רקע
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; תשנ"ד 1994

"ספרות זו לא פילוסופיה,

וגם אסור ללמוד ממנה היסטוריה,

ואפילו לא על בן-אדם אחד."

אלימלך שפירא, “הירקון שבלב”

 

פרק א

בקיץ האחרון, כאשר מתקרבת שעת השקיעה, אני לוקח את מחברת הרשימות ואת המקטרת והולך לשבת על מרפסת “הדודנים” בחוף הים ביפו, זו המסעדה שמנוהלת עכשיו על ידי זוג עולים מרוסיה, אחרי האסון שבו נסחפו בגלים ממול ארבעת בניו של דודי אלכסנדר בן-עמי – איז’ו מחובבי-ציון, ויקו מאיטליה, תופיק מאום-אל-זעתר ופנדי מבומביי – ואחרי שהחלטתי להקדיש את עצמי לכתיבה, ולספר מההתחלה את כל הדברים שראיתי בימי ילדותי, בכפר –

*

לפנות-ערב שרוע המכונאי הצנום פטר יואל על האדמה תחת מכונית פיאט לבנה, אחת משתי המכוניות הקטנות שרכש כגרוטאות בחצי-חינם ומאז הוא שוקד לשפץ אותן, מעביר חלקים מזו לזו ומנסה לייצר ולהתאים בכוחות-עצמו חלקים חסרים –

*

מעבר לכביש, מחוץ לחומת האחוזה, עומד השומר חיים הורביץ ובידיו רובה-ציד. קנה-הרובה מורם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות אל גג הרעפים בקומה השנייה של הבית הפינתי, הצפוני-מערבי בחומה. שמש שוקעת בגבו כאשר הוא מכוון לעבר להקת יונים שמרפרפת על הגג החום-אדמדמם; מחכה שיונים רבות ככל האפשר תנחתנה על פס הרעפים העגול של מקצוע הגג, העולה באלכסון כלפי מעלה; כלבו מחכה לצידו בשקט, חופר בחול ברגליו הקידמיות, משמיע נהמה כבושה ומכשכש בזנבו, כמצפה לקראת הזינוק. כדורוני-העופרת חבויים בתרמיל עשוי קרטון עבה, בעל כרכוב נחושת, בלוע הרובה, ועתידים להינעץ עוד-מעט ביונים. הצייד עוצם עין אחת ומכוון –

*

הגבעה המזרחית של האחוזה, בין הכרם לחורשת האקליפטוסים, רובה אדמת סיד שאינה ראויה לעיבוד. בחלקה המערבי פעור מעין בור ענק, אולי שריד של מחצבה עתיקה. עתה שוכבים שם בשורה בחורים אחדים ומכוונים רובים אנגלים מסוג לי-אנפילד לעבר לוחות-המטרה המוצבים מולם, לפני קיר חצוב באדמה חומה, בעלת גידים לבנבנים. ממערב, קרניים של שמש נמוכה מאירות היטב את גליונות המטרה, המצויירים עיגולים שחורים על רקע לבן, ומחוזקים בנעצים ללוחות-העץ –

*

בדירתה, מאחורי תריס-עץ מוגף, מציצה שושנה שפירא החיוורת החוצה, אל דרך החול העמוק, הטובעני, דרך שמפרידה בין ביתה לביתו של פטר יואל, השרוע תחת מכונית הפיאט. שני ילדיה של שושנה, אמנון ומאיה, מתפלשים בחול עם ילדי השכנים. הם רובצים על ארבעתם, מחליקים על החול שיירות של קופסאות סרדינים ריקות, קשורות זו בזו, וסוללים פסי “כביש” חלקים בחול. מאחוריה נשמעת ברדיו התוכנית היומית של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל: “…בארץ, משפחת אטינגר מירושלים. אל קצנלבוגן מאיר, פשה, רבקה, חיים, צבי וגיטלה, ניראו לאחרונה בגטו לודז' בקיץ 1942, מאת קרוביהם בארץ, משפחת קצנלבוגן יוסף ומשפחת וולף בנייק ורוזה מתל-אביב. אל משפחת קוגלמן…” אצבעות ידיה של שושנה נקפצות יחד לאגרוף כפול מעל מפשעתה. מאדימות במאמץ. עורן מבוקע מעבודות הבית. זה יותר משעה היא מחניקה בקרבה זעקה, ביודעה שאם לא תתאפק, ייקחוה פעם נוספת לבית-הקומותיים ההוא אשר במושבה חובבי-ציון, ושם יטפלו בה בחשמל –

*

ממערב לכביש הצר ארבעה בתים צהובים עטורי גגות רעפים אדמדמים-חומים. ליד הבית הצפוני-מזרחי שרוע פטר יואל. בכל בית חד-קומתי שתי דירות. בבית הדרומי-מערבי, מול דירתה של שושנה, חדר הנשק. כן עשוי עץ עבה ובו נתונים שלושה רובים אנגליים משומנים, סגורים לאורך בתי-ההדק בשרשרת בעלת מנעול. יותר ממחצית הכן ריקה. ארונית-עץ תלויה על הקיר ומבעד לדלת הזכוכית נשקף אקדח רקטות עב-קוטר, ולידו הכדורים הזוהרים. ארגזי תחמושת. שמן רובים. יומנים. מדים. מפקד הת, דב שפילר הרזה, במדי נוטר, מכין את כלי הניקוי לרובים החסרים, שאותם תחזיר מחלקת הפלמ"ח בתום המטווח החשאי, לפנות-ערב –

*

נפתלי קפלן נוהג במונית פורד אמריקאית אפורה על פני הכביש הצר. הוא שב מפגישה חשאית עם מודיע ערבי ביפו, ומישיבה במטה הארצי של ההגנה ברחוב אלנבי בתל-אביב. עבודתו כנהג מונית היא רק כיסוי לתפקידו כמפקד בהגנה. הוא גר עם משפחתו באחד מארבעת הבתים שממערב לכביש. ציפה אשתו מורה בבית הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים –

*

במרחק-מה אחרי נפתלי נוסעת מכונית מוריס אנגלית שצבעה חום-חאקי צבאי. ליד ההגה הימני שלה הסרג’נט הבריטי מורטון במדים ובכומתה. פסי אור שמש, שמבצבצים זה אחר זה בשדרת הברושים הגבוהים, בכביש השחור מתל-אביב לחובבי-ציון, מסנוורים את עיני היושבים בקדמת המכוניות –

*

בעל האחוזה יוספיה, אדון ג’ייקוב מאיירסון, יושב ליד מכתבתו העתיקה, העשויה עץ מהגוני, הוא מושך ממגירה אלבום בולים, מקרב לאחד הדפים זכוכית מגדלת, ובודק סדרת בולים של מושבות בריטיות באפריקה. הסיגר בפיו כבוי כי העשן מזיק לבולים. פניו מזכירים במעט את פרצופו של וינסטון צ’רצ’יל. על שולחן לצידו מערכת כלי-שח פתוחה, באמצע המשחק. החלונות הרחבים של דירתו בקומה השנייה, בבית הפינתי הדרום-מזרחי בחומת האחוזה, מכוסים ברשתות כנגד היתושים. אשתו, אשה ממושקפת כבדת-רגליים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, מתנהלת לקראתו לאיטה על פני הדירה הגדולה, המרוהטת בסגנון ויקטוריאני. בידיה טס כסף ועליו מערכת חרסינה דקה של ספלים ותחתיות, קנקנים למים רותחים, לתמצית, לחלב, וקערית עוגיות אנגליות –

*

שיח בוגנוויליה מטפס ליד שער האחוזה מבחוץ, חובק גבוה את קיר החומה בענפיו הירוקים ובפרחיהם הסגולים. מבין ענפיו בוקע שיח יסמין שפרחיו הלבנבנים מדיפים ריח. מתחת לסוכה שיצרה הצמחייה הפראית, ליד השער, לא רחוק מן הצייד, עומד הנער הערבי נואר, שחור ובעל עיניים מבריקות שמבטן חייכני ולח. תפקידו לדאוג שכל הבא בשער האחוזה פנימה יטבול את נעליו, או את כפות רגליו היחפות, בתמיסת ליזול הנתונה בתוך תבנית פח, ליד קיר החומה. כאשר נכנסות מכונית או עגלה לחצר, חורשים גלגליהן גלים בשוקת הבטון הרדודה, לרוחב השער, אשר נואר שוקד שתהיה מלאה תמיד בתמיסה –

*

עמירם גרין עומד על ברכיו מאחורי דינה שפילר השוכבת בצריף ירוק-דהוי, שמשמש תחנת אגד במקום שבו מתחבר הכביש עם רחוב החול של מושב הייקים הסמוך, כפר-מאהלר. לדינה שיער חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד-חלב. החזה שלה עדיין שטוח. היא שוכבת על בטנה על רצפת החול של הצריף, ובשתי ידיה מפשילה את מכנסי ההתעמלות שלה, בצבע חאקי-בהיר, שמהודקים בסרטי גומי גם סביב הירכיים. היא מרימה מעט את פלחי עגבותיה המוצקים, בעלי גוון הדבש, ורק צל אפל בסדק הם. הפין ששולף לקראתה עמירם השמן הוא כפתור קטן מאוד, וחיוור. בחוץ רוכנים נערים אחדים ומציצים במעשה מבעד ללוחות המחוררים של הת, כאילו כל רגע של התרחשות שהם שואבים אל קירבם יקר להם מאוד, והם ממלמלים יחד: "טוז, טוז, טוז – "

*

רכבת מתקדמת במסילת-הברזל ראס-אל-עין-חדרה-חיפה, ממזרח לאחוזה. חיילים בריטים חמושים בטומיגאנים פוקחים עין מארבעה קרונות עמוסים ציוד צבאי ונשק. כמה מאות מטרים לפני הקטר השחור, שמתנשף בשקשוק בוכנות, ארכובות וגלגלים גבוהים, ופולט ענני אדים ועשן, נוסע בחריקה מתכתית מתמשכת טרולי, כלי-רכב צבאי משוריין, שגלגליו מתאימים לפסי-הרכבת. חיילים חמושים ברובי לי-אנפילד קצוצי-קנה ובמקלע ברן מאבטחים את המסע. לפני שבועיים נשדדה בדרך לחיפה רכבת שנשאה משלוח של שטרי כסף. הכספת נמצאה מפוצצת ביער האקליפטוסים של חדרה –

*

מקס רוזין, פקיד האחוזה, יושב במשרד אפלולי, בקומה הראשונה של הבניין הדו-קומתי שעל גג הרעפים הכתום-כהה שלו מרחפת להקת היונים. הן משקשקות כנפיים, עלה ורדת, מתמרנות מהר בזוויות חדות, כאילו טרם החליטו אם לנחות על מקצוע הגג האלכסוני ולשמש מטרה נוחה לרובה-הציד של חיים הורביץ, הניצב למטה. מקס מסכם גליון-תשלום שבועי. ליד הרישום של כל סכום מתנוססת טביעת אגודל של פועל ערבי, בדיו סגול. ביד אחת מקס כותב, בשנייה מחזיק שארית כריך שנותר לו מארוחת הצהריים. בגלל בעיות שיניים הוא אינו לועס אלא ממיס בפיו לאט את הנגיסה, כמוצץ סוכריה, לחייו שקועות ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת. באחד הגליונות יש שורות מספר ללא חתימה, מקס מניח את הכריך מידו, מטביע את אגודלו השמאלית בכרית החותם; ובתנועה סיבובית, כדי לטשטש את הטביעה, מוסיף כתמי דיו סגול אחדים; הוא טובל מטלית בספירט ומתחיל לנגב היטב את האגודל, המסתיים בציפורן מעוקלת ושחורה –

*

תופיק המשרת טרוט-העיניים מפסיק את שטיפת הכלים במטבח של משפחת בן-עמי, מנהל האחוזה, וקוטע בבת-אחת גם את שירו המונוטוני, שיר של ערגה וגעגועים, שמלווה תמיד את עבודתו. הוא יוצא לחצר, ובבטישת רגליים יחפות מקיף במהירות את הבית ועומד על הדשא כשהוא מציץ מבעד לתריס פנימה באשתו של המנהל, השוכבת ישינה על מיטה זוגית גדולה, לבושה תחתונים וחזייה בלבד, בצבע ורוד-כסף. כמו בצליפת שוט עשוי מים שורקת הממטרה מדי סיבוב ומתיזה מטר טיפות על רגליו ואחוריו של תופיק, אך הוא אינו מרגיש בכך –

*

בלב החלקות הירוקות של אחוזת יוספיה ניצבת טירה צהובה, מרובעת, גגות-רעפיה אדומים, ומגדל של בריכת בטון במרכזה. הרפת הגדולה של יוספיה בנויה בצורת רי"ש, בקומה התחתונה, בבניין הצפוני-מזרחי שבחומה. שלושה פועלים ערבים יושבים על שרפרפים וכל אחד חולב פרה, הדלי בין ברכיו. אצבעותיהם הזריזות מושכות פטמה אחר פטמה – אחת, שתיים… אחת, שתיים… – נשמעים צלילים קצובים, ובזה אחר זה חודרים סילונים לבנים ודקים אל החלב, הנמצא כבר בדלי, ומתמזגים עימו בשכבת קצף ריחנית, התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. הם מקפידים לחלוב באופן שווה ארבעה עטינים ורודים, בעלי כתמים אפורים, אצל כל פרה, ועוברים אל זו שלצידה. שמה והישגיה של כל חולבת רשומים בגיר על לוח מעל מקומה בשורה. במדור צדדי של הרפת נשמעות מאז הבוקר געיותיה העגומות של דיצה, אחת השיאניות של תנובת החלב. ראשה תפוס בסגר-צינור במקום-עמידתה ליד האבוס. היא מקשה ללדת. ברל הרפתן קורא לאחמד, הפועל הראשי, שיפסיק לחלוב ויבוא להשגיח על הממליטה; והוא עצמו יוצא לחצר וממהר למשרד האחוזה, להזעיק בטלפון את הווטרינר דוקטור וולף. אם לא תהיה ברירה יוציא דוקטור וולף את העגל חתיכות-חתיכות, ובלבד שיצליח להציל את הפרה המיוחסת –

*

על הגבעה במושב רמות-הצופים, הצופה אל האחוזה יוספיה, רובצות זו ליד זו שתי בריכות עגולות לאגירת מים, עשויות בטון וסגורות בגג. לבריכה האחת גג שטוח מוקף במעקה, לשנייה כיפת בטון חשופה. על כל אחד מהגגות מתבצרת קבוצה של ילדי המושב, ומבריכה אל בריכה עפים בחמת-זעם רגבי-עפר, אבנים וקרשים, כמו בין שני צריחים של צבאות אויבים. האוויר מלא קריאות וקללות. אבנים וקרשים עושים דרכם זרוק וחזור, רגבי עפר חום-אדמדמם מועלים אל הזורקים באמצעות סולמות-ברזל הקבועים בדופן הבריכות. מצב הלוחמים טוב יותר בבריכה בעלת המעקה – כי אויביהם ממול חשופים על הכיפה החלקלקה, וצריכים להיאחז בכל זיז ברזל שמזדקר ממנה, לבל יפלו. בגלל מיקומן הגבוה של הבריכות, וקרבתן זו לזו, יוצרים הקולות והקללות הדים מפחידים המתפזרים סביב –

*

צלצול הטלפון מיוספיה מזעיק את דוקטור וולף מחצרו במושבה חובבי-ציון, בדיוק ברגע שהוא עומד לתקוע מזרק זכוכית גדול ליד עינה של עז חולה. הוא מנגב את ידיו, לוקח את תיק העור הגרמני הגדול, תיק חום שבו כל כלי עבודתו הווטרינרית, קושר אותו בצד המושב האחורי של אופנוע BSA כבד ושחור, מעודפי הצבא הבריטי מתקופת המלחמה במדבר המערבי, מהדק לראשו משקפי-נסיעה גרמניים, שעדשותיהם מוקפות בתי עור שרוט ומהוה, להגנה מפני האבק, ויוצא לדרך –

*

ממערב לאחוזת יוספיה, בחנות שבאמצע הרחוב הארוך והיחיד של כפר-מאהלר, עומד הבעלים אדון שיינקראוט ליד מכונת החיתוך הידנית ופורש פרוסות שינקן אדמדם על נייר אריזה דק-ורוד, בעל גוון הדומה לבשר, אך מדיף ריח דפיניל, חומר חיטוי של תפוחי-זהב. זבובים טורדניים מתדפקים מבחוץ על רשתות החלונות ואינם מצליחים לחדור פנימה. ולטר שיינקראוט, אדום הפנים והכפיים, משוחח בגרמנית בכובד-ראש עם שניים מחברי המושב. הם מסבירים זה לזה נושאים המופיעים בכותרות דקות בעיתון הגרמני “בלומנטל”, שמונח אף הוא למכירה על מדף בחנות הנקייה, ממנה עולים ריחות לחם טרי, חמאה ונקניקים. אך תוך כדי חיתוך ודיבור, ולטר שיינקראוט שקוע בעניין נוסף: מבטו עוקב מבעד לחלונו הגדול, המרושת נגד יתושים, אחר לוצי –

*

מעבר לרחוב החול הטובעני – קפה לוצי של לוצי שטרנבאך, אחד משני בתי-הקפה של המושב היחיד בארץ שיש בו בית-קפה. לוצי, במכנסיים קצרים ובחולצה דקה שאינה מסתירה את החזה השופע שלה, גוררת על פני חצץ הגינה שולחנות וכסאות מתקפלים. בעלה הנזי שטרנבאך עומד במטבח ומסובב ידית קבועה במרכז חביונת של מכונת-גלידה ביתית. העיסה הלבנה, הנוזלית-עדיין, מתקררת ונקפאת בזכות כתיתי-קרח זרועי-מלח הנתונים בחביונת העץ החיצונית –

*

מאחורי מחסן תבואה גבוה עומד צריף בודד של ויוי דהאן השחורה, העובדת בניקוי בתי-הציבור של המושב – המזכירות, משרדי המחסן, הספרייה הגרמנית, בית העם הקטן והמרפאה. ויוי רוחצת בגיגית-פח רחבה את בתה הבכורה, צנומת-הגוף ובעלת פני המלאך, כרמלה. היא שופכת עליה מדי פעם מים פושרים מכד אמאיל לבן, פגום, של המרפאה. במיטה, ליד הקיר, ישנה אילנה, הבת הקטנה. כרמלה צורחת מכאב כאשר האם מתעקשת לחפוף בסבון קרבול את שערותיה הארוכות, הבלונדיות, ולעבור עליהן במסרק דק, כנגד הכינים; היא מחזיקה בכפות-ידיה את פקועי-שדיה כמבקשת להגן עליהם מפני אצבעותיה המקרצפות של האם –

*

חבורה של נערים ערבים שבה מעבודות הבציר, הניקוי ואריזת האשכולות בכרם יוספיה, וצועדת בדרך-עפר צפונה, אל הכפר אום-אל-זעתר. בגרונות ניחרים עולה מקירבם שירה חדגונית אך מלאה ערגה. קריאות מואזין חלשות, הנישאות ברוח מן הכפר, נשמעות כעונות לה. בגדיהם מרופטים. אחדים מהם יחפים, והאחרים בסנדלים גסים עשויים שכבות גומי שנחתך מצמיג ישן. הם מנופפים כפות ידיהם בקצב השירה, ומגלים אגודלים, מוכתמים בדיו-החותם הסגול של פקיד האחוזה מקס רוזין

*

“דיו! דיו!” מזרז הקצב בצלאל פוקס את סוסו, הרתום לכרכרה דו-אופנית ורץ מהמושבה חובבי-ציון כשפרסותיו מקישות על הכביש הצר. תחת המושב ארוזות היטב בנייר עיתון, ומכוסות בשק עבה, מנות-בשר משחיטת הבוקר, על כל שקית רשום בעיפרון-קופי סגול שם משפחתו של הקונה –

*

מאחור מבקשת לעקוף אותו מכונית שברולט ספורט פתוחה ירוקה-מבריקה, שבה נוהגת לורט מאיירסון. לידה יושבת אחייניתה רותי, נכדתו של בעל האחוזה, הבאה לבלות את חופשתה בכפר –

*

המכונית חולפת על פני הנפח גרשון גרין כהה-הפנים, אביו של עמירם. גרשון הנמוך, בעל הגבות העבותות, עומד מול החלון הפונה לכביש, בצריף הנפחייה שלו ברמות-הצופים, חותך במספריים פח-נפט ריק שנוצץ בצבע כסוף-זהבהב, כדי להכין ממנו דיפון מחודש לתא-הקרח במקרר של קפה לוצי, שתחתיתו נרקבה. מחלון קטן, בחדר-האמבטיה ממול, בוקע החוצה קולה של אשתו העגלגלה שרקה, שעומדת ערומה, מכוסה קצף טרי של סבון-כביסה, ושרה במיבטאה הרומני: “כחול ים המים…”

*

קצת גבוה מעל חדר-האמבטיה של שרקה עומד ביתו השכור של המורה גבריאל דויטש-דרור הכותב שירים, שלדברי אשתו טובים משל ביאליק, אך לצערה אין מכירים בכשרונו. גבריאל שוקד על המצאה חדשה, בלון החופש. הוא מילא בלון תכול בגאז קל מן האוויר, או באוויר חם. עתה רואים אותו נשקף מבעד לחלון, בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור ושרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו. הוא משלח בלון תכול לאחר שהצמיד לפומיתו סרט נייר כתוב בדיו: "רוחו וגופו של היישוב העברי יהימו / יחדיו את דגל החופש ירימו! / אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה / תני מולדת לחלום אדמתה! – "

*

קצת גבוה ממנו, בגבעה של רמות-הצופים, ליד בית-העם ובריכות המים, עומד בחצר, ליד צריפו, השוחט של המושב ובודק את החלף. האדמה החומה לידו רווייה כתמים ישנים, קרושים, של דם תרנגולות שחוטות. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, ירכיה במכנסי התעמלות כחולים, מחכה בחצר לשחיטת התרנגולת שאימה שלחה בידה –

*

ואז נשמעת ירייה – נשמעת ונשמעת ואינה נפסקת אלא נמשכת ומשתברת בהדים כקול-תותח מתגלגל –

יונים נופלות, לוחות מטרה ננקבים, יונים שחייהן ניצלו ממריאות, בלון החופש מתפוצץ ושירו צונח. התרנגולת נשמטת מידי השוחט בעודו ממלמל את הברכה, היא מפרפרת בגרון קרוע, שחוטה-למחצה, על פני האדמה. טלי רסקין בורחת הביתה ובדרך עוצרת, מקיאה ונשבעת לעצמה שיותר לא תאכל בשר-עוף. שירתה של שרה גרין נקטעת. סוסו של הקצב פוקס נעצר ומתרומם על רגליו האחוריות כשהוא מעמיד בסכנה את תכולת הכרכרה. שני כלבים כנענים חסרי-בית, ממזבלה קרובה, כבר שועטים בנביחות אל ריח הבשר. הנערים הערבים נושאים רגליהם ופורצים בריצה מהירה לעבר אום-אל-זעתר. בידי הנזי שטרנבאך נשברת הידית של מכונת הגלידה. אדון שיינקראוט פוצע את ידו הסמוקה במכונת החיתוך של פרוסות השינקן. כף-רגלה הלבנה של כרמלה נרתעת בבהלה, הגיגית מתהפכת ומים מציפים את רצפת הצריף, ויוי צורחת ופניה השחומות מעלות סומק של שזיף בשל. אלי זלינגר, הדומה לנזיר שמנמן במשקפיים, מועד וטס מטה על אחוריו מעל כיפתה העגולה של הבריכה. שני דליי חלב נהפכים מתחת לעטיני החולבות, הפרה דיצה פולטת געיית-כאב ממושכת וממליטה לבסוף את העגל. מצחו של תופיק טרוט-העיניים, שנבהל, מכה בתריס ומעיר את גברת בן-עמי, הישנה בתוך החדר, ומיד הוא מקרטע במרוצה סביב הבית לעבר המטבח, תוך כדי מאמץ להשחיל את אברו הכהה והמתיז חזרה למכנסיו הרחבים, התלויים עליו ברפיון. בקבוקון הספירט של מקס רוזין נשפך על גליון-התשלום וממיס חתימות אמיתיות ומזוייפות. עמירם גרין נופל רפוי על עגבותיה החשופות של דינה שפילר, שמשמיעה קול צעקה ומיד קמה ובורחת כשהיא מושכת כלפי מעלה את מכנסי-ההתעמלות המהודקים בגומי לשוקיה זהובות השיער. צפירת הקטר מייבבת ממזרח כמבשרת חמסין. אישוניו של נואר מתגלגלים בלובן עיניו שעה שהוא משמיע קריאת התפעלות לנוכח מטר היונים הירויות, הצונחות בפרפור-כנפיים מגג הרעפים הגבוה. חיים הורביץ עומד שם למטה, מאחורי השדרה של דקלי התמר הנמוכים שבכניסה לאחוזה, בידו הרובה המדיף ריח חריף וצורב של עשן-ירי, וכלבו טס לעבר היונים הירויות שנופלות מהגג. טס הכסף נשמט מידה של גברת מאיירסון, כלי חרסינה עדינים נשברים, ותכולתם מתפזרת על גבי המרבד. נפתלי קפלן עוצר בפתאומיות את המונית, מכוניתו של סרג’נט הבולשת מבצעת פנייה חדה לצד הדרך ומתנגשת בברוש, מורטון עף לצד הכביש, דוקטור וולף מגיח מאחור על אופנוע הBSA- הכבד, ועוצר לטפל בו. שושנה שפירא משחררת את הזעקה שכלאה מאחורי התריס הסגור מאז הסתיים השידור היומי של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, אמנון ומאיה ילדיה רצים יחפים הביתה, מאיה בוכה, הנוטר שפילר הרזה מקדים אותם בדרכו הקצרה מחדר-הנשק לדירה שממול, הוא מפציר בשושנה שכנתו להירגע, והיא משתתקת בהשקותו אותה כוס מים ובהיכנס בעלה אליהו, שבא במרוצה מגן-הירק, אך הזעקה נמשכת מבחוץ כצפירת-אזעקה בו-זמנית שאינה מסתיימת גם לאחר שהאוויר יצא מקודמתה, ועיניה של שושנה השותקת פעורות עתה באימה, שפילר רץ החוצה –

*

פטר יואל הוא שצועק – המכונית שתחתיה הוא שוכב איבדה לפתע את יציבותה ועתה תפוסה כף ידו השמאלית, הפשוטה על גבה, בבליטת מתכת שננעצה בה –

המשך יבוא

 

פרק ב

מכונית השברולט הירוקה, בעלת הגג המתקפל, הפתוח, מתקרבת לכניסה ליוספיה. לורט מתכוננת לרדת מהכביש ולפנות ימינה, בדרך החול העולה אל השער אשר בחומת הטירה הצהובה של האחוזה, על הגבעה. אך ממערב לכביש הצר היא מבחינה בהתקהלות ליד חזית הבית הצפוני, הקרוב. שפילר, נפתלי, דודל הנהג, ופועלים ערבים אחדים, שאליהם מצטרף תופיק, מרימים בכוחות משותפים את מכונית הפיאט הלבנה של פטר יואל, משחררים את כף-ידו המחוצה ומושכים אותו בזהירות מתחת למכונית החוצה. פטר נאנק מכאבים, מדמם, ובכפו נפער חור גדול.

לורט עוצרת את השברולט ויורדת לראות מה קרה. עורה בהיר, פניה עגלגלות ומנומשות, ומשהו תינוקי-שמנמן ותמים קורן מהן. חזה גבוה. מושך מיד תשומת-לב.

“דובז’ה,” היא פונה לדב שפילר הרזה, “אבא לא יתנגד לתת את השברולט בשביל לשלוח תיכף את פטר לבית-חולים.” המיבטא האנגלי שלה מצחיק את הילדים, שעומדים בחבורה במרחק בטוח ממקום האסון.

“לא צריך,” אומר שפילר, המכונה דובז’ה. “דודל יוצא עכשיו בפורד עם כדי החלב של הערב לבית-חולים אסותא, ויקח את פטר.”

אווה היפה, אשתו הקטנה של פטר, בעלת העיניים המלוכסנות, הדומה ליפנית, רועדת כולה ואינה מצליחה לחבוש את כף-ידו. ס ההרה, אשתו של חיים השומר, בעלת שיער פרוע, פני סוס, רגליים נתונות בזוג נעלי עבודה גבוהות של גבר, ובטן רחבה, ניגשת ומנקה את שולי פצעו של פטר, ועוצרת את הדם במטלית נקייה.

לדודל גבעוני פנים של פומפייה, צווארו מרקיד מדי רגע את הראש הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה. הוא רווק, לא צעיר, ועונד בגנדרנות מטפחת צבעונית על מיפתח החזה. הוא מגיע בטנדר פורד בהיר, שצבעו אפור-כחול של מטוסים, חוצה את הכביש ונכנס דרך הגשרון הקטן לדרך-החול שמפרידה בין הבתים, שניים מכל צד.

“מה הכתם הגדול הזה על המכנסיים שלך?” הוא יורד מתא-הנהג, שדפנותיו מעוגלות ברכות נעימה, מרחרח באוויר, ושואל בערבית את תופיק.

“זה מהברז…” מגמגם הנער טרוט-העיניים.

המונית של נפתלי קפלן מגיעה, פונה מהכביש שמאלה, חולפת על פני הגשרון וחונה ליד הטנדר העמוס כדי חלב. נפתלי יוצא לראות מה ההתקהלות. נפתלי מוצק, נמוך ורחב, פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור. מבטו איטי, כמו עייף קצת, תמיד, אך תקיף.

“דובז’ה, סרג’נט מורטון התהפך בדרך, מאחוריי,” הוא לוחש לשפילר. “דוקטור וולף מטפל בו. לא נשארתי. צריך להזהיר את המחלקה שיחזירו מיד את הרובים, לפני שיירו, ושיתפזרו. יותר מדי חם כאן.”

“מאוחר,” אומר שפילר. “הם כבר ירו, הם בדרך לכאן, להחזיר אותם. אחר-כך יש להם א”ש לילה והם נישארים לישון על חבילות-החציר באסם, מעל לאורווה."

*

בעודם מדברים נשמע מן הכביש קול טרטור של אופנוע מתקרב. הנאספים סביב פטר יואל עומדים עתה וצועקים אל רוכב האופנוע שיבוא אליהם. וכך, במקום לעלות ימינה אל הרפת בחצר האחוזה, חותך דוקטור וולף שמאלה, נתקע בחול ומ באלכסון את הBSA- הכבד, שמעורר סקרנות רבה בקרב הילדים.

“יצאתי לדרך לקבל המלטה של פרה,” מספר הדוקטור לסובבים אותו כאשר הוא בודק את פטר יואל החיוור. פטר יושב רפוי על כיסא שהוציאה לו אווה היפה, ליד שורת שיחים דלים ונמוכים, ספוגי שמן מנוע, שבקטע החצר שלו. “והנה אתה כבר הבן-אדם השני שאני מטפל בו ברבע השעה האחרון.” הוא מקבע את היד ומזריק לפטר שתי זריקות, אחת נגד כאבים, שלא יתעלף, והשנייה אנטי-טטנוס, וממשיך לדבר. “קודם סרג’נט מורטון נזרק מהמוריס בכביש מהמושבה. אולי נקע קל. הוא אחריי, בדרך לכאן.”

ברל, הרפתן המגמגם, יורד ובא למקום ההתקהלות מהרפת שבחצר האחוזה. ידיו רחוצות אך חריציהן ורודים עדיין מדם, והן ספוגות רטיבות וריח רפת של זבל וחלב טרי. הוא רואה את אופנועו של דוקטור וולף, וממהר לבשר לו: “תו-תודה דוקטור, כ-כבר לא צריך, דיצה המ-ליטה עגל!”

בתוך המהומה של שלוש מכוניות שזה עתה חנו, ואופנוע, ופצוע, ואנשים רבים בדרך חול שקטה וקצרה שבין ארבעה בתים – קופצת רותי המנומשת מהשברולט הפתוח של סבה, ורצה לעברי – העומד בחבורת הילדים, אבל קצת מן הצד – ומתנפלת עלי בחיבוק ובנשיקות פראיות. פניה המנומשות מדגדגות את לחיי.

“אורי!” היא אומרת, “אוך, אוך, אורי, איך שאני אוהבת אותך! חיכיתי כל הקיץ לחופש הגדול בשביל לבוא אליכם ואתה לא באת אלינו אפילו פעם אחת לתל-אביב, כמו שהבטחת לי לפני שנה, ואפילו לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך!”

אני מסמיק ולא יודע לאן לדחוף את הפנים שלי מרוב בושה.

*

“הויסה! הויסה!” – הכרכרה הדו-אופנית של הקצב בצלאל פוקס נכנסת גם היא לדרך-החול שבין ארבעת הבתים ממערב לכביש של יוספיה, ועוצרת. פוקס יורד. עיניו כחולות-מימיות וקסקט אפור למצחו. אצבעות-ידיו המסוקסות ורודות מעבודת האיטליז, נימים של דם קרוש נותרות בחריציהן גם לאחר שטיפות רבות. ידיו מפשילות את השק החום-בהיר, שמתחת למושב-הכרכרה, ומגלות חבילות-בשר ארוזות בנייר-עיתון, שעל כל אחת מהן רשום בעיפרון-קופי סגול שם הקונה. הקצב מחלק את המנות אחת-אחת לעקרות-הבית, ואם הדירה סגורה, הוא משאיר את המנה המיועדת לה אצל שכנה. כשהוא מגיע לדירת שפירא, מול תחנת הנוטרים, הוא עולה שתי מדרגות ומקיש על הדלת. אין תשובה.

“רוז’קה! רוז’קה!” הוא עומד ובידו החבילה העטופה בעיתון, שכבר העלה כתמים ורודים ככפות-ידיו. “הבאתי לך שלוש אוקיות שפונדרה, זה מה שביקשת.”

אין תשובה.

“אני יודע שאת בפנים, רוז’קה!” הוא מסתכל שמאלה, “מה את עומדת כל הימים מאחורי התריס? – היי, ילדים!” הוא פונה לחבורה שחזרה להתפלש בחול, לא רחוק מהכרכרה, “יש פה ילדים של רוז’קה?”

“היא לא אמא שלהם! אמא האמיתית שלהם מפוליניה… היא משוגעת!” צועק גיורא פרא-אדם, בנו של השומר הורביץ.

“שפירו!”

“היא אומרת שאמא האמיתית שלהם היתה מנפחת קנדונים מבית-חרושת לגומי בפוליניה!” ממשיך גיורא.

אליהו שפירא פותח את הדלת בעיניים אדומות. “רוז’קה חולה,” הוא אומר בקול חרישי מאוד, לוקח את החבילה ומשלם עבורה. “לא צריך לצעוק.”

“שתהיה בריאה, שפירו. מה זה, רוז’קה שלך אף פעם לא יוצאת החוצה?”

“השמש מזיקה לה.”

“שתהיה בריאה.”

*

בבית-הקברות במזרח המושבה חובבי-ציון צומח עץ אקליפטוס ענק מתוך חלקת קברים ובה מצבות רבות ללא-שם. כאן קבורים המתים במגיפה במלחמת העולם הראשונה, כולם פליטים ששהו במושבה בתקופת הגירוש מתל-אביב. המעטים שיש כתובת על מצבתם, נפטרו רובם בחודשים שבט, אדר וניסן תרע“ח, בערך פברואר-אפריל 1918. על אחת המצבות הישנות כתוב: “פ”נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות / בחייהן ובמותן לא נפרדות / אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן / ובגן-עדן תהיה מנוחתן”. לעץ גזע עבה, כתריסר אנשים צריכים להחזיק ידיהם יחד במעגל כדי להקיפו. הוא מתנשא גבוה מכל בתי המושבה. שרידי קליפות חומות, יבשות, תלויים ברום גזעו הלבן ופזורים על האדמה האפורה, בין הקברים מתחתיו.

יהושע סלומון, ראש המועצה, צועד הלוך ושוב לרגלי העץ, דורך על עלים יבשים, רוויים ריח אקליפטוס. מבין הקברים האילמים מתקרב ובא לקראתו אדם נמוך-קומה, מחופש לחכם תימני בעל מצנפת, פיאות, ומשקפיים שחורים המטשטשים את תווי-פניו.

“זה אתה, אברומה?” סלומון מקדם את פניו בחיוך חמוץ.

“כן. שלום. שמעתי שאתה לא כל כך שמח להיפגש איתי,” משיב “הראש” בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל להדגיש חי“ת ועי”ן כמזרחי.

“הסכמתי לפגישה רק כדי שתגיד לאנשים שלך שיפסיקו לארוב לאיכרים של חובבי-ציון בלילות בחדרי-מדרגות ובכניסות לבתים, ולתבוע מהם כסף באיומים ובכוח. זה לא יכול להימשך כך!” אומר ראש המועצה.

“ואני באתי להציע לך סידור, סלומון – שנטיל יחד על המושבה מגבית למען המאבק הלאומי, חצי לכם וחצי לנו.”

“לא בא בחשבון. אני דורש שתפסיקו את מעשי השוד שלכם. אין לי שם אחר למעשים שלכם.”

“זה לא שוד, סלומון. זה בשביל קרן הפלדה של חזית השחרור הלאומי שלנו,” אומר “הראש”.

“אני מזהיר אותך, אברומה. גרשוני מאיים לפנות לבריטים.”

“מזהיר אותי? אני מזהיר אותך – תפסיקו לעשות יד אחת עם הז’וליקים מהשמאל, וללכת להכות לוחמים שלנו ולאיים להלשין עלינו ולהסגיר אותנו לשלטון הזר.”

“שלטון זר? זה מה שיש לך בראש כל הזמן? אתם הרי בכלל לא מם מה קורה סביבכם! במקום להתגייס לצבא הבריטי, ולהילחם בנאצים, הכרזתם כאן מרד נגד השלטון הבריטי! ואז, כאשר המלחמה עוד לא נגמרה, וכל יום המשיכו לשרוף באירופה יהודים בכבשנים, ובקרבות נהרגו חיילי בעלות-הברית וגם בחורים ארצישראלים שלנו מהחי”ל, הבריגדה – כל מה שעניין אתכם היה להרוג אנגלים, אנגלים שבזכותם, אם לא איכפת לך, לא כבשו הגרמנים גם את ארץ-ישראל! ההיסטוריה לא תסלח לכם, אברומה! – אני ראש המועצה ואני אחראי לשלום האזרחים, ואתה, תסלח לי, מדבר כמו ראש כנופייה, כמו טרוריסט."

“וכך אתה מדבר, כשהבריטים עומדים לתלות בחור יהודי.”

“הבריטים גם תולים ערבים! זה רע מאוד, אבל מה רצית – שיהיה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים? שיהיו שני סוגי משפט בארץ-ישראל? ומדוע לא הרשית לבן-יזרעאל לבקש חנינה מהנציב העליון?”

“אנחנו לא מכירים בחוקי-החרום של קניגהם – ולא בתי-המשפט של המלך ג’ורג' יקבעו את גורלו של העם העברי!”

“אתה יודע, מתחשק לי להקיא כשאתה מתחיל בדמגוגיה שלך, במקום להציל את הבחור.”

“סלומון, אני רואה שצדקו אלה שאמרו לי שאתה מתעב אותנו ואת המטרות שלנו, אבל אני אומר לך – היזהר, היזהר לך מפני מה שיקרה אם לא תשנה לפחות את העמדה הפרקטית שלך כלפינו, ואם תמשיך להיות משתף-פעולה עם הכובש הבריטי על חשבון הדם היהודי שנשפך, בראש חוצות.”

“שלום. ידעתי שאין טעם להיפגש איתך, אברומה, אתם רק מביאים אסון על היישוב.”

“היזהר, סלומון, אתה עוד תתחרט, וזה יקרה בקרוב מאוד.”

*

פטר יואל יושב ליד דודל בתא-הנהג. מאחוריהם, בארגז הטנדר הפתוח, נמוך-הדפנות, משקשקים בקול עמום שלושה כדי-ברזל גדולים, המדיפים ריח חלב חם, טרי. הם משתופפת וסופגת חבטות אווה, ה“יפנית” הקטנה מגרמניה, פניה מבוהלות והיא מחזיקה פעם בדופן זו ופעם באחרת.

הטנדר רץ בכביש הצר לתל-אביב, בלי לסטות גם כאשר המוריס הצבאי של סרג’נט מורטון מזנק מולו. המוריס בצבע החאקי נזרק שוב לשולי הכביש, אך מתייצב ומאותת לטנדר לעצור. המראה הנוגע-ללב של אווה היפה, הכורעת מאחור, ידו החבושה של פטר יואל ופניו הלבנים, משכנעים את סרג’נט מורטון להרשות להם להמשיך בדרכם, והם חוצים את המושבה חובבי-ציון.

*

החבורה שהתאספה ליד ביתו של פטר יואל מתפזרת, ונותרות שם רק שתי מכוניות הפיאט הלבנות. דוקטור וולף עולה ברגל, מוליך את האופנוע הרועש שלו לחצר האחוזה, כשגלגליו מתיזים לאחור צרורות של חול צהוב. גם לורט עולה אל החצר, עם רותי, בשברולט המפוארת. נפתלי נוהג אחריהן במונית אך אינו עוצר בחצר האחוזה אלא חוצה אותה ויוצא בשער המזרחי ממול. הוא נוסע להזהיר את הבחורים השבים מן המטווח, ולעזור להם להחביא במהירות את הרובים, בטרם יבוא הסרג’נט הבריטי לרחרח בסביבה.

*

ליד הברז בחצר, קרוב למדרגות החיצוניות של המטבח, עומד תופיק היחף ושוטף את רגליו, את פניו, את ידיו, בטכס אטי שחוזר על עצמו בסוף כל יום עבודה אצלנו. הוא שר בלחש, מזמזם אל עצמו, בעצימת-עפעפיים, שיר ערגה בניגון חדגוני, כאילו הוא משוחח עם אהובה נעלמה ומפציר בה שתופיע מתוך חלומו, כאן ועכשיו.

אני עומד ומתבונן בו בסקרנות. כאשר רוצים להרגיז אותי, אומרים שאני דומה לו. שאני כמו ערבי לבן. אני לא יודע מדוע. הלא העיניים שלו טרוטות, ממש חולות, ועורו שחום מאוד. הוא מסתכל לצדדים. וכאשר הוא בטוח ששנינו לבד ושום עין אחרת אינה מתבוננת בנו, הוא שולף את אברו המגודל ומנער אותו לעיניי תחת הברז, כאילו כדי לשטוף אותו. כפות-ידיו אדמדמות-חומות בצבע החינה, מטקס נישואים שהיה בכפרו. תחתונים אינו לובש.

“שלך כביר מאוד,” אני אומר לו בערבית בלולה בעברית, כך אנחנו מדברים נו. “שלי עוד זריר, קטן. יום אחד יהיה גם לי אכבר כמו שלך.”

הבשר שלו חום כצבע האדמה. הוא לוקח את ידי ומניח אותה תחת הזרם, קרוב אליו. אני לא בדיוק מבין מה פשר השינוי שחל בו למגע ידי. איך ייתכן שדבר גדול כזה מסתתר תמיד במכנסיים שלו? עיניו יוקדות כלפיי במבט אהבה מלטף, וטיפות המים זולפות על העור החום של אברו, כאילו גם הן מלטפות אותו.

*

השומר חיים הורביץ עומד במטבח ביתו ומצחצח היטב את חגורת-העור ואת מגפי הרכיבה החומים עד היות להם ברק. הוא לובש מכנסי-רכיבה וחולצה מגוהצת, בחאקי בהיר, שם לראשו מגבעת נוטרים אוסטראלית, ויוצא בצליעה קלה אל הסוסה הקשורה בחוץ.

לפנות-ערב, שעה אחרונה של אור, הוא דוהר על סוסתו בדרכי-העפר של האחוזה, ולאורך גבולותיה. הרובה נתון בנדן-עור ארוך המהודק לצד האוכף, מוכן לשליפה. בידו מגלב-עור קצר שאומרים עליו שנעשה מאבר-זכרות של פר. כלבו החום-בהיר, כלב כנעני חסר ייחוס, רץ אחריו ומדי פעם מקיף אותו במעגל. ממרום הסוסה בולשות עיניו התכולות של הורביץ ובודקות כל פינה, אם לא השאיר מישהו מהפועלים דבר-מה שאותו הוא מתכוון לבוא לקחת בלילה, אם הוכנה פרצה בגדר לשם כך, אם חל שינוי בשטח, שיש לזוכרו לקראת הסיור בלילה: סוללה של ארגזים, קרונית נטושה, שקי דשן כימי, סולם-קטיף נטוש, ערימת אבטיחים למשלוח.

פרסות הסוסה מעלות אבק קל מאחור. הנקישות קצובות. השומר והסוסה יחידים בדרכים החוצות שתי-וערב את האחוזה למשבצותיה: שדרות ברושים, חלקות-פרדס, כרם, מיקשה, שדות-פלחה, גן-ירק, כרם זיתים, חורשת אקליפטוסים ובית-אריזה גדול. יום-העבודה הסתיים זה כבר וריח של שקט עומד באוויר, דממה שיש בה איום נסתר, אולי בגלל הריקנות. אין איש סביב. רק באחת מדרכי העפר, המונית של נפתלי קפלן וקבוצת הבחורים החוזרים מן המטווח – מתקדמות לאיטן זו לעומת זו.

*

מכונית המוריס של סרג’נט מורטון מגיעה ליוספיה ופונה שמאלה, לדרך החול שבין ארבעת הבתים. הסרג’נט יוצא, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר. על חזהו חגורת-עור אלכסונית שמחוברת לחגורה הנושאת את נרתיק אקדחו על מותניו. הוא צולע קלות, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו. תווי-פניו חטובים כפסל רומאי, אפו ישר, שפמו חום, עיניו ירוקות ומבטן חודר. הוא ניגש מיד לחדר הנשק, בבית הדרומי-מערבי, מקיש על הדלת הנעולה בשני מנעולים עבים, בצבע כסף נוצץ, אך איש אינו עונה. הוא יורד ומתאמץ להציץ מבעד לחלון. חשוך בפנים.

*

משער האחוזה יוצא אדון ג’ייקוב מאיירסון, לבוש חליפת שלושה חלקים מאריג פפיטה חום, מחזיק מקל-טיול דק, חובש מגבעת ומעשן סיגר משובח. אור שקיעה אדמדם מצית את צמרות הדקלים בשדרה וצובע את לחייו התפוחות. הוא חוצה את הכביש הצר ובא לקראת סרג’נט מורטון, השולף באותו רגע את מקטרתו מתוך הקיפול העבה של גרב החאקי הגבוה, מתחת לברך, ועומד להציתה.

“אדון מאיירסון…”

“אתה מגיע ליוספיה ולא עולה אלינו? ליזה ממש לא תאמין!” מקניט מאיירסון את סרג’נט מורטון לאחר דברי הברכה השגורים.

“אדוני, מודיעים לי שהבחורים של ההגנה מתאמנים בכל הסביבה ברובים של יוספיה,” מפריח הסרג’נט טבעת עשן.

“אין לממשלת הוד מלכותו מה לחפש, רק את הרובים של יוספיה, שנמצאים ברישיון בחדר-הנשק שלנו?” מאיירסון אינו מתרשם מהבחור האנגלי הגבוה, העומד ונושף עשן מתחת לשפמו העבות.

המראה הצ’רצ’ילי והדרת הכבוד של בעל-האחוזה היהודי העשיר מביכים את סרג’נט מורטון. “והיריות ששמעתי בדרך לכאן? אולי צדו כאן ציפורים?”

“אולי. ולמה לא יצודו! הורביץ השומר צד יונים, גם ארנבות. בשבתות באים חברי מועדון הציד מתל-אביב. נדמה לי שגם אתה הצטרפת אלינו, יותר מפעם אחת. והערב בא אלינו מייג’ור קמפבל, קצין המחוז. אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה, ולהזמנה הזאת בוודאי לא תסרב!” שולף אדון מאיירסון מכיסו שעון-כיס כבד, מצופה זהב ומחובר לשרשרת זהב, כמבקש לאמוד את הזמן שנותר עד לארוחה. “בוא, וכשנעלה נעיף עוד מבט אחרון לפני החשכה מהמרפסת על הפרדס שלי. אתה יודע שהוא הגדול ביותר בכל ארץ-ישראל?”

*

במרפאה של רמות-הצופים מטפלת החובשת הצעירה צפרירה ישראלי ברגלו הנקועה של אלי זלינגר. סימה, אימו של אלי, עומדת לצידה, ליד הכלי להרתחת המזרקים, וצועקת:

“צריך לחתוך לאביהו בגבלייבטר הבריון את הידיים אם עוד פעם יסית אתכם לשחק במלחמת הבריכות!”

“תחתכי לו את הביצות… זלינגר!” צועק בחוץ, מעבר לחלון המרושת, עמירם השמן.

“אני אראה לכם, בנדיטים!” מסתערת זלינגר החוצה, מלאה רוח קרב.

אלי נשאר לבדו עם צפרירה ה“זמנית”, המחליפה את אימה, שרה ישראלי, שנסעה לרחוץ במלון “קליה”, על חוף ים-המלח, בגלל האגזמה בכפות הידיים.

“אוי!” נאנח אלי, “אוי…” הוא משתדל לבקוע במבטו קצר-הרואי, מבעד למשקפיו שהתלכלכו, את רשת החלון העכורה, המאדימה עתה באור השקיעה, כדי לראות אם חבריו מסתתרים עדיין מאחוריה, ומציצים פנימה.

“כאן כואב לך, אלי? כאן…” מוליכה צפרירה היפה את כף-ידה על גופו של אלי, היושב על מיטת טיפולים מכוסה שעוונית לבנה. ראשו כמעט נסמך על חזה הזקוף, תופס-מסיר-ומכוון את ידה כמו מתוך חשש לכאב.

“איי!” הוא צועק לבסוף באמת, כשהיא מגיעה לרגלו השמאלית, הנקועה.

“ואתה אליק, מה אתה רץ על בריכות, הלא יכולת למות…” חוזרת זלינגר, ודלת-הרשת של המרפאה נסגרת מאחוריה בטריקה. “ותראה, רק תראה איך קרעת את המכנסיים שלך! טמבל! כל אחד יכול להשפיע עליך?!”

צפרירה מקבעת את הרגל בסד. אלי צועק ומתפתל בכאבים, אך משתדל בכל כוחו שעמירם גרין ושאר החבר’ה בחוץ לא ישמעו אותו בוכה.

“מה עשיתי לך שאת מכאיבה לי, בכוונה.” הוא לוחש בדמעות.

“אתה תהיה בסדר, אלי, ואל תבוא בטענות. בגלל ההשתוללות שלכם הפסדתי הערב נסיעה לחזרה של שלמה קפלן עם מקהלת הפועלים בחובבי-ציון.”

