רקע
יוסף מונדי
מפאריס להר ציון
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות

משתתפים:

הסופר

המרקיז

לואיז

ז’אק

פייר

סטן

ההולנדית

השחקנית

לורטה

היא

הוא

המתאבד

הברונטית

שחקן

איש האיגוד

האשה

הטיפוס

אשה צעירה

החסיד

קאנאס

מעריצה

צעיר

אחמד

הילדה


קולו של הסופר: אני שואב את הזכרונות מנסיעות ארוכות, מחוויות עזות. בסך הכל אני כותב עכשיו “יומן אישי”. חורף, תל אביב, תשמ"ד, 1984. על שולחן הכתיבה שלי הגלובוס של כדור הארץ… הו ארצות רחוקות, ערים אבודות… הנה בוקרשט…. רומא…. אמסטרדם…. ניו־יורק, לוס־אנג’לס, ונציה, פיראוס, ראבנה והמלכה תיאודורה היפה והנה פאריס… שש שנים ארוכות של הסתובבות סהרורית ברחובות מונפארנאס. עכשיו אפעיל את מכונת הזמן ואשוב אחורנית.


מקום העלילה: “ג’אקיס בר סלון (לשעבר) – כיום “לה בוקנייה”. “לה בוקנייה”, בר לילי שהפעילות הממשית בו מתחילה בשעה אחת אחר חצות ומסתיימת בשש לפנות בוקר. בעבר קראו למקום הזה ג’אקוס בר סלון”. ליד הבר יושבים על כסאות מוגבהים נשים וגברים. בפנים על מפלס עליון עומדים כמה שולחנות ופנימה נוצר חדרון המשמש כמסעדה. כאן כולם מדברים עם כולם. ליד הקופה עומדת לואיז המרבה לשתות ומאחורי הדלפק עובדת בחריצות נערה הולנדית ולה שדיים משגעים. גבר רזה ומעודן האוחז בידו קופסת סיגרים ריקה מדבר בלהט. הוא לא סתם לקוח. הוא שייך לאצולה ונושא בתואר מרקיז. ובכן מרקיז, פאריס בוערת אך כאן בבוקנייה הכל בסדר.

המרקיז: (מנפנף לכל עבר בקופסה הריקה) הביטי לואיז, הביטי, הם העזו לתת לי את זה, איזו חוצפה… איזו טרגדיה.

לואיז: ומה זה מסמל אדוני המלך?

המרקיז: בדיחה. הם העזו להתלוצץ על חשבוני.

לואיז: אין לך מה להתלונן. אתה עצמך ידוע כמלך הבדחנים.

המרקיז: כמובן. אני חפצתי שמצאתי עורק של זהב מתחת לשוק הפשפשים, וכל פאריס החלה לחפור שם…. תודי שזאת בדיחה עם טעם, ברמה…. אבל להגיש לי סיגר מסוג ב'…. לי? שאני נמנה עם צאצאיהם של לואי ה־14, הנרי הרביעי, קרל הגדול וינקיטאטוס הקדוש?

לואיז: מה תשתה מרקיז?

המרקיז: וודקה עם מיץ תפוזים.

לואיז: מדוע, אתה סבור שהיין שלנו לא טוב?

המרקיז: מובן. המפלגה הקומוניסטית מחבלת בכרמים ופוגעת בכלכלה שלנו, לכן אני מעדיף לשתות מן המקור.

(הסופר מתחיל שוב לתקתק, המרקיז מבחין בו וניגש לקדמת הבמה, המרקיז פונה לסופר)

המרקיז: ראית, ראית, הם נתנו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.

הסופר: זה באמת חמור.

המרקיז: זה לא חמור, זה ממש פשע, פשע אמיתי.

*

(כניסה של קבוצת אנשים)

הסופר: למקום נכנסים, פייר, סטאן הפולני וז’אק המורד הנצחי.

לואיז: הה, הנה המוסקטרים של מונפאנרס שוב יחדיו כמו בשנים עברו, רק לכולכם חסרות שיניים רבות.

סטן: ומאות אלפי תאי מוח שנשרפו בדרך.

ז’אק: והמון דם שהעם שלך מצץ ממני.

פייר: רק אני הצלחתי לגנוב מהם משהו פה ושם.

לואיז: יש לנו מגישה הולנדית יפהפיה, הביטו בשדיים המשגעים שלה.

ההולנדית: אני עובדת קשה ואין לי זמן להתעסק עם אף אחד.

פייר: אם אתאהב בך אני מסוגל להתאבד כמו ורטר.

ההולנדית: מי זה ורטר?

סטן: לואיז, הגישי להם מה שהם מבקשים. אני מזמין את כולם ואני נוהג כך לא מפני שהאפיפיור הוא פולני.

ז’אק: אתה מזמין אותנו מפני שהוא רצח יהודי, כל יום ראשון בתפילה הוא רוצח את ישו ואותי.

המרקיז: (לסופר) אתה חייב לענות לי. מדוע הם הגישו קופסת סיגרים מסוג ב'.

הסופר: עדיף תמיד להיות סוג אלף!

המרקיז: (בבוז עמוק) כמה שאתה קמצן…. (הוא שב ליד הבר)

סטן: עלי לומר לך משהו…. אתה יודע מה פרושה של המילה “קמצן” בצרפתית?

הסופר: קמצן זה קמצן.

סטן: לא בדיוק…. זה ביטוי אנטישמי…. הכוונה היא שאתה יהודי נאלח.

הסופר: אתה בטוח?

סטן: למרות שאני ממוצא פולני, נולדתי כאן, אני משורר והצרפתית שלי מצויינת.

(הסופר ניגש למרקיז ומרים אותו בכוונה להכותו)

הסופר: איך אתה מדבר אלי…. אם אתה גבר, בוא החוצה ואשבור לך את הפרצוף!

(לואיז קופצת ומפרידה ביניהם, היא מובילה אותו לכסא שלו)

לואיז: מה אתך…. הוא אמר בסך הכל שאתה קמצן… הוא מתלוצץ, המרקיז ידוע בכל אירופה כבדחן בין־לאומי.

הסופר: איבדתי את חוש ההומור שלי.

לואיז: בוא, בוא, אני רוצה לשוחח אתך.

(כעת היא מובילה אותו לכסא ולמכונת הכתיבה)

לואיז: מה נשתה?

הסופר: כמו כולם.

לואיז: אביא לך וודקה כפולה. (היא ניגשת לבר, מוזגת לו כוסית וחוזרת עם משקה) ידעתי שתבוא לכאן.

הסופר: איך?

לואיז: הטלפטיה. רק אתמול דיברתי עליך שלוש שעות עם בן־זימט מבלי לדעת ששבת לפאריס. עברו חמש שנים מאז ברחת לנו ללוואנט.

הסופר: כן, לואיז, חמש שנים. אבל דעי לך שכתבתי עליך. אפילו העליתי הצגה והיתה שם אשה בשם לואיז שהיה לה מונולוג יוצא מן הכלל.


תל אביב, חמישה חודשים אחורנית, תיאטרון בית־הובן, שחקנית ישראלית משחקת את לואיז.

(הקול של שחקנית דרך מיקרופון מיוחד)

שחקנית: כשלעצמי אני זמרת. יש בקול שלי עוצמה אדירה, אני גם כותבת מחזות, צמחתי כמו אדית פיאף מתוך הרחובות האלה. בהיותי ילדה, הייתי מכניסה לאבר המין שלי אבנים וכך היה לי חם. כך הייתי מאוננת. אני בת 39. פעם הייתי הרבה יותר. לפני חודש לקחתי ל.ס.ד. ודעתי נטרפה עלי, הרבצתי לשוטרים והם הרביצו לי, סחבו אותי בשערות לתוך הניידת. לא הרגשתי כאב, שום כאב, הייתי נמרה, שיתנו לי לחיות. זאת זכותי. כשאין לי כסף אני באה לכאן ומגישה, אני עושה1 את זה בשביל ארוחה בריאה, אני אוהבת לשכב עם אדם שמוצא חן בעיני. אני עושה את זה מתוך תענוג. אני אוהבת את העיניים שלך. הן שחורות, אך דע לך שמחר אוהב עיניים אחרות. אף פעם לא רציתי להיות עקרת בית. הופעתי אפילו בהצגה; איך שאני, שיחקתי תפקיד של אשה מאוד עצבנית. בסוף2 היה עלי לרצוח את המאהב שלי, דקרתי אותו במשך חמישים הצגות. הצגנו את זה מחוץ לפאריס. כתוב לי תפקיד טוב, משהו ישיר, תתחיל להבין נשים. (ניגשת לבר, לקוחת כוסית ושבה לעבודה)

לואיז: יוצא מן הכלל. הבט, הבט… (היא מוציאה מארנקה דף נייר) התפרסמתי, הופעתי בסרט וגם כתבתי מחזה. קרא מה שכתוב כאן. קרא בקול רם!

