רקע
אהוד בן עזר
אומץ: סיפורו של משה דיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון – ההוצאה לאור; 1997

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

שֶׁלִטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת – –

נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ

 

פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי


בבית-החולים למחלות עיניים של הד"ר פייגנבאום בירושלים שוכב ילד בן ארבע ורואה רק חושך בעיניים בוערות, כי הרופא מעסה אותן באבקת נחושת. העיניים כואבות, והילד שותק. דמעות ירוקות זולגות על לחייו השקועות. הלחיים שקועות ועצמותיהן בולטות למרות מבנה הפנים העגול, וזאת בגלל הרעב ששרר בשנות המלחמה העולמית. מאז הילד הרזה ושחור השיער זוכר את עצמו – עיניו דלוקות. למחלה קוראים טראכומה, גרענת. כאשר נעשה חם בעמק הירדן, שם הוא גר, והרוח מעיפה ענני אבק, נעשים כאבי העיניים קשים יותר. ואם אתה מבריא, אתה שב ונדבק מהאחרים, הלוקים באותה דלקת.

ליד הילד יושבת אמו, דבורה. גם היא סובלת, ולא רק מטראכומה אלא גם מדלקת כליות. רק עכשיו, בתחילת 1919, חודשים אחדים לאחר שהבריטים שחררו את צפון הארץ מידי התורכים, היא מצליחה להגיע עם בנה היחיד מדגניה לירושלים, כדי להתרפא. היא בבית-חולים אחד, והוא אצל הד"ר פייגנבאום. בגלל בכיותיו של הילד היא עוברת, עדיין חולה, למחלקת הנשים בבית-החולים למחלות העיניים, ויושבת שעות ארוכות ליד בנה ומדברת איתו. היא מספרת לו מדוע נקרא שמו משה.

"הדבר קרה אצלנו בדגניה, שבת אחת לפנות-ערב, בסוף הסתיו, בשנת 1913, לפני המלחמה. לאבא שלך היה שטף-דם קשה באף. חבר שלו, משה ברסקי, אמר לו: ‘שמואל, אל תדאג, אני ארכב על הפרדה למנחמיה ואביא את התרופה, כדי לעצור את הדם.’

"משה היה בחור צעיר מאוד, כמעט ילד. תמיד צחק. כולם אהבו אותו. עם השקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו קצת. היתה להם הרגשה שקרה דבר נורא. הם סגרו את שערי הברזל, השאירו בחצר את הנשים עם הילד האחד שכבר נולד, גדעון ברץ, ועוד שלושה גברים, לשמור, ויצאו לחפש את משה.

"הם האירו בפנסים את השדה הקרוב לירדן. אחרי הרבה שעות מצאו את משה על שפת הנהר. ערבים תקפו אותו וניסו לשדוד את הפרדה. ירו בגב שלו והרגו אותו.

"אבא שלך שלח מכתב למשפחת ברסקי ברוסיה, לספר להם מה קרה. אבא של משה כתב לו שהם אינם בוכים, אלא שולחים עוד בן, למלא את מקום משה שנפל, ובקרוב יעלו כולם ארצה.

“כשנה וחצי אחרי הרצח, ב20- במאי 1915, נולדת אתה בדגניה, וקראנו לך על שמו – משה.”

עד אחרית ימיו, כאשר גם עינו האחת, הימנית, תעמוד בסכנת עיוורון, והסרטן יאכל בו, וליבו החזק ייחלש ויבגוד בו – עתיד משה לזכור את הטראכומה שפגעה בכושר הראייה שלו ואיימה להחשיך עליו את עולמו כבר בילדותו, את כאבי העיניים שליוו אותו, את סיפור הרצח של משה ברסקי ואת אמו דבורה, שהיתה האדם הקרוב לו ביותר בילדותו, ואשר נלחמה על חייו בכל המחלות הקשות שבהן נדבק שוב ושוב.

“כשהיית ילד קטן קיבלת פתאום חום גבוה,” ממשיכה ומספרת האם. “זה היה באמצע החורף הקשה, במלחמה העולמית. הצבא התורכי החרים את הבניינים של חדר האוכל והמגורים של דגניה, ושיכן בהם חבורה של טייסים גרמנים; אלה השתתפו, לצד התורכים, במלחמה נגד הבריטים. כולנו היינו מוכרחים לגור במחסנים וברפת. ירד גשם בלי הפסק. בלילות היה קר מאוד. קודם חלה גדעון. מרים, אמו, השתדלה אצל קצין הטייסת הגרמנית לקבל בעבורו חדר חם ויבש. הקצין ענה לה בנימוס גרמני, שהדבר בלתי אפשרי. אחר-כך חלית אתה. בחוץ הוסיף לרדת גשם, הדרכים נעשו עיסה של בוץ. למרות הקור, עמדנו כל הלילה, אבא שלך ואני, והנפנו מגבות רטובות, כדי לצנן את הגוף הלוהט שלך. היית רזה, חיוור. לא רצית לאכול. בבוקר לקחתי אותך בעגלה לבית-החולים בטבריה. בדרך שקעה העגלה בבוץ, והעגלון הלך להזעיק עזרה. לא יכולתי לחכות עד שיבואו לחלץ אותנו, לקחתי אותך בזרועותי והתחלתי ללכת לאורך הכינרת. אתה נשמת בקושי. ירד גשם. השמיים, האגם והאוויר היו מסך אחד גדול של מים. כיסיתי את ראשך וידעתי, שאני מוכרחה להגיע לבית-החולים, אחרת מי יודע מה יקרה לך. היית כבד מאוד. בקושי ראיתי את הדרך בגלל הגשם. כאשר הגעתי לטבריה התברר שבבית-החולים אין מקום, בגלל הצבא התורכי. נשאתי אותך בזרועותי למלון וביקשתי שיקראו לרופא. אחר-כך בא גם אבא שלך. בחוץ לא הפסיק הגשם לרדת. ברקים ורעמים. העיניים שלך היו עצומות. נשמת בקושי. ישבנו איתך כל הלילה. פחדנו שהרופא לא מאמין שתבריא. לפנות-בוקר פסק הגשם. נשמעה קריאת המואזין מצריח המסגד של טבריה. אתה התעוררת פתאום ואמרת בקול חלש: ‘תשמעי אמא, שרים!’ – ואז ידענו שתחיה ותתגבר על דלקת הריאות שחלית בה, ועל הקדחת, ועל הטראכומה, ותהיה חזק ואמיץ, ותדע להתמודד עם כל הקשיים שתפגוש בעתיד.”

*

משה חוזר עם אמו מירושלים לדגניה, זו הקבוצה הראשונה שנוסדה בארץ, ומשמשת דוגמה לשאר הקבוצות והקיבוצים שעתידים לקום. לימים תיחשב לו הולדתו בדגניה לתעודת כבוד וייחוס על היותו בן האצולה של “העלייה השנייה” ותנועת העבודה, אצולה שהוריו נמנים עימה. שיבתו לדגניה במלחמת העצמאות, ב-1948, להגן עליה מפני התקפת הצבא הסורי, תסגור מעגל בקשר ההיסטורי שלו ל“אם הקבוצות”.

אך דגניה של שנות ילדותו הראשונות היא מקום שנושבות בו רוחות מזרחיות חמות. ענני אבק צורבים בעיניים ומכבידים על הנשימה. עינו השמאלית של משה עדיין מצומצמת. חצי העפעף סגור, כמעט כמו אצל הערבי שתום העין, בעל התרבוש האדום, שיושב על שרפרף קש ומעשן נרגילה בסימטת השוק של העיירה הערבית הסמוכה צמח. והכל בגלל הטראכומה. מהעיוות הזה עתיד הילד לסבול עוד שנים אחדות, עד שתחזור העין החלשה לתיקנה.

המבוגרים עובדים קשה, לשקם את הנזקים שגרמה מלחמת העולם הראשונה למשק, שנוסד בתקופה שבה שלטה עדיין בארץ-ישראל האימפריה התורכית המושחתת והמפגרת. דבורה דואגת פן יגדל הילד ללא חינוך, והיא מלמדת אותו את אותיות האל“ף-בי”ת, כדי שיוכל לקרוא וגם לכתוב אותן. עוד בירושלים, כאשר רק נפקחו עיניו לראות, צירף כמה אותיות למלים, ששלחה אמו במכתב לאביו בדגניה.

צעצועים כמעט אין, וצריך להמציא משחקים ממה שיש במשק. ללכת אחר החורשים ולהתבונן בתלמים המבריקים כראי מפליחת סכין המחרשה, חצאי תולעים לבנות תקועות בהם, ולהקות ציפורים עטות עליהן לאוכלן. לנסוע בעגלות העמוסות חציר או נושאות חביות מים מהירדן, ולהחזיק במושכות כאשר העגלון מרשה לך. לרדוף אחר התרנגולות החומות בחצר המשק. להתרוצץ בין הפרות ברפת, שאותה מנהלת עכשיו מרים ברץ, אמו של גדעון חברו. גדעון ברץ מבוגר ממשה בשנתיים, והוא הבן הראשון של דגניה, אם כי נולד בטבריה. משה הוא הילד הראשון שנולד בדגניה ממש.

משה חושב, שגם הילדים יכולים לעזור בעבודה הקשה במשק. יום אחד, כאשר הוא משחק עם חבריו גדעון ודבורקה – יש בסך-הכל ארבעה ילדים בדגניה, ולא כולם בני אותו גיל – מציע משה לגדעון, המבוגר ממנו, לרפד ארגז בקש, לשים בתוכו ביצים מהלול, ולהושיב את דבורקה, אחותו הצעירה של גדעון, לדגור עליהן. לאחר שיבקעו מתוכן אפרוחים תגדל להקת התרנגולות והמבוגרים יהללו אותם, כך מבטיח משה, וקשה לדעת אם הוא עצמו מאמין בכך, או סתם נהנה מהתעלול.

כאשר חולף חצי יום ודבורקה איננה, מתמלאת מרים אמה דאגה. היא שואלת עליה את גדעון ומשה, והם אומרים שאינם יודעים היכן היא. לבסוף מגלה אותה מרים יושבת בשקט בתוך ארגז מרופד קש בפינת הרפת.

“מה את מתחבאת פה?” היא שואלת את הילדה.

“ששש… אל תפריעי לי, אמא, אני דוגרת על ביצים!”

“על ביצים, דבורקה? – מה, את תרנגולת? השתגעת?”

“אבל משה אמר לי שאם אשב עליהן הרבה זמן יצאו מהן בסוף אפרוחים, וכל החברים במשק ישמחו נורא!”


*

ואפשר לבקר בצמח, העיירה הקרובה ביותר לדגניה. יש בה תחנת-רכבת הניצבת על המסילה התורכית, שבאה מחיפה, דרך עפולה ובית-שאן, ועולה לדמשק. הביקור בצמח הוא יום של כיף. העיירה הערבית הקטנה, בעלת הגגות הנמוכים, נראית בעיני משה כאחת הערים הגדולות שעליהן הוא שומע מסיפורי אמו, ואשר בתחנות-הרכבת שלהן עולים ויורדים אלפי אנשים. ליד התחנה יש שוק, ובו חנויות ודוכנים, והמוכרים צורחים בקולי קולות ומהללים את מרכולתם. כאן אפשר לקנות חלווה ובקלאווה וממתקים צבעוניים, ולשתות לימונדה קרה שאומרים שגושי-הקרח בה באים מהחרמון, ומשקה תמר-הינדי. שיא הטיול הוא תחנת-הרכבת עצמה. בדרך-כלל אין כסף לקנות ממתקים, ומשה וחבריו באים רק כדי לשבת ליד בניין האבן ולחכות שעות לבוא הרכבת. כאשר הקטר השחור נושף עשן ופולט אדים, ומוט הארכובה עולה ויורד ומניע את הגלגלים – מתפעלים הילדים מקיומו של עולם גדול, מעבר לתחום הצר שבין החצר של דגניה לירדן; אבל להם אין חלק בו. הם עניים. בדגניה כולם עובדים קשה, וכסף כמעט אין.


ואפשר גם לעמוד ולהתבונן בשכן הזקן, אהרן דוד גורדון, שחדרו סמוך לחדר ההורים. כל הימים הוא יושב וכותב, גם כאשר החברים עובדים בשדה. א"ד גורדון הוא הסופר הראשון שהילד משה רואה בחייו. יש לו זקן לבן ארוך, והוא אינו כותב סיפורים ושירים, כמו אלה שהאם מספרת למשה ושרה לו כאשר משעמם לו, אלא מאמרים על “דת העבודה”: כמה חשוב שהיהודים חוזרים לארצם, כדי לעבוד במו ידיהם בחקלאות, שהעבודה היא המרפא לחוליים של הגלות. גם האב, שמואל דיין, חושב כך. דבורה מזהירה את משה השובב לבל ירעיש, כדי שלא להפריע לשכן בכתיבתו.

משה חושב שגם הוא יכול לחבר שירים. הנה, יום אחד נפל לבריכה הקטנה שבחצר, ונרטב. הגננת – כבר יש גננת בדגניה, כי יש יותר ילדים – שואלת מה קרה לו, והוא עונה לה: “זה לא ישׂכּך!”

והמלים האלה, שפירושן: “זה לא עסקך”, כל-כך מוצאות חן בעיניו, שהוא מחבר להן דקלום וגם שר אותו: “חה, חה, חה, – מה קרה? – משה נפל אל הבריכה. – איך? איך? – זה לא ישכך!”

השיר מוצא חן בעיקר בעיני הילדות שבגן, וגם הן שרות אותו.


*

בדגניה מנהלים החברים ויכוחים קולניים, שאותם אין הילד מבין. האב מתרגז, והאם מהססת. מדובר בעזיבה, כמעט בפילוג. רוב החברים, ובראשם יוסף בוסל ממייסדי דגניה, מחזיקים בדיעה שעל דגניה להישאר קבוצה שחבריה שותפים – באדמות, בבתים, בכלי-העבודה החקלאיים, בחינוך הילדים, בחדר-האוכל – וכל מי שרוצה להיות חבר בה חייב להסכים לחיי השיתוף. זהו רעיון הקיבוץ. ואילו שמואל דיין, ואיתו חברים אחדים, חושבים שהדרך הנכונה לישב את הארץ היא להקים מושבי עובדים, שבהם החברים שותפים אמנם בדברים הכלליים, כמו האדמה, המים, הצרכנייה, השיווק של התוצרת החקלאית, האחריות והעזרה ההדדית, אבל כל אחד גר בבית משלו ויש לו יחידת משק משלו. זה העיקרון של המושב.

אך עד שיגיעו להתיישבות-קבע מיטלטלים בני-המשפחה ממקום למקום. לאחר שעזבו את דגניה הם עוברים לזמן קצר לתל-אביב. שמואל כבר אינו רק חלוץ, פלח, עובד-אדמה חרוץ, שיש לו מגפיים גדולים וכובע רחב-שוליים, וידיו אוחזות במחרשה, כמו שא"ד גורדון רוצה שיהיו כל צעירי העם היהודי – לא, שמואל נקרא עתה למלא תפקיד של ארגון והדרכה לקבוצת עולים, שעולה על אדמת יישוב חדש, דגניה ב‘, הנמצאת כקילומטר מדגניה הראשונה, שנקראת מעתה גם דגניה א’.

בדגניה ב' החברים גרים באוהל צבאי גדול, שנקנה משיירי הצבא הבריטי. דבורה מבשלת לחברים ארוחות ואופה לחם בתנור שנבנה בחוץ, כנהוג אצל השכנים הערבים. את הכביסה מרתיחים בדוד על מדורת עצים, ומים מביאים בעגלה, בחביות מהירדן. קשים חייה של דבורה, הצעירה המשכילה שבאה מרוסיה לעמק הירדן. פניה יפות, מבנה גופה עדין. היא נחלית לעיתים קרובות. היא מרגישה שעיקר העבודה הגופנית מוטל עליה, ואילו שמואל נוטה ברצון למלא תפקידים ציבוריים, שכרוכים לא פעם בנסיעות. תבנית יחסים זו עתידה להשפיע על הילד, לכשיגדל.

שמואל מדריך את החלוצים הצעירים, שעלו מפולין, בעבודת-האדמה. בחורף, כאשר מתחילים הגשמים והרוחות החזקות, נעקרים יתדות האוהל, המיטות והארגזים מוצפים מים ובוץ, הבגדים נרטבים, פנס הנפט נכבה, המבוגרים מסתובבים נרגזים בחושך בבגדים תחתונים – ואילו הילד משה רץ בשמחה משלולית לשלולית והאם מוצאת אותו אך בקושי.


בחורף 1920 משלימים החברים את בניית הצריף הראשון בדגניה ב' ומכסים את גגו ברעפים אדומים, ובאביב מתחילים השדות שנחרשו לעטות מרבד ירוק. ילדי דגניה ב' – משה ועוד שתי ילדות, אחיות – הולכים מדי בוקר לגן בדגניה א'. בדרכם הם עוברים על פני פלחים ערבים, שמעבדים את שדותיהם בשכנות לשתי הדגניות. היחסים בין שני העמים שקטים עד כדי כך שמשה, הגבר הקטן, שהתבקש להיות גם שומר ומלווה לשתי האחיות, מרשה לעצמו לפעמים לעשות מעשה שובבות – לברוח מהן בריצה ולהשאירן מאחור לבדן.

אך השקט אינו נמשך זמן רב. באביב של 1920, בי"א באדר, מתקיפים ערבים את תל-חי שבגליל העליון והורגים את המפקד, יוסף טרומפלדור, ועוד חמישה מגינים. הצהרת בלפור מ1917-, שבה הבטיחו הבריטים ליהודים לאפשר הקמת בית לאומי בארץ-ישראל, וכן התמיכה, אפילו המעטה, של השלטון הבריטי ביישוב היהודי – גורמים מהומות, גם בעמק הירדן. דגניה ב‘, היישוב הקטן והצעיר ביותר, נתון בסכנה. בפיקודו של שמואל מתקינים בו עמדות הגנה ושומרים לילה-לילה, ואת הנשים והילדים מפנים לדגניה א’, המוקפת חומה.

משה בן החמש שומע את היריות בבוקר יום ההתקפה. הוא רואה את להבות האש העולות מדגניה ב‘, את קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א’ דרך שדות החיטה, ואחרון-אחרון את אביו רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה הקרבין הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומהעשן ומהרגשת הכישלון הקשה. משה רואה על פניה של אמו, שדבר נורא קרה. מתברר שהתוקפים היו רבים, החברים מעטים, ובבוא השעה המכריעה החליטו, שאין שום סיכוי לעצור את ההתקפה בירי מתוך העמדות, כפי שפקד עליהם שמואל. מחוסר ברירה שפך האב, שנותר אחרון, פח נפט על הצריף, הצית אותו ונסוג גם הוא. עתה הוא מסתגר בחדר, נרגז, צועק בקול רם ואינו רוצה לראות איש.


והתמונות הללו, טיולי הילדות השלווים לצד הפלחים העובדים בשדות, ולצמח הערבית, עם חבריו השזופים והיחפים כמוהו – ודגניה ב' הנשרפת לנגד עיניו באפריל 1920, החברים הנמלטים, והאב, המפקד, שנסוג עם כולם – תמונות אלו עתידות ללוות את משה דיין כל ימיו.


*

לאחר ההתנפלות באה להתיישב בדגניה ב' קבוצה חדשה של צעירים בראשות לוי שקולניק, לימים אשכול, ראש ממשלת ישראל במלחמת ששת הימים. שמואל, דבורה ומשה אינם נשארים בדגניה ב' אלא עוברים לתל-אביב. בקיץ 1920 שוכרת המשפחה דירת מרתף ברחוב נחלת בנימין. ההורים יוצאים לעבודתם במשך היום, ומשה חש עצמו כלוא, כי ההורים נעלו אחריהם את הדלת במפתח. הוא שובר חלון כדי לצאת לחופשי, ואינו מצליח. כאשר האב חוזר הביתה ורואה מה קרה, הוא סוטר לילד על פניו פעם ועוד פעם.


ושוב נמשכים הנדודים. הימים הם ימי תקופת העלייה השלישית, ושמואל דיין נוסע בשליחות לרוסיה, לעזור בהבאת חלוצים ארצה. באותה תקופה באים מרוסיה הוריו, ואחריהם הוריה של דבורה, והילד משה זוכה בסבא וסבתא משני הצדדים. וכך נמצאים בארץ, מצד דיין ומצד זטולובסקי, משפחתה של דבורה – הוריו של שמואל, אחיו אליהו ושתי אחיותיו, ביילה ובת-שבע, והוריה של דבורה, אחיה יהושע ואחותה.

עד שובו של האב ארצה, קשה מאוד מצבם של דבורה ומשה. אין להם ממה לחיות. אין אפילו כסף להוצאות נסיעה. לא פעם נאלצת דבורה ללכת ברגל מרחקים ארוכים עם הילד, שעינו השמאלית טרם הבריאה והיא עצומה-למחצה. שמואל משתהה יותר מדי זמן בנסיעותיו. דבורה כבר חוששת, שהעסקנות מוצאת חן בעיניו יותר מן החקלאות. מחוסר ברירה היא חוזרת עם משה זמנית לדגניה א', ומשם לחיפה. לבסוף חוזר שמואל ארצה, ומגיע היום, בסוף קיץ 1921, שבו שבים השלושה ומתאחדים.


*

ברכבת העמק, שקטריה מתנהלים לאיטם דרך בית-שאן עד צמח ועד דמשק, נוסע משה עם אמו מחיפה עד לתחנה ששמה תל-שמם, כיום מקומו של המושב כפר יהושע. משם הם הולכים ברגל, עמוסים בחבילות, לפגוש את שמואל, הנמצא כבר עם חבריו המתיישבים על גבעה בפתחו המערבי של עמק יזרעאל. זוהי “גבעת הכיבוש”, ששמה הערבי סמוניא עתיד להתחלף בשם גבעת שימרון. כאן מחנה המגורים הזמני של מייסדי המושב. כאן גם ישתרע לימים בית-הקברות של נהלל, שבו ינוחו עצמותיהם של דבורה ושמואל, ושל ילדיהם זהר, אביבה ומשה.

הילד פורק את החבילות באוהל, שבו הוא עתיד לגור עם הוריו. סוף-סוף הוא רואה אותם ישנים יחד, לאחר תקופת פירוד שבה היה נדמה לו לעיתים שאביו כבר לא ישוב ארצה.

עוד שישה אוהלי מגורים ניצבים בגבעה המשקיפה אל העמק, וגם שני אוהלים גדולים. האחד משמש מטבח וחדר אוכל, והאחר – אורווה לסוסים ומחסן למחרשות אירופיות גבוהות, שעימם חורשים למטה את אדמות מהלול, היא נהלל.

לכאורה נראה העמק, שעדיין עומדות בו ביצות בשלהי הקיץ, מקום מושך פחות מדגניה, הקרובה לירדן ולכינרת. אבל בזכרונו של הילד הנוף של בקעת הירדן נשאר צחיח, כמעט מדברי, בגלל הרוחות והאבק, ואילו עמק יזרעאל הוא בעיניו כגן פורח. יש נחלים, ועצי פרי רבים בבוסתנים, ועדרי צאן ורועים, וכרמי זיתים, וחורש טבעי על הגבעות ולמרגלות ההרים, ושדות רבים ותחושה של מרחבים.

משה הוא הילד היחיד בגבעת שימרון. אין גן, בית-ספר עדיין אין. הוא חופשי להתרוצץ בין המבוגרים, כעשרים ושישה במספר. רובם עובדים בסיקול ובחריש, בהכשרת השטח שעליו יוקם יישוב הקבע. תענוג הוא להסתובב במכנסיים קצרים או בתחתונים, חבוש כובע טמבל, לעיתים יחף ולעיתים בסנדלים, להשתין היכן שרוצים, לנגב את הישבן בחלוקי נחל, לחוש את האוויר בין הרגליים ואת האדמה באצבעות הפוסעות עליה. הוא מאושר. כאן הרבה יותר טוב מאשר במרתף הסגור שברחוב נחלת בנימין. לאחר שבועות אחדים באים אל המחנה עוד ילדים, הדור הראשון של בני נהלל. משה עוד מעט בן שבע, וכבר הספיק לשהות פרקי זמן בשתי הדגניות, בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בטבריה, ואפילו עם אמו בהבראה בראש-פינה. לכאורה בא הסוף לנדודים – אך לא.

למתיישבים החדשים מגיעות שמועות, כי ערביי הסביבה מתכוננים לתקוף את מחנה האוהלים שבגבעה. הנשים והילדים נשלחים למקום בטוח. להיכן? – לנצרת, העיר הערבית. שם יש תחנת משטרה, והממשלה הבריטית שולטת במצב. שוכרים שני בתים מוקפים חומה, ומשה כלוא שוב, הפעם עם עוד חמישה-עשר ילדים וילדות, וגננת שהיא גם מורה. וכך שמונה חודשים, כמעט כל התקופה של כיתה אל"ף. דבר טוב אחד קורה לו – מדי יום לוקחים אותו למרפאה הממשלתית בעיר, כדי להמשיך את הטיפול בעיניו מוכות הגרענת, ורק כאן, אולי גם בזכות האוויר הנקי של העיירה ההררית, נרפאות סוף-סוף עיניו, וגם העין השמאלית נפקחת למלוא גודלה.


*

לנצרת באה דבורה מגבעת שימרון כשהיא כבר בהריון, ועתה היא כבדה וגם לא בריאה ביותר, ועליה לנסוע לחיפה כדי ללדת. היא אינה רוצה ללדת בבית-החולים הנוצרי בעיר, אך אין לה כסף לנסוע במכונית לחיפה. מנהלל, שלאדמותיה עבר מחנה האוהלים של המתיישבים מ“גבעת הכיבוש”, אין לשמואל אפשרות לשלוח לאשתו כסף לנסיעה. שירות מסודר של אוטובוסים או מוניות עדיין אין בארץ. לכן בא יהושע, אחיה של דבורה הגר בחיפה, לקחת בעגלה אותה ואת משה.

קובעים עם שמואל, שיפגוש את הנוסעים בעגלה בדרכם מנצרת לחיפה, וייקח אליו לאוהל את הילד. שמואל קם מדי יום לפנות-בוקר ועובד שעות ארוכות בחריש. עתה הוא מקדים לבוא, יושב לנוח על ערימת חצץ ליד הדרך, ונרדם מרוב עייפות. מסיבה כלשהי אין הנוסעים בעגלה מבחינים בו. ייתכן שהם סבורים, שהוא אמור לפגוש אותם בפנייה לגבעת שימרון, וכאשר אינו נמצא שם, נאלצת דבורה לבקש מהילד לרדת לצד הדרך ולחכות עד שיבוא אביו.

משה יורד, ובידו חבילה של בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה מתרחקת מערבה ונעלמת. חורף. הימים קצרים. עוד מעט תשקע השמש. ילד בן שש וחצי עומד ומחכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים. אמו עזבה אותו, אביו לא בא, אבל נראה בעיניו טבעי לגמרי שסומכים עליו כעל מבוגר ובטוחים שיסתדר בכוחות עצמו.

בינתיים מתעורר שמואל ורואה שהילד לא הגיע. הוא סבור שאולי נשאר בנו בנצרת, או המשיך עם האם לחיפה, ומתחיל לחזור לעבר מחנה האוהלים בנהלל. פתאום הוא מבחין בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנויה היא מנופפת לעברו.

“אבא! אבא! לאן נעלמת?”

משה חיכה שעה ארוכה. בינתיים נעשה קר, וכאשר בושש האב לבוא, החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, אך עוד בטרם הגיע הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, כבר ראו את האוהלים. משה לא היסס לרגע והחל לצעוד לעבר המחנה החדש, כדי להגיע אליו לפני רדת החשיכה. לעיתים בוסס בבוץ אך התעקש, ולא נכשל.

בערב אוכלים השניים פתיתי בורגול מבושלים עם בצל מטוגן בשמן, וזיתים. בלילה ישן משה עם אביו באוהל. למחרת הוא קם עם חשיכה והולך עימו לחריש. הילד מדלג בהנאה על התלמים הטריים. מאושר בתחושת השחרור, לאחר החודשים הארוכים שבהם חש עצמו כלוא בין קירות וחומות בנצרת. להיות בחוץ, בין שדות ועצים, חשוף, חופשי, ללא פחד, לא להניח לעצמו להיות סגור בחדרים – גם זאת הוא עתיד לקחת עימו מילדותו אל שאר ימי חייו.


*

לתקופה קצרה שב משה לבית בנצרת, שם משגיחה עליו סבתו, אימה של דבורה. לקראת הפסח של שנת תרפ"ב, 1922, מסתיימת “גלות נצרת”, והנשים והילדים חוזרים, הפעם ליישוב הקבע בנהלל. האוהל כבר עומד בחלקה המשפחתית. גם דבורה שבה מחיפה לאחר שילדה, בפברואר 1922, את אביבה, והיה עליה להישאר בעיר עוד תקופת זמן, כי הלידה היתה קשה ודבורה נחלתה.


המושב מתוכנן בצורת טבעת: במעגל הפנימי עומדים צריפי המתיישבים ומאחוריהם האורוות, הרפתות והלולים, בהמשך, ובמעגל החיצוני – השדות, מאה דונם למתיישב. במרכז יהיה מקומם של בנייני הציבור, שישרתו את המושב. נהלל הוא מושב העובדים השיתופי הראשון בארץ, ועתיד לשמש דוגמה לעשרות מושבים שייווסדו. לפניו נוסד רק מושב אחד, עין-גנים, שהוא מעין שכונה של פתח-תקוה. דודו של משה, אליהו דיין, חקלאי חרוץ, התיישב תחילה בעין-גנים, ועתה עובר גם הוא עם משפחתו לנהלל. שבט דיין בנהלל חי בשכנות וכולל ארבע יחידות משק: האחיות ביילה ובעלה יונה הורביץ, בת-שבע ובעלה יהודה מרקובסקי, והאחים שמואל ואשתו דבורה, ואליהו ואשתו בתיה.

שמואל לא נולד חקלאי. בנעוריו ברוסיה היה, יחד עם אחיו המבוגר ממנו אליהו, מעין סוכן-נוסע, עוסק במסחר – מביא בעגלה מצרכים מערי המחוז לחנויות המכולת שבעיירתו ובסביבותיה. עתה, בנהלל, הוא מעבד לראשונה בחייו חלקת אדמה משלו, שאמנם אינה אדמה פרטית, אלא אדמת הלאום שנמסרה לו ולחבריו בחכירה לדורות, כדי להקים עליה את המושב. החקלאות מטבעה רצופה אכזבות, פגעי טבע ומזיקים, עבודה קשה, ויבולים שהולכים לא-פעם לאיבוד. שמואל אינו מתייאש. בעיניו, רעיון ההתיישבות חזק מכל מציאות.


יום אחד יושב הילד בשדה, תחת עץ, בעת שהאב חורש. כאשר מתקרב האב עם זוג הפרדות, מצחו מזיע וידיו אוחזות במחרשה, אומר לו הילד: “לחינם אתה חורש פה, אבא. אתה רואה שלא יצמח כאן כלום.”

“יצמח ועוד איך יצמח. כל ההתחלות קשות,” אומר האב.

לאחר שהאב משלים הקפה נוספת עם מחרשתו, הוא עובר שוב על יד הבן. “אבא, בשביל מה לך כדאי לעבוד כל-כך קשה?” שב ומתעקש משה. “הלא ממילא לא יצמח כאן כלום.”

כאן פוקעת סבלנותו של האב. “די, די, אל תהיה לי רואה שחורות, לך מיד הביתה!” – הוא פוקד על הילד הטרדן להסתלק.


אבל הילד אינו טרדן. הוא גדל מילדותו בתוך המציאות של חיי המושב, קורא בה כבספר פתוח. הארץ היא עולמו היחיד, והוא אינו מאמין אלא במה שהוא רואה, ולכן גם הקשיים, הכשלונות והסכנות אינם נעלמים ממנו. וככל שיגדל – עתיד גם הצד הקודר, החושש לגרוע מכל, להיות נטוע באופיו.


*

לקראת החורף של 1923 נבנה הצריף של משפחת דיין. לראשונה בחייו יש לילד הרגשה של בית קבוע. ואכן, כאן עתידות לעבור עליו שאר שנות ילדותו ונעוריו. הצריף הוא בן חדר אחד, מטבח ומרפסת עם גגון. לאחר כשנתיים מוסיפים חדרון לצד המרפסת, והוא עומד כולו לרשותו של משה. דבורה משתדלת שהצריף יהיה בית שאפשר לקבל בו אורחים, ידידים ובני משפחה. היא פורמת שקים ותופרת מהם וילונות, מתקינה ארונות מארגזי עץ, שבהם אורזים תפוחי-זהב, ומגדלת פרחים וירקות בחצר. לחם היא אופה בתנור עשוי חומר, בחצר. את הארוחות הפשוטות, שבשר כלול בהן רק פעם בשבוע, אוכלים במרפסת, על שולחן מכוסה שעוונית לבנה, שניתן לנגב אותה לאחר כל ארוחה.

באורווה, המשמשת גם רפת, יש פרה, ולימים יותר מאחת – לחלב ולגבינות, וזוג פרדות כדי לחרוש ולסחוב את העגלה, שהיא כלי התחבורה המקובל במושב. אמנם כבר בא הסוף לנדודים, ויש בית קבוע, אבל החיים קשים. הילד עובד במשק שעות רבות ביום. צריך לקצור בחרמש תלתן או אספסת, כדי להאביס את הבהמות, ולצאת עם האב לחרוש את השדה בזוג פרדות. הילד נוהג בהן ופוסע בנחישות אחר המחרשה, בשפתיים הדוקות – לא ליפול, לא לסטות הצידה, לא להיכשל. כאשר זורעים תבואה, צועד האב לפני הבן ומפזר את הזרעים על התלמים שהותיר החריש העמוק, והבן עובר אחריו עם המשדדה הטומנת אותם באדמה. כאשר טומנים זרעי דלעת או אבטיח, הבן חורש ראשון, והאב הולך אחריו וטומן אותם מאחור בתלם. בקיץ זורעים תירס, דורה ודלעת. בחורף – שעורה, חיטה ובקיה לחציר. חלק מהיבול משמש מאכל לבהמות, ואת החיטה מובילים האב ובנו לטחינה בכפר הערבי הסמוך מג’דל.


בשלהי החורף ובאביב, בייחוד בשבתות, יוצאים ילדי המושב לקטוף נרקיסים, כלניות, צבעונים ורקפות בגבעות ובצידי השבילים. העמק מכוסה מרבד צבעוני של פריחה משכרת. איש עוד אינו מעלה על דעתו שיש להגן על פרחי הבר. מטיילים ברגל, וכשמתבגרים קצת רוכבים על סוסים. בקיץ יוצאים לאסוף פירות בבוסתנים שבסביבה, לאורך נחל הקישון ועד מרגלות הכרמל. משה מביא הביתה פח מלא תאנים בשלות, ודבורה מבשלת מהן ריבה. לוקחים את גיגית הנחושת, המשמשת לכביסה, מניחים אותה על שלוש אבנים גדולות, ומדליקים הן מדורת עצים. עתה על הילד לעמוד שעות ארוכות ולבחוש את העיסה המבעבעת, כדי שלא תיחרך בתחתיתה. הידיים דביקות, מיובלות. העיניים דומעות.

בסתיו מוסקים זיתים ירוקים ואחר-כך יושבים על מדרגות המרפסת ו“דופקים” אותם באבן על לוח, ומשמרים בתמיסת מי-מלח שגרגיריו עבים, ומוסיפים פלפלים חריפים ורבעי לימון. את הזיתים מאחסנים בפחים גדולים, שבהם מובא הנפט ארצה, ולאחר שרוחצים אותם היטב הם משמשים מכלים גם למלפפונים חמוצים ולחריצי ג ביתית במי-מלח – מזון לימי החורף. סוגרים אותם היטב ומטפטפים שעווה חמה מנר דולק סביב הפתח העגול, הקטן, כדי שהסגירה תהיה מלאה. משה אוהב מאוד זיתים ואוכל אותם בכמויות, גם מפני שלפעמים אין בבית הרבה דברים אחרים לאכול.

בסוף הקיץ ובסתיו מכינים גם יין, ואוגרים תפוחי אדמה, וחיטה, ומספוא לבהמות. אין מקררים ואין קרח, ואמצעי שימור המזון פשוטים מאוד: החמצה, מרקחת ואחסון יבש. ויש להיזהר תמיד ממכת העכברים במחסן ובמזווה. ההתיישבות איננה סתם רעיון של חיים בכפר, בחיק הטבע, כמו שחושבים העירוניים. לא. זהו מאבק יום-יומי “להוציא לחם מן הארץ” ולהתקיים בתנאי מחסור קשים. חלק רב מן הזמן מוקדש לייצור המזון לשם קיום המשפחה. והדיינים אינם יוצאי דופן בכך.


אבל יש דרך להינתק מן המציאות. מדי ערב מספרת האם למשה אגדות עם רוסיות, משלים ויצירות של פושקין וטולסטוי, שהיא קוראת ליד השולחן בצריף, לאור מנורת הנפט, ברוסית, ומתרגמת למענו על-פה. אז אפשר לשקוע לשעה קלה בחלומות. מגיל צעיר מאוד מתחיל משה לקרוא ספרים. תחילה את אלה המתאימים לגילו, ואחר-כך מה שתורגם מז’ול ורן, סנקביץ', טולסטוי, דוסטוייבסקי, פושקין, צ’כוב, מופסאן ואוסקר ויילד. הנטייה לספרות הרוסית היא בהשפעת אמו, שהיתה סטודנטית ברוסיה, והיא המשכילה במשפחה.

ארון ספרי-הקריאה העבריים באותה תקופה דל מאוד. קורא חרוץ יכול לגמור כמעט כל מה שיצא לאור. ספון בחדרו הקטן מפליג משה בשעות הקריאה לעולמות של דמיון ושל עלילות מרתקות, המתרחשות בארצות אחרות ובתקופות קודמות, הרחק מנהלל. ומה שחשוב לא פחות – אחר-כך אפשר לספר לבנות על מה שקוראים, ולדבר בלי סוף על ספרים עם הבת שאתה רוצה למצוא חן בעיניה.

אין במושב רדיו – עדיין אין תחנת-רדיו בארץ; וגם סרטים, אילמים, אפשר לראות רק כשמבקרים בראינוע, בעיר. שם אפשר לראות, למשל, את הטייס לינדברג, שחצה לראשונה את האוקיינוס האטלנטי ב-1- במאי 1927. שבועונים לילדים עוד אינם, וגם לא טלפונים בבתים. רק קריאת ספר או עיתון, לאור מנורת-הנפט, בשעה מאוחרת בלילה, מנתקת אותך לזמן-מה מן המציאות הקרובה; אך שוב צריך לצאת החוצה, בבוץ, בגשם – לחלוב את הפרות, לצקת את החלב החם לכדי-הברזל, להעמיס עגלה או לפורקה, להאכיל את התרנגולות בלול. ולעיתים אין כסף אפילו לזוג נעליים או ללבוש חם בחורף.

“לעיתים קרובות,” מספרת בתו יעל, “היה אבי שוקע והולך לאיבוד בתוך העלילות הנפתלות ברומנים של דוסטוייבסקי, במקום לעסוק בעבודות המשק.”

משה לא מתלהב לעבוד שעות כה רבות, אבל אינו יכול לחמוק מן האחריות. החיים במושב פירושם עבודה קשה במשק המשפחתי, מגיל צעיר. אי אפשר להתפנק, לשמור על ידיים לבנות ורכות, כמו בעיר. כפות-ידיו מתעצבות כאלה של עובד אדמה – אצבעות מסוקסות, פשוטות ולא עדינות, ידי איכר, מושבניק. וכאלה תישארנה גם כאשר יהיה אחד האנשים המפורסמים בעולם, אבל ימשיך להקדיש מזמנו לעבודת כפיים, חופר עתיקות במו ידיו, שוטף ומדביק את החרסים בגינת ביתו בצהלה, עובד בחוץ, יחף בכובע טמבל ובתחתוני-עבודה אפורים, כמו בימי ילדותו במושב. ואכן, בן מושב עתיד הוא להישאר ביסודו גם באי ההקפדה על המראה החיצוני ועל הלבוש, ובקוצר הרוח לטקסים ולנאומים.


*

בית-הספר הראשון נפתח בנהלל כאשר משה הוא כבן שבע. צריף ובו כיתה אחת, שבה מלמד מורה גבוה ורזה, בעל עיניים כחולות ומחייכות, ושמו משולם הלוי. הילדים מחולקים לפי קבוצות גיל, אבל רוב הזמן הם נמצאים יחד בכיתה, המרוהטת כחדר אורחים. במרכז שולחן, וספה ועוד שולחנות בצדדים, ובעיקר – מחצלת, שטיח קלוע מקנים דקים, שאפשר לשבת עליו במעגל, ולשמוע סיפור, ולשוחח.


לדעת משולם, חשיבותם של הלימודים אינה בסדר שיעורים קבוע אלא בעידוד הפעילות העצמית של התלמידים, בהגברת הסקרנות לדעת, ובקשר עם הסביבה. המקצועות האהובים עליו ביותר הם תנ“ך וטבע, ובעצם את התנ”ך הוא מלמד גם דרך הכרת הטבע. שיעורים רבים כוללים טיולים בסביבה, שבה מצויים עדיין כפרים ערביים ושפע של צמחי-בר ונחלים ובוסתני-פרי. הנוף הוא כספר פתוח. על הילדים לאסוף צמחים וחרקים, ללמוד את שמותיהם, לחקור אותם בשובם לכיתה בזכוכית מגדלת, ולכתוב את רשמיהם האישיים.

משולם מעודד את ההתבטאות בכתב. התלמידים כותבים לעלון הכיתה רשימות ושירים, כותבים יומן אישי. משה אף מנסה את כוחו בחיבור סיפורי הרפתקאות, שבהם הוא יוצא למסעות בחברת הנערים הבדווים השכנים, משבט ערב אל-מזאריב, שאוהליהם פזורים בוואדי חווקיר, מצפון לגבעת שימרון.


לא קל לו, למשה, בשנים האלה. הוא אינו החזק ביותר מבין הילדים, וגם לא המבוגר או היפה שבהם; אין הוא החביב מכולם על המורה משולם או על הבנות, וגם לא הספורטאי או בעל החוש המוסיקלי המפותח ביותר. מאוד היה רוצה להיות המנהיג, אבל הדבר אינו עולה בידו. הוא מוציא מרץ באותן פעילויות שגם הנערים האחרים עסוקים בהן – להציק לבנות, להתקוטט עם בנים אחרים, ללעוג לילדים שאינם ילידי-הארץ, לשחק במחניים, לטייל. הנערים עובדים הרבה במשק אבל נותנים ידם גם למעשי שובבות ותעלולים. אך גם באלה אין הוא המצטיין שבחבורה. נערי נהלל הם חבורה קשוחה למדי.

שובב גדול ממנו הוא נער ושמו אבינועם סלוצקי, שמייסד לשם תעלולים את חביב"י – חבורת בריונים בארץ-ישראל, שגם משה חבר בה. לפעמים, כאשר המורה משולם מוציא את אבינועם החוצה, תופס הנער במעקה של מרפסת הצריף ומטלטל אותו בכל כוחו עד אשר היושבים בפנים מרגישים כמו בספינה השטה בים סוער. יום אחד, בשנת 1927, מתחוללת בארץ רעידת אדמה חזקה, שמורגשת גם בנהלל. במקרה יוצא אבינועם מן הכיתה דקות אחדות לפני כן, לשתות מים. כאשר הצריף מתחיל לרעוד, ומהקירות נופלים הקישוטים, עלוני-הקיר והתמונות שתלו הילדים, והרצפה מזדעזעת, רץ משולם החוצה בצעקה: “אבינועם, שתפסיק מייד לנדנד את הצריף!”


אכן, התחרות קשה, ומאמציו של משה לכבוש לו את מקומו בחברה לא תמיד מחבבים אותו על השאר. יש גם קנאה כלפיו. כאשר באים אורחים נכבדים ואנשי-שם למושב, הם מבקרים בביתו של שמואל דיין. לעיתים הוא שיוזם את בואם. משה אינו שמח להיות מוצג לפניהם כמו בגן חיות – ה“צבר”, בן-הארץ, הדור הראשון של נהלל. אבל חבריו, המושפעים גם מדעת הוריהם במושב, רואים בכך יהירות וקפיצה בראש של משפחת דיין. בגלל עסקנותו, אין שמואל, האב, אהוב ביותר בנהלל.

אגב “צבר”, או סאברה, ובלשון רבים סאברס, היה תחילה כינוי גנאי לדור הראשון שנולד לאיכרים במושבות העלייה הראשונה, כמו פתח-תקוה, זכרון-יעקב וראשון-לציון, שאצלם עבד שמואל ועבדו חבריו החלוצים, העולים החדשים, בתור פועלים. רק כאשר נולד דור צעיר להם, לאנשי העלייה השנייה שייסדו את דגניה ונהלל, הפך הכינוי “צבר” לשם של חיבה וגאווה למי שנולד וגדל בארץ.

הקריאה והכתיבה ביומן מחדדות את יכולתו של משה, והוא מרבה לכתוב חיבורים, שירים ופזמונים, כדי להתבלט ואולי גם כדי לעקוץ טוב יותר את מתחריו. לשונו חדה, חושפת כל מגרעת וחולשה בחבריו. הוא שונא להפסיד. אין לו חבר קרוב. אין הוא הולך בתלם. עצמאי מדי, שאפתן, מתנשא. יום אחד מתנפלים עליו חבריו לכיתה ומכים אותו, ואחר-כך עושים איתו “ברוגז” ומחרימים אותו. המאבקים הללו מחשלים את משה, אך עתידים לגרום לו, במידה רבה, להיות כל חייו מעין זאב בודד ואולי גם שועל, הנחשב לערמומי שבחיות.


*

ככל שמשה גדל, כן גדלה אחריותו למשק המשפחתי. האם נחלית לעיתים קרובות; פעמיים היא מאושפזת לשם ניתוח בירושלים, ואחר-כך שוהה תקופות ממושכות בבית-ההבראה “ארזה” שבמוצא. בהעדרה מטפלת הסבתא במשה ובאחותו הקטנה אביבה. האב, שמואל, נמצא תקופות ממושכות מחוץ לנהלל. הוא נוסע בשליחות מטעם מפלגתו, “הפועל הצעיר”, זו שעתידה להיות חלק ממפא"י, וכיום – מפלגת העבודה. הוא פעיל בנושאים של התיישבות ועלייה, בארץ וגם באירופה. קשה לדעת מה מניע אותו – האמביציה האישית להיות אחד המנהיגים של מה שנקרא אז “ארץ-ישראל העובדת”, או תחושת השליחות האופיינית לבני דורו, ולפיה צורכי הכלל חשובים מן המשפחה? ואולי הוא בורח אל העסקנות הציבורית והמפלגתית משום שאינו מצליח להתמודד עם העבודה החקלאית, עם היבולים ההולכים לאיבוד, והמשק שאינו מסוגל לפרנס את המשפחה? תקופת-מה עובד במשק פועל שכיר, כי משה צריך ללכת ללמוד בבית-הספר.


לפני חג החנוכה תרפ"ו, שלהי 1925, כותב משה לאביו, הנמצא שוב בשליחות בחוץ-לארץ: “הנה חנוכה הולך וקרב. אתה בוודאי תשלח איזה דבר, אבל זה לא ימלא את מקומך. חג בלי האב זה לא חג.”

בתחילת האביב של 1926 נשאר משה יחידי במשק. אמו נוסעת ללדת בחיפה, ומשם לבית-ההבראה במוצא. האב עושה עדיין בשליחות ציונית במזרח-אירופה, נואם בעצרות לפני הנוער היהודי על הצורך לעלות לארץ-ישראל. כסף לשלוח ארצה, לעזרת המשפחה, אין לו. אביבה, אחותו הצעירה של משה, נמצאת אצל דודתם ביילה.

לימים מספר על כך משה: “נשארתי לבד לחגוג את יום הולדתי האחד-עשר. הייתי מוציא את הפרות אל העדר הציבורי, משקה שתילים, מטפל בצורכי המשק הדחופים ואוכל אצל דודתי ביילה. כתבתי יומן, חרזתי שירים והרביתי לקרוא. עובדת היותי יחידי לא העיקה עלי. הייתי בבית. בית שהוא שדות חרושים, מטע צעיר, ציפייה לגשם, שמירה על המדגרות עד שנבקעו הביצים, קולות צרצרים וצפרדעים בלילה ופרות ברפת. באפריל נולד אחי זהר.”


האמנם לא מעיק עליו זכר ילדותו הקשה במושב? אולי לא מייד, לא בנעוריו, אבל לימים עתידה עסקנותו של האב לגרום לו להירתע מפעילות מפלגתית, ממלים גבוהות, מדיבורים על חזון ומכל מה שריח של עסקנות ציבורית נודף ממנו. לאחר שנים כותב משה בזכרונותיו, באיפוק: “אבא, שעבודת כפיים ושיבה אל הקרקע היו ייעוד חייו, נדד בשליחויות ובעסקנות ציבורית; ואילו אמא, שנפשה יצאה לתרבות ולהשכלה, היא שנצמדה לצריף ולמשק ונשאה בעול שלהם.”

אבל לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא אומר דברים קשים בהרבה: “יש להגיד לזכות אבא שהוא עבד בחקלאות כנגד טבעו. הוא היה יליד עיירה. לאביו היה קיוסק של טבק, סיגריות. לא היה לו שום חוש לטבע, ואיש כזה שאין לו חוש לטבע עובד כל ימיו בחקלאות ועד סוף ימיו אינו יודע לעדור. היה בעל שלוש ידיים שמאליות. מאמץ עליון בכל דבר. הוא היה עובד ומוציא את הנשמה. לא היה יכול לעשות תלם אחד ישר. אבל התאמץ מאמץ עליון. בשבילו להיות חקלאי זה היה כמו לסוס לרקוד הורה. היה לו מעין שיגעון-לדבר-אחד: את העם היהודי צריך להפוך מעם של סוחרים לעם של עמלי כפיים, ואז הוא צריך לבוא מעסקנותו בעיר ולעבוד מבוקר עד ערב, לזרוע ולחרוש, כמו שזה מצויר בתמונות של קרן קיימת לישראל. גם אמא לא היתה חקלאית טובה. אבל לאמא זה לא היה כל חייה. לאבא באמת לא היה שום דבר אחר בחיים. אבל הוא היה פחות מסכן מאמא. מפני שהוא חי הרבה חיים ציבורים, ואמא לא לא היה לה ביטוי ציבורי באותה מידה. היא לא נדחפה לעסקנות, לנסוע לחוץ-לארץ.”


*

בחורף הצריף דולף. צריך לשים על הרצפה סירים וגיגיות, כדי לקלוט את המים המטפטפים מהגג בצליל מעצבן, ולרוץ אל הפתח החשוך לשפוך אותם החוצה. וכאשר חוצים את החצר לרפת, בבוץ העמוק, ואין די נעליים לכל המשפחה, עוטפים את הרגליים בשקים. ולבושים בכל הבגדים החמים ועליהם שק בתור מעיל – מסתובבים בימי הקור בבית ובחוץ, ואפילו ישנים כאשר כל מה שאפשר להתכסות בו, בגדים ושקים, פרוס על המיטות.

מצב המשפחה אינו קשה יותר משל משפחות אחרות במושב. קשים הץ-ישראל באותה תקופה רחוקה. ואולם הרשמים האלה נחרתים כנראה עמוק בנפש הנער, לא רק כמחסנים אותו בנעוריו ובבגרותו; בשנותיו האחרונות, והוא כבר הישראלי המפורסם ביותר בעולם לאחר בן-גוריון, ואדם אמיד, הוא עתיד ליחס יותר ויותר חשיבות להכנסותיו ממכירת פריטי ארכיאולוגיה בחתימתו, ומתמלוגי ספריו, כמו מתוך חשש של איש שידע מחסור בנעוריו, פן יישאר בזקנתו ללא פרוסת לחם. חשש שווא, כמובן.


 

פרק שני: נעורים בנהלל


משה בן חמש-עשרה. הלימודים אצל המורה משולם הסתיימו, ועומדת השאלה – מה הלאה? שלוש שנים לפני-כן, ב-1927, נפתח בנהלל בית-ספר חקלאי על-יסודי לצעירות, בהנהלת חנה מייזל. מטרתו להכשיר את התלמידות לחיי הכפר. הן באות ממקומות שונים בארץ ומתגוררות בפנימייה.

היום שבו מגיע מחזור חדש של תלמידות הוא יום שמחה וששון לנערי נהלל. הם מתאספים ובאים מכל קצווי הכפר, ובודקים בשבע עיניים כל בחורה. יש בהן עירוניות, שנראות כבאות מעולם אחר. יש שגופן מפותח יותר משל האחרות, והנערים מעניקים להן ציונים וכינויים. לפעמים אפילו מציקים מעט, מתוך קנאה. משה עומד גם הוא ומסתכל, מלא התרגשות. לנער בגיל ההתבגרות זהו חלום, ממש חלום – לצאת, לפחות לרקוד, עם מישהי מבוגרת ממנו בשנתיים!

מעתה, כאשר נמצאים במושב מורים מנוסים במקצועות כמו מטעים וגידול בקר, משמש בית-הספר החקלאי פתרון למשה ולחבריו בסיימם את בית-הספר היסודי. אמנם הם משתתפים רק בשיעורים העיוניים, ואילו את הניסיון החקלאי הם ממשיכים לרכוש בעבודתם המעשית במשקי ההורים, ואולם הסיפור על דיין, שלמד בנעוריו בבית-ספר לבנות, עתיד לחזור ולהיזכר בבגרותו, כאשר ירבו הפרסומים על חיבתו הרבה לנשים.


שמואל יוצא בשליחות ממושכת לאמריקה. המצב במשק קשה כרגיל. בהעדר האב עובד משה עם פועל שכיר, אולם מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים: קריאה עד שעה מאוחרת בלילה, בחורות, ויציאה מנהלל להמשך הלימודים. האחריות נופלת על כתפיה של דבורה, שבריאותה לקויה, והיא הולכת ומתקשחת גם בגלל הצורך להחזיק בית ושלושה ילדים בכוחות עצמה: לבשל, לכבס, לנקות, לחלוב את הפרות ולהביא את החלב למחלבה, ומעל לכל ליצור בצריף, הדולף בחורף ולוהט בקיץ, הרגשה של בית ושל תרבות. כדי לחזור לעצמה ולעולמה הרוחני, שניתקה ממנו כאשר עזבה את האוניברסיטה ברוסיה ועלתה ארצה, היא מתחילה לכתוב רשימות ל“דבר הפועלת”, ופונה גם היא לעבודה ציבורית במועצת הפועלות. נוסף על נסיעותיה התכופות לצורכי ריפוי והבראה היא נעדרת עתה לא פעם בגלל הפעילות הזאת.

בשובו מביא שמואל למשה מתנה – גרמופון משומש ו“פלטות”, תקליטים, של מוסיקה קלה ופרקי חזנות. הגרמופון פועל על קפיץ, שאותו יש לטעון בסיבוב של ידית, ומדי פעם צריך לשים מחט חדשה, כי הקודמת נשחקה מהחיכוך. חדרו הקטן של משה נעשה פופולרי. בשבתות באים אליו לשמוע תקליטים, אותם תקליטים. אבל אין כמעט מוסיקה אחרת בכפר. הם מתכבדים בתה ובריבת התאנים של דבורה. לפעמים משה קורא שיר של משורר אהוב עליו, או סיפור ושיר שכתב הוא עצמו. משה חש כצייד, והגרמופון הוא הפיתיון. באות גם נערות יפות מבית-הספר החקלאי.


משה צנום, לא גבוה, שחום עור וקצת ביישן, וסקרן גדול – בולע ספרים ועיתונים; בולע בעיניו את הנערות בבית-הספר. הן מבוגרות ממנו, אבל הוא אינו מתייאש. זה הגיל שבו היצרים מתעוררים ואהבות ראשונות פורחות, והרצון להתבלט בא גם כדי למצוא חן בעיני הבנות. אפשר להתבונן בהן בכיתה, ואפשר לחלום על זו שמוצאת חן בעיניך כאשר אתה מוביל בעגלה הקטנה את כדי-החלב למחלבה שבמרכז הכפר, למשלוח העירה, ופתאום עוברת זו שעליה אתה חושב כל הזמן, והיא מחייכת אליך. לראשונה בחייו יש למשה ידידה, מבוגרת ממנו, חיה שמה, בחורה נאה ומפותחת מבית-הספר החקלאי, שאת אהבתו אליה הוא מביע לא במלים מפורשות, אלא ברכיבה עימה על סוסים בשדות ובשיחות נפש ממושכות על הספרים שקראו שניהם ועל חייהם. משה מדבר הרבה על אחיו הקטן והשובב, זהר, ועל העתיד.

ואכן, העתיד עדיין אינו נראה ברור. שמואל אומר: “די בזה שמשה סיים את בית-הספר היסודי. לכל היותר עליו עוד להשתלם עכשיו קצת במקצועות חקלאיים, וזהו. בארץ-ישראל קם עם חדש, שמתפרנס מעבודה עצמית ומעמל כפיו. דור הבנים במושב יהיה דור איכרים כמו המוז’יקים, האיכרים הפשוטים, ברוסיה. אין צורך בהשכלה גבוהה מפני שהיא מביאה אחר-כך לעזיבת המשק ולהליכה העירה.”

שמואל כועס על כל נסיעה של משה מחוץ למשק, בין שמדובר בקורס אתתים מטעם ה“הגנה” ובין שמדובר בתוכנית להמשיך וללמוד בעיר. הוא אינו היחיד המחזיק בגישה זו. היא רווחת במושבים, בקיבוצים ואפילו במושבות הוותיקות: מי שלומד יותר מדי, סופו שהוא עוזב את החקלאות. אף-על-פי-כן, לימים, בהיותו חבר-כנסת של תנועת המושבים, מטעם מפא"י, עתיד שמואל דיין להיות גאה מאוד בבנו המצביא, שלא נשאר מושבניק, המגדל פרות ושתילים בנהלל.


דבורה סולדת מן הבורות של ילדי המושב ודוחפת את משה ללמוד. היא אשה משכילה ופתוחה לשיחות. עימה יש למשה שפה משותפת יותר מאשר עם אביו. “אמא היתה אשה חכמה, אינטליגנטית. ואבא – בתור ילד תפסתי שאבא מדבר קצת בסיסמאות. כשבן תופס שאביו מדבר שטויות, הוא מזלזל בו. להתווכח איתו לא היה טעם. אבא היה אומר אמיתות – וזהו זה. עם אמא היה אפשר להתווכח, לדבר. היא היתה יכולה להוכיח שאתה טועה או להיווכח שאתה צודק.”

דבורה אינה חושבת כי טוב הוא שילדי נהלל יגדלו מנותקים מספרות, מתרבות, מהכרת העולם ומידיעת שפות. חלק גדול מחינוכו של משה בא ישירות מאהבתה לספרות. בהשפעתה הוא מתחיל לקבל שיעורים פרטיים באנגלית, אף שהאנגלית נחשבת לשפה של השלטון הבריטי הזר, הכובש, ומצווה היא לזלזל בלימודיה.

בזכות אמו ובזכות המורה משולם יודע משה שיש עולם אחר, וכי העיגול של נהלל, הפרות, המדגרה, הלול, הפלחה, הבחורות שאפשר לרקוד איתן ולהזמינן לשמוע מוסיקה מהגרמופון שבחדרו הקטן, ואפילו המשתלה לתפוחי-זהב ולאגסים, שהקים לאחר שהתמחה אצל המורה למטעים, אברהם גלותמן, בעבודות הזמירה, ההרכבה ובחירת הייחורים, משתלה שממנה הוא מוכר שתילים משובחים – כל אלה, חשובים ומפתים ככל שיהיו הם תחנות חשובות, אך לא המטרה של חייו. ואולם אהבה פשוטה ושורשית של איכר, של עובד אדמה – לרגבים מתפוררים בכף היד, לשדה חרוש, למשק במושב, לעמק, לארץ-ישראל – עתידה לאפיין אותו עד יומו האחרון.


*

לבד מזכרונות הילדות – מן הביקורים בצמח ומן השהות בבית הסגור בנצרת – הפגישות הראשונות של משה עם ערבים הן עם הבדווים החיים בשכנות לנהלל. אלה עומדים לא פעם משתאים למראה המחרשה האירופית, הפולחת תלמים עמוקים בשדה. משה וחבריו יוצאים למרעה עם עדר הפרות, ונפגשים בשדות עם הרועים הצעירים של שבטי המזאריב והכעבייה. האוכל שהנערים הבדווים מביאים איתם הוא דל ביותר, והם חומדים את הצידה העשירה יחסית, שמביאים עימם נערי נהלל. הפרות הנהלליות הן עתירות חלב יותר מן הפרות הערביות, ולא אחת מבקשים הנערים הבדווים להיצמד לפטמותיהן, ועל כך מתפתחת תגרה ומוחלפות מכות בין הנערים. בעניין האוכל משה נדיב יותר, ונוטה להתחלק באוכל שלו עם הנערים הבדווים. אחד מצעירי המזאריב, ווחש שמו, שפירושו זאב, מתיידד עם משה ומצטרף אליו לא פעם לארוחות בשדה, בימי החריש והזריעה. משה לומד ממנו קצת ערבית מדוברת, שעתידה לשמש אותו בשנים הבאות.

פעם רוכב משה על החמור, ואחד הנערים הבדווים דוחף לאחורי החמור חופן פלפל חריף. החמור פותח בדהרה מטורפת עד שמשה נופל, לצהלת כולם. הוא מתרומם, מנער מעליו את האבק ואינו מגיב כלל. רק לאחר יומיים, כשנראה שהתקרית נשכחה, מפתה משה את הנער בעל הפלפל לרכוב על פרה בעלת עצם-גב חדה. הפרה, שאינה מורגלת שירכבו עליה, מתחילה מיד להשתולל ולהתפתל, וכאשר נופל ממנה לבסוף הנער הבדווי, היא מסתובבת ונוגחת בו כראוי. הבדווי אינו שוכח את המקרה שנים רבות, ועד היום מסופר המעשה בווילות של בית-זרזיר – היישוב הבדווי שצמח לימים, לא במעט בסיועו של משה, על אדמות שבט אל-מזאריב.


מדי פעם נוסע משה עם אביו לטחון את החיטה בכפר הערבי מג’דל. בנעוריו של משה דומים חיי החקלאים היהודים לא במעט לחיי הכפר של שכניהם הערבים. בתקופת הקציר והדיש יושבים ילדי נהלל על המורג הרתום לסוס או לפרד, הסובב ודש את התבואה בגורן – ממש כילדי הערבים. רק מאוחר יותר תבוא מכונת הדיש, ואחריה הקומביין. הארץ עוד קרובה יותר במראיה לארץ-ישראל של תקופת התנ"ך מאשר לדמותה בסוף המאה העשרים, כאשר גם חיי הערבים בישראל נעשו במידה רבה עירוניים ודומים לאורח החיים היהודי.

“יחסי לערבים,” מספר דיין, “היה חיובי. אהבתי את דרכי חייהם והערכתים בתור עמלים, קשורים לקרקע וטבועים בנוף הסובב אותי. לא היה לי ספק שאפשר לחיות איתם בשלום. הם ביישוביהם ובדרך חייהם, ואנו – בשלנו.”


*

ב-1929 פורצים בארץ מאורעות דמים. המון ערבי טובח ביישוב היהודי בחברון, בצפת וביישובים אחרים. אמנם נהלל אינה נפגעת, אך נושא הביטחון, שעתיד להעסיק את משה יותר מכל דבר אחר בחייו, מתחיל להיות חלק מעולמו. המושב מצטרף לארגון ה“הגנה”, שהוא הצבא החשאי של רוב היישוב העברי בארץ. חברי ה“הגנה”, שכולם מתנדבים, עובדים כל אחד במקצועו, כמו צבא מילואים. הנשק מוסתר מפני השלטון הבריטי אבל בסתר מתאמנים בו. לכל חבר בארגון יש תפקיד, בעיקר בשמירה, ובשעת הצורך מגויסים כולם להגנה על היישובים והדרכים.


לילה. גשם. בוץ. משה חוצה את החצר אל הרפת. ריח חם של פרות הרובצות ליד אבוסיהן ושל חציר ומצע של קש בלול בזבל. משה מפנה באת את הזבל מפינת הרפת, חופר מעט ומגלה את הסליק, המחבוא, העשוי צינור-ברזל עבה התקוע אלכסונית עמוק באדמה, מולחם בתחתיתו וסגור למעלה במכסה מתכת ובמעטה מבודד של גומי וברגים. בפנים, עטוף בנייר משומן, מוסתר רובה הקרבין של הצבא הגרמני, שרכש שמואל בדגניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הרובה משמש להגנה על המשפחה והמשק, ושמואל אינו מוכן למסור אותו למישהו אחר בכפר, אפילו לצורך שמירה. תחילה היה משה מופקד רק על ניקוי הרובה ושימונו. מגיל עשר למד להשתמש בו. עתה יש ידיעות, שהשכנים הערבים ינסו לפגוע בכפר. שמואל, האב, נמצא באחת מנסיעותיו. משה שולף את הרובה, מנקה אותו, מכניס כדורים למחסנית, ומחזיקו כל הלילה ליד מיטתו, כדי להגן בשעת הצורך על אמו ועל אחותו ואחיו הקטן.


לא רק המבוגרים, גם הנוער של נהלל מגויס ומתאמן בהגנה על המושב וביציאה לעזרת היישובים בסביבה. משה הוא מצעירי המגויסים ל“הגנה”. באותה תקופה נהוג ששמירת השדות נעשית בידי רוכבים המפטרלים שעות ארוכות, חמושים בנבוט – אלת-עץ בעלת גולה מסוקסת בקצה, או בקורבאץ' – שוט ארוך עשוי עור, או ברובה בעל רשיון מהמשטרה הבריטית, ולעיתים ברובה-ציד. דודו של משה מצד אביו, יהודה, מארגן את שמירת השדות של נהלל. משה הוא אחד מחבורת הנערים שבמשקיהם כבר יש גם סוסים, ואלה משמשים אותם לשמירה וגם לאימונים.

שני חברים מבוגרים בכפר, האחד מהם שמו חבינסקי, היו בנעוריהם פרשים בצבא הצאר הרוסי ולמדו טיפול בסוסים ותכסיסי לחימה של חיל הפרשים. עתה הם מאמנים את הרוכבים הצעירים להסתער על הגבעות בקריאות “הורה!” – והקורבאצ’ים העבים בידיהם. משה רואה בכך המשך לעלילות ספרי ההרפתקאות האהובים עליו, והוא קורא לסוסתו טאוקה, כשם סוסו של הפרש האינדיאני בספר ילדי רב-החובל גראנט מאת ז’ול ורן.

שני החיילים לשעבר בצבא הצאר נהנים מתרגול נערי נהלל, ובינתיים מתפארים לפניהם בעלילותיהם בתור פרשים ברוסיה. העברית שבפיהם מצחיקה מעט. חיל הפרשים, שהיה כוח צבאי מרכזי עד מלחמת העולם הראשונה, עתיד לקרוס בפני הפאנצרים, הטנקים של גרמניה הנאצית. גם בארץ-ישראל כבר אין עורכים התקפות על גבי סוסים, כמנהג הבדווים. יש משהו קצת מגוחך ברצינות שבה מסתערים הנערים ה“צברים” על הגבעות שליד נהלל, כשהם רוכבים על סוסיהם בשורה חזיתית, מניפים קורבאצ’ים, השורקים באוויר, ושואגים קריאות זירוז וקללות של חיילים ברוסית. אך אלה הם השיעורים הצבאיים הראשונים שמקבל משה, והם נחרתים בליבו – אין להסתפק בהגנה בלבד; הדבר החשוב ביותר הוא לשטוף קדימה, לפרוץ בהפתעה בין חיילי האוייב, להטיל בהם פחד ובלבול, ולערער את כל מערך הגנתם ואת ביטחונם.


בהיותו כבן שבע-עשרה מקבל משה במתנה מדודו יהושע אקדח פאראבלום, שיהיה מעתה נשקו האישי. היישוב העברי נמצא במאבק נגד הסביבה הערבית, העויינת בדרך-כלל את ההתיישבות והעלייה. מדי כמה שנים פורצים מאורעות דמים. השלטון הבריטי, ובראשו הנציב העליון, מתמרן בין היישוב העברי לבין הערבים. לעיתים בא נציב בעל יחס אוהד יותר ליהודים, אבל רוב תקופת המנדט רואה היישוב העברי את האנגלים כאוייב וכשלטון זר. הם אינם ממלאים אחר הצהרת בלפור, שבה הבטיחה הממשלה הבריטית להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל; לרוב הם תומכים בערבים. לכן יש להשתחרר משלטונם ולהקים מדינה עברית. באווירה הזאת מתן אקדח לצעיר עברי – וכמובן, ללא רשיון מהבריטים – הוא טקס של התבגרות, של הבטחה לדעת להגן מעתה על עצמו ועל עמו מפני ערבים ובריטים כאחד.


*

בשעות היום נוהגים צעירי נהלל לשמור כשהם רכובים על סוסיהם במשעולי השדות והמטעים, ובלילות הם אורבים לגנבים. לא פעם עולים קולות צעקה וקללות, ומתפתחת קטטה בשדה. הנהללים תופסים פרות וכבשים אחדים, ומעיזים אותם למרכז המושב בעסק גדול, ועד שלא בא הרועה לפדות את עדרו ולשלם את הקנס על הרעייה בשדות זרים, אין מחזירים לו אותם. לפעמים תופסים את הרועה עצמו ומענישים אותו במלקות ובהצלפת שוט, כדי להרתיעו, ומשחררים אותו מבלי למוסרו למשטרה הבריטית. כך נוהגים השומרים גם ביישובים אחרים בארץ, וכך נהוג גם אצל הערבים בינם לבין עצמם.


הבדווים של ערב אל-מזאריב, ושכנים אחרים, רגילים ששדות הבור משמשים מרעה לצאנם, וכך גם יחסם לשדות נהלל, שעמדו שוממים במשך דורות רבים ועתה הם מעובדים. וכי מה מפתה יותר בעונת הרביע, האביב, מללחוך את התבואה בעודה ירוקה, כאשר השיבולים רכות ונוטפות עסיס קמחי מתוק? – ויש גם גניבות מהחצרות בכפר או מהמטעים המתחילים לשאת פרי, וסחיבת כלי עבודה או יבול בשדה, וסכסוכי קרקעות הנוגעים לגבולות השדה או לזכות המעבר למעיין סמוך.


יום אחד פושטת החבורה על עדר שנתגלה רועה בשדה שלף, שדה בור שלא נחרש בקיץ, אחרי הקציר. אין בכך נזק גדול, אבל העיקרון הוא שאין מרשים לבדווים לעלות על שדות המושב, שדות שלפני היווסדו היו הפקר לעדריהם.

משה דוהר בראש כצייד אחר טרפו. הוא מניף את הקורבאץ' וחותך את האוויר בשריקת הצלפה סיבובית מאיימת. העדר כל פחד בפשיטות ובתגרות מעורר כלפיו יחס של כבוד. לדעת כותב תולדותיו, שבתי טבת, בפשיטות הללו תופס משה לראשונה עמדה של מנהיגות בקרב חבריו. בדרך-כלל הם מגלים כלפיו יחס של רתיעה וחשדנות, ובעיקר חשש מפני רצונו להשתלט עליהם. אך איש מהם אינו משתווה לו בנועזות, בדביקות במטרה ובאכזריות בקרב, כי החשוב בעיניו מכל הוא לבצע את המשימה ולנצח את האוייב.

אבל הפעם הרועה אינו נבהל, אלא ממשיך להתנהל לאיטו עם עדרו. משה, הדוהר אליו ראשון, עומד כבר להצליף בו בשוטו, אבל אז נוכח הוא לדעת שהרועה אינו אלא ידידו הבדווי ווחש. ידו של משה נסוגה אחור.

“אתה לא מתבייש?” מוכיח אותו ווחש. “מה אנחנו, זרים? וכי לא אכלנו ושתינו יחד זה אצל זה? האם לקחתי פעם משהו מביתך? ועכשיו אתה רוצה להכות אותי בגלל כמה עשבים יבשים?”

“לפעמים הכעס חזק מן הבושה,” אומר משה, “אבל הידידות חזקה משניהם.”

והוא מניח לווחש ואינו מגרש אותו. ההפסד אינו גדול – הרי זה שדה בור. עקרון ההרתעה חשוב, אבל צריך לדעת לוותר לפעמים, כדי לשמור על קשרים אנושיים, כי מי יודע מה יילד יום. אסור להזניח קשר של ידידות. אמנם, כבדהו וחשדהו: זו דרך לגלות מה מתרחש במחנה שלהם, להיכנס לעורם ולחשוב כמוהם ולדעת מה בדעתם לעשות, וגם איתות למתונים שבערבים, שאפשר לחיות איתנו בשלום.


שמואל, האב, אינו מאמין בכך. יש לו דיעה שלילית על הערבים. לדבריו, היהודים מפתחים את הארץ, וכל תושביה, גם הערבים, נהנים מכך. עליהם להיות אסירי-תודה על כך, אבל במקום זאת הם גונבים ורוצחים. שמואל משתמש כלפי הערבים במלים קשות המביעות סלידה, בדומה לסלידתו מפני הגויים שהכיר בנעוריו ברוסיה, כאשר נלווה לאביו הרוכל, שנאלץ לעבור בעגלתו מכפר לכפר ולהיות נתון לחסדי המוז’יקים.

בעיני משה, הרפתקאותיו בשמירה והחיכוך המתמיד בין הרועים לעובדי האדמה הם חלק משעשועי הנעורים. המשך לפרקי המקרא שלימדו משולם על חיי אבותינו, לסיפור על קנאת הנוודים בעובדי האדמה; ולעלילות הספרים שהוא קורא, ובהם מלחמות ומרדפים ופרשיות אהבה ונקמה, לעיתים גם של הערבים בינם לבין עצמם, כפי שתיארו אותם סופרים עברים באותה תקופה. משה עצמו מחבר בנעוריו סיפור, שבו יוצאים הוא וידידו הבדווי וחש, רכובים על סוסים, למסע ארוך במדבר, כדי להילחם בשבטים אחרים.


*

לילה, חורף, דצמבר 1932. אולי בגלל מזג האוויר הגשום אין השמירה בכפר מצליחה למנוע פיגוע קטלני. ערבים חודרים למושב וזורקים פצצה אל הצריף של משפחת יעקובי. כל הכפר נזעק אל מקום האסון. אנשים מבוססים בבוץ הכבד. צעקות הכאב והבכי פולחות את הלילה החורפי. מתברר שהילד דוד, בן השמונה, נהרג מיד. האב, יוסף, מת מפצעיו למחרת בבוקר.

עד מהרה מתברר שהרצח בנהלל ביטא כוונה מפורשת להרוג יהודים משום שהם יהודים, ומתוך התנגדות לעצם ישיבתם של יהודים בארץ-ישראל. הרוצחים שייכים לארגון טרור ערבי קיצוני ושמו “השייח’ים מגדלי הזקן”, שנקרא לימים הקאסמייה, על שמו של שייח' עז אל-דין אל-קאסם, מייסדו ומנהיגו, המצווה על מאמיניו לגדל זקן פרא. השייח' נהרג לאחר כשנתיים במרדף שעורכים אחריו הבריטים בהרים ליד ג’נין. קברו נמצא עד היום בשכונת נשר שבמזרח חיפה. הזרוע הצבאית של החמאס, ארגון הטרור הערבי הרצחני, קרויה על שמו של השייח' עז אל-דין אל-קאסם, וזאת יובל שנים ויותר לאחר הריגתו.


הרצח הכפול משפיע מאוד על משה בן השבע-עשרה, ובעקבותיו עתיד להתגבש יחסו אל הערבים, שעימם יתמודד כמעט כל ימיו. מאביו הוא שומע שהערבים הם נחותים, שודדים, רוצחים מנוולים וכפויי טובה, האורבים לערוך פרעות ביהודים שמיטיבים עימם. דברי הסלידה של האב ה“גלותי” מחלחלים בנפשו מילדות. אבל כבן-הארץ, היכרותו עם השכנים הערבים מקרבת אותו אל הצד השורשי והחיובי של אורחות חייהם. בדווים הרועים את צאנם וחיים באוהלים, פלחים החיים בכפר ומעבדים את שדותיהם. עתה הוא מרגיש צורך להבין מהיכן נובעות השנאה והרצחנות; האם רק מן הפרימיטיביות והנחיתות של הערבים? האם שייח' עז אל-דין אל-קאסם הוא מנהיג כנופיית שודדים, כמו אבו-ג’ילדה המפורסם, או שיש לרצחנות הקאסמייה שורשים אחרים?

משה רוכב עם חבריו לבקר בכפר הערבי ציפורי שבגליל ומשוחח עם אחדים ממכריו. בכפר הזה נמצא מרכז הקאסמייה. הוא מדבר גם עם זקני השבט הבדווי אל-מזאריב. מהפגישות מתברר לו, כי הכל מדברים בהערצה על הקאסמייה, רואים בהם אידאליסטים, מצניעי לכת, המרבים להתפלל והפועלים מתוך אמונה דתית ולאומית עמוקה. אכן, הרצח אינו קשור כלל לסכסוכי שכנים על מרעה או על בעלות על קרקעות, אלא מבטא את עומק הסכסוך הלאומי, הדתי והרגשי ששורר בין היהודים לערבים בארץ-ישראל.

משה מתרשם מעתה, כי ההתנגדות הערבית העמוקה ליהודים אינה רק תאוות רצח ושוד הנובעת מתנאי חיים פרימיטיביים, כדעת אביו. הוא נוכח לדעת, שיש אצל הערבים נכונות להקרבה למען הרעיון הלאומי שלהם, ולכן המצב מסוכן בהרבה, משום שמדובר באנשים בעלי הכרה והשכלה, שמוכנים להרוג וליהרג למען מטרה הנראית צודקת בעיניהם. בתקופה זו מתחילה לצמוח גישתו של משה לערבים, שעתידה להשתכלל ולאפיין אותו בשעות קשות בעתיד, כמפקד צבא וכמדינאי – העדר שנאה כלפי הערבים, לא כעם ובייחוד לא כפרטים, שאת אורח חייהם הוא מחבב בצורה רומנטית כמעט; הבנה עמוקה למניעיהם, לאיבתם כלפינו ולדרך חשיבתם, למנטאליות שלהם. הערכה מדויקת, מלווה בוז מסוים לכוחם הצבאי וליכולתם להילחם בנו; תעוזה צבאית מדהימה במערכות נגדם. גישה מעשית לכל אפשרות של דו-קיום איתם, בצד ביטחון נחרץ בעליונות השליטה והכוח הצבאי של ישראל.


*

תקופה חדשה באה לנהלל – על מקום הצריפים בונים בתים, גם את ביתה של משפחת דיין. את העבודה מבצעת קבוצת-בניין של צעירי הכפר. משה בן השמונה-עשרה הוא עתה פועל בניין, וזאת נוסף על עבודתו במשק המשפחתי. הלימודים בבית-הספר החקלאי לצעירות כבר הסתיימו. העבודה היומית הכפולה מתישה אותו. בגמר העבודה מציע הקבלן, שבונה את הבתים, הצעה מפתה לצעירים: לעבוד אצלו בבנייה בתל-אביב. כך יהיה אפשר להרוויח יותר כסף וגם ללמוד בערבים.

שמואל נמצא שוב בשליחות באירופה. הכרם נפגע מבצורת. מחלת ניו-קאסל, מחלה נגיפית קשה, שתוצאותיה עשויות להיות הרות-אסון, פורצת בלולי הכפר. למרות כל אלה נוטש משה את המשק הנמצא בצרות ויוצא עם חבריו לתל-אביב. אולי זה קו אופייני אצלו וגם אצל הוריו – משפחה של אנשים קשים כסלע, עצמאיים, נחושים בדעתם. כאשר אחד מהם ננעל על מטרתו, איש לא יעצור אותו בדרכו, אפילו הוא בן-משפחה קרוב העלול להיפגע ממעשיו. זה סוד כוחם, אבל זה גם צד עצוב, ולעיתים טרגי, שעתיד ללוות חלק מבני המשפחה דור אחר דור.


תל-אביב בשלהי שנת 1933 היא עיר תוססת, שבתיה הלבנים צומחים מן החולות. היא העיר העברית הראשונה והגדולה ביותר. למרות השלטון הבריטי, היא כבר כמו מדינה עברית קטנה וכמעט עצמאית. היא מתפנקת בחוף ים נהדר. יש בה חנויות רבות ובתי קפה, שבהם יושבים סופרים ושחקנים וציירים ומנהיגים. היא מלאה עולים חדשים, גם מהמעמד הבי, שרצונם להיות בעלי בתים. כבר יש בה משהו מן העולם הגדול, אבל בעברית.

בשעות היום מתרוצצים משה וחבריו על הפיגומים בבניין בן שתי קומות, ההולך ונבנה ברחוב חיסין. מעמדו של פועל בניין בתל-אביב הוא מעמד נכבד מאוד, שגם הכנסה בצידו. אמנם העבודה בבניין אינה קלה, אבל בתל-אביב אין צורך לשמור בלילות ולבוסס בבוץ העמוק, או לעבוד בתוך ענן הברחש המציק בשדה.

בערבים מתקיימים בעיר קונצרטים, הצגות תיאטרון, הרצאות ושיעורים בטכניון הערב ובאוניברסיטה העממית. משה, שזכה פעם להאזין לכנר בעל השם העולמי ישה חפץ, בהופעה נדירה במחצבה בעין-חרוד, משתדל עתה לספוג תרבות והשכלה ככל יכולתו. הוא לומד הנדסה ואלגברה ושומע שיעורים בספרות, בלשון ובהיסטוריה מפי טובי המורים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שנותנים סדרת הרצאות מיוחדת בתל-אביב. גם בהיותו בנהלל הכיר משה רבים ממנהיגי תנועת העבודה, וכן סופרים ומשוררים, שנהגו לבקר ולהרצות בהתיישבות העובדת – ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, חיים ארלוזורוב, משה שרת, אז שרתוק, אברהם שלונסקי ואחרים. חרף היותו מושבניק צעיר וקצת מחוספס, הוא זוכה לפגוש בנעוריו ובבחרותו רבים מהאנשים בעלי השם בארץ.


סיבה נוספת לבואו של משה לתל-אביב היא חברתו החדשה, יהודית, אף היא מתלמידות בית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל. היא סיימה את לימודיה, חזרה לבית הוריה האמידים בראשון-לציון, ועתה היא לומדת בסמינר למורות בתל-אביב. משה הוא בחור בעל יצרים עזים, אך יהודית, כרבות מבנות גילה, אינה מוכנה להתמסר לו כל-כולה – רק טיולים, ושיחות ארוכות, וקצת חיבוקים ונשיקות, שמטריפים עליו את דעתו כי יותר מכך היא לא מרשה לו. הוא גר עם חבר בחדר שכור ברחוב הקישון. משלו אין לו ולא כלום – לא כסף, לא דירה, לא מקצוע ולא השכלה מסודרת. אין לו חשק לחזור אל הבית בנהלל, שם אביו מטיף לאחרים, ואמו מסתובבת קודרת. הוא מפציר ביהודית להינשא לו, או להתחיל לחיות איתו. חסר לו בית משלו, וגם אהבה ממשית. היא מסרבת – בעיניה כל זה מוקדם מדי.

משה: “הוריה לא התלהבו ממני ואף אותה פקדו הרהורים אחרי הנהללי שנדד לתל-אביב לעבוד בבניין.”


*

בקיץ 1934, לקראת העונה הבוערת של הקציר, חוזר משה בן התשע-עשרה לנהלל. הגיחה הקצרה לאווירה אחרת, של תל-אביב, נסתיימה. אבל הוא אינו יושב בשקט. עוד בשנים שבהן עלו ארצה הוריו, אנשי העלייה השנייה, היו הטיולים ברגל בארץ-ישראל דרך להכיר את המולדת הישנה-חדשה, ולהעמיק את תחושת השייכות אליה. לדור הצעיר שנולד כאן, המסע הרגלי הוא ביטוי טבעי של אהבה לנופי הארץ, להכרת שביליה, הריה, עמקיה וקפלי הקרקע שלה; ואולי הוא גם הוכחה לאומץ לב ואימון צבאי לקראת העתיד.


סתיו. חריש השדות נסתיים וטרם הגיע מועד הזריעה. לאחר ויכוח לא קל עם המבוגרים, הממונים על הביטחון בכפר אך חוששים מקלות דעתם של הצעירים, יוצא משה עם עוד שניים מחבריו, בניה וברוך, לטיול רגלי מבית-שאן, לאורך הירדן, לכיוון יריחו. הם מצוידים בתרמילים, ובתוכם לחם, סרדינים וביצים קשות, מימיות חגורות על החזה, מצלמה אחת, וקצת כסף שחסכו מהעבודה בבניין.

תחילה חשבו לטייל לחרמון, אבל משה מחליט כי חשוב יותר ללכת לאורך הירדן ולהגיע מיריחו לחברון, ומשם לבאר-שבע ולעזה. כל אלה ערים ערביות, שאינן מסבירות פנים לבחורים עבריים. גם השוטרים הבריטים חושדים בכל יהודי, שנתפס מסתובב ללא סיבה באזורים מרוחקים, שהוא עולה חדש שהצליח להיכנס לארץ-ישראל באופן לא חוקי.

ביום הראשון של המסע שורר חמסין סתווי כבד. המים במימיות אוזלים. השלושה מסתבכים בצמחייה הפראית והסבוכה שעל גדת הירדן, באזור הנקרא הג’יפטליק. רוח מזרחית חמה מכה על פניהם הצרובות. מותשים לגמרי הם שוכבים לישון. למחרת בבוקר נוכחים השלושה לדעת שטעו בדרכם, כנראה בסביבת ואדי פצאל, ואפילו הירדן נעלם מהם, ואין מהיכן לקחת מים.

לפתע הם פוגשים רועה בדווי עם עדרו, ומבקשים ממנו מים. הרועה חושש מפניהם, או אולי חמת המים שלו ריקה, והוא מוליך אותם אל מאהל שבטו, שבראשו עומד האמיר דיאב. תחילה פוגש אותם האמיר בכעס ואומר שוודאי באו לרגל את הארץ, שאינה שייכת להם, אבל משה מצליח לשכנעו כי פניהם לשלום, והם סומכים על המסורת הבדווית של הכנסת אורחים וכי כל חפצם היה להגיע ליריחו. האמיר מאכיל ומשקה אותם, ואף ניאות להצטלם עימם, ושולח אותם בלוויית אחד מאנשיו וצידה לדרך – עוגות מיובשות מחלב גמלים – ליריחו.

קבלת הפנים הלבבית של האמיר משפיעה על משה, ולימים הוא כותב: “מדוע אמיר בדווי מחויב לנהוג סבר פנים יפות, אדיבות ורחבות-לב בשלושה צעירים יהודים, מאובקים, לא מגולחים, דוברי ערבית קלוקלת? אילו הורידו מאיתנו את שעונינו, לקחו את המצלמה וגזלו את הכסף שבכיסינו, הייתי רואה בזה דבר טבעי יותר. מתאים לסיפורים ולתיאורים שהרביתי לקרוא ולשמוע מפי הוותיקים. האמת היא שגם לפני כן נתקלתי בתופעות כאלו. לפעמים נקלעתי, יחידי או עם עוד נערים, לכפרים ערביים ולשבילים נידחים, וכאשר היו פרחחים מבני המקום מיידים בנו אבנים וחיפשו עילה לקטטה, נמצאו זקנים או נכבדים שהגנו עלינו, לקחונו לביתם, הגישו פיתות וזיתים ושלחונו בשלום לבתינו. אני אישית מעולם לא נתקלתי ביחס נבזי מהערבים.”

השלושה מבקרים את המחנה של מפעל האשלג בקליה. משם הם עולים במכונית לירושלים, ובאוטובוס ערבי לחברון. הם רוצים לרדת בשיירה של ערבים מחברון לעבר סדום, ששם הוקם לאחרונה מחנה נוסף של מפעל האשלג, בדרום ים המלח. ואולם פרצופי הרוכבים בשיירה אינם מוצאים חן בעיני משה, הם נראים לו זוממים דבר-מה כלפי אורחיהם למסע, ממש כאותם אנשי סדום שבמקרא. לפיכך ממשיכים השלושה במונית ערבית לעיר הערבית הקטנה באר-שבע, לנים בה, ומשם הם נוסעים באוטובוס ערבי מלא עד אפס מקום – לעזה.

בעזה תופסים אותם מייד שוטרים ערבים. חושדים בהם שהם עולים בלתי-חוקיים, מעפילים יהודים שבאו בספינה מן הים. כאן מתעקש משה שלא לדבר ערבית אלא עברית בלבד. אולי כדי להיות בטוח שעקב כך יוזעק שוטר בריטי או יהודי, והם לא יילכו לאיבוד אצל הערבים. לאחר חקירה מעלים אותם לאוטובוס ערבי הנוסע ליפו, ולקראת הערב הם מגיעים לתל-אביב.

חרף העייפות, שולח משה את שני חבריו למערכת “דבר”, לדווח על הטיול, ובייחוד על המעצר בעזה. הוא מעדיף שאחרים יספרו על כך ולא הוא-עצמו, כי העורך הוא חבר של הוריו ומכיר אותו. למחרת מתפרסמת בעיתון כתבה שבה נאמר, בין השאר: “שלושת הבחורים החליטו לדבר עברית. הקצין החוקר, עבדול רחמן יוסוף, כעס ואמר שפלשתינה היא מדינה ערבית וכל אחד בה צריך לדעת את הלשון הזאת. סוף-סוף הובא שוטר בריטי המבין עברית, ואחר מתן סימנים שונים, שוחררו.”


הם שבים לנהלל כגיבורים, שעל מעלליהם נכתב בעיתון. בגלל הפרסום סולחים להם על קלות-דעתם – שום נשק לא היה עימם, גם לא מפות מפורטות, או מדריך המכיר את המסלול. משה לומד מהמסע הארוך, אך לא היחיד בנעוריו, שהארץ ניתנת למי שהולך בה בביטחון, וכי היא כספר פתוח שאפשר לקרוא בו עוד ועוד דפים מהעבר התנ"כי, ומן הנוף בהווה. הוא גם נוכח לדעת, מה גדול כוחו של הפרסום. בזכותו נשכחת הביקורת על שלושתם, ואפילו רוחשים להם כבוד. לולא היוזמה שלו למסור את הסיפור לעיתון, שנבעה מכעסו על הדרך שבה התייחסו אליהם בעזה, מי יודע לאיזו קבלת פנים נזעמת היו זוכים בשובם לנהלל. הפרסום הוא כוח, הוא יכול לעשותך גיבור ולשנות את הדרך שבה שופטים אותך ואת חטאיך, כמו שקרה לדוד המלך. אבל לבסוף נענש גם דוד בידי האלוהים.


*

יום חורף בשלהי דצמבר 1934. חבורה של צעירי נהלל חורשת במחרשות “בי-סוק” גדולות, רתומות לפרדות, חלקת אדמה בוואדי שימרון, ליד נהלל. האדמה שייכת לקרן הקיימת, אך מאחר שלא עובדה שנים אחדות, רעו עליה את עדריהם הבדווים מערב אל-מזאריב והפלחים מהכפר מהלול הסמוך. הצורך בחריש בא משום שאם לא תעובד הקרקע בידי הנהללים, יתבעו עליה הערבים “חזקה” והיא תחזור לרשותם, אף שנקנתה כדת וכדין. בראש החורשים צועד משה, נושא את משך הזרע, זו האמתחת הנישאת על מותני צד שמאל ברצועה אלכסונית, וממנה מושך הזורע את גרעיני התבואה ומפזרם בקצב אחיד, ואחריו באות המחרשות והופכות את האדמה וטומנות בה את הזרעים.

הבדווים והפלחים אינה מוותרים. הם נקהלים במדרון הוואדי ומקדמים את החורשים במטר אבנים. משה ממשיך לזרוע. כמה מחבריו משיבים בזריקות אבנים. צעקות וקללות ותגרת ידיים. שני הצדדים מזעיקים עזרה ומתפתחת קטטה גדולה. כלי-הנשק בה הם אבנים ומקלות, לא יותר. גם מי שחמוש בסתר בנשק חם, לרוב אקדח ללא רשיון, יודע שבסכסוכי שכנים כאלה אסור להשתמש בו אלא אם כן נשקפת סכנת חיים. אם מישהו יורה, ונהרג ערבי, מסתבכים למשך שנים ארוכות במשפט, במאסר ובנקמת דם, ולעיתים יש צורך להבריח את ההורג מן הארץ.

“אחד הבדווים,” מספר משה ללא כל טינה, “כנראה ווחש ידידי, היכה על ראשי באלה. לרגע אבדה הכרתי. אחר-כך הושיבוני על סוס והוציאוני לכפר.”

התגרה מסתיימת בכך ששוטרים בריטים באים ומפרידים בין המחנות; אוסרים מספר שווה של מתקוטטים מכל צד, ולימים קונסים כל אחד מהם בסכום שווה – לירה ארצישראלית אחת.

פצעו של משה זב דם רב. זו פעם ראשונה הוא נפצע בקרב. כאשר הוא מתעורר מעלפונו הוא פוסע בכוחות עצמו לוועד הכפר ומכריז לפני האחראי על הביטחון: “עשיתי את מה שהוטל עלי.” משם לוקחים אותו למרפאה, חובשים את ראשו ופוקדים עליו לנוח מחשש לזעזוע מוח.

לאחר ימים אחדים הוא נשלח להחלים בבית-ההבראה “ארזה” שבמוצא, מקום שאליו נוהגת גם אמו להגיע מדי פעם, בייחוד לאחר ניתוחיה. משה אינו לבד. נוסעת עימו רות שוורץ, חברתו החדשה, הירושלמית, שהכיר בתחילת השנה, זמן לא רב לאחר שובו מתל-אביב, כאשר באה ללמוד בבית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל.


את הקטטה עם ערב אל-מזאריב, שמותירה צלקת בראשו, אין משה מחשיב כחלק מהסכסוך המר בין יהודים לערבים, אלא כריב בין שכנים, שלכל אחד טענות צודקות מבחינתו. כחצי שנה לאחר התגרה הוא מזמין לחתונתו עם רות, בנהלל, את ידידיו מהשבט הבדווי, גם את ווחש, ולאחר היסוס הם באים בהמוניהם.


*

ליד עץ האגוז, בחצר האחורית של בית משפחת דיין בנהלל, לפנות-ערב, באחד מימי הקיץ של שנת 1935, עומד משה בן העשרים לשאת לאשה את רות, הצעירה ממנו בשנתיים. רחל, אמה של רות, מביאה עימה במכונית ה“מוריס” שלה מירושלים כיבוד שהנהללים אינם רגילים בו: עוגות, יינות, בשרים קרים ונקניקיות. פרייבט, כך קוראים למכונית פרטית, ואשה נוהגת במו-ידיה – הם חיזיון בלתי רגיל, העושה גם הוא רושם בכפר. מצד משפחת דיין טורח משה עצמו על חלקה בכיבוד. בבוקר הוא יוצא לכרם לבצור ענבים, אחר-כך לשדה – לקטוף תירס, שאת קלחיו הקלופים הוא מבשל בדודים גדולים, המשמשים בדרך-כלל לכביסה. משפחתה של רות שוכרת אוטובוס מיוחד, המביא את אורחיהם. בחתונה נוכחים גם אחדים ממנהיגי היישוב העברי ובהם משה שרתוק.

צבי שוורץ, אביה של רות, הוא עורך-דין ידוע בירושלים. שנים אחדות שהה בלונדון עם אשתו ובנותיו, לצורך לימודים באוניברסיטה ועבודה בקרן היסוד. אשתו רחל פעילה בתחום החינוך. שניהם שולטים בכמה שפות ושייכים לעילית החברתית הירושלמית. הם גם שותפים להנהגה של תנועת העבודה והיישוב העברי, וזאת עוד מתקופת לימודיהם בגימנסיה “הרצליה”, שבה למדו משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז. ביתם האמיד והתרבותי נמצא בשכונת רחביה ומשמש מקום מפגש לאישי צמרת בירושלים, יהודים ואנגלים, אנשי תנועת העבודה, מורי האוניברסיטה העברית וכן הפקידות הגבוהה של הסוכנות והשלטון הבריטי.

רות עזבה את הגימנסיה העברית בירושלים ובאה ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, כי כרבים מבני-חוגה היתה חברה בתנועת הנוער “המחנות העולים” וחלמה על עבודת האדמה והליכה לקיבוץ. משפחתו של משה היא אמנם משפחה בעלת ייחוס בתנועת העבודה, ממייסדי דגניה ונהלל, ואולם מבחינות מסוימות משה הוא קצת כבן-כפר לעומת רות המשכילה ממנו, בייחוד בידיעת האנגלית, ולעומת משפחתה העירונית, שאורחות-חייה שונים מאורח-החיים הכפרי ורצוף הקשיים של משפחתו.

על התרשמותה ממשה וממשפחתו מספרת רות לכותב תולדותיו, שבתי טבת. משה בלט כמארגן וכדובר, הצטייר כקשוח וכרגיש גם יחד, נוח לבריות ושאפתן, היודע להגשים את רצונו. אלה לא היו תכונות שלו בלבד, אלא משותפות לכל בני שבט דיין הנהללי – עיקשים, אמיצים ובעלי אינטליגנציה גבוהה.

את הזוג משיא הרב-השוחט התימני של נהלל, זכריה כהן. רק לאחר החופה מגיע במכוניתו מירושלים עורך-הדין ד"ר ברנרד ג’וזף. הוא מחפש את הכלה ומוצא אותה – ברפת, לשם מיהרה כדי להספיק לחליבת הערב של הפרות. נראה שהיא משתדלת מאוד להתאים עצמה לעקרונות הנוקשים של הדיינים ולהוכיח שלא דבק בה שמץ של פינוק עירוני. הסתגלותה לחיי המושב אינה קלה, לפחות בהתחלה. אפשר לומר שהוריה מקבלים את משה ביתר קלות משהוריו מקבלים אותה, את “בת הבורגנים משכונת רחביה”.

ד“ר ג’וזף מביא לזוג מתנה – שתי מזוודות מסע. צבי שוורץ עובד עימו במשרדו, וממנו נודע לד”ר ג’וזף כי מתנתם של הורי הכלה לזוג הצעיר היא נסיעה ללונדון. לאחר החליבה שבה רות למסיבת החתונה. הנהללים רוקדים ושרים בעברית. הבדווים של ערב אל-מזאריב, ועימם ווחש, רוקדים דבקה ומחללים בחלילים, ואחר-כך הם רוכבים על סוסיהם ועורכים פנטזיה מלווה יריות באוויר, כנהוג בחתונות הבדוויות. ברגעיו הקשים ביותר, בקרבות ובעיתות משבר, אולי לא ישכח משה שבחתונתו שמחו יחד יהודים וערבים, ובהם אחד שהכהו זמן לא רב לפני כן באלה על ראשו.


*

משה ורות מפליגים באונייה למרסיי. באחת ממזוודותיהם צרורה שמיכת פוך גדולה. הם נועלים סנדלים. ברכבת הם מגיעים לפריז ומשם ממשיכים ברכבות ובספינה, דרך התעלה, ללונדון, ושוכרים חדר בשכונת סוויס קוטג'.

למשה אין תעודת בגרות והוא אינו יודע אנגלית. הוא מתחיל ללמוד את השפה אצל מורה פרטי ונרשם למבחן קבלה במוסד האוניברסיטאי הידועThe London School of Economics – בית-הספר של לונדון לכלכלה. צבי שוורץ דואג גם למכתבי המלצה ולדמי קיום חודשיים צנועים לזוג. אם חלם משה לצאת מנהלל, ללמוד ולהרחיב את אופקיו, עתה ניתנת לו האפשרות לכך. חותנו מקווה שהמושבניק המחוספס והשאפתן יסיים לימודי כלכלה או משפט, יסגל לעצמו את השפה החדשה וגם קצת נימוסים והליכות של העולם הגדול, ובשובו ארצה אולי יעבוד עימו במשרדו. איש מחבריו של משה בנהלל אינו זוכה בקפיצת-דרך ראוייה לקנאה שכזו, ובגיל עשרים.

רות יודעת אנגלית, אוהבת את לונדון ומכירה אותה היטב משנות נעוריה. היא שמחה לחזור לעיר, מוצאת עד מהרה עבודה כמורה לעברית, מטיילת בה עם משה ומשתדלת לחבב אותה עליו.


בסתיו 1935 לונדון, עיר הבירה, היא ליבה של האימפריה הבריטית, שבה “השמש אינה שוקעת לעולם.” באטלס, שבו למד משה גיאוגרפיה, מכסה הצבע הוורוד של הקיסרות הבריטית את שטחיהן של אנגליה, אוסטרליה, הודו, קנדה, מרבית יבשת אפריקה, וגם ארץ-ישראל הקטנטנה. בפינה הימנית למעלה, בכל בולי מושבות הכתר הבריטי, מופיע דיוקנו של המלך.