*

“איפה היית כל היום?” שואל שפילר הרזה את בתו דינה. “אמא שלך נוסעת עם שרה ישראלי לקליה, וכבר את נעלמת? ומדוע את כזאת שמוציקית, מלוכלכת, וכל השערות שלך מלאות חול. לכי להתרחץ!”

דינה מתחילה לבכות. שערה חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד, וחזה עדיין ילדותי ושטוח. שניהם עומדים במטבח הצר והאפור של דירתם הקטנה, הצופה אל הכביש.

“מה את בוכה? מה קרה?”

“שום דבר.”

“אם את מסתירה ממני משהו, את עוד תראי.” הוא הולך לקחת את מחבט-הקנים הקלוע, המשמש לניעור האבק מהמזרנים ומכלי-המיטה.

“לא אבאל’ה לא, בבקשה, בלי הצ’פצ’קה…” היא מתחננת.

“אז תדברי כבר!”

“עמירם גרין השמן עשה לי דבר גס.”

“מה עשה לך?”

“אני לא יכולה להגיד שום דבר, אבאל’ה…”

“מה עשה?”

שתיקה.

“מה עשה!?” הוא מכה במחבט על שולחן-המטבח ומקפיץ עליו צלחות-פח וכוסות זכוכית דקות הנתונות במחזיקי-מתכת.

“לא אבאל’ה אל תשבור! הוא רק הכניס את הפיפי שלו בטוסיק שלי, זה הכל.”

“מה? עכשיו אני הולך להרביץ לו מכות-רצח!”

“לא אבאל’ה, לא. אם ידעו שסיפרתי לך עליו, אף ילד לא ידבר איתי.”

“אז מדוע הסכמת? בואי הנה!”

“לא, אבאל’ה! אל תרביץ לי! אני לא אשמה.”

“טיפשה! אני לא חשבתי בכלל להרביץ לך. עכשיו תיכנסי לאמבטיה ותקראי לי לראות אם לא עשה לך נזק.”

“לא אבאל’ה, אין לי שום נזק. הוא רק נגע לי. אבל כל הילדים צוחקים ממני ואומרים עלי דברים מלוכלכים!”

“אני לא רוצה שתלכי איתם יותר. את יכולה לשחק עם אורי בן-עמי, הוא ילד מחונך. וגם עם אמנון שפירא. מדוע את תמיד מחפשת לך פושטקים להתחבר אליהם?”

“אורי משעמם, אבאל’ה. הוא קורא ספרים כל היום ומדבר רק על עצמו. סתם נאד נפוח!”

“מספיק! אני אתפוס את עמירם כשיצא מהבית שלו ואכסה את הראש שלו בשק וארביץ לו מכות כאלה שהוא לא ידע בכלל מאיפה זה נפל עליו!”

“לא אבאל’ה, בחייך…”

*

מייג’ור קמפבל מ את מכונית האוסטין הצבאית, בעלת ההגה הימני, הצבועה חום-חאקי, ליד סככת הטרקטורים והמחרשות. הסככה, בתוך החצר, צמודה לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה, בין האורווה במערב לבין הבניין שבו דירתה של משפחת מאיירסון במזרח.

מגוהץ במדי חאקי בהירים, ועונד דרגות, מקיף המייג’ור בהיר-השיער את המכונית ופותח את הדלת לאשתו. צנום, נמרץ, קומתו אינה גבוהה במיוחד, אך חשיבותו מזקיפה ומתמירה אותו. גברת מילי קמפבל יוצאת בחולצה לבנה ובחצאית קפלים שחורה, שערה ערמוני-זהוב ומסודר ככעך עבה על עורפה מאחור, כל שערה קבועה במקומה. אדון ג’ייקוב מאיירסון מחייך, מחזיק בשמאלו מקל-הליכה וסיגר. הגברת האנגליה לוחצת את ידו הימנית. אחריה ניגש אליו המייג’ור, אך לחיצת-ידו משתהה רגע בנגיעת-סתרים של האצבע הקטנה, סימן-היכר הידוע לשניהם, כחברים במיסדר הסודי של הבונים החופשים. קמפבל בלישכה מאסונית בלונדון, מאיירסון במושבה השכנה חובבי-ציון. סרג’נט מורטון, מאחור, בתספורת צבאית קצרה, מצדיע. האווירה בחצר האחוזה רשמית ומתוחה, כפי שקורה כשמגיע אדם רם-מעלה, שהשלטון בידו.

בני החבורה עולים למרפסת המפולשת בקומה השנייה, המשמשת גם ככניסה לדירה. הם עומדים ומתבוננים בגוש הפרדסים המשחיר. בצמרות הברושים, הניצבים כחיילים בשורה, להגן על עצי-ההדר מפני רוחות עזות, משתקפת עדיין אדמומית אחרונה של שעת השקיעה.

“מדוע לא בחרת לבנות את דירתכם בבניין המערבי?” שואל המייג’ור את מאיירסון. “יכולת לשבת כל ערב ולהתבונן בשקיעה.”

“אני איש של זריחות,” עונה מאיירסון. “כל בוקר, כשאני פוקח את עיניי לאור השמש, ורואה את גוש הפרדסים הירוק ואת התכלת בשמיים, אני שמח שאני כאן ואני יודע שחיי לא עברו לחינם.”

“לא ידענו שיש בך גם צד פיוטי!” צוחקת גברת קמפבל.

“פיוט? אני ביזנסמן. אני לא סוציאליסט. ויוספיה היא עד עכשיו עסק מצליח מאוד. אבל לא אסתיר מכם, אנחנו לא רק משק בריטי, כפי שכתוב בחותמת ובנייר-המכתבים שלנו, אנחנו מפעל ציוני. זו הסיבה שבאנו לכאן לפני עשרים שנה.”

*

עם חשכה חוזר חיים הורביץ ברגל לביתו, לאחר שהחזיר את הסוסה לאורווה שבחצר האחוזה למעלה. הוא עובר על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל. הכובע האוסטרלי מוסט לאחור על גבו, רובה-הציד בידו. הוא מתנודד מעט בהליכה, לאחר שרכב שעה שלימה ורגליו חיבקו בעקלתון את בטן הסוסה, וגם צולע עדיין, בעקבות פגיעת כדור בירכו. הכלב מלווה אותו בצייתנות.

במטבח הקטן, הקודר, של ביתו, מקדמת את פניו מפינת הפתיליות אשתו פרועת השיער, בנעלי גבר גבוהות ובחולצתו הישנה, שמכסה על בטן גדולה.

“הכל בסדר, הורביץ?”

“מה שלום פטר?”

“לקחו אותו לתל-אביב. נשמע כשאווה תחזור.”

“ומה בבית? בדקת בילקוט של גיורא?”

“שוב קיבל הערה ביומן, וגם הסתיר ממני ושיקר!”

“גיורא!” קורא חיים.

גיורא מופיע מהחדר הפנימי. נער מוצק, רחב-כתפיים, עורף של פר עקשן, שיער דבשי ועיניים תכולות כשל אביו.

“איזו הערה קיבלת?”

“למה סיפרת לו?… אמא! הבטחת… אל תרביץ שוב!”

“בלתי-מספיק בכתיב? וגם ניסה להעתיק בהכתבה?” אומרת ס. “אמרתי לך שאגיד אותך לאבא!”

“הסתובב!”

“אבא!”

“הסתובב!”

חיים מסיר את חגורת העור העבה ממכנסיו, ועד מהרה עולות ונשמעות בחלל, שבין ארבעת הבתים, הזעקות של גיורא:

"אבא! אבא! די! די! אני אלמד כתיב, כתיב כמו טטלה! אבא, אבאלה, לא! רק אל תרביץ לי – "

*

“כמה טוב ששלחו אותי לישון אצלכם,” אומרת לי רותי, “מפני שאצל סבא וסבתא יש הערב קבלת-אורחים ויהיה הרבה רעש וגם דוד ג’ו צריך לבוא הלילה והוא ישן בחדר שלו. תגיד, אולי נישאר לכם סלט מארוחת-הערב, כשהייתי אצלכם לפני שנה אבא שלך עשה סלט נהדר עם עגבניות מקולפות ומלפפונים ובצל ושמן-זית וג לבנה וזיתים ירוקים ונענה והכל חתוך ככה דק-דק שנמס בפה! בוא, אני רוצה לתת לך נשיקה ללילה-טוב!”

גם אבא ואמא הלכו למאיירסון. אבא עובד אצל אדון ג’ייקוב מאיירסון. מנהל את האחוזה, וגם משחק איתו שח בשבתות. אני גם חושב שאבא שלי שייך לאגודה הסודית ששמה – המאסונים, כי מדי פעם הוא מקבל חוברת מלאה סימנים סודיים שנקראת “הבונה החופשי”. אנחנו נחשבים כאן למשפחה מיוחסת, מיד אחרי הבעלים. אני שוכב במיטה עשויה מוטות ברזל דקים, צבועים לבן, בעלת מעקה הנראה כסולם שכוב על צידו, שאפשר להעלות ולהוריד אותו. רותי ליד הקיר ממול, על הספה.

“למה אתה שותק?”

“אין סלט. אני מקשיב.”

“מה יש להקשיב פה? אצלכם פה הכל אין – אין רחוב, אין אוטובוס, אין ים, אין תזמורת, אין גלידה, רק תנינים מייללים.”

“תנים.”

“אז מה אתה מקשיב?”

“מבטיחה לשמור סוד?”

“כן, בחיי.”

“בואי.”

אני יורד בפיג’מה מהמיטה וניגש לתריס, ורותי רצה יחפה ועומדת לידי. אני מרגיש את קצות האצבעות הרכות שלה רוקדות על כף הרגל שלי, בכוונה. בחוץ כבר חושך. ליד הקיר של חדר-הנשק, בבית ממול, נעות צלליות אחדות. אנחנו שומעים נקישות מתכת של פתיחת בריח רובה וסגירתו, ולחיצה על הדק ברובה הריק.

“די, בוא, קר לי, אני מפחדת…” מושכת אותי רותי ואינה מניחה לי לחזור למיטה שלי אלא מחבקת ומושכת אותי בנשיקות לילה-טוב לספה המוצעת בסדין לבן ובשמיכה קלה.

“תגיד שאתה אוהב אותי.”

רותי לא נחה רגע. “הילדה הזאת תוססת, ממש כספית חיה,” אומרת אמא. לרותי עור אדום-כהה, כאילו זה עתה השתזפה או הסמיקה. פניה מנומשות, אפה קצת גדול, שערה פרוע, עיניה הירוקות בולעות את סביבתה בלי הרף, כאילו היא מדברת באמצעותן.

“אני אוהב את מי שאני אוהב.”

“מי?”

“לא חשוב.”

“אוף! טיפש אחד.”

“אז אני יכול לחזור למיטה שלי?”

“לא! תישאר על ידי ותיתן לי נשיקה, אז אני ארדם. אחרת אספר לסבא ג’ייקוב שלא קיבלת אותי יפה, ושאתה בדיוק כמו שמספרים שהיה הדוד שלך אלכסנדר, וסבא לא יתן לך יותר החלפות מהבולים שלו!”

אני מתקרב לנשק את הלחי המנומשת שלה, בעלת העור המחוספס, הלא-נעים – בעצם, אולי אני מגזים – אבל אני לא אוהב אותה, ופתאום היא נרתעת, והעיניים הירוקות שלה נוצצות בחשכה.

“לא, קודם שתגיד שאתה אוהב אותי…”

אני בחיים לא אגיד לה דבר שכזה מפני שאני לא משקר, אבל אני מניח את ידי על החזה שלה, שכבר בולט, אמנם לא כמו אצל הדודה שלה לורט, ואומר לעצמי שגם החזה של טלי רסקין מרמות-הצופים בולט ככה, והלוואי שאזכה לגעת בו – אבל יותר בטוח שהבריטים יעזבו את הארץ משאני אזכה לגעת בו. רותי הודפת אותי ואומרת:

“גס אחד. למה לא ענית לי על המכתב? קודם תגיד שאתה אוהב אותי, אז אני אולי אתן לך לגעת, קצת…” היא מפהקת.

“דברים כאלה לא אומרים סתם.” אני מתעקש.

“טיפש.”

היא שמה את ידה על הזרוע שלי, כאילו אני שייך לה, אבל כעבור כמה רגעים היא מתחילה לנשום מתוך שינה, ואני מדלג חזרה למיטתי. כף-ידי, שנגעה בה רגע מתחת לחולצה, בוערת. אני מוכרח להגיד לכם שאני לא מבין מדוע כל פעם מנסים להדביק לי דמיון לאנשים אחרים, ואומרים שאני בדיוק כמו הדוד שלי, אלכסנדר.

שבכלל נעלם.

 

פרק ג

שנים אחדות לאחר הקמת יוספיה סיים דודי הרווק אלכסנדר את עבודתו כנהגו של ג’ייקוב מאיירסון, ונעשה נהג בצבא הבריטי. יום אחד, במלחמת העולם השנייה – זה קורה כשאנחנו גרים עדיין במושבה חובבי-ציון, ומאיירסון טרם קרא לאבא לבוא ולנהל את האחוזה – מזמין דודי אלכסנדר לביתנו, לסעודת ליל שבת, שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו.

השתיים לובשות שכמיות אפורות-כחולות, פניהן כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת, שמפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חובשות שביסים של אחיות צבאיות, שמצחיותיהם נראים ככתרים לבנים על מצחיהן, ומאחור קשה להבחין אם זה שערן השחור או יתרת השביס הכהה המכסה עליו.

סבא יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדומה אף הוא לכתר. הוא מקדש על היין ומברך על המזון. שתי האחיות מהנהנות אחריו, יחד איתנו, כאשר אנו עונים אמן, שותות מן היין המתוק וטועמות את ה“מוציא”, פיסת חלה זהבהבה שסבי קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר אין קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בימי המלחמה עובד גם אבא בצבא הבריטי. בקמפ ראס-אל-עין, בשדות ליד הירקון, הוא משמש משגיח על גידול שעורה בשביל סוסי הצבא. יום אחד לוקח אותי אבא עימו ואני מבלה באוהל הצבאי שבו גר מייג’ור נורדי הבורי, בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג’ור נורדי הענק מכבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו טרם ראיתי כי כאשר פרצה המלחמה הייתי בן שלוש וחצי. על הלחם פרושות חתיכות שומן אחדות שריחן לא רע, אבל אני בטוח שהן עשויות מחזיר, שאסור לנו היהודים לאכול.

אני מודה בעברית למייג’ור נורדי – אני נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שהוא לובש – ואני יוצא החוצה, עובר על פני כיור ברזנט מורכב על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה המדיפים את ריח הגילוח של המייג’ור הענק. מחוץ לאוהל אני זורק בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונוגס בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שריח השומן נותר בה עדיין, והיא נמסה בפה. “יסלח לי אלוהים,” אני אומר לעצמי, “הוא בטח לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות היחידה שיש לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש.”

*

חיים הורביץ יושב ליד שולחן המטבח וכותב בעיפרון-קופי סגול, במחברת ישנה של גיורא, רשימה לעלון השומרים של ארץ-ישראל. מדי פעם הוא מפסיק, כדי לחדד את העיפרון באולר, ומלחלח את החוד בקצה לשונו כדי להבליט את הכתוב.

“שומר ותיק בארץ כבר מכיר את השכנים, את הגנבים והסביבה. הוא יודע מה המקומות והזמנים המועדים לפורענות. הוא הצליח להשליט שקט וביטחון ביישוב שלו. אבל אתם יודעים, אז יורדת לפעמים היכולת שלו בקליעה למטרה, במציאת עקבות, בכושר גופני, כי הוא הפסיק להתאמן ויכול לשכוח. איך ישמור השומר על הכושר שלו? אני מציע שיעסוק בציד.”

על השולחן פרושה שעוונית לבנה, שרוטה, דביקה קצת, מדיפה ריח שיירים של ארוחות. עליה מחברות של גיורא, צלחת ובה שאריות של ג לבנה, שמן זית, זעתר, בצל, לחם כהה, ספל קפה, מלחייה, מאפרה ואקדח חצי-בראונינג שחור. בחדר הסמוך, ליד המזנון, שוכבת ס על הספה-הנפתחת הזוגית ונוחרת. גיורא ישן בחדר האחרון.

“אנחנו שומרים בשדות ובפרדסים. הרובה והכדורים הם חלק בלתי-נפרד מהציוד, וההוצאות עליהם הן כמעט שום דבר, בהשוואה להכנסה שיש מהבשר ומהעורות שהציד מביא לצייד. אבל הכי חשוב שזה עוזר לשומר להיות תמיד על הגובה בשמירה.”

*

בקומה השנייה בבניין הדרומי-מזרחי, בחומת הטירה הצהובה של אחוזת יוספיה, נמצא מעון האצילים של משפחת מאיירסון. שולחן חום-אדמדם, עשוי עץ מהגוני ממורק, משליט נוכחותו הכבדה על אולם-האורחים המואר. סביב לו יושבים בחגיגיות מייג’ור וגברת קמפבל, דוקטור וולף, סרג’נט מורטון, הזוג בן-עמי, לורט מאיירסון ואביה ג’ייקוב.

אשתו הממושקפת של מאיירסון, ליזה כבדת-הרגליים, שעורה הבהיר מנומר נמשים, מסירה בזהירות את המכסה מקדרת חרסינה גבוהה שבתוכה מהביל צלי מושחם. צלי מבשר ארנבת שאתמול צד למענה השומר חיים הורביץ, שגם פשט את העור, ניקה את הבשר מחלקים פסולים למאכל, וביתר אותו לנתחים. קערית ריבת תות-שדה אדומה, תוצרת-בית, עוברת מסועד אל סועד, וכל אחד מתבקש להוריד ממנה מעט לצלחתו ולהניח ליד הצלי. לתוספת מוגשת אפונה ירוקה, מאודה קלות.

“בתקופה זו אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה. החלטתי לא להרבות בדיבורים. תות-השדה מיבול האביב, והאפונה – שניהם מגן-הירק. גם בשר הצלי מאחוזתנו, וכמובן כל תוצרת החלב.” מציין אדון מאיירסון בגאווה.

המסובים מרימים כוסית ומברכים. אשת המייג’ור טועמת מהתבשיל ומשבחת אותו, אחריה עושים כמותה גם האורחים שאינם רגילים בצירוף האנגלי של ריבה וצלי.

משתררת שתיקה של מבוכה.

“התחילו לרקוד אצלנו ברחובות כאשר הלייבור עלה לשלטון.” דוקטור וולף, שאינו חושש לדבר לפני שום אדם, חש צורך לפתוח בשיחת-חולין. “היינו בטוחים שמפלגת הפועלים הבריטית תתמוך בנו, כפי שהבטיחו קודם. הלא כמעט כל ההנהגה של הסוכנות היא לייבור עברי. הקיבוצים, המושבים, כולם סוציאליסטים. מי היה מאמין ששר-החוץ ארנסט בווין, מנהיג שצמח מלמטה, מהאיגוד המקצועי, יעשה לנו צרות שכאלה.”

“אנחנו סיוויל סרוויס, רק ממלאים פקודות.” מסביר מייג’ור קמפבל, בעל שיער בגון שנהב עתיק. על פי הקשב מורגש שהוא הבכיר בשולחן. “אם הממשלה שלנו לייבור, זה עוד לא אומר שעלינו להיות תבוסתנים ולעזור בפירוק האימפריה. מה, האם אנחנו הפסדנו במלחמה? גם בימי ממשלת הלייבור בשלושים ואחת, משרד המושבות הבריטי דיכא בתקיפות, לא פחות מכל ממשלה קודמת, את המהומות שפרצו בקפריסין, בסתיו. סיר רונלד סטורס המפורסם, שהיה קודם מושל ירושלים, שימש אז כמושל האי. המורדים היוונים שרפו את ארמון הממשלה, שבו היה אוסף הספרים הישנים והעתיקות של סטורס. ולפני עשר שנים, בימי המרד הערבי, האם לא שרפנו כאן כפרים ערביים? האם לא הרגנו עשרות לוחמים שלהם? – רק כדי להשיב את הסדר והביטחון לארץ-ישראל?”

“אבל היום השלטון האנגלי תומך רק בערבים,” מעיזה לורט לקטוע את דברי האורח הנכבד.

"מיס מאיירסון, הרשי לי להסביר לך, נידמה לי שאינכם מם בכלל את מצבנו כממשלה שתפקידה לשלוט בארץ! כשהייתי קצין צעיר, סיפר לי פעם סטורס כי לפני שנים הוזמן לארוחת-בוקר, ביחידות, בדאונינג סטריט עשר, עם לויד-ג’ורג‘. ראש-הממשלה בירך אותו לשלום בפנים חמוצים, ואמר לו שגם מנהיגים יהודים וגם מנהיגים ערבים מתלוננים עליו. סטורס ענה לו כי דבר כזה אפשרי מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד הנימה של הדברים, כי לויד-ג’ורג’ עומד לדרוש ממנו להתפטר. אבל לאחר שהתיישבו לאכול, אמר לו ראש הממשלה: ‘שמע סטורס, אני מזהיר אותך, אם צד אחד יפסיק להתאונן עליך – תפוטר מיד!’ –

“ולדעתי, מיס מאיירסון, יש בעיקרון הזה כדי להנחות את הפקידים הגבוהים והנמוכים, ואת קציני הצבא של ממשלת הוד מלכותו בארץ-ישראל, גם בשנים הבאות. הנה, למרות הפיצוץ המזעזע בקינג דיוויד, והמאסרים שעשינו אחר-כך בין מנהיגיכם, אני נמצא כאן הערב כמעט בלי ליווי, חוץ מאשתי, כדי לברך את ידידי הוותיק מאיירסון למלאת עשרים שנה לאחוזתו היפה, כאן, בארץ התנ”ך, שהיא מולדת רוחנית לבני-אדם רבים ושונים כל-כך!"

משתררת שתיקה. איש מהמסובים אינו חולק על דברי המייג’ור, אם מחמת הנימוס ואם משום שהם עסוקים באכילה.

“אולי זו בכל זאת קלות-דעת לצאת בימים כאלה בלי ליווי?” מהרהר בן-עמי בקול רם, אך אשתו מקישה מיד ברכה בברכו, והוא משתתק.

*

“מה שיש לצוד בארץ, באמת זה מעט.” ממשיך חיים הורביץ לחרוט במאמץ במחברת, ומצחו כבר מעלה אגלי-זיעה. “כל השנה יש ארנבות-בר. ברווזים ויוני-בר, רק בעונה. בעונת הענבים, הארנבות בכרם, בסתיו – בשדות-הבור, בחורף – בפרדסים, ובעונת הירקות – בגן-הירק. השעות הנוחות לציד הן שעות הבוקר המוקדמות או בערב. אז יוצאות הארנבות לחפש אוכל. אחרי הגשם יש על האדמה עקבות ברורים, שעל פיהם אפשר למצוא את הארנבת. גם בקיץ אפשר למצוא עקבות בין שורות ההשקאה.”

מדי פעם הוא מפסיק ומאזין לקיר. מעבר לו נמצא המטבח של אווה יואל מלוכסנת-העיניים. דממה. כבר קרה פעמיים שהקישה על הקיר, כאילו במקרה – לאות מוסכם. ומאוחר יותר, כאשר שמעה אותו טוען ופורק את האקדח, סימן שהוא יוצא לשמירה – יצאה והם נפגשו בחשכה במחסן המשותף, בחצר. מעבר לנשיקות אחדות לא הרשתה לו להרחיק לכת, בינתיים. הכלב מיילל בחוץ ושורט בכפותיו הקדמיות בדלת, כמבקש להיכנס.

“לארנבת יש הסוואה מצויינת כי צבע הפרווה שלה בדיוק כמו צבע האדמה. כאשר הצייד מתקרב אליה, היא מצמידה את הראש לאדמה, ומפשילה את האוזניים שלה לאחור. אתם יודעים, עין לא-מנוסה לא תצליח בכלל להבחין בה. לעומת היתרון הזה שיש לה, הארנבת היא חיה חלשה, ורסיס אחד מספיק להרוג אותה, וזה בהשוואה לתן, שלפעמים גם הכדור השלישי לא ממית אותו, באמת.”

*

מחוץ לאולם-האורחים המואר משתרע גוש הפרדסים החשוך של יוספיה, מוקף שדרות ברושים המזדקרים בתוך האפלה ומגינים על העצים מפני הרוחות. מדי פעם נשמעת געייה. הרפת נמצאת בקומה התחתונה של הבניין הצפוני-מזרחי, לצד השער שבו יורדים לפרדס. תן מיילל במרחקים. צפרדעים מקרקרות מכיוון בריכת האיסוף של זבל הפרות, ליד הרפת, מחוץ לחומת האחוזה.

“כמו שאמרתי, יוספיה היא משק בריטי,” שובר לבסוף אדון ג’ייקוב, המארח, את השתיקה. “וכך יישאר. אני מכבד כל ממשלה, של הטורים או של הלייבור. אבל ייתכן שאם צ’רצ’יל והטורים היו נשארים בשלטון, היתה יותר הבנה ליישוב העברי, וגם לא היתה נוצרת המתיחות הקשה הזו סביב המשפט של בן-יזרעאל.”

“אתה תמים, אבא. מי נתן לאמיר עבדאללה את עבר-הירדן, האם לא צ’רצ’יל?!” מעירה לורט.

“גם כאשר אנחנו יושבים כאן ומדברים, הבחורים שלכם מתאמנים, אם לא ביוספיה אז בוודאי במקום אחר, בזה – אני בטוח,” מתערב סרג’נט מורטון, המרגיש כי מייג’ור קמפבל שומר על ריחוק ואינו לוקח חלק בהמשך השיחה. השפה של הסרג’נט נשמעת פשוטה לעומת זו של המייג’ור. “ואלה ששייכים לארגון חושבים רק איך להרוג עוד חייל בריטי, עוד ערבי, איך לשדוד עוד בנק או סתם לסחוט עשיר יהודי שלא מוכן לתרום להם! ושלא לדבר, רבותיי, על מה שעלול לקרות כאן בעקבות ביצוע גזר-הדין של בן-יזרעאל.”

“יהיה רע אם הטרוריסטים יקבעו את גורל היישוב. הארץ צריכה לעבור מהמנדט למעמד של דומיניון בחבר העמים הבריטי,” דבק אדון מאיירסון בעמדתו. “אסור לנתק את הקשרים עם האימפריה הבריטית ועם גוש הסטרלינג. אבל תהיה לנו גם עצמאות. וכמו שאנחנו מייצרים סכיני-גילוח מפלדה, אוקבה, יום אחד נייצר אפילו אוטו עברי. ומוטורצייקלים. ופריג’ידרים. ורדיו. ושעונים. כל דבר כאן יהיה תוצרת הארץ.”

“אם תקום מדינה עברית, והערבים יברחו,” אומר בן-עמי, “החקלאות של ארץ-ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, העבודה העברית תהיה כל כך יקרה שאפילו אם ימצאו זהב בחולות הנגב, עבודת הכרייה תעלה יותר מערך הזהב עצמו!”

“נו, נו,” אומר אדון ג’ייקוב, “לא צריך להגזים. בן-עמי תמיד רואה שחורות. באים פליטים יהודים מאירופה והם יעבדו.”

“ואנחנו נמשיך לשחק שח בשבתות? זה לא ילך. יהודים לא אוהבים לעבוד. בקרוב הכל ישתנה.” מזהיר בן-עמי.

*

ב“מדאפה”, חדר-האורחים הגדול שליד המסגד באום-אל-זעתר, יושבים כמה עשרות גברים על שרפרפים נמוכים, קלועים מקש, לאור מנורת לוקס מזמזמת המפיצה אור לבן. מסביבם מצטופפים נערים מהשבאב ובהם תופיק ונואר, וגם ילדים, שמגרשים אותם מדי פעם אך הם חוזרים בעקשנות. הקהל לבוש בתערובת של בגדים ערביים ואירופיים, ז’קטים בלויים, מכנסי-בד רחבים בצבע עכור-בהיר, סנדלי גומי עשויים מצמיגים. על ראשים אחדים טאקיות, כיפות. מבחוץ עולים קולות: נביחות כלבים ממזבלת הכפר ויללות תנים מהפרדסים.

בראש המדברים השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. “אחיי,” הוא אומר, “דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!”

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה מלווים את דבריו. האוויר דחוס בעשן ורחש עולה גם ממגלגלי הסיגריות, הצרים אותן באצבעותיהן. הנואם לוגם מספלון הקפה שמגיש לו איברהים, מנהיג השאבאב של הכפר, וממשיך:

“אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!” הוא מסיים דבריו במחיאת כף אל כף.

“ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?” שואל איברהים בהתלהבות.

“כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו.”

“גם הנשים?” שואל מישהו.

"כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן כם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא מסיים: “מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול! לא תהיה קיימת עוד אום-אל-זעתר!”

*

הבניין הדרומי-מערבי בחומת יוספיה הצהובה גם הוא בן קומתיים. בקומה התחתונה – אורווה, ויציאה לחצר-פרים מגודרת בצינורות-ברזל עבים, הנמצאת מחוץ לחומה. בקומה השנייה, מתחת לגג הרעפים, האסם. חבילות חציר וקש, שקי שעורה, שיבולת-שועל וסובין, גושי מלח, אוכפים, רצועות-רתמה וחגורות חיזוק עשויים עור, רסנים, קלשונים, שוטים קלועים, פנסי-נפט, מרצעים, מחטי-שקים ועוד אבזרי רכיבה וריתמה שאוחסנו לשעת הצורך או לשם תיקון. מתחת לקורות ולגג-הרעפים אין תקרה, וחלל האסם נראה גדול מאוד. על ראש הגג, לאורכו, חבוש ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג.

חושך. אסור להדליק אש, כל ניצוץ או גפרור לא כבוי עלול להצית את כל הקומה. במדרגות-ברזל חיצוניות, צעדים אחדים מהכניסה המערבית לאחוזה, עולים בחורים בזה אחר זה אל תוך האסם, מסתייעים בשני פנסי-כיס קטנים, שמחפים עליהם בכף היד. המ"מ רפי מפזר אותם לאורך הקיר, והם משתרעים על מצע החציר הטרי.

הנוטר, שפילר הרזה, שליווה את הבחורים לכאן אחרי שהחזירו את הרובים לחדר-הנשק שמעבר לכביש, מחלק מצעי לילה – שקי-תבואה ריקים, מקופלים, שיונחו על החציר. הוא בוחר שק חום-צהבהב אחד, דק במיוחד, ולוקח אותו עימו.

לפני השינה, תרגול נוסף. רפי פורש שק על החציר, מניח עליו אקדח שחור, מפרק ומרכיב אותו במהירות לאור הפנס, אחר-כך חוזר על הפעולה בחושך, מאיר רגע, האקדח מפורק, מכבה, מאיר, האקדח שוב מורכב.

בשקט, על ארבע, מתקרב כל אחד מהבחורים ומתרגל בחשכה. נשמעות נקישות מתכת קלות של דריכה, פירוק והרכבה. קליק… קליק… קליק…

*

“שלא תהיינה לכם אשליות, מוריי, סרג’נט מורטון – היהודים יזכו בסוף במדינה משלהם.” פונה גברת קמפבל לבעלה ולסרג’נט, ומעבירה יד ענוגה בשערה הערמוני, המסודר ככעך על ראשה מאחור. אפה הקטן סולד, מרטיט בהתרגשות פנימית אצורה, על אף השקט והאיפוק שבכל הליכותיה. "צריך רק לראות את הייאוש של הפליטים שבאים ממחנות העקורים, אין להם מקום אחר בעולם – "

ופתאום היא משמיעה צעקת-כאב חדה ותופסת את הלחי בידה הלבנה –

“אייי!!!”

“מה קרה?” נזעקים אליה בעלה ודוקטור וולף, היושבים מימינה ומשמאלה.

מסמיקה מבושה היא מוציאה מפיה את חתיכת בשר הצלי שהחלה ללעוס, ועוטפת במפית. בתוכה מתנוצץ כדורון עופרת זעיר, שרובה-הציד של חיים הורביץ נעץ בארנבת.

“אני מקווה שלא שברת שן, יקירתי!” אומר המייג’ור.

“אנחנו מאוד מתנצלים,” אומרת ליזה.

ההד של צעקת הכאב נותר עדיין באוויר. הכל מביטים באשת המייג’ור.

“לא נורא. לא קרה כלום.” מחייכת הגברת הבריטית במבוכה.

“אולי זה היה נסיון התנקשות!” מתלוצץ דוקטור וולף לאחר שהוא מציץ, לבקשת בעלה, לתוך פיה הפעור. " אחרי שתמכת בנו, ואולי בגלל זה! אל תדאגי. הכול בסדר."

פיה של גברת קמפבל כבר סגור, ובכל זאת ממשיכים לשמוע צריחות-כאב חנוקות של אשה, כניראה מלמטה, מבחוץ. הצווחות מלווות בקול מתכתי חלש: קליק… קליק… כאילו מישהו משקשק בשיניו בבניין האורווה שממול, בקצה החצר. שומעים גם צפירת קטר עמומה מרחוק.

“אם וטרינר אומר לך שהשיניים שלך בסדר – סימן שתאריכי ימים!” מעודד המייג’ור את אשתו ומוסיף: “ששש… מה אני שומע? יש אצלך כאן באחוזה רוחות-רפאים, אדון מאיירסון?”

רגע שקט. הכל מאזינים. קליק… קליק…

לורט השמנמנה מניחה תקליט על הגרמופון החשמלי, המורכב בראש תיבת העץ הגבוהה של הרדיו. נשמעים צלילי טנגו.

“זאת רק רוח מזרחית, היא מביאה איתה את שקשוק קרונות הרכבת מקאיירו לביירות, על פסי המסילה העוברים לא רחוק מכאן, מראס-אל-עין.” היא צוחקת בהתלהבות תמימה, המבקשת לחלוק עם כולם את מצב-רוחה הטוב.

יללת האשה נרגעת, או נבלעת במוסיקה. לורט חגה בעיניים זוהרות סביב סרג’נט מורטון הגבוה, בעל השפם החום והסמיך ותספורת הקודקוד הצבאית הקצוצה. הוא מזמין אותה לרקוד, חרף הכאב ברגלו מהתאונה הקלה שאירעה לו לפני שעות אחדות. המקטרת, התחובה בשוליים העבים של הגרב על רגלו הימנית, מתחת לברך, מחככת בירכה.

“מה יש עוד בערימת התקליטים המוזרה הזאת?” הוא מישיר אליה מבט בעיניו הירוקות.

“בשבתות אבא אוהב לשמוע לפעמים תקליטי חזנות.” מרחפת לורט ברקיע השביעי, מתערסלת בזרועותיו.

הם משלימים סיבוב באולם.

“באת כדי לראות אותי? נכון? מתי ניפגש שוב? דניס?” היא לוחשת.

הבעה של אי-נוחות מסתמנת על פניו. כאשר הוא מתכוון לענות לה, נשמעת נקישה על דלת הרשת החיצונית.

*

תופיק טרוט-העיניים יוצא עם חבריו מהפגישה וראשו סחרחר. בחשכה אין מבחינים בסימן הזקור של התרגשותו. מראה הגוף הלבן של מעבידתו היהודייה, כשהיא שוכבת בתחתונים ובחזייה בלבד, על מיטתה, אחר-הצהריים, אינו מרפה ממנו. הוא צועד בחושך עם שאר הבחורים והנערים. הדרך זרועה אבנים ובורות. מזה ומזה בתים נמוכים, חשוכים כמעט לגמרי. תופיק שר בלחש שיר מונוטוני, רווי געגועים, משלב מילים של שירים ידועים, עם תוספות משלו:

“הוי עיני, הוי נפשי, הוי לבי, הוי המתוקה, הוי הלבנה, הוי הערומה – שוכבת את על גבך ביוספיה ולי מחכה!”

בדרך הם פונים כל אחד לביתו. לצד תופיק נותר רק ילד שמנמן, שנדבק אליו כל ההליכה, כדי לא להפסיד מלה מתיאוריו.

“באמת ראית את הגברת היהודייה ערומה, יא תופיק?” הוא שואל.

“בחיי שראיתי. אתה לא מאמין לי? רוצה שאראה לך?”

הוא גורר בחשכה את הילד השמנמן לפינת הסימטה, מאחורי דיר-לול עשוי חומר. עומד מאחוריו ונצמד אליו. ידיו הקשות מטיילות על גוף הילד. לשונו יבשה. גרונו ניחר. אילו היה אפשר ללקק קצת קרח. תופיק לוחש באוזן הילד: “אוך, אוך… ככה החזה שלה, וככה הבטן, וככה, אוך…” תופיק מגיע למישוש באחוריים ונצמד כתיש לגבעות הרכות. הוא לופת את הילד באחיזת צבת ובתנועה קצובה:

"הוי המתוקה, הוי הלבנה, שוכבת את ביוספיה ולי מחכה – "

נביחות הכלבים ממזבלת הכפר הסמוכה מתגברות. הילד מתחיל לבכות, זועק לעזרה: “אמא! הוי אמא! אשה עשה אותי הכלב הטמא הזה!” – ותופיק נחלץ ממנו ובורח.

*

פנסים בידיהם צועדים חברי מושב כפר-מאהלר זוגות-זוגות בחשכה, בדרך החולית, ומתאספים בקפה לוצי, בחצר המוארת. הגברים שותים בירה ואוכלים כריך נקניק בלחמנייה, הנשים מעדיפות סיידר, צוף או עוגת תפוחים וגלידה.

שני גברים במכנסי-עור קצרים עם כתפיות, מחזיקים ביד האחת כוס בירה, ובשנייה חובקים איש את כתף רעהו – מנסים לצאת בריקוד-רועים גרמני, ומזמרים בהרמת רגליים שיר-עם המוכר גם לשאר הנוכחים.

לוצי ממהרת אליהם ומבקשת שיפסיקו, זרים העוברים במושב עוד עלולים לחשוב שזה היה שיר נאצי. עד מהרה קמים שאר האורחים ורוקדים טנגו על שכבת החצץ המל, בין שולחנות-עץ קלים וכסאות מתקפלים. הצעדים כבדים, כל חברי המושב בנעליים. אין סנדלים.

*

“הראש” מסתתר מהבריטים בבית מזל צדוק הנכה, בקצה שכונת התימנים, בגבול המושבה. החדר המרכזי מלא בובות גדולות כילדים, וגם עגלת-תינוק להסיען. הסבל, אלי הארוך, ארקאדי, השחור, הג’ינג’ית, הקאובוי, קלוץ, ינוקא ואחרים, נאספים ובאים ממקומות שונים ומתיישבים בחדר, ליד הבובות, לשמוע את פקודת-היום של “הראש”. הוא יוצא בלבוש חכם תימני ובמשקפיים שחורים, מתיישב על המיטה, לרגליו נעלי-בית. מדבר בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל לשוות לו אופי מזרחי:

“אחיי הלוחמים לחירות העם, נודע לנו שהכובש הבריטי מתכוון לתלות לפנות-בוקר את חברנו, הלוחם נבות בן-יזרעאל, שנפצע בהתקפה על תחנת משטרה של השלטון הזר. הודענו בכרוזים ושידרנו בקול חזית השחרור הלאומי – שאם יבצעו חיילי אלביון את גזר-הדין, ניקח הלילה בשבי חייל שלהם, ונכה במתנגדים לנו, ובבוגדים – מבית ומחוץ! יעשה כל לוחם את המוטל עליו בנפש חפצה וברוח נאמנה! הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!”

כאשר הם יוצאים, בחסות החשכה, מוליכה הג’ינג’ית את העגלה, ובה מכוסות בשמיכת-תינוק דקה שתי בובות גדולות ממולאות בנשק ובחומרי-נפץ. היא מטיילת לאיטה כאם צעירה, בדרך לנקודת ההתארגנות ליציאה, בבייקה שבפרדסו של מתנגדם, האיכר החובב-ציוני גרשוני. בית-האריזה עומד ריק בקיץ.

*

הנקישה על דלת הרשת החיצונית מרתיעה את הרוקדים באולם-האורחים רחב-הידיים. ידו של סרג’נט מורטון נשלחת מאליה לאקדח התופי הכבד, הנתון בנרתיק על מותניו. אדון ג’ייקוב, שהפציר באשתו לרקוד עימו צעדים אחדים, מבקש בניע-ראש מבן-עמי לגשת ולראות מי הבא.

במרום המדרגות, על המרפסת הרחבה, פוגש בן-עמי את ברל הרפתן:

“א-אפשר לקרוא לדוק-טור וולף, ז-זרי-פה, א-אשתו של א-חמד, יולדת.”

“ברפת?”

“ב-ברפת, כן. ש-שיהיה רו-פא…”

הסיפור מוצא חן בעיני האורחים. רק המייג’ור ומאיירסון פורשים לקבינט, לעשן וללגום כוסית ליקר. החבורה, ודוקטור וולף בראשה, יורדת במדרגות החיצוניות, בעלות מעקה-הברזל, מצוידת בפנסים ובנרות, וחוצה את החצר לעבר הרפת – והיא מלווה בצלילי הטנגו, שלורט והסרג’נט עדיין מרחפים בו אל המרפסת.

שם, בחדר צדדי, על מצע קש, פרושים שקי-תבואה עבים ונקיים ועליהם כורעת הפלחית. היא לבושה שחורים, פניה עטויות מטבעות ונזמים הנמתחים מן האף אל האוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות וחרוזים. היולדת נאחזת בשתי ידיה במעקה האבוס, העשוי צינורות ברזל. באוויר עומד ריח חריף של זבל ושתן פרות, מעורב בריח טרי של אריג-שקים, חרובים, סובין, כוספה ופוטאז', אלה קליפות התפוזים האפויות.

“להביא קערה גדולה והרבה מים חמים! מי היה מאמין?” נאנח הווטרינר, המתיישב על שרפרף-חליבה, ליד הפלחית, “שרק לפני שלוש שעות יצאתי מחובבי-ציון בשביל המלטה קשה אחת.”

“א-לוהים יב-רך אותך, דוק-טור,” מתנצל אחמד, שמגמגם כמו ברל, אבל בערבית. “אשה, היא לא מ-, נב-הלה מיריות, זאת, פו-חדת ש-השד רו-צה להי-כנס בה – י-אללה אשה, תת-אמצי – א-מרתי לך, ה-באתי לך דו-קטור!”

*

אמנון ומאיה נושמים בשלווה, ישנים בחדר-הילדים, עורם השזוף חם משעות השמש. החדר האחר בדירה בת שני החדרים, “הטרקלין”, משמש בשעות היום והערב לאכילה ולאירוח. עתה שוכב בו אליהו שפירא על ספה מתקפלת, שאותה פותחים מדי לילה, לאחר שמזיזים הצידה את השולחן הגדול. זיפי-זקנו שחורים. פניו צנומים, כמין משולש שקוע של עצב. עיניו מביעות סבל שקט. כפות-ידיו הגדולות מסוקסות מהעבודה הקשה בגן-הירק, הנתון באחריותו. חריציהן שחורים-ירוקים ונותר בהן ריח חמוץ של שיחי עגבניות זיפניים. הוא מניח אותן על השמיכה לפניו, כאילו אינו יודע מה לעשות בהן. עורו שזוף במיפתח חולצתו, במשולש החשוף לשמש, ומתחתיו שפעת שיער שחור וצפוף על חזה חיוור.

“היה מישהו היום ב’חיפוש קרובים' שאת מכירה?” הוא שואל.

“למה שיהיה? היטלר עשה לי פרוטקציה? אני כבר כמה שנים שואלת כל אחד שבא משמה, ושום דבר… שתדע לך אליק, כאשר יגמרו את ה’חיפוש קרובים', גם אני גומרת…”

“אל תדברי כך, רוז’קה! בואי כבר לישון, נו…”

“אני לא כמוך שבורחת כל הזמן לישון. אני פוחדת שיום אחד יחנקו גם אותי…” רועדת שושנה ליד החלון, לבושה בכתונת הבד העבה של אליהו. “מפני שאני, זאת לא אני… אני שם…”

“את, מה שוב יש לך, רוז’קה?”

“החיים האמיתיים שלי נשארו שם, בפולניה, שם נמצאת האמא של הילדים שלך… היא היתה עובדת בבית-חרושת לגומי…”

“תפסיקי לחזור כל הימים על השטות הזאת. שכחת כבר איפה ילדת את אמנון ומאיה, שהבאתי אותך פעמיים לבית-חולים רפאל ברמת-גן?”

“אני רק עוצמת את העיניים, באים אלי אבא, אמא וגניה, עומדים בתור לגז. מרעילים אותם. הם שואלים – רוז’קה, מדוע לא שלחת לנו סרטיפיקאטים כשעוד היה אפשר… למה לא העפילו אותנו…”

“די, די! למה להרעיל את החיים שלנו כל הזמן? למה להאשים את עצמך כל הזמן? מה את, אלוהים?”

“וכשאתה עודר בטורייה בגן-הירק של מאיירסון, אתה לא האלוהים של כל התולעים שאתה חותך? אלוהים זה מי שאחראי על המוות…”

“אבל זה לא את.”

“היא ניסתה להרוג אותו, הנאצית הקטנה, אני ראיתי…”

“על מי את מדברת?”

“זאת לא היתה סתם תאונה, אליק.”

“על מה את מדברת?”

*

רותי ישנה. אני שוכב במיטה ולא חושב בכלל להרדם. אבא ואמא חוזרים מארוחת-הערב אצל אדון מאיירסון.

“מייג’ור קמפבל טיפוס לא סימפטי,” אני שומע את אמא אומרת. “אני לא מ מדוע מבין כל האנגלים הנחמדים שהיו כאן פעם, השאירו רק אותו. אבל אשתו מאוד תרבותית, והוא מתחשב בה.”

“קמפבל אנגלי הגון וגם לא טיפש, אבל את משווה אותו למייג’ור נורדי, שהיה ידיד שלנו? הבורים הם עם. הם לוחמי חופש. והאנגלים כבר עייפים. האימפריה מתפוררת להם, וחוץ מאשר לעשות לנו צרות הם כבר לא מסוגלים לשום דבר גדול. מה כבר אפשר לצפות מעם שזרק מהשלטון את צ’רצ’יל, את צ’רצ’יל! – והעלה במקומו את אטלי ואת בווין? את יודעת מה אמר צ’רצ’יל על אטלי? – מכונית ריקה עצרה לפני הבניין בדאונינג סטריט עשר, ומתוכה יצא – קלמנט אטלי!”

*

שיירה של שתי מכוניות מאירה את הכביש הצר מיוספיה למושבה חובבי-ציון. מימין, מחצרות כפר-מאהלר, מבעד לעצים, נשקפים מכל בית רק חלון או שניים מוארים בצהוב. השיירה חולפת על פני גבעה שעליה בית-הקפה השני של המושב, בחצר של הנס דיכטר, המוארת בנורה צהובה שמשתלשלת מענף של עץ תות רחב צמרת. זוגות אחדים יושבים שם על קפה קר בגלידה, על גלידת-וניל עם קונפיטורה של תות-שדה או על שטרודל תפוחים בקינמון, מחלקת הגרנד-אלכסנדר של הנס דיכטר. פטפון משמיע מנגינה צרודה. סרג’נט מורטון נוהג במוריס, אחריו מייג’ור קמפבל צהוב-השיער באוסטין הגדולה, עם אשתו. לשתי המכוניות צבע צבאי, כשל השריוניות המפטרלות בכבישים, והמשאיות המכוסות ברזנט, המסיעות יום ולילה חיילים בריטים צעירים, חמושים, במשימות שונות.

“לאחוזה של משפחת מאיירסון אין עתיד בארץ המטורפת הזאת,” אומרת גברת קמפבל לבעלה, המייג’ור.

“מדוע את אומרת כך? ראית מהמרפסת את הפרדס הגדול, פסים להסעה של קרוניות פרי, בית-אריזה גדול, כרם, שדות תבואה, גן-ירק, ביקרנו ברפת הגדולה, הכל מסודר, משוכלל, יפה כל-כך.”

“אבל הפועלים הפשוטים הם ערבים. הוא משלם להם גרושים. זה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. הארץ המטורפת הזאת היא כמו חבית של אבק-שריפה. אתה נמצא כאן כבר שנים, ועדיין אתה לא רואה את המציאות?”

“נעשית סוציאליסטית?”

“לא. ריאליסטית. עכשיו היהודים נלחמים בנו, אבל המלחמה האמיתית שלהם תהיה עם הערבים, כמו בין ההינדים והמוסלמים בהודו.”

“כשהיית תקועה בלונדון, בתקופת המלחמה, שלחת לי מכתבים יותר אופטימיים, יקירתי. חוץ מזה, אנחנו לא מתכוונים לעזוב כל כך מהר את הארץ היפה הזאת.”

“מה כל כך יפה כאן? היהודיות? נעזוב מוקדם משאתה חושב.”

“את רומזת למשהו?”

“לא. ואתה?”

“לא.”

“לורט מאיירסון מוצאת חן בעיניך, מוריי?”

“מילי, אני מתפלא עלייך. הרי היא יכולה להיות הבת שלי!”

“היא מאוהבת נואשות בסרג’נט מורטון, כל דגדוג של השפם שלו מעביר רעד בגופה, ואני לא יודעת אם לקנא בה…”

*

הסבל, הארוך, ארקאדי, השחור, קלוץ וינוקא – יוצאים בחשכה מהבייקה של גרשוני לסמטה הגובלת בשכונת התימנים, זו השכונה המשתרעת סמוך לכניסה הצפונית למושבה. מגמת פניהם צפונה, לכביש המוליך מחובבי-ציון ליוספיה. הסבל והארוך נושאים כל אחד על גבו תרמיל כבד. בהגיעם לכביש נפרדים מהם קלוץ וינוקא, שניהם עדיין כמעט נערים, וחומקים ימינה לעבר המושבה. קלוץ נושא על גבו ילקוט עור חום משומש, של תלמיד. שניים אחרים, הקאובוי והג’ינג’ית, כבר צועדים בשעה זו צפונה, בחושך, במשעול של שיחי אקציה, שיטה, לעבר כפר-מאהלר.

הסבל והארוך פונים עתה מזרחה מהכביש, בדרכי-עפר, בין פרדסים ושדות, לכיוון מסילת-הברזל. ואילו ארקאדי והשחור נשכבים לצד הכביש, מוסתרים במארב, וזאת בעקבות הידיעה על המכונית של מייג’ור קמפבל, שנראתה לפנות ערב נוסעת צפונה ליוספיה.

הכביש החשוך מואר לפתע בפנסי מכונית הבאה מצפון. השחור משתרע בשולי הכביש, וארקאדי רוכן עליו, כמו כדי לטפל בו.

*

קילומטרים אחדים לפני המושבה חובבי-ציון מגביר סרג’נט מורטון המשופם את מהירותו, עוצר, מאותת בידו, ומסובב באמצע הכביש את המוריס לאחור. הוא חולף בכיוון הנגדי על פני המייג’ור בהיר-השיער ואשתו, מצדיע לשלום מחלון מכוניתו, כשהוא נחשף לרגע לאור פנסי האוסטין שלהם, וטס חזרה לכיוון יוספיה.

הזוג קמפבל מתכוון לחלוף במהירות על פני חובבי-ציון ולהמשיך לביתם המרווח שבמ הצבאי שרונה, ליד תל-אביב. זו המושבה הגרמנית-לשעבר, העשירה, שבתיה הופקעו, ותושביה נעצרו והוגלו לאוסטרליה בימי המלחמה, מפני שנחשדו באהדה לנאצים.

 

פרק ד

אני שוכב ער וחושב על טלי רסקין ועל דודי אלכסנדר. טלי מבוגרת ממני בשנה אחת ואני אוהב אותה, מאוד. בבית-הספר ברמות-הצופים לומדים גם ילדי כפר-מאהלר ויוספיה. הכיתות קטנות ולכן אנחנו לומדים השנה עם הכיתה של טלי ואני מנצל כל רגע להסתכל עליה ולצוד את מבטה. אבל בשנה הבאה נלמד עם הקטנים מאיתנו ולא אראה אותה כל-כך קרוב. אולי רק בעוד שנתיים. מה זה לאהוב? יש לה חבר בן-גילה, גידי ישראלי, שאני אף פעם לא אהיה כמוהו. הוא יפה, זריז. יש לו בלורית כהה נהדרת, מכנסי “שיבר” ונעליים חצאיות. הוא לא גבוה, אבל בכל פעם שהוא עושה תנועה לאחור בבלורית שלו, ועיניו הכחולות מתרוצצות בחיוך כמו שתי ג’ולות משובחות, אני מרגיש כמו אפס גמור.

אני מחבר במחשבתי מכתב לטלי. טלי, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש. אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב, שהיה איש לא-חזק אבל גיבור. אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל הארמון של הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג’ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו, כמו הרוזן והרוזנת, שו-איסמו… ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים…

*

סרג’נט מורטון המשופם מ את מכונית המוריס הצבאית לצד הכביש החשוך, בכניסה לכפר-מאהלר, מול הצריפון הפרוץ של תחנת אגד. הוא צולע רגלי בדרך החול העמוק, שבתי המושב ערוכים משני עבריה, עד שהוא מגיע לצריף של ויוי דהאן. מלמטה, מן המורד שבהמשך הדרך, עולה נעימת הטנגו מהפטפון הצרוד בחצר המוארת של קפה לוצי. מורטון מגרד קלות את שלבי התריס, לאות מוסכם. ויוי יושבת רכונה ליד מכונת-תפירה שחורה “זינגר” ומפעילה דוושת-רגל. היא מפסיקה וניגשת לפתוח לו. לבושה חלוק בד לבן, פשוט. שערה השחור פרוע כמו במכוון. פניה גדולות, כהות. לאף הבשרני יש תוקף גברי, העיניים קטנות ומלאות חיים.

“היכנס,” היא אומרת. “מה קרה לך? נפצעת?”

“שום דבר. שריטה קטנה. אף אחד לא ניסה להרוג אותי. עדיין.”

“זה מסוכן שיראו אותך. מדוע אתה ממשיך לבוא? הבטחת שלא…”

“אני רוצה לראות את הקטנה. היא בתי? לא?”

“ששש… הגדולה כבר מ, ואולי עוד לא נרדמה. כל פעם שאתה בא אתה מסכן אותנו, ומסכנות הילדות…”

“ויוי…”

“למה לך אותי, דניס? אני סתם תופרת ועושה ניקיון מזרחייה – ואתה גבר נהדר ואומרים שאפילו לורט מאיירסון העשירה רוצה אותך, אבא שלה יכול לשלוח אתכם לאנגליה…”

*

"ברווז-הבר מופיע אצלנו בחורף במקומות שיש מים, אגמים, נחל, ביצות או שלוליות. הנוצה שחורה ויפה, ויש גדולים עם נוצות לבנות. את היונים צדים באוויר או על גג או על הקרקע, זה תלוי כמה הלהקה צפופה ולפעמים ירייה אחת מפילה כמה יונים.

"את השועל לא כדאי לצוד בקיץ, כי העור שלו אז עלוב מאוד, אבל בחורף השערות נעשות ארוכות ויפות. הצבע שלו חום. הבטן של הזכר אפורה. קשה לצוד שועל, כי הוא חופר את המאורה שלו במקום נסתר. הוא גם ערמומי מאוד. אחרי שהוא בורח רחוק מטווח הירייה שלך, הוא עומד ומביט אליך. נותן לך להתקרב אליו קצת, וממשיך לרוץ. אני ראיתי שועל מחייך.

“חברים, אתם יודעים, בקיץ שעבר ישבתי על שפת הירקון וראיתי בגדה ממול שועל חופר ברגליים ועוקר בפה קנה של קש. הייתי מוסתר והוא לא ראה אותי. חיכיתי לראות מה יעשה. הקנה בפה, ירד לאט למים. כמה שיותר ירד, קפצו מהפרווה העלובה שלו פרעושים למעלה, כמו על אי. בסוף, כשנשארו כולם כמו נחיל שחור על הזרבובית שלו, צלל רגע ונשם דרך הקש שהחזיק בפה, ושנעשה שחור מרוב פרעושים. אחרי רגעים אחדים עזב את הקש ויצא מהמים נקי.”

*

לאסם שבקומה השנייה נכנסת צפרירה ישראלי היפה, מלווה בספקי, הבחור שרפי שלח ללוות אותה בלילה מרמות-הצופים ליוספיה.

“אני בכלל במקרה פה. הייתי צריכה להיות בחזרה של מקהלת הפועלים עם שלמה קפלן בחובבי-ציון. איפה רפי?” היא שואלת.

“עוד מעט יבוא. הוא אצל קפלן.”

“איזה קפלן?”

“זה קפלן האחר, מההגנה. צפרירה, שירי לנו.” מפציר בה הבחור.

“שירה, צפרירי לנו.” מתלוצץ בחור אחר.

היא מתיישבת בפינת האסם על השמיכה של רפי, הפרושה על חבילת חציר כבוש שהתפזרה, ושרה בקול צלול ושקט, שאינו נשמע בחוץ, את שיר העמק הנישא לאחרונה בפי כל:

“פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי, היום אשרוף שרידי הליל, בלהבות, של מכאובי…”

מן האורווה שמתחת לרצפת העץ מלווים אותה מדי פעם קול זירור של סוס, צהלה קטועה ורקיעת פרסה בודדה. ריח החציר הטוב נאבק עם הריחות העולים מלמטה, מהאורווה. הבחורים מלווים אותה בזמזום הפזמון החוזר:

“היד חורשת, הדם גועש, צבעי הקשת, עלו באש. אור, אור, אור, אור, כל העמק הוא שיכור, הגלבוע, מתנשק עם התבור…”

“איך את יודעת לשיר כל-כך יפה?” שואל ספקי, השרוע בתוך החציר.

היא צוחקת בקול צלול. “המנצח שלמה קפלן צוחק עלינו: ‘מה קורה לכם? כל זמן שאתם שרים מדויק, אמיתי, ומהלב – הזמרה שלכם לא מתרוממת. היא צולעת וקרה. היא פאתטית. ורק כשאתם מזייפים, אבל בצורה רצינית, בכוונה, ולא בגלל חוסר-כשרון – המקהלה שלכם מתחילה להישמע מושלמת, ממש וירטואוזית.’ – אתם פשוט לא מרגישים איך שאני מזייפת כל הזמן, זה בשביל לצבוט את הלב, ספקי, כדי שתאמינו לי…”

“ואללה צפרירה, איך שאת מדברת אלינו – כמו ספר!”

*

אחר-כך אני מדלג במחשבותיי לדודי אלכסנדר. לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שעשוי מפרוסת האק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שמביאים לשוק הגדול מים-יפו, ואמא קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ההודיות ברע. היא מחווירה. פניה ואצבעותיה מקבלות גון של עשן בהיר, והציפורניים נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.

דודי אלכסנדר, מטפחת לצווארו כדי שצווארון-חולצתו יישאר נקי תמיד, מלווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסוגר אחריהם את הדלת. השניים אינם חוזרים למרק הצח העשוי מעצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שאמא מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבא מחייך אל תוך זקנו הלבן ואומר משהו ביידיש. מה אגיד לכם? אני חושב שמכל דודיי הוא הכי אוהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו מזכירים לו כנראה את ההרפתקאות שלו בנעוריו עם השיקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון.

“אורי,” אומרת אמא, “קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!”

ואילו אבא יושב קודר וביקורתי.

אני יורד מעל כיסאי ופונה לחדר-השינה. פותח מעט את הדלת ורואה באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. פשוט תחת לבן. הוא מצייץ, ומתחתיו שוכבת האחות הרחמנייה מהודו ונאנחת. אני סוגר בחשאי את הדלת וחוזר במסדרון לחדר הגדול, שבו יושבים כולם סביב השולחן ונוברים בגוזלים הממולאים, שכמעט אין עליהם בשר.

“אמרת לו?” שאלה אמא.

“תיכף יבואו,” אני עונה על דעת עצמי, ומוסיף: “אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא…”

שארית הנר כבה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עולה ריח רע מן הפתיל המעשן. איני מספיק להסביר את דבריי, כי השניים חוזרים לשולחן. האחיות מחייכות זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי אינה ממשיכה לאכול אלא צוחקת בהקלה, והסומק הכהה חוזר בהדרגה ללחייה.

“היא מרגישה קצת בחילה.” מתנצל בשמה דודי אלכסנדר וממשיך כדרכו בדקלום פתגם צרפתי, ומתרגם אותו מיד בשבילנו: “הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – כך אמר נפוליאון.”

לדודי אלכסנדר אין השכלה מסודרת, כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל דודי שומר בזכרונו שפע של פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, ממה ששינן בבית-הספר, ומתאים אותם לכל הזדמנות, וגם גרמנית קלט קצת, בסמינר למורים בירושלים.

פתגם נוסף של נפוליאון – “בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!” – משמש אותו כאשר הוא מספר איך נמלט מן הפיתויים של גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואמה היתה מטריסה, מאהבת, של ג’אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע “סהר” שברחוב פינסקר אל ביתה. והסיפור כך התגלגל: היא מבקשת ממנו להיכנס, ודודי אלכסנדר אינו יודע כיצד להסתלק מבלי להעליב אותה. לבסוף הוא תופס בבטנו ומתעוות מכאב. “אני חושב שיש לי שלשול נורא,” הוא מכריז באוזניה ועוזב אותה במרוצה – אף כי, ואולי בגלל החיפזון – עוד בטרם שב בעלה מאלכסנדריה היא יולדת את בן-דודי החורג איז’ו, שהוא דומה לי אבל קצת מפגר.

לעתים מצליח דודי אלכסנדר להשחיל לסיפור את הפתגם של וולטר, האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת, הפולטת את המזון כשם שהיא קולטת אותו.

לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי.

*

יתוש בודד סובב בחדר בזמזום מעצבן. הרשת החוצצת בין החלון לתריס לא הצליחה למנוע את כניסתו. לורט מאיירסון השמנמנה צועדת הלוך ושוב בחוסר מנוחה. מהחלון נשקפת עלטה גמורה, המסתירה את הפרדס ואת שדרת הברושים המגינה עליו. ריח החלב עולה מלמטה, מקומת המחלבה שבה עומד הסיפראטור, המצנן את החלב ומפריד ממנו חלק מהשומן לחביצת שמנת וחמאה.

לורט מתיישבת ליד שולחן-תמרוקים, מול ראי. היא מעווה פניה כבלתי מרוצה מדיוקנה, ומתחילה לסרוק את שערה הארוך. שדיה גלויים-למחצה, עורם בהיר, דק וחלק, הם נפוחים מאוד. היא מחזיקה אותם בכפות ידיה כמו בגביעים ואומרת לבבואתה שבראי:

“אני אוהבת לרקוד, אני אוהבת לרכב – טיטים, טיטים שלי, די, די, אל תגדלו לי יותר, בבקשה…”

היתוש טס במעגלים מעל ראשה. היא קמה בהחלטה פתאומית, פושטת את כתונת-הלילה, מעלה על רגליה, במאמץ עיקש, מכנסי-רכיבה בצבע חאקי-כהה. לובשת חולצה משובצת. נועלת מגפי-עור בעלי דורבנות, ויורדת למטה, לחצר. בחשכה הכבדה היא עושה דרכה לאורווה אשר בקומה התחתונה, בבניין ממול. לכל הבתים בחצר הטירה של אחוזת יוספיה שתי קומות בלבד, גגותיהם מקורים רעפים ובראש כל גג, לאורכו, ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג. הקירות החיצוניים של הבניינים יוצרים חומה גבוהה, רצופה, המחברת גם את הרווחים שהם, כמבצר נגד התנפלות או סתם גניבה.

בכניסתה לאורווה מדליקה לורט נורת-חשמל חשופה, מנוקדת חריוני-זבובים. רגע נדמה לה שמן הפתח בתקרה בוקע שיר, אך הקול נפסק. היא ניגשת אל הסוס החום החביב עליה, אמוץ, משעינה ראשה אל צווארו, מלטפת את ראשו ומדגדגת תחת לסתו.

רגעים אחדים היא עומדת. בוכה בלא קול. לבסוף, כאילו קיבלה החלטה קשה, היא משליכה אוכף על גב הסוס, מתקינה את הרסן והמושכות, מתירה אותו מתאו שבאורווה ויוצאת עימו בצעדים שקטים החוצה.

כאן היא עולה על הסוס ודוהרת בתוך הריבוע של החצר הרחבה, החשוכה, שבאמצעו מגדל הבטון של בריכת המים. היא דוהרת סביב-סביב, כמו בזירה. ואז פותח למענה מישהו את שער הברזל הגדול בחריקה, והיא פורצת על סוסה החוצה, אל מרחבי שדות אפלים ולאורך גושי פרדסים משחירים.

*

כרמלה, בעיניים עצומות, נושמת ריח של חאקי וטבק של מקטרת וזיעת גבר ועור מצוחצח של נעליים וחגורה. הריח מתקרב אליה. היא שוכבת עם אחותה הקטנה במיטה אחת, ליד הקיר. שערן הזהוב מתערבב על הכר, אך בעוד שלכרמלה פני מלאך, ירשה הקטנה את תווי הפנים הפשוטים והבולטים של האם.

היד הגברית, שעירה, זרה, מלטפת קלות את פניה של אילנה. היד כה קרובה, מהססת רגע, ונעלמת. אחר גוחנים הפנים, ולשלל הריחות הגברי נוסף סבון-גילוח, ונשמעת נשיקה קלה על מצחה של הקטנה.

“היית רוצה שהגדולה תהיה ממך, דניס?” לוחשת ויוי ומטעימה את “הגדולה”. “תאכל משהו? תשתה?”

מורטון מסרב. הוא ניגש לדלת ופותח אותה, ויוי מלווה אותו. האור כבה. הדלת נסגרת. אך האורח אינו בחוץ אלא חוזר עם ויוי למיטתה. פרפור בגדים. לחישות. המיטה חורקת. נשמעות גניחות חנוקות.

“דניס חונק את אמא? לא. הוא עושה לה עכשיו את הדבר הזה, שממנו נולדה אילנה. שאותו ניסה לעשות גם לי לפני ימים אחדים עמירם גרין הנייק,” מהרהרת כרמלה.

*

לאט-לאט מתפזרים האורחים לבתיהם. בקפה לוצי נשארים רק חברי החוג המוסיקלי של כפר-מאהלר, בהם ולטר שיינקראוט אדום הפנים. כף-ידו של ולטר, שנחתכה, חבושה עדיין. האור בחצר כבה. החברים נכנסים לטרקלין הצר ועמוס הרהיטים של השטרנבאכים. הנזי נושא על ידיו את הפטפון. סוגרים תריסים. מתחילים לשמוע בשקט את צלילי הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר. חברי החוג מאזינים בריכוז עילאי. מרשים לעצמם לכחכח בגרון ולשאוף כמה לגימות-עשן רק בהפסקות שבהן מחליפים תקליט. על המזנון תמונת גלוייה קטנה, בשחור-לבן, של המלחין – במשקפיים עגולים ודקי-מסגרת, שבהם הוא נראה דומה למנהיג הציוני שנרצח – חיים ארלוזורוב.

*

שקט. בצריף החשוך נשמעת רק הנחרה הקלה של ויוי. מוסיקת הריקודים מהחצר של קפה לוצי כבר פסקה. מורטון קם, מתלבש ויוצא בצליעה, בחשאי. כרמלה חומקת מבעד לחלון כרוח לבנה, רצה יחפה בצעדים קטנים בחול הרך, הפריך, החם עדיין, וכורכת את זרועותיה על צווארו של סרג’נט מורטון:

“תהיה לי אבא, דניס, אבא פרטי שלי?”

מורטון חש בגופה הרך, בפקועי שדיה הנלחצים אל חולצתו הקשה, מתחככים בו, ואינו יודע מה לומר.

“תחזרי לישון, כרמל, די…”

“מדוע אתה אומר לי כרמל?”

“ככה השם שלך באנגלית.”

“תגיד עוד פעם.”

“כרמל.”

“עוד פעם, אבא.” היא נלחצת אליו.

“כרמל, לא, אני לא,” הוא מפציר בה, “די, ויוי תכעס. כל זמן שאוכל לדאוג לאילנה, אדאג גם לך.”

“אבל לה יש לפחות אבא, ולי, שום דבר.”

“אני אדאג לך, אני מבטיח,” הוא מלטף קלות את שערותיה הבהירות, שריח סבון-הקרבול של חפיפת-הראש עומד בהן עדיין, נלחם בדחף לגעת, כמו לא-בכוונה, בחזה הזעיר.

"גם אתה כמו ג’ו מאיירסון, סתם מדבר, אבל מי אבא שלי? אף אחד לא רוצה אותי באמת, אף אחד לא ידאג לי, אתה רע, רע, רע, אבל תדע לך שאותך יהרגו בסוף, מורטון! – " היא נושאת אליו את ראשה, הולמת באגרופיה על חזהו הרחב, ומיד מרפה ממנו וטופפת בחול חזרה לצריף, רוח לבנה נבלעת בחשכה, כאילו לא היתה.

“כרמל…”

לאחר שהיא נעלמת, הוא צולע בדרך החול אל מכוניתו החונה בכניסה לכפר-מאהלר.

*

“קום!” מעיר איברהים את תופיק במשיכה חזקה באברו.

בחלומו, תופיק עדיין פושק מאחור את גבעות הבשר הרך של הילד, ששייכות, כמה מוזר, לגוף הערום של גברת בן-עמי. “אי! אי!!!” הוא נלפת בבהלה. “למה? לא עשיתי כלום! בחיי!”

“על מה אתה מדבר? יא אהבל!” הוא מרפה ממנו. “קום! יא אהבל! הולכים לקחת מהיהודים את הרובים של יוספיה.”

“אז מה אתם רוצים ממני?” מתחיל תופיק טרוט-העיניים לבכות.

“אתה עובד שם. יודע הכל.”

“רק אני? חצי הכפר עובד אצל אבו-ז’וזף.”

“אבל אתה סיפרת שמהחלון של היהודים שאתה עובד אצלם אפשר לראות את הרובים!” אומר חברו של איברהים.

“ושאתה יודע איפה מחביא קורבוראל שבילר את המפתח!” מוסיף איברהים.

"וי לי! וי לי! מה עשיתי? – "

“יאללה, תלך איתנו, תהיה גיבור!”

“איפה הרחמים שלכם? אני רק סתם ככה, התפארתי, יעני…”

איברהים תופס את ידו של תופיק ומתחיל לסובב אותה לאחור.

“תרחמו על הילד…” מתערבת האם מפינת הבקתה הדלה. במזבלת הכפר הסמוכה נובחת עדת כלבים.

“אני יתום. אבא שלי, ירחם אותו אלוהים, הלך, השאיר רק אותי לדאוג למשפחה. אם יאסרו אותי, מה יאכלו? איפה יגורו?”

איברהים מהדק את תנועת הסיבוב של היד לאחור, כאומר לשבור אותה.

“אתה פוחד? מלקק ליהודים בתחת? חולם בלילה על הבנות שלהם…”

“עבדתי הרבה שנים אצל החוואג’את ביוספיה. הם אנשים טובים. למה ילך לשם הילד? חבל, חבל עליו…” בוכה האם.

“ראינו מה יצא מזה שעבדת שם אצל חוואג’ה איסכנדר! יא מסעודה, יותר טוב תסתמי את הפה שלך!” זורק איברהים בבוז, וממשיך לענות את תופיק.

בעיני מסעודה נדלק זיק טירוף, כמאיימת להתנפל על איברהים, אך הזיק כבה מיד והיא שבה לכניעותה ולבכייה.

“טוב, טוב, אני בא! יא אמא, אל תבכי!”

תופיק תוחב את כפות-רגליו היחפות בנעליים, ויוצא רועד עם מעניו אל הלילה האפל, יוצא כמו שהוא, לבוש, כי הוא ישן בבגדיו.

*

חם. חם מאוד. הטרקלין הצר של השטרנבאכים עמוס רהיטי-עץ כבדים ששולט בהם צבע חום-שחור, וגדוש תמונות נוף יער, אחו ואגמים, הכל בגוונים של אירופה. חברי החוג המוסיקלי יושבים במעגל מורחב ומתמכרים בעיניים כמעט עצומות לצלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר. כפות רגליהם טופפות לעתים בחשאי בנעליהם למשמע קטע קצבי של שיר-לכת או של ריקוד, מזמזמים בלא-קול ומניעים ראש, יודעים בעל-פה את היצירה.

הנזי מחליף תקליטים ומזיע. לוצי אשתו יושבת ליד ולטר שיינקראוט. זרועה נוגעת בזרועו של ולטר, האדמדמה כפרוסת שינקן ומצמיחה שערות צהובות. נודפים ממנו שיירי ריחות של לחם, חמאה, נקניק ועזים. מבטו, הרגיל לעקוב אחר לוצי מבעד לחלון הגדול, המרושת, שקבוע בחזית חנותו מעבר לרחוב החול, מתלכסן עתה לעבר חולצתה הדקה. הבד מסתיר בקושי את זוג הגבעות השופעות, הבהירות, שמתערסלות עם מתיקות הכינורות, קרבות ומתרחקות ומזדקרות עם התחזקות המנגינה, כנכונות לקרב. כעבור שעה ויותר, מגיע תור המקהלה והסולו בפרק האחרון, הקודר-המרחם, וקולה של זמרת הקונטראלטו מתנשא מעל לכל:

“האמיני, נפשי, האמיני: מאומה לא יאבד לך! לך הוא, לך, שלך, מה שנכספת! לך, מה שאהבת, מה שנאבקת – לך!”

הלא אלה ממש הדברים שהוא מבקש להציע ללוצי, מרגיש ולטר, וגם היא בוודאי חשה זאת, במגע המרפרף של שערות זרועו המדגדגות את זרועה החלקה, שכולה לובן. החתך בכף-היד צורב, אך הוא אינו חש בו. עכשיו שרה באוזניו סולנית הסופרנו, כמו בשם לוצי: “האמינה כי לא על-חינם נולדת, כי לא לשווא חיית, סבלת!” – והמקהלה מחזקת בתרועת גברים חגיגית, עם הטובה הצרודה והחצוצרות, את האהבה האילמת המתקיימת, הוא מאמין, בין שניהם: “מה שכבר צימח, צריך לגווע, הגווע – שוב לצמוח! אל חיל ורעד! היכון לקראת חיי עד!”

*

לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד הוא פוגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצויז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו.

כאשר פוגש סבא בפראנצויז, האיש כבר ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונפרטה. ידי החייל הוותיק דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר כבר לתקופת הילדות. באחד הימים מגיעה אניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל וקציניו עולים לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לובש אהרון פראנצויז מדי-צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הולמים שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנתו. הקצינים עורכים טקס צבאי בסמטה, לפני חדרו הדל, מניפים דגל, תוקעים בחצוצרה, מנגנים את המרסילייז. סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, שאני כל-כך אוהב, ומלווה את עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק. הצרפתים מצדיעים בחרבותיהם ומשאירים לפראנצויז מתנת-כסף נאה.

פראנצויז גם מגלה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שצעד עם נפוליאון אל חומות עכו, והפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-המקדש, וגם הבטיח שבני-עמו יכירו תודה לבונפרטה וישמרו אמונים לצרפת. [הערה: אמנם אינני היסטוריון אלא בעל-מסעדה, אבל אולי כאן המקום לספר כי לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, שחשבתי שהמושבה שלנו שייכת אליה, וענו לי שהם מקבלים רק עדויות מ1882- ואילך, ואילו סבא שלי, שעלה על חוף הים ביפו, לא רחוק מן המרפסת שאני יושב בה עכשיו וכותב – שייך ליישוב הישן].

הנוכחים, חוץ מהאחיות המנומסות, מגלים אותות חוסר-סבלנות למשמע הסיפור המתמשך, ואילו אני יורד נרגש מכיסאי, ניגש אל סבא, תופס בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נכווה קשות בהתפוצצות מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס, אחרי מלחמת העולם הראשונה), ואומר:

“זיידה, אתה גם נגעת בפראנץ?”

“פראנצויז, כן, אורילה, לחצתי את ידו.” והוא מכסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.

“אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך…”

וכולם צוחקים. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע ידו של נפוליאון.

*

בבית-החולים “אסותא”, בתל-אביב, עוזר דודל הנהג לפטר יואל הפצוע לרדת מהק של הטנדר ופורק מהצד האחורי את אווה מלוכסנת העיניים ושני כדי חלב כבדים. אלה משמיעים צלצול מתכתי בעת שהוא גורר אותם למטבח החשוך-למחצה. דודל גבעוני מסיים את הפריקה ומתיישב במסדרון המואר, ליד אווה. מעבר לקיר, בחדר הניתוחים, משתדלים שני רופאים להציל את כף-ידו של פטר, שלא תאבד את צורתה ואת תפקודה. דודל מחזק את המטפחת הצבעונית על צווארו ומתבונן בעיני הגיישה המלוכסנות של אווה יואל. הנסיעה בטנדר הפתוח מאחור התישה אותה, והיא האפירה מרוב עייפות.

“יצילו את היד?” הוא שואל בקולו הצרוד מעישון.

“אני מקווה. אדון מאיירסון כבר טילפן לכאן שיתנו לפטר את הטיפול הכי טוב.”

“מדוע את רועדת?”

“ככה. אני אשה כזאת.”

“באמת, כבר מזמן רציתי לשאול אותך, זה נכון, מה שאומרים, שאת… לא בדיוק… אחת משלנו?” צווארו של דודל מרקיד את הראש מדי רגע לצד, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

“אבא של פטר, הוא לא היה יהודי.” היא מדגישה את “הוא”.

“אבל פטר שלך קטן ושחור כמו צועני!”

“ככה זה. כשמכונאי.”

“לכן אתם אף פעם לא הולכים לייקים של כפר-מאהלר?”

“דודל, אל תחשוב שבגלל שהתקרבת אלי פעם אתה כבר יכול לדבר אלי על הכל, בייחוד לא עכשיו.”

“אף פעם לא הכרתי אשה כמוך. את כל כך אחרת. מסתירה איזה סוד, לא? תגידי, בלילה של ירח מלא את לא הולכת על הגג, אווה? מתאים לך.”

“לא. אני רק עומדת שם, מאותתת ללופטוואפה.” גם בעייפותה נשמע קולה חושני ומתגרה.

“איך את מדברת? את בכלל בצד שלנו, או של הבריטים?”

“אם אתה חושב שאני מרגלת, תגיד עלי לקפלן.”

“מה את יודעת פתאום על קפלן?”

“שום דבר.”

“די. לא אמרתי ולא שמעתי שום דבר. אני יוצא. ג’ו מאיירסון המפונק מחכה שאביא אותו עוד הערב להורים ביוספיה. את בטח נשארת כאן הלילה?”

“לא. אני חוזרת איתכם.”

*

בסוף הקונצרט נופל מבטו התמה של הנזי שטרנבאך על ולטר שיינקראוט ומעיר אותו מההתמכרות הנעימה לזרועה של לוצי ולמאהלר.

“ולטר, יש חדשות מירושלים?” קורא לעברו הנזי בקול רם, כדי להפסיק את התמכרותו היתירה ללוצי.

“בטח. בטח. אלזו, הכל יהיה בסדר. קיבלתי מכתב מדוקטור מגנס,” נסחף ולטר בנושא האהוב עליו. “הפתרון הוא מדינה דו-לאומית. אנחנו לא באנו לתפוס מקום של ערבים אלא לחיות בצד שלהם בשלום. אם אנגלים לא היו עושים פוליטיקה רומאית של ‘הפרד ומשול!’ – יהודים וערבים יכולים להגיע להסכם הם כבר לפני הרבה שנים. מי אם לא אנחנו, פליטים של משטר נאצי, מם.”

חברי החוג מוחאים כפיים ומתפזרים בהרגשה טובה ימינה ושמאלה ומגששים דרכם הביתה ברחוב-החול החשוך, היחיד, של המושב.

*

לקינוח הסעודה מכינה אמא רסק-קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון, וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק קרח, הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חושש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות ההודיות ומביא להן תפוזים מהבוקסה, הארגז, במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא, לוקחת תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מבקשת מדודי את המלחייה, בוזקת באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דוקרת קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, ומתחילה לאכול מהם בכפית.

לא רק אני עוד לא ראיתי צורה שכזו של אכילת תפוז, גם סבא לא ראה. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו. אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד. אפשר לקלף בלהב חד את התפוז כולו, תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולהניחן בפה. אבל להמליח ולאכול תפוז בכפית כמו אשכולית או ביצה רכה?

אנחנו מסתכלים בה בהשתאות, ואמא נועצת מבט נוזף בדודי אלכסנדר ואומרת: “לפי כל הסימנים, לא אתפלא אם היא בהריון.”

אינה מספיקה לסיים את הערתה, שנאמרת מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לוקחת האחות השנייה תפוז, חוצה, ממליחה, מפרידה בסכין ומתחילה לאכול בכפית אף היא.

סבא מעיר לאמא משהו ביידיש. כנראה הוא אומר לה שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון. דודי אלכסנדר פורץ בצחוק רם שעולה ויורד חליפות אך אינו מסתיים אלא מתחלף בסירנה, זו צפירת האזעקה של הג"א. אבא, שכל הערב הוא קודר וביקורתי גם בלי לפצות פה, מכבה את האור, מדליק פנס-כיס, מחפה עליו בכף-ידו, ואנחנו יוצאים מהחדר המואפל, שסדינים צבועים בשחור מכסים על חלונותיו, ונפלטים אל החצר החשוכה.

אני חושב שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מלפתן הקישואים המתוק. אנחנו יורדים לחפירה המקורה עץ, שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה, והגשם כבר הצמיח עשב על גג העפר שלה. אמא ואני יושבים על ספסל לאורך הקיר האחד, ועל הספסל ממול יושב דודי אלכסנדר, חובק אחות מכל צד וממלמל להן משהו להרגיען. הוא מדיף ניחוח יסמין מהפרחים הטמונים תמיד בכיס-חולצתו. מהאחיות הצבאיות ההודיות עולה ריח קליפות התפוזים שדבק באצבעותיהן. והכל מתערבב בריחות אדמת-החמרה הלחה של החפירה וקורות-העץ הטחובות שתומכות אותה. אבא עומד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא ממשיך לפסוע בחצר, הוא חוזר אל ביתו, שעומד מול ביתנו.

“חייתי כבר מספיק שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על אורילה…”

לאחר כרבע שעה שומעים קולות עמומים של התפוצצויות מרחוק. אני מתחיל לבכות. אמא מוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פוקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי הוא משאיר, מרים אותי בזרועותיו, ויחד אנחנו מתבוננים במערב. ביתנו ניצב על גבעה גבוהה, ומתחתיו משתרעים רק פרדסים-פרדסים, עד פרדס אבו-לבן, שבדרך לתל-אביב. בקצה האופק החשוך נראות בהרות אדמדמות ונשמעים קולות שבאים בזה אחר זה ברווחי זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה כל כך מעניין, שאני נרגע.

“מה זה, אבא?” אני שואל.

“מפציצים את תל-אביב.”

הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהת המרכזית לים ואני שומר למזכרת כרטיס-נסיעה של “המעביר” שאוטובוס מצוייר עליו.

“חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף,” אני אומר, ונרדם בזרועות אבא עם הבטריה, כך מכנים אצלנו במושבה פנס-כיס.

*

"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצויין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שוחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס. אתם יודעים, הציד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.

“כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, ליוספיה, ידידים של אדון מאיירסון, מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצויין למטרה, אבל בציד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס כמה שניות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן…”

חיים הורביץ מפסיק לחרוט בעיפרון הקופי המלוחלח במחברת של גיורא. הוא קורא מה שכתב ומוחק את הפיסקה האחרונה. מתבונן רגע ממושך בקיר המשותף ואפילו קם ומצמיד אוזן אליו. ההנאה מן הרשימה שעלה בידו לכתוב נמזגת באי-שקט. הוא לוגם את שארית הקפה, עובר בצליעה קלה לחדר הראשון, מתפשט מהר בחושך ונצמד מאחור אל ס, הישנה על צידה, נוחרת ובטנה העצומה פרושה לפניה. הוא מפשיל קצת את מכנסי הפיג’מה הגברית שמכסה את שיפולי גבה, שמלם עתה באור הלילה המועט שחודר מבחוץ, ובא עליה בעיניים עצומות, בלי להעיר אותה. רק מחשבותיו מתמלמלות-מתמלטות:

“אווה, אווה הקטנה, אני הרוכב ואת הסוסה…”

נחירתה של ס נפסקת. מתוך שינה היא שואלת: “אל מי אתה מדבר שם, הורביץ?” – ומגרונה עולה חרחור רפה של הנאה משונה.

הכלב עדיין משמיע מדי פעם קולות רפים מבחוץ, כמבקש להזכיר לאדונו שהגיעה השעה לצאת לסיור נוסף.

*

ולטר שיינקראוט חוצה את רחוב-החול החשוך וחוזר לבד לביתו. החול חורק תחת פסיעותיו. החנות נמצאת בקדמת הבית. הוא מדליק אור חלש במסדרון. נכנס לבדוק אם לא נמס בלוק-הקרח במקרר הגדול. מוציא חריץ-בשר מעושן ופורס ממנו פרוסה עבה. בוצע כיכר לחם לשניים ותוחב את הבשר לחציו האחד. וכך הוא עומד ולועס, מניח מדי פעם את המחצית על הדלפק כדי לשלות בידו הבריאה כרוב כבוש מהצנצנת, מזמזם את האקורדים המרוממים, האחרונים, של הסימפוניה, ודמעות בעיניו.

שבע קצת, אבל גופו רועד בתאווה משונה, הוא יוצא החוצה ומתבונן לעבר צריפה של ויוי, הנמצא מעט מזרחה ממנו, במעלה הגבעה. חשוך. הוא חומק אל הדיר בחצר. שתי עזים לבנות רובצות בשקט על רצפת עץ גבוהה. אחת מתעוררת וקמה, מניעה ראשה לקראתו והזקנקן מלטף את אצבעותיו. העז שרגילה-אליו מרחרחת בחיקו, כמחפשת, הוא מחזיק בידו הבריאה את לסתה פתוחה-למחצה, שלא תכאיב לו בשיניה, וממלמל: “לוצי, לוצי, אהובתי שלי…” אך לאחר רגע תוקפת אותו בושה על הזדקקותו לעז, הוא נמלט מהדיר, עולה בכבדות בחול העמוק לצריף של ויוי, ומגרד קלות את התריס, כפי שעושה הסרג’נט האנגלי, שראה מחלון ביתו.

“גברת ויוי, גברת ויוי…” הוא לוחש.

במקום תשובה ממנה הוא מבחין, מבעד לחריץ החשוך, בצל לבן החולף בחדר, ושומע לחישה ארסית:

“מה אתה רוצה, שיינקראוט?”

“נזכרתי, חייבים לי, בשביל חודשיים… באתי להגיד שלא צריך…”

“תעזוב את אמא שלי, יקה-פוץ! – לך לעז שתמצוץ לך!”

 

פרק ה

זה ערב החוג לריקודי-עם בבית-העם של רמות-הצופים. גידי ישראלי מניף את טלי רסקין, הם הזוג הראשון והשאר אחריהם. עמירם השמן מתופף בפינה על פח נפט ריק ומפריע לרוקדים. “תפסיק להפריע, שומן-תוז!” הם צועקים לו. “אחולמניוק אחד, תפסיק כבר!”

אלי זלינגר יושב על כיסא ומנגן במרץ במפוחית: “אור, אור, אור, אור, כל העמק, הוא שיכור, הר, גל-בו-ע, מתנשק עם התבור!” רגלו הנקועה מקובעת בסד-עץ עטוף תחבושת לבנה. הרגל הזאת מתפתה לקצב, אך נרתעת פעם אחר פעם כי הפיזוז גורם לה כאב.

*

לורט מבחינה בחשכה בסרג’נט מורטון, העומד להיכנס למכונית המוריס מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, ועוצרת בדהרתה.

“מדוע את דוהרת בלילות כמו מטורפת?” שואל מורטון. “זה מסוכן.”

“מסוכן למי?” לורט מתנשמת עדיין, מזיעה כולה ושדיה הגדולים דבוקים לחולצתה המשובצת ורוטטים עימה בלחות דביקה.

“אני לא מבין. בואי נלך לשדרה. לא טוב לעמוד כאן.” והוא טופח בידו על עכוזו של הסוס, ופוסע לצידו. לורט עדיין רוכבת.

*

חבורת הערבים צועדת מאום-אל-זעתר ומגיעה מצד מערב עד לקצה של שדה התבואה, בגבעה שממנה יכול תופיק טרוט-העיניים לראות את חלון חדר-השינה של משפחת בן-עמי. שם עמד אחר-הצהריים והציץ בגברת-הבית השוכבת חצי-ערומה, כמו שמספרים על השרמוטות ביפו. הם ארבעה: איברהים המנהיג, עבד סגנו, והנערים תופיק המשרת ונואר שוער-האחוזה, בעל העיניים המבריקות שמבטן חייכני ולח.

“עכשיו תלך להביא את המפתח!” דוקר איברהים בגבו של תופיק.

“איזה מפתח?”

“של המחסן לרובים. סיפרת בכל הכפר שאתה יודע איפה הוא.”

תופיק מתחיל לבכות.

“יאללה לך, אם לא – נהרוג אותך!”

*

אחרי יומיים חוקרת אותי אמא במטבח. בתקופת מלחמת העולם אהבתי לעמוד ולהתבונן בה כשהיא מבשלת.

“מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?”

“מפני שהיא נאנחה. אמא, את חושבת שהיא כבר היתה הרה?”

“אולי.”

“אז מדוע דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?”

“שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?”

“כי אני חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב, כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, זה לא כך, אמא?”

“אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, זה בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה.”

וכי יכולתי לדעת כי התינוק שבפנים עתיד להיות בן-דודי החורג פנדי, שיגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו?

אני בורח לחדר הגדול, זה שהיה לנו בחובבי-ציון, לפני שעברנו לגור ביוספיה, ואמא אחריי. היא רודפת אחריי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד, שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, אני זורק את עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אויב משוריינת, בשבועון “הבוקר לילדים”. רץ לחצר של סבא ומוצא אותו קוטף אשכוליות מהעץ.

“טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט,” הוא אומר, ואתם לא הייתם מאמינים – סבא מתחיל לטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים, כדי שהפרי לא ייפגע.

“זיידה, אתה חושב שאם האחות ההודית שהביא דוד אלכסנדר הרה אז יהיה לי בן-דוד בבומביי?”

“אשה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר,” עונה סבא ממרומי העץ. “קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכופה.”

“אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?” אני מניח את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.

“די, די… אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל, תבין.”

*

מכיוון מרכז המושבה מתקרב קול דהרה כבד על משטחי-הבטון של הכביש, המחוברים-לרוחב בפסי אספלט שחורים וגבנוניים. מייגו’ר נורדי הענק עולה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, שמשמש אצלו כסייס ומשרת אישי. נורדי יורד מהסוס, מלטף את ראשי המתולתל ונותן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא מצדיע בחביבות לסבא, שיורד לכבודו מהעץ, וקודם שהוא ממשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אוהבים שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על חקלאות, מצווה נורדי על השבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

גם מייג’ור נורדי מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו ממלא את הבית, וקולו הרועם מזיז להבות בפמוטים. בדרך-כלל אינו נשאר לשבת זמן רב. אני שומע את אבא אומר לאמא: “הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. – למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר.”

אני חש עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף אני רואה לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. אנחנו עוברים על פני מכונית הסקודה של ראש המועצה יהושע סלומון, המורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין. “עד שהעמידו את הפרייווטים במושבה על ארגזים,” אני שומע את אבא מספר לאמא, “היה לאלכסנדר מפתח נוסף לסקודה של סלומון, והוא השתמש בה לעתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי.”

“אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכוניות, ואתה תלך ברגל כל ימיך,” אומרת אמא.

“מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע סלומון נתן לו את המפתח?”

“אתה תמיד רואה שחורות.”

אמא מתפעלת מהצלחותיו של הדוד אלכסנדר ומהעברית המושלמת שלו, שאותה רכש בסמינר למורים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא למד שם יחד עם האח הקטן של ברנר, שנאשם בגניבה. במושבה סיפרו שדוד אלכסנדר הוא שמסר אותו, ואחר כך בא הסופר ברנר וסטר למנהל הסמינר, והיתה שערוריה גדולה.

התפעלותה המתמדת של אמא, “אלכסנדר יודע לכתוב, לא כמוך!” – מרגיזה בדרך-כלל את אבא, אך הפעם הוא צוחק: “לשונות רעות במושבה סיפרו לאפרת סלומון – ‘ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך על-יד הבית של גברת… ושל גברת…’ – אפרת התחילה לעשות לו, ליהושע, סקנדלים – ‘איפה היית אתמול?’ – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו, ומאז כל פעם שהיו מוסרים לאפרת שראו בלילה את הסקודה על-יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל יהושע בטענות, הוא היה צוחק – ‘הלא את מכירה את אלכסנדר… יש לו גם בן באום-אל-זעתר…’ – וככה היה אליבי ליהושע.”

“אבא, מה זה אליבי?”

“הסתלק מכאן! מה אתה נדחף לשיחות של מבוגרים!” – והם עוברים כדרכם לדבר יידיש, שפה שאינני מבין. “בניטו! הי, בניטו…” אני קורא ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.

הוא מפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות כגיבור-מלחמה במדבר המערבי.

“בניטו – איטליאנו בראבו ג’נטי, א-לה-גרו – נו וולנטי!”

שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ, אך לא אוהב להילחם. אבל השבוי אינו מכיר את דודי, וחושב שאני מעליב אותו בכוונה. הוא עוצר ומניח לסוס לעבור על פניו ואז הוא דוקר במשהו את אחוריו, הסוס פורץ בדהרה ואני בקושי מחזיק את עצמי על האוכף המקפץ, וצועק בכל כוחי: “בניטו! בניטו… קינג ג’ורג'… ויקטור עמנואל… אני אספר עליך למייג’ור נורדי…”

*

בחדר צדדי בבית-העם, שבו שוכנת המזכירות של מושב רמות-הצופים, נערך משפט פנימי לחבר מאיר פולאק, שמעסיק פועל ערבי בפרדסו ופוגע בעקרון העבודה העצמית והעבודה העברית.

“אתם צבועים! סוציאליסטים של דרעק! של תוחעס-לייעקרס!” מתגבר פולאק בקולו על רעש הרוקדים המגיע מהאולם הגדול. “שמריהו רסקין ובנימין זלינגר יכולים לעבוד שנים ביוספיה בתור מנהלי-עבודה של העראברס של מאיירסון, וכשאני מעסיק עבדאללה אחד מאום-אל-זעתר, בגלל הגב השבור שלי – זה סוף הסוציאליזם? זה כבר לא עם עובד?”

“לא! אתה יודע מה שברנר העט גזעגט: הכי חשוב זה שיהיו מושבי עובדים. מה שיותר מושבים, פולאק. יש אצלנו עקרון של אחריות הדדית!” צועק בחזרה ירוחם ישראלי, מזכיר המושב. “זעגט איר, מה איכפת לך שהיה בא חבר אחר לעזור לך בהשקאה, במקום שתשכור לך בויארג’י כמו איזה פרדסנט בורגני מחובבי-ציון!”

“פפהה!” פולט מאיר פולאק קול של בוז וביטול. “שאבקש מכם טובות? יותר טוב כבר לפשוט נבלות!” והוא מפנה להם גב וטופח בכף-ימינו על ירכו.

“וחוץ מזה חבר פולאק, מה שאדון מאיירסון הקפיטליסט עושה בשביל ההגנה לא עושים גם חמישה פצעס כמוך! פולאק, פולאק, האב רחמונס, למה אתה עושה לי את זה כל פעם? אחרי כל ויכוח איתך אני ממש לא יכול לישון בלילה!”

אך פולאק כבר יוצא החוצה בהפלצה רבתי ובטריקה כפולה של דלת העץ ודלת הרשת שאחריה.

“אני ממש מזועזע. הפוץ הזה! – בפולנית אומרים על זה: כשהראש ישן, התחת נעשה בעל-בית!” מפטיר אחריו ירוחם ישראלי.

*

האופנוע של דוקטור וולף זורק קדימה אלומת אור צהובה ומרעיש בקולות-נפץ את ההילה החשוכה של הכביש הריק בין יוספיה לפרדסים שבצפון חובבי-ציון. כקילומטר לפני שכונת התימנים הוא מגלה את מכונית האוסטין הצבאית חונה לצד הכביש, המנוע פועל, אך בגלל רעש עז של קרקור צפרדעים העולה מן הפרדס הסמוך לכביש, כמעט אין שומעים אותו. וולף עוצר וניגש לראות מה קרה. מתוך המכונית נשמעות אנחות. גברת קמפבל שוכבת כפותה ומקופלת כאולר במושב האחורי, והמייג’ור איננו. נראה שסתמו את פיה וקשרו את ידיה בחולצתה הלבנה, והיא נותרה בחזייה ובחצאית בלבד, מתנשמת בכבדות. וולף מתיר אותה ומנסה להרגיע את בהלתה.

“אני אשמה…” רועד דיבורה, ועימו הכעך העבה של שערה האסוף על עורפה מאחור, שעתה נפרם במקצת. “מדוע הם זרקו אותו לצפרדעים?”

וולף שוקל בדעתו אם לטפל בה בזריקת הרגעה שנמצאת דרך-קבע בתיקו, כדי להשקיט פר או סוס משתולל.

“פגעו בך?” הוא שואל.

“לא. הם זרקו, מדוע זרקו אותו לצפרדעים…”

“איפה המייג’ור?”

“הם זרקו אותו… אני אשמה. לא הייתי צריכה לריב איתו בנסיעה.”

“אל תדאגי, לא יעיזו לפגוע בו.”

קרקור הצפרדעים מנסר באוויר הלילה בקול עז, מתכתי, כמכונת-עינויים ענקית, ומהקרקע עולה ריח ירוק-חמוץ של חיפושיות מעוכות.

“תוכלי לשבת מאחור על האופנוע, רק עד תחנת המשטרה של חובבי-ציון?”

“הם זרקו אותו, לצפרדעים…”

דוקטור וולף סוגר את דלתות מכונית האוסטין, מושיב את גברת קמפבל מאחור על אופנועו ומפליג בזהירות לתחנת-המשטרה שבמושבה חובבי-ציון. שדיה הרכים נעוצים בבהלה בגבו לאורך כל הדרך, ואלומת האור של פנס האופנוע בוקעת את חשכת הכביש.

*

דודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר תום המלחמה. אני שומע שריקה קלה מבחוץ ולא עונה עד שאני לא בטוח שרותי ישנה ולא תקפוץ עלי פתאום כדי לחבק אותי. אבא ואמא כבר חזרו מארוחת-הערב אצל מאיירסון, וגם הם ישנים. אני יורד בשקט מהמיטה ומסדר את הכרים כאילו אני עוד נמצא בה, מכוסה בסדין. אני לובש מכנסי-התעמלות כחולים וגופייה לבנה, נועל סנדלים, וחומק בשקט מבעד לחלון החוצה. שם כבר מחכה לי גיורא, שמשפחתו גרה מול ביתי. הוא מוצק, רחב-כתפיים, יש לו עורף של פר עקשן, ועיניים תכולות.

“רצית לראות את החוג לריקודי-עם, אז בוא,” הוא לוחש לי. “מה, יש שם מישהי מיוחדת שאתה מעוניין להסתכל בה?”

“לא במיוחד. אני רוצה לראות את הריקודים בכלל.”

“מה, אתה אוהב לרקוד?”

“לא. אוהב להסתכל.”

“למה אתה תמיד כזה? עומד מהצד? מסתכל?”

“מה יש? מה אתה מקנא פתאום?”

“לך טוב. אתה חושב שלא רואים? רותי נישקה וחיבקה אותך. היא אפילו באה לישון בחדר שלך.”

“אז מה? אני לא אוהב אותה! סתם נדבקת.”

"אז אתה מפונק. אוהב בטח את טלי רסקין. אני בחיים, אם תידבק אלי אחת כמו רותי, אהלן וסהלן אני אומר לה, אני לא עוזב אותה יותר! ואם לי היא היתה מרשה לגעת ככה – "

“אתה יכול לקחת אותה אם אתה רוצה!”

“אף פעם לא ירשו לה לישון אצלנו. אנחנו לא משפחה מיוחסת כמוכם וההורים שלי אף-פעם לא מוזמנים אצל אדון מאיירסון והדירה שלנו קטנה ולא מסודרת כמו הבית עם הארבעה חדרים של המנהל שנתנו לכם.”

*

שטופי זיעה מגיעים הסבל והארוך אל מסילת-הברזל וצועדים עליה בחשכה, מדלגים מאדן אל אדן עד שהם עוצרים ליד גשרון ומטמינים את חומר-הנפץ תחתיו. הם משחררים במהירות פתיל הצתה, חוצים עימו את התעלה שבשולי הסוללה, ומשם מדלגים לחורשת האקליפטוסים שממערב למסילה. הארוך מפעיל פעם ופעמיים את מצת הבנזין, ומאהיל עליו בכף ידו, כדי לנסותו. הסבל מתרתח בשקט:

“תפסיק!”

*

צלליתו השפופה של תופיק חומקת בצמוד לקירות הבית המערבי-דרומי, במתחם הקטן בן ארבעת הבתים, שבהם גרים כמה מעובדי האחוזה עם משפחותיהם. הוא רואה אותי חומק מהחלון ומצטרף לגיורא, אך שוכב דומם ומתמזג בחשכה עם הקרקע, כדי שלא נבחין בו.