הסופר: (קורא) “לואיז האשה המדהימה הזאת. אורסון וולס נשי, מסתובבת כרוח תזזית במונפארנס ומחוללת מהפיכות ספרותיות” (מפסיק לקרוא) יוצא מן הכלל.

לואיז: (זעקת שמחה) ההההה (בשמחה) אתה רואה, כאן כולם עסוקים אך ורק בעצמם.

הסופר: אני רוצה לבקר את קיליצ’י. איך מגיעים לבית החולים “סלפטטרייר”?

לואיז: לא ידועת וגם לא רוצה לדעת. אני שונאת בתי חולים ואני לא הולכת לבקר גוססים…. החיים ידידים, כל עוד אנו חיים אסור לנו לעבור למדור אחר. לחיים! (שותה וכמה מהנוכחים מצטרפים אליה)

הסופר: (מצטחק) הה לואיז יקרה…. אני ממש מאושר לראות אותך… לדבר אתך…. במקום שאני חי בו חסרות דמויות כמו שלך, את מטורפת לטעמי. הטרוף שלך מתאים לטרוף שלי.

לואיז: אז בוא הביתה. שב כאן, אך אחד לא יגרש אותך מפאריס. להיפך, כולם יעזרו לך להתמקם.

הסופר: הבאתי את ז’אק, את רואה. הוא מדכא אותי. היכרתי אותו פעם צעיר ומלא מרץ. עכשיו הוא רוצה להתאבד.

לואיז: אל תשמע לו, זאת סחטנות. הוא רוצה לעורר בך רחמים. גבר כמוהו לא מתאבד. אחרים מתים בגללו. אני יכולה לערוב לך ולהתערב אתך.

הסופר: אל תגידי כך, לואיז, כשאדם רוצה מתאבד הוא מגשים לבסוף את רצונו.

ז’אק: (לסטן) הבעיה סטן, היא שלמרות שהזמנת אותי לשתות אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאתם שונאים אותנו. כלומר את היהודים, ואני כידוע לך, לא רק יהודי, אלא קרוב בנפשי לכל הקדושים אשר אבותיך רצחו בדם קר ולא אדבר על הרומאים שלא היססו לצלוב את ישו. אני מודע לעובדה שלך יש בעיה קשה עם המושג הזה, אך זה נובע מקינאה תהומית שאתה חש כלפינו. אני מציע לך לא להתלבט. תשחוט אותי וכך תוכל לשתות את הדם שלי ולאכול את הבשר שלי בכל יום ראשון בכנסיה.

סטן: אבל ז’אק, מאז שהוטבלתי אינני חושב שרגלי דרכה בכנסיה כלשהי, להיפך, ביקרתי אך ורק בבתי כנסת.

ז’אק: כיוון שרצית ללמוד את האויב, זוהי3 גישה נכונה, איך תוכל להתגבר עלינו אם לא תבקר בבתי הכנסת שלנו.

סטן: ז’אק, אתה מטורף!

ז’אק: נכון, ויש לי תעודות.

פייר: למעשה נשברתי רק פעם אחת, הייתי נתון במצב של משבר ודיכאון עמוק, הלכתי לי עד לבית המשוגעים, אך לפני הכניסה נעצרתי ואמרתי בלבי: פייר, אם אתה עובר את סף הדלת הזאת, תיפול לתהום עמוקה ואין דרך חזרה, ובשארית כוחותי אספתי את עצמי והלכתי הביתה.

הסופר: אתה רואה, פייר, לז’אק לא היה כוח להילחם כמוך.

פייר: (קם) דע לך שז’אק חזק. הם לא יצליחו לשבור אותו. אתה צריך לראות כיצד הוא הולך עם אשתו כל יום לגני לוכסמבורג. הם מתיישבים שם מול הפסל של בודלר ומביטים עליו בהסתכלות מרוכזת למעלה משעה.

הסופר: ואתה פייר?

פייר: (צוחק) חה חה, ראית אותי שתוי ב“קלוזרי”. באותו יום קיבלתי את המשכורת. עבדתי כחודש ימים כפועל במה באופרה ובינתיים מה שנשאר בכיס עלי לשרוף.

לורטה: (קמה אליו) אז תזמין אותי לדרינק.

פייר: כמובן לורטה, אך בתנאי שלא תשתוללי.

(שומעים מוסיקה, רצוי דוד בדאיי)

לורטה: אני מבטיחה.

פייר: כן, תמיד את מבטיחה ואחר כך אני מוצא את עצמי בתחנת המשטרה ביחד אתך.

לורטה: הפעם אהיה בסדר!

(תקתוק מכונת כתיבה)

הסופר: ללא כל סיבה סבירה, כולם מתחילים4 לרקוד ופייר משמיע מונולוג ארוך באזני לורטה הכושית החמודה.

פייר: (תוך כדי ריקוד הוא מעביר את המונולוג שלו) הצרה שאין לי חדר משלי. אני נאלץ לגור עם אבא שלי ואני שונא אותו…

לורטה: ואמך?

פייר: הם נפרדו לפני שנים, ובצדק. היא לקחה את האח שלי ואני נשארתי אתו. אבי הוא שוטר לשעבר והוא ואני מגלמים נגד רצוננו את הטרגיקומדיה הצרפתית המודרנית. הייתם מתגלגלים מצחוק לו ראיתם את שנינו סועדים. סידרתי כך את הכסאות שמבטנו בשעת הסעודה לא יוכלו להצטלב לעולם. ונוסף לכך, חוצץ ביננו מכשיר טלביזיה. הוא בז לי ואני בז לו. רק אתמול רבנו עד כדי כך שתפשתי סכין וכמעט שחטתי אותו. ישבנו ופטפטנו על משהו לא מוגדר, הוא דיבר כהרגלו על הצורך של האדם להסתגל לדרישות החברה. בעיניו הן נראות צודקות לחלוטין. כשלפתע לא יכולתי יותר. התפרצתי ואמרתי לו: אתה לא יותר משולחן משרדי! והוא צעק לעברי: אני לפחות שולחן משרדי! והוא צעק לעברי: אני לפחות שולחן משרדי אבל אתה כלום! תפשתי סכין ורציתי לתקוע לו אך פתאום פרצתי בצחוק אדיר, כי מזה להיות כלום, מה פירושו? “שולחן משרדי” זה משהו מוגדר, משהו שניגמר, משהו תכליתי וסופי שלא יכול לעבור שום תמורה ואילו כלום זה כלום, אבל הוא יכול להיות גם התחלה אדירה, כלום זה ה“תוהו ובוהו” ממנו נוצרה הגלאקסיה הזאת, השמש, כוכבי הלכת ומליוני הכוכבים.

לורטה: ואיך הגיע לכוכבים חמודי, איך?

פייר: פשוט מאוד, פשוט מאוד, אטפס כמו חתול על הגגות כמו שנהגתי כשהייתי גנב.

הסופר: אתה גנב, פייר? קשה לי להאמין שצעיר מעודן כמוך היה גנב.

פייר: גנב מיוחד במינו. חייתי כמה שנים טובות על גגות פאריס, כמו חתול, לבשתי תמיד בגדים שחורים כדי לא לבלוט, כמו פנטומאס. העיקרון בסוג זה של גניבה הוא לדעת לזחול ולהתמזג עם הסביבה. עליך להיצמד לגג או לקיר או לצינור של גז כאילו אתה חלק ממנו. עליך להאמין שאתה חלק ממנו, לעצור את הנשימה ולא לגלות שום התרגשות, עליך להיות בעל דם קר, כמו נחש, כי אתה עצמך חלק ממשפחת הזוחלים, אף פעם לא תפשו אותי, אף פעם. אבל אני יכול להעיד על עצמי שהייתי תמיד גנב ג’נטלמני. מעולם לא גנבתי תכשיטים או חפצים כבדים. הייתי מחפש אך ורק את הארנק ושולף כמה שטרות ולא יותר, רק למען הקיום המיידי. ופעם אחת כשטיפסתי על גג דרך חלון שטוח, ראיתי נערה הדומה לציוריו של מונה מתרחצת ערומה בקערה גדולה. נצמדתי לחלון והצצתי. זאת היתה אחת החוויות המסעירות ביותר שעברתי בימי חיי. היא רחצה עצמה באיטיות ובשקדנות ואני הבנתי מה פירושם של “מים גנובים ימתקו”, תוך זמן קצר גמרתי פעמיים בלי לאונן, רק מהסתכלות. עכשיו חדלתי לטפס כיוון שאני פוחד וזה מצחיק. בהשפעת ז’אק התחלתי לכתוב ואולי יום אחד אצליח להיות סופר רציני.

