רקע
נתן שחם
סרייבו

ערב חופשי. הלילה לא יצאו לבלות, אמרה נאווה בלבה. לא הזמינו שמרטף וגם חשק לצאת אין לה. בחוץ גשם ובבית נעים וחם. יֵשבו כמה שיֵשבו על הכורסה־הזוגית שלהם מול הטלוויזיה, יראו את מבט־לחדשות ואת תחזית מזג האוויר, ואחר־כך, יש להניח, ייכנסו למיטה.

מנשה כבר ויתר על הרעיון שיֵצאו לבלות. גם הישיבה מול הטלוויזיה אינה קוסמת לו. אין שום תכנית שהוא רוצה לראות. גם הוא, כנראה, גמר בלבו שיֵלכו לישון מוקדם. הכול כצפוי וכרצוי. מדוע אפוא אכפת לה שפתח במשחקי־האהבה המקדימים כבר עתה, בעודו צופה בחדשות? מדוע לא נוח לה ששלח את ידו מאחורי גבה וחפן בכף ידו את שדה? מדוע החדירה של כף־ידו מתחת לחולצתה, הגורמת לה עונג בדרך־כלל, מרתיעה אותה הפעם.

האם מפני שיש משהו לא אסתיטי באופן שהוא מחטט במפסעתו וממשש את בשרה בעת ובעונה אחת, כאילו נחלצה ימינו לקדם את העונג שהבטיחה לגופו שמאלו הנוברת בחריצות בין רגליו? הלא מותר להניח שפתאום היה לו צורך לגרד שם ולא חש שיש משהו מכוער בתיאום שבין שתי פעולות שונות כל־כך, האחת עדינה והאחרת גסה. האומנם מפני שהוא עושה בגופה כאחד שעושה בשלו ואצבעותיו אף אינן מכירות את התנועה העדינה והמהססת שהיא בגדר בקשת רשות? אשה שאוהבת את בעלה מוחלת לו בדרך כלל את הנטייה הגברית המגושמת להתייחס לאהבה הזוגית כלדבר המובן מאליו.

מכל מקום, עובדה היא, שהוא נוגע בה בנקודה שברגיל הייתה מעוררת אותה, ועתה אין גופה מגיב.

מנשה חש בזאת – הוא רגיש דיו לקלוט כל מחווה של סירוב המתרחשת מתחת לעורה – והוא מביט בה בשאלה.

“מה קרה?”

“שום דבר,” היא אומרת. ומייד מוסיפה: “באמת שאינני יודעת מה קרה לי פתאום. זה יעבור.”

“אבל מה זה ‘זה’?”

“אני לא יודעת.”

אילו הייתה נפשו רגישה כעורו היה נפגע מתשובתה זו. ואולי עדיין לא נתן דעתו לזאת, שהתגובות שאיננו יודעים את מקורן יוצאות ממקור עמוק יותר מאלו שסיבתן גלויה. ואולם הוא אינו מאלה המקדישים לענייני הרגש מחשבה יתירה, ולכן תשובתה מניחה את דעתו. מקובל עליו שאשה היא יצור קפריזי ולא הגיוני, ואפשר להמתין בסבלנות עד שיפוג מצב־הרוח, או לפעול ביתר מרץ כדי לעורר בבשר את החדווה הרדומה בו.

ואכן זה מה שהוא עושה – לש בה ולש בה מתוך דבקות במטרה. כך, באותה מידה של נחרצות היה שב ומנסה להתניע את הג’יפ הצבאי בבוקר חורפי.

בעצם, היא יודעת את מקורו של הלך־נפש זה, שגרם לה להיאטם כך פתאום, כאילו בלי סיבה. לא ממש יודעת. מנחשת. הדברים אינם ברורים לה די צורכם, ולעת־עתה עודם בגדר מועקה ערטילאית הנאחזת, מדרך הטבע, קודם כל באיברים הרגישים ביותר.

ואולם לאמור זאת למנשה לא תוכל. הוא לא יבין, ואינו אוהב שהיא מדברת דברים סתומים. כאילו דיבור מרומז הוא סוג של התנשאות: הנה יש בלבה עניינים דקים שאינו מסוגל להשיג בדעתו.

הם נשואים כבר שלוש שנים ותינוק בן שנה וחצי, מקור אושר לא־נדלה, נם בחדר הסמוך, והם גם אוהבים זה את זה. כן, אוהבים. מותר לומר. כן. ולא כדאי להניח לרגישויות חסרות ממש לערער את חיי הנישואים שלהם. אדם נבון יודע לשמור בלבו את הזעזועים הדקים מן הדקים שעוברים בגופו. הגוף, נחוץ לו לפעמים לשמור על האוטונומיה שלו, ונדנודי רגש אלה, שאין להם לא הגדרה ולא סיבה מתקבלת על הדעת, כל ניסיון להסבירם רק מטשטשם. עצם הדיון בהם עלול להעניק להם משקל־יתר ולהסתיים במריבה.

ואולם, אף־על־פי שהיא משתדלת להסתיר את הרתיעה שמעורר בה מגע ידו הסוחטת את שדה החשוף והכואב, היא יכולה לחוש שהקור הנושב מעורה מסב לו מפח־נפש. אצבעותיו נעצרו פתאום, אצבע מתחת לפטמה והאגודל מעליה. ואף כף היד שבחלציו עמדה מלכת, כאילו נדם פתאום מקור הכוח שהניע את שתי הידיים, זו על גופה וזו על גופו.

היא מציצה בשפתיו המחוטבות שנקפצו ומבליטות את לסתותיו החזקות וחוששת מפני תגובה של עלבון. אם ייעלב, צפוי לילה של בירורים מייגעים. והרי אינה רוצה לדחותו, אך מדוע אין הוא מבין שאין היא חדלה לאהבו גם כשגופה מתפשט מיצריו ומתמכר למחשבותיו?

לרגע היא אף חושבת להעמיד פנים שהתעוררה תשוקתה, ואולם היא יודעת שלא תצליח להטעותו. היא שקרנית גרועה והוא איננו פתי.

“מה העניינים? יש הפסקת חשמל?” הוא שואל.

עודנו מסוגל להתבדח על קרירותה ואולם היא יכולה לחוש במתח שנדרך בגופו השרירי.

“לא, אבל…”

היא משתתקת. וכי יכולה היא לומר כי מה שנכנס בינו לבינה הן התמונות שראתה בטלוויזיה? הוא יחשוב שהיא משטה בו.

“זה שום דבר,” היא אומרת. “באמת.”

היא מבקשת לומר זאת בחיוך מתרצה ואולם אינה מצליחה לשוות לפניה את ההבעה הבוטחת של אדם חף־מעוון. קולה מתוח ועיניה כמו מודות באשמה. היא חשה במעגלי החום המתפשטים סביבן.

כף ידו שבה להתעסק בשד החשוף, אלא שעתה רק ברפרוף על פני הפטמה, כמין ניסוי של טכניקה קלילה יותר, ההולמת את המשפט “זה לא הוגן, שלך יש שניים כאלה ולי אפילו אחד אין”, שהוא מפליט כבדרך אגב, ואולם היא חשה במאמץ מיוחד לשמור על הרוח המבודחת. זו נוטשת אותו בבת־אחת כשהוא מגלה שגם ההומור אינו מועיל. הפטמה המחופרת בעטרתה אינה נענית לו.

“זה משהו שאמרתי או עשיתי?” הוא אומר ומסלק את ידו.

עודנה שומעת בשאלתו את הלגלוג הנינוח על התקהות היצר, שהתרחשה בה, כך הוא סבור, אחרי הולדת בנם, שאליו יוצאים רוב רגשותיה, אך כבר נרמז בקולו החד, התובע תשובה במפגיע, הרוגז, שאותות מבשרים שלו היא רואה בעיניו השחורות והיפות המביטות נכחן בלי לראות את התמונות שעל המרקע.

“לא,” היא אומרת ומניחה את כף ידה על ירכו הקשה, שאת שריריה המתוחים והמחוטבים העריצה עוד בימים ששירתה כפקידה בפלוגת הצנחנים שפיקד עליה, ואולם אף־על־פי שהיה בדעתה להסיע את אצבעותיה במעלה הירך ולפייסו במגע, קופאות אצבעותיה במקומן, ולא נותר לה אלא לקוות שיֵדע להעריך את כנותה ויבין כי רק מפני שהיא מבקשת גם לכבדו ולא רק לאהבו אין היא נזקקת לתחבולות שנוקטות בנות מינה לשמירה על שלום־בית.

“אז אולי בכל־זאת מותר לי לדעת מה העניינים… לפי החשבון שלי,” עפעפיו נעים במהירות כאילו בדרך זו הוא סופר את מניין הימים, “אנחנו באמצע הדרך בין לבין…”

היא איננה אוהבת את החיוך של שאט־נפש שהיא רואה בעיניו כשהוא מביט בה במעין השלמה מתוך תיעוב עם אורח הנשים, העומד בינו ובין תענוגותיו, וכמו אומר בלבו ברוך שלא עשאני אשה – הו, כמה היא שונאת את המשפט הזה ששומרי מצוות אומרים בתפילותיהם ומבזים בו אם ואחות ואשה – ואולם היא חשה ששוב אין היא יכולה לפוטרו בלא־כלום. עקשן הוא, ולא יניח לה עד שתאמר דבר שיתקבל על דעתו. שאם לא כן תתפרש התנהגותה כעדות להצטננות אהבתה.

“החדשות בטלוויזיה עושות לי רע על הנשמה,” היא אומרת לבסוף.

הוא מכווץ עפעפיו כמבקש להיזכר מה היה יכול לעשות עליה רושם חזק כל־כך, ואינו זוכר שום כתבה מרגיזה במיוחד. חייל נפגע מאבן בעזה, שלוש מכוניות נשרפו באבו־תור, עולים מאתיופיה הפגינו מול משרד־הקליטה, נווד מסומם מת ממנת־סם מופרזת בגן־העצמאות – כבר היו מהדורות גרועות מזו.

היא תוהה מה יחשוב אם תאמר לו מה הטריד את רוחה פתאום. הרי לא תוכל לומר לו שמותה של אשה זקנה בסרייבו דיכא את יצריה. הוא ינעץ בה מבט ספקני שאצור בו רוגז לא מעט ויאמר בלבו: אחת משתיים, או שהסתתרה בינתה או שהיא סתם מבלבלת את המוח.

“גוף האשה הוא דבר מסובך מאוד…” היא אומרת בלי להסב אליו את מבטה.

תנועה של ביטול בכתפו שואלת על הקשר בין מה שאמרה קודם ומה שאמרה עתה. ואין לה בררה אלא לומר דברים מפורשים יותר.

“אתה זוכר את האשה הזקנה עם הילד?”

עוד קודם שדיברה התחרטה על מה שהיא עומדת לומר – מנשה לעולם לא יבין על מה היא מדברת, והיא תתקשה להבהיר מחשבות שאף לה אינן ברורות די הצורך – ואולם שוב לא יכלה להתבצר מאחורי חומה של שתיקה.

“איזו זקנה?” הוא שואל בקוצר־רוח.

“שראינו במבט לחדשות,” היא אומרת במבוכה.

“לא מבין על מה את מדברת.”

יש איזה רוגז בקולו והיא תוהה אם על דבריה המעורפלים הוא מתקומם, או שעודנו זוכר בעלבון את עורה שהצטמרר למגע אצבעותיו.

“בסרייבו,” היא אומרת בלי רצון.

כל המוסיף גורע, היא אומרת בלבה. ואולם שוב אינה יכולה לשתוק בלי לעורר חשד שהיא משטה בו.

“בסרייבו!?” הוא מרים את קולו.

“הזקנה עם הילד…”

אשה זקנה וילד יצאו מאחורי מחסה וניסו לצלוח בריצה רחוב הנתון תחת אש צלפים. האשה הייתה שמנה וכבדת תנועה והיה ברור שלא תצליח לעבור את שדה האש בריצתה הברווזית והמגוחכת. פתאום התמוטטה ודרבנה את הילד בתנועות ידיים שיניח אותה שם ויוסיף לרוץ. הילד הביט לאחור בבהלה ופתאום זינק ורץ, ואילו האשה פרפרה עוד רגע על הכביש ואחר־כך שכבה בלי נוע. מייד לאחר מכן הופיעו על המרקע פניו של הצלף שפגע בה – פנים ילדותיות של נער מאושר שהצליח לקלוע במטרה נעה.

איך תתאר לו את המחשבות שחלפו בראשה באותו הרגע? לעולם לא תעיז לומר לו אלו רעיונות מטורפים עולים בדעתה לפעמים.

“זאת שנפלה על הכביש,” היא ממשיכה, ומקווה שריבוי עובדות אולי ישביע את סקרנותו וישכיח את העילה לשיחה הזאת, הלובשת צורה של חקירה. “והריאיון עם הצלף מייד לאחר מכן, הבחור עם הפנים העדינים שדיבר במין תמימות שכזאת, כאילו מובן מאליו שהוא היה צריך להרוג את האשה, הלא היא בוסנית ועברה בגזרה שלו…” היא השתתקה, ואחר־כך הוסיפה: “והיא בוודאי רק רצתה לקנות לחם או משהו כזה…”

“כן, ראיתי,” הוא אומר. “השמנה עם הילד. אז מה?”

“כן,” היא אומרת, ואינה משיבה על שאלתו השנייה.

“אז מה? איך זה קשור אלינו?” הוא שואל בקוצר־רוח.

“זהו,” היא נאנחת.

“מה, זהו? מה רצית לומר בזה?”

הוא שב ומביט בה בתמיהה: היא ידועה ברהיטות דיבורה, ופתאום היא מגמגמת. ידו מונחת על מותנה כחפץ דומם.

אין מנוס מלומר עוד דבר־מה.

“זה עשה עלי רושם קשה מאוד.”

“גם עלי,” הוא אומר בקול אדיש ויבש.

“אני ממש לא יכולה להירגע מזה.”

“אבל הילד ניצל,” הוא אומר, לנחמה, וידו מתחילה ללטף את ירכה במעין ציפייה להיענות מאוחרת: אחרי שפירקה את צערה מלבה היא יכולה להיפנות להנאותיה.

“נכון, אבל זה נורא… שאנשים שגרים באותו הרחוב, ואולי אפילו באותו הבית… לפנות ערב חוגגים יחד איזו מסיבה משפחתית, ובבוקר שומעים בחדשות שפרצה מלחמה והם עולים על הגג ומתחילים לירות זה בזה…”

“מה לעשות, ככה זה… אבל לא נעשה לנו מצב־רוח בגלל דברים שקורים במקום רחוק.”

“רחוק? הלא זה כל־כך קרוב…”

הוא מביט בה בפליאה – על מה היא מתווכחת? – ובו ברגע, כמו רק עתה הבין שתיאור המקרה מוסיף לשמש אותה כתירוץ לרתיעתה מהיד הנוברת בה, ניצת בעיניו החודרות מבט ספקני.

“את רוצה לומר לי, שבגלל זה… את?”

היא שותקת, ואולם אינה יכולה לשאת את השתיקה המתוחה.

“כבר אמרתי לך, גוף האשה הוא מנגנון מסובך כל־כך ש…”

הוא אינו מניח לה לסיים את המשפט.

“איך זה מתקשר לכתבה מסרייבו?” הוא אומר ומסיר את זרועו ממותנה, כמין מחאה: כל עוד אינה הגיונית אין חיבור בינו לבינה. לדידו, היא חושבת בדאגה, חוסר היגיון הוא אי־יושר.

היא קמה מכורסתה, מותחת את חצאיתה על ירכיה ושבה ומתיישבת. “יש קשר,” היא אומרת בקול יגע, מוטרד, “אבל אני לא יודעת אם…”

"את לא יודעת אם אני אבין? נסי אותי. תסבירי לי, בבקשה, מה הקשר בין הזקנה בסרייבו ובין ה…” – כשהוא מנומס להחליא, משמע שהוא כועס; אילו נזקק ללשון גסה יכלה להניח שרק פליאה ביטא, עתה היא בטוחה שלא יניח לה קודם שיוציא מפיה דברים ברורים על הקשר בין מאורעות רחוקים באירופה ובין סירובה לספק את תאוותו – “תסבירי לי, הלא אני לא מטומטם…”

“אני לא בטוחה שאוכל להסביר…”

“פתאום אין לה מלים,” והיא תוהה אם במודע הוא נזקק לגוף שלישי כשמתעורר בו רוגז. “חבל, מפני שאני דווקא מאוד מאוד הייתי רוצה להבין איך נכנסת מלחמת האזרחים בבוסניה למיטה שלנו?”

האירוניה, בפיו תמיד היא מבשרת רעות.

“אני לא אמרתי…”

“רק לפני כמה רגעים נתת לי להבין שיש קשר בין ה… מה שקרה לך פתאום ובין הזקנה השמנה ההיא. וכל מה שאני מבקש ממך, שתגידי לי מה הקשר. דיבורים זה הצד החזק שלך. ואם אין לך מה להגיד, סימן שאת סתם מקשקשת.”

היא נפגעת: האם מפני שהיא ראויה ליחס של זלזול, מפני שהיא “סתם מקשקשת”, הוא צריך לזלזל גם באשה המסכנה שנורתה בסרייבו ולציין שהייתה גם זקנה וגם שמנה?

“אם תשתמש במלים מעליבות, לא נצטרך לחפש סיבה אחרת…”

“סיבה למה?”

“למה שקורה לנו,” היא אומרת בקול חרישי, נוטה לבכי.

“לנו? לך! לי לא קרה שום דבר. לא אני נהפכתי פתאום לבול עץ…”

“מה שקורה לאחד מאתנו, קורה לנו,” היא אומרת.

“את מסובכת מדי בשבילי. וכשאת מסבכת, סימן שמשהו בסיסי לא בסדר. ותפסיקי לבלבל את המוח עם סרייבו.”

עיניה במרקע, ואולם היא חשה במבטי התמיהה שהגניב אליה, ואין היא מופתעת כשמבליח בהן פתאום חיוך ערמומי קודם שהוא שולח את ידו אל מתחת לחצאיתה ומפלס לו דרך בין ירכיה ההדוקות אל מוקד עינוגים פגיע יותר, לתקן בין רגליה מה שנשתבש בראשה, ואצבעו הזריזה מרחיקה במיומנות את פיסת הכותנה החוצצת בינה ובין מקור ההנאה הנסתר ומתחילה למחות שם בתנועה מעגלית את המלים המעליבות. היא משתדלת שלא להירתע ומניחה לו לעשות בה כאוות נפשו, ואולם אין בכוח הרצון בלבד להגיר את עסיס האהבה ממעיין שחרב. כאב דק נדלק מתחת לאצבע המחטטת בה במשנה תוקף. היא מקבלת עליה לשאת בו כמין עינוי שאדם עומד בו כדי לשמור על סודותיו. ואולם כעבור זמן־מה שוב אינה יכולה להתעלם מהכאב, אך אף־על־פי־כן אין היא מעיזה לבקש ממנו שיחדל, שמא יכעס עוד יותר. וכדי שלא תתפרש שתיקתה כמחאה על מה שהוא עושה בה, היא ממשיכה לדבר, בתקווה שהדיבור יסיח את דעתה מהכאב.

“ולחשוב על זה שעד לפני חודשים אחדים הם גרו באותו הבית, יהודים, סרבים, בוסנים וקרואטים… וכשמישהו חלה היו עוזרים לו בלי לשאול אם הוא נוצרי או מוסלמי או יהודי… הם חיו זה ליד זה כמו משפחה אחת גדולה…”

ואולם דבריה אלה, שנועדו להבהיר את הסתום, מגבירים את רוגזו. בעיניו הם ביטוי קיצוני של היסח הדעת ממה שידו עושה בה: הוא נוגע בשורש הווייתה ומחשבותיה תועות במקום אחר?

“מרגע לרגע אני מבין פחות,” הוא אומר בפה קפוץ.

ואולם אין היא מעיזה לומר לו שבהטעימה את המלים “כמו משפחה אחת גדולה”, לא התכוונה לשכנות הטובה שהופרה בסרייבו כשהשתנה שם המצב הפוליטי, אלא ביטאה את הצער שגורמת לה היריבות הסמויה שבין משפחת בצרי, שהוא בכורה וגאוותה, ומשפחת פראג, שהיא בתה היחידה.

ודאי שלא תוכל לומר לו זאת. הוא יזדעזע מעצם ההשוואה בין איבת עולם שבין שתי קבוצות אתניות ובין תחרות על יוקרה וכבוד שבין שתי משפחות יהודיות, שמבדילים ביניהם רק ארץ המוצא וכמה הרגלי תרבות.

ובאמת, בעצמה אינה יודעת מדוע התעוררה בה פתאום החרדה שמא גם האיזון העדין שהיא מצליחה לקיים בין שתי המשפחות, השומרות זו לזו טינה מנומסת, יופר פתאום בגלל התערבות מבחוץ. הרי אלה הם דברים חסרי שחר. מי יתערב? בוודאי שלא יירו זה בזה. ואף־על־פי־כן, אין היא שליטה על חרדות הלב הכמוסות הללו התוקפות אותה בלי התראה, כאילו גם ביתה שלה, שאת בקיעיו היא טחה בסבלנות מתמעטת והולכת, עלול להתמוטט פתאום.

אבל מוטב שתשמור את החרדות הללו בלבה. בעולמו של סגן־אלוף במילואים מנשה בצרי אין מקום לעניינים שהשכל הישר אינו תופס. כל מה שנופל מתחת לסף השפיות הגמורה מפיל עליו פחד. ודאי לא רצוי שתדבר על חרדותיה כשאצבעותיו תועות בין רגליה, ודאי וּודאי לא בשביל לתרץ מעיין שחרב. הוא לא יבין וגם לא ירצה להבין שאף מחשבות סתם, שאין להן כל נגיעה באהבה, נסחפות במחזור הדם ומגיעות גם לאברי המין. עניינים דקים אלה, המטילים צל על אושרה, משונה יהיה להעלותם דווקא עתה, ועוד כדבר שעלה בדעתה למראה הצלף יפה־הפנים היורה באשה זקנה בסרייבו. יחשוב שנטרפה עליה דעתה. מה פתאום נזכרה בהוריה ובהוריו כשנפלה האשה השמנה ברחוב וגופה הירוי החל לפרפר?

תצטרך להתחיל מההתחלה.

כשחיזר אחריה רב סרן מנשה בצרי, ונחנפה שהעדיף אותה על פני אחרות, מחוזרות ממנה, חששה מלקשור את גורלה בגורלו. לא היו שותפים לא בדעות ולא בעניינים שבטעם, וההומור שלו היה גס בעיניה. הוא זלזל במשלח היד – יועצת חינוכית – שהועידה לעצמה אחרי שתסיים את השירות הצבאי. יתר על כן, תמיד היה מוקף נערות וחששה שלא ייפרד מהן גם אחרי שיישא אותה לאשה. לא קסם לה גורל האשה הפתיה של רודף שמלות שהכול מלבדה יודעים על מעלליו בשדה האהבה. ואולם דווקא בעניין זה הפתיע אותה – מיום שהחליט לשאתה ניתק כל קשר עם מי שהיו אהובותיו. אצילותו נגעה ללבה ואז התירה לעצמה להימשך אחרי הקסם האירוטי הקורן מגופו האתליטי המושלם ביופיו והסכימה להינשא לו.

החלטתה להינשא לגבר שהצהיר באוזני אביה, כנראה בשביל להתגרות בו, שאין לו צורך בהשכלה על־תיכונית בשביל לנהל את סוכנות המכוניות של אביו, עוררה בהוריה את כל הדעות הקדומות שהיו חבויות אצלם מתחת למעטה סמיך של עמדה ליברלית תקיפה. הזלזול בהשכלה האקדמית פגע בפרופסור פראג פגיעה אישית, והוא, חילוני מוצהר, אף הסתייע במקורות לחיזוק דעתו – “המשיא בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני הארי” – והזהירה שאם תינשא ל”גבר מזרחי” אלים תאבד את עצמאותה ותהיה שפחה לבעלה. אמה מצאה בו חסרונות נוספים: הוא “יפה מדי” וגברים מבוקשים אינם מחוסנים מפני פיתויים, וכיוון שהתחנך במשפחה שבה מתירים לגבר מה שאין מתירים לאשה, הוא עתיד לבגוד בה בלי להניד עפעף ולשמור את צעדיה כאילו החינוך החופשי שקיבלה בבית הוריה עושה אותה מועמדת לזנות. אבל אחרי שהודיעה להם, למגינת לבם, שהיא תקיפה בדעתה ותינשא לו גם אם אינו לרוחם, לא עמדו בדרכה ועשו כל שביכולתם “לקבלו כמו שהוא”.

ואולם הם לא השכילו להסתיר מארוסה את מפח־הנפש שגרמה להם החלטתה “לקדש בברית־הנישואין את תאוותיה הפרועות”, לשון אביה, והוא גמר בנפשו להחזיר להם מידה כנגד מידה. גזענים אלה, רמז לה אחרי שנישאו, אינם ראויים לחנך את נכדם, ויעשה כל שביכולתו להרחיקם ממנו.

רמז, ולא קיים. ואף־על־פי־כן אותו איום תלוי ועומד מעל ראשה בכל עת, ולעתים קרובות היא מוותרת לו אף בעניין שיש לה דעה אחרת, רק כדי שלא להעמיק את הקרע.

כל ניסיונותיה להסביר, כי לא מפני שהוריו באו מעיראק אלא בגלל הזלזול בהשכלה חשש אביה מפניו, עלו בתוהו. אביה בוחן כל אדם על־פי מידותיו וערכיו ולא על־פי המקום שהוריו נולדו בו, אמרה, אך הוא עמד על דעתו: אביה לא רצה בו מפני שהוא מזרחי ונחות ממנו, ולזה אין מחילה. לא הועיל לה שאמרה כי עצם המושג “נחות” פסול בעיני אביה, הדוגל בחברה בלי־מעמדות. הוא חייך בגאווה לא מוסתרת על המעמד שמשפחתו מתייחסת עליו, אך לא חזר בו מאיבתו. גם אחרי שאמרה כי היום בישראל, אקדמאי שאין לו כל הכנסה צדדית והוא משתכר בחודש מה שמרוויח סוכן מכוניות ביום, נחות מסוחר שיכול להקים קתדרה על שמו באוניברסיטה, לא התרצה. זה נכון, אבל הנוד הנפוח חושב שהוא שווה יותר, אמר לה אז והעניש את אביה על מחשבותיו. והיא שמעה את עלבונו ושתקה.

במרוצת הזמן יכלו לדון בפחדיה של אמה מתוך בדיחות הדעת. יפי־תוארו היה חיסרון שהסכים לקבל עליו. שניהם יכלו לראות שאף אמה הוקסמה ממה שכינתה “נוכחותו הגברית”, ודומה שהתפעלה מעצם הרעיון שיש בכוח המשיכה הגופנית כשהיא לעצמה לקיים את הנישואים. ואולם היחסים שבין אביה לבעלה דמו לשביתת־נשק יותר מאשר לדו־קיום בשלום, והם נמנעו מלדבר עליהם. יחס הביטול כלפי ההשכלה חדל לזרוע מחלוקת ביניהם, לפי שמנשה נרשם לאוניברסיטה ולמד כלכלה ומנהל־עסקים, ואולם עניין אחר החל להטריד את רוחו של אביה. הוא חשש שמא אלימותו של מנשה, המכוונת לפי שעה כלפי אויבים מבחוץ ובחוג המשפחה עודנה בגדר אלימות מילולית בלבד, עלולה לפגוע גם בה. היא יצאה ללמד סנגוריה על בעלה: מאחורי החזות הקשוחה מסתתר גבר עדין־נפש שתוכו רצוף רוך. אביה, בפרץ של חֵמה שהיה בו כדי למעט ממשקל האשם שהטיל בזולתו, אמר לה שיצריה העבירו אותה על דעתה ולכן אינה רואה מה שיכול לראות כל בר־דעת: בעלה הוא ברנש חלקלק, יהיר, לא אמין, מהיר חֵמה ואלים. אחרי המקרה בדיר־אל־בלח שוב לא פקפק אביה שהצדק עמו.

אף המקרה ההוא הוא מן הדברים שאין מדברים עליהם בחוג המשפחה. בשעת פיזור הפגנה סוערת ירה יריות אזהרה באוויר ואולם אשה זקנה שנקלעה למקום האירוע נפגעה בראשה. בית־הדין הצבאי זיכהו מאשמת הריגה. הוא ירה כדי לחלץ את חייליו שהיו בסכנת חיים, פסקו השופטים. הפגיעה באשה לא הייתה מכוונת. אביה נתן לאירוע פירוש אחר: הוא ירה והרג מפני שחיי אשה ערבייה אינם נחשבים בעיניו.

מתח רב עמד באוויר בעת ההיא. היא התחננה לפני אביה שישמור על לשונו. די היה לה ברוגז שהעלתה עליה – (היא שאלה אותו אם באמת היה בסכנת־חיים כשירה באשה ההיא, והוא דן אותה לתענית דיבור במשך חודש ימים) – ולא רצתה שהניגודים שבטבע ובתרבות יתחדדו על־ידי המחלוקת הפוליטית, שעלולה להרחיב את התהום הפעורה בין שתי המשפחות. הוריה נונקונפורמיסטים מובהקים ואילו משפחת בצרי דבקה בהסכמה הלאומית הרחבה ביותר וכל סטייה ממנה חשובה בעיניהם בהתחברות אל האויב.

הריגת האשה – בינו לבינה כינה אביה את המעשה הזה בשם רצח – וכן הגזרה שגזרה עליו להחשות כדי שלא “להרוס את התא המשפחתי שלה” שימשו לאביה הוכחה נוספת שהיה זה מיקח טעות לקשור את גורלה בגורלו של אדם גס ויהיר, שעושרו מעניק לו ביטחון בל־יימוט בצדקתו. מי שמסוגל להתאכזר לאחרים, סופו שיתאכזר גם לבני משפחתו, היה אביה אומר. ובייחוד שבסתר לבו הוא רוחש איבה חשאית לכל מה שהיא מייצגת. דברים מפורשים לא נאמרו בעניין הזה. אבל עיקרי הדברים נרמזו: הנישואים הללו צופנים בחובם את כיליונם. הבן, כהוריו, שונא אשכנזים ובז לאינטלקטואלים. יום אחד תצטבר כל האיבה הזאת למשכילים וליוצאי אירופה ותצא נגדה.

אביה טעה. הוריו לא שנאו אשכנזים ולא בזו לאינטלקטואלים. אף התגאו שבנם נשוי לאשה שהיא בת של פרופסור ודוקטור – הגם שלא הייתה בזה הערכה להישגיהם המקצועיים, לפי שלא קראו אף לא שורה אחת מכתביהם, אלא הערצה קרתנית את מי שמכובדים על אחרים ושמם נזכר מפעם לפעם בעיתון. הם רק לגלגו על דלפונים אלה, שידם אינה משגת לקנות מכונית לבתם, והם מוחזקים בעיני עצמם מלח הארץ. נימוסיהם לא התירו להם להתנשא על מי שלעולם לא יוכלו להתחרות בהם במתנות לזוג הצעיר.

מהיום הראשון שדרכה כף רגלה בבית בצרי חשה שם בטוב. אביו לא חדל לשבח את טעמה בלבוש, והיה בזה מעין חיזור דק מן הדק, ואמו התפעלה מן האופן שבו היא מנסחת את דבריה, אף־על־פי שעיניה החכמות של האשה הכנועה כמו הצהירו כי כל מה שהיא יודעת מספריה היא עצמה יודעת מניסיונה. הם נהגו בה כבת לכל דבר, והרעיפו עליה בכל חג ומועד מתנות יקרות ערך, שציערו את הוריה לא מעט – ואולי זאת הייתה דרכה הערמומית של משפחת בצרי לאלץ את הוריה לקנות להם מתנה שייאלצו לשלמה בתשלומים לשיעורים במשך שנתיים – והיא לא יכלה להתענג עליהן, שמא בשמחה שהיא שמחה במתנות הללו היא “בוגדת” בהוריה עם הורי בעלה.

ואולם יום אחד שמעה הערה מעליבה על חלקם העלוב של הוריה בעזרה לזוג הצעיר, ונקוטה בפניה שהסתנוורה מן הנדיבות שמצאה בהוריו ולא הבינה, למרות הרמזים הברורים שרמז לה אביה, שהמתנות הללו נועדו להקנות להם שליטה עליה, מעין אזיקים אלקטרוניים ששמים על ידי אסיר בחופשה כדי לשמור את צעדיו. ואז השגיחה שהיא נתונה לפיקוח מתמיד, אם באמצעות הטלפון ואם על־ידי ביקורי־פתע, הן כדי לשמור עליה שלא תבגוד בבעלה כשהוא משרת במילואים, והן כדי לוודא שהיא נותנת לו את הכבוד שהגבר ראוי לו, כשהוא בבית. וזמן מה תהתה מהו הכבוד הזה שהיא מקפחת ממנו, עד שנתברר לה שהכוונה לעבודות הבית הבזויות בעיניו שתבעה ממנו לחלוק בהן עמה. וכשאמר לה אביו שגם חיתול התינוק הוא מאותן מלאכות שיפות לאשה ומביישות את הגבר, התקוממה. ומאותה שעה החלה אף היא, כאביה, לפרש את רוחב היד של משפחת בצרי כמין אלימות מוסווית בחיוך על שפתיים. ואז שבה לעבוד במקום שעבדה בו לפני נישואיה, למורת רוחם של הוריו, שראו בעבודתה מחוץ לבית התכחשות לחובותיה כאשה וכאם ובזבוז כסף מיותר, שכן שכרה אינו מכסה את הוצאות המטפלת לתינוק. ומאותו יום היא נכנסת לבית הוריו כממלאת חובה של כבוד, דרוכה לקדם ברוח של מרדות התקפה סמויה על נשיותה הפגומה, והוא אינו מבקר אצל הוריה אלא בשביל לתקן שם מכשיר שהתקלקל, מלאכה שהוא עושה כלאחר יד במעין לגלוג על בטלנותו של אביה, היודע הכול על לא־כלום ולא כלום על מה שנחוץ לחיים גופם.

ועתה הוא מרחיק את ידו מבין רגליה, משלב את זרועותיו על חזהו, כמין מחווה של הסתגרות מפניה, ומרכז מבטו במרקע. שניהם רואים שיהיו גשמים פזורים ורוחות סוערות עד סוף השבוע.

“אולי את חולה?” הוא אומר פתאום.

היא מניחה את כף־ידה על מצחה. כמה חזק הפיתוי לשקר. ואף־על־פי־כן היא אומרת את האמת: חובותיה באשה לעצמה.

“לא חושבת.”

“אז מה קרה?”

“באמת שאנ’לא יודעת.”

עוד יותר קשה יהיה לה להסביר איך נכנס כאן באמצע נהג ה”פורד אסקורט" הכחולה שהתקוטט עמו ביציאה מנתיבי איילון.

היה זה בשובם לפנות ערב מביקור אצל רופא־ילדים. סמוך ליציאה מנתיבי איילון עקפה אותם בצורה מסוכנת “פורד־אסקורט” ישנה. מנשה נמלא חמה כאילו כבודו הוא שנפגע כשעקף אדם קשיש ממנו במכונית בעלת נפח מנוע קטן משלו את ה”הונדה" החדשה שלו. הוא החיש את המהירות, עקף את ה”פורד אסקורט" ואילץ את נהגה להחנותה בשולי הכביש. מהמכונית העלובה יצא בשפתיים רותתות שקצף לבנבן מבעבע בקצותיהן איש זקן שעיניו מימיות וחולניות. הוא נעמד מול מנשה כערוך להתמודדות, ואולם כשראה כמה נרגז וכמה חזק האיש שיצא מן ה”הונדה", צץ בעיניו מבט נפחד.

בו־ברגע ראתה כמה דמה האיש לאביה – בקומתו השחוחה מעט, בעיניו הכחולות והבהירות, המתבוננות פנימה והחוצה בעת־ובעונה־אחת, ובשפתיו הרותתות, המעידות עליו כמה חדל־אונים הוא בשעת רוגזו ואיזה פחד מפילה עליו האלימות. כאביה, אף האיש ההוא, כמדומה, לא היה מסוגל להחזיר מכה למכהו, ואף־על־פי־כן קמץ את ידו לאגרוף, כאילו כדי לצאת ידי חובה, ונראה עלוב שבעתיים. הוא דמה לאביה גם בצורת הדיבור ובאוצר המלים שהשתמש בהן, ופתאום אמרה בלבה כי גם מנשה ראה שהוא דומה לאביה, וזו הסיבה שהיה תוקפני כל־כך, שלא כדרכו במקרים כאלה, כאילו ביקש לכלות באלמוני את הזעם שאינו יכול לכלות באביה. בדרך כלל היה עימות כזה בכביש נגמר בדברי תוכחה אירוניים, קללות אחדות ופרידה נזעמת. ואולם הפעם פתחו בוויכוח, והזקן העקשן כאביה עמד על דעתו שהייתה לו זכות חוקית לנסוע כפי שנסע – הייתה בטוחה שאינו צודק, אך לא רצתה להשתתף במריבה לצד החזק, אף־על־פי שצדק – והתלקחה מריבה אווילית. הם העליבו זה את זה במלים גסות ואולם לכלל תגרת ידיים לא הגיע הדבר. ואולם כשצץ על פני האיש חיוך מתנשא, ממש כחיוך המתנשא העומד בפני אביה כשהוא נמנע מלהתווכח עם מי שמביע דעות נחרצות בעניינים שאינו בקי בהם, התעורר זעמו של מנשה כל־כך ששלח את שתי ידיו והדף את הזקן בכתפיו. ההדיפה זעזעה את האיש המסכן כהוגן, ולולא נשען על מכוניתו היה נופל לארץ. פני הזקן חוורו והוא הניח את ידיו על חזהו והחל להשתעל. ואז צעקה למנשה: “מה אתה עושה? מה אתה עושה?” והוא צעק לה ברוגז: “את אל תתערבי, הוא סתם עושה הצגות.” וזה היה הרגע שהתחזקה בדעתה כי את אביה ולא את האיש המסכן ההוא דחף בעלה באיבה כזאת.

האירוע ההוא הטריד את דעתה שעה ארוכה אך היא נמנעה מלדבר עליו. עתה ודאי שלא היה טעם להזכיר את מעשה האלימות ההוא, שהיה מוצדק בעיניו – “התאונה הייתה יכולה להיות חמורה פי כמה וכמה מהדחיפה הקלה שנתתי לשוטה הזקן שמזמן היה צריך לשלול ממנו את רשיון הנהיגה,” תירץ את רוגזו כשחזר למכוניתם – ודאי שלא תמצא מלים להסביר לו את הקשר הנסתר בין הגסות שנהג באיש הזקן ובין מלחמת־האחים בבוסניה, ובין שני אלה ובין החרדה העוממת בנפשה, שאף הזיקה המשפחתית אינה תריס מפני קרע עמוק וכואב ביום שנפלגים פתאום בגלל מחלוקת שאפשר להתעלם ממנה בימים כתקנם. ודאי וּודאי שלא תוכל לצרף לזה כמין הצדקה להסתגרותה את מפח־הנפש שגרמה לה התעסקותו בגופה, בלי להקדים לחיטוט הזה איזה חיוך של הבנה, או לפחות מלים של חיבוב אחרי שהייתה להם מריבה, אמנם לא חשובה אבל בכל־זאת מריבה, כאילו מובן מאליו שהיא מזומנת לו הואיל וחוזה־הנישואין מקנה לו זכות על אבר־המין שלה. ודאי שאין זו השעה הכשרה לדבר על התרעומת שיש לה עליו מפני שפוגעת בו משום־מה ההרגשה של חירות ואי־תלות שהיא מקרינה, ולספר פתאום על מפח־הנפש שגורמת לה המחשבה שלעולם לא תוכל להסביר לאיש שהיא אוהבת את הקשר בין האשה הזקנה בסרייבו ובין האיש הדומה לאביה שנהדף ביד גסה. ואם תתפתה לדבר על כל הדברים הללו האם יבין את החרדה שגורמת לה התהייה על רפיפותו של החוט הדק המחבר אותם זה לזה?

“קשה לי להאמין שאת לא יודעת. לא את. את תמיד יודעת. אז תגידי, מה קרה? מה כבר עשיתי?”

“באמת, שום דבר,” היא מתנצלת.

“את רוצה להגיד לי שכל ה… מצב־רוח הזה, זה בגלל סרייבו?”

היא אינה רוצה לומר “כן” אך גם “לא” אינה יכולה לומר, ואולם זקיפת ראש שביקשה לבטא תהייה מתפרשת לו כתשובה חיובית.

“ואני צריך להאמין בשטות כזאת… ערב ערב אנחנו רואים את החדשות – איפה אין זוועות? – ופתאום, דווקא בגלל סרייבו…” הוא נזכר: “בליל שבת ראינו תמונות מסומליה, ילדים גוססים וכל זה… ואני לא זוכר שזה הפריע לך להזדיין מייד אחרי החדשות…”

היא מרכינה את ראשה במעין מחווה של הכנעה, ובלבד שיניח לה ולא יתבע ממנה לתרץ את רגשותיה. מוטב לה לגבור על רתיעותיה ולשכב עמו בלי חדווה – הלא כבר עשתה זאת פעמים רבות, כמו מתפשטת מעצמיותה ומניחה לגופה להיעשות כלי, ולא בזה לעצמה לאחר־מכן – משיאשים אותה שהיא מזדעזעת רק כאשר נהרגים לבני־עור. והלא לזה התכוון כשדיבר על סומליה: מותם של עשרות אלפים שחורי־עור לא קלקל לה את התיאבון המיני, ומותה של אשה לבנה אחת רוקן אותה מיצריה.

היא מחפשת מלים כדי להסביר לו שרחמיה מתעוררים על כל נברא בצלם, והיא אף יודעת להצטער בצערם של בעלי חיים קטנים, ועם כל הצער שבדבר לא הייתה מניחה לצער על מותה של אשה אחת בסרייבו לשבש את חייה, ורק מקרה הוא, שהצטרפו זה לזה כל האירועים הללו – הקטטה בנתיבי איילון, הכתבה מסרייבו, והאופן שמישש את שדה וחיטט במפסעתו, והמחשבות המטורפות שעלו בדעתה – וגרמו לזאת, שבניגוד לרצונה נסתם בגופה מעיין האהבה.

ואולם לבסוף אין היא מצליחה להוציא מפיה אלא שתי מלים:

“הם מוסלמים.”

“אז מה?”

הוא נותן בה מבט לגלגני: לא זו בלבד שהיא מחברת דברים שאינם מתקשרים זה עם זה, אף המשפטים שהיא אומרת יוצאים מהקשרם. כך מסתבך שקרן בשקריו.

היא נעלבת מן המבט המתנשא, מבט של אדם המכבד את השכל־הישר ומזלזל בכל מי שמפיח כזבים ומערפלם כדי להעניק להם חשיבות, ומצטערת שאינו מסוגל לעקוב בדעתו אחרי הדרך הנפתלת שעשו מחשבותיה עד שאמרה מה שאמרה. כבר חזרה בה מן המחשבה הפשטנית שהזדהה עם שחורי העור מסומליה מפני שעורו שחום, היא שחומה ממנו, או בגלל אי־הצדק שבחלוקת העושר הכללי, בעניין זה ודאי שאין הוא והסומלים הרעבים בסירה אחת, אלא הגיעה לכלל מסקנה שציין את אדישותה לגורלם של האומללים באפריקה כדי לשוב ולהדגיש כמה צבועים וכמה בררנים הם הדומים לה, אלה שמתהדרים בהשקפות ליברליות אך רק סבלם של בני אדם ממוצא אירופי נוגע ללבם – החשבון הזה עם אביה לא ייסגר לעולם – ולכן, דווקא כדי להרחיק את האשה והילד מן המחלוקת המשפחתית – מי ישר ממי: מי שמחזיקים בעקרונות מופשטים או מי שנשמעים לצו לבם? – ראתה לציין את מוצאם האתני, כאילו יש בזה כדי להעיד עליה שהיא חפה מהעוון שטפל עליה. ואולם אין בדבריה, היא יודעת זאת, כדי להבהיר מדוע מצאה לציין את דתם.

“אני מחכה להסבר, מה זה שייך למוסלמים?”

“לא חשוב.”

הוא נותן בה מבט חשדני, כאילו הבין פתאום שבלי משים הסגיר גופה איזה סוד שהשכילה להעלים ממנו במשך זמן רב.

“מרגע לרגע אני מבין אותך פחות. אנחנו לא מאתמול בקטע הזה. את באמת מאמינה שתוכלי למכור לי סיפור כזה טיפשי? אני הלא יודע שאת לא כזאת אהבלית. תצטרכי להמציא משהו מוצלח יותר כדי להסביר מה קרה שהברז נסגר אצלך שם. הסיפור עם סרייבו נגמר. לא עובד. נסי משהו אחר.”

“יכולתי לומר שכואב לי הראש,” היא אומרת, עייפה מהתמודדות.

הוא נבוך.

“אני באמת מתפלא עלייך שהיית צריכה את כל התירוצים המשונים האלה.”

“אבל לא כואב לי הראש.”

יושר הוא יודע להוקיר, וקולו מתרכך כשהוא חוזר ושואל: “אז מה בכל זאת קרה לך?”

“אתה רוצה שנתחיל הכול מההתחלה?”

“איפה ההתחלה?”

“בסרייבו.”

“הו, לא עוד פעם השטות הזאת!” הוא קורא בקול.

“אם לזה אתה קורא שטות, אנחנו עוד לפני ההתחלה.”

“לא מבין.”

“תצטרך להביא בחשבון שיש גם דברים שאינך מבין,” היא מתמרדת.

“הה,” הוא אומר ונועץ בה מבט פראי. “עכשיו באמת חזרנו לנקודת ההתחלה.”

“ויהיו דברים שאני אינני מבינה,” היא מבקשת לרצותו.

“יש הרבה דברים שאינך מבינה,” הוא אומר בתוקף.

“הרבה יותר ממה שאתה אינך מבין,” היא מסכימה כדי לרצותו.

“משהו מציק לך,” הוא אומר לבסוף. “מה זה? אסור לי לדעת?”

“אין לי כוח לדבר על זה,” היא אומרת ופניה נחתמים.

אכן, זה הדבר, היא אומרת בלבה. בהיסח הדעת אמרה את העיקר: עייפה היא מלהתנצל על כל נדנוד של רגש.

“בסדר, אם את לא רוצה, לא צריך.”

בבת־אחת נהייה רגיש, מעודן ומתחשב.

כך היה מתנהג מלכתחילה אילו התאוננה על כאב ראש, מכאוב פשוט שדעתו תופסת, היא אומרת בלבה, ורק מפני שלא רצתה לשקר נגררה לוויכוח המיותר על הקשר המוזר בין האשה שנהרגה בסרייבו והיובש בין רגליה. יום אחד, לכשיחדל לחשוד בה שהיא מבקשת להתנשא עליו כשהיא אומרת דברים נשגבים מבינתו, אולי תוכל לומר לו בגלוי מה שרק נרמז הפעם: נמאס לה להקפיד על כבודם של הוריו כשהוא עצמו מרשה לעצמו לדבר על הוריה בלי כבוד.

פתאום מתקדרים פניו.

“אח, זה מגוחך להשוות. וזה גם מרגיז אותי, שאת בכלל מסוגלת לעשות השוואה כזאת.”

“איזו השוואה?” היא מביטה בו בתמיהה.

“הוא כיוון רובה־צלפים וירה בדם־קר, ובדיר־אל־בלח, שם… אילו היית שם היית מדברת אחרת… העיפו עלינו אבנים וחתיכות ברזל, ואתה לך דע מאיפה זה יבוא לך פתאום…”

“אינני מבינה על מה אתה מדבר.”

ואולם היא מבינה: הוא סבור שהרג האשה בסרייבו העלה בדעתה את הרג האשה בדיר־אל־בלח, וזו הסיבה שנסגרה פתאום. והיא מתמלאת חמלה עליו. ואולי אביה בכל־זאת אינו צודק. מותה של אשה ערבייה מונח כאבן כבדה על לבו.

היא דרוכה לקראת התפרצות זעם ואולם דיבורו רך ומהורהר.

“איזה פחד זה היה שם! ואנחנו היינו רק חמישה, והם התקרבו והתקרבו וכלל לא פחדו מהרובים. והיה איזה בחור שהרים אבן ענקית והתכונן להשליך עלינו, ואז יריתי שני כדורים מעל לראש שלו…”

“בכלל לא התכוונתי להשוות את שני המקרים,” היא אומרת.

“אבל חשבת על האשה ההיא,” הוא אומר.

היא לא חשבה ואולם היא משיבה לו: כן. היא חשבה על האשה ההיא בדיר־אל־בלח, אבל לא ברוח זו שהעלה בדעתו.

ופתאום היא משגיחה שיש איזו סתירה בין הדברים שאמר עתה ובין הגרסה המקורית, שנדונה בבית־הדין הצבאי.

“אתה אומר שירית באוויר. אז איך נפגעה האשה?”

“היא עמדה על המרפסת. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? אשה יוצאת לה למרפסת לראות איך הורגים אותנו. יעני, הצגה!” עיניו משחזרות את האירוע ומפעם לפעם מתעורר בהן זיכרון נוסף.

“אז בגלל זה מגיע לה למות?”

“על מה את מדברת? אמרתי לך שיריתי באוויר והיא נפגעה ונפלה מהמרפסת.”

“אז מדוע אמרתם אז שהיא נפגעה מפני שקפצה פתאום מול הרובים?”

“היה שם בלבול גדול. היא נפגעה על המרפסת ונפלה לרחוב, לרגלינו. גם אלה שתקפו אותנו לא הבינו מה בדיוק קרה. הם ראו גווייה על הכביש וברחו. וכך ניצלנו.”

“אז מדוע לא סיפרתם את האמת? מדוע הייתם צריכים להמציא סיפורים?”

“זו הייתה טיפשות. אבל הפיקודים שלי שחשבו שהם צריכים לחפות עלי חשבו שהסיפור הזה יעבוד יותר טוב, ואני לא רציתי לעשות אותם לשקרנים, אז נצמדתי לסיפור שלהם. ומה זה משנה בעצם איפה נהרגה? זאת הייתה תאונה מצערת.”

היא מבקשת לשאול: והאמת אינה ערך בפני עצמו? ואולם נוגעת ללבה הנאמנות הזאת לחברים, והיא שותקת.

“אינני חוקרת אותך,” היא אומרת ומניחה את ידה על ברכו.

“הרבה לילות לא ישנתי אחרי המקרה ההוא. אני לא יודע אם סיפרתי לך: כשהיא נפלה לרחוב יצא מהבית ילד קטן ו… זה היה נורא!”

שר־החוץ אופטימי. צפויות הפתעות בשנה הקרובה. השלום קרוב יותר מכפי שסבורים רבים.

“בסרייבו נורתה הירייה הראשונה במלחמת העולם הראשונה, נכון?” הוא אומר ומניח את כף ידו על כף ידה. “את רואה, משהו אני יודע.”

היא מאשרת בתנועת ראש ומניחה את ראשה על כתפו במחווה של פיוס. להיטותו להרשים אותה בידע כללי נוגעת אל לבה. ואולי מאצ’ו זה, המנהל מאבקי כבוד עם אביה, אינו נלחם בו בשמה של איזו יֵשות כללית המבקשת להרחיב את הטריטוריה שלה, אלא על אהבתה שלה הוא נאבק בו; אהבה השמורה לאביה כדבר המובן מאליו, בעוד שהוא, נער רגיש ומאוכזב מעצמו, נאלץ להוכיח יום יום שעה שעה שהוא ראוי לה.

“דיברתי שטויות, נכון?” היא אומרת.

“לא במיוחד,” הוא מנחם אותה.

“אנשים שאוהבים זה את זה מרשים זה לזה לדבר שטויות איומות,” היא אומרת ומסיעה את כף־ידה לאורך ירכו.

“מה קרה?” היא שואלת וחיוך על שפתיה. “הוא נעלב?”

“אני המום מזה שיכולת לעשות השוואה כזאת?”

“איזו השוואה?”

“בין רצח בדם קר לתאונה טרגית.”

“אני לא עשיתי השוואה כזאת.”

“את כן עשית השוואה כזאת.”

“אני לא עשיתי השוואה כזאת. אתה רוצה שנתחיל לריב עכשיו?”

“אז מה פתאום סרייבו?”

“גמרנו עם סרייבו.”

“אבל בכל זאת: מה פתאום סרייבו?”

“בוא למיטה.”

“ועכשיו כל הזמן אני אחשוב על סרייבו.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!