*

גיורא ואני עוברים על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל, ופוסעים דרומה בשולי הכביש האפל. חצר-הפרים נמצאת משמאלנו, בגבעה למעלה, מחוץ לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה. הכניסה לחצר דרך האורווה שבקומת הקרקע, מתחת לאסם, בבניין שבפינה המערבית. גם בלילה עולה משם קול בטישה כבדה בבוץ-הזבל השחור, שמסתובבים בו שני הזכרים כבדי-המשקל, כלואים כל אחד במדורו, מוקפים גדר של צינורות-ברזל עבים. הם מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור ולבן, חחים באפיהם. כשאני נזכר בפר המיוחם שכמעט דרס אותי פעם, אני רועד. סרחון המכלאה יורד אלינו יחד עם ריח פרחי היסמין מהשיח שנטע דודי אלכס בשער של אחוזת יוספיה. אנחנו עוברים על פני הכניסה לכפר-מאהלר, שם חונה מכונית מוריס צבאית סגורה ליד הצריף, זו תחנת-האוטובוס שבה ראינו היום אחר-הצהריים את עמירם גרין ‘מזיין’ בתחת את דינה שפילר.

“יאללה, זה המוריס של הסרג’נט האנגלי!” אומר גיורא. “אוף, התחת עוד-עוד כואב לי. לך טוב, לך לא מרביצים אף פעם.”

“מה הסרג’נט עושה פה?”

“בטח הוא מרגל את ההגנה מאחורי החלון של נפתלי קפלן! יאללה, בוא נמשיך.”

שדרת התאנים ניצבת ממזרח לכביש וצלליותיה תוחמות את הכרם. בדרכנו לרמות-הצופים, גיורא ואני מתקרבים לעץ תאנה ומבחינים לידו בדמויות של סוס ורוכבו, ומישהו עומד לצידם כמו בתמונה מטושטשת של הרצל והקיסר בספר הלימוד ב“ידיעת הארץ”. אנחנו מתקרבים בשקט ורואים את הגברת הצעירה לורט יושבת על הסוס ומשוחחת עם הסרג’נט באנגלית. זו השפה השנואה של השלטון, שאנחנו משתדלים לא ללמוד ולא להבין בה אף מלה, ובהצלחה רבה, ולכן איננו עוצרים אלא ממשיכים ללכת.

*

רוכב על אופנועו הרועש, גברת קמפבל במושב מאחור, מגיע הווטרינר דוקטור וולף למבצר טיגרט החום, תחנת המשטרה של חובבי-ציון. מאחורי דלפק-העץ הגבוה יושבים בתורנות רק צמד שוטרים, אנגלי ועברי, שותים תה בחלב בחדר הגבוה ומשחקים דמקה פולנית הפוכה, הנקראת “ביטקה”, לאור נורה חשופה המפיצה אור מדכא.

השוטר אנגלי מסובב מיד ידית של קופסת טלפון שחור, הנראה כמטחנת-קפה, להזעיק את מפקד הת, שיודיע למפקדת הצבא שיתחילו לשלוח כוחות לחפש את מייג’ור קמפבל החטוף. השוטר העברי מנסה לטלפן ליהושע סלומון, ראש המועצה של המושבה, למצוא אירוח הולם לאשת המייג’ור הרועדת, שכמעט מתמוטטת, וכל הזמן שבה ומספרת על שני חוטפים שזורקים את בעלה לצפרדעים. דוקטור וולף מסייע ומשלים פרטים.

קו הטלפון לסלומון דומם, מנותק.

*

“בתל-אביב,” אני מספר לגיורא, “הלכתי עם אבא ואמא לאכול ב’עטרה', על המרפסת בשדרות רוטשילד, פלטה קרה, ירקות עם ביצה קשה חתוכה לשניים, ועל הלבן שלה מיונז לבן, נפלא…”

“מה זה מיונז?” שואל גיורא.

“מין שמנת שהמציאו עכשיו, משמן, עם צהוב של ביצה, ולימון.”

“אני לא מאמין לך. אין בכלל דבר כזה, מיונז.”

" יש, בתל-אביב."

“ששש…”

גיורא ואני מתקרבים להציץ, כל אחד מבעד לחלון צר וארוך הנראה כסדק בקיר, אל הרוקדים בבית-העם. טלי רסקין היפה מנגבת את הזיעה ממצחה, עיניה נוצצות ואפה הקטן, הסולד, שואב אליו את החיוך שבפניה המתוקות. אבל לצידה מתנפנפת הבלורית הכי מפורסמת ברמות-הצופים, זו של גידי ישראלי השוויצר, ועיניו הכחולות מסתכלות קדימה, גבוה, במבט של “אני ואפסי עוד”.

פתאום אני מבחין שטלי מסירה מעליה את היד של גידי והולכת אל היציאה.

“חכה לי רגע,” אני אומר לגיורא וממהר לכיוון שאליו היא פונה, בשביל בחוץ. כאשר היא מבחינה בי, היא עוצרת רגע, פניה מבריקות באור הבא מתוך בית-העם, והיא אומרת:

“אוי, אורי, מה אתה עושה כאן בלילה?”

“גיורא ואני מטיילים, אז באנו,” אני עומד מולה.

“אז מה?” היא צוחקת, מתנשמת עדיין מן הריקוד.

"חשבתי, בהזדמנות הזאת, אולי לשאול אותך – "

“מה?”

“את אוהבת אותי? טלי?”

“אוי, אורי, מה זה צריך להיות?” היא כאילו עוד רוקדת על המקום, מצמידה ירכיים זו לזו. “אתה לא רואה שאני ממהרת לבית-שי?”

“טוב,” אני זז הצידה ואומר לה, “אז אני מחכה, טל..” היא עוברת על פניי ומהשיער שלה נוגע בי ריח טוב ואני פולט במהירות: "מפני שחשבתי להציע לך חברות – "

*

האדמה רועדת דקות רבות לפני שהרכבת מגיעה מצפון. נשמעת יבבה חנוקה של הקטר, וקודם שהוא מתקרב, שולח לפניו אלומת-אור לא גדולה, נשמעת חריקת גלגליו של הטרולי, המתקדם כגוש אפל במרחק עשרים-שלושים מטרים לפני הקטר.

"עכשיו! אלי – " לוחש לו הסבל, העומד בקצה חורשת האקליפטוסים האפלה.

אלי הארוך מצית את קצה הפתיל. השניים מתחילים לברוח מערבה, למעבה החורשה החשוכה. אחד החיילים בטרולי מרגיש בתנועה חשודה. כאשר מתקרבת הקרונית לגשרון – צדה עינו גם את גחלת הלהבה הזעירה הרצה בפתיל לעומת המסילה. הוא משחרר את נצרת הלי-אנפילד ויורה לעבר החורשה, בניצב לכיוון הנסיעה. חברו שולף אקדח עבה ומשגר רקטה שצובעת את השמיים באדום של סכנה. הטרולי עובר את הגשרון קודם שהגחלת הרצה בפתיל מגיעה לשם.

*

“שוב הלכת למכשפה השחורה? איזה סוד משותף יש לכם?” לורט מאיירסון יושבת עדיין על הסוס.

“לא הכל אפשר לגלות. יש תפקידים סודיים, יש קשרים מסוכנים. אצלכם בחצר יוספיה הכל כשר?” עונה סרג’נט מורטון, העומד לצידה.

“בשביל זה אתה הולך אליה? אני פוחדת שיום אחד הטרוריסטים, או אפילו ההגנה, יהרגו אותך אצלה. טוב, אני יודעת שאני לא יפה, אבל בהשוואה אליה? עזוב אותה, דניס! סע איתי לאנגליה ונתחיל לחיות. יש לה שתי בנות. אני מכירה אותה. היא והבת הגדולה עבדו אצלנו בניקוי הבית. הקשר שלך אליה מפחיד אותי. היא לא אשה מהמעמד שלך, שמתאימה לך.”

“ואת? נניח אפילו שהייתי יכול לאהוב אותך, לורט, אבל להתחתן? אביך לעולם לא ירשה לך להתחתן עם אנגלי כמוני!”

“אל תדבר כך על אהבה, טוב?”

“למה לא? אולי עם אחד ממעמדו של מייג’ור קמפבל, אם היה צעיר, היו מסכימים שתתחתני, אבל איתי? – שם בבית, אצלנו, אנשים מהמעמד שלכם לא מסתכלים על אחד כמוני. לכל היותר אבא שלך היה נותן לי עבודה אצלו בבית-החרושת לטקסטיל, כדי שלא אהיה מחוסר-עבודה.”

“זה תירוץ. הכל בגלל המכשפה השחורה. מה מצאת בה? איזה קשר יש לך אליה? אתה יודע שאני מוכנה לברוח איתך לאנגליה, שאני מוכנה גם שתעבור לצד שלנו ותישאר כאן. אף אחד לא יגע בך לרעה. אבא כבר יסדר.”

“לא, זה אי-אפשר.”

“תן לי מזכרת ממך, דניס, כמו בלילה ההוא בירושלים במלון,” מתפנקת לורט לרגע, מסתירה את ייאושה.

“מה למשל?”

“מקטרת.”

“לא. זה אי-אפשר. לורט, די, די, אל תהיה ילדותית, זה לא רק אתן, היהודיות, שמשגעות אותי. זה משהו אחר. את שומעת את הרכבת? אני, דניס מורטון האידיוט, רוצה להיות תמיד ככה – לדהור, לטוס קדימה ולא לרדת מהפסים, ולא לחזור לשום מקום, מפני שאין לאן, את מ?” הוא מקרב את פניו לירכה החובקת את האוכף, בגובה מפשעתה, ומחכך את מצחו בבטנה.

*

תופיק מגיע סמוך לדלת הדירה המזרחית בבית שבו נמצא חדר-הנשק של יוספיה. יודע שהמפתח איננו שם. לא היה אף-פעם. לא יהיה. אבל מקווה שיקרה נס והוא ימצא דרך להיכנס פנימה, מפני שאם יחזור בידיים ריקות – ישחטו אותו.

*

“אני חושבת שיש שם ערבי, בכניסה לחדר-הנוטרים,” אומרת שושנה החיוורת.

“כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד ולעקוב אחרי כל מה שנעשה בחוץ?” שואל אליהו, ששוכב על גבו במיטה וקורא בעיתון “דבר” לאור מנורת-לילה קטנה. “ומאיפה את יודעת מי זה?”

“אני מריחה שזה ערבי. ומה אתה קורא כל הזמן בעיתון? אין שם שום דבר. רק מלכלך את הידיים.”

“מה אין שום דבר? בבוקר יתלו את נבות בן-יזרעאל!”

“לא כתוב שום דבר במדור ‘חיפוש קרובים’ על המשפחה שלי. מה איכפת לי כל השאר?”

*

אדון ג’ייקוב מאיירסון מתעורר משנתו בהרגשה עמומה של אובדן כללי. לילה אחר לילה בעת האחרונה פוקד אותו חלום משונה: הוא נקרא לבוא אל בית-הלורדים, מופיע לבוש שחורים, חליפת פראק וצילינדר, אבל כיסיו מלאים בביצים טריות, ומכנסיו עשויים יריעות בד צבעוני לא-תפור, תוצרת חברת הטקסטיל “ג’וזף מאיירסון אנד סאן” ממנצ’סטר, שממנה בא עושרו. הלורד אב-הבית משכיב אותו על הדוכן ומצליף בו ושובר את הביצים בכיסיו, ממש כמו שהיה המלמד בעיירה שוטח אותו על השולחן ומכה, והלורד קורא פסק-דין:

“דבר המלך במועצתו הוא שחייב אדון ג’ייקוב מאיירסון למכור עוד השנה את ג’וזפיה!”

*

נהג-הקטר שומע את היריות, מבחין ברקטה הקורעת את האפלה, מגביר מיד מהירות ומשחרר צפירת-קיטור חזקה ביותר. הוא מצליח לעבור את הגשרון, המתפוצץ בהבזק אור עז תחת קרונות-המשא האחרונים. אלה נקרעים מהרכבת ומועפים לתעלה שממזרח למסילה, בעוד המחצית הקדמית של הרכבת ממשיכה לדהור מאות מטרים קדימה, ועוצרת בחריקות ובצפירות לאחר כמעט-התנגשות עם הטרולי, שנעצר אף הוא.

*

אדון ג’ייקוב עומד בחלון הגדול של המרפסת הסגורה, הפונה מזרחה. הוא רואה את הרקטה האדומה שמאירה את השמיים. כעבור רגע נשמע הד עמום של יריות ושל התפוצצות רחוקה, ואחר-כך מאדים האופק במזרח, על רקע הלילה החשוך, ונשמעים קולות נפץ נוספים.

*

קול הפיצוץ עוצר לרגע את ארקאדי והשחור והם משמיעים קריאות-שמחה חנוקות. מייג’ור קמפבל, מטושטש עדיין מהמכה שהונחתה על ראשו בעת חטיפתו, מנצל רגע זה של היסח-הדעת מצידם, מכה באגרופיו הקשורים-יחד על ראשו של ארקאדי, בועט בשחור וזורק עצמו אל הפרדס החשוך. כעבור צעדים לא רבים הוא תוקע עצמו בתעלת-השקאה עשויה בטון ומכוסה מלמעלה פסולת ענפים, שקים ישנים וסלי-קטיף נרקבים. החוטפים מחפשים אותו שעה ארוכה בעלטת הפרדס ואינם מוצאים. כאשר הם מתרחקים, סבורים שהצליח לחמוק מהאיזור, משפשף המייג’ור את החבל, הכובל את ידיו, על דופן הבטון של התעלה, עד שהוא משתחרר.

*

“אם כך, דניס? אוה, הנה – כבר נכשלת!” נרעדת לורט השמנמנה למגע פניו בבטנה ולדגדוג שפמו, כאשר הרכבת כבר מתפוצצת, וכל המזרח מוצף אור וקולות, והיא צוחקת צחוק מוזר, יושבת גבוה על סוסה, אמוץ, ומכה קלות על ראשו של מורטון, ששערו מסופר קצר וזיפי, בנוסח צבאי. “כמה אתה יפה עכשיו, דניס, תראה את השמיים האדומים שם, הפסדתם רכבת, דניס, אתה צודק, איזה מין עתיד זה? ועכשיו גם אני ממשיכה לדהור, אבל בכיוון אחר, ואתה לעולם לא תדע מדוע.” היא מדרבנת בבת-אחת בעקביה את סוסה, וזה רוקע בפרסותיו ומעלה אבק וצוהל ושועט עימה קדימה בתחושת שחרור, משאיר מאחור את שדרת עצי התאנה.

“לורט, חכי!” מחזיק מורטון בהיסוס את המקטרת בידו, הפשוטה לקראתה, אך היא כבר נבלעת בדהרתה העיקשת אל מרחבי האחוזה החשוכים.

*

אני נטוע במקומי ושומע את טלי משתינה בקול צלול מאוד כמו זכוכית, אולי אפילו כורעת בחוץ ולא בבית-שי החשוך פנימה. אני עוצם עיניים כדי שהמראה של מורי גבריאל דויטש-דרור, הנשקף מבעד לחלון ביתו הסמוך כשהוא מטייל-רוקד בחדר, לבוש גופייה ומפעיל משאבת-פליט נגד יתושים – לא יקלקל לי את הרגע. ואני ממלמל בקצב שמשמיעה אהובתי: "טלי, טלי – " ופתאום נרתע – מישהו מושך בידי, ואני פוקח את עיניי.

“מה אתה עומד פה באמצע השביל כמו איזה טמבל?” אומר גיורא. “אתה לא יודע שטלי רסקין חברה של גידי?”

“ששש… מה זה קשור אלי? אני רק חיכיתי שהיא תגמור.”

“אל תעמיד פנים. כשייגמר החופש הגדול ונחזור ללמוד, כל בית-הספר יצחק עליך!” מלגלג גיורא.

“היי אחולמניוקים, מה אתם עושים כאן, מציצים לבנות? שתפו גם אותי!” צץ פתאום מתחת לאדמה עמירם גרין, הנידבק תמיד.

“יאללה, 'סתלק מפה שומן-תוז!” בועט גיורא רחב-הכתפיים באחוריו של עמירם, ומעיף אותו יחד עם הפח.

“אתם עוד תראו שאני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם!” רועד קולו של עמירם, המתגלגל כחבית לעבר בית-העם.

אותו רגע נשמע קול התפוצצות עמום, קצת מפחיד. והאופק במזרח, מעבר לגבעת בית-העם, מאדים.

טלי רסקין עוברת בריצה, דוחפת אותנו הצידה מרוב בהלה וצועקת עלינו בקול חד וגבוה: “מה אתם עושים פה, טמבלים? מציצים!” ונבלעת בבית-העם.

“מה, שוב פוצצת?” אני מתבלבל ומתרגז על גיורא.

“משוגע!” אומר גיורא. "החבר’ה הטרוריסטים משכונת התימנים בטח שוב הורידו רכבת מהפסים ותיכף יבואו ‘כלניות’ ויתחילו חיפושים ועוצר מחובבי-ציון עד אלינו – ואתה עומד לך פה כמו נאד תקוע בשביל בשביל לשמוע את טלי משתינה! באמת – "

“שתוק, אתה לא יודע כלום! כלום!”

*

דלת חדר-הנשק נעולה. החלונות ותריסי הברזל סגורים היטב. תופיק ממשש בחשכה את המנעול העליון, בתקווה ששפילר שכח לנעול אותו. “יחרב-ביתו!” סגור. נוגע במנעול התחתון – ואז נשמע קול ההתפוצצות. “ואללה, זה ממש מאחורי הגבעה! – גילו אותנו…”

והוא קופץ כאילו נחש הכיש אותו, ומתחיל לרוץ כמה עשרות צעדים – ישר לזרועותיו של שפילר הרזה, מפקד תחנת הנוטרים, שיוצא מדירתו לשמע ההתפוצצות הרחוקה, עם השק המקופל מתחת לזרועו.

“מה אתה עושה כאן?” שואל שפילר.

“הבטן שלי כואבת…” מניח תופיק את ידיו על בטנו ונאנח. “חשבתי, יש כאן רופא…”

“ובאת ברגל מאום-אל-זעתר, תופיק?”

“כן אדוני.”

“מפני שהבטן כואבת לך?”

“כן אדוני…”

שפילר תוקע אגרוף בבטנו, לבחון אם הכאב אמיתי. תופיק מתקפל ומשמיע קול נפיחה עזה… אך לא זעקת כאב.

“תתבייש לך, תופיק! אתה לבדך?”

“כן. בחיאת אללה. לבדי…” הוא בוכה.

“שמע, אחד כמוך אסור לו להסתובב כאן בשעות כאלה. אני בטוח שבאת הלילה לגנוב משהו, ממה שהחבאת ביום. אם היה זמן, הייתי מטפל בך. אבל עכשיו אין זמן. תרים מיד את הרגליים שלך ועוף מפה! אני רוצה לשמוע אותך מתחיל לרוץ על הכביש לכפר שלך! ואני רוצה לשמוע את רעש הנעליים שלך הולך ומתרחק ממני – וחסר לך שתחזור לכאן לפני מחר בבוקר! – אני אקח אותך למשטרה, תופיק, ומשם כבר לא תצא כל כך מהר וגם תחטוף מכות, אני מבטיח לך.”

*

בית הקומתיים של ראש המועצה יהושע סלומון מוקף גינת דשא, עצי-נוי גבהי-קומה, שיחי שושנים וגדר ירוקה חיה. בדשא יש בריכה קטנה ובה שוחים דגי-זהב אחדים. בקומה התחתונה חדר-אורחים גדול ובו מסודרת על המדפים ספרייתו של סלומון. חזית החדר המעוגלת, בעלת החלונות המזוגגים, פונה לרחוב. באגפי הקומה הזאת נמצאים הקבינט, חדר-העבודה של ראש המועצה, וכן מטבח רחב-ידיים ובו פינת-אוכל. מול הכניסה מוליכות מדרגות פנימיות רחבות לקומה השנייה. בקומה זו חדרי-שינה ומרפסת פתוחה, רחבת-ידיים ומעוגלת, הנמצאת ממש מעל חדר-האורחים ונראית כסיפון אנייה הצופה אל עבר הרחוב.

קלוץ וינוקא צועדים בחשאי, בחסות החשכה, חוצים מגרש ריק מדרום לבית, ומגיעים לחלון הקבינט החשוך. נשמע קול פתיחת התריס בכוח, ניפוץ שמשה, ולאחריו חבטת נפילה של חבילה כבדה על רצפת הקבינט.

שני בחורים מההגנה ששומרים על בית ראש המועצה, בכניסה מהרחוב, רצים לכיוון הרעש, אך מאוחר מדי –

*

דוקטור וולף משוחח עם אדון מאיירסון בטלפון של תחנת המשטרה חובבי-ציון, ומספר לו על החטיפה. אותה שעה נשמע קול פיצוץ מרוחק ממזרח, ואחריו קולות-נפץ נוספים. בחדר אחר, השוטר העברי חיים ברלין רושם בפנקס הת עדות מפי גברת קמפבל. שערה הערמוני-זהוב מהודק שוב בכעך עבה על עורפה, ללא פגם, כל שערה במקומה.

“מה שוב קרה?” היא נרעדת לשמע הפיצוץ והבאים אחריו, ואפה הקטן, הסולד, רוטט בהתרגשות סמויה.

“כאן זה נעשה כבר ספורט,” מרגיע אותה השוטר ברלין, שמדבר אנגלית במיבטא פולני מתוק. “לפוצץ, או לא לפוצץ – זאת עכשיו השאלה שעומדת בפני כל מי שרוצה שישימו לב אליו בארץ-ישראל! אבל אני אומר שאתם, האנגלים, אוהבים אותנו, פשוט קשה לכם להיפרד.”

“בשביל זה צריך לחטוף אנשים?”

“וסתם עינויים כבר לא טוב? יהודים יהודים, ערבים ערבים. את צריכה לקוות שלפחות לא ערבים חטפו את בעלך!”

על כך היא סוטרת לשוטר ברלין על לחיו, ואותו רגע נשמע קול פיצוץ חזק וקרוב יותר, מכיוון בית יהושע סלומון, ראש המועצה חובבי-ציון. הגברת האנגליה פורצת בבכי מלווה בצחוק היסטרי, משחרר, ונופלת בזרועותיו של ברלין ההמום.

“אנגלים אוהבים אתכם?” היא צורחת, “אוהבים יהודיות!”

*

קול ההתפוצצות העזה בוקע את הלילה ומרעיד את הבית ואת השכונה השקטה. הקבינט מאדים רגע באור הנפץ, שולחן זכוכית מתפורר לרסיסים ועימו מתעקמות כורסאות עור בעלות ידיות ניקל נוצצות. גרמופון הניצב בפינה קורס, ספריית תקליטים שבמדפו התחתון מתפזרת ומתנפצת לרסיסים.

בחשכה נשמע קול ריצה ושעטות רגליים של הבורחים.

של הרודפים.

של יהושע סלומון, אשתו וילדיו, המגיעים נדהמים, בבגדי השינה שלהם, לראש המדרגות הפנימיות שבקומה השנייה.

של שכנים דרי הסביבה, המדליקים אורות ויוצאים מבתיהם, כשהם מחליפים הם שאלות בצעקות.

ושל כמה גברים זועמים, מקרב הנאספים ברחוב, היוצאים מיד לרדוף אחר זורקי הפצצה.

“צריך לשבור את העצמות לטרוריסטים האלה, בנדיטים! – מנוולים! – בנבוטים צריך להרביץ להם! – אלה יותר גרועים מהבריטים! בו! בו! בו! בו!” צועק איכר קשיש שעומד במרפסת ביתו, החד-קומתי, ומנופף מקל-הליכה באיום כלפי השמיים האפלים.

*

במקום לחזור למכונית המוריס, החונה בחשכה מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, יורד מורטון לשדה וצולע בעקשנות מזרחה אל הוואדי, כלפי האופק המאדים, לאחר ההתפוצצות.

“רכבת התחמושת עולה באש!” הוא אומר לעצמו. חושיו נדרכים כצייד. הוא מכיר היטב את האזור, ממסעות-הציד עם אדון ג’ייקוב מאיירסון, בימים הטובים שלא ישובו, כאשר בעולם הגדול השתוללה עדיין מלחמה, אבל הארץ היתה שקטה. הטרוריסטים אמנם הכריזו כבר מלחמה נגד אנגליה ורצחו את הלורד מוין בקהיר, אבל טרם העיפו רכבות באוויר. אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לבוא מולו כאשר יחזרו, ללא ספק, לעבר שכונת-התימנים. הוא יארוב להם, אף-על-פי שרגלו כואבת.

“יהודים, יהודיות, הכל טירוף,” הוא ממשיך להרהר. “מורטון, אתה דוהר? אתה רודף? או אתה בורח?”

*

בחלוק-שינה חום-כהה ובנעלי-בית חצאיות שחושפות את עקביו החיוורים, מקלו בידו, חוצה אדון מאיירסון לאיטו את החצר החשוכה של יוספיה ועולה במדרגות-ברזל חיצוניות לאסם מעל לאורווה. סיגר כבוי בפיו, פני התינוק שלו מזכירים את וינסטון צ’רצ’יל. העלייה קשה עליו. הוא כבד-גוף. המדרגות מתנודדות, חורקות תחת צעדיו. תהודת ההרעדה ונקישות מקל-הטיול במדרגות המתכתיות, נקלטות אצל ספקי, שיושב ליד הדלת הפתוחה-למחצה, לפקוח עין אם מתקרב מישהו. הוא ממהר להעיר את רפי המ"מ. זה מכוסה מעל ראשו שמיכה צבאית ובחיקו שוכבת מקופלת, על מצע החציר הריחני, צפרירה ישראלי, האחות הזמנית של רמות-הצופים. השניים מתעוררים משינה חטופה.

“לאן אתה שוב הולך?” מושכת צפרירה את רפי אליה.

“אנא עארף? אולי חטפו איזה אנגלי.”

“כל הזמן נותנים לך פקודות. לא מתחשק לך פעם למרוד?”

“במי?”

“בקפלן. בכל הזקנים האלה. אף אחד מהם אפילו לא נולד כאן והם מנהלים לך את הכל.”

“צפי, למרוד מורדים באויב. קודם הגרמנים היו אויב, עכשיו הערבים, האנגלים, הבורגנים, הרוויזיוניסטים, הפורשים. אז תעזבי במנוחה אנשים כמו קפלן, שכל החיים שלו נותן להגנה. מה את רוצה? שאני אמרוד בו, או בדור של ההורים שלי, שלך, כאילו הם האויב?”

*

הפורד האפור-בהיר נוסע יחידי בכביש מתל-אביב לחובבי-ציון כדי להגיע ליוספיה. בק החשוכה יושבים דודל הנהג, ג’ו מאיירסון הצעיר, ואווה יואל, באמצע הם.

“צריך לגרש מהארץ את כל האנגלים עד החייל האחרון שלהם,” אומרת אווה במין קדחתנות. “ואחר-כך צריך להעמיד את הערבים במקומם, שלא יחשבו את עצמם למי-יודע-מה, כי בארץ הזאת יש מקום רק ליישוב העברי וליהודים שיבואו לכאן מכל הארצות בעולם!”

“את מדברת כמו הרוויזיוניסטים!” טופח דודל גבעוני על ירכה. “תשמעי אווה, את לא צריכה להיות יותר קתולית מהאפיפיור, כמו שאומרים, רק מפני שאת אולי לא כל כך יהודייה.”

“אתה הלא בכלל חושב שאני מרגלת!”

“על מה אתם מדברים?” שואל מאיירסון הצעיר. הוא בחור רזה ובהיר-פנים, ממוצע-קומה, ממושקף, כפות ידיו עדינות ודקות. כלל אינו דומה לאביו בריא-הבשר, בעל החזות הצ’רצ’ילית.

“תורידי את הראש!” מטה לפתע דודל את עורפה של אווה כלפי מטה, ממש טומן את פרצופה בשקערורית בין ירכיו, מתחת להגה, כדי להסתיר אותה. הכניסה החשוכה לחובבי-ציון חסומה בחיילים בריטים חמושים בטומיגאנים.

*

על המישורת העליונה עומד מתנשם אדון מאיירסון ומבקש שהקבוצה תצא מיד למצוא את המייג’ור הבריטי שנחטף.

“אם צריך רובים, לבקש את דובז’ה שפילר. אבל להשתדל שזה ייגמר בשלום, ולא להרוג – לא יהודים, לא אנגלים.”

*

“כתולעים…” מדקלם המורה גבריאל דויטש-דרור, צועד הלוך וחזור בחדר ומחזיק בשמאלו דף נייר ובימינו מחבט-זבובים בפעולה. גיורא ואני רואים אותו מבעד לחלון כשאנו יורדים מגבעת בית-העם, בדרך חזרה ליוספיה.

“כתולעים… מבוץ נמיכות-הרוח, משילות הגוף, אל פרפור החופש, פסגות לב אנוש עברי רם… תוהו-ובוהו וחושך, ומפסולת הגולה, ומיבלית הארץ, עם זקוף בוקע…”

גיורא בעל עורף הפר מרים רגב של אדמת-חול פריכה וזורק לעבר חלון-הרשת בבית המורה גבריאל. הרגב מתפורר בענן אבק שחלקו חודר פנימה, ואנחנו בורחים.

“ראיתי, ראיתי אתכם! חארות!” נשמע מאחורינו קולו של עמירם השמן. “בגללכם אחר-כך מאשימים תמיד אותי!”

*

תופיק רץ, רץ בלילה על הכביש האפל המוליך מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, ומקפיד להקיש בנעליו חזק על האספלט, כרוקד, ולבו מפרפר. אם יפסיק לרוץ – יזרוק אותו שפילר לכלא. ואם ימשיך לרוץ – ישמעו אותו איברהים, ועימו עבד ונואר, הם בוודאי כבר רודפים אחריו ועוד מעט יתפסו אותו ויהרגו –

 

פרק ו

הפורד מגיע למחסום קונצרטינות לילי בכניסה לחובבי-ציון.

“מאיפה אתם באים?” קורפורל בריטי צעיר, חמוש בתת-מקלע טומיגאן שחור וחובש כומתה אדומה, מאיר את פני דודל הנהג.

“תל-אביב.”

“גרים כאן?”

“לא. רק עוברים בדרך ליוספיה.”

“את מי זה אתה מחביא בפנים?”

“זאת היא, היא ישנה.”

“ראיתם משהו חשוד בדרך?”

“שום דבר. הכביש היה ריק, לגמרי.”

“אתה מוביל משהו בטנדר מאחור?”

“שישק לי בתחת!” דודל מנצל ללחישה רגע שבו הבריטי מביט לתא המטען, ומיד עונה לו בחיוך: “רק כדי-חלב ריקים.”

“צאו החוצה!” אומר הקורפורל, וכאשר דודל, ג’ו ואווה יוצאים, אינו נראה מופתע מכך שבניגוד למותר יושבים שלושה בק. הוא מעמיד אותם ליד שדרת הברושים, בכניסה למושבה, ידיהם למעלה וגבם לכביש, ופוקד על חייל לערוך חיפוש בגופם. חייל אחר בודק את הכדים הריקים. דודל מחייך בשעת החיפוש. ג’ו מתקומם על ההשפלה ומבקש להתפרץ, אך דודל מאותת לו לשתוק.

“תבדוק אם היהודייה המסריחה לא מחביאה פצצה תחת הבטן.” הקורפורל הצעיר מדבר בניב לונדוני מהיר, בטוח שאיש מהעצורים אינו מבין. “בעצם מה איכפת לנו שהנייטיבס האלה יהרגו זה את זה? הלילה כבר פוצצו את הבית של ראש המועצה שלהם!”

החייל שעומד מאחורי גבה של אווה קולט זאת מיד ומעביר ידיו על גופה של אווה, מקצות שדיה ועד לחיקה, קרוב אליה מאוד, כמתחכך בה.

“קורפורל, זוהי בושה לצנחן בריטי להתנהג כך. אני מציע לך לשמור את לשונך ולומר לטוראי שלך להוריד את הידיים מהאשה, או שהסיפור שלכם יגיע רחוק מאוד!” פולט ג’ו מאיירסון הצעיר באנגלית של המעמד העליון, שהוא מדבר מנעוריו, ובקול מעודן, אריסטוקרטי.

הקורפורל מתבונן בו בחשד ונרתע. הבחור צנום ועדין, קצת נשי, אך מבטו, מבעד למשקפיו בעלות מסגרת הזהב הדקה, תקיף ומצווה. דומה שאין שמץ של פחד בדיבורו. “מי, מאיפה אתה, אדוני?”

“ג’וזף מאיירסון, בחופשת קיץ מלונדון סקול אוף אקונומיקס, זה הנהג שלי וזוהי אשת פועל מהאחוזה שלנו, יוספיה. בעלה חולה. אנחנו חוזרים מביקור אצלו בבית-חולים אסותא בתל-אביב.”

את עניין הפציעה משמיט ג’ו, כדי שלא לעורר שאלות נוספות.

“בסדר, עלו למכונית, אבל סעו קודם לתחנת המשטרה לבקש רשות להמשיך ליוספיה, אחרת יעצור אתכם המחסום ביציאה הצפונית. היזהר בדרך, אדוני. הלילה מוטל עלינו לחסל קן טרור יהודי!” – מתנהג הקורפורל כאילו ראש-הממשלה קלמנט אטלי העניק לבחור הצנום הזה, שבא מלונדון, ושמסגרת משקפיו היקרה נוצצת בחשכה כיהלומים – כתב-מינוי לפקח על חיילים אנגלים פשוטים שנשלחו לפלשתינה.

דודל מנסה להתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף ומתניע את הטנדר בחושך מצידו הקדמי, כשהוא מבקש מג’ו למשוך את הסטארטר מבפנים. המנוע מסתובב וצובר תאוצה, דודל קופץ חזרה לק והטנדר יוצא לדרך, לקול צחוקם המלגלג של החיילים הבריטים.

*

צעדי הג’ינג’ית והקאובוי שוקעים בדרך החול העמוק. הצלליות של בתי כפר-מאהלר ערוכות משני צידיה, משק-משק, גדר ועצים אחדים. בהגיעם לצריף של ויוי דהאן, השניים כבר מזיעים מאוד. במורד הדרך מסתמנים בחשכה הבית והעצים בגינת בית-הקפה לוצי. הג’ינגית כולאת את נשימתה המהירה ומגרדת קלות בשלבי התריס, כיודעת את האות המוסכם.

“דניס? זה אתה, שוב פעם?” – ויוי, ישנה-למחצה, בחלוק בד לבן פשוט, עומדת בפתח החשוך. שערה השחור עודנו פרוע. פניה גדולות ואפלות, אפה הבשרני נוצץ בתקיפות גברית. הקאובוי תופס בזריזות את ויוי בשערותיה מאחור, וסותם לה את הפה בידו השמאלית.

הג’ינג’ית לוחשת בצרידות: “לעזאזל! את המספריים איבדתי!”

הקאובוי דוחף את ויוי פנימה לתוך החדר, לופת את ידיה מאחור ומוליך אותה למכונת-התפירה, שם נוצץ לו זוג מספריים. לכרמלה נדמה שהיא חולמת את כל זה. השלושה יוצאים ושם, על המפתן החשוך, מתחילה הג’ינג’ית לגזוז את שערה של ויוי. לא נשמע הגה. שום קול. רק חריקה מתכתית מגעילה של מספריים חותכות בחושך.

“זה בשביל האנגלי שאת שוכבת איתו! זונה של חיילים!” לוחש הקאובוי.

“שאלוהים ישלם לכם, מנוולים!” אומרת ויוי, במלים חנוקות, ואינה צורחת, לבל תעיר את הבנות.

שערותיה נופלות בחושך, זורמות על זרועות הקאובוי כמפל משי, ומגע גופה החם והמוצק מרגיז אותו.

“ככה עושים לבוגדת!”

“ותגידי תודה שמשאירים אותך בחיים, דהאן!” מוסיפה הג’ינג’ית בקול נמוך וצרוד מאוד.

“ועוד דבר אחד, דהאן, אחרי שנגמור לסדר לך את הקרקפת – אל תצעקי לעזרה מפני שמה זה יועיל לך שתעירי את שתי הממזרות שלך!”

“אתה חושב שאני לא מכירה אותך, שרעבי, מה אתה נותן למשוגעת הזאת לעשות איתך מה שהיא רוצה!”

“ילען דינכ, ויוי, תפסיקי להזדיין עם הבריטי אם את רוצה שיהיה לך טוב!”

ממזרח נשמעות התפוצצויות עמומות של רכבת התחמושת העולה באש, והאופק מאדים.

*

במקום שהכביש הצר פוגש את שדרת התאנים, שתוחמת את גבולו הצפוני של הכרם, אומר לי גיורא:

“אורי ימח-שמך, מה אתה מזמזם כל הזמן אלונזאנפאן? עכשיו אני יודע שאתה אוהב את טליק רסקין ובגללה סחבת אותי לחוג ריקודי-עם! איזה אהבל אתה, בחיים היא לא תהיה חברה שלך!”

גיורא חבר שלי, אבל אני לא תמיד סובל אותו. יש לו ראש מרובע ועורף פר עקשן. הוא לא קורא ספרים והוא הרבה יותר חזק ממני. אתם יודעים, ככה זה כשלומדים באותה כיתה עם מישהו שגר מול הבית שלך, והולכים איתו יחד פעמיים ביום הלוך וחזור לבית-הספר ואפילו סוחבים לפעמים בבוקר אבטיח מהמקשה ומסתירים בעשב הגבוה על גבול הפרדס, ואוכלים אותו קר כשחוזרים בצהריים, ויושבים בצל בתוך גומת חול פריך, תחת עץ הדר, וכל זה רק מפני שאין עוד אחד בגיל שלכם ביוספיה.

“מה פתאום היא טליק בשבילך? אסור בכלל להשתמש בשם הזה! ותדע לך שאני שונא את גידי ישראלי השוויצר ואת האחות היפהפייה שלו צפרירה, שאתם כולכם משפשפים עליה או משהו כזה, בבית-כיסא.”

“על מה אתה מדבר בכלל, אורי? למה אתה תמיד עושה צחוק מעצמך? מה, אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך בראי?”

בתשובה אני סוטר על לחיו המוצקה, למרות שאני יודע שהוא לא יהסס להחזיר לי, ואכן מיד אני מוצא את עצמי לכוד בהתכתשות איתו, ושנינו נעשים פקעת שנזרקת על האדמה החמימה, הזרועה אבנים קטנות, ומקפצת על קוצים וערימות מוץ זעירות שהותירו נמלים חרוצות בפתח מחילותיהן.

*

“איך הרגשת בתור יהודייה מסריחה כשהגוי דחף לך ידיים?” שואל דודל את אווה.

“מדוע אתה מתעלל בה כל הזמן?” מתערב ג’ו.

אווה מעבירה בחשאי את אצבעותיה על ירכו הצנומה של ג’ו, וטופחת עליה בהכרת-תודה. הוא נרתע-מעט למגעה.

“אתה תמים, ג’ו, אתה עוד צעיר ותמים. יוספיה השתנתה. זה כבר לא מה שהיה בחופשות הקודמות שלך. זה כבר לא החיים בכפר שהכרת. לפעמים כבר מרגישים שהכל עומד לפני פירוק.”

“כשהחיים ביוספיה היו יפים, דודל,” אומרת אווה, “באירופה עלו בעשן יהודים, כל יום.”

הפורד חולף על פני השוק הגדול של חובבי-ציון. הרחוב הראשי, רחוב המייסדים, וגם הסמטאות היורדות אליו – ריקים. כלב נובר בפסולת השוק, חתול מפוחד מיילל לעומתו, נאחז גבוה בגזע אקליפטוס שקליפתו מופשלת. ובין עמודי הפנסים, המפיצים אור צהוב, עובר הפורד קטעים של חושך. על קיר בנק אנגלו-פלשתינה רשומה באותיות שחורות כתובת גדולה של המחתרת:

למה נירא מוות? הן מלאכו על כתפינו רוכב! – ח.נ. ביאליק

“בקיץ שעבר היכרתי ילדה גדולה מכפר-מאהלר, שבאה אלינו לעזור בחופש לאמא במטבח. היה לה חיוך נהדר של סייחה פראית. אני לא יודע איך השיגה את הכתובת שלי, אבל קיבלתי ממנה בלונדון שני מכתבים. הנה, אני מחזיק אותם אצלי. הם עוד גרים שם?”

“ג’ו, תיזהר ממנה,” אומר דודל.

“מדוע?”

“ככה.” הוא צוחק.

“כאשר כרמלה דהאן היתה מגישה לו ארוחת-בוקר, באירופה עוד מתו יהודים במחנות, כל יום, גם אחרי השחרור,” מתעקשת אווה על שלה בקול מונוטוני.

“מה זה נוגע לך? מדוע את משתדלת כל הזמן להיות יותר יהודייה מסתם יהודייה? – היי, אווה-אווה, את מכירה את המנגינה הזאת?” הוא מתחיל לפזם: “רוח סתיו נושבת, פנס-רחוב דועך, מהר אל הרכבת, כל הגדוד הולך. זיו עינייך הבהיר, מכל אלפי, בנות העיר, אני זוכר רק לילי – אהה, לילי מרלן!”

“אולי תעזוב אותה כבר, דודל? מדוע אתה מתעלל בה?”

“היא ראויה לזה. היא אוהבת את זה. תשאל אותה. תשאל גם מדוע לא נשארה עם הבעל הפצוע שלה באסותא?”

“פטר בכלל לא בעל שלי,” אומרת אווה ביובש.

“מה?!” מסובב דודל במהירות את ההגה שמאלה, כאילו רצה לעצור מרוב תדהמה. אווה נזרקת כפקעת רכה לחיקו של ג’ו, אך הטנדר אינו מתהפך אלא רק חורק בסיבוב ועולה בדרך-הכניסה לתחנת המשטרה של חובבי-ציון. מולו יורד ברעש אופנוע הBSA-, הצבאי-לשעבר, של דוקטור וולף, שהפעם הוא רוכב עליו לבדו.

*

מישהו דוחף אותי בכתף ומנסה להפריד לבין גיורא, ונוגע בידיים רכות, לא של מבוגר.

“תפסיק כבר להכות את אורי, פרא-אדם!”

רותי!

היא הודפת את גיורא, וזה מפסיק מיד כי הוא מתבייש ממנה.

“מה את עושה כאן, רותי?” אני שואל.

“שלא תחשבו שהצלחתם לברוח ממני! הלכתי אחריכם בשקט כל הזמן וראיתי כל מה שעשיתם!” עיניה הירוקות נוצצות בחשכה כמו עיני חתול. “גם את הזאת שהשתינה!”

“לורט תהרוג אותך!” אני אומר לה.

“אני חושבת שלדודה שלי יש עכשיו מספיק צרות משלה,” היא צוחקת.

האופק במזרח, מעבר לכרם ולשדרת התאנים, מאדים. מגיע משם אפילו ריח של שריפה. זה קשור כנראה בהתפוצצויות המרוחקות ששומעים כל הזמן.

“ולא פחדת?” אני שואל את רותי.

“מהפיצוץ?” מוסיף גיורא.

“מה יש לי לפחוד?” היא שוב צוחקת בחשכה, בעיניים הירוקות שלה. “הלא כשהפציצו את תל-אביב נפלה פצצה ברחוב שלנו, והחברה הכי טובה שלי פילי לבקוביץ, שישבה בתוך הבית-כיסא, עפה איתו יחד מהקומה השלישית לראשונה, והפסידה שלוש אצבעות ביד. ואצלנו בבית, שאנחנו גרים על יד הים, כבר הסתתרו בלילה מעפילים, והיה פעמיים עוצר ושמענו יריות. וכשנשרף הגאראז' של ‘המעביר’ עלה עשן שחור מהטאיירים שבערו, יא-בה-יה – עד לשמיים – ואנשים רצו מכל הרחובות עם דליים של מים לכבות את השריפה! מה, תשמעו, אצלכם כאן ממש משעמם! לא קורה כלום. אתם יודעים בכלל מי זה האחיות אנגלנדר?”

“לא,” אומר גיורא.

“אתם רואים? טמבלים!”

“את משוגעת, רותי!” אני אומר לה. “את תחזרי מיד לישון לבית שלנו כי בסוף יאשימו אותי!”

“תראו מי שמחנך אותי! אני אעשה מה שאני רוצה!” והיא הולכת לה.

“אני אלווה אותך, רותי! אני לא פרא-אדם.” אומר גיורא, ועוזב אותי לבד.

*

גברת ליזה מאיירסון, כבדת-הרגליים, במשקפיים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, עטופה חלוק-בית מבד אנגלי משובח, עומדת בראש המדרגות החיצוניות, מחכה לבעלה. מעבר לגבה ומעבר לפרדסים, מאחורי גבעת המחצבה, מאדים האופק הרחוק. הרכבת המתפוצצת עולה באש. מאיירסון חוזר מהאסם בהליכה איטית, משתעשע במקל-טיול.

“ג’ייקוב? יצאת מדעתך?” היא נדהמת. “מה הטיולים האלה בלילה, בגילך?”

“צריך לעשות משהו. חטפו את מייג’ור קמפבל.” הוא עולה לאיטו במדרגות מן החצר אל המרפסת, הצופה על פני יוספיה החשוכה, ומתנשם מהמאמץ.

“חבל מאוד, ממש נורא, מסכנה מילי. אבל אתה כבר עשית מספיק. זה לא בשבילך להתרוצץ בלילות. אפילו בחושך אני מרגישה שאתה חיוור,” אומרת ליזה. “ארץ-ישראל נעשית מטורפת מיום ליום, ומסוכנת מאוד. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לגור בתל-אביב. ואולי כדאי לנסוע לאנגליה לאיזו תקופה.”

“בינתיים, כאן יותר שקט מתל-אביב.”

“שקט?” היא מצביעה, ממקומם במרפסת הגבוהה הפתוחה שבקומה השנייה, בכניסה לדירתם, אל האופק הבוער שבמזרח.

“אבל תחשבי מה יקרה ליוספיה אם נעזוב, מה יהיה אם כולם יברחו?”

“כולם לא יברחו, ואת יוספיה, אם לא תהיה ברירה – תצטרך בסוף למכור. אתה כבר לא בריא, ואם הערבים יסתלקו – ממילא לא יהיו פועלים בשביל להחזיק את האחוזה.”

“ואם לא יסתלקו?”

“אז אנחנו נצטרך לברוח!”

“את פסימית, ליזה, את כמו בן-עמי. רואים רק חלומות שחורים.”

“אני מודאגת. לורט מתרוצצת בלילה על סוסים. הפורשים שוב פוצצו משהו. כל רגע קורה דבר מרגיז אחר.”

“ג’וזף בפורד עם גבעוני, הם חוזרים עכשיו מתל-אביב, כשיבוא ידבר עם לורט. היא רק ילדה מפונקת, אבל לו היא נשמעת.”

“ילדה מפונקת רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה, אבל מה יקרה אם תתאכזב? אני אמא שלה, אני מרגישה אותה. משהו מציק לה, גם השמחה שלה הערב היתה מלאכותית.”

*

השוטר חיים ברלין מקבל בחוסר-רצון את פניו של ג’וזף מאיירסון הצנום. לחיו של השוטר אדומה עדיין מהסטירה שחטף מגברת קמפבל, אשת המייג’ור החטוף. בחולצת החאקי שלו ספוג ריח הבושם שלה.

“אתם לא יכולים לצאת מהמושבה,” אומר ברלין. “יש עוצר.”

“אני הבן של ג’ייקוב מאיירסון מיוספיה. מחכים לי בבית הלילה. יש אפשרות לטלפן לשם?” לעברית של ג’ו יש צליל זר, אנגלי.

“לא צריך. כבר דיברו איתו מכאן,” משנה ברלין את דעתו וממלא אישור-נסיעה, חתום על-ידי מפקד הת.

“מה דיברו? מדוע בכלל יש עוצר הלילה, וחיפושים?” נועץ ג’ו מבט בשוטר, מבעד למסגרת הזהב הדקה של משקפיו, ונשמע בטוח מאוד בעצמו.

“נחטף מייג’ור בריטי, קמפבל, הוא היה עם אשתו בדרך חזרה מהאחוזה שלכם לתל-אביב. היא כאן. כולם הלילה כאן. גם ראש המועצה יהושע סלומון ואשתו כאן. הטרוריסטים זרקו פצצה לקבינט שלו, ותשמע מה שברלין אומר לך, זה לא היה הפיצוץ הראשון הלילה, וזה לא היה הלילה האחרון שיהיו בו פיצוצים…”

“מדוע אתה כל-כך ציני?” שואל ג’ו.

“לא ציני ולא מדזיני. אני מרוגז. האשה של המייג’ור ניסתה להשפיל אותי!”

*

“איפה תופיק?” שואל איברהים.

“הלך. הלך ולא שב.” עונה עבד.

“יכול להיות שזה הוא, יחרב-ביתו, שרץ שם על הכביש חזרה לכפר?”

“לא יכול להיות. הלא אתה אמרת שתסרס אותו אם יברח.”

“אני אמרתי?”

“כן.”

איברהים מבחין באור שמדליק שפילר במחסן הנשק, ובתנועה של בחורי ההגנה, שבאים לקחת נשק.

“יאללה,” הוא אומר. “מה זה היתה ההתפוצצות? זה לא היום שלנו. תופיק זה, ירחם אלוהים על נשמתו, מכר אותנו ליהודים.”

“אם כבר אנחנו כאן, למה שלא ניקח פרה?”

“אני לא גנב!”

“מי גנב? נמכור אותה ונקנה רובים!” מציע עבד.

“ואיך ניקח?” שואל איברהים.

“נואר עומד כל יום בשער של אבו-ז’וזף ומגרד את הביצים. בחיי שהוא יודע גם איך להיכנס לרפת.”

“למה אני? אני לא גנב!” נבהל נואר השחור, שעיניו מבריקות בחשכה במבט חייכני ולח. “אמרתם, הולכים לקחת רובים!”

“יאללה, דבר!” נוגע איברהים במרפקו בזרועו של עבד, וזה נרמז מיד ומוריד לנואר מכה על ראשו.

“אי!”

“שתוק! אם תצעק נהרוג אותך!”

עבד מכה על ראשו פעם נוספת.

“טוב, טוב. אני אראה לכם איך להיכנס מהחצר של הפרות, מהמקום איפה שממליטות, בלי שירגישו.”

*

“מה שוב קרה?” פותח נפתלי קפלן הרדום את הדלת לרפי המ"מ, ומכניסו פנימה. קפלן מוצק ונמוך, קרחתו עטורה שיער שחור, ופניו שחומים.

“הפיצוץ לא העיר אותך? זה עוד לא נגמר.”

“אם היית יודע כמה אני עייף.”

“עכשיו טילפנו למאיירסון, להודיע שמייג’ור קמפבל נחטף.”

“לעזאזל!” מתעורר קפלן באחת. “הם רוצים להחזיק אותו בן-ערובה לקראת ההוצאה להורג של נבות בן-יזרעאל.”