ז’אק: (למגישה, כמעט בסוד) הבעיה היא שהם עומדים מאחורי החלון ומקשיבים לי.

ההולנדית: מי?

ז’אק: השכנים. הם רוצים להפיל אותי בפח. אני לא יכול לשאת יותר את העיר הזאת. לדרום. לראות עצים, נוף, לא בטון. טבע, נהר ולדוג שעות, סטן! תזמין אותי לדרום!

סטן: אתה מערבב?

ז’אק: (שקבל את הרום שלו) תמיד סטן, תמיד. נמאס לי לצייר את הפרצופים שלכם, לראות את הפנים שלכם. את החייתיות שלכם. כולכם נחשים, זאבים, צבועים, נמרים, חיות טרף. זה ג’ונגל כאן. ג’ונגל ממש.

הסופר: (מתקתק ומדבר) באותה עת, במסעדה, יושב זוג. הם אוכלים ומשוחחים ביניהם.

הוא: אני מאושר שהצלחת להגיע.

היא: אמרתי לבעלי שאישן אצל אחותי. אני פנויה עד אור הבוקר.

הוא: ואני הודעתי שעלי לנהל עיסקה חשובה מאוד מוץ לפאריס.

היא: ואשתך תאמין לך?

הוא: מה איכפת לי.

היא: לא השתנת.

הוא: ואת עוד יותר יפה מאז שנפרדנו.

היא: יש לי כבר שני ילדים.

הוא: ולי אחד וחצי.

היא: תן לי את הידיים שלך, אני רוצה ללטף אותן.

הוא: מדוע התחתנת אתו?

היא: מדוע התחתנת אתה?

הוא: מפני שאת ברחת.

היא: מפני שאתה ברחת.

(ליד הבר אחד השחקנים יושב על כסא גבוה ומתחיל לנגן בגיטרה)

הסופר: (ממקומו הרגיל) ליד הבר מתיישב בחור צעיר עם גיטרה ומתחיל לנגן ולשיר בפורטוגזית. שאר השחקנים מצטרפים לשירה חרישי! בחלל הפנימי יושב לו ליד שולחן גבר כבן 40, שותה לבדו ונושא מונולוג פנימי שאיש לבדו אינו מסוגל לשמוע.

המתאבד: כל בוקר אני קם עם אותה תחושה. מר לי בפה, כבד לי על הלב. הלשון שלי יבשה. אני חש שמוחי שוקל טונה ובדרך לשרותים אני אומר לעצמי: מדוע, מדוע אין לי העוז לקחת אקדח וללחוץ על ההדק, ולסיים אחת ולתמיד את הקומדיה הזאת ששמה חיי. הבעיה היא שאין לי אקדח, אבל אפשר לקנות אחד, אם יהיה לי די כסף לכך. לא לא…. אני לא אבלע רעל, זה מוות נשי, אני גבר, אני זקוק למשהו מכובד, אפילו רמון לפוצץ את עצמי. החיים האלה סביבי הם לא יותר מתרכובת של דומן וחלומות מנופצים. לא הגעתי לכלום ולא הצלחתי ליצור כלום. איזה בזבוז…. המוות…. כן…. המוות הוא הפתרון האישי שלי. אני מאוהב במוות. הלילה אני יושב כאן לבדי ושותה. אינני מצליח להשתכר. אני מביט סביבי. הנה הם חולי הנפש האלה יושבים ליד הבר ושותים כמו מטורפים. מדוע הם יושבים ליד הבר ומפטפטים. מדוע האומללים האלה לא יוצאים לרחובות ומתחילים לרצוח. לא רק את העשירים. גם את העניים. רצח לשם רצח. ליישם הלכה למעשה את מחשבתו של פאסקאל האומרת שהחיים הם בסך הכל מחנה ריכוז ובכולנו ממתינים למותנו מבלי לגלות שום התנגדות… אני כבר לא יכול לשבת כאן. אבל לאן אלך? הביתה? לאשתי? לא! היא תמיד מבינה אותי. מנחמת אותי. פוחדת שאם אסתלק לי הבדידות שלה תהיה יותר גדולה. אני לא חייב לה כלום. וגם לא לאף אחד מכם. לא חייב מאומה.

(הנער הצרפתי חדל לנגן, אוסף קצת כסף ומסתלק)

הלילה אקפוץ לתהום שחורה ואין סופית ולא אשוב יותר. לא ביקשתי להיוולד. לא ביקשתי לראות את אור השמש.

(המתאבד קם וניגש לבר, משלם ומסתלק)

הסופר: (ליד המכונה) ליד הבר משוחח ז’אק עם המרקיז. במרחק מה הם משוחחים בלחש… פייר וסטן ואילו אני מפטפט עם אשה שמנה ממוצא ברטוני הזוללת מנה ענקית של עוף.

(הסופר עוזב את מקומו וניגש לבר כדי לשבת ליד הברטונית)

המרקיז: לאבי היו שלושה ציורים של גויה. זה אתה חייב לדעת סמייה ז’אק!

ז’אק: מה הוא עשה עם הספרדי הזה? אדוני המרקיז?

המרקיז: לאחר שהפסיד את כל רכושנו במרוצי סוסים, לקח את גויה וברח עמו לאמריקה הדרומית.

ז’אק: ואיפה למדת להמציא בדיחות?

המרקיז: באוקספורד. אי ספיק אינגליש.

ז’אק: ואני מדבר בולגרית.

המרקיז: האם בולגרית היא שפה אינדו אירופאית?

ז’אק: לא, היא שפה קיקיזית בעלת השפעות אפגניסטניות.

המרקיז: ועוד שאלה מסייה ז’אק, האם הבולגרים הם קאתולים?

ז’אק: לא. אבל הגבינה שלהם מצויינת.

הברטונית: לואיז, נתת לי מנה גדולה מדי. (היא זוללת בתאוה את העוף)

לואיז: כמו שאני מכירה אותך תחסלי אותה במהירות.

הברטונית: את עושה את זה בכוונה.

לואיז: נכון. אני רוצה שתהיי שמנה ממני. בכך יתמרד יחד נגד הדיקטטורה של קריסטיאן דיור.

הברטונית: אני לא צרפתיה, אני ברטונית ועלינו להשיג עצמאות ולרצוח כמה שיותר צרפתים כמו שהאירים רוצחים את האנגלים.

לואיז: אם את אוהבת דם הכירי ידיד שלי שזה עתה הגיע מארץ הקודש.

הברטונית: (אל הסופר( באמת? ביקרתי שם לפני כמה חודשים.

הסופר: וזה מצא חן בעיניך?

הברטונית: כמובן. ביקרתי בבת לחם, בירושלים ואפילו בסנטה קטרינה.

הסופר: (בשמחה) את ירושלים?

הסופר: לא…. לא את ירושלים. אבל5 אם הם ימשיכו להתנהג בטמטום ובגסות רוח, לבסוף יאבדו גם את ירושלים. אני מתכוון לסנטה קטרינה.

הברטונית: אני לא אשכב אתך.

הסופר: (בתמהון) לא ביקשתי זאת ממך.

הברטונית: אני שמנה מדי ומלבד זאת אני לא אוהבת ישראלים.

הסופר: אני לא מזדהה עם שום מדינה שאין לי שורשים

הברטונית: אתה ישראלי, רואים לפי העיניים. דווקא אני אוהבת יהודים ואגיד לך מדוע. ליהודים יש עיניים חמות וחכמות, אתה נראה כבר ישראלי והעיניים שלך קרות כמו שלי. (נותנת לסופר לאכול יחד אתה מאותה צלחת)

ז’אק: זה לא יעזור לך אדוני המרקיז, לא לך ולא לאבותיך וצאצאיך, על אפכם ועל חמתכם אמשיך לצייר את הפנים שלכם ואראה לכם מי אתם באמת.

המרקיז: אני לא מפרוע לך.

ז’אק: אתה ודאי שלא. הטמטום שלך מפריע לי! בן אדם. הטמטום שלך והיהירות האפסית שלך. אנחנו חיים בתקופה של סופרמרקטים ענקיים ולא של סן־סימון והחצר של לואי ה־14.

המרקיז: לואיז, הברנש הזה טען שאני מטומטמת.

לואיז: ז’אק, מה אתך? למרקיז יש מנת משכל של גאון 182, עובדה זו ידועה בכל פאריס.

ז’אק: מוזר, הוא מדבר כמו מפגר.

לואיז: זה מובן מאליו. בין הגאון למפגר בשכלו ההבדל הוא דק מאוד ואם אנשים שומעים אותך מדבר, הם יכולים להגיע לאותה מסקנה.

הברטונית: מחר בבוקר אני נוסעת לאיביצה, אתה רוצה להצטרף?

הסופר: לא. אני מוכרח לנסוע.

הברטונית: לאן?

הסופר: לשום מקום.

הברטונית: איפה זה?

הסופר: (קם, ניגש לקדמת הבמה למקומו הקבוע) בכל מקום. לאן שאסע אגיע בסופו של דבר לשום מקום.

(הסופר מתחיל לתקתק, ז’אק נושא מונולוג, בתחילה פונה למרקיז ואחר כך מתיחס לכולם)

ז’אק: הבט אדוני המרקיז, אני אשאר תמיד במצב סכיזופרני. מצד אחד לא אוותר על הניתוח המרכסיסטי ומצד שני אאמין ללא שום עירעור בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות. זה ההבדל ביני לבינך. אתה צרפתי הפועל לפי השכל בלבד ואילו אני, מלבד השכל וההגיון מאמין בשגעון ובתוהו ובוהו. לכן אני מורכב ממך וזה היהודי שבי הפונה אל הפגאני שבך. אתם אינטלקטואלים ואילו אני שולט בכוחות מאגיים. לכן כולכם נגדי ורוצים למנוע ממני לצייר ולהתפתח כאמן. לא רק אתה מנסה לשבור רוחי, כולכם עושים זאת, כולכם. אני מנסה לומר מילה והנה קם אדם שאינני מכיר ואף פעם לא פגעתי בו ומכניס לי אגרוף ושובר לי את השיניים. (פורץ בצחוק פראי) חה חה אז מה, שבר לי כמה שיניים… אני מנגב את הדם ומלטף את שפתי הפתוחות, חוזר לביתי וניצב לפני הבד וממשיך לעבוד. אבל זה לא מוצא חן בעיניכם שאני משיב לכם דרך האמנות, והנה בא אחר ומפיל אותי ארצה. בועט בי, שובר לי את היד וכמה צלעות. (צוחק בפראות) חה חה חה ושוב אני קם, הכאבים איומים, היד שלי בגבס ואני חוזר הביתה ומשיב לכם עם יד אחת ואני מניח בזעם ובשכל את הצבעים על הבד. אתם רואים שעדיין לא שברתם אותי ושוב בא בריון ונותן לי מכה בעין בתקוה שאאבד את מאור עיני ולא אוכל לעבוד, והוא מצליח לפוצץ לי מסביב, אך העין לא נפגעת ואני ממשיך לראות. אני שב לביתי וממשיך לעבוד ואתם רואים שלא שברתם אותי, ואז, שולחים שוטרים לעצור אותי, להכניס אותי למוסד סגור בתקווה שאאבד את השפיות ואת הבינה, אבל אני מחזיק מעמד ומשתרר ושוב בא לביתי וממשיך לעבוד, וזה מרגיז אתכם ואינכם מבינים ואומרים לעצמכם: נסינו הכל, שברו לו את הידיים, השיניים, העיניים, הכנסנו אותו לבית משוגעים, אבל הוא ממשיך לעבוד, ליצור, הוא ממשיך להפריע לנו, נגרום לו שיתאבד. נמרר לו את החיים, לא ניתן לו אפשרות להתפרנס ולחיות כבן אדם. נביא אותו למצב של השפלה תמידית שיחוש כמו פושט יד. נשפיל אותו עד עפר שיהיה כמונו, כמונו! אבל אני מסרב, אני לא אתאבד. אני אוהב את החיים ואתם שונאים אותם. ככל שתכו בי ותתעללו בי אהיה יותר ויותר חזק, וככל שתנסה לדכא את האמנות שלי כך היא תהיה יותר משובחת ויותר נצחית ואז נשאר לכם רק פתרון אחד, להרוג אותי כפי שאתם הרגתם את ישו, ולזה אני מוכן. הנה אני עומד כאן ומוכן למות. תהרגו אותי אם אתם מעיזים ואם אתם רשעים אמיתיים…. (צוחק במרירות) אלוהים, אפילו רשעים אמיתיים אינם מסוגלים להיות…. אפילו רשעים אמיתיים! מוגי לב! זה מה שאתם, מוגי לב!

הסופר: ועכשיו כולם מדברים עם כולם.

- היה לי פעם כלב בשם בוקסי, יום אחד השתגע וברח מן הבית וכעת אני ממש בודדה.

- ואני פעם פירנסתי נבל שלמד רפואה, שש שנים עבדתי למענו וכשסיים את לימודיו, עזב אותי והתחתן.

- אתה בוודאי מתכוון למנוולת…

- לא. לנבל. אני הומו….

- אני רציתי פעם להיות זמרת פופ, אפילו הופעתי בתחרות של כשרונות צעירים.

- ומה קרה?

- אמרגן אחד דפק אותי.

- לא קדם אותך?

- לא. הוא הכניס אותי להריון.

- של העשירים ונגור במקומם.

- לאחר המהפיכה מי שהיה דלפון ישאר דלפון.

- אני רוצה מליון דולר ולבלות את שארית ימי בגואדלופה.

- ואני ברחתי מגואדלופה.

- מדוע….

- מפני שאני כמעט כושית, ואתם לא אוהבים כהיי עור.

- ואתם אוהבים את הלבנים?

- אם רק היה ניתן הייתי שוחטת אותם.

- לזה אני קוראת מתים מסיפיליס.

- ולא משחפת.

- ולא מעוני.

- היום מתים מהשפלה.

- אני רוצה להשאר תמיד צעיר ולחיות בלי חשבון.

- לחיות בטעם.

- לעשות משהו משמעותי.

- ולא לבזבז את חיי בבתי הקפה האלה.

- להביא תועלת לאנושות.

- להביא תועלת לעצמי, אך ורק לעצמי.

(מוזיקת רקע נפסקת, התאורה שבה לבמה, היא מתרכזת בסופר ובז’אן, הסופר גם שינה את מקומו, דהיינו עזב את מכונת הכתיבה)

הסופר: לפתע אני מבחין בז’אן… פגשתי אותו בתל־אביב, הוא הוזמן להיות נוכח בהקרנת סרטו “האמא והזונה”. אהבתי את הסרט עד שגעון… ז’אן יושב בצד מכונס בתוך עצמו…. ז’אן את הזוכר אותי….

ז’אן: ההה, איפה הכרנו?

הסופר: בתל־אביב…. שתינו יחד…. טיילנו בלילה…. אתה לא זוכר כיצד נגעלנו מבתי המלון האלה המסתירים את הים?

ז’אן: אני זוכר אותך…. מה שלומך ידידי…. מה אתה עושה בפאריס?

הסופר: באתי לביקור קצר.

ז’אן: מוטב כך.

הסופר: מה שלומך…. איך הולך לך?

ז’אן: לא הולך לי…. לא, לא, בפירוש לא הולך לי… המעגל נסגר… הם החליטו לחסל אותי…. הם לא נותנים לי שום אפשרות להמשיך את הסרט…. שום אפשרות…

הסופר: אז כך בכוח!

ז’אן: אני לא ישראלי…. אני צרפתי מנוון… ואתה… לך שם בישראל מאפשרים לך להגשים את עצמך?

הסופר: כמו לכלב…. לפעמים זורקים איזה עצם….

ז’אן: אתה רואה…. כולנו משפחה אחת… לא משנה המקום הגיאוגרפי… אנחנו מפריעים להם…. החברה הזאת מתעבת רגישות…. בראש שלהם משהו אחר…. אוי לחבר שההמונים הם האדונים…. אתה רואה זאת הסיבה שאף פעם לא רציתי להירשם למפלגה הקומוניסטית…. אני לא שייך לשום מאפיה, לא של השמאל ולא של הימין.

הסופר: כמוני כמוך….

ז’אן: לא…. אל תלך בדרכי…. ייתכן שאני חי בטעות…. השתדל לחיות… היה ציני…. בעד העקרונות המטומטמים שלי אני משלם מחיר יותר מדי יקר.

הסופר: אבל עשית מפלא בן אדם…. נפלא…. אתה משורר גדול בעיני… גדול משוררי צרפת.

ז’אן: המשורר שלך מחוסר עבודה כבר חצי שנה… (מתלהב) אבל אם רק הייתי יכול….. אתה רוצה לראות למחרת סצינה אחת מהסרט החדש שלי?

הסופר: בשמחה.

ז’אן: טוב, היכן העוזר הבמאי שלי?

שחקן: כאן!

ז’אן: והצלם?

שחקן או שחקנית: כאן.

ז’אן: והסקריפט גירל?

קול: כאן.

ז’אן: או. קי… כעת התחילו לצלם את המוות שלי.

הצלם: בקלוז אפ או לונג שוט?

ז’אן: לונג שוט…. (עולה על סולם) ובכן אני עולה למגדל איפל ו….

(שחקן עם כובע ותיק בדי משחק איש האיגוד)

איש האיגוד: סלח לי אתה הבמאי של הסרט הזה?

ז’אן: כן.

איש האיגוד: אני מייצג את איגוד צלמי הקולנוע, קבלנו תלונה שאינך משלם לעובדים שלך.

ז’אן: חלק שלמתי אבל משקיע אחד ברח לי, בינתיים כולם עובדים בהתנדבות.

איש האיגוד: אני מצטער…. עלי להפסיק להם את העבודה.

ז’אן: אל הם מסכימים לעבוד בלי כסף.

איש האיגוד: הם יכולים להסכים אבל אנחנו מתנגדים…. תשלם להם ותוכל להמשיך לעבוד.

ז’אן: אפילו את המוות שלי לא אוכל להסריט?

איש האיגוד: אפילו את המוות שלך.

ז’אן: ואצטרך למות לבד כמו כלב?

איש האיגוד: לבד כמו כלב.

ז’אן: (לסופר שאינו מקשיב לו כיוון שמתעסק עם נערה אחת בצד) ראית… ראית… אפילו את המוות.

(תקתוק מכונת הכתיבה)

הסופר: מבלי להיפרד מאיתנו, ז’אן עוזב את המקום ונעלם לו, ליד הבר עומד טיפוס די מצחיק, הוא שתוי, הלילה הוא מתוודה.

הטיפוס: כשלא היה לי כסף, רגיל הייתי ללכת רגלי מכאן עד לביתי שכידוע לכם נמצא בקצה השני של העיר. אני מכיר כל בנין ובנין בעיר הזאת ומדדתי את כל המדרכות והנה עכשיו אני מלא בשטרות ואני אגיד לכם מדוע, מכרתי את עצמי, חברתי מוסיקה לסרט מחורבן וזה הצליח.

אשה: ואתה פוחד מן ההצלחה?

הטיפוס: זאת לא הצלחה, חפרתי לעצמי את הקבר, שנים נלחמתי ליצור מוסיקה נעלה, שנים, סמפוניות חדשות, פרלודים, פוגות וטוקטות ועכשיו, בלה לה לה לה אחד שברתי את הקופה. אני זבל, תרקי עלי, תבזי אותי! תגידי לכולם שאני חדל אישים!

אשה: לא חמודי, אתה כמו כולם, ובכדי לירוק על כולכם אני זקוקה לאוקינוס ואני בסך הכל אשה גרושה העובדת ביחסי ציבור.

*

(תקתוק מכונת הכתיבה)

הסופר: בצד זוג, בחורה יפה ומושכת, הם מתכננים משהו, הם מאושרים, הה כמה הייתי רוצה להיות במקומו, אני אתם, אני עוקב אחריהם בדמיוני…. הבעיה שלי היא שאני חושק בך עד טירוף.

אשה צעירה: אבל אתה מאוד שתוי.

הסופר: נכון; וזאת הסיבה שאני חושק בך, כשאני פיקח לאשה אין כל חשיבות בעיני. אבל עכשיו השם שלי לוהט והכל מסתובב בראש שלי ואני רוצה כל חלק מגופך, ללטף את הפיטמות שלך ולחדור אליך.

אשה צעירה: ויהיה לך כוח?

הסופר: תנסי אותי, רק תנסי אותי.

אשה צעירה: אלי אי אפשר לבוא, יש לי מאהב בבית.

הסופר: גם אצלי אי אפשר, יש לי אשה עם תנוק.

אשה צעירה: נלך לבית מלון.

הסופר: אין לי מספיק כסף.

אשה צעירה: לי יש קצת, נתחלק חצי חצי. אני מקוה שיש לך תעודת זהות.

הסופר: מובן, אני לא רוצה להסתבך עם שוטרים, ספגתי מספיק מכות ב־68.

אשה צעירה: אם כן בוא נסתלק מכאן.

(קמים, מוזיקה חזקה, כאילו הולכים ברחוב, שניהם שתויים, מגיעים למרכז הבמה, הבמה מוארת רק חזיתית, המוסיקה נפסקת בבת אחת, הם מתרחקים זה מזו)

הסופר: קר…. בית המלון הזה כמו פריז’ידר

אשה צעירה: עוד מעט נתחמם… איך קוראים לך?

(הם מתחילים להתקרב אט אט)

הסופר: מה זה משנה לך?

אשה צעירה: אתה באמת נשוי?

הסופר: מה זה חשוב.

אשה צעירה: זה חשוב…. כל אשה לא נשואה שואפת להתחתן.

הסופר: הגוף שלך כמו נערה… השדיים שלך שני תפוזים מקסימים… ציור.

אשה צעירה: הה אתה צייר…. תמיד אני מתעסקת עם אמנים…. מתי אשכב עם בן אדם נורמלי?

הסופר: את רוצה שאלך?

אשה העירה: לא! חבק אותי חזק!

הסופר: את עושה לי טוב… את נהדרת.

אשה צעירה: פעם חליתי בשחפת…. היה לי חתול חולה…. שחפת חתולים.

הסופר: ההה

אשה צעירה: אחר כך הייתי היפית… הסתובבתי בקרון עם קבוצת מטורפים עד הולנד…. הצגנו ברחוב מחזות אינפנטילים… אנשים היו זורקים לנו כסף לתוך הכובע…. הינו אנטי־ממסדיים… הה אני כל כך רוצה להתחתן.

הסופר: מדוע לאמלל את חייך?

אשה צעירה: מפני שחשוב להתחתן…. אשה צריכה להוליד ילדים… אני מצפצפת על הפימיניסטיות… אשה זקוקה לריח של מטבח ולילדים.

(הם קרובים מאוד זה לזו)

הסופר: את כולך כעס…. אני משתגע.

אשה צעירה: אל תדבר כך… אני אוהבת מילים עדינות… תגיד שאני כולי אהבה… אהבה…

הסופר: אני צולל לתוכך לעומק… לעומק… לעומק…

אשה צעירה: עכשיו שכחת את השם שלך!

הסופר: נכון.

אשה צעירה: אתה אני, נכון?

הסופר: נכון!

אשה צעירה: אתה קיים בתוכי… וזה זכות הקיום היחידי שלך, נכון?

הסופר: נכון!!

אשה צעירה: אז טרוף אותי…. טרוף אותי כמו חיה ושלא יישאר משנינו זכר!

(תקתוק מכונת הכתיבה)

הסופר: שוב עשיתי קפיצת זמן וחזרתי לז’אקיס בר מסלון, למקום מתפרץ גבר הלובש מעיל גשם שחוק, הוא עצבני ורועד כולו מזעם.

גבר: איפה היא! איפה היא! (מבחין באשתו המנסה לברוח) הה (הוא רץ אליה) בואי הביתה!

אשה: מה אתה רוצה ממני?

גבר: הביתה, זונה…. הביתה!

אשה: אל תצעק כאן!

גבר: הביטו עליה… הביטו… יש לה תינוק בבית… והיא משאירה אותו לבד ובאה לכן להתהולל.

אשה: אני עושה מה שמתחשק לי ואתה לא תתן לי פקודות!

גבר: שמעתם אותה…. שמעתם… לא ממני יצא התינוק…. לא ממני…. מהבטן הארור שלך… והוא צורח שם לבד…. ואמא שלו מזדיינת כאן עם כולם.

אשה: אני מבקשת ממך, אל תעשה כאן שערוריות!

גבר: לואיז, שתבוא הביתה ושתמלא את החובה שלה כאם!

אשה: ואתה ממלא את החובה שלך כאב? אתה עובד?!?! מה אתה עושה כל היום? אפס… אפס… אם לפחות היית עושה משהו… לא… כלום.. מחכה שהתהילה תבוא לו למיטה.. למנען זה עובדים… עושים משהו… הקשיבו לי… אני זו שעובדת… שקמה כל בוקר למשרד…. כמו עבד… שלאדון יהיה מה לאכול… שיוכל לחלום והוא עוד בא לכאן ועושה לי מסקנדלים…. נגמרה תקופת העבדות… אני מצפצפת עליך… אני אשכב עם מי שאני רוצה… אתה לא קנית אותי בשוק העבדים… חתיכת הומו!!

גבר: אני הומו?!?! קבלי את זה (הוא מכניס לה זפטה)

אשה: הצילו!

(הנוכחים מפרידים ביניהם וגוררים אותו החוצה, הגבר זועק)

גבר: בואי הביתה חתיכת כלבה! הביתה! לואיז, אני ארצח אותה… את שומעת, ארצח אותה!

לואיז: תרצח אותה, תעשה לה מה שאתה רוצה, רק לא פה! החוצה!

(קולו של גבר מרחוק: כשתבואי הביתה אפרק אותך)

הסופר: אני נשען על הקיר, האלכוהול מתחיל שהשפיע עלי, איש מוזר לבוש חליפה ישרה מתקרב אלי.

החסיד: אתה יהודי, נכון?

הסופר: אני בעל אזרחות ישראלית

החסיד: יידיש את המדבר?

הסופר: לא, רק עברית.

החסיד: גם אני יודע עברית, אבל אני לא ישראלי, למדתי עברית בארצות הברית. אני חסיד של הרבי מלובאביץ'.

הסופר: הה, הרבי היושב בניו יורק ואומר לאחרים לנסוע לארץ הקודש. אני לא אוהב גורויים.

החסיד: הרבי שלנו לא גורו. הוא נגד הרי קרישנה, נגד המהרישי ונגד המשיח מקוריאה.

הסופר: מפני שהרבי שלך לא אוהב תחרות, ובכלל, מה אתה עושה במקום טמא?

החסיד: אני שותה כמוך.

הסופר: אבל מה שאתה שותה זה לא כשר, הכומר בירך את הפרי לפני שהוכנס לתסיסה.

החסיד: אני יודע, אך אני נמצא מקום בכדי להציל נפשות.

הסופר: את מי למשל?

החסיד: אותך!

הסופר: לך ממני ביח' אם הרבי שלך, אני לא אוהב גורויים.

החסיד: (נדהם) דבריך הגסים, שאגב לא מתאימים לאדם כמוך, הם חילול הקודש.

(בפתח נעמד פסל מצליח, החסיד מסתלק, השחקנים מדברים תוך כדי משחקו של הפסל הנכנס לבמה ומתנפח כמו תרנגול הודו)

- הם ראו מי נכנס?

- זה סיזר הפסל המצליח.

- הוא בנה דיסקוטק מזהב.

- ויש לו סיניים מפלטינה.

-ולב מאוריגום

- וזין משעווה.

(הפסל נעלב ועוזב את המקום)

- הביטו הוא מסתלק.

- מפני שלא שמים אליו לב.

- מפני שהוּא מנופח.

- מפני שהוא חושב שאם הצליח, אנחנו צריכים להשתחוות לפניו.

(הפסל לפני היציאה זורק מטבע בבוז)

- הה, איפה אדית פיאף??

- איפה מוריס שבלייה?

- ולאן הלכה לה ז’אן ד’ארק?

- ולאן ברח לו נפוליאון בונפרטה?

הסופר: ומתי יבוא לכאן גינג’ס חאן?

- שיהרוס הכל!

- שישרוף את הלובר!

- שיחרוש את שדרת פוש ויפזר על האדמה החרוכה מלח.

- שישמיד את התרבות הרקובה הזאת.

סטן: ושיתן לי זהב להזמין אתכם לסיבוב שתיה נוסף!

(מוזיקה פרועה, הסופר מתקתק התאם לקצב, המוסיקה נחלשת)

הסופר: השעה היא כבר ארבע בבוקר, אנחנו תקועים במקום מבלי יכולת ורצון לזוז לאנשהוא, הדלת הנפתחת תנופה ולבר נכנס קאנאס בלווי קבוצה מעריצים, קאנאס פונה אלי.

קאנאס: את מי עיני רואות, החיה הישראלית שערקה משדה הקרב, כדי לעשות חיים במונפרנאס.

(לוחצים6 ידים)

הסופר: באתי לביקור קצר.

קאנאס: הוא תצטרף אלינו.

(קאנאס והמעריצות ניגשים לשולחן הערוך)

קאנאס: (בטרם התישב) יחי האייטוללה חומיני! אללה ואאכבר!

המעריצות: יחי!

קאנאס: כל אחד ישים עשרה פרנק! (לסופר) אתה לא, בער אתה מוזמן.

ההולנדית: מה להביא לכם לשתות?

קאנאס: תביאי כמה בקבוקי בורדו!

(ההולנדית נחפזת לבר)

קאנאס: (לסופר) כמה זמן אתה בפאריס?

הסופר: שבועיים.

קאנאס: ואיך הכבד?

הסופר: ככה ככה.

(ההולנדית הספיקה להביא את הבקבוקים, קאנאס מתחיל למזוג לכולם)

קאנאס: הלילה נשתה לכבוד האייטוללה חומייני, אללה ואכבר!

הסופר: מדוע דווקא לכבוד הפאקיר הזה?

קאנאס: הה אתם הישראלית אהבתם את השאח! עשיתם אתו ביזנס, דולרים, דולרים, דולרים, דולרים. וחומייני דפק אתכם חזק.

הסופר: אני לא עשיתי שום ביזנס ואני לא אוהב לא את השאח ולא את חומייני. מצדי ששניהם יילכו לכל הרוחות. המלחמה ביניהם היא לא יותר מאשר קרב בין שני גנגסטרים. אחד הגן על הקפיטליזם החילוני והשני על העושר של המסגד המוסלמי. ההמון אכל חרא אצל השאח וימשיך לאכול עוד יותר חרא אצל חומייני.

מעריצה: קאנאס, יש די צדק במה שהוא אומר.

קאנאס: את נגדי?

מעריצה: מה פתאום?

קאנאס: אז תני לי מהר נשיקה!

(מתנשק עמה באופן הפגנתי)

קאנאס: ואני אומר לך בתור ישראלי ששדד את האדמות של הערבים עליך לדעת שחומייני כן בסדר. לפחות הוא רוצח את כל הסוכנים של הסאבאק ואני חוזר ואומר: יחי האייטולה חומייני.

הסופר: אבל קאנאס, לפני עשר שנים צעקת יחי הויטקונג, אחר כך יחי המשמרות האדומים. טוב, אני מבין שתמכת בהם כיוון שהיו שמאלנים ראדיקליים. אבל חומייני? הוא איש דת! סלח לי, אבל אתה חי בפאראדוקסים.

קאנאס: אז מה? סוד הקיום האנושי הוא הפרדוקס.

סטן: נמאס לי! (הוא ניגש לבר ומשלם, לוחץ יד לז’אק ופונה אל הסופר) שלמתי עבורכם, אני הולך.

הסופר: לאן?

סטן: זו שאלה טובה, לאן? הביתה, ברגל, תמיד ברגל, ללכת, ללכת ושוב ללכת, לך יש לפחות לאן לחזור, מולדת חדשה… אבל אני? בפולניה אני נחשב לצרפתי ובצרפת לפולני.

הסופר: אבל אתה משורר סטן, לפחות אתה משורר, יש לך שפה, שפה היא מולדת.

סטן: משורר אמרת…. מי זקוק לנו? מי צמא לחרוזים שלנו, מי? הבט עליהם…. (הכוונה לקהל) הם זקוקים לטלביזיה צבעונית, לבידור מדרגה זין, גם למלחמה הם זקוקים, הם רוצים מלחמה מפני שהם משועממים, הם רוצים לדרוס זה את זה, לאכול זה את זה, לרצוח זה את זה, והחרוזים שלנו…. לפח… לפח הזבל. סטואלט! (עוזב)

קאנאס: תגיד לי את האמת, כשהיית חייל, רצחת?

הסופר: במלחמה לא רוצחים.

קאנאס: אז מה, משחקים פינק־פונג? חה חה חה, שמעתם אותו, במלחמה לא רוצחים.

הסופר: במלחמה האדם מתפקד במימד אחר לגמרי, מה שאתם קוראים לו רצח, מקבל שם פירוש שונה לחלוטין.

(למקום נכנס צעיר שתוי)

הצעיר: אני רוצה לשבת לידכם.

קאנאס: אם כך עליך להזמין שני בקבוקי בורדו.

הצעיר: ברצון! (ניגש לבר להביא את הבקבוקים)

קאנאס: אני מכיר אותו, זה שחצן לא קטן.

(הצעיר חוזר עם הבקבוקים, קאנאס מוזג)

עכשיו שב בשקט ואל תנסה להתחכם. אם אנחנו מרשים לך לשבת על ידנו זה לא בגלל היין שלך שקנה את חרותנו.

(הם מתחילים לשתות, מעריצה פורצת בצחוק היסטרי, קאנאס מוזג לה כוסית נוספת, היא צוחקת, ועוד כוסית והיא ממשיכה לצחוק בפראות, קאנאס מתעצבן)

(בצעקה) פעם! (הצחקנית משתתקת)

באלכסנדריה, כשהייתי צעיר, בא אלינו לבית הספר סוחר ממולח ואסף את כל התלמידים והמורים ונשא באזנינו הרצאה, ובכן הוא הציע לנו להתחלק לכמה קבוצות ועל כל קבוצה הטיל לצייר רפרודוקציות של ציירים מפורסמים והבטיח לנו כסף רב, כדרכי הפכתי מיד לראש קבוצה ואני בחרתי….

הצחקנית: את….

קאנאס: רמברנט.

מעריצה: ושאר הקבוצות?

קאנאס: רפאל, מנוולת, רפאל, ז’יוטו, ורמר, הולבין, ואן־גוך ועוד משמות אחרים ששכחתי. שנתים עבדנו בשבילו, כל בית הספר שלנו באלכסנדריה, וחיינו כמו מלכים. אני משוכנע שהיה מוכר את הזיופים שלנו כציורים מקוריים לכל מיני שייחים מטומטמים וסוחרי עבדים מושחתים, תארו לעצמכם היה בינינו צייר זר שטען כי הוא מסוגל לנחש מה ואן־גוך אכל בשעה שעבד על בד מסויים.

הצעיר: לואן־גוך לא היתה פרוטה ובדרך כלל מת מרעב.

קאנאס: אמרתי לך לשתוק! הזמנת אותנו לשתות כיוון שרצית לשבת ליד ועל כך אנו מודים לך. אבל את הגיגיך המטומטמים שמרו לעצמך.

הצעיר: (קם, מתנדנד) אני אהיה צייר יותר טוב מואן־גוך.

מעריצה: ולבסוף תחתוך לעצמך גם אתה האוזן השניה.

צעירה: מה יש, כיום ניתן להרכיב אוזניים מפלסטיק.

(הצעיר הולך לבר)

קאנאס: הוא לא עד כדי כך שתוי הפרחח הזה, יום אחד עוד ימכור לנו חולצות בגלרי לאפייט.

ז’אק: אבל אני שתוי, קאנאס, אני שתוי.

קאנאס: רק זה היה חסר לנו.

ז’אק: קאנאס, קאנאס, אתה אוכל את הבשר שלי ושותה את הדם שלי כל יום בכנסיה, אתה אנטישמי אמיתי.

קאנאס: אני לא הולך לכנסיה, ז’אק!

ז’אק: אבל אתה אנטישמי, כן, קאנאס, אתה אנטישמי. אתה והמשפחה שלך אוכלים את הבשר שלי ושותים את הדם שלי כל יום ראשון בכנסיה!

קאנאס: (קם, כמה כסאות עפים, המעריצים מונעים מקאנאס להתנפל על ז’אק) עזוב את המשפחה שלי אחרת אשבור לך את העצמות!

ז’אק: אז בוא! חכה! אני רגיל שמכים אותי! אבל אני אדפוק את כולכם! הציור שלי ינצח את חוסר הכשרון שלכם!

קאנאס: דיי!!!

ז’אק: בוא! הרוג אותי כשם שרצחתם את ישו ואחר כך האשמתם אותנו! בוא יווני בעל נשמה רומאית, גם לפני אלפיים שנה נפגשנו בגולגולתא!!!

הסופר: (מרחיק את ז’אק בכוח) ז’אק לך הביתה… מספיק… אתה מתעייף לשווא.

ז’אק: אני לא חוזר לישראל…. אין לי מה לחפש שם….

הסופר: לא התכוונתי לישראל…. אלא לבית שלך… לאשתך… לילדים שלך. אתה גר כמה רחובות מכאן.

פייר: ז’אק…. הוא צודק… בוא נלך מפה… מתחיל להיות מסריח.

ז’אק: (שנרגע) בסדר…. ניגש לקפה שלנו…. אני רוצה לשתות עוד בירה כפולה… יש לך עוד כסף?

פייר: יש… ואם לא יהיה נשיג, עדיין אני מסוגל לטפס על הגגות!

ז’אק: (אל הסופר) בוא!

הסופר: לא… אני עוד רוצה להישאר… אצטרף אליכם אחר כך.

ז’אק: הה, אתה רוצה להישאר עם קאנאס…. אז תשער עם קאנאס… בוגד! זה מה שאתה…. בוגד!

(ז’אק ופייר יוצאים)

קאנאס: איזה חולירע…

הסופר: (ליד הבר) הוא צייר מצויין.

קאנאס: אז מה… אתה יודע כמה ציירים מצויינים הסתובבו וממשיכים להסתובב כאן ברובע…. אתה יודע כמה גאונים הולכים כאן לאיבוד??? אתה חושב למישהו איכפת…. אף אחד לא צריך אותנו…. כל אחד עסוק כאן אך ורק עם עצמו…. בורגנים… כן… כולם הורגנים מגעילים… (הצחקנים מתחילה לצחוק) רק מהפיכה אמיתית תשנה את המצב… גיליוטינה… עריפת ראשים ודם, המון דם! (כמעט מאיים בסטירת לחי והצחקנית משתתקת מפחד) אחרת אין תקווה…. ז’אן סובל סובל… אז מה…. כולנו סובלים אבל בשקט… לא צורחים… בסבלנות ובשקט… אף אחד לא הכריח אותו ללכת בדרך הזאת…. אף אחד…. הוא בחר להיות אמן מרצונו הטוב ועליו ללמוד לשלם את המחיר. אז אין לו מזל…. למי איכפת… שישתוק וימתין בסבלנות. נכון שאני צודק?

המעריצה: קאנאס, אתה תמיד צידק.

קאנאס: מפני שאני חזק…. הצדק עומד תמיד לצד החזקים…. בואו נשתה לכבוד החזקים.

(הם מרימים כוסית, הסופר ליד הבר, נכנס טיפוס חדש לבר, ערבי ושמו אחמד)

הסופר: למקום נכנס טיפוס מזרחי. (הערבי מתנשק עם לואיז, הולך לכיוון קאנאס) אני מבין מיד שזה ערבי ואכן זהותו מתגלת עד מהירה.

קאנאס: הה, הנה אחמד… (בבוז) בוא אחמד שב שם! ותכיר את האוייב שלך… ידיד שלי שבא מישראל… תכירו… זה אחמד… הוא הגיע לפני שנה מלבנון.

הסופר: נעים מאוד. (ניגש לשבת ליד השולחן) אתה נוצרי?

אחמד: לא, מוסלמי.

הסופר: הבנתי.

מעריצה: אני מבקשת מכם… אל תדבר על פוליטיקה… פשוט נמאס לי.

קאנאס: גם על זיונים נמאס לך לדבר…..

מעריצה: מפני שאתם הגברים רק מנצלים אותנו.

קאנאס: זה נדוש חמודה… נדוש… תתחילי לנגן לנו תקליט אחר….

אחמד: (לסופר) ובכן, אתה ישראלי….

הסופר: אני בעל דרכון ישראלי.

אחמד: אז אני שותה כוסית בתקוה שעד מהירה ירצחו את סאדאת.

הסופר: מדוע?

אחמד: מפני שהוא בוגד וחייבים לרצוח אותו ואתם תראו שיחסלו אותו….

הסופר: רצח… רק על רצח אתם חושבים! (הוא ניגש לבר שאגב קרוב לשולחן)

אחמד: זה הפתרון היחידי.

קאנאס: אחמד צודק! את הבוגדים בעמם יש להוציא להורג.

הסופר: בפאריס קל לכם לדבר….

קאנאס: נכון מפני שאנחנו חופשים לדבר… אנחנו לא חיים בישראל שלך.

הסופר: היא לא שלי.

קאנאס: היא גם שלך… ואתה שותף לפשע… אתם גזלתם את האדמות של הערבים ואתם תשלמו על כך את החשבון… ואפילו אתה מתנגד למדיניות הממשלה שלך גם אתה תשלם את החשבון.

הסופר: אל תדבר אתי בלשון “אתם”, אני זה אני ואני מייצג רק את עצמי.

אחמד: את סאדאת נרסס בכדורים… את הפרעה הזה נקבור מתחת לפירמידות!

הסופר: הפתרון הוא לא אלימות.

אחמד: הפתרון הוא רק אלימות… זו השפה היחידה שאתם הישראלים מבינים… כוח ואלימות…

הסופר: מה אתה עושה כאן בארבע לפנות בוקר ב“ז’אקיס בר סלון”?

אחמד: שותה כמוך….

הסופר: זאת אומרת את גר בפאריס?

אחמד: כן… אני גולה פוליטי….

הסופר: אל תצחיק אותי… אתה פחדן פוליטי… אם היית גבר…. היית עכשיו בשדה הקרב… מתגייס לפת"ח ולוחם בפועל נגד הישראלים… אוחז בנשק ביד ומוכן לשלם את המחיר…. כלומר חייך או חיי!

אחמד: מה שאני עושה כאן בפאריס זה הענין הפרטי שלי.

הסופר: אז אל תתקיף אותי… כי אחרת אגיד שאתה מוג לב… ואם אתה רוצה להתקיף אותי צא לקרב ואל תדבר.

קאנאס: שמעתם אותו…. שמעתם…. הפאשיסט שבו קפץ כמו “נחום תקום”… יופי…. סוף סוף אתה מראה לנו את הקלפים שלך! סוף סוף!

מעריצה: נו אחמד, מצאת דירה?

אחמד: כן, דווקא על הכיפק.

הסופר: אני שונא אתכם!

קאנאס: מוזר, מדוע?

(המעריצות מצטחקות)

הסופר: מפני שאתם מכריחים אותי כנגד רצוני להזדהות עם דבר שהוא נגד המצפון שלי.

קאנאס: ידעתי שאת הסך הכל ישראלי… הנה האמת שלך מתגלית לנגד עיני.

הסופר: ז’אק צודק…. אתם לא אנטי־ישראלים… אתם בסך הכל אנטי־שמיים… זה מה שאתם, אנטישמיים. אתם נגד היהודים.

אחמד: ואתם בעד הערבים? אני מכיר אתכם… כן, כן, מכיר אתכם… רוצחים את הילדים שלנו הזורקים עליכם אבנים… מה איכפת לי שפעם הייתם קורבן, עכשיו הפכתם לתליין ואנחנו הערבים הקורבנות שלכם… אבל זה לא יילך לכם… לבסוף תשלמו את החשבון… בדם תשלמו אותו… עכשיו אתם שיכורים מכוח… מכסף… מעוצמה… אבל יום אחד תתעוררו… ואתה תשלם את החשבון ביחד עם כולם!

הסופר: אז מה… אני לא פוחד מכם… אפילו אם מישהו ינסה לגמור אותי כאן, אני לא פוחד…. אתם לא תבואו להטיף לי מוסר… קל מאוד לעשות מהפיכות כאן בבור השומן הזה… קל לכם לדבר… בואו לשם… לשאת את החרא… להיאבק בעד העקרונות במקום שהדברים מתרחשים… בחיי שז’אק צודק…. הוא לא מטורף… הוא נביא של אמת…. רק בגלל היותי יהודי אתם שונאים אותי… אני לא פוחד מכם… אני מתעב אתכם. (יורק לעברם, אחמד תופש בקבוק כדי לשבור אותו אך לואיז סוחבת בכוח את הסופר הצידה)

לואיז: אני רוצה להגיד לך משהו…. שתית יותר מדי… לך הביתה… אני אוהבת אותך ואני לא רוצה שיקרה לך כאן משהו…. לפני שלושה חודשים בוצע כאן רצח והמקום היה סגור חדשיים… אתה חמוד ואני לא רוצה לאבד אותך… הערבי הזה מסוכן… תשוב לכאן כשיהיה שקט…. הנה נשיקה… (לואיז נותנת לו גם את מכונת הכתיבה ומסלקת אותו בעדינות)

קאנאס: לואיז, בואי תביאי בקבוק בורדו ותצטרפי אלינו!

הסופר: סוף סוף אני עוזב את ז’אקיס בר סלון, רגלי מתנדנדות, אולי אפגוש בפאלסטאף את ז’אק ואת פייר ונמשיך להרוג את הלילה ולהתכחש לשחר העולה, בינתיים כאן הם נשארים וחוגגים.

(קולו של איב מונטאן בשירו: “החתול של השכנה”… השחקנים מלווים את הקול בשירה, שירתם הולכת ונחלשת, שומעים מוסיקה ישראלית)

הסופר: ירושלים, שלושה שבועות לפני מלחמת לבנון, הוזמנתי לחתונה בירושלים והגעתי להר ציון.

הילדה: (שרה) תהום לתהום נושקת

יד השטן מוחקת

שלושה שומרונים הרגו שלושה יהודים

שלושה יהודים הרגו עשרה ערבים

עשרה ערבים הרגו מאה יהודים

על שלושה פשעי שומרון ועל ארבעה לא אשיבנו…

(נכנס הסופר)

הסופר: סליחה. כאן “שולחנות דוד”?

הילדה: פעם קראו לזה כך… היום שינו את השם משולחנות דוד למלחמות דוד.

הסופר: הוזמנתי לחתונה.. אבל אני לא רואה אף אחד…. המקום ריק מאדם.

הילדה: מה אתה מתפלא… היום לא מתקיימות חתונות…

הסופר: מה פירוש… הנה ההזמנה… זה בדיוק להיום… כתוב כאן… ירושלים. הר ציון… שולחנות דוד. החבר שלי מפאריס מתחתן כאן.

הילדה: כמה שאתה עקשן… אומרים לך שאין היום חתונות… אז אין חתונות… אתה לא יודע שפרצה מלחמה… כולם מגוייסים.

הסופר: את מטורפת… איזו מלחמה…. הבוקר לא היתה שום מלחמה….

הילדה: אבל עכשיו לפנות ערב, והמלחמה פרצה בצהריים.

הסופר: ללא ספק אני נמצא בתוך חלום.

הילדה: חלום שהפך למציאות.

הסופר: זה סיוט… זה אך ורק סיוט… עלי לצאת מזה…

הילדה: (בקול לגמרי מבוגר) כאן בארץ אדוני, גם הסיוט הוא סוג של קיום אפשרי!

הסופר: (מתרחק) איה טיפש… איזה טמטום… לבוא מחו"ל במיוחד לחתונה וליפול ישר לתוך מלחמה…

הילדה: (מתחילה לשיר ולהרכיב את הבובה שלה חזרה, עיניה מלאות זימה, הסופר מתקרב אט אליה) תהום לתהום נושקת… יד השטן מוחקת… שלושה שומרונים… (הסופר לידה, יש לו ספר ביד והילדה חוטפת בהפתעה את הספר) הה, מה יש לך ביד?

הסופר: המתנה.

הילדה: אתה באמת משוגע.. רצית להביא ספר במתנה… לחתונה… אתה באמת קוקו.

הסופר: אני כתבתי אותו. (מחזיר לעצמו את הספר)

הילדה: אז מה… לחתונה מביאים צ’קים… סרביס יפה… סדינים… (בלעג) ספר…

הסופר: אני מודה שזה טיפשי… (לעצמו) ועכשיו לאן ללכת?

הילדה: להתגייס…. להגן על המולדת!

הסופר: כל החיים שלי רק מלחמה… אך ורק מלחמה…

הילדה: אל תהיה עצוב… לא החתונה שהתבטלה מדכאה אלא האווירה כללית.

הסופר: מי את בעצם?

הילדה: אני גרה לא רחוק מכאן, (סוחבת אותו המהירות לצד השני של הבמה) הנה שם, איפה דוד ראה את בת־שבע, אני נביאה!

הסופר: מה את מנבאה?

הילדה: המון דברים… מתוך עמוס, מתוך ישעיהו, מתוך יחזקאל, מתוך ירמיהו, ואני גם לא רוקדת דיסקו.

הסופר: מדוע?

הילדה: בגלל ג’ון טרבולטה.

הסופר: מה עשה לך ג’וני טרבולטה?

הילדה: הוא נותן כסף לערבים, גם לאש"ף, אבל אני רוצה שתדע שלא רק אני נביאה, גם אבא שלי נביא ועכשיו הוא בבית הסוהר, הרבנות הלשינה עליו במשטרה וגם אמא שלי נביאה, והיא גרה בחיפה, היא לא נוסעת באוטובוס כמוך, אלא רק בטכסי ספיישל.

(שומעים אזעקה)

אמרתי לך שפרצה מלחמה…. עכשיו אתה מאמין לי…

(האזעקה נעלמת)

(פורצת בצחוק) איך נבהלת… חה חה חה… מטומטם… זאת היתה אזעקת שווא… נסוי צופרים… לא פרצה שום מלחמה… עבדתי עליך. אתה נראה מאוכזב… אל תדאג… אם עכשיו לא פרצה מלחמה היא תפרוץ בעוד חודש. (נחפזת אליו) ודע לך שאני גם שקרתי לך, אני לא נביאה, למעשה אני מורה ואני מוסיפה אותך לכיתה שלי… עוד מעט נלמד שיעור בהלכה. (צועקת) חברה, בואי! ההפסקה נגמרה!

(נכנסים לבמה כל השחקנים, הם נראים קנאים)

(מצביעה לעבר הסופר) זה הוא!

(הם מקיפים אותו) תן לי את הספר שלך!


(הסופר ממאן למסור את הספר) קחו ממנו את הספר, ואם הוא מתנגד, להפעיל כוח סביר בלבד. קחו את הספר! (הם חוטפים את הספר)

הסופר: אין לכם שום זכות לעשות את זה!

הילדה: יש לנו הזכות שהדמוקרטיה מעניקה לנו, אנחנו הרוב! תלמדו אותו לקח!

(הם מתחילים לקרוע את הספר תוך שירת “עם ישראל חי”, הם ממש חיות, קורעים ואוכלים את הנייר כבהמות, הסופר משתחרר מהם ואוטם את אזניו לא לשמוע את שירתם, חושך.)


*


  1. במקור כתוב “יושה” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. במקור כתוב “בסוך” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור כתוב “זהוי” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  4. במקור כתווב “משתחילים” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  5. במקור כתוב “אבח” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  6. במקור רשום "לוחציפ) – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות