-יומה.

*

כיצד נראתה עמדתו של שרגא בעיני תומכי אשכול?

לובה אליאב מספר כי בראשית שנת 1964, זמן לא רב לאחר התמנותו לראש-ממשלה, נוכח אשכול לדעת שרעה מול פניו, בתוך מפלגתו. הוא הבין ששרגא נצר, האיש החזק בבית המפלגה, לא יהיה איתו לימים הבאים, לקראת יום סגריר, אלא לצד בן-גוריון. על כן רצה אשכול לשתול אנשים נאמנים לו בלב מפא"י.

הוא הזעיק את לובה מאיראן, שם עסק בהקמת חבל קאזדין, שנהרס לימים ברעידת-אדמה, והציע לברקת, מזכיר המפלגה, למנות את לובה כראש מחלקת הארגון במפא"י במקום מיכה שביט, מנאמני נצר, ששימש כל אותה עת יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. נאמנותו של לובה לאשכול היתה ללא סייג, מאז היה יד-ימינו במשך שנים עת עבדו יחד בהקמת חבלי התיישבות.

לכאורה היו שביט ונצר באותו מעמד במפלגה, ואולם לא היה ספק בידי מי הכוח המכריע. עתה קרא אשכול לשרגא ואמר לו: “לובה יחליף את מיכה שביט. אל תדאג. הוא יהיה האיש שלך.”

אבל האמירה היתה שקופה מדי. שרגא “התעקש כמו פרד,” לדברי לובה. כל יחסו הלבבי ללובה כ“איש שלנו בבריה”מ," והוא ידע היטב מה לובה פעל שם – לא עמד לו ללובה הפעם. שרגא אמר דברים חריפים במעמד לובה, וכנראה גם יותר חריפים, שלא במעמדו.

“מה זה? לובה רוצה להיכנס למרכז המפלגה בתפקיד ראש מחלקת ארגון? – שיתחיל להיות מזכיר בסניף קטן ברמת-גן. עשר שנים. שילמד קודם את העבודה!”

לדברי לובה, אשכול איבד את סבלנותו והתפרץ לעבר שרגא: “כך אתה מדבר על לובה? אתה רוצה שאתן לך את הביוגראפיה של לובה? איפה הוא היה כל השנים?”

שרגא: “כן. אני רוצה. אם הוא רוצה ללכת למרכז המפלגה, שיילך קודם לזרנוגה גימ”ל, ילמד את העבודה בסניף, אחר-כך במחוז, אחר-כך יבוא למרכז. איך אתה שם אותו לראש מחלקת ארגון? הרי הוא עוד לא יודע איך נראה סניף?"

שרגא לא רצה בשום אופן את לובה לידו במרכז המפלגה, ולא מחוסר-הערכה כלפיו אלא חשש שאשכול מתכוון להשתלט על המפלגה, והדבר עלול להחליש את מחנה תומכי בן-גוריון. כשנה התעקש שרגא ולא הניח להכניס את לובה, שמשום-כך חזר בינתיים לאיראן.

*

לדברי חיים ישראלי, שהיה ראש-לשכתו של בן-גוריון כשר-הביטחון, והמשיך בתפקיד ראש-לשכתו של אשכול (שכיהן אותה תקופה גם כשר-הביטחון), אמר לו לובה, בטרם נכנס לשיחה עם אשכול באותו נושא, כדברים האלה:

“אני מתכוון לומר לאשכול שאם אני אהיה בראש מחלקת הארגון המפלגה – לא יהיו יותר דברים מתחת לשולחן. הכול יהיה גלוי, על השולחן!”

אמירה זו מסבירה, לדעת ישראלי, מדוע לא קיבל לובה את המינוי: לא בגלל התנגדות שרגא, אלא שאשכול “נבהל” כנראה מדברי לובה.

אצל שרגא זו לא היתה רק אמתלה, באמת האמין שממלאי תפקידים במפלגה צריכים ללמוד קודם את “העבודה השחורה” בסניפים ובמחוזות, ולא להיות מוצנחים ישר למרכז.

*

אשכול חזר והזעיק את לובה מאיראן חודשים אחדים לפני הוועידה, לעמוד, כאחד מראשי מחנהו, מול מחנה בן-גוריון במפלגה. לכאורה עדיין לא מוסדו המחנות, אך ידעו מי אנשי אשכול ומי אנשי בן-גוריון.

אנשי בן-גוריון היו רוב ה“צעירים”: דיין, פרס, בן-נתן, אלחנן ישי, יצחק נבון, אהוד אבריאל, טדי קולק. רוב ה“צעירים”, שהיו עם לובה בשנות החמישים בחוג “צעירי מפא”י" – הלכו עתה עם בן-גוריון. נוספו עליהם יוסף אלמוגי, “מלך” חיפה, הלל כהן – האיש החזק בסולל-בונה שהיה גם, ולא במקרה, גזבר המפלגה. חלק מצירי איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים, יוצאי עדות-המזרח בראשותו של מרדכי בן-פורת, וכמובן – שרגא נצר. באופן התחלתי היו למחנה בן-גוריון כוחות גדולים מאוד, גם כוכבים “צעירים” וגם מחזיקי עוצמה מפלגתית מן הוותיקים.

לעומתם, מחנה אשכול היה נראה, באופן התחלתי, די עלוב. מדור הוותיקים היו גולדה, ספיר, ארן ונמיר. ברקת, מזכיר המפלגה, היה נייטראלי. ומ“הצעירים” – אברהם עופר, אהרון ידלין, אשר ידלין, שולמית אלוני, דוד גולומב ולובה. המכנה המשותף ל“צעירי אשכול” אלה נוצר בעקבות “הפרשה”. לובה חשב, וכן האחרים, כשולמית אלוני, שהדרישה של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית היתה רק פוליטורה, ומאחוריה התחבא יצר חזק מאין-כמוהו – שהמוריש רוצה לקום על היורש, שהרי בן-גוריון הוא שמינה את אשכול: “אני הולך לשדה-בוקר ואתה תהיה ראש-הממשלה.”

לובה: “עניין ‘הפרשה’, לגבי בן-גוריון, היה כיסוי לרצון, קדום כקדמת ההיסטוריה האנושית, של המוריש לקום על היורש ולהורגו, כקנאת שאול בדוד. כבמחזה שקספירי. המוריש לא רוצה לראות את היורש בחיים, ובייחוד שהוא מצליח. ואשכול הצליח. בן-גוריון חשב שהמדינה תיפול עם אשכול, איש-הכספים, שאינו מנהיג-מטבעו. והנה אשכול מתקבל בהצלחה אצל ג’ונסון [נשיא ארה”ב], והמדינה אינה מתמוטטת. להיפך."

בין ה“צעירים” שהצטרפו לאשכול היו גם כמה פעילים מקרב מושבי העולים והמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בני טיפוחיו של אשכול עוד מימי היותו יושב-ראש המחלקה, כגון אהרון אוזן, בן-ציון חלפון, דוד קלדרון ואחרים.

לכאורה היו נצר וחבריו צריכים לתפוס בוועידה הזו את השלטון במפלגה. אך הדבר לא קרה, ולא במעט בזכות הכוח שהצטבר במחנה אשכול – מהעלייה החדשה, המחלקה להתיישבות, שכונות, קבוצה של יוצאי עדות-המזרח בראשות השרים שיטרית וששון, ובתל-אביב לקח אשכול את יהושע רבינוביץ אליו, ועימו חלק מה“גוש” ומקורביו – ורטמן, זילברברג, גרשוני, יצחק שפירא, ישעיהו ואחרים.

התחיל מאבק על הכול. לובה מצא עצמו בצד האחד, שרגא בצד השני. “מאבק מר מאוד. כל החסדים של עבודתי בברית-המועצות היו כלא היו.” הנושא פילג את דוד ה“צעירים” אך בעיקר קרע את דור העלייה השלישית, שהיה עד אז, למרות הכול, חבורה אחת. וחבורה זו, שהיתה מושתתת גם על קשרים חברתיים ותרבותיים ממושכים וחזקים – נקרעה עתה ממש לשניים. טראגדיה. לובה חש שהוא, ו“הצעירים”, משמשים רק בגדר “שחקני-מישנה”. הקרע נפרם בדור הקודם להם.

 

פרק ל“ד: הפילוג, שרגא נשאר במפא”י    🔗

כל אותו שבוע שקדם לכינוס הוועידה היה שרגא, לדבריו, היחיד למעשה שנשאר במרכז, “כדי לדאוג שההתייעצויות תתקיימנה בצורה גלויה ולא במחתרת.” בתוך כך הזמין אליו חברים שונים, וביקש מכולם שירגיעו את הציבור ויימנעו מפילוגים.

ביום פתיחת הוועידה ניסה שרגא מאמץ אחרון למנוע קרע: “חיפשתי כל דרך אפשרית כדי לקרב את הרחוקים. עשיתי מעשה שאולי אינו נחשב לשיא הממלכתיות. לערב את הנשיא בעניין מפלגתי פנימי. אבל חשבתי שהדבר רצוי, כיוון שהמדובר הוא בהנהגת המדינה והנשיא עצמו הרי נבחר בסופו של דבר מתוך המפלגה. זלמן שז”ר הסכים לשבת עם החברים. ידעתי שהעניין כבר אינו בידי אשכול, אפילו ירצה בכך. בן-גוריון בא רק מתוך כבוד להרכב, כדי שלא יגידו… מה שהיה על ראשי, בלשונו, זה דבר אחר!"

בחדרו, שבמלון “שרתון”, זימן נשיא המדינה זלמן שז"ר, שירד ובא במיוחד מירושלים לערב הפתיחה, את בן-גוריון, אשכול, ברקת, בקר, ישעיהו, אבא חושי וכמובן שרגא נצר. הנשיא פתח וביקש להפסיק את הוויכוחים על “הפרשה” ולעשות מאמץ משותף לליכוד התנועה. בן-גוריון חזר על עמדתו כי כל עוד לא תוקם ועדת-חקירה לא יהיה שקט במדינה. אשכול חזר גם הוא על טענותיו נגד הקמתה. שרגא אמר:

“תסלחו לי אם אגיד את דבריי מתוך התרגשות, כי עוברים עליי ימים קשים. רק לפני חצי שנה, ביולי, ריכזנו מאתיים אלף חברי מפלגה, הגיעו למפלגתנו כוחות צעירים, אנשי רוח ועבודה, המפלגה היתה מלוכדת ומאוחדת. לא כל חברינו בצמרת האמינו באפשרות זאת ובמיוחד התווכחה על כך איתי גולדה. המפלגה היתה מאוחדת ועדיין היא כזאת. ואולם, הסכסוכים בצמרת והוויכוחים הפומביים בחודשים האחרונים גורמים לזעזוע קשה במפלגה. במשך החודש האחרון השתדלתי לתווך בין אשכול לבן-גוריון בעניין ‘הפרשה’. נכשלתי בתפקיד זה. אנו מגיעים לוועידת המפלגה מפולגים לשני מחנות. אני מודה לנשיא שהזמין אותנו ביום גורלי זה, על-מנת לחפש דרך לשמור על שלימות המפלגה. אני מצידי מודיע, שאעשה הכול כדי שהועידה תעבור בשלום. אולם, המאמצים שלי לבדם לא יספיקו. ראשי המדברים בוועידה חייבים לדבר במתינות ולהימנע מפגיעות אישיות. אם נעבור בשלום את הוועידה, הרי מיד אחריה נצטרך ליישר את ההדורים ולהכין את המפלגה לקראת מאבקיה החיצוניים.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 78).

בדברי שרגא, האופטימי מטבעו, הורגש ייאוש. הוא ידע היטב שאם אין מגיעים להידברות מוקדמת, אין זה משנה מי משני המחנות ינצח – בכל מקרה המפלגה תפסיד.

*

על שרגא, שהיה ידוע בכוחו הרב לנווט הצבעות, סופרה בשעתו הבדיחה:

ספיר, דיין, אבן ונצר שטים בספינה. לפתע מתחוללת סערה ורב-החובל מודיע לארבעה כי כדי למנוע טביעה, על שלושה מהם לקפוץ למים.

“אני מוכרח להישאר,” אומר ספיר, “כי בידי מופקד כל הכסף של המדינה.”

“ובידי מופקד ביטחון האזרחים,” אומר דיין, “לכן אני חייב להישאר.”

“במטותא מכם, עמיתיי, רק אני יכול לדבר עם ראשי מדינות בשפתם,” מנמק אבן.

רק שרגא נצר שותק.

“מה אתה שותק?” שואלים אותו השלושה.

“צריך לערוך הצבעה.” אומר שרגא.

לאחר דיונים מחליטים הארבעה לערוך הצבעה חשאית. התוצאה – שישה קולות לטובת שרגא.

גם שרגא עצמו ידע להתבדח בנושא. כאשר הכין רשימת מועמדים לאחת מוועידות המפלגה, העיר לו מישהו שיש בה ארבעה שמות מעל למיכסה. שרגא ענה לו:

“אתה תראה שכאשר אקרא את כל הרשימה, ואוסיף ארבעה, איש לא ישים לב לכך.”

וכך היה.

אך הפעם, גם שרגא לא הושיע. הוועידה היתה אמורה להיפתח בתל-אביב ב-16 לפברואר 1965, בשש בערב, ולהימשך שלושה ימים. לקראת השעה שש, קהל אלפי צירים כבר מילא את היכל התרבות – ובן-גוריון איננו. פניות טלפוניות חוזרות ונשנות אליו, מאולם הוועידה, לא הועילו.

שרגא, יחד עם אלחנן ישי ופולה, הצליחו לבסוף להביא את ה“זקן”, שטען כל אותו זמן שהוא עסוק בכתיבה ואינו יכול להפסיקה. בן-גוריון נכנס באיחור ותפס מקומו ליד נשיא-המדינה, כשהקהל עומד ומריע לו. שרגא התיישב לצידם של ארן ואלמוגי, ליד שולחן הנשיאות.

בניגוד לרצונה של “הוועדה המכינה”, דנו רוב הדוברים בוועידה, יום אחרי יום, דווקא בשאלות “הפרשה” והקמת ה“מערך”. מאחורי הקלעים עסקו “מושכי חוטים” חדשים, עופר, ורטמן, זילברברג, גרשוני ואחרים, חלקם אנשי ה“גוש”, בגיוס תמיכה לאשכול – בדרכי שיכנוע דומות לאלו של שרגא נצר, והם משכו הפעם, כנראה, בכוח רב יותר מזה של שרגא.

*

בליל ה-15 לפברואר ישב שרגא בחדר הוועדה המתמדת יחד עם דיין, נבון, אלמוגי, חושי וסורקיס. לפתע הגיעה הידיעה שבן-גוריון עזב בכעס את הוועידה באמצע נאומה של גולדה, אשר תקפה בחריפות את עמדתו בחקירת “הפרשה”. שרגא ומקורבים אחרים הלכו מיד לביתו שבשדרות הקרן-הקיימת. זה היה כבר אחרי-חצות. קודם כל היה צריך לשכנע את פולה שתיתן להם להיכנס וזו היתה בדרך-כלל משימה לא קלה. לאחר שהתגברו על פולה, מצאו את בן-גוריון בחדרו יושב בפיג’מה ומדבר אל עצמו:

“מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? אישה כל-כך חשובה, שעושה דברים חשובים – מניין הרשע הזה?”

כאן הפסיק. לדעת שרגא, כנראה חשש להכפיש את שמה ודמותה יותר מדי, והתחיל, במקום זאת, לחפש כל מיני נימוקים שונים ומשונים להתנהגותה –

“אולי היתה לה ילדות קשה?”

בן-גוריון שקל להחזיר את פנקס-החבר שלו למפלגה. שרגא ומקורביו מנעו זאת ממנו, אך בינו לבין גולדה נוצר קרע אישי.

מספר שרגא על המשכו של אותו לילה בחדרו של בן-גוריון:

"ישבנו רותחים מכעס כשלושת רבעי שעה, והוא השתדל להבליג ולהירגע. הוא היה עצור מאוד ומאופק, אבל ארשת פניו היתה שונה מכל מה שראיתי אצלו אי-פעם. רק סמוך למותו ראיתי אצלו הבעת-פנים דומה…

“אני אישית הרגשתי נורא באותו לילה, משום שהיה לי חלק נכבד במסע השכנוע שהביא לבואו משדה-בוקר לוועידה. היה ברור לי שהוא יפרוש מהחבורה הזאת, וכך אמנם קרה.” (“רשימות מפנקסי”, עמ' 111–112).

*

משה שרת, למרות מחלתו הקשה, הובא לוועידה על כיסא-גלגלים, ובחלקו השני של נאומו אמר דברים קשים בגנותו של בן-גוריון. גולדה נשקה לראשו, בתום דבריו.

“מה זה היה צריך לסמל? מידה של הערכה לשרת, או כעס ושיטנה על בן-גוריון?!” – כתב על כך שרגא ביומנו.

שרגא החמיץ חלק מן הנאומים הדראמאטיים כי היה עסוק בישיבותיה הסוערות של הוועדה המתמדת. יחד עם סורקיס ונבון ניסח את הצעת-ההחלטה של מחנה בן-גוריון, שאותה הביא דיין בפני הוועידה. על פי הצעה זו, הוועידה מזדהה עקרונית עם עמדתו היסודית של בן-גוריון, שהפורום הנכון לבירור נושא “הפרשה” הינו מוסדות ממלכתיים-משפטיים, וכן מקבלת לתשומת-ליבה את עמדת מרכז המפלגה לפיה חברי הממשלה פועלים ומחליטים בנושא זה לפי הכרתם.

שרגא דאג להחזיר את בן-גוריון לוועידה, להשיב למקטרגיו, ואף ליווה אותו להצביע בקלפי, בללי ההצבעות.

לאחר ההצבעה התברר כי רק כ-40% תמכו בהצעת-ההחלטה (ששרגא, שתמך באיחוד וב“מערך”, אך לא בפשרה על חשבון בן-גוריון – היה שותף לה). ואילו שיעור המתנגדים לה היה כ-60%, רוב הצירים בוועידה, רוב שגם תמך בהקמת “מערך” עם אחדות-העבודה.

שרגא נותר במחנה המיעוט. הוא הכריז שתוצאות ההצבעה הן “תמיכה מוסרית” בבן-גוריון, לאחר חודשים בהם הושמץ בעיתונות ובאסיפות מפלגתיות, וכי הרוב שזכה בו אשכול בא משום שרבים מהתומכים בו פשוט רצו למנוע משבר ממשלתי נוסף.

סמלית למעמדו של שרגא היא העובדה כי ביומה האחרון של הוועידה נבחר לתפקיד יושב-ראש ועדת המינויים, כלומר, היה מקובל על כל המחנות. תפקיד הוועידה היה להרכיב את רשימת חברי מרכז המפלגה, שהובאה לאישור במהלך הוועידה עצמה. לאחר מכן השתתף, כיושב-ראש ועדת המינויים, בפורום שעליו הוטל להרכיב את רשימת חברי מזכירות המפלגה, ובו לקחו חלק בקר, נמיר, ישעיהו, פרס ויצחק שפירא. המאבק היה קשה ונמשך כחודש לאחר תום הוועידה.

שרגא, בתמרון של “מלחמת מאסף”, התנגד להרכיב את המזכירות לפי תוצאות ההצבעה בוועידה בנושא “הפרשה”, ועמד על כך שהבחירה תהיה אישית, לפי הנוהג שהיה מקובל בעבר. בדרך זו קיווה לנטרל את המהפך, שיצרו יחסי הכוחות החדשים בין המחנות בוועידה.

לתימהונו גילה שגם עמיתיו ל“גוש”, נמיר, שפירא וישעיהו, מצביעים עם עמדת הרוב ודורשים שהמזכירות תורכב לפי תוצאות ההצבעה בוועידה. ההכרעה הועברה לבסוף לידי אשכול. שרגא מצא עצמו שוב במיעוט, יחד עם פרס.

*

“הספירה של תוצאות ההצבעה בוועידה הסתיימה באחת בלילה,” מספר לובה אליאב. “תומכי אשכול צהלו, תומכי בן-גוריון הלכו חפויי ראש. זו היתה מלחמה קשה מאוד. שרגא היה בה ‘פייטר’. אם התוצאות היו הפוכות, תומכי בן-גוריון לא היו מרחמים על מתנגדיהם. ייתכן שזה היה סוף דרכם של אשכול ומחנהו, שהיו יורדים מעל במת ההיסטוריה של ישראל.”

ב-6.30 בבוקר שלאחרי הוועידה, התייצב לובה בבית המפלגה, ברחוב הירקון 110. הוא נכנס לחדרו של ראש מחלקת הארגון דאז, מיכה שביט, הוריד את השלט הנושא את שמו, קבע במקומו שלט חדש: “אריה לובה אליאב” – וישב שם כשהוא קובע “עובדה בשטח”. לובה עשה זאת על דעת חבריו במחנה אשכול.

בשעה 7.00 הופיע כדרכו שרגא נצר. למרות עייפותו לאחר שלושת ימי הוועידה וליל ההצבעות שחתם אותה.

“מה אתה עושה פה?” שואל שרגא את לובה.

“שרגא, יש תוצאות של ההצבעה בוועידה. אני לא צריך לספר לך. ועכשיו אני ראש מחלקת הארגון.”

שרגא קיבל זאת באופן קשה, למרות שלא הרים קולו. מיכה שביט היה איש “שלו”. לובה נעשה מאז לראש מחלקת הארגון של מפא"י, אבל הפילוג כבר עמד על הסף. עם זאת, לימים למדו שרגא ולובה לעבוד יחד ולחזור לידידות הנושנה ולהערכה ההדדית ששררה ביניהם.

*

לאחר שנקבעה המזכירות החדשה של המפלגה נסע שרגא לבן-גוריון, לשדה-בוקר, ושמע ממנו כי לא ישתתף בפעילות המוסדות שאליהם נבחר ולא ייקח חלק בחיים הפוליטיים כל עוד אשכול לא יסכים לוועדת-חקירה בקשר לאותו עיוות-דין. הוא גם שלל את הרכבת מוסדות המפלגה שלא על בסיס אישי אלא לפי תוצאות ההצבעה בוועידה.

היחסים בין בן-גוריון לאשכול החריפו והלכו. בשלב מסויים צץ בשרגא רעיון: להעמיד את בן-גוריון בראש רשימת מועמדי מפא"י לבחירות הקרובות, העומדות להיערך בספטמבר 1965. בן-גוריון לא הסכים למהלך, אך שרגא, שסבר כי בן-גוריון יהיה מוכן להופיע כמועמד לראשות הממשלה, העלה את ההצעה במרכז.

רק 103 חברים הצביעו עבור הצעה. הרוב חשב אחרת וקבע שאשכול יהיה המועמד. שרגא קיבל את ההכרעה. לא היה לו מועמד אחר, והוא עשה כל הזמן מאמצים נואשים להגיע לאיזון בין נציגי כל חלקי המפלגה ברשימה לכנסת, בממשלה, במזכירות ובלשכה, לפשר בין המחנות ולמנוע את פרישת בן-גוריון ותומכיו מהמפלגה.

בפגישה של דבורה ושרגא עם בן-גוריון ופולה בביתם, ב-26 ביוני, הבהירה דבורה לבן-גוריון, בתשובה לשאלתו: “לא אופיע בשום רשימה נפרדת, כי אני מתנגדת לפילוג.”

את שרגא לא שאל בן-גוריון לדעתו, כי ידע היטב את התנגדותו לכל פרישה ופילוג במפלגה.

לאחר ימים אחדים, ב-6 ביולי, התייצבה משלחת מזכירות המפלגה בביתו של בן-גוריון בתל-אביב. בסיום הפגישה פנה שרגא לבן-גוריון בקריאה אישית:

“אתה יודע את קשרינו האמיצים במשך עשרות שנים ואת העובדה שלמרות זאת, עוד לפני חודשיים הודעתי לך, בנוכחות פרס, שלא אלך איתך לרשימה נפרדת. תמיד הערכתי את עקשנותך, שכן תכונה זו היא שהביאה להקמת המדינה, לחיזוק ציבור הפועלים, להקמת צה”ל ולעוד הרבה מפעלים חשובים. אבל הפעם, עקשנותך להקמת רשימה נפרדת גורמת לפילוג המפלגה ולפרישת טובי החברים משורות המפלגה, וללא ספק יביא דבר זה נזק למדינה, לציבור הפועלים, לך ולכל החברים גם יחד. לכן טובה שעת אחת קודם להידברות, כאשר אנחנו כולנו עדיין נמצאים במפלגה אחת. הייתי ונשארתי בין אלה אשר תובעים מאשכול למצוא נוסחה גואלת לבעייה האומללה, אשר זיעזעה את המדינה."

*

רפ“י – רשימת פועלי ישראל, בהנהגת בן-גוריון, קמה בקיץ 1965, שבועות לא רבים לפני הבחירות, והלכה באופן נפרד לבחירות לכנסת, להסתדרות ולעיריות. מאמציהם של אישים במפלגה, שכונו בשם “קבוצת חושי-נצר”, למנוע את הפילוג, לא נשאו פרי. מפא”י הלכה לבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בספטמבר 1965, לראשונה במסגרת “המערך הזוגי” יחד עם אחדות-העבודה, כשאת מערכת הבחירות מנהלים ספיר ואלון.

לדעת מרדכי בן-פורת, שהלך עם רפ"י, אילו חושי ונצר היו באים בזמן הנכון לבן-גוריון, לדיין ולפרס, לומר להם בפירוש שלא יילכו איתם עד הסוף, ואילו מצד שני היו כן מאיימים בפרישה כלפי גולדה ואשכול – אולי הפילוג היה נמנע.

*

בשבועות הלוהטים שבטרם הקמת רפ“י, והבחירות, בקיץ החם של שנת 1965, בחודש אוגוסט – עד כמה שהדבר ניראה כבל-ייאמן ממרחק השנים – ערכה המפלגה משפט פנימי, אך פומבי, לבן-גוריון, במטרה להוציאו ממפא”י, זאת למרות שכבר הודיע על פרישתו.

בפסק-הדין, שניתן ב-2 לספטמבר, נקבע שבן-גוריון אינו משתייך עוד למפא"י.

המשפט השביע את שרגא מרורים. הוא פעל אצל אשכול להפסיקו. קיבל, לדבריו, את תמיכתו. בא בריב עם התובע, יעקב שמשון שפירא, ולא דיבר עימו שנה תמימה. כמו כן השתדל שפסק-הדין יהיה מתון ככל האפשר, כדי שלא לחדד את היחסים עוד יותר.

לאחר הפילוג, כשהמשיך בן-גוריון במאבקו בנושא “הפרשה”, ביקש השר יגאל אלון להגיש נגדו תלונה במשטרה, על שימוש בחומר ביטחוני חסוי. ושוב הזדעק שרגא. שבת שלימה צילצל, כל חצי שעה, לביתו של ראש-הממשלה בירושלים, ומרים היתה דוחה אותו: “אשכול באמבטיה.” – “אשכול ישן.” – עד שהשיג אותו.

לאחר ימים אחדים התפרסם בעיתונים: “אשכול נזף באלון על תביעתו לחקור במשטרה את בן-גוריון.”

*

כיצד השפיעה על שרגא הידיעה שבן-גוריון פורש ומקים רשימה נפרדת, למרות שהוא יודע ששרגא, וגם דבורה, ועוד חברים, מאנשיו הנאמנים והקרובים ביותר – אינם הולכים אחריו?

“אני חושב עצמי כחניכו של בן-גוריון ועל ברכיו התחנכתי על קדושת איחוד המפלגה, לא במחשבה ולא במעשה לא פרשתי מהמפלגה. באי-פרישתי הייתי בעצם תלמיד נאמן של בן-גוריון, בעוד הוא זה שסטה מהדרך בה חינך.” כותב שרגא ביומנו. הוא האמין כי “עם ישראל לא יכול בלי בן-גוריון.” לכן גלילי, ראש המטה הארצי של ה“הגנה” בשעתו, ושרת, ראש-הממשלה בשעתו – הסכימו לפרוש. הם הכירו בחשיבותו של בן-גוריון, למרות יריבותם המרה עימו. עתה העריך שרגא בוודאות שבן-גוריון עתיד להיכשל בבחירות, להכשיל את המפלגה ומתוך כך גם את המדינה, ובסופו-של-דבר המפלגה עלולה לאבד גם את בן-גוריון וגם את השלטון.

*

שרגא ממשיך ומספר על שיחה קצרה, באקראי, שהיתה לו עם בן-גוריון בעודם במעלית, בבית הוועד-הפועל, ב-10 לספטמבר:

בן-גוריון: “סופך יהיה כסופו של דב יוסף.”

(שר-המשפטים דב יוסף, מתומכי בן-גוריון שנשארו במפא"י, הודח מאחד המקומות הראשונים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת אל תחתית הרשימה, וזאת בהיותו בחוץ-לארץ).

שרגא:" אינני שר ואין לי כל תפקיד ציבורי בשכר ולכן אינני מודאג אישית ממצב כזה."

בן-גוריון: “אני יודע שאין לך עניין אישי, כי אתה תמיד רוצה בטובת המפלגה, אבל הסוף יהיה שגם בך יפגעו.”

בהמשך דבריו שאל בן-גוריון: “מה דעתך על בנך, משה, המופיע איתנו ברשימה?”

שרגא: “משה בחור טוב ואינני יודע מה הוא יאמר עליי.”

בן-גוריון: “לפי דעתי הוא יאמר עליך אותו הדבר, וגם לי אין טענות אליך על הישארותך במפלגה. אני יודע עברך ופעולתך במפלגה וידעתי מראש שלא תעזוב המפלגה.”

שרגא: “משה עשה לי בדיוק מה שאני עשיתי בזמנו לאבי, כי חלקתי על דעתו. אבי היה איש דתי קיצוני ולי היו השקפות חופשיות בענייני דת. הוא היה אנטי-ציוני, ואני ציוני נלהב. מה שלום פולה? מסור לה דרישת-שלום ממני.”

בן-גוריון השיב על השאלה האחרונה וביקש משרגא למסור דרישת-שלום לדבורה.

לאחר זמן המשיכו דבורה ושרגא לבקרו בהזדמנויות שונות ושמרו על קשר אישי ורצוף עימו ועם בני-משפחתו עד סוף חייו.

*

משה נצר הלך אחר בן-גוריון והיה ממקימי רפ"י.

בינואר 1973, בשנת חייו האחרונה של בן-גוריון, נערכה מסיבה למלאת שבעים וחמש שנים לשרגא, במועדון “יחדיו” בתל-אביב, בהשתתפות בן-גוריון.

באריכות, בהומור ובחום בירכו את שרגא ידידים שחלקם היו בשעתם במחנות מנוגדים – רבינוביץ, ספיר, פרס, אלמוגי, ישעיהו ואהרון ידלין. אווירה חגיגית, נשכחו חשבונות העבר. שרגא, מלווה בדבורה, משה, רינה ועימם חברים ובני-משפחה, ענה למברכיו.

רק בן-גוריון הישיש לא שכח. הוא קיצר דבריו והדגיש, בין השאר, שהחג הוא: “קודם כל לא רק של שרגא, אפילו לא של שרגא ואשתו. זכיתי לראות שני אלה ברוסיה, לפני איזה חמישים שנה. והילד, היחיד שהיה אז… אז לא ידעתי אותו. [- - -]. והוא גדל פה. ולא רק שניהם יכולים להתגאות בו, גם אני, שאינני אביו וגם לא אימא שלו, מתגאה בבן שכזה.”

 

פרק ל"ה: “שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים”    🔗

גם לאחר הפילוג שמר שרגא כל הזמן על קשר עם אנשי רפ“י, ובייחוד עם שמעון פרס, איתו היה גם מטכס עצה כיצד להביא לאיחוד. פרס אומר שעל שרגא לא כעסו ברפ”י, כי מראש הודיע שלא יילך איתם. כעסו על חושי, למשל, משום שנתן להבין כל הזמן, שכן יילך.

במצב דומה לשל שרגא היו כמה וכמה אישים במפא“י, ופרס, לדבריו, נתן להם להבין, מההתחלה, שהפילוג הוא זמני. גם בן-גוריון קרא לרפ”י – רשימה, לא מפלגה. מבחינת פרס, ההתלהבות עם הקמת רפ“י היתה אמנם רבה, אבל בסופו של דבר מצא עצמו לבד. כל אחד הלך לעסקיו. בן-גוריון, הסתגר רותח וזועם בשדה-בוקר, וכל מבוקשו שאשכול יילך. דיין – רצה לחזור לצבא. אלמוגי – “כאב בטן”, קולק – ירושלים, ואילו פרס – נשאר עם “חובות” רפ”י. לכן, משעה שהיה אפשר להגיע לכך שדיין יהיה לשר-הביטחון, בשלו התנאים לאיחוד.

שרגא זוקף, במידה מסוימת גם לזכותו ולזכות נאומה התקיף והנרגש של דבורה, את החלטת מזכירות המפלגה, מיום ה-1 ליוני 1967, להפריד בין תיק הביטחון ותיק ראשות הממשלה, ולמנות את משה דיין לשר-הביטחון.

בימי ההמתנה, שקדמו למלחמת ששת הימים, הודיע פרס לשרגא שרפ“י מוכנה להתאחד עם מפא”י ללא תנאים מוקדמים לבד מהתנאי של הקמת ממשלת ליכוד לאומי ומינוי דיין כשר-הביטחון. גולדה, מזכירת המפלגה, התייצבה בראש המאבק נגד הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא האמינה בניצחון מוחץ במלחמה העתידה לפרוץ ואמרה ש“לא צריך לחלק עימם [רפ”י] את הניצחון."

בעיתונות ובציבור התנהלה מערכה אישית חריפה ביותר נגדה. ליד בית מרכז מפא“י בתל-אביב הפגינה למען דיין קבוצת נשים, שאשכול הגדירה לימים כ”נשי וינדזור העליזות“. בחמת-זעם הגיבה גולדה נגד חבריה במפא”י, שפנו, לדעתה, לכיוון הרוחות המנשבות ברחוב והשאירוה כמעט בודדה במערכה, לצידו של אשכול, בבקשם להוציא מידיו את תיק הביטחון. וכשהתברר לה שאין ברירה, תמכה בהצעה למנות את יגאל אלון, יוצא אחדות-העבודה, לתפקיד שר-הביטחון.

שרגא, מצידו, שוחח עם גולדה, והצליח להביא למיפגש ראשון בין ראשי מפא“י: גולדה, ברקת והוא-עצמו, לבין ראשי רפ”י: פרס, אלמוגי ונבון. מיפגשים נוספים, והשפעת ספיר, הביאו לבסוף להחלטת הרוב המכריע של חברי המזכירות בעד מינוי דיין (בהם רוב חברי ה“גוש” לשעבר, ששנים רבות היו מתנגדיו המושבעים של דיין). פרס מעיד אף הוא שלשרגא היה חלק בגיוס רוב במוסדות המפלגה לתביעה להחליף את אשכול כשר-הביטחון, ושלא לתת את התפקיד לאלון אלא להשאירו פנוי לדיין.

המעגל כאילו נסגר. “צעירי מפא”י" תפסו את מקומם הראוי להם על במת ההנהגה הלאומית. הם, ולא יוצאי סיעה ב' והקיבוץ המאוחד. כזכור היה גימגומו של אשכול, בנאום חי ששודר לאומה בימי ההמתנה – אחד הגורמים לפאניקה הציבורית שהעלתה את דיין, כאילו בלעדי גיבור מלחמת סיני של 1956, צפויה ישראל למפלה נוראה. גולדה, המתנגדת העיקרית לדיין, שסברה כי עם ישראל יכול לנצח במלחמה בלעדיו, ירדה לימים אף היא מעל במת ההיסטוריה דווקא לאחר שסמכה על החריזמה של דיין באוקטובר 1973.

אחרי גולדה שוב לא נותר מנהיג מהמשמרת הוותיקה של מפא“י, בני-דורו של שרגא, שייאות לעמוד בראש הממשלה, ויוכל ויעֵז להנהיגה. תם הדור. מצד שני, ייתכן שהאכזבה שהנחיל דיין לעם ישראל באוקטובר 1973 היתה חלק מהתהליך שהביא לאיבוד שלטונה של מפא”י ב-1977.

*

בספטמבר 1967, זמן לא רב לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נמצא שרגא בעיצומו של מאבק פנים-מפלגתי בשאלת האיחוד.

איחוד משולש – מפא“י, רפ”י ואחדות-העבודה, כדעת “קבוצת “חושי-נצר”, המורכבת רובה מאנשי ה”גוש“-לשעבר, או איחוד זוגי בלבד בין מפא”י לאחדות-העבודה, כחפצם של אשכול וגולדה.

דיין נכשל בלשונו, בכנס של רפ“י, כאשר הסביר את מטרת חזרתה של רפ”י למפא“י – הדחתם-מבפנים של אשכול וספיר. אשכול החליט להסתפק באיחוד הזוגי, ולהקים מסגרת פחות-מחייבת לשיתוף עם רפ”י.

לפני ישיבת מרכז המפלגה, שבה אירגנה קבוצתו של שרגא רוב לאיחוד המשולש, התקיים דין-ודברים חריף בין אשכול לשרגא, בנוכחות חברים מצמרת המפלגה. אשכול האשים את שרגא שהוא מחשמל את האווירה במרכז ומארגן את הצירים נגד עמדתו-שלו. שרגא ענה:

“אני מאשים אותך ואת עוזריך שגרמו להתרגזות של חברי המרכז, כי רובם רוצים באיחוד משולש ולא יעזרו לך כל הפגישות שתקיים עימם בעניין. אני מבקש ממך ומיתר החברים להפסיק את ההתארגנות נגד איחוד משולש. במקום זאת נוכל לקיים יחד מפלגה גדולה בת שישים צירים בכנסת, שבוודאי תגדל עוד יותר בכנסת הבאה.”

על כך ענה אשכול בקיצור: “מתברר שבארצנו יש רק צדיק אחד, שרגא נצר, והוא כאילו לא מתארגן.”

ענה שרגא: “אני מודיע לכם, לכל הנאספים, שמעכשיו אתחיל לארגן קבוצת חברים שתתמוך באיחוד המשולש. אין לי כל רצון להתמודדות, אבל גם לנו יש השפעה במפלגה. עשרות שנים אבא חושי ואני קשורים לצרכי ציבור הפועלים ואיתנו אלפי פעילים. אני מודיע לך שלא יקום איחוד זוגי של מפא”י ואחדות-העבודה."

*

בסופו-של-דבר, לאחר מגעים בין אנשי הסניפים בתל-אביב ובחיפה, התקבלה במפא“י, שהיתה כבר קשורה ב”מערך" עם אחדות-העבודה, החלטה על איחוד משולש. בדצמבר 1967 החליטה גם רפ“י בוועידתה על איחוד עם מפא”י ואחדות-העבודה לשם הקמת מפלגת העבודה הישראלית. האיחוד יצא לפועל בינואר 1968. גולדה, מזכירת מפא"י, שבימיה קם הדבר ונעשה, ישבה עתה עם דיין ופרס במפלגה אחת, אך בלי בן-גוריון שלא השלים עם האיחוד.

לבחירות 1969 הלך בן-גוריון בראש פלג קטן ששרד מרפ"י. גם הפעם – למרות כל הפצרותיו ואזהרותיו של שרגא, שלא יתפתה בן-גוריון ליגאל הורביץ ולאיסר הראל וימנע מעצמו את הביזיון שבהליכה חסרת-סיכוי זו לבחירות.

*

בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול, ראש הממשלה היחיד בישראל, עד כה, שמת על משמרתו, לא התפטר ולא התפוטר, אך גם הוא “הודח”-למעשה מתפקידו כשר-הביטחון כשנתיים קודם לכן.

ב-1968 התמנה ספיר למזכיר המפלגה, וכיהן בתפקידו כשנה וחצי. בבחירות 1969 עמדה ראש-הממשלה גולדה מאיר בראש רשימת המפלגה לכנסת. בינואר 1970 נבחר לובה אליאב לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. ואת מי, לדבריו, הוא פוגש בירקון 110? – שרגא, ידידו-יריבו מאז, בן השבעים-ושתיים, המשמש עדיין יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, ומעתה גם יושב-ראש הנהלת ברית הקואופרציה הצרכנית, וכמנהגו בא בוקר-בוקר לחדרו שבמרכז המפלגה. שרגא, שמעודו לא פוטר ולא התפטר משום תפקיד שאליו נבחר או מונה.

על התקופה שעבר שרגא, מהפילוג ועד לפגישתם המחודשת, אומר לובה:

“שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים. הוא לא עבר את הרוביקון, לרפ”י. והוא כבר לא היה כל-יכול ב"ביתו-שלו‘. עתה היו ספיר, עופר, רבינוביץ שתפסו את ה’גוש’ בתל-אביב, והם לא הניחו לשרגא לפעול כמקודם. בגלל נאמנותו לבן-גוריון ולשלמות המפלגה – ירד שרגא מ’נכסיו'. שרגא, האיש החזק במערכות הבחירות הקודמות, נשאר כמעט ללא עבודה וללא השפעה במערכת בחירות 1965. במחנה אשכול לא רצו אותו. נתנו לו לעסוק בדברים קטנים, כבעלי-מלאכה. אם אנו רוצים לנצח במערכת בחירות לכנסת, לא ממך תבוא לנו הישועה.

“שרגא היה מאוד מדוכא. הלך שחוח. גם אחרי שמפא”י ניצחה ורפ“י הוכתה, הוא לא היה בין הצוהלים. כאב את העניין. משנכנסה גולדה בפברואר 1966, לכהן כמזכירת המפלגה, לא היתה ביניהם קירבה רבה. שרגא לא אהב אותה במיוחד. ודאי גם בגלל יחסה לבן-גוריון.”

לדעת לובה, גולדה גם לא שיתפה הרבה את שרגא בהחזרת רפ“י למפא”י. שרגא שמח על חזרת רפ“י, אך כוחו לא חזר אליו. ה”גוש" היה עתה מוקטן, מגומד, ולא בהנהגתו. יחסי הכוחות במפלגת העבודה, כשאחדות-העבודה ורפ“י בפנים, היו עתה אחרים לגמרי, וה”גוש", ללא שרגא, איבד את מקומו המרכזי.

בשנים 1970–1971 שימש לובה, כשנה וחצי, בתור מזכ"ל מפלגת העבודה. לדבריו הקפיד לשמור על כבודו של שרגא ופיתח עימו מערכת יחסים טובה ולבבית. שיתפוֹ בכל ועדה פנימית, בכל הנושאים המוניציפאליים, וחש כמעניק לו מחדש הילה שהוא מקובל בבית המפלגה. אך שרגא, לדעתו, לא חזר לכוחו הקודם.

במקביל נעשה לובה לבן-בית במשפחת נצר, בהחזירו מדי שבוע את דבורה מישיבות הכנסת בירושלים, ובאותה הזדמנות מבקר בביתם לכוס תה עם דג מלוח, או בלינצ’ס.

לובה פרש מהמפלגה ב-1975. עימותים והתנגשויות על רקע יונים-ניצים היו לו עם הנהגת המפלגה כבר מראשית שנות השבעים. שרגא, לדבריו, לא הבין זאת. מדוע יהודים רבים כל כך ביניהם על העניין הערבי? הוא לא תפס את חומרת העניין. לגולדה היו דיעות נחרצות בנושא הערבי-הפלשתינאי, ולובה ידע היטב על מה הוא מתנגש עימה. ואילו שרגא רצה רק לרכך את הוויכוח ביניהם, אולי מתוך הרבה תמימות. שרגא הבין מריבות על עמדות כוח ושלטון, התכתשות במאבקים פנימיים – אך לא הבין מדוע אדם בעמדת-כוח כה חשובה, מזכ“ל מפלגת העבודה, הולך ומתפטר על נושא של פלשתינים, של שטחים? – והוא הפציר בלובה כמה וכמה פעמים שלא לעזוב. “אתה רק שנה מזכ”ל, ומזכ”לות מובילה לראשות-הממשלה! מה בוער לך, לובה? תישאר ותוכל להשפיע."

לובה הקים לבסוף מפלגה שמאלית קטנה, של“י. היחסים עם שרגא נשארו יפים אבל עצובים. הם ידעו מורדות ומעלות: תחילה שרגא בשיא-כוחו פועל בחריפות נגד לובה ואינו מניח לו להיכנס למנגנון המפלגה. אחר-כך שרגא, שלאחר-שיאו, רואה בלובה מזכ”ל מפלגה טוב ונוח, איש-רעים להתרועע, כוח עולה שהיה יכול להגיע לראשות-הממשלה, ונעצב על עזיבתו. אחר לובה עומד בראש מפלגונת, ללא סיכוי להגיע אי-פעם לעמדת הכרעה פוליטית, ואילו שרגא, הנאמן – נשאר תמיד במפלגה. אף-פעם לא כולו בחוץ, אך-פעם לא-לגמרי למטה, אף-פעם לא יותר מדי בראש.

לימים, לאחר פטירתו של שרגא, חזר לובה לחיק המפלגה, בברכתה המפורשת, בעל-פה ובכתב, של דבורה. לדברי רינה, בחזרתו של לובה היה תפקיד חשוב גם לידידות העמוקה שהתפתחה בינו לבין רינה ואורי, ומשה, ידידות שנמשכה וטופחה כל השנים, חרף העליות והמורדות ביחסים של לובה עם ההורים.

*

העיתונות לא פינקה את שרגא משעה שנראה כי תש כוחו והתמעטה השפעתו. שרגא כפר בתדמית הכוחנית מלכתחילה. מעודו לא היה כל-יכול, הוא טוען, אלה היו הגזמות של עיתונאים.

בשיחתם שאל אותו שלמה נקדימון:

“נשארת במפלגה, אבל איבדת את כוחך. היחס אליך היה חצוי, בשל נאמנותך לבן-גוריון לא נתנו בך אמון מלא…”

נצר: “אני כופר שהיחס אליי היה חצוי. נכון שהיחסים ביני לבין מיספר חברים התקררו. זה לקח מעט מאוד זמן. נשארתי בתפקידים אחראיים במפלגה. הייתי חבר לשכה מהרכבה הראשון, ונשארתי חבר בה עד היום הזה. המשכתי בתפקידים בכירים במוסדות המפלגה, ועד היום אני יושב-ראש חברת בתי-ארלוזורוב והמחלקה המוניציפאלית של המפלגה.”

נקדימון: “עובדה היא, שלאחר הפילוג חדלת להיות שרגא נצר הגדול.”

נצר: “גם קודם לכן לא הייתי כפי שמתארים אותי. לאחר שבן-גוריון פרש, המשיכה המפלגה לפעול באורח רגיל. חדלתי להתעניין בבעיות פנימיות, לאחר שרבים מחבריי פרשו. התעניינתי רק במיספר מצומצם של נושאים. עובדה היא שמרכז המפלגה שלח אותי לחתום מטעמו על הקמת המערך בהסתדרות.” (שלמה נקדימון: “שיחות עם שרגא נצר”, “ידיעות אחרונות”, 1975).

*

אך בעיני הציבור, העיתונות, וחברים רבים שהכירוהו ממפלגתו-שלו, לא כך נראה המצב. למעשה היו שהחלו “מספידים” את שרגא ואת דרכו כעשר שנים בטרם נפטר. ראו בו סמל. סמל לתקופה שחלפה. בייחוד לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

כך למשל “נפרד” דוד שחם משרגא, בן השמונים ושתיים, בכתבה מ-1980, במילים:

"כלפי חוץ נשאר הכול כמקודם. הדמות המוצקה. הישיבה האיתנה. השקט. מתינות הדיבור. אבל לא היה מקום לטעות. בִּפְנים נפער חלל. מה שנותר הריהו מונומנט. אנדרטה חיה לתקופה שהיתה ולא תחזור.

“ההתמודדויות האישיות יצאו מן המחתרת. הן מוצגות היום על גבי הבמה הראשית. אשכול וגולדה שלא יהיה ‘איחוד זוגי’ בין מפא”י ל’אחדות-העבודה' בלי רפ“י. בניסיון להשפיע על בן-גוריון שיחזור עם חברי הרוב של רפ”י ל’עבודה'. את נאמנותו לבן-גוריון ביטא בכך, שבזמן הפילוג גילה כלפי רפ"י נדיבות בחלוקת מועדוני-המפלגה. אבל קצות החוטים שוב לא היו בידיו.

"הוקם ‘גוש’ חדש. אבל הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, היו ה’בוסים הגדולים' עצמם מעורבים אישית בכל הפעולות. הם היו ‘בעניינים’ ולא הסתפקו בריחוף מלמעלה. ואילו לחברי השורה, שוב שלא כבפעם הקודמת, היו אספיראציות של מנהיגות ולא רק של שירות להנהגה. הם לא הסתפקו בכוח הריאלי וביקשו שהכוח – כמו הצדק במשפט האנגלי – לא רק יהיה אלא גם ייראה.

"רק פה ושם עיקם מישהו את האף כשהחלו האלופים צונחים היישר אל פסגות הייצוג של המפלגה. באו ימים אחרים, ואין אומר אם הם טובים יותר, או לא.

"נצר יוצא בוקר-בוקר אל מרכז המפלגה. יש לו שם חדר. הוא עוסק עכשיו בקואופראציה. וכמו בימים הגדולים אין הוא מחכה שאחרים יבואו לחדרו, אלא הוא יוצא לבקרם בחדריהם – בלי גינוני בכורה ומעמד – מקשיב ומשיא עצות. גם בשיא גדולתו היה מקשיב לכולם. עכשיו על אחת כמה וכמה. הוא מקשיב והחיוך אינו סר מעל פניו.

"אין ספק שיש בחיוך הזה אלמנט של שביעות-רצון. כי עם כל הגינונים של התחמקות מפרסום ושל רצון להישאר בצל, שרגא נצר הוא אדם המכיר בערך עצמו. הוא יודע את ההשפעה הכבירה שהיתה לו על מהלך הדברים.

“יש בו, בחיוך הזה, גם אלמנט של תחושה, שהזמן מיטיב עימו ועם תדמיתו. הפרטים הלא-נעימים נשכחים. העיקר מתבהר והולך, ועימו מעמיקה האמונה שהדרך שבה עשו הוא וחבריו את הדברים עדיפה על הדרכים האלטרנאטיביות שנוסו במרוצת השנים.” (“מוניטין”, 1980).

 

פרק ל"ו: שתי אבני יסוד לאנשי יסוד    🔗

כאשר פירק רבין את ממשלתו על רקע הצבעת המפד"ל נגד הממשלה בפרשת מטוסי-הקרב האמריקאיים החדשים שהגיעו לבסיס חיל-האוויר ביום שישי, לאחר כניסת השבת, אמר שרגא:

“בזה זה נגמר. המפד”ל כבר לא תלך איתנו יותר. אנחנו הולכים לקראת מפלה."

אחרי הפילוג ב-1965, כמו גם בליל המהפך ב-1977 ולאחריו, המפלגה הפכה לבניין רפאים, שרגא היה היחיד שעדיין התמיד לבוא יום-יום לירקון 110, ישב וניסה לחבוש פצעים.

שרגא, לדברי דבורה, צפה את מפלת ממשלת “המערך” בבחירות 1977. הוא ראה בכך המשך להידרדרות המצב במפלגה, שאותו הכיר היטב. המפלגה איבדה את אישיה. חלק ניכר מן העסקנים, מן המנגנון שמוביל אותה עכשיו, לא שואלים עוד את עצמם – מה אני יכול לעשות למען המפלגה? אלא – מה המפלגה יכולה לעשות עבורי? לא אני משרת את המפלגה אלא היא צריכה לשרת אותי.

הוא ידע שבשכונות, דוגמת שכונת-התקווה, לא היה אף פעם רוב למפלגה. וכי ללא עבודה מאומצת בכל מערכת בחירות, ובייחוד ביום-הבחירות עצמו, אין סיכוי למפא"י לשמור על ההגמוניה שלה. על היותה מפלגת המונים. ההמונים לא באים מעצמם. מישהו צריך לדאוג להם, לתת להם ייצוג בחיי היום-יום – וגם לארגן ביום הבחירות תחבורה מכל הסוגים, כדי להביא אותם. מישהו צריך להימצא ללא-הרף בשטח. בסניף. להימצא עשר שנים. להכיר את השכונה, את צרכיה, את אנשיה ולקרבם למרכז החברתי. מישהו צריך להשקיע עבודת-נמלים. ללא רפיון. ללא הסתמכות על כלי-התקשורת ועל מערכות הפרסום והתעמולה, הרעשניות, היקרות, והמחטיאות את העיקר.

*

ביום הבחירות, ב-1977, ישב שרגא בקפה “אפרסמון” ברחוב דיזנגוף. הוא התבונן בתנועה ברחוב, במכוניות החולפות, ואמר: “עכשיו הולך שלטון הליכוד. לא רואים אותנו. אנחנו בכלל לא קיימים ברחוב!”

אותו לילה, משהודיע חיים יבין בטלוויזיה את תוצאות המידגם הראשון של חנוך סמית, וכולם סירבו להאמין, שרגא קבע: “זו לא טעות. וזה ייקח עשר שנים לפחות, אם בכלל, עד שנצליח לשנות את התוצאות.”

על בגין אמר שהוא לא יהיה לשנה, ולא לארבע ולא לשמונה שנים, הוא יהיה כל עוד הוא ירצה. וכך אמר גם על צ’יץ.

עוד יותר מכך חשש, בקיץ 1977, פן גם בבחירות הקרובות להסתדרות, יזכה הליכוד. “זה,” אמר, “ייקח ארבעים שנה לשנות.”

הוא היה מפוכח מאוד, ועצוב. התכנס פנימה אל עצמו ושתק. “כשהיה מצוברח, בתקופת אבל או שמשהו לא הלך, היה מתכנס לתוך עצמו במין עצב מתמשך.” מספרת רינה. “אפו כמו התארך ואי אפשר לשאול אותו מה קרה. כך נהג, למרות שהמשיך למלא את כל תיפקודיו הרגילים. ורק לאחר שהמשבר נפתר – היה מדווח עליו. אבא, גם מבחינה זו, היה שונה מאימא, שנוהגת היתה ‘להוציא’ הכול מיד, ומשגרת קריאות-ביניים גם אל מסך הטלוויזיה. הוא, ככל שהמשבר עמוק יותר. כן עמקה שתיקתו.”

*

“שרגא,” אומר יהודה חשאי, “פחד מגבהים פיסיים. על פי תהום לא היה יכול לעמוד. בעצם, מבחינה פוליטית עמד כל הזמן בגבהים, אבל מבחינה פיסית, כשהיה צריך לעמוד על-יד תהום – לא היה יכול להסתכל למטה.”

*

שרגא הזדקן בכבוד, מוקף משפחה גדולה ואוהבת. הוא, שהיה צעיר הילדים במשפחתו, הפך לראש-שבט למשפחתה של דבורה, הבכורה. בראשית שנות השבעים הצליחו להעלות מרוסיה אחות של דבורה, עם שני ילדיה. מאז ומתמיד היה ביתם של שרגא ודבורה – כתובת לכל המשפחה העניפה של אחיותיה של דבורה ובני-ביתן, בנים, נכדים ונינים – שבט גדול מאוד, המקפיד להיפגש לעיתים קרובות, בימי שבת וחג, ובעיתות אבל, לחוות יחדיו חוויות ולחלוק בעיות.

שרגא היה המפשר והפוסק במחלוקות המשפחתיות. כשהיו באים אליו לקבלת עצה, היה פותח בהתנצלות: “מה אני, פועל-ניקיון, כבר יכול לייעץ?” – הוא כמו הזכיר לעצמו, כל הזמן, “דע מאין באת!” – זה, לדעת רינה, מעין מיכניזם להתמודד עם הבעיות שלו, ואפילו אם לעיתיים היה דג בכך מחמאות לעצמו.

את ימי-הולדתו ה-75, ה-80 וה-85, כמו גם מלאת יובל לעלייתם של שרגא ודבורה ארצה, חגגו השניים בחברת ידידים-משכבר, רובם אנשי צמרת מפא"י, גם יריבים-מאתמול, שהיו שבים ומברכים את שרגא באהבה ובהומור.

מדי ראשון בינואר “רגיל”, שאין בו יובל כלשהו [אבל הוא יום הולדתו], היו מתכנסים בביתו שברחוב לוי יצחק 9, לערבים שהפכו למסורת, ובין הבאים, במשך כשלושים שנה, מרבית צמרת התנועה באותה עת, עובדי בית המפלגה, בני המשפחה, שותפים-לדרך וידידים מאנשי ה“גוש”, רפ"י ואחדות העבודה, לעיתים גם אנשי עט ובמה. מעבירים את הערב בשירה, נאום על כוס משקה, זיכרונות מאז ותקוות לעתיד. וככל שהשנים נוקפות אולי גם מתרפקים על הזמנים ששרגא היה “סדרן-העבודה” של המפלגה, ולא פעם גם השביע את מי מאורחיו צער, ועורר התנגדות.

“אני אוהב אתכם,” נהג שרגא לומר, בכנות ובהומור האופייניים לו, לסובבים אותו במסיבות אלה, “אבל לסמוך עליכם? זה כבר דבר אחר!”

מספרים על עקיבא גוברין, שנסע פעם עם שרגא במכונית. אמר לו שרגא:

“עקיבא, שב טוב על מקומך כדי שלא תיפול!”

השיב גוברין באירוניה: “לזה אל תדאג. יותר טוב שתדאג שלא אפול מרשימת המועמדים בפנקס שלך!”

הסתכלותו המפוכחת על עיסוקיו הפוליטיים מתבטאת בדבריו לרינה, שסיפרה לו כי בחרה ללכת לחיים האקדמאיים, לאחר השנים שבהן עבדה עם ילדי העולים, כמורה במעברות.

“טוב מאוד שבחרת כך ולא בחרת ללכת לפוליטיקה, למרות שאני חושב שיכולת לעשות גם זאת טוב מאוד. מספיק. בפוליטיקה אוכלים אחד את השני, אבל, שלא תהיינה לך אשליות לגבי האקדמיה, גם שם, תגלי במהרה, חוגגים לא פעם שיקולים פוליטיים, ולפעמים הם מתגברים על המטרות אשר לשמן נוסדה האוניברסיטה…”

*

“אבא, בשעתו, היה מוצא לכל דבר זמן.” אומרת רינה. והדרך בה עשה זאת ממחישה את אופיו, את פתיחותו ואנושיותו. גם למיפגש קצר, בן עשר דקות בלבד, היה מופיע תמיד בזמן, מקפיד להסיר את כובעו, שלא עזבו, ואת מעילו השמוט מעט. ויושב, לעיתים אף יספיק ללגום כוס תה שהוצעה לו, כאילו כל עיתותיו בידו להקשיב, להאזין. מביע דיעה, רֵע של אמת, איש עשייה של אמת, ואז, כתום הזמן הקצוב, האפשרי לו – יקום כאשר לבן-שיחו יש תחושה ששרגא היה שלו, ורק שלו."

*

בהופעתו הפומבית האחרונה במפלגה התייחסו אליו כאל זקן-השבט. זה היה לפני הבחירות של 1984. ביקשו את שרגא ודבורה להשתתף בתשדיר הבחירות האחרון של המערך. רודנסקי בא לקחתם לאולפני גבע בהרצליה. שניהם ישבו בשורה הראשונה. באולפן היה קהל גדול של צעירים, וכן רבין, פרס, שרגא ודבורה, והרבה מחיאות-כפיים. אקט של שילוב דורות במפלגה, אשר פרס היה זה שעמד על קיומו. אולי חשבו שהציבור יאמין: “האנשים האלה, עם שרגא, עוד יכולים להציל את המפלגה, וברכתו תביא להם את הניצחון המיוחל.”

*

קפה “ורד” בן-הקומותיים ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון, שהיה “מטהו” במשך שנים רבות ומדי יום שישי בשתיים בצהריים היה מצרף בקומת-הרוחב “שולחן” עם חבריו, בני דורו ומפלגתו (בשעה זו בשבוע – רק לשם “סיפורים”), נסגר – וסניף בנק הפועלים נפתח במקומו. [כיום נמצאת שם המסעדה “גוצ’ה”]. שרגא המשיך לשבת בבתי-קפה שהיה רגיל להם, סמוכים לביתו, לעיתים מזמזם לעצמו בהיסח-הדעת נעימות ישראליות ורוסיות, מתבונן ברחוב שעל ניקיונו היה מופקד, שבו נסע לאיטו במוטוצייקל, ופסע שנים ארוכות בשליחות הציבור.

“העסקנות מרעננת!” – אף זו היתה אחת מאימרותיו, שהירבה להשתמש בה בתקופה שבה גולדה, שבריאותה לא היתה תקינה, נעשתה לראש-הממשלה. גם הוא, העסקנות היתה לו תרופת-פלא תמידית. ככל שהמשבר גדול יותר, למשל, אשכול ובן-גוריון לא מדברים ביניהם – זו היתה שעתו הגדולה. היה מתאושש לחיים, שוכח עייפות ומחלות, ואפילו צוחק על עצמו בפני בני-משפחתו על “התרעננותו”.

גם עם המוות ניסה להתמודד באמצעות ההומור. מטבעו היה שרגא דייקן מאוד. לא איחר לשום פגישה. אבל לבית-חולים לא היה איכפת לו לאחר. ריח הרפואות גורם לו סחרחורת, היה אומר. לישיבות היה בא תמיד ראשון והולך אחרון אבל – " לישיבה-של-מעלה אני לא ממהר," נהג להתלוצץ. היתה לו דרך מיוחדת לדבר על המוות. אם כבר היה הולך ללווייה, אז לא רצוי לעמוד קרוב לארון, ומוטב שלא להגיע לבית-הקברות עצמו.

“כשאהיה למעלה, אל תדאגו, אמשיך להשגיח עליכם,” היה מרגיע את בני-משפחתו. או – “לקחנו לנו חלקה בטרומפלדור. לא יהיה לכם קשה. תוכלו לבוא לבקר. אמנם, אני לא ממהר לשם. יש זמן.”

בשנת חייו האחרונה הרגישה דבורה ששרגא מתקשה לבלוע. הבדיקה הרפואית העלתה שהוא סובל מגידול ממאיר בגרונו. בימיו האחרונים, כשהתאספה המשפחה סביב מיטת-חוליו, עדיין התבדח:

“איך זה שיש לי משפחה משכילה כזו? – פרופיסורים! מדענים! מה אני, פועל-ניקיון פשוט, עושה בעצם ביניכם?”

הוא לא העריך פרופיסורים ואנשי-רוח כקבוצת-לחץ פוליטית. “גם הם צריכים לדעת את גבולות הכוח והידע שלהם.” היה אומר לרינה, והיא כבר פרופיסור, כשהיתה מספרת לו מה החברים שלה באוניברסיטה חושבים ואומרים. עד נקודה מסויימת היה מקשיב, ואז אומר:

“זה נכון. אבל הם חצי-מעברה, בקושי. אם היו מוכנים להתגייס לעבודה, להפעיל השפעתם, מנהיגותם, זה כבר סיפור אחר. אבל ככה, זה לא אלקטוראלי.”

*

שרגא לא רצה להיות בבית-החולים. את ליל הסדר האחרון, בפסח תשמ"ה [1985], חגגה המשפחה כהלכתו יחד איתו, בביתו, כשהוא מפזם עימם את הלחנים ומקשיב לסיפורי ההגדה אשר אהב.

שרגא שכב במיטתו, בקרב משפחתו שאהב, בביתו שברחוב לוי יצחק, בשכונה שיסד ובנה. בכוחות כלים מילמל, בנכוחות רינה:

“גדולי האומה. ראשי הקואופראציה. ראשי העיר והמפלגה. בית בן-גוריון. עמך. כולם. תחי המדינה… תשמרי על אימא…”

האם ראה בעיני-רוחו את כל אלה, הרבים, שפקדו את ביתו לאחר לכתו ומילאוהו באהבה וחום, ובהתרפקות על תקופה שחלפה ואיננה ועל תקוות שחלקן נגנזו?

ביומו האחרון קם, ניסה להתלבש, ואמר לדבורה ולרינה:

“אני הולך למפלגה. צריך לעשות משהו. די לנוח. זקוקים לי שם…”

בחדר השני, הרופא המטפל בו, אמר לדבורה:

“אם התחיל לדבר כך – זה הסוף.”

כאשר נוכח שרגא כי כבר אין בכוחו לזוז, אמר לסובבים אותו: “אתם רואים? אי-אפשר… ואתם אמרתם ששרגא נצר הוא כל-יכול…”

באותו לילה מת שרגא.

*

קברו ניצב בקיר המערבי של בית-הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, לא רחוק מקברות אבות תנועת העבודה, וסמוך לחבריו הקרובים שעימם חי ופעל שנים רבות, ראשי-העיר לשעבר, נמיר ורבינוביץ. המצבה עשוייה גוש שיש פשוט, מחוספס, אפור, בצורה קובייה מלבנית שאורכה גדול מגובהה. מצבה מאסיבית שמתמזגת בסביבתה וכמעט שאין מבחינים בה עד שלא עומדים מולה.

על פניה נכתב באותיות מתכת:

שרגא פיבל

בן רחל וחיים נוסוביצקי

עלה ארצה 1925

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמו באותיות כתב:

שרגא נצר

ז' טבת תרנ“ח כ' ניסן תשמ”ה

1.1.1898 14.4.1985

*

כשדבורה, והיא בת יותר מתשעים, היתה מבקרת את קברו, נהגה לבקש מרינה שתעזור לה לעלות על המצבה הגבוהה. שם היתה יושבת ומדברת אל שרגא, רגליה מעל החלקה השמורה לה לידו, והיא משוחחת עימו כפי שנהגה מדי יום במשך קרוב לשבעים שנה.

ובצאתה מבית-הקברות היתה פונה לתימני המזוקן, שומר המקום, המלווה אותה לשער, ואומרת:

“להתראות. זה לא ייקח הרבה זמן. עוד מעט גם אני באה לכאן.”

*

ה“עוד מעט” קרה שלוש וחצי שנים לאחר מותו. תולדות חייה של דבורה ראויים לספר נפרד אשר יתאר את חייה שהיו “ביחד” – שזורים ושלובים בחיי שרגא, ו“לבד” – והלבד שלה כלל פרקי פעילות ציבורית ומקצועית עניפה.

מצבתה, תאומה לזו של שרגא, ניצבת לידו:

דבורה ורה

בת פסיה ור' שמעון ליב דיסקין

עלתה ארצה 1925

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמה באותיות כתב:

דבורה נצר

(נוסוביצקי)

כ“ט ניסן תרנ”ז כ“ז טבת תשמ”ט

1.5.1897 4.1.1989

*

שתי אבני יסוד לאנשי יסוד.

 

אחרית דבר    🔗

סיפור חייו של שרגא נצר מיוסד על עבודת-מחקר ממושכת, שכללה הקלטות מארכיונו בהן השתתפו, במרוצת השנים: יצחק נבון, ירוחם משל, מרדכי סורקיס, שמעון פרס, יהושע רבינוביץ, פנחס ספיר, יוסף אלמוגי, דוד בן-גוריון, ישראל ישעיהו, אהרון ידלין, ישראל כהן, מרדכי בן-פורת, זאב וינר, יהודה בן-מאיר, מיכה אלמוג, אליהו נאווי, מטילדה גז, חיים ברלב, יהודה וייסמן, חיים צדוק, יהודה חשאי, אוליה קזנצ’יי, שרגא נצר, דבורה נצר ומשה נצר, רינה שפירא והעיתונאי דני בלוך.

כן נערכו בשנים 1986–1989 שיחות מוקלטות, במיוחד לצורך הספר, עם דבורה נצר, חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, ישראל רובנר, יהודה חשאי, לוי-יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, פרדי נפתלי, רינה שפירא, אליהו נאווי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.

המחקר מסתמך על ארכיונו של שרגא נצר ועל השתקפות פעילותו, במרוצת השנים, במאמרים ובידיעות בעיתונות, בכלל זה כתבות דיוקן ורקע מאת שלמה נקדימון (“ידיעות אחרונות”, 1975), לוי-יצחק הירושלמי (“מעריב”, 1976), דוד שחם (“מוניטין”, 1980). ראיון של יעקב אגמון, בתוכנית “שאלות אישיות” בגלי צה“ל, עם רינה שפירא (“מעריב”, 1986). וספרים המאירים את האיש ותקופתו, בראש ובראשונה ספרו שלו-עצמו, “רשימות מפנקסי” (תל אביב, 1980), ומבין הספרים האחרים: “ספר צ”ס” בעריכת יהודה ארן (תל-אביב, 1963), “אחדות-העבודה ההיסטורית, עוצמתו של ארגון פוליטי” מאת יונתן שפירא (תל-אביב, 1975) ו“הפרשה” מאת אליהו חסין ודן הורביץ (תל-אביב, 1961).

עבודת המחקר וכתיבת הספר התאפשרו בסיוע “יד בן-גוריון”. החומר הנדפס והמוקלט שנאסף לצורך הספר (למעלה מארבעים שעות, שקוטלגו, ובהן ראיונות מרתקים וראויים-לפרסום בשלמותם) ירוכז למשמרת בארכיון שרגא נצר.

תל-אביב, 1986–1990

אהוד בן עזר

[הערה מאוחרת: כל החומר הארכיוני הנ"ל נמסר לידי פרופ' רינה שפירא, בתו של שרגא נצר, שהעבירה אותו לארכיון העבודה. בספר הנדפס יש מפתח שמות מפורט].