הרמן בַּאוּמְגַּרְטֶן קם ממושבו וניגש אל החלון. הפגישה עם אשתו ובן-אחותה שנועדה לשעה אחת-עשרה הטרידה את מנוחתו. מה רוצה הבחור? ואשתו, כלום אין היא יודעת שלא טוב לעשות עסקים עם קרובי משפחה? ואולם היא הייתה כל-כך נחרצת בתביעה לקיים את הפגישה דווקא במשרד, שהוא לא יכול לסרב לה.

הנוף הנשקף בחלון היה מרגיע, ואמנם קשה היה לו להתנתק מן המראה המרהיב: העיר הנגרפת אל הים כחלוקי אבן בשפך נהר, השמים הכחולים הנמשכים אל האופק וניתכים שם באש לבנה, וענני הכבשים המשרטטים עליהם צורות חסרות פשר.

מטוס נוסעים ענק ששט לו חרישית ברקיע הזוהר עורר בו כמיהה אל הלא-כאן, שבנעוריו הייתה מכאוב ממש ורק אחרי שהרבה לנסוע לחו"ל לרגל עסקיו שככה. כאן, מאחורי חלון הזכוכית הענקי התופס את מלוא הקיר, הוא יכול להשביע את תאוות הנדודים שלו בלי לצאת ממשרדו. בגלל החלון שכר לו משרדים בקומה השש-עשרה של גורד השחקים התל-אביבי.

תמונה של עצמה רבה, המעוררת רגשות רכים, אמר בלבו, כשהשקיף על הבתים שפלי הקומה, אדומי הגג, שצמרות העצים המאובקים בחצרותיהם הישנות מגיעות רק בנדיר לגובה הקומה הרביעית של מגדל המשרדים המתנשא במקום שעמדה לפנים הגימנסיה שלמד בה בנעוריו – היא דמתה בעיניו לדגם של תכנית בינוי שמתרחשת בו, מכוח איזה תעלול טכני, תנועה מתמדת, חסרת תכלית, של מכוניות ובני-אדם – ומעין רגש של חמלה נכמר בו על היופי הנפרש לעיניו, כאילו היה נובל באין רואה לולא ניגש לחלון.

גניה, אשתו, סבורה כי רק הירוק מרגיע את העין, ולכן הציבה ליד החלון הגבוה עציץ גדול ובו פילדנדרון עב-עלים שתפקידו להכניס קצת “טבע” למקום שהוא כלוא בו במרומי המגדל. כשהיא מביטה החוצה אין היא רואה אלא רשת של אנטנות הפרוסה על פני העיר כקורי עכביש. אפשר להבין אותה. היא גדלה בכפר, על גבול היער, ואין היא מסוגלת להבין את היופי והכוח האצור בנופה של עיר. לדידה, רק שדה ויער הם “נוף”, כשם שרק החולשה היא “רגש”.

הוא הזיז את העציץ הכבד הצדה כדי להרחיב את חוג מבטו. העציץ הוא מחסום ביטחון מתקבל על הדעת, עלה בדעתו. אנשים הסובלים מסחרחורת גבהים ודאי יימנעו מלגשת סמוך כל-כך אל חלון זכוכית שמתחיל ברצפה ונגמר בתקרה. לחיצה קלה על ידית הניקל, ותהום נפערת לרגליך.

שמונה שנים הוא כאן. הריחוק מן הקרקע סימל עלייה בסולם ההצלחה, אך בעת ובעונה אחת היה גם אזהרה מפני נפילה פתאומית. החלון הענק העביר גירוי מוזר בקצות אצבעותיו. רגעי משבר עלולים לפתות איש מהיר תגובה לבקש פתרון מהיר ומיידי – מה קל מלהפיל את המחיצה בין כאן לשם ולרחף בחלל – ורטט עצבני היה מרעיד את ברכיו. ואולם במרוצת השנים נגמל מפחד-הגבהים. כשחדל לחשוש מפני התמוטטות כלכלית היה יכול להתמכר ליפי הנוף בחלון. לכול התרגל: למעמדו בחוג אנשי העסקים, לסדר יומו, לעובדיו, ללשכתו, אפילו לצמח בעציץ, המייצג כאן את אשתו, רק תמונת העיר, שהוא רואה יום-יום, עודנה בגדר חידוש.

יש שהוא ניגש אל החלון לא כדי להביט החוצה אלא כדי להתרחק מן השולחן, הכופה עליו סדר משלו והלך נפש משלו. כשהוא עומד ליד הזכוכית הקרה, המנוכרת כמוהו, הוא פנוי להציץ אל תוך עצמו. הוא מתפנה להגיגים סתמיים, בלי תכלית מיידית, או למחשבות בטלניות, היכולות להתגלגל למעין תכנון לטווח ארוך, או לחשבון נפש או להנאה צרופה. ויש שהוא מביט על גגו של קולנוע מוגרבי והוגה ברגשי חמלה צובטי-לב באיש במצנפת הלבנה והגבוהה שהיה עומד בכיכר שלפני בית הקולנוע ומזמר.

אשתו בטוחה ששכלתנותו ומעשיותו גזלו ממנו את היכולת להתענג על דברים שאין להם ערך שימושי. אין הוא משתף אותה במחשבותיו התועות וברגשות שאין להם שם. בדרך כלל אין הוא אוהב לפטפט את רגשותיו ולכן אשתו בטוחה שהיא מיטיבה להכיר אותו ממנו. לעולם לא תסכים להודות כי יש בתוכו מדורים שאין לה בהם דריסת רגל. אם יספר לה מה בלבו, כשהוא עומד בחלון, תניח אחת משתיים: או שהוא סתם מנסה לעשות עליה רושם, או שיש לו פרשת אהבים חשאית.

עם אשתו יש לו פרשת-אהבים חשאית, חשב באירוניה. היא אינה מי שהוא חושב שהיא, והוא אינו מי שהיא חושבת שהוא. שניהם שוכבים עם זר.

עשר וחמישים. וכבר שבע דקות הוא עומד ליד החלון באפס מעשה. הרהורים בטלניים מנקים את הראש ומכינים אותו לקראת ההתמודדות הבאה, התנחם. החברה יכולה להתיר לעצמה את הבזבוז הזה. זה לא כבר סיים כמה עסקות מוצלחות. העִסקה עם הונג קונג, למשל. מותר לו להיות מרוצה מעצמו. לא התשקיף שכנע אותם, אלא כמה פליטות פה מחושבות, פיתיונות שהסינים הערמומיים בלעו. התכסיס הישן תמיד מצליח. הוא מניח להם להאמין שהם ערמומיים ממנו, והם בטוחים שהערימו עליו. סכלות מעט היא כלי הנשק הבדוק בהתמודדות עם סוחרים ממולחים. התמודדות היא מלה גדולה מדי לכנות בה את העימות עם קרוב משפחה של גניה, שיבוא בשעה אחת עשרה להציע לו איזו עסקה מסתורית. האיש סירב לדבר עליה בטלפון, ודאי מפני שהיה בטוח, ובצדק, שידחה אותה על סוף. בשעתו רמז לגניה שיש לו התנגדות עקרונית לעסקות עם קרובי משפחה, אך היא התעקשה. האיש הצעיר הוא הקרוב לה ביותר מכל בני משפחתה שנספו בשואה וחובתה לעזור לו. עזרה, כן, אמר, עסקים לא. והיא אמרה: האיש יש לו כבוד, והוא רוצה להרוויח את לחמו ביושר ולא לאכול לחם חסד.

התנצחות עם גניה לעולם לא תסתיים בפשרה הוגנת, בלי מנצחים ומנוצחים. מישהו חייב לנצח. והפעם ידה הייתה על העליונה. תמיד ייכנע מי שהעניין חשוב לו פחות. באיוולתו הסכים גם לקיים את הפגישה במשרד. הבחור הוא משורר, כך אמרה, ומייחס חשיבות רבה לסמלים. הוא “בענייני עסק”, הצהיר, ולא בעניין פרטי, ועל כן המשרד הוא המקום ההולם פגישה שכזאת. מעניין איזו “עִסקה” יכול להציע משורר רעב ללחם בלי כל ניסיון בעסקים ובלי פרוטה על הנשמה?

אנשים מוזרים הם הרוסים הללו, אמר הרמן בַּאוּמְגַרְטֶן בלבו, אם מותרת הכללה המתעלמת מייחודו של כל פרט. כבר למעלה משלושים שנה הוא נשוי לאחת מהם ועדיין לא גמר בדעתו אם הם תמימים או ערמומיים. האפשר שהבחור התמים לכאורה נוקט את הטקטיקה שנקט הוא במשא ומתן עם הסינים: מעמיד פני משורר חדל-ישע ורוקח איזו מזימה ממולחת? בדרך כלל שנואות עליו שיחות באמצעות מתורגמן, ודאי וּודאי בנסיבות מביכות כאלה, כאשר המתווך הוא בעל-עניין, שכן להיטותה של גניה “לתרום את חלקה לקליטת העלייה” חורגת מגבולות השכל הישר. “אם כל אחד יעשה את המוטל עליו תיפתר הבעיה מאליה,” אמרה כשהחלו להגיח כמו מנבכי העבר בני משפחה שלא ידעה על קיומם. חמישים שנה לא היה כל קשר, והנה נקבצו ובאו.

גניה אף לא טרחה לתהות על קנקנם. היא אימצה אל לבה את כל העולים, שאחדים מהם הגיעו ממאה אחרת, וקיבלה עליה להעבירם בתנופה אחת אל הכאן ועתה. והרי יש אומרים שבעלי המקצוע המעולים היגרו לאמריקה, ולכאן הגיעו בעלי מקצועות חופשיים שאין להם סיכוי להתחרות בכוחות המקומיים ועתה הם מתרוצצים ממקום למקום לחפש עבודה שלא הייתה לפי כבודם בברית-המועצות. במלאת שבעים שנה למהפכה הפרולטרית הם נאלצים להשלים עם הרעיון שכל עבודה מכבדת את בעליה אם יש בה כדי לפרנסו.

ועתה גם משורר רוסי הגיע משם. ודווקא הוא, סבורה גניה, יש לו סיכוי להשתלב בעסקים. כשדעתה של גניה תקועה בעניין כלשהו, נחוץ אורך-רוח, תוקף, וגם מידה של גסות-רוח בשעת הדחק כדי להזיז אותה ממנו.

אנשים מיוחדים במינם הם הרוסים האלה. יש בהם איזו נטייה מסוכנת להקרבת עצמם והם סומכים על האינטואיציה שלהם יותר מאשר על השכל הישר. היום הם מניחים את כל הקלפים על השולחן, ומחר הם מסתוריים ולך נחש מה מתבשל אצלם מאחורי החיוך הזומם. הם נוטים להיעלב אך שומרים זאת בלבם. ברגע הפחות צפוי מכול תופיע הנקמה, שצברה בינתיים אנרגיה רבה מההתאפקות. ואם לא הכול כאלה, לפחות גניה היא כזאת. ואין לו אלא לקוות, שקרובהּ, המשורר, אינו כמוה. יקשה עליו מאוד לעשות עסקים עם אחד שכזה.

אחת-עשרה. אם הוא מכיר את אשתו, הפעם תדייק, כדי לשוות לפטפוטי הנימוס שלהם אופי של דיון עסקי.

בו-ברגע נשמע הזמזום באינטרקום וקודם שהספיק לענות נפתחה הדלת. מידה מעטה זו של רגשי בעלות לא היה יכול לגזול מאשתו. אם יגלה אף ברמז שאין דעתו נוחה מן העובדה שנכנסה בלי אישור שהוא פנוי לראותה, תיעלב כל-כך ששבוע ימים יצטרך להלך על בהונות קודם שיצלח לפייסה.

הגבר הצעיר שנכנס עמה וסקר בפליאה את הריהוט המפואר שבלשכתו, רכש את לבו של הרמן בַּאוּמְגַּרְטֶן מייד, למרות אי-הנוחות שחש בדרך כלל למראה אנשים פגיעים מדי – וזה היה הרושם הראשון שעשה עליו האיש אפור העיניים וגבה המצח שפסע בעקבות גניה בצעדים מהססים. בחליפה הנקייה והמגוהצת ובשערו המסורק למשעי לא היה דבר שיכול לרמוז על גינונים בוהמיים. הלבוש אמנם היה סר טעם, אבל הוא זקף זאת לגנות המשטר, ששכלל את ייצור כלי המוות וזלזל בעיצוב המוצר. דבר אחד התמיהו: מה ראה האיש הצעיר, אחרי שהתמוטט המשטר וכל סמליו, לגדל אותו זקנקן קטן, שגידלו בשעתם לנין, טרוצקי ובוכרין? אך בהצצה שנייה אמר בלבו כי זקנקנו של אורחו מוסיף לפניו רכוּת ולא תוקף, וכי עטרת השיער הדלילה אינה משווה לפניו את ההבעה של אדם שדעתו נחרצת האופיינית למרקסיסטיים קשי-עורף, אלא היא מעלה בזיכרון את דמות דיוקנו של ישו הנוצרי המצוירת על איקונות בכנסיות רוסיות. לו ניתן לבחור קרובי משפחה, אמר בלבו, היה בוחר לו אחד כמוהו – גבר צעיר, נעים הליכות, נאה, ובעל נימוסים.

“הרמן בַּאוּמְגַרְטֶן” אמר והושיט את ידו.

הוא לא קלט את השם שאמר הבחור כשהגיש לו כף יד ענוגה וארוכת אצבעות, ואולם נעמה לו תקיעת הכף הבוטחת שחש באצבעותיו. דימה שמצא בה חמימות מנומסת וגם תוקף לא מעט, ואף לא שמץ מן ההתרפסות המאלחת את כף ידו של מי שבא לבקש גמילות חסד.

“יא ניה פנימייה רוסקי,” אמר הרמן. כיוון שהיה מרוצה מן ההתחלה המבשרת טובות קידם את פני אורחו במחווה של רצון טוב: המשפט היחיד שידע לומר ברוסית.

האיש הצעיר חייך. “אני לדבר עברית,” אמר במבטא רוסי מתנגן ומעורר אהדה. “לא כל-כך טוב, מלים שוכח לפעמים, אבל יכול אומר מה חושב, ואם לא בא מלה, יבגניה עוזרת.”

יבגניה! כמעט ארבעים שנה לא שמע את השם הזה. וכמו נמחו בבת אחת כל השנים הללו. הוא נזכר בנקיפת לב ברושם שעשו עליו צמתה הבהירה, קולה המזמר, לשונה הרכה, המשבשת את המלים, עצמת הרגשות המתנשמת בחזה הגבוה, וכל מה שסימל אז את הזרות שהלהיבה את דמיונו.

“מצוין. תרגום מרבה אי-הבנה,” אמר הרמן ותהה אם אשתו קלטה את הכוונה המסתתרת במשפט הזה. “מה אמרת שמך?”

“בוריס,” השיב האיש הצעיר.

“בוריס גּוֹדוּנוֹב,” פלט הרמן בלי משים, ותהה אם הקסם שהילך עליו האיש רך-הקול גרם לו שמצא להפגין איזו ידענות חסרת-ערך בעניינים רוסיים.

בוריס חייך. “שם משפחה שלי טיכומירוב. אבל מספיק בוריס.”

“בסדר, בוריס. ואתה יכול לקרוא לי הרמן.”

“זה יהיה לי קצת קשה, אדון בַּאוּמְגַרְטֶן.”

הוא הוליך את בוריס אל הפינה השמורה לאישים שמנהלים עמם שיחות לא רשמיות משני עברי שולחן זכוכית נמוך, והושיבו שם בכורסת עור שחורה ועמוקה, וברגש גובר והולך של אהדה לאיש אובד העצות שעשה מאמצים נואשים להתנהג כאיש-עסקים מנוסה, שאל אותו מה הוא רוצה לשתות.

“יש כל מה שאתה רוצה, גם וודקה,” אמר.

“קפה, בלי סוכר, בלי חלב,” אמר בוריס.

ואז עלה בדעתו שאולי הוא רעב.

“אכלת ארוחת בוקר?”

בוריס שתק.

הוא לחץ על כפתור האינטרקום.

“מה תשתי?” שאל את אשתו.

“מיץ תפוזים.”

“ארוחת בוקר שלמה,” דיבר אל האינטרקום. “לחם שחור?” שאל את בוריס ונענה בתנועת ראש. “ופּוּמְפֶּרְנִיקְל. ומבחר גבינות. וירקות חתוכים. ושלוש פעמים מיץ בריאות. כן, גם לי. קפה כבר שתינו היום פעמיים.”

“אני אשב לי בצד,” אמרה גניה והתיישבה על כיסא המנהלים שהתפנה. “אעשה כמה טלפונים, איפה פה לוחצים? הנה, כאן, אני רואה, אתה לא צריך להראות לי כל דבר, אני מסתדרת לבד, ואם תצטרכו אותי, אני כאן. אני כבר שמעתי את הרעיון של בוריס בדרך מהתחנה המרכזית. נפלא! משהו! אבל אתה לא מתאר לעצמך מה זה לחפש חנייה שם!”

ערך ההפלגה, אמר הרמן בלבו, אינו מהערכים שהיא נוהגת בהם בחסכנות.

הרגעים הראשונים היו מוקדשים לפטפוטי התוודעות. כמה עובדות פשוטות. רושם ראשון מן המולדת החדשה-ישנה. עצם השאלה היא בגדר אכזריות רוחנית, אמר הרמן בלבו. בוריס הנבון לא השיב. הסתפק בדיבור סתמי על הבדלי האקלים. ואולי רמז בזה על עניינים נכבדים יותר. אחר-כך הובאה ארוחת הבוקר והאיש הרעב התקשה לעשות שתי מלאכות בבת-אחת – לאכול וגם להשיב על שאלותיו, ועוד בפה מלא ובשפה שאינה שגורה על פיו.

“אכול קודם, אחר-כך תדבר.” אר הרמן, ואמר בלבו שהוא עצמו לעולם לא היה מראה לאדם שבא אליו לנהל עמו משא-ומתן עסקי שאין ידו משגת לשלם בעד ארוחת בוקר, ונגע ללבו שהאיש הצעיר לא התבייש לאכול ברעבתנות כזאת בנוכחות מי שיתבקש לממן את חלומותיו.

“יש לי זה בכתב,” אמר בוריס. “גם מספרים.”

הרמן חייך כששמע את המלה “מספרים” והושיט את ידו לקבל את הנייר המקופל והמרובב שהוציא בוריס מכיס מקטורנו.

“תאכל במנוחה ואני אקרא בינתיים,” אמר הרמן.

מימיו לא הוגשה לו הצעה עסקית בצורה מרושלת מזאת. היה זה מסמך מוזר, כתוב בכתב יד ובשגיאות כתיב, וסיכום המספרים לא תאם את הפירוט בסעיפי המשנה, ואף-על-פי-כן הבין במה דברים אמורים.

האיש הצעיר, שהגיע מרוסיה בחוסר כל, ואין לו משלו אף לא שולחן, מציע לו עִסקה, שבה הוא אמור להשקיע סכום נכבד במימון ההוצאה לאור של ביטאון לענייני ספרות וחברה בשפה הרוסית. סיכויי ההפצה של הביטאון, שיימכר הן בארץ והן בברית המועצות, (והשפה הרוסית תהיה דומיננטית בששית העולם ההוא גם אחרי שתתפרק ברית המועצות בשנים 1992–1991, נכתב שם,) ובמרוצת השנים גם בארצות אחרות שיגיעו אליהן גולי רוסיה, וההכנסות שההשקעה הזאת תניב אחרי תקופת ההרצה, תוארו במסמך בצבעים ורודים: ה“השקעה” – בשלב א' רק מאה וששים אלף ₪, ובשלב ב' הוצאה שוטפת של עשרים אלף לחודש, הבטיח המסמך – תשתלם היטב. ששים וחמישה אחוזים ממנה יוחזרו עוד בשנה הראשונה ושלושים וחמישה האחוזים החסרים מקץ ארבעה, או במקרה הגרוע, ששה חודשים נוספים. היא תתחיל לשאת פירות בסדר גודל של ארבעים וחמישה אלף ₪ רווח נקי אחרי תשלום המס בשנה השנייה, והכנסה נקייה של מאתיים וחמישים אלף בשנה השלישית. מחצית הרווח הנ"ל, נכתב שם, תושקע בהרחבת הסניף ברוסיה, דבר שיגדיל את ההכנסות פי שלושה בשנה הרביעית, ופי חמישה, פחות או יותר, בשנה החמישית.

ניכר במחבר המסמך המוזר שנועץ ברואה-חשבון, ואולם הלה הדריך אותו שלא על מנת לקבל פרס, כפי הנראה, שכן עשה עבודה בטלנית. כגודל השכר כן איכות השירות, חשב הרמן. אמנם, היה במסמך תחשיב מפורט למדי: הוצאות צפויות ולא צפויות, משכורות לעובדי המערכת, תחילה שניים ובשנה השנייה חמישה, מחירי נייר ודפוס ופחת, וזכויות יוצרים ומחיר היחידה, וצורת התגמול של הסופרים והמשוררים, שיתבקשו לוותר בשנה הראשונה על שכר הסופרים כדי לסייע לביטאון לרכוש לו את מעמדו ההולם – בשנה השנייה יקבלו תמורה מלאה בעד היצירה, במחירי אגודת הסופרים – אפילו חלוקת ההכנסות בין הון לעבודה ובין בעלים לנלווים נקבעה שם – עובדי הביטאון ישקיעו בו את פרי רוחם וכך יגדילו את חלקם בהון המניות של החברה – ואולם רואה-החשבון הזהיר ראה חובה לעצמו להצהיר שהוא מסתמך על הנתונים שקיבל מלקוחו ואינו יכול לחוות דעה על התחזיות האופטימיות של הלקוח.

וכי כספו של הרואה-חשבון יתנדף ברוח אם תתבדה תחזית התפוצה והביטאון לא יימכר בשנה הראשונה, כצפוי, בחמשת אלפים עותקים? חשב הרמן. מה אכפת לרואה-החשבון הנדיב, שהתנדב להסביר פנים לעולה, לרשום תחזית מכירות של עשרים אלף בשנה השנייה? והיכן תמצא ביטאון ספרותי שנמכר במאה אלף עותקים בשנה השלישית לקיומו?

הרמן חייך, ובשתי כפות ידיו יישר את הנייר המקומט על גבי שולחן הזכוכית הנמוך. מחווה סמלית: המסמך הזה טעון גיהוץ קפדני. אחר-כך הרים את ראשו והתבונן במשורר הצעיר, שניסה להגיש אל פיו נתח של גבינה בולגרית פריכה בלי לאבד פירור.

ואז אמר לבוריס, בנעימות ככל האפשר, כי גם אם כל הנתונים בנייר העבודה שהוגש לו הם סבירים ומדויקים, דבר שהוא מטיל בו ספק, אין הוא סבור שירצה להשקיע מכספו בעסקי מו"לות. אין זה תחום שהוא בקי בו די צורכו להעריך את אמינות המסמך וסבירות ההנחות שעליהן הוא מסתמך.

“לא צריך מבין פואזיה. צריך מבין ביזנס,” אמר בוריס, והרמן גיחך לעצמו לשמע הלהיטות של חניך המשטר הטוטליטרי לאמץ אל לבו את סמליו המובהקים ביותר והפשטנים ביותר של הקפיטליזם. “גם רוסית אדון לא יודע, אבל מספרים זה שפה אינטרנציונל. מה כתוב פה זה בטוח. אם לי כסף אני שם הכול פה באינווסטמנט הזותי. כמו קונה זהב. בעוד שנה שתי שנים כל העולם מדבר על ‘סמיזדאט’ שלנו. ‘סמיזדאט’ זה שם עם הרבה אסוציאציות בשביל רוסים. זה אירוניה של היסטוריה שעיתון מה יש לו שם כזה מוכרים בסופרמרקט.”

הרמן חייך, ובוריס מצא להגן על תחזיותיו בהתלהבות:

“כן, בסופרמרקט. כל מקום יש איש מדבר רוסית, הוא קורא עיתון שלנו. גם אמריקה. אנשים רוסים לא כמו אנשים פה. איש רוסי אוהב פואזיה. את זה מהפכה לא קלקל. זה אצלנו בנפש של איש רוסי. איש רוסי רעב בשביל ליטרטורה חופשי ושיר מלב.”

ההתלהבות, כמדומה, נועדה לעודד את עצמו, חשב הרמן. ואולם הוא לא התעודד. להיפך ככל שהוסיף בוריס לדבר כן אבדה תקוותו. פניו האפירו וחוורו. רק העיניים בערו באש מכלה.

בלתי צפויים, הרוסים האלה, אמר הרמן בלבו. רגע אש ורגע קרח.

"אינני יכול שלא להתרשם מן ההתלהבות שלך, " אמר לבסוף. “אבל אני לא איש רוסי. וגם אין לי שום עניין בספרות או בשירה. לא ברוסית ולא בעברית ולא בכל שפה אחרת. בניגוד לדעתך, אני חושב שהעסק הזה של המלה הכתובה, לא זו בלבד שלא צפויה לו כל תחייה קרובה, הוא נמצא בשלבי הגסיסה האחרונים שלו… בעוד כמה שנים…”

“לא ברוסיה,” התפרץ בוריס לתוך דבריו ועיניו האפורות, שבשבתו מול החלון השתנה צבען לכחול-פלדה, קדרו והלכו וכמו כבו אט-אט. שפתיו רעדו והמזלג שבידו ריקד על גבי הצלחת והשמיע נקישות קצובות ומהירות. הבעת הייאוש בזוויות הפה שנשתפלו כלפי מטה עוררה בהרמן גם חמלה עמוקה על בוריס וגם תרעומת על אשתו, שהפתיעה אותו ובלי ליידעו מראש במה העניין עוררה את תקוותיו של חולם החלומות הנוח להתלהב והנוח להתאכזב הזה, (רק אוויל יפקיד בידיו עסק מסחרי), והעמידה את שניהם במצב מביך.

“אינך צריך להגיב כך. אני לא איש העסקים היחיד בארץ הזאת,” ניחם אותו הרמן. “יש כאן לפחות מאה ועשרים מו”לים. וגם העיתונות היומית כבר שלחה יד לפלח השוק הרוסי. אני פשוט לא בנוי לזה. אף-על-פי-כן, על הסף אני יכול לומר לך: לדעתי אין לזה כל סיכוי. אבל אתה יכול לנסות. אולי יימצא איזה משוגע. מצטער. לא אני האיש. אני אפילו לא יודע איך ניגשים לדבר כזה."

“אדון לא צריך עושה. רק נותן כסף. אנחנו עושה כל עבודה,” אמר בוריס.

הרמן גיחך. אף בעברית רהוטה היה טיעון כזה נשמע מגוחך באוזני איש עסקים מנוסה.

“כל עסק ראוי לשמו כדאי שייעשה בידי מי שמאמין בו. כניסה לעסק שהוא מפוקפק בעיניך היא מרשם בטוח לכישלון.”

הרמן פקפק אם איש-שיחו מסוגל להבין את צורת הדיבור העקיפה. ואולם הבעת הייאוש בפני בוריס העידה שהבין.

“כדאי שתגישו את ההצעה הזאת לאנשים שיש להם ניסיון כלשהו…”

“אתה לא הראשון,” אמר בוריס בכאב.

“יש לי הצעה: תפנו לרוברט מקסוול. אני יכול לסדר לכם פגישה עם איש הקשר שלו. המגלומן הזה עשוי למצוא עניין ברעיון שלך…”

“אנחנו כבר דיברו,” אמר בוריס והרכין את ראשו.

הבעת האבל בפני בוריס נגעה ללבו. הנה אדם שהוא משורר בכל רמ"ח איבריו, חשב. כל מצב רוח נרשם על פניו בצבעים עזים, ורגשותיו נותנים אותותם בכל גופו, ואפילו אצבעות ידיו אומרות כעת אכזבה עמוקה. ואולם הוא לא התיר לחמלתו להעביר אותו על דעתו.

“מצטער,” ריכך את קולו ככל שיכול. “לא אוכל לעזור לך בזה.”

“אני מבטיח אתה לא מפסיד כלום. אנחנו חשבו על הכול,” אמר בוריס בהתקף נוסף של ביטחון בעצמו. “אנחנו חשבו ארץ של יהודים יש יותר רזמח, עכשיו רואים דווקא יש פחות.”

“מה זה רזמח?” שאל הרמן.

“אין לזה תרגום עברי. המלה הכי קרובה היא מעוף,” אמרה גניה. “הוא חשב שימצא כאן אנשים בעלי מעוף. בעלי דמיון. אני אמרתי לו שאתה כזה, ושבגלל זה הצלחת, אף-על-פי שלא היה לך כלום כשהתחלת. עכשיו אכזבת אותו. גם אותי, אני בטוחה שזה רעיון מצוין וגם עסק טוב.”

“אם הנדיב הידוע, המוכן להשקיע בעיתונים בהונגרית ובפולנית, לא נענה, משמע שבאמת אין לביטאון כזה כל סיכוי.” אמר הרמן ונתן באשתו מבט מוכיח, אך מייד ריכך את קולו כמתנצל על שאינו יכול להיענות לבקשתה: “אני לא יכול להכניס את ראשי לעסקי אוויר פתאום.”

ואולם מה שבאמת רצה לומר לה היה: אל תתערבי בעניינים שאינך בקיאה בהם. ארבעים שנה התאפק מלומר זאת כשהשיאה לו עצות בענייני עסק ולא יחרוג ממנהגו גם הפעם, ודאי לא בנוכחות קרוב משפחה שלה, שנאחז בה כבעוגן הצלה.

“המחויבות היחידה שיש לי היא כלפי קרוב שלך. ולא נשלח אותו לרחוב. אני מוכן לתמוך בו עד שילמד משהו מועיל… אבל לא השתגעתי להשקיע כספים בביטאון ספרותי, ועוד ברוסית. אני לא מוסד פילנטרופי ולא משרד הקליטה.”

אף-על-פי שהשתדל לדבר בשלווה לא הצליח לגבור על הכעס שפעפע בו: לא היה עליה להביאו לידי כך, שייאלץ להרים את קולו. כל ימיו פעל על-פי העיקרון שסירוב צריך להיות אדיב, תשובה חיובית אפשר לתת אפילו בגסות.

גניה הביטה בו במבט-הקרבן שלה, המעלה בו את תכונותיו המכוערות ביותר, ולכן החליט להוציאה מן המשא-ומתן במחוות-גוף חד-משמעית. הוא קם מכורסתו כמי ששאיבד את סבלנותו והחל לפסוע בחדר, עד שנעצר לבסוף ליד הכורסה שישב עליה בוריס ואמר לו: “תראה, בן אדם. אתה איש צעיר. כל החיים לפניך. אני מוכן לעזור לך. אבל לא בדרך שלך. ההצעה שלך היא קשקוש. במקום זה אני יכול להציע לך משהו רציני יותר. תלמד מקצוע. אני מממן. אחר-כך תוכל להתפרנס בכבוד. אתה מבין אותי?”

בוריס הבין ופניו חוורו עוד יותר.

“מקצוע שלי זה פואט,” אמר בוריס בקול תקיף של חסרי ישע.

“אתה יכול להמשיך לכתוב שירים בשעות הפנאי. ואולי זה יהיה אף לטובה. לא תרגיש חובה לכתוב. יהיה לך הרבה יותר טוב אם את הלחם והחמאה תוציא ממקום אחר, ואת השירה תמרח למעלה, כמו ריבה,” אמר הרמן. וכמו בא בפיו טעם הלחם בחמאה וריבה שהייתה אמו מכינה לו לבית הספר, נזכר פתאום בימיו הראשונים בארץ, ילד זר היושב בהפסקה ואוכל לבדו הרחק מן המקום שמשחקים בו ילידי הארץ המחקים את מבטאו הייקי.

הוא ניגש אל החלון, השקיף החוצה וחזר לשבת.

בוריס הביט בו במבט חם, וכמו שביב של תקווה נדלק בעיניו. כאילו קלט בחושים נדירים של משורר שברגע זה נפתח לפניו אשנב לעולם של רגישויות נסתרות, אשר עמן יכולה “הפואזיה” שלו לפתוח במשא ומתן מחודש.

“אצלי, שירים, ליטרטורה, זה לא אחרי-צהריים,” אמר בוריס בחביבות מפתיעה. “אצלי זה מבוקר. מרגע פותח עיניים.”

“יתכן,” אמר הרמן, כנענה לאתגר של שיחה לשמה, אחרי שירדה מן הפרק ה“הצעה המסחרית”, וזאת למרות לחץ הזמן – באחת-עשרה וחצי צריך להיכנס היועץ המשפטי – לחות אותה הוא יכול לנהל ברוח נכונה, כקרוב משפחה שוחר טובתו של קרוב רחוק. “לדעתי, אם מותר לבור גמור להביע דעה בענייני ספרות, שירה צריכה להיות תחביב, אולי תחביב, אולי תחביב נעלה, אבל תחביב, אם אתה מבין אותי” – ראשו של בוריס נע מעלה מטה בתנופה – “ולא מקצוע.”

“אנחנו אותו דבר חשבו בעניין הזה,” אמר בוריס, תחילה ברוח מפויסת, אך פתאום, כאילו בזה הרגע הבין שהשיחה הזאת מיוסדת על ההנחה שההצעה שלו ירדה מסדר היום, האפירו עיניו בזעם עצור: “אבל פואזיה זה לא הובי ולא מקצוע. זה אופן של חיים.”

“אתה צריך להחליט: השירה היא אורח חיים, או עסק טוב? לפני כמה רגעים הצעת לי עסק מבטיח, אשר בו הלחם חוזר בשנה השנייה, החמאה בשלישית, ושפע של ריבה בשנה הרביעית… אני מציע סיכום כזה: אני אסכים עמך, ששירה היא אורח חיים, ואתה תסכים עמי שהיא לא עסק…” אמר הרמן בחביבות כדי לקיים את שיחתם בנוסח הבטלני, העיוני לכאורה, מפיג המתח, היפה לתשובה שלילית. ובה בשעה חשב כי אפשר שהשירה היא אורח חיים ולא משלח יד, אך דיבור כזה יכול להיות גם מליצה ריקה. מה פירוש אורח חיים? האם משורר הוא אדם המוכן לרעוב ללחם ובלבד שלא יוציא מפיו מלה אחת שאיננה יכולה לעמוד במבחן של אמת ויופי?

“אדוני טועה,” אמר בוריס בשכנוע פנימי המעלה בזיכרון עקשנות של ילדים, הנוטים לייחס כוח מגי למלים שחוזרים עליהן פעמים רבות בלי לשנות מן הנוסח. “פואזיה זה בשביל נשמה, אבל ‘סמיזדאט’ זה ביזנס טוב מה עושה הרבה כסף. ולא כמו אדוני אמר קודם מלה כתובה הולך למות, בקרוב למלה כתובה רנסנס. כמו לפני מאה וחמישים שנה. מאה עשרים ואחת מאה של חזרה לליטרטורה וללימודים הומניים.”

הרמן לא היה יכול שלא לאהוד את תוקף הביטחון שקרן מן הקול המתנגן, הפתטי. לפני שנים אחדות ודאי דיבר בוריס בקנאות כזאת על הצדק הסוציאליסטי, ועתה המיר אמונה באמונה. הוא מאמין שהחירות הפורמלית מייצרת כמו מאליה את הנכסים שצבר הקפיטליזם במאתיים השנים האחרונות.

הרמן נזהר שלא יישמע בקולו ולו צליל מזויף אחד של זלזול כשניסח את השקפתו שלו, קצת בעברית מתוקנת וקצת בעברית לעולה, על עתידם של הלימודים ההומניים.

האמנם? כלום באמת צפויה לספרות תקופה של התחדשות? עכשיו? בעידן התקשורת האלקטרונית, התמונה התלת-ממדית והתפוצצות האינפורמציה? צר לו לאכזב את אורחו, אמר. אך אין הוא יכול להימנע מלומר את דעתו: ההיפך הוא הנכון. לספרות ולשירה צפוי עתה מוות בייסורים קשים. בינינו לבין עצמנו. מה זה משורר? מה זה סופר? כל אחד יכול לשחק במלים, להמציא סיפורי בדים. מעטים הסופרים המסוגלים לחדש משהו, לא בצורה, אלא בתוכן. העולם זקוק היום לאלגברה של האמת יותר מאשר לחידוש פניה של הספרות הבדיונית. השפה המודרנית צריכה להשתחרר מאי הוודאות שיצרה הלשון הפיוטית. האדם המודרני יזדקק ללשון רק כדי להעביר אינפורמציה חד-משמעית. המלים לא תתבקשנה עוד לתאר תמונה או להעריך מצב. אמצעי המחשה יעשו זאת במקומן. גם המחשבה תהיה מדויקת יותר אם תשתמש במספרים או בתיאורים גרפיים. הפילוסופים שהמליצו על שתיקה היו חכמים יותר מאלה שהתפלפלו ובלבלו את המוח. דורות רבים לפני ויטגנשטיין כבר ידעו היהודים לומר: והמשכיל בעת ההיא יידום. עכשיו העת ההיא, חתם את נאומו הארוך, שלא עשה שום רושם על בוריס.

“לא ברוסיה,” אמר בוריס בחיוך של ביטול על שפתיו החיוורות. “אדוני, כנראה, לא מבין קורה עם אנשים רוסים. לא רק ברוסיה. בכל עולם.” “אינני יודע מה קורה לאנשים רוסים, אבל אני מרשה לעצמי להעריך מה קורה בכל מקום אחר, שלא היה תקוע שבעים שנה בימי הביניים,” אמר הרמן באירוניה, וטרח להסביר לבוריס שהגיע הזמן להציל את הלשון, אמצעי התקשורת העיקרי שלנו, מריבוי המשמעויות שנטפלו אליה בגלל השימוש חסר האחריות של הספרות בדימויים. נס הוא אם עוד אפשר למצוא מלה מדויקת שתמלא תפקיד דייקני כמו המספר, ההפשטה הגאונית האמיתית היחידה שיצר המוח האנושי, סיים את דבריו.

הוויכוח המופשט לשמו שעשע אותו, אך פני בוריס קדרו והלכו.

“בשביל רוסים, ספרות היא…” פתח ואמר.

למרות הניסוח העילג בעברית של אולפן, שמשובצים בה ביטויים לועזיים שהמילון העברי שאל מן המקור הרוסי, היו דבריו של בוריס ברורים למדי. לרוסים, הסביר, הספרות היא צורך עמוק, מזון רוחני חיוני, שהעם מזה הרעב הזה היה חסר במשך תקופה ארוכה. לרוסי, הגאה במסורת רוסית של ספרות רוסית הומנית גדולה, גדולה מכל שידע המין האנושי בכל תרבות אחרת, הספרות אינה בגדר מותרות, שעתה, אחר שזכה גם בקצת חופש פורמלי, הוא יכול להרשות לעצמו. והשירה ודאי שאיננה בידור. בנפש הרוסית לספרות תפקיד רליגיוזי. שחרור הספרות הרוסית מן השיעבוד לשליחות השקרית שהטילה עליה הכנסייה הסטליניסטית חשוב לאדם הרוסי לא פחות מאשר השחרור מן הק.ג.ב. ומן הביורוקרטיה המפלגתית. לשון אחר: ברוסיה לספרות תפקיד גואל ומטהר. ומטעם זה, לביטאון ספרותי, המוקדש כל כולו לחידוש פניה של הספרות הקלסית ולעילוי ערכיה ההומניים ולחתירה אל האמת האמנותית שלא היו לה ימים רעים מאלה שעברו עליה בשבעים השנים האחרונות, יש סיכוי להרעיד מיתר בלב העם הזה, שידע סבל לא יתואר, אך אפילו האכזריות האפלה ביותר לא הצליחה למחות מרוחו את חלומותיו הנעלים. ברגע שיימצא ביטאון שיהיה בו מקום לכל גוני הקשת, אף זה חידוש חשוב לאדם הרוסי, ויבואו בו לכלל ביטוי הרגשות העזים ביותר של העם, התקווה, הייאוש, מכאוב האמת, ההומור שקפא בשלגי הצפון, בלי לטייח דבר ובלי להעלים דבר, כמו לבה רותחת הפורצת מבטן האדמה יפרצו כוחות היצירה הגנוזים בעם הגדול הזה שהוציא מקרבו את גוגול, דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ’כוב ורבים אחרים. (בוריס מנה אותם, כמצרפם לתחשיב הכדאיות של ביטאונו. הייתה זו רשימה ארוכה וּודאי מרשימה, אלא שאת רוב השמות שמע הרמן בפעם הראשונה.)

הרמן הקשיב באורך-רוח לנאומו הנלהב של בוריס אף-על-פי שידע כי היועץ המשפטי כבר ממתין לו בחדר השני. לפחות נדיבות זאת הוא יכול לגלות כלפי האיש אשר את פניו הוא עומד להשיב ריקם. אך ככל שהוסיף בוריס לדבר כן התחזק הרמן בדעתו כי בשום פנים ואופן לא יניח את כספו על קרן הצבי. הוא נכון לעזור לבחור מעורר האהדה הזה שפני ישו הנוצרי לו, אבל לא ישקיע כסף בבניין קלפים. חזון העצמות היבשות של הספרות הרוסית, אפשר שיש בו ממש, אך כיוון שלא החשיב את עצמו כבקי בעניין אשר רק לעתים רחוקות הוא מציץ לתוכו – יותר בשביל להיות IN מאשר מתוך עניין אמיתי – נמנע מלשאול מה שעלה בדעתו ברגע שמנה בוריס, כלווה המציג לפקיד הבנק שטרות של ערבים, את רשימת השמות המרשימה של גדולי הספרות הרוסית מלפני המהפכה. מי לידנו יתקע, חשב, שדוסטוייבסקי של ימינו יצוץ דווקא בקרוואנים של באר שבע וכי אי שם בכרמיאל יושב טלסטוי מעודכן וכותב את מלחמה ושלום של המאה הזאת, העומדת לפני סיומה ולא ידעה אף לא יום אחד של שלום בתשעים ואחת השנים האחרונות?

הרמן רמז כי גם בהערכת השפעתה של הספרות על החיים הם חלוקים. הוא מוכן להתפשר: אולי אינה עיסוק בטלני לגמרי. אבל בדבר אחד הוא בטוח: אילו היה לספרות הכוח שמייחסים לה אנשי ה“סמיזדאט”, כי עתה מזמן היינו חיים בעולם מתוקן. הלא רוב הספרים, לרבות המאוסים ביותר, התייצבו תמיד לצד הערכים החיוביים והעדיפו ערכים רוחניים על ערכים חומריים.

לבסוף אמר דברים ברורים: אילו ביקש בוריס תרומה לעיתון פוליטי, המוקדש למלחמה בשלטון הרשע, אולי היה על מה לדבר. ואולם מכיוון ששלטון הרשע קרס מאליו, הרי שגם זה מיותר.

“עיתון ספרותי יותר חשוב מעיתון פוליטי,” אמר בוריס.

“אם אתה צודק, ודאי יודעים זאת גם ברוסיה.”

“לא כל-כך מהר יהיה ברוסיה עיתון של ליטרטורה באמת חופשי.”

“נדמה לי שיש שם כבר יותר מדי חופש.”

הרמן איבד את סבלנותו. הרעיון, שדווקא בימים שהוחזר לאזרחי רוסיה חופש הביטוי, תצמח הספרות הרוסית הגדולה בנכר, נראה לו מופרך מכול וכול. האין תקנה לעם עבדים אלא שייצרו לו את מזונו הרוחני בחוץ-לארץ? הקשה, עייף מלרדד את לשונו כדי להידבר עם אמן המלה הרוסית.

“גם.” אמר בוריס. “גם ברוסיה. אבל קודם כל פה אצלנו, איפה יש הרבה כוחות רוסים גדולים. כי פה יש ידיים נקי. ידיים מה לא לחצו יד של רוצח. ורק בידיים נקי כותב ספרות נקי, ספרות חופשי.”

תהיה זו החמצה גדולה אם לא תנוצל ההזדמנות ההיסטורית שנאספו כאן אנשים מוכשרים שהקרבה אל השלטון לא השחיתה אותם, הצהיר בוריס. במאה העשרים ואחת יחזור האדם לשאול על טעם החיים, האמין בוריס. ואז ישוב אל הספרות הבדיונית כמקור יחיד של נחמה בעולם שבו החסד ממרום הוא עסק מאורגן ואפל.

אחת-עשרה ארבעים וחמש. שיחה שאין לה סוף, חשב הרמן. קשה להתדיין עם קנאים. יש לחתור לסיכום.

הוא מוכן לתת לו סכום כסף, אפילו קצבה לתקופה מוגבלת, הודיע הרמן לבסוף. וזאת, עד שימצא איזו עבודה מכובדת – תרגום, אם הוא מתעקש להתפרנס מן המלים. בתנאי שיֵרד מהביטאון הרוסי. ואת התחשיב הכלכלי של הביטאון, האמור להעשיר את מממניו, הציע למסגר ולתלות במוזיאון של המצאות מוזרות, פטנטים חסרי שחר ו-Private Jokes. בוריס קם ממושבו, נסער כולו, וניגש אל החלון. זמן מה עמד שם, כמו שואל מן המראה רב הכוח את המלים הנחרצות, המאבדות את משקלן הסגולי בתרגום לשפה קשה זו, שבה איש-שיחו מיטיב לנסח את מחשבותיו ואילו הוא אינו מצליח אלא לגמגם בה כמה מחשבות מבולבלות. לבסוף אמר, בגוף ראשון רבים, כחולק עם עמיתיו את הפיחות שחל בכבודו שלו: “אנחנו לא ביקשו נדבה, אנחנו ביקשו שותפות.”

ואחר-כך הוסיף במחאה: “רק איש לא רעב ללחם אף פעם בחיים שלו יכול מדבר ככה אל איש מה רוצה עבודה ולא נדבה.”

הרמן קם ונעמד ליד בוריס. למטה, על גגו של בית מקולף טיח בן שלוש קומות תלתה אשה כביסה. הוא חשב על אמו, שהייתה מכבסת, תמורת תשלום אפסי, את לבניהם של דיירי הבית שעל גגו גרו ברציף העץ שבו הביא אביו כמה מטלטלים מגרמניה. בימי החופש הגדול היה מאושר כשהותר לו לעזור לאמו להדליק את הפרימוס מתחת לגיגית הכביסה. “מנין אתה יודע שלא רעבתי ללחם?” אמר הרמן. הוא לא רצה להישמע אירוני. אך קולו בגד בו.

“אתה לא רעבת ללחם אף פעם,” התפרצה גניה לתוך דבריו.

הרמן פנה אליה. היא קמה מכורסת המנהלים שלו ועמדה ליד השולחן. פניה היו אדומים מזעם.

“לא אתה!” חזרה וקראה. “היו רעבים בתל-אביב. נכון. אבל לא אתה. אתה אכלת נקניקיות שמנות כל ימי חייך.”

“על מה את מדברת!” שאל הרמן בזעם.

“מה ששמעת!”

“את רוצה לריב אתי? כאן? לעיני האיש הזה?”

“אילו שמעת איך אתה מדבר אליו, מרוצה מעצמך, משמין מנחת, גועל נפש.”

“על מה את מדברת? אני פשוט הסברתי לו את השקפתי, בשיא הנימוס האפשרי. אני משוכנע שלא כדאי להשקיע אפילו חצי מיל של כופר היישוב בהרפתקה הספרותית הזאת. מה רצית שאומר לו: יופי, כמה אתה צריך?”

גניה נאנחה: “כולם דחו אותו.”

“וכולם טועים, ורק אתם צודקים?”

“אני בטוחה שביטאון כזה יכול להכניס הון תועפות. אם אתה לא רוצה להשקיע, אני אשקיע מכספי.”

“את? מאיזה כסף?”

“מה זאת אומרת מאיזה? מהכסף שלי.”

“איזה כסף יש לך?”

“איך אתה מדבר אלי? הכסף שיש לנו זה מהעבודה של שנינו.”

“עבדת בסך-הכול חמש שנים.”

“לגדל את הילדים זה לא עבודה? ועקרת בית זה לא עבודה?”

“גידלת את הילדים לבדך? וכמה שנים כבר אינך עקרת בית? על מה את מדברת?”

היא הביטה בו רגע אובדת עצות.

“אז תן לי הלוואה.”

“מי יערוב לך?”

“אתה.”

“ואם לא?”

“אתה תתחרט.”

“את מאיימת עלי?”

“אתה פשוט בן אדם שאיננו רואה יותר ממטר אחד לפני החוטם. הביטאון הזה יהיה להיט. בכל העולם יקנו אותו.”

“יועצת חדשה לענייני השקעות צמחה לנו פתאום,” גיחך הרמן.

“אני שונאת את הטון הזה,” אמרה.

“מה עוד את שונאת?”

היא פנתה אל בוריס, וברוסית, שצליליה רכים ורוגעים, העתירה עליו מלים חמות – רק המוסיקה יכולה לעבור במהירות כזאת מייאוש לנחמה – ואולם בוריס לא הסב את ראשו אליה. סערת נפשו הרטיטה את כתפיו.

“אני מקווה שאינך מעלה בדעתך לקחת הלוואה ממקור אחר,” אמר הרמן. “אני, בכל אופן, לא אערוב לך.”

“אני אעשה מה שנחוץ,”

“אולי כדאי שאזכיר לך: לחשבון המשותף נחוצות שתי חתימות.”

“אף לרגע לא שכחתי זאת. זו הייתה השגיאה של חיי, שלא המשכתי לעבוד.”

“זה חדש! תמיד אמרת שיש לך סיפוק מלא מהעבודה הפילנטרופית.”

“גם לך. איש יחסי הציבור שלך ניצל אותה בכל הזדמנות.”

הוא השתתק. פניה היו רוויות שנאה, שכמותה לא ראה בהן מימיו.

“מה קרה לנו? על מה אנחנו רבים פתאום? לא רבנו על עניינים חמורים יותר, ופתאום שלפת ציפורניים בגלל איזה רעיון אידיוטי. הלא את לא יכולה אפילו לדעת אם הוא משורר טוב, או אחד מאלה ש…” הוא לא סיים את המשפט כדי שלא לפגוע באורחו. “מה קרה לך? ברגע שאת שומעת את המלה אמנות מייד את מאבדת את חוש-המידה…”

וכך התלקחה המריבה העזה ביותר מכול שידעו מימיהם. טרגדיה של טעויות.

הוא לא התכוון לומר אלא שיראת-הכבוד שהיא רוחשת לכל דבר שריח של אמנות נודף ממנו גוברת בסנוביזם – ולא ראה בזה האשמה חמורה כל-כך, העולם מלא סנובים – אך היא חשבה שהוא מתכוון למעשה שהיה עשרים שנה קודם לכן, צלקת שהחלה לדמם פתאום – היא התאהבה במוסיקאי ועזבה את הבית, ושלושה חודשים לאחר מכן שבה וביקשה סליחה: אמנותו של אותו אדם הקסימה אותה וחשבה שהתאהבה – ומייד הזכירה לו שכבר התנקם בה בנסיעתו עם מזכירתו לחוץ-לארץ. ונאלץ להתנצל: לא היה זה אלא קשר גופני צרוף, שלא גרם לו כל הנאה ממשית, ומכל מקום לא התהלך וכוכבים בעיניו, כמוה בימים שלא החמיצה אף לא קונצרט של אותו אמן.

וכל זאת לעיני בוריס. ועד מהרה התדרדרה המריבה לעניינים שבינם לבין צאצאיהם. בדרך כלל נזהרו שלא לפגוע זה בזה בנקודה רגישה זו, ואולם הפעם לא נמנעה גניה מלטעון כי רק בגלל שכלתנותו העקרה, קשיחותו וישרנותו, הלך בנם לעבוד את המהרישי שלו בהודו, ובתם, שנישאה לעבריין חוזר בתשובה, יצאה לחפש את אושרה במקום שמכירים גם בחמלה וחסד ולא רק בחוק ומשפט. והוא לא היה יכול להתאפק עוד מלהשמיע את הגרסה שלו: רק בגלל הביקורת שמתחה עליו באוזני הילדים, והאמונה שנטעה בהם שקיימים חיים נעלים מחיי המעשה, יצאו למרחקים לחפש שם את הרוחניות הצרופה. ואז טענה שאילו היה יודע להעריך את העניינים החשובים באמת – מוסיקה, שירה, ספרות – היו ילדיהם עמם ונכדיהם אוכלים על שולחנם, והוא אמר כי דבר טוב לא יצמח מן ההאשמות הללו, וכי לשווא היא מבזבזת את רגשי האם שלה על בוריס, שלעולם לא יוכל לבוא לא במקום הבן ולא במקום הבת, ומכל מקום תמיכתו בביטאון הרוסי לא תחזיר למשפחה את ההרמוניה שהופרה, ואז צנחה לתוך כורסת המנהלים שלו, זרועותיה על השולחן ופניה כבושים בכפות ידיה.

“אל תבכי, זה מגוחך,” אמר הרמן.

היא שתקה.

“אני לא מתכונן לבלות כאן את כל שעות הצהריים,” אמר לה בקוצר-רוח.

“אתה מגרש אותי?”

אני לא מגרש אותך, אבל יש גבול…"

“בסדר. אם אתה לא מוכן לדבר אתי, תדבר עם העורך דין שלי.”

“אני שמעתי נכון? עורך דין?”

“היום אתה קצת כבד שמיעה.”

“את מדברת שטויות,” אמר הרמן. “לכי הביתה, תירגעי ותשכחי מה שאמרת. ובוריס ואני נגמור את העניינים בינינו.”

גניה נתנה בו מבט קר ואף דיבורה היה שקט, אטי וסרקסטי. נמאסה עליה התנהגותו המתנשאת וצורת הדיבור הלעגנית שלו. אין היא מוכנה לשאת זאת אף לא יום אחד נוסף. מוטב שייפרדו עכשיו, והיא מקווה שלא יצטרכו לריב על כסף. הוא שאל בקול רם אם אפשר לבקש ממנה שתירגע, והיא אמרה שהיא רגועה לגמרי וכי הוא זה שמרים את קולו. ואז שאל אותה בלעג אם היא מתכוונת להשקיע את דמי חלקה ברכוש המשותף ב“סמיזדאט”, והיא אמרה: כמובן. הוא גיחך. זו תהיה התאבדות. והיא אמרה: לא התאבדות אלא לידה מחודשת. היא תעשה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה ושוב לא תהיה תלויה באחרים, וכך תגשים חלום שחלמה עליו כל ימי חייה.

“כל ימי חייך?!” קרא הרמן.

הרמן נתן באשתו מבט זועם, פנה ממנה בשאט-נפש, והלך ונעמד בחלון לצד בוריס. בוריס לא הסב אליו את מבטו. שעה ארוכה עמדו זה ליד זה בשתיקה ורק בכיה של גניה נשמע בחדר.

הוא תהה אם באמת רצתה בזאת כל ימי חייה. כל הימים?! כבר בימים הראשונים? הוא זכר כמה להוטים היו להימצא זה בחברת זו. כל שעה שלא יכלו להיות יחד כמו נגרעה מחייהם. כלום הכבידה עליה תלותה בו? והרי הייתה מאושרת כל-כך. והוא עצמו, מימיו לא הייתה לו הרגשה של חירות כבימים שהיה כרוך אחריה ולא היה יכול להעלות בדעתו את חייו בלעדיה. ומה שכיבד בה יותר מכול הייתה הרגשת החירות שהקרינה. אותה ספונטניות שלה שהממה את אביו, שהתיירא מפני תגובותיה הבלתי-אמצעיות והלא-צפויות. והנה, פתאום, כמעשה של בגידה שאין לו כפרה, היא מתאוננת שכל ימיה רצתה לברוח מהשבי שהחזיק אותה בו. ואולי צדק אביו, יקה קפדן וחשדן, שראה בה אשה היסטרית: רגע צוחקת רגע בוכה ולעולם אין לדעת מה היא חושבת באמת.

הרמן פנה לאחור.

“הפסיקי לבכות. בסדר? בגילך, את יכולה להרשות לעצמך להתפכח,” אמר בקוצר רוח. “העורך דין שלך יוכל לכל היותר להשיג לך הסכם גירושין שיקיים אותך בכבוד עד סוף ימייך. אבל לא יהיה לך די כסף להשקיע בעסק המפוקפק הזה. במידה שיש הון, הוא רשום על שם החברה. לנו משלנו יש רק נכסים מעטים, שכדאי לשמור אותם לילדים.”

“אתה כבר דאגת לכול,” אמרה בקול צרחני ולא נעים.

“אני לא דאגתי לשום דבר,” אמר, מוטרד מעט מהבעת הייאוש הנזעם בפניה. “אני כלל לא העליתי על דעתי שרעיון מטורף כזה יעלה על דעתך.”

“אז אני מטורפת בעיניך?” צרחה.

אפשר שאביו למוד הניסיון ראה דברים שהוא צעיר ונלהב, לא היה מסוגל אף להעלות בדעתו.

“זאת לא אמרתי,” ריכך את קולו. “אמרתי רעיון מטורף.”

בכיה גבר והלך. אובד עצות ניגש ועמד מאחורי גבה.

“גם לי יש רעיונות מטורפים, לפעמים. אבל אני יודע לסגת מהם בעוד מועד,” תיקן את רושם דבריו. “על מה אנחנו רבים? בגלל עיתון ברוסית? עברו עלינו דברים קשים מזה ולא הרמנו את הקול ככה. ופתאום, בכי כזה בגלל איזה ביטאון ספרותי ברוסית? מה לנו ולזה? לשם כך עלו ההורים שלנו לארץ ושברו את הלשון על לימוד העברית?”

ואולם גניה לא נרגעה.

“אתה תמיד חשבת שאני מטורפת, עכשיו זה יצא!” צעקה.

“אל תצעקי, בבקשה,” אמר הרמן.

הוא ניגש אל השולחן, שלף ממחטת נייר, והגישה לאשתו. ואולם היא דחתה את היד ואת הממחטה בתנועה נזעמת וקצרת רוח ויצאה מהחדר במרוצה.

הרמן עמד אובד עצות ליד שולחנו והביט בגבו של בוריס שעמד בלי נוע בחלון. עתה יתקשה לשלחו. הצעיר הרגיש עוד עלול לחשוב שהוא האשם במריבה שפרצה בינו לבין אשתו, מריבה שהייתה עוממת ביניהם וחיכתה רק לניצוץ. לבסוף גמר בדעתו לעכבו עוד זמן-מה. גניה ודאי תחזור, אם לא כדי להתפייס עמו, כדי להוציא את דניאל מגוב-אריות. הוא התקשר אל מזכירתו והורה לה לדחות את הפגישה הבאה, שכן נחוץ לו עוד קצת זמן כדי להתיר פקעת שהסתבכה. הוא דיבר בלשון מרומזת כדי שבוריס לא יבין – תרומה עקיפה של ה“סמיזדאט” לעילוי הלשון העברית – ואולם הוא לא הצליח להרגיע את האיש הצעיר, שלקח את האשם על עצמו ועמד בחלון מתוח ונרעש כמי שאיבד בצעד לא שקול אחד גם את סיכוייו וגם את משפחתו.

“אני מאוד מאוד מצטער שככה יצא… אני לא רציתי אתם יריבו בגללי… אם יודע זה קודם אני בכלל לא בא…” אמר בוריס ושפתיו רעדו.

בוריס היה נרגש כל-כך שהרמן ראה עצמו אנוס לנחמו, אף-על-פי שהצצה מהירה בשעונו לימדה שכבר בזבז יותר משעה וחצי על עסקי משפחה שלא יכירם מקומם ביום עמוס לקראת חתימת הסכם חשוב עם הסינים.

“יהיה בסדר,” הרגיע הרמן את בוריס. “יבגניה אשה מאוד אימפולסיווית. כשהיא רוצה משהו היא רוצה חזק. אל תתרגש מן הבכי והאיומים. זה יעבור לה. היא תחזור. היא לא תשאיר אותך כאן לבד עם בן-אדם שלא יודע להעריך אמנות ושירה. היא הלכה לרחוץ את הפנים ולשים קצת צבע.”

בוריס שתק. שפתיו הקפוצות היו כחולות מהתרגשות, וכף ידו שנתפסה בידית הניקל של החלון הלבינה מלחץ האצבעות על המתכת.

לכל הרוחות, חשב הרמן. באים אלי עם איזו הצעה אווילית, ואחר-כך אני נאלץ לקנח את האף לשני אנשים מבוגרים, כאילו מי יודע איזה עוול אני עושה להם כשאני שומר על ראש צלול.

לא היה צריך להעלות בדעתו שאדם בלי שום יחס לספרות יתחיל להתעסק פתאום בעסקי מו"לות, אמר לבוריס, עצה לא תוכחה, ואין הוא צריך להיפגע מתשובה שלילית. אין זה סוף העולם. הוא אינו הראשון שנאלץ לוותר על לשונו ועל התרבות שלו בכור ההיתוך הישראלי. משורר, היודע ששירה היא אורח חיים, צריך להשלים עם זה שאלה הם חיים קשים. מי שרוצה לכתוב שירים צריך לחסן את עצמו מפני עלבונות. הוא צריך להביא בחשבון שאנשים רבים רואים בה מותרות ומצפים מאדם בריא שיעשה משהו מועיל בשעות העבודה, ואז לא אכפת להם שהוא כותב משהו בשורות קצרות בשעות הפנאי.

“את זה אנחנו כבר שמעו בברית המועצות,” התריס בוריס בנשימה נעצרת.

“כן, אבל שם אמרו לך גם מה לעשות,” אמר הרמן. “וכאן לא.”

וחזר ואמר שגם הוא אינו אומר לו מה לעשות. הוא משאיר בידו את הבחירה. יבחר, ויעזור לו. ובלבד שירד ממנו עם העיתון המצחיק שלו. אביו שלו לא בא מגרמניה לארץ הקשה הזאת כדי להציל את התרבות הרוסית. הוא לפחות היה לו השכל להבין שלא בא לכאן לגאול את התרבות הגרמנית. הוא אפילו על האמנות שלו נאלץ לוותר בארץ הענייה הזאת.

“הנה, הבט לכאן,” הרמן הניח את ידו על כתפו של בוריס וזקף את אצבעו בחלון: "אתה רואה את הבנין הזה בלי החלונות? זה בית קולנוע. למטה היה תיאטרון. ומלפנים כיכר. ככה, לא ממש כיכר. חצי כיכר. אבל בשביל אבא שלי זה היה כיכר האופרה. כי הוא היה זמר אופרה, ואופרה לא הייתה כאן עדיין, אז הכיכר שלפני הקולנוע שבה עמד ומכר נקניקיות חמות, הייתה בית האופרה שלו. היה לו טנור דרמטי. ובפלשתינה לא היו צריכים טנור דרמטי. אז הוא מכר נקניקיות והשתמש בטנור הדרמטי שלו כדי להכריז עליהן. ‘נק-ניקי-יו-אות, נק-ניקי-יו-אות חמ-מו-אות, נק-ניקי-יו-אות טרי-יו-אות’, " הרמן השתדל לחקות את קולו של אביו אך קולו בגד בו, “עד שאיבד את הקול וקיבל קול כמו שלי.” לגלג על עצמו והציץ בפני בוריס לראות את רושם דבריו, ואולם בפני בוריס לא זע שריר. “וכשהקימו כאן אופרה כבר לא היה לו קול, וממכירת נקניקיות לא הצליח לחסוך אפילו לדירה ראויה לשמה ושנים אחדות גרנו ב’ליפט' שבו הביאו הורי את מעט החפצים שהצליחו להוציא מגרמניה…”

בוריס שתק והביט בחלון. “בעצם, גם לי היה טנור לא רע,” הוסיף הרמן לספר, למלא חלל מעיק של שתיקה, “ואבי רצה שאמשיך במקום שהוא הפסיק, אבל אני העדפתי לשיר במקלחת. אמרתי לעצמי: מוטב לי להיות אחד מן האנשים העשירים והמשעממים שמפהקים באופרה מלחטוף דיכאון בכל פעם שלא יקבלו אותי במחיאות כפיים סוערות.”

בוריס שתק.

“אל תחשוב שכשהורי הגיעו לארץ כבר היה כל מה שאתה רואה פה. כלום לא היה. ולולא באו הנה אנשים שהיו מוכנים לוותר על המקצוע שלהם ועל הכשרון שלהם, ועל הפרטיות שלהם – ועל מה לא? – שום דבר לא היה צומח כאן על החולות. אתה יודע כמה אצבעות של כנרים התקשו כאן בכביש? וכמה משוררים השתתקו מפני שלא הצליחו להשתלט על העברית? הם לא הוציאו ביטאון ספרותי בגרמנית כדי להציל את הספרות הגרמנית הגדולה מידי היטלר. הם הוציאו רק עיתון יומי, כדי לדעת מה נעשה סביבם. המשוררים למדו מתמטיקה והזמרים מכרו נקניקיות. וכך קמה כאן עיר אירופית שיש בה תזמורת ואופרה ותיאטרון מודרני…” הרמן הציץ בבוריס שעמד לצדו בלי נוע, עיניו קבועות בנקודה אחת מעל קולנוע מוגרבי, והוסיף: “הנה, אתה רואה, שם, כל מה שמעבר לבית הגבוה ההוא שמאחורי הקולנוע הכול היה ריק. אף לא בית אחד. רק חולות, בית חרושת ללבנים, וכרמים עלובים אחדים. ואם אתה רואה היום בתים רבי קומות, גנים ציבוריים, כבישים רחבים וגשרים, הרי זה רק מפני שנמצאו כאן אנשים שהיו מוכנים לזמר במקלחת ולצאת לעבודה בכביש ובבניין. אולי איבדנו בדרך כמה משוררים רוסים וגרמנים, אבל זה היה שווה את המחיר. האנשים האלה לפחות הבינו שלא באו הנה כדי לשחזר את חייהם בגולה, אלא כדי להתחיל משהו חדש…”

בדברו התהלך בחדר אנה ואנה. שתיקתו של בוריס העיקה עליו, לכן קידם בברכה את הקול ששמע בגבו, אף-על-פי שהיה זה קול חנוק וכמו חסר רוח-חיים.

“הו, לא עוד פעם… רק לא זה! אנחנו שמעו זה אלף פעמים מהיום הראשון באו הנה.”

אותו רגע צלצל הטלפון. הוא ניגש לשולחנו והרים את השפופרת.

“עוד רגעים אחדים, אני כבר גומר,” אמר למזכירתו. “ואל תפתח את החלון,” אמר לבוריס בקוצר רוח כשעברה בגבו רוח והעיפה גיליונות נייר מעל גבי השולחן. מורת רוחו הועברה אל האפרכסת: “אמרי לו שיזדיין בסבלנות, או שיתקשר אחרי-הצהריים.” בעוד שתי כפות ידיו מכבידות על גבי הניירות המפרפרים ברוח קרא, בלי להסב ראשו לאחור: “סגור את החלון, בבקשה.” ואולם בפנותו לאחור ראה שהחלון פתח לרווחה ורק עליו הרחבים של הפילדנדרון נעו ברוח במקום שעמד בו קודם בוריס.

הוא מיהר לסגור את החלון ואולם לא מצא עוז בנפשו להביט למטה.

בראשו שהתרוקן ממחשבות התרוצצו רק המלים שיאמר לאשתו:

“איש לא היה יכול להעלות בדעתו שככה זה ייגמר.”

מי שמגיע לבניין לפני שבע, השעה שמתחלפות בו משמרות אנשי האבטחה, ימצא באולם הכניסה, מאחורי דוכן-הקבלה, איש זקן, שבימי בחרותו, לפני ארבעים שנה או יותר, היה מקורב לסטאלין.

הדברים האלה, שסיפר לתומו הטכנאי שערך שיפורים אחרונים במערכת המִחשוב שבלשכתו החדשה של ד"ר עובד פלד, עוררו את סקרנותו של היועץ הפיננסי בחברת ההשקעות, והוא נכנס בשיחה נלהבת עם הטכנאי הנבוך, שלא היה יכול לגמור בדעתו אם הגבר הלבוש בהדר היושב בכורסת המנהלים המפוארת משוחח עמו לשם נימוס או באמת חשוב לו לקבל תשובה על כל השאלות שהוא יורה בו מגבו.

מי שמכירים את ד"ר פלד היכרות שטחית סבורים שההתעניינות שלו באלמונים היא עוד ערוץ לתעל בו את עודף המרץ הרוחני. ואולם ידידים, באי ביתו, יודעים שחקר ההיסטוריה של הזמן החדש הוא לו לא תחביב בלבד אלא עיסוק כפייתי. הכלכלן הנודע קרא כל ספר היסטוריה שהיה יכול לשים ידו עליו ומילא את ביתו גרוטאות, מסמכים, עיתונים ישנים ותמונות דהויות. ככלי פולחן היו תלויים על קירות דירתו רובים חלודים, אקדחים וחרבות מימי התורכים. את הגינה שליד הבית תכנן מסביב לאבן-ריחיים שמצא בכפר ערבי נטוש. ואף באנשים שהיו עדי ראייה למאורעות היסטוריים נהג כאספן. שעות ארוכות היה מדובב ישישים האוהבים לספר זיכרונות ולומד מהם איך היו הדברים באמת. ידידיו יכלו להניח שלא יחמיץ הזדמנות לפגוש מישהו שראה במו עיניו את העריץ הכול-יכול, שבן-גוריון כינהו בשנאה מהולה בהערצה “החם הגרוזיני”, בתקווה שאולי אפשר ללמוד מעד-ראייה כיצד הצליח פרח-הכמורה הערמומי והמרושע לשלוט ביד חזקה בארצו הענקית, הקרועה לאומות ושבטים וגזעים, ובאיזו דרך האציל מכוחו על שליטי מדינות רחוקות, ותעתע באישים מעמיקי הגות ודורשי-טוב במערב עד כדי כך שקראו את חיבוריו השטחיים והרברבניים כאילו הם תורת חיים.

ידידים מנוער היו יודעים שהתעניינותו של ד"ר עובד פלד בשוער הלילה שהכיר את סטאלין מקרוב יוצאת ממקור עמוק, והיא נעוצה בזיכרונות הילדות הכואבים ביותר.

דרכו לא הייתה סוגה בשושנים, כפי שיכלו לחשוב מי שהתוודעו אליו בימים שהוכר כ“גאון פיננסי”. בילדותו ידע עוני מר ומחפיר. אביו היה פועל “בעל הכרה מעמדית”, חבר המפלגה הקומוניסטית, שפוטר מעבודתו בכל פעם שנתגלו השקפותיו, ואמו עבדה כעוזרת בית בבתי חבריו. רק אחרי שיצאה המפלגה מן המחתרת זכה האב לעבודה קבועה במחלקת ההפצה של עיתון-ערב – האם, מרירה וחדת-לשון, אמרה אז כי שם נוצר לראשונה הקשר לו עם ה“המונים” שדיבר בשמם – ואולם השינוי שחל ב“הווייתו”, וכן העובדות המדהימות שהחלו להסתנן מאחורי מסך-הברזל, לא חוללו כל שינוי ב“הכרתו” של האיש ההגון וישר הדרך, שאהבת הבריות, נאמנות לשמה והערצת המנהיג, עיקמו את מוחו. הוא היטיב אף ממנהיגיו במפלגה לתרץ, עוד קודם שפורסם התירוץ הרשמי, את כל מעשיו המתמיהים של סטאלין. החבר פֶלְדְפוֹיגֶל העריץ את החבר סטאלין עד כדי כך שנתן למשפחתו את הכינוי המחתרתי של יוסף דז’וגשווילי בלבוש עברי. פלד-סטאלין.

הילד עובד היה גאוות המשפחה. הוא היה ברוך כשרונות, והוריו התלבטו להיכן ינווטו את כשרונותיו. הוא עצמו רצה להיות קוסם, כדי שיוכל לשנות את העולם במלת-קסם. כשבגר מעט רצה להיות טייס, מגלה ארצות, או פיסיקאי. המורה למוסיקה הציעה שיתמסר למוסיקה והמורה ללשון היה בטוח שיהיה סופר. בנערותו הצטרף לתנועת-הנוער של המפלגה הקומוניסטית וחיזר שם אחרי נערות שוחרות צדק. בתנועת-הנוער הנחילו לו את האהבה להיסטוריה, הדבר שצריך לשנותו ולא רק ללמדו. את הספקנות אימץ לעצמו בחשאי אחרי שצפה במדריכיו וגילה שאינם ישרים, נאמנים ועקביים כאביו. בצבא התייחסו אליו בחשדנות ועד מהרה הבין שלעולם לא יגיע לקורס טיס. הוא התנחם בחיל הצנחנים, שם חיבבוהו אף-על-פי שלעגו להשקפותיו. בחיל רכש לעצמו את החברים שהיו לו לעזר בתום השירות הצבאי, ארבע שנים בסדיר וחמש בקבע. בתקופה ההיא אפילו אביו כבר לא היה חסיד שוטה של סטאלין, ובכל זאת נפגע עד עומק נשמתו כששמע מפי בנו ששנאתו לברית-המועצות עזה מרחמיו על מי שמתעקש להאמין בִּבְשׂוֹרתה.

כשהשתחרר סרן עובד פלד מהצבא התלבט מה ילמד באוניברסיטה. הוא אהב היסטוריה ואולם כסף אהב עוד יותר. מה שנגרע מאביו רצה לנָכֵס לו בעקביות ובדבקות-במטרה שירש מן הקומוניסט הזקן שעזר לקיים את המפלגה בפרוטות שקיפח ממשפחתו. ציוניו במבחני הכניסה היו גבוהים כל-כך, שיכול ללמוד כל מה שרצה. הוא בחר במשפטים ובכלכלה. שם הכסף הגדול, הכבוד והכוח המגיעים לבני עניים. הוא עשה חיל בלימודיו וכשסיים אותם בהצלחה יתירה לא התקשה “להשתלב במשק”. קומוניסטים מאוכזבים מיטיבים לפעול בתוך הג’ונגל הקפיטליסטי מבעלי חזון ליבראלי, היה אומר למי שתהה על הקשיחות שגילה במלחמת הקיום. עתה, משלא היה לו עוד אני-עליון סר וזעף, ואף לא השקפה פוליטית שתעמוד בדרכו, מצא בנפשו את התכונות הנחוצות לאשף-פיננסי היודע להגדיל בלי נקיפת מצפון את חלקם של בעלי-ההון על חשבון חלקם של האנשים העושים את העבודה השחורה.

ואולם אביו המנוח לא חדל להטריד את מנוחתו, והוא חש צורך דוחק לפרוע לו איזה חוב של כבוד.

העיון בהיסטוריה, אהבה ראשונה, היה מעין מחווה של הוקרה לאביו. בספרי ההיסטוריה התרועע עם גיבוריה האמיתיים של המאה הזאת, שעל סִפה נולד האיש שנתן לו חיים – אנשים ישרי-דרך, טוראים בצבאה של מהפכה חובקת-כול, קרבנות טרגיים של חזון אחרית הימים הקרובה. גם הדבקות ביושר גמור יכולה להיחשב למחווה כזאת. הנה, לעולם לא יאמר שכל מעשיו מכוונים להניע את גלגלי המשק; תמיד יודה שתכליתם להעשירו ומהר, וזאת אף-על-פי שהם באמת מייצבים את תנועת ההון החיונית למשק.

ואולם יותר מכל אלה עושים לעילוי נשמת אביו, כך האמין, כנותו, פשטות הליכותיו, יחסו החם והחברי כלפי פועלים פשוטים, פקידים זוטרים ומזכירות, והעניין שהוא מגלה בגורלם של קרבנות המהפכה. סגולותיו אלו מכפרות על הסתלקותו ממסורתם של פועלים בעלי הכרה מעמדית. רוחו של אביו תצטרך להתנחם גם בזה, שבתוך נפשו הוא דמוקרט אמיתי: מצליחנים אינם עושים עליו כל רושם. הוא אחד מהם. המובסים מלהיבים את דמיונו. סיפור על תבוסה הוא תמיד סיפור מרתק יותר מסיפור על ניצחון.

כל זאת לא היה יכול לדעת הטכנאי שהתבקש לספר כל מה שהוא יודע על שוער הלילה שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וּודאי שלא היה יכול להעלות בדעתו שהפעם נפגשים העיון בהיסטוריה עם תולדות חייו של האיש רב-הרוח המגלה עניין מוזר בזקן השתקן היושב באולם הכניסה. אף ד“ר פלד תהה על ההתרגשות שהסבה לו הידיעה שאדם שהיה מקורב לסטאלין נמצא בבניין שהוא עובד בו, כאילו יש בזה כדי לסגור איזה מעגל היסטורי, וכדי לשוב ולפתוח אשנב לחלום שחלם אביו כשכרת ברית-שמות עם העריץ שהעריץ, וכאילו בדרך נסתרת ומופלאה כלשהי קשורים זה בזה כל השלושה – סטאלין, האיש שהיה מקורב אליו, ואביו. אילו קווים מדמותו של אביו המנוח יכולים להתבהר מהפגישה עם האיש ההוא לא ידע ד”ר פלד לומר אף לעצמו. ואולם הוא רצה להאמין שפענוח הסודות ששמר אותו אדם בלבו, ועתה אין עוד סיבה שלא לגלותם, עתיד לפענח גם כמה מסודותיו של אביו. אילו סודות? לכשיתבררו ייוודעו – התשובה תלַמד מה הייתה השאלה.

הזקן ההוא, שחבריו מכנים אותו “סטאלין”, סיפר הטכנאי, דומה למקור: אותו המבט החשדני, אותו שפם עבות, אותה שתיקה מסתורית – כאילו השפעתו של “בעל האצבעות השמנות” על כל מי שבא בצל קורתו הייתה חזקה כל-כך שבלי-משים דבקו בו כמה מן התכונות הבולטות של “בעל-הבית”, אמר ד"ר פלד בלבו, ושמח שהתמונה המצטיירת בדמיונו מתמלאת פרטים. ואולם בזה נשלמה בקיאותו של הטכנאי בפרשת “סטאלין”. הוא מצא אותו בבניין כשהתחיל לעבוד בו, ורוסית אינו יודע, ואת הכינוי שנתנו לו חבריו, אם אכן חבריו הם, שמע בדרך מקרה, ואז גם השגיח לראשונה בדמיון שבין “סטאלין” לסטאלין.

וכדי לפצות את איש-שיחו על דלות האינפורמציה שבפיו בכל הנוגע לתולדות חייו של שוער הלילה השתקן, השתדל הטכנאי לציידו לפחות בעצות מועילות כיצד עליו להתנהג אם הוא נאלץ להיכנס לבניין בשעות הלילה, שכן שוער הלילה זעום העפעפיים מייחס לכל מי שניגש אל דלת הזכוכית בערב או בלילה כוונת שוד. (לבנק, התופס את מחצית קומת הקרקע, אפשר להיכנס גם מצד אולם המבוא.) ברגע שצץ שם מישהו הוא מזדקף ועיניו האדומות ננעצות בזר הקרב במבט מפחיד. כדאי להראות לו את רשיון הכניסה עוד לפני שניגשים ללחוץ על כפתור הזמזם. כיוון שהוא עובד רק בלילות אין הוא מכיר את העובדים הקבועים, והוא נוהג בכל אדם, גם במי שיש לו רשיון כניסה, כאילו הוא מטרד שיש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, ולכן מומלץ שלא להתחכם עמו. הערה ידידותית ברוח טובה הוא מקבל כמין עקיצה, או כניסיון להתנשא עליו – כנראה עדיין לא השתחרר מן החשד שהיה נטוע בידידו הגדול, שההומור הוא סוג של התקוממות נגד שלטון החוק, ולכן הוא מותר רק לנציגי השלטון, לבכירים ולא לזוטרים, אמר ד"ר פלד בלבו – ובדיחה ודאי שלא כדאי לספר לו, הוסיף הטכנאי. הוא יתרגז מפני שלא יבין את העוקץ ומפני שמדברים אליו בשפה שאינו מבין. ואחרי שאישר בניד ראש שמותר להיכנס כדאי לעבור על פניו בשתיקה. טעות בהבנה עלולה להיגמר רע. יש לו אקדח, ואין לדעת אם לא ינהג על-פי פקודות הקבע מימי השלטון הסטאליניסטי.

“אם אינו יודע עברית, והוראות הפתיחה באש אינן ברורות לו, מה הוא עושה במקום שיש לו מגע עם הציבור?” הקשה ד"ר פלד.

“את זה אתה צריך לשאול את הנָצַ’לְסְטווֹ,” אמר הטכנאי וחייך חיוך פיקח, כאומר: בימינו, מי שעובד עבודת-כפיים אי-אפשר לו בלי קצת רוסית. “המנהלים ששכרו אותו, הם אולי יודעים את התשובה.”

“שאלה טובה.” אמר מנהל הבניין לד"ר פלד.

גם הוא שאל את השאלה הזאת, סיפר, והתשובה שקיבל מבעלי הבניין הייתה: קליטת עלייה. אך אפשר שזה היה סתם תירוץ. ואולי הייתה כאן איזו טעות בשיבוץ, שחברת האבטחה מסרבת להכיר בה, אם בגלל רגשי החמלה על איש מבוגר שאינו יכול לעשות שום עבודה אחרת, ואם מפני שמעטים האנשים המוכנים להודות בטעות. ואולי היה בחברה ההיא ועד עובדים תקיף.

ד"ר פלג העלה בדעתו גם נימוק פרוע: גם בחברת האבטחה היה מי שקסם לו הרעיון שהוא מעסיק בתפקיד חסר ערך אדם שהיה מקורב לעריץ, ואולם הוא ידע שסבירותו של הנימוק הזה נמוכה ביותר. אדם צריך להיות “משוגע להיסטוריה” כדי לתרץ בנימוק כזה את העסקתו של עובד שאינו מתאים לתפקידו.

מכל מקום, הרגיעו מנהל הבניין, האיש הדומה לסטאלין עובד כאן כבר חמש שנים ועדיין לא ירה באיש. האקדח לא נשלף, אף לא במקרה שניסו לעוקפו. ואי-אפשר להתלונן עליו שאינו ממלא כראוי את תפקידו. אמנם, אנשים שנכנסו לבניין בשעות הלילה דיווחו על הרגע שעמדו מול מבטו הבוחן כעל חוויה טראומטית, ואולם לא התלוננו על תוקפנות או על גסות רוח. האיש נעץ את מבטו החד בתעודה ובפניהם חליפות והחזיר להם את המסמך במבט אדיש של שוטר גבול שבדק דרכון שלא פג תוקפו.

“חמש שנים ולא למד עברית!?” קרא ד"ר פלד.

“עובדה.”

“לא ייאמן. והלא הוא מוקף אנשים שאינם מדברים אלא עברית.”

“אין הוא ‘מוקף’ אנשים כלל, הוא תמיד לבדו.”

“ואינו יודע שום שפה אחרת?” שאל ד"ר פלד.

“קצת יידיש,” אמר מנהל הבניין.

ד"ר פלד הצטער שלא הרבה לבקר אצל סבו וסבתו. אילו עשה כן, אולי היה מדבר יידיש. עתה יהיה עליו “לשבור את שיניו” ברוסית, שפה ששמע בילדותו ונשתכחה מזיכרונו.

“אבל קצת עברית הוא בכל זאת יודע בוודאי,” תהה ד"ר פלג. “משהו אדם קולט, ולו משמיעה בלבד…”

“לשם כך צריך אדם להקשיב. ואילו האיש הזה אינו מקשיב כלל. הוא נועץ בך מבט ריק ומחשבותיו תועות במקום אחר… וחוץ מזה, יש אנשים שנולדו אטומים ואינם מסוגלים ללמוד שפה שאינה שפת אמם,” אמר מנהל הבית.

“ומה האמת בסיפור על סטאלין?” שאל ד"ר פלד.

“לך דע. יכול להיות שנתנו לו את הכינוי בגלל צורתו,” אמר מנהל הבית. ואולי מפני שלא אהבו אותו."

מנהל הבית זכר שבימים הראשונים היה איזה מתח שרוי בינו ובין הרוסים האחרים, שכולם כבר פרשו מן העבודה הזאת, אבל לא התעניין במקורו. כל עוד עשו הכול את עבודתם לא התערב ביחסים שביניהם. ד"ר פלד השלים בדמיונו את הפרטים החסרים: שוער הלילה היה קצין בכיר בק.ג.ב. ומכאן הקרבה אל שליט ברית-המועצות. מי שידע זאת הוא שהעניק לו את כינוי הגנאי, המבטא שמחה לאיד – אתמול גיבור היום בבור. ואולם אף-על-פי שהביטוי הזה הוא מעין נקמת החלשים במי שפגע בהם בימים שהיה לו כוח להרע להם, אין הם מעיזים להשתמש בו בפניו, שמא עודנו משרת גם כאן, בנקודת התצפית מעוטת החשיבות של שוער-לילה, את הארגון רב-העצמה. לעולם אין לדעת איזה מסווה לובשים על פניהם סוכני החרש הללו, הפועלים מטעמה של מערכת סודית המקיימת את חייה העצמאיים גם אחרי שאיבדה את כוחה.

ד"ר פלד תכנן לבוא לבניין בשעות הערב כדי לראות את האיש המסתורי מקרוב, אך דחה את הדבר מיום ליום. הוא לא מצא זמן פנוי לזה והנסיעה הארוכה מן הפרבר שהוא גר בו למטרה שאינו בטוח שתתגשם, נראתה לו מגוחכת מעט. הוא גם חשש מפני אכזבה. והלא אפשר שאף שמץ מרשעותו האינסופית של העריץ הגרוזיני לא דבק בעושה דברו, איש אפור וריק מתוכן, שאינו יודע להבדיל בין טוב לרע והיה ממלא פקודות בלי לשאול שאלות.

הוא גמר בדעתו להפקיד את הפגישה עם האיש המכונה “סטאלין” ביד המקרה, וקיווה שהפגישה לא תכזיבו. אמנם, כבר ידע אכזבות מגברים שהישירו מבט מול פני המוות ושבו רכים כסופגניות ומאנשים שעשו היסטוריה ולא ידעו לתאר את חלקם בה, אף-על-פי-כן רצה להאמין שיש בפי השוער הזקן, שנשם את הבל-פיו של הרע המוחלט, סיפור שיוכל להוסיף קו לדמותו המרתקת של האיש שצבר יותר כוח מכל בן-תמותה אחר במאה העשרים; ואם לא יעשיר את דיוקנו של המקור בפרטים, לפחות יהיה אפשר להקיש מדמותו שלו על טיבם של האנשים ש“בעל-האצבעות-השמנות” נתן בהם אמון.

המקרה התגלגל לידיו כעבור זמן לא רב. בשובו מחו“ל במטוס שנחת בנתב”ג לפנות בוקר ויתר על חניית-ביניים בביתו ונסע ישר למשרד. הוא הגיע במכוניתו, שהמתינה לו במגרש החנייה של נמל-התעופה, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. אמנם, היה יכול לרדת ישר לחניון התת-קרקעי שמתחת לבניין ולעלות למשרדו במעלית הפנימית, ואולם כיוון שרצה לפגוש את השוער החנה את מכוניתו ברחבה שלפני הבניין ונכנס בכניסה הראשית.

המבוא היה חשוך. בעד דלת הזכוכית לא היה אפשר לראות אלא דוכן, ועליו מנורת שולחן זעירה שלא האירה את פני האיש היושב מאחוריו. ברגע ששלח ד"ר פלד את ידו אל הפעמון נזרקה אלומת אור מול פניו. הוא לחץ על הכפתור שנית אך הזמזם לא הופעל. הוא הוציא מכיסו את רשיון הכניסה והציגה מאחורי הזכוכית המוארת. רק אז כבה האור וקול זמזום הפר את שלוות הבוקר. הזמזום במנעול נשמע לו, משום-מה, קצר-רוח ומאיים. הוא מיהר להדוף את דלת הזכוכית במעין להיטות לרצות את האיש שהוטרד ממנוחתו ונכנס לתוך המבוא.

לאורה קלוש של מנורת השולחן השגיח לראשונה – עד כה עלה תמיד במעלית מן החניון ישר לקומה התשיעית – כמה מפואר, בזבזני וראוותני הוא אולם המבוא. שיש ירקרק, מנוכר, כיסה את הכתלים הגבוהים. צנוע ממנו, אך לא פחות סר טעם, היה צבעה של התקרה, הנשענת על עמודים כמו רומיים, המסגירים את להיטותו של המתכנן לגעת בנצח באמצעות הסגנון שנוסה בהצלחה במרכזי הכוח הפיננסי בבירות עולם. הרי זה חלל שאינו מנוצל כראוי, אמר בלבו. רק קיר אחד שימש לתכלית כלשהי – זה שעליו הוצבו לוחות השיש השחור שחרותות בו באותיות לבנות שמות החברות המאכלסות את הבניין. הוא הספיק לגלגל במחשבתו כמה הצעות לניצול החלל המבוזבז – מזנון מהיר, אלגנטי ומצוחצח ליד הקיר האחד, לאורחים שהקדימו לבוא מחוץ לעיר, וסניף קטן של הבנק המרכזי, לשירותם של לקוחות בעלי דרישות צנועות, ישישים מבוססים ושמחים בחלקם, דיירי שכונת העוני אשר על מפתנה צמחה מפלצת הבטון והזכוכית המגלגלת נתח הגון מן הפעילות הכלכלית של העיר הזאת – אך מספר הפסיעות מן המבוא עד הדלפק, לא אִפשר להוציא את המחשבות הללו מכלל הרהור בטלני לכלל רעיון מגובש. צעדיו המהירים הביאו אותו עד מהרה אל הדוכן, פנים אל פנים מול האיש שעורר את סקרנותו. הוא הגיש לו את הרשיון ובזמן שהשפיל השוער את עיניו אל הכרטיס המגנטי שבידיו התלבט ד"ר פלד איזו היא הדרך הטובה ביותר לפתוח בשיחה עם האדם המנומנם והלא-ידידותי היושב לפניו ונועץ מבט זגוגי ברשיון-הכניסה שלו.

מימיו לא היה לו קושי לפתוח בשיחה עם אלמונים, בלי התבטלות מפני מי שבכיר ממנו ובלי התנשאות על פשוטי אדם. באותה רוח של ידידות-לכול הוא מגלגל שיחה עם משקיעים ועם שקועים בחובות, עם מי שבאו לתת ומי שבאו לקבל. עם איש ואיש בלשונו, משכילית עם משכילים ועממית עם מי שנעלב מלשון צחה, ובייחוד נזהר בלשונו בדברו עם עלובים שבעלובים, כדי שלא יחשדו בו שהוא “יורד אל העם”. ואילו הפעם לא מצא מלים.

“קומה תשע,” אמר השוער.

הקול הלם את מראה הפנים: יבש, אדיש וקר.

עתה, אחרי שראה כמה הוא דומה לעריץ הגרוזיני, החל אף ד"ר פלד לכנותו בלבו בשם “סטאלין”.

“תודה רבה,” אמר ד"ר פלד בלגלוג קל – וכי אינו יודע באיזו קומה נמצא משרדו? – ונזכר בדברי מנהל הבית: אירוניה עלולה להתקבל כמין התנשאות, והרי זו פתיחה גרועה לשיחה ידידותית.

ואולם “סטאלין” התעלם ממנה. הוא החזיר לו את התעודה, נתן בו מבט מהיר, החזיר את מבטו אל העיתון שקרא בו, ובזה כאילו זירז אותו ללכת משם.

“מה אתה קורא?” שאל ברוסית.

ד"ר פלד היה מרוצה מעצמו. שפה שלא הייתה שגורה על-פיו שנים רבות כל-כך, והנה, כשנצרך לה, היא עומדת לשירותו.

הרוסית לא העירה ב“סטאלין” כל רגש של אחווה. ואולי להיפך, צירפה איזו איבה מוזרה לאדישותו הטבעית. הוא הגביה את העיתון אל מול הדוכן, היטה את ראשו אל הרדיו-טרנזיסטור, והגביר את עצמת קולו במחווה חד-משמעית של דחייה: הוא כאן בתפקיד ואין לו עניין לפטפט עם זרים.

ד"ר פלד היסס. עתה, כיוון שהסב פניו ממנו, היה יכול להציץ בו. ההעתק החיוור דומה למקור, ציין לעצמו. כמין תשליל. במקום שאצל הפלדמרשל עטור התהילה שלט הצבע השחור, שולט כאן הצבע הלבן. כך הבלורית וכך השפם העבות. רק בעיניים נשתמר הברק הקר של הספינקס בעל החיוך האירוני – עיניים עמוקות, קודרות, אכזריות ורוויות לעג ארסי. הוא תהה אם הלעג בעיני “סטאלין” הוא התגובה על ניסיונו “לרדת אל העם” ואם הסומק בפני האיש הוא ביטוי של זעם או הצבע הטבעי בעורו של זקן הסובל מלחץ-דם גבוה.

באותו רגע שאל את נפשו אם גם בלי הידע ההיסטורי היה מוצא בעיני שליט ברית-המועצות אותה רשעות שהוא מוצא בתמונות הדיוקן שלו. בפעם הראשונה שראה אותו ביומן קולנוע, יושב זחוח דעת ליד רוזוולט וצ’רצ’יל דימה שראה בעיניו עליצות עצורה של אדם ששמע בדיחה מקברית.

“זה עיתון ישן,” אמר ד"ר פלד כשראה את התאריך בראש הגיליון.

“סטאלין” לא השיב. ד"ר פלד דימה שראה גיחוך קטן מתחת לשפמו ותהה אם זו תגובה על מבטאו או על שגיאה דקדוקית שעשה בלי דעת.

“קומה תשע.” חזר ואמר “סטאלין” כעבור רגע.

האיש הקודר אף לא ניסה להסתיר את קוצר-רוחו.

כשהגיע ד"ר פלד למסקנה שאין לו כל סיכוי לקשור שיחה שתתגלגל כמאליה לשאלה שהוא רוצה לשאול, החליט לגשת ישר לעניין.

“זה נכון מה שמספרים, שהכרת את סטאלין?”

“סטאלין” שתק.

“שאלתי אותך משהו,” אמר ד"ר פלד.

“סטאלין” הרים אליו את עיניו. איבה עמוקה נשקפה מהן. שפתיו נחתמו כמו בהחלטה נחרצת.

“קומה תשע,” חזר ואמר.

“אתה בכלל מבין מה שאני מדבר אליך?” שאל ד"ר פלד בכעס, ובעברית הפעם. אולי יש בכוחה של התקיפות להעיר תגובה באדם שאינו נענה לדברי נועם.

“סטאלין” טלטל את ראשו, ספק כן ספק לא.

“זה כן, או לא?”

“סטאלין” הניע את ראשו מלמעלה למטה בזעף.

“אז אתה מבין עברית, בכל זאת,” אמר ד"ר פלד בכעס.

“סטאלין” החזיר את עיניו לעיתון.

“אתה יכול להרשות לעצמך להיות יותר מנומס כשמדברים אליך,” גער בו ד"ר פלד, שעתה לא היה יכול עוד להתכחש לרגשי העלבון שחש.

“סטאלין” שתק ולא הרים את עיניו מן העיתון.

“כשאתה יושב כאן אתה מייצג את כל החברות שמשלמות סכומים עצומים בשביל להחזיק משרדים בבניין הזה,” אמר ברוסית. “והן זכאיות לצפות ממך שתתנהג כמו בן-אדם תרבותי. משלמים גם הון תועפות בעד יחסי ציבור, לא כדי שהאורח שבא לכאן ופוגש אותך תהיה לו הרגשה שתשמח אם ילך לעזאזל.”

“סטאלין” לא הגיב.

“אתה מבין אותי?” צעק עליו. “אתה כמו החזית של הבניין, אתה צריך להסביר פנים לכל אדם שנכנס הנה. אנחנו נצטרך לשקול שנית אם כדאי לנו להושיב במקום כזה טיפוס כמוך,” הוסיף אף-על-פי שידע כי אין בכוחו לפטר עובד שמעסיקה חברה קבלנית הקשורה בחוזה עבודה עם בעלי הבניין.

הוא תמה על עצמו, שנתקף זעם. האיש מעדיף לשתוק, שישתוק. מגוחך להיעלב מטיפוס מר נפש, לא חברותי, אטום-שכל, שאולי רק מעמיד פנים שהוא מבין מה שמדברים אליו. ואולם מבט הבוז שהרים אליו “סטאלין” לימד שהבין גם הבין. ואף קיבל עליו ללמדו פרק בלשון התמציתית והברורה מכל הלשונות – לשון מחוות הגוף וברק העין. מה שאפשר לומר במבט אין צורך להגיד במלים: אין הוא מפחד מפניו. הוא יודע שאין הוא יכול להזיק לו. חברת האבטחה היא שמעסיקה אותו ורק היא יכולה לפטרו. ולא יפטרו עובד רק משום שסירב לקשור שיחה עם מי שבא לחטט בענייניו הפרטיים. יתר על כן, נצנוץ של הבנה בעיניים שהוארו פתאום וכבו מייד, כמו העיד על “סטאלין”, שעמד על טיבו בהצצה אחת: לעולם לא יגזול פרנסה מאדם רק מפני שלא נהג בו בנימוס הראוי.

ד"ר פלד לגלג על עצמו. “סטאלין” גרם לו שיפר כלל גדול שקבע לעצמו: לעולם אל תאיים אם אין בכוחך לממש את איומך.

“אתה צריך להבין זאת,” ריכך את קולו. “סטאלין הוא דמות, שהלהיבה את דמיונו של כל אדם שיש לו עניין בהיסטוריה. מעטים היום האנשים שראו אותו פנים אל פנים. אינך צריך להתפלא שמעוניינים לשמוע כל פרט שיכול ללמד משהו על דמותו של האיש המסתורי הזה. הלא היום אין סיבה שתשמור לעצמך מה שאתה יודע. אפילו אם היית בק.ג.ב. אינך צריך לחשוש. כאן פותחים לך חשבון חדש.”

“קומה תשע,” אמר “סטאלין”, בגסות ממש.

“אתה ממש חצוף!” אמר בזעם. “או שאתה פסיכי אני מתחיל לחשוד שבכלל אינך מבין מה שמדברים אליך, ולא חשוב באיזו שפה.”

“מה מוכרחים, מדבר, מה לא מוכרחים, לא מדבר,” פלט “סטאלין” לבסוף בקול יגע עיקש, לא מתרצה.

והמשפט הזה היה הארוך ביותר שיצא מפיו בפגישה המגוחכת והמאכזבת ההיא.

“לעונג היה לי לשוחח עמך,” אמר לו באנגלית, ואולם האירוניה יצאה לבטלה. “סטאלין”, שלא הבין אנגלית כלל, לא היה יכול לנחש שהמלים המגומגמות שיצאו מפיו נועדו להעליבו.

ד“ר פלד עלה ללשכתו, קרא את המכתבים שערכה מזכירתו על שולחנו ופתח בכתיבת הדין-וחשבון מנסיעתו. בשמונה הגיעו חברי ההנהלה לישיבה השבועית והוא קיים את סדר יומו כאילו לא הגיע עם שחר מחו”ל. ואולם כל אותו יום לא חדל להרהר בשיחה המוזרה עם “סטאלין”. לבסוף גמר בדעתו: האיש שאין לו בפניו אלא הבעה יחידה – בוז לחלשים – פירש את ניסיונו הכושל לפתוח עמו בשיחה כמין חולשה. לדידו רק מי שאינו מסוגל לשאת בדידות מחפש מישהו לפטפט עמו באשמורת השלישית. גברים חזקים די להם בעצמם.

ואז החליט לוותר על הניסיון לדובבו. ואפשר שלולא שוד הבנק היה הזקן חסר הנימוס נמחה מזיכרונו.

היה זה שוד בטלני למדי. שני רעולי פנים נכנסו לבנק בכניסה הראשית, פקדו על הכול לשכב על הרצפה ורוקנו את הקופה. שלישי חיכה להם במכונית שחנתה לפני פתח הבניין. משאית שביקשה לעקוף אוטובוס פגעה במכוניתם והשודדים נאלצו לנטוש אותה ולברוח ברגל. הם היו מזוינים ואיש לא העז לרדוף אחריהם. “סטאלין”, שהיה בדרכו לבנק, להפקיד בו את חסכונותיו, ראה אותם בצאתם ופתח במרדף.

לבדו רץ, ולא היה לו כל סיכוי להדביק גברים צעירים וזריזים ממנו. ואף-על-פי-כן רדף אחריהם – במעין נאמנות לסדר-עולם מתוקן שבו שומרי-הסדר רודפים אחרי פורעי-הסדר, אמר ד"ר פלד בלבו כשתיארו לו את המרדף חסר השחר. הוא לא חדל לרוץ אף-על-פי שאלה התרחקו ממנו מרגע לרגע. אבל בינתיים חסמה המשטרה את דרכם של השודדים ולכדה אותם.

“סטאלין” קיבל ציון לשבח והתקף לב.

כששמע זאת ד"ר פלד סלח לאיש על התנהגותו הגסה בפגישתם הראשונה, ובתקווה, שהמחלקה הקרדיולוגית בבית החולים היא המקום שבו נפתח לבו של אדם אף בפני זרים, החליט לבקרו שם.

יחסי ידידות עם ראש המחלקה, פקוד שלו בצנחנים לשעבר, פתחו לפניו אף את קודש הקודשים של המחלקה לטיפול נמרץ.

“אתה קרוב משפחה?” שאלה האחות בפנים חמורות שנשקף מהן מצבו של החולה.

“קרוב, אבל לא משפחה. מהעבודה,” אמר.

“אבל לא להרבה זמן,” אמרה האחות. “אסור לעייף אותו.”

“אהיה רק רגעים אחדים,” הבטיח.

ליד מיטתו של החולה, המחובר לנוזל החיים חסר הצבע ולמסך המגיה אור ירוק על פניו הירקרקים, ישבה אשה גוצה, שמנמנה, כבדת שיער, שעיניה מודאגות אך קמטי פניה מחייכים. לבושה היה ברישול כלשהו, בשמלה שחורה המגיעה קצת מעל לברכיה השמנות וחושפת את החריץ המכוער שחורץ שם הגומי של גרבי הניילון החומים, ומצוירים עליה פסי רוחב צהובים המבליטים את הצורה הגלילית של חלק גופה העליון, כמין פשרה בין שתי שאיפות מנוגדות – להצהיל את רוחו של החולה, אך לא להבליט ליד מיטתו של אדם המפחד מפני המוות את חיוניותה השופעת ואת זקנתה הקורנת. לבושה היה מכוער בעיניו כל-כך שזמן מה לא היה יכול להסיר את עיניו מן האשה ולהעבירן אל הבעל.

רק הראש היה גלוי לעין – וזרוע אחת, שאליה השתלשל צינור שקוף ודק. סדין מעומלן כיסה את הגוף ששכב בלי נוע כמגולף בשיש לבן. הפנים היו ירקרקים ורק האף נותר באדמומיתו, כחוטמו של ליצן קרקס. השיער הלבן נח על הכר הלבן כמו כתם לבן עכור על משטח לבן טהור. רק בעיניים השקועות בארובותיהן עמדה איזו הדרת פנים זועמת. כשנכנס, נעו עיניו של “סטאלין” כלפיו ואולם לא נדלק בהן כל נצנוץ של הכרה.

“אתה זוכר אותי?” שאל.

“סטאלין” עצם את עיניו, כמבקש למחות אותו מזיכרונו.

“אסור לו להתרגש,” אמרה האשה בעברית.

“רציתי רק לומר לו שהיינו רוצים לבטא באיזה שהוא אופן את הוקרתנו,” גמגם, אף-על-פי שלא זה היה בדעתו לומר.

האשה זרקה מבט מהיר בתיק העור המהודר הנעול במנעול ספרתי, ולא שאלה מיהם “אנחנו”. נצנוץ פיקח הבריק בעיניה.

“רק אידיוט זקן רץ אחרי בחור צעיר עם אקדח. מזל שההוא רץ יותר מהר. הוא היה יכול יורה בו. ככה עוד יצאנו בזול.”

“אולי תשתקי כבר,” קרא “סטאלין” ברוסית. קולו הנחנק התגלגל עד מהרה ליפחות שיעול צרודות.

“אני כבר שתקתי די,” אמרה האשה ברוסית. “עכשיו אתה תשתוק.” ושבה לדבר עברית: “הרופא אמר שהכי טוב בשבילו זה לא מדבר יותר מדי. עוד יותר טוב לא מדבר בכלל.”

“אני מצטער,” אמר ד"ר פלד. “לא רציתי להטריד. אבל עברתי כאן ורציתי לראות מה שלומו.”

“זה מאוד יפה מצד האדון,” אמרה האשה. “עכשיו כבר הרבה יותר טוב. ואם הוא לא עושה שטויות הוא ישוב עבודה שלו בשבוע בא.”

עפעף עינו השמאלית של “סטאלין” עלה וירד כמו ציפור פגועת כנף המנסה להמריא. מתוך פיו הפעור נשמע חרחור יבש שנקטע לסירוגין בקול צפצוף דק. ד"ר פלד הביט בו בדאגה ואולם אך ארשת פניה השלווה של האשה הרגיעה אותו. הקו הרועד במוניטור אף הוא שמר על יציבותו.

“ככה הוא כל הזמן,” לחשה האשה. “רוב הזמן ישן. כמו צמח.”

“כשהוא יקום, תאמרי לו שהיינו רוצים להעניק לו,” אמר היועץ ומייד עדכן את לשונו: "כלומר, לתת לו משהו… שיציין… לא היו בפיו מלים לא חגיגיות כדי לדון במחווה של רצון טוב. “אנחנו מאוד מוקירים, כלומר, מעריכים, זאת אומרת מחשיבים, את המעשה שעשה…”

“אתם רוצים לתת לו משהו,,, כמו פרס כזה?” בעיניה העירניות נדלקה חמדנות נוגעת ללב.

“משהו כזה.”

“מתנה כזאת, בשביל הצטיינות?”

“בערך.”

תגובתה הייתה מהירה ומפתיעה. בלי לחשוב הרבה אמרה: “שואב-אבק, זה מה שאנחנו צריכים.” אך מייד נבוכה מהעזתה. “זה בסדר?” הציצה בו בשאלה. “או שהתכוונתם למשהו כמו מדליה… בשביל להתגאות…”

“עדיין לא דנו בזאת,” גמגם, “אבל בהחלט אפשר לחשוב גם על משהו שימושי.”

“שואב-אבק, זה יעזור לנו מאוד,” אמרה האשה. “יש לי דלקת פרקים. אבל אם זה הרבה בשבילכם, אז יכול להיות גם טוסטר-אובן, או משהו כזה, משהו בשביל בית,” התפשרה עם חלומותיה.

היא נהגה ביושר גמור עם להיטותה להפיק תועלת מרובה ככל האפשר מן האסון שפקד אותה. כך נוהגים בני אדם שהעוני אינו מפחיד אותם אך גם אינו מוליד אצלם רתיעות המערערות את כושר ההישרדות שלהם. העוני אינו חרפה בעיניהם. הם לומדים להערים על גאוותם ולהתעלם ממשפטו של הזולת. לא צלקות אלא חפצים הם המזכרות שלהם ממלחמת הקיום. בלי להכיר טובה ייקחו גם מה שיעניקו להם לפנים משורת הדין. הלא מי שיש לו נותן כדי לטהר את מצפונו. שכן לא כל מה שדבק בידו ביושר הוא דבוק שם. ואילו מצפונם של העניים נקי. הרעב מותיר אותו חף מהבלים והבלותות. הוא פנוי לקיומם, ואת הגאווה הם שואבים מהצלחתם להפיק תועלת מכל מצב ביש, לרבות התקף לב – כל זאת הספיק לחשוב ד"ר פלד עד שעלה בדעתו שזיקה אמיצה כל-כך לחומרי ולארצי ליד מיטתו של שכיב מרע צופנת בחובה סיכוי שאף בעניינים ששמר בעלה תחת מעטה כבד של סודיות תהיה מסוגלת לדון במידה כזאת של גילוי לב. אם היה עושה דברו של סטאלין, סוכן חשאי, או איש משטרת הביטחון, לא תתבייש בזה. שכן לדידה, יש להניח שירות במעיל כחלול אף הוא צורת קיום סבירה המאפשרת לשרוד בימים שרגישות יתירה עלולה לסכן את עצם החיים.

“אני יכול לשבת?” שאל.

“בבקשה.” אמרה האשה.

“אני יכול לשאול אותך משהו?”

“אבל בשקט,” אמרה. וכך נפתחה שיחתם על חייה ברוסיה ועל בני משפחתה שנספו במלחמה ועל נישואיה הראשונים והשניים ועל העלייה לארץ וד"ר פלד דחה לשעת הכושר את השאלה שבגללה פתח בשיחה עם האשה הזרה, שהתרגשה מעצם העובדה שמישהו מתעניין בגורלה.

הלחישה שיוותה איזו אינטימיות מוזרה לשיחה ראשונה בין זרים. היא ענתה בחפץ לב על כל שאלותיו, ניחשה שיש לו עניין רב יותר באותו פרק מסיפורה שבו נכנס לחייה בעלה השני, וכדי לספק את סקרנותו קיצרה בדיווח על משפחתה הראשונה והאריכה בסיפור תלאותיה של המשפחה השנייה. היא ובעלה השני לא ידעו אושר אלא זמן קצר ביותר, סיפרה, מייד לאחר-כך החלו הצרות.

ד“ר פלד זקף את אוזניו בתקווה שהנה הנה נוגע סיפורה בנושא המעניין אותו, ואולם ה”צרות", נתברר, היו פגעי טבע רגילים. ההיסטוריה כמעט שלא התערבה בנישואיה השניים. בתם הבכירה נפטרה מדלקת הריאות ואחיה הצעיר מדלקת קרום המוח. הבת השלישית נהרגה בתאונת דרכים ורק את הבן הרביעי, קצין בצבא האדום, לקחה ההיסטוריה. הוא נהרג ביום האחרון למלחמת אפגניסטן.

בארץ היו חייהם קשים למדי, ואולם לא שונים מחייהם של עולים אחרים, שנעקרו מארצם ולא יכלו לעבוד במקצועם. קרוב לשנתיים היו מחוסרי עבודה ובקושי הביאו לחמם. היא לא יכלה להתפרנס מתפירה של שמלות נשים, מקצוע שפרנס אותה יפה ברוסיה, מפני ששמלות כאן אינן דומות לשמלות שם, ובעלה לא יכול לקבל עבודה, מפני שבגילו ובמצבו אינו יכול לעבוד במקצוע שעבד בו ברוסיה, ונאלץ להתפרנס מעבודה שלא צריך שום כשרון ושום נסיון כדי לעשות אותה. אף-על-פי שיש לו ידיים טובות והיה יכול לעבוד גם בתחזוקה, לא התחשבו בזה ונתנו לו עבודה שלא משאירה לבן-אדם לא יום ולא לילה.

הוא הנהן במעין השתתפות בצער ותהה אם המקצוע שרכש ברוסיה ואין מכירים בו כאן הוא השירות ששירת את “שמש העמים” בתפקיד אפל כלשהו.

לבסוף אמר: “אני יכול להבין זאת. קשה לחיות עם הזיכרונות הקשים. ובארץ ודאי פוגשים אנשים שאינם יכולים לשכוח ואינם מוכנים לסלוח.”

“סליחה?” אמרה האשה. “על מה האדון מדבר?”

ד"ר פלד נבוך.

“נכון.”

“מה המקצוע שלו?”

“רקדן,” אמרה, כאילו היה אמור לדעת זאת.

ד"ר פלד הביט בה כאילו היא משטה בו.

“אז מה כל הסיפורים האלה על סטאלין?”

“איזה סיפורים?”

“מספרים, שהיה מקורב לסטאלין. שהם, כלומר, היו נפגשים… בעצם, אינני יודע בדיוק מה היה הקשר ביניהם… את תספרי לי.”

כל מלה שאמר, ראה ד"ר פלד, התיזה ניצוצות מעיניה, שנהיו צעירות להפליא. ברגע שפרצה בצחוק, השתתק.

“מספרים? מי זה מספרים?” געתה בצחוק.

“הרוסים… שמכירים אותו משם… אני חושב…” לחש, וקולו החרישי כמו ביקש שתנמיך אף היא את קולה הרועם, העושה אותו לצחוק.

“נפגשים?” אמרה בזלזול וקולה נהיה שקט וסרקסטי. תנועת הביטול שליוותה את הבעת הגיחוך שבעיניה יכלה לבוא במקום התשובה שהיא עצמה נתנה לשאלתה: “פעם אחת.”

ד"ר פלד הביט בה בתמיהה, והיא כבשה את הצחוק שהרעיד את צווארה וסיפרה בקיצור נמרץ על הפגישה היחידה שהייתה בין בעלה ובין סטאלין.

אחרי ששבר את רגלו בתאונת-ריקוד ולא יכול לרקוד עוד, וכוריאוגרפים בעלי מרפקים קשים משלו כבר תפסו את כל המשרות, ואפילו תפקיד הקופאי כבר היה תפוס, לא נותר לו אלא לשמש כסדרן ב“בולשוי”. סטאלין, חסיד גדול של הבלט הקלסי, היה מגיע לשם מפעם לפעם, בדרך כלל בלי להודיע מראש, בחברת בני לווייתו. הפמליה הייתה נכנסת לתא המלכותי ויוצאת ממנו לפני שהעז מישהו לקום מכיסאו. כשסטאלין היה נוכח בתיאטרון איש לא הרשה לעצמו להתלהב מן ההצגה קודם שנודעה תגובתו. כשאהב את ההצגה הוא היה מוחא כף ברעש גדול וצוחק וכולם שמעו והבינו שצריך לבקש הדרן. אם לא מצאה חן בעיניו היה מזמין לתא שלו את הפרימדונה, או את הבמאי, או את מנצח התזמורת, או את כולם ביחד, ונוזף בהם בקול רם. ואז הבין הקהל שצריך לעקם את האף. כשסטאלין לא היה בטוח אם הוא אוהב או שונא את ההצגה הוא היה “שואל את העם”. אחד מעוזריו היה מזמין לתא את הסדרן שעומד בכניסה וסטאלין היה שואל אותו לדעתו. כשהאיש ההמום היה מתגבר על הפחד היה מגמגם משהו בתקווה שלא עשה איזו טעות נוראה. היו כאלה שבלעו את לשונם מרוב פחד. הפנייה אל העם הייתה כנראה מין בדיחה פרטית, שאולי הצחיקה את המקורבים, אבל התשובה של ה“עם” הייתה אחר-כך דעתו של סטאלין על ההצגה.

זה היה גם תוכן הפגישה שבין בעלה לבין שליט ברית-המועצות. יום אחד, כאשר הוצג שם בלט מאת פרוקופייב שהרגיז את סטאלין, צדו עוזריו את בעלה בפרוזדור, הכניסו אותו לתאו של סטאלין והאיש הגדול הושיב אותו לצדו ושאל אותו לדעתו על המלחין. האיש המבוהל קפא מפחד, ואולם סטאלין הניח את ידו על שכמו – בעלה גבוה מסטאלין בראש והיה אנוס להתכופף כדי שלא לבייש את השליט – ואמר לו שאינו צריך לפחוד. “איש עדיין לא נענש בארץ הזאת מפני שאמר מה שהוא חושב,” אמר לו סטאלין. וכששמע את קולו הרועד של קרבן ההלצה הקטנה שלו, נזף בו: “לא מגמגמים אצלנו. אצלנו מדברים ברור, ישר ולענין.” מבוהל מעצם הרעיון שהוא יושב פנים אל פנים מול הפלדמרשל, זה היה שלוש שנים אחרי המלחמה וסטאלין היה אז בשיא כוחו, נתן האיש המסכן תשובה מתחמקת: “אני לא כל-כך מבין את המוסיקה הזאת.” סטאלין התרגז: “לא שאלתי אם אתה מבין, שאלתי אם אתה נהנה.” ואז לא הייתה לו בררה אלא לבגוד במוסיקאי שהעריץ ואמר שהוא “לא ממש נהנה”. סטאלין היה מרוצה מן התשובה שציפה לה. “אתה רואה?” אמר לז’דאנוב. “רק אתה נהנה מהקקופוניה הזאת. את העם אי-אפשר לרמות”

“ואז שילחו אותו מהתא, מבוהל כהוגן, והוא חזר לעמוד בחוץ ולשמור שאף אחד לא יעבור בפרוזדור שלפני התא…” סיימה את סיפורה.

ד“ר פלד שחזר את דברי האשה במוחו ושיבץ אותם בתוך לוח הזמנים. הדבר אירע בשנת ארבעים ושמונה, כך סיפרה, והוא מצא בזה איזו אירוניה של הגורל היהודי, שהשנה השמורה בתודעה היהודית כראשית חדשה בתולדותיו קשורה בזיכרונה בפגישה שהייתה לבעלה עם האיש המפחיד שלא אהב את “רומיאו ויוליה” של פרוקופייב. עד חמישים ושתיים, השנה שבה מת סטאלין, מן הסתם נוספו לתיאור המאורע עוד כמה פרטים מן הדמיון. אחרי הוועידה העשרים, שבה פרסם כרושצ’וב את פשעיו של המזכיר הכללי שקדם לו, ודאי חדל הרקדן המקורקע להתפאר בקרבתו אל האיש שאת פסליו ניתצו בכל רחבי ברית-המועצות. בימים ההם לא היה זה כבוד גדול להימנות עם המקורבים לעריץ שטיפח בעקביות את פולחן אישיותו. ואולם שוב לא היה יכול “סטאלין” למחוק את הסיפור מזיכרונו של כל מי ששמעו, אוהבים ושונאים כאחד, ושוב לא היה יכול להתכחש ל”קרבתו" אל השלטון השנוא ולחלקו באשמה הכללית. והסיפור, המעניין כשלעצמו, חרג ממידותיו, ככל דיווח מכלי שלישי ורביעי, פשט צורה ולבש צורה וסופו שנעטף בהילה של מסתורין. במקום, שבו המסתורין הוא המים הגנובים הממתיקים את חייו של העם שנותק בחוזק יד מן הדת, וכן כלי ביד השלטון שתבע לעצמו את הזכות הבלעדית לחבר אגדות, לא היה סיכוי למחות אותו מהזיכרון הקולקטיבי של חוג מכרים מתרחב והולך. וכך עבר הסיפור מפה לאוזן ורדף אחריו לכל מקום שבא לגור בו, וסופו שעלה עמו גם לישראל. כאן, הניח “סטאלין”, לא יקנה לו הסיפור שונאים, אלא להיפך, יְיַחְדוֹ מאחרים ויוסיף לו כבוד, אותו כבוד שרוחשים מי שחיו בשולי ההיסטוריה למי שהשתתפו בה בפועל, ולכן לא טרח לתקן את הטעות שעשו מי שהאמינו בגִרסה המייחסת לו קִרבה של ממש לעריץ. ואולם כשנתברר לו שאין הסיפור מוסיף לו כבוד כלל, אלא להיפך, מעורר עליו לעג, בחר לשתוק.

“וזה הכול?” שאל ד"ר פלד.

“היה לו מזל, שזה הכול,” אמרה האשה. “זה היה יכול גם להיגמר רע, אם לא היה מנחש מה שסטאלין רצה לשמוע.”

בו ברגע החל גופו של החולה לפרכס כאחוז תזזית. ד"ר פלד נתן מבט מודאג באיש ובאשה חליפות.

“זה בא והולך,” הרגיעה האשה את ד"ר פלד.

ואכן, עד מהרה שכך הפרכוס. בתוך מגילת הקלף הירוקה נבקע חריץ ומתוכו נשקפה עין אדומה שהתיזה ניצוצות של זעם.

“שתשתקי כבר, את!” יצא מגרונו של האיש קול סדוק הדומה לחריקה של עיפרון שבור. ומייד נתקף שיעול עז.

“תשכב בשקט,” אמרה האשה בתוקף. “אסור לך להתרגז.”

“אל תאמין מה היא אומר,” אמר “סטאלין” בעברית רצוצה. “היא אשה רע, אשה משקר, אשה טיפש.”

“אולי טיפשה,” אמרה האשה וגיחכה. “אבל לא רעה. העיקר, תשכב בשקט ואל תעשה עניין מכל שטות.”

“מכל שטות?” צרח האיש באפס קול, “איך אני יוכל שותק כשאת מבלבלת מוח וממציאה סיפורים.”

“חשבתי שאתה ישן,” אמרה האשה.

“אתה רואה איזה טיפש!” קרא “סטאלין” ונעץ בו מבט חדל-ישע כמבקש עזרה. “ככה זה ראש שלה עובד. אז מה אם אני ישן? אם אני ישן מותר משקר?”

“אתה יודע שאני לא משקרת,” אמרה האשה בקול רגוע. “אולי מספיק כבר עם המשחקים האלה. אדם חולה צריך לספר את האמת,” הוסיפה ברוסית.

“לכי מכאן זקנה מטורפת. אני לא רוצה לראות אותך!” צרח “סטאלין” ברוסית והשתנק.

“צריך להשגיח עליך,” אמרה האשה במנוחה ובעיניה זהרה אהבה המצדיקה עליה את דין השנאה.

“מי ביקש ממך להשגיח עלי. לכי כבר, לכי. איזו חוצפה! לשבת על ידי ולשקר בלי בושה.”

פניו העלו סומק ירקרק ושריר דק נמתח בגרונו.

“בסדר, אני משקרת,” הרגיעה אותו האשה.

“כאן לא צריך לפחד, אידיוטקה,” התרצה “סטאלין”. “כאן כבר אפשר לספר את כל האמת. לא צריך לשקר.”

“בסדר. מהיום – רק האמת.”

“אני אהרוג אותה כשאקום,” צווח האיש החולה בגרון נמתח וכמבקש לממש את איומו התרומם על מרפקו. ואולם מייד צנח לאחור וקול ניחר חרחר בגרונו.

קו האור הירקרק המרצד על גבי המסך נמתח והתייצב.

“אחות! אחות!” צעקה האשה וגהרה על פני בעלה. “יוסף! יוסף! אני מדברת אליך. דבר אלי. אני מבקשת ממך! דבר אלי! תגיד משהו! תגיד שאני טיפשה, שאני משוגעת, שאני שקרנית, אבל תגיד משהו. אחות! אחות!”

“זה נגמר,” אמרה בהזדקפה. בעיניה היבשות כבתה אט-אט הבהלה שנאחזה בהן קודם לכן. “הפה הגדול שלי,” אמרה בשקט. “אולי לא הייתי צריכה לספר לך את כל זה. אבל אתה שאלת…” חלקה עמו באחריות למעשה. “אנחנו הרגנו אותו,” הוסיפה, בלי תוכחה, כמציינת עובדה.

“הוא היה חולה מאוד,” ביקש ד"ר פלד לנחמה.

היא הרימה אליו את מבטה. הוא ראה בו הבעה של גינוי ופיוס, כאילו אכזב אותה כשסירב לקבל עליו את האחריות למות בעלה, אבל לא תתבע ממנו להודות באשמה. ומעתה קשר של שתיקה מלכד אותם. לעולם לא יספרו מה אירע ליד מיטתו של “סטאלין” ברגעיו האחרונים.

בו ברגע החליט לקנות לה שואב-אבק.

עד שהגיעו אחות ורופא וסילקו מן החדר כל מי שאינו שייך לצוות הרפואי, תהה ד"ר פלד אם ראוי שיישאר עוד זמן-מה בחברת האשה או מוטב לו שיסתלק משם הואיל ואין הוא קרוב משפחה כלל, ואף אין הוא יכול לומר שהוא מכיר את המנוח. ואולם אף-על-פי שגמר בדעתו כי מוטב לו שיצא מייד, לא היה יכול להניח את האשה לבדה, כאילו משהו בינו לבינה עודנו טעון הבהרה ויוחמץ אם יֵלך קודם זמנו.

הוא לא ידע מהו הדבר ה“טעון הבהרה”, ואולם הוא חש כי הוא איזה צורך פנימי למצוא את הקשר, הקיים רק בתודעתו, בין אביו, הקומוניסט הצרוף שבחר לעצמו את התרגום העברי של השם סטאלין, ובין האיש שהשם הלועזי דבק בו בלי משים והוא מוטל מת לפניו, והקשר בין ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה הפרטית, ובין החיים לתומם והאידיאה המפעמת בהם, ובין שאר הדברים המחוברים בו זה לזה ואולי אינם קשורים זה בזה.

בהלך-רוח זה תהה גם אם יש קשר כלשהו בין תיאור העובדות מפי האשה תאבת החיים, המונה עתה בין אוצרותיה המעטים גם את השואב-אבק שהבטיחה לעצמה בחדווה רכושנית, ובין לבושה סר הטעם, המטשטש את גופה הנשי ואת החיוניות העזה הפורצת מעיניה, ואם חוסר הטעם הזה קשור במחסור שידעה כל ימי חייה, או שמא הוא מתקשר בדרך נפתלת כלשהי עם הטעם האמנותי השמרני שכפה סטאלין על בני עמו מטעמה של השקפת עולם שלא יכלה להתיר לו לאהוב את פרוקופייב וכל חידוש אחר שיש בו ייחוד סגולה, ועם התעקשותו של בעל-הבית להנחיל את טעמו לכל יראיו, לרבות הרקדן שבור הרגל, שטביעת כפו של השליט על כתפו נהייתה לגזרת גורל, ובנאמנות לרגע הגדול ההוא תוכנת לסכן את חייו למען השררה, החוק והסדר. ואף תהה אם כל אלה הדברים מחוברים בדרך כלשהי גם אל התאווה לגעת בכוח, שלא פסחה גם עליו, ד"ר פלד, דמוקרט מובהק הבוחל בכל צורה של אלימות, ואל הקנוניה החשאית שנקשרה לבלי התר בינו לבין האשה הזרה לו, קנוניה שתכליתה לטשטש את העובדות הקושרות את שיחתם ליד מיטת בעלה עם מותו הפתאומי, ואולי גם לאמץ יחדיו את הגִרסה ההירואית המרשיעה של סיפור הזיקה שבין “סטאלין” לסטאלין, זו שביקשה להכחיש ואולם עתה תבין כי הייתה היחידה שיכלה להעניק משמעות כלשהי לחייו העצובים והעלובים של הרקדן שבור הרגל שחלקה עמו ביצועה.

כאילו ניחשה את לבטיו רמזה לו האשה בתנועת ראש שהוא יכול ללכת משם ולהניח אותה לנפשה וד“ר פלד נפרד מן האשה בקידה קלה, ובו ברגע אמר בדעתו כי דווקא כשדימה שהנה הנה הובהר ה”דבר" שהיה “טעון הבהרה”, כמו חמק ממנו לבלי שוב. והלא עצם הצורך הזה לחפש את הקשר בין הדברים מלמד שהוא עצמו מקרבנות המהפכה.

הוא רשם לו ביומנו את תאריך פטירתו של “סטאלין” כדי שלא ישכח לשלוח לאשה, בתום השבעה, את שואב-האבק שהבטיח לה בלבו.

צפירת האזעקה טאטאה את הרחוב כאילו הייתה רוח סערה ולא קול צופר. בני אדם מבוהלים נסחפו אל מבואות הבתים. הורים מודאגים רצו החוצה לכנוס את ילדיהם הביתה. מכוניות שעברו ברחוב החישו את מנוסתן כאילו מקום אחר בטוח יותר. נהגים ממושמעים עצרו את מכוניותיהם במקום שתפס אותם הקול המנסר במרום ומיהרו לתפוס מחסה בבניין הקרוב ביותר.

ברגע שמפוח האימים המבוהל נפח את נשימתו האחרונה באנחה קורעת לב כבר היה הרחוב ריק מאדם ונראה כמו בית עלמין נטוש. שני טורים של מצבות, זה מול זה, בדממת עולמים.

משא הדממה כבד מנשוא. אפשר לשמוע את הרוח המסיעה עלים יבשים ברחוב הריק. רק צפירה רחוקה של אמבולנס נשמעת פתאום. ואף כי זו עוד מגבירה את החרדה, יש מי שיעדיף אותה על הדממה הגמורה, השרויה במעין ציפייה למכת החסד הגואלת של הסקאד, שישים קץ לפחד מפני הלא נודע.

השעה קצת אחרי שבע – תשע עשרה אפס שמונה, יירשם ביומן האירועים – וכמו בבת־אחת דילגה העיר אל האשמורת השלישית.

כך נראה הרחוב בשעת לילה מאוחרת, ואולם בימים כתקנם תעבור בו מפעם לפעם מכונית שנהגה הלום היין נעצר בלי חשק מול הרמזור. הפעם כמו נדלק אור אדום מול כל מכונית נוסעת, והמכוניות הנטושות ברחוב במקום שאסור להחנותן בו נראות כאילו קפאו מקור. נהגים אחדים אף לא טרחו להחנות את מכוניותיהם על שפת המדרכה; המבוהלים שבהם נטשו את רכבם בצומת, והן חוסמות את התנועה.

שערורייה, יאמר שוטר תנועה ויתעלם מן העברה.

אף מי שנוטה להאמין שהגורל יפסח עליו, וודאי שאין לדעת היכן ינחת הטיל, כאן או במקום שאליו יגיע ברכבו כעבור חמש וחצי דקות – הזמן שעושה הטיל את דרכו מעיראק לישראל – אין לו בררה אלא לעצור את מכוניתו ולרדת ממנה. כמגדלור המזהירו מפני שוניות בים, מאיימת עליו מכונית המשטרה, הנוסעת מולו בפנס מהבהב, מפני התנגשות עם החוק. כזה הוא האיש הלא צעיר המסַפֵּר את הסיפור הזה. הוא ראה שמונה מלחמות – אף מאורעות תרצ״ו ברשימה שלו, שכן נאלץ לשכב על הרצפה בזמן שירו על הבית שגר בו – ובאחדות מהן השתתף באופן פעיל. הוא היה בערים שהופצצו קודם שנשמעה האזעקה ובכפרים שהורעשו במרגמות זמן רב אחרי שהוזהרו ובחפירות הגנה שהורעשו בתותחים פתע פתאום בלי שום התראה וחדל לבטוח בידיעה המוקדמת שתציל אותו ממוות. אך העובדה שיצא בשלום מכל המלחמות פיתתה אותו להאמין שהשגחה עליונה כלשהי, שהוא כופר בעצם קיומה, מוכנה להתעלם מן הטבע הספקני שלו ושומרת עליו באופן פרטי, ומן־הסתם לא תתעצל להגן עליו גם במלחמה הזאת. ועל כן, אף־על־פי שאין הוא מאמין שיש תועלת כלשהי במסכת־הגז או שיש בכוח החדר האטום להגן עליו מפני פגיעה ישירה, הוא עושה בעצלתיים, כמשתתף בטקס לא־מזיק של אזרחות טובה, את כל המעשים הנחוצים לעת כזאת: הוא עוצר את מכוניתו, מחנה אותה במפרץ־חנייה, מעלה על ראשו את המסכה, ויוצא לרחוב. ומה עתה? הרדיו מציע להיכנס לחדר האטום ולהמתין להוראות נוספות, אך הוא ברחוב שאין לו בו לא מכר ולא מודע ודלתות הכניסה לבניינים נעולות.

עד שהמספר מתלבט בינו לבינו נעצרת מאחוריו בחריקת בלמים מכונית צבאית. איש צבא, גבה קומה, במדים, המסכה על פניו, מזנק החוצה בזריזות של נער, ונעלם במבוא הבית הסמוך. הוא יוצא בעקבותיו, סומך על איש כוחות הביטחון שהוא מיטיב ממנו לדעת מה עושים כשהתקפת הטילים תופסת אותך ברחוב.

כשמגיע המספר אל הדלת המוגפת הוא כבר השלישי שם. קדם לאיש הצבא ולו גבר שב־שיער כבן־גילו, אך מוצק ממנו ורגוע ממנו. אף על פניו שפוכה איזו הבעה של תימהון ספקני, כאילו גם בזיכרונו מעלה המלחמה הזאת, אף־על־פי שאינה מזכירה שום מלחמה דומה לה, חוויות מן העבר.

כשהם מצטרפים אליו הוא מספר להם בחדווה משונה שכבר צלצל בפעמונים של כל הקומות ולא נענה.

המבוא מואר – איזו מלחמה משונה, באור מלא! – ויש לו שהות לסקור את פני האלמוני, שערכת האב״כ הסגורה שלו תלויה לו ברישול על כתפו. פניו נאים, חזקים ושזופים והוא נראה כמי שנמצא רוב שעות היום תחת כיפת השמים. בגלל החזות הזאת, והאופן שדיבר בלי תרעומת על ההתעלמות של דיירי הבניין מן הצלצולים החוזרים ונשנים, כחוקר טבע המדווח על תצפית שהגשימה את תחזיותיו: הפחד חזק מן הסולידריות ואין טעם לנקוט עמדה מוסרית כלפי הטבע האנושי, נתן לו המספר בלבו את הכינוי חוקר־הטבע.

“היי, אתה, תשים עליך את המסכה,” פוקד איש הצבא על האיש, בלי להדר פני שיבה.

עתה אפשר לראות שאיש הצבא הוא רב סרן וכומתה אדומה של צנחנים נעוצה לו מתחת לכותפת דובון החאקי שלו. מבעד אשנבי המסכה נשקפים תלתל בהיר ועיניים חדות ותקיפות.

“אתה בטוח שזה נחוץ?” שואל חוקר־הטבע בקול יבש, אירוני מעט.

“אתה, אל תתחכם, אתה,” אומר הרב סרן. “אם כל אחד יחליט מה נחוץ ומה לא נחוץ…”

אין הוא צריך לסיים את המשפט. הדברים מובנים מאליהם. ידיו של הקצין רועדות, כמו מזעם, ואולם אינן נרגעות גם כש״חוקר״הטבע״ – בחיוך אירוני המבקש להצהיר כי רק כדי לרצות את האיש האוהב לפקד הוא עושה זאת – מוציא את המסכה מתיבתה, מרכיב עליה את המסנן, מעלה אותה על ראשו, וכמו מאציל לזרבובה המגושם והמגוחך את התפקיד ללגלג על מי שמתייחס אליה ברצינות.

“קרררר, שיט!” אומר בזעף הקצין, שגם בכתפיו נאחז פתאום הרעד.

המספר מביט בו בתמיהה: הוא בדובון מרופד היטב וקר לו, והם במקטורן של בין־העונות ונוח להם בו.

“כולם כבר סגורים בוודאי בחדר האטום. יש יסוד להניח שאם כל בני המשפחה בפנים לא יסירו את סרטי האיטום כדי לברר מי זה מצלצל שם. אין פלא שמפחדים כשהסקאד האחרון נפל לא רחוק מכאן. אולי כדאי לנסות בניין אחר.”

קולו של האיש נאטם מתחת למסכה אך שמורה בו אותה תהייה על התנהגותם של בעלי־חיים, ובני האדם בכללם, שבגללה ובגלל פניו השזופים בחורף נתן לו המספר את הכינוי “חוקר־הטבע”.

“נורא לחשוב על האטימות הזאת,” אומר הרב סרן בקול רועד. “בדרך כלל יש במלחמות גילויים יפים של… וכל האנשים, זה לזה…”

קצין־הצנחנים מיטיב לומר חצאי משפטים האומרים דבר שלם.

“אולי לא שמעו כלל את הצלצול שלנו,” מגן עליהם חוקר ההתנהגות האנושית בתנאי לחץ. “הם יושבים בחדר אטום. הרדיו או הטלוויזיה בפול ווליום, והטלפון ודאי כבר התחיל לעבוד במלוא המרץ עוד לפני שהשתתקה הסירנה. מצלצלים לכל העולם ותופסים את כל הקווים, כאילו מישהו יודע משהו.”

גם הסגנון הזה, הארכאי מעט – מי עוד אומר היום “סירנה”? – קונה את לבו של המספר לאהוד את בן־דורו, המדבר בלשונו, ואף־על־פי שבוודאי ידע אכזבות לא מעט, הזמן עצמו הוא אחת מהן, עודנו מבית־הלל.

וכמו גמול על אהדתו לדיירי הבניין למרות התעלמותם ממנו נשמע פתאום זמזום בדלת והקצין הודפה והם בפנים. ואולם אין לדעת לאיזו קומה עליהם לטפס, שכן כל הכפתורים נלחצו.

“עלו, מהר,” פוקד הקצין. “מישהו כבר יפתח את הדלת. ואתה,” הוא קורא בקוצר־רוח לאיש המבוגר ממנו, “תשים את המסכה על הראש, אל תתחכם!”

ואולם אין איש הצבא משגיח אם ציית האיש להוראתו, שכן בו ברגע נשמע קול אשה מרום הבניין: “קומה חמישית. המעלית מקולקלת. מהר. יש עוד שתיים וחצי דקות.” והוא אץ רץ במדרגות והם אחריו, מפגרים מעט, מחמת גילם, המספר לפנים ו״חוקר־הטבע" אחריו, לפי שהוא גורר רגל אחת, אך גם הוא מצליח להחיש את המהירות, ודווקא בקומה האחרונה, כאדם שכוח הרצון חזק בו מרגליו, והוא יודע לדרבן את עצמו למאמץ חד פעמי.

“מהר, כנסו, אני רוצה לסגור ת’דלת,” קוראת האשה.

אין רואים את פניה המכוסים במסכה אך קולה הצעיר וגופה המלא והמוצק מתירים להעריך שהיא כבת שלושים. מעיניות המסכה נשקפות עיניים יפות שהבהלה והעייפות אינן מוחקות מהן את הארשת הטבעית של נדיבות וסקרנות, ולמראה הקצין הפוסע בראש מתעוררת בהן שמחה, כאילו ההצטרפות של דמות איתנה ונוסכת ביטחון כזאת אל החדר האטום, שנמצאים בו בני משפחתה הלומי הפחד, היא גמול הולם למי שנכון לפתוח את ביתו לזרים.

היא רצה אל החדר האטום בקצה הפרוזדור, שולי חלוקה מתנפנפים וחושפים רגליים דקות וחלקות, ואיש הצבא אינו מפגר אחריה. כמתביישים להראות את פחדם, ואולי גם מחמת כובד גילם, פוסעים המספר ובן־גילו בעקבותיהם בצעדים מתונים – הלא מן הכניסה עד החדר האטום חמש־עשרה עד עשרים פסיעות ולא מכובד להיחפז – וכשהם מגיעים לקצה הפרוזדור הם נכנסים לחדר במעין היסוס – דומה שאף בשעת סכנה לא נעים להם להיכנס לחדר המיטות של משפחה לא־מוכרת – ומעוררים עליהם איזו תרעומת – הלא נותרו רק עוד שתי דקות וצריך עוד להספיק לאטום את הדלת – אך “חוקר־הטבע”, שנכנס אחרון ורואה את המבטים המאיצים בו, מקפיד לסגור את דלת הכניסה בזהירות – הלא כל רעש יכול להחריד את לב השכנים – ונעמד ליד הקיר כמתלבט אם יש מקום גם לו בחדר הסגור שבאווירו הדחוס כבר מתחלקות שש נפשות: האשה הצעירה, הנושמת לרווחה – איזו תמימות!– ברגע שנסגרת הדלת; שני ילדים, אחד בברדס פסיווי והשני במסכה עם מפוח, הפותחים במריבה קולנית על הזכות לאטום מחדש את הדלת שנפרצה; איש זקן בכיסא גלגלים, שראשו עולה ויורד כמו בתפילה, או בגלל מחלת פרקינסון שהמסכה הכבדה מגבילה את תנועתה הבלתי רצונית; תינוק עירני השוכב בממ״ט שאינו אטום דיו ופורץ בבכי ברגע שהם נכנסים, מרעב כנראה, לא מאימתם, לפי שאינו מביט אליהם כלל; וכלב פודל ידידותי, המנחש משהו ומתחפר בין הכרים של מיטת הזוג התופסת כמעט את כל החדר. התינוק שנרגע בזרועות אמו מתיר את הקושיה, מדוע, למרות נוכחותם של שלושה גברים זרים בחדר, לא ראתה האשה הצעירה צורך להדק את החלוק הרפוי על חזה השופע: אם החולצת שד לתינוקה אין דעתה פנויה לדקדוקי צניעות.

“עוד דקה ועשרים שניות,” מכריז הילד הבוגר, שגבר על אחיו הצעיר והשלים את מלאכת האיטום בלי עזרתו. הוא גאה בניצחונו, וכן בשעון החדש, שהוא מגיש אל עינית המסכה.

האח הצעיר גועה בבכי ותולש מעל ראשו את הברדס. מעשה נואש של מחאה לשמה. פעמיים קופח בתוך שניות אחדות. גם שעון אין לו. האם מסתערת עליו ומחזירה את הברדס בכוח למקומו. היא כועסת מאוד, ואולם קולה קרוב לבכי. דומה שהיא מתביישת מפני הזרים. לולא באו אולי הייתה מרימה יד על הילד, שבכיו המר על עניין של מה בכך מערער את עצביה.

בוודאי הייתה זקוקה לנוכחות גברית בחדר הנתון במתח קשה מנשוא. אך אין בזה כדי למעט מנדיבותה. כשלחצה על כפתור הזמזם של דלת המבוא לא יכלה לדעת מי יבוא. יכלה להעלות בגורל גם איזה טיפוס היסטרי מטורף מפחד שהיה עוד מגביר את החרדה הדחוסה כאן בין ארבעה קירות.

ברגע שנכנסים הזרים מתחיל הזקן בכיסא הגלגלים לגנוח.

“הו, אבא, לא עכשיו!” קוראת האשה הצעירה בייאוש. “רק זה חסר לי…”

היא ממהרת אל הזקן, המחרחר משהו, שאיש מלבדה אינו מסוגל להבין, והיא מקשיבה למה שהוא מדווח לה בעיניים נעצבות והולכות. היא מתקנת על ראשו את המסכה ומגישה ספל מים אל קנה הפלסטיק המשתלשל ממנה. היא שקועה במעשיה כל־כך, שהיא היחידה, כמדומה, שאינה רואה את הרעד הגובר והולך בכתפיו של איש הצבא, שהתיישב על הרצפה, ליד הקיר הפנימי, וראשו בין ידיו.

את הילדים כבר הפליא הדבר והם מפסיקים את מריבתם ומביטים בו בסקרנות גוברת והולכת.

כל הדברים הרשומים כאן זה אחרי זה מתרחשים זה לצד זה ומשך קיומם שניות אחדות בלבד וקודם שינחת הסקאד העושה את דרכו לכאן יש למספר עוד שהות לסקור את החדר שהם נמצאים בו.

תופסת את רוב שטחו מיטת־זוג רחבה שצמודות אליה מזה ומזה שתי ארוניות שינה ועליהן מנורות לילה, שעוני רדיו, צלוחיות תמרוקים, משחות, מי־גילוח, אלו לאשה ואלה לגבר, וסמוכה אליה, ליד הקיר הפנימי, מיטת־תינוק מגודרת שמתחתיה מונח, אולי כדי להגן עליו אם יתמוטט הבניין, הממ"ט של התינוק, ולידו שולחן איפור, ועליו, צורך השעה, מכשיר הטלוויזיה, וכן כיסא תואם לו, ועליו, מכורח הנסיבות, אבזרים רפואיים המשמשים את הישיש היושב בכיסא־גלגלים לצרכים שאינם מוכרים למי שלא נזקק להם, ומעבר לו דלת סגורה אך לא אטומה, הנפתחת אל חדר־שירותים – השערה המסתמכת על הריח היוצא משם, ריח אינטימי כל־כך שנדחס בגלל אטימת חלונו היחיד של החדרון ההוא – ומנגד חלון גדול, שתריסו מוגף ועל זגוגיותיו הודבקו סרטי־איטום מצולבים, וכוסה, כמו ליתר ביטחון, בווילון מלמלה, ולצדו קיר ריק, שכתמים בהירים מעידים על התמונות שהוסרו ממנו ועל הכוננית שהורחקה משם – אין אפילו ספר אחד בחדר, רק עיתונים, והרבה, על הרצפה, ליד המיטה, לפי שאין מתעניינים כעת אלא בחדשות, שגם הן מתיישנות במהירות הבזק כשהטלוויזיה והרדיו מצליחים אף להזהיר מפני מה שיבוא – והיעדרם של התמונות והספרים, כמו נוכחותו של הישיש חסר־התודעה, והריח המחליא, המזכיר את צחנתם של בתי־שימוש ציבוריים, מקלים מעט מן המועקה של המספר, אורח לא־קרוא, שנאלץ לשבת על המיטה, שמא הישיבה על מיטתה של אשה צעירה, זרה לו לחלוטין, היא פריצה גסה אל מקדש האהבה של זולתו.

“חמש דקות,” מכריז הילד המתפנה מן המריבות עם אחיו כדי למלא תפקיד מועיל כלשהו במקום הסגור הזה שאווירו נדחס מרגע לרגע. הוא חף מפחד. חוש ילדותי נכון אומר לו כי לא ייתכן שדווקא הוא ייפגע מנשק קטלני שנורה באקראי ממרחק רב כל״כך.

בו ברגע נשמעים הדיה של התפוצצות קרובה, המזעזעת את הזגוגיות ושולחת את הפודל אל מתחת למיטה.

פני הילד הבוגר מביעים אכזבה ואיזו חרדה פתאומית. הרשויות שיכלו לטעות בחצי דקה – וכי לא אמרו חמש וחצי דקות? – עלולות לטעות גם בעניין ההגנה שמקנה להם אטימת החדר בסרטי־איטום.

האשה הצעירה נושאת את עיניה אל הרב סרן, כאילו יכול הוא לדעת, מכוח זיקתו למערכת־הביטחון, מה קרה והיכן. ואז היא משגיחה ברעד המרטיט את ידיו וכתפיו. ארשת של פליאה, חמלה וצער נשקפת מעיניה, ומייד היא מסלקת מבטה ממנו, אולי כדי שלא לפגוע ברגשותיו, אך גם היא נתקפת פחד פתאום – אם מי שיודע את העובדות מפחד, מי שאינו יודע כלום ודאי צריך לפחד.

המספר, המכבד את רגישותה – באיזו עדינות הסבה ראשה ממנו כדי לא לראות גבר בקלונו – מבקש להרגיעה, אך הוא חושש שאין בפיו אלא דיבורים סתם. הניסיון שרכש במלחמות קודמות אינו מקנה לו שום ידע שיש בו כדי ללמד אחרים כיצד להתגבר על פחדם. היציע להם להשליך את יהבם על חוק־ההסתברות או על עמדה פטליסטית כלפי החיים? לכל היותר יוכל לומר שאין לצפות למטח טילים שני בזמן הקרוב. עד כה לא הונחת יותר ממטח אחד בכל התקפה. אך לא נוח לו להעמיד פנים של בר־סמכא. אין הוא יודע דבר שלא קרא הבוקר בעיתון.

התינוק, שנחרד מקול הנפץ צורח במלוא כוח ריאותיו. האשה מביטה סביבה במבוכה וכורעת ליד הממ"ט.

“חכי!” פוקד הרב סרן. “עדיין אין אות ארגעה. זו יכולה להיות התקפה כימית… אי־אפשר לדעת…”

האשה נענית להוראה ומושכת את ידיה מן התינוק.

העיניים נשואות אל הטלוויזיה. פנים רגועים של איש עייף במדים נשקפים מן המסך. ברקע כתובית “אזעקה” בשתיים שלוש שפות.

“עוד מעט הוא יגיד לנו לשתות מים,” אומר הרב סרן בזעף.

“מה רע בזה?” אומר “חוקר־הטבע”, ומסיר מעל ראשו את המסכה ומוחה בגב כף ידו את מצחו.

“תת אלוף,” אומר הרב סרן. “המרגיע הלאומי. לא זוכר שראיתי אותו איפה שעפים פגזים.”

נוגעת ללב המספר משאלתו של איש הצבא, שכתפיו בגדו בו, לחזור ולהיות אחד מן החבר’ה, הקצינים הקרביים, השומרים טינה למי שעלו בדרגה בלי לפסוע עמם בדרך הקוצים הארוכה – פניו השזופים והגבריים של איש־שיחו מעוררים רושם שלפנים מילא תפקידים קרביים ולכן יש סיכוי שיבין מדוע ירגז איש־שדה, המוציא את נשמתו עד שהוא מטפס מדרגה לדרגה, למראה מי שנעשה תת אלוף רק מפני שהוא יודע לדבר – ואולם “חוקר־הטבע” מתעלם מדבריו ומוסיף לנגב את מצחו. אחר־כך הוא לוקח מן המגש המונח על הטלוויזיה כוס זכוכית, ממלא לעצמו מים מן הברז שבבית השימוש, וכמין התגרות במי שמזלזל בהמלצתו של הדובר הוא שותה אותם אט־אט. הוא נהנה מהרוגז שהצליח לעורר בלב איש־החיל המזלזל באיש רך־הקול המדבר אליהם מן הטלוויזיה, והתנהגותו, שאינה חורגת מכללי הנימוס, שהרי הקשיב ולא חלק על דברי הקצין, מצליחה לומר דבר שלם שבמלים לא היה אפשר לאומרו בצורה ברורה כל־כך.

“תשים את המסכה,” פוקד הרב סרן ברגע שהלה גומר לשתות. “מישהו הבטיח לך שזה היה נשק קונוונציונלי?”

למרבה הפליאה מציית האיש המבוגר להוראות הקצין הצעיר, שרגע אחד קודם לכן זלזל בו במחווה ברורה כל־כך.

“בגלל הילדים,” אומר חוקר הטבע למספר מתוך המסכה, “לולא הם לא הייתי משתמש כלל בכיסוי ראש המסריח הזה. אינם מבינים שם שאילו סדאם היה חושב שהוא יכול להרשות לעצמו לוחמה כימית, היה עושה זאת ביום הראשון.”

“אינך חושב שסדאם מטורף דיו לפעול גם מחוץ לשורת ההיגיון?” שואל המספר, נאמן לספקנותו.

“לא חושב,” הוא אומר. “אמנם הוא טעה בהערכת הכוונות של אמריקה, אבל טעות אינה מחוץ לשורת ההיגיון, והעובדה שלא ניצל את כל אמצעי הלחימה שלו מעידה עליו שאין בדעתו לחזור על אותה הטעות פעמיים.”

“אתה מייחס לו אופן חשיבה מערבי בעוד שהוא…” אומר המספר.

“אין מלחמה מערבית ומלחמה מזרחית,” אומר חוקר הטבע.

“זה, הכול הוא יודע יותר טוב מכולם,” מבקש הקצין להתיידד עם המספר. הוא אדם מהיר תפיסה וחש, שהאיש שזוף־הפנים, אף־על־פי שציית להוראותיו, מזלזל בו, ונחוץ לו לפחות בעל־ברית אחד כדי להחזיר לו את כבודו. ואולם, כמו נכנס ספק בלבו לשמע הפסקנות שבה נאמרו דברי האיש האחרונים, היא שואלו, בזהירות, שמא יריבו הוא קצין בכיר במילואים: “איפה היית בצבא?”

“אני,” אומר האיש. “אני כבר שכחתי מתי הייתי בצבא.”

הרב סרן נותן בו מבט ספקני. אולי הוא מהתל בו. פניו מביעים סמכות ותוקף ואיש הצבא קשה לו מן הסתם להאמין שיכול אדם לרכוש לו את ההבעה הזאת גם במקום שאין לאדם זכות לפקד על זולתו.

זמן מה הם שותקים. השתיקה מעיקה, כנראה, רק על איש הצבא. מבטו עוקב אחרי הילדים, ההודפים זה את זה מעל המיטה.

“אני שונא לשבת בחדר סגור ולא לעשות שום דבר,” הוא אומר במורת רוח. “כמו שאני שונא תקופות המתנה.”

“לפעמים צריך לדעת גם להתאפק, להמתין, ולא לעשות שום דבר מיותר,” אומר יריבו.

“יש מי שמסוגל. אני, לא!” אומר הקצין.

“חבל,” אומר האלמוני. “זו תכונה חיונית לאנשי צבא. לפעמים זה נחוץ מאוד. לחכות, וזה הכול. והרבה זמן.”

“מה המקצוע שלך?”

“זו תכונה ישראלית טיפוסית,” משיב האיש בלגלוג דק, כך מדברים בדרך כלל מי ששהו תקופה ארוכה בחו״ל, “לשאול אדם זר ‘ממה אתה מתפרנס?’ ויש שלא יהססו לשאול ‘כמה אתה מרוויח?’ אבל אם כבר שאלת – אני מודד קרקעות.”

“מודד קרקעות?” שואלת האשה הצעירה. “איזה מין מקצוע זה?”

“יש מקצוע כזה.” הוא משיב. עם האשה הצעירה הוא נכנס בשיחה ביתר רצון.

“איך זה מתקשר עם לחכות?” היא תמהה.

“שאלה טובה,” הוא אומר, אך מסתפק בזה. הוא מרוצה, שדובר צה"ל נכנס באמצע דבריו והוא פטור מלענות על השאלה הזאת.

עתה מותר לתושבי האזורים ג' ד' ה' ו־ו' להסיר את המסכות.

“אזורים א' ו־ב' אחרונים בתור,” אומר הקצין. “אנחנו המטרה העיקרית.”

יש גם מי שמסוגל להתגאות בזה. בלי להכניע את תושבי העיר העברית הגדולה, כל מאמצי האויב לריק. אך יש מי שמצב הדברים הזה אינו לרוחו כלל: הרב סרן. וגם התינוק. בכיו קורע לב.

“את יכולה,” אומר מודד־הקרקעות, מתיר לה מה שאסר עליה הקצין.

“אני מציע לך לחכות עד שתהיה הודעה שמותר להסיר את המסכות,” אומר הרב סרן, דבק בגרסתו: “אין שום ביטחון שלא הוטל ראש־נפץ כימי.”

“אבל אנחנו בחדר אטום,” היא אומרת בהיסוס. ידה נחה על חזה. כאב מתפתח שם, כנראה. אף כתם לח מתפשט על חלוקה.

היא מחזירה מבטה אל מודד־הקרקעות ופועלת על־פי מה שהנחה אותה מבטו. היא מוציאה את התינוק מתוך הממ"ט, יושבת על פאת המיטה, גבה אל הגברים, וחולצת לו שד. מי שמרים ראשו אל החלון המשובץ בסרטי איטום שקופים יכול לראות את התמונה המפיקה את הרחש המרגיע העולה ממקום שהגיעה פטמתה אל פי התינוק. שד זוהר בגון הדבש, שגבול סרט האיטום חורץ בו קו דק, העובר לכל אורכו, נשקף שם, כדבר שהרגש יכול להכיל בעדנה רוגעת.

הרב סרן מרכין ראשו. מבעד לעינית המסכה נשקף עלבונו. הוא מייצג כאן את רשויות הביטחון ואין מתחשבים בו.

עתה מתירים גם לתושבי אזור א' להסיר את המסכות.

בלי המסכה פניו של הרב סרן נעימים ורבי כוח. עיניו הכחולות והעגולות יפות וחודרות.

“אני לא מבין מדוע לא עושים שום דבר,” הוא אומר בשעה שהוא מפרק את המסכה ומניח אותה בתוך ערכתה. “זה ממש מרגיז. צה״ל מאבד את כוח ההרתעה שלו.” ומסיים בבדיחה נפוצה: "מה נמצא חמש דקות מכפר סבא? H2.״

איש אינו צוחק.

הרב סרן מוסיף: “זה לא בדיחה שהאויב המסוכן ביותר לישראל נמצא בטווח חמש וחצי דקות מתל־אביב.”

אין תגובה. אף לא חיוך של הסכמה. כאילו לא נאמר דבר. אפשר לתרץ את התנהגותם של אחדים מן הנוכחים. האשה הצעירה, ראשה מורכן אל התינוק האסוף בזרועותיה, בהאזנה לאותות החיים העוברים מגוף לגוף. הזקן שקוע בתנועה הנצחית של מערכת העצבים הצמחית. הילדים מרותקים אל הטלוויזיה המדברת רוסית. המספר הוגה ביופי המוחלט הנמשך ממקום החיבור שבין האימהות לנשיות. אך התנהגותו של מודד־הקרקעות בעל הדעות המוצקות שאליו כיוון איש הצבא את דבריו, ממש מעליבה. הוא מתיישב בין שני הילדים, שפתחו במריבה חדשה ומציע להם לשחק ב“נדמה לי”.

הם מקבלים את ההצעה בהתלהבות. וגם הפודל מחליט שהגיעה העת למשחקים. רק הזקן נרדם, כמדומה. ראשו הנתון במסכה צונח אל חזהו. עליו להמתין עד שתגמור האשה הצעירה להיניק את תינוקה לפני שישוחרר מכתר הפלסטיק השחור המחברו אל המקום והזמן.

איש הצבא אינו מוותר: “יש כאלה שאומרים, מה אנחנו יכולים לעשות? ואני אומר: הרבה. צה”ל יכול לשים קץ לגנב מבגדד. אילו רק היה לנו שר ביטחון ראוי לשמו, היינו יכולים…"

גם ההערות הללו אינן זוכות לתגובה. האלמוני משעשע את הילדים. האשה מיניקה. בזה הרגע החליפה שד. שותק אף המספר, אף־על־פי שנוגעת ללבו מצוקתו של איש הצבא, המדבר אל עצמו. הוא, כנראה, מאלה שאינם להוטים לקיים ויכוח פוליטי בכל מקום שיש מי שרוצה בזה. אך לבסוף אינו יכול לשאת זאת עוד.

“מה לדעתך אפשר לעשות?” הוא שואל את הקצין.

“הרבה,” אומר הלה בביטול. הוא מזלזל בשואל, שגילו מעיד עליו כמה רחוק הוא מן העניינים. עונש על רגישות שאין יודעים להוקירה.

“ודאי יש שיקולים מדיניים,” מגן המספר על עצמו. הממשלה אינה אהודה עליו אך את החלטתה להימנע מתגובה הוא מכבד.

“זו המלחמה הכי משונה שאני מכיר,” אומר הקצין במורת רוח. “במלחמה ממש יש אויב, שאתה יכול לראות מול העיניים ולהסתער עליו ולהשמידו. וכאן…”

בתנועות ידיו יש יופי מרתק. בעיקר מיטיבות הן לבטא את הקצוות: חוסר אונים מזה ותוקף החלטה מזה.

“חלם, המדינה הזאת. כל המערכת הפוליטית דפוקה. חומרים רעילים שפותחו במכון ויצמן נמכרו לעיראק באמצעות חברה גרמנית. והג”א – חבורה של אימפוטנטים. חדר אטום. מקלט. לרדת. לא לרדת. כל הזמן הוראות סותרות. והמסכות? בדיחה. קודם מכרנו אותן לגרמנים בחצי חינם ועכשיו אנחנו קונים אותן מהם במחיר מפולפל, בלי שיצאו כלל מן המחסנים שלנו. ואיזה מסכות! מימי תרח. הגז חודר מכל הסדקים. במקום לחלק לאנשים טבליות נגד גז, כן, יש דבר כזה, נותנים להם זריקות אטרופין, שהם תוקעים לעצמם ברגע של פחד. מהתקף לב כבר מתו אצלנו יותר מאשר מן הסקאדים. איך אפשר להחזיק ככה בני אדם. מרתף אטום זה טוב או לא טוב? ואולי כדאי לאטום את חדר המדרגות… מה שאני בטוח, זה שאחרי המלחמה יעופו כמה ראשים. בחיים שלנו לא היינו במצב עלוב כזה…"

הוא משתתק רק כאשר הוא משגיח במבטו של מודד־הקרקעות, האומר דבר שלם בלי מלים. דומה, שרק ברגע זה השגיח שהוא מדבר לעצמו. ואולם כעבור רגע מתברר שהיה מי שהקשיב.

שתי ההברות שנזרקות פתאום לחלל החדר מעידות שהזקן בכיסא־הגלגלים לא נרדם כלל. רק ראשו הוא שכבד עליו פתאום.

קשה להאמין שאמר מה שאמר. אך גם מי שלא רצה לשמוע, מחמלה על איש הצבא המתייסר בפחדיו, לא היה יכול להתעלם מן העובדה, שהזקן שיצא מקיפאונו השמיע בבהירות את המלה “פחדן”.

ואכן, הרב סרן שמע גם שמע. ואף הבין, שאליו היו מכוונים הדברים. אפשר לראות זאת בפניו, שחוורו מאוד, ובשפתיו הרועדות, כאילו מלות זעם עוברות שם בזו אחר זו באפס קול.

שוב לא יהיה אפשר להתעלם מן המלה התלויה ועומדת בחלל החדר. אמנם, הקול שיצא מן המסכה היה אטום, יבש וחסר צבע, כאילו המסכה עצמה הפיקה אותו ולא מיתרי גרונו של יצור אנושי, אך המשמעות הייתה ברורה. וכן ההקשר ההגיוני.

“אבא, אני מבקשת ממך,” אומרת האשה הצעירה. “לא עכשיו.”

היא ממהרת אל אביה כאילו התבקשה לעשות דבר מה למענו. השד שמיהרה להכניס לתוך רתמתו עוד מרטט בפתח חולצתה. מודד־הקרקעות נותן בה מבט חם. פניה, בלי המסכה, מפיקים חמלה עמוקה: על מי? על אביה, על התינוק, שנרדם על חזה, על הילדים השניים שמצאו עילה חדשה לקטטה, או על איש הצבא יפה התואר, שהמלה האכזרית התלויה בחלל החדר ודאי פגעה בו עמוקות?

יפה עד מאוד בעיני המספר ניסיונה להעמיד פנים כי לא אל הקצין אלא אליה היו מכוונות ההברות שפלט אביה ברגע של צלילות דעת, וכי לא “פחדן” אמר, אלא משהו דומה לזה, שרק היא יכולה להבינו.

היא מסירה את המסכה מעל ראשו המתנדנד של הזקן. בלי מסכת־הגז נראים פניו כמסכת מוות: גולגולת קירחת, מרובבת כתמי שמש גדולים, עיניים כבויות ושקיות עור מרופטות כרוכות מתחתן, שפתיים לבנות, סדוקות.

הזקן מתעלם ממעשיה. כמו חזר ושקע בתוך עולמו הסגור אחרי פריצה יחידה לעולמנו.

“תשתקו כבר, אתם לא יכולים לעזור לי קצת?” היא גוערת בילדים, אשר היסח דעתו של מודד־הקרקעות ממעשיהם שחרר אותם למריבותיהם.

“זה הוא התחיל,” צווח הילד הקטן, “ותמיד את אומרת אתם.”

פניו, היפים מפני אחיו הבכור ואף מעודנים מהם, מתכסים סומק עז. בפרץ של זעם הוא מזנק אל המקלחת וסוגר את הדלת בחבטה, שעצמתה עזה מקול הנפץ שהחריד אותם דקות אחדות לפני כן. מאחורי הדלת נשמע קול בכיו המר.

“אידיוט קטן. בית כיסא, זה המקום בשביל חרה,” מתגרה בו האח הבכור.

“זו העזרה שאני מקבלת ממך?” גוערת בו האם.

“איפרקטיווי אחד…” מתיז האח הבכור. מלת גנאי, המעלה סומק עז בפני האם הצעירה. אימתי לא נזהרה והשתמשה במלה הזאת בנוכחות ילד?

“לא לנעול את הדלת!” היא קוראת, בהישמע צליל המפתח במנעול.

“למה לו נתת לסגור במפתח?” נשמע קול מחאה צרחני.

“זה היה לפני האזעקה,” היא מתנצלת.

“זה היה בזמן.” רוגז מר נמסך בקול הצרחני: עתה היא מתירה לעצמה גם לשקר.

היא נאנחת, ואחר־כך מתקוממת: “ואני צריכה להתמודד עם זה לבדי, כאילו באמת צריכים אותו שם עכשיו.”

“אותו?” שואל המספר בהיסוס.

“בעלי במילואים,” היא אומרת. “מצאו זמן.”

“איפה הוא במילואים,” מתיר לעצמו הרב סרן לשאול.

“בבקעה,” היא אומרת.

“המקום הכי בטוח בעולם,” אומר הרב סרן. “מלחמה משונה. המקום הכי בטוח זה בצבא, בשטח, לא במטה.” ומייד מוסיף: “גברתי, בעלך בר מזל. יותר גרוע להיות תקוע כאן, כמוני. משהו דפוק בשיטה. לוקחים איש־שדה ומושיבים אותו ליד שולחן.”

הוא פונה אליה ומגלה שהוא מדבר אל עצמו. הוא מביט סביבו במבט של חיה נרדפת. ההתעלמות מדבריו יורדת לחייו.

“אני לא יכול לשאת זאת יותר. לשבת כך, כמו עכבר בחור. היו צריכים…”

אך גם דבריו אלה אינם זוכים לקהל מאזינים. שכן הזקן החל לרטון והאשה הצעירה ניגשת אליו, ומגישה את אוזנה אל פיו.

“תחליש את הטלוויזיה,” היא אומרת לבנה הבכור, המחזיק בידו את ה”שלט". “אני לא שומעת מה שסבא אומר.”

“אני רוצה לשמוע מה שאומרים בטלוויזיה,” אומר הילד.

דמעות צצות בעיניה: הטלוויזיה מדברת אמהרית.

מודד־הקרקעות מוציא מידי הילד בעדינות ובכוח את ה”שלט" שהוא מחביא מאחורי גבו. הטלוויזיה משתתקת. שפתי האשה השחורה על המרקע נעות אך קולה אינו נשמע. האשה הצעירה מרימה את ראשה משפתי אביה וניגשת אל דלת חדר־השירותים. היא מקישה בעדינות על הדלת.

“תגמור, חמודי,” היא אומרת. “סבא צריך קקי.”

“גם אני צריך,” נשמע קול בכייני אך תקיף מבפנים.

“תשתדל לגמור, אתה יודע שלסבא קשה להתאפק,” היא מתחננת. אך אפשר לשמוע שרוגזה גואה ועולה.

“עוד יוצא לי,” אומר הילד, ולאשש את דבריו הוא משמיע גניחות של מאמץ.

“אף פעם אתה לא יושב כל־כך הרבה זמן,” היא אומרת בייאוש. עתה קולה רם יותר, גבוה יותר, ומתוח מאוד.

“יש לי עוד קקי,” קולו של הילד נחרץ ותוקפני.

נקישותיה על הדלת נעשות דחופות יותר ונמרצות. הזקן גונח בקול רם. הילד הגדול מצטרף אל אמו ומקיש על הדלת באגרופים.

“אתה לא!” מבקשת האם.

“מדוע אני לא?”

“כי הוא לא יצא אם תרגיז אותו.”

“היפר אחד,” מוותר הבכור בלי רצון.

“גם אתה חכם,” אומרת האשה הצעירה בייאוש.

הרב סרן מתנדב להדוף את הדלת בכתפיו החזקות. שירותים של גבר לשעת צרה. היא דוחה אותו בתנועת יד. חבל על המנעול. היא נוקטת תכסיס בדוק: “תראו מה שרואים בטלוויזיה.” אבל הקטן, מנוסה בתכסיסים כאלה, אינו מתפתה. כעבור רגע נשמע אשד המים באסלה. אולם אין זה אלא תכסיס של הטעיה. הדלת אינה נפתחת. היא שבה ומרככת את קולה. “אני מבקשת ממך, חמודי. סבא לא יכול יותר.” אך אינה זוכה לתשובה. השתיקה מאחורי דלת נעולה מעניקה לילד כוח שאין הוא יכול לוותר עליו בנקל.

מודד־הקרקעות מציע שיטה אחרת. הוא מוציא מכיסו צרור מפתחות ומנסה להדוף מחור המנעול את המפתח התקוע בו.

מאוחר. ריח מחליא מתפשט בחדר.

“הוי, אבא. אתה לא יכול להתאפק?” דמעות צצות בעיני האשה.

“הוא האבא של בעלי,” היא אומרת, כאילו בשביל לתרץ משהו. בו ברגע נשמעת אזעקה נוספת. פני הדובר מופיעים בטלוויזיה השותקת.

“זה עובר כל גבול,” רוטן איש הצבא. “לא הייתה הרגעה ועושים אזעקה. הדבר יכול ליצור בלבול נורא…”

“כולם בחדר האטום, רואים טלוויזיה או שומעים רדיו,” אומר המודד.

דלת בית־הכיסא נפתחת בבהלה. הילד רץ אל המיטה והאם עוזרת לו לחבוש לראשו את הברדס.

“יכולת לחסוך לנו את זה,” היא אומרת לו בקול רצוץ ומסיעה את הזקן אל חדר השירותים. שוב אין היא טורחת להעלות על ראשה את המסכה, כמוה כמודד גלוי הראש, הנחלץ לעזור לה כשחיוך של מיאוס שפוך על פניו השזופים; חיוכו של אדם היודע כי צחנה כזאת אפשר לקדמה או בהבעה של תיעוב או לחפש אף לה צד קומי, ובחר לרככה בחיוך של מצוקת רבים חצי נחמה.

“איזה ערך יש למסכה, אם אינה יכולה לחסום אפילו ריחות אנוש רגילים?” אומר המודד, ונעימת קולו משתתפת אף היא בהדגשת הצד הקומי של המצוקה האנושית כל־כך, שכן בהתרסה על מפגע טבעי הוא מחקה בהצלחה את צורת הדיבור הנמרצת של הרב סרן כשהתלונן על הססנותם של ראשי מערכת הביטחון.

“יש מטהר אוויר בבית השימוש,” מתנצלת האשה.

“לא כדאי להשתמש בתרסיס ריחני כאשר הכול סגור,” הוא אומר. “אפשר להיחנק גם מניחוח סינתטי.” וכמו לנחמה הוא מוסיף: “כבר נאלצתי לשבת במקום שהריח היה גרוע יותר,” אך אינו מפרש היכן, ואיזה ריח, ונעלם בחדר השירותים.

איש הצבא, נאמן לעקרונותיו, מקפיד לקיים את ההוראות. הוא מעלה על ראשי הילדים את המסכה והברדס, ואחר־כך הוא מעלה אותה גם על ראשו שלו ומכסה בזה על הבעה נחרצת של אדם שלגלגנותו של אדם קל־דעת וחסר־אחריות אינה יכולה להשפיע עליו שיזלזל גם הוא בהוראות מפורשות, לרבות אלו שנראות לו מוטעות, ואולם בה־בשעה הוא מצהיר באוזני המספר – העוזר לאשה שנשארה בחדר לאטום את הממ”ט ומשתדל לשמור על עמדה נייטרלית בשאלה שאינו בקי בה – כי הפעם אין בדעתו לשבת בחדר האטום כמו אידיוט. הוא מוכן אפילו להיפגע, ובלבד שיראה מה קורה. הישיבה בחדר האטום, שאין רואים בו אלא פנים של אנשים נפחדים, משגעת אותו, הוא מכריז במורת־רוח. “שלוש דקות וחצי,” מצהיר הבן הבכור והודף ברשעות את האח הצעיר המבקש לשבת לידו, כקצין בכיר המסלק מחדר המבצעים קצין זוטר שאינו נמנה עם הצוות המנהל את המלחמה.

“יש פה גג?” שואל איש הצבא את הילד, שדמעות נקוות בעיניו.

“כן,” ממהר הלה להשיב וחיוך של גאווה מתנוצץ בעיניו שיבשו בן־רגע.

“פתוח?” שואל הקצין.

“סגור,” משיב הילד.

“אבל יש מפתח על הקולב שעל יד הדלת,” מכריז האח הבכור וגוזל מן האח הצעיר, חסר הישע, את מעט האושר שנפל בחלקו. “תראה שם, עם כזה מחזיק שיש עליו ציור של אוטו.”

“לאן אתה הולך?” שואלת האשה מפתח המקלחת.

“אני עולה לגג!” הוא אומר בתוקף.

בתוקף רב מדי, סבור המספר, כאילו ביקשה לעצור בעדו ויעשה זאת על אפה ועל חמתה. איש הצבא חש, כנראה, שתקיפות כזאת חורגת ממידת הנימוס, שכן היא לא ניסתה כלל להתערב בענייניו ורק דאגה הייתה בקולה, ואולי מטעם זה הוא רואה צורך לתרץ את מעשיו.

“אני מוכרח לראות מה קורה,” הוא אומר בקול רך, ידידותי.

“מה כבר אפשר לראות?” היא אומרת ומציצה בקוצר־רוח אל חדר השירותים, שם מפשיט המודד את חותנה מבגדיו הצואים. לא נוח לה כנראה שהמלאכה המבחילה ביותר נפלה בחלקו של איש זר.

“מה שקורה,” אומר הקצין. “לפחות אראה מתי זה בא ואיפה זה נופל. הישיבה בחדר הסגור משגעת אותי.”

הוא מושך את הדלת וסרטי האיטום נתלשים בקול קריעה מצמרר.

“גם אני,” קורא בנה הבכור.

“אתה לא!” היא נזעקת. ובמחאה היא פונה אל הקצין: “אתה רואה מה עשית. עכשיו הוא שוב יתחיל לצרוח.”

אבל הילד שותק בשפתיים חשוקות.

“אני מצטער,” אומר הקצין לילד. “אתה לא, אמא לא מרשה.”

הילד חונק את בכיו.

אתה רואה," אומרת האשה. “עכשיו זה יבוא.”

“אבל אני מוכרח לצאת,” הוא אומר לאשה הצעירה. “אני נחנק כאן.”

“אני לא מבינה אותך,” היא אומרת במורת רוח. “בגלל הריח?”

“לא,” אומר הקצין. “אני פשוט לא יכול יותר. אני לא יכול לשבת במקום סגור ולחכות.”

“שייצא,” נשמע קולו של המודד מחדר השירותים. ומייד נראה ראשו בפתח. “צא כבר, ונאטום את הדלת!” הוא פוקד על הקצין.

וכשהוא יוצא, והמספר, בעזרת הילד הבוכה חרישית, מחזירים את סרטי האיטום למקומם, ניצב המודד שידיו מגואלות בצואת־אדם בפתח חדר השירותים ומביט אל האשה כמתאפק מלומר לה דבר־מה.

אולי הוא מנסה להסביר לה מדוע לא היו צריכים לעצור את הקצין כשביקש לצאת אל הגג, ומדוע איש המלחמה, שנאלץ להתמודד במקום סגור עם זקנים, נשים וטף והובס, היה מוכרח לצאת ממנו למקום פתוח דווקא ברגע ההוא, דקה וחצי קודם שינחת הסקאד על העיר, ודקה וחצי קודם שיאבד את ההזדמנות האחרונה להשיב לו מול השמים הפתוחים את הכבוד שאיבד בחדר האטום.

מלים, אומרות עיניו המדברות בעד שתיקתו, עלולות לומר קצת יותר ממה שראוי לומר. וניכר באיש שבע־הניסיון, שנראה כחוקר־טבע ואמר שהוא מודד קרקעות, שהיה מרוצה מאוד, אילו ראה בעיני האשה הצעירה, שבפרק הזמן הקצר ששהה עמה בחדר־האטום התחבבה עליו יותר מנשים רבות שעשה עמן כברת דרך ארוכה, אותו זיק של הבנה, המעיד עליה שהיא מבינה גם מדוע היה איש הצבא מוכרח לצאת מן החדר האטום וגם מדוע אין הוא אומר לה את כל הדברים הללו שאומרות עיניו.

היא בחרה לבלות את חופשתה במקום רחוק שבו תוכל להתענג על שמש ומים כאשה אלמונית. הניחה את אצבעה על המפה ובחרה אי שאת שמו לא שמעה מימיה – סוכן הנסיעות אמר שהמקום נפלא, לא מהעולם הזה – וטסה לשם. בחניות הביניים התחרטה על החלטתה הנמהרת ואולם גמרה בדעתה להפיק את מירב ההנאה מהבדידות ומחוף התכלת, שנראה זוהר כל־כך בכרזת הפרסומת שבחברת הנסיעות. מקום שנשתמר בו טבע־בראשית ישיב לה את שלוות הנפש שהיא זקוקה לה.

כשהגיעה לשם לפנות ערב אחרי טיסה ארוכה הבינה שהנחותיה היו מוטעות. טבע בראשית לא השתמר באי ההוא. הכול מיושב, ממוסחר, ואפילו הדקלים והחול שייכים למישהו. והילידים, שלמדו לדבר אנגלית במבטא אמריקני, בטלים בששים. לאוויר נקי כזה יש מחיר גבוה כל־כך, שבקרוב יצטרכו להגר ממולדתם. ידם לא תשיג לשלם בעדו.

היו גם רגעים ארוכים של אי־נעימות, והיא לא הייתה במיטבה כשניהלה ויכוח קולני עם פקיד המלון, אף־על־פי שהיא שכחה לבדוק עם סוכן הנסיעות אם אשרר את פרטי מסעה. כשנכנסה למלון שהזמינו לה בו חדר התברר שהמחשב של המלון קרס ושמה נמחק מרשימת האורחים. מקרה זה העכיר את רוחה כהוגן, וכשנודע לה שגם כל המלונות האחרים מלאים הייתה על סף ההיסטריה.

למזלה, דווקא הוויכוח הקולני, שהתביישה בו, גאל אותה ממצוקתה. גבר אלמוני, בלבוש קולוניאלי לבן, מבריק ומצוחצח, ניגש אליה והציע לה בעברית לגור בביתו.

העברית הייתה כקול ממרומים, דְבַר אדוני. מנין ידע שהיא ישראלית? אין מקום רחוק, אמרה בלבה כשנהג במדים, בן תערובת, העלה את חפציה לתוך ארגז הלימוזינה של דובר העברית המסתורי, שחיוך כומס סוד התנוצץ בעיניו כשדחה בתנועת יד חיננית את הצעתה לשלם בעד ה”צימר". אין הוא משכיר חדרים; יש לו ברוך השם ממה לחיות, אמר. בעצם, היא רק העמידה פנים שהופתעה. היא ניחשה שהוא ישראלי ברגע שניגש אליה בצעד בוטח. כבר הכירה כמה מאלה. במקומות הנידחים ביותר בעולם אפשר לפגוש מהגר ישראלי שמתנהג כאילו הוא בעלי המקום.

אבל הבית שבאה להתארח בו הפתיע אותה. צלליתו, על רקע שמי הכוכב הבהירים, דמתה למבצר צלבני. מבפנים היה מרשים לא פחות. המבוא המואר בנברשות מצועצעות – לשם יופי בלבד, שכן אור עז שבעתיים הפיצו מנורות הלוגן חבויות במרומי הקירות הגבוהים – נראה כשחזור של אולם המחול בארמונו של אציל מן הממלכה האוסטרו־הונגרית. ואולם חדרה, בקומה השנייה, שהוליכהּ אליו משרת מן הילידים, דמה לאותם חדרים שאינם חסרים דבר במלון מודרני בן חמישה כוכבים.

נפעמת מן המזל הטוב שפקד אותה – לעולם לא מאוחר לנפול לתוך איזו הרפתקה משונה, אמרה בלבה – הסיטה את וילון המלמלה הרך שכיסה על החלון והשקיפה החוצה. הכוכבים נראו לה בהירים וקרובים כאורות הרחוקים, אחדים עומדים ואחדים נעים לאטם בתנועה עצלנית של ימי פגרה, שהתנוצצו על צלע ההר דמוי התבור שמעבר למפרץ שעגנו בו בצפיפות מדהימה היאכטות המוארות של השייטים החובבים. ואולם כשהשתכשכה עירומה בג׳קוזי, והניחה לזרמי המים להסעיר את איבריה המוצנעים, נכנם איזה פקפוק בלבה ופתאום חדלה להאמין במזל. כידוע, אין ארוחות חינם, ובכן, באיזה אופן תוכל היא לגמול לאיש הנחמד הזה, שאינו חסר דבר, על החסד שעשה עמה? ומה תעשה אם יתברר שאיש העולם המהדר בנימוסיו הוא תגרן זעיר שיתבע ממנה, במפורש או במרומז, לשלם בגופה בעד שבעה ימי לינה וארוחת בוקר? ואז החליטה להבהיר מראש שמיטתה היא מחוץ לתחום. ואם יחשוב שעשה מיקח טעות כשהזמין אותה לגור בביתו, זו השעה להתחרט. ובהגיע שעת הסעודה לבשה את השמלה השחורה שמצוירים עליה פרחים אדומים בצבעי פסטל רכים, ענדה תכשיט תימני לצווארה ועגילים שצורת תמרור “עצור” להם לאוזניה, וברדתה אל אולם האוכל קיוותה שמעשיה הסמליים יובנו כרוחם: לא לפתותו אלא להרחיקו התלבשה בבגדים היפים לאירוע רשמי. לא מפני שמראהו דחה אותה רצתה להרחיקו – להיפך, היא נמשכה אליו ממבט ראשון – ולא מפני שאהבות מזדמנות מגונות בעיניה מסיבות דתיות או מוסריות, אלא מפני ששנאה מפח־נפש. ניסיונה באהבות גנובות לימד אותה שבכל הנוגע לחטוף־ושגול ההבטחה תמיד מלהיבה יותר מההגשמה. כמובן, אם זו אהבה, זה סיפור אחר. בשבוע ימים אפשר רק להשתטות.

ואף־על־פי שלא מצאה כל דופי בהתנהגותו, ולא דיבר אליה בלשון שנוקט גומל חסד, ניצלה את המחמאה הראשונה שנתן לה – על טעמה בלבוש – כדי להעמידו במקומו. בעצם, כל שאמר היה רק זאת, שגם הוא אוהב לסעוד בבית כמו בחוץ ולכן הוא לבוש בחליפת ערב וכי הוא מרוצה שהתלבשה אף היא לכבוד האירוע וכי שמלתה יפה בעיניו מאוד – והלא אילו לא אמר זאת הייתה נפגעת – ואז הפתיעה אותו בתגובתה, הישראלית מאוד, כך השתבחה בלבה:

“אתה רוצה להשכיב אותי?”

ובו ברגע חשה שהיא עצמה, בעצם הדיבור הגלוי והישיר, הפילה את המחיצה שרצתה להעמיד ביניהם.

ואולם הוא לא פרץ לפתח פתוח.

“כך אומרים היום? להשכיב?” שאל בסקרנות אמיתית. “פעם היו אומרים כזה דבר רק על ילדים שמביאים אותם לישון בבית ילדים בקיבוץ.” לרגע נבוכה, כאילו גלגלה את השיחה לנושא מסוכן והוא, בעדינות וברוב טקט, מאפשר לה לחזור בה מגסותה. והרי לא התכוונה לגלגל ביניהם איזו אירוטיקה מגושמת. להיפך, רצתה רק שיבין כי היא אשה שפיה ולבה שווים ומוטב לה לשאת רגע אחד של מבוכה מאשר לשחק שבוע ימים בקומדיה של טעויות, ועתה הוא עוד עלול לחשוב שהיא אשה קלת־דעת, מתחנחנת, בוטחת בקסמיה.

“פעם? מתי הייתה ה’פעם' הזאת?”

הוא חייך והתוודה: במשך שלושים וארבע שנים כמעט שלא דיבר עברית. היא תמהה: שלושים וארבע שנים לא היה בארץ! אכן, כן, אמר. פלא שהוא זוכר אותה בכלל, נתנה לו מחמאה, וצחקה בחביבות כשביקש לומר גרסא דינקותא והתחלף לו הביטוי באחר. השפה השתנתה מאוד מאז, אמרה לו, והוא חשב רגע ואמר שאם יחליט לנסוע לארץ ילמד קודם באולפן לעברית. הוא שונא לגמגם, התוודה. והיא שאלה כמה שפות הוא יודע, והוא אמר: ארבע הוא יודע קרוא וכתוב ושתיים ככה ככה, ושאל אם עוד אומרים ככה ככה. והיא אמרה, כן, עוד אומרים כך. ופתאום אמר: “האפשרות הזאת מתקבלת על הדעת, אבל איננה תנאי.”

תחילה לא הבינה למה הוא מתכוון, ואז חזר על המלה “להשכיב” כטועם את טעמה בהקשר החדש לו. היא הסמיקה. סומק הוא סוג של הודאה באשמה, חשבה. וכאילו קרא את מחשבותיה אמר: “זה עניין שבין קונסנטינג אדלטס. נכון? אבל אם את אוהבת את בעלך זה כמובן לא בא בחשבון.”

פניה להטו והיא שתקה ארוכות קודם שהשיבה: “אינני חושבת שאני חייבת לך תשובה על השאלה הזאת.”

הוא גיחך, והיא שמעה בקולו איזו חדוות ניצחון לא נעימה: “לא שאלתי, אבל את ענית.”

“אני לא חושבת שההזמנה לגור בביתך מקנה לך את הזכות לדבר אלי בגסות,” אמרה בתוקף.

הוא חייך ועיניו התנוצצו בחיבה: “אני אוהב את האופן שאת מדברת. העברית שלך איז ורי ריץ׳. ביוטיפול. אחרי שבוע אתך ודאי אלמד המון. שווה לי כל רגע שאת כאן. אם מישהו יעשה חשבון אני אצטרך לשלם לך, לא את לי. אבל לא נתחשבן. תרגישי חופשייה לקחת מה שאת רוצה ולא לתת מה שאינך רוצה.”

היא השגיחה שאמר “אינך רוצה” ולא “לא רוצה” וחשבה שבנעוריו ודאי הקפידו עמו על שפה נכונה, ואולם הדברים שאמר הכעיסוה והיא אמרה: “אני מוכרחה להגיד לך, שאני לא אוהבת את הסגנון הזה, סגנון של רומן למשרתות.”

הוא נתן בה מבט מבודח: “מדוע מוכרחה?” אחר־כך שאל: “כך אומרים היום? רומן למשרתות? בזמני היו אומרים ‘רומן זעיר’. אבל את צעירה מדי, ודאי לא קראת את ‘סבינה’ ו’רגינה'.”

היא הכירה לו טובה שהחזיר את השיחה לעניין אחר. חששה, שנוסח הדיבור שלה, התוקפני מעט, דווקא הוא עלול להעניק לשיחה של מה בכך אופי אינטימי. הדיון הלשוני פירק את המתח, וקיבלה עליה ברצון לפתחו. הדיון בתמורות שחלו בביטויים שגורים הוא עניין מרתק בחברת מי ששמורה בזיכרונו שפה שעבר זמנה.

למחרת נתבדו חששותיה. הוא לא דיבר אליה כאילו משהו שנאמר בליל אמש מתיר לו איזו קרבת יתר והוסיף לנהוג בה כאשה זרה לכל דבר. ביומיים הראשונים כמעט שלא ראתה אותו. הוא טס מהאי ליבשת והמשרתים היו מארחיה. לא היה עליה אלא לרמוז, שנחוץ לה דבר מה, והמשרתים מילאו את מבוקשה. עשו מה שעשו ונעלמו קודם שהספיקה להודות להם.

ואולם כשהזמין אותה כעבור שלושה ימים לטוס עמו במטוסו הפרטי, התעורר בה חשד שהוא בכל זאת מחזר אחריה על־פי דרכו הילדותית מעט, שאינה הולמת איש מתוחכם שתלה ציורים של דה־קונינג בפרוזדור ושל אנדי וורהול בבית־הכיסא.

כשהמריא המטוס הקל ריחף על פניו חיוך מאושר של ילד, והיא אמרה בלבה שיש משהו מסוכן בחיוך הזה, אך כבר לא יכלה לחזור בה מהסכמתה לטוס עמו. כשראתה שהוא מבקש להמם אותה בתרגילים אירובטיים ואורב לה מזווית עינו ליהנות מפחדיה, השתדלה להימנע מתגובה. ואולם כשכיוון את מטוסו אל הגשר המחבר את האי אל היבשת, וראתה שהוא מתכונן לעבור תחתיו, נחרדה.

המטוס חלף מעל סירת מנוע והיא השגיחה שנוסעיה אף לא הרימו את ראשיהם. דומה, שהכול מכירים כאן את מארחה ואת שיגעונותיו, אמרה בלבה ונזכרה בסופר האנגלי חד המבט ולבן העור שפגשה על החוף. לפני שנודע לו היכן היא גרה חיזר אחריה במעין זלזול רשלני. ואולם כשנודע לו שהיא האורחת של “האיש הגדול”, כך כינה אותו, החל להדר בכבודה ופנה אליה בנימוס מופרז, והיא תהתה אם מכריו יראים מפניו או מכבדים אותו. עתה, כשהשתעשע בפחדיה, התחרטה שהפקירה את גורלה בידי אדם שהכול מפחדים ממנו.

כששבה השמש והתנוצצה בכנף המטוס מימין הבינה ש”האיש הגדול" עומד לבצע אותו תרגיל שנית. והפעם, הבחינה בחרדה גוברת והולכת, בקטע מסוכן יותר, בין שני עמודי־הגשר הקרובים לחוף. היא רצתה לבקשו שיחדל אך לא היה לה סיכוי לגבור על קול המנוע.

הוא השגיח שהיא רוצה לדבר והיטה את גופו אליה וממש ברגע שעברו בין שני עמודי הבטון המאיימים ונשימתה נעצרה הורה לה באצבעו על הכפתור של תקשורת הפנים. הם כבר היו ברום השמים כשיכלה לדבר. קולה באוזניות היה רדוד ויבש וכמו נמחה ממנו ביחד עם גוני הצליל החמים גם הפחד שהרעידו.

“אתה מנסה להרשים אותי? אין צורך. אני מלאה התפעלות. מצדי אתה יכול כבר לנחות.”

הוא הביט נכחו ולא ענה, וכעין רוגז נדרך במבטו, ואותן העיניים, אשר קודם לכן מצאה בהן חמימות וחריפות, נראו לה עתה ריקות ואכזריות. מייד לאחר־מכן הדמים את המנוע והשיט את המטוס בדאייה אל מסלול ההמראה הפרטי שלו. פניו הביעו אכזבה ושפתיו נמתחו כמו בשעת מציצת עשן.

הוא יודע להתבטא בשתיקה יותר מאשר בדיבור, אמרה בלבה. ואכן, רק אחרי שהנחית את המטוס וכיבה את המנוע ופתח לפניה את הדלת והוריד למענה את הכבש, והושיט לה יד, מעשה אביר, וסייע לה לרדת אל הקרקע המוצקה של שדה התעופה, מקום שהמתין להם הנהג השחור במדים הלבנים, פצה פיו לראשונה.

“עכשיו אומרים ‘להרשים’? פעם היו אומרים ‘לעשות רושם’.”

היא כבשה את זעמה. בני תרבות אין להם בררה אלא להעמיד פנים שהכעס אינו מעביר אותם על דעתם. היא אמרה כי אפשר לומר כך ואפשר לומר כך. הלשון החדשה אימצה, בהשפעת האנגלית, נטיות פועל שמקורן בשם־עצם. נטיות, שלפנים לא היו נסבלות כלל. אך כשהתבקשה לתת דוגמה לא יכלה להיזכר אלא בפועל לטלפן, שהיה מקובל עוד בימים שהיה בארץ. היא לא טרחה לחטט בזיכרונה כדי להביא דוגמאות חדשניות יותר. במלחמת המינים, חשבה, הוא חייל ותיק. השאלות על התמורות שחלו בלשון העברית נועדו “למחוק מהפרוטוקול” את הזלזול שזלזלה במפגן הגבריות שערך לכבודה. ואולם אף־על פי שיכלה לחוש בעלבונו מתחת למעטה העבה של שוויון הנפש שלבש, לא התפתתה להאמין כי דעתה עליו חשובה לו כל־כך. כבר הספיקה להרהר בזה ביומיים שעברו והסיקה שאין יסוד להניח שמכוחו של איזה תהליך כימי מסתורי התעוררו רגשותיו הרדומים של זכר שטוח־בטן בן־בלי־גיל ועשיר מופלג זה דווקא כלפי אשה בת ארבעים ושמונה וחצי, נאה במקצת אבל בהחלט לא יפה אמיתית ולא אחת שמקרינה מיניות עזה. הוא הרי יכול “להשכיב” בלי כל מאמץ כמעט כל חתיכה שהשקיעה את כל חסכונותיה כדי להגיע לכאן והיא רובצת על החוף או על שפת הברכה של מלון פאר כדי לשפשף מרפקים ואיברים אחרים עם ההצלחה ועם העושר, המגיעים לכאן כדי להפיג את שיעמומם בהנאה מיופיו הבתולי של הטבע ומבוסר סכלותן של הבתולות. קשה להאמין שבין שתי השתלטויות על חברת תעופה הסובלת ממחסור באשראי, יבזבז איש כמוהו את זמן החיזור היקר מפז על אשה שפניה נחרשות קמטים כשהיא צוחקת, וזאת מפני שהיא מזכירה לו, כך אמר, איזו ילדונת שאהב לפני ארבעים שנה כשלמדו יחד בגימנסיה. סביר יותר להניח שרגשות ערטילאיים כלפי הארץ שעזב לפני שנים רבות, ולא עורה שהושחם בקרם שיזוף מרוכז, הם שמשכו את תשומת לבו אליה כשעמדה אובדת עצות ליד דלפק הקבלה במלון שלא נמצא לה בו חדר, וגרמו שיזמין אותה לביתו ויעמיד לרשותה אגף מיוחד עם משרתים וכל הנוחיות, מערכות סגורה של פלאי האלקטרוניקה, בביתו המפואר שעל ראש הצוק, שנראה כמו שיגעון גדלות שנוצק בטון והוקף גדרות תיל.

אף־על־פי־כן, למרבה הפלא, הוא אכן מחזרה. תחילה חשבה: אולי זה מין משחק שבינו לבין עצמו: לא, אולי בין שתי פרשיות אהבים סוערות עם צעירות מלאות תקווה, להתנחם קצת במשגל עצלני, נטול אשליות ולכן אולי גם מענג יותר, עם אשה מבוגרת, היודעת כי כל העסק הזה של המין, אם נשמרים היטב מפני סכנות ממשיות, יכול להיות גם סתם חיכוך נעים ולא בהכרח משהו המשנה סדרי בראשית. מכל מקום, עד הטיסה המטורפת הזאת לא הטרידו אותה חיזוריו המבודחים מעט, כאילו עצם העניין שאיש כמוהו, בהתחשב באפשרויות האחרות הפתוחות לפניו, מחזר אחרי אשה בגילה, הוא דבר משעשע כשלעצמו. אולם עתה, עוררו בה חיזוריו פחד. אם הוא מוכן, להסתכן כדי “להרשים” אותה, הרי זה סיפור אחר.

הדרך אל ראש הצוק עברה בשתיקה, כאילו ראוי שיקשיבו בלי לחלל בדיבור לקולו החרישי של מנוע הלימוזינה רב העצמה המסיע אקלים בפני עצמו ממקום למקום בלי מאמץ. רק בקטע הדרך האחרון חזר לדבר. “היית צריכה להגיד שאת מפחדת, לא הייתי עושה את ה’לופ' השני.”

“גם הראשון היה מיותר.”

הוא חייך.

“חשבתי שאתם לא מפחדים אף פעם.”

“אתם?” תמהה.

הוא לא השיב.

ובכן, להפחיד אותה רצה, ולא רק “לעשות רושם”, אמרה בלבה. הדבר עורר בה סלידת נפש. האומנם עשה את התמרונים המסוכנים הללו רק כדי להוכיח לה שהיא מפחדת? וכי השתבחה באומץ־לב? ושמא היה זה עונש על שהעזה פנים כנגדו? ^: אם כן, מדוע אמר “אתם”? וכי פחדנותה שלה מנתצת את אגדת הישראלי העשוי לבלי־חת? וכי איזה צורך יש לו להוכיח שהדרכון הישראלי מפיח בנושאהו אותה רוח של גבורה שמייחסים לו יח"צני המגבית היהודית המאוחדת? וכי היה מוכן לסכן את עצמו ואותה רק כדי שתסכים עמו שאין יתרון למי ששירת בצה״ל על סתם יהודי בעולם?

“הייתי מוכנה להודות שגם ‘אנחנו’ מפחדים, אבל אני יכולה לדבר רק בעד עצמי. אני מודה. פחדתי, רעדתי מפחד. לא כתוב בפספורט שלי שאסור לי לפחד. עכשיו אתה מרוצה?”

הוא חדל לחייך.

“אני שמח לשמוע שכבר מותר לפחד.”

“אף פעם לא היה אסור.”

“אני זוכר שהיה אסור.”

“על מה אתה מדבר?”

“זה סיפור ארוך.”

בינתיים הגיעו אל ה“טירה” והשער נפתח כמו מאליו והלימוזינה החליקה אל הרחבה שלפני הכניסה הראשית, והנהג קפץ ופתח את הדלת, קודם לפניה ואחר כך לפני נותן לחמו, ומשני עברי המכונית לא יכלו להמשיך בשיחה, וכשנכנסו לבניין לא גילתה כל רצון לשמוע סיפור ארוך. ביקשה להיפרד ממנו לרגלי המדרגות, אבל הוא התלווה אליה ועלה עמה לקומה השנייה.

“פעם היה כתוב בפספורט שלנו ‘לכל הארצות פרט לגרמניה’,” עיכב אותה על סף חדרה. “עד היום אני שומר על הפספורט ההוא.”

“ודאי כבר אין לו תוקף,” אמרה.

“אני יודע,” אמר והוסיף: “תוקף, מלה גדולה בשביל פספורט.”

הוא מקשיב לשפת אמו כמאזין לקולות רחוקים, אמרה בלבה, וחשבה שאולי באמת הזמין אותה לביתו כדי להשתמש בשפה המשתכחת והולכת.

“אני מתנצל שהפחדתי אותך,” אמר פתאום.

“לא נורא. פחדתי. אבל שכנעת׳ את עצמי שאם אתה עושה את זה ודאי זה לא כל־כך נורא. הרי לא תהרוג את עצמך כדי לעשות עלי רושם.”

“אל תסמכי על זה,” אמר בחיוך סתום, “אולי אני מטורף… ואולי העסקים שלי הסתבכו כל־כך, שאין לי בררה אלא להתאבד.”

היא תהתה אם הוא משטה בה.

הוא גיחך: ״את שואלת את עצמך: אם כן – מדוע אני צריך להרוג גם אותך? שאלה טובה. בשביל הביטוח. מתאבדים מאבדים את זכויותיהם. תאונת מטוס עם אשה זרה לא תעורר חשד, שהייתה זו התאבדות…" ומייד הוסיף: “אינך צריכה להיבהל, אני בסדר. יכולת להיווכח.”

בצחוק שנפלט מגרונו מצאה איזו קשיחות לא נעימה. ואולם החיוך שנשא אליה היה תמים, כמעט ילדותי.

“זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי מתחת לגשר,” הפתיע אותה. “פחדתי כהוגן. אחר־כך ראיתי שזה לא היה כל־כך נורא ועשיתי את זה עוד פעם.”

“כל זה נראה לי משונה למדי, טו סיי דה ליסט,” אמרה.

הוא נעץ בה מבט קר ושאל איך אומרים בעברית “טו סיי דה ליסט” ואולם התרגום נראה לו מליצי מדי.

“השפה הזאת אינה מתפתחת מספיק מהר בשביל העולם המודרני,” ציין במעין אכזבה והיא שמעה גם צליל קלוש של שמחה לאיד.

בחדרה, כשמחקה מפניה את האיפור שזיעתה חרצה בו תלמים, תהתה אם לא היא עצמה אשמה בזכות שלקח לעצמו להשתעשע בפחדיה כמו מתבגר שרוצה לעשות רושם על הבנות. סגנונה הישיר, חסר המעצורים, בלילה הראשון עורר בו את רוח השטות מימי הנעורים, שגברים רבים זוכרים בגעגועים ומכירים טובה לכל אשה המוכנה לשתף פעולה עמם בשחזור ימי ההבל ההם.

היא עשתה יותר מטעות אחת בלילה ההוא, אמרה בלבה כשנזכרה בלי חמדה איך הפליגה, הלומת יין, בדיבורים על עצמה. האלכוהול מתחבר על נקלה לכל יצר, לרבות יצר השטות המפתה אותנו לספר לזר מה שלא נספר אף לידיד קרוב. איוולת הייתה זו לפטפט באוזניו על היצר ההרפתקני, העוקר אותה מפעם לפעם ממשפחתה ושולח אותה להתאכזב מחדש באיזו פינת חמד אחרת בעולם, פיצוי שהיא לוקחת לעצמה על הנאמנות לבעל התובע יותר אהבה משהיא מסוגלת להעניק.

עתה נזכרה גם שלא הקפידה על הדדיות. היא דיברה ודיברה והוא על עצמו לא סיפר אלא מה שאפשר לספר לכל אחד. היא שיתפה אותו בחלומותיה הכמוסים, והוא סיפר רק עובדות: כמה נשים היו לו וכמה ילדים. הנשים לא זכו לפירוט. רק מספרן נמצא ראוי לציון. ועל צאצאיו דיבר בריחוק אירוני – הבכור בהודו, מבזבז את כספו על איזה מהרישי, הצעיר בסן פרנציסקו, בקומונה של איכות הסביבה, שבה מגדלים ירקות אורגניים ואוכלים את כל התוצרת, והבת באפריקה, בבית חולים למצורעים, שבו יש לה סיכוי להיעשות אלברט שווייצר ממין נקבה. בו בערב, כשבא לחדרה להזמינה לארוחת הערב כבר היה במבטו איזה זיק ערמומי, כאילו חוויית הטיסה המטורפת עושה אותם שותפים לאיזו קנוניה, ולא הופתעה כשבזמן ארוחת הערב החל לפטפט על אהבה, נושא ששותפות הסוד מצדיקה את החיטוט בו, ובמשך כל זמן הארוחה הייתה דרוכה להגן על עצמה מפני אינטימיות יתירה.

הם ישבו משני צדי השולחן רחב המידות והמשרתים התרוצצו סביבם כמו בסעודה רשמית, והוא דיבר כאילו הם לבדם באולם האוכל המלכותי. לפנים היה מכור להנאות הגוף, סיפר. ואילו עתה, שבגר וחכם והוא יודע שלא די באהבה הגופנית, נחוצה לו איזו הרגשה של התעלות התופסת את כל כולו. את מי שהנו עתה ואת מי שהיה לפנים, את הילד שאהב ילדה, את הנער שאהב נערה, את הבחור שאהב את האהבה, ואת הגבר שרצה בית.

בסיפור האהבה הזה, כך חשה, ייחד לה תפקיד של אהובת נעורים ששבה במפתיע מקץ שנים רבות והיא לא רצתה בו. ואכן, בשעת הכושר הראשונה, כשדיבר על אהבת נעוריו כעל “הרפתקה אצילית”, אמרה כי ההרפתקה היחידה שקוסמת אותה עתה, בגילה, היא פגישות עם אנשים מעניינים, המבינים דבר מתוך דבר. אין לה כל צורך לשכב על גבה לשם “התעלות”. התענוגות שלה הם “אורליים” בדרך כלל, הוסיפה, ונהנתה מהבטחת השווא המפולפלת שהציתה ניצוץ סקרני בעיניו. התכוונה לומר ״ורבלית״ – שהדיבור בא אצלה במקום החיכוך בבשר, הסבירה. לאמור, היא מקבלת “אורגזמה” משיחה עם אדם חכם היודע לספר משהו מעניין בצורה מרתקת. היא קיוותה שתגובתה החריפה, המוגזמת במקצת, תלמד אותו שהפחד שהפיל עליה בבוקר, וגאל אותה ממנו במשיכה מהירה של מוט ההיגוי, לא עורר בה לא הכרת טובה ולא איזו מיניות חבויה, הזקוקה לגירויים עזים.

ואולם עד מהרה התברר שנכשלה בטעות מבישה. הדיבורים על אהבה לא נועדו, כנראה, אלא להכשיר את הקרקע לעניין נחשב ממנה. הוא כלל לא חיזר אחריה, אלא רק ביקש להעניק לשיחתם איזו אינטימיות שתפתח פתח לסיפור אחר, שהוא מבקש לספר ואינו מוצא לו א־פרופו.

לבסוף, כמו עייף מללכת סחור סחור, שאל אותה פתאום אם היא מוכנה לשמוע סיפור לא נעים.

“אני לא מתה על סיפורים לא נעימים, אבל אם נחוץ לך לספר…”

הוא שיסע את דבריה. “נחוץ, זו מלה גדולה מדי.”

כשהציצה בעיניו חשה שהפריזה הפעם בגינונים של שליטה־במצב. היא מיהרה לתקן: “מוכנה, כמובן.”

“אבל זה סיפור ארוך,” אמר.

“לא היו לי תכניות אחרות ללילה,” התבדחה.

פניו היו רציניים. “זה סיפור על פחד.”

“כולי אוזן,” אמרה.

“שמחתי לשמוע שהיום כבר מותר לפחד. פעם העונש על פחד היה קשה מאוד,” אמר בשפתיים קפוצות.

“כולנו נענשים על פחד, בדרך זו או אחרת,” אמרה, משתפת פעולה.

“אינני מדבר במטפורות. אני מדבר על עובדות,” אמר בקוצר רוח וקם ממושבו. המשרת מיהר להסיע את הכיסא מאחוריו.

חשבה שהוא מבקש לזמנה לאחת מאותן לשכות שהוא מעמיד לרשות אורחיו, שם יוכלו לשבת בנוח, באינטימיות היפה לסיפורו, ואולם לתימהונה חזר ואמר “אבל זה סיפור ארוך,” והתנצל שפתח בדבר שלא יוכל לסיימו. השעה התאחרה ומחר מחכה לו יום עמוס. ואז נפרד ממנה בקידה קלה והלך לחדרו.

למחרת לא ראתה אותו כל היום. ארוחת הבוקר הוגשה למיטתה, אחר כך בא הנהג והסיע אותה אל החוף. הסופר האנגלי לא היה שם, כאילו אחרי שנודע לו מיהו פטרונה התברר לו פתאום שבעצם הוא אוהב להתחכך עם ההמון. היא שהתה בחוף כל שעות הבוקר וגילתה, למורת רוחה, שהיא חסרה את חברתו של מארחה. בזמן שישבה בצל סוכך וקראה שבועונים מצוירים ראתה את מטוסו צולח את המפרץ ונעלם מאחורי רכס ההרים. ארוחת צהריים אכלה לבדה בחדר האורחים הגדול. המשרתים לא ידעו לומר לה מתי ישוב. ממראה פניהם הקישה כי עצם השאלה היא בגדר הפרה של כללי המקום. בערב, כשבא פתאום והתיישב מולה, אמרה לעצמה כי רק בגלל השיעמום היא שמחה כל־כך לראותו. בזמן הארוחה לא הוציא הגה מפיו ואף חרג מנימוסיו ועיין במסמכים בין מנה למנה. זמן מה חשבה שהוא כועס עליה, ואולם אחרי הארוחה הזמינהּ אל חדר העבודה שלו. שם שלף מתוך ארון משקאות חבוי בקבוק של קוניאק צרפתי ואחרי שהקישו גביעים ושתו לחיים ושיקעו את עצמם בתוך כורסאות העור העמוקות, לנוגה מנורת שולחן חיוורת, ששיוותה לשיחתם מראית עין של ויעוד חשאי, פתח ושאל אותה לתדהמתה אם השגיחה אי פעם כמה דומה הקוניאק לשתן מרוכז של אדם שנאלץ להתאפק זמן רב.

השאלה נראתה לה מוזרה וסרת טעם כל־כך שלא ראתה צורך להשיב עליה, ואולם היא לא החמיצה פנים ולא הביעה מורת־רוח בהעוויה או בתנועת כתף, לפי שהניחה כי השאלה הזאת היא הפתיחה לסיפור הארוך. הוא לא ציפה לתשובה, רק הוסיף, וברק מוזר בעיניו: “הטעם, כמובן, שונה.”

אחר כך שאל אם הדבר מגעיל אותה והיא השיבה בחיוב. הוא אמר: “מצטער, אבל הפרטים המכוערים הללו הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור.” והם באמת היו חלק מן הסיפור, שנפתח באמצע וחזר אל ההתחלה, וקפץ אל סופו ושב למלא את החסר באמצע, כדרך כל סיפור שנולד מן הצורך לספרו ומחברו עדיין לא החליט מה ראוי לתיאור מפורט ומה כדאי להצניע ברמז. “הפרטים המכוערים” היו נחוצים לשם הבנת קטע ביניים המתאר שורת עצירים העומדת בתור כדי להשתין לתוך ספל התה של חברם, עציר כמוהם ואף־על״פי־כן הוא בזוי בעיניהם, מפני שהם רק גנבו, או רימו, או שדדו, או אנסו, או ערקו, או נפקדו, ואילו הוא בייש את הדגל ואת ההמנון ואת תג הכובע בבריחתו המחפירה משדה הקרב. הסיפור על “הפרטים המכוערים” נקטע באמצע ושב ונשזר בסיפור הכללי כהרהור פילוסופי. העצירים שהשתינו לתוך הספל שלו ואילצו אותו לשתות את הנוזל המגעיל היו חבורה מכוערת למדי של ברנשים מפוקפקים שלא קראו את סמואל ג׳ונסון אבל ידעו בחוש כי “הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון לנבל”. הם לא החמיצו את ההזדמנות להתעלל במי שנחות מהם. הפחדן שברח משדה הקרב ולא נמצא ראוי לסולידריות של הדפוקים אלא לעונש כפול ומכופל. ואולם בהמשך הסיפור התברר כי הפרטים הללו לא היו חמורים בעיניו כעובדה, כי אף־על־פי שלא היה חשש שיברח מן הארץ, שכן אז “לא הייתה לו פרוטה על הנשמה”, החזיקו אותו ארבעה חודשים במעצר עד תום ההליכים.

“ארבעה חודשים! וזה במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית!” קרא בזעם, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז המאורע.

הוא סיפר את סיפורו הארוך בשפה עשירת ניבים, עובדות פשוטות בעברית מיושנת, ועניינים דקים מהן באנגלית. לשונו הייתה סרקסטית בדברו על חברים מנוער, ועוקצנית במיוחד כשדיבר על הוריו. הבעה של זלזול ומרירות העכירה את עיניו המבריקות כשהעיד על עצמו שהוא “נצר מגזע גיבורים”, ולגלג על הוריו שהשתמשו בביטויים “חזקים” בלי שום רתיעה מפני מליצה ריקה.

אביו ואמו היו מן המשפחה הלוחמת, סיפר. אנשים, המוכנים להקריב את עצמם ואינם נרתעים מלהקריב גם אחרים. בילדותו שמע רק סיפורי גבורה, על גירוש הבריטים מארץ ישראל ועל המלחמה בשבע מדינות ערביות. אגדות הגבורה שהלעיטו אותו בהן רבצו על לבו כנטל כבד: מצפים ממנו שיהיה ראוי למורשתם של לוחמים שהקדישו את חייהם לשחרור המולדת מעול זרים. אף על פי שהיה ילד חולמני, הנמשך אחרי האמנויות היפות, תרגל את עצמו באכזריות להיות לוחם לבלי חת. כשהגיעה שעתו להתחייל, התנדב ליחידה מובחרת. ולא היה קץ לאושרם של הוריו כשסיים את קורס הממכפים כחניך מצטיין ונחשב ל״חומר קצונה" מעולה. הוריו ומפקדיו תלו בו תקוות מרובות.

עד שלילה אחד הרס את חלומותיהם. חוליה שפיקד עליה נתקלה במארב של מסתננים ונמלטה על נפשה. בערב יצא לסיור שגרתי ובבוקר שלמחרת היה אדם אחר.

“היו לכם נפגעים?”

“לא. הם ירו מוקדם מדי ובנס לא נפגע אף אחד. ניתקנו מגע וברחנו.”

“ולהם היו נפגעים?”

“לא,” גיחך, “ודאי שלא. אנחנו לא ירינו כלל.”

“ירו עליכם ולא השבתם אש?”

הוא נתן בה מבט אירוני. “את שואלת כמו בתחקיר. לא, לא השבנו אש.”

“נבהלתם כהוגן, הא?”

“ודאי שנבהלנו, אבל לא בגלל זה לא השבנו אש, אלא מסיבה פשוטה יותר. לא הייתה לנו תחמושת.”

“יצאתם בלי תחמושת?” תמהה.

“קיבלנו פקודה לצאת בלי תחמושת.”

היא הביטה בו בפליאה, והוא אמר שהפקודה דווקא התקבלה על דעתו.

הסיור לא נשלח לתפוס מסתננים (“היום ודאי כבר לא משתמשים במלה הזאת”) אלא לתרגל אותם להתמצא בלילה. החוליה שלו, שנשלחה לשטח שהייתה בו פעילות צה״לית אחרת קיבלה הוראה לצאת בלי תחמושת. מפקד הגדוד חשש מפני היתקלות עם כוח אחר של צה״ל והניח שבלילה בלי כוכבים ובשטח לא מוכר יהיה קשה לתאם בין כוחות קטנים מיחידות שונות, והתנגשות בין שני כוחות שלנו סבירה יותר ומסוכנת יותר מהיתקלות מקרית במסתננים.

“זה הגיוני,” אמרה. “אם כן, מדוע היו צריכים להעניש אותך?”

“כי אני הייתי מפקד החוליה.”

“אבל הרי קיבלת פקודה.”

“כאן הסיפור מתחיל להסתבך,” אמר ובעיניו התנוצץ ברק קר. “אני הייתי צעיר מדי, וטיפש לא קטן, או, אם תרצי, הבן של הורי, ומישהו אחר היה או רשלן או שאפתן או סתם לא בן־אדם, ובמטה היחידה הוחלט שנחוץ עונש מרתיע ל’ביזיונר' – האם גם היום אומרים ‘ביזיונר’? – וכך קרה שהטוראים קיבלו נזיפה ואני נעצרתי עד תום ההליכים.”

המעצר עד תום ההליכים פגע בו יותר מכול. אילו ידעה על אילו פשעים מחזיקים אדם במעצר עד תום ההליכים, הגיב על ביטוי של פליאה שצץ בעיניה, הייתה מבינה את חומרת המעשה. ארבעה חודשים – ארבעה חודשים! – החזיקו אותו במעצר בלי להביאו לדין, והוא, חסיד שוטה של מערכת השיפוט הצבאית המייצגת את הערכים הנעלים של המשפחה הלוחמת, הצדיק עליו את הדין: ודאי היה חטאו חמור ביותר אם נוהגים בו בקשיחות כזאת, הרי לא יתעללו בו מתוך אטימות לב. תמיד נתן אמון באנשים החכמים בחלונות הגבוהים שמביאים בחשבון שיקולים חינוכיים נשגבים מבינתו. עד כדי כך בטח בצדקתה של “מערכת הביטחון”, שהוריו התייחסו אליה בחרדת קודש, שגם במשפט לא העז לומר שקיבל הוראה לצאת לסיור בלי תחמושת. ולשאלתה על האופן שהגיבו הוריו השיב בקול יבש שלעולם לא ישכח איך היו עומדים ליד השער של מחנה המעצר ובוכים. ואולם מייד הוסיף שבכו לא מפני שנעשה לו עוול, אלא מפני שבייש את המשפחה הלוחמת. הם היו שייכים לדור המתאכזר לעצמו יותר מלאחרים. הם אף לא שכרו לו עורך דין מפני שהחזיקו בדעה ש“לא מכובד לצאת בעונש קל באמצעות שועל פיקח.”

היא אמרה שכל הדבר תמוה בעיניה. הרי מפקדו ידע שאינו אשם. מדוע אפוא לא בא ואמר שנתן הוראה כזאת.

ואז אמר כי זהו הקטע האפל של כל הפרשה. אותו מפקד הועבר בינתיים ליחידה אחרת ואיש לא טרח להזמינו למשפט שהתקיים כעבור ארבעה חודשים.

הייתה זו התקופה הקשה בחייו. איש מחבריו לא ביקר אותו במחנה המעצר. אף לא מי שהייתה חברתו בימים ההם. כאילו פחדה שמא ידבק גם בה ריח הפחד, המגרה את הכלבים לתקוף.

הוא דיבר במרירות כאילו לא חל על סיפורו חוק ההתיישנות, והיא תהתה מדוע לא תבע לזמן למשפט את מפקד הגדוד.

הוא נשם עמוק. צריך להבין את הנסיבות. בית הוריו הכשיר אותו לקבל עליו את האשם. ואולי ההוראה שקיבל הייתה “המלצה” ולא פקודה. רק אחרי שישב ארבעה חודשים בציפייה למשפט עלה בדעתו שלא תהיה זו פגיעה ב“מערכת” אם ישחזר בבית הדין את השיחה עם מפקד־הגדוד.

“ומה הייתה התגובה?” שאלה.

“התעלמו מזה,” אמר כתוהה אם אכן כך היה הדבר. ואחר־כך מצא לזה צד זכות: “יכולתי להבין אותם. אחרי ששתקתי ארבעה חודשים היה מותר להם לחשוד בי שהנימוק הזה מצוץ מן האצבע.”

רק מקץ שנה וארבעה חודשים, בערכאה עליונה, אחרי שישב עוד שנה אחת בכלא צבאי – הכלא היה “מלון פשפשים מהוגן” לעומת המעצר – הבין שסכלותו והאמון הבלתי מוגבל בצדקת הממונים עליו, הם שהמיטו עליו את האסון. אז כבר תבע מהמשפחה לשכור לו עורך דין. ואולם העורך דין ששכרו לו, ידיד המשפחה הלוחמת, לא דרש צדק אלא הסתפק בערעור על חומרת העונש: הבחור לא הבין את הפקודה שקיבל, טען להגנתו. בית הדין הגבוה לצדק הפחית מעונשו וכעבור ימים אחדים שוחרר.

“סוף טוב, הכול טוב,” אמרה.

“באיחור של שנה וארבעה חודשים!” נעץ בה מבט חשדני, כאילו יצאה להגן על מי שעשו לו עוול.

רק אחרי ששוחרר הבין שלעולם לא ירצה את עונשו. מי שאכזב את חבריו נדון לבדידות מוחלטת בחברה שהדבק המלכד שלה הוא רגש החברות.

חבריו לא מחלו לו על חטא שלא חטא. אפילו הטוראים שהיו עמו בלילה ההוא, והציל אותם ממוות בטוח, היו בטוחים שהוא ראוי לעונש שקיבל – המכבש החברתי של האחים לנשק היה כבד מכוח כתפיהם של ילדים בני שמונה עשרה וחצי, ולא חשו שהם עוזבים פצוע בשדה.

תחילה היה הכאב קשה מנשוא, אמר. ורק אחרי זמן רב למד לחיות עמו.

עד עצם היום הזה הפצע פתוח, אמרה בלבה למראה הצער והזעם שבעיניו.

העונש שקיבל התפרסם בפקודת יום של הפיקוד, המשיך את הסיפור הארוך. ביטול גזר הדין לא התפרסם כלל. העונש המרתיע אף זכה לכותרות בעיתונים. הייתה זו תקופה שבה פולחן הגיבורים היה בשיאו, וצנחן שבייש את הכומתה האדומה בייש גם את הדגל. הזיכוי כבר לא היה בגדר חדשות. בינתיים הייתה מלחמת סיני, וחבריו הקריבו את נפשם בשביל לחלץ פצוע בשדה־אש. הסיפור הזה היה גם חדש וגם חינוכי. היה מותר להאמין כי העונש החמור שחטף מפקד צעיר ולא מנוסה, ש“נטש את המערכה”, אכן נשא פרי. הוא לימד, לפחות את אלה שחושבים על “חינוך העם”, שעונש מרתיע, והביזוי שבא בעקבותיו, צופנים בחובם כוח אדיר, הפועל גם כשהוא מיוסד על אי־צדק. יכלו לנסח זאת כך: אי־צדק כלפי יחיד, אשר כתוצאה ממנו ניצלו חיי רבים, איננו עוול כה חמור. דם, מכל מקום, לא נשפך, אמר לו בלוס אנג׳לס היסטוריון ישראלי בשנת שבתון אחרי שסיפר לו את סיפורו, כאילו אי־אפשר לרצוח נפש גם בלי לשפוך דם, סיכם את דבריו.

“אתה לא חושב שאתה מגזים?”

“המורה שלי לעברית היה אומר שאסור להגיד ‘אתה לא חושב’. צריך להגיד ‘אינך חושב’. אני מבין שהשפה בכל זאת מתפתחת. אנשים אינטליגנטים כבר לא מפחדים לעשות שגיאות בדקדוק.”

מן ההערה הדקדוקית, שנאמרה בארשת נינוחה של שוויון נפש מאולץ, הסיקה ששאלתה הכעיסה אותו. ואולם עד מהרה גבר על רוגזו ושב לתאר את חבורת הפליליים במחנה המעצר. הוא דיבר ברגש של תיעוב על ההנאה הכמו־סקסואלית שהייתה למחוקי הפרצוף ההם, השרויים במאמץ מתמיד לתפוס יתרון כלשהו על הזולת, כשהוציאו מתוך מכנסיהם אבר תפוח והשתינו לתוך ספל התה שלו, כמו מבטיחים לעצמם כניסה מכובדת אל תוך גופו, בפתח הראשי. אם הייתה גם בו אותה הומוסקסואליות סמויה, האורבת בחיקה של אחוות הגברים בשדה הקרב, שם נמחו שרידיה האחרונים. זו הסיבה שלא התאבד כאשר יצא מן הכלא. שוב לא היו לו חברים, שהתאבדותו עשויה לנעוץ סכין של חרטה בלבם.

אחר־כך תיאר את השנה הראשונה מחוץ לכלא. בכל מקום שמע מאחורי גבו את הלחישה הארסית “הבזיונר” – אחדים לחשו כדי שלא ישמע, ואחרים כדי שישמע – והוא היה אנוס לשמוע את עלבונו ולהחריש. הרי לא היה יכול להעניק לכל אדם שמתח עליו ביקורת מעמד של בית דין גבוה לצדק ולהתחיל לגולל בפניו את כל הפרשה, הפקודה שקיבל, הנסיבות של ההיתקלות ב“פדאיון” – הוא לא ידע את הכינוי הרווח היום – והיתרון של הבריחה על מות גיבורים – “בכל זאת ארבעה בחורונים חיים זה משהו שלא כדאי לזלזל בו” – ולכן ביקש העברה ליחידה אחרת, פחות גברית ופחות מכובדת, להעביר בה את הזמן שנותר לו עד תום השירות בצבא, שכן הזמן שישב בכלא לא נחשב, עוול בפני עצמו אחרי שזוכה מהתנהגות שאינה הולמת ונאשם רק בחוסר שיקול דעת, שכן גם השופטים שזיכו אותו לא טרחו לחפש את האדם שנתן לו את ההוראה, אלא הסתפקו בזה שנתנו לה פירוש: הכוונה הייתה שלא יסתובבו בשטח בנשק טעון, והוא, כמפקד – “מפקד! ממכף, פישר בן תשע עשרה וחצי!” – היה צריך להצטייד במחסניות ולהחזיק אותן בתרמילו לכל צרה שלא תבוא, כאילו מחסניות בעומק התרמיל היו מאפשרות לו לנהל שם קרב לילי במרחק של מטר וחצי ממארב יזום שתפס עמדה יוצאת מן הכלל בעיקול הוואדי. ולא סתם אמר “לא התאבד”, הדגיש, לא הייתה זו מליצה ריקה, שכן באמת ובתמים עלו בו מחשבות על התאבדות בתקופת המעצר, אבל אחרי שחדל להאמין באחוות החברים לנשק ואיבד כל עניין בפרחחים שהתנהגותם הפחדנית פגעה בו כל־כך – באיזו מהירות התנדפו מהשטח כאילו יש לו מחלה מידבקת – נטש את הרעיון. השחרור מן התלות בחברים שחרר אותו גם מן היצר להשיב לו את כבודו ומן הצורך להשתייך לדור השני של המשפחה הלוחמת, שרגשי החברות העמוקים בין חבריה עשו עליו בנעוריו רושם עמוק כל־כך, שלדידו החברות הייתה ההגשמה של החזון הציוני, ובלעדיה, כמדומה, איבדה הארץ, שחונך למסור עליה את נפשו, את ייחודה. אהבת המולדת שלו, בניגוד להוריו שהעריצו מושגים מופשטים, הייתה הנאמנות לחברים. בלעדיה ארץ־ישראל נהייתה באמת עניין מופשט, חסר משמעות. ואכן אט־אט נותק כל קשר עם בני דורו. ביחידה הלא־קרבית שצורף אליה רכש לעצמו מקצוע, שהיה עתיד לסייע בידו רבות, אך לא חברים חדשים, ואילו בני המחזור שלו בצנחנים שמחו להיפטר מן הזיכרונות הקשים שעורר בהם דווקא אחרי שנהייה ברור שעשו לו עוול. אף החברים מבית הספר הסתייגו ממנו, עדיין לא העזו אז, אף לא המסכנים והחלשים שבחבורה, להתקומם כנגד עריצותו של פולחן הגיבורים, הגלותי כל־כך. אף הקשר עם הוריו נותק. הם לא יכלו לשאת את החרפה ולא חדלו לצלצל לכל ידידיהם ומכריהם כדי “להבהיר את המצב המשפטי” והוא לא היה יכול לשאת את קולם המבקש מחילה על חטא שלא חטאו, ואחרי שאמו הלכה לעולמה, ואביו הייתה בו עזות המצח לומר שמתה מבושה ומשברון לב, עזב את הארץ והלך לבקש את מזלו במקום אחר, מקום שבו יוכל להתנקות מן הכתם שדבק בו.

הקשר היחיד שלו עם הארץ, ענה לשאלתה, הוא הצ׳ק החודשי שהוא שולח לבית־אבות בהרצליה, מקום שם מתפאר הלוחם הוותיק, ברגשי בושה, בהצלחות של בנו בעולם העסקים.

הוא דיבר בזעם עצור. והיא תמהה עליו, שעודנו שומר טינה עמוקה כזאת לכל המעורבים בפרשה. הוא אמר, שכעסו שכך במרוצת השנים. קשה לכעוס על מספר רב כל־כך של אנשים. אדישות היא חצי נחמה. רק אדם אחד הוא ממש שונא מעומק לבו, אמר לבסוף, והוא הקצין שנתן את ההוראה. מפעם לפעם הייתה שבה ומטרידה אותו השאלה: מדוע לא חילץ אותו ממחנה המעצר? הלא משפט אחד מפיו היה שם קץ לכל הפרשה. אחרי שהכיר מנגנונים הירארכיים, אמר מקץ רגע, הבין. האיש ציפה לקידום, וההודאה שנתן פקודה אווילית כזאת לממכף צעיר יכלה להזיק לו. לכן בחר להעמיד פנים שכל העניין פרח מראשו.

“אתה בטוח בזה?” שאלה אותו.

“קשה להיות בטוח. אבל קשה לי להאמין כי בצבא קטן כזה, כמו שהיה צה״ל אז, היה יכול משפט צבאי, שמלכתחילה נועד לו תפקיד חינוכי, להיעלם מידיעתם של קצינים בדרגתו.”

“ואולי באמת שכח שנתן לך הוראה כזאת. הרי לא נתן לך אותה בכתב. ובעצמך אמרת, כי עד המשפט עבר זמן רב, והוא הועבר למקום אחר…”

“את מגינה עליו?”

“מדוע שאגן עליו. הרי אינני מכירה אותו כלל,” אמרה. “אני מגינה עליך. אני פשוט חושבת שנורא להיות תקוע שנים רבות כל־כך עם…”

“אינני תקוע. עשרים שנה לא דיברתי על זה עם אף אחד.”

“אבל חשבת על זה.”

“חשבתי, אז מה?”

“וכל הזמן חשבת איך תוכל להתנקם בו.”

“לא כל הזמן,” אמר, אך הודה, כי מפעם לפעם גלגל במוחו מחשבות נקם, ואולם לא היה בכוונתו לממשן. הרי לשם כך היה עליו לבוא לארץ ולחכות להזדמנות. הרי זו שטות גמורה. וגם לא היה בדעתו לשוב לארץ, ודאי לא בשביל לעשות בה עסקים. “בארץ המטורפת שלכם,” הוסיף בחיוך אירוני, “ככל שהשלטון ליברלי יותר כך הוא בולשביקי יותר.”

כמו צלקת נושנה, שמתעורר בה כאב עם חילופי מזג האוויר, חוזר מוחו ומשחזר את העוול שעשה לו “השלטון”, אמרה בלבה. ואף־על־פי שידעה כי אין בכוח טיעונים הגיוניים להעביר את הכאב, ואפשר אף שיעתיקו את רוגזו אליה, לא יכלה להתאפק ואמרה לו ש“המערכת” לא ייחדה אותו כדי לפגוע דווקא בו. היא נהגה בו כפי שנהגה מפני אטימות שבטבע הדברים. המשמעות החינוכית של העונש חשובה לצבא מן הנזק הנפשי ליחיד. צדק גמור הוא עניין אזרחי.

הוא גיחך. “את מדברת כמו אשה של קצין בכיר,” אמר לה באירוניה.

“בעלי היה קצין בכיר,” אמרה. “הוא פרש רק לפני כמה שנים.”

הוא שתק רגע. אחר־כך שאל: “המשמעות החינוכית של העונש מתרצת גם את המעצר עד תום ההליכים?”

“אינני משפטנית ואינני רוצה לתרץ שום דבר, אני פשוט אומרת…”

“את יכולה לתאר לעצמך שאולי המעצר הזה הוא קנוניה שבין מפקדים כדי להבטיח את עתידו של קצין מוכשר, שחבריו חשבו שאולי מותר להקריב למענו את כבודו האבוד ממילא של סמל, שהצבא יכול להסתדר גם בלעדיו?”

“לפני ששמעתי את הסיפור שלך הייתי אומרת שהדבר אינו מתקבל על הדעת כלל, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה.”

“זה מה שרציתי לשמוע,” אמר, ובעיניו עמוקות ההבעה צץ כאב חריף כל־כך ששוב לא יכלה להתבצר מאחורי האדישות שבה הגנה על עצמה מפני רגשותיה. הכאב, הרוגז, וסערת הרגשות העצורה, נגעו בלבה כל־כך, שבלי משים הניחה את כף ידה על זרועו, וכעבור דקות אחדות כבר היו במיטה.

היא לא ישנה כל הלילה ההוא, או אולי נרדמה לדקות אחדות מפעם לפעם, ורק לפנות בוקר, אחרי שיצא מחדרה על בהונות – היא לא פקחה את עיניה כדי שלא תצטרך לדבר – לקחה גלולת־שינה. אך זו השפיעה עליה כגלולת־מרץ. מוחה נהיה גרוי וער והיא הייתה מהפכת בדעתה את הפרטים, שהפילו אותם למשגל. לא יכלה להיזכר מי עשה את הצעד הראשון. זכרה רק שנגעה בזרועו ואחר־כך העבירה את כף ידה אט־אט על צווארו בתנועה של עיסוי, כמו בשביל לרפות מן המתח שנדרך בגופו בשעה שדיבר, וזו הייתה התנועה היזומה האחרונה שלה, וכל היתר, כמדומה, נגזר ממנה, כדבר שהיה דרוך בה ולא היה אפשר לעוצרו עוד. היא זכרה גם שברגע שירד מעליה נפלה עליו תרדמה עמוקה. הוא שכב מקופל כעובר, נוחר קלות, מפויס לחלוטין, כאילו כל הסיפור הארוך לא בא אלא “להשכיב” אותה, ועתה, משהושג היעד, נמחץ הזיכרון הכואב בין גופו לגופה והתנדף בזיעתם. חמש שעות תמימות ישן בשלוות עולמים של גור אנוש מאושר, כמו נשתכח מלבו שזה לא כבר חיטט בפצע פתוח, כאילו אחרי שזכה מן ההפקר בליל האהבה שהקנה לו הסיפור הארוך העלה פצעו ארוכה, כאדם שהפקיד את כאבו בידי חברו ונפטר ממנו. בזמן ארוחת הבוקר לא דיברו במאורעות הלילה. כל דיבור היה יכול לחלל את רגעי החמלה היפים שנכמרו בלבה אמש. היא זכרה את מגעו העדין והמרפרף כאירוע שעל גבול החלום. ואולם אט־אט נהייתה השתיקה קשה מנשוא, והיא פצתה פיה ראשונה ודיברה על הסיפור שסיפר לה אמש.

“יש סוף לסיפור שלך?”

“אתמול נגמר,” אמר והביט בה במבט מוזר.

“ואולי הגיעה השעה למחות אותו מזיכרונך.”

“לו היה אפשר…”

“לפחות את השנאה.”

“איני שונא איש.”

“רק אמש אמרת, שאת מפקד הגדוד אתה ממש שונא.”

“זה היה אתמול.”

היא שאלה אם פגש אותו אי־פעם אחרי שנעצר. והוא אמר שעקב אחריו מרחוק. התקוות שתלו בו מפקדיו התקיימו. הוא עלה בסולם הדרגות ונהייה קצין בכיר. ואילולא נכשל באיזה עניין רע אולי היה רמטכ״ל.

בו־ברגע התעורר בה החשד.

“מה שמו?”

“לא תשמחי לשמוע את השם,” אמר והוריד את עיניו אל צלחתו.

רק כעבור זמן־מה הבינה.

“כאשר הזמנתי אותך לכאן, לא ידעתי זאת,” מיהר לתקן את הרושם הקשה שעשו עליה דבריו.

“לכלכת,” אמרה. “כך אומרים זאת היום,” הוסיפה בלעג.

“אני מבקש שתאמיני לי.”

“לא מאמינה לך.”

“אני נשבע לך, שהזמנתי אותך בלי לדעת שאת אשתו. סתם רציתי לדבר קצת עברית עם אשה נאה ואינטליגנטית. כך נראית לי. אחרי שאמרת לי את שמך, עלה בדעתי שאולי את אשתו של האיש ההוא, אבל לא הייתי בטוח. בספר הטלפונים של תל־אביב יש חצי דף בשם הזה.” “ואז החלטת לבדוק.”

“לא בשביל לעשות משהו, סתם בשביל לדעת.”

“איך בדקת?”

“הסופר האנגלי הוא ידיד שלי.”

ובכן, אף זה לא חיזר אחריה בגלל עיניה היפות, רגליה הארוכות וחיטוב גזרתה, אלא העמיד פנים שהוקסם ממנה בשביל להוציא ממנה אינפורמציה. בו ברגע נתקפה גועל.

“ובכן, אני הייתי הנקמה שלך?”

“חס וחלילה,” אמר. “הרי אמרתי לך, שמזמן ויתרתי על מחשבות הנקם. להיפך, רק להודות לו אני צריך. לולא הוא לא הייתי מרשה לעצמי לחיות אי־פעם בחוץ לארץ. באמת האמנתי שמהחיים בארץ משחרר רק המוות.”

היא שתקה. בכל מאודה ביקשה לדחות ממוחה את הרעיון ששכב עמה כדי לפרוע איזה חשבון ישן.

הוא הניח את ידו על כתפה, מחווה של נחמה, ואולם היא דחתה אותה בתנועה נמרצת.

“מה זה עלה בדעתך? נקמה? הרי זה ילדותי כל־כך,” אמר בקול רך.

“אתה לא חדלת מלהיות ילדותי מרגע שדרכה כף רגלי באי הזה.”

“לא תוכלי לומר זאת על השעות האחרונות.”

“אני מקווה שאתה מבין כמה כל זה מכוער,” אמרה.

“את יודעת שלא,” אמר. “אבל אינך מצפה ממני להצהרת אהבה, אף־על־פי שזה היה הדבר הקרוב ביותר לאהבה שהרגשתי בעשר השנים האחרונות.”

“ואני צריכה להאמין לך?”

“אני יכול רק לומר לך מה שאני מרגיש. עשי בזה מה שאת רוצה. נכון, בהתחלה עלה בדעתי הרעיון הטיפשי, שאני יכול לדפוק אותו בין הרגליים שלך, אבל אחרי שלושה ימים חדלת להיות אשתו של האיש ההוא ונעשית את. והמחשבה על נקמה נראתה לי עלובה ומגוחכת.”

“אתה קשקשן לא קטן,” אמרה בכעס.

הוא הביט בה בעצב. “היו רגעים, שהייתי כמעט מאושר.”

“בבל״ת.”

“מה זה?”

“לא חשוב. בולשיט.”

“הבית הזה יתרוקן כאשר תסעי מכאן.”

“יופי. את המשפט הזה שמעתי יותר מפעם אחת.”

“ממי?”

“זה סיפור ארוך,” גיחכה.

“את משתדלת להעליב אותי. אני מודה שזה מגיע לי.”

“כל הגברים אותו הדבר. כשהם מלכלכים הם נעשים סנטימנטליים עד גועל. מחר אעלה על מטוס ואצא מחייך. אתה תצטער יום יומיים ותשכח.”

“אני לא אשכח. אני לא שוכח שום דבר.”

היא שתקה.

“הזיכרון שלי הורג אותי.”

משרת שחור אדיב וחרישי מזג קפה לספל החרסינה מוזהב השוליים שליד צלחתה הריקה.

“שמת לב שאמרתי ‘אני לא שוכח’?”

היא לא ענתה.

“לפני שנפגשנו הייתי אומר ‘איני שוכח’, כמו בגימנסיה, עכשיו אני כבר אומר ‘אנ’לא שוכח’, כמוך. אם היה לנו יותר זמן ביחד הייתי משפר מאוד את העברית שלי.”

היא תהתה אם הוא משטה בה או מפטפט במבוכה.

“אני שמח שנפגשנו,” אמר והביט בה כבוחן את מידת העוינות שבשתיקתה.

היא קמה מהשולחן תיקנה את שמלתה והרחיקה את הכיסא מאחוריה.

״חכי,״ אמר והושיט את ידו כמו בשביל לעכבה שם – ולהרף־עין נגעה ללבה המחווה חדלת הישע של הזרוע הנטויה ששולחן ארוך כל־כך חצץ בינה ובין מה שביקשה לתפוס, והיא נעצרה והבעה של קוצר־רוח בפניה, כאילו רק בשביל להניח לו לסיים את המשפט היא מתעכבת – “חכי רגע. אל תלכי. עדיין לא שתית קפה.”

“תודה,” אמרה והחלה לפסוע אל הפתח. “ותודה על האירוח.”

“אני הוא שצריך להודות.”

“בבקשה.”

“על הכול,” אמר בקול חרישי.

ושוב עיכבהּ כדי להודיעהּ שלא תוכל לקצר את שהותה עמו: העונה בעיצומה וכל המלונות תפוסים וגם מקום במטוס לא תוכל למצוא. היא “שבויה” בביתו עד תום חופשתה. ואולם אם תבקש זאת ממנו, לא יטריד אותה בנוכחותו.

“איזה קטע!” אמרה לעצמה בקול ונעצה את מבטה בפניו הקפואות של המשרת השחור העומד מאחורי גבו.

“סליחה?” אמר, ומקץ רגע הסכים עמה בתנועת ראש. “נכון, כל סיפור הוא קטע מסיפור ארוך יותר.”

“מנין הוא צץ פתאום?” קראה לינדה בתימהון.

גונן האפרתי ניגש אל החלון. איש זקן רכב במעלה המדרון על אופניים ישנים שמזוודה כבדה רתוקה אל ה”סבל" שלהם. בשארית כוחותיו, וברגליים רועדות ממאמץ, עשה בזגזג את כברת הדרך האחרונה שלפני ביתם.

רק אחרי שהשעין האלמוני את אופניו על גדר האבן, ראה מה שראתה לינדה מרחוק: רוכב האופניים היה אביו, יהושע האפרתי.

“האיש הזה יעשה הכול כדי להפתיע,” אמר גונן ולחץ על הזמזם קודם שהספיק הזקן לצלצל בפעמון.

לינדה שתקה. לולא הופתעה ממראה הזקן שבא רכוב על אופניים ממרחק רב כל־כך ודאי הייתה מביעה מורת־רוח ממנהגו של אביו להפתיעם בביקוריו בלי להודיע מראש, כאילו עודנו חיים בתקופה שבה חברי קיבוץ היו נאלצים להטריח את עצמם למזכירות כדי לטלפן. ואולם המחשבה שהאיש בן השבעים ושמונה רכב על אופניו מביתו שבעמק, המרוחק כמאה קילומטרים משם, הדהימה אותה כל־כך שלא יכלה להתרעם עליו על שהוא מתפרץ לרשותה ומתעלם מרצונה לגדור לעצמה רשות פרטית שאין הוא נכנס לתוכה אלא אם כן הוא מוזמן. היא הביטה בחותנה בעד החלון במבט שכולו השתאות: הלא מסע כזה יקשה אף על איש צעיר ובריא, ודאי וּודאי על אדם זקן וחולה.

אביו אמנם מסוגל גם לזה, כשהדבר נחוץ לו כדי להוכיח משהו או לצער מישהו, אמר גונן בלבו, ואף־על־פי־כן הניח שלא כדי להדהימו, להעמידו על טעותו, או לעורר את מצפונו, סיכן אביו את בריאותו, ואולי אף את חייו, במעשה סמלי מטורף כזה.

התשובה לפליאתם הייתה פשוטה יותר. וכשהסיע גונן את האופניים הישנים, שהיו לפנים שלו, אל תוך החצר, הביע אביו, בחיוך לגלגני על שפתיו המבוקעות, תמיהה על עצם ההשערה שיש בכוחו לרכוב על אופניים דרך ארוכה כל־כך.

כמובן שלא. אין הוא מן המתאבדים, גיחך. הוא נסע ברכבו של רכז הקניות עד הצומת שעל כביש חיפה, ורק משם רכב על האופניים.

“אבל גם זה משהו,” נאנח, “בייחוד הקטע האחרון. וחוץ מזה, אופניים היום זה לא מה שהיה פעם,” הוסיף בכובד ראש מעושה, “פעם היית דורך על הדוושה והם היו מזנקים, והיום…”

גונן חשש שלינדה התמימה, שאינה מבינה את ההומור של אביו, עלולה לומר כי לא ברכב האשם אלא בזקנתו, ולכן, כדי שלא לתת לו פתחון־פה ללגלג על הֵעדר ההומור המעיד עליה שהיא נטע זר במשפחתם, מיהר לשאול:

“מה יש במזוודה הזאת שהיא כבדה כל־כך?”

“כל מה שנחוץ לאיש זקן, שאין לו דרישות מרובות,” הצהיר אביו בשעה שנכנסו לחדר האירוח, וגונן הבין שבתשובה המתחמקת לשאלתו הסתמית כמוסה הפתעה נוספת, והיא שהעלתה את החיוך המסתורי על פני הזקן הערמומי.

כלום אינו יכול לומר דבר פשוט בלי נופך דרמטי? חשב במורת־רוח כששאל:

“מה אתה רוצה לומר בזה?”

“מה שרציתי לומר, זה מה שאמרתי,” השיב אביו, ואולם החיוך המתגרה רמז, שפיקח ממנו היה מבין דבר מתוך דבר.

“קרה משהו?”

“לא מציעים כאן לבן־אדם זקן ועייף לשתות משהו?” השהה אביו את תשובתו ולכסן אל לינדה מבט ידידותי שלא הדליק בעיניה שום ניצוץ של אהדה.

עיני אביו צומצמו למעין חרכי־ירי, שבעדם ריצדו רשפי אש, כשהודה ללינדה בתנועת ראש על מיץ התפוזים שהגישה לו. הוא לגם לגימות ממושכות ובלען אט־אט, כמתענג על המתח שזרע.

כך היה מאריך בשתיית המים בימים שהיה עומד באספת חברים ומדווח על עניינים פוליטיים חשאיים, נזכר גונן.

“מקבלים כאן גם ארוחת־בוקר?” שאל האפרתי ברוח מבודחת אחרי שרוקן את כוסו, ואחר־כך צחק בינו לבינו כתמה על רצינותם – כלום אינם רואים כמה משעשעת האמתלה שמצא כדי לדחות עוד קצת את תשובתו? – ורק כשיצאה לינדה למטבח ונשארו לבדם, סרה מעל פניו הארשת המבודחת.

“מה קרה? שום דבר מיוחד… הצטברות… בן־אדם מגיע למצב שהוא אומר לעצמו: עד כאן!.. אתה רוצה שאגיד לך הכול על רגל אחת? יהיה לנו די זמן לדבר אחר־כך.”

המשפט האחרון עורר דאגה בלב גונן. עד כה היו ביקורי הפתע של אביו, תמיד בדרך למקום אחר, קצרים וחטופים. האומנם הוא מתכוון הפעם לשהייה ארוכה? לינדה לא תסכים לגור עמו תחת קורת־גג אחת אלא זמן קצר בלבד.

“למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘יהיה לנו די זמן לדבר אחר”כך’?” שאל גונן.

“שלושה ניחושים,” השיב האפרתי.

ככל שהוא זקן יותר כך גוברת בו תאוות המשחק.

“אל תאמר לי שעזבת את הקיבוץ!” העלה גונן השערה פראית.

“מדוע שלא אומר? אם זה נכון – אומר. אני בהליכים," אמר האפרתי בבדיחות הדעת.

גונן נדהם. תחילה חשב שהזקן משטה בו – איש לא היה מעלה על דעתו שהאפרתי יעזוב את הקיבוץ, הרי זה כאילו הקיבוץ עזב את הקיבוץ – ואולם פני אביו העידו עליו שהפעם אין הוא סתם מתענג על מבוכתו. (כך נהג בו אביו לפנים, ולא חש כמה מעליב אותו הדבר. רק כשהיה אביו כועס עליו, ידע בוודאות שאינו מהתל בו).

“חשבת על התוצאות? אדם בן גילך אינו יכול לקום פתאום, לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.”

“מדוע אינו יכול? עיניך הרואות, יכול.”

“נניח שיכול, אבל מה פתאום?”

“לאיזו תשובה אתה מצפה ממני? אנחנו יכולים פשוט להתחלף: אתה תשאל אותי את השאלות ששאלתי אותך כשעזבת אתה את הקיבוץ, ואני אשיב לך את התשובות שקיבלתי ממך. זה יחסוך לנו הרבה זמן.”

לפחות לא אומר לו מה שאמר לי – "גרמת לי אכזבה עמוקה, בשבילי זה כמו חורבן הבית.” – אמר גונן בלבו.

“אני עזבתי בגיל עשרים וחמש,” אמר גונן בקוצר־רוח.

“אז מה, אחרי שבעים וחמש כבר אין לאדם דעה משלו?”

אביו נעץ בו מבט מתגרה. כל חייו היו רצופים התנצחויות מילוליות, בעיקר בשאלות פוליטיות, אך גם להתמודדויות של מה בכך היה מגייס את הכשרון להביס את יריבו בטענה ניצחת, לא תמיד ממין העניין, ובדרך כלל הייתה ידו על העליונה. ויכוח מעין זה היה מפיח בזקן רוח נעורים. “יש,” אמר גונן. “אדם בן עשרים וחמש יכול להתחיל מבראשית, אבל בגיל שבעים ושמונה…”

“אתה דואג לי או לך?” נעץ בו אביו מבט חוקר.

“לשנינו.”

“משהו נשאר מהחינוך שקיבלת,” אמר אביו. “לפחות אתה אדם ישר.” וכעבור רגע הוסיף: “אבל אל תדאג, לא אפול עליך למעמסה. אתקיים בכבוד מהפיצויים שייתנו לי.”

“איזה פיצויים?”

“מענק־עזיבה. היום לא יוצאים כמו שאתה יצאת, בכותונתך לעורך.”

“קיבלתי גם מצעים וזוג נעליים חדשות,” אמר גונן.

“היום מקבלים פיצויים שאפשר לחיות מהם בכבוד,” אמר אביו.

“בעניין הכבוד, תרשה לי לפקפק,” אמר גונן.

“אתה מפקפק בכל דבר. אני מתפלא שהגעת לכל זה,” אמר אביו ותנועת זרועו חלפה בבוז על פני הרהיטים הסקנדינביים, המנורות לנוי, הכונניות שמונחים עליהן חפצי־חן יקרי־ערך, הציורים שעל הקירות, וכל מה שנכנס למעגל שחגה אצבעו הנטויה, “אתה, עם הפקפוקים וההיסוסים שלך.”

“ואמא?” שאל גונן. “אמא מסכימה לעזוב את הקיבוץ?”

“אני מניח שלא,” אמר אביו בפנים אטומות.

“מניח?” קרא גונן. “לא שאלת אותה?”

“אינני שואל כשאני יודע את התשובה,” אמר אביו, משפט אופייני ליהושע האפרתי המתפלמס עם יריבים פוליטיים.

“כלומר, אמא תישאר שם לבדה?” אמר גונן במורת־רוח.

“אמא יש לה חיים משלה,” השיב אביו.

חיים משלה. חיים של אשה זקנה, חולנית, יהירה ומרת נפש, המבלה שעות ארוכות מול הטלוויזיה, לרוב בכעס על תכניות שאינן לרוחה. חברת קיבוץ ותיקה שאין לה חברים. בני גילה שומרים לה טינה על התנשאותה – היא מן המייסדים ואשתו של אחד מאבות התנועה – והצעירים נוטרים לה איבה בגלל קנאותה, קשיחותה ונטייתה העיקשת להטיף מוסר לכול. חיים משלה. בלי בנים ונכדים בחצר הקיבוץ, אחרי שגם צעיר בניה, הראשון שנשלח לטכניון לרכוש לו מקצוע שיביא תועלת לקיבוץ, סולל עתה כבישים בוונצואלה.

“אמא תמיד היו לה חיים משלה,” אמר גונן והטעים את דבריו כדי שלא יהיה אפשר לטעות באירוניה שבהם.

“אמך היא אשה עצמאית והיא לא זקוקה לאף אחד,” פסק אביו כאילו לא קלט את העוקץ, והמשיך: “יהיה לה נוח יותר אם לא יסתובב לה בין הרגליים איש זקן שמזמן אינה סובלת אותו.”

גונן שתק ותהה כיצד יפרש אביו את שתיקתו. אדם רגיש היה מכבדו על שאין הוא שש למוטט תירוץ חלש כל־כך, אך אביו אינו מדקי ההרגשה, אלא כשפוגעים בכבודו. לכן, כדי שלא יחשוד בו אביו שהוא פתי מאמין לכל דבר, המשיך באותו קול, שאין לטעות בכוונתו הסרקסטית: “יהיה לה נוח מאוד להיות לבדה בחדר כשיתקוף אותה כאב פתאום. תוכל לצעוק. איזה חירש יחוש מייד לעזרתה.”

אביו הביט בו בזעף. “אצלך הכול דרמטי כל־כך. היום זה לא מה שהיה פעם. היום יש טלפון ליד המיטה. כשהיא רק מרימה אותו הוא מזעיק את האחות.”

“אני רואה שסידרת הכול כדי שתוכל לעזוב אותה לעת זקנה.”

אביו נתן בו מבט מוכיח: “עכשיו אתה דואג לה? איפה היית כל השנים?”

“לי היא באמת לא הייתה זקוקה,” אמר גונן. “וחוץ מזה, לא אני ניתקתי את הקשרים. היא הייתה זו שהחליטה, כדי לעשות עליך רושם, שעזיבת הקיבוץ כמוה בהתנתקות מהמשפחה.”

“פתאום כואב לו הלב עליה,” אמר אביו, וכמו עייף פתאום מוויכוח שאין לו סוף העלה טענה ניצחת: “אתה הרי מימיך לא אהבת אותה.”

גונן השתדל להסתיר את שאט־הנפש שגרמה לו הטענה חסרת השחר. מנעוריו סלד מהצהרות אהבה. כל ימיו, נזכר בכאב, חיזר אחרי אהבת הוריו, שהוענקה כפרס על התנהגות טובה.

מופלאה אהבת בנים להוריהם אף מדרך גבר בעלמה, חשב גונן. אהבת בני־זוג, מוסכם שהיא על־תנאי. ילדים מצפים שיאהבו אותם בלי תנאי ונכווים כשהם מגלים שתובעים מהם להיות ראויים לאהבת הוריהם. בילדותו היה בלבו רוגז על אמו שלא העיזה לאהבו כשאביו לא מצאו ראוי. לא היה יכול לשאת את התבטלותה מפני אביו. היא החזיקה בערכים שהפקיד בעלה בידה ביתר קנאות ממנו – הוא הטיף להם בשליחות התנועה ב”החלוץ", במפלגה ובתנועה הציונית, והיא ראתה את עצמה כשליח התנועה בבית פנימה, מקום שם צפויה לחלוצים ותיקים הסכנה שייכנסו לנעלי־בית וישכחו את ייעודם – וקנאותה גבלה לעתים באכזריות רוחנית. לעולם לא ישכח את הרגע שהודיע לה את החלטתו לעזוב את הקיבוץ. בשיער פרוע ובעיניים אדומות אמרה לו כי תתאבל עליו כאילו הלך לעולמו. הוא הולך לעולמו שלו, אמר לה אז. והוסיף, כי עד כה היה סבור שרק חשוכים שבחרדים קורעים קריעה על בן שיצא לתרבות רעה, והנה נתברר שגם חילונים יכולים להיות קנאים חשוכים. ולא היה יכול להתאפק מלומר כי מי שמשווה את עזיבת הקיבוץ למוות הוא חצי מטורף. מטורפים אנחנו בעיניך?! צווחה בקול מחריד, והוא יצא מחדר הוריו ולא חזר אליו ימים רבים.

אחרי הדברים ההם לא דיברה עמו במשך שנים ארוכות. ורק אחרי שנולדו לו וללינדה בן ובת, ובביתם גדל גם המבוגר בנכדיה, בנם של לינדה ואבנר, אחיו הבכור שנהרג במלחמת יום־הכיפורים, שב ונקשר ביניהם איזה קשר רופף, שהוא יזמו, כדי שלא יגדלו ילדיו בלי סבתא. לימים חזרה בה מקנאותה ואף שיתפה אותו בהרהורי הכפירה שהיו לה כשיצאה לעבוד בסדום והשאירה ילדים קטנים בבית – איש לא ראה בזה הזנחה בימים ההם, סיפרה, להיפך, אמרו שהריחוק מן האם רק יחשל את אופיים – ואולם פצעי ילדות אינם מעלים ארוכה.

“את כל החיים שלה היא נתנה בשבילכם, וכולכם עזבתם אותה,” אמר אביו. “הגיע לה שתאהבו אותה קצת.”

גונן שתק. לא מגיע לאביו שידבר עמו על רגשותיו. לא יוכל להצהיר על אהבתו לאמו בלי שיישמע בקולו צליל מזויף. אך כיוון שחשש שההימנעות מדיבור תתפרש כהסכמה בשתיקה לנטישתה של אשה חולה ומרת נפש במקום שלא נותרו לה לא חברים, לא ילדים ולא נכדים, הוסיף: “זו ודאי לא סיבה שגם אתה תעזוב אותה לנפשה. אי־אפשר לבטח את האהבה, אפשר רק להבטיח שלא נתכחש לחובתנו לעזור לה אם תצטרך משהו מאתנו. בינתיים היא לא צריכה מאתנו שום דבר, אבל אתה…”

“אני לא משאיר אותה במדבר. אני משאיר אותה במקום שדואגים לה ומטפלים בה. מה אתה מוכן לעשות למענה?”

“כל מה שהיא תבקש ממני. היא, לא אתה,” אמר גונן.

“אתה אומר זאת כי אתה יודע שהיא לא תבקש ממך שום דבר.”

הוא תמה על אביו על שאינו חש, שבמשפט הזה העניק לה יתרון גדול עליו. היא גידלה אותם ואינה דורשת דבר. והוא, שכה מעט העניק לילדיו, אינו חדל מלתבוע אהבה והערכה. היא לפחות היו לה הרהורי כפירה כשנטשה את ילדיה ויצאה למלא חובה לאומית בסדום, ואילו הוא היה בטוח תמיד שכל מעשיו הרחק מילדיו חשובים לאין־ערוך מצרכיהם של ילדים קטנים.

מימיו לא התפנה להיות אב לילדיו. הבכור עוד זכה למנת אבהות קמצנית. ואילו הוא, גונן, לא זכה אף לזה. זמן קצר אחרי שנולד, נסע אביו לצרפת להקים שם סניף של התנועה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשקרבו הגרמנים ברח לאנגליה. כדי לתרץ את נטישת חניכיו לגורלם נאמר אז שהיו צריכים להחזיר אותו הביתה מפני שיש לו ילדים, ואולם נימוק זה נשכח כשקיבל עליו להישאר באנגליה – מטעמי חיסכון, חבל לשלוח לשם שליח מיוחד כשנמצא שם ממילא שליח בכיר של התנועה – והוא אף לא ביקר בארץ בין שליחות אחת לחברתה. באנגליה ישב שנתיים, וכשחזר קיבל עליו תפקיד בכיר במפלגה. בינתיים גדלו הבנים ויכלו לוותר על אב־צמוד, כלשון אחיו המנוח, וכששירת הוא עצמו בצבא לא ראה את אביו קרוב לחצי שנה. בין כה ובין כה לא היה להם מה לומר זה לזה. אביו, שמימיו לא אחז נשק ביד, היה מן הנצים. ואילו הוא, ששירת בסיירת מובחרת, החזיק בהשקפות יוניות. ואף מחלוקת זאת זרעה פירוד ביניהם. וכשנפגשו לא דיברו אלא על דברים שאינם חשובים לא לזה ולא לזה. רק כשעזב את הקיבוץ התעורר אביו להאציל עליו את סמכות האב שלו. ואולם כשלא עלה בידו להניאו מכוונתו “לנתק את השלשלת”, הטיח בו דברים קשים ומעליבים וכמו מחה את שמו מרשימת בני־הפלוגתא שיש טעם לדבר אליהם.

אחרי ניתוק הקשר שבינו ובין הוריו, בכל פעם שבא לחגוג עם חבריו מילדות אירועי משפחה שלהם נאלץ ללון בחדר המשפחה הזעיר של אבנר אחיו, ולינדה, אשת אחיו, מתנדבת מארצות־הברית שנשארה בארץ מפני שהתאהבה באבנר, ובקושי דיברה עברית, הייתה מארחת אותו בקיבוץ שנולד בו. וכשחלה ונזקק לטיפול, לא אמו אלא גיסתו סעדה אותו בחוליו.

“האוכל מוכן,” קראה לינדה מן המטבח.

עדיין אינה יודעת מה צפוי לה, חשב גונן בדאגה. וכשהעלה בדעתו את מפח הנפש שייגרם לה לכשתיוודע לה כוונת אביו להישאר בביתם – עד מתי? – ולגזול ממנה את מידת הפרטיות שגדרה לעצמה בזהירות ובעדינות, בלי לפגוע בזכויות הבעל והצאצאים, מיהר לטלפן למשרדו כדי להודיע שיאחר לבוא.

הוא תמה על אביו, שהניח את זרועו על שכמה של לינדה במחווה של הכרת טובה על ארוחת הבוקר הערוכה בטוב טעם ולא חש ברתיעתה מהמגע הידידותי. מי שכל חייו הם סדרה של מאבקים בלתי פוסקים ביריבים קשוחים, כנראה לא יקשה עליו להתנער מחצי האיבה שיורה בו, ונפגעת בעצמה, נפש רכה כלינדה.

“לכם ודאי יש הרבה מה לומר זה לזה,” אמרה לינדה. “ברשותכם, לא אצטרף אליכם. ממילא אני שותה רק קפה בבוקר.”

אביו אף לא ניסה לעכבה. “אנחנו תמיד יש לנו מה לומר זה לזה,” אמר, ובתנועת יד של בעל־בית קצר־רוח, המזרז את מגיש השירותים להניח אותו ואת אורחו לבדם, שילח אותה מן המטבח.

ואולם כשיצאה, לא פתח אביו בדיבורים אלא התמכר קודם כל לאכילה. רק אחרי שגמר את הסלט, וגונן ביקש למזוג לו עוד ספל קפה, יצא משתיקתו.

“תודה, מספיק אחד. זה לא טוב ללב,” אמר והניח את כף ידו על ספלו.

“מה העניינים? גם הבריאות זה לא מה שהיה פעם?” השתדל גונן לפתוח ברוח קלילה את השיחה הקשה הצפויה להם.

“הבריאות והאופניים זה כן מה שהיה פעם, אבל הקיבוץ לא,” אמר אביו, הרישא בהיתול והסיפא בכובד ראש.

ואז שאל גונן את אביו מה היה “הקש ששבר את גב הגמל”.

תשובה פשוטה לא קיבל. אביו, כנראה, עדיין לא גמר לנסח בדעתו את התשובה שהוא עתיד לתת לכל מי שישאל אותו את השאלה הזאת. הוא סיפר דברים מקוטעים, קצתם עובדות וקצתם רחשי־לב. הוא דיבר ברמזים שאינם מתקשרים זה עם זה, כדרך הישישים הסבורים שקשרי הזיכרון במוחם שלהם נקשרים גם בדעתם של בני־שיחם והם מתרעמים על מי שאינו יכול לעקוב אחרי נפתולי מחשבתם, ואולם אט־אט התחברו כל הרמיזות למסכת אחת, וגונן הבין שבאספת הקיבוץ האחרונה היה לאביו סכסוך קשה עם הצעירים המחזיקים בידם את “רסן ההנהגה”.

מהדברים המקוטעים הצטיירה תמונה ברורה: אביו קם לדבר וציפה להאזנה הדרוכה שהיה רגיל לה לפנים – חמישים שנה הוא מעין פוסק אחרון בעניין ערכי־הקיבוץ – ואולם הפעם אפילו לא הניחו לו לסיים את דבריו. הטיחו בו קריאות־ביניים לגלגניות אף נרגזות לפעמים, ואחדים צחקו ממש בקול רם בכל פעם שדיבר על ערכים או על עקרונות, כאילו עצם השימוש בביטויים האלה הוא מגוחך או מגונה. וכשהתרגז ומחה בתוקף רב כנגד ההתנהגות “הלא־חברית” הזאת, כך אמר, צחקו בפניו ודרשו ממנו לחוס על זמנם של החברים ולהניח גם לאחרים לדבר. ואז דרש מיושב־ראש האספה להגן על זכותו להביע את דעתו, והאיש הצעיר אמנם עשה זאת, אבל בשפה רפה למדי, עניין מעליב בפני עצמו, ואז צעקו לו מן הקהל שאינו מקופח כלל ואת דעתו כבר השמיע אינספור פעמים ועתה הגיעה השעה שיתחיל להקשיב גם לאחרים. הוא נעלב עד עומק נשמתו – מנין השנאה הזאת לאדם זקן שמילא תפקידים רבים וחשובים בתנועה? – וקרא במר לבו: “מה ערך יש לחיים בקיבוץ בלי האמונה בעקרונות נעלים, אשר גם אם אי־אפשר להגשימם לאלתר, יפים הם לכוון אליהם את חיינו לאורם?” ואז קרה הדבר החמור מכול: מספסלי הצעירים פרץ צחוק אדיר שיושב־ראש האספה לא הצליח להפסיקו. וגם אחרי שיצא מחדר האוכל במחאה לא חדל הצחוק המכוער ההוא.

כל הלילה לא ישן. בבוקר גמלה בלבו ההחלטה. הוא הלך למזכירות, בירר אילו פיצויים מגיעים לחבר ותיק העוזב את הקיבוץ, וכשנודע לו גובה הסכום, דבר שקודם לכן אף לא העלה בדעתו להתעניין בו, הזמין מקום במכוניתו של רכז הקניות, ארז את החפצים החשובים לו ביותר – "וכשאמרתי לה שאני נוסע אליך, אמך אף לא שאלה מתי אחזור, היא רק רגזה עלי שהערתי אותה בשעה כה מוקדמת” – ולמחרת בחמש וחצי בבוקר רכב על אופניו לשער החצר. רכז הקניות אפילו לא שאל אותו מה צורך יש לו באופניים מחוץ לחצר המשק – זקנים, כידוע יש להם שיגעונות – העלה אותו ואת אופניו על רכבו והסיע אותו עד למקום שביקש לרדת בו.

גונן, שנזכר במבט המחמיר שהיה נותן בו אביו כשבא והתלונן שהכו אותו או העליבו אותו – (“אז מה? אתה לא יודע להחזיר?” היה אומר לו. או: “מפני שצחקו ממך אתה נעלב? תצחק מהם!” ובחיוך חינוכי: "החיים אינם חגיגה אלא התמודדות. תלמד להחזיר מכה תחת מכה ועלבון תחת עלבון ויתרגלו לכבד אותך.”) – החזיר לו באותה המטבע: “מפני שצחקו ממך, אתה נעלב ועוזב את הקיבוץ? אתה! בגלל שטות כזאת!” “אתה יכול לומר ‘שטות’. אבל מי שהקיבוץ בשבילו הוא…” אביו לא סיים את המשפט, כנראה כבר לא היה בטוח מהו הקיבוץ בשבילו, “אינו יכול לראות איך הורסים את המפעל הגדול הזה ולהחשות.”

“מה אתה מועיל בזה שאתה הולך? יקימו לך את הסוכה הנופלת כדי שתחזור?” שאל גונן.

אביו נתן בו מבט חשדני: “אתה, אכפת לך בכלל אם הסוכה הזאת קמה או נופלת?”

“בניגוד למה שאתה חושב, לבי לא יתמלא שמחה אם המפעל הקיבוצי יתמוטט,” אמר גונן.

“חשבתי שאפילו תשמח,” אמר אביו.

“אז טעית. אבל נחזור אליך. כואב הלב שאחרי שנים רבות כל־כך אתה עומד מול שוקת שבורה… אל תחשוב שאיני מסוגל לתאר לי את ההרגשה של אדם שהקדיש את כל חייו ל… תנועה… ופתאום הוא צריך לוותר על הכול…”

“אינני מוותר, אני אתבע את כל מה שמגיע לי.”

“אני לא מדבר על הצד החומרי, אלא גם על… על… על הערך הסגולי של הקיבוץ כ…” אמר גונן, ולא מצא מלים לסיים את המשפט.

“עזוב את זה,” אמר אביו. “הרי אינך מאמין בכל הדברים האלה. ופתאום גם אין לך מלים… איזה מין משפטן אתה אם אינך יכול להוציא מפיך משפט שאינך מאמין בו? אז עכשיו תקשיב לי: יש לך ראש טוב, אבל את העולם ההפוך שלנו חדלת להבין. בקיבוץ הכול להיפך. אילו נשארתי שם הייתי מאבד אפילו את זכות הדיבור, ועכשיו, כשאני עוזב, אני מחזיר לעצמי את כל זכויותי.”

“איזה זכויות?” קרא גונן. “שיש להן ביטוי כספי? אבל מי יטפל בך אם חס וחלילה…”

“אני לא דיברתי על כסף. אני דיברתי על כבוד. הקיבוץ ישלם על הפגיעה בכבוד וגם פיצוי על כל השנים שעבדתי בקיבוץ בלי לקבל תמורה.” “אני רואה שהקיבוץ באמת השתנה, אם אתה מדבר ככה,” אמר גונן. “מה פירוש לא קיבלת תמורה? הרי חיית, אתה, וכולכם, ברמת חיים גבוהה יותר מהכנסותיכם, וגם חינוך הילדים היה ברמה…”

“החינוך היה באמת בזבזני, אם לשפוט לפי התוצאות…”

“אם ההישארות בקיבוץ היא המדד להצלחת החינוך, במשפחה שלך הכול בוזבז,” השיב גונן בעקיצה על עקיצה.

“אילו נשארת בקיבוץ ודאי היית מאלה החושבים שלא מגיע לי שום דבר,” אמר אביו, “וגם זה כישלון של החינוך שלנו.”

“מדוע שאחשוב כך?”

“מפני שלדעת חבריך אני, בעצם, לא עבדתי כלל. בזמן שהאחרים עבדו בפרך אני התרוצצתי בכל העולם ונהניתי מחיי. זה שכל השנים הייתי מנותק מהמשפחה, את זה אינם מביאים בחשבון…”

גונן גיחך בינו לבינו.

“אולי מפני שהחינוך החומרני לא הצליח להשפיע עלי, מקובל עלי שגם עבודת ראש היא עבודה, ואיני חושב שעובדי ציבור הם טפילים על גבם של עובדי כפיים. אבל כדי שלא יצחקו ממך הייתי מציע לך להודות שנהנית מן העבודה הציבורית, כמו שנגר נהנה ממלאכה מתוקנת, ולחדול להעמיד פנים שסבלת סבל כפול, גם מההתעסקות במלאכה כפוית טובה וגם מהניתוק מהמשפחה. ודאי שאין טעם להתאונן עכשיו שנתת את חייך לתנועה ולא קיבלת כל תמורה. קיבלת, וביד רחבה. גם כבוד וגם תגמול חומרי. אבל סטינו מהנושא. השאלה היא, אם התגובה שלך על העלבון שהעליבו אותך אינה מוגזמת. לא זכור לי שאתה מן הנעלבים ואינם עולבים.”

“אני העלבתי חברים? איך אתה יכול לומר דבר כזה! אולי דיברתי לפעמים בחריפות, אבל זה היה ויכוח אידיאולוגי, ולא…”

“גם הפעם היה זה ויכוח אידיאולוגי,” אמר גונן.

“הצחוק האידיוטי ההוא!”

“צורתו של ויכוח אידיאולוגי משתנה בהתאם לנסיבות. יש שהוא נעשה באגרופים קפוצים, ויש – בצחוק פרוע. אתה עצמך לימדת אותי, שבמאבק צריך אדם לבחור לעצמו את כלי הנשק המשרתים אותו בצורה הטובה ביותר.”

אביו נתן בו מבט חשדני, כמו תוהה אם לא הצטרף בזה הרגע למלעיגים.

“אתה צודק. ובמאבק הזה אני החלטתי להילחם בנשק שלהם,” אמר.

“זה יהיה נבון מאוד. שוב הביתה וצחק מהם.”

זיק של משובה ריצד בעיני אביו. “אני רואה שלא השתנית, כל דבר צריך להסביר לך פעמיים ושלוש.”

פתאום פרץ בצחוק. גונן לא הופתע מן הצחוק הזה, שהופיע לכאורה בלי סיבה. כך נהג תמיד כשנזכר בדבר־מה מבדח. קודם היה צוחק בינו לבינו, ורק אחר־כך מסביר למה צחק. וכשגבר אביו על צחוקו סיפר במה נזכר: כשהיה הוא, גונן, תינוק, שתה מי סבון מגיגית הכביסה שכיבסה בו אמו את לבניה הם וכשהשתעל פרחו מפיו בועות קצף צבעוניות.

גונן לא היה יכול להבין מה מצחיק כל־כך בדבר שגרם סבל לתינוק. ואולם עם זאת מצא בעיני אביו אהבה לאותו תינוק. הייתכן שאהב אותו קודם שהתאכזב ממנו? ופתאום התעוררה בו תמיהה: “אמא כיבסה את לבניה בגיגית? לא מסרה אותם למכבסה הכללית?”

“אמך השלימה עם עקרונות הקיבוץ כל זמן שלא נגעו בעורה. את התחתונים והחזיות היא כיבסה במו ידיה, על הדשא, ליד החדר,” אמר אביו, וכמו לא סטו מהנושא, המשיך: “כשאמרתי שאלחם בהם בנשק שלהם, לא התכוונתי לומר שאצחק מהם. כלל לא. התכוונתי למשהו אחר. ולכן אל תנסה אפילו לשכנע אותי לשוב לקיבוץ. שיהיה ברור. אני נשאר כאן.”

“כאן? ומה תעשה כאן? תשב כל היום בבית ולא תעשה שום דבר?”

“אתה דואג שאשתעמם? ודאי לא זה מה שמדאיג אותך. אז אל תדאג. אני לא בא בידיים ריקות ואני לא מבקש ממך לקיים אותי. אני מציע לך עסקה. כשתשמע את הסכום, תיפול מהכיסא.”

“לשם כך עלי לשבת קודם,” גיחך גונן שבאותו רגע עמד ליד הכיור ורחץ את הכלים. “נעבור לשם,” אמר, והזמינו בתנועת יד לחדר האירוח. “אתה צודק,” אמר אביו. “עסקים בסדר גודל כזה לא עושים במטבח.”

“את העסקים הגדולים ביותר סיכמתי ליד הבאר בעמידה,” אמר גונן והתיישב בכורסה. “ועכשיו נשמע את ההצעה המפתה.”

“אתה תמחה מעל פניך את החיוך העקום הזה כשתשמע את הסכום,” אמר אביו והבעה נזעמת של עלבון בפניו – האירוניה, לדידו, מותרת רק למי שבכיר מזולתו, וכל ניסיון של מי שצעיר ממנו להשקיף על הדברים מצדם הקומי נראה לו כפגיעה בכבודו – “ובכן, סכום הפיצויים שמגיע לי הוא…” אביו השהה את רגע הגילוי כדי להוסיף לו נופך דרמטי, “כמאתיים אלף ש”ח!” מבטו תבע במפגיע תגובה של פליאה: “היית מאמין שזה מה שאני שווה היום.”

יותר מכול הפליאה את גונן הנעימה שבה דיבר אביו על המהפכה שהוא עומד לעשות בחייו. מנהיג הפועלים הזקן דיבר על עזיבת הקיבוץ כאילו הדבר היחיד המרגש אותו בשעה קשה זו הוא גודל הסכום שיקבל כמענק עזיבה.

ומייד לאחר מכן החל איש־הקיבוץ הזקן לחשב חשבונות כדי לשכנע את בנו שכדאי לו לכנס אותו לביתו תמורת מענק העזיבה. הסכום כולו, הציע, ייכנס לחשבון בנק משותף וישמש אותו כל עוד הוא חי. דמי האשל ושאר הוצאות ינוכו מהחשבון מדי חודש בחודשו ויועברו לחשבונו הפרטי של הבן. ויש להניח, שלאחר מותו עוד יישאר בידי המשפחה המאמצת סכום נכבד למדי.

הנה, הוצאותיו לא יעלו על אלף ומאתיים שקלים לחודש, בלי ארנונה, חשמל, וכולי, שממילא משולמים. בחודש הבא ימלאו לו שבעים ושמונה, ואפילו אם יחיה עוד עשר שנים – הנס, או האסון, הזה ודאי לא יקרה, הוסיף בהומור מקאברי, לפי שסרטן הערמונית שעקרו מגופו ודאי יצוץ במקום אחר ביום מן הימים – הרי לא יעלו הוצאותיו בעשר השנים הללו על מאה ארבעים וארבעה אלף ש”ח. כלומר בידי מי שיקבל עליו לכלכל אותו מעתה ועד יום מותו, יישאר סכום של חמישים ושישה אלף ש”ח. ואחרי שתיאר אביו את הרווחים שיהיו לבנו מההסדר המוצע, הוסיף גם מלים אחדות על התועלת שתצמח לו עצמו. אמנם, היה יכול לקחת את הכסף הזה וללכת לבית אבות, אבל זקנים עולים לו על העצבים, ובביתו המרווח של גונן, יוכל להשתכן בלי ליפול למעמסה על בני הבית. ויש לבית הזה עוד יתרונות: הוא קרוב לתל־אביב, שבה נמצא הבית של מרכז המפלגה, הוא בסביבה כפרית, הנחוצה לו כאוויר לנשימה, ויש לו בו נפש קרובה. וכך, הוא יהיה מרוצה והכסף יישאר במשפחה.

גונן גיחך לשמע הביטוי נפש־קרובה. יום יבוא ויצטרך להעמיד דברים על דיוקם. אם אין אביו מנחש מה שיש לו בלבו עליו, סימן שאין דעתו מסוגלת לתפוס רגשות דקים ומורכבים. ואין טעם לנהל עמו שיחה אינטימית. הוא תהה אם אמנם מתכוון אביו לחיות מעתה ועד סוף ימיו ממענק־העזיבה שיקבל מן הקיבוץ. כשהצית לאביו סיגר, הרהר בדבר ומצא סתירה פנימית בין המשאלה להגן על הקיבוץ מפני מהרסיו ומחריביו מבית ובין התביעה לקבל פיצוי על שנות החיים שהשקיע בבניינו. הוא נזכר בנימוקים שנתן אביו כשהתנגד לתבוע מגרמניה פיצויים גם בעד הנזק לכאורה שנגרם לחלוצים שעלו מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באספת הקיבוץ שעסקה בשילומים מגרמניה דן ברותחים מי שביקשו לתבוע מממשלת אדנאואר גמול בעד השכלה שלא רכשו ונכסים שלא צברו. “רק מי שהיו בשואה זכאים לתבוע שילומים,” קרא בקול מורתח. “מי שמבקש פיצוי על מה שאיבד כביכול כשיצא חלוץ לפני המחנה להשתתף בבניין הארץ, יורק לבאר ששתה ממנה מים!” אז עוד קיבלו את דבריו בתשואות, אף־כי בסופו של דבר נתקבלה דעתם של אנשי המעשה, שהבטיחו להשתמש בכספי השילומים למפעלים חיוניים ולא להעלאת רמת־החיים.

ואולם גונן נמנע מלהעמיד את אביו על סתירותיו, הוא ביקש רק לדעת איך הוא מתכוון להיאבק בדור שלא ידע את יוסף בנשקו שלו, כמו שאמר קודם, כשהוא עצמו נמצא במקום מרוחק כל־כך מן הזירה שבה מתנהל המאבק האמיתי על עתידו של הקיבוץ.

“נניח שהחישוב שלך נכון,” אמר גונן לאביו כדי לרצותו. “אבל לא הייתי תולה בו לא את כבודך ולא את עתידך.”

“לא הייתי לוקח את הכסף הזה,” אמר אביו, עתה במעין התנצלות, “אבל זאת היא הדרך היחידה ללמד אותם לקח.”

“את מי?”

“אלה שלא מבינים שאי־אפשר לשנות את כללי המשחק.”

“ולכן אתה יוצא למלחמה נגד הקיבוץ?”

“אני לא נלחם נגד הקיבוץ, אני נלחם על נפשו של הקיבוץ,” אמר אביו בקול נרגש.

ההכרזה הזאת, שנאמרה בלשון שאבד עליה הכלח, נגעה ללבו. משמע, עזיבת הקיבוץ היא עוד ניסיון להכביד את המלאכה על מי שמבקשים להשתית את זיקתו של החבר לקיבוץ על יחסי קח ותן, שנזהרו מהם כל־כך בעבר. המענק, נטל כבד על הקיבוץ, המתקשה להחזיר את חובו לבנקים, יכביד על אנשי המהלך־החדש לממש את תכניתם. ובעקיפין, הוא נקמתו העצובה של בן דור המייסדים במי שאינם מכבדים אותו די צורכו.

“ובכן, החלטת לפגוע בכיסם?” אמר גונן.

בכוונה השתמש בביטוי העממי שיכול לרמוז על אופיו הנלעג של המעשה הסמלי, המבקש להיות מחווה הירואית אך יכול לשמש גם פתח מילוט להסתלקות מערכים. כלום אין אביו חש כמה מגוחכת מחאה זו נגד החומרנות, המזכירה התחסדות של כומר ישועי הגוזל מבני עדתו העניים את פרוטותיהם האחרונות כדי שלא יהיה להם במה לחטוא? מכל מקום מצא ברעיון הזה איזה היגיון פנימי: כיוון שהצעירים שהשתלטו על הקיבוץ משקיפים על ערכיו בעד נקב הגרוש – אם לנקוט לשון שהייתה מקובלת לפנים, בימים שהיה נטוש מאבק בין “אנשי התנועה” ו”אנשי המשק” – ייקח מהם את הגרוש.

“זו השפה היחידה שהם מבינים,” אמר אביו, בקול רווי איבת זקנים קשה.

לכעוס הוא יודע, אמר גונן בלבו, ותהה אם הוא יודע גם להצטער. כשנהרג אחיו הבכור היו עיני אביו יבשות וזועמות. שפך את חמתו על המפקדים, “שלא קראו נכון את המפה”, ולא התפנה לבכות.

“בסדר, אז תיקח את הכסף ותלך. אולי יבינו אותך ואולי לא,” אמר גונן והשתדל שספקנותו לא תהיה גלויה מדי ופוגעת, שכן פקפק אם אכן יעמיד הקיבוץ לרשותו את מלוא הסכום בבת־אחת. “ובזה נסתם הגולל על הקיבוץ? זהו. תם ונשלם הרעיון השיתופי? ומה הלאה? ואתה בטוח, שהצעירים האלה, אין להם בראשם אלא מחשבה אחת, כיצד להרוס את מפעל חייך? ואולי הם רוצים דווקא לקיים אותו בימים ששוב אינו ‘חוד החנית של ההגשמה הציונית’?”

אביו אף לא חש, שהשימוש במליצות הנושנות האלה, הנלעגות כשלעצמן, קורא לו ללכת עם הזמן ולא להתבצר בדעותיו הנטועות.

“הרעיון השיתופי לא רק שלא מת, אלא הוא נמצא עכשיו בראשית הדרך. אפילו אנשי המדע, שהיו רגילים לעבוד כל אחד במעבדה שלו, מבינים היום שאי־אפשר להתקדם בלי עבודת־צוות.”

“ומה אתה עושה כדי לקדם את הרעיון הזה? מטיל על הקיבוץ שלך, שמתחבט בבעיות קיום קשות, הוצאה כספית שאין הוא יכול לעמוד בה.” “אין לי בררה. זו הדרך היחידה ללמד אותם לקח.”

“זו שיטת ההוראה היחידה שאתה יודע?”

“אני אכתוב גם מאמרים בעיתונים.”

גונן פקפק בלבו אם יסכימו עורכי “דבר” לפרסם מאמרים ארוכים שיכתוב בלשון מיושנת חבר ותיק שעזב את הקיבוץ. העורכים הצעירים ודאי אף לא שמעו את שמו, ונפשם כבר עייפה מהתחשבות בבעלי זכויות מן העבר המציפים את העיתון במאמריהם.

“ואתה מאמין שהמאמרים האלה יחזירו אותם מדרכם הרעה?” שאל גונן.

הלשון המליצית הנלעגת, קיווה, תעקור מלב אביו את אשליותיו,

“אין לדעת. אבל מן הטבע אנחנו יכולים ללמוד שאסור להתייאש. הצמח מפיץ מיליונים של גרגירים מן האבקנים ורק מעטים מאביקים פרח פורח.”

“את המשל הזה אפשר להמשיל על כל בזבוז משווע… אני מבין שהמלים הן גרגירי האבקה שלך…”

“אתה יכול לצחוק, אני לא אוותר על המאבק רק מפני שאין לי ביטחון שאנצח בו. החיים הם מאבק,” הצהיר בהתרגשות. שריר דק רטט בזוויות פיו כשקם והחל לשוטט בחדר.

לפעמים קינא באביו על יכולתו לומר את הדברים הנדושים ביותר כאילו בזה־הרגע נבראו במוחו. כל הדיונים במרכז המפלגה היו לדידו מאבק הרה גורל.

אביו שוטט בחדר בפסיעות נמרצות, כמחפש את המלים שייטיבו לבטא את תרעומתו על הטון הלא־רציני שנקט בנו בשיחה על עניינים העומדים ברומו של עולם, וגונן תמה על חלוץ למוד־אכזבות כמוהו, המאמין שתהיה למאמריו הנמלצים, אם יידפסו, איזו השפעה על הצעירים, שלדידם הוא האשם בכמה ממחלות הילדות של הקיבוץ: הֵעדר סובלנות כלפי דעות חריגות, טעויות בחינוך־המשותף, וכן, יחס הבוז ל”נוטשים את המערכה", שעתה יפגע בו עצמו.

אגב שיטוט ניגפה כתפו של אביו בפסל ברונזה הניצב ליד הפסנתר, והוא הציץ פעם ופעמיים ביצירה המופשטת כתוהה מה היא מבקשת לתאר, וכמו הבין פתאום כמה מופרך הרעיון להציע הסדר כספי למי ששילם הון עתק תמורת חפץ ריק מתוכן, אמר: “אני מבטיח שלא אהיה עליכם למעמסה. תנו לי את החדר שבמרתף, ליד הגנן הפיליפיני, אוכל לעזור לו, אני אפילו איהנה מזה, אהיה שקט, בקושי תרגישו בי. לא ארד לסלון כשיש לכם אורחים. עשינו עסק?”

את המשפט האחרון אמר הזקן באירוניה, ועיניו הפיקחיות כמו לגלגו על הלשון המסחרית שנקט קודם, כאילו למד מגוש הברונזה המשונה שפגע בכתפו כי אין עוד טעם להעמיד פנים שבא להציע הסדר כספי. עזרה בצר לו בא לבקש, וכל הדיבורים “בענייני עסק” הם רק טקסים לשם כבוד.

“מצטער,” אמר גונן בעדינות ככל שיכול.

“סליחה!”

הצער והעלבון שראה בעיני אביו העירו בו רגשי חמלה קשים מנשוא. בברכה קידם את הזעם שנשקף מהן כעבור רגע – נוח לו עוקצו מדבשו. “מצטער,” שב גונן ואמר. “אני חושש שלא נוכל…”

“מותר לי לדעת מדוע?” קרא אביו בזעם ועיניו התיזו ניצוצות.

רגע האמת. גונן הצטער על שאין לו בררה אלא להפקיר את לינדה לזעמו של אביו, ואולם שוב לא יוכל לדחותו בקש. כל השנים נזקק לתירוצים מתירוצים שונים כדי להתנצל על היעדרה של לינדה מאירועי המשפחה, ואביו לא ניחש כלל מה בלבה. עתה יצטרך לומר בגלוי מה שלא הובן ברמז.

“אני חושש שלינדה לא תוכל לשאת זאת,” אמר בשפה רפה, כמו נקוט בפני עצמו שנאלץ להפקיר את סודה.

“לינדה? מנין לך? אתה אפילו לא טרחת לשאול אותה אם היא מסכימה,” אמר אביו בקול נסדק.

“אני לא צריך לשאול. אני יודע,” אמר גונן.

“לינדה? מה פתאום?”

“לא פתאום,” אמר גונן במורת־רוח, ותהה אם אביו באמת לא חש באיבה הנושבת אליו מלינדה.

“ממתי?” התרעם אביו.

אטימותו של האיש חריף השכל הממה את גונן. אביו באמת ובתמים האמין שלינדה חיבבה אותו כל השנים ותהה איזו רוח רעה עברה ביניהם, ששוב אין חברתו נעימה לה.

“מה כבר עשיתי לה?” תמה אביו.

והרי מימיהם לא הייתה ביניהם מריבה, הכריז. הלא כשהיו מדברים היו רק מתבדחים זה עם זה ברוח טובה ואף פעם לא קיימו שיחה רצינית, העיד על עצמו. האומנם משום שרק רוח של קלות דעת שרתה ביניהם תמיד היא נוטרת לו טינה? והרי לא מפני שהוא מזלזל בה נהג כך, אלא מפני שתמיד היא פונה אליו באנגלית והוא לא נוח לו לנהל שיחה רצינית באנגלית.

ובנעימה של ביקורת הוסיף: איך זה שאחרי שנים רבות כל־כך עדיין לא למדה עברית? לו רצתה הייתה לומדת. ותלה בגונן את האשם. היה צריך להבהיר לה שאי־אפשר לחיות כאן חיים מלאים בלי לדעת עברית. ואחר־כך קיבל גם על עצמו חלק מהאשם: היו צריכים, לינדה והוא, לקיים שיחת־נפש, למרות המחסום הלשוני. ומייד התנדב לעשות זאת. בו ביום, כשיֵלך הוא, גונן, לעבודה, ישבור את שיניו בלשון שאינו שולט בה ויפייסה.

נחוש בהחלטתו לחסוך מלינדה את שיחת־הנפש שעלולה להיגמר בכי רע, גמר גונן בדעתו לומר את הדברים שהסתיר מאביו עד כה. מוטב שישמע אותם מפיו, ולא מפי לינדה.

לינדה שומרת בלבה כאב ישן, רמז לו.

“כאבה כאבי,” התקומם אביו, שלהפתעתו הבין מייד במה הדברים אמורים. “כלום אשה מבכה את בעלה יותר מאב את בנו?”

היה זה רמז גס. אשה מתנחמת בנישואים שניים, ואילו אב־שכול אין לו מנחם לעולמי עולמים.

ואז נאלץ גונן לומר לאביו שלדעת לינדה היה הוא, יהושע האפרתי, יכול למנוע את מות בנו.

אביו הביט בו כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו: “איך? כלום אלוהים אני?”

בעל־כורחו סיפר לאביו מה שסיפרה לו לינדה אחרי מות אבנר.

אדמומית פשטה בלחיי אביו, וּוריד דק החל מרטט ברקתו. בעיניו הבהירות, שקודם עמד בהן מבט קנטרני, הבהיק ברק קר כעין הפלדה. אף־על־פי שגונן דיבר ברמזים הבין אביו שלינדה מאשימה אותו במות בנו.

“איך אפשר לומר עלי דבר כזה! הרי לא הייתה נפש בעולם שאהבתי כמו שאהבתי את אבנר. הלא הייתי מוכן למות תחתיו!”

גונן האמין לו – את אבנר אהב באמת; הוא הלך בנתיב שסלל לפניו – ואולם הוא הצטער על אביו שעדיין לא למד את חכמת השתיקה: משפט כזה אין אדם נבון אומר לבנו החי. אך גם בזאת האשים גונן את עצמו. לא היה צריך להיגרף לשיחה זו ועוד לומר דברים גלויים כל־כך. רגשותיה המורכבים של לינדה אינם עניין שיוכל להבהירו בדרך אגב כשהוא ממהר לעבודה. עניינים שברגש צריך להגיש במנות קטנות. יש להם גם קצב משלהם: מטמיעים בשורה רעה אחת והדעת מתפנה לכאב חדש. ואולם הרע כבר נעשה. ועתה יקשה עליו לתרגם את רגשותיה של לינדה ללשון שמבין שכלתן עיקש המסרב להודות בקיומן של נבואות־לב ותופעות שמחוץ לגדר הטבע. בוקר אבוד.

גונן הופתע גם מהרושם הקשה שעשה עליו וידוי האהבה של אביו. הוא ידע כל השנים שאביו העדיף את אבנר עליו ועל נבות, צעיר האחים, אף־על־פי־כן לא שיער שדברי אביו עשויים להכאיב לו כל־כך. בן־אדם, הגיעה השעה שתתגבר על רגשי הקיפוח של ילד קטן, אמר לנפשו. ואולם הוא לא יכול לשכוח את רגשי הקיפוח שהיו מנת חלקו בילדותו. יהושע האפרתי מימיו לא ידע להסתיר את רגשותיו, ודומה שלא ראה צורך בזה, כאילו רגשותיו הם משפט־צדק, וראוי שגם ייעשה וגם ייראה. לימים הבין גונן מדוע אהב אביו את אבנר יותר מילדיו האחרים. שכן נברא בצלמו. הוא היה מנהיג מלידה. השניים האחרים יצאו פחות מוצלחים. הם היו רכים, בעלי דמיון עשיר ואהבו לשחק עם ילדות. והמשפחה התפלגה: ילד אחד לאבא ושניים לאמא. כאילו התרשלה היא ביצירתם ולכן הוטלה עליה האחריות לעשות מהם בני־אדם. בנעוריו עשה כל שביכולתו כדי לזכות באהבת אביו. אף בצבא, שהיה זר לרוחו, השתדל להצטיין כדי לרצות את מנהיג הפועלים הקשוח, שהעריץ כל דבר שריח של צבאיות נודף ממנו. רק אחרי מות אבנר חדל לחזר אחרי אביו. וכמו עול כבד הוסר מעליו. כשמת אבנר התרחקו זה מזה עוד יותר. נישואיו ללינדה, שמונה חודשים אחרי מות אחיו, עוד העמיקו את הקרע. הוריו ראו בנישואים הללו מעשה שלא נועד אלא להכעיסם – עד כדי כך היו מוחזקים בעיני עצמם הציר שעליו סבים חיי צאצאיהם – ולא באו לטקס הנישואים, שנערך בבית־כנסת רפורמי ליד תל־אביב. הם כעסו עליו שהוציא את לינדה מהקיבוץ והרחיק מהם את הנכד היחיד שהיה להם בעת ההיא, ואמו אף הרחיקה לכת ואמרה שנשא את לינדה כדי לנקום בהם על הנידוי שנידו אותו כשעזב את הקיבוץ.

העמקת הקרע לא הכבידה עליו, ואת כעסם של הוריו היה יכול לשאת בלי שהדבר יעיק עליו ביותר. הצל היחיד שהעיב על אושרו היה החשד שקינן בלבו שאהבתה של לינדה אותו היא אהבה התלויה בדבר: היא לא רצתה להישאר בקיבוץ והוא פתח לפניה פתח לצאת ממנו; הוא היה ידידה היחיד, ולא יכלה למצוא לבנה אב טוב ממנו.

ואולם במרוצת הזמן גילה שבעיניה היה דווקא הוא, ולא אבנר, הגבר האיתן שהיא יכולה להישען עליו בבטחה גמורה. ואילו על אבנר מתחה ביקורת, מפני שחי בצלו של אב מחמיר שפסק לו ערכים וכללי התנהגות ומימיו לא העז לעמוד על דעתו. דמותו של אבנר, שבנעוריו היה לו מופת לחיקוי, פשטה צורה ולבשה צורה, ונאלץ להודות בינו לבינו שמימיו לא הכיר את אחיו. ואף־על־פי שלא היה לו נוח שלינדה מספרת לו על משכבו דברים ששמעה מאחיו על משכבם, עודדה לדבר עליו, שמא שתיקה עלולה להתפרש כביטוי לרגשי אשם כמוסים. לינדה דיברה בגילוי לב גמור, וכך נודע לו גם מדוע האשימה את אביו במות אחיו.

סיפור חייו של אבנר, שסיפרה לינדה, היה שונה ביותר מזה שהיה שמור בזיכרונו. שנים רבות הלך אבנר בנתיב שסלל לו אביו, אמרה, ולא ראה חיים יפים מחייו, המוקדשים למשימות הדור, ואהבות מזדמנות משמשות להם תבלין. אחרי שהכיר אותה ונשא אותה לאשה, מצא שיש גם חיים אחרים, המוקדשים למימוש ייחודו של הפרט ולטיפוח האושר הזוגי, והם לא פחות יפים מן החיים שמקריבים אותם למען מטרה נעלה. ואולם לא הרהיב עוז בנפשו לעזוב את הצבא בשביל לבנות משפחה. שנים לא מעטות התלבט אם הוגן הדבר לכפות עליה את החיים בקיבוץ, זרה להוריו ובודדה בין חבריו, שלא כיבדו את החשיבות שייחסה לפרטיותה, בעוד הוא עושה רוב זמנו בצבא, והכול מוקירים אותו, עד שהבין כי אין קיום למשפחה שבה אחד מאושר ואחד אומלל. ואז החליט לפרוש מן הצבא ולפתוח דף חדש בקיבוץ, בתקווה שיוכל לעזור לה להתערות בחברה שלא נקלטה בה. (לינדה לא יכלה לדעת שההחלטה הזאת נולדה גם מאכזבה מסוימת, שלא נגעה בה כלל – אבנר לא קיבל תפקיד ודרגה שהיה ראוי להם בעיניו – אך גונן לא סיפר לה זאת כדי שלא להפחית מערך ההחלטה ההיא.) ואולם, אבנר לא היה יכול לעשות צעד מכריע כזה בלי לדבר קודם עם אביו. הוא נסע לירושלים, שם שימש האפרתי בתפקיד ממלכתי כלשהו – לינדה אף לא התעניינה באיזה תפקיד – כדי להיוועץ בו. אביו, כך סיפר לה אבנר, נדהם: “עכשיו! כשבכל יום יכולה לפרוץ מלחמה?!” ואבנר שב הביתה והבטיח לה, לא לפני שהשביע אותה לשמור זאת בסוד, שיפרוש מייד אחרי המלחמה. לינדה לא העזה לומר במפורש שאביו גרם את מותו של בעלה, ואולם כך חשה, והדבר נתן אותותיו ביחסים שבינה לבין הורי בעלה, וחייה בקיבוץ נעשו קשים ומרים עוד יותר. וקרוב לוודאי שהייתה קמה ונוסעת מהמקום שבו הכול היטיבו לדעת ממנה כמה עליה להתאבל וכיצד גם לולא הציע לה להינשא לו.

אביו הצליח לא לחוש באיבתה, חשב גונן באירוניה. רגשותיה של לינדה לא היו מן הדברים שייחס להם אביו חשיבות כלשהי – בחורה לא יציבה, היום היא מרגישה כך ומחר לא כך – ואחרי שמחל לה על עזיבת הקיבוץ היה מרבה לבקרם ולא חש כלל שאין חברתו רצויה ללינדה. ואחרי שהחלו אף הם לבקר את הוריו בימי חג ומועד, לפי שהגיעו לכלל מסקנה שיש משהו לא טבעי בניתוק הילדים מסבא וסבתא, התבצרה בלב אביו ההרגשה שהכול נשכח ורוח של אהדה ופיוס שורה על כל המשפחה. ובמרוצת השנים, דווקא אחרי שלנכדים שוב לא היה עניין בסביהם, מצאו איזו נוסחה של קיום־ביחד, ואפילו אמו הייתה מבקרת בביתם, אלא שמעיניה לא נעלם מה שנעלם מעיני אביו, שמקבלים אותם מתוך הכרת חובה ולא בלב שמח.

אין תמה שנדהם אביו כל־כך כשהתברר לו שאינו רצוי לכלתו, ועוד יותר, כשנודעה לו הסיבה. ועתה יאשים אותה בצביעות – מדוע לא אמרה זאת קודם? – ודאי לא יחסוך ממנה שבט ביקורתו, חשב גונן ושב והתלבט אם יוכל לצאת לעבודתו ולהניח אותה אתו, טרף לזעמו של האיש היודע כל־כך לכעוס.

“לא הייתי מאמין, שכך היא חושבת!” הפר אביו את השתיקה הארוכה. “איך יכלה לשמור מחשבות כאלה בבטן במשך זמן רב כל־כך?”

אף־על־פי שרק קצת מן הדברים שאמרה לו לינדה סיפר גונן לאביו, והשתדל להציגם כעניין רגשי טהור, שגם אם הוא טעות מאלף ועד תו יש לקבלו כעובדה, חשד בו אביו שגם הוא סבור שהשיחה שבינו ובין אבנר ערב המלחמה היא שחרצה את גורלו, שכן לולא חשב כך ודאי היה עוקר את הטעות הזאת מלב לינדה.

אביו נעץ את הסיגר שבידו על דופן המאפרה במעיכה נחרצת, כמי שאיבד פתאום עניין בהנאות החיים הפשוטות, ואמר: “הבחורה הזאת פשוט לא מבינה איפה היא חיה. רעיון שכזה! או שהיא טיפשה מטופשת או שהיא מטורפת על כל הראש.”

“אתה מדבר על אשתי,” אמר גונן.

“זוהי מחשבה מטורפת,” אמר אביו, נכון לתקן את הניסוח אך לא את התוכן. “והרי תמיד עשיתם מה שרציתם; מה פתאום אני אשם בכול?”

גונן אמר שהביטוי “אשם” אינו יפה לכאן, אך אפשר שיש משהו בדברי לינדה, שהשקיפה על המשפחה מבחוץ, ולפחות שניים מבניה מוכרים לה אולי אף טוב יותר משמכירים אותם הוריהם. והרי לא יכחיש ששנים רבות חיו הבנים בצלו ואף־על־פי שהייתה להם תרעומת עליו על שהזניח אותם השתדלו לחקותו.

“הזנחה? על מה אתה מדבר? נסעתי להשתזף על שפת הים?!”

“זאת לא אמרנו,” הרגיעו גונן.

“עליך ודאי אי־אפשר לומר שניסית לחקות אותי,” אמר אביו. “עליך לא הייתה לי שום השפעה. אתה בכלל לא הקשבת למה שהיה לי לומר לך.” “הייתה לך השפעה רבה,” אמר גונן, וזכר שבתקופת השירות הצבאי שמצא עצמו תופס עמדה קיצונית, גברית, כמעט לא־אנושית, רק כדי שלא לגלות רכרוכיות שאינה יאה לבנו של מנהיג רדיקלי.

ואולם אף־על־פי שגונן דיבר אל אביו ברוח מפויסת לא הצליח לשכך את זעמו. עתה לבש זעמו צורה אחרת. הרוגז הגלוי נעלם, וארשת מבודחת, שלא היה אפשר לטעות באופיה הנזעם, צצה במקומו. וכשפתח ודיבר, שוב לא היה בקולו כעס, אלא רק אירוניה שקטה, נשק חד שנבחר בקפידה. דברי הבל רבים שמע בחייו, אמר אביו, אך לא ציפה לשמוע מפי בנו, בחור משכיל ונבון, בעל־מחשבות ואיש־מעשה כאחד, דברים נדושים כאלה. רק בקיבוץ, כנראה, הצליחו לגדל דור של אנשים צעירים המאשימים את הוריהם בכל כישלונותיהם.

“לא רק את ההורים, גם את הקיבוץ,” אמר גונן באירוניה.

אביו התעלם מהערתו והוסיף לדבר: הנה עוד מעט ודאי יאמר שהחיים בקיבוץ גימדו את אישיותו וסירסו את רגשותיו. והרי שניהם יודעים כי תחת מגפה הכבד של אבהותו הלוחצת גדל לתפארה משפטן ממולח וסנוב בשעות הפנאי, המתכחש לכל הדברים שהאמין בהם בנעוריו בלי להתיירא כלל מפני אבא. ואם ראה חובה בשעתו ללכת לקורס קצינים, הרי עשה זאת לא כדי לרצותו אלא כדי להרשים את בני־גילו, דבר המעיד על חולשת אופי ולא על כוח ההשפעה של האב. ועתה הוא מתיר לאשתו, בחורה אמריקנית, שאכלה בשר שמן כל ימי חייה, וחושבת שרעיונות הומניסטיים ורדיקליים הם קישוט נאה לצווארה של בחורה יפה, “לפסוק לו ערכים וכללי התנהגות”, כמו שאמר קודם. וזו קראה באיזה מקום על “מוטיב העקדה” – כל הרעיונות שבאפנה מגיעים אליה איכשהו – ומצאה שהוא מתאים גם ליחסים שבינו ובין בניו. הלא אילו התעמקה קצת בהיסטוריה של היהודים, שבדרך מקרה היא אחת מהם, הייתה יודעת שלולא “עקד” אותו אביו שלו על מזבח הרעיון הציוני ולולא נתן לו בלב כואב כסף לנסוע לפלשתינה, כי אז היה גם הוא עולה בעשן יחד עם כל בני משפחתו, מאה עשרים ושבעה במספר, והכול היה בא על מקומו בשלום – הוא לא היה נושא אשה ולא היה מגדל ילדים ולא היה מלמד אותם שאין אדם יכול לברוח מן האחריות, ובנו הבכור לא היה הולך למלחמה, ולינדה המעודנת לא הייתה צריכה לשמור בלבה שנים רבות כל־כך את השנאה ל”פנטים" האלה, הרוצחים את בניהם כדי לבנות לעצמם בית, והוא היה פטור מלהסביר לבנו היחיד שנשאר בארץ, מלא טינה לאביו מולידו, כי אותה “פנטיות” שנואה כל־כך לא הייתה אמונה אווילית באידיאולוגיה עריצה, אלא צורת הקיום היחידה שאפשרה להם להישאר בחיים בתקופה האכזרית ההיא, שבה יצאו לעבוד בשדה ולא ידעו אם יחזרו הביתה על רגליהם שלהם. וגם זאת עליו לדעת: לולא האמינו כי הם חלק מעניין גדול ומשנה פני תבל, היו מרובים המתאבדים מן הנרצחים בבתי הקברות של הקיבוצים והמושבים.

פתאום נתן בו אביו מבט רווי חמלה ואמר: “בן־אדם, מתי תהיו סוף־סוף אחראים לעצמכם? הרי כבר עברתם את החמישים. עד מתי הכול יהיה תלוי בנו? ממתי תתחילו אתם עצמכם להיות אשמים במה שקורה לכם?”

“מהיום אני מקבל עלי הכול,” אמר גונן.

“הקיבוץ הוא באמת מקום טוב להיוולד בו. אפשר להאשים אותו בכל חולשותיכם? אבל אתה? החינוך השיתופי לא הפריע לך להסתדר יפה גם בחוץ, והפנטיות שלנו לא הפריעה לך לראות תמיד את הצד השני של המטבע ולהביט על העולם בעיניים של בחורה אמריקנית… אבל נניח לזה. אני מבין, שהשורה התחתונה היא שאתם מגרשים אותי מהבית.”

“אנחנו לא מגרשים, אנחנו פשוט אומרים שהסידור הזה לא יעבוד… אנחנו לא נוכל… מסיבות מובנות…”

“כשאתה מגמגם אני יודע שאינך מרוצה מעצמך. וחבל לי עליך. אבל זה כנראה לא פשוט כל־כך להשליך אב זקן מהבית.”

גונן הציץ בשעונו.

“אם תוכל לוותר על המלודרמה, אודה לך מאוד,” אמר גונן בשלווה. “אני מוכרח ללכת. תוכל להישאר כאן כמה ימים, עד שנמצא סידור אחר.” “לא תיארתי לי שזאת תהיה קבלת הפנים,” אמר אביו ופניו האפירו.

“יש לי רק בקשה אחת: הבטח לי שלא תנסה לקיים ‘בירור חברי’ עם לינדה,” אמר לו גונן כשעמד לצאת. “חכה שאשוב.”

“אני יכול להשתמש בטלפון?” אמר אביו ביובש ולא הבטיח דבר.

“כמה שאתה רוצה ולאן שאתה רוצה.”

“תודה,” אמר אביו ולא הביט בו.

קודם שיצא לדרך עלה גונן לחדר השינה. לינדה שכבה על המיטה וקראה ספר. כשנכנס התרוממה על מרפקה ונתנה בו מבט שואל.

“הוא לקח חופשה ממושכת מן הקיבוץ ורוצה להיות כאן כמה ימים,” אמר לה. “אבל אל תדאגי. הוא לא יטריד אותך. הבטיח. כשאשוב מן העבודה אמצא איזה סידור. מבטיח.”

“אני אצא מהבית,” אמרה לינדה.

“זה יהיה מעליב,” אמר גונן.

“מותר לי לצאת לקניות, לא?”

“ודאי מותר, אבל זה יהיה שקוף מדי. הרי אינך מפחדת ממנו?”

“אני כן.”

“אם ירצה לפתוח בשיחת בירור, תאמרי לו שכואב לך הראש.”

“באמת כואב לי.”

“אז לא תצטרכי לשקר.”

“מה כבר אמרת לו?” שאלה בדאגה.

“מעט מאוד,” הרגיע אותה.

כל אותו יום לא היה יכול גונן להתרכז בעבודתו. בין לקוח ללקוח טלפן הביתה לשאול לשלומה של לינדה. הטלפון היה תפוס רוב הזמן. הוא חדל מזה רק מחשש שמא דאגתו לה מגבירה עוד יותר את פחדה חסר־השחר מפני אביו. מפעם לפעם גלגל במוחו את התשובות שעצר על לשונו בתום הנאום הסרקסטי שנשא אביו. הוא שינן אותן בדעתו והחליט לחדש את שיחתם מייד בשובו הביתה. יהיו אמנם רגעים לא נעימים, אך מוטב כך. הדברים ששמר בלבו העיקו עליו יותר מהדברים שאמר והתחרט שאמרם. כשיחדשו את שיחתם, גמר בלבו, יאמר לאביו כי לא רק אנשים פנטים הקימו “מפעלות גדולים”, היו מי שידעו לפסוע בדרך הקוצים הזאת בלי לרמוס כל מי שנגע בו הספק, וכי גם בשאלת ה”עקדה" עדיין לא נאמרה המלה האחרונה, וגם היום כל מי שמחזיק בדעות קיצוניות כופה על ילדיו לצאת למלחמה שאולי היו מעדיפים למנוע, וגם בשאלת החסך הרגשי של ילדים שאסרו עליהם לגנוח יש עוד מה להוסיף. הוא למשל. במשך שנים רבות היה מעיין הדמעות שבעיניו סתום ורק לאחרונה הבין שהבכי מטהר את הנשמה כחמצן את הדם, והמעיין שב ונבקע, ושוב אין הוא מתבייש לבכות.

הדאגה ללינדה לא חדלה להטרידו כל היום. כששב לפנות ערב הביתה מיהר להחנות את מכוניתו ונכנס לביתו דרך המוסך. הוא הופתע כשראה את לינדה עומדת רגועה ומפויסת במטבח ומכינה ארוחת ערב. והופתע עוד יותר כשראה את אביו עומד מול פתח המטבח ושניהם משוחחים זה עם זה בנעימות.

אביו השגיח בכניסתו קודם ששמעה לינדה את הרעש שהקים כשסגר מאחוריו את הדלת. חיוך דק מן הדק קיבץ קמטים זעירים בזוויות עיניו. “הכול מסודר, אתה יכול להוריד מהפנים שלך את הפרצוף־תשעה־באב הזה,” אמר אביו בקול חגיגי ונמרץ.

גונן נתן בלינדה מבט שואל, אך היא לקחה מידו את מקטורנו והיסתה אותו בתנועה מהירה של עפעפיה.

“הייתה לנו שיחה טובה מאוד,” המשיך אביו באותו קול חוגג ועירני. הוא שב והציץ בלינדה, אך היא רק נשקה לו על לחיו. אחר־כך פנתה אל אביו ואמרה: “תאכלו אתנו ארוחת־ערב?”

ועד שתהה גונן על לשון־הרבים שנקטה אמר אביו: “תודה על ההזמנה האדיבה. אבל אני חושב שאנחנו נעדיף לאכול בבית.”

“אנחנו?” תמה גונן.

“תיכף תראה,” אמר אביו, וכמו תזמן את האירוע, פתח את דלת הכניסה הראשית והתשובה לא איחרה לבוא.

האשה שעלתה במדרגות, מדלגת עליהן שתיים שתיים – אשה נאה בשמלה אוורירית המדיפה ריחות עדינים ובעיניה ברק משובה שהקשה עליו להעריך את גילה, בת חמישים ונראית מבוגרת או בת ששים ונראית צעירה – וחשב שהיא אורחת של לינדה כשראה אותה מחנה מכונית אמריקנית חדישה לפני הבית, באה לבקר את אביו ולא את אשתו. ולא יצא זמן מרובה ונתברר שהיא אחת מאותן “ידידות” של אביו, ששמען הגיע לאוזניו בעודו ילד אך מימיו לא ראה אותן.

“היא תשחרר אתכם ממני,” אמר אביו, בגאווה ובלי מרירות.

גם בעיני לינדה צצה הבעה של תימהון כשנכנסה האשה לבית. (בזמן שדיברה עמה בטלפון כדי לתת לה ציוני דרך, סיפרה אחר־כך, לא שיערה שהיא צעירה כל־כך). ואף־על־פי שיכלה האשה הנאה לנחש את התמיהה על הזיקה שבין בורגנית מטופחת בגיל העמידה ובין מנהיג פועלים ישיש, לא ניכרו בה כל אותות של מבוכה. היא בירכה את לינדה בתנועת ראש ומייד לאחר מכן פנתה אל גונן ואמרה לו בנעימה שופעת ביטחון: “אז אתה הבן? שמעתי עליך כה הרבה.”

ונהיה ברור שהיא ידידה ותיקה באמת, ולא סתם איזו מכרה מזדמנת, וכי חיוכי החיבה שהיא ואביו משדרים זה אל זה אינם רק ההנאה מן הפליאה שהצליחו לעורר, אלא הם ביטויים נאמנים של רגש אמיתי.

האשה עשתה פסיעה אחת לקראתו כמו בשביל להיטיב לראותו, וכממשיכה דיון שבינה ובין אביו אמרה: “כן, יש דמיון, אבל הוא הרבה יותר מעודן ממך.”

משפחתיות זאת לא הייתה לרוחו של גונן, אך הוא שמח לראות שלינדה מחייכת. סוף טוב הכול טוב, אמר בלבו, ונתן דעתו על המבטים שהגניבה לינדה אל האשה הזרה ולמד מהם שהמחשבה על אופיים של היחסים שבין הזקן ובין האשה הצעירה ממנו מעוררים בה פליאה, גיחוך ואף תיעוב כלשהו.

“אביך ג’דע, לא מייצרים היום גברים כאלה,” הוסיפה האשה לדבר, מתעלמת מלשון המבטים שבינו ובין לינדה.

צורת ההתיידדות המהירה וכן הסגנון הצברי הוסיפו מבוכה על מבוכתו, וגונן, אף־על־פי שהתאווה לומר לה שהפגנה כזאת של אינטימיות כלפי בנו של מאהבה אינה מעידה על טוב־טעם, אישר את דבריה בחיוך נבוך של ילד שנתפס בקלקלתו. על פני האשה צץ חיוך עדין לבבי כל־כך שמחל לה על דבריה האחרונים. הרכב שבאה בו, לבושה האלגנטי, ובעיקר מבטה הבהיר, הדורש טוב, שנח על אביו באהבה, הרחיק מדעתו את החשד המכוער, שקיבלה עליה לטפל באיש הזקן כדי ליהנות מכספי הפיצויים.

“טוב, אז עכשיו כולנו יודעים איפה אנחנו עומדים,” אמר אביו. “נתתי לך הזדמנות והחמצת אותה. עכשיו כל הכסף ילך אליה…”

“עזוב שטויות,” אמרה האשה. “תשמור על הכסף שלך לימים רעים.”

“בעינייך זה שטויות, לא בעיני. אני לא מתכונן לחיות על חשבון אף אחד.”

“טוב שלא אמרת על חשבון אשה. בסדר, שיהיה. בוא כבר,” אמרה האשה כשהיא מגחכת בלבביות.

“בסדר, הולכים,” אמר אביו, ובפנותו אליו הוסיף: “את האופניים תשמור אצלך. הם ממילא שלך. קיבלת אותם במתנה לבר־מצווה, אחרי שלמדת לעבוד על טרקטור. אז עוד קיוויתי שתהיה חקלאי.” ופתאום התעורר בעיניו זיכרון, הוא פנה אל האשה – מימיו לא התלבט אם יפה השעה לסיפור שעלה בדעתו – וסיפר כיצד הוביל את אשתו ההרה לבית החולים במשאית עמוסה בגרעינים ולאורך כל הדרך נשפכו גרעינים על הכביש, כמו סימני דרך, והם צחקו ואמרו הילד הזה יהיה פלח.

סיפר, וגעה בצחוק שעה ארוכה. אחר־כך השתעל ומחה דמעות שמחה מעיניו. זמן־מה הייתה שתיקה מביכה.

האשה הזרה התעשתה ראשונה: “נלך. סוף־סוף היה לו האומץ להודות שקיבוץ זה לא בשבילו. קצת מאוחר, אולי. אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא,” אמרה וזיק של גאווה התנוצץ בעיניה, כמו חיכתה ימים ארוכים לרגע שיתעייף מחיי־שיתוף ויסכים לחיות עמה בקומונה של שניים.

“הרעיון לא חדל להיות רעיון גדול, האנשים הם שנכשלו. אי־אפשר להגשים רעיון גדול עם אנשים קטנים,” הצהיר יהושע האפרתי בתוקף. “בוא, בוא, איש גדול,” אמרה האשה בחיבה והניחה את ידה על כתפו, “את זה כבר כולם שמעו מזמן.”

גונן נפגע מעט שדיברה על הקיבוץ בביטול כזה, כחוגגת איזה ניצחון אישי, ואולם חיוכה היה נעים ולבבי ולא הייתה בעיניה כל איבה לאנשים טובים אלה, ששנים רבות כל־כך נתבעה להעריצם וסוף־סוף קיבלה רשות לחדול מזה. חיוכה המקסים שיישר את הקמטים מסביב לשפתיה העדינות חשף שני טורי שיניים לבנות ושלמות, אשר משום־מה עוררו בגונן את המחשבה שאולי לא צריך לפחד כל־כך מפני הזקנה. בחפץ לב איחל לאביו זקנה נעימה בלי עלילות גדולות ושקרים מוסכמים. מה רע בזה שיקדיש שנים אחדות למימוש ייחודו ולטיפוח האושר הזוגי?

ואולם כשנזכר באמו נצבט לבו בכאב, כאילו שב ובגד באמו כששילח את אביו לבית אשה זרה, למות שם באושר ריק מחלומות, הרחק מן המקום שבו ידע חיים מלאים ורבי תהפוכות.

היה זה בשעת פריצה לשגרירות של מדינה זרה. הכפפה של גיורא נקרעה ונשארו במקום טביעת אצבעותיו. לא היה זה אסון גדול לולא נעצר שבוע קודם לכן בגלל קטטה עם אנטישמים וטביעת אצבעותיו הייתה בידי המשטרה.

לאחר הכישלון ההוא קיבל שאול דגני המכונה עשהאל ציון לשבח על עירנותו, שחילצה אותם מהסתבכות מדינית, ואילו יוסף ולדמן המכונה גיורא ספג נזיפה חמורה.

החמירו עמו מפני שלא דיווח על מעצרו והיה יכול לגרום למעצרם של אחרים.

אחרי אותו מאורע פורק הצוות. הוא הועלה בדרגה וקיבל תפקידים בכירים, וגיורא, שאיבד את אמונם של הממונים עליו, הועבר למדור אחר. במשך תשע עשרה שנים לא נפגשו ולו פעם אחת.

לימים נודע לו מפי חברים שגיורא טוב המזג בעל ההומור הפראי ויצר הסתכנות שאינו יודע שובעה סבל משיעמום עמוק במקום ששיבצו אותו בו. קלות הדעת שיוחסה לו והנזיפה שנרשמה בתיקו האישי עיכבו את קידומו ודומה שנפסל לכל תפקיד ההולם את מזגו. הוא נשלח לדרום אמריקה, שם שהה שנים אחדות תחת פיקודו של אדם שלא נתן בו אמון ודוכא עד כדי כך שאיבד את רוחו הטובה ונעשה רטנן, המותח ביקורת על כל דבר. כששב מדרום אמריקה הוצא לגימלאות קודם זמנו והשכיר את שירותיו לחברת מודיעין אזרחי.

יום אחד, צץ גיורא פתאום כאילו לא נפרדו דרכיהם כלל וכאילו טבעי הדבר שיפנה דווקא אליו בצר לו.

הוא טלפן אליו בשעה חמש וחצי בבוקר וסירב להזדהות. כשתראה אותי תכיר אותי, אמר הקול המסתורי, ומייד זיהה אותו. אמנם, הוא לא היה מרוצה משעשועי המחתרת שאינם הולמים עובדי “מוסד” ותיקים, ואולם מן המשפט השני הבין שהסודיות שהתעטף בה גיורא אינה בדיחה פרטית.

גיורא באמת התכוון לשמור על עילום שמו, התרעם עליו על שאמר את שמו בטלפון, כאילו מצותתים לטלפון שלו האנשים שמהם הוא מבקש להסתתר, אף נמנע מלומר במה דברים אמורים, רק רמז שהוא זקוק לעזרה דחופה. אחר־כך תבע ממנו גיורא במפגיע להועיד לו פגישה במקום נידח ולשמור בסוד את עצם העובדה שטלפן אליו.

גינוני החשאיות האלה נראו לו תמוהים ומיותרים, אף־על־פי־כן הציע שייפגשו בחשאי בבית־קפה קטן בשכונה עירונית נידחת. גיורא שב והתמיהוֹ כשהסכים לאשר את מקום המפגש רק אחרי שיבדוק את דרכי המילוט ממנו.

משום־מה לא ראה צורך לדווח לממונים עליו על הבקשה המוזרה. הניח, שגיורא הלהוט אחרי גינונים חשאיים, עוטף אף עניינים של מה־בכך במעטה עבה של סודיות, והקל ראש בה.

אחרי שהמקום והזמן נקבעו בשיחה טלפונית סתומה עוד יותר, נסע לבית הקפה ההוא בפליאה על מי שקשה לו להיגמל מהרגלים של סוכן חשאי, והחנה את מכוניתו ברחוב מקביל, כפי שנתבקש.

אף־על־פי שבטלפון נשמע גיורא מתוח ונרעש, הגבר שישב מעבר לשולחן הקטן, ורגליו הארוכות מציצות מצדו האחר, נראה רגוע ונינוח. גיורא קם לקראתו בחיוך רחב, לחץ את ידו בחום, התיישב בעיניים מתנוצצות כעומד לספר בדיחה – כך היה מקדם פני חברים: “את זו כבר שמעת?” – ושאל לשלום בני משפחתו.

ההרפתקן הקשיש כמעט שלא השתנה במשך השנים שלא ראה אותו: בשערו השופע לא נזרקה שיבה, פניו הגלוחים למשעי, שתוויהם עזים וחזקים, היו חלקים ומבריקים, העור המתוח על עצמות לחייו לא התדלדל, שיניו היו חזקות ושלמות ומעיניו החודרות נשקף אותו המבט הסקרני ששיווה לו מראה נערי.

אף־על־פי שנערך לאיזו הפרעה לא צפויה שעלולה לאלץ אותו לברוח משם, לא מיהר גיורא לדבר על העניין שלשמו זימן אותו, אלא פתח בשיחת חולין רגועה, כאיש עסקים קר־רוח היודע כי מי שאינו להוט לסיים משא־ומתן בהקדם זוכה ביתרון על בן־שיחו. ואולם אף־על־פי שלא קימץ בדיבורים על עצמו וסיפר שהוא חי מקרן הפנסיה בתוספת מה שהוא חוסך מן המשכורת שהוא מקבל בחברת המודיעין האזרחי שהוא עובד בה, וכי הוא גרוש כבר עשר שנים ואין לו ילדים, וכי הייתה לו חברה אבל היא עזבה אותו וכי לפעמים יש לו חשק לכתוב ספר על בוגדנותן של הנשים אבל כשהוא מתיישב אל השולחן המלים המוצלחות פורחות ואינן – נמנע מלתת לו את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו, כמי שנזהר אף מפני חבר שאת עזרתו בא לבקש, שמא ייאלץ לרדת למחתרת אם יתברר שאין הוא יכול לבטוח אף בו.

חשדנותו של גיורא עוררה בו את החשש שמשהו נפגם ברוחו של האיש הנינוח היושב לפניו. ואף־על־פי־כן הוכה בתדהמה כשאמר לו גיורא לבסוף את הסיבה שבגללה ביקש להיפגש עמו בחשאי.

“אני בסכנה גדולה,” לחש גיורא והביט לצדדים.

“מה קרה?”

“רוצים להרוג אותי,” אמר במהירות ובעיניו החודרות ניצתה אש זרה.

“מי?”

“אתה יודע היטב למי אני מתכוון,” לחש גיורא בתוקף, ולחשו נשמע כחיכוך מתכת במתכת.

הוא ניחש, אך היה זקוק לפסק הזמן הזה כדי להתאושש מן התדהמה. מוחו פעל במהירות: אם לקה גיורא בשיגעון הרדיפה תהיה זו שגיאה חמורה לזלזל בפחדיו. אם ייעלב גיורא, או יחשוד בו שאף הוא, עשהאל ידידו, שותף לקנוניה, הוא עלול להיות מסוכן. כוחו הגופני של גיורא לא נתמעט כלל במרוצת השנים, ואילו הוא, ששנים רבות הזניח את גופו, לא יוכל להגן על עצמו מחמתו. לכן החליט להעמיד פנים שהנחת היסוד של עמיתו, שיש מי הזומם להורגו, מקובלת עליו. תהיה לו שהות לקעקעה בטיעונים הגיוניים מאוחר יותר. בעלי שיגעון לדבר אחד, ידע, מתפתחת בהם יראת כבוד עצומה כלפי ההיגיון הפורמלי.

“למה שירצו להרוג אותך?” שאל כאילו אינו מפקפק בזה כלל.

“כי אני יודע יותר מדי,” אמר גיורא בכובד ראש, והוא תהה אם תשובה נדושה מעידה על הטירוף שהוא עמוק יותר או שטחי יותר.

“גם אני יודע משהו,” אמר, והשתדל שלא לגחך. “אתה חושב שהם ירצו להרוג גם אותי?”

גיורא הביט בו כתוהה אם הוא מהתל בו, ואולם כשראה שהוא רציני, השיב: “אני יודע דברים שהם רוצים להסתיר.”

תשובה הגיונית, אמר בלבו והתעודד: כל זמן שהם יכולים לדון בדבר בגבולות השכל הישר אפשר שיעלה בידו להרגיעו.

“אתה יכול לספר לי מהו הדבר שאתה יודע, שבגללו רוצים להרוג אותך?”

“אני לא יכול,” אמר גיורא, כנוזף בו על עצם השאלה. “זה סודי.”

“אולי בכל זאת תרמוז לי במה העניין. אולי יתברר שלא אתה לבדך יודע מה שאתה יודע. והרי לא יהרגו כל מי שיודע.”

“השתגעת? שאני אעשה דבר כזה לחבר? אם ייוודע להם שאתה יודע, הם יהרגו גם אותך.”

“אבל אתה אינך היחיד שיודע, נכון? ובינתיים לא הרגו אף אחד, סימן שלא הורגים את כל מי שיודע.”

“לא את כל מי שיודע. רק את מי שלא צריך לדעת,” אמר גיורא.

“ואתה בטוח שדווקא אותך הם כן רוצים להרוג?” שאל בכובד ראש.

“כן,” אמר גיורא בתוקף.

“ניסו?”

“הם מנסים, אבל לא מצליחים. אני מתחמק.”

“עוקבים אחריך?”

“הם איבדו אותי, אבל הם לא מודאגים. הם יודעים שלא אצליח לברוח. אף אחד לא מצליח לברוח מהם.”

“אז אולי כדאי שתסגיר את עצמך.”

“השתגעת? אתה רוצה שאני אקל עליהם לחסל אותי? איפה ההיגיון שלך?”

“איך הם מנסים להרוג אותך? ניסו לירות בך והחטיאו?”

“הם לא השתגעו!” קרא גיורא והביט בו במבט מאוכזב. “הם יכולים לעשות שזה ייראה כמו תאונה או התאבדות.”

השיגעון ערמומי אף יותר מן השפיות, אמר אז בלבו. אף־על־פי־כן הצליח להוציא משהו מפי האיש השומר על לשונו. הדברים יצאו מפי גיורא מבולבלים ובלי קשר ביניהם, והוא התנצל על הבלבול, אך תירצוֹ בצורך לשמור על סודיות העניין ולהגן על חיי שניהם. אם ידבר יותר מדי, אמר גיורא, גם הוא, עשהאל, עלול להינזק. ואין הוא אידיוט כדי כך שיסכן את האדם שיכול לעזור לו.

בסופה של השיחה חסרת השחר ההיא דבר לא התבהר: לא היה ברור מדוע רוצים ‘הם’ להורגו ואף לא באיזו דרך בחרו כדי להוציא לפועל את גזר הדין. ואז שאל, בלי שייראה כמי שמפקפק בדבר, אלא כמי שנחוצים לו פרטים נוספים לגיבוש דעה משלו, מנין לו בכלל שרוצים להורגו. הרי מי כמוהו יודע שאנשי “המוסד” אינם בטלנים וכשהם מחליטים לבצע משהו, לא יתלבטו הרבה.

גיורא אמר שאילולא עירנותו וזריזותו כבר היה מחוסל מזמן. וכדי להוכיח שמבקשים להורגו הביא שורה ארוכה של מקרים תמימים לכאורה המצטרפים למסכת אחת של התנכלויות: אלמונים כרתו עץ ברחוב שהוא גר בו וחוטי החשמל נפלו על האופנוע שלו, גז דלף בדירה שמתחתיו בזמן ששהו הדיירים בחוץ־לארץ, צפע שברח מן הגן הבוטני נמצא בחצר ביתו, מונית שיצא ממנה רגע קודם לכן נפגעה בתאונה, נקניק מורעל התגלה ב“סופר” שבו הוא קונה את מצרכיו. אין אלה מקרים סתם, הצהיר גיורא. יד אחת מכוונת אותם.

ה“הוכחות” האלו היו מופרכות כל־כך, שנהיה ברור לו שגיורא צריך עזרה, אך לא ממנו. ואולם הוא שיער שאין דבר המכעיס מי שלקה בשיגעון הרדיפה יותר מההצעה שיֵלך לפסיכיאטר.

ואז שאל את גיורא איך יוכל לעזור לו. האם הוא מבקש מחסה? הגנה? הלא מי שנשלחו להורגו הם ודאי בחורים צעירים ומאומנים היטב ובלי ספק יצליחו להתגבר על גבר מזדקן וחולני כמוהו.

“תוריד אותם ממני!” אמר גיורא.

“איך? אתה רוצה שאדבר אתם? והרי ביקשת ממני לשמור בסוד אפילו את הפגישה הזאת.”

גיורא לא נבוך כלל.

“אתה כבר תמצא דרך, אני סומך עליך,” אמר גיורא, ושוב צץ בפניו חיוך של ילד ערמומי היודע שגם גדולים ממנו נקנים בחנופה.

“אני כבר לא בעניינים, אני כבר בדרך החוצה,” אמר, וקיווה שהזלזול בעצמו יגן עליו מפני ציפיות מופרזות.

“אתה שועל ערום ואתה מכיר את המערכת ישר והפוך,” אמר גיורא. “אני סומך עליך שתיתן עלי עדות אופי שיֵדעו שאפשר לסמוך עלי, ושתעשה את זה בדרך־אגב, בלי שיֵדעו מה פתאום אתה מדבר עלי.”

גיורא היה הגיוני כל־כך, שחדל לפחוד ממנו, אך ברגע שרצה להזמינו לשתות עמו כוסית משקה, כמו לחתימת עסקה, איים עליו גיורא פתאום: “אבל בלי התחכמויות. אם אתה תכניס אותם לעניין, אני אדע זאת מייד. אני מזהיר אותך,” והוא חש שהאזהרה הזאת אינה מן השפה ולחוץ והפחד שב לקנן בלבו: מעתה הוא שעומד למבחן, ואדם שמציאות ודמיון משמשים במוחו בערבוביה, הוא שישפוט את מעשיו ואת מחדליו. ואיך יגן על עצמו מפני טעות בשיפוט המסתמכת על דברים שלא היו ולא נבראו?

כשקרבה שעת הפרידה הבטיח שיעשה כמיטב יכולתו, אך גיורא לא הסתפק בזה ותבע ממנו לעשות “יותר מזה”. כיוון שגיורא אמר זאת בפנים קפואות, לא ידע אם התכוון ללעוג למי שישבו מאחורי מכתבה ותבעו מאחרים לעשות “למעלה מיכולתם”, או שהמבט הקפוא הוא בגדר איום: מוטב לו שלא ינסה לדחות אותו בקש או לפטור אותו בתירוץ שניסה ולא הצליח. וכמו הצהיר גיורא כי מעתה, אחרי שהפקיד את העניינים בידיו, עליו האחריות להתיר את הקשר שקשרו נגדו חבריו לשעבר. ואם לא יצליח, משמע שהצטרף לרודפיו.

“אני סומך עליך. אתה תמצא עצה,” אמר גיורא כאילו קרא את מחשבותיו.

משימה בלתי אפשרית, אמר בלבו בשעת פרידה כשכפו נתונה כבצבת בתוך כף ידו החזקה של גיורא. אין דבר שיוכל לעשותו, ועד שלא תסור הרוח הרעה מנפשו של האיש רדוף הרוחות, לא תהיה לו מנוחה.

תחילה רצה לבקש את עזרת המשרד. ואולם את הרעיון הזה דחה מייד. היה משהו ילדותי ונוגע ללב בטירופו של גיורא, שדיבר אליו כאילו הוא ידידו היחיד, ולכן נרתע מלהפקיד את עניינו בידי המשרד. הבעיה עלולה להתגלגל אל שולחנו של אדם שאינו מכיר את גיורא והוא עלול לחשוש מפניו ולפעול כנגדו בתוקף מיותר, שיכול לגרום נזק נוסף.

עשר שנים קודם לכן היה מדווח בלי היסוס על התנהגות חריגה של אדם ששמורים במוחו סודות מדינה, אך דברים הרבה השתנו מאז, ושוב לא בטח בבכירים ממנו שהם גם נבונים ממנו, ועצם הרעיון שמישהו עלול לכפות על פרנואיד אשפוז בכוח נראה לו כדבר שאין הדעת סובלת. זהירות בכבודו של חבר נחוצה כאן ולא אמצעים רדיקליים הנהוגים במדינת משטרה. הוא לא דיבר על גיורא אלא עם אשתו, שבדרך כלל לא שיתף אותה בעניינים הקשורים בעבודתו, אך הפעם נאלץ לחרוג ממנהגו לפי שהייתה צריכה לדעת כיצד עליה לנהוג במטלפן האלמוני.

אשתו נתנה לו שתי עצות: האחת, להשלים עם העובדה שאין בכוחו לטפל בחולה־נפש ולהפקיד את הטיפול בידי רופא, והשנייה, להחליף את מספרו של הטלפון החסוי בביתם. מן העצה הראשונה התעלם, ואילו את העצה השנייה קיבל. גיורא יודע את מספר הטלפון שלו אך אינו יודע היכן הוא גר; עד שיעלה בידו לגלות את המספר החדש, תהיה לו שהות להרהר בדבר. ואולי הזמן ירפא: כשיראה גיורא שהימים חולפים ודבר אינו קורה, אולי ישתכנע שהחליטו להניחו לנפשו.

חודש ימים בלבד הגן עליו המספר החדש.

צמרמורת חרשה בבשרו כשבא לקחת את נכדתו מן הגנון שהיא נמצאת בו וראה בפתח את דמותו הגבוהה והאיתנה של גיורא. פרפור של חלחלה עבר בלבו כשהתקרב אליו גיורא בצעדי החתול המהירים והגמישים שלו. ואולם כשעמד מולו לא ניכרו בפני גיורא אותות של רוגז. רק אכזבה ושאט־נפש נשקפו אליו מהם.

“החלפת את המספר,” הוכיחוֹ גיורא, ולא נראה לו מטורף כלל ברגע ההוא, שכן הקפיד לדבר בלשון רכה והציץ בנכדתו בחיוך לבבי כדי שלא תפחד ממנו.

“זה עניין שגרתי, מקרי לגמרי. מפעם לפעם מחליפים. במקרה החליפו את המספר שלי דווקא עכשיו,” השיב, כשמח על חידוש הקשר.

“היית צריך להגיד לי,” אמר גיורא, כמוכיחו על הזנחה ולא על זדון.

“איך יכולתי? הרי אין לי לא כתובת ולא טלפון שלך.”

גיורא ליווה אותו בשתיקה למגרש החנייה. בזמן שריתק את הפעוטה אל מושבה מאחור נכנס גיורא והתיישב במושב הקדמי ולהרף־עין התעורר בו פחד שמא יחטוף את נכדתו, ואולם גיורא ישב במנוחה וחיכה לו.

“היית יכול להשאיר לי הודעה במקום האחרון שנפגשנו בו. אני חיפשתי שם. וכשלא מצאתי כלום חשבתי שאו־או. או שאתה בורח ממני, וזה נראה לי מכוער מאוד,” אף זאת אמר גיורא ברוך, “או שהראש שלך כבר לא עובד מהר כמו פעם.”

הוא לא רצה לנסוע לביתו, אך ידע שאין לו ברירה. דירת בנו ריקה, לפי שהורי התינוקת עובדים עד שעה מאוחרת, ואשתו מחכה בביתם ותדאג אם לא יביא את הפעוטה בזמן. יתר־על־כן, אם ייסע למקום אחר במקום לביתו יפחיד את הקטנה וירגיז את גיורא.

ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, משפט נדוש זה עלה במוחו כשאמר לגיורא בתרעומת עשויה: “איזה אדם הגיוני מבקש עזרה ממי שאינו מוכן למסור לו לא כתובת ולא מספר טלפון?”

גיורא נבוך רק להרף־עין. כעבור רגע אמר במעין התנצלות: “אני חייב להגן על עצמי. מה אעשה אם הם יצליחו להעביר אותך לצד שלהם?”

הוא חש שלא בנוח: בעל־כורחו הוא ניצב עתה לצדו של גיורא מאחורי מתרס שמצדו האחר ניצב ארגון רב עצמה.

כשהגיעו לביתו ירד גיורא מן המכונית, הציץ במספר הבית, נפרד מן הפעוטה בהקשת אצבעותיו על כף ידו כדרך התינוקות, ביקש ממנו בנימוס את מספר הטלפון החדש, רשם את המספר על כף ידו ונפרד ממנו בידידות.

רק כעבור שבועיים טלפן.

“לא עשית כלום,” אמר גיורא ביובש.

בקושי הצליח להסתיר את סערת רוחו.

“זה לא פשוט לטפל בעניין שלך כשאתה לא מסכים שאפנה בצורה גלויה. מה דעתך שאדווח ל’בוס' שמישהו מתנכל לך?”

“בשום אופן לא!” הזדעק גיורא.

“מדוע לא? מי מלבדו יכול לעזור לך?” גיורא שתק רגע. אחר־כך נשם עמוקות ונאנח. “גם ‘הבוס’ בעסק,” אמר והנחית את השפופרת על עריסתה.

כעבור שעה טלפן שנית. היה מוכרח לנתק את השיחה באמצע כדי שלא יאתרו אותו, התנצל.

התעורר בו הרצון לומר לו במלים חריפות כמה נקעה נפשו מן המשחקים האלה, אך הוא לא העז לעשות כן.

“אולי נמצא דרך לקיים בירור במחלקת הקשר עם הגימלאים,” הציע.

“הם רוצים להרוג אותי, ואתה רוצה שאני אכניס את צווארי לתוך טבעת החנק?” קרא גיורא.

“אני מוכן להתחייב בפניך שלא יאונה לך כל רע אם תסכים להיפגש עם האיש המתאים לטפל במקרה כמו שלך.”

“איזה מקרה?” אמר גיורא בבוז. “זה שעוסק ב’מקרה' שלי הוא מפקד חוליית החיסול. אני לא אידיוט שאתן להם לתפוס אותי בקלות כזאת.”

“בן אדם,” אמר לו בייאוש. “אתה חושב שאם אני לא אדע את כתובתך לא יוכלו למצוא אותך?”

“לא,” אמר גיורא. “אני לא במרשם התושבים. מבחינת משרד הפנים אני לא קיים כלל.”

“זה דווקא לא טוב,” פנה אל ההיגיון המבצעי של סוכן ותיק, “כי יוכלו להעלים אותך בלי שיצטרכו למחוק שורה במרשם התושבים.”

גיורא הרהר רגע ואמר: “זה סיכון שאני מוכן לקחת עלי. אתה עשה את שלך. לשאר אני כבר אדאג.”

“אחפש איזו דרך,” אמר לו כשנואש מהסיכוי לשכנעו בנימוקים הגיוניים. “נראה מה אפשר לעשות.”

“אבל הזדרז,” אמר גיורא. “לא נשאר הרבה זמן.”

קריאת הזירוז העיקה עליו ביותר. לא זו בלבד שקיבל עליו לבטל גזר־דין שאינו קיים, אלא שנקבע לו לוח זמנים שנעלם מידיעתו. אף־על־פי־כן נרתע מלבקש את עזרת המשרד, קצת מתוך איזו אבירות של בני הדור שאימץ לו את המסורת של הג’נטלמן הבריטי, וקצת מפני שנקוט בפניו על מורך לבו. מגוחך לפחוד מאיש מסכן שדמיונו מתעתע בו. ודאי יש איזו דרך לשחרר את גיורא מפחדיו המדומים, אמר בלבו. ואז עלה בדעתו רעיון: אם ישלח ראש המוסד לגימלאים איגרת ברכה לראש השנה אולי יסיק ממנה גיורא שאין רוצים ברעתו.

ואולם אף רעיון זה נדחה אחרי שניגש כעבור ימים אחדים לחלונו וראה את גיורא אורב לו בכניסה של הבית מעבר לרחוב. עתה שוב לא היה יכול להתכחש לפחד הקמאי שמעורר בו הטירוף, הפועל לכאורה במסגרת ההיגיון אך אינו מציית לו. ומאותו יום עשה לו מנהג להתנער ממעקב בכל פעם שהלך לפגישות מחוץ למשרד, ובעיקר כשנסע לבקר את ילדיו. תרגילי ההתחמקות המשונים שנזקק להם היו חסרי תועלת, שכן גיורא היה מיומן ממנו במלאכת העיקוב והוא לא הצליח להתחמק ממנו בלי להשאיר עקבות. בלי־משים מצא את עצמו משתתף במין תרגולת הדומה למשחק שבין חתול לעכבר, אלא שבמשחק הזה, גילה למגינת לבו, גיורא הוא החתול ואילו הוא העכבר.

גיורא היה איש מקצוע מעולה ממנו ועקבי ממנו. הוא הלך אחריו לכל מקום שהלך אליו וממתין לו בחוץ בסבלנות לאין־קץ. הוא יצא בעקבותיו גם כשהלך לתיאטרון והמתין לו שם מחוץ לאולם. אמנם גיורא לא הביכו בחברת ידידיו ולא ניגש אליו כלל, אלא עמד מרחוק והביט בו במבט חודר ומבשר־רע, מותח ביקורת על ההליכה לתיאטרון כשעניינים של חיים ומוות מוטלים על כפות המאזניים – הלא את הזמן המבוזבז לשעשועים ממין זה אפשר להקדיש לקידום עניינו.

אחרי המקרה ההוא שכלל אף הוא את האמצעים שנקט כדי להתחמק מרודפו והחל לכלכל את מעשיו כך שלא תאירע פגישה לא־מתוכננת עם האיש העוקב אחריו יומם ולילה. שוב לא היה בטוח שלא צפויה לו סכנה ממשית ברגע שיתעורר בלב האיש החולה החשד שאף הוא ברודפיו. מיום ליום גברו חרדותיו, ששוב לא היה יכול להסתירן מאשתו, והזעם על רודפו גבר בו כל־כך, שלא היה בטוח שיוכל לשמור על קור־רוחו לכשישוב גיורא ויטלפן. הוא חשש שהאיש חד־האוזן עלול לפרש אותות של קוצר־רוח בקולו כהוכחה ברורה שלא עמד בדיבורו.

אך דווקא אחרי הפגישה הלא־נעימה ליד הכניסה לתיאטרון נמנע גיורא מלטלפן אליו במשך תקופה ארוכה, כאילו נתן לו ארכה נוספת להשלמת המשימה. כנגאל ממתח הקשיב לקולו של גיורא בטלפון כעבור שלושה שבועות. אך הפעם היה הקול נוקשה, קר ועוין.

“אני מאוכזב ממך,” אמר הקול הזועם. “עד עכשיו לא עשית שום דבר. אל תחשוב שאני לא יודע.”

הוא נזקק לנשימה עמוקה קודם שיכול לרכך את קולו: “אתה צריך להתאזר בסבלנות. זה עניין מסובך שלוקח זמן.”

“הטבעת מתהדקת,” אמר הקול בזעם. “אם לא תפעל במהירות, יהיה מאוחר.”

“קרה משהו?”

“כן, פיטרו אותי מהעבודה.”

הוא עשה חשבון מהיר: ממש באלה הימים הגיע גיורא לגיל הפנסיה.

“אתה בטוח ש’הם' מאחורי זה?” ניסה לערער את ביטחונו של גיורא.

“ומי? ותאר לך, הם שלחו לי את המשכורת האחרונה בדואר.”

“מה רע בזה?”

“אתה תמים או שאתה מיתמם? הם לא רצו שאפגוש את מנהל החשבונות החדש.”

“מדוע?”

“מדוע?” קרא גיורא בבוז. “כי הוא ‘שתול’ שם.”

הוא ידע שלא יוכל להפריך את טענתו זאת והבטיח לפעול למענו ביתר נחרצות.

“תן לי ארכה של שלושה שבועות,” ביקש.

חרה לו שהוא מכוון את חייו על־פי לוח־הזמנים שקוצב לו גיורא, כאילו הוא פקודו, וכשראה בבוקר שלמחרת שלא הוסר המצור מעל ביתו, החליט לחדול ממשחקי המחתרת האוויליים ולדווח למפקדו על פרשת גיורא.

ולו מטעמים הומניים בלבד, אמר בלבו, שכן אין בכוחו לרפא איש חולה מפחדיו. הוא ידע שהוא עושה שקר בנפשו, לפי שהדאגה לעצמו הייתה מרובה מן הדאגה לרודפו, אבל שוב לא מצא כוח בנפשו לחיות במתח מיותר. ולא נותר לו אלא לקוות שהפסיכולוג שיקבל עליו לטפל ב“מקרה גיורא” יתחשב בזכויות העבר שלו.

מפקדו הקשיב לסיפורו בלי סקרנות יתירה; כבר היו דברים מעולם, העיר באמצע סיפורו, טיפוסים אינפנטיליים בעלי דמיון מפותח, שבגלל טעות של מערכת המיון גויסו לעבודה חשאית, עלולים לאבד את שיווי המשקל; לעצם העניין, אמר לבסוף, ובדבריו הידידותיים הייתה מוצנעת נזיפה, היה על דגני לדווח על המקרה מזמן ולא להניח לדברים להסתבך. ואשר לוולדמן, האיש הוזה הזיות. איוולת היא להאמין שאיש כמוהו, שפרש מן השירות לפני אחת עשרה שנים, יודע סודות שיכולים לזעזע את המערכת, אבל מרגע שהוא מאמין שרוצים לחסל אותו ויחדל לבטוח בחברו שיש בכוחו להציל אותו, הוא עלול להגן על עצמו בשיטה הבדוקה שהשתמשו בה מתנגדי המשטר בברית המועצות. הוא ינסה לשכנע כתבי חוץ שמתנכלים לו, וכדי לעורר את אמונם של אלה שיש לו מה למכור יצטרך לפתותם בעובדות, שאפילו אם התיישנו עוד יש בכוחן להזיק. ועניין חסר־שחר יתנפח לממדים של שערורייה בינלאומית, שאותה יש למנוע.

“השורה התחתונה,” אמר המפקד בידידות. “אתה, דגני, מנתק מגע ואנחנו כבר נטפל במקרה שלו בצורה הדיסקרטית ביותר.”

המלה “נטפל”, שמקופלים בה אמצעי כפייה ודרכי נועם בעת־ובעונה־אחת, ובשנות בחרותו הילכה עליו קסם מיוחד לפי שסימלה את הכוח האצור בארגון שמותר לו לפעול באזור הדמדומים שמחוץ לחוק, עוררה בו מורת־רוח. הוא חשש, שהלשון הנקייה הזאת, המכסה לעתים על נוקשות ואלימות, תחפה גם במקרהו של גיורא על מעשים שיש בהם כדי לפגוע במי שלעת עתה לא עשה כל רע, אלא שלקה בשיגעון רדיפה וגרם אי־נוחות לחבר. הוא דאג גם לעצמו: אם “יטופל” גיורא ביד קשה הוא עלול להחזיר לו באותו המטבע.

“אני מבקש רק דבר אחד: בכפפות של משי ובזהירות רבה. הוא איש ערמומי מאוד,” אמר, וקיווה שמפקדו מהיר המחשבה לא יסיק מדבריו שהפחד מפני מוכה השיגעון עמוק בו מן החמלה עליו.

“נעשה מה שנחוץ,” אמר המפקד. “לא יותר, לא פחות.”

משהו בקולו של המפקד הדאיגו. היה בו קוצר־רוח מובלט ומעט מאוד אהדה, לו ולאיש החולה גם יחד, וכמו עשה אותם לאגודה אחת. ואף־על־פי שחשש להרגיז, הציג עוד שאלה אחת: מדוע פוטר גיורא מעבודתו.

“איזו עבודה?” שאל המפקד בתימהון.

“הוא עבד במודיעין אזרחי ולפני זמן קצר פוטר.”

“גם אתה?” אמר המפקד ונתן בו מבט חוקר. “מנין לי לדעת? אולי גילו שירד מהפסים. מסוכן לתת נשק ביד משוגע.”

“הוא לא משוגע,” אמר בהיסוס. “הוא אדם חולה.”

“לא נבזבז את הבוקר על בעיות סמנטיות,” שילח אותו מפקדו מלשכתו.

כעבור כמה ימים שוב החריד אותו צלצול הטלפון בשעת בוקר מוקדמת. הפעם האריך גיורא בשיחת־נימוסים לשמה ופתאום אמר לו: “גש לחלון ותראה שאני לא סתם מדבר. הם עוקבים אחרי.”

הוא הציץ בחלון. גיורא עמד בתא הטלפון כשהוא נשען על קיר הזכוכית ורגליו שלובות זו בזו כמי שאינו מתכונן כלל לסיים את השיחה הטלפונית שהוא שקוע בה, וגבר בחלוק רחצה פסע הלוך ושוב לפני התא. לא היה אפשר לטעות בקוצר הרוח שהפגין האלמוני כלפי מי שהאריך בשיחה כשהוא זקוק לטלפון בדחיפות.

“לזה אתה קורא עיקוב?” אמר לו. “האיש נראה לי יותר כמו אחד שכואב לו משהו והתקלקל לו הטלפון והוא צריך להתקשר עם רופא באופן דחוף והוא מרוגז עליך שאינך מבין שבשעות כאלה לא עומדים ומנהלים שיחות ארוכות בטלפון.”

“אתה מדבר כמו טירון,” אמר גיורא בלגלוג. “איך יעקבו אחרי בשעות כאלה כשהרחוב ריק? החלוק הוא הסוואה לא מוצלחת ביותר. אבל אני אשגע אותו.”

“אני במקומך הייתי נותן לו לטלפן כדי לראות אם יסתלק ברגע שיגמור.”

“אתה במקומי… אבל למה שאתן לו כשהוא עוקב אחרי? ודאי שיסתלק. זה אלף־בית. ואחר־כך ישוב בתחפושת אחרת.”

“אתה מתכונן לעמוד שם עוד הרבה זמן? אני צריך לבית שימוש.”

“אתה יכול ללכת, אני אסתדר בלעדיך.”

“מותר לבקש שלא תצלצל אלי בשעות כאלה? מה זה, עונש?”

גיורא שתק רגע. אחר־כך נשמעה נשימה עמוקה והוא אמר: “אני צריך דרכון.”

“ואת זה אתה אומר לי בטלפון שמצותתים לו?”

“בזמן האחרון אתה מצליח להתחמק ממני.”

“איך אני יכול לסדר לך דרכון? אתה רוצה שאפנה למדור־מסמכים?”

“שלא תעיז.”

“אתה מבקש עזרה וכובל את ידי.”

“אז עזוב את הדרכון. אילו רצית באמת, היית יכול לסדר לי. אבל בעצם,” הוסיף בייאוש, “אפילו אם אצליח לברוח לחוץ־לארץ, הם ישיגו אותי גם שם. בוא נחזור לתכנית המקורית. תגיד להם שיורידו את המעקב. אני לא רוצה לפגוע בבחורים שעוקבים אחרי, אבל אם לא ירחיקו אותם…”

הדיון הממושך, ששוב לא נערך על פי כללי ההיגיון, הלאה אותו והוא החליט להערים על גיורא.

“אתה רוצה שאני אעזור לך לנער את המעקב?”

“רוצה? דורש!”

“ובכן עלה על אוטובוס מספר 18, רד ברחוב פינסקר, לך ברחוב אליעזר בן יהודה צפונה עד שתראה מסעדה בשם ‘שה ליאון’. יש שם יציאה מן הפרוזדור של בית השימוש לחצר וחור בגדר של הבית הסמוך הפונה לרחוב הירקון. אתה יוצא לרחוב הירקון ונעלם שם בתוך הקהל ההומה.”

“בסדר, אמרת שאתה צריך לבית שימוש? אז לך.”

הוא רצה להאמין ששעשועי המחתרת האלה יכניסו איזה תבלין לחייו האפרוריים של גיורא, חיים של איש ביטחון ותיק שהתרוקנו פתאום מסמי־הגירוי של עסקי המודיעין, וקיווה שההתעסקות בהתנערות מן העוקבים המדומים תפיג את עודף המרץ שהצטבר בו מאפס מעשה, ויגיעת המוח עם יגיעת הבשר יביאו לו מרפא בדרך נסתרת כלשהי. תקוות שווא. למחרת טלפן גיורא שוב.

“רימית אותי. הם חיכו לי ברחוב הירקון. אם דבר כזה יקרה עוד פעם אצטרך לאחוז באמצעים.”

הוא תהה על ה“אמצעים” שהתכוון אליהם גיורא ועל האמצעים שנוקט המשרד כדי “לטפל” בו. אך לא רצה לשאול שאלות שעלולות להרגיז את גיורא ואת המפקד הממונה עליו. שניהם נהגו בו במין עוינות שאי־אפשר להתגונן מפניה, כאילו אִיכזב אותם, ויחסם העוין כמו סגר עליו משני הצדדים.

ואולם כעבור ימים אחדים התחלפה ההרגשה הלא־נוחה בפחד ממש.

עצביו היו גרויים כל־כך שאפילו בצלצול הטלפון מצא רוגז עצור, וכמו ניבא לו לבו שכך מצלצל רק אדם שאיבד את סבלנותו, ולכן לא הופתע כשהיה קולו של גיורא חד, יבש ותוקפני:

“אי־אפשר לסמוך עליך.”

“מה קרה?”

“דיברת!”

“עם מי?”

“אל תיתמם. ועכשיו הם מחפשים אותי. אבל לפני שהם ימצאו אותי אני אמצא אותך.”

“אל תאיים עלי, יש לי לב חלש,” ניסה להתבדח.

“אתה מרשה לעצמך לעשות מזה בדיחה?” קרא גיורא בזעם. “לי זו שאלה של חיים ומוות.”

הוא חינן את קולו: “איש אינו רוצה להרע לך, ידידי. אתה טועה. טועה מאלף ועד תָּו. כולם רוצים לעזור לך. אבל אתה מסרב לקבל את הטיפול היחיד שיכול לעזור לך.”

הקול שבטלפון נעשה ארסי מרגע לרגע: “הנה, הגענו גם לזה! עכשיו מתחילים גם אצלנו לנקוט באמצעים המכוערים האלה. להכניס אדם לבית־משוגעים ולהרוג אותו שם, זה מתאים לדיקטטורה צבאית ולא למדינה דמוקרטית.”

הוא הקשיב למשפט האחרון בשימת־לב מיוחדת. לא היה זה סגנונו הרגיל של גיורא. אופיה הדמוקרטי של המדינה לא היה בראש מעייניו, אך אפשר שנחוץ לו איזה צידוק ל“אמצעים” הנואשים שהוא עומד לנקוט בהם כלפי חבריו לשעבר: הוא נשבע אמונים לשירות הביטחון של חברה דמוקרטית, שמקפידים בה על כבודו של הפרט; במשטר טוטליטרי שבועתו אינו תופסת.

“לא מדובר על בית־משוגעים, מדובר על טיפול דיסקרטי,” אמר לו ברוך אף־על־פי שלא ידע כלל מהו הטיפול הזה. “שמע לי,” הוסיף. “רק טובה תצמח לך מפגישה עם פסיכולוג.”

“מדובר… כלומר, אתה מודה שדיברת עלי. ואתה חשבת שתצליח ‘לעבוד’ עלי…” קולו של גיורא נשבר אך מייד שב ונעשה תקיף וסמכותי: “אני האידיוט סמכתי עליך, ואתה מכרת אותי.”

“רק לעזור לך אני רוצה, יוסף,” אמר בקול רך ככל שיכול אף־על־פי שקולו של גיורא עורר בו חרדה ורוגז כאחד. הוא תהה אם יבין האיש החולה את הקריאה הנואשת להשתחרר מכבלי העבר הכמוסה בוויתור על הכינוי המחתרתי.

שתיקה ארוכה הייתה נחוצה לגיורא לניסוח תגובתו. כשדיבר, היה קולו שקט ומפחיד עוד יותר:

“בגידה היא המעשה השפל ביותר… ואתה יודע את זה כמוני… אתה עוד תתחרט על מה שעשית לי…”

נקישה יבשה וחדה שמה קץ לשיחה.

אם עד אותו יום היו שיחות הטלפון האלו בגדר מטרד, ובמקרה הטוב מעין ניסיון לכרות ברית עם האזור הבריא שבמוחו של האיש החולה כדי להערים על החלק הפגוע, לאחרונה נהיו למעין גישושים באפלה כדי לקדם סכנה אפשרית. שיחותיהם האחרונות יותר משנועדו לקיים איזה קשר רופף כדי ללמוד על התמורות בהלך רוחו של האיש הנזעם נועדו להגן עליו מפני הצטברות מסוכנת של איבה העתידה להתפרץ בשעה שאינו מצפה לה. השתיקה בעקבות השיחה שנותקה בצורה הפגנתית עוררה בו חששות כבדים. הציפייה לטלפון, שנהייתה פתאום לצורך דוחק שלו עצמו, ערערה את עצביו אף־על־פי שאמר בלבו כי למרות האיום הכמוס בדבריו האחרונים, לא יעז גיורא לנתק את החוליה היחידה המחברת אותו אל הארגון, שהוא רוחש לו רגשי אהבה־שנאה, כך יאמר ודאי הפסיכולוג. ואולם הטיעון ההגיוני לחוד ורחשי הלב לחוד, והפחד הסתום, שהעצים מיום ליום כמין ישות העומדת בפני עצמה, החל לתת אותותיו גם בבריאותו. בבדיקה התקופתית השגרתית שאלו הרופא אם משהו הטריד אותו בעת האחרונה לפי שחלה עלייה תלולה בלחץ הדם שלו. והוא הודה בכך קצת כדי לחסוך מעצמו בדיקה מקפת, וקצת מפני שבו־ברגע חדרה לידיעתו ההכרה שדעתו אינה מוסחת מגיורא אף לרגע. גיורא לא טלפן במשך שלושה שבועות רצופים, והשתיקה הזאת הפחידה אותו עוד יותר.

כעבור שלושה שבועות ראה אותו ליד הפעוטון של נכדתו, שהייתה אז בת שלוש, וצמרמורת חרשה בצווארו כשדימה שראה בכיס שבו טמן את ידו הימנית תפיחה חשודה. בלי לחשוב הרבה חטף את הפעוטה בזרועותיו, הכניסה למכוניתו והסיעה במהירות מטורפת לבית הדירות רב הקומות שגר בו בנו. הוא קיווה שהכתובת הזאת אינה מוכרת לרודפו, ואף־על־פי כן מיהר לטלפן למקומות שעובדים בהם בנו וכלתו, הזהירם מפני גיורא, שאת דמותו תיאר כמיטב יכולתו, ויעץ להם להיכנס לבניין, ליתר ביטחון, בכניסה האחורית. אחר־כך, בהנחה שהאיש הנזעם עלול לארוב לו ליד ביתו שלו, טלפן לאשתו והזהירה שלא תפתח את הדלת לזר בשום פנים ואופן.

הוא בוש מעט בחרדה שתקפה אותו פתאום, אך אמר בלבו כי מוטב שיעשה לו שם של פחדן משיצטרך לחשוף את נכדתו הפעוטה להתפרצות זעם של אדם מעורער בנפשו המסוגל למעשה של ייאוש.

ואולם, כשראה כעבור רגעים אחדים בעד החלון את גיורא המשוטט ברחוב אנה ואנה, ידיו בכיסיו וסיגרייה בוערת כלה והולכת מתנדנדת לו בזווית פיו, כמין הכרזה שאין גבול לסבלנותו ולא יזוז משם עד שלא יֵרד אליו, הבין שבהתמודדות שביניהם גיורא עדיף ממנו. הוא גם זריז ממנו וגם נחוש בדעתו ממנו. ולא היה לו כל סיכוי להתחמק מרודפו, ולו משום כך בלבד שבשטח עירוני צפוף יש יתרון ברור לרוכב־האופנוע על הנוסע במכונית. וגם הניסיון להתיש את גיורא על־ידי הסתגרות בבית בנו עד שיתעייף ויֵלך לו הוא חסר סיכוי באותה מידה. משוגע לדבר אחד ודאי ניחן באורך־רוח מרובה יותר ממי שפעוטה קצרת־רוח מתרוצצת סביבו ותובעת ממנו שיקיים את הבטחתו ויביא אותה לבית סבתה, וחוץ מזה יש לו עוד עניינים לא גמורים להסדיר. ואז הגיע לכלל מסקנה שלא יוכל להסיר את המצור מעליו אלא בעזרת המשרד.

הוא עשה כן בלב כבד, והקפיד לומר שמדובר בסך הכול בהטרדה ולא באיום על חייו, אבל לא כך חשבו במשרד. שם פעלו במהירות וביעילות רבה, וכעבור זמן קצר חנתה לפני הבניין מכונית ושני בחורים צעירים יצאו מתוכה בזריזות וסקרו את הרחוב שלפני הבית.

ואולם את גיורא לא יכלו לגלות שם. שכן ברגע שהחנו את מכוניתם במקום אסור בחנייה – טירונים, אמר בלבו, אינם מבינים שהזלזול בחובות אזרח רגילות חושף אותם? – השגיח בהם איש המודיעין הוותיק ונעלם בתוך הבניין.

כעבור זמן קצר נשמע צליל הפעמון ומייד לאחריו מהלומות עזות על הדלת.

“פתח לי,” נשמע קולו המבוהל של גיורא, “אבל מהר. באו להרוג אותי.”

הוא לא פתח את הדלת. הפחד הוא יועץ רע, אמר אחר־כך בלבו. ואולם מראה עיניה המבוהלות של הפעוטה הקשיח את לבו.

“הם לא באו להרוג אותך,” אמר לו והשתדל לייצב את קולו הרועד. “הגיע הזמן שתתפכח מהשטויות האלה שלך, ומכל… הם ייקחו אותך לרופא, שיטפל בך ויעזור לך לצאת מזה.”

“אתה יודע שהם רוצים להרוג אותי!” קרא גיורא ושב להכות על הדלת באגרופיו.

הפעוטה פרצה בבכי והוא צרח: “הגיע הזמן שתרד ממני! אתה שומע? יש גבול למה שאני יכול לסבול!”

קולו שלו היה היסטרי כקולו של מוכה טירוף, והוא נקוט בפני עצמו שלא שלט ברוחו לעיני הפעוטה.

“אתה קראת להם!” צעק גיורא והחל לבעוט בדלת בכוח רב.

ואולם כעבור זמן קצר חדל. צעדי מרוצה נשמעו מעבר לדלת ומייד לאחר מכן קול לא מוכר לו, קול רגוע של איש צעיר, המזלזל במידת־מה במבצע החילוץ שהוטל עליו, ומשתדל להאציל משלוותו על הזקן המבוהל שבתוך הדירה.

“הכול בסדר, אתה יכול להיות שקט. אני מדבר עם דגני?”

“כן, אני האיש,” השיב בשלווה ובאותה רוח מבודחת ששומרים השפויים כשהם דנים במשוגעים, כאילו יש בכוח המליצה החגיגית להשיב לו את כבודו.

“האיש שלך ברח. עושה רושם שרץ לגג. בוא, קודם כל נוציא אותך מכאן. אחר־כך נעלה אליו ונטפל בו.”

הוא פתח את הדלת אט־אט והציץ החוצה. במבוא עמדו שני בחורים, אחד לבן־פנים ובת־שחוק נעימה שפוכה על פניו, והשני שחרחר ומבטו נמרץ. דלת המעלית הייתה פתוחה וחתיכת גומי לעיסה הייתה דבוקה אל העינית האלקטרונית. מקצוענים, הספיק לומר בלבו. עתה לא יוכל לרדת במעלית ולהפתיע אותו במבוא.

“עלה אתה למעלה,” אמר השחרחר לעמיתו, “אני אלווה אותם למטה.”

“לא צריך,” אמר להם. “עלו שניכם. הוא איש חזק מאוד.”

לבן־הפנים חייך.

“זה בסדר. עד שייגמר המשא־ומתן נהיה שניים.”

ואולם הוא עמד על דעתו.

“לא צריך ללוות אותנו. הוא לבדו. אין לו שותף.”

“אתה בטוח?” שאל לבן־הפנים.

“אם אני בטוח? אני מתבשל בזה כבר כמה חודשים.”

“אתה בטוח שהוא מזוין?” שאל השחרחר.

“לא. אבל צריך להיזהר.”

“תמיד צריך להיזהר,” אמר לבן־הפנים כמבטל את חששותיו, ושני הצעירים טיפסו במדרגות בלי להיחפז.

הוא נשא את הפעוטה בזרועותיו וירד אט־אט למטה. עד שהגיע לקומה הראשונה עקפו אותו במרוצה שני הצעירים – הם צעקו לו משהו אך הוא לא הבין את דבריהם – וכשיצא מהבניין לא ראה אותם. הייתה איזו תכונה נרגשת ברחוב, עוברים ושבים ניסו להיכנס אל החצר ומישהו עמד בשער ועצר בעדם, והניח לעבור רק לאיש צעיר שהעיד על עצמו שהוא רופא. לבו ניבא לו רע, ואכן כעבור כמה דקות, בעודו מחפש בכיסו בידיים רועדות את המפתחות למכוניתו, יצאו שני הצעירים מן החצר, והשחרחר דיווח לו בפנים קודרות על השתלשלות העניינים מרגע שנפרדו בפתח הדירה של בנו ועד שהכריז הרופא שאפסה כל תקווה.

כשהגיעו לגג לא ראו שם נפש חיה, סיפרו. תחילה חשבו שהוא מסתתר בין דודי השמש, ואולם כאשר לא מצאו אותו גם שם ניגשו אל המעקה והביטו למטה. ואכן הוא היה שם, תלוי בין שמים וארץ על המרזב שרצה לרדת בו אלא שהיה חלוד וניתק מהקיר מכובד משקלו. לא היה כל סיכוי להצילו. המרזב נקרע במקום החיבור אל הקיר והוא נפל לתוך החצר והתרסק שם על המשטח הכבוש.

“הוא היה אמן הטיפוס על קירות,” אמר, כמין מספד, ואולם הצעירים התעלמו מהערתו, כאילו אמר דבר חסר טעם.

“הוא לא היה מזוין,” אמר לבן־הפנים בפנים קפואות.

כשנפגש עם מפקדו למחרת רמז לו האיש, שהיה צעיר ממנו בארבע או חמש שנים, שהתרגשות יתירה היא מסימני הזקנה. הרי לא היה יכול לדעת שהאיש המסכן יסיים את חייו בצורה כזאת. המפקד, שנהג בו בפגישה ההיא באדיבות מופלגת ובמעין התחשבות מרגשת ברגשותיו, הסב לו גם איזו קורת־רוח לא־נעימה כשלא זלזל בפחדיו והצדיק את החלטתו להסתגר מאחורי דלת נעולה ולא לפתוח לפני גיורא את הדלת. גיורא היה מסוכן גם כשלא היה מזוין, שכן היה אדם בעל כוח גופני רב ובזעמו היה מסוגל להרוג אדם בעשר אצבעות, והוא הרי לא היה יכול לדעת שאינו נושא נשק.

באותה שיחה נודע לו שגיורא פוטר מן השירות בגלל התנהגות שאיננה הולמת. אחרי ש“קרקעו” אותו בגלל עוד מעשה נמהר שהיה עלול לגרום לשערוריה מדינית, החל להיטפל לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו ותבע במפגיע שיחזירו אותו לשירות פעיל. כשסירבו לו, רמז באיוולתו שאם לא ייענו לו הוא מסוגל למעשה נואש. זימנו אותו לבירור, נתנו לו “שטיפה” הגונה ושילחו אותו לכל הרוחות. שמחו שמצא עבודה בשירות מודיעין אזרחי וקיוו שנפטרו ממנו.

המפקד, האוהב לתבל את שיחתו במאמרי חז"ל, הוסיף: “כמה שנאמר, ‘זקני תלמידי־חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם; זקני עם־הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם’.” והמהם פילוסופית: “ככה זה עם הבחורים שידיהם חזקות וראשם רופס, עסקי המודיעין יכולים לשגע אותם.”

ערב חופשי. הלילה לא יצאו לבלות, אמרה נאווה בלבה. לא הזמינו שמרטף וגם חשק לצאת אין לה. בחוץ גשם ובבית נעים וחם. יֵשבו כמה שיֵשבו על הכורסה־הזוגית שלהם מול הטלוויזיה, יראו את מבט־לחדשות ואת תחזית מזג האוויר, ואחר־כך, יש להניח, ייכנסו למיטה.

מנשה כבר ויתר על הרעיון שיֵצאו לבלות. גם הישיבה מול הטלוויזיה אינה קוסמת לו. אין שום תכנית שהוא רוצה לראות. גם הוא, כנראה, גמר בלבו שיֵלכו לישון מוקדם. הכול כצפוי וכרצוי. מדוע אפוא אכפת לה שפתח במשחקי־האהבה המקדימים כבר עתה, בעודו צופה בחדשות? מדוע לא נוח לה ששלח את ידו מאחורי גבה וחפן בכף ידו את שדה? מדוע החדירה של כף־ידו מתחת לחולצתה, הגורמת לה עונג בדרך־כלל, מרתיעה אותה הפעם.

האם מפני שיש משהו לא אסתיטי באופן שהוא מחטט במפסעתו וממשש את בשרה בעת ובעונה אחת, כאילו נחלצה ימינו לקדם את העונג שהבטיחה לגופו שמאלו הנוברת בחריצות בין רגליו? הלא מותר להניח שפתאום היה לו צורך לגרד שם ולא חש שיש משהו מכוער בתיאום שבין שתי פעולות שונות כל־כך, האחת עדינה והאחרת גסה. האומנם מפני שהוא עושה בגופה כאחד שעושה בשלו ואצבעותיו אף אינן מכירות את התנועה העדינה והמהססת שהיא בגדר בקשת רשות? אשה שאוהבת את בעלה מוחלת לו בדרך כלל את הנטייה הגברית המגושמת להתייחס לאהבה הזוגית כלדבר המובן מאליו.

מכל מקום, עובדה היא, שהוא נוגע בה בנקודה שברגיל הייתה מעוררת אותה, ועתה אין גופה מגיב.

מנשה חש בזאת – הוא רגיש דיו לקלוט כל מחווה של סירוב המתרחשת מתחת לעורה – והוא מביט בה בשאלה.

“מה קרה?”

“שום דבר,” היא אומרת. ומייד מוסיפה: “באמת שאינני יודעת מה קרה לי פתאום. זה יעבור.”

“אבל מה זה ‘זה’?”

“אני לא יודעת.”

אילו הייתה נפשו רגישה כעורו היה נפגע מתשובתה זו. ואולי עדיין לא נתן דעתו לזאת, שהתגובות שאיננו יודעים את מקורן יוצאות ממקור עמוק יותר מאלו שסיבתן גלויה. ואולם הוא אינו מאלה המקדישים לענייני הרגש מחשבה יתירה, ולכן תשובתה מניחה את דעתו. מקובל עליו שאשה היא יצור קפריזי ולא הגיוני, ואפשר להמתין בסבלנות עד שיפוג מצב־הרוח, או לפעול ביתר מרץ כדי לעורר בבשר את החדווה הרדומה בו.

ואכן זה מה שהוא עושה – לש בה ולש בה מתוך דבקות במטרה. כך, באותה מידה של נחרצות היה שב ומנסה להתניע את הג’יפ הצבאי בבוקר חורפי.

בעצם, היא יודעת את מקורו של הלך־נפש זה, שגרם לה להיאטם כך פתאום, כאילו בלי סיבה. לא ממש יודעת. מנחשת. הדברים אינם ברורים לה די צורכם, ולעת־עתה עודם בגדר מועקה ערטילאית הנאחזת, מדרך הטבע, קודם כל באיברים הרגישים ביותר.

ואולם לאמור זאת למנשה לא תוכל. הוא לא יבין, ואינו אוהב שהיא מדברת דברים סתומים. כאילו דיבור מרומז הוא סוג של התנשאות: הנה יש בלבה עניינים דקים שאינו מסוגל להשיג בדעתו.

הם נשואים כבר שלוש שנים ותינוק בן שנה וחצי, מקור אושר לא־נדלה, נם בחדר הסמוך, והם גם אוהבים זה את זה. כן, אוהבים. מותר לומר. כן. ולא כדאי להניח לרגישויות חסרות ממש לערער את חיי הנישואים שלהם. אדם נבון יודע לשמור בלבו את הזעזועים הדקים מן הדקים שעוברים בגופו. הגוף, נחוץ לו לפעמים לשמור על האוטונומיה שלו, ונדנודי רגש אלה, שאין להם לא הגדרה ולא סיבה מתקבלת על הדעת, כל ניסיון להסבירם רק מטשטשם. עצם הדיון בהם עלול להעניק להם משקל־יתר ולהסתיים במריבה.

ואולם, אף־על־פי שהיא משתדלת להסתיר את הרתיעה שמעורר בה מגע ידו הסוחטת את שדה החשוף והכואב, היא יכולה לחוש שהקור הנושב מעורה מסב לו מפח־נפש. אצבעותיו נעצרו פתאום, אצבע מתחת לפטמה והאגודל מעליה. ואף כף היד שבחלציו עמדה מלכת, כאילו נדם פתאום מקור הכוח שהניע את שתי הידיים, זו על גופה וזו על גופו.

היא מציצה בשפתיו המחוטבות שנקפצו ומבליטות את לסתותיו החזקות וחוששת מפני תגובה של עלבון. אם ייעלב, צפוי לילה של בירורים מייגעים. והרי אינה רוצה לדחותו, אך מדוע אין הוא מבין שאין היא חדלה לאהבו גם כשגופה מתפשט מיצריו ומתמכר למחשבותיו?

לרגע היא אף חושבת להעמיד פנים שהתעוררה תשוקתה, ואולם היא יודעת שלא תצליח להטעותו. היא שקרנית גרועה והוא איננו פתי.

“מה העניינים? יש הפסקת חשמל?” הוא שואל.

עודנו מסוגל להתבדח על קרירותה ואולם היא יכולה לחוש במתח שנדרך בגופו השרירי.

“לא, אבל…”

היא משתתקת. וכי יכולה היא לומר כי מה שנכנס בינו לבינה הן התמונות שראתה בטלוויזיה? הוא יחשוב שהיא משטה בו.

“זה שום דבר,” היא אומרת. “באמת.”

היא מבקשת לומר זאת בחיוך מתרצה ואולם אינה מצליחה לשוות לפניה את ההבעה הבוטחת של אדם חף־מעוון. קולה מתוח ועיניה כמו מודות באשמה. היא חשה במעגלי החום המתפשטים סביבן.

כף ידו שבה להתעסק בשד החשוף, אלא שעתה רק ברפרוף על פני הפטמה, כמין ניסוי של טכניקה קלילה יותר, ההולמת את המשפט “זה לא הוגן, שלך יש שניים כאלה ולי אפילו אחד אין”, שהוא מפליט כבדרך אגב, ואולם היא חשה במאמץ מיוחד לשמור על הרוח המבודחת. זו נוטשת אותו בבת־אחת כשהוא מגלה שגם ההומור אינו מועיל. הפטמה המחופרת בעטרתה אינה נענית לו.

“זה משהו שאמרתי או עשיתי?” הוא אומר ומסלק את ידו.

עודנה שומעת בשאלתו את הלגלוג הנינוח על התקהות היצר, שהתרחשה בה, כך הוא סבור, אחרי הולדת בנם, שאליו יוצאים רוב רגשותיה, אך כבר נרמז בקולו החד, התובע תשובה במפגיע, הרוגז, שאותות מבשרים שלו היא רואה בעיניו השחורות והיפות המביטות נכחן בלי לראות את התמונות שעל המרקע.

“לא,” היא אומרת ומניחה את כף ידה על ירכו הקשה, שאת שריריה המתוחים והמחוטבים העריצה עוד בימים ששירתה כפקידה בפלוגת הצנחנים שפיקד עליה, ואולם אף־על־פי שהיה בדעתה להסיע את אצבעותיה במעלה הירך ולפייסו במגע, קופאות אצבעותיה במקומן, ולא נותר לה אלא לקוות שיֵדע להעריך את כנותה ויבין כי רק מפני שהיא מבקשת גם לכבדו ולא רק לאהבו אין היא נזקקת לתחבולות שנוקטות בנות מינה לשמירה על שלום־בית.

“אז אולי בכל־זאת מותר לי לדעת מה העניינים… לפי החשבון שלי,” עפעפיו נעים במהירות כאילו בדרך זו הוא סופר את מניין הימים, “אנחנו באמצע הדרך בין לבין…”

היא איננה אוהבת את החיוך של שאט־נפש שהיא רואה בעיניו כשהוא מביט בה במעין השלמה מתוך תיעוב עם אורח הנשים, העומד בינו ובין תענוגותיו, וכמו אומר בלבו ברוך שלא עשאני אשה – הו, כמה היא שונאת את המשפט הזה ששומרי מצוות אומרים בתפילותיהם ומבזים בו אם ואחות ואשה – ואולם היא חשה ששוב אין היא יכולה לפוטרו בלא־כלום. עקשן הוא, ולא יניח לה עד שתאמר דבר שיתקבל על דעתו. שאם לא כן תתפרש התנהגותה כעדות להצטננות אהבתה.

“החדשות בטלוויזיה עושות לי רע על הנשמה,” היא אומרת לבסוף.

הוא מכווץ עפעפיו כמבקש להיזכר מה היה יכול לעשות עליה רושם חזק כל־כך, ואינו זוכר שום כתבה מרגיזה במיוחד. חייל נפגע מאבן בעזה, שלוש מכוניות נשרפו באבו־תור, עולים מאתיופיה הפגינו מול משרד־הקליטה, נווד מסומם מת ממנת־סם מופרזת בגן־העצמאות – כבר היו מהדורות גרועות מזו.

היא תוהה מה יחשוב אם תאמר לו מה הטריד את רוחה פתאום. הרי לא תוכל לומר לו שמותה של אשה זקנה בסרייבו דיכא את יצריה. הוא ינעץ בה מבט ספקני שאצור בו רוגז לא מעט ויאמר בלבו: אחת משתיים, או שהסתתרה בינתה או שהיא סתם מבלבלת את המוח.

“גוף האשה הוא דבר מסובך מאוד…” היא אומרת בלי להסב אליו את מבטה.

תנועה של ביטול בכתפו שואלת על הקשר בין מה שאמרה קודם ומה שאמרה עתה. ואין לה בררה אלא לומר דברים מפורשים יותר.

“אתה זוכר את האשה הזקנה עם הילד?”

עוד קודם שדיברה התחרטה על מה שהיא עומדת לומר – מנשה לעולם לא יבין על מה היא מדברת, והיא תתקשה להבהיר מחשבות שאף לה אינן ברורות די הצורך – ואולם שוב לא יכלה להתבצר מאחורי חומה של שתיקה.

“איזו זקנה?” הוא שואל בקוצר־רוח.

“שראינו במבט לחדשות,” היא אומרת במבוכה.

“לא מבין על מה את מדברת.”

יש איזה רוגז בקולו והיא תוהה אם על דבריה המעורפלים הוא מתקומם, או שעודנו זוכר בעלבון את עורה שהצטמרר למגע אצבעותיו.

“בסרייבו,” היא אומרת בלי רצון.

כל המוסיף גורע, היא אומרת בלבה. ואולם שוב אינה יכולה לשתוק בלי לעורר חשד שהיא משטה בו.

“בסרייבו!?” הוא מרים את קולו.

“הזקנה עם הילד…”

אשה זקנה וילד יצאו מאחורי מחסה וניסו לצלוח בריצה רחוב הנתון תחת אש צלפים. האשה הייתה שמנה וכבדת תנועה והיה ברור שלא תצליח לעבור את שדה האש בריצתה הברווזית והמגוחכת. פתאום התמוטטה ודרבנה את הילד בתנועות ידיים שיניח אותה שם ויוסיף לרוץ. הילד הביט לאחור בבהלה ופתאום זינק ורץ, ואילו האשה פרפרה עוד רגע על הכביש ואחר־כך שכבה בלי נוע. מייד לאחר מכן הופיעו על המרקע פניו של הצלף שפגע בה – פנים ילדותיות של נער מאושר שהצליח לקלוע במטרה נעה.

איך תתאר לו את המחשבות שחלפו בראשה באותו הרגע? לעולם לא תעיז לומר לו אלו רעיונות מטורפים עולים בדעתה לפעמים.

“זאת שנפלה על הכביש,” היא ממשיכה, ומקווה שריבוי עובדות אולי ישביע את סקרנותו וישכיח את העילה לשיחה הזאת, הלובשת צורה של חקירה. “והריאיון עם הצלף מייד לאחר מכן, הבחור עם הפנים העדינים שדיבר במין תמימות שכזאת, כאילו מובן מאליו שהוא היה צריך להרוג את האשה, הלא היא בוסנית ועברה בגזרה שלו…” היא השתתקה, ואחר־כך הוסיפה: “והיא בוודאי רק רצתה לקנות לחם או משהו כזה…”

“כן, ראיתי,” הוא אומר. “השמנה עם הילד. אז מה?”

“כן,” היא אומרת, ואינה משיבה על שאלתו השנייה.

“אז מה? איך זה קשור אלינו?” הוא שואל בקוצר־רוח.

“זהו,” היא נאנחת.

“מה, זהו? מה רצית לומר בזה?”

הוא שב ומביט בה בתמיהה: היא ידועה ברהיטות דיבורה, ופתאום היא מגמגמת. ידו מונחת על מותנה כחפץ דומם.

אין מנוס מלומר עוד דבר־מה.

“זה עשה עלי רושם קשה מאוד.”

“גם עלי,” הוא אומר בקול אדיש ויבש.

“אני ממש לא יכולה להירגע מזה.”

“אבל הילד ניצל,” הוא אומר, לנחמה, וידו מתחילה ללטף את ירכה במעין ציפייה להיענות מאוחרת: אחרי שפירקה את צערה מלבה היא יכולה להיפנות להנאותיה.

“נכון, אבל זה נורא… שאנשים שגרים באותו הרחוב, ואולי אפילו באותו הבית… לפנות ערב חוגגים יחד איזו מסיבה משפחתית, ובבוקר שומעים בחדשות שפרצה מלחמה והם עולים על הגג ומתחילים לירות זה בזה…”

“מה לעשות, ככה זה… אבל לא נעשה לנו מצב־רוח בגלל דברים שקורים במקום רחוק.”

“רחוק? הלא זה כל־כך קרוב…”

הוא מביט בה בפליאה – על מה היא מתווכחת? – ובו ברגע, כמו רק עתה הבין שתיאור המקרה מוסיף לשמש אותה כתירוץ לרתיעתה מהיד הנוברת בה, ניצת בעיניו החודרות מבט ספקני.

“את רוצה לומר לי, שבגלל זה… את?”

היא שותקת, ואולם אינה יכולה לשאת את השתיקה המתוחה.

“כבר אמרתי לך, גוף האשה הוא מנגנון מסובך כל־כך ש…”

הוא אינו מניח לה לסיים את המשפט.

“איך זה מתקשר לכתבה מסרייבו?” הוא אומר ומסיר את זרועו ממותנה, כמין מחאה: כל עוד אינה הגיונית אין חיבור בינו לבינה. לדידו, היא חושבת בדאגה, חוסר היגיון הוא אי־יושר.

היא קמה מכורסתה, מותחת את חצאיתה על ירכיה ושבה ומתיישבת. “יש קשר,” היא אומרת בקול יגע, מוטרד, “אבל אני לא יודעת אם…”

"את לא יודעת אם אני אבין? נסי אותי. תסבירי לי, בבקשה, מה הקשר בין הזקנה בסרייבו ובין ה…” – כשהוא מנומס להחליא, משמע שהוא כועס; אילו נזקק ללשון גסה יכלה להניח שרק פליאה ביטא, עתה היא בטוחה שלא יניח לה קודם שיוציא מפיה דברים ברורים על הקשר בין מאורעות רחוקים באירופה ובין סירובה לספק את תאוותו – “תסבירי לי, הלא אני לא מטומטם…”

“אני לא בטוחה שאוכל להסביר…”

“פתאום אין לה מלים,” והיא תוהה אם במודע הוא נזקק לגוף שלישי כשמתעורר בו רוגז. “חבל, מפני שאני דווקא מאוד מאוד הייתי רוצה להבין איך נכנסת מלחמת האזרחים בבוסניה למיטה שלנו?”

האירוניה, בפיו תמיד היא מבשרת רעות.

“אני לא אמרתי…”

“רק לפני כמה רגעים נתת לי להבין שיש קשר בין ה… מה שקרה לך פתאום ובין הזקנה השמנה ההיא. וכל מה שאני מבקש ממך, שתגידי לי מה הקשר. דיבורים זה הצד החזק שלך. ואם אין לך מה להגיד, סימן שאת סתם מקשקשת.”

היא נפגעת: האם מפני שהיא ראויה ליחס של זלזול, מפני שהיא “סתם מקשקשת”, הוא צריך לזלזל גם באשה המסכנה שנורתה בסרייבו ולציין שהייתה גם זקנה וגם שמנה?

“אם תשתמש במלים מעליבות, לא נצטרך לחפש סיבה אחרת…”

“סיבה למה?”

“למה שקורה לנו,” היא אומרת בקול חרישי, נוטה לבכי.

“לנו? לך! לי לא קרה שום דבר. לא אני נהפכתי פתאום לבול עץ…”

“מה שקורה לאחד מאתנו, קורה לנו,” היא אומרת.

“את מסובכת מדי בשבילי. וכשאת מסבכת, סימן שמשהו בסיסי לא בסדר. ותפסיקי לבלבל את המוח עם סרייבו.”

עיניה במרקע, ואולם היא חשה במבטי התמיהה שהגניב אליה, ואין היא מופתעת כשמבליח בהן פתאום חיוך ערמומי קודם שהוא שולח את ידו אל מתחת לחצאיתה ומפלס לו דרך בין ירכיה ההדוקות אל מוקד עינוגים פגיע יותר, לתקן בין רגליה מה שנשתבש בראשה, ואצבעו הזריזה מרחיקה במיומנות את פיסת הכותנה החוצצת בינה ובין מקור ההנאה הנסתר ומתחילה למחות שם בתנועה מעגלית את המלים המעליבות. היא משתדלת שלא להירתע ומניחה לו לעשות בה כאוות נפשו, ואולם אין בכוח הרצון בלבד להגיר את עסיס האהבה ממעיין שחרב. כאב דק נדלק מתחת לאצבע המחטטת בה במשנה תוקף. היא מקבלת עליה לשאת בו כמין עינוי שאדם עומד בו כדי לשמור על סודותיו. ואולם כעבור זמן־מה שוב אינה יכולה להתעלם מהכאב, אך אף־על־פי־כן אין היא מעיזה לבקש ממנו שיחדל, שמא יכעס עוד יותר. וכדי שלא תתפרש שתיקתה כמחאה על מה שהוא עושה בה, היא ממשיכה לדבר, בתקווה שהדיבור יסיח את דעתה מהכאב.

“ולחשוב על זה שעד לפני חודשים אחדים הם גרו באותו הבית, יהודים, סרבים, בוסנים וקרואטים… וכשמישהו חלה היו עוזרים לו בלי לשאול אם הוא נוצרי או מוסלמי או יהודי… הם חיו זה ליד זה כמו משפחה אחת גדולה…”

ואולם דבריה אלה, שנועדו להבהיר את הסתום, מגבירים את רוגזו. בעיניו הם ביטוי קיצוני של היסח הדעת ממה שידו עושה בה: הוא נוגע בשורש הווייתה ומחשבותיה תועות במקום אחר?

“מרגע לרגע אני מבין פחות,” הוא אומר בפה קפוץ.

ואולם אין היא מעיזה לומר לו שבהטעימה את המלים “כמו משפחה אחת גדולה”, לא התכוונה לשכנות הטובה שהופרה בסרייבו כשהשתנה שם המצב הפוליטי, אלא ביטאה את הצער שגורמת לה היריבות הסמויה שבין משפחת בצרי, שהוא בכורה וגאוותה, ומשפחת פראג, שהיא בתה היחידה.

ודאי שלא תוכל לומר לו זאת. הוא יזדעזע מעצם ההשוואה בין איבת עולם שבין שתי קבוצות אתניות ובין תחרות על יוקרה וכבוד שבין שתי משפחות יהודיות, שמבדילים ביניהם רק ארץ המוצא וכמה הרגלי תרבות.

ובאמת, בעצמה אינה יודעת מדוע התעוררה בה פתאום החרדה שמא גם האיזון העדין שהיא מצליחה לקיים בין שתי המשפחות, השומרות זו לזו טינה מנומסת, יופר פתאום בגלל התערבות מבחוץ. הרי אלה הם דברים חסרי שחר. מי יתערב? בוודאי שלא יירו זה בזה. ואף־על־פי־כן, אין היא שליטה על חרדות הלב הכמוסות הללו התוקפות אותה בלי התראה, כאילו גם ביתה שלה, שאת בקיעיו היא טחה בסבלנות מתמעטת והולכת, עלול להתמוטט פתאום.

אבל מוטב שתשמור את החרדות הללו בלבה. בעולמו של סגן־אלוף במילואים מנשה בצרי אין מקום לעניינים שהשכל הישר אינו תופס. כל מה שנופל מתחת לסף השפיות הגמורה מפיל עליו פחד. ודאי לא רצוי שתדבר על חרדותיה כשאצבעותיו תועות בין רגליה, ודאי וּודאי לא בשביל לתרץ מעיין שחרב. הוא לא יבין וגם לא ירצה להבין שאף מחשבות סתם, שאין להן כל נגיעה באהבה, נסחפות במחזור הדם ומגיעות גם לאברי המין. עניינים דקים אלה, המטילים צל על אושרה, משונה יהיה להעלותם דווקא עתה, ועוד כדבר שעלה בדעתה למראה הצלף יפה־הפנים היורה באשה זקנה בסרייבו. יחשוב שנטרפה עליה דעתה. מה פתאום נזכרה בהוריה ובהוריו כשנפלה האשה השמנה ברחוב וגופה הירוי החל לפרפר?

תצטרך להתחיל מההתחלה.

כשחיזר אחריה רב סרן מנשה בצרי, ונחנפה שהעדיף אותה על פני אחרות, מחוזרות ממנה, חששה מלקשור את גורלה בגורלו. לא היו שותפים לא בדעות ולא בעניינים שבטעם, וההומור שלו היה גס בעיניה. הוא זלזל במשלח היד – יועצת חינוכית – שהועידה לעצמה אחרי שתסיים את השירות הצבאי. יתר על כן, תמיד היה מוקף נערות וחששה שלא ייפרד מהן גם אחרי שיישא אותה לאשה. לא קסם לה גורל האשה הפתיה של רודף שמלות שהכול מלבדה יודעים על מעלליו בשדה האהבה. ואולם דווקא בעניין זה הפתיע אותה – מיום שהחליט לשאתה ניתק כל קשר עם מי שהיו אהובותיו. אצילותו נגעה ללבה ואז התירה לעצמה להימשך אחרי הקסם האירוטי הקורן מגופו האתליטי המושלם ביופיו והסכימה להינשא לו.

החלטתה להינשא לגבר שהצהיר באוזני אביה, כנראה בשביל להתגרות בו, שאין לו צורך בהשכלה על־תיכונית בשביל לנהל את סוכנות המכוניות של אביו, עוררה בהוריה את כל הדעות הקדומות שהיו חבויות אצלם מתחת למעטה סמיך של עמדה ליברלית תקיפה. הזלזול בהשכלה האקדמית פגע בפרופסור פראג פגיעה אישית, והוא, חילוני מוצהר, אף הסתייע במקורות לחיזוק דעתו – “המשיא בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני הארי” – והזהירה שאם תינשא ל”גבר מזרחי” אלים תאבד את עצמאותה ותהיה שפחה לבעלה. אמה מצאה בו חסרונות נוספים: הוא “יפה מדי” וגברים מבוקשים אינם מחוסנים מפני פיתויים, וכיוון שהתחנך במשפחה שבה מתירים לגבר מה שאין מתירים לאשה, הוא עתיד לבגוד בה בלי להניד עפעף ולשמור את צעדיה כאילו החינוך החופשי שקיבלה בבית הוריה עושה אותה מועמדת לזנות. אבל אחרי שהודיעה להם, למגינת לבם, שהיא תקיפה בדעתה ותינשא לו גם אם אינו לרוחם, לא עמדו בדרכה ועשו כל שביכולתם “לקבלו כמו שהוא”.

ואולם הם לא השכילו להסתיר מארוסה את מפח־הנפש שגרמה להם החלטתה “לקדש בברית־הנישואין את תאוותיה הפרועות”, לשון אביה, והוא גמר בנפשו להחזיר להם מידה כנגד מידה. גזענים אלה, רמז לה אחרי שנישאו, אינם ראויים לחנך את נכדם, ויעשה כל שביכולתו להרחיקם ממנו.

רמז, ולא קיים. ואף־על־פי־כן אותו איום תלוי ועומד מעל ראשה בכל עת, ולעתים קרובות היא מוותרת לו אף בעניין שיש לה דעה אחרת, רק כדי שלא להעמיק את הקרע.

כל ניסיונותיה להסביר, כי לא מפני שהוריו באו מעיראק אלא בגלל הזלזול בהשכלה חשש אביה מפניו, עלו בתוהו. אביה בוחן כל אדם על־פי מידותיו וערכיו ולא על־פי המקום שהוריו נולדו בו, אמרה, אך הוא עמד על דעתו: אביה לא רצה בו מפני שהוא מזרחי ונחות ממנו, ולזה אין מחילה. לא הועיל לה שאמרה כי עצם המושג “נחות” פסול בעיני אביה, הדוגל בחברה בלי־מעמדות. הוא חייך בגאווה לא מוסתרת על המעמד שמשפחתו מתייחסת עליו, אך לא חזר בו מאיבתו. גם אחרי שאמרה כי היום בישראל, אקדמאי שאין לו כל הכנסה צדדית והוא משתכר בחודש מה שמרוויח סוכן מכוניות ביום, נחות מסוחר שיכול להקים קתדרה על שמו באוניברסיטה, לא התרצה. זה נכון, אבל הנוד הנפוח חושב שהוא שווה יותר, אמר לה אז והעניש את אביה על מחשבותיו. והיא שמעה את עלבונו ושתקה.

במרוצת הזמן יכלו לדון בפחדיה של אמה מתוך בדיחות הדעת. יפי־תוארו היה חיסרון שהסכים לקבל עליו. שניהם יכלו לראות שאף אמה הוקסמה ממה שכינתה “נוכחותו הגברית”, ודומה שהתפעלה מעצם הרעיון שיש בכוח המשיכה הגופנית כשהיא לעצמה לקיים את הנישואים. ואולם היחסים שבין אביה לבעלה דמו לשביתת־נשק יותר מאשר לדו־קיום בשלום, והם נמנעו מלדבר עליהם. יחס הביטול כלפי ההשכלה חדל לזרוע מחלוקת ביניהם, לפי שמנשה נרשם לאוניברסיטה ולמד כלכלה ומנהל־עסקים, ואולם עניין אחר החל להטריד את רוחו של אביה. הוא חשש שמא אלימותו של מנשה, המכוונת לפי שעה כלפי אויבים מבחוץ ובחוג המשפחה עודנה בגדר אלימות מילולית בלבד, עלולה לפגוע גם בה. היא יצאה ללמד סנגוריה על בעלה: מאחורי החזות הקשוחה מסתתר גבר עדין־נפש שתוכו רצוף רוך. אביה, בפרץ של חֵמה שהיה בו כדי למעט ממשקל האשם שהטיל בזולתו, אמר לה שיצריה העבירו אותה על דעתה ולכן אינה רואה מה שיכול לראות כל בר־דעת: בעלה הוא ברנש חלקלק, יהיר, לא אמין, מהיר חֵמה ואלים. אחרי המקרה בדיר־אל־בלח שוב לא פקפק אביה שהצדק עמו.

אף המקרה ההוא הוא מן הדברים שאין מדברים עליהם בחוג המשפחה. בשעת פיזור הפגנה סוערת ירה יריות אזהרה באוויר ואולם אשה זקנה שנקלעה למקום האירוע נפגעה בראשה. בית־הדין הצבאי זיכהו מאשמת הריגה. הוא ירה כדי לחלץ את חייליו שהיו בסכנת חיים, פסקו השופטים. הפגיעה באשה לא הייתה מכוונת. אביה נתן לאירוע פירוש אחר: הוא ירה והרג מפני שחיי אשה ערבייה אינם נחשבים בעיניו.

מתח רב עמד באוויר בעת ההיא. היא התחננה לפני אביה שישמור על לשונו. די היה לה ברוגז שהעלתה עליה – (היא שאלה אותו אם באמת היה בסכנת־חיים כשירה באשה ההיא, והוא דן אותה לתענית דיבור במשך חודש ימים) – ולא רצתה שהניגודים שבטבע ובתרבות יתחדדו על־ידי המחלוקת הפוליטית, שעלולה להרחיב את התהום הפעורה בין שתי המשפחות. הוריה נונקונפורמיסטים מובהקים ואילו משפחת בצרי דבקה בהסכמה הלאומית הרחבה ביותר וכל סטייה ממנה חשובה בעיניהם בהתחברות אל האויב.

הריגת האשה – בינו לבינה כינה אביה את המעשה הזה בשם רצח – וכן הגזרה שגזרה עליו להחשות כדי שלא “להרוס את התא המשפחתי שלה” שימשו לאביה הוכחה נוספת שהיה זה מיקח טעות לקשור את גורלה בגורלו של אדם גס ויהיר, שעושרו מעניק לו ביטחון בל־יימוט בצדקתו. מי שמסוגל להתאכזר לאחרים, סופו שיתאכזר גם לבני משפחתו, היה אביה אומר. ובייחוד שבסתר לבו הוא רוחש איבה חשאית לכל מה שהיא מייצגת. דברים מפורשים לא נאמרו בעניין הזה. אבל עיקרי הדברים נרמזו: הנישואים הללו צופנים בחובם את כיליונם. הבן, כהוריו, שונא אשכנזים ובז לאינטלקטואלים. יום אחד תצטבר כל האיבה הזאת למשכילים וליוצאי אירופה ותצא נגדה.

אביה טעה. הוריו לא שנאו אשכנזים ולא בזו לאינטלקטואלים. אף התגאו שבנם נשוי לאשה שהיא בת של פרופסור ודוקטור – הגם שלא הייתה בזה הערכה להישגיהם המקצועיים, לפי שלא קראו אף לא שורה אחת מכתביהם, אלא הערצה קרתנית את מי שמכובדים על אחרים ושמם נזכר מפעם לפעם בעיתון. הם רק לגלגו על דלפונים אלה, שידם אינה משגת לקנות מכונית לבתם, והם מוחזקים בעיני עצמם מלח הארץ. נימוסיהם לא התירו להם להתנשא על מי שלעולם לא יוכלו להתחרות בהם במתנות לזוג הצעיר.

מהיום הראשון שדרכה כף רגלה בבית בצרי חשה שם בטוב. אביו לא חדל לשבח את טעמה בלבוש, והיה בזה מעין חיזור דק מן הדק, ואמו התפעלה מן האופן שבו היא מנסחת את דבריה, אף־על־פי שעיניה החכמות של האשה הכנועה כמו הצהירו כי כל מה שהיא יודעת מספריה היא עצמה יודעת מניסיונה. הם נהגו בה כבת לכל דבר, והרעיפו עליה בכל חג ומועד מתנות יקרות ערך, שציערו את הוריה לא מעט – ואולי זאת הייתה דרכה הערמומית של משפחת בצרי לאלץ את הוריה לקנות להם מתנה שייאלצו לשלמה בתשלומים לשיעורים במשך שנתיים – והיא לא יכלה להתענג עליהן, שמא בשמחה שהיא שמחה במתנות הללו היא “בוגדת” בהוריה עם הורי בעלה.

ואולם יום אחד שמעה הערה מעליבה על חלקם העלוב של הוריה בעזרה לזוג הצעיר, ונקוטה בפניה שהסתנוורה מן הנדיבות שמצאה בהוריו ולא הבינה, למרות הרמזים הברורים שרמז לה אביה, שהמתנות הללו נועדו להקנות להם שליטה עליה, מעין אזיקים אלקטרוניים ששמים על ידי אסיר בחופשה כדי לשמור את צעדיו. ואז השגיחה שהיא נתונה לפיקוח מתמיד, אם באמצעות הטלפון ואם על־ידי ביקורי־פתע, הן כדי לשמור עליה שלא תבגוד בבעלה כשהוא משרת במילואים, והן כדי לוודא שהיא נותנת לו את הכבוד שהגבר ראוי לו, כשהוא בבית. וזמן מה תהתה מהו הכבוד הזה שהיא מקפחת ממנו, עד שנתברר לה שהכוונה לעבודות הבית הבזויות בעיניו שתבעה ממנו לחלוק בהן עמה. וכשאמר לה אביו שגם חיתול התינוק הוא מאותן מלאכות שיפות לאשה ומביישות את הגבר, התקוממה. ומאותה שעה החלה אף היא, כאביה, לפרש את רוחב היד של משפחת בצרי כמין אלימות מוסווית בחיוך על שפתיים. ואז שבה לעבוד במקום שעבדה בו לפני נישואיה, למורת רוחם של הוריו, שראו בעבודתה מחוץ לבית התכחשות לחובותיה כאשה וכאם ובזבוז כסף מיותר, שכן שכרה אינו מכסה את הוצאות המטפלת לתינוק. ומאותו יום היא נכנסת לבית הוריו כממלאת חובה של כבוד, דרוכה לקדם ברוח של מרדות התקפה סמויה על נשיותה הפגומה, והוא אינו מבקר אצל הוריה אלא בשביל לתקן שם מכשיר שהתקלקל, מלאכה שהוא עושה כלאחר יד במעין לגלוג על בטלנותו של אביה, היודע הכול על לא־כלום ולא כלום על מה שנחוץ לחיים גופם.

ועתה הוא מרחיק את ידו מבין רגליה, משלב את זרועותיו על חזהו, כמין מחווה של הסתגרות מפניה, ומרכז מבטו במרקע. שניהם רואים שיהיו גשמים פזורים ורוחות סוערות עד סוף השבוע.

“אולי את חולה?” הוא אומר פתאום.

היא מניחה את כף־ידה על מצחה. כמה חזק הפיתוי לשקר. ואף־על־פי־כן היא אומרת את האמת: חובותיה באשה לעצמה.

“לא חושבת.”

“אז מה קרה?”

“באמת שאנ’לא יודעת.”

עוד יותר קשה יהיה לה להסביר איך נכנס כאן באמצע נהג ה”פורד אסקורט" הכחולה שהתקוטט עמו ביציאה מנתיבי איילון.

היה זה בשובם לפנות ערב מביקור אצל רופא־ילדים. סמוך ליציאה מנתיבי איילון עקפה אותם בצורה מסוכנת “פורד־אסקורט” ישנה. מנשה נמלא חמה כאילו כבודו הוא שנפגע כשעקף אדם קשיש ממנו במכונית בעלת נפח מנוע קטן משלו את ה”הונדה" החדשה שלו. הוא החיש את המהירות, עקף את ה”פורד אסקורט" ואילץ את נהגה להחנותה בשולי הכביש. מהמכונית העלובה יצא בשפתיים רותתות שקצף לבנבן מבעבע בקצותיהן איש זקן שעיניו מימיות וחולניות. הוא נעמד מול מנשה כערוך להתמודדות, ואולם כשראה כמה נרגז וכמה חזק האיש שיצא מן ה”הונדה", צץ בעיניו מבט נפחד.

בו־ברגע ראתה כמה דמה האיש לאביה – בקומתו השחוחה מעט, בעיניו הכחולות והבהירות, המתבוננות פנימה והחוצה בעת־ובעונה־אחת, ובשפתיו הרותתות, המעידות עליו כמה חדל־אונים הוא בשעת רוגזו ואיזה פחד מפילה עליו האלימות. כאביה, אף האיש ההוא, כמדומה, לא היה מסוגל להחזיר מכה למכהו, ואף־על־פי־כן קמץ את ידו לאגרוף, כאילו כדי לצאת ידי חובה, ונראה עלוב שבעתיים. הוא דמה לאביה גם בצורת הדיבור ובאוצר המלים שהשתמש בהן, ופתאום אמרה בלבה כי גם מנשה ראה שהוא דומה לאביה, וזו הסיבה שהיה תוקפני כל־כך, שלא כדרכו במקרים כאלה, כאילו ביקש לכלות באלמוני את הזעם שאינו יכול לכלות באביה. בדרך כלל היה עימות כזה בכביש נגמר בדברי תוכחה אירוניים, קללות אחדות ופרידה נזעמת. ואולם הפעם פתחו בוויכוח, והזקן העקשן כאביה עמד על דעתו שהייתה לו זכות חוקית לנסוע כפי שנסע – הייתה בטוחה שאינו צודק, אך לא רצתה להשתתף במריבה לצד החזק, אף־על־פי שצדק – והתלקחה מריבה אווילית. הם העליבו זה את זה במלים גסות ואולם לכלל תגרת ידיים לא הגיע הדבר. ואולם כשצץ על פני האיש חיוך מתנשא, ממש כחיוך המתנשא העומד בפני אביה כשהוא נמנע מלהתווכח עם מי שמביע דעות נחרצות בעניינים שאינו בקי בהם, התעורר זעמו של מנשה כל־כך ששלח את שתי ידיו והדף את הזקן בכתפיו. ההדיפה זעזעה את האיש המסכן כהוגן, ולולא נשען על מכוניתו היה נופל לארץ. פני הזקן חוורו והוא הניח את ידיו על חזהו והחל להשתעל. ואז צעקה למנשה: “מה אתה עושה? מה אתה עושה?” והוא צעק לה ברוגז: “את אל תתערבי, הוא סתם עושה הצגות.” וזה היה הרגע שהתחזקה בדעתה כי את אביה ולא את האיש המסכן ההוא דחף בעלה באיבה כזאת.

האירוע ההוא הטריד את דעתה שעה ארוכה אך היא נמנעה מלדבר עליו. עתה ודאי שלא היה טעם להזכיר את מעשה האלימות ההוא, שהיה מוצדק בעיניו – “התאונה הייתה יכולה להיות חמורה פי כמה וכמה מהדחיפה הקלה שנתתי לשוטה הזקן שמזמן היה צריך לשלול ממנו את רשיון הנהיגה,” תירץ את רוגזו כשחזר למכוניתם – ודאי שלא תמצא מלים להסביר לו את הקשר הנסתר בין הגסות שנהג באיש הזקן ובין מלחמת־האחים בבוסניה, ובין שני אלה ובין החרדה העוממת בנפשה, שאף הזיקה המשפחתית אינה תריס מפני קרע עמוק וכואב ביום שנפלגים פתאום בגלל מחלוקת שאפשר להתעלם ממנה בימים כתקנם. ודאי וּודאי שלא תוכל לצרף לזה כמין הצדקה להסתגרותה את מפח־הנפש שגרמה לה התעסקותו בגופה, בלי להקדים לחיטוט הזה איזה חיוך של הבנה, או לפחות מלים של חיבוב אחרי שהייתה להם מריבה, אמנם לא חשובה אבל בכל־זאת מריבה, כאילו מובן מאליו שהיא מזומנת לו הואיל וחוזה־הנישואין מקנה לו זכות על אבר־המין שלה. ודאי שאין זו השעה הכשרה לדבר על התרעומת שיש לה עליו מפני שפוגעת בו משום־מה ההרגשה של חירות ואי־תלות שהיא מקרינה, ולספר פתאום על מפח־הנפש שגורמת לה המחשבה שלעולם לא תוכל להסביר לאיש שהיא אוהבת את הקשר בין האשה הזקנה בסרייבו ובין האיש הדומה לאביה שנהדף ביד גסה. ואם תתפתה לדבר על כל הדברים הללו האם יבין את החרדה שגורמת לה התהייה על רפיפותו של החוט הדק המחבר אותם זה לזה?

“קשה לי להאמין שאת לא יודעת. לא את. את תמיד יודעת. אז תגידי, מה קרה? מה כבר עשיתי?”

“באמת, שום דבר,” היא מתנצלת.

“את רוצה להגיד לי שכל ה… מצב־רוח הזה, זה בגלל סרייבו?”

היא אינה רוצה לומר “כן” אך גם “לא” אינה יכולה לומר, ואולם זקיפת ראש שביקשה לבטא תהייה מתפרשת לו כתשובה חיובית.

“ואני צריך להאמין בשטות כזאת… ערב ערב אנחנו רואים את החדשות – איפה אין זוועות? – ופתאום, דווקא בגלל סרייבו…” הוא נזכר: “בליל שבת ראינו תמונות מסומליה, ילדים גוססים וכל זה… ואני לא זוכר שזה הפריע לך להזדיין מייד אחרי החדשות…”

היא מרכינה את ראשה במעין מחווה של הכנעה, ובלבד שיניח לה ולא יתבע ממנה לתרץ את רגשותיה. מוטב לה לגבור על רתיעותיה ולשכב עמו בלי חדווה – הלא כבר עשתה זאת פעמים רבות, כמו מתפשטת מעצמיותה ומניחה לגופה להיעשות כלי, ולא בזה לעצמה לאחר־מכן – משיאשים אותה שהיא מזדעזעת רק כאשר נהרגים לבני־עור. והלא לזה התכוון כשדיבר על סומליה: מותם של עשרות אלפים שחורי־עור לא קלקל לה את התיאבון המיני, ומותה של אשה לבנה אחת רוקן אותה מיצריה.

היא מחפשת מלים כדי להסביר לו שרחמיה מתעוררים על כל נברא בצלם, והיא אף יודעת להצטער בצערם של בעלי חיים קטנים, ועם כל הצער שבדבר לא הייתה מניחה לצער על מותה של אשה אחת בסרייבו לשבש את חייה, ורק מקרה הוא, שהצטרפו זה לזה כל האירועים הללו – הקטטה בנתיבי איילון, הכתבה מסרייבו, והאופן שמישש את שדה וחיטט במפסעתו, והמחשבות המטורפות שעלו בדעתה – וגרמו לזאת, שבניגוד לרצונה נסתם בגופה מעיין האהבה.

ואולם לבסוף אין היא מצליחה להוציא מפיה אלא שתי מלים:

“הם מוסלמים.”

“אז מה?”

הוא נותן בה מבט לגלגני: לא זו בלבד שהיא מחברת דברים שאינם מתקשרים זה עם זה, אף המשפטים שהיא אומרת יוצאים מהקשרם. כך מסתבך שקרן בשקריו.

היא נעלבת מן המבט המתנשא, מבט של אדם המכבד את השכל־הישר ומזלזל בכל מי שמפיח כזבים ומערפלם כדי להעניק להם חשיבות, ומצטערת שאינו מסוגל לעקוב בדעתו אחרי הדרך הנפתלת שעשו מחשבותיה עד שאמרה מה שאמרה. כבר חזרה בה מן המחשבה הפשטנית שהזדהה עם שחורי העור מסומליה מפני שעורו שחום, היא שחומה ממנו, או בגלל אי־הצדק שבחלוקת העושר הכללי, בעניין זה ודאי שאין הוא והסומלים הרעבים בסירה אחת, אלא הגיעה לכלל מסקנה שציין את אדישותה לגורלם של האומללים באפריקה כדי לשוב ולהדגיש כמה צבועים וכמה בררנים הם הדומים לה, אלה שמתהדרים בהשקפות ליברליות אך רק סבלם של בני אדם ממוצא אירופי נוגע ללבם – החשבון הזה עם אביה לא ייסגר לעולם – ולכן, דווקא כדי להרחיק את האשה והילד מן המחלוקת המשפחתית – מי ישר ממי: מי שמחזיקים בעקרונות מופשטים או מי שנשמעים לצו לבם? – ראתה לציין את מוצאם האתני, כאילו יש בזה כדי להעיד עליה שהיא חפה מהעוון שטפל עליה. ואולם אין בדבריה, היא יודעת זאת, כדי להבהיר מדוע מצאה לציין את דתם.

“אני מחכה להסבר, מה זה שייך למוסלמים?”

“לא חשוב.”

הוא נותן בה מבט חשדני, כאילו הבין פתאום שבלי משים הסגיר גופה איזה סוד שהשכילה להעלים ממנו במשך זמן רב.

“מרגע לרגע אני מבין אותך פחות. אנחנו לא מאתמול בקטע הזה. את באמת מאמינה שתוכלי למכור לי סיפור כזה טיפשי? אני הלא יודע שאת לא כזאת אהבלית. תצטרכי להמציא משהו מוצלח יותר כדי להסביר מה קרה שהברז נסגר אצלך שם. הסיפור עם סרייבו נגמר. לא עובד. נסי משהו אחר.”

“יכולתי לומר שכואב לי הראש,” היא אומרת, עייפה מהתמודדות.

הוא נבוך.

“אני באמת מתפלא עלייך שהיית צריכה את כל התירוצים המשונים האלה.”

“אבל לא כואב לי הראש.”

יושר הוא יודע להוקיר, וקולו מתרכך כשהוא חוזר ושואל: “אז מה בכל זאת קרה לך?”

“אתה רוצה שנתחיל הכול מההתחלה?”

“איפה ההתחלה?”

“בסרייבו.”

“הו, לא עוד פעם השטות הזאת!” הוא קורא בקול.

“אם לזה אתה קורא שטות, אנחנו עוד לפני ההתחלה.”

“לא מבין.”

“תצטרך להביא בחשבון שיש גם דברים שאינך מבין,” היא מתמרדת.

“הה,” הוא אומר ונועץ בה מבט פראי. “עכשיו באמת חזרנו לנקודת ההתחלה.”

“ויהיו דברים שאני אינני מבינה,” היא מבקשת לרצותו.

“יש הרבה דברים שאינך מבינה,” הוא אומר בתוקף.

“הרבה יותר ממה שאתה אינך מבין,” היא מסכימה כדי לרצותו.

“משהו מציק לך,” הוא אומר לבסוף. “מה זה? אסור לי לדעת?”

“אין לי כוח לדבר על זה,” היא אומרת ופניה נחתמים.

אכן, זה הדבר, היא אומרת בלבה. בהיסח הדעת אמרה את העיקר: עייפה היא מלהתנצל על כל נדנוד של רגש.

“בסדר, אם את לא רוצה, לא צריך.”

בבת־אחת נהייה רגיש, מעודן ומתחשב.

כך היה מתנהג מלכתחילה אילו התאוננה על כאב ראש, מכאוב פשוט שדעתו תופסת, היא אומרת בלבה, ורק מפני שלא רצתה לשקר נגררה לוויכוח המיותר על הקשר המוזר בין האשה שנהרגה בסרייבו והיובש בין רגליה. יום אחד, לכשיחדל לחשוד בה שהיא מבקשת להתנשא עליו כשהיא אומרת דברים נשגבים מבינתו, אולי תוכל לומר לו בגלוי מה שרק נרמז הפעם: נמאס לה להקפיד על כבודם של הוריו כשהוא עצמו מרשה לעצמו לדבר על הוריה בלי כבוד.

פתאום מתקדרים פניו.

“אח, זה מגוחך להשוות. וזה גם מרגיז אותי, שאת בכלל מסוגלת לעשות השוואה כזאת.”

“איזו השוואה?” היא מביטה בו בתמיהה.

“הוא כיוון רובה־צלפים וירה בדם־קר, ובדיר־אל־בלח, שם… אילו היית שם היית מדברת אחרת… העיפו עלינו אבנים וחתיכות ברזל, ואתה לך דע מאיפה זה יבוא לך פתאום…”

“אינני מבינה על מה אתה מדבר.”

ואולם היא מבינה: הוא סבור שהרג האשה בסרייבו העלה בדעתה את הרג האשה בדיר־אל־בלח, וזו הסיבה שנסגרה פתאום. והיא מתמלאת חמלה עליו. ואולי אביה בכל־זאת אינו צודק. מותה של אשה ערבייה מונח כאבן כבדה על לבו.

היא דרוכה לקראת התפרצות זעם ואולם דיבורו רך ומהורהר.

“איזה פחד זה היה שם! ואנחנו היינו רק חמישה, והם התקרבו והתקרבו וכלל לא פחדו מהרובים. והיה איזה בחור שהרים אבן ענקית והתכונן להשליך עלינו, ואז יריתי שני כדורים מעל לראש שלו…”

“בכלל לא התכוונתי להשוות את שני המקרים,” היא אומרת.

“אבל חשבת על האשה ההיא,” הוא אומר.

היא לא חשבה ואולם היא משיבה לו: כן. היא חשבה על האשה ההיא בדיר־אל־בלח, אבל לא ברוח זו שהעלה בדעתו.

ופתאום היא משגיחה שיש איזו סתירה בין הדברים שאמר עתה ובין הגרסה המקורית, שנדונה בבית־הדין הצבאי.

“אתה אומר שירית באוויר. אז איך נפגעה האשה?”

“היא עמדה על המרפסת. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? אשה יוצאת לה למרפסת לראות איך הורגים אותנו. יעני, הצגה!” עיניו משחזרות את האירוע ומפעם לפעם מתעורר בהן זיכרון נוסף.

“אז בגלל זה מגיע לה למות?”

“על מה את מדברת? אמרתי לך שיריתי באוויר והיא נפגעה ונפלה מהמרפסת.”

“אז מדוע אמרתם אז שהיא נפגעה מפני שקפצה פתאום מול הרובים?”

“היה שם בלבול גדול. היא נפגעה על המרפסת ונפלה לרחוב, לרגלינו. גם אלה שתקפו אותנו לא הבינו מה בדיוק קרה. הם ראו גווייה על הכביש וברחו. וכך ניצלנו.”

“אז מדוע לא סיפרתם את האמת? מדוע הייתם צריכים להמציא סיפורים?”

“זו הייתה טיפשות. אבל הפיקודים שלי שחשבו שהם צריכים לחפות עלי חשבו שהסיפור הזה יעבוד יותר טוב, ואני לא רציתי לעשות אותם לשקרנים, אז נצמדתי לסיפור שלהם. ומה זה משנה בעצם איפה נהרגה? זאת הייתה תאונה מצערת.”

היא מבקשת לשאול: והאמת אינה ערך בפני עצמו? ואולם נוגעת ללבה הנאמנות הזאת לחברים, והיא שותקת.

“אינני חוקרת אותך,” היא אומרת ומניחה את ידה על ברכו.

“הרבה לילות לא ישנתי אחרי המקרה ההוא. אני לא יודע אם סיפרתי לך: כשהיא נפלה לרחוב יצא מהבית ילד קטן ו… זה היה נורא!”

שר־החוץ אופטימי. צפויות הפתעות בשנה הקרובה. השלום קרוב יותר מכפי שסבורים רבים.

“בסרייבו נורתה הירייה הראשונה במלחמת העולם הראשונה, נכון?” הוא אומר ומניח את כף ידו על כף ידה. “את רואה, משהו אני יודע.”

היא מאשרת בתנועת ראש ומניחה את ראשה על כתפו במחווה של פיוס. להיטותו להרשים אותה בידע כללי נוגעת אל לבה. ואולי מאצ’ו זה, המנהל מאבקי כבוד עם אביה, אינו נלחם בו בשמה של איזו יֵשות כללית המבקשת להרחיב את הטריטוריה שלה, אלא על אהבתה שלה הוא נאבק בו; אהבה השמורה לאביה כדבר המובן מאליו, בעוד שהוא, נער רגיש ומאוכזב מעצמו, נאלץ להוכיח יום יום שעה שעה שהוא ראוי לה.

“דיברתי שטויות, נכון?” היא אומרת.

“לא במיוחד,” הוא מנחם אותה.

“אנשים שאוהבים זה את זה מרשים זה לזה לדבר שטויות איומות,” היא אומרת ומסיעה את כף־ידה לאורך ירכו.

“מה קרה?” היא שואלת וחיוך על שפתיה. “הוא נעלב?”

“אני המום מזה שיכולת לעשות השוואה כזאת?”

“איזו השוואה?”

“בין רצח בדם קר לתאונה טרגית.”

“אני לא עשיתי השוואה כזאת.”

“את כן עשית השוואה כזאת.”

“אני לא עשיתי השוואה כזאת. אתה רוצה שנתחיל לריב עכשיו?”

“אז מה פתאום סרייבו?”

“גמרנו עם סרייבו.”

“אבל בכל זאת: מה פתאום סרייבו?”

“בוא למיטה.”

“ועכשיו כל הזמן אני אחשוב על סרייבו.”

היא הייתה עייפה מאד בשובה מן העבודה. ברגע שנשכבה בבגדיה על המיטה, שלא סידרה מן הבוקר, נפלה עליה תרדמה כבדה. וכך החמיצה את קיצור החדשות של שמונה בערב, מהדורת החדשות היחידה שיכלה לצפות בה, לפי שהיה בדעתה לצאת מן הבית קודם מבט לחדשות. עשרים דקות לפחות נחוצות לה כדי להגיע לאוניברסיטה, שם יישא בתשע פרופסור נחום זליגמן הרצאה על תקשורת המונים, והם נדברו להיפגש באולם ההרצאות כבאקראי ולגנוב זמן־מה לעצמם אחרי ההרצאה.

כשהתעוררה הייתה השעה שמונה ושבע דקות. היא הצטערה שלא התעוררה בזמן. מקיצור החדשות ששמעה במכוניתה בשעה שש, הבינה שהיה פיגוע במקום כלשהו ואולם לא קלטה היכן ומתי ואם היו נפגעים והחליטה להתעדכן בשמונה בערב.

פתאום שמעה צלצול ולרגע דימתה שהשעון המעורר איחר לצלצל, אך עד מהרה הבינה שהיה זה הטלפון שהעיר אותה משנתה הכבדה. היא הרימה את השפופרת והגישה אותה לאוזנה.

בטיטו פסח על משפטי הפתיחה המנומסים ובקול נרעש, מקוטע ומואץ, שאל:

“את רואה טלוויזיה?”

“לא. מה קרה?”

כששמע בטיטו את קולה הניחר, התנצל: “הערתי אותך?” ושב להאיץ בה: “תדליקי מייד ת’טלוויזיה! אחר־כך נדבר!”

היא קמה בכבדות וכאב דק צרב בלועה כשבלעה את רוקה. שמונה ותשע דקות, ראתה. משמע, מהדורה מיוחדת. עד שהגיעה אל המכשיר ולחצה על הכפתור, החמיצה כנראה את הקטע שבגללו העירהּ בטיטו. פני האיש שדיבר קודם לכן התפוגגו ובמקומם נשקפו אליה מן המרקע פניו המוכרים של הקריין. מדבריו יכלה להבין שקרה משהו חמור אך לא יותר מזה. היא הניחה שהאיש שדיבר קודם, וכנראה הגיב על האירוע, הוא מישהו שהיא ובטיטו מכירים, אחרת לא היה בטיטו מעיר אותה משנתה, ואולם היא לא החכימה יותר כשנעלם הקריין ובמקומו הופיעה על המרקע תמונה של בית מואר באור זרקורים והמון נסער מתגודד ברחוב שלפני הבית. מתוך ההמון – אחדים קרבו אל המצלמה בתנועות מאיימות – עלתה שאגה קצבית, שתחילה לא הצטרפו הברותיה לכלל מלים בנות משמעות, עד שהתמקדה המצלמה בגברתן אחד, שחולצת טריקו אפורה הבליטה את כרסו האיתנה, ואז שמעה בבירור את הקריאה “מוות לערבים!” ומייד אחר־כך שבו והופיעו פניו הנעימים של מגיש החדשות, שדיבר בקול אבל כנושא מספד: “רק לפני שבועיים פרסמה המנוחה מאמר שהעלה על נס את האשה שהגנה בגופה על צעיר ערבי שדקר שני נערים וההמון רצה לעשות בו שפטים. היא הצילה את כבודנו, כתבה במאמרה, אבל לא היה בזה כדי להציל את חייה שלה. יד המרצחים השיגה גם אותה.”

נשימתה נעתקה. עתה הבינה מדוע העירהּ בטיטו: ד"ר זליגמן היא שכתבה את המאמר ההוא! האפשר שנרצחה?

היא לא רצתה לומר לנפשה “ועכשיו הוא פנוי…” אבל מחשבות סוררות, כשמגרשים אותן הן נעשות חצופות שבעתיים.

הקריין נעלם ותמונת ההמון הצווח “מוות לערבים” מילאה את המרקע. ושוב הטלפון.

“הספקת לשמוע אותו?” שאל בטיטו.

“לא.”

“חבל. מעניין אותי לדעת מה תאמרי. תישארי מול הטלוויזיה. ודאי עוד יחזרו לראיין אותו.”

קולו של בטיטו, שהיה דרוך וכמו מותח ביקורת על דבר שלא שמעה ולא יכלה לדעת מהו, התרכך פתאום: “היא הייתה אישיות, האשה הזאת. משהו מיוחד. היכרת אותה?” ובלי שיחכה לתשובה הוסיף: “ולחשוב על זה שהמטורף שהרג אותה הוא הבחור שמוביל לה את המצרכים מן הסופרמרקט ותמיד הייתה מציעה לו לנוח רגע ולשתות קפה, זה מייאש, ממש מייאש! הרוצח ידע בדיוק את מי הוא הורג!”

בטיטו נשם עמוקות. “אבל זה לא מצדיק את ההשתוללות המטורפת של ההמון,” הוסיף באנחה.

“תפסו אותו?” שאלה, אף־על־פי שלא זאת היה בדעתה לשאול.

“המשטרה בקושי חילצה אותו מן האספסוף שפרץ לתוך הסופרמרקט,” אמר בטיטו ­– והיא רגזה על נטייתה לראות תמיד את צדם האפל של הדברים כשהעלתה בדעתה שרבים ודאי ניצלו את ההזדמנות לנכס לעצמם חינם אין כסף כמה מצרכים חיוניים – “אבל אני לא רוצה להפריע לך. אחרי שהוא ידבר, ארצה לשמוע מה דעתך.”

בטיטו שב והתנצל שהוא מטריד אותה וניתק את השיחה קודם שהספיקה לשאול מדוע חשוב לו כל־כך לשמוע את דעתה על דברי פרופסור זליגמן. איש עדין ורך, בטיטו, אמרה בלבה. אולי רך מדי. ובו ברגע ראתה בדמיונה את פניו השחומים, ששפוכה עליהם תמיד הבעה של עייפות עצובה של חוקר שממצאיו הפריכו את התיזה שלו. דומה, שהשקיע מאמץ רב כל־כך להתנתק מן הדימוי שנטפל לבני עדתו ולהסתפח לעדת הנאורים, שלא נותר בו כוח לרצות עוד דבר מה בתוקף הראוי. אין בו לא השאפתנות הנחוצה כדי לרכוש לעצמו את המעמד שהוא ראוי לו במערכת האקדמית, ולא הכושר להעמיד פנים תוקפניות החיוני כל־כך לגבר דק רגש המפחד מפני סירוב כשהוא מחזר אחרי אשה. צניעותו תגרום לו, שלעולם לא יחרוג מתפקיד עוזר המחקר של הפרופסור הדגול, וביישנותו – שיעבור את גיל הארבעים כשעודנו רווק נרצע של האמנויות היפות המחזר אחרי יושר אינטלקטואלי.

בשעת שיחתם הקצרה שב והופיע מגיש החדשות, אך הדברים שאמר לא הגיעו לאוזניה, הקשובות לבטיטו. מייד לאחר מכן הופיעה על המרקע תמונת ההמון. בקדמת התמונה נראתה מכונית משטרה, אשר מאחוריה התרוצצו אנשים נלהבים במאבק כנגד שניים שלושה שוטרים שהגנו על הסופרמרקט שזגוגיותיו נופצו, ואחר־כך התמלאה התמונה מפגינים, שאחדים מהם החזיקו בידיהם מקלות ומוטות ברזל. ואולם אף־על־פי שהללו נפנפו בנשק הקר שבידיהם בהתלהבות מרובה, ואחדים אפילו צעקו “מוות לשוטרים!” איש מהם לא העז להתקדם מעבר לקו מדומה, שקבע, כך התרשמה, הצלם שעמד בין המשטרה ובין המפגינים, ומפעם לפעם כיוון אותה בזווית אחרת למקום אחר, שבו הסתערה חבורה של מפגינים על מכונית מסחרית שמספרה כחול והעלתה אותה באש לקול תשואות הקהל.

היא סלדה ממראה האנשים שיצאו מגדרם ופחד פתאום תקפה, כאילו השנאה שראתה על המרקע מכוונת נגדה. היא לא חדלה לדמיין לה את עצמה תקועה שם בתוך ההמון הרוגש, מפחדת לבטא את סלידתה ממנו ואף־על־פי־כן כל מי שנועץ בה מבט מגלה מייד שהיא ראויה לשנאתו. משתיקתה ומהעובדה שאינה נסחפת עמם היה מנחש שאינה אחת מהם, שכן המון רוגש, כל מי שמביט בו במבט אדיש הוא אויבו.

ואולם עם הסלידה יכלה לחוש גם חמלה על אנשים מבוהלים אלה, זבנים, עובדי מוסכים, פקידים ואולי גם מורים ועקרות בית, המסוגלים להפקיע כך את עצמיותם ולהפקיד את רגשותיהם ביד אחרים. מי שירים את קולו בצווחה חדה יותר הוא שינהיג את עדר הזאבים הזה, אמרה בלבה.

צער ובוז עוררה בה אשה צעירה בשמלה פרחונית ארגמנית שלא השכילה להסתיר חיוך נבוך משהו ברגע שהשגיחה בצלם. עין המצלמה כמו גזלה ממנה בהבזק אחד את הזעם המוסרי שהצליחה לגייס מתוכה ליצירת קשר אינטימי עם ההמון המשולהב, ובבת־אחת נהייתה אשה נאה מצטלמת. מחר אולי לא תצא לרחוב, אלא תשב מול המרקע לראות אם היא פוטוגנית. הלא את התמונות המרגיזות הללו ודאי נראה מעתה במהדורות שונות של החדשות בשני הערוצים, אמרה בלבה, ואכן, כמו לאישור ההשערה הזאת חזרה הטלוויזיה ושידרה את הקטעים ששודרו במהדורה הראשונה וכך יכלה לשמוע את הדברים שהסעירו את בטיטו. כמה מוכר וכמה זר היה פרצופו של פרופסור זליגמן שהופיע פתאום בחדרה על מרקע הטלוויזיה המכחיש בצבעים עזים את החיוורון העומד בפניו, חיוורון של קדוש מעונה, שזיק של מודעות ממזרית לחזותו האצילית מקלקלת לו את הרצינות המהורהרת המשווה להם יופי רוחני, והיא לא יכלה לעצור חיוך קטן על שפתותיה כשצף כמו מאליו, מתוך מאגר התמונות הפרטי שלה, המסרב להגיש את תמונותיו לביקורת הטעם הטוב, דווקא מראה בטנו השעירה ורגליו המפרפרות מתענוג ברגע הפחות מתאים מכול, כשהשיב לשאלה של הכתב, שהחמיצה, כל־כך הייתה שקועה בהגיגיה, שאין מקום בנפשו לרגשות פרימיטיוויים, ואולם עם זאת הוא מבין לנפשו של ההמון הדורש נקם, שכן יצר הנקם הוא מן הקדמוניים, העמוקים והטבעיים ביותר של המין האנושי, וכי יש רגעים שבגדר האיוולת הוא להתווכח עם הרגש של ההמון, המבין בחוש מה שהשכל השופט אינו מסוגל לתפוס. והיא דימתה שהנצנוץ הפיקח שראתה בעיניו מבקש לרמוז לתלמידיו כי הדברים שהוא אומר הנם בגדר הוראת־שעה. והמשכיל בעת ההיא יידום.

הכתב, שפניו הביעו תמיהה על התשובה שאינה הולמת מי שידוע בהשקפותיו המתונות, ביקש להציג שאלה נוספת, אך פרופסור זליגמן רמז כי מוטב שיניח לו עתה. אין טעם לדון בשאלות הנכבדות הללו עם מי שמתו מוטל לפניו – השיחה הזאת התקיימה עוד לפני שהוצאה הגווייה מן הבית – ומגיש החדשות הכריז כי בזאת תמה מהדורת החדשות המיוחדת, וכי על פי הדיווחים מן השטח, קרוב לוודאי שעוד נשוב לדון בדברים שהועלו כאן, שכן ההמון מוסיף להתגודד במקומות השונים בעיר והאווירה שם מתוחה ביותר ומפקד המחוז הורה להחיש לשם תגבורת.

ואז הלכה למטבח להכין לעצמה ארוחת־ערב, ואולם כשהגיעה לשם נפלה עליה רוח של עצלות. לקחה תפוח, ניגבה אותו בשרוולה וחזרה לשבת מול הטלוויזיה. עתה נשקפה אליה מן המרקע דמותו החלקלקה של שר־המשטרה. הוא מבין לרוחם של תושבי העיר, אמר, ולא הפליאה הדבר מפיו של דובר מטעם ממשלת הליכוד, אבל איש אינו זכאי לקחת את החוק לידיו.

שעה ארוכה לא יכלה למחות מדעתה את הדברים שאמר בפומבי האיש שהיא אוהבת. הם לא היו שונים לא בתוכנם ולא בנוסחם מדברי שר־המשטרה, ויכלה להבין לרוחו של בטיטו, שתמה על השינוי הקיצוני הזה בהשקפותיו של האיש שהוא מעריץ.

עוד היה שוקלת בדעתה, אם יש כאן איזו מעידה רגעית, איבוד עשתונות חד פעמי, או איזה חישוב קר של תועלת, שדעתה אינה תופסת – לעתים הוא מחושב כל־כך שאף־על־פי שהיא אוהבת אותו אינה יכולה לשאתו, והיא אף נעלבת מהמחושבות הזאת שלו, שאינה הולמת את ההקפדה שהוא מקפיד עמה על יושר אינטלקטואלי כשהיא מקישה מדבר לדבר ואינה מעמידה אותו לבחינה נוספת – התחלפה התמונה, ופניו האבלים של מגיש החדשות התחלפו ב“קליפ” סהרורי של להקת הרוק הכבד “Guns `n Roses”.

חוסר רגישות הוא להגיש מייד אחרי התמונות ממקום הרצח תמונה של חדוות נעורים מתפרצת וחסרת דאגה שכזאת, אמרה בלבה, ואולם אחרי שהאזינה וצפתה רגעים אחדים בלהקה המשתוללת על בימה גבוהה בתנועות גסות שאין היא משתדלת כלל להסתיר את מיניותן, מצאה אף דימיון כלשהו בין שני המשדרים שבאו בזה אחר זה – מהדורת החדשות שראו בה אספסוף מתפרע ברחוב וה“קליפ” המראה בני נוער העומדים צפופים באולם ענק, צורחים בהיסטריה, ומנופפים את ידיהם כבפולחן של עבודת אלילים. אלה גם אלה היו זרים לרוחה. היא אהבה מוסיקה קמרית שקטה ובני אדם המביעים מחשבות כפירה מתוך יישוב הדעת. הנערים והנערות המתעלפים מעונג למראה גופו החשוף של זמר הרוק הצורח בקולי קולות מלים שבקושי יכלה להבין את משמעותן עוררו בה סלידה ממש כגברים השעירים והכרסתניים הצורחים בכיכר “מוות לעיתונאים”. ואז חשבה שאולי יש איזה היגיון פנימי, הנסתר מבינתה, בהצדקה שהצדיק פרופסור זליגמן את מה שכינה “היצרים העמוקים והקמאיים ביותר שבלב העם”. שכן היצרים הללו אינם זרים לרוחו אם המוסיקה הזאת מדברת ללבו. אי־שם בעמקי נפשו יש איזו הרמוניה פנימית שמסוגלת להכיל גם יצרי־אנוש שנפשה שלה, השבויה במוסכמותיה, סולדת מהם.

ואז נזכרה: יום אחד צפו יחדיו בטלוויזיה. בין שני המשדרים שהיה להם עניין בהם שידרה התחנה קטע של מוסיקת־פופ. היא מיהרה להשתיק את המכשיר, והוא הוכיחהּ: עליה להיגמל מעמדה של סנוב כלפי מוסיקה שאינה רגילה בה. והעיר את תשומת־לבה על המחאה הפוליטית והחברתית שמבטא הרוק הכבד: הלבוש הפרוע מלגלג על חליפות הערב ועניבות הפרפר של הקונצרט הבורגני, אימוץ מיתרי הקול קורא תיגר על הנטייה של הווירטואוז להעלים את הזיעה ואת הסבל שעידון הצליל כרוך בהם, והמלים לועגות למוסר האזרחי.

“רזונו של הטקסט השירי,” אמר לה בשיחה ההיא, פניהם במרקע וידיהם שלובות זו בזו, “אינו צריך להטעות אותך. המוסיקה הזאת מצהירה שאין לה צורך בקולבים מפוארים כדי לתלות עליהם את שלטי המחאה שלה. די לה במסמר. המלים, המתנזרות מסנטימנטליות זולה מכריזות מלחמה על התרבות הממוסחרת.”

היא השתדלה להראות את פיקחותה ואמרה שלמרבה הפלא מרדנים אלה מתפרנסים ממהפכנותם יפה יותר מאלה שמשתדלים להתפרנס משמרנותם, והפרופסור, שאינו אוהב שחולקים על דעתו, לא התרשם מחריפותה ורק אמר שהערתה אינה רלוונטית לעניין וכי דווקא בעובדה זאת הוא מוצא “צדק פיוטי”.

עתה השתדלה להקשיב למלים ואולם למרות מאמצי הריכוז שלה לא הצליחה לקלוט אלא שתיים שלוש שורות ודימתה ששמעה בהם אלימות כלשהי

ואולם אחרי זמן־מה התרעמה על הפרופסור הנכבד, שוכב חיקה, המתיר לעצמו להביע דעה נחרצת גם בעניין שאינו בקי בו.

היה צריך להיות צנוע יותר ולהבין שבעניינים שהיא בקיאה בהם ממנו הוא צריך ללמוד ממנה ולא ללמד אותה. התנועות הנפרזות וההתרוצצות על הבימה אולי הם שינוי מהפכני מהדרת הכבוד השפוכה על פני נגני המוסיקה הקלאסית, אבל אשר למוסיקה עצמה, יסודותיה של זו שמרניים אף יותר מאלה שהטביעו חותמם על המוסיקה הקלסית של המאה התשע־עשרה. יש בה מלודיה פשוטה, שאינה מתגרה כלל בטעם הבורגני, ובמקצבים אין שום חידוש. ורק עצמת הקול, אמצעי לא מעודן ביותר לגזול מן הקהל השבוי את האפשרות לשקוע בהרהורים בזמן הנגינה, מייחדת אותה. יתר על כן, לא זו בלבד שהמוסיקה הזאת אינה מהפכנית, אלא אין היא מרהיבה עוז לחרוג מן הסולם ואינה מתירה לעצמה להרגיז את הקהל. מבחינה זאת המוסיקה “הבורגנית” בת זמננו, שאינה חסה על המאזין ומזינה אותו בשפע צלילים “צורמים”, נועזת הרבה יותר. הרוק הכבד אף אינו מרשה לעצמו להשתמש בדיסוננס כגירוי של מתח כפי שנהגו היידן ומוצרט במאה השמונה עשרה.

עתה התרעמה גם על עצמה, על שנחוץ לה תמיד לחפש את הקשר בין הדברים – בין ההשקפה הפוליטית והטעם במוסיקה, ובין ההתנהגות במיטה ואומץ הלב האזרחי – והרי לא הייתה כזאת לפני שהכניסה למיטתה את האיש המלא רעיונות מבריקים ופחדים ילדותיים. האם עד כדי כך כרוכה אחריו שהיא משתעבדת מרצון לא רק ליצריו אלא גם להרגלי החשיבה שלו? הלא אפשר שאין בכלל קשר בין הדברים ויכול אדם להיות מהפכן בהשקפותיו ושמרן בטעמו, מעריץ גיבורים ופחדן, הומניסט ונצלן, (כן, כן, כמו הפרופסור הנכבד המנצל את חריצותו של בטיטו וחותם את שמו על עבודותיו…) משורר שמתלהב מתחרויות אגרוף; וסוציולוג שבני אדם אינם מעניינים אותו כלל, (פרופסור זליגמן?) ושוב העירהּ הטלפון ממצב של נים־לא־נים.

בטיטו המוטרד. דומה, שהחברים האחרים בצוות המחקר אינם חשים צורך להחליף עמה רשמים על הדברים הסותרים את תורתו שהשמיע ברבים המורה הנערץ עליהם. או שמא, למרות כללי הזהירות שנקטו היא ואהובה, לפי דרישתו, (היא הרי לא היה אכפת לה כלל להכריז ברבים שמכל הנשים המעריצות אותו בחר דווקא בה) לא נעלמו מעיני הצוות היחסים המיוחדים שבינו לבינה ולכן, כדי שלא להביך אותה, אינם מטלפנים אליה, ורק בטיטו, שלא הבחין בשום דבר, שקוע עד כדי כך ברגשותיו, אינו מבין כי ברגעים כאלה הייתה רוצה שיניחו לה לנפשה.

“הפעם שמעת?”

“שמעתי.”

“מה את אומרת?”

“מה אני יכולה לומר?”

“כל־כך לא מתאים לו לדבר כך. פתאום הוא מבין אותם. פתאום הוא נותן לגיטימציה ליצר הנקם!”

היא גיחכה בינה לבינה: “לגיטימציה!” עד כדי כך מעריץ בטיטו את ה“גורו” שלו, שכל פליטת פה שלו מטהרת ממזרים בעיניו.

בטיטו הוסיף לקונן: “הרי הוא ממש מתכחש לעצמו.”

היא שתקה.

“את זוכרת את ההרצאה שלו על ‘קהל, ציבור והמון’?”

היא לא יכלה לשחזר כבטיטו את המשפטים שהיו יפים כל־כך בעיניו: “קהל הוא חבורה של בני אדם שהתכנסה כדי להקשיב בצוותא, ציבור הוא קבוצה שקיבלה עליה משימה משותפת, והמון הוא אספסוף שבא להתפרע.” אבל לעומת זאת זכרה את המשפט האירוני ששיבץ בהרצאתו על הפסיכולוגיה של ההמון: ברגע שאדם מכוון את דעתו לדעת הקהל הוא בדרך להיעשות חלק מהאספסוף.

“אני זוכרת.”

צליל קולה פגע בו. מדוע, לעזאזל, הוא נעלב מכל דבר!

“לא נוח לך לדבר עכשיו?” שאל בטיטו בהיסוס.

“מדוע אתה שואל?”

“היה נדמה לי,” אמר בטיטו. וכעבור רגע הוסיף: “ידוע לך אם הוא באמת אהב את אשתו עד כדי כך?”

“מנין לי לדעת?” אמרה ביובש, אף־על־פי ששאלתו של בטיטו הדהימה אותה ואף עוררה בה גיחוך.

בטיטו נבוך. “חשבתי… אולי את יודעת… כי אני לא יכול לחשוב על שום הסבר מתקבל על הדעת… שאיש כמוהו, כך פתאום…”

“אני לא יודעת יותר ממה שאתה יודע.”

“חשבתי שאולי את תדעי, את הלא מכירה אותו יותר טוב מכולנו.”

“אני? מה פתאום? מדוע אתה חושב שאני מכירה אותו יותר טוב ממך?”

“חשבתי,” התנצל בטיטו. “כי יש לך טביעת־עין… כי את…”

היא היטתה אוזן חשדנית לקול המרוכך, ולא שמעה צלילים מזויפים. משמע, המשחקים ששיחקו היא ופרופסור זליגמן כדי להסתיר מבטיטו את פרשת האהבים שלהם היו מיותרים. בטיטו, המאוהב בה, אינו רואה דבר שאינו בזיקה אליו.

“אני חושב שהצער העביר אותו על דעתו,” אמר בטיטו. “אף־על־פי שלא נראה לי שהייתה שם אהבה בוערת. הם היו כל־כך קורקטיים תמיד, כאילו הקפיאו איזה מצב שאפשר לחיות אתו. אבל לך דע…”

בטיטו ציפה לתשובתה כאילו הסכמתה להביע דעה בשאלה זו יכולה להפכה מרכילות מכוערת לדיון רציני בבעיה מעניינת, ורגשי חמלה רכים עליו התעוררו בה. עליו. הבחור מאוהב בה עד כדי כך, שאם תקבל את דעתו יראה בזה ניצחון חשוב בשדה האהבה. את החסד הזה תהיה מוכנה לעשות עמו, גמרה בדעתה.

ואז אמרה לו: “כן, אתה צודק, הצער הוא שדיבר מגרונו של פרופסור זליגמן. ואין אדם נתפס על צערו. ברגע שפוגעים ביקר לו מכול הוא שוכח לרגע להיות הוא עצמו.”

ברצותה, גם היא יכולה להיות צינית ומרושעת, אמרה בלבה ואיזו קורת־רוח משונה קפצה עליה פתאום. תמיד רצתה שיחשבו שיש בה גם מידה של נבזות ואולם אף אחד לא לקח אותה ברצינות.

אחר־כך צפתה, ולא ראתה, קומדיה בריטית, והקשיבה בעיון למהדורת חדשות מיוחדת. הפעם התבוננה היטב בפני מאהבה, המוכרים לה כל־כך, ונדהמה לגלות בהם לא את הצער שראה בטיטו, אלא איזו הבעה של הנאה מעצמו. היא לא אהבה את ההבעה שראתה לפי שהזכירה לה את החיוך המנצח, חסר הטקט, המרחף על שפתיו לשמע צווחות העונג הקטנות שהיא בודה למענו בעת משגל, כדי שלא ייפגע, תינוק מגודל שכמותו. עתה היה ברור לה כי מה שאמר לא נאמר ברגע של אבדן עשתונות, כפי שסבור בטיטו, אלא במוח צלול וצונן. ואולם עדיין לא גמרה בדעתה מה גרם לו שיבטא בפומבי השקפה שהוא עוין מעומק לבו.

היא לא יכלה לקבל את הגרסה הרומנטית של בטיטו, שהרי היא ידעה דברים שבטיטו לא היה יכול לדעת. אמנם, הוא היה נבון דיו, או הוגן דיו, או גם זה וגם זה, שלא לדבר עמה על אשתו, ואולם בעניינים שבינו לבינה עיקרי הדברים מובנים מאליהם. מכל מקום, דבר אחד היא יודעת: לא האהבה היא שקלקלה כאן את השורה. וגם לא היעדרה. לא הוא האיש שרגשי־אשם סמויים יעבירו אותו על דעתו. הוא פיקח מכדי לנפול במלכודת הזאת. ודאי יש סיבה אחרת לתגובה המחושבת הזאת ליד גווייתה של האשה שהעריץ אך לא אהב. במוקדם או במאוחר תדע מהי. ממנה לא ישכיל להעלים את מחשבותיו הנפתלות. משהו אפל עולה מן ההצדקה שמצדיק הוגה הדעות, המכור לצלילות הדעת כמו לסמי־הרגעה, את השתלחותו של האספסוף בחפים מפשע, ועוד לגלות בזה איזו חכמה קמאית.

הלא הוא הניף על כל הפרות־הקדושות את סכינו. אף על “שירי ארץ־ישראל”, לא חס. שירים אלה, נשא דברו באוזני כיתת מעריצים, כמו גם ספרות המלחמה האומרת הלל לגבורה הפיסית, ו“סרטי הקרן הקיימת”, המטפחים את האהבה לנופי המולדת, הם הפולחנים אשר באמצעותם מרככת המערכת הפוליטית את בשר התותחים שלה. מי שאמר זאת בפומבי, והשתבח בהעזתו, אינו רשאי לומר כי יצר הנקם “חכם” מן האיסורים של התרבות. ואם התיר לעצמו לעשות זאת, משמע, משהו שחשוב לו אף מכבודו בעיני תלמידיו הוא שמדריך את התנהגותו, המחושבת כל־כך – כמה מהלכים מראש, כמו שהוא אוהב להתפאר – ושולחת את חסידיו לחפש לה פירושים.

מהו ה“משהו” הזה? האם זה הרצון להכות בתדהמה אף את חסידיו השוטים? (לעתים קרובות גילתה בו את הנטייה לבחון את נאמנותם של הנוהים אחריו על־ידי הבעת דעות מקוריות, מרגיזות בקיצוניותן, שהלב מתקשה לקבל אף־על־פי שהשכל מתקשה להפריכן.) דומה, שהרצון להדהים גדל אצלו ביחס ישר לגודל הקהל. וכשראה את ההמונים מול מרפסת ביתו לא היה יכול להתאפק מלומר דבר שאין מצפים לשמוע מפיו. בלי־משים נכמרו רחמיה על בטיטו. הוא, יותר מכל חסידיו האחרים, זקוק עתה לסעד רגשי. בטיטו ישר הלב, הנוח להתרגש, היודע גם לשמוח וגם להתעצב יותר ממנה, חניכה מצטיינת של מרוסנות יהירה, מתקשה לחיות בעולם של קושיות שאינן מיתרצות. בטיטו אי־אפשר לו בלי להבין סטייה זו מההיגיון הצרוף. לא זרים לרוחו רגשות מרים שיש בכוחם לערפל את התבונה. שניים מהם, לפחות, את האהבה ואת הנחיתות, הוא מכיר מקרוב. הראשון מרומם את רוחו והשני ממרר את חייו. כיוון שפרופסור זליגמן, שאינו חכם דיו להצניע את יהירותו, אינו חשוד ברגשי נחיתות, לא נותר לבטיטו אלא לאמץ את ההשערה, כי האהבה, המערפלת הכול, היא שנכנסה כאן באמצע והסיטה את המורה מדרכו.

כשצלצל הטלפון בשעה אחת־עשרה וחצי והעיר אותה מתנומתה קיוותה שמאהבה הוא מי שהתיר לעצמו לצלצל אליה בשעה מאוחרת כל־כך. (בנים־לא־נים ראתה בדמיונה תמונה: ביתו של פרופסור זליגמן השרוי באבל. אנשים נכנסים ויוצאים, וכל הזמן הוא מגניב מבט אל הטלפון, מחכה לרגע שיוכל לטלפן אליה. ברגע שיוצא אחרון המבקרים הוא מתנפל על המכשיר בנשימה נעצרת ומחייג את מספרה.)

ואולם שוב היה זה בטיטו. הוא מקווה שלא מאוחר, אמר ברוח נמוכה ונפעמת. הניח שאינה ישנה אחרי התרגשות כזאת, התנצל. טלפן, כי עלה בדעתו הרעיון שילכו יחדיו לניחום אבלים. אין הוא מרגיש שהוא קרוב אליו דיו לבוא כבר מחר, תירץ את פנייתו אליה. אם תהיה מוכנה ללכת עמו, תקל עליו מאוד. הם צוות־עבודה ולכן סביר שיבואו יחד ולא כל אחד לחוד.

“אני קצת חולה,” אמרה.

“זה רציני?” שאל בטיטו בקול מודאג.

“לא, לא רציני,” הרגיעה אותו.

“צריכה איזו עזרה?”

“לא, תודה.”

“אז שאני אלך אליו לבד ואתנצל בשמך¹.”

“אתה לא צריך להתנצל בשמי. אם אחשוב שאני צריכה להתנצל אני יכולה לטלפן,” אמרה באירוניה.

אבל בטיטו לא חש באירוניה. “חשבתי שלא נעים לטלפן במצבים כאלה. או שאתה בא או שאתה שותק. לדבר בטלפון זה כמו התחמקות.”

בטיטו אנין־הדעת, אמרה בלבה.

“אני יכול לעשות לך ביקור חולים?” שאל פתאום.

“אם לא תבוא לא אראה בזה התחמקות.”

ההקבלה הממה אותו כנראה. “אני ברצון אבוא,” אמר.

“אם לא אקום עוד יומיים שלושה, תבוא. עכשיו ביקורים לא בראש שלי. עכשיו זיפת לי, וכשזיפת לי אני לא נחמדה.”

ואז סיפר לה בטיטו שלא התאפק וטלפן אל הפרופסור מייד אחרי השידור. לא שהיה בדעתו להציג לו שאלה מביכה. חס וחלילה. לניחום אבלים. לומר: אתך באבל. משהו כזה. ואולם לתימהונו ענתה מזכירה אלקטרונית. הדבר הפתיע אותו כל־כך שלא השאיר הודעה.

“יכול להיות שיצא מן הבית?” תמה.

“בתור מה אתה שואל אותי?”

לא קשה להביך את בטיטו.

“אני לא יודע איך המנהגים…” אמר בטיטו ולא סיים את המשפט.

“המנהגים אינם מחייבים אותו,” אמרה. " אבל אני משערת שהוא בבית. אפשר להניח שהפעיל את המזכירה כדי שלא יטרידו אותו."

“איך זה לא עלה על דעתי? עכשיו אני כועס על עצמי שחשדתי בו בדבר כזה,” אמר בטיטו.

“במה?”

“שהיה מסוגל לצאת מן הבית.”

“מה רע בזה?” שאלה.

“אנ’לא יכול להסביר,” אמר בטיטו.

היא הוקסמה ממבוכתו, הרצופה תמימות ויושר ודעות קדומות.

“אני יכול לצלצל אלייך מחר בבוקר?” שאל.

“כן, אבל לא לפני עשר וחצי. כשאני חולה אני בוהמית,” אמרה.

בתום שיחתם חייגה את המספר – שידעה בעל־פה ולפנים הייתה מקשיבה לאפרכסת בחרדת־מה, שמא תענה לה ד"ר זליגמן במקום פרופסור זליגמן, ועתה, לראשונה, יכלה לחייגו בלי להכין מראש איזו תשובה מתחמקת – רק כדי להקשיב לצלצול המנסר בביתו ולקולו במזכירה האלקטרונית. אם יענה בעצמו תנתק את השיחה, החליטה. ודאי לא ירצה לשוחח עמה בלילה הזה, אך אולי לא יכעס אם תשאיר לו הודעה במכשיר. הקול, שעיוות המכשיר, העיר בה רגשות מעורבים. בתום ההודעה המוקלטת אמרה רק זאת: “עמך בטוב וברע”. ולא הזדהתה. אין בזה צורך. היא קיוותה שהוא דק־אבחנה די צורכו להבין כי לא במקרה לא אמרה “באבל”. אין דבר שנוא עליה יותר מן הצביעות.

­­­­­אחר־כך הצטערה, שהשמיעה את קולה ברגעים של מבוכת רגש עמוקה. הטעם הטוב מחייב שתשתוק, עד שיראה צורך לדבר אליה. מחלתה היא דבר בשעתו, חשבה, שקר לבן שעשתה בנפשה. בימים כתיקונם לא היה כאב גרון מקובל עליה כמחלה. הייתה מגרגרת במי מלח והולכת לעבודה. כשהתעוררה בבוקר הייתה הטלוויזיה מוארת ודוממת. ואז נזכרה שהתעוררה בלילה וראתה קווי אור מרצדים על פני המרקע, אך התעצלה לרדת ממיטתה. בנים לא נים החליטה לרכוש לעצמה שלט־רחוק כדי שלא תצטרך לרדת מן המיטה בשביל לכבות את המכשיר, ואולם בו ברגע חזרה בה – שני מכשירי טלוויזיה יש בביתו של פרופסור זליגמן, אחד בסלון ואחד בחדר השינה, ולשניהם שלט־רחוק, ועתה לא יזדקק לשניים, ואין טעם שתיכנס להוצאות מיותרות – בושה בחמדנות שקפצה עלה פתאום. ואולם כעבור רגע מחתה מדעתה את רגשי־האשם. לא אל החפצים נשואות עיניה, אלא אל המקום שהתפנה.

מה מכוער בזה, ששבו והתעוררו תקוותיה? ואם בסתר לבה רצתה במותה של האשה שלא עשתה לה כל רע – משאלות לב אינן רוצחות. לגמרי בינה לבינה מותר לה אף להכיר בזאת, שהמעשה הנפשע – דברי ראש הממשלה מאמש שצוטטו בחדשות הבוקר – גאל את חייה ממסכת של שקרים מכוערים, שקרעו את לבה ורצחו את נשמתה, ואף־על־פי־כן אף פעם לא תבעה ממנו לקפח את חלקה של אשת נעוריו, אשר למרות התחרות על אהבתו, הגתה לה אהדה נסתרת. אהדה, שלא נולדה מזיווג מכוער של חמלה מזויפת ורגשי־אשם, אלא הייתה מיוסדת על הוקרה והערכה. היא העריצה את סגנונה הבהיר של ד"ר זליגמן, (סגנון בהיר מעיד על יושר אינטלקטואלי, היה אומר פרופסור זליגמן), את נועם הליכותיה ואת מזגה הטוב ואת נשיותה המאופקת. סימנים, אשר רק אשה אוהבת יכולה לזהותם, העידו, שלא נעלם מידיעתה של האשה החכמה כמה רדודים הם הרגשות של האיש שעמו היא חולקת בחשבון בנק, במטבח ובמיטה. ונראתה לה כמי שאינה מבקשת למצוא בחיים תוכן אשר היא עצמה אינה יכולה לצקת בהם. ההשוואה בין דרכי הביטוי של הבעל והאשה (ד"ר זליגמן פרסמה גם מאמרים בעיתונים) לימדה אותה למתוח ביקורת על סגנונו הנפתל של אהובה – סגנון מנופח, למדני, רוחש בוז לקורא הלא משכיל, וגרוע מכול, מרבה במינוח לועזי, כנעגן בוודאות שאין עליה עוררים. היחס הביקורתי כלפי סגנונו של האיש שהיא אוהבת הקל עליה לשאת בנטל השעות הכבדות בלעדיו. המחשבות על חסרונותיו מיעטו מהגעגועים עליו. וכעין ברית חשאית נכרתה בינה ובין האשה הנבגדת, ברית־הגנה מפני סבל. בהפחיתן את שיעור קומתו הפחיתו את הכאב שהוא גורם להן.

פעמים אחדות שלחה את ידה אל הטלפון ואולם אף־על־פי שכבר הרימה את השפופרת מעריסתה, לא העזה לחייג את הספרות המחוללות את הנס של קפיצת הדרך, המסיע אותה אל פנים חדרו הרחוק אשר מאמש הותרה כניסתה אליו. ודאי שמע את קולה במזכירה, חשבה, ואם לא טלפן אליה עד עתה מוטב לה שלא תתפרץ אל תוך רשות היחיד שלו, שהייתה למקום ציבורי, פתוח לכול. עד שהיססה, חייגו אצבעותיה לידידה שעמה הייתה מדברת לעתים קרובות ואולם חדלה מיום ששוב לא היה לה צורך בידידים אחרים על פניו. כששמעה את צליל החיוג בדירה הרחוקה מיהרה להניח את השפופרת בעריסתה. מה תאמר לה? מה שמעיק עליה הרי לא תאמר, וסתם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים אין לה צורך לומר.

בזמן התעמלות הבוקר שבה ונרדמה. בהתעוררה כעבור שעתיים הכינה לעצמה ארוחת בוקר וצהריים, פתית מרוח בגבינה וסלט מתובל, קצת חריף מדי לגרון ניחר, שתתה קפה והלכה “להתייחד עם אהובה”, כך כינתה את עבודות ההקלדה שהייתה מבצעת בהתנדבות למען פרופסור זליגמן על מעבד־התמלילים שלה. היא טענה את הקובץ “נחום” שהקלידה אמש – הרצאה שהוא עתיד לשאת בסמינר של אנשי תקשורת בירושלים – וישבה לתקן את שגיאות ההקלדה שלה. אגב קריאת ההרצאה תמהה על עצמה מה פסול מצאה בסגנונו. המחשבות מנוסחות היטב, והדברים חדים ובהירים, ומעט הלועז שהשתמש בו לצורך העניין בהעדר מלה עברית הולמת. ההרצאה, שהריצה לפניה על צג המחשב, ותוכנה לא התיישב עם העמדה שביטא אמש, שבה וקירבה אותו אליה וכמו מוטטה את חומת הזרות שהעמידו ביניהם הדברים שאמר לכתב הטלוויזיה אחרי שנרצחה אשתו.

לפנות ערב, כשסיימה להגיה, מרוצה מן הרעיון שעלה בדעתה לעסוק בזה דווקא היום, כמו בילתה שתיים שלוש שעות בחברתו, בלי ידיעתו ואולי על אפו ועל חמתו – מדוע אינו מטלפן? האם באמת הוא משתדל להתעלם מקיומה בשעות הקשות הללו? – צלצל הטלפון.

ודאי בטיטו, אמרה בלבה. (בתקווה שתתבדה – עוד ניסיון נוגע אל הלב להערים על הגורל: לוותר מלכתחילה על מה שהיא מצפה לו, כדי שיהיה גמולה מה שלא העזה לרצות.)

הגורל לא שעה למנחתה.

“ראית ערב־חדש?” שאל בטיטו. “סליחה, הייתי צריך קודם כל, כמובן, לשאול מה שלומך ואם את צריכה משהו? לא יקשה עלי למלא את מבוקשך. ממילא אהיה באזור המגורים שלך בשעות הערב.”

למלא מבוקשך. באזור מגורים. לשונו החגיגית של יליד שכונות עוני שפילס לעצמו דרך אל שכבת המשכילים, המדברת עברית מרגיזה.

לא, תודה, יש לה את הכול, הכול מה צריכה, אמרה לו בעברית רצוצה אף־על־פי שלא ידעה מדוע היא עושה זאת. ובשביל לארח תצטרך לשים צבע ולא בא לה. כשהיא חולה היא ממש nasty. מה היה בערב־חדש? הטלוויזיה הייתה אצלה on. אבל ראתה רק בחצי עין. חברה צלצלה אליה להזמין אותה לחתונה של הבת שלה. החיים נמשכים, כנראה, גם אחרי… בטיטו לא הבין מדוע נמצאה הערה פילוסופית זו ראויה לציון דווקא כאן. ודאי שהחיים נמשכים.

היא לא ראתה צורך לנמק מדוע אמרה זאת. ודאי לא תספר לו שריחמה על עצמה פתאום. היא בת שלושים ושבע ולא נשואה, ואילו חברתה בת הארבעים ושתיים כבר משיאה את בתה.

“אז מה היה בערב־חדש?” שאלה.

“החגיגה נמשכת,” אמר בטיטו.

המלה “חגיגה” הייתה טעונה בכל הבוז לאספסוף שמצא בטיטו בנפשו, הנקרעת בין גאווה על הישגיו וחמלה על תושבי השכונה שיצא ממנה. הוא אף ראה צורך לתרץ את הביטוי שהשתמש בו, שכן נזהר מאוד שלא להיראות כמי שאיבד בדרכו אל מעמדו האקדמי את ערכיו ורגישותו של בן עניים. הזעם הוא אמיתי, הסביר, והפחד בוודאי, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת איזו חגיגיות מגונה, שהנבלים אפילו אינם רואים צורך להסתיר.

אחר־כך אמר שטוב עשו שלא נסעו לביקור אבלים. לא היו מצליחים לחדור בעד הקהל העצום שמתגודד שם. מניחים שיהיו מהומות גם הלילה. המשטרה נערכת. ובהזדמנות זאת: האם ראתה את פני הרוצח?

אף זאת החמיצה. הקומקום רתח ויצאה למטבח להכין לעצמה קפה.

“תה יותר טוב לגרון שלך,” אמר בטיטו. “תה חם עם לימון ונענע. אם אין לך, אני יכול להביא. חברה שלי מגדלת נענע בגינה.”

ניסיונו של בטיטו לעורר את קנאתה נגע בלבה. בסופו של דבר תצטרך להזמינו לביתה. לא נעים לדחות את הצעותיו הנדיבות בעקביות עיקשת כזאת. ואולי אף טובה אחרת תצמח לה מזה. בכוונה את דעתה להנעים לבטיטו את שבתו עמה, תוכל לנוח ממחשבותיה.

“אולי מחר,” אמרה. “אבל טלפן קודם.”

“בוודאי, בוודאי,” אמר בטיטו והמשיך לחלוק עמה ברשמיו מ“ערב־חדש”. הוא התבונן היטב בפניו של הרוצח, שלא דמה כלל לחיית־טרף, כמו שכינהו ראש הממשלה, אבל מה אפשר לצפות מפוליטיקאי שפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. היו לו פנים מכוערים של נער עלוב נפש עם הרבה בעיות נפשיות. אחד כזה אין לו כל סיכוי להיות מ“השבאב” בלי שירצח יהודי, ועתה הוא חושש שילעגו לו מפני שלא העז לרצוח אלא נערה, ומקווה שיביאו בחשבון את העובדה שסיכן את חייו. המוות באמת לא מפחיד אותו במצב שהוא נתון בו, שאפשר לתארו כהתרוממות רוח היסטרית, אף־על־פי שכלפי חוץ הוא נראה אדיש לגמרי. מה שאנחנו חושבים עליו אין לו שום חשיבות בעיניו. מבחינתו, המעשה שלו יכול רק לטהר אותו מכל הזוהמה שבנפשו ולהבטיח לו מקום בגן־העדן.

היא הקשיבה לתחביר של הרהוט וחשדה בבטיטו ששינן את דבריו לפני שטלפן אליה, ואפשר שהוא אף קורא אותם מן הכתב.

“אם מחר ארגיש יותר טוב, אז אולי ניגש יחד מחרתיים,” אמרה.

הבטחת־שווא. ואולם בטיטו שמע רק את המלה “יחד” והיא הסבה לו אושר.

לא, אין בדעתה ללכת שמה, גמרה בדעתה. אם לא יטלפן אליה לא תלך אליו, לא מחרתיים ולא אחרי מחרתיים. כל עוד לא ייתן לה אות שהיא רצויה, לא תפתיע אותו בביקור. באבל עצמו יש מידה של העמדת פנים והתכוונות אל מוסכמות חברתיות ומוטב לה שלא תעמיס עליו גם את המאמץ הנפשי הנוסף הכרוך בהתכחשות לרגשות שיעיר בו ביקורה הלא צפוי.

במבט לחדשות דווח על ההתפרעות, שחודשה בערב.

בחדשות הלילה ראתה את ההמון המשתולל ליד מכונית משטרה שהועלתה באש.

“מוות לשמאלנים!” צרח איש בגופייה שחורה באגרוף מונף אל מול עדשת המצלמה. חבורה של גברים עמדה מאחורי גבו בחצי גורן. “מוות לעיתונאים!” צווח אחד מהם ביד מושטת ואצבע נטויה בתנועה מזרחית.

ראש של נער, שפניו קשים, מילא את המרקע: “מוות למשטרה!” צרח וקריאתו זכתה לתשואות.

“הרוחות סוערות כאן,” נשמע קולו של הכתב, “והמשטרה שומרת על איפוק.”

שוב הופיעה על המרקע דמותו של הגבר השמן בגופייה שחורה. “מוות לשמאלנים!” צרח בגרון ניחר.

היא לא ידעה מדוע פרצה פתאום בבכי דווקא ברגע ההוא ואולם לא יכלה לעצור את דמעותיה. האם היה הגבר בגופייה השחורה פוגע בה לו נפלה לידיו והיה מגלה שאף היא אחת משנואי־נפשו, חשבה בנים־לא־נים ובחרדה סתומה קודם שנרדמה בבגדיה על הספה.

כשהתעוררה, וכבר עלה עמוד השחר, זכרה במטושטש חלום שעורר בה חלחלה. חבורה של גברים שעירים בגופיות שחורות מלוכלכות הקיפה אותה בתנועות מאיימות והטיחה בה עלבונות. כשהתקרבו עד שיכלו להרים עליה יד אמרה בלבה כי רק חלום הוא זה והעירה את עצמה. במצב של עירנות גמורה הייתה מסוגלת להגות באיומי הגברים מחלומה בקור־רוח. “מוות לשמאלנים!” היא קריאה של ייאוש מהסיכוי לשים קץ לסכסוך שבין העמים. האנשים שצורחים כך אינם מתכוונים להגשים את איומיהם. הרצח של אמיל גרינצווייג אינו מעשה שבכל יום. ואף־על־פי־כן קיימת סכנה ממשית. הארץ מלאה נביאים ומטורפים.

אילו נהרגה ד"ר זליגמן בתאונת דרכים, חשבה בזמן ארוחת־הבוקר, לא היו האנשים הללו, המפגינים מול ביתה, מתאבלים עליה כלל. ואולי היה נמצא מי שהיה אומר: עונש משמים.

רעיון נתקע במוחה: בדברים שאמר פרופסור זליגמן בטלוויזיה התכחש גם לאשתו וגם לה. וכמו השתחרר משתיהן והתחבר אל מבקשי דמן.

בטיטו לא טלפן, כמו חש שדבריה היו מהשפה לחוץ וכי אין בדעתה ללכת לשם. היא תמהה על עצמה שפתאום נחוץ לה כל־כך לדבר עמו. האמנם עד כדי כך נחוץ לה לדבר על האיש שערבב ככה את רגשותיה? ואולם היא לא מצאה בנפשה די חשק־הפעולה לחייג מספר שתצטרך לחפש בספר־הטלפונים. מי יודע כמה שלום בטיטו יש שם. אילו ידעה לפחות את כתובתו. מה מוזר! כמעט יום־יום הם נפגשים, ואף פעם לא שאלה אותו היכן הוא גר. כל שהיא יודעת הוא שמה של שכונת העוני שיצא ממנה. הוא אוהב להזכירה, כאילו עליבותה מוסיפה ברק להישגיו.

גם פרופסור זליגמן לא טלפן, לא ביום הרביעי ולא ביום החמישי, והיא שיערה שבזאת אסר עליה לטלפן אליו. הדבר חרה לה לא מעט אך אט־אט מצאה לו צידוק:

נחוץ לו למצות את טקסי האבל עד תומם לפני שיוכל להיפנות לרגשותיו. הוא נזקק עתה לכל תבונת הלב כדי ליישב עם מצפונו שמחה שאינה במקומה.

בליל שבת, ביומן־השבוע, ראתה את התמונות שהחמיצה במהדורות החדשות שלא ראתה באמצע השבוע: המון נסער רודף אחרי פועלי בניין ערבים; שוטר שנפצע בהגנה על עובד תחנת־דלק ערבי שהותקף בידי סיירת ממונעת של שוחרי נקם; נער שחרחר בבגדי עבודה כחולים הצועק “אני יהודי” כדי שלא יכוהו; וחבורה של צעירים המפליאים מכותיהם בנהג ערבי. אחר־כך שוחזרו השיחות עמו: בשעה הראשונה אחרי הרצח, למחרת, כעבור יום, ובשיחה עם כתב יומן־השבוע, שיחה שנערכה בביתו בשעה שברחוב התפרע ההמון.

“אתה ודאי מודע לזה, שהיום רק אתה מסוגל להרגיע את הרחוב,” אמר הכתב.

“אני מודע,” אמר בקול אבל, עייף, חרישי.

פניו מילאו את המרקע, ויכלה לראות מקרוב שבפנים העטורות זקן בן ארבעה ימים – חיוניותו היא שבאה לידי ביטוי בצמיחה הפרועה הזאת – ובעיניים המבריקות, עיניים של חוזר בתשובה, המושפלות בצו הנסיבות, היו חבויות חדווה עצורה וגאווה גלויה.

ופתאום הייתה לה כעין הארה: במבטו הערמומי ובקולו החוגג, קולו המהפנט של נואם מלהיב ומרתק, ששלט בו שליטה מופלאה, והומך עתה במצוות האבל, נחשפה לפניה התכנית ארוכת הטווח המתגבשת במוחו החריף של מאהבה. תכנית, שמעתה הכול משועבד לה: התנהגותו, הדברים שהוא אומר, הדברים שהוא נמנע מלומר, ואף שינויי סגנון דקים, שרק היא מבחינה בהם.

(השימוש במלה “מודע”, למשל. היא זכרה כמה שנא את המלה הזאת. “לעולם אינך מודע,” היה מלעיג על מי שהשתמש בה. “או שאתה יודע או שאינך יודע.” ועתה חזר כהד על דברי הכתב. מי שמשעשע בלבו שאיפות פוליטיות, דבר ראשון הוא מתיידד עם אנשי התקשורת.)

האמנם זה הדבר? וכה פשוט? ואולם רמזים לשאיפות הללו יכלה למצוא בדברים שאמר לה לפנים, כשהאהבה הבוערת תבעה יושר מוחלט וגילוי־לב גמור.

דעתנות לא הייתה מן הסגולות שהתברכה בהן לפני שהייתה לאהובתו של פרופסור זליגמן. ולא הייתה לרוחה. כאילו נדבקה ממאהבה במחלה חשוכת־מרפא שסימניה הם ספקנות וחשדנות. ועתה תהתה אם מותר לאהבה להיות פיכחת כל־כך. ואם אינה עיוורת כלום אינה אהבה אמיתית? וכלום רק אהבתו של בטיטו, חולד עיוור, החותר אל מטרתו במחשכים, היא אהבה? מכל מקום, מאהבה לא יוכל לתלות את חשדנותה בהעדר אהבה. להיפך, מתוך הזדהות עמו נהייתה חשדנית. האהבה היא שחידדה את חושיה ואת שכלה. במוחה שלה לא הייתה יכולה להיוולד ההתבוננות החודרת, חסרת הרחמים הזאת. מאהובה באה ואליו היא שבה. הוא שאמר לה את הדברים שעלו בזיכרונה כשראתה את האש הזרה שדלקה בעיניו כשדיבר אל הכתב ורוחו ריחפה במקום אחר.

היה זה באחד מרגעי הקסם של ראשית אהבתם. הוא השתתף בעצרת מחאה נגד מלחמת לבנון, ודבריו, “צירוף נדיר של היגיון ברזל ופתוס עצור”, כך תיארם עיתונאי אוהד, זכו לתשואות סוערות. כשירד אל הקהל, נרגש ונלהב, ראה אותה. היה נסער כל־כך שחיבק אותה ונישק אותה כמחווה שמתירה ההתלהבות הכללית. אך היא לא יכלה שלא לחוש בזרמי המעמקים הרוחשים בנשיקה ההיא. כשהתפזר הקהל ישבו לסכם את רשמיהם בבית קפה קטן לא הרחק מהכיכר. היא לא כל־כך הקשיבה למה שאמר לה אז, ייחודה מקהל האוהדים היה הדבר שחגגה בינה לבינה בחדווה גוברת והולכת. עתה, עשר שנים לאחר מעשה, העלה מזיכרונה הברק הקר שבעיניו, שאיש מלבדה ודאי לא השגיח בו, את הטקסט המלא של דברי הכפירה שהשמיע באוזניה בבית הקפה ההוא. דברים, שקיבלה כהוכחה ליחס מיוחד. אין אדם כופר בערכם של המדעים שהוא בקי בהם אלא אם כן הוא מבקש לתעד באוזני נפש אהובה את פרטי הפרטים של אישיותו רבת ההפכים. מנקודת מבטה היה זה כמעט וידוי אהבה.

"אולי צריך להפסיק לבזבז את הזמן על לימוד היסטוריה ובמקום זה להשתתף בה, אם לעשות פרפרזה על הדברים שאמר קרל מרקס על הפילוסופיה, "אמר לה אז ועיניו הבריקו. “ואולי הדרך היחידה להבין את ההיסטוריה היא על־ידי הניסיון לשנות את מהלכה.” ואף כי דיבר בכובד ראש מיהר לבטלם, כמין הרהור שוטה שעלה בדעתו. “אבל המנהיגות הפוליטית איננה צריכה להיכנס לחפירות מייד. אינני מתכונן להקים תנועה פוליטית חדשה. הלא אין קל מלגייס חבורה של חכמים ונקיי כפיים לכנס היסוד. הטיפשים והמושחתים יבואו בעקבותם ולא נוכל לטאטא אותם החוצה בלי להיעלם מן המפה הפוליטית. אני איני בנוי להתחנף לאידיוט המסור, שיצחצח את נעלי בשביל להיות חבר בדירקטוריון של חברה ממשלתית. וגם אילו הייתי מתפתה, אשתי לא הייתה מרשה לי.” הוא היה מרבה להתבדח על תלותו באשתו ומניח שאנשים פיקחים מבינים כי הלצה כזאת מתיר לעצמו רק אדם שאשתו אינה רודה בו, ואולם לימים הבינה שבשיחה ההיא לא התלוצץ כלל. אשתו בזה מעומק לבה לפוליטיקאים חלקלקים והוא באמת לא העז להחליף קריירה אקדמית בפעילות מפלגתית ולאבד את כבודו בעיניה.

עתה, חשדה בו, לא יהסס לגלות את שאיפותיו הפוליטיות. מות אשתו שחרר בו יצרים שרק היא יכלה לרסנם. אחרי שנכזבה תוחלתו להתמנות לרקטור האוניברסיטה, ואשתו שוב אינה עומדת בדרכו, יקרא דרור לשאפתנות שדיכא במשך שנים ארוכות. רגשי הבוז של אשתו שוב אינם יכולים לעכב בעדו. אמנם הוא יודע שגם אהובתו תמתח עליו ביקורת, ואולם אין הוא מחשיב אותה כמו שהחשיב את אשתו ולכן לא אכפת לו כלל אם תזלזל בו.

לא זעם מוסרי הוא המעורר בה מחאה אילמת, התאכזרה לעצמה. אילו ידעה כי מקור האש־הזרה הבוערת בו היא השמחה על שעתה יוכלו לממש את אהבתם לא הייתה כועסת עליו. כלום האהבה טהורה יותר מתאוות הכבוד? כלום לא יכול היצר הפוליטי לנבוע ממקור עמוק יותר, נקי מתאוות הכבוד, מיוהרה ריקה ומשיכרון הכוח?

השיחה שבינו לבין הכתב נמשכה: “אם אתה מודע לזה שאולי רק אתה יכול למנוע אסון מדוע אינך עושה שום דבר?”

“מה אני יכול לעשות?”

אף כי העמיד סימן שאלה בסוף דבריו למדה מקולו שהוא יודע היטב מה הוא יכול לעשות, ורק מפני שיפה ענווה לחכמים הציג שאלה במקום תשובה.

“צא למרפסת ותראה בעצמך,” אמר הכתב.

ברגע שיצא אל המרפסת גברו התשואות. וכשנשא את ידיו כלפי מעלה, כמו מאמן את זרועותיו לשאת בנטל ההערצה שזכה לה בהיסח הדעת, נדם ההמון בבת אחת.

עין המצלמה שוטטה על פני הקהל הדרוך להקשיב לדברו ועל קבוצת השוטרים בפתח הבית, ושבה אל המרפסת. שוב מילאו פניו את המרקע. רצף התמונות – ההמון המריע לאיש האבל והמשטרה העומדת חדלת האונים לפני הבניין – הבהיר בלי מלים את כוח ההשפעה האדיר שצבר במשך ימים אחדים אדם שלא היה מוכר אלא בחוג סגור של אקדמאים, ועורר את הציפייה לרגע הדרמטי שבו יפצה את פיו ויכריע בנועם דברו את ההמון.

היא לא יכלה לגרוע עין מן ההבעה הדרוכה רבת המתח שהייתה על פניו כשעמד שם וכמו התלבט מה ראוי לו שיאמר, אף־על־פי שהיא חשדה בו שאת הדברים שהוא עתיד לומר כתב ושכתב וערך והגיה מבעוד מועד, ועתה הוא רק משווה להם את מראית העין של הספונטניות שתעניק להם אמינות. כשעמד על המרפסת, ידיו נשואות אל על, כמנהיג המונים הסובא את האהדה הנמשכת אליו מהעם, הבינה פתאום שהיא רואה דיוקן של אדם מאושר, והדבר הסב לה כאב ממש.

היה זה אושר מופקר, אסור, לא הולם, כבד מנשוא, והיא לא היה לה חלק בו. ובו־ברגע נזכרה מתי ראתה בפניו קודם לכן ארשת כזאת: הלא זוהי ארשת הכאב הנסוכה על פניו ברגעי השיא לעת משגל, כמו בוש בעצמו ותוהה על עצם קיומו של ריגוש גופני שהתעצם עד כדי כאב, ונעצב אל לבו מהמחשבה שהנאה עילאית כזאת הוא מפיק רק מחיכוך בשר בבשר ולעולם לא יפיק דוגמתו מעבודה רוחנית.

“בני עירי,” נשא פרופסור זליגמן את קולו – והיא תהתה אם בפנייה הזאת, המייחדת אותו מן הדוברים האחרים, הוא שומע את משק כנפי ההיסטוריה הנמשכת מן הערים הקדומות – “אני מודה לכם מעומק לבי על השתתפותכם בצערי. אך הגיעה השעה שנשוב איש לביתו. הזעקה שיצאה מן העיר שלנו הגיעה לירושלים, לעזה, לדמשק, ולוושינגטון. הזעם הקדוש עשה את שליחותו. וגם האויב ראה והבין. וגם בעלי בריתנו המסרבים להבין מה באמת קורה כאן: מי תוקף ומי מגן על עצמו, מי רוצח ומי נרצח. לא לשווא יצאתם לרחוב. מה שהיה כאן בימים האחרונים ראה כל העולם. ועכשיו יודעים בכל העולם שדם יהודי אינו הפקר. ושוב אני מודה לכם על השתתפותכם בצערי. עכשיו נתפזר בשקט ולא נחלל את קדושת השבת.”

“הו, לא!” קראה וצנחה לאחור בתוך כורסתה.

ואולם הדברים האלה חוללו נפלאות. מישהו בקהל צעק דבר מה, אך היסו אותו בגערה. ומייד החל הקהל להתפזר ועד מהרה לא נשארו לפני הבניין אלא יחידים, שעמדו ודיברו זה עם זה בשקט כמו בשביל לעכל רושמו של רגע מרגש.

היא קיפלה את רגליה אל תוך הכורסה, (אותה תנועה ילדותית שהייתה מעוררת את תאוותו) ואמרה בלבה כי לולא שמעה זאת באוזניה, לא הייתה מאמינה כי בנאום קצר אחד ישתמש פעמיים במושג הקדושה, אשר לפנים אמר כי אין מסוכן ממנו לחירות המחשבה ולצלילות הדעת.

בטיטו ודאי יאמר שבדברים הללו בגד בהשקפותיו, בחברים, וברעיונות שהטיף להם. ואולם בו־ברגע עלה בדעתה כי רק בה בגד כשחיזר בלי בושה אחרי ההמון, ורק אותה הרחיק מחייו כשעמד על המרפסת ותינה אהבים עם האספסוף כדי להגשים אותה משאלת לב נסתרת, שהעלים מאשתו ועתה, אחרי מותה, שוב אין מי שיעצור בעדו מלקיימה. האיש המדבר על קדושת השבת כדי לקנות לעצמו מעמד כלל לאומי קודם שהוא מעמיד את יוקרתו לרשות המפלגה שתבטיח לו “מקום בהיסטוריה”, יוותר בקלות על אהבה אסורה, שעלולה להזיק לקריירה הפוליטית שלו.

בו בלילה, כשקראה בעיתוני סוף השבוע את הראיונות עמו וכן את כתבות הצבע על בני משפחתו, שנצטיירה בהן דמות של ראש משפחה מסור המעריץ את אשתו המנוחה, והיו כתובות ברגשי הערצה לאיש האקדמיה המיושב בדעתו והזהיר בדיבורו, ראתה שצדקה בהערכתה: שינוי הסגנון אינו מקרי כלל. כל משפט שלו מדוד ומחושב ומכוון “להשתתף בהיסטוריה”. שוב לא פקפקה בזה: היא עתידה להיות הקרבן השני של מכת הסכין ששמה קץ לחיי אשתו. יהיה עליה להסתלק מחייו. המועמד לתפקיד בכיר בהיסטוריה אינו יכול להרשות לעצמו לחטוא לזכרה של אשה שמתה מות קדושים.

למחרת גמרה בדעתה לטלפן אליו. אם לא ניחן האיש אף באותה מידה מועטה של נימוס, המחייבת אדם ששכב עם אשה להבהיר מדוע לא ישוב לפקוד את יצועה, תיאלץ אותו לומר דברים ברורים. פתאום היה נחוץ לה מאוד שיֵדע, כי הוא יכול לשטות בכולם, אך לעולם לא יצליח לשטות בה. היא קוראת בו כבספר פתוח.

היא חייגה את מספרו מרוצה מקור־רוחה כמתרגלת את עצמה לקראת מצב מביך שעתה תוכל לקדמו בלי חרדה – אם אתה קר ומחושב כל כך, גם אני יודעת להפוך אהבה לשנאה – ואולם גבורתה נטשה אותה כששמעה את שיעולו בטלפון ולא הצליחה להפיק מגרונה אלא “הלו” קצר ונבוך. ואילו הוא, ששתי ההברות הרצוצות הללו הספיקו לו כדי לזהותה, לא נבוך כלל. להיפך, כאילו ידע מראש שלא תוכל להתאפק, מיהר להוכיחה בקול שקט ומאופק:

“חשבתי שיש לך יותר טקט ולא תצלצלי לפני תום השבעה.”

היא הייתה המומה כל־כך שלא הצליחה להוציא מפיה את המלים שכה רצתה לומר: ממתי זה נעשית כזה קדוש שפתאום אתה לא יכול לדבר אתי לפני תום השבעה?

“צלצלי אלי בשבוע הבא,” אמר בקול רך יותר, כמו נמלך בדעתו ומצא שתגובתו חרגה מן המידה הנכונה. “יש דברים רבים שעלינו להבהיר.”

“שום דבר לא צריך להבהיר,” אמרה בלחש. “הכול ברור.”

הוא נשם עמוקות והיא הניחה את השפופרת בעריסתה קודם שהספיק לענות לה, ובו־ברגע הייתה לה הרגשה של התעלות, כאילו התנערה מעול כבד כשגילתה כמה קל היה לה לוותר על ההזדמנות להיפגש עמו בשבוע הבא ועל הדברים הקשים שרצתה לומר ולא אמרה.

בבוקר שלמחרת שאל אותה בטיטו אם ראתה אמש בטלוויזיה את הופעתו המצערת של מורם ורבם, כך אמר בצער אמיתי. הוא מתחזק בדעתו, העיד בטיטו על עצמו, שהאבל על מות אשתו האהובה הוא שהעביר את פרופסור זליגמן על דעתו. הרי לא ייתכן שדיבר מן השפה ולחוץ. הרי אינו דמגוג הקונה את אהדת ההמון במחיר זול שכזה. לשם מה לו כל זה?

ואז אמרה: “הוא רוצה להיכנס לתוך התמונה.”

היא התפעלה מחריפות תפיסתו של בטיטו. אף־על־פי שדיברה דברים סתומים הבין את כוונתה.

“איני מאמין,” אמר בטיטו. “הוא חכם ורגיש מכדי להידחק לשם. נחוץ לו הגובה והמרחק של הקתדרה.”

היא אמרה: “החיים מלאי פיתויים.”

בטיטו הסתפק בפשט.

“היו לו ששה ימים לחזור בו מן הדברים המסוכנים שאמר בערב הראשון,” אמר, “היה מותר לקוות שאיש כמוהו, אינטלקטואל אמיתי, יתאושש ויחזור לעצמו לפני תום השבעה. ואם לא חזר בו, סימן שההנחה שלי היא הנכונה. מאחורי החזות של יחסים קורקטיים צוננים הסתתרה אהבה עמוקה.”

היא גיחכה. אילו אהב פרופסור זליגמן את אשתו באמת, כי אז לא היה מבטא עוד לפני תום השבעה השקפות שהתנגדה להן.

בטיטו נבוך, שכן לא היה יכול לתרץ את הקושיה. ואז אמר שהוא מעריך בה את עצמאותה. לא קשה לה להיגמל מהערצת איש־רוח שהכזיב. לו קשה עם זה. הוא העריץ את פרופסור זליגמן כל־כך שהיה מוכרח לתרץ את העובדה שנפל בקלות כזאת לתוך הסטריאוטיפ של האינטלקטואל המתכחש לשליחותו הכלל־אנושית ברגע שהמלחמה פוגעת בו.

היא אמרה שכל ימיה סלדה מהערצת גיבורים ומעבודת־אלילים. ושיעוריו של פרופסור זליגמן עוד חיזקו בה את הנטייה הזאת.

בטיטו נזכר בספר “בגידת הכוהנים” של ז’וליאן בנדה, שחויבו לקראו לקראת התואר הראשון. כשקרא אותו בשעתו נראה לו מוגזם במקצת התיאור של איש הרוח שאין לו אומץ לצאת נגד ההמון ולכן הוא מתייצב בראשו. והנה הוא רואה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואדם שהאמין בו יותר מכל אדם אחר, דווקא הוא נסחף בזרם העכור של הלאומנות המשיחית.

“טוב,” אמר מקץ רגע. “אפשר להבין מדוע זה פגע בך פחות מאשר בי. את אף פעם לא הערצת אותו כמוני.”

“זה נכון,” אמרה ברוך. “אתה, כשאתה מעריץ מישהו, את כל הנשמה אתה נותן. אני תמיד קצת מסויגת.”

“הרגשתי בזה,” אמר בטיטו בצער.

ואז שאל מתי החלה לחשוד ב“גורו” שלהם שברגע האמת ייעלם השכל השופט ויופיעו, במלוא חספוסם, היצרים הקמאיים של השבט.

והיא אמרה שתמיד חשדה בפרופסור שלהם שיש בו משהו חמקמק ולא־אמין, ושאשתו, בעלת האישיות החזקה והדעות המוצקות היא ששומרת על יציבותו. ואולם רק עתה נוכחה שצדקה.

“תמיד אמרתי שיש לך טביעת־עין יוצאת מגדר הרגיל,” נאנח בטיטו.

ואז נזכר לשאול לשלומה. היא אמרה שקצת הוטב לה, אולי מפני שחדלה להרעיל את עצמה בקפה והתחילה לשתות תה, אבל עדיין איננה לגמרי בקו הבריאות. ואז אמר בטיטו שתה עם נענע ולימון יכול לחולל נפלאות והיא הסכימה שיבוא לפנות ערב ויביא לה לימון ונענע.