“מאיירסון מבקש שניקח שוב רובים משפילר, ונצא לחפש את החוטפים! שלושה חבר’ה שלי כבר כאן.”

“לא בא בחשבון. עכשיו אני מבין מה הרעש פה מעבר לקיר. תפסיקו מיד! אתה לא מכיר את הבריטים? עד הבוקר תהיה כל הסביבה מלאה צבא, עוצר וחיפושים. אם ימצאו בפרדסים בחורים שלנו, יאשימו גם אותם ולא יבדילו בינם לבין טרוריסטים. אני מעריך מאוד את מאיירסון, שלמרות שהוא רחוק מאוד מלהיות אחד משלנו, הוא מאפשר לנו להתאמן כאן ביוספיה מתחת לאף של הידידים האנגלים שלו, אבל אי אפשר להקריב את הבחורים שלנו רק מפני שמאיירסון רוצה להיות בסדר עם הידידים שלו, לא, זה מסוכן.”

“אז מה נעשה?”

“אתם תחזרו לאסם ותחכו שם בשקט, ותדאגו שאם יהיה חיפוש הלילה, לא ימצאו אצלכם כלום, אתם רק מתלמדים בחקלאות אצל מאיירסון. ואני עולה איתך עכשיו למשרד של מקס, לטלפן למפקדה בתל-אביב.”

“מה תגיד להם?”

“שיזהירו את ‘הראש’. להם יש דרכים להעביר לו הודעה שאם הפורשים מתכוונים לתלות את המייג’ור, הפעם אנחנו לא נבליג ונדאג להעניש אותם אחד-אחד, מפני שבהתנהגות חסרת האחריות שלהם הם מסכנים את כל היישוב המאורגן! ואת ההעפלה! ואת ההתיישבות, הכול! את כל מה שצריך להכין בעוד מועד לקראת היום שבו תקום כאן מדינה עברית!”

“מה זאת אומרת, הלא כולנו נאבקים באנגלים, לא?”

“אל תהיה נאיבי. האנגלים זה לא ה’ביג דיל' שלנו. ממילא הם יסתלקו בקרוב. המלחמה האמיתית, העקובה-מדם, תהיה פה עם הערבים שעכשיו עוד יושבים בשקט ולא מעיזים להרים ראש אלא מחכים שאנחנו קודם לכן ניפטר מהאנגלים גם בשבילם, ואז יתחילו בהתקפה כזו עלינו, ש’הראש' והחסידים השוטים שלו כלל לא מם שהיא תבוא וגם לא מתכוננים לקראתה. הם, הפורשים מהמדיניות של כלל היישוב, רגילים לחשוב רק על טרור – נגד אנגלים, נגד ערבים, נגד אזרחים, זהו.”

“ולא איכפת לך שמחר בבוקר תולים צעיר עברי?”

“עברי, אבל טרוריסט! בהתקפה על תחנת-המשטרה, שבה הוא השתתף, נהרגו לא רק אנגלים וערבים, נהרגו גם יהודים. הארגון שלו פוגע לא רק בחיילים ובשוטרים בריטים, פוגע גם בסתם אזרחים מכל המינים. ומי, אתה חושב, הרג בתל-אביב את שני קציני המשטרה היהודים שיף וגולדמן? ומי שדד בנקים של יהודים? ומי ניסה ליצור קשרים עם איטליה הפאשיסטית, ואפילו עם גרמניה הנאצית?”

“אבל הבריטים תולים מחר אחד משלנו!”

“מי שמרחם – לבסוף מתאכזר. טרור רק מביא עוד טרור בעקבותיו. אם יתלו חייל בריטי, האנגלים ישתמשו בזה בתור תירוץ לאסור עוד יהודים ולירות בהם, להטיל עוצר ולגלות מחסני-נשק שלנו. מה שהפורשים המנוולים עושים זה רצפט להתאבדות לאומית, לחורבן היישוב. אבל אנחנו הכוח המרכזי. האחראי. רק לנו יש תשובה, אמנם לא מספיקה עדיין, לאיום הנורא שמחכה לנו בקרוב, מלחמה לחיים ולמוות עם הערבים.”

“ולזה אנחנו הולכים עם בורגני, עם בעל-אחוזה עשיר כמו מאיירסון?”

“אל תהיה טיפש. מאיירסון הוא יהודי חם וציוני מסור ונאמן. בעניינים של ביטחון, כשהולכים להקים צבא עברי, אין שמאל וימין, כולם מאוחדים, רק הפורשים הם מחוץ לגדר. חרפה לעם ישראל!”

“תדע לך שבחבר’ה שלי יש כאלה שדי מתמרמרים על העמדה שלנו. מרגישים כאילו אנחנו לא עושים מספיק, רק מתאמנים כל הזמן.”

“אז תגיד לחבר’ה שלך שאנחנו פותחים באש רק על ספינות הגירוש הבריטיות ועל תחנות-החוף שמסייעות לגלות את ספינות המעפילים. המאבק העיקרי שלנו היום הוא בתחום המדיני וההתיישבותי. שעת ההכרעה בארץ-ישראל מתקרבת. הבעייה הבוערת עתה היא לא המאבק של היישוב נגד בריטניה, שבממשלה שלה לא ראו צורך לדון השנה אפילו פעם אחת בכל פעולות-הרצח שביצעו הטרוריסטים שלנו. הבעיות העיקריות הן לקבוע את הגבולות של המדינה העברית, להשיג תמיכה בינלאומית להקמת המדינה העברית – באומות-המאוחדות ובעיקר בארצות-הברית, ולהתכונן למלחמה הצפוייה לנו עם מדינות ערב. בן-גוריון עוסק עכשיו כמעט רק בזה. אנחנו צוברים נשק ובונים צבא עברי, את זה תסביר לחבר’ה שלך! ואת זה נסביר גם להיסטוריה, כאשר המנוולים יתחילו לטעון שהם גירשו את הבריטים מהארץ!”

*

בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה, אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עלי: “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!” למדתי אותו מהמורה ציפה בבית-הספר ברמות-הצופים. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: “עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכל!” לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.

גוש אפל, מפחיד קצת, חולף על פניי בדהרה. זו הגברת לורט הצעירה, הרוכבת על הסוס אמוץ ואינה משגיחה בי. עכשיו, כשאני לבד, אני מוכרח לראות עוד פעם את טלי. השריפה במזרח שוככת, והולך ונעשה שוב חשוך. אבל בדרך-החול המוליכה לביתה של טלי אני מבחין מרחוק בשתי דמויות משתרכות לאט, לאט – כטובלות את הסנדלים בחול צעד אחר צעד. גם אני בסנדלים והחול חם, ולמעלה הוא רטוב מהטל, שמתחיל להצטבר לקראת הבוקר. אני נוגע בו בכפות-רגליי ומפורר את קליפתו הדקה. הזוג שצועד שם הוא טלי רסקין וגידי ישראלי. לפני שער החצר שלה הם עומדים. אני מתקרב בשקט, בחושך, ושומע צחוקים חנוקים:

“גידי, לא… גידיל’ה, באמת… נשיקות, פעם אחרת…”

טוב, היא אוהבת אותי, אני יודע, לכן היא לא מוכנה שינשק אותה, הו, טלי, טלי שלי, איך רקדת מלכת האנופלס עם כנפיים שקופות על הבמה בבית-העם, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש, אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב שהיה איש לא-חזק אבל גיבור, אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל ארמון הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג’ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו כמו הרוזן והרוזנת שו-איסמו ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים… “זה יהיה קרב אחרון, במלחמת עולם, עם האינטרנציונל, ירום, ישגב, האדם! – אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז’ור דגלואר אט-אריווה… טה לה לה לה לה לללה…”

*

“פרופ' מרטין בובר הנכבד,” טובל ולטר שיינקראוט עט-נובע פגום בקסת-הדיו, ומנער מעט את הציפורן על פי הקסת. רק לפני שעה קלה נרדם, אך ההתפוצצות שהעירה אותו, וקולות-הנפץ הנוספים, מכניסים אי-שקט בליבו. עתה הוא יושב ליד מנורת-שולחן, בעלת אהיל זכוכית ירוק, על משקפיו מלוכסנים מגיני-צל שחורים, כנגד סינוור המנורה. שקט בחוץ, והוא כותב:

"עוד אני נרגש מכך שהואלת לזכות אותי בתשובה חתומה על-ידך, בהמלצת דוקטור מגנס. במכתב אתה כותב לי כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: ‘שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צידנו!’ – ואתה אומר שאם נכונה אמרה זו, מתגלה בה נאיביות מופלאה ‘כי החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. בכל רגע גוזל כל אחד ממישהו אחר את מרחב-מחייתו, אבל אין אנחנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח.’

“חשבתי רבות בדבר וגם שוחחתי עם חבריי בחוג, המתכנס לעתים קרובות בקפה לוצי (אשה חשובה ויקרה מאוד בזכות עצמה), ואני מעז לשגר אליך לירושלים מחשבה נוספת: העוול שכבר נעשה לעמנו משקלו כבד יותר מכל מידה של צדק, שאנו מכירים בו כמגיע גם לעם הערבי. האם לדעתך, פרופסור נכבד, עומד הרעיון הצנוע שלי במבחן החוק המוסרי של קאנט…”

שיינקראוט מפסיק. בטנו מציקה לו והוא מפליץ רגעים אחדים נאד ממושך שמקורו כרוב כבוש, ומשהק. הרעש ממלא גם את החנות החשוכה, ואחריו נשמע כהד רחש חשוד מהחצר. הוא מאזין. גונבים את העזים שלו? קרה משהו בצריף של ויוי דהאן? נדמה שזעקה חנוקה או חבטת נפילה מתגלגלות משם. הוא לוקח משקפת-שדה, שבעזרתה הוא נוהג להציץ, מאחורי התריס הפתוח-למחצה, לחלונה של ויוי, ומנסה עתה לחדור באמצעותה את החשכה המעובה, אך הוא אינו מצליח.

*

קפלן ניגש למשרד של יוספיה, בקומת-הקרקע בבניין הצפוני-מערבי. הוא מנסה את הידית. הדלת נעולה. מבלי להאיר, הוא שולף וו-פלדה דק הדומה למפתח, שלשונית פחוסה בקצהו, אך הדלת נעולה על מפתח מבפנים. הוא מקיש קלות. אחר-כך יותר חזק.

“מי שם?” נשמע קולו המנומנם והמפוחד-מעט של מקס רוזין. “אסור להיכנס. אני אקרא לשומר.”

“קפלן. נו, תפתח. מדוע נשארת לישון כאן?”

“צריך לסכם הרבה גליונות-תשלום, מוקדם בבוקר,” נשמע קול סיבוב מפתח מבפנים, ומקס פותח את הדלת. “איזו הפתעה, חבר נפתלי. הלוואי שהיו לנו הרבה אנשים כמוך! גברים כארזים, עומדים יום ולילה על משמר המולדת!” מקס רוזין, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, משתדל להיראות כמי שהתעורר משינה עמוקה.

“צא!”

“מה?”

“שמעת? צא. אני צריך לטלפן. אל תדאג, זה ברשות של מאיירסון.”

“אבל מה אני אעשה בינתיים?”

“תלך לבית-הכבוד. אני יודע מה?”

“משהו סודי, נפתלי?”

“נו תצא כבר!”

“אבל לא להרבה זמן?”

“לא. מה אתה רועד, רוזין? לך כבר להשתין!”

“כי לא קטנים ולא גדולים דוחקים בי.”

“אתה יודע מה, מקס, לך תעמוד במרפסת שמתחת מגדל המים, באמצע החצר, תשיר את התקווה, תחזקנה והאינטרנציונל בלי קול, ורק אז תחזור לכאן, בסדר?”

“את האינטרנציונל אני לא שר, בפרינציפ!” מסתלק רוזין בתלונה.

*

גידי ישראלי מסתלק ואני יודע שגם אני צריך ללכת כי טלי נכנסת הביתה ולא אוכל לדבר איתה על אהבתי לה, אבל כוח חזק ממני גורם לי להישאר מוסתר כגנב בשדרת שיחי הטויות של רסקין, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל, שוודאי נקרעו מלחיצת גבי בחושך.

בחלון של טלי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. קריר בטויה, ואני רועד. טלי מסירה חולצה רקומה, מפשילה גופייה לבנה מעל ראשה. אני רואה אותה עומדת ומרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, מלטפת עצמה ומחייכת לעבר החלון בביישנות כאילו היא רואה אותי. אחר-כך היא מסירה מכנסי-התעמלות כחולים ונשארת בתחתונים לבנים, גדולים מאוד… מתכופפת, והאור כבה.

*

“אצלכם משעמם. אין אפילו נקניקיות,” אומרת רותי. “ואני כבר רעבה.”

“מה זה נקניקיות?” שואל גיורא, הצועד לידה בחשכה.

“אל תגיד לי שאף פעם לא היית בכיכר מוגרבי?”

“איפה זה?”

“בתל-אביב טמ.. תל-אביב…”

“לשם עוד לא הגעתי. כיכר זה גם מין נקניקיה?”

“תגיד, אתה עושה ת’עצמך או שאתה באמת טמ.. טיפש כזה? כיכר מוגרבי זה מקום. עומד שם ייקה גבוה עם כובע טבחים לבן מנופח, ומוכר מדוד נחושת נקניקיות חמות בחרדל, עם לחמניה. אמא אומרת שזה הכי נקי וטעים בעולם מפני שהוא פרופסור. אוף, אני רעבה!”

“יה, איך אני מקנא בך שאת גרה בתל-אביב! אז נקניקייה זה בא מפרופסור?”

“תגיד, מה קרה לך? משהו אצלך בראש לא בסדר?”

“זה לא נכון מה שאת אומרת, רותיק. אבא שלי לא מרביץ לי כל כך חזק, ולא בראש!” – מרים גיורא רגב גדול שנוצר מתלמי החריש העמוק בשדה ליד הכביש, ומנפץ אותו בכוח על גג מכונית המוריס הצבאית הדמומה של מורטון, שעל פניה הם עוברים בדרכם ליוספיה.

“מה אתה עושה? השתגעת?”

“צריך להרוס לאינגליזים-פילטיזים האלה את הכל! זה שלטון זר! זה כובשים!”

“אתה לא יודע בכלל מה שאתה עושה! זה אוטו של חבר שלנו, של דודה שלי!”

“אז גם דודה שלך בוגדת. צריך לחתוך לה את הראש!”

“זה רק טמבל כמוך מדבר ככה! עכשיו אני יכולה כבר להגיד לך שאתה טמבל, טמבל, טמבל…”

“ואת אינגליזית-פילטיזית!”

*

“משונה,” אומרת אווה, שעה שהפורד משאיר אחריו את המחסום הצפוני ונוסע בכביש החשוך, המוקף פרדסים, בדרך לרמות-הצופים וליוספיה. “כאשר יצאתי מבית-הכיסא ראיתי מהמסדרון של המשטרה אשה אנגליה גבוהה יושבת לבדה בחדר מואר. היתה לה תסרוקת של כעך עבה מאחור. חשבה שבאתי אליה. כאשר התקרבה לדלת ראיתי שהעיניים שלה אדומות מבכי.”

“זאת היתה אולי מילי קמפבל, אשתו של המייג’ור.” אומר ג’ו.

“גם אני חשבתי שזאת הגברת.”

“עכשיו אווה,” מניח דודל את ימינו על ירכה הדקה וצובט את כולה בכף-ידו הקשה. “מה הסיפור הזה שפטר לא בעלך?”

“אולי תפסיק לענות אותה כל הזמן?” אומר ג’ו בקול קצת גבוה, נשי.

“האשה הזאת היא נחש,” עונה דודל. “הסתכל בפנים שלה. היא בכלל לא יהודייה.”

“כבר אמרתי לך שאבא של פטר היה גרמני,” אומרת אווה בקול מונוטוני ובה בעת מלטפת בכף-ידה את ירכו הצנומה של ג’ו, כעושה תנועה גירוד לא-מודעת, והוא משתדל שלא להראות לה את רתיעתו ממנה.

“נאצי?”

“להיפך. קומוניסט. התחיל כפועל פשוט בבית-חרושת למכוניות ונעשה אחד מראשי המפלגה. כשהתחילו הרדיפות של הנאצים, ברח לרוסיה, ושם נעלם.”

“ואת?”

“גם אבא שלי לא היה יהודי. היה רופא. כשפרצה המלחמה גייסו אותו, אומרים שנהרג בסטלינגרד. קיבלנו רק מכתב אחד, אחרי המלחמה, מחבר שלו.”

“היה נאצי?”

אווה שותקת. השפשוף הכפייתי שלה מתקדם במעלה הירך של ג’ו, כמבקשת להאחז בו או לפרוק את המתח שלה.

“מפחדת לענות?”

“היה מגויס, בסדר? מה אתה רוצה שאני אענה לך?”

“את לא יודעת אם היה נאצי?”

“לא. את פטר ואותי שלחו עוד קודם לארץ-ישראל.”

“רגע, מה פתאום שלחו אתכם יחד?”

“אתה לא מבין? אמא…”

אותה שעה יוצא אדם משדרת הברושים החשוכה, המבדילה בין גוש הפרדסים של חובבי-ציון לבין הכביש. הוא מתנודד לאמצע הכביש, המואר בפנסי הטנדר, ומאותת בידו שיעצרו לו. איש-צבא פרוע-מדים, מכוסה פסולת-עלים, ונראה נואש.

דודל עוצר מיד.

*

כרמלה רצה יחפה בדרך החול העמוק של כפר-מאהלר בעקבות הג’ינג’ית והקאובוי, והיא לבושה רק בכתונת-לילה לבנה שתפרה לה ויוי. אור כוכבים מבהיר מעט את הדרך. השניים פוסעים במהירות ואינם מרגישים תחילה בנערה הדקה שרודפת אותם. בשפתיים הדוקות היא בוטשת ורצה בחול הטובעני עד שהיא מצליחה להתקרב אליהם. שערה הבלונדי מתבדר אחריה במרוצתה הכבדה. בידה היא מחזיקה מספריים.

*

“מייג’ור קמפבל, אני מניח?” יורד ג’ו מהפורד וניגש אל הקצין, הגבוה ממנו אך מעט, ועומד עכשיו מואר באמצע הכביש, ומתנודד כשיכור.

“מאיירסון הצעיר! איזו הפתעה!” לוחץ קמפבל בהיר-השיער במאמץ את כף-ידו המעודנת של ג’ו ואינו שוכח לאותת, באצבעו הקטנה, את הסימן המאסוני הסודי. אך לא רק שאינו נענה, אלא גורם לג’ו להסמיק מאוד בחשכה.

“אני שמח שאתה חופשי,” אומר ג’ו.

אף כי הלילה קיצי, חולפת מדי פעם רעדת-צינה בגופו של המייג’ור. הוא נראה מטושטש, כמי שעבר חוויה קשה. על אמות ידיו הפרושות קדימה קשורים עדיין פרקי חבל קרוע.

“לעזאזל, בני-זונה!” הוא אומר. “בני-זונה הטרוריסטים האלה! צריך להגיע מיד לתחנת-המשטרה בחובבי-ציון.”

“יוספיה קרובה יותר,” מציע ג’ו. “תוכל לטלפן משם ולהודיע איפה אתה.”

הפורד חונה באמצע הכביש. לפניו, מימין, מושב רמות-הצופים. שם בוקע אור רק מחלונו של גבריאל דויטש-דרור. משמאל, הקפה החשוך של הנס דיכטר, בכפר-מאהלר.

“אם אני לא טועה, חטפו אותי כדי שאפשר יהיה לתלות אותי,” אומר המייג’ור. “למה הם עושים את זה? הלא אנחנו לא תולים אנשים בלי משפט, למרות שהכוח בידינו ואנחנו שולטים, עדיין, בארץ כולה. הלא הם מסרבים אפילו להרשות לבחורים שלהם לבקש מאיתנו חנינה!”

ג’ו משפיע עליו להיכנס במקומו לק, לימינה של אווה, והוא עצמו עולה לארגז מאחור, על-יד כדי החלב הריקים, יושב שם על המעקה הנמוך ונאחז בגג הק.

*

טבעת המצור של הצבא הבריטי על חובבי-ציון ושכונותיה מתהדקת. במיפקדת הצבא לא יודעים עדיין שהמייג’ור הצליח להימלט. שיירה של שריוניות ומשאיות, כולן נושאות צנחנים אנגלים צעירים, אדומי-כומתות, מגיעה למושבה ומתפרסת ליד המחסומים שבכניסות אליה. שריונית בעלת רמקול סובבת ברחובות הריקים, החשוכים, חולפת על פני בית-הכנסת הגדול, השוק הגדול, בית המועצה של המושבה, היקב, בית הקולנוע וקלוב הפועלים. מהרמקול בוקע קול של שוטר עברי. בעברית ובאנגלית הוא מכריז, בשם מפקד הצבא הבריטי, על עוצר כללי עד להודעה חדשה. חיילים חמושים עוברים מבית לבית, מעירים תושבים ועורכים חיפושים בחדרים, במחסנים, בלולים, ברפתות ובאורוות. פותחים ארונות, מאירים בפנסים פינות אפלות. ככל שהם מתקרבים לשכונת התימנים, החיפוש נעשה קשוח יותר.

 

פרק ז

ולטר שיינקראוט מניח את המשקפת לצד טיוטת המכתב לפרופסור בובר, ועולה בגבעה לצריף של ויוי דהאן. הלילה חשוך, ורק באופק המזרחי נותר עדיין פס אדמדם-חיוור של שריפת הרכבת. הדלת פתוחה. הצריף כולו הוא חדר אחד, מואר במנורה עמומה. דמות מוזרה, דומה לוויוי, יושבת, ראשה גזוז ופניה חיוורות. ולטר נבהל. הוא לא מכיר אותה.

“מי זו? ור איסט, איפה… פראו ויוי?”

"ששש… " היא מבקשת שלא יעיר את הילדה הישנה במיטה לצידה, ועונה בקול כבד. “זאת אני. סיפרו אותי.”

עכשיו הוא שם לב שהרצפה מלאה קווצות-שיער שחורות, כמו במספרה.

“פיל גלוק! וי זאגט מאן אוף הברעאיש? – מזל טוב!?”

“אידיוט!” תופסת ויוי את מצחה בידה. “לא מבין אפילו מה קרה!”

“בבקשה?”

“ולטר,” היא קמה, “כרמלה נעלמה. אני מוכרחה לצאת לחפש אותה. תוכל להישאר פה לשמור לי על אילנה?”

“טוף, טוף,” הוא אומר. “הכל תהיה, אלס אין אורדנונג, בסדר…”

*

טרטור הBSA- הכבד של דוקטור וולף קורע בחשכה את הסמטה הריקה ונבלע בחצר ביתו של הווטרינר, במושבה חובבי-ציון. הדוקטור מדמים את המנוע, פורק את התיק שלו, מסיר את משקפי-הנסיעה הגרמניים, ובתנועה אלכסונית, ידיו מחזיקות בכידון, הוא מתקדם עם האופנוע למחסן המשמש גם כדיר. כאן רובצת עז לבנה, חולה, שאחר-הצהריים תקע מזרק זכוכית גדול ליד עינה.

הוא מתכופף להאיר את עינה החולה בפנס-כיס, ואוזנו קולטת רחש חשוד. הוא מזדקף, ניגש לפינת המחסן ומגלה את קלוץ וינוקא עומדים שניהם, רועדים.

“מה אתם עושים כאן, חבר’ה?”

“אאא… אנחנו נכנסנו רגע לראות מה קרה לעז שלך, שעשתה כל הזמן מממ… מממ…” עונה קלוץ.

“כן, טיילנו ברחוב רוטשילד…” מוסיף ינוקא.

דוקטור וולף, גבוה, במגפי-עור ובידיים קשות וגרומות, מתקרב לקלוץ ולינוקא ותופס כל אחד מהם ביד אחת, בעורפו, זה מול זה. “עשתה כל הזמן מממ… מממ…?”

“כן, דוקטור וולף…”

“מממ… ככה, או מממ… ככה?” הוא חוקר.

"מממ… ככה, בדיוק – " משתדל ינוקא לרצות אותו.

“מממ… ככה?” מטיח דוקטור וולף את שני הראשים זה בזה, מצח לעומת מצח.

“אי!… אי!…” הם נאנקים מכאב.

“עכשו ספרו בדיוק מאיפה אתם באים?” מטיח הווטרינר את שני הצעירים זה בזה פעם נוספת.

“מראש המועצה…” נאנק קלוץ. “הכריחו אותנו, בחיי…”

“אתם זרקתם אצלו את הפצצה?”

“כן.”

על כך הווטרינר מטיח אותם פעם נוספת ראש בראש, והחבטה מעירה אפילו את העז, שמתחילה לגעות.

“דחילכ, דוקטור וולף, דחילכ, רחם עלינו…”

“בושה! יכולתם להרוג יהודים!”

“רצינו… רק להפחיד את סלומון…”

“כן, שלא ילשין על יהודים…”

“יהודים? שודדים, זה מה שאתם, והחברים שלכם. עכשיו תסתלקו מכאן, ותגידו תודה שאני לא מסגיר אתכם לאף אחד…” הוא משליך את השניים אל מחוץ למחסן, ומבלי לפנות לאחור, עולה לביתו. “הלוואי שהיה לבני-אדם שכל כמו לבהמות…”

*

הטנדר מתקרב לתחנת האוטובוס החשוכה של כפר-מאהלר. לפניו, מימין, כבר מסתמנת בראש הגבעה חומת יוספיה, על גגות בנייניה, ורחוק יותר מזרחה עוד מהבהבים שולי האופק בשריפה הדועכת. בצד הכביש חונה מכונית המוריס הצבאית של סרג’נט מורטון.

“יש לכם אולי מספריים?” שואל המייג’ור ומראה את פרקי ידיו, שעל כל אחד מהם קשורה עדיין עניבת חבל.

“אם תרשה לי.” מחטטת אווה בארנקה למצוא את מספרי המניקור שלה, אך אינה מוצאת.

“תגידי לי אווה,” שואל דודל. “אם פטר לא בעלך, ושניכם רק חצי-יהודים, אז מה הוא שלך…”

“ששש… אתה לא יכול לחכות? כשהאנגלי פה…”

“הוא לא מבין.”

“סליחה, אני לא מוצאת מספריים,” היא מתנצלת בפני האנגלי, ולדודל: “אספר לך בתנאי שיותר לא תציק לי, לעולם. ותישבע באמא שלך.”

“אני נשבע.”

“פטר חצי-אח שלי… יש לנו אמא אחת…”

“מה!?…”

נזעק דודל, כי באותו רגע מופיעה משמאל, מצד כפר-מאהלר, דמות דקה ואוורירית, לבושה לבן. היא רצה מהר, כנמלטת, עוד מעט תיתקל בטנדר. דודל מאט כדי לעצור, אך הפורד מהיר מהדמות הקטנה, שחוצה את הכביש כבר מאחוריו, בחשכה, ונבלעת בשדה מהעבר האחר. מייג’ור קמפבל, מתוך רוגז או התרגשות, שואל: “מי זה? מה זה? מה עושה כאן הילדה?”

“אנחנו מכירים אותה, מכפר-מאהלר.”

ברגע הקצר האחד צד גם ג’ו את מראה פניה של יונת-הלילה הדקה, בהירת-הכנפיים


כרמלה!

הוא מקיש באגרופו על הגג המקומר של הק. הטנדר עוצר סופית. ג’ו הצנום קופץ למטה, מסמן בידו לדודל להמשיך, ורץ אחרי כרמלה אל השדה החרוש של יוספיה.

“כרמלה! כרמלה, חכי…”

“זאת כרמל?… כרמל מכפר-מאהלר?…” ממלמל לפתע המייג’ור במלרע, בקול רגשני שאינו אופייני לו. דודל עושה באצבע תנועה אל רקתו, לרמוז לאווה שמשהו אולי השתבש במוחו של החטוף המשוחרר, רם-המעלה.

*

הצנחנים הצעירים, אדומי הכומתות, מגיעים לרחוב הלא-סלול בקצה המושבה, על גבול שכונת התימנים. תושבי השכונה מקימים בכוונה רעש גדול, מעירים ילדים ותינוקות, מכים בפחי-נפט ריקים, משחררים עזים, מפריחים תרנגולות מקרקרות, דוקרים חמור באחוריו כדי שיתחיל לנעור בקול רם כאזעקה. גם העזים גועות. תימני אחד תוקע בשופר.

כאשר מתקרבים הצנחנים לבית מזל צדוק הנכה, “הראש” הנמוך נמלט לגג הבטון השטוח ונשכב שם, לבוש עדיין כחכם תימני, עם מצנפת, פיאות, משקפיים שחורים ונעלי-בית.

שני צנחנים נכנסים לחדר המרכזי, המלא בובות גדולות. מזל צדוק יושבת הן כמי שאינה מ מה רוצים ממנה.

“יש כאן מישהו?” הם שואלים, נדהמים מממדי הבובות.

“יא בה יה!” היא קוראת, כמופתעת לראותם. “יא בה יה!” מחבקת בובות ומצביעה על רגליה, שאינן נשמעות לה.

“מדוע יש לאשה הזאת טלפון?” מושך חייל אחד במכשיר השחור ומנסה להאזין לו. “מה את? ראש-מועצה? מכבי-אש? מה פתאום נתנו לך?”

“עזוב אותה,” רומז השני על נכותה. “לאן זה?” הוא מבחין במדרגות הפנימיות העולות לגג.

“יא בה יה!” חוזרת מזל צדוק על המשפט האחד, ומעלה על פניה חיוך של התפעלות אווילית. “יא בה יה!”

החייל האנגלי עולה במדרגות ומקיש על דלת הברזל הפונה לגג. “הראש” פורש כנפיים וקופץ בחשכה למטה. הוא נוחת על חול רך, רגלו נפגעת אך הוא אינו נכנע, ומקרטע לעבר הפרדס הקרוב. החייל שמגיע לגג צועק:

“עצור! מי זה?”

הוא דורך את נשקו כדי לירות אך חברו שעולה אחריו עוצר בעדו: “עזוב! לפי הגובה, זאת בטח רק עז לבנה שיצאה לטייל כאן במהומה.”

“הראש” נמוך-הקומה נבלע בחשכת עצי-ההדר כמו ביער אפל.

*

דודל מתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע שוב נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף בחושך, מבקש מאווה למשוך את הסטארטר מבפנים, ומתניע את הטנדר. סיבובי המנוע צוברים תאוצה, דודל קופץ חזרה לק והטנדר יוצא לדרך. הוא אינו מספיק ללחוץ הרבה על דוושת הדלק ולהתקדם מהנקודה שבה אסף את המייג’ור. פנסי הפורד מגלים זוג ניצב בשולי הכביש הצר, משמאל.

“מה זאת החגיגה הלילה, כולם מטיילים פתאום בכביש בין חובבי-ציון ליוספיה?” הוא מעיר.

“הוא מאותת לך לעצור,” עונה אווה.

“כן? ושיחטפו עוד פעם את האנגלי?” הוא רומז למייג’ור. “תודה רבה. לא על אחריותי.”

“אתה לא רואה שלבחורה קרה משהו? היא נופלת על הכביש, מתקפלת!”

“ואם זה הכל הצגה והם מסתירים נשק? אני מעדיף לשבת בבית-סוהר אצל האנגלים מאשר ליפול בידיים של חבר’ה ארצישראלים שמוכנים להרוג זה את זה.”

הפורד עובר על פני הזוג בלי לעצור, מותיר אותו מאחור בחשכה, פונה ימינה ועולה בדרך החול לאחוזת יוספיה.

*

ג’ו הצנום מקפץ מתלם אל תלם, ותוך כדי ריצה מניח יד על אפו לבל יפלו המשקפיים. לבסוף הוא משיג את כרמלה בלב השדה החרוש, ותופס בכתפיה.

“מדוע את לא ישנה עכשיו בבית שלך?”

היא שותקת.

ג’ו מבוגר ממנה בשנים אחדות, אך לא גבוה ממנה בהרבה. הוא מנער אותה מולו. “תעני!”

“ומדוע אתה לא ענית לי? כתבתי לך. לא קיבלת?”

“על זה נדבר פעם אחרת. עכשיו תסבירי לי, כרמלה, מדוע את רצה בלילות בכתונת-לילה? ומה זה הריח המשונה מהשיער שלך?”

“כרמל…” היא מתקנת אותו, במלרע. “גם אני כבר אנגלית… קר לי. אמא חפפה לי את הראש בסבון-קרבול. כשאני אהיה גדולה יהיה גם לי ריח בושם טוב כמו לאחות שלך לורט…”

היא מחבקת אותו, היא והוא יחידים בשדה, תחת שמיים זרועי כוכבים.

"אתה אוהב אותי? אני צריכה פיפי, ג’ו – "

“תתאפקי. מדוע את תמיד פראית כזו? את באה איתי עכשיו ליוספיה.” הוא מושך אותה איתו לעבר האחוזה, שחומתה מתרוממת מצפון לשדה. “הי! מה פתאום את אנגלייה?”

“אני לא יכולה.” היא נשמטת ממנו, מדלגת שני תלמים, וכורעת כשהיא מפשילה את כתונת-הלילה הלבנה שלה. הוא שומע קילוח בא ממנה ומרווה את הרגבים המפוררים. נראה שהתאפקה זמן רב. “ג’ו, אני מרגישה שאני צריכה גם לעשות אאה.” היא אומרת, ואחרי רגע נאנחת. “גמרתי. יש לך נייר בשבילי, ג’ו? אני נורא מצטערת שזה ככה קורה לי, אני כבר לא ילדה.”

ג’ו בודק בקפדנות את כיסיו ומוצא רק דפי מכתב אחדים ומוסר לה אותם. בחשכה נשמע קול קריעת נייר. היא קמה וחוזרת לקראתו. מתנשמת. “ראית איך אצלי הכל הולך מהר?”

“עכשיו בואי.”

“זה היו המכתבים ששלחתי לך?”

“כן.”

“וכל הזמן שמרת אצלך? לא שכחת אותי?”

“כן. לא. רציתי לדבר איתך. עכשיו תגידי לי סוף-סוף מה את עושה פה, כרמלה?”

“תגיד כרמל… אני נלחמתי בשביל אמא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא איכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת. אל תצטער, ג’ו, אתה ממילא יותר מדי צעיר בשבילי, אתה כמו אח שלי.” היא מלטפת קלות בכף-ידה את פניו.

“בואי!” הוא מנסה להשתמט ממנה בעדינות, מבלי לפגוע בה.

“תגיד, איפה התחפשת לך משקפיים מצחיקים כאלה? זה זהב אמיתי?” היא צוחקת לפתע.

“אומרים – חיפשת.”

*

הטנדר עולה בגבעה ליוספיה ועוצר. דודל יורד מהק. קוטף ענף דק של פרחי יסמין לבנבנים וטומן בכיס-חולצתו. טובל בתיעוב את נעליו בתמיסת הליזול שבתוך תבנית הפח, ליד קיר החומה החשוך. נכנס לחצר בפשפש הברזל ופותח מבפנים לרווחה את שערי הברזל הגדולים בקול חריקה ותיפוף של לוחות מתכת רועדים. מימין, ליד מדרגות הברזל החיצוניות של האסם, הוא פוגש את הנוטר דב שפילר, ושק מקופל מתחת לזרועו.

“דובז’ה, מצאנו את המייג’ור!” הוא מבשר לו.

דודל שב ומסיע את הפורד. צמיגיו חורשים גלים בשוקת בטון רדודה, לרוחב השער, המלאה אף היא תמיסת ליזול. האורות הקלושים מאירים סככה ובה מחרשות, קולטיבטורים, מקצרות ושני טרקטורים, שנסמכת לקיר הדרומי. הפורד מקרטע מתחת לעץ התות האפל, מסתובב ועוצר ליד השברולט הירוקה, בפתח המחלבה. המייג’ור, דודל, ושפילר הרזה, עולים במדרגות החיצוניות לדירת המאיירסונים שבקומה השנייה.

*

ראשה של הפרה דיצה מכוסה שק, והיא מתעקשת. איברהים מושך את צווארה בחבל, ועבד ונואר דוחפים אותה מאחור בגבה הלח, המכוסה אניצי-קש, שניכרים בו עדיין סימני דם השלייה ושיירים אחרים, לאחר ההמלטה.

הם יורדים בחשכה בדרך העפר הנמשכת לאורך שדרת הברושים של הפרדס, מחצר יוספיה לבית-האריזה הגדול, חוצים את גן-הירק ונכנסים לחלקת הפרדס הצפוני. בגדר שם, מעל לוואדי, יש פרצה, שהמרחק ממנה לאום-אל-זעתר אינו גדול.

*

דודל יורד לבדו. אווה עדיין יושבת בק.

“מה שלומו?” היא שואלת.

“מי, המייג’ור? הלא ראית.”

“לא. מאיירסון.”

“שלומו. מה זה פתאום חשוב לך?”

“מדוע לא עצרת לי בכביש, להוריד אותי על יד הבית שלי?”

“אני רוצה סוף-סוף לדעת, פטר ואת בעל ואשה, או לא? יש לכם אותו שם-משפחה, לא?”

“זה שם-משפחה של אמא שלנו, בסרטיפיקט.”

“אמרת – שלנו?”

“כן.”

“מה? אתם אח ואחות?”

“אתה לא מבין? כשבאנו לכאן כבר רשמו אותנו כאילו אנחנו זוג.”

“אח ואחות?”

“ככה רצה אדון מאיירסון.”

“מה הקשר שלו? תיכף תגידי שהוא דוד שלכם?”

“למשפחה של אמא, הרצברג, היה בית-מסחר גדול לטקסטיל בברלין. הם קנו כל השנים בד מהפירמה ‘ג’וזף מאיירסון אנד סאן’ באנגליה. עד שהנאצים החרימו הכל.”

“וכל הזמן את חיה איתו יחד, ככה?” צווארו של דודל מרקיד מדי פעם את ראשו הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

“עם מי?”

“מה זאת אומרת עם מי? עם פטר, אח שלך!”

“מה ש לבין פטר זה לא העניין שלך, דודל, ולא של אף איש אחד אחר בעולם.”

“אבל היית בהריון לפני כמה שנים. כולם ידעו. ונסעת.”

“אמרתי לך, זה לא העניין שלך!”

“תשמעי אווה, יש לי רעיון! אני רעב. לא אכלתי שום דבר מהצהריים. למה שלא אלווה אותך הביתה, ותכיני לנו משהו לאכול, ולשתות.”

“לא. אני מצטערת. אני מוכרחה לישון.”

“או.קיי.”

“מה או.קיי. דודל, תוריד ממני את היד שלך…”

“מה הצניעות הזאת פתאום? נמאס לי לישון בחדר אחד עם ברל הרפתן, שנוחר בדיוק כמו שהוא מגמגם. נוחר יותר חזק אפילו מאליהו שפירא. את לא מורעבת כבר קצת לגבר אמיתי, אווה…”

בחשכת הק מטפסות ידיו על גופה. הוא פורם את חולצתה, מזיז בכוח את החזייה הקשה, המרופדת, מבלי להתיר אותה מאחור, ומתנפל על אחד משדיה הקטנים –

“ואללה איך שאני מורעב עלייך עכשיו, אווה, תגידי, כשאתם שניכם יחד זה גרמני אחד שלם, ורק אמא יהודייה נטו? אה, תגידי? את זה אח שלך מצץ, ואת זה?” הוא מעסה את חזה בכפות-ידיו ומנשק את פטמותיה.

“די! די!” היא נאנחת. “בהמה אחת, איך אפשר להסריח ככה ליזול ויסמין ביחד? תפסיק לסובב לי את הטיטי, הטיטי שלי זה לא מנואלה! די, תפסיק! אני אצעק!”

“תגידי – איזה חצי שלך הגרמני, אווה, הלמעלה או הלמטה? הזה משמאל, או מימין?”

“די, דודל… אל תהיה מנוול כזה… בטיטי שלי… ככה לא מתנהג יהודי…” היא מושכת בשערותיו כדי להרחיקו ממנה.

“יהודי? אני יהודי? ממה את מפחדת? אדון מאיירסון ישמע אותך? יאללה, תני כבר לגעת בפיזדה שלך…”

בגלל ההיאבקות, הטנדר מתנועע על קפיציו, וכדי החלב הריקים משמיעים מאחור קול צלצול עמום.

“די, דודל…” היא בוכה. “אם תעזוב אותי, אני מבטיחה שאולי, בפעם אחרת…”

דפיקות אגרוף על שמשת הק מפסיקות את ההתעלסות הכפויה. דודל מתיישר ואווה מכסה את חזה הערום.

*

הנקישות על שערי הברזל הגבוהים של יוספיה, בכניסה הראשית, ממערב, משמיעות בחצר הסגורה הד מתכתי עמום. רפי המ"מ יורד במדרגות-הברזל מהאסם שבקומה השנייה, ועימו ספקי ועוד בחור, ופותח בחריקה את פשפש הברזל המיועד להולכי-רגל. לפניו, בחשכה, ניצב הקאובוי, נושם בכבדות וגורר עימו את הג’ינג’ית המעולפת.

“מה שוב עשיתם? נבלות? לא די שחטפתם את המייג’ור?”

“חבר’ה, צריך להגיש לה עזרה ראשונה… לקרוא לרופא…”

בעוד הקואובטי מתחנן, מתקפלת הג’ינג’ית, נשמטת מבין זרועותיו ומשתטחת על פניה על האדמה, והמספריים תקועים בגבה.

ספקי והבחור השני מתכופפים מיד להרים אותה, הקאובוי פוסע צעד לאחור ומתחיל לרוץ. כהרף-עין קופץ עליו רפי ומפיל אותו ארצה, טומן פניו בחול העמוק, ויושב עליו היטב.

“איתך עוד לא גמרנו, חתיכת חרא אחד… את שניכם צריך לחקור.”

*

אילנה מסתובבת לא-שקטה בשנתה. שערה הזהוב זורם על הכרית מצד אל צד. תווי פניה פשוטים ובולטים, כשל ויוי. יש משהו נערי, מפחיד, במראה של הקטנה, אך ולטר יושב לצידה מוקסם. היא שוכבת על גבה, מכוסה רק בסדין. מחניק בצריף. הגג מצופה נייר-זפת שחור השומר את חום השמש. ולטר שולח את כף-ידו השעירה ומניח על הסדין. מחכה שהילדה תסתובב שוב. הסדין לא זז ומתגלה גופה הענוג בכתונת-לילה קטנה, דקה, שתפרה לה ויוי. ידו של ולטר מרחפת מעל בטנה. מעל ירכיה. עיניה נפקחות רגע ומיד נסגרות, מבלי שירגיש בכך. בזהירות הוא מפשיל את שולי כתונת-הלילה כלפי מעלה. שתי גבעות זעירות, חמימות, ללא שמץ שיער, נוגעות בכרית הרכה שבקצה אצבעו העבה. פרפור קל עובר בילדה הערומה ומרעיד אותה. רגע זה הוא מעבר לכוח התאפקותו של ולטר. בלי לקום ממקומו הוא משחרר את עצמו בלפיתה עזה וסוחט ומתיז על הרצפה, העשויה מרצפות בטון גדולות, כמו מדרכה. אחר-כך הוא מכסה היטב את הקטנה, ומחפש סמרטוט ודלי לשטוף את הסימנים שהשאיר על רצפת הצריף של ויוי, המלוטשת מקרצופים רבים, חרף חספוס הבטון.

*

“אתה השתגעת, דוד, אתה תשבור ככה את האוטו!” פניו המוארכים ולחייו השקועות של פקיד האחוזה מקס רוזין ניבטים בחשכה מבעד לשמשת הק של הפורד, מבחוץ. הוא מקיש עליה באצבעותיו דקות-הציפורניים, ומאותת באגודל המעוקל לפתוח דלת או חלון.

“מה אתה עושה פה, רוזין?” מוריד דודל באי-רצון את שמשת החלון שבצד ההגה.

“קטנים דחקו בי.”

“אולי תדבר עברית?”

“הלכתי לבית-כיסא.”

“מדוע אתה לא בבית? בחובבי-ציון? ומה אתה רועד כל כך? מה כבר גנבת?”

“ומדוע אתה מענה את אווה? בואי.” היא יוצאת ומיישרת את בגדיה. “אני אלווה אותך. ואם אתה רעב, דוד, נישארו לי עוד כמה סנדוויצ’ים מהבוקר במשרד, אבל אחר-כך תעלה לחדר שלך ותלך לישון. שמעת?” – פיקת גרונו הבולטת של רוזין עולה ויורדת בדברו, כלועס בפה ריק.

“נחש! אתה נחש, רוזין, עמדת והקשבת.”

“אתה לא מתבייש? כשהבעל שלה שוכב פצוע, באסותא?”

*

בטרקלין דירתו, בקומה השנייה ביוספיה, יושב ג’ייקוב מאיירסון עם מייג’ור קמפבל. הם שותים לימונדה קרה בכוסות קריסטל כבדות, וליקר בכוסיות קטנות כאצבעות. על ראשו של המייג’ור מתנוססת תחבושת-קרח עשויה מטפחת בהירה, שהוא מהדק ביד לקרקפתו בהירת-השיער, במקום שהוכה.

“אתם רוצים לאכול? נשאר במקרר צלי מארוחת-הערב. המייג’ור בטח רעב אחרי כל מה שעבר עליו,” מופיעה בפתח החדר, בחלוק, ליזה כבדת-הרגליים. אור החשמל מדגיש את עורה הבהיר, המנומר בנמשים.

“לא, תודה,” מסרב המייג’ור. “אני לא מבין מדוע מילי עוד לא התקשרה בטלפון.”

“אין צורך באוכל, ליזה. לכי לישון.”

ליזה בוהה בהם רגע מבעד למשקפיה, ויוצאת.

“הם הורידו רכבת בקו חיפה-ראס-אל-עין?” שואל המייג’ור. קולו שונה עתה, כאילו החבטה בראשו, או דבר-מה אחר שאירע לו הערב, שינו משהו ממנהגו הרגיל, כאילו נתרכך מעט, ונעשה הססני.

“קשה להגיד בדיוק. ברור שהשריפה נראתה מכיוון מסילת-הברזל.”

“בתור אחים מאסונים, אנחנו יכולים לדבר גלויות. מה אתה חושב יהיה הסוף, ג’ייקוב?”

“הגעתי לגיל שבו אדם כבר לא שואל הרבה מה יהיה אלא מברך על מה שהיה ושמח על כל יום נוסף שעובר בשלום,” משיב מאיירסון בנימה פילוסופית, סיגר כבוי בזווית-שפתיו, ופני התינוק המגודל, פני צ’רצ’יל שלו, נראים נזופים ועייפים. “הרצון לחיות נחלש. הכסף לא נחשב. רק הזמן שעוד נשאר לחיות הוא האוצר הכי חשוב. ככל שהוא פוחת, ככה הוא נעשה יקר יותר. אפילו שארית קטנה של זמן היא אוצר גדול. כל יום אני פורט מהזמן שעה אחרי שעה ומרגיש עשיר יותר מאשר בכל הדברים האחרים שרכשתי בחיי. אבל אני יודע שהקביעות הנעימה של החיים בכפר, הפרדס, הכרם, התבואה, הרפת, כל סדר העונות החקלאי של יוספיה, שמתנהל שנה אחרי שנה כמו מעשה בראשית – הם חסד זמני שעוד מעט כבר לא יהיה, ואולי זה יקרה עוד לפני שאני עצמי אמות.”

“אם לא יהיו עוד אנשים כמו ג’ייקוב מאיירסון, שהקימו בארץ גן-עדן כמו יוספיה, אז מדוע באתם בכלל לכאן? להילחם בנו? בערבים? בשביל מה? אם לבנות את כל פלשתינה כמו תל-אביב – הלא אז היה אפשר לבנות אותה אולי באוגנדה או בבירוביג’אן ולא לקלקל את ארץ התנ”ך!"

“לאנשים כאן לא חשוב היופי הרומנטי של הארץ, למרות שזה היה חלק מן הקסם שמשך אותם אליה. חשוב להם רק העם. המצוקה. הפליטים במחנות. אחרי המלחמה הנוראה באירופה, שיהיה סוף-סוף מקום ליהודים לחיות כמו שהם רוצים, וצריכים, אפילו אם זה יהיה אוטונומיה, בית לאומי, דומיניון, תחת הכתר הבריטי. שתפתחו כבר את הגבולות ותתנו לפליטים שלנו להיכנס לארץ.”

“וזה הכל? בשביל זה כמעט תלו אותי הלילה?”

“כן מייג’ור, אין מה לעשות. אל תשכח שאני ציוני. אחרת לא הייתי עוזב את ארצך ובא לכאן להקים את יוספיה. וגם אלה שאתה קורא להם – טרוריסטים, הם אנשים נואשים שנלחמים כדי להשיג חופש למולדת שלהם, אמנם – בדרכים שאני שולל לחלוטין.”

“אם הארץ הזאת תזכה בחופש, זה יהיה, כמו שאמרת, בגלל המלחמה הנוראה ואחרי שדעת הקהל העולמית והאומות-המאוחדות ואמריקה ורוסיה כולם היום בעדכם מפני שמיליונים מבני-עמך הושמדו בתאי הגאזים במחנות הריכוז. זאת הסיבה, ולא הפנאטים המטורפים שניסו לחסל אותי הלילה! הם פשוט פושעים, שמסכנים את כל היישוב העברי שלכם. יש אצלנו אנשים שאומרים שצריך לתלות אותם אחד-אחד, אני הייתי מסתפק בגירוש שלהם מהארץ!”

“אתה יודע שאני נגד תליות, מכל צד. וגם גירוש לא יעזור. כידיד וכאח אני אומר לך – לא תצליחו להפחיד אותנו.”

*

“אורי בן-עמי מדאיג אותי.” אומרת ציפה לבעלה נפתלי קפלן, שחוזר סוף-סוף למיטה.

“ציפה, את יודעת כמה אני עייף ואיזה יום קשה מחכה לי מחר, אז באמת תסלחי לי שאין לי כוח להתעניין בתלמידים המפונקים שלך. לא שמעתי שמורה צריכה לעסוק גם בחופש בבעיות של התלמידים שלה.”

“אני חושבת שבבית מדכאים אותו.”

“את יודעת שלפי החוק העות’מני לא מקבלים בבית-משפט עדות של מורה שעבד יותר מעשרים שנה עם ילדים?”

“מה אתה מנסה לרמוז?”

“שלא צריך להיות יותר מדי מושפע מילדים.”

“אבל הם שלחו אותו לעבוד בכרם…”

“אז מה? שיתחשל קצת.”

“הוא יותר מדי עדין בשביל החיים בכפר. הוא מאוהב בטלי רסקין. איך הוא משתדל לצוד את המבט שלה כל פעם, בכיתה.”

“הוא כבר לא ילד. הוא נער. מהמשפחה של הפרדסנים האלה מחובבי-ציון יצאו דון-ז’ואנים לא קטנים. על בן-עמי הזקן מספרים שהיה שוכב עם המשרתות הערביות, ושברח לשנים אחדות למצרים אחרי שמצאו פלחית הרה טבועה בבריכה שבפרדס שלו, ואיימו לרצוח אותו. הדוד של אורי, אלכס, התעסק כבר עם הפועלות העבריות, וגם עם נשים נשואות, במושבה. זה אצלם בדם. אם הבייקה בפרדס בן-עמי היתה יכולה לדבר, אני אומר לך, ציפה – זה היה דקמרון חדש! את בן-עמי שלנו כאן אני מחבב, אבל כל שאר האיכרים מגעילים אותי. הרחת פעם פלוץ של פרדסן שמילא את הבטן שלו טשולנט ותפוחי-זהב? – כמו חרא של סוס…”

“באמת, נפתלי! איך אתה מדבר? אפשר לחשוב שאנחנו, הפועלים, לא אוכלים דברים כאלה.”

“אבל אף פעם לא שבעים כל-כך, כמוהם, לכן אנחנו לא מסריחים ככה…”

“אורי לא דומה להם. הוא אחר, חלש, חולמני…”

“טוב, לפחות באופי הוא לא דומה לדוד שלו…”

“מה אתה מנסה להגיד? במה כן?”

“אל תעשי את עצמך שאת לא יודעת את הסיפור שאלכס הוא האבא האמיתי של אורי.”

“שטויות.”

“שטויות? וזה שתופיק מאום-אל-זעתר דומה לאורי, רק שהעיניים של תופיק חולות?”

“אז מה? אולי תגיד גם שגברת בן-עמי ילדה את תופיק?”

“אל תצחיקי אותי. את יודעת איזו חגיגה היתה כאן בשנים הראשונות, כשהקימו את יוספיה? לאלכס בן-עמי היו רומאנים על ימין ועל שמאל. כל הפועלות העריצו אותו. צבר. גבר נאה. פרחי יסמין ריחניים בלטו תמיד מכיס חולצתו. הוא היה הנהג של מאיירסון, וגם מאיירסון היה אז צעיר יותר, וידע לא פעם להשתובב. היתה כאן אווירה של בניין, של חיים-יחד כל השבוע, של כאילו הכל מותר. דודל המסכן, עד היום הוא מנסה לחקות את אלכס, אפילו הצעיף על הצוואר, והיסמין מהשיח שנטע אלכס בשער של יוספיה.”

“זה מהמודיעים הערבים שלך שמעת את השטויות האלה?”

“ציפה, את יודעת שאיתך על העבודה שלי אני לא דיברתי, לא מדבר ולא אדבר לעולם, ולא מפני שאין לי יחס אלייך. פשוט, לטובתך, אם פעם חס-ושלום יחקרו אותך…”

באותו רגע נשמעות נקישות קלות בדלת. קפלן קם. שפילר הרזה בפתח, עם השק המקופל תחת בית-שחיו, מדיף ריח גרעיני תבואה ופתיתי חרובים.

“מה שוב קרה, דובז’ה?” שואל קפלן.

“מצאו את המייג’ור.”

“תודה לאל. בריא ושלם?”

“כן. יושב עכשיו אצל מאיירסון.”

“הודיעו למשטרה?”

“כן.”

“אז נלך לישון.”

“ואתה לא צריך להודיע שוב לתל-אביב?”

“איך אתה יודע שכבר הודעתי קודם?”

“פגשתי את רוזין עם אווה בחצר.”

“לא, דובז’ה. לא צריך. אני מכיר אותם. במקום המייג’ור הם מסוגלים לחטוף מישהו אחר. לכן כדאי שהם ימשיכו לפחוד כל הזמן מהאזהרה שהעברנו לראש שלהם. אלה, צריך קודם כל להרביץ להם. הם כבר ידעו על מה. תגיד, מה זה השק הזה עליך?”

“אה, זה שום דבר. מהתחלת הערב אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע,” אומר שפילר בקול עייף, ועיניו עצובות.

*

מקס מוליך את אווה למשרד האחוזה החשוך.

“הבטחת ללוות אותי הביתה.”

“רציתי להציל אותך מדודל. אני לא יכול לעזוב את המשרד,” הוא מושך אותה פנימה.

“עכשיו אמצע הלילה.” מתעקשת אווה בפתח. “הבטחת.”

“אחר-כך. בואי. לא יקרה לך כלום. אני מחכה לטלפון. לא כדאי שתחזרי לבד.”

“מה פתאום שמישהו יטלפן אליך באמצע הלילה?”

“אני לא יכול לגלות.”

“גם אתה? מה הכל כאן חשאיות כזאת מסביב? אפשר להשתגע. ובסוף עוד חושבים שאני מרגלת!”

“מי חושב?”

“דודל. ככה הוא אומר לי.”

“שטויות. סתם פטפטן דון-ז’ואן, קופייה של אלכס בן-עמי. אל תשימי לב אליו. את רוצה להתקשר מכאן לאסותא, אווה?”

“לא.”

“לא מעניין אותך מה המצב של פטר?”

“מצידי, שיחזור מתי שיחזור.”

“איזו מין אשה את? מה יש לך נגדו? מה עשה לך שאת מתנהגת אליו ככה?”

“הוא בטח יישאר עכשיו אינווליד.”

“לא. אי-אפשר לדבר ככה. את בטח מסתירה משהו.”

“כל אחד מסתיר. גם אתה. מה אתה נדבק פה כל הלילה לטלפון במקום לחזור הביתה לישון עם האשה שלך?”

“אווה!”

“אני לא יכולה לראות גם אותו אינווליד!” היא פורצת בבכי.

*

המייג’ור מגלה לפתע בכיס חולצתו מעטפה קמוטה שעליה בולים עם דיוקנו של המלך ויקטור עמנואל, ושולף אותה. “היית מאמין? הדבר הזה היה איתי כל הלילה ונשאר שלם. שכחתי לשאול אותך בתחילת הערב. הגיעה מעטפה למטה הבולשת, הכתובת היתה רק: ‘בנעמי, פלשתיין’, ובפנים איזה מכתב מוזר. חושבים שזוהי הודעה מוצפנת. אומרים שיש בנעמי אחד אצלך?”

“בן-עמי הם משפחה גדולה מחובבי-ציון ולא קשורים לטרוריסטים. בארוחת-הערב פגשת אחד מהם אצלי, עם אשתו.” לוקח מאיירסון את המעטפה ומתבונן בבולים בעניין. “המכתב נשלח מרומא. אני מבין שכבר פתחו אותו.”

“אמרתי לך, צנזורה.”

מאיירסון מרשה לעצמו לשלוף את המכתב ולבדוק אותו. תחת חותמת ועד-הקהילה של רומא, נכתב שם:

“לכל בני משפחת בנעמי. להווי ידוע לכם שקרובכם אלכסנדר בנעמי נדרס בשעה שחצה רחוב ברובע היהודי, ונהרג. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים. איש מכם בארץ לא בא ללוויה ולא פקד את קברו, וצריך לשלוח בהקדם האפשרי כסף להקים מצבה לפני החורף כי גם כך זאת בושה. אם לא נקבל כסף, נצטרך למכור את האקדח, ויש חשש שגם זה לא יספיק למצבה.”

*

“למה אתה רוצה תמיד לשכב איתי, הלא אני קרה, קרה כמו שלג אני… לא רוצה יותר ילדים… אם הייתי יודעת שתהיה מלחמה, לא הייתי רוצה בכלל ללדת…”

“בואי, רוז’קה,” שוכב אליהו שפירא על גבו ומפציר בקול חרישי בשושנה אשתו. “את לא אשה קרה. את רק מענישה את עצמך. מענה את עצמך… כמה שעות עוד תעמדי פה, על-יד החלון? אפילו ההתפוצצות לא הזיזה אותך!”

“לא מעליב אותך לעשות לי את זה ככה, כמו להכניס צינור לג’ורה, כשאתה כל פעם מכריח אותי.”

“זה לא ככה. את יודעת שלא.”

“טוב!” שושנה החיוורת ניגשת אליו בצחוק משונה ומפשילה את הסדין במשיכה אחת. “מאיפה יש לך תמיד דבר נורא כזה? השיחי-עגבניות בגן-הירק עושים לך אלרגיה מנפחת? אתה לא יודע שזאת מחלה מנפחת?”

“למה את מדברת כל הזמן, רוז’קה. תירגעי קצת… תירגעי…”

“מפני שאני קרה. אתה יודע שאני קרה כמו שלג ושהזה שלך לא עושה לי כלום… נכון? תגיד שלא עושה… אני לא יודעת בכלל איך אתה מצליח להיכנס לי… אפילו צינור השקאה יותר קל להיכנס לי מאשר הדבר העבה שלך… פוי… פוי… אתה מטונף, אליהו, כמה שאתה שקט – אתה מטונף נורא אליהו, אני לא רציתי בחיים שלי בעל עם ידיים כאלה, אצבעות של מיץ ירוקות מהשיחי-עגבניות על השדיים שלי – אתה עושה לי כתמים בעור כשאתה נוגע בי, פוי, פוי, מטונף אחד, מהאדמה.”

“בואי עלי.”

“בתנאי שלא תיגע בי.”

“טוב.”

“ושתקרא לי שמוטציגה הונדין!”

“את לא כלבה. למה את מדברת ככה, ועוד בגרמנית?”

“אתה שתגיד לי שמוטציגה הונדין, שתשפיל אותי, אחרת אני לא ניגשת אליך.”

“אבל אסור לעשות את זה ככה,” תוחב אליהו את ידיו מתחת לגבו. “גם הדוקטור אמר… טוב, שמוטצינגה הונדין… בואי… אם ככה את רוצה, רק אל תקשרי את עצמך…”

“רוצה שאני אצעק, שוב?” היא מתעלמת מבקשתו. לבושה עדיין בכתונת הבד העבה של אליהו, המשמשת לה כחלוק, היא פושטת רק את תחתוניה, קושרת מטפחת על עיניה, מטפחת על פיה, ומרגע שאינה רואה משתפר מצב-רוחה והיא מתחילה לזמזם שיר-עם ביידיש, מגששת דרכה בקלילות ומתיישבת על אליהו, נשענת בגבה על ברכיו המורמות וממשיכה את המנגינה במילים חנוקות משלה: "באמת היא קרה, היא כמו השלג ההוא, באמת היא – "

וכך היא מזמזמת בפה חסום רגעים ארוכים, עולה ויורדת, עולה ויורדת עד שגופה ופניה נעשים לפקעות-פקעות מפותלות בעווית, כמו ציור שרירים במפת גוף האדם, הנפתחת שיכבה אחר שיכבה.

ואז עפה מפיה המטפחת, כמו ביריית רובה – – – – – – – – – – – – – – – – – –

*

הפרה דיצה, שראשה עטוף בשק, מתחפרת במקומה ואינה זזה. קשה להוריד אותה בפרצה, למטה אל הוואדי. איברהים, עבד ונואר דוחפים אותה מאחור, אך היא תקועה באמצע. זנבה, הטבול בשיירי דם ולכלוך שלאחר ההמלטה, מצליף על פניהם. אחוריה לחים וחלקלקים מאוד. כשהם מצליחים לבסוף להשחיל אותה, היא מידרדרת והם אחריה במורד החשוך אל קרקעית הוואדי, ספק יורדים ספק נופלים. במהלך הזה השק נשמט מראשה והיא מוציאה קול געייה צרוד ועז, “ממואואו… ממאואו…” – קול שמתגלגל מקצה עד קצה ברחבי אחוזת יוספיה, קול זעקה כמעט אנושית, שכולה געגועים לעגל הרך, שנותקה ממנו –

*

“כרמל היא ילדה מוזרה,” אומר לעצמו סרג’נט מורטון. “יותר טוב שהיתה היא הבת שלי ולא אילנה, שירשה ממני רק את השיער הבהיר.” רגלו שנפגעה בתאונה אחר-הצהריים, כואבת עדיין. האקדח דרוך בידו. “אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לעבור כאן בוואדי, בדרך חזרה לשכונת-התימנים.” הוא כבר איבד את תחושת הזמן, אך חושיו דרוכים.

הוא שומע קול צעדים מתקרבים.

“עצור!” הוא קורא, ו בעברית, משתדל שלא יורגש מבטאו הזר.

הסבל ואלי הארוך זורקים עצמם כל אחד לצד אחר של קיר הוואדי, מורטון יורה פעם, ועוד פעם. דממה. השניים זוחלים בחשאי. הסבל מתרומם וזורק רגב בעורפו של מורטון, כדי לבלבל אותו.

אז נשמעת מצפון וממערב, מכיוון שדרת הברושים שעל גבול הפרדס, געייה לילית מוזרה וצורמת, כקול בהמה מובלת לשחיטה או אשה באביונתה או ציפור-לילה מבוהלת. כל מרחבי האחוזה מזדעזעים מן הצריחה הצרודה הזו. מורטון מפנה ראשו לאחור ובכך נחרץ גורלו. הסבל והארוך קופצים עליו ומשכיבים אותו ארצה ומפילים מידו את האקדח. הוא נאבק בהם. גבר חזק. גבוה וגרמי. אבל הם מתגברים עליו.

“הי! זה לא משלנו,” אומר הסבל.

“מה זה שלנו? כאן כל הסביבה נגדנו, מושבניקים…”

“אתה לא מבין? זה לא בן-אדם עברי. אני מריח אותו. אנגלי…”

“נביא גם אותו למרתף?”

“אין ברירה. טובים השניים מן האחד… צריך לקשור לו את הידיים. ‘הראש’ כבר יחליט ויתן את הפקודה…”

הבעירה של קרונות הרכבת דועכת, אך האופק במזרח הולך ומתבהר. הירח עולה.

*

“איפה המייג’ור הבריטי?” שואל רפי את הקאובוי.

“על מי אתה מדבר בכלל?”

האסם חשוך. בחורים אחדים ישנים, השאר בתורנות שמירה וחקירה. במרכז האסם, על מצע שקים הפרוש מעל לחציר ריחני, יושבת חבורה קטנה. בחור אחד מסנוור בפנס את פני הקאובוי, וספקי לופת את ידו מאחור כעומד לסובבה על צירה.

“אל תעמיד פנים. יצאתם הלילה לחטוף בריטים. איפה מייג’ור קמפבל?”

“בטיז א-נבי! מה אתה שואל אותי?”

בתגובה על כך ספקי מסובב את ידו של הקאובוי מאחור, ורפי סוטר על לחיו.

“טיז-אמכ, אתה עוד תזמר לנו.”

“חבר’ה, חבר’ה… דבר אחד אני מבקש – מה עם הג’ינג’ית?” נאנק הקאובוי.

“אל תדאג, החברה שלי מטפלת בה אצל בעל-האחוזה. אולי אתה יודע במקרה מי תקע לה מספריים בגב?”

“אני לא יודע.”

שוב כיפוף היד מאחור בתנועה סיבובית נמרצת, וסטירת-לחי. הקאובוי נאנק. “אני מבקש שלא תסגירו אותה.”

“על מה? איפה היית עם הג’ינג’ית לפני שנדקרה?”

“בכפר-מאהלר.”

“מה יש לכם לחפש שם אצל היקה-פוצים?”

“גזזנו שיער של אשה אחת, ששוכבת עם אנגלים. זה כל מה שעשינו.”

“יא-חרא, אתה יודע שאתה מחליא אותי?!”

“ואתם, הזבל של האנגלים, אתם משרתים שלהם…”

“יש לכם מזל שהמייג’ור הצליח להשתחרר מכם. אפילו לחטוף בריטי אתם לא יודעים, קאליקערס! מה שאתם כן יודעים זה לשים מוקשים לאנשים שלנו, שמנסים לעצור את הפעולות המטורפות שלכם!”

“לפחות אנחנו לא יושבים כל הלילות באסם ומגרדים את הביצים.”

“מאנשים כמוך אני לא זקוק לציונים. אנחנו לא צדים חיילים אנגלים סתם כך ברחובות, בשביל להרוג. אנחנו מביאים מעפילים. בונים צבא. מקימים נקודות-התיישבות חדשות. אנחנו פוגעים באוניות הגירוש, בתחנות החוף לגילוי אוניות…”

אותו רגע נפתחת דלת הברזל של האסם, ומופיע הנוטר שפילר הרזה עם השק המקופל תחת זרועו. רפי ניגש אליו, ושפילר לוחש: “הודיעו למאיירסון בטלפון ששריונית בריטית יוצאת ליוספיה, להחזיר את המייג’ור לחובבי-ציון ומשם לביתו בשרונה. צריך לסלק מיד את התכשיט הזה, כדי שלא נסתבך עם האנגלים.”

“מה אתה מסתובב כל הערב עם השק הזה, שפילר?” שואל רפי.

“אה, זה שום דבר. אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע.” עונה שפילר, קולו נשמע איטי ועצוב.

 

פרק ח

אני חוזר מרמות-הצופים הביתה דרך הכרם של יוספיה ואומר לעצמי שאולי כאשר אגדל אכתוב ספר על החיים בכפר ואיך שאני אוהב את טלי והיא לא יודעת מה היא מפסידה בכך שהיא דוחה אותי ומעדיפה על פניי את השוויצר הזה גידי ישראלי. ומכל האנשים שחיים כאן סביבי, אולי רק אותי יזכרו בזכות הספר שאכתוב. הייתי מתחיל לכתוב אותו כבר הלילה, רק שאין לי עדיין שם מתאים. אולי אקרא לו “החיים בכפר” או “תפוזים במלח” או “30 שניות מעל יוספיה”, כמו הסרט “30 שניות מעל טוקיו” שראינו בבית-העם ברמות-הצופים ובו טייס אמריקאי שוכב, מה אני אגיד לכם – הרבה יותר זמן משלושים שניות ולא בהפצצה על טוקיו אלא שוכב על האהובה שלו, והם מתנשקים, וכולם עצרו את נשימתם מפני שזאת פעם ראשונה שראינו תמונה כזאת בקולנוע.

*

רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם הקאובוי מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.

הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל“רכבת”.

הקאובוי נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.

“מה קרה?” שואל ספקי.

“אני חושב שנקעתי את הרגל.”

השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך הקאובוי משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.

הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. הקאובוי קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.

*

ההידרדרות של הגנבים עם הפרה דיצה נעצרת רק בתחתית הוואדי החשוך. הפרה משמיעה געייה אחרונה ואחר-כך נשמע קול נפילה רך ובוצי של הפרשתה המוטחת לקרקע – כמו קול טפיחות של כף אל כף. עבד דורך על משהו רך, שהוא לא שיח ולא רגבי-אדמה –

“יא אמא! יא אמא!” מתרומם הגוש הרוטט, “מי זה? מה זה? איפה הרחמים שלכם?”

“תופיק!”

כשהוא מגלה מי הם, הוא רוצה לרוץ, לברוח – אך רגליו אינן נשמעות לו מרוב פחד, וכולו רועד.

“איפה נעלמת לנו, יא אחו אל-מפתח?” מחליק לו איברהים לשון, כמו בידידות.

“לא… לא… אל תהרוג אותי… רק נרדמתי פה… פחדתי לחזור הביתה…”

“והמפתח?”

“לא היה…”

“בוא הנה!” מושך אותו איברהים באוזנו וכמעט תולש אותה. “עכשיו תבחר לך בעצמך את העונש שלך – שאני אהרוג אותך, שאני אסרס אותך, או…”

“או, מה?” ממלמל תופיק. “איפה הרחמים שלך, יא אחי?”

“יא אללה, איברהים, מה אתה רוצה מהילד? בוא נסתלק כבר עם הפרה. הקול הנורא שלה בטח העיר את כל יוספיה, ואבו-ג’ורי כבר הולך על העקבות שלנו.”

“זה על הסוסה, עם הכלב, והג’יפט הנורא, שני קנים! צד כמו משוגע!” מוסיף נואר השחור, בעל העיניים המבריקות, שמבטן חייכני ולח גם בחשכה.

“תשתקו!” גוער בהם איברהים, ולתופיק: “או, או שאתה אוכל חרא…”

"כל החיים אני אוכל חרא – " פורץ תופיק בבכי.

“אבל עכשיו אתה תאכל את החרא של הפרה של היהודים.”

“דחילכ, איברהים,” מפציר בו עבד. “הפסדנו את הרובים, עכשיו נפסיד גם את הפרה! אתה לא שומע? – מישהו מתקרב!” אומר עבד.

“אם לא יאכל חרא – אני הורג אותו!” מתרתח איברהים וקצף עולה על שפתיו. “ככה, בידיים שלי.”

נביחת כלב נשמעת מדרום, ועונה לה מיד מקהלת כלבים עגמומית מהמזבלה של אום-אל-זעתר.

“טוב, טוב…” אומר תופיק ומתנפל כמתאבד על קרקעית הוואדי ודוחף את ראשו אל העיסה החמה והמסריחה.

נקישות פרסותיו של סוס דוהר מתקרבות ממערב, מהמקום שבו הוואדי נושק לכביש המוביל ליוספיה בדרום, וצפונה לאום-אל-זעתר החשוכה.

עבד נושא רגליו ובורח, ולאחר רגע של היסוס, מצטרף אליו גם נואר.

*

נחרתו העזה של אליהו שפירא בוקעת מן החדר החשוך אל השכונה הקטנה בת ארבעה הבתים, ההולכים ומוצפים באור הירח. אמנון קם בעיניים עצומות ממיטתו בחדר הסמוך וניגש אל מיטת אחותו מאיה ומעיר אותה כשהוא מתכופף ומניח את כפות ידיו השלוחות קדימה על עיניה.

“קומי!” הוא אומר. “האמא האמיתית שלנו באה.” מאיה מנסה לפקוח את עיניה. הוא חש את עפעפיה בקצות אצבעותיו. “או-או…” הוא משמיע קריאה סתמית שפירושה – אסור לפקוח את העיניים.

“האמא האמיתית שלנו, היא באה?” חוזרת אחריו מאיה.

“או-או… אמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו…” הוא פוסע יחף, ידיו שלוחות לפניו, ישרות, ואחריו מאיה, כפות-רגליה לבנות, וידיה הפרושות נוגעות בשכמו. עיני שניהם עצומות. אמנון פותח בחשאי את הדלת, והם יורדים בשלוש המדרגות החוצה, כיודעים את הדרך בעל-פה.

כל אותה שעה עדיין עומדת שושנה החיוורת ליד החלון ומסתכלת החוצה. כאשר היא שומעת את הילדים יוצאים, היא ממהרת אחריהם, אך משהו סמוי עוצר אותה על המפתן ואינו מניח לה לעבור.

הילדים פוסעים בפיג’מות בהירות בחול העמוק. שכבה קרירה, כעין קליפה דקה שכבר מבשרת את טל הבוקר, קרומה על החול ומתפכפכת תחת כפות רגליהם היחפות. הלבנה נמצאת עתה בגובה אחד עם קומת האסם שבחומת האחוזה, בראש הגבעה ממזרח. כשני מלאכים קטנים, צחורי-כנפיים, הם מתקדמים בהליכת-ריקוד מהירה, ללא הרמת רגליים, חוצים את דרך החול החשוכה ומגיעים אל בית-הבאר. לשמאלם דוממים שני כתמים לבנים, מכוניות הפיאט של פטר יואל. על סף דלת-הברזל הנעולה מתכופפת מאיה על ארבע, ואמנון מטפס על גבה ומוצא במישוש את המפתח שעל המשקוף. כל אותו זמן עיניהם עצומות וידיהם שלוחות קדימה.

“או-או…” יורד אמנון ופותח את המנעול הכבד של דלת הבאר. שניהם מזיזים יחד את הבריח ונכנסים פנימה ללא כיפוף ברכיים. מפי הבאר, מול הפתח, מזדקרות שתי קשתות-ברזל צרות, המשמשות ידיות-מעקה לראש הסולם, העולה מתחתיתה.

אמנון נוגע בידית אחת ומבלי לעצור ממשיך לפסוע ימינה, יחף, על שולי הבאר, כאשר התהום משמאלו, ללא מעקה. אחותו הקטנה אחריו. הם משלימים סיבוב שלם על פי הבאר וחוזרים לידית משמאל. הלבנה נשקפת מבעד לדלת-הברזל הפתוחה, והם פונים כלפיה מבלי לסגור אחריהם את פתח בית-הבאר, יוצאים אל אוויר הלילה הבהיר, שמלא בנחירות של אליהו שפירא ובקרקור צפרדעים בעשב הגבוה, בשלולית שמאחורי הבאר, לא רחוק משתי מכוניות הפיאט הלבנות של פטר יואל.

בחול העמוק ניצב על דרכם גוש כהה באור הלבנה – סוס-הרכיבה ולורט היושבת באוכפו. לורט מופתעת למראה הילדים ההולכים זו אחר זה בידיים פרושות, עקב בצד אגודל, מבית הבאר לדירתם אשר בצד האחר של דרך החול. הם חולפים בלי לעצור, קרוב מאוד לסוס המזיע. זה מנענע ראשו כלפי מטה, כמו להריח אותם, ואולי ללקק.

“או-או… אמא האמיתית שלנו כבר באה, בשבילנו…” פולט אמנון.

“או-או… האמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו?” חוזרת אחריו הקטנה כהד.

שני הסהרורים הקטנים נעלמים מאחורי פינת הבית. עד מהרה נשמע קול טריקת דלת נסגרת. צל לבן חומק ממסדרון הדירה אל החדר הגדול. אליהו עדיין נוחר. שושנה שבה לחלון. מבעד לחרכי התריס נראית דרך החול העמוק מוצפת אור גדול, צהוב-לילי. לורט על סוסה אמוץ חוצה את הכביש בנקישת פרסות קצרה, חוזרת לחצר יוספיה, במעלה הגבעה מזרחה.

*

בדרך אני עובר ליד סוכת-הגפנים האפלה, הנטועה בשדרת התאנים שמשמשת גבול לכרם. עולה משם ריח חמוץ של עיסת ענבים רקובים. עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בדיוק בתחילת החופש הזה. בתחילת החופש שלח אותי אבא לעבוד בבציר. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא מרשים לי לקחת חלק. נותנים לי מקטפה לניקוי האשכול מענבים פגומים ומצומקים, ומעמידים אותי בחבורת הנערים הערבים, ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורך סוכת-הגפנים רחבת-הידיים. ארגזי ענבים גדושים מגיעים מהבוצרים בכרם אל הסוכה. לאשכולות גוון כפור טרי ויבש. בסוכה עצמה, למעלה – משתלשלים מבין העלים אשכולות ירוקים-עדיין, וטריות של בוסר עומדת בהם.

אני נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקט שחור, מוסקט לבן, דבוקי, תמר ביירותי. בבוקר נותנת לי אמא שקית-נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וג צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. וגם אשכול ענבים רחוץ היטב בתמיסת קלי, כדי שלא אטעם בכרם מהאשכולות הלא-רחוצים.

באה שעת צהריים ואני מואס באוכל הנקי של אמא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך העגלות, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור כפתח מערה עמוקה, אני יושב לאכול יחד עם הנערים הערבים. תופיק טרוט-העיניים, שעדיין לא נלקח לעבוד אצלנו במטבח, עבודה שהוא עתיד לעשות כעבור שנים גם במסעדת “הדודנים” שלי בחוף ים יפו – פורס לי מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל שהכינה אימו, וחולק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. תופיק אוסף אותן בצידי הדרך בבוקר, בלכתו לכרם. אבא אומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח בקיץ שיח עגבניות. אמא אוסרת לאכול עגבניות שצמחו על צואת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבת עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של תופיק חמצמצות וערבות לחך.

אני חולק עם תופיק את הכריכים שהכינה אמא. הוא נהנה מהפלחים העגולים של הביצה הקשה, חבל לו לקלקל אותם באכילה. הוא בולע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ ששלחה אמא, ומביא לי אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ותופיק החביא אותו בצל אחד הארגזים הריקים.

אחר-כך אנחנו שוכבים לנוח שעה קלה בגומת-העץ הלחה, המדיפה ריח קרירות. בגזע החום עולות פטריות-עובש צהובות שנראות כמו מפה של עולם דימיוני. דופן הגומה משמשת לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה מביא בי הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס נעשה ליער אפל, ואני מנמנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע צלצול אחרון של פעמון ממרומי הגבעה, שעליה ניצבת חצר האחוזה. מכל העברים, מהפרדס, מהכרם, משדות הפלחה ומגן-הירק, נאספים הפועלים בחבורות, מי בכאפייה ומי בטאקיה, כיפה סרוגה, ונפלטים אל הדרך, לחזור לכפריהם הסמוכים. ואני הם, נער עברי יחיד בתוך עשרות נערים ערבים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי. הם מעלים אבק בעקביהם, רבים מהם יחפים, אני נגרר עימם, לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים, מנופף בידיי ופוער את פי ללא מלים, שלא ירגישו שאני לא מכיר את הלחן. וכך אני מתלהב ומשתתף בצחוקם מבלי דעת על מה ולמה.

הם לא מם מדוע אני צריך לעבוד. קיבלתי עונש? אבא הוא מנהל אחוזת יוספיה, לכן הם רוחשים לי כבוד ונזהרים שלא לפגוע או להתעלל בי. יש להם שעשוע מרגיז – לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ולהשתדל לכוון אל העין. רק מסיר מהם המשגיח את עינו הפקוחה – מיד הם ממטירים ענבים רקובים, והקולע מתכופף לתומו מתחת לשולחן העץ הארוך, כדי להתגונן. אם פוגע ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק תופיק אל המיידה ומתחיל להתקוטט איתו. הוא תמיד מגן עלי.

כך אני צועד מדי יום, בגמר העבודה, שר ומנופף בידיי בתוך חבורת לבושי הקרעים, שאינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים. רק המיוחסים נועלים סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. זה מה שאני עושה בתחילת החופש הגדול הזה.

*

“עצרו!” קורא הורביץ.

“מי זה?” עונה איברהים. “מי שיבוא לכאן, דמו בראשו!”

על כך יורה הורביץ מעל סוסתו באוויר. הקול העז של כדור-הציד מרעיד את הסביבה החשוכה, גם ההדף מורגש.

“הכל בגללך!” בועט איברהים בתופיק, ולעבר הירייה הוא פולט בשנאה, “בחיאת אללה שאנחנו עוד נזכה ונגיע ליום הגדול שבו נחזור אליכם עם רובים, ועם תותחים – ואת כל מה שאתם לוקחים מאיתנו בכוח – נחזיר בכוח!” אך בינתיים הוא שומט מידו את החבל הקשור לצוואר הפרה, ונמלט בעקבות עבד, שכבר הספיק לעשות עיקוף גדול, לחצות במרוצה את הכביש ולהיבלע בסימטה, בין הבתים הנמוכים של אום-אל-זעתר.

הורביץ טוען את הכדור החסר ברובה-הציד הדו-קני, יורד מסוסתו, הרובה בידו, וניגש אל הפרה דיצה. בחשכת הוואדי הוא ממשש את צווארה ומגיע לחבל, עונב את הקצה לטבעת, משחיל על אמת-ידו, ומניח רגלו בארכובה כדי לעלות חזרה על גב הסוסה. לפתע הוא מבחין ברחש מוזר על קרקעית הוואדי, שם גם עומד כלבו, מיילל ומרחרח.

“מי זה?” הוא נדרך. מכוון את הרובה אל הקרקע. מתלולית הצואה עולה ריח חריף, ונשמע קול בכי.

“קום!”

תופיק קם, כפוף מעוצמת הבעיטה של איברהים.

“מי אתה?”

“אתה לא מכיר אותי? תופיק…”

“תופיק של חוואג’ה אבו-אורי?”

“כן אדוני.”

“שעובד אצלם במטבח?”

“כן אדוני.”

“אתה גנבת את דיצה?”

“לא אדוני.”

“אתה יודע מי גנב?”

“לא…”

“בוא הנה, שמע, אתה משוגע אתה? לגנוב פרה שהמליטה הלילה והעגל שלה מחכה ברפת? אם לא תגלה לנו מי היו השותפים שלך – אני אוריד את הקת של הרובה על הראש שלך!”

“לא, אל תעשה את זה, אדוני, לא, חוואג’ה אבו-ג’ורי, לא, כי אני מלא חרא.”

“מה קרה? חירבנה עליך הפרה?” צוחק הורביץ. “טוב. תלך לפניי בוואדי, עד הכביש, ושם תפנה שמאלה ואל תברח.”

תופיק בוכה.

“מה אתה בוכה? חשבת שארשה לך לחזור לאום-אל-זעתר?”

“לא, אל תשלח אותי, בחייך, שם יהרגו אותי.”

*

שעתי הגדולה היא בעת התשלום השבועי, בכל יום שישי. אני עומד בתור הארוך עם השבאב בחצר האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו, רק סביב לי נוצר כמין עיגול של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של מקס רוזין, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר. אפו של מקס מתעקל מעל גליון-התשלום, כחרטומו של נשר. לחייו שקועות, פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת כאילו הוא לועס תמיד דבר-מה. משקפיו במסגרת-כסף דקה. ידיו ניראות ארוכות ולקחניות. כל הווייתו אומרת פקידות. בדמיוני אני רואה נצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.

בבוא תורו, טובל כל נער את אגודלו בכרית-החותם ומטביע אותו במקום המיועד לו בגליון-התשלום, בקצה השורה שבה נרשמו שמו, מספר הימים שעבד במשך השבוע, וסכום משכורתו. אם סוטה האגודל שחור-הציפורן של אחד הנערים ממקומו בטור – מקס הזריז תופס ומכוון אותו בלחיצה קשה למקומו המדוייק. אני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע שעוד מעט יעצרו הכל את נשימתם בהשתאות, כי אף-על-פי שאני צעיר מכולם, אקח ביד אמונה את העט ואשרבט בגליון את שמי. והחתימה שלי, מדוייקת ונאה, תתנוסס יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של שאר הנערים. גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שזה חמישה גרושים, ואילו לבן המלומד של המנהל, לי, משלמים שישה גרושים ליום!

*

ככל שהם מתקרבים לחצר יוספיה, לרפת, מגבירה דיצה את קצב הליכתה ודומה שהיא מוכנה כבר להתחרות עם הסוסה שצועדת לפניה. שתיהן מתנהלות בשולי הכביש, המחזיר עתה את אור הירח כראי, והכלב רץ לפניהן. סמוך לרפת פותחת דיצה בגעייה, העגל פועה מבפנים לעומתה, ואחמד יוצא לקראתם.

“קח את הפרה למקומה,” יורד הורביץ בצליעה קלה מסוסתו, “ואותו, קודם שיתרחץ, ואחר-כך תחזיק אותו אצלך עד הבוקר. אתה ערב בעדו, וגם שיספר לך מי היו איתו.”

“ט-טוב, חווא-ג’ה אבו-ג’ורי.”

הפרה דיצה חוזרת לרפת. העגל הרך, המנומר בכתמי לבן על שחור מבריק, שעמד עד כה ברגליים רועדות וחיכה לה, פוסע לקראתה בהליכה קופצנית ובגעיית געגועים, ושולח את פיו לינוק בראשונה-בחייו מעטיניה השופעים של אימו. הוא עומד ומוצץ ברעבתנות, נאחז בפטמה גם כדי שלא יפול. דיצה מפנה אליו את ראשה הגדול, בעל הארשת הרצינית, ולשונה מלקקת בהנאה גלויה את גבו הרועד של העגל, הלח עדיין מן ההמלטה, ומלא באניצי-קש.

אחמד מוליך לפניו את תופיק, מכוון אותו עם קלשון שמפזרים בו חציר לפרות, כדי שלא להתקרב אליו בסרחונו. בהגיעם לשוקת הבהמות, הוא דוחף אותו בקצה הקלשון עד שתופיק נהדף כולו לתוך השוקת ומפרפר במים.

*

אבל אני שונא את השמש, את הזיעה, ובייחוד את הדבורים, צרעות גדולות שצבען חום-צהבהב והן עפות מכל עבר אל הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם. הן טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת חום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני אשכולות בארגז. עקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה מעקיצת דבורה. אצבעותיי נעשות דביקות, ומשחירות מעסיס הענבים המתוק ומהאבק שדבק בו ונעשה לבוץ סמיך. המקטפה מזדהמת עד מהרה, ידיותיה נדבקות לאצבעות, והעור העדין מתנפח ומעלה בועות. הידיים שלי צורבות בלילה, והפצעים אינם נרפאים.

אבא מרוצה מכך שאני מתחשל והולך, שאני קורא פחות, שעיניי לא כואבות, ושאני, לדעתו, כבר לא בטלן. אבל אמא חסה על בריאותי ואינה מסתירה את דעתה. אבא מתרגז. “אי אפשר לחבוש כובע אחד על שני ראשים, אומר הפתגם הערבי, ולכן לא ייתכן ששני אנשים שדיעותיהם מנוגדות יחנכו ילד אחד, כי אם כך יהיה – סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עלייך להחליט מי משנינו יחנך את אורי, וישא באחריות, לבדו.”

אמא מתעקשת. אבא צועק בלי קול. פניו השחומים מעלים גוון שחור של דם בהתרגזו. “את לא מ בחינוך,” הוא אומר, “וארורה השתלטנות. אני לא אעשה כל מה שאת רוצה, היה לא תהיה!”

אמא מתחילה לבכות. זה הנשק הסודי שלה. באותו רגע אני מרגיש שהוחלט בלא מלים שלא אלך יותר לעבודה בכרם, אך לי נודע הדבר במפורש רק בבוקר, כאשר מתברר שאמא לא הכינה לי כריכים. אבא חורק שיניים ואומר: “מהיום והלאה אני מתפטר מתפקידי, ואת תחנכי לבדך את אורי. אני לא אנקוף אצבע, לטוב ולרע.”

למחרת בצהריים, כאשר אני יושב לשולחן במכנסי-התעמלות ובגופייה צחורה, עיניי שוב אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר המוצל והקריר כל הבוקר – מביט אלי אבא בשתיקה מלאה בוז ואינו אומר דבר.

*

תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.

“מה זה?” מיילל תופיק.

“ז-זה בש-בילך מחווא-ג’ה אבו-ג’ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי.”

אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: “מו… מו…”

נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.

“מי אתה?”

“תופיק,” הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.

“מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?” היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.

“יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה.” מצלצלים נזמיה בהתנועעה.

“הלכו, הלכו החיים שלי,” מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. “אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!”

“אז תישאר פה,” היא אומרת.

“אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי.”

התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.

“הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו… יא אמא שאני אמות עכשיו…” ממשיך תופיק לרחם על עצמו.

“יאללה בוא, אל תבכה גם אתה…” מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. “קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה.”

“שאלוהים יברך אותך, זריפה.”

“שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה…”

תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.

“מה אתה שוב רועד?” היא שואלת, מנומנמת-למחצה.

אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.

 

פרק ט

שריונית בריטית מתקדמת בכביש בין כפר-מאהלר ורמות-הצופים. ליד קיר הבית הקרוב ביותר לכביש, ביתו של הנפח גרשון גרין, עומד המשורר גבריאל דויטש-דרור בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור, שרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו, ובימינו מברשת צבע. לאור הירח הוא מתווה אותיות שחורות גדולות על הקיר, שמואר לפתע בפנסיה של השריונית:

אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה

תני מולדת – לחלום אדמתה!

קצין הצנחנים לויטננט ברדליי, גבר גבה-קומה, פוקד לעצור את השריונית ויורד עם שניים מאדומי-הכומתות אל עבר ביתו של הנפח.

“סלח לי אדוני, אפשר לדעת מה אתה צובע כאן, באמצע הלילה?” הוא שואל את המשורר.

“לא נסלח לאלביון הבוגדת, אשרי מי שיקח את עוללייך וינפצם אל הסלע!” עונה דויטש-דרור באנגלית שקספירית.

“אני מבין. בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן!”

“לא יקום ולא יהיה. הלאה האימפריאליזם הבריטי!”

הרעש מעיר את גרשון גרין הנפח ואת אשתו שרקה. עד מהרה נשקף ראשה העגלגל החוצה, מבעד לחלון הפונה לכביש, והיא מגלה מה עולל המשורר לקיר ביתה.

“לא מספיק שנתת לעמירם שלי בלתי-מספיק באנגלית, שאתה עוד מלכלך לי את הקירות בשירים הגסים שבאים מהמוח המופרע שלך?!”

“שרקה,” מנסה להרגיע אותה גרשון, בעלה הנמוך, בעל הגבות העבותות, השחורות, והקול הרך. “זה לא שירים. זה כתובות. זה סיסמאות. את לא רואה שאפילו הקצין מבקש ממנו למחוק?”

“פעם אחת אולי לא תהיה נגדי, גרגוש, ועוד לפני זרים? תתבייש לך!”

“עמירם שלך לא רק תלמיד גרוע וילד מגעיל, שמעתיק שיעורים מאורי בן-עמי – הילד השמן שלך גם יושב ומאונן בכיתה, כמו מפגר, אם את רוצה לדעת, גרין!” מוצא דויטש-דרור זמן, בתוך כל ההמולה, לענות לשרקה.

“אמא! הוא משקר אותך!” מציץ עמירם, בפיג’מה, מחלון בחדר אחר. “הוא סתם קורא לי מגעיל ומפגר, מפני שכשזורקים בומבאלאך, דויטשה מוציא אותם מהגב של טלי רסקין! כל הכיתה יודעת את זה! הוא מכניס לה את היד לחולצה ומ-מז-מז אותה… אומרים שבשנה הבאה הוא כבר לא ילמד כאן… המ-מז-מז…”

*

צלצולי טלפון חותכים את האפלה במשרד האחוזה. מהחלון נשקפים החצר ומגדל-המים של יוספיה, שטופים באור ירח, המאיר גם את לחייו השקועות של מקס רוזין, שמנמנם על כסאו, ליד השולחן.

בכורסת-שכיבה ישנה, שהובאה לכאן מדירת מאיירסון, והיא בעלת ידיות-עץ רחבות לכל אורכה – מכורבלת אווה יואל הקטנה, כשהיא ישנה ואינה-ישנה.

מקס מגשש בידיו על לוח השולחן. בין המספיג, קסתות-הדיו, העפרונות המחודדים והעטים חלודי הציפורן – מצלצל מכשיר-טלפון שחור וכרסתני ומרעיד את סביבותיו. השפופרת מחוברת לעריסה בחוט שחור נפתל, מלא בליטות משונות.

“הלו?” שואל מקס בעיבוי קולו, לבל יזהו אותו, ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת, כנחנק.

“משורה?” עונה קול מרוחק, קולה של מזל צדוק הנכה, בעלת הטלפון, משכונת התימנים שבחובבי-ציון.

“הלו? ישחרר?”

“הלו… משורה… משורה…”

“ישחרר… ישחרר… הלו?”

“רק המוות.”

“רק המוות?”

“כן.”

“אבל פרח… זה ברור – דודי חמק…”

“בקריית-מלך שמטו דלת…”

“חמק… זה חמק…”

“זה מקודקוד. מספיק, פטפטן.”

“הלו? מי מדברת?” נשמע באפרכסת קולה של ליזה מאיירסון. ליוספיה רק קו-טלפון אחד, בעל שתי שלוחות, במשרד ובקבינט של ג’ייקוב מאיירסון.

“אבל…” ממשיך רוזין.

“שלום.”

“הלו? הלו?” השפופרת בצד השני נטרקת. מקס רוזין עוד מחזיק בשפופרת שלו.

“הלו? מי מדבר?” ממשיכה גברת מאיירסון, “מה זה היה? מי זה?”

מקס מניח את השפופרת בעריסה מבלי לענות. הוא מביט לעבר אווה, שמתיישבת בחושך על הכורסה ועיניה מבריקות בתוכחה אילמת. מה לעשות? כל האחריות עכשיו מוטלת עליו. את מי יתלו? אינם מם זאת שם, אברומה “הראש”, הקודקוד? הלא המייג’ור כבר חופשי, חופשי! פארפאלן… אין מה לעשות…

*

לויטננט ברדליי עומד ומתבונן במהומה כמי שמתבונן בעדת חיות. צעקותיה של שרקה מזעיקות למקום שכנים: השוחט, מאיר פולאק, סימה זלינגר, וגם ירוחם ישראלי, מזכיר המושב רמות-הצופים. ישראלי משדל את הלויטננט להרפות מהמורה. “הוא איש מאוד מיוחד, משורר, בן-אדם אקסצנטרי. אנחנו נדאג שהכתובת תימחק בהקדם.”

במקום להודות לישראלי על השתדלותו, מתפרץ דויטש-דרור עליו, ועל שאר המושבניקים:

“תולעים! מלחכי-פנכה! הגיע שעת האמת לכם, סוציאליסטים תועי-דרך! עבדים נרצעים אתם לסטאלין! אתם ה’מה-יפיתניקים' שמוכרים את אחיכם בכסף לכובש הזר! אתם משתפי-הפעולה האדומים! הבוז לכם ה’מופסים'! דרכי לא דרככם – סוכני מוסקבה והקומינטרן! יחי העם! תחי המחתרת העברית! בדם ואש יהודה…”

“אידיוט שכמוך דויטש! מה קרה לך? פאר ווס אתה מגן על רוויזיוניסטים, על שודדי-בנקים ועל רוצחי יהודים ורוצחי חפים-מפשע? פשוט איך פארשטיי-נישט!” קורא לעברו פולאק בצעקה.

“עזוב אותו, פולאק,” אומרת זלינגר. “אתה לא יודע שהוא משוגע?”

“תרחמו על גבריאל…” מתחננת אשתו, שירדה גם היא מביתם, במעלה גבעת בית-העם, מעל ביתו של הנפח גרין. “זה תמיד קורה לו בקיץ, בלילות ירח. תאמינו לי שהוא לא כזה!”

“רמות-הצופים זה מושב של ‘מויסרים’ – אלה אתם! סנבלטים! מלשינים… מאצלכם, כל הרעל הפועלי… גם את ביאליק הסיתו נגדי, ואתה עוד מתרפס בפני הגוי?” ממשיך דויטש-דרור לענות בגאון לישראלי, לפולאק ולכל השאר.

ברדליי, הבריטי הגבוה, יורק בתיעוב על הקרקע שעליה ניצב המשורר הצרחן, וקוטע אותו בבוז. “אדוני המשורר, בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן! זוהי פקודה!”

בתגובה מעיף המשורר דויטש-דרור את פחית הצבע אל הקיר. נתזים פוגעים גם בלויטננט ובחייליו.

“טינופת!?” גוער בו ברדליי בתדהמה. “איפה למדת נימוסים כאלה? אתה יודע שאני יכול לאסור אותך ואפילו לירות בך!?”

“בבקשה, תאסור עוד יהודי!” פורץ המשורר בצחוק מר ומופגן, ומגיש את פרקי-ידיו ללויטננט, בעוד המברשת הלחה מתנודדת בימינו. “אלביון הבוגדת! אתם ממשיכי הנאצים! הבוז לשלטון הזר! הלאה, הלאה הכובש הבריטי!”

הלויטננט נסוג צעד אחד לאחור, כלא מאמין למראה עיניו. “אתם, כל אחד לביתו!” הוא פוקד. “כשאני חוזר מיוספיה אני רוצה לראות את הכתובת מחוקה, ואם לא, אדוני המשורר, נעשה לך חיפוש כזה בבית, שכל הנוצות תעופנה החוצה, הבנת?”

“אבות-אבותיי כתבו את התנ”ך כאשר אבות-אבותיך עוד ישבו במערות…" מדקלם כנגדו דרור באנגלית צחה את דברי ד’יזרעאלי.

הם ניצבים זה כנגד זה תחת החלון של שרקה גרין, כמו שני תרנגולים ניצים.

“אידיוט ארור!” מקלל ברדליי בשקט. “איזה עונש קיבלנו לטפל בכם!”

שרקה, שנעלמה לרגעים אחדים, מופיעה בחלון ובידה מחבת גדולה שגרשון האריך את ידיתה, כדי שיהיה אפשר לצלות בה חצילים שלמים, בלי שיתפוצצו. היא מניפה את המחבת אל עבר ראשו של האנגלי – אך זה יורק בו-ברגע הצידה בתיעוב, מפנה גבו ופוסע לעבר השריונית. ההחטאה כמעט מפילה אותה החוצה עם המחבת, אך היא שבה ומנחיתה אותה, והפעם פוגעת בקודקודו של דויטש-דרור בקול מתכתי עמום, שמשמיע הד כצליל של גונג. המשורר ההמום מרקד מול הקיר, המברשת בידו, מוחק את הכתובת מתוך טשטוש חושים, כעומד ליפול. למשמע החבטה, מעיף לויטננט ברדליי מבט לאחור, ומבלי להבחין בחלקה של המחבת בנעשה, הוא מפטיר:

“או.קיי. עוד שבוע בטח תבכו בעיתונים שלכם באמריקה שאנחנו אנטישמים, ושגנרל בארקר נתן פקודה לפגוע בכיס שלכם! הכל תעמולה יהודית.”

“לויטננט,” אומר ישראלי, “חבל על ההתרגזות שלך, והעלבונות. אתם כבר לא אויבים שלנו, של היישוב העברי ושל הציונות. אתם עוזבים עוד מעט. אתם עומדים לצאת מכל מקום, גם מהודו. בלי העזרה של האמריקאים אין לכם כסף להחזיק אפילו רבע מהאימפריה שלכם. אפילו לא את הארץ שלכם, אחרי המלחמה. והעניין שלנו נמצא כבר באומות-המאוחדות. ספינות המעפילים מרגיזות עליכם את כל העולם. ובן-גוריון אמר בנאום האחרון שלו שיש לנו עכשיו דברים הרבה יותר חשובים שצריך להתכונן לקראתם, כי שעת העצמאות המדינית שלנו מתקרבת!”

ברדליי מקשיב בחצי-אוזן להרצאתו של ישראלי, ופוקד על נהג-השריונית לצאת מיד לדרך, לעבר יוספיה.

אך כעבור רגע פוגע סילון מים חזק בקידמת השריונית, וחודר פנימה ומרטיב את הנמצאים בה.

עמירם השמן עומד בפיג’מה קיצית, לאור הירח, בחצר שמעל לכביש. הוא מוסתר מאחורי שיח בננות גדול, מקמט בין אגודל לאצבע את קצה ה“קישקה”, הצינור שמשקים בו את הגינה, מכוון את הקילוח בזווית גבוהה לעבר הכביש, קצת לפני השריונית הנוסעת, מלווה אותה רגע בהתזה לכל אורכה, ומיד סוגר את הברז ונמלט חזרה, דרך הגינה, לעבר החלון האחורי של חדרו, כשהוא מתאפק שלא לפרוץ בצחוק קולני: ‘אני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם! יא אהבלים!’

“בלאדי ג’וס, סאן-אוף-א-ביטש!” פולט לויטננט ברדליי, העומד זקוף בקדמת השריונית. וחייליו, שספגו מים אף הם, פורקים את זעמם בקללות נוספות: “פאק דם אול, דירטי בלאדי ג’וס!” – אך הלויטננט אינו מוכן לעצור, אלא ממהר להגיע בשריונית ליוספיה.

*

אני פוסע במשעול החול המוליך מרמות-הצופים לחצר יוספיה, דרך הכרם ושדרת הברושים של פרדס הקלמנטינות, ולפתע אני נתקל בגוש מתכת שכמעט פוצע את הבוהן שלי, החשופה בסנדל. מתכופף לראות מה זה, ולאור הירח נוצץ לעיניי – אקדח!

אני מרים אותו מהחול, אקדח גדול, ויש לו ריח טוב, צבאי, כמו שהיה למייג’ור נורדי. אני משחק בהדק כדי לדעת אם הוא טעון, לוחץ.

נקישה. שום דבר. זה אקדח ריק.

לוחץ, ואז נשמעת ירייה שמפילה ענפים מהברוש בשדרת מגיני-הרוח.

מאיפה? על מי ירו? – אני נבהל.

עובר קצת זמן עד שאני מבין שהירייה באה ממני, מהאקדח התופי הכבד שמצאתי בחול.

*

ארקאדי והשחור חוצים את הפרדס בלי לעבור בדרכים שחוצות שתי-וערב את החלקות. הם מגיעים למרתף בית-האריזה הגדול של יוספיה, הנמצא מצפון לחצר האחוזה, יורדים אליו ובידם מפתח המתאים בדיוק למנעול הכבד.

בית-האריזה חשוך כולו. בקיץ הוא נטוש. רק אור ירח חודר בעד שני אשנבים אל המרתף. ריח עץ טרי עולה מחבילות של לוחות בהירים, קשורים בחוטי-ברזל, המשמשים להתקנת ארגזי-הפרי, ונמהל בריחו החריף של הדפיניל, חומר-החיטוי הנודף מחבילות נייר-עטיפה של פרי-ההדר. בפינה שעונים לקיר סולמות-קטיף ומחצלות מגולגלות, ועל ידם סינורי-קטיף מבד ברזנט, פטישי-נגרים, חבלים, וחומרים וכלים נוספים המשמשים לקטיף ולאריזה בעונת החורף. ארקאדי והשחור מוצאים לעצמם שתי בוקסות ריקות, ויושבים עליהן.

“חבל כבר יש כאן,” לוחש השחור, כי כל מלה גוררת כאן הד. “בוא נתלה את עצמנו. זה מגיע לנו. אחרי שנכשלנו ככה, איך נוכל להביט בעיניים של ‘הראש’?”

“תפסיק להיות דרעק,” עונה ארקאדי בלי לחשוש מתהודה. “ואל תעשה טראסק מכל דבר. שתדע לך, תליתי כבר קרואטים, תליתי סלובקים, שככה יהיה לי טוב שעוד אתלה גם אנגלים. ואני גם אגיד לקופף הגמדי שלנו: נכון, נכשלנו, אבל לא בגדנו.”

ירייה נשמעת מעבר לפרדס דרומה, מכיוון חצר האחוזה.

“ששש… איך אתה מדבר עליו? אתה שומע? – ירו!” מתעקש השחור.

“שווארצקה, אם ימצאו אותנו כאן, תלויים, יבינו בדיוק מי נתן לנו את המפתח, ומי אנחנו, ומה הוטל עלינו לעשות. ואז מה הרווחנו? היישוב המאורגן יגיד שוב שאנחנו טרוריסטים, והלכה קאקן תלייה של אנגלים גם בעתיד.”

“אז מה נעשה עכשיו?”

“שמע, אל תהיה לי נאחס! נחכה בשקט, אפילו עד מחר בלילה. המייג’ור השמגגה בטח כבר הזעיק את כל הצבא הבריטי.”

“שמגגה אנחנו, אבל תפסיק להפליץ. הלוואי שהיה כאן תפוז לאכול.”

*

אך עמירם אינו מגיע לחלון האחורי של חדרו. לפתע נשמע הד של ירייה בודדת מכיוון יוספיה, ובטרם יספיק להסב את ראשו – מחשיך קיר הבית מול עיניו, ושק מחוספס מולבש על ראשו, נודף ריח תבואה וחרובים. עמירם מפרפר, מכה בידיו באוויר ומנסה לצעוק, אך קולו אינו נשמע. מישהו רזה שומט מטה את מכנסי-הפיג’מה שלו וסוטר בכף-יד גרומה ומכאיבה על אחוריו החשופים, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם… צליפת האצבעות חותכת בבשר הרך, השמנמן…

“דחיל ראבאכ, תעזבו אותי… מה עשיתי לכם?” הוא ממלמל-מיילל, ופיו סתום בסיבי-שק יבשים.

*

עם הישמע הירייה, מצלצל הטלפון פעם נוספת. מקס שב ומרימו במהירות ומתוך תקווה, ועונה בקולו המעובה, “ישחרר? כאן ישחרר…”

“מקס, מה אתה ישחרר לי בקול לא שלך, איזה דיבוק עלה לך לראש באמצע הלילה ביוספיה? אתה בטח מחביא איזו קורבה אצלך! אני מכירה אותך, כל השנים אתה חולם להיות דון ז’ואן כמו אלכס בן-עמי!”

“בת-עמי, מאיפה את מטלפנת כך באמצע הלילה? השתגעת?”

“אני? ניגשתי ברגל עד למשטרה, בגללך! לטלפן אליך…”

“הלו? את? עכשיו? מהמשטרה?”

“כן. אני לא יכולה לדבר בקול רם. יושבת כאן גם גברת סלומון, אפרת, של ראש המועצה, אחרי שפוצצו לה את הבית… יחד עם אשה אנגלייה מאוד סימפטית, גברת מייג’ור משהו… שחטפו לה את הבעל, ואתה… ואתה… עם הקורבעס שלך, מצאת לך זמן… הלו? אתה שומע אותי, מקס!”

אווה הקטנה מתקרבת אליו בחשכה כזוחלת, בעודה זקופה. מקס טורק את השפופרת וממלמל בכעס, “נשים, נשים…”

“עכשיו אני מ!” מתנשמת אווה. השיחות המסתוריות מגרות אותה.

“את לא מ כלום. את לא יודעת כלום. לא שמעת כלום. בואי, אלווה אותך.”

“ואחר-כך? לאן אתה הולך?”

“זה לא עניין של אף אחד.”

“אני מרגישה שהסתבכת במשהו…”

“חלס, חלס, גמרנו. חוץ מזה, אולי אין לי ברירה, אז מה?” פיקת גרונו עולה ויורדת בהתרגשות, כלועס את המלים.

“במשהו נורא, מקס…”

“אמרתי – חלס!” הוא סוגר את המשרד ויוצא עם אווה לשער המערבי, ממנו יורדת דרך החול הטובעני לכביש, ולביתה שמעבר לו. החול זוהר עתה בלובנו באור הירח, בין שדרות עצי-תמר נמוכים, הנותנים פירות-סרק צהובים. בהיפתח פשפש הברזל, בחריקה, יורד אליהם רפי המ"מ במדרגות-הברזל של האסם.

“הי, לאן אתם הולכים? אתה יודע שיורים כאן. מסוכן.”

“אני מלווה את אווה הביתה.”

“מה עשתה כל הלילה במשרד?”

“היתה צריכה לטלפן לאסותא, לשאול מה שלום בעלה, שהיתה לו תאונה לפנות-ערב.”

“מה שלומו?”

“יכול להיות יותר גרוע,” עונה אווה.

*

כאשר חוזר אחמד לפינת הרפת, הוא מוצא את השלושה ישנים. גבה של זריפה נשען באלכסון על השקים הפרושים על ערימת החציר, והיא מוטלת פרקדן ונוחרת. התינוקת שנשימתה שורקת, ותופיק שנוחר אף הוא – שרועים משני העברים של שדיה הענקיים של זריפה, ששיירי החלב הסמיך, הצהוב, קרושים על פטמותיהם העבות. אפילו הירייה לא העירה אותם.

הוא רוכן על תופיק, ביד שמאל מושך בשערותיו ומרים-מקרב אליו את פניו הבוהים, הישנים עדיין – ובימינו מפליק לו שוב שתי סטירות לחי חזקות.

תופיק ההמום אינו מגיב אלא חוזר וצונח על החזה של זריפה. אחמד מציע לעצמו שק על החציר הטרי, לימינה, כשהתינוקת הם. עד מהרה נרדם גם הוא והנחרה של שלושתם עולה יחד עם הצפצוף של התינוקת בשנתה ועם קול בכייה, המתעורר מדי פעם ודועך מעצמו.

*

בדרך החול המל, משמאל לשדרת הברושים המגינה על הפרדס, מתגלים לעיניי סוסה ורוכבה. הורביץ השומר, אבא של גיורא.

“מה אתה מטייל פה לבד כל כך מאוחר בלילה?” הוא שואל.

“הייתי בחוג לריקודים בבית-העם ברמות-הצופים.”

“אתה, אורי, רוקד?”

אני שותק. הכלב מתרוצץ סביבנו ומדי פעם מלקק בלשונו הלחה את אצבעות רגליי הנתונות בסנדלים.

“ואיפה גיורא? לא בא איתך?”

“לא. הוא… לא רוקד. אני לא יודע.” אני כן יודע – שהוא יחטיף לגיורא מכות-רצח אם אלשין עליו.

“שמעת שיורים כאן? זה מסוכן. מה יש לך ביד?”

אני מושיט לו בתמימות את האקדח. הוא מריח אותו.

“הוובלי הזה עכשיו ירה. איפה מצאת אותו?”

“כאן. בחול.”

הוא משחרר לצד את התוף, הסב על צירו, ופורק ממנו את הכדורים אחד-אחד אל כף-ידו, בקול שקשוק מתכתי.

“מה עוד ראית כאן הלילה?” הוא שואל תוך כדי כך.

“אני חושב, המוריס של הסרג’נט, שבא לפנות-ערב, עמד ריק על הכביש, מול הת של כפר-מאהלר, והאנגלי עמד ודיבר עם גברת לורט שישבה על הסוס, בשדרה של התאנים, אבל אנחנו לא הבנו…”

“מי זה אנחנו?”

“אני…”

“אורי, תחזור מיד הביתה ותלך לישון ושלא אראה אותך יותר מסתובב כאן בלילות ומשחק בנשק. אני עוד אחליט מחר אם לספר לאבא שלך.”

אני מהסס לזוז.

“מסוכן כאן הלילה! אתה לא מבין? אלה שירו בוובלי הזה יכלו להרוג אותך!”

“מה, באמת…” אני אומר, ככה סתם. אבא של גיורא לא מעלה על דעתו שאני יריתי. חושב שמצאתי את האקדח אחרי הירייה.

“אורי, רק אל תתחיל להיות הרפתקן כמו הדוד שלך, אלכסנדר!” הוא מוסיף. והכלב רוטן ביללה, שכמו באה לאשר את דבריו.

אני מתבונן מלמטה למעלה באבא של גיורא, היושב באוכף, על הסוסה. קומתי מגיעה למגף-הרכיבה שלו, ומה אגיד לכם, אני לא מאמין למשמע אוזניי! איך הוא יכול להגיד עלי דבר כזה? – אני פורץ בבכי ובורח משם ועושה קיצור-דרך ליד הגדר של מכלאת הפרים בקיר הדרומי, ומבלי להיכנס לחצר האחוזה, חוצה את הכביש לעבר ביתנו.

*

“מקס, שאתה תלך יחד עם הטרוריסטים? אני לא הייתי מאמינה.”

הוא שותק. השניים יורדים מחצר האחוזה בדרך החול הזוהר, פוסעים לעבר ארבעת הבתים שמעבר לכביש, בעלי גגות הרעפים, שמוצפים עתה אור ירח.

“זה קשור לכסף שאתה חייב למאיירסון?” שואלת אווה.

מקס נרתע כדורך על צפע, ותופס בזרועה באצבעותיו דקות הציפורניים, כמו בצבת.

“זה שקר. על מה את מדברת בכלל?” הוא נועץ בזרועה ציפורן מעוקלת של האגודל.

“מקס, תוריד את הידיים שלך ממני ואל תעשה את עצמך שאתה לא יודע שכאשר ביקשו את הורביץ לבדוק את גליונות-התשלום, מצא טביעות אצבע של פועלים שבכלל לא קיימים, ואת הכסף לקחת לעצמך!”

“השומר הטיפש הזה? הצולע, רודף-השמלות? מי סיפר לך?”

“ושאדון מאיירסון נתן לך אולטימטום שאם אתה לא מחזיר הכל עד הגרוש האחרון, הוא מפטר אותך, ולא יודיע למשטרה רק כדי שלא תפטפט ותגלה לאנגלים כל מה שאתה יודע על יוספיה.”

“באמת חסר לי צרות, שעכשיו גם מאיירסון משתף אותך בסודות שלו!”

“לאן אתה הולך להודיע?”

“איזו פרוטקציה יש לך אצל מאיירסון? היית מטריסה שלו?”

“אתה משתף איתם פעולה בשביל כסף?”

“גם אני רוצה לשחרר את הארץ שלי מהאנגלים! מותר לי, לא? ובייחוד כשתולים יהודי?”

“לא. אתה מסתיר ממני שסוחטים אותך. מישהו בטח הבטיח לך שמהכסף שאברומה יחרים מהאיכרים בחובבי-ציון או מבנק בתל-אביב – תקבל בשביל להחזיר למאיירסון, בתנאי שתהיה מרגל שלהם כאן – תרגל אחרי קפלן, ודובז’ה שפילר, ורפי, והאנגלים שבאים אל מאיירסון, והעזרה שהוא נותן לבחורים של ההגנה שמתאמנים וישנים באסם… ושתעביר הודעות כאלה, שהולכים להרוג מישהו… איזה טיפש אתה!”

“לא יהרגו אף אחד. אל תדאגי. הציפור כבר מחוץ לכלוב. אבל עכשיו אני רואה שדודל צודק בכל מה שהוא אומר עלייך. מאיפה את יודעת הכל? זאת את המרגלת. במקום להישאר ב’אסותא' עם הפצוע שלך – את נדבקת לכל אחד ומי יודע על מי ולמי את מלשינה! אני מזהיר אותך, אווה – אם את תגידי מלה אחת עלי ממה ששמעת הלילה, אברומה ידאג להשתיק אותך, לתמיד!”

לאור הירח ניראה בעיניה פרצופו, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, נפחד ומפחיד כאחד.

“ואתה מקס, תיזהר שלא תהיה יהודה איש-קריות! אני לא רוצה לחשוב במה בדיוק אתה הולך להסתבך, אבל אני יודעת שזה גדול עליך בכמה מיספרים…”

ככל שהם מתקרבים, כן מתגברות הנחירות המפחידות הבוקעות מדירתו של אליהו שפירא. מקס עוזב את אווה בפתח ביתה, ליד שתי מכוניות הפיאט המלבינות של פטר יואל, וחוזר לכביש ומתחיל לצעוד צפונה, לעבר בית-האריזה של יוספיה.

*

עכשיו, שנרגעתי קצת, אולי כאן המקום לספר לכם שדודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר גמר המלחמה. הוא מכיר בתל-אביב גברת אחת, שמנגנת בפסנתר לחיילים הבריטים בבית-קפה בטיילת, מבטיח לה נישואים אך בינתיים לוקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הוא מכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, מבטיח גם לה נישואים, משפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לוקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, ואומר שמפקיד אותן בקופה שבחדרו. מעודפי הצבא הוא רוכש מוטורצייקל, יחדיו טסים השניים על האופנוע בכבישים ורוקדים בבתי-הקפה. דודי אוהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו, אלא לוקח מזה ונותן לזה.

יום אחד נפגשת האלמנה עם הפסנתרנית, וכתוצאה מכך בורח דודי מן הארץ ומניח מאחוריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם, מתאספים בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, ומצפים במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שבזבז הכל. הם מוצאים בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר, ותמונת פספורט שלו. אולי לכן מגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששולחת האלמנה העשירה-לשעבר, ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שמכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. אין שני לו במושבה בהברקת נעליו.

דודי אלכסנדר מנתק כל קשר עם המשפחה הוותיקה שלנו, שמתביישת בו. אנחנו שומעים שהוא משתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם הוא נושא אשה פשוטה, שמעריצה אותו ויולדת לו בן בשם ויקטור, או ויקו. ממה הוא מתפרנס? זו משפחה איטלקית גדולה, ודודי מופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה מת, ובמשך שנים אחדות הוא עוסק בחלוקת הירושה בין הקרובים. כאשר מתארכת החלוקה, וגם הוצאותיו מתרבות, כנראה, מגרשים אותו גיסיו האיטלקים והוא עוקר לרומא, שם הוא גר כיום בגפו ומתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. העברית של דודי יוצאת מן הכלל, ולכן אומרים עלי לפעמים שיש גם לי קצת כשרון ביטוי, כמוהו.

“אמא, את חושבת שאני אוכל פעם להיות סופר, כשאהיה גדול?”

“לפי העברית שלך, אני לא בטוחה. איפה אתה ואיפה דודך אלכס! הוא למד בסמינר למורים בירושלים! – הוא יודע לכתוב! – איזו עברית עשירה יש לו, איזה אדם משכיל, יודע שפות, יודע בעל-פה את וולטר, את גתה ואת שילר, רק חבל שהוא משתמש בכל הכשרונות שלו רק לרעה.”

 

פרק י

“את לא חובשת! את מכאיבה לי בכוונה…” יושבת הג’ינג’ית כפופת-גו ובחזה חשוף בחדר-השינה של המאיירסונים, מול שולחן הטואלט, ומתלוננת בצרידות בפני צפרירה, הנשקפת בראי כשהיא עומדת מאחוריה.

“תשמעי, אני לא מכאיבה לך בכוונה, אבל אני חושבת שעם דקירה כזאתי בגב את צריכה ללכת לבית-חולים…”

“לא, בשום אופן!”

“תראי, היה לך מזל שהמספריים לא חדרו עמוק, אבל צריך לתת לך זריקת אנטי-טטנוס ולתפור. אחרת זה מסוכן, וגם תישאר לך צלקת לא-יפה.”

“שתישאר. מה זה העסק שלך? רואים עלייך שהפרוסה שלך מרוחה תמיד בחמאה מהצד הנכון,” מנסרת הג’ינג’ית בעקשנות.

“תראי, מה את פותחת עלי את הפה? גם ככה את לא יפהפייה מי-יודע-מה, והעור המג’ונג’ן שלך די מחורבן.”

“לא צריך להתרגז, בנות. אולי ג’ייקוב יעיר את דודל, ודודל יקח את ג’ינג’ית, שלא רוצה לגלות לנו מה שם שלה, בטנדר לדוקטור וולף שלנו בחובבי-ציון?” מציעה גברת מאיירסון כבדת-הרגליים, ומתקרבת אליהן.

“אי! אי! מה אני, פרה?” מתרגזת הג’ינג’ית. כל מגע של צפרירה מכאיב לה.

“גברת צעירה, את לא פרה, אבל במקרים כאלה דוקטור וולף מקבל לטיפול בלי לשאול שאלות, והאנגלים לא חושדים בו מפני שזה לא חלק מהפרקטיקה שלו.”

“זה אי-אפשר. הדרך לחובבי-ציון כבר בטח סגורה בגלל העוצר והחיפושים של הצבא. תגידי, איך זה קרה לך?” שואלת צפרירה. “ערבים לא דוקרים במספריים.” היא מרימה את המספריים, המוכתמים בדם, שמונחים על שולחן הטואלט. “הם נראים מספריים של יהודים.”

“את חוקרת אותי?”

“את יודעת מה, אל תדברי. אם נפצעת בשירות המולדת או לא, מה אכפת לי, אני מטפלת בכל מי שקוראים אותי אליו, בלי לשאול שאלות.”

“זאת הילדה המטורפת מכפר-מאהלר עשתה לי! חשבתי שהיא ישנה.”

“עכשיו אני כבר לא מ כלום,” אומרת גברת מאיירסון.

“מה עשית לה שהתנפלה עלייך?”

הג’ינג’ית שותקת.

“מה יהיה עם החולצה שלך? את רוצה לשמור אותה בשביל להתלונן במשטרה, או יותר טוב להשמיד?” ממשיכה צפרירה.

“אני אתן לה חולצה וחזייה של לורט,” מציעה גברת מאיירסון.

“תראו, באמת תודה. אבל אם אני אישאר כאן, בטח תסגירו אותי?” שואלת הג’ינג’ית כקובעת עובדה. הצרידות שלה כרונית, ובקולה עומדת תלונה מתמדת.

“יש לך איזה תעודות עלייך?”

“לא.”

“ביוספיה לא מסגירים אף אחד. יש אצלנו מספיק מקומות להסתיר אותך, ואני כבר הולכת לטלפן לדוקטור וולף שיבוא לטפל בך.”

“בשעה כזאת?” מתפלאה צפרירה, ומתבוננת מהחלון המרושת החוצה, “תראי גברת מאיירסון, הירח כל פעם נעלם. רואים כאילו עשן שט בחוץ, אבל בלי ריח. יהיה לו קשה להגיע לכאן, אני חושבת שמתחיל ערפל.”

“אל תדאגי, מיידלה, גם כשיש המלטה קשה אנחנו קוראים לו והוא בא בכל מזג-אוויר ובכל שעה, אז בשביל בן-אדם לא יבוא? את שומעת רעש אופנוע מהכביש?” גם גברת מאיירסון, במשקפיה העבים, עומדת עתה ליד חלון הקומה השנייה, הצופה על חלקה הדרומי-מערבי של האחוזה, לעבר הכרם ורמות-הצופים. “אולי במקרה היו צריכים את הדוקטור עוד פעם ברפת?”

“אני מכירה את הרעש. זה משוריין של הבריטים. באים לקחת מכאן את המייג’ור. בטח גם לעשות חיפוש.” אומרת צפרירה.

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. “אתה רואה?” אומר השחור לארקאדי. “מישהו בטח כבר הלשין!”

“חכה,” ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

“משורה…” לוחשים מבחוץ.

“תפדל, תפדלו…” פותח ארקאדי, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, כגמד. מעליו, במדרגות, ניצבות שלוש דמויות. “הי, מי זה? השלישי?”

“ששש…” לוחש הסבל ודוחף לפניו את מורטון הכפות מאחור בידיו, עיניו קשורות במטפחת, פיו סתום בגופייה, רק שפם העבות החום והאף הרומאי, הישר, בולטים הן. “זה אנגלי שתפסנו בדרך. ניסה להתנפל עלינו. חשבנו, יותר טוב שיהיו שניים. אחד ברזרווה.”

“אין שניים. יש רק אחד.”

“למה? זה לא בן-אדם?”

“זה הבן-אדם בה”א-הידיעה. שלנו עשה ויברח."

“מה, לא הצלחתם לתפוס אותו?”

“טאוואל באלאכ, התאזר בסבלנות, יא-חביבי, תפסנו, אבל אומרים לך, עשה ויברח. קאפוט. יאללה, הכניסו את הטאוויל הזה. הי, אני לא מאמין, זה מורטון הידוע!”

במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, סרטי דרגה על שרווליו הקצרים, חגורת-עור אלכסונית לחזהו שממנה משתלשל, צמוד לחגורת-מותניו, נרתיק אקדח ריק. פיסת גזה מודבקת על מצחו, אחרת על ברכו – מגשש סרג’נט מורטון דרכו לאט, כעיוור, ויורד בצליעה למרתף. במשיכות-אף הוא משתדל להריח את המקום, ודומה שמזהה את הדפיניל החריף שנודף מנייר-העטיפה לפרי-ההדר.

*

בכביש האספלט, הנמתח כרצועה צרה בין שדות התבואה – מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, צועד לאור הירח מקס רוזין שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, כשומע בראשו מנגינה ורוקד לפי הקצב. בית-האריזה הגדול נמצא כקילומטר לפניו, מימין, בקצה הפרדס, מרחק כמה מאות צעדים בדרך כורכר כבושה היטב, שמכוניות עמוסות פרי נוסעות בה בחורף.

ממול מתקרב קול צלצול פעמונים עם רחש פסיעות רכות. תחילה מתגלה ערבי מנומנם עטוף כאפייה רוכב על חמורו בצד הכביש, על הבנקט. מעליו, קשור בחבל, מתנשא ראש של גמל פוסע בהילוך גלי, והזוגיים התלויים בצווארו משמיעים צליל חרוזים בפעמוני-פח, עלה ורד, עלה ורד בקצב הליכתו. הגמל נושא אבטיחים. אחריו צועד עוד גמל, ועוד אחד, ועוד, אורחת גמלים קשורים זה לזה, ולצידי דבשותיהם סלי-נצרים גדולים מרופדים שק ועמוסים אבטיחים ממקשות אום-אל-זעתר. האורחה יוצאת כמנהגה, מבעוד לילה, כדי להגיע השכם בבוקר לשוק הגדול של יפו.

“ואללה מג’נון!” פולט הערבי המנומנם למראה מקס החולף על פניו כרוח רפאים בהליכתו המוזרה.

*

“ליזה,” מכניס ראשו פנימה ג’ייקוב מאיירסון, רומז לאשתו להתקרב ולוחש: “ג’ו הגיע עם איזו ידידה קטנה בנגליז’ה, שנידמה לי שאנחנו מכירים…”

“הלילה קורים כל כך הרבה דברים שאני כבר לא מ כלום,” יוצאת עימו ליזה כבדת-הרגליים למסדרון. “תסביר לי, עם מי בא?”

“אני חושב, הבת של האשה שהיתה באה פעם לשטוף לך רצפה.”

“של ויוי? מהספונג’ה?”

“כן, בשנה שעברה, כשהקטנה שלה היתה חולה, שלחה את הילדה הבלונדית היפהפיה לעזור לך במקומה, כזאת ילדה, ממש לא יכולנו להפסיק להביט בה.”

“אתה וג’ו…”

“אמרו שאת השיער קיבלה בוודאי מאיזה אנגלי.”

“ששש…” לוחשת ליזה. “ואיפה לורט?”

“בחדר שלה. אפילו לא רוצה לשבת קצת עם המייג’ור המסכן. והוא עכשיו בטרקלין עם ג’ו והילדה…”

“אוי ואבוי…”

“מה יש?”

“רק זה חסר לי עכשיו, שהקורבה, שהזנזונת הקטנה, הבת של הספונג’ה-וומן – תכיר את מי שאומרים שהוא אבא שלה, ותתאהב לי בג’ו שלי!”

“עכשיו גם אני לא מבין כלום.”

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. “אתם רואים?” אומר השחור לארקאדי, לסבל ולאלי הארוך, “ידעתי שבסוף מישהו ילשין!”

“חכו,” ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

“משורה…” לוחשים מבחוץ.

“תפדל, יא-חביבי,” ארקאדי נמוך-הקומה פותח, ומעליו, במדרגות, ניצב הקאובוי.

“מה אתה עושה פה? לא הלכת לעשות גאראח לשרמוטה? ואיפה הספרית? ומה אתה צולע?”

“אל תשאל. אותה דקרו בגב והיא שוכבת ביוספיה. ואני חטפתי מכות מהחאריאתים של הפלמ”ח, כוס-אמום. בקושי הצלחתי לברוח."

*

“אם אני רוצה עכשיו לצאת החוצה ולהיעלם, יתנו לי?”

“אני חושבת שלא,” אומרת צפרירה.

“לך טוב,” רועדת הג’ינג’ית, קולה הצרוד מנסר בקנאה. “יש לך מבט שבע על הפנים כמו חתול שגמר ללקק את השמנת. רואים שכולם אוהבים אותך. איזה ידיים נהדרות. את כמו כל היפים האלה מהעמק, ילדי ‘תנובה’, שכל היישוב והמוסדות הלאומיים רוקדים סביבם. אחד כמוכם אפילו האנגלים לא היו מעיזים לתלות!”

“אני לא מהעמק, אני בסך הכל מכאן, מרמות-הצופים.”

“מה שלא יהיה, אותך לא יאסרו עוד מעט.”

“מה מעיק עלייך? מה עשית הלילה שתקעו בך מספריים?”

הג’ינג’ית מליטה את פניה בידיה. “הייתי צריכה להיוולד גבר,” עוברים בה ריטוטים של בכי כבוש. “אף אחד לא מזיז את התחת בשבילי. וקר לי.”

צפרירה גוהרת עליה ומלטפת את שערה היבש, האדמוני, ושמה עליה חולצה נקייה.

“לא צריך. תני לי, לבד,” מנסה הג’ינג’ית ללבוש את החולצה, אך עווית כאב עוצרת בעדה.

“את רואה?” לוקחת ממנה צפרירה את החולצה. עורה של הג’ינג’ית מנומש כולו, הפנים, מיפתח-החזה. פסים לבנים ויבשים של זיעה מלוחה נותרו מעל שדיה, ועורם יבש גם הוא. “חכי, קודם ארחץ אותך.”

צפרירה מביאה קערת מים פושרים וכפפת-רחצה, מוחה בעדינות שרידי דם מהגב המנומש, נזהרת לא לגעת בפצע החבוש. מנקה את החזה, מנגבת, לוקחת קרם וולווטה מהטואלט של גברת מאיירסון, מורחת במקומות שנוקו ומעסה בעדינות. כשהיא חוזרת לגעת בשדיים, נאנחת הג’ינג’ית, ולחישתה הצרודה עולה ומדגדגת בתנוך-אוזנה של צפרירה, המוסתר-למחצה בשפעת השיער הכהה:

“עוד קצת, עוד, בקצה, את בחורה טובה, סליחה שהעלבתי אותך קודם.”

“לא נורא,” עוברת צפרירה באצבעותיה עם הוולווטה על השדיים היבשים, על הפטמות השקועות, ומעסה אותם. “ככה את מרגישה פחות את הדקירה?”

“קצת. איזה ידיים יפות יש לך. פעם חשבתי שאני אהיה הרבה יותר חזקה. את כל כך נדיבה. אף אחד לא אוהב אותי. את יודעת, אני עדיין לא…”

*

"אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז’ור דגלואר אט-אריווה… טה לה לה לה ל-ל-ל-לה… זה יהיה, קרב אחרון, במלחמת עולם…'

“מה אתה מזמזם שם כל הזמן, אורי?”

אני שותק. מה יש לי לענות לטמבלית הזאת?

“למה אתה סגור כל כך? ספר כבר משהו על עצמך, משהו שעוד לא סיפרת לאף אחד…” מפצירה רותי, נדחקת בחושך תחת הסדין ומתכסה בו יחד איתי.

“תעזבי אותי…”

“אל תהיה טמבל כמו גיורא…”

“טוב, יש דבר אחד שאני קצת מפחד ממנו,” אני מנדב לשיחה.

“ערבים?”

“לא.”

“גרמנים?”

“לא. לפעמים. בחלומות.”

“אנגלים?”

“לא, טמבלית. פרים. הסתכלת פעם בפר מקרוב? היית מרגישה שהוא מביט אלייך בחזרה במבט ערמומי כזה, מהראש הכפוף שלו, כאילו רוצה לפתות אותך להיכנס למכלאה, ואז ימעך אותך על הצינורות או ישקיע אותך בנגיחת ראש בתוך עיסת הזבל המגעילה שהוא דורך עליה.”

“די! אל תפחיד.”

“וכשצריך להזריע פרה, סוגרים את כל הדלתות והשערים בחצר של סבא שלך ובקומות התחתונות. במכלאה של הפרים פותחים שער ברזל נמוך והפר מתחיל לרוץ דרך האורווה אל החצר, חוצה אותה באלכסון, עובר על-יד מגדל-המים שבאמצע החצר, ונעלם בפתח הרפת, שם מחכה לו הפרה-הכלה שלו.”

“די תפסיק, אורי!”

“אל תפריעי לי ואל תדגדגי אותי, רותי. יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר עם גיורא, ללקק גושי קרח-של-שמנת שמצטברים על הסיפראטור במחלבה, מתחת לדירה של סבא שלך. הלכתי קצת יותר לאט וחלמתי.”

“אפשר לנחש על מה?”

"אם תעצבני אותי, אני אפסיק לספר לך. פתאום הרגשתי כזה שקט מוזר מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהפינה רץ מולי גוש גדול, שזה כולו הפר השחור המתנשף, והנחיריים שלו רוטטים ומטפטפים מים, וערבי אחד שעובד ברפת רץ אחריו וצועק אלי מאחוריו מה אני עושה פה ומזהיר אותי שאזוז הצידה…

“התחלתי לברוח אבל הפר רץ מהר יותר. זה נמשך אולי שניות אחדות. הצלחתי להגיע רק עד לרגלי מגדל המים, אל מרפסת-הבטון המרובעת שיש לה רצפה ומעקה נמוך – ושמה זרקתי את עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה, מבחוץ, שכבתי ונצמדתי לבטון…”

“ככה…” היא נלחצת אלי. “ככה חזק, אורי?”

"אל תפריעי לי… באותו רגע הרגשתי כמו רעידת-אדמה, ומולי עולה אבק מהטלפיים של הפר הכבד, שרץ במהירות נוראה, כמו קטר – אם הוא יזוז רק סנטימטרים אחדים הצידה ממסלול הריצה הרגיל שלו, ימעך אותי כולי וישבור לי את עמוד-השידרה.

"כאשר עבר הרגשתי רק את הרוח שלו. קמתי. הוא כבר נעלם בצל השחור של פתח הרפת. גיורא שאל:

"‘היי! מה קרה לך?’

“כאילו לא הבין בכלל מאיזו סכנת מוות יצאתי. ואולי פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד לא ניגש אלי, כאילו שאיש לא נמצא סביב או שאף אחד לא שם לב למה שקרה. וגם אני לא סיפרתי על זה לאף אחד, אפילו לא לאבא. הורדתי את האבק מהבגדים ונכנסתי עם גיורא למחלבה שמתחת לדירה של סבא שלך, ללקק את גושי-השמנת הקפואים מהסיפראטור, כמו גלידה.”

“מה קרה לפר?”

“בדרך חזרה הוא כבר היה שקט. אחמד-המגמגם-מהרפת הוליך אותו בחח שיש לפר באף.”

“אוי אורי, אוי אורי, אתה מסכן כזה,” היא מנשקת ומחבקת אותי במזגה הסוער והרכושני. "אז תגיד כבר, תגיד – "

“מה?”

"נו, אתה יודע – "

*

“ג’ו!” ניגשת האם כבדת-הרגליים והממושקפת, ומחבקת בזרועותיה המלאות את בנה הצנום. “סוף-סוף הגעת! כל הלילה חיכינו לך. אבל מה השמוציקית, הלכלוכית הזאת, עושה פה?”

היא סוקרת את כרמלה במבט ביקורתי: שערה הזהוב פרוע, נודף שיירי ריח של סבון-קרבול. אפה סולד בגאווה ילדותית. כתונת-הלילה הבהירה, השקופה, מרמזת על גזרתו הענוגה והנשית של הגוף הצעיר, שהקדים להתבגר. כפות-הרגליים מאובקות ושרוטות. יש משהו חצוף וסהרורי בצורת עמידתה של כרמלה בלב הטרקלין המהודר של המאיירסונים.

“את לא מתביישת? מה את מתרוצצת בלילות, חצי ערומה? לכלוכית!”

“שתדעי לך, אמא-של-ג’ו, שג’ו אוהב אותי, אנחנו נתחתן והוא יקח אותי איתו לאנגליה,” עונה כרמלה.

“אמא,” מתנצלות-רומזות עיניו של ג’ו מבעד למשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה. “צריך להחזיר את כרמלה הביתה, לישון. אני לא יודע מה קרה לה. היא מטושטשת לגמרי.”

“תגיד כבר – כרמל! תדעו לכם שנלחמתי בשביל אמא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא אכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת!”

“לך! לך כבר לאחות שלך, היא מחכה לך בקוצר-רוח,” משלחת ליזה את ג’ו מהטרקלין המואר, והוא נעלם במסדרון.

מייג’ור קמפבל יושב בכורסה ומהדק מדי פעם את תחבושת הקרח הבהירה אל קרקפתו. שערו הצהבהב, הרטוב, משווה לו מראה מגוחך, כאילו נצבע זה עתה בגון עשן שנהבי. הוא לוטש עיניים בילדה, אינו מבין את העברית אך דומה שהוא יודע על מה הוויכוח.

מישהו מקיש על דלת-הרשת, שסוגרת על הדלת החיצונית במרפסת הצפונית. גם ג’ייקוב מאיירסון יוצא מהטרקלין, לראות מי בא.

“אני לא מ מדוע כולם רוצים הלילה ללכת לבית-סוהר?” ממשיכה ליזה מאיירסון לרגוז, והנמשים בולטים עוד יותר על פניה החיוורות. “ואת, מה את מרגישה פה פתאום כמו בת-בית ומדברת שטויות כאלה? טיפלנו בך כל כך יפה כשעבדת אצלנו בספונג’ה, וזה מה שאת מחזירה לנו? הלא אפילו את הנגליז’ה המלוכלכת שלך קיבלת מלורט!”

בתגובה על כך כרמלה, ללא היסוס, מתחילה להפשיל את כתונת-הלילה מתוך כוונה נחושה לזרוק אותה לרגלי גברת מאיירסון.

כאשר ראשה כבר עטוף בשולי הכתונת, כאשר חזה הצעיר, בעל העור החלק והיפה להפליא, והפטמות הוורודות השקועות-למחצה – כבר חשוף, וכאשר תחתוניה הרחבים עדיין חובקים ברפיון את ירכיה הדקות, כמכנסיים של עניים – משליך מייג’ור קמפבל את התחבושת הרטובה מעל ראשו לרצפה, קופץ לעומת כרמלה, תופס את ידיה ועוצר אותן מעל לראשה, מוריד עליה חזרה בתנועה עצבנית את הכתונת עד לירכיה – וכשהוא חובק את גבה הצנום, פונה לגברת ליזה מאיירסון:

“אני מבקש מאוד לא לפגוע בכרמל ולא להעליב אותה. כל מה שצריך בשביל הנגליז’ה או משהו אחר שהיא עשתה – אני אשלם!”

לפתע הוא רוכן לרגלי כרמלה היחפה, מושיט ידו לתחבושת הרטובה ומתחיל לנגב בה את כפות רגליה המזוהמות, מתאפק שלא לנשק אותן. אצבעותיה העבות, המתגלות מבעד לשכבת האבק החום, נראות כשל אשה מבוגרת. פה ושם מתגלות עליהן יבלות.

*

אני לא אומר כלום, אבל החיבוק של רותי גורם לי פתאום משהו, שתשמעו, – בחיים שלי לא קרה לי! אני מרגיש כמו איזה פר! – שאני מוכרח להיצמד אליה בכל הכוח ולדחוף כאילו היא טלי רסקין האהובה האמיתית שלי שאיתה אני צריך להתחתן, וכשאני מרגיש שרותי עומדת לצעוק אני אפילו שם יד אחת לסתום לה את הפה – ואז מישהו מקיש מבחוץ על תריס חדר-השינה של הוריי –

*

בחדרה המואר עדיין, כשהערפל מבחוץ כבר מאפיר את החלון, אומרת לורט לאחיה: "שתדע לך, שזה מדניס, ואף אחד לא יודע על כך, גם לא הוא – "

*

“בן-עמי, בן-עמי…” אני מזהה את קולו של דובז’ה שפילר. “מאיירסון מבקש שתבוא דחוף לקחת איזה מכתב שהגיע אליכם מרומא.”

“זאת בטח בשורה רעה,” אני שומע את הקול הפסימי-תמיד של אבא, ומבחוץ את הנחירות של אליהו שפירא, שדומות בעוצמתן רק לקול שמשמיע לפעמים בלילה מנוע הבאר, כשמפעילים את המשאבה.

“אורי, אתה מגעיל!” עוזבת אותי רותי וחוזרת למיטתה. אני חושב שהיא בוכה, בשקט – כדי שהוריי לא ישמעו. בטח גם הדמעות שלה ירוקות. אני נורא רוצה לעשות משהו כדי להרגיע אותה ואני לא יודע מה, וגם מכנסי הפיג’מה שלי כבר רטובים במשהו דביק ונודף ריח מוזר, שאני נשבע לכם – בחיים שלי לא קרה לי!

“ואני לא רוצה להיות כמו הדודה הפוצית שלי! ואתה טמבל, כמו גיורא! ואתה מסריח, ואתה בכלל לא אוהב אותי! כל החיים שלך תהיה טמבל כזה!”

*

בעוד מייג’ור קמפבל בהיר השיער מנגב באדיקות משונה את כפות-רגליה המלוכלכות של כרמלה, ששערות המשי הזהובות והארוכות שלה מדיפות מעליו שיירי ריח של סבון-קרבול, מן החפיפה – מופיעה ויוי כרוח-רפאים בפתח הטרקלין. ראשה גזוז. פה ושם נותרו בו קווצות שחורות לפליטה. היא לבושה חלוק בד לבן, פשוט. פניה גדולות ואפלות. אפה הבשרני מבריק בתקיפות גברית.

“עזוב את הילדה, מוריי!” היא מרימה קולה על מייג’ור קמפבל. “מספיק סבלנו בגללך, ואת זה כבר לעולם לא תוכל לתקן!”

המייג’ור מזדקף בהפתעה ומבקש לסגת, אך כרמלה טומנת פניה מוקסמת בחזהו ומסתתרת בו ואינה מניחה לו לעוזבה.

הצעקות מחרידות את צפרירה מחדר-השינה של המאיירסונים. היא מופיעה במסדרון הפנימי, ומאחורי כתפה מציצה גם הג’ינג’ית, שידה האחת נתונה במיתלה לבן, להקל על כאב הדקירה בגבה.

“ומאיפה החולירע הזאת הגיעה לכאן?” מגלה אותה ויוי. “בואי, בואי תתקרבי, מלכת הספריות, בעלת הפה המלוכלך! אתם גיבורים גדולים על נשים, אתם! מי החמור שנותן לכם פקודות להתעלל בנשים בודדות באמצע הלילה?”

“עכשיו אני מבקשת שתקחי את הילדה שלך ותלכו מפה!” אומרת ליזה מאיירסון.

ויוי השחורה ניגשת אל כרמלה בהירת השיער, המסתירה עדיין את פניה בחזהו של המייג’ור, ומושכת אותה ממנו בכוונה לקחתה ולצאת. אותו רגע מבחינה הג’ינג’ית בכרמלה, שהיתה מוסתרת עד כה מפניה על-ידי המייג’ור. היא צועדת בכבדות צעד אחד קדימה, מצביעה לעבר הילדה ואומרת בקולה הצרוד, שהכאב חותך בו מדי פעם:

“ממזרה שכמותך! לבית-ספר לפושעים צעירים צריך לשלוח אותך! תגידי לאמא שלך שהיא יכולה לקחת חזרה את המספריים שלכן, הם מונחים על הטואלט של בעלי-הבית.”

“אני מבקשת מכולכן להפסיק לריב כאן כמו שתי פשקופקות!” צועקת גברת מאיירסון, והמשקפיים כהי-המסגרת רועדים על אפה. “מעולם לא נשמעה בבית הזה שפה כזו, של נשות-שוק!”

“אז הגיע כנראה הזמן שישמעו, אמא!” מופיעה לורט מהמסדרון הפנימי, מאחורי הגי’נג’ית וצפרירה. היא חיוורת, לבושה עדיין בבגדי-רכיבה כמתכוננת לצאת שוב לדהור על סוסה. חזה הגדול מתנשם, פניה המנומשות מכוערות מתמיד, אולי בכתה. בידה המספריים המוכתמים בדם. ג’ו, מאחוריה, מנסה לשווא לעוצרה. היא ניגשת אל ויוי, הסוככת בידה על כרמלה, מגישה לה את המספריים, ועל פניה עולה לפתע חיוך מתגרה של ילדה מפונקת, שהצליחה להרגיז.

למראה המספריים, שעליהם דמה-שלה קרוש, חשה הג’ינג’ית סחרחורת-פתע ומתחילה לצנוח, צפרירה מושכת אותה חזרה לחדר-השינה, ושם הן נשארות, שתיהן.

*

השריונית עולה בדרך החול ונכנסת ליוספיה. שער הברזל נפתח בסדרת הרעדות, המהדהדות בקול העמום שמשמיע ריקוע המתכת הגדול, כמו גונג. צמיגי השריונית טובלים בתעלת הבטון הקעורה, המלאה תמיסת ליזול. המכונית נוסעת לפינת החצר ממול, ליד המחלבה, משמיעה קול מכה חזקה של ברזל בברזל, בנוגחה פעם ופעמיים בשברולט הירוקה, היפהפיה, של משפחת מאיירסון, ונעצרת בחריקה.

*

“קחי חזרה את המספריים שלך,” מתבוננת לורט בוויוי בארשת ילדותית, שיש בה הפגנת עליונות ותיעוב. “אולי תסבירי לי, דהאן, אולי תסבירי סוף-סוף… מה דניס מצא באחת כמוך?”

מלמטה נשמעות הנגיחות של השריונית בשברולט.

“אתם כולכם מתייחסים אלי כמו אל משרתת!” אומרת ויוי. “ועכשיו אני בוודאי נראית כמו איזו כושית שהקו-קלס-קלאן טיפל בה! אבל זה לא תמיד יהיה ככה, אני אומרת לכם – לבנות שלי יהיו כבר חיים הרבה יותר גבוהים משלכם! – אתם כולכם כאן כבר שוקעים – מוריי המסכן שעוד מעט חוזר לאנגליה עם הזנב מקופל בין הרגליים – אדון ג’ייקוב החולה שהולך למכור את יוספיה וזה יהיה הסוף של החיים המתוקים שלכם בכפר – את לורט, מפונקת שכמוך, שלעולם לא תקבלי את דניס – את והאח העדין שלך שיכול להיות המסמר של נבלוס – והג’ינג’ית הקרימינלית הזאת שתישרף חיים, אוך, כמה שאני שונאת אותה! – והכי טפשה מכולן זאת את, גברת ליזה, שעשיתי לך ספונג’ה כל השנים, בלי טענות, אבל ראיתי איך את לא רואה שום דבר ממה שקורה ממש מתחת לאף שלך! – עכשיו בואי!” היא חובקת את כרמלה ומושכת אותה משם.

“מי זה מוריי שחיבק אותי וניגב לי את הרגליים, אמא? מאיפה את מכירה גם אותו?” נסחבת עימה כרמלה היחפה, כמו בובה שאין לה רצון משלה.

“זה לא עניין שלך, בואי!”

כאשר הן עומדות לצאת, נפתחת הדלת החיצונית ומופיע לויטננט ברדליי ועימו שני חיילים אדומי-כומתות, שלושתם רטובים כאילו השתינו במכנסיהם וזה על זה. בואם גורם פרץ-צחוק פתאומי של הקלה, שמשתתק מיד. לויטננט ברדליי מצדיע למייג’ור קמפבל רטוב-השיער, ומברך לשלום את הנוכחים.

“מה קרה כאן? מדוע כולם השתתקו פתאום? מה זה מספריים עם דם? מדוע גזזו לאשה הזאת את השיער? הטרוריסטים עשו לך את זה, גברת?” בוחן ברדליי את קודקודה הגזוז של ויוי, אם יש בו דקירות.

ויוי מתעלמת ממנו ופונה לצאת עם כרמלה, אך נפרדת בפתח במילים האלה: "שאלוהים ירחם על כולכם! גברת ליזה, תדעי לך שאהבתי אותך ואני לא שכחתי כמה שעזרת לנו – "

“גברת…” מנסה הלויטננט לעוצרה.

“הנח לה, לויטננט,” אומר לו ג’ייקוב מאיירסון, עייף מאוד וחיוור, ופני צ’רצ’יל שלו נפולים. “שום דבר רציני לא קרה. אני מניח שבאת לקחת את המייג’ור. אתם אורחים רצויים כאן ותוכלו גם לייבש את המדים שלכם, אבל אני מניח שגברת קמפבל ודאי כבר מאוד מודאגת והיתה רוצה לראות את בעלה.”

“מדוע? מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?” שואל המייג’ור. קולו, החנוק מהתרגשות, מעורר תמיהה אצל הלויטננט, המכירו זה מכבר.

“הלא זה בדיוק העניין. מצאנו את המוריס הנטושה של סרג’נט מורטון ליד תחנת האוטובוס, בדרך אליכם. מדאיג. מישהו כאן יודע איפה הוא?”

“מוריי המסכן!” תופסת ויוי את כרמלה ובורחת עימה למטה במדרגות. “ודניס הטיפש!” הן חוצות בריצה את החצר ונבלעות בערפל הסמיך, של שעת לפנות-בוקר, בדרך מיוספיה לכפר-מאהלר.

*

בן-עמי, פניו נסוכי-שינה, עולה במדרגות הבניין המזרחי-דרומי ונכנס פנימה.

“שפילר העיר אותי וסיפר שהגיע איזה מכתב בשבילי מרומא. איך זה, באמצע הלילה? זה משהו דחוף?”

ג’ייקוב מאיירסון מתבונן בבן-עמי באי-נוחות, ומזמין אותו להיכנס עימו פנימה לקאבינט. שם פרושה עדיין מערכת כלי-השח, במצב שבו הופסק משחקם האחרון. ליזה קצרת-הרואי מתבוננת בבעלה בדאגה, מבעד למשקפיה העבים.

 

פרק י"א

לקראת סוף הלילה מתגברות נחירותיו של אליהו שפירא. הוא שוכב, ראשו על כר גבוה, ידיו שלובות על חזהו השעיר, נחירותיו העזות פורצות מהחדר ובוקעות את הערפל הזוחל בין ארבעת הבתים בשכונה הקטנה, ומעליהם. הקול היחיד שעוצמתו מתחרה בנחירותיו הוא קול חריקתו של מנוע הבאר. סיבובי המשאבה מואצים בתנופה עד שמגיעים למהירות הקבועה, ואז הופכים לזמזום חד-גוני. אך נחירותיו של אליהו שפירא אינן מגיעות למידת שוויון שכזו אלא מסתיימות מדי פעם בתרועת היחנקות מפחידה שמעירה אותו לרגע. אחר-כך נופלת דממה והוא שב ונרדם. לאט-לאט מתחדשות נחירותיו, וקולן הולך ועולה עד לשיא חדש.

שושנה החיוורת עומדת ליד החלון, המוצף עתה ערפל סמיך, קריר, מדיף ריח של לחות. כל הלילה היא עומדת. מאחוריה היא שומעת את אליהו. כל פעם שהוא מגיע לשיא, ונחנק – היא מסובבת את ראשה לראות אם טרם מת, וכשהיא שומעת כי נשימתו התחדשה, היא שבה להתבונן החוצה מבעד לחרכי התריס השטופים לובן אפור של שחר מעורפל. לפנות-בוקר מסתיימת נחירתו בתרועה עזה במיוחד, הנשמעת כאילו התפוצץ בחזהו קרום פנימי או כמכה הקורעת עור של תוף. רגע הוא שוכב דומם כמת, ומיד מתעורר בהשמיעו קול יניקת אוויר ומציצתו, “פה, פה, פה, פה…” – כמו לאחר צלילה ממושכת.

