פרק ראשון: מהונגריה לארץ-ישראל    🔗

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל“ג בעומר של שנת תרל”ה, 1875, [ולפי עדות אחרת, בשנת תרל"ו, 1876] מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות – לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה“חלוקה”, אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירום, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:

“הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!”

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל“סבא וו­לף”, כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

“כן, וזוכר אתה את העיזים, עם הפעמונים בצוואריהן?”

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: “יודה!” – “!” – “טוֹיְבֶּה!” – “מוֹיְשֶׁה-שמואל!” – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירום כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של “סבא וולף”, העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.

במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.

יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות ד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.

בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.

יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:

“בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך…!”

“לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה,” קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, “ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?”

“חה,חה,חה!” התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. “שמעתם? גברת הוא קורא לי!”

נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.

“וכסף יש לך?” שאל השוטר.

“בשביל מה צריך לשלם?” התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.

“מה?!” – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. “אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!” – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, “לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך… חה,חה,חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ’יצ’ולה גם את המכנסיים היית מאבד!”

אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*

מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ’רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

“לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן!”

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

 

פרק שני: לילה ראשון ביפו    🔗

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

“למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!”

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל“אגודה להתיישבות בארץ-ישראל”, ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירום; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: “למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!”

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירום. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצ העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט מה.

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצ של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השחוט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים ו ירומה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה“טמפלרים”, אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירום. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

*

כל הלילה התהפך יהודה על משכבו, נרדם ומתעורר, נרדם ומתעורר. הסיבה היתה לא רק הפשפשים הרבים ששרצו במיטות האכסנייה היפואית ועקצו את הגוף ללא רחם – קדמו להם נחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה, כמלאכי-חבלה המבקשים למצוץ מן הבאים את שמחת העלייה לארץ-ישראל – אלא בגלל קטעי זיכרונות וחלומות ששבו ועלו בשנתו הטרופה.

יום חג בכפר-הולדתו סנט אִישְׁטְוַואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בתוך הקהל הרב, ההולל, בכיכר הכפר, והוא לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה, מן העיר וספרים הסמוכה, ליום-הולדתו החל בחודש אב: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו, ורובה-עץ בידו.

פתאום נטפל אליו איזה איש משונה, לבוש קרעים, ובחייכו חיוך טוב, החל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר בשוחחו עימו, וללא חשש נתפתה ללכת אחריו רחוק מן ההמון, אל גבול אחד הכרמים עמוסי האשכולות, שהיו נטועים סביב כל חצר בכפר. מבלי דבֵּר דבר החל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף – את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה-העץ השאיר בידו… ועד מהרה נעלם, כשהוא משאיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד, מתגרד מפני עקיצות היתושים. למזלו, מצאוהו עד מהרה איכרים אחדים, כשהוא עירום-למחצה, עם הרובה בידו, והובילוהו לבית אביו –

אך משונה, עדיין הוא מגרד את גופו הערום עד שמתעורר לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף-גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו…

והנה הוא בן תשע, וחייו – גן-עדן עלי-אדמות. אל האחוזה בכפר סנט אישטוואן בא לגור בן-דודתו אחות-אביו יהושע שטמפפר בן השמונה-עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היתה ללמד את הילדים בחיק הטבע. נהג לקחת אותם לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שהקיפו את הכפר. היה מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלישתים, שאול ההולך אל בעלת-האוב, דוד ושר-צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה היה מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם לימד אלא היה ממחיש את סיפוריו לילדים. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע היה קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ-ישראל כולה על גבול הכפר סנט אישטוואן.

רוח גבורה החלה לפעם את התלמיד יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאו עדרי-כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים היו נשרכים נערי-הרועים, ובידיהם מקלעות עשויות עשויות שתי רצועות קשורות לפיסת-עור. מנערים אלה, ובהם חברו הטוב אישטוואן לאנגי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע.

יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, נתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.

לא ארכו השעות ויהודה יצא לבדו אל פרשת-דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה“נשק” שאגר במיסתרים. הוא מילא את כיסיו בחלוקי-אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול היה מוכן לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!

פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני-כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו…

את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא הניח אבן בפיסת-העור, סובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – שיחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופגעה בראשו של ה“פלישתי”!

זרם דם קלח מאחורי אוזנו של “גוליית” – ו“דוד” נשא רגליו וברח. מובן שלא ברח לביתו, כיוון ששיער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. “דוד” ברח לעבר השדות ו“גוליית” רדף אחריו עד שהשיגו, הרחק מן הכפר, והחל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים; גם החרים ממנו את המקלעת.

למזלו של הילד עבר שם במקרה איכר אחד, ממכרי לאזאר, והוא חילץ את יהודה ממכהו והביאו לבית האב כשהוא חבול ופצוע עד זוב דם.

מסיבות מובנות לא טרח יהודה לספר לאיש מה קדם לאותן מכות-רצח שספג מידי ה“פלישתי”.

מיד רתם האב את הסוסים והעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, לא הניח אפילו לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות נסעו אל זקן-הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן-הכפר לדרוש משפט-צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק השאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – “כל עוד רוחו בו,” כפי שהיה נוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו…

עוד המבוגרים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – פקח יהודה את עיניו וראה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. קינא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שכח את מצבו ה“מסוכן”, טיפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.

אותו רגע יצא לאזאר עם זקן-הכפר, הונגרי בעל שפם רחב-מידות ומקטרת המעלה ריח עישון טבק גס, החוצה, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!

יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו כאשר החל אביו לקרוא לו בקול דואג:

“יודה! יודה! איפה אתה? לאן נעלמת?”

אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה עיניהם למעלה… זקן-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כעס ורתח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה ידע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ, למרות שציפורים החלו לנקר עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול עסיס תותחים שחורים – עד שקיבל הבטחה, בערבות זקן-הכפר העומד מתחתיו ומעלה טבעות-עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו.

וכך אמנם היה; יהודה חמק למטה ומצא עצמו על הרצפה, שוב – בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם כנראה באמצע הרהוריו, והתעורר רק לאחר שעקיצות הפשפשים גירשוהו ממיטתו.

חזר ועלה יהודה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו אותו “גוליית” ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו. לצערו, לא האריך מורו יהושע לשבת בכפרם. הבחור לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

התייצבה עתה נגד יהודה דמותו של יהושע, אשר במשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד אשר הגיע לעיר הנכספת והוא יושב בה עתה ומחכה בקוצר-רוח לבוא יהודה ואף רמז לו במכתבו האחרון: “עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!” –

ובליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: “עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!”

והוא נרדם.

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ’יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

“מניין ולאן, ר' יהודי?”

ה“בידואי” גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: “לירושלים!”

“יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?”

“אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!” ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

“אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!”

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה“דַיְיטְשׁ”, כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

*

 

פרק שלישי: בירושלים    🔗

למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.

יהודה נדהם למראהו.

הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?

הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?

הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?

עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז’וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –

יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.

חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: “מה קרה לך, יהושע!”

אמר לו יהושע בגרון חנוק: “בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך.”

יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, “פְרַאנְגִ’י” בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.

ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –

והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.

עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.

“אני מתפלא עליך!” הכריז יהודה בחום-ליבו.

“אל יתהלל חוגר כמפתח!” השיב לו יהושע.

“אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!”

“תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!”

וצחק.

“מה אתה צוחק?”

“תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן.”

“איזה דבר טוב מצאת?”

“הלביבות של דייכע! טיפש!”

ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:

"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?

"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה’כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.

"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב’חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם ‘חסות’ תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים ‘מגיניהם’, ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם ‘וְלַאד אִל מִיְתֶה’, בני מוות! – כלומר, פחדנים.

"ראית – בכל ‘חצר’ יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם ‘חצרות החזקה’. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה ‘שטר-חזקה’, ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם ‘חַזַקִיר’. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.

“כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה ‘בתי-מחסה’, וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: ‘משכנות שאננים’, ‘נחלת שבעה’, ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, ‘מאה שערים’ יהיה שמה.”

הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.

החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: “אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!”

“מה הוא צועק?” הוציא יהודה את המקטרת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "

“אומר לחמור – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!” תירגם לו יהושע. “הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם.”

“אז מה אתה שותק!” החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.

“לא! לא!” תפס אותו יהושע בזרועו. “אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!”

“שק לי בתחת!” הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: “יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!”

החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.

משהתרחקו מעט, אמר יהושע ליהודה: “יכולת לומר לו שינשק לך בברך!”

“מה פתאום?”

“כי המקום האחר כבר תפוס!”

“שמע,” אמר יהודה. “זה בכלל לא מצחיק אותי. הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי. מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות.”

יהושע חייך. “טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך.”

*

השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה [רַאבּ] מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע [שטמפפר] עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר [ירושלים] ידעוה. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:

"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למ בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!

"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.

"ר' דוד שלנו, ‘הגביר ההונגרי’, הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה ‘משכנות שאננים’.

"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.

"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.

"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת ‘נחלת שבעה’, אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.

"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה’כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע? – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!

"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי ‘כולל אונגארן’ על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, “בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזו וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!”

 

פרק רביעי: “גלות” וחרם על העי"ש    🔗

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי“ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי”ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.

העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו “שומריאל”, וגדודי הגנה על הגבולות, בשם “נוטריאל”. הוא תבע שו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.

בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.

לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על “לחם החסד” – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם “כולל אונגארן”, המוסד שנחשב ל“בור שומן”, מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.

עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.

בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ’סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת “מסמר” עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את בימי קדם – זו אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.

ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל ה, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.

השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם “עבודת האדמה וגאולת”. בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:

“אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!”

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם “ספר החשבונות והזכרון”. בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

[הפנקס שתחילתו נכתבה בשנת 1867 עבר מאבי-סבי לסבי וממנו לאבי ונמצא כיום בארכיון המשפחה שברשותי. והוא מפוענח ברובו באחרית הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של ספר זיכרונות סבי, “התלם הראשון”, שכתבוֹ אבי בנימין מפיו, ויצא בהוצאת הספרייה הציונית, 1988. העתק מצולם של הפנקס מסרתי לארכיון הציוני בירושלים. – ].

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי “עבודת האדמה וגאולת” שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ“מדינת רוּסְלַאנְד”, היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.

כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם “פתח-תקווה”. השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, “מעמק עכור לפתח תקווה,” ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.

בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את “רפאים”, המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.

בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: “אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא ה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה.”

שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.

החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי “כולל אונגארן”. הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!

יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:

“מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!”

הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי ה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: “למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!”

*

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

“מה קרה? דייכע חולה?”

“לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי ‘כולל אונגארן’, לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד [גוטמן], ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!”

“אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!” התרגז יהודה.

“אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור.”

“מה למשל?”

“ש אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!”

“אני לא מבין,” התרעם גם לאזאר. “אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?”

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד [דוד מאיר גוטמן] להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

“במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?”

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

“פֶה… פה… כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?”

“הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות.”

“האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?”

“ומה אם אסרב?”

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "

“אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?” שאל יהודה את יהושע.

“אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה’חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!”

“והם העזו לאיים ב’חרם' על ר' דוד?”

“כן,” השיב יהושע בכאב וכעס. “דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק.”

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם “חבצלת”. העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב“חבצלת”, שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

“ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם…”

*

“שמע,” אמר יהושע ליהודה, “אני חושש לגורלו של העי”ש [עקיבא יוסף שלזינגר]. נגדו לא יסתפקו ראשי ‘כולל אונגארן’ שלנו, הקוראים לעצמם ‘שומרי החומות’ – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."

“השכל הפשוט שלי אומר שאם העי”ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"

ממוני “כולל שומרי החומות”, שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי“ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי”ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו “חרם”, ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו “בית יוסף החדש”, המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל“כולל אונגארן”, באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

“ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!”

“ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?”

“מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!”

אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

“יהודים – צֶלֶם (כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה) העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?”

דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי“ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים ליד כך שקרובי העי”ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

“אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים).”

ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי “כולל אונגארן” התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.

ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.

 

פרק חמישי: חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה    🔗

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ’ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן; לקֶטִי בת-דודו, שבבית הוריה בזִירְץ גר תקופת-זמן; ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים ה על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

“יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!” – הם ניסו למשוך בזקנו, “חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!” חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

“אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!” – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל “חצר” מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע [שטמפפר], שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

“מדוע אל הקונסול?” שאל יהודה.

“אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים.” הסביר יהושע. "האימפריה העות’מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

“ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם – בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ’מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי העות’מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב”ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

“מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?”

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה“שבאב” כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה“מאסר” את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ’סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש “השכלה” עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג’דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי “כולל אונגארן” התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

“שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!”

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייק עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

“אבא, טובה,, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי”ש… כולם… ואני לא הייתי שם…" מילמל יהודה על גבי סוסו. “אבל, אפילו אם אשאר לבדי…”

“די, די! יודה…” הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. “אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי…”

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. “מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!”

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הת הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני “כולל אונגארן” ולבקש את קצבת “חלוקה”, שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו“מודרנית”, הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יוייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מן היהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה“חלוקה” לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז’ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזרה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

 

פרק שישי: סיפורו של סיטשי    🔗

בלילה נדדה שנתו של יהודה [רַאבּ]. הוא היה עתה כבן תשע-עשרה. האם לשם כך עליתי לארץ הקדושה? – שאל את עצמו במחשבותיו, – להיות כאחד הירושלמים הללו, החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת-האדמה וחיים כקבצנים על מתנות-חסד?

הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזה בְּצֶ’סְנֵק, בחברת ידידו-ומורו ההונגרי סטיפן סִיטְשִׁי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נוֹגי-מַדְיָאר [כיום צֶ’לוֹבוֹ בסלובקיה. – אב"ע], היה מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נדד מעיירה לעיירה. למד שנתיים בבית-ספר הונגרי בעיירה פַּאלוֹטָה. אחר נדד בדרכים, בעוני, עד שהגיע אל דודו, אחי-אימו, שגר, יהודי כמעט יחיד, בעיירה זִירְץ שנמצאה בהונגריה אך כל תושביה היו גרמנים. הדוד היה אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי-צמר, ברחוב הראשי. יהודה התקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך התקדם, ובזכות כתב-ידו הנאה הוטל עליו לכתוב את מכתבי בית-המסחר – תפקיד שאותו למד בהנאה רבה משום שתאם את חוש הסדר והדייקנות שהיה טבוע בו.

ואולם, משפחת הדוד היתה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית חינכו את הילדים ברוח אגדות על קדושים נוצריים. אחת מהן, הצעירה מרתה, היתה מצטלבת בכל הזדמנות – כגון עיטוש של אחד מילדי הבית או בציעת כיכר לחם.

יום אחד נתקל בה במקרה יהודה במסדרון החשוך ובאותה הזדמנות צבט בחוזקה את ירכה. מיד הוציאה קול-בהלה מפיה וקראה בשם ישו, כאילו פגע בה שד משחת! – יהודה לא הסתפק בכך וקומם נגד השתיים את בת-דודו הצעירה קֶטִי, ובתגובה התחילה דודתו לועגת לו ומכנה אותו בפני כולם בשם “היהודי מארץ-ישראל!”

בעקבות הדודה, שהיתה אישה תקיפה ומשלה בכל בני-הבית, החלו ללעוג לו המשרתים והפקידים בחנות הגדולה של דודו, כולם לא-יהודים. פעם אף הפכו, כאילו שלא-בכוונה, קסת מלאה דיו על ערמת מכתבים שהכין למשלוח. ליהודה נמאסו החיים האלה, וכבר התכונן לעזוב ולשוב לנדודיו.

והנה, למזלו, הופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צֶ’סְנֵק, שבאותה סביבה. דויטש חיפש צעיר יהודי שיהיה מחנך לבנו היחיד, ועוזר בניהול המשק הגדול. הדוד, שהיה ידידו-בנפש של דויטש, המליץ בפניו על יהודה, אך גם הזהיר אותו שהנער שובב גדול. לאחר שבחן אותו קצרות, נשא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הודיע כי ייקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם יצאו לדרך קנה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית-האחוזה בלבוש הולם.

*

הכפר צ’סנק והאחוזה, שניגלו לעיני יהודה בעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאו בלב יערות עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים טיפסו על צלע הר שבראשו התנוססה טירה ענקית, עתיקה והרוסה-למחצה. מצידו השני של ההר זרם נחל בגיא עמוק, ונוצרו אגמים קטנים שמימיהם צלולים וקרירים.

בערב הראשון לבש יהודה את בגדיו הטובים וישב לסעוד עם בני-המשפחה. על המפה היו ערוכות צלחות חרסינה לבנה ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. השולחן הגדול, הסגלגל, היה עשוי עץ מהגוני חום-כהה, כמעט שחור. הכיסאות היו מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, התנוצץ ברהיטים ונשקף מן המראות, וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות נראו דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא-יהודים: גברים כהי-שיער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות-ציידים; נשים עגלגלות וורודות-פנים. הכול כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבו זקופים כחיילים בפתח אולם-האוכל וקידמו בקידה פני כל אחד מן הבאים.

יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, לא הבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שלא נראתה כלל פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגי אצולה הונגריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים שהביעו עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום היה והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד והכריז על שמו:

“סִיטְשִׁי סטיפן!”

ההונגרים נוהגים להקדים את שם-המשפחה לשם הפרטי. סטיפן סיטשי התקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש-צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שישב בראש השולחן. בהמשך, לצד סיטשי, הוקצה מקום ליהודה, וממולם ישבו אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו הוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.

אחד המשרתים עזב את משמרתו בפתח ועמד עתה מאחורי סיטשי, כשהוא מוזג לו יין טוֹקַאי אדום ומוּסְקָדֶה זהבהב, הכול לפי מנות הארוחה, שהיו עשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. מרק, דגים, חביתיות, כופתאות ובשר, אך לא בכמויות מוגזמות. סיטשי, מצידו, דאג להשקות את שכנו-הצעיר-לשולחן ביין מדיארי ישן וטוב שנוצר ביקב האחוזה ונשתמר במרתפיה שנים רבות.

לאחר האורחה פרשו דויטש וסיטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סיטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, היה איש טוב-לב ושואף להיטיב. הוא הזמין פנימה גם את יהודה, ועד שסידר דויטש את כלי-המשחק על הלוח, הראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו שהכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והבטיח ליהודה שיוכל לקרוא בהם כאוות-נפשו.

יהודה היה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש היהודי או לסיטשי המדיארי?

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פרש סיטשי לחדרו לישון. דויטש נשאר עם יהודה לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים החל לספר לו על פרשת היחסים המיוחדת שנתרקמה במשך השנים בין משפחתו לבין סטיפן סיטשי.

בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוֹש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סיטשי את כל אנשי אחוזתו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה, לצד קושוט, נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, הוכרחו להימלט ממולדתם, ברח גם סיטשי וחי שנים רבות בארצות-הברית כחוואי. ומפני שהיה לוחם-לחופש מטבעו, השתתף שם במלחמת האזרחים שהביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.

בארץ החדשה נשא סיטשי אישה הונגרייה, שהיתה ממוצא פשוט, לא בת-אצילים, ונולדו להם שני בנים. הוא התרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר קיבלו המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הופיע לפתע עם אשתו ובניו.

בני משפחתו האצילה, משפחת סיטשי, שנשארו בהונגריה, טענו שאינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו סטיפן מאמריקה. הם גם סירבו להכיר באשתו, בטענה שהיא ממוצא לא אצילי. אך ייתכן שבעיקר הפריע להם, לאחר שיבתו של בן-משפחתם הגולה, החשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך מיהרו ונישלו אותו מכל אחוזותיו, וגם הצליחו לשלול ממנו את תואר האצולה שלו. לסיטשי נותרה רק האחוזה בצ’סנק, שהיתה ירושה מצד אימו. האחוזה היתה מסורה כל אותן שנים לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש. גבריאל סיכן נפשו ועזר לסיטשי לברוח, לאחר כישלון המרד, אל מחוץ לגבולות הונגריה.

סיטשי ביקש מדויטש שימשיך לנהל את האחוזה, ואילו הוא-עצמו בנה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, והמשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, כשהיה בשדה, פרצה אש בבית, לכדה את כל בני-משפחתו ושרפה אותם.

מאותו יום הפך סיטשי לאדם אחר. עצבות קשה ירדה עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת לא הרפתה ממנו – שקרוביו חששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב ולכן שרפו את ביתו ואת בני-משפחתו. הוא הסתגר ונמנע ממגע עם בני-האדם, לא נתן אמון באיש וחשש לאכול על שולחן של זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש המשיך לתת אמון, ועד מהרה מסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סיטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש. דויטש כיבד את רצונו ואת מעמדו של האציל ההונגרי. זה פשר הסעודה החגיגית, הנהוגה מדי ערב.

*

עולם חדש נגלה מעתה בפני יהודה. הוא אהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו. לשבת בחום היום בצל העצים שכיסו על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש בשום אדם.

האחוזה הכילה כרי-מרעה, כרמי ענבים, גני תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה היתה החקלאות מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים; חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני-. אחוזת דויטש היתה מודרנית ביותר. בעבודתו החל יהודה ללמוד שיטות-עיבוד חדשות ושימוש בכלי-עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.

*

יהודה מצא חן בעיני סיטשי. אולי עורר בו הנער היהודי המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?

לא עברו ימים רבים והמדיארי הזקן פרש עליו את חסותו והפך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. למרות מוזרותו היה סיטשי אדם טוב-לב, ודאג להעסיק את יהודה. מדי ערב ישב עימו בספרייתו הגדולה, לימד אותו לשחק בשח, ויחד קראו השניים בספרים.

תחילה קרא סיטשי בפני יהודה את הרומאן “דון קישוט”. הוא תיאר בפניו כיצד יצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דימיונותיו, ולעיתים גרם בלבול ונזק – תמיד היו כוונותיו טובות ומוסריות.

סיטשי ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם כאילו הוא דוהר אל מול אוייב נעלם, האורב בפינת האולם המרוחקת והחשוכה. יהודה ראה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סיטשי הצנום שרוכב על רוֹסִינַנְטֵי. הוא-עצמו, יהודה – סַנְשׁוֹ פַּנְסָה על החמור מאחוריו. דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ – קטי בת-דודו הנחמדה מזירץ. ושלושתם נלחמים למען העניין הצודק – שיחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ-יוסף. סיטשי כה התלהב בשעת הקריאה – דמעות זלגו מעיניו, ובעקבותיו בכה גם יהודה. הזקן הקפדן פשט את הארשת הזעופה שלו והתגלה בשעות אלה כאיש-שיחה מלבב ומחנך. עיניו נצצו. פניו, שהיו מוארים מול נברשת הנרות, נראו כפני נביא קדמון. צילו התנודד על הקיר, כהד לקריאתו בספר.

לאחר שסיימו את “דון קישוט”, החל סיטשי לקרוא בפני יהודה את “אוהל הדוד תום”, המספר על חיי הכושים באמריקה. בשעת הקריאה סיפר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל עקרונות החירות והדמוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא הסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם תחת שלטון האצילים המושחתים מבני-עמם. סיטשי האמין בשיוויון כל בני-האדם, ונאומיו עשו רושם עז על יהודה.

“אבי,” גילה יהודה לידידו המבוגר, “חולם כבר שנים אחדות לעלות עם אחי ואחיותיי למולדת העתיקה של עמנו, לפלשתינה. הוא אומר שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכות שלנו, כמו שהכירו האוסטרים בזכות של ההונגרים לקיים בחירות לפרלמנט בבודפשט.”

“אל תחשוב לרגע,” השיב לו סיטשי, “שמישהו יעניק לך במתנה חופש, שיוויון ומולדת – רק בזכות עיניך היפות או חוכמתך או כספך! אם לא תדע להילחם, להגן על עצמך ביושר מפני כל אוייב – אין ערך לשום זכות שיעניקו לך ולעמך, כי לאמיתו-של-דבר תישאר תמיד עבד ולא אדם חופשי!”

למחרת היום החל סיטשי ללמד את יהודה לרכוב על סוס. ולא סתם, אלא כדרך האצילים הפרשים, אשר השימוש בנשק ובתכסיסי-צבא מעל גבי האוכף, הם אצלם תורה מורכבת מכללים ומטקסים, שכל המצטיין בהם זוכה להערכה רבה. הוא לימד את יהודה להשתמש בחרב, לטפל ברובה ובאקדח. וכשהתקדם – ערך לו מטווח של קליעה-למטרה, וכל אלה על חשבונו, ומכלי-הנשק שהיו ברשותו. אולי חש שההשקעה בנער היהודי, תאב-הדעת, השובב במקצת, בעל הכוח ותבונת הכפיים – עתידה לשאת פירות בעתיד, מי יודע היכן? – כאן במולדת, הזקוקה לצעירים מסורים כמוהו, או שיצטרף לבני-עמו וינהיג אותם לארץ החדשה-ישנה, פלשתינה; ארץ שתהא חופשית, שלא תתקיים בה עבדות ולא יאבד בה האדם צלם אנוש, אף אם תהא נחוצה מלחמת אזרחים לשם כך, כמו באמריקה!

לילה אחד הביא סיטשי לספרייה את תיבת הסיוּף שלו, והמסכות, הוציא סיף אחד לו ואחד ליהודה, והתחיל מסביר לצעיר היהודי את תורת הדו-קרב בסיוף, על-פי הכללים הצבאיים של אנשי-האצולה, שהיו פותרים, בדרך זו, מריבות ביניהם.

בגובה שווה היו יהודה, שקומתו ממוצעת, והזקן ההונגרי שהצרות כפפוהו אך לא איבד את גמישותו ועירנותו. שפמו המלבין של סיטשי היה רוטט כאשר התלהב. בשימו על פניו את מסכת-הסיוף היו נעלמים תווי פניו הקודרים, חרושי הקמטים, שערות-הפרא האפורות שהזדקרו מגבּותיו, אפו, אוזניו, וכמובן שפמו. הוא היה נראה כבחור צעיר, מורה לריקוד המקפץ כשגבו אל ארונות הספרים העמוסים. פיו פוקד, בהונגרית, הוראות סיוף לתלמידו. ורק הד קולו וצליל המתכות, המתחככות סיף בסיף, נשמע בחלל הספרייה.

כאשר עייפו מן הסיוף, פתח סיטשי בקריאת “שלושת המוסקטרים”. יהודה נכבש בקסמו של הספר הנפלא. הוא ראה עצמו בדמות דְ’אַרְטִינְיַאן, ממוצע-הקומה. מעתה, בהעפיל יהודה אל הטירה ענקית, ההרוסה-למחצה, שבראש ההר מעל צ’סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – היה חולם-בהקיץ שהנה-הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי-קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת ויחד יֵצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר-לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.

גם את ספר האוֹדִיסֵיאָה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קראו השניים. לא רק לבדם נהגו לבלות. גבריאל דויטש אהב לנגן בגיטרה, ולעיתים היו מתאספים בערב, לאחד הסעודה, כל בני-הבית, שותים יין, מנעימים זמנם בהאזנה לנגינתו של דויטש ומצטרפים אליו בשירים של הונגרים, צוענים וגם יהודים. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שררה בבית האחוזה.

*

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, היה ילד מפונק. הוא שנא מורים. כאשר היו מביאים לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – היה נעשה חולה, מאבד את התיאבון וסובל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם “מורה” אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק.

יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, התיידד עם הילד והיה לוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות שונות של האב: רישום עצי היער הכרותים והשגחה על העובדים. מהיותו בן-כפר, הסתגל יהודה עד מהרה לתפקיד ונעשה יד-ימינו של דויטש. כמעט לכל מקום היה לודביג נלווה אליו, ויהודה משתדל ללמדו בעקיפין, בעבודה ובטיולים בחיק הטבע; זו היתה השיטה בה לימד אותו, בכפר-מולדתו סנט אישטוואן, בן-דודתו יהושע שטמפפר.

בשנה השנייה להימצאו של יהודה באחוזה מסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה היה אחראי לעבודתם של שלושים פועלים קבועים, ובעונת הקציר היה גדל מספרם למאה. אף שהיה צעיר מכל העובדים, קיבלו את מרותו לאחר שנוכחו לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה וההליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם היו מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש שילם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד היתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משראה דויטש את הצלחתו של יהודה, החליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה ולהתמסר לתחביבים שלו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.

יהודה נשם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ’סנק, את ריח יערות בַּאקוּנִי העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו התפתחה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו ביגרה אותו וחישלה את רוחו. הוא הזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זכה להערכה ושאף להצליח. היה נדמה לו כי כבר קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסיטשי, שממוזגים בו אצילות, תחושה של גאוות-מולדת מדיארית ותרבות גרמנית ששלטה ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית – יחד עם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה היו שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מדיאר, שבה התגורר עתה האב לאזאר עם האחיות וטובה ועם האח הקטן משה-שמואל.

ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ושינה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק במגפת השָׁנית, דיפטריה, שפקדה את האזור. במשך ימים אחדים קדח הילד. גרונו נסתם. כל בני הבית, והמשרתים, הילכו בזהירות ובפנים מלאי דאגה. רופאים הוזעקו מרחוק, אך מאומה לא עזר. לודביג מת.

יהודה עבר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש ביקש אותו להישאר, אך האם היתה פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיתה פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכּוּלים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים, וביקש לעזוב. דויטש כיבד את רצונו ואף נתן לו מאתיים גולדן, שהיו סכום עצום, תשלום בעד עבודתו, וכן מקטרת יקרה, דמויית ראש-אדם, שקנה זמן קצר לפני מות בנו, וטרם הצית בה אש. את רוב הכסף נתן יהודה לאביו, קודש להוצאות העלייה של המשפחה לארץ-ישראל.

גם סטיפן סיטשי העניק ליהודה מתנת- – אקדח. “אם יעזור לך האל ותיקח חלק בשיחרור המלא של הונגריה או במסע לפלשתינה, דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכללים שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי לחיות חופשי, כדי לקיים את השיוויון בין בני-האדם וכדי להגן על האחווה, שתשרור ביניהם!”

אחר עמד זקוף ושר את ההימנון של חבריו-לנשק, שנאלצו לברוח לאחר כישלון המרד של לאיוש קושוט:

"שתי ידיי אושיט ברטט –

ואחבקך, הוי אדמתי,

לארץ רחוקה אדוד לי –

הרחק מני גבולות מולדת,

תחת גל-עפר גם שמה – מדיארי אֶשָׁאר לנצח!"

חיבק את יהודה, היכה בכוח על שכמו ונפרד ממנו בדמעות.

כך עבר על יהודה, בהרהורים ובגעגועים לחופש, הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – נשתנו-לכאורה חייו, והוא הסכים סוף-סוף לִלְבּוֹש את בגדי הירושלמים – הַקּאפֶּלוּשׁ, הַקַּפְטן וְהַז’וֹבֶּע – מגבעת הקטיפה השחורה, חלוק הפסים הארוך ועליו המעיל הקצר מבד אטלס.

מה גרם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו אישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך קיווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – טחנת-קמח בחכירה, וסוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה ליהודה, רצחו שודדים ערביים שעה שרדף אחריהם, בלילה, לאחר שניסו להתנכל לט.

מעתה, אמר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ’סנק, וגם אישה תהיה לו…

 

פרק שביעי: הנישואים עם הדסה, הנישואים עם לאה    🔗

הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה“כוללים”. היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הט ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי “כולל אונגארן” – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי “חבצלת”, שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ“ך בצוותא. הם למדו תנ”ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הט, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה“שבאב” המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הט ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הט. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד?

*

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה“כולל”, מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, “הבונים החופשים”, שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

“יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל’עוכרי ישראל' שכמונו!”

“אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!” חירף אותו הלה. “צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת ‘החורבה’ ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!”

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

“אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של ‘הבונים החופשים’ – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו…!!!”

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

*

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש [שיינברגר]. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן (אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות); אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה [סלומון] כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא…"

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

“מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!”

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה…

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד “מגרעותיו” – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לימים הגיעה אלינו כתובתה שנשמרה אצל משפחתה ב“מאה שערים”, ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה“מופקר”? על כך תשובה לא נקבל בעולם כי איש במשפחה בפתח-תקווה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה גם לא ידע].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר ו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

“אביך ואבי, והעי”ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. “החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד.”

“מדוע אתה מספר לי זאת?” שאלה לאה.

“אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת ט וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!”

“מה, רק רב לא תהיה?” ה לאה, “יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי…”

“אם אני כזה,” הפסיקהּ יהודה, “אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?”

“אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!”

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

*[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, “שר החוץ” של “נטורי קרתא” בירושלים, והוא אחיינה של סבתי לאה ראב בן עזר, אמר לי, אולי בהומור קצת הונגרי: “כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!”]

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

 

פרק שמיני: חפירת הבאר הראשונה    🔗

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן- היחיד בחבורת “העולים החדשים” הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת “נוּמֶר” (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

“אל תדאג, לאזאר,” אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. “הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה. יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו.”

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

“קראת לי ובאתי.” פתח יהודה.

“בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו.”

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

“רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?”

“לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש…”

“ומהי?”

“אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?”

“בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס.”

“סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע.”

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

“כאשר נעלה על אדמתנו,” אמר לר' דוד, “תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים ‘רפאים’, ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה.”

“הלוואי בני,” אמר ר' דוד לצעיר. “אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה.”

“תזכה ותראה, אני בטוח.”

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: “איש תחת גפנו ותחת תאנתו.”

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

“הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!” – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. “עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבים?”

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

“מי גר כאן?” התעניין יהודה.

“אף אחד לא גר כאן,” ענה חג' סלאמה. “ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!”

“מה קרה להם?”

“לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ’ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג’ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!”

[לאחרונה גם נתבשרנו שעמותת “לא שוכחות” מתכוונת לקיים ערב זיכרון חגיגי לגיבורים הפלסטינים ששחטו בצדק את הקולוניאליסט הראשון בתל-אביב שלעתיד-לבוא, חוואג’ה מודל, ואנסו את אשתו הגזענית האירופית היהירה – עד כי נפחה נפשה מעולפת בעודם מזיינים בה נֶקֶב-נקב. – אב"ע].

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

“זאת הדרך היחידה?” שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל (גיא הדבש, לימים – בני-ברק), עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

“אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים,” אמר יהודה, “הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!”

“הכול מאלוהים!” אמר חג' סלאמה. “כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל.”

“ואם לא?”

“מעליש, מה לעשות? חבל על הסוס!”

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה (שפירושו – שער הרוח, ובעתיד – רמת-גן). חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

“מה קרה?” שאל יהודה.

“לא עלינו, לא עלינו,” מילמל חג' סלאמה, “בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!”

“הה!” קרא לפתע יהודה.

“מה קרה?” נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

“שם דבר. חזור!” קרא לעברו יהודה. “סתם התלוצצתי.”

“אתה אל תפתח פה לע’וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג’ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן.”

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ’מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס (הוא מבצר אפק, החָרב כיום), הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין (ראש העין), והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. (הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, וניצב עליה קיוסק למכירת הגרלות של מפעל הפיס. [מדובר בשנת,1989 שבה יצא הספר לאור. מאז השתנה המקום ולא לטובה]). מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

“ברוך הבא לפתח-תקווה!” קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. “הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות.”

“מה קרה?” חשש יהודה.

“הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה.”

“טוב,” אמר יהודה. “נמשיך לחפור בעצמנו.”

“איך נדע לחפור באר?” שאל ר' דוד.

“יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר.” אמר יהודה. “והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה.”

“כן? ומיהו? מה שמו?”

“הניסיון.” השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ו ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, “בקשיש”, גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

[ליד המקום בכיכר המייסדים, שבו חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה, ישנה ברזייה מלוכלכת ואולי גם מושתנת, ומולה לוח פליז מלא מלל, חלקו מוטעה מבחינה היסטורית, ואילו שמו של החופר הראשון של הבאר, יהודה ראב, אינו נזכר].

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה“מסמר” הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

“מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים,” ליגלג רגנר וקבע: “אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות.”

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

 

פרק תשיעי: קוצי-צבר בריר-גמלים    🔗

ר' דוד מאיר גוטמן הטיל על יהודה ועל חבר נוסף, ליב כ"ץ, לנסוע ליום השוק בעיירה רמלה ולקנות בהמות-עבודה למשק המושבה החדשה, בעיקר שוורים.

בטרם נפרדו ויצאו לדרך, הוסיף רֶגְנֶר:

“, יוּדָה, אנחנו צריכים לעבּד את האדמה על-פי שיטה, ולא במחרשות העלובות של שכנינו הערבים. לכן השתדלו לבחור שוורים חזקים, כי בהם תלויה הצלחת החריש הראשון שלנו!”

היה מבוגר מיהודה בתריסר שנים, ועלה לארץ-ישראל מהונגריה שנים אחדות לפניו. הוא היה בעל כוח גופני רב ואופי סוער. בנעוריו השתתף לא פעם בקרבות אגרופים עם מדיארים שהעליבו את בני-עמו. כתפיו הרחבות וגופו החסון חייבו אותו בגיוס לצבא ההונגרי. אז החליט שמוטב לו לעלות לארץ-ישראל ולהשתמש בכוחו ובחריצותו למען יישובה.

כאשר ירד מהאונייה הגדולה אל הסירה בחוף יפו, בשנת 1867, החלו הספנים הערבים, כדרכם בימים ההם, בעת העברת נוסעים מבני-אירופה שאינם מכירים את תעלולי המזרח – לדרוש תשלום נוסף, בקשיש. הם איימו כי אם לא תתמלא דרישתם יחזירו את הנוסעים לאונייה או – ישליכום הימה! – פעל במהירות. הוא קם וחטף מידי אחד הספנים את המשוט, ובהניפו אותו סביב ראשו הכריז:

“המשיכו לחתור! – או שהמשוט יפתח את ראשיכם…”

הספנים נשתתקו, המשיכו לחתור אל החוף ושם הורידו את הנוסעים מבלי לדרוש מהם תשלום נוסף.

בטרם עלה על אדמת פתח-תקווה התגורר עם אשתו בירושלים. יום אחד פגש בו יהושע בסימטה שעה שעמד והחליף מכות בידו האחת עם שלושה חיילים תורכיים, שהעליבו בעלת-חנות יהודייה. תחת זרועו השנייה של היו הטלית והתפילין. יהושע הזדרז להוציאם מתחת ידו של וכך שיחרר אותה להמשך הקטטה. לבסוף הניס את שלושת החיילים כשהם מוכים ופצועים. בעקבות הפגישה נתיידדו שניהם, ויהושע גייס את לחבורת המייסדים.

*

ביום שלישי בערב יצאו יהודה ו, רכובים על סוסיהם, במטרה להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות ברמלה, שנערך בכל יום רביעי בשבוע, ולבחור את הבהמות הטובות ביותר. בידי היה צרור הכסף שנתן לו ר' דוד. בידי יהודה היה רובה דו-קני, טעון אבקת שריפה וברד (גולות-מתכת קטנות).

בדרך, לפני הכפר לוד, פגשו בהם שישה ערבים, חמושים ברובים, וחסמו את דרכם:

“הרכוש או הנפש!” תבעו השודדים.

חושך גמור שרר מסביב. היסס ולחש ליהודה: “אולי מוטב להשליך להם את הכסף, כדרישתם, כדי להציל את עצמנו?”

“לא!” אמר לו יהודה. “כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים…”

אז שיגר יהודה בקול רם, לאוויר הלילה החשוך, קללה הונגרית ארוכה וגסה מאוד הקשורה בסוסים ובבני-אדם, שאותה למד מנערי הרועים בכפרו סנט אישטוואן, ואשר מעודו לא העז לחזור עליה בנוכחות בני-משפחתו. הצטרף אליו ברוב-התלהבות, דפק בכוח את סוסו – הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, ויהודה אחריו.

[כאן אני יכול לפרט את הקללה, אשר בספר המקורי לא נכללה: “לוֹ פָס שֶׁגֶד בֶּה!” שפירושה בהונגרית – זין של סוס בתחת שלך!]

הערבים, שהופתעו בראשונה ממטר הקללות הבלתי-מובן שניתך עליהם, החלו לרדוף אחר השניים. לרוע-מזלו של יהודה נפל עם סוסו לתוך מהמורה. עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפסו. יהודה ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס שלו וברח כשהוא רץ אחר סוסו של. המשיך לדהור כשהוא בטוח כי השודדים הם היורים אחריהם, ואילו יהודה דוהר סמוך לו.

כאשר הגיע לכפר לוד, עצר, ומה רבה היתה חרדתו כאשר ראה כי יהודה אינו רוכב על הסוס, שהופיע לבדו והקצף נוזל מפיו. מיד ביקש שיביאו אותו בפני המושל התורכי התורכי של עיירת-המחוז הסמוכה, רמלה. הוא העיר אותו משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר יהודה, המוטל כנראה פצוע, או גרוע מכך, הרוג, באחד הפחתים.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים בסביבת הכפר לוד – וליהודה אין זכר.

לאחר שפצע יהודה את אחד השודדים, זרק עצמו על משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך הם לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהחלו להתרחק ממנו, הבין שכנראה פגע שוב באחד מהם וגרם להם לסגת, בינתיים.

יהודה לא איבד זמן. מצבו-שלו היה גרוע למדי. עליו להימלט בטרם יחזרו. כאשר הצליח לבסוף להיחלץ מבין קוצי הצבר, בער עליו עורו כאילו נכווה באש, כולו חבּורות ופצעים. בשארית כוחותיו הגיע יהודה למאהל של בידואים. למזלו כבר שמעו הללו על ה“קוֹמְבַּנִיֶּה” (הקוֹמְפָּנִי), זו קבוצת היהודים הפְרַאנְגִ’ים (האירופאיים) ממלאבס, הלובשים בגדי-עבודה פשוטים ואשר אצלם המשק, הסעודות, סוכת המחצלאות, ומי יודע מה עוד – הכול במשותף.

הבידואים קיבלו אותו בידידות, וכאשר הראה וסיפר להם מה קרה לו – ריפאו אותו במהירות בתרופה מקורית מאוד: הם מרחו את כל גופו, פעמים אחדות, בריר-גמלים. הגמלים, כידוע, אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש – בזכות הריר שלהם, שמסוגל לרכך את הקוצים.

לפנות-בוקר, אור ליום רביעי, יצא יהודה עם שיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה צנח מעל הדבשת, גופו נודף ריח ריר-גמלים יבש – היישר אל זרועותיו של אשר חזר אותה שעה נואש, בלוויית החיילים, לאחר שחיפש כל הלילה, לשווא, את גופת חברו.

השניים, עייפים כהוגן אך רוב הכסף עדיין בידיהם, לבד ממה שהיה עליהם להפריש למושל התורכי של רמלה – המשיכו אותו בוקר בשליחותו של ר' דוד. הם קנו שוורים, חמורים וגם סוסים נוספים. חזרו בערב עם כל הכבודה לפתח-תקווה – ואיש לא העז להפריע להם בדרך.

בימים הבאים המשיכו במסעותיהם. קנו בכפר גַ’לְג’וּלְיָה חיטה לזריעה, וזרעי שעורה – במאהל של השבט הבידואי אַבּוּ-קִישְׁק, ששכן על גבעה גבוהה, מצפון-מערב למושבה, מעבר לירקון.

*

החיים היו קשים, העבודה נמשכה מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר מלאבס הסמוך, שהחושות, אלה הבקתות הקודרות שלהם, טיפסו על תל בצפון אדמת המושבה – לא עורר שמחה בלב. הם הילכו כצללים מתנוונים ממחלת המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, הסתובבו יחפים וערומים-למחצה.

בלילות נשמעה רק יללת תנים. החשיכה היתה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה שהיתה ממושכת ומסוכנת בגלל השודדים ששרצו בדרכים.

חבורת הגברים התגוררה ליד הבאר, באוהל, ובבניין האחד שגגו חימר בלול בקש. הם אפו לעצמם את לחמם והכינו את ארוחותיהם. היו להם מים טריים וזכים לשתייה, ולא נאלצו לשתות ממי הירקון המביאים מחלות-מעיים קשות. הם שמרו על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לשם זריעת התבואה.

החיים היום קשים – אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקווה הרחבה השתרעה לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של בּאבּ-אל-הַוַּה במערב, דרך אוהלי אַבּוּ-קִישְׁק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב גֶ’רָאמְנֶה, טחנת-הקמח של אַבּוּ-רַבַּאח על מעברות הירקון, והכפר מלאבס, שיצרו קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פֶגֶ’ה במזרח ויָהוּדִיֶּה בדרום. יהודה כמו חזר לימי נעוריו המאושרים בסנט אישטוואן ובצ’סנק (שבהונגריה), בלב השדות. שוב לא נשא עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה אלא היה לבוש בגדי-עבודה פשוטים.

לעת ערב היה יושב עם חבריו ליד הבאר והמקטרת בפיו. העשן גירש את היתושים המציקים והעוקצים. לפעמים נתן יהודה קולו בשירי-יין הונגריים שאהב מאוד אלא שזמן רב נחנקו בגרונו, בין חומות ירושלים:

"יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש,

על ברכַּיי אכרע לפנייך.

את צווארך הקט אחבק,

אשתה את מתקך משפתייך!"

ואם לא נמצא בקבוק יין, די היה ליהודה באִיבְּרִיק (שבטעות מכנים אותו בשם גַ’רָה, והיא כד-חרס ממין אחר, גדול, לאיחסון מזונות), שאותו ליכסן, כדרך הערבים, כלפי מעלה וגמע זרזיף של מים קרירים – היישר לחלל הפה, ומבלי געת בפיית-הכד.

“יודה, איפה שמעת שיר שכזה?” שאלו החברים. רובם ידעו לדבר הונגרית והבינו שהכוונה בשיר אינה לשפתי נערה אלא לבקבוק יין

“כשהייתי באחוזה בְּצֶ’סְנֵק,” סיפר יהודה, "התיידדתי עם פועל גוי בשם יָאנוּש. הוא היה בן-איכרים חסר השכלה אבל לא היה שני לו בסיפורי דימיון ובגוזמאות. בימי ראשון, בפונדק, היו איכרי הכפר משקים אותו יין כדי שיפתח את פיו וישעשע אותם בהרפתקאותיו. יאנוש שירת בתור חייל במקסיקו, בצבא של מַקְסִימִילְיַאן לבית הַבְּסְבּוּרְג, אחיו הצעיר וחסר-המזל של הקיסק פראנץ-יוסף. מקסימיליאן נתמנה למלך על מקסיקו ושם נהרג בידי מורדים. ליאנוש היה אוצר עלילות ומעשי-גבורה ומאותה תקופה, והאיכרים, כדי לגרותו, היו מטילים ספק בסיפוריו.

"עכשיו, תארו לעצמכם את יאנוש קופץ ממקומו, עולה על השולחן ומודיע לחבורת השותים:

"‘האם אתם מעזים להטיל ספק בדברֵי חייל אשר רגליו מיששו את חלל האפס?’

"קולות צחוק. האיכרים מכים על השולחן באגרופיהם, ולועגים לו בפניו.

“יאנוש, כצפוי, חוזר ומתאר בפעם המאה כיצד הוא וחבריו-לפלוגה נלחמו בהרי מקסיקו, הגבוהים עד לשמיים. הוא מספר: ‘שם, בדרך, בהרים, תעיתי ואיבדתי את חבריי. (גיהוק). הלכתי, הלכתי עד עד שהגעתי לבסוף אל הפסגה של ההר הגבוה ביותר. האוויר היה דליל. הייתי עייף נורא. מה יכולתי לעשות? התיישבתי סחוט-לגמרי על קצה ההר. (גיהוק) נו, ישבתי-ישבתי, אתם מבינים – עד שהתחת התחיל לכאוב לי, הרגליים קפאו, הדם חדל לזרום. נו, מה עושים? הבקבוק היה ריק. (גיהוק). לבן-אדם היה קר. התחלתי לנענע את הרגליים שהיו תלויות באוויר… פתאום, מה אני מרגיש – שהרגליים, הרגליים שלי! – נתקלות בחלל האפס… כן, ככה, ממשות את הרִיק… ותרמיל הצבא שלי, העשוי עור-עגל וכבר מסריח מזיעה – הוא, מתחכּך ברקיע!… (גיהוק) תאמינו לי, ככה… ככה…’”

כדי להמחיש זאת לחבריו קם יהודה בעודו מספר, הרים רגל אחת, גישש בה באוויר וחיקה עמידת שיכור המתנודד על השולחן כעל סיפון אונייה סוערת. גבו של יהודה, הנושא תרמיל דימיוני, כמו התכופף תחת כובד הרקיע.

“האיכרים,” המשיך יהודה לספר, "פורצים בתרועות-צחוק מפני שהם כבר מכירים את הסיפור. יאנוש נעלב. אין בכוחו לסבול את הדבר. מוחו כבר מעורפל לגמרי. הוא קופץ-נופל מעל השולחן, חוטף בקבוק ובורח החוצה, שיכור כלוט. שם הוא יושב תחת העץ בגן, בוכה ושר ככה, מעמקי ליבו:

"‘יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש…’

"יאנוש הופך את הבקבוק אל פיו ומנשק אותו בדמעות ואילו האיכרים בפונדק ממשיכים להתהולל סביב השולחן ולשיר את הפזמון החוזר:

"'נשתה ונשתה עד שיתססו המעיים –

ועד שנחירינו יצמיחו ענבים!

הוי, הוי – רק עוד פעם אחת

אנחנו רוצים לשתות “לחיים”! –

“לחיים” – מדיארים, “לחיים” –

משאול תחתיות הן לא נימלט –

רק שם ינוחו עצמותינו העייפות!'"

כך ישבה החבורה הקטנה של הגברים ליד הבאר וסיפרו כל אחד ממאורעות חייו. הלילות נעשו קרירים, סוף הסתיו, חלפו המחסינים ואולם החורף איחר לבוא. רוחות עזות נשבו ועירבלו את אבק הקיץ על פני השדות היבשים. לעיתים היו השמיים מתכסים עננים. הכול היה מוכן בפתח-תקווה לעונת החריש והזריעה – אך הגשם טרם ירד.

*

דבר אחד העיב על אושרו של יהודה.

הוא התגעגע ללאה, אשתו בת השש-עשרה, שהשאיר בבית הוריה בירושלים יחד עם עציצי הריחן, הנענע והרוטה, שאותם העבירה מדירתם הקטנה שברחוב היהודים. דירה שנתבטלה עם צאתו של יהודה למושבה החדשה.

“אל תהיה עצוב, יודה.” אמר לו ר' דוד, שהבחין בצערו. “אם ירצה השם יבואו הנשים ועוד בני-משפחה שלנו ליפו לקראת חנוכה. אשתי, דייכע של יהושע, ולאה שלך – תישארנה לגור ביפו, בדירה שאשכור עבורן, ואנחנו ניסע לבקרן, כל אחד בתורו, מדי שבועיים-שלושה.”

*

שנה לפני עלותם של המתיישבים על אדמת מלאבס התחולל קרב קשה בין השבט של שיח' אבו-קִישְׁק, שאדמותיו השתרעו מצפון-מערב למושבה, סביב לגבעה שמעבר לירקון – לבין ערביי חַוַּארָת (יושבי ואדי אל-חווארת, לימים עמק חפר). בדקירות-חרב, ביריות ובמהלומות, נהרגו כמאה לוחמים משני הצדיים. הבידואים של אבו-קישק, בראשות השיח' מוחמד, התכוננו לסיבוב שני במלחמה. השיח' פנה אל מתיישבי פתח-תקווה בבקשת עזרה. לדעתו ראוי ששכניו יילחמו לצידו כנגד אויביו.

ר' דוד מאיר גוטמן התייעץ עם יהושע שטמפפר ואמר: “אסור לנו להסתבך בעזרה גלוייה לשבט אבו-קישק, כדי שלא נקים עלינו לאוייב את ערביי חווארת.”

“אבל יחסי השכנות הנהוגים במזרח מחייבים אותנו, כנראה, לבוא לעזרתו של השיח' מוחמד, ולא – אנחנו מזמינים לעצמנו צרות בעתיד.” השיב יהושע.

שניהם היו מנהלי המושבה הקטנה, ועליהם להחליט כיצד לנהוג. השלטון התורכי מושחת וחלש. למושלים, לשופטים ולקצינים ניתן כוח לקחת שוחד, לאסור ולענות, אך לא להשליט סדר ולשפר את התנאים. הדרכים רעועות, הפקר לשודדים; פגעי-טבע כמו הארבה והבצורת, מגפות של חולירע, דֶבֶר וכלבת, ומחלות קבועות כגרענת (טְרָאכוֹמָה), וקדחת (מאלאריה) לסוגיה – הן תופעות-קבע; אין ביטחון לחיים ולרכוש; והצרות האלה מציקות לא רק ליהודים אלא לרוב תושבי.

“מה נעשה?” שאל ר' דוד.

“נעזור לאבו-קישק, אבל בסתר, כדי שלא להיות מעורבים בסכסוך.” ענה יהושע.

“ואיך עושים זאת?”

“נשלח את יהודה על הסוס ליפו. ניתן לו כסף לקנות אבקת-שריפה. והוא כבר ידע להעביר בחשאי את המטען לאוהלו אל אבו-קישק.”

את המשימה שהטילו עליו מילא יהודה בחשכת הלילה, כדי לשמור על הסודיות. הוא הוליך את המטען צפונה, אל מאהל השבט הבידואי, מעבר לירקון. השיח' מוחמד אבו-קישק נעשה מאז לידיד המושבה למשך שנים רבות, וכך נהגו גם בניו ויורשיו אחריו. על אודות יהודה הופצה מעתה שמועה, בקרב ערביי הסביבה, כי השתתף בקרב עם ערביי חווארת בפועל-ממש, כשפניו מוסתרים היטב בכאפיה. תחילה השתדל יהודה להכחיש את השמועה, אך כאשר נוכח לדעת כי היא מוסיפה כבוד וכוח-הרתעה למושבה, בקרב ערביי הסביבה, חדל להכחיש את הדבר.

החריש הראשון התמהמה. ימי החנוכה קרבו והגשמים טרם ירדו. גם הפלאחים הערבים שבכפרי הסביבה טרם חרשו וזרעו את אדמותיהם, אך זאת לא רק בגלל הבצורת אלא מפחד הארבה הכבד שעלה על בשנה הקודמת והשחית את רוב יבולה.

רגנר, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה יצאו לסייר בשדות החרבים שהשתרעו צפונה ומזרחה מן הבאר, עד לגדות ואדי אַבּוּ-לִגֶּ’ה.

“האם נוכל לזרוע השנה?” חשש ר' דוד. “הפלאחים טרם יצאו לחרוש.”

“בשיטות שלהם, במחרשת-העץ בעלת ה’מסמר' האחד, הם רק מגרדים את פני הקרקע, ומרבית הזריעה שלהם הולכת לאיבוד אם אין יורדים גשמים חזקים מיד אחריה. אבל אנחנו נחרוש את האדמה השחורה והטובה הזו לעומק, כמו שעשינו בהונגרי, ונזרע בה – מיד אחרי הגשם הראשון.”

*

להדלקת נר ראשון של חנוכה [דצמבר 1878, כסלו תרל"ט] הגיעו הנשים ועימן בני-משפחה נוספים; הן הביאו תבשילים ומיני-מאפה מירושלים ליפו, והשתכנו בחדרים אחדים, בסימטה אפלה, סמוך לנמל. ר' דוד, יהושע, לאזאר ויהודה נסעו במיוחד ליפו כדי לקבל את פני הבאים ולהכין עבורם את המקום למגורים.

לאה היתה נרגשת. מאז הורדה, בגיל שלוש, מן האונייה בחוף יפו, לא יצאה את סביבות ירושלים. היא ליטפה בעיניה את יהודה, שהשתנה כולו. לבושו האיכרי, פניו השזופים, דרך דיבורו, הרובה שנשא דרך חירות על גבו, ידיו הנאות, בעלות האצבעות העדינות והחזקות, נראו אתה חרוצות ומסוקסות כידי עובד-במעדר או בנאי.

“שמעתי שאתה מרוח בריר-גמלים!”

“לאה, זה לא ריר-גמלים. סתם לכלוך. אני זקוק לרחצה טובה.”

“ולא התרחצת בדלי מהבאר שלך, גיבור גדול? הלא כמעט הרגו אותך!”

“לאה…”

“תראה לי, לא נשארו קוצים בידיים שלך, ועל הפנים?” בדקה אותו.

“כבר לא. חוץ מזה, אנחנו מתרחצים בשוקת של הבהמות, אך המים קרים. עכשיו נראה אם אפשר להרתיח כאן מים ולמלא גיגית!”

“בירושלים אומרים שבתיכם יהיו קבריכם! אבא חושש…” לחשה.

“ובפתח-תקווה אומרים ששדות הנותנים לחם חשובים מקברי-אבות ואפילו מכותל מערבי!” השיב בקול רם.

ביפו טרם היה אז יישוב יהודי נפרד, ומעט היהודים שגרו בעיר היו ספרדים ברובם. אותו ערב, כאשר נישאו קולות “מעוז צור ישועתי” ושירי חנוכה אחרים, חלקם מושרים למנגינת ההימנון האוסטרי, וכאשר החנוכייה האירה מאדן-החלון הרחב, בסימטה החשוכה – הסתכלו השכנים המוסלמים והספרדים בפליאה בדירתם של מתיישבי פתח-תקווה. תדהמתם גברה כאשר לאזאר, יהודה, יהושע ור' דוד נתנו קולם בשירי המרד של קושוט, בהונגרית! – ולאחריהם נתן יהודה קולו, לבד, בקטע מתוך האוֹרַאטוֹרְיָה “יהודה המכּבּי” של הנדל, כפי שזכרוֹ משמיעת גבריאל דויטש, המלווה עצמו בגיטרה, בליל החנוכה באחוזתו שבצ’סנק.

יהודה הצטער על כך שמפני הצפיפות לא היתה ללאה ולו מידה של פרטיות כפי שהורגלו לה בחדרם שברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים. יפו היתה עיר מזרחית צפופת סימטאות, מלוכלכלת, רעשנית ביום, חשוכה ומאיימת לאחר שקיעת החמה. מדי ערב היו הכול נסגרים בבתיהם, אין יוצא ואין בא.

אור הנר הראשון היבהב וכמעט כבה. נשבה רוח מזרחית עזה. מאוחר יותר נתחלפה ברוח מערבית. רעמים עמומים נשמעו ממרחק. ריח ברק, חריף, נתערבב במליחות הים וברסס גלים. יהודה שכב ער ליד לאה וחש כאילו בשכבם יחד נבקעת הבצורת ומתחולל השינוי המיוחל באיתני הטבע. האוויר נעשה אחר. רווי כובד העומד להתפרק, מבשר סערה וגשמים.

למחרת בבוקר זרחה השמש אך שולי השמיים במערב, מעל הים, האפירו-השחירו וקול הרעמים גבר. הגברים התפללו בחטף, מיהרו לאכוף את סוסיהם והעמיסו עליהם מצרכי-מזון לכל השבוע. לאזאר נפרד לשלום מבתו ומבנו הצעיר, משה-שמואל, שעמדו לחזור בקרוב לירושלים; יהודה נפרד מלאה; ויחד עם ר' דוד ויהושע, כשהעננים בגבם, יצאו ברכיבה מהירה מזרחה, אל המושבה החדשה, כדי שיספיקו להגיע בטרם יתחיל הגשם, נחל המוּסרַארה יגאה, והדרך הצפונית למלאבס תיעשה כולה ביצה טובענית.

 

פרק עשירי: התלם העברי הראשון    🔗

בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

ובכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע,, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל“ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל”ט, 26 בדצמבר 1878).

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

“כאשר צעדתי ברגל מהונגריה… לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי… במושבה… ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה… תחית שמיים אלה… חברים… עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון… שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים… וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה… ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”

“אמן!” ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

“אבא,” אמר יהודה. “המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!”

“סוף מעשה במחשבה תחילה.” אמר לאזאר. “עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן.”

“ראה,” התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. “האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר.”

“אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!”

“ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?”

“ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה ‘מסמר’ – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!”

“אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה.”

“ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס.”

“מה נעשה?”

“אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך… השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה.”

*

יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג’ה. בינתיים חזר עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.

השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:

“בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!”

ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי ש מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!

וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ’ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ’רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.

יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.

לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים…

רק אחד היה בחבורה אשר לא אהב מלחמות. זה היה רגנר. על אף היותו ענק ובעל כוח רב, היה האיש טוב-לב, בעל קול רך ולבבי, שפם צהבהב ופני ירח, אוהב ארוחה טובה וכוס יין משובח, וכנראה גם חושש מאוד לפגוע, אפילו באוייב.

באחד מלילות החורף, שהיה אפל וחשוך, שמע יהודה רעש חשוד בסביבת הרפת. לא היה טעם להסתכן יחידי, בעוד כל השאר ישנים, לפיכך נכנס בחשאי לבית לבני-הטיט שבו ישנו החברים, העיר את אביו ואת השאר, וכולם יצאו יחד, בחשאי, כדי להפתיע את השודדים ברגע המתאים.

רגנר קם אף הוא והלך עימם… רק עד הפתח. שם עמד, ובלחש, ביידיש ההונגרית הרכה והמתנגנת שלו, קרא אחר לאזאר בקול של אם אוהבת:

“לך כבר, לאזאר, לך לקראת הגזלנים האלה! אל תפחד – לי יש שיטה כיצד מתגברים עליהם. לֵך, הלא אני עומד כאן ומשגיח עליך…”

*

יהודה אהב את הגירוי של ההסתכנות, נעים ומפחיד כאחד, ואת השוטטות ברכיבה על גבי הסוס. בסוף החורף היתה בקעת פתח-תקווה הירוקה דומה במקצת לאחוזה בצֶ’סְנֶק ולכרי-המירעה בכפר-הולדתו. הביצה הגדולה, שהשתרעה מגדתו הדרומית ועד סמוך לגבול הנחלה [כיום זהו בית הקברות ירקון שכולו בנוי על סוללת עפר מוגבהת]– הזכירה לעיתים את סביבת אגם בַּלַטוֹן, שבקרבתו נמצא הכפר סנט אישטוואן. חסידות שוטטו בשולי הביצה, וג’מוּסים רבצו בה.

מדי שבועיים היה יהודה רוכב ליפו, לעשות בה את השבת יחד עם לאה הצעירה. היא היתה מכבסת את בגדיו, מטליאה את החולצות ומציידת אותו בתבשילים, שהכינה יחד עם שאר הנשים, לכל בני-החבורה.

התקופה שעשה בירושלים נראתה עתה ליהודה כסיוט רחוק של חיים בגלות מנוונת, כהפסקה כפוייה בין תקופות ילדות ונעורים מאושרות שעברו עליו בהונגריה רחבת-הידיים – לבין החיים החופשיים שהחלו עתה על אדמת פתח-תקווה. לעיתים היה מהרהר בבנו-בכורו מנחם שלמה, הגדל אצל הדסה. לא מכבר מלאה שנה להולדתו. אך הקשר עם הדסה ניתק ויהודה לא ראה את בנו מאז עזב את ירושלים.

עבודת השמירה, יום ולילה, היתה מעבר לכוחו של אדם אחד. הורגש צורך בשומר נוסף, מקצועי, שגם יודע על בוריים את שפת הערבים ואת מנהגיהם, ויוכל למנוע לעיתים את הגנבות ואת הסכסוכים על זכות המירעה בשדות המעובדים. אדם מקומי, שיֵדע להשתמש בסִיַאסֶה, זו הדרך המזרחית למשא-ומתן שיש בה העמדת-פנים, ערמומיות ונימוס נמלץ על-פי כל כללי-הטקס של הכנסת-אורחים.

*

ביפו גר בימים ההם יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, שהיה מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, גם סוּפר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא נהג לעבור ברגל את מידבר סיני, נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, זאת בתקופה בה היתה הדרך מידבר שממה. ועוד היה נודד יחידי במשך חודשים רצופים ברחבי מידבר סוריה, אי-שם הרחק מעבר להרי לבנון, חודר לבין שבטי בידואים פראים כדי לקנות מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חוזר מן המקומות המסוכנים כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה.

כאשר שמע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – עזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, ויתר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל ר' דוד כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. ר' דוד קיבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעוּ בסימטאות יפו רק טובות על אודת מימון. יעקב היה מבוגר כפליים מיהודה, כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, התחלקו מעתה בעבודת השמירה ומצאו עד מהרה שפה משותפת.

ואולם ההתנכלויות למושבה הקטנה לא פסקו. בעיני השכנים נחשבו מתיישביה לפראנג’ים, זרים, אירופיים, אנשים שאפשר להתל בהם ולהתעלם מהם ואין להתייחס אליהם ברצינות. יום אחד חזר אחד מבני-החבורה, זרח, מיפו, ועימו – עבד ערבי, שחור כלילה!

“השתגעת, זרח!” – לעגו לו החברים. “לא שמעת כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל כבר לפני שנים רבות?”

“סעיד הוא ממש מציאה.” השיב להם זרח. “בחאן ביפו ניגשו אליי כמה סוחרים ערבים והתעניינו איך מתקדמת העבודה אצלנו. סיפרתי להם כי חסרים לנו פועלים ואז אמרו שיש להם כאן אחד עבד – עַבֶּד, והציעו למכור לי אותו במחיר מציאה – שישה-עשר נפוליאונים זהב בלבד! ודעו לכם – לא קניתי חתול בשק! הציגו את השחור בפניי – ראיתי בחור כהלכה, שרירים, קומה! הוא יהיה פועל כהלכה!”

זרח לא שם לב למחאות חבריו, שחששו לפגיעה בשמה הטוב של המושבה הצעירה אם יתפרסם שקיימת בה – עבדוּת! הוא היה אדם אמיד. מרוסיה הגיע בשעתו ללונדון, עבד וחסך, עלה לארץ-ישראל, השתתף בקניית אדמת המושבה, חזר ללונדון לתקופת-זמן ושב עתה ועימו סכום כסף נוסף, לבנות בית על חלקת אדמתו. סעיד עבד שבועות אחדים באמונה את אדוניו. היה עומד ושואב בדלי מים מן הבאר, מסיע אבנים לבניין, מרבה לצחוק, שיניו הצחורות מאירות, והוא משתדל להתחבב על כולם.

יום אחד נסע כדרכו בעגלה הרתומה לפרדה של זרח, להביא אבני כֻּרְכַּאר מן הגבעות של באב-אל-הַוַּה, ולא חזר.

ביום ראשון הקרוב, בטרם צאתו על סוסו ברכיבה לפתח-תקווה לאחר חופשת השבת עם אשתו, ניגש יהודה לחאן ביפו, לחקור מעט על אודות ה“עבד”.

עד מהרה התבררה לו התעלומה. הסוחרים הפיקחים, שנוהגים לשבת דרך-קבע בחאן ואשר “מכרו” את סעיד לזרח – שילמו עוד באותו יום לסעיד את מחצית הסכום, שמונה נאפוליונים זהב, תמורת הסכמתו לשמש בתור “עבד”. בתמורה קיבלו ממנו עתה את הטיפול בפִּרדה ובעגלה הגנובות, שאותן ניסו עכשיו למכור ליהודה. גם זאת, כנראה, מתוך כוונה שיחלקו ברווחים מחצה על מחצה עם סעיד; שמו, כך מתברר, לא היה סעיד אלא סתם עַבֶּד – כך קראו בדרך-כלל הבידואים לאדם שחור ששירת אותם כעבד, בתקופה בה היתה עדיין העבדות נהוגה בשבטיהם.

יהודה רתם מזעם. לא היה טעם לתבוע את הכנופייה למשפט. שוחד לשופטים, כדי לזכות בדין, ה יותר ממחיר הפרדה והעגלה של זרח התם, ואילו המושבה תהיה לצחוק בפי כל.

“נחוצה איזו דרך אחרת,” אמר לעצמו יהודה ברכבו חזרה למושבה, “כדי להתערות בסביבה העויינת, בכוח אך גם בשכל. והעיקר לא לחזור שוב על טיפשות שכזו!”

 

פרק אחד-עשר: הפגישה עם אבו-יוסף    🔗

באחד מימי סוף החורף, למחרת ליל שמירה קשה וקר, הרגיש עצמו יהודה עייף במקצת וגם קודח. זה היה יום שמש רך, נעים, ויהודה ישב ליד קיר אחד הבתים שהלכו וניבנו בתחילת רחוב המושבה היחיד, והתחמם.

ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פֶגֶּ’ה, הלך וקרב אליו רוכב בידואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חָזֶהָּ היה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא בה היה מן החן הרגיל של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות.

הַפָּרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכּוּבּוֹת, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו.

הוא קרב על גבי סוסתו אל יהודה, עצר כאילו ציפה לדבר-מה, אחר מדד את יהודה במבטו החריף ובירך אותו בקרירות:

“נְהַארַכּ סַעִיד!” – כלומר, בוקר טוב.

מיבטאו הערבי היה זר והעיד על כך שאינו מקומי.

“סַעִיד וּמְבַּארַכּ!” השיב לו יהודה את הברכה המקובלת, והוסיף כנהוג:

“תְּפַדָּל!” – כלומר, בבקשה, אתה מוזמן.

ואולם הפרש הודה לו בריטון ופנה הלאה לדרכו ועד מהרה נעלם ופניו מזרחה, לכיוון ממנו בא.

יהודה השתדל לחרות היטב בזיכרונו את מראה פניו של הבידואי. הסביבה רוחשת גנבים ושודדים. כל אורח זר, חשוד. אולי בא לרגל את היישוב הקטן, ובכוונתו לחזור בלילה?

*

למחרת חזר יהודה, רכוב על סוסו, מן השמירה בשדות. עיניו כמעט נעצמו מעייפות. לפתע הבחין במטושטש, מול השמש העולה, במראה שנדמה תחילה לתעתוע-מידבר: הפרש הבידואי המוזר דוהר בשנית, ממזרח, מכיוון הכפר פֶגֶ’ה, לעבר המושבה.

יהודה היפנה את סוסו לקראת הזר. הוא התכוון לשוב ולהזמינו לפגישת היכרות, לפי הנימוס המקובל במזרח כלפי אורחים. אם יסכים לבוא – יהיה אפשר לגשש מיהו ואולי לגלות מה כוונותיו. אם יסרב – ירמוז לו יהודה כי מוטב שיסתלק מסביבה זו.

להפתעתו של יהודה בירך אותו הפעם הפרש הבידואי ביתר ידידות וגם קיבל מיד את הזמנתו להתארח אצלו.

יהודה הישיר אליו מבט, בוחן אותו היטב כמבקש שוב לעמוד על טיבו.

פתאום קרא הזר: “אַנַא אִסְרַאִילִי!”

יהודה נדהם, והבידואי, שביקש להוכיח את אמיתות דבריו, נשא עיניו אל שמיהָ הכחולים, החורפיים, של בקעת פתח-תקווה, והמשיך:

“שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!”

מהיכן הגיע הבידואי היהודי המיסתורי, בעל המיבטא הנוכרי? – התפלא יהודה. אמנם, עוד בהיותו בירושלים שמע על שבט יָהוּד-חֵיבַּר, יהודי חייבּר, המתגוררים הרחק במידבר ערב, בדרך לערים הקדושות למוסלמים, מַכֶּה ומַדִינֶה. היהודים המידבריים האלה ידועים בגבורתם, הם מטילים פחדם על השיירות העוברות במידבר, אבל איש לא ראה אותם בעיניו. הכול שמועות ואגדות. לך תדע. לא-מעט אנשים מוזרים פגש יהודה בירושלים. למשל – אהרון פְרַאנְצוֹיז (כלומר – הצרפתי), שראה במו-עיניו את נפוליאון בונאפרטה. בצעירותו היה פראנצויז קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף בכל מלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. כאשר פגש בו יהודה, כבר היה האיש ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של נפוליאון. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר לתקופת הילדות. כאשר נפרד ממנו יהודה, בלחיצת-יד, חש כאילו דרכו הוא נוגע, ממרחק הדורות, בנפוליאון.

באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו. רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז את מדי-הצבא העתיקים שלו, בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנוּתו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל; הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את ההימנון, הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. הוא מצידו סיפר להם בקול חלוש, ובצרפתית, שפת-אימו, הוא נולד באלזאס – כיצד צעד עם נפוליאון עד לחומות עכו ובדרך הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח לו שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לנפוליאון, יהיו נאמנים ביותר לצרפת.

חייל שראה במו-עיניו את נפוליאון, פגש יהודה – אך טרם נקלע על דרכו, עד עצם הרגע הזה, יהודי מיהוד אל-חייבר או מישהו שסיפר כי פגש אחד מבני השבט האגדי. ועתה – הייתכן כי הפָּרש המתפלל הוא השליח של יהודי חייבר אל מתיישבי פתח-תקווה? כיצד מיהרה להגיע השמועה אל לב מידבריות-ערב הרחוקים?

יהודה הזמין את אורחו להיכנס לאוהל שנמצא ליד הבאר ואשר שימש כְּמַדַאפֶה, מקום-האירוח על-פי המנהג הערבי. כאשר נכנסו השניים לאוהל – הסיר מעליו הפרש הגוץ את העַקַאל והַכַּפִיֶּה, וראשו נשאר חבוש רק בַּטַאקִיֶּה, כיפה הנהוגה אצל המוסלמים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, שנדמה ליהודה כמצחו של יהודי למדן.

“שמי יהודה רַאבּ,” הציג עצמו יהודה בעת שהחל להתקין את הקפה השחור. “והערבים החלו לקרוא לי – יוּדָה-עַרְבּ. אני חי כאן עם אבי, הנני הצעיר מכל המתיישבים כאן, כבן עשרים ואחת, ולכן מינו אותי לשומר הנחלה.”

“שמי דוד, ובערבית –דאוד. דַאוּד אבּוּ-יוּסֶף, על שם בני הבכור, יוסף, שהוא בן-גילך, ואותו השארתי עם כל משפחתי, בבגדאד.”

“אתה מארצו של אברהם אבינו?” התפעל יהודה.

“ומאיפה חשבת שאני בא?”

“לרגע חשבתי שבאת ממידבר ערב, משבט יהוד אל-חייבר.”

“יהוד אל-חייבר? כן, פעם באה אלינו משלחת של מלומדים אנגליים לבגדאד ומשם ביקשו לצאת למסע כדי לחקור את מידבר ערב ובמיוחד לחפש את השבט הזה. האנגלים שכרו אותי לבוא עימם. עברנו ברכיבה את נַגְ’ד, חצר-מות ועוד מקומות נידחים ורחוקים שאיש טרם ביקר בהם עד עצם היום הזה. פגשנו יהודים בארץ תימן, אבל ליהודי חייבר לא מצאנו סימן.”

דאוד אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים על המחצלת וגמע מן הקפה שהכין לו יהודה, כמנהג המארח אצל הערבים. אף ששניהם היו יהודים, הורגשה עדיין זרות בחלל האוהל, ורק שיחת-הנימוס קשרה ביניהם.

“אבו-יוסף,” העז יהודה לבסוף להעלות את השאלה, שנוהגים לדחותה לאחר שעות ארוכות של שיחה, “מה הביא אותך אלינו?”

אבו-יוסף לא נעלב, ונראה שמח להסביר סוף-וף את השתלשלות ביקורו במושבה הצעירה.

"אני בן לאחת המשפחות הבגדאדיות שעוסקות במסחר עם הבידואים הגרים במידבר. אנחנו קונים מהם צמר וחלב. זה דבר רגיל שאנו מתגוררים אצלם כשמונה-תשעה חודשים בשנה. אני מגיע אל השבטים הרחוקים ביותר. שבילי המידבר מוכרים לי היטב ואני בן-בית בו.

"באחד הלילות, כאשר ישנתי במאהל בידואי, נגנבה ממני סוסתי היקרה, זו שאתה רואה עומדת בחוץ, ליד השוקת שלכם. מיד יצאתי בעקבותיה. לא נחתי ולא עצרתי בשום מקום, עד שהגעתי לדמשק, שם אבדו עקבותיה.

"בְּחַאן אִל-בַּאשָׁא, בלב העיר, הצלחתי לגלות בעָרמה את מקומה. כיצד? – הצגתי שם את עצמי כמשרתו של סוחר בגדאדי עשיר, הבא בשליחות אדונו לקנות סוסה אצילה. הראו לי סוסות רבות. מצאתי בהן פגמים. היתה לי סבלנות. לבסוף הציעו לי את סוסתי – מיד הכירה אותי והתחילה צוהלת. המוכרים נבהלו וברחו, וטוב עשו, האמן לי, יוּדה-ערב, הם נמלטו בזמן!

"יצאתי מהעיר לכיוון מזרח, רוכב על גב סוסתי. אמרתי לעצמי: למה ייגרע חלקי מכל מוסלמי, שמצווה עליו לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו, למכה? – והלא דמשק היא מחצית הדרך מבגדאד לירושלים. מדוע לא אמשיך ואראה גם אני, פעם אחת בחיי, את עיר הקודש ואתפלל בכותל המערבי, ליד המקום שעמד עליו בית-המקדש, בעיר בה המלך דוד, זה שעל שמו אני קרא?

“מיד הפניתי את סוסתי דרומה, לארץ-ישראל. לאחר ימי רכיבה אחדים הגעתי לירושלים. שלשום יצאתי לדרך, חזרה לביתי, דרך דמשק. לפנות ערב עצרתי אצל השכנים שלכם, בפג’ה, ונשארתי לישון בבית השיח' של הכפר. שם שמעתי עליכם.”

“השיח' סיפר לך עלינו?”

"כאשר נודע לו שאני יהודי, גילה לי כי מהלך רגעים אחדים מערבה מכפרו נמצא את כפר של יהודים מבני-עמי! שמחתי והחלטתי ללכת לראות אתכם. כאשר הגעתי אתמול לכאן וראיתי אותך יושב בשמש, ואת חבריך עובדים בבניית הבתים יחד עם פועליהם הערבים, לא האמנתי שאתם יהודים. מימיי לא ראיתי יהודים לבושים בגדים כשלכם ובעלי עור פנים בהיר כמוכם. הבנתי שהשיח' טעה, והייתי בטוח שאתם פְרַאנְגִ’ים, באתם מאירופה, כמו הגרמנים שראיתי במושבה רפאים בירושלים.

"חזרתי לשיח' של פג’ה. ישבנו בביתו ושתינו קפה. צחקתי וסיפרתי לו כיצד פגשתי אותך וכציד טעה לחשוב שאתה וחבריך – יהודים! אבל השיח' לא ויתר. הוא קם וניצב בחדר, כשהוא מבטיח לי בשם אללה ונשבע במוחמד נביאו – כי אתם, הפראנג’ים שראיתי לפני-הצהריים – יהודים הנכם!

“לכן יצאתי הבוקר פעם שנייה אליכם, והנה אני כאן. כבר הייתי קרוב להאמין שאמצא את יהודי אל-חייבר אבל מעודי לא חשבתי שאפגוש אדם שרוכב על סוס ונראה פראנג’י, כמוך – והוא מבִני-עמי!”

צחק דאוד אבו-יוסף.

יהודה נזכר ב“עֶבֶד” של זרח, בניסיונות הגניבה וההתנפלויות של השכנים הערבים בלילות, הסבורים כי רכוש היהודים הפקר הוא, ואמר לאבו-יוסף:

“למה לך לחזור ללון אצל השיח' של פג’ה? הישאר אצלנו כמה שתרצה.”

“למה לכם אורח כמוני? רק אכביד עליכם. בני-משפחתי מחכים לי בבגדאד, לחג-הפסח. הם ידאגו מאוד אם לא אחזור.”

אותה שעה נכנס לאוהל יעקב מימון, שעמד להחליף את יהודה ולצאת על סוסו לסיור היומי בשדות-המושבה. יהודה הציג בפניו את אבו-יוסף.

“זה השומר החדש?” שאל מימון.

“עדיין לא.” ענה יהודה.

“אתם צריכים שומר נוסף?” שאל אבו-יוסף.

“כן.” אמר יהודה. “קשה לנו מאוד להסתדר עם השכנים. הם חושבים שהאדמות שלנו הן שטח הפקר. מנסים מזלם יום ולילה. קטטות ומהלומות. לבסוף לא תהיה לנו ברירה אלא להשתמש כנגדם ברובים.”

“רובים?” חייך אבו-יוסף. “רואים מיד שעדיין אין אתם בעלי ניסיון רב. אין חוכמה ואין תועלת בנשק-אש. חרפה היא בעיניי להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו.” השיב אבו-יוסף לשני השומרים.

*

במשך היום הקים לו אבו-יוסף, ליד הבאר, סוכה עשוייה מחצלות, והוציא את מיטלטליו מן השקיים שעל סוסתו: כלים אחדים להכנת הקפה. עבאיה עשוייה צמר-גמלים, להתעטף בה למגן מפני הקור, ביום ובלילה. רַבַּאבַּה, כינור ערבי, בעל מיתר אחד עשוי שער-סוסים, שמנגנים עליו בקשת-עץ פשוטה, גבת. שקית תפילין וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות.

כאשר התקרב ובא יהודה, עם חשיכה, לקחת את אבו-יוסף לעבודת השמירה, שמע אותו שר-מדקלם ומלווה עצמו בצלילים חדגוניים ועגומים שאותם הפיק המיתר היחיד של הרבּאבה. אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים בפתח סוכתו ושר בהתמכרות רבה ובקול עָרֵב – חליפות בערבית על אודות הגיבורים הקדומים של מידבר ערב, ובעברית – פיוטים עתיקים, תפילות, וכולם באותו נוסח של דקלום מזרחי, מלא ערגה.

יהודה חש שבשירה העצובה מביע האורח את כל נפשו וגעגועיו למשפחתו ולעירו הרחוקים ממנו מהלך ימים רבים. לרגע היה נדמה לו שראה גם דמעה בעיני הזר הרגשני, שהיה מבוגר ממנו כפליים ויותר, והוא שאל עצמו אם טוב עשה שביקש את הבגדאדי להישאר.

ירד לילה. אבו-יוסף רכב על סוסתו, פניו עטופים בכּאפיה, מחוזקת בעקאל שעוטר לראשו. רק שפמו, ועיניו הבוערות, הציצו החוצה. לצידו רכב יהודה על סוסו, חבוש כובע-בוקרים רחב-שוליים שקנה ביפו. השניים רכבו בשדות המושבה. החשיכה היתה כבדה. יהודה האיץ את סוסו, ואחריו אבו-יוסף, לעבר אחת החלקות הצפוניות של המושבה. על גבולה ניסה להניס, בלילה שעבר, חבורה של ערבים שבאו לקצור, בחסות החשיכה, את גבעולי החיטה הירוקים עדיין, כדי לתיתם מאכל לבהמותיהם. לצערו לא הצליח לגרשם. הקוצרים היו חמושים, והחלו לירות ברוביהם כאשר שמעו את צהלת סוסו.

עתה עצר יהודה והציע לאבו-יוסף תכסיס נועז, כפי שלמד באחוזה ממורו המדיארי, אמיץ-הלב, סטיפן סיטשי.

“נארוב להם בקצה החלקה ונסתער עליהם בבת-אחת, ביריות, כאשר תישמענה אבחות מגליהם בקמה!”

“יודה-ערב,” לחש לו אבו-יוסף, “אתה יודע שאני לא נושא עימי רובה. לי די בחרבי. זו חרב דמשק עתיקה הקרוייה ג’וֹהְר. קיבלתי אותה בירושה מדורי-דורות במשפחתי. הנה, החזק בה!”

הוא העביר בחשיכה את החרב ליהודה. יהודה מישש אותה, עובי להבה היה כאצבע, ובקושי הצליח להניפה, ואולם כאשר החזירה לאבו-יוסף, שיחק בה הלה במהירות הבזק ונשמעה אבחתה החדה בחשכת הליל, כשהיא חותכת באוויר.

“אתה שמע לי מה נעשה פה. נניח באמצע השדה את השקיים ושאר המיטלטלים שעל סוסינו, נעלה מדורה קטנה…”

“מדורה?” לא האמין יהודה למשמע-אוזניו, “הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!”

“זה הדבר! אנחנו לא נהיה שם אלא נחכה, יושבים על סוסינו, הרחק המדורה.”

“ומה יקרה?”

“אתה תראה.”

השניים עשו כדברי אבו-יוסף. המדורה הקטנה בערה. צללי השקיים נראו מרחוק כדמות אדם אחד או יותר השפופים לעומת האש. שעה ארוכה ישבו השניים על סוסיהם. הקור הציק. החשיכה מסביב היתה כקיר מעובה. הרגליים כמעט קפאו.

ואז החלו להישמע לפתע היריות, ממש לידם – אך לא לכיוונים אלא אל המדורה. הערבים שבאו לקצור את הקמה הירוקה חשבו שמצאו להם טרף קל: שומר שנרדם בקור, ליד המדורה העוממת. אך עתה, על-פי נצנוצי יריותיהם, חשפו עצמם וניתן לקבוע בנקל היכן הם מצויים.

יהודה ביקש להסתער עליהם מיד, אך אבו-יוסף עצר בעדו. “חכה, חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים.”

הרובים באותה תקופה היו פשוטים מאוד. היה צורך למלא אותם באבקת-שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר – היו דו-קניים. אבו-יוסף חישב וידע היטב שלאחר מטח-היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים. זה הרגע המתאים להפתיעם.

“אבל בלי מעשי-גבורה מיותרים!” הזהיר אבו-יוסף את יהודה, הצעיר ממנו, “רק לפצוע. ואל תשתמש ברובה.”

ואכן, אך נסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה, ומתכוננים לגשת לשם, לאסוף שלל – והנה מעורפם התנפלו עליהם שני פרשים והפליאו בהם את מכותיהם, אבו-יוסף משתמש בצד הקהה של חרבו, ויהודה בנבוט.

הערבים הנדהמים, שלא שיערו מהיכן נפלו עליהם לפתע שני השדים הרוכבים הללו, ברחו בצעקות-פחד כשהם מותירים אחריהם צלצולי-מתכת של המגָלים ושל הרובים, שנשמטו מידיהם במהלומות.

“עכשיו נאסוף את השלל, ואת השקיים ושאר החפצים שהשארנו ליד המדורה, ונחזור למושבה.” אמר אבו-יוסף.

“והשדות? מי ישמור עליהם הלילה?” שאל יהודה. “אני נוהג להסתובב עד אור הבוקר על גבול המושבה.”

“אל תדאג, יודה-ערב, הלילה הזה, ועוד הרבה לילות – לא יעז איש משכנינו לבוא לקצור בשדות של יהודים. וכדי להפחידם – נדליק בלילות הבאים עוד פעם-פעמיים מדורות שכאלה. הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה, יעשה כנפיים. ומחר, אתה תראה, יבואו זקני שבט ג’ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם – השובבים, כך יאמרו, ואתה תשב לידי ותלמד כיצד מנהלים עימם משא-ומתן.”

*

אדמות הביצה בצפון המושבה, על גדת הירקון הדרומית, היו שייכות לממשלה, ובאביב היו נשלחים אליהן סוסי-הצבא, חופשיים, למרעה. חיילים אחדים ובראשם קצין, המכונה בתורכית בשם זַאבֶּט, היו שומרים על העדר. השנה גבלו בביצה שדותיה המוריקים של המושבה החדשה, והחיילים התורכיים חמדו אותם. באחד הימים החלו להעלות את סוסיהם, ללחוך את גבעולי החיטה והשעורה.

אבו-יוסף נזעק על סוסתו למקום ופגש את התורכים רוכבים בנעימים בלב הקמה הירוקה וגבוהת-הקומה. הוא פקד עליהם להסתלק מיד עם סוסיהם. הם סירבו. התפתחה מריבה בינו לבין הזאבט.

“אתם!” אמר לו הקצין המשופם בקול יהיר ובעיניים שהיו מצועפות מהשפעת החשיש, “צריכים להודות לַשׂוּלְטַאן עַבְּדֶל מַגִ’יד ירום-הודו שהואיל לשלוח את סוסיו לחרבן בשדותיהם, ובחינם!”

אבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לזאבט על לחיו.

מיד פקד הקצין על חייליו לתפוס אותו.

בלי לחשוב פעמיים הִפנה אבו-יוסף לאחור את סוסתו בעלת הרגליים הארוכות והחזה הרחב – וברח, והחיילים אחריו. בתוך רגעים אחדים הגיע לוואדי אַבּוּ-לִגֶּ’ה, הנשפך בהמשכו לירקון. הוא עבר את הוואדי העמוק בקפיצה על גבי סוסתו, דרומה. החיילים נעצרו על הגדה הצפונית של הוואדי, שהמים זרמו בו בעונה זו של השנה, והיססו לעָברו.

“תפאדל, בבקשה, תעברו!” ישב אבו-יוסף זקוף על סוסתו הגבוהה וקרא לעברם: “ותגידו לזאבט שלכם שיספר לשולטאן עבדול-מג’יד ירום-הודו בקונסטנטינופול שיש במלאבס הרבה אבנים שתספקנה כדי לנגב את התחת של הסוסים שיבואו לחרבן על השדות של היהודים, והכול בחינם! – טוּזְזְזְ…”

יהודה, שנשאר צופה במחזה על סוסו, מרחוק, לפי פקודתו של אבו-יוסף, שאל אותו בשובו:

“מדוע ברחת? הרי הצדק היה לצידנו באופן ברור. אפשר לתבוע אותם למשפט.”

“הערבים אומרים: אִלְשַׁרַאד תִּלְתֵּין אִל מַרַאגֶ’ל, הבריחה היא שני-שלישים של הגבורה. אני לא אוהב עסקים עם השלטונות. מה יעזור לכם, יודה-ערב, שהצדק לצידכם?”

 

פרק שנים-עשר: בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק    🔗

מעתה היה יהודה יוצא עם אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.

יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבאגדדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.

ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.

למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:

“מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה.”

*

בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה, נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.

יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.

“אל תירה!” צעק לעברו אבו-יוסף.

ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.

*

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה“מסמר” הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה“מסמר”, זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב“מסמר” היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

*

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

“ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!”

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל“ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,” הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת ‘שהחיינו’ בכוונה כפולה:

“שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!”

וכולם ענו אחריו: “אמן!”

“אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!”

“אמן!”

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

“לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!”

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

“במשפחתנו,” הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, “לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!”

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: “וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!”

*

החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.

“מה עשית? אבו-יוסף!” נחרד יהודה.

“ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!”

“אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?”

“יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!”

דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.

*

הגיע מועד קציר השעורים. רגנר בא אל ר' דוד ואל יהושע, שניהלו את המושבה, ואמר להם:

“בעוד ימים אחדים תגיע מהונגריה ליפו מכונת-הקציר שהזמנתי.”

“מכונה?” תמהו. “חשבנו שיוצאים לקצור את השעורה בחרמש, כפי שנוהגים שכנינו האיכרים בהונגריה, או במגל – כדרך הפלאחים וכמו שקצרו ודאי אבותינו, העברים הקדמונים.”

“אני לא יודע איך נראו ובמה קצרו בתקופת התנ”ך," אמר רגנר, “אבל אני לא צריך משקפיים כדי לראות באיזה מצב עלוב נמצאים שכנינו הערבים כיום. אנחנו נצליח להתקיים על אדמת פתח-תקווה רק אם נאמץ לעצמנו את כל החידושים וההמצאות שנהוגים באירופה, ולא רק במכונות החקלאיות – גם בבתי-המלאכה, בנסיעה בעגלות, בבניית הבתים. אנחנו צריכים לקחת דוגמה מן הכפר הנהדר שהקימו הגרמנים בשָׂרונה.”

“ואם ניכשל פעם נוספת,” חרד ר' דוד, “כמו שנכשלנו בחריש הראשון עם המחרשות הכבדות? מה יגידו על כך בירושלים?”

“אני בירושלים עוד לא ביקרתי.” ענה רגנר. "מהאונייה ביפו הגעתי ישר אליכם, לפי הזמנתו של ר' דוד. אבל שמעתי קצת מיודה על חייהם העלובים של הירושלמים, ואני אומר לכם, רבותיי! – אם אתם מתכוננים להתחשב בדעתם – מוטב לכם ללבוש כבר עכשיו חלוקים מפוספסים, לגדל פיאות ולחזור לחיות על נדבות החלוקה או – "

“או?”

“או שתגיעו למצב של שארית הפלאחים במלאבס, הרובצים נפוחי-בטן בכפר החָרֵב-למחצה. רבותיי, שימעו בקולי. אנחנו צריכים לעבוד על-פי שיטה ולא במכשירי-העבודה הפרימיטיביים של הערבים. ייתכן שבהתחלה נעשה טעויות קשות. ששכר הלימוד שלנו יהיה כבד ויקר. אבל לבסוף נחיה כמו שחיים החקלאים באחוזות הכי משוכללות של אירופה – או שלא נתקיים כאן כלל!”

*

קציר השעורים החל. הובאה מכונת הקצירה החדישה, ראשונה בארץ-ישראל, שהיתה מכונה גדולה וכבדת-תנועה. ארוזה בארגזים הורדה בדי עמל מן האונייה לסירות ביפו, הורכבה בידי בעל-מלאכה גרמני בשרונה, ועתה התקשו הסוסים לגרור אותה על פני שדה התבואה הבשלה, בנחלת קסאר.

השמועה על מכונת הפלא שהביאו הַפְרַאנְגִ’ים, האירופים, מעבר לים, עשתה לה כנפיים בכל כפרי הסביבה. ערבים רבים, בנעריהם ובזקניהם, נאספו לראות בעבודתה. רגנר השמן, נוטף זיעה, מכה על פניו ואוזניו מפני הַבַּרְחָשׁ המציק, ניצח על המלאכה בקולו הדק והדאגני. הסוסים נרתמו למכונת הקצירה, חפרו בפרסותיהם בשדה השעורה הַבְּשֵׁלה, גנחו, צהלו והתקדמו בקושי צעדים אחדים.

השיח' של פג’ה עקב אחרי המכונה הנסחבת בקושי אחר הסוסים ועוד מעט תהרוג אותם בכובדה, והסביר לבני-כפרו, שעמדו סביבו:

“כל זה בא כשיש הרבה כסף ומעט שכל.”

דבריו זכו למלמולי הסכמה מפי נתיניו.

“החיפזון, אחיי, בא מן השטן.” המשיך והסביר. “מַעְלֵישׁ, אין דבר. אנחנו נמשיך לקצור כפי שקצרו אבותינו ולא נהרוג את הסוסים והפְּרָדוֹת שלנו במכונות שהמציאו הפראנג’ים.”

רגנר שלח להביא מהמחפורת שבמרכז המושבה, ליד הבאר, את השוורים, שני זוגות – כדי לגרור את המכונה. היו אלה השוורים האחרונים מאלה שהובאו מדמשק וטרם מתו במגפה. הם היו חלשים. בכל זאת סחבו. המכונה קצרה אך ההספק שלה היה איטי. לאזאר, יהודה,, יהושע וחברים אחרים, גם רגנר, הפשילו שרוולים, מזיעים, עקוצי בַּרְחַשׁ, השחיזו חרמשים וסייעו להשלים את קציר השעורה והחיטה.

*

בינתיים התפרסם שמו של השומר הנועז אבּוּ-יוּסֵף בכל הסביבה. איש מהשכנים לא העז לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח-תקווה. רגנר וחבריו המתיישבים לא ויתרו על החלטתם לכונן במושבה העברית הראשונה חקלאות מודרנית. אצל הטמפלרים בשרונה שכרו מכונת-דיש, מוּנעת בכוחות סוסים, וזו הגיעה יחד עם מדריך גרמני. את השעורה הצליחו לדוש בה אך החיטה יצאה ממנה גרוסה לגמרי, והיה צורך להפסיק ולפזר את התבואה בעיגול רחב, בגורן, ולעבור עליה במורג רתום לפִרדָה או לסוס, כדרך הערבים, וכפי שנהגו אבותינו בתקופת המקרא. ולאחר הדַיִש – לזרות עם רוח הבוקר את התבואה כדי להפריד את המוץ והתבן מגרעיני החיטה.

השיח’ים של הכפרים והשבטים סביב למושבה החלו באים לבקר את אבו-יוסף באוהלו, ואבו-יוסף, בלוויית יהודה, החזירו להם ביקורים, רכובים על סוסיהם. אותו קיץ חיתן השיח' של שבט אבו-קִישְׁק את אחד מבניו, ואבו-יוסף ויהודה היו מוזמנים לחתונה בתור נציגי המושבה. הם באו ועימם מתנות – שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח, שניקנו ביפו על דעת ר' דוד גוטמן ויהושע שטמפפר. היתה זו עצתו של אבו-יוסף – להפגין לא רק תקיפות בשמירה אלא גם נדיבות רבה ביחסי-שכנות. נדיבות שאינה נובעת מתוך חולשה וכניעה אלא מעמדת-כוח, והיא השקעה לעתיד-לבוא – בין אם יצטרכו לעזרתו של השיח' בגילוי פגיעות ברכוש ובנפש, בתיווך וביישוב סכסוכי שכנים, ובין אם כדי לפרסם את חוסנה ועושרה של המושבה בכל האזור. שהרי ידוע – אצל התורכים, בעל המאה הוא גם בעל הדיעה, והוא זה שיזכה בכל התדיינות ומשפט.

לאחר שהגישו את המתנות, הושבו אבו-יוסף ויהודה באוהלו של השיח', שניצב בראש גבעה נישאה, הצופה דרומה על בקעת הירקון. [לימים נבנה על הגבעה ביתו של השיח', והבניין הדו-קומתי ניצב עד היום בלב האזור המזרחי-הדרומי של מפעל התעשייה הצבאית, וניתן אפילו לראותו מהכביש ההולך מזרחה לעבר צומת ירקונים]. מכל קצות התאספו ובאו נכבדי השיח’ים הערביים להילולת החתונה. בני השבט אבו-קישק זבחו כבשים רבים ובישלו הרבה אורז והגישו את התקרובת בגיגיות גדולות יחד עם פיתות דקות וטריות שנאפו בו-במקום, ללפת בהן את המנה. אבו-יוסף טעם רק כזית מכל מאכל, כמו לשם נימוס בלבד, והמליץ ברמז גם ליהודה לנהוג כך.

שיאה של חגיגת-הנישואין היתה ה“פַנְטַזִיֶּה”, תחרות המירוץ של טובי הפרשים, מבּין האורחים והמקומיים, על סוסותיהם האצילות. תחרות שהיתה מלווה ביריות-שמחה שגם נסתיימו לא-פעם באסון, כי היו שניצלו את המהומה החגיגית ביריות-שמחה לחיסול חשבונות עתיקים של נקמת-דם וכבוד המשפחה.

כאשר הגיעה שעת ה“פנטזיה” הפציר השיח' מוחמד אבו-קישק באבו-יוסף להשתתף גם הוא, על גב סוסתו המפורסמת, ולעשות לו בכך כבוד גדול. אבל אבו-יוסף סירב לו בתירוצים שונים ומשונים.

רק ליהודה גילה עוד קודם לכן, ברָכבם לאורך הביצה, על גדת הירקון, והרבּאבּה בידיו, בנוסף לרומח ולחרב, את הסיבה האמיתית מדוע לא יסכים לתחרות. בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים, שסוסותיהם נופלות משלו וניסיונם אינו משתווה לו – אך מטעמי שלום הוא מעדיף שלא להעליבם, כי מכך עלולות לצמוח תוצאות לא טובות, של עוינות, למושבה.

“החזק,” הסביר אבו-יוסף ליהודה, שגילו היה כבנו, “יודע להרתיע, אך עושה זאת בחוכמה, ברמז, ולעולם אינו משפיל ומעליב שלא לצורך את יריבו, אפילו הוא יריב חלש. וגם להפך: למשל, אם אתה מעביד חבורת פועלים ביום ר או קציר או בציר, ורוצה שלא יתבטלו, כדרכם של פועלים כאשר אין משגיח תקיף עליהם, דע – אסור לך לגעור ולהסתכסך עם התקיף שבהם, כי תאבד את כבודך בעיניהם אם תפסיד. מוטב לך להתאנות, עם תחילת העבודה, בבוקר – לאחר הפועלים החלשים, לביישו, לגעור בו ולהוכיח אותו על בטלנותו. הרמז יספיק לכל השאר, ויפחיד אותם.”

“כאשר השגחתי על עבודת הפועלים בשדות האחוזה, בהונגריה, לא היה לי מעולם צורך להשתמש בשיטות כאלה.” התקומם יהודה.

“יוּדָה-עַרְבּ חברי הצעיר,” השיב לו אבו-יוסף, “במזרח אתה נמצא – ולא אצל הפראנג’ים, מעבר לים הגדול. ואם לא תנהג בתקיפות ובחוכמה גם יחד – אתה יכול לחזור למקום שממנו באת.” וכמו נהנה להקיץ את יהודה מתמימותו, הוסיף, “ואם ייצא לך לתפוס גנב ולהכות אותו, השתדל להכות כך שלא יישארו עליו סימנים.”

“מדוע?”

“כך יותר בטוח. שלא יוכל להתלונן ולהעליל עליך. למה לך להסתבך במשפטים יקרים ובמתן בקשיש לשופטים? די לך בכך שהגנב לא יבוא פעם נוספת, וגם יזהיר את חבריו מפניך.”

לבסוף הסכים אבו-יוסף להראות לנאספים בגבעה את כוחו, אבל בתנאי שיהיה יחידי ב“מִדַאן”, אלה משחקי הזריזות שמראים ביום חג הרוכבים המנוסים, מעל סוסיהם.

דבר ראשון חלף בכיכר על פני החוגגים – רכוב על גב סוסתו הלבנה שהתבלטה בגובהה וברזונה, הכאפיה הצחורה מתעופפת אחיו ברוח ורק העקאל מהדקה לראשו – כשהוא זורק את הרומח שלו קדימה ושב ותופס אותו בעוד באוויר.

אחר כך ביקש להניח על הקרקע אבטיח גדול, הדהיר את סוסתו לעברו, והתכופף מעט – ותוך כדי מרוצתו, פניו לא נראו כלל – ביתק בחרבו השלופה את האבטיח לשני חלקים שווים, ומבלי שהללו ייתפרדו כלל.

האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, אולם התלהבותם גברה פי כמה כאשר חזר אבו-יוסף, נמוך-הקומה ורחב-הכתפיים, ונכנס אל אוהל החגיגה, הרבּאבּה בידו, והתחיל שר לפניהם ומלווה את עצמו. שעות ארוכות ישבו סביבו ברגליים משוכלות והאזינו לקולו הערב שהיה רווי ערגה והתמזג עם צליליו החדגוניים והעגומים של כלי-הנגינה בעל המיתר האחד. הוא סיפר על גיבורי ערב הקדומים, על מלחמותיהם ואהבותיהם. בפניו המכוערים, מעל אפו הבשרני שהיה מכוסה חטטים של מחלת אבעבועות ישנה, בערו עיניו השחורות, הגדולות, במבט גלוי נכחן, כשהן מביעות היטב את תוכנם של השירים.

ספלוני הקפה הוגשו על גבי טס נחושת. כל אחד מן המסובים שם ידו הימנית על ליבו ועל מצחו לאות תודה, ובסיימו לשתות לא הניח את הספלון מידו עד אשר בא העבד הכושי לקבלו ולמלאו שוב. המים נתבּעבּעו בנרגילות שפוטמו בטוּמְבַּאק עַגַ’אמִי, הוא הטבק הפרסי המשובח ביותר, ומן השפופרות ינקו את העשן נכבדי האורחים.

“אח… אח…” נפלטו קריאות התפעלות מפי כל הקרואים, דמעות עמדו בעיניהם, והם התמוגגו בתחושת מתיקות ועצב גם יחד.

הרושם שהותיר אבו-יוסף בשבט אבו-קישק באותו יום היה כה עז עד כי למחרת התעקש השיח' מוחמד לנסוע עימו ליפו ושם קנה לו והלביש אותו ואת סוסתו – בגדים, אוכף ושמיכות עשויים צמר ומשי, וקישוטים וכלים מנחושת וכסף. כל אלה עלו הון רב – שנים-עשר נפוליאונים זהב, כמחירם של כמה וכמה גמלים, הרבה יותר מערך המתנות שהביאו לו אבו-יוסף ויהודה בשם המושבה פתח-תקווה. שמע המעשה של מוחמד אבו-קישק נתפרסם בכל הסביבה, הִירבּה את כבודו של אבו-יוסף והוציא לשומרי-המושבה שֵׁם של אנשים המעוֹרים במנהגי המזרח.

 

פרק שלושה-עשר: ביכורים ראשונים בירושלים    🔗

התבואה של השנה הראשונה עלתה יפה. מתיישבי פתח-תקווה החליטו להעלות ממנה מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, וכן להביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם התגוררו בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם עוּבּדו בה כפי שעובדו אותה שנה, במשותף, כל חלקות הקרקע של נחלת קסאר.

זה היה לקראת חג השבועות, חג הביכורים. שיירה של גמלים, עמוסים כל אחד, משני צידי דבשתו, שׂקיים גדולים גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים, העלתה אבק בעשותה דרכה מפתח-תקווה לירושלים. הגמלים קושטו בפעמונים, כפות תמרים וגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נשאו כולם את הכתובת:

“פתח-תקווה”

בראש השיירה, על גבי חמורים, רכבו אחדים מבני-החבורה; שזופי-פנים, לבושים בגדי איכרים ונראים כאילו נולדו לעבודת השדה וכבר הרגילו גופם לשמש ולרוח, לגשם ולקור – וחיוורון הפנים הירושלמי, זה תפארת האברכים של “כולל אונגארן” וישיבות אחרות, נעלם מהם כלא היה.

בשכונה החדשה מאה שערים, שהיתה בנוייה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, פינו בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשׂרות. יהודים רבים יצאו מבין חומות הרובע, בעיר העתיקה, לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים שבה שבים ומביאים, לראשונה מאז נחרב בית המקדש, איכרים עבריים מעשׂר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה פסעה לאיטה לעבר הבית, החמָּרים השמיעו קול חרחור, הגמלים נענו והוברכו בזה אחר זה ליד בור המים הגדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סקרו בהשתאות את שפעת היהודים שחבשו מגבעות שחורות, עגולות וגדולות, והיו לבושים בחלוקים מפוספסים וכהים. הללו סבבו את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, בדקו ומישמשו במטענם, כלא-מאמינים. השׂקים הגדולים הוכנסו פנימה על כפיים, בזמרה ובריקודים, כאילו היו ספרי-תורה.

עוד קודם לכן שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים:

“קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!”

עתה קיבל כל חבר וחבר, מאלה שנשארו לגור בירושלים והיו בעלי “נוּמֶרִים”, אלה החלקות של אדמת פתח-תקווה – את חלקו היחסי בתבואות. היו שהחזיקו ב“נומרים” אחדים, וקיבלו יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאו ונתאספו בעקבות הכרוז, חולקו המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה“נומֶרִים”.

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היתה אחרת מכּל ה“חלוקות” שידעה ירושלים אצל תקיפי ה“כוללים”, נערכה סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן ישבו המארחים, ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, והוזמנו אליה הרבה מנכבדי העדה בירושלים. בחוץ נקהלו יהודים רבים שלא נמצא להם מקום בתוך הבית, והאזינו, כשהם מסתפקים בלעיסת השיריים מן הכֵּרה שערכו המתיישבים, או, כפי שנקראו – “אחינו הקולוניסטים”.

שלושה ימים רצופים נמשכה החגיגה, הושמעו ברכות, אך היתה להתכנסות גם מטרה מעשית: ר' דוד וחבריו לא ויתרו עדיין על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, זו נחלת טַיַּאן המשתרעת מן הגבעה עד לירקון. הם ידעו כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו למייסדים, כי ההתיישבות כדאית וגם אפשרית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספים בקניית האדמות. הצלחת היבול של השנה הראשונה היתה התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד התייחסו עתה יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיו אותן שנים בעוני רב. כספי החלוקה ניתנו בצמצום ורק הקרובים לקערתה יכלו להתקיים בכבוד. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה נטעה עכשיו תקוות גדולות בלב ירושלמים רבים – שהנה נמצאה להם דרך-פלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה היו רחוקים קודם-לכן מרעיון יישוב ארץ-ישראל, חסרי ידע וניסיון בחקלאות; חלקם, לפני חודשים לא רבים, אף השתתף בטקס החרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שהודיעו מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, הצטופפו אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמו לקניית ה“נומרים”, ומי שנכלל ברשימה היה בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי-לב חזרו המתיישבים, אחרי החג, לפתח-תקווה. הם לא שיערו לעצמם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה בתוך שנתיים ימים בלבד.

*

יהודה לא השתתף בשיירת הביכורים שעלתה לירושלים. הוא נשאר, יחד עם אבו-יוּסֵף, לשמור במושבה הקטנה על מקשת האבטיחים ועל תבואות הקיץ: שדות השומשומין והדורה. דומה שהיתה בליבו התנגדות לאותם ירושלמים אשר אמנם קנו חלקות במושבה אך לא באו לגור בה ולחרוש את אדמתם במו-ידיהם אלא הסתפקו בעיבודה על-ידי קומץ המתיישבים, בעזרת פועלים ערבים, ועתה חיכו שחלקם ביבול יובא להם מן המוכן. אמנם גם חותנו, מנחם מאניש שיינברגר, היה אחד מבעלי החלקות שנשארו בינתיים בירושלים.

לפנות בוקר, למחרת חג השבועות, רכב יהודה יחד עם אבו-יוסף לאורך ואדי אבּוּ-לִגֶּ’ה שבצפון המושבה.

מכיוון דַהְרֶת אִל-עַדַשׂ, היא גבעת העדשים שלימים הוקדשה לבית-הקברות של פתח-תקווה – ירדה לקראתם קבוצה של חמישה רוכבים בידואים, ואלה פתחו ביריות על השניים.

“שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמת ואל תעז לירות אפילו ירייה אחת!” צעק לעברו אבו-יוסף.

יהודה עשה כדבריו, ועד מהרה נמצאו השניים נופלים-שוכבים על פני הקרקע, ללא תנועה. את חרבו הסתיר אבו-יוסף מתחתיו. לסוסים הניחו לברוח.

המתנפלים התקרבו אל השניים, בטוחים שעתה יוכלו לשדוד את בגדיהם וכל אשר עליהם. אבו-יוסף הניח להם להתקרב אליו עד למרחק צעדים אחדים, ואז קפץ על רגליו, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, חרבו שלופה בידו, עיניו השחורות, הגדולות, מבריקות ופיו מלא גערות – ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים להימלט על נפשם.

“חבל,” אמר יהודה. “הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות היה אפשר לתפוס אחד או שניים מהם, לקשור ולהוליך ליפו, למאסר אצל מושל העיר.”

“כך יותר טוב, יודה-עַרְבּ,” השיב לו אבו-יוסף. “למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו-יוסף!”

והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב היבש, שקניו הצהובים האדימו מעט, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק-מה וסוסו של יהודה על ידה. השניים עלו ורכבו חזרה למושבה, כשאבו-יוסף שב ומנחם את ידידו הצעיר על שהשאיר אותו “מחוסר עבודה”.

*

שנת תרל“ט, 1879, קרבה לקִיצהּ. למרות רושם ההצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, היה מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צריך לנכות את ה”עֻשֻׁר", מס המעשׂר לממשלה התורכית. לשחד את המַאְ’מוּרִים המושחתים, אלה הפקידים שהיו חוכרים את גביית המס, מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר – וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא יִשהו זמן רב מיד במושבה, כי מנהגם היה להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא’מורים היתה להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחלת הקציר ועד ליום לקיחת ה“עֻשֻׁר” – נהגו לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא ימו מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת-אפיהם – היה לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את כל צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח ש“המשגיחים” הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא’מורים היו פועלים סרסורים שהיו באים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, וָלא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך היו המא’מורים מרוויחים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהיו לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר היה גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם היה לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שהיו מוכנים לבלות בכפר עד התחלת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שׂרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא’מורים. כאשר תבואתם היתה מוכנה לדיש – היו מודיעים למא’מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן במושבה. אם סירבו המא’מורים להסדר – היה הקונסול הגרמני מזהיר אותם, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

ר' דוד החליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משׂרונה. הוא הזמין את המא’מורים למושבה. כאשר הגיעו, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח’ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – קיבלו הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, האכילום והשקום.

באמצע הסעודה, קם ר' דוד ואמר: “ברוכים הבאים בצל קורתנו. מכירים אתם אותנו, הפראנג’ים, שבאנו מאירופה והננו נתיניו של סגן-הקונסול האוסטרי ביפו, מר פַּאסְגַל ירום-הודו, ויש לנהוג עימנו במס ה’עֻשֻׁר' כשם שאתם נוהגים עם הגרמנים בשרונה.”

שני המא’מורים עזי-המצח, הם וסרסוריהם, הודיעו מיד שאין הדבר בא בחשבון, יש לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ואם לא – לא ירשו לפתח-תקוואים לדוש, ויהא עליהם להתענות עד בוא הגשמים.

אך יצא הדבר מפיהם, והנה עמד ר' דוד בן החמישים ושתיים על רגליו, הרעים בקולו עליהם וצעק:

“בקשיש אתם מבקשים ממני! הוֹי נבלים! הבה ואראה לכם בקשיש!” – ובדברו תפס את הכיסא שישב עליו, והתחיל מנופף בו לעברם, כמבקש לרוצץ את גולגלוֹתיהם.

המא’מורים, שלא ציפו לתשובה מוזרה כזו – נבהלו מאוד בראותם את אומץ-רוחו ודרך דיבורו בקול מושל. הם שאלו את יואל משה, שהיה באותו מעמד ותירגם עבורם את דברי ר' דוד לערבית: “מי האיש הזה אשר מעֵז להתנהג כך?”

“מה אתם שואלים אותי?” ענה להם. “שַׁאלו את כל השיח’ים והמוכתרים, היושבים סביבנו, והם יספרו ויגידו לכם. האיש הזה מכובד מאוד בעיני כל הקונסולים ביפו ובירושלים. הוא עשיר גדול ואדם ישר, וממשלת אוסטריה מכבדת אותו בכבוד גדול. שאלו את כל השיח’ים על הכבוד שחלק לו סגן-הקונסול מר פאסגל מיפו, והקונסול הכללי גראף קאבוגה מירושלים, כשבאו לבקר אותו.”

הדברים עשו את שלהם. המא’מורים, שחשבו תחילה לאסור את ר' דוד ולהובילו עימם ליפו, כדרכם עם כל השיח’ים הממים את פיהם, כבשו את כעסם והחלו לדון בשקט וביראת-כבוד על הסדר תשלום המס. רק לאחר שהשתוו עימו על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, האיר להם ר' דוד פניו והם נפרדו לשלום.

*

צרה נוספת ליוותה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס לא השלימו עם מכירת נחלת קסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קסאר ולא את אדמתו, הרגיזה את טיאן. הוא ידע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעביר לבעלותו. אדם ערמומי ורב-השפעה היה, הסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים, ופעל בשני כיוונים שהיו מנוגדים-לכאורה: מצד אחד חיפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קסאר וניסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני רצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, והשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

*

התקוות הטובות נתבדו. המתיישבים הפסידו את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, נתפרדה החבורה והתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע חולקה חלקות-חלקות וכל איכר החליט להמשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרו לא-מעובדות או הוחכרו לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היתה שהוחרפה בעיית הגניבות וסכסוכי הגבולות בין האיכרים שעיבדו את אדמתם לבין האריסים שעיבדו אדמת אחרים.

גם לאזאר הפסיד את מעט הכסף שהשקיע בשותפות לעיבוד הקרקע, בשנה הראשונה. הוא נותר ללא שדה לחריש ולזריעה. רק מגרש לשם בניין ביתו נשאר בידיו, לא רחוק מן הבאר, צפונה (היכן שעתיד להיסלל בבוא היום רחוב פינסקר). למרות צערו על המזל הרע שפוקד אותו מדי פעם, לאזאר לא התייאש. במשך הקיץ והסתיו הכין לבנים רבות עשויות טיט ותבן בלולים במים, ייבשן בשמש והחל לבנות מהן על מגרשו בית לו ולבניו.

את יהודה קיבל ר' דוד מאיר גוטמן לעבוד במשקו, כפי שהבטיח לו מלכתחילה.

במשקו של ר' דוד, ה“גביר” של היישוב הקטן, היו ארבעה זוגות שוורים, זוג סוסים, סוס רכיבה, פועלים ערבים שנקראו בשם “חַרָאתִים”, ואדמה לרוב. ר' דוד עצמו לא היה בקיא בעבודות החקלאיות, וסמך בכול על יהודה.

האחריות החדשה לא הפחידה את יהודה. להפך, צעיר המתיישבים היה, מוצק גוף וחרוץ. אשתו הצעירה, אותה ביקר מדי שבועיים-שלושה, בעשותו את השבת ביפו, עתידה היתה להצטרף אליו בקרוב ולגור במושבה. הוא הבריא והתחזק מיום ליום. לקדחת, שהחלה לפגוע בסוף הקיץ בפתח-תקוואים, לא היתה כל שליטה עליו ולא הזיקה לו כלל. הוא חש עצמו במיטבו ובעוצם כוחו, ממש כבימים בהם הניח לו גבריאל דויטש לנהל את אחוזתו בצ’סנק שבהונגריה.

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היתה הבאר הראשונה (ואשר לימים נקרא בשם כיכר המייסדים), החלו להיבנות עתה בתי המתיישבים הראשונים. הבתים היו עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.

 

פרק ארבעה-עשר: יהודה ולאה בירקון    🔗

כך חלפה שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ [שלהי 1879] חגגו המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שהובאו מיפו. הם הקימו סוכה גדולה, שנתמכה במגרפות ובקלשונים, ולסכך שימשו להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לִגֶּ’ה הסמוך. שחטו כבשים ואכלו בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה היו כה רעבים לו, שחלו מאכילה גסה.

היו אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פַרוֹחִיֶה, שעל גדת הירקון, ובטרם חריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים היה זמן פנוי והם ניצלוהו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס.

לאחר שחלף חג הסוכות לא חזרו הנשים ליפו אלא נשארו לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בנו להם סוכת מחצלאות, ולאזאר התקין לנשים טאבון חדש. במומחיותו לקח שק ומילא אותו חול. הניחו על הקרקע. כיסה אותו בשכבות עבות של טיט. לאחר שהתייבש הטיט הוציא בזהירות את החול היבש ואחריו, דרך הפתח מלמעלה, את השק כולו ששימש כתבנית, ונוצר חלל מקומר של תנור לאפייה. מעל הטאבון בנה, כדרך הפלאחים, בקתה קטנה, מקומרת, עשוייה שלד קנים מרוחים בטיט, לשמש מקלט ללהבה מגשם ורוח.

למחרת החג יצאה לאה, גרזן בידה, לחטוב עצים כדי להסיק את הטאבון. היא חיפשה זמורות וענפים יבשים, התבוננה כֹּה וָכֹה, והנה אין עצים בכל בקעת פתח-תקווה. רק פה ושם, במרחקים, מזדקר עץ סִדְרִיָּה בודד ולידו מלבין קבר שיח' קדוש. לא היתה ברירה בידה אלא לקושש בגרזן שיחי קוצים יבשים, שיָבשו בשדות במשך הקיץ ותפרחתם הגבוהה הגיעה עד לקומתה. ידיה העדינות נפצעו. האבק נכנס לנחיריה. שמש הסתיו היתה עדיין לוהטת, לא כאוויר הירושלמי היבש והקריר, שאליו הורגלה מילדותה, ולא כרוח הים המיטיבה שהיתה חודרת לעיתים אל הסימטה ביפו. חברותיה יושבות בשעה זו בבתיהן הקרירים בירושלים, עוזרות לאימותיהן או מחכות לשוב בעליהן הצעירים, הלומדים בישיבה. הן אינן צריכות להסתובב בשדות ולפצוע את אצבעותיהן, כמוה. אותה שעה נזכרה כי מעתה היא אחראית למזונם של בעלה ואביו. הם עובדים בשדה והיא מבשלת למענם בסוכה. אמנם דלים המאכלים. יום אחד נתנו לה לבשל פולים ועדשים, ולמחרתו עדשים ופולים, ורק פעם בחודש מביאים לכאן, מיפו, בשר טרי משחיטה כשרה שיש לבשלו ולאכלו מיד, פן יתקלקל, אבל – עכשיו אין הם חיים בחסדי תרומות ונדבות! מפרי-עמלם הם אוכלים. לכן אל לה להישבר, ובייחוד אסור לה לגרום נחת-רוח לכל אותם ירושלמים שהזהירו את אביה שלא ישלח אותה לחיות במושבה, וגם לעגו ליהודה, לאביו ולר' דוד הטוב ואמרו שבתיהם יהיו קבריהם.

את גדיש-הקוצים הביאה לאה כשהיא נושאת אותו על ראשה, כדרך הפלאחיות. לשם הבערתו היה עליה לפורר את הגבעולים והקנים במו-ידיה, אחר פיזרה את הקֶצֶץ הזה, שהערבים מכנים בשם קַסַל, על הטַאבּוּן שֶׁבּוֹ עממו עדיין ניצוצות אחדים ברמץ שנותר מהסקתו הקודמת. שלוש הנשים השתמשו בו לפי תור והיה חם תמיד וכך נחסך הדלק להסקתו-מחדש. הקצץ התלקח והעלה עשן סמיך וריח מחניק של בעירה שמילא את הבקתה הקטנה, דבַק בבגדים, בשֵׂיער, בַּכּול. הלהבה לחשה סביב הטאבון והוא החל לספוג חום שנשתמר די צורכּו ברמץ ובאפר. לאה גרפה בזהירות את הרמץ מלמעלה, הסירה בעזרת הידית הארוכה את מכסה הטאבון, הניחה בתוכו את כיכרות הבצק שלשה במו-ידיה, שבה וכיסתה אותו במכסה ועליו הערימה שכבה נוספת של חומר-בעירה. האש התלקחה שוב, רק ידית-הטאבון בלטה החוצה. עיני לאה דמעו מן העשן הסמיך, הקרוב לפניה. האפייה נמשכה זמן רב ובבעירה איטית. בפעמים הראשונות לא היה טעמוֹ של הלחם משובח במיוחד, אבל יהודה ואביו בירכו עליו בהתרגשות ברכת "המוציא לחם מן ", כי היתה זו להם פעם ראשונה שהלחם שהם אוכלים נאפה מקמח חיטתם.

*

יום אחד פרצו אריסיו של טיאן – פלאחים ממלאבס וממקומות אחרים, שחכרו חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמותיו של טיאן. הם תפסו קרוב לשלוש מאות דונם והחלו לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לאדונם היפואי.

אבו-יוּסֵף בחרב וברומח, יעקב מימון ויהודה חמושים ברובים כפולי-קנה, ועימם שאר המתיישבים – התייצבו מול אריסי טיאן וניסו למנוע מהם את החריש. לצד איכרי פתח-תקווה עמדו הערבים שעבדו עימם בשדות כפועליהם, ה“חָרָאתִים”, או היו אריסים על אדמת החברים שנשארו בירושלים. אך הפלאחים לא נרתעו, והמשיכו לחרוש.

לפתע נראו שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים, רצות ויורדות מן הגבעה שעליה עמדה המושבה הקטנה: היו אלה גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע שטמפפר, ולאה ראב. הן נקלעו לשעה קשה ביותר. כל רגע עמדה לפרוץ קטטה המונית בין שני מחנות השכנים, שניצבו זה מול זה.

יעקב מימון ויהודה כבר הרימו רוביהם לירות באוויר, לשם אזהרה. אבו-יוסף חיפש תחבולה למנוע את החריש מבלי ששני המחנות יסתבכו בתגרה שתוצאותיה עלולות להיות הרות-אסון לכולם. והנה הופיעו לפני עיניו השלוש. לא רחוק מכאן, בפסח האחרון, רכב להביא להן נוצות של חסידות כמניפות לתנוריהן. – הנשים! – כנגדן לא יעזו הערבים להתקדם עם מחרשותיהם – עלה לפתע בדעתו רעיון נועז. והשלוש, כאילו קראו את מחשבותיו ואת העלול להתרחש בשדה-המערכה – השתטחו מיד על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי מלאבס, וצעקו:

“על גבינו תחרשו!”

תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מפתח-תקווה כדי להיכנס אל בין מסיגי הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.

לאחר שלא הצליחו להשתלט על האדמה בכוח הזרוע, תבעו אריסי מלאבס את איכרי פתח-תקווה למשפט. גם זו היתה צרה. השלטון היה פרוע. מערכת המשפט מקולקלת. הקונסולים הזרים יכלו אמנם להשפיע ולהגן על חיי נתיניהם ורכושם, אך יכולתם היתה מוגבלת כאשר על הפרק עמדו סכסוכים הקשורים בחוקי קניית קרקעות, שכירת בתים והחכרת שדות. הנימוק היחיד שהיטה את לב השופטים בבואם להכריע בדין לא היה החוק אלא הבקשיש. אם השוחד לא היה גבוה דיו, או שהצד השני שילם יותר – היו קובעים כי לפי החוק העות’מני אין לקבל עדות מיהודי במשפט, כי שבועתו אינה נאמנה. על היהודי להביא עדים לטובתו – רק אם הם מוסלמים כשרים ונאמנים. אך עדים כאלה לא נטו להעיד לטובת יהודי אלא אם כן כובדו במתנת בקשיש נאה, וכך היתה הדרך אל הצדק, כביכול, מרופדת בשלמונים ומרוששת עוד יותר את הצד החלש והעני.

איכרי פתח-תקווה, פועליהם ונשותיהם, הדפו את הפולשים לשדותיהם אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. טיאן העשיר היה לא רק שכן המחזיק בקרקעות אלא גם בעל השפעה בבית המשפט, ביפו, שבפניו נתבררו סכסוכי קרקעות. יש אומרים שאף היה אחד השופטים. מכל מקום, כוחו במאבק המשפטי היה גדול בהרבה משל אנשי המושבה. ביוזמתו הגישו האריסים תביעה נגד הפתח-תקוואים והשיגו צו-מדינה האוסר לעבד את השטח, שהבעלות עליו מוטלת בספק, עד שתתקבל הכרעה סופית בבית המשפט. פירוש הדבר היה הקפאת חלק ניכר מנחלת קסאר, קרקעות שברכישתן השקיעו המתיישבים ממיטב כספם ואשר מעיבודן קיוו להיבנות.

השטח שלא עובד כוסה בחורף עשבים והיה למקום מרעה משובח. הערבים לא התמהמהו והעלו עליו את עדריהם. לאבו-יוסף, ליעקב מימון וליהודה היתה עבודה רבה. הסכסוכים לא פסקו. הבקשיש לשופטים ביפו ושאר ההוצאות סביב המשפט רוששו את קופת המושבה הצעירה.

*

יהודה היה בן עשרים ואחת, לאה בת שבע-עשרה. החלה עונת הגשמים של חורף תר“מ, שנת 1880. סוכת המחצלאות דלפה מים רבים. מעל דופנות מיטתם של לאה ויהודה קירקרו תרנגולות אך השניים לא שמו לב לכל אלה. זה היה פחות נוח מאשר בדירה הקטנה, המקושטת עציצי ריחן, נַעְנַע ורוֹטָה, שגרו בה במחצית השנה הראשונה לנישואיהם, ברחוב היהודים שברובע – אבל היו סביבם אנשים כלבבם וכדמותם. כולם מרגישים כבני משפחה אחת. עוזרים זה לזה. מסתפקים במועט ואיש אינו מעלה על דעתו לעזוב את המקום. בני-החבורה חלמו לקנות אדמות נוספות וליישב עוד יהודים. לקיים את מצוות התרומות והמעשרות מיבול שדותיהם. הם עבדו קשה וחיו בפשטות. הרגישו עצמם אנשים חופשיים, בוטחים בקב”ה ובכוח-הם, גאים לחיות על אדמתם, אפילו בדלוּת. הפּשׁטוּת נראתה להם דרך לחיים חדשים, לכן קיבלו על עצמם, באיסור חמור, שאנשי פתח-תקווה, ובעיקר, כמובן, הנשים – לא יענדו תכשיטים!

*

לילה אחד החזיק יהודה בזרועותיו את לאה ונשק לה, כשהם שוכבים שניהם על מיטתם בסוכה, רועדים במקצת מצינת החורף, שהקדים לבוא. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, כל מוט שהִציב יהודה במקביל למיטה. סגולה כנגד נמיות ושועלים, שלא יתגנבו לטָרפן בחסות החשיכה.

“לא,” דחתה לאה את יהודה מעל פניה. “אסור.”

יהודה לא ויתר.

לאה הרימה קול.

“ששש… תעירי את התרנגולות!” היסה אותה. "ואת אבא – "

לאזאר הציע לו משכב לא רחוק מן הסוכה, בפינת חדר, חסר גג עדיין, בבית שטרח בבנייתו.

“לא יכולה. אני אסורה עליך.”

“מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים? בבקשה!”

“יודה, מדוע אתה לא מבין? אין כאן מִקְווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!”

“בואי!” הקים אותה. “תלכי לטבול!”

“מה איתך? איפה?”

“בירקון!”

והתחיל מושך אותה חוצה. “נעלה על הסוסים, ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוס שלי מכיר את הדרך, בעיניים עצומות!”

“יודה!” החלה לצחוק, “עכשיו אני מבינה למה הוּדֶעס עזבה אותך! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!”

“טוב. נחכה לבוקר.”

היה יום חורף סגרירי. הדרך עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי צעדו בה הסוסים. “אולי נחזור?” הציעה לאה.

“לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה. תקבלי.”

הגיעו לירקון. יהודה ירד מעל הסוס ועזר ללאה לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, פרש עבאיית צמר גמלים רחבה. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.

“תסתובב!” ביקשה.

“לשחות אַת יודעת?”

“שאלה! ראית בירושלים נהר?”

“אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי לי? טיפשה!”

לאה החלה לבכות. נערה צעירה היתה, והכול מוטל עליה. אילו אביה היה יודע! להתפשט באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.

“בסדר.” אמר לבסוף יהודה, קשר חבל לגזע שיח עבה, שצמח על גדת הנחל [שום אקליפטוס עוד לא ניטע אז על הירקון], נתן את קצהו האחד בידה, והזהיר אותה: “שלא תעזבי לרגע, לאה!”

והִפנה לה את גבו.

לאה התפשטה מהר משמלותיה, לקחה את קצה החבל וירדה לנחל. המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות רַאס אִל-עֵין ומי גשמים שנקוו מהרי אפריים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, ששטו להנאתם על מקום אחד. לבסוף אזרה לאה עוז וטבלה. יהודה, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן, מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב, מילדותו בחברת נערי הרועים בהונגריה.

ואכן, כפי שחשש, קרה. אך הורידה לאה את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע בעבוע חשוד. מיד קפץ ומשך אותה החוצה, למרות מחאותיה. היא היתה ערומה, ושיניה נוקשות מקור. יהודה גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין. העננים נתפזרו ושמש חמימה שלחה להם אורה ממעל. הם היו יחידים בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק שני סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי מדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתותיהם בקצף הריר הירקרק, שנוזל בהנאה.

“אני לא בטוחה אם זה בסדר,” מילמלה הנערה-האישה, שנשתטחה שוב על אדמת פתח-תקווה, הפעם על גבה. “כי אולי עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!”

“בשבילי את כשרה למהדרין…” מילמל יהודה כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח.

 

פרק חמישה-עשר: המאסר ביפו    🔗

החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל“הר נפוליאון” (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ’מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.

ההתנכלויות ליבול וההתנפלויות על המתיישבים, לא פסקו. אמנם שמו של אבו-יוּסֵף נתפרסם בכל הסביבה, אך בכך לא היה די כדי להרתיע. השלטון היה חלש ומושחת. תושבי הכפרים הערבים היו עניים ומוכי מחלות. הבּוּרוּת שלטה. מעטים ידעו קרוא וכתוב. דרכים כמעט שלא היו. לא רק פתח-תקווה סבלה. קטטות ומלחמות התנהלו בין שבטי בידואים לכפרי פלאחים ובקרב משפחות שהיו יריבות בגלל פרשיות של גאולת דם. שודדים ארבו להולכים בדרכים. גנבים התעניינו בכל מי שהיה מה לגנוב אצלו, ללא הפלייה.

למתיישבי פתח-תקווה נגרם סבל נוסף בגלל הסכסוכים שלא פסקו על גבולות אדמתם. ערביי מלאבס המשיכו להעלות את עדריהם על אדמת המריבה. מוסתים על-ידי הסוחר היפואי טיאן, שהצליח להעביר לבעלותו את מרבית אדמותיהם לאחר שסיבך אותם בחובות, קינאו למראה אותו חלק מנחלתם שהשממה הסתלקה ממנו והנה הוא עומד בירקותו ומניב תבואה. בראשם עמד אחמד אלחַאמֶד, שהיה בעל חלקת-אדמה במלאבס, והפסיד אותה לסוחר קסאר, ועתה, לאחר שנמכרה ליהודים, לא השלים עם השינוי והפך לגנב ולשודד.

ערביי יָהוּדִיֶּה, מדרום למושבה, היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מהנחלה, בביצות פתח-תקווה. ערביי שְׁוֵּיכֶּה החזקים, מהרי אפרים, נהגו לבוא לרעות את עדריהם על שדות נחלת קסאר. והיו גם אנשי שבט ערב גֶ’רַאמְנֶה, שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על פשיטות שוד וגזל.

*

בוקר אחד יצא אבו-יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג’ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי-מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.

לאבו-יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת-מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו-יוסף ניחן לא רק באומץ-לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:

“מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!”

“יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו-יוסף!” נאק השיח'. “הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג’ים!”

בני ערב ג’ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו-יוסף, או להעמיד-פנים ולהשתתף במשחק-הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו-ברגע אבו-יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.

לאחר שברחו, שיחרר את השיח‘, הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו-יוסף ועל-פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח’ להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי-רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג’ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו-יוסף.

ואולם אבו-יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו-במקום) המספר על:

"ע’וּלֶת אִל-עוֹגָ’ה, מפלצת הירקון

עיניה נוצצות כפנסים ירוקים

ריחה כביצה סרוחה,

זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,

היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,

התועים בשדות מלאבס,

כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –

גרועה מן הדַבֶּע, הצבוֹע!

אבל הפראנג’ים הערומים הביאו עימם מעבר-לים

אבקת כַּבְּרִית, גָפרית, צהובה,

אם זורים אותה על זנבה של הע’וּלֶה, המפלצת

סר כוחה ממניה!"

“אח, אח…” נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג’ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.

לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו-יוסף את השיח‘, בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג’ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח’, גילה אבו-יוסף לשני חבריו-לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.

באחד הימים שבוּ אריסיו של טיאן, מערביי מלאבס והסביבה, והעלו עדר בקר, שהיה שייך לו, לרעות באדמת המריבה של פתח-תקווה, שהעשב העסיסי צמח בה פרא. המנהג הרוֹוח בארץ היה שבמקרה כזה רשאי בעל השדה לתפוס את הבהמות הרועות באדמתו. אבו-יוסף ויעקב מימון החרימו ארבע בהמות וסגרו אותן באורווה החדשה שנבנתה במושבה, עד שהבעלים יבואו לשלם את הנזק.

טיאן לא העלה כלל על דעתו לבוא, או לשלוח בשמו נציג לפתח-תקווה כדי לשלם את הקנס ולקבל חזרה את הבהמות. במקום זאת הסית את אריסיו להתנפל על המושבה.

חמושים במקלות, ובראשם אחמד אלחאמד, ניסו לשחרר בכוח את הבהמות מן האורווה; ואולם המתיישבים ופועליהם הערביים עמדו נגדם כאיש אחד, ספגו מכות וגם הרביצו, ולא הניחו להם לבצע את זממם.

המתיישבים הקפידו שלא להשתמש בנשק חם, כדי שלא להסתבך בגאולת-דם, שהיתה מסוכנת הרבה יותר מסכסוך רגיל בין שכנים. מוחמד אבו-קישק ביקש מאנשי פתח-תקווה לעזור לו במלחמתו בערביי ואדי חַוַּוארָה. הפועלים והאריסים שעבדו בפתח-תקווה עמדו לצד היהודים כנגד אריסיו של טיאן. זו לא היתה מלחמה בין שני עמים אלא מציאות יומיומית של מצב ביטחון מעורער. שוד בדרכים ו“מלחמות” מקומיות בקרב הערבים. אמנם, בדרך-כלל השתדלו הצדדים שלא להסתבך ברצח ובגאולת-דם, אף כי גם מקרים כאלה לא חסרו, ולעיתים נרקמו וסופרו אגדות עליהם.

*

למחרת יצא ליב כץ על סוסו ליפו. כאשר רכב ליד מלאבס התנפלו עליו ערבים ובראשם אחמד אלחאמד. הם התחילו מכים אותו במקלות ורוגמים אותו באבנים עד שנפל מן הסוס. אמנם היה איש חזק וידע להפליא מכותיו במי שפגע בו או ביהודי אחר, ואולם הפעם לא היה בכוחו לעמוד יחידי מול רבים. למזלו עבר בדרך חייל תורכי והציל אותו מידיהם כשהוא כבר פצוע קשה. הובא למושבה, מוכה וחבול, ומיד נלקח לבית-החולים ביפו.

ההתנפלות האכזרית הטילה פחד במושבה הקטנה אך גם חיזקה את ההחלטה שלא להירתע ולא לוותר בשום פנים ואופן. המתיישבים, שהכירו את שאר עלילותיו של אחמד אלחאמד, התלוננו עליו אצל סגן-הקונסול האוסטרי, מר פּאסגל, ובפני המושל התורכי של יפו. גם יתר סגני-הקונסולים בעיר: אמזלג הבריטי, טִימוֹפְיֶיב הרוסי, לוּסִיַאנָה הצרפתי והַארְדֶג האמריקאי – שבדרכונֵי ארצותיהם החזיקו, מלידה או מקניית-זכות, יהודים רבים מקרב תושבי – התערבו ותבעו עונש מרתיע כדי להגן על “נתיניהם”.

אחמד, ועימו אחדים מן המתנפלים, נאסרו. טיאן התערב לטובתם והם שוחררו עד מהרה בערבותו. טיאן אף התחכם והגיש מיד תביעה נגדית על הנזקים שנגרמו לו ולנחלתו מידי הפתח-תקוואים, כדברי הפתגם הערבי: “דַרַבְּנִי וּבַּכַּא, סַבַּקְנִי וּשְׁתַכַּא!” – היכּני ובכה, השיגני והתלונן!

ואולם כל אותו זמן ניהל טיאן משא-ומתן עם ר' דוד ויואל משה על מכירת נחלתו זו – לפתח-תקוואים! – האיש היה כנראה אמן הערמומיות והדו-פרצופיות, והצליח להוליך שולל את שני הצדדים.

החלה מלחמת משפטים שבה היתה תחילה ידם של אנשי פתח-תקווה על התחתונה. היה עליהם להשקיע סכומים גדולים מכפי יכולתם בהתדיינות שאין לה סוף, ואפילו עדותו של החייל התורכי, שהציל את, לא סייעה להכרעת הדין לטובתם. וכמו כדי להרבות גיחוך:, שהחלים, לא היה יכול לעזוב את בית-החולים משום שהערבים יכלו לטעון כי מי שהוכה מכות מוות – מתהלך בריא ושלם בחוצות העיר. המסכן נאלץ לשכב בבית-החולים עד סיומו של המשפט. ואילו אחמד ברח ולא נודעו עקבותיו. כאילו מפלצת הירקון בלעה אותו ולא נודע כי בא אל קירבּה.

*

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

“אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!” – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: “יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!” – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ’י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

“שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה.” אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. “השדות הפכו לביצה טובענית.”

“בעזרת השם, נתגבר.”

“מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ’ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו? – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ’י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו.”

“אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג’ים שלהם. אנחנו – איכרים.”

“יהודים – איכרים?”

“כן.”

“טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך.”

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד… אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-“נומרים” בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

 

פרק שישה-עשר: עזיבת אבו-יוסף    🔗

לאה הבריאה. גם אחמד אלחאמד, ששכב חודש ימים בבית-החולים ביפו, הבריא, ובינתיים אף התיידד בבית-החולים עם ונשבע לו בכל לשון של שבועה שלא יפגע עוד ברכושם או בנפשם של אנשי פתח-תקווה.

משהחלים, נמסר אחמד למשפט ושוב לא שוחרר. המשפט נמשך זמן רב למרות התערבותו של סגן-הקונסול האוסטרי, מר פאסגל, שביקש לזרז את גזר-הדין ולהרתיע בענישה. , שעלה מהונגריה, היה נתין של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזכאי להגנתה. עמידתם התקיפה של הפתח-תקוואים ושתדלנותם בחלונות הגבוהים – עוררה לבסוף תשומת לב והפקיעה את המשפט מידי טיאן ועושי-דברו. גם הקונסול האוסטרי הכללי בירושלים, גראף קאבוגה, שבביתו בילו מאסר-בנעימים לאזאר ויהודה, לאחר שהרביצו לתוקפיה של לאה הנערה – התערב ולא הניח לסלף את המשפט.

בסופו של דבר הסתיים המשפט במחזה שאיש לא פילל לו. אחמד ושאר התוקפים ממלאבס, עושי-דברו של טיאן, הורשעו והושת עליהם עונש כבד, אבל, כדרך המזרח – הכול היה “מַסְחַרַה”, למראית-עין בלבד. טיאן בכבודו ובעצמו, יחד עם אריסיו, בטקס חגיגי שלווה במילים נמלצות ובנשיקות ידיים – “נאלצו” לפייס את ר' דוד, ראש המושבה. טיאן אף הביא עימו, כמקובל, את ידידיו, האפנדים והסוחרים הגדולים של יפו, והללו פעלו כשתדלנים בפני סגן-הקונסול האוסטרי ור' דוד לעשות חסד לטיאן ולאנשיו ולסלוח להם.

ר' דוד, שבינתיים כבר הצליח להשלים, בעזרת יואל משה ונתן, את קניית נחלתו של טיאן, הכריז, כמוסכם:

“אני סולח לכם על הפגיעות שפגעתם ב ועל הנזק שגרמתם לנו, אבל בתנאי אחד – שאתה תבטיח לי, בפני כל האנשים הנכבדים הנמצאים עימנו כאן, שלא תפריע לנו עוד, לא תסיג את גבולנו ולא תגרום שלנו שום נזק!”

וטיאן נשבע שבועות על גבי שבועות, במעמד כל שרי העיר, הפַּחוֹת וסגני-הקונסולים, כי לא יוסיף עוד להציק לאנשי פתח-תקווה, לעולם.

*

מתיישבי פתח-תקווה הפסידו כסף רב כדי להגיע לפסק-הדין. הוצָאותיהם ותמורת-נזקיהם לא הושבו להם, אבל תוצאת המשפט, ומחזה הפיוס ובקשת הסליחה שבאו בעקבותיו, נתפרסמו בכל הסביבה וחיזקו מאוד את מעמדה של המושבה הצעירה. באחד העיתונים העבריים נתפרסמה כתבה בזו הלשון:

“והערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם, ויאמרו איש אל אחיו: אם לוויתן זה [טיאן] בחכה הועלה מה נעשה אנחנו דגי הרקק, ומי יקום לנו עם אלה היהודים חזקי לב? ויבואו גם הם לבני הקולוניא וישתחוו להם ויאמרו: עבדיכם אנחנו ועתה כִּרתו לנו ברית שלום ושבו בתוכנו בטח. ויקבלום היהודים באהבה, ויאמרו להם: אל תיעצבו, חלילה לנו לפגוע בכם לרעה. אנשים אחים אנחנו ובשלום נחפוצה. ומיני אז והלאה שָׁבַת כל ריב ו שקטה.”

לימים, לאחר שיצא מבית-הסוהר, התיישב אחמד אלחאמד בכפר ג’לג’וליה שבשרון. מפעם לפעם, עד ימי זיקנוּתו, נהג לבקר את יהודה בביתו שבפתח-תקווה והיה מביא לו מעט שמן-זית מעשה-ידיו, וזעתר. השניים היו מעלים זיכרונות. אחמד יושב ומעשן אצל יהודה מן הנרגילה ולאות ידידות ניאות לקבל מתנת- של שילינגים אחדים, ולאה אומרת לו, ביידיש בלולה בערבית:

“בגללך, אחמד, בילה יודה לילה בסראיה שביפו, ואני אז כמעט הלכתי למות!”

*

ברור היה לקומץ הפתח-תקוואים, שנאחזו בגבעה שבנחלת קסאר, כי למרות עקשנותם, לא יוכלו להתקיים זמן רב מבלי להגדיל את יישובם. וכך קנו בראשית שנת תר"מ, שלהי 1879 – ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט – את כל נחלת טיאן, אחד-עשר אלף דונם לערך, שהשתרעה בין הגבעה לירקון.

לטיאן היה שייך אמנם החלק הגדול של אדמות הכפר מלאבס. הוא קיבל אותו מן הפלאחים שלא פרעו לו את החובות שחבו לו בריבית קצוצה. אולם למעשה, הבעלות הרשמית שלו היתה רק על שלושה-רבעים מאדמות הכפר, והרבע הנותר היה שייך לפלאחים. טיאן כָּלל במכירה גם ייפּוי-כוח לקנות את יתרת אדמות מלאבס. הוא רצה, כנראה, להיפטר משכניו היהודים ומן הקרקע כאחד. הצרות שגרם קודם לכן, ובמקביל, לא באו אלא כדי לייקר את מחירה ולהגביר את הצורך של המתיישבים בקנייתה.

על-פי החוק התורכי, אם לא נקנתה הנחלה כולה, שייך רבע מכל חלקה בה לפלאחים. ב-1880 קנו אפוא השלושה גם את הרבע האחרון מידי הפלאחים של מלאבס, ואולם הקנייה לא הוכרה כחוקית על-ידי הממשלה התורכית. ייתכן שגם בזאת היתה ידו של טיאן. והתוצאה –הקונים הפסידו את דמי הקְדימה שנתנו לפלאחים. הבעלוּת אל השטח כולו טרם הוסדרה.

ר' דוד, יואל משה ונתן חילקו את אדמת טיאן למאה חלקות, שמונים וחמישה דונם כל חלקה. כאשר הגיעו לפִרְעון השטרות וההתחייבויות שלהם למוכרי-הקרקע הערבים – לא היה די כסף בידיהם, ולא היה חסר הרבה שיושלכו לבית-הסוהר. לכן לא דיקדקו הרבה עם היהודים שבאו לקנות אצלם אדמה. מי שהתחייב לשלם מחיר של שלושים נפוליאון – רק פי שניים וחצי מהסכום שהוציא השיח' אבו-קישק ביפו ביום אחד על המתנות לאבו-יוסף – קיבל “שטר מיקנה” על חלקה בת שמונים וחמישה דונם בפתח-תקווה! – וגם מי שנתן רק עשרה נפוליאון במזומן, והשאר בהתחייבות לתשלומים – נתקבל ברצון. השלושה הסכימו לכל הסדר – ובלבד שייחָלצו ממצוקת החובות.

*

לקראת סוף חורף תר“מ, 1880, העזו ובאו ומנחם מאניש שיינברגר, הוריה של לאה, לגור בפתח-תקווה שבּהּ היה להם “נומר” אדמה אחד. גם העי”ש (הרב עקיבא יוסף שלזינגר מירושלים) בא, בעקבות תלמידיו וחסידיו, לבקר במושבה החדשה. הוא טייל בשדותיה והתלהב מאוד. לילה אחד יצא לשוטט בין הבתים וכאשר ראה מרחוק את מדורתו של אבו-יוסף, התחיל רוקד ושר, כשהוא מוחא כפיים:

"דרך כוכב מיעקב

אור זרח בישראל!"

*

אבו-יוסף ניגש למחרת היום אל העי“ש וביקש ממנו ברכה באמרו כי הוא עומד לצאת בקרוב לדרך ארוכה. אבו-יוסף ראה בעי”ש איש קדוש, “חכם” בנוסח יהודי המזרח, העושה נפלאות וכותב קמיעות. לכן בא אליו.

העי“ש עמד על אדמת פתח-תקווה, לבוש כדרך הירושלמים, חלוק-פסים ארוך, מעיל ומגבעת רחבת-שוליים, שצבעם שחור. אבו-יוסף היה עטוף באדרת עשוייה צמר-גמלים, עבאיה, כדרך הערבים, ולראשו כאפיה ועַקַאל. העי”ש התלהב למראה אבו-יוסף היורד אליו כבידואי מעל סוסתו הלבנה, פרש ידיו לעומתו ואמר לו:

“אתה בדורך, דַאוּד, כדוִד המלך בדורו – יברכך השם ויצליח דרכיך, מי ייתן ותזכה לעמוד בראש גדודי שומריאל ותאמן את הצבא העברי בתרגילי הגנה ומלחמה!”

“תן לי ברכה לדרך, הביתה, חכם עקיבא.”

“אם אשתך לא תרצה לחזור איתך לארץ-ישראל, מותר לך לשאת כאן אישה אחרת על פניה!”

“וָאלְלָה, חכם עקיבא, חס וחלילה! – אישה טובה היא אשתי ואני מתגעגע אליה.”

“בדרכך אל אשתך, דאוד, שים לב לגבולות הקדושה, כי עליהם ישמרו, בבוא היום, גדודי נוטריאל של הצבא העברי.”

“שלום.”

ובליבו חשב: ואללה, הפראנג’ים המוזרים האלה, אצלם – והיה המישור – לעקום! – והרכסים – לגבעה! – מַסְכִּין הוא ומַסַכִּין כּוּל בני-ביתו!

*

ואולם העי“ש לא היה דמות אדם מנותק מהמציאות. ביקוריו במושבה, וכן מכתביו לר' דוד מאיר גוטמן המנהיג אותה, נבעו לא רק מרוב התלהבות למראה החלום שהולך ומתגשם אלא מסיבות מעשיות. בקנייה השנייה של אדמת פתח-תקווה רכש גם העי”ש “נומרים” אחדים. הוא-עצמו לא היה בעל אמצעים אבל חותנו העשיר מהונגריה, ר' הלל, שלח לו סכומי-כסף ניכרים לשם השתתפות בקניית החלקות. לא ייפלא שעתה העסיקו את העי“ש שאלות הלכתיות ועסקיות: מילוי קפדני אחר מצוות המעשר מן החיטה. זירוז החלוקה ל”נומרים" של הנחלה החדשה שנקנתה, נחלת טיאן, המשתרעת עד לגדת הירקון, אשר בה היו לו חלקות אחדות. כאשר התעוררו בעיות הבעלוּת על ה“רבע”, כתב העי“ש לר' דוד כי הקונים הירושלמיים לוחצים לבוא ולהתיישב על הקרקע בהקדם, הדחייה במועד מעוררת בליבם חשדות. במידה מסויימת היה להם העי”ש לפה.

*

בידי לאזאר ויהודה עלה להשלים את בניית בית לבני הטיט ולהתקין לו גג. לעיתים היה בא לבקר אצלם, לשבת או לחג, גם אחיו הצעיר של יהודה, משה שמואל הצנום, שהיה אז כבן שבע-עשרה ונהג לרדת יחידי ברגל מירושלים למושבה החדשה.

לארוחת השבת היה מצטרף, אל משפחת לאזאר דודו, יהושע ועימו דייכע אשתו. באו גם ר' דוד ואשתו, ומתיישבים אחרים. כולם חשו עצמם כמשפחה אחת, ואמנם היו בהם קרובי-משפחה, ומרביתם יוצאי אותה ארץ – הונגריה. הארוחה היתה מורכבת בדרך-כלל מדגים מיובשים שבושלו בירקות. פולים, עדשים. בצקיות ברוטב אדום חריף. בשר לא היה אך לעיתים הושמו בקדרה פרגית או זוג גוזלי-יונים, וכל אחד קיבל מהם לטעום נתח גדול כזית.

ואולם הורי לאה התקשו להסתגל לתנאי-החיים הקשים, לגשמים, לקור ולשלג הפתאומי שירד בפתח-תקווה – מבלי שיהיה אפשר להיסתר מפניו בבית-אבן שהתנור מחממוֹ והחום נשמר. הם חלו בשפעת, ולאחריה בקדחת, ונאלצו לשוב לירושלים אחרי הפסח. הם רצו לקחת עימם את לאה בת השבע-עשרה, שנעשתה רזה וירוקה מן הקדחת, ואשר אצבעותיו העדינות נראו כידי פלאחית העובדת בפרך.

לאה סירבה בתוקף.

“אני לא רוצה שהשנוֹררים בירושלים ישמחו לכישלון שלנו יגידו שטעינו. לא יכול להיות שאלוהים רוצה שאנחנו, העובדים את אדמתנו, נֶחֱלֶה ונרעב – ואילו הם שָׁם בירושלים, יתבטלו וישמינו!”

“ששש…” היסו אותה. “אסור להרהר אחַר מעשי הקדוש-ברוך-הוא.”

*

לקראת סוף החורף מלאה שנה לשבתו של דאוד אבו-יוסף במושבה. הוא החליט לחזור לביתו ולחוג את הפסח עם בני-משפחתו שאותם לא ראה זה למעלה משנה. פעם-פעמיים שלח לבאגדד דרישות-שלום באמצעות עוברי-אורח שסיפרו כי מגמת פניהם לשם, דרך דמשק. ואולם תשובה לא קיבל.

אבו-יוסף נפרד בדמעות מיהודה ולאה, מלאזאר, מר' דוד שֶׁאַף העניק לו צרור נפוליאונים זהב תמורת עבודתו המסורה בשמירה על המתיישבים, רכושם ויבולם.

הוא נפרד משאר בני-החבורה.

על סוסתו הלבנה, בעל הגוף הגבוה והרזה – טיפס ועלה בכיכר המושבה, ליד הבאר שאצלה נטה את אוהלו.

את הסוסה, זקופת האוזניים, הִפנה צפונה בהליכה מדודה ואיטית. היתה זו חצייה אחרונה של שדות המושבה. הוא רכב בלי להסב מבטו לאחור אפילו פעם אחת. רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. נעלמה לא רחוק מן המקום שבנויות בו על הנחל טחנות-הקמח של שיח' אַבּוּ-רַבַּאח, אשר אבני-הריחיים שלו מוּנָעוֹת בזרימת מי הנחל.

ומאותו יום ואילך לא נודע מאומה על אודותיו.

*

לימים נעשתה דמותו של דאוד אבו-יוסף לאגדה. שירים ובלדות נכתבו על עלילותיו של השומר הפִּלאי. סיפורים סוּפּרו. והיו משוררים וסופרים ששכחו, או לא ידעו – שאמנם יצא, לדבריו, במשלחת לחפש את יהודי חייבר האגדיים – אך הוא-עצמו לא היה כלל אחד מיהודֵי חייבר ולא הם שׁלָחוהו, כביכול, לעזור למתיישבים העברים הראשונים שעלו על אדמת פתח-תקווה.

 

פרק שבעה-עשר: הקטטה עם עַלֵיוַּה    🔗

בקיץ השני של פתח-תקווה היתה העונה החקלאית גרועה מאוד. יבול התבואה של השנה, תר"מ, 1880, לא הצליח. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשה בחיטה ובשׂעורה.

אך יותר מכישלון התבואה העיקה מכת הקדחת. אלה שחלו בה – ידיהם ורגליהם היו מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סבלו מצמרמורות קשות. היו מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – והרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום היה עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח היו מנגבים להם במטליות טבולות בחומץ. אז היתה באה הרגשת הקלה אבל אבקת-החינין המרה, שנלקחה כתרופה, גרמה לזמזום חזק באוזניים. במשך הזמן הגוף היה נחלש וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים טרם ידעו שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על-ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, סמוך לירקון. הם חשבו שהאוויר המורעל, בסביבות הנחל והביצה, גורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם, קנו וקבעו תחילה את מקום יישובם על הגבעה בנחלת קסאר, שהיתה מפולשת לרוח ומרוחקת מן הירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, ממנה באו – היו מתיישבים ממש על גדת הנחל. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן “האוויר המורעל” – לא נתנה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שהתבררו לעיתים כקטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה שקדחו היו מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוּקעות ביובש, מראה הסבל שעבר עליהם – חיזקו את ידי הירושלמים שהתנגדו ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, בעברם את סימטאות הרובע היהודי המוליכות לבית-החולים, היו מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, שחורי המעילים והמגבעות, שיצאו לפוש מעט מתלמודם.

"אוי וי! אמרנו לכם! או וי! הזהרנו אתכם! גְוַואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפַלַאחִים ממלאבס! הָעַרַאבֶּרְס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ולא היה אפשר לדעת אם נבעו הדברים מצער ודאגה או משמחה-לאיד.

*

המחלה שתקפה את לאה בחורף, הרפתה ממנה, אך היא נותרה חלשה. יהודה ולאזאר שלחו אותה לימים אחדים, להתאושש ביפו. שם רחצה בים. אכלה אבטיחים שהובאו על גבי גמלים או בסירות על פני הים מוואדי חַוַּארָה, ונחשבו למשובחים ולמבריאים שבאבטיחי ארץ-ישראל. לאה התגוררה ביפו בבית-אבן מוצל. זה היה שינוי לעומת הסוכה הדלה בפתח-תקווה, שבחורף קרה ודולפת ובקיץ לוהטת ומחניקה. ואולם ליבה לא נתן לה להישאר זמן רב. היא ידעה שבהיעדרה אין מי שיקושש קוצים ויאפה בטאבון את הלחם, כמוה – שהצליחה לאפות בו אפילו חלות ולהטמין חמין לשבת.

בסוף הקיץ חלתה שוב גם לאה בקדחת שסימניה נפיחויות בגפיים ופנים צהובות. רגליה צבו עד כדי כך שלא היתה יכולה לנעול נעל. את כאביה הקשים השתדלה להסתיר מיהודה, אך הוא היה מודאג ממצבה. הוא אהב אותה. היה מלאת התפעלות מיכולתה של הנערה בת השבע-עשרה, צעירת המתיישבים במקום, לעמוד בכל התלאות מבלי להתאונן. לו-עצמו היו ויכוחים קשים עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר נכשל יבול התבואה, ורַבּוּ החולים, יהודה, שנותר בריא וחזק, הטיח בריבונו-של-עולם:

“זה לא צודק! את הבטלנים בירושלים, שמשמיצים אותנו ועושים תעמולה נגדנו, אתה זן ומפרנס, ואותנו – עבדיך ממש, העובדים בשדה מבּוֹקר עד ערב, ובלילות נזעקים להגן על המושבה – אתה מקפּח! שנה אחת בצורת, שנה אחת שיטפונות ושלג! הבהמות מתות במגפה והאנשים קודחים ונחלשים, כאילו אתה מתעקש להוכיח להם שטעו! מה אתה רוצה – שנמשיך להיות שנוררים, פאראזיטים? שנקבץ נדבות בחוץ-לארץ ונחיה על חסדיהם של תקיפי כולל אונגארן וחסותם של בעלי-הבתים הערביים בירושלים?”

לאה, שענתה תשובה דומה להוריה כאשר ביקשוה לחזור עימם לירושלים, אם כי ללא התרסה שכזו נגד אלוהים, סירבה לשמוע דברים אלה מפי יהודה.

“ששש… אסור להרהר אחר דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא.”

כך חינכו אותה ובזאת למדה להאמין כל ימי חייה. בעיניה לא היתה סתירה בין רצונו של האל לבין סבלה במחלתה וקשיי האנשים הקרובים לה, בפתח-תקווה. אסור להרהר אחרי דרכיו ויש לחיות על-פי המצוות והדינים שניתנו בתורה. היא לא הכירה עולם אחר, משכיל, אירופי, תרבותי וחלקו גם לא-יהודי – כפי שזכה להכיר יהודה – בבחרותו בהונגריה, ולימים בהתחברו לחוג באי-ביתו של פרומקין בירושלים.

יהודה חש אחריות כבדה לשלום אשתו הצעירה. מה יגיד להוריה אם חס-ושלום יקרה לה דבר רע? אישה אחת עזב ומהשנייה יתאלמן – וכל זאת בטרם מלאו לו עשרים ושתיים שנה? – פגע רע יקראו לו, ובצדק. לאה היא פיקדון יקר שהוטל בחיקו, ועליו לשמור עליה מכל מישמר.

“הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה שתישארי כאן חולה, לאה. אני רוצה לקחת אותך חזרה לירושלים!”

“כן? ולשמוע אותם אומרים שם –’אהה, אמרנו לך! אהה, אמרנו לכם!' – לא, יוּדָה, תודה!”

*

בוקר אחד עבר יהודה, נוהג בעגלה עמוסה תבואה משדהו של ר' דוד, על פני הסוכה שבּהּ גר עם לאה. הוא היה צָמֵא, קרא ללאה וביקש ממנה מים. היא יצאה, פניה צהובות ורגליה נפוחות, וכאשר הגישה לו את כד המים, הבחין שהיא רועדת כולה.

“לאה, די!” געה בה יהודה. “אי אפשר להמשיך כך! עלייך לנסוע מיד לירושלים!”

“מה? כדי שיאמרו שם – עוד חלל אחד מפתח-תקווה? לא בא בחשבון. אני לא נוסעת!”

“טיפשה!” צעק. “יותר טוב לך חס-וחלילה למות במלאבס מאשר להתרפא בירושלים?”

“טוב לי כאן.”

“אסור לך להישאר יום נוסף אחד!”

“שאתה תדבר כך?”

פתאום נשמע קולו התקיף של ר' דוד מן החצר: “בלילה! בלילה, ילדיי, תשוחחו ביניכם. עכשיו עובדים!”

“רגע אחד!” ביקש ממנו יהודה, וללאה אמר: “או שתסכימי לנסוע מיד – או שאני זורק את המושכות ויורד מהעגלה וזה סוף לעבודה שלי אצל ר' דוד! – והכול בגללך!”

לאה נבהלה. אם יהודה מוכן להתפטר בגללה – סימן שמצבה חמור. עליה לוותר על גאוותה ולשמוע בקולו.

“בסדר.”

רק אז הסכים יהודה לשתות מן הכד, ומיד שלח אותה לנוח בסוכה ולהכין חפציה לנסיעה, למחרת היום.

*

למחרת הרכיב יהודה את לאה, שהיתה רזה וקלה כנוצה, על סוסו של ר' דוד, ליפו. הם יצאו צפונה-מערבה למושבה, בדרך הקיץ העוברת את הביצה והר נפוליאון, חוצה את המוּסרַארה, נמשכת בין המושבה הגרמנית שׂרונה לפרדס מונטיפיורי, עוברת על פני בית הקובייה העומד על הגבעה, ביתו של האנגלי מוֹדֶל שנרצח בידי שודדים מהכפר שֵׁיח'-מוּנִיס, עד שנכנסת ליפו.

היה חם. לאה היתה מעולפת-למחצה. מראה התאואים, הג’מוסים השחורים, הרועים במי-הביצה, וענני הברחש, היתושים והזבובים ששרצו ועופפו לאורך הדרך, כל אלה הסתחררו לנגד עיניה בהמייה מתמשכת, כמין זמזום חמסיני שנתערבב עם רנן החינין באוזניים.

“יום אחד, לאה,” אמר יהודה, “תהיה כל הבקעה – מפתח-תקווה עד יפו – מעובדת ומושקה. תימלא שדות וכרמים, רפתות ואורווֹת, אסמים, שדרות עצים ובתים אירופיים, בעלי גגות רעפים כשל הטמפלרים בשׂרונה – אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים עבריים, היושבים כל משפחה על אדמתה. הם יבחרו להם מועצה משלהם, וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שילטונו של השוּלטאן עבד-אל-חמיד, ואולי יסכים ה’שער העליון' בקושטא למכור לנו את הבקעה הזו כולה, ונסדר בה שלטון עצמי בחסותו של הקיסר פראנץ-יוסף, כמו שהשיגו ההונגרים לארצם, תחת כנפי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.”

“כשהייתי ילדה – סיפרו לי על הדנובה. היא יותר גדולה מהירקון? – יודה? – אני צמאה.”

“היית בת שלוש. את לא יכולה לזכור. הדנובה ענקית מול הירקון. יש נהר לא-גדול בהונגריה, רַאבּ, ליד העיר ראבּ [כיום גייר], זה המקור לשם משפחתנו. הוא כמו הירקון רק שהמים צלולים ואפשר לשתות מהם.”

"אני צמאה, יוּדה – "

הוא עצר, והשקה אותה מנאד העור הערבי, שהיה קשור לאוכף. המים הדיפו ריח מריר, כקליפת העץ שממנה מפיקים את החינין.

"אני רוצה מתוק – "

“לראש השנה תחזרי למושבה. נאכל תפוחונים בדבש.”

“בהונגריה היו תפוחי-העץ גדולים?”

*

הם הגיעו לחאן ביפו, ששימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, מקום ה“בורסה” של מסחר בסוסים וברכוש גנוב, “מועדון” לשיחות ומרכז לשבּאבּ מפסולת העיר. לפני שנה בערך שמע כאן יהודה את הסיפור על ה“עבד” של ר' זרח התמים, שברח עם העגלה והסוסים!

יהודה שכר ללאה מקום בדִילִיגַ’אנְס, מִרכּבת-הנוסעים שהחלה לפעול בדרך המשובשת בין יפו לירושלים, והיתה שייכת לר' חיים יענקל הירושלמי. בחצר של החאן הסתובב אחד מן השבּאבּ היפואי, אַבַּדאי בלשון הערבים – בריון גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו היו נתונות בסנדלי-עץ עבים. מרצועותיהם ביצבּצו לכל צד בהונותיו הענקיות, בצבע האדמה. לבוש היה שֶׂרְוַּאל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתָּח רחב, היה חָלָק מכּל שְׂערה. שפם אדירים חצה לשתי קומות את פניו הכהים, ובמדור העליון יקדו זוג עיניים שחורות וחמדניות במבט מחוצף של “אני ואפסי עוד”.

הבחור לא מצא חן בעיני יהודה משעה שהבחין בו – חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא העיר הערות קולניות והתאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בדיליג’אנס. תבע מהם דמי סרסרוּת. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו אז יהודים מעטים, שחיו בחסד הערבים ולא היתה להם אותה מידה של עצמאות, של שימוש מרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם מתיישבי פתח-תקווה. בואו של אחד הפתח-תקוואים ליפו היה ליהודים היפואים יום חג. אולי לכן ביקש הביריון להעמיד את יהודה במבחן ולהראות לו בידי מי השלטון בעיר.

כאשר קרב יהודה עם לאה, להושיבה בדיליג’אנס, שירבב הביריון כלפי אחת הנשים היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה שאומרת בפירוש מה הוא מאחל לעצמו לעשות בגוף האישה הזו, אם לא תשלם.

יהודה התרגז והעיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.

בתור תשובה סטר הביריון ליהודה על לחיו.

מיד תקע יהודה אגרוף בפניו, בדיוק בין שתי העיניים החצופות.

הביריון שלף שברייה. צוהב פניה של לאה התחלף עתה בחיוורון.

אך יהודה לא נבהל. הוא זכר את השיטות שלימד אותו סֵיטשי בצ’סנק, והקדים את הביריון במטר מהלומות, הראשונה – על זרועו שהחזיקה בפגיון, והשאר, ללא הפסק – מכוּוָנות אל פניו, כדי להממו.

לא עברו רגעים רבים, והביריון, הגבוה מיהודה, היה מוטל מתעלף על ופניו כעיסה חומה-אדומה מעוטרת בשפם מעוך.

קמה מהומה. ערבים אחדים, שצפו בקטטה, לחשו ליהודה: “הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו עַלֵיוַּה, ראש הביריונים של העַטַארִין. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה מכה אותך…”

יהודה נבהל. רק זה חסר לו, לבוא במלחמה עם מנהיג כנופיית הביריונים של יפו. במקרה הטוב – יסתיים הדבר שוב בהשלכתו למאסר במרתף הסראיה ביפו, אצל השוטר התורכי הסקרן. עתה נזכר בתורה שלמד מאבו-יוסף: הבריחה היא שני-שלישֵׁי הגבורה! – והתכונן להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בלאה איש לא יפגע. אך ברגע שרצה להסתלק – קם עַלֵיוַּה על רגליו.

מחוסר ברירה נשאר יהודה על עומדו, מוכן לגרוע מכול ומשתדל שפניו ולא גבו יהיו כל הזמן למול עליווה.

עליווה ניגש אליו, שפמו השחור רוטט, מעוך, ועינו האחת נפוחה. הוא הושיט ליהודה כף-ידו לשלום, תקע אותה כשהוא מטלטל את ידו של יהודה בהתרגשות, ואף טפח בידו השנייה על שכמו בחיבה:

“ואללה, אִנַּכְּ גַ’דַע! מןִ מלאבס!” – באלוהים, בן-חיל אתה, ממלאבס!

“כִּיף חַאלַכּ הַלְקֵית?” מה שלומך עכשיו? – שאל יהודה.

“אִלְחַמְד לִאלְּלָה טַיֶּבּ…” תודה לאל, טוב. – השיב עליווה.

בטרם יצא הדיליג’אנס לדרך עטף יהודה היטב את רגליה של לאה, וכאשר התכופף עליה, ביקש לנשקה ל אך היא דחתה אותו:

“השתגעת? יוּדה! מה יגידו בירושלים? לא די שאתה מתקוטט ברחובות כמו איזה גוי!”

“ממתי חשוב לך מה אומרים הירושלמים?”

עליווה לא הִירפה מיהודה. הוא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת של החַאן, לשתות לִימוֹנַאד וקפה ולעשן בצוותא נרגילה. מדי פעם היה נכנס אחד הסכינאים מקרב ביריוני העטארין. עליווה היה קורא לו ומציג בפניו את חברו הטוב, ידידו-בנפש – יודה-ערְבּ ממלאבס.