רחובותיה הרחבים של לונדון, שנוסעים בהם אוטובוסים אדומים דו-קומתיים, מוניות שחורות ומכוניות פאר של האצולה; המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, הכנסיות, בתי הפרלמנט וארמון המלוכה, הפארקים, מנהרות הרכבת התחתית, הגשרים על התמזה, בתי החנויות הגדולים והמפוארים, המשרדים הממשלתיים ומשרדי חברות הענק שמהם מנוהלת האימפריה הגדולה – כל אלה משדרים עוצמה, עושר, תרבות ומסורת שלעומתן לא רק נהלל, אלא ארץ-ישראל, כולה נראית ככפר נידח.

אילו החליט משה להישאר בלונדון וללמוד שנים אחדות באוניברסיטה, ייתכן שמהלך חייו היה שונה. אך לא כך קורה. אחת מהנאותיו הגדולות היא הפשטות, כמעט הרישול, בלבוש – ללכת בסנדלים, במכנסיים קצרים ובחולצה פתוחה וקצרת שרוולים, ששוליה בחוץ, ללא עניבה וללא ז’קט. להרגיש את האוויר באצבעות הרגליים ולחככן אלה באלה. לא להיות כבול לנימוסים מיותרים; לאכול זיתים וירקות ופירות חיים. להשתזף בשמש ולנשום מרחבים של שמיים כחולים ללא ענן, ולכל היותר, בחורף, לשים את הרגליים בנעלי עבודה גבוהות או במגפיים, ברפת.

בלונדון הוא מרגיש כאילו שמו את רגליו בסד. קשה לו. הוא אינו מסתגל לחליפה המעונבת, למגבעת ולמטרייה. מתעקש ללכת בסגנון הארצישראלי. אך עד מהרה בא חורף אנגלי קר, ועימו ימים ארוכים ללא שמש, ושם קץ לתופעת הנהללי המוזר בסנדלים. העיר מתכסה בענן של סמוג, ערפיח – ערפל מעורב בפיח, הבא מעשן ההסקה בפחם ובעץ העולה מארובות הבתים. בעיני משה, שסבל בילדותו מטראכומה, מתפתחת עתה דלקת, שמקשה עליו אפילו לכתוב. הזרות בלונדון הגשומה, הריחוק מהארץ, מעיקים עליו מאוד. בגלל אי-ידיעת השפה אין הוא מצליח למצוא עבודה. הוא יודע, שרמת ידיעותיו מהשנתיים בבית-הספר החקלאי בנהלל אינה מספיקה כדי לעמוד בבחינות כניסה לאוניברסיטה אנגלית.

מאביו, שהתנגד תחילה לנסיעה, הוא מקבל מכתבי תוכחה, שמעוררים בו רגש של אשמה: המצב במשק קשה. שוב פרצה ברפת מחלת הפה והטלפיים. חסרות ידיים עובדות. “אנחנו שוקעים בבוץ ואתה עושה חיים בלונדון!”

האב שכח את השנים שבהן נסע הוא-עצמו לאירופה ולאמריקה לתקופות ארוכות, ומשה הנער נשא על כתפיו את עול החזקת המשק המשפחתי.

בעוד רות משדלת את משה להישאר בלונדון וללמוד לקראת בחינות הכניסה, נודע לשניים כי קבוצה מחבריהם, בני הדור הראשון בנהלל, מקימה התיישבות עצמאית בגבעת שימרון, הסמוכה למושב. ואם לא די בנימוק המעשי הזה כדי לחזור, מגיעה עד מהרה מהארץ הידיעה המרה כי ב11- במרס, השנה היא 1936, רצחו ערבים את אברהם גלותמן, המורה למטעים בבית-הספר החקלאי בנהלל. המורה היה אהוב מאוד על משה, ובהשפעתו התקין משתלה משלו. גלותמן היה חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע, ושתקן מטבעו.

האופק מתקדר ולא רק בגלל השמיים המעוננים בחורף הלונדוני. רצח גלותמן מבשר את תחילת המאורעות של השנים 1939–1936 בארץ-ישראל, הידועים גם בשם “המרד הערבי”. הנאציזם המתגבר בגרמניה, בהנהגת היטלר, מטיל צל כבד על אירופה ועל אזורים אחרים בעולם, אך ממשלת המנדט אינה מרשה ליהודים הבורחים מפניו לעלות לארץ-ישראל. גם מדינות אחרות בעולם מסרבות לקבלם כפליטים. משה מרגיש שבלתי אפשרי לו להישאר בלונדון בירת אנגליה, בעוד ארצו, הנמצאת תחת שלטון בריטי, שוקעת בגל של טרור ערבי נגד יהודים.


רצח גלותמן משפיע מאוד על דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, שהכירה אותו כאשר היה פועל, מצעירי העלייה השנייה, וסבל מיחס האיכרים אליו במושבתה פתח-תקוה. היא כותבת עליו שיר קינה בשם “אלם-ברוש”, המתאר רצח של עלם הרוכב על סוס שחור בלילה, בשדה. השיר מוקדש “לזכר גלותמן” ומתפרסם בעיתון “הארץ” ב3- באפריל 1936. לאחר פירסומו, ומסיבות אחרות לגמרי, באה על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה. בבוקר אותו יום שישי, 3 באפריל 1936, נולדתי אני. אסתר הכירה את שמואל דיין בהיותו פועל בפתח-תקוה, עוד בטרם הגיעה דבורה ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם “דין הגלילי”. נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.


*

קבוצה קטנה של בחורים ובחורות יושבת בצריפים על גבעת שימרון, הצופה אל פתחו של עמק יזרעאל. הם מעבדים במשותף את השדות מסביב. הבחורים רובם בני נהלל, והבחורות חלקן מבית-הספר החקלאי. כאשר הנוער רוקד במעגלי ההורה, הוא רוקע ושר בהתלהבות עד כלות החושים: “לעבודה! להגנה! לקיבוץ! להכשרה!” – ואף שמשקי ההורים משוועים לעזרת הבנים הבוגרים, חשים הללו צורך ליצור משהו חדש, דומה יותר לקיבוץ מאשר למושב. הם מתיישבים בגבעה ששימשה, חמש-עשרה שנה לפני כן, מחנה זמני ראשון להוריהם.

אחרי לונדון הערפילית והקרה שמח משה להסתובב שוב במכנסיים קצרים ובסנדלים, או יחף, לדבר עברית, לטייל בשמש, לנשום את אוויר העמק, לאכול זיתים וירקות ופירות חיים ולעסוק בחקלאות, במקום לשמוע הרצאות משעממות בשפה זרה לו. הוא ורות הם הזוג הנשוי היחיד, וניתן להם צריף קטן לעצמם. זה רחוק מאוד מבית הוריה האמידים ברחביה, ואפילו מהחדר בסוויס-קוטג' שבלונדון, אבל רות עושה הכל כדי לתת למשה הרגשה של בית משלו, לראשונה בחייו.

רות, שלא נולדה בנהלל, מתקבלת מייד כחברה בקבוצת שימרון, ואילו למשה נכונה אכזבה. חבריו, רובם בני נהלל, אינם מוכנים לקבלו מייד כחבר, אלא דורשים ממנו לעבור תקופת מועמדות של חצי שנה. הם, שמכירים אותו היטב, חוששים אולי משתלטנותו, מנטייתו ללגלג על מי שנופל בכישוריו ממנו, נרתעים מהיותו עצמאי מדי וגם קצת “פרא אדם”.

משה עצמו מספר על אותה פרשה מוזרה ומודה ששותפות, חברותיות ושיוויוניות אינן מתאימות כלל לאופיו ולהליכותיו. ואמנם, גם כאשר ישתלב במערכות גדולות בצבא ובמדיניות – כמפקד, וכמי שעומד תחת סמכות של אחרים, או פועל בשותפות עימם – עתיד הוא להישאר “זאב בודד” ולעורר לא מעט חששות, חשדות והתנגדויות. אבל לעולם, לעולם לא יהיה מוכן לשנות מטבעו ולהיכנע למוסכמות חברתיות שתגבלנה אותו, אפילו אם בכך ירחיק עצמו מן הסיכוי לזכות במלוכה – כלומר, להיות ראש ממשלת ישראל ולשאת על כתפיו את מלוא האחריות להנהגת המדינה.

לאחר חצי שנה מתקבל גם משה כחבר מלא בקבוצת שימרון, ואולם אז הוא כבר עסוק בדברים אחרים.


המרד הערבי, שפורץ ב-1936, אינו מכוון רק נגד היישוב העברי; מטרתו לפגוע גם בממשלת המנדט הבריטי ולערער את שליטתה בארץ. חרף ההגבלות על העלייה מצליח היישוב העברי להגיע לארבע מאות אלף נפש. אחרי העלייה השנייה, שאליה שייכים הוריו של משה, באה בראשית שנות ה20- העלייה השלישית, ובה אלפי צעירים יהודים מרוסיה ומפולין, שמקימים עשרות קיבוצים, מושבים ושכונות; ואחריה העלייה הרביעית של יהודים מהמעמד הבי, שמרחיבים את תל-אביב ומתיישבים בירושלים, בחיפה ובמושבות הגדולות, כמו פתח-תקוה, ראשון-לציון וחדרה. בשנות השלושים, בצל השלטון הנאצי, באה תקופת העלייה החמישית, של יוצאי גרמניה “הייקים”, שמתרכזים אף הם בשכונות בערים הגדולות, במושבות ובמושבים. למרות מאורעות הדמים והמשברים הכלכליים, מתפתח היישוב העברי היטב בחקלאות, בתעשייה הקלה והכבדה, בבניין, במסחר, בבנקאות, ברפואה, במדע, בחינוך ובחיי התרבות: מוסיקה, תיאטרון, ספרות ועיתונות. העלייה “הייקית” מעניקה ליישוב מעין שיפוץ נוסף של תרבות אירופית מהרמה הגבוהה ביותר. ממשלת המנדט הבריטי אף היא אינה קופאת על שמריה. פחות מעשרים שנה לאחר שעזבו התורכים את הארץ ניבנית בה, לראשונה בתולדותיה, רשת כבישים טובה, מסילות-ברזל מודרניות, תחנות-משטרה מבוצרות ובעלות מראה אחיד, הקרויות על שם הקצין הבריטי שתכנן אותן, טיגרט; מחנות צבא, צינור נפט מעיראק לחיפה, שלטון מקומי וארצי מסודר ומערכת משפט חדשה, המבוססת על החוק האנגלי. שנים אחדות אחר-כך, כאשר תפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונתיבי האימפריה ינותקו, ייעשה היישוב העברי בארץ-ישראל לאחד מבסיסי הכוח של הבריטים בזכות התשתית המודרנית שלו בתעשייה, בבניין, בחקלאות ובמדע, ובזכות כוח האדם היהודי המעולה.


 

פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו


צינור ארוך מוביל את הנפט הגולמי מן הבארות, בשדותיה העשירים של מוסול שבצפון עיראק, אל בתי הזיקוק החדשים במפרץ חיפה, שנבנו בטכניקה אנגלית. מכאן מספקים דלק לסוגיו לכל רחבי המזרח התיכון, עד קהיר שבמצרים, בקרונות-מכל גדולים, ההולכים על פני מסילת-הברזל. הדלק מועבר גם בספינות, המפליגות מהנמל החדש שנבנה בחיפה, לאירופה, לאנגליה וליעדים אחרים של האימפריה הבריטית. הצינור אינו טמון עמוק באדמה, והוא אחד היעדים הפגיעים ביותר של האימפריה. מדרום לקיבוץ גשר, הוא עולה וחוצה את עמק יזרעאל, ועובר אזור של כפרים ערבים. חברי כנופיות המרד, הנלחמים ביישוב העברי ובשלטון הבריטי, חופרים בלילות בורות בתוואי הצינור, יורים בו כדי לנקבו ואחר-כך מציתים את הדלק. אבוקות האש מאירות בלילות את העמק ומעוררות בערבים הרגשה של ניצחון גדול.

ממשלת המנדט מוצאת עצמה בעלת ברית ליישוב העברי במלחמתה במרד הערבי. אל מחנה הצבא הבריטי בעפולה מגיעים חיילי הגדוד הסקוטי המלכותי –

King’s Own Scottish Borderers,

– כדי לפטרל ולהגן על צינור הנפט. לשם כך נדרשים להם מורי-דרך מקומיים. הבחירה נופלת על משה, שיודע אנגלית ומכיר היטב את האזור מטיוליו הרבים. הוא מגויס בתור מורה-דרך ל“חיל המשטרה של פלשתינה א”י", ונעשה נוטר. רק לשבתות הוא חוזר אל רות, לצריף שבשימרון.

הנוטרים או הגפירים, משרתים במסגרת משטרתית-צבאית, ותפקידם לשמור על יישובים ודרכים בארץ. הפיקוד הגבוה הוא בריטי, אבל הנוטרים כולם חברי ה“הגנה” ומצייתים גם להוראותיה. הם לובשים מדים, נושאים נשק ומקבלים משכורת חודשית מהממשלה. היישוב העברי מנצל את שיתוף-הפעולה הצבאי כדי לאמן מספר רב ככל האפשר של צעיריו.


*

לילה. למחנה הצבא בעפולה מגיעה ידיעה, ששוב עולה אבוקת-אש מעל צינור הנפט. משה יוצא עם כיתת חיילים בריטים בשני טנדרים חמושים במקלעי “ברן”. תפקידם להגיע אל מקום הפיצוץ בדרך עקיפה, כדי ללכוד את המחבלים. הטנדרים מרעישים בנסיעתם. עם כל קפיצה בדרך העפר משקשקות בטני החיילים המלאות בירה והם מגהקים, מפליצים, מעשנים, מקללים ומספרים בדיחות בקול רם ובעגה, שמשה אינו מצליח לפענח. לא רק שאינם מסכנים את המחבלים, אלא שאם אלה היו רוצים בכך, יכלו לשים מארב קטלני לפטרול הבריטי.

לאחר נסיעה קשה של שעתיים – שבמהלכן נתקע אחד הטנדרים בגלל תקר, ומחליפים בו גלגל – הם חוזרים בידיים ריקות לבסיס, ואז, כמו כדי ללעוג להם, נשמע מרחוק קול פיצוץ נוסף, ואבוקת-אש חדשה מיתמרת מקטע אחר של צינור הנפט. האש שוככת רק לאחר שתחנת המימסר מקבלת הוראה לסגור את ה“שיברים”, אלה המגופות הגדולות, כדי שזרימת הנפט בצינור תיפסק.

כאשר להבות הנפט הבוער מתנשאות למרומים, מאירות את פני השמיים ונראות למרחקים, חוגגים ה“שבאב”, בני-הנוער הערבים, בשכם ובג’נין את ניצחון הערבים, מוחאים כפיים ושרים ברחובות: “אל טייארת ואל דבאבת מא יגדרוש לאל אסאבאת!” – המטוסים והטנקים לא יוכלו לכנופיות.


משה מרגיש שאין טעם לתפקידו. האנגלים האלה זרים לו לא פחות מאנשי לונדון. הוא חש, שהם עושים הכל רק לצאת ידי חובה. למחרת בבוקר, בעת הארוחה, הוא מנסה להסביר למפקד הבריטי כי יש לנקוט שיטה אחרת: לצאת בסתר, ברגל, מייד אחר חשיכה, ולשכב במארב על אחת הדרכים שבהן מתקרבים המחבלים לצינור; או לצאת בטנדר, להדמים מנוע ולחכות בשקט שעות ארוכות, ואז, כאשר תעלה אבוקת-אש – לנסוע לעברה מייד ולרדוף אחר המחבלים עד לבסיסם; ואפשר גם לנסוע לאור יום ולעקוב אחר העקבות שהותירו המחבלים, להיכנס לכפרים שאליהם נמלטו או שמהם באו, לעצור את כל הגברים הצעירים ולחקור אותם. אסור לשבת ולחכות, צריך ליטול יוזמה.

“תפקידך להיות מורה-דרך, ולא לתת עצות לאנשי-צבא מקצועיים,” עונה הבריטי, “תפקידנו להראות נוכחות ולהרתיע, אם לא היום אז בעוד חודש; לבסוף ייווכחו הערבים לדעת שיש להם עניין עם הצבא של הוד מלכותו.”

בסופו של דבר יוצאים למארב, ואולם החיילים מרעישים ומעשנים. נראה שאין להם שום עניין להסתכן בקרב יריות עם המחבלים. אחר שעתיים הם נעשים רעבים, פותחים קופסת בוליביף – בשר בקר משומר, ומעבירים מאחד לאחד, והאחרון משליך את הפחית הריקה בקול צלצול לעבר חלוקי-הנחל שבוואדי.

משה אומר לעצמו, שאילו היתה זו חבורת הצעירים מנהלל, שאותה הוא מאמן בתרגילי שדאות וא"ש לילה, היה יודע בדיוק מה לעשות. אוי ואבוי להם אם היו מתנהגים כך. אבל על הבריטים אין לו שום סמכות, ועליו לחרוק שיניים ולשתוק. ככה זה כשאין מוטיבציה, אין מנהיגות ואין שכל.

ואבוקות-האש מוסיפות להיתמר.


“בשמונת חודשי פעולתי עם צבאות הוד מלכותו,” מסכם משה, “חזיתי באוזלת ידו של צבא סדיר, הפועל לפי שיגרה נגד מחבלים המכירים את השטח – נעים ברגל, מעורים ומעורבים באוכלוסי המקום ובוחרים להם מקום ושעה נוחים לפעולה.”


*

בהזדמנות אחרת מתאר משה את פעילות הצבא הבריטי באופן קצת שונה. לדבריו, במקום גדוד הסקוטים בא “גדוד הרובאים של יורקשייר”. מפקד הגדוד, קצין ג’ינג’י מקריח, בעל שפם מחודד קצוות, מתעניין בבר-המשקאות יותר מאשר בהמלצותיו של משה על מארבים מתוחכמים. כאשר הם עוברים בכפר הערבי עין-דור אומר לו המג"ד הבריטי לקרוא למוכתר הכפר.

המוכתר מתייצב, שופע קידות וחיוכים.

“אמור לממזר הזה,” מורה המג"ד למשה, “שאם יחבלו בצינור אפוצץ את ביתו, ואם יוסיפו לחבל – נפוצץ את שאר הבתים בכפר.”

משה מתרגם את הדברים לערבית בסיסית, והכוח ממשיך בסיור.

בלילה שוב מחבלים הערבים בצינור הנפט. למחרת מפוצצים האנגלים את בית המוכתר. פיצוצים הדדיים אלה נמשכים זמן-מה, עד שמתברר שיד ה“יורקשייר” על העליונה.

“לא באתי הנה,” מסביר למשה המג"ד הג’ינג’י השתוי-למחצה, “ללמד את החיילים הבריטים לזחול בארצכם המזופתת; אני כאן כדי ללמד את הערבים המזופתים איך הבריטים פועלים!”

“דור דור ומושיעיו,” מסיים משה את הסיפור.


*

משה חוזר לקבוצת שימרון, אך לא כחקלאי אלא כנוטר. הוא מתמנה למפקד משמר נע, מ“ן, בדרגת סמל, האחראי לשישה נוטרים וטנדר. בשעות היום הם מסיירים בדרכי עפר בגוש נהלל ובסביבתו, ובלילות הם מציבים מארבים בדרכים, שבהן עושים דרכם מחבלים ערבים כדי לפגוע ביישובים העבריים. הוא נשלח לקורס למפקדי מחלקות, מ”מים, של ה“הגנה”, המתקיים בעמק חפר ובג’וערה שבהרי מנשה. בן עשרים ושתיים הוא מביא עימו כוח סבל גופני רב במסעות ובתרגילים, וראש שופע רעיונות מקוריים לדרכי פעולה צבאיות. אך התחרות קשה, והוא אינו מתבלט על פני חניכים אחרים, שעתידים להיות בתוך שנים אחדות לצמרת הפיקוד של ה“הגנה”, הפלמ“ח וצה”ל. כאן הוא מכיר לראשונה את יצחק לנדוברג, שדה, המבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים, והמשמש מדריך בקורס, ואת יגאל פייקוביץ, אלון, הצעיר ממנו בשלוש שנים, והמשתתף אף הוא כחניך בקורס.


בתור מ“מ, שב”הגנה" כמוהו כקצין, משמש משה מדריך בקורס מפקדי כיתות, מ“כים, בקיבוץ אלונים, ומדריך באיתות ובשדאות. לראשונה בחייו יש באפשרותו לפעול גם על-פי גישתו-שלו. את הדגש אין הוא שם בהפעלת נשק ובתרגילי-סדר, אלא בתרגילי שדאות. התקיפה, ההתגנבות והפריצה הן ההגנה הטובה ביותר. יש ללמוד היטב את תנאי השטח, להסתוות, להסתנן, לקחת את הציוד הנחוץ לביצוע המשימה ולא לשאת דברים מיותרים ומסורבלים, שהוראות הקבע מחייבות. חשובות ביותר היוזמה, הגמישות וההפתעה; אסור לשקוע בשגרה. את ניסיונו בהדרכה הוא מעלה בכתיבת חוברת בעקבות מערכי השיעורים שלו בשדאות, ואולם מפקדת ה”הגנה" עדיין אינה רואה בו כנראה סמכות צבאית, ואינה מדפיסה את החוברת.

צריך אפוא לתרגל הלכה-למעשה את תפיסת הלחימה הזאת. משה עוד עומד בראש יחידת הנוטרים. לילה אחד הוא מתקדם עימם בזחילה מתחת לגדר של בסיס הקורסים השמור ביותר של ה“הגנה” בג’וערה. הם מצליחים לחדור פנימה מפינה מגודרת היטב, שהשמירה עליה חלשה. איש מן השומרים אינו מרגיש בפריצה ואינו פותח לעברם באש. הכעס עליו רב, גם התדהמה. הוא מתעקש – בסך-הכול רצה להראות כי התרגול החי וההפתעה חשובים ביותר הן להגברת הנועזות של הפורצים הן לחידוד העירנות בצד המגינים.

הסתננות דומה הוא מבצע בקיבוץ כפר החורש. חודר עם הנוטרים בזחילה וחותך את הגדר במקום המבוצר ביותר, ששם השמירה דלילה. משה ונוטריו נכנסים לחדר-האוכל ויושבים לשתות תה. כאשר בא אחד השומרים, להודיע על רעשים חשודים שנשמעו בחשכת הלילה, מתברר לו שהוא מדבר עם הפורצים עצמם, שעל בגדיהם ניכרים עדיין עקבות האבק והקוצים מן הזחילה הממושכת.

“בלי להודיע מראש התגנבנו ליישובים מגודרים ושמורים,” מספר משה. “על תרגילים אלה לא זכיתי למחמאות. על שאלות הממונים עליי, מה הייתי עושה לו הבחינו בנו השומרים ופתחו באש – לא היתה בפי תשובה משכנעת. בליבי ידעתי שכל זמן שאני זוחל בראש הטור – לא ניכשל. אבל נשמעתי להוראה והפסקתי את ‘התרגילים החיים’.”

חניכיו מעריכים את אומץ ליבו, את הבנתו העמוקה לתנאי השטח ואת הליכתו תמיד בראש, אבל הם חשים וחוששים, שיש בו גם איזשהו יסוד חמקמק ונסתר מהם. לא בכל הוא משתף אותם. הוא שומר על ריחוק מסוים ומעורר יראת כבוד. הסודיות היא חלק מן הפעילות הצבאית, ובייחוד בתקופה זו של קשר בעייתי עם השלטון הבריטי. אצל משה בולטת במיוחד תכונת הזהירות, ואולי הכוחניות, שבאי-אמירת כל האמת.


*

כל עוד המרד הערבי נמשך, נמשך גם שיתוף הפעולה בין היישוב העברי לממשלת המנדט. בשלהי 1937 נשלח משה לקורס סרג’נטים, סמלים, במחנה הצבא הבריטי בסרפנד, כיום צריפין. בצבא הבריטי יש מסורת נוקשה של תרגילי סדר, צחצוח נשק והברקת נעליים, גיהוץ המדים, משמעת ללא פשרות המלווה עונשים משפילים – והכל באנגלית. עדיין “פרא אדם”, אין משה מתלהב מה“בול-שיט” הצבאי, בלשונו, כשם שלא התלהב מהליכות הנימוס שנכפו עליו בלונדון. הצבאיות הבריטית חסרה גמישות, העזה, אלתור ורוח התנדבות, שרק בזכותן יכול היישוב העברי להתמודד עם הסביבה הערבית. עם זאת, זו פעם ראשונה הוא לומד איך פועל צבא גדול, השולט באימפריה גדולה חרף מגרעותיו וסירבולו, ובתוך שנתיים-שלוש עתיד להיות חוד החנית במלחמתו של העולם החופשי בצבאותיהם של היטלר, הפיהרר הגרמני, ומוסוליני, רודן איטליה, עד לניצחון המלא.


לכאורה, דרכו של משה קבועה מראש, כדרכם של מרבית בני דורו בארץ. אף שעדיין אין חובת גיוס לצבא, רואים עצמם הצעירים כמגויסים מרצון להתיישבות, להגנה ולביטחון. אך הוא עדיין אינו בטוח שהצבאיות היא מקצועו בחיים. הוא חולם על שיבה לנהלל, לעבודה החקלאית במשק עם רות, על פנאי לקריאת ספרים, אולי גם להמשך הלימודים. הוא מצפה ליום שבו תירגע המתיחות הביטחונית והוא יוכל לפשוט את מדי הנוטר.


*

ואולם ההיפך קורה. התקפות הערבים נמשכות. ביישוב העברי מתנהל ויכוח מר. הרוב מצדד במדיניות ה“הבלגה” ובשיתוף פעולה עם הבריטים, על-פי הוראת המוסדות של “היישוב המאורגן”, שהם הסוכנות היהודית והמפקדה הארצית של ה“הגנה”. המיעוט קורא לשבור את ה“הבלגה”, לנקום בערבים ללא הבחנה ולגרום גם אצלם להרג של חפים מפשע. ממשלת בריטניה ממנה ועדה מלכותית, בראשות הלורד פיל, כדי לחקור את המצב בארץ-ישראל ולהגיש את המלצותיה, שהמרכזית מהן עתידה להיות תוכנית החלוקה של מרבית הארץ בין שני העמים.

חרף מאורעות הדמים נמשכת ההתיישבות העברית, בשיטת “חומה ומגדל”. מטרתה לקבוע עובדות בשטח לקראת שרטוט מפת החלוקה. בחודש מרס 1938 מוכרזת התגייסות כללית לקראת העלייה על אדמת חניתה ההררית, שעתידה לקבוע את גבולו הצפוני של הגליל המערבי. יצחק שדה מתמנה על-ידי ה“הגנה” למפקד כוח ההגנה על חניתה; משה דיין ויגאל אלון מתמנים לסגניו. בתצלום היסטורי מיום העלייה נראים השלושה – שדה ניצב באמצע, במכנסיים קצרים, חובק את כתפי שני הצעירים המחזיקים ברובים, כמושח אותם או כמסמיכם ללכת בדרכו. יש הרואים אותו כשמואל הנביא, הממליך את שאול ואת דוד אחריו, ויש הרואים במעמד הזה את נקודת הזינוק בתחרות, שבמהלכה יגיעו שני הצעירים להיות מגדולי המצביאים של ישראל.

תורתו צבאית של שדה מקובלת על משה. שדה מביא למהפכה בטקטיקה של ה“הגנה” בהעלותו את רעיון “ההגנה הנודדת”, שמטרתה לתקוף את האוייב במקומות ההתארגנות שלו, ולא להסתפק בהגנה פסיבית עד שזה יתקוף. שדה משפיע על הקמת המשמרות הנעים, המ“נים, ועל הקמת הפו”ש, פלוגות השדה, שמהן עתיד לצמוח הפלמ"ח, פלוגות המחץ. המשותף לכולם הוא תפיסת הניידות, היוזמה, ההרתעה – ריכוז כוחות מעטים ואיכותיים, כדי להכות חזק במקום אחד, כאגרוף, במקום לפרוס את הכוחות בדלילות על פני מקומות רבים, ככף יד פתוחה. לפני עלותו ארצה שירת שדה בצבא הצאר הרוסי ובצבא האדום, והיה מעורב בעלילות רבות, לרבות הוצאה להורג של אדם, שנחשד על-ידי חבריו בבגידה. הוא אדם מוצק-גו, בעל עבר ספורטאי של מתגושש.


כבר בלילה הראשון מותקפת חניתה משלושה עברים. המגינים משיבים אש מתוך הנקודה, אך טרם עלה בידם להקיף את כולה בחומת ביטחון ובעמדות. רוח חזקה נושבת ומקשה על השמירה. שני בחורים נהרגים ואחדים נפצעים. שדה מבקש להוציא בחשאי קבוצת בחורים אל מחוץ לגדר ולהפתיע מאחור את הערבים היורים, ואולם אין הוא מקבל רשות לכך ממפקד “יום העלייה”, הבכיר ממנו, שנמצא במקום. פעולה כזאת עדיין נחשבת לסיכון מיותר. וכך נסוגים התוקפים ללבנון ללא פגע.

לאחר ימים אחדים באה התקפה ערבית נוספת, לאור יום, על פועלים העובדים בסלילת הכביש לחניתה. שדה פוקד על חלק מהכוח שחש לעזרתם, ובו משה ויגאל, לעקוף בהליכה מהירה את האזור שממנו יורים התוקפים ולהפתיעם מאחור. האיגוף כמעט מצליח, אך הערבים זריזים יותר ומסתלקים בעוד מועד להרים.

לניסיון המצטבר של משה נוסף פיקוד על משאית ששוריינה בלוחות פלדה, המקיימת את הקשר בין חניתה לנהריה. לאחר שהכוח המגויס מתפזר, מסיים גם משה את תפקידו וחוזר לשימרון. חניתה היתה פרק נוסף בניסיונו הקרבי ובפיתוח חשיבתו הצבאית.


*

ערב אחד, בראשית הקיץ של שנת 1938, מטפסת לאיטה בדרך לגבעת שימרון מכונית ישנה, ומתוכה יוצא, לבוש מדי חאקי, קפטן מודיעין של הצבא הבריטי, אורד צ’רלס וינגייט שמו. הוא רזה, ממוצע-קומה ועורו בהיר. על ירכו תלוי נרתיק עור חום ובו אקדח, ובידו ספר תנ"ך קטן, שמתברר כי הוא משמש לו ללימוד השפה, כמדריך גיאוגראפי והיסטורי לארץ, וכמקור לפסוקים שהוא משלב בדבריו. לעיניו מבט מרוכז והחלטי, כמביא בשורה חדשה. לפני בואו לארץ שירת בסודן והתמחה בלחימה בקבוצות גרילה מקומיות, שפעלו נגד השלטון הבריטי. עתה נתמנה לבחון את דרכי המלחמה בכנופיות המרד הערבי.

האורח מדבר עברית בלתי מובנת, ומזעיקים את משה לקבל את פניו באנגלית. בפגישה בחדר האוכל מבקש וינגייט ללמד את החברים מניסיונו בסודן, ומתעקש להרצות בעברית. בספרו על דיין, מצליח שבתי טבת לשחזר את העברית של וינגייט:

“מעטים פעמים הייתי בסודן, וכל המעטים הפעמים הצליחו. שמיים את הרובה בגב ואז יורים. המוצלח מהמארב הוא שאתה מחכה לו בגב עד שהרובה נוגע.”

משה מבקש מווינגייט לחזור על דבריו באנגלית והוא מתרגמם. וינגייט נוכח לדעת שלא כל דבריו נקלטו, וביוזמתו יוצאים עוד באותו לילה למארב מול הכפר הערבי מהלול. עד כה נהגו לשים מארבים סמוך ליישובים העבריים, כדי להפתיע תוקפים ושודדים בבואם למקום. וינגייט מוליך את הבחורים למארב סמוך ליציאה מהכפר הערבי ומחלקם לשתי חוליות, שרווח הן, כדי לכתר את אנשי הכנופיות מייד בצאתם לפעילות החבלנית.


אותו לילה לא מתרחש דבר, ואולם משה, כרבים מחבריו, נשבה בקסמו של הקצין הסקוטי התמהוני, שהכשרתו הצבאית היא של קצין תותחנים. עד מהרה מאפשר הצבא הבריטי לווינגייט להקים יחידה מיוחדת בשם “פלגות הלילה”, שמשרתים בה חיילים וקצינים בריטים לצד בחורים מה“הגנה”. משה אינו משתייך ל“פלגות הלילה”, אבל עם הנוטרים שתחת פיקודו הוא משתתף במארבים הליליים שיוזם וינגייט.

וינגייט אינו חזק בגופו. בלילות חמים הוא מתעייף מן ההליכה הממושכת ולמשה נדמה שהנה יתעלף מאפיסת כוחות. אך יש לו כוח רצון חזק והוא חדור תחושה עזה של הזדהות עם התנ“ך ועם עם ישראל. בתנ”ך הוא מוצא צורות לחימה ומקומות קרב, המבשרים לדעתו גם כיום את ניצחון היהודים על אוייביהם.


לפנות-בוקר, בחוזרם מן מהמארב, מכינים הלוחמים ארוחה במטבח של קבוצת שימרון, בצריף חדר האוכל. מקקים מתרוצצים על הרצפה. משה מטגן חביתות וצ’יפס במחבת מפוחמת על פרימוס רועש, ומכין סלט עגבניות בבצל ושמן זית. וינגייט יושב בפינה עירום לגמרי או בתחתוניו, מתגרד במברשת, קורא בתנ"ך, אוכל בצלים טריים כאילו היו אגסים בשלים, ומדי פעם שולה מפח אחד זיתים ירוקים ומפח שני חריצי ג לבנה, ממלא בהם את פיו ולועסם לתיאבון.

לראשונה פוגש משה בריטי, בעצם סקוטי, שהוא ממש לרוחו – לא פורמלי. לא מכופתר, שאינו מתחשב במוסכמות. הוא מתרשם עמוקות מהידע שלו בלוחמת לילה, בניווט ובשדאות, משנאתו למיסדרים ומהקפדתו כמעט רק על תקינות הנשק ונקיונו, מהתכנון המדוקדק של כל אחת פעולותיו, מתכסיסי ההסחה וההטעייה שלו, ומהקפדתו על מתן דוגמה אישית לפקודיו. תמיד הוא הולך ראשון בטור, אבל כאשר מפסיקים למנוחה הוא האחרון לשתייה ולאכילה. באחת הפעמים הוא מכה בקת אקדחו קצין בריטי, המעז לשתות, ממעיין, לפני ששתו חייליו. יום קיץ אחד, במסע, בהרגישו שהוא הולך להתעלף, וכדי שלא להשתמש במים שבמימייתו, הוא מבתר בסכינו דלעת גדולה שצומחת במיקשה ומוצץ את בשרה, להרוות את צימאונו. “לא נורמלי,” מסכם משה את התרשמותו ממי שעתיד להיות אחד משלושת האישים שישפיעו עמוקות על חייו, “אבל גאון צבאי ואדם מופלא.”

השניים האחרים הם יצחק שדה ודוד בן-גוריון.


*

בתחילת ספטמבר 1938 נודע לווינגייט כי כנופיה של מורדים ערבים נמצאת ליד הכפר אל-עוואדין שבעמק יזרעאל ומתכוונת לצאת לפעולות רצח ביישובים העבריים ולפגוע בצינור הנפט. ביום השלישי בחודש הוא עורך סדרה של פעולות הסחה. הוא שולח את מכוניות הכוח שלו לכיוון חיפה, בעוד חייליו יורדים מהן בחשאי והולכים בחשיכה, ברגל, בחזרה לקיבוץ שריד, כדי שלא ייוודע לערבים היכן הם נמצאים. בלילה מצטרפים אליהם משה עם נוטריו. לפני עלות השחר יוצא הכוח של וינגייט מקיבוץ שריד לעבר הכפר הערבי ומתפצל למארבים מצידו הצפוני-מערבי. במקביל יוצא מעפולה כוח אחר בפיקוד סגנו של וינגייט, הלויטננט הבריטי ברידן, ומתפרס למארבים הסוגרים על צידו המזרחי של הכפר.

לאחר שעה קלה קרבה משאית בדרך עפר, המקבילה למסילת הברזל של רכבת העמק, זו המוליכה מחיפה, דרך בית-שאן, לצמח ולדמשק. המשאית עוצרת לא הרחק מהכפר ויורדים ממנה פועלים אחדים, וכלי עבודה בידיהם. הם מתחילים לטפל בתיקון המסילה. קול נקישות פטישיהם נשמע למרחוק.

הפועלים נראים היטב מהכפר, ובידודם בולט לעין. עד מהרה מתקדמים לעברם לוחמי הכנופיה, והם חמושים ברובים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, להרוג בקלות קבוצה של יהודים חסרי הגנה.

אך בהתקרבם מצפה להם הפתעה נוראה –

הדלת האחורית של ארגז המשאית נפתחת, ומתוכה נורית לעברם אש עזה משני מקלעי “לואיס”, שהיו מוחבאים בה כל אותו הזמן על צוותיהם. אש גיהנום ביום קיץ חם של תחילת ספטמבר. גם פועלי המסילה שולפים את כלי-נשקם החבויים עליהם, ויורים. הערבים מקצתם נפגעים ונופלים בשדה ומקצתם מתחילים לברוח, ומיד הם נתקלים באש המארבים המכתרים של וינגייט וברידן. וינגייט עצמו צופה על הקרב מגבעה קרובה, וכאשר נראה לו שאש המארבים עשתה את שלה, הוא פוקד על חייליו להתקדם אל הכפר מכל העברים. הם נכנסים פנימה, יורים, עורכים חיפושים, עוצרים ולוקחים בשבי חלק מהלוחמים הערבים וגם שלל רב של נשק. אנשי כנופייה רבים נהרגים בפעולה, נפצעים, נשבים, ורק מעטים מצליחים להימלט.

לדברי משה, וינגייט צוהל למראה כל רובה נוסף שנתפס, הוא זורקו ותופסו באוויר בשמחה פראית. משה עצמו אינו מרבה לספר, אבל שבתי טבת, שריאיין את חבריו לפעולה, כותב כי משה היה אחד מפועלי המסילה ששימשו פיתיון ואף סייע לווינגייט בתיכנון הפעולה.


וינגייט מצליח למנוע פגיעות בצינור הנפט. הערבים יודעים שאין להם שביל בטוח, בכל מקום הם עלולים להיתקל במארבים, אך הם ממשיכים לרצוח אזרחים יהודים. בתגובה נערכות עוד פשיטות ופעולות תגמול, שמטרתן להרוג את הרוצחים ולפוצץ את בתיהם. היוזמה באה מצד וינגייט, מצד ה“הגנה”, ולעיתים גם ללא אישור ה“הגנה”, כי יש פעולות נועזות שעומדות בניגוד למדיניות ה“הבלגה”. משה משתתף בפעולות תגמול אחדות, גם כמפקד. מטרתן לפגוע ברוצחים הפועלים בסביבה הקרובה לנהלל. הוא אינו יוצא בגלוי נגד מדיניות ה“הבלגה” אלא מציג זאת כחיסול חשבונות מקומי. העדר התגובה עשוי להיתפס כחולשה, המעודדת מעשי רצח נוספים של יהודים.


בסוף 1938 עוברים חברי קבוצת שימרון להתיישבות קבע בחניתה. רובם כבר אינם בני נהלל, כי נוספו חברים חדשים לתקופת הכשרה. משה ורות עוברים לזמן קצר לחניתה ושבים לנהלל. הם שוכרים צריף, ובו שני חדרים, מטבח, גן ירק קטן וכלבה ושמה לבה. רות, בחודשי הריונה האחרונים, מטפחת את הצריף ועובדת קשה, ומשתדלת להוכיח למשה ולהוריו שאינה עירונית מפונקת. משה מצידו סבור, שעתה יוכל לחזור להיות מושבניק ולעבוד רק בחקלאות. בפברואר 1939 נולדת בתו-בכורתו יעל.

אבל קצב המאורעות אינו מניח לו לשבת זמן רב בנהלל.


*

המחצית השנייה של שנות ה-30, שבהן היישוב העברי לוחם על חייו וביטחונו, ועל המשך ההתיישבות והעלייה, הן שנות התחזקות הנאציזם באירופה. איטליה הפשיסטית, בהנהגת הדוצ’ה מוסוליני, פולשת לחבש. בספרד מתנהלת מלחמת אזרחים, שבסופה מתגבר הקאודיליו, המנהיג, הפשיסטי פרנקו, בסיוע גרמניה, על כוחות הרפובליקה. גרמניה הנאצית, בהנהגת הפיהרר אדולף היטלר, משתלטת בלא מלחמה על צ’כוסלובקיה ומספחת את אוסטריה. ראש הממשלה הבריטית, נוויל צ’מברליין, סבור שיעלה בידיו לפייס את היטלר ולמנוע את המלחמה העולמית, על-ידי כניעה וויתורים בהסכם מינכן.

בשנה המכריעה 1939, שלקראת סופה פולש היטלר לפולין ופורצת מלחמת העולם השנייה, מורע מצבו של היישוב העברי בצורה קשה ביותר. במאי מתפרסם “הספר הלבן” של הממשלה הבריטית בלונדון, האוסר על יהודים לעלות לארץ-ישראל ולקנות בה קרקעות. נפסק גם שיתוף הפעולה של ה“הגנה” עם הבריטים. המדיניות הבריטית סבורה, שעל-ידי כניעה לתביעות הערבים תמנע את אהדתם לגרמניה הנאצית, שסוכניה בוחשים גם במזרח-התיכון.

במושבות הטמפלרים הגרמנים, בני כת נוצרית קטנה, שחבריה פרשו מן הכנסייה הפרוטסטנטית באמצע המאה ה-19, כדי להיות ל“עם האלוהים” ולכונן מרכז בארץ-ישראל (ואשר חריצותם והידע שלהם השפיעו רבות על מושבות העלייה הראשונה) – בשרונה, בווילהלמה, ברפאים בירושלים ובמושבה הגרמנית בחיפה, יש סניפים של המפלגה הנאצית ושל ה“היטלריוגנד”, תנועת הנוער הנאצית. הם אוהדים את הערבים ומכינים גאולייטרים, מושלי מחוזות, גרמנים ילידי-הארץ, שישלטו בארץ ביום שלדעתם תיכבש בידי הוורמאכט, צבאו של היטלר.

יהודי אירופה, שמנסים לברוח מגרמניה ומהארצות הסמוכות לה, מתדפקים על שערים נעולים. שום מדינה בעולם אינה מוכנה לתת להם מקלט, וגם שערי הארץ סגורים. על מנהיגי היישוב העברי, ובראשם יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, מוטלת אחריות עצומה – לעתיד היישוב העברי המוגבל בכוחותיו וביכולתו להשפיע, להעפלה לחופי הארץ ולגורל יהודי אירופה. בן-גוריון קובע את קו המדיניות כך: נילחם ב“ספר הלבן”, ובשאר הגזירות שהטילו עלינו הבריטים בארץ-ישראל, כאילו אין סכנת נאציזם ומלחמת עולם, ונילחם שכם אחד עם הבריטים בהיטלר, כאילו “הספר הלבן” אינו קיים כלל.


*

באוגוסט 1939 נקרא משה לשמש מדריך שדאות בקורס הארצי למפקדי מחלקות של ה“הגנה”, המתקיים ביבנאל, במסווה של קורס למדריכי ספורט מטעם “הפועל”. באחד בספטמבר פולש היטלר לפולין, ובתוך ימים אחדים מתלקחת מלחמת העולם השנייה. בקרב רבים מהערבים היא מעוררת שמחה וציפיות לניצחון הנאצים. כל זה אינו מפריע לשני קצינים בריטים לבקר בתחילת אוקטובר באוהלי הקורס. הם מגלים רובים לא-חוקיים מוסתרים מתחת למזרנים, רושמים ומסתלקים.


4 באוקטובר הוא ערב שמחת תורה. משה אמור לבוא הביתה לחופש. רות מלבישה את יעל הקטנה בשמלתה היפה ביותר ויוצאת עימה בעגלה, בדרך העפר מנהלל לכביש חיפה-נצרת, לחכות למשה. כל מכונית מעוררת בה תקווה, אך משה אינו בא. כאשר מחשיך היא חוזרת לכפר, משכיבה את הילדה לישון, ובוכה לבדה במיטה, עד שהיא נרדמת.


אחרי חצות, אור ל-5 בחודש, יוצא הקורס בבהילות, בהוראת מפקדת ה“הגנה”, למסע רגלי קשה, שמטרתו להגיע לג’וערה ולהתמקם שם מחדש, כדי להתחמק מעינם הפקוחה של הבריטים.

משה ועימו אחד החניכים צועדים מרחק-מה לפני הטור הרגלי בתור סיירים. ליד מושב מולדת, בכניסה לוואדי אל-בירה, ליד צינור הנפט, עוברים על פניהם שלושה טנדרים של חיל הספר העבר-ירדני, המשולב בצבא הבריטי ונמצא תחת פיקודו. משה וחברו אינם מעוררים את חשדם, והם ממשיכים בדרכם. לאחר דקות אחדות עוצרים הטנדרים ושבים על עקבותיהם, כנראה בגלל מידע שמוסר להם פלח ערבי העובד בשדה סמוך. הוא הבחין בטור הרגלי, על חניכיו ומדריכיו, החונה במרחק כחצי קילומטר משני הסיירים, ליד צינור הנפט.

החיילים עוצרים את כל אנשי הקורס על נשקם, ואחד הטנדרים נוסע בעקבות משה וחברו ומעלה גם אותם. העצורים הם ארבעים ושלושה במספר, ויקבלו עד מהרה שם חדש בתולדות היישוב – המ"ג. מעצרם מתרחש ללא שום התנגדות. כיצד קורה שחבורה, שהתנסתה במרדפים ובמארבים ובאש חיה, נופלת בשבי בקלות כזאת?

מתברר כי מדיניות ה“הגנה” מכוונת להימנע מפתיחה באש על הצבא הבריטי, כדי שלא לפגוע בסיכוי להגיע לשיתוף פעולה עימו, ולהקים במסגרתו חטיבת חיילים ארצישראלית, שתעזור במאמץ המלחמה בגרמנים. זאת ועוד, אילו ניסו הבחורים להימלט, היו החיילים יורים בהם. אנשי הקורס סבורים שזוהי תקלה זמנית, שתתברר ברגע שיגיעו למקום שיש ממנו קשר למפקדת הצבא הבריטי. עד לפני חודשים אחדים היו הבריטים בעלי בריתה של ה“הגנה” ואימנו בנשק חלק מהעצורים, שאף לחמו תחת פיקודו של וינגייט. לכן בוודאי לא יעשו עניין גדול מתפיסת הקורס.


לא כך חושבים הבריטים. הבחורים מושלכים לאולם המעצר במגדל המצודה של כלא עכו, כלא תורכי-לשעבר שנבנה במבצר צלבני עתיק. הם נדרשים למסור את כל חפציהם האישיים, נזרקים לאולם אבן מלוכלך ומלא רטיבות ועובש, ומקבלים רק מים ומזרנים דקים ומזוהמים.

טרם הספיקו להירדם, וכבר מעירים אותם לחקירה. ראשונים נקראים להתייצב אלה היודעים אנגלית. פיקוד ה“הגנה” לא צייד את משתתפי הקורס בהנחיות איך להתנהג במעצר, והם מחליטים למסור רק את שמם ואת גילם, ולדרוש פגישה עם עורך-דין.

מהחדר הסמוך מתחילות להישמע אנחות-כאב של הנחקר הראשון. לאחר זמן-מה הוא מושלך חזרה לאולם, חבול וחבוט, ובגדיו רטובים מהמים ששפכו עליו לאחר שהתעלף. משה נקרא לחקירה. מעמידים אותו וגבו אל הקיר. פנס רב-עוצמה מסנוור אותו, ושלושה חוקרים נובחים לעברו את שאלותיהם:

“שמך?”

“משה דיין.”

“בן כמה אתה?”

“עשרים וארבע.”

“היכן אתה גר?”

“בנהלל.”

“נשוי?”

“כן.”

“ילדים?”

“תינוקת אחת.”

משה הוא היחיד מבין כל חבריו העצורים שנישא והקים משפחה.

“מהיכן הרובים הפולניים החדשים שלכם? לאיזה ארגון אתם שייכים?”

“כדאי לך לספר לנו, כי חבל שבתך תישאר יתומה ותגדל בידיעה שאביה נתלה כפושע רגיל!”

“דבר! אנחנו יכולים לגמור אותך במכות!”

“דבר! ידוע לנו שחברים שלכם הרגו קצין שלנו!”

משה מתקומם. אליו, שנלחם לצד וינגייט, יעזו שלושה חוקרים בריטים שחצנים אלה, שמקלות בידיהם, להתייחס כאל פושע, טרוריסט? – ואולם, מניין להם לדעת זאת? הרי הדבר אינו כתוב על מצחו, ואם ישתוק גם לא ידעו זאת. מה טעם בכך, שהוא וחבריו יתעקשו לשתוק ויספגו מכות והשפלות? הרי לבסוף יתברר לבריטים שהם שייכים ל“הגנה” ולא לאצ“ל, הארגון שאנשיו הרגו זמן לא רב לפני כן קצין בריטי. “טרוריסטים” אלה, כפי שהם מכונים בפי רוב היישוב העברי המאורגן, לא בחלו בפגיעה קשה באזרחים ערבים, בגלגלם ממשאית פצצת-חבית בלב חיפה התחתית, וזאת בניגוד למדיניות ה”הבלגה" – לפגוע רק ברוצחים עצמם.

והוא מתחיל לדבר.

כתוצאה מדבריו, נפסקת החקירה, המלווה הפחדה ומכות, והוא מוחזר לאולם המעצר.


“מדוע דיברת? מה גילית להם?” שואלים החברים, המבחינים היטב בהבדל. את משה לא היכו, הוא לא התעלף, וגם לא שפכו עליו מים כדי לעוררו.

“הגעתי למסקנה כי לחוקרים חשוב בראש ובראשונה לדעת אם אנחנו חברי אצ”ל, ולכן החלטתי לדבר ולחסוך מכולנו סבל מיותר, שנובע רק מתוך אי-ההבנה. אמרתי להם: אני מזהיר אתכם, אם מישהו ירים עלי מקל – הדבר לא יישאר סוד בין הקירות האלה. אני סיימתי קורס סרג’נטים בצבא שלכם והשתתפתי עם קפטן וינגייט במבצעים שלו. על כך אני גאה. דעו לכם שאני וחבריי שייכים ל’הגנה', ואם תפגעו בנו או תעזו לענות אותנו, יש די אנשים בחוץ שידאגו לכך שתבואו על עונשכם! מהיכן הנשק, אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא, שרק לפני שבועות אחדים פתחה גרמניה הנאצית במלחמה שמאיימת גם עלינו, היהודים. אנחנו מתאמנים בנשק רק כדי להגן על עצמנו – מפני ערבים, מפני גרמנים, ובשום אופן לא כדי ללחום בכם. להיפך, חבריי ואני שותפים למאבק נגד כל מי שהוא אוייב של בריטניה."

רוב החברים מצדיקים את שיקול דעתו של משה, אף שפעל נגד החלטת הרוב. הם משוכנעים עתה, כי לאחר שהתבררה הטעות ישלחו אותם בבוקר לחופשי.


יעל בתו מספרת, כי למחרת בבוקר הופיעה בחצרם שבנהלל הכלבה של המשפחה, שמתברר כי היתה עם משה בקורס, ולקולר שלה מוצמדת פתקה:

“רות, עצרו אותנו ולוקחים אותנו לכלא עכו. נראה שהאשמה לא חמורה. מקווה שהכל יהיה בסדר. נשיקות לך וליעל. להתראות בקרוב – שלך, משה.”


אך לא כך קורה. הבריטים מתעקשים להעמיד את הבחורים למשפט, ומשאירים אותם במעצר במגדל המצודה. הקלת-מה יש בכך שמהחלונות נשקף הנוף היפה של המפרץ, מרשים להם לקבל אוכל מהחוץ וספרים לקריאה וללבוש את בגדיהם הפרטיים. הבחורים מתארגנים לקבוצה, שיש לה הנהגה פנימית ורוח צוות מלוכדת. משה נבחר לסופרווייזר, נציג העצורים בפני שלטונות הכלא, מעין שר החוץ של הקבוצה.


בסוף אוקטובר מתקיים המשפט בפני בית-דין צבאי. האשמה – נשיאת נשק בלתי חוקי. לפי התקנות לשעת חירום, אפשר לקבל על כך עונש מוות. חוקים אלה התקינה ממשלת המנדט, כדי לשפוט את כנופיות הטרור הערבי. משה וחבריו משתעשעים בתקווה, שאין מדובר בעונשים חמורים. הם בטוחים בהגנתם של מוסדות היישוב ובראשם בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהיא כמו הממשלה-בדרך.

ואולם מתברר, שיש ליישוב העברי בעיות קשות יותר עם השלטון הבריטי: צריך להילחם ב“ספר הלבן”, המונע עליית יהודים ארצה, צריך למנוע את הגזירה החדשה של ממשלת המנדט – למסור את כל הנשק שבידי ה“הגנה” לאנגלים, וצריך לשכנע את הממשלה בלונדון להקים חטיבה יהודית לוחמת במסגרת הצבא הבריטי. לכן ניתנת לסנגורים ולבחורים ההנחייה, שלא לערב את ה“הגנה” בעניין אלא לטעון שהתאמנו מרצונם, כדי להגיש עזרה לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים. מעצר המ"ג אינו עומד בראש סולם-הקדימות הלאומי.

השופטים האנגלים דוחים את ההסבר. “יכולתם להתנדב לצבא הבריטי,” הם אומרים, “ואין צורך להתאמן לשם כך בנשק בלתי חוקי ביבנאל.”

ארבעים ושניים בחורים נידונים לעשר שנות מאסר, ואחד למאסר עולם, כי נחשד שאיים בנשקו בשעה שנעצר. אמנם לאחר כחודש העונשים מופחתים לחמש שנים לכל אחד מהארבעים ושניים, ולעשר שנים לאסיר העולם, אבל ההלם גדול, והוא מתחיל בעצם המעבר ממעמד של עציר לזה של אסיר.

כובלים את הבחורים בגסות ומחזירים אותם לכלא, לא למגדל, אלא לאולם ארוך וחשוך בקומה התחתונה. התקרה גבוהה, הרצפה עשויה בטון, ורק שני חלונות מסורגים משקיפים ממנו אל החצר הפנימית. בגדיהם וחפציהם הפרטיים נלקחים מהם, ראשיהם מגולחים, והם מולבשים בבגדי אסירים משומשים – סנדלים חומים, מכנסיים רחבים ללא חגורה וכפתורים, חולצה חומה חסרת צווארון וכובע בד חום. כל אחד מקבל מזרן, עשוי סמרטוטים ועשבים, ושתי שמיכות. בפינת האולם ניצבים שני דליים לעשיית הצרכים. מוקדם בבוקר מעירים את האסירים למסדר ספירה. טיול בוקר בזוגות מתקיים בחצר הפנימית ולאחריו חיפוש מדוקדק על הגוף, שמא הוברח משהו. ארוחת-הבוקר באחת-עשרה וארוחת-הצהריים בשלוש, רק שתי ארוחות ביום, ותפריטן קבוע: פיתות, זיתים, בורגול בשמן וחומוס, מים חמים לתה, ולעיתים גם חלווה ולבנה. בין שתי הארוחות עובדים קצת בבתי המלאכה של הכלא, ואחרי הארוחה של השעה שלוש מוכנסים האסירים לאולם הכלא עד למחרת בבוקר.


הוריו של משה, ורות אשתו, מזועזעים. חמש שנים בכלא עכו! – מושגיהם של ההורים על חוויית הכלא באו מהרומנים הקודרים של דוסטוייבסקי ומהתיאורים של ה“קישלה”, בית-הסוהר בתקופת התורכים, שבו עונו האסירים בפאלאקות, מכות במקל חזרן על כפות הרגליים, עברו השפלות רבות ונידונו לתנאי חיים קשים ברעב, בזוהמה ובמחלות, והיו שמתו בתקופת המאסר.

לביקור הראשון בבית-הסוהר מביאה רות את יעל, בת תשעה חודשים, לבושה בשמלת תכלת חגיגית. רות מרימה אותה על ידיה כלפי מעלה, כדי שמשה יוכל לראותה. השיחה מתנהלת בצעקות משני עבריה של גדר תיל גבוהה. מצד אחד, מורם, עומדת שורת המבקרים, וממול, במקום נמוך יותר, שורת האסירים. כולם מדברים יחד ובקושי שומעים אלה את אלה.

יעל, שמתגעגעת אל אביה, ויש לה כנראה מילדות אופי עצמאי כשלו, נשמטת מיד אימה ומתחילה לזחול לעברו מתחת לגדר התיל. מפקד הכלא קפטן גרנט קטוע-הרגל, שנודע ביחסו הקשה אל האסירים, פוקד להחזיר את התינוקת לאחור.


המראה משפיע על משה, והוא כותב לרות לאחר הביקור:

“אם אמרתי לך שלא כדאי להביא הנה את המותק הקטן הזה, זה מפני שפה לכלוך עצום ומפני שאינני בטוח שלא אתחיל ממש לבכות כשאראה אותה מעבר לגדרות חוטי הברזל… עוד נשב בקרוב על-יד התה, את תסרגי ואני אקרא ואשאל אותך מלים, והמותק יזחל על המרבד…”

בביקור הבא לא מביאה רות את התינוקת. משה מתמלא חשש שמא קרה לה משהו, ומסתירים ממנו. לכן שבה רות לקחתה עימה בביקורים הבאים.


הרשות לשלוח מכתבים או להיפגש עם בני-משפחתו ניתנת למשה לעיתים רחוקות, אך בדרך-כלל הוא זה שמרגיע אותם. אמנם הכלא אינו בית-הבראה, אבל גם אינו נורא כל-כך – לא הולכים בו לאיבוד. החבורה מגובשת, מתמודדים עם חיי היום-יום, מתגברים על הכינים, משפרים קצת את תנאי הביגוד והשינה, ממשיכים בלימודים העיוניים של קורס המ“מים, ומוצאים מהם מורים גם למקצועות כמו כימיה ותנ”ך. הישיבה בכלא אינה השפלה, היא חלק ממאבקו של היישוב העברי. כשיבוא יום השחרור צריך להתקלח היטב, ולשכוח הכל.


בערב שבת אחת נענש משה ומושלך ליומיים לצינוק. המזון – פיתה ומים בלבד. הוא שוכב בתא הקטן והקר, על מזרן עלוב, מכורבל בשמיכה דקה, ושומע זמירות ששר בחור יהודי דתי מצפת, הכלוא בצינוק שלידו. קול התפילה הבוקע ומהדהד בקמרוני האבן משרה עליו הרגשה של שבת. לא הצינוק מרגיז אותו, אלא הסיבה הטפשית והמקרית שהביאה למאסר, והאבסורד – בחוץ מתחוללת מלחמה קשה, ולבריטים אין דבר חשוב יותר לעשות מאשר לכלוא בחורים, שיכלו להתנדב למלחמה בגרמנים.

ואכן, אחרי פולין כובשים הגרמנים – במלחמת בזק ובקלות מדהימה – את דנמרק, נורווגיה, הולנד, לוקסמבורג ובלגיה; הם פולשים לצרפת ומכניעים אותה, ומכוננים בה ממשלה פרו-גרמנית בראשות המארשל פטן; אחר-כך הם פותחים בקרב על בריטניה. הצוללות הגרמניות מטביעות ספינות של הצי הבריטי, המטיל מצור ימי על גרמניה. מטוסי הלופטוואפה מפציצים את ערי בריטניה יום ולילה, בעיקר את לונדון, ופוגעים ללא רחם באוכלוסייה האזרחית. מצבה של בריטניה קשה ביותר. היא נושאת לבדה בכל עומס מלחמתו של העולם החופשי נגד גרמניה, שכבשה את כל מערב אירופה. ארה"ב ניטראלית וטרם נכנסה למלחמה, ואילו רוסיה קשורה בחוזה לאי-התקפה עם גרמניה, העתיד להחזיק מעמד רק עד 22 ביוני 1941, כאשר בבת-אחת תפלושנה לרוסיה עשרות דיוויזיות גרמניות, ללא הכרזת מלחמה.

מטוסי ה“ספיטפייר” וה“האריקן” של האר-איי-אף, חיל התעופה המלכותי הבריטי, הקטן יחסית, מפילים מאות ואלפי מפציצים גרמניים ושוחקים את כוחו של הלופטוואפה. גם למטוסים הבריטיים אבידות לא קלות, אך פחותות בהרבה.

“מעולם לא היו חייבים רבים כל-כך, תודה רבה כל-כך, לאנשים מעטים כל-כך!” – אומר על טייסי האר-איי-אף ראש ממשלת בריטניה החדש, וינסטון צ’רצ’יל. קולו האמיץ והבודד נקלט בשעות הערב כצעקות מרוחקות במכשירי הרדיו המעטים המצויים בארץ. רבים מצטופפים סביבם, כדי לשמוע את המילים היחידות שנותנות תקווה לעולם החופשי, ולעמים הנמצאים כבר תחת עול הכיבוש הנאצי:

“אנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנו נילחם בכוחות גדלים והולכים באוויר. אנו נגן על האי שלנו ויהיה מחיר הקורבנות ככל שיהיה. אנו נילחם בחופים, אנו נילחם בשדות הנחיתה, אנו נילחם בשדות, ברחובות, אנו נילחם בהרים. אנו לא ניכנע לעולם, ואפילו אם יקרה דבר שאינני מאמין בו אף לרגע – וייכבש האי הזה או חלק גדול ממנו ותושביו יסבלו חרפת רעב, כי אז תמשיך במאבק הקיסרות שלנו מעבר לימים, מצוידת ומוגנת על-ידי הצי הבריטי. אין לנו אלא מטרה אחת ויחידה, להשמיד את היטלר ולמחות כל זכר לשלטון הנאצי. שום דבר לא ירפה את ידינו מעשות כן. לעולם לא ננהל משא-ומתן עם היטלר ולא עם איש מאנשיו. נילחם בו ביבשה, נילחם בו בים, נילחם בו באוויר, עד שבעזרת האל נשחרר את כדור הארץ מצילו, ואת העמים – מעולו.”


*

בכלא עכו יושבים מאות אסירים. חלקם יהודים, חברי ה“הגנה” והאצ"ל שהבריטים ממשיכים לתפוס ולהשליך לכלא, אבל רוב-רובם ערבים, אסירים פליליים וגם פוליטיים מכנופית שייח' עז אל-דין אל-קאסם, שעד לפני חודשים לא רבים היו אוייבים-בנפש של משה וחבריו. רבים מהערבים שפוטים למאסר עולם, ויש גם נידונים למוות, ובתא ההוצאה-להורג הבריטים משתמשים מדי פעם.

“רוב אנשי המרד הערבי,” מספר משה, “היו לאומנים-מאמינים דתיים ולא שכירי-חרב. יחסינו איתם היו טובים. יחסים שבין אדם לאדם. המשותף נו היה הרקע למאסר. גם הם וגם אנחנו לא נשפטנו על פשע פלילי. היתה הערכה הדדית. אנו והם נחלצנו למשימות לאומיות וסיכנו את חיינו וחירותנו למען עמינו. בחגיהם הזמינו אותנו לחדרם לסעודות ממיטב המטבח המזרחי.”

משה מתייחס לסכסוך עם הערבים לא במושגים של רעים מול טובים או רודפים ונרדפים, כמו יחס הגויים אל היהודים בגולה, או כגישתו של אביו לערבים, אלא בדרך צברית, ספורטיבית כמעט, המכירה בכך שגם לערבים יש מטרות לאומיות משלהם, וכי אחרי התכתשות צריך לחשוב על שלום, וללא שנאה. אמנם יש מצידו לא מעט התנשאות על פניהם, מתוך רגש עליונות שהולך ומתחזק, ממלחמה למלחמה, אך בצידה יש גם קנאה סמויה בשורשיות הכפרית הפשוטה של הפלח, ואפילו קצת רומנטיקה של התרפקות על אורח חייו, הדומה לחיי אבותינו בתקופת המקרא; התרפקות שעתידה לימים להתגלגל בתשוקתו העזה של משה לעסוק בחפירות ארכיאולוגיות, כדי לגעת במו-ידיו בשרידי החיים שהיו כאן בארץ בעבר הרחוק.


*

בפברואר 1940 מועברים הבחורים למחנה מעצר פתוח במזרעה, ליד עכו. משה עובד בתחנת הניסיונות החקלאית הממשלתית ליד עכו, מדלל חיטה ומזבל את השדות. זה טוב יותר מחומות הכלא העבות, יש יותר פגישות עם בני-המשפחה, אבל סבלנותו מתחילה לפקוע.

מתעוררת גם בעיה עקרונית: מקובל על האסירים שאסור לאיש מהם או לקרוביו לבקש חנינה פרטית אלא רק שחרור של כולם, כקבוצה. לאחר זמן משנה המחלקה המדינית של הסוכנות את גישתה ומציעה למשפחות לפעול גם באופן פרטי. לשמואל, אביו של משה, העוסק כל הזמן בעבודה ציבורית, יש קשרים רבים. שחרורו של משה בוער בעצמותיו, והוא פונה לכל מקום שאפשר.

כאשר נודע לחברים, שיש בחוץ פעילות לשחרורו של משה, מתעורר ויכוח. משה אינו מוצא פסול בכך. הגישה שלו מעשית ולא עקרונית. המצב בחוץ חמור. אסור לשבת באפס-מעשה. כל דרך טובה, ובלבד שישוחררו בהקדם יותר אנשים. לחברים דיעה אחרת, ולכן פורש משה מתפקיד המייצג של הקבוצה בפני שלטונות הכלא. הוא מתחיל לאבד את סבלנותו, וכותב תזכירים ומכתבים חריפים למוסדות ולאישים, כדי להחיש את הטיפול בשחרור הקבוצה. לדעתו, לא נעשה די. גם הריחוק הממושך מרות משפיע עליו. אין זה לפי טבעו לחיות זמן כה רב ללא אשה.


האסירים מקווים לחנינה ב-6 ביוני, יום הולדתו של המלך ג’ורג' השישי, חג ממלכתי שנחוג בכל מוסדות הממשלה ובתי-הספר בארץ-ישראל, אך המאסר נמשך. בספטמבר 1940 עורכים מטוסי חיל האוויר האיטלקי התקפת-פתע רצחנית על תל-אביב. רות ויעל נמצאות לתקופת זמן בתל-אביב. רות משתלמת בקורס לעזרה ראשונה בבית-החולים “הדסה”, ויעל נשארת עם מטפלת. אחת הפצצות נופלת כשבעה מטרים מביתן ברחוב בוגרשוב ומזעזעת אותו. רסיסים חודרים לבית וקודחים חורים ענקיים בקירות הפנימיים. בתוך החושך, האבק והעשן מוצאים את יעל, כבת שנה וחצי, יושבת על הספה ובוכה, והיא מכוסה כולה טיח וסיד. הכל סביבה הרוס, והיא הדבר השלם היחיד בחדר, למעט שריטות אחדות בגופה. כאשר מגיעה רות בבהלה מבית-החולים ורואה את ההריסות, כבר נמצאת יעל אצל דודתה ראומה, אחותה של רות. בראותה את אימה, היא מחבקת ומנשקת אותה, ותובעת:

“אימא’לה, שאבא משה יבוא וייקח את הילדה לטיול עם אימא.”


למחרת מתפרסמת ידיעה בעיתון: “תינוקת, שאימה שימשה אחות מתנדבת בעת ההפצצה, היתה בחדר שקירותיו קרסו וכמעט קברוה תחתם. הילדה נמצאה כשנעל אחת לרגלה ופיסות טיח בשערותיה, אך בריאה ושלימה.”

במכתבה למשה מתארת רות בהרחבה את קורותיהן ביום ההפצצה בתל-אביב. נקל לתאר את תיסכולו. באוקטובר 1940 נמלאת שנה לישיבתו בכלא, והשחרור אינו נראה באופק. בדצמבר חל חג החנוכה השני למאסרו. העולם בוער, הגרמנים מתקדמים, בריטניה ובעלות-בריתה נסוגות, והוא עובד בתחנת הניסיונות החקלאית ונתון למצבי-רוחו המתחלפים של המפקד הבריטי, שלעיתים הוא שיכור ופיו פולט קללות גסות ולפעמים הוא נחמד ושמח על שיחה טובה.


אם נדמה למשה, שהמלחמה תסתיים בטרם ישוחררו הוא וחבריו, הרי טעה. המלחמה מתקרבת לארץ-ישראל, ורק בזכותה הם עתידים להשתחרר.

הגרמנים מתקדמים מזרחה, מכניעים את ארצות הבלקן ומייסדים משטר של משתפי-פעולה בהונגריה, ברומניה ובבולגריה. את יוגוסלביה, יוון וכרתים הם כובשים. הם מתסיסים את הארצות המוסלמיות במזרח-התיכון. במצרים מחכים בשמחה להשלמת מסע הכיבוש של האיטלקים והגרמנים במידבר המערבי. מדינות צפון-אפריקה נופלות בזו אחר זו. מטרת הגרמנים – כיבוש אלכסנדריה ופורט-סעיד, וחסימת תעלת סואץ, שהיא עורק החיים של האימפריה הבריטית והקשר שלה להודו. בעיראק מכינים סוכנים גרמנים את מרד ראשיד עלי, שמטרתו להקים ממשלה פרו-נאצית. לאחר נפילת צרפת סר הצבא הצרפתי בסוריה ובלבנון למרותה של ממשלת וישי הפרו-גרמנית, ועתה הוא מאיים על שדות הנפט העשירים של מוסול בצפון עיראק ועל ארץ-ישראל.

הנפט הזורם בצינור מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה משמש דלק חיוני לצי ולחיל האוויר הבריטיים באגן המזרחי של הים התיכון, ומאמץ המלחמה באזור תלוי בו. מדי ערב מעלים הבריטים גבוה מעל מפרץ חיפה רשת ענקית של עשרות בלונים כרסתניים בצבע אפור-מתכתי, הנראים כצפלינים קטנים, כדי להגן על בתי-הזיקוק מפני המפציצים האיטלקיים. בלילות מצטלבות אלומות האור של הזרקורים, הסורקים את השמיים.

באופק – סכנת הפלישה הגרמנית לרוסיה. ברור כי המטרה הסופית של תנועת המלקחיים הגרמנית – מן המדבר המערבי וממצרים בדרום, ומהבלקן ודרום-רוסיה וסוריה בצפון – היא לחבור בארץ-ישראל, שהפכה בתוך זמן קצר לאחד מבסיסי המלחמה הגדולים של בריטניה, –להשמיד את היישוב העברי, לרוצץ את לב האימפריה הבריטית, להפוך את הים התיכון לים גרמני, להעביר לצד גרמניה את כל המדינות הערביות ולהמשיך בהתפשטות, מי יודע עד היכן, אולי עד הודו הבריטית והמדינות שהולכת וכובשת יפן, בעלת-בריתה של גרמניה, והן סין ובקרוב גם דרום-מזרח אסיה.


מחוסר ברירה שבה בריטניה לסמוך על היישוב העברי, והוא אכן מתגייס למאמץ המלחמה הבריטי – בבניית ה“קמפים”, מחנות הצבא הבריטי, בתעשייה, במדע, בחקלאות, בכוח העבודה האזרחי ובהתנדבות לצבא עצמו. לבסוף מתקבלת החלטה גם בממשלה בלונדון, ובאה הוראה לשחרר את האסירים.

בבוקר 17 בפברואר 1941 מקבלים הבחורים בחזרה את בגדיהם, בכף-ידו של כל אחד מהם מוטבעת חותמת של בית-הסוהר, המאשרת את שחרורו, שערי מחנה המעצר במזרעה נפתחים, והם יוצאים לחופשי. בחוץ מחכים כבר בני המשפחות הנרגשים. משה מחבק את רות ואת יעל בת השנתיים, ונוסע עימן הביתה.

אבל קצב המאורעות אינו מניח לו לשבת זמן רב בנהלל.


 

פרק רביעי: איבוד עין בסוריה


שבועות אחדים עובד משה במשק של הוריו, מתקין רצפות ואבוסים מבטון, חורש בטרקטור. חרישת השדות בסוסים הולכת ונעלמת. הוא גם עובד כפועל שכיר בכפר, ושומר בלילות. משה שמח לחזור לחיות עם רות, ממנה היה מנותק כשנה וחצי. אצל האנגלים אין נהוגות חופשות מבתי-הסוהר, גם לא אפשרות לאסירים להתייחד עם נשותיהם. הוא שמח על בתו הקטנה, יעל. רבים ביישוב העברי מתגייסים לצבא הבריטי, גם נשים, ואולם למשה ברור שכעת מקומו בארץ, מה גם שהמלחמה העולמית מתקרבת לגבולותיה.

ערב קיץ אחד מתדפקים על דלת הצריף בנהלל יצחק שדה וצבי ספקטור, שניהם ממפקדי ה“הגנה”. כאשר הם מתיישבים בחדר, אוכלים פירות טריים ושותים תה, אומר שדה:

“אם הגרמנים והאיטלקים ימשיכו בהתקדמותם במדבר המערבי ויכבשו את מצרים, הם יפלשו לארץ-ישראל מכיוון אל-עריש וסיני. מצפון נמצא בסוריה צבא צרפתי של ממשלת וישי, הנתונה להשפעת הגרמנים. המפקדה הארצית של ה’הגנה' החליטה להקים כוח, שיגן על היישוב העברי וישתף פעולה עם הצבא הבריטי. אני התמניתי למפקד הכוח הזה. אתה משה, ויגאל אלון, נבחרתם להיות מפקדי שתי הפלוגות הראשונות. צריך לגייס את הכוח ולאמן אותו. הבסיסים יהיו בקיבוצים בעמק יזרעאל ובצפון, מהם גם יבואו רוב המתנדבים. מה דעתך?”

מה יש למשה לומר? הכל ברור לחלוטין. החופשה במשק ובחיק משפחה נסתיימה. עליו לחזור לפעילות הצבאית ב“הגנה”, שמטרתה העיקרית לשמור על ביטחון היישוב העברי בארץ. אמנם עתה האנגלים אינם אוייב, וגם החזית הערבית שקטה מאז פרוץ המלחמה העולמית, אבל אם יגיעו הגרמנים לארץ-ישראל, אין זה אלא שקט לפני הסערה. וכך, במאי 1941, מונח היסוד למסגרת הצבאית של שתי הפלוגות, שלימים עתידה להיקרא בשם פלמ"ח, ראשי תיבות של פלוגות מחץ.


*

המשימה הראשונה, שמטילים האנגלים על כוחות ה“הגנה” היא פיצוץ בתי-הזיקוק בנמל טריפולי שבלבנון, המספקים דלק למכונת המלחמה הגרמנית, שכבר הגיעה אל נמלי הים התיכון. עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של צבי ספקטור, ועימם קצין אנגלי, מפליגים על ציודם מחיפה בסירה גדולה ושמה “ארי הים”.

ערב ההפלגה פוגש משה את צבי, המספר לו כי בגלל רגלו הנכה אינו מסוגל לשחות. אם תיפגע הסירה, יצלול כאבן. בעצם, לא הוא אמור לפקד על הסירה אלא מישהו אחר, שלא היה מוכן לכך, וצבי קיבל עליו את המשימה רק בגלל הפצרתו של יצחק שדה.

לאחר יומיים מתחילים לחכות לשובם של הבחורים. מגג בניין גבוה בחיפה סורקים משה וחבריו במשקפות את המפרץ הכחול, עד לאופק, והסירה איננה. נעלמה, ועימה כ“ג בחורי ה”הגנה", ומתברר שגם לטריפולי לא הגיעו. משה נזכר בלב כבד בשיחה עם צבי ערב ההפלגה. כישלון הפעולה הצבאית המשותפת הראשונה עם הבריטים מכאיב. האם האשמה בכך שלא היה די זמן להתאמן?


אבל אין זמן למחשבות רבות. לאחר ימים אחדים מודיעה מפקדת ה“הגנה” למשה, כי הוא והבחורים שיגייס עתידים לשמש מורי-דרך לכוח פלישה בריטי, שעומד לעלות מחניתה ומראש הנקרה לאזור בינת-אל-ג’בל ואיסקנדרון, הנתונים לשליטת הצבא הצרפתי של ממשלת וישי. מהכוחות הצרפתיים שנותרו מחוץ לצרפת, ברחבי מושבותיה לשעבר ובצייה, נשאר חלק אחד נאמן לממשלת וישי, וחלק אחר – בהנהגת שארל דה-גול – נלחם לצד הבריטים במסגרת צבא צרפת החופשית. הצבא הבריטי אף הוא רב-גוני. הכוח שעימו עתידים בחורי ה“הגנה” לפלוש ללבנון הוא אוסטרלי. שנים לא רבות לפני כן – במלחמת העולם הראשונה, השתתפו יחידות של פרשים אוסטרלים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים, ועתה שוב נחלצו לעזרה. בצבא הבריטי משרתות יחידות מרחבי האימפריה – ניו-זילנד, דרום-אפריקה והודו. הבסיס המרכזי של המזרח-התיכון הוא ארץ-ישראל, שבה ניבנים ומורחבים מחנות צבא ושדות תעופה גדולים דוגמת סרפנד, צריפין, “עיר צבא” המשמשת את צה"ל עד ימינו אלה.


משה ועימו שלושים בחורים שגייס מתמקמים בחניתה. בשעות היום הם נחים ומתאמנים בנשק, ובלילות הם יוצאים לסיורים ארוכים מעבר לגבול, להכרת השטח. לשם כך הם מתחזים בלבושם לערבים. עם עלות השחר הם שבים לקיבוץ. מאחר שרובם אינם מכירים את האזור, זקוקים גם מורי-הדרך למורי-דרך מקומיים, ערבים. משה, שהכיר במקצת את אסירי כנופיות המרד הערבי בכלא עכו, אומר שאם מוכרחים לקחת ערבי לתפקיד הזה, מוטב להתקשר עם ראש כנופיה או רוצח, שהוכיח אומץ וכושר פעולה, מאשר עם סתם פלח או רועה, שיברחו מתוך פחדנות בהזדמנות הראשונה.

משה עורך סיורים בחברת מורה-הדרך הערבי ראשיד, ליתר ביטחון הושיבו את אשתו וילדיו כבני-ערובה במלון בחיפה, כדי שלא יברח או יסגיר את מעסיקיו לאוייב. משה נוסע עימו במכונית עד קרוב לגבול. הם מסתירים את המכונית בחורשה וחוצים צפונה בשבילי ההר ובצמחייה העבותה. הלילה קריר, והאוויר מלא ריחות צמחי-בר הנמעכים בפסיעותיהם – שינוי מרענן לאחר החומות הטחובות של כלא עכו והגדרות של מחנה המעצר במזרעה. הנחיריים מתרחבים, כנחיריו של צייד. נשמעים קולותיהם של עופות לילה וחיות. השניים מגיעים עד סמוך לגשר איסקנדרון, בודקים את סדרי השמירה של הזקיפים הצרפתים, מוצאים שביל עוקף, ומסמנים לעצמם את המקומות שאפשר לעבור ברכב או לפרוץ בהם גדרות. בבוקר הם שבים לחניתה. ואולם משה עדיין אינו מרוצה – הדרך קשה ומסובכת מדי.

האזור שהם מסיירים בו בלילות נקרא סוריה, אבל למעשה זוהי לבנון. שתי הארצות, תחת השם הכולל סוריה, נמצאות תחת שלטון צרפתי, כשם שארץ-ישראל נמצאת תחת שלטון בריטי. לימים, כאשר ישירו: “עוד נזכור תחת גשם עופרת, איך בסוריה צעד הפלמ”ח!" – הכוונה להשתתפות משה וחבריו בפלישה לאזור איסקנדרון, על הכביש המוביל מראש-הנקרה לצור ולצידון.


הפלישה לסוריה נקבעת למוצאי שבת, 7 ביוני 1941. ביום שישי נוסע משה במכונית לנהלל ולוקח עימו את רות לחניתה. את יעל הם משאירים אצל הוריו. ביציאה מהכפר הוא פוגש ידיד שלו, סרג’נט נוטרים גבוה ושמו מרט, שמבקר במקרה בנהלל. מרט מבוגר ממשה במעט, וניחן בכוח גופני רב, הבא לביטוי גם בקטטות.

“אתה רוצה לראות איך האוסטרלים נלחמים?” משליך לו משה פיתיון.

“כן!” אומר מרט.

“אז בוא תיכנס למכונית. אנחנו עולים לחניתה.”

מרט מצטרף, ואף מוריד לשם כך את דרגות הסרג’נט מחולצתו. בחיפה הם קונים מצרכים לסעודה, שתיערך בחניתה עם האוסטרלים, לפני היציאה. בעוברם את נהריה מתחשק פתאום לרות לאכול תותים בשמנת. השלושה נכנסים למלון המפואר ביותר בעיירת הנופש הקטנה והמסודרת, שאותה הקימו עולי גרמניה, ה“ייקים”. הם יושבים באולם-הכניסה של המלון וחוגגים, ואחר-כך מטיילים על חוף הים. יעל, המספרת זאת, אומרת כי תשוקת אמה לתות מוסברת בכך שהיתה אז בתחילת הריונה השני, ממנו נולד בנה, אודי, אך היא טרם ידעה זאת.


בנהריה נודע למשה, שיש סיכוי כי בסיור לילי נוסף מעבר לגבול, לעבר בינת-אל-ג’בל, יהיה אפשר למצוא דרך נוחה יותר לפלישה. ה“פרא אדם” שבו מתעורר. חרף קורס הסרג’נטים הבריטי והקורסים ב“הגנה”, המשמעת והסדר הקבוע-מראש אינם הצד החזק שלו, אלא הדביקות במשימה. כמו לצייד חשובים לו המגע עם השטח, הידיעה ממקור ראשון, האפשרות למשש בידיים, לאלתר, אפילו ברגע האחרון, אם רק התגלו דרך או תוכנית טובה יותר. הוא מוודא שרות תגיע עם המצרכים לחניתה, ויחד עם מרט נוסע להביא את מורה-הדרך הערבי. בדרך הוא מצליח לשכנע נהג, מחלק לחם מנהריה, להצטרף אליהם ולחכות להם כל הלילה במכונית בכביש הצפון, סמוך לגבול. אם לא יחזרו בבוקר – ייסע לחניתה ויודיע שיבצעו את הפלישה בלעדיהם. כל זאת עושה משה על דעת עצמו, ללא קבלת רשות או פקודה.

בלילה הם עוברים חלקות מטע ושדות טבק, מגיעים עד אחד הכפרים הגדולים ומגלים דרך נוחה, חדשה. אבל בשובם לפנות-בוקר לחניתה מתברר, שמאוחר מדי להשתמש במידע שהביאו. תוכניות הפלישה כבר הושלמו, יחידות הצבא נמצאות בדרכן צפונה, מצוידות במפות ועליהן צירי הפלישה, שסומנו לפי הסיורים המוקדמים. משה, מרט וראשיד, מורה-הדרך, שוכבים לישון.


בפלישה משתתפים חמישה-עשר גדודי צבא, רובם אוסטרלים, אך גם גדודים של הודים ושל צבא צרפת החופשית. צירי החדירה נמתחים מראס-א-נקורה במערב ועד מרג'-עיון בצפון-מזרח. לכל יחידה צבאית מצורפת חולית מורי-דרך של ה“הגנה”. ביחידה האמורה לצאת בלילה מחניתה נמצא קצין אוסטרלי ושמו קיפין. הוא פורש לפני משה את התוכנית: להשתלט על גשר איסקנדרון, לפרק את חומרי-הנפץ, אם הגשר אכן הוכן לפיצוץ, ולחכות לכוח הפלישה העיקרי ולטור הצבאי הממונע, שיתקדם בכביש החוף. בעצם, זוהי פעולת קומנדו, שמטרתה למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשר ובזאת לחסום את נתיב הפלישה.


במוצאי-שבת, בארוחת-הערב, בצריף-האוכל של הקיבוץ, נושא יצחק שדה נאום. חייבים להצליח ויהי מה, ובייחוד לאחר כישלון הכ"ג. הצלחת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי תקבע את גורל היישוב העברי בארץ-ישראל וגם את יכולתו להשתתף במלחמה בגרמנים בחזיתות האחרות.

טוענים את הנשק ויוצאים לדרך. לדברי משה: “בהרגשה שאנחנו מעצמות הברית הפולשות לסוריה!”

הם שישה-עשר גברים: עשרה אוסטרלים, מהם שני קצינים, חמישה בחורים מה“הגנה”, וראשיד, מורה הדרך הערבי. חימושם: מקלע, תת-מקלעים, רובים, אקדחים ורימונים.

הלילה ליל ירח. מגב הרכס הגבוה של חניתה רואים את הים ואת יישובי המפרץ היחידים, עד חיפה. האזור עדיין אינו מיושב בצפיפות ואינו מואר לכל אורכו, כפי שהוא כיום. בראש הכוח הפולש הולך ראשיד, שלדברי משה הוכנס לימים לבית-סוהר, משום שעסק במעשי שוד וגניבה.

הכוח מתקדם צפונה-מערבה בעיקוף עמוק, על צלעות ההרים התלולים, ומגיע סמוך לגשר. בשלב זה מוכרזת מנוחה קצרה, האוסטרלים מחלקים חפיסות שוקולד ובוחנים במשקפות את סביבת הגשר. כאשר מגיעה השעה להתחיל בפעולה יוצא ראשיד ראשון, אחריו משה, כשידו על הדק האקדח הטעון, מחשש לבגידת הערבי, ואחריהם הקצין האוסטרלי קיפין. שאר הכוח נשאר לחפות עליהם. הם מתקרבים בזחילה אל הגשר. להפתעתם הם מוצאים אותו בלא שמירה וללא מטענים שהוכנו לפיצוצו.

לא נותר אלא לחכות ליום המחרת, לבוא כוח הפלישה העיקרי מדרום. בינתיים הם מתפרסים להגנת הגשר שכבשו, ומשה משתרע בתעלה לצד הכביש, ונרדם. בלילה הקודם לא ישן כלל, ועתה חשוב להתגבר על העייפות ולצבור כוח למחר. יכולת זו, לישון ולהחליף כוח גם במצבים קשים ביותר, תאפיינו גם בעתיד. כאשר אינך יכול לשנות את המצב, אך יש הפוגה קצרה, צריך לנצל אותה למנוחה, למרות הדאגות.


מוקדם בבוקר, כאשר פוקח משה את עיניו, אין הוא משער בנפשו שזו הפעם האחרונה בחייו שהוא פוקח את שתיהן. השמש כבר מאירה, והלוחמים ערוכים סביב הגשר, הנטוי על ואדי עמוק, מנותקים וחשופים להתקפה מאזור הגבעות שמעליהם. ממרחק נשמעים הדי יריות, אך כוח הפלישה המובטח טרם הגיע.

הקצין האוסטרלי קיפין אינו נוקט יוזמה. משימתו הושלמה והוא מחכה, אך מוכן לשמוע לעצת משה וראשיד, הבקיאים יותר ממנו בתנאי האזור. ראשיד ממליץ להתבצר זמנית בתחנת-משטרה צרפתית, לא רחוק מהגשר, שנמצאים בה לא יותר משניים-שלושה שוטרים.

הפיקוד בפועל עובר לידי משה, והכוח בראשותו עולה לעבר תחנת-המשטרה. שבועות אחדים לפני כן היה אסיר הנתון לשרירות ליבו של פייק, הקצין האנגלי השיכור, מפקד מחנה המעצר במזרעה, ועתה הוא מוליך לקרב כוח, אמנם אוסטרלי, השייך לאותו צבא בריטי.

בהתקרבם הם נתקלים באש חזקה מצד החיילים הצרפתים, שמסתבר כי הם רבים יותר מכפי שסברו. משה וחבריו מוצאים מחסה בפרדס, שוכבים מאחורי גדר-אבן נמוכה שמגינה עליהם. ראשיד אינו מכזיב. הוא נלחם במרץ ומדייק בקליעותיו, אך המצב קשה. תחמושתם הולכת ואוזלת, ואילו הצרפתים מפעילים לעומתם ממרפסת הבית מקלע כבד. למשה ברור, שמוכרחים להסתער על הבניין בטרם תתבזבז שארית התחמושת. ברור לו, שאת ההסתכנות הרבה ביותר עליו לדרוש מעצמו, ואולי הוא סומך אך ורק על עצמו. הוא מבקש שיחפו עליו באש, וזוחל בתעלת הכביש עם שני הרימונים האחרונים שנותרו לכוח. הרימון הראשון שהוא זורק לתוך הבית מחטיא את מטרתו, אבל גורם להפוגה קצרה בפעולתו של המקלע הכבד. משה מתקרב עוד, וזורק את הרימון השני מבעד לחלון הבניין פנימה. האש נפסקת. הכוח שמאחורי גדר האבן מסתער, הצרפתים נכנעים. שניים מהם, האחד קצין, הרוגים.

מתברר, שהבניין שימש זמנית כמפקדת הכוח הצרפתי באזור. משה וחבריו מתבצרים בו. עתה עומדים לרשותם הנשק והתחמושת של הצרפתים, לרבות מרגמה. יש סיכוי להחזיק מעמד עד שכוח הפלישה יחבור אליהם. לפתע נשמעת התפוצצות עזה מכיוון דרום. מאוחר יותר יתברר, שהצרפתים הערימו על כוח הפלישה במקשם לחסימה ובפוצצם עתה קטע דרומי יותר בכביש החוף, לא הרחק מראש-הנקרה. מסיבה זו היה גשר איסקנדרון ריק מזקיפים. למעשה, כל פעולת כוח הקומנדו, הנלחם עתה מתוך תחנת המשטרה, היתה לשווא.

הכוחות הצרפתיים בסביבה אינם מוותרים ומנסים לכבוש מחדש את תחנת-המשטרה. בעזרת מרט, ועוד אוסטרלי גבוה אחד, מעלה משה אל הגג את המקלע מסוג “הוצ’קס”, ואת המרגמה. באותה הזדמנות מסירים השלושה את הדגל הצרפתי מראש התורן. המעקה סביב הגג נמוך, כשלושים סנטימטרים גובהו, אבל התצפית טובה, ושלטת על כל האזור. משה לומד בעצמו כיצד להפעיל את המקלע, ומתחיל לירות לעבר הצרפתים המקיפים את הבניין. הם עונים באש חזקה. הוא מפסיק לרגע את הירי ומנסה למקד את העדשות, כדי לגלות את מקור האש למטה בעזרת משקפת, שלקח שלל מהקצין הצרפתי שנהרג.

השעה עדיין מוקדמת, רק קצת אחרי שבע בבוקר.

לעיני התוקפים נחשף לרגע אחד, ממושך למדי, פרצופו העגלגל של משה עם המשקפת, מבצבץ שם למעלה, לצד המקלע, מעל מעקה-הגג הנמוך.

נשמע קול ירייה אחת –

וקליע רובה של צלף צרפתי מיומן פוגע בחלקה השמאלי של המשקפת ומרסקו אל תוך ארובת עינו השמאלית של משה. רסיסי זכוכית ומתכת קורעים את העין ושופכים אותה ללא תקנה. הם פוגעים גם בידיו ומרסקים בעיקר את שרירי האצבעות בכף ידו השמאלית. אילו חדר הקליע מילימטרים אחדים מעל המשקפת – היה מרוצץ את מוחו, וסיפורנו היה מסתיים כאן.

מעוצמת הירייה נהדף משה לאחור ומוצא עצמו שוכב על הדגל הצרפתי, המוכתם בדמו. מרט מנסה לחלץ את חלק המשקפת שנתקע בארובת העין, אך אינו מצליח. משה מבקש ממנו שישאיר את המצב כפי שהוא, כדי למנוע איבוד דם.

“איבדתי את העין,” הוא אומר למרט. “אבל אם אגיע מהר לבית-חולים, אשאר בחיים.”

מרט חובש את פניו ואת כפות-ידיו בתחבושות אישיות ובכפייה שהיתה עם משה, כנראה לשם ההסתוות בלילה. מורידים את משה באלונקה מאולתרת לקומה התחתונה. אין אפשרות לפנותו, כי הבניין מנותק. הקצין קיפין מציע למרט למסור את עצמו עם משה לידי הצרפתים, כדי שימהרו להסיע את משה לבית-החולים בביירות. מרט, וגם משה, מתנגדים לכך. הלחימה נמשכת. אין במקום שום תרופה להרגעת הכאבים הנוראים. משה שוכב בשקט ומקבל מדי פעם דיווח ממרט, כשזה מתפנה מהירי. חייל אוסטרלי נהרג, אבל הפעלתם של המקלע והמרגמה, והבית המבוצר בקירות עבים, מאפשרים לכוח הקטן להחזיק מעמד מול הצרפתים.


רק בצוהרי אותו יום, 8 ביוני 1941, מגיע לתחנת-המשטרה כוח צבא אוסטרלי. מתברר, שנסללה דרך עוקפת במקום הפיצוץ על כביש החוף. הצבא הבריטי מתקדם לפי התוכנית, ובתוך שישה ימים הוא עתיד לכבוש את סוריה, לרבות לבנון. בכך נמנעת בינתיים תוכניתו של היטלר לכבוש את המזרח-התיכון בפלישה מבסיסו שבכרתים, ויש סברה שעקב זאת מתחזקת החלטתו, כי הצעד הבא יהיה פלישה מזרחה, לרוסיה.

מרט וראשיד יוצאים מייד דרומה עם משה, ההרוג האוסטרלי ופצועים נוספים, במכונית-שלל צרפתית. הדרך פתוחה אך הכביש משובש ועמוס בכלי-רכב של כוח הפלישה. עוד באותו יום הם מצליחים להגיע לבית-החולים “הדסה” בחיפה, ומיד מעבירים את משה לחדר-הניתוחים.

“מה מצבי?” שואל משה את הרופא.

“יש שני דברים ודאיים – איבדת עין, ותישאר בחיים. מה שלא ברור זה הראש שלך; הרבה חתיכות זכוכית ומתכת נכנסו בו.”

את רות מזעיקים מייד מחניתה, והיא חוששת לגרוע מכל. מאוחר בלילה מוציאים את משה מחדר הניתוחים, ראשו עטוף בתחבושת גדולה, פרט לחור מעל האף, שבו מותקנת צינורית לנשימה. כפות ידיו מכוסות תחבושות ספוגות שמן דגים, והן מעלות ריח לא נעים. הוא אינו יכול לראות, בקושי נושם. סיכות-ביטחון תקועות באפו, כדי למנוע ממנו חנק. הוא מצוי עדיין תחת השפעת ההרדמה.


למחרת, עם התעוררו, שאלתו הראשונה לרות היא: “אני רוצה לדעת את האמת, האם אוכל לראות?”

“המנתח מבטיח שתוכל להשתמש באופן מלא בעין הימנית. איבדת את העין השמאלית, את ארובת העין וחלק מעצם האף. אבל אתה תתרפא ותחזור לחיות חיים רגילים.”

העין השמאלית, המסכנה, כאילו ניבאה לה את גורלה – משה נזכר לרגע בשנות הטראכומה הכואבות של ילדותו, כאשר תקופה ארוכה היתה עין חלשה זו סגורה-למחצה, עד שנרפאה ושבה לשרתו, ועתה נפרדה ממנו, לנצח.

מביאים את יעל הקטנה לחדרו. מושיבים אותה קרוב לחזהו. אומרים לה שזה אבא שלה מתחת לתחבושות הגדולות ולצינוריות. קולו חלש, אך מוכר. הוא מנסה להתלוצץ איתה. את סקרנותה מעוררות יותר מכל סיכות-הביטחון שבאפו.

בלילה השני מופצצת חיפה מן האוויר על-ידי מטוסים איטלקיים. בית-החולים לא נפגע, אך הדי הפצצות נשמעים מבחוץ, וגם הכאב אינו מרפה. כאשר ישב במחנה המעצר במזרעה היה חסר סבלנות וחשב שהמאסר הוא הדבר הגרוע ביותר. אבל עתה הוא מהרהר – “אלמלא המשקפת שהגנה עלי, ואלמלא הטיפול המסור של מרט, מי יודע אם בכלל הייתי חי עתה?”

אבל הכאב אינו מרפה, מרגע הפגיעה. ומעתה לא יהיה למשה יום אחד בחייו ללא כאב, ללא סבל גופני במחצית פניו, בתוך תוכה של גולגלתו. הכאב ילווה אותו בכל אשר ילך, ואף יחדד כמה מתכונות אופיו: מידה מסוימת של רחמים על עצמו, ראייה מפוכחת וכמעט פסימית של המציאות, ריחוק שמעורר כלפיו יראת כבוד אך גם חשדנות, יכולת לחסוך זמן ולהתרכז בעיקר, בוז למוות וחשיפת עצמו לסיכון חייו מתוך שוויון-נפש. ומכאן אולי הרשות המוסרית שהוא לוקח, לדרוש גם מאחרים לסכן את נפשם בצורה קיצונית, ולגבי עצמו – שלא להתחשב במוסכמות, אלא לחיות ולמצות כל רגע כאילו הוא האחרון.


*

תחילה, לאחר הפציעה, עוד סבור משה שיחזור בקרוב לתפקידו הצבאי ויספיק גם להשתתף במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הבריטי. “חייתי עשרים ושש שנה עם שתי עיניים, לא נורא – אפשר לראות גם עם עין אחת,” הוא אומר למרט.

אך עד מהרה מתברר לו להוותו, שאין הוא רק פצוע העומד להחלים בקרוב, אלא נכה הזקוק לתקופה ארוכה של שיקום, וגם בסיומה לא יהיה לו כנראה סיכוי לחזור לכושרו הצבאי. הנכות הוציאה אותו ממעגל הלוחמים והמפקדים. מסלול קידומו הצבאי ב“הגנה” נקטע.


מיד לאחר הפצצת-האוויר על חיפה מחליטה רות להעביר את משה לירושלים. אומרים שבגלל קדושתה אין המפציצים האיטלקיים מגיעים אל העיר. רות מכניסה אותו למכונית ה“מוריס” הקטנה של אמה, מאחור; באוטובוס, מובילה סבתא דבורה את יעל הקטנה. מעתה גרים משה, רות ויעל בבית הוריה של רות בשכונת רחביה. מדי יום מסיעים את משה לטיפולים ב“הדסה” שעל הר הצופים. עשרים ושתיים שנים לפני כן שכב בעיר הזאת בבית-החולים של הד"ר פייגנבאום, וראה רק חושך בעיניים בוערות, כאשר עיסה אותן הרופא באבקת נחושת. העיניים כאבו, והוא שתק. ליד מיטתו ישבה אז אמו דבורה, עכשיו רות מחליפה לו את התחבושות הספוגות שמן דגים.

יום אחד היא מתעלפת בעת ההחלפה, אבל לא רק בגלל הריח. היא מגלה למשה את הסיבה האמיתית להתעלפותה – היא בהריון!

משה נתקף כעס של אין-אונים. מעודו, מאז ילדותו, לא איבד את עצמאותו ואת ביטחונו העצמי. גם בית-הסוהר לא שבר אותו. אבל עכשיו, לדברי בתו יעל: “הוא חקלאי ללא משק, חייל ללא עין למקד את ראייתו וללא ידיים ללחוץ על ההדק. הוא אהב את משפחתו, אך לא ראה כל דרך לפרנס אותה, והמחשבה אודות הילד השני הבהילה אותו. הוא היה גיבור מלחמה, אך לא היתה לו מדינה שתגמול לו, תפצה אותו או אף תכיר בבנה האמיץ, והשיקום היה איטי עד כדי כאב.”

משה סובל מכאבי ראש קשים ומשיתוק זמני באצבעות יד שמאל. הוא מתקשה לקרוא בעין אחת, אין לו אומדן מרחק ואין בכוחו למקד את ראייתו – כשהוא מוזג מים מהקומקום הם נשפכים מאחורי הכוס. קשה לו להסתגל למעבר מאור לחושך. ארובת העין הריקה מפרישה מוגלה, וכך זה עתיד להימשך שנים. פניו עקומים ומצולקים, ונאמר לו שרסיסי הזכוכית והמתכת יישארו בראשו תמיד. למעשה, הוא נכה, מובטל, חסר רכוש, ללא עיסוק שיתאים למוגבלותו, וסמוך על שולחן חותנו האמיד צבי שוורץ.

כדי להתגבר על דכאונו נוקט משה דרך מעשית של שיקום עצמי. הוא לומד לקרוא בעין אחת. משתדל לשפר את ידיעת האנגלית. מרבה ללכת בלילה, לבדו, בסביבות רחביה, באזור לא-מיושב – צועד, נתקל בסלעים ובשיחים, נופל לא פעם, קם ומתעקש להמשיך ולנווט בביטחה, גם בחושך, ולא לאבד את שיווי המשקל בהליכתו. וכך הוא מתגבר ואפילו חוזר לנהוג במכונית.

שעות ארוכות הוא מבלה עם יעל בת השלוש. מלמד אותה לקרוא ולכתוב. העיסוק בה עוזר לו להתגבר על התקופה הקשה. רות והוריה עומדים לצידו, מאמינים ביכולתו.


*

משה נפגע בבוקר 8 ביוני 1941. פחות משבועיים אחר-כך, ב-22 ביוני 1941, נפתחת חזית המזרח בפלישת הצבא הגרמני לרוסיה. במתקפה מהירה עתידים הגרמנים להגיע בתוך חודשים אחדים עד שערי לנינגרד ומוסקבה. בסתיו 1942 הם מגיעים לשיא עוצמתם – שולטים ברוב שטחי אירופה, מחזיקים בידיהם את האזורים החקלאיים והתעשייתיים העשירים של ברית-המועצות, מגיעים עד הוולגה וחודרים לקווקז. צוללות גרמניות מטביעות אוניות סוחר של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומאיימות לנתק את קווי ההספקה של בריטניה, בעיקר מארה"ב.

במאי 1941 כובשים הגרמנים את טוברוק שבטוניס, מרחק לא רב מאלכסנדריה, והאיום על ארץ-ישראל גובר. הם נהדפים בינואר 1942, אך בקיץ שב הקורפוס האפריקני של גנרל רומל וכובש את טוברוק, שכבר עברה פעמים אחדות מיד ליד. באוגוסט 1942 מגיעים כוחותיו של רומל לאל-עלמיין שבצפון-מערב מצרים, ושוב גוברת הסכנה לארץ-ישראל. קרבות קשים, התקפות והתקפות-נגד, מתנהלים במשך שנתיים בחזית זו, הנקראת חזית המדבר המערבי, וכן ברחבי ברית-המועצות. מאות אלפי חיילים נהרגים.

החשש מפני פלישה גרמנית לארץ-ישראל, מצפון-מזרח או מדרום-מערב, נעשה מוחשי מאוד. לצבא הבריטי יש תוכניות מגירה לנסיגה. הדאגה רבה. זו תקופה קשה ליישוב העברי, שחלקו פליטים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי. העתיד קודר. יש שמתאבדים. ילדים מעטים נולדים בארץ בשנים הללו. עדיין אין יודעים כאן את ההיקף הזוועתי של השמדת יהודי אירופה, אבל לאיש אין אשליות לגבי הגורל הנורא שיהיה מנת חלקו של היישוב העברי אם יימצא תחת שלטון גרמני.


בימים הקשים האלה מתאושש משה ומקבל תפקיד חדש. סכנת הפלישה של הגרמנים לארץ-ישראל והנסיגה של הבריטים ממנה מגבירות את שיתוף הפעולה של היישוב העברי עם הצבא הבריטי. קציני המודיעין הבריטי מבקשים להקים רשת אלחוט מחתרתית, שממנה ישודר מידע מודיעיני לבריטים לאחר שהארץ תיכבש. משה מתמנה למפקד “הרשת של משה דיין”. הוא אחראי להכשרת אלחוטנים, מדריך מפקדים, קובע מקומות מסתור, “סליקים”, לציוד. תחנות לריגול ולקשר אלחוטי מוקמות בירושלים, בתל-אביב, בחדרה, בחיפה ובעמק יזרעאל. בימי השבוע משה נוסע בארץ ממקום למקום, ובשבתות הוא חוזר לדירה שהמשפחה עברה להתגורר בה בקטמון, ואשר נעשית גם מקום הארחה למדריכי אלחוט אנגלים. משה מטייל הרבה בעיר העתיקה, על החומה ובשווקים, ואלה מוצאים חן בעיניו יותר מהשכונות החדשות: רחביה, בית-הכרם ותלפיות. בינואר 1942 נולד הבן אהוד, המכונה אודי.

יצחק שדה, העומד בראש הפלמ“ח, מעבד עם הבריטים תוכנית, ולפיה אם תיכבש הארץ, יתבצר היישוב העברי במובלעת הכרמל, ומן האזור ההררי הזה יילחם כמו הפרטיזנים של טיטו בהרים שביוגוסלביה. כדי להקל על פעולות הריגול והחבלה בעורף הגרמנים, מקימים בפלמ”ח יחידות של “מסתערבים”, שיוכלו להיטמע באוכלוסייה הערבית, ושל “מתגרמנים”, שיוכלו להתחזות לחיילים גרמנים. קצינים בריטים מאמנים את בחורי הפלמ“ח בקורס במשמר-העמק. משה אינו שייך לפלמ”ח, אלא כפוף לסוכנות היהודית ולצבא הבריטי. חרף מעמדו כמפקד רשת המודיעין, הרי בגלל נכותו אין הוא יכול להתגייס לפעילות צבאית מלאה, ונבצר ממנו להתקדם בסולם הפיקוד כחבריו, ובראשם יגאל אלון, שעתיד להיות מפקד הפלמ"ח.

משה נשאר מאחור, אבל לומד הרבה מהקשר עם הבריטים ועם הנהגת הסוכנות ומפקדת ה“הגנה”. העצירה במסלולו הצבאי מכשירה ומקדמת אותו במסלול המדיני ואף המפלגתי. שמעון פרס ודיין נחשבים לשני המנהיגים הבולטים של הדור הצעיר במפא"י. עינו של דוד בן-גוריון פקוחה על משה והוא יודע היטב על קיומו וכשרונותיו, על דיעותיו העצמאיות שאינן משועבדות לשום תכתיב מלמעלה, ועל נאמנותו המוחלטת למפלגה וליישוב המאורגן, בכל שעת משבר.


על מקום עינו השמאלית החסרה חובש מעתה משה רטייה שחורה. הוא נוהג כך מחוסר ברירה. גשר האף השבור אמנם תוקן, אך הפנים התעוותו, ארובת העין רוסקה, ואין אפשרות להתקין בה עין תותבת מזכוכית. הרסיסים בראש נותרו, ועימם הכאב המתמיד. הרטייה גורמת למשה סבל רב ואי-נוחות; נדמה לו שהוא נראה כמו כמו פיראט, שודד-ים. אבל רטייה שחורה זו, המחוזקת על פניו בחוט אלכסוני שחור, עתידה להיעשות לסמל שלו – סמלו של לוחם אמיץ, מצולק קרבות ורב-עלילות. עצמות לחייו העגולות בולטות, כאילו יש במוצאו דם מונגולי או קלמיקי, מערבות רוסיה הרחבות. מי שרואה אותו פעם אחת אינו יכול לשכוח אותו. עינו האחת, הימנית, שעליה מוטל המאמץ לחצוץ בינו לבין עיוורון מוחלט, חודרת את בן-שיחו במבט נוקב ומפחיד לעיתים, כאילו הוא רואה את הזולת מבפנים. הוא פיקח כמו שד, מקורי, מפתיע, פרובוקטיבי, ענייני בדיבורו וקצר-רוח לכל מה שאינו חשוב בעיניו. ככל שהוא מוכר יותר, כן מתעוררים כלפיו רגשות מנוגדים. מצד אחד – הערצה ורצון לזכות בידידותו; כבר יש סביבו הילה של אדם שנועד לגדולה, בעל כריזמה. מצד שני – תחושות של ריחוק וחשש מפניו, כאילו אישיותו המיוחדת מאיימת להאפיל על כל השאר. לוי אשכול עתיד לכנותו “אבו-ג’ילדה”, על שמו של שודד ערבי שהוצא להורג בשנות השלושים, ואשר הפך בעברית לשם נרדף לטיפוס מחוספס, כוחני, ערמומי ועז-נפש, שאינו מתחשב באיש, וגם מישהו שדומה מאוד לערבי בתכונותיו.


*

בנעוריו משתתף זלמן שובל במחנה-קיץ בגבעת שימרון, שבמסווה תנועת-הנוער משמש גם לאימונים צבאיים למחצה. “באחד הערבים תוכנן שצעירי נהלל יתקיפו את המאהל שלנו, ואנחנו נגן על עצמנו במקלות קפא”פ – קרב פנים אל פנים – ובאבנים, הכל כמובן כתרגיל. תכננו היטב את ההגנה. ירדה חשיכה, וההתקפה – לפני שהתחילה – כבר נגמרה. זאת אומרת, הנהללים גמרו אותנו תוך שניות. ומי עומד בראשם? משה דיין, שעד אז לא הכרתי אותו. שמעתי פה ושם, אבל זו היתה פעם ראשונה שנפגשתי איתו.

“אחרי הקרב ישבנו כמתוכנן כולנו, מתקיפים ומותקפים, סביב המדורה. והנה המשה דיין הזה התחיל לדבר על המדינה העברית שתקום, ועל החלק שהצברים צריכים למלא בה ולעצב אותה. מאותו רגע, כל מי ששמע אותו, ואני בוודאי, לא היה יכול להשתחרר מן הרושם האדיר שהוא עשה באישיותו, בחזונו, בכושר השכנוע שלו.”


*

בסוף אוגוסט 1942 נודע למשה, ששיירת אוטובוסים עם נהגים ארצישראלים נוסעת לבגדד, כדי להביא לשם גדוד חיילים הודים ולהחזיר גדוד חיילים אנגלי לארץ. אחד הנהגים מסכים לצרף את משה בתור “סקנד-דרייבר”, נהג-משנה. היוזמה יוצאת ממשה, ואולם באותה הזדמנות מבקשים ממנו להעביר שלוש מזוודות מלאות נשק לתא של ה“הגנה” בבגדד. שנה לפני כן, ביוני 1941, בימי המרד של ראשיד עלי, שניסה לתפוס את השלטון ולכונן בעיראק משטר התומך בנאצים – אירעו פרעות קשות ביהודי בגדד. עתה הוטב מצבם, ורבים אף התעשרו. העיר נמצאת בתנופת בנייה ומשמשת מרכז למחנות הצבא הבריטי ולמעבר שיירות אדירות של אספקה צבאית.

לאחר שלושה ימים של נסיעה במדבר מגיעה השיירה למחנה צבא בריטי על-יד גשר ג’סר אלקיר, המרוחק כשלושים קילומטרים מבגדד. הבריטים אוסרים על הנהגים לצאת העירה, כדי שלא ייוודע לעיראקים שהם מעסיקים יהודים.

אך לא איש כמשה יוותר. ההסתכנות והדביקות במשימה הן בשבילו ערך עליון שהוא דורש מעצמו ומאחרים, לעיתים עד כדי התגרות במוות. בחור כבן עשרים ושבע, נשוי ואב לילדה קטנה ולתינוק בן חצי שנה, שרק שנה עברה מאז איבד את עינו – ועדיין ארובת העין הריקה נוטה לדלקת ומפרישה לעיתים מוגלה – קם מוקדם בבוקר, מסיר את הרטייה שעל עינו, צורר את כל בגדיו בחבילה על גבו וכך – יחף ולבוש תחתונים בלבד, יוצא בחשאי מן המחנה.

הוא חומק תחת הגדר, דרך תעלות של מים ובוץ, ובהגיעו לכביש הראשי לבגדד הוא כבר נראה כפלח ערבי צעיר – יחף, מלוכלך בעפר, שזוף ושתום-עין, מום נפוץ מאוד במזרח. שיירה של חמורים עמוסים תוצרת חקלאית נעה בכביש לכיוון בגדד, אל השוק. משה לוקח ענף מאחד השיחים שבצד הדרך ומצטרף לשיירה בתור מחמר ומאיץ בחמורים. את מלאכת דיקור החמור בקצה גבו, קרוב לעכוז, ודירבונו בקריאות-זירוז בערבית – הוא מכיר היטב מנעוריו בנהלל, בשכנות לבדווים ולפלחים. גם השירים האחדים שקלט מהם, משתלבים עתה להפליא בתהלוכה הקולנית. משמרות הצבא העיראקי, המוצבים בגשר שעל הנהר, בכניסה לבגדד, אינם שואלים אותו לתעודותיו, שהרי הוא נראה מקומי לכל דבר.

ואולם כיצד ייכנס הרון אל-ראשיד (השולטן שהיה מתחפש לאחד העם) מנהלל – בתחפושת פלח עיראקי שרגליו מכוסות בוץ – למלון הפאר “אומיאד”, שם מתגורר שליח ה“הגנה”, אנצו סירני? משה מעניק בקשיש לאחד משומרי המלון, כלומר משחד אותו, וזה מסכים לבקש מסירני לרדת לרחוב ולפגוש את היהודי היחף, המרופש, הממתין לו בחוץ.

מכאן ואילך הדברים מסתדרים ביתר קלות. משה מתרחץ ומחליף בגדים בחדרו של סירני. יחד הם יוצאים לטיול בעיר. סירני לוקח את משה למוזיאון ומתפעל מהמוצגים הארכיאולוגיים של תרבות מסופוטמיה העתיקה ומהכתובות של חמורבי. משה אינו מתלהב. גם העיר מותירה בו רושם מדכא – עיר ללא ירק, שכל בתיה וחומותיה בצבע טיט העפר.

בלילה נפגש משה עם פעילים מקומיים של ה“הגנה”, העוסקים גם בהברחת עולים לארץ-ישראל, ומוסר להם את מזוודות הנשק. את הדרך חזרה אל המחנה הבריטי, הפעם לוקחים אותו במכונית, הוא עושה בחברת שני פליטים יהודים, שהגיעו מפולין דרך איראן, והולבשו במדי הצבא הבריטי.

למחרת מתעוררת בעיה – הנהגים הארצישראלים מסרבים להסתכן בהסעת העולים הלא-חוקיים. לבסוף מתנדב למשימה נהג אוטובוס של “איחוד רגב” מפתח-תקוה, מוטקה שמו, בנו של השומר האגדי אברהם שפירא, וכולם חוזרים בשלום ארצה.


*

בתוך שנים-עשר ימי לחימה, בנובמבר 1942, מצליח המחנה הבריטי השמיני, בפיקודו של מונטגומרי, להביס את כוחותיו של רומל באל-עלמיין, שנאחזו במקום באוגוסט 1942. באותה עת פותחים האמריקנים חזית נוספת בצפון-אפריקה, מכיוון מרוקו שבמערב, וכך, בתנועת מלקחיים אדירה, מתמוטטת החזית הגרמנית במדבר המערבי. בסוף נובמבר פותחים הרוסים בהתקפת-הנגד בסטלינגרד. תוצאות הקרב הממושך והאכזרי על עיר זו מסמלות את המפנה בחזית המזרחית, שסופו במפלתה הגמורה של גרמניה הנאצית במאי 1945.


סכנת כיבוש המזרח-התיכון בידי הגרמנים אינה קיימת עוד. “הרשת של משה דיין” מתפרקת, והוא נותר זמן-מה “ללא עבודה”, אך נשאר קשור לענייני המודיעין של ה“הגנה”. בסתיו 1942 עוזבת משפחת דיין את ירושלים ושבה לנהלל. אחותו של משה, אביבה, מתגייסת לחיל הנשים הבריטי ונשלחת למצרים בתור אחות ונהגת. לקראת סוף המלחמה עתיד גם אחיו הצעיר, זוריק, להתגייס לבריגדה היהודית ולשרת באיטליה ובבלגיה, חרף התנגדותו של אביו, שמואל, שטוען כי בלכתו ייחרב המשק המשפחתי. דבורה, האם, תומכת בבן-זקוניה, בהרגישה עד מה חשוב לו הדבר.

בתקופה שבה משרתים בני-משפחתו וחבריו בצבא הבריטי או בפלמ"ח, שב משה להיות חקלאי ורואה את עתידו כמושבניק בנהלל. “למעשה הייתי בזמן ההוא האיכר היחיד במשפחה,” הוא מספר.

תחילה מתגוררת המשפחה בצריף, במשק של הוריו. ב-1944 רוכש משה, בכספי חותנו צבי שוורץ, משק משלו, ובו פרדס אשכוליות. הוא קונה פרות ובונה לול לתרנגולות ולתרנגולי-הודו לבשר, ושותל ירקות – עגבניות בקיץ וכרובית בחורף. התחושה שתנופת הגרמנים נעצרה, ואין עוד סכנה מיידית לארץ-ישראל, מציפה את היישוב העברי בגל של ילודה, בייחוד לקראת סוף המלחמה. ואכן, ב1945- נולד למשה ולרות הבן השלישי, אסף, המכונה אסי, אח לאודי וליעל.

אך לא לזמן רב נשאר משה איכר בנהלל.


*

ב-6 בנובמבר 1944, שישה חודשים לפני כניעתה הסופית של גרמניה הנאצית, בעוד הקרבות באירופה בעיצומם, רוצחים בקהיר שני חברי לח“י, אליהו חכים וצבי בית הצורי, את הלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח-התיכון. שניהם נתפסים, נשפטים למוות ונתלים. רצח פוליטי זה הוא נקודת שיא ומפנה בפעולות של האצ”ל (הארגון הצבאי הלאומי) והלח“י (לוחמי חירות ישראל) – אירגוני הפורשים, כפי שהם מכונים בפי רוב הציבור העברי, המשתייך ליישוב המאורגן וסר למרות ההנהגה של הסוכנות היהודית וה”הגנה".

אירגוני הפורשים מכוונים פעולתם לא רק נגד האנגלים והערבים. אנשיהם אורבים לסוחרים בערים ולאיכרים במושבות, ותובעים מהם באיומים כסף למימון פעולותיהם; הם אף שודדים בנקים לשם כך. חברי הארגונים האלה כאילו אינם מם מה קורה סביבם. חלקם רואים בבריטים – שחייליהם לחמו במדבר המערבי, ורבים מהם שילמו בחייהם, ובזכותם לא כבשו הגרמנים את ארץ-ישראל – את האוייב העיקרי. במקום להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים, הם מכריזים מרד על השלטון הבריטי, וזאת כאשר המלחמה העולמית טרם נסתיימה, כאשר מדי יום נשרפים יהודים בכבשנים, כאשר בקרבות באירופה נהרגים חיילים של בעלות-הברית, ובהם גם בחורים ארצישראלים מהבריגדה היהודית, שסוף-סוף הסכימו הבריטים להקימה.

לימים עתידה ההיסטוריה הישראלית לטשטש את הנזק הכבד שגרמו ארגוני הפורשים, שכונו בפי מתנגדיהם – “טרוריסטים”.

הנהגת היישוב, בראשות בן-גוריון, מציבה אולטימטום בפני אירגוני הפורשים – להפסיק את הטרור מרצונם, ולא – ה“הגנה” תעשה זאת בכוח. הנזק שגורם הטרור למדיניות הציונית הוא עצום. הוא מסכן את נכונות הבריטים לקיומה של הבריגדה היהודית, שבצד המלחמה בגרמנים עתיד להיות לה תפקיד מרכזי בהכנות להקמת צה"ל ולהכשרת סגל מפקדיו, וכן בעזרה לפליטים יהודים, ששרדו באירופה אחרי ההשמדה. הטרור מכרסם ביכולתה של הנהגת היישוב ליצג לפני הבריטים את כלל הציבור העברי בארץ בכל הקשור בשיתוף הפעולה עימם במלחמה באירופה, ובמאבק נגדם על התיישבות, העפלה והקמת מדינה עברית חופשית. הטרור פוגע בתוקף המוסרי של המאבק הלאומי, משום שבפעולותיו נהרגים אזרחים חפים מפשע.

המאבק של ה“הגנה” והפלמ“ח בשלטון הבריטי נושא אף הוא אופי מלחמתי, אבל לא טרוריסטי. בן-גוריון, מנהיגו של היישוב העברי, מבין בשלב מוקדם כי קרבה שעת ההכרעה בארץ-ישראל. הבעיה הבוערת לא תהיה המאבק בבריטניה, אלא העלאת שארית הפליטה של יהודי אירופה, קביעת גבולות המדינה העברית העתידה לקום, השגת תמיכה בין-לאומית להקמתה באו”ם, ובעיקר בארה“ב, וההתכוננות למלחמה הצפויה לנו מצד מדינות ערב. בן-גוריון מדרבן לצבירת נשק ולבניית תשתית לצבא עברי, וההוראות ללוחמי ה”הגנה" מכוונות לפתיחה באש רק על ספינות בריטיות, שבאות לגרש מעפילים המנסים לעלות לארץ, ורק על תחנות-החוף של הצבא הבריטי, שהרדאר שלהן מסייע לגלות את ספינות המעפילים.


באחד מימי הקיץ של שנת 1944 בא לנהלל אליהו גולומב, “שר הביטחון” של “המדינה בדרך”, ומגייס את משה למבצע שעתיד להיקרא “הסזון”. משה עוקר לתקופת-זמן לתל-אביב. כאן נמצאת המפקדה הארצית של ה“הגנה”, בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, שעל מקומו עומד כיום הכלבו של “המשביר לצרכן” ברחוב אלנבי, סמוך לפינת יהודה הלוי.

חוליות מתנדבים של בחורי הפלמ“ח, בשיתוף אנשי הש”י, שירות הידיעות של ה“הגנה”, ובפיקודם של משה ושל יגאל אלון, יוצאות לתפוס אנשי אצ“ל. מקצת החטופים מוחזקים במקומות-סתר של ה”הגנה“, ומקצתם מוסגרים לבריטים, ומהם יש שמוגלים למחנות-מעצר באפריקה. מפקדי ההגנה משתמשים במילה “סזון” כדי לציין שמדובר בעונה, בתקופה קצרה, ואילו אנשי האצ”ל טוענים שהכוונה היתה – עונת הציד.

עוד לפני ה“סזון” נפגש משה לשיחות עם אנשי אצ“ל ולח”י, ואפילו עם מנחם בגין, מפקד האצ"ל. משה מעריך את מסירות נפשם ומתעניין בצד הטכני של מבצעיהם. מטרת הפגישות היא למצוא שפה משותפת, אך ייתכן שיש למשה גם כוונות מודיעיניות.

עמדתו של משה ב“סזון” מורכבת, ומלמדת גם על דרכו בעתיד. הוא מתנגד לפסיביות במאבק המדיני והביטחוני, מאבק שמתפתח במלוא עוזו עם תום המלחמה, כאשר בבריטניה עולה לשלטון מפלגת הלייבור, ששר החוץ שלה, ארנסט בווין, הוא מתנגד מובהק לציונות. לדעת משה, יש לפעול בכוח נגד כל גזירה של הבריטים, בין שהמדובר בתפיסת ספינות מעפילים ובין שהמדובר בהטלת עוצר על יישובים עבריים וחיפושי נשק בהם. אין תועלת במתינות. אם יש צורך לפוצץ גשרים, בניינים ומחנות צבא, יש לעשות זאת. דברים אלה הוא עתיד לומר בגלוי ובהתרסה בסוף 1946, בנאומו במסגרת סיעת מפא"י בקונגרס הציוני בבזל, הקונגרס הראשון שמתכנס לאחר המלחמה. מזגו שואף פעילות, אקטיביזם, ורחוק ממתינות.

עם זאת, כהגדרתו, “נשארתי איש ה’הגנה' והסכמתי בנפשי ובפעילותי עם דרכו של בן-גוריון, שהתנגד לפורשים ודרש לשים קץ לטרור.” משה אינו מתלהב מן ה“סזון”, ואישית הוא רוחש הערכה ללוחמי האצ“ל והלח”י, אך אינו מהסס להסגיר אנשי אצ“ל לבריטים כאשר הטרור מסכן את היישוב העברי. יגאל אלון, לעומתו, מתפטר מתפקידו ב”סזון" כאשר הוא נדרש להסגיר אנשי אצ“ל, אך עם זה הוא מתנגד להפסקת ה”סזון", משום שלדעתו עצם המאבק בפורשים חיוני לביסוס כוחו של היישוב העברי ושל הנהגתו הנבחרת. את משה לא האידיאולוגיה מעסיקה אלא ההיבט המעשי, הפרקטי: מי נלחם, כיצד הוא נלחם, בפקודת מי, מה התוצאות, ומה התועלת לעם ישראל. הוא מעריך לוחמים לא לפי המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים אלא לפי האומץ וכושר הביצוע. הוא מחפש אנשים, שאפשר לסמוך עליהם בקרב.


על תקופת ה“סזון” שומע שבתי טבת התרשמות חיה מפי רות: “זה היה סיוט גדול. זה היה כמו גיס חמישי. וקודם כל זה היה ממש סכנת נפשות.”


*

בתום ה“סזון”, במרס 1945, חוזר משה למשק בנהלל. בסוף 1946 הוא נוסע לקונגרס הציוני הכ“ב בבזל. הוא ושמעון פרס הם נציגי הדור הצעיר של מפא”י, במעמד של משקיפים. משה מתבלט באקטיביזם שלו. מרבית המשתתפים, עסקנים ומנהיגים, הם בני גילם של הוריו, ולא נולדו בארץ. הוא, ה“צבר”, המושבניק והלוחם בן השלושים מנהלל, מייצג גישה של דור חדש שנולד בארץ, דור שואף פעולה בתחומי הביטחון, ההתיישבות והעלייה לארץ. זאת ברוח האקטיביזם שנקט בן-גוריון נגד הבריטים לאחר תום המלחמה, ורחוק מהפשרנות של וייצמן, שעדיין מקווה להמשיך בשיתוף הפעולה עימם.

גישתו ואישיותו של משה אינן נעלמות מבן-גוריון, שחש קירבה והערצה לדור העברי החדש שנולד בארץ – דור משוחרר מתסביכי הגלות ומהפסיביות של ההיסטוריה היהודית; דור שיש בו אותה זקיפות קומה, שורשיות ובריאות נפשית שהיו לעם ישראל בארצו בשחר ההיסטוריה שלו, בטרם יצא לאלפיים שנות גלות מנוונת.


מבזל נוסע משה עם רות ואחותה ראומה לפריז, שם הוא מתאשפז בבית-חולים לניתוח, שמטרתו להשתיל עצם בארובת העין, כדי להתקין בה עין זכוכית ולגאול אותו מן הרטייה השנואה עליו. “הייתי מוכן לכל מאמץ וסבל על מנת להיפטר מן הרטייה השחורה. משכתי תשומת-לב בגללה, והדבר העיק עלי מאוד. הייתי מעדיף להסתגר בבית ובלבד שלא למשוך את תשומת ליבו של כל אדם, בכל מקום. קשה להבין כמה לא נוח ובלתי נעים להיות מלווה בלי הרף לחישות ומבטים סקרניים. רציתי לטייל ברחוב, לשבת בבית-קפה, בקולנוע, ככל האדם.”


הניתוח נכשל ומתפתחת דלקת מלווה חום גבוה, שכמעט עולה למשה בחייו. בפברואר 1947 הוא נגרר בשארית כוחותיו למטוס וחוזר ארצה עם רות וראומה. לראשונה בחייו הוא טס באוויר. ושוב כאבים, כאבים, שאין מפלט מהם. יש להיאבק כל הזמן כדי להתגבר על הנכות ולהיות מסוגל לתפקד ככל השאר ואפילו טוב יותר.


*

ארץ-ישראל סוערת. בכ“ט בנובמבר 1947 מחליטה עצרת האו”ם על חלוקתה לשתי מדינות ועל הקמת מדינה יהודית. התחזית של בן-גוריון מדויקת: שלטון המנדט הבריטי נמצא בשלבי התקפלות ויציאה, ואילו החזית הערבית היא הסכנה העיקרית. יעקב דורי, רמטכ“ל ה”הגנה" ובקרוב הרמטכ“ל הראשון של צה”ל, ממנה את משה לקצין מטה לעניינים ערביים, מינוי שקיבל משה כבר בשלהי 1945, ופירושו איסוף ידיעות בעלות ערך צבאי מהצד הערבי באמצעות קשרי שכנות עם ידידים בכפרי הסביבה ועם סוכנים, מקצתם אנשי כנופיות המרד הערבי, שהכיר משה בכלא עכו. הפעילות נעשית בעיקר בעמק ובאזור הצפון.

בגלל נכותו יצא משה, זה כשש שנים, ממעגל הפיקוד הצבאי. הוא אינו נמנה עם חוג הקצינים יוצאי הבריגדה היהודית, שבן-גוריון מעריך מאוד את ניסיונם הצבאי, ואף לא עם חיל השדה, החי“ש, שמכינה ה”הגנה" לקראת המלחמה. הוא גם אינו משתייך לפלמ“ח, הנתון תחת פיקודם של יצחק שדה ויגאל אלון, ומרבית בסיסיו ב”קיבוץ המאוחד“. מרבית אנשי הפלמ”ח אינם שייכים למפא“י, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אלא ל”אחדות העבודה“, שתחילתה בסיעה ב', שפרשה כארבע שנים לפני כן ממפא”י. בשנת 1948 עתידה “אחדות העבודה” להתאחד עם “השומר הצעיר” ולהקים את מפ“ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, הנמצאת בניגוד מפלגתי חריף למפא”י.

בגיל שלושים ושתיים, ערב מלחמת העצמאות, משה במובן מסוים בבחינת “מי שהיה”: כבר בלתי כשיר לפעילות צבאית, וצעיר מדי לפעילות מדינית ומפלגתית. זאת חרף קסמו האישי, שורשיותו, פקחותו, העברית ה“צברית” בחיתוכה המיוחד לו, האנגלית שבה הוא שולט היטב, ייחוסו המשפחתי, החוש החזק שלו להעריך נכונה את המציאות, הילת הגיבור, ואפילו המשיכה שהוא מעורר בנשים, תכונה שאליה כה השתוקק בימי התבגרותו, עם הגרמופון בנהלל. הוא גם חסר השכלה מקצועית וכללית, אם כי בכך אינו שונה מרוב בני-דורו בארץ, שרק מעטים מהם זוכים להשכלה אוניברסיטאית. הוא מטופל באשה ובשלושה ילדים קטנים, ואלמלא עזרת חותנו האמיד, היה מתקשה בפרנסתם.

עם פרוץ מלחמת העצמאות והקמת צה“ל, בני-גילו ואף צעירים ממנו הם כבר בעלי דרגות של אלופים וסגני-אלופים, ואילו משה עתיד להתחיל את המלחמה כמג”ד, רב-סרן.


אך עוד לפני הקמת המדינה נכונה לו מכה קשה ביותר.


 

פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות


באולם מוזיאון תל-אביב הישן, בשדרות רוטשילד, מכריז בן-גוריון ביום שישי, ה' באייר תש“ח, 14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, ומתמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית. למחרת פולשים לארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ובראשן סוריה, מצרים וירדן, אך קרבות מלחמת העצמאות מתחילים לפני כן, בעיקר עם ערביי ארץ-ישראל. התקפות קטלניות על יישובים עבריים ועל התחבורה בדרכים פורצות מייד לאחר כ”ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות, האו"ם, על הקמתה של מדינה עברית.

עדיין לא ברור אם המדינה החדשה תיקרא ישראל, כי רבים רואים בישראל את שם הממלכה הצפונית, שקמה לאחר הפילוג בין רחבעם וירבעם, לצד ממלכת יהודה. וכך מדברים וכותבים גם על ארץ-ישראל וארצישראלים, והסיסמה תחת שלטון הבריטים היא: “עלייה חופשית, מדינה עברית!”

כאשר מתחיל לפעול דואר עצמאי, לאחר צאת הבריטים, נושאת סדרת הבולים הראשונה רק את הכותרת “דואר עברי”. השמות “יהודה”, “מדינה עברית” ו“ארץ-ישראל” מהדהדים ברחוב העברי עד שנקבע סופית, כי שם המדינה החדשה יהיה ישראל. בהגדרות יהודי ויהודים ממעטים להשתמש לגבי היישוב העברי, הארצישראלי, אולי כדי להבדילו מהיהודים פליטי השואה, מששת המיליונים שנכחדו ומאלה שעדיין חיים בגלות.


חיילי “צבא ההצלה הערבי”, שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג’י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג’י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג’י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ.

המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ12- באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת “כרמלי”. ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל.

רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.

בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.

דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: “מעתה היא אשה מוכה. בחייה כבה האור.” לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאמו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: “אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים.”

האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי “פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין.”


ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?

למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:

“אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לנו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו.”

סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה“הגנה” אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.

הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.


*

משה בן שלושים ושלוש. חרף החשש המתמיד לעינו הימנית פן תיפגע, אפילו בסריטה, הרי לאחר מות אחיו הצעיר הוא חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המודיעין, אלא עליו לחזור לפעילות קרבית. בעקבות הידיעות שהוא מקבל, הוא יוזם פיגועים בדרכים נגד יחידות לוחמים ערביות, אך מאחר שאין לו חיילים הסרים לפקודתו, אין תוכניותיו יוצאות לפועל. לזמן-מה הוא מתמנה לאחראי על חיפה הערבית, לאחר בריחת תושביה. ואולם אין הוא משתבץ בצמרת הפיקוד של הפלמ“ח וה”הגנה“, של צה”ל ההולך ומוקם.

לדעת כותב תולדות חייו, שבתי טבת, סבורים במטה הכללי שמשה דיין טוב לעסקי מודיעין אפלים הקרויים “שווארצע געשפטן”, ולא לפיקוד קרבי. רואים בו מעין פרטיזן: “שיש בו הרבה מן הפרחח, מההעזה הגובלת בחוסר אחריות, הנסבלת איכשהו בדרגות הים של מפקדי השדה אך פסולה מכל וכל בדרג הגבוה.”

מצד אחד, משה אינו שייך לקצונה הבכירה, שקיבלה את הכשרתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. מצד שני הוא מושבניק, איש מפא“י, ולא נמנה עם מפקדי הפלמ”ח, רובם אנשי הקיבוץ המאוחד, ממפלגת מפ“ם. אמנם בן-גוריון ומרבית מנהיגי המדינה-בדרך הם אנשי מפא”י, אבל לפלמ"ח יש מידה של עצמאות.

בחודש מאי 1948 מטילים על יצחק שדה להקים חטיבה חדשה, חטיבה 8. שדה זוכר את משה מתפקידיו הקרביים שבע שנים לפני כן. הוא זוכר את אומץ-ליבו ואת גישתו הצבאית הנועזת, הקרובה לרוחם של וינגייט ושל שדה עצמו, ומציע למשה להקים גדוד קומנדו, גדוד הפשיטה 89, ולהתמנות למג"ד. משה מקבל את ההזמנה מייד, אף שדרגתו היא רק רב-סרן.

אך כרגיל הוא נקרא בדחיפות למשימה אחרת. הרמטכ"ל, יעקב דורי, ממנה אותו לפקד, לראשונה בחייו, על גזרת קרב קשה ביותר – בעמק הירדן, בדגניה, המקום שבו נולד, ושעלול ליפול בתוך שעות לא רבות לידי הצבא הסורי.


*

ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על “נתיב הפילים”, תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.


“בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה,” אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה“הגנה”, שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – “נשק יקר-המציאות,” כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים “נפוליונצ’יקים”, ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה“כרך” הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.


מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב‘. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב’, שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.


להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א‘. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב’ ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א‘, דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב’, רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה“קרבין” הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.


בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה“נפוליונצ’יקים” המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

“זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים.”


“לילה אחד שלח אבי רכב, כדי להביא את אמא לבקרו בדגניה,” מספרת יעל. “מעשה שחזר על עצמו בכל הקרבות הבאים. כאשר שהה יותר מלילה אחד מחוץ לבית, היה שולח אליה והיתה מצטרפת אליו. הוא לקח אותה לסיורים בין החפירות, שוחח איתה והתעניין בנו ובמצב במשק.”

*

משה נשאר רק עוד יומיים בעמק הירדן ואחר-כך הוא חוזר למחנה הצבאי תל ליטווינסקי, כיום תל השומר, להכין את גדוד הקומנדו שלו, גדוד הפשיטה הממוכן 89, במסגרת חטיבה 8, שבראשה עומד האלוף יצחק שדה. משה מביא עימו לגדוד חבורה של לוחמים מידידיו בעמק יזרעאל ובגליל התחתון: מנהלל, מיבנאל, מגבת ומעוד מקומות. הפלוגות האחרות בגדוד מורכבות ממתנדבים מחוץ-לארץ, בעיקר דרום-אפריקנים, מפלוגת בחורים תל-אביביים שעמדו קודם תחת פיקודו של הסמג“ד יוחנן פלץ, קצין בעל ניסיון בצבא הבריטי, וכן מפלוגה של לוחמי לח”י, ארגון הטרור היהודי שרובו התפרק (חוץ מבירושלים) ולוחמיו העמידו עצמם למרות צה“ל. מפקד הפלוגה הוא דב הבלונדי, יעקב גרנק, לוחם מפורסם בשורות הלח”י.


ב-11 ביוני 1948 נכנסת לתוקפה שביתת נשק זמנית בין ישראל לצבאות הערבים, הקרויה בשם הפוגה. היא משמשת לצה"ל, שזה עתה הוקם, פסק-זמן חיוני להצטיידות, לאימונים ולהכנת הכוחות לקראת התחדשות הקרבות של מלחמת העצמאות.

הדרך שבה מוקמות שלוש פלוגותיו של גדוד 89, בתקופת ההפוגה, דומה יותר להתארגנות גדוד פרטיזנים בעורף האוייב מאשר להקמת יחידה של צבא מסודר. חיילים עוזבים ללא רשות חטיבות אחרות, כדי לשרת בו. ג’יפים נגנבים בלילות, נצבעים ומקבלים מספרים צבאיים, מותקן בהם מקלע מלפנים ומקלע מאחור – והם הופכים לרכב מבצעי. הלוחמים מסתובבים בלי דרגות; הלבוש מרושל. לראשיהם כובעי היטלמאכר – מתנת יצרני הכובעים היהודים בארה“ב לחייל צה”ל. זהו כובע עגול ושטוח מבד חאקי בהיר, בעל מצחייה רכה. בצידו האחורי יריעת-בד מקופלת, שבהיפרסה היא מגנה על העורף, כנהוג באזור מדברי. תקופה ארוכה עתיד משה להיות מצולם כשהוא חבוש בכובע הפשוט הזה.

המפקדים בחטיבות האחרות מקימים קול צעקה ומאיימים להכריז על חייליהם כעל עריקים. אך ההילה של גדוד קומנדו ממונע, שאינו כבול לגזרה אחת, אלא נועד לפשיטות נועזות בעורף האוייב, קוסמת לדמיונם של הלוחמים שהתקבצו ובאו לגדוד. משה מצליח להלהיבם וללכדם סביבו. הוא גם רוצה להוכיח, כי אין לפלמ“ח מונופול על יחידות-צבא איכותיות ונועזות. משה נוטע באנשיו גאוות יחידה בבוז שהוא מפגין כלפי הדפוסים הפורמליים, מורשת הצבא הבריטי, שלתוכם הולך ונוצק הצבא הצעיר. אל השוטרים הצבאיים, למשל, הוא מתייחס כאל שומרי בסיס-האימונים של ה”הגנה" בג’וערה, לשם חדר בשעתו בלילה בראש אנשיו, תוך סיכון שיירו בהם באש חיה אם יתגלו.


אך כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה“סזון”, להילחם ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.


עד זמן לא רב לפני כן היה האצ“ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ”ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, “אלטלנה” שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב-20 ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל “אלטלנה” את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה“ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ”ל.

בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: “סולל בונה”, “תנובה”, “המשביר המרכזי” והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור “ממעמד לעם”, כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.

הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.


חוץ מקורס הסרג’נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי “בולשיט”: מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל“פרא אדם”, מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, אל משה ואל יחידות הפלמ“ח, ולא אל יחידה אחרת של צה”ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גי סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא “אלטלנה”, כדי לעזור בפריקתה.

משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ“ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח”י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.

משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ“ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של “אלטלנה”. הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ”ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה“ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ”ל במרגמות. שישה אנשי אצ“ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש”אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ“ל בזחל”מיהם ולדורסם.


כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת “אלטלנה” תקועה על שרידי אוניית המעפילים “פריטה” מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור “ברן-קרייר”, זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה. לרוע מזלם של אנשי “אלטלנה”, לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ“ח, השוכן במלון “ריץ”. הלוחמים במטה הפלמ”ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה“צ’יזבטרון” וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא“ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת “הראל” של הפלמ”ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ“ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ”ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה“ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה”ל נערך הסכם עם האצ“ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד. מפקדת האצ”ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה“ל. אנשי האצ”ל מקרבים מקלעי “ברן” ופיא“טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ”ח. חוליות של אנשי אצ“ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי “הגנה” קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ”ל, שכבר מסופחות לצה"ל.

באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה “יונה”, בסביבת מלון “הילטון” כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ“ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ”ל, מוזעקות על זחל“מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ”ל בתל-אביב. אנשי האצ“ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה”ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה“ציז’בטרון” ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון “ריץ”. עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.


הקרב מוכרע. צה“ל מנצח. זה מאורע טרגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב”אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.

מפקד האצ“ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה”ל. בכיו עושה רושם נורא. “מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!” – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.

ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב“אלטלנה” בשם “התותח הקדוש”.


*

עוד בטרם מסתיים הקרב על חוף כפר-ויתקין נקרא משה בדחיפות לבן-גוריון ולמטכ“ל, ומוטלת עליו משימה חדשה: לטוס לארה”ב עם יוסף הראל ולשמש משמר כבוד לארונו של הקולונל דוד מרכוס, שעתיד להיקבר בטקס צבאי בבית-הספר לקצינים ב“ווסט-פוינט”. מרכוס, קצין יהודי ששירת בצבא האמריקני, התנדב לבוא לישראל, התמנה למפקד ירושלים, ונהרג בשוגג על-ידי חייל ישראלי כאשר יצא מאוהלו בלילה.

מדוע משה? אולי משום שהוא מסמל בהופעתו, עם הרטייה, את הלוחם העברי מהגזע החדש, ואולי משום שהוא יודע אנגלית ומנוסה במגעים עם אנשי-צבא דוברי אנגלית; ושמא יש מי שחש שאין הוא רק חייל ומושבניק, אלא יש בו תכונות של מדינאי.

לנסיעה הזאת לוקח עימו משה את רות. כותב תולדות חייו, שבתי טבת, מתאר את הטיסה הארוכה: “להטסת גופת הקולונל מרכוס חכרה ממשלת ישראל מטוס תובלה. ארון המת נקשר לטבעות שברצפה, כמו מכלי הדלק שלידו. לארבעת הנוסעים היה מרחב רב, אולם לא מושבים. הם הוצרכו לדאוג בעצמם למקום תנוחה ביום וליצוע שינה בלילה. לבסוף נמצא כי המקום הנוח ביותר היה ארון המת, אם לישיבה ואם לשכיבה. הנשים מיאנו לנוח מעל הגופה. ואילו משה והראל פרשו על הארון שמיכות ועשוהו מושב וספה. האגדה מספרת, כי בלילה נבעתו לשמע רחש בתוך הארון. בדומה ללורד נלסון, שגופתו שומרה בחבית יי”ש שהשמיעה התפוקקויות שנחשבו לקולו המדבר, כך חשבו משה והראל כי מרכוס חי ומדבר אליהם. לפי משה, אכן הבדלי הטמפרטורות גרמו לכך שהארון יתפוקק בקול, אבל לא הוא, ולא הראל, חשבו אפילו לרגע אחד שמרכוס קם לתחייה."


המאורע החשוב ביותר שקורה למשה בניו-יורק הוא פגישתו עם קצין לשעבר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, גבר גבוה ומצולק קרבות ושמו אייב (אברהם) באום. משה מספר לאייב על התמוטטות ההתקפה הסורית בדגניות לאחר הישמע קול התותחים, ועל הנסיעה הלילית לצמח הריקה. למשה עדיין לא ברור לגמרי מה יהיה תפקיד גדוד הפשיטה הממונע שלו. האם מדובר בגדוד שיבצע פשיטות עמוקות בעורף האוייב, או בגדוד איכותי, שישמש חוד החנית בהתקפה חזיתית רגילה?

פעולתו הנועזת ביותר של אייב היתה פשיטה בראש טור משוריין לעומק קווי הגרמנים, לשם שחרור שבויים. הפשיטה נכשלה בדרך חזרה, ואייב נפל בשבי, ואולם אומץ-ליבו היה לשם-דבר.

עתה מקבל משה מאייב מעין קורס מזורז בתורת הקומנדו: הדברים החשובים ביותר בהתקפה הם המהירות, התנועה וההפתעה. עדיף להסתכן ולפרוץ בטור ממונע לתוך עורפו של האוייב, אפילו במחיר ניתוק זמני מכוחות העתודה, מאשר להתקדם צעד אחר צעד בחזית רחבה ותוך חיפוי הולם. יש להשתדל לנוע כל הזמן, ולנצל את ההשפעה הפסיכולוגית של מכת האש הפתאומית, שבאה מכיוונים בלתי צפויים. יש לשלוט על הפעולה בשעת הקרב עצמה, ולכן על המפקד להימצא בקו החזית הקדמי, או באחד מכלי הרכב הראשונים שבטור הפורץ. תפקיד כוח הקומנדו הוא לערער את חזית האוייב, להלום בו, לבלבל את מערכותיו ולשבשן – ולדהור הלאה. לא להתחפר ולא להיעצר. את השלמת הכיבוש יש להשאיר לכוחות האחרים, הפועלים חזיתית ומטהרים גזרה אחר גזרה.

ככל שהדבר נראה דמיוני, ואולי גם לא רציני, עתיד משה לדבוק בעקרונותיו של אייב באום ברוב מהלכיו הצבאיים בעתיד, ולימים אף לעצב ברוח זו את צה“ל ולהותיר בו את חותמו כרמטכ”ל. בתקופה של ראשית המדינה ומלחמת העצמאות נדרשים אנשים להגיע להכרעות מהירות – לא שגרתיות ולעיתים גורליות – בנושאים שבתקופה נורמלית לומדים אותם ומתכוננים לקראתם במשך שנים.


הארגזים שעליהם מניח משה את המזרנים והשמיכות בטיסה הארוכה בחזרה לארץ, נושאים בתוכם הפעם את שטרות הכסף הישראלי הראשון, שהודפסו בארה"ב עבור המדינה הצעירה.


*

משה חוזר ארצה בליל שבת, 9 ביולי 1948, היום שלפני תום ההפוגה, שעתידה להיקרא בשם “ההפוגה הראשונה”. עוד באותו ערב הוא מגיע לגדודו, ומתברר לו שזה נערך ליציאה מתל-ליטווינסקי לכפר-סירקין, כדי להשתתף במבצע “דני”, העומד להיפתח למחרת, בשבת בבוקר. על גדוד 89 הוטל בשלב ראשון לכבוש את שני הכפרים הערביים קולה וטירה שמדרום-מזרח לפתח-תקוה. הכפרים בנויים על רכס הגבעות הראשון, שממנו והלאה נמצאות רמאללה, לטרון וירושלים. מן הכפרים הללו דרומה נמצאים בית נאבללה, דיר טריף, לוד ורמלה שבידי הערבים, ובית-הספר החקלאי בן-שמן, הנצור בתוכם. זה האזור שבו עובר כיום הכביש המהיר לירושלים, בקטע שבין נמל-התעופה בן-גוריון לבין הכניסה לעמק איילון.

הסמג“ד יוחנן פלץ, יליד פולין, הוא לוחם ותיק, שהיה מייג’ור (רב-סרן) בצבא הבריטי ומפקד פלוגה בבריגדה היהודית. אין בצה”ל רבים בעלי ניסיון קרבי כשלו, והכשרתו הצבאית הסדירה עולה על זו של משה. בהעדרו של משה הוא עורך תוכנית התקפה כמקובל, שיש בה ריכוך היעד במרגמות של שלושה אינץ' והקצאת גזרת הסתערות לכל פלוגה, עם חיפוי מהעורף.

לאחר שהוא מוסר למשה את תוכנית ההתקפה הולך יוחנן לישון, כדי לאגור כוח ליום המחרת. אך לא איש כמשה, ה“צבר” בעל הביטחון העצמי, שראה את הערבים נפחדים משלוש יריות תותח בקרב על הדגניות, שעבר שבוע לפני כן קורס מילולי מזורז בתורת הקומנדו, אצל אייב כהן בניו-יורק – לא איש כמוהו יאמץ תוכנית התקפה שמרנית, שאינה הולמת גדוד קומנדו עברי הנלחם בערבים. הוא אוסף את המפקדים ומודיע להם, שהפריצה תיעשה ללא פיצול כוחות, אלא כל המכוניות והזחל"מים ינועו בטור אחד קדימה, במלוא עוצמת האש, מבלי לעצור, ואם יצליחו – יעלו דרך רמאללה עד לירושלים!

משה נוסך קסם ותחושת ביטחון בלוחמיו. אנשים הולכים שבי אחר חיתוך הדיבור הנהללי שלו, עם הרי"ש המתגלגלת, רכה וגרונית כאחת, עם החיוך המסתורי והמפחיד-קמעא. הם חשים שהאיש הלא-איכפתי הזה, האדיש לסכנות, אינו מגלה את כל אשר על ליבו, ובעודו מדבר הוא כבר יודע מה עשוי להתרחש בקרוב. כאילו יש לו השפעה או ידיעה אינטואיטיבית על העתיד.

הוא יודע שהוא מסתכן. מקצת הלוחמים, אולי גם הוא, ייפצעו מחר. יהיו גם הרוגים. אבל בהתקפה חזיתית “על-פי הספר”, שאין בה מיסוד ההפתעה, הפריצה וההפחדה – עלול הקרב להימשך זמן רב יותר, וההכרעה תושג במחיר נפגעים רבים יותר.


למחרת, בשבת, השכם בבוקר, מסתער הגדוד על הכפרים הסמוכים: אומזירה, טירה וקולה. אומזירה נופלת לידיהם ללא התנגדות, ואולם תוכניתו של משה לפריצה מהירה הלאה, ללא ריכוך במרגמות, נתקלת באש חזקה של הלגיון הירדני. טור הזחל"מים נתקע. משה מבקש עתה, באיחור, את סיוע המרגמות. יוחנן, בסכנו את חייו שוב ושוב, מצליח להפעיל את המרגמות כנגד קולה, ואולם משה מרגיש שבכך אין די. “כל הגדוד חדל להתקדם,” הוא מספר. “לא היה ביטוי ליכולתו הקרבית. במקום להטיל את מלוא משקלו של הגדוד באש ובהסתערות, נבחו רק חצי תריסר מרגמות.”

משה נדרש להכרעה מהירה. זחל"מים אחדים כבר מתחילים לנוע אחורה, לתפוס מחסה. הוא יוצא מרכבו, רכב בעל שיריון קל, מזלזל ביריות השורקות סביבו, ובו-במקום פוקד על הכוח “להפסיק להתמזמז” ולפרוץ קדימה, כשהוא עצמו מוביל את חוד ההתקפה לעבר טירה. מוכרחים להסתכן. ברביצה על המקום ובחילופי אש עם האוייב, ללא הכרעה, יפלו יותר קורבנות ובלא שתושג המטרה.

בתוך שעה וחצי נכבשים שני הכפרים הנותרים, אף כי לא בקלות, ותוך פעולת איגוף והרעשה נוספת של המרגמות. “מתברר כי משה טעה בהערכתו,” כותב שבתי טבת, “אבל לא הרבה. המחיר ששילמה פלוגה ב' בכיבוש קולה והצומת היה חמישה פצועים בלבד.”


*

ואולם, עוד קודם שמסתיים הקרב על קולה, נקרא משה בדחיפות לתל-אביב, להתייצב אצל בן-גוריון, שטרם פגש בו מאז שב ביום האתמול מארה“ב. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, דורש מרב-סרן משה דיין לעזוב מייד את הפיקוד על גדודו ולהתמנות למפקד גזרת ירושלים, בדרגת סגן-אלוף. כוחות האצ”ל והלח“י בעיר אינם מקבלים את מרות הממשלה. הם טוענים שהממשלה מוכנה לאמץ את החלטת החלוקה מכ”ט בנובמבר 1947, ולפיה ירושלים היא אזור בין-לאומי, שאינו נתון לריבונות ישראל אלא לחסות האו"ם. לכן לא יתפרקו מנשקם עד שתחליט הממשלה לספח את ירושלים, ואז יחול החוק הישראלי גם עליהם.

המצב בעיר קשה. המפקד הנוכחי אינו נמרץ דיו. בן-גוריון מקווה, שמשה יצליח לשנות את המצב בירושלים כמו שעשה בדגניה, ואולי יביא גם לכיבוש העיר העתיקה, ובעיקר הרובע היהודי.

משה בן שלושים ושלוש, אב לשלושה ילדים קטנים. אחיו הצעיר נהרג. אמו השכולה חרדה יום ולילה פן יאבד לה גם בנה השני במלחמה. ואולם חרף האפשרות לעבור לתפקיד מסוכן פחות, וגם להתקרב בדרגתו לשאר המפקדים בני-דורו, מסרב משה בתוקף ואומר לבן-גוריון:

“עדיין לא נלחמתי. הבוקר התחלנו את הקרב הראשון, ואני לא מוכן להיפרד מחיילי ומתפקידי כמפקד גדוד קומנדו, שנלחם ממש בראש אנשיו. בירושלים יהיה עלי להורות לאחרים להילחם. כאן אני עושה זאת בעצמי.”

והוא מקבל ארכה מבן-גוריון – לשוב לגדוד 89 רק עד תום מבצע “דני”.


*

לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג’יפ, דרך פתח-תקוה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.

חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שיריון קל, “לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה.”


עם אור ראשון מצליח משה להגיע אל אחת היחידות של הגדוד ופוגש את יוחנן, סגנו, ישן על הקרקע בחורשת זיתים. כל הלילה רץ יוחנן ממקום למקום, לארגן את פריסת הגדוד, ועתה ניצל את השעות המעטות שנותרו לו למנוחה. בעודו מנומנם הוא מספר למשה מה מצב הגדוד ואחר שב לישון, כי נותרה עוד שעה להשכמה.

משה רותח מכעס. “הגדוד, במקום שיהיה אגרוף-ברזל מרוכז, יורק אש ומסתער – מפוזר ומפוצל למשימות שמירה על הכפרים הערביים שכבר נכבשו.”

לדעת משה, גדוד קומנדו חייב להישאר קומנדו – להסתער ולחתוך בגזרת האוייב כבסכין חדה, ואילו השמירה על השטחים שנכבשו, אפילו ספיגת התקפות-הנגד הקשות, מלאכה זו צריכה להיות מוטלת על יחידות אחרות. הקומנדו אינו מתפצל אלא עובר מגזרה לגזרה, כובש ומוסר לאחרים.

כאשר מתעורר יוחנן, הוא מתפלא למצוא עצמו לבד בכרם הזיתים, מבלי שאיש העירו. מתברר כי בשעה שישן, הודיע משה לכל היחידות לנוע מייד לדיר-טריף, “ושלא ישכחו שמייד זה מייד – אחרי!” – ולהתלכד שוב לאגרוף משוריין אחד. בדיר-טריף נמצאת פלוגת הזחל“מים של הגדוד הנאחזת בכפר, שביממה האחרונה כבר עבר פעם מיד ליד. בעזרת אחד מאנשיו מצליח משה לחלץ משדה הקרב, תחת אש, משוריין ירדני הפוך מסוג “מארמון-הארינגטון”, בעל תותח שתי ליטראות, על תחמושתו. המשוריין נפגע מאש הג’יפים של הגדוד. מייד כותבים עליו את השם “הנמר הנוראי” ולומדים להפעילו, כדי שיעמוד בראש הטור המשוריין, שכולל רק זחל”מים, שריוניות קלות וג’יפים.

משה עושה הערכת מצב. במזרח, בגבעות שמעל דיר-טריף, פרוס כוח רציני של הלגיון הירדני, מצויד בתותחים ובמשוריינים נושאי נשק אנטי-טנקי. לנסות ולהכריעו בפשיטת-פתע – הרי זו התאבדות. לעומת זאת במערב, במישור שבלב הפרדסים וכרמי הזיתים, משתרעת העיר לוד.

“אין לשער כי לוד מבוצרת ומוגנת כראוי בגזרתה המזרחית, הפונה אלינו,” מהרהר משה. “הרי כאן המסדרון, המקשר לבין כוחות הלגיון בשטח שמבית-נבאללה ועד רמאללה. ולכן, אם צריך לפרוץ, מוטב לעשות זאת עתה, כאשר לוד אינה מוכנה. אמנם הגדוד ספג אבידות מאז יצא לקרב, אך גם צבר ניסיון והתחזק וביכולתו לבצע את הפשיטה.”

והוא אוסף את מפקדי הפלוגות ומודיע בקול רם, כדי שישמעו כל החיילים: “צריך לגמור, וללכת על לוד!” כלומר, אנחנו קומנדו, לא באנו להתמזמז כאן בשמירה על כפרים ערביים כבושים, אלא לעשות את המוטל עלינו ולחזור לבסיס למשימות נוספות. משה חושש, שאם יניח לגדוד להתפרס ולהיתקע בהחזקת קטע של החזית, כמו גדודים אחרים, הוא עשוי לקרקעו, ומי יודע אם ישוב הגדוד להמריא למשימות פשיטה מיוחדות, במסגרת “העתודה המטכ”לית".


בדרך ללוד עובר הטור את בן-שמן הנצורה, שתושביה שמחים עתה עם הסרת המצור. החבלנים מפרקים את המוקשים והמחסום שהגנו על בן-שמן מצד לוד. השעה היא כבר לפנות ערב. משה נותן הסבר אחרון ללוחמיו:

“אנחנו לא יוצאים מכלי-הרכב ולא תופסים עמדות בשטח. תפקידנו רק לנסוע הלוך וחזור ולירות לכל עבר, כדי לזרוע בהלה בערבים ולגרום להם לברוח. נגרום מהומה ונשתדל להביא לכניעה או לבריחה. בנתיב שנכבוש ימשיכו אחרינו חיילי חטיבת ‘יפתח’, והם כבר ישתלטו על העיר כולה.”

מגיני הפלדה של הרדיאטורים נסגרים. החיילים מהדקים את קובעי הפלדה ופותחים את מכשירי-הקשר. בבת-אחת מותנעים כל המנועים ויוצרים רעש בלתי רגיל. בראש השיירה עומד “הנמר הנוראי” בעל תותח שתי הליטראות, המכוון לעבר לוד, ואחריו הטור כולו, הנראה למרחוק; קצהו, שני ג’יפים, נמצא עדיין בתוך בן-שמן ומטעה את הערבים לחשוב שכלי-רכב רבים נוספים עתידים לצאת נגדם. הרעש האדיר נשמע היטב בלוד הסמוכה, במשך דקות רבות, ויוצר בהלה בקרב ערביי העיר. יש סברה, שבריחתם מתחילה טרם יציאת הטור לדרכו.

“ככה זה כשנלחמים עם ערבים,” משוכנע משה מאז הקרב על הדגניות: “אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים.”

משה נמצא בפלוגת הזחל"מים, מייד אחרי “הנמר”. לדעתו, חייב מפקד גדוד קומנדו להימצא קרוב לראש הטור, ולא מאחור, וזאת כדי לנסוך אומץ בחיילים וגם כדי להתאים את פקודותיו לכל מצב משתנה.

רק עכשיו, לאחר שהרעש עשה את שלו, ניתנת הפקודה לזוז.


המרחק מבן-שמן עד הכניסה ללוד אינו רב. “הנמר”, בראש הטור, יורה מתותחו ומחסל עמדות. בכניסה ללוד חצוי הכביש בתעלה נגד טנקים. אש חזקה ניתכת לעבר הטור, “הנמר” נעצר, ואחריו כל השאר. על-פי ההוראות מתפרסים מייד כלי-הרכב לצדדים, ופותחים בירי לעבר האוייב. משה חש שהעצירה הזאת – מול קו ההגנה של האוייב, וללא אפשרות לפריצה – מסוכנת מאוד. בתוך היריות הוא יורד מרכבו, מסתכל סביב, רואה דרך-שדה צדדית העוקפת את התעלה, ומכוון במו ידיו את הטור לדרך זו, כדי לפרוץ ממנה אל העיר. כדור אחד – והוא עתיד להישאר בזיכרון הלאומי כגיבור הפשיטה לסוריה, שנפל בראשיתו של מבצע “פרטיזני”, שסופו עדיין לא ברור.

“מה יהיה אם הדרך ממוקשת?” שואלים אותו.

“אז תעופו למעלה!” הוא משיב בקור-רוח. בשעת הקרב הוא פועל בצלילות עילאית. ברור לו שהסכנה שבעצירה מול אש האוייב גדולה פי כמה מהסיכון של המיקוש.

למרבה המזל אין מוקשים בדרך הזאת, וכל הטור נע בדרך הצרה ומתקרב לעיר כשהוא עובר תעלות ומנפץ מחסומים. הג’יפים המצוידים במקלעים יורים כל הזמן לצידי הדרך ומרססים את משוכות הצבר שלאורכה.

אש כבדה ניתכת על הטור ממצודת המשטרה הבריטית לשעבר, מסוג “טיגרט”, ברחוב הראשי בלוד. אך הטור ממשיך לירות לכל עבר, ובחודרו ללב העיר נתקפים הערבים בהלה. הם בטוחים שהעיר נכבשה בידי הישראלים. “הנמר” פונה ימינה לצד אחד וממשיך במלחמתו לבד, ואילו הטור חולף על פני לוד, עובר מצודת משטרה נוספת שבין לוד לרמלה, העומדת כיום במרכז כלא רמלה, וממשיך עד תחנת הרכבת יפו-ירושלים, בכניסה המזרחית לרמלה, שם הוא נערך לחנייה קצרה.

ג’יפ אחד נפגע מרימון, שהושלך אליו מבניין המשטרה, ונותר בוער מאחור. לידו נשארים חיילים פצועים. יש גם ארבעה הרוגים. חלק גדול מכלי-הרכב נפגעו – יש חורי כדורים ברדיאטורים, שכבר רותחים, וצמיגים נקובים.

עתה בא החלק היותר קשה של הפריצה – לעשות את כל הדרך חזרה, לאסוף את הפצועים וההרוגים, לחצות שוב את לוד ולשוב לבן-שמן. ברמלה עצמה אי-אפשר להישאר, כי כוחות הלגיון הירדני כבר מתארגנים למכת-נגד.

הטור מתניע ועולה צפונה באותה דרך ממש. הוא נתקל שוב במכת אש ליד מבצר המשטרה בין רמלה ללוד. ההגנה היחידה היא האש הבלתי פוסקת שהטור מייצר מהזחל"מים, מהשריוניות ומהג’יפים, וזאת כדי שהלוחמים הערבים לא יוכלו להרים ראש. “תקוותנו היחידה לחזור היתה תלויה באש המדוייקת שלנו,” מספר משה. “התפרסנו, יצאנו מן הזחלים כדי לאסוף את הפצועים ואת ההרוגים. לא היה צורך להאיץ באיש. כולם נשכו ככלב בוקסר המחזיק בשיניו בלי שים לב למהלומות שהוא סופג.”


בתוך הנסיעה שומע משה בקשר את דב הבלונדי, המודיע שחיילי הלגיון כבשו מידי פלוגתו את דיר-טריף. דב מבקש עזרה. במידה מסוימת היתה זו קלות דעת מצד משה להפקיר את דיר-טריף ולצאת לפשיטה על לוד ורמלה, כאשר הוא עצמו אינו מובטח מעורפו במזרח. כיצד יעזור עתה לחייליו, כאשר הוא עצמו בראש הכוח הנשחק והולך? בכל זאת הוא מצליח לעודד את דב, ובייחוד כאשר מתברר לו, שדב אינו מוכן לסגת. ואכן, דב אוסף את שרידי הפלוגה והם כובשים מחדש את דיר-טריף. זו פעם שלישית שהכפר נופל בידי צה"ל מאז החל מבצע “דני”.


בהגיע הטור חזרה ללוד מצטרף אליו “הנמר”, שלא נפגע כלל. האש הערבית פוחתת, אך הטור מתקדם צפונה בכבדות בגלל הפגיעות הרבות. כלי-רכב תקינים דוחפים לפניהם כלי-רכב פגומים. ג’יפ דוחף משוריין שמנועו התקלקל, וזחל"ם דוחף את רכבו של משה, ששלושה מצמיגיו ניקבו.

לוד דוממת ותריסיה מוגפים, כאילו כבר ברור לתושביה שהם חיים בעיר כבושה. היום מחשיך. כאשר מגיע משה לנקודה שממנה החלה הפריצה, במבואה הצפוני של לוד, מצד בן-שמן, הוא מסתכל בשעון – ארבעים ושבע דקות בלבד נמשכה הפשיטה! תשעה לוחמים נהרגו, שבעה-עשר נפצעו. כולם נאספו וחולצו, ורק ג’יפ בוער אחד נעזב. כוח של חיילי פלמ"ח מחטיבת “יפתח” כבר מחכה להשלים את ההשתלטות על העיר, לאחר שהחזית הערבית התמוטטה כמעט כליל.

בחולפו על פני המחסומים המנותצים והעמדות העזובות של הערבים חוזר הטור הממונע של גדוד הקומנדו 89 לבן-שמן.

עוד באותו לילה פוקד משה על הגדוד, כנראה על דעת עצמו, לחזור לבסיסו במחנה תל-ליטווינסקי. לילה שלם תועים הלוחמים בשדות, רכב אחד עולה על מוקש, ויש הרוג ופצועים. רק לפנות-בוקר שב הגדוד לבסיסו, חבוט, פגוע ומוכה. שמונה-עשר חיילים נהרגו בשני ימי הקרב. יש פצועים רבים, רובם מקרב המפקדים, ומצב כלי-הרכב רע מאוד; רובם זקוקים לתיקון.

בחצות הלילה עוזבים חיילי הלגיון את העיר. למחרת, יום שלישי, 12 ביולי, נכנעות לוד ורמלה לצבא הישראלי.


כך תם יום הקרב העיקרי, ובעצם – ארבעים ושבע הדקות המכריעות, שבהן קונה לעצמו רב-סרן משה דיין שם עולם בתולדות מלחמת העצמאות; זאת לצד אלופי צה“ל, רובם בני-גילו, המופקדים על חטיבות וחזיתות שלימות. למעט קרב נוסף – שבו הוא מפקד על גדוד הקומנדו 89 בכיבוש הכפר כרתיה בחזית הדרום, בלילה שבין 1 ל18- ביולי – מסתיים עיקר תפקידו הקרבי של משה בפשיטה על לוד ורמלה; הקרב החשוב הראשון וכמעט גם האחרון שהוא מנהל בעצמו, בעומדו בראש חייליו. בכל שאר דרכו הצבאית והביטחונית, בשנים שתבאנה, יישם משה את לקחי הקרבות שהשתתף בהם בעשרת הימים הללו, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, אבל שוב לא יוליך את הלוחמים לקרב בקו הראשון אלא ינהל אותם כמפקד, כמצביא וכמצביא עליון: רמטכ”ל מבצע “סיני” באוקטובר 1956, ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת “יום הכיפורים” ב-1973.


*

“נוכחותו בבית היתה פיזית מאוד.” מספרת יעל. “תמיד נישק אותנו על השפתיים, חיבק וליטף אותנו. שלושתנו היינו מטפסים למיטתו כאשר היה נח, והוא היה מוצא רגע של פנאי לשחק איתנו משחק אהוב עלינו, להקשיב לסיפורינו, ולספר על מה שעבר עליו. מעולם לא חשדנו כי נשיקת הפרידה שלו עלולה להיות האחרונה, כי בזמן ההוא נראה כה מוגן ובלתי פגיע.”


*

ב-15 ביולי נקרא משה אל בן-גוריון ומספר לו על הפריצה ללוד ועל אבידות הגדוד. שבתי טבת מספר, כי בן-גוריון התרשם מדבריו והכניס ליומנו את פרטי הפעולה, אולם לא קיבל את דברי משה, כי הפעולה בלוד צריכה לשמש מעתה דוגמה לדרך הלחימה של צה"ל. לדעת בן-גוריון היתה זו הצלחה חד-פעמית ולא דרך או שיטה חדשה. “ככה לא עושים מלחמה!” הוא אומר למשה, אך משה אינו משתכנע.

לא כולם מתפעלים מהפשיטה על לוד ורמלה, ויש הרואים בה הוכחה נוספת להיותו של משה פרא אדם חסר אחריות, וללא השכלה צבאית פורמלית, המסתכן ומסכן אחרים; אינדיווידואליסט חסר משמעת, שאי אפשר לסמוך עליו. לדעת ראש אג"ם, האלוף יגאל ידין: “חיזקה פריצתו של משה ללוד את הרושם של בן-גוריון, כי משה הוא בעצם פרטיזן.” ידין כועס על עצמאותו היתרה של משה ועל הסתלקותו המהירה של הגדוד מזירת הקרבות, ואולם הוא אומר: “אין דבר מצליח יותר מהצלחה!”


“הפרטיזן” משה מוכנס בעול, ו משום נועזותו. בן-גוריון מודיע לו, כי מייד עם תחילת ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948, עליו לקבל לאחריותו את חזית ירושלים. משלחת קצינים מגדוד 89 באה לבן-גוריון ומבקשת שלא לקחת את משה, או לפחות שכל הגדוד יעלה איתו לירושלים. הקצינים אומרים שמשה קנה את ליבם בזכות הליכתו לקרב בראש הגדוד, והודות לכנותו ולדיבורו הישיר אל החיילים. “חיזקתם אותי בדעתי,” משיב להם בן-גוריון. “ירושלים זקוקה למפקד קרבי טוב, והיא קודמת לכל מקום אחר.”

ב-23 ביולי 1948 מתמנה משה למפקד ירושלים ולמח"ט חטיבת “עציוני”, הפרוסה בעמדות לאורך החזית העירונית. העיר עדיין מוקפת כמעט מכל עבריה. ב-1 באוגוסט הוא מתחיל בתפקידו החדש.


 

פרק שישי: מפקד ירושלים


מיום שנתמנה למפקד ירושלים משתנים חייו של משה כמעט לבלי הכר. אם עד סיום תפקידו כמג"ד 89 מצטייר סיפורו האישי על רקע המאורעות הכלליים: ילד בדגניה, נער בנהלל, אסיר בעכו, לוחם בסוריה, מפקד הפשיטה ללוד, חקלאי ולוחם – הנה מעתה הולך ומתגבש דיוקנו החדש: מדינאי ומצביא. לא זו בלבד שחייו מתנהלים על רקע המאורעות הכלליים, אלא הם נעשים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ישראל ושל מלחמותיה. מעתה קשה להפריד בין האיש לבין התפקידים שהוא ממלא, אם כי הוא-עצמו מנסה לשמר את עצמאותו, את מנהגיו וגם מקצת זכותו לפרטיות בדרכים שונות, ולעיתים גם משונות.

משה, מג“ד במלחמת העצמאות, עתיד להיות רמטכ”ל. מרבית אלופי צה“ל במלחמה הזאת, בהם גם בני גילו ודורו, והבולט שבהם יגאל אלון – לא יגיעו לרמטכ”לות ולתפקיד שר הביטחון. רק יצחק רבין עתיד להיות רמטכ“ל, ראש הממשלה ושר ביטחון ראשון מבין מפקדי הפלמ”ח לשעבר.

הסיבה לכך אינה צבאית או אישית, אלא בעיקר פוליטית. יצחק שדה, ישראל גלילי, יגאל אלון ומפקדים בכירים אחרים בפלמ“ח ובצה”ל בחודשיו הראשונים הם חברי מפלגת “אחדות העבודה”. למפא“י, מפלגתו של בן-גוריון, אין השפעה רבה בפלמ”ח. מרבית הלוחמים משורות הפלמ“ח מקבלים את מנהיגותה של “אחדות העבודה”, ובראשה יצחק טבנקין, יריבו של בן-גוריון. למפ”ם, שקמה בעקבות האיחוד בין “אחדות העבודה” ו“השומר הצעיר”, יש שתי תנועות קיבוציות גדולות וחזקות: “הקיבוץ המאוחד” ו“השומר הצעיר”.

בן-גוריון, המתנגד לצבא פרטי של האצ“ל ושל הלח”י, חושש שאם יונצחו מסגרות מפלגתיות-צבאיות גם בצד השמאלי של המפה, בדמות הפלמ“ח, לא יתקיים צבא ממלכתי אחד, של כל העם, ותחת מרות ממשלתית אחת. אמנם הפלמ”ח אינו מפר פקודות, אבל העומדים בראשו, והם ממחנה מתנגדיו של בן-גוריון, עלולים להשתמש ביוקרתם ובהשפעתם הצבאית לחיזוק מעמדם הפוליטי והמפלגתי. בתוך המאמץ הגדול של המלחמה באוייב החיצוני, אסור לזלזל בסכנות מבפנים, שיכולות לפורר את המדינה הצעירה ולגרום בה למלחמת אזרחים.

לכן, לאחר קרבותיו המפוארים, וחרף מאות לוחמיו שנהרגו ונפצעו – עתיד בן-גוריון לפרק את הפלמ“ח כדי שלא תהיינה בצה”ל יחידות מפלגתיות, וכדי שהצבא יהיה תחת מרות אחת, ממלכתית.

לכן הוא מעריך מאוד את הקצינים המקצועיים, בוגרי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית; ועם זאת, הוא שם עינו על רב-סרן משה דיין. בשעה זו, ובהמשך המלחמה, אמנם אין למשה הזדמנות להוכיח עצמו כמפקד גייסות גדולים, מבצעים וחזיתות, כפי שמוטל על יגאל אלון, אבל משה הוא בשר מבשרה של תנועת המושבים, שרובה ככולה מפא“י. משה נולד לתוך מפא”י. וכך, אף שהוא פרא אדם במובנים רבים, הרי בדבר אחד אפשר לסמוך עליו ללא עוררין – תמיד יישאר נאמן לממלכתיות, ובשעת מבחן לא יהסס לנקוט צעדים קשים, אפילו נגד בני עמו, כאשר מדובר בצבאות פרטיים ובאי קבלת מרות הממשלה.


דבר נוסף משותף לבן-גוריון ולמשה – איש מהם אינו בעל השכלה צבאית מסודרת, וודאי שלא בניהול מערכות מלחמה גדולות. ניסיונו הצבאי של בן-גוריון מסתכם בהיותו חייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. הכשרתו הצבאית הפורמלית של משה מבוססת על קורסים של ה“הגנה” בג’וערה ועל קורס סרג’נטים בריטים בסרפנד. הכשרתם נופלת בהרבה מזו של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי ובבריגדה, ועם זאת עתידים שניהם להטביע חותם מכריע על מלחמות ישראל ועל דרכה המדינית במשך שלושים שנותיה הראשונות.

קרוב לוודאי שבן-גוריון מוקסם מעצם דמותו הצברית של משה: אמיץ לב, מקורי, מחוספס, ישיר בדיבורו, בעל קסם אישי רב וקורן ביטחון עצמי. בני-דורו של בן-גוריון, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מעריצים את הדור העברי הראשון הגדל בארץ, וגם מתבטלים בפניו. אמנם הם שומרים בקנאות על כך שהצעירים לא יידחקו בטרם עת להנהגה הפוליטית, אבל רואים בהם סמל לדמות האדם העברי, בן הארץ, היפה, החזק והבריא, שגדל בתנאים נורמליים של עם בארצו, של תרבות לאומית חדשה, ואין בו שמץ מהעקמומיות ושאר המגרעות של היהודי הגלותי.

בן-גוריון עתיד לראות בכך קו אידיאולוגי. יש קפיצה בהיסטוריה היהודית – מגיבורי התנ“ך היישר אל הדור העברי הצעיר, הזקוף, בן-דמותם, המוסר את נפשו על הגנת הארץ ובניינה. מה שקרה באמצע, אלפיים שנות גלות, אינו מעניין ואפילו מבייש, ואפשר לדלג עליו. מפקדים צעירים כידין, אלון ודיין, ומאות הבחורים שנהרגים במלחמת העצמאות, הם בעיני בן-גוריון כגיבורי המקרא, הלוקחים חלק במלחמות ישראל. בטווח רחוק יותר הוא כנראה מעדיף כי שרביט ההנהגה יעבור בבוא היום היישר ממנו אל צעירי מפא”י, ולא אל עמיתיו בצמרת המפלגה – שרת, לבון, אשכול וגולדה מאיר.

משה מתייחס לבן-גוריון בהערצה, אך ללא שמץ של התבטלות או חנופה. הוא רואה בבן-גוריון כל מה שאביו שמואל לא הצליח להיות – מנהיג אמיתי, אמיץ, החלטי, אדם בעל עוצמה, סמכות והעזה, שמעלותיו מחפות על מגרעותיו, והיודע לעורר יראת כבוד כלפיו בקרב סביבתו. במשך כל שנות הנהגתו משמש בן-גוריון למשה “מטרייה” של סמכות עליונה, של ראייה מפוכחת של המציאות, של כישרון להתרכז בעיקר ובחשוב ביותר, של חזון מרחיק ראות, של זהירות מרבית ונשיאה באחריות. ומשה חש תמיד שאסור לאכזבו.

עם זאת, הוא משועשע שוב ושוב מאי-התמצאותו של בן-גוריון בפרטים, גם בתחום הצבאי. הערצתו ל“צברים” באה משום שהוא שונה מהם לחלוטין. בן-גוריון נשאר סמל היהודי החכם, ה“גלותי”, שיש בו שמץ מן הגאונות, ואשר פרץ בבת-אחת מהעיירות הקטנות של מזרח ומרכז אירופה אל במות העולם המערבי – בפילוסופיה, בספרות, ברפואת הנפש, בפיסיקה, במוסיקה, במרבית האמנויות והמדעים.


*

החלטתו של בן-גוריון לחזק את חזית ירושלים על-ידי מינוי משה למפקדה אינה מצליחה לשנות בהרבה את מצבה. העיר חצויה ומוקפת כוחות צבא ערבי מצפון, ממזרח ומדרום, ואף במערב, למעט מסדרון צר, שתחילתו בשפלה, בנתיב – רמלה, בית-שמש, שער הגיא. באזור הזה נסללת “דרך בורמה”. היא עוקפת מדרום את הכביש הישן לירושלים, שחיבר עד 1948 את רמלה לשער הגיא בדרך הקצרה, העוברת את עמק איילון ולטרון. אזור לטרון נשאר בידי הירדנים עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967.

בליל 17 באוגוסט 1948 תוקף כוח של צה“ל מגדוד “בית חורון” של חטיבת “עציוני” את האזור שלמרגלות ארמון הנציב, במטרה לתקוע טריז בין הלגיון הירדני הנמצא בצפון-מזרח החזית לבין הצבא המצרי, ששולט בדרום-מזרחה, בבית-לחם ובחברון. ההתקפה נכשלת. אחד-עשר חיילים נהרגים, חמישה נופלים בשבי ועוד עשרים נפצעים. הפעם אין משה דוהר ברכבו המשוריין בראש הטור. הפעם זהו קרב של חיל רגלים, בפיקודם של המג”ד מאיר זורע וקצין המבצעים החטיבתי הלל פפרמן. נוסף על הנשק והתחמושת נושא כל אחד מן התוקפים מטען כבד של חומר-נפץ על גבו, כדי להתחפר בין הסלעים.

הכישלון נובע מכך, שמראש נאסר על הכוח הישראלי לכבוש את ארמון הנציב, כי יושבים בו אנשי האו"ם, ולפי הסכם שישראל התחייבה עליו, יישאר הארמון בידיהם. הפעולה חייבת להסתיים בתוך עשרים וארבע שעות. החיילים אינם אנשי גדוד פשיטה הדוהרים על רכבם, אלא מגינים, שהתרגלו למלחמת עמדות מתישה וממושכת לאורך הקו העירוני. משה טוען כי הקושי להחזיק בשטח, בלי לכבוש את ארמון הנציב, היה עלול לתת אותותיו בחריפות בשעות היום, ואילו המשבר ותחילת הנסיגה, שהפכה למבוהלת, היו כבר בשעות הלילה.


כדי לתת תמונה מלאה ראוי להביא את דברי שבתי טבת: “כאשר האיר היום כינס משה את חיילי גדוד ‘בית חורון’, וייסר אותם בשבט פיו. הוא אמר להם שלחמו כבטלנים וכי ביזו את הנשק שניתן להם. ייתכן שעשה כך, כדי לעורר בהם רוח של היענות לקריאתו למתנדבים שיפרצו בכוח מחודש, מסתייע במשוריינים, שיתקוף שנית את הגבעה, הרכס והשיפולים גם יחד. לדעת פפרמן היה זה דיבור של סתם, שהרי איסור המטכ”ל עדיין היה בתוקפו. כך עוררו דברי משה מורת-רוח בחיילי הגדוד והכאיבו במיוחד למפקדם, זרו (מאיר זורע). לדעתו, לחמו אנשיו בגבורה ולא היו ראויים לגערה.

“גם בסיכום החטיבתי, שנערך מייד לאחריה, היו חילופי דברים מרים. עם זאת שלא פקפק לרגע באומץ האישי של זרו, אמר משה כי היה עליו ללכת בראש אנשיו. מנהיגותו בשדה הקרב עשויה היתה לחרוץ את גורלו לטובה. ואילו זרו טען, כי בחשכת הלילה אין לנוכחות הפיסית של מג”ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים אליו. עדיפה היתה בעיניו נוכחותו במוצב הפיקוד, שאיפשרה לו קשר וממילא שליטה על כל הכוח. זרו מיקד את ביקורתו גם כנגד שעת הקשר החסרה, השעה שבה לא היה אפשר ליצור קשר עם דיין (היה זה במהלך הערב, כאשר נדרשו הכרעות אם לתפוס את ארמון הנציב או לסגת).

“מורת רוחו של פפרמן היתה כה עמוקה, שיצא מהישיבה, ממשרדו של משה, באורח מופגן ובלא לומר לו שלום. הוא רגז על חוסר המקצועיות של משה בהכנת הפעולה, ‘מין תיאור בשתי ידיים על המפה, לוקחים מפה ולוקחים משם.’ הוא אפילו ניסה לשכנע את זרו ללכת עימו במשלחת אל ידין, בתביעה להדיח את משה מתפקידו בירושלים. דבר שזרו, מחמת משמעת טובה, דחה בשתי ידיו.”


*

ב-17 בספטמבר נרצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו“ם, בנוסעו בג’יפ לשכונת רחביה בירושלים. מדיניותו היתה להבטיח את המעמד הבין-לאומי העצמאי של ירושלים, כפי שנקבע בהחלטת החלוקה שנתקבלה בעצרת הכללית של האו”ם בכ“ט בנובמבר 1947. יחד עם ברנדוט נהרג ראש מטהו, הקולונל סרו. השניים נרצחים בידי יהודים, חברי הלח”י. ארגון זה, כמוהו כאצ"ל, טוען לחופש פעולה מדיני וצבאי בירושלים כל זמן שיש לעיר מעמד “בין-לאומי”, מעמד שלדעת היורים ושולחיהם עתיד הרצח למנוע ולבטל.

הדוגלים בטרור סבורים שעל-ידי הפחדה ורצח ניתן לשנות עובדות מדיניות. אילו נכנע להם בן-גוריון, היתה ישראל נקלעת מתחילתה לתהליך הרסני של מלחמת אזרחים. מה גם שלהיותה של ירושלים בירת ישראל אין ולא עתיד להיות שום קשר לרצח המיותר של ברנדוט, שרק מזיק למדינה הצעירה בזירה הבין-לאומית.


משה נשלח לירושלים, גם כדי להתגבר על הפעילות הצבאית הנפרדת של האצ“ל והלח”י. הוא אינו מצליח למנוע את רצח ברנדוט, אך אינו רואה זאת ככישלונו האישי. בעקבות החלטת הממשלה לפרק סופית את הלח“י, מקיפה יחידה של צה”ל את מחנה הלח“י בעיר, והנצורים נכנעים על נשקם ללא התנגדות. אנשי האצ”ל מודיעים אף הם על הצטרפותם לצה"ל. תחת פיקודו של משה נעלמים אפוא שרידי העצמאות הצבאית של ארגוני “הפורשים”.

בגדוד הקומנדו 89 שירתה, כזכור, פלוגה של יוצאי הלח“י בראשות דב הבלונדי, שזכה לידידותו ולהערכתו של משה. עתה, כמו בתקופת ה”סזון“, מבצע משה ללא היסוס את מדיניות ההנהגה, אך ללא שנאה. להיפך, יש בו אהדה לאומץ הלב ולמומחיות של לוחמי האצ”ל והלח"י. תגובתו על הרצח חמקנית; הוא מנסה לראות צד חיובי במשבר שנוצר: “השפעת רצח ברנדוט על מצבה המדיני של ישראל לא היתה ידועה לי, לא היתה בתחום טיפולי והאמת שאף לא העסיקה אותי. אבל סיום הפיצול הממלכתי, וידיעתי שבתור מפקד ירושלים אני עומד בראש כל החיילים היהודים שבעיר, הקלו ועודדו.”


*

הקרב האחרון שנערך תחת פיקודו של משה, במלחמת העצמאות, הוא הפעולה לכיבוש בית-ג’לא בליל 21 באוקטובר. למחרת אמורה היתה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש נוספת, שנקבעה בידי מועצת הביטחון של האו"ם. כמו בהתקפה על ארמון הנציב, מוקצבת גם הפעם יממה בלבד לפעולה. זלמן מרט, מצילו של משה בסוריה, בפגיעה שבה איבד את עינו, הוא עתה מפקד גדוד “מוריה”, שעליו מוטלת הפריצה לבית-ג’לא. בדרכו ליעד מסתבך הטור בירידה קשה וממושכת בוואדי תלול ורצוף סלעים. כיתת החוד עולה על מארב, ואחד מאנשיה נהרג. מרט בא לידי מסקנה, שלא יהיה אפשר להספיק להעפיל ברכס שמנגד ולכבוש את בית-ג’לא לפני שיאיר השחר. הוא מבקש ממשה רשות לנסיגה. משה מאשר, כי הוא סומך על שיקול דעתו של המפקד בשטח, אבל הכישלון מרגיז אותו מאוד. הוא עתיד להישאר בידידות עם מרט, אבל לעולם לא יקדם אותו בסולם הפיקוד.

תגובתו של משה כאן דומה לביקורת שהטיח בחיילי גדוד “בית חורון”. הוא מסכים שההתקפה היתה נכשלת בבוקר, אבל לדבריו: “גם כאן גורם הכישלון לא היה החישוב מה עלול לקרות בבוקר, אלא מה שאירע למעשה, בלילה.” מצד אחד הוא יודע, שבשתי הפעולות היו תנאים שמנעו מראש את ההצלחה, ואף גרמו אבידות בקרב החיילים. מצד שני, עם מציאת סיבות לקשיים ועם חשש מפני סיכונים אין מנצחים בקרב. מפקד החוזר ממשימה בלא להשלימה, אפילו סיבותיו מוצדקות, צריך להוכיח קודם כל שלפחות מחצית מאנשיו נפגעו בניסיון להשלימה, ולא – אין הוא מפקד קרבי. זוהי תביעה אכזרית, שיש בה סיכון חיי אדם הרבה מעבר למקובל, אבל משה עתיד לדרוש שתיעשה לנורמה של כל הכוחות הלוחמים במסגרת צה"ל.


“הכישלון בבית-ג’לא,” כותב טבת, “היה למשל ולשנינה והזיק למוניטין הצבאי של משה, שאת ראשיתו קנה בלוד ובכרתיה. לסגולותיו החיוביות המוכרות – אומץ, מקוריות ותושייה – הוסיפה עתה דעת הציבור הצבאי תכונות שליליות. החלו לכנותו ‘פרטיזן’, ‘בלגניסט’, ‘פזיז’ ו’מסוכן'.”


*

מלחמת העצמאות, שנהרגים בה אלפי ישראלים, רובם צעירים, מתקרבת לסופה בראשית שנת 1949 בניצחון ישראל, ועתה עתידה להתחיל תקופה של דיונים על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל למדינות הערביות שתקפו אותה. ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות, היא אחד האזורים הרגישים ביותר. ירדן, ובראשה המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, היא המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם ישראל. לפני המלחמה התקיימו פגישות בין המלך עבדאללה לבין נציגי המדינה-בדרך. האחרונה שבהן נערכה עם גולדה מאיר והסתיימה בכישלון.

ואולם בין ישראל לירדן מתקיימת, חרף מלחמת הדמים, גם מעין הבנה שקטה באשר לחלוקת אזורי השליטה, גם בירושלים. ירדן זוכה בנתח ניכר מארץ-ישראל: “הגדה המערבית”. בידי מצרים נותרת רצועת עזה. מרבית שטחיה האחרים של ארץ-ישראל המנדטורית נופלים בחלקה של ישראל, וזה הרבה יותר ממה שניתן לה בהצעת החלוקה המקורית של האו"ם.

אילו הוכרעה ישראל, קרוב לוודאי שלא היה נשאר שריד ופליט ליישוב העברי תחת שלטון ערבי. סיסמת הערבים היתה: “לזרוק את היהודים לים!”

במהלך המלחמה עוזבים מאות אלפי תושבים ערבים את כפריהם ועריהם, לרוב בהשפעת מנהיגיהם, המבטיחים להם שיבה מהירה לאחר הניצחון על היהודים. בשנים הראשונות למדינה מאוכלסות הערים הנטושות בעשרות אלפי עולים יהודים, חלקם הגדול פליטים מהמדינות המוסלמיות במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה. על חורבות הכפרים הערביים נבנים מושבים ועיירות בידי העולים החדשים.


*

משה מרבה לסייר בעמדות הקו העירוני, לאורך הגבול החוצה את ירושלים, וכן במשלטים החולשים על הדרך מהבירה לתל-אביב. הוא משתדל להישאר צמוד לשטח. “כשהייתי בא לישיבה נכבדה בנעליים מלוכלכות ובבגדים מאובקים, לא עורר הדבר תשומת-לב. ידוע היה שאני מתרשל בלבושי. לגבי עצמי, לכלוך נחשב בעיני כתמי שמן או קפה שנשפך בשעת ארוחה. באבק ובבוץ שדבקו בי בעת הזחילה בתעלות הקשר במוצבים לא ראיתי פגם.”


לתפקידו כמפקד הצבאי של ירושלים נבחר משה בגלל ניסיונו הקרבי. בשתי הפעולות שנערכות תחת פיקודו אין הוא מצליח, אך עד מהרה מתברר לו, שעיקר פעילותו בתחום המדיני. חייו משתנים. הוא נמצא בקשר ישיר עם בן-גוריון, מעמד יוצא-דופן לגבי סגן-אלוף. הוא לומד להעריך את מנהיגותו של בן-גוריון ולהתייחס בביטול לשורה השנייה של צמרת מנהיגי מפא“י, הסובבת את ראש הממשלה. היחסים שלו עימם יהיו בעייתיים כל ימיו. הם יחששו מפניו מאוד, אך יהיו זקוקים לו ולכריזמה שלו. הוא לא יעריך אותם ביותר, אבל יישאר תמיד תחת הנהגתם של פוליטיקאים מבוגרים ממנו: רמטכ”ל אצל שר הביטחון לבון ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שר הביטחון אצל ראשי הממשלה אשכול וגולדה, ולבסוף שר החוץ בממשלת בגין.


ידיעות וכתבות על משה, בלווית תצלומיו, נדפסים לעיתים קרובות בארץ ובחו“ל ומעוררים קנאה וחששות, אך גם הרגשה שהוא עתיד להיות אחד ממנהיגיה של המדינה. לאחר שיגאל אלון ומפקדים אחרים – עטורי תהילת מלחמת תש”ח – פורשים מהשירות, הוא נעשה לאיש-הצבא המפורסם והחשוף ביותר לתקשורת, מחוץ לרמטכ"ל ידין. משה נמצא הרבה בישיבות, בארוחות, בקבלות-פנים רשמיות ובנסיעות.


לירושלים הוא עולה לגור עם כל משפחתו – הרעיה רות, והילדים יעל, אודי ואסי. הם מתגוררים בבית מפואר, שהיה שייך לעשיר ערבי, אבקריוס-ביי. הבית נמצא בקצה שכונת רחביה, ליד “טרה סנטה”. מספרת יעל: “היה זה ארמון, שכמו נלקח מעמודי הרומנים. טירת אבן ורודה או מבצר מכושף מהאגדות. כל חדר היה צבוע בצבע אחר, ולא פסקנו מלסופרם. היו שם חדר ורוד, חדר ירוק, חדר אמבטיה עם אריחים ירוקים, חדר אמבטיה עם אריחים כחולים שתאם חדר כחול ושני חדרי-אירוח ענקיים. חלונות מקושתים שבלטו מחוץ לקיר. קומת מרתף ובה מטבח ענק. מסדרונות ארוכים ומרפסות, גן מוקף חומות ובו בור מים ועצי פרי. אבי, נוסף לחובותיו הצבאיות, מילא גם משימות דיפלומטיות. דבר לא השתנה ביחסו אלינו, אך כל תנועותיו היו כרוכות עתה במהומה רבה; נהגים, קצינים אחרים, קווי-טלפון וכלי-רכב – כל אלה הפכו את ביתנו למטה-חטיבה שני. חל שינוי באורח חיינו. בימי שישי אחר-הצהריים נאספו בביתנו אנשי העולם הגדול או נציגיו המכובדים, נזירים פרנציסקנים, משקיפי-או”ם, קונסולים זרים ועיתונאים רבים, אורחים קבועים ורצויים במה שנודע כ’בית פתוח אצל משה דיין' – מפגש שהפך כעבור זמן קצר למוקד החיים החברתיים בירושלים."


*

בנובמבר 1948 חותם משה, בשם ישראל, על הסכם הפסקת-אש אזורית בירושלים עם הכוחות הירדניים. את הצד הירדני מייצג מפקד ירושלים הערבית, קולונל עבדאללה אל-תל – גבר ערבי צעיר ממשפחה אמידה בעיר אירביד; גבוה, חסון, יפה תואר, בהיר עור, בעל מבט ישר וחיוך גלוי וידידותי. בסיום לימודיו התיכוניים במצרים הצטרף ללגיון הערבי, וב-1942 סיים בית-ספר בריטי לקצינים בסואץ.

ירדן, או כפי שנקראה קודם: עבר-הירדן, בראשותו של המלך עבדאללה, אינה מדינה עצמאית לחלוטין. צבאה, הלגיון הערבי, הוא יציר כפיהם של הבריטים, ובתקופת המנדט מילא תפקידי שיטור גם בארץ-ישראל. “בעיניי היה אל-תל משכמו ומעלה מכל המפקדים והמדינאים הערבים שנפגשתי איתם באותה תקופה,” מספר משה. “את האנגלים השולטים בעמאן שנא, ולחבריו המתרפסים לפניהם בז.”

בחתונתו של משה רקדו שכניו הבדווים משבט ערב א-מזאריב, שאחד מהם פצע אותו קשות בראשו שבועות לא רבים לפני כן. את הפגישה הלילית בטבעון קיים עם קצינים מהגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, מצבאו של קאוקג’י, שבקרב עימם נהרג אחיו זוריק. עתה נוצר קשר ישיר בינו לבין קולונל אל-תל, המבוסס על יחסי אמון והערכה הדדיים. אל-תל מסכים להצעתו של משה, להתקין קו טלפון-שדה ישיר הם, מבלי להזדקק לתיווך של משקיפי האו"ם, ובראשם הגנרל ריילי.

“משה דיין אמר את אשר חשב, וכאשר חשב אחרת, אמר גם זאת.” כך עתיד יצחק רבין להגדיר את מעשיותו של משה, את נכונותו לבחון מחדש מצבים משתנים, ולנקוט מהלכים מפתיעים ונועזים.


לפגישות עם המלך עבדאללה מסיע אל-תל בחשאי את משה עם אליהו ששון – דיפלומט ישראלי יליד המזרח, הבקיא בכל רזי הטקסיות הערבית והבדווית. פעם אחת מצטרף גם משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל. חצר מלכותו של עבדאללה באל-שונה מתנהלת לפי מיטב גי המזרח. שעות ארוכות חולפות בשיחות נימוסים, במשחקי שחמט עם המלך, שבהם חובה להפסיד לו ולהיות מופתעים מחוכמתו, בהאזנה למלך בעת שהוא קורא משיריו בערבית נמלצת או חד חידות לא קשות, שהכל מעמידים פנים שאינם יודעים את פתרונן. לבסוף באה הארוחה הכבדה, שבה מוגשת לבנה לכל מנה, והמלך מוסיף לה אבקת זעתר, המושטת לו מתוך קופסת כסף אישית שנועדה רק לו.

כאשר שומע המלך שגולדה נתמנתה לצירה במוסקבה, הוא מבקש: “חליה הונכ, חליה הונכ!” כלומר – השאירו אותה שם. הוא אינו סולח ליהודייה הגאה, שהעיזה לאיים עליו בפגישה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה.

שרת מוצא חן בעיני עבדאללה, כי הוא דובר ערבית ומקפיד על גי מלכות. אבל שרת יש לו חיסרון גדול: הוא דקדקן להחריד, ותיקון טעות חשוב בעיניו מכל גי הנימוס. כאשר המלך טועה ואומר, שסין לא השתתפה בחבר הלאומים, חוזר שרת ומתקן אותו בעקשנות של מורה כלפי תלמידו, ומאותו רגע אוהב אותו עבדאללה ממש כשם שהוא אוהב את גולדה.

בדרכם חזרה שואל משה את שרת: “מה אכפת לך מה חושב המלך עבדאללה על סין וחבר-הלאומים?”

שרת מתרתח: “אבל סין הרי היתה בחבר-הלאומים.”

אצל משה שלטת הגישה הצברית – לדבר “דוגרי”, כלומר – ישירות ולעניין. “דוגרי” היא מלה ערבית, אבל אצל הערבים, עד שמגיעים לדוגרי, צריך ללכת סחור-סחור. משה מתפוצץ ממש מחוסר סבלנות בפגישות עם המלך, אבל משתדל להסתיר את קוצר רוחו.

רק אליהו ששון שוחה בהן כדג במים. בפגישה שאמורה לדון בגורל השבויים הוא מצליח שלא להתייחס לנושא כל הערב, חרף הפצרותיו של משה. רק ברגע הפרידה, כאשר הוא מתחבק עם המלך, תופס ששון באבנטו, מנהג של השייח’ים הבדווים, ובתמורה על המארח להיענות לכל בקשה. המלך מרים את ידיו ומפציר בששון לבקש רק את האפשרי. או-אז מעלה ששון את שחרור שבויי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, 670 איש הנמצאים במחנה השבויים במפרק. “הממשלה שלך משלמת כסף בשביל להאכילם. למה מחזיקים אותם בשבי? תן לנו אותם.”

המלך נועץ באל-תל, ולאחר מכן נותן את הסכמתו העקרונית. לדברי משה, ההכנה לכך נעשתה קודם. בזכות יחסי האמון שנוצרו בינו לבין אל-תל, הצליח האחרון להשפיע על המלך לשחרר את השבויים עוד לפני תחילת השיחות על שביתת-הנשק בין ירדן לישראל.

לאחר שהשבויים שבים שואל משה את אל-תל, אם החזרתם כרוכה בתשלום. אל-תל מגיש לו קבלות על סכום לא גדול, תשלום לנהגי האוטובוסים שהסיעו את השבויים חזרה, אך יש לו בקשה:

“אולי אתה יכול להשפיע על עורך העיתון ‘פלשתיין פוסט’ [כיום שמו ‘ג’רוזלם פוסט’], שיכתוב דברים קשים על הנוקשות שלי כלפי ישראל ועל שנאתי אליה. אני זקוק לכך כדי לשמור על שמי הטוב בירדן.”

משה ממלא את בקשתו.


*

משה נמצא תחת פיקודו של האלוף צבי איילון, אלוף פיקוד המרכז. ויכוחים לא מעטים פורצים הם, לרוב בגלל עצמאותו היתרה של משה. פעם זוהי “סחיבת” ג’יפים של האו“ם על-ידי אחת היחידות הכפופות למשה, פעם זהו ויכוח מקצועי על הסתרת תותחים בעמדות שבבניינים לאורך קו הגבול העירוני, ופעם – סירובו של משה לשלוח מחלקת חיילים לשמירה על טקס נטיעת יערות בט”ו בשבט בשער הגיא לזכר גיבורי מלחמת העצמאות. משה טוען שהמלחמה הסתיימה, האזור מוגן, ואין צורך להגזים בסידורי האבטחה.

הטקס עובר בשלום, ואולם משה מועמד למשפט צבאי ונמצא אשם בהפרת פקודה. מה יהיה עונשו? באותו חודש, פברואר 1949, הוא מתמנה לחבר במשלחת הישראלית לשיחות על שביתת הנשק עם ירדן. האלוף ידין, העומד בראש המשלחת, פונה אל משה ושואל אותו: “מה לדעתך העונש המתאים לך?”

“אתה יכול להוריד אותי בדרגה, מסגן-אלוף לרב-סרן, למשך תקופה מסוימת.” מציע משה.

מספר טבת: “היה זה כמעשה הארנבת שהציעה שיטילו אותה, כעונש, לסבך קוצים. שכן באופן חיצוני לא נודע כלל על הורדתו בדרגה. הוא אפילו לא היה צריך להחליף את סימני הדרגות שלו. חברי המשלחת הצבאית יצאו לאי רודוס במדי ייצוג, ועל אלה ענד רב-סרן (בעונש) משה דיין את תגי הדרגה הרגילים שלו, של סגן-אלוף – עתה דרגת ייצוג שלו.”

צבי איילון, שנשאר אלוף פיקוד המרכז גם כאשר נעשה משה ראש אג“ם ורמטכ”ל, עתיד לומר את המשפט המפורסם: “יותר קל להימצא תחת פיקודו של משה מאשר לפקד עליו.”

אך צריך אולי להוסיף – לא כאשר המרות העליונה עליו היא זו של בן-גוריון, וגם זאת בערבון מוגבל.


*

המשא-ומתן מתקיים בחדר הצהוב במלון “השושנים” באי רודוס. המתווך מטעם האו"ם הוא הדיפלומט האמריקני השחור, רחב הכתפיים והחייכני, ראלף באנץ'. עם מצרים כבר חתמה ישראל על הסכם, ועתה מגיע תורה של ירדן. משה נקרא לבוא בשל הניסיון הרב שצבר בירושלים.

עד מהרה מתברר, כי למשלחת הצבאית הירדנית לא ניתנו סמכויות, ואין התקדמות בשיחות. אחת הסיבות היא, שהקצינים הבדווים מתקשים בניסוח האנגלי ומעדיפים לקבל הסברים לא-רשמיים בערבית מפי הנציגים הישראלים.

משה נהנה מהאוכל הטוב, ממזג האוויר האביבי, מהנוף הנהדר ומהחברה הרב-גונית. הוא מטייל על שפת הים, במבצר התורכי העתיק ובחורשות. “אלפי פרפרים בשלל גדלים וגוונים התעופפו בין השיחים ושיוו למקום דמות אגדה.” הוא מספר.

מבאנץ' לומד משה פרק באמנות המשא-ומתן. בנושאים שבהם קשה להגיע להסכמה בין שני הצדדים, מוטב להשתמש בניסוח מעורפל, שכל צד מבין אותו אחרת, ובלבד שההסכם ייחתם, והקרבות ייפסקו. בגלל חילוקי דיעות בעתיד, בקשר לפירוש סעיף זה או אחר, לא יחדשו הצדדים את המלחמה. ואכן, בתוך תקופת המשא-ומתן כובש צה"ל את אום-רשרש, היא אילת. המלך עבדאללה נזעק, ומשה נקרא לחזור לירושלים: “נפרדתי מן הפרפרים וממלון ‘השושנים’ וחזרתי לשיחות החשיכות שבשטח ההפקר במעבר מנדלבאום.”


שוב מתנהלות פגישות ממושכות ומתישות עם אל-תל ועם שרים וקצינים ירדנים. כאשר מסתיים המשא-ומתן, בשעה מאוחרת בליל 23 במרס 1949, בארמונו של עבדאללה, מסביר המלך למשלחת הישראלית את כובד הקורבנות שהוא מביא בוויתוריו. משה עונה לו:

“כל אחד משלושתנו, אנשי הצבא שכאן, יגאל ידין, יהושפט הרכבי ואני, איבד אח צעיר במלחמה הזו, מלחמה שלא רצינו בה כלל ושלא היתה מתרחשת אילו המדינות הערביות, ובכללן ירדן, לא היו מתקיפות אותנו. על ויתורים ועל פשרות היה טעם לדבר לפני המלחמה, כדי למנוע אותה. עכשיו צריך לשאת בתוצאות ולסיימה.”


משה מקבל מהמלך מתנה – אקדח, אך ללא חריטת הקדשה או תחמושת, וחוזר באותו בוקר לרודוס, כדי לחתום על ההסכם. מהצד הירדני חותם מפקד הלגיון, הבריגדיר האנגלי גלאב פחה.

תקופת זמן נמשכים המגעים עם ירדן, במטרה להגיע להסכם שלום. למלך עבדאללה חשוב מאוד למנוע את בינאום ירושלים ולהישאר מגינם של מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. על שאיפתו לשלום הוא נרצח שנתיים לאחר מכן, ביום שישי, 22 ביולי 1951, ביריות של נגר קיצוני ערבי, בעת שהוא נכנס לתפילת הצהריים במסגד אל-אקצה, מלווה בנכדו חוסיין.

את רצח סבו עתיד המלך חוסיין להזכיר, כשדמעות-בעיניו, בהר הרצל בירושלים, ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בטקס קבורתו של יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה הישראלי הראשון שחתם על הסכם שלום עם ירדן, ונרצח בידי סטודנט-למשפטים קיצוני יהודי.


*

האלוף יגאל ידין מתמנה לרמטכ“ל בנובמבר 1949. עוד קודם לכן, בתפקידו כראש אגף המבצעים, הוא נושא על שכמו את עיקר הנהגתו של צה”ל במלחמה, בגלל מחלתו של רב-אלוף יעקב דורי. לאחר שלוש שנות רמטכ"לות מגיע רב-אלוף ידין לעימות עם בן-גוריון ופורש לקריירה חדשה. הוא נעשה פרופסור לארכיאולוגיה, חופר מצדה, המביע באישיותו את הממד הלאומי של הארכיאולוגיה, את הביטוי לכמיהה הישראלית אל העבר הלאומי הרחוק, החבוי מתחת לרגלינו ומחזק את קשרינו לארץ; אליו, ולא אל ההיסטוריה והספרות התורנית של אלפיים שנות גלות.


בוויכוחיו עם בן-גוריון, משה עצמאי ותקיף בדיעותיו לא פחות מידין. גם משה מסוגל לאיים בהתפטרות, אבל אינו מתפטר. האחריות העליונה של בן-גוריון מאפשרת לו להמשיך בדרכו גם כאשר הוא נאלץ לא פעם לבטל את דעתו מפני החלטתו של מי שעומד מעליו.

תכונה זו, חיובית ככל שתהיה, אולי גם עומדת בסופו של דבר בין משה לבין הפיסגה. הוא לעולם לא יהיה ראש הממשלה; רק עד מספר שתיים בהיררכיה יגיע, גם תחת ראשי ממשלה אחרים. וזאת לא רק מפני שעמיתיו בממשלה ובמפלגה חוששים מפניו בתור מספר אחת, אלא מפני הישארותו כל ימיו, במידה מסוימת, במעמד של “הבן” ולא של “האב”.

להיות אבי העם, המנהיג בכל, לא רק בצבאיות ובמדיניות – זה מנוגד לאופי ה“צברי” המחוספס והאנוכי במקצת של משה. אותו אי אפשר להריץ בסיסמאות הבחירות שקוראות לתמוך בבן-גוריון: “הגידו כן לזקן!” ו“אחד בדורו”. משה אינו שונא פרסומת. נוכחותו מעוררת תמיד עניין בתקשורת, אבל אין הוא מוכן לעשות מעצמו סמל, ובייחוד לא כמייצגה של התנהגות מוסרית או כמבטא חזון לאומי וכמעט נבואי. הוא נותר בתחום המעשי, הביצועי, שבו הדברים החשובים ביותר הם עוצמתו של צה“ל וביטחונה של מדינת ישראל, כדי שלא יוכלו להשמידה לעולם. משה גם עתיד לסרב להיות סגן לרמטכ”ל ידין. ידין, בן-דורו, אינו “דמות אב” בשבילו, אלא שווה ערך ואחריות.


“הצבר” הראשון שמגיע להיות ראש ממשלה, יצחק רבין, מסתבך לא פעם בלשונו, בנאומיו ובראיונותיו הפומביים, כאילו קשה לו בעברית. זאת אולי בגלל רתיעתו משימוש במלים גבוהות, כמו “להיות לאור גויים” – מלים שמתגלגלות כה בקלות בפי “האבות” – בן-גוריון ובני-דורו, וזוכות לכינוי “ציונות”, בהדגשת המרכאות, בפי דור ה“צברים”.


*

בראשית שנות ה-50 האלוף-לשעבר יצחק שדה הוא אזרח, חבר מפ“ם, בעל נטיות שמאליות. בשנים אלה הולכת מפ”ם ונעשית גרורה רעיונית של הקומוניזם ושל רוסיה הסובייטית, והקרע לבין מפא“י מעמיק והולך. קיבוצי “השומר הצעיר” מתלבטים אם מותר לקבל טרקטורים, שמגיעים מארה”ב הקפיטליסטית! בפיקוד הגבוה של צה“ל נחשבים אנשי מפ”ם מסוכנים לא פחות מהטרוריסטים-לשעבר של האצ“ל והל”חי. משה הוא אולי “אבו-ג’ילדה”, אבל נאמן לבן-גוריון ולמפא"י.

העיתונאי אורי אבנרי, עורך שבועון השערוריות הפציפיסטי “העולם הזה”, הוא מהמתנגדים הנחרצים לדיין ולגישתו הביטחונית. בשבועונו הוא מפרסם אודותיו דברים ששום עיתון אחר אינו מעז להדפיס.

בעומק ההתנגדות שקיימת כלפי משה בחוגים מסוימים, ובחששות מפניו, אפשר להיווכח בדברים שאומר שדה לאבנרי באותם ימים: “דיין הוא הרפתקן חסר מוסר וחסר מעצורים. לכן הוא מסוגל לכל, אפילו לדיקטטורה.” שדה אינו מסתפק בכך, ומתאר מצב דמיוני: “באחד הימים יכנס בן-גוריון את כל האלופים של צה”ל ויגיד להם שצריך לאסור את יצחק שדה. כל האלופים ימצאו תירוצים כדי להתחמק מהג’וב. הראשון יגיד שהיה תלמיד של שדה, השני יטען שזה לא תפקידו, וכן הלאה. אז יקום דיין ויגיד: ‘אני אעשה את זה!’ – וגם אני," אומר למרבה הפלא שדה, “אם יהיה צורך לאסור את דיין, אעשה זאת!” ומוסיף: “דיין הוא האדם היחידי המסוגל לבדו להביא לחורבן המדינה. הוא איש מסוכן. צריך לשים עליו עין ולעולם לא להסיר אותה ממנו.”

בהיזכרו בדברים הללו, עשר שנים לאחר מות דיין, אומר אבנרי כי שדה הגזים בהערכת דיין. “לכאורה היו לדיין כל התכונות הדרושות לדיקטטור: כריזמה המביאה לו את הערצת ההמונים (דיין היה מסוגל להפעיל את קסמו האישי כרצונו), מידה של ניכור ובדידות, אמונה מוחלטת בשליחותו. היו לו כל התכונות מלבד אחת: השאיפה הנחרצת להיות מס' 1 בכל מחיר. בגרעין אישיותו היה איזה חסר. היה נוח לו להיות מס' 2 לבן-גוריון, לגולדה, לבגין.”

כזכור, שדה עצמו, בהיותו עדיין מהפכן ברוסיה, ושמו לנדוברג, קיבל פקודה לירות למוות באדם שנחשב לבוגד. שנים רבות רדף אותו זכר הירייה הקטלנית שירה בו באקדח מבעד לחלון, ואשר לימים התברר שלא היתה לה הצדקה.


*

ב-21 באוקטובר 1949, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד ירושלים, מקבל משה דרגת אלוף ומגיע למטה פיקוד הדרום בקסטינה בתפקידו החדש כאלוף הפיקוד, במקומו של יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות.

הדרום וצפון הנגב – אילת, הערבה, אזור באר-שבע בואכה חברון – עדיין אינם מיושבים כפי שהם כיום. פזורים בהם עשרות כפרים ערביים נטושים והרוסים למחצה. פליטים ערבים ממערב וממזרח, מגבול רצועת עזה וירדן, באים מעבר לגבול גם בשעות היום. נשים וילדים מלקטים פירות שנשארו על העצים, אוספים כלי-בית מכפריהם הנטושים ורועים את עדריהם. בלילות חודרים מסתננים מזוינים למחנות הצבא, למושבים החדשים, לקיבוצים, מחבלים בעמודי טלפון, מפרקים צינורות השקייה, גונבים פרות, פוגעים בכלי-רכב בדרכים.

הכבישים לסדום ולאילת טרם נסללו. משה סבור שעליו להכיר מקרוב את השטח, לא רק ממעוף המטוס. הוא מיטלטל בשיירת ג’יפים, בדרכי עפר זרועות אבנים ומהמורות, לביקור באילת, שכל-כולה רק יחידה צבאית קטנה. בהגיעו הוא נכנס קודם כל לים, ואחר-כך משתרעת כל החבורה על החוף החמים ושוקעת בשינה.

הליאות הכבדה, הנסיעה של שעות ארוכות בג’יפ הדוהר, בשרב; האיוושה המונוטונית של גלי הים, המכים ומשתפכים ברכות אל החוף – כל אלה משכרים ומטשטשים את חושיו של משה. “עולם זר שלא ידעתי עד כה נפתח לפניי. עולם רחב ופתוח, לוהט, יבש ושופע עוצמה. ‘הצפון’ – ישראל שידעתי, מדן ועד באר-שבע – היה כערוגת פרחים רכרוכית לעומת המדבר, המצמיח רק צאלים מכוסים קוצים ארוכים וקשים כפגיונות. מכתש רמון, ‘מעלה העקרבים’, ‘הור ההר’, הצוקים הנישאים של מכרות שלמה והרי הגרנית של אילת, נראו לי כנפילים ששרדו מעולם בראשית, עולם בלא טל ומטר.”


משה מגזים בתאוות הסיורים. באחת הפעמים הוא נקלע עם מלוויו לעמדת הצבא המצרי בקוציימה, ומקבל מברק מהרמטכ“ל ידין: “הנני אוסר עליך אישית לעבור את גבולות שביתת הנשק ללא קבלת אישור מאת סגן הרמטכ”ל או ממני.”


לסיוריו בנגב ובערבה הוא לוקח את בתו יעל, בת האחת-עשרה. עטופה במעיל-רוח ובכפייה ירדנית היא יושבת בקומנדקר, דחוקה בין החיילים וג’ריקנים של דלק. משה מצייד אותה בפתק למורה, המאשר שנעדרה מבית-הספר מסיבות מיוחדות.


רות מתחילה להתמסר לעבודה במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. “לאימי לא היה חוש לעסקים,” מספרת יעל, " אך היא ידעה להבחין בין רקמה אחת לאחרת ולהעריך עדיי-כסף, שטיחים ואריגים שנעשו במלאכת יד. היא הבחינה בבתיהם של העולים בעבודות רקמה או תחרה יפהפיות, ועד מהרה נוכחה לדעת, כי את הדברים הנפלאים האלה אפשר לעשות בבית בזמן הפנוי ובכך להגדיל את הכנסותיהן הדלות של המשפחות. כעבור זמן קצר שיכנעה את פקידי הסוכנות להקצות לה תקציב צנוע למבצעיה, והיא התחילה לעבוד עם יישובים ברחבי הארץ, מקימה לתחייה את מלאכות-היד העתיקות, משמרת אמנויות מסורתיות ויוצרת מסגרת לאומית למלאכת-מחשבת תוצרת בית."

כך החלה רשת חנויות “משכית”, שרות עתידה לעמוד בראשה שנים רבות.


*

בשבתות נוהג משה לצאת עם בנו אודי, בן התשע, לצוד יוני בר ברובה טו-טו. הציד, וכן קטיף פירות בבוסתנים נטושים ולא-נטושים, חביבים על משה ומשמשים לעיתים השלמה לתפריט הבית. את הפירות הוא אוהב לחלק גם בין ידידים ופקודים.

יום אחד, בנסיעה עם מאיר עמית לדרום, משכנע אותו משה להיכנס לפרדס לקטוף תפוזים. ביציאה תופס אותם שומר, וכשהוא מזהה את משה, הוא מתבלבל ואומר: “סליחה, חשבתי שזה גנב פשוט.”

שבת חורפית אחת, בתל אל-צאפי, ממזרח לצומת מסמיה, הוא מגלה באחד הוואדיות כדים בצבע אדום-חימר, והם בולטים מקיר העפר לאחר שהגשמים שטפו בערוץ וחשפו אותם. הוא לוקח הביתה אחד מהם ומבריק אותו. מתברר לו, מפי יגאל ידין, כי הכד שייך לתקופה הישראלית, מן המאה התשיעית לפני הספירה, תקופת התנ"ך.

בשבת הבאה שב משה לחפור במקום וחוזר עם שלל נרות שמן וידיות כדים, הכל עשוי חרס ושייך כנראה לבית מגורים עתיק, הקבור תחת שכבות קרקע רבות. “זו היתה פגישתי האינטימית הראשונה עם ישראל הקדומה. נתגלה לי עולם חדש, תת-קרקעי, חיים מלפני שלושת אלפים שנה.” הוא מתפעל. “יישובי הפלישתים והכנענים, יהודה ושומרון, ישראל בת אלפי שנים. קשר אישי עם עולם מופלא, קדום, שדמם אך לא נמחה ולא חלף.”


משה אינו עתיד להתמסר לארכיאולוגיה, כפי שיעשה הרמטכ"ל ידין, גם לא כאשר יהיה סטודנט באוניברסיטה בירושלים בראשית שנות ה-60. הוא נשאר חובב. אבל איזה חובב! – המשיכה העזה שלו לעתיקות פורצת לעיתים את גבולות המותר והחוק, ועתידה ללכת ולהתחזק במשך השנים. כמוה כשתי הנטיות, או התאוות, הנוספות שלו – נשים, ולימים גם כסף. בשלושתן יש יסוד חושני או רכושני של האיכר השורשי, המבקש למשש את הדברים היפים בידיו-ממש ולהחזיקם בבעלותו.

את החרסים שהוא מוצא הוא אוסף בקפידה. כאשר יבנה את ביתו החדש, ברחוב יואב בצהלה, יקצה בו חדר-עבודה לעצמו, ובו דבק וגבס להדבקת החרסים, חומצה – להסיר מעליהם את שכבות הסיד שנאספו במשך אלפי שנים, ועוד מכשירים הנחוצים לעבודה. את פרי עבודתו, ועתיקות אחרות, יציב בגן הצמוד לבית או בבית פנימה. בשבתות ובשעות לילה מאוחרות הוא רוחץ את שברי החרס ומחברם. אין לו עיסוקי ספורט או בידור אחרים. כל שעה פנויה הוא מקדיש לעתיקות. הוא אוהב עבודה פיסית, לכלוך אצבעותיו בבוץ ובעפר. הוא זקוק לשעות האלה, שבהן הוא מהרהר בעניינים רבי חשיבות, כאשר הוא נמצא עם עצמו בלבד. זה הכיף שלו – לשחק בחצר, כמו בימים שהיה ילד במושב, ללכת בסנדלים או יחף, לבוש תחתונים רחבים ומרופטים, להשתין בגן תחת עץ, ליד העתיקות. ובכל אלה משולבים יחד הערצת העבר התנ"כי, רגש לאומי, יצר אספנות ותענוג חושני מעבודת-כפיים יצירתית:

“בניית הכלים השבורים ושיקומם, עיצובם מחדש והחזרתם לדמותם כפי שעשאום הקדרים ועקרות הבית לפני אלפי שנים נותנת הרגשת יצירה, תחושת סיפוק כפי שהיתה לי בצעירותי, בנהלל, כאשר במו ידיי זרעתי, שתלתי, נטעתי ועזרתי לפרות שברפת להביא לעולם את עגליהן הרכים.”

לדברי טבת, נעשית מעתה חפירת העתיקות, חשיפתן, הדבקתן ושיקומן, לעיסוק מרכזי בחייו של משה, לתאווה שאינה יודעת שובעה, ליצר שאין לו מעצור. למענה הוא עובר על איסורים מפורשים בחוק העתיקות. “אם היתה ניתנת לי הברירה, לחפור עתיקות מחצית אחת של ימיי ולהיאסר בכלא מחציתם השנייה, או לא לחפור כלל ולהישאר חופשי, הייתי בוחר באפשרות הראשונה,” אומר משה. מאז 1954 הוא צובר אוסף עתיקות, שאין דוגמתו בידי איש פרטי.

טבת: “מבחינת דעת הקהל הוסיף תחביב העתיקות לתווי הקונדסות והפרחחות שלו תו של אי התחשבות במוסכמות, החורגת גם מגדר החוק. מפר החוק היה לחלק מדיוקנו, מעין גון קודר ומפחיד, שהרתיע חוגים מסוימים מפני מנהיגותו הטבעית.”


*

פיקוד הדרום הוא החזית העיקרית של ישראל – הגבול עם מצרים ועם רצועת עזה, הנמצאת בשליטה מצרית, אך המצרים אינם מספחים אותה מסיבות שלהם, וגבול הערבה הארוך עם ירדן, שבו מתרחשת תקרית חמורה בסוף 1950, בעת סלילת הדרך לאילת, עם יחידה של הלגיון הירדני, בפיקוד בריטי.


משה אינו מאושר מרמתה של חטיבה 7, המשתתפת בתקרית. לצערו, אין מאשרים לו להקים יחידת סיור מיוחדת, קומנדו, למשימות מיוחדות. בתפקידיו הקודמים היה לוחם ומפקד, והתנסה קצת במדינאות. עתה מוטלת עליו אחריות מסוג חדש. מבחינות רבות הוא מושל על חלקה הגדול של ישראל, אף כי כמעט כולו ריק עדיין. צה"ל הוא צבא עני מאוד – אלה הן שנות הצנע הקשות, שנות העלייה ההמונית – צבא המתמודד עם מכלול של בעיות, לבד מחובתו לטפל בביטחון השוטף, ובן-גוריון גם מטיל עליו לבוא לעזרת העולים החדשים, היושבים במעברות. בייחוד קשה המצב בחורף 1950, כאשר שטפונות קשים מציפים את אוהלי המעברות וממלאים אותם בוץ. הצבא נדרש לעזור בפיתוח הדרום והנגב וביישובם, בתכנון הצד הביטחוני של מושבי העולים החדשים, באימון המתיישבים ובאבטחתם, ומשה נרתם לכל זה לא פחות מאשר למשימותיו הצבאיות.


משה מנסה להבין לנפשה של אוכלוסיית “מרבד הקסמים”. הפער לבין אורחות החיים בישראל הוא של מאות שנים, עובדה שכיום מנסים להשכיח. למכונית ה“פלימות” האמריקנית, שדגל האלוף מתנוסס עליה, אוסף משה תימני קשיש ורזה, בעל זקן שיבה, עם משפחתו. לתומו הוא סבור, שהתימני יתפעל מנדיבותו של הקצין הבכיר, מהמכונית האמריקנית הגדולה ומהכבוד לנסוע בה. אבל הזקן אינו חדל לנדנד לו בעברית שקשה לה. רק בסוף מתברר למשה מה הוא רוצה: “אין לך רדיו?”

משה מבקש את סליחתו ומפעיל את המקלט במכונית.


*

מאחר שמשה, וכמוהו גם אלופי צה“ל אחרים, צמחו תוך כדי המלחמה, ואינם בעלי השכלה צבאית מסודרת, כדומיהם בצבאות העולם, מחליטים לקיים קורס השתלמות בן שישה חודשים לדרג הפיקוד הגבוה, במתכונת קורס המג”דים של צה"ל. משה נהנה להיות חניך, להתווכח, לתרגל. לדידו זוהי מעין “חופשה במולדת”, ללא נטל האחריות היום-יומית שבה הוא נתון באינטנסיביות רבה מתחילת מלחמת העצמאות.


בקיץ 1951 נערך התמרון הגדול הראשון של צה“ל. באמצעותו מבקש הרמטכ”ל ידין לבחון את מערך המילואים ואת יכולתו של הצבא לבלום מתקפת-פתע מדרום ולעבור למתקפת-נגד. המדינה נתחלקת לשניים – פיקוד הדרום, ובראשו משה, משחק את “המדינה הירוקה”, האוייב; פיקוד המרכז, ובראשו צבי איילון, משחק את “המדינה הכחולה”, ישראל. הציבור כולו ער למשחק, והעיתונים והרדיו מדווחים עליו כאילו הוא אמיתי.

את צבא המילואים או העתודות, כפי שנקרא תחילה, מעצב הרמטכ"ל ידין. הוא מורכב לא רק ממשוחררי שירות החובה אלא ממרבית המפקדים והחיילים שהשתחררו לאחר המלחמה. זו הדרך היחידה להתמודד מבחינה מספרית עם גודלם של צבאות ערב. הדוגמה לו היא מערך המילואים בשוויצריה, מדינה קטנה והררית בעלת צבא חזק, שהצליחה לשמור על הנייטרליות שלה בשתי מלחמות העולם. כל חייל מילואים שוויצרי מחזיק בבית את נשקו האישי ומדיו, ומתייצב לקריאה. בישראל, מתברר עד מהרה, שירות המילואים קשה, ממושך ומסוכן בהרבה. חיילי המילואים עתידים להשתתף במלחמה אחת מדי עשור, רבים מהם ייפלו בקרבות, באימונים ובפעולות צבאיות שבין המלחמות הגדולות.

התמרון נערך כמשחק שחמט ענקי. כל צד מקבל נתוני פתיחה ברורים ועתיד להפעיל גם יחידות-דמה בהתאם לציודן ולגודלן. שופטים הנלווים לכל צד בוחנים את הביצוע ורשאים להעניש ולעצור כוחות, שפעלו לדעתם בדרך בלתי אפשרית בתנאים של מערכה אמיתית, או על-פי נתוני הפתיחה של התרגיל.

אף שהוא מייצג את צד האוייב, שמטרת התרגיל להתאמן כיצד לגבור עליו, חדור משה רצון לנצח בכל מחיר ובלי שום הגבלות. יש שטח, יש כוח – צריך לפעול על-פי הנתונים הממשיים. עם הינתן אות הפתיחה הוא מדלג על נוהל ההכנות-לקרב, שאמור להימשך יממה וחצי, ופוקד על חטיבת השיריון 7 לפרוץ מייד צפונה, ממש כפי שפקד על גדוד הקומנדו 89 לחדור ללוד. הוא-עצמו מצטרף כמובן לטור המשוריין.

טבת מספר, כי חטיבת השיריון הפתיעה את הכוח הכחול בעודו בשלבי ההכנה שלו, וחדרה עמוק לעורפו. למעשה נגמר המשחק בטרם החל. היתה זו חזרה בקנה-מידה גדול על פריצתו של משה עם המשמר-הנע שלו למחנה ה“הגנה” בגו’ערה. וגם עתה, לתגובה: “לא עושים כך, זו לא חוכמה,” משיב משה: “וזו כן חוכמה.”

הסופר ס. יזהר, המשמש קצין-מודיעין בכוח הכחול, מספר לימים לטבת: “היו הכנות, כל מיני דברים, ומשה התפרץ כמו שודד, ניצח אחת שתיים. כולנו היינו פעורי פה, ולא ידענו אם להתפעל, אם לצחוק. הוא שבר את כללי המשחק, ואני נהניתי מהדבר הזה, מהיכולת שלו, לשחק את המשחק שלו עצמו. כל הממסד היה ערוך למשהו, והנה בא שור הבר, פרץ ורץ ישר – והכל נפל. יש לו דרך ישרה, משהו פרחחי, שמהתל בכולם, וחושב על מה שאחרים לא חשבו.”

לדברי טבת, ידין שם לב למבצע המרשים של חטיבה 7 וליעילות שבה בוצע, אבל לדעתו הפרו הירוקים את פקודות התמרון וזלזלו בשופטים. ידין מסכם את הדיון בבדיחה על ארבעה שודדי-ים ששיחקו פוקר, עד שקם אחד מהם ואמר בכעס: “אני לא רוצה לקרוא בשמות, אבל אם מישהו ימשיך לשקר כאן, אני אוציא לו את העין השנייה!”


*

משפחתו של משה נשארת לגור בירושלים. “מטה הפיקוד שכן מדרום לרחובות, בתוך בסיס גדול,” מספרת יעל, “וקרון ישן בעל חדר אחד שימש את אבא למגורים, ואורח-חיינו השתנה. אימי עבדה, שמחה (הממונה על משק הבית) טיפלה בנו ובבית, כמה מן החדרים הושכרו לסטודנטים, ואבי בילה כמה לילות בשבוע בבסיס. מאז השתחרר מכלא עכו הקפיד תמיד לשוב לביתו בלילות. עתה נותר ‘הצד’ שלו במיטה הזוגית ריק לעיתים קרובות. לא שאלנו שאלות, ואפילו לא התגעגענו אליו במוחש, אך היינו חייבים להסתגל למצב החדש.”


*

בחורף של סוף 1951 ראשית 1952 נשלח משה, לשלושה חודשים, לבית-הספר הצבאי הבריטי הגבוה בדיוויזס, אנגליה. רות נוסעת עימו, ובסופי השבוע הוא בא לבקרה בלונדון. הם נזכרים ודאי באותם חודשים ראשונים לנישואיהם, בשלהי שנת 1935, כאשר גרו בלונדון והיו חורשים אותה על אופניהם.

האנגלים אינם מתפעלים ממשה. לדבריו, רוב החניכים והמדריכים בקורס שירתו במזרח התיכון ויש בליבם על ישראל ועל היהודים. באותם ימים מתפרסם בעיתונות האנגלית משפטו של קצין בריטי, שמכר טנקים ליישוב העברי ערב מלחמת העצמאות. עמיתיו של משה שואלים אותו אם אינו מתבייש. הוא טוען שלהתבייש צריך מי שמוכר את נשקו, ולא מי שקונה כדי להגן על חייו ועל ארצו. טיעונו אינו מתקבל. “הוסבר לי שהכסף היהודי יכול להמעיד קצין בריטי הגון הנתון במצוקה.”


בפברואר 1952 מת המלך ג’ורג' השישי, אביה של אליזבת, מלך שדמותו קשורה בעמידת הגבורה של אנגליה במלחמת העולם השנייה. “היתה בחדר האוכל הודעה, כי על החניכים לענוד סרט שחור על שרוולם השמאלי, ובערב – לענוד עניבה שחורה. אצתי לכפר סמוך, ולשמחתי מצאתי בחנות סרט ועניבה שחורים. לארוחת-הערב התלבשתי ככתוב בהוראות. נבוכותי מאוד כשראיתי שהנני האבל היחידי. עם כל הערכתי לג’ורג' השישי, חשבתי שזה מוגזם. שכני לשולחן הסביר לי, שהחניכים קיבלו ממפקד הקורס רשות לדחות את ענידת אותות האבל לשבוע הבא, עם שובם מסוף-שבוע. בבתיהם שמורים סרטים ועניבות שחורות מאבל לאומי קודם.”


*

עם שובו מאנגליה מציע לו הרמטכ"ל ידין להיות סגנו. משה מסרב. דבר אחד הוא להיות כפוף לידין, דבר אחר הוא להיות סגנו וליצג את דיעותיו גם בעת שהוא, משה, יחשוב שידין טועה. בעיניו ידין אינו בעל סמכות כבן-גוריון.

ידין ממנה את משה לאלוף פיקוד הצפון. המשפחה עוקרת לטבעון, קרוב לנופי הילדות והנעורים של משה. לאחר חודשים לא רבים, ב-7 בדצמבר 1952, מתפטר ידין. לרמטכ“ל מתמנה מי שהיה סגנו וראש אג”ם, מרדכי מקלף. בן-גוריון, המרחיק ראות, מבקש גם הפעם למנות את משה לסגן הרמטכ“ל, אבל משה, בעל האופי העצמאי, שוב מסרב לסגנות. הוא מוכן למלא רק אחד מתפקידיו הקודמים של מקלף – כראש אגף המבצעים, אג”ם, תפקיד מרכזי וחשוב, שידין עצמו מילא בתקופת מלחמת העצמאות.

מעתה, וביתר שאת לאחר שיתמנה לרמטכ“ל, ב-6 בדצמבר 1953, לא זו בלבד שתולדותיו של משה חופפים את תולדות צה”ל, אלא הוא מתחיל לעצב את צה"ל על-פי התפיסה שעתידה להביא לנצחונותיה הגדולים של ישראל במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.


 

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע “קדש”


משה מכיר היטב את צה“ל. הרי לא עזב את השירות הפעיל ליום אחד, לבד משליחויות והשתלמויות לא רבות. אבל הצבא שהוא מקבל לפיקודו – באופן חלקי מדצמבר 1952, כראש אג”ם תחת פיקודו של מקלף, ובמלוא האחריות מדצמבר 1953, בתור הרמטכ“ל הרביעי של צה”ל – הצבא הזה שונה מאוד מצה"ל של מלחמת העצמאות.

מאז תום המלחמה השתחררו מהשירות מרבית הלוחמים, ובהם גם קצינים. בארץ שוררת התחושה שלא תהיינה עוד מלחמות. המתגייסים החדשים הם משנתוני שירות החובה, רבים מהם עולים חדשים שטרם הסתגלו. יש מחסור בציוד ובכוח אדם, ומי שנשאר בצבא מעבר לשירות החובה, או הולך לקצונה, אינו זוכה לתהילה. ללכת לקיבוץ – זו שליחות לאומית, להישאר בצבא – זו קריירה, מילת גנאי בשנים הראשונות למדינה.

גם למשה יש ביקורת על הצבא, אבל מסיבות אחרות לגמרי: רמת החיילים בגדודי החי“ר נמוכה, וכמוה רמת המפקדים, שחלקם אינם יודעים להוביל את חייליהם לביצוע משימה קרבית. נמוכות גם רמת הקליעה, המשמעת, הציוד והנשק. מתרבים מעשי השוד והרצח שגורמים מסתננים ערבים. משימות רבות אינן מתבצעות או מסתיימות בכישלון. ההכנות אינן מספיקות. המידע אינו מעודכן. גם יחידות מובחרות, כצנחנים, “הראו אוזלת-יד מבישה,” כדברי משה. “מנוי וגמור היה עימי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לבין הערבים, ולאדישות של פיקוד צה”ל המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכשלונות הבזיוניים ועם התירוצים התפלים של ‘לא יכולנו’.”

לשינויים הארגוניים בצה“ל יש חשיבות רבה, אבל בעיני משה לא הם העיקר. “גם כאשר יאורגן צה”ל כראוי, ייעודו – לנצח במלחמה. מבחנינו יהיו בקרבות אש. איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני הפלחים מן המשמר הלאומי? בשורש החידלון ראיתי שלושה גורמים: הירתעותם של החיילים, הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת הקרב; גישתו העקרונית של המטכ”ל. נפגשתי עם סגל אגף המבצעים של הפיקודים והודעתי כי להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו, מפני שלא היה יכול להתגבר על כוחות האוייב – הסברו לא יתקבל אלא אם כן נפגעו חמישים אחוז מאנשיו. המושג ‘לא יכולתי’ הוא יחסי. השאלה היא, איזה מאמץ נעשה כדי לבצע את המשימה למרות התנגדות האוייב. כל זמן שלא אבד כושר לחימתה של היחידה, עליה להוסיף ולתקוף. לכל המפקדים היה ברור, שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם, יעמדו בחקירה מדוקדקת, ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין."

“נתינת הדין” אין כוונתה להעמדה למשפט, אלא להדחה מתפקיד פיקודי, ואת משנתו זו, האכזרית אך הכרחית לקיומנו, מרביץ משה בכל מפקדי צה"ל.


*

בן-גוריון ממנה את משה לרמטכ“ל ב-6 בדצמבר 1953, היום שבו הוא-עצמו פורש מראשות הממשלה. בי ג’י, כפי שהוא מכונה, עייף מהנהגת המדינה ומחבריו לממשלה, צמרת מפא”י, וחש שעליו לקחת לעצמו פסק זמן. משה שרת מתמנה עתה לראש הממשלה ולשר החוץ, ופנחס לבון מקבל את תיק הביטחון. זה כחצי שנה הם משמשים בפועל בתפקידים אלה, כי בן-גוריון הקדים ויצא לחופשה ממושכת, והצטרף לקיבוץ הצעיר שדה-בוקר שבנגב. בטרם יתפטר משאיר בן-גוריון בעמדות מפתח את שני נאמניו – משה כרמטכ“ל, ושמעון פרס כמנכ”ל משרד הביטחון. בן-גוריון דואג למדינה וחושש מהדרך המדינית הפייסנית של שרת ומחוסר הניסיון של לבון, שעתיד להתגלות כאקטיביסט בתור שר הביטחון.

כאשר הגיע לפסגת הפיקוד הצבאי, נבצר ממשה לפעול תחת “המטרייה” של בן-גוריון. עתה עליו לקבל את סמכותם של שרת ולבון, שהערכתו אליהם נופלת בהרבה, ומלווה חשדנות הדדית, המביאה אותו עד מהרה לאיים בהתפטרות. לדעתו, בן-גוריון עוסק בדברים שחשיבותם פחותה לביטחון ישראל. לראשונה בחייו מוטלת מרבית האחריות לביטחון ישראל על כתפי משה.


המצב שנוצר לאחר פרישת בן-גוריון מסובך מאוד, ועתיד להניב שתי פרשות: האחת ביטחונית, ה“עסק ביש”, והאחרת פוליטית – “פרשת לבון”, שבבוא היום תביא על בן-גוריון את פרישתו השנייה והסופית מראשות הממשלה.


*

ב-10 ביוני 1954, באמפיתאטרון מאולתר שהוכשר במיוחד בשייח' מוניס, כיום ליד מוזיאון ארץ-ישראל, מכנס בן-גוריון את תלמידי הכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים. לכינוס באים כ-8,000 תלמידים ומורים מכל הארץ. גם אני נמצא שם. בן-גוריון ניצב על במה מרוחקת. שעה ארוכה בוקע קולו הגבוה והתקיף מן הרמקולים הרבים והצרודים וקורא לנו ללכת אחריו לישב את הנגב. קריאתו נותרת ללא הד. הוא היחיד כמעט שהולך דרומה ומתחיל לעבוד כרועה-צאן בקיבוץ.


באותה תקופה אני לומד בבית-הספר “תיכון חדש” בתל-אביב וחבר בתנועת “הנוער העובד”. חבריי לכיתה רובם ב“תנועה המאוחדת”, “המחנות העולים” ו“השומר הצעיר” – וכולנו עומדים להתגייס בתום לימודינו לנח"ל וללכת לקיבוץ, להגשמה.

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השיריון בג’וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ“ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה”ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השיריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח“ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח”ל; נמלא משימה לאומית ו“חלוצית”, ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.


משה מתנגד למתכונת השירות בנח“ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח”ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש“מיטב הנוער”, ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה“ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח”ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם “אימון מתקדם” ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות “בודדים”, מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה “אחוזים” מכל גרעין.


לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח“ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שיהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב”חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.


*

המסתננים הערבים, הקרויים פ’דאיון, “מקריבי נפשם”, חודרים שוב ושוב לישראל דרך הגבול עם ירדן, ובעיקר מרצועת עזה, בחסות השלטון המצרי. הם פוגעים ברכוש ובנפש, ביישובים ובכבישים, ולמרבה הצער מרבית פעולות צה"ל נגדם נכשלות ואינן מצליחות להרתיע.

כדי להתמודד עם התופעה, בתקופה שמשה מכהן כראש אג“ם, מקים הרמטכ”ל מקלף את “יחידה 101”, יחידת מתנדבים המיועדת לפעולות מיוחדות מעבר לגבול, בעיקר פעולות תגמול נועזות בפיקודו של רב-סרן צעיר, אריאל (אריק) שרון. תחילה מסתייג משה מהקמתה, כשם שהוא מסתייג מן הנח“ל. אמנם בגישתו נשאר משה מפקד גדוד הפשיטה, השש לנקוט יוזמות נועזות ומסוכנות, אבל לדעתו צריך להעלות את רמתן של כל יחידות צה”ל, ולא להוציא מתוכן את מיטב הלוחמים למסגרת של יחידות איכות. “בעיני היתה השאלה לא מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים, אלא איך להעלות את רמת לחימתו של צה”ל. בסופו של דבר הביאה יחידה 101 לידי כך שהושגה גם המטרה ששאפתי אליה – העלאת רמת הלחימה הכללית."


ב-12 באוקטובר 1953 חודרת חוליה של מסתננים ערבים מירדן ליישוב העולים יהוד. הגבול בין ישראל לירדן, “הקו הירוק”, נמצא רק קילומטרים אחדים ממזרח ליהוד. המסתננים משליכים רימון מבעד לחלון אחד הבתים ורוצחים אשה ושני ילדים.

יומיים לאחר הרצח חוצה את הגבול כוח המורכב מצנחנים ומחיילי “יחידה 101”, בפיקודו של אריק שרון. הם משתלטים על הכפר הערבי קיביה והורגים את מפקד הכוח הירדני ואת סגנו. החיילים הירדנים מתפזרים ובורחים. בכפר משתרר שקט. הלוחמים הישראלים סבורים שהתושבים ברחו אף הם, מפוצצים כמה עשרות בתים בכפר בעזרת מטעני חומר הנפץ שנשאו על גבם, ושבים בשלום לישראל.

למחרת מתברר ש-69 מתושבי הכפר – גברים, נשים וטף, נהרגו בפיצוצים, והם קבורים תחת ההריסות.

בעולם ובארץ קמה זעקה לנוכח הזוועה שנתגלתה. תחילה מנסה ישראל להסוות את מעורבותו של צה“ל. בן-גוריון נמצא בחופשה מתפקידו כשר הביטחון, לבון ממלא את מקומו, מרדכי מקלף הוא הרמטכ”ל, ומשה ראש אג“ם, שהפעולה נעשתה בידיעתו ובסמכותו. ואולם בן-גוריון משמיע קולו בתוקף וטוען שהיו אלה אזרחים חמושים מיישובים הסמוכים לגבול, שהחליטו להגיב ביוזמתם על הרצח ביהוד ועל קורבנות קודמים. לדברי בן-גוריון, שום יחידה של צה”ל לא השתתפה במבצע. גירסה זו שבה ומושמעת בארץ במשך שנים, ויש ישראלים המאמינים בה.

ירדן מתלוננת במועצת הביטחון. משה נשלח ללייק-סאקסס, מושב האו“ם בארה”ב, לעזור למשלחת הישראלית בהדיפת ההאשמות. ואולם ישראל מגונה פה אחד, ופרשת קיביה נותרת ככתם מוסרי על מנהיגותה ועל צבאה. קיביה אינה פעולת התגמול האחרונה של צה"ל, אבל היא אולי האחרונה המתנהלת נגד אזרחים. מעתה, חרף הסיכון והקורבנות מהצד הישראלי, תיבחרנה לתגמול מטרות צבאיות בלבד, קשות פי כמה לכיבוש ולפיצוץ, וזאת גם כאשר עילת הפעולות היא הרג אזרחים ישראלים.


“הערבים, ישראל וצה”ל למדו לקח חשוב," אומר משה. “לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק ידיים. אמנם, אפשר להתגנב לבית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס, אך בעד דם זה ישלמו הערבים מחיר גבוה. ואילו ישראל למדה, שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו למטרות צבאיות. מה ש’מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאיתנו ל’טוהר הנשק', הרבה יותר מהמקובל באיזה צבא שהוא. חשוב מכל היה לקחו של צה”ל. החלטות הממשלה והנחיות המטכ“ל שוב לא היו בגדר משאלות, אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר, לאחר כל פעולה, מדוע עשו אף יותר מן המשוער. בעורקי צה”ל הוזרם ביטחון עצמי. הצנחנים היו חוד החנית, ובעקבותיהם באו יחידות אחרות."


כאחד הלקחים מפעולת קיביה מתמזגת, בינואר 1954, “יחידה 101” עם הצנחנים. מפקדה אריאל שרון מתמנה למפקד גדוד הצנחנים. מעתה מוטלות פעולות התגמול על גדוד הצנחנים, ובהמשך גם על יחידות אחרות. עם זאת, בכל השנים של פעולות התגמול הנועזות, עד הפעולה הגדולה האחרונה נגד משטרת קלקיליה, בתחילת אוקטובר 1956, הצנחנים הם שעומדים בראש הלחימה העיקשת, שעתידה לאפיין את מרבית יחידות צה“ל, ולבוא לשיאה במבחן הגדול הראשון לאחר מלחמת תש”ח, במבצע סיני, באוקטובר 1956.


*

מה אפשר לעשות כדי לשנות את צה"ל? – זאת שואל את עצמו משה עם היכנסו לתפקידו. יש החושבים שהוא-עצמו צריך לשנות את “אופיו הפרטיזני” ולהיות “משה דיין חדש”. אך לא. משה נחוש בדעתו, שלא הוא שצריך להסתגל למסגרת, אלא הצבא הוא שזקוק לטלטלה רצינית, ויש לעצבו מחדש.

עם בואו למחנה מטכ“ל, המשתרע על גבעה במחנה רחב-ידיים בלב רמת-גן, הופך משה את הלשכה הגדולה של הרמטכ”ל לחדר ישיבות, מבטל את התפקיד הטקסי של השליש והופך את חדרו הקטן למשרדו. הוא מכניס למשרד את שולחן השדה שלו ופורס עליו שמיכת חאקי ועליה זכוכית – אלה שימשו אותו בלשכתו כראש אג“ם. שמיכה צבאית כמפה על שולחן היא סימן היכר למפקדות בשדה, ואופיינית לתקופת הצנע, שאזרחים ויחידות צה”ל כאחד שרויים בו.


ואכן, בשנים האלה, בבסיס הטירונים של הנח"ל, מקבלים לארוחת-הבוקר מעט זיתים שחורים, ריבוע קטן של מרגרינה, חצי ביצה חומה, מיובאת מפולין, שתי פרוסות לחם פשוט ותה דלוח ופושר, שהאגדה מספרת שיש בו גם סודה לשתייה. חברי ואני אוגרים פרוסות-לחם בפאוץ', הכיס שבחגור, ולועסים אותן במסעות הליליים. בהיותנו בסידרה בשדה, ומן הבית מרחמים עלינו ושולחים לנו חבילות מזון, אוסרים עלינו המפקדים לקבלן. רק לפני היציאה למסע הרגלי הארוך חזרה מחלקים לנו אותן, ואנחנו רומסים את תכולתן בחול כי קשה לסחוב אותן חזרה.


משה מרבה בסיורים ביחידות, לרוב ללא הודעה מראש. ביקורות-פתע אלה יוצרות מתח רב. ידוע שהרמטכ"ל יורד לפרטי פרטים. הוא שואף לקיים מגע ישיר עם החיילים, לדעת את בעיותיהם, לדאוג לרווחתם. אפילו עניין פשוט כמו תה חם בלילה, לאחר שחוזרים מאימונים או מפעולה; ומשה אינו נרגע עד שמובטח לו, כי המפקד בשטח ידאג לכך. “כאשר באתי ליחידה מתמרנת בשדה, לבשתי בגדי עבודה, ישבתי על הקרקע עם החיילים, התלכלכתי והתאבקתי כמוהם,” הוא מספר.


בביקור בארה“ב עם האלוף יצחק רבין, ראש אגף ההדרכה של צה”ל, לומד משה שכל קציני הקבע בצבא האמריקני חייבים לעשות קורס צניחה או קורס קומנדו. בשובו ארצה הוא מחליט שכל הקצינים הקרביים בצה"ל יעשו קורס צניחה. חרף התנגדותו של שר הביטחון לבון, עושה גם משה עצמו את הקורס. באימונים אין הוא מתחשב בעין האחת שנותרה לו, ובכאבי הראש המלווים אותו יום-יום מאז פציעתו. הוא צונח שש פעמים. את שתי הצניחות האחרונות הוא עושה בזו אחר זו, מקוצר זמן, ונוקע את קרסולו. לדבריו, הוא נהנה מכל רגע שבו הוא: “מרחף באוויר, כאשר המטוסים, הרעש וכיסי האוויר מתרחקים, והמצנח, בנענועים רכים, כמו אם המנדנדת את תינוקה בעריסה, מחזיר אותך לשדות המוריקים והחרושים שמתחתיך.”


*

טבת מספר ששמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, מתפלא למראה משה, המשוחרר תמיד מן העומס של ניירת כבדה, ושואל אותו: “איך אתה מצליח בכך?”

“יש לי חוק,” משיב משה. “כל נייר שאני לא מספיק לקרוא עד שש בערב, אני שוכח שהוא קיים. מה שאני מספיק עד שש – טוב. בשש השולחן נקי, אין יותר בעיות.”


במידה מסוימת, מומו של משה עוזר לו לחסוך זמן. בגלל העין האחת הוא מתעייף בקריאת מסמכים ארוכים, ועל כן דורש שכל מסמך יוגש לו בקיצור נמרץ ובבהירות, ובדרך-כלל הוא קורא את העמוד הראשון בלבד. אין לו סבלנות לדיבורים ארוכים ולטרחנים. הוא מקצר בישיבות עבודה, דקות אחדות לדיווח ולדיון, ואם לא הצליחו להבהיר לו את עיקרי הנושא מיד ובקיצור, הוא מתחיל להתנועע על מושבו בקוצרה רוח, וה“איתות תחת” ברור – סוף לשיחה או לישיבה.

טבת: “אף שדיין קיבל את קציניו במשרד קטן ולא מרשים, ולא באולם גדול ומהודר כקודמיו, בכל זאת התנהגו הבאים אליו כמו נכנסו לטרקלין של מלך, ובכלל זה פעימות לב אחדות ופיק ברכיים. היו שאמרו כי לאנשים היה פחד בסביבתו, שהרי היתה לו סמכות לחרוץ גורלו של כל קצין, והוא לא היסס להרחיק מיד את מי שלדעתו צריך היה להרחיק. הוא לא התיר קירבה מוחלטת אליו לשום איש. הוא נשאר סגור בפני כולם, ובמשך השנים נעשה מופנם יותר ויותר. אנשיו היו צריכים לנחש אם יש כוונות נסתרות בדבריו ובמעשיו, ואם כן, מה הן. מפיו שלו לא שמעו מה המחשבות והרגשות המשמשים קרקע צמיחה להחלטותיו. תכונה דומה, ובעוצמה רבה יותר, היתה מצויה בבן-גוריון. ברור, הצורך לנחש נכון, והחשש מטעות, מסייעים להגדלת הריחוק ולהאדרת היראה.”

אכן, דומה כי המפלט היחיד שמצא לעצמו – בבדידותו, ובהכרעות הקשות שהיה עליו לקבל, ושחיי אדם היו תלויים בהן – היה המגע עם חרסים עתיקים ועם נשים צעירות.


יעל בתו מספרת: “הוא באמת צנח, וגם שבר ברך במהלך צניחה לילית. ביום שבו הצמיד שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, את כנפי-הצניחה לחולצתו, היה גאה ומאושר כמו ילד קטן, ואנו היינו גאים לא פחות. שנתי היתה תמיד קלה, וצלצולי הטלפון בחדר-השינה של הוריי העירו אותי פעמים רבות במשך לילות רבים. כאשר היה ברור שהטלפונים יימשכו, הייתי יורדת למטבח ומוצאת שם את אבי מקלף תפוז או בוצע אבטיח, בהתאם לעונה, וכמעט תמיד היה שרוי במצב-רוח נוח לדיבורים. למדתי להבחין בכל ניד של רגש מאחורי דבריו, אף כי למתבונן מן הצד היו פניו נראים כמסכה קפואה. הוא היה בן ארבעים, לא כל-כך רזה, אך חסון מאוד, וכיוון שהייתי בת שש-עשרה, ניסיתי להסתכל עליו דרך עיניהן של נשים אחרות. בעיניי היה נאה למדי, אך התקשיתי להבין מדוע הן רואות בו גבר כה מושך. הצלקת במקום העין החסרה הכאיבה והציקה לו, התנהגותו הפיזית בתוך הבית היתה מסורבלת ושימשה נושא להקנטות ולהתבדחות. הוא היה מחטט באוזניו באמצעות מפתח שבחר בקפידה, מנקה את הלכלוך בין בהונותיו ליד שולחן הגן, מסתובב בתחתונים מרוטים התלויים על מותניו ברפיון, ומשתין בפינת הגן כאשר התחשק לו. ‘אז אל תסתכלי,’ היה עונה, או: ‘מה לא בסדר עם מפתח? עט יותר טוב?’ לא היו לו שום מעצורים. הוא לא עשה זאת להכעיס, אך גם לא היתה לו כל כוונה לשאת חן. היה משהו נוגע ללב בחוסר-ההתחשבות הכן שלו בכל הקשור ל’מה יגידו השכנים'…”


*

ידין קבע את שיטת המילואים לצה“ל, משה קובע את עקרון המסלול השני, האזרחי, לקצונה הוותיקה. החלטתו “להצעיר” את הפיקוד ולשחרר משירות הקבע מפקדים מתקופת מלחמת העצמאות מתקבלת תחילה במורת-רוח. צבא לוחם הוא צבא צעיר. משה עצמו בן שלושים ושמונה בהתמנותו לרמטכ”ל, ונדמה לו שגיל ארבעים הוא ה“גג” הרצוי לשירות בצבא; גיל שבו יכולים הקצינים לפתוח בקריירה חדשה מחוץ לצבא, במקום להתחפר בו כמקצוע לכל החיים. החלטה זו עתידה להטביע את חותמה לא רק על צה"ל, אלא על אופייה הדמוקרטי והחברתי של ישראל. אין בצבאה “חונטה”, שיכבה של גנרלים קשישים בעלי השפעה פוליטית; אך כל תחומי התעשייה, המדע, הכלכלה והפעילות הציבורית מכל הגוונים והמפלגות, מועשרים באנשים מוכשרים, אמינים ומנוסים, שהיו בעלי דרגות גבוהות בצבא.


חלק ניכר מתפקידו של הרמטכ“ל הוא טיפול בבעיות מינהלה, ארגון ותקציב. הוא המנכ”ל של הצבא. ואולם משה יודע שעניינים אלה, חשובים ככל שיהיו, אין בהם כדי להבטיח את רוח הלחימה ואת העלאת הרמה הקרבית, שהן העיקר. מבן-גוריון למד כלל חשוב – לדעת להבחין בין עיקר לטפל, להתרכז במטרה העיקרית, לא להתפזר, ובעניינים המשניים להאציל סמכויות ולהעניק אחריות למפקדים. בעיני בן-גוריון, העיקר הוא ביטחון ישראל וחוסנה המוסרי מבית ולחוץ, ולאחריהם – עיצוב דפוסיה של המדינה החדשה וקליטת העלייה. בעניינים הכלכליים כמעט אינו מתערב. הוא סומך על שרי ממשלתו.


למשה יש צוות מעולה של ראשי אגפים במטכ"ל ואלופי פיקוד, ואילו הוא עצמו מתמקד בהעלאת רמת הלחימה והכנת הצבא למלחמה, ברכישת נשק חדש ובקשר ישיר עם הפעילות הביטחונית השוטפת. בתפקידיו החדשים אין הוא יכול לשעוט בראש הטור המשוריין, כמו ברחובות לוד. הוא הנותן פקודות לפעולה, ואולם בשטח נקבעים הדברים על-ידי הלוחמים ומפקדיהם. ככל שרמת הלחימה משתפרת, הם עושים יותר מהנדרש. אף שלא פעם נובעות מכך בעיות מדיניות, משה מעדיף זאת על פני סיבות מנומקות לאי-ביצוע פעולה.

הוא משוכנע שיש רק שניים-שלושה דברים חשובים באמת בצבא, והם: מפקדים וחיילים מצטיינים, שמוכנים לסכן את חייהם בפעולות נועזות, ונחושים לבצע את משימותיהם, ורמת אימונים וציוד גבוהה, שמאפשרת לחימה בדרך הטובה ביותר. לכן צריך להימצא במקום שבו מתבצעת הפעילות העיקרית, להיות שם לפני צאתם של הלוחמים לפעולה, ולקבל את פניהם בחזרתם.

העובדה שהוא עצמו איבד עין והיה בסכנת חיים פעמים רבות, אין בה די בעיניו, כדי להעניק לו סמכות מוסרית להורות לאחרים להשתתף בפעולות צבאיות מסוכנות. הוא גם אינו סבור, שמהיותו רמטכ"ל יש לחייו חשיבות רבה יותר, וצריך לשמור עליו מכל משמר. לכל מפקד יש תחליף, אבל אין תחליף למורל ולמקצועיות של הלוחמים בשטח. הגבול שבין הכישלון להצלחה דק הוא. לכן עליו להסתכן ולהימצא תמיד קרוב להתרחשויות עצמן, סמוך ללוחמים. לשהות בשדה יותר מאשר במשרד, עם “יד על הדופק”. לא להסתפק בדיווחים מכלי שני.

בשיחה עם טייסי חיל האוויר הוא שואל: “מהו גבול ההעזה?” ועונה: “אין גבול להעזה. הגבול העליון הוא המוות, ששם סוף להעזה. לכן ההעזה היא הקו האין-סופי ההולך ומתקרב אל המוות, אך אינו נוגע בו.”

יש האומרים שבהסתכנותו מקננת תשוקת מוות, הערצת המוות, פסימיות עמוקה והתגרות בגורל. לימים, בעצרת זיכרון במלאת שנה למות המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, אומר משה: “המוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק מהחיים – ולעיתים מלוא החיים – הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים אלא ביטויים במלוא עוצמתם. רוב שנותיי עברו עלי בחברת לוחמים. לוחמים אלה היו בצל המוות, אבל דבר זה לא האפיל על חייהם ולא טבע בהם חותמת תוגה, אלא להיפך. אלה אנשים שנסוכה בהם עוצמת חיים אדירה, ועוצמת החיים היא אשר עושה אותם ללוחמים.”

אלה המסכנים נפשם בקרב אינם נואשים ואינם מתאבדים. הם אוהבי חיים, תאבי חיים. מי שאין בו כוחות חיוניים כאלה, אינו יכול להיות לוחם. תופי הכאב ההולמים בראשו ללא הרף מאז איבד את עינו הם לדידו תזכורת מתמדת למוות, לחידלון, למקריות שבהישארות בחיים, אך גם לכך שצריך לחיות בעוצמה אדירה, במלוא החושים, למצות כל רגע ולא לפחד, לא כיחיד ולא כעם.

משה אינו מתיימר להיות דמות מוסרית בחייו הפרטיים, אבל הוא תובע סטנדרטים גבוהים מאוד מעצמו ומאחרים, בכל הקשור למוסר ולנורמה של צבא ולחימה. בלילה שבו מתנהלת פעולת תגמול אין דבר חשוב ממנה בכל צה"ל, ומשה נמצא על הגבול, מחכה ללוחמים השבים מהקרב. הצבא כולו הוא כגוף אחד של מרים משקולות, ומאימון לאימון הוא נבחן רק בשאלה אם ביכולתו להרים משקל גדול יותר.


*

ביולי 1952 מתחוללת במצרים הפיכה. המלך פארוק מגורש, וחבורה של קציני-צבא מצריים, המכונה בשם “קצינים חופשיים”, תופסת את השלטון. הבולט שבהם, גמאל עבד אל-נאצר, ישב אך שנים ספורות לפני כן עם גדודו, והוא מכותר בידי צה“ל ב”כיס פלוג’ה" שבנגב (כיום האזור של צומת פלוגות). בפברואר 1954 מתמנה קולונל נאצר לראש ממשלת מצרים, וביוני 1956 הוא נבחר לנשיא. כשליט מצרים הוא רוצה להפוך אותה למנהיגת העולם המוסלמי, הערבי והאפריקני, ולמחוק את כשלון הצבא המצרי במלחמתו בישראל ב-1948.

בברכתה של רוסיה עושה נאצר, בספטמבר 1955, עסקת נשק גדולה עם צ’כיה, השייכת לגוש הקומוניסטי. רוסיה בוחשת באזור, כביכול בשם הקומוניזם, אך מטרתה לדחוק את השפעתן של ארה“ב, בריטניה וצרפת, ולבודד את ישראל. בריטניה עודה בעלת-ברית של מצרים, שולטת על תעלת סואץ ולוטשת עיניה, לקרוע את הנגב מעל ישראל. ארה”ב עומדת מן הצד ואוסרת על מכירת נשק לישראל. המצב הביטחוני קשה. הסכמי הפסקת-האש אינם נשמרים. מגבול מצרים, מסיני ובייחוד מרצועת עזה, חודרים הפ’דאיון לשם חבלה ורצח בתחומי ישראל. גם הגבול עם ירדן אינו שקט. במרס 1954 מותקף במעלה עקרבים אוטובוס של “אגד”, שהיה בדרכו מאילת צפונה. אחד-עשר נוסעיו, ובהם נשים וילדים, נרצחים, ועימם שני חיילים.


*

ביולי 1954, בתקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, מנסה רשת חשאית של יהודים תושבי מצרים, המופעלת בידי שליחים חשאיים מהארץ, להניח פצצות תבערה במשרד הדואר, וכן בבתי-קולנוע ובמשרדי שירות-ההסברה האמריקני בקהיר ובאלכסנדריה. פעולות המכונות בדרך-כלל בשם “גיס חמישי” או סאבוטאג', חבלה מבפנים. בתקופה זו עוד חיה במצרים קהילה יהודית גדולה למדי.

פעולות הרשת נכשלות. אחד-עשר יהודים נתפסים ועומדים למשפט. התביעה המצרית טוענת, כי בעת שמתנהל משא-ומתן בין בריטניה למצרים, על פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ, וכאשר ארה“ב מתחילה להפעיל את השפעתה באזור, מנסה “החבורה הציונית לריגול ולחבלה” לפגוע בתהליך ההתקרבות בין ממשלת ארה”ב וממשלת ההפיכה בראשות נאצר, ולביים התנגדות עממית במצרים לארה"ב. הפיגועים אמורים לשרת את ישראל, בכך שיראו כי המצב הפנימי במצרים בלתי יציב ומסכן אינטרסים מערביים, ולכן מוקדם מדי לבריטניה לעזוב את אחיזתה בתעלת סואץ.

בעקבות הכישלון החמור מתעוררת מחלוקת קשה, בצמרת הצבאית והמדינית בישראל, בשאלה: מי נתן את ההוראה ליהודים, אזרחי מצרים, לבצע את הפיגועים? ראש הממשלה, שרת, אינו יודע על כך דבר. היחסים בינו לבין לבון מעורערים. לבון נעשה חסיד הדרך האקטיביסטית הקיצונית, ואילו גישתו של שרת מסתמכת על פעילות דיפלומטית ועל מתינות ביטחונית, כדי ליצור דעת קהל אוהדת לישראל בעולם ולקדם את מטרותיה בתחום המדיניות ורכישת הנשק.

יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה“ל, אל”מ בנימין גיבלי, טוען ששר הביטחון לבון אישר את המבצע בפגישתם מיום 16 ביולי 1954.

לבון מכחיש זאת בתוקף, וטוען כי מעולם לא הסכים לביצוע פעולות החבלה. הפגישה הם נערכת בארבע עיניים, כאשר משה נמצא בסיור בארה"ב. הוויכוח בשאלה: “מי נתן את ההוראה?” גולש לדקדוקי נוסח – האם דובר בהוראות לתכנון או בהוראות לביצוע?

בעיני משה, לבון וגיבלי כאחד נושאים באחריות, כי לא ייתכן שראש אמ“ן ושר הביטחון ידונו בפעילות מבצעית, אפילו בתיכנונה, בלא ידיעת הרמטכ”ל. אף שגישתו הביטחונית של משה דומה יותר לגישה האקטיביסטית של לבון מאשר לזו המתונה של שרת, יחסיו של משה עם לבון מעורערים, ושורר הם חוסר-אמון הדדי. משה שואף לכך שבן-גוריון יחזור לממשלה, כי עדיין אין לו תחליף.


בינואר 1955 פוסק בית-הדין הצבאי העליון של מצרים גזר דין מוות על שניים מאנשי הרשת, הרופא משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, והם מוצאים להורג. שישה נאשמים יהודים אחרים נידונים לתקופת מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם.


ועדה מיוחדת, בהרכב השופט יעקב אולשן והרמטכ“ל-לשעבר יעקב דורי, מתמנית לחקור את האחריות ל”עסק ביש“, ומגיעה באותו חודש, ינואר 1955, למסקנת תיק”ו. לבון נלחץ. הוא רואה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, ומעלה לפני ראש הממשלה שרת תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון, שעיקרם תביעתו להדיח את מנכ“ל משרדו פרס ואת ראש אמ”ן, אל"מ גיבלי.

תביעתו נדחית, ובישיבת הממשלה מיום 20 בפברואר 1955 הוא מגיש את התפטרותו, שהיא למעשה הדחה, על רקע היחסים המסוכסכים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד הביטחון. עניין “העסק ביש” מהווה את שיאם של יחסים מעורערים אלה, אך לא את עילתם היחידה. יחסיו של לבון עם ראש הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי מפלגתו רחוקים מאידיליה. שר אחד אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא “שִׁיכְּר”, שיכור. גולדה אומרת לימים: “לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר ביטחון, את האיש הזה!” אשכול מכנה את לבון בשם: “הקליינט הזה.” שרת סובל קשות מלבון, שלועג לו ומזלזל בו, ונוקט בקו אקטיביסטי, המנוגד לגישתו המדינית המתונה של שרת. ברור, שבן-גוריון מינה את לבון ליורשו, כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, שעל דרכו חלק, ועם מינויו כמחליפו בראשות הממשלה לא השלים.


גיבלי, שמקבל גיבוי מדיין, מודח גם הוא בקיץ 1955 מתפקידו. הדבר נעשה על-פי דרישת ראש הממשלה שרת מבן-גוריון, ששב לכהן בפברואר 1955 כשר הביטחון בממשלת שרת, לאחר כחמישה-עשר חודשי היעדרות. קידומו של גיבלי בצה"ל מתעכב למשך שנים רבות.


בינתיים הכל סודי. לציבור נודע על “העסק ביש” רק ב-1960, כאשר פורצת “פרשת לבון”, כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר. וגם ב-1960 אין נוקבים בשמות, אלא בכינויים. גיבלי הוא, למשל, “הקצין הבכיר”. ב-1960 טוען לבון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי דיין ופרס תיארו אותו לפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן. עצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר נגדו של מפעיל הרשת במצרים – “האדם השלישי” (אברי אלעד) – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, שאינו טוען כי דיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר, אלא שכאשר ראו כי “נוסעת עגלת הזיופים”, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות עליה מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל“עסק ביש”, אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

כאשר בינואר 1961 מתפטר שוב בן-גוריון, הפעם על רקע טיהורו של לבון בידי ועדת שרים מממשלתו-שלו, וללא הליך משפטי, מציג משה פירוש משלו ל“עסק ביש”. לדעתו, לא נתן לבון מלכתחילה את ההוראה להפעלת הרשת, אלא העניין החל להתגלגל ביוזמה עצמית של מפעיל הרשת במצרים, “האדם השלישי”. רק לאחר מעשה נתן לבון את ההוראה לגיבלי. לדברי משה: “לבון לא נתן את ההוראה אלא אולי אחר-כך נתן אישור.” כלומר, בטרם נכשלה הפעולה, לא התנגד לה לבון. ומאחר שבן-גוריון הוא שמינה את לבון לממלא-מקומו בביטחון, אל לו לבוא בטענות אלא אל עצמו.

האמת היא, שאפילו כשהתבררו הזיופים ועדויות השקר, שבהם סובבו את לבון, לא הוכח בבירור שהוא לא נתן את ההוראה. ייתכן שנתן אותה או הסכים לה על-פה ובארבע עיניים, מראש או לאחר מעשה, אך מאחר שלא היתה שום ראייה כתובה וחתומה לכך, ניסה מישהו לפברק הוכחות נגד לבון, כדי שלבון לא יוכל להתכחש לאחריותו, לא רק לתכנון אלא גם לביצוע. דומה שבעיני ההיסטוריה יישארו לבון וגיבלי אחראים במידה שווה ל“עסק ביש”. שאלה אחרת היא, מה היה קורה אלמלא פרש בן-גוריון לשדה-בוקר ואילו ה“עסק ביש”, שגרם את “פרשת לבון”, שהביאה לנפילת בן-גוריון – לא היה בא כלל לעולם?


*

ב-2 בנובמבר 1955, לאחר הבחירות שנערכות ביולי, שב בן-גוריון לכהן כראש ממשלה ושר הביטחון. משה שרת עדיין משמש שר החוץ, אך ביוני 1956 הוא פורש על רקע חילוקי דיעות מדיניים ואישיים בין עמדתו המתונה לזו הביטחונית-אקטיביסטית של בן-גוריון. גולדה מאיר מתמנה לשרת החוץ. “המטרייה” של בן-גוריון שבה לסוכך על דיין. יש לכך חשיבות עצומה במערכת הביטחונית, אבל גם הדים שליליים ביותר בתוך מפלגת השלטון, מפא“י. שרי הממשלה הבכירים, שמהם אמורה לבוא הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון, שמחים להיפטר מלבון, אבל חוששים כי בן-גוריון מתכוון לדלג עליהם ולהמליך במקומם כיורשיו את “צעירי מפא”י”, ובראשם הרמטכ“ל משה דיין ומנכ”ל משרד הביטחון שמעון פרס.


“הסבך של חשדות וחוסר האמון, שנוצר בצמרת ההנהגה הפוליטית-הביטחונית הותר,” מספרת יעל על שובו של בן-גוריון משדה-בוקר לממשלה, “אך היתה לי תחושה, שהלכה והתחזקה עם הזמן, שעל אף כוחו, ביטחונו העצמי ועצמאותו של אבי, היה בו הצורך להתחלק באחריות עם מספר 1 העומד מעליו. כל עוד היה זה בן-גוריון, היה הדבר מובן, כי בכך באו לידי ביטוי ההערצה, הכבוד והאהבה שרחש אבי ל’זקן'. מאוחר יותר שיקפו ההיזקקות לסמכותם של מנהיגים פחות גדולים וקבלתה, את אי-הרצון הפרדוקסלי והמוזר לעמוד לבדו בפסגת השלטון.”


*

פעולות התגמול על מעשי השוד והרצח של הפ’דאיון נמשכות. ישראל, שלאחר מלחמת תש"ח סברה, כי מעתה יונח לה לחיות בשלום, לקלוט עלייה ולהיבנות, מוצאת עצמה תקועה בסבך של קשיים וסתירות.

היא אינה יכולה להשלים עם התערערות מצב הביטחון, אך כל הסלמה בתגמול, ובמיוחד כשהפעולה מצליחה וקורבנות האוייב רבים, מגבירה את החשש מפני כוונותיה של ישראל, בייחוד בצד המצרי, ובעקבותיו את התחמשות הצבא המצרי.

מצבה המדיני של ישראל בעולם קשה למדי. כמעט כל פעולת תגמול גוררת אחריה החלטת גינוי במועצת הביטחון של האו“ם, המציגה את ישראל כתוקפן. ההחלטה מערערת עוד את מצבה המדיני של ישראל ואת יכולתה לרכוש נשק להגנתה. במדינות רבות, ובראשן ארה”ב, מוטל אמברגו – איסור מוחלט על מכירת נשק לישראל.

בפעולות התגמול היזומות נופלים כמה מטובי הלוחמים והמפקדים של צה"ל. בחלקים רבים בציבור ובתקשורת בישראל נוצרת הרגשה, שמערכת הביטחון מעוניינת בהחרפת הפעולות מסיבות מפלגתיות או מתוך קלות דעת, עודף אקטיביזם והרפתקנות פוליטית.

ואכן, משלב מסויים, כאשר מתברר שלא יהיה מנוס ממלחמת-מנע בסיני, נעשות פעולות התגמול לא רק אמצעי לענישה ולהרתעה, אלא נדבך חשוב בחישול צה"ל לקראת מלחמת-המנע, וגם אמצעי להסלים את המצב, כדי לפתוח במלחמה בטרם יספיק הצבא המצרי לקלוט את כל כמויות הנשק הצ’כי והסובייטי שזורמות אליו. אפשר לומר אפוא, שישראל נגררת למלחמה שאותה היא יוזמת.


ב-1955, בשובו להיות שר ביטחון, שולל בן-גוריון מלחמת-מנע, ומסביר שיש הבדל היסטורי חשוב נו לבין הערבים. לנו אין אפשרות לחסל את מדינות ערב, אבל הן מצידן יכולות תמיד להניח כי ייתכן קרב אחרון, מכה קשה לישראל, שלאחריה לא תהיה קיימת עוד שאלת ישראל-ערב, כי המדינה תחוסל. מלחמת-מנע, לבד מהנזקים הקשים שייגרמו גם לאחר שננצח בה, אין בכוחה להבטיח שגם לאחר ניצחון לא נעמוד שוב בפני אותו חשש של סיבוב שלישי, רביעי וחמישי, וכך לבלי סוף.

טבת: “דיין, בגלל הצלחתו המרשימה בהעלאת הכושר ורוח הלחימה של הצבא, בגלל תפיסתו המדינית, ובגלל היותו נועז, היה גורם מאיץ בבן-גוריון וממילא מחולל הסלמה. לאחר עסקת הנשק הצ’כית בספטמבר 1955, שאף דיין יותר מבן-גוריון להחריף את סכסוכי הגבול, באמצעות פעולות תגמול מוחצות יותר ויותר, כדי שיובילו למלחמה, שניצחון ישראל בה, תמורת אבידות לא רבות, לא היה מוטל, לדידו, בשום ספק. בן-גוריון, לעומתו, חרד ממלחמה והיסס לחתור לקראתה, הן בגלל סיבות מדיניות, והן בגלל חששו מאובדן חיים רב.”


*

בספטמבר 1955 מטיל נאצר הסגר על השיט הישראלי לאילת דרך מיצרי שארם א-שייח'. תותחיו המוצבים בראס נצרני מאיימים על כל אונייה שמגמת פניה נמל אילת. משה משוכנע, כי ביכולתו של צה“ל לפרוץ את ההסגר ולכבוש את מיצרי אילת בפעולה צבאית. בן-גוריון מהסס. לדעתו, אסור לישראל לעמוד לבדה במערכה. עליה לחכות לשעת כושר, כאשר יובטח לה גיבוי של מעצמה עולמית. בשנים אלה ישראל עדיין אין ישראל זוכה לתמיכה מדינית וצבאית איתנה מצד ארה”ב. באזור פועלות כמה וכמה מדינות: רוסיה, אנגליה, צרפת וארה"ב. אף אחת מהן אינה בעלת-ברית לישראל. בריטניה קשורה בחוזה הגנה עם ירדן ומצרים, המחייבה לבוא להגנתן אם תותקפנה בידי ישראל. בנאום גילדהול של ראש ממשלת בריטניה, אנטוני אידן, ב-9 בנובמבר 1955, הוא תובע יצירת מסדרון יבשתי בנגב, בין מצרים לירדן. גם האמריקנים תומכים ברעיון, וכך אין אפילו הכרה בין-לאומית בריבונותה המוחלטת של ישראל על הנגב.


*

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה“ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא”ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא“ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו”ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו“ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה”ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.


למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

“הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו”ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

“רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו.”


*

בשבת, 28 ביולי 1956, בעודו מחפש אחר עתיקות ליד רצועת עזה, עובר מעל משה מטוס פייפר צבאי, והטייס זורק אליו פתקה. כאשר הוא פותח אותה נודע לו, כי לפני שעות אחדות נפטרה אימו.

שבועות אחדים קודם מותה נקבע בבירור, שדבורה חלתה בסרטן הכבד והריאות. משה השתדל לבוא ולשבת לידה מדי יום. טבת אומר, כי “במותה אבד לדיין האדם היותר קרוב, אהוב ונערץ עליו.” היא נשאה אותו על-ידיה מדגניה לטבריה בהיותו חולה מאוד, היא ישבה ליד מיטתו בבית-החולים של הד"ר פייגנבאום בירושלים, כאשר עיסו את עיניו באבקת הנחושת המכאיבה, היא סמכה עליו מנעוריו כמו על גבר נוסף במשפחה, כאשר שמואל היה טרוד בנסיעותיו, והיא חרדה לו בימי המלחמה, לאחר ששכלה את אחיו הצעיר זוריק.

שמואל מנהל יומן בימי מחלתה של דבורה, ובו נרשם שאמרה: “משה האמיץ, אילו קרה לו כך, היה שולח כדור ברקתו.” וזמן קצר לפני מותה: “מוסיק, אתה אמיץ לב, האמיץ, הכל אתה יכול – ולמנוע ממני סבל וייסורים אלה אינך יכול?”


*

1956 היא שנה מכרעת. במהלכה מתחמשת מצרים במהירות, רוקמת ברית צבאית עם סוריה ועם ירדן, מהדקת את המצור הימי על מיצרי אילת וממשיכה לשלוח את חוליות הרצח של הפד’איון לתחומי ישראל.

אך עתה נמצא לישראל אותו בעל-ברית אסטרטגי, שמבלעדיו אין בן-גוריון מוכן לצאת למלחמת-מנע ואפילו למבצע מוגבל של פתיחת המצרים. צרפת שקועה במאבק קשה עם חזית האף-אל-אן באלג’יר, ארגון שחרור מוסלמי הנתמך גם בידי מצרים, ומטרותיו עצמאות אלג’יר וגירוש המתיישבים הצרפתים, אזרחי צרפת, החיים בה בחסדו של הצבא הצרפתי. לאחר הבחירות בצרפת, עם עלותה לשלטון של ממשלת גי מולה הסוציאליסטית, מתחיל תהליך התקרבות מואץ בין צרפת לישראל, ששושבינו הראשי הוא מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס.

לפני העיסקה הצ’כית היו למצרים 80 מטוסי סילון לעומת 50 לישראל. לאחר העיסקה יש למצרים פי ארבעה מטוסי סילון חדישים, רבים מהם מטוסי קרב מדגם “מיג” ומטוסי הפצצה מדגם “אליושין”.

ואולם במרס 1956 מתחילים לנחות בישראל מטוסי ה-“מיסטר4” הראשונים, והכוחות מתחילים להתאזן. צרפת מסירה את כל ההגבלות על מכירת נשק לישראל, וככל שמתקרב המועד המשוער של מלחמת-המנע, גוברים המשלוחים מצרפת לישראל: מאות תותחי 155 מ“מ, תותחים מתנייעים 105 מ”מ, תותחי נ“ט 90 מ”מ, טנקים מסוג אי-אם-איקס ו“שרמן” משופר, מטוסי סילון מדגם “מיסטר”, “ווטור” ו“אורגן”, ז"חלמים ומשאיות, מרגמות כבדות וכלי-נשק רבים אחרים. מבריטניה מגיעות שתי משחתות משופצות מדגם “זודיאק”.


ב-26 ביולי 1956, לרגל יום ההפיכה, מכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ, וזאת בנאום היסטרי ותוקפני בכיכר תחריר, כיכר השחרור בקהיר, בפני רבבות מצרים, המריעים לו בהתלהבות. על צרפת ובריטניה, בעלות אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים מדורי-דורות באזור התעלה ובחברה המתפעלת אותה, משפיע המהלך כמו סגירת מיצרי טיראן על ישראל.


עתה מתחילה להתרקם תוכנית פעולה משולבת צרפתית-ישראלית, בשיתוף עם הבריטים, לכיבוש אזור התעלה בידי צרפת ובריטניה, ולכיבוש חצי-האי סיני ופתיחת מיצרי טיראן בידי ישראל.

בסוף ספטמבר 1956 נוסעים משה ושמעון פרס במשלחת לפריז, לסדרת פגישות עם מדינאים ומפקדי-צבא בכירים ביותר. הבעייה העיקרית היא הססנות האנגלים. לדברי משה: “אין הם רוצים כי יוכתם שמם בתור שותפים עם ישראל בפעולה צבאית נגד הערבים, אך מאוד היו רוצים לנצל את סכסוכנו עם הערבים, כדי להצדיק את פעולתם שלהם נגד המצרים. האנגלים היו רוצים שישראל היא שתתקוף את מצרים, והם ייחלצו להגנתה, להדוף את כוחות צה”ל, ובדיעבד – יימצא צבאם באזור התעלה וישתלט עליו. משרד החוץ הבריטי סבור, כי בהשתלשלות דברים כזו לא יוכלו להאשים את אנגליה בפעולה אנטי-ערבית ובתוקפנות."


בערב האחרון, לפני טיסתם חזרה לישראל, יוצאים משה ושמעון, בגשם שוטף, לבלות ברחובות פריז את השעות שנותרו להם. מהישגי המטבח הצרפתי הם נהנים בארוחת-צהריים במסעדה, וקפה הם שותים באחד מבתי-הקפה בשאנז-אליזה. בצאתם מבית-הקפה, נדחקים בין השולחנות המאוכלסים בצפיפות, הם שומעים אחד מן היושבים אומר בעברית ישראלית לחבריו:

“חבר’ה, ראיתם מי עבר כאן? משה דיין ושמעון פרס. יש כאן משהו סודי, כי דיין התחפש במשקפיים שחורים, כדי שלא יכירו אותו!”


*

ב-9 באוקטובר 1956 נרצחים שני פועלים יהודים בפרדס ליד תל-מונד. אוזניהם נכרתות בידי הרוצחים, כדי לשמש הוכחה לשולחיהם בירדן כי ביצעו את משימתם.

בלילה שבין 10 ל-11 בחודש נערכת פעולת תגמול נגד הירדנים בבניין המשטרה, בקצה הצפוני של קלקיליה. זו פעולת התגמול הגדולה ביותר והאחרונה בסוגה, לאחר עשרות פעולות שקדמו לה. נהרגים בה 18 לוחמים ישראלים, בהם שמונה קצינים, ועשרות נפצעים. לירדנים כמאה הרוגים. בניין המשטרה נכבש ומפוצץ, אך כוח החסימה, שמצליח לחסום שני כוחות תגבורת של הלגיון הירדני ולגרום להם אבידות, עולה הוא עצמו על מארב ירדני בדרכו חזרה לישראל.

הפעולה מסתבכת. משה מקפיד לקבל מבן-גוריון אישור לכל פעולה. בן-גוריון, מצידו, מקפיד להדגיש שהאישור ניתן לפעולה בהיקף מסויים, ולא יותר, אבל הוא מתפלא כאשר משה מבקש ממנו, באמצע הלילה, אישור לצעדים צבאיים נוספים לחילוץ הכוח. לדעת בן-גוריון, צעדים אלה הם בסמכותו ובשיקול דעתו של הרמטכ"ל.

תותחי צה“ל יוצרים טבעת אש סביב כוח החסימה הנצור. פלוגת צנחנים ושתי פלוגות זחל”מים יוצאות לחלץ את הכוח, וגם בהן נהרגים לוחמים ונפצעים. כדי להקל את הלחץ, חגים ממעל, מוקדם לפנות-בוקר, מטוסים של חיל האוויר. מאוחר יותר מתברר, שבאותן שעות פנה המלך חוסיין למפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ותבע ממנו להפעיל את חוזה ההגנה הבריטי-ירדני ולבוא לעזרת צבאו.

במוצב הפיקוד הקדמי נפגש משה עם החוזרים מהפעולה. מתברר לו, כי בפעולת החילוץ נהרג גם קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים, סגן ירמי ברדנוב, שכבר השתחרר מהצבא, אך כדרכם של רבים ממפקדי הצנחנים התייצב ביחידתו בעת פעולה. הוא עלה על הזחל“ם הראשון של יחידת החילוץ והוביל את השיירה. בדרכה חזרה, לאחר שהתברר כי זחל”ם אחד נעדר, פקד על הנהג לשוב למקום התקלה ושם, בעודו לבוש בבגדיו האזרחיים, ירד וקשר את הזחל"ם המקולקל לכבל הגרירה. חולצתו הלבנה משכה את אש חיילי הלגיון הירדני, וצרור מקלע פגע בבטנו. ירמי מן הצנחנים הצטרף לשורה ארוכה של גיבורי פעולות התגמול, שהיו לאגדה.


על פעולת קלקיליה נמתחת ביקורת מהצד המבצעי. מפקדי הצנחנים טוענים נגד משה, שצימצם את ממדיה בניגוד לדעתם, ולכן שילמו באבידות כבדות. משה עצמו מתחזק בעקבותיה במסקנה, שאי אפשר להמשיך עוד רק במדיניות של פעולות תגמול ובמצב של “לא שלום ולא מלחמה”. יש לאלץ את הערבים לבחור בין הפסקת הטרור לבין מלחמה בישראל, ולגרור אותם לכך על-ידי כיבוש עמדות-מפתח ברצועת עזה.

לפעולה יש השלכות נוספות: היכולת המבצעית המרשימה של צה“ל, למרות הקשיים, מחזקת את ביטחונם של הצרפתים ביכולתו לבצע את חלקו במלחמת-המנע, ומגבירה את נכונותם לספק לו כלי מלחמה. זאת ועוד, חימום הגבול עם ירדן מסב את תשומת-הלב לחזית המזרחית וגורם להטעייה מודיעינית חשובה, שפעולתו הבאה של צה”ל, במלחמת-המנע, תהיה פלישה לירדן ולא לסיני.


*

ב-22 באוקטובר, קצת יותר משבוע לפני תחילת המלחמה, טסים בן-גוריון, משה ושמעון לפריס, לסידרה של פגישות מכריעות עם ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ פינו ושר הביטחון בורז’ס מונורי. מאוחר יותר מצטרף אליהם סלוין לויד, שר החוץ הבריטי בממשלתו של אנתוני אידן. הפגישות נערכות בחשאי בווילה בסֵבְר, ליד פריס, מעונה הפרטי של משפחה צרפתית אמידה, המיודדת עם בורז’ס מונורי.

סלוין לויד מתנה את הסכמתו בכך שישראל תפלוש לסיני, תוכרז כתוקפנית, ושתי המעצמות תגשנה לה ולמצרים אולטימטום, התובע מזו ומזו לסגת מסיני ולפנות את אזור התעלה.

בן-גוריון אומר שאם תוצג ישראל כתוקפנית, לא יתקיים המבצע.

נוצר משבר בשיחות, ומשה מציע תוכנית משלו: צה"ל יערוך פעולת תגמול נגד מצרים. לדוגמה: ביום ה-ע‘, יום הפתיחה, בשעה 17:00, יעבור כוח ישראלי את הגבול ויבצע פעולה מוגבלת. פעולה זו יכולה להתרחש בקרבת התעלה ולהיעשות בידי יחידת צנחנים, שתוצנח מעבר לקווי המצרים. בו-בערב תתכנסנה ממשלות צרפת ובריטניה ותתבענה ממצרים לפנות את כוחותיה הצבאיים מאזור התעלה, הואיל והם מסכנים את פעולתה התקינה. אשר לישראל – ממנה יתבעו שלא לקדם את כוחותיה לעבר התעלה. משה אינו מספר לנוכחים, שממילא אין בכוונת ישראל למלא אחר תביעה זו, ולכן לא תהיה לה משמעות מעשית. אם לא יקבלו המצרים את תביעת הפינוי, יתחילו הכוחות האוויריים של צרפת ובריטניה להפציץ את שדות התעופה המצריים בבוקר שלמחרת יום ה-ע’.

בן-גוריון עדיין מפקפק ואינו מסכים גם לתוכנית הזאת. האנגלים מבקשים להתחיל בפעולה הצבאית מאוחר יותר, כדי שלא ייחשדו בקה.


רק לאחר יומיים, ב-24 באוקטובר, מצליח משה לשכנע את בן-גוריון, ותוכניתו עתידה להתקבל על דעת כל הצדדים. “את התיאור הכללי של תוכנית הפעולה רציתי ללוות בשרטוט גרפי,” הוא מספר. “חיפשתי פיסת נייר. שמעון הושיט לי את קופסת הסיגריות שלו. זה הספיק. סימנתי את המשולש של חצי-האי סיני ואת שני המפרצים שבאגפיו – מפרץ סואץ במערבו ומפרץ אילת במזרחו – והראיתי בחיצים את כיוון התקדמות כוחותינו. השיריון ינוע מערבה, לאורך שפת הים, הצנחנים יוטסו מעל למרכז סיני עד למעברי המיתלה, וכוח ממונע יתקדם בדרום אל שארם א-שייח'. בדיעבד שמחתי שלא היתה לנו מפת סיני. על גבי קופסת הסיגריות הלבנה – בלא הרים, דיונות וואדיות – התוכנית נראית לא רק ברורה אלא גם פשוטה וקלה לביצוע.”


למשה אין ספק בכושרו של צה"ל, על לוחמיו וטייסיו, לבצע את חלקו. אולם בן-גוריון מתנה את האישור למבצע גם בהבטחה לפריסת מטרייה אווירית של חיל האוויר הצרפתי מעל ערי ישראל, להגנה מפני הפצצות מצריות. יש לזכור, כי לעומת כ-40 מטוסי הפצצה סילוניים חדישים מדגם “אליושין”, מתוצרת סובייטית, שבידי המצרים, יש לישראל רק שני מפציצי בוכנה אמריקניים מיושנים מדגם “B-17”, שהשתתפו במלחמת העולם השנייה.

במעמד נציגי צרפת ואנגליה נופלת באותו יום אחר-הצהריים ההחלטה הסופית לפתוח במבצע, וזאת כחמישה ימים בלבד לפני הצנחת הכוח הישראלי במעבר המיתלה!


*

ביום שני לפנות-ערב, ה-29 באוקטובר 1956, מוצנח על ציודו, בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, גדוד מחטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של רפאל איתן. זו פתיחתו של “מבצע קדש”, הנקרא גם בשם מערכת סיני, מבצע סיני ומלחמת סיני, 1956. המבצע מסתיים ב-5 בנובמבר, לאחר שצה“ל כובש בשישה ימים את רצועת עזה וחצי-האי סיני עד שארם א-שייח', ופורץ את המצור הימי המצרי במיצרי טיראן; נקודות המפתח בסיני נמצאות כולן בידי צה”ל כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות למלחמה.


בלילה הראשון, 29 באוקטובר, מתקדמת חטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של אריק שרון, בציר הדרומי דרך ואדי פארן, וכובשת את כונתילה, א-תמד וא-נחל שבמרכז סיני. למחרת בערב היא חוברת אל הגדוד שצנח, ומקימה מתחם הגנה באזור המיתלה. חטיבות החי"ר 4 ו-10 וחטיבת השיריון 7 תוקפות את מוצבי אל-קוציימה ואבו-עגילה, מול ניצנה.


בבוקר יום שלישי, 30 באוקטובר, מגיע משה לסביבות אל-קוציימה. אלוף פיקוד הדרום, אל"מ אסף שמחוני (שעתיד ליהרג ימים אחדים אחר-כך בתאונת מטוס קל) מודיע למשה, כי חטיבת השיריון 7, השייכת לאוגדה, לא נעצרה לאחר כיבוש אל-קוציימה אלא היא שועטת דרומה וחודרת לעורף המערך הגדול של המצרים בכיוון אום-כתף ואבו-עגילה.

תוכניות המבצע, שהוכנו באג“ם על-פי תפיסתו של משה, משקפות את גישתו הנועזת מימי פשיטת הקומנדו של גדוד 89 בלוד: לחתוך בהפתעה, כמו בסכין חדה, עמוק בעורף האוייב, לערער את מערכיו, להימנע ככל האפשר מעימות חזיתי, ולהביא לכך שבכיבוש מתחמיו, בהיותם כבר מכותרים ומנותקים, ייחסכו קורבנות בצידנו. כיתור הוא מצב יחסי. בהיותך מצוי עמוק בעורף האוייב אתה עלול להיחשב לכוח מכותר, אבל אם אתה לוחם ופועל במהירות, כי אז אתה כוח מכתר. ואכן, רק מוצבי המצרים באום-כתף ואום-שיחאן עתידים להתגונן בכוח רב, חרף הכיתור, והתקפות צה”ל עליהם נכשלות. אך גם הם נעזבים לבסוף, כאשר החיילים המצרים מם שהחזית קרסה והם נותרו בודדים ומכותרים.

ואולם בבוקר זה, 30 באוקטובר, משה נדהם. הלא פקודותיו קבעו בפירוש, שחטיבת השיריון 7 לא תתחיל לפעול לפני 31 בחודש, וזאת כדי לשמור, לפחות ביום הראשון למלחמה, על מראית-עין של פעולת תגמול גדולה, ולתת לצרפתים ולבריטים הזדמנות להקציב זמן סביר להגשת אולטימטום.

שמחוני טוען, שהשיקולים המדיניים אינם מעניינים אותו. כמשה בשעתו הוא סבור, שמפקד צריך לפעול לפי מה שהנסיבות בשטח מכתיבות – אסור לאבד את גורם ההפתעה; צריך להתקדם ולכבוש במהירות; אם התברר שיש אפשרות מיידית להפעיל את השלבים הבאים של תוכנית המבצע, למה לחכות?

משה רותח מכעס. המצרים יבינו עכשיו, שלא מדובר בפעולת תגמול גדולה אלא במלחמה ממש. הוא ממהר בג’יפ בעקבות חטיבת השיריון, מתכוון לעקוף את כל שרשרת הפיקוד ולהורות לטנקים לסוב מייד על שרשראותיהם. ואולם בהגיעו אל מפקד החטיבה, אורי בן-ארי, מתברר לו שאף כי שמחוני הורה לבן-ארי לעצור לפני אום-כתף, החליט בן-ארי שהוא מבין טוב יותר משמחוני את התנאים בשטח, וכבר פקד על הצוות הגדודי המשוריין לתקוף את אום-כתף.

משה עושה הערכת מצב מהירה ומחליט שאם אי אפשר להסב את הגלגל לאחור, יש לנצל את מלוא תנופתו קדימה. כניסתה של חטיבת השיריון להתקפה מחייבת לקדם את שאר הפעולות הקשורות בגזרת החזית. הוא פוקד ישירות על בן-ארי לעקוף את מיתחם אום-כתף מבלי לכובשו, ולהמשיך לחדור לתוך סיני בציר שתוכנן לשלב השלישי של המבצע: מעבר א-דיקה, אבו-עגילה, ביר-חסנה, ג’בל ליבני ובכיוון ביר-גפגפה (לימים רפידים) ותעלת סואץ.

על חטיבה 10 הוא פוקד להקדים את פעולתה ב-24 שעות, ובו-בלילה לכבוש את העמדות המצריות הקדומניות באזור ניצנה (אום-כתף ואום-שיחן), שנשארו כמובלעת. חטיבה 9 מחכה לאות שהושמד חיל האוויר המצרי, כדי לצאת למסעה הארוך לשארם א-שייח'. חטיבת הצנחנים 202 מתארגנת במקומה ועדיין אינה מתקדמת מערבה לכיבוש מעבר המיתלה. על עוצבה 77 מוטל לכבוש את מתחמי רפיח ולכתר את רצועת עזה, והחטיבה המשוריינת 27 תמשיך, לאחר כיבוש רפיח, לעבר אל-עריש, כדי לכבוש אותה בהקדם.

טבת: “בשלב זה נראה דיין כאילו הוא נוהג בגדוד 89 בלוד, אלא שבמקום ג’יפים וזחל”מים אחדים עמדו עתה לרשותו תשע חטיבות וחיל אוויר, ובמקום לוד – כל מרכז סיני."

משה נוסע בג’יפ עם נהג, מלווה רק ג’יפ נוסף אחד ובו מכשיר קשר למטכ"ל. טבעו אינו מאפשר לו לוותר על הקירבה להתרחשויות עצמן, על התחושה שהוא משתתף פיזית במלחמה. לדברי האלוף מאיר עמית, ראש אגף המבצעים, מוטל עליו כל עול ניהולה השוטף של המלחמה ממוצב הפיקוד. משה נמצא עימו בקשר אלחוטי מתמיד, אך מופיע רק כשלוש פעמים במשך ימי הקרבות.

“אני מעדיף, כשרק ניתן הדבר, לראות את הדברים, ואם יש צורך בכך, אף להתערב בניהולם, מקרוב ובזמן, מאשר ללמוד עליהם למחרת ולגלות חוכמה שלאחר מעשה,” אומר משה.


ביום שלישי, 30 באוקטובר, בלילה, חוזר משה בשעה מאוחרת לתל-אביב וחוטף כהרגלו תנומה בדרך, כדי לחסוך זמן. הוא בא מייד לביתו של בן-גוריון, המרותק למיטה, חולה בשפעת קשה מלווה חום גבוה. כאן נודע לו, שהצרפתים והאנגלים דוחים את התקפתם האווירית, שנועדה ל-31 בחודש עם שחר. בן-גוריון חרד לכוחות שבמיתלה ורוצה להחזירם עוד באותו לילה. משה אינו חושש להם. הוא בטוח בכוחו של צה"ל להמשיך במערכה גם אם תתבטל הפלישה הצרפתית-אנגלית. בראותו את הדאגה של בן-גוריון לחיי הצנחנים, מספר משה: “לא העזתי לספר לו על השינויים שהתחוללו היום בחזית קוציימה. עם כל התרעומת שהיתה בליבי על הפרת המשמעת, מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעייה היא איך לבולמם, מאשר לדחוק בשוורים המסרבים לזוז.” מאיר עמית מצטט קצת אחרת: “אני מעדיף סוסים דוהרים שצריך לעצור אותם מאשר פרדים עקשים, הזקוקים למלמד שידחוף אותם קדימה.”

ואכן, את שמחוני הדוהר קדימה אין משה מדיח, אבל את מפקד חטיבה 10 הוא מדיח גם מדיח, באמצע המערכה, כאשר נדמה לו שהלה נכשל במשימת התקיפה על אום-כתף. יש סברה שהחטיבה הוכשלה במשימתה עקב הבלבול וההוראות הסותרות שנבעו מהשינויים בסדרי המערכה, בפקודת משה עצמו.


*

כבר בליל 29 באוקטובר מציבות ממשלות צרפת ובריטניה, כמתוכנן, אולטימטום לישראל ולמצרים ולפיו עליהן להפסיק את פעולות המלחמה ולהרחיק את כוחותיהן עשרה מילין מתעלת סואץ. ישראל נענית, אך מצרים דוחה את הדרישה. ואולם רק ביום רביעי בערב, 31 באוקטובר, מתחילים הצרפתים והאנגלים להפציץ את שדות התעופה במצרים, ובתוך פחות מיממה הם משמידים את חיל האוויר המצרי.


בפרוץ הקרבות נתונה ארה"ב במערכת בחירות לנשיאות, הפוגעת ביכולתה להגיב, ואילו רוסיה שקועה בדיכוי אכזרי של מרד העם ההונגרי, שפרץ בבודפשט. טנקים של “הצבא האדום” יורים ברחובות מתותחיהם וממקלעיהם באזרחי העיר, הנלחמים על חירותם בכלי-נשק פשוטים ומעטים. אם לא ידוכא, מאיים המרד ההונגרי לקעקע את שליטתה של רוסיה בכל הגוש הקומוניסטי שבמזרח-אירופה.


שם המבצע הצרפתי-הבריטי הוא “מוסקטיר”. הוא נמשך חמישה ימים. משתתפים בו כ-80 אלף חיילים, ובתוכם יחידות עילית רבות של צנחנים, נחתים וקומנדו, כוח משימה ימי של 130 אוניות מלחמה, ובהן שבע נושאות מטוסים, מאות נחתות מסוגים שונים, כ-80 אוניות משא אזרחיות ומאות מפציצים ומטוסי קרב. הכוחות מתרכזים בקפריסין ובמלטה.

חרף הכוח העצום, והפתיחה שמסירה את איום חיל האוויר המצרי, משתהה כוח המשימה ימים יקרי ערך. פעולות הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד, ובפורט-פואד, מתחילות רק ב-5 בנובמבר. וכך, בגלל ההתמהמהות – הנובעת מהערכת-היתר לכוח הצבא המצרי, מהתכנסות העצרת הכללית של האו“ם, ומהתערבות מעצמות העל, ארה”ב ורוסיה – נעצר המבצע ללא השתלטות על התעלה כולה. מעט הישגיו הצבאיים והמדיניים מתמסמסים לגמרי. המצרים עתידים לראות בו את מיתוס הגבורה של פורט-סעיד. ישראל מפיקה ממנו תועלת ודאית אחת: בראשית נובמבר מועלים ארצה יהודי פורט-סעיד במבצע “תושייה”.


*

בצוהרי יום רביעי, 31 באוקטובר, יוצא צוות-קרב גדודי, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, לסייר במעבר המיתלה. הצוות מונה שתי פלוגות נח“ל מוצנח על זחל”מים, שלושה טנקים, יחידת סיור על משאיות וסוללת מרגמות כבדות. עם כניסתו למעבר נפתחת על הסיור אש מהרכסים, משני צידיו. ככל שהוא מעמיק גוברת האש, וחיילים נפצעים ונהרגים. מטוסי “מטאור” מצריים משמידים מכוניות של דלק ותחמושת, ומרגמות, בחלק העורפי של הסיור. כדי לחלץ את כוח החוד, המרותק בלב המעבר, מוטלים לקרב סיירת החטיבה וכוחות נוספים. הקרב הקשה נמשך שעות רבות, גם בלילה. הצנחנים עוקפים את עמדות המצרים, עולים על הרכסים ויורדים אל הכוכים, המסתתרים בצלעות ההרים, וכובשים אותם עמדה אחר עמדה.

בקרב נהרגים כ-260 מצרים. אבידות הצנחנים הן 38 הרוגים ו-120 פצועים. שמונה מחיילי החטיבה עתידים לקבל צל“ש מהרמטכ”ל על חלקם בקרב, אך בעקבותיו מתעורר ויכוח קשה בצמרת צה"ל. הוא לא היה מתעורר, כמובן, אילו היו החיילים המצרים במיתלה בורחים ללא קרב, כמו במקומות רבים אחרים, ונודדים ברחבי המדבר ללא מים ומזון, בחיפוש דרך לחזור למצרים או להסגיר עצמם בשבי.

משה מאשים את מח"ט 202, אריק שרון, בהפרת פקודה. אריק קיבל אישור לסיור בלבד, ולמעשה ביצע התקפה. משה סבור, שחרף אומץ הלב וההעזה של מפקדי הצנחנים, לא היה צורך לתקוף את היחידה המצרית, שנערכה בפתחו המערבי של מעבר המיתלה, כדי להגן על המבוא הדרומי של התעלה והעיר סואץ. תפקידה של החטיבה לא היה לפנות מערבה לכיוון העיר, אלא לעוקפה ולהמשיך דרומה, לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ, לכבוש את עיירות החוף ראס-סודר, אבו-זנימה וא-טור, ולחבור בשארם א-שייח' לחטיבה 9, היורדת מאילת דרך נואיבה ודהב.

משה: “התרעומת הכבדה שיש בליבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא על שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטכ”ל כינו את פעולתם בשם ‘סיור’. חורה לי שלא הצלחתי לעצב ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה, שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי."

נאמן לגישתו, “שמוטב להיאבק עם סוסים אבירים כדי לבולמם,” אין משה מדיח ואף אינו מעמיד לדין את שרון, בעל המנהיגות הלוחמנית, אלא קובע: “החלטתם של מפקדי הצנחנים להתקיף את מעבר המיתלה בניגוד להוראה אמנם מכעיסה אותי, אבל אני יכול להבין כי מפקד יניח בתום-לב, כי קציני המטכ”ל לא היו בשטח ואינם יודעים את התנאים, ורק הוא, המפקד שבמקום, מסוגל להעריך את המצב ולקבל החלטה נכונה. אך המישגה העיקרי היה טקטי. מפקדת היחידה שיערה, שבמיתלה אין כוח מצרי גדול, ולכן הרשתה לעצמה להתקדם בשטח טופוגרפי נחות – בוואדי – כשהאנשים מרוכזים ברכב בטור עורפי. הצנחנים חשבו, כי גם אם ייתקלו בכוחות אוייב, יצליחו להתפרס ולהיערך בעוד מועד להתקפה.

“על השיקולים המוטעים ועל המישגים שילמה יחידת הצנחנים מחיר כבד בדמה. אשר להפרת הוראותיי, האמת היא שאני רואה בעייה חמורה לצבא ביחידות, שאינן ממלאות את משימותיהן הקרביות, ולא ביחידות החורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן.”


*

במשך יומיים רצופים, עד צוהרי יום שישי, 2 בנובמבר, נמצא משה עם הכוחות הלוחמים בגזרת רפיח, מיצר הג’ירדי ואל-עריש, כשהוא ואנשיו נלווים לחטיבת השיריון 27 בשני קומנדקרים, שהאחד מיועד למכשירי הקשר. לפי הצורך הוא משנה תוכניות התקפה בשטח, ובלילה ישן עם יחידת החוד בחולות שבדרך לאל-עריש. הלוחמים מתפלאים לראות את הרמטכ"ל נרדם לידם, עטוף בשמיכה. הפגזה ארטילרית מעירה אותו משנתו: “קולות הנפץ לא הפריעו לישון, אבל החול שניתז על פנינו מהפגזים המתפוצצים שיכנע אותנו, כי יש להחליף מקום ולעבור למדרון מוגן של הגבעה.” לדברי רחבעם זאבי, שנלווה אליו, נפל הפגז ליד משה, והוא ראה אותו מגיח מתוך ענן עשן שחור, מחייך, ומחפש לו מקום שינה חדש, נוח יותר.


בבוקר יום שישי, 2 בנובמבר, מסייר משה באל-עריש, שזה עתה עזב אותה הצבא המצרי הנסוג, ודוחה הצעה לנסוע בזחל"ם. בהמשך הוא מקבל משלחת כניעה של נכבדים ליד בניין העירייה. העיר מלאה דגלים לבנים. בעומדו בתוך אחד הבניינים, מול חלון פתוח, נורה לעברו צרור ממקלע של צלף מצרי, המסתתר מאחורי גדר. הקשר של משה נפגע בגבו ונופל הרוג לידו.

בשעה 11:00 כבר ממריא משה בפייפר משדה-התעופה של אל-עריש בחזרה למוצב הפיקוד. כאשר הוא מבקש מן הטייס להנמיך טוס מעל העיירה, נשמעים הדים של יריות ממקלעים ומרובים, המופנות לעבר המטוס הקל. המטוס נוסק לגובה ועובר מעל הטור המשוריין של חטיבה 27, הנע ללא תקלות מערבה.


*

ביום שני, 5 בנובמבר, נוחת משה במטוס “דקוטה” בעיירה א-טור שלחוף מפרץ סואץ. הוא מחכה למטוס פייפר, האמור לקחתו לשארם א-שייח', שנכבשה בשעה 09:00 בידי חטיבה 9, לאחר שעשתה אליה מסע מפרך לאורך החוף המזרחי של מפרץ אילת.

המטוס מאחר להגיע. משה פוקד לארגן לו שיירה ויוצא לכיוון שארם א-שייח' בחוף המזרחי של מפרץ סואץ. הוא נוסע בקומנדקר צבאי, מלווה שני טנדרים מצריים אזרחיים שנפלו שלל, ובהם חיילי מילואים אחדים. בידיו הוא מחזיק כד עתיק שקנה מידי תושב מקומי בא-טור לאחר שעמד על המיקח.

ככל שהם קרבים לשארם א-שייח' זורמים לקראתם יותר ויותר חיילים מצרים, חמושים עדיין, הנסוגים ברגל ממוצביהם בשארם א-שייח', ועלולים לתקוף את משה ואת מלוויו המעטים. לדברי טבת, משה נוטל לידיו את הפיקוד “כאילו שב להיות מפקד מחלקה,” ומורה למלוויו שלא ישיבו אש ליריות בודדות.

“פחות מכל רציתי להיתקע היום בין א-טור ושארם א-שייח' ולהסתבך בקרב עם חיילים מצרים בורחים,” אומר משה. “אין ספק, שהבחינו כי אנו חיילים ישראלים, אך הם לא ירו בנו וגם לא הסתתרו מפנינו, אלא פשוט עברו על-ידינו כשהבעה של עייפות וחוסר אונים נסוכה על פניהם. הפצועים שהם גררו בקושי את רגליהם ואף לא ירדו מן הכביש כדי לפנות דרך למכוניותינו.”


ספק אם היה או יהיה בצה“ל, או בצבאות אחרים, רמטכ”ל שכך יתרוצץ בשדות הקרב בעת ניהולה של מערכה צבאית מסועפת; רמטכ"ל שיסמוך על ראשי האגפים, הפיקודים והחילות, הנמצאים במוצבי הפיקוד, שינהלו את המלחמה על-פי התוכנית המקורית שאושרה על ידיו, ובהתאם לשינויים שהוא קובע ומודיע עליהם מהשטח.


סיני ורצועת עזה בידינו. 181 חיילי צה"ל נהרגו, מהם 38 במיתלה. מהמצרים נפלו 1,500, ובידי ישראל אלפי שבויים. את סיום המבצע מציינים ביום רביעי, 6 בנובמבר, במסדר חגיגי בשארם א-שייח', שבמהלכו קורא משה מכתב מאת בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.

אלו מחשבות חולפות במוחו של משה בעת הטקס? – אולי צר לו על שאימו לא זכתה לראות בניצחונו הגדול. אולי הוא חש שביכולתו להישיר מבטו אל מול כל קרוב ובן-משפחה של הנופלים בקרב, שהרי לא דרש מזולתו יותר משדרש מעצמו, והיה קרוב יותר מפעם אחת ליהרג במערכה. ואולי, ובעצם ודאי, מנקר בו החשש שמא לא יהיה בכוחה של ישראל לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה, לאחר הניצחון הצבאי.


טבת: “מבצע ‘קדש’ התנהל ממש כפי שחזה אותו דיין – תודות לתיכנון מזהיר, לאימון שקדני, לזריזות, לתוקפנות, להכנות מדוייקות אף כי חפוזות, ולביצוע הנאמן והגמיש של המפקדים והחיילים. הכרה טובה של האוייב היתה בבחינת כלל-מפתח לתורת המלחמה שלו. היא שעשתה את העזתו לסיכון כדאי. הבנת המנטליות של האוייב המצרי איפשרה לדיין לחדור מבעד למחלצותיו – הנשק החדיש, ההדרכה הסובייטית, הטנקים והמטוסים – ולאמוד נכונה את כוחו האמיתי. כך לא ירא דיין מחיל האוויר המצרי וידע שהוא נופל בהרבה מכמותו על הנייר ועל הקרקע בבסיסיו. הכרת האוייב איפשרה לדיין להתרכז רק בהכרחי ביותר, ולהימנע מפיזור מאמציו על מה שמיותר או קודם זמנו. אך אילו טעה בהערכת האוייב, ואילו צדקו מבקריו – ייתכן שאולי במקום ניצחון מזהיר היה צה”ל נוחל שואה מחפירה."


*

ביום חמישי, 7 בחודש, שב משה מפגישה עם בן-גוריון בירושלים. יש ידיעות על מארבי פ’דאיון בדרך. ביציאה מהעיר מעכבים את המכוניות לשיירה. משה ממהר לחזור לתל-אביב ויוצא בליווי טנדר של המשטרה הצבאית. ליד קבר השייח' בשער הגיא נזרקים שלושה רימונים על הליווי. המכוניות מאיצות וחולפות במהירות על פני המארב. אחרי מיסעף נחשון שוב נתקל הליווי במארב. זורקים עליו רימונים ויורים לעברו מטחי-אש ממקלע. הטנדר נפגע בגלגליו, אך מצליח לחמוק ולעבור. מכוניתו של משה נעצרת לפני המארב, ומשה ומלוויו קופצים לתעלה. יריות מהדהדות מכיוונים שונים, אולם התוקפים אינם מעזים להתקרב. לאחר כחצי שעה באים שני משוריינים, ובליוויים ממשיך משה לתל-אביב.


*

נרגש מגודל הניצחון מצהיר בן-גוריון בנאום היסטורי ב“קול ישראל”, כי “קמה מלכות ישראל השלישית”, אולם לא כך חושבים שני מנהיגי העולם, נשיא ארצות-הברית דיוויד אייזנהאואר, ונשיא ברית-המועצות ניקולאי בולגנין. בסיוע העצרת הכללית של האו"ם ומזכירו הכללי, דאג האמרשלד, הם מנחיתים על בן-גוריון, שיוצא לנוח בטבריה לאחר מחלתו, הוראת נסיגה מיידית מסיני.

הרוסים שואפים להציל את בעל-בריתם נאצר ולהפוך את תבוסתו לניצחון מדיני. אם תסרב ישראל לסגת, הם מאיימים לשלוח טילי קרקע-קרקע ומטוסי הפצצה ולפגוע בעריה. ארה“ב חרדה מכניסת צבאה של ברית-המועצות למזרח-התיכון, שפירושה מלחמת-עולם שלישית אם תנסה ארה”ב למנוע זאת בכוח צבאי, או חדירה סובייטית מלאה למזרח-התיכון. לכן גם ארה"ב לוחצת ומאיימת על ישראל בסנקציות, כדי שתיסוג ותמנע מרוסיה עילה להתערבות.


הכנסת מאשרת את החלטת הנסיגה ב-14 בנובמבר, פחות משבועיים לאחר תום המבצע. משה מתנגד. הוא אינו מאמין שכוח החירום של האו“ם, שנועד לבוא במקום צה”ל לאחר הפינוי, יעצור בעד הצבא המצרי לחזור לסיני ולרצועת עזה, לשמש מחדש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל, ולהתכונן למלחמה נוספת, אבל הוא מקבל ללא ערעור את החלטת הדרג המדיני. “אני כאזרח וכחייל הייתי רואה את זה כדבר שלילי ביותר לוא הרמטכ”ל היה מנסה להשפיע על החלטות הממשלה," הוא אומר בשיחה עם אלופי צה"ל.


1957 היא השנה האחרונה לרמטכ"לותו. משה מרבה בנסיעות בעולם. מקבל את אות לגיון הכבוד בצרפת. בדרום-אפריקה מנסה מנתח פלסטי נודע להתקין לו עין מלאכותית, ושוב נכשל הדבר. נראה כי אף שהרטייה השחורה נעשתה תווית ההיכר שלו בעולם כולו, ביטוי לפופולריות, וגם להתנגדות לדרכו, במאות ובאלפי תצלומים וקריקטורות – הוא עצמו מעדיף להיפטר ממנה ומאי-הנוחות הפיזית שהיא גורמת לו.


*

היחסים בין בן-גוריון למשה מורכבים מאוד. חלקם אף לא תואר בכתב, אלא התקיים בין השניים רק ברמז. במידה מסוימת הם כיחסים שבין מורה לתלמיד, אבל לא תלמיד סתם אלא כזה שמופקד על ביטחונו של המורה ושל הכיתה כולה. מספר טבת מפי משה:

“בתקופה הראשונה לעבודתי איתו, כשהייתי נכנס למשרדו, היה בן-גוריון שואל אותי, לפעמים, ‘מה אתה עושה פה?’ – אמרתי לו, 'בן-גוריון, אני הרמטכ”ל.' – ובן-גוריון היה שואל, ‘מה, לא יגאל ידין?’ – והייתי משיב, ‘לא, הוא עזב. אני הרמטכ"ל.’ – אז הבנתי כי עדיין אינני ברמה של יגאל ידין בעיניו, וכי יש לי למה לשאוף. ולאחר תקופה (שלהי 1957), התחיל לשאול אותי שוב, ‘מה אתה עושה פה?’ – כשהשיבותי שאני הרמטכ“ל, שאל הוא, ‘מה, לא חיים לסקוב?’ – ואז הבנתי שהעניין גמור, שעלי ללכת.”


משה עומד על כך שישתחרר בדרגת אלוף, וזאת כדי שאם ייווצר מצב חירום בעתיד, יוכל לחזור לשירות פעיל תחת רמטכ"ל אחר. במכתב הפרידה ממשה בינואר 1958, בסיימו את תפקידו ובצאתו לחופשת לימודים, כותב לו בן-גוריון:

“גילית שתי התכונות היסודיות – הסותרות כאילו זו את זו – שעשו אותך לאחד החיילים המעולים ביותר בצבא ההגנה לישראל: העזה כמעט מטורפת, מאוזנת בשיקול טקטי ואסטרטגי מעמיק.”


*

“העזה כמעט מטורפת” לא רק באסטרטגיה. המקרים הרבים שבהם נמצא משה בסכנת חיים מחשלים אותו ומביאים למחשבה, שאולי אומץ ליבו נובע גם מפטליזם. הוא יודע היטב באיזו תקופה ובאיזה אזור הוא חי: צריך אמנם להתכונן לעתיד, אך לכל אדם יש תחליף. כל יום שעובר בשלום הוא מתנה, ויש לנצל כל רגע. לכן לא איכפת לו לנהוג במהירות מופרזת, וכשהוא נתפס הוא טוען להגנתו שבעין אחת הוא יכול להסתכל או על הדרך או על מד-המהירות. הוא לא נרתע גם לאחר תאונת דרכים.

לילה אחד אני חוזר במונית לתל-אביב מהרצאה בעמק יזרעאל. לפתע משיגה אותנו במהירות הבזק ובחוסר זהירות משווע מכונית ובה משה, כבר אזרח, רוכן על ההגה, יחידי, כפרש בודד המדרבן את סוסו בשדות ליליים, ונעלם.

בהיותו כבר שר החקלאות הוא נוסע יום אחד בדרך לירושלים, והנה קטע ממנה חסום בחביות בגלל עבודות תיקון בכביש. אין לו סבלנות לחכות בטור הארוך והוא יורד, מזיז את החביות ועובר בנתיב הסגור לכל אורכו. כאשר הסיפור מתפרסם, נדבק בו הכינוי “מזיז החביות”, כסמל למי שבז לחוק ולסדר, וסבור שהכל מותר לו.


*

מבצע סיני אינו מרחיב את גבולות ישראל אך משמש באמת מבצע תגמול רחב-ממדים, שתפקידו להשמיד את ריכוזי הצבא המצרי בסיני, המאיימים לפתוח במלחמה על ישראל; להציב את צה"ל כגורם הרתעה רציני לעומת מצרים, ואת ישראל כמעצמה צבאית באזור; להבטיח גבול שקט בסיני וברצועת עזה, ולפתוח את המיצרים לשיט ישראלי. המטרות האלה מחזיקות מעמד, במידה מסוימת, למשך כאחת-עשרה שנים, וההישג כולו נזקף לזכותו של משה, שנעשה – אחרי בן-גוריון – לישראלי המפורסם ביותר בעולם.


 

פרק שמיני: שר החקלאות, “פרשת לבון”


לדברי יעל, לאחר שנעשה אביה אזרח, חדל ליהנות מההגנה מפני החשיפה לתקשורת, אשר הוענקה לו בזכות מעמדו הצבאי הרם. מעתה משמשות התבטאויות, פעילויות ופרשיות אהבה, שצונזרו וזכו לחיפוי – כותרות לעיתונים, בייחוד בשבועון “העולם הזה”. מעתה הכתבים חופשיים לכתוב, לרכל, לתקוף ולבקר. משה מצידו אינו מוכן לשום ויתור, כדי ליפות את דמותו בעיני התקשורת, וגם מבהיר כי לעולם לא ייכנע לסחטנות. לדעתו, חייו הפרטיים והתנהגותו המוסרית אינם עניינו של איש. מעודו לא התיימר להיות מחנך או מטיף, ואין הוא מוכן שיטיפו לו. הוא מוכן להסביר או להתנצל רק כאשר מדובר בנושאים ציבוריים, שהם בתחום תפקידיו ואחריותו.

אחד מטייסיו הבכירים של חיל האוויר שומע פעם את משה אומר בחצי-חיוך: “אותי אי אפשר להשמיץ!” – “מדוע?” – “כל מה שמישהו יעלה בדעתו להגיד עלי, עשיתי דברים גרועים יותר!”


בשנת 1958 מקבל משה חופשת לימודים מהצבא ומתחיל ללמוד בחוגים למדע המדינה ולמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחזיק דירת סטודנטים קטנה: “קיבלתי חדר במחנה הצבאי אלנבי וביליתי שנתיים בלימודים.” רות עדיין גרה בביתם הגדול בצהלה, שם גם נמצאים האוסף והגן הארכיאולוגי, וחדר-המלאכה לעתיקות. היא מגדלת את הבנים הצעירים אודי ואסי ושומרת על מראית-עין של שלימות המשפחה, אך יודעת היטב שחייהם כבר אינם, וגם לא יהיו, כפי שהיו פעם.


על יחסיו עם נשים אומר משה ליעל בגילוי-לב: “אני חושב שאין זה עניינו של איש, ואינני מעמיד פנים של בעל למופת.” אך מוסיף בדאגה כנה ואומר, שנתן לרות את הברירה להחליט אם לעזוב אותו, להתגרש או להיפרד ממנו אם רצונה בכך, וכי הוא מקווה בכל ליבו שלא תעשה כן.

כל זמן שלא התקשר קשר עמוק עם אישה אחרת, הוא מעדיף שרות תמשיך להחזיק את המסגרת המשפחתית ותתעלם מהרכילות המתפרסמת עליו. יש בכך לא מעט אגואיזם מצידו. כאילו הוא עדיין נער חופשי לנפשו, המתמודד עם חבריו על כיבוש בחורות צעירות מבית-הספר של חנה מייזל בנהלל. זוהי אותה דרך חיים אינדיווידואלית שמאפיינת אותו כל השנים, ובמידה מסוימת היא גם תורשה משפחתית: כל אחד מבני שבט דיין עושה את מה שנראה לו טוב בעיניו, ולא תמיד הוא מתחשב באחרים. בכך גם יעל דומה לו מאוד. ומתוך אותה גישה אין משה כופה על רות לחיות לצידו אם אינה חפצה בכך, ומעדיף להותיר בידיה את ההכרעה.


ערב חורף אחד, בירושלים, הוא מזמין את יעל לדירתו. יורד גשם כבד. היא עולה במדרגות ומוצאת את הדלת נעולה. בעודה עומדת שם ורוטנת, פותח משה את הדלת, מכניס אותה במהירות פנימה ואומר בחיוך מבויש: “יש כאן מישהי שאני רוצה שתכירי.”

“לחצנו ידיים,” מספרת יעל, "והיא המשיכה לערוך את השולחן לשלושה, חשה ללא ספק אי-נוחות תחת מבטי הבוחן. אבי הפך פטפטן מאוד, התחמק משתיקות מביכות וטרח מסביב לסלט גרוע וחביתה שרופה. לא הסתגרתי בשתיקה זועפת, ואפשר לומר שנהגתי בנימוס. האישה היתה גבוהה מאוד, לא נאה במיוחד, ועצבנית. היא הרגישה בדירתו כבביתה, ויכולתי להבחין בכמה רמזים אינטימיים שהחליפו הם – דבר שלא הציק לי באופן מיוחד. הוא ניהל איתה רומן, היא לא היחידה, לא הראשונה, ומה שהטריד אותי לא היתה נוכחותה שם אלא נוכחותי. מדוע הזמין אותי? לא ייתכן שהתייחס אליה ברצינות, שהרי לא היה ידיד המציג בפני את כלתו לעתיד כדי שאחווה את דעתי. מעולם לא שאלתי אותו על הנשים שלו ולא גיליתי סקרנות לגביהן. מה היתה מטרתו של הערב המעיק והבלתי משעשע והמאולץ הזה?

"אכלתי בחיפזון, אמרתי שיש לי פגישה יותר מאוחר, וחיכיתי שהגשם ייפסק. השיחה התנהלה באדישות, ושלושתנו הרבינו לחייך ללא כל סיבה. כאשר הפך הגשם לטפטוף, לבשתי את מעיל-הצמר הרטוב שלי, נפרדתי ב’נעים היה להכיר אותך' מנומס לעברה, ונשיקה לו, ופניתי ללכת.

"הוא אמר לה שישוב עוד מעט, הציע להסיע אותי או לפחות ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הלכנו בצעדים גדלים ונחושים, ידיים בכיסים, מתעלמים מן הגשם ומן השלוליות. לא שאלתי, אך הוא ענה. ‘זה היה רעיון שלה, היא כל-כך רצתה לפגוש אותך. היא אמרה שזה בגלל החמימות שבה דיברתי עלייך… אשה חכמה, מעניינת.’

"לא אמרתי דבר. לא היה לי מה לומר. ‘זה לא רציני, זאת אומרת: נו,’ – חש חובה להוסיף.

"כמעט הכנתי נאום קטן, שלא היה בכוונתי לשאת ממילא. כאשר הגענו לתחנה, בא האוטובוס, ואני מיהרתי פנימה. ‘תודה על הארוחה!’ – צעקתי לפני שנסגרה הדלת. הוא נפנה לאחור והלך חזרה לדירתו, שבה המתינה לו המאהבת שלו. התבוננתי בו רגע קט ולא חשתי כעס. אבא שלי, בעלה של אימי, גבר בן ארבעים וחמש, עדיין צעיר ובריא, מבריק ומפורסם, אמיץ ונבון, הולך לבדו ברחוב הירושלמי חזרה לדירתו העלובה לשכב עם אישה שדופה. הוא קורא לה שירי אלתרמן, היא יודעת להכין את הסלט האהוב עליו, והשאר – אני מניחה – קורה במיטה. האם היה לי איכפת? האם חשתי עלבון בשם אימי? האם קינאתי? הרגשתי רוגז ובדידות. הנה משהו שאיני יכולה לשתף בו איש, סוד שנכפה עליי, אמון שהפך אותי לשותפה. בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן, ובחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם. הדבר כולו נראה פתטי, מבזה, ונעדר התרגשות או כבוד עצמי.

"הלכתי מרחק של כמה קילומטרים כבתוך ערפל. אימי בצהלה, מתמידה בריפוד הקן, מקריבה עצמה מדי יום ביומו, היא כפרתו – שלו ושלי. היא ודאי יודעת הכויל. היא אוהבת אותו, דואגת לכל מחסורו ויודעת על כולן. האם סובלנותה אמיתית וכנה, הייתכן שבאמת לא איכפת לה, שהיא רואה בכך ‘צורך פיזי’ מצידו, או משבר גיל העמידה, חוסר-ביטחון המסתתר מאחורי חומה של גברתנות? האם היא נהרסת על-ידו בהדרגה, נואשת ונזקקת? האם יש בה הכוח להתמודד, לראות את הדברים כמו שהם, או לעזוב?

“היו לי כל השאלות, ולא רציתי לדעת את התשובות. הייתי מרוכזת בעצמי ושקועה במה שעובר עלי. בחירתו בי כבת-ברית לא החמיאה לי. לא התכוונתי לשמש לו אליבי או שותפה, לא חשתי קנאה או סקרנות, וכאשר הגעתי הביתה הקאתי את הסלט ואת החביתה בפליטה חזקה אחת ונפטרתי מן הבחילה הקלה, שליוותה אותי במשך הערב.”


לאחר שמסתיים הקשר של משה עם אותה אישה, הדסה מור שמה, היא מפרסמת רומן ושמו “דרכים לוהטות”, ובו היא מספרת, בשמות בדויים, על פרשת היחסים הם. משה מופיע בספר בדמות אלוף מפורסם, קטוע זרוע. הספר הופך מיד לשיחת היום. גם מי שלא קרא בו יודע היטב את תוכנו.

“תמורת כמה לירות שעלה הספר,” כותבת יעל, “היה ניתן לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-מישכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אימי היתה המומה וחסרת אונים. אני הייתי מזועזעת מן הוולגאריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השיריון העבה של אדישות מתנשאת. בעלה-בנפרד של המחברת פנה לבן-גוריון, אך הזקן עשה הבחנה חדה בין חייו האינטימיים של האדם לבין חובותיו הציבוריות. הוא הסתמך על התנ”ך, שבו מצויות הקבלות לכל עניין, וציטט את הסיפור של דוד ובת-שבע. גם אימי פנתה לבן-גוריון, שהבין את כאבה אך התייחס לנושא במונחים רציונליים, קרים ומרוחקים. גם אם אינו רואה את התנהגותו של משה בעין יפה, לא יסיק מכך שאינו ראוי למלא תפקיד ציבורי. משה נועד להיות מנהיג לאומי, ועלילותיו במיטה לא יעמדו בדרכו."


משה מכיר את הדסה בתקופה שהוא עוזר לבעלה, חברו מילדות בנהלל, סא"ל דב ירמיה, להתגרש מאשתו ולהינשא לה. הדסה צעירה מאוד משניהם. לאחר שנודעים יחסיהם לדב ירמיה, הוא נפרד ממנה ושולח מכתב חריף לבן-גוריון ובו הוא שואל כיצד יכול ראש הממשלה לתמוך בדיין “הצבוע”?

בן-גוריון עונה לו, שאישה אינה קניין פרטי אלא אדם חופשי בעל רצון משלו, ולכן עליו לבוא בטענות גם אל אשתו. אשר למשה, הוא אינו צבוע, כי מעודו לא הטיף לאחרים לנהוג בדרך מוסרית בחיי המשפחה שלהם, ואולם בכל עבודתו למען העם פעל “לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש, ומה שדרש מאחרים, דרש תחילה מעצמו, ובקרב הלך ראשון לפני פקודיו.”


דוד בן-גוריון אף הוא לא התנזר בשעתו מיחסי אישות מחוץ לנישואים. תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לו בעת שהותו בלונדון, עוד לפני קום המדינה. כמוהו נהגו לא מעט מן המנהיגים בדור המייסדים, שכלל לא היה דור פוריטני. זה לא עשה אותם טובים או רעים יותר, מוסריים או בלתי מוסריים, אלא אנושיים יותר. ההבדל נעוץ בכך שבתקופתם התרחשו הבגידות והאהבות מהצד, בדרך-כלל, בחשאיות, וגם כאשר נודעו, לא דווח עליהן בתקשורת ולא נכתב בספרים.

“בן-גוריון כמובן צדק,” מסיימת יעל. “הקהל בלע את הרכילות בשקיקה, והיא הוסיפה לדימויו הצבעוני של אבי כגיבור עממי. גברים קינאו, נשים היו מסוקרנות, ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות.”


*

ואולם המעניין הוא, שכבר באותה תקופה נמצא משה בקשר רגשי עם אשה אחרת, שעתידה להיות האהבה הגדולה השנייה של חייו, לאחר רות. הקשר מתחיל באופן מקרי עוד בתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר הוא נקרא על-ידי בן-גוריון לחזור בדחיפות ארצה מחופשה באירופה, בגלל הצורך להחליט על פעולת תגמול. רחל רבינוביץ, ישראלית יפה, בלונדית ודקת-גו, נשואה ואם לשתי בנות, שוהה בטיול ברומא ומחליטה אף היא להקדים לפתע את שובה לארץ. המטוס מלא, ורחל מקבלת את המושב האחרון, הגרוע ביותר. עורך-הדין אשר לויצקי, ידיד של משה המכיר גם את רחל, מציע לה את מושבו בקדמת המטוס, ליד משה.

“לויצקי כמובן הציג את רחל לפניי. מכאן התקדמנו בכוחות עצמנו,” מספר משה. “אינני יודע אם זו ‘אהבה ממבט ראשון’. אולם מזמן שהכרתי את רחל לא היה עוד אדם שרציתי כל-כך להימצא איתו ולחלוק עימו שמחה וצער.”

רחל מתגרשת מבעלה ב-1958. משה מתגרש רק ב-1971, וזאת לבקשתה של רות, ולאחר 35 שנות נישואים, שמחציתם השנייה כבר עמדה בסימן זרות וריחוק ושמירת המסגרת החיצונית בלבד. משה מותיר בידי רות את הברירה: לשלם לו את מחצית ערך הבית בצהלה ולהישאר בו, או לקבל ממנו את מחצית ערכו ולעבור לגור במקום אחר. רות בוחרת באפשרות השנייה.


*

בשנת 1959, לאחר עין-גדי והדרכת נוער בדימונה, אני מגיע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בקמפוס שבגבעת רם, בהחלטה שאהיה סופר; ואכן באותן שנים אני כותב את הרומן הראשון שלי, “המחצבה”.

דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט משה דיין בן ה-44, תמיד במכנסיים רחבים, חולפת לא פעם לנגד עיני במסדרונות ובמעברים שבין בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן. הוא מעורר תשומת לב ויראת כבוד, ובולט בפשטות הליכותיו. הוא נוהג לשבת ב“מסעדה של אדון שטארק” שבבניין המנהלה – לא בחלק ההומה של הסטודנטים אלא באגף המוגבה מעט, של הסגל, שקוע לא פעם בשיחה עם אחד המרצים, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ“ל-לשעבר, גיבור מערכת סיני. לעיתים הוא משוחח עם מישהו מתחום העיתונות והפוליטיקה, ששומע גם הוא הרצאות באוניברסיטה. באותם ימים באים מבוגרים רבים ומפורסמים לשמוע הרצאות מפי גדולי הפרופסורים – טלמון, הלקין, שירמן, לאה גולדברג, פטנקין, רוטנשטרייך, בר-הלל ועוד. בהרצאותיו של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה יושבים לצידי ח”כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ“ך עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת, תלמידיו של שלום – רבקה ש”ץ, אפריים גוטליב ויוסף בן-שלמה, ועימם העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן, הרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר, ועוד אנשים ידועי-שם. עם משה לומדים בתקופה זו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, הקרויים “צעירי מפא”י". כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד לומדת אז בירושלים: א.ב. יהושע, עמוס עוז, דליה רביקוביץ, אהרן אפלפלד,, ורבים אחרים. דיין הוא כמובן האישיות הבולטת ביותר בקמפוס. לי עצמי אין קשר אליו. מעולם לא פגשתי בו אישית ולא הזדמן לי לשוחח איתו. מבחינה פוליטית אני נמצא רוב השנים, עד להסכם השלום עם מצרים, בין מתנגדיו החריפים בכתב ובעל-פה.


*

עם השתחררו סופית מהצבא, בסוף שנת 1958, סבור משה כי ראש הממשלה בן-גוריון, המשמש גם שר הביטחון, יקרא לו להיות שר בממשלתו. אך לא כך קורה. בן-גוריון קורא למשה לפגישה ומאחל לו הצלחה בלימודים.

1959 היא שנת בחירות לכנסת הרביעית, לרשויות המקומיות ולהסתדרות, לראשונה מאז מערכת סיני. בן-גוריון נמצא בשיא כוחו, ומתוך מבט לעתיד הוא מבקש לקדם לשלטון את חבורת הצעירים, ובראשה דיין ופרס, המשמש מנכ"ל משרד הביטחון.

יוזמתו של בן-גוריון מעוררת חרדה בקרב מנהיגי מפא“י הוותיקים: גולדה מאיר, פנחס ספיר, לוי אשכול, זלמן ארן, וכן אצל פנחס לבון. מנגנון מפא”י נשלט בידי חבורת עסקנים ותיקים, הנקראת בשם “הגוש”. הרוח החיה בה הוא שרגא נצר, יד ימינו של בן-גוריון בכל העבודה המפלגתית. ל“גוש” יש השפעה מכרעת על המפלגה בכנסת ובהסתדרות, בייחוד בקביעת רשימות המועמדים לבחירות. כאשר פותח דיין בסדרת נאומים והרצאות על השינויים הנחוצים לדעתו במדינה, גובר החשש ב“גוש” פן אצה לו הדרך להגיע לשלטון. בעצם, זו תחילתה של “מלחמת הירושה” על הנהגת המפלגה והמדינה, בהנחה שבן-גוריון יצטרך לפרוש, במוקדם או במאוחר, מטעמי גיל. אך שני הצדדים, “צעירי מפא”י" וה“גוש”, עודם נאמנים לחלוטין לבן-גוריון, השואב אולי כוח מן היריבות הם.


משה אינו נוצר את פיו, אלא מרבה להופיע ולדבר על פיטורי ייעול ועל צמצום וקיצוצים במשרדי הממשלה, על יתר דמוקרטיה במפלגה, על התגייסות לאומית במתכונת צבאית לקליטת העלייה, ועל הצורך ברפורמה בהסתדרות, כדי לתת ביטוי לנוער הישראלי שלחם בשתי מלחמות והוכיח את כושרו. הוא מסרב לחיות מפי העסקנים, היושבים עשרים שנה בבית הוועד הפועל. משה אינו מסתיר את הבוז והלגלוג ה“צבריים” שהוא חש כלפי העסקנים המפלגתיים בני הדור הקודם, יחס הנובע ללא ספק גם מאותה רתיעה שלו מילדות מפני עסקנותו של אביו שמואל, שעדיין משמש חבר כנסת של מפא"י מטעם תנועת המושבים.

בעקבות נאום של משה נגד הנהגת ההסתדרות, היושבת בקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתל-אביב ומנותקת מן הנוער הישראלי, מתפרסמת קריקטורה המתארת אותו עומד ומשליך אבנים לעבר חלונות בית הוועד הפועל. טבת: “כך הוצג דיין לא כאיש רציני, המתייחס לבעיות ישראל בכובד ראש, אלא כילד מופרע. במשך תקופה ארוכה דובר בו כמי שמיידה אבנים בחלונות, עד כי היו בציבור שסברו שבאמת עשה כך.” מעשייה כזאת לא היתה נדבקת לבן-גוריון, לאשכול או לגולדה.


הרעש התקשורתי שהוא יוצר בנקל, והופעתו המחשמלת תמיד, והמושכת קהל רב, נועדים גם להזכיר לבן-גוריון, כי יש למשה נוכחות בולטת בזירה הפוליטית וקהל רב של מצביעים-בכוח בבחירות הקרובות. דבריו מעוררים תרעומת כה גדולה בקרב ותיקי המפלגה עד שבן-גוריון, התומך בו, מבקשו להפסיק את נאומיו (בתקופה זו עוד שוהה משה בחופשת לימודים מהצבא) ואומר: “כשנכנס משה לפוליטיקה ב-1958 עשה שטויות. ראיתי שלא יודע. אמרתי לו, חכה. והוא נשמע לי. היה לו שכל ולמד.”

כמו בהבקעה לעומק במערכה צבאית, כדי ליצור בהלה באוייב, מזעזע משה את המנהיגות הוותיקה ומעורר בה פחד מפניו. רואים בו סכנה לדמוקרטיה. לבון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, מזהיר: “האימרה על הניגוד בין החייל שזחל בין הקוצים לבין המנהיגים האזרחיים, לאימרה זו יש צלילים מוזרים ומדאיגים ביותר.”

ושר החינוך זלמן ארן: “קראתי על אסקימוסים שכאשר זקנו ונשרו שיניהם, מוציאים אותם הרחק לשלג עם קצת אוכל, שיגוועו. אבל אנחנו – הוותיקים – לנו יש שיניים!”

משה מתמנה למרכז מטה הבחירות של הדור הצעיר במפא"י. תחילה מתייחסים אליו החברים בחשש רב ואף בפחד, והסופר ס. יזהר, שעתיד להיות מעריצו הגדול, מתרשם: “חשבו עליו שהוא קשוח, לא מתחשב, פורץ, החלטי, ברוטלי ואכזרי.”

הכללתו של משה ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, מטעם תנועת המושבים, מביאה להוצאת אביו שמואל ממקום ריאלי ברשימה. לדברי גד יעקובי, המבשר לו זאת, מגיב משה במלה אחת: “חבל.”


בבחירות 1959 מגיעה מפא“י בהנהגת בן-גוריון להישג גדול – 47 חברי כנסת. בן-גוריון ממשיך לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון. הוא ממנה את פרס לסגן שר הביטחון. משה, חרף ניסיונו הרב בנושאי צבא וביטחון, ובמדיניות החוץ בתקופת הסכמי שביתת-הנשק וערב מבצע סואץ – מקבל את משרד החקלאות. המשמרת הוותיקה של מנהיגי מפא”י מסרבת לאפשר לו למלא תפקיד מדיני מרכזי כשר החוץ או הביטחון, תפקיד שעלול לתת בידיו עמדה של כוח ולסמנו בצורה ברורה כיורשו של בן-גוריון. גם מינויו לשר החקלאות מעורר תנועת התנגדות כלפיו בקרב חברי מפא“י בקיבוצים, הרואים במשה סכנה לנח”ל, וליחס המועדף שלו זוכה התנועה הקיבוצית.


לדברי שרגא נצר, מראשי “הגוש”, בן-גוריון אינו מצטיין בחוש הומור. יום אחד הוא מזמין את שרגא לשיחה על הרכב הממשלה.

“אתה יודע מה אני רוצה? להכניס ערבי בתור שר בממשלת ישראל.”

עונה לו שרגא: “למה לך ערבי? הלא כבר יושב ערבי אחד בממשלה.”

“מי?” שואל בן-גוריון.

“משה דיין. לפי דעתי הוא מייצג בממשלה את הערבים.”

בן-גוריון מרים קול: “אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?”

אומר שרגא: “אל תקבל.”

כשמבחין שרגא, כי בן-גוריון טרם הבין את ההומור שבדבריו, הוא מוסיף: “למה אתה רוגז על זה? – ערבית הוא יודע? יודע. את מנהגי הערבים יודע? יודע. את בעיות הערבים מכיר? מכיר. אז מה חסר לו ליצג את הערבים? רק בגלל זה שהוא יהודי?”


האימרה: “דיין מכיר את הערבים!” – כלומר, יודע את חולשותיהם ואת השגיאות שהם עושים ואיך לנצח אותם – נעשית לחלק מהילת הגבורה שלו. ואולם חמש שנים, עד נובמבר 1964, הוא משמש רק שר החקלאות בשלוש ממשלות, שתיים בראשות בן-גוריון והאחרונה בראשות אשכול; והסיבה לחילופי הממשלות, ובעקיפין גם להתפטרותו של משה, היא “פרשת לבון”, הפורצת כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר ב-1960, ומחוללת רעידת אדמה במפא"י, מפלגת השלטון.


*

בדצמבר 1957 עוצרים אנשי הש“ב את אברי אלעד, המכונה “האדם השלישי”, בחשד שהיה סוכן כפול וקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אלעד, קצין צה”ל לשעבר וסוכן חשאי ישראלי, הוא שנמצא ב-1954 במצרים, ובכינוייו “רוברט” ו“פאול פרנק” פוקד על פעולות החבלה שמבצעת הרשת היהודית, שנודעות לימים בשם ה“עסק ביש”. הוא מצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס, ואילו חברי הרשת המקומיים נאסרים. בחקירות מתישות, שנמשכות שעות רבות מדי יום, דורשים עתה חוקרי הש“ב שאלעד יספר על קשריו עם סוכנים מצרים. הם חושדים בו בהסגרת פקודיו-לשעבר בתקופת ה”עסק ביש".

בחקירה חל מיפנה מפתיע כאשר מתחילים החוקרים להתעניין בתפקיד שמילא אלעד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, זו הוועדה שהתמנתה לחקור את האחריות ל“עסק ביש” – בתור עד שמחזק את גירסתו של אל"מ בנימין גיבלי (“הקצין הבכיר”), מפקד אגף המודיעין, כי לבון הוא שנתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים.

בחקירה ובמשפט החשאי, שמתנהל בסודיות בפני השופט בנימין הלוי, במשך כשלוש שנים, מודה אלעד כי בפקודת גיבלי העיד עדות שקר בחקירת ה“עסק ביש”, באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954. גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי, כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ביולי 1954. על סמך אותה עדות של אלעד קבעה ועדת החקירה של אולשן ודורי בינואר 1955, כי: “אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל”מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אלעד, בנובמבר 1960, למאסר מבודד של שתים-עשרה שנה. המוניטין של אל"מ גיבלי נהרס, ואילו לבון, שלידיו מתגלגלת העדות, רואה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות החקירה הקודמות, אשר סירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו ההזדמנות שחיכה לה. הוא מופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומציג את טיעוניו בחריפות ובשנינות. הוא נחשב לנואם מבריק.


אך המאבק אינו נסוב רק על מה שהיה בעבר. כשם ש“פרשת לבון” אינה מתחילה ב-1960 אלא ב“עסק ביש” שהתרחש במצרים ב-1954, ואשר תוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד להתפרצות הגדולה – כך גם ההתפתחויות הפוליטיות בעקבות הפרשה אינן מתחילות בשנת 1960, אלא שורשיהן נטועים עמוק במירקם הכוחות המתמודדים בתוך מפא“י, זה שנים, על הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון. לבון, ה”גוש“, וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה, שותפים למאבק ב”צעירי בן-גוריון“, אבל המניעים והמטרות של הנאבקים שונים הם. לבון רוצה להוכיח, שהעלילו עליו עלילת שווא בפרשת ה”עסק ביש“. אנשי ה”גוש" רואים בנאומיו החריפים והמבריקים, ובעוצמה שניתנה בידיו כמזכ“ל ההסתדרות, את הכוח שיסייע בידם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון, ולחסום את ה”צעירים" מלרשת את בן-גוריון. לבון אומר לארן, לנמיר, לספיר, לגולדה ולאשכול: “היום זה אני – מחר זה אתם. זה חלק מהתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו.”


ישיבות ועדת החוץ והביטחון, שמתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא ה“עסק ביש”, מתקיימות באוקטובר 1960. בישיבה השנייה, בבניין משרד הביטחון בתל-אביב, מופיע לבון מצויד במסמכים, ונקודה מרכזית בהרצאתו, הנמשכת שלוש שעות, היא פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני 16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל“מ בנימין גיבלי כתאריך מתן ההוראות לפעולה על-ידי לבון. מדבריו מסתבר, כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת ובעונה אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר נגדו, אלא שכאשר ראו ש”נוסעת עגלת הזיופים“, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל”עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

לבון תובע מבן-גוריון, שיכריז בפירוש שהוא, לבון, חף מפשע ולא נתן את ההוראה ל“עסק ביש”. בן-גוריון מסרב וטוען כי אם יזכה את לבון, ירשיע את “הקצין הבכיר”, גיבלי, ללא משפט. אין שום תוקף מחייב לקביעה כזאת מפיו, שהרי אין הוא חוקר ולא שופט, ואיש אינו חייב לקבל את דבריו כקביעת עובדות לאשורן.

לא רק בקשת האמת והצדק בוערת בעצמותיהן של הדמויות הקשורות ל“עסק ביש” ול“פרשה”, אלא התסכול העמוק המפעפע כל השנים בלבון, ואחריו גם בשרת, על הסתלקותם הכפויה מהממשלה. זו נגרמה לא במעט ביוזמת “הצמד” פרס ודיין, בגיבויו של בן-גוריון, שעשו מה שעשו לא רק מתוך מניעים פוליטיים ואישיים, אלא בדאגתם הכנה לכך שביטחון ישראל ומדיניותה יתנהלו על-פי דרכם.


צמרת מפא“י מנסה למצוא פשרה, כדי לכבות את התבערה שמסעירה את הציבור ומאיימת על שלימות המפלגה. הדמות המרכזית עתה היא לוי אשכול, זאת מאחר שבן-גוריון, בתביעתו לחקירה משפטית, נעשה צד ב”פרשה“. הבעיה שעומדת בפני אשכול היא כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכים בוועדת החוץ והביטחון, וכיצד להעניק ריהביליטציה כלשהי ללבון, כלומר טיהור שמו וקביעה שלא היה אשם. נעשים מאמצים לשכנע את לבון, שיסתפק בקבלת ריהביליטציה מאת שרת, שהיה ראש הממשלה בתקופת ה”עסק ביש", ומנסים לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון מתעקש שאינו לזכות צד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן, רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה מתמקדים בהצעתו של אשכול, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה“עסק ביש” ו“הפרשה”. הוועדה, שמשה אינו חבר בה, מתכנה בשם “ועדת השבעה”. לאחר ישיבות וחקירות רבות היא באה פה אחד למסקנה, כי: “לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל”מ גיבלי] וכי מעשה ה’עסק ביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

הוועדה אינה קובעת מי כן נתן את ההוראה, ואולם מסקנתה היא כי לבון לא היטיב לנהל את הצבא והיו בתקופתו ליקויים, ששימשו הצדקה לסילוקו ממשרד הביטחון, וזאת גם ללא קשר ל“עסק ביש”.

בישיבתה ב-25 בדצמבר 1960 מאשרת הממשלה את מסקנות “ועדת השבעה” ברוב של עשרה שרים. משה ועוד שני שרים נמנעים. בן-גוריון אינו משתתף בהצבעה. רק לאחר אישור המסקנות נוטל בן-גוריון את רשות הדיבור, ויוצא בנאום מוכן מראש וחריף ללא-תקדים נגד פנחס לבון, אותו הוא מכתיר בביטויים שהרכים בהם הם: “שקרים”, “נרגנות”, “גסות רוח”, “זיוף”, “סיפורי בדים” ו“עלילות”. הוא תוקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ והביטחון וטוען, ש“האיש הזה” נתן בשעתו לשני רמטכ“לים (מקלף ודיין) שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים במידת האחריות הפוליטית והביטחונית שהתחנכו עליה בצה”ל. לאחר שהוא מודיע, כי לא יעמוד עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם “האיש הזה”, הוא תוקף את עיוות הדין של ועדת השרים, מטיח לעברם – “וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם,” אוסף את ניירותיו, מקפל את משקפיו, מודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מאותו רגע, ועוזב את חדר הישיבות.

בן-גוריון אכן זועם. לשרגא נצר הוא אומר על לבון: “הוא פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!”

אשכול נדהם. הוא, ידידו ואיש אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, סבר לתומו כי בן-גוריון מסכים לעבודת הוועדה כדרך של פתרון למשבר.

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, מביאים את מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, ליזום “מסע התעוררות”, כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי רואה בפרישת בן-גוריון “צעד לקראת התפוררות המדינה” ו“חורבן בית שלישי”. אבל את תביעת בן-גוריון, להקים ועדת חקירה משפטית, אין מקבלים במפלגה.


הרוחות סוערות. המצב הביטחוני שקט יחסית מאז מבצע סיני ופתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי. נשכחות אזהרותיו של משה על כך שההסדר עם המצרים לא יאריך ימים. נשכח גם חלקו המכריע בניצחון. התקשורת והציבור עוסקים רק בפרשה ובספיחיה. ב“עסק ביש” רואים קה של בן-גוריון כדי לחזור לשלטון ב-1955. בפעולות התגמול – פרובוקציות ישראליות, שנועדו לחזק את שלטונו. כותבים על “החצר הביזנטינית”, כלומר המלאה חנפים ותככנים, שסובבת את בן-גוריון בן ה-74. [סיסמת הבחירות ב-1959 היתה: “הגידו כן לזקן!”]. משה, כתומכו המובהק, הוא עתה על צד “הרעים”, וכמוהו גם פרס.

בראשית ינואר 1961 מתארגנת קבוצת פרופסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חוששים שאם יישאר, בתנאיו, פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות זיכויו. הם מתנגדים לאווירה שמנסים ליצור תומכי בן-גוריון, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכל לבטל דעתם מפני דעתו.

הקבוצה מתכנסת, ויוצאת בגילוי דעת, שלאחריו מארגנים הסטודנטים באוניברסיטה בירושלים, שהיא הגדולה וכמעט היחידה בארץ, את “התנועה למען הדמוקרטיה”. סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת מצטרפים למחאה ומזהירים את הציבור, בגילוי דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדמוקרטיה בישראל. בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופסורים מרטין בובר, ש“ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש”נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה אינה על בסיס מפלגתי. לא רק מרבית הכותבים ב“דבר” ההסתדרותי (אך לא נתן אלתרמן) תומכים בלבון, אלא גם “מעריב”; וכן סופרים ואנשי רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם מנסה נתן אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג, איש ימין קיצוני בדיעותיו, מפרסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר הקורא לבן-גוריון להקים “ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים”, כלומר – לבטל את הדמוקרטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה.


בוויכוח הרעיוני שמתנהל מזוהים הממלכתיות והאקטיביזם הביטחוני של בן-גוריון ושל “צעיריו” דיין ופרס עם עמדתו של בן-גוריון הטוענת שישנה “קפיצה” של אלפיים שנים בהיסטוריה הישראלית – מגיבורי התנ“ך ונביאיו היישר אל מייסדי פתח-תקווה ודגניה, ואל הקמתה של מדינת ישראל. בן-גוריון מעריץ את הדור הצעיר, ה”צברי", החזק, הבריא והחדש, שלחם ב-1948 וב-1956, דור שאין בו דבר מהעקמומיות והחולניות והחולשה של היהודי הגלותי. משה הוא נציגו הבולט של הדור, אף כי בן-גוריון, כפוליטיקאי מנוסה שטרם נס ליחו, לא מסמן אותו עדיין כיורשו אלא מניח לו להתמודד בעבודה היום-יומית כשר החקלאות, הרחק מצמרת הממשלה.

האידיאולוגיה של בן-גוריון זוכה לביקורת חריפה בטענה שהיא “כנענית”, ועתה, לאחר פרוץ “הפרשה”, רואים בה גם גישה אטאטיסטית, כלומר – ממלכתית-לגנאי, שלפיה המדינה והביטחון הם ערך לעצמו, ערך עליון, ולא מכשיר או כלי בלבד. ויש החוששים אפילו, שזוהי גישה פשיסטית ודיקטטורית.


באותה תקופה אני משתתף בהפגנות הסטודנטים בירושלים ומאמין בלב שלם שבן-גוריון, דיין ופרס הם סכנה לדמוקרטיה, וכי מצווה היא להיאבק בהם, כדי להציל את הדמוקרטיה משרירות ליבו של שליט מזדקן ושל יורשיו, חסרי המעצורים. רוב חבריי באוניברסיטה בירושלים סבורים כך.


*

הדרמה מגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שמתכנס בינואר 1961. בן-גוריון מאשים את לבון: “שר הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות.”

באמצע נאומו נכנס במפתיע לבון ומבקש את רשות הדיבור אחרי בן-גוריון. הוא חוזר ומתאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות השקר, את נטייתו של ראש הממשלה להגן על “הקצין הבכיר”, וטוען כי התביעה לוועדת חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא “תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת.” לבון מסיים את נאומו במלים נרגשות: “אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, ‘בלי קונצים’, כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר…”


*

בסוף ינואר 1961 שב בן-גוריון לירושלים במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, מכנס את הממשלה ומודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. “הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי היסוד של המדינה. אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי.”


ב-4 בפברואר 1961 מתקיימת בבניין תיאטרון “אוהל” בתל-אביב ישיבה של מרכז מפא"י, שבמהלכה מדיחים את לבון, ברוב של שישים אחוז נגד ארבעים, מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחוץ – הפגנה, מהומות, מכות ומעצרים.

עוד באותו ערב מפרסם “ועד הסטודנטים למען הדמוקרטיה” גילוי דעת: “הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דמוקרטי, שאינו ניתן לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח שהוא שליט יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו ‘הצעירים’ אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים. זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המשטר הדמוקרטי בישראל.”

אשכול אינו מאושר מהצעת ההדחה שהוא מביא למרכז, אבל הוא סבור שבזאת יסיים את “הפרשה”. די, שיילך לבון, והנושא יירד מסדר יומנו. הוא אינו מעלה על דעתו מה צופן לו העתיד, וכיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון.


בגלל התפטרותו של בן-גוריון מתקיימות בחירות מוקדמות לכנסת. מפא“י מפסידה חמישה מנדטים. בן-גוריון מתקשה להקים ממשלה חדשה, כי ארבע המפלגות הבאות בחשבון לקואליציה תובעות ממפא”י להקים ממשלה שלא בראשותו. לבסוף מצליח אשכול להרכיב קואליציה בעבור בן-גוריון; אבל את בן-גוריון בן ה-77 מעסיק עתה בעיקר נושא אחד – להביא להקמתה של ועדת חקירה משפטית, שתחקור את ה“עסק ביש” ותבטל את מסקנותיה של “ועדת השבעה”. הוא חש בהתנגדות הולכת וגוברת כלפיו מצד חבריו למפלגה ולממשלה, וכן בחלקים ניכרים בציבור ובתקשורת, שרואים בתביעתו רק ניסיון להצדיק את הדחת לבון.

ביוני 1963 הוא מודיע על התפטרותו, בשלישית, מתפקידו כראש הממשלה, וכפי שיתברר הפעם, על מנת שלא לחזור עוד לעולם. עשרה ימים לאחר התפטרותו מציג אשכול לכנסת ממשלה חדשה בראשותו, והוא ממלא בה גם את תפקיד שר הביטחון. בן-גוריון המתפטר אינו ממליץ על משה לתפקיד שר הביטחון. מדוע? אולי אינו שוכח לו את העובדה, שלא הסתיר את דעתו כי לבון לא נתן את ההוראה, אלא אולי רק אישור לפעולה, שבה החל קודם לכן אברי אלעד.

משה גם אינו מסתיר את דעתו שאם יתפטר בן-גוריון, והוא – משה – יחשוב שטובת המדינה מחייבת הקמת ממשלה של מפא“י בלי בן-גוריון, ויציעו לו להיות בה שר החקלאות – יקבל את התפקיד בלא היסוס, ובלא להתנות זאת בשובו של בן-גוריון. חרף הערצתו לבן-גוריון, אין משה מוכן לקשור עצמו להחלטותיו של אדם אחר, מה גם שאין אלה החלטות שעליו למלא בתוקף תפקידו כרמטכ”ל בצבא וכשר חקלאות בממשלה, אלא גחמות של איש זקן, שמתחיל אולי לאבד את כושרו לקרוא נכונה את המציאות.


*

ויש גורם נוסף. משה חש מחוייבות לתפקידו כשר החקלאות. החל מדצמבר 1959 הוא שר חקלאות במאה אחוזים ואפילו יותר, יותר מדי. הוא מבקש להוכיח, שמטרתו אינה לצמצם את החקלאות בשם הייעול המשקי, אלא להיפך: לזרז את ההשלמה של מפעל המוביל הארצי של מי הכינרת לנגב, לעודד את רווחיות החקלאות ולשפר את מצבו הכלכלי של החקלאי, בראש ובראשונה על-ידי הגדלה של הייצוא החקלאי כפי שאיש לא חלם קודם.

כמו בצבא, שאותו עזב פחות משנתיים לפני כן, מכריז משה על מבצע, שבעקבותיו עתיד לדבוק בו כינוי של לגלוג: “גנרל מנימייקר”. העגבנייה הגדלה בישראל בשנים אלה היא המרמנד, שדומה לעגבנייה הערבית המקומית הקרוייה בלאדי. היא כרסתנית, גדולה ורכה, ותוכה מלא עסיס. כשהיא מבשילה אפשר לקלפה. היא הכוכב הראשי בסלט הארצישראלי. כמעט כל מרכיב אחר אפשר להחסיר בו, אבל בלי העגבנייה הסלט אינו סלט.

ואולם המרמנד אינה מתאימה לייצוא. היא טעימה רק בהיותה בשלה, ואז היא רכה מדי ונוטה להימעך בנקל. עקרות הבית באנגליה אינן אוהבות אותה. מה עושים? מתברר שזן חדש של עגבניות, המנימייקר – קטנות יותר, ארוכות כמו תמרים, מעוטות-מיץ וקשות מבפנים – מתאים לייצוא. מה עושה משה? – מעביר החלטה האוסרת גידול עגבניות שאינן מהזן מנימייקר, כדי שכל העודפים יופנו לייצוא, ונוחל כישלון חרוץ. היבולים קטנים. הישראלים מתעבים את המנימייקר, אך גם הכמות לייצוא קטנה מאוד. רק החקלאים, שהתחכמו והמשיכו לגדל את המרמנד, מקבלים מחירי שיא בשוק המקומי.

משה נכשל, אבל הוא, ה“צבר”, שוודאי אינו יכול לתאר לעצמו סלט בלי עגבנייה עסיסית וכרסתנית, עתיד לסמן את ראשית גוויעתה. בשנים האחרונות כובשים את השוק זנים חדשים של עגבניות, קשות ועמידות לצורך ייצוא, אך חסרות טעם לחלוטין. את המרמנד אין למצוא. קם דור חדש של ישראלים, שאינו מכיר כלל טעמה של עגבנייה אמיתית. רק עגבניות השרי הקטנות, הגדלות גם על מים מלוחים, שומרות במקצת את הטעם המופלא שהיה לעגבנייה הארצישראלית זכרונה לברכה.


מבצע אחר של משה, “חקלאות לחקלאים”, מעורר גם הוא התנגדות רבה בתחילתו. משה פועל לחיסול הרפתות, שעדיין מצויות במשקים פרטיים בערים, על-ידי ביטול הסובסידיה לחלב הניתנת לבעליהן. לדעתו, מקומן של רפתות באזורי ההתיישבות. היום קשה לתאר שרחוב “שביל החלב” בשכונת נחלת-יצחק בתל-אביב היה רחוב של רפתות, וריח זבל הפרות נישא שם באוויר. גם הפעם קמה צעקה. הרפתנים הפרטיים רואים בכך מזימה נגדם. ואולם הם מקבלים פיצויים נאותים, ובסופו של דבר מתברר, שמשה רק הקדים בשנים אחדות את תהליך העיור המזורז שעובר על ישראל. לא רק הרפתות, גם מרבית ענפי החקלאות הולכים ונעלמים לטובת הבנייה העירונית. אפילו ענף הפרדסים, שפארו הוא תפוז השמוטי, שנתגלה לראשונה במאה ה-19 בפרדס ביפו, נודד מבית-גידולו במושבות השרון אל מרחבי הנגב.


*

בסופו של דבר, מספר טבת, מוכתרת מדיניותו של משה – “חקלאות מתוכננת”, בהצלחה, והתוצאה היא הגדלת הייצוא ובעקבותיה גם הגדלת הכנסות החקלאי. כאשר הוא מתפטר מתפקידו, בנובמבר 1964, מצטערים על כך החקלאים מכל הסקטורים, במושבים, בקיבוצים וגם בהתאחדות האיכרים, השייכת לסקטור הפרטי של איכרי המושבות הוותיקות.

מדוע הוא מתפטר?

בממשלה הוא נמצא כמעט תמיד במיעוט. מקצצים בסמכויותיו. אשכול מלגלג עליו וקורא לו בשם “אבו-ג’ילדה” או “הערבי”. שר האוצר הכל-יכול, פנחס ספיר, קורא לו: “פלדמארשל”, בצירופים כגון: “הפלדמארשל גידל עגבניות מנימייקר, וראיתם מה יצא!”

ההנהגה הוותיקה של מפא“י עדיין חוששת ממשה, הנאמן לבן-גוריון, וחוששת שבן-גוריון עצמו, המחריף יותר ויותר את מאבקו להקמת הוועדה המשפטית ונהפך יריב מר לאשכול, עדיין זומם לחזור לשלטון. כדי לחזק את כוחה הפוליטי היא כורתת ברית עם “אחדות העבודה”, המפלגה של “הקיבוץ המאוחד”, שבראשה עומדים אנשי ביטחון מובהקים כיגאל אלון וישראל גלילי. תוצאת הברית היא הקמת “המערך”, וב-1968 – מפלגת העבודה. יגאל אלון רב-התהילה, מפקד הפלמ”ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת העצמאות, שפרש בימי בן-גוריון ולא הגיע מעודו להיות רמטכ"ל – הוא עתה מתמודד שווה-כוחות למשה על תפקיד שר הביטחון, ונראה שאשכול, ספיר וגולדה סומכים עליו יותר מאשר על משה. אלון אינו מפחיד אותם.

משה מצידו אינו שותק. הוא מבקר את אשכול בפומבי. היחסים הם מגיעים למשבר, ובעקבותיו להתפטרות. מספר משה: “בעייתי לא היתה העדרו של בן-גוריון מראשות הממשלה, אלא האווירה הדחוסה והעויינת שבה נמצאתי בממשלתו של אשכול. חשתי כגיבורו של סיפור אחד: בעת מסע האסירים בשורות, מבית-החרושת אל מחנה המגורים, חבריו דוחפים אותו, בזה אחר זה, אל קצה השורה, כדי שבסופו של דבר האסיר הקיצוני יהדוף אותו אל דופן הסוללה החלקה והתלולה, והשומרים יירו בו משום שניסה, כביכול, לברוח. ידעתי שלא יינתן לי לצעוד בשורה אחת עם האחרים בממשלה זו. אידחף ואיהדף, עד שאמעד. לכן מוטב להקדים ולפרוש – בעודי עומד על רגליי.”


לימים הופיעו בעיתונות-חוץ ידיעות שרמזו כי אחת הסיבות לפרישת משה ולביקורתו הקשה על אשכול, לה היה שותף גם בן-גוריון, היתה שאשכול נכנע ללחץ אמריקני, ובעקיפין גם סובייטי, בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח על מה שכונה בשם “האופציה הגרעינית” של ישראל. לפי אותם מקורות-חוץ היו אלה טילים ארוכי-טווח שעשויים להגיע לא רק למדינות ערב אלא גם לדרומה של רוסיה. מאחר שעל הנושא הגרעיני ועל קיומו של הכור בדימונה הוטלה בארץ צנזורה חמורה, לא ידע רוב הציבור הישראלי על מה נסב הוויכוח ומדוע הואשם אשכול ב“מחדל חמור”.


*

לבחירות שמתקיימות בסתיו 1965 הולכת מפא“י בראשות אשכול, במסגרת המערך עם “אחדות העבודה”. זאת לאחר שמרכז מפא”י תומך ברוב של שישים נגד ארבעים אחוזים בלוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה. בן-גוריון הנרגז, הנמצא הפעם במיעוט, תוקף את אשכול על סירובו לכונן את ועדת החקירה המשפטית, וטוען שאשכול אינו דובר אמת ואינו ראוי להיות ראש ממשלה. בגלל החרפת היחסים בין השניים נאלץ גם סגן שר הביטחון שמעון פרס, שאינו מוכן להסתייג מדברי בן-גוריון, להתפטר מממשלת אשכול. עקשנותו של בן-גוריון מפלגת את מפא"י. הוא מתואר כמי שמנפץ במו ידיו את דמותו ההיסטורית, ואילו אשכול מצטייר כדמות עממית, פשרנית ואהודה, מנהיג שמשכיל לגשר על פני שנאת אחים, כמו בהחלטתו להעלות לישראל את עצמותיו של מנהיג התנועה הרביזיוניסטית – זאב ז’בוטינסקי.


זמן לא רב לפני הבחירות נוסדת מפלגה חדשה בראשות בן-גוריון, רפ“י שמה, רשימת פועלי ישראל. את עיקר העבודה לקראת הבחירות עושה פרס. משה מהסס להצטרף. מתחילים להאשים אותו, מכל צד, ש”הוא יושב על הגדר". חסידיו מחכים למנהיג, והוא אינו בא.

רתיעתו נובעת מכך שאישיותו של בן-גוריון בן ה-79 היא הקובעת במפלגה החדשה, ואת “הזקן” מעניינים שני דברים: הקמת ועדת החקירה המשפטית, כדי למוטט את מסקנות “ועדת השבעה” הממשלתית, והדחת אשכול מראשות הממשלה. משה מצטרף לבסוף לרפ“י, רק לאחר שמובטח לו, בפגישה עם בן-גוריון, שהמפלגה לא תופיע בבחירות כ”מפלגת פרשת לבון" אלא כבעלת מסרים חיוביים כגון: ייעול וביצוע טובים יותר בתחומי המשק, החברה והמחקר המדעי, וכן שינוי שיטת הבחירות לאזוריות, כדי למנוע סחטנות מצד המפלגות הקטנות.

טבת מצטט את שר החינוך, זלמן ארן, שאומר על הצטרפותו של משה לרפ“י: “ליבו לא היה בזה, לא רצה פילוג, לא רצה להקים מפלגה, עמד בחריקת שיניים לימין בן-גוריון, ושיניו לא היו תותבות.” לדברי טבת, חש דיין כמי שצריך לבחור ב”מידבר" פוליטי אחד מבין שלושה: להמשיך בעמדת מיעוט במפא"י, להיגרר אחר בן-גוריון, כאשר ברור שזה לא יצליח לחזור לשלטון, או לפרוש מהחיים הפוליטיים.

משה שם עצמו במקום השביעי ברשימת רפ“י לכנסת. בניגוד לתחזיות האופטימיות של בן-גוריון ופרס, זוכה רפ”י “רק” בעשרה ח“כים בכנסת השישית. אשכול מקים בנקל קואליציה בלעדיה, ורפ”י נעשית מפלגת אופוזיציה קטנה, ממש כפי שניבא משה.


*

חרף היותו חבר ועדת החוץ והביטחון, משתעמם משה בכנסת. הוא מסרב להיות תמיד נגד מדיניות הממשלה, אלא משתדל לשפוט כל עניין לגופו. הוא מביע דיעות עצמאיות, ואינו נגרר אחר ההתקפות החריפות של בן-גוריון על ממשלת אשכול. גם הפעילות ברפ"י אינה מעניינת אותו. הוא מואיל בטובו להשתתף בישיבות המפלגה, ולרוב אין לו סבלנות להישאר עד סופן.


בקיץ 1966, והוא בן 51, מקבל דיין את הצעתם של “מעריב”, ושל עיתונים אחרים בעולם, לנסוע לסקר את מלחמתם של האמריקנים בלוחמי הגרילה של הווייטקונג בוויטנאם. המלחמה הזאת נחשבת ל“מלוכלכת”, למיותרת, שנויה במחלוקת, והיא מעוררת פולמוס חריף בארה“ב, שעקבותיו טבועים, בין היתר, במחזמר “שיער”, שנכתב על אותה תקופה. נסיעתו של משה מתפרשת כתמיכה בעמדה האמריקנית, ומתקבלת בביקורת אפילו על-ידי סיעתו, סיעת רפ”י בכנסת.

טבת מספר כי ח"כ שמואל תמיר, מסיעה אופוזיציונית אחרת, ניגש למשה ואמר לו: “אני במקומך לא הייתי נוסע.” ומשה ענה לו: “תתפלא, גם אני במקומך לא הייתי נוסע. אבל אני נוסע במקומי ואתה נשאר במקומך.”

להצדקת נסיעתו אומר משה: “זו המלחמה היחידה המתנהלת עכשיו בעולם. כמעט אף אחד מאיתנו לא ראה ולא השתתף במלחמה בהיקף כזה, תוך ניצול הטכניקות המודרניות ביותר. המומחיות העיקרית שלי היא ביטחון. כמו שמומחה למחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים ואיך מטפלים בהן, כך אני רוצה לראות וללמוד את המלחמה בוויטנאם, ומה עלולה להיות ההשלכה שלה על המלחמה באזורנו.”


רשמיו של משה מתפרסמים בעיתונות בליוויית תמונותיו מאזורי הקרבות. הנסיעה מזכה אותו בפרסום עולמי בזכות מומחיותו הצבאית. הוא מצולם פוסע בג’ונגלים, חוצה ביצות, צועד בטור חיילים, בגשם, בבוץ, לבוש מדי שדה וחובש כובע דומה ל“היטלמאעכר” המפורסם מתקופת מלחמת העצמאות, המשמש גם את הצבא האמריקני, או חבוש קסדה; פה הוא יורד ממסוק, שם הוא משוחח עם חיילים אמריקנים ועם מקומיים, דואג לנקיונו בתנאי שדה, כחייל חי"ר מן השורה. הוא מנהל יומן מסע מפורט, המתפרסם גם כספר, יומן וייטנאם.

משה מנסה לקבל רשות להיות קרוב ככל האפשר להתרחשויות, להשתתף בפטרולים ובמארבים, באש חיה. האמריקנים חוששים לחייו ומשתדלים שלא לסכנו. בעיניים מקצועיות הוא בוחן כל פרט שנגלה לו. עוקב אחר החידושים הצבאיים של האמריקנים, מתפעל מעוצמת הלוגיסטיקה, אבל פסימי מאוד במסקנותיו. לדעתו, האמריקנים שולטים רק במקומות שהם נמצאים בהם, כלומר במחנותיהם. כל מקום אחר שהם פועלים בו, ואפילו הם משמידים את לוחמי הווייטקונג, שב לחסותם של אלה מרגע שהאמריקנים חוזרים למחנותיהם המשוכללים והמוגנים. הוא סבור כי המפקדים האמריקנים נהנים מן המלחמה אך ורק משום שהיא מהווה שדה ניסוי ענקי לכלי-הנשק החדשים. מכל שאר הבחינות אין שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית במערכה. הווייטקונג אינו יכול לגרש צבא אדיר כצבא ארה"ב, והאמריקנים לעומתם אינם מסוגלים להכניע את הוויטקונג ולכונן משטר פרו-אמריקני יציב בוויטנאם.


*

באותם ימים אני משתתף קבוע בדו-שבועון השמאלני-“כנעני” “אתגר”, בעריכת נתן ילין מור ובועז עברון. הרשימה החריפה ביותר שכתבתי מעודי נגד דיין מתפרסמת ב“אתגר” בעקבות ביקורו בוויטנאם. אני מניח, שעיתון אחר לא היה מוכן לפרסמה. כה חריפה, שלא נעים לי לחפש אחריה בגנזי הארכיון שלי ולצטט ממנה. היא מתפרסמת בלוויית אחת מתמונותיו המפורסמות, כשהוא יושב במדי שדה על הקרקע, בין שיחים, ומחליף גרביים.

אינני יודע אם קרא אותה מעודו. מכל מקום, לא הוא ולא אני משערים אז שיום אחד אכתוב ספר על חייו, ספר שיש בו מידה לא מעטה של אהדה כלפיו, והיא באה לאחר הפגישה עם מכלול חייו, שמעטים כמותו בהיסטוריה הישראלית החדשה.


 

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים


ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שממשלת אשכול מחליטה למנות את משה לשר הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ’רצ’יל (הנכד): “דרושים היו שמונים אלף חיילים מצרים בסיני, כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!”


ההרעה הבולטת במצב הביטחוני, שמשה חשש מפניה בנובמבר 1956, מתרחשת כעשר שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1966, אם כי בתחילתה אפילו משה אינו משער שהמלחמה כה קרובה.

שלושה חיילים ישראלים נהרגים בנובמבר 1966, בעלות פטרול על מוקש בגבול ירדן, מדרום להר חברון (הגדה המערבית עדיין נקראת ירדן, כי היא חלק מממלכת ירדן). למחרת נכנס כוח צה"ל לכפר סמוע בשעות היום ומפוצץ בו עשרות בתים. מטוס “האנטר” של חיל האוויר הירדני, שיוצא להגיש לעזרה, מופל על-ידי “מיראז'” ישראלי. עשרים ירדנים נהרגים בפעולה, מהם ארבעה-עשר חיילים.

בנובמבר חותמת מצרים על חוזה הגנה משותף עם סוריה.

באביב 1967 מתחיל המצב בגבול הסורי להידרדר. ב-7 באפריל מפגיזים הסורים בתותחים את הקיבוצים גדות, עין-גב ותל-קציר. חיל האוויר הישראלי יוצא לשתק את עמדות הירי. מטוסים סוריים יוצאים לקראתו. בקרב האווירי מופלים שישה “מיגים” סוריים, שניים מהם מעל דמשק, לעיני אלפים מתושביה. סוריה מבקשת משלוח דחוף של טילי קרקע-אוויר מרוסיה. מצרים מודיעה שהיא מוכנה לשלוח מטוסים לסוריה, ולהזיז כוחות לסיני, כדי לרתק את צה"ל בדרום.

כמו בסגירת מיצרי אילת ובהלאמת התעלה ב-1956, מתחיל נאצר גם עתה לאיים בנאומיו על ישראל. הסובייטים עושים כל שביכולתם כדי לשכנעו, שיש הכרח לצאת למלחמה בישראל. הם מעבירים לו דיווחים שקריים על ריכוזים צבאיים של ישראל, הערוכים לפלישה לשטח סוריה. הנספח הצבאי של שגרירות רוסיה בישראל מסרב לנסוע לצפון הארץ ולהיווכח במו עיניו שהמצב אינו כך.


ביום העצמאות, 15 במאי, מתקיים מצעד צה"ל המסורתי, הפעם בירושלים. לעיר יש מעמד מיוחד על-פי הסכמי שביתת הנשק, ולכן אין מביאים למצעד כמות גדולה של נשק כבד, ואף מוותרים על המטס המסורתי מעל בימת המצעד. הסורים והרוסים מסיקים מכך, שמרבית הצבא וכלי-הנשק הכבדים כבר הועברו להתקפה נגד סוריה.

באותו יום, 15 במאי, מכניס נאצר לסיני שתי דיביזיות, נוסף על זו שכבר מוצבת מול ישראל, כדי להקל את הלחץ הצבאי של ישראל על סוריה. בישראל מתפרסמים ראיונות עם הרמטכ“ל יצחק רבין, ובהם הוא חוזר על דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן: שהתגובה על הפעולות התוקפניות של סוריה צריכה לפגוע במבצעי החבלות ובשלטון התומך במעשיהם, והעוסק באופן פעיל בהטיית מי מקורות הירדן. מטרת הפעולות של צה”ל צריכה להיות שינוי החלטות המשטר בסוריה.

המשטר הסורי רואה בדברי הרמטכ"ל ובהפלת המטוסים איום על עצם קיומו.

ב-17 במאי דורש נאצר להוציא את כוח האו“ם מקו הגבול עם ישראל, מרצועת עזה ועד אילת. הכוח נמצא במקום כעשר שנים, מאז מבצע סיני. מזכיר האו”ם, או-תאנט, מסרב לפינוי חלקי, והתוצאה – בין 19 ל-21 במאי מתפנה כוח האו"ם מכל עמדותיו, לרבות שארם א-שייח', ונאצר מתפאר: “מפרץ עקבה נסגר בפני הישראלים.”

בביקור אצל טייסיו בסיני מכריז נאצר מול מצלמות הטלוויזיה: “המים במיצרי טיראן הם המים הטריטוריאליים שלנו. אם מנהיגי ישראל וגנרל רבין רוצים מלחמה, אהלן וסהלן, חיילינו מחכים להם.”

בישראל אין עדיין שידורי טלוויזייה, אך בעולם משודרים נאומיו המאיימים של נאצר, ועל מרקע הטלוויזיה חוצות יום אחר יום שיירות של הצבא המצרי את הסואץ ועוברות בגשריו מזרחה. נדמה שקרב סופה של ישראל, החוזרת בבת-אחת למצב שנמצאה בו בקיץ ובסתיו 1956, לפני מבצע סיני. ומה חטאה? היא אינה מחזיקה בשטחים כבושים; היא נמצאת בדיוק בגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב-1949; כל רצונה לחיות בשלום עם שכנותיה.

ואולם על-פי ריכוז הצבאות סביבה, והמידע המודיעיני, אם תפרוץ מלחמה ינסו המצרים לפלוש לנגב, לנתק את אילת, לכבוש את באר-שבע ולהתחבר אל צבא ירדן. הסורים מצידם ינסו לכבוש את חלקה הצפוני של ישראל, את “אצבע” הגליל, לתפוס את החוף הצפוני של הכינרת, ואם יצליחו למוטט את ההגנה הישראלית, ינסו לכבוש את כל הגליל המזרחי ולהתקדם אל לב מרכזי האוכלוסייה. אשר לירדנים – מטרתם לכבוש את הר הצופים וארמון הנציב, לעקוף את ירושלים הישראלית מאגפיה, ולחדור – בסיוע צבא עיראקי – לכיוון לוד ורמלה.

אם כך יקרה – או-אז עלול להתרחש חזון האימים של בן-גוריון, האומר שהערבים זקוקים לנצח רק פעם אחת, כדי להביא לחיסולה של ישראל, ואילו ישראל, ככל שתנצח, לא תוכל להביא לעולם לחיסולם של אוייביה ושל איומיהם עליה.


נאומו של נאצר מביא את הבדרן הפופולרי אורי זוהר לחבר מילים למנגינה יהודית עממית: “נאצר מחכה לרבין, אי, אי איי, / נאצר מחכה לרבין אי, אי איי, / מחכה לו שיבוא, אי, אי איי, / ויכניס לו עד העצם! – אי, אי, אי, אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי…”

הפזמון הבוטה נקלט מייד ומושר בפי כל, גם בפי עשרות אלפי החיילים ואנשי המילואים הממתינים בבסיסים ובמחנות השדה הארעיים, בעיקר בדרום הארץ.


“מהלכיו הצבאיים והתוקפניים של נאצר באים על ישראל כרעם ביום בהיר,” אומר משה. “ייתכן שתחילתם באמת בתביעתה של סוריה, שתבוא מצרים לעזרתה נגד ישראל החזקה ממנה. אולם החל ב-15 במאי מתהפכים היוצרות. שוב לא מדובר בריכוזי כוחות ובאיום מלחמה של ישראל על סוריה, אלא באיום מצרים על ישראל. מצרים מעבירה לסיני יותר ממחצית כוחה, 120,000 חיילים, מסלקת את כוח האו”ם וסוגרת את המיצרים בפני שיט ישראלי. ישראל מזועזעת ונבוכה. לא הממשלה ולא העם שיערו שיקרה דבר כזה. ישראל אינה רוצה במלחמה, אולם היא אינה יכולה להשלים עם סגירת המיצרים ואף לא להתעלם מן האיום המוחשי שמאיים עליה הצבא המצרי, המתקדם במלוא עוצמתו אל גבולה."


*

במחצית השנייה של חודש מאי אני יושב וקורא בספר בקפה “אקסודוס”, בפינת הרחובות רמז וז’בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה“ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. “תהיה מלחמה,” אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה”צברי“, מתנגן מעט ומגלגל את הרי”שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: “ברור שתהיה מלחמה.”

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל קריאה להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בבסיס החטיבה בתור חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.


*

ראש הממשלה לוי אשכול, בן ה-72, הוא גם שר הביטחון, אבל אינו איש ביטחון במהותו. בצעירותו היה לאנס-קורפורל, טר"ש, בגדוד העברי; במלחמת העצמאות היה עוזרו של בן-גוריון במעמד שאפשר להגדירו “סגן שר הביטחון”, אבל לראשות הממשלה צמח מתפקידיו הבכירים כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, וכשר האוצר במשך אחת-עשרה שנים.

יצחק רבין בן ה-45 הוא הרמטכ"ל. האלוף עזר וייצמן בן ה-43 עומד בראש אגף המבצעים, לאחר ששנים ארוכות שימש כמפקד חיל האוויר וביסס את מעמד החיל ככוח האווירי החזק ביותר במזרח-התיכון. וייצמן הוא גיסו של משה. נשותיהם, ראומה ורות לבית שוורץ הירושלמי, הן אחיות. נישואיהם של ראומה ועזר נערכו בשעתם בחצר בית אבקריוס, מקום מגוריה של משפחת דיין בירושלים, בתקופה שמשה שימש מפקד העיר.


חרף הגיוס הנרחב, אשכול עדיין מקווה שיהיה אפשר בלי מלחמה. אולי רק פעולה מוגבלת לכיבוש רצועת עזה, כדי ללחוץ על מצרים לפתוח את המיצרים בתמורה לפינויה. אשכול “הופך עולמות” כדי להוציא את הצבא המצרי מסיני ולפתוח את מיצרי טיראן באמצעים מדיניים. מדובר בפעילות בין-לאומית ואמריקנית, שתביא לפריצת ההסגר על-ידי הקמת כוח ימי בין-לאומי. עד מהרה מתברר שאין לישראל על מי לסמוך, לא על האו"ם וגם לא על האמריקנים, שאינם מוצאים אפילו את המסמך המקורי, המבטיח חופש שיט לישראל לאחר נסיגתה מסיני ב-1956.

לאחר מעשה עתיד להתברר, שאולי בזכות ה“הססנות” של ממשלת אשכול, שמיצתה את כל המהלכים המדיניים קודם המלחמה, לא נדרשה ישראל להסיג את כוחותיה אחרי המלחמה. בגבולות החדשים לא חל כל שינוי עד מלחמת יום הכיפורים ועד להסכמים הראשונים בין ממשלת רבין של 1974 לנשיא סאדאת. זאת ועוד, תקופת ההמתנה בת שלושת השבועות איפשרה לצה"ל להתארגן, להתפרס כהלכה ולהתאמן למלחמה, ולא לצאת אליה בחיפזון כפי שעתיד לקרות באוקטובר 1973.


בימים האחרונים של חודש מאי נקבע בישראל, יותר מפעם אחת, מועד לפתיחת הקרבות במתכונת מצומצמת, ונדחה. רבין, שכל האחריות מוטלת על כתפיו, חרד לבאות. הוא נקלע למצב שבו הוא מתפקד לא רק כרמטכ"ל אלא גם כשר ביטחון בפועל. מעיקה עליו העובדה שאולי הוא אשם בהחרפת המצב. עם זאת הוא סבור, שאם היתה מונחתת על סוריה מכה חזקה יותר, אולי היתה ההסלמה נמנעת. ב-22 במאי הוא בא ביוזמתו לשיחה עם משה בביתו שבצהלה.

משה מודה שגם הוא-עצמו טעה ולא העריך נכונה עד כמה מוכן נאצר להתעמת עם ישראל. לדעתו, בימי שלום לא היה אפשר להנחית על סוריה ומצרים מכה צבאית חזקה יותר, כדי להרתיען. הרתעה חזקה מבעבר פירושה – פעולה מלחמתית יזומה על-ידי ישראל. נאצר מצידו עלה על מסלול ההסתכנות במלחמה, שעדיפה בעיניו על אובדן מנהיגותו בעיני שאר מדינות ערב.

משה מתרשם שרבין עייף. הוא מעשן בלי-הרף ומתאונן שבמקום שיתנו לו להקדיש את כל זמנו לצבא, מריצים אותו מדי יום לישיבות בירושלים, וכי אין הוא מקבל מאשכול הוראות וקו מדיני-צבאי ברור. למחרת לוקה רבין בהרעלת ניקוטין וחולה למשך יממה.


למחרת, 23 במאי – על-פי יוזמתו שהתעוררה יומיים קודם לכן, בעזרתו של ראש המוסד מאיר עמית, ובאישורו של אשכול – מתחיל משה לסייר ביחידות צה"ל שבחזית הדרום. ברור לו שתהיה מלחמה, והוא אינו רוצה לעמוד מהצד אלא למלא בה תפקיד. הוא מבקש שיגייסו אותו לשירות פעיל.


לדברי האלוף מרדכי (מוטי) הוד, המכהן ממרס 1966 כמפקד חיל האוויר, “ב-1966 חיל האוויר עוד נלחם על המוניטין שלו. כוחות היבשה והמטכ”ל עוד לא האמינו שהוא מסוגל להילחם, חרף הקרב הגדול מעל הכינרת, שבו הופלו שישה ‘מיגים’ סוריים למים לעיני הרמטכ“ל רבין באפריל 67'. זה חלק מהטרגדיה של שלושת השבועות של ההמתנה. חוסר האמון הזה עבר מהמטכ”ל לממשלה."


עשרות אלפי המגויסים למילואים, הממתינים על נשקם ביחידותיהם יום אחר יום, רובם בתנאי שדה ומידבר, ומאות אלפי האזרחים המודאגים בכל רחבי הארץ, מבקשים לדעת מה יהיה. הם מצפים שראש הממשלה יגלה מנהיגות וייטע בעם ביטחון, שהוא וממשלתו יודעים לאן פניהם מועדות.

ב-28 במאי, לפנות-ערב, משדר אשכול נאום לאומה ב“קול ישראל”, שבו הוא אמור להסביר את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי, ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר, יש ל“נאום הגמגום” של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר האמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חירום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.


אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני יורד לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח המדוכדך בעיר, אני כותב מכתב חריף למערכת “הארץ”, שמתפרסם כיומיים אחר-כך. במכתבי אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו, וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות ולפתור את המשבר בדרכי שלום.


חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים, ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא“י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ”י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא“י. כאשר פרש עם פרס ודיין, איבדה מפא”י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני ב-1956. הברית שכרתו אשכול וחבריו עם “אחדות העבודה” הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות. כדי לחסום את משה, מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.

ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, גח“ל, גוש חירות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה”סזון" ו“אלטלנה” – בן-גוריון בן ה-81.

התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה זמן לא רב לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון ושרת. הביקורת הארסית ששופך בן-גוריון בשנים האחרונות, מעל במת הכנסת ובעיתונות, על אשכול כראש הממשלה ועל הנהגת מפא“י, רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח”ל ורפ"י.


סיוריו של משה ביחידות הממתינות לפעולה בחזית הדרום והמרכז, ושיחותיו עם עזר וייצמן, מביאים אותו לכמה מסקנות:

הצבא מוכן היטב למלחמה, לרבות הנחתת מכת פתיחה אדירה של חיל האוויר על שדות-התעופה של האוייב, אבל מטרותיה של המערכה והיקפה טרם הוגדרו כהלכה מבחינה צבאית וגם מדינית. לפיקוד הבכיר של הצבא אין אמון בהנהגה הנוכחית ובמהלכיה.

עליו, על משה, להתעדכן בזמן קצר ככל האפשר בנעשה בצבא, שהיה מנותק ממנו בשנים האחרונות. חיוני שימלא תפקיד מרכזי במלחמה העומדת לפרוץ, אבל ההכרעה על כך אינה מסורה בידיו, אלא בידי אשכול וממשלתו.

בשום מקרה אין הוא מתכוון להחליף את רבין בתפקיד הרמטכ“ל, אלא לשרת תחתיו כאלוף פיקוד הדרום, או מעליו – כשר הביטחון. בכל הקשור לתפקיד צבאי, דינו ככל איש מילואים. אם ידובר בתפקיד מדיני, יתייעץ עם הנהגת רפ”י, ובעיקר עם בן-גוריון ופרס, אך שום שיקול מפלגתי לא ימנע ממנו לקבל עליו תפקיד מדיני בכיר, אפילו כאזרח פרטי, אם רפ"י בראשות בן-גוריון תתעקש להישאר באופוזיציה.


ב-30 במאי נחתם חוזה הגנה בין מצרים לירדן, ואחריו בין מצרים לעיראק. ב-5 ביוני עומד להיחתם חוזה הגנה בין עיראק לירדן. כוחות מצריים נוספים זורמים כל הזמן לסיני. כווית ועיראק שולחות אף הן עזרה צבאית.


ב-31 במאי מציע אשכול, שמשה ישמש סגן ראש הממשלה, ויגאל אלון – שר הביטחון. משה מסרב, ומציע לקבל עליו את תפקיד אלוף פיקוד הדרום, כלומר מפקד הזירה המצרית של צה“ל, תחת הרמטכ”ל רבין. משה נאמן לדרכו, שלא להיות סגן ולא לקחת חלק באחריות, ביודעו שלא יוכל לפעול על-פי דרכו. הוא מעדיף תפקיד מוגדר בשטח על פני שותפות חלקית לאחריות הכוללת.


ובינתיים: הפגנת נשים ליד מרכז מפא“י ברחוב הירקון – אשכול מכנה אותן בהומור שלו: “נשות וינדזור העליזות” – המביעות את חרדתן של אלפי הנשים, שבעליהן ובניהן כבר גויסו למילואים; פעילות נחרצת של מזכיר רפ”י, ח“כ שמעון פרס; התנגדות המפד”ל, היושבת בתוך הממשלה, להמשיך בחברות בה אם לא תוקם ממשלת אחדות לאומית; שינוי הלך הרוחות בתוך מפא“י עצמה – כל אלה מביאים לכך שביום חמישי, 1 ביוני, מסיר אלון את מועמדותו לתפקיד שר הביטחון, ומזכירות מפא”י מחליטה על הקמת ממשלת ליכוד לאומי עם גח“ל ורפ”י, ועל מינוי דיין לשר הביטחון.

הידיעה על המינוי מתקבלת בהקלה בציבור ובצבא, שרובו מורכב מאנשי מילואים; היא מעלה בבת-אחת את המורל הלאומי אך גם מחזקת את הוודאות שהמלחמה קרובה לפרוץ וייפלו בה קורבנות רבים. שוב הוכח כי בדמוקרטיה הישראלית יש בשעת משבר משקל עצום לדעת הקהל, הרבה מעבר ליחסי הכוחות בכנסת. כך היה בימי “פרשת לבון”, וכך עתיד להיות בשעות משבר נוספות בעתיד, שאחת מהן תשפיע על גורלו של משה עצמו.


*

זו פעם שלישית בחייו נקרא משה למלא תפקיד ממלכתי מרכזי. בדצמבר 1953 מונה לרמטכ"ל, וב-1959 – לשר החקלאות. עכשיו, במשך ימים ספורים, בעיקר בסוף השבוע הראשון של חודש יוני, עליו לשכנע את הממשלה בנחיצות פתיחתה של מלחמה מיד, בטרם ירכזו הערבים כוחות נוספים על גבולות ישראל; ועליו גם להוליך שולל את הערבים, כדי שיחשבו כי חרף התמנותו לשר הביטחון אין המלחמה עומדת לפרוץ בימים הקרובים, וכך יישמר גורם ההפתעה בידי ישראל.

במסיבת עיתונאים ראשונה שהוא מקיים, ובראיונות לעיתונות העולמית, חוזר משה על האמירה: “כרגע המועד מאוחר מדי או מוקדם מדי שישראל תפתח באש, וזאת משום שטרם מוצתה הפעילות הדיפלומטית.”

ואכן, מתברר שארה"ב פועלת להקמת כוח ימי בין-לאומי, שיפגין שיט במיצרים, ואליו תצורף אונייה ישראלית. לדעת משה, וזאת אין הוא אומר לעיתונות, לא זו בלבד שאין סיכוי שהיוזמה תצליח, אלא גם תועלת אין בה. מעבר אונייה ישראלית אחת במיצרים לא יסיר את האיום של צבאות ערב, החונים על גבולות ישראל והם מוכנים לפתוח במלחמה כל רגע, שעה שהמשק הישראלי משותק למחצה בגלל גיוסם של כל כוחות המילואים. כך אי אפשר להמשיך לאורך זמן. רק מלחמה תשחרר את ישראל מטבעת החנק הסוגרת עליה, ומוטב מוקדם ככל האפשר.


הגנרל המצרי מורטאג’י, מפקד הכוחות המצריים בסיני, מפרסם ב-3 ביוני פקודת-יום לחייליו: “עיני העולם מופנות אליכם במלחמתכם המפוארת נגד תוקפנות האימפריאליסטים הישראלים על אדמת מולדתכם. תוצאות רגע מיוחד זה הן בעלות חשיבות היסטורית לאומתנו הערבית ולמלחמת הקודש, שבה תחזירו את זכויות הערבים שנגזלו בפלסטינה ותכבשו מחדש את אדמתה השדודה, וזאת בחסדי האל ובזכות הצדק, בכוח הנשק ובאחדות אמונתכם.”


בישיבות ממושכות של ועדת השרים לענייני ביטחון ושל הממשלה כולה ביום ראשון, 4 ביוני, שמשה משתתף בהן לראשונה כשר הביטחון, נופלת ההכרעה לפתוח במלחמה במועד שייראה לנכון לצבא; זאת לנוכח הזרימה הגוברת והולכת של כוחות צבא ערביים לגבולות ישראל, והמסקנה שאפסו הסיכויים לפתרון המשבר באמצעים מדיניים.

“ארה”ב לא תעשה דבר לפתיחת המיצרים," זו ההתרשמות שמביא עימו לישיבה ראש “המוסד” מאיר עמית, ששב מביקור קצר בוואשינגטון, שכלל פגישה עם רוברט מק-נאמארה, שר ההגנה של ארה“ב, “ואולם לא תפריע לישראל אם תתקוף את הצבא המצרי, ואולי אף תתמוך בה במועצת הביטחון ובאו”ם.”

רשמית מודיעה ארה"ב, שתקבע את עמדתה רק כאשר יתברר מי מהצדדים ירה ראשון. שום מעצמה אחרת אינה תומכת בישראל, אפילו לא ברמז. שארל דה-גול נשיא צרפת, ושר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו, מזהירים את ישראל כי אם תפתח ראשונה באש, תיפול כל האחריות למלחמה עליה.

ערב המלחמה משחררים מספר לא רב של אנשי מילואים, כדי ליצור רושם שהסבירות לפתיחתה נמוכה.


*

בעיתונות החוץ פורסם, כי בתקופת ההמתנה ביצע חיל האוויר המצרי שתי טיסות צילום מעל הכור הגרעיני בדימונה, וכי בישראל חששו, שאחת המטרות המרכזיות שרוצה נאצר להשיג במלחמה היא השמדת הכור וחיסול “האופציה הגרעינית”, שלדעתו הקנתה לישראל עליונות וחסינות בלתי נסבלות מבחינתו. הערבים הבינו, שכל עוד מחזיקה ישראל באופציה הזאת לא יוכלו להשמידה. לדברי המקורות הזרים, החשש מפגיעה בכור היה אחד השיקולים העיקריים בהחלטתה של ישראל לצאת למלחמה. פורסם גם, כי לאחר שמונה משה לשר הביטחון הציע לו פרס “הצעה שהיתה עשויה למנוע את המלחמה.” על-פי מחקרים שפורסמו בחוץ-לארץ, החליטו אשכול – וכנראה גם משה – שלא לחרוג מהמדיניות הקיימת ולא לקבל את ההצעה.


*

ביום ראשון בלילה, שעות אחדות לפני פרוץ הקרבות – שעת ה-ש' נקבעה למוחרת בבוקר, ה-5 ביוני, ב-7.45, נשאר משה לישון בחדר שהוקצה לו ב“בור”. ה“בור” הוא לב-ליבו של צה“ל, חדר המלחמה המרכזי של פיקוד הצבא. הוא טמון קומות אחדות מתחת לאדמה ובנוי כמערכת בונקרים משוכללת ומוגנת ביותר, אי שם בקריה בתל-אביב. בעבר נקראה הקריה בשם שרונה והיתה כפר חקלאי משגשג של מתיישבים גרמנים נוצרים מכת הטמפלרים. לקראת מלחמת העולם השנייה הפכו רובם לנאצים וגורשו מהארץ. שנים אחדות שימשה שרונה מרכז לשלטון הבריטי, ואחר-כך עברה לרשותה של ממשלת ישראל ובעיקר לרשות צה”ל ומשרד הביטחון, שנותרו במרכז האוכלוסייה הגדול ביותר של ישראל, תל-אביב רבתי, ולא עברו לירושלים.


משה בן 52. בשוכבו לבד על מיטת שדה בחדר הקטן, האטום לחלוטין, ארבעה ימים בלבד לאחר התמנותו לשר הביטחון, הוא עורך חשבון נפש בנושא שבעיניו הוא החשוב ביותר – האחריות המוסרית להכרעות צבאיות שנוגעות לחיי אדם, לזולת, לאלה שתחת פיקודך ולאלה שביטחונם הופקד בידיך. בכך מקצועו העיקרי, רק עליו יישפט ובו יעמוד לביקורת הציבור וההיסטוריה אם ייכשל. כל שאר התוכחות נגדו – פתפותי ביצים.

“המלחמה ואחריותי לה, ולא כהונת השר והחברות בממשלה, היו לי העיקר,” הוא מספר על אותן שעות בזיכרונותיו. “באורח חיי חלה מהפכה. חבר כנסת שאינו מעורה בעבודת הכנסת, שנמצא ב’מידבר הפוליטי' של רפ”י, מפלגה קטנה באופוזיציה, ואינו יודע בדיוק מה לעשות בעצמו, מסייר בווייטנאם ועוסק בחברת דיג (יונה) – נעשה אחד מבעלי התפקידים המרכזיים, ומקובעי דרכה של ישראל. אך מהפכה אישית זו נבלעה בעננה שהתחוללה בחיי המדינה כולה – המלחמה.

"ה’להיות בחדשות', לשמוע את שמי, את קולי, לראות את תמונתי ואת דבריי יום-יום בעיתונות וברדיו – נתנו בלי ספק סגנון חדש לחיי. אבל כל אלה באו במסגרת המלחמה, מסגרת שהכול שונה בה מן העבר. אני, אישית, אמנם נישאתי בראש הגלים. אבל אלה היו גלי סערה שאפפה את ישראל כולה. הייתי גאה על שבחר בי העם לשאת באחריות לכבדה בשעותיו – למלחמה. שמחתי על האהדה שקרנה אלי מכל עבר, מחיילים ומאזרחים. האמנתי שאדע מה יש לעשות וממה להימנע במהלכים הצבאיים והמדיניים הקשורים במלחמה.

“אף-על-פי כן לא משה ממני הרגשה כבדה. זו הפעם הראשונה היה עליי לפעול בלי שתהיה סמכות מעליי. אמנם הייתי כפוף לממשלה, ולראש הממשלה, לאשכול, אבל למעשה, ובייחוד מבחינה מוסרית, היה הבדל קוטבי בין תפקידי במערכת ‘קדש’, שאז הייתי רמטכ”ל כפוף לבן-גוריון, לבין מצבי עכשיו.

“בן-גוריון היה מקובל עליי. גם כשחלקתי עליו וחשבתי שהוא טועה, קיימתי את הוראותיו בלב קל, בהנחה שיתברר, בסופו של דבר, שעמדתו נכונה. לא כן עכשיו. בהיותי שר בממשלתו של אשכול, לא ראיתי עצמי פטור מלשקול את הדברים כאילו אין איש מעליי. אמנם בן-גוריון, שלפי הערכתי תבונתו המדינית עולה על שלי, נמצא בקרבת מקום, במרחק חמש דקות נסיעה ממשרד הביטחון, אבל נמנעתי מלהיוועץ בו. לאחר שיחותינו האחרונות הייתי סבור שאינו רואה את מצבנו נכונה, שהוא חי בעולם שחלף. הוא מעריץ את דה-גול, מגזים בכוחו של נאצר ואינו יודע להעריך את מלוא העוצמה העצורה בצה”ל.

“לטוב ולרע, כך התגלגלו הדברים. במלחמה זו עלי לסמוך על כוח כנפיי שלי.”


*

משה מתעורר מוקדם בבוקר. פחות משעתיים נותרו עד פרוץ המלחמה. הוא מטלפן לרחל ומבקש ממנה לבוא לאכול איתו ארוחת-בוקר. בשש וחצי הם נפגשים בבית-קפה קטן ליד הקריה, מאלה שאנשי הצבא המשרתים בקריה ממלאים אותם בימים רגילים. מזמינים קפה ולחמניות טריות, ומשוחחים. רחל גרושה כבר כתשע שנים, משה עדיין נשוי. הוא מתנצל לפניה על הפגישה הקצרה. בשבע וחצי עליו להיות במשרד. הוא אינו מספר לה, אפילו ברמז, שמדובר ברבע שעה לפני המלחמה.

עוברי אורח משכימי קום עשויים להתרשם, ששר הביטחון החדש ממשיך בעסקי הנשים שלו כאילו דבר לא קרה; שבמקום לדאוג לביטחון ישראל, הוא מבלה בלילות. איש אינו מתאר לעצמו שכך מתנהג שר ביטחון חצי שעה לפני המלחמה.

מנקודת מבטו של משה, ההפרדה הכמעט-מוחלטת בין התחומים השונים בחייו היא ההיגיינה הנפשית שלו: נשיאה באחריות מלאה לביטחון בצד יכולת למצוא התרגעות גם בשעות משבר ומתח. כך, בהיותו מפקד הקרב על כרתיה, במלחמת העצמאות, הוא שוכב לישון בוואדי, מבקש שיעירו אותו לאחר שיסיימו להעביר את כלי-הרכב לגדה שממול, וכמעט מוצא עצמו לבד בהתעוררו. הוא נהנה להתרכז בחפירה ארכיאולוגית פרטית בתל החביב עליו באזור, ליד בית-דגן, או באיחוי חרסים בחדר העבודה בביתו שבצהלה, כשהוא לש באצבעותיו הכפריות, פשוטות המראה, את חומר האיחוי הבוצי, ומתלכלך כמו קדר.

בעיניו, אלה הן השעות הטובות ביותר לחשוב ולהרהר, שוב ושוב, בטרם יקבל החלטה חשובה.

אבל משהחליט – שום דבר אינו מזיז אותו מדעתו.

לבד מקשרים אנושיים הנחוצים לו, כדי למלא את תפקידו הביטחוני והמדיני, או שיחות עם אנשים שהוא מעריך אותם ואת תבונתם, משה הוא אינדיווידואליסט, זאב בודד. הוא חש שאינו חייב דבר לאיש וגם אינו רוצה שאחרים יהיו חייבים לו. מרבית בני-האדם הם לטורח עליו. לא איכפת לו שהוא מעורר בקירבם חשש מפניו ואפילו פחד. הדבר החשוב ביותר בעיניו לאחר ביטחון ישראל הוא שיניחו לו לנפשו ולהנאותיו. הוא אינו זקוק לאחרים. הוא שמח לבלות לפחות חלק מהיום או מהשבוע עם עצמו, או בחברת האשה שהוא אוהב. אין בו צורך לעשות רושם בפעלתנות מיותרת. כלוחם ותיק הוא מודע תמיד לתבונה שבאגירת כוחות בכל הפוגה מזדמנת, כדי לשמור על העירנות וכדי שהעייפות לא תגבר עליו בשעה המכרעת.

רבים בישראל חוששים ממשה. הם משוכנעים, שהוא חותר לשלוט במדינה ורואים בכך אסון, משום שלדעתם אינו מתאים להיות ראש הממשלה. משה עצמו אינו פועל לכך. אין זאת אומרת שאילו היה נוצר מצב, שבו היו מבקשים ממנו להיות ראש הממשלה, היה מסרב. אבל, “על אחריותכם!” – הוא אינו מוכן להשתנות, להטיף מוסר לאחרים, ושהם יטיפו לו. הוא ייעתר לבקשה רק אם יקבלו אותו כמות שהוא. ההיסטוריה, שיש בה לא פעם צירוף של מקרים והזדמנויות, קבעה לבסוף שלא יהיה, אבל דמותו השנויה במחלוקת תיחקק בתולדות העם יותר משל הרבה ראשי ממשלה.


*

בשעה 07:30 כבר נמצא משה ב“בור”. בשורה הראשונה, מול המפות, תצלומי האוויר, מכשירי הקשר, שולחן המלחמה ומחיצות הזכוכית, יושבים מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, וקציניו. בשורה השנייה, מאחור, על ספסל מוגבה, יושב משה, ובאים גם יועצו המיוחד של אשכול, יגאל ידין, והרמטכ“ל יצחק רבין. ה”בור" רוחש פעולה אך שקט, כדי שלא להפריע לקבלת הדיווחים הראשונים ולמתן ההוראות.

הוד לוגם מים בלי הרף וליבו חרד לכל מידע, המגיע מהטייסים הצוללים על שדות התעופה במצרים. העיניים מבריקות כאשר טייס מדווח על הפלת “מיג”, או השמדת מטוס על הקרקע, או חזרה לבסיס בשלום, ומועקה כבדה משתררת כאשר טייס מודיע שהוא נוטש את מטוסו, או כאשר חברו מספר שממטוס ישראלי שנפגע לא נפתח מצנח. הוד, מקודם פיין, נולד אף הוא בדגניה. אביו יוסף היה גלילי שורשי, בן מטולה, מעורה בהווי הערבי, והוא שהדריך את משה לקראת הפעולה בסוריה ב-1941.


הניצחון במלחמת ששת הימים מתאפשר בזכות ההכרעה שהושגה בבוקר 5 ביוני, במבצע “מוקד” של חיל האוויר. מעקב מודיעיני אחר תנועות חיל האוויר המצרי מגלה, כי מטוסי היירוט שלו ממריאים עם אור ראשון לסיור הנמשך כשעה, שלאחריו נוחתים הטייסים וסועדים את ארוחת-הבוקר. לפיכך, מ-07:14 נמצא כמעט כל חיל האוויר הישראלי באוויר; רק שנים-עשר מטוסי “מיראז'” נשארים להגן על שמי הארץ. המטוסים מתקרבים למטרותיהם בטיסה נמוכה ובדממת אלחוט גמורה. גל התקיפה הראשון מגיע ליעדיו בשדות התעופה הצבאיים בסיני ובמצרים ב-07:45, בדיוק בשעה שהטייסים המצרים עסוקים בארוחת-הבוקר, והקצינים נמצאים בדרכם מהבית למפקדה. בעשר הדקות הבאות, עד 08:55, נשבר עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי.

ב-09:34 מתחילה תקיפת הגל השני. סך-הכל מושמדים כשלוש מאות מתוך כארבע מאות מטוסי חיל האוויר המצרי, הרוב בעודם על הקרקע, וכן מוצאים מכלל פעולה מסלולי המראה ותחנות מכ"ם. ב-11:50 מתחילים מטוסי סוריה, ירדן ועיראק לתקוף את ישראל. בתגובה מתרומם גל תקיפה שלישי של חיל האוויר, בשעה 12:15, ומשמיד את כל חיל האוויר הירדני ואת מחצית חיל האוויר הסורי, יחד – כשמונים מטוסים. עוד עשרה מושמדים בעיראק, בשדה התעופה הצבאי המערבי ביותר, שממנו המריאו מטוסיה לישראל. בסופו של היום מאבדות ארבע המדינות, שכרתו ברית נגד ישראל, כשבעים אחוזים ממטוסי הקרב וההפצצה שלהן, רובם בשש השעות הראשונות ללחימה. חיל האוויר הישראלי מאבד עשרה מטוסים, חמישה טייסים נהרגים ושניים נופלים בשבי.

לדברי מקורות חוץ, חיסול כוחו של חיל האוויר המצרי בשעות הראשונות למלחמה היה נחוץ גם כדי לשים קץ לאחת ממטרותיו המרכזיות של נאצר במלחמה – הפצצת הכור בדימונה וחיסול “האופציה הגרעינית” של ישראל, על כל המשתמע מכך.


ב-08:15 בבוקר, עם הגל הראשון של תקיפת המטוסים במצרים, מקבל פיקוד הדרום את הסיסמה “נחשונים פעל. בהצלחה.” חיל השיריון של צה"ל מתחיל לנוע לתוך סיני ולהבקיע בצירים שהותוו לו. קרבות רבים עתידים להתחולל בחמשה הימים הבאים, מאות לוחמים ישראלים ייהרגו וייפצעו, אבל גורל המלחמה נקבע באותה שעה שבה נעשה חיל האוויר הישראלי שליט יחיד בשמי האזור. מעתה הוא מגן ללא מפריע על שמי ישראל, מסייע לכוחות הלוחמים על הקרקע ותוקף מטרות אוייב נקודתיות: טנקים, תותחים, שיירות כלי-רכב, מוצבים ומתחמים מבוצרים.


העולם, ובייחוד ארה“ב, רגישים לשאלה “מי ירה ראשון?” – סגירת המיצרים, וריכוז הצבא המצרי על גבול ישראל, כדי שירתק את כל כוחותיה תקופה ממושכת, אך גם יוכל לפתוח כל רגע במתקפה כללית – אינם נחשבים לפעולה מלחמתית בעיני “העולם”! – ישראל היתה אמורה להמתין כקורבן למתקפה הכללית עליה, ולהפעיל את צה”ל רק לאחר שהצבא המצרי יפלוש לנגב ומטוסיו יזרעו מוות והרס ברחבי ישראל.

לכן מפרסם דובר צה"ל, בשעה 08:00, הודעה כללית: “משעות הבוקר מתחוללים בחזית הדרום קרבות עזים בין כוחות אוויר ושיריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, ובין כוחותינו שיצאו לבלום אותם.” וזה אינו רחוק מן האמת. המטוסים והשיריון המצריים אכן קודמו לעבר ישראל, לפני התקפת-הפתע שלה, כדי להכות בה.


רדיו קהיר מבשר עד מהרה, כי חיל האוויר המצרי כבר הפיל ארבעים מטוסים ישראליים, ומתרברב בנצחונות הצבא המצרי. מאוחר יותר יתברר, כי דיווחי שקר של הדרגים הצבאיים גרמו לכך שההנהגה המצרית ה רק באיחור את גודל המפלה.

מספר משה: “הפעם שירתו אותנו יפה השחצנות והגוזמאות הערביות. ביקשתי מן האחראים להסברה שלא יודיעו, לפחות במשך היום הראשון, על נצחונותינו. יש להציג את הפעולה כתגובה על התקפות הערבים, וב-24 השעות הראשונות עלינו ‘להיות מסכנים’.”

זכות יוצרים על גישה זו מיוחסת לעסיסיותו הלשונית של אשכול, שנהג לומר כי את ישראל צריך להציג בארה“ב כ”נעבעכדיקער שמשון", שמשון המסכן.


*

מאוחר יותר באותו יום, עדיין ה-5 ביוני, מדבר משה, באמצעות “קול ישראל”, אל חיילי צה"ל, ודבריו נחרתים גם בלב כל אזרח בארץ:

"הגנרל המצרי מורטאג’י פנה אל חייליו ואמר להם, כי עיני העולם כולו מופנות אליהם בציפייה לראות את תוצאות מלחמתם הקדושה וקרא להם לכבוש בכוח הנשק את ‘האדמה השדודה של פלסטינה’.

“חיילי צה”ל, לנו אין מטרות כיבוש. יעדנו הוא לשים לאל את ניסיון הצבאות הערביים לכבוש את ארצנו. יעדנו הוא לנתק את טבעת ההסגר והתוקפנות הקמה עלינו. המצרים גייסו לעזרתם וקיבלו תחת פיקודם את הכוחות הסוריים, הירדניים והעיראקיים. כן התווספו אליהם יחידות צבא מכווית ועד אלג’יריה. הם רבים מאיתנו, אולם נוכל להם. אנו עם קטן, אך אמיץ. רודף שלום, אך נכון להילחם על חייו וארצו. הציבור שבעורף יצטרך, בוודאי, לשאת בסבל. אולם המאמץ העליון ייתבע מכם, החיילים, מהלוחמים באוויר, ביבשה ובים, מהעומדים בחפירות ההגנה על יישובי הספר, ומהמסתערים בטורי השיריון. חיילי צה“ל, בכם היום תקוותנו וביטחוננו.”


*

את ההודעה הראשונה של דובר צה“ל אני שומע בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נבאללה, רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי של פלוגת הפח”ח שלנו מופיע בין העצים ומודיע בקול רם שהמלחמה התחילה.

מיד אנו מפסיקים את התרגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת השדה, עולים אל המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש לכיוון ירושלים. אנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד הבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, 6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים היישר מהאזור של גבעת הרדאר לבית-החולים “הדסה” בעין-כרם.

מאוחר בליל 5 ביוני, עדיין ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת נו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, ונכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שייח' ג’ראח, שנכבשה שעות לא רבות לפני כן. רק יריות בודדות של צלפים ירדנים נשמעות פה ושם, ואנו מסתתרים במשאית, מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ואולם פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות.


*

את מלחמת ששת הימים עורכת ישראל מראשיתה במגבלת זמן חמורה, הקובעת שעליה להסתיים בתוך ימים ספורים, וזאת מחשש שהערבים יבקשו הפסקת-אש קודם שיושגו כל מטרותיה, מחשש שרוסיה תאיים בהתערבות, כפי שעשתה במבצע סיני ב-1956, ומחשש שהאו“ם, מועצת הביטחון וארה”ב יכפו על ישראל את הפסקת הקרבות. אלמלא המגבלות, אם לא היה צורך למהר כל-כך, ייתכן שמטרות אוייב רבות יותר היו נופלות כפרי בשל בידי צה"ל, מוכרעות בהפצצות מהאוויר ונכנעות ללא קרב אכזרי, וייתכן שמספר הקורבנות מצידנו היה קטן יותר.

ביום השני למלחמה עורך משה סיכום ים של מטרותיה, המתרחבות והולכות:

העדיפות הראשונה של צה"ל היא השמדת השיריון המצרי כדי להשיג הכרעה בחזית הזאת, החשובה ביותר.

העדיפות השנייה היא כיבוש שארם א-שייח', פתיחת מיצרי טיראן והשתלטות על סיני ורצועת עזה, אך בלי להתקדם עד גדת התעלה, אלא לעצור במרחק סביר ממזרח לה, ולהשאיר את תעלת סואץ חופשית לשיט מצרי ובין-לאומי.

העדיפות השלישית היא כיבוש הגדה המערבית. ואולם, לאחר שחוסיין הכניס את צבאו למלחמה כבר ביום הראשון, בטרם הושגה הכרעה בחזית הדרום, היה על צה"ל להפעיל מייד את כוחותיו בחזית הירדנית, ולהילחם בבת-אחת בשתי חזיתות.

כתוצאה מפזיזותו איבד חוסיין את הגדה המערבית, אך למד את הלקח, ובמלחמת יום הכיפורים ישב בשקט ולא התגרה בישראל.

אשר לסוריה – התוכנית היא להגיב על פעולותיה המלחמתיות, אך לא לעלות אל רמת הגולן ולא להגיע לעימות מיותר, שפירושו פתיחה בו-זמנית של חזית שלישית. אם תיפגע סוריה בתחילת המלחמה עלולה רוסיה, התומכת בה, לכפות הפסקת-אש טרם הושגו המטרות החיוניות בדרום.


*

כבר ביום השני למלחמה, 6 ביוני, מושגת הכרעה בחזית המצרית בקרבות השיריון הקשים בסיני. בלילה מקבלות יחידות הצבא המצריות הוראת נסיגה כללית מסיני, ובעצם הנסיגה מתחילה עוד קודם לכן. בימים הבאים משלים צה"ל את כיבוש כל סיני, רצועת עזה ושארם א-שייח'.

ב-8 ביוני, בלילה, מסכים נאצר להפסקת-אש בלא תנאים. אותה שעה כבר נמצא כוח צה“ל על שפת התעלה. תחילה מנסה משה, בהתייעצות עם אשכול ורבין, ליצב קו במרחק 20 קילומטרים מהתעלה, ואולם המצרים ממשיכים לפעול ממזרח לתעלה גם לאחר הסכמת ממשלתם להפסקת-אש. כמוסכם מסתמנת הצעה אמריקנית למועצת הביטחון, לפיה ייפרדו כוחות עם הפסקת-האש, וכל צד ירחיק את כוחותיו מהתעלה. משתי הסיבות הללו מתקבלת אצלנו החלטה להתיר לכוחות צה”ל להגיע עד התעלה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לסגת ולהתארגן במרחק 20 קילומטרים ממנה, והיא תישאר פתוחה לשיט.

אך לא כך קורה. המצרים מטביעים בתעלה אוניות, והיא נסגרת לשנים אחדות, וצה"ל יושב על גדתה המזרחית בקו המעוזים, ההופך לקו החזית במלחמת ההתשה. התעלה שבה ונפתחת לשיט רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר משה כבר אינו שר הביטחון.


במקביל לקרבות בסיני מתנהלים ביומיים הראשונים קרבות קשים בחזית הירדנית, בכיבוש הגזרה שמצפון לירושלים, מהרדאר ונבי סמואל עד יריחו, ובקרב על בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. קרב אכזרי זה אופייני לקצב המהיר של המלחמה. מאחר שתחילתו נדחית בשעות אחדות, ומועדה נקבע ל-02:30, אור ליום 6 ביוני, סבור הפיקוד העליון שכדאי לדחותה לשעות הבוקר ולהקדים לה תקיפה אווירית, שתרכך את התנגדות הירדנים. אך מפקד חטיבת הצנחנים, וכן אלוף הפיקוד שמעליו והמג“דים שמתחתיו, מעדיפים להתחיל בפעולה בעוד לילה, ללא סיוע אווירי, ומקבלים את אישור המטכ”ל.

הקרב על גבעת התחמושת נמשך זמן רב ומסב אבידות כבדות לכוחותינו. חיילים ומפקדים מסתערים על עמדות מבוצרות ומחופרות ונהרגים באש מקלעיהן. “החיילים הירדנים,” מספר משה, “לחמו בעקשנות ובחירוף נפש. לאחר הקרב נאספו במוצב יותר מ-90 גוויות שלהם. נשקם היה מוצב ומכוון על כל המבואות, ועמדותיהם היו מוגנות בקירות עבים של בטון ואבן.”

עמדת מקלעים מרכזית, שחולשת על כל השטח, מחוסלת לבסוף בעזרת שני טנקים שהוזעקו לעזרה. בשש ורבע בבוקר מסתיים הקרב על גבעת התחמושת, שלדברי משה “היה הקשה ביותר במלחמה נגד הירדנים. השתתפו בו טובי הלוחמים של צה”ל. 21 מבחיריהם נפלו. נפגעו יותר ממחצית החיילים ורוב המפקדים שלחמו בגבעת התחמושת ובבית-הספר לשוטרים. אולי לא הקושי שבכיבוש מוצב זה ואף לא המחיר היקר ששולם, אלא הגבורה האישית של לוחמיו, היא שעשתה את הקרב על גבעת התחמושת לדף לא נשכח במלחמות ישראל."


בחצות הלילה מקבל הצבא הירדני פקודת נסיגה כללית מהגדה המערבית, ולמחרת, 7 ביוני, נכנסים הצנחנים לירושלים העתיקה, הנצורה כבר מכל עבריה בידי הצבא הישראלי.

בעשר בבוקר מודיע מפקד הצנחנים מוטה גור: “הר הבית בידינו!”


במדי חאקי, חבוש קסדת פלדה, ולצידו הרמטכ"ל רבין, אף הוא חבוש קסדה – מחשש לצלפים ירדנים, שעדיין מסתתרים בשטח – צועד משה אל עבר הכותל המערבי שעות אחדות לאחר כיבושו. כאן הוא אומר דברים, שעתידים להיחרת כתמציתה של מלחמת ששת הימים, ולחזור ולהיות משודרים פעמים רבות:

“חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום.”


ב-8 ביוני כובש צה"ל את חברון ומשלים את השתלטותו על הגדה המערבית. חיילינו מפוצצים את גשרי הירדן. ביום הזה מסתיים כיבוש סיני, לרבות קנטרה המזרחית, למעט גזרות אחדות על גדת התעלה, שכיבושן מושלם רק למחרת.


*

אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.

משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.

משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.

“יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר,” הוא מספר. “ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא.”

משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכל כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, “נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי.”

חיילי צה“ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח’ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה”ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.


*

במועדון הקצינים הסורים בקוניטרה יושבים, ביום האחרון למלחמה, משה ועימו כמה ממפקדיו הבכירים של צה“ל בחזית הצפון, ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד. הם דנים בשרטוט הקו של הפסקת-האש, נושא שמשה עסק בו כבר בשנת 1949. נציגי האו”ם אמורים לבוא יומיים אחר-כך. הפסקת-האש כבר נכנסה לתוקפה, אבל החרמון אינו בידינו.

מוטי הוד, שאביו נולד במטולה וסבו היה ממייסדיה, מרים את ידו ואומר: “שר הביטחון, יש לי בקשה.”

“איזה בקשות יש לחיל האוויר?” שואל משה.

“אני חושב שזאת טעות לא להכליל את החרמון בגבול של ישראל.”

“למה חיל האוויר צריך את החרמון?”

הוד אינו רוצה לספר למשה על הקשר הרגשי שלו למטולה ולשלג החרמון, וממציא בו-במקום נימוק צבאי.

“משה, חיל האוויר צריך את החרמון כדי שיהיה לו קשר עין עם דמשק.”

חיל האוויר, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, לא היה דבר שלא היה מקבל, מספר הוד.

“בסדר,” אומר משה, “בתנאי שאתם תקחו הליקופטר ותעלו למעלה ותהיו אחראים לתחזק את המקום עד שאנחנו נסלול כביש.”

הוד מתכוון בדבריו לפסגת החרמון הסורי, אבל כאשר עולה המסוק של חיל האוויר לחרמון שורר שם ערפל, והטייס אינו רואה בדיוק היכן הוא נוחת. הוא יורד אל הפסגה הנמוכה יותר, הנשארת, וקרויה מאז – החרמון הישראלי, “העיניים של המדינה”.


*

“קראתי ושמעתי: זו היתה מערכה מתוכננת מראש,” מסכם דיין את המלחמה. “ההיפך הוא הנכון. בכל מערכות ישראל, זו היתה המתוכננת-מראש פחות מכולן. במערכת סיני 1956 קבענו מראש את המהלכים ואת היעדים ואחר-כך פעלנו לפי זה. הפעם לא התכוונו לכבוש את הגדה המערבית, או אף את ירושלים, וגם לא להיכנס למלחמה עם סוריה. מי שמציג את זאת בתור מערכה מתוכננת מראש אינו אלא טועה. הצבא יש לו תוכניות אופרטיביות, לבנים של תכנון, לכל החזיתות. אבל כשיוצאים למלחמה, הממשלה מחליטה למה הולכים. יש לנו צבא טוב, חיל אוויר טוב, שיריון טוב. והידע של הקצונה, יכולתה לפתח את הפעולות הצבאיות תוך כדי מערכה – ממדרגה ראשונה. במלחמה זו, תוך כדי מערכה, נקבעו חזיתות חדשות, וצה”ל לא אמר שאינו מוכן לכך.

“מדינת ישראל יצאה למלחמה. מה היו יעדיה? כאשר קיבלתי את משרד הביטחון, מצאתי שהיתה כוונה למלחמה של 72 שעות. נאמר, כי ב-72 שעות אלה ישמיד צה”ל את חיל האוויר המצרי, יכבוש את רצועת עזה ואת אל-עריש ויגיע עד לתעלת סואץ. בשתי הגזרות האחרות, סוריה וירדן, נהיה בהגנה. ואף במשימות הצפויות בדרום לא נכלל כיבוש המיצרים."


*

הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן ושמו ג’וחדאד, המשמש בסיס שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, הבנויים בגבעות המקיפות אותו.

הרבה מה לעשות אין לנו. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סורים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו לקשים למדיי. אנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני – גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.

בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סורים, בעיקר נשים וילדים, ואנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג’וחדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו אנשי מילואים – אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנו תקועים בג’וחדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדויק המטוסים שלנו, כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –

ומדוע פנו אלי? – כי אני סופר.

להודות על האמת, זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי ביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי כסופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

וכך נערך מעין מסדר מזוודות – הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שנראה כמין הגרלה נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי התרחש הדבר בצורה אחרת. המזוודות נפרסו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, ובתוך כך העיפו מבט איש בשכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב הם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או ייסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.

תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה בחיי שאני משתתף בה.


*

שטחה של מדינת ישראל, מרמת הגולן ועד שארם א-שייח', גדל פי ארבעה, ואילו אורכו של הגבול היבשתי מצטמצם בקרוב לשליש, ל-650 ק“מ. לעומתו מתארך הגבול הימי פי ארבעה, ל-1,000 קילומטרים. העומק האסטרטגי גדל מאוד ועימו גם מרחב ההתרעה, בעיקר מפני תקיפות מטוסים. מרבית שטחי היישוב היהודי הצפוף הם עתה מחוץ לטווח התותחים של האוייב, ואילו בירות המדינות הערביות קרובות עתה יותר לגבול עם ישראל. תוספת המרחבים מאפשרת לצה”ל לראשונה לפעול במגננה, תוך ויתור על התפיסה הקודמת של תקיפה מוקדמת במקרה של מלחמה, והעברת המערכה לארצות האוייב. ואולם מעתה נאלצות יחידות צה“ל להתפרס על פני מרחבים גדולים במרחק מאות קילומטרים, כאשר כל העוצמה הצבאית של מדינות האוייב, ובעיקר מצרים, מתרכזת סמוך לקווי הפסקת-האש החדשים. צה”ל נאלץ להחזיק כוחות גדולים בקווים הקדמיים והמרוחקים, בייחוד בסיני. כתוצאה מכך גדל הצבא הסדיר, שירות החובה מוארך משנתיים וחצי לשלוש, וגדל הנטל על יחידות המילואים, עד שלושה חודשים בשנה.


העבודה הרבה המוטלת על משה, והאחריות הכבדה שהוא נושא בה, משמשות משקל-שכנגד לנטייה הטבעית של כל מנהיג ומדינאי לנוח על זרי הדפנה ולשקוע בהערצת עצמו. אכן, לאחר הניצחון המהיר והמדהים, שמעטים כמוהו בתולדות המלחמות בעולם, המוניטין של משה מרקיע שחקים. הוא עתה הישראלי הידוע ביותר בעולם, קוצר את תהילת המלחמה, הגיבור בה"א הידיעה. הפרסום וההצלחה יוצרים סביבו אווירה של הערצה. תמונותיו מתנוססות בכל מקום, והוא נעשה סמלה של ישראל החזקה, המנצחת והבוטחת בעצמה.


לאחר מערכת סיני ב-1956 באה הנסיגה המהירה בהוראת בן-גוריון, ולמשה – העומד אז בסוף דרכו כרמטכ"ל – אין אפשרות לעצב מציאות חדשה. עתה המצב שונה בתכלית. לא זו בלבד שהוא זוכה בפרסום ובתהילה רבים פי כמה, אלא שעיקר האחריות לביטחון, ליחסים עם מדינות העימות ולטיפול בערביי השטחים, מוטלת עליו. אמנם המצב נראה זמני – השטחים הכבושים נחשבים לפיקדון עד שיחל בקרוב המשא-ומתן לשלום תמורת החזרתם. וכאשר מזהיר אשכול, כי ייתכן שנצטרך להחזיק בהם גם בעוד עשרים שנה, נשמעים דבריו בלתי מתקבלים על הדעת.

בעוד ישראל מחכה לשווא לפתיחת משא-ומתן על הסדרי שלום תמורת מרבית השטחים, קובעים המצרים בהנהגת נאצר, ובעקבותיהם שאר מדינות ערב, באחד בספטמבר 1967, את ארבעת ה“לאווים” של ועידת חרטום: “לא שלום, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עימה ולא ויתור על זכויות הפלסטינים.”

רוסיה שולחת למצרים כמויות עצומות של נשק באוויר ובים. בתוך שנה וחצי מגיעה מצרים לעוצמה גדולה יותר בכוחות האוויר והשיריון משהיתה לה ב-5 ביוני 67'.


משה מכריז שהוא מחכה ל“טלפון מחוסיין”, כדי לגבש הסכם שלום, ואולם ב“בינתיים” המתמשך והולך הוא מוצא עצמו לא רק שר הביטחון אלא גם שר השטחים. מחשבותיו, יוזמותיו, הצעותיו והכרעותיו, המתקבלות על דעת הממשלה, עתידות לעצב את דמותה של ישראל למשך שנים ארוכות. ניסיון חייו, אישיותו, השקפת עולמו והאינטואיציה שלו יטביעו מעתה חותם על ביטחונה, על יחסיה עם מדינות ערב, על מעמדה הבין-לאומי, ובעיקר על דרך טיפולה באוכלוסייה הערבית הגדולה הנמצאת מעתה תחת שליטתה, בעיקר בגדה המערבית וברצועת עזה.


*

עוד לפני תום המלחמה מחליטה הממשלה על סיפוח ירושלים המזרחית, ובה כמובן הכותל המערבי והרובע היהודי, החרב עדיין. משה תובע לבטל את כל הגבלות המעבר בין שני חלקי העיר. הוא נתקל בהתנגדות כללית מצד נציגי הצבא, המשטרה, ראש העיר טדי קולק ואחרים. הם חוששים שתפרוצנה מהומות, שערבים ירצחו יהודים בחלק הערבי ויהודים יפגעו בערבים שיעברו לחלק הישראלי. יש לזכור שבמשך שנים ארוכות היו ערביי ישראל נתונים תחת ממשל צבאי, שהגביל את תנועותיהם.

“אני תבעתי להנהיג מיד תנועה חופשית לכל כיוון ולבטל את נקודות הביקורת ואת ההוראות על הצורך ברשיונות מעבר,” מספר משה. “לא היו בידי הוכחות שתתבדינה הנבואות השחורות. אבל דעתי היתה נחושה: עלינו ליצור מיד מציאות חדשה. אחר-כך נטפל בבעיות שתתעוררנה. על אף ההתנגדות העזה, והטענה שאני מביא שואה על ירושלים, הוריתי לנהוג כפי שאמרתי.”

התוצאה מדהימה. ביום שבו פורצים את המחסומים זורמים יהודים וערבים משני הצדדים דרך הפרצות הטריות, המלאות אבק, שנפערו בין קירות הביטחון, הגדרות ורצועות ההפרדה הממוקשות. נחלי אדם מתערבבים אלה באלה באווירה של חג. ירושלמים ותיקים משני העמים פוקדים מקומות שבהם לא ביקרו עשרים שנה, פוגשים מכרים ותיקים. “צדקת, וכל הכבוד,” שולח טדי קולק מברק למשה למחרת היום. “בעיר אווירת פסטיבל, כל הערבים בכיכר ציון וכל היהודים בבזארים.”


*

עם כיבוש ירושלים מצטלמים הצנחנים על רקע המסגדים הקדושים למוסלמים: בניין כיפת הסלע, הקרוי גם מסגד עומר, ומסגד אל-אקצה. בשבת הראשונה לאחר הקרבות, 17 ביוני, מבקר משה במסגד אל-אקצה ונפגש עם אנשי הדת המוסלמים מהמועצה המוסלמית העליונה, האחראים למסגדים. בכניסה הוא מבקש מהקצינים הישראלים שאיתו להתפרק מנשקם ולחלוץ את נעליהם. הוא מתיישב על השטיח בשיכול רגליים, כדרך הערבים, ופותח בדיון עם אנשי-הדת המוסלמים, שארשת פניהם מעידה על אבל וחשדנות. הוא מבקש מהם לחדש את התפילה במסגד ביום שישי הקרוב, גם לערביי ישראל יותר לבוא, ופורס בפני המופתי והשייח’ים את הכללים שישררו מעתה:

“חיילי צה”ל יפנו את החצר ויימצאו מחוצה לה. המימשל הישראלי אחראי לביטחון הכללי, אבל לא יתערב בשמירה הפנימית ובפיקוח הפנימי. אלה מסגדים מוסלמיים, והם זכאים לאוטונומיה ולניהול עצמאי. אתם יודעים שביום הכיבוש הוריתי להוריד את דגל ישראל שהונף מעל מסגד עומר. לא באנו להשתלט על קודשיכם או להתערב בחיי הדת שלכם. הדבר היחיד שננהיג הוא שגם היהודים יוכלו להיכנס לכאן בלי הגבלה ובלי תשלום. כאן עמד, בימי שבתנו בארצנו, בית המקדש, ולא ייתכן שעתה, כאשר ירושלים בשלטוננו, לא יוכלו יהודים לבקר בהר הבית באופן חופשי."

המהלך כולו הוא פרי יוזמתו וגישתו של משה, וכן המדיניות האוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית. הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, סבור שהגיעה התחלת הגאולה, והוא מתרוצץ ממקום למקום ותוקע בשופר, ובתשעה באב הוא עולה להר הבית עם מתפללים יהודים, ספר תורה וארון קודש, ומקיים תפילה פומבית. משה אוסר עליו לעשות זאת להבא.


*

בלהט הניצחון משתלטת הרבנות הצבאית על המסגד במערת המכפלה בחברון ועושה בו כבתוך שלה – עורכת טקסי נישואים בלי להתחשב בכך שהימצאות יין במסגד היא פגיעה חמורה בדת המוסלמית; מתקינה בית-כנסת במסגד. אלפי יהודים מגיעים להתפלל בו, ללא שים לב לזכויות הערבים, הרגילים להתפלל במקום חמש פעמים ביום.

משה מבקר במערת המכפלה ב-1 באוגוסט וסוקר אותה ביסודיות של איש צבא ומדינאי ובסקרנות של ארכיאולוג חובב. בייחוד מעניינים אותו המדורים הסתומים והאסורים בגישה, מנהרות, קירות, מדרגות ובורות.

הוא נפגש עם הנכבדים המוסלמים, ובראשם ראש העיר, השייח' מוחמד עלי ג’עברי, וחותם עימם על הסדר, שלפיו תתאפשר במערת המכפלה תפילה של ערבים ויהודים, כמובן לא יחדיו, ובית-הכנסת יישאר במקום. ההסדר משמש בסיס לכל ההסדרים בנוגע למעמדה של מערת המכפלה בשנים הבאות.


*

בסוף חודש יולי נותן משה אישור להמשך הובלתה של תוצרת חקלאית מזרחה – לעמאן, עיראק וכווית, כמו לפני המלחמה – במכוניות-משא ערביות היוצאות מהגדה. בגלל פיצוץ הגשרים יורדות המשאיות וחוצות את אפיק הירדן, הרדוד בקיץ.

משה סבור, שהאינטרס של ישראל הוא שלא לנתק את הגדה המערבית מהעולם הערבי, אלא לשאוף לתנועה חופשית של בני-אדם וסחורות בין ישראל לבין הארצות הערביות. לחידוש המהפכני הזה ניתן השם “מדיניות הגשרים הפתוחים”, והוא כולו מבית-מדרשו של דיין. לירדנים ניתן אישור לבנות לקראת החורף גשרים חדשים על הירדן, במקום אלה שפוצצו במלחמה – גשר אלנבי ליד יריחו, המשמש בעיקר את ירושלים, בית-לחם, חברון ועזה, וגשר דמיה – לשכם ולג’נין.

אמנם לישראלים אין אפשרות לבקר במדינות ערב, אבל משה מאמין שביקוריהם של ערבים מהארצות השכנות בישראל יגרום להם להיווכח שאפשר לחיות איתנו וגם להיעזר בנו ברפואה, במדע, בטכנולוגיה, בתעשייה ובחקלאות.


*

עם תום המלחמה מפוצץ צה"ל בשיטתיות מאות דירות בקלקיליה ומגרש חלק מתושביה, תגובה על צליפות ופגיעות בנות שנים רבות בשכנתה, כפר-סבא. לאחר ימים אחדים מגיע משה, נפגש עם ראש העיר, חאג' חסיין עלי צברי, והולך עימו לבקשתו לחורשת הזיתים שבה לנים המגורשים תחת כיפת השמיים. תחת כל עץ מכונסת משפחה. על חבילות בגדים שנפרסו על הקרקע משחקים תינוקות. זקנים מנמנמים והם מכורבלים בעבאיות ופניהם מכוסות בכאפיות. בזהותם את שר הביטחון, הם נאספים סביבו לאיטם ומבקשים רשות לחזור לקלקיליה, לקבל כלי-עבודה, כדי לפנות את הריסות בתיהם, ואם אפשר – לחזור ולבנותם.

“הבטחתי לעזור,” מספר משה. “אך מה לומר לא ידעתי. לא היתה בפי תשובה לשאלה שלא נשאלה אך היתה תלויה באוויר – מה אנחנו רוצים מהם? אני יודע כי לו התגשמה תקוותם, לו היו הערבים מנצחים במלחמה, לא די שהיו מחריבים את יישובינו, גם היו שוחטים את כולנו. ייתכן שגם הם יודעים זאת, והם רואים אפוא את הריסת בתיהם בידי חיילינו כדבר מובן מאליו. אני, לדאבוני, אינני יכול להסתתר מאחורי הסבר זה. ‘מה הם עושים לנו’ איננו מורה-דרך להתנהגותנו שלנו. גם אינני רוצה לומר להם כי אני, שר הביטחון של ישראל, מצטער ומתבייש במה שעשו חיילינו. היחסים נו לבין הערבים הם יחסים בין עמים. ואני, בתפקידי, אינני יכול לדבר איתם כאיש פרטי. שתקתי, חזרתי למכוניתי והסתלקתי.”

קלקיליה, ויישובים אחרים שנחרבו, למעט באזור לטרון, אכן נבנים מחדש בסיוע ממשלת ישראל. מחיקת הכפרים ליד לטרון באה מתוך מחשבה למרחוק – להשאיר בידי ישראל את הדרך ההיסטורית משער הגיא לרמלה ולא לתת לירדנים, לאחר שייחתם חוזה השלום, אפשרות לחלוש על שפלת החוף ועל נמל התעופה לוד, כיום בן-גוריון, שהוא נמל האוויר האזרחי היחיד של ישראל.


*

יהודה ושומרון זכורות למשה מטיוליו בימי נעוריו. בסוף הקיץ, בין קטיף התירס לעונת הזריעה, נהג לצאת עם חבריו, תרמיל-גב למזון ושמיכה צבאית על שכמם, ומעט כסף בכיסם. עימם נדד לאורך הירדן, לסביבות ירושלים, ועד לעזה הגיע. ואילו עתה:

“מיפגשי עם חבלי הארץ שנפתחו לפנינו היה שונה. זה לא היה טיול, לא ביקור חטוף כדי לחזור הביתה, לנהלל. זו היתה התוודעות מחודשת. ביהודה ובשומרון היה משהו מיוחד, ומעולם לא יכולתי לגבור על הרטט שהביאו בליבי השמות, שמות המקומות. שילה, תקוע, בית-אל, ענתות, פצאל. אף כאשר שרד במקום רק תל חרבות, עוצמת השם לא נגרעה ממנה נימה. בימי התנ”ך היו גם האנשים נצר מכורתם: אליהו התשבי, מיכה המורשתי, נבל הכרמלי. מקצת השמות הוטו במשך השנים והותאמו לשפה הערבית. הדבר לא הפריע לי. הצליל העברי והכנעני נשמר – יריחו, עכו, יפו, מגידו. השנים, המלחמות, העמים שעברו בהם לא הכחידו את שורשם. עתה יושבים ביהודה ובשומרון ערבים. הנערים הדשים במורג את ערימות התבואה, הפלחים החורשים בצמדי שוורים במחרשת העץ ובמלמד הבקר, הנשים העולות מן הבאר של הכפר וכדן על ראשן – כולם חלק מפני הארץ. אין הם חוצצים ל. מעולם לא היתה לי הרגשת איבה אל הערבים. המלחמות וההתנגשויות נו היו על עניין מדיני ועל שאיפות לאומיות ולא בגלל עוינות אישית. הפיתה והזיתים, הקפה וה’אהלן וסהלן' שפגשוני בכל עת שהגעתי אל פתח ביתם, נקטעו כפעם בפעם ברצח ובקרבות, אך לא נעקרו מן השורש."


*

מעודו לא היתה בידי משה אפשרות לעצב את דמותה של ישראל, של “ישראל הגדולה”, כפי שיש בידו עתה, בהיותו שר הביטחון. הוא דוגל במדיניות גשרים פתוחים וחיים משותפים, בביטול “הקו הירוק” שהפריד בין ישראל לגדה ולרצועה; בעידוד המנהיגות המקומית הערבית, בעיקר ראשי הערים בעזה, חברון ושכם, שעימם הוא נפגש ועומד בקשר מתמיד, ובמתן מעין אוטונומיה לפלסטינים החיים תחת שלטון ישראל. אלפי ועשרות אלפי ערבים מהשטחים עובדים בארץ, ומתחיל להיווצר שילוב כלכלי, לא שוויוני אמנם, בין שני העמים, היהודי והערבי.

משה עצמו מופיע לא פעם בדמות הרון אל-ראשיד, הכליף הערבי המפורסם, שלא חשש לרדת אל העם ולשמוע את טענותיו. חרף היותו המצביא היהודי שהנחיל לערבים את הגדולה בתבוסותיהם – אין הוא חושש להיפגש עם ערבים בבתיהם ועם בדווים באוהליהם, ולהתארח אצלם בסגנונם ובשפתם. איש מהם אינו מתפלא שהאורח הנכבד אינו זקוק לנוכחות צמודה של שומרי-ראש מחשש שמישהו יתנקש בחייו. להיפך – דומה שהערבים רוחשים לו כבוד רב, אם לא הערצה. כובשת את ליבם הארצישראליות השורשית שלו, שמכירה בקיומם כבני-אדם, שמשתדלת להפריד בין היריבות הלאומית לבין שאר הצדדים המעשיים והאנושיים, והיא בנוסח המזרח במיטבו, נוסח שעליו גדלו בני המושבות הראשונות וחלק מבני-דורו של משה, שחייהם עברו עליהם מתוך קירבה לערבים.


באוקטובר 1968 פוגש משה בביתו שבצהלה את המשוררת בת שכם פדואה טוקאן, לאחר שקרא את שיריה בעלי התוכן הלאומי החריף והאנטי-ישראלי. היא באה עם דודה, ד"ר קדרי טוקאן, ועם ראש העיר חמדי כנען. משה אינו קורא לה כדי לשנות את דעתה, אלא כדי ללמוד אותה ולגשש אם יש תקווה להסדר בעתיד, מעבר לחיי היום-יום המשותפים. הוא מנסה להעביר באמצעותה מסר של שלום לנאצר, ומצטט את בן-גוריון שאומר בימים אלה: “לו עמדה השאלה של ‘שלום או שטחים’ הייתי מעדיף שלום על השטחים שנכבשו, פרט לירושלים.”


בשלבי 1971 מתאבד בירייה מנהיג המחבלים ברצועת עזה, זיאד אל-חוסייני, במרתף ביתו של ראשד א-שאווה, ראש העיר עזה. א-שאווה, לדברי משה, הולך “על חבל דק של נאמנות כפולה”. משה מבין את מעמדו העדין של א-שאווה, שלא היה יכול שלא לתת מחסה למי שנמלט אל ביתו, ומחליט להשאירו בתפקידו ולא להעמידו לדין.


הוא, שבגר תחת שלטון הבריטים ובשכנות לערבים, ממלא עתה את תפקיד השלטון הזר של המנדט – כלפי הערבים. הוא אינו שוכח את תקופת מאסרו, זוכר אנגלים מושחתים ושיכורים, אך גם תקופות של שיתוף-פעולה, ואת וינגייט. הוא יודע לשים עצמו במקומו של הערבי התלוי בו, ומשתדל שלא לפגוע יותר מן הצורך באלה הנתונים לשליטתו. מראה הערבים העובדים בשדות ובכרמים של יהודה ושומרון, כפי שעבדו אבותינו בימי המקרא, מוסיף נופך רומנטי לגישתו אליהם.

יותר מתמיד מתבלט עתה הפרדוקס, שליווה את ההתיישבות העברית בארץ-ישראל החל מימי העלייה הראשונה: משה, כאיכרי המושבות שזוהו עם הצד הימני, “האזרחי”, של המפה הפוליטית – מצדד בשילוב כלכלי בין יהודים לערבים, המבוסס על עבודתם של האחרונים, ובמידה מסוימת מנסה להתעלם מהנחרצות של הקיטוב הלאומי – באמצעות הטבות כלכליות.

הדיעות בשמאל, גם בשמאל המתון, ומפי אישים כיצחק בן-אהרון, ישעיהו ליבוביץ', בן-גוריון ואחרים, מביעות חשש כבד מפני שילוב בין ישראל לשטחים, מפני הסתמכות על עבודה ערבית ומפני סיפוח זוחל – שעתידים להשחית את ישראל ולטשטש את אופיה היהודי. השמאל רוצה הפרדה והיבדלות מהערבים עד כדי סלידה מהם, המובעת ביצירות ספרותיות של סופרים ממחנהו, דוגמת עמוס עוז.

ואילו הימין מוכן לחיות עם הערבים ואפילו לחבבם, על רקע המגע היום-יומי של יחסי עובד ומעביד, בתנאי שאנחנו השולטים והם הנשלטים, ומתוך מדיניות כוחנית הנקראת בשפת העם “שיטת המקל והגזר”.

*

משה מבקש לדאוג לכך, שהערבים ינהלו את חייהם כרצונם, וישראל לא תתערב. אבל ברגע שהערבים פוגעים בביטחון – יש להגיב בנחרצות. הביטחון חייב להישאר בידינו.

המירקם שמקווה משה ליצור בין שני העמים הוא שביר למדי, ולמעשה כמעט אין תקופה של רגיעה אחרי יוני 67'. הערבים אינם משלימים עם תבוסתם. אמצעי הלחימה וזירות הפגיעה, המשתנים לעיתים קרובות, יוצרים אשלייה כי אם רק תימצא כנגד כל אחד מסוגי הפיגועים – תשובה צבאית וביטחונית הולמת – ישרור שקט.

מחבלים ערבים חוטפים בחוץ-לארץ מטוסים הטסים לישראל, מפוצצים מטוסים באוויר, רוצחים בנמלי תעופה נוסעים העומדים לטוס לישראל, תוקפים מטרות ישראליות ויהודיות כמשרדי “אל על” וחברות אחרות, נציגויות דיפלומטיות וביתנים בתערוכות.

חודשים לא רבים לאחר יוני 67' מוכרז מרי אזרחי בגדה וברצועה. הפגנות והתפרעויות מתקיימות לסירוגין, מלוות הקמת מחסומים ויידוי אבנים, וכן שביתות מסחר, לימודים ותחבורה. בספטמבר 1968 מתרחש פיצוץ בתחנה המרכזית בתל-אביב, ובמאי 1970 נרצחים ילדי אביבים. פלסטינים מהשטחים משתפים פעולה עם ארגוני הטרור. התסיסה מורגשת בירושלים המזרחית ובערי הגדה והרצועה כשכם, חברון, בית-לחם יריחו, רמאללה, ג’נין, טול-כרם, קלקיליה, עזה, חאן-יונס ורפיח.

משה מנהיג עונשי פיצוץ בתים, הגליות ומאסרים, מאשר פעולות תגמול על תקיפות טרור, כגון פשיטת צה"ל על נמל התעופה הבין-לאומי של ביירות, בספטמבר 1968. עם זאת הוא מקווה, כי מירקם היחסים הכלכליים ההולך ונוצר במציאות החדשה יתברר כחזק מהאיבה הלאומית. לשם כך הוא מוכן אפילו להתעלם מהבדלי השכר בין ישראלים לערביי השטחים.

בביוגרפיה שלו הוא כותב באופטימיות על אותה תקופה:

“חילוקי הדיעות לא הפכו למשטמה אישית; הגשרים פתוחים, חופש התנועה לישראל, שכר העבודה השווה והרווחה הכלכלית הציבו בסיס לחיים בצוותא לבני שתי האומות.”


*

היותו עובד-אדמה משחר ילדותו, והשנים שעשה כשר החקלאות, כאשר השתדל לעזור לחקלאים ערבים בישראל, דוגמת מגדלי הזיתים, מכשירים את משה להקדיש מזמנו גם לחקלאות שבגדה וברצועה. הוא גאה על כל פרי וירק חדש שגדל בשטחים בסיוע מדריכי משרד החקלאות, בייחוד אצל הבדווים בדרום רצועת עזה.

עם אחד מהם, חאג' מחמוד אבו-סלים, הוא מתייעץ בדבר היחס למחבלים, מתי להראות יד קשה ומתי להקל.

עם בדווי ושמו חמד הוא מתיידד, ולא בכדי. חמד זה הוא מומחה לגילוי עתיקות. אם לא שוכרים אותו, לא מגלים דבר. והנה רמטכ"ל מבצע “קדש”, שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, גאה על הצלחתו לקנות במחיר לא יקר חפצי עתיקות שחמד זה סוחב בשעת העבודה:

“לא רק גילוי ארון הקבורה המצרי בחפירה בדיר אל-באלח, אלא גם הוצאתו מן הבור היתה מעשה אמן. באצבעותיו הדקות והרגישות היה חמד מעלה בזהירות חרס אחר חרס, בלי לשבור, ובין החרסים היו מעלים חפצים יקרים שהיו בארון – חרפושיות חותם, נזמים, עגילים, חרוזים וצמידים. מזווית עינו היה בודק אם אין איש עוקב אחר ידיו, חופן בכפיו חול סביב לחפץ, מעבירו בזריזת לאחור, וברגלו היחפה היה דוחק אותו לפינת הבור. אחר-כך, לצורך מנוחה, כביכול, היה מתיישב על האוצר, מתגרד ומתחכך ושולח את עוזריו להביא מים וניירות עטיפה. בסופו של דבר, בעד מחיר נאות, היה אפשר לרכוש גם את החפצים האלה, שמצאו את דרכם לאוהלו בשעות הלילה…”


*

עיתונאית צעירה מתארת אותו באותה תקופה: “גולגולת גרמית, עצמות לחיים חדות, סנטר מוצק, מצח גבוה, מבט יצרי בעין ושפה עליונה משוכה כאילו בחיוך קל, אלכסוני ולפעמים זדוני, כלפי מעלה. אדם מלא ניגודים, סתירות. בצד אחד האומץ, הכריזמה, האינטואיציה החריפה. בצד האחר – יצר אפל, בדידות, מרה שחורה, ובשני הצדדים הוא מחזיק בכל הכוח.”


*

שבת אחת יוצא משה לסיור אווירי בסיני. בפמליה נמצא גם מאיר עמית. המסוק עוצר בבאר-שבע, או אולי מתחיל שם את דרכו. ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום, בא עם אשתו לנסיעה. ומשה: “לא, תרדי מההליקופטר!” – בצורה הבוטה ביותר, “נשים לא תיסענה!” – האשה יורדת, ושייקה לא מדבר עם משה חודשים לאחר-מכן.

המסוק נוחת בסרביט אל-חאדם, הנמצאת בשטח ההררי שבמרכז חצי-האי סיני, בקו אחד עם אבו-זניימה שעל החוף המערבי. כאן, באזור מכרות הטורקיז, ניצב דורות על דורות מקדש פרעוני עתיק, המוקדש לאלת הטורקיז חתחור. האסטלות, עמודי-הזיכרון המופלאים של המקדש, צופות כספינקס אל מרחבי סיני, ואיש אינו נוגע בהן – עד שנופלת עליהן עינו של משה:

“המקום הקסימני. קרני השמש האירו כתובות היירוגליפים חרוטות על אסטלות עומדות בחצי גורן עגולה, פני האלה חתחור מגולפות בראשי העמודים, ותבליטים ציוריים על אבני המקדש. הנוף הזר והדממה המוחלטת העבירוני כבמטה קסמים לימי הפרעונים.”

משה חומד אסטלה אחת ופוקד להסירה ממקומה ולהעמיסה על המסוק. בשדה התעופה שבו נוחתים, בתום הסיור, הוא משתמש בקומנדקר צבאי כדי להסיע את האסטלה לגן ביתו שבצהלה.

המעשה אינו נשאר בגדר סוד בטייסת המסוקים, בחיל האוויר, בצבא ובציבור. אמנם סיני כולו, על בארות הנפט ועל אוצרותיו הארכיאולוגיים, נופל שלל בידי ישראל, ואולם כאן מדובר בהפקעה פרטית של פריט ארכיאולוגי חשוב, שנעשית בידי נושא תפקיד ממלכתי ראשון במעלה.

בקרב הקצונה של צה“ל יש שמשלימים עם מעשיו של משה ויש שחורקים שן ושותקים. לימים, לאחר הזעזוע שגורמת מלחמת יום הכיפורים, יש שמאשימים אותו בערעור הנורמות של צה”ל. שנים לאחר אותה מלחמה עדיין דעתם של אנשי צבא לא מעטים, ובהם קצינים בכירים ששירתו באותה תקופה, נותרת חריפה ושלילית לגבי משה. הם אומרים שהיו לו אמות מידה של מוסר כפול, שהרשה לעצמו מה שלא הרשה לאחרים לעשות, ואפילו ענש אותם בכל חומר הדין על מעשים פעוטים מאלה שעשה הוא-עצמו. על לקיחת שק סוכר מושעים שני קצינים מבריקים בהענשה צורבת; על לקיחת רדיו שלל מסולק קצין מחיל האוויר.


משה נוהג להיעזר בפרופסור לאגיפטולוגיה גבעון, מאוניברסיטת תל-אביב, כדי לקבוע אם עתיקות מצריות המגיעות לידיו אינן מזויפות וכדי לפענח את ההיירוגליפים, כתב החרטומים שעליהן. לדברי אריה בראון, שלישו הצבאי של משה, קרא משה לפרופ' גבעון כדי לבדוק את האסטלה. בעקבות הפגישה החליט שאין הוא רשאי להחזיקה אצלו, והיא הוחזרה למקומה במקדש שבסרביט אל-חאדם. סיפור לקיחתה של האסטלה ידוע לרבים, ואילו מעשה החזרתה – למעטים בלבד.


*

לשר ביטחון יש סדר יום ויש חדר-עבודה במשרדו. משה הופך את בר-המשקאות לכוננית ספרים. את אורחיו הוא מכבד בעיקר בפירות העונה – תפוזים, תפוחי-עץ, ענבים ואבטיחים. התמונות על הקיר הן של לוח גזר, לוח חקלאי עתיק, ושל הכתובת בנקבת השילוח. שני מוצגים עבריים קדומים אלה מצויים במוזיאון הארכיאולוגי שבאיסטנבול.

כדרכו, הוא מנמנם בנסיעות. תמיד יש איתו כר ושמיכה. הוא אוגר כל שעת שינה, כי שיחות טלפון דחופות מעירות אותו גם בלילה, בביתו. המתח הביטחוני ולעיתים הפוליטי מורגש כל שעות היממה.

הוא מעיד על עצמו כי לרוב הוא חסר סבלנות, לא “איש רעים להתרועע”; אינו אוהב לפטפט עם ידידים בשעות הפנאי. אפילו שיחותיו עם חיילים ומפקדים, בביקוריו ביחידות הצבא, נראות בעיניו כשאלות ותשובות ענייניות ולא כשיחה אמיתית. הוא חש שהוא-עצמו נותר סגור גם כאשר לסובבים אותו נדמה שהוא כל כולו איתם. בביקוריו בצבא הוא אוסר על קיום מסדרים ומשמרות לכבודו, הנראים בעיניו בזבוז זמן, ומבקש להיפגש מייד עם החיילים והמפקדים.

מראהו מרושל במקצת. הוא משמין וגם מקריח. בגדיו אינם מגוהצים תמיד, בייחוד לאחר שינה במושב האחורי. הוא דואג לכך שבשובו מסיור מהשטח למשרד יוכל להתקלח, להתגלח ולצחצח את נעליו במו-ידיו. “לצחצוח נעליים אני רואה את עצמי מומחה. מורי למלאכה זו היה הסרג’נט הבריטי הממונה עלי בהיותי גפיר בנהלל, בשנות ה-30 – להקנות לנעליים את מלוא הברק ולראות את בבואתך נשקפת בהן כבמראה! אולי אני נהנה מצחצוח הנעליים מפני שיש בכך תחושת חזרה לעולם של ימי צעירותי. ואולי משום שזה נותן לי עוד כמה דקות עם עצמי, יחידי עם מחשבותי, דבר שאני זקוק לו וחסר אותו יותר מכל.”


כך הוא נראה בעיני מאיר עמית, שמכיר את סגנון עבודתו במשך שנים: “אגוצנטרי מאוד, לא מתחשב באחרים, רואה תמיד את הדברים מנקודת מבטו של דיין ועושה מה שטוב לעניין וטוב לדיין. אדם חכם. יודע תמיד לקלוע למטרה. אמן בבחירת העוזרים הנכונים, שלא יעשו לו פשלות, ויודע לקבוע את העדיפויות הנכונות, יודע במה לעסוק ובמה לא לעסוק. יודע גם לתת גיבוי לאנשים, לא לזרוק לכלבים. מילה שלו היא מילה בסלע. כותב בעצמו את נאומיו. עברית פשוטה ויעילה מאוד. מצחצוחי סגנון ומכפל לשון הוא מקבל ‘חאררה’. לדיין סגנון של מחצבה – חוצב את המלים. הפשטות היא גם חלק מהתדמית שבנה לעצמו. הוא ער מאוד לכך שחלקו בהיסטוריה יהיה כתוב. הכרתי אותו כמו בצילום רנטגן. לא היתה לו סבלנות בעד מיל. תמיד סבל כאבים. העין הציקה לו מאוד. הוא לא סבל נודניקים. אפילו לא אותי. ‘תתחיל מהסוף!’ – היות שהכרתי אותו, למדתי איך לעבוד איתו. בתוך חמש דקות גומרים עניין. היינו ‘בראש אחד’. השיחות הכי פוריות איתו – בשבת בבוקר, כשהוא מדביק חרסים במחסן, בגן ביתו בצהלה. הוא שנא ‘יסמנים’. אהב שמשרתים אותו, אבל לא אהב חנפנים. העריך אנשים שיש להם דיעה משלהם.”


*

אשכול נפטר בפברואר 1969. חרף, ואולי בגלל פירסומו וכוחו הרב של משה, לא עולה כלל על דעת ההנהגה הוותיקה של מפא“י לצרף את התואר ראש הממשלה לשר הביטחון. עד כחודש לפני כן היה משה מראשי רפ”י, שרק בינואר התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה, והיתה למפלגת העבודה (אמנם, בלי בן-גוריון). הם מעלים לראשות הממשלה את גולדה מאיר. היא, הקשישה והחולה, נעשית סמכות-על חדשה למשה, שחרף הפופולריות העצומה שלו בארץ ובעולם, נותר מספר שתיים.


*

בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה“ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה”ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.

למחרת מבקר משה בקו התעלה. “ליד זחל”ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה’קלצ’ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל’קלצ’ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."


בתאונה נפצע בן-דודי דוד, חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.

"מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי ‘דגניות’ (קומנדקרים מצוידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה’דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל’דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה’דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.

"גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.

"אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.

“לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה.”


המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.


*

לאחר חודשים אחדים של הפוגה פורצת, באביב 1969, מלחמת ההתשה. לא תמיד כוללים אותה במניין מלחמות ישראל אף שהיא אכזרית, קשה וממושכת. מטרת מדינות העימות הערביות, בהנהגת מצרים שבראשות נאצר, היא למחוק את תוצאות התבוסה במלחמת ששת הימים, וזאת בשלושה שלבים: הראשון – שיקום צבאות ערב; השני – “ההרתעה הפעילה”, שמטרתה הנחתת הפגזות ופשיטות על כוחות ישראליים, כדי לגרום להם אבידות ונזקים, אך לא מלחמה כוללת; והשלישי – מתקפה לשחרור “האדמות הכבושות”.


בקו התעלה מנסים המצרים להחליש את אחיזת צה“ל ולהתישו באמצעות הפגזות כבדות והחדרת חוליות קומנדו. ככל שהמצב מידרדר נאלץ הצבא לערוך עוד ועוד תקיפות אוויריות ויבשתיות, עוד ועוד הפגזות והפצצות כבדות ופשיטות בעומק מצרים; בבקעה מנהל צה”ל מרדפים אחר מחבלים החודרים מירדן, ומגיב גם בפעולות תקיפה בלבנון. כמעט מדי יום נופלים חיילים בצד הישראלי. גל ההתלהבות ששטף את ישראל לאחר הניצחון הגדול מתחלף במצב רוח קשה. השירות במילואים נעשה מסוכן מאוד. אנשים נקראים לשרת תחת אש. חלק רב מהנופלים הם חיילי מילואים. במקביל מתנדבים קצינים ותיקים, שכבר פרשו מהשירות, לשרת במעוזי התעלה. צה“ל ממשיך לבצר את המעוזים נגד ההפגזות. נבנים קירות בטון עבים. את תקרות הבונקרים מכסים בשכבת פיצוץ, שכפ”ץ, עשויה מילוי עפר ואבנים על פסים של מסילת ברזל. אלה פורקו מקו המסילה קהיר-עזה העובר דרך קנטרה ואל-עריש.


שעה שקו התעלה דורש קורבנות כמעט מדי יום – במוצב “המזח” לבדו, מול העיר סואץ, נהרגים בשישה חודשים 77 חיילים, ובשמי מצרים מהדהדים ה“בומים” העל-קוליים והדי ההפצצות של חיל האוויר הישראלי – נהנה העורף הישראלי משלווה יחסית, כי המלחמה מתרחשת במרחק מאות קילומטרים, בארץ האוייב ועל גבולותיו.


במטכ“ל מתנהל ויכוח על דרך ההתבצרות בקו התעלה. הרמטכ”ל החדש, חיים בר-לב, מצדד בחיזוק המעוזים על קו המים ומייעד אותם למטרות דיווח ובלימת ניסיונות צליחה מצריים; הם יופעלו כוחות שיריון ניידים, ובמרחק מהתעלה יוצבו מחנות שיריון, שמהם יצאו הכוחות להדיפת תקיפה או לניסיון צליחה.

הגישה האחרת, ברוח תביעתו של משה שלא להגיע מלכתחילה לתעלה, גורסת התבצרות רק בקו מרוחק כעשרים קילומטרים מהתעלה, ושליטה על קו המים על-ידי פטרולים משוריינים ורגליים.

הגישה של בר-לב היא שמתקבלת, מהיותה גם תואמת את עמדת הממשלה שלא לסגת. כך נוצר ומתבצר על גדת התעלה “קו בר-לב”. משה נושא באחריות להחלטה, אף שאולי אינה לרוחו.


כדרכו, אין משה מסתפק בישיבה בלשכתו שבמשרד הביטחון. כבן 54, במדי חאקי פשוטים, מכנסיים רחבים על כרסו שגדלה, ולראשו כובע חאקי בסגנון כובעי ההיטלמעאכר, מימי גדוד הפשיטה 89, הוא מתרוצץ במעוזים שעל גדת התעלה, על גבול הירדן בבקעה וברמת הגולן.


*

בחודש מאי 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, נאלץ התיאטרון “הקאמרי” בתל-אביב להוריד מהבמה את ההצגה “מלכת האמבטיה” מאת חנוך לוין, סטירה פוליטית חריפה ומכאבת, על רקע מלחמת ההתשה, שחיציה מכוונים בצורה בוטה נגד ממשלת גולדה, המוצגת בדמויות קריקטוריות. ההצגה היא גם קינה קורעת-לב על מותם של החיילים הצעירים, ופנייה לדור האבות, שלא להיות גאים כל-כך על נפילת הבנים.

בתקופה זו מתרבים הדיבורים והיצירות על העקידה כסמל להווה, למלחמה. הם החלו ב“שיח לוחמים”, שיחות עם לוחמים מבני הקיבוצים לאחר מלחמת ששת הימים, ועם שירי המשורר הצעיר א. עלי שהשתתף בה. תמציתם: דור האבות מקריב במלחמה את דור הבנים, כפי שאברהם התכוון להקריב את יצחק. משה, שר הביטחון, הוא גם השר השולח חיילים ליהרג למען הביטחון. וכך, בצד ההערצה למשה והפחד מפניו, הוא מצטייר גם כמי שאחראי למותם של לוחמים צעירים. אנשים קובעים את עמדותיהם כלפי המלחמה, כל מלחמה, לא במעט על-פי חלקם בה. אלה שנלחמים ומשלמים את המחיר, הם לרוב הראשונים שרוצים בשלום, כי מחר אולי ייהרגו בסדיר או במילואים. לאלה שאינם מסכנים את נפשם קל יותר להצדיק את המלחמה כפרק הכרחי בהיסטוריה, הם מסתכלים בה כאילו כבר ממרחק הזמן.

כאשר להקת הנח“ל יוצאת בתוכנית חדשה, ובה ה”שיר לשלום" – למילים של יעקב רוטבליט, שאיבד רגל במלחמת ששת הימים, ולמנגינה של יאיר רוזנבלום (“אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!”) – אוסר אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי על השמעתו בפני חיילים בגלל תוכנו ה“תבוסתני”. וכך השיר, שעתיד להיעשות – בדומה ל“ירושלים של זהב” – לשני או לשלישי במעמדו לאחר ההמנון הלאומי, מתחיל את דרכו כשיר מחתרתי כמעט.


“מלכת האמבטיה” יורדת עקב לחצים, הפרעות ואווירת ההיסטריה, שיוצרים נגדה שני הצהרונים הגדולים, “ידיעות אחרונות” ו“מעריב”. באוניברסיטה העברית בירושלים מופסקת ההצגה באמצעים ברוטליים על-ידי קבוצה קיצונית בעלת אופי לאומני-דתי, ואיש אינו מפריע בעדה.

אני רואה את ההצגה בערב השביעי להעלאתה, באולם “הקאמרי” בתל-אביב. רגעים אחדים לפני עלות המסך יורד במעבר האמצעי באולם משה דיין ותופס מקום באחת השורות הראשונות. הוא מלווה מחיאות כפיים נלהבות משעה שהקהל מבחין בו. אותו קהל מוחא אחר-כך כפיו בהתלהבות גם להצגה, המורכבת כאמור ממערכונים ומשירים שיש בהם לגלוג וגם כאב.

לאחר ימים אחדים מתראיין משה בתוכנית פופולרית ב“קול ישראל”: “בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצרים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון ‘הקאמרי’ של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור. אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דמגוגיה. אינני מתאר לעצמי דבר יותר מעודד ועצום שיכול להיות לצבא המצרי מאשר לומר: זו מדינת ישראל, כפי שמראים אותה. כמובן בתור סטירה, אבל ההנחה היא שסטירה יש לה במה להיאחז. זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם. הרגשתי שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל. כאשר אני נקלע להצגה הזאת של ‘הקאמרי’ אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת.”


*

בתחילת 1970, כדי ללחוץ על המצרים לסיים את מלחמת ההתשה, מבקש משה את אישור הממשלה להפצצות עומק על מחנות הצבא בעומק מצרים. מטרות אסטרטגיות הופכות לעיי חורבות, כפי שהפכו בתי הזיקוק והתשלובת הפטרו-כימית בסואץ לאחר טיבוע המשחתת “אילת”, באוקטובר 1967; וכפי שערי התעלה – סואץ, קנטרה, איסמעיליה ופורט סעיד – נעשו בחלקן הגדול ערי רפאים נטושות. חיל האוויר הישראלי עושה בשמי מצרים כבתוך שלו.

מחשש להתמוטטות משטרו יוצא שליט מצרים, נאצר, לבקש עזרה במוסקבה. למצרים מגיעות יחידות צבא רוסיות, המפעילות סוללות טילים משוכללים מסוג אס-אי-3 נגד מטוסים, וכן שלוש טייסות קרב סובייטיות על צוותיהן. כל מערך ההגנה האווירית במצרים נמסר לפיקוד רוסי. ההסלמה הבלתי-נמנעת מתרחשת ב-30 ביולי 1970 – פטרול חיל האוויר בגזרה הצפונית מותקף על-ידי שמונה מטוסי “מיג-21” סוביטיים. בקרב מופלים חמישה מהם. טייסיהם מצליחים להיחלץ. כל המטוסים הישראליים חוזרים לבסיסם בשלום.

כדי שלא להחריף את המצב אין מתפארים בהישג, ואולם משה מסביר לטייסים, בתום התחקיר, כי ישראל לא תהיה כצ’כוסלובקיה, ולא תיכנע למעצמה גדולה ממנה בלי מלחמה. היא לא תתאבד בנוסח גיבורי מצדה, אלא תילחם ותחיה.


באוגוסט 1970, לאחר שנתיים של מלחמת התשה, של הרג והרס הדדי במלחמה, שבה שני הצדדים נשארים מחופרים בקוויהם מבלי לכבוש שטחים או להגיע להכרעה בדרך אחרת – מסכימות מצרים וישראל להפסקת-אש בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג’רס.

מה הסיבה להסכמת מצרים? בעקבות ההסלמה מתברר לנאצר כי המשך המלחמה יביאו לידי תלות גמורה ברוסים, והם עלולים להשתלט על צבאו ועל ארצו. המפתח ללחצים על ישראל הוא בארה"ב, ולכן כדאי להיענות ליוזמתה, וליצור בכך גם משקל-נגד לתלות הבלעדית ברוסיה.

לצד הישראלי היו במלחמת ההתשה 721 הרוגים, מהם 594 חיילים. אבידות הצבא המצרי נאמדו ב-10,000 הרוגים, ועוד כ-3,000 מקרב צבאות ירדן וסוריה וארגוני המחבלים.

המצרים נוצרים את האש, אך אינם מכבדים את הפסקת-האש. מיד בתחילתה, ובניגוד להסכם העומד ביסודה, הם מקדמים לקו הראשון את סוללות הטילים נגד מטוסים שקיבלו מרוסיה. עובדה זו עתידה להיות לה השלכה קשה במלחמת יום הכיפורים, אך בינתיים נכונו לישראל כשלוש שנים של שלווה יחסית.

תיסכולו של נאצר כה רב כנראה, שבספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, הוא מת בהתקף לב. משה יכול לרשום לזכותו שעמידתה האיתנה של ישראל הביאה בעקיפין להסתלקותו של גדול אוייביה. ואולם יורשו של נאצר, סאדאת, הוא שעתיד להנחית על ישראל ועל משה-עצמו את המכה הקשה ביותר.


*

מלחמת ההתשה מתקשרת בזיכרון הלאומי עם החזית המצרית, אך החל מקיץ 67' מתחוללת במקביל מלחמה קשה לא-פחות בגבול המזרחי של ישראל.

עמק הירדן ועמק בית-שאן, ובעיקר הקיבוצים מעוז-חיים, גשר, כפר-רופין, חמדיה, העיירה בית-שאן – סובלים מהפגזות של הצבא הירדני, ממיקוש, ממארבים ומחדירות של מחבלים.

משה מבקר ביישובים, לא פעם תחת הפגזות. במשך כשלוש שנים נהרגים 141 ישראלים, ומאות נפצעים. האזור הופך לקו חזית. מבוגרים וילדים חיים במשך ימים ולילות במקלטים. הבקעה בגבול הירדן, מעמק בית-שאן עד לים המלח, הופכת לארץ המרדפים אחר חוליות מחבלים.

ב-18 במרס 1968 עולה אוטובוס, המוביל לטיול תלמידים של גימנסיה “הרצליה”, על מוקש ליד באר-אורה שבערבה, לא הרחק מאילת. שניים נהרגים ועשרות נפצעים. המוקש הוטמן על-ידי מחבלים שזכו לעידוד הצבא הירדני. הפיגוע מזעזע את הציבור בישראל.

בתגובה יוזם צה“ל, ב-21 במרס, את מבצע “תופת” – פשיטה על הבסיס והמפקדה של ארגון הטרור פת”ח בעיירה כראמה, הנמצאת קילומטרים אחדים בעבר הירדן, מצפון-מזרח ליריחו. בפשיטה משתתפים כוחות צנחנים, שיריון, תותחנים וחיל האוויר, הצבא הירדני מתערב בקרב. המבצע מסתבך ומתמשך יום שלם, ובציבור יש הרגשה שנוסף יום לחימה שביעי למלחמת ששת הימים.

תוצאות הקרב קשות. אמנם נהרגים כ-150 מחבלים וכן 61 חיילים ירדנים, ויש גם פצועים ושבויים, אבל מצידנו נופלים 28 חיילים, ובשטח הירדני נשארים ארבעה טנקים, שני זחל“מים ושתי שריוניות, משאית וג’יפ. נופל גם מטוס שלנו, אף כי בשטח שבשליטת צה”ל.


שלא כמו במבצעים קודמים, הפעם משה אינו נמצא בחפ"ק, “עם היד על הדופק”, ואינו עוקב אחר מהלך הקרב.

יומיים קודם לכן, בליל 19 במרס, הוא יושב עד שעה מאוחרת במטכ“ל, לדון בתגובת צה”ל על הפיגוע בתלמידי הגימנסיה. למחרת בבוקר, יום לפני פעולת כראמה, הוא מחליט לקחת לעצמו שעות אחדות של חופש ולחפור באתר החביב עליו באזור, על הכביש מתל-אביב דרך מקווה-ישראל לבית-דגן. כהרגלו בשעות של עומס, הוא חש צורך לאוורר את הראש בחפירה בשטח או בהדבקת חרסים, ובינתיים לשקול פעם נוספת הכרעות שקיבל והחלטות לעתיד. העבודה הפיזית מרגיעה, מחזירה אותו לנעוריו בנהלל. העיסוק בשרידים מן העבר מעניק לו אפשרות להתרחק מההווה. צעיר מקומי, אריה רוזנבאום, הודיע לו יום קודם על שרידים של כלי חרס שנחשפו במחצבת כורכר סמוכה, לאחר שדחפור חתך וחפר בדפנותיה לשם העמסת חול לבניין.

משה בא בבוקר לבדו, ובאזור הוא אוסף את אריה. בבית רוזנבאום, הוריו של אריה, הוא נוהג להתקלח אחר החפירה. מספר טבת: “חיפושיו הבלתי-חוקיים [של משה] אחרי עתיקות היו שערורייה. אתר חפירותיו היה באזור – היא אזור העתיקה. האתר, הידוע כעשיר בשרידים מהתקופה הכלקוליתית ואילך, לא נחפר מעולם כראוי. עוד בטרם נעשתה עבודה מדעית במקום, החלו להקים עליו שיכונים לעולים חדשים. תוך הכשרת השטח לבנייה חשפו הדחפורים קברים עתיקים. דיין, אז רמטכ”ל, חש למקום וחיטט בקברים. אריה רוזנבאום, בן 10, מילדי העולים החדשים, עקב אחרי הרמטכ“ל המהולל והחל לסייע לו. בין השניים נקשרו יחסי עבודה הדוקים ואף רעות. הם החליפו הם עתיקות, ודיין, משנוכח כי לילד יש ראייה וחוש לחישוף עתיקות, אף נטל אותו עימו לחיפושים במקומות מרוחקים. אריה היה למעין צופה עתיקות ומודיע על התגליות שנחשפו במהלך עבודות העפר באזור. דיין התיידד עם הורי הילד, ואימו היתה מכבדת אותו בתה ובעוגה לאחר שרחץ עצמו בדירתם בשיכון החדש והחליף את בגדיו. טיעונו של דיין היה, שבחיפושיו באזור הוא מציל עתיקות, שאחרת היו נשמדות על-ידי הציוד המיכני הכבד או נעלמות לתמיד על-ידי הבניינים שהוקמו על הקברים העתיקים.”


העתיקות שמשה חופר במו-ידיו, קונה או דואג להביא מאתרים כמו סרביט אל-חאדם בסיני, – מצטברות לכדי אוסף מרשים ורב-ערך בביתו ובגן ביתו בצהלה. הן מעוררות עליו ביקורת ציבורית חריפה. טוענים, שהוא מנצל את מעמדו כשר הביטחון ואת חסינותו כחבר כנסת ומצפצף על החוק. משה, נאמן לאופיו, אומר שהוא מוכן לוותר על חסינותו ולעמוד למשפט אם תוגש נגדו תביעה, אבל הרשויות חוששות כנראה לתבוע, בגלל ההילה שאופפת אותו.

ייתכן שאלמלא היה בא לחפור באזור היו העתיקות נגרפות עם החול-לבניין. לא בכל מקום מצליח אגף העתיקות לערוך חפירות הצלה, כדי להציל נכסי עבר מידיהם של שודדי עתיקות שפושטים בארץ ועושים בהן מסחר לא-חוקי. ייתכן כי אלמלא הדיבוק שנכנס במשה לאסוף עתיקות, היו רבות מהן נעלמות, נמכרות באופן לא חוקי לאחרים ואולי גם לא מגיעות לתחומי ישראל.

בביקור באגף ארצות הלבנט במוזיאון “הלובר” בפריס אני עובר על פני מצבת מישע מלך מואב, אחד המוצגים החשובים המוצגים במוזיאון. הארכיאולוג הצרפתי המפורסם קלרמון-גאנו קנה אותה מידי בדווים בירדן במחצית השנייה של המאה ה-19. את המצבה, העשויה אבן בזלת, הקים מישע במאה התשיעית לפני הספירה כהודיה לאל כמוש, שבעזרתו השתחרר מלחצה של ישראל.

והנה, משמאל לכניסה לאולם, מול מצבת מישע, ניצב בארגז זכוכית סרקופג קטן ויפהפה עשוי חומר. הכתובת אומרת שזהו סרקופג כלכוליתי דמוי בית עם ראש דמוי אדם – בעיני הוא נראה יותר כראש של ציפור – שנמצא בחפירה באזור, ליד תל-אביב, ונתרם בידי גנרל משה דיין. צבעו כתום כהה, חלק ניכר בו הוא תוצאה של איחוי, הדבקה והשלמת המעטפת החיצונית, וצבע התוספות הוא כתום בהיר. החלל הפנימי, שבו היו מאוחסנות עצמות המת, ריק, משחיר ומסתורי, כבית-רפאים קטן. ייתכן שדיין עצמו שיחזר והדביק את חלקי הסרקופג, שאם לא כן היה קיים כמוצג שאפשר לתרום אותו.


וכך מסתובבים לבדם במחצבה משה, שר הביטחון של ישראל, שעשה לעצמו שם עולם, ואריה, בחור מקומי עלום-שם, הבקיא מילדותו בשרידים העתיקים שנחפרים בסביבת מגוריו גם בידי ארכיאולוגים מקצועיים. ליד קיר תלול, בערימת חול מוכן להעמסה, מגלה משה שברי חרס מעוסים באצבעות, כנראה חלקי כלים מתקופת הברונזה הקדומה, בטרם המציאו את האובניים, שאיפשרו יצירת כלי חרס סימטריים. הוא מטפס על ערימת החול ומחפש בקיר את מקור החרסים. אולי ימצא כאן את המערה שבה חיו בני אדם לפני אלפי שנים והותירו אחריהם מעט עצמות, חרסים ונתזי צור?

בעודו שקוע בחפירה בשקע הקיר הפריך, שחצב הדחפור, שומע משה פכפוך של חול נשפך. כאשר הוא מרים את עיניו, הוא רואה שהקיר נע במהירות לקראתו, ושכבה של חול מתמוטטת וניגרת עליו. מהלם המפולת הוא מאבד לרגע את הכרתו, אך מיי מתעורר ומבחין שהוא קבור בחול עד למעלה ממותניו. בטרם עולה בידו להיחלץ, הוא רואה את החלק העליון של גבעת החול נבקע ממעל, נופל ונערם עליו, ופיו מתמלא עפר.

“הספקתי רק לחשוב: ‘אני לא יכול לנשום, אני לא יכול לזוז, אני לא יכול לצאת, כנראה זה הסוף.’ לא יכולתי לעצור את הגוש העצום הנוחת ממש על ראשי. כעבור כמה זמן, כאשר הגיעו המצילים בחפירתם אל ראשי, וההכרה חזרה אליי, זכרתי לא רק את מראה קיר החול המתמוטט ועולה עליי אלא גם את המחשבה שחלפה במוחי ברגע ההוא. הרהרתי: ‘אני מרגיש די גרוע, אבל למרות הכול אני יודע שזה עוד לא הסוף.’ ייתכן שלו ראיתי את מראה פני וגופי באותו רגע, הייתי חושב אחרת. פתאום הוצפתי אור יום בהיר, נשמתי אוויר צח, ואחרי רגעים ארוכים של כמו-מוות הרגשתי: שוב אני חי.”

מזלו של משה שאריה, העומד מאחוריו, אינו נפגע אלא רץ מיד להזעיק עזרה מאזור. באים שני אחים ממשפחת שבירו, בעלי מסגרייה, ועימם עגלון אחד עם בנו הצעיר. הם עומדים וחופרים במהירות בטוריות ובאתים, בהדרכתו של אריה, מסלקים בזהירות את הגבעה החדשה שמכסה על משה, חושפים את גופו ושולפים אותו מתוך החול והחרסים. אחר-כך הם מזעיקים אמבולנס ומעבירים אותו לתל-השומר.


בשוכבו בבית-החולים, נפוח וכחול מהתאונה הארכיאולוגית שכמעט הרגה אותו, מתברר למשה שנפגעו שתי חוליות בעמוד שידרתו, כמה צלעות נשברו ואחד ממיתרי הקול ניתק. הוא איבד את כושר הדיבור וסובל כאבים קשים, אך החשוב לו מכל – העין האחת – לא נפגעה.

מחתלים את מחצית גופו העליונה בתחבושות גבס. רופא מומחה מאמן אותו בהפעלת קולו. מתברר, שיהיה עליו ללמוד ללכת וגם לדבר. בני המשפחה מבקרים אותו בשעות היום, רחל אהובתו – בלילה, כאשר איש כבר לא נותר לידו. הוא מבטיח לה שישוב לאיתנו ויהיה ביחסיו עימה “כמו חדש”, אבל: “צורתי, פרצופי הנפוח, הגוף הכחול, עמוד השדרה הנתון בגבס וציוצי הקולות שהשמעתי במקום דיבורים – לא העידו על כך.”

בן-גוריון בא ומתמלא דאגה: “מה יהיה, משה? הלא כל גופך כחול?” – משה משתדל להרגיע אותו, אבל ארשת פניהם של הסובבים אותו אינה מעודדת. משה אינו מניח לעצמו לשקוע בייאוש. הוא מוצף מברקי החלמה, פרחים ומכתבים. שמח על הביקורים של ראשי העיריות מן השטחים המוחזקים (כך הוא מקפיד לכנותם) – חמדי כנען משכם, מוחמד עלי ג’עברי מחברון, ראשד א-שאווה מעזה, ובייחוד ראש עיריית קלקיליה, חאג' חסיין עלי צברי, המביא עימו אשכול תפוזים על ענפיו ועליו הרעננים.


ד"ר חיים שיבא, מנהל בית-החולים, מעודד את משה ואומר לו שיוכל לעזוב לשוב לביתו בתוך שלושה שבועות, אם לא תתעוררנה בעיות מיוחדות. משה מחליט שהפעם לא ישקע בדיכאון, כמו שאירע לו לאחר שאיבד את עינו. ב-14 באפריל הוא חוזר למשרד הביטחון, גופו נתון עדיין במסגרת עשויה פלסטיק קשיח, והוא מרותק לכיסא גלגלים למשך שבועות אחדים. בגלל כאביו העזים הוא מקבל תרופות לשיכוך כאבים ולשינה. כאשר נאמר לו, כי אם יתמיד בכך יש חשש שיתמכר להן, הוא מחזיר מיד את כולן לרופא, חרף הכאבים: “די לי בגב, בעין ובגרון. להוסיף על כך סמים – זה מוגזם.”


יעל: "במשך שלושה שבועות שכב שם, סובל כאבים ופצעי-לחץ. היה זה בלתי-נסבל להימצא במחיצתו, אך הוא לא הסכים להישאר לבד. הוא היה תובעני כילד בן עשר, ואימא בישלה לו, עזרה לשטוף אותו ולשכך את כאביו עד שהתמוטטה מדי לילה, מותשת וסחוטה. כאשר עזבה אותו בלילה, הופיעה רחל לביקור לילי מאוחר. היא לא היתה צריכה להביא את המרק האהוב עליו או את לפתן הפירות, או לעשות שליחויות למענו. אפשר שהיתה זו נקודת מפנה בעבור אימי, מהלומה לכבודה העצמי והתנהגות משפילה וחסרת התחשבות מצידו. בעבורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי, כמה קשה היה לה לשאת את המצב.

"אבא יצא מבית-החולים כעבור שלושה שבועות. התאמץ מאוד בשיחזור יכולת הדיבור, ופיתח תלות במשככי כאבים. גופו היה נתון בגבס, בהליכתו גרר את רגליו בסרבול ולא עלה בידו לישון ללא כדורי שינה. גופו וכוח רצונו אכן הפריכו את תחזיות הרופאים. בוודאי שאיני יכולה להסביר מדוע, אך פגיעה זו היתה תחילתו של תהליך ההידרדרות בבריאותו. מאז ועד מותו שוב לא היה בריא לחלוטין.

"אף כי משככי כאבים וכדורים אחרים שנטל השפיעו רק על דיבורו המתארך בלילות ולא פגעו בבהירות מחשבתו, הייתי מודאגת מאוד. אימא ברוב ייאושה פנתה לרופאים שהוא נתן בהם אמון, כדי שיכריחו אותו לחדול. הוא לא התמכר, אך פיתח תלות בתרופות, והדבר המדהים, גם בעבור הרופאים, היה כי יכולתו לקבל החלטות, חשיבתו המדויקת ופעילותו הפיזית במשך היום – לא נפגעו כל עיקר. הבחנתי בנימה חדשה של פסימיות עמוקה בדבריו. לא שיברון-לב, לא אובדן שליטה או ייאוש, אלא סימן שאלה גדול שהתעורר בעקבות התפכחות מאשליות רבות.

“אחת החרדות העמוקות שלו היתה קשורה למעורבותם של האינטנסיבית של הרוסים במזרח התיכון, אשר היתה עלולה לגרום לאמריקנים להפעיל את כוחותיהם לצידנו. הוא הכיר את ההיסטוריה היטב וחשש פן תהפוך ישראל לזירת קרב בין מעצמות-העל, ויהיה המנצח אשר יהיה – תושמד תוך כדי המאבק.”


גם בנו אודי מדוכא מאוד למראהו. “הוא הוליכני הביתה בצאתי מבית-החולים. לאחר שירדתי איכשהו מן המכונית, ביקשתי ממנו שיעזור לי בטיול קצר בגן שמאחורי הבית. אלה היו הצעדים הראשונים שעשיתי. נאלצתי להיתמך בו, אף-על-פי שנשענתי, בידי השנייה, על מקל. הייתי תשוש עד לאפיסת כוחות. מחוך הפלסטיק הכביד והכאיב. אודי ראה לפניו שבר אדם, עיוור בעינו האחת, בקושי הוא גורר את רגליו, נתון בסד של משותקים וחסר כושר דיבור. הזה אביו? כעבור זמן רב, כשהבראתי לחלוטין, סיפר לי כי חשב שאישאר בצורה זו – נכה שאין לו תקנה. בשעת הטיול הראשון בגן, בקושי עצר בדמעותיו.”


יהונתן גפן, בנה של אביבה, אחות משה, מתגורר אותה תקופה בבית דודו בצהלה, ועוזר לטפל בו: "התגנבתי בוקר אחד, כשהנמר הלוחש עוד ישן, וניסיתי ללבוש את אחת הרטיות שלו על עיני (היו לו המון בארון!) ולראות איך אני נראה עם זה.

משה, לרוע המזל, פקח את עינו וראה אותי בשעת אחד המעשים המבישים ביותר שעשיתי בחיי, ולעולם לא אשכח מה שהוא אמר:

"‘זה גדול עליך!’

“ואחר-כך הוא שוב עצם את עינו ונרדם.”


כאשר חוזר אליו במקצת כושר ההליכה, שב משה לבקר במקום התאונה, לראות מה נשאר במחצבה. מתברר שבינתיים גילחו הדחפורים את הגבעה, על חרסיה ושרידי עברה, ונשארה ממנה רק פינה אחת. משה מחטט בה ואינו מוצא דבר. בשובו למכונית החונה בכביש, בין בתי היישוב, הוא שומע מאחוריו קול אשה:

“בחיי שזה משה דיין! שוב פעם מסתובב במחצבה. הוא חושב כנראה שכל-כך קל להוציא אותו מהחול!”


 

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, “פסימיסט” הרואה נכוחה

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בהרחבה, “ממקורות זרים”, בעמוד ראשון של עיתון ישראלי]


בראיון לבי.בי.סי, ב-12 ביוני 1967, אמר משה: “המלחמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון מחוסיין.”

בדרך-כלל מאשימים את משה, ואת הנהגת המדינה בתקופה שלאחר ששת הימים, שהעדיפו לשבת באפס מעשה ולחכות לטלפון מחוסיין מאשר לפעול להשגת הסדר שלום.

האמת היא, ששבוע לאחר דברי דיין מגיע באמצעות ואשינגטון שדר מחוסיין, ונפתחת סידרה של פגישות ומגעים עימו בדרגים שונים. בפגישתם ביולי 1972 מציע משה לחוסיין התחייבות ישראלית לחוש לעזרת ירדן אם תותקף, בתמורה להתחייבות ברורה של חוסיין שלא להשתלב בקואליציה מלחמתית נגד ישראל. השניים אינם מגיעים להסכם, אבל באוקטובר 1973 יסתפק חוסין בשליחת כוח לא גדול לחזית הסורית, ולא יתקוף את ישראל משטחו.

משה: “ירדן קיימה עם ישראל מגעים בדרג גבוה, במגמה להגיע להסדר שלום וכן לפתור בעיות שוטפות. בבעיות הקטנות והחולפות הושגה לעיתים הבנה, אך בנושא העיקרי – הסדר של שלום קבע בין שתי המדינות – לא הושג דבר.”


*

כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973, משיא הרב הראשי של צה"ל, אלוף מרדכי פירון, בטקס צנוע בביתו שבבת-ים, את משה לרחל רבינוביץ. קשריו של משה איתה נמשכים לסירוגין שמונה-עשרה שנים, מאז נפגשו לראשונה, במקרה, בטיסה מרומא לישראל. לאחר הטקס הם יוצאים לארוחת-ערב טובה במסעדה תל-אביבית, מרימים כוס להצלחת נישואיהם ומטלפנים לשתי בנותיה של רחל ולשלושת ילדיו של משה, לבשר להם על המאורע.

רחל עוברת לגור עם משה בביתו שבצהלה, ועתידה לעמוד לימינו מעתה ועד יומו האחרון.

אך גם לפני נישואיו השניים, ובהיותו עדיין בקשרים עם השתיים, רות האשה ורחל האהובה, היו למשה פרשיות אהבים נוספות.

אחת מהן עשתה לו כותרות עסיסיות במיוחד בשבועון השערוריות “העולם הזה”. אימהּ של הבחורה, אלישבע, הניחה מכשיר הקלטה מתחת למיטת בתה, כדי להפיל את משה בפח. משה נהג כמנהגו בפעמים הקודמות, התעלם מהפרסומים של אותה אלישבע, ולא הגיב. חייו הפרטיים אינם עומדים למשפט הציבור; ישפטוהו רק על תפקידו הציבורי. מכל הנשים שהיו לו בחייו הוא מזכיר בהערכה ובאהבה באוטוביוגרפיה שלו אבני דרך רק את רות ורחל.

סיפורנו הולך וקרב לקיצו. משה כבר כבן חמישים ושמונה, אופק חייו מתקצר, רק עוד כשמונה שנים נותרו לו לחיות.


*

פעמיים, באוקטובר-דצמבר 1971 ובאוקטובר-נובמבר 1972, מגלה אמ“ן, אגף המודיעין של צה”ל, האחראי להערכת המצב הלאומית, כי הצבא המצרי נערך לצליחתה של תעלת סואץ. מפקדי אמ"ן מעריכים שמדובר בתרגילי מפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה נמוכה.

משה והרמטכ“ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), סומכים על הערכת אמ”ן.

לדעת אמ"ן, מצרים לא תעז לצאת למלחמה לפני שיהיו ברשותה מטוסי קרב-הפצצה לטווח ארוך, וכיוון שהללו לא יהיו ברשותה לפני שנת 1975, אין לצפות למלחמה לפני מועד זה.

הקונצפציה, התפיסה, שמגבש אמ"ן, נשענת על שתי הנחות מרכזיות:

האחת – מצרים לא תצא למלחמה בישראל אלא אם כן תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית משוכללת, שתאפשר לתקוף את ישראל בעומק, ובעיקר את שדות התעופה העיקריים, במגמה לשתק את חיל האוויר הישראלי.

השנייה – סוריה לא תצא למלחמה בישראל ללא שיתופה של מצרים.


עמדתה הנחושה של מצרים כלפי ישראל נקבעת מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על אף תבוסתם הנחרצת מביעים המצרים את אמונם בנאצר. הם יוצאים לרחובות ומבקשים ממנו שיחזור בו מהתפטרותו. מפלתם הצבאית אינה ממוטטת את נכונותם להמשיך במאבק נגד ישראל. “מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!” קובע נאצר. לא רק החזרת כל שטחי סיני אלא השבת הכבוד האבוד של מצרים לאחר תבוסתה הצבאית.

מדיניות מצרים כלפי ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוסחת בהחלטות ועידת ח’רטום מספטמבר 1968, שבה משתתפות מדינות העימות עם ישראל: “לא משא-ומתן, לא הכרה ולא שלום.” תוכניתו של נאצר קובעת, כזכור, שלושה שלבים: שיקום הצבא המצרי בעזרת הרוסים, מלחמת התשה, ומלחמה כוללת שעתידה להביא לניצחון.

בספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, מת נאצר מהתקף לב, אך יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, אינו סוטה מתוכניתו. תחילה הוא קובע את 1971 כ“שנת ההכרעה” ומכריז בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי “לשחרר את ירושלים.” אחר-כך הוא דוחה את המלחמה לשנת 1972 ולאביב 1973. רבים בישראל סבורים שסאדאת מתלהם ומתעתע, ואינם מתייחסים ברצינות לדבריו.


מצד אחד שותף משה להרגשת העוצמה והביטחון של “ישראל הגדולה”: צה"ל גדל בציוד ובעוצבות פי כמה וכמה מאז מלחמת ששת הימים והתפרס על פני מרחבים עצומים, ומשה עצמו נעשה סמל בארץ ובעולם לעוצמתה של ישראל. הוא מקרין תחושת ביטחון לאזרחיה. הוא המייצג הבולט ביותר של הקו הביטחוני הבוטח והבטוח בעצמו. כמעט אין יום שדבריו ותמונתו אינם מופיעים בתקשורת. אזרחי ישראל סבורים, שהמנצח במלחמות סיני 56' ויוני 67' לא יאכזב אותם במלחמה נוספת, אם תפרוץ. גם אם עתיד לימים משה לערער על כך, הנה אין ספק שבתוקף אישיותו ותפקידו כשר הביטחון – הוא, ולא ראש הממשלה גולדה מאיר, ניצב בראש הפירמידה של ביטחון ישראל.

ואולם הוא מכיר היטב את המצב הביטחוני – הכוחות הערביים, כולם צבאות קבע, ערוכים במלוא עוצמתם לאורך קווי החזית, ואילו ישראל עומדת מולם בכוחות קטנים של צבא סדיר, קבע ומילואים. העומס על חיילי המילואים, מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, הולך וגדל. הם משרתים יותר מחודש בשנה. ישראל מגייסת את מערך המילואים המלא שלה רק כאשר מתקבלת התרעה מודיעינית שעומדת לפרוץ מלחמה. אם לא כן, יהיה עליה להחזיק את המילואים מגוייסים במשך חודשים ארוכים בשנה ולשחק לידי מצרים וסוריה, המסוגלות למוטט את כל מהלך החיים הרגיל במדינה בעצם חניית צבאותיהן על גבולותיה, בכוננות למלחמה.

את המפתח למניעת חידוש המלחמה רואה משה בהשגת הסכם חלקי עם מצרים, כך תופחת הנחישות המצרית לחידוש המלחמה, וסוריה תהסס להילחם לבדה.

בשלהי 1970, לאחר הפסקת מלחמת ההתשה, מציע משה שצה“ל יתרחק כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ, עד לפתחים המערביים של מעברי המיתלה והגידי. עוד במלחמת ששת הימים היתה כוונתו שצה”ל יעצור לפני שיגיע לתעלה, כדי לשמור אותה פתוחה לשיט. במלחמת ההתשה ניטשו ערי התעלה ונחרבו. אם יתאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולשקם את עריה – פורט-סעיד, איסמעיליה, קנטרה וסואץ – אולי תורחק סכנת המלחמה הכוללת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא עתיד לומר לזלמן שובל, כי התנגד ל“קו בר-לב” לא רק מהבחינה המדינית אלא גם במישור הצבאי. משה שיער, שאם יחליטו המצרים לחצות את התעלה בעוצמה רבה, לא יהיה שום סיכוי לעצור אותם בקו המעוזים שעל גדתה המזרחית.

לדברי משה, באביב 1971 תומכת ממשלת גולדה מאיר בהצעתו, וזו מועברת למזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג’רס, באמצעות עוזרו, ג’וזף סיסקו. באותה תקופה מנסה רוג’רס להביא להסדר חלקי בין ישראל למצרים, שיאפשר את חידוש השיט בתעלה, יביא לסיום מצב המלחמה ולתחילתו של משא-ומתן מדיני.

הנסיגה החלקית היא המקסימום שיכול משה להציע למצרים בשלב הראשון, וגם בכך הוא נחשב לנועז מאוד, ואין זה בטוח שהממשלה עומדת מאחוריו. הדיעה הכללית בישראל הגדולה, המנצחת והחזקה, היא שיש ביכולתה להמשיך להחזיק באין מפריע בגבולותיה החדשים – ממרומי החרמון, רמת הגולן, קו הירדן וחופי ים סוף עד שארם-א-שייח' ועד תעלת סואץ והים התיכון.

הצעתו המתונה של משה אינה מתקבלת על דעת המצרים. סאדאת מקווה לקבל מישראל הרבה יותר – וזאת בלחצם של האמריקנים ובסיוע הצבאי הנרחב מצד הרוסים. הוא חושש שאם ייאות לנסיגה חלקית ולפתיחת התעלה, יביא הדבר להקפאת המצב הקיים, וישראל תמשיך לשלוט בכל שאר השטחים שכבשה. אמנם הוא מצהיר שרצונו בשלום עם ישראל, אבל עליה להסכים לתנאים מוקדמים לפני המשא-ומתן, והתנאים כוללים לא רק נסיגה מכל סיני, אלא חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים בגדה המערבית וברמת הגולן, פתרון הבעייה הפלסטינית, וכן הפסקת העלייה והתנתקות ישראל מהתנועה הציונית.

ישראל הבוטחת בעצמה אחרי הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, אינה מעלה כלל על דעתה לקבל אפילו מקצת התנאים האלה. הציבור אינו בשל לקבל זאת. בממשלה ובכנסת אין רוב לכך. הרמטכ"ל חיים בר-לב – שתקופת כהונתו חלה בין יצחק רבין לדוד אלעזר – ובתקופתו, במהלך מלחמת ההתשה, מוקם ומבוצר על הגדה המזרחית של התעלה קו המעוזים הקרוי על שמו, “קו בר-לב” – עתיד לטבוע את האמירה שאם יחליטו הערבים לפתוח במלחמה, אנחנו נכה בהם: “מהר, חזק ובאופן אלגנטי!”

ב-1971, עם ההתרחקות ממלחמת ההתשה ומן המחיר הכבד שגבתה, כבר אין תמיכה בממשלת גולדה להצעתו של משה, לנסיגה נרחבת מן התעלה.


*

חיים ישראלי, המשמש ראש לשכת כל שרי הביטחון מאז ימי בן-גוריון, מספר כי לקראת הדיון בהצעת הנסיגה שהעלה משה, החליטה הממשלה לשמוע את דעת המטה הכללי. הרמטכ"ל חיים בר-לב הוזמן לישיבה. לפני הדיון תפס אותו משה בפרוזדור, הכניסו לחדר צדדי ואמר: “חיים, דע לך, אתה חופשי להגיד מה שאתה רוצה. אבל אם אתה אומר עשרה קילומטרים נסיגה, והממשלה תאשר זאת, אני אוציא מסקנות.”

נכנס בר-לב לישיבת הממשלה והמליץ, על דעת המטכ"ל, על נסיגה של לא יותר מעשרה קילומטרים מקו התעלה.

משה מודיע, שאם תאמץ הממשלה את עמדת המטה הכללי – יתפטר. הוא טוען שאי אפשר לסגת נסיגה לא משמעותית, כאשר אנו יכולים להסתכל יום-יום במשקפותינו ולראות מה נעשה בבתים בסואץ ובאיסמעיליה. המצרים לא יקבלו זאת. זו אינה נורמליזציה.

בעקבות האיום בההתפטרות מחליטה הממשלה שלא להחליט, והנושא יורד מעל הפרק. לא עשרה קילומטרים ולא שלושים.


*

יש אימרה שלפיה ברצות האלים רוצים להעניש מישהו, הם מכים אותו בגאווה יתירה. האם היוהרה והביטחון העצמי המופרז, שהיו בין הסיבות שהביאו לעיוורון הביטחוני ערב מלחמת יום הכיפורים, הם שגם מנעו מישראל ללכת בדרך מדינית אחרת, שהיתה מונעת מלכתחילה את המלחמה הזאת?

על כך אין תשובה חד-משמעית.

יהושפט הרכבי, מראשי המודיעין בעבר ומגדולי המומחים ליחסי ישראל-ערב, מזהיר כי נטיית הישראלים להאשים רק את עצמם באי השגת שלום מלא עם הערבים, היא סימפטום לשגעון העליונות הישראלי, הסבור שבנו ורק בנו תלוי הכל, והמקל ראש בעומק ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו באזור.

אלוף הראבן, מבכירי אמ"ן והמוסד בעבר, וחוקר בתחום יחסי ישראל-ערב בהווה, מביע דיעה המקובלת על רבים: “בשנים 1970 עד 1973 ניסה הנשיא סאדאת, פעם אחר פעם, להגיע לכלל שלום עם ישראל, והתשובה מפיו של משה דיין היתה: ‘טוב שארם א-שייח’ בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח‘.’ סאדאת יצא למלחמה באוקטובר 1973 לא מתוך ציפיות לנצח את ישראל, אלא רק כדי לשבור בדרך צבאית קיפאון מדיני מתמשך. 2,600 ישראלים שילמו בחייהם, כדי שמנהיגי ישראל יתחילו ב-1974, הלכה למעשה, בתהליך השלום עם מצרים, וכדי שדיין יוביל עם מנחם בגין ועזר וייצמן, לאחר ביקור סאדאת, הסכם שלום שכלל את החזרת סיני כולו למצרים, כולל שארם א-שייח'.”


ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג’ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה “האופציה הגרעינית”. אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.


*

באפריל 1973 שוב מתקבלות התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שתתחיל באמצע חודש מאי, בצליחת התעלה לכל אורכה על-ידי דיביזיות חי"ר ושיריון מצריות.

גם הפעם מעריכים ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירות למלחמה נמוכה. אך צבי זמיר, ראש המוסד למודיעין, שהוא זרוע, לא צבאית, של שירותי הביון, סבור שיש חשש סביר למלחמה.

אלא שהפעם אין משה ודדו מקבלים את הערכת אמ"ן. הם פוקדים להתכונן למלחמה במסגרת תוכנית הכוננות “כחול לבן”. עוצבת מילואים יוצאת לאימונים בסיני, מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים מוגדל, מועברת תחמושת רבה, נעשה מאמץ להשלים אמצעי גישור, שיאפשרו לשתי אוגדות משוריינות לחצות את התעלה ולהעביר את הקרבות לאדמת מצרים, ומושקעים סכומים רבים בביצורים. אולם ההנחייה היא לפעול בזהירות ובחשאי, כדי למנוע בהלת מלחמה והידרדרות.


בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ב-18 במאי, מעריך ראש אמ"ן: “יש תוכנית שמתגלגלת ללחימה, וסאדאת רוצה עקרונית במלחמה. אני חושב, שהסיכויים שהוא יפתח במלחמה, או הסבירות שהוא יפתח במלחמה היא סבירות נמוכה. למה? בעיקרו של דבר בגלל סיבה אחת: בגלל העובדה שהוא יודע שהוא ייכשל במלחמה.”

משה סובר אחרת. בישיבת הוועדה, ב-22 במאי, הוא אומר: “בעניין אפשרות חידוש המלחמה אני מחמיר מראש אמ”ן, לאו מבחינת המועד, אם בחודש יוני או יולי המצרים, או המצרים והסורים, יחדשו את האש. אני מחמיר יותר ממנו בראיית התהליך.

"נראה לי שהיו, ואולי עכשיו קיימות, בפני הערבים, שלוש דרכים חלופיות: האחת – לעלות על מסלול המשא-ומתן, חלקי, מלא, כזה או אחר, וזה כמובן מסלול חלופי לפתיחה במלחמה. הם לא הלכו במסלול הזה.

"מסלול שני, שהוא חלופה למסלול המלחמה והמשא-ומתן, יכול להיות אילו אמרו: ‘אנחנו זקוקים לזמן רב כדי להתכונן למלחמה,’ והיו משחררים חצי מהכוחות המגוייסים שלהם. בינתיים היו מרפים את המתח, ואחר-כך היה מתברר שדרוש זמן ארוך יותר. זה יכול להיות מסלול שלא היה מוליך לחידוש האש. הם לא עשו זאת. הם אינם משחררים ואינם מקטינים את הצבא, ומקיימים את המתיחות המתמדת שם, המתיחות לקראת מלחמה.

"המצרים חושבים שני דברים, לדעתי. האחד – שאין להם מה להפסיד, וזאת לא רק מצרים, כל העולם הערבי, כולל ירדן, חושב שהמדיניות שלנו הביאה אותם למצב שאין להם מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.

“שנית, החישוב שלהם הוא, שהם אינם בונים על הישגים צבאיים, אלא על הישגים מדיניים כתוצאה מעצם הפתיחה באש.”


*

במסקנות ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הממשלה בלחץ הציבור בנובמבר 1973, כדי לחקור את מחדלי המלחמה – נאמר לימים: “לפנינו שתי הערכות, האחת של הרמטכ”ל, שעל-ידי הכנות ופרסום שאנו יודעים על הכנותיהם [של צבאות מצרים וסוריה], יש מידת הרתעה, והערכת שר הביטחון, שהאפקט הפסיכולוגי-מדיני של הרתעה אינו קיים. כלומר, כבר בתקופה זו, אפריל 1973, לפחות לדעת שר הביטחון, מבחינה פסיכולוגית-מדינית-צבאית לא היווה צה“ל כוח מרתיע כפי שהיווה קודם לכן. בתקופה שקדמה לספטמבר-אוקטובר 1973 נתן סאדאת ביטוי מחזק להערכת שר הביטחון, כאשר פורסם בשמו בעיתונות שלא איכפת לו לאבד כמה מיליונים של אבידות, אלא שבמקום להסיק מסקנה כי אין אפקט הרתעה, בחרנו להצביע על זלזולו של סאדאת בחיי אדם.”


*

בחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לשאול את משה – אם נוכחת שאין שומעים לאזהרותיך, מדוע לא התפטרת? ומדוע לא התפטרת כפי שאיימת כאשר התברר לך שאין סיכוי לנסיגה, אפילו חד-צדדית, מהתעלה?

תשובת משה כל אותן שנים היא, שאסור לו לנטוש את תפקידו כשר הביטחון. גם לתומכיו ולידידיו, המקימים ב-1969 תנועה על-מפלגתית החורתת על דגלה: “משה דיין לראשות הממשלה!” – הוא מסרב ועונה בתוקף: “יותר חשוב שאהיה שר הביטחון מאשר ראש הממשלה.”

משה גם מעריך, כי אין לו סיכוי לזכות במועמדות המערך לראשות הממשלה, ואם ייאבק נגד גולדה, יישמט ממנו תפקיד שר הביטחון. אילו היתה ראשות הממשלה נופלת בחיקו כפרי בשל – היה מקבל זאת. אבל שהוא ישב עם “העסקונה המפלגתית”, שיצטרך להתחנף לאנשים, להגיד לזה דבר אחד ולזה דבר אחר – הדבר אינו מתאים לאופיו, לקוצר רוחו כלפי שטויות, שוטים וטרחנים. הוא אינו יודע לשחק. ונוסף על כך, מנעוריו חש סלידה עמוקה מעסקנות מפלגתית, ומפטפטת, בגלל אביו.

לכן הוא נשאר שר הביטחון, ומרוצה בכך.


*

מצרים אינה תוקפת במועד שצוין בהתרעות, ב-15 במאי, וזאת בגלל ועידת הפסגה בין שליט בריה“מ ליאוניד ברז’נייב לבין נשיא ארה”ב ריצ’רד ניקסון, שנערכת ביוני, ובשל בקשת סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי להשלים את הקמת מערכת טילי הקרקע-אוויר שלה.

נוצרת הרגשה, שהרמטכ“ל הגזים בדרישתו להתכונן למלחמה. לא ייתכן לגייס מילואים מדי חודשיים. על צה”ל להמשיך לקחת סף סיכון גבוה, ולסמוך על כך שההתרעה המודיעינית על פרוץ המלחמה תיתן די זמן לגייס את המילואים.

ביוני 1973 יורדת רמת הכוננות בצה“ל, ובאמצע אוגוסט היא מתבטלת סופית. צה”ל מודיע על כוונתו לקצר את תקופת השירות הסדיר בשלושה חודשים. במטכ"ל ובפיקוד הבכיר נערכים חילופי מפקדים, כאילו המדובר בתקופה רגילה.

איש אינו משער, כי הצלחתו של אמ“ן להעריך, זו פעם שלישית, סבירות נמוכה למלחמה – היא בעצם הצלחת המצרים להוליך שולל את אמ”ן, בדומה לגנב מכוניות המפעיל פעמים אחדות את מערכת האזעקה, וכאשר נמאס לבעלים לרדת בכל פעם ולבדוק מה קרה, הוא נכנס ברעש למכונית ומסתלק עימה.


בעדותו בפני ועדת אגרנט עתיד משה להסביר: “אני מבחין בין שני דברים: בין ההערכה המדינית הכללית אם אמנם צפויה מלחמה, במקרה זה של סוריה ומצרים – בזה היתה לי הערכה משלי. לעיתים חלקתי על הערכת המודיעין, לרוב החמרתי יותר, אני חשבתי שצפויה מלחמה – לבין ההערכה הטכנית, מה קורה בשטח מסויים, בסוריה ובמצרים, בהכנות הטכניות שעושים הסורים והמצרים לקראת המלחמה. מתי ומה בדיוק יקרה – בזה סמכתי, וגם הזדהיתי, קיבלתי, את הערכת המודיעין.”

הוועדה קבעה כי העובדה שהערכת ראש אמ“ן, ולפיה לא תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973, הוצדקה בדיעבד, הגבירה בלב שר הביטחון את האמון בנכונות הערכותיו של ראש אמ”ן. “הצרה שלי היתה שראש אמ”ן צדק. אחרי כל הערכה כזאת שלי, שתהיה מלחמה, כולל הצעקות שעשיתי – ‘למה לא היערת אותי בשתיים בלילה?’ – כל ההערכות האלה שבהן אני החמרתי – הוא צדק."


*

התאמתות התחזיות הקודמות של אמ“ן מבססת את מעמדו בממשלה ובמטכ”ל. ההתרחשויות המדאיגות הרבות בחודש ספטמבר 1973, וסימני ההתרעה הרבים למלחמה, שמועברים על-ידי מקורות שונים, אינם משנים את דעתם של אלוף אלי זעירא ושל עוזרו תא“ל אריה שלו, העומד בראש מחלקת אמ”ן מחקר. הערכת המודיעין האמריקני אומרת גם היא, שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד. הכנות הצבא המצרי מתפרשות על-ידי ראשי אמ“ן כביצוע תמרון בין-זרועי גדול וכתרגיל מפקדות, ואילו אל הכנות הצבא הסורי מתייחסים כאל נקיטת אמצעי הגנה מפני התקפה של צה”ל; זאת לאחר שב-13 בספטמבר הופלו ביום אחד 12 מטוסי “מיג-21” סוריים על-ידי חיל האוויר הישראלי, שמטוסיו נשלחו לצלם מתקנים בצפון סוריה, לנוכח הכוננות הבלתי-מובנת בצבא הסורי.

גם התרבות סימני ההתרעה למלחמה בראשית אוקטובר אינה מזיזה את ראשי אמ“ן מהערכתם. הם מתעלמים מאזהרות עמיתיהם בפיקוד הצפון והדרום ובחיל הים, ומוסיפים להגיש לרמטכ”ל דיווחי מודיעין מעובדים.


בישיבת המטכ"ל ב-1 באוקטובר עורך משה הבחנה בין החזיתות השונות: “בגבול ירדן יש יישובים, אבל אין אוייב. בגבול מצרים יש אוייב, אבל אין יישובים. בגבול סוריה יש אוייב ויש יישובים. אם הסורים ייכנסו ליישובים שלנו, זה יהיה אסון גדול.”

ראש אמ"ן קובע באותה ישיבה: “יש כמה מקורות שהודיעו, שהתרגיל הסורי הזה הוא לא תרגיל אלא הולכת להיות מלחמה, דבר שבהחלט לא נראה לנו, למרות שהמקורות טובים. מה שנראה לנו היום הוא, שהמצב הוא מצב רגיל בהחלט, ולא יתפתח למלחמה ואין כוונה להפוך זאת למלחמה, אם כי יש ממש תרגיל גדול. הסורים החלו בתהליך של כניסה למערך חירום ב-5 בספטמבר, והיום הם נמצאים במערך החירום המקסימלי שראינו אותו בשנה האחרונה. יש כאן, למרות הידיעות ממקורות לגמרי חשובים – אני לא אומר טובים ומוסכמים, אבל חשובים – שאומרים שהולכת להיות מלחמה. לא נראה לנו שהסורים נוקטים בכל הצעדים הללו במגמה של הליכה למלחמה. ההסבר הכי טוב שיש לי, זה שהסורים נכנסים למערך הזה בגלל חששות מאיתנו. סך-הכל, אם אגע בהשקפה כללית, קשה מאוד לקבל את ההנחה שהסורים ייצאו למלחמה ביוזמתם בלי מצרים. אם מצרים תצא למלחמה – סוריה תצא בו-זמנית, או מה שיותר סביר, קצת אחריה, אבל היות שלא נראה לי שמצרים הולכת למלחמה, לא נראה לי שגם סוריה הולכת למלחמה.”


“המקור החשוב” הוא המלך חוסיין, אשר הובא בחשאי, ב-25 בספטמבר, לפגישה סודית עם גולדה בישראל. המלך הירדני מתפעל מפשטות חדרה של ראש הממשלה, וישראל מקבלת התרעה, שאין טובה ממנה, על מלחמה. שבועיים לאחר פגישת תיאום עם שני שליטים ערבים, שהחליטו לאסור מלחמה, מדווח שליט ערבי לראש הממשלה של המדינה, שעתידה להיות מותקפת, כי “כל יחידות הצבא הסורי הוכנסו לכוננות של זינוק.”

אמנם חוסיין אינו חושף כל מה ששמע מסאדאת ומאסד, ואומר כי אינו יודע “אם יש לכך משמעות; יש לי חששות מסוימים אבל אינני בטוח,” אך לדבריו אין הוא סבור שסוריה תפעל לבדה: “אני מניח שמצרים תצטרף אליה במקרה של מלחמה.”

אל“מ יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ”ן, עתיד לומר על כך: “ב-25 בספטמבר היה לנו מידע ממקור בכיר ביותר על המלחמה הצפויה. הבעיה היתה שבאמ”ן סברו כי אותו מקור טועה בהערכתו."


*

אלוף פיקוד הצפון, האלוף יצחק (חקה) חופי, מודאג מאוד. לדברי משה, חקה הוא הראשון שחושש ממלחמה. בעקבות התרעותיו מחליטים להעלות לרמת הגולן ב-3 באוקטובר את חטיבת השיריון 7 בפיקודו של אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומוסיפים סוללות ארטילריה, המאויישות בידי צוערי בית-הספר לתותחנים.

חופי עתיד להיות ביקורתי מאוד כלפי משה: "דיין לא אישר לגייס אף אחת משתי אוגדות המילואים של פיקוד הצפון. עד היום מציקה לי העובדה הזו. אני חושב שאם היינו מגייסים את חלקו של הכוח הזה, אפילו 24 שעות לפני המלחמה, היינו מקדמים את ההתקפה הסורית במצב הרבה יותר נוח; יכולנו למנוע מהם הישגים גם בגזרה הדרומית הפרוצה, ומה שהכי כואב – יכולנו למנוע הרבה נפגעים. זאת היתה הקטסטרופה הגדולה של המלחמה. אני קובע את זה חד-משמעית, ואני יודע שהאחראי לכך היה דיין.

“מיד לאחר המלחמה התקיים כנס של הפיקוד באיילת השחר. דיין דיבר שם ואמר שהטעו אותו. הוא טען, שאמרנו לו שעם כוחות הביטחון השוטף ברמת הגולן, בסיוע חיל האוויר, ניתן יהיה לעצור את הסורים ולתת לצבא את השהות המספיקה לגיוס המילואים. דיין בפירוש אמר בכנס הזה דברים שאינם אמת. כעסתי מאוד על דבריו, קמתי ואמרתי לו: ‘מעולם לא טענו בפניך שנוכל לבלום את הצבא הסורי עם שני גדודים. ל הבנתי שבאותו כנס החל דיין להכין לעצמו את האליבי.’”

ואולם לימים יאמר חופי: “אבל אני לא מאשים אחרים, מפני שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי על הרגליים האחוריות, וצעקתי מהבוקר עד הערב שאני צריך לגייס מילואים. כידוע, את פקודת הגיוס קיבלנו רק בשבת בבוקר, ביום הכיפורים.”


את התביעה לגיוס אוגדות המילואים הללו, גם בחזית הצפון, עתיד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להעלות לראשונה רק בבוקר 6 באוקטובר.


*

בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ“ל, סגנו המכהן גם כראש אג”ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא“ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ”ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה:

“ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית.”

מיד לאחר הדיון בלשכת השר מתנהל, אצל סגן הרמטכ“ל, דיון מעשי על הביצורים. מחליטים שעד 14 באוקטובר יגישו הגורמים המטכ”ליים הנוגעים בדבר, בתיאום עם פיקוד הצפון, הצעות למכשול רמת הגולן מפני השיריון הסורי.


*

ביום שישי, 5 באוקטובר, לפני-הצהריים, עדיין סבור ראש אמ“ן שהסורים והמצרים אינם עומדים לתקוף. אמנם – “אין לנו הוכחה מבוססת שאין זה מערך תקיפה. טכנית הם מסוגלים לפעול.” אבל – “ההערכה הבסיסית של אמ”ן, שאיננו עומדים בפני מלחמה – היא ההערכה היותר סבירה בעיני.”

בישיבה, שמתקיימת במשרדו בשעה תשע בבוקר, כבר מביע משה את חששותיו שהתרגיל במצרים אינו אלא כיסוי לכוונות התקפיות, אך הוא סומך על דעת הרמטכ"ל, כי צעדי הכוננות שננקטו די בהם למגננה יעילה בשתי החזיתות.

בשעה 14:00 מגיעה מצבי זמיר, הנמצא בחוץ-לארץ, ידיעה המסתמכת על “מקור חשוב”, שאין לפקפק במהימנותו, כי המלחמה עומדת לפרוץ.

בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר מגיעות ידיעות, שהרוסים שלחו מטוסי נוסעים לפנות את משפחות יועציהם ממצרים ומסוריה. הסבירות למלחמה גוברת, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים מוכרז מצב כוננות ג' בצה“ל, וכוננות מלאה בחיל האוויר. הידיעות על הוצאת משפחות המומחים הרוסיים מתחילות לערער את ביטחונם של ראשי אמ”ן, אך רק השכם בבוקר 6 באוקטובר הם נסוגים סופית מעמדתם, זאת לאחר קבלת מידע מוסמך ביותר על מלחמה העומדת לפרוץ בו ביום.

כתוצאה מכך נותר בידי צה“ל זמן התרעה קצר ביותר – עשר שעות. אך גם המידע המוסמך האחרון – איננו מדוייק. נמסר שהמלחמה תחל לפני שקיעת החמה, ולפיכך סוברים ראשי אמ”ן שהקרבות יפרצו בשעה שש לפנות-ערב, אולם שלמעשה פורצת המלחמה בשעה 13:55. כך משיגים צבאות מצרים וסוריה הפתעה והונאה כפולה, גם בתחום התכנון הכולל וגם באשר לשעת הפתיחה עצמה.


*

החשש הגדול הוא מפני חדירת מאות הטנקים הסוריים לרמת הגולן, ומשם היישר אל יישובי עמק הירדן והגליל העליון. בסיני, לעומת זאת, יש די מרחבים לנסיגה ולייצוב קו הגנה שני, עד שיתארגן כוח השיריון של חטיבות המילואים ויצא להתקפת-הנגד.

תנאי לכל תוכניות הבלימה של צה“ל הוא קבלת התרעה מודיעינית מוקדמת של שניים עד שישה ימים, בעיקר לשם גיוס המילואים; תנאי לכל תוכניות התקיפה הוא, שחיל האוויר יחסל בשלב הפתיחה את סוללות טילי הנ”מ ואת שדות התעופה של מצרים וסוריה, כך שצבאותיהן ייוותרו ללא הגנה וסיוע אוויריים ובלי יכולת לנוע בשיירות. רק אחר-כך יפעלו כוחות היבשה, ובראשם חטיבות השיריון.


תוכנית ההגנה לחזית הדרום, הקרויה “שובך יונים”, מבוססת על התרעה מודיעינית של חמישה עד שישה ימים; היערכות הכוחות המתוגברים של אוגדת סיני, לרבות המילואים שיגויסו למגננה – במשך שתי יממות ממתן הפקודה; ניהול קרבות בלימה עם הכוחות המצריים, שיצליחו לצלוח את התעלה, במשך יומיים לערך; לבסוף תערוכנה אוגדות המילואים צליחה נרחבת, שתביא לכיבוש מערב התעלה ולהשמדת עיקר הצבא המצרי בתוך ארבעה עד חמישה ימים.

התוכנית היא הימור מחושב או הליכה על חבל דק – משך הזמן הניתן להתרעה. בהיעדר התרעה מספקת לגיוס נרחב בעורף אין סיכוי לקו המעוזים ולכוחות הדלילים המצויים דרך קבע בחזית התעלה לשרוד עד אובן של אוגדות המילואים.

תוכנית התקיפה של הצבא המצרי, מבצע “באדר”, מבוססת על הפתעה; חציית התעלה על-ידי שתי ארמיות, ובנייה מהירה של מערכת הגנה נגד טנקים, כדי לשבור את התקפות-הנגד של השיריון הישראלי; שחיקת חיל האוויר הישראלי, ניטרולו, פיצולו למשימות סיוע לכוחות הקרקע, ושבירתו באמצעות מערך טילי קרקע-אוויר וטילי “סטרלה” ניידים של כוחות חיל הרגלים, כל זאת מבלי לחרוג מתחום מטריית הנ“מ המצרית; ולבסוף – שחיקת השיריון של צה”ל על-ידי כוחות חי“ר רבים, המצוידים במטולי נ”ט, תול“רים וטילי נ”ט, תוך שמירת השיריון המצרי לשלב הבא.


תוכנית ההגנה הישראלית לחזית הצפון, הקרויה “גיר”, מבוססת על בלימת הכוח הסורי ברמת הגולן באמצעות אוגדת שיריון, שתתוגבר בכוח מילואים קטן, ולאחריה על ביצוע תוכנית התקיפה “זאב ערבות”, המבוססת על שתי אוגדות שיריון מתוגברות, שתעלינה לרמה לאחר פרוץ הקרבות ותבקענה בעוצמה רבה ובכמה צירים עד מבואות דמשק.

תוכנית התקיפה של הצבא הסורי מבוססת אף היא על הפתעה, ומטרתה לכבוש את רמת הגולן ולהגיע לירדן. לביצוע המשימה מוקצות שלוש דיביזיות חי“ר מתוגברות בשיריון ושתי דיביזיות שיריון בעתודה. לאחר הבקעת קו ההגנה הקדמי של צה”ל, בעזרת טנקי-גישור שייצרו מעברים על התעלה האנטי-טנקית, ולאחר קרבות שיריון-בשיריון, שבהם יושמד כוח השיריון הישראלי, ייוצב בתוך יממה קו הגנה סורי עם מערכת אנטי-טנקית על הירדן ובמורדות הגולן. בשלב הבא תפרוצנה שתי דיביזיות השיריון שבעתודה לתוך שטח ישראל. כל המערכה תתנהל תחת מטרייה צפופה של סוללות טילי קרקע-אוויר, תותחי נ“מ וטילי נ”מ אישיים.


*

יום הכיפורים חל בשבת, 6 באוקטובר 1973. בשעה ארבע לפנות בוקר מצלצל הטלפון האדום ליד מיטתו של משה בביתו שבצהלה. הוא רגיל לקריאות כאלה מדי לילה, אך הפעם זוהי ידיעת מודיעין הקובעת ללא צל של ספק: “היום לפנות ערב יפתחו מצרים וסוריה במלחמה כוללת נגד ישראל.”

בבוקר אותה שבת עומדים בחזית מצרים 8,500 חיילים ישראלים, 280 טנקים ו-70 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 100,000 חיילים מצרים, 1,700 טנקים, 1,100 קני ארטילריה, מטרייה של כ-50 סוללות טילי קרקע-אוויר, 86 רמפות חול, שגובהן עד 30 מטר והן חולשות על עמדות צה“ל, וכן שפע של אמצעי צליחה וגישור, וטילי נ”ט אישיים מסוג “סאגר”.

בחזית הצפון עומדים 5,000 חיילים ישראלים, 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 45,000 חיילים סורים, 1,400 טנקים, 930 קני ארטילריה, ומטרייה של כ-36 סוללות טילי קרקע-אוויר.

מצב הכן הוכרז בצבא, אך כוחות המילואים טרם גויסו!

יתר על כן, בשל ליקויים בכוננות ובתקשורת, אין כוחות אוגדת סיני ערוכים לפתיחת המלחמה בצוהרי היום ולפי תוכנית “שובך יונים”, ומרביתם מצפים לתחילת המלחמה רק לפני שקיעת החמה.

“מלחמת יום הכיפורים,” אומר משה, “לא מצאה אותנו שאננים או עיוורים לנעשה סביבנו, אך לא השכלנו לדעת כי תפרוץ ביום שפרצה.”


*

משה קובע, לשעה 06:00, פגישה עם הרמטכ"ל דדו, ועם עוזריו, במשרד הביטחון בקריה. בנוסעו מצהלה למשרדו, הרחובות ריקים מאדם לא רק בשל השעה המוקדמת, אלא בגלל השבתון הכללי של יום הכיפורים. במזרח כבר מאדימים שמי הבוקר, ממערב נושבת רוח ים קרירה. בוקר שליו מזה לא נברא עדיין, מהרהר משה, אך השקט שורר רק למראית עין.

בישיבה עם דדו מסכים משה לגייס מייד את כל מערך המילואים הדרוש למגננה בשתי החזיתות, אך את שאלת המכה המקדימה של חיל האוויר, וגיוס אוגדות המילואים הדרושות לפי התכנון למעבר למתקפה, הוא מבקש להשאיר להכרעת ראש הממשלה, גולדה מאיר.

הישיבה עם גולדה ודדו נפתחת בשעה 08:00. הנושאים העיקריים, נוסף על היקף גיוס המילואים והמכה המקדימה, הם פינוי הנשים והילדים מרמת הגולן והעברת אזהרה למצרים ולסוריה, באמצעות ארה"ב, לבל תפתחנה במלחמה.

מכה מקדימה של חיל האוויר וגיוס מילואים מיידי, מעבר לנדרש לשם הגנה, אינם מקובלים על משה. נימוקיו: האמריקנים הבהירו שבשום אופן לא יתמכו בישראל אם תפתח במלחמת-מנע, כפי שעשתה בלית ברירה ב-6 ביוני 1967; בגלל המצב הבין-לאומי, על ישראל לספוג את המכה הראשונה, וניטל ממנה יתרון ההפתעה, מה גם שחיל האוויר הבהיר, כי מכת-פתע, כזו שהנחית בבוקר 6 ביוני, תיתקל הפעם במערך צפוף של סוללות טילי קרקע-אוויר רוסיים, “סאם-6”, “סאם-3” ו“סאם-2”, ואלה עתידים לשחוק את מטוסינו. המכה האווירית, שאמורה להיות מונחתת רק על שדות התעופה בעומק סוריה, לא תכריע את חדירת הטנקים, אבל תפגע ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לשמור את מלוא כוחו, כדי להבטיח “שמיים נקיים” לישראל ולכוחות המילואים שלה, שינועו לקראת התוקפים, וכן לפעול באותן גזרות שבהן אין מערך צפוף של טילים.

משה גם בטוח, כי את הכוחות הדרושים לביצוע פעולות ההתקפה נספיק לגייס לאחר שהערבים הם שיפתחו באש, ולאחר שיסתיימו הבירורים הראשונים עם וושינגטון, שבהם יוכח בבירור שלא ישראל היא שתכננה את המלחמה ופתחה בה.

התוצאה היא שחל עיכוב של שעתיים בגיוס כוחות המילואים, שהוסכם לגייסם בשש בבוקר, משום שדדו ממתין להכרעת גולדה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים, כתביעתו. גישתו של דדו מביאה בחשבון, קודם כל, את הסיכון הצבאי, ולא את השיקולים המדיניים שביחסים עם ארה"ב.

גולדה מכריעה על גיוס חלקי, מיידי, של כמאה ועשרים אלף חיילי מילואים, וויתור על תקיפה מקדימה של חיל האוויר. זאת נוסף על פינוי יישובי הגולן ואזהרה למצרים ולסוריה.

משה: “הייתי שר בממשלה, ידעתי את השיקולים המדיניים, וחשבתי שבשלב זה השיקול המדיני של לא ‘אובר-דו איט’, לא להופיע כתוקפן, אלא לעשות רק מה שצריך לעשות בהגנה – היה שיקול נכון.”


משה יורד ל“בור”, חדר המלחמה התת-קרקעי המרכזי של צה“ל, הנמצא במתחם הקריה בתל-אביב, קומות אחדות מתחת לאדמה. האווירה ב”בור" עדיין אינה משקפת את מה שעתיד להתרחש בשעות הקרובות. משיחתו עם דדו מתרשם משה, שבחסות הלילה יצליחו המצרים לחצות את התעלה ולהתבסס במקומות שונים בגדתה המזרחית, וכי הסורים ינסו לפרוץ את מערך ההגנה של צה“ל ברמה. חיל האוויר לא יוכל לפעול ביעילות בגלל החשיכה וסוללות הטילים. ואולם במוצאי יום ראשון יגיעו מאות טנקים ישראליים לרמת הגולן ובמוצאי יום שני – לחזית התעלה. קשה ביותר יהיה הלילה הראשון, בייחוד לחיילים במעוזי הקו הראשון בתעלה וברמת הגולן. ואולם המצב ישתנה כאשר יגיעו כוחות המילואים וצה”ל יפתח בהתקפת-הנגד שמטרתה להדוף את הפולשים ולהעביר את המלחמה לשטחיהם.


*

ביום הכיפורים שורר בארץ שבתון כמעט כללי. מכוניות אינן נוסעות בכבישים, הרדיו והטלוויזיה מושבתים; רק שירותי החירום פועלים. גם החילוניים מקבלים עליהם מרצון את מגבלות היום האחד היחיד והמיוחד הזה, מתוך התחשבות ברגשות הדתיים. בכבישים הריקים שבערים זהו חג לרוכבי האופניים, ילדים ונוער, שרק פעם אחת בשנה יכולים להתרוצץ בהם ללא הפרעה של מכוניות.

ואולם משעה שמתחיל גיוס המילואים, ויותר ויותר מכוניות צבא חולפות ביעף ברחובות הריקים, ועד מהרה מצטרפות אליהן גם מכוניות של מגוייסים, ונפרסות נקודות הריכוז הקבועות-מראש של היחידות השונות – משנה ישראל את פניה, ותחושת החירום עוברת כברק ומגיעה אפילו לאלה שבחרו לבלות את השבתון בחופי הרחצה. אנשי מילואים נקראים לבוא מבתי-הכנסת בעיצומה של התפילה, באמצע הצום. הם נקראים לבוא מבתיהם. עשרות אלפי גברים עוזבים בחטף את בני-משפחתם. רבים מהם, מאות ואלפים, לעולם לא ישובו לבתיהם.

הממשלה, לרבות שריה הדתיים, מתכנסת בקריה בשעה 12:00, כדי לקבל דיווח על המצב ולאשר את הצעדים שננקטו. במהלך הישיבה נמסר כי הגיעה אזהרה מארה“ב לישראל, לבל תפתח בשום “פעולה פרובוקטיבית”. ארה”ב יודעת היטב שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה כוללת בישראל בתוך שעות אחדות, אך היא ממלאת תפקיד של שופט, האוסר על המותקף להתגונן בטרם חטף את המהלומה הראשונה. מדוע היא נוהגת כך? ארה"ב, ועימה יפן ואירופה המערבית, הן צרכניות הנפט הגדולות בעולם ותלויות בנפט הערבי, המחזיק אותן במידה רבה כבנות-ערובה.

בשעה 14:00 לערך נשמעת צפירת אזעקה בתל-אביב. שני מטוסי “טופולב 16” מצריים מתקרבים לעיר ויורים לעברה שני טילי “קלט”. טיל אחד נופל לים עקב תקלה טכנית. את השני מפיל למים טייס “מיראז'” ישראלי, טייס מילואים שרק בבוקר התגייס.

חמש דקות לאחר שתיים, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, נקרא משה ל“בור”. נמסר לו, כי עשר דקות קודם לכן פתחו המצרים והסורים באש. חיל האוויר הסורי הזניק מטוסים; סירות מצריות צולחות את התעלה; שארם א-שייח' ומחנות צבא במערב סיני מופצצים.

המלחמה החלה.


*

אותי אין מגייסים. כבר איני שייך לפלוגת החובשים של חטיבה עשר, ואני עתיד להיקרא לשירות מילואים פעיל רק לאחר הפסקת-האש.

לאחר האזעקה – שבמהלכה שומעים את ה“בום” של התפוצצות טיל ה“קלט”, אך אין יודעים עדיין במה מדובר – אני הולך אל ידידי, הסופר יצחק אורפז, שהיה קצין קרבי במשך שנים רבות. אנו יושבים במרפסת דירתו התל-אביבית, הצופה אל הים, והוא מגדיר את המצב במלים פשוטות:

“כנראה שהפעם הצליחו הערבים לתפוס אותנו במכנסיים מופשלים!”

ואולם מרבית הציבור, וכלי התקשורת בארץ ובעולם, בטוחים בעליונותה של ישראל ומשוכנעים שזוהי מהדורה חדשה של מלחמת ששת הימים, שהיוזמה היא בסופו של דבר בידי ישראל וכי בתוך יומיים-שלושה יצליח צה"ל להשמיד את הצבא המצרי והסורי. הדבר נובע גם מכך שבימים הראשונים למלחמה נאסר על התקשורת הישראלית למסור לציבור את חומרת המצב, לגלות שקו המעוזים נפל למעשה, וכי המצרים מייצבים חזית במזרח התעלה.


*

עד חצות 6 באוקטובר מצליחים המצרים להעביר, ללא הפרעה רצינית, מאות טנקים ואלפי לוחמים לגדה המזרחית של התעלה, לתקוע טריזים בין המעוזים ולכתר את חלקם. הסורים כובשים את מוצב החרמון; כוחות השיריון שלהם לוחמים על הבקעת מערך ההגנה של צה“ל ברמת הגולן. הן המצרים הן הסורים נמצאים בתנופת התקפה מול כוחות שיריון קטנים-יחסית ומול מוצבים של צה”ל, המנסים נואשות לעצור בעד התקדמותם. מטריית טילי קרקע-אוויר מגינה על התוקפים מפני מטוסי הקרב הישראליים, ואלפי חיילי החי"ר המצרים, המצויידים בטילי “סאגר”, פוגעים קשות ביכולת הפעולה של השיריון הישראלי.


בישיבת ממשלה נוספת, המתקיימת עוד באותו יום, בקריה, בשעה 22:00, מדווח הרמטכ“ל כי בהתחשב בנתוני הפתיחה – הבלימה בשתי החזיתות היא סבירה, וכי צה”ל עומד בקרבות הבלימה כמתוכנן.

העיניים נשואות אל משה, “מר ביטחון” של ישראל, אבל ליבו כבד עליו מאוד. הוא אינו שותף לאופטימיות של הרמטכ"ל, ובעקבותיו הממשלה. הוא קורא את מפת ההתרחשויות מבלי לרמות את עצמו ולזרוע אשליות. המצרים השיגו הישג עצום, וישראל הוכתה מכה קשה. הם צלחו את התעלה, הקימו גשרים, העבירו שיריון, חיל רגלים ונשק נגד טנקים. גישרו והצליחו. ואנו, לא די שלא הצלחנו למנוע זאת מהם, אלא כמעט לא פגענו בהם. אבידותיהם בצליחה היו מעטות – כמה מאות נפגעים, וכמות לא גדולה של ציוד שהושמד. כלומר, ספק אם הכבדנו עליהם את הצליחה באופן ממשי.

מלבד דאגתו למצב הרע מייסרת את משה גם השאלה – מה קרה? האם טעינו בקונצפציה או בביצוע? מה קרה לשלושת האלמנטים העיקריים – השיריון, חיל האוויר והמעוזים, שהיו צריכים לשבש את חציית התעלה ולפגוע קשה בצולחים?

אין זה משנה מהן תקוותינו באשר לתוצאות פעולותינו בעתיד, בינתיים החצייה היא עובדה. המעוזים היו מעוזים כל זמן שהגדה המזרחית היתה בידינו. עתה הפכו למלכודת ליחידות הנמצאות בהם והמוקפות צבא מצרי, אלא אם כן נצליח, בתוך זמן קצר – לפנות אותם או להדוף את המצרים מן הגדה המזרחית. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, גורודיש, ועימו הרמטכ"ל, מאמינים שנוכל לעשות זאת. משה, לדאבונו, אינו שותף להנחה זו.

בסיומה של ישיבת הממשלה הוא נוטל את רשות הדיבור. בפגישה עם עורכי העיתונים, ובהופעתו בטלוויזיה בראשית הערב, לא חשף עדיין את מלוא חומרת המצב, הן בגלל ההיבט המורלי, הן כדי שלא לנדב לאוייב מידע על הצלחותיו.

משה אומר לממשלה, שהיום התברר כי המצרים והסורים אינם הצבא הערבי של 1967. הם אגרו ציוד טוב ואימנו כוחות נועזים במשך שש שנים. כל עוד לא יתגבר חיל האוויר שלנו על סוללות הטילים שלהם, לא יוכל לסייע לשיריון הישראלי ולהשמיד את טנקי האוייב. השיטה שלנו היתה להחזיק את הגבולות בכוחות דלילים; לא היתה ברירה אחרת, כי לא ניתן לגייס את כל המילואים כל הזמן. עתה אנו משלמים את מחיר הסיכון שלקחנו עלינו ביודעין.

בגלל המגבלות על מטוסינו, יעמדו לרשות המצרים לפחות יומיים כדי להתבסס בסיני ולהזרים כוחות נוספים. המצב הצבאי בתעלה חמור מאין כמותו. ביום המחרת יצטרך חיל האוויר לטפל במטוסים ובמערך הנ"מ של המצרים. רק כאשר יגיעו הטנקים של אוגדות המילואים נוכל לפתוח במלחמת שיריון בשיריון, שגם היא תהיה קשה ביותר, אבל יש לה סיכוי להצליח.

משה עייף ומתוח. הוא מרגיש שיש פער בינו לבין הממשלה. דבריו על הצלחת המצרים לחצות את התעלה, הדגשתו שאנו יכולים לעמוד בקו השני אך לא בקו הראשון, קו התעלה, אינם מוצאים חן בעיני הנוכחים, ואולם אין הוא רואה מנוס מלתאר את הדברים כפי שהם נראים לו:

“אינני רוצה לנחם את עצמנו, אבל אני מבחין בין ארץ-ישראל לסיני. אנו נתמודד בתחום של עשרים קילומטרים ליד התעלה. לעת עתה המלחמה מתנהלת בגבולות. אני מניח שנצליח לעצור את הסורים בגבול הצפוני. אשר לגבול הדרומי, המצב שם לא פשוט ולא קל. אבל המעלה היא שהקרב עם מצרים מתנהל במדבר ולא בארץ-ישראל האמיתית, היהודית, על אוכלוסייתה האזרחית. בחלק הדרומי של סיני נעבור את המשבר, ובחלק הצפוני יהיו לנו עוד שני ימים קשים, ואחר-כך נעשה מלחמת שיריון בסיני.”

משה מתפרק מלחץ רגשותיו, אבל בסיום הישיבה גם הוא וגם חברי הממשלה אינם מרוצים. הדיעה הרווחת בממשלה היא, כי עלינו להדוף את המצרים בחזרה אל מעבר לתעלה. משה אף אינו רומז על כך. להיפך, הוא מדבר על כך שהקו הראשון נפרץ וכי יש להכין קו שני ולפתוח שטח תמרון לשיריון, כדי שיוכל להילחם במרחבי סיני. “הממשלה ואני לא שידרנו על אותו גל. הממשלה היתה שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ”ל, ובעיקר – במשאלות ליבה."


*

במוצאי יום הכיפורים, לאחר ישיבת הממשלה, שוב יורד משה ל“בור”. המצב רחוק מלהשביע רצון. בשתי הגזרות העיקריות, בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון, אין עוסקים בתכנון התקפות ומהלכי קרב, אלא מתאמצים בכל הכוחות האפשריים להגן על הקווים המותקפים, לסתום פרצות ולהחיש תגבורות. בשלב כזה יש למטכ"ל מעט מאוד השפעה על המלחמה.

בשתיים אחר חצות הוא עולה לחדר שליד משרדו בתקווה לישון שעות אחדות. יום הכיפורים הזה הוא לא רק היום הקשה אלא אולי גם הארוך בחייו – עשרים ושתיים שעות דחוסות, ללא רגע מנוחה, משעה שקיבל לפנות בוקר את ההתרעה למלחמה, ובכללן שתים-עשרה שעות ראשונות של מלחמה, שבמהלכן נהרגים עוד ועוד חיילים ישראלים ונפרצים קווי ההגנה של מדינת ישראל.

כעבור שעתיים בלבד מעירים אותו. החדשות רעות מאוד. מתברר, כי כוח שיריון סורי הצליח לפרוץ את הגזרה הדרומית של רמת הגולן, באזור חושניה, והוא נע דרומה בכיוון רמת מגשימים, ומשם עלול לרדת לעמק הירדן. כל רוחבה של הרמה הוא עשרים וחמישה קילומטרים. כוחות מילואים, שזה עתה התארגנו, נשלחו לתפוס את מורדות הרמה, בכיוון הכינרת, כדי לבלום את התקדמות האוייב. אם ייכשלו – יגיע השיריון הסורי פעם נוספת לדגניה ולשאר יישובי העמק, והפעם בעוצמה שטרם היתה כמותה. ניתנה הוראה לפנות את כל האזרחים מהרמה, לא רק את הנשים והילדים.


דגניה, מקום הולדתו. עמק הירדן. הסכנה הקיומית חוזרת כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנים מאז התקדמו הטנקים הסוריים, ללא הפרעה, עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א‘; טנק סורי פרץ לחצר הקבוצה, ורק שם, מקרוב, הצליחו המגינים להעלות באש בפיא"ט ובבקבוקי מולוטוב אותו ואת צוותו; וכאילו לא חלף יותר מיובל שנים מאז ראה משה בן החמש את אביו שמואל שב לדגניה א’ רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה“קרבין” הגרמני בידו ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן שריפתה של דגניה ב', שאותה העלה באש בטרם נטש אותה לתוקפים הערבים, לאחר שקרסה ההגנה עליה, בפיקודו.


מה לעשות? ל“בור” אין טעם לחזור כאשר עיקר המלחמה הוא סתימת הפרצות בפיקודים. משה מחליט לנהוג כפי שנהג בפעמים הקודמות, להימצא ב“שטח” ולעמוד על המצב מקרוב, ממגע ישיר. זאת אף-על-פי שתפקידו לשמש סמכות מדינית וחוליה מקשרת בין גולדה והממשלה, שעליהן מוטלת האחריות להכרעות – לבין דדו ומפקדי החילות והפיקודים, שעליהם מוטלת האחריות לניהול המלחמה. לדבריו, הוא רשאי ליעץ, אבל ההחלטות המבצעיות נשארות בידי הפיקוד הצבאי.


*

כאשר עולה שחר יום ראשון, 7 באוקטובר, נמצא משה במסוק צבאי הטס מתל-אביב צפונה, לאורך שפת הים, ומזרחה – לפיקוד הצפון. מציקים לו כאבי הראש התמידיים, וכאבי הגב מאז התאונה באזור, והעין האחת, המגורה מחוסר שינה ביממה האחרונה – אך מכבידה ביותר היא האחריות. אם יתקדמו הכוחות הסוריים רק עשרים קילומטרים ויגיעו למורדות הירדן, יהיה קשה מאוד להודפם. מוכרחים לעצור אותם בקו הפריצה.

ב-18 במאי 1948 הגיע משה למערכה הקשה בעמק הירדן במכונית פרטית שחורה של ה“הגנה” ועימו שלושה פיא“טים. אולי אחד מהם הכריע את הטנק הסורי שפרץ לדגניה, ולאחר שהחלה ההפגזה מרכס פוריה, נסוגו הסורים. “אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים.” עתה, בשש בבוקר, הוא נוחת במסוק של צה”ל בפיקוד הצפון, ונפגש מיד עם אלוף הפיקוד חקה, יצחק חופי.

שעת בוקר מוקדמת. בחפ“ק, חבורת הפיקוד הקדמית, שוררת פסימיות: “חטיבת ‘ברק’ נשחקה. הלחימה בדרום רמת הגולן נפסקה, ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם.” כוחות שיריון נוספים של צה”ל יוכלו להגיע לאזור הפרוץ בדרום הרמה רק לקראת הצהריים.

משה משוכנע, כי הכוח היחיד שיוכל לעכב את השיריון הסורי הוא חיל האוויר. הוא מטלפן אל מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, ומפציר בו בשפה מליצית מעט: “הבית השלישי בסכנה, תכניס את חיל האוויר!” – יש להפציץ מיד, ברביעיות, את ריכוזי השיריון הסורי באזור חושניה, צומת רפיד ורמת מגשימים, ולא להפסיק עד שייעצרו.

אין זו הוראה. הוראות עליו להעביר דרך המטכ"ל. זוהי קריאה לעזרה בגזרה שהיא עתה המסוכנת ביותר לעתידה של ישראל. מוטי הוד, מפקד החיל לשעבר ועתה קצין החיל בפיקוד הצפון, טייס קרבי ובן דגניה, עומד ליד משה ומדרבן: “תגיד לו שיֵרדו על הסורים בלי הפסק, כדי שהטנקים שלהם לא יוכלו להרים את הראש!”


ביומן חפ“ק הצפון נרשם באותו בוקר: “בשעות אלו הגיע לחפ”ק הפיקודי שר הביטחון. הוא ואלוף הפיקוד שוחחו על אפשרות נטישת רמת הגולן, וההכנות שיש לעשות לפיצוץ הגשרים על הירדן, אם יהיה צורך בכך. ברור שברגע זה אין לפיקוד, ואף למטכ”ל, כל כוח עתודה שניתן להפעילו מיידית. הכוח היחיד שיכול להכריע הוא חיל האוויר."


אל"מ בר, מפקד החטיבה המרחבית הצפונית, מעיד לימים בוועדת אגרנט: “ביום ראשון בבוקר, האלוף [חקה] הקפיץ אותי ונתן פקודה – להכין את הגשרים לפיצוץ. זה היה כבר אחרי שתים-עשרה שעות של לחימה. אלה היו שני גשרי הפקק למטה, שני גשרים בבנות-יעקב, ושני גשרי השפך באזור הבניאס. זה היה הרגע הקשה של רמת הגולן, עם הכנת הגשרים לפיצוץ. ההרגשה היתה שכאן הולכת להיות שואה.”


משה ממריא חזרה לתל-אביב. חיל האוויר נענה לבקשתו, בעצם לפקודת החירום שלו, שעקפה את דרגי הפיקוד הרגילים. חרף התפיסה, שאי אפשר להכניס מטוסים לגזרה זו בגלל טילי הנ“מ הסוריים, נערכת התקפה אווירית מרוכזת על טורי השיריון הסורי באזור חושניה. עשרות טנקים וכלי-רכב משוריינים של הסורים מושמדים, לכוחות השיריון הישראלי מתאפשרת התארגנות לבלימת התקדמות הסורים. מטוסינו מפילים מטוסי קרב-הפצצה סוריים, שמנסים לתקוף את כוחות צה”ל, אך נכשלים בניסיונם לתקוף את מערך טילי הקרקע-אוויר של הסורים. שישה מטוסי “פנטום” נופלים אך רק סוללת טילים אחת מושמדת.


*

ב-08.30 כבר נמצא משה בלשכת הרמטכ“ל בקריה. בדיונים עולה הצורך הדחוף לפנות לארה”ב בבקשה לשגר מטוסים, במקום אלה שחיל האוויר מאבד בקצב שטרם היה כמוהו במלחמות הקודמות, בעיקר בגלל סוללות טילי הנ“מ שבידי הערבים. משה מציע לרכז כוחות בציר המרכזי של רמת הגולן ולפתוח בהתקפת-נגד, וכן שלא להתעקש על החזקת המעוזים וקו התעלה, אלא ליצב קו שני בסביבות קו החת”ם, קו עמדות התותחים, הנמתח כחמישה-עשר קילומטרים ממזרח לתעלה, במקביל לה.

משה אינו נשאר לישיבת הממשלה, שנקבעת לשעה 10:00, אלא עולה שוב אל מסוק, משתרע על הספסל ונרדם כדי להחזיר לעצמו מעט משעות השינה החסרות. הוא מתעורר בהגיעו לבסיס הגדול של חיל האוויר ברפידים, ביר גפגפה, שבסיני. מסיעים אותו לחמ"ל, חדר המלחמה של פיקוד הדרום, הספון במערכת בונקרים על רכס גבוה, לא הרחק מרפידים.

הנושאים הדחופים שעומדים על הפרק הם המעוזים; הכנת קו שני, שאפשר יהיה להחזיק בו ולא להיסוג, אם לא בקו החת"ם אזי במיצרי המיתלה והג’ידי, והקמת חסימה כדי למנוע פריצה מצרית לאורך חוף מפרץ סואץ ואבו-רודס; כמו כן עולה בדחיפות שאלת הסיוע של חיל האוויר, שחרף אבידותיו אינו מצליח לשתק את המשך העברת הכוחות המצריים מזרחה לתעלה.

את אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שמואל גונן, מוצא משה “יותר מדי בטוח בעצמו, בידיעתו ובהבנתו את המצב לאשורו.”

מתברר כי עד כה לא נפל אף מעוז, למרות שכולם הותקפו בידי המצרים, ואולם אף לא אחד מהמעוזים הצליח למנוע את המצרים לחצות את התעלה. במקום לכבוש את המעוזים מיד, עקפו אותם המצרים וכיתרו את רובם. הסידורים הטכניים והארגוניים לקראת המלחמה לא נעשו. מחלקות הטנקים, שהיו צריכות להימצא בין המעוזים, נמצאו במרחק עשרה קילומטרים מהם, בקו התעוזים. כאשר נפתחה האש, והטנקים ניסו להתקרב אל התעלה, נפגעו רובם מטילי “סאגר” של החי“ר המצרי והוצאו מכלל פעולה. לא זו בלבד שחטיבה של מאה טנקים לא היתה בין המוצבים, כפי שנמסר למשה במטכ”ל בבוקר יום הכיפורים, אלא שמשלושים הטנקים, שמצויים במקום דרך שיגרה, היו רק שלושה במקומם. יתרה מזה, היחידה המחזיקה במעוזים, מחטיבת המילואים של ירושלים, היא יחידת מילואים רגילה, מקצתה אנשים מבוגרים, שזה שנתיים ויותר לא התאמנו, ואילו לפי תוכנית “שובך יונים” היו צריכים לאייש את המעוזים בעת מלחמה כוחות מעולים כצנחנים.

חרף כל אלה, נלחמים המעוזים בגבורה בלתי רגילה; עשרות מפקדים וחיילים, שהצליחה הפתיעה אותם, מתגוננים תחת הפגזות קשות והסתערויות של האוייב, חלקם נהרגים, מיעוטם מצליחים להימלט בדרכים-לא-דרכים, בהינתן האישור לנסיגה, וחלקם עתידים ליפול בשבי המצרים.

משה סבור כי הערכה מוטעית בדבר התפתחות המערכה בקו התעלה היתה נחלת כל הדרגים. מתברר, כי ביום הראשון למלחמה קיוו חלק ממפקדי המעוזים, וכן הדרג החטיבתי, הפיקודי, המטכ"לי ואף הממשלתי – שכוחותינו יצליחו להדוף את המצרים מאחיזתם בגדה המזרחית, או לפחות לפרוץ ולהתחבר אל המעוזים שלא פונו. בלילה הראשון למלחמה, במוצאי יום הכיפורים, עוד היה אפשר לחלץ את רוב חיילי המעוזים, אך הפיקוד ביכר שלא לעשות זאת. הנחתו היתה שהימים הבאים לא יהיו קשים יותר מיום הכיפורים עצמו, ויהיה אפשר לחלץ את הנצורים.

עתה, לקראת צוהרי 7 באוקטובר, הולך ומתברר מצבם הקשה של המעוזים, ומשה דורש לעשות מאמץ עליון ולהתחיל מיד בפינוי הלוחמים הנצורים בהם.

ואכן, בתוך שלושה ימים, עד 9 באוקטובר, מתפנים או נכנעים מרבית המעוזים, למעט שניים: המעוז הצפוני ביותר, “בודפשט”, העומד בתוואי טופוגרפי מיוחד, על קו החוף הצר שבין המלחות הבלתי-עבירות לבין הים, ממזרח לפורט-סעיד; והמעוז הדרומי ביותר, “המזח”, מול העיר סואץ, שנכנע רק ב-13 באוקטובר, ולוחמיו נופלים בשבי המצרים.


במסוק, בדרכו חזרה צפונה, חולפות תחתיו הדיונות הזהובות והרכות של מדבר סיני, מראה רוגע מאין כמוהו. המנוע הולם בקצב חד-גוני. משה אינו מצליח להירדם בגלל המחשבות הטורדות אותו. הסכנה העיקרית כרגע אינה אובדן שטחים אלא שחיקת הכוח הלוחם. לישראל מספר מוגבל של טנקים, מטוסים, שריונאים וטייסים. אם יישחקו כוחות אלה מבלי להביא את המלחמה לכלל הכרעה, תישאר ישראל חשופה להתקדמות הצבאות הערביים ממצרים, מסוריה, ואולי גם מירדן. זו הסכנה העיקרית ולקראתה יש להיערך בהקדם.


*

בשעה 15:00, עדיין ב-7 באוקטובר, מתכנסת בלשכה של גולדה בקריה בתל-אביב ישיבת ממשלה בהשתתפות משה, ומאוחר יותר מצטרף גם דדו. [ראה פרוטוקול הישיבה בצרופה לגליון זה]. משה חוזר על הצעתו לפנות את המעוזים עוד באותו לילה, להתארגן מייד בקו חדש – אם לא בקו החת"ם, הקרוב לתעלה, אזי בקו מיצרי המיתלה והג’ידי, ומשם להמשיך במלחמה.

“נאמר לי, שהרמטכ”ל אמר הבוקר בישיבת הממשלה, שתוך שלושה-ארבעה ימים נוכל לסלק את המצרים מן הגדה המזרחית. ייתכן שיתברר שאני פסימי מדי, אך לדעתי איננו יכולים לעשות זאת. יש תוכנית לפרוץ לצד המערבי של התעלה. גורודיש חשב על כך עוד אתמול. עכשיו הגיע אריק שרון לדרום ורוצה לפרוץ עם אוגדתו ולעבור את התעלה מערבה. אני אינני סבור שהיום אפשר לבצע את הצעתו של אריק. לדעתי, צריך ליצב קודם כל את הקו החדש במקום קו המעוזים, ליצב קו שיעבור ממערב לבסיסי צה“ל המרכזיים בסיני, כגון רפידים, אבל מרוחק מהאזור שכבשו המצרים במזרח התעלה. לא צריך לצאת להתקפה מחר, מפני שאין סיכוי שתצליח.”

לדעת משה, המלחמה עלולה להימשך זמן רב. לפיכך יש לדאוג להספקה דחופה וסדירה של כלי-נשק, תחמושת וחלפים מארה“ב, לשקול את הקדמת הגיוס של שנתון בני השבע-עשרה, ולבדוק אם אפשר לגייס מתנדבים יהודים מחו”ל – יש בארה"ב הרבה טייסים יהודים. די בכך שנתפסנו בהפתעה, אין להתייחס למלחמה בזלזול. צריך לגייס את כל הפוטנציאל של ישראל ושל העם היהודי.

גולדה והשרים מזועזעים מדברי משה, בעיקר מפני שאינו מאמין שאפשר לזרוק מיד את המצרים אל מעבר לתעלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. בעיניהם הוא עדיין “מר ביטחון ישראל”, המצביא המהולל והמנצח תמיד, בעל האינטואיציה המבריקה, שביכולתו לחולל נס ולהבטיח ניצחון מהיר. הם מצפים ממנו “לתפוס מנהיגות” ולשדר ביטחון ועוצמה לכל הדרגים שמתחתיו, כפי שהכירוהו עד כה, ולא שיאמץ לעצמו תפקיד של פרשן ויועץ.

“משאלותיהם, מהשגותיהם ומהבעת פניהם ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים, כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי שלי: אבד לי ביטחוני, ולכן אין הערכתי נכונה, היא פסימית מדי.”

שר האוצר ספיר, הנחשב למתון שבמתונים, נושא בשצף קצף ובמלוא האמונה נאום, המותיר את משה המום. הוא אומר: “משה אינו רוצה שנצא להתקפה לא מפני שהוא חושש שלא נצליח, אלא מפני שהוא תמיד היה בעד זה שנתרחק מהתעלה. הוא אינו רוצה להדביר את המצרים ולהגיע חזרה לתעלה היות שתמיד רצה להתרחק ממנה, והוא חושב שעכשיו, כיוון שכבר התרחקנו, אין צורך לשוב.”

לדברי משה, ספיר אינו היחיד המטיח בו, בהזדמנות זו, את האשמה שבעצם אינו מעוניין בהדיפת המצרים מהגדה המזרחית, שהרי מלכתחילה התנגד לכך שנשב על קו התעלה, ולכן הוא מעדיף קו ישראלי חדש ליד מיצרי המיתלה.

בסיכום הוויכוח מקבל דדו את ההצעה להקים קו שני, אך מבקש גם לצאת במקביל להתקפת-הנגד. מאחר שמוקדם עדיין לצלוח את התעלה, יותקפו בשלב ראשון הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. דדו עומד לצאת לפיקוד הדרום ומבקש לדעת אם הוא מוסמך להורות לצאת להתקפת-הנגד מחר בבוקר.

משה שב ומביע ספק אם האוגדות של אריק ושל ברן, אברהם אדן, מוכנות להתקפה, אבל מקובל עליו שאם יגיע הרמטכ"ל למסקנה חיובית, לנוכח הנתונים בפיקוד הדרום, הוא מוסמך להחליט על התקפת-הנגד.

“השרים נשמו לרווחה,” מספר לימים משה. “בשום אופן לא רצו להיפרד מן האמונה, שיש בכוחנו לזרוק את המצרים מסיני ולהחזיר את המצב לקדמותו. כשנוכחתי לדעת שכל הסבריי אינם מועילים, אמרתי שאם תחליט הממשלה לחייב את צה”ל, לכבוש בחזרה את השטח עד לקו המים, אתן הוראה לצבא לעשות זאת בכל מחיר, אבל האחריות לתוצאות המערכה תהיה על הממשלה.

“במלחמה הזו לא ניתנה לי סמכות לתת הוראות אופרטיביות, שנוגדות את הוראות הרמטכ”ל בנושאים אופרטיביים. משני מקורות לא ניתנה: כאשר באתי למפקדים הם אמרו, ‘תעביר זאת דרך הרמטכ"ל, אתה לא יכול לתת לנו הוראות!’ – ובאמת איני רשאי לתת. ואילו הממשלה תמכה ברמטכ“ל כאשר היו חילוקי דיעות לבינו, אם משום שקיבלה את המלצותיו כאיש מקצוע הנשען על עבודת מטה, דבר שהוא נכון, או בגלל שיקולים אחרים – שהעריכו כי הוא מיומן יותר ממני במלחמה, ושאני נכנסתי למלחמה במצב-רוח מלנכולי, תבוסני, ולכן יש לקבל את ההכרעות שלו.”

מראשית המלחמה משוכנע משה, שהוא היחיד שתופס מיד את מלוא חומרתה ואת הצורך להיערך ולפעול בנתונים אלה, כולל נסיגה, גם אם האמת מזעזעת ומדכאה. שוב ושוב הוא עתיד למצוא עצמו בעמדת מיעוט, ומטיחים בו שגישתו נובעת מהפסימיות שלו.


*

בחצות חוזר דדו ל“בור” במצב רוח מרומם, אם כי נרגש ומתוח. צה"ל עובר מהגנה לתקיפה. לדבריו, עד היום נשלחו לפיקוד הדרום אלף טנקים. זו תהיה מכת-נגד רבת עוצמה, בסיוע חיל האוויר.

משה מתגבר על חששותיו. “כולנו היינו נרגשים. האמנו ביום המחר. אחרי ככלות הכל, מאות טנקים בסיוע עשרות מטוסים, היוזמה בידינו, ואנחנו יכולים לקבוע את אזור הקרב ולרכז בו את כל כוחנו – למה לא נצליח? מפקדי האוגדות והחטיבות – הטובים שבחיילינו: אריק, ברן ואלברט (מנדלר), ליגה אל”ף של צה“ל! גם המטה שמעליהם, כל שורת הפיקוד, מן הרמטכ”ל וסגנו ועד לאלוף פיקוד הדרום וקציני מטהו – כולם שיריונאים. כולם מנוסי מלחמה, מכירים היטב את סיני. מחר יהיה יום השיריון!"


*

יום שני 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, יומה של התקפת-הנגד, נפתח בתקוות גדולות ומסתיים בכישלון מוחלט. מה שהתרחש במהלכו עתיד לשמש אחד הנושאים המרכזיים לחקירה בוועדת אגרנט.

בתחילת היום התמונה עדיין אינה ברורה. יש אפילו ידיעות אופטימיות ומחשבה לנצל את ההצלחה, לשם צליחת התעלה מערבה. בתשע בערב מדווח משה, בישיבת הממשלה, כי אוגדת ברן אמנם תקפה והשמידה כוחות מצריים, אך לא הגיעה לתעלה, ואילו המצרים המשיכו לחזק את כוחותיהם. התקפת האוגדה של אריק כלל לא יצאה לפועל. האוגדה השלישית, של אלברט, נאלצה אפילו לסגת מעט.

מיד לאחר הישיבה טס משה במסוק לפיקוד הדרום. הטיסות מאפשרות לו לנמנם מעט ולאגור כוחות. הוא מגיע אחר חצות ונפגש עם דדו, גורודיש, אריק, ברן ואלברט. מפקדי האוגדות יושבים עייפים, דלוקי עיניים, צרודים, לא מגולחים, וסחוטים מאוד. זה היום הרביעי שהם נתונים במאמץ מפרך, מיטלטלים בטנקים בלי רגע מנוחה, נושאים בעול בעיות לאין ספור באוגדות, שגויסו בחופזה ועתה הן חוצות את סיני על שרשראות טנקים, ולא על מובילי-טנקים, והכל כדי להגיע מהר ככל האפשר לחזית ולעבור מהגנה נואשת להתקפה מוחצת על הצבא המצרי שחצה את התעלה – והנה חלף יום הקרב הראשון ואיתו מפח-נפש, אבידות ונסיגה נוספת.

מתברר, כי בשעה 10:40, לאחר כשלוש שעות לחימה, הניח גורודיש שמצבה של אוגדת ברן טוב, ולא ידע שמדובר בהישג חלקי בלבד מול המערך המצרי הקדמי. הוא ביקש אישור מדדו להוריד את אוגדתו של אריק לציר הגידי, כדי שיספיק לתפוס, עוד לאור היום, גשר מצרי, ולצלוח את התעלה באזור סואץ. האישור ניתן, והחטיבות של אריק התחילו לנוע דרומה בהדרגה, מבלי לקחת חלק בלחימה.

בינתיים נכשלה המתקפה של אוגדת ברן, כיוון שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של-ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של הצבא המצרי בגזרת גשר הפירדאן, ולא את שיטת לחימתם של המצרים, שתקפו את הטנקים הישראליים באש נ"ט עזה משני עברי התעלה. גדודי האוגדה פעלו בהתקפות נפרדות ולא במאמץ מרוכז, והמידע שזרם למפקדות הממונות לא היה מדויק.

אוגדת שרון היטלטלה במשך היום לשווא, ובתוך כך נשמטו מאחיזת צה“ל השטחים השולטים שהחזיקה קודם לכן בדרך החת”ם.

מתקפת-הנגד עלתה באבידות כבדות באנשים ובטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. השיריון נקט טקטיקה שהתבססה על ניסיון העבר ופעלה יפה במלחמות הקודמות: פריצה מהירה של כוחות משוריינים – בלי ליווי חיל רגלים ובלי סיוע ארטילרי – אל תוך מערכי האוייב, כדי למוטטם. הפעם מצאו עצמם הטנקים הישראליים מוקפים חיל רגלים מצוייד בנשק נ“ט רב ומגוון: רימונים, אר-פי-ג’י-7, תול”רים, תותחי נ"ט וטילים מונחים מסוג “סאגר”, שגרמו לשיריון אבידות כבדות.


מפקד גדוד 113, סא“ל אסף יגורי, מקבל פקודה לתקוף לעבר מעוז “חיזיון” בגזרה הצפונית. השטח מוצף שיריון, ארטילריה וכוחות חי”ר מצרי. חבורת הקצינים של יגורי באה אליו לפני הקרב ואומרת: “אסף, ההערכה שלנו היא שדורשים מאיתנו דבר בלתי סביר.” מפקד פלוגה, שנהרג אחר-כך בקרב, אומר לו: “אם אתה הולך – אני הולך אחריך, אבל זה איבוד לדעת.”

יגורי אינו מעלה על דעתו, שמישהו בפיקוד מעליו היה מרשה לעצמו לתת לו פקודה להסתער, אלמלא היה גדודו משולב בהתקפה רחבה יותר, לפחות בסדר גודל של חטיבה, ובסיוע חיל האוויר. הוא פוקד: “בצע, סוף!” – ובעצם זה הסוף של גדודו. כלי אחר כלי, טנק אחר טנק, יוצאים מכלל פעולה, מפקד אחר מפקד – נהרגים. “הבנתי שאין לנו עם מי לפתח את הלחימה, והבנתי גם שכל הערכת המצב, שאנחנו בסך-הכל באים בעקבות כוח שני, אין לה אחיזה, ואנחנו למעשה תקפנו את ראש הגשר העיקרי של הארמיה השנייה – בגדוד אחד, עם עשרים טנקים, ללא ארטילריה, ללא חיפוי חיל האוויר.”

גדוד 113 מתרסק, ההתקפה נכשלת. “חטפתי פגיעה בטנק שלי,” מספר יגורי, “נתתי לצוות פקודת נטישה. זה היה בארבע אחרי הצהריים, באור יום מלא, בתוך מערך שורץ חיילי קומנדו, כל הזמן תחת אש צפופה, גם של ארטילריה וגם אש מנשק קל. ראשון נפגע קצין הקשר, אחריו נפגע התותחן. הנהג, הטען-קשר ואני הגענו לשוחה קטנה קטנה, שחיל האוויר עשה על-ידי פצצה, מין גומה קטנה. זחלנו פנימה יחד עם איש צוות מטנק אחר, שהצליח להיחלץ מהטנק שלו. היינו בתוך השוחה ארבעה אנשים. למעשה, היינו בין הכוחות וחטפנו אש משני הצדדים. תוך זמן קצר ביותר התחילה לרדת עלינו התקפה של נגמ”שים מצריים, כשהם כל הזמן יורים אש ומתקדמים לעברנו. הם נעמדו בטווח של כמטר מאיתנו, ירו לתוך השוחה, חלק מהאנשים נפגע, ואז התפרץ פנימה קצין מצרי, הדף את היורים, ולמעשה הוא הציל את החיים שלנו, והעלו אותנו על הנגמ“שים המצריים. לא היה אקט של כניעה ולא של התארגנות ולא של שום דבר. הכל הלך ברצף של נטישת טנק – שוחה – התקפת-נגד, ואתה תחת אש, מוטל בתוך נגמ”ש מצרי."


בסיומו של היום שולט הצבא המצרי על שטח שעומקו שמונה קילומטר ויותר, ובכלל זה קטעים מדרך החת"ם. בימים הבאים הוא עתיד להמשיך בהתקפות חוזרות ונשנות, כדי להרחיב את אחיזתו בגדה המזרחית.

“הורדת אוגדת אריק דרומה, לפני שהתברר אם אוגדת ברן מסוגלת בכוחות עצמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה, חרצה את גורל התקפת-הנגד של אותו יום. אם יש משמעות למילים ‘חרה לי עד מוות’ – הרי זה מה שחשתי. אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשר לעשות זאת – אחרי כל אלה סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שיריון עם סיוע של חיל האוויר, והנה – גם יום קרב זה הושחת לריק!”

משה מסכם, שאריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, 10 באוקטובר, אבל בינתיים על הכוחות לתפוס עמדות הגנה, לא להזיז גדודים, לא לשחוק כוחות, לתת לאנשים לנוח, לישון ולהתארגן.


במסקנות ועדת אגרנט נאמר: “למעשה פעלו מפקדי האוגדות על סמך מה שכל אחד מהם הבין בהתייעצות שנערכה בערב הקודם. על רקע זה אף נוצרו אי-הבנות במהלך הקרב, כאשר ניתנו פקודות נוספות ונמסרו דיווחים. אלוף הפיקוד יכול היה לעמוד על כך לו יצא אליהם ודרש מהם את תוכניותיהם, כדי לאשר אותן. הפער בין העקרונות שסיכם הרמטכ”ל לקראת המתקפה, לבין הצורה בה יישם אותם אלוף הפיקוד בפקודותיו – הלך והתרחב. מצב זה תרם רבות לכך שהפיקוד לא הבין נכונה את משמעותם של דיווחים ופניות במהלך הביצוע, ולתמונת המצב מוטעית שהצטיירה בו בשל כך. מצאנו שב-8 באוקטובר פיקדו מפקדים ברמות שונות כשהם רחוקים מהמאמצים העיקריים של הכוחות שתחת פיקודם באותו זמן, ולעיתים אף אינם מודעים למתרחש אצלם."


*

משה טס חזרה לתל-אביב. עוד לילה שבו כמעט אינו ישן. בארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר הוא כבר נפגש עם הרמטכ"ל, ששב אף הוא מפיקוד הדרום.

משה תובע ממנו להדיח את גורודיש.

“אמרתי לרמטכ”ל, שאם הדברים שאמר יום קודם לי ולממשלה נמסרו לו מפי אלוף פיקוד הדרום, הרי זה נורא: פירוש הדבר שאלוף הפיקוד ומפקדתו לא היה להם מושג על הנעשה בשטח. מכל מקום אני מעריך, שניהול המלחמה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן. צריך לקבוע מייד מפקד אחר לחזית המצרית."

עוד באותו יום, 9 באוקטובר, מתמנה שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל-לשעבר חיים בר-לב, למפקד חזית הדרום עד סיום המלחמה, במקום גורודיש. המהלכים האלה, ומה שקדם להם, עתידים לפרנס שעות רבות של עדויות, הררים של נייר, כתבות, מאמרים, ספרי מחקר, סיפורים ומחזות, האשמות הדדיות, הפגנות וקריאה לאחראים לתת את הדין. בינתיים אלה הן הכרעות שנעשות בעצם ימי הקרב, כאשר כל יום נהרגים עשרות ומאות חיילים ישראלים, הגבולות בסכנה, השחיקה עצומה, העם אינו יודע את מלוא המפלה, וצריך לחרוק שיניים, לחתוך, להכריע ולהמשיך.

בספרו “אבני דרך”, שנכתב שנים אחדות אחר כך, אולי נוטה משה למעט באחריותו-שלו להשתלשלות המאורעות; עם זאת הוא מדגיש, כי למן היום הראשון אין הוא מואשם בזחיחות דעת אלא להיפך, בראייה קודרת מדי של המצב.

משה מסכם עם דדו להמשיך ולהחזיק בקו הנוכחי, ואפילו לסגת עוד בסיני, ובלבד שלא לשחוק את הכוחות כמו ביום האתמול אלא לשמור אותם למתקפת-הנגד שבוא תבוא. ואילו ברמת הגולן יש להמשיך ולהילחם עד הטנק ועד הלוחם האחרון, ובלבד שהכוח הסורי יחוסל ויהיה אפשר לרכז את מלוא כוחותינו נגד מצרים.


*

במהלך המלחמה מתעוררים קשיים בין משה לדדו. בקושי הם מדברים. מאיר עמית, הנמצא בחוץ-לארץ ומשמש מנכ“ל כור, מגיע רק ביום הרביעי למלחמה ומתייצב אצל משה. “טוב שבאת,” אומר משה. “אני רוצה שאתה תהיה המקשר לבין הרמטכ”ל. אתה מכיר אותי, מכיר אותו, מסתדר עם שנינו. תהיה באמצע.”

משה מעניק לעמית אפילו סמכויות החלטה. אומר – “אני אינני. מה שאתה תחליט, מקובל עליי,” ומופיע רק בערבים, כל פעם לאחר ביקור בגזרה אחרת של החזית. בשעות היום אין למצוא אותו. עמית מבלה את המלחמה בתוך “הבור”. רק פעם אחת לוקח אותו משה עימו למערב התעלה. אל עמית באות החלטות שדדו מבקש לאשר, ומשה איננו. מדובר בנושאים רגישים מאוד, בעיקר בפעולות ארוכות טווח, מעבר לקווים, ועמית אכן מחליט בשם משה.


*

לאחר לחימה בלתי-פוסקת של שלושה ימים ושלושה לילות ברמת הגולן פותחים הסורים, השכם בבוקר 9 באוקטובר, במאמץ הבקעה אחרון, חזק מכולם, בציר חאן-ארנבה-קוניטרה. הם מפעילים כוח עתודה, המורכב מהחטיבה המשוריינת 81 ומ“כוח אסד”, יחד 170 טנקים. בחטיבה 7, בפיקוד אל"מ יאנוש בן-גל, נותרים מולם 43 טנקים כשירים, מהם רק 30 בגזרת ההבקעה.

תוך ניצול עדיפותם הכמותית, ארבעה לאחד, ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מצליחים הסורים להתקרב עד כחמישים וכמאה מטרים מהטנקים של חטיבה 7.

לפני הצהריים עומדת החטיבה בפני התמוטטות. טנקים רבים נפגעים ויוצאים מכלל שימוש, והתחמושת אוזלת. לכל טנק נשארו כארבעה-חמישה פגזים. כדי להתחמש מחדש צריך להתרחק לאחור, אך בגלל האש הכבדה לא ניתן לעשות זאת.

המח"ט יאנוש מודיע למפקד האוגדה, רפאל איתן, כי באין תחמושת לא תוכל החטיבה להחזיק מעמד. גם רפול אינו רואה סיכוי להוסיף ולעמוד בלחץ ההתקפה.

נפילת הקו פירושה, שהשיריון הסורי יחצה כמעט באין מפריע את הרמה עד מורדותיה, ואם לא יפוצצו גשרי הירדן – יזרום משם לגליל העליון.

אך ברגעים אלה ממש מצטרף לקרב כוח תגבורת, בפיקודו של סא“ל יוסי בן-חנן, התופס עם הטנקים שלו עמדות על רכס ה”בוסטר". מיד לאחר מכן מודיעים לרפול ממוצב 107 שבעומק החזית – מוצב ישראלי שכותר בידי הסורים בשעטם מערבה, אך לא נפל – כי החלק העורפי של הכוח הסורי פונה לאחור ומתחיל בנסיגה.

רפול מודיע ליאנוש: “הם נשברים! תחזיק מעמד עוד כמה רגעים.”

צוותי הטנקים הישראליים מגלים ברגעים מכריעים אלה קור רוח, אומץ לב ועקשנות, הם ממשיכים בבלימה ועולה בידם למוטט את הכוח הסורי ולגרום לו לסגת, רגעים אחדים בלבד לפני שנראה היה שהם עצמם הגיעו לקצה גבול עמידתם.


בפרוץ המלחמה שוהה יוסי בן-חנן בירח הדבש בנפאל. בתוך יומיים הוא מגיע לישראל. הוריו מביאים לו לנמל התעופה בלוד את מדיו, סרבל שיריון, אקדח, משקפי אבק, דובון וכפפות. כעבור שעתיים הוא מתייצב בחמ"ל של פיקוד הצפון. בדרך הוא פוגש צוותי שיריון שנמלטו מהטנקים הבוערים, עברו רגלי את הירדן, ופניהם למחנה השיריון העורפי. עד אור הבוקר, 9 באוקטובר, מצליח הצוות הטכני במחנה לתקן, לתדלק, לחמש ולצוות חמישה-עשר טנקים. בשמונה בבוקר עושה היחידה המאולתרת, בפיקודו של יוסי, את דרכה לציר חאן-ארנבה-קוניטרה ומצטרפת לקרב במסגרת חטיבה 7.

יוסי עצמו נפצע פעמיים במשך היום. בפגיעה השנייה מתרסקת ירכו השמאלית, והוא נותר עם נהג הטנק שלו, צביקה, כשלוש שעות במחפורת סורית נטושה, ליד הטנק הבוער, תחת הפגזה סורית בלתי-פוסקת. לפי הוראות הרופא, הניתנות באלחוט, חוסם צביקה את עורקי הירך המרוטשת. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סגן המפקד יוני (יונתן) נתניהו, מחלץ את יוסי ומציל את חייו.


בתום הקרבות פזורים בעמק שבין הר חרמונית לרכס ה“בוסטר”, שרוחבו כארבעה קילומטרים, כמאתיים טנקים סוריים וכמה מאות נגמ“שים וכלי-רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. לוחמי צה”ל מכנים את העמק, שהפך לגיא הריגה, בשם “עמק הבכא” של השיריון הסורי.


בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי “פרוג”, בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.


*

ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא “האופציה הגרעינית”.

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על “חורבן בית שלישי” אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם “האופציה הגרעינית” ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על “האופציה הגרעינית” כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב“אופציה הגרעינית” – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן “נשבר” דיין וחדל לסמוך על צה“ל בשל חששו מ”חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם “המחדל”.


*

זמן-מה לאחר המלחמה מטלפן חיים ישראלי ליגאל ידין ואומר לו: “יגאל, אתה יודע שצלצלתי אליך בשש בבוקר ביום הכיפורים. הזעקתי אותך, את ויצמן, את כל הרמטכ”לים, את יצחק רבין, את שמעון פרס. ידענו שמלחמה תפרוץ היום. אתה היית כל הזמן ב’בור' ואתה יודע מה קרה. אומרים שמשה דיין התמוטט. אתה ראית אותו מתמוטט? – אני לא."

עונה ידין: “דע לך, שמשה עמד בשתי רגליים על הקרקע. אני הייתי אז הרבה יותר פסימי ממנו, אבל, מה שנדרש ממנהיג בשעות כאלה הוא להפיח רוח של תקווה. את זה – הוא לא עשה.”

חקה: “דיין, בביקוריו בחזית, לא הִשרה עלינו אווירה של עידוד. הוא היה מעורב במהלכים, בכלל זאת במתן הוראות שחרגו מההחלטות המדיניות, כמו, למשל, להתכונן לפיצוץ גשרי הירדן. נכון שכולנו היינו מודאגים, אבל אני חושב שפקודים יכולים לצפות במצב כזה משר ביטחון להתנהגות אחרת. באותם ימים נפגשתי גם עם הרמטכ”ל דדו. הוא היה הרבה יותר איתן, נחוש ומשרה אווירת ביטחון. בהשוואה בין השניים, הדברים בולטים עוד יותר."

מאיר עמית: “למשה היה משקל סגולי כזה, שיכול היה להטביע את חותמו בכל מצב, בכל מקום, גם במלחמת יום הכיפורים. לדעתי, היה לו משבר. הוא יכול היה להשפיע. אני חושב שהיה כבר רפוי קצת. אני גם חושב, שהיתה זו טעות, שבגלל סיבות מדיניות לא הפציצו את המצרים בשטחי ההיערכות לפני שהתחילו בצליחה. המצרים מאוד דוקטרינרים. ברגע שאתה משבש להם – הם מאבדים את העשתונות.”


*

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לפנות-ערב, נפגש משה עם עורכי העיתונים. הוא מגלה להם את מלוא האמת על מצבנו בצפון ובדרום, על הצלחת הצליחה של המצרים, על נפילת “קו בר-לב”, ונפילת המעוזים, על אי-יכולתנו להדוף בשלב הזה את הכוחות המצריים אל מעבר לתעלה, ועל המצב הקשה בצפון.

משה: "כששמעו עורכי העיתונים שקו בר-לב נפרץ, אמרו: ‘אסור לומר לציבור.’ גרשם שוקן, עורך ‘הארץ’, הגיב על דבריי במילים: ‘רעידת אדמה.’ חנה זמר, עורכת “דבר”, בכתה. אני לא בכיתי ואני לא אמרתי שזו רעידת אדמה. אמרתי: ‘אני, משה דיין, רוצה ללכת הערב לטלוויזיה ולהודיע לציבור מיד שקו בר-לב נפרץ וכי המצרים צלחו.’ אני לא אמרתי: ‘בואו נסתיר זאת,’ – או שמישהו אחר יילך ויודיע, ושהדמעות יחנקו את גרונו.

"טענו נגדי שני דברים: אחד – שאני מדוכדך, ושני – שאני יוצא כל יום לחזית מפני שאני רוצה ליהרג או להיפצע.

“ובכן, אם אני מדוכדך, איך זה שיש ימים שאני נמצא באותו יום בשתי החזיתות? כמעט כל יום במלחמת יום הכיפורים נסעתי לשדה. לפעמים באותו יום הייתי פעמיים – פעם בצפון, פעם בדרום, כדי לראות מהי המלחמה, מה יש לעשות בה. לא נתתי הוראות, כי שר ביטחון יכול לתת רק עצות; נתתי עצות מה לדעתי יש לעשות.”


משה צופה תקופה קשה וחמורה ביותר. הוא יודע היטב, שהפעם יבואו אליו בטענות על “מחדל”, וכדי שלא להיחשד שניסה להסתיר משהו, הוא דורש לספר מיד לציבור על נפילת “קו בר-לב”, על המצב הקשה בחזיתות ועל האמונה שלנו, שבתוך זמן קצר תהיה ידנו על העליונה ונעביר את המערכה לשטחי האוייב. הוא אינו מצליח לשכנע את עורכי העיתונים בצדקת עמדתו. הם סבורים, שהציבור לא יוכל לעמוד בהלם הגילויים הקשים, אם יונחתו עליו בבת-אחת, ומוטב שייוודעו לו בהדרגה במשך הזמן.

משה סבור שהם טועים, אולם גולדה מקבלת את גישתם. לבקשתה, הוא נמנע מלהופיע אותו ערב בשידור חי בטלוויזיה ולגלות לעם את חומרת המצב. במקומו מופיע אהרן יריב, שנעשה למסביר הלאומי מטעם הממשלה. בדבריו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק בהדרגה מתוודע העם באמצעותו לאמת המרה – קו המעוזים נפל ואיננו עוד.


*

שידורי הרדיו מתחדשים בצוהרי יום הכיפורים במתכונת חירום של רשת שידור אחת, המשותפת לקול ישראל ולגלי צה“ל. שני כתבים-שדרים צבאיים בשירות המילואים של דובר צה”ל, לימים פרופסורים – ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, מסתובבים בחזית הדרום, רואים במו עיניהם את מלוא המכה שספג צה"ל, שומעים ברשת החירום את זעקותיהם של החיילים הלכודים במעוזים, ואת השקט הנורא המשתרר לאחר שהם נהרגים או נופלים בשבי. ואולם בשידורי הרדיו, שגם החיילים בחזית מאזינים להם, אין שום ביטוי לכך, וכתבותיהם הנשלחות צפונה מצונזרות או אינן משודרות כלל.

השניים, ועימם איש הרדיו והטלוויזיה מיכה שגריר, מתקוממים ופותחים בעצם ימי המלחמה במערכה, שמטרתה להביא את האמת לידיעת העם. צעקותיהם מהדהדות במרכז העיתונות והדיברור של דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל-אביב, ומגיעות לממונים על מדיניות התקשורת. לא במעט בזכותם משתנה הגישה, החדשות מתחילות לתאום למציאות, והציבור מתרגל למציאות הקודרת של מלחמה, שבניגוד לציפיות אינה עתידה להסתיים בשלושה וגם לא בשישה ימים.


*

בביקוריו בחזית לובש משה בגדי שדה של צה"ל בצבע חאקי-ירוק, ומעיל רוח, ונועל נעלי צנחנים. לראשו כובע “מפוקפק” שהביא מביקורו בוויטנאם, המשמש שם חיילי שירותים, והוא דומה לכובע ההיטלמאכר המפורסם שלו ממלחמת העצמאות. הוא מקפיד מאוד על הרכבת משקפי-אבק; בלעדיהם אינו זז. “אם בית-הקיבול של עיני החסרה מתייבש, אני נתקף כאבי-ראש חריפים, ועל העין הימנית אני משתדל להגן לבל תיפגע. תאונה בעין אסור שתקרה יותר מפעם אחת. אבל כל אלה דברים חיצוניים. עיקר המלחמה בשבילי – בתחום חיי הפנימיים: תערובת של דאגה כבדה, עצב ומאמץ מתמיד לריכוז המחשבה.”


בניו אודי ואסי, שכבר נישאו ועזבו את הבית, מגויסים עתה ומשתתפים בקרבות. כאשר יש הפוגה קלה קופץ משה לביקור לילי חטוף בבית בצהלה, שבו נמצאת עכשיו רק רחל. הוא יוצא לסיבוב קצר בגן, ואולם הגן והעתיקות שאסף בשקידה וניקה ושחזר, נראים לו עתה כחלק מעולם אחר, רחוק, שחי בו אי-פעם בעבר, אבל עתה הוא זר לו וחסר כל חשיבות.


*

לקראת סוף שבוע הראשון למלחמה, ביום שישי, 12 באוקטובר, מספר חיים ישראלי למשה, כי בחוגי הליכוד תובעים את התפטרותו.

ההתנגדות למשה צוברת תאוצה לא רק במפלגת האופוזיציה הראשית. הוא מבקש פגישה עם גולדה ואומר לה, כי לנוכח הביקורת הציבורית על הכישלון בהכנות למלחמה, על אי-גיוס המילואים בזמן ואי-הכנת הצבא למלחמה – הוא רואה עצמו ככתובת לביקורת הן בתוקף תפקידו הן מבחינה אישית. אם היא סבורה, שיש שר ביטחון שיוכל לנהל את המלחמה טוב ממנו, הוא מוכן להגיש לה את התפטרותו בו-במקום.

משה מדגיש, כי אילו אבד לו ביטחונו העצמי היה מתפטר גם אילו ביקשה ממנו להמשיך. אך הוא עצמו סבור, שאין בישראל איש שייטיב ממנו להיות אחראי למערכה עד שתסתיים בניצחונה של ישראל בשתי החזיתות. יומיים לפני כן, 10 באוקטובר, היה היום הראשון שבו חדל לחרוד שמא לא יחזיקו כוחותינו מעמד והערבים יצליחו לפרוץ ולהתקדם לתוך שטחינו. לאחר צליחת התעלה וההסתערות בגולן נבלמה תנופת הערבים, נגרמו להם אבידות כבדות, והם אינם מסוגלים לעשות צעד נוסף. כוחותינו הערוכים נגדם כבר אינם מעטים ואינם בלתי מוכנים. הגענו לשלב המאפשר לנו לא רק לחסום ולעצור, אלא ליזום מהלכים צבאיים שיכריעו את המערכה לטובתנו.

גולדה משיבה, כי לא עלה כלל על דעתה לדרוש את התפטרותו, וזו גם אינה דעת חברים אחרים שהתייעצה איתם. היא רוחשת למשה אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הקשור במלחמה.

בשובו מהפגישה מספר משה לחיים ישראלי על שיחתו עם גולדה, ומוסיף: “אני רואה את עצמי אשם רק בדבר אחד שאותו לא ראיתי – והוא אינו גיוס המילואים, אלא שלא ראיתי את ההתחזקות של המצרים, את החימוש של המצרים, שלא ידעתי עליו. בזה אני נושא באחריות.”

משה מרוצה מתשובתה של גולדה, ואולם את הבקע שנפער בינו לבין הציבור לא גולדה יכולה לאחות. עם זאת ברור שהתפטרותו, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, תתקבל כמכה מוראלית קשה בצבא וגם באותו ציבור המבקר אותו קשות.

ברור גם שגולדה, הנושאת באחריות העליונה כראש הממשלה, אינה מעלה על דעתה לשחרר את משה באמצע המערכה מנשיאה באחריות המשותפת. לימים תאמר להצדקתה כי לא יכלה להיות מומחית יותר וחכמה יותר מאנשי הצבא עטורי התהילה, שאיתם עבדה ועליהם סמכה, וכי אישרה ללא היסוס כל צעד שדרשו לקראת המלחמה ובמהלכה.


כבר ביום השני או השלישי למלחמה מודיע משה לח“כ זלמן שובל, חבר הנהלת הליכוד, כי הוא דורש שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. שובל מעביר את הדרישה למנהיג הליכוד ח”כ מנחם בגין. הלה מסכים לה מיד, חרף תביעתם של חבריו להנהגת הליכוד, ובהם ח"כ חיים לנדאו, הקוראים ראשית כל להתפטרותו של דיין.


*

לאחר כחמישה ימי לחימה נמצא הצבא הסורי במצב חמור. אבדו לו שני שלישים מהכוח התוקף. בדיביזיה המובחרת 1 פרץ מרד, החיילים החלו בורחים, ומפקד הדיביזיה הפעיל נגדם את הארטילריה שלו, כדי למנוע בעדם לקפוץ מהטנקים ולהימלט.


ביום חמישי, 11 באוקטובר, היום השישי למלחמה, פותח צה“ל במתקפת-הנגד בצפון. הלחימה אינה קלה. חיל האוויר תוקף שדות תעופה סוריים וסוללות טילי נ”מ, מסייע לכוחות הקרקע והודף ניסיונות של חיל האוויר הסורי להופיע בשדה הקרב. מטוסים שלנו נופלים בקרבות. שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר, מבקיעות וכובשות מובלעת סורית בקו מזרעת בית-ג’ן ותל שמס. בתוך כשלושה ימים מתקרב צה"ל לדמשק חמישה-עשר קילומטר יותר מהקו שבו ניצב בבוקר 6 באוקטובר.

בשני ימי המתקפה מבקר משה יום-יום במפקדת פיקוד הצפון ואצל מפקדי האוגדות, רפול ולנר. התנגדותם של הסורים היא עיקשת. מתחמי ההגנה בדרך לדמשק מבוצרים היטב, ולעזרת הסורים באים כוחות מרוקניים, ירדניים ועיראקיים. אולם מטרת ישראל אינה להכניס את צה“ל לתוך דמשק, אלא להביא את סוריה לבקש הפסקת-אש, להמחיש את האיום הארטילרי שיש לצה”ל על בירת סוריה, ולהשיג תנאים טובים יותר במשא-ומתן בעתיד. המטרה מושגת, והאיום בצפון מוסר. עתה אפשר להתפנות לדרום.

מוצבי החרמון נכבשים מחדש בקרב קשה רק ב-21 באוקטובר, זאת לאחר שב-8 באוקטובר נכשל הניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון מידי הסורים. בכל אחת מן ההתקפות נהרגים ונפצעים עשרות חיילים ומפקדים של חטיבת “גולני”.


*

המצרים מוסיפים לתקוף מהגזרה שתפסו ממזרח לתעלה. מתנהלים קרבות קשים. ב-13 באוקטובר נהרג בזחל“ם-הפיקוד מפקד אוגדת סיני, אלוף אברהם אלברט מנדלר. צה”ל מתגונן ובולם, וחיילים רבים נופלים, ואולם התקפות המצרים נשברות והם אינם מצליחים להתקדם מזרחה ודרומה לעומק סיני. בשני ימי הלחימה, 13 ו-14 באוקטובר, הם מאבדים 250 טנקים.

אם רצה יותר אם לא, מצליח סאדאת לבצע בינתיים רק את השלב הראשון בתוכניתו, “שבירת הקיפאון המדיני”. מבחינתו, נוח אולי להמשיך במלחמת-התשה סטטית, שמרתקת אליה את מרבית השיריון הישראלי. אך שיקוליה של ישראל אחרים הם. אי אפשר להמשיך במלחמה זמן רב מדי – היא שוחקת את כוחו של צה“ל, משתקת את המשק האזרחי והשפעתה המורלית קשה ביותר. מתפרסמות תמונות של השבויים הישראלים, חיילי צה”ל, והם מושפלים ומובסים. מאות לוחמים נפגעו ונפגעים מדי יום בחזית, ובינתיים אין מודיעים עליהם; רבים מהם נעדרים ושבויים ועדיין אין מידע ברור על גורלם. יש להביא את המלחמה לידי הכרעה מהירה שתאלץ את המצרים לבקש הפסקת-אש. הדבר יתרחש כאשר הדרך לקהיר תהיה פתוחה לפני כוחותינו, וכאשר לפחות חלק מהצבא המצרי, שפלש לסיני, יכותר.


ב-14 באוקטובר מביא משה לממשלה את ההצעה לאשר תוכנית לצליחת התעלה, על דעת כל המפקדים העוסקים בנושא, ובהם הרמטכ“ל, בר-לב, אריק וברן. למחרת, בשעה 19:00, פותח צה”ל במבצע “אבירי לב”, מתקפת-הנגד הרצינית והגדולה בחזית הדרום, לאחר הכישלונות החמורים שספג ב-6 וב-8 באוקטובר.

אוגדתו של אריק מצליחה לפרוץ לקו התעלה, אל חצר מעוז “מצמד”, שנכנע למצרים ב-9 באוקטובר, מצפון לאגם המר, באזור דוורסואר. זהו אזור “התפר” שבין שתי הארמיות המצריות, הפרוסות ממזרח לתעלה – הארמיה השנייה בצפון והשלישית בדרום.

אחרי חצות כבר נמצא בגדה המערבית גדוד צנחנים בפיקודו של דני מט. עם שחר ה-16 באוקטובר מתחילות דוברות ענק, הקרויות “תמסחים” להעביר טנקים לגדה המערבית.

המצרים מגיבים בהפגזות קשות, שנופלים בהן עשרות לוחמים ישראלים. ביומיים הבאים תוקפים המצרים את ראש הגשר במטוסים ובכוחות שיריון וחי"ר, ואולם אוגדות שרון וברן ממשיכות בהרחבת ראש הגשר משני עבריו. ב-18 באוקטובר מתחילים גם כוחות מאוגדת קלמן מגן לנוע לעבר הגשרים, כדי לצלוח את התעלה.

אחד הקרבות הקשים, ב-17 באוקטובר, מתחולל על כיבוש “החווה הסינית”, מתחם מצרי מבוצר ממזרח לתעלה, החולש על הכבישים המוליכים לאזור הצליחה. כוח צנחנים, בפיקודו של אל“מ עוזי יאירי, נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ להתחפר להגנה בתנאים קשים ביותר. גדוד טנקים, בפיקודו של סא”ל אהוד ברק, מצליח לחלצם. עשרות לוחמים נהרגים, ואולם באותו זמן מצליחה שיירת הדוברות לעשות דרכה אל אזור הצליחה ולפתור חלקית את בעיית הגישור על פני התעלה.

משה שב ומבקר בחזית כמעט מדי יום. עתה, כאשר הפעולה נמצאת בידיהם של אריק, בר-לב וברן, אין הוא אינו מודאג. ב-18 באוקטובר הוא מבקר באוגדת ברן במערב התעלה. בעודו עומד עם חבורתו בין מטעי תמרים והדרים, בדרך לאגם המר, מגיחים שני מסוקים מצריים גדולים, ובטיסה נמוכה הם מגלגלים דרך הדלת הפתוחה חביות אחדות, הנופלות כמה עשרות צעדים ממנו. תחילה הוא חושב שאלה חביות דלק, שנועדו לכוחות המצריים והורדו בטעות, אבל כעבור שניות אחדות הן מתפוצצות כמין פצצות נפאלם. המקלענים פותחים באש, ושני המסוקים מתפוצצים באוויר והופכים לפטריות עשן כבד.

בדרכו חזרה עובר משה על פני “החווה הסינית” והצירים שלידה: "מאות כלי-רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים הם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנידרדרו מרכב בורח, ובתווך – סוללות ‘סאם-2’ ו’סאם-3'. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים, קצת שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם.

“כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השריפה, סימני צה”ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. איני טירון במלחמה ובמוראותיה, אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות, של החיילים המצרים, לא היו רבות, אבל הטנקים, הנגמ“שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן. היום החל דועך. רביעיית ‘מיגים’ מצריים, שיצאו לגיחת אור אחרון, צללה עלינו. הפצצותיה לא היו מדויקות, אבל הסתלקנו מן המקום.”


שלוש אוגדות חוצות את התעלה ולוחמות במערבה. מאות מחיילינו נפגעים בקרבות הקשים ובהפגזות. מדי יום נהרגים עשרות לוחמים. אוגדת ברן פועלת לאורך הרכסים של ג’בל גניפה והחיץ החקלאי, המקבילים לאגם המר ולתעלה. היא מצליחה להשלים את השמדת הבסיסים של טילי הנ"מ המשוכללים, ומתקדמת לעבר האגם המר הקטן, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית, הנמצאת ממזרח לאגם ולתעלה. בקרב קשה, שנמשך עד 25 באוקטובר, כובשת אוגדת ברן, בקורבנות רבים, את מחצית העיר סואץ ומשלימה את כיתור הארמיה השלישית.

אוגדת מגן מנהלת קרבות שיריון בשיריון, מחסלת בסיסי טילים, כובשת את שדה התעופה הצבאי הגדול בפאיד, המשמש עד מהרה לקשר אווירי ישיר עם הארץ. ב-22 באוקטובר היא חוסמת את שני הכבישים, המוליכים מהעיר סואץ לקהיר, וכובשת את נמל אל-עדביה, השוכן על המפרץ, מדרום לעיר סואץ, ואת ג’בל עתקה הסוגר את כל האזור מדרום-מערב לעיר סואץ, בין המפרץ למדבר.

אוגדת שרון מתקדמת צפונה בגדה המערבית, מנהלת קרבות קשים באזור סרפאום ומגיעה עד סמוך לעיר איסמעיליה ולאגם תמסח. ממזרחה, מעבר לתעלה, עדיין נמצאת הארמיה המצרית השנייה, השומרת על קשר רצוף עם מצרים משני צידי התעלה, באזור שבין איסמעיליה לפורט-סעיד.


ב-19 באוקטובר, כאשר מדינות ערב המפיקות נפט נוכחות לדעת, שמאזן המלחמה נוטה לטובת ישראל, הן מטילות חרם על יצוא הנפט למדינות מערב אירופה וליפן, מעלות את מחיריו ב-70 אחוזים ומחליטות על קיצוץ חמישה אחוזים מתפוקת הנפט בכל חודש, עד שתפנה ישראל את כל השטחים שאבדו לערבים ב-1967 ויוחזרו זכויות הפלסטינים. רק עיראק אינה מצטרפת לחרם. נשק הנפט אינו משפיע על תוצאות המלחמה, אולם הוא מגביר את לחצן של צרכניות הנפט הגדולות על ישראל, לקבל את תביעות הערבים.

ישראל פועלת מתוך מגבלות קשות. ארה“ב, התומכת העיקרית, היא בעלת אינטרסים מנוגדים באזור, בעיקר בגלל הנפט. בריה”מ, עדיין מעצמת-על אדירה, עלולה להתערב במלחמה אם “לקוחותיה” שלה, מצרים וסוריה, יעמדו בפני מפלה מוחצת או איום גרעיני.


צה“ל כובש שטח של 1,600 קמ”ר ממערב לתעלה, הקרוי מעתה בפי החיילים: “אפריקה”. המצרים מחזיקים בשני ראשי-גשר חסרי עומק ממזרח לתעלה, ששטחם כ-1,200 קמ“ר, אך אחד מהם, הדרומי, מכותר. מערך הנ”מ המצרי הוכה קשות ונסוג מערבה. כתוצאה מכך שולט חיל האוויר הישראלי בכל זירת הלחימה, הארמיה השלישית חשופה לחלוטין לתקיפותיו, וביכולתו להשמידה.

כאשר מתברר לסאדאת המצב האמיתי בחזית: כוחות צה“ל אינם “מכותרים” בגדה המערבית, אלא מכתרים את הארמיה השלישית, ומאה ואחד קילומטרים בלבד מפרידים בינם לבין קהיר – הוא מדיח את הרמטכ”ל שלו, הגנרל שאזלי, ומתחיל ללחוץ להפסקת-אש. לאחר עיכובים נכנסת הפסקת-האש לתוקפה ב-24 באוקטובר, גם עם סוריה, בתיווכם של האמריקנים, הרוסים ומועצת הביטחון של האו“ם. עוד ב-22 באוקטובר מקבלת מועצת הביטחון, בהסכמת הצדדים – ישראל ומדינות ערב – את החלטה 338, ולפיה עליהן לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. ארה”ב ורוסיה נקבעות ליושבות-ראש משותפות לניהול הוועידה, ג’נבה נבחרת כמושב הוועידה, והיא שגם עתידה להעניק לה את שמה: “ועידת ג’נבה”.


בתל-אביב מורגש סיום המלחמה בביטול ההאפלה בלילות ובחידוש קווי אוטובוסים שצומצמו במלחמה. עדיין רואים בשמיה את מטוסי ה“גאלאקסי” הענקיים, מטוסי התובלה של חיל האוויר האמריקני, הבאים מהים ונוחתים בנמל התעופה לוד [לימים נתב"ג] ובתוכם חלפים ונשק שאבדו לישראל במלחמה.


*

המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:

"הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי ‘מחדל’, אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.

"מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה ‘מחדל’. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז’ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.

"2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.

“עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות.”


משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה “האופציה הגרעינית”, כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על “האופציה הגרעינית” ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה “אם”, אלא “מתי”.

האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?

במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני “קיץ אלקטרוני”; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל “עסקים כרגיל”, ואפילו טובים מאי פעם.


*

אחד, אחד מאלפיים חמש מאות וארבעה ההרוגים במלחמה הוא בן-משפחתי רן שוחט, חייל מילואים נשוי ואב לבן, שנהרג בזחל"ם בסיני. רן, בנם של שמחה וצבי, הוא נכדו של ברוך בן עזר (ראב). ברוך היה נכדו של אליעזר ראב, שעלה עם בנו יהודה, הוא סבי, ב-1875, ושניהם היו ממייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקוה, ב-1878. בתקופה זו, 1973 – נמצאת משפחתנו בארץ כבר כמאה שנים, מעורה בחקלאות, בשמירה ובביטחון. רן הוא הראשון מבניה שנופל על הגנת המולדת.


*

מיד לאחר שוך הקרבות, עוד בטרם התבררה התמונה לאשורה, מציידים אותי במכשיר הקלטה ביחידת המילואים שלי, במפקדת קצין חינוך ראשי, ושולחים אותי לאסוף סיפורי גבורה ביחידות היושבות ב“אפריקה”, כדי להוציאם לאור, כפי שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים.

עימי יורדים, אביעזר גולן ויעקב אורלנד.

בדרך לאזור הצליחה אני עובר על פני “גיא ההריגה”, עשרות כלי-הרכב והשיריון השרופים והפגועים מדרום ל“חווה הסינית” – מראות קשים עד מאוד. המכונית חוצה את סוללת העפר הענקית, שנבנתה כגשר על התעלה ויוצרת קשר יבשתי בין “אסיה” ל“אפריקה” – לראשונה מאז כרה פרדיננד לספס את תעלת סואץ – ואני מגיע עד לרגלי ג’בל עתקה, הנמצא בשליטתנו, לא הרחק מהעיר סואץ, שחצייה עדיין בידי המצרים הנצורים; אני מגיע לרכס גניפה ואל נקודת הגבול הזמנית, הממוקמת בין האוהלים של שני הצבאות, על הכביש, בקילומטר ה-101 מקהיר.

ימים אחדים אני מסתובב מיחידה ליחידה, לעיתים נודד עימה ממקום למקום, וממלא קלטות רבות בחומר תיעודי רב-ערך. אני נפגש עם האלוף קלמן מגן בקרון המגורים שלו, זמן לא רב לפני מותו מהתקף-לב באותו קרון. מאחר שאינני חוקר אלא סופר, נפתחים לפני מפקדים וחיילים, ומספרים בגילוי לב סיפורים מרתקים וכואבים מאוד.


אחת העדויות שמגיעות לידי היא מפי חייל מילואים, באמצע שנות העשרים לחייו, איש צוות טנק, שהשתתף במלחמה:

"הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו הוא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום דבר אחר פרט לעצמך. לא אכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל.

"פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים, הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורני הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, זעקת תפילה נואשת הבוקעת ועולה:

"‘אלוהים! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!’

"ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר – היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מנין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק. המשקפיים מתכסים חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבום. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא גרונך חול. קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה.

"עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית תחמושת כשהיא עולה באש, והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום דבר. לא אכפת לך ברגע זה אם נפגעו, אם נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – אני חי. בי לא פגעו. איברי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

"בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים, בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טנקים מעשנים האחד ליד השני. עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו וקידמתו חור גדול, כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה תותחו מצביע, בתנוחה בלתי טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תמרות עשן דלילות מהמקומות שעוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי אפשרי, ממלא את האוויר.

“‘אלוהים!’ פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאני מבין שהקול הבלתי אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה [נגמ”ש] במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

“‘אלוהים!’ אני נזעק, פעם אחר פעם, ‘אלוהים! איך קרה כל זה? איך נטבחו כל הטנקים האלה?’”


כאשר מתחילים להתברר מהלכיה ומחירה הנורא של המלחמה, ומתמנית ועדת אגרנט, משעֶה מפקדת קצין חינוך ראשי את הטיפול בחומר שאספתי, והוא מונח בביתי ללא דורש וללא מפענח. אני מאזין לקלטות ומדפיס מהן ראשי-פרקים מפורטים. ויום אחד, מבלי לומר דבר למפקדיי, אני שולח מכתב לשר הביטחון, מספר לו על הקלטות ומצרף העתק של ראשי הפרקים הללו.

העתק דומה אני שולח למזכירות ועדת אגרנט, לפי כתובת תא דואר המתפרסמת בעיתון.

אינני מקבל תשובות, אבל לאחר ימים אחדים אני מצטווה לבוא ולהחזיר מיד את כל החומר שברשותי למפקדת קצין חינוך. הם אינם יודעים מדוע הגיעה פתאום הוראה לכך מהרמטכ"ל דדו. אני סבור, כי לפחות חלק מהקלטות הללו שומע גם שר הביטחון. איני יודע מה עולה אחר-כך בגורלן. חלפו מאז כעשרים וחמש שנים, ואיש לא פנה אליי לפענח אותן ולהוציאן לאור בדרך זו או אחרת, חרף החומר המרתק הכלול בהן.

לימים מפרסם אביעזר גולן, בעיתונו “ידיעות אחרונות”, כתבה מפורטת על הלחימה ב“חווה הסינית”, בהסתמכו על חומר שאסף באותה נסיעה. כולל קטעים מהנסיעה לסיני ברומן “סוכן הוד מלכותו”. אני מדפיס את עדותו המלאה של חייל המילואים, יחזקאל שמו, ברומן “השקט הנפשי”; אף כי עדותו מגיעה אליי בדרך אחרת, ואינה שייכת להקלטותי ב“אפריקה”.


אני משתתף בהפגנה של תנועות המחאה מול ישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973, ומצרף את שמי למודעה המתפרסמת בעיתונים וקוראת למשה דיין להתפטר מתפקידו כשר הביטחון ב“ממשלת המחדל”. אין לכך קשר לצערי על מותו של רן במלחמה. את דעתי הביקורתית על דיין גיבשתי עוד בימי “פרשת לבון”.

במשך שבועות אחדים לא קוראים אותי לשירות מילואים, ומגייסים אותי שוב רק לאחר הבחירות לכנסת, הנערכות ב-31 בדצמבר 1973.

תחילה אני סבור שבמקרה לא קראו לי, אך, המשרת כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך במרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שייח', מגלה לי כי הזמין אותי להרצות אצלו ונאמר לו שאני ועוד כעשרים מרצים, שיצאו בפומבי נגד דיין, נמצאים ברשימה שחורה. אסור להזמין אותנו עד לאחר הבחירות.

חבריי למילואים, שהועסקו הרבה בתקופה שבה ישבתי בבית, מקנאים בי ואומרים: “חבל שלא ידענו. היינו גם אנחנו חותמים על המודעה!”


*

ארה“ב לוחצת על ישראל, למסור את קטע הכביש קהיר-סואץ לידי האו”ם. ממשלת ישראל מסכימה רק לנקודות ביקורת של האו"ם, כדי לפקח על סדרי ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. מתחילות שיחות ישירות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, העוסקות בסדרי העברת השיירות לארמיה השלישית, בחיזוק ההסכם להפסקת-האש ובהחלפת שבויים.

בתחילת נובמבר נערכות פגישות בארה“ב בין גולדה לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג’ר. בדצמבר נוסע משה לארה”ב ונפגש עם קיסינג’ר, עם שר ההגנה שלזינגר ועם אישים נוספים.

בשיחותיו עם קיסינג’ר ושלזינגר דורש משה, שתמורת נסיגה ישראלית למזרח לתעלה תתחייב מצרים לפתוח את התעלה לשיט ולאזרח את הערים הנטושות. על האמריקנים לערוב לחופש השיט גם במיצרי באב-אל-מנדב, בקצהו הדרומי של ים סוף, שהמצרים הכריזו על סגירתם. ועוד על האמריקנים להמשיך ולספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה להגנתה בעתיד, לשם איזון עם הנשק הסובייטי שמוזרם בשפע למצרים ולסוריה, בעקבות הפסדיהן במלחמה.

קיסינג’ר מבקר עוד באותו חודש במזרח-התיכון. ב-18 בינואר 1974 חותם דדו על הסכם להפרדת כוחות, את מצרים מייצג הרמטכ“ל החדש, גנרל גמאסי. ישראל ומצרים מגדירות את ההסכם כצעד ראשון לקראת שלום סופי אך למעשה זו נסיגה חד-צדדית של ישראל, המפנה את המובלעת, או הטריז, שכבשה ממערב התעלה, ורצועה ממזרחה. התנאים לנסיגה כוללים אזורי חיץ ודילול בפיקוח האו”ם.


*

על-פי החלטת הממשלה ממנה ד“ר שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, בנובמבר 1973, ועדת חקירה ממלכתית בראשותו, שתחקור את המידע בימים שקדמו למלחמה, את היערכותו של צה”ל ואת פעולותיו עד בלימת האוייב. מלבדו חברים בוועדה שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל, רב-אלוף לשעבר פרופ' יגאל ידין ורב-אלוף לשעבר חיים לסקוב, המשמש גם נציב קבילות החיילים.

משה מעיד גם הוא בפני הוועדה, ונעזר לשם כך בעו"ד אליקים רובינשטיין, שלימים ייעשה ראש לשכתו במשרד החוץ ועוזרו במשא-ומתן לשלום. אחד הנושאים שהוא מדגיש ביותר בעדותו הוא דאגתו לרמת הגולן ערב המלחמה, כאשר תבע בתוקף להעלות לשם את חטיבה 7.


בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר, לאחר שהמפגינים ברחוב, ואני בתוכם, מקבלים את פניו בקריאות “בוז”, נושא משה נאום תקיף. הוא נגד הגדרה עצמית לפלסטינים, בעד הקמת העיר ימית, תומך בזכותם של יהודים לרכוש קרקעות גם מעבר לקו הירוק, רואה עצמו נושא באחריות הפרלמנטרית לתקלות שהיו בצבא, ואשר להאשמות אחרות – ועדת אגרנט היא שתחקור ותחליט. את התשובה לאחריותו הפרלמנטרית יקבל רק מראש הממשלה הבאה, אם וכאשר תפנה אליו להמשיך בתפקידו. אם תקבל המפלגה עמדות עקרוניות, שאיתן לא יוכל ללכת לבחירות, יפרוש ממנה אבל לא מהחיים המדיניים, “לא אלך לגדל פרחים בנהלל,” הוא מזהיר.

בנאומה שבה גולדה ומביעה אמון מלא במשה, אבל היא יודעת היטב שאם לא תביע בו אמון, יהא זה כאילו הביעה אי-אמון בה-עצמה.


ביום האחרון לשנת 1973 מתקיימות הבחירות לכנסת, שנדחו בגלל המלחמה. חרף הביקורת העזה בציבור על אחריות הממשלה ל“מחדלי מלחמת יום הכיפורים”, יורד כוחו של המערך (מפלגת העבודה) רק בשבעה מנדטים, ועדיין אין באפשרותה של האופוזיציה, בראשות בגין, להקים ממשלה.

לאחר ימים אחדים מבקר משה אצל גולדה, שותה את הקפה המצוין שהיא יודעת להכין, ושב ושואל אם בכוונתה להציע לו להיות שר ביטחון בממשלתה הבאה. הוא מבהיר לה, שאם תמצא ועדת אגרנט שמץ של רבב בהתנהגותו האישית בתור שר ביטחון, לא יישאר בתפקידו אפילו חמש דקות, אלא יתפטר מיד. גולדה משיבה לו, שאינה מפקפקת אף לרגע במינויו לשר הביטחון גם בממשלה הבאה.


*

כחודשיים נמשך המשא-ומתן הקשה על הרכבת הממשלה. רק ב-10 במרס 1974 עולה בידי גולדה להציג בכנסת את ממשלתה החדשה. ב-1 באפריל מפרסמת ועדת אגרנט דו“ח חלקי, ובו מסקנות אישיות חמורות ביותר: אלוף שמואל גונן, גורודיש, מושעה ממילוי כל תפקיד פעיל בצבא עד שתשלים הוועדה את חקירתה בשלב הקרבות לעצירת האוייב. באמ”ן מודחים מתפקידיהם ארבעה קצינים בכירים, ובהם ראש אמ“ן, אלוף אליהו זעירא, וסגנו, תא”ל אריה שלו.

בכירי אמ“ן משלמים את מחיר כישלונם המקצועי. אולם אין לשכוח את האווירה ששררה לפני המלחמה בקרב הממונים עליהם והמקבילים להם במערכת הביטחון ובצה”ל – התנשאות על פני הערבים, זלזול בכוחם הצבאי, וביטחון מופרז בעליונות המוחלטת של ישראל. מכאן נבעו רמת המוכנות הנמוכה של הצבא, והאמונה שהיום הראשון למלחמה הבאה יהיה כיום השביעי למלחמה הקודמת – יהיה אפשר לנפנף בקלות את הערבים. במידה מסוימת עדיין שלטה הגישה הנועזת והלוקחת-סיכונים של משה, שהצליחה פעמים רבות בעבר: “אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים.” יהירות זו לא באמ"ן החלה אלא הוקרנה מלמעלה, מהדרגים הבכירים, שעדיין היו מוקפים בתהילה שנצברה לזכותם במלחמת ששת הימים.

ועדת אגרנט ממליצה על סיום כהונתו של הרמטכ“ל, רב-אלוף דוד אלעזר, “הנושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה”ל.”

דדו מודח חרף עמידתו האיתנה והבטוחה בראש המטה הכללי במהלך המלחמה, לאחר נתוני פתיחה קשים משאת – עד שמושגת ההכרעה, ושני הצבאות התוקפים נאלצים לבקש הפסקת-אש. הציבור הישראלי חייב לשאול עצמו ביושר, אם עדיפה היתה בעיניו האפשרות האחרת – רמטכ“ל שלא כשל ערב המלחמה, אך גם לא הצליח להביא בסופה לניצחון. שתי האפשרויות האחרות: של רמטכ”ל שלא כשל כלל, או שכשל בכל, הראשונה ספק אם תתגשם אי-פעם, והשנייה – אוי ואבוי אם תתגשם.

ההיסטוריה לא תיטיב עם דדו. ליבו עתיד להישבר. לזעזוע הטרגי העובר על מפקדי צבא גאים ובעלי הישגים כמוהו, וכגורודיש, עתיד לתת ביטוי הסופר בסיפורו “ניקול”, המופיע בקובץ “שקיעה כפרית” זמן לא רב לאחר המלחמה, וכמוהו הלל מיטלפונקט במחזהו “גורודיש”, המוצג כבר לאחר מותם של דדו, גורודיש ומשה.

הדחת דדו וגורודיש מעמיקה את התהום שנפערה בינם לבין משה, ועתידה לרדוף אותם ולקרב את קיצם. ב-1987 אומר גורודיש בראיון עיתונאי, ממקום עבודתו באפריקה: “היו ימים שחשבתי לרצוח את משה דיין. הוא הקריב אותי, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את העור שלו. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. היינו כלי משחק בידו, בן יונה ערמומי ואכזרי.”


על אודות משה אומרת הוועדה, שהיא רואה עצמה רשאית להסיק מסקנות רק באשר לאחריותו הישירה ולא בנושא אחריותו הפרלמנטרית:

“הבעייה העיקרית היא אם שר הביטחון התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו. הגענו לכלל מסקנה, כי לפי אמות מידה של התנהגות סבירה, הנדרשות מן הנושא בתפקיד שר הביטחון, לא היה השר חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שהוצעו לו על-ידי המטה הכללי של צה”ל, ועל-פי הערכה וייעוץ משותפים של ראש אמ“ן וראש המטה הכללי. באשר לאחריות הפרלמנטרית, כלומר – באילו מקרים מסוג זה צריך השר להתפטר ממשרתו – זו שאלה פוליטית מובהקת, ולכן הוועדה סבורה כי אין לה לעסוק בכך.”


משה חוזר ושואל את גולדה, אם לאחר קביעותיה של הוועדה, בייחוד בשאלת האחריות הפרלמנטרית, היא רוצה בהמשך כהונתו בתפקיד שר הביטחון. גולדה, שנושאת באחריות הפרלמנטרית לא פחות ממשה, מוסרת הודעה לפרסום, ובה היא שבה ואומרת שהיא רוחשת לו אמון מלא כשר הביטחון, וכי הלקחים בקשר לתחילת המלחמה ולדרך ניהולה יבוררו בממשלה במועד המתאים.

משה אומר שאלמלא הביעה בו את אמונה היה מתפטר, אף שהוא רוצה להביא את המלחמה לסיום נאות, וזאת כאשר יוחזרו השבויים גם מסוריה וייחתם עימה הסכם הפרדת כוחות כפי שנחתם עם מצרים.


ואולם גם בתוך מפלגת העבודה (המערך) ובממשלה נשמעים קולות, הקוראים להתפטרותו של משה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חבר מפלגת העבודה, תובע מגולדה לפטר את משה על רקע מסקנות ועדת אגרנט. שבוע לאחר שהיא מפרסמת את הודעת התמיכה במשה, מתפטר שפירא מהממשלה.


באחד הימים, בצאתו מישיבת ממשלה, עובר משה ליד משמרת של מפגינים. אישה אחת, אימו או אשתו של חייל שנפל, צועקת לעברו: “רוצח!”

“הרגשתי כאילו סכין נתקעת בליבי. ידעתי שאף פעם אחת בחיי לא החלטתי לעשות פעולה צבאית שאני עצמי איני מוכן להשתתף בה. גם עכשיו, בכל יום ובכל חזית, אני מוכן להחליף כל חייל וללכת במקומו – לסיור, להתקפה או להגנת מעוז. אבל זו האמת שלי. את האישה הצעירה לא אוכל, ולא אנסה, לשכנע.”

התחושות הללו מלוות אותו שוב ושוב – כאשר מפגינים צועקים נגדו קריאות גנאי, כאשר הורים שכולים מפרסמים בעיתון מכתב קשה הקורא להתפטרותו, כאשר על קיר בטון בדרום תל-אביב נכתב בגדול ובאדום: “דיין – אדריכל בתי הקברות הצבאיים,” כאשר קצינים קמים ומדברים נגדו בפורום צבאי. “ידעתי כי שר הביטחון זקוק לאמון העם. אסור שיהיה ספק במסירותו, בתבונתו ובגישתו האחראית לענייני הביטחון. הרגשתי כי אמון זה מתערער והולך.”


*

שעה שבג’נבה מתנהל המשא-ומתן להסכם על סיום המלחמה ועל כינוס ועידת השלום, מחדשים ארגוני הטרור הפלסטינים את מאבקם האכזרי באוכלוסייה האזרחית של ישראל.

ב-11 באפריל 1974 פורצת לקרית-שמונה חוליה של שלושה מתאבדים, מאירגון “החזית העממית” של ג’ורג' חבש, ומשתלטת על בניין בית-הספר “קורצ’ק”. מאחר שהילדים בחופשה והבניין ריק, נכנסים השלושה לבניין מגורים באותו רחוב, זורקים רימונים ויורים לכל עבר, עולים מדירה לדירה ורוצחים את הדיירים. הם מתבצרים בחדר קיצוני בקומה העליונה. יחידה נבחרת חודרת לבניין ומחסלת את שלושתם. מאש המחבלים נהרגים שמונה-עשר ישראלים, שני חיילים ושישה-עשר אזרחים, מהם שמונה ילדים.

ב-15 במאי 1974, בשעות הלילה, תוקפת בלילה חוליה של שלושה מחבלים טנדר, המסיע פועלות ערביות לכפר פסוטה, הורגת פועלת ופוצעת פועלות אחרות ואת הנהג. השלושה ממשיכים בדרכם למעלות, נכנסים לבית משפחת כהן, הורגים את האב, האם וילד קטן, אחר-כך הם עוברים לבית-הספר, שלנים בו ילדים מטיילים מבית-ספר בצפת. הם משתלטים על מאה תלמידים וארבעה מורים ותובעים להוציא מהכלא עשרים מחבלים ולהעבירם לדמשק; רק לאחר שיודיע רדיו דמשק שתביעתם התמלאה, ישחררו את התלמידים.

משה מגיע למעלות כבר בבוקר ועומד על המצב מקרוב ככל האפשר. בצהריים הוא טס במסוק לפגישה קצרה עם ראש הממשלה בירושלים וחוזר למעלות.

הפריצה לבניין בית-הספר מתרחשת רק בשש בערב, מועד תום האולטימטום של המחבלים לפוצץ את הבניין. משה: “זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שתי ההחלטות העיקריות נתקבלו נגד דעתי. גם החלטת הממשלה להיענות לתביעת המחבלים, ולכן לא לפתוח מיד בפעולה צבאית בשעות הבוקר, כאשר עוד היה אפשר למצוא רגעים של עירנות פחותה אצל המחבלים; וגם החלטת הרמטכ”ל להמשיך במשא-ומתן עד לרגע האחרון, וזאת לאחר שכבר הסכימה הממשלה לפעולה צבאית. הבעתי וחזרתי והבעתי את דעתי, אבל היא לא התקבלה. גם על הרמטכ“ל לא יכולתי להשפיע שישנה את גישתו ושיקדים את הפעולה. לא יכולתי שלא לנהוג לפי החלטות הממשלה. אף לא יכולתי ליטול לידי את הפיקוד העליון על הצבא ולבצע את הפעולה הצבאית כראות עיניי, אבל לא יכולתי שלא לדעת, כי נעשו כאן שתי שגיאות חמורות: כניעה למחבלים, והחלטות לא נכונות על פעולה צבאית התובעת את מלוא התבונה.”

במשך היום מציץ משה מדי פעם, מפינת הבית שהחיילים מסתתרים מאחוריו, לעבר בית-הספר. אחד המחבלים מבחין בו ורוצה לפתוח באש לעברו. ילדה שעומדת מאחורי המחבל רואה זאת ומנפנפת בידה למשה, שיחזיר את ראשו אל מאחורי הבניין. הוא מתבונן בה במשקפת. תווי פניה פניה קרובים וברורים, והיא נראית עצובה ועייפה מאוד.

כשפורצים החיילים לבניין הוא נכנס אחריהם לכיתה. התמונה מזעזעת – הרצפה מכוסה דם, ילדים פצועים שוכבים דחוקים ליד הקיר; בין הפצועים גם אותה ילדה שאותתה לו בידה, עיניה עצומות. כאשר מניחים אותה על האלונקה היא פוקחת אותן לרגע, מזהה את משה ופורצת בבכי: “זה היה נורא, זה היה נורא!”

בסופה של פרשת מעלות נהרגים אמנם שלושת המחבלים, אולם לפני כן הם מספיקים לרצוח עשרים ואחד ילדים ולפצוע שישים ושמונה. במשה מוטחות האשמות, שדחף להסתערות במקום למצות את המשא-ומתן, וזאת כדי לחפות על כישלונו במלחמת יום הכיפורים.


*

ההתנגדות הציבורית והמפלגתית להמשך כהונתה של “ממשלת המחדל” הולכת וגוברת גם במפלגת העבודה ובקרב שריה בממשלה. ב-11 באפריל 1974 מודיעה גולדה בכנסת על התפטרותה. ב-3 ביוני מושבעת ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין; שמעון פרס הוא שר הביטחון. רבים-רבים, גם בממשלה ובמפלגת העבודה, נאנחים עתה לרווחה. חלפה הסכנה, שמשה יהיה אי-פעם יורשה של גולדה. עם הכתם של מלחמת יום הכיפורים בא גם הקץ לדרכו הפוליטית.

הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה נחתם ב-5 ביוני, ואף שזה שלושה ימים כבר אין הוא מכהן כשר הביטחון, רואה משה בהסכם את הצלחתו להביא לסיומה הפורמלי של מלחמת יום הכיפורים: “אחרוני השבויים חזרו הביתה. צה”ל שחרר חיילי מילואים, ובסוריה שבו הפלחים לכפריהם הנטושים."


*

לימים אומר השופט שמעון אגרנט, כי פרסום מלא של דו"ח הוועדה שעמד בראשותה יעמיד באור נכון את עבודתה ואת הטעמים למסקנותיה. הוא קובל במיוחד על הרושם הציבורי שנוצר, בעקבות הפרסום החלקי, כאילו פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות מיניסטריאלית. לדבריו, הוועדה הכירה בבירור באחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לכל המשגים והמחדלים, אך נמנעה מלהמליץ על עונשים כהתפטרות, הואיל וראתה בשאלת העונש הראוי שאלה פוליטית מובהקת – כאשר מדובר בהמלצה הנובעת מאחריות מיניסטריאלית. הוועדה פטרה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית למעשיהם או למחדליהם, אך לא מאחריותם הציבורית, הממלכתית והמוסרית לפעולות המנגנון שעליו הופקדו.


*

“את מאשימה אותי בדרך כלשהי?” שואל משה את יעל ביושבם בבוקר חורפי בגנו שטוף-השמש בצהלה.

“לא יותר מכפי שאתה מאשים את עצמך,” היא עונה בשקט.

משה נאנח ומספר על הפעמיים שבהן הלך אל גולדה וביקש להגיש את התפטרותו, וגולדה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. “הוא עסק בדברים הפורמליים,” אומרת יעל בצער, “ואילו אני דיברתי על הניצוץ שאיננו. הוא דיבר על אגרנט, ואילו אני – על משה דיין, אלא שלא היה זה עוד אותו משה דיין. סגנון החיים וסולם העדיפויות של אבי השתנה בעשר שנות חייו האחרונות. אלה היו שינויים מתוך בחירה, אופציות שהוצעו לו, קוסמות ומפתות, והוא קיבלן מרצונו החופשי. אם שימשה רחל אשתו זרז בתהליך, גורם מנחה ומאיץ – היסודות מן הסתם היו מצויים בתוכו זה כבר. העיסוק הכפייתי בצבירת כסף היה אולי ביטוי להשתחררות מזיכרונות דלות ועוני שהיו מנת חלקו עוד בהיותו ילד. העיתוי היה מצער, וגם כנראה לא מקרי. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו בשעה של התמסרות לתאוות חומריות. לא היינו מוכנים לרעידת האדמה. יציבות הקרקע שעליה עמדו רגלינו היתה אשליה מתוקה. מצב אופורי של שביעות רצון עצמית לא תרם לחידוד חושיו של אבי, אם כי אני מסופקת אם היתה לדבר השפעה על אופן ההתנהגות וקבלת ההחלטות כאשר הגיעה העת לפעול. אם רחל היא שגרמה לרפיונו ערב מלחמת יום הכיפורים, היא גם זו שעזרה לו לעמוד בתקופה האיומה והאכזרית שבאה בעקבותיה.”


*

קיסינג’ר ממשיך במסעיו למזרח-התיכון ב“מסע הדילוגים” בין ישראל למצרים, ומשלים את הסכם הים הן רק ב-31 באוגוסט 1975, בתקופת רבין. קו ההפרדה החדש עובר ממזרח לרומני שעל שפת הים התיכון, יורד אל מעברי הגידי והמיתלה ומסתיים מדרום לאבו-רודס, וכך מחזיר את בארות הנפט לשליטה מצרית, אך עדיין מותיר בידי ישראל את בארות הנפט הדרומיות יותר, של א-טור. להסכם הים נוסף הסכם הבנה מרחיק-לכת בין ישראל לארה"ב, הכולל חיזוק כוחה הצבאי ופיצויה על החזרת שדות הנפט באבו-רודס ועל השטחים שהחזירה ושהיא עתידה להחזיר למצרים בסיני.


לאחר שבע שנים סוערות במשרד הביטחון חוזר משה להיות אזרח מן השורה, אך עודו חבר כנסת מטעם המערך (העבודה). ב-1975 הוא בן שישים. עתה יש לו זמן לכתוב, בעידודה של רחל ובעזרת בתו יעל, את ספרו האוטוביוגרפי “אבני דרך”. הכול מתועד, עוד מתקופת היותו רמטכ“ל, כאשר לקח את אל”מ מרדכי (מורלה) בר-און להיות ראש לשכתו. משה ער מאוד לתיעוד, ולמקומו בהיסטוריה. הוא נוהג לצלצל לעוזריו לאחר כל פגישה ופעולה, ותובע “לימן” אותן, מלשון יומן. את נאומיו הוא כותב בעצמו.

ספרו מסתיים בהתפטרות ממשלת גולדה ב-1974. בשעתו אמר משה לבן-גוריון, בהתרסה: “מה אתה שקוע כל-כך במסמכי ‘הפרשה’. צא מזה!” – עתה שוקע הוא-עצמו במסמכי דו"ח ועדת אגרנט ומגיב עליהם בספרו.

משה עוקב אחר ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות. הסכם הים עם מצרים הוא במידה מסוימת המשך למגמה שבה האמין מלכתחילה, להביא לחידוש השיט ולשיקום ערי התעלה, בדרך להסדר שלום.


*

לתקופה לא ארוכה נעשה משה עורך עיתון יומי ושמו “היום הזה”, שאמור להתחרות בשני הצהרונים, “ידיעות אחרונות” ו“מעריב”, ולתת במה לדיעותיו בטורו האישי. את העיתון מקים ידידו, הפירסומאי אליעזר ז’ורבין. העורכים בפועל הם אלי לנדאו ועמוס אריכא. אני עובד כל בוקר ארבע שעות בתור עורך-משכתב, ומקבל לא פעם לידי את הרשימה היומית שתורם משה לעיתון. דבריו נראים לי זקוקים לעריכה, אבל מודיעים לי שאין הוא מוכן שיגעו ברשימותיו. בקושי רואים אותו בעיתון. בעצם, הוא רק נותן לו את שמו. פעם או פעמיים אני חולף על פניו במדרגות. המערכת נמצאת בבית קומות מסחרי מוזנח ליד התחנה המרכזית הישנה. משה לא שם לב אליי, ואני משוכנע שאינו יודע כלל מי אני וכי אני עובד בעיתונו. גם לי אין שום סיבה או צורך להתוודע אליו, מה גם שמראש התניתי שאני עצמי לא אכתוב ב“היום הזה”. רמת הכותבים נראית לי נמוכה, והעבודה נמאסת עליי מהר. זו הפעם היחידה בחיי שאני מתפתה לעבוד מחוץ לבית. גם יש לי הרגשה, שהעיתון לא יחזיק מעמד. אני פורש, ולאחר שבועות אחדים העיתון אכן נסגר.


 

פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים


ערב בלתי נשכח הוא ערב יום חמישי, 7 באפריל 1977. קבוצת הכדורסל של “מכבי תל-אביב” מנצחת את קבוצת הכדורסל “מובילג’ירג’י וָרֶזה” מאיטליה וזוכה באליפות אירופה לקבוצות אלופות. עם סיום שידורו של המשחק ברדיו ובטלוויזיה מתמלאת כיכר מלכי ישראל [לימים כיכר רבין] בתל-אביב מאות אוהדים משולהבים. רבים מהם קופצים בבגדיהם לבריכת המזרקות שבחזית בניין העירייה ומשתכשכים במים למרות הקור. מכוניות חולפות ברחובות העיר ומשמיעות צפירות קולניות בקצב אחיד, ומכל עבר נישאת הקריאה: “הו-הא, הו-הא, מוביל-ג’ירג’י אכלה אותה!” ו“יש אלוהים!”

מיד לאחר שידור המשחק מופיע ראש הממשלה, יצחק רבין, בטלוויזיה ומודיע בפנים חמורי סבר על התפטרותו מתפקידו בגלל חשיפת חשבון דולרי של אשתו לאה, שנותר פתוח בבנק בארה“ב עוד מתקופת היותו שגריר ישראל. בחשבון יש אלפיים דולרים. את עובדת החזקתו של החשבון, המהווה עבירה על-פי החוק הישראלי, גילה העיתונאי דן מרגלית מ”הארץ". גברת רבין צפויה לעמוד למשפט. לימים מתברר שמרגלית העביר לרבין מסר, שאם תבוא מצד רבין הכחשה, לא יתפרסם הסיפור. רבין ענה: “מה רצית, שאני אשקר?”


אותו ערב מתחילה להיסלל דרכו של משה בחזרה אל מרכז הפעילות המדינית בישראל, אף שאיש, כולל הוא-עצמו, אינו מעלה עדיין בדעתו שכתוצאה מכך שהמערך (העבודה) יפסיד את השלטון – וזאת בתגובה מאוחרת של הציבור הישראלי ל“מחדל” מלחמת יום הכיפורים – יחזור משה לממשלה בתפקיד שר החוץ, כדי להשלים את תהליך השלום שהחל בו עם הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הים לאחר מלחמת יום הכיפורים.


לפי החוק, אם ראש הממשלה מתפטר, הופכת הממשלה ל“ממשלת מעבר”, והוא “כלוא” בה עד הבחירות. הפתרון נמצא בכך שרבין יוצא לחופשה, ושר הביטחון שמעון פרס נבחר לכהן כיו"ר ישיבות הממשלה, ובעצם כראש הממשלה בפועל. פרס גם נבחר פה אחד על-ידי מרכז מפלגתו, המערך, כמועמד לראשות הממשלה בבחירות האמורות להתקיים ב-17 במאי 1977.


בתחילת הקיץ, עוד לפני הבחירות, בא משה למסקנה, כי סאדאת לא יתכנן עוד מלחמה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכי אפשר לדבר איתו על שלום. הוא מבסס את דעתו על כך, שסאדאת זוכר היטב מה היה מצבו כאשר הסתיימה המלחמה, ועל כך שהוא משקיע הון עתק בשיקום ערי התעלה ובבנייתן, וקשה להניח שהוא בונה אותן על מנת שתיהרסנה במהרה.

לפני הבחירות מודיע משה למפלגתו, כי אם לא ייכלל בגוף המוביל, כלומר בממשלת המערך אם תקום, יראה עצמו חופשי, כי מטרתו אחת היא – להוביל את תהליך השלום.


המערך אינו מקים את הממשלה הבאה. הוא מפסיד מכוחו למפלגה חדשה ושמה ד“ש, שנולדה מתוך תנועות המחאה שקמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. בראשה עומד הרמטכ”ל-לשעבר פרופ' יגאל ידין, שהסכים סוף-סוף להיכנס לפוליטיקה, ועימו פרופ' אמנון רובינשטיין, מאיר עמית, שמואל תמיר ואישים בולטים אחרים. ד“ש זוכה להצלחה גדולה בבחירות. אמנם רבים מבוחריה סבורים, שאחרי הבחירות תוקם קואליציה של המערך וד”ש, אבל שינוי יחסי הכוחות בכנסת מאפשר רוב לקואליציה של הליכוד גם בלי ד“ש, ומוריד מהשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, את מפא”י, היא המערך, היא מפלגת העבודה.

ראש האופוזיציה לשעבר, מנחם בגין, עומד מעתה עם עזר וייצמן, ראש מטה הבחירות של הליכוד, בראש המפלגה הגדולה ביותר, הליכוד, שהיתה בגלגוליה הקודמים חירות, מח“ל וגח”ל. גח"ל הם ראשי התיבות לגוש המפלגות חירות וליברלים, איחוד שקם ביוזמתו של אריק שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים.

לליכוד הצטרף גם חלק מתנועת העבודה, ובו יגאל הורביץ וזלמן שובל מהפלג של רפ“י, בראשות בן-גוריון, שלא הצטרף למערך ונותר בשם “רפ”י, הרשימה הממלכתית”. בן-גוריון פרש מפעילות פוליטית ב-1970 ומת ב-1973, זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים.


המהפך מאפשר לבגין להקים ממשלה, הזוכה לרוב בכנסת בתמיכת המפלגות הדתיות; ממשלה שמאוחר יותר מצטרפת אליה גם ד“ש. בגין – ראש האצ”ל, יריבו המר של בן-גוריון, בגין, שבכה בשידור החי ביום שבו הופגזה “אלטלנה”, בגין, שעמד בראש ההתנפלות האלימה על הכנסת בתקופה שבה הוחלט על קבלת שילומים מגרמניה, בגין, שהפסיד ברציפות במערכות הבחירות במשך כעשרים ושמונה שנים ועם זאת המשיך לעמוד בראש מפלגתו, חירות, ללא ערעור על סמכותו ומנהיגותו – בגין, בן השישים וארבע, שבמצב בריאותו רעוע למדי, מקבל לידיו את האחריות העליונה למדינת ישראל.

בנאומיו בכיכרות הוא יודע להלהיב ואפילו להסית המונים בכישרון רב, ויש רבים המזלזלים בו ורואים בו דברן, אדם תיאטרלי, מנותק מהמציאות ולא איש המעשה. אך משעה שנעשה לראש ממשלה עולים ומתבלטים בבגין, לפחות כל עוד הוא בריא, צדדיו האחרים – והם ממלכתיות, אחריות, שמירה קפדנית על ההליכים הדמוקרטיים והפרלמנטריים, אינטואיציה מדינית נכונה ומעל לכל – חתירה לשלום, וזאת בד-בבד עם הבטחתו למתנחלים ש“יהיו עוד הרבה אלוני-מורה!” – כלומר, שיוגבר קצב ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה.


גם לאחר הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הים מספטמבר 1975, ממשלת רבין (החוזר מחופשתו, לאחר הבחירות, לכהן תקופה קצרה כראש הממשלה, כדי להעביר את השלטון לבגין) – מעבירה לממשלת בגין, ממשלת הליכוד – את רוב-רובם של שטחי “ארץ ישראל הגדולה”, שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים. עדיין רוב-רובו של חצי-האי סיני, יותר משמונים אחוזים, מצוי בשליטת ישראל – עד שארם א-שייח' בדרום, ובצפון חבל ימית, גוש התיישבות חקלאית המשתרע מדרום לרפיח, על גבול רצועת עזה וצפון סיני. החבל נועד לשמש חיץ ישראלי בין רצועת עזה לבין סיני, אם יוחזר סיני למצרים.


*

בשבת בבוקר, 21 במאי 1977, מטלפן בגין למשה, בביתו בצהלה, ומציע לו להיות שר החוץ בממשלת הליכוד. גיסו-לשעבר של משה, עזר וייצמן, יכהן כשר הביטחון. ההצעה תקפה גם אם יתפטר משה מהכנסת ויחזיר את המנדט שלו למערך. בגין זקוק לו, ולא לקולו בקואליציה.

חרף חלקו של משה בקרב נגד “אלטלנה”, אולי זוכר לו בגין את חסד המעשה שעשה בהיותו רמטכ“ל, כאשר ביטל את ההוראה להקצות מספרים אישיים מיוחדים ליוצאי אצ”ל בצבא, כדי למנוע את קידומם.

משה מבטיח לו תשובה עד יום שלישי.

בגין שימש אמנם, שנים אחדות, שר בלי-תיק בממשלת האחדות הלאומית שקמה ביוני 1967, ועם זאת הוא זקוק למשה, לעזר וליגאל ידין (העתיד לשמש סגן ראש הממשלה), כדי לגבש סביבו צוות שרים בכיר, מיומן, בעל ניסיון ומוניטין, שכבר מילא תפקיד היסטורי בעיצוב דמותם של ישראל ושל צה“ל. למעשה, איש מ”המשפחה הלוחמת“, מאלה שהלכו אחרי בגין דרך ארוכה במדבר האופוזיציוני במשך עשרות שנים, אינו זוכה להיות שר בכיר בממשלתו. שר האוצר, שמחה ארליך, הוא ממנהיגי המפלגה הליברלית שבליכוד. אריק שרון, שר החקלאות, אף הוא אינו מוותיקי אצ”ל אלא בן כפר-מל"ל בשרון.

במערך, משה הוא “מי שהיה”. כמוהו כגולדה הוא נושא עליו את תווית “ממשלת המחדל”, לרווחת יריביו במפלגה, שחששו כל השנים פן יצליח להיות ראש הממשלה. גם אילו ניצח פרס, ידידו ובעל-בריתו ברפ"י, ספק אם היה מציע לו תיק בממשלתו, וודאי שלא תיק בכיר של שר החוץ.

לבטיו של משה רבים. האם ימצא שפה משותפת עם בגין, יריבה הגדול של מפלגת העבודה במשך כל השנים? מאחר שנבחר לכנסת מטעם המערך, תביא נטישתו את המפלגה לקרע סופי עם החברים שעדיין נשארו לו במפלגה. אם לא יתפטר מהכנסת, יאשימו אותו באי-יושר ציבורי ובמעילה.

כשהוא שואל לדעת רחל, היא משיבה שעליו לקבל החלטה קשה מאוד, ואולם לפי הבעת פניה הוא רואה שהיתה מעדיפה, שלא יקבל עליו את העול הכבד ולא ישוב להיות מטרה לחיצי הביקורת החריפה, כפי שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

יעל בתו מספרת על כך: "לא הייתי מודעת ליוזמות שננקטו לאחר המלחמה ושהפכו את הסיכוי של הסכם שלום עם מצרים לבר-הישג יותר מאי-פעם. חשתי עוגמת נפש וביטאתי את רגשותי במכתב שהעברתי לצהלה. לא ידוע לי אם מכתבי פגע באבי או, מה שיותר סביר, הרגיז אותו, אך סברתי כי עליו לדעת מה אני חושבת. הוא התעלם מן המכתב, או לפחות לא זיכה אותי בתגובה עליו. ויומיים של דשדוש בין טיעוני ה’בעד' וה’נגד' הביאו, בסופו של דבר, להסכמתו להצעת בגין.

“כל השיקולים המיידיים וקצרי הטווח היו מובילים אותו לתשובה שלילית. אך האפשרויות לטווח ארוך, שהיה נבון ואמיץ דיו כדי לקחתן בחשבון, הכריעו את הכף למתן תשובה חיובית. הוא האמין, כי אנו עומדים מול החלטות שיקבעו את גבולותינו הסופיים. האמין שיש עתה סיכוי לשלום, וכי הוא ניחן בכישורים הדרושים כדי להתמודד עם הסיכויים החדשים. קיווה שיינתנו לו די עצמאות וחופש, אפילו בתוך ממשלת הליכוד, כדי לפעול. הוא הרגיש שאינו יכול להחמיץ הזדמנות כזו בשם הנאמנות למפלגה. הוא נשאר ‘לייבור’, כך הצהיר, אפילו אם המפלגה דחתה אותו. טובת המדינה תמיד היתה עדיפה בעיניו על האתיקה הפוליטית והמפלגתית.”


*

ביום שני, 23 במאי, נחלה בגין בן השישים וארבע ומאושפז בבית-החולים “איכילוב” בתל-אביב. משבר בריאותי ראשון מתוך רבים, שיאפיינו את עמידתו בראש הממשלה, עד שיפרוש מטעמי בריאות בתקופת כהונתו השנייה, לאחר מלחמת לבנון ולאחר מותו של משה.


הצעת בגין לדיין נתקלת בהתנגדות קשה בהנהגת הליכוד. מועמדים כאריה דולצין וכיצחק שמיר כבר ראו עצמם בתפקיד שר החוץ. בחדרו בבית-החולים מתעקש בגין ואומר למתנגדיו מבית: “דיין בעיני העולם הוא כמו דה-גול. אתם לא משערים לעצמכם איזו חשיבות יש לכך שהוא יכהן בממשלה שלנו!”


כאשר מגיע משה לבקר את בגין בבית-החולים, מבקש ממנו הרופא לקצר ככל האפשר. ליד מיטת חוליו מציג משה לבגין את תנאיו: ישראל לא תספח שטחים כל עוד מתנהל משא-ומתן לשלום; ישראל תסכים ללכת, אם הערבים ילכו, למשא-ומתן במסגרת ועידת ג’נבה, ללא תנאים מוקדמים, על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון, ותכבד את ההסכמים שממשלותיה הקודמות קיבלו עליהן; יישמר המצב הקיים לגבי ערביי השטחים באשר לזיקתם לירדן, לגבי אי-התרת תפילתם של יהודים ברחבת מסגד כיפת הסלע בירושלים וכל לגבי סידורי התפילה של ערבים ויהודים במערת המכפלה בחברון.

בגין מסכים.


משה בן שישים ושתיים עתה. כאשר מתפרסמת ההודעה הרשמית על נכונותו לקבל את הצעתו של בגין מתעורר גל של קריאות בוז והוקעה. רואים בו עריק; פוליטיקאי שרק טובתו האישית מנחה את שיקוליו. הורים שכולים, לבנים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, מחדשים את מאבקם נגדו. מאמרי מערכת ומכתבי קוראים נזעמים בעיתונים מכנים אותו “אופורטוניסט” ו“בוגד”. הוא מקבל הרבה מכתבי מחאה אישיים, אחד מהם מידידו ובעל-בריתו הפוליטי גד יעקובי, שמבקר אותו בחריפות. מפגינים זועקים נגדו: “הרוצח לא יירש!”

ביום שבו מושבע משה בכנסת, ואולי קודם, כאשר הוא עומד לבוא לישיבה במצודת זאב, מעוז תנועת הליכוד ברחוב המלך ג’ורג' בתל-אביב – אני מוצא עצמי עומד לפנות-ערב במדרכה ממול למצודה, בתוך קבוצה לא גדולה של מפגינים. אנחנו חשים כאילו שבו הימים הגדולים שאחרי מלחמת יום הכיפורים; מניפים שלטים וקוראים בקול רם קריאות גנאי: “דיין גנב! דיין גנב! מתי תחזיר את המנדט שגנבת?”


ב-20 ביוני 1977 מציג בגין את ממשלתו בכנסת וזוכה בהצבעה לתמיכת 63 מחברי הבית. הוא קורא לראשי המדינות הערביות להיוועד עימו, כדי לדון על השכנת שלום אמת. כאשר עולה משה לנאום, מופרעים דבריו בצעקות “תודיע אם אתה מחזיר את המנדט!” – הבאות מקרב חבריו-יריביו מהמערך, מפ“ם ושל”י, זו מפלגתו של ליובה אליאב, שעזב בשעתו את סיעת המערך מבלי להחזיר את המנדט.

משה: "אף שהמצב מאוד לא נעם לי, המשכתי בדבריי ללא קשיים נפשיים. התקפדתי בתוך עצמי, ואפפה אותי תחושה המוכרת לי מהתנהגותי ומהרגשתי בעת קרב. במישור הרגשי התנתקתי מהמציאות. מה שהתרחש סביבי נראה לי כמבעד לערפל, כבלתי-מציאותי. כמו בשעות שהיה עלי לעבור בשטח אש, כאשר פגזים ויריות נוחתים סביב.

"הנושא שעליו דיברתי היה האם אנו קרבים, כפי שאני מעריך, לתקופה מכרעת בה ייקבעו גבולותיה של ישראל. ואם כך הדבר – האם אין זו שעה מיוחדת, שבה יש לשאוף להסכמה לאומית רחבה. דיברתי על ההיבט הציבורי והלאומי של שאלה זו, אולם לנוכח הקריאות ‘התפטר’ ו’החזר את המנדט' – לא הרפתה ממני גם השאלה האישית. האם הצטרפותי לממשלת בגין היא מעשה נכון? את כל הכרוך בצעדי זה אני מיטיב לדעת יותר מכל מבקריי. אין סיכוי שאחזור מוואשינגטון עם זר דפנה. הדבר היחיד, שתפקידי כשר חוץ יעניק לי, הוא ההזדמנות להילחם על עתידנו. סירוב לקבל את התפקיד שהוצע לי, משמעותו, מבחינתי, בריחה מהמערכה החשובה ביותר שבחיינו הלאומיים.

“גם השפעת המהלך על חיי האישיים היתה ידועה לי. ניתוק מחבריי ומהחוג שאני משתייך אליו. בחברה החדשה, אנשי הליכוד, אין לי עניין להתמזג, ומחבריי במפלגת העבודה אתנתק. איני יכול לומר שלחלק הזה, האישי-החברתי, אין משקל בעיניי. אבל גם בשעה שעמדתי על דוכן הכנסת, מוצף קריאות גנאי ומבטים עוינים, לא התערערה הכרתי כי בחרתי בדרך הנכונה, ולכן גם לא כבד עליי להוסיף ולומר את אשר בפי.”

יומיים-שלושה לאחר כניסתו לתפקיד שר החוץ מעביר משה לבגין תזכיר, המפרט כיצד ייראה השלום בכל חזית וחזית. בגין אינו מאושר מהניסוח בכתב. הוא חושש מהדלפות ואומר למשה, שעדיף שהדברים יישארו בגדר שיחה בעל-פה.


*

לקראת סיומה של ישיבת הממשלה ביום ראשון, 4 בספטמבר 1977, יוצא משה במכונית השרד, אך בדרך, אחרי אבו-גוש, הוא עוצר ועובר למכונית סטיישן גדולה וסגורה. שם מאפרים אותו, חובשים לראשו רעמת שיער גדולה של “ביטניק”, המכסה על קרחתו, מדביקים לו שפם של טרזן, ומציידים אותו במשקפי-שמש כהים וגדולים.

מנתב"ג, הקרוי עכשיו על שם בן-גוריון, טס משה לפריז בטיסה רגילה, ושם הוא עובר, עדיין באותה תחפושת, למטוס-מנהלים מרוקני לא גדול, אך נוח. הכיבוד משובח – גבינות צרפתיות ויין אדום – אך משה עייף מאוד. הוא פותח את מסעד הכיסא, מתעטף בשמיכה, ומנמנם עד שהמטוס מגיע, בעשר בלילה, לשדה התעופה של העיר פז, שבה שוכן ארמון קיץ של חסן השני, מלך מרוקו.

מאחר שהפגישה אמורה להתקיים רק למחרת, מסיעים את משה לבית-הארחה מלכותי, סמוך לארמון. כל רהיטיו עשויים עץ כבד, צבוע שחור ומהוקצע בגרזן. למחרת, יום שני, הוא עורך טיול קצר בפז, עיר יפהפייה בסגנון אירופי – גגות רעפים אדומים, היורדים בשיפוע חד, מסביב יערות וירק, ומזג האוויר קריר; שלג וגשמים רבים יורדים בחורף.

המטוס מחזיר את משה למרקש. שוב סיור – בגנים העצומים של עצי זיתים ודקלים, שרידי ארמונות וחומות, המקיפים את העיר ופרבריה. הצבע השליט הוא ורוד, צבע טבעי של הלבנים העשויות מהאדמה האדומה, ומקפידים גם לסייד ולצבוע את הבניינים בצבע הזה.

אחר-הצהריים הוא יוצא לטייל בשוק של מרקש, שבו ביקר לראשונה עשרים וארבע שנים לפני כן, בדרכו ארצה מקורס הקצינים הבכירים באנגליה. השוק הומה אדם – בֶּרבֶּרים, יושבי ההרים, גבוהים ויפים; נשים צעירות, תמירות, ופניהן גלויות ומאירות, ילדים קטנים יושבים בכוכי-החנויות החשוכים ורוקמים מרבדים וגלביות, רוקעים נחושת, חורטים כלי כסף ורהיטים מעץ ארז, הממלא בניחוחו את האוויר. גברים ונשים מתגודדים סביב עושי נפלאות ומגידי עתידות המציעים למכירה בשמיים, קמיעות וסגולות פלא לאהבה, להריון, להצלחה ואף להמטת אסון על האוייב. זקן מעלה בנגינת חלילו נחשי קוברה מהסל שלידו, אחר מספר סיפורים מופלאים המרתקים את שומעיו. מוכרי מציאות מציעים שמלות רקומות, מחרוזות וצמידים.


בערב מוזמן משה אל המלך. לפני הסעודה החגיגית פוגש אותו המלך לשיחה הנמשכת כשעה וחצי. המלך, שהתחנך בנעוריו בצרפת והחל למלוך בגיל צעיר מאוד, לאחר מות אביו, דובר גם אנגלית טובה ואין לו צורך במתורגמן. הוא לבוש אירופית, ממוצע קומה, עיניו מלוכסנות מעט בחיוך סמכותי, הוא פתוח מאוד, נעים ובן-שיחה טוב.

“אם ייוודע שהיית פה, לא אפול מהכיסא,” אומר לו המלך במהלך השיחה. “יש לי קהילה יהודית גדולה. אני מקובל עליהם, ובעיניי הם אזרחים מרוקנים נאמנים. אני מדבר בגלוי על מעשיי, על קשריי עם יהודים, ועל רצוני ועל יכולתי לעזור בהשגת שלום בין הערבים לישראל. הזמנתי אותך כדי לשמוע מה דעתך בעניין המרכזי והקובע במזרח התיכון, איך עושים שלום?”

“יש שתי בעיות, העומדות לכאורה בסתירה זו לזו,” מסביר משה. “מצד אחד, אף מדינה ערבית לא תרצה לעשות איתנו שלום נפרד, גם לא מצרים, אפילו נמצא פתרון לכל הבעיות שנו ל. מצד שני, הסדר כולל הוא כה מסובך, שאין שום אפשרות לעשותו בבת-אחת עם כל המדינות הערביות, ועוד לכלול בו בשלב הראשון פתרון לבעייה הפלסטינית.”

“מה אתה מציע?” שואל המלך בקול שקט, אך בעל עוצמה של שליט יחיד, היודע את כוחו.

“הפתרון, לדעתי, הוא לבוא עם חלק מהמדינות להסכם שלום, אולי תחילה לא פומבי, בלי שגרירויות, אך לנסות ולפתור בהדרגה את הבעיות בזו אחר זו, עד שנגיע ליחסי שלום תקינים. מעין הסכם ג’נטלמני, שילווה גם במכתב שתשגרנה, כל אחת מהמדינות, לנשיא ארה”ב ובו תתחייבנה להגשים את המוסכם הן. בלי מעורבותה של ארה“ב יהיה קשה מאוד להוביל את המהלך המסובך והקשה של השלום.”

“הדרך שאתה מציע נראית לי הגיונית ומעשית, אם כי בעניין הפלסטינים אני מעריך שלא תוכלו להגיע איתם להסדר. אם תקום פדרציה בין הפלסטינים לירדן, הם יהיו רוב ויפילו את חוסיין. הוא בוודאי אינו מעוניין בהסדר כזה. אבל עם מצרים השלום אפשרי.”

“חשוב מאוד שנוכל להיפגש עם אישיות מצרית בכירה. אולי עם מובארכ, סגנו של סאדאת, או עם סאדאת עצמו,” אומר משה. “מצידנו יבואו ראש הממשלה, או תחילה רק אני.”

“אנסה לסדר את הפגישה עם המצרים,” מבטיח המלך. “אשלח מחר את אחד מנאמניי לקהיר, אל סאדאת, ואני מקווה שבתוך חמישה ימים אוכל לתת לך תשובה. סאדאת הוא אדם הגון. נאצר לא היה הגון, הוא הטעה לא רק את אוייביו, אלא גם את ידידיו. שאלת אותי קודם, מדוע שלחנו צבא לרמת הגולן ללחום עם הסורים נגדכם. עליך לדעת שאנחנו חלק מהעולם הערבי, וכאשר פנו אלינו, היינו חייבים להיענות. את הסוף אתה יודע.”


ארוחת-הערב, ששתי הפמליות משתתפות בה, נמשכת עד שעה מאוחרת באווירה חופשית וטובה, אם כי לא בגילוי-לב גמור. המלך חסן השני מאמין שבסופו של דבר יהיה גם אסד, נשיא סוריה, מוכן לפגישה עם הישראלים.


בבוקר חוזר משה, דרך פריז, לישראל. הוא מרכיב את המשקפיים הכהים, והפעם גם חובש קסקט צרפתי. בעודו מתארגן לנמנום, בטוח בתחפושתו, בשורה הראשונה של המחלקה הראשונה, ניגש אליו אחד הנוסעים, וללא סימני פליאה כלשהם שואל: “מר דיין, אפשר לקבל ממך חתימה?”

משה משלח אותו מעל פניו בכעס. הנוסע, שמסתלק מבויש ונעלב, אינו מבין שמשה רגז לא עליו אלא על כישלונו-שלו במבצע ההסתרה, שסבר כי הוא שיא השלימות.


*

בשובו ארצה מדווח משה לבגין על הפגישה. המלך חסן השני עומד בדיבורו. ב-9 בספטמבר מגיעה הודעה ממרוקו, כי המצרים מוכנים לפגישה בדרג גבוה, אך עדיין לא בין סאדאת לבגין.

ב-16 בספטמבר יוצא משה לביקור שני במרוקו, אך הפעם בהסוואה אחרת, במסגרת נסיעתו לוואשינגטון, לשיחות מדיניות. הוא יוצא לדרך עם רעייתו רחל ועם משלחת ממשרד החוץ, תחילה הוא מגיע לבריסל, ונפגש עם נציגי הקהילות היהודיות ושגרירי ישראל באירופה. למחרת בבוקר הוא נפגש עם שר החוץ הבלגי ועם מפקד נאט“ו, הגנרל אלכסנדר הייג, שפגש לראשונה בביקורו בווייטנאם, עוד בהיות הייג מג”ד שאיפשר למשה להצטרף לפטרולים בג’ונגל עם יחידותיו. משה מתראיין לטלוויזיה הבלגית, ולאחר מכן ממשיכה הפמלייה שלו למטוס הממריא לניו-יורק, ואולם מכוניתו שלו סוטה לרחוב צדדי; הוא נלקח לדירה פרטית, ושם שוב חובשים לראשו את הפיאה הנוכרית ומדביקים את השפם; הוא מרכיב את משקפי השמש ויוצא עם מלוויו בכניסה צדדית. מחליפים מכונית ועוד מכונית ונוסעים מבריסל לפריז.

בדרך הם עוצרים לפיקניק של כריכים ופירות, ואולם משה חש שלא בנוח. הפיאה והשפם מגרים את עורו, ובעיקר סובלת מכך עינו היחידה, שדומעת ומאדימה עד שהוא חושש לה. לפניו עוד לילה ארוך, והטיפות שהוא מזלף עליה אינן משככות את הדלקת.

בשדה התעופה של פריז מחכה לו המטוס המרוקני בעל שני מנועי הסילון, ובתוך שלוש שעות הוא מוצא עצמו באגף האורחים של ארמון המלך חסן השני ברבאט, בירת מרוקו. החדר ענק, חדר האמבטיה לידו רפוד מרבדים אדומים, גדוש מגבות ורודות ועשרות בקבוקים של מי קולון, בושם וקרמים, כיד המלך. חדר המיטות מוצף בונבוניירות שוקולד ענקיות, עוגיות, פירות ומיני מתיקה, כולם מרהיבים בצבעיהם ומפיצים ריח ניחוח.

משה מתקלח, מתגלח, ונוסע עם בן-לווייתו הישראלי, האלוף-לשעבר אברהם (אברשה) טמיר, לארוחת-הערב עם המלך ועם הנציג המצרי שבא במיוחד מקהיר. בחדר צדדי הוא מסיר את התחפושת, מהדק את הרטייה השחורה על ארובת העין הריקה, ונושם לרווחה. בחדר-האורחים הוא פוגש את המלך חסן השני, את סגן נשיא מצרים, ד"ר חסן תוהמי, וכמה מחברי הצמרת המרוקנית.

משה מגיש למלך מתנה, חרב וראש חנית כנעניים עשויים ברונזה, מן האלף השני לפני הספירה. “לפני שהומצאו ה’פאנטום' וה’מיג', בכלי-נשק כאלה כבשו יוצאי מצרים את כנען מידי תושביה,” הוא מסביר.

“נשק זה הוא מזכרת ממלחמות העבר,” אומר המלך. “הגיעה העת לעשות שלום.” ואולם לאחר הפתיחה הקצרה הוא מתנצל שעליו לצאת כדי לבקר אצל אימו. בכך הוא מניח לתוהמי ולמשה להימצא שעה קלה לבדם ולשוחח בטרם יחלו הדיונים.

משה מתרשם שתוהמי אכן מעוניין בשלום, ואולם אינו יודע כמעט דבר על כל הנעשה בשטחים ועל אורח-החיים שנוצר בהם בין יהודים לערבים. תוהמי הוא גבר מרשים, לבוש בקפידה, ממושקף, בעל זקן מטופח שכבר זרקה בו שיבה, אך שער ראשו עדיין כהה, ונסוג במפרצים עמוקים מעל מצחו. הוא שופע מרץ והחלטיות, ומספר שהשתייך ליחידת לוחמי קומנדו, וכי אחיו הטייס נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים.

לאחר שובו של המלך ניגשים כולם לארוחה, המוגשת במיטב המסורת של המטבח המרוקני. בסיומה, לאחר הקפה, מציע המלך לפתוח בדיון. הוא מציג את תוהמי כאיש הנהנה מאמון מלא של סאדאת, ואומר:

“רק הנשיא סאדאת, סגנו מובראכ, ואורחנו הנכבד, ד”ר תוהמי, יודעים על קיומו של המפגש הזה, העשוי להיות תחילתה של תקופה חדשה של מגעים ישירים, שבהם יובהרו על-ידי שני הצדדים כל הנושאים הנוגעים להסדר שלום. לאחר שיוסכם על הנקודות העיקריות, יגישו שני הצדדים את הצעותיהם לארצות-הברית בכתב, במגמה לשמור על כבודה של אמריקה וכדי שייראה כאילו היא הביאה להסכמה בין הערבים לישראלים.

“כאשר תוסדר הבעייה העיקרית של פינוי השטחים, יהיה אפשר להגיע ליחסי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה. מאחר שהשטחים משמשים כיום ערובה לביטחונה של ישראל, יהיה צורך למצוא הסדרים, שיבטיחו את ביטחונה גם לאחר החזרתם לערבים. יש למצוא גם פתרון מקובל לירושלים, העיר הקדושה ליהודים ולמוסלמים כאחד. על ארצות ערב כולן לקחת חלק בפתרון הבעיה של הפלסטינים.”

עתה מגיע תורו של תוהמי להציג את עמדת מצרים. הוא מדבר בקול נרגש ובשפה נמלצת. “לפגוש אותך, דיין, כאן בצל קורתו של המלך, מהווה מקור סיפוק בעבורי. כל השנים חשבתי שאפגוש אותך רק בשדה הקרב או במפלה מדינית. והנה שנינו כאן בחיפוש אחר השלום, הודות למאמצי המלך ולאמון שסאדאת נותן בבגין ובך. אתם מנהיגים חזקים ואמיצים, ואנחנו מאמינים שתעזו לקבל החלטות גורליות לשלום מלא והגון.”

תוהמי ממשיך ומוסר בדייקנות את השדר שהביא עימו מסאדאת: "שלום יושג רק תמורת נסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים. יש להחיל את הריבונות הערבית ולהציב את הדגל הערבי בכל השטחים, לרבות ירושלים המזרחית. על ישראל לקבל את הצעת השלום המצרית או לדחותה, אין מקום לוויכוחים ולמיקוח. על ישראל להבין כמה מסוכן הצעד שהמצרים נוקטים עתה. רק סאדאת וסגנו מובארכ יודעים על השליחות. אסור שהדבר ייוודע לאיש, גם לא לאמריקנים. בגילוי מוקדם יש אפילו סכנה לביטחונו האישי שלו עצמו.

“עליכם להבין, שסאדאת רציני ביותר לגבי השלום. הוא מסכים לפתוח בדיאלוג איתכם, אולם רק לאחר שבגין יסכים לעקרון הנסיגה המלאה ייפגש איתו סאדאת וילחץ את ידו. החזרת השטחים שכבשתם מאיתנו היא המפתח לשלום. זו שאלה של ריבונות, של כבוד לאומי ושל המשך קיומו של סאדאת. אם ישראל לא תבין זאת, עלול להיווצר קיפאון. הפגישה הבאה צריכה להיות דיון עבודה בין שנינו. אני מציע שנשוב להיפגש כאן לאחר שנלמד איש את מסמכי רעהו ושאתה תביא עימך את תגובת בגין לבקשת סאדאת.”

בהגיע תורו של משה מתקרבים מחוגי השעון לשתיים אחר חצות. הוא עייף מאוד. כבר יומיים הוא נמצא בנסיעה ובפגישות ובשיחות בלתי פוסקות. התחפושת גירתה את עינו האחת, וכמו תמיד, מרגע שהוא מאמץ את העין יתר על המידה, מתחיל כאב-ראש קשה, המחייב לפחות מנוחה קצרה. נוספה על כך הארוחה העשירה, שמטעמי נימוס לא היה אפשר לדלג עליה.

“אני מעריך מאוד את חשיבות המפגש ואדווח לבגין כל מה ששמעתי הערב. אני משמש רק שליחו, ולכן יהיה עליי להביא את כל הנקודות לפניו, ולא אוכל להתייחס אליהן בטרם אקבל את הוראותיו. לכן גם עליי לדעת, אם התביעה שבגין ייפגש עם סאדאת רק לאחר שיתחייב לסגת מכל השטחים, כולל סיני, היא תנאי בל-יעבור להמשך תהליך השלום, או אם יהיה לתהליך המשך גם אם יסכים בגין רק לכלול את התביעה לפינוי השטחים כחלק מן המשא-ומתן?”

“על בגין לתת התחייבות מפורשת לפינוי כל השטחים המוחזקים,” קוטע אותו תוהמי, “ובראש ובראשונה להחזיר את כל סיני, שהוא אדמה מצרית, למצרים. סאדאת לא יוכל ללחוץ את ידי בגין כל עוד חייל ישראלי אחד נשאר על אדמה ערבית.”

“אני מרשה לעצמי לתקן את ידידי תוהמי,” אומר המלך בקולו השקט והסמכותי. “ביודעי את הלך רוחו של סאדאת, בעקבות שיחותיי עימו, אני נותן את מלת כבודי שסאדאת יפגוש את בגין וילחץ את ידו לאחר שבגין ייתן התחייבות אישית ששיחות השלום הדו-צדדיות, שהן תהליך הדורש זמן, תיערכנה על בסיס של הבנה בדבר פינוי ישראל מהשטחים המוחזקים.”

“תהיה אשר תהיה החלטתו של בגין,” מסכם משה, "הוא יצטרך להביא אותה לאישור בממשלתו וגם בכנסת. שום ראש ממשלה ישראלי אינו יכול לקבל החלטות כאלה על דעת עצמו. אני רוחש אמון מלא לדיברתו של סאדאת, כשם שסאדאת בוטח בנכונות של מנהיגינו לקבל החלטות גורליות. כל הסכם ג’נטלמני עם סאדאת ייראה בעיניי כהתחייבות כתובה מצידו. ואולם איננו יכולים לסמוך באותו אופן על שאר המנהיגים הערבים.

"בשאלה העיקרית של פינוי השטחים איני יכול לומר אם בגין ייעתר לבקשתו של סאדאת, אולי כן ואולי לא. אך הוא בוודאי ירצה, לפני שיתחייב למשהו, להיפגש בעצמו עם סאדאת ולדון עימו בכל הנושאים הקשורים בתהליך השלום. יישובינו הותקפו במשך תשע-עשרה שנה בגבולות שלפני יוני 67'. אילו ערבויות תהיינה לנו עתה, שהדבר לא יקרה שוב? איך נוכל להבטיח את חופש השיט שלנו בים סוף? מה יהיה מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה אם תועברנה לריבונות של ארצות ערב? מה יהיה על ההתיישבות ברמת הגולן? הכותל המערבי? הר הזיתים, הר הצופים ובו האוניברסיטה העברית בירושלים?

“אף שהבעיות קשות וסבוכות, אפשר לדון עליהן ולהגיע לחוזה שלום עם מצרים ועם ירדן. אינני בטוח כל-כך לגבי סוריה. עלינו להחליף נו, בהקדם האפשרי, הצעות להסדר השלום ולגשת למשא-ומתן, שיוכל לשאת פירות רק אם סאדאת ובגין ייפגשו לשיחה פנים-אל-פנים לשיחה גלויה וכנה שבה יונחו בהסכמה הדדית קווי יסוד לדיונים בדרג השני. דבר זה לא יוכל לצאת לפועל אם כתנאי מוקדם לשיחות תמשיך מצרים לתבוע כי ישראל תתחייב לפנות את כל השטחים.”

בסיום הפגישה מסכימים המלך, תוהמי ומשה, כי שני הצדדים ידווחו לראשי מדינותיהם על הנושאים שהועלו בדיון, וזאת במטרה להמשיך בתהליך השלום. משה ימסור לבגין את תביעת סאדאת, כי ישראל תתחייב לפנות את השטחים כתנאי מוקדם להמשך השיחות; יוחלפו מסמכים, שבהם יפרוס כל צד את תוכנית השלום שלו. אם סאדאת ובגין יאשרו זאת, תתקיים הפגישה הבאה בין תוהמי למשה במרוקו, בתוך שבועיים.

“מעולם לא חשבתי שאפגוש אותך בתנאים כאלה,” שב תוהמי ואומר למשה בפרידתם. “חשבתי שניפגש בקרב, או כאשר יפקוד את ישראל משבר לאומי, ואתה תבוא אלינו בשליחות ממשלתך.”

משה מבין, שתוהמי קיווה לראותו בקהיר, בא לבקש כניעה ורחמים לאחר מפלה במלחמת יום הכיפורים. התנאים שתוהמי מציג נשמעים כבאים מפי נציגה של מדינה מנצחת, ולא של מדינה שלדעת משה הפסידה במלחמה. אבל התמורה שהוא מציע, בשם סאדאת, היא הסיכוי הגדול ביותר לישראל להגיע להסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב. נחוצות היו כנראה חמש מלחמות: העצמאות, “קדש” (סיני), ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים – כדי שמצרים תבוא למסקנה ששלום עם ישראל הוא אפשרי והוא גם אינטרס מצרי.

“אני מזמין אותך לבוא ולראות במו עיניך את ישראל, את יחסי הגומלין שנו לבין הערבים, וכיצד חלוקתן הגיאוגראפית של ירושלים והגדה המערבית אינה מעשית כיום.”

והם נפרדים בלחיצת יד חזקה.


*

משה שב עם אברשה לאגף האורחים המפואר. בשלוש וחצי בלילה עליהם לעלות למטוס לפריז. הוא משתרע על המיטה, המוצעת בהידור. שעה של שינה היא שעה של שינה. העין דומעת והראש כואב. לפנות-בוקר הם מגיעים לפריז. במהלך הטיסה כותב אברשה דו“ח על הפגישה. משה, חרף עייפותו, אינו מצליח אפילו לנמנם. בפריז הוא נפרד ממלוויו המרוקנים, מסיר סוף-סוף את הפיאה הנוכרית והשפם “הארורים”. במלון “הילטון”, ליד נמל התעופה אורלי, הוא שותה כוס קפה חריף עם קרואסון בחמאה, פותח את ה”הראלד טריביון" וקורא השערות שונות ומשונות על היעלמו הפתאומי. שלוש שעות הוא מצליח לישון בחדרו במלון, ועולה על טיסת “אל על” חזרה לישראל, הפעם ללא תחפושת.

עומדת בפניו תקופה לא קלה. בגין מוכן לעלות על דרך השלום, אך ספק אם הוא משער לעצמו אילו ויתורים מכאיבים ומפליגים יידרש לעשות לשם לכך. משה הוא שטבע, בימי נאצר, את האמירה “טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח',” ואילו עתה הוא סבור כי האמירות ההיסטוריות חייבות להיבדק לנוכח המציאות המשתנה, על אחת כמה וכמה כאשר אנו עומדים סוף-סוף על סיפו של משא-ומתן לשלום.

ב“אל על” משה הוא נוסע ותיק וזוכה ליחס מיוחד. לארוחה מגישים לו סלט עגבניות עם זיתים ירוקים. פורשים לו מזרן בין הכסאות האחוריים לבין זנב המטוס. נהמת המנועים והעייפות מאפשרים לו הפעם לנמנם.


מנמל-התעופה בן-גוריון הוא נוסע ישירות לבגין בירושלים, מדווח על הפגישה, ומקבל אישור לחילופי המסמכים על תהליך השלום ולפגישה נוספת עם תוהמי, והצהרה שבגין אינו מוכן להתחייב מראש על נסיגה מכל השטחים. עמדת ישראל תובהר למצרים מקריאת המסמך שיוגש להם.

מירושלים הוא שב לביתו בצהלה. הבית ריק. רחל בארה"ב. לפני נסיעתם רוקנה את המקרר, כיבתה את דוד החימום החשמלי והסירה מן המיטות את כל המצעים. השעה היא אחת בצהריים. הוא מרתיח מים, מכין לעצמו ספל מרק מקובייה שמצא במזווה, מאזין לחדשות, מתעטף בשמיכה, שוכב על המזרן החשוף ומשתדל להירדם. בשש לפנות-ערב של אותו יום, 18 בספטמבר, שבבוקרו יצא מפריז ארצה, עליו לצאת בטיסה לניו-יורק, כדי להתחיל בשיחות עם ראשי הממשל האמריקני בוואשינגטון.


*

ב-10 בספטמבר, בתוך הפעילות המדינית שכולה חשאית עדיין, מתקיים בכפר המכבייה הכנס הראשון של “הבמה לבירורים מדיניים וחברתיים”, מסגרת פוליטית-למחצה, שעתידה ללוות בארבעה-עשר כנסים את משה בשנותיו האחרונות ולהיקרא על שמו לאחר מותו. הכנסים מתמקדים בתהליך השלום עם מצרים ובתוכניות האוטונומיה לערביי השטחים, ומשה חושף בהם לראשונה רבים ממהלכיו.

הכנס הראשון נערך פחות משלושה חודשים לאחר כינון ממשלת הליכוד, ומטרתו לתת לשר החוץ, המכהן כחבר כנסת בודד, שאף לא הכריז על עצמו כסיעה, עורף ציבורי ותמיכה פוליטית; ואפילו לאיים בהקמת גוף מפלגתי חדש, שיכול להיות ניזון מחולשתה וממבוכתה של מפלגת העבודה לאחר ההפסד בבחירות, ומהשתתפותו של משה בממשלת הליכוד. הבמה מרכזת רבים מתומכיו במפלגות הקיימות ומעניקה לו גיבוי ציבורי במשך תקופת כהונתה של הכנסת העשירית, בשנים 1981–1977.

 זלמן שובל, חבר כנסת מטעם “רפ”י, הרשימה הממלכתית" שבליכוד, פותח את הכנס בשם הוועדה היוזמת. הוא מגדיר את הבמה כגוף אל-מפלגתי ובלתי מפלגתי, ומתאר את הדרך המשותפת של מייסדי הבמה מכל המפלגות כדרך ממלכתית, המבטאת גישה ציונית אקטיביסטית.

דיין, בדבריו, אינו מבקש להציע הגדרה של דרך משותפת, אלא להבהיר ולחדד את עמדתו המדינית במסגרת של במת ויכוח ולא של מפלגה חדשה. “לו היו אומרים לי שהכנס נועד להניח יסוד למפלגה חדשה, לא הייתי משתתף בו.”

הפער בין גישתו של משה לבין ציפיותיהם של רבים ממייסדי הבמה נמשך עד הקמתה של תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, בראשותו, בבחירות 1981.


*

גישתה של ארה“ב לישראל אינה אוהדת ביותר. תחת הכותרת של ועידת ג’נבה, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובשם תהליך השלום ותוכניות השלום למיניהן – מנסה ארה”ב לכופף את ישראל, לדחוק אותה חזרה לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים, ולרצות את הערבים ובעיקר את מדינות-ערב יצרניות הנפט.

העמדה האמריקנית גורסת, כי הגבולות בין ישראל לשכנותיה צריכים להיות זהים לקווי מאי 1967, עם שינויים קלים בגדה המערבית. הגדה המערבית ורצועת עזה הן “שטחים כבושים”, שעל ישראל לסגת מהם בהתאם להחלטה 242 של מועצת הביטחון, וזאת לאחר שיוסכם לבין שכניה על גבולות הקבע. כמו כן צריכה לקום “ישות פלסטינית”, שתהיה קשורה בירדן. ארה"ב תיתן לישראל ערבויות ביטחוניות, כדי להבטיח את קיומה ואת שלימות גבולותיה לאחר שתיסוג לגבולות מאי 1967.

ההתנחלויות בגדה המערבית, בגולן ובצפון סיני החלו עוד בימי ממשלת המערך, ואולם עתה, תחת שלטון הליכוד, הן משתלבות במדיניות הרשמית של ממשלת בגין, שמטרתה ליישב יהודים ברוב חלקי ארץ-ישראל, כדי ליצור מצב בלתי הפיך ולמנוע כל אפשרות שתוקם אי-פעם מדינה פלסטינית, או שהגדה תחזור ותהיה חלק מממלכת ירדן. משה קיבל עליו את תפקיד שר החוץ, כדי לקדם את תהליך השלום. הוא מוכן לוויתורים מפליגים בסיני, ובמידה מסוימת גם ברמת הגולן, ואולם גם הוא אינו מוכן שייווצר מצב, שבו לא יוכלו יהודים להתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל ההיסטורית, בעיקר בגדה המערבית.


*

מניו-יורק, שאליה מגיע משה ב-19 בספטמבר, הוא ממשיך למחרת היום לוואשינגטון, שם הוא מוזמן לפגישה עם הנשיא ג’ימי קרטר. משה מכיר את הבית הלבן מתקופת כהונתו כשר הביטחון, כאשר ריצ’רד ניקסון כיהן כנשיא, והנרי קיסינג’ר שימש כשר החוץ של ארה"ב.

ניקסון הרפובליקני אולץ להתפטר בעקבות “פרשת ווטרגייט”, שערוריה של האזנות סתר בתקופת בחירתו לנשיאות, וחיפוי נשיאותי על ההאזנות. את מקומו תפס סגנו ג’רלד פורד, בעל האישיות האפרורית. בבחירות ניצח קרטר הדימוקרטי, וזו פעם ראשונה שמשה פוגש אותו.

בתחילת השיחה, המתנהלת ב“שלוש עיניים”, נדרש משה להשיב על שאלה ב“נושא ביטחוני מסויים”. בעיתונות החוץ נרמז שהנושא היה “האופציה הגרעינית” של ישראל, שהטרידה לא רק את מצרים אלא גם את ארה"ב. תשובת משה לא הניחה את דעתו של קרטר והוא אמר שייפנה בעניין לבגין. כזכור, אחת הסיבות להתפטרותו של משה מממשלת אשכול, בנובמבר 1964, היתה ביקורתו על “המחדל החמור” של אשכול, שלדעתו נכנע ללחץ אמריקני בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח אמריקני על “האופציה הגרעינית” של ישראל.

קרטר מדבר אל משה בלשון ובטון חריפים, ואינו מסתיר את כעסו. “ראיתי במו עיניי את שר החקלאות, אריק שרון, מכריז בטלוויזיה שבדעתו להושיב מאות אלפי מתיישבים מעבר לקו הירוק. איך מתיישב הדבר עם שיתוף הפלסטינים בשיחות השלום?”

“לא היתה ולא יכולה להיות בישראל ממשלה, שלא תקים התנחלויות. אנחנו רואים בגדה המערבית את מולדתנו. איננו זרים שם ולא נוותר על זכותנו להקים התנחלויות ולרכוש קרקע בשטחים אלה,” עונה משה.

“אתם פחות גמישים מהערבים, ומערימים מכשולים על דרך השלום.”

“איננו מקבלים את הפרשנות הערבית לגבי אי-החוקיות של התיישבותנו בשטחים. את ההתנחלויות בבבקעת הירדן, בפתחת רפיח וברמת הגולן החלו אשכול וגולדה, ולא זה מונע את השלום. הלא הערבים מסרבים להשלים איתנו זה שלושים שנה, גם כשהיתה ישראל בגבולות הקו הירוק, גבולות מאי 67'!”

“האם תהיו מוכנים לדון בחלוקת הגדה המערבית כם לבין ירדן?”

“כן. אבל איני מאמין שהערבים רוצים בכך. במשך עשר שנים דנו עם ירדן על תוכנית אלון, שיש בה בסיס לחלוקתה של הגדה המערבית תוך הבטחת ביטחונה של ישראל, ותשובת ירדן היתה שלילית לחלוטין.”

“אתה התנגדת לכיבוש רמת הגולן. האם שינית את דעתך?”

“אי-אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור.”

“אבל מדוע, אפילו במסגרת הסכם שלום, אינכם מוכנים לסגת לקווי מאי 67'?”

“אם יעלה סיכוי לשלום, נצטרך לבחון מהו הפתרון האפשרי. היכן יהיו גבולותינו, ולא רק ברמת הגולן, אלא בכל החזיתות. בשום מקום לא נחזור לקווים הישנים, לא נוריד את ההתנחלויות ולא נבטל את המתקנים והבסיסים של צה”ל, שהוקמו בשטחים."

“האם פירוש הדבר, שבשום מקום לא תהיו מוכנים לסגת?”

“זה ניסוח קיצוני מדי. אני אישית הייתי הולך הרבה לקראת מצרים, אילו רצתה ממשלתה בשלום איתנו, גם כאשר המדינות הערביות האחרות עדיין מסרבות לכך. בכל אופן, לקווים הקודמים לא נחזור. אשר לגדה המערבית, אני מאמין שיהיה אפשר להגיע להסדר שלפיו לא נספח את השטח לישראל, אך גם לא תהיה בו ריבונות זרה. נוסיף להימצא שם, לקיים את מתקנינו הצבאיים ולחיות בצוותא עם הערבים.”


קרטר חוזר על דבריו הקשים גם בפגישה המשותפת לנציגי ארה"ב וישראל. עיניו הכחולות קרות ועוינות. את דבריו הוא אומר בשקט, אך בביטויים חריפים, ומדי פעם עולה על פניו אדמומית של כעס. “לא רק ראש ממשלתכם מר בגין, גם שר החוץ דיין, היושב איתנו כאן, לא מצא לנחוץ להסתייג מדברי שר החקלאות שרון על הרחבת ההתנחלויות. אתם נוקטים קו נוקשה, ואילו הערבים גמישים. ישראל אינה רוצה באמת בשלום. ההתנחלויות שלכם אינן חוקיות. מעשיכם ודברי השר שרון מקשים על המשכה של ועידת ג’נבה, שאנו רוצים לכנס עוד לפני דצמבר, ואין הם מאפשרים את ביצוע ההחלטה 242 ואת כינון השלום.”

משה והחברים האחרים במשלחת הישראלית נדהמים. אחרי ארבע מלחמות ושלושים שנה של סירוב הערבים לשבת איתנו לדיוני שלום; אחרי רצח המלך עבדאללה, על שהעז לנהל איתנו משא-ומתן לשלום; אחרי סגירת מיצרי אילת, סילוק כוחות האו“ם, ומלחמת ששת הימים; אחרי הלאווים של נאצר בחרטום; אחרי מלחמת יום הכיפורים; אחרי אי-הנכונות של אש”ף להיענות לחיזורי האמריקנים ולהכיר בקיום ישראל – לאחר כל אלה, הערבים הם הגמישים והרוצים בשלום, ואילו אנו מסרבים לכך, ודברינו על רצוננו בשלום נאמרים שלא בכנות!

“איך אתה רואה את הפתרון לגדה המערבית?” שואל קרטר.

“כרגע אינני יודע. אמליץ לפני ראש הממשלה, שהצדדים ידונו על פתרון הקבע רק בעוד שנים אחדות. דבר אחד אני יכול לומר לך מיד – ישראל שוללת הקמת מדינה פלסטינית, ולו גם במסגרת פדרציה ירדנית. אם הגדה המערבית תסופח לירדן, כפי שאתם מציעים – הדבר יביא להרס מדינת ישראל. עלינו יהיה לחזור לקו הירוק, נצטרך לבטל את מתקנינו הצבאיים על גב ההר ולהחזיר את צבאנו מבקעת הירדן. הגדה המערבית תנוהל על-ידי אש”ף ותשמש בסיס להתקפה ולהחרבת ישראל. אני לא אמליץ לראש הממשלה לקבל תוכנית זו."


משה אינו מגלה אפילו ברמז את דבר פגישתו עם תוהמי. הוא יודע, כי אין סיכוי לכונן שלום עם מצרים ללא התערבות וערבויות של ארה"ב; אבל בשלבים הראשונים של המשא-ומתן הישיר יהיה אפשר להשיג יותר ללא תיווכה ולחציה של המעצמה הגדולה, שגם נוטה לערב את הרוסים בכל הסדר שלום, מתוקף השתתפותם בוועידת ג’נבה. פגישת בגין-סאדאת צריכה להיות פרי יוזמתם של שני השחקנים הראשיים ולא הצגה של הבמאי האמריקני.


כשלושה שבועות שוהה משה בארה"ב. ב-4 באוקטובר 1977 הוא נפגש שוב עם הנשיא קרטר וצוותו הבכיר. הפעילות המדינית לתיאום עמדות בין ישראל לוואשינגטון מניבה לבסוף נייר עבודה משותף, ובו הצעות לכינוסה מחדש של ועידת השלום בג’נבה. מופיעים בו עקרונות כלליים למשא-ומתן, ללא תנאים מוקדמים, ומוזכר שיתופם של ערבים פלסטינים במסגרת המשלחת הערבית המאוחדת לוועידה.

חילוקי דיעות על נוסח נייר העבודה מתגלעים לא רק בין משה לאמריקנים אלא גם בינו לבין ראש ממשלתו. מברק מבגין מביע הסתייגות משיתופם של הפלסטינים, הוא סבור, שבכך ניתנה לאש"ף דריסת רגל בוועידה.

ב-10 באוקטובר אחר-הצהריים נואם משה בעצרת האו“ם, בתוקף תפקידו כשר החוץ, ויוצא מיד לנמל-התעופה קנדי. את דרכו ארצה הוא עושה בטיסת לילה של “אל על”: סלט עגבניות עם זיתים ושינה על מזרן בירכתי המטוס. ב-11 באוקטובר הוא מתעורר בנתב”ג וממשיך מיד לבגין. הוא משכנע את ראש הממשלה, שאנשי אש"ף לא יוכלו להיכלל במשלחת הערבית, בניגוד לרצונה של ישראל. עוד באותו יום נערך דיון על “נייר העבודה” בממשלה, ולמחרת בכנסת, המאשרת אותו.

ואולם, מכל הדיונים הרבים, הן עם האמריקנים ובאמצעותם עם הערבים והרוסים, הן בישראל, עדיין לא מסתמנת פריצת דרך משמעותית לקראת שלום, באמצעות ועידת ג’נבה.


פגישתו השנייה של משה עם חסן תוהמי אינה מתרחשת כמצופה שבועיים לאחר הראשונה, אלא רק בתחילת דצמבר 1977, בעקבות ביקור סאדאת בירושלים. ואולם הזרעים שנזרעו בפגישה הראשונה, וחילופי המסרים שהובאו לידיעת סאדאת לבגין, עושים את שלהם. שני המנהיגים באים כנראה למסקנה שהדרך להסדר שלום בין ישראל לערבים, ובראש ובראשונה בין ישראל למצרים, אינה עוברת בוועידת ג’נבה.


*

על דרך העבודה במשרד החוץ מספר ראש לשכתו של משה, אליקים רובינשטיין: "אצל משה, העוזרים לא היו ספקי הרעיונות, אלא סדן לבחון את הדברים, משוב. הוא רצה שתגיד לו דוגרי את דעתך, לא סחור סחור. אבל אם היתה לך ביקורת על דבריו, אזיי ב’שלוש עיניים', לא בשער בת-רבים. ובהחלט היה מוכן לשמוע.

"בהתחלה הייתי עורך תרשומת מתשובותיו בנושאים שונים, ומפיץ למי שצריך לדעת. קרה לא פעם שמשה בא למחרת ואמר, שחשב בנושא ושינה את דעתו. כך למדתי שכדאי לא להפיץ מיד את תשובתו אלא לחכות יומיים-שלושה, עד שיגבש סופית את דעתו.

“הייתי כותב לו על דף תמצית שורות אחדות, באותיות גדולות, מכל תזכיר. עיתונים אהב לקרוא בעצמו. תזכירים – לא כל-כך. לעיתים הייתי מספר לו את תוכן התזכיר, ואחר-כך היה אומר: ‘קראתי’.”


זלמן שובל, הממונה באותה תקופה על מערכת ההסברה במשרד החוץ, מספר: “משה ‘הזמין’ ביקורת מהעוזרים, אפילו הזוטרים ביותר. אבל אם מישהו מהם היה אומר: ‘משה, אתה צודק, אני מסכים איתך!’ – היה תובע ממנו מיד: ‘מדוע אני צודק? תסביר!’.”


*

“אני מוכן ללכת לקצה העולם אם הדבר יועיל למנוע את הריגתו או אף את פציעתו של אחד מבני עמי. ישראל תופתע לשמוע, כי אני מוכן לבוא לירושלים, לכנסת עצמה, כדי לדון עם חבריה על השלום!” – אומר סאדאת בנאומו בפרלמנט המצרי ב-9 בנובמבר 1977. ארבע שנים לפני כן הכריז מעל אותה במה, שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים, כדי “לשחרר את ירושלים.”

“אני מזמין רשמית את נשיא מצרים, סאדאת, לבוא לירושלים, כדי לנהל שיחות על שלום קבע בין ישראל למצרים!” – מכריז בגין לאחר ארבעה ימים בהופעה פומבית בתל-אביב. “ואם יבקש אותי הנשיא סאדאת לבקר בקהיר, איענה לכך ברצון.”

ב-15 בנובמבר שולח בגין, באמצעות השגרירות האמריקנית בתל-אביב, איגרת הזמנה לסאדאת, לבוא לביקור בישראל.


כך נפתח מהלך השלום הדרמטי ביותר בתולדות יחסיה של ישראל עם שכניה הערבים. דומה כי שום מהלך בעתיד לא ידמה לו, אף לא פגישת רבין, פרס, ערפאת וקלינטון על מדשאת הבית הלבן, או פגישת חוסיין, קלינטון ורבין בטקס חתימת השלום עם ירדן בערבה, מצפון לאילת.

אלה הם ימים שבהם כולנו שומעים את משק כנפי ההיסטוריה המתרחשת מול עינינו רגע אחר רגע כשאנו מרותקים למרקע הטלוויזיה משעת הופעתו של סאדאת במרומי כבש המטוס בנמל-התעופה בן-גוריון, במוצאי שבת, 19 בנובמבר, ועד שמטוסו ממריא חזרה לקהיר ביום שני אחר-הצהריים, ועובר מעל תל-אביב בליווי מטס הצדעה של חיל האוויר הישראלי. שעה קלה אחר-כך אנחנו רואים בטלוויזיה המצרית את מסע הניצחון שלו מנמל התעופה של קהיר לארמון עבאדין, כאשר מאות אלפי מצרים, ודגלים בידיהם, עומדים ומריעים לו לאורך מסלול נסיעתו.

בגין התיאטרלי, המדבר עברית מליצית בהיגוי מיושן וזר, הלבוש תמיד חליפה כהה ועניבה ונראה כגיבור ורשאי מרומן של יצחק בשביס-זינגר; בגין הרוויזיוניסט, “הטרוריסט-לשעבר”, המנהיג הפתטי של חירות, שחרתה על דגלה “שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן”; בגין, שזכייתו בשלטון נראית לרבים כתאונה היסטורית, כאסון ועונש על חטאי המערך – בגין זה נעשה בין-לילה למנהיג מורם מעם, המבטא את רחשי ליבו של עם שלם ושל מיליוני אנשים בעולם כולו, ותופס לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל; ואולי הוא עתיד להירשם ולהיזכר בה כמעט כמו יריבו האגדי, מייסד המדינה ומעצבה בשנים הראשונות, דוד בן-גוריון.

וסאדאת –

הוא, המנהיג הערבי שהנחית על ישראל בהפתעה את מלחמת יום הכיפורים, שעליה שילמה באלפיים חמש מאות וארבעה הרוגים, בפצועים, בשבויים, בקרבות קשים, בסבל וברעידת אדמה פוליטית – הוא נעשה במחי ביקור אחד לאישיות האהודה ביותר, מאפיל במקוריות ובפופולריות שלו אפילו על בגין, ועתיד להיזכר אצלנו בזכות השלום שהביא ולא בגלל המלחמה שגרם. וכאשר יירצח, אף זאת למול מצלמות הטלוויזיה, יהיו התדהמה והאבל עליו בישראל גדולים וקשים, כאילו נהרג אחד מגדולי מנהיגינו.


*

לדברי משה, מתנער בגין מכל פקפוקיו לאחר ימים ראשונים של תהייה על כוונותיו האמיתיות של סאדאת, ונעשה תומך בכל ליבו בביקור סאדאת. בגין מבין את ערכו של הביקור כצעד מרכזי בתהליך השלום, ואת חשיבותו ההיסטורית. אולם לא פחות מהשיקולים הענייניים משפיעה על בגין האווירה הדרמטית, שצוברת תאוצה ומרקיעה שחקים מאז הצהרתו של סאדאת על בואו לירושלים.

ואילו משה, במידה מסוימת השושבין לשמחה, הרבה יותר עצור עתה. בימים הראשונים הוא סובר כמו בגין, וכמו הרמטכ"ל מוטה גור, שיש לבחון בקפידה את מטרת מהלכיו של סאדאת. אולם גם לאחר שמתברר כי כוונותיו כנות, לא נמוגים הצללים. מאז מלחמת יום הכיפורים מעריך משה כי פני סאדאת לשלום, וגם עכשיו הוא מאמין כי מסעו לירושלים אכן נועד למטרה זו. אולם השאלה היא לאיזו תמורה מצפה סאדאת מישראל.

הקולות המגיעים מקהיר אינם מעודדים. הרושם הוא, שהמצרים מצפים כי תמורת מחווה חסרת תקדים זו, צעד נועז של גדלות ורוחב-לב, תסכים ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו על ידה ב-1967. גם נסיעתו של סאדאת לדמשק, לתאם את עמדותיו עם הנשיא אסד, אינה מבשרת טובות.

הרדיו המצרי מכריז, כי מצרים דבקה ביעדים האסטרטגיים של הערבים, וכי מטרת ביקורו של סאדאת בירושלים היא “להביא לחשיפת פרצופה האמיתי של ישראל, המציגה עצמה כשוחרת שלום.” העיתון הקהירי “אל-אהרם” כותב, שהצעת סאדאת לבקר בירושלים מותנית בהתחייבות מוקדמת של ישראל לפנות את כל השטחים הערביים הכבושים ולהכיר בזכויות הפלסטינים, לרבות זכותם להקים מדינה עצמאית. “אל-אחבר” נוקט עמדה קיצונית יותר וכותב, כי על ישראל להבין סוף-סוף שמטרתה של ועידת ג’נבה אינה לשאת ולתת על דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים, אלא על הקמת מדינה פלסטינית ועל נסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים.

משה זוכר את דברי הרברבנות של תוהמי, כי “סאדאת לא ילחץ את ידו של בגין לפני שיובטח לו כי ישראל תיסוג מכל השטחים.” הוא שמח עתה על כך, שסאדאת נסוג כנראה מעמדתו, וכי לבואו לא נלווים שום תנאים מוקדמים. חרף הערכתו הרבה לחשיבות הביקור, מחכה לו משה בדאגה ובלב כבד. הוא, שלא איבד תקווה להביא לפגישת בגין-סאדאת, בעוד תוהמי מערים קשיים על קשיים, הוא צופה עתה, כאשר הפגישה מתקיימת, קשיים על קשיים באשר להמשכו תהליך השלום.


*

בהדרת מלכות, מנופף בידו לאור הזרקורים והמצלמות ומלווה בראש הטקס של משרד החוץ, רחבעם עמיר, יורד סאדאת מכבש המטוס המצרי “מיצר 0–1”. כהה עור וזקוף הקומה, עצמות לחייו רחבות, מחייך אך מתוח מעט, הוא נראה כאחד ממלכי הפרעונים, הבא מארץ הפירמידות והספינקס אל העברים היושבים בארץ יהודה.

רבים-רבים בארץ, ואני בתוכם, החוזים בשידור הטלוויזיוני שמועבר לכל קצווי העולם, וגם למצרים – איננו יכולים לעצור בעד דמעות ההתרגשות החונקות את גרוננו למראה הביקור הראשון של ראש המדינה הערבית הגדולה ביותר. סאדאת עתיד לומר בנאומו בכנסת, שהדבר החשוב ביותר הוא לשבור את “המחסום הפסיכולוגי” ביחסים שבין ישראל לערבים. כל מי שראה “בזמן אמת” את מעמד בואו ארצה, לא ישכח את “רגע השבירה”.

דגלים מונפים, נשמעים מטחי תותחים, ומנוגנים ההימם של שתי המדינות. סאדאת עומד דום לצלילי “התקווה”, שמנגנת תזמורת צה“ל. סאדאת סוקר משמר כבוד של חיילי וחיילות צה”ל, המדגלים את נשקם לכבודו. הוא לוחץ את ידיהם של שרי הממשלה ונכבדים אחרים העומדים בשורה. זו פעם ראשונה למשה, ולכל הצמרת הישראלית, לראות את סאדאת בשר-ודם, ולא מעל מרקע הטלוויזיה.

סאדאת מחליף מילים עם אחדים מהעומדים בשורה, ומתלוצץ עם הרמטכ"ל מוטה גור, שימים מיספר לפני כן הביע בפומבי חשש, כי צעדיו של סאדאת אינם אלא תרגיל הטעייה נוסף.

כשאני כותב את התיאורים האלה, כעשרים שנה לאחר התרחשם, איני נזקק לעדויות כתובות או מצולמות, כה עמוק נחרת בזכרוני כל רגע משודר של הביקור. נחרת בזיכרון הכתם הבהיר במצחו של סאדאת, שמקורו מתברר בבוקר המחרת, כאשר האיש הגבוה והפוטוגני הזה נראה משכל רגליו בישיבה מזרחית, בגרביים, במסגד אל-אקצה, משתחווה מדי פעם בשעת התפילה, ומצחו נוגע במרבד שעל הרצפה לפניו. נחרת בזיכרון מראה שומר-ראשו הגברתן, הרציני, שאינו זז לרגע מגבו.


סאדאת עולה לירושלים במכונית עם הנשיא אפרים קציר. מטעמי ביטחון יוצאת השיירה לדרך בכביש הרב-מסלולי החדש מס' 1, אף שהקטע מבן-שמן לשער הגיא נמצא עדיין בשלבי השלמתו וטרם נפתח לתנועה רגילה. משה נוסע במכונית עם עמיתו, תת-שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי, קופטי במוצאו, הנשוי ליהודייה. לימים עתיד ראלי להיות המזכיר הכללי של האו"ם, וגם הדרך לכך שמצרי ישא בתפקיד הבין-לאומי הרם ביותר נסללת עתה, עם בואו של סאדאת לירושלים. ראלי רזה, כהה עור, תווי פניו חדים, ומשה מתרשם שהבעת פניו רצינית ומתוחה. לאחר דברי נימוסים – לראלי אוסף עתיקות הלניסטיות – מתאר ראלי בצבעים שחורים את הכעס של מדינות ערב על יוזמת השלום של סאדאת, המטרפדת את החזית הערבית המאוחדת שקמה לקראת ועידת ג’נבה.

“אנחנו חייבים,” הוא אומר, “להימנע בכל מחיר משלום נפרד בין מצרים לישראל. כל הסדר חייב לכלול לפחות גם את הפלסטינים וירדן.”

“אנחנו יודעים מה רבה ההתנגדות בעולם הערבי ליוזמת סאדאת, ואולם למיטב הכרתנו אין סיכוי להביא את ירדן ואת הפלסטינים לשולחן הדיונים בשלב הזה, ולכן על מצרים להתכונן לכרות חוזה שלום נפרד עם ישראל, גם אם האחרים לא יצטרפו. אני מציע שהנשיא סאדאת לא יתבע מישראל להידבר עם אש”ף. אם יעשה כן יקבל תשובה שלילית."

גם בחשיכה חש משה באכזבה העמוקה של ראלי, המסתמנת על פניו. “אני מצטער מאוד לשמוע את גישתך לבעייה,” אומר תת-השר המצרי.

“ברור כי הפער ביני לבין ראלי נובע בעיקרו מתפיסתו בדבר מחיר השלום שישראל צריכה לשלם – נסיגה מכל השטחים והקמת מדינה פלסטינית,” מהרהר משה. האוטוסטרדה החדשה עוברת קרוב לכביש הצר, שבו שעט גדוד הפשיטה 89 מבן-שמן לעבר לוד ורמלה ביולי 1948. כדי להפיס את דעתו של האורח, מתאר לו משה את ההיסטוריה של הנופים החשוכים שהם עוברים בדרכם, כפי שהיתה בתקופת התנ“ך; את היותה של ירושלים, שאורותיה מתגלים בהתקרבם אליה, פרשת דרכים לבקעת הירדן ולרבת-עמון במזרח, לחברון, לבאר-שבע ולמצרים בדרום, לשכם, לגליל, ללבנון ולסוריה בצפון, ובמערב – [כיום] לתל-אביב ולדרך החוף, המקבילה ל”דרך הים", שבה עברו לפני אלפי שנים צבאותיהם של אשור, בבל ומצרים.


רחובותיה של ירושלים מוארים ומקושטים בדגלי ישראל ומצרים, ובכרזות המקדמות בברכה את סאדאת. אלפי ישראלים, רובם בני-נוער, מצטופפים שעות ארוכות על המדרכות משני צידי המסלול, מהכניסה לירושלים ועד למלון “המלך דוד”. למרות השעה המאוחרת וחרף הקור הם מוחאים כפיים בהתלהבות גדולה.

בהגיע סאדאת עם פמלייתו למלון מקדמות אותו באולם הכניסה מצלמות הטלוויזיה, המשדרות לכל העולם. הוא עולה לסוויטה שממנה ישקיף על חומת העיר העתיקה, המוארת כולה, ועל נופי ירושלים האחרים. זו העיר שבה הוא עתיד לשהות פחות משתי יממות, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו.

משה מלווה את ראלי לחדרו ונפרד ממנו.


*

למחרת בבוקר, יום ראשון, מתפלל סאדאת במסגד אל-אקצה, מבקר ב“יד ושם”, ונפגש לסעודת-צהריים עם בגין, ידין ומשה. הוא מביא איתו את ראש ממשלתו מוסטפה ח’ליל ואת תת-שר החוץ בוטרוס ראלי. בשיחה מתברר שסאדאת נחוש בדעתו – לא מעניינים אותו ניירות עבודה, לא נוהל דיונים ולא גוף משותף שימשיך בשיחות.

“יש לדון רק במהות,” הוא אומר. “אני רוצה שתאמרו לי גלויות למה את מוכנים ולמה אינכם מוכנים בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית, רמת הגולן, ההסכם עם ירדן והחזרת סיני. אבל אל תעלו הצעות שתתפרשנה כאילו אנחנו מתכוונים לערוך אתכם הסכם שלום נפר