“רוז’קה?” הוא מתיישב במיטה, מבולבל ורועד.

“כל לילה, כל לילה אתה נוחר, כמו חזיר, בורח לך אל השינה ומשאיר אותי לבד עם המחשבות על כל המשפחה שלי שלא באה משם ולא תבוא משם כבר לעולם.”

“נבהלתי. חלמתי שאני נחנק.” פיו יבש וקולו צרוד. “שוב לא ישנת כל הלילה?”

“ואם הייתי רוצה לישון הייתי יכולה? לא היה לילה. כל הזמן הסתובבו כאן בחוץ אנשים וילדים, וגם חמור, כמו באמצע היום.”

“מה? מה קרה?”

“שמעתי אומרים, חטפו איזה אנגלי, מייג’ור.”

“אז למה את שותקת?” חולפת בו שוב צמרמורת.

“מה אתה קם? עוד לא הגיעה השעה שלך להתעורר לעבודה.”

“אני מתחיל להבין. מוכרחים למצוא את שפילר או הורביץ או קפלן או אפילו מאיירסון. יש לי חשד כבד איפה זה יהיה. אני מכיר אותם – פשוט שומטים ארגז, ככה, אכזרים.”

“על מה אתה מדבר?”

“על התלייה, רוז’קה. אני כבר כמה ימים שם לב שיש תנועה מוזרה שם למטה, במרתף של בית-האריזה, איפה שאני עובר בדרך לגן-הירק וחזרה כמה פעמים ביום. אפילו רציתי לשאול את בן-עמי, מה פתאום? הלא בקיץ אף אחד כמעט לא נכנס לבית האריזה?”

*

“איך אתם חושבים לתלות את הגוליית הזה?” שואל הקאובוי.

“אם בכלל… עוד לא קיבלנו אישור.”

"בסדר, אם – "

“בדרך התורכית.”

“מה זאת אומרת?”

“יש שתי שיטות לתלות בן-אדם,” מסביר ארקאדי. “אצל האנגלים זאת מכונה שלימה. מהדקים את קשר העניבה על הצוואר, מפעילים ידית של מנוף וככה שומטים דלת מתחת לבן-אדם, וכשהוא נופל בבת-אחת לחדר למטה, הוא מקבל זץ כזה שהמפרקת שלו נשברת והוא הולך קפוט בבת-אחת, א-פייגר. אם היה כאן מכשיר כזה, בחיי שהייתי עושה לו טובה ותולה אותו כך.”

“תפסיקו כבר,” אומר השחור. “אולי הוא מבין עברית? אני לא מאמין לו שהוא שותק כל הזמן. גם בחקירות העמיד פנים שלא יודע מלה עברית.”

מורטון המשופם יושב כפסל על בוקסה ליד קיר הבטון החשוף של המרתף. פיו ועיניו חסומים.

“עלא-פאטה שיבין. מה אכפת לנו? הוא בכלל מתנהג כמו אחד מיואש, או שיודע שזה מגיע לו,” ממשיך ארקאדי. “אצל התורכים זה היה הרבה יותר פשוט, רק שהם עושים את זה בדרך-כלל תחת חצובה של עמודים, בכיכר של עיר. נעמיד אותו על בוקסה, נקשור לצוואר שלו את העניבה של החבל המחובר לקורה בתקרה, וכאשר נזיז לו מלמטה את הבוקסה, הוא יסתובב קצת עם הרגליים באוויר עד שייחנק ויצא לו מכל החורים, אתה גם תראה שיעמוד לו ככה, שממש יתיז לך את הזרע…”

“די, תפסיק, ארקאדי, אני כבר הולך להקיא… גם כך הראש שלי עוד מסתובב מהמכה של הזרג הזה מהעמק, רפי, יחרב-ביתו.”

“אני צריך להשתין,” מכריז לפתע מורטון בנהמה חנוקה, מבעד לבד החוסם את פיו.

“אתה רואה!” אומר השחור.

“בוא,” מקים ארקאדי את מורטון, שצולע איתו לקצה האחר של המרתף, במקום שמרוכזים סולמות-הקטיף והיריעות הגדולות שאוטמים בהן עצי-הדר כאשר מחטאים אותם בגאז ציאן-קלי, נגד כנימות. הבריטי במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים עד קרוב לברכיו. על חזהו חגורת-העור האלכסונית, בחגורת מותניו – הנרתיק הריק של אקדחו. פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ואחרת על ברכו.

“אל תשחרר לו את הידיים,” מזהיר השחור. “לי הוא נראה כמו מי שחושב כל הזמן איך לברוח.”

“אל תדאג. בידיים שלי אני אפשיל את השמוק הערל שלו ואכוון לקיר.”

“אל תשכח לנער לו בסוף!”

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. “אתם רואים?” אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, “ידעתי שבסוף מישהו ילשין!”

“אתה כבר מתחיל לחרבן במכנסיים? אל תהיה דוראק! – טיפש! – חכו,” ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

“משורה…” לוחשים מבחוץ.

“תפדל, יא-חביבי,” ארקאדי הנמוך פותח, ומעליו, במדרגות, מתוך ענן ערפל השט באוויר, בוקעת דמותו הנחשית ושקועת-הלחיים של מקס רוזין.

*

[במקום הזה לתאר: אחרי שמקס עובר בכביש, עכשיו רץ בו אליהו שפירא בדרכו לבית-האריזה. הערבי על החמור, שמוליך את אורחת הגמלים, שומע קודם מתוך הערפל את נקישות נעלי-העבודה הגבוהות של שפירא, שעקביהן מפורזלים בפרסות-ברזל. “אללה אכבר, שופתי כמאן מג’נון!” הוא חושב שהיהודים השתגעו, שהם מתרוצצים לפני עלות השחר בכביש הריק. לתת עוד פעם את אורחת הגמלים צועדת לאיטה מאום-אל-זעתר ליפו, עמוסה אבטיחים. להשמיע את קול הפעמונים בצוואריהם, שבוקע הפעם מתוך הערפל. לכסות את הסצינה בערפל ששייך לשליש האחרון של הלילה. לשאול את אם ערפל כבד יכול להתחיל בלילה, עוד לפני הזריחה. לבדוק אם אפשר כבר לשמוע עכשיו, ממזרח, את נביחות כלבו של הורביץ. לזכור ששפירא פוגש את שפילר שמזעיק את קפלן ואת הורביץ ואת רפי המ"מ לפני שהוא מתחיל לרוץ לבית-האריזה.

חאלאס, נמאס לי לתזמן רומאן לפי שניות. מה אני, במאי קולנוע? ואם מישהו יקרא את הספר הזה בעוד שנים רבות – האם יהיה לו בכלל מושג שרציתי לכלול בו עוד הרבה דברים נוספים, לדורות הבאים – שיישאר גם ממני קצת, באופן פרטי, בסגנון אישי, מין גיחי-גיחי שובב, קפריזי, שהצפנתי בתוך תיבה קטנה, שאפשר לפתוח אחרי המבול ולמצוא שם אותי נטו, במקום המלמולים הספרותיים הנמצאים בכל רומאן חשוב, שוב הסתבכתי?]

*

הסבל מטפס על סולם-קטיף, משחיל חבל בקורה שבתקרת המרתף וקושר אותו. השחור מניח מתחת לחבל שתי בוקסות זו על גבי זו. אלי הארוך, שקומתו כשל הסרג’נט הבריטי, עולה ועומד זקוף על הבוקסות. הסבל, הניצב עדיין על סולם-הקטיף, מודד את קשר העניבה על צווארו של אלי הארוך.

“תיזהר! יא שוואנץ!” לוחש הארוך, צווארו נתון בחבל, כאשר השחור מזיז שלא-בכוונה את הבוקסות.

ארקאדי מסיר את המטפחת המכסה על עיניו הירוקות של מורטון, שיושב בלי-ניע על בוקסה, ליד הקיר. אחר-כך משחרר ארקאדי את הגופייה שסותמת את פיו. הבריטי, שידיו קשורות עדיין מאחורי גבו, מזיז בצמרמורת את ראשו, ושפמו הלח רועד – כשהוא מבחין בהכנות הנעשות מולו במרכז המרתף. ערפל לבן סותם את שני החלונות שקודם הזליפו פנימה אור ירח. אדי הערפל, כמטליות-ענן קטנות, שטים פנימה וממלאים את החלל האפלולי. הם מותירים למעלה רק שני כתמי-אור מטושטשים, שאינם מצליחים להעביר את אור הזריחה.

“קום!” פוקד עליו ארקאדי. “אם תצעק, איש לא ישמע אותך. ואני אחנוק אותך מיד, בידיים שלי.”

הבריטי קם.

“עכשיו!” פונה ארקאדי לשחור.

“חזית השחרור הלאומי תולה אותך עד צאת נשמתך בגלל חבריך שלא נשמעו לאזהרות שלנו. לפני שעה העלו לגרדום בירושלים את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!” מדקלם השחור בעל-פה דברים ששינן בזכרונו.

“כבר? עכשיו…” שואל מורטון.

“כן.”

“חשבתם על כל התוצאות?”

“קיבלנו פקודה.”

ארקאדי מניח בוקסה ליד הבריטי, עולה עליה כדי להגיע שוב לראשו, ומבקש לכסות שוב את עיניו. הסבל מחכה על הסולם, להדק את העניבה על הצוואר של מורטון, כאשר יעלה על שתי בוקסות ויעמוד זקוף.

“אין לי אפילו זכות למשאלה אחרונה?” שואל הבריטי.

“זה תלוי. ארוחה אחרונה אין כאן.”

“אני מבקש למסור לגברת מאיירסון הצעירה: ‘דניס ביקש להגיד לך שמעולם לא שכח את הפגישה במלון עדן בירושלים.’ ולאשה ויוי דהאן מכפר-מאהלר למסור שאני מכיר באבהותי על בתה אילנה והיא יכולה לשאת את שם-המשפחה שלי ולכתוב על כך למשפחתי באנגליה.”

“מה זה, אתה, שעינית בחורים שלנו בחקירות, אוהב יהודים?”

“הוא אוהב יהודיות! הערל הזה.”

“אני רק מילאתי את חובתי. אני חייל.”

“איזו חובה, לזיין? טפו!” יורק ארקאדי בתיעוב. הוא קושר את הכיסוי על עיניו של הבריטי, ומהדק היטב. “אתה חצוף, מורטון. גם רגע לפני המוות, כשאתה רועד כולך, אתה מספר לנו על יהודיות שדפקת ואתה חושב שנסכן את עצמנו למסור להן דרישת-שלום אחרונה ממך? – אתה רואה את הבחור הזה?” הוא מצביע לעבר הקאובוי. "הלילה הוא גזז את השערות של ויוי השרמוטה, האמא של הממזרה הקטנה שלך. יאללה, עלה על הבוקסות כמו גבר, ואתה יכול לשיר לעצמך בשקט את God save the king שלך – "

“אם כך, אני מבקש לפחות שיורשה לי לעשן בפעם האחרונה.”

ארקאדי מפשפש בחולצתו של הבריטי, למצוא חפיסת סיגריות.

“ואללה, תתלה כבר את הגוי הזה,” רוטן בלחישה עצבנית אלי הארוך, שיורד מהגרדום לאחר שנסתיימה המדידה. “אני הולך עוד מעט להקיא ממנו. מה אתה ממזמז את הזיין האנגלי הזה?”

“אין לי סיגריות,” חש מורטון את ידו של ארקאדי הנוברת בכיס חולצתו ומוסיף: “אני מעשן מקטרת.”

“אין לו שום זכות לקבל דחייה על עישון,” אומר הסבל מלמעלה. “הוא רוצה רק להרוויח זמן. בגלל הקונצים שלך – בסוף עוד יתפסו אותנו על חם.”

“אנחנו מחתרת, לא אונטרוועלטניקים. גם הכבוד חשוב, וההדר. איפה המקטרת?” שואל ארקאדי בשלווה.

“בגרב ימין. הטבק והמצית בכיס המכנסיים, מאחור.”

“רק עשר מציצות!” מזהיר ארקאדי.

“או.קיי.”

“אל תשתמש במצית שלו,” מזהיר השחור. “מי יודע, אולי זה מתפוצץ.”

ארקאדי הנמוך, שעדיין ניצב על הבוקסה, שולף את המקטרת מהגרב ואת כיס-הטבק מאחור, מפטם אותה, תוחב בפיו של מורטון, מאהיל בכף ידו ומצית אותה בגפרור.

“תיזהר שלא תצית לו את השפם!”

הערפל הסמיך ממלא את המרתף נתזי מים זערערים, שמרחפים באוויר ומקשים על ההצתה. מורטון יונק מהפומית, ולאחר נסיונות אחדים הטבק בוער וריח העשן החריף מתערבב בריחות המרתף הקודמים ובאוויר הלח.

“אולי תתחיל כבר לספור?” רועד השחור.

“קודם שיעלה, דוראק! נקשור לו את העניבה. אז תתחיל הספירה.”

ארקאדי יורד מהבוקסה, ופוקד על הבריטי, שעיניו מכוסות, לעלות עליה כמו על מדרגה, וממנה לעלות לגרדום, המורכב משתי הבוקסות. מרגע שראשו של מורטון מגיע לטווח ידיו של הסבל, העומד על הסולם למעלה, מרווח הסבל את העניבה, ומלביש אותה על צווארו של הסרג’נט, כל זאת מבלי לגעת בשפמו או במקטרת המעלה עשן בפיו. הוא מהדק קלות את העניבה, ויורד למטה.

*

כאשר מאיירסון ובן-עמי חוזרים לטרקלין, פניו של בן-עמי אפורים כעשן הסיגריה מטוסיאן שהוא מעשן, ומאיירסון נראה מודאג מאוד, וחיוור.

“אתה צריך לחזור לישון, ג’ייקוב,” מתפרצת ליזה. “אתה לא נראה טוב. אתה לא בריא!”

“חוששני שאף אחד לא נראה טוב הלילה,” מבקש בן-עמי סליחה מהנוכחים ויוצא בגו כפוף, כאילו משהו הלם בו.

מאיירסון אומר לליזה: “עוד מעט, עוד מעט. יש לנו אורחים.” הוא פונה למייג’ור העייף וללויטננט: “אני יודע שבאופן רשמי אסור לנו להאזין לרדיו של הטרוריסטים, אבל אנחנו מוכרחים לשמוע אם הם מודיעים עכשיו משהו בשידורים שלהם. שפילר סיפר לבן-עמי, שהורביץ מצא הלילה את האקדח של מורטון.”

כבר לפנות-בוקר. הערפל מתעבה. ג’ו, במשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה, גוחן על מכשיר הרדיו הגדול, מטפל בו באצבעותיו העדינות ומצליח לבסוף לקלוט את אותות המשדר החלש של קול חזית השחרור הלאומי, לפי המנגינה: “עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו…”

לאחר האות החוזר של ההמנון, מודיעה הקריינית: “קול חזית השחרור הלאומי, למה נירא מוות? – הן מלאכו רוכב על כתפינו! – השלטון הזר לא שעה לאזהרותינו ותלה הלילה את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. בתגובה הוציאה חזית השחרור הלאומי להורג בתלייה מייג’ור אנגלי. כל האחריות על מותם של השניים מוטלת על ממשלת הוד מלכותו! תמוגר מלכות אלביון הרשעה! הלאה האימפריאליזם הבריטי…”

פניהם של כל הנמצאים בטרקלין הגדול של מאיירסון הם עתה חיוורים-אפורים, כערפל שנשקף מהחלונות המרושתים, וכולם נדהמים. ג’ו הצנום מנסה אפילו לצחוק – “הלא המייג’ור נמצא בחברתנו! – אחרת, כל הצבא הבריטי כבר היה בדרך לכאן, להטיל עוצר ולחפש תחת כל עץ ביוספיה?” – אבל מבטיהם החמורים של השאר בולמים אותו, ומבחוץ גם נשמעת איזו צעקה נוראה –

*

“מעכשיו,” אומר ארקאדי, הניצב בגובה רגליו של הבריטי. “מתחילים לספור את המציצות האחרונות שלו, יחד – ואן… טו… טרי…”

אור השחר החודר דרך שני החלונות בוקע במעט את הערפל, אך הבריטי, העומד על שתי הבוקסות, גבוה מאוד וראשו נראה כמו קצה מגדל המעלה עשן, וקשה לראות את טבעות העשן משום שהן נבלעות בלובן הנתזים הזעירים המרחפים באוויר סביבו.

*

מזיע ורועד מהתרגשות מבוסס מקס רוזין בחול הפריך, המכוסה קרום רטוב, עולה מבית-האריזה בדרך שעוברת ליד הבוסטר, בין הפרדס לבננות, ומוליכה לשער המזרחי שבחומת האחוזה. המפתח עדיין בידו. מה פתאום? האם הוא סגר על מנעול את המרתף מבחוץ? מה היה שם? מי היה שם? מה קרה? במה הוא לא אשם? – הוא שומע נביחות, קולות. מתוך הערפל צועדים מולו בשורה חזיתית, לרוחב דרך-העפר – קפלן, רפי המ"מ, ספקי, שפילר הנוטר, והורביץ, הפעם רגלי, רק עם הכלב.

“מה אתה עושה כאן, מקס?” שואל הורביץ, שההליכה קצת קשה עליו, לאחר הרכיבה הממושכת.

“יש לי מרידן, טחורים. אני מוכרח לצעוד שעה לפני השחר… שתהיה לי בבוקר יציאה קלה…” הוא רועד, פיקת גרונו עולה ויורדת, הוא מדבר בצורה מוזרה – ופולט נפיחה מכוערת, שמעוררת פרץ נביחות עליז מצד הכלב.

“איפה הסרג’נט?”

מקס ממשיך לרעוד ושותק.

“עזבו אותו,” פוקד קפלן.

“אני מרגיש שהוא יודע משהו,” מתעקש הורביץ. הוא תופס בלחיו השקועה של מקס, מצליח בקושי לאסוף שם קפל-עור רפוי, ומושך בה וצובט. “יותר מדי דברים מפוקפקים נדבקים אליך בזמן האחרון, מקס. אני במקומך הייתי נזהר מאוד.”

“תוריד את היד שלך, הורביץ! באיזו רשות אתה משפיל אותי ומטיח בי האשמות-שווא?”

“עזוב אותו! אין זמן. כל רגע יקר,” מזרז אותם קפלן.

*

“פור… פייוו… סיקס…” סופרים יחד החמישה העומדים סביב על רצפת המרתף.

*

לפנות-בוקר, כאשר הערפל הסמיך מכסה על הבתים עד כדי כך ששושנה שפירא החיוורת אינה רואה אפילו את חלון חדר-הנשק שבמרחק צעדים אחדים בבית ממול – מתחילות ההשתנקויות שלה, והן עולות ומסתיימות באותה צעקה שנשמעת עד לדירת מאיירסון, בקומה השנייה שבחצר האחוזה.

אותה שעה כבר ממלמלת לורט כמו לעצמה: “מה זה הידיעות על המכונית הנטושה של סרג’נט מורטון? מה זה האקדח שלו שנמצא בידיים של הורביץ? מה זה הקריינית שמודיעה ברדיו שתלו את המייג’ור שנמצא כאן? – אז מי זה האנגלי שעליו מודיעים? זה דניס? דניס…” והצעקה מבהילה אותה ומחזקת את חששותיה.

“מה אתם עומדים כאן כולכם כמו משותקים? אתם לא מם שתולים את מורטון!” היא מתפרצת כלפי הנמצאים בטרקלין המאפיר.

"לורט – " קוראת אימה.

“הדלת של הבאר פתוחה…” היא צועקת, “הדלת של הבאר פתוחה, עכשיו תמצאו אותי שם… שם… רק שם…” והיא כל כך ממהרת, שבמקום לצאת דרך הדלת, היא רצה אל החלון הסגור המזרחי ובתנופה אחת זורקת את עצמה דרכו ועפה באוויר מבעד לשבריו המתנפצים, החוצה, מן הקומה השנייה.

*

“סבן… אייט…” ממשיכה המקהלה המדברת לספור בקצב יניקות העשן, אך לפתע נשמעות מהלומות חזקות על דלת הברזל, והן מרעידות את חלל המרתף.

“אתם רואים?” אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, “קיבינמאט! ידעתי שבסוף מישהו ילשין!”

“חכו! להפסיק!” פוקד ארקאדי וניגש לדלת הברזל. “תירגע. זה בטח מקס רוזין חוזר. קיבל אומץ לראות את התלייה.”

“תפדל נוך אמול, יא אחולמאניוק,” מתבדח ארקאדי כדרכו, ומבלי לשאול לסיסמה הוא מנסה לפתוח את דלת הברזל, אך זו אינה נפתחת. “הי! מה זה? מה זה?” – משתנה כליל קולו בבת-אחת, והוא הולם בה בבהלה, “מי הממזר המטונף, מי השמוק המזורגג ילען-אבוהו שסגר אותנו כאן עם האנגלי?” הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ובקושי מסיט את הצוהר הקטן שבדלת. מעליו, במדרגות, בערפל, כמו מתוך ענן של חלב, בוקעת דמותו של אליהו שפירא, מתנשם ומזיע חרף הקרירות שבאוויר.

“ימח-שמו של רוזין הבוגד! סגר עלינו את המנעול מבחוץ עם המפתח שלו!”

“אבל יש לך עוד מפתח, שהוא נתן לך, לא?” צועק אליו השחור בבהלה.

“טמבל! אי אפשר לפתוח מבפנים! צריך מישהו מבחוץ!”

“חבר’ה! תפסיקו מיד! אתם מוקפים!” צועק אליהו מבחוץ.

“אני לא יודע מי אתה ועל מה אתה מדבר, אבל עשה לנו טובה, אנחנו לא יכולים לפתוח לך את הדלת, אז אני מוציא לך את המפתח מהאשנב הקטן.”

הסבל והקאובוי מצטרפים לארקאדי ואורבים עימו ליד הדלת, מבפנים, כדי להתגבר על האיש העומד בחוץ, מיד לאחר שיפתח את הדלת.

“תן לי אותו,” לוקח אליהו את המפתח שמושיט לו ארקאדי, אך אינו עושה בו דבר.

“הי! מה אתה מחכה?”

“תביאו לכאן את המייג’ור הבריטי!”

“על מה אתה מדבר? אין כאן שום מייג’ור! אני נשבע לך! בחייאתי…”

מכיוון הפרדס נשמעות נביחות.

“תביאו לכאן את המייג’ור – אז אני פותח ועוד יהיה לכם זמן לברוח. אם לא – בדרך אליכם החבר’ה של רפי, ועוד מעט גם הצבא הבריטי יסגור את כל הסביבה ויתחיל בחיפושים. אם אתם תולים עכשיו את המייג’ור – זה גם הסוף שלכם.”

“שפירא! שפירא! איפה אתה!” נשמעים בערפל קולותיהם של קפלן, רפי, ספקי, שפילר והורביץ – כשהם רצים ומגששים דרכם בין גומות העצים, בפרדס העוטה שמיכה של לובן שמקשה על הראייה. הכלב מקפץ לצידם. עליהם הירוקים של עצי-ההדר אפורים עדיין, ובמרומיהם נחבאים פה ושם על הענפים תפוזים מצומקים, חומים-כתומים, שנותרן מעונת החורף.

“אין זמן. פתח לנו ואנחנו מבטיחים לך להסתלק מיד בלי לתלות את המייג’ור שלך!” צועק ארקאדי.

“אני לא מאמין לכם.”

“תפתח לנו כבר!” הולם ארקאדי בכל כוחו על הדלת הנעולה.

“מאיפה לי בכלל לדעת שהמייג’ור עוד חי?”

“בסדר, אליהו, אתה יכול לפתוח,” נשמע מאחוריו קולו הסמכותי של קפלן, ויחד עימו שומעים גם את נקישות בריחי הרובים של הורביץ ושפילר, ואת נביחות כלבו של הורביץ, המתרוצץ בין רגליהם.

שפירא פותח. קפלן נכנס פנימה לבדו. פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור, הוא חותר בערפל עד שהוא מתקרב למורטון. עומד רגע ומתבונן בו. כשהוא מבחין בעשן שפולטת המקטרת, ובנעליים שעדיין ניצבות על הבוקסה העליונה, הוא פוקד לאחור, כלפי הפתח:

“או.קיי. אנחנו מכבדים הסכמים. תנו להם ללכת, אבל תנו להם כמו שצריך!”

הסבל, השחור, אלי הארוך, יוצאים בזה אחר זה וזוכים כל אחד בחבטה הגונה על גבו מקת הרובה של שפילר הרזה, לפני שהם נבלעים בריצה בפרדס הלבן.

“אני כבר קיבלתי קודם!” אומר הקאובוי בתורו, וחוטף גם הוא. אחרון עובר ארקאדי. אותו שפילר לא מכה.

“מדוע אתה מרחם עליו?” שואל רפי.

“הוא היה המפקד. עמד בהסכם. לא צריך להשפיל אותו.”

“בבקשה!” אומר ארקאדי בבוז. “תכה עוד יהודי בגב. אני לא צריך פרוטקציה ממשרת של האנגלים. זה כבוד בשבילי שתכה אותי!”

“הסתלק כבר! מנוול אחד! מספיק אסונות כבר הבאתם עלינו!” בועט שפילר הרזה באחוריו ומשלח גם אותו אל פרדסי יוספיה, שהערפל הכבד הופך את כל הבא בהם לבלתי-נראה.

*

פטר היקר,

כאשר יגיע המכתב לידיך כבר לא אהיה בארץ. אני לא יכולה יותר. מאיירסון לא בריא. בקרוב ימכור את יוספיה ולא אוכל לסמוך על עזרתו. אני מרגישה כאן זרה, וכשאני מביטה בך זה כמו לראות בראי את הזרות שלי, כפליים, ואני יודעת שככה אתה מרגיש כלפיי. לא אכפת לי החום והמרחק, לא אכפת לי העברית, אני מפחדת מהגסות. אני חוזרת באופן זמני לגרמניה. יש לי אפשרות לקבל שם ירושה צנועה ממשפחת אבי. אחר-כך אמשיך לארצות אחרות, בשם אחר, ולחיים חדשים. אם אשאר כאן לא אוכל להישאר נאמנה לך. תדאג לילדה. אל תשכח לבקר אותה מדי פעם במוסד של ד"ר זבדי בפתח-תקוה, תגיד לה שאני, שאני לא יכולה –

שלך,

אווה

נ.ב.

בבקשה תסביר לאדון מאיירסון ותתנצל בשמי. תגיד לו שבעצם אנחנו לא נשואים, וגם מסתירים ילדה מונגולואידית. אין לי כוח לעשות זאת בעצמי. אני יודעת שאני חייבת לו הרבה, אבל הסתבכתי. ובכן, שלום.

אווה הקטנה, בעלת העיניים המלוכסנות, ניגשת למקלחת הצרה, שאין בה אמבטיה, מתפשטת ושוטפת את עצמה במים קרים. החלון מלבין בגלל הערפל בחוץ, כאילו אדים עולים עליו מבפנים. היא יוצאת ערומה, שדיה הזעירים זקורים בגלל הקור, פניה היפות נפולות מאוד, ולאור השחר החיוור היא מניחה על המיטה מזוודה חומה ואורזת בה לאט בגדים, נעליים, תמונות, תכשיטים ותעודות. אחר-כך היא משתרעת על גבה על המיטה הקרה, הלא-מוצעת, ליד המזוודה, מלטפת את ערוותה, הלחה עדיין מהרחצה, ובוכה.

לאחר דקות אחדות, נלחמת בקורי-השינה המפתים אותה להישאר כך, היא קמה למצב ישיבה, צובעת בלכה אדומה את ציפורני רגליה, שעל אצבעותיהן הילדותיות אין אפילו יבלת אחת, צובעת בלכה את ציפורני ידיה, מתלבשת, מורחת ליפסטיק אדום על שפתיה, נועלת סנדלים גבהי-עקב, פוסעת בין שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הרטובות מטל, שפטר יואל רכש כגרוטאות, ושאחת מהן מחצה את כף ידו, יוצאת אל הכביש הצר מיוספיה דרומה לכפר-מאהלר, חותרת קדימה בעקשנות בתוך הערפל הסמיך, וגוררת עימה את המזוודה אל הצריפון המפולש של תחנת אגד, לתפוס את האוטובוס הראשון.

*

קפלן המוצק ונמוך-הקומה מטפס בכבדות על סולם-הקטיף, מרפה את העניבה, משחרר את צווארו של מורטון, ומסיר את הכיסוי מעל עיניו.

“תודה לך,” מסנן מורטון מבין שיניו, התופסות עדיין במקטרת המעשנת, ושפמו הלח מרעיד בדברו.

קפלן חותך באולר את פיסת-הבד שבה קשורות מאחור ידיו של מורטון, ועוזר לו לרדת. הידיים מרחפות עדיין באוויר ומורטון מתקשה להפעילן אפילו כדי לשלוף את המקטרת מפיו. קפלן שולף אותה בשבילו ומניח אותה בכף-ידו, שאצבעותיה המעולפות מפרכסות עדיין ברעדה.

הורביץ הצולע ניגש אליו עם אקדח תופי. “מצאנו את האקדח שלך ואנחנו מחזירים לך אותו,” וכשהוא מבחין במצבו של מורטון, הוא תוקע במו-ידיו את האקדח בנרתיק. “עליך לדעת שהאקדח הזה ירה הלילה לפחות פעם אחת.”

“עוד מעט נעזוב אותך, כי אנחנו לא רוצים עניינים עם הצבא שבדרך לכאן,” אומר לו קפלן בכובד-ראש, אך גם מתוך עייפות נוראה. “אתה אוייב שלנו, ובני-עמך תלו הבוקר יהודי, ולא חשוב מה דעתנו עליו ועל מעשיו, אבל אנחנו נגד עונש מוות לכל אדם באשר הוא. כאשר נקים כאן מדינה, והיום הזה קרוב מאוד, נבטל את החוק שלכם. אצלנו לא יהיה עונש מוות. עכשיו אנחנו סומכים עליך שתתנהג כמו שג’נטלמן אנגלי מתנהג בנסיבות כאלה, ולא תזכור איש מכל אלה שראית הלילה. אגב, זה האיש שהציל אותך!” הוא מצביע לעבר שפירא, העומד ולוטש עיניים בבריטי.

סרג’נט מורטון חום השיער, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, שלושה סרטי דרגה בצורת V על שרוולו הקצר, אקדחו בנרתיק על מותניו, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו – צולע ומתקרב צעד אחד אל שפירא הקודר. הוא מרים במאמץ עילאי את ימינו, המעולפת משעות של קשירה הדוקה מאחורי גבו, ומבקש ללחוץ את ידו של שפירא, אך היד נשארת מושטת, ללא מענה, ושפירא יורק בכל כוח שפתיו בפרצופו של הבריטי, יריקה שמרטיבה היטב את קצה שפמו ואת לחיו של הסרג’נט:

"אין כאן סנטימנטים. זה בשביל המשפחה של רוז’קה, מייג’ור! זה בשביל החיפוש קרובים, זה בשביל שסגרתם את הגבולות של הארץ וריסקתם את החיים שלי, לתמיד! – "

הוא מסתובב לאחור, דמותו הכהה מתבלטת רגע בפתח המרתף המואר, הטובל עדיין בערפל, ואז הוא פונה מזרחה, שם כבר זורחת השמש וקרניה מנסות לבקוע את שכבת הענן הרובצת על הארץ – ונעלם באד הלבן.

“אני לא מבין מה האיש רצה ממני, אני לא מייג’ור…” רועד קולו של מורטון, וכאשר קפלן מוחה בסמרטוט את הרוק מעל פניו של הבריטי, נוגעות דמעות אחדות בקצות אצבעותיו.

*

כאשר הדלת נסגרת ואבא חוזר הביתה לפנות-בוקר, אני שומע את שושנה שפירא צועקת וחושב שקרה לה משהו, אבל מה שקורה באמת הוא שאני שומע את אבא מספר לאמא בשקט שדודי אלכס מת ברומא. רותי כבר ישנה. מהכביש עולה קול טרטור מוכר, זה הBSA- של דוקטור וולף. אולי שוב הזעיקו אותו לאיזו המלטה ברפת? תופיק מקיש על דלת המטבח. אני קם לפתוח לו, מפני שאבא ואמא סגורים עדיין בחדר-השינה, ואמא בוכה. תופיק בוקע ועולה לעומתי מתוך הערפל הסוגר עליו מגבו, נודף ממנו איזה ריח משונה, דומה לשלי, ואני אומר לו:

“אני כבר לא מקנא בזובי שלך, תופיק! מפני שעכשיו אנחנו סדדים!”

ואז, בעיניים מצועפות, קורנות אושר, הוא מרשה לעצמו לחבק אותי, דבר שלא עשה מימיו, ואומר לי בצחוק: “ואללה, אנחנו אחים!” – ומיד הוא כבר עומד ליד כיור-המטבח, מתחיל לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת-הערב, ומזמזם בחשאי את שיר הערגה והגעגועים המונוטוני שלו, שאני עתיד לחזור ולשמוע מפיו לאחר שנים, בשבתנו לעת ערב במרפסת “הדודנים”, הצופה לחוף ים יפו.

לצליל הצלחות והסכו"ם המקפצים בידי תופיק, יוצאת אמא ומתחילה לערוך בשתיקה את השולחן לארוחת-הבוקר. בחדר-האמבטיה, מול הראי, מעסה אבא את לחייו בגליל סבון לבן של גילוח, ומקציף לאט במברשת רטובה. מבעד לערפל הסמיך חודר פנימה צלצול-הבוקר של פעמון האחוזה:

“גלין… גלין… גלין… גלין…”

*

מוטל הרפתן יורד במדרגות מהקומה השנייה בבניין-המגורים של הפועלים, באמצע החומה הצפונית של האחוזה. למעלה שוכב עדיין דודל וישן, על פניו חיוך של חלום נחמד. ברפת מחכים כבר שני פועלים ערבים שבאו לחליבת הבוקר, בידיהם שרפרפים ודליים-לחלב. בטרם יגש אליהם, חוצה מוטל את החצר, המכוסה ערפל-חלב סמיך עד שאין רואים בה מקצה אל קצה, גם לא את השריונית הבריטית ואת האנשים שירדו בבהלה לחפש את לורט. הוא עוצר ליד הפעמון: קורת-ברזל עבה בצורת H שנותרה מהקונסטרוקציה של בית-האריזה, ותלויה על כבל. לוקח מוט-ברזל שמונח ליד הפעמון, ומתחיל להכות בקורה, אות לתחילתו של יום-העבודה החדש:

“גלין… גלין… גלין… גלין… גלין…”

*

אליהו שפירא רץ בפרדס, רץ, מתנשם. שורות-שורות של עצים כהים מתכסים ונבלעים במטליות ערפל שמתערבבות הם ושטות הלאה, כחלב אפור של שחרית. האוויר מלא ריח של לחות, מבשר יום חם מאוד. קצות ענפים נמוכים שורטים את פניו. מדי פעם חובט במצחו השזוף תפוזון יבש, שנשר מצמרת העץ. אליהו מזיע ומדבר אל עצמו:

“אין כאן סנטימנטים, האדם ניצל אבל אלוהים מת, מת, מת… ומי שאומר אחרת זה שקר, קורופציה… סופרסטיציה… זה כבר לא יהדות. להיות יהודי, עכשיו, זה לדעת שאלוהים נכשל, ונעלם, לנצח… זה בשביל החיפוש קרובים, לתמיד… אלוהים יותר נכשל, ויותר נעלם – אפילו מהמנדט הבריטי…”

*

“גלין… גלין… גלין… גלין… גלין…”

*

עם כל הקשה, מרעיד מוט-הברזל את כפות-ידיו הרדומות-עדיין של מוטל, שטרם התעוררו למלאכת החליבה. צלילי המתכת הקצובים עולים וחודרים את הערפל ומתפשטים באוויר לכל רחבי האחוזה, שאליה פוסעים ומגיעים בשעה זו עשרות פועלים ערבים מאום-אל-זעתר, ונסוכי-שינה עדיין, באוויר הבוקר החלבי, הם מתפרשים ופונים איש-איש למקום עבודתו.

*

“גלין… גלין… גלין… גלין… גלין…”

*

בפנים אפורים מאוד, ונפולים מצער, נכנס אבא לחדר הגדול ויושב בראש השולחן, לאכול. אחר רגעים אחדים הוא מרים את עיניו מעיתון “הבוקר” של יום אתמול ומעיר – בניע-ראש לעבר המטבח, ובמרירות פסימית, שאופיינית לחוש-ההומור המנצנץ במשפחתנו גם ברגעים הכי קשים:

“היתום שר!”

*

“גלין… גלין… גלין… גלין… גלין…”

 

פרק י"ב

בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.

מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז’ו ה“ממזר”, בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג’ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז’ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.

עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67‘, ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למ הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48’ ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].

והצעיר מנו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מנו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.

[האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]

כאשר מביא איז’ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג’אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז’ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.

*

במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, “הדודנים” – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש “קופייה” (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: “אלע מנטשן זיינן ברודער”.

עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.

*

האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול “הדודנים”, ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז’ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ’וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.

יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז’ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג’נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב“אסותא” כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.

ואני עוד ראיתי את לורט המסכנה שוכבת שם בשנה הראשונה של המדינה, שבה הוציאו לי בניתוח ב“אסותא” את האפנדיציט, ואני חושב שאחר-כך מתה.

*

 

אחרית דבר

בגילי, העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני כיובל שנים משפיע עלי מאוד.

הלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, מופיע בשנתי אבא, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו אורחים – יהושע סלומון, ראש המועצה של חובבי-ציון, שחוזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, שבה לא השתתף מעודו, ועימו אפרת אשתו. אדון ג’ייקוב מאיירסון, מעשן סיגר מלופף בבולים, קרח ובעל פני-ילד של וינסטון צ’רצ’יל. טוב, בחלומות זה תמיד יוצא קצת מצחיק. ואני שמח שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים, גם על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות אחוזת יוספיה והמושבה חובבי-ציון, ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם – אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בחיים שראיתי בימי ילדותי בכפר.

אבל הפעם איני מצליח. כדרכי אני מתחיל להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום חשוב לי להסביר לראש המועצה סלומון, זה שהפורשים פוצצו לו את הקבינט – שהגירוי הראשון שלי להיזכר בסיפורים האלה התרחש כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ואז נזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים, ומהן נמשך ומשתלשל כל הסיפור כולו – ובעודי נסחף בדיבוריי מוציאה אמא מתא הפרפקטשיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומכל זכוכית מפמפם, תבניות אמאיל אפורות ובהן מאפה בטטות וחצילים ברוטב עגבניות, ואומרת שאני מפריע לאורחים בסעודתם, ואני משתתק.

תל-אביב, ספטמבר 1991 – אפריל 1992

*

D. MORTON

47Lyttelton Road

N2 OUD

2nd April, 1992

מר בן-עזר היקר,

שמחתי על מכתבך אשר החזיר אותי בבת-אחת לתקופה שחשבתי כי איש אינו זוכר. מיד לאחר המאורעות, שאתה מזכיר, הוכרחתי לעזוב את ארצך ולא שבתי אליה עוד. הצטערתי מאוד לשמוע, אמנם באיחור של כארבעים-וחמש שנה, על מותה של לורט מאיירסון בנסיבות כה טראגיות.

אין לי התנגדות שתפרסם, בספר שאתה כותב, את כל הידוע לך על אותם ימים ועל אותו לילה במרתף האחוזה של יוספיה, שאותו לא אשכח עד אחרון ימיי. אגב מקטרת הפטרסון שהצילה את חיי עדיין ברשותי, אך לצערי הרופא אסר עלי לאחרונה את העישון.

כידוע לך איני קורא עברית, ולא אוכל לעבור על כתב-היד שלך, אך אני מקווה שאאריך ימים לקרוא את ספרך אם יתורגם לאנגלית.

איני יודע מה ידוע לך על לילה אחד בבית-המלון “עדן” בירושלים. בכל מקרה אבקשך שלא תכתוב דבר על כך, ואני סומך על הגינותך, שחשתי בה מבין השורות של מכתבך.

באשר לשאלותיך האחרות, צר לי לומר כי מימיי לא הכרתי אשה יהודייה בשם גב' ויוי דהאן, ואין לי גם כל קשר לבנותיה הנקראות אילנה וכרמלה. למיטב ידיעתי, גם למייג’ור קמפבל המנוח לא היה מעולם קשר עם אשה יהודייה בשם זה.

ולבסוף, חשוב לי להביא לידיעתך כי השתדלתי תמיד להשתמש בכוח סביר ולנהוג בהגינות בחקירות. מעולם לא עיניתי ולא הרגתי מישהו מהבחורים האמיצים שלכם, ואני לא שומר בלבי טינה לאף אחד, למרות כל מה שעבר עלי באופן אישי.

שלך בנאמנות,

דניס מורטון

נ.ב.

על דודך אלכס אולי שמעתי, אך לא היכרתיו באופן אישי, ולמיטב זכרוני הוא גם לא היה בין הנחקרים אצלי. איני יודע מדוע מייג’ור קמפבל הביא לכם באותו לילה את המכתב על מותו המיסתורי.

*

עו"ד ישעיהו סטרוייצקי

רח' החשמונאים 88

תל-אביב 67011

3 באפריל 1992

רשום

מר בן-עזר הנכבד,

מרשתי, גב' אילנה מור, ייפתה את כוחי להתרות בך שתפסיק לשלוח אליה מכתבים ולהטרידה בטלפון. לא היא, ולא אימה גב' חיה דהאן, אינן מעוניינות להיפגש, להתכתב או לקיים איזה שהוא קשר איתך ועם השקרים שאתה מנסה להפיץ עליהן על ידי כתיבת ספר דוקומנטארי-כביכול, “הלילה שבו ניסו לתלות את הסרג’נט מורטון”, שעליו סיפרת להן.

ביכולתי לספק לך בשמן רק את הנתונים כדלקמן: אחותה של אילנה, כרמלה מורטון, עזבה לפני שנים רבות את הארץ, נישאה לאנגלי, מבוגר ממנה בעשרים שנה, התגרשה ממנו לאחר זמן קצר. אחר-כך נישאה ליהודי מקומי בלונדון, אך שמרה על שמה הקודם ונעשתה פעילה בחיים הפוליטיים וכיהנה קדנציה אחת כחברת בית-הנבחרים מטעם הלייבור, באיזור הבחירה שלה בווסט-המפסטד. למרבה הצער, נפטרה במחלת הסרטן לפני שנים אחדות.

בכל שאר השאלות שהצגת למרשתי ולאימה במכתביך ובהטרדותיך הטלפוניות – יש עילה לתביעת-דיבה על הוצאת לשון הרע, אשר תוגש נגדך אם תפרסם או תיתן פומבי למשהו מכל זה, בכל צורה שהיא. מרשתי, גב' אילנה מור, היא ספרית צמרת ידועה ומצליחה בתל-אביב, מפורסמת ומקובלת בחוגים רבים, זכתה בעבר בתואר סגנית מלכת היופי והיתה דוגמנית ידועה, ודחתה תמיד בתוקף נסיונות לפגוע בשמה הטוב ולהפיץ שקרים על אורחות חייה. סיפוריך הבדויים על אימה ועליה עלולים לגרום לשתיהן נזק רב, ולכן בא מכתב זה להזהירך מראש.

דומני כי לא מיותר להזכירך בהקשר זה את השם שיצא לך ככותב ספרי פורנוגרפיה מן הסוג הזול, עובדה שוודאי לא תקל עליך, בבוא היום, לטעון לזכותך בערכאות.

בכבוד רב,

עו"ד ישעיהו סטרוייצקי

*

אודי,

התקשרה אשה מבוגרת בשם ציפה קפלן, שהיתה מורה שלך ברמות-הצופים כשהיית ילד. קראה באחד העיתונים שאתה כותב רומאן דוקומנטארי על אותה תקופה, ומבקשת שתתקשר איתה בהקדם, מפני שיש לה לספר לך משהו חשוב מאוד שאתה לא יודע.

*

 

רשימת המשתתפים ברומאן ותפקידיהם

לפי סדר הא"ב של השמות הפרטיים

אברומה, “הראש” – מפקד המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אווה יואל – אשתו של המכונאי פטר יואל, מאחוזת יוספיה.

אורי בן-עמי – אני.

אחמד – עובד ברפת של אחוזת יוספיה.

איברהים – מנהיג ה“שאבאב” בכפר אום-אל-זעתר.

איז’ו – מהמושבה חובבי-ציון. כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

אילנה דהאן-מור – בתה הקטנה של ויוי דהאן ממושב כפר-מאהלר, כנראה מסרג’נט מורטון.

אלי הארוך – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אלי זלינגר – נער ממושב רמות-הצופים.

אליהו שפירא – בעלה של שושנה, אביהם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

אלימלך שפירא – סופר ותיק מהמושבה פתח-תקוה, מחבר הספר הנדיר “הירקון שבלב”, יפו, תרפ“ה-פ”ו. ראה רשימת ביקורת שפירסמתי עליו במדורי “ספרי דורות קודמים” בעיתון “הארץ” מיום 3.3.1972.

אלכסנדר בן-עמי – גר ברומא, כנראה דוד של אורי בן-עמי.

אמנון שפירא – בנם הבכור של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

אפרת סלומון – אשת יהושע סלומון, ראש המועצה המקומית חובבי-ציון.

ארקאדי – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

בן-עמי – מנהל אחוזת יוספיה, אביו של אורי בן-עמי. מכונה בפי הערבים: חוואג’ה אבו-אורי.

בצלאל פוקס – קצב מהמושבה חובבי-ציון.

ברל – רפתן באחוזת יוספיה.

בת-עמי רוזין – אשתו של מקס רוזין, מהמושבה חובבי-ציון.

גבריאל דויטש-דרור – מורה ומשורר מהמושב רמות-הצופים.

גברת בן-עמי – אימו של אורי בן-עמי, מאחוזת יוספיה.

גיורא הורביץ – נער מאחוזת יוספיה, בנם של חיים וס הורביץ.

גרשון גרין – מסגר ונפח המושב רמות-הצופים.

ג’וזף (ג’ו) מאיירסון – סטודנט מלונדון, בנו של ג’ייקוב מאיירסון ואחיה של לורט, מאחוזת יוספיה.

גידי ישראלי – נער, אחיה של צפרירה ישראלי, מהמושב רמות-הצופים.

ג’ייקוב מאיירסון – הבעלים של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג’ה אבו-ז’וזף.

דב (דובז’ה) שפילר – נוטר באחוזת יוספיה.

דודל (דוד) גבעוני – הנהג של אחוזת יוספיה.

דוקטור וולף – רופא וטרינר מהמושבה חובבי-ציון.

דינה שפילר-בן-עמי – עו"ד, בתו של דב שפילר, מאחוזת יוספיה.

דניס מורטון – סרג’נט בריטי, כנראה אביה של אילנה דהאן.

הג’ינג’ית – חברת המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

המספר – גם כן אני.

הנזי שטרנבאך – בעלה של לוצי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הנס דיכטר – בעל בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הסבל – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

הקאובוי – שרעבי, חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

השחור – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

ויוי דהאן – אימן של כרמלה ואילנה, מהמושב כפר-מאהלר.

ויקו (ויקטור) בן-עמי – מאיטליה, בן של אלכסנדר בן-עמי.

ולטר שיינקראוט – בעל חנות-מכולת במושב כפר-מאהלר.

זריפה – אשתו של אחמד, העובד ברפת של יוספיה, מאום-אל-זעתר.

חיים ברלין – שוטר בתחנת-המשטרה במושבה חובבי-ציון.

חיים הורביץ – השומר של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג’ה אבו-ג’ורי.

טלי רסקין – נערה מהמושב רמות-הצופים.

יהושע סלומון – ראש המועצה המקומית של המושבה חובבי-ציון.

ינוקא – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

ירוחם ישראלי – מזכיר המושב רמות-הצופים, אביהם של צפרירה וגידי, ובעלה של שרה ישראלי.

ישעיהו סטרוייצקי – עו"ד, מתל-אביב.

כרמלה דהאן – בתה של ויוי דהאן, מהמושב כפר-מאהלר, כנראה ממייג’ור קמפבל.

לויטננט ברדליי – מאנגליה, מפקד שריונית בריטית.

לוצי שטרנבאך – אשתו של הנזי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

לורט מאיירסון – בתו של ג’ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה.

ליזה מאיירסון – אשתו של ג’ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה, אימם של לורט וג’ו.

מאיה שפירא – בתם הקטנה של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

מאיר פולאק – חבר המושב רמות-הצופים.

מוריי קמפבל – מייגו’ר בריטי, בעלה של מילי. כנראה אביה של כרמלה דהאן.

מזל צדוק – הנכה, בעלת-הבית של אברומה “הראש”, מהמושבה חובבי-ציון.

מסעודה – אימו של תופיק, מהכפר אום-אל-זעתר.

מילי קמפבל – אשת המייג’ור קמפבל.

מקס רוזין – בעלה של בת-עמי רוזין, פקיד האחוזה יוספיה, מהמושבה חובבי-ציון.

נואר – שומר השער באחוזת יוספיה, נער מהכפר אום-אל-זעתר.

נפתלי קפלן – מפקד בהגנה, גר באחוזת יוספיה.

ס הורביץ – אימו של גיורא ואשתו של חיים הורביץ, מאחוזת יוספיה.

סימה זלינגר – אימו של אלי זלינגר, מהמושב רמות-הצופים.

ספקי – בחור מהמחלקה של רפי המ"מ.

עבד – שותפו של איברהים, מהכפר אום-אל-זעתר.

עמירם גרין – בנם של שרה וגרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

פטר יואל – בעלה של אווה, מכונאי באחוזת יוספיה.

פנדי – מבומביי, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

ציפה קפלן – מורה, אשתו של נפתלי קפלן, מאחוזת יוספיה.

צפרירה ישראלי – אחות זמנית במושב רמות-הצופים, בתו של ירוחם ואחותו הבכורה של גידי ישראלי.

קלוץ – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

רותי – נכדתו של ג’ייקוב מאיירסון, אחיינית של לורט, מתל-אביב.

רפי – בחור מהעמק, מפקד מחלקה של ההגנה באחוזת יוספיה.

שושנה (רוז’קה) שפירא – אשתו של אליהו שפירא, אימם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

שרה ישראלי – אשתו של ירוחם ישראלי ואימם של צפרירה וגידי, מהמושב רמות-הצופים.

שרקה גרין – אשתו של המסגר גרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

תופיק – נער מהכפר אום-אל-זעתר, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

*

כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות

המתוארים ברומאן הוא מקרי בהחלט

*

כתיבת הרומאן נתאפשרה תודות למילגה שהשאיר לי

אבי-החורג משה גרינברג-דגן

שהיה מפקד בהגנה בפתח-תקוה

יהי זכרו ברוך

1992

המלצות קוראים
תגיות