‘דאוד אבו-יוסף היה גאה בי היום,’ – אמר לעצמו יהודה, ולאחר הרהור נוסף: ‘וגם סטיפן סֵיטשי! – איזה מזל היה לי שלמדתי תורה אצלם ולא אצל בטלני הישיבות של ירושלים! – בייחוד עכשיו, כשרכשתי חבר חדש, עליווה…’

*

ר' דוד ביקש מיהודה שבדרכו חזרה יעשה עיקוף ויִקנה זרעים לתבואות-החורף בכפר גַ’לִיל, הנמצא מעֵבר לירקון. עליווה התעקש ללוות את יהודה בדרכו ואף ביקש מאחד הסכינאים של כנופייתו להכין לו סוסה ואוכף. מן הסתם – גנובה. סירוביו המנומסים של יהודה לא הועילו. יהודה חשש פן עליווה טומן לו פח אך לא היתה ברירה בידו. עליו להמשיך את משחק הידידות, שייתכן כי היא אמיתית. גם אבו-יוסף היה נוהג, במקרים כאלה, בדרך של כבדהו היטב וחשדהו מאוד. בבגדי יהודה היה חבוי האקדח של סיטשי, ואולם הוא ידע שמסוכן להשתמש בו, ואפילו להראותו, אלא בשעה של סכנת-חיים ממש.

השניים יצאו לדרך, צפונה. האם קבע עליווה מפגש עם שאר בני-כנופייתו באחד מעיקולי הדרך, מאחורי משוכת-צבר מאובקת? אם יקרה כך, על יהודה לנהוג כאבו-יוסף וקודם כל לקחת את עליווה כבן-ערובה. קל לומר – לקחת. הענק הזה גדול מעט כסוסו של יהודה. ברכבו על סוסתו קרובות כפות-רגליו הענקיות לגעת בחול, כאילו על חמור קטן הוא רוכב.

עליווה סידר שפמו, עטה כאפיה ועקאל במקום הכיפה הקטנה, הטאקיה, שהיתה קודם לראשו, גם היטיב את מצב בגדיו. הוא רכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו, בארכּוּבּוֹת, כפופות אחורנית, כדרך אדם מכובד ומיושב בדעתו. כשעברו על פני ביתו השומם של האנגלי ההרוג, מוֹדֶל, תיאר עליווה, בזהירות, את ששמע על יופייה של אשת האנגלי, בהיותה בשבי.

לאחר רכיבה של כמחצית-השעה הגיעו לכפר סומֵיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר, על אם הדרך, שיחקה חבורת ילדים ב“כוֹרָה”, משחק של חבטת מקלות בכפיסי-עץ, הַקפָּצָתָם והעפתם למרחק.

“מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!” – ברוך הבא, דודי! – קידמו אחדים מהם את פני עלוויה ויהודה.

“מַלְעוּן אַבּוּכְּ, יַא כַּלְבּ, אִימְשִׁי!” – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן! – ענה להם עליווה בשאט נפש, וירק לעברם.

הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה.

יהודה ועליווה רכבו עתה לעבר שפך הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה לגמרי.

“מדוע דיברת אליהם כך?” שאל יהודה את עליווה.

“כך צריך, יודָה-עַרְבּ. שפה אחרת אינם מבינים.”

“אתה בטוח בכך?”

“חכה ותראה שצדקתי.”

שעה קלה לאחר חציית שפך הירקון התקרבו השניים לכפר שֵׁיח'-מוּנִיס. שוב פגשו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם – המזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. ושוב קידמו את פני הרוכבים בברכות:

“מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!”

“מַרְחַבְּתֵיין, יַא בְּנַיֶּה!” – ברכה כפולה עליכם, בניי! – ענה עליווה בחביבות.

“מה שלומך?”

“יגמול לכם אלוהים!”

“וּלְאָן עַלַה בָּאבּ אַלְלָה?” (ולאן, אלא אם כן אינך רוצה לומר לאן פניך מועדות).

“לגַ’לִיל, יַא חַבִּיבִּי.”

וכן הלאה, דברי נימוס במתק-שפתיים.

אך הרחיקו צעדים אחדים, והנה שמעו מאחוריהם מקהלה מרקדת בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:

“חַרַא פִי לִחְיְתַכּ, יַא עַמִּי! – חַרָא פִי עֵינַכּ, יַא עַמִּי! – חַרַא פִי תּוּמַּכּ, יַא עַמִּי!” – חראים בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!

“עכשיו אתה רואה, יודה-ערב, איך צריך לנהוג בהם?” שאל עליווה בארשת-ניצחון.

“נראה שצדקת, עליווה ידידי.” השיב יהודה.

ולעצמו חשב: ‘הלא זה בדיוק הלקח שאני לימדתי אותך. אבל כנראה במזרח לומדים אותו דבר כל יום מחדש.’

השניים נפרדו. עליווה נשבע ליהודה שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם והבטיחו נאמנה כי הוא וחבריו לא יפגעו באיש מתושבי פתח-תקווה וגם לא ברכושם.

*

חודשים אחדים לאחר מכן, לאה כבר חזרה מירושלים לאחר שהבריאה, לה וליהודה היתה דירה של ממש בביתו החדש של ר' דוד – והנה באשמורת שלישית, כמעט לפנות בוקר, נקישות על החלון.

יעקב מימון ודאוד אבו-יוסף כבר לא נמצאו במושבה. מאז שנתפרדה חבורת המתיישבים וכל אחד עיבד את חלקתו באמצעיו-הוא, נפסקה השמירה הקבועה. יהודה היה ממונה עתה על סידור השמירה התורנית של החברים, ובכל מקרה גניבה או התנפלות הזעיקו אותו, גם באמצע הלילה.

“מה קרה?”

“נגנבה פרדה מהאורווה של זֶלִיג.”

יהודה התלבש. עימו ועם לאה גרו עתה יחד גם ידידו הטוב מיכל ואשתו, שדירתם, בביתו של זליג, התפוררה בגשם. לאחר הגשמים הראשונים התפוררו בתיהם של אחדים מהמתיישבים החדשים. התברר כי הקבלנים הערבים רימו אותם. הבתים ניבנו מלבני-טיט, כמקובל, אך הבנאים זילזלו בטיח ובקירוי הגגות. מטחי-המטר המסו את הקירות כמו ששלהבת-הנר ממיסה את הדונג.

מיכל הצטרף ליהודה, ועימם עוד אחדים מטוֹבי המתיישבים, ומיד בבוקר יצאו בעקבות הגנבים.

כל אותו יום הלכו בסביבות המושבה ובכפרים הסמוכים לה ולא מצאו דבר. ירד לילה. בני החבורה ישבו לנוח והחליטו לשים עין על הדרך המובילה למושבה. אולי יחזור הגנב על מעשהו.

בחצות נשמעו צעדים רבים מתקרבים. בראש רכבה על סוס דמות אדם ענק, רגליו הארוכות משתרבבות לצדדים, כחורשות את הדרך. אחריו צעדו, קשורות בחבל, בהמות אחדות. יהודה וחבריו יצאו לאמצע הדרך כדי לעצור את השיירה, העוברת בגבולם. הם היו בטוחים שתפסו את הגנב.

“וַקֵּף!” – עמוד! – קראו אליו בקול רם.

ויהודה התקדם לקראתו צעדים אחדים, יחידי, ומיד הכיר את הרוכב. גם בחשיכה היה יכול להבחין בבהונותיו הענקיות, המבצבצות מן הסנדלים.

“עליווה?” לחש לעברו. “סַלַאם עַלֵיכּוּם!” – שלום עליך!

“כן, אני. עַלַיכּוּם אַ-סַלַאם. מי זה?”

“לא זוכר? יוּדָה-עַרְבּ.”

“מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר, יודה-ערב.” – ערב טוב, יהודה ראב.

“מִיֶת מַסַא. מה אתה עושה פה?” – מאה פעמים ערב טוב.

“מטייל, לנשום אוויר צח.”

“בְּעֵינִי (במלעיל) – בלילה? והבהמות?” – בעינִי – כלומר, לי אתה מספר?

“איזה בהמות?”

“סלח לי, נדמה לי – מאחוריך.”

“אני יודע? נגררות, יַחְרֶבְּ-בֵּיתַן! אבל לא משלכם, בחיי, יודה-ערב, אתה לא ראית ולא שמעת אותי, טוב?”

“טוב,” ענה יהודה, "אבל בתנאי אחד – "

“לפקודתך.”

“פִּרדה נגנבה מאיתנו אמש. גלה לי את שם הגנב, וָלא – ניאלץ לספּר על טיולך הלילי למכרינו בסראיה שביפו, עליווה ידידי, אף אם שומר אתה את ההסכם שבינינו ואינך גונב באיזור שלנו.”

“חזור לאנשיך ואמוֹר להם שאני נשבע בזקנו של הנביא שמחר יימסר לכם שמו של הגנב.”

“לֵילְתַכְּ סָעִידֶה, עַלֵיוַּה!” – לילה טוב.

“מִיֶת לֵיל, יודה-ערב!” – מאה לילות טובים עליך.

והם נפרדו בחיבוקים וחיכוכי-לחיים, במקום נשיקות.

“מה התלחשתם והתחבקתם שם, שעה ארוכה?” שאל מיכל. “יש לך חברים שודדים?”

“אל תדאג. בעוד שלושה ימים תימצא הגניבה.”

למחרת הופיע אחד מן העטארין ובפיו הודעה ליהודה: “סעו לבקר את אחמד אלחאמד בג’לג’וליה.”

‘זה שוב הוא,’ אמר לעצמו יהודה, שהכיר היטב את מי שהיה מתַּקיפי הכפר מלאבס, והפך מגנב חובב לגנב מקצועי. מיד צירף אליו את מיכל חברו, שנפצע בשעתו קשה, בדרך ליד מלאבס, מידי אחמד. יחד רכבו השניים לבקרו בביתו החדש בג’לג’וליה, אליו עבר לאחר שהחלים ממכת האגרוף שחלק לו יהודה ביפו, ולאחר ששוחרר בעקבות הרשעתו במשפט.

המנהג הערבי היפה של הכנסת-אורחים לא איפשר לאחמד להשיב פניהם ריקם, מה עוד שהם אמורים להיות עתה ידידים, כפי שהבטיח טיאן לר' דוד במעמד סגני-הקונסולים ונכבדי יפו. הם שוחחו ארוכות, גם על טיאן, ואחמד התלונן: “טיאן העַקְרוּט [העקרב] – סיכסך בינינו. רימה אתכם וגם אותי!”

להפתעתו, ואולי שלא להפתעתו של אחמד – במקום לקום וללכת לאחר שעות אחדות, כמקובל, נשארו השניים יושבים אצלו עד הערב, ואף קיבלו ברצון את הזמנתו ללוּן.

גם למחרת לא הראו השניים סימנים שבכוונתם לזוז בקרוב. הם ישבו עד הערב, שוחחו בנעימים עם אנשי הכפר שהתקבצו ובאו, ונראו כמתכוננים לשנת לילה נוספת. אוכלים ושותים, הם וסוסיהם, כיד הכנסת-האורחים הטובה על אחמד, שמעמדו, וכְבוד הבאים, מחייבים אותו לנהוג ברוחב-לב.

“האם אבד לכם משהו?” העז לשאלם בערב השני.

“כן.” אמר יהודה. “אבדה פִּרדה.” ונתן בה סימנים מובהקים.

“מוזר,” אמר אחמד, “אתמול בבוקר מצאנו כאן, בשדות, פרדה דומה לה בדיוק. ממש מאלוהים היה הדבר.”

“אם אינה שלנו, אין לנו צורך בה.” השיב יהודה. “כדבריך, הכול ברצון אלוהים.”

למחרת בבוקר פקד אחמד על אחד הנערים להביא את הפרדה. מיד הכירוה יהודה ומיכל. לקחו אותה, הותירו, כמנהג אבו-יוסף, מתנת-כסף קטנה לאחמד, גמול על “טרחתו” בהשבת האבידה. ולמעשה, זאת מבלי לומר לו – על שאירח אותם יומיים בחינם. נפרדו ממנו בדברי ידידות חמים וחזרו כמנצחים למושבה.

 

פרק שמונה-עשר: הירקונים    🔗

חלק ראשון    🔗

ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה“נומרים” מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה“רבע”, וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

*

“לך לא אכפת שהמושבה מתפלגת? שכולם צועקים, ורָבים זה עם זה?” הטיחה לאה ביהודה. “אני חושבת שצריך לתת גם לחדשים מקום לבנות בתים אצלנו.”

“אני לא מבין – מדוע מגיע להם פרס? המייסדים – ר' דוד וחברת ‘פתח-תקווה’, שקועים בחובות בגלל קניית נחלת טיאן, כל האחריות עלינו, ובגלל החוב והמשפט – המושבה מתפוררת! –והחברֶ’ה האלה, שלא גמרו לשלם את המגיע מהם, שרוּבּם אפילו לא גרים במושבה! – סוחרים בחלקות טיאן ומציעים אותן למכירה לכל דורש ביפו ובירושלים – עשרים נפוליאונים בעד שטר-קניין על ‘נומר’ ששווה יותר משלושים ואשר עבורו שילמו רק עשרה דמי-קדימה! זה צודק?”

“לא משמחה הם מוכרים, יוּדָה. אין להם כסף! צריך לעזור ליהודים שנמצאים בצרה.”

“אל תדאגי. אליי אף אחד לא בא בטענות ובתביעות.” אמר יהודה.

“מה יש? הזקן שלך כל כך יפה?”

“אני אגיד לך מדוע – כי לי ולאבא לא נשארה שום חלקת שדה במושבה, רק המגרש שעליו עומד הבית [ברחוב פינסקר]. אז ממה ניתן קרקע לַסְפֶּקוּלַאנְטִים האלה? מהתחת שלנו?”

“מה אתה נהנה כל כך? דל גאה! ככה זה תמיד אצל ההונגרים?! שמספרים בדיחות בזמן שהאונייה טובעת? זה עצוב מאוד שלאזאר ואתה נשארתם בלי אדמה. שני השלימזלים של פתח-תקווה! גם יהושע מסכן, לא נשאר להם כלום! משפחה טובה! כבר מההתחלה ידעתי שהתחתנתי רע מאוד.”

אבל את הדברים האחרונים אמרה בחיוך.

“בוקר טוב דוּלְצִינֵיָה!”

“מי זאת?”

“לא חשוב. עכשיו גם את כמו הונגרייה קטנה. מתבדחת כשרע. אולי יש בָּךְ איזה דם צועני?”

“די, די! תעזוב אותי! מי זו דולציניה? תגלה לי! יודה…” החלה לצעוק.

“אם לא תפסיקי, אני מעלה אותך על הסוס וטובל בירקון!”

*

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלוּת על ה“רבע”, נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

*

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים… אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ’ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

“רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה…” – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: “לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!”

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

[הערה לקוראים: עכשיו אתם רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד“ר מזוריקה, בקיץ תרל”ח – שאותה רקם, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה – אינה אלא ציז’באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]

*

לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה, והירקונים.

התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה“בתים” של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ’ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני שנתיים בערך לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיות הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:

“כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!”

*

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבּין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵׁן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה “הישנה”, על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

חלק שני    🔗

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה הית פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה “הישנה”, על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרוּתה של קבוצת המייסדים, רובם מן “החבורה ההונגרית”, שבראשם עמד ר' דוד מאיר גוטמן. במקום הקטן הידהֲדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

ר' דוד, שהיה בן יותר מחמישים ועמד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, והנהיג את המושבה הקטנה – לא העלה כלל על דעתו שמפעלו נהרס עתה לחלוטין לנגד עיניו וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית התפוררה. הוא פירסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור במושבה, ניקוז השדות ותיכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה גם יחד.

אבל פתח-תקווה כבר היתה כספינה שמיטלטלת בסערה – וקבּרניט אין לה. שנתו של יהודה נדדה בלילות. לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר ליהודה כי הבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה מעתה בידי אנשים שאינם גרים בה ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!

בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של “החברה פתח-תקווה”. זכות ההצבעה ניתנה לא על-פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה! הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרו במושבה, אך החזיקו בחלקות אדמה והחכירו אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר היו היושבים בפתח-תקווה מיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך, ידע יהודה – נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה“נוּמרים” הגרים בעיר הקודש, ועל פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דִיסְקִין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המ החרדי, שהתנגד ליישוב. סביב חצרו התרכזו אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדיעותיהם, דוגמת יהודה.

לאחר שנכשלו הירקונים, הושפעו מאסונם רבים מקרב הירושלמים וראו בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד – שנת תרמ"ב הקרֵבה ובאה, 1881/1882 – היתה שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים ההקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין של מילוי מצווֹת התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, או סידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בזה מפעל של התיישבות לאומית. לכן החליטו כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל להיוואש כבר מישיבתו במושבה, עקב כל שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. יהודה וחבריו, שלא היו חילונים אבל ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה“כוללים” בירושלים יותר מחלום התחייה על שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

*

ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין של מתיישבים בגבעה. לחג הסוכות נשארו בנחלה רק שלושה אנשים: ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב ובנו יהודה. את הנשים שלחו עוד קודם לכן חזרה לירושלים, על אף מחאותיהן.

בסוף הקיץ שבה לאה וחלתה בקדחת. נוסף על כך – טרם הצליחה להרות. בחורה מבוגרת כמוה! – בת תשע-עשרה ובמלוא-כוחה – הלא יכלה להיות ולדנית אלמלא הקדחת שהתישה אותה – זו היתה דעת הוריה, והם התעקשו שתחזור לתקופת-זמן לירושלים, תאכל ותבריא באווירה הטוב של העיר. רְזונהּ הפחיד אותם. “אם לא תעלי בשר על עצמותייך – לא תהרי לעולם!”

ליהודה היו פחות חששות בנושא. בנו מנחם-שלמה, שהיה עתה כבן ארבע, גדל בירושלים אצל הודעס, אשתו הראשונה. בפתח-תקווה, ההולכת ונחרבת, לא היו תנאים לגידול ילדים. יהודה האמין שהמושבה תיבָּנה והוא יחזור להיות איכר – אך ידע שהשנים הקרובות תהיינה קשות מאוד. צריך לבנות הכול מההתחלה. ועוד ידע כי רק אחרי שיתבססו, יהיה אפשר לחשוב על הוֹלדת ילדים.

*

לנגד עיני מייסדה הנדהם, ר' דוד מאיר גוטמן – הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. הדבר החל עם כישלון הירקונים. הערבים השכנים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קוםד לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה תהיה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים היה המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש ואחר-כך גם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן החלה לחזור לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, כמעט נמחו כליל.

לאזאר חלה בכליותיו. בקיץ הִירבּה לאכול אבטיחים מתוקים שגדלו במִיקשה אשר בנחלתו של ר' דוד. עסיסם האדום היטיב עימו. לאחר שנסתיימה עונת האבטיחים גברו עליו כאביו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. מאותה שנה חי בירושלים וכבר היה חלוש ביותר, ולשוב לפתח-תקווה לא היה יכול. למחייתו התפרנס מעשיית יין, כפי שלמד בסנט אישטוואן מן האיכרים ההונגריים, ומכר אותו לחנויות. הוא נפטר בירושלים בשנת 1896, כבן שישים ושמונה, ונקבר בהר הזיתים.

עתה נשארו במושבה הנטושה רק ר' דוד ויהודה. היה עצוב. על שניהם היה להשגיח לסירוגין על הנחלה, שהוחכרה כולה לערבים, ועל מעט הבניינים והרכוש שנותרו בגבעה. אפילו עבודה של ממש לא היתה להם. השניים ניסו לעצור את הגנבות והביזה. עדיין טרי היה זכר דאוד אבו-יוסף ואוהלו ליד הבאר, יעקב מימון, ועמידתם של המתיישבים מול ההתנכלויות. עדיין היו קשרים טובים עם חלק מן השכנים. אך מה ערך לגבורות העבר, כאשר שני יהודים בלבד, מבוגר וצעיר, יושבים בכל בקעת פתח-תקווה?

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עבר ר' דוד ליפו, שם המשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה ולא נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת “פתח-תקווה”, אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מן היבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – היה שקוע בחובות כבדים. כדי לפרוע אותם נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים מסר ר' דוד, האיש אציל-הנפש שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שהיה רשום על שמו – לאֶרְלַנְגֶר, הַפָּקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. ר' דוד היה חשׂוּך-בנים, ואלמלא עשה כן היו עוברות האדמות, אחר מותו, לידי הממשלה, על פי החוק העות’מני. את החובות הרבים שחבו לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – לא ניסה מעודו לתבוע. בשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שהתגוררו ביהוד והתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, והובל לקבורה בירושלים.

*

יהודה נסע לירושלים. שם שב ושכר דירה לו וללאה והם גרו בה עד סוף קיץ תרמ"ב (1882). שוב עסק בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני עשירים. לאחר שלוש שנות פתח-תקווה – בלע עתה ספרים ועיתונים. היה לו פנאי להיפגש עם ידידיו המשכילים, מבאי-ביתו של פרומקין. לרכּוֹש ידידים חדשים, קרובים לרוחו, כשמעון רוקח, שעתיד להיות ממייסדיה של נווה-צדק, השכונה העברית הראשונה מחץ ליפו, שממנה צמחה לימים תל-אביב. יחד היו מטיילים אל מחוץ לחומת העיר, וממשיכים לטוות תוכניות ליישוב.

החזרי חובות והתחייבויות על תשלומים מתקופת פתח-תקווה הראשונה לא העיקו על יהודה, צעיר המתיישבים, ה“שלימזל”. לו-עצמו לא היתה נחלה במושבה.

 

פרק תשעה-עשר: הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה    🔗

חלק ראשון    🔗

בל“ג בעומר של שנת תרמ”ב, 1882, נשלח יהודה, בן העשרים וארבע, על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה“קִסֶם”, החלק ביבול, מן החוכרים הערבים.

הוא יצא בשליחות הזו רכוב על גבי חמור, ועבר לאט-לאט את דרכי האבלות. מה עלובה, חשב לעצמו. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. [כזכור היתה זו שנת שמיטה, וראשון לציון נוסדה רק בשלהי קיץ תרמ"ב]. הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לַפַּחוֹת ולמושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמַנוּתם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת השוחד הבקשיש. הכול מבוסס כאן על שחיתות, הפקרות ואזלת-יד. לולא חסות הקאפיטולאציות של הקונסולים, שמגינים עלינו בתור נתינים אירופיים –לא היינו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחבים, המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סִדְרִיָה אחת סוּפּר כי היא צמחה מיתד אשר צַאלַח-אִ-דִין תקע לקשירת סוסו. היא נמצאת עד היום על אם-הדרך מלוד לרמלה. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים רבים. כל השטח היה מורכב מגבעות חול עלובות או מבּיצות ענקיות. רק פֹּה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים, שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבתָּ לפתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין ועד לרגלי גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקהּ הגדול, עדיין משכה אליה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, אלה היו “מלבישים” אותה מחדש לזמן-מה, עד שחלו בקדחת ומתו, ופינו מקומם לאחרים.

אותה שנה, כך התברר ליהודה, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה, שתקפה באורח כֹּה קטלני עד שהכפר מלאבס, אשר תושביו לא פסקו מלהציק לפתח-תקוואים עד לנטישת המושבה, היה ריק עתה לחלוטין. אפילו הכפר פֶגֶּ’ה השכן, ממזרח למושבה, היה ריק-למחצה ותושביו ברחו להתגורר ביהודיה הרחוקה שהאוויר בה טוב יותר, ורק בשעות היום היו מעזים לבוא לעבד את אדמותיהם.

*

רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סַלִים, השומר של הנחלה, פַאטְמֶה אשתו וחַסַן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המַזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא היה עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה שמע קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-עץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלִי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.

כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:

“אלוהים היודע…”

*

למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶּ’ה הסמוך והתארח אצל שיח' הכפר, אשר נשאר בביתו ולא ברח ליהודיה מפני הקדחת. השניים החליפו רשמים על אבו-יוסף הזכור לטוב, שהיה שני לילות אורחו של השיח' ובזכותו התוודע לפראנג’ים מפתח-תקווה. על רוע-ליבם של המאְ’מוּרִים שאינם מתחשבים בשנה הרעה, המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, ולוקחים מן היבול כרצונם. לבסוף הצליח יהודה להסב את השיחה לסלים ובני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מן המושבה.

בתו של אחד השיח’ים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת מלאבס, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפייה, שחיתה עם העבד השחור וקול צחוקה היה נשמע בלילות כקולה של עוֹפְרִית, בת השטן, המופיעה בחלומותיהם של גברים ומפתה אותם.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא והבידואית הצעירה נשארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבּוֹש לו אותה לאישה בהתפארו שהמטֶה הגדול שלו עדיף על זה של הכושי אהובה הנעלם. אלא שעתה, בלילות, נשמע, בין בתיה-החרבים למחצה של נחלת פתח-תקווה, קול בכייה ולא קול צחוקה של הבידואית, המתענה תחת רוצח-אהובה.

לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בידואים מבני-משפחתה של הנערה אל בית סלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבידואית היפהפייה רצה כחץ מקשֶת והפילה עצמה אל הבאר, ביר שוע, ומתה. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי [לא רחוק מבניין עיריית פתח-תקווה כיום, ליד המצבה].

עתה הבין יהודה מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר עוד מאומה.

ביום המחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט, הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החָרֵב, שהפך לקן של פושעים?

חלק שני    🔗

יהודה מדריך את מייסדי ראשון-לציון

וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882

בסוף הקיץ ההוא [תרמ"ב, 1882] נוסדה המושבה השנייה של העלייה הראשונה בארץ-ישראל, ראשון-לציון, ולאחריה נוסדו ראש-פינה [גיא אוני בגלגולה הראשון] וזכרון-יעקב. החלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוּד מושבות. אחדים מן האנשים המעורבים בקנייה ובהקמה ביקרו בירושלים אצל פרומקין, עורך “החבצלת”, ואצל יחיאל מיכל פינס, כדי לשאול בעצתם. פינס היה נציג הקרן של השר משה מונטיפיורי, שמטרתה היתה לעזור ליהודים בארץ-ישראל להתפרנס מעבודות יצרניות ולהשתחרר מן התלוּת בשיטת החלוקה. הוא ניסה לעזור רבות גם למתיישבי פתח-תקווה, הן בכסף והן בהעמדת המושבה על יסודות חברתיים וכלכליים בריאים יותר.

אחד ממייסדי ראשון-לציון, זלמן דוד לֶבוֹנְטִין, פנה בבקשה לפרומקין:

“אולי אתה יכול להמליץ לי על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקי וידריך בעבודת האדמה גם את שאר המתיישבים, שרוּבּם עדיין חסרי ניסיון בחקלאות?”

פרומקין לא היסס רגע והמליץ על יהודה.

יהודה נפגש עם זלמן בביתו של פרומקין, ולאחר משא-ומתן קצר הוסכם כי בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש יקבל עליו יהודה את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות של שנת תרמ“ג, שנת 1882, עזב יהודה את ירושלים והלך לראשון-לציון שרק בשלהי הקיץ הוקמה [ואילו שנת השמיטה תרמ”ב הסתיימה-למעשה רק אחרי החגים של שנת תרמ"ג]. שם מצא את לבונטין וכמה מן המתיישבים הראשונים גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקים של תפוחי-אדמה. בלילה הוזמן לישון עימם על השקים הללו.

למחרת, השכם בבוקר, ערך סיור של היכרות בסביב. הוא הגיע לאחת הבקעות במושבה, ונדהם לראות את חבורת המתיישבים הצעירים, כולם חרוצים ונמרצים, שירדו זה לא מכבר מן האונייה ביפו – עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר בפתח הבקעה.

“מה אתם עושים?” שאל.

“אנחנו מתכוונים לחסום את מי הגשמים בבקעה.”

“לשם מה?”

“תהיה לנו סַגַ’עלְקָה.”

“מה זאת סג’עלקה?”

“זה ברוסית אגם מים המשמש להשקייה ולצֵיד דגים.”

“השתגעם? במקום מי השקייה תהיה לכם כאן ביצה, ובמקום דגים – קדחת ממארת!”

“אתה מגזים.” – “ובהונגריה אין אגמים?” – “אתה לא מבין, הוא בא מירושלים!” – נשמעו קולות.

"לטובתכם, אני מזהיר אתכם – "

לא שמו לב אליו והמשיכו בשמחה בעבודתם, כשהם שרים שירים רוסיים שהביאו עימם מן המולדת הרחוקה.

יחודה מיהר אל לבונטין והסביר לו איזה אסון ימיטו על עצמם הבחורים החרוצים, היוצרים בהתלהבות – ביצה! – לבונטין נסע למחרת ליפו, התייעץ שם עם הברון אוֹסְטִינוֹב [סבו של שחקן הקולנוע הידוע פיטר אוסטינוב] וד“ר לוֹרְך, בני המושבה הגרמנית ביפו, ובסופו של דבר נתקבלה דעת יהודה, והאגם של ראשון בוטל. ועוד שנים רבות לאחר מכן, כשהיה יהודה פוגש את חבריו מבּין ראשוני המושבה, ובייחוד את ידידוֹ הטוב לוליק (ישראל) פיינברג, לימים אבי אבשלום, גיבור ניל”י – היו מתלוצצים ואומרים שבגלל יהודה אין אגם בראשון-לציון, שאם לא כן היתה כמו טבריה.

המתיישבים התחילו בעבודה. יהודה קנה זרעים, סוסים ומחרשות, והיה מביא מדי יום מים לבניין ולשתייה ממעיין עְיוּן קַארַא הסמוך, בעגלה רתומה לזוג גמלים. לאחר שירד היורה, יצאו לזריעת תפוחי-האדמה, ששימשו עד לאותו זמן בתור מיטות. בגורלו של יהודה עלה למתוח גם בראשון-לציון את התלם הראשון. המעמד היה פחות חגיגי מזה שנתרחש לפני ארבע שנים בפתח-תקווה, אך עיני לבונטין זלגו דמעות.

במשך השנה הדריך יהודה ועזר לחבורת הביל"ויים הללו, ממייסדי ראשון, בתחומים שונים: פתרון סכסוכים עם השכניחם הערבים, סידור תור השמירה, אילוף סוס משתולל, לימוד מלאכת החריש, הקציר, ורתימת סוס לעגלה.

ידידות עמוקה, שנמשכה מאז שנים רבות, נתקשרה בין חבורת הצעירים והצעירוֹת בני-גילו, הביל"ויים, שהיו שונים לגמרי מחבריו הירושלמיים. הם היו רווקים, סטודנטים-לשעבר מרוסיה, שרו שירי-עם רוסיים ועבריים והיו מנהלים ויכוחים סוערים על הדרכים שיש ליישב בהן את ארץ-ישראל. איש מהם לא חשב שיש לעבד את האדמה רק לשם מילוי מצוות התרומות והמעשרות. להם היה ברור כי מדובר בתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. נפשו של יהודה חיתה בחבורה נפלאה זו, לאחר שנות השיממון בין החומות בירושלים, ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה המסוכסכת.

יום אחד רכב יהודה יחיד לרמלה, בדרך לירושלים. לאה נשארה כל אותה שנה לגור בבית-הוריה, ואחת לכמה שבועות היה יהודה עולה להיות עימה למשך ימים אחדים. חבורת הבחורות הרוסיות, המשׂכּילות והתוססות, שסיימו גימנסיה ולמדו באוניברסיטה, לילות השירה בצוותא בצריף הביל"ויים, הָרְכיבה עימן בחצות על סוסים, ותנאי הקיום שדָמוּ לקשיים שכבר סבלה לאה בימי פתח-תקווה – כל אלה לא נראו ליהודה מתאימים לאשתו הצעירה, שגדלה ללא השכלה בבית ירושלמי דתי ובאורח-חיים שמרני.

לפתע התנפלו עליו שלושה שודדים מזויינים ברמחים. זמן לתחבולות נוסח אבו-יוסף לא היה. יהודה ידע בבירור שהוא נמצא בסכנת חיים. ברגע הנכון שלף את האקדח של סֵיטשִׁי, שממנו לא נפרד לרגע – וירה. אחד השודדים עוד הספיק לדקור ברומח את יהודה בקרסולו והותיר בה צלקת לכל ימי חייו – אבל רק שניים מן השודדים נמלטו על נפשם…

שנת תרמ“ג, 1883, הגיעה לקיצהּ, ושוב אכזבה. יבול השדות לא עלה יפה. המשק שהקים לבונטין – התפרק, והוא-עצמו נטש את ראשון-לציון לאחר השנה הראשונה, חזר מאוכזב לרוסיה, ולא שב לארץ-ישראל אלא לאחר עשרים שנה בערך. לבונטין קנה לו מקום כבוד בתור מייסד מושבת הביל”ויים של העלייה הראשונה, ואילו איכרי פתח-תקווה, שרובם-ככולם, מחוץ ליואל משה סלומון, היו “עולים חדשים”, והם לא נטשו את ארץ-ישראל מיום עלותם אליה, ושבו לעבד את אדמות מושבתם החרבה ולחדש את יישובה בתוך זמן קצר – נחשבו לבני היישוב הישן בירושלים והופקעו מחלקם בעלייה הראשונה עד כדי כך שלאחר מאה שנה נאסר על משפחותיהם להשתתף בספר העלייה הראשונה בהוצאת “יד יצחק בן צבי” – מפני שעורכיו כללו בו רק את אותם אלה שעלו לארץ-ישראל משנת 1882 ואילך!…

 

פרק עשרים: יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה    🔗

מראשון-לציון עבר יהודה לוואדי-חַנִין, לימים נס-ציונה, ועבד באחוזה החקלאית שקנה מייסד נס-ציונה, ראובן לֶרֶר, אשר אותו זמן נמצא עדיין בחוץ-לארץ. לימי החגים של שנת תרמ"ד, 1883/1884, חזר לירושלים, לעשות את החג עם משפחתו, ונשאר לגור בה עם לאה כל אותה שנה.

בתקופת שהותו בעיר, פעם שלישית ואחרונה, חידש יהודה את הקשר עם חבריו הפתח-תקוואים אשר לא חדלו ממאמציהם לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ואחר לחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודִיֶה, וקראו לה בשם – יְהוּד. בבית-הדפוס של יואל משה סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם “חברת פתח-תקווה”, המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנהגו ערביי פג’ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי להביא קונים חדשים שיֵשבו, הם ומשפחותיהם, בכפר יהוד, ויעבדו את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי בְּיַאלִיסְטוֹק שברוסיה. עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שחיפשו דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באיש שהיתה לו מטבעו נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי – ושמו אברהם קוֹפֶּלְמַן.

מדוע בחר בקופלמן? יְדוּע צרות היה האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות הזה. כאשר נקנתה נחלת טיאן, מיד עלה מרוסיה ארצה והתיישב בפתח-תקווה, אך עבודתו לא הצטיינה במומחיות יתירה. כשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושוּמשְׁמין, הוצרך לרוֹטְלִים אחדים (רוֹטֶל – מידת-משקל של 2.904 קילו) של זרעים משני המינים. מה עשה? עמד וקנה מטען גמל שלם של דורה ושומשומין, כמות שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח-תקווה, ומנין נודע הסיפור – לימים אהב הוא-עצמו להתבדח על כך.

לאחר חורבנה של פתח-תקווה, נאלץ לחזור ולשבת תקופת-זמן בירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. הוא מסר את צעיר-בניו לבית-היתומים של ד“ר הָרְצְבֶּרְג, שהיה משכיל ומשום כך נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייניו ביד רמה. שני אלה, ומ עושי-דברם, לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם. הם הפסיקו את חלקו של קופלמן בחלוקה. גזרו שאיש לא ישכיר לו דירה, וכדי להמחיש את איוּמם התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו של קופלמן, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – והחלו להשליך את הילדים ועימם כלי-הבית והרָהיטים החוצה, באומרם כי מטעם הרב והרבנית מבריסק מוחרם האיש קופלמן מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית-היתומים של הדוקטור הרצברג ימ”ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו. [ראשי התיבות הם המצאה שלי ולא נמצא להם מקור היסטורי! – אב"ע].

באיש הנרדף והנלבּב הזה, קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן.”

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: “ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?”

“צילינדר?!” הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. “אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.”

“ומה טיב אדמות המושבה?” הקשה יהודי אחר. “קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה…”

“אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים,” ענה להם קופלמן. “קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”

“ר' אברהם,” הפסיקוֹ משתתף אחר, “אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!”

“רואה את את היבלות על כפות-ידיי?” פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. “ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?”

אמר שם ילד אחד: “אבל אני לא רואה את היבלת!”

“מה העונה אצלכם עכשיו?” שאל קופלמן.

“חורף.”

“ואבטיחים מתי גדלים?”

“בקיץ!”

“פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!”

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

“אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל…”

*

בהמלצת פינס התקשרו עם יהודה שניים מן הביאליסטוקאים שהגיעו ליהוד, דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס, והציעו לו לנהל את החבורה כולה ולהדריך אותם בעבודת החקלאות בשדותיהם שבפתח-תקווה, כל זאת בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש, ודירה לו ולאשתו.

יהודה קיבל את ההצעה ובראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, נסע עם לאה ליהוד והשניים השתקעו בכפר החדש. בין המתיישבים היו משפחות ליפשיץ, ליפקיס, שפירא ובניו מיכאל ואברהם, פיינשטיין, יטקובסקי, ברנדה, דינוביץ וקלינסקי. הם בנו בתים, חפרו באר והחלו לעבד מחדש את הנחלות בפתח-תקווה, ואולם איש טרם גר בה, מפחד הקדחת.

בהדרכת יהודה התאחדו הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה למדו, הם ובניהם, את עבודת האדמה מיהודה.

בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – היו העובדים שוהים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות חוזרים אל משפחותיהם הגרות הרחק, ביהוד.

*

בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד נתעוררה בקרב האיכרים מגמה לשוב לפתח-תקווה כדי לגור בה ממש. חבורתם של הביאליסטוקים נתפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד החל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. יהודה, שעדיין לא היתה לו כל נחלת אדמה משלו במושבה, נתמנה שוב לשומרהּ, ועבר לגור עם לאה באחד הצריפים בגבעה, מקום שעזָבוהו ארבע שנים לפני כן.

*

לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים – היתה יהוד הגלגול השלישי, ובראשית החורף שלאחריו, תרמ"ו, שלהי 1885 – בא תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, אשר התלבשה במתיישביה המקוריים שחזרו אליה, ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים וִיהוּד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה ולימים נעשתה לעיר וצאצָאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.

*

עם יישובה מחדש נתחלקה פתח-תקווה לשני יישובים: ה“דמוקראטיה”, האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרו במושבה, ואילו ביהוד ישבה ה“אינטילגנציה” – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר שוב לא חזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד לא היו במקום. והקבוצה הזו עסקה בלימוד ובתורה וחלמה על המשך קיומו של המושב בתור “מרכז רוחני” לכל מושבות העלייה הראשונה.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב פרומקין (אינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה“חבצלת”) – עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, מול הבאר ממזרח, בית-מידות וחצר גדולה ומוקפת חומה, שהיו כמבצר לכל המתיישבים בעיתות-צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נפלו שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. החל ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. בידי הפתח-תקוואים עלה להביא את ויסוצקי לבקר גם במושבה עצמה. הוא התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפתח-תקווה. בבית פרומקין נפגש יהודה עם ויסוצקי.

“היהודאים אומרים לי,” אמר ויסוצקי, “שהאוויר אצלם בריא יותר וזהו מקום טוב למגורים.”

“תנאי הבריאות שלנו השתפרו קצת,” השיב יהודה, “אבל גם אם נמשיך לחלות, ומאיתנו עוד ימותו רבים – אין לנו ברירה אלא לחזור לפתח-תקווה כי כאן נמצאות כל אדמותינו, ומקורות המים שלנו. לא נוכל להקים כפר עברי ולהתקיים בו כאיכרים – אם נשב על אדמותינו באופן זמני, והמשפחות שלנו תימצאנה במקום אחר.”

“אבל היהדאים הם יהודים חשובים וידועי-שם, גדולים בתורה. כיצד אסרב להם?”

“אמור להם שארץ-ישראל לא תיבנה מחדש בלמדנות אלא בעבודת-כפיים ממש, בלי חוכמות! – הנה הרב פרומקין, מארחנו, עבר לגור בגופו-ממש למושבה והוא חי כאן עם כל הפועלים כאיכר פשוט.”

ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יְהוּד התקיים עוד שנים אחדות, אך לאט-לאט התרוקן מיושביו, רובם עברו לפתח-תקווה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף ניטש וחרב לגמרי.

חובבי-ציון מרוסיה החלו לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. נבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעו בו שדרות של עצי אזדרכת. צורת המושבה היתה כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים [לעתיד], הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג’אנסים ליפו, וצריף הַפּוֹסְטָה, מקום חלוקת הדואר. כאשר עמדתָּ בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכולת להקיף במבט סיבּוּבי אחד את בתי המושבה כולה.

יהודה ואחִיו הצעיר, משה-שמואל, בנו בית משותף על מגרשו של לאזאר אביהם שברחוב פינסקר [לימים מיספר 21]. הם קיבלו עזרה של מאה נפוליאונים לשם כך מאת חובבי-צציון, וכן שור אחד לאיש, חמור משותף וזרעים. השניים הקימו רפת חפורה באדמה ומכוסה גג של קש וחימר. הם חכרו אדמה לעיבוד, וזו נמצאה להם למכביר, ובחצי-חינם, כי הבעלים של רבות מן הנחלות טרם התיישבו במקום.

וכך, בראשית החורף תרמ"ו, 1885/1886, התחיל יהודה עובד לראשונה כאיכר העומד ברשות עצמו. הוא נטע כרם ענבים קטן, אולי גם במחשבה שמבּצירם יוכל אביו לעשות יין בירושלים, וכן נטע שורה של עצי תאנים. למתיישבים לא היו עדיין אמצעים לסדר שמירה כללית בשכר, ולכן סודרה שמירה של מתנדבים על-פי תור, בהדרכת יהודה ושומר נוסף, סנדר חדאד, שהיה איכר במושבה ועתיד היה להתפרסם בגבורתו ובכוחו לספוג מהלומות בעת קטטה מבלי לסגת.

בחצרו של יהודה הסתובבו תרנגולות ואווזים. היתה גינת-ירק שלאה טיפלה בה, ואפילו ערוגת פרחים קטנה אשר הצהילה את העיניים.

 

פרק עשרים ואחד: העבד השחור, פורים    🔗

ריק היה מסביב. רק בקתות אחדות, ודרכי-עפר, הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים. לפעמים צעקת-זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה היה עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר [21], הכול מעץ לבן והכול משופשף ומנוקה היטב. יהודה היה מביא סבון נבלסי (שכמי) מיפו, והוא היה מצויין.

לאה עמדה ליד השולחן, עליו היה קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא גילגלה במעגילה עלי-אטריות. התפריט היה דל, ואת מעשה הבצק שיהודה אהב, היתה לאה מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, פְּלֶצַאלַך, שהיתה מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמם כטעם הֶלְזִיל, צוואר תרנגולת ממולא.

היא גילגלה וגילגלה והירהרה בעובר שבבטנה. היו אלה חודשים ראשונים להריונה הראשון והיא היתה מאושרת. יהודה צדק. לחינם דאגו הוריה על כך ששבע שנים היא נשואה, בת עשרים ושלוש, רזה כמקל, וטרם ילדה. חברותיה הירושלמיות כבר מוקפות ילדים. “כשנחזור לאדמת פתח-תקווה, תלדי,” כך אמר לה יהודה בביטחון כל השנים. ואכן, עוד בהיותם ביהוד הרגישה בחיים החדשים המפרכסים ברחמה. עכשיו צריך יהיה לקנות פרה. היא עדיין צנומה כל-כך. אולי החלב בשדיה לא יספיק? היהיה זה בן או בת?

לפתע שמעה צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, העבד של שיח' אבו-רַבַּח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלאח אלא בכוּתוֹנת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.

"מַיֶּה יַא-מַעַלִמְתִּי, מַיֶּה – " – מים גבירתי, מים… – ביקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת החדר.

לאה היתה מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשה בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, ונתנה לו את הכד. הוא תפס בו בידו האחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחרונית, וזרזיף-מים קלח ישר לפיו הענקי בלי שייגע בכד.

לאה פנתה ללכת, פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזה. היא לא הוציאה הגה. קפצה ותפסה את המעגילה הארוכה, וב“קְנַאק!” – בחבטה אחת – שברה את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. היא החלה לחבוט בו במעגילה חבוֹט וחבוט. שמעה את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבקה בו. היא היכתה עד שנשברה המעגילה ובידה נשארה שארית קטנה. הכושי עמד נדהם ורטוב, ולא הניע איבר. אך פתאום ראתה משהו נדלק בעיניו – וידעה, כעת יתקפנה!

בו-ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך [לימים רחוב פינסקר] התקרבה עגלה. הכושי קפץ מעל לשברים, ונמלט.

יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, סיפרה לו מה שקרה. היא חשבה שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! – הוא הביט בה רגע – תפס אותה במותניה. דקה היתה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה. הוא הרים אותה מעל לראשו והחל לרקוד איתה ולצעוק: “גיבורה, גיבורה שלי – אשת חֶבֶר הקֵיני!”

"מטורף! הנח לי – " צעקה לאה. “עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!”

יהודה הורידה לאט-לאט, הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

“כעת ישלם על חוצפתו!”

הוא התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשיח' אבו-רבח. לעיניו, כך סיפר כשחזר, כיבדו את הכושי במנת פַלַקוֹת, הצלפות במקל-חִיזרן (במבוק) על כפות-רגליים. מנה הגונה.

בערב אכלו השניים פְּלֶצַאלַך מעלי-הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.

“אקנה לך מעגילה של כסף!” התלוצץ יהודה, “ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפו אותך!”

ואילו אחרי הארוחה קראה שוב לאה בקול גדול:

“תפסיק, יודה! אתה יותר גרוע מהכושי הזה…”

[את המעשה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך “כל הפרוזה” שלה]

*

לאחר חודשים אחדים נולדה ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם-שלמה, בנו-בכורו בן השמונה מהודעס הירושלמית, בעלת טחנת הקמח המכונה סִת-אִל-טַחוּנֶה.

*

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים…

[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו בה כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ’רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר’ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין…"

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה“אינטיליגנציה” היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה“מרכז הרוחני”, רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר’ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

“הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו… הקשיבי פיסח-תקוה… אוי, אוי, אני מרחם עליכם… אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ’ה שִׁיקְסֶה!… ומידי המן-פחה… ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה… ומידי היַאנִיצַ’ארִים עקומי-החרבות… ומידי המַאְ’מוּרִים לוקחי-הבקשיש… שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ’יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק…”

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. “כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!” – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ’וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ’רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

*

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה“רבע” מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

“מה עושים?” – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ’ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

“אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה.” ענה יהודה.

“מתנפלים עליהם ומכים?”

“לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ’ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו.”

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: “איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!”

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב“חוֹשׁ” – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

“אל תפת את השער! הנ להם להכותני, אל תפת ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!”

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה…

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור’לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפת את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-, ואמר:

“יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית ‘סוּלְחָה’.”

“מה זו ‘סולחה’?” שאל אחד האיכרים החדשים.

“טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים.”

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

“לא! לא ‘סולחה’. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!”

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה“משפט”.

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודיה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב “סולחה” עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

 

פרק עשרים ושניים: הסוס האדום, החטיפה    🔗

מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, השתרע עד למרחקים שטח מישור אשר בצפון נפסק על ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס. מאחוריו, ליד הירקון, התחילו גדלים האיקליפטוסים הצעירים שניטעו על-ידי המתיישבים במטרה לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.

לאה תלתה עיניה בפס הירק. היה זה סוף הקיץ. ימים שלאחר קציר. הכול היה יבש. שדות-השלף היו צהובים. ועתה, משהיה ליהודה עדר קטן, רָעוּ הפרות שם.

היתה שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית-הכנסת הגדול (הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי-ציון) טרם הוקם. לאה החזיקה את הספר “מנורת המאור” מתורגם ליידיש, וקראה בו. במרחק-מה מן הפרות, רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, והיא ראתה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ציפורה התינוקת שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דופנותיה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה – היתה מתנדנדת.

לאה היניקה את התינוקת ושׂמה אותה בעריסה. היא נידנדה אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול וקוראת בו.

על השולחן הקטן, לידה, היו ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה-ידיה, התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימהּ לחתונתם.

התינוקת נימנמה. מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה תקפה את לאה. חם היה. היא נימנמה. עוד רגע – והספר נשמט מידה. לפתע שמעה קול הלמות-פּרָסוֹת קרֵבה. היא קפצה ממקומה, הספר נפל ארצה, וראתה סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתה הפתוח. מיד תפסה את התינוקת ועלתה עימהּ על הכיסא שעליו ישבה.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם-פְּרָסוֹת על קרקעית העריסה. הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

לאה ירדה מהכיסא, לחצה את התינוקת אל ליבה, וסגרה את הדלת. חם היה, אך היא סגרה והבריחה אותה היטב.

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה.

[גם את המעשה הזה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך “כל הפרוזה” שלה].

*

עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:

“ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים.”

“אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי.” ענתה. “ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?”

אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.

אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:

“אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת ‘אשרי’ כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!”

מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.

מה עשתה?

השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ’ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?

יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.

היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.

כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?

המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג’ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!

נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג’ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.

כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג’ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג’ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.

אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.

לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?

“נו?” שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. “מה אתה מחייך?”

“אל תדאגי. הם בדרך לירושלים.”

“אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!”

“אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!”

“הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!”

למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.

[סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספרו “התלם הראשון”, ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי יצחק שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו “עלה ברוח”, המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].

*

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה חלתה בדיפטריה קשה. כאשר היתה זקוקה לתרופה דחופה, העמיס יהודה שק חיטה, הובילוֹ ליפו ומכָרוֹ כדי שיהיה אפשר לקנות את התרופה. הילדה הבריאה, אך מזל רע רדף אותה.

בשנת 1888 נולדה ילדהּ השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שנתיים, חלתה אחותו ציפורה בת השש בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חשָׁבהּ לקדחת רגילה. לאחר שהוחמר מצבה, הזעיק יהודה שני רופאים מיפו ומראשון, והם באו ביום של שיטפון בוואדיות, אך לא יכלו להועיל. ציפורה מתה והיתה השלישית לקבורה בבית-הקברות של פתח-תקווה, במרום גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בה נקברו לימים לידה גם לאה ויהודה.

 

אחרית דבר    🔗

תמו ולא נשלמו קורותיו של יהודה רַאבּ, איש פתח-תקווה.

יהודה חי בפתח-תקווה כל שנותיו והיה איכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה מתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – לא התאימה לאדמות פתח-תקווה. כאשר הברון רוטשילד לקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח-תקווה, נתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שסידר הברון. תפקידו של יהודה היה להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חשב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מסרו לו האיכרים את אדמותיהם ואלה עוּבּדו במשותף, כנחלה אחת, עד תום תקופת הביסוס.

בגמר עבודתו אצל הברון קיבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פרנאק, ובעזרתה רכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם נטע את כרמו, וכן בנה לעצמו בית חדש ברחוב יפו, בכניסה למושבה מצד מערב (פינת הרחובות ז’בוטינסקי ורוטשילד כיום).

בשנת 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון בארץ-ישראל, היה יהודה בין המלווים אותו. יהודה התיידד עימו ועם אשתו הברונית כאשר השיירה נתקעה, למשך לילה שלם, בדרך לזיכרון-יעקב. בשנת 1901 היה יהודה במשלחת של איכרי המושבות, שנסעה להתאונן בפני הברון, בפאריס, על יחס הפקידות שלו אל האיכרים. הברון דיבר קשות אל האיכרים. יהודה נפגע וביקש לעזוב באמצע את הפגישה. הברון נזעק אליו, אישית, לבקש את סליחתו. אך הפגישה כולה עמדה בסימן של כישלון לאיכרים מארץ-ישראל

באותה נסיעה לאירופה, היחידה שעשה יהודה כל חייו, מאז עלותו לארץ-ישראל – ביקר גם בהונגריה. הוא היה אצל קרובי-משפחתו בנוֹגִי-מדיאר, נסע לראות את חבריו-מילדוּת בכפר סנט אישטוואן ולפקוד את קבר אימו, בכפר הסמוך. החיים בהונגריה – של היהודים כמו גם של האיכרים, גרמו לו אכזבה ועצב. הוא התגעגע לחזור בהקדם אל אשתו, ילדיו ומשקו שבפתח-תקווה.

לאחר ברוך נולדו ליהודה וללאה בתם אסתר ובניהם אלעזר ובנימין, הוא אבי. בשנת 1903 התברר סופית שאין עתיד לכרמי-היין. הגפנים נעקרו, ועל מקומן ניטע פרדס. הפרדס צמח וגדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסק יהודה בפלחה על מעט הקרקעות שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של עשרה עד שנים-עשר ראש היתה בחצר משקו. החובות גדלו ותפחו. גל חדש של מאלאריה תקף את המושבה ורבים מן הילדים, ובהם שני בניו הצעירים, אלעזר ובנימין, חלו בה קשה. הם שכבו במיטותיהם חודשים אחדים, ושנים רבות לאחר-מכן סבלו לסירוגין, אך בקביעות, מן הקדחת החוזרת.

בשנת 1911 חלה יהודה בשפעת חזקה. עייף ותשוש היה כבר לפני המחלה, ובקומו ממנה חש משבר בחייו. הרופאים קבעו כי ליבו נחלש – ואסרו עליו מעתה לעבוד עבודה קשה, ובייחוד שלא לעסוק בענייני ציבור של המושבה, שהיו מרגיזים אותו במיוחד. יהודה היה אז בן חמישים ושלוש. הוא נסע להחלים, למשך שבועות אחרים, לקהיר, אבל מאותו זמן והלאה נשאר ליבו חלוש וכוחו לא היה כמקודם.

גם חובותיו גדלו עד כדי כך שנאלץ למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו, ולבנות לו בית קטן ופשוט יותר ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו חי עד סוף ימיו.

שנים אחדות חלפו, הפרדס החל לשאת פרי. השַׁמּוּטִי, תפוח-הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה וביסס סוף-סוף את מצב האיכרים. פתח-תקווה היתה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים של הדריה והן במיספר התושבים הגרים בה, איכרים, פועלים ובעלי מלאכות שונות. אך לא זמן רב ניתן ליהָנות מן הרווחה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם. דרכי הייצוא נסתמו. תפוחי-הזהב נרקבו על העצים. הארבּה פשט בארץ, אחריו באו שנות מחסור, רדיפות מצד התורכים, ורעב. ולבסוף הפכה פתח-תקווה לשדה-מערכה בין צבאות הבריטים לבין התורכים והגרמנים. המושבה עברה מיד ליד, חלק מתושביה הוגלה, והסבל היה גדול.

קיץ 1918. הבריטים כבר שיחררו את פתח-תקווה אך קו-החזית קפא על הירקון למשך חודָשים ארוכים. כל בני המשפחות הועברו לתל-אביב הריקה, שחודשים אחדים קודם-לכן, עוד תחת שלטון התורכים, הוגלו תושביה צפונה. פתח-תקווה היתה מופגזת, מדי פעם, מן הצד התורכי, ורק לאיכרים ניתנה רשות לשהות בה, במשך ימות השבוע, כדי לעבוד בפרדסיהם, ולשבתות היו חוזרים לתל-אביב.

דווקא בשנות המלחמה התאושש יהודה ממחלת-הלב שלו, אולם אותו קיץ קרה לו אסון – מְכַל הדלק של מנוע הבאר, בפרדסו – התפוצץ. יהודה זרק עצמו, אפוף להבות, אל העפר התחוח שסביב העץ הקרוב בפרדסו, וכיבה עצמו בייסורים רבים. לאחר שניתנה לו עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי הבריטי בפתח-תקווה, הועבר למשפחתו בתל-אביב, כשהוא סובל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. שם שכב בכאבים קשים ארבעה חודשים רצופים, עד שחזר לאיתנו.

כאשר התנפלו על פתח-תקווה ערביי הכפרים אשר סביבה, בחודש מאר 1921, כבר נותר יהודה, בן השישים ושלוש, בעורף – שומר על הנשים ובידו חנית תורכית חלודה!

[היה זה פגיון, באיונט, המצוי בידי למזכרת עד היום. – אב"ע].

אבל הוא האריך ימים, ער וצלול בדעתו, וחזר במאורעות 1929, במאורעות 1936, במלחמת העולם השנייה ובראשיתה של מלחמת העצמאות.

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש“ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל”ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

“אני בטוח,” התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, “שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות.”

אחר-כך אמר: “זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה.”

וכן צעק בקול רם, ובעברית: “חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!”

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

[הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].

*

כעבור שבועות אחדים, בל“ג בעומר תש”ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